diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4b0258195d185a2e20c2060f6d3448d8b53f7fde
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,793 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה וכו'.</b> כתב רבינו בסה\"מ לשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת: \n",
+                "<b>ואינו חייב מן התורה וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקב\"ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו'.</b> ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) אמרו דילפינן לה מק״ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ״ש, וכתבו התוספות דלאו ק״ו הוא אלא ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח\"כ יהנה.</b> כן כתב רש\"י והתוס' בפרק הישן והרשב\"א והרא\"ש בפרק כיצד מברכין משום דאסור ליהנות מהעה\"ז בלא ברכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הריח וכו'.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש וכל הנהנה וכו'.</b> ברייתא ר״פ כיצד מברכין (ברכות ל״ה): \n",
+                "<b>וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'.</b> בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש\"י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואיכא למידק שרבינו כתב מ\"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר\"פ בכל מערבין וא\"כ היכי קאמר בתר הכי דמד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי\"ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ\"ש סמ\"ג בשם ה\"ג, ולפי זה מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון</b> אחר שבעת מינים קאמר וצ\"ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ\"ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ\"ח:) דקתני ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן: \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ח ל״ט) א״ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א״ל ר' ירמיה לר' זירא ר״י היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתא בצר ליה שיעורא א״ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא. ופירש״י בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית. וכתב הרי״ף ש״מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחילה בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה עכ״ל. וכ״כ התוס' והרא״ש. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ה) תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובגמרא (שם מ״ט:) למימרא דר״מ חשיב ליה כזית ור״י כביצה והא איפכא שמעינן להו א״ר יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי וכו' התם בסברא פליגי. וכתבו התוספות וקי״ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור״מ ור״י הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור״מ אית ליה בכזית נראה דהלכה הכא כר״מ ובכזית דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל (דף מ״ח) דאינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי אכל זית מליח וכן פסק בה״ג ור״ח ושאלתות עכ״ל. וכן כתבו עוד בפ' הישן ובירושלמי אמרו שאם הוא בריה כגון פרידה של ענב או של רמון אע״פ שאין בו כזית מברך עליו תחלה וסוף ומאחר שלא הזכירוהו הרי״ף ורבינו משמע דס״ל דפליג אגמרא דידן אעפ״י שהתוספות וה״ר יונה מיישבים בענין דלא פליג: \n",
+                "<b>ומטעמת א\"צ ברכה וכו'.</b> ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף י\"ד) מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית פולט ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעתא וכיון דתענית וברכה שוין ממילא דרביעית בעי ברכה וכן כי אמרו דלא בעי ברכה ל\"ש לפניו מלאחריו. וכתב ר\"ח דהיינו כגון שחוזר ופולטו וכן כתב הרי\"ף בפ\"א דתעניות. וכתב הרא\"ש שם דטפי מרביעית אע\"פ שפולטו חשובה הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מהלכות תענית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע ורביעית אף על פי שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש ה\"ר מנוח. ואף על גב דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מכל מקום יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמברכין וכו'.</b> עוד יתבארו מיני ברכות אלו בפרקים הבאים בס\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונוסח כל הברכות וכו'.</b> נתבאר בהלכות קריאת שמע פ\"א: \n",
+                "<b>וכל המשנה וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ':) ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י״ח. וק״ל למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואין ראוי לשנותם וכו' ונ״ל דתרי גווני שינוי הן האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים אבל הוא אומר אותה במלות אחרות ומ״מ הם רומזות לנוסח שתקנו חז״ל וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז״ל אין כאן טעות אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת וחז״ל תיקנו לברך על כל דבר בפרטות המוציא לחם מן הארץ בפה״ע וכיוצא ועל זה כתב שאינו אלא טועה כלומר וכיון דטועה הוא לא יצא ידי חובתו וכדרבי יוסי. ועי״ל דפלוגתא דר״מ ור' יהודה לאו משום שבראה היא אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות שאילו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא״י אמ״ה שבראה לכ״ע יצא י״ח ומ״מ אע״פ שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות בשינוי טועה הוא דמה בצע לשנות ועכ״ז יוצא י״ח. ולפי זה \n",
+                "<b>מ\"ש וכל המשנה וכו' אינו אלא טועה</b> אדלעיל קאי שכתב ואין ראוי לשנותה וזה עיקר דאילו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מאריה דהאי פיתא: \n",
+                "<b>וכל ברכה שאין בה וכו'.</b> שם אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות כלומר עם הזכרת השם אינה ברכה ואע״ג דאמר התם אביי דמסתברא כוותיה דרב פסק רבינו כר״י כדקי״ל בכל דוכתי וכן פסק הרי״ף, והרא״ש כתב שר״י היה מסופק הלכה כדברי מי ואמר שאם דילג מלכות שמים למי שפוסק כר״י צריך לחזור ולברך, וכתבו התוספות שלדעת זו אפילו דילג תיבת העולם צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות ולמאן דמספקא ליה דילמא הוי ברכה לבטלה. וא״ת ברכה אחת מעין ז' אין בה מלכות וי״ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וי״א דאלהי אברהם הויא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם כ״כ התוספות ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וגם אינה סמוכה לאשר יצר דהא מעיקרא לבדה התקינוה כדאיתא פרק הרואה (ברכות ס':) כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה</b> הוא ממה שיתבאר פרק י\"א שברכה סמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וממילא אין בה מלכות דמלכות סמוך להזכרה ראשונה איתקן וכיון שברכה זו סמוכה לחבירתה בהזכרה ראשונה ה\"ה במלכות ובהדיא אמרינן בפרק שלשה שאכלו ברכת הארץ מ\"ט לית בה מלכות משום דסמוכה לחבירתה אלמא דסמוכה לחבירתה מהני אפילו למלכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הברכות כולן וכו'.</b> גם זה שם (מ':) מנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא אמר רבא יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמ\"ל אע\"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וברכת המזון איצטריך סד\"א ה\"מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כלומר אלא בנוסח אחר כי הא דמנימין אימא לא יצא קמ\"ל, וזהו שחזר רבינו וכפל אפילו בלשון חול יצא לומר דאע\"ג דאיכא תרתי שאין הברכה כתקנת חכמים והיא בלשון חול אפילו הכי יצא: \n",
+                "<b>על מ\"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא.</b> כתב הרמ\"ך תימה דבהלכות ק\"ש כתב לא יצא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק\"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות דף ט״ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק״ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד״ה יצא ופירש״י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש״י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע״פ שלא הוציא בשפתיו יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן לא יפסיק וכו'.</b> פרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא לפתן אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ופסק רבינו בהבא מלח כר\"י דהלכה כוותיה לגבי רב ועוד דרב ששת קאי כוותיה ובגביל לתורי פסק כרב ששת דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות וכו' מותר לטמא וכו'.</b> בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור״י פוטר. כתב ה״ר יונה דמתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא אבל השתא דבטלוה לד״ה אינם צריכין טבילה כלל וכ״כ רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>ואסור למברך וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות כ״ד) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש ותרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר פניה של מטה. ופירש״י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע ומותרת לפי שכשפניה של מטה טוחות גם מהעגבות אינו נראה דבר אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות וכו' עד אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם.</b> סוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ\"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן דכיון דאכילת מצה וקידוש א\"א בלא הנאה והנאה א\"א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק כלומר ואפילו אינו אוכל ושותה עמהם דאילו אוכל ושותה פשיטא דמפיק ומאי קא מיבעיא להו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השומע ברכה וכו'.</b> סוף פרק אלו דברים (ברכות נ\"א:) תנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ובגמרא (דף נ\"ג:) למימרא דישראל אע\"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב כשלא אכל עמהם ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"ח) אסיקנא דשומע כעונה א\"כ כיון ששמע הברכה מתחלה ועד סוף יוצא י\"ח ובראש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שנים שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו מאי קמ\"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. ואע\"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה\"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא: \n",
+                "<b>וכל העונה אמן וכו'.</b> בס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואיכא תנא דפליג עליה התם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופירש״י שממהרים לברך ליתן שכר ופסק רבינו דלא כרבי יוסי מדאמרינן התם דא״ל רב לחייא בריה וכן א״ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך כלומר לפי שיותר טוב המברך מעונה אמן ולא אשכחן אמוראי דס״ל כר״י אלמא לית הלכתא כוותיה. וא״ת ע״כ בנתכוון לצאת עסקינן וא״כ מאי קמ״ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא. וי״ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך אבל כי ענה אמן יצא כמברך, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה: \n",
+                "<b>והוא שיהיה המברך וכו'.</b> משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (ר\"ה דף כ\"ט) כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח: \n",
+                "<b>היה המברך חייב וכו'.</b> למד כן מדבעיא לן פרק מי שמתו (ברכות דף כ') נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי אחרים י\"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא מפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח הא בהדיא שהמחוייב מד\"ס אינו מוציא את המחוייב מן התורה. ומ\"ש לא יצא י\"ח עד שיענה קשה דהא בעונה עסקינן וכדפתח היה המברך וכו' והעונה חייב מן התורה. וי\"ל דעד אסיפא גריר דקאמר עד שישמע מפי מי שהוא חייב בו מן התורה כמוהו והכי קאמר בין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן בין שרוצה לצאת ע\"י שמיעה בלבד צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבים שנתועדו וכו'.</b> משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש״י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז״ש רבינו רבים שנתועדו. וגרסינן תו בגמרא (דף מ״ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה א״ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור״י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה, ופסק הרי״ף והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא דר״י וכתב הרא״ש ז״ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן. ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב״ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ״ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז״ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא: \n",
+                "<b>תשובה</b> הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אע\"פ שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א\"ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח\"כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אע\"פ שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור\"י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואיני</b> יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסבו בא להם יין אע\"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן כלומר דאין ברכה ראשונה פוטרתו כיון שאינו במקום סעודה להיאך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה קשיא רישא שאני אורחים דדעתייהו למעקר ולהך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא הסיבה לפת מהניא ליין עכ\"ל הגמרא. והשתא בשלמא אם פירוש דברי רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה אבל יין וכל שאר הדברים לא מהניא להו הסיבה דאע\"פ שהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו היינו דפריך ליה מסיפא דברייתא דקתני בא להם יין אחד מברך לכולן אבל אם פירוש דברי רב ללישנא בתרא כמ\"ש רבינו בתשובה דה\"פ לא שנו אלא פת דמהני ליה הסיבה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתיא ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל אחד מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכולן לא. ועוד דלפי דברי רבינו בתשובה שאין חילוק בין שתי הלשונות לענין הדין לא שייך למימר להיאך לישנא קשיא רישא ולהאיך לישנא קשיא סיפא כיון דתרווייהו חד דינא קאמרי אי קשיא רישא לתרווייהו קשיא ואי קשיא סיפא לתרווייהו קשיא. וצ\"ל שהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ'. אח\"כ מצאתי כתוב שהרמ\"ה השיג עליו השגה זו והשיג עליו עוד על מ\"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים י\"ח. ואלולי תשובה זו דברי רבינו פה מיושבים כמ\"ש לעיל שפסק כלישנא קמא לקולא במידי דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי להרמ\"ך שכתב וז\"ל אע\"פ שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל\"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל\"ו) שנתן ר\"ג רשות לר\"ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השומע אחד מישראל וכו'.</b> משנה סוף פרק אלו דברים (ברכות נ״א:) עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דבישראל אע״פ שלא שמע כל הברכה עונה לאחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה כמו שנתבאר כאן ובגמרא וכתבתיו בפרק זה. וכתב הרא״ש ז״ל שאמרו בירושלמי עכו״ם שבירך עונין אחריו אמן לפי שאין דרך עכו״ם לכוין לעבודתו כשמזכיר את השם כלום אלא לבורא עולם הוא מכוין. וגם רבינו יונה ז״ל כתב דאיתא בירושלמי א״ר ברכיה אני עונה אמן אחר כל המברכין משום ברוך תהיה מכל העמים. ובפרק אלו דברים בעי שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן א״ל אחר הכל עונין אמן חוץ מהתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. ויש לתמוה על רבינו שכתב דאין עונין אמן אחר עכו״ם ואפשר לדחוק ולומר דלצדדין קתני אם היה עכו״ם או אפיקורוס או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונה אמן ובתינוק המתלמד אע״פ ששמע כל הברכה לא יענה. ויותר נראה לומר דס״ל לרבינו דכיון דבמתני' לעניין עניית אמן הזכירו כותי ולא עכו״ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה כי שמע כל הברכה אבל אחר עכו״ם אפילו שמע כל הברכה לא יענה ואע״ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו״ם נמי עונה כיון דבגמרא דידן לא הוזכר ופשטא דמתני' מוכח דאין עונין הכי נקטינן. והא דמפלגינן בין כותי לעכו״ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כן כשעשאום כעכו״ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא פ״ק דחולין אין חילוק בין כותי לעכו״ם ואחר שום אחד מהם אין עונין אמן אפילו שמע כל הברכה מראש ועד סוף והיינו דרבינו בחדא מחתא מחתינהו לעכו״ם וכותי ותינוק. והטור בא״ח סימן רט״ו העתיק לשון רבינו והשמיט עכו״ם מלשון רבינו ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבינו היא גירסא נכונה. ורבינו דקדק בלשונו שכתב או תינוק המתלמד כלומר דהא דאין עונין אמן אחר התינוק היינו דוקא בשעה שהוא מתלמד אבל כשאומר לפטור עצמו עונין אחריו לרמוז למה שאמרו בגמרא וה״מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה גדול ושינה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העונה אמן וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ז) ת\"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. ופירש\"י חטופה שקורא את האל\"ף בחטף ולא בפת\"ח והוא צ\"ל אָמֵן ואומר אֲמֵ\"ן. קטופה שמחסר קריאת הנו\"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. ורבינו יונה כתב חטופה הוא שחוטף המלה ואומר במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות וי\"ג קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר\"ל שאינו מזכיר הנו\"ן וקצרה שאין מזכיר האל\"ף. ורבינו אפשר שגורס ולא קצרה ואפילו אם לא גריס לה הכא למד שלא תהיה קצרה מדאמרינן שם כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא ארוכה.</b> מימרא דרבה בב\"ח שם שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה: \n",
+                "<b>ולא יגביה קולו וכו'.</b> (שם מ\"ה) בריש פירקא מימרא דרב חנן בר אבא: \n",
+                "<b>וכל מי שלא שמע וכו'.</b> כבר כתבתי שכך פי' רש\"י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ\"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש\"ץ היו יכולים לענות אמן אע\"פ שלא שמעו הברכה וכן דעת ה\"ר יונה ז\"ל ורש\"י תירץ בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המברך וכו'.</b> בפרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:): \n",
+                "<b>התינוקות מלמדים אותן וכו'.</b> ס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר התינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. משמע מהכא שמלמדין אותן הברכות בהזכרת השם כתיקונן בלא שום שינוי דאל״כ אפילו אחר גדול נמי אין עונין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעונה אמן וכו',</b> היינו אפילו שלא בשעת לימודם אלא שמברכין לפטור עצמן העונה אחריהם אמן לא יצא י\"ח לפי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י\"ח כדתנן בסוף ראוהו ב\"ד (ר\"ה כט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העונה אמן וכו'.</b> ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ב:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה\"ז מגונה ל\"ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה\"ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח\"כ חוזר ומברך. וכתב רש\"י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שהגאונים ז\"ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך ומ\"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה\"ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם אבל אם היתה ברכה אחת לבד אע\"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל\"ש ברכה שבתחלה ול\"ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ\"ש והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק\"ש של ערבית נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק\"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ\"כ ה\"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומ\"ש בספרי רבינו פ\"ט מה' תפלה סדר תפלות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן י\"ל דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם שליח ציבור ויענה אחר שליח ציבור. ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם ט\"ס הוא וצריך למוחקו ובגירסת ה\"ר מנוח ליתיה וכן מצאתי בספר מדוייק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו'.</b> בא ליתן טעם לתנאי הראשון שאין עונין אמן בסוף ברכות שהם ראשונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכו'.</b> בא ליתן טעם לתנאי השני שהוא שאין עונין אמן אחר ברכה אחת אף ע״פ שהיא אחרונה וברכות המלך וברכות כ״ג מפורשות במשנה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף מ' מ״א) וברכות כ״ג שנויות עוד ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ח) שאחר קריאת התורה היה מברך שמונה ברכות ובסופן עונה אמן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מהו זה וכו' ואין חוששים לדבריו עכ\"ל. ביאור דבריו כי הוא ז\"ל נסתפק במ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות אם אמר כן על ברכה ראשונה או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם אמר על ברכה ראשונה טעמא בכלל ברכת המצות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם בא ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של שבעת המינין כלומר דאילו בשאר המינין ברכה אחרונה היא בורא נפשות רבות ולפום גמרא דידן אינה חותמת בברוך ס\"ל להראב\"ד דאינו עונה אמן אחריה ולכך אמר שאם כוונת רבינו ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של ברכת הפירות של שבעת המינים גם זה הבל כו' ואין חוששין לדבריו כלומר אלא ברכה אחרונה מצטרפת לראשונה והו\"ל שתים ועונה אמן אחריהם כדעת הגאונים ז\"ל. ואין זו השגה לרבינו שהרי הוא מפרש פי' יפה בתוספתא כמו שכתבתי ונתן טעם לשבח לדבריו כמבואר בלשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל דבר האסור וכו': כתב</b> הראב\"ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ\"ל. טעמו מדתנן (ברכות מ\"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם ומשמע ליה ז\"ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי. וכתב הרא\"ש שנראה לו כדברי הראב\"ד ז\"ל מדתניא בפרק קמא דסנהדרין (דף ו':) ובפרק הגוזל (ב\"ק צ\"ד) ראב\"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפרק קמא דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר\"י אומר אין עבירה מצוה א\"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה, דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דר' אושעיא דאע\"ג דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וההיא דגזל סאה חיטים נמי כדברי רבינו דייקא לפום נסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא\"ש י\"ל דה\"ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק שני לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש\"י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה\"ר יונה וגם הרשב\"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע\"כ. וסובר רבינו שמה שאמרו אסור לברך עליה לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך לברך עליה וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורין ומעתה מתניתין דתנן בפרק שלשה שאכלו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהן לאו דוקא זימון דה\"ה אין מברכין עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו מזמנין עליהם דאשמועי' דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה\"ה דאין מברכין עליהן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו בין בשגגה.</b> היינו לברכה שבסוף דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך שהרי אינו יודע שהוא של איסור. ואמרו בגמרא טבל פשיטא לא צריכא בטבל דרבנן ה\"ד בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי כלומר שאחר שנתמרח ונעשה כרי קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה וסד\"א שיהא דינו כאילו הקדימו בשבלים שיתבאר בסמוך קמ\"ל. מעשר שני והקדש פשיטא לא צריכא שנפדו שלא כהלכתן מעשר שני שפדאו שלא בכסף צורה ואנן בעינן כסף צורה דכתיב וצרת הכסף הקדש שחללו ע\"ג קרקע ואנן בעינן ונתן הכסף וקם לו ואשמועינן מתניתין דבכל הני אין מזמנין. ובהנך דקתני דמזמנים עליהם אמרינן דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילים את העניים דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו היינו כגון שבעודו בשבלים קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה בתוך המעשר הזה ואשמועינן מתני' שכיון שהקדימו בשבלים דאכתי לא אידגן פטור מתרומה גדולה וכיון שיפריש תרומת מעשר מזמנין עליו ומעשר שני והקדש שנפדו כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו</b> היינו אפילו ניטלה אחת מהן הואיל ולא ניטלה חבירתה אין מזמנין עליו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר ברכת המזון וכו' עד והמטיב.</b> ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ח:): \n",
+                "<b>ברכה ראשונה וכו'.</b> (שם) אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בהשגות שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מאריה דהאי פתא ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר וכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל בפרק שלשה שאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפועלים שהיו עושין וכו'.</b> ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ז) ופירש\"י אין מברכין לפניה לפי שאינה מן התורה. וכתבו התוספות וחותם בברכת הארץ אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית, ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבתי בסמוך גם רבינו כתב בספר המצות שלו והמצוה י\"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם ז\"ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וכתב רש\"י ז\"ל כולל שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות. וכתב ה\"ר מנוח וכולל בבונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו ואם רצו לברך ארבע ברכות ב\"ה יכול לעכב מפני ביטול מלאכתו וש\"מ שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי א\"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה (עד) בשעה שיברך עכ\"ל. והגהות מיימון כתבו בפ\"א גבי הא דאמרי' אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהאי טעמא לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירים פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכת הארץ וכו'.</b> פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ט) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ופירש רש\"י בתחלה וסוף נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותם בה וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו מקשה למאן דאמר דאין חותמים בשתים מדמברכינן על הארץ ועל המזון ומשני דכולה חדא חתימה היא דה\"ק ארץ דעבדא מזון: \n",
+                "<b>וכל שלא אמר וכו'.</b> (שם דף מ\"ח:) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י\"ח נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בי\"ג בריתות. ופרש\"י בי\"ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם הם כתובים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דמאי דבעי למימרא ארץ טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון והא דבעי להזכיר ברית משום שבזכותו ירשו הארץ וכן בזכות התורה כדכתיב למען תחיון ובאתם וירשתם וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכה שלישית וכו'.</b> שם (מ\"ט) אמר רב ששת פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים כלומר דרחמי ישראל היינו בנין ירושלים ושפיר הוי חתימה מעין פתיחה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כרב נחמן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו או נחמנו וכו'.</b> הוא ממה שאמרו שם (מ\"ח ב) בברייתא בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכתב הרי\"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו וכו' וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואע\"ג דאמרינן בגמרא שאין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשתים ל\"ק שאילו היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים ה\"ל חותם בשתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שינחמנו על ידי הבנין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש שיש מתרצים כן ושה\"ר יונה היה אומר שגם זה חשוב לשתים כמו שמצינו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא. ולי נראה דלא קשיא מההיא דהביננו לומר דחשיבא כשתים שאע\"פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ\"מ פשטא דמילתא לא הויא אלא כעין ברכה אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד וכו'.</b> ג\"ז שם בברייתא כתבתיה בסמוך ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבתות וי\"ט וכו'.</b> ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ופירש הרי\"ף ז\"ל כמ\"ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאומר רצה והחליצנו וכו' וכן מ\"ש שבי\"ט אומר יעלה ויבא. וכן בר\"ח ובחש\"מ וכו'.</b> פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים א\"ל כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה איבעיא להו מהו להזכיר של ר\"ח בבהמ\"ז את\"ל חנוכה דרבנן לא צריך ר\"ח דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן רב אמר מזכיר ור' חנינא אמר אינו מזכיר אמר רבי זירא נקוט דרב בידך דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחוה\"מ יש בהם הזכרה בברכת המזון וימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות אין בהם הזכרה בברכת המזון כלומר בערבית של ליל כניסת התעניות וכ\"ש בליל יציאתו שכבר עבר היום. ואף ע\"ג דאמרינן דחנוכה אינו מזכיר ועוד שאמר את\"ל חנוכה דרבנן אינו מזכיר כתב רבינו שמזכיר מדאשכחן הנך אמוראי שהיו מזכירין ולא היו חולקים אלא באי זה מקום יזכיר וחנוכה ופורים דינן שוה ועדיף נמי פורים שהוא מכתבי הקדש. והרא\"ש ז\"ל כתב ותימא הוא שלא הביא הגמרא ברייתא דתני ר' אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה ב ל ל ל ל \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ברכה רביעית וכו'.</b> בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה ג' מלכיות חדא שפותח בא\"י אמ\"ה ועוד תרתי אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב כלומר שמן הדין היה שלא להזכיר בה מלכות כלל כיון דסמוכה לברכה ראשונה כדאשכחן בכל ברכה הסמוכה לחבירתה אלא שלפי שהזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד צריך גם כן להזכיר מלכות שמים ולא תקנוה בברכה עצמה שלא להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא אלא תקנוה בהטוב והמטיב וכיון שתקנו בה מלכות דבונה ירושלים תקנו גם כן מלכות כנגד ברכת הארץ: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שהטעם שאף על פי שהוא מטבע ארוך אין חותמין בה בברוך לפי שכל השמות האלו שמות התאר הם שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל וכל מה שאומר אצל הבורא משמות התאר ענין אחד הוא ואף על פי שאומר הוא יגמלנו הוא ענין אחד שגם זה תאר הוא שאנו אומרים שהוא גומל עלינו בכל יום. עוד נוכל לתרץ שמתחלה כשתקנו הטוב והמטיב לא תקנו בה כל זה הנוסח אלא הוסיפו בה כל אלו הדברים. ומפני איתרע ביה מילתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' ומסיים בה בגמרא גודר פרצות בישראל הוא יגדור הפרצה הזאת בישראל. וסובר רבינו דהא לישנא אינו מענין הברכה אלא בקשת רחמים על האבל והכל לפי מה שירצה לבקש רחמים עליו הכל כפי צחות לשונו. ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי\"ף לא כתבו ובה\"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ\"ה:) יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו שאין למוחקו דאע\"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> בבית חתנים וכו'.</b> פ\"ק דכתובות (דף ז' ח') ת\"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל ז' אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כלומר כל ז' ברכות מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא: \n",
+                "<b>ומ\"ש עד כמה מברכין ברכה זו וכו'.</b> מימרות דרב הונא שם (דף ז') ותניא נמי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואוקמוה בגמרא דהכי קאמר ליכא בתולה דבצרה מז' וליכא אלמנה דבצרה מיום א' כלומר דאלמנה שנשאת לבחור ואלמון שנשא בתולה מברכין ז'. ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ופנים חדשות היינו בני אדם שלא עמדו שם בברכת הנישואין ולא שמעו הברכות ולפיכך מברכין בשבילם בסעודה ראשונה ז' ברכות אבל אם עמדו שם בשעת נישואין ושמעו ז' ברכות אין מברכין ז' ברכות ואפי' בסעודה ראשונה. והרמ\"ך כתב לפי סוגיית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכות נשואין ברכות סעודה. ומנהגנו לברך ברכת חתנים בתוך הסעודה אע\"פ שהיה כל הקהל בשעת נישואין ושמעו ברכת חתנים עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש אהא דאמרינן רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו י\"מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכל עד הלילה מברכין דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה עכ\"ל וכ\"כ הטור וכן פשט המנהג: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחתנים מן המנין.</b> שם (דף ח') מימרא דר' יצחק אמר ר' יוחנן אך מ\"ש ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים [נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה כדאיתא ברכות (מ\"ז) כ\"ש שהם לא יברכו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם ז' ברכות כו'.</b> כך הם סדורות בגמרא שם (ז' ח') ורש\"י והר\"ן ז\"ל האריכו בפירושן ולא ראיתי לכותבן שלא להאריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ולא הזכיר וכו'.</b> פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' טעה ולא הזכיר של י\"ט אומר ברוך שנתן י\"ט וכו' טעה ולא הזכיר של ר\"ח אומר ברוך שנתן ר\"ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה. וזה דעת הרי\"ף. ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים. וכן משמע מדמספקא ליה בר\"ח אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים. ובתר הכי אמר רב מנשיא בר תחליפא לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר\"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו ומפרש רבינו חוזר לראש לתחלת ברכת המזון: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טעה בזה וכו' וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ\"ל. ורש\"י כתב כרבינו דחוזר לתחלת ברכת המזון כדאמרינן עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום ברכה הוא עקירת הרגלים עכ\"ל, ומ\"ש אבל הכא סיום ברכה וכו' כלומר דהתחלת הטוב והמטיב היינו גמר ברכת המזון כמו שעקירת רגלים הוא גמר תפלה והטעם דברכת הטוב והמטיב אינה עיקר ברכת המזון דהא ביבנה תקנוה. וכתב הרא\"ש ז\"ל דלא מסתבר ליה דעת הראב\"ד דשאני התם דשלש ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת וכל שלא סיים תחנונים חוזר לרצה וכן ברכת המזון חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ומדכתב רבינו חוזר לראש שהוא ברכת הזן ולא כתב חוזר לראש ברכת המזון יש לדקדק שאינם צריכין לחזור ולזמן וכמו שכתב הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בחולו של מועד.</b> כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ראש חדש דשניהם ימים שיש בהם קרבן מוסף ואינן י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר.</b> כלומר אפילו נזכר קודם שיתחיל ברכת שלישית אינו אומר שום דבר. והטעם שהרי אמרו בגמרא שבת (כ\"ד) גבי חנוכה אינו מזכיר בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ואע\"פ שאנו מזכירין הבו דלא לוסיף עלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל ושכח וכו'.</b> משנה בברכות ס\"פ אלו דברים עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל מזון שבמעיו (שם נ\"ג:) וכמה שיעור עיכול א\"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שמשעה שמתחיל להיות רעב אע\"פ שלא גמר להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך עכ\"ל. ותימה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך: \n",
+                "<b>וכן אם נעלם ממנו וכו' חוזר ומברך.</b> משום דברכת המזון דאורייתא ואתא רבינו למימר שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה מינין הן וכו'.</b> משנה פרק כל שעה (פסחים ל\"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחמשה מינין האלו וכו'.</b> הוא מדתנן (נדרים נ\"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ\"ע]: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שדשין וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים ל\"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) אמרינן מ\"ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ\"ה) תנן ר\"מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ\"ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל פת וכו'.</b> כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ה ל\"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא: \n",
+                "<b>אכל דגן שלוק.</b> ברייתא שם (דף ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה\"א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז\"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ\"כ ה\"ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה\"א מברכין לאחריו בנ\"ר. ואע\"ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה\"א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ\"מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז: \n",
+                "<b>אכל קמח וכו'.</b> (שם ל\"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה\"א ורב נחמן אמר שהכל נ\"ב. וכתב הרי\"ף דפסקו רבוותא כר\"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ\"ב וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמח של אחד מחמשת המינין וכו'.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ\"מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'.</b> ג\"ז שם (ל\"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ\"מ בדייסא גרידא כ\"ע לא פליגי דבמ\"מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ\"מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ\"מ. וכתב הרי\"ף וכן הלכתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הדגן וכו'.</b> ברייתא (שם דף ל\"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש\"י במ\"ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש: \n",
+                "<b>וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח.</b> מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וזה כלל בברכות וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'.</b> שם (דף ל\"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה\"א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ\"מ והדר אמר אידי ואידי בפה\"א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי: \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר.</b> הוא מדאמרינן בפ' משילין (ביצה לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך מיני דבש וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ\"מ ולפי זה ה\"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר\"ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס\"ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה\"נ דכוותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'.</b> משנה (שם דף מ\"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפת שפתת אותה וכו'.</b> לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע\"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע\"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע\"פ שיש בהם כזית מברך במ\"מ. והרב מהרר\"י ן' שושן כתב וז\"ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ\"מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ\"מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ\"ל הריב\"ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה\"ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ\"מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל\"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ\"מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומצאתי</b> שכתב הרב המובהק מהרר\"י פאסי ז\"ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל\"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ\"מ הנראה לו ז\"ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר\"ל שאם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר\"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע\"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע\"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר\"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ\"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב\"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב\"ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר\"ל ממה שהקשו על רש\"י ז\"ל ששניהם רש\"י והרמב\"ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש\"י יפרש אותו עכ\"ל. והעיד ז\"ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר\"י אברבנאל ז\"ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר\"י אבוהב ז\"ל ושהרב מהרר\"י פאסי ז\"ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר\"ר יהודה ן' שושן ז\"ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר\"י בי רב ז\"ל שכתב וז\"ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע\"פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ\"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולי</b> נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע\"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע\"פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע\"פ שיש בו כזית מברך במ\"מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ\"ש בסמוך (ברכות ל\"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי\"ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע\"פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע\"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה\"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ\"מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע\"ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע\"ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע\"ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה\"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנאפת וכו'.</b> שם (דף ל\"ח) א\"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א\"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ\"מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע: \n",
+                "<b>וכן עיסה שלשה וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א\"ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א\"ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א\"ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע\"פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע\"פ שנתן ג\"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל\"ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ\"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ\"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע\"כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא\"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז שבישלו וכו'.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע\"פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ\"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי\"ף וקי\"ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ\"ר עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הרי\"ף וה\"מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע\"י תערובות לא דקי\"ל בהא כרב ושמואל (שם ל\"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ\"מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה\"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ\"מ: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל פת דוחן וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף ז\"ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ\"מ אבל לא אדוחן ואע\"ג דתניא התם (שם דף ל\"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י\"ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ\"מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ\"ב. וה\"ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא\"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע\"ג דלא קי\"ל כוותיה מ\"מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס\"ל דאורז מין דגן הוא ולא ס\"ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ\"מ אבל לא בדוחן עכ\"ל. ומ\"מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ\"מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ\"מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ\"ש רבינו. ודע שדעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ\"מ ובנ\"ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז\"ל שה\"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז\"ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז.</b> מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא\"ש ז\"ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א\"א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י\"ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה ד״א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'.</b> נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע״ג דבריש כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ילפינן ברכה לפניו מק״ו מברכה דאחריו וא״כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו״ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק״ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ״כ התוספות והרא״ש ז״ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ״ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ״ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'.</b> מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשבתות וכו'.</b> כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ\"כ ה\"ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה\"ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המברך וכו'.</b> מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך. ודעת רבינו כדעת רשב\"ם בפרק ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) דברכה מעין ג' טעונה ברכה במקומו והביאו שם בתוספות ראיות לדבריו אבל הרי\"ף כתב דדוקא מיני דגן טעונין ברכה במקומם וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אכל כשהוא מהלך וכו'.</b> ברכות (דף נ\"א:) ס\"פ שלשה שאכלו א\"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך: \n",
+                "<b>שכח לברך וכו'.</b> משנה סוף פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בש\"א יחזור למקומו ויברך ובה\"א יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכבר כתבתי סוף פרק ב' כמה שיעור עיכול ובגמרא (שם נ\"ג:) אמר רב זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד\"ה יחזור למקומו ויברך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בירך וכו'.</b> פשוט הוא דקנסא הוא דקנסוה במזיד לחזור למקומו שאכל אבל בדיעבד יצא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם בירך כשהוא עומד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה.</b> כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס\"ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ\"ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה: \n",
+                "<b>שכח לברך המוציא וכו'.</b> בפ\"ג שאכלו (שם דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע\"כ בברכת המוציא היא דאילו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל בבית זה וכו'.</b> ברייתא ריש ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) שינוי מקום צריך לברך ודעת רבינו דמיתניא בין בדברים הטעונים ברכה במקומם בין בדברים שאין טעונין ברכה במקומם וכמו שאבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה אוכל וכו'.</b> תוספתא דברכות כתבוה התוספות בפרק הנזכר ב\"ה שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה. ונ\"ל שרבינו מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו' כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו ה\"ל כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע\"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ\"ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה כתב רבינו היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים שהיו יושבים [הוא. וי\"ל דמבבא דחברים שהיו יושבין] לא שמעינן אלא כשהם יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח\"כ חזרו לא משתמע מינה אם צריכין לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, ואעפ\"י שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה א\"צ לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים. ואין לדקדק אמאי נקט רבינו ברישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע דמיירי בבעל הבית ובבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ע\"פ וההיא דהיה אוכל בבית זה וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא דתוספתא דברכות נמי הוי בלשון יחיד ורבינו כתב בלשון השנוי בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים דבין יחיד בין רבים אם רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ואם לא בירך כשיצא צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיו יוצאים רבים בין שהוא יחיד א\"צ לחזור ולברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטרך לפלוגי בין הניח שם מקצת חברים ללא הניח. וגם נראה דאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט ולפי האמת בהניחו שם מקצת החברים סגי אפילו אינן לא זקן ולא חולה והיינו דבברייתא שאכתוב בסמוך מפליג ר' יהודה בין הניחו שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע\"כ לומר דברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט אם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין ה\"נ שאע\"פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהן חוזרין דכיון דנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> חברים שהיו יושבים וכו'.</b> שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה בד\"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל אם לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. וכתב הרי\"ף וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דת\"כ ואף על גב דשני רב נחמן לא סמכינן אשינויא. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא ידענא למה כתב הרי\"ף לא סמכינן אשינויא דרב נחמן אין שינויא בגמרא מבורר יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג את\"ק וא\"כ ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה היא ואמאי פסיק כיחידאה עכ\"ל. ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר (סנהדרין כ\"ד כ\"ה) דאיפלגו ריב\"ל ור' יוחנן דלריב\"ל כל מקום שאמר ר' יהודה בד\"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוספות והר\"ן פרק בני העיר דריב\"ל ור\"י הלכה כריב\"ל וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר' יהודה ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס\"ל דבמה ד\"א לחלוק והוא דאמר כת\"ק וההיא ברייתא כרבי יהודה ומכיון דקי\"ל דבמה ד\"א לפרש ממילא קם לה הלכה כרב ששת ושינויא דרב נחמן לא סמכינן עלה. ודע שבגמרות שלנו גרסינן תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו אינן צריכים לברך וכתב הרא\"ש ועוד דת\"כ דרב חסדא, וי\"ס שכתוב בהם ת\"כ דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים גאון ולא נהירא לי גירסא זו עכ\"ל הרא\"ש. ונ\"ל דאפילו אי גרסינן ת\"כ דרב חסדא ל\"ק להרי\"ף דאיכא למימר מדלא אותבוה מינה לרב ששת אלמא דלא קשיא ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא ורב ששת כת\"ק א\"נ דהוה קים ליה לגמרא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ולפיכך לא היתה כדאי לאותובי מינה. כך נ\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל כהרי\"ף ז\"ל, וז\"ש וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכול פירות כלומר דאין חילוק בין מידי דסעודה ליין ופירות בכולהו שינוי מקום צריך לברך. אבל נשאר לדקדק בלשון רבינו דוכן משמע דלאשמועינן חידושא אתא ואיפכא הוא דהא בפירות אפילו רב חסדא מודה דצריך לחזור ולברך ובמידי דסעודה דהיינו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא דפליג. ויש לומר דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואתא לאשמועינן דה\"ה לשתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן כמ\"ש בראש פרק זה דצריך לחזור ולברך ולא אמרינן לקבעיה קמא הדר: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמשנה מקומו וכו'.</b> שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית מבית אבל ממקום למקום לא ותניא כוותיה: \n",
+                "<b>אכל במזרחה וכו'.</b> ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ\"ל. כוונת הראב\"ד ז\"ל לפרש הירושלמי דהיינו כשבעת שבירך בתחלה היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה של תאנה ואח\"כ נמלך לגמור סעודתו במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול כדברי ה\"ר בעל מ\"ע ז\"ל אבל אם כשבירך בתחילה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא\"צ לחזור ולברך ורבינו העתיק לשון הירושלמי כמנהגו ואע\"ג דמזוית לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבתים מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיב כמקום אחד משא\"כ באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה כמקום שאין בה מחיצות הוא ולפי זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא נקט. ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת ה\"ל שני מקומות וזה נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירך על הפת וכו'.</b> משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב״ש אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו ב״ש ארישא פליגי דקאמר ת״ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה כלומר דהיינו לאכול למזון ממש ואתו ב״ש למימר ל״מ פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מ״ק פטרא ואתו ב״ש למימר אפילו מ״ק נמי לא פטר תיקו. ולפי זה נראה לפסוק דבירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. ורבינו שפסק בירך על התבשיל לא פטר מ״ק טעמו דכיון דאסיקנא בתיקו הא איפשר דב״ש ארישא הוא דפליגי וכלישנא קמא וסיפא דנקט פת לאו דוקא דהוא הדין דלא פטר מ״ק אלא איידי דתנא רישא פת תנא סיפא נמי פת אבל בירך על מ״ק פטר את הפרפרת דהא משמע דמ״ק עדיף מפרפרת. ויש לתמוה דכיון דספק ברכות להקל ה״ל למתפס מתניתין כפשטא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מ״ק פטר. וי״ל דכיון דבגמרא בעי אליבא דב״ש היינו כדי למשמע מינה פירושא דת״ק וה״פ ארישא קאי וא״כ אמרינן דפת דנקט בסיפא לאו דוקא דהוא הדין למ״ק אלא איידי דרישא נקט פת או אסיפא קאי ופת דנקט בסיפא דוקא הוא. אלא דאכתי קשה דהוה ליה למפסק להקל וזה נראה שהוא דרך הרשב״א ז״ל שכתב דהו״ל ספק בברכות דרבנן ולהקל. לכן נראה לי דכיון דבעי גמרא אליבא דב״ש משמע דס״ל לגמרא דהלכה כב״ש וכי אמרינן דקאי ב״ש אסיפא סברי דפרפרת לא פטר אפילו מ״ק פסק רבינו כן. ומיהו אכתי קשיא דא״כ למה פסק בירך על הפת פטר את הפרפרת הא אי קיימי ב״ש ארישא פת לא פטר אפילו מ״ק. וי״ל דבהא לא ה״מ למפסק הכי משום דקי״ל כר' חייא דאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות מ״א:) פת פוטרת כל מיני מאכל. ואח״כ מצאתי בתשובה לרבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם ז״ל שכתב ששאלוהו שהיה חילוף הנוסחאות בדבר והשיב הנכון בירך על התבשיל פטר מ״ק ולכן תגיהו הנוסחאות כך עכ״ל: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק מה ענין דינין אלו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך, לעיל בפרק ג' הוא מקומם גבי מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וי\"ל דהתם שאני שאינו חפץ באכילת פת כלל מחמת עצמו אלא להעביר היזק הדג מליח אבל הכא חפץ הוא באכילת כל אחד מהם מחמת עצמו הילכך אינו ענין לשם. ומה שכתבו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך לומר לך לפעמים אפילו בלא שינוי מקום צריך לברך שאם בירך על הפרפרת צריך לברך על הפת ואם בירך על התבשיל צריך לברך על מעשה קדירה: \n",
+                "<b>וא\"ת</b> במאי עסקינן אי בשברכותיהם שוות אמאי אין פוטרים זה את זה ואי בשאין ברכותיהן שוות היכי אפשר לומר במקצתם דפוטרים זה את זה ועוד שהרב ז\"ל כתב דפרפרת היינו תבשיל ופירות וכיון דאין ברכתן וברכת הפת שוה פשיטא דאין פוטרות את הפת דהיאך הוה אפשר לומר דברכת בפה\"א או העץ יפטור ברכת הפת וכן היאך אפשר דברכת מ\"ק שהיא במ\"מ יפטור ברכת תבשיל ופירות או איפכא וי\"ל דכיון דתנן על הכל אם אמר שהכל נ\"ב יצא וה\"נ אפשר לומר שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא וכמ\"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. וכן י\"ל דברכת במ\"מ פוטר ברכת תבשיל ופירות מיהו ה\"מ כשבירך על הדבר עצמו ברכה שאינה מיוחדת לו כגון שבירך על הפת עצמו שהכל נ\"ב יצא אבל אם בירך על הפרפרת שהנ\"ב לא פטר את הפת וע\"פ זה תקיש בשאר ברכות על הדרך שכתבתי. ועי\"ל שאע\"פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שהוא פוטר כל מיני מאכל אע\"פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מ\"ק: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך בירך על מ\"ק פטר את התבשיל וכו'. לא הבנתי למה פסק בהפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת\"ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ\"ק אבל מ\"ק לא חזינן שיפטור פרפרת ואם פסק כב\"ש אין מעשה קדרה פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה. ועוד תימה שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ\"ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ\"ל. וכבר ישבתי דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמר בלבו וכו'.</b> זהו נמלך שאמרו שקובע ברכה לעצמו כלומר לפניו דוקא והכי דייק לשון רבינו שכתב חוזר ומברך ולא כתב מברך למפרע, ובפרק ע\"פ (פסחים ק\"ג:) אמרינן דאמימר בריך אכל כסא וכסא משום דאמר נמלך אנא, ובפרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) א\"ר זירא א\"ר השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שבכל כוס הוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ופירש\"י אי איכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך למדנו מכאן שאין חילוק בין אכילה לשתיה כל שהוא נמלך בעי ברכה לפניו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא אמרו לענין אכילה וכו' בנמנום עכ\"ל. דעתו ז\"ל דלא אמרינן טעמא דנמלך אלא בשתייה אבל לא באכילה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ב:) דאמר ליה רב הונא בר נתן לרב פפא לא ס\"ל מר גמר אסור מלאכול א\"ל סילק איתמר כלומר מותר לאכול עד שיסלקו האוכל מעל השלחן ואמרינן תו בגמרא דרבי זירא ורבה איקלעו לבי ר\"ג לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא מבי ר\"ג רבה אכל רבי זירא לא אכל א\"ל רבי זירא לרבה לא ס\"ל מר סילק אסור לאכול א\"ל אנן אתכא דר\"ג סמכינן כלומר ואין סילוקנו סילוק דאדעתא דידיה סמכינן אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תיכף לנט\"י ברכה ופירש\"י אין קיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור וכ\"כ הרי\"ף וא\"כ הא בהדיא דלהפסק אכילה בעינן מים אחרונים והא דאמר רבי יוחנן דמברך על כל פרוסה ופרוסה י\"ל שמש שאני שאין לו קביעות אבל מי שיושב לאכול אע\"פ שגמר בלבו מלאכול אינו צריך לחזור ולברך. ומ\"ש או בשינה וכו'. נראה שלמד כן ממתני' דסוף פסחים (דף ק\"כ) ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. וליישב זה י\"ל דרבינו לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא ה\"ג ולית הלכתא אלא כי הא דאמר רב חייא וכו' וקאי אמאי דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר מלומר ברכה ואסיקנא דאין שמן מעכבו אלא נט\"י היא שמעכבת כדאמר רב חייא תיכף לנטילת ידים ברכה וכיון דאהא דאמרינן סילק איתמר אמרינן אנן אתכא דר\"ג סמכינן שמעינן שאין הדבר תלוי בגמר סעודתו או אפילו בסילק השלחן מלפניו אלא הכל תלוי בגמר הדעת שאם גמר בלבו שלא לאכול אסור כלומר עד שיברך לפניו וכל שלא גמר בדעתו שלא לאכול אוכל והולך כנ\"ל. ויש הכרח לגירסא זו דאילו לרש\"י והרי\"ף היכי אסיקנא עד שיטול ידיו אוכל והולך הא אפילו לא נטל ידיו כיון שאמרו הב לן ונבריך איתסר להו למשתי כדאמרינן בפרק ע\"פ ולא אשכחן דרש\"י והרי\"ף ליפלגו בין אכילה לשתייה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שותים וכו'.</b> בפרק ע\"פ (דף ק\"ג) רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמרו ליה הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ\"ט דאסחיתו לדעתייכו. וגרסינן תו התם (שם דף ק\"ד) רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלוייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי קדיש יומא אמר לכו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה עכ\"ל הגמרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל ערבובי דברים יש כאן וכו' ואסור למישתי בלא ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו בלא שיאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו בשלא אמרו בואו ונבדיל אבל אם אמרו בואו ונבדיל ס\"ל להראב\"ד דהוי היסח הדעת משתייה כמו הב לן ונבריך. ודעת רבינו דכי אמרי' שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו אפילו אמרו בואו ונבדיל. וא\"ת היאך אפשר לפרש כן והא אסיקנא בריש ע\"פ פורס מפה ומקדש וכתבו רבינו פכ\"ט מהלכות שבת וא\"כ אפילו לא אמר בואו ונקדש נאסר לשתות י\"ל דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך ואמר להו דשבת קובעת עצמה לקידוש דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע\"ג דאכתי לא קדש היום כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה וכן מבואר בדברי הרי\"ף והר\"ן ז\"ל דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק חשיכה היא והא דסבור דלהבדלה קובעת היינו למימרא שאסור לשתות עוד כיון שאמרו הב לן ונבדיל אבל לא לענין שיבדיל מבע\"י דומיא דקידוש. והא דנאסר להם לשתות פירש\"י בפרק כסוי הדם דהיינו עד שיברכו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל אבל דעת רבינו שאסור להם לשתות אפילו בברכה ואם רוצים לשתות אע\"פ שאינן רשאים צריכין ברכה. ונ\"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה\"ה דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ\"ל, ואע\"פ שלעיל בסמוך גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח\"כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך: \n",
+                "<b>ודע</b> שבפרק ע\"פ (שם ק\"ג:) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואע\"ג דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי\"ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא ס\"ל נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מסובין וכו'.</b> ברייתא ריש ע\"פ (שם דף ק\"א) ופרק הרואה (ברכות נ\"ט:) שינוי יין אין צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אע\"פ שאמרו שינוי יין א\"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ואוקימנא לה בפרק הרואה בדאיתא בני חבורה דשתו בהדיה ומשום הכי מברך הטוב והמטיב שאילו היה לבדו לא היה מברך הטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב היינו הטוב לי והמטיב לאחריני ולכן כתב רבינו דין זה גבי היו מסובין שהוא לשון רבים כלומר דאילו יחיד אינו מברך הטוב והמטיב. ורבינו מפרש דשינוי יין היינו שינוי מין אבל כששניהם ממין אחד אינו מברך הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין יין חדש וישן צריך לברך. ומשמע לרבינו דלאו דוקא חדש תחלה ואח\"כ ישן שאין הדבר תלוי אלא כשיהיו שני מינים. וכתבו הגהות אבל מדברי רש\"י משמע דוקא כשהשני משובח מהראשון וכן פירש רשב\"ם. וכתבו התוספות שכן כתב בעל ה\"ג וכן משמע בירושלמי דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר על כל חבית וחבית מברך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא, ומיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל רבוי יינות מברך ובלבד שלא יהא האחרון גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק וכן דעת ר\"ת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מברכין וכו'.</b> נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק כיצד מברכין אהן דנסיב עגולא והוא לא אתיא בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך: \n",
+                "<b>נטל אוכל וכו' עד מפני שלכך נתכוין מתחלה.</b> ירושלמי פרק כיצד מברכין וכתבוהו ה\"ר יונה והרא\"ש והטור וכתבו דהא דקאמר שצריך לומר בשכמל\"ו י\"א לאחר שאמר אלהינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא בא\"י בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים הבאים וכו' עד טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"א:) אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופירש\"י דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בין מזון בין פירות כיון שהביאוהו ללפתן אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שלא הביאו אותם מתחלה ללפת בהן את הפת ואוכל אותם בפני עצמן מברך לפניהם שאינן מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל. דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו. והתוספות פירשו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים הרגילים לאוכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם דכיון דלאו משום ליפתן אתו אין הפת פוטרתן, לאחר סעודה גרסינן ותו לא ולא גרסינן דברים הבאים בסיפא וה\"פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון עכ\"ל. ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י סבירא ליה שכתב בסיפא דברים הבאים. ויש לדחות שכבר אפשר דכתוספות ס\"ל ודברים הבאים דקתני היינו כל דברים הבאים ולכן אני אומר שאין בדברי רבינו הכרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבתות ובימים טובים וכו'.</b> משנה שם (ברכות מ\"ב) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ובגמרא אמר רבה בר מרי אריב\"ל לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת הדם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון כך היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו יונה והרא\"ש לא היה כתוב בספרו אלא ל\"ש אלא בשבתות וי\"ט אבל בשאר ימות השנה וכו' וכתבו שע\"פ הגאונים הוגה במקצת ספרים שעת הקזה ושעה שיוצא מבית המרחץ משום דבנדרים משמע שאז גם כן היו קובעים סעודתן על היין: \n",
+                "<b>בא להם יין וכו'.</b> משנה שם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו ובגמרא (שם מ\"ג) יהבינן טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי פירוש אין לב המסובין אלא לבלוע. ובירושלמי אמרינן דטעמא שמא יקדים קנה לושט ויסתכן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו פוטר וכו'.</b> שם (מ\"ב:) בעיא ואפליגו אמוראי בפשיטותא ופסק הרי\"ף כמ\"ד דאינו פוטר והרא\"ש כתב רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר רב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע\"ג דקי\"ל הלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי\"ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי עכ\"ל. והטעם שאינו פוטר משום דיין שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ושלאחר המזון הוא לשתות ולשתות עדיף ואין יין דלשרות פוטרתו, וכל לאחר הסעודה או לאחר גמר הסעודה או לאחר המזון המוזכר בפרק זה עניינו אחר שגמרו סעודתן ועדיין לא ברכו ברכת המזון דאילו אחר ברכת המזון אין לך דבר שאינו צריך ברכה לפניו ולאחריו שהרי אינו מצטרף עם המזון שלפניו וכן כתב הרי\"ף ופשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): \n",
+                "<b>ומ\"ש וספק יש וכו'.</b> גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הקטנים וכו'.</b> הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש\"י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה\"ל מ\"ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו וכו'.</b> משנה ר״פ שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ה): \n",
+                "<b>ואיזו היא ברכת הזימון וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה\"ק אף ברכו ומ\"מ נברך עדיף: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא חוזר ומברך.</b> שם (מ\"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והן עונין אמן.</b> לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו האוכלין וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר\"ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסועד בבית חתנים וכו'.</b> פ\"ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א\"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י\"ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה\"ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז\"ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבין בברכת הזימון וכו'.</b> בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ\"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד\"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ\"ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו'.</b> משנה (ברכות דף מ\"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מזמנין לעצמן וכו'.</b> ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם,</b> מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: \n",
+                "<b>אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'.</b> כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: \n",
+                "<b>והטומטום אינו מזמן כלל.</b> כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: \n",
+                "<b>קטן היודע למי מברכין וכו'.</b> פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז מ\"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי\"ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: \n",
+                "<b>והעכו\"ם אין מזמנין עליו.</b> משנה שם (דף מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'.</b> משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שבעה שאכלו פת וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל\"ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א\"ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה\"נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש\"י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי\"ף. וכתב עוד הרי\"ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י\"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ\"ל דה\"פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח\"כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאכלו וכו'.</b> שם (דף מ\"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א\"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א\"ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש\"י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא\"כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ\"מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: \n",
+                "<b>וחכם גדול וכו'.</b> גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא\"ל רבי לרב משי ידך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו וכו'.</b> משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בני אדם וכו'.</b> שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ\"ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב\"ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע\"כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד\"א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ\"ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב\"ד ומ\"ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע\"כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב\"ד ז\"ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה\"ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ\"ל: \n",
+                "<b>שלשה שישבו וכו'.</b> שם מימרא דר' אבא אמר שמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יש שמש וכו'.</b> שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. \n",
+                "<b>וכתב רבינו והוא שישמעו וכו'</b> וכן כתבו התו' ונ\"ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר\"ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר\"ג איידי דאוושי כ\"ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה\"ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ\"ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך</b> צ\"ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'.</b> שם (מ\"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא\"ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י\"ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'.</b> גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאכלו כאחד וכו'.</b> ברייתא שם (מ\"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד\"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ\"ש בפ\"א מה' אלו: \n",
+                "<b>ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו.</b> ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל\"ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י\"ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) ולהוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא\"כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א\"כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: \n",
+                "<b>ודעת</b> רבינו דקי\"ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ\"כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א\"כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה\"פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא\"כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש\"י והתוספות והר\"ן ז\"ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י\"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ\"ל: \n",
+                "<b>תשובה</b> תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א\"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ\"ל: \n",
+                "<b>ביאור</b> דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש\"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ\"ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י\"ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י\"ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע\"פ שאכל שאר אוכלין א\"א להוציא אחרים אע\"פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז\"ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י\"ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה\"ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: \n",
+                "<b>ודע</b> שכתבו רש\"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה\"ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע\"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה\"נ עכ\"ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י\"ח משמע דבכל גוונא יוצא י\"ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח\"כ כתב בד\"א שיצאו י\"ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י\"ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י\"ח שאכלו כדי שבען דאל\"כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ\"ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י\"ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה\"ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא\"כ לפלוג וליתני בדידה וע\"ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש\"י והתוספות והרא\"ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א\"כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין מוציאין אותו מי\"ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו</b> איש גדול אע\"פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א\"כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ\"ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה\"ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי\"ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנכנס אצל אחרים וכו'.</b> ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכל וכו'.</b> משנה פרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) נוטלין ידים לחולין ולמעשר. ובגמרא חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים משא\"כ במעשר וכ\"ש בחולין ואסיקנא לא קשיא כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי. וסובר רבינו דכיון דהזכירו נהמא דוקא לפת שמברכין עליו המוציא הוא דבעינן נטילת ידים אבל כל מיני דגן שמברכין עליהם במ\"מ אין צריך נטילת ידים אם אין טיבולן במשקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שצריך נטילת ידים גם כן בסוף.</b> פשוט בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה): \n",
+                "<b>אף על פי שאין ידיו וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"ג:) מייתי מתניתין דתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' והידים ופירש\"י והידים סתמן קודם נטילתן וכן מבואר במשנה פ\"ז דטהרות: \n",
+                "<b>וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'.</b> פרק ע\"פ (פסחים קט\"ו) מימרא דרבי אלעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש\"י אע\"ג דקי\"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי\"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה\"ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ\"ב דחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנוטל ידיו וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף הא טבילה בעי ה\"ק ואחר שלא שטף טמא. ופירש\"י מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיו הונהגה בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה רבא אמר דאורייתא היא מצוה כר' אלעזר בן ערך עכ\"ל. ואע\"ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מ\"מ כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס\"ל ז\"ל כמו שכתבו התוספות מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך פי' דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה היא וגם רש\"י כתב דאסמכתא בעלמא היא וא\"כ בין לאביי בין לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים: \n",
+                "<b>ומה שאמר בין לק\"ש בין לתפלה: ומים אחרונים אין מברכין עליהם.</b> כך כתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים בשם רבני צרפת ורב עמרם גאון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אני שמעתי וכו' וכן חברתי בחבורי ועיקר עכ\"ל: \n",
+                "<b>והנה</b> התוספות בפרק כל הבשר כתבו שבה\"ג סובר שאינן טעונין ברכה דברי ה\"ג הם ודברי קבלה ורב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר\"ש. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאינן אלא מפני הסכנה</b> היינו שמא יסמא עיניו כמ\"ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולפיכך צריך להזהר</b> כדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטילת ידים וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק״ה) ואמרינן התם בגמרא דה״מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. וכתב סמ״ג ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אכילה אלא כעין ניקור חלב ומליחת בשר: \n",
+                "<b>וכל הנוטל ידיו וכו'.</b> (שם ק\"ו) אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נ\"י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופסק רבינו כרב נחמן דבתרא הוא ואע\"ג דרבא אמר רשות לאו אליבא דנפשיה אמרה אלא לפרושי מילתיה דרבי אלעזר ולענין דינא אפשר דכרב נחמן ס\"ל. ועוד דאוקמינן בפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח:) הא דתנן התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים מה שאין כן במעשר וכ\"ש בחולין באכילה דפירות דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלמא דכוותיה קי\"ל: \n",
+                "<b>כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה: כתב</b> הראב\"ד עשה זה וכו' קלקל עלינו את הלשון עכ\"ל. ואני אומר שאם נוסחת ספרנו אמיתית קשה מנ\"ל לרבינו דפת שהמלח בו טעון מים אחרונים ועוד קשה למה לא הזכיר דין כל מלחא המוזכר בפרק כל הבשר (חולין ק\"ה) ובסוף פ\"ק דעירובין (דף י\"ז) א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי א\"ל לא מיבעיא ופירש\"י כל מלחא מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא מאי צריך ליטול אחריו או לא ועוד מה היתה השגת הראב\"ד שכתב עשה זה כנגד כו' כייל מיכל והשיג עליו קלקל עלינו את הלשון שאין דין שכתב רבינו דומה לכייל מיכל כלל אלא אם נאמר שעלה על דעתו של הראב\"ד שרבינו היה מפרש כייל מיכל מלשון אכילה כלומר אכל פת שהמלח בו וזה דוחק וזר ואם באנו לשבש הספרים ולגרוס כל את המלח צריך נטילת ידים באחרונה וכמו שנזכר בפרק כל הבשר ובסוף פ\"ק דעירובין וכן מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כל את המלח קשה א\"כ מה היתה כוונת הראב\"ד כשהשיגו. ואפשר לומר שמשיגו שה\"ל לכתוב מדד את המלח ולא כל את המלח שהוא לשון בלתי מובן לכל וזו אינה השגה דלישנא דגמרא נקט וגם לישנא דקרא הוא וכל בשליש: \n",
+                "<b>ומ\"ש או מלח שטבעו וכו'.</b> משום דאיכא למימר בא\"י הוא דמשתכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הגמרא שהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית: \n",
+                "<b>ובמחנה פטורים וכו'.</b> משנה ספ\"ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים חובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד היכן היא נטילת ידים וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק\"ו) ת\"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ואמר בר הדיא דרבי אמי ור' מיישא בר בריה דריב\"ל כשמואל ס\"ל ופירש\"י לחולין עד הפרק השני שבאמצע האצבעות לתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד לקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון שהוא חבור היד והזרוע ע\"כ לחולין מראה היה בידו כמו שפי'. ולפי זה עד סוף האצבעות סגי לחולין לדעת שמואל שמחמיר יותר מכולם. אבל הרי\"ף גורס בברייתא לחולין עד לפקק וכתב ואסיקנא עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ופי' רבינו יונה דבהכי פליגי אמוראי שרב גורס עד לפקק ומ\"ה קאמר דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף באצבעותיו ולתרומה ולקידוש ידים עד הפרק דהיינו סוף היד ורב ששת מיקל יותר דלתרומה נמי סגי עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין ושמואל גריס בכולהו לפרק ומ\"ה קאמר דל\"ש בין לחולין בין לתרומה בכולהו עד סוף היד והא דלא ערבינהו בברייתא משום דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו, ורבינו כתב סתם עד הפרק ואין בדבריו הכרע אלא שיש לנו לומר דמסתמא כשיטת הרי\"ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע: \n",
+                "<b>וכמה שיעור המים וכו'.</b> הכי משמע בריש מסכת ידים ובפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) א״ל ר״ש לאמימר קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא במים רביעית א״ל אין: \n",
+                "<b>וכל שחוצץ בטבילה וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק״ו) וכבר ביאר רבינו דברים החוצצים בטבילה פ״ב הלכות מקואות עיין עליו: \n",
+                "<b>וכל העולה למדת מקוה וכו'.</b> בפי\"א מהלכות מקואות כתב שדברים העולים למדת מקוה הם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכתב עוד שם שאפילו הביא שלג בתחלה והניחו בשוקת וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכל זה שנוי בפ\"ז דמקואות. וכתב רבינו עוד שם כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים הרי אלו כשרים נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה הרי זו פסולה מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית וטעמו מדגרסי' בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) אמר ר\"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור למי רביעית אינו משלים למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הצריך נטילת ידים וכו'.</b> ומדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) בחמי טבריא במקומם כ\"ע לא פליגי וכמ\"ש בסמוך אלמא טבילה מהניא בהו וכן בפ\"ק דידים תנן דמים שנפסלו משתיית הכלב בקרקעות כשרים והיינו ודאי מדין טבילה ובפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) תנן נוטלין לידים לחולין לתרומה ולקדש מטבילין וכיון דמדין טבילה אתי עלה פשיטא דבעינן דליהוי בהו שיעור מקוה וזהו שאמר \n",
+                "<b>רבינו ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה</b> ובפ\"ק דמקואות הביא רבינו תוספתא דתני כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין: \n",
+                "<b>כתב</b> סמ\"ג המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו כדתניא בפרק שני דידים וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שלזה נתכוון רבינו במ\"ש כל הצריך נטילת ידים והטבילם אינו צריך דבר אחר: \n",
+                "<b>ודע</b> דהא דמצריך רבינו שיעור היינו במים שאינם נובעים שאינן מטהרים אלא באשבורן ולכך לא הזכיר כאן אלא מקוה אבל מי מעין אפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף שכולו עולה בהם לדעת רבינו בפרק ט' מהלכות מקואות וכ\"ש שמטבילין בהם את הידים כל שיש במים כדי לכסותם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין המים שאובין וכו': כתב</b> הראב\"ד זה אינו מחוור וכו' אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע עכ\"ל. דין זה שכתב הראב\"ד בבעלי קריין הוא במשנה רפ\"ח דמקואות ומכל מקום אין משם הכרח לומר דה\"ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאין אין טובלין בהם. והא דפסל רבינו מים שאובין שבקרקע להטביל בהם את הידים ה\"מ כשלא המשיכום אבל אם המשיכום ש\"ד דהא אפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ\"ש רבינו בהלכות מקואות פ\"ד ואף על פי שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה בזה היינו להטביל בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל ידים בהם לכולי עלמא כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנוטל וכו'.</b> כל זה יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו יונה בפרק אלו דברים שאף על פי שהוא מטביל ידיו יברך על נטילת ידים כיון שטבולו זה מכח חיוב נטילה נעשה אותה אבל להטביל לא יברך שאין טבילה בכלל נטילה ועל הטבילה לא נצטווה מעיקר חיובו. וכתב הרשב\"א שכן עיקר ושכך מצא בתשובת הגאונים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שנשתנו וכו'.</b> פ\"ק דמסכת ידים נפל לתוך ידיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין וסובר רבינו דהוא הדין אם נשתנו מחמת מקומן דמאי שנא: \n",
+                "<b>וכן אם נתגלו וכו'.</b> פרק שני דע\"ז (דף ל\"ה) תנו רבנן מים שנתגלו לא ישפכם לר\"ה וכו' ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור מקום שאין סירטא מותר. ופסק רבינו כת\"ק וס\"ל ז\"ל דכיון דלא ירחץ בהם ממילא פסולין לנטילת ידים ואפילו אם רחץ לא עלתה לו נטילה. ומיהו גלוי האוסר אותן נתבאר בדברי רבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש וכתב הטור על דברי רבינו ואיפשר דהאידנא שאין חוששין לגלוי כשרים אף לנטילה ודברים נכונים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין וכו'.</b> פ\"ק דידים עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולים. ומפרש רבינו דל\"ש בכלים ול\"ש בקרקעות נפסלו לפי ששמם מכלל השופכים מדלא מפליג בין כלים לקרקעות כדמפליג בנפסלו משתיית הכלב וכמ\"ש בסמוך והיינו במים שאינן נובעים אבל במים נובעים או במי מקוה נראה מדברי רבינו דלא נפסלו בכך מדכתב מים שאובין שהדיח בהם כלים וכו' משמע דדוקא בשאובים הוא דפסל: \n",
+                "<b>הדיח בהם וכו'.</b> משנה שם פ\"ק דידים כלשון רבינו: \n",
+                "<b>מים שהנחתום וכו'.</b> ג\"ז שם פ\"ק דידים מים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסול שהוא מדיח ידיו בהם כשרים ומפרש רבינו שהוא מדיח ידיו שהוא חופן מהם. ומשמע מדברי רבינו בפירוש המשנה דהיינו כשלא נשתנו המים אבל אם נשתנו פסולים כמו שקדם ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מים שנפסלו וכו'.</b> ג\"ז שם המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים י\"א מים מלוחים שאין כלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק וכתב הרא\"ש בפרק כל הבשר דפירושא קמא עיקר אבל מדברי רבינו נראה שסובר דפירוש בתרא עיקר: \n",
+                "<b>חמי טבריא במקומן וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים ור\"י אומר כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כ\"ע לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא כלומר חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברים למקוה חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ור\"י סבר לא גזרינן וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים והלכתא כחזקיה דרביה דר\"י הוא. ודע דבגמרא אמרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים רשב\"א אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומ\"ס לא גזרינן ומאחר דקיימא לן כחזקיה דגזרינן בבת בירתא כרשב\"א נמי קיימא לן דפסקינהו בבת בירתא פסולים לנטילת ידים ואם כן קשה למה לא כתב רבינו כן בפירוש גבי מים שנפסלו משתיית הכלב. ואפשר לומר דכיון דסתם לן תנא דידים כת\"ק הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכסתם מתניתין קיימא לן. ואם תאמר אם כן נימא דהלכתא כר\"י דקאי כת\"ק דסתם לן כוותיה וי\"ל אף על גב דבגמרא אמרינן כתנאי לאו למימרא דלגמרי הוי כתנאי דהא אפשר לדחות ולומר דחזקיה דאמר אפילו כת\"ק דע\"כ לא גזר חזקיה אלא בחמי טבריא שאין פיסולן ניכר שהרי זכים הם ואין טעמם רע ופיסולם הוי מפני שתחלת ברייתן לא היו ראויים לשתיה מחמת חומם ואף על פי שעכשיו נתקררו עודם עומדים בפסולם ולכך אתי למימר דל\"ש בת בירתא מכלי אבל בשאר מימות שנפסלו משתיית הכלב שפיסולם ניכר אם בטעמם אם במראיהם לא גזרינן והא דלא קאמר הגמרא הכי משום דלא משכח תשובה לר\"י דליתי כרשב\"א שתק ומוקי לה כתנאי אבל לענין פסק הלכה כיון דאפשר לאוקמא לחזקיה ככ\"ע כוותיה נקטינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו דפסולים למים אחרונים מפני שאינן ראויים לשתייה</b> לכאורה היה נראה שאין הכוונה המים שנוטל אחר אכילה דמהי תיתי אלא הכוונה מים שניים הבאים לטהר את המים הראשונים וה\"ה לכל מים הפסולים שפוסלים בין בראשונים בין בשניים וכך כתב רבינו בפ\"ה מהלכות מקואות אבל קשה למה לא כתב כן בתחילת הזכירו פסול המים ועוד דבהדיא כתב בהקדמת מסכת ידים במשנה דלחולין אינו צריך מים שניים ולא כתב בהלכות אלו אלא דיני אוכל פת חולין ובהלכות מקואות כתב דיני אוכל תרומה וכן נראה מדבריו שם ואם כן צריך לומר דמים אחרונים שכתב כאן היינו מים שאחר הסעודה. אבל קשה היאך אשכחן פסול במים שאחר הסעודה ואפשר דלעולם אמים שניים דראשונים קרי אחרונים דאף על גב דלחולין אינו צריך מים שניים מכל מקום צריך להטיל רביעית מים על ידיו ואם הטיל חצי רביעית ממים כשרים לא יטיל חצי רביעית אחרון ממים פסולים ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפרק שני דמסכת ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גב היד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לנוטל וכו'.</b> משנה פרק שני דידים נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית כלומר שאינן טהורות אבל צריך עוד שיטול מים שניים לטהר את אלו ושיהיה במים השניים ההם רביעית סובר רבינו דהיינו לרבי מאיר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דנטל לשתי ידיו משטיפה אחת טהור והלכה כוותייהו וכן כתב בפירוש המשנה ועוד דההיא מתניתין לתרומה מיתניא דאילו לחולין א\"צ מים שניים לדעת רבינו כמו שאבאר בסמוך: \n",
+                "<b>נוטלין ארבעה וכו'.</b> משנה שם (פ\"ב דידים) נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויהיה באותה השטיפה וכו',</b> מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר ליה רב ששת לאמימר קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא אמר ליה אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתניא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דאתו משיירי טהרה. וכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים דה\"פ דהיינו דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים ראשונים והוא אומרם בסבת זה שאני התם דאתו משיירי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד הרי בהדיא שצריך רביעית לכל אחד ואחד. ומדברי רבינו שלא הזכיר בהלכות אלו מים שניים נראה שסובר דלפת חולין אין צריך מים שניים שכיון שנטל ידיו מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהורות וכן נראה עוד מדבריו בפרק י\"א מהלכות מקואות ומהקדמת פירושו למסכת ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטלין מים וכו'.</b> משנה פרק קמא דידים אין נותנין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ומשנה זו נשנית גם כן בפרק חמישי דפרה וכתב שם רבינו וכבר ביארנו בפרק שני מכלים שמחץ ר\"ל הכלי השוקע מאליו בתוכו קערורית והוא אשר נקרא שולי המחץ. ובפרק שני דכלים שנינו חבית דפונה בשולי המחץ וכתב רבינו מחץ הוא כלי גדול מחרס ולו קצה דומה לו כדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושוליים הם הקצוות וזאת החבית היא קטנה חקוקה בקצה האחד של מחץ להכניס היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לה שלא נעשה לקבלה עכ\"ל. וכפי זה נראה שאפילו מקבל רביעית אין נוטלין בו לידים לפי שלא נעשה לקבלה וסמ\"ג כתב דטעמייהו לפי שאין מחזיקין רביעית אלא אם כן סומכים אותם בשום דבר שאין יושבין אלא מסומכין וכן כתבו הגהות בשם הרמ\"ך ובסמוך אכתוב שזה מחלוקת רש\"י והתוספות: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ולא בחרסים: ואם תיקן המגופה וכו'.</b> פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלים ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלים מהם לידים שק וקופה אע\"פ שמקבלים אין נוטלים מהם לידים, ופירש\"י מגופת חבית שתיקנה חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו. והתוספות כתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת ואינה יושבת אלא מסומכת ואין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיבה בלא סמיכה היו המים נשפכים ולא היה נשאר בה רביעית ותיקנה היינו שמרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת. ובשק וקופה פירש\"י אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ\"ל. וחמת וכפישה הם מיני נודות של עור ותיקון דידהו אפשר דהיינו שיתפור אותן בענין שלא יהיו נקובין כלל. ומספר מצות גדול משמע שעשה להם בית מושב: \n",
+                "<b>ולא יתן לחבירו וכו'.</b> משנה פרק קמא דידים ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין נותנין לידים אלא בכלים וכתב שם רבינו לא יתן לחבירו בחפניו שלא ימלא ידיו וישפוך על ידי חבירו אשר רוצה לטהר ידיו: \n",
+                "<b>וכלים שנשברו וכו'.</b> פרק כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואם כן כי תנן ולא בדפנות הכלים היינו אע\"פ שעדיין מקבל טומאה ואפילו הכי אין נוטלין בהם דאי לאו הכי רבא מתניתין אתא לאשמועינן. ויש לדקדק על דברי רבינו אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה. ונראה לי שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקין אבל אם הוא מיוחד לאוכלים אינו עולה מטומאתו עד שניקב במוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל המשקים הדולפים אע\"פ שלא ניקב אלא במוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה:) וכמו שכתב רבינו (בפרק י\"ט מהלכות כלים) ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין רגילים ליטול לידים ורבינו רצה לכלול דין כל הכלים בדבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתם כל אחד כפי דינו אין נותנים בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ\"ל: \n",
+                "<b>ואפשר</b> עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול לידים בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעור ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. וכתב סמ\"ג שאם ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאים המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו כיון שלא ניקב בכונס משקה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאם ניקב בכונס משקה אפילו שנוטל דרך הנקב לא נטהרו ידיו דאין תורת כלי עליו כלל אפילו מן הנקב ולמטה. אבל הרא\"ש כתב בפרק כל הבשר וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלל וכן כתב בספר התרומה ומשמע דבכל נקב אמרו אפילו הוא יותר מכונס משקה. ובתרומת הדשן נסתפק בדברי רבינו אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר או (אי) אפילו בכה\"ג נמי פסול. ונראה דמאי דמספקא לתרומת הדשן פשיטא ליה לטור דלדעת רבינו אינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם כן אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו בכך. וכן מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים כשאדם מושיבו על המים הרי זה פסול במה דברים אמורים בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר במה דברים אמורים בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ\"ל. נראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בסוף פרק המצניע שהוא עולה מטומאתו בניקב במוציא משקה וכתבו רבינו בפרק י\"ט מהלכות כלים ומדברי רבינו שם נראה שהוא סובר כדברי הרשב\"א דבסתם כלים דניקבו בכונס משקה מעלה אותן מטומאתם דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהן שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא בפרק שני ובפרק שלישי דמסכת כלים ואע\"פ שכתב בפרק זה אין נוטלין לידים בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינן מקבלין שלא מסומכין דומיא דמגופת חבית דנקט בהדייהו. ואע\"פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלים ממנה לידים הוא הדין דמהני תיקון לאידך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מנייהו נקט והוא הדין לאינך אי נמי לרבותא נקט מגופה אע\"פ שאין חללה עשוי לקבלה מהניא בה תיקון וכל שכן לדפנות כלים ודומיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו בכלי גללים וכלי אדמה וכו'.</b> משנה פרק קמא דמסכת ידים בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה כלומר אע\"פ שכלי גללים אינן מקבלין טומאה וכן כלי אדמה והם כלי חרס שלא הוסקו בכבשן וגם הם אין מקבלין טומאה נוטלין מהן לידים: \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיהיו שלמים,</b> כבר נתבאר והוצרך לכתוב כאן רבינו זה משום דלא תימא כי חיישינן לשבירה דכלי היינו בכלים המקבלים טומאה דכיון דמעיקרא מקבלי והשתא לא מקבלי בטלו מתורת כלי אבל כלי גללים וכלי אדמה כיון דמעיקרא נמי לא מקבלי טומאה השתא נמי כי ניקבו לא בטל מהם תורת כלי קמ\"ל דלא מפלגינן כיון דגמרא לא מפליג בינייהו: \n",
+                "<b>כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא אמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע\"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד הא לתרי דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים שמעינן מהא דלחד תרתי בעינן שיחזיק רביעית ושיהיה בו רביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים וכו'.</b> סוף פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש\"ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה החבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו. ופירש רבינו הקוף בלשון ערב קד\"ר אמר ר' יוסי שהוא פסול בששפך המים על היד וכן אינו ראוי אצלו שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותם עד שישפכו המים על ידו ואין הלכה כר' יוסי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והלא אמרו בגמרא דחולין וכו' אבל הקוף ולא כלום עכ\"ל: \n",
+                "<b>וי\"ל</b> שדעת רבינו לומר דהא ודאי כת\"ק קי\"ל ומ\"ש בגמרא דבעינן דליתו מכח גברא לאו למעוטי כי אתו מכח קוף אלא למעוטי כי אתו מנפשייהו בלא כח שום בעלי חיים ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה\"ה לכל ב\"ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. וטעמא דר\"י דפסל במטה חבית על צדה משום דבעינן כח אדם וליכא שהרי כשהוא מטה את החבית ומניחה כך מוטה על צדה המים יוצאים מאיליהם ות\"ק מכשיר משום דכיון שהאדם הטה את החבית אפילו הלך וישב לו אח\"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא ולא דמו לשוקת דהתם כיון ששפך הדלי בשוקת כבר פסק כח אדם וכך הם דברי רבינו שמשון בפרק קמא ועוד דכיון דאיכא כח כלי לא דמי לדין השוקת שכתב רבינו בסמוך דהתם ליכא כלי כמ\"ש. ויש הוכחה למה שכתבתי דכח אדם לאו דוקא שכתב רבינו לעיל בפרק זה כל הנוטל ידיו צריך ליזהר בד' דברים וכו' שיהיו המים באים מכח נותן וכן לקמן בסמוך בדין השוקת כתב שהרי אין כאן נותן על ידיו הרי שלא הקפיד על כח אדם אלא על כח נותן יהיה אדם או זולתו ואע\"פ שבסוף דבריו בדין השוקת כתב עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת אדם נמשך אחר לשון הגמרא וכבר גילה דעתו דכח אדם לאו דוקא. ועוד דכשהזכיר כח אדם היינו כשיהיו ידיו קרובות לשפיכת הדלי דהתם קושטא דמילתא היא שבאו עליו מכח אדם אבל ברישא דלא עלתה לו נטילה נזהר מלכתוב שהרי אין כאן כח אדם דהוה משמע דכח אדם דוקא בעינן וכתב שהרי אין כאן נותן על ידיו והא דנקט השוקת שדולה אדם רבותא קאמר אפילו שאדם הוא הדולה לא עלתה לו נטילה וכבר ביאר הטעם מפני שאין כאן נותן על ידיו הא אילו הוה נותן אע\"פ שאינו אדם עלתה לו נטילה ובסוף הלכות מקואות כתב גם כן שאין נוטלים לידים אלא מכח נותן וכן פעמים ושלש באותו פרק הזכיר כח נותן ולא הזכיר כח אדם. וכתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים שכן דעת רב יהודאי גאון דהלכה כת\"ק וכן פסק הרשב\"א בפרק כל הבשר ובת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוקת שדולה וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין ק\"ז) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בה את הידים. ופירש\"י האי אריתא צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ואי מקרב לגבי דולא כשהדולא שופך זה נותן ידיו סמוך למקום שפיכה והמים מקלחים מכח השפיכה לתוך ידיו ש\"ד ואי בזיע דולא בכונס משקה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף לייף הצינור עם היאור ע\"י כלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודיה בחיבור זה. והרי\"ף כתב מימרא זו פרק אלו דברים והוא גורס ואי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב עליו הרא\"ש ולפי זה ג\"כ אין מטבילין בו דלא חשיב חיבור בהכי כי היכי דלא חשיב חיבור לענין טבילת כל הגוף ונראה שכך היתה גירסת רבינו ולא הוצרך לכתוב שאם ניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לפי שסמך על מ\"ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שנסתפק לו וכו'.</b> משנה פרק שני דמסכת ידים ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ספק נטל ידיו וכו'.</b> כן פי' הוא ז\"ל על משנה י\"א דפ\"ד דמסכת טהרות. ואפשר שסובר שזהו מ\"ש בפרק במה אשה (שבת ס\"ב:) אבל משא ולא משא לית לן בה אע\"פ שרש\"י מפרש שם בענין אחר ואע\"ג דאסיקנא התם דלאו מילתא היא לאו משום דדינא הכי אלא כדי שלא יבא לידי עניות וכדמשמע מדמוכח לה מדאמר רב פפא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וה\"ה לשאר ספקות דתנן דטהור דכי היכי דלא ליתי לידי עניות מיהא צריך לחזור וליטול: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד אם יש לו מים וכו' והוציא עצמך מן הספק עכ״ל. וי״ל שאם היה כן לא הוו שתקי רבנן מלהזכיר כן ואע״ג דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז:) לענין ספק טומאה דאמרינן ליה הרי מקוה לפניך קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים הראשונים צריך שיגביה ידיו וכו'.</b> פרק קמא דסוטה (דף ד') אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תנא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ודברי רבינו הללו מתבארים במה ששנינו ריש פ' מסכת ידים וכתבו פרק י\"א מהלכות מקואות הידים מתטמאות ומתטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ונטל המים השניים חוץ לפרק וחזרו מחוץ הפרק לידיו ידיו טהורות שהמים השניים טהורים נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו לידו נטמאת ידו שהמים הראשונים שחוץ לפרק טמאין מחמת ידיו ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידיו טמאות עכ\"ל. ונראה מכאן שאם נטל ידיו בשטיפה אחת אינו צריך להגביה ידיו שהרי אין שם מים טמאים שיחזרו ויטמאו את הידים וגם חוץ ליד לא נטמאו דהא טומאתן אינה אלא עד הפרק כנ\"ל ומצאתי סעד לזה שכתב סמ\"ג וראיתי בתוספתא שהמטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו ולא לנגב ידיו עכ\"ל. ובודאי טעמם לפי שאין שם מים טמאות וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו: כתב</b> הראב\"ד והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ\"ל. כלומר עוד טעם אחר יש שראוי להשפיל ידיו שאם יגביהם אולי תעבור הזוהמא בכל היד במקום שהיה נקי שהוא לא אכל אלא בראשי אצבעותיו זה נראה לי ברור בכוונתו ובעל מ\"ע הפליג דעתו לדעת אחרת ואין דעתי נוחה בכך: \n",
+                "<b>מים ראשונים וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע\"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש\"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ\"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ\"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש\"ד. ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה. א\"נ י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה: \n",
+                "<b>מים ראשונים נוטלין וכו'.</b> ג\"ז ברייתא שם מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת בהם אין נוטלין בהם ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע\"פ שהיד סולדת בהם מותר ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכתב רבינו בחמי האור לאפוקי חמי טבריא כמ\"ש בסמוך וצריך דקדוק בלשון רבינו למה כתב אבל אם היו פושרין וכו' שממה שכתב והוא שיהיו חמין וכו' שמעינן לה ואפשר דלהתיר ליטול בהם לכתחלה איצטריכא ליה דלא תיסק אדעתין דלכתחלה לא יטול בפושרים כדי שלא יבא ליטול בחמין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל אדם ידיו וכו'.</b> ג\"ז שם (ק\"ו ק\"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א\"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק וכ\"פ ה\"ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ול\"נ עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה\"ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא שלא יסיח וכו'</b> פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ\"כ רש\"י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לט אדם וכו'.</b> ג\"ז שם (ק\"ז) איבעיא להו מהו לאכול במפה מי חיישינן דילמא נגע או לא ת\"ש דשמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה א\"ל עבדין כדין א\"ל דעתי קצרה עלי כלומר אסטניס אני שאע\"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי ואמרינן בתר הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופי' רש\"י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ונראה דכ\"ש לשאר בני אדם שאינן אוכלים חוליהם בטהרה ואינן נזהרים כל כך שאין להם לאכול פת וכל דבר שטיבולו במשקה ע\"י מפה דגזרינן דילמא נגעי וזאת היתה דעת הראב\"ד שכתב והלא לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ\"ל. אבל דעת רבינו דתרומה וחולין שנעשו בטהרה דינם שוה ברוב הדברים ומן הדין היה לגזור בשניהם דילמא נגעי אלא משום דכהנים זריזים הם לא גזרו בתרומה ומ\"מ שאר חולין שאינן נאכלים בטהרה לא חמירי כולי האי למגזר בהו ותדע דאל\"כ הל\"ל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין ומדנקט טהרות משמע דלאוכלי טהרות דוקא הוא דלא התירו והא דשמואל אשכחיה לרב וכו' וא\"ל עבדין כדין חולין בטהרה הוא דהוה אכיל ומשום הכי א\"ל עבדין כדין שרב אוכל חולין בטהרה וכדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ומשום דחולין בטהרה הוה אכיל א\"ל שמואל עבדין כדין ואהדר איהו דעתי קצרה עלי אבל אם לא היה אוכל חולין בטהרה לא הוה אמר ליה שמואל עבדין כדין ולא הוה צריך איהו לאהדורי דעתי קצרה עלי: \n",
+                "<b>המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים וכו'.</b> (שם ק\"ו:) מסקנא דגמרא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ה\"ה לאוכל במגריפה וכו'.</b> פשוט הוא וכ\"כ ה\"ר יונה ז\"ל בפרק אלו דברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע\"פ שהוא נותן לתוך פיו וכו'.</b> ברייתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו וסובר רבינו דלרבותא נקט לתוך פיו אע\"ג שאינו נוגע וכ\"ש שאסור ליתן בידו: \n",
+                "<b>ואסור לזלזל וכו'.</b> בפ\"ה דעדיות את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים: \n",
+                "<b>אפילו אין לו מים וכו'.</b> למד כן ממעשה דר\"ע בבית האסורים בפרק עושין פסין (עירובין כ\"א). ומכאן אני אומר שמ\"ש רבינו בסמוך לט אדם את ידיו וכו' היינו מי שא\"א לו למצוא יותר אבל כל שאפשר לו למצוא מים ואפילו אין לו אלא כדי שתייה לא יאכל בלא נטילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל וכו'.</b> פרק קמא דסוטה (דף ד') מימרא: \n",
+                "<b>ותכף לנטילת ידים וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש\"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ\"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש\"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות אלו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מנהגות רבות וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ו) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע\"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצורכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי להו במחוג. ופירש\"י ז\"ל בזמן שהם שתי מטות רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחילה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול ובזמן שהם שלשה גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה ממנו לצד מרגלותיו א\"ל רב ששת לריש גלותא וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה ממנו וישמע דבריו כשהוא מוטה. במחוג מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה. מים ראשונים מהיכן מתחילין א\"ל מן הגדול כלומר רב ששת א\"ל לר\"ג מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים אמר ליה מן הגדול. ישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. ופירש רש\"י לאלתר מייתו תכא קמיה שלחן שלו מביאים מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש שני לו למטה ממנו בזמן שהם שלש מטות גדול מיסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ופירש\"י מתחילים מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם שהגדול נוטל ידיו תחלה ולא חילק בין היכא דמייתו תכא קמיה לאלתר להיכא דלא מייתו תכא קמיה לאלתר. ואפשר לומר שסובר רבינו דמאחר דהדר רב ששת למתניתין מים ראשונים מתחילים מן הגדול היינו לומר דלעולם מתחילים מן הגדול ואפילו לא מייתו תכא לאלתר קמיה ואע\"ג דאיהו אקשי לר\"ג ישב גדול וישמור עד שנוטלים כולם מבדק הוה בדיק לר\"ג אבל לפום קושטא כי ישמור ידיו עד שנוטלים כולם לית לן בה והיינו דמתניתין קתני סתם מתחילין מן הגדול ולא מפלגא. ואמאי דתניא שני לו למטה הימנו פירש\"י שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן שלשה שני לו למעלה ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו. ופסק רבינו כרב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית וכו'.</b> ג\"ז שם (דף מ\"ו) רבי זירא חלש וכי אתפח עבד ר' אבהו סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרא א\"ל ר' זירא לשרי לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ב\"ה בוצע שרא להו כי מטא לברוכי א\"ל נבריך לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס\"ל כי הא דא\"ר יוחנן משום רשב\"י בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבע\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היו כולם בע\"ה וכו'</b> נ\"ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר\"י משום רשב\"י כשיש שם אורח ואידך לישנא דבוצע מברך כשכולן בעלי בית ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע והתוספות גם כן כתבו ליישבם. \n",
+                "<b>ומ״ש ומשלים הברכה</b> היינו מדאסיקנא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) והלכתא כרבה דאמר מברך ואח״כ בוצע ופירש״י גומר כל הברכה ואח״כ מפריס הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבוצע וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ') אמר רבא בר שמואל א״ר חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר לית דין צריך בשש. ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמא דלא מתאכיל בשש מדלית מלחא ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין עד שיביאו ליפתן: \n",
+                "<b>ואינו בוצע וכו'.</b> נראה דהיינו מדאמרינן בפ\"ג שאכלו (שם דף מ\"ו) בע\"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא פרוסה גדולה</b> הוא מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) ובפרק כל כתבי (שבת קי״ז) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א״ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבנותא א״ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ושנינו במסכת דרך ארץ זוטא פ״ד לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה״ז רעבתן: \n",
+                "<b>ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה וכו'.</b> פרק חלק (סנהדרין דף ק\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה מן המובחר וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ט) איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורים ד\"ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורים ואסיקנא דירא שמים יצא ידי שניהם מניח שלימה בתוך הפרוסה ובוצע ופסק רבינו כר' יוחנן לגבי רב הונא דהא הלכה כר\"י לגבי רב וכ\"ש לגבי רב הונא תלמידו וכן פסקו התוספות. ומפרש רבינו ובוצע משתיהן ומדכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה משמע דבאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלמים קטנים מצוה מן המובחר בשלמים וכדברי המפרשים שכתבו דרב הונא ור\"י בפתיתין גדולים ושלמים קטנים פליגי והלכה כר\"י: \n",
+                "<b>בשבתות ובי\"ט וכו'.</b> שם ובפרק כל כתבי (שבת קי\"ז:) אמר רבי אבא ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מ\"ט לחם משנה כתיב אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב כלומר דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה וכיון דטעמא משום לקטו לחם משנה ודאי דה\"ה לימים טובים דהא מן לא היה יורד בימים טובים כן כתב הרי\"ף בפרק ע\"פ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצע נותן פרוסה וכו' אלא א\"כ היה אבל.</b> באיכה רבתי: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת: \n",
+                "<b>והבוצע הוא פושט ידיו וכו'.</b> ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו: \n",
+                "<b>ואין המסובין רשאים לטעום וכו'.</b> שם מימרא דרב יהודה בריה דרב שילת משמיה דרב: \n",
+                "<b>ואין הבוצע וכו'.</b> שם מימרא דרבה בר בר חנה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין רב חסדא אמר מפי רוב העונין כך הגירסא בספרים אך הרי\"ף ז\"ל גורס אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וכו' והיא גירסת רבינו ודא ודא אחת היא: \n",
+                "<b>ואם רצה הבוצע וכו'.</b> שם ברייתא כתבתיה בסמוך ואם תאמר כיון דקתני רבינו שאין המסובין רשאים לטעום וכו' מה צורך לכתוב שהבוצע פושט ידו תחילה שכיון שאינן יכולין לטעום עד שיטעום הוא פשיטא שהוא פושט ידו תחלה לטבל בליפתן. ונ\"ל דה\"ק שאחר שטעמו כל המסובין ברכת המוציא אחר כך כשיתחילו לאכול הבוצע פושט ידו ומכניס ידו בקערה תחילה וכן כתבו בתוס' ופירשו עוד דה\"ק אין המסובין רשאים לטעום היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ועדיין צ\"ע למה איחר רבינו דין זה דאם רצה הבוצע ולא סמכו להבוצע פושט ידו תחילה. לכך נ\"ל שמה שאמרו בברייתא הבוצע פושט ידו תחלה הוא מ\"ש רב יהודה משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום ופירוש דברי רבינו הבוצע הוא פושט ידו קודם המסובין ואין המסובין רשאים לטעום קודם לו וחדא קתני וכיון שהזכיר שהמסובין תלויים בבוצע כתב ג\"כ שהבוצע תלוי במסובין שיכלה אמן מפיהם ואח\"כ חזר והשלים דין הראשון שהבוצע פושט ידיו וכתב ואם רצה הבוצע וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים ממתינים זה לזה וכו'.</b> ברייתא שם ופירש רבינו יהונתן ז\"ל שנים ממתינין זה לזה כששותה האחד אבל אם הם שלשה אין ממתינין לו דתרי עדיפי: \n",
+                "<b>גמרו מהם וכו'.</b> שם (מ\"ה:) בראש הפרק מימרא דרבא ור' זירא שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ואמרינן התם דרב פפא דפסק לאבא מארי בריה לפנים משורת הדין הוא דעבד ופירש רש\"י אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצים השנים לזמן דרך ארץ הוא שהיחיד יהא מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו וימתין עד ברכת הזן וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו ואפשר שזה דעת רבינו. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש לענין אם היו שלשה אוכלים בקערה אחת ופסק אחד מהם מלאכול אין השנים מפסיקין אלא אוכלים והולכים אבל אם פסקו השנים מלאכול אינו דרך ארץ שיהא האחד אוכל והולך אלא יפסיק והא דרב פפא פסק לאבא מרי בריה היינו שהיו שלשה אוכלים וכיון שפסק אבא מרי מלאכול משך רב פפא את ידו אע\"פ שלא היה חייב עשה כן לפנים משורת הדין כדי להחשיבו: \n",
+                "<b>אין משיחין בסעודה וכו'.</b> משנה פ' כיצד מברכין (ברכות מ״ב) בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך ובגמרא (דף מ״ג) שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ומפרש רבינו דכיון דאין בית הבליעה פנוי אם יענה אמן אולי יקדים קנה לושט ויחנק: \n",
+                "<b>ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והשמש שעומד לפני המסובים וכו'.</b> בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ופירש\"י חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד ספי ליה ממין אחד בתחלת הסעודה לשובע ומשאר המינין משהו עד שיגמור סעודתו עכ\"ל. וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובים: \n",
+                "<b>ואם נתנו לו יין וכו'.</b> פרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א\"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב כלומר דאי איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל עם פת לאכול אבל יין אולי לא יתנו לו וכל פעם שנותנין לו הוה לי' נמלך. ותימה שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב ואפילו תימא דהא דקאמר דלא פליגי רב ור' יוחנן לא קאמר ליה אלא בדרך בשלמא אבל לפי האמת מפלג פליגי מכל מקום כיון דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן לגבי רב היה לו לפסוק דמברך על כל פרוסה. ואפשר לפי שכבר כתב בסמוך שדרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל א\"כ מסתמא בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל ולכך אינו צריך לברך דלאו נמלך הוא ודוחק. ואפשר שמכיון שכתב דמברך על כל כוס וכוס מסתמא משמע דהוא הדין ממילא דמברך על כל פרוסה ופרוסה מאחר דלא סיים בה דאינו מברך על כל פרוסה ופרוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא אחד מן המסובין וכו'.</b> פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') ת\"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. פירש\"י נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. נוטל שתי ידיו דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. ומחזיר הטפיח על האורחים פך שיוצקים ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובים והשמש מחזיר עליהם ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן אלא לשתות פירש\"י וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא חשדי ליה. ורבינו נראה שהיה גורס ומחזיר פניו לאורחים וה\"פ נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל מחזיר אחוריו לאורחים כדי שיטול שאין דרך ארץ לרחוץ על השלחן ואחר כך מחזיר פניו לאורחים ודרך ארץ זה שלא ירחוץ על השלחן השמיענו במה ששנה ומחזיר פניו לאורחים. ורבינו יהונתן כתב בסוף פרק אלו דברים וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו אלא נוטל ידיו לפניהם ואין די לו בזה שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו ולפיכך צריך כשירחוץ שיחזיר פניו לאורחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחין בשר חי וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ':) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת. כלומר אין מניחין בשר חי על הפת משום דממאיס ואין מעבירין כוס מלא על הפת שמא ישפך מהיין על הפת וימאס ואין סומכין את הקערה בפת שמא ישפך המרק על הפת וימאס ואותביה התם ברייתות אהדדי דבחדא תניא כשם שאין מזרקים את הפת כך אין מזרקים את האוכלים ובאידך תניא אע\"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלים ותירצו לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס. ופירש\"י מידי דממאיס שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבישלו כל צורכם ותותים: \n",
+                "<b>ומותר למשוך את היין וכו'.</b> גם זה שם ת\"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. ופירש\"י ממשיכין יין משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי בימות החמה שאין טיט בדרכים. ודע דמסיים בברייתא אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כלומר שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן והשמיטה רבינו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n",
+                "<b>ואין נוטלין ידיהם וכו'.</b> שם בסוף פרק שלשה שאכלו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אין מפסידין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאורחים וכו'.</b> ברייתא פרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ד) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם נטלו רשות מבעל הבית ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורות ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת. וביאור דברי רבינו שאולי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ובחשבם שיש לו להביא עוד יתנו מה שלפניהם לבנו של בעל הבית ונמצא בעל הבית מתבייש: \n",
+                "<b>לא ישלח אדם לחבירו וכו'.</b> גם זה ברייתא שם לא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ופירש\"י ושמן צף על פיה כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצורכן וחנק את עצמו שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמרו מלאכול וכו'.</b> משנה ברכות (דף נ\"א) פרק אלו דברים ב\"ש אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב\"ה אומרים נוטלין לידים ואח\"כ מכבדין את הבית ובגמרא (דף נ\"ב) מאי טעמא משום פירורין וב\"ה אומרים אם שמש ת\"ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא בכולי פירקין הלכה כב\"ה בר מהא דהלכה כב\"ש ורבי אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב\"ה ופירש\"י מתני איפכא מפיך בהאי סיפא דב\"ש לב\"ה ודב\"ה לב\"ש וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח בדוכתא אחרינא אמרינן נשוורי בביתא עניותא בביתא. ופירוש נשוורי פירורין שאין בהם כזית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו לפניהם מים וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ״ב) תנן והוא כלומר המברך ברכת המזון מברך על המוגמר ובגמרא (דף מ״ג) מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל ונטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וכבר קדם לרבינו בראש הפרק שאם כולם בעלי בית גדול שבהם מברך וסובר רבינו שמה שאמרו שהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו מטעם שגדול מברך ואין ראוי לגדול שישב וידיו מזוהמות עד שיטלו וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ו:) שאמר רב ששת לריש גלותא יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן בתמיהא וכיון דמדינא גדול מברך אפילו כשנתן רשות לקטן ממנו לברך המברך נוטל ידיו תחלה דבמקום גדול קאי וכדאיתא פרק שלשה שאכלו רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דר' אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה [ר״ח] בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ומשמע דרב משא ידיה קודם רבי ומפני שהיה המברך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד איני יודע מהו זה וכו' בין תבין עכ\"ל. כלומר דבפרק שלשה שאכלו אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא כיצד סדר הסיבה וכו' מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת. ופירש\"י בזמן שהם מאה לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרים ומתחילין מן הגדול ונוטלין שולחן מלפניו. למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה וזה דעת הראב\"ד וסובר לפסוק כהא מתניתא והוא משיג על רבינו למה לא כתב הא דמתחילין מן הקטן עד שהוא מגיע אצל חמשה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דההיא מתניתא איתניא בימיהם כיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו כדפירש\"י אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות: \n",
+                "<b>ואין מכבדין בדבר זה וכו'.</b> (שם דף מ\"ז) תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא בפתח הראוי למזוזה.</b> (שם מ\"ז) מימרא דרבי יוחנן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשעת כניסה.</b> [בדא\"ז] אין מכבדין ביציאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבירך ברכת המזון וכו'.</b> משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד) היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלומר לאחר ברכת המזון שאינו מצורכי סעודה אפילו הכי כיון שמברך ברכת המזון מברך גם את זו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אע\"פ שלא בירך וכו' כדאיתא בירושלמי עכ\"ל. כלומר דס\"ל ז\"ל דמיירי שהביאוהו באמצע הסעודה וכבר נתן הגדול רשות לברך והוא מברך על המוגמר ואע\"פ שאין מביאין אותו כלומר שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ואז היה אחד מברך וכבר עברה מעלתו של זה עכשיו שהביאוהו בתוך הסעודה אותו שנתנו לו רשות לברך ועדיין לא עברה מעלתו מברך על המוגמר. ופשט הירושלמי מסייע להראב\"ד דמשמע דמיירי שבא בתוך הסעודה וכמו שפירש ה\"ר יונה ז\"ל אך רבינו אינו פוסק כירושלמי משום דפשטא דמתניתין ודגמרא דידן משמע דבבא לאחר הסעודה עסקינן ועוד שאין דרך לתת רשות לברך קודם גמר סעודה ולכך לא קי\"ל כירושלמי ועוד שהירושלמי יש לפרשו דלא קאי אמתני' דמתני' פשיטא דבמוגמר דאחר הסעודה מיירי אלא לפי שהזכירו במשנה מוגמר שאחד מברך לכולן ולא חילק בין בא בתוך הסעודה לבא אחר הסעודה דהכי ה\"ל למיתני הביאו להם מוגמר בתוך הסעודה כל אחד וא' מברך לעצמו לאחר הסעודה אחד מברך לכלן ומדלא תני הכי אלמא דאפילו בא בתוך הסעודה אחד מברך לכולן ומשני מוגמר כולן מריחין וכיון שכולם נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בשמיעתן בלא עניית אמן אבל ביין כיון שאין כולם נהנין כל אחד ואחד מברך לעצמו ולכן סובר רבינו דמתניתין כפשטא בלאחר הסעודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה שם יין וכו'.</b> (שם דף מ\"ג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח\"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא והראב\"ד מפרש כרש\"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה ולכך כתב אני תמיה וכו' ואמרו שהיין הוא החשוב עכ\"ל. ואף על פי שרש\"י פירש כדברי הראב\"ד אין דבריהם מוכרחים. ומ\"ש ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב. וכתב רבינו אם היה שם יין משום דסבירא ליה דברכת המזון אינה טעונה כוס כמו שיתבאר בסמוך. ופירש\"י שמן בימינו לפי שעליו מברך תחלה מברך על השמן בורא שמן ערב. וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין ברכת המזון טעונה כוס וכו'.</b> בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ״א) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה אמר רבי יוחנן ואנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא וכתב הרי״ף חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין ברכת המזון טעונה כוס.</b> בפרק ערבי פסחים (פסחים קי\"ז:) תנן מזגו לו כוס שלישי אומר עליו ברכת המזון ובגמ' שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה רב אסי ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה וכתבו הרי\"ף וכתב עליו הר\"ן וכיון שהביא זה הרי\"ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס: \n",
+                "<b>אין משיחין וכו'.</b> סוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א:) אמר רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. ומפרש רבינו שלא ידברו בעוד שמברך המברך ברכת המזון ורש\"י כתב אין משיחין משאחזו עד שיברך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל פירות האילן וכו'.</b> ר\"פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל\"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה\"ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ\"ג ופ\"ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה\"א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ\"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב\"ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב\"פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ\"ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ\"ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז\"ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ\"ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז\"ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסוחט פירות וכו'.</b> דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה\"ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב\"ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל\"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל.</b> תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש\"י וכן כתב הרי\"ף ז\"ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר\"כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע\"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות או ירקות וכו'.</b> גם זה שם (דף ל\"ח) ועל הירקות אומר בפה\"א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה\"א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה\"א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה\"א שלקו שנ\"ב וכל שתחלתו שהנ\"ב שלקו בפה\"א. ופירש\"י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה\"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא\"ש ז\"ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי\"ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירקות שדרכן להשלק וכו'.</b> גם זה שם (דף ל\"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה\"א. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו והוא ששלקן וכו'</b> הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא: \n",
+                "<b>דבש תמרים וכו'.</b> גם זה שם (ברכות דף ל\"ח) מימרא דמר בר רב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל תמרים וכו'.</b> גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנים המתוקים וכו'.</b> נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה\"ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר\"כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב\"פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקור והוא ראש הדקל וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ״ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא: \n",
+                "<b>קפרס של צלף וכו'.</b> הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב\"פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפלפלין והזנגביל וכו'.</b> גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה\"א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרמ\"ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב\"פ העץ עכ\"ל וי\"ל שאע\"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב\"א שכ\"כ בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפת שעיפשה וכו'.</b> עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') במשנה ובברייתא: \n",
+                "<b>וכל המברכין לפניו שהכל וכו'.</b> כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הטעון ברכה וכו'.</b> משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרים שנתן עליהם מים וכו'.</b> ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירך על פירות האילן וכו'.</b> משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואנו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא״ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע״ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: \n",
+                "<b>ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.</b> משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'.</b> כבר נתבאר בארוכה פ\"א מהלכות קריאת שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'.</b> כבר כתב רבינו פ\"ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ\"ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ\"ג: \n",
+                "<b>שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'.</b> (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש\"י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא\"ש כתב פירש ר\"ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע\"י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ\"ל. ורבינו \n",
+                "<b>שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף</b> אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב\"ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו\"ל גמר עכ\"ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא\"ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי\"ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ\"כ ה\"ר מנוח שהוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ״א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא״ש לדעת בה״ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים.</b> היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה</b> אתי ככ\"ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה\"ר יונה והרא\"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ\"ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'.</b> בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד) א\"ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א\"ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי\"ף ורבינו איתיה. וראיית ה\"ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה\"ר יונה ואע\"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב</b> הראב\"ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש כתבו כהראב\"ד וסמ\"ג בשם ר\"י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע\"פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב\"ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שאסור ליהנות וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: \n",
+                "<b>וכיצד מברך וכו'.</b> כך מתבאר מתוך מה שחילקו שם בגמרא באם הוא מין עץ או מין עשב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה מן העץ וכו'.</b> ג\"ז מימרא דרב חסדא שעל המוס\"ק מברכין עליו בורא מיני בשמים: \n",
+                "<b>ואם היה פרי וכו'.</b> ג\"ז שם מימרא דמר זוטרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל הכל וכו'.</b> זה פשוט שבורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים כמו שהכל בכל מיני מזון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מברכין על המוגמר וכו'.</b> (שם) א\"ר זירא אמר רבה בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. כלומר ואע\"פ שעדיין לא הריח: \n",
+                "<b>וכיצד מברכין עליו.</b> פרק כיצד מברכין (שם) א\"ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דשמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. ופירש\"י מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואף ע\"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה. מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית רבי ושל קיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום והוא הדין לכל הדומים להם שהעץ עצמו מריח בלא שריפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהוה בכ\"מ. והרי\"ף והרא\"ש כתבו להאי מימרא דרב חסדא ונ\"ל שלא היו גורסין תיובתא אלא תנא הדס וכל דדמי ליה וכן היה גורס רבינו וכמו שכתבו התוספות שגורס בה\"ג כלומר כל דדמי שעיקרו להריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרם להריח אלא לאכול. והא פשיטא שמה שאמרו שעל כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים אינו אלא כשהוא מין עץ וממילא נשמע שאם הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של אפרסמון וכו'.</b> (שם) מימרא דרבי יוחנן: \n",
+                "<b>אבל שמן זית וכו'.</b> (שם) אמר רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עילויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסק הרי\"ף כנהרדעי וכתבו התוספות בשם ר\"ח דמשחא כבישא היינו שכובשין שומשומין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשומין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנין אותו ויש בו ריח בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח. וכשרתא כתב בעל הערוך עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשרין אותו מעשה רוקח מפוטם ורבינו שכתב שמן שבשמו וכו' דהיינו כשרתא נראה שהיה גורס בגמרא האי כשרתא מברך עליה במ\"ב וגם ה\"ר מנוח כתב שאפשר שגירסת רבינו היתה כן והכי מסתבר לפי שיש בו ריח מהרבה מיני בשמים. ומה שפירש ר\"ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו שהרי כתב בסוף הפרק שהמריח בבגדים מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר ולכן נראה שרבינו מפרש דמשחא כבישא ומשחא טחינא היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף: \n",
+                "<b>הביאו לפניו שמן וכו'.</b> שם (מ\"ג:) ת\"ר הביאו לפניו שמן והדס ב\"ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב\"ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן כך היא גירסת הרי\"ף אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא ס\"ל מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב\"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בנוסחאות. ופסק הרי\"ף כב\"ה. וכתבו התוספות דמשמע שלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל שאע\"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר\"ג משום דלא מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש ומ\"ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב\"ה אלא שרבא לא אמר כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן</b> אינו טעם למה מברך על ההדס אבל הוא טעם למה פוטר את השמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו בושם שהוא עץ וכו'.</b> זה פשוט: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור וז\"ל יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד וכן יראה דעת הרמב\"ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל ר\"ע כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו עכ\"ל. ואני אומר שדברי ר\"ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והשתא י\"ל שרבינו ור\"ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו וכדברי ר\"ע: \n",
+                "<b>הביאו לפניו יין ושמן וכו'.</b> כבר נתבאר זה סוף פ\"ז מהלכות אלו ושנאו רבינו כאן לפי שהוא עסוק בדיני הריח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר שהוא ספק וכו'.</b> כ\"כ התוספות בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ג) בשם הר\"מ מקוצי: \n",
+                "<b>בושם שעירבו הרוכל וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>נכנס לחנותו של בושם.</b> ברייתא בברכות פ' אלו דברים (ברכות דף נ״ג) ואיתא נמי בירושלמי פ' הרואה היה יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מברך אלא אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השושנה וחלפי המים מברכים וכו'.</b> שושנה אינו ורד שהרי כתב בסמוך הורד וא״כ צ״ע מהו שושנה, ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ״ג:) א״ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עליה בע״ב ופירש״י שהוא שבולת נרד וקורין לו אישפי״ג. ורבינו יונה כתב שהוא רוזמרי״ן: \n",
+                "<b>נרגיס של גנה וכו'.</b> שם מימרא דרב משרשיא ופירש\"י דהיינו חבצלת השרון. ורבינו יונה כתב שי\"א שהוא לירי\"או בלעז ויש בכל אחד ואחד עלים לבנים: \n",
+                "<b>הורד ומי הורד והלבונה וכו'.</b> כתב רבינו יונה שאף על פי שאין מי הורד באים מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו מברכין עליו בע\"ב כיון שנברא מדבר הנברא בתוכו וכן כתב הרא\"ש זכרונו לברכה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה שהראב\"ד חלוק בדבר דס\"ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא במ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מיני ריח טוב וכו'.</b> בברכות ס״פ אלו דברים (ברכות דף נ״א:) תנן אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של כותים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ועל הבשמים של עכו״ם ובגמרא (דף נ״ג) מאי טעמא בשמים לעבורי ריחא עבידי כלומר להעביר סרחון המת הם עשויין ולא להריח. אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ואמרינן התם דמוגמר לאו לריח עבידא כלומר אין עושין המוגמר להריח בו ואינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ואמרינן תו התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בע״ש בטבריה ובמו״ש בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים ומכל שכן שאין מברכין על ריח הבגדים עצמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב הטור על מ\"ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך.</b> לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא\"כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ\"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ\"ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י\"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ\"כ כיון שאין לו עיקר אע\"פ שנהנה אינו מברך עליו: \n",
+                "<b>ומה שכתב או של ערוה מן העריות.</b> כתב הרשב\"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א\"נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה\"ר עכ\"ל. וה\"ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשמים של מסיבת עכו\"ם וכו'.</b> נלמד ממה שבא בסמוך: \n",
+                "<b>היה מהלך חוץ לכרך וכו'.</b> ברייתא בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ג): \n",
+                "<b>נתערב ריח שמברכין עליו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ברכות אחרות וכו'.</b> ביאור לשון רבינו כך הוא ברכות אחרות מלבד ברכות ההנאה שכתבנו תיקנו חכמים וכן תיקנו דברים אחרים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה כמו שתיקנו בכניסתו לעיר או למרחץ או להקיז דם וביציאתו מהם דברים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה והברכות האלו והדברים האלו אע\"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך כדי שיצטרך לברך תיקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב\"ה כמו ברכות התפלה שאע\"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפלה לא תחת סוג ברכות ההנאה: \n",
+                "<b>ואלו הן הבונה בית חדש וכו'.</b> משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו ואפליגו בה אמוראי בגמרא (דף נ\"ט ס') וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וקי\"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם בין שיש לו כיוצא בהם בין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך. ומדברי רבינו \n",
+                "<b>שכתב בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהם</b> ולא כתב בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם נראה שהוא פוסק כלישנא קמא דר' יוחנן וכבר תמה עליו הרמ\"ך. וטעמא דמילתא נ\"ל לדעת רבינו שהוא משום דבגמרא אותביה לר' יוחנן ללישנא בתרא ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא דקא משני כחא דהיתרא עדיף ליה כלומר שאין צריך לברך לישנא דהיתרא לא שייך שפיר באין צריך לברך ולישנא קמא דלא איתותב עדיף טפי כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הרואה את חבירו וכו' עד מחיה המתים.</b> שם (נ\"ח:) מימרא דריב\"ל. וכתבו התוספות אומר שהחיינו אור\"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא: \n",
+                "<b>הרואה פרי וכו'.</b> בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ':) אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן. ופירש\"י כשאני רואה דלעת חדש משנה לשנה אמינא זמן ואמרינן התם בגמרא דהאי זמן רשות הוא ולא חובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע שמועה טובה וכו' עד דיין האמת.</b> משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n",
+                "<b>חייב אדם לברך וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיעה אליו טובה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה ובגמרא (דף ס') על הרעה מעין הטובה ה\"ד כגון דשקל בדקא בארעיה אע\"ג דטבא הוא לדידיה דמסקא ארעא שרטון ושבחא השתא מיהא רעה היא ועל הטובה מעין הרעה ה\"ד כגון דאשכח מציאה אע\"ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בי מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא. ופרש\"י דמסקא ארעא שרטון מחמת המים וה\"ל לזבל השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה ומברך דיין האמת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירדו גשמים רבים וכו'.</b> גם זה שם (נ\"ד) משנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ובגמרא (דף נ\"ט:) ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והאמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד תשתחוה בא\"י רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ואלא קשיא ל\"ק הא דאתא פורתא הא דאתא טובא ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא כלומר דכי לית ליה ארעא מברך מודים אנו לך וכו' ופסק רבינו כתירוצא בתרא ואקשינן אית ליה הטוב והמטיב מברך והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב ל\"ק הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות והתניא קצרו של דבר על שלו אומר ברוך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף כלומר הא דתנן על הגשמים מברך שהחיינו בדלית ליה שותף בארעיה אבל אי אית ליה שותף בארעיה מברך הטוב והמטיב כי הא דתניא שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב והיינו בדאית ליה ארעא אבל אי לית ליה ארעא אינו מברך לא הטוב והמטיב ולא שהחיינו אלא כדאמר ר' אבהו מודים אנו לך וכו' וזה דעת רבינו. אבל הרא\"ש כתב ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו הילכך נראה כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ול\"ק הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית אחריני בהדיה שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים וכו' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פי' משיצא חתן לקראת כלה הוא מ\"ש משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות וכו': וכתב</b> הר\"ן פ\"ק דתעניות בשם הרמב\"ן דרבי יוחנן הוה מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וברוב גאונך ואקשינן דהא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולם כדכתיב ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תירץ רבא אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר אל ההודאות ורוב ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה. ובמקצת הנוסחאות כתב ברוך רוב ההודאות והוא לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל ועוז פניו ישונה מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו לו מת אביו וכו'.</b> ברייתא שם (ברכות נ\"ט) מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר הטוב והמטיב ואוקמה בגמרא בדאיכא אחי דקא ירתי בהדיה אבל אי ליכא אחי בהדיה מברך שהחיינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב קצרו של דבר וכו'.</b> כבר כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה צריכין להודות וכו'.</b> שם בר\"פ (נ\"ד:) אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף ליה רב אשי ואימר כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימר בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא. ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. \n",
+                "<b>וכתב רבינו וכיצד מודה וכיצד מברך</b> ונראה שהוא לשון מיותר וי\"ל שכיצד מודה עניינו בפני כמה אנשים מודה ואם יהיה עומד או יושב וכיצד מברך עניינו מה יהיה נוסח הברכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עומד ביניהם.</b> צ\"ע מנא ליה ומה שכתב היא גירסת רבינו והרי\"ף והרא\"ש ודלא ככתוב בגמרות שלנו מאי מברך הגומל חסדים טובות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'.</b> ברכות בריש פרק הרואה (ברכות דף נ״ד) מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ואסיקנא בגמרא דאניסא דרבים כ״ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ״ע לא צריכי לברוכי כך גריס הרי״ף והיא גירסת רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו יונה הוא מברך שעשה לי נס ובריה ובר בריה מברכין שעשה נס לאבותי. וכתב עוד שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד ואין מברך עליו אלא הם ובניהם ובני בניהם לבד. ודע דאיתא בגמרא דמר בריה דרבינא אתרחיש ליה ניסא בפתקא דערבות ותו אתרחיש ליה ניסא דאישתזיב בריסתקא דמחוזא מגמלא פריצא כי מטא לערבות אמר ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. ולמד מכאן הרא\"ש שיחיד שנעשו לו נסים בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה ורבינו לא כתב כן משום דמשמע ליה שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום ההוא לבד ומר בריה דרבינא לפנים משורת הדין הוא דעבד וגם הרי\"ף ז\"ל לא כתב ההוא עובדא דמר בריה דרבינא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כגון ים סוף ומעברות הירדן.</b> שם בברייתא הרואה מעברות הים מקום שעברו ישראל ים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע ומני טובא התם בברייתא ורבינו נקט הני תרי לדוגמא: \n",
+                "<b>הרואה גוב האריות.</b> שם (נ\"ז:) דרשא דרב המנונא: \n",
+                "<b>הרואה מקום שעובדים וכו'.</b> שם בדרשא דרב המנונא ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וסובר רבינו דה\"ה לכל עכו\"ם ובירושלמי נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר מקום שניתנה בו אומר ברוך שנתן ארך אפים ובכל עכו\"ם מיירי: \n",
+                "<b>מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים ומזלות וכו'.</b> שם ת\"ר הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו\"ם אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ומזלות מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה וכו' ובחוצה לארץ א\"צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובם גוים. רשב\"א אומר אף בחוצה לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר כי אז אהפוך על עמים וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הטור אורח חיים וז\"ל כתב הרמב\"ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כך תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב\"א הוא דאמר הכי אבל לתנא קמא אין צריך לומר כן אלא בארץ ישראל שרובם ישראל אבל לא בח\"ל עד כאן לשונו. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהן והשב לב עובדיהם לעבדך. ולענין מה שתמה למה פסק כיחיד יש לומר דמשום דמסתבר טעמיה. ועוד דת\"ק לא קאמר אלא שאינו צריך לומר כן אבל אם רצה אומר ואין בכך כלום ורשב\"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב\"א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא. ועוד דמשמע בירושלמי דרבי יוחנן סבר כרשב\"א דדרש כל זמן שאדם חי יש לו תקוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה בתי ישראל וכו' עד דיין האמת.</b> ברייתא שם (דף נ\"ח:) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמרא בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רב חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי\"ף הרואה בתי כנסיות ישראל וכתב ה\"ר מנוח דוקא בא\"י: \n",
+                "<b>הרואה קברי ישראל וכו'.</b> שם ברייתא וסיומא דמר בריה דרבינא בגמרא דאמר דצ\"ל ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם. וכך היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ורבינו נראה שגירסא אחרת היתה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה ת\"ר אלף וכו'.</b> שם (דף נ\"ח) אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי עכו\"ם אומר בושה אמכם וכו' תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ובארץ ישראל.</b> כתב ה\"ר מנוח שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל עד כאן ולא נהירא דאם כן נימא דוקא בהר הבית אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה והוא הדין בחוץ לארץ. ואפשר שטעם רבינו מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל כלומר שאף על פי שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם. וקשה מדאיתא בגמרא בפרק הנזכר דרב חנינא בריה דרב איקא בריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים משום דהוו חשיבי עליה כששים רבוא אע\"ג דבבבל הוו, ואפשר דסבר רבינו דההיא פליגא אדעולא ופסק כעולא דמיקל בברכות הוא: \n",
+                "<b>הרואה מחכמי וכו' עד מכבודו לב\"ו.</b> ברייתא שם [אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל ברוך שנתן מחכמתו ליראיו ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה את הכושי וכו' עד דיין האמת.</b> ברייתא שם ואותביה מינה לריב\"ל דאמר הרואה את הבוהקנין אומר משנה הבריות ופרקינן ל\"ק הא ממעי אמו הא בתר דאתיליד ובוהקנין עניינו לינטיל\"יושו כעדשים: \n",
+                "<b>הרואה את הפיל וכו' עד בעולמו.</b> ברייתא שם וקפוף פירש\"י עוף שקורין וולטו\"ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצא בשדות וכו'.</b> פרק כיצד מברכין ברכות (מ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הרוחות וכו'.</b> משנה שם (ברכות נ\"ד) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי בזמן שרואה אותו לפרקים וזיקים מפרש רבינו אור שבאויר כאילו הם כוכבים וכו' וזועות היינו קול ההברה וכו' ובגמרא על ההרים וכו' אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו והא כתיב ברקים למטר עשה אמר אביי כרוך ותני כלומר לכולהו בחד בבא ועל כולם שתי ברכות הללו רבא אמר התם מברך תרתי שכחו מלא עולם ומעשה בראשית הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא. ופירש\"י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מברך תרתי כלומר הי מינייהו דבעי מצי אמר וכך הם דברי רבינו ולאפוקי מהראב\"ד שכתב בגמרא יש מברך תרתי עכ\"ל שהוא סובר דתרתי צריך לברך. ופסק רבינו כר' יהודה ותמה עליו הרמ\"ך וי\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה. ועוד י\"ל שלא לחלוק בא אלא לפרש כאילו אמר אימתי הוא אומר על הימים מעשה בראשית כשאינו ים הגדול אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול וכן כתב הרא\"ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקינוס והוא הים שעוברים לארץ ישראל ולמצרים. וכתב רבינו גם בהרים וכו' דדוקא משלשים לשלשים יום בעי ברוכי דומיא דים הגדול והכי משמע בירושלמי אבל בזיקין וזועות וכו' אמרי' התם שאם הם מופסקים מברך על כל פעם ופעם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה את הקשת וכו'.</b> שם (דף נ\"ט) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו: \n",
+                "<b>הרואה לבנה בחדושה וכו'.</b> נוסח הברכה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) מימרא דרב יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך לברך ברכה זו מעומד.</b> שם מימרא דאביי: \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל המברך על החדש בזמנו וכו'.</b> שם מימרא דרב אחא בר חנינא: \n",
+                "<b>אם לא בירך עליה כו'.</b> שם (מ\"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה וכמה א\"ר יעקב בר אידי א\"ר יהודה עד ז' נהרדעי אמרי עד י\"ו ופסק רבינו כנהרדעי דרבים נינהו וכן פסק הרא\"ש כלומר דבתר הכי לא שייך לומר מחדש החדשים שהרי כבר נושנת היא: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח עד ט\"ז ולא ט\"ז בכלל שהרי אחר שעברו ט\"ו יום נתמלא פגימתה והולכת הלוך וחסור דהא קי\"ל אין חדשה של לבנה פחות מכ\"ט יום וחצי ותשצ\"ג חלקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה את החמה וכו'.</b> פרק הרואה (ברכות נ\"ט:) ת\"ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימתי הוי אמר אביי כל כ\"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא ע\"כ בגמרא ושאר הברייתא פירשה רבינו ע\"ד זו דלבנה בגבורתה היינו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה וכו' וכוכבים במסילותם היינו וכן כשיחזרו כל כוכב וכו' ומזלות כסדרן היינו וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה בתי עכו\"ם וכו'.</b> ברייתא שם (נ\"ח:) ומשמע לי מדברי רבינו שהוא מפרש בתי עכו\"ם בתי גדולי עכו\"ם ועשיריהם דאי בתי עבודת כוכבים קאמר ברכה הוא דבעי ברוכי כמ\"ש רבינו לעיל הרואה מקום שעובדים בו עכו\"ם וכו' ואפשר לפרש ולומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתי תפלת העכו\"ם בלא עכו\"ם: \n",
+                "<b>ראה קברי עכו\"ם וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנכנס וכו' עד רופא חולים.</b> ברייתות ומימרי דאמוראי שם (ברכות דף ס'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך למוד גורנו וכו'.</b> פרק קמא דתענית ופרק המפקיד (מציעא מ\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הריטב\"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב\"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר והביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל הצועק לשעבר וכו'.</b> משנה סוף פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> הנכנס לבית המדרש וכו' עד לבאר שחת.</b> משנה וברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לכרך וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה ובריתא פרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן וכו'.</b> מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק\"ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ\"י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה\"ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה\"ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ\"ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'.</b> פ\"ק דפסחים (דף ז' ע\"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן צונו בתורה וכו'.</b> בפ' במה מדליקין (שבת דף כ״ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י״ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אין מברכין וכו'.</b> כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר\"ע שאין מברכין עליהם כלל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'.</b> פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי\"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין: \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו.</b> כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצוה שעשייתה וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצוה שהיא מזמן וכו'.</b> לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב\"ו לעשות.</b> כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ\"ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ\"ל. ומ\"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן: \n",
+                "<b>היו לפניו מצות הרבה וכו'.</b> פרק לולב וערבה ת\"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב\"ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יד)</small> כל העושה מצוה וכו'.</b> רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ\"ד וכלל דבריו דלברך בלמ\"ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא\"כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט\"י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ\"ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י\"ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט\"י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע\"פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע\"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א\"נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה</b> הקשה הר\"ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר\"ן כן לפי שהוא ז\"ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ\"ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע\"א וע\"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ\"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב\"ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב\"ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה\"נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ\"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה\"נ דבלמ\"ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א\"נ שעושה אותה לאחרים אעפ\"י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ\"ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א\"נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס\"ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ\"ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס\"ל בעל. ויש ללמוד דס\"ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ\"ל. דעת הראב\"ד ז\"ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ\"ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים: כתב</b> הראב\"ד וכך הוא מברך וכו'. א\"א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> בעל מ\"ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ\"ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ\"ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע\"ק על בעל מ\"ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות: \n",
+                "<b>ויש</b> שואלים היאך כתב רבינו בפ\"ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח\"כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי\"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שהוא מנהג אף ע\"פ שמנהג וכו'.</b> בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב\"ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר\"ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ\"ח:) דרב איקלע לבבל בר\"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב\"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב\"ד מחלק ביניהם אבל ר\"ת כתב דבר\"ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ\"ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ\"מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר\"ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר\"ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל בראש חדש כר\"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור: \n",
+                "<b>וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'.</b> כן כתב הרא\"ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה</b> קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ\"י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א\"כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ\"ב מהלכות ק\"ש בשם הרשב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>סליק הלכות ברכות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1ec66620dc2c1937b3406a3cf42af5fbe619ffa5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,790 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה וכו'.</b> כתב רבינו בסה\"מ לשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת: \n",
+                "<b>ואינו חייב מן התורה וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקב\"ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו'.</b> ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) אמרו דילפינן לה מק״ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ״ש, וכתבו התוספות דלאו ק״ו הוא אלא ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח\"כ יהנה.</b> כן כתב רש\"י והתוס' בפרק הישן והרשב\"א והרא\"ש בפרק כיצד מברכין משום דאסור ליהנות מהעה\"ז בלא ברכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הריח וכו'.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש וכל הנהנה וכו'.</b> ברייתא ר״פ כיצד מברכין (ברכות ל״ה): \n",
+                "<b>וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'.</b> בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש\"י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואיכא למידק שרבינו כתב מ\"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר\"פ בכל מערבין וא\"כ היכי קאמר בתר הכי דמד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי\"ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ\"ש סמ\"ג בשם ה\"ג, ולפי זה מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון</b> אחר שבעת מינים קאמר וצ\"ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ\"ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ\"ח:) דקתני ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן: \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ח ל״ט) א״ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א״ל ר' ירמיה לר' זירא ר״י היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתא בצר ליה שיעורא א״ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא. ופירש״י בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית. וכתב הרי״ף ש״מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחילה בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה עכ״ל. וכ״כ התוס' והרא״ש. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ה) תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובגמרא (שם מ״ט:) למימרא דר״מ חשיב ליה כזית ור״י כביצה והא איפכא שמעינן להו א״ר יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי וכו' התם בסברא פליגי. וכתבו התוספות וקי״ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור״מ ור״י הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור״מ אית ליה בכזית נראה דהלכה הכא כר״מ ובכזית דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל (דף מ״ח) דאינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי אכל זית מליח וכן פסק בה״ג ור״ח ושאלתות עכ״ל. וכן כתבו עוד בפ' הישן ובירושלמי אמרו שאם הוא בריה כגון פרידה של ענב או של רמון אע״פ שאין בו כזית מברך עליו תחלה וסוף ומאחר שלא הזכירוהו הרי״ף ורבינו משמע דס״ל דפליג אגמרא דידן אעפ״י שהתוספות וה״ר יונה מיישבים בענין דלא פליג: \n",
+                "<b>ומטעמת א\"צ ברכה וכו'.</b> ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף י\"ד) מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית פולט ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעתא וכיון דתענית וברכה שוין ממילא דרביעית בעי ברכה וכן כי אמרו דלא בעי ברכה ל\"ש לפניו מלאחריו. וכתב ר\"ח דהיינו כגון שחוזר ופולטו וכן כתב הרי\"ף בפ\"א דתעניות. וכתב הרא\"ש שם דטפי מרביעית אע\"פ שפולטו חשובה הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מהלכות תענית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע ורביעית אף על פי שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש ה\"ר מנוח. ואף על גב דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מכל מקום יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמברכין וכו'.</b> עוד יתבארו מיני ברכות אלו בפרקים הבאים בס\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונוסח כל הברכות וכו'.</b> נתבאר בהלכות קריאת שמע פ\"א: \n",
+                "<b>וכל המשנה וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ':) ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י״ח. וק״ל למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואין ראוי לשנותם וכו' ונ״ל דתרי גווני שינוי הן האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים אבל הוא אומר אותה במלות אחרות ומ״מ הם רומזות לנוסח שתקנו חז״ל וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז״ל אין כאן טעות אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת וחז״ל תיקנו לברך על כל דבר בפרטות המוציא לחם מן הארץ בפה״ע וכיוצא ועל זה כתב שאינו אלא טועה כלומר וכיון דטועה הוא לא יצא ידי חובתו וכדרבי יוסי. ועי״ל דפלוגתא דר״מ ור' יהודה לאו משום שבראה היא אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות שאילו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא״י אמ״ה שבראה לכ״ע יצא י״ח ומ״מ אע״פ שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות בשינוי טועה הוא דמה בצע לשנות ועכ״ז יוצא י״ח. ולפי זה \n",
+                "<b>מ\"ש וכל המשנה וכו' אינו אלא טועה</b> אדלעיל קאי שכתב ואין ראוי לשנותה וזה עיקר דאילו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מאריה דהאי פיתא: \n",
+                "<b>וכל ברכה שאין בה וכו'.</b> שם אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות כלומר עם הזכרת השם אינה ברכה ואע״ג דאמר התם אביי דמסתברא כוותיה דרב פסק רבינו כר״י כדקי״ל בכל דוכתי וכן פסק הרי״ף, והרא״ש כתב שר״י היה מסופק הלכה כדברי מי ואמר שאם דילג מלכות שמים למי שפוסק כר״י צריך לחזור ולברך, וכתבו התוספות שלדעת זו אפילו דילג תיבת העולם צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות ולמאן דמספקא ליה דילמא הוי ברכה לבטלה. וא״ת ברכה אחת מעין ז' אין בה מלכות וי״ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וי״א דאלהי אברהם הויא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם כ״כ התוספות ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וגם אינה סמוכה לאשר יצר דהא מעיקרא לבדה התקינוה כדאיתא פרק הרואה (ברכות ס':) כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה</b> הוא ממה שיתבאר פרק י\"א שברכה סמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וממילא אין בה מלכות דמלכות סמוך להזכרה ראשונה איתקן וכיון שברכה זו סמוכה לחבירתה בהזכרה ראשונה ה\"ה במלכות ובהדיא אמרינן בפרק שלשה שאכלו ברכת הארץ מ\"ט לית בה מלכות משום דסמוכה לחבירתה אלמא דסמוכה לחבירתה מהני אפילו למלכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הברכות כולן וכו'.</b> גם זה שם (מ':) מנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא אמר רבא יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמ\"ל אע\"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וברכת המזון איצטריך סד\"א ה\"מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כלומר אלא בנוסח אחר כי הא דמנימין אימא לא יצא קמ\"ל, וזהו שחזר רבינו וכפל אפילו בלשון חול יצא לומר דאע\"ג דאיכא תרתי שאין הברכה כתקנת חכמים והיא בלשון חול אפילו הכי יצא: \n",
+                "<b>על מ\"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא.</b> כתב הרמ\"ך תימה דבהלכות ק\"ש כתב לא יצא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק\"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות דף ט״ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק״ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד״ה יצא ופירש״י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש״י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע״פ שלא הוציא בשפתיו יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן לא יפסיק וכו'.</b> פרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא לפתן אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ופסק רבינו בהבא מלח כר\"י דהלכה כוותיה לגבי רב ועוד דרב ששת קאי כוותיה ובגביל לתורי פסק כרב ששת דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות וכו' מותר לטמא וכו'.</b> בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור״י פוטר. כתב ה״ר יונה דמתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא אבל השתא דבטלוה לד״ה אינם צריכין טבילה כלל וכ״כ רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>ואסור למברך וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות כ״ד) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש ותרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר פניה של מטה. ופירש״י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע ומותרת לפי שכשפניה של מטה טוחות גם מהעגבות אינו נראה דבר אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות וכו' עד אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם.</b> סוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ\"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן דכיון דאכילת מצה וקידוש א\"א בלא הנאה והנאה א\"א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק כלומר ואפילו אינו אוכל ושותה עמהם דאילו אוכל ושותה פשיטא דמפיק ומאי קא מיבעיא להו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השומע ברכה וכו'.</b> סוף פרק אלו דברים (ברכות נ\"א:) תנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ובגמרא (דף נ\"ג:) למימרא דישראל אע\"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב כשלא אכל עמהם ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"ח) אסיקנא דשומע כעונה א\"כ כיון ששמע הברכה מתחלה ועד סוף יוצא י\"ח ובראש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שנים שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו מאי קמ\"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. ואע\"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה\"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא: \n",
+                "<b>וכל העונה אמן וכו'.</b> בס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואיכא תנא דפליג עליה התם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופירש״י שממהרים לברך ליתן שכר ופסק רבינו דלא כרבי יוסי מדאמרינן התם דא״ל רב לחייא בריה וכן א״ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך כלומר לפי שיותר טוב המברך מעונה אמן ולא אשכחן אמוראי דס״ל כר״י אלמא לית הלכתא כוותיה. וא״ת ע״כ בנתכוון לצאת עסקינן וא״כ מאי קמ״ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא. וי״ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך אבל כי ענה אמן יצא כמברך, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה: \n",
+                "<b>והוא שיהיה המברך וכו'.</b> משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (ר\"ה דף כ\"ט) כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח: \n",
+                "<b>היה המברך חייב וכו'.</b> למד כן מדבעיא לן פרק מי שמתו (ברכות דף כ') נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי אחרים י\"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא מפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח הא בהדיא שהמחוייב מד\"ס אינו מוציא את המחוייב מן התורה. ומ\"ש לא יצא י\"ח עד שיענה קשה דהא בעונה עסקינן וכדפתח היה המברך וכו' והעונה חייב מן התורה. וי\"ל דעד אסיפא גריר דקאמר עד שישמע מפי מי שהוא חייב בו מן התורה כמוהו והכי קאמר בין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן בין שרוצה לצאת ע\"י שמיעה בלבד צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבים שנתועדו וכו'.</b> משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש״י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז״ש רבינו רבים שנתועדו. וגרסינן תו בגמרא (דף מ״ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה א״ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור״י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה, ופסק הרי״ף והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא דר״י וכתב הרא״ש ז״ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן. ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב״ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ״ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז״ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא: \n",
+                "<b>תשובה</b> הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אע\"פ שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א\"ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח\"כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אע\"פ שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור\"י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואיני</b> יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסבו בא להם יין אע\"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן כלומר דאין ברכה ראשונה פוטרתו כיון שאינו במקום סעודה להיאך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה קשיא רישא שאני אורחים דדעתייהו למעקר ולהך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא הסיבה לפת מהניא ליין עכ\"ל הגמרא. והשתא בשלמא אם פירוש דברי רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה אבל יין וכל שאר הדברים לא מהניא להו הסיבה דאע\"פ שהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו היינו דפריך ליה מסיפא דברייתא דקתני בא להם יין אחד מברך לכולן אבל אם פירוש דברי רב ללישנא בתרא כמ\"ש רבינו בתשובה דה\"פ לא שנו אלא פת דמהני ליה הסיבה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתיא ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל אחד מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכולן לא. ועוד דלפי דברי רבינו בתשובה שאין חילוק בין שתי הלשונות לענין הדין לא שייך למימר להיאך לישנא קשיא רישא ולהאיך לישנא קשיא סיפא כיון דתרווייהו חד דינא קאמרי אי קשיא רישא לתרווייהו קשיא ואי קשיא סיפא לתרווייהו קשיא. וצ\"ל שהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ'. אח\"כ מצאתי כתוב שהרמ\"ה השיג עליו השגה זו והשיג עליו עוד על מ\"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים י\"ח. ואלולי תשובה זו דברי רבינו פה מיושבים כמ\"ש לעיל שפסק כלישנא קמא לקולא במידי דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי להרמ\"ך שכתב וז\"ל אע\"פ שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל\"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל\"ו) שנתן ר\"ג רשות לר\"ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השומע אחד מישראל וכו'.</b> משנה סוף פרק אלו דברים (ברכות נ״א:) עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דבישראל אע״פ שלא שמע כל הברכה עונה לאחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה כמו שנתבאר כאן ובגמרא וכתבתיו בפרק זה. וכתב הרא״ש ז״ל שאמרו בירושלמי עכו״ם שבירך עונין אחריו אמן לפי שאין דרך עכו״ם לכוין לעבודתו כשמזכיר את השם כלום אלא לבורא עולם הוא מכוין. וגם רבינו יונה ז״ל כתב דאיתא בירושלמי א״ר ברכיה אני עונה אמן אחר כל המברכין משום ברוך תהיה מכל העמים. ובפרק אלו דברים בעי שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן א״ל אחר הכל עונין אמן חוץ מהתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. ויש לתמוה על רבינו שכתב דאין עונין אמן אחר עכו״ם ואפשר לדחוק ולומר דלצדדין קתני אם היה עכו״ם או אפיקורוס או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונה אמן ובתינוק המתלמד אע״פ ששמע כל הברכה לא יענה. ויותר נראה לומר דס״ל לרבינו דכיון דבמתני' לעניין עניית אמן הזכירו כותי ולא עכו״ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה כי שמע כל הברכה אבל אחר עכו״ם אפילו שמע כל הברכה לא יענה ואע״ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו״ם נמי עונה כיון דבגמרא דידן לא הוזכר ופשטא דמתני' מוכח דאין עונין הכי נקטינן. והא דמפלגינן בין כותי לעכו״ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כן כשעשאום כעכו״ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא פ״ק דחולין אין חילוק בין כותי לעכו״ם ואחר שום אחד מהם אין עונין אמן אפילו שמע כל הברכה מראש ועד סוף והיינו דרבינו בחדא מחתא מחתינהו לעכו״ם וכותי ותינוק. והטור בא״ח סימן רט״ו העתיק לשון רבינו והשמיט עכו״ם מלשון רבינו ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבינו היא גירסא נכונה. ורבינו דקדק בלשונו שכתב או תינוק המתלמד כלומר דהא דאין עונין אמן אחר התינוק היינו דוקא בשעה שהוא מתלמד אבל כשאומר לפטור עצמו עונין אחריו לרמוז למה שאמרו בגמרא וה״מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה גדול ושינה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העונה אמן וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ז) ת\"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. ופירש\"י חטופה שקורא את האל\"ף בחטף ולא בפת\"ח והוא צ\"ל אָמֵן ואומר אֲמֵ\"ן. קטופה שמחסר קריאת הנו\"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. ורבינו יונה כתב חטופה הוא שחוטף המלה ואומר במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות וי\"ג קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר\"ל שאינו מזכיר הנו\"ן וקצרה שאין מזכיר האל\"ף. ורבינו אפשר שגורס ולא קצרה ואפילו אם לא גריס לה הכא למד שלא תהיה קצרה מדאמרינן שם כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא ארוכה.</b> מימרא דרבה בב\"ח שם שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה: \n",
+                "<b>ולא יגביה קולו וכו'.</b> (שם מ\"ה) בריש פירקא מימרא דרב חנן בר אבא: \n",
+                "<b>וכל מי שלא שמע וכו'.</b> כבר כתבתי שכך פי' רש\"י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ\"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש\"ץ היו יכולים לענות אמן אע\"פ שלא שמעו הברכה וכן דעת ה\"ר יונה ז\"ל ורש\"י תירץ בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המברך וכו'.</b> בפרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:): \n",
+                "<b>התינוקות מלמדים אותן וכו'.</b> ס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר התינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. משמע מהכא שמלמדין אותן הברכות בהזכרת השם כתיקונן בלא שום שינוי דאל״כ אפילו אחר גדול נמי אין עונין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעונה אמן וכו',</b> היינו אפילו שלא בשעת לימודם אלא שמברכין לפטור עצמן העונה אחריהם אמן לא יצא י\"ח לפי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י\"ח כדתנן בסוף ראוהו ב\"ד (ר\"ה כט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העונה אמן וכו'.</b> ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ב:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה\"ז מגונה ל\"ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה\"ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח\"כ חוזר ומברך. וכתב רש\"י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שהגאונים ז\"ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך ומ\"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה\"ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם אבל אם היתה ברכה אחת לבד אע\"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל\"ש ברכה שבתחלה ול\"ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ\"ש והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק\"ש של ערבית נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק\"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ\"כ ה\"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומ\"ש בספרי רבינו פ\"ט מה' תפלה סדר תפלות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן י\"ל דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם שליח ציבור ויענה אחר שליח ציבור. ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם ט\"ס הוא וצריך למוחקו ובגירסת ה\"ר מנוח ליתיה וכן מצאתי בספר מדוייק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו'.</b> בא ליתן טעם לתנאי הראשון שאין עונין אמן בסוף ברכות שהם ראשונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכו'.</b> בא ליתן טעם לתנאי השני שהוא שאין עונין אמן אחר ברכה אחת אף ע״פ שהיא אחרונה וברכות המלך וברכות כ״ג מפורשות במשנה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף מ' מ״א) וברכות כ״ג שנויות עוד ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ח) שאחר קריאת התורה היה מברך שמונה ברכות ובסופן עונה אמן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מהו זה וכו' ואין חוששים לדבריו עכ\"ל. ביאור דבריו כי הוא ז\"ל נסתפק במ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות אם אמר כן על ברכה ראשונה או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם אמר על ברכה ראשונה טעמא בכלל ברכת המצות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם בא ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של שבעת המינין כלומר דאילו בשאר המינין ברכה אחרונה היא בורא נפשות רבות ולפום גמרא דידן אינה חותמת בברוך ס\"ל להראב\"ד דאינו עונה אמן אחריה ולכך אמר שאם כוונת רבינו ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של ברכת הפירות של שבעת המינים גם זה הבל כו' ואין חוששין לדבריו כלומר אלא ברכה אחרונה מצטרפת לראשונה והו\"ל שתים ועונה אמן אחריהם כדעת הגאונים ז\"ל. ואין זו השגה לרבינו שהרי הוא מפרש פי' יפה בתוספתא כמו שכתבתי ונתן טעם לשבח לדבריו כמבואר בלשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל דבר האסור וכו': כתב</b> הראב\"ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ\"ל. טעמו מדתנן (ברכות מ\"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם ומשמע ליה ז\"ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי. וכתב הרא\"ש שנראה לו כדברי הראב\"ד ז\"ל מדתניא בפרק קמא דסנהדרין (דף ו':) ובפרק הגוזל (ב\"ק צ\"ד) ראב\"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפרק קמא דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר\"י אומר אין עבירה מצוה א\"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה, דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דר' אושעיא דאע\"ג דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וההיא דגזל סאה חיטים נמי כדברי רבינו דייקא לפום נסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא\"ש י\"ל דה\"ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק שני לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש\"י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה\"ר יונה וגם הרשב\"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע\"כ. וסובר רבינו שמה שאמרו אסור לברך עליה לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך לברך עליה וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורין ומעתה מתניתין דתנן בפרק שלשה שאכלו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהן לאו דוקא זימון דה\"ה אין מברכין עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו מזמנין עליהם דאשמועי' דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה\"ה דאין מברכין עליהן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו בין בשגגה.</b> היינו לברכה שבסוף דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך שהרי אינו יודע שהוא של איסור. ואמרו בגמרא טבל פשיטא לא צריכא בטבל דרבנן ה\"ד בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי כלומר שאחר שנתמרח ונעשה כרי קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה וסד\"א שיהא דינו כאילו הקדימו בשבלים שיתבאר בסמוך קמ\"ל. מעשר שני והקדש פשיטא לא צריכא שנפדו שלא כהלכתן מעשר שני שפדאו שלא בכסף צורה ואנן בעינן כסף צורה דכתיב וצרת הכסף הקדש שחללו ע\"ג קרקע ואנן בעינן ונתן הכסף וקם לו ואשמועינן מתניתין דבכל הני אין מזמנין. ובהנך דקתני דמזמנים עליהם אמרינן דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילים את העניים דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו היינו כגון שבעודו בשבלים קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה בתוך המעשר הזה ואשמועינן מתני' שכיון שהקדימו בשבלים דאכתי לא אידגן פטור מתרומה גדולה וכיון שיפריש תרומת מעשר מזמנין עליו ומעשר שני והקדש שנפדו כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו</b> היינו אפילו ניטלה אחת מהן הואיל ולא ניטלה חבירתה אין מזמנין עליו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר ברכת המזון וכו' עד והמטיב.</b> ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ח:): \n",
+                "<b>ברכה ראשונה וכו'.</b> (שם) אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בהשגות שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מאריה דהאי פתא ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר וכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל בפרק שלשה שאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפועלים שהיו עושין וכו'.</b> ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ז) ופירש\"י אין מברכין לפניה לפי שאינה מן התורה. וכתבו התוספות וחותם בברכת הארץ אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית, ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבתי בסמוך גם רבינו כתב בספר המצות שלו והמצוה י\"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם ז\"ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וכתב רש\"י ז\"ל כולל שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות. וכתב ה\"ר מנוח וכולל בבונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו ואם רצו לברך ארבע ברכות ב\"ה יכול לעכב מפני ביטול מלאכתו וש\"מ שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי א\"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה (עד) בשעה שיברך עכ\"ל. והגהות מיימון כתבו בפ\"א גבי הא דאמרי' אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהאי טעמא לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירים פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכת הארץ וכו'.</b> פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ט) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ופירש רש\"י בתחלה וסוף נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותם בה וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו מקשה למאן דאמר דאין חותמים בשתים מדמברכינן על הארץ ועל המזון ומשני דכולה חדא חתימה היא דה\"ק ארץ דעבדא מזון: \n",
+                "<b>וכל שלא אמר וכו'.</b> (שם דף מ\"ח:) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י\"ח נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בי\"ג בריתות. ופרש\"י בי\"ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם הם כתובים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דמאי דבעי למימרא ארץ טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון והא דבעי להזכיר ברית משום שבזכותו ירשו הארץ וכן בזכות התורה כדכתיב למען תחיון ובאתם וירשתם וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכה שלישית וכו'.</b> שם (מ\"ט) אמר רב ששת פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים כלומר דרחמי ישראל היינו בנין ירושלים ושפיר הוי חתימה מעין פתיחה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כרב נחמן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו או נחמנו וכו'.</b> הוא ממה שאמרו שם (מ\"ח ב) בברייתא בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכתב הרי\"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו וכו' וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואע\"ג דאמרינן בגמרא שאין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשתים ל\"ק שאילו היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים ה\"ל חותם בשתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שינחמנו על ידי הבנין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש שיש מתרצים כן ושה\"ר יונה היה אומר שגם זה חשוב לשתים כמו שמצינו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא. ולי נראה דלא קשיא מההיא דהביננו לומר דחשיבא כשתים שאע\"פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ\"מ פשטא דמילתא לא הויא אלא כעין ברכה אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד וכו'.</b> ג\"ז שם בברייתא כתבתיה בסמוך ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבתות וי\"ט וכו'.</b> ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ופירש הרי\"ף ז\"ל כמ\"ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאומר רצה והחליצנו וכו' וכן מ\"ש שבי\"ט אומר יעלה ויבא. וכן בר\"ח ובחש\"מ וכו'.</b> פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים א\"ל כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה איבעיא להו מהו להזכיר של ר\"ח בבהמ\"ז את\"ל חנוכה דרבנן לא צריך ר\"ח דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן רב אמר מזכיר ור' חנינא אמר אינו מזכיר אמר רבי זירא נקוט דרב בידך דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחוה\"מ יש בהם הזכרה בברכת המזון וימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות אין בהם הזכרה בברכת המזון כלומר בערבית של ליל כניסת התעניות וכ\"ש בליל יציאתו שכבר עבר היום. ואף ע\"ג דאמרינן דחנוכה אינו מזכיר ועוד שאמר את\"ל חנוכה דרבנן אינו מזכיר כתב רבינו שמזכיר מדאשכחן הנך אמוראי שהיו מזכירין ולא היו חולקים אלא באי זה מקום יזכיר וחנוכה ופורים דינן שוה ועדיף נמי פורים שהוא מכתבי הקדש. והרא\"ש ז\"ל כתב ותימא הוא שלא הביא הגמרא ברייתא דתני ר' אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה ב ל ל ל ל \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ברכה רביעית וכו'.</b> בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה ג' מלכיות חדא שפותח בא\"י אמ\"ה ועוד תרתי אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב כלומר שמן הדין היה שלא להזכיר בה מלכות כלל כיון דסמוכה לברכה ראשונה כדאשכחן בכל ברכה הסמוכה לחבירתה אלא שלפי שהזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד צריך גם כן להזכיר מלכות שמים ולא תקנוה בברכה עצמה שלא להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא אלא תקנוה בהטוב והמטיב וכיון שתקנו בה מלכות דבונה ירושלים תקנו גם כן מלכות כנגד ברכת הארץ: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שהטעם שאף על פי שהוא מטבע ארוך אין חותמין בה בברוך לפי שכל השמות האלו שמות התאר הם שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל וכל מה שאומר אצל הבורא משמות התאר ענין אחד הוא ואף על פי שאומר הוא יגמלנו הוא ענין אחד שגם זה תאר הוא שאנו אומרים שהוא גומל עלינו בכל יום. עוד נוכל לתרץ שמתחלה כשתקנו הטוב והמטיב לא תקנו בה כל זה הנוסח אלא הוסיפו בה כל אלו הדברים. ומפני איתרע ביה מילתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' ומסיים בה בגמרא גודר פרצות בישראל הוא יגדור הפרצה הזאת בישראל. וסובר רבינו דהא לישנא אינו מענין הברכה אלא בקשת רחמים על האבל והכל לפי מה שירצה לבקש רחמים עליו הכל כפי צחות לשונו. ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי\"ף לא כתבו ובה\"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ\"ה:) יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו שאין למוחקו דאע\"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> בבית חתנים וכו'.</b> פ\"ק דכתובות (דף ז' ח') ת\"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל ז' אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כלומר כל ז' ברכות מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא: \n",
+                "<b>ומ\"ש עד כמה מברכין ברכה זו וכו'.</b> מימרות דרב הונא שם (דף ז') ותניא נמי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואוקמוה בגמרא דהכי קאמר ליכא בתולה דבצרה מז' וליכא אלמנה דבצרה מיום א' כלומר דאלמנה שנשאת לבחור ואלמון שנשא בתולה מברכין ז'. ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ופנים חדשות היינו בני אדם שלא עמדו שם בברכת הנישואין ולא שמעו הברכות ולפיכך מברכין בשבילם בסעודה ראשונה ז' ברכות אבל אם עמדו שם בשעת נישואין ושמעו ז' ברכות אין מברכין ז' ברכות ואפי' בסעודה ראשונה. והרמ\"ך כתב לפי סוגיית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכות נשואין ברכות סעודה. ומנהגנו לברך ברכת חתנים בתוך הסעודה אע\"פ שהיה כל הקהל בשעת נישואין ושמעו ברכת חתנים עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש אהא דאמרינן רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו י\"מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכל עד הלילה מברכין דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה עכ\"ל וכ\"כ הטור וכן פשט המנהג: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחתנים מן המנין.</b> שם (דף ח') מימרא דר' יצחק אמר ר' יוחנן אך מ\"ש ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים [נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה כדאיתא ברכות (מ\"ז) כ\"ש שהם לא יברכו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם ז' ברכות כו'.</b> כך הם סדורות בגמרא שם (ז' ח') ורש\"י והר\"ן ז\"ל האריכו בפירושן ולא ראיתי לכותבן שלא להאריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ולא הזכיר וכו'.</b> פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' טעה ולא הזכיר של י\"ט אומר ברוך שנתן י\"ט וכו' טעה ולא הזכיר של ר\"ח אומר ברוך שנתן ר\"ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה. וזה דעת הרי\"ף. ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים. וכן משמע מדמספקא ליה בר\"ח אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים. ובתר הכי אמר רב מנשיא בר תחליפא לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר\"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו ומפרש רבינו חוזר לראש לתחלת ברכת המזון: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טעה בזה וכו' וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ\"ל. ורש\"י כתב כרבינו דחוזר לתחלת ברכת המזון כדאמרינן עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום ברכה הוא עקירת הרגלים עכ\"ל, ומ\"ש אבל הכא סיום ברכה וכו' כלומר דהתחלת הטוב והמטיב היינו גמר ברכת המזון כמו שעקירת רגלים הוא גמר תפלה והטעם דברכת הטוב והמטיב אינה עיקר ברכת המזון דהא ביבנה תקנוה. וכתב הרא\"ש ז\"ל דלא מסתבר ליה דעת הראב\"ד דשאני התם דשלש ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת וכל שלא סיים תחנונים חוזר לרצה וכן ברכת המזון חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ומדכתב רבינו חוזר לראש שהוא ברכת הזן ולא כתב חוזר לראש ברכת המזון יש לדקדק שאינם צריכין לחזור ולזמן וכמו שכתב הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בחולו של מועד.</b> כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ראש חדש דשניהם ימים שיש בהם קרבן מוסף ואינן י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר.</b> כלומר אפילו נזכר קודם שיתחיל ברכת שלישית אינו אומר שום דבר. והטעם שהרי אמרו בגמרא שבת (כ\"ד) גבי חנוכה אינו מזכיר בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ואע\"פ שאנו מזכירין הבו דלא לוסיף עלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל ושכח וכו'.</b> משנה בברכות ס\"פ אלו דברים עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל מזון שבמעיו (שם נ\"ג:) וכמה שיעור עיכול א\"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שמשעה שמתחיל להיות רעב אע\"פ שלא גמר להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך עכ\"ל. ותימה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך: \n",
+                "<b>וכן אם נעלם ממנו וכו' חוזר ומברך.</b> משום דברכת המזון דאורייתא ואתא רבינו למימר שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה מינין הן וכו'.</b> משנה פרק כל שעה (פסחים ל\"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחמשה מינין האלו וכו'.</b> הוא מדתנן (נדרים נ\"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ\"ע]: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שדשין וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים ל\"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) אמרינן מ\"ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ\"ה) תנן ר\"מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ\"ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל פת וכו'.</b> כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ה ל\"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא: \n",
+                "<b>אכל דגן שלוק.</b> ברייתא שם (דף ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה\"א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז\"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ\"כ ה\"ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה\"א מברכין לאחריו בנ\"ר. ואע\"ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה\"א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ\"מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז: \n",
+                "<b>אכל קמח וכו'.</b> (שם ל\"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה\"א ורב נחמן אמר שהכל נ\"ב. וכתב הרי\"ף דפסקו רבוותא כר\"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ\"ב וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמח של אחד מחמשת המינין וכו'.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ\"מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'.</b> ג\"ז שם (ל\"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ\"מ בדייסא גרידא כ\"ע לא פליגי דבמ\"מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ\"מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ\"מ. וכתב הרי\"ף וכן הלכתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הדגן וכו'.</b> ברייתא (שם דף ל\"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש\"י במ\"ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש: \n",
+                "<b>וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח.</b> מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וזה כלל בברכות וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'.</b> שם (דף ל\"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה\"א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ\"מ והדר אמר אידי ואידי בפה\"א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי: \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר.</b> הוא מדאמרינן בפ' משילין (ביצה לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך מיני דבש וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ\"מ ולפי זה ה\"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר\"ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס\"ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה\"נ דכוותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'.</b> משנה (שם דף מ\"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפת שפתת אותה וכו'.</b> לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע\"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע\"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע\"פ שיש בהם כזית מברך במ\"מ. והרב מהרר\"י ן' שושן כתב וז\"ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ\"מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ\"מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ\"ל הריב\"ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה\"ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ\"מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל\"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ\"מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומצאתי</b> שכתב הרב המובהק מהרר\"י פאסי ז\"ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל\"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ\"מ הנראה לו ז\"ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר\"ל שאם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר\"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע\"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע\"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר\"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ\"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב\"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב\"ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר\"ל ממה שהקשו על רש\"י ז\"ל ששניהם רש\"י והרמב\"ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש\"י יפרש אותו עכ\"ל. והעיד ז\"ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר\"י אברבנאל ז\"ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר\"י אבוהב ז\"ל ושהרב מהרר\"י פאסי ז\"ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר\"ר יהודה ן' שושן ז\"ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר\"י בי רב ז\"ל שכתב וז\"ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע\"פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ\"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולי</b> נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע\"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע\"פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע\"פ שיש בו כזית מברך במ\"מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ\"ש בסמוך (ברכות ל\"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי\"ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע\"פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע\"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה\"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ\"מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע\"ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע\"ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע\"ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה\"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנאפת וכו'.</b> שם (דף ל\"ח) א\"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א\"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ\"מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע: \n",
+                "<b>וכן עיסה שלשה וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א\"ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א\"ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א\"ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע\"פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע\"פ שנתן ג\"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל\"ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ\"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ\"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע\"כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא\"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז שבישלו וכו'.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע\"פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ\"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי\"ף וקי\"ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ\"ר עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הרי\"ף וה\"מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע\"י תערובות לא דקי\"ל בהא כרב ושמואל (שם ל\"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ\"מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה\"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ\"מ: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל פת דוחן וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף ז\"ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ\"מ אבל לא אדוחן ואע\"ג דתניא התם (שם דף ל\"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י\"ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ\"מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ\"ב. וה\"ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא\"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע\"ג דלא קי\"ל כוותיה מ\"מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס\"ל דאורז מין דגן הוא ולא ס\"ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ\"מ אבל לא בדוחן עכ\"ל. ומ\"מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ\"מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ\"מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ\"ש רבינו. ודע שדעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ\"מ ובנ\"ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז\"ל שה\"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז\"ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז.</b> מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא\"ש ז\"ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א\"א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י\"ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה ד״א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'.</b> נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע״ג דבריש כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ילפינן ברכה לפניו מק״ו מברכה דאחריו וא״כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו״ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק״ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ״כ התוספות והרא״ש ז״ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ״ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ״ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'.</b> מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשבתות וכו'.</b> כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ\"כ ה\"ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה\"ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המברך וכו'.</b> מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך. ודעת רבינו כדעת רשב\"ם בפרק ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) דברכה מעין ג' טעונה ברכה במקומו והביאו שם בתוספות ראיות לדבריו אבל הרי\"ף כתב דדוקא מיני דגן טעונין ברכה במקומם וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אכל כשהוא מהלך וכו'.</b> ברכות (דף נ\"א:) ס\"פ שלשה שאכלו א\"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך: \n",
+                "<b>שכח לברך וכו'.</b> משנה סוף פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בש\"א יחזור למקומו ויברך ובה\"א יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכבר כתבתי סוף פרק ב' כמה שיעור עיכול ובגמרא (שם נ\"ג:) אמר רב זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד\"ה יחזור למקומו ויברך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בירך וכו'.</b> פשוט הוא דקנסא הוא דקנסוה במזיד לחזור למקומו שאכל אבל בדיעבד יצא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם בירך כשהוא עומד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה.</b> כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס\"ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ\"ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה: \n",
+                "<b>שכח לברך המוציא וכו'.</b> בפ\"ג שאכלו (שם דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע\"כ בברכת המוציא היא דאילו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל בבית זה וכו'.</b> ברייתא ריש ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) שינוי מקום צריך לברך ודעת רבינו דמיתניא בין בדברים הטעונים ברכה במקומם בין בדברים שאין טעונין ברכה במקומם וכמו שאבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה אוכל וכו'.</b> תוספתא דברכות כתבוה התוספות בפרק הנזכר ב\"ה שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה. ונ\"ל שרבינו מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו' כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו ה\"ל כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע\"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ\"ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה כתב רבינו היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים שהיו יושבים [הוא. וי\"ל דמבבא דחברים שהיו יושבין] לא שמעינן אלא כשהם יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח\"כ חזרו לא משתמע מינה אם צריכין לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, ואעפ\"י שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה א\"צ לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים. ואין לדקדק אמאי נקט רבינו ברישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע דמיירי בבעל הבית ובבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ע\"פ וההיא דהיה אוכל בבית זה וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא דתוספתא דברכות נמי הוי בלשון יחיד ורבינו כתב בלשון השנוי בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים דבין יחיד בין רבים אם רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ואם לא בירך כשיצא צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיו יוצאים רבים בין שהוא יחיד א\"צ לחזור ולברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטרך לפלוגי בין הניח שם מקצת חברים ללא הניח. וגם נראה דאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט ולפי האמת בהניחו שם מקצת החברים סגי אפילו אינן לא זקן ולא חולה והיינו דבברייתא שאכתוב בסמוך מפליג ר' יהודה בין הניחו שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע\"כ לומר דברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט אם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין ה\"נ שאע\"פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהן חוזרין דכיון דנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> חברים שהיו יושבים וכו'.</b> שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה בד\"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל אם לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. וכתב הרי\"ף וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דת\"כ ואף על גב דשני רב נחמן לא סמכינן אשינויא. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא ידענא למה כתב הרי\"ף לא סמכינן אשינויא דרב נחמן אין שינויא בגמרא מבורר יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג את\"ק וא\"כ ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה היא ואמאי פסיק כיחידאה עכ\"ל. ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר (סנהדרין כ\"ד כ\"ה) דאיפלגו ריב\"ל ור' יוחנן דלריב\"ל כל מקום שאמר ר' יהודה בד\"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוספות והר\"ן פרק בני העיר דריב\"ל ור\"י הלכה כריב\"ל וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר' יהודה ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס\"ל דבמה ד\"א לחלוק והוא דאמר כת\"ק וההיא ברייתא כרבי יהודה ומכיון דקי\"ל דבמה ד\"א לפרש ממילא קם לה הלכה כרב ששת ושינויא דרב נחמן לא סמכינן עלה. ודע שבגמרות שלנו גרסינן תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו אינן צריכים לברך וכתב הרא\"ש ועוד דת\"כ דרב חסדא, וי\"ס שכתוב בהם ת\"כ דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים גאון ולא נהירא לי גירסא זו עכ\"ל הרא\"ש. ונ\"ל דאפילו אי גרסינן ת\"כ דרב חסדא ל\"ק להרי\"ף דאיכא למימר מדלא אותבוה מינה לרב ששת אלמא דלא קשיא ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא ורב ששת כת\"ק א\"נ דהוה קים ליה לגמרא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ולפיכך לא היתה כדאי לאותובי מינה. כך נ\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל כהרי\"ף ז\"ל, וז\"ש וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכול פירות כלומר דאין חילוק בין מידי דסעודה ליין ופירות בכולהו שינוי מקום צריך לברך. אבל נשאר לדקדק בלשון רבינו דוכן משמע דלאשמועינן חידושא אתא ואיפכא הוא דהא בפירות אפילו רב חסדא מודה דצריך לחזור ולברך ובמידי דסעודה דהיינו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא דפליג. ויש לומר דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואתא לאשמועינן דה\"ה לשתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן כמ\"ש בראש פרק זה דצריך לחזור ולברך ולא אמרינן לקבעיה קמא הדר: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמשנה מקומו וכו'.</b> שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית מבית אבל ממקום למקום לא ותניא כוותיה: \n",
+                "<b>אכל במזרחה וכו'.</b> ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ\"ל. כוונת הראב\"ד ז\"ל לפרש הירושלמי דהיינו כשבעת שבירך בתחלה היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה של תאנה ואח\"כ נמלך לגמור סעודתו במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול כדברי ה\"ר בעל מ\"ע ז\"ל אבל אם כשבירך בתחילה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא\"צ לחזור ולברך ורבינו העתיק לשון הירושלמי כמנהגו ואע\"ג דמזוית לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבתים מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיב כמקום אחד משא\"כ באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה כמקום שאין בה מחיצות הוא ולפי זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא נקט. ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת ה\"ל שני מקומות וזה נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירך על הפת וכו'.</b> משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב״ש אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו ב״ש ארישא פליגי דקאמר ת״ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה כלומר דהיינו לאכול למזון ממש ואתו ב״ש למימר ל״מ פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מ״ק פטרא ואתו ב״ש למימר אפילו מ״ק נמי לא פטר תיקו. ולפי זה נראה לפסוק דבירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. ורבינו שפסק בירך על התבשיל לא פטר מ״ק טעמו דכיון דאסיקנא בתיקו הא איפשר דב״ש ארישא הוא דפליגי וכלישנא קמא וסיפא דנקט פת לאו דוקא דהוא הדין דלא פטר מ״ק אלא איידי דתנא רישא פת תנא סיפא נמי פת אבל בירך על מ״ק פטר את הפרפרת דהא משמע דמ״ק עדיף מפרפרת. ויש לתמוה דכיון דספק ברכות להקל ה״ל למתפס מתניתין כפשטא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מ״ק פטר. וי״ל דכיון דבגמרא בעי אליבא דב״ש היינו כדי למשמע מינה פירושא דת״ק וה״פ ארישא קאי וא״כ אמרינן דפת דנקט בסיפא לאו דוקא דהוא הדין למ״ק אלא איידי דרישא נקט פת או אסיפא קאי ופת דנקט בסיפא דוקא הוא. אלא דאכתי קשה דהוה ליה למפסק להקל וזה נראה שהוא דרך הרשב״א ז״ל שכתב דהו״ל ספק בברכות דרבנן ולהקל. לכן נראה לי דכיון דבעי גמרא אליבא דב״ש משמע דס״ל לגמרא דהלכה כב״ש וכי אמרינן דקאי ב״ש אסיפא סברי דפרפרת לא פטר אפילו מ״ק פסק רבינו כן. ומיהו אכתי קשיא דא״כ למה פסק בירך על הפת פטר את הפרפרת הא אי קיימי ב״ש ארישא פת לא פטר אפילו מ״ק. וי״ל דבהא לא ה״מ למפסק הכי משום דקי״ל כר' חייא דאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות מ״א:) פת פוטרת כל מיני מאכל. ואח״כ מצאתי בתשובה לרבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם ז״ל שכתב ששאלוהו שהיה חילוף הנוסחאות בדבר והשיב הנכון בירך על התבשיל פטר מ״ק ולכן תגיהו הנוסחאות כך עכ״ל: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק מה ענין דינין אלו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך, לעיל בפרק ג' הוא מקומם גבי מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וי\"ל דהתם שאני שאינו חפץ באכילת פת כלל מחמת עצמו אלא להעביר היזק הדג מליח אבל הכא חפץ הוא באכילת כל אחד מהם מחמת עצמו הילכך אינו ענין לשם. ומה שכתבו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך לומר לך לפעמים אפילו בלא שינוי מקום צריך לברך שאם בירך על הפרפרת צריך לברך על הפת ואם בירך על התבשיל צריך לברך על מעשה קדירה: \n",
+                "<b>וא\"ת</b> במאי עסקינן אי בשברכותיהם שוות אמאי אין פוטרים זה את זה ואי בשאין ברכותיהן שוות היכי אפשר לומר במקצתם דפוטרים זה את זה ועוד שהרב ז\"ל כתב דפרפרת היינו תבשיל ופירות וכיון דאין ברכתן וברכת הפת שוה פשיטא דאין פוטרות את הפת דהיאך הוה אפשר לומר דברכת בפה\"א או העץ יפטור ברכת הפת וכן היאך אפשר דברכת מ\"ק שהיא במ\"מ יפטור ברכת תבשיל ופירות או איפכא וי\"ל דכיון דתנן על הכל אם אמר שהכל נ\"ב יצא וה\"נ אפשר לומר שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא וכמ\"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. וכן י\"ל דברכת במ\"מ פוטר ברכת תבשיל ופירות מיהו ה\"מ כשבירך על הדבר עצמו ברכה שאינה מיוחדת לו כגון שבירך על הפת עצמו שהכל נ\"ב יצא אבל אם בירך על הפרפרת שהנ\"ב לא פטר את הפת וע\"פ זה תקיש בשאר ברכות על הדרך שכתבתי. ועי\"ל שאע\"פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שהוא פוטר כל מיני מאכל אע\"פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מ\"ק: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך בירך על מ\"ק פטר את התבשיל וכו'. לא הבנתי למה פסק בהפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת\"ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ\"ק אבל מ\"ק לא חזינן שיפטור פרפרת ואם פסק כב\"ש אין מעשה קדרה פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה. ועוד תימה שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ\"ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ\"ל. וכבר ישבתי דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמר בלבו וכו'.</b> זהו נמלך שאמרו שקובע ברכה לעצמו כלומר לפניו דוקא והכי דייק לשון רבינו שכתב חוזר ומברך ולא כתב מברך למפרע, ובפרק ע\"פ (פסחים ק\"ג:) אמרינן דאמימר בריך אכל כסא וכסא משום דאמר נמלך אנא, ובפרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) א\"ר זירא א\"ר השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שבכל כוס הוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ופירש\"י אי איכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך למדנו מכאן שאין חילוק בין אכילה לשתיה כל שהוא נמלך בעי ברכה לפניו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא אמרו לענין אכילה וכו' בנמנום עכ\"ל. דעתו ז\"ל דלא אמרינן טעמא דנמלך אלא בשתייה אבל לא באכילה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ב:) דאמר ליה רב הונא בר נתן לרב פפא לא ס\"ל מר גמר אסור מלאכול א\"ל סילק איתמר כלומר מותר לאכול עד שיסלקו האוכל מעל השלחן ואמרינן תו בגמרא דרבי זירא ורבה איקלעו לבי ר\"ג לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא מבי ר\"ג רבה אכל רבי זירא לא אכל א\"ל רבי זירא לרבה לא ס\"ל מר סילק אסור לאכול א\"ל אנן אתכא דר\"ג סמכינן כלומר ואין סילוקנו סילוק דאדעתא דידיה סמכינן אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תיכף לנט\"י ברכה ופירש\"י אין קיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור וכ\"כ הרי\"ף וא\"כ הא בהדיא דלהפסק אכילה בעינן מים אחרונים והא דאמר רבי יוחנן דמברך על כל פרוסה ופרוסה י\"ל שמש שאני שאין לו קביעות אבל מי שיושב לאכול אע\"פ שגמר בלבו מלאכול אינו צריך לחזור ולברך. ומ\"ש או בשינה וכו'. נראה שלמד כן ממתני' דסוף פסחים (דף ק\"כ) ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. וליישב זה י\"ל דרבינו לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא ה\"ג ולית הלכתא אלא כי הא דאמר רב חייא וכו' וקאי אמאי דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר מלומר ברכה ואסיקנא דאין שמן מעכבו אלא נט\"י היא שמעכבת כדאמר רב חייא תיכף לנטילת ידים ברכה וכיון דאהא דאמרינן סילק איתמר אמרינן אנן אתכא דר\"ג סמכינן שמעינן שאין הדבר תלוי בגמר סעודתו או אפילו בסילק השלחן מלפניו אלא הכל תלוי בגמר הדעת שאם גמר בלבו שלא לאכול אסור כלומר עד שיברך לפניו וכל שלא גמר בדעתו שלא לאכול אוכל והולך כנ\"ל. ויש הכרח לגירסא זו דאילו לרש\"י והרי\"ף היכי אסיקנא עד שיטול ידיו אוכל והולך הא אפילו לא נטל ידיו כיון שאמרו הב לן ונבריך איתסר להו למשתי כדאמרינן בפרק ע\"פ ולא אשכחן דרש\"י והרי\"ף ליפלגו בין אכילה לשתייה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שותים וכו'.</b> בפרק ע\"פ (דף ק\"ג) רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמרו ליה הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ\"ט דאסחיתו לדעתייכו. וגרסינן תו התם (שם דף ק\"ד) רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלוייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי קדיש יומא אמר לכו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה עכ\"ל הגמרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל ערבובי דברים יש כאן וכו' ואסור למישתי בלא ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו בלא שיאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו בשלא אמרו בואו ונבדיל אבל אם אמרו בואו ונבדיל ס\"ל להראב\"ד דהוי היסח הדעת משתייה כמו הב לן ונבריך. ודעת רבינו דכי אמרי' שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו אפילו אמרו בואו ונבדיל. וא\"ת היאך אפשר לפרש כן והא אסיקנא בריש ע\"פ פורס מפה ומקדש וכתבו רבינו פכ\"ט מהלכות שבת וא\"כ אפילו לא אמר בואו ונקדש נאסר לשתות י\"ל דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך ואמר להו דשבת קובעת עצמה לקידוש דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע\"ג דאכתי לא קדש היום כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה וכן מבואר בדברי הרי\"ף והר\"ן ז\"ל דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק חשיכה היא והא דסבור דלהבדלה קובעת היינו למימרא שאסור לשתות עוד כיון שאמרו הב לן ונבדיל אבל לא לענין שיבדיל מבע\"י דומיא דקידוש. והא דנאסר להם לשתות פירש\"י בפרק כסוי הדם דהיינו עד שיברכו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל אבל דעת רבינו שאסור להם לשתות אפילו בברכה ואם רוצים לשתות אע\"פ שאינן רשאים צריכין ברכה. ונ\"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה\"ה דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ\"ל, ואע\"פ שלעיל בסמוך גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח\"כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך: \n",
+                "<b>ודע</b> שבפרק ע\"פ (שם ק\"ג:) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואע\"ג דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי\"ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא ס\"ל נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מסובין וכו'.</b> ברייתא ריש ע\"פ (שם דף ק\"א) ופרק הרואה (ברכות נ\"ט:) שינוי יין אין צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אע\"פ שאמרו שינוי יין א\"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ואוקימנא לה בפרק הרואה בדאיתא בני חבורה דשתו בהדיה ומשום הכי מברך הטוב והמטיב שאילו היה לבדו לא היה מברך הטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב היינו הטוב לי והמטיב לאחריני ולכן כתב רבינו דין זה גבי היו מסובין שהוא לשון רבים כלומר דאילו יחיד אינו מברך הטוב והמטיב. ורבינו מפרש דשינוי יין היינו שינוי מין אבל כששניהם ממין אחד אינו מברך הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין יין חדש וישן צריך לברך. ומשמע לרבינו דלאו דוקא חדש תחלה ואח\"כ ישן שאין הדבר תלוי אלא כשיהיו שני מינים. וכתבו הגהות אבל מדברי רש\"י משמע דוקא כשהשני משובח מהראשון וכן פירש רשב\"ם. וכתבו התוספות שכן כתב בעל ה\"ג וכן משמע בירושלמי דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר על כל חבית וחבית מברך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא, ומיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל רבוי יינות מברך ובלבד שלא יהא האחרון גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק וכן דעת ר\"ת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מברכין וכו'.</b> נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק כיצד מברכין אהן דנסיב עגולא והוא לא אתיא בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך: \n",
+                "<b>נטל אוכל וכו' עד מפני שלכך נתכוין מתחלה.</b> ירושלמי פרק כיצד מברכין וכתבוהו ה\"ר יונה והרא\"ש והטור וכתבו דהא דקאמר שצריך לומר בשכמל\"ו י\"א לאחר שאמר אלהינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא בא\"י בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים הבאים וכו' עד טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"א:) אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופירש\"י דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בין מזון בין פירות כיון שהביאוהו ללפתן אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שלא הביאו אותם מתחלה ללפת בהן את הפת ואוכל אותם בפני עצמן מברך לפניהם שאינן מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל. דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו. והתוספות פירשו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים הרגילים לאוכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם דכיון דלאו משום ליפתן אתו אין הפת פוטרתן, לאחר סעודה גרסינן ותו לא ולא גרסינן דברים הבאים בסיפא וה\"פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון עכ\"ל. ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י סבירא ליה שכתב בסיפא דברים הבאים. ויש לדחות שכבר אפשר דכתוספות ס\"ל ודברים הבאים דקתני היינו כל דברים הבאים ולכן אני אומר שאין בדברי רבינו הכרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבתות ובימים טובים וכו'.</b> משנה שם (ברכות מ\"ב) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ובגמרא אמר רבה בר מרי אריב\"ל לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת הדם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון כך היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו יונה והרא\"ש לא היה כתוב בספרו אלא ל\"ש אלא בשבתות וי\"ט אבל בשאר ימות השנה וכו' וכתבו שע\"פ הגאונים הוגה במקצת ספרים שעת הקזה ושעה שיוצא מבית המרחץ משום דבנדרים משמע שאז גם כן היו קובעים סעודתן על היין: \n",
+                "<b>בא להם יין וכו'.</b> משנה שם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו ובגמרא (שם מ\"ג) יהבינן טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי פירוש אין לב המסובין אלא לבלוע. ובירושלמי אמרינן דטעמא שמא יקדים קנה לושט ויסתכן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו פוטר וכו'.</b> שם (מ\"ב:) בעיא ואפליגו אמוראי בפשיטותא ופסק הרי\"ף כמ\"ד דאינו פוטר והרא\"ש כתב רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר רב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע\"ג דקי\"ל הלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי\"ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי עכ\"ל. והטעם שאינו פוטר משום דיין שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ושלאחר המזון הוא לשתות ולשתות עדיף ואין יין דלשרות פוטרתו, וכל לאחר הסעודה או לאחר גמר הסעודה או לאחר המזון המוזכר בפרק זה עניינו אחר שגמרו סעודתן ועדיין לא ברכו ברכת המזון דאילו אחר ברכת המזון אין לך דבר שאינו צריך ברכה לפניו ולאחריו שהרי אינו מצטרף עם המזון שלפניו וכן כתב הרי\"ף ופשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): \n",
+                "<b>ומ\"ש וספק יש וכו'.</b> גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הקטנים וכו'.</b> הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש\"י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה\"ל מ\"ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו וכו'.</b> משנה ר״פ שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ה): \n",
+                "<b>ואיזו היא ברכת הזימון וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה\"ק אף ברכו ומ\"מ נברך עדיף: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא חוזר ומברך.</b> שם (מ\"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והן עונין אמן.</b> לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו האוכלין וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר\"ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסועד בבית חתנים וכו'.</b> פ\"ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א\"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י\"ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה\"ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז\"ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבין בברכת הזימון וכו'.</b> בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ\"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד\"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ\"ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו'.</b> משנה (ברכות דף מ\"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מזמנין לעצמן וכו'.</b> ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם,</b> מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: \n",
+                "<b>אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'.</b> כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: \n",
+                "<b>והטומטום אינו מזמן כלל.</b> כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: \n",
+                "<b>קטן היודע למי מברכין וכו'.</b> פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז מ\"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי\"ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: \n",
+                "<b>והעכו\"ם אין מזמנין עליו.</b> משנה שם (דף מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'.</b> משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שבעה שאכלו פת וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל\"ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א\"ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה\"נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש\"י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי\"ף. וכתב עוד הרי\"ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י\"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ\"ל דה\"פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח\"כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאכלו וכו'.</b> שם (דף מ\"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א\"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א\"ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש\"י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא\"כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ\"מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: \n",
+                "<b>וחכם גדול וכו'.</b> גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא\"ל רבי לרב משי ידך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו וכו'.</b> משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בני אדם וכו'.</b> שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ\"ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב\"ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע\"כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד\"א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ\"ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב\"ד ומ\"ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע\"כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב\"ד ז\"ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה\"ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ\"ל: \n",
+                "<b>שלשה שישבו וכו'.</b> שם מימרא דר' אבא אמר שמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יש שמש וכו'.</b> שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. \n",
+                "<b>וכתב רבינו והוא שישמעו וכו'</b> וכן כתבו התו' ונ\"ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר\"ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר\"ג איידי דאוושי כ\"ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה\"ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ\"ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך</b> צ\"ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'.</b> שם (מ\"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא\"ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י\"ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'.</b> גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאכלו כאחד וכו'.</b> ברייתא שם (מ\"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד\"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ\"ש בפ\"א מה' אלו: \n",
+                "<b>ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו.</b> ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל\"ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י\"ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) ולהוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא\"כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א\"כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: \n",
+                "<b>ודעת</b> רבינו דקי\"ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ\"כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א\"כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה\"פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא\"כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש\"י והתוספות והר\"ן ז\"ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י\"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ\"ל: \n",
+                "<b>תשובה</b> תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א\"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ\"ל: \n",
+                "<b>ביאור</b> דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש\"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ\"ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י\"ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י\"ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע\"פ שאכל שאר אוכלין א\"א להוציא אחרים אע\"פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז\"ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י\"ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה\"ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: \n",
+                "<b>ודע</b> שכתבו רש\"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה\"ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע\"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה\"נ עכ\"ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י\"ח משמע דבכל גוונא יוצא י\"ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח\"כ כתב בד\"א שיצאו י\"ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י\"ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י\"ח שאכלו כדי שבען דאל\"כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ\"ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י\"ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה\"ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא\"כ לפלוג וליתני בדידה וע\"ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש\"י והתוספות והרא\"ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א\"כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין מוציאין אותו מי\"ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו</b> איש גדול אע\"פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א\"כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ\"ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה\"ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי\"ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנכנס אצל אחרים וכו'.</b> ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכל וכו'.</b> משנה פרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) נוטלין ידים לחולין ולמעשר. ובגמרא חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים משא\"כ במעשר וכ\"ש בחולין ואסיקנא לא קשיא כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי. וסובר רבינו דכיון דהזכירו נהמא דוקא לפת שמברכין עליו המוציא הוא דבעינן נטילת ידים אבל כל מיני דגן שמברכין עליהם במ\"מ אין צריך נטילת ידים אם אין טיבולן במשקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שצריך נטילת ידים גם כן בסוף.</b> פשוט בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה): \n",
+                "<b>אף על פי שאין ידיו וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"ג:) מייתי מתניתין דתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' והידים ופירש\"י והידים סתמן קודם נטילתן וכן מבואר במשנה פ\"ז דטהרות: \n",
+                "<b>וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'.</b> פרק ע\"פ (פסחים קט\"ו) מימרא דרבי אלעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש\"י אע\"ג דקי\"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי\"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה\"ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ\"ב דחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנוטל ידיו וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף הא טבילה בעי ה\"ק ואחר שלא שטף טמא. ופירש\"י מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיו הונהגה בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה רבא אמר דאורייתא היא מצוה כר' אלעזר בן ערך עכ\"ל. ואע\"ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מ\"מ כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס\"ל ז\"ל כמו שכתבו התוספות מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך פי' דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה היא וגם רש\"י כתב דאסמכתא בעלמא היא וא\"כ בין לאביי בין לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים: \n",
+                "<b>ומה שאמר בין לק\"ש בין לתפלה: ומים אחרונים אין מברכין עליהם.</b> כך כתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים בשם רבני צרפת ורב עמרם גאון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אני שמעתי וכו' וכן חברתי בחבורי ועיקר עכ\"ל: \n",
+                "<b>והנה</b> התוספות בפרק כל הבשר כתבו שבה\"ג סובר שאינן טעונין ברכה דברי ה\"ג הם ודברי קבלה ורב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר\"ש. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאינן אלא מפני הסכנה</b> היינו שמא יסמא עיניו כמ\"ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולפיכך צריך להזהר</b> כדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטילת ידים וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק״ה) ואמרינן התם בגמרא דה״מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. וכתב סמ״ג ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אכילה אלא כעין ניקור חלב ומליחת בשר: \n",
+                "<b>וכל הנוטל ידיו וכו'.</b> (שם ק\"ו) אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נ\"י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופסק רבינו כרב נחמן דבתרא הוא ואע\"ג דרבא אמר רשות לאו אליבא דנפשיה אמרה אלא לפרושי מילתיה דרבי אלעזר ולענין דינא אפשר דכרב נחמן ס\"ל. ועוד דאוקמינן בפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח:) הא דתנן התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים מה שאין כן במעשר וכ\"ש בחולין באכילה דפירות דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלמא דכוותיה קי\"ל: \n",
+                "<b>כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה: כתב</b> הראב\"ד עשה זה וכו' קלקל עלינו את הלשון עכ\"ל. ואני אומר שאם נוסחת ספרנו אמיתית קשה מנ\"ל לרבינו דפת שהמלח בו טעון מים אחרונים ועוד קשה למה לא הזכיר דין כל מלחא המוזכר בפרק כל הבשר (חולין ק\"ה) ובסוף פ\"ק דעירובין (דף י\"ז) א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי א\"ל לא מיבעיא ופירש\"י כל מלחא מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא מאי צריך ליטול אחריו או לא ועוד מה היתה השגת הראב\"ד שכתב עשה זה כנגד כו' כייל מיכל והשיג עליו קלקל עלינו את הלשון שאין דין שכתב רבינו דומה לכייל מיכל כלל אלא אם נאמר שעלה על דעתו של הראב\"ד שרבינו היה מפרש כייל מיכל מלשון אכילה כלומר אכל פת שהמלח בו וזה דוחק וזר ואם באנו לשבש הספרים ולגרוס כל את המלח צריך נטילת ידים באחרונה וכמו שנזכר בפרק כל הבשר ובסוף פ\"ק דעירובין וכן מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כל את המלח קשה א\"כ מה היתה כוונת הראב\"ד כשהשיגו. ואפשר לומר שמשיגו שה\"ל לכתוב מדד את המלח ולא כל את המלח שהוא לשון בלתי מובן לכל וזו אינה השגה דלישנא דגמרא נקט וגם לישנא דקרא הוא וכל בשליש: \n",
+                "<b>ומ\"ש או מלח שטבעו וכו'.</b> משום דאיכא למימר בא\"י הוא דמשתכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הגמרא שהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית: \n",
+                "<b>ובמחנה פטורים וכו'.</b> משנה ספ\"ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים חובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד היכן היא נטילת ידים וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק\"ו) ת\"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ואמר בר הדיא דרבי אמי ור' מיישא בר בריה דריב\"ל כשמואל ס\"ל ופירש\"י לחולין עד הפרק השני שבאמצע האצבעות לתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד לקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון שהוא חבור היד והזרוע ע\"כ לחולין מראה היה בידו כמו שפי'. ולפי זה עד סוף האצבעות סגי לחולין לדעת שמואל שמחמיר יותר מכולם. אבל הרי\"ף גורס בברייתא לחולין עד לפקק וכתב ואסיקנא עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ופי' רבינו יונה דבהכי פליגי אמוראי שרב גורס עד לפקק ומ\"ה קאמר דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף באצבעותיו ולתרומה ולקידוש ידים עד הפרק דהיינו סוף היד ורב ששת מיקל יותר דלתרומה נמי סגי עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין ושמואל גריס בכולהו לפרק ומ\"ה קאמר דל\"ש בין לחולין בין לתרומה בכולהו עד סוף היד והא דלא ערבינהו בברייתא משום דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו, ורבינו כתב סתם עד הפרק ואין בדבריו הכרע אלא שיש לנו לומר דמסתמא כשיטת הרי\"ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע: \n",
+                "<b>וכמה שיעור המים וכו'.</b> הכי משמע בריש מסכת ידים ובפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) א״ל ר״ש לאמימר קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא במים רביעית א״ל אין: \n",
+                "<b>וכל שחוצץ בטבילה וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק״ו) וכבר ביאר רבינו דברים החוצצים בטבילה פ״ב הלכות מקואות עיין עליו: \n",
+                "<b>וכל העולה למדת מקוה וכו'.</b> בפי\"א מהלכות מקואות כתב שדברים העולים למדת מקוה הם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכתב עוד שם שאפילו הביא שלג בתחלה והניחו בשוקת וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכל זה שנוי בפ\"ז דמקואות. וכתב רבינו עוד שם כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים הרי אלו כשרים נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה הרי זו פסולה מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית וטעמו מדגרסי' בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) אמר ר\"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור למי רביעית אינו משלים למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הצריך נטילת ידים וכו'.</b> ומדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) בחמי טבריא במקומם כ\"ע לא פליגי וכמ\"ש בסמוך אלמא טבילה מהניא בהו וכן בפ\"ק דידים תנן דמים שנפסלו משתיית הכלב בקרקעות כשרים והיינו ודאי מדין טבילה ובפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) תנן נוטלין לידים לחולין לתרומה ולקדש מטבילין וכיון דמדין טבילה אתי עלה פשיטא דבעינן דליהוי בהו שיעור מקוה וזהו שאמר \n",
+                "<b>רבינו ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה</b> ובפ\"ק דמקואות הביא רבינו תוספתא דתני כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין: \n",
+                "<b>כתב</b> סמ\"ג המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו כדתניא בפרק שני דידים וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שלזה נתכוון רבינו במ\"ש כל הצריך נטילת ידים והטבילם אינו צריך דבר אחר: \n",
+                "<b>ודע</b> דהא דמצריך רבינו שיעור היינו במים שאינם נובעים שאינן מטהרים אלא באשבורן ולכך לא הזכיר כאן אלא מקוה אבל מי מעין אפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף שכולו עולה בהם לדעת רבינו בפרק ט' מהלכות מקואות וכ\"ש שמטבילין בהם את הידים כל שיש במים כדי לכסותם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין המים שאובין וכו': כתב</b> הראב\"ד זה אינו מחוור וכו' אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע עכ\"ל. דין זה שכתב הראב\"ד בבעלי קריין הוא במשנה רפ\"ח דמקואות ומכל מקום אין משם הכרח לומר דה\"ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאין אין טובלין בהם. והא דפסל רבינו מים שאובין שבקרקע להטביל בהם את הידים ה\"מ כשלא המשיכום אבל אם המשיכום ש\"ד דהא אפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ\"ש רבינו בהלכות מקואות פ\"ד ואף על פי שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה בזה היינו להטביל בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל ידים בהם לכולי עלמא כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנוטל וכו'.</b> כל זה יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו יונה בפרק אלו דברים שאף על פי שהוא מטביל ידיו יברך על נטילת ידים כיון שטבולו זה מכח חיוב נטילה נעשה אותה אבל להטביל לא יברך שאין טבילה בכלל נטילה ועל הטבילה לא נצטווה מעיקר חיובו. וכתב הרשב\"א שכן עיקר ושכך מצא בתשובת הגאונים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שנשתנו וכו'.</b> פ\"ק דמסכת ידים נפל לתוך ידיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין וסובר רבינו דהוא הדין אם נשתנו מחמת מקומן דמאי שנא: \n",
+                "<b>וכן אם נתגלו וכו'.</b> פרק שני דע\"ז (דף ל\"ה) תנו רבנן מים שנתגלו לא ישפכם לר\"ה וכו' ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור מקום שאין סירטא מותר. ופסק רבינו כת\"ק וס\"ל ז\"ל דכיון דלא ירחץ בהם ממילא פסולין לנטילת ידים ואפילו אם רחץ לא עלתה לו נטילה. ומיהו גלוי האוסר אותן נתבאר בדברי רבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש וכתב הטור על דברי רבינו ואיפשר דהאידנא שאין חוששין לגלוי כשרים אף לנטילה ודברים נכונים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין וכו'.</b> פ\"ק דידים עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולים. ומפרש רבינו דל\"ש בכלים ול\"ש בקרקעות נפסלו לפי ששמם מכלל השופכים מדלא מפליג בין כלים לקרקעות כדמפליג בנפסלו משתיית הכלב וכמ\"ש בסמוך והיינו במים שאינן נובעים אבל במים נובעים או במי מקוה נראה מדברי רבינו דלא נפסלו בכך מדכתב מים שאובין שהדיח בהם כלים וכו' משמע דדוקא בשאובים הוא דפסל: \n",
+                "<b>הדיח בהם וכו'.</b> משנה שם פ\"ק דידים כלשון רבינו: \n",
+                "<b>מים שהנחתום וכו'.</b> ג\"ז שם פ\"ק דידים מים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסול שהוא מדיח ידיו בהם כשרים ומפרש רבינו שהוא מדיח ידיו שהוא חופן מהם. ומשמע מדברי רבינו בפירוש המשנה דהיינו כשלא נשתנו המים אבל אם נשתנו פסולים כמו שקדם ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מים שנפסלו וכו'.</b> ג\"ז שם המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים י\"א מים מלוחים שאין כלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק וכתב הרא\"ש בפרק כל הבשר דפירושא קמא עיקר אבל מדברי רבינו נראה שסובר דפירוש בתרא עיקר: \n",
+                "<b>חמי טבריא במקומן וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים ור\"י אומר כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כ\"ע לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא כלומר חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברים למקוה חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ור\"י סבר לא גזרינן וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים והלכתא כחזקיה דרביה דר\"י הוא. ודע דבגמרא אמרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים רשב\"א אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומ\"ס לא גזרינן ומאחר דקיימא לן כחזקיה דגזרינן בבת בירתא כרשב\"א נמי קיימא לן דפסקינהו בבת בירתא פסולים לנטילת ידים ואם כן קשה למה לא כתב רבינו כן בפירוש גבי מים שנפסלו משתיית הכלב. ואפשר לומר דכיון דסתם לן תנא דידים כת\"ק הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכסתם מתניתין קיימא לן. ואם תאמר אם כן נימא דהלכתא כר\"י דקאי כת\"ק דסתם לן כוותיה וי\"ל אף על גב דבגמרא אמרינן כתנאי לאו למימרא דלגמרי הוי כתנאי דהא אפשר לדחות ולומר דחזקיה דאמר אפילו כת\"ק דע\"כ לא גזר חזקיה אלא בחמי טבריא שאין פיסולן ניכר שהרי זכים הם ואין טעמם רע ופיסולם הוי מפני שתחלת ברייתן לא היו ראויים לשתיה מחמת חומם ואף על פי שעכשיו נתקררו עודם עומדים בפסולם ולכך אתי למימר דל\"ש בת בירתא מכלי אבל בשאר מימות שנפסלו משתיית הכלב שפיסולם ניכר אם בטעמם אם במראיהם לא גזרינן והא דלא קאמר הגמרא הכי משום דלא משכח תשובה לר\"י דליתי כרשב\"א שתק ומוקי לה כתנאי אבל לענין פסק הלכה כיון דאפשר לאוקמא לחזקיה ככ\"ע כוותיה נקטינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו דפסולים למים אחרונים מפני שאינן ראויים לשתייה</b> לכאורה היה נראה שאין הכוונה המים שנוטל אחר אכילה דמהי תיתי אלא הכוונה מים שניים הבאים לטהר את המים הראשונים וה\"ה לכל מים הפסולים שפוסלים בין בראשונים בין בשניים וכך כתב רבינו בפ\"ה מהלכות מקואות אבל קשה למה לא כתב כן בתחילת הזכירו פסול המים ועוד דבהדיא כתב בהקדמת מסכת ידים במשנה דלחולין אינו צריך מים שניים ולא כתב בהלכות אלו אלא דיני אוכל פת חולין ובהלכות מקואות כתב דיני אוכל תרומה וכן נראה מדבריו שם ואם כן צריך לומר דמים אחרונים שכתב כאן היינו מים שאחר הסעודה. אבל קשה היאך אשכחן פסול במים שאחר הסעודה ואפשר דלעולם אמים שניים דראשונים קרי אחרונים דאף על גב דלחולין אינו צריך מים שניים מכל מקום צריך להטיל רביעית מים על ידיו ואם הטיל חצי רביעית ממים כשרים לא יטיל חצי רביעית אחרון ממים פסולים ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפרק שני דמסכת ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גב היד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לנוטל וכו'.</b> משנה פרק שני דידים נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית כלומר שאינן טהורות אבל צריך עוד שיטול מים שניים לטהר את אלו ושיהיה במים השניים ההם רביעית סובר רבינו דהיינו לרבי מאיר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דנטל לשתי ידיו משטיפה אחת טהור והלכה כוותייהו וכן כתב בפירוש המשנה ועוד דההיא מתניתין לתרומה מיתניא דאילו לחולין א\"צ מים שניים לדעת רבינו כמו שאבאר בסמוך: \n",
+                "<b>נוטלין ארבעה וכו'.</b> משנה שם (פ\"ב דידים) נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויהיה באותה השטיפה וכו',</b> מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר ליה רב ששת לאמימר קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא אמר ליה אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתניא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דאתו משיירי טהרה. וכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים דה\"פ דהיינו דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים ראשונים והוא אומרם בסבת זה שאני התם דאתו משיירי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד הרי בהדיא שצריך רביעית לכל אחד ואחד. ומדברי רבינו שלא הזכיר בהלכות אלו מים שניים נראה שסובר דלפת חולין אין צריך מים שניים שכיון שנטל ידיו מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהורות וכן נראה עוד מדבריו בפרק י\"א מהלכות מקואות ומהקדמת פירושו למסכת ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטלין מים וכו'.</b> משנה פרק קמא דידים אין נותנין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ומשנה זו נשנית גם כן בפרק חמישי דפרה וכתב שם רבינו וכבר ביארנו בפרק שני מכלים שמחץ ר\"ל הכלי השוקע מאליו בתוכו קערורית והוא אשר נקרא שולי המחץ. ובפרק שני דכלים שנינו חבית דפונה בשולי המחץ וכתב רבינו מחץ הוא כלי גדול מחרס ולו קצה דומה לו כדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושוליים הם הקצוות וזאת החבית היא קטנה חקוקה בקצה האחד של מחץ להכניס היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לה שלא נעשה לקבלה עכ\"ל. וכפי זה נראה שאפילו מקבל רביעית אין נוטלין בו לידים לפי שלא נעשה לקבלה וסמ\"ג כתב דטעמייהו לפי שאין מחזיקין רביעית אלא אם כן סומכים אותם בשום דבר שאין יושבין אלא מסומכין וכן כתבו הגהות בשם הרמ\"ך ובסמוך אכתוב שזה מחלוקת רש\"י והתוספות: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ולא בחרסים: ואם תיקן המגופה וכו'.</b> פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלים ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלים מהם לידים שק וקופה אע\"פ שמקבלים אין נוטלים מהם לידים, ופירש\"י מגופת חבית שתיקנה חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו. והתוספות כתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת ואינה יושבת אלא מסומכת ואין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיבה בלא סמיכה היו המים נשפכים ולא היה נשאר בה רביעית ותיקנה היינו שמרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת. ובשק וקופה פירש\"י אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ\"ל. וחמת וכפישה הם מיני נודות של עור ותיקון דידהו אפשר דהיינו שיתפור אותן בענין שלא יהיו נקובין כלל. ומספר מצות גדול משמע שעשה להם בית מושב: \n",
+                "<b>ולא יתן לחבירו וכו'.</b> משנה פרק קמא דידים ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין נותנין לידים אלא בכלים וכתב שם רבינו לא יתן לחבירו בחפניו שלא ימלא ידיו וישפוך על ידי חבירו אשר רוצה לטהר ידיו: \n",
+                "<b>וכלים שנשברו וכו'.</b> פרק כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואם כן כי תנן ולא בדפנות הכלים היינו אע\"פ שעדיין מקבל טומאה ואפילו הכי אין נוטלין בהם דאי לאו הכי רבא מתניתין אתא לאשמועינן. ויש לדקדק על דברי רבינו אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה. ונראה לי שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקין אבל אם הוא מיוחד לאוכלים אינו עולה מטומאתו עד שניקב במוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל המשקים הדולפים אע\"פ שלא ניקב אלא במוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה:) וכמו שכתב רבינו (בפרק י\"ט מהלכות כלים) ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין רגילים ליטול לידים ורבינו רצה לכלול דין כל הכלים בדבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתם כל אחד כפי דינו אין נותנים בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ\"ל: \n",
+                "<b>ואפשר</b> עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול לידים בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעור ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. וכתב סמ\"ג שאם ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאים המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו כיון שלא ניקב בכונס משקה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאם ניקב בכונס משקה אפילו שנוטל דרך הנקב לא נטהרו ידיו דאין תורת כלי עליו כלל אפילו מן הנקב ולמטה. אבל הרא\"ש כתב בפרק כל הבשר וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלל וכן כתב בספר התרומה ומשמע דבכל נקב אמרו אפילו הוא יותר מכונס משקה. ובתרומת הדשן נסתפק בדברי רבינו אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר או (אי) אפילו בכה\"ג נמי פסול. ונראה דמאי דמספקא לתרומת הדשן פשיטא ליה לטור דלדעת רבינו אינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם כן אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו בכך. וכן מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים כשאדם מושיבו על המים הרי זה פסול במה דברים אמורים בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר במה דברים אמורים בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ\"ל. נראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בסוף פרק המצניע שהוא עולה מטומאתו בניקב במוציא משקה וכתבו רבינו בפרק י\"ט מהלכות כלים ומדברי רבינו שם נראה שהוא סובר כדברי הרשב\"א דבסתם כלים דניקבו בכונס משקה מעלה אותן מטומאתם דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהן שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא בפרק שני ובפרק שלישי דמסכת כלים ואע\"פ שכתב בפרק זה אין נוטלין לידים בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינן מקבלין שלא מסומכין דומיא דמגופת חבית דנקט בהדייהו. ואע\"פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלים ממנה לידים הוא הדין דמהני תיקון לאידך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מנייהו נקט והוא הדין לאינך אי נמי לרבותא נקט מגופה אע\"פ שאין חללה עשוי לקבלה מהניא בה תיקון וכל שכן לדפנות כלים ודומיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו בכלי גללים וכלי אדמה וכו'.</b> משנה פרק קמא דמסכת ידים בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה כלומר אע\"פ שכלי גללים אינן מקבלין טומאה וכן כלי אדמה והם כלי חרס שלא הוסקו בכבשן וגם הם אין מקבלין טומאה נוטלין מהן לידים: \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיהיו שלמים,</b> כבר נתבאר והוצרך לכתוב כאן רבינו זה משום דלא תימא כי חיישינן לשבירה דכלי היינו בכלים המקבלים טומאה דכיון דמעיקרא מקבלי והשתא לא מקבלי בטלו מתורת כלי אבל כלי גללים וכלי אדמה כיון דמעיקרא נמי לא מקבלי טומאה השתא נמי כי ניקבו לא בטל מהם תורת כלי קמ\"ל דלא מפלגינן כיון דגמרא לא מפליג בינייהו: \n",
+                "<b>כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא אמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע\"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד הא לתרי דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים שמעינן מהא דלחד תרתי בעינן שיחזיק רביעית ושיהיה בו רביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים וכו'.</b> סוף פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש\"ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה החבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו. ופירש רבינו הקוף בלשון ערב קד\"ר אמר ר' יוסי שהוא פסול בששפך המים על היד וכן אינו ראוי אצלו שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותם עד שישפכו המים על ידו ואין הלכה כר' יוסי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והלא אמרו בגמרא דחולין וכו' אבל הקוף ולא כלום עכ\"ל: \n",
+                "<b>וי\"ל</b> שדעת רבינו לומר דהא ודאי כת\"ק קי\"ל ומ\"ש בגמרא דבעינן דליתו מכח גברא לאו למעוטי כי אתו מכח קוף אלא למעוטי כי אתו מנפשייהו בלא כח שום בעלי חיים ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה\"ה לכל ב\"ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. וטעמא דר\"י דפסל במטה חבית על צדה משום דבעינן כח אדם וליכא שהרי כשהוא מטה את החבית ומניחה כך מוטה על צדה המים יוצאים מאיליהם ות\"ק מכשיר משום דכיון שהאדם הטה את החבית אפילו הלך וישב לו אח\"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא ולא דמו לשוקת דהתם כיון ששפך הדלי בשוקת כבר פסק כח אדם וכך הם דברי רבינו שמשון בפרק קמא ועוד דכיון דאיכא כח כלי לא דמי לדין השוקת שכתב רבינו בסמוך דהתם ליכא כלי כמ\"ש. ויש הוכחה למה שכתבתי דכח אדם לאו דוקא שכתב רבינו לעיל בפרק זה כל הנוטל ידיו צריך ליזהר בד' דברים וכו' שיהיו המים באים מכח נותן וכן לקמן בסמוך בדין השוקת כתב שהרי אין כאן נותן על ידיו הרי שלא הקפיד על כח אדם אלא על כח נותן יהיה אדם או זולתו ואע\"פ שבסוף דבריו בדין השוקת כתב עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת אדם נמשך אחר לשון הגמרא וכבר גילה דעתו דכח אדם לאו דוקא. ועוד דכשהזכיר כח אדם היינו כשיהיו ידיו קרובות לשפיכת הדלי דהתם קושטא דמילתא היא שבאו עליו מכח אדם אבל ברישא דלא עלתה לו נטילה נזהר מלכתוב שהרי אין כאן כח אדם דהוה משמע דכח אדם דוקא בעינן וכתב שהרי אין כאן נותן על ידיו והא דנקט השוקת שדולה אדם רבותא קאמר אפילו שאדם הוא הדולה לא עלתה לו נטילה וכבר ביאר הטעם מפני שאין כאן נותן על ידיו הא אילו הוה נותן אע\"פ שאינו אדם עלתה לו נטילה ובסוף הלכות מקואות כתב גם כן שאין נוטלים לידים אלא מכח נותן וכן פעמים ושלש באותו פרק הזכיר כח נותן ולא הזכיר כח אדם. וכתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים שכן דעת רב יהודאי גאון דהלכה כת\"ק וכן פסק הרשב\"א בפרק כל הבשר ובת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוקת שדולה וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין ק\"ז) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בה את הידים. ופירש\"י האי אריתא צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ואי מקרב לגבי דולא כשהדולא שופך זה נותן ידיו סמוך למקום שפיכה והמים מקלחים מכח השפיכה לתוך ידיו ש\"ד ואי בזיע דולא בכונס משקה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף לייף הצינור עם היאור ע\"י כלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודיה בחיבור זה. והרי\"ף כתב מימרא זו פרק אלו דברים והוא גורס ואי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב עליו הרא\"ש ולפי זה ג\"כ אין מטבילין בו דלא חשיב חיבור בהכי כי היכי דלא חשיב חיבור לענין טבילת כל הגוף ונראה שכך היתה גירסת רבינו ולא הוצרך לכתוב שאם ניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לפי שסמך על מ\"ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שנסתפק לו וכו'.</b> משנה פרק שני דמסכת ידים ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ספק נטל ידיו וכו'.</b> כן פי' הוא ז\"ל על משנה י\"א דפ\"ד דמסכת טהרות. ואפשר שסובר שזהו מ\"ש בפרק במה אשה (שבת ס\"ב:) אבל משא ולא משא לית לן בה אע\"פ שרש\"י מפרש שם בענין אחר ואע\"ג דאסיקנא התם דלאו מילתא היא לאו משום דדינא הכי אלא כדי שלא יבא לידי עניות וכדמשמע מדמוכח לה מדאמר רב פפא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וה\"ה לשאר ספקות דתנן דטהור דכי היכי דלא ליתי לידי עניות מיהא צריך לחזור וליטול: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד אם יש לו מים וכו' והוציא עצמך מן הספק עכ״ל. וי״ל שאם היה כן לא הוו שתקי רבנן מלהזכיר כן ואע״ג דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז:) לענין ספק טומאה דאמרינן ליה הרי מקוה לפניך קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים הראשונים צריך שיגביה ידיו וכו'.</b> פרק קמא דסוטה (דף ד') אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תנא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ודברי רבינו הללו מתבארים במה ששנינו ריש פ' מסכת ידים וכתבו פרק י\"א מהלכות מקואות הידים מתטמאות ומתטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ונטל המים השניים חוץ לפרק וחזרו מחוץ הפרק לידיו ידיו טהורות שהמים השניים טהורים נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו לידו נטמאת ידו שהמים הראשונים שחוץ לפרק טמאין מחמת ידיו ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידיו טמאות עכ\"ל. ונראה מכאן שאם נטל ידיו בשטיפה אחת אינו צריך להגביה ידיו שהרי אין שם מים טמאים שיחזרו ויטמאו את הידים וגם חוץ ליד לא נטמאו דהא טומאתן אינה אלא עד הפרק כנ\"ל ומצאתי סעד לזה שכתב סמ\"ג וראיתי בתוספתא שהמטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו ולא לנגב ידיו עכ\"ל. ובודאי טעמם לפי שאין שם מים טמאות וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו: כתב</b> הראב\"ד והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ\"ל. כלומר עוד טעם אחר יש שראוי להשפיל ידיו שאם יגביהם אולי תעבור הזוהמא בכל היד במקום שהיה נקי שהוא לא אכל אלא בראשי אצבעותיו זה נראה לי ברור בכוונתו ובעל מ\"ע הפליג דעתו לדעת אחרת ואין דעתי נוחה בכך: \n",
+                "<b>מים ראשונים וכו'.</b> ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע\"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש\"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ\"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ\"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש\"ד. ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה. א\"נ י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה: \n",
+                "<b>מים ראשונים נוטלין וכו'.</b> ג\"ז ברייתא שם מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת בהם אין נוטלין בהם ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע\"פ שהיד סולדת בהם מותר ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכתב רבינו בחמי האור לאפוקי חמי טבריא כמ\"ש בסמוך וצריך דקדוק בלשון רבינו למה כתב אבל אם היו פושרין וכו' שממה שכתב והוא שיהיו חמין וכו' שמעינן לה ואפשר דלהתיר ליטול בהם לכתחלה איצטריכא ליה דלא תיסק אדעתין דלכתחלה לא יטול בפושרים כדי שלא יבא ליטול בחמין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל אדם ידיו וכו'.</b> ג\"ז שם (ק\"ו ק\"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א\"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק וכ\"פ ה\"ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ול\"נ עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה\"ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא שלא יסיח וכו'</b> פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ\"כ רש\"י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לט אדם וכו'.</b> ג\"ז שם (ק\"ז) איבעיא להו מהו לאכול במפה מי חיישינן דילמא נגע או לא ת\"ש דשמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה א\"ל עבדין כדין א\"ל דעתי קצרה עלי כלומר אסטניס אני שאע\"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי ואמרינן בתר הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופי' רש\"י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ונראה דכ\"ש לשאר בני אדם שאינן אוכלים חוליהם בטהרה ואינן נזהרים כל כך שאין להם לאכול פת וכל דבר שטיבולו במשקה ע\"י מפה דגזרינן דילמא נגעי וזאת היתה דעת הראב\"ד שכתב והלא לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ\"ל. אבל דעת רבינו דתרומה וחולין שנעשו בטהרה דינם שוה ברוב הדברים ומן הדין היה לגזור בשניהם דילמא נגעי אלא משום דכהנים זריזים הם לא גזרו בתרומה ומ\"מ שאר חולין שאינן נאכלים בטהרה לא חמירי כולי האי למגזר בהו ותדע דאל\"כ הל\"ל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין ומדנקט טהרות משמע דלאוכלי טהרות דוקא הוא דלא התירו והא דשמואל אשכחיה לרב וכו' וא\"ל עבדין כדין חולין בטהרה הוא דהוה אכיל ומשום הכי א\"ל עבדין כדין שרב אוכל חולין בטהרה וכדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ומשום דחולין בטהרה הוה אכיל א\"ל שמואל עבדין כדין ואהדר איהו דעתי קצרה עלי אבל אם לא היה אוכל חולין בטהרה לא הוה אמר ליה שמואל עבדין כדין ולא הוה צריך איהו לאהדורי דעתי קצרה עלי: \n",
+                "<b>המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים וכו'.</b> (שם ק\"ו:) מסקנא דגמרא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ה\"ה לאוכל במגריפה וכו'.</b> פשוט הוא וכ\"כ ה\"ר יונה ז\"ל בפרק אלו דברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע\"פ שהוא נותן לתוך פיו וכו'.</b> ברייתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו וסובר רבינו דלרבותא נקט לתוך פיו אע\"ג שאינו נוגע וכ\"ש שאסור ליתן בידו: \n",
+                "<b>ואסור לזלזל וכו'.</b> בפ\"ה דעדיות את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים: \n",
+                "<b>אפילו אין לו מים וכו'.</b> למד כן ממעשה דר\"ע בבית האסורים בפרק עושין פסין (עירובין כ\"א). ומכאן אני אומר שמ\"ש רבינו בסמוך לט אדם את ידיו וכו' היינו מי שא\"א לו למצוא יותר אבל כל שאפשר לו למצוא מים ואפילו אין לו אלא כדי שתייה לא יאכל בלא נטילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל וכו'.</b> פרק קמא דסוטה (דף ד') מימרא: \n",
+                "<b>ותכף לנטילת ידים וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש\"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ\"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש\"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות אלו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מנהגות רבות וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ו) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע\"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצורכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי להו במחוג. ופירש\"י ז\"ל בזמן שהם שתי מטות רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחילה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול ובזמן שהם שלשה גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה ממנו לצד מרגלותיו א\"ל רב ששת לריש גלותא וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה ממנו וישמע דבריו כשהוא מוטה. במחוג מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה. מים ראשונים מהיכן מתחילין א\"ל מן הגדול כלומר רב ששת א\"ל לר\"ג מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים אמר ליה מן הגדול. ישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. ופירש רש\"י לאלתר מייתו תכא קמיה שלחן שלו מביאים מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש שני לו למטה ממנו בזמן שהם שלש מטות גדול מיסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ופירש\"י מתחילים מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם שהגדול נוטל ידיו תחלה ולא חילק בין היכא דמייתו תכא קמיה לאלתר להיכא דלא מייתו תכא קמיה לאלתר. ואפשר לומר שסובר רבינו דמאחר דהדר רב ששת למתניתין מים ראשונים מתחילים מן הגדול היינו לומר דלעולם מתחילים מן הגדול ואפילו לא מייתו תכא לאלתר קמיה ואע\"ג דאיהו אקשי לר\"ג ישב גדול וישמור עד שנוטלים כולם מבדק הוה בדיק לר\"ג אבל לפום קושטא כי ישמור ידיו עד שנוטלים כולם לית לן בה והיינו דמתניתין קתני סתם מתחילין מן הגדול ולא מפלגא. ואמאי דתניא שני לו למטה הימנו פירש\"י שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן שלשה שני לו למעלה ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו. ופסק רבינו כרב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית וכו'.</b> ג\"ז שם (דף מ\"ו) רבי זירא חלש וכי אתפח עבד ר' אבהו סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרא א\"ל ר' זירא לשרי לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ב\"ה בוצע שרא להו כי מטא לברוכי א\"ל נבריך לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס\"ל כי הא דא\"ר יוחנן משום רשב\"י בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבע\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היו כולם בע\"ה וכו'</b> נ\"ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר\"י משום רשב\"י כשיש שם אורח ואידך לישנא דבוצע מברך כשכולן בעלי בית ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע והתוספות גם כן כתבו ליישבם. \n",
+                "<b>ומ״ש ומשלים הברכה</b> היינו מדאסיקנא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) והלכתא כרבה דאמר מברך ואח״כ בוצע ופירש״י גומר כל הברכה ואח״כ מפריס הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבוצע וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ') אמר רבא בר שמואל א״ר חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר לית דין צריך בשש. ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמא דלא מתאכיל בשש מדלית מלחא ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין עד שיביאו ליפתן: \n",
+                "<b>ואינו בוצע וכו'.</b> נראה דהיינו מדאמרינן בפ\"ג שאכלו (שם דף מ\"ו) בע\"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא פרוסה גדולה</b> הוא מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) ובפרק כל כתבי (שבת קי״ז) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א״ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבנותא א״ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ושנינו במסכת דרך ארץ זוטא פ״ד לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה״ז רעבתן: \n",
+                "<b>ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה וכו'.</b> פרק חלק (סנהדרין דף ק\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה מן המובחר וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ט) איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורים ד\"ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורים ואסיקנא דירא שמים יצא ידי שניהם מניח שלימה בתוך הפרוסה ובוצע ופסק רבינו כר' יוחנן לגבי רב הונא דהא הלכה כר\"י לגבי רב וכ\"ש לגבי רב הונא תלמידו וכן פסקו התוספות. ומפרש רבינו ובוצע משתיהן ומדכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה משמע דבאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלמים קטנים מצוה מן המובחר בשלמים וכדברי המפרשים שכתבו דרב הונא ור\"י בפתיתין גדולים ושלמים קטנים פליגי והלכה כר\"י: \n",
+                "<b>בשבתות ובי\"ט וכו'.</b> שם ובפרק כל כתבי (שבת קי\"ז:) אמר רבי אבא ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מ\"ט לחם משנה כתיב אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב כלומר דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה וכיון דטעמא משום לקטו לחם משנה ודאי דה\"ה לימים טובים דהא מן לא היה יורד בימים טובים כן כתב הרי\"ף בפרק ע\"פ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצע נותן פרוסה וכו' אלא א\"כ היה אבל.</b> באיכה רבתי: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת: \n",
+                "<b>והבוצע הוא פושט ידיו וכו'.</b> ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו: \n",
+                "<b>ואין המסובין רשאים לטעום וכו'.</b> שם מימרא דרב יהודה בריה דרב שילת משמיה דרב: \n",
+                "<b>ואין הבוצע וכו'.</b> שם מימרא דרבה בר בר חנה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין רב חסדא אמר מפי רוב העונין כך הגירסא בספרים אך הרי\"ף ז\"ל גורס אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וכו' והיא גירסת רבינו ודא ודא אחת היא: \n",
+                "<b>ואם רצה הבוצע וכו'.</b> שם ברייתא כתבתיה בסמוך ואם תאמר כיון דקתני רבינו שאין המסובין רשאים לטעום וכו' מה צורך לכתוב שהבוצע פושט ידו תחילה שכיון שאינן יכולין לטעום עד שיטעום הוא פשיטא שהוא פושט ידו תחלה לטבל בליפתן. ונ\"ל דה\"ק שאחר שטעמו כל המסובין ברכת המוציא אחר כך כשיתחילו לאכול הבוצע פושט ידו ומכניס ידו בקערה תחילה וכן כתבו בתוס' ופירשו עוד דה\"ק אין המסובין רשאים לטעום היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ועדיין צ\"ע למה איחר רבינו דין זה דאם רצה הבוצע ולא סמכו להבוצע פושט ידו תחילה. לכך נ\"ל שמה שאמרו בברייתא הבוצע פושט ידו תחלה הוא מ\"ש רב יהודה משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום ופירוש דברי רבינו הבוצע הוא פושט ידו קודם המסובין ואין המסובין רשאים לטעום קודם לו וחדא קתני וכיון שהזכיר שהמסובין תלויים בבוצע כתב ג\"כ שהבוצע תלוי במסובין שיכלה אמן מפיהם ואח\"כ חזר והשלים דין הראשון שהבוצע פושט ידיו וכתב ואם רצה הבוצע וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים ממתינים זה לזה וכו'.</b> ברייתא שם ופירש רבינו יהונתן ז\"ל שנים ממתינין זה לזה כששותה האחד אבל אם הם שלשה אין ממתינין לו דתרי עדיפי: \n",
+                "<b>גמרו מהם וכו'.</b> שם (מ\"ה:) בראש הפרק מימרא דרבא ור' זירא שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ואמרינן התם דרב פפא דפסק לאבא מארי בריה לפנים משורת הדין הוא דעבד ופירש רש\"י אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצים השנים לזמן דרך ארץ הוא שהיחיד יהא מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו וימתין עד ברכת הזן וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו ואפשר שזה דעת רבינו. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש לענין אם היו שלשה אוכלים בקערה אחת ופסק אחד מהם מלאכול אין השנים מפסיקין אלא אוכלים והולכים אבל אם פסקו השנים מלאכול אינו דרך ארץ שיהא האחד אוכל והולך אלא יפסיק והא דרב פפא פסק לאבא מרי בריה היינו שהיו שלשה אוכלים וכיון שפסק אבא מרי מלאכול משך רב פפא את ידו אע\"פ שלא היה חייב עשה כן לפנים משורת הדין כדי להחשיבו: \n",
+                "<b>אין משיחין בסעודה וכו'.</b> משנה פ' כיצד מברכין (ברכות מ״ב) בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך ובגמרא (דף מ״ג) שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ומפרש רבינו דכיון דאין בית הבליעה פנוי אם יענה אמן אולי יקדים קנה לושט ויחנק: \n",
+                "<b>ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והשמש שעומד לפני המסובים וכו'.</b> בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ופירש\"י חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד ספי ליה ממין אחד בתחלת הסעודה לשובע ומשאר המינין משהו עד שיגמור סעודתו עכ\"ל. וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובים: \n",
+                "<b>ואם נתנו לו יין וכו'.</b> פרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א\"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב כלומר דאי איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל עם פת לאכול אבל יין אולי לא יתנו לו וכל פעם שנותנין לו הוה לי' נמלך. ותימה שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב ואפילו תימא דהא דקאמר דלא פליגי רב ור' יוחנן לא קאמר ליה אלא בדרך בשלמא אבל לפי האמת מפלג פליגי מכל מקום כיון דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן לגבי רב היה לו לפסוק דמברך על כל פרוסה. ואפשר לפי שכבר כתב בסמוך שדרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל א\"כ מסתמא בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל ולכך אינו צריך לברך דלאו נמלך הוא ודוחק. ואפשר שמכיון שכתב דמברך על כל כוס וכוס מסתמא משמע דהוא הדין ממילא דמברך על כל פרוסה ופרוסה מאחר דלא סיים בה דאינו מברך על כל פרוסה ופרוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא אחד מן המסובין וכו'.</b> פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') ת\"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. פירש\"י נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. נוטל שתי ידיו דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. ומחזיר הטפיח על האורחים פך שיוצקים ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובים והשמש מחזיר עליהם ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן אלא לשתות פירש\"י וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא חשדי ליה. ורבינו נראה שהיה גורס ומחזיר פניו לאורחים וה\"פ נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל מחזיר אחוריו לאורחים כדי שיטול שאין דרך ארץ לרחוץ על השלחן ואחר כך מחזיר פניו לאורחים ודרך ארץ זה שלא ירחוץ על השלחן השמיענו במה ששנה ומחזיר פניו לאורחים. ורבינו יהונתן כתב בסוף פרק אלו דברים וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו אלא נוטל ידיו לפניהם ואין די לו בזה שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו ולפיכך צריך כשירחוץ שיחזיר פניו לאורחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחין בשר חי וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ':) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת. כלומר אין מניחין בשר חי על הפת משום דממאיס ואין מעבירין כוס מלא על הפת שמא ישפך מהיין על הפת וימאס ואין סומכין את הקערה בפת שמא ישפך המרק על הפת וימאס ואותביה התם ברייתות אהדדי דבחדא תניא כשם שאין מזרקים את הפת כך אין מזרקים את האוכלים ובאידך תניא אע\"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלים ותירצו לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס. ופירש\"י מידי דממאיס שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבישלו כל צורכם ותותים: \n",
+                "<b>ומותר למשוך את היין וכו'.</b> גם זה שם ת\"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. ופירש\"י ממשיכין יין משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי בימות החמה שאין טיט בדרכים. ודע דמסיים בברייתא אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כלומר שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן והשמיטה רבינו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n",
+                "<b>ואין נוטלין ידיהם וכו'.</b> שם בסוף פרק שלשה שאכלו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אין מפסידין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאורחים וכו'.</b> ברייתא פרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ד) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם נטלו רשות מבעל הבית ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורות ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת. וביאור דברי רבינו שאולי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ובחשבם שיש לו להביא עוד יתנו מה שלפניהם לבנו של בעל הבית ונמצא בעל הבית מתבייש: \n",
+                "<b>לא ישלח אדם לחבירו וכו'.</b> גם זה ברייתא שם לא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ופירש\"י ושמן צף על פיה כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצורכן וחנק את עצמו שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמרו מלאכול וכו'.</b> משנה ברכות (דף נ\"א) פרק אלו דברים ב\"ש אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב\"ה אומרים נוטלין לידים ואח\"כ מכבדין את הבית ובגמרא (דף נ\"ב) מאי טעמא משום פירורין וב\"ה אומרים אם שמש ת\"ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא בכולי פירקין הלכה כב\"ה בר מהא דהלכה כב\"ש ורבי אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב\"ה ופירש\"י מתני איפכא מפיך בהאי סיפא דב\"ש לב\"ה ודב\"ה לב\"ש וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח בדוכתא אחרינא אמרינן נשוורי בביתא עניותא בביתא. ופירוש נשוורי פירורין שאין בהם כזית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו לפניהם מים וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות מ״ב) תנן והוא כלומר המברך ברכת המזון מברך על המוגמר ובגמרא (דף מ״ג) מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל ונטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וכבר קדם לרבינו בראש הפרק שאם כולם בעלי בית גדול שבהם מברך וסובר רבינו שמה שאמרו שהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו מטעם שגדול מברך ואין ראוי לגדול שישב וידיו מזוהמות עד שיטלו וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ו:) שאמר רב ששת לריש גלותא יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן בתמיהא וכיון דמדינא גדול מברך אפילו כשנתן רשות לקטן ממנו לברך המברך נוטל ידיו תחלה דבמקום גדול קאי וכדאיתא פרק שלשה שאכלו רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דר' אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה [ר״ח] בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ומשמע דרב משא ידיה קודם רבי ומפני שהיה המברך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד איני יודע מהו זה וכו' בין תבין עכ\"ל. כלומר דבפרק שלשה שאכלו אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא כיצד סדר הסיבה וכו' מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת. ופירש\"י בזמן שהם מאה לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרים ומתחילין מן הגדול ונוטלין שולחן מלפניו. למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה וזה דעת הראב\"ד וסובר לפסוק כהא מתניתא והוא משיג על רבינו למה לא כתב הא דמתחילין מן הקטן עד שהוא מגיע אצל חמשה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דההיא מתניתא איתניא בימיהם כיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו כדפירש\"י אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות: \n",
+                "<b>ואין מכבדין בדבר זה וכו'.</b> (שם דף מ\"ז) תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא בפתח הראוי למזוזה.</b> (שם מ\"ז) מימרא דרבי יוחנן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשעת כניסה.</b> [בדא\"ז] אין מכבדין ביציאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבירך ברכת המזון וכו'.</b> משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד) היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלומר לאחר ברכת המזון שאינו מצורכי סעודה אפילו הכי כיון שמברך ברכת המזון מברך גם את זו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אע\"פ שלא בירך וכו' כדאיתא בירושלמי עכ\"ל. כלומר דס\"ל ז\"ל דמיירי שהביאוהו באמצע הסעודה וכבר נתן הגדול רשות לברך והוא מברך על המוגמר ואע\"פ שאין מביאין אותו כלומר שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ואז היה אחד מברך וכבר עברה מעלתו של זה עכשיו שהביאוהו בתוך הסעודה אותו שנתנו לו רשות לברך ועדיין לא עברה מעלתו מברך על המוגמר. ופשט הירושלמי מסייע להראב\"ד דמשמע דמיירי שבא בתוך הסעודה וכמו שפירש ה\"ר יונה ז\"ל אך רבינו אינו פוסק כירושלמי משום דפשטא דמתניתין ודגמרא דידן משמע דבבא לאחר הסעודה עסקינן ועוד שאין דרך לתת רשות לברך קודם גמר סעודה ולכך לא קי\"ל כירושלמי ועוד שהירושלמי יש לפרשו דלא קאי אמתני' דמתני' פשיטא דבמוגמר דאחר הסעודה מיירי אלא לפי שהזכירו במשנה מוגמר שאחד מברך לכולן ולא חילק בין בא בתוך הסעודה לבא אחר הסעודה דהכי ה\"ל למיתני הביאו להם מוגמר בתוך הסעודה כל אחד וא' מברך לעצמו לאחר הסעודה אחד מברך לכלן ומדלא תני הכי אלמא דאפילו בא בתוך הסעודה אחד מברך לכולן ומשני מוגמר כולן מריחין וכיון שכולם נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בשמיעתן בלא עניית אמן אבל ביין כיון שאין כולם נהנין כל אחד ואחד מברך לעצמו ולכן סובר רבינו דמתניתין כפשטא בלאחר הסעודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה שם יין וכו'.</b> (שם דף מ\"ג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח\"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא והראב\"ד מפרש כרש\"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה ולכך כתב אני תמיה וכו' ואמרו שהיין הוא החשוב עכ\"ל. ואף על פי שרש\"י פירש כדברי הראב\"ד אין דבריהם מוכרחים. ומ\"ש ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב. וכתב רבינו אם היה שם יין משום דסבירא ליה דברכת המזון אינה טעונה כוס כמו שיתבאר בסמוך. ופירש\"י שמן בימינו לפי שעליו מברך תחלה מברך על השמן בורא שמן ערב. וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין ברכת המזון טעונה כוס וכו'.</b> בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ״א) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה אמר רבי יוחנן ואנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא וכתב הרי״ף חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין ברכת המזון טעונה כוס.</b> בפרק ערבי פסחים (פסחים קי\"ז:) תנן מזגו לו כוס שלישי אומר עליו ברכת המזון ובגמ' שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה רב אסי ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה וכתבו הרי\"ף וכתב עליו הר\"ן וכיון שהביא זה הרי\"ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס: \n",
+                "<b>אין משיחין וכו'.</b> סוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א:) אמר רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. ומפרש רבינו שלא ידברו בעוד שמברך המברך ברכת המזון ורש\"י כתב אין משיחין משאחזו עד שיברך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל פירות האילן וכו'.</b> ר\"פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל\"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה\"ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ\"ג ופ\"ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה\"א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ\"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב\"ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב\"פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ\"ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ\"ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז\"ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ\"ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז\"ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסוחט פירות וכו'.</b> דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה\"ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב\"ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל\"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל.</b> תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש\"י וכן כתב הרי\"ף ז\"ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר\"כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע\"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות או ירקות וכו'.</b> גם זה שם (דף ל\"ח) ועל הירקות אומר בפה\"א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה\"א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה\"א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה\"א שלקו שנ\"ב וכל שתחלתו שהנ\"ב שלקו בפה\"א. ופירש\"י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה\"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא\"ש ז\"ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי\"ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירקות שדרכן להשלק וכו'.</b> גם זה שם (דף ל\"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה\"א. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו והוא ששלקן וכו'</b> הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא: \n",
+                "<b>דבש תמרים וכו'.</b> גם זה שם (ברכות דף ל\"ח) מימרא דמר בר רב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל תמרים וכו'.</b> גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנים המתוקים וכו'.</b> נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה\"ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר\"כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב\"פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקור והוא ראש הדקל וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ״ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא: \n",
+                "<b>קפרס של צלף וכו'.</b> הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב\"פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפלפלין והזנגביל וכו'.</b> גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה\"א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרמ\"ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב\"פ העץ עכ\"ל וי\"ל שאע\"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב\"א שכ\"כ בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפת שעיפשה וכו'.</b> עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') במשנה ובברייתא: \n",
+                "<b>וכל המברכין לפניו שהכל וכו'.</b> כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הטעון ברכה וכו'.</b> משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרים שנתן עליהם מים וכו'.</b> ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירך על פירות האילן וכו'.</b> משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואנו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא״ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע״ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: \n",
+                "<b>ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.</b> משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'.</b> כבר נתבאר בארוכה פ\"א מהלכות קריאת שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'.</b> כבר כתב רבינו פ\"ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ\"ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ\"ג: \n",
+                "<b>שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'.</b> (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש\"י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא\"ש כתב פירש ר\"ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע\"י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ\"ל. ורבינו \n",
+                "<b>שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף</b> אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב\"ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו\"ל גמר עכ\"ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא\"ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי\"ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ\"כ ה\"ר מנוח שהוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ״א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא״ש לדעת בה״ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים.</b> היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה</b> אתי ככ\"ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה\"ר יונה והרא\"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ\"ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'.</b> בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד) א\"ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א\"ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי\"ף ורבינו איתיה. וראיית ה\"ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה\"ר יונה ואע\"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב</b> הראב\"ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש כתבו כהראב\"ד וסמ\"ג בשם ר\"י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע\"פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב\"ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שאסור ליהנות וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: \n",
+                "<b>וכיצד מברך וכו'.</b> כך מתבאר מתוך מה שחילקו שם בגמרא באם הוא מין עץ או מין עשב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה מן העץ וכו'.</b> ג\"ז מימרא דרב חסדא שעל המוס\"ק מברכין עליו בורא מיני בשמים: \n",
+                "<b>ואם היה פרי וכו'.</b> ג\"ז שם מימרא דמר זוטרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל הכל וכו'.</b> זה פשוט שבורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים כמו שהכל בכל מיני מזון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מברכין על המוגמר וכו'.</b> (שם) א\"ר זירא אמר רבה בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. כלומר ואע\"פ שעדיין לא הריח: \n",
+                "<b>וכיצד מברכין עליו.</b> פרק כיצד מברכין (שם) א\"ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דשמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. ופירש\"י מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואף ע\"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה. מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית רבי ושל קיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום והוא הדין לכל הדומים להם שהעץ עצמו מריח בלא שריפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהוה בכ\"מ. והרי\"ף והרא\"ש כתבו להאי מימרא דרב חסדא ונ\"ל שלא היו גורסין תיובתא אלא תנא הדס וכל דדמי ליה וכן היה גורס רבינו וכמו שכתבו התוספות שגורס בה\"ג כלומר כל דדמי שעיקרו להריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרם להריח אלא לאכול. והא פשיטא שמה שאמרו שעל כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים אינו אלא כשהוא מין עץ וממילא נשמע שאם הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של אפרסמון וכו'.</b> (שם) מימרא דרבי יוחנן: \n",
+                "<b>אבל שמן זית וכו'.</b> (שם) אמר רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עילויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסק הרי\"ף כנהרדעי וכתבו התוספות בשם ר\"ח דמשחא כבישא היינו שכובשין שומשומין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשומין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנין אותו ויש בו ריח בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח. וכשרתא כתב בעל הערוך עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשרין אותו מעשה רוקח מפוטם ורבינו שכתב שמן שבשמו וכו' דהיינו כשרתא נראה שהיה גורס בגמרא האי כשרתא מברך עליה במ\"ב וגם ה\"ר מנוח כתב שאפשר שגירסת רבינו היתה כן והכי מסתבר לפי שיש בו ריח מהרבה מיני בשמים. ומה שפירש ר\"ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו שהרי כתב בסוף הפרק שהמריח בבגדים מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר ולכן נראה שרבינו מפרש דמשחא כבישא ומשחא טחינא היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף: \n",
+                "<b>הביאו לפניו שמן וכו'.</b> שם (מ\"ג:) ת\"ר הביאו לפניו שמן והדס ב\"ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב\"ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן כך היא גירסת הרי\"ף אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא ס\"ל מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב\"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בנוסחאות. ופסק הרי\"ף כב\"ה. וכתבו התוספות דמשמע שלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל שאע\"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר\"ג משום דלא מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש ומ\"ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב\"ה אלא שרבא לא אמר כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן</b> אינו טעם למה מברך על ההדס אבל הוא טעם למה פוטר את השמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו בושם שהוא עץ וכו'.</b> זה פשוט: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור וז\"ל יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד וכן יראה דעת הרמב\"ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל ר\"ע כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו עכ\"ל. ואני אומר שדברי ר\"ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והשתא י\"ל שרבינו ור\"ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו וכדברי ר\"ע: \n",
+                "<b>הביאו לפניו יין ושמן וכו'.</b> כבר נתבאר זה סוף פ\"ז מהלכות אלו ושנאו רבינו כאן לפי שהוא עסוק בדיני הריח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר שהוא ספק וכו'.</b> כ\"כ התוספות בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ג) בשם הר\"מ מקוצי: \n",
+                "<b>בושם שעירבו הרוכל וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>נכנס לחנותו של בושם.</b> ברייתא בברכות פ' אלו דברים (ברכות דף נ״ג) ואיתא נמי בירושלמי פ' הרואה היה יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מברך אלא אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השושנה וחלפי המים מברכים וכו'.</b> שושנה אינו ורד שהרי כתב בסמוך הורד וא״כ צ״ע מהו שושנה, ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ״ג:) א״ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עליה בע״ב ופירש״י שהוא שבולת נרד וקורין לו אישפי״ג. ורבינו יונה כתב שהוא רוזמרי״ן: \n",
+                "<b>נרגיס של גנה וכו'.</b> שם מימרא דרב משרשיא ופירש\"י דהיינו חבצלת השרון. ורבינו יונה כתב שי\"א שהוא לירי\"או בלעז ויש בכל אחד ואחד עלים לבנים: \n",
+                "<b>הורד ומי הורד והלבונה וכו'.</b> כתב רבינו יונה שאף על פי שאין מי הורד באים מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו מברכין עליו בע\"ב כיון שנברא מדבר הנברא בתוכו וכן כתב הרא\"ש זכרונו לברכה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה שהראב\"ד חלוק בדבר דס\"ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא במ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מיני ריח טוב וכו'.</b> בברכות ס״פ אלו דברים (ברכות דף נ״א:) תנן אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של כותים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ועל הבשמים של עכו״ם ובגמרא (דף נ״ג) מאי טעמא בשמים לעבורי ריחא עבידי כלומר להעביר סרחון המת הם עשויין ולא להריח. אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ואמרינן התם דמוגמר לאו לריח עבידא כלומר אין עושין המוגמר להריח בו ואינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ואמרינן תו התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בע״ש בטבריה ובמו״ש בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים ומכל שכן שאין מברכין על ריח הבגדים עצמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב הטור על מ\"ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך.</b> לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא\"כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ\"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ\"ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י\"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ\"כ כיון שאין לו עיקר אע\"פ שנהנה אינו מברך עליו: \n",
+                "<b>ומה שכתב או של ערוה מן העריות.</b> כתב הרשב\"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א\"נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה\"ר עכ\"ל. וה\"ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשמים של מסיבת עכו\"ם וכו'.</b> נלמד ממה שבא בסמוך: \n",
+                "<b>היה מהלך חוץ לכרך וכו'.</b> ברייתא בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ג): \n",
+                "<b>נתערב ריח שמברכין עליו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ברכות אחרות וכו'.</b> ביאור לשון רבינו כך הוא ברכות אחרות מלבד ברכות ההנאה שכתבנו תיקנו חכמים וכן תיקנו דברים אחרים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה כמו שתיקנו בכניסתו לעיר או למרחץ או להקיז דם וביציאתו מהם דברים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה והברכות האלו והדברים האלו אע\"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך כדי שיצטרך לברך תיקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב\"ה כמו ברכות התפלה שאע\"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפלה לא תחת סוג ברכות ההנאה: \n",
+                "<b>ואלו הן הבונה בית חדש וכו'.</b> משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו ואפליגו בה אמוראי בגמרא (דף נ\"ט ס') וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וקי\"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם בין שיש לו כיוצא בהם בין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך. ומדברי רבינו \n",
+                "<b>שכתב בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהם</b> ולא כתב בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם נראה שהוא פוסק כלישנא קמא דר' יוחנן וכבר תמה עליו הרמ\"ך. וטעמא דמילתא נ\"ל לדעת רבינו שהוא משום דבגמרא אותביה לר' יוחנן ללישנא בתרא ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא דקא משני כחא דהיתרא עדיף ליה כלומר שאין צריך לברך לישנא דהיתרא לא שייך שפיר באין צריך לברך ולישנא קמא דלא איתותב עדיף טפי כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הרואה את חבירו וכו' עד מחיה המתים.</b> שם (נ\"ח:) מימרא דריב\"ל. וכתבו התוספות אומר שהחיינו אור\"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא: \n",
+                "<b>הרואה פרי וכו'.</b> בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ':) אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן. ופירש\"י כשאני רואה דלעת חדש משנה לשנה אמינא זמן ואמרינן התם בגמרא דהאי זמן רשות הוא ולא חובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע שמועה טובה וכו' עד דיין האמת.</b> משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n",
+                "<b>חייב אדם לברך וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיעה אליו טובה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה ובגמרא (דף ס') על הרעה מעין הטובה ה\"ד כגון דשקל בדקא בארעיה אע\"ג דטבא הוא לדידיה דמסקא ארעא שרטון ושבחא השתא מיהא רעה היא ועל הטובה מעין הרעה ה\"ד כגון דאשכח מציאה אע\"ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בי מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא. ופרש\"י דמסקא ארעא שרטון מחמת המים וה\"ל לזבל השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה ומברך דיין האמת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירדו גשמים רבים וכו'.</b> גם זה שם (נ\"ד) משנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ובגמרא (דף נ\"ט:) ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והאמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד תשתחוה בא\"י רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ואלא קשיא ל\"ק הא דאתא פורתא הא דאתא טובא ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא כלומר דכי לית ליה ארעא מברך מודים אנו לך וכו' ופסק רבינו כתירוצא בתרא ואקשינן אית ליה הטוב והמטיב מברך והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב ל\"ק הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות והתניא קצרו של דבר על שלו אומר ברוך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף כלומר הא דתנן על הגשמים מברך שהחיינו בדלית ליה שותף בארעיה אבל אי אית ליה שותף בארעיה מברך הטוב והמטיב כי הא דתניא שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב והיינו בדאית ליה ארעא אבל אי לית ליה ארעא אינו מברך לא הטוב והמטיב ולא שהחיינו אלא כדאמר ר' אבהו מודים אנו לך וכו' וזה דעת רבינו. אבל הרא\"ש כתב ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו הילכך נראה כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ול\"ק הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית אחריני בהדיה שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים וכו' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פי' משיצא חתן לקראת כלה הוא מ\"ש משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות וכו': וכתב</b> הר\"ן פ\"ק דתעניות בשם הרמב\"ן דרבי יוחנן הוה מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וברוב גאונך ואקשינן דהא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולם כדכתיב ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תירץ רבא אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר אל ההודאות ורוב ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה. ובמקצת הנוסחאות כתב ברוך רוב ההודאות והוא לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל ועוז פניו ישונה מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו לו מת אביו וכו'.</b> ברייתא שם (ברכות נ\"ט) מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר הטוב והמטיב ואוקמה בגמרא בדאיכא אחי דקא ירתי בהדיה אבל אי ליכא אחי בהדיה מברך שהחיינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב קצרו של דבר וכו'.</b> כבר כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה צריכין להודות וכו'.</b> שם בר\"פ (נ\"ד:) אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף ליה רב אשי ואימר כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימר בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא. ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. \n",
+                "<b>וכתב רבינו וכיצד מודה וכיצד מברך</b> ונראה שהוא לשון מיותר וי\"ל שכיצד מודה עניינו בפני כמה אנשים מודה ואם יהיה עומד או יושב וכיצד מברך עניינו מה יהיה נוסח הברכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עומד ביניהם.</b> צ\"ע מנא ליה ומה שכתב היא גירסת רבינו והרי\"ף והרא\"ש ודלא ככתוב בגמרות שלנו מאי מברך הגומל חסדים טובות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'.</b> ברכות בריש פרק הרואה (ברכות דף נ״ד) מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ואסיקנא בגמרא דאניסא דרבים כ״ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ״ע לא צריכי לברוכי כך גריס הרי״ף והיא גירסת רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו יונה הוא מברך שעשה לי נס ובריה ובר בריה מברכין שעשה נס לאבותי. וכתב עוד שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד ואין מברך עליו אלא הם ובניהם ובני בניהם לבד. ודע דאיתא בגמרא דמר בריה דרבינא אתרחיש ליה ניסא בפתקא דערבות ותו אתרחיש ליה ניסא דאישתזיב בריסתקא דמחוזא מגמלא פריצא כי מטא לערבות אמר ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. ולמד מכאן הרא\"ש שיחיד שנעשו לו נסים בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה ורבינו לא כתב כן משום דמשמע ליה שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום ההוא לבד ומר בריה דרבינא לפנים משורת הדין הוא דעבד וגם הרי\"ף ז\"ל לא כתב ההוא עובדא דמר בריה דרבינא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כגון ים סוף ומעברות הירדן.</b> שם בברייתא הרואה מעברות הים מקום שעברו ישראל ים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע ומני טובא התם בברייתא ורבינו נקט הני תרי לדוגמא: \n",
+                "<b>הרואה גוב האריות.</b> שם (נ\"ז:) דרשא דרב המנונא: \n",
+                "<b>הרואה מקום שעובדים וכו'.</b> שם בדרשא דרב המנונא ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וסובר רבינו דה\"ה לכל עכו\"ם ובירושלמי נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר מקום שניתנה בו אומר ברוך שנתן ארך אפים ובכל עכו\"ם מיירי: \n",
+                "<b>מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים ומזלות וכו'.</b> שם ת\"ר הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו\"ם אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ומזלות מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה וכו' ובחוצה לארץ א\"צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובם גוים. רשב\"א אומר אף בחוצה לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר כי אז אהפוך על עמים וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הטור אורח חיים וז\"ל כתב הרמב\"ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כך תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב\"א הוא דאמר הכי אבל לתנא קמא אין צריך לומר כן אלא בארץ ישראל שרובם ישראל אבל לא בח\"ל עד כאן לשונו. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהן והשב לב עובדיהם לעבדך. ולענין מה שתמה למה פסק כיחיד יש לומר דמשום דמסתבר טעמיה. ועוד דת\"ק לא קאמר אלא שאינו צריך לומר כן אבל אם רצה אומר ואין בכך כלום ורשב\"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב\"א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא. ועוד דמשמע בירושלמי דרבי יוחנן סבר כרשב\"א דדרש כל זמן שאדם חי יש לו תקוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה בתי ישראל וכו' עד דיין האמת.</b> ברייתא שם (דף נ\"ח:) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמרא בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רב חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי\"ף הרואה בתי כנסיות ישראל וכתב ה\"ר מנוח דוקא בא\"י: \n",
+                "<b>הרואה קברי ישראל וכו'.</b> שם ברייתא וסיומא דמר בריה דרבינא בגמרא דאמר דצ\"ל ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם. וכך היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ורבינו נראה שגירסא אחרת היתה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה ת\"ר אלף וכו'.</b> שם (דף נ\"ח) אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי עכו\"ם אומר בושה אמכם וכו' תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ובארץ ישראל.</b> כתב ה\"ר מנוח שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל עד כאן ולא נהירא דאם כן נימא דוקא בהר הבית אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה והוא הדין בחוץ לארץ. ואפשר שטעם רבינו מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל כלומר שאף על פי שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם. וקשה מדאיתא בגמרא בפרק הנזכר דרב חנינא בריה דרב איקא בריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים משום דהוו חשיבי עליה כששים רבוא אע\"ג דבבבל הוו, ואפשר דסבר רבינו דההיא פליגא אדעולא ופסק כעולא דמיקל בברכות הוא: \n",
+                "<b>הרואה מחכמי וכו' עד מכבודו לב\"ו.</b> ברייתא שם [אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל ברוך שנתן מחכמתו ליראיו ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה את הכושי וכו' עד דיין האמת.</b> ברייתא שם ואותביה מינה לריב\"ל דאמר הרואה את הבוהקנין אומר משנה הבריות ופרקינן ל\"ק הא ממעי אמו הא בתר דאתיליד ובוהקנין עניינו לינטיל\"יושו כעדשים: \n",
+                "<b>הרואה את הפיל וכו' עד בעולמו.</b> ברייתא שם וקפוף פירש\"י עוף שקורין וולטו\"ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצא בשדות וכו'.</b> פרק כיצד מברכין ברכות (מ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הרוחות וכו'.</b> משנה שם (ברכות נ\"ד) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי בזמן שרואה אותו לפרקים וזיקים מפרש רבינו אור שבאויר כאילו הם כוכבים וכו' וזועות היינו קול ההברה וכו' ובגמרא על ההרים וכו' אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו והא כתיב ברקים למטר עשה אמר אביי כרוך ותני כלומר לכולהו בחד בבא ועל כולם שתי ברכות הללו רבא אמר התם מברך תרתי שכחו מלא עולם ומעשה בראשית הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא. ופירש\"י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מברך תרתי כלומר הי מינייהו דבעי מצי אמר וכך הם דברי רבינו ולאפוקי מהראב\"ד שכתב בגמרא יש מברך תרתי עכ\"ל שהוא סובר דתרתי צריך לברך. ופסק רבינו כר' יהודה ותמה עליו הרמ\"ך וי\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה. ועוד י\"ל שלא לחלוק בא אלא לפרש כאילו אמר אימתי הוא אומר על הימים מעשה בראשית כשאינו ים הגדול אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול וכן כתב הרא\"ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקינוס והוא הים שעוברים לארץ ישראל ולמצרים. וכתב רבינו גם בהרים וכו' דדוקא משלשים לשלשים יום בעי ברוכי דומיא דים הגדול והכי משמע בירושלמי אבל בזיקין וזועות וכו' אמרי' התם שאם הם מופסקים מברך על כל פעם ופעם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה את הקשת וכו'.</b> שם (דף נ\"ט) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו: \n",
+                "<b>הרואה לבנה בחדושה וכו'.</b> נוסח הברכה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) מימרא דרב יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך לברך ברכה זו מעומד.</b> שם מימרא דאביי: \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל המברך על החדש בזמנו וכו'.</b> שם מימרא דרב אחא בר חנינא: \n",
+                "<b>אם לא בירך עליה כו'.</b> שם (מ\"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה וכמה א\"ר יעקב בר אידי א\"ר יהודה עד ז' נהרדעי אמרי עד י\"ו ופסק רבינו כנהרדעי דרבים נינהו וכן פסק הרא\"ש כלומר דבתר הכי לא שייך לומר מחדש החדשים שהרי כבר נושנת היא: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח עד ט\"ז ולא ט\"ז בכלל שהרי אחר שעברו ט\"ו יום נתמלא פגימתה והולכת הלוך וחסור דהא קי\"ל אין חדשה של לבנה פחות מכ\"ט יום וחצי ותשצ\"ג חלקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה את החמה וכו'.</b> פרק הרואה (ברכות נ\"ט:) ת\"ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימתי הוי אמר אביי כל כ\"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא ע\"כ בגמרא ושאר הברייתא פירשה רבינו ע\"ד זו דלבנה בגבורתה היינו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה וכו' וכוכבים במסילותם היינו וכן כשיחזרו כל כוכב וכו' ומזלות כסדרן היינו וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה בתי עכו\"ם וכו'.</b> ברייתא שם (נ\"ח:) ומשמע לי מדברי רבינו שהוא מפרש בתי עכו\"ם בתי גדולי עכו\"ם ועשיריהם דאי בתי עבודת כוכבים קאמר ברכה הוא דבעי ברוכי כמ\"ש רבינו לעיל הרואה מקום שעובדים בו עכו\"ם וכו' ואפשר לפרש ולומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתי תפלת העכו\"ם בלא עכו\"ם: \n",
+                "<b>ראה קברי עכו\"ם וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנכנס וכו' עד רופא חולים.</b> ברייתות ומימרי דאמוראי שם (ברכות דף ס'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך למוד גורנו וכו'.</b> פרק קמא דתענית ופרק המפקיד (מציעא מ\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הריטב\"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב\"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר והביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל הצועק לשעבר וכו'.</b> משנה סוף פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> הנכנס לבית המדרש וכו' עד לבאר שחת.</b> משנה וברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לכרך וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה ובריתא פרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן וכו'.</b> מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק\"ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ\"י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה\"ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה\"ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ\"ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'.</b> פ\"ק דפסחים (דף ז' ע\"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן צונו בתורה וכו'.</b> בפ' במה מדליקין (שבת דף כ״ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י״ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אין מברכין וכו'.</b> כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר\"ע שאין מברכין עליהם כלל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'.</b> פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי\"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין: \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו.</b> כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצוה שעשייתה וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצוה שהיא מזמן וכו'.</b> לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב\"ו לעשות.</b> כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ\"ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ\"ל. ומ\"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן: \n",
+                "<b>היו לפניו מצות הרבה וכו'.</b> פרק לולב וערבה ת\"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב\"ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יד)</small> כל העושה מצוה וכו'.</b> רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ\"ד וכלל דבריו דלברך בלמ\"ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא\"כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט\"י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ\"ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י\"ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט\"י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע\"פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע\"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א\"נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה</b> הקשה הר\"ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר\"ן כן לפי שהוא ז\"ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ\"ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע\"א וע\"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ\"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב\"ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב\"ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה\"נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ\"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה\"נ דבלמ\"ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א\"נ שעושה אותה לאחרים אעפ\"י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ\"ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א\"נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס\"ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ\"ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס\"ל בעל. ויש ללמוד דס\"ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ\"ל. דעת הראב\"ד ז\"ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ\"ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים: כתב</b> הראב\"ד וכך הוא מברך וכו'. א\"א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> בעל מ\"ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ\"ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ\"ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע\"ק על בעל מ\"ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות: \n",
+                "<b>ויש</b> שואלים היאך כתב רבינו בפ\"ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח\"כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי\"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שהוא מנהג אף ע\"פ שמנהג וכו'.</b> בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב\"ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר\"ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ\"ח:) דרב איקלע לבבל בר\"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב\"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב\"ד מחלק ביניהם אבל ר\"ת כתב דבר\"ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ\"ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ\"מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר\"ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר\"ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל בראש חדש כר\"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור: \n",
+                "<b>וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'.</b> כן כתב הרא\"ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה</b> קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ\"י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א\"כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ\"ב מהלכות ק\"ש בשם הרשב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>סליק הלכות ברכות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a596da8b0626bc7fdb7161edc786e9c559a56ecb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1265 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הפסולים לעבודה וכו' עד הזבח כשר.</b> משנה וגמרא בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״א ל״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן פר כהן גדול של יום הכפורים וכו' אף פרה אדומה ששחטה זר כשירה.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב) אתמר שחיטת פרה (אדומה) ופרו וכו' חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה ובתר הכי (דף מ\"ג:) אמרינן תני תנא קמיה דר\"י כל השחיטות כשירות בזר חוץ משל פרה א\"ל ר\"י פוק תני לברא לא מצינו שחיטה בזר פסולה ור\"י ל\"מ לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית דאמר ר\"י משום ר\"ש בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשירה לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ופסק רבינו כר\"י משום דלגבי פרו הלכה כרב באיסורי ועוד דה\"ל רב ור\"י תרי לגבי שמואל ולגבי פרה ה\"ל שמואל ור\"י תרי לגבי רב ואע\"ג דר\"ש בן יהוצדק רביה פסל בפרה כיון דראה ר\"י דבריו ודחאן נקטינן כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה וכו'.</b> בס\"פ ב\"ש (זבחים דף מ\"ז) ובפ\"ק דחולין (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ישחוט ב' ראשים כאחד בקדשים וכו'.</b> ברפ\"ב דחולין (דף כ\"ט) תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים ואמרינן בתר הכי אמר רבב\"ח אר\"י זו דברי ר\"א בר\"ש [סתימתאה] אבל חכ\"א שנים שוחטין זבח אחד וסתם מתני' שם (דף ל':) השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה ואוקמוה בקדשים ומש\"ה דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל שנים שוחטים בהמה אחת וכו'.</b> משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטן אינו שוחט קדשים אע\"פ שהגדול עומד וכו'.</b> הכי משמע בהדיא בפ\"ק דחולין (י\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כיצד היתה עולה עומדת בדרום וכו'.</b> שם (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ופירש\"י מדרבנן יש לו ולחומרא במעלה פירותיו לגג מפני הכנימה והיפך בהם ה\"ז בכי יותן מדאוריי' אין לו וגבי היה עולה בדרום ומשכה לצפון ושחטה לא סמכינן עלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא להחמיר.</b> כגון ששחט ע\"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום פסולים.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה.</b> ברייתא בפרק ב' דזבחים (דף כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון קבלתו פסולה.</b> שם. ופירש\"י שחיטתו כשירה לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הכניס ראשו ורובו בצפון הרי הוא כעומד בצפון.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה בצפון ופרכסה כו'.</b> שם פרכסה ויצתה לדרום וחזרה כשירה ופירש\"י (משום) דאין פיסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא. ורבינו מפרש דהאי וחזרה איצטריך לאשמועינן שאם אחר שחזרה קיבל דמה בצפון כשירה ואם קיבל דמה עד שלא חזרה פשיטא דפסולה. \n",
+                "<b>ומ״ש אפי' הוציאה לדרום כשירה.</b> בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן קדשים קלים שהיו בפנים כו' הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה וכו'.</b> שם (דף כ\"ז) בברייתא ופירש\"י הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב לעמוד לפני ה' בעיא כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמרינן בשמעתין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י ציצתו ציצת ראשו דהיינו שערו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ וכו'.</b> זה מבואר בטעמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר.</b> הוא בס\"פ זה ושם מבואר שאין הזריקה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו ומשמע דהוא הדין הכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבהמה כולה בפנים וכו'.</b> שם בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו א\"ל כתיב והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שחטה והיא כולה בפנים ואח\"כ הוציאה רגלה לחוץ וכו'.</b> ג\"ז שם (דף כ\"ח:) א\"ר אמי א\"ר אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח\"כ שחט כשירה שחט ואחר כך חתך פסולה חתך ואח\"כ שחט כשירה בעל מום קא מקריב אלא אימא קיבל ואח\"כ חתך פסולה חתך ואח\"כ קיבל כשירה והא א\"ר זירא הצורם אוזן בבכור ואח\"כ קיבל דמו פסול וכו' א\"ר חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. קיבל ואח\"כ חתך פסולה שמעת מיניה דם המובלע באיברים דם הוא דילמא משום שמנונית ש\"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה פסול דילמא בקדשי קדשים. ופירש\"י חותך באבר עד שהוא מגיע לעצם דלאו מום הוא והדם מעוכב ע\"י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים. ש\"מ דם המובלע באיברים דם ובשר נמי לא הוי דאלת\"ה אהיכא חייל פיסול יוצא אמיא בעלמא. דילמא משום שמנונית דחזיא לאכילה וחשיבא לאיפסולי ביוצא וכו' ומובלע בדם הרגל ונפקא דרך בית השחיטה ופסלה ליה לדם שבמזרק: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית וכו'. א״א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים וכו' עד לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר. דבריו מבוררים שהוא משיג על רבינו שנראה מדבריו שהוא מכשיר בחותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח״כ מקבל הדם דהא לענין טומאה איבעיא לן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ה) אי גזרו רבנן טומאה ביוצא או לא ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא דגזרו טומאה ביוצא ואע״ג דמידי דרבנן הוא משום חומרא דקדשים נקטינן ביה לחומרא ומאחר דיוצא טמא אף מה שבפנים טמא דהא רבינא דבתרא הוא סבר בפ' בהמה המקשה דחיבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדדי וא״כ טימא היוצא למה שבפנים ופסול ושמעתא בפ' שני דזבחים (דף כ״ה כ״ו) דמכשר דלא כרבינא ולא הו״ל לרבינו לפסוק כוותיה אלא כרבינא דבתרא הוא ומשום דקשה לומר דשמעתא דזבחים ליפלוג ארבינא הדר ואמר דאפשר דאף שמעתא דזבחים סברה כרבינא דנפסל הבשר לאכילה ולא אתיא אלא לאכשורי זיבחא לבעלים לכפרה אבל הבשר אה״נ דאסור וה״ל לרבינו לפרושי. וליישב דעת רבינו י״ל דאי נימא דשמעתא דזבחים פליגא ארבינא למינקט כסתם גמרא עדיף מלמינקט כרבינא ואפי' למ״ש דהך שמעתא לאו לאכשורי בישרא לאכילה קאמר וכו' אין השגה על רבינו שהרי דרכו להעתיק לשון הגמרא כמות שהיא. ועי״ל דסבר רבינו דבעיא דפ' כיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן היא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בישרא לאכילה אתא: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד ואח\"כ חתך פסול וכו' א\"א אפילו אחר זריקה וכו'. כלומר משיג על מ\"ש רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר דמאי איריא קודם זריקה אפילו אחר זריקה נמי ואפשר לומר דמאי יצא דקאמר רבינו יצא חוץ לחומת ירושלים. ועי\"ל דאפי' את\"ל דביוצא חוץ לעזרה מיירי ה\"ק אע\"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר שאם הזה ממנו כשר מ\"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינן ליה כמיא בעלמא למימר דלא ליחול עליה פיסול יוצא כלומר שע\"י השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה הבהמה בארץ ונתלה וכו'.</b> (זבחים כ\"ו) נתלה ושחט מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך נתלה וקיבל מהו א\"ל כשירה א\"ל אישתבשת אין דרך שירות בכך תלה וקיבל מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך אמר אביי בקדשי קדשים כולם פסולים בר מנתלה ושחט בקדשים קלים כולם כשירים בר מנתלה וקיבל אמר רבא מ\"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשרה דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי אלא אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשירים בר מתלה ושחט בקדשי קדשים נתלה וקיבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. ופירש\"י בר מתלה ושחט בקדשי קדשים דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשירה. תלה וקיבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך. ונתלה וקיבל בקדשים קלים נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות הוא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה עכ\"ל. ומזה יתבאר לך שיש טעות סופר בדברי רבינו וכן צריך להגיה, היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר כשירה תלה את הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים.</b> בפרק ב' דחולין (דף כ\"ט:) אמר ר\"ל וכו' אינה לשחיטה אלא בסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסיקנא לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים למ\"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב למאן דאמר אינה אלא לבסוף לא מיחייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ששחטן בדרום וגמרן בצפון פסולים.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתלה וקיבל הדם וכו' היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ובעא למיפשטה ודחי ליה ואעפ״כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״א) דמין במינו אינו חוצץ פסק רבינו כן. ועוד דאמרינן בפ' הוציאו לו איכא דאמרי הכי בעא מיניה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ת״ש דתנא דבי ר' ישמעאל ואת כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת: \n",
+                "<b>הניח סיב בתוך המזרק וקיבל וכו'.</b> שם בעיא ובעא למיפשטה ודחי לה ובתר הכי אמרינן איכא דאמרי הכי פשט ליה בדם כשר בקומץ פסול ופסק כלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכו' אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה.</b> בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג וי\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הולכת איברים לכבש.</b> בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו בקמיצת המנחה.</b> פי\"ג ממעשה הקרבנות. ובמליקת העוף בפ\"ו מהלכות הנזכרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'.</b> מימרא דר\"י בספ\"ק דזבחים (דף י\"ד וט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> קיבל בימינו ונתן לשמאלו וכו' עד ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח.</b> משנה רפ\"ב (דף ט\"ו:) ורפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ה) אהא דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול ת\"ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית, ומשמע לרבינו דכל שאינו מדם העור ולא מדם התמצית אף על פי שנשפך מקצתו בארץ כשר ואף על גב דאמרינן התם השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר יש לומר דהיינו לכתחלה דוקא אי נמי ההיא בשלא נשפך דם מצואר לארץ אבל אם נשפך מקצת דם מצואר לארץ הדם הנשאר היינו כל הפר והיינו דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול הא אם לא אספו לא נפסל הזבח דמקבל דם הנשאר בצואר כשר: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים שקיבל דמן אחד מהפסולים לעבודה נפסל הזבח.</b> משנה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהוליך את הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח.</b> בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ד) תניא זר אונן שכור בעל מום בקבלה בהולכה בזריקה פסל וכן יושב וכן שמאל. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כהלכתו</b> נראה דה\"ק אפילו אם זרקו כהלכתו נפסל הזבח, ויותר נראה לומר דדוקא זרקו כהלכתו פסל אבל זרקו שלא כהלכתו לא פסל דלא חשיבא זריקה: \n",
+                "<b>קיבל הכשר ונתן לפסול וכו' עד שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.</b> בסוף פירקא קמא דזבחים אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה וכו' אתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה אלמא לא אפשר לתקונה ובתר הכי אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי ח\"א כשר וח\"א פסול מר סבר אפשר לתקונה ומ\"ס לא אפשר לתקונה הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליכו זר א\"ר שימי בר אשי לדברי המכשיר פסול לדברי הפוסל מכשיר רבא אמר אף לדברי הפוסל פסול מ\"ט דהא צריך לאמטוייה. ופסק כמ\"ד לא אפשר לתקונה משום דרבי יוחנן קאי כוותיה ופסק נמי כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבל הפסול וכו'.</b> משנה ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הפסולים לעבודה עושים הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא וכו'.</b> בפ\"ק דמעילה (דף ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עושה שירים כיצד וכו' א\"א סבור אני שטעה בזה וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן וכשכתב כאן כיצד קיבל הטמא קיבל וזרק קאמר וסמך על מ\"ש בפ\"ג מה' מעילה קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו וחזרו הכשרים לעבודה וקיבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשרן שאין הפסולים עושים שאר דם הנפש שירים חוץ מן הטמא כיצד קיבל הטמא וזרק אע\"פ שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת היתר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא וכו'.</b> מימרא דרבי זירא בפרק שני דזבחים (דף כ״ו) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפי' אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורים זורק את הדם ואם לאו אינו זורק.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעולה אפי' כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורים וכו'.</b> בהקומץ רבה (דף כ\"ו) ובתוספתא דזבחים פ\"ד והטעם פשוט משום דכולה להקטרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשאר פחות מכזית וכו' ואם זרק לא הורצה.</b> הכי משמע שם: \n",
+                "<b>נפסל הבשר קודם זריקה כו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשים קלים וכו'.</b> בזבחים פרק כל התדיר (זבחים דף צ') פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל ופסק כר' יוחנן וכן היא ג״כ פלוגתא דר' אליעזר ור״ע ופסק כר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו.</b> בספ\"ק דמעילה (דף ז':) כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה. ופירש\"י דלהכי מהניא ליה זריקה שאינו נשרף לאלתר כפסולים אלא עד שתעובר צורתו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. כלומר דהשתא מהדר רבינו למ\"ש לעיל או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וקאמר דלא הורצה אלא להעלותו על גבי המזבח אבל לא לאכלו וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שאם זרק הדם הורצה לשרפו אבל לא לאכלו, וכתב שדבריו מבולבלים שהכניס דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה בין הדבקים וכך ה\"ל לכתוב ואם זרק הורצה וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים ואח\"כ ה\"ל לכתוב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה. ואני אומר שטעמו של רבינו שבתחלה כתב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה (ואח\"כ כתב דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה) ואח\"כ כתב דין בשר שיצא חוץ למחיצתו קודם זריקה דהיינו בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים שהזריקה מועלת בהם לשורפו אבל לא לאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אימורי קדשים קלים כו'.</b> בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') מייתי הא דתנן בפרק קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר״א אומר אין מועלין בהם ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ר״ע אומר מועלין בהם וחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ואסיק רב פפא בדהדר עיילינהו כולי עלמא לא פליגי והכא בדאיתנהו אבראי פליגי. ואע״ג דלכאורה משמע דרב פפא בדרך דחייה אמרה מכל מקום מדאקשינן והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי כולי עלמא לא פליגי וכו' ושני ה״מ גבי שתי הלחם וכו' משמע דבקושטא דמילתא אמרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם החזירן מקטירין אותם א\"א [זה] אינו מחוור עכ\"ל. טעמו דס\"ל דאע\"ג דמועלים בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' כיון שיצאו לחוץ נפסלו מלהקטירן. ורבינו סובר שמאחר שמועלין בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים של יחיד וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אהא דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' אמרינן נימא מתני' דלא כר' יהושע דתניא (ועשית עולותיך הבשר והדם) רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ופירש״י אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק וכיון דאמר רבי יהושע בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה ואסיקנא (דף ע״ח) מתניתין כר״י ול״ק כאן ביחיד כאן בצבור. ופירש״י ביחיד לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בצבור באין לכתחלה דטומאת צבור דחויה היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו.</b> בפרק רביעי מהלכות ביאת המקדש: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם.</b> נתבאר בסמוך דטומאה דחויה היא בצבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם קדשים שיצא חוץ לעזרה וכו'.</b> בס\"פ התערובות (דף פ\"ב) תנן גבי דמים פסולים שאין הציץ מרצה על היוצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל וכו'.</b> בסוף פרק ב״ש (זבחים דף מ״ו:). \n",
+                "<b>ומ״ש על הארץ תשפכנו כמים וכו'.</b> בסוף פירקא קמא דפסחים (דף ט״ז:) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וכו' ומתיב התם מדתניא דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומשני התם מדרבנן. וק״ל מדתנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודם ששקעה עליו חמה וכו'.</b> מימרא בס״פ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הדמים הניתנים על מזבח החיצון וכו'.</b> ברפ\"ד דזבחים (דף ל\"ו:) וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא וכו'.</b> שם ת\"ר מנין לניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר ת\"ל ודם זבחיך ישפך. ופירש\"י ישפך שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב. והאי להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לכדתניא וכו' מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת\"ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. ופירש\"י מנין לניתנין בזריקה כל הדמים שכתוב בהם זריקה וכו' וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק שפיכה עומד אצל היסוד ושופך. ודם זבחיך ישפך כל זבחים במשמע. ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ז:) וכל הנך תנאי דמפקי להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא האי כל הניתנים על מזבח החיצון שנתן מתנה אחת כיפר מנא להו סברי כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר וילפינן כולהו מחטאת. ויש לתמוה על רבינו דמייתי לה מודם זבחיך ישפך דכיון דפסק כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר מחטאת ילפינן לה ולא מודם זבחיך ותו כיון דאמרינן דמאן דיליף שאם נתנן מתנה אחת כיפר מודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא היאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי. מיהו בהא איכא למימר דאע\"ג דמאן דיליף וכו' סבר לה כר\"ע אפשר דר\"ע לא סבר לה כוותיה אבל אכתי קשה דכיון דההיא דמנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אתיא דלא כר\"ע לא ה\"ל להביאה. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפסק כאותה ברייתא ואם נתן בשפיכה יצא משום דמשמע דהלכתא היא דבפסחים (דף פ\"ט.) פריך מינה ומסיק דאמרינן בדיעבד אבל לכתחלה לא עכ\"ל. ולענין קושיא קמייתא איכא למימר שדרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו הדין יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא ודרך הגמרא לעשות כן בכמה מקומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שנתן ממנה מתנה אחת ומתו הבעלים וכו' עד חייב משום מעלה בחוץ.</b> מימרא דרבי יוחנן שם (דף ל\"ח:) ופירש רש\"י אינם באות בלילה ואף על פי שאינן מעכבות ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה ואין מעלין לגבי מזבח לכתחלה באות לאחר מיתה אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כיפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד ליפסל משום חטאת שמתו בעליה וכו' הזורק אותה בחוץ חייב שהרי ראויות לפנים בתורת זריקה גמורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מזה ונקטעה ידו של מזה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דזבחים (דף ט\"ו:) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שינה מתן קרבנות בחטאת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם שמצותו ליתן אותו למעלה וכו' עד הרי בשר הזבח פסול.</b> משנה בפרק שני דזבחים (דף כ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ כן נתכפרו הבעלים בו.</b> מימרא דשמואל שם ואף על גב דר\"י פליג עליה הא אסיקנא בקשיא ואמוראי טובא התם ס\"ל כשמואל מדשקלי וטרו אליביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה וכו' עד ויזרוק הדם במקומו.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי קדשים שנתערבו וכו' עד יתן הכל מתן ד'.</b> משנה בפ' התערובות (דף פ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב בין דם בדם בין כוסות בכוסות</b> הכי משמע התם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן כארבע וכו'</b> נלמד ממה ששנו שם במשנה ופלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n",
+                "<b>נתערבו הניתנים למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"א ורבנן ופסק כרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' נתערבו שירי החטאת עם דם העולה וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם לא שאל אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה ה\"ז כשר.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ וכו' בד\"א בשאר דמים הניתנין בחוץ חוץ מן החטאת וכו' עד פסולה.</b> שם במשנה (דף פ\"א:) ופסק כחכמים דפליגי אר\"ע ואר\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש שדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסור וכו'.</b> שם (דף פ\"ב) בברייתא דברי ר\"י הגלילי. ומדברי רבינו נראה שהוא גורס אין לי אלא חטאת צבור של יחיד מנין ת\"ל כל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיבא דרך שער ההיכל וכו'.</b> ג\"ז שם בסוף הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר העלם ושעיר ע\"ז וכו' וכן פר ושעיר של יוה\"כ וכו' עד נפסל.</b> שם (דף פ\"ב ע\"ב) בעי רבא פר העלם דבר של צבור ושעיר ע\"ז שהכניס דמן לפנים מהו מי אמרי' אל הקדש פנימה [כל היכא דקרינן אל הקדש] קרינן ליה פנימה כל היכא דלא קרינן אל הקדש לא קרינן פנימה או דילמא שלא מקומן הוא ואת\"ל שלא מקומן הוא פר ושעיר של יוה\"כ שהזה מדמן על הבדים והוציא להיכל והכניסן מהו מי אמרינן מקומן הוא או דילמא הואיל ונפק נפק ואת\"ל הואיל ונפק נפק הזה דמן על הפרוכת והוציאן למזבח והכניסן [מהו] הכא ודאי חד מקום הוא או יציאה קרינן ביה תיקו. ופירש\"י פר העלם דבר שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני לפנים מהו מי אמרי' כל היכא דקרינן ביה פיסול דאל הקדש כגון בחטאות החיצונות קרינן ביה פיסול דפנימה וכו' דהא כי הדדי כתיבי או דילמא שלא במקומו הוא והויא הכנסה ומיפסיל. והוציאן להיכל להזות על הפרוכת כמשפטן. מקומן הוא שהרי הוזקקו לשם תחלתן. או דילמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי וה\"ל שלא מקומו. והוציאו למזבח להזות ז' (הזאות) על טהרו. ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו ואמרי' התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרוכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזבח הכא חד מקום הוא שאין הפסק מזבח בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה או דילמא רחמנא שוייה שני מקומות דכתיב ביה יציאה עכ\"ל. וכדרך פירש\"י הוא פירוש הראב\"ד שכתב וז\"ל א\"א אני איני סובר כפירושו כו'. ורבינו דחה פירוש זה משום דלישנא דהואיל ונפק נפק משמע דמטעם שיצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה. ולענין תרי בעיי קמאי כיון דאיפשיטו באת\"ל פסק כן רבינו והשלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לתמוה על רבינו שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא מ\"מ ה\"ל לכתוב ספק כמו בסמוך כי לשון שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל משמע דמן הודאי קאמר. ואפשר דסבר רבינו דרבא הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכ\"נ שם בברייתא דר\"י הגלילי גם בפרק טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל משמע שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שקיבל דמה בב' כוסות וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש נכנס אחד מהם להיכל וכו' אף החיצון פסול.</b> שם במשנה מחלוקת ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והזה ממנו.</b> שם במשנה הנזכרת נכנס לכפר אע\"פ שלא כיפר פסל דברי ר\"א ר\"ש אומר עד שיכפר ופסק כר\"ש משום דר' יהודה סבר כוותיה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו וכו' אם הכניסו בשוגג ה\"ז כשר וכו'.</b> שם במשנה ר' יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר ומשמע לרבינו דר\"י אר\"ש קאי וה\"ק הא דמכשיר ר\"ש כשלא כיפר היינו דוקא כשנכנס שוגג אבל אם הכניסו במזיד אע\"פ שלא כיפר פסול. אבל קשה דהתם בגמרא (דף פ\"ג) אמרינן אר' יהודה דאמר אם הכניס שוגג כשר הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר ופירש\"י בשכיפר וכר\"ש ס\"ל או אפי' בשלא כיפר וכר\"א אמר ר' ירמיה ממשמע שנאמר ואת פר החטאת וכו' ורבי יהודה לכפר לא משמע ליה מ\"ט לאו משום דמיבעיא ליה לג\"ש. ופירש\"י מ\"ט לאו משום דמפיק להאי לכפר לג\"ש דר\"ש ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אא\"כ כיפר כר\"ש ועוד דבס\"פ כל הפסולין אמרינן (דף ל\"ו) והתנן א\"ר יהודה הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי\"ל בשכיפר הרי בהדיא דמפרש גמרא דר' יהודה לא פסל במזיד אא\"כ כיפר. וא\"כ היאך פסק רבינו שבמזיד אע\"פ שלא כיפר פסל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שטעם רבינו משום דמסיק שם בפ' כל הפסולים על תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה פי' דתנא דההיא ברייתא דמוכח מינה לר' יהודה דדוקא בכיפר פליג אההיא מתני' וגם מתני' דפרק התערובות מצינן לפרושה כההיא דכל הפסולים ובדלא כיפר מיירי, ומעתה הדין עם רבינו שלא לסמוך על אותו פשיטות ולהניח משנה דכל הפסולים אלא דחינן ברייתא מקמי מתניתין ומפרשים בלא כיפר עכ\"ל, ודבריו אלו צל\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס החטאת עצמה וכו'.</b> בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ב) ובפ' דם חטאת נתבאר שאפי' הכניסה קודם שקיבל דמה וכשהוציאה קיבל דמה כשירה ולכך כתב רבינו הכניס החטאת עצמה ולא כתב הכניס בשר כלשון הגמ' כך כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה.</b> שם (דף צ\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס דם חטאת העוף וכו'.</b> גם זה שם בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה. ופירש\"י שהכניס דמה בצוארה בפנים בין מליקה להזיה מהו שתפסל משום וכל חטאת אשר יובא. ככלי שרת דמי שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל או דילמא וכו' ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה הוציאה וקיבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה עכ\"ל ולא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשפך דם חטאת העוף ואספו וכו'.</b> שם בעי רבי אבין נשפך על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו וכשר או דילמא מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו ופסול. ופירש\"י נשפך על הרצפה מצואר העוף. אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה\"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר. א\"ד מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ\"ש ברצפה פוסלתו עכ\"ל ולא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך תשרף וכו'.</b> קאי גם להכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות וכו' עד נשפכים לאמה.</b> בפרק שלישי דזבחים (דף ל״ד ע״ב) ופרק הוציאו לו (יומא דף נ״ז:) ברייתא ואע״ג דפליג ר' אלעזר בר' שמעון פסק כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם שנפל לתוך המים וכו'.</b> בפרק התערובות (דף ע\"ז:) שנינו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ובגמרא אמר רבי חייא בר אבא א\"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לתוך דמי חולין וכן מ\"ש נפל לתוכו יין או דם חולין וכו'.</b> שם במשנה נתערב ביין וכו' בדם בהמה או בדם החיה רואים אותו כאילו הוא מים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ט:) דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר\"א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ\"א אפי' קרבו כלם חוץ מאחד מהם ישפך לאמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הזבחים פסולים.</b> פשוט הוא מאחר שלא נזרק הדם לא הותרו ואע\"פ שאין בדם הפסול שיעור לבטל הכשר ישפך לאמה דגזרינן דילמא אתי לאכשורי כשיש בדם הפסול או התמצית לבטל הכשר והא דלא גזרינן בנתערב בדם חולין משום דדם חולין לא שכיח בעזרה: \n",
+                "<b>נתערב בדם התמצית וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> האימורים ואיברי העולות וכו' עד או בידו פסולים.</b> בתוספתא דזבחים ספ״ק ואיתא בגמרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ' הקומץ בעיי דסלקו בתיקו ואע\"פ שאמרו שם דאליבא דמ\"ד על ממש לא תיבעי כבר נתבאר בפרק שרבינו פוסק כמ\"ד על היינו בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח וכו'.</b> משנה בר״פ קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו ופריך בגמרא השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא ומשני סד״א עולה היא דדחיק ליה מקום אבל שלמים דלא דחיק ליה מקום אימא לא קמ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה וכו'.</b> משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוריד את הקרבים ומדיחן.</b> הכי אמרי' שם בברייתא ואע\"ג דהתם מיירי בנפסלה ילפינן מינה לכשירה במכל שכן. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומוריד העור ונותנו לכהנים.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה לשחטה למטה והעלה לראש המזבח.</b> הכי משמע מדתנן בראש הפרק הנזכר (דף פ\"ג) כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד ועוד דמשמע דאתיא בכ\"ש משחטה בראש המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי מזבח וכו' שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד וכן מ\"ש מה עולה שהיא ראויה לאשים וכו'.</b> משנה הזכרתיה בסמוך לר' יהושע ואע\"ג דפליג עליה ר\"ג לא פסק רבינו כמותו משום דר\"ע ור\"י הגלילי ור\"ש פליגי עליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש.</b> שם במשנה ובגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> ומ\"ש וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת.</b> בר\"פ המזבח מקדש שם.  ",
+                "<b>ומ\"ש וכל איסורי המזבח שעלו ירדו וכו' וכן בהמת הקדשים שנשחטה בלילה וכו'.</b> שם במשנה (דף פ\"ד) אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו ר' יהודה אומר ושנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רבי שמעון אומר לא תרד שהיה פיסולו בקדש שרבי שמעון אומר כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו לא היה פיסולו בקדש אין הקדש מקבלו ואלו לא היה פיסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין ובגמרא תניא ר' יהודה אומר זאת והיא העולה מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר\"ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מנין לרבות שנשחטה בלילה וכו' והניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ וכו' ת\"ל תורת העולה ריבה וכו' ור' יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת צבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולים וזרקו את דמו בהני פסולים דחזו לעבודת צבור וכי דנים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה. ופירש\"י לן בדם כשר שאם עלה לא ירד. שהרי לן כשר באימורים שאם עלו לא ירדו. שהרי לן כשר בבשר כגון בשר שלמים הנאכלים לשני ימים. יוצא וכו' וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסל ר' יהודה ולכך כתב רבינו זבח שיצא ופירש\"י חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת. דחזו לעבודת צבור כגון טמא. דבר שלא בהכשרו כגון לן באימורים. מדבר שבהכשרו לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה עכ\"ל. ופסק רבינו כר' יהודה:   "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום אע\"פ שכל אלו פסולים אם עלו [לראש המזבח] לא ירדו.</b> יש לתמוה דבריש מעילה (דף ב') גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום איבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי שאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש ואע\"ג דאיתותב רבא דאמר אם עלו ירדו היינו משום דאמר הכי לר\"ש אבל לר' יהודה לכ\"ע ירדו. ורבינו שפסק בסמוך כר' יהודה ה\"ל לפסוק כאן שאם עלו ירדו ושמא נוסחא אחרת היתה לרבינו בזה. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק מאד ליישב זה ולא כתבתיו שלא להאריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שאם עלו לא ירדו כו'.</b> משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם משלה בהם האור אע״פ שירדו יעלו שניה וכו'.</b> מימרא דעולא שם (דף פ״ה:) ובפרק בית שמאי (זבחים דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומץ שנתפגל כו'.</b> גם זה בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח וכו'.</b> בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ז) אתמר איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם ירדו רבה אמר יעלו רבא אמר לא יעלו ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואויר מזבח כמזבח.</b> שם בעא ר\"ל מר\"י ואסיקנא דבעומד האדם בראש המזבח ואוחז האבר בידו פשיטא דאויר מזבח כמזבח דמי כי מיבעיא ליה [דעומד בקרקע העזרה] x ונקיט ליה בקניא כנגד המזבח מאי תיקו. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק והר\"י קורקוס ז\"ל דחק עצמו להוכיח שנפשטה הבעיא ממקומות אחרים ולי אין צורך לכך אלא מאחר דלא איפשיטא בעיא מספיקא לא תרד: \n",
+                "<b>אימורי קדשים קלים וכו'.</b> כלומר אע״פ שהעלום בפסלות כיון שנזרק הדם אח״כ לא ירדו. בר״פ המזבח מקדש ובספ״ק דמעילה מימרא דעולא ובפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג:) בעיא דאיפשיטא ועיין במ״ש רבינו רפ״ב מהל' מעילה. וכתבו התוס' דאימורי קדשים קלים דנקט לרבותא וכ״ש קדשי קדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וכו' הרי אלו ירדו.</b> בסוף פרק קמא דמעילה (דף ז') אילו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אמורים של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש\"י לאחריות שאם יאבד אחד מהם שיתכפר באחר והאי דנקט שני אשמות וכ\"ש שתי חטאות דחטאת חמירא קדושתה מאשם. ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה ואח\"כ זרק הדם ואשם שלא קרבו אמורים אי אתה מודה שאם עלו באותן אימורים שירדו דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורים דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא נינהו עכ\"ל. וכתב הראב\"ד והוא שזורק דם האחר וכו'. ומבואר הוא בדברי רש\"י שכתבתי ואין מזה השגה על רבינו שלא כתבו שהוא העתיק דברי הגמרא כמנהגו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח וכו'.</b> פלוגתא דתנאי במשנה ר״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג) ופסק כר״ש שסובר כר' יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו.</b> שם (דף פ\"ד) נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולן ירדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף שמלקו זר ועלה וכו'.</b> בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) א״ר יצחק שמעתי שתים אחת קמיצת זר ואחת מליקת זר אחת תרד ואחת לא תרד [ולא ידענא] א״ר חזקיה מסתברא קמיצה תרד מליקה לא תרד מ״ש מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה וכו' אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה. ופירש״י הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלא בזר עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כאילו לא נתקדש כלל.</b> לעיל קאי וה\"ק וקומץ המנחה שקמצו זר ועלה ירד כאילו לא נתקדש כלל אע\"פ שזה פסול וזה פסול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הזר ואחד שאר הפסולים.</b> הכי משמע משום דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו אם עלו ירדו וכו' עד אם עלו ירדו.</b> משנה בפרק המזבח מקדש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומץ שמיצה שמנו על העצם וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג) בעיא דלא איפשיטא, ורש״י והראב״ד גורסים על העצים ומפרשים אותה בענין אחר וז״ל ההשגות א״א בנוסחא שלנו שמנו על העצים ומה שפירש וכו' עד וזה הבעיא במנחות פ' הקומץ. וז״ל הגמרא בעא רבא קומץ שמיצה שמנו על העצם מהו חיבורי עולים כעולים דמו או לאו כעולים דמו ומפרשה רבינו לענין ירד אם יחזיר ולא איפשיטא ופסק רבינו דיחזיר משום דמספיקא לא מזלזלינן בקדשים שלא להעלותם שמא הדין נותן להעלותם. ומה שהקשה הראב״ד שדבר הלמד מענינו הוא וכו' וחתם דבריו וזו הבעיא במנחות פ' הקומץ כלומר תדע שאין בעיא זו ענין עליה וירידה שהרי היא במנחות פרק הקומץ דמיירי בענין חסרון הקומץ או שמנו ואלו היתה ענין לירידה ועליה בזבחים פ' המזבח מקדש ה״ל לאתויי. ואני אומר שאע״פ שטענה זו טענה היא מ״מ אינה מכרחת ולפי גירסת רבינו הוצרך לפרש כמו שפירשה ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר״י ור״ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח הפנימי מקדש פסולים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> בפרק שני דזבחים (דף כ\"ז:) ויהיבו טעמא בגמרא משום דמזבח הפנימי כלי שרת ופירש\"י שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן: \n",
+                "<b>כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו וכו'.</b> משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפדה לעולם.</b> משנה בריש פרק המנחות (דף ק'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כלי הלח מקדשות את היבש וכו'.</b> משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במדות הלח ויבש וכו' אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש.</b> מימרא דשמואל שם ופ\"ק דמנחות (דף ח':): \n",
+                "<b>כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב.</b> בר\"פ בתרא דכריתות (דף כ\"ג) תנן אשם תלוי שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש.</b> מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא מדעת.</b> מימרא דר\"י פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ״ש ואין מקדשין אלא מתוכן.</b> מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין אלא שלימים ניקבו אם עושים מעין מלאכתן שהיו עושים והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין אלא מליאים.</b> מימרא דשמואל שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותם וכו'.</b> שם ופ\"ק דמנחות (דף ח') מימרא דר\"י וברייתא שניהם מליאים אין מליאים אלא שלימים וכו' א\"ר יוסי אימתי בזמן שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קידש ופירוש מלאים פירש\"י שיש בהם שיעור הצריך לאותו דבר ואין דעתו להוסיף פירש שאין דעתו להשלים השיעור. ומדברי רש\"י נראה שיש בנוסחא דידן בגמרא חסרון לשון המדבר בענין המדות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אין [דעתו] למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ז') בעא מיניה מר\"י כלי שרת מהו שיקדשו פסולים (ופירש\"י) כגון אם קמץ זר ונתן בכלי ויש לדקדק שדין זה סותר מ\"ש לעיל בפ' זה כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. ושמא י\"ל דשאני בין דם לשאר דברים ועי\"ל שלמד כן מדאמרינן בס\"פ המזבח (דף פ\"ח) אין כלי הלח מקדשים את היבש אמר רב אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שרת מקדשין שלא בזמנן כו'.</b> בס״פ שתי הלחם (מנחות דף ק'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כג)</small> מזבח שנפגם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו וכו'.</b> בפ' קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים והכי א״ר [שמעון] ברבי משום רבי ישמעאל בר' יוסי ומייתי לה מדכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכו' ור״י אמר אחד זה ואחד זה פסולים במאי קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינם נדחים ור״י סבר ב״ח נדחים. ופירש״י שנשחטו שם בעזרה כשהוא שלם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. אחד זה ואחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולים. ופסק רבינו כרב ונתבאר בפט״ו מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כו'.</b> שם אהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולים פריך נבנה דחויים מעיקרא נינהו כלומר וכשרים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין אוכלים קדשים והמזבח פגום וכו'.</b> שם (דף ס') א\"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנ\"ל ת\"ל קדש קדשים קדשים קלים מנין אמר אביי אתיא מדרשא דר' יוסי וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולד חטאת ותמורת חטאת וכו'.</b> משנה רפ\"ד דתמורה (דף כ\"א:) ופ\"ג דמעילה (דף י':). \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה\"ז ספק וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד הן מתות וכו'.</b> פ\"ק דע\"ז ופ\"ד דנזיר (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו.</b> ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח) ופ\"ב דבכורות (דף ט\"ז): \n",
+                "<b>אין כל הדברים אמורים וכו' עד ואין כל ישראל מתים.</b> בפרק שני דתמורה (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר ושעיר של יום הכפורים וכו'.</b> בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר' אלעזר בר״ש דסתם מתני' כוותיה ובפירקא קמא דשבועות (דף י״ב) מייתי לה וגריס ר' אלעזר ור״ש ולפי גירסא זו פסק כוותייהו משום דרבים נינהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא יקרבו עצמם נדבה וכו'.</b> בפ\"ק דשבועות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו ואבדה וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) איפליגו ר' ורבנן בנמצאת קודם כפרה דלרבי תמות ולרבנן תרעה וידוע דהלכה כרבנן ואמר רב הונא אמר רב (דף כ\"ג) הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וכו' ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ופירש\"י שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת לי' מינה ואפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה עכ\"ל. ואע\"ג דר' אבא פליג ארב הונא פסק רבינו כרב הונא משום דמסתבר טעמיה ועוד דאתיא ליה סתם מתני' כדברי הכל: \n",
+                "<b>היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ד) תניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ר' אלעזר בר\"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כר' אלעזר בר\"ש וצריך טעם למה פסק כיחידאה ואפשר שטעמו משום דבגמרא העמידו ברייתא דאין מרגילין כראב\"ש ושקלו וטרו אמוראי בטעמא. ויותר נראה לומר שפסק כרבנן ויש חסרון בדברי רבינו וכך צריך להגיה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה: \n",
+                "<b>היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש חטאתו ואבדה וכו'.</b> מימרא דר' זירא פ' התודה (מנחות דף פ':) ואע״ג דאביי פליג עליה פסק רבינו כר' זירא וצריך טעם למה מאחר דאביי בתרא הוא, ואפשר שטעמו משום דאמאי דאמר התם רבא הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה וכו' א״ר זירא וכן לענין חטאות הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' וכיון דר״ז בשיטת רבא אמרה פסק כמותו ולא חש לדאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שתי חטאות וכו'.</b> פרק כיצד מערימין (תמורה כ\"ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב והשניה תרעה וכו'.</b> פרק ולד חטאת (שם כ״ד) ופרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'.</b> מימרא דר״י פרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו ועברה שנתה וכו'.</b> מימרא דר\"ל רפ\"ד דתמורה. \n",
+                "<b>מ\"ש וכן הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת.</b> משנה בספ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חטאת שאבדה וכו'.</b> ברפ\"ד דתמורה תנן ולד חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וכו' ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ובגמרא אמר ר\"ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות ורועה. ופירש\"י רועה עד שתסתאב. תנן שעברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא ופירש\"י תיובתא דר\"ל דפסיק ואמר רועה ומשמע אפי' כפרו הבעלים. ואסיקנא הכי קתני עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אחר שכיפרו הבעלים מתה קודם שכיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ופירש\"י עברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אמר ר\"ל דאפי' כיפרו אח\"כ רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא. ונראה שיש ייתור לשון בדברי רבינו וצריך למוחקו וכך צריך להגיה כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה גנובה או גזולה וכו'.</b> מימרא דאביי שם: \n",
+                "<b>היתה עיקר אבידתה בלילה אע\"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבדה ממנו ולא מן הרועה וכו'.</b> מימרא דרב פפא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה.</b> בפ' שלישי דתמורה (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אבודה ממנו ומן הרועה וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה נחבאת אחורי הדלת.</b> שם ה\"ד אבודה א\"ר אושעיא אפילו אחת בעדרו וכו' ור\"י אמר אחורי הדלת הוא דליכא דקא חזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה וכ\"ש אבראי דלא קחזי לה תיקו. ופסק רבינו כר\"י ונראה שהוא מפרש אבראי בסתר המדרגה ומספק פסק לחומרא. ורש\"י פירש בע\"א: \n",
+                "<b>היתה בשדה או באגם וכו'.</b> אפשר שרבינו מפרש שגם זה בכלל אבראי שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השולח חטאתו ממדינת הים וכו'.</b> משנה בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בחטאת העוף וכו'.</b> שם בגמרא (כ\"ח:) והא בעי סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים רב פפא אמר בחטאת העוף: \n",
+                "<b>אבל אשם ודאי שמתו בעליו וכו'.</b> משנה פ\"ג דתמורה (דף כ\"א ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל שבחטאת תמות באשם ירעה וכו'.</b> ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר.</b> שם ופ״ק דמנחות (דף ד') ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ג) [ובזבחים פ״א (דף ה':)] אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא ופירש״י שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב״ד הוציאו וירעה ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה. ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא [אשם] הוא בהוייתו יהא. ובפסחים פרק אלו דברים מסיק עלה לא תימא ששחטו סתם [כשר לשום עולה] אלא אימא שחטו לשום עולה כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולמה לא יקרב בעצמו לכתחלה וכו'.</b> בפסחים פ' אלו דברים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש נקבה לאשמו וכו' עד ויפלו דמיה לנדבה.</b> משנה בפ\"ג דתמורה (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ולדה.</b> שם אהא דתנן דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר\"א אומר הוא עצמו יקרב עולה א\"ר יוסי בר חנינא מודה ר\"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכו'.</b> שם ת\"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וכו' עד ראב\"ע אומר תור או בן יונה. ופירש\"י לפסחו ולאשמו לא מצינו אשם ופסח נקבה וכו' עד דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשים א\"א אין דבריו מחוורים שכל אותם דברים וכו' עד לפרושי טעמא דר\"ש באשם. ואיני יודע איך נתפייס הראב\"ד ביישוב השגה זו במ\"ש ואולי מפני שאמר רבינו אין אני רואה דבריו של ר\"ש בפסח וכו' שאילו היה רבינו פוסק במפריש נקבה לאשם תמכר כר\"ש היו טענות אלו טענות אבל מאחר שרבינו פוסק בה שתרעה וכרבנן אין טענות אלו טענות דה\"ל כמזכי שטרא לבי תרי. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו הוא מדאמרינן אלא מעתה כהן גדול שהקדיש פרה לפרו תקדש יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש א\"נ נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדש משמע דפשיטא ליה לגמרא בכל הני דלא קדש לדברי הכל ואע\"ג דבמקריב נקבה לאשם סבר ת\"ק דתרעה בהני דחטאת נינהו סבר דלא קדשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'.</b> בכריתות רפ\"ו (דף כ\"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר\"מ וחכ\"א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר\"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר\"מ ורבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפרישו אפי' ע\"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה.</b> שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים [לר\"מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ\"ט ע\"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרי' לבו נוקפו אבל היכא דע\"פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו' בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר\"י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופסק רבינו כר\"י לגבי רב ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו יפלו דמיו לנדבה.</b> כלומר אחר שרעה עד שנסתאב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם ודאי אינו כן וכו' עד הבשר יצא לבית השריפה.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב באשם תלוי וכו'.</b> שם א\"ר ששת דמודה ר\"מ בהא [ויהיב טעמא] משום דכיון דאפריש תרי סבר אי מירכס חד מיכפרנא באידך וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה כו' גמר והקדישו ופירש\"י לאחריות שאם יאבד האחד יקריב לחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האשמות שבתורה באים בני שתים וכו'.</b> משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף צ':) ופירש רש\"י ובאים בכסף שקלים (כדיליף בפרק דם שחיטה) דכתיב בערכך כסף שקלים באשם מעילות ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בג\"ש בערכך בערכך ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל וכו'. חוץ מאשם נזיר. דכתיב כבש בן שנתו ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא: \n",
+                "<b>אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומה שכתב מפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.</b> בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) יליף מקרא דאשם תלוי בכסף שקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוזלו אילים וכו'.</b> בסוף כריתות (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע וכו'.</b> שם איבעיא להו אדם מתכפר בשבח הקדש או לא ואסיקנא x ת\"ש בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: \n",
+                "<b>היה בשעת הפרשה יפה שתים וכו'.</b> תוספתא בסוף כריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחים כמו שביארנו.</b> בפט\"ו ממעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש שתי סלעים לאשם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים וכו' עד ויצא לבית השריפה.</b> [בתוספתא דזבחים פ״ק] ובפ' התכלת (מנחות דף מ״ח:): \n",
+                "<b>זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם וכו'.</b> בתוספתא דזבחים פ\"ק שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולת נזיר עולת יולדת וכו'.</b> בתוספתא דזבחים פ\"ק אלא שכתוב שם שלא עלו לבעלים לשם חובה ולא ידעתי למה השמיטוxx. \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מעות לחטאתו וכו'.</b> משנה בכמה מקומות מהם פרק ד' דנזיר (דף כ\"ד) ופרק ג' דמעילה (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש מעות לחטאתו ואבדו וכו' עד ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה.</b> הכל משנה בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפריש שני צבורי מעות לאחריות וכו'.</b> מימרא דר' אמי שם (דף כ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ב דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש שתים או דמי שתים וכו'.</b> שם הפריש ב' וסבור שהוא חייב ב' ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השניה מה את עביד לה אלא רועה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשאר יפלו לנדבה,</b> אדמי שתים קאי כפשטיה ואשתים היינו לומר רועה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעות בידו או וכו'. x</b> שם במשנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה שאביא מהם חטאתי שוין שהמותר חולין ופירושה מבואר דכשאומר שאביא מהם חטאתי לא הקדיש אלא מה שצריך מהם לחטאתו בלבד ורבינו כתב סיפא והשמיט רישא אלו לחטאתי ולא ידעתי למה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט.</b> שם בירושלמי לגבי שקלים חילקו בין מכניס פרוטרוט לאומר אלו לשקלי ורבינו שהשוה אותם לענין שאביא מהם חטאתי צ\"ע מהיכא יליף לה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שנ\"ל שהדבר ק\"ו בשאר הקרבנות.</b> כ' הראב\"ד א\"א אני אין לי אלא קרבן חובה וכו'. ואני בעניי נ\"ל שי\"ל דאפי' בעולה ושלמים כל שאמר שאביא מהם משמע שלא התנדב כל אותם הדמים דלשון שאביא מהם מורה שלא הקדיש מהם אלא כדי עולה ושלמים בלבד ומה ששנינו מותר עולה לעולה מותר שלמי' לשלמי' אינו אלא באומר הרי אלו לעולה או לשלמים אבל אם אמר שאביא מהם עולה או שלמים דינו כאומר שאביא מהם חטאתי או אשמי שלא הקדיש מהם אלא כדי אותו קרבן שאמר בין שהוא חובה בין שהוא נדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות למנחת חוטא וכו'.</b> בפירקא בתרא דמנחות (דף ק\"ח): \n",
+                "<b>וכן מותר לחמי תודה.</b> בפ\"ב דשקלים ירוש' מותר לחמו של נזיר ירקב א\"ר יוסי ויאות להקריבו בפ\"ע אי אתה יכול שאין לך לחם קרב בפ\"ע להקריבו עם נזירות אחרת אי אתה יכול שאין לך נזירות באה בלא לחם לפום כן איצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכים א\"ר יוסי בר ביבין מותר נסכים קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מותר לחמי תודה.</b> נראה שהוא נלמד מדין מותר לחמו של נזיר שהטעם בשניהם שוה: \n",
+                "<b>כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין וכו' עד מותר נזיר לאותו נזיר.</b> הכל משנה במס' שקלים פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה וכו'. מה שכתב רבינו שאם הפריש מעות לחטאת בהמה והעני מביא תחתיהן עוף וכו' עד שאין לעוף פדיון.</b> הכל משנה בסוף כריתות ומתוך שנראה דמתני' דשקלים ומתני' דסוף כריתות (דף כ\"ז:) קשו אהדדי תירץ רבינו דמתני' דשקלים בחטאת קבועה ומתני' דסוף כריתות בקרבן עולה ויורד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהם וכו' עד שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״א) ובסוף כריתות (דף כ״ח) אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. פי' בלקיחת הבעלים כשקנאם אמר זה לחטאתי וזה לעולתי אבל אם קנה שנים לחובתו ואחר זמן אמר זה לחטאתי וזה לעולתי לא הוקבעו ויכול לשנותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם וכו'.</b> הוא ע\"פ מה ששנינו בפ' ולד חטאת וכתבו רבינו בפ' זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה מחוייב וכו' רצה להביא בהם חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא x</b> תוספתא בפ\"ק דמעילה אלא שאינה מכוונת בלשון רבינו וזה לשון הראב\"ד א\"א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף וכו' עד אמאי ילכו לים המלח. ומ\"ש שהוא בגמ' נזיר הוא בפ\"ד (דף כ\"ו) מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח ורבינו גורס יביא. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד מסתבר דהכי הוא וכו' כלומר הוא משיג על גירסת רבינו שאם רצה להביא מהם חטאת או עולה יביא וא\"כ למה כשמת ילכו לים המלח מ\"ש ממה שנתבאר בסמוך גבי הפריש מעות לקינין סתם ומת שיפלו לנדבה מפני שהם ראויים לבא כולם עולה. ואפשר שגירסת רבינו רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת בהמה לא יביא והטעם מבואר דלא שביק איניש מלהביא מה שהיה חייב מקודם ומביא מה שנתחייב אח\"כ וכ\"ש בהיות מה שנתחייב תחלה חטאת ומה שנתחייב אח\"כ עולה. ומ\"ש הראב\"ד בשם התוספתא שאם מת יפלו המעות לנדבה מפני שכולם ראויים לבא עולה. הוא בפ\"ק דמעילה ומסיים בה מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהם וקשה עליו וגם על התוספתא למה אם רצה להביא בהם עולת העוף לא יביא מ\"ש ממ\"ש בסמוך שאפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות ולוקח בכל חטאת או עולה. ונראה שמפני שהרגיש הראב\"ד בקושיא זו כתב והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמרא כלומר אע\"פ שגם על התוספתא קשה למה לא יביא עולה מ\"מ היא מתוקנת יותר מהגמרא מפני שעל הגמ' קשה מינה ובה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הזבחים שנתערב וכו'.</b> משנה ריש פרק התערובות (דף ע':). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הקריב הורצה.</b> שם אמר רבא אי אקריב ארצי ואותבוה ממתני' דקינין ואוקמוה ההיא מתניתין כמאן דאמר בעלי חיים אין נדחים. וכבר נתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות דהלכה כמאן דאר אין בעלי חיים נדחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב בהם אחד וכו'.</b> עד שהרי דמי חולין הם. משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתערב שור הקדש בשוורים.</b> בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ח:) שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכלם ימכרו לצרכי עולות ודמיהם חולין, ודבר פשוט דלדוגמא נקט עולות כלומר אם היה אותו שור עולה ומינה נילף שאם היה מין זבח אחר ימכרו לצרכי אותו המין וכן מפורש בתוספתא בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>נתערבו קדשים בקדשים וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בקרבנות נשים וכו'.</b> שם מימרא דרב יוסף (דף ע\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו מין בשאינו מינו וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שאין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן.</b> נתבאר בפ\"י ממעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים וכו'.</b> תוספתא בפ\"ח ממס' זבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שנתערבה וכו'.</b> תוספתא פרק ח' דזבחים אלא ששם כתוב שנתערבה באחת מכל הזבחים: \n",
+                "<b>ואם קדם והקריב וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם נתערבו וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל איני יודע טעם למיתה זו או להולכת מעות לים המלח כי כבר נתבאר שלא קבלו ההלכה שחטאת מתה אלא באבודה דוקא לא בגנובה. ואפשר היה לומר דנתערבה הוי אבידה טפי מגניבה וכאשר הוזכר פ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בדעת ר' אושעיא שאפילו נתערבה אחת באחת הויא אבודה ואפי' בדברי ר\"י שאמרו שם אבל אבראי כתב רש\"י שהלכה ונתערבה. אלא שאין נראה כן דעת רבינו כלל כי דברי הבעיא דבעי אליבא דר\"י פי' באבודה ומשום שמא יש אחד שרואה אותה ולא הזכיר נתערבה או שסובר דאביי דאמר נקטינן אבודה ולא גזולה פליג או שר\"י חולק וסובר שאין תערובת אבודה אלא אחורי הדלת וכאשר כתב רש\"י בצד אחד מהבעיא דבעדר כיון דחזו לכולהו אף על פי שאינה ניכרת אינה אבודה ופסק כר\"י כיון דבעי אליביה ואם כן מיתה זו כאן למה כיון דאפשר ברעיה וצל\"ע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה שנתערבה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד תודה שנתערבה א\"א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה עכ\"ל. ואסיפא דמלתא קאי דקתני נתערבה באיל נזיר שניהם יקרבו וכו' ומשיג על רבינו שמאחר שכל אחד מהם ספק איל נזיר צריך ליקח מכל אחד מהם זרוע בשלה ואינו נאכל אלא לכהנים ובני ביתם ונמצא שממעט באכילת זרוע של תודה שדינה ליאכל לכל אדם. ואני אומר שאם השגה זו השגה אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויביא בדמי היפה א\"א אינה טעונה לחם עכ\"ל. ונ\"ל שהשגה זו היא על \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם נתערבה התודה בשאר זבחים וכו' ויביא בדמי היפה</b> תודה אחרת וכתב על זה שאינה טעונה לחם וכ\"נ מדברי התוספתא ורבינו שלא הזכירו כאן לחם וצריך טעם למה לא יביא לחם בשביל התודה כשם שהוא מביא בנתערבה בתמורתה שאע\"פ שאין התמורה טעונה לחם מביא לחם בשביל התודה. ונ\"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני אע\"פ שקרבה תודתו דהשתא כיון דקרבה תודתו שוב אין כאן לחם. ומכל מקום תמיהא לי דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך הראב\"ד לכתבו ושמא י\"ל דאתא לאשמועינן דבבא זו אע\"פ שנראה ששוה סיפא דידה לרישא דידה אינם שוים לגמרי דרישא דנתערבה בשאר זבחים יביא עמה לחם וסיפא דקרבה תודתו לא יביא עמה לחם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו'.</b> בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ\"ח) תנן הפסח שנתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ובגמרא והא קא מייתי קדשים לבית הפיסול וכו' ורבנן היכי עבדינן אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימא כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי ואכיל להו בתורת בכור בעל מום. ופירש רש\"י ורבנן דאמרי אין מביאין (קדשים לבית הפיסול) היכי עבדי לפסח שנתערבה בבכורות בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהם אותם קרבנות וכו' אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון. ממתין עד שיוממו ויביא בהמה שמינה כיפה שבהם ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בכור שנתערב ויאכלו כבכור א\"א והבכור בעל מום וכו'. ואני תמה על מה שהשיג על רבינו בכור בעל מום אי זו אכילה חמורה יש בו שאין תלונתו על רבינו דרבינו לישנא דגמ' נקט דקאמר דאכיל להו בתורת בכור בעל מום כ\"ש שלפי האמת אין כאן תלונה כלל שהרי פירש רש\"י ואכיל להו לכל התערובת בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אינו נשחט באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא ואם היה מכיר בפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה עכ\"ל. ומ\"ש מה תיקן לבעל הפסח והיה צריך לפרש תיקונו. י\"ל שרבינו סמך על מ\"ש בפרק רביעי מקרבן פסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מעשר וכו'.</b> בתוספתא דזבחים פרק שמיני: \n",
+                "<b>הבכור והמעשר שנתערבו וכו'.</b> שם ודלא כר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שאר קדשים וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם שנתערבה וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"ה:) וכרבנן דפליגי ארבי שמעון. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם קדם והקריב אשמו שניהם יפלו לנדבה.</b> תוספתא פרק ח' דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקדשים אפשר וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אלו המתערבים וכו'.</b> שם אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואותביה ממתני' דקינים ושני הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחים הא כמאן דאמר אינם נדחים וכיון דפסק רבינו כמאן דאמר בעלי חיים אינם נדחים כמו שנתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות ממילא קמה לה הלכתא דלא כרבא ואע\"ג דרבא בתרא הוא וה\"ל למיפסק כוותיה איכא למימר דאליבא דמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמרה וליה לא ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנמצאת מירושלים ועד וכו'.</b> בפ״ז דשקלים תנן בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ומסיק עלה ר״י ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה וכו' זכרים עולות דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואישתכח בן שנה ודילמא אשם מצורע הוא נזיר הוא לא שכיחי ודילמא פסח הוא פסח בזמנו מיזהר זהירי ביה ושלא בזמנו שלמים הוא ודילמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה״נ במומן מתאכלי וכו' נקבות זבחי שלמים דילמא תודה היא דמייתי תודה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודילמא חטאת היא חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ודילמא חטאת שעברה שנתה לא שכיח אשתכח בת שנתה מאי וכו' אמר אביי (בת שנתה) כחטאת (ודאי) כונסה לכיפה והיא מתה מאליה ומשמע מדברי רבינו דכי אמרינן דמייתי תודה היינו לומר דמייתי לה ומתנה עליה ואומר אם שלמים היא הריני מקריבה לשם שלמים ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה דתרווייהו קדשים קלים נינהו ומתנותיהם שוה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה עד חצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונסכיו משל צבור.</b> בפ\"י דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו קדשים בקדשים וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו במשנה בפרק התערובות שם: \n",
+                "<b>נתערבו בפסולי המוקדשין וכו'.</b> נלמד מדאיפליגו בפ' התערובות במשנה ר' אליעזר ורבנן באיברים שנתערבו באיברי בעלי מומין ופסק כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה וכו' עד ה\"ז ישרף בעזרה וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"א) פלוגתא דר\"א ופסק כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפילו אבר באלף איברים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתיכות קדשי קדשים וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ה ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתיכה של חטאת טמאה וכו' עד סוף הפרק.</b> ברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ\"א ע\"ב) ופירש רש\"י דטעמא דקתני לא יעלו משום דאפשר למכרן לכהן בהפסד מועט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הפסולים לעבודה שמלקו מליקתן פסולה וכו'.</b> משנה בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס\"ח) כל הפסולים שמלקו מליקתן פסולה ואינם מטמאות בבית הבליעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם מלק בלילה וכו' עד אלא דבר שהוא כשר למזבח.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש אבל הנרבע והמוקצה וכו' עד והרי אין פיסולן בקדש.</b> נלמד מהמשנה הנזכרת והוא מפורש בברייתא פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו במעשה הקרבנות.</b> בפ\"ז: \n",
+                "<b>חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה וכו' עד ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה.</b> בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ו) ודקדק רבינו לכתוב בחטאת העוף ושעשה הזייתה משום דאילו מליקתה בכ״מ כשירה כמו שמפורש שם ע״ב בגמ': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן וכו' עד שכל אלו פיסולן בקדש.</b> נלמד מהמשנה שהזכרתי בר\"פ זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף הבאה וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>וכיצד תבא על הספק וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לנו חטאת בהמה על ספק וכו'.</b> ג\"ז פשוט. ומ\"כ שדקדק רבינו לכתוב כגון שהיתה ספק זבה או ספק יולדת מפני שאינן יכולות לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן ולכך התירו להן להביא ספק חולין לעזרה אבל ספק מטמא מקדש לא התירו לו להביא ספק חולין לעזרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף הבאה על הספק וכו'.</b> משנה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלק נודע לה שילדה ודאי תעשנה ודאי שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע. ובפרק המביא אשם תלוי (דף כ״ו:) אתמר עלה אמר רב מזה דמה וממצה דמה וכיפרה ומותרת באכילה ור״י אמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת ופירש״י האשה שהביאה וכו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה וכו' תניא כוותיה דר״י חטאת העוף הבאה על הספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה תצא לחולין או תמכר לחברתה אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע אם משנמלקה נודע לה שילדה אסורה ופסק כר״י ואע״ג דתני לוי כוותיה דרב ברייתא דתני סתם גמרא עדיפא מינה וגם מתניתין בפרק דם שחיטה דקתני אם עד שלא נמלקה וכו' כר״י דייקא דלרב ה״ל למיתני אם עד שלא הזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה ה\"ז תקבר.</b> משנה בפרק המביא אשם תלוי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חטאת העוף שנתערב בעולת העוף וכו'.</b> פ\"ק דקינים ופירש\"י אחד בריבוא ימותו כולם דבכל אחת איכא לספוקי שמא עולה היא ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה: \n",
+                "<b>בד\"א כשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> וכיצד דיניהם אם נתערבה חטאת בחובה זו הסתומה וכו'. וכן אם נתערבו עולה בחובה זו הסתומה וכו'.</b> שם ופירש\"י חובה קרי קן שלם של יולדת או של זבה והוא אחת חטאת ואחת עולה וכו' ואם פרידה המופרשת לחטאת מעורבת עם ב' קינים של חובה שהם סתומים ועתה חמש פרידים מעורבין יחד אין יכול לעשות אלא שתים חטאת שזהו מנין הכשר בשני קינין של חובה דאי עבד ג' חטאות שמא משני קינין עבד להו ולא מהמעורב בהם ומב' קינים אינו יכול לעשות רק ב' חטאות ולא מצי עביד אפי' אחת עולה שמא יקח החטאת המעורבת וכן עולה שנתערבה בחובה בקן סתומה אין כשר אלא שנתערבה זו בזו אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. ופירש\"י אבל חובה שנתערבה זו בזו קן סתומה של לידה שהוא אחד חטאת ואחד עולה ונתערבו השני פרידין בקן אחת סתומה של לידה או של זיבה מאשה אחרת מחצה כשר ומחצה פסול יכול להקריב שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת ולא יותר דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה וכן אם נתערבו הרבה קינים יחד יקריב חציו אחד חטאת ואחד עולה וחציו האחר פסולים והיינו כי נתערבו בשוה כדאמרינן אחת לזו ואחת לזו או שתים לזו ושתים לזו או שלש לזו ושלש לזו שיכול ליקח השלשה קינים אי זה שלש פרידים שירצה אי זה לחטאת ואי זה לעולה אבל אחד לזו ושנים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. אם נתערבו קן חטאת סתומה של זיבה בשני קינים של לידה או בשלשה אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחת לחטאת ופרידה אחת לעולה אבל שתי עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שהוא מבורר תחלה ללידה אחת שאינו יכול להקריב ממנו רק אחת חטאת ואחת עולה וכן אם נתערבו כולם יחד האחת והשתים והשלש והעשר לא יוכל להקריבו רק קן אחד שני פרידים או עשר קינים במאה יקריב עשרים פרידים כמו שיכול לעשות מעשר קינים וזהו המועט כשר. בין משם אחד לידה ולידה משתי נשים בין שני שמות לידה וזיבה אפי' מאשה אחת כדמפרש (במתני') כיצד משם אחד. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה אומר כי מה שהקדים לומר אין כשר אלא מנין עולות שבחובה אינו אלא אם נתערבו קינים נדבה שהם עולות כולם בקיני חובה שחציין עולות וחציין חטאות אבל חובה שנתערבה בחובה וכו' שאם היו שוות אלו כנגד אלו יהא המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח באי זה צד שעשאן וכו' ויהיה שוה בזה כהן נמלך ר\"ל ששואל לאשה אי זה יעשה חטאת ואי זה יעשה עולה וכהן שאינו נמלך אלא שהדבר מסור לו אבל אם היה מנין אחת משתיהן יותר ממנין האחרת [הרי יש בזה חילוק והוא] שאם עשה הכל למעלה או למטה המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח וכו' ואם עשה החצי למעלה והחצי למטה וכו' המועט אז כשר ע\"מ שיהא נמלך ולא יהיה מסור לו לעשות עולה מה שירצה וחטאת מה שירצה הרי בעלת המנין המועט אומרת לו שזה המחצית שנעשה למעלה בו נבלעה עולה שלי לפי שהוא המועט והמחצית שעשית למטה בו נבלעה חטאת שלי לפי שהוא ג\"כ המועט ואני לא מסרתי הדבר אליך ולא הרשות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה חציין למטה וחציין למעלה אם אחר ששאל עשה כן המועט כשר וכו' זה הכלל כל שעשה הכהן מדעתו וכו'.</b> שם בפ\"ג בד\"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטן את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול ואת שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו עשה כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק את הקינים ולא יהו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה מחצה כשר מחצה פסול וכ\"מ שאי אתה יכול לחלוק את הקינין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר. ופירש המפרש בד\"א בכהן נמלך אפירקא קמא קאי והכי קאמר בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כלם וכן אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו דמועט כשר כל אלו הדינין בכהן נמלך כלומר לכתחלה נמלך הכהן איך משפטן אבל בכהן שאינו נמלך ועשה הכל מדעתו בדיעבד ועשה קן שלם למעלה לאשה אחת וכן קן שלם לאשה אחת הילכך כולם למעלה מחצה כשר עולות ומחצה פסול חטאות וכן למטה בענין זה וכן משמע בריש פרק התערובות דהאי בד\"א אפרקין קמא קאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה זה שהוציא מן הכלל הוא שב על הלכה רביעית מהפרק הראשון שאמר המועט כשר אמר שאין זה אלא בכהן נמלך אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל כהן שאינו נמלך אלא עושה לרצונו למעלה ולמטה כשר המרובה והוא מגיד מאי זה טעם יהיה כן ואמר שכל זמן שאפשר לחלק הכלל המעורב ואין מעופות האשה האחת בשני החצאין יחד הרי כשעשה חציין למטה וחציין למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לפי שאנו אומרים אפשר שעופות של אחת היו כולן למעלה או למטה שחציו לעולם כשר וזה אפשר לעולם כל זמן שיהיה מנין כנגד מנין (הנה הכל אפשר) לחלק בשני חצאין ומקריבין החצי למעלה והחצי למטה ושלא יהיו מקצת העופות שהקריבו למעלה ומקצת מה שהקריבו למטה משל אשה אחת ואז המחצית שנעשה באחד משני הצדדין וכל זמן שא\"א לחלק הכלל המעורב ולעשות חציו למעלה וחציו למטה אלא שעופות האחת כבר נעשה מהם למעלה ולמטה הרי הרוב כשר לפי שבעלת הרוב היא שנעשה מעופות שלה למעלה [ולמטה] בהכרח וא\"א זה אלא כשיהיה מנין זו יותר ממנין זו עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו עשה חציין למטה א\"א זה כתב בשביל שראה במשנה רפ\"ג וכו' עד וממעט בהשלמת חובתה. ונ\"ל להגיה ולכתוב במקום חבירותיה חבירתה כלומר אותה שנתערב קינים עמה. וטעם רבינו לחלק בין נמלך לשאינו נמלך נתכוון רבינו לבאר בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ואין דבריו מובנים לי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שלקחו קיניהם בעירוב וכו'.</b> שם בשם ר' יוסי. \n",
+                "<b>ומ״ש שאין הקינין מתפרשים וכו' כמו שביארנו.</b> הוא בפ״ה ושם נתבאר ואע״ג דבפ' בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) בעי לאורויי מהכא דרבי יוסי סבר יש ברירה ומוקי לה בשהתנו ורבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה וכיון שכן קשה על רבינו שהיה לו לומר דבשהתנו מיירי. וי״ל דאמרינן עלה א״ה מאי למימרא קמ״ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן ומפרש דהשתא דקמ״ל כדרב חסדא אין צריך להתנות אלא אע״ג דלא התנו כהתנו דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפני הכהן חטאות ועולות וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ' ג' דקינים חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול וכו' ואם תאמר והא תנן חטאת שנתערבה בעולה אפי' אחד בריבוא ימותו כולם. וי\"ל שאין כאן תערובת כלל אלא כל קן היה בפני עצמו וכל אחד הקריב בפני עצמו אלא שטעה הכהן בהקרבתן וכשהקריב חציין וחציין יודע היה ואח\"כ שכח ומסופק אם טעה אם לא. זה דעת רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו ג' צבורי עופות וכו'.</b> ג\"ז שם ופירש רבינו במשנה זו על דרך שכתבתי שפירש במשנה שקודם זו שלא היה כאן תערובת כלל וע\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר וכו'.</b> בפרק ב' דקינים וכתב רבינו שם דע כי (כל) מה שנאמר בכל הלכות אלו חזר אינו ר\"ל שחזר אותו העוף בעצמו לפי שכל זמן שיהא כן אין שם הפסד כל עיקר אבל ר\"ל כשאמר וחזר שמאחר שפרח לכת ראשונה והרי אפשר שהוא הראשון בעצמו שחזר לחבורתו או הוא עוף אחר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והשלישית יש לה שני עופות והרביעית יש לה ארבעה והחמישי' יש לה ששה והששית יש לה שמנה והשביעית יש לה י\"ב.</b> במשנה [שם] שנינו השלישית יש לה אחת הרביעית שתים החמישית יש לה שלש הששית יש לה ארבע השביעית שש. והענין דבמתני' נקט מנין הקינים וכל קן זוג אחד ורבינו נקט מנין הפרידין והיינו דנקט בלישניה עופות וע\"ד זה תקיש ותדין בשאר. וע\"ש בפירוש המשנה לרבינו ותמצא הכל מבואר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קן סתומה וקן מפורשת וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת מכאן ועולה וסתומה באמצע וכו' עד סוף הפרק.</b> שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ' ד' דקינים ואיתא בפרק חטאת העוף (זבחים ס\"ז:): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א כשהביאה וכו' עד ושתים למטה א\"א ולא ידע הכהן אי זה מין עשה למטה ואי זה מין עשה למעלה עכ\"ל. ואני אומר שזה פשוט הוא ובכלל לא ידע אי זה מהן עושה למעלה הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> פירשה נדרה ואמרה לכהן אלו לנדרי וכו' ויעשו השלשה למעלה.</b> תיבת השלשה צריך למחוק ולכתוב במקומה \n",
+                "<b>השנים וכן</b> מ\"ש \n",
+                "<b>אצל קבעה נדרה ואמרה אם אלד זכר וכו' שכבר עשה שנים למטה שהם חטאת</b> שש תיבות אלו נראה שהם שיבוש וצריך למוחקם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א כשהביאה הארבעה בתחלה וכו' עד וכן אם. א\"א דבריו מבולבלים וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל כתב רבינו במשנה ענין קבעה שפירשה (בשעת נדרה) מין פלוני ותביא אותו לכהן עם חובתה ועשה שתים למטה ושתים למעלה ולא ידע אם הנדר נעשה למעלה או למטה וגם היא נסתפק לה איזה משני המינים קבעה בו נדרה אם התורים או בני יונה וזה הוא ההפרש שיש בין קבעה לפירשה שפירשה הוא שתאמר בשעת הבאת נדרה וחובתה אלו לנדרי ואלו לחובתי וקבעה נדרה הוא שתאמר בשעת הנדר הרי עלי קן ממין פלוני והוא מדבר כאן במי שקבעה נדרה והביאה אותו ואח\"כ שכחה מאיזה מין קבעה אבל ודאי אצלה שהוא קבוע עכ\"ל בספר מוגה. ונראה שבבא זו מדברת שאינה יודעת אי זה מין הם הד' פרידים שנתנה לכהן אבל מ\"מ יודעת היא שהם מין אחד שאם יודעת אי זה מין הוא שנתנה א\"א להסתפק באי זה מין קבעתו שהרי נדרה נתנה. וזה נראה מוכרח וביארו רבינו במשנה וז\"ל וזה אם היו הארבעה מין אחד והיה ודאי אצלה שנתנה לכהן מין ולא ידעה מאי זה מין הוא גם כתב שאין אנו יודעים מאי זה מין הוא הארבעה שנולד בהם הספק ע\"כ. והוא מוכרח וע\"פ הקדמה זו הדבר ברור שלא נפטרה מספק נדרה כלל וצריכה להביא ד' לנדרה שתי תורים ושני בני יונה. אבל קשה טובא איך יספיק אחד לתשלום חובתה והרי אינה יודעת מאי זה מין היה החטאת ואם תביא תור שמא היה בן יונה או להפך וכבר נתבאר שצריך חטאת ועולה ממין אחד ובמשנה כתב ותביא גוזל אחד תור או בן יונה להשלים חובתה והצריכו תור או בן יונה לפי שאין אנו יודעים מאיזה מין היו הארבעה וכו'. ודברים אלו צריכים ביאור וכפי הכתוב בספרים שהגוזל הוא לעולה א\"א ליישבו שהרי גבי פירשה חייבת להביא כל החובה מספק לפי שאינה יודעת מאי זה מין היו העולות שתביא חטאתה מאותו המין ומה לי אם היו שני מינים או מין אחד ואינה יודעת אי זה מין היה הכל ספק אחד הוא. ואפשר לפרש כוונת רבינו ביודעת איזה מין נתנה לכהן אלא ששכחה באיזה מין קבעה נדרה וד\"מ נתנה תורים ונסתפקה שמא בני יונה פירשה ושלא כדין נתנה לכהן תורים ואם היו יודעים שמה שנתנה לנדרה נעשו למעלה לא היה נשאר עליה מספק נדרה אלא שני בני יונה ובהם נפטרה מנדרה ועתה שמא מה שנתנה לנדרה עשו למטה ונמצא כל ספיקה עליה לכך מביאה שתי תורים ושני בני יונה וכולם למעלה בספק נדרה ומחובתה תביא גוזל אחד כי מעולה אחת נפטרה בתורים ראשונים ממ\"נ אם שלמעלה היו נדרה הרי לא היתה צריכה להביא אלא שני בני יונה לתשלום נדרה ומהשני תורים שמביאה עתה אחד יעלה לחובתה והאחר פסול וצריכה חזרה לחטאת לתשלום חובתה ואינה צריכה יותר ואם שנים ראשונים היו נדרה הרי שלמעלה היו חובתה והרי נפטרה מהעולה בראשונים ונמצא לפי זה שממ\"נ צריכה להביא גוזל אחד לחטאת ממין הראשונים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו גוזל אחד למעלה.</b> מ\"כ שהוא טעות ובמשנה כתב בפירוש תביא תור ובן יונה ותעשה חטאת ממ\"נ והוא הנשאר מחובתה. והשתא דאתינא להכי שהכרחתי שהאחד הוא חטאת י\"ל שתקריב מאיזה מין שתרצה ויוצאה ממ\"נ שאם תביא תור כשר ממ\"נ אם הראשונים היו תורים א\"כ הנדר היו תורים ואם קרבו למעלה הרי נפטרה והשתי תורים אחרונים יעלה אחד מהם לחובתה והרי תור לחטאת ויצאה ידי חובתה ואם קרבו למטה הרי יצאה מידי עולת חובה באחד מתורים ראשונים של מעלה ותורים שניים לנדרה והרי תור לחטאת ואם היו בני יונה א\"כ הנדר היה בני יונה ובבני יונה אחרונים ממ\"נ יצאה ונמצא תורים שניים עולה אחד מהם לחובתה וכן כשמביאה בני יונה יוצאה ממ\"נ על הדרך שנתבאר כי ידוע כי מין שהביאה נדרה. ובהשגות א\"א דבריו מבולבלים וכו'. ובודאי כי הלשון סתום ומוטעה כאשר הכרחתי ולא פירשה איזה מין נתנה לכהן וצריך לתקן כאשר כתבתי וילמוד סתום אשר כאן ממפורש במשנה. וכתב עוד אבל וכו'. טעם בבא זה מבואר שכיון שהראשונים שני מינים ואינו יודע מה עשה למעלה ומה עשה למטה א\"א שיועיל דבר לנדרה כי שמא נדרה קרב למטה ולא לחובתה כי אינו יודע איזה מין למעלה ואיזה למטה ואנן בעינן עולה וחטאת מין אחד ולכך מביאה הכל. וצריך לדעת כי גם בבא של קבעה מיירי לשיטת רבינו כשפירשה אלו לנדרי דאל\"כ איך שייך לומר ולא ידע איזו עשה וכו' כיון שהכל מין אחד מה שייך לומר כן גם אין שייך לומר שמא הנדר עשה למטה שכתב במשנה אלא דודאי היא ייחדה אשר לנדרה אלא שלא אמרה כן לכהן כמו בפירשה והיא שכחה ומ\"מ בשנים שמביא מקריב סתם ולכך שייך ממ\"נ שנתבאר. ואפשר שלא ידע שכתב רבינו מפני בבת שני מינים נקט לה ולעולם לא ייחדה. אלא שלשון המשנה אינו מוכיח כן גם הענין נראה שהוא כאשר כתבתי: \n",
+                "<b>וכתב</b> \n",
+                "<b>עוד וכן אם נתנתם וכו'.</b> טעם בבא זו מבואר כי לא עולה לה דבר מחמת הספק לכך תביא כל חיובה וחלוקה זו לא הוזכרה במשנה אמנם אמרו שם נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה ועשה הכהן ואין ידוע מה עשה צריכה להביא ד' פרידים לנדרה ושתים לחובתה וחטאת א' בן עזאי אומר שתי חטאות והוקשה לרבינו חטאת זה למה כיון שהביאה כל חובתה ולכך פירשה דקבעה גם חובתה ולא ידעה מה קבעה ולפ\"ז הוצרך להוסיף כבש אע\"פ שלא הוזכר שכיון שקבעה ולא ידעה מה קבעה מביאה קן מאיזה מין שתרצה וכבש ופרידה וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה תפטר בקן מאיזו מין שתרצה ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ששני פרידין שבהן צריך שיהיו ממין אחד</b> נלמד בספרא מדכתיב שתי תורים וכו' אחת לעולה ואחת לחטאת ממין שיביא עולה יביא חטאת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהן ספק.</b> פשוט הוא בסוף תמורה (דף ל\"ד) חטאת העוף הבאה על הספק תשרף: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המנחות שקמצן אחד מהפסולים לעבודה הרי הן פסולים.</b> משנה בפ\"ק דמנחות (דף ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם לקט הלבונה פסל אע\"פ שלא קמץ.</b> ברפ\"ב (דף י\"ג:) מימרא דר' ינאי ופירש\"י ליקוט לבונה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט [הלבונה] מעל הסולת ומקטירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ הכשר ונתן לפסול וכו'.</b> בפ״ג דזבחים (דף ל״ב) תנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש ופריך בגמרא (דף ל״ד:) ולהוי דחוי ואסיקנא כל שבידו לא הוי דחוי ומדין זבחים יש ללמוד למנחות. וא״ת אמאי לא תנא רבינו בהו תקנתא כדתנן במתני' שכתבתי בסמוך לענין קבלת דם. וי״ל משום דאיתא בתוספתא דמנחות פ״ה קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכו' קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכו' בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכו' דברי ר' אלעזר ור״ש וחכ״א קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול פסלתו מתנתו קמץ בימינו ונתן לשמאלו פסלתו מתנתו וידוע דהלכה כחכמים. ואם תאמר ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם וי״ל דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) מייתי מאי דתני בהאי תוספתא וחכ״א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו וקאמר עלה בגמ' מ״ט משום דבעי לקדושי בכלי וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופירש רש״י פסלתו מתנתו (מה שנתן בשמאלו) ושוב אין לו תקנה בחזרה מאי טעמא משום דבעי לקדושי בכלי וכו' ואספו שפוסל עוד להקדישו בכלי דאי לא הוי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מיפסל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה שכשר אבל מאחר דבעי כלי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול.</b> משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דמנחות. ומה שצריך קמיצה בפנים איתיה בפ\"ק דמנחות. ופירוש בפנים כל העזרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו.</b> תוספתא פ\"ה דמנחות. מ\"כ מ\"ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה המנחה שלא בכלי שרת וכו'.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תניא חכמים אומרים קומץ טעון כלי שרת כיצד קמצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת: \n",
+                "<b>ומה שכתב או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה וכו'.</b> בפירקא קמא דמנחות (דף ע') אתמר בללה חוץ לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה ריש לקיש אמר כשירה וידוע דהלכה כרבי יוחנן ועוד דתניא כוותיה ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן אף על גב דבלילה כשרה בזר כיון דעשייתו בכלי היא אף על גב דכהונה לא בעיא קדושת פנים מיהת בעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות שיצק עליהם השמן פסול לעבודה וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח) תנן לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלק ולא הניף לא הגיש וכו' כשירה ובגמ' מאי לא יצק אילימא לא יצק כלל עיכובא כתיב בה אלא לא יצק כהן אלא זר אי הכי לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר הא לא בלל כלל פסולה והתנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין והוינן בה כי אין נבללין מאי הוי והא תנן לא בלל כשירה ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא לא יצק לא יצק כהן אלא זר לא בלל לא בלל כלל ובתר הכי אמרינן מתני' (דמכשיר יציקה בזר) דלא כר״ש (דאמר יציקה ובלילה ופתיתה ומליחה בעו כהן) מ״ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגיש או מניף. ומ\"ש ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת וכו'.</b> בפ' ראשון דמנחות (דף י\"א) תנן ריבה שמנה חיסר שמנה וכו' פסולה ובגמ' היכי דמי ריבה שמנה א\"ר אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחבירתה וכו' ר\"א לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דחולין ודחבירתה דפסיל אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה אימא לא ליפסיל קמ\"ל: \n",
+                "<b>חיסר לבונתה כשירה וכו'.</b> שם במשנה חיסר לבונתה פסולה ובגמ' ת\"ר חסרה ועמדה על קורט אחד פסולה על שני קורטים כשירה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר על קורט אחד כשירה פחות מכאן פסולה וכו' א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר דר\"מ סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף. ופירש\"י ר\"מ סתם מתני' דקתני חיסר לבונתה פסולה ופסק רבינו כר' יהודה וצריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני' ואפשר שטעמו משום דר\"י ור\"ש פליגי עליה והו\"ל ר\"מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ובפלוגתא דר\"י ור\"ש ידוע דהלכה כר\"י וא\"ת כיון דסתם רבי כר\"מ הוה ליה למיפסק כוותיה י\"ל דכיון דלא אשכחן בברייתא דפליגי אלא ר\"י ור\"ש טפי הוה עדיף לפרושי מתני' אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ש מלאוקומי לה בפלוגתא תליתאה ור\"י דאמר ג' מחלוקות בדבר בעא לדיוקי לישנא דחסר לבונתה דמשמע אפי' חיסר כל שהוא. ואינו מוכרח. ועוד דמדר\"י נשמע דס\"ל דהלכה כר\"י מדאמר ג' מחלוקות בדבר ר\"מ ור\"י ור\"ש בידוע דהלכה כר\"י לגבייהו דאל\"כ לא הל\"ל הכי אלא אמתני' דחיסר לבונתה הול\"ל א\"ר יוחנן אפילו חיסר כל שהוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריבה שמנה ולבונתה וכו'.</b> שם בגמרא אמתני' דחיסר לבונתה פסולה הא יתיר [כשירה והתניא יתיר] פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצים ומשמע לרבינו דכי אמר ר' אלעזר גבי ריבה שמנה כגון שהפריש לה שני לוגין שני לוגין דוקא קאמר ויגיד עליו רעו יתיר לבונתה דלא מיפסיל בפחות משני קמצים ולא כדפירש\"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין וכו' ולוקמה כגון דעריב ביה פורתא שמן דחול וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת חוטא שנתן עליה שמן וכו'.</b> בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ט:) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או על הקומץ שלה. ומ\"ש היתה שחוקה ה\"ז פסולה מספק וכו'.</b> שם בעא רבה בר רב הונא מר\"י נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא ובתר הכי אמרינן מאי הוי עלה אמר ר\"נ בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשירה וכו' ופירש\"י אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש\"מ בלקיטה תליא מילתא. ורבינו שכתב מספק צ\"ל דלא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר\"נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשויי עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן שמן על שיריה וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן משהו שמן ע\"ג כזית מן המנחה וכו' עד פסל עד שילקט.</b> שם א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה פסל מ\"ט לא ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא וא\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן כזית לבונה ע\"ג משהו מנחה פסל מ\"ט לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואיכא דאמרי א\"ר יצחק בר יוסף בעי ר' יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה מהו מי בעינן שימה כנתינה או לא תיקו. ופירש\"י בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיב אכילה וכל אכילה בכזית. עליה משמע דבמנחה בעינן כזית הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גבלה במים וקמץ כשירה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחה שקמצה פעמים כשירה וכו'.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תנן הקטיר קמצה פעמים כשירה ובגמרא אמר ריב״ל פעמים ולא פעמי פעמים ור״י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים מאי בינייהו א״ר זירא יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית ור״י סבר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ופסק כריב״ל לגבי ר״י כמו שכתבו התוס' בפ' בני העיר (מגילה דף כ״ז בד״ה כוותיה דרב פפי) ומשמע דלרבינו ה״פ ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ומשום הכי קתני מתני' הקטיר קומצה פעמים כלומר שהקטיר בכל פעם חצי קומץ דהיינו כזית כשירה אבל אם הקטיר קומצה בפעמי פעמים דהיינו שיקטיר בכל פעם פחות מכזית פסולה דאין הקטרה פחותה מכזית ולפי זה אם היה הקומץ גדול שיש בו כמה זיתים אפי' הקטירו בכמה פעמים כשירה והוא שלא יהא בכל קומץ פחות מכזית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקריב הקומץ בלא מלח פסולה וכו'.</b> הכי דרשינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ'): \n",
+                "<b>מנחה שחסרה וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ט') פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכתא כר\"י ועוד דהא איתותב ר\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התנדב קומץ לבונה בפ\"ע וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף י\"א:) מימרא דרב יצחק בר' יוסף אמר ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש שני קמצים למנחה אחת וכו' וכן אם הפריש ארבעה קמצים וכו'.</b> שם מימרא דרמי בר חמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומץ מנחה שנטמא וכו' יצא הקומץ חוץ לעזרה וכו'.</b> משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ו) נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה וכמדת ר' יהושע פסולה, ופירש\"י כמדת ר' אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין דם אע\"פ שאין בשר ה\"נ קומץ אע\"פ שאין שירים (בשיריה) כשירה להקטיר הקומץ. כמדת ר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר. ובגמרא אמר רב והוא שנטמאו כל שיריה אבל מקצת שיריה לא ואסיקנא דהוא הדין לנשרפו ואבדו. ובתוספתא פ\"ד דמנחות תניא דהוא הדין ליצאו חוץ לקלעים. ופירש\"י והוא שנטמאו כל שיריה הוא דאמר ר' יהושע דפסול להקטיר הקומץ וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הקטיר הורצה.</b> תוספתא בפרק ד' דמנחות: \n",
+                "<b>נשאר מעט מן השירים וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מחיצה מלמטה וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג כ״ד) איבעיא לן עשרון שחלקו והניחם בביסא מהו לקמוץ מזה על זה אמר רבא ת״ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קומץ אמר ליה אביי דילמא שני כלים ה״ד כגון קפיזא דקבא דאע״ג דעריבי מעילאי כיון דמפסקן מחיצתא דקפיזא מתתא. הא כלי אחד דומיא דשני כלים ה״ד כגון עריבת תרנגולים ואע״ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך. ונראה שרבינו מפרש כגון קפיזא דקבא היינו שהיתה מחיצה מלמטה והוא מעורב מלמעלה ולהכי קרי שני כלים ופסול כלומר והתם משום דמפסקי מחיצתא מתתא מיהא פסול אבל הכא דליכא מחיצה כלל אפשר דכשר וכגון עריבת התרנגולים היינו שהוא חלוק מלמעלה ומעורב מלמטה ולהאי קרי כלי אחד וכשר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חלק העשרון בכלי אחד וכו' לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר.</b> הטעם משום דכיון דהיא בעיא דלא איפשיטא ספיקא היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים.</b> נראה דיליף לה מהדין שכתב לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן וכו'.</b> בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש או דילמא דחזי ליה מקדש דלא חזי ליה לא מקדש [א״ל אינו מקדש] איני והא אמר ר' יוחנן לדברי האומר טפחים ומחצה כופל נמצא שולחן מקדש ט״ו טפח למעלה לדברי האומר טפחים כופל נמצא שלחן מקדש י״ב טפח למעלה א״ל אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל. ודברי רבינו באינו מקדש ליקרב וכו' כפירוש רש״י בפירוש ראשון שכתב הא דאמרינן אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדביק הקומץ לדופן הכלי וכו'.</b> בפ״ק דמנחות (דף י״א) ובר״פ הוציאו לו (יומא מ״ז:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו וכו' עד והרי החלקים אינן נוגעים זה בזה.</b> מימרא דרבא פרק שלישי דמנחות (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת וכו' עד הרי אלו כשירות.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו וכו' עד סוף הפרק.</b> הכל משנה שם (דף כ\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי הלחם ולחם הפנים וכו'.</b> תוספתא פ״ח דמנחות ואיתא בגמ' ס״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:) ת״ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו וכו' עד ויביא נסכים אחרים למלאותן.</b> תוספתא פרק רביעי דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה, ובגמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח מ״ט אמר קרא זבח ונסכים תנן נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אפי' תימא ר״א בר״ש כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך וכו' סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ונראה שרבינו מפרש דהכי פריך מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה ואם איתא דשחיטת הזבח מקדש את הנסכים ולא קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. ומשני לא דאיפסיל בזריקה דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הילכך אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכן פירש״י בלשון אחר. והראב״ד כתב על דברי רבינו נפסל מקבלה ואילך א״א זה כתב לר״א בר״ש דבעי שני דברים המתירים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמי אבל לרבי אפי' בשחיטה לחודה קדשו ליקרב עם זבח אחר עכ״ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שפירש\"י כמאן כרבי דאמר בפרק התכלת שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. שני המתירים כגון זריקה ושחיטה מקדשין הקרבן לקדושה. מעלים זה בלא זה והני שחיטה וזריקה מקדשים הם הנסכים וכיון דנסכים אלו הוקדשו בשחיטה אע\"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה וכו'. אפילו תימא ר' אלעזר דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן. הב\"ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך אח\"כ נפסל בזריקה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי להכי דנתקדשו שני המתירים בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי וזהו \n",
+                "<b>שכתב אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב</b> כלומר אם השחיטה היתה כתקנה אע\"פ שנפסל אח\"כ בקבלה או בזריקה קדשו הנסכים ליקרב. וזה מבואר בדברי רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד על רבינו זה כתב לר' אלעזר בר\"ש וכו' שהרי מבואר בדבריו שאינו פוסק אלא כרבי וכדפרישית. ואין לדחוק ולומר שטעמו מפני שהיה לו לרבינו לכתוב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח\"כ אם היה זבח אחר זבוח וכו' ומאחר שכתב נפסל מקבלה ואילך משמע ליה דנפסל אחר קבלה קאמר דהוה ליה שני דברים המתירים בכשרות שחיטה וקבלה ואח\"כ נשפך הדם וכר\"א בר\"ש שא\"א לפרש כן בדברי רבינו משום דהא זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטה לא אתי אלא כרבי דאילו לר\"א בר\"ש אינם מתקדשים עד שיעשה שני המתירים דהיינו שחיטה וזריקה בכשרות וכי שני אפילו תימא ר\"א בר\"ש קאי אאוקימתא דאוקימנא במתני' דאיפסיל בזריקה דאילו זעירי פשיטא דלא אתי כוותיה וא\"כ מאחר שרבינו פסקה לדזעירי שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח וכמבואר בדבריו עוד בפרק י\"ז גבי כבשי עצרת ע\"כ לומר שפסק כרבי ולא כר\"א בר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נפסל מקבלה ואילך</b> היינו לומר שנפסל בקבלה עצמה או באחת משאר עבודות שאחר קבלה ומה שלא כתב ואם לא נפסל בשחיטה מפני שהיה צריך להאריך ולכתוב עוד ואח\"כ נפסל בקבלה או באחת משאר עבודות. וליישב דברי הראב\"ד נראה לומר שהוא ז\"ל היה מפרש דכי שני אפי' תימא ר\"א בר\"ש לזעירי נמי קאי לומר דשפיר אתי כר\"א בר\"ש והא דלא אדכר זעירי אלא שחיטה משום דעיקר מילתיה אתא לאשמועינן דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא שצריך ג\"כ שחיטת הזבח וזעירי לא נחית נפשיה לפלוגתא דלכ\"ע צריך נמי שחיטת הזבח אלא לרבי בהכי סגי ולר' אלעזר בר\"ש צריך נמי קבלה ואף על גב דמייתי לה מדכתיב זבח ונסכים דמשמע דבשחיטה בלחוד סגי איכא למימר דלר' אלעזר בר\"ש כיון דגלי קרא דצריך שחיטה כיון דס\"ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה ממילא משמע דקבלה נמי צריך. כל זה לתת מקום לדברי הראב\"ד אבל דברי רבינו מבוארים שהם כרבי וכמו שנתבאר: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה.</b> הכי אמרינן בגמרא דמתני' הכי מיפרשא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו בד\"א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל (אם) אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בקרבן צבור וכו'</b> שם אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דלא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם אלא בקרבנות צבור.</b> בפרק קמא דזבחים (דף ו':) קרבנות צבור קאמרת שאני קרבנות צבור דלב ב\"ד מתנה עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' עד בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.</b> משנה וגמרא בפרק התודה (מנחות דף ע״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' עד שתיהם אינן טעונות לחם.</b> מימרא דרבא שם (דף פ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות לתודתו וכו' עד וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם.</b> תוספתא פ\"ח דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה וכו'.</b> בפרק התודה (מנחות דף פ') מימרא דרבי אבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש מעות לתודתו וכו'.</b> שם מימרא דרבא ומפרש טעמא משום דלחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי זה תודה וכו'.</b> שם תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א מה תקנה יש בזה וכו'. ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן היכי דמי אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי אחריות לא צריכא דאמר הרי זו ע\"כ. ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדרבי חייא לא נשארה עליו שום תלונה. ואין לומר שמשיג על רבינו שכתב אלא תרעה שלא נזכר בדברי רבי חייא ואם בא לומר שיש לה תקנה ברעייה הא לאו תקנה היא ואם היה רוצה לומר תקנה הל\"ל יביא אחרת ולחמה וכו' דמי הגיד לו שבא לומר תקנה שכל עצמו לא בא לומר אלא שלא תקרב זו לעולם וכדתני רבי חייא אין לה תקנה אלא שסיים לומר מה יעשה בה. גם אין לומר שסובר הראב\"ד שמה שאמר רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות.</b> ברייתא בסוף פרק קמא דמנחות (דף י\"ב:) ודייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ומוקי לה כר\"ע ואע\"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר' אליעזר היא דחייה בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ\"ש דמכשר בנטמאת שהציץ מרצה ומפרש לה רבינו בתודה דאף על גב דקרא דמייתי בגמרא בלחם הפנים כתיב ילפינן מיניה לתודה וגם במנחה כתיב הכי ולשון הגמ' שאמרו זריקה מועלת בתודה הוא דשייך. \n",
+                "<b>ומה שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצאה וכו' עד וממה שבפנים על מה שבחוץ.</b> הכל ברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ\"ו): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד תודה שנפרסה וכו'. א\"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה וכו'. תחלת דבריו דבר פשוט הוא נלמד מברייתא דפ' התכלת שהזכרתי בסמוך. ומ\"ש בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול וכו'. למדו הראב\"ד מהברייתא הנזכרת דקתני מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והלחם פסול וכו' מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והלחם פסול מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול ומשמע ליה להראב\"ד דכיון דנפרס לחמה ויצא ונטמא בחדא גוונא תננהו אין חילוק ביניהם וכיון דתניא בספ\"ק דמנחות שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות וע\"כ היינו בין שחיטה לזריקה כמו שנתבאר הוא הדין לנטמא אחת מן החלות או שיצאה ואע\"ג דבברייתא בספ\"ק דמנחות אהא דתניא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות דייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ואביי דייק הא נטמאת הנך כשירות אפשר דאכתי לא הוה שמיע להו ברייתא דפ' התכלת ורבינו לא נראה לו לומר דלא הוה שמיע להו ההיא ברייתא אע\"ג דשמיע להו ההיא ברייתא דייקי מהאי ברייתא דנפרס לחמה דוקא קתני ואע\"ג דברייתא דהתכלת תני להו בחד גוונא איכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'.</b> בפ' התודה (מנחות דף ע״ח:) פלוגתא דחזקיה ור״י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״א) ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף נ') ופסק רבינו כר״י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש מושך וכו'.</b> נתבאר בפ' התכלת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את התודה וכו'.</b> משנה וברייתא בפ' התודה (מנחות ע״ח:) ופירש רש״י חוץ לחומת בית פגי היינו לחומת הר הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה ונפסלה בשחיטתה וכו' קדש הלחם.</b> אע\"ג דאחר שנתפגל הביאה קדוש להפסל בטבול יום ובלינה דאין חייבים משום פגול ומשום נותר אלא הבשר שהותר שעה אחת קאמר קדש הלחם להתחייב עליו משום פגול. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הדין באיל נזיר וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלש מחשבות הן וכו'.</b> מתבאר והולך. \n",
+                "<b>ומה שכתב מחשבת שינוי השם וכו'.</b> בפרק קמא דזבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ובגמרא יליף מקראי דבפסח וחטאת פוסל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים</b> אע\"ג דכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת כשרים שלא לשמן כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה שפיר שייך למימר בהו שם פיסול. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה.</b> הוא ממה ששנינו בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ג) גבי פסח וחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן: \n",
+                "<b>מחשבת המקום כיצד וכו'.</b> מבואר במשנה פרק ב' דזבחים (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>מחשבת הזמן כיצד וכו' עד הרי הקרבן פגול.</b> מבואר שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח וכו'.</b> שם (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומ\"ש אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק על המזבח כהלכתו וכו'.</b> שם (דף כ\"ו כ\"ט). \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n",
+                "<b>אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו וכו' נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל וכו'.</b> משנה בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש והעוף בשני דברים וכו'.</b> משנה בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס״ד ס״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והמנחות הנקמצות בד' וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י\"ב) ובריש פ\"ב דמנחות [י\"ג] ובספ\"ק דזבחים (דף י\"ג:) מדמה ארבע עבודות אלו לארבע עבודות שבזבח דקומץ היינו שוחט. מוליך היינו מוליך. מקטיר היינו זורק. נותן בכלי דמי לקבלה. ופירש\"י קומץ דמי לשוחט שזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו וכו' כיצד המחשב בשעת שחיטה וכו' להניח דם הזבח או אימוריו למחר וכו' עד הזבח כשר.</b> משנה בפרק שלישי דזבחים (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה וכו' להניח קומצה או לבונתה למחר וכו'.</b> הוא נלמד מדין הזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דזבחים (דף י\"ד ט\"ו) אמר ר\"י הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואע\"ג דאמרינן התם דאותביה ר\"נ ואסיקנא בתיובתא משמע לרבינו דלא אותביה לעיקר מימריה אלא למאי דסיים בה אלמא לא אפשר לתקונה הוא דאותביה. וכן יש לדקדק ממה שפירש\"י תיובתא דעולא כלומר לעולא דאמר אלמא לא אפשר לתקונה הוא דמותבינן ולא למאי דאמר משום ר\"י הולכה ברגל לא שמה הולכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והמהלך במקום שא\"צ הרי זה הולכה וכו'. </b> בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג) תנן שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובהילוך ובזריקה ר\"ש מכשיר בהילוך וכו' ר\"א אומר המהלך במקום שהוא צריך להלך מחשבה פוסלת ובמקום שא\"צ להלך אין מחשבה פוסלת ואמרינן בגמ' (דף ט\"ו:) דלר\"א קבלו בפנים והוציאו לחוץ זהו הילוך שאין צריך הא חזר והכניסו הילוך שצריך להלוך הוא. ופרש\"י בפנים לצד המזבח והוציאו לחוץ כלומר ריחקו מהמזבח [הנך] חוץ ופנים כולהו בעזרה. ולת\"ק אפי' קבלו בפנים והוציאו לחוץ וחשב עליו בשעה שהוציאו לחוץ פוסלת וידוע דהלכה כת\"ק. והראב\"ד כתב כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הלכה א\"א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה עכ\"ל. וליישב דעת רבינו י\"ל שאין הכרח לומר דסוגיין כר' אלעזר דאע\"ג דאיפליגו אביי ורבא בפירוש מילתיה דר' אלעזר ורבנן לאו משום דס\"ל הלכה כר\"א אלא לפרושי מילתיה דת\"ק דמדר\"א נשמע לת\"ק. ודעת רבינו שלא כדברי רש\"י באי תניא תניא שרבינו מפרש דלתנא קמא הילוך פוסל בכל גוונא אפילו במקום שאינו צריך להלך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וכו'.</b> בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) א\"ר יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובגמ' (דף מ\"ז) מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר אליעזר בר' יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. ומשמע לרבינו דהלכה כמתני' ועוד דאמרינן התם בגמרא אמר אביי ר\"א בר' יוסי ור' אלעזר ורשב\"א כולהו ס\"ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכל כה\"ג ה\"ל שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין המחשבה [מועלת] וכו'.</b> מימרא דרבא בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו ע\"ב) ובמנחות (דף ה':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך כו' ואותו דם שקיבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל וכו'.</b> משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם חשב הפסול במחשבתו בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר.</b> הוא פט\"ו: \n",
+                "<b>לפיכך אם קיבל הדם כהן זה וכו' פסל הזבח כאילו עשאו לשמו וכו'.</b> נראה שהטעם שמאחר דשלא לשמו פסל בעלמא והכא לא פסל הוי כמי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע\"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מנין לו לרבינו זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדבר הראוי לעבודה כיצד וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ה':) איפליגו אמוראי במילתא ורבא דהוא בתרא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחר להתירה שאין המחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה במי שהוא ראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. ופירש\"י מנחת העומר של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו להתיר ולא משום קרבן אתיא וכו' והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה וכו'.</b> כן משמע בתוספתא דמנחות ספ\"ה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו לא מחוורא האי גירסא וכו' עד שקרב העומר והותר באכילה. ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פירוש זה וההכרע שכתב אינו כדאי לדחות גירסת רבינו ורש\"י דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר חדא שהיא של שעורים ועוד שאין עליה לבונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וכו'.</b> מבואר במימרא דרבא שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש קמץ את המנחה בחוץ וחשב וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים שאינם ראויים לאכילה וכו' עד דבר העומד לשריפה.</b> הוא הקדמה למה שיבא אח\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואלו שאינם ראויים לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת.</b> זה פשוט דלא מיקרי ראוי להקטרה אלא דבר הנקטר ע\"ג המזבח בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעור של בהמה כולו חוץ מעור x שתחת האליה הוא ראוי לאכילה.</b> בפרק שני דזבחים (דף כ\"א) אמרינן דעור שתחת האליה ראוי למאכל אדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המוראה</b> בפרק ג' דזבחים (דף ל\"ה) מני בברייתא מוראה בהדי הנך דאין מפגלין ולא מתפגלין מפני שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח. ומה שפירש בו רבינו שהוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אפשר שפירש כן מפני שהוא שם בברייתא סמוך לאלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העצמות והגידים והטלפים.</b> משנה שם בפרק ג' דזבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והנוצה של עוף.</b> משנה בפ\"ק דטהרות דאינה מצטרפת לטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והצפרניים והחרטום.</b> שם במשנה החרטום והצפרניים מטמאין ומיטמאים ומצטרפין ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ״א) מקשה חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון ופירש״י קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרניים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וראשי גפיים וראש הזנב.</b> גם זה שם וכת\"ק ולא כר' יוסי דאמר התם דמצטרפין לטומאה שכן מניחים בפטומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר וכו'.</b> נתבאר במ\"ש בסמוך דמוקי בגמרא הא דקתני צפרניים מצטרפים במקום שמובלעים בבשר משמע דראשי גפיים וראשי הזנב דקתני אינם מצטרפין אפי' במובלעין בבשר נמי קאמר דאינם מצטרפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המרק והתבלין והשליל והשיליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשטן וכו'.</b> משנה בפ' ג' דזבחים (דף ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומחשבין על דבר העומד לאיבוד או לשריפה.</b> בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n",
+                "<b>המחשב באחת מאותן ארבע העבודות וכו' עד הזבח כשר.</b> גם זה שם במשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד חשב לשתות מדם הזבח וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ז:) תניא השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים וכו'.</b> בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה) חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. וצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה\"ה אם חשב לשרפן למחר שהם כשרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב שיאכלו הטמאים וכו'.</b> בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ו ע\"ב) אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (כרת) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומשמע לרבינו דהא דקאמר ולא היא לא לדחויי דינא דרב חסדא אתמר אלא לדחויי סייעתא דאייתי רבא ואע\"ג דסייעתא אידחיא דינא לא אידחי מאחר דרב חסדא ורבינא בר שילא ורבא ס\"ל הכי וליכא מאן דפליג עלייהו. ויש סעד לזה מדאמר ר' ינאי זבחים (דף ל\"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פגול דכתיב יאכלו הכלבים ומי עדיפי כלבים מטמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> כלומר שהזבח מתפגל במחשבת חוץ לזמנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אכילה פחותה מכזית וכו' עד הזבח כשר.</b> משנה בפרק ג' דזבחים (דף כ\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכו' שאין אכילה והקטרה מצטרפין.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוציאו בלשון אכילה וכו' לשון אכילה אחד הוא.</b> שם בגמ' (דף ל\"א): \n",
+                "<b>חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וכו'.</b> מתבאר בספ\"ב דזבחים (דף ל\"א): \n",
+                "<b>חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית וכו'.</b> שם מימרא דר' ינאי: \n",
+                "<b>חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין.</b> שם ע\"ב בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף.</b> שם בעיא דרבא ובעי אביי למפשטה ממתניתין ודחי ליה. ומשמע לרבינו דדחייה בעלמא היא דפשטא דמתני' כדאמר אביי היא והכי הלכתא. ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל: \n",
+                "<b>חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית וכו'.</b> ברייתא בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה.</b> נ\"ל שטעות סופר יש כאן וצריך להגיה כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה והוא שם בגמרא אהאי ברייתא דבסמוך א\"ד שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין אין קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי הנך דמירחקן וכ\"ש הני דמיקרבן ופסק רבינו כלישנא דמחמיר ועוד דבתרא הוא ועוד דבגמ' משמע דלרבנן מצטרפות ארבע עבודות: \n",
+                "<b>חשב להקטיר כחצי זית וכו'.</b> ברפ\"ב דמנחות (דף י\"ג) תנן דלת\"ק לבונה נמי מפגלת כמו המנחה עצמה וכן מבואר במתניתין בפ\"ק: \n",
+                "<b>אחד המחשב לזרוק דם הזבח וכו'.</b> משנה בפ' שני דזבחים (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל.</b> פשוט הוא שאם לא חשב על כדי הזיה לא פסל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'.</b> משנה בריש זבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות הצבור.</b> מתבאר בפ\"ק דזבחים (דף ד') דשנוי קדש ישנו בצבור כביחיד אבל שינוי בעלים לא שייך בצבור שהרי הכל בעליו: \n",
+                "<b>כיצד לא עלו לשם חובה וכו' וכן אם שחט עולות ראובן וכו'.</b> שם בגמ' יליף מקראי דבין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן בכולהו קרבנות לשמן למצוה ובפסח וחטאת לעכב. \n",
+                "<b>ומ״ש בד״א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות דף מ״ט) איפליגו אמוראי עקירה בטעות אי הויא עקירה או לא ורבא דהוא בתרא אמר דעקירה בטעות לא הויא עקירה ואביי נמי משמע דסבר כוותיה ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע״ב.) מתמה גמרא אמתני' דהתם שמע מינה עקירה בטעות הויא עקירה משמע דס״ל דלא הויא עקירה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים וכו'.</b> הוא מה שכתבתי בסמוך דאיתא בפ' אלו דברים גבי הפסח: \n",
+                "<b>וכן עולת העוף שמלקה וכו'.</b> אריש פירקא קאי דקתני כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והשתא קאמר דהוא הדין לקרבן העוף דשינוי השם פסול בחטאת ובעולה כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה והוא מבואר במשנה פ' קדשי הקדשים (ס\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כל המנחות וכו'.</b> משנה בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב) ובפי\"ג ביאר רבינו מה הן ארבע עבודות דמנחות: \n",
+                "<b>שינוי השם במנחה כיצד וכו'.</b> מתבאר בגמ' בריש מנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לחשב בקדשים וכו' לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן וכו'.</b> דיוקא דמתני' ומימרא דרבא בריש זבחים ובריש מנחות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו שחט וקבל והוליך וכו' חייב לזרוק במחשבה נכונה.</b> מימרא דרבא בפ\"ק דזבחים (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר.</b> הוא בפרק י\"ז: \n",
+                "<b>ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח וכו'.</b> בריש זבחים (דף ז') וריש מנחות (דף ד':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת ששחטה לשם זבח אחר וכו' אבל אם שחטה לשם חולין הרי זה כשירה וכו' עד ואין החולין מחללין קדשים.</b> מימרות אמוראים בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטה לשם חטאת אחרת וכו' פסולה.</b> בפ\"ק דזבחים (דף ז') אמר רבא חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה וכו' מ\"ט ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת וכו' שחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשירה מ\"ט וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה דמחוייב כפרה כמותו. ופירש\"י חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ועולה לבעלים אפי' שינוי קדש אין כאן. ובדף ט' ע\"ב גרסינן אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת ע\"ז כשירה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו כלומר דכיון שאינן באות אלא להכשיר ולא לכפר על חטא ידוע ה\"ל עולות. בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה. רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפיסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת ע\"ז פסולה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע כשירה ובעינן לה הכי בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו כלומר שהיא בעולה ויורד מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה תיקו. ופסק רבינו כרב אחא בריה דרבא משום דרב אשי דהוא בתרא משמע דסבר כוותיה דמדלא אהדר ליה מידי משמע דקיבלה מיניה. ועוד דסתם גמרא דסוף כריתות (דף כ\"ז) כוותיה דקאמר שאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא כפר ובבעיא דרבא דסלקא בתיקו פסק לחומרא. ומ\"מ עדיין יש לתמוה למה השמיט הא דאמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר חטאת מצורע כשירה וצ\"ל שלא היה כן בגירסתו אלא הכי גריס א\"ל רב אשי לרב אחא בעיא דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה והכי מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטה לשם מת כשירה וכו'.</b> מימרא דרבא שם: \n",
+                "<b>שחטה לשם מי שאינו חייב קרבן כלל וכו'.</b> גם זה מימרא דרבא שם (דף ז') ולקמן בסמוך אבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה לשמה וכו'.</b> שם (זבחים ט':) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ועוד דר\"נ אמר פסולה ורבה אמר כשירה והדר ביה רבה מק\"ו דרב אשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם וכו'.</b> אפשר שהטעם מדכתיב ביה לה' משמע דלשם חולין פסול: \n",
+                "<b>בד\"א ששחטו בזמנו וכו' אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר.</b> משנה בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו שחטו בשחרית וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ב) פלוגתא דתנאי ופסק כבן בתירא דפסל משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה והראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר עכ\"ל. משיג עליו למה הניח ר' יהושע דהוא מארי דגמרא טפי וכבר כתבתי טעם לדבר. \n",
+                "<b>ומ״ש שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול.</b> בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס':) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסח ששחטו (שלא) לשמו בארבעה עשר קודם חצות פסול וכו'.</b> נתבאר בסמוך ואיני יודע למה שנאו. וצ\"ל דהאי שלא טעות סופר הוא ומוכיחים הדברים כן מדמסיים בה פסול לפי שאינו זמנו והיינו טעמא לא שייר אלא בלשמו והוא מדאמר ר\"י פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו [בארבעה עשר] שחרית בין לשמו בין שלא לשמו לשמו דבעי בין הערביים ובפ' תמיד נשחט שם תנן שחטו (לפסח) קודם חצות פסול שנאמר בו בין הערבים: \n",
+                "<b>עברה שנתו ושחטו בזמנו וכו' הרי אלו כשרים וכו'.</b> בפירקא קמא דזבחים (דף י״א:) ובפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ב:) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה ששחטה לשם שלמים וכו'.</b> פירקא קמא דזבחים (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך שאמר רבא גבי חטאת בפ\"ק דזבחים (דף ז') אלא שיש לגמגם ששם נתן טעם שמא מחוייב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם שא\"א שלא יהיה חייב כפרה לשמים וכו' ובגמרא נתנו טעם זה ולא הראשון. ומשמע לי דרבינו הוה גריס בגמרא תרווייהו כלשון שכתבם והוי כיהיב תרי טעמי חדא שמא מחוייב הוא ואינו יודע ועוד שודאי הוא מחוייב שאין לך אדם מישראל וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה הבאה לאחר מיתה וכו'.</b> מימרא דרבא בפרק קמא דזבחים (דף ז':) ואע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה התם פסק כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים וכו' עד מפני שהיא עקירה בטעות.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה א״ל רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה רבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה. ופסק כרבא דבתרא הוא ועוד דאביי משמע התם דסבר כוותיה ומשמע דדוקא משום דהוי עקירה בטעות קאמר רבא דעלו לבעלים אבל אם לא היתה בטעות לא עלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דמנחות (דף ה') ובפרק שתי מדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו וכו'.</b> שם (דף פ\"ט) א\"ר יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם עומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שתי גזירים בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכו' אין ה\"נ אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבי אבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא ופסק כר' אבא דמסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' עד להקטיר אימורים בערב.</b> ברייתא בפ' התכלת (מנחות דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן אע\"פ שלא וכו'.</b> שם תני לוי: \n",
+                "<b>וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן וכו'.</b> גם זה שם תני לוי ובפ\"ק (דף ד') דאמר רב וכו' אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולים ואסיקנא בתיובתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו' ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול עד אין זה פגול אלא פסול.</b> משנה בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה בעופות.</b> משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובמנחות.</b> משנה בפ\"ק דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחשב באחת מד' עבודות וכו' עד הרי הקרבן פסול ואינו פגול.</b> משנה בפרקים הנזכרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם עירב המחשבה בהקטרה ה\"ז פסול ואינו פגול.</b> גם זה משנה בפרקים הנזכרים לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב לאכול או להקטיר וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב על חצי זית במחשבת הזמן וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בסוף פרק שני דזבחים (דף ל\"א) ופסק כרבא: \n",
+                "<b>וכן אם חשב על חצי זית וכו'.</b> שם מימרא דרב אשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב על הדמים הניתנים למטה וכו' ועירב עמהם מחשבת הזמן ה\"ז פגול.</b> ברייתא שם (כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חשב עמהם וכו'.</b> ברייתא הנזכרת ופשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לבדה</b> לאו דוקא דה\"ה דאפי' עירב עם מחשבת המקום מחשבת הזמן אינו פגול כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב על הדם הניתן למעלה וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד חשב על הדם א\"א כדומה לי שיש כאן שבוש עכ\"ל. טעמו מדאמרינן התם בגמרא דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ופירש\"י ור' יהודה היא דפסל ליה, ורבינו פסק דלא כר' יהודה ונמצא סותר מ\"ש פה ולכן כתב שיש כאן שיבוש. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא לפי שהקשה א\"ה איפסולי נמי לא ליפסול אהדר ליה דכי היכי דאשכחן לר' יהודה במחשבת הינוח דאע\"ג דלא הוי פגול מיפסיל ה\"נ לרבנן דחשב על הדם הניתן וכו' אע\"פ שאינו פגול מיפסיל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומאחר שביארנו וכו' למה לא יהיה פגול במחשבה זו וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול.</b> שם בדף הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה וכו' אינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר.</b> משנה בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ז) פלוגתא דת\"ק ור\"מ ופסק כת\"ק. ומה שכתוב בדברי רבינו או בשעת זריקתן ט\"ס הוא וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או בשעת הקטרתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב בשעת הקטרת הקומץ וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בספ\"ב דמנחות (דף י\"ז) ופסק כמ\"ד דאין הקטרה מפגלת הקטרה משום דרב וכמה אמוראי סברי הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הקטיר הלבונה לבדה או הקומץ לבדו וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת\"ק דאמר אין מפגלין בחצי מתיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם הקטיר הקומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר ואח\"כ הקטיר הלבונה וחשב שיאכל השירים למחר הרי זה פגול וכו'.</b> שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולבונה לאכול שירים למחר פיגול מאי קמ\"ל אי הקטרה מפגלת הקטרה קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה אי מפגלין בחצי מתיר קמ\"ל לימא הקטיר קומץ (להקטיר לבונה) ולאכול שירים למחר אי תרוייהו קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ופירש\"י מאי קמ\"ל קס\"ד דמשום חדא מהנך מחשבות מיפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבה להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בהדה. ואי תרווייהו קמ\"ל ואי לאכול קאמר שלא חישב באחד מהן לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים דמשמע תרתי מילי וכו'. דפשטה לה מחשבה לכולה מנחה ואע\"ג דלא מיפגיל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרווייהו מיפגלא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטיר כדי שומשום מן הקומץ וכו'.</b> שם (דף ט\"ז:) הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו רב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר, ורבינו לא פסק כמ\"ד כשר משום דהוי ספיקא ולחומרא ולא פסק כמ\"ד פגול וחייב כרת משום דספק עונשים להקל. ועי\"ל דטעמיה משום דמ\"ד כשר ה\"ל חד לגבי תרי דפסלי ומ\"ד דחייב כרת הו\"ל חד לגבי תרי דפטרי ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת חוטא וכו'.</b> ברייתא פרק כל המנחות (מנחות דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו'.</b> בסוף פרק א' דמנחות (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הדמים הניתנים וכו' עד היא העיקר.</b> משנה בר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'.</b> שם במשנה כל הניתנים על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מהמתנות לא כיפר לפיכך אם נתנן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. ופירש\"י לפיכך הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין מפגלת בל\"ז אם נתנם כולם בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא כיפר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו שאין מפגלין בחצי מתיר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טבילת אצבע וכו'.</b> בפרק קמא דזבחים (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בעזרה וכו' עד שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.</b> בפ״ב דמנחות (דף י״ד) ואיתיה נמי בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התודה מפגלת את הלחם וכו' עד והכבשים אינם פגול.</b> משנה בפרק שני דמנחות (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חשב באחת מארבע עבודות וכו'.</b> שם ע\"א בעא מיניה ר\"א מרב השוחט את התודה לאכול למחר כזית ממנה ומלחמה מהו. ופירש רש\"י ממנה ומלחמה כחצי זית מזה וכחצי זית מזה. לאיפגולי תודה לא מיבעיא לי השתא כולו מלחמה לא מיפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם מי מצרף תודה לאיפגולי לחם או לא א\"ל אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת וכו' ואיכא דמתני לה אכבשים בעא מיניה השוחט את הכבשים לאכול למחר כזית מהם ומלחמה מהו וכו' מי מצטרפי כבשים לאיפגולי לחם או לא אמר ליה אף בזו הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים וכו' מאן דמתני לה אתודה כ\"ש אכבשים ומאן דמתני לה אכבשים כבשים הוא דהוזקקו זה לזה לתנופה אבל תודה דלא הוזקקה זה לזה לתנופה לא. ופירש\"י אבל תודה לא פשיטא ליה דליפגול לחם. ופסק כלישנא דתודה פשט ליה וכ\"ש לכבשים ואע\"ג דלישנא קמא הוא משום דכיון דאיכא תרי לישני ה\"ל ספיקא ולחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר דלא שבקינן מאי דפשיטא להאי לישנא למנקט ספיקא דאידך לישנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקטיר שני בזיכי לבונה וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> השוחט שני כבשי עצרת וכו' עד שני הסדרים פיגול.</b> משנה בפ\"ב דמנחות (דף י\"ג:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם חשב מחשבת הזמן וכו'.</b> שם (דף י\"ד:) בעיא דר\"י ופשטוה מברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם נטמאת אחת משתי החלות וכו'.</b> גם זה שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.</b> שם א\"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל וכו' והטהור יאכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב בעבודת אחד משני הכבשים וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול.</b> כ\"ה הגירסא הנכונה והדין בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד) פלוגתא דרבי ורבנן ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה בשני הבזיכים עם שני הסדרים.</b> נלמד מהדין שכתב בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב באחד משני הכבשים וכו'.</b> משנה בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שחט אחד מהם וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר וכו'.</b> גם זה שם במשנה ולשונה שיאכל מחבירו למחר ובעי ר' אבא זוטי (דף ט\"ו) מחבירו כבש חבירו משמע ולא מיפגיל או דילמא לחם משמע ומפגיל ליה ואתינן למפשטה ממתניתין ודחי דילמא דפריש ואמר מחבירו כבש ולכך כתב רבינו מבשר דליכא לספוקי בלחם. ויש לתמוה למה השמיט רבינו דין האומר מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטו לשמן וכו' הלחם קדוש ואינו קדוש.</b> כך היא הגירסא הנכונה בלשון רבינו והוא בפרק התכלת (מנחות דף מ״ז) פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו. ועוד ששם העמידו דר״ע ור״א כרבי ס״ל והא דתניא קדוש ואינו קדוש מפרש רבא דהיינו לומר קדוש ואינו ניתר לכהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כר\"ע. וכתב רבינו אע\"פ שהם בחוץ בגמרא מתקיף לה ר\"פ ממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי כ\"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובהדר עיילינהו פליגי. ומה שרצו להכריח מדרב גידל שאמרו ולאו איתותב רב גידל אעפ\"כ תפס רבינו דבדרך דחייה אמר כן ר\"פ אי נמי דגריס רבינו ולאו איתותב רב גידל בניחותא כמו שכתבו התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבשי עצרת ששחטן לשמן וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) א\"ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזהו זיקה שלהן שחיטה. ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבים זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא.</b> שם (דף מ\"ז:) בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרקו דמן לשמן להתיר בשר באכילה א\"ל יש דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ולא והרי פסח וכו' והרי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים. ופירש\"י מהו שיזרוק דמן שלא לשמן אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו כדאמרינן לעיל הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה עכ\"ל. ומשמע דכיון דלא אשכחן מידי ה\"ל לתפוס בתמיהתו של ר' זירא ולומר דפסול ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק דהוי ספק. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דכיון דלא בדרך פשיטות אתמר בעיין לא איפשיטא. ודע שמ\"ש בספרי רבינו וזרק דמן במחשבת הזמן ט\"ס הוא וצריך להגיה וזרק דמן שלא לשמן. ומוכרח הוא דאי כגירסת הספרים אטו מחשבת הזמן גורמת היתר אכילה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו ביאר הלכה זו בתשובה וז\"ל כששחטן לשמן וזרק דמן לשמן אחר אבד הלחם היו שני הכבשים פסולים להעדר הלחם לפי שהלחם מעכב את הכבשים כמו שנתבאר בפ\"ח וכשאבד הלחם נפסלו הכבשים וכשאבד הלחם תחלה הנה אין לשחיטת כבשי עצרת תכלית כלל וכאילו שחט חולין ולכן אם שחטן קודם שיאבד הלחם וזרק דמן במחשבת הזמן אחר אבידת הלחם היה זה אצל החכמים ספק אם הם חולין לגמרי ויותרו לפי שנזרק דמן אחר שאבד הלחם ואין כאן פגול או מאחר ששחטן קודם שיאבד הלחם לא יותרו באכילה ולכן היה ספק עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי' וכו'.</b> בסוף פ\"ב דזבחים [דף כ\"ט]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ אינו לוקה אין המחשב' מעשה.</b> פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב' דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו' עד הרי הם בכלל כל תועבה.</b> בספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עד שיולד להם מום אחר.</b> כחכמים בפ\"ה דבכורות (דף ל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו'.</b> משנה בריש כריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו' עד והקטורת והדם.</b> בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) משנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו.</b> שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ\"ע דברי ר\"מ וחכ\"א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוג שמן של מצורע.</b> שם במשנה ר\"ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור\"מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר\"ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וא\"ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו'.</b> בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להותיר וכו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר.</b> בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות. \n",
+                "<b>ומ״ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'.</b> בקרבן פסח בס״פ אותו ואת בנו (חולין דף פ״ג) לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר״י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי״ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי״ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל כזית מבשר קדשים וכו'.</b> משנה בריש כריתות. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ואוכליו עונו ישא.</b> שם (דף ה') בגמ' יליף לה בג\"ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: \n",
+                "<b>ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו'.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ז:) כר״י דת״כ ולאפוקי מחזקיה: \n",
+                "<b>והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו'.</b> פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית.</b> בפ\"ד דמעילה (דף י\"ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל\"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר\"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הפגולין והנותרים מצטרפין.</b> שם (דף ט\"ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה.</b> בפרק ג' דזבחים (דף ל״ג:) ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) נחלקו רבי יוחנן ור״ל במטמא קדשים ר״ל אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא: \n",
+                "<b>אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש״י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ״ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר״ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו' אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד״ה] לוקה וכו' ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד״ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ״ל שמ״ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה: \n",
+                "<b>וה\"ה לשאר הקרבנות.</b> כלומר דבשר לאו דוקא דה\"ה ללבונה וכדתנן בספ\"ג דמעילה (דף י\"ג) ובספ\"ד דזבחים (מ\"ו:) מרבה לה מוהבשר: \n",
+                "<b>אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו': ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו'.</b> פלוגתא דר' יוחנן ור״ל בפ' כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אדם שנטמא וכו'.</b> בר״פ השוחט ומעלה (דף ק״ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו' ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד.</b> משנה בריש כריתות ומפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו'.</b> בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי: \n",
+                "<b>והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו'.</b> בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) אמר ר״ל הכי ואע״ג דר״י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר״ל משום דתניא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאוכל קדש אחר שטבל וכו'.</b> בפי\"א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה\"ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לוקה ואינו חייב [כרת] א\"א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפ\"ג מהלכות ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה טמא בטומאת וכו'.</b> פשוט הוא ואיתיה במשנה פי\"א ממסכת פרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב כרת וכו'.</b> משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו'.</b> בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:) פלוגתא דר״י ור״ל ופסק כר״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו' עד חייבים עליו משום טומאה.</b> משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו'.</b> בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) פלוגתא דר\"י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו'.</b> משנה פ״ב דמעילה (דף ט') פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ' כל הפסולים (זבחים דף ל״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר נתבאר לך שאף דברים וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו'.</b> בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה\"נ אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ\"ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ\"ז הוה ס\"ד דה\"ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ\"ל: \n",
+                "<b>אי אפשר שיתחייב אדם על וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש\"י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה\"ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה\"ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה\"פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע\"ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה\"ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע\"ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע\"ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני'. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה\"מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ\"ל דנקט לישנא דמתני' לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפגול והנותר והטמא וכו'.</b> בפ' התערובת (זבחים דף ע״ח) פלוגתא דר״פ x ור״א ופסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לר״פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ״ק דחלה איפלגו ר״י ור״ל במילתא ור״י סבר כר״א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופגול או נותר או טמא וכו'.</b> בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) מימרא דר״י ופריש לה ר' זירא: \n",
+                "<b>ואימורים מצטרפים וכו'.</b> ברייתא וגמ' דזבחים (דף ק\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זבח שנתפגל וכו'.</b> משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה.</b> נתבאר בפרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל מן השליל או מן השליא וכו'.</b> שם מימרא דר\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א דוקא בשפיגל הזבח וכו'. וכך מבואר שם בגמ' ואע\"פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי\"ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב\"ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי עכו״ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) פלוגתא דר״ש ור' יוסי ופסק כר״ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב':) דבעי רמי בר חמא עכו״ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר' יוסי וכמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר״ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני' דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני' היא: \n",
+                "<b>וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר״ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב״ד וכתב לא משום פגול א״א זה לדעת ר״ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ״ל. ועוד יש לתמוה דר״ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא״כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י״ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על \n",
+                "<b>מ\"ש ולא משום טומאת הגוף</b> דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ' (דף מ\"ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה וח\"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ\"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ\"ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש\"י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה\"ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע\"ג דלמ\"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה פסק כר\"ש למ\"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד\"ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת\"ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר\"ש כמ\"ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת\"ק ור\"ש אלא לענין מלקות אבל לכ\"ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת\"ק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו': וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין.</b> משנה בסוף תמורה (דף ל״ג:) ואיתיה בפ' כל שעה (פסחים דף ל״ד.) ואמרינן בפ' כיצד צולין (דף כ״ב:) דגמרא גמירי לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרבן שנתפגל או וכו'.</b> בפ' כל שעה ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) תנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בי״ו ותנן תו התם (דף פ״א:) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם מעצי עצמם וכתבו רבינו בפ״ד מהל' קרבן פסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרים ושעירים הנשרפים וכו'.</b> בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה:) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שכתב ספק זה שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר\"ל שאמר פרק כל התדיר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר\"י שסובר שבשר כיון שסופו לצאת ליכא לספוקי מידי מכ\"ש כאן שחייב להוציאו וכמו שהקשו מאי קא מבעיא ליה ותירצו דלא מיבעיא אלא לר\"ל וכיון דרבינו פ\"א פסק כר\"י אין עוד ספק ואיך כתב רבינו שהוא ספק. ונראה שסובר רבינו שמ\"ש שם כן הוא קודם שידענו שאין זריקה מועלת לאכלו אבל אחר שהעלינו במעילה שאין זריקה מועלת לאכלו אלא לשרפו כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו, ואפשר שמ\"ש אליבא דמ\"ד וכו' הכוונה לומר שמפני אותו טעם נסתפקו כאן ולכך לא אמרו אליבא דר\"ל קא מיבעיא ליה והשתא ניחא דבעי אליבא דהלכתא דודאי כיון שהדבר ברור שאין הלכה כר\"ל לגבי ר\"י לא ה\"ל לשאול סתם מהו אלא ודאי גם לר\"י שייכא בעיין עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום ה' להוציאן ויצאו ג' וכו'.</b> גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לפיכך נפסלו מספק א\"א לא היתה אותה בעיא וכו'. ואני אומר אע\"פ שאותה בעיא היתה סתמית בעי רבי אליעזר פרים ושעירים הנשרפים [שיצא רובן במיעוט אבר] יש לפרש לענין פיסול יוצא כדברי רבינו ועוד דלעיל בסמוך מייתי גמרא בעי רבי אליעזר יציאה (קודם זריקת דמים) מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים ואיכא למימר מדהך בעיא לענין פיסול יוצא האי בעיא נמי לענין פיסול יוצא. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכן אם נשאום</b> כתב א\"א אף זו לענין טומאת בגדים וכו'. טעמו מדאמרינן בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה ומדנקט רוב מתעסקים משמע ליה דלענין טומאת המתעסקים הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בעי ר\"א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת. ולדברי רבינו י\"ל דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פיסול יוצא וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ואע\"פ שפירש\"י כדברי הראב\"ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש\"י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח\"כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו שא\"צ באלו עיבור צורה אלא מפני שמא הוא שורף קדשים שאין ראויים לשריפה ומשום ביזוי קדשים נגעו בה אבל אלו שממה נפשך נשרפין הם ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום אין צורך לעבור צורה ואין כאן ביזוי הקדשים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> בשר הנמצא בעזרה וכו'.</b> בפ\"ז דשקלים וכתב רבינו בפירוש המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותם חתיכות ודי לעשותה איברים, וכתב דנ\"מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד למי שעבר ואכל א\"א לספק מעילה עכ\"ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה. ומשמע מדקדוק דברי הראב\"ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע\"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א\"א לומר כן משום דבפ' רביעי דכריתות (דף י\"ז) ת\"ק סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי: \n",
+                "<b>אין שורפין את הנותר אלא ביום וכו' אף על פי שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל שלישי וכו'.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובריש פסחים (דף ג'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום.</b> נראה שטעמו משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי: \n",
+                "<b>ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב וכו'.</b> משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"ג) ואיתיה בגמרא דתמורה (דף ד') ובפרק במה מדליקין: \n",
+                "<b>ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד.</b> ברייתא פירקא קמא דפסחים (דף ט\"ו:) וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים וכו' עד בולד הטומאה.</b> פלוגתא דתנאי בפירקא בתרא דשקלים ופסק כר\"ע: \n",
+                "<b>ומימיהם של כהנים וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום וכו'.</b> משנה ובגמ' בפ\"ק דפסחים (דף י\"ד). ויש בלשון רבינו ט\"ס שחסר תיבה אחת והגירסא הנכונה שנטמא בולד הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם.</b> משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא מירושלים וכו'.</b> משנה בס״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש אם יש בו כזית וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכר' יהודה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם הוא אורח וכו'.</b> אוקימתא דגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) ותשלום דינין אלו כתב רבינו בפ״ד מהלכות קרבן פסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו'.</b> ברייתא פ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) כל עצמות הקדשים אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה הני עצמות ה״ד אי לימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס״ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה א״ר נחמן בר יצחק הב״ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעי שריפה עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו וה״ל שימוש נותר ובעו שריפה. ופירש״י כל עצמות נותר מן הקדשים אינם טעונים שריפה אלא שוברם ומוציא המוח ושורפו ומשליך את העצמות חוץ מעצמות פסח שאינו יכול לשברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים ע״י מוח שבהם וכו'. שמצאם חלוצים כולה מתניתין מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהם. עצמות קדשים דמותר לשברן אמרי סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמי איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר. לבתר הכי דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר״ש ויש כאן שימוש נותר עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אינם טעונים שריפה א\"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה עכ\"ל. ואם היתה כוונתו ללמדנו שיהיו חלוצים לא היה צריך לכך שהרי בביאור כתב רבינו שאין בהם מוח, ולכן נ\"ל שמפני שרבינו סתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גוונא מיירי בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן ואינו יודע מה טיבן ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשין היו כלומר נותר ולפיכך מפגלין בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים וכמו שנתבאר. ועי\"ל משום דלישנא דשאין בהם מוח משמע אפילו שלא היה בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאם חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהם מוח ונחלץ ממנו אבל אם לא היה בהם מוח מעולם לא: \n",
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בקרבנות ספ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל.</b> משנה פרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n",
+                "<b>וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה.</b> שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"ג) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. ופירש\"י כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בה פיסול קודם זריקה לא היתה בה שעת היתר למזבח. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם וכו'.</b> גם זה משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל.</b> שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי פירוש אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפילו נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן הנשרפים כו'.</b> משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן המנחה שנטמא.</b> משנה פ' היה נוטל (סוטה דף כ״ב ע״ב) ומשמע ליה דה״ה לנפסלה או נותרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו.</b> משנה בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחטאת העוף הבאה על הספק.</b> במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ד) פלוגתא ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושער נזיר טהור.</b> גם זה שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והערלה וכלאי הכרם ודבר שאין דרכו להשרף.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם הנקברים קדשים שמתו שם.</b> במשנה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקדשים שהפילו נפל הפילו שליא וכו' עד שנשחטו בעזרה.</b> ג\"ז שם במשנה וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק.</b> בערלה פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנקברים אפרן אסור.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו'.</b> שם דנשרפים אפרן מותר ומותיב עליה מדתניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני כי תניא אפר הקדש אסור בתרומת הדשן דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ופירש\"י ושמו כולו וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חוץ מדשן המזבח א\"א הרמת הדשן עכ\"ל. נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח וכדמפרש טעמא בגמרא וכדפירש\"י ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה אינם בכלל זה, ורבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה. ועי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע\"ג המזבח אסור בהנאה וכמבואר בדבריו בסוף הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו וכו'.</b> משנה בסוף תמורה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה מקריב עמו בזבחים וכו'.</b> בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ת״ר היה עושה עמו בטהרות א״ל טהרות שעשיתי עמך נתפגלו וכו' נאמן אבל א״ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא״ל. ופירש״י כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד מיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר אע״פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא א״ל והשתא א״ל. והרשב״א כתב שהראב״ד פירש דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן היינו כל זמן שהוא תחת ידו ואם א״ל בשעה שהוא יוצא מתחת ידו [אינו] נאמן. ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי״ל בכל דוכתא. אבל הראב״ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמי' דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי ולפיכך כתב על דברי רבינו א״א כל שבידו נאמן עכ״ל. ולי קשה על רבינו דלא אתי לא כאביי ולא כרבא דאי כאביי ה״ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו ואי כרבא ה״ל לפלוגי בין אשכחיה ולא אמר ליה ללא אשכחיה. ואפשר לומר דפסק כאביי דטעמא דנאמן ברישא משום דהוו בידו ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר היה עושה עמו בטהרות ואמר ליה דמדקתני עושה עמו משמע שהיו מסורות בידו ודייק רבינו לכתוב וא״ל נתפגלו ולא כתב וא״ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כדקתני בברייתא כדי לרמוז יותר על התכיפות לומר דבעודו עושה בזבחים שעדיין היו בידו א״ל נתפגלו וכן נראה מדבריו בפ״א מהלכות תפילין שפוסק כאביי. ונראה שהראב״ד כמפרש דברי רבינו כתב כל שבידו נאמן וע״פ מ״ש דטעמא דפסק כאביי משום דעובדא דרבי אמי דמייתי התם משמע דלא כרבא ודברי רבינו בפ״א מהל' תפילין הכי משמע. ונראה עוד שרבינו אינו מפרש כל שבידו כפירש״י מדסתים לה סתומי אלא כפירוש הראב״ד. ועדיין נשאר לדקדק בדברי רבינו בסיפא למה האריך ולא סתם וכתב אינו נאמן כלישנא דברייתא ונראה שטעמו משום דקשיא ליה על הך סיפא דקתני אינו נאמן מדמשמע בקידושין פרק האומר (דף ס״ה) דבין לאביי בין לרבא אם א״ל ע״א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואע״ג דאינו בידו, וניחא ליה דהתם מיירי כשהוא נאמן לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וכו'.</b> נראה שטעמו מדאמרינן בפ' הניזקין ההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה\"ג ביה\"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו' ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא, ומדאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דה\"ק הרוצה לנהוג כפי הדין אינו נאמן אבל הרוצה להחמיר לעצמו הרי זה משובח ועוד דר' יוחנן אמר משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו ואע\"ג דאסיקנא בקשיא מכ\"מ יש לחוש לו לומר שהמחמיר על עצמו הר\"ז משובח. אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרבינו שכתב בסוף הל' מטמאי משכב ומושב כדברי רבא ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דברייתא היכי מייתבא שפיר טפי ולכך כתב רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ\"ש שם ושם סמך על מ\"ש כאן: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס\"ד:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..67296f0a49d6e2e26b962ec30449d1053a1e8938
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1262 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הפסולים לעבודה וכו' עד הזבח כשר.</b> משנה וגמרא בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״א ל״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן פר כהן גדול של יום הכפורים וכו' אף פרה אדומה ששחטה זר כשירה.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב) אתמר שחיטת פרה (אדומה) ופרו וכו' חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה ובתר הכי (דף מ\"ג:) אמרינן תני תנא קמיה דר\"י כל השחיטות כשירות בזר חוץ משל פרה א\"ל ר\"י פוק תני לברא לא מצינו שחיטה בזר פסולה ור\"י ל\"מ לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית דאמר ר\"י משום ר\"ש בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשירה לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ופסק רבינו כר\"י משום דלגבי פרו הלכה כרב באיסורי ועוד דה\"ל רב ור\"י תרי לגבי שמואל ולגבי פרה ה\"ל שמואל ור\"י תרי לגבי רב ואע\"ג דר\"ש בן יהוצדק רביה פסל בפרה כיון דראה ר\"י דבריו ודחאן נקטינן כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה וכו'.</b> בס\"פ ב\"ש (זבחים דף מ\"ז) ובפ\"ק דחולין (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ישחוט ב' ראשים כאחד בקדשים וכו'.</b> ברפ\"ב דחולין (דף כ\"ט) תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים ואמרינן בתר הכי אמר רבב\"ח אר\"י זו דברי ר\"א בר\"ש [סתימתאה] אבל חכ\"א שנים שוחטין זבח אחד וסתם מתני' שם (דף ל':) השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה ואוקמוה בקדשים ומש\"ה דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל שנים שוחטים בהמה אחת וכו'.</b> משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטן אינו שוחט קדשים אע\"פ שהגדול עומד וכו'.</b> הכי משמע בהדיא בפ\"ק דחולין (י\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כיצד היתה עולה עומדת בדרום וכו'.</b> שם (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ופירש\"י מדרבנן יש לו ולחומרא במעלה פירותיו לגג מפני הכנימה והיפך בהם ה\"ז בכי יותן מדאוריי' אין לו וגבי היה עולה בדרום ומשכה לצפון ושחטה לא סמכינן עלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא להחמיר.</b> כגון ששחט ע\"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום פסולים.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה.</b> ברייתא בפרק ב' דזבחים (דף כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון קבלתו פסולה.</b> שם. ופירש\"י שחיטתו כשירה לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הכניס ראשו ורובו בצפון הרי הוא כעומד בצפון.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה בצפון ופרכסה כו'.</b> שם פרכסה ויצתה לדרום וחזרה כשירה ופירש\"י (משום) דאין פיסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא. ורבינו מפרש דהאי וחזרה איצטריך לאשמועינן שאם אחר שחזרה קיבל דמה בצפון כשירה ואם קיבל דמה עד שלא חזרה פשיטא דפסולה. \n",
+                "<b>ומ״ש אפי' הוציאה לדרום כשירה.</b> בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן קדשים קלים שהיו בפנים כו' הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה וכו'.</b> שם (דף כ\"ז) בברייתא ופירש\"י הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב לעמוד לפני ה' בעיא כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמרינן בשמעתין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י ציצתו ציצת ראשו דהיינו שערו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ וכו'.</b> זה מבואר בטעמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר.</b> הוא בס\"פ זה ושם מבואר שאין הזריקה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו ומשמע דהוא הדין הכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבהמה כולה בפנים וכו'.</b> שם בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו א\"ל כתיב והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שחטה והיא כולה בפנים ואח\"כ הוציאה רגלה לחוץ וכו'.</b> ג\"ז שם (דף כ\"ח:) א\"ר אמי א\"ר אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח\"כ שחט כשירה שחט ואחר כך חתך פסולה חתך ואח\"כ שחט כשירה בעל מום קא מקריב אלא אימא קיבל ואח\"כ חתך פסולה חתך ואח\"כ קיבל כשירה והא א\"ר זירא הצורם אוזן בבכור ואח\"כ קיבל דמו פסול וכו' א\"ר חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. קיבל ואח\"כ חתך פסולה שמעת מיניה דם המובלע באיברים דם הוא דילמא משום שמנונית ש\"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה פסול דילמא בקדשי קדשים. ופירש\"י חותך באבר עד שהוא מגיע לעצם דלאו מום הוא והדם מעוכב ע\"י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים. ש\"מ דם המובלע באיברים דם ובשר נמי לא הוי דאלת\"ה אהיכא חייל פיסול יוצא אמיא בעלמא. דילמא משום שמנונית דחזיא לאכילה וחשיבא לאיפסולי ביוצא וכו' ומובלע בדם הרגל ונפקא דרך בית השחיטה ופסלה ליה לדם שבמזרק: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית וכו'. א״א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים וכו' עד לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר. דבריו מבוררים שהוא משיג על רבינו שנראה מדבריו שהוא מכשיר בחותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח״כ מקבל הדם דהא לענין טומאה איבעיא לן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ה) אי גזרו רבנן טומאה ביוצא או לא ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא דגזרו טומאה ביוצא ואע״ג דמידי דרבנן הוא משום חומרא דקדשים נקטינן ביה לחומרא ומאחר דיוצא טמא אף מה שבפנים טמא דהא רבינא דבתרא הוא סבר בפ' בהמה המקשה דחיבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדדי וא״כ טימא היוצא למה שבפנים ופסול ושמעתא בפ' שני דזבחים (דף כ״ה כ״ו) דמכשר דלא כרבינא ולא הו״ל לרבינו לפסוק כוותיה אלא כרבינא דבתרא הוא ומשום דקשה לומר דשמעתא דזבחים ליפלוג ארבינא הדר ואמר דאפשר דאף שמעתא דזבחים סברה כרבינא דנפסל הבשר לאכילה ולא אתיא אלא לאכשורי זיבחא לבעלים לכפרה אבל הבשר אה״נ דאסור וה״ל לרבינו לפרושי. וליישב דעת רבינו י״ל דאי נימא דשמעתא דזבחים פליגא ארבינא למינקט כסתם גמרא עדיף מלמינקט כרבינא ואפי' למ״ש דהך שמעתא לאו לאכשורי בישרא לאכילה קאמר וכו' אין השגה על רבינו שהרי דרכו להעתיק לשון הגמרא כמות שהיא. ועי״ל דסבר רבינו דבעיא דפ' כיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן היא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בישרא לאכילה אתא: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד ואח\"כ חתך פסול וכו' א\"א אפילו אחר זריקה וכו'. כלומר משיג על מ\"ש רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר דמאי איריא קודם זריקה אפילו אחר זריקה נמי ואפשר לומר דמאי יצא דקאמר רבינו יצא חוץ לחומת ירושלים. ועי\"ל דאפי' את\"ל דביוצא חוץ לעזרה מיירי ה\"ק אע\"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר שאם הזה ממנו כשר מ\"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינן ליה כמיא בעלמא למימר דלא ליחול עליה פיסול יוצא כלומר שע\"י השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה הבהמה בארץ ונתלה וכו'.</b> (זבחים כ\"ו) נתלה ושחט מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך נתלה וקיבל מהו א\"ל כשירה א\"ל אישתבשת אין דרך שירות בכך תלה וקיבל מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך אמר אביי בקדשי קדשים כולם פסולים בר מנתלה ושחט בקדשים קלים כולם כשירים בר מנתלה וקיבל אמר רבא מ\"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשרה דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי אלא אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשירים בר מתלה ושחט בקדשי קדשים נתלה וקיבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. ופירש\"י בר מתלה ושחט בקדשי קדשים דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשירה. תלה וקיבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך. ונתלה וקיבל בקדשים קלים נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות הוא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה עכ\"ל. ומזה יתבאר לך שיש טעות סופר בדברי רבינו וכן צריך להגיה, היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר כשירה תלה את הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים.</b> בפרק ב' דחולין (דף כ\"ט:) אמר ר\"ל וכו' אינה לשחיטה אלא בסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסיקנא לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים למ\"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב למאן דאמר אינה אלא לבסוף לא מיחייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ששחטן בדרום וגמרן בצפון פסולים.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתלה וקיבל הדם וכו' היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ובעא למיפשטה ודחי ליה ואעפ״כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״א) דמין במינו אינו חוצץ פסק רבינו כן. ועוד דאמרינן בפ' הוציאו לו איכא דאמרי הכי בעא מיניה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ת״ש דתנא דבי ר' ישמעאל ואת כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת: \n",
+                "<b>הניח סיב בתוך המזרק וקיבל וכו'.</b> שם בעיא ובעא למיפשטה ודחי לה ובתר הכי אמרינן איכא דאמרי הכי פשט ליה בדם כשר בקומץ פסול ופסק כלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכו' אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה.</b> בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג וי\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הולכת איברים לכבש.</b> בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו בקמיצת המנחה.</b> פי\"ג ממעשה הקרבנות. ובמליקת העוף בפ\"ו מהלכות הנזכרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'.</b> מימרא דר\"י בספ\"ק דזבחים (דף י\"ד וט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> קיבל בימינו ונתן לשמאלו וכו' עד ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח.</b> משנה רפ\"ב (דף ט\"ו:) ורפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ה) אהא דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול ת\"ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית, ומשמע לרבינו דכל שאינו מדם העור ולא מדם התמצית אף על פי שנשפך מקצתו בארץ כשר ואף על גב דאמרינן התם השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר יש לומר דהיינו לכתחלה דוקא אי נמי ההיא בשלא נשפך דם מצואר לארץ אבל אם נשפך מקצת דם מצואר לארץ הדם הנשאר היינו כל הפר והיינו דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול הא אם לא אספו לא נפסל הזבח דמקבל דם הנשאר בצואר כשר: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים שקיבל דמן אחד מהפסולים לעבודה נפסל הזבח.</b> משנה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהוליך את הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח.</b> בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ד) תניא זר אונן שכור בעל מום בקבלה בהולכה בזריקה פסל וכן יושב וכן שמאל. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כהלכתו</b> נראה דה\"ק אפילו אם זרקו כהלכתו נפסל הזבח, ויותר נראה לומר דדוקא זרקו כהלכתו פסל אבל זרקו שלא כהלכתו לא פסל דלא חשיבא זריקה: \n",
+                "<b>קיבל הכשר ונתן לפסול וכו' עד שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.</b> בסוף פירקא קמא דזבחים אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה וכו' אתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה אלמא לא אפשר לתקונה ובתר הכי אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי ח\"א כשר וח\"א פסול מר סבר אפשר לתקונה ומ\"ס לא אפשר לתקונה הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליכו זר א\"ר שימי בר אשי לדברי המכשיר פסול לדברי הפוסל מכשיר רבא אמר אף לדברי הפוסל פסול מ\"ט דהא צריך לאמטוייה. ופסק כמ\"ד לא אפשר לתקונה משום דרבי יוחנן קאי כוותיה ופסק נמי כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבל הפסול וכו'.</b> משנה ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הפסולים לעבודה עושים הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא וכו'.</b> בפ\"ק דמעילה (דף ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עושה שירים כיצד וכו' א\"א סבור אני שטעה בזה וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן וכשכתב כאן כיצד קיבל הטמא קיבל וזרק קאמר וסמך על מ\"ש בפ\"ג מה' מעילה קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו וחזרו הכשרים לעבודה וקיבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשרן שאין הפסולים עושים שאר דם הנפש שירים חוץ מן הטמא כיצד קיבל הטמא וזרק אע\"פ שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת היתר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא וכו'.</b> מימרא דרבי זירא בפרק שני דזבחים (דף כ״ו) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפי' אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורים זורק את הדם ואם לאו אינו זורק.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעולה אפי' כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורים וכו'.</b> בהקומץ רבה (דף כ\"ו) ובתוספתא דזבחים פ\"ד והטעם פשוט משום דכולה להקטרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשאר פחות מכזית וכו' ואם זרק לא הורצה.</b> הכי משמע שם: \n",
+                "<b>נפסל הבשר קודם זריקה כו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשים קלים וכו'.</b> בזבחים פרק כל התדיר (זבחים דף צ') פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל ופסק כר' יוחנן וכן היא ג״כ פלוגתא דר' אליעזר ור״ע ופסק כר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו.</b> בספ\"ק דמעילה (דף ז':) כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה. ופירש\"י דלהכי מהניא ליה זריקה שאינו נשרף לאלתר כפסולים אלא עד שתעובר צורתו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. כלומר דהשתא מהדר רבינו למ\"ש לעיל או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וקאמר דלא הורצה אלא להעלותו על גבי המזבח אבל לא לאכלו וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שאם זרק הדם הורצה לשרפו אבל לא לאכלו, וכתב שדבריו מבולבלים שהכניס דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה בין הדבקים וכך ה\"ל לכתוב ואם זרק הורצה וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים ואח\"כ ה\"ל לכתוב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה. ואני אומר שטעמו של רבינו שבתחלה כתב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה (ואח\"כ כתב דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה) ואח\"כ כתב דין בשר שיצא חוץ למחיצתו קודם זריקה דהיינו בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים שהזריקה מועלת בהם לשורפו אבל לא לאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אימורי קדשים קלים כו'.</b> בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') מייתי הא דתנן בפרק קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר״א אומר אין מועלין בהם ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ר״ע אומר מועלין בהם וחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ואסיק רב פפא בדהדר עיילינהו כולי עלמא לא פליגי והכא בדאיתנהו אבראי פליגי. ואע״ג דלכאורה משמע דרב פפא בדרך דחייה אמרה מכל מקום מדאקשינן והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי כולי עלמא לא פליגי וכו' ושני ה״מ גבי שתי הלחם וכו' משמע דבקושטא דמילתא אמרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם החזירן מקטירין אותם א\"א [זה] אינו מחוור עכ\"ל. טעמו דס\"ל דאע\"ג דמועלים בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' כיון שיצאו לחוץ נפסלו מלהקטירן. ורבינו סובר שמאחר שמועלין בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים של יחיד וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אהא דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' אמרינן נימא מתני' דלא כר' יהושע דתניא (ועשית עולותיך הבשר והדם) רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ופירש״י אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק וכיון דאמר רבי יהושע בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה ואסיקנא (דף ע״ח) מתניתין כר״י ול״ק כאן ביחיד כאן בצבור. ופירש״י ביחיד לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בצבור באין לכתחלה דטומאת צבור דחויה היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו.</b> בפרק רביעי מהלכות ביאת המקדש: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם.</b> נתבאר בסמוך דטומאה דחויה היא בצבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם קדשים שיצא חוץ לעזרה וכו'.</b> בס\"פ התערובות (דף פ\"ב) תנן גבי דמים פסולים שאין הציץ מרצה על היוצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל וכו'.</b> בסוף פרק ב״ש (זבחים דף מ״ו:). \n",
+                "<b>ומ״ש על הארץ תשפכנו כמים וכו'.</b> בסוף פירקא קמא דפסחים (דף ט״ז:) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וכו' ומתיב התם מדתניא דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומשני התם מדרבנן. וק״ל מדתנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודם ששקעה עליו חמה וכו'.</b> מימרא בס״פ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הדמים הניתנים על מזבח החיצון וכו'.</b> ברפ\"ד דזבחים (דף ל\"ו:) וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא וכו'.</b> שם ת\"ר מנין לניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר ת\"ל ודם זבחיך ישפך. ופירש\"י ישפך שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב. והאי להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לכדתניא וכו' מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת\"ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. ופירש\"י מנין לניתנין בזריקה כל הדמים שכתוב בהם זריקה וכו' וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק שפיכה עומד אצל היסוד ושופך. ודם זבחיך ישפך כל זבחים במשמע. ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ז:) וכל הנך תנאי דמפקי להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא האי כל הניתנים על מזבח החיצון שנתן מתנה אחת כיפר מנא להו סברי כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר וילפינן כולהו מחטאת. ויש לתמוה על רבינו דמייתי לה מודם זבחיך ישפך דכיון דפסק כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר מחטאת ילפינן לה ולא מודם זבחיך ותו כיון דאמרינן דמאן דיליף שאם נתנן מתנה אחת כיפר מודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא היאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי. מיהו בהא איכא למימר דאע\"ג דמאן דיליף וכו' סבר לה כר\"ע אפשר דר\"ע לא סבר לה כוותיה אבל אכתי קשה דכיון דההיא דמנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אתיא דלא כר\"ע לא ה\"ל להביאה. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפסק כאותה ברייתא ואם נתן בשפיכה יצא משום דמשמע דהלכתא היא דבפסחים (דף פ\"ט.) פריך מינה ומסיק דאמרינן בדיעבד אבל לכתחלה לא עכ\"ל. ולענין קושיא קמייתא איכא למימר שדרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו הדין יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא ודרך הגמרא לעשות כן בכמה מקומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שנתן ממנה מתנה אחת ומתו הבעלים וכו' עד חייב משום מעלה בחוץ.</b> מימרא דרבי יוחנן שם (דף ל\"ח:) ופירש רש\"י אינם באות בלילה ואף על פי שאינן מעכבות ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה ואין מעלין לגבי מזבח לכתחלה באות לאחר מיתה אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כיפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד ליפסל משום חטאת שמתו בעליה וכו' הזורק אותה בחוץ חייב שהרי ראויות לפנים בתורת זריקה גמורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מזה ונקטעה ידו של מזה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דזבחים (דף ט\"ו:) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שינה מתן קרבנות בחטאת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם שמצותו ליתן אותו למעלה וכו' עד הרי בשר הזבח פסול.</b> משנה בפרק שני דזבחים (דף כ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ כן נתכפרו הבעלים בו.</b> מימרא דשמואל שם ואף על גב דר\"י פליג עליה הא אסיקנא בקשיא ואמוראי טובא התם ס\"ל כשמואל מדשקלי וטרו אליביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה וכו' עד ויזרוק הדם במקומו.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי קדשים שנתערבו וכו' עד יתן הכל מתן ד'.</b> משנה בפ' התערובות (דף פ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב בין דם בדם בין כוסות בכוסות</b> הכי משמע התם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן כארבע וכו'</b> נלמד ממה ששנו שם במשנה ופלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n",
+                "<b>נתערבו הניתנים למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"א ורבנן ופסק כרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' נתערבו שירי החטאת עם דם העולה וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם לא שאל אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה ה\"ז כשר.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ וכו' בד\"א בשאר דמים הניתנין בחוץ חוץ מן החטאת וכו' עד פסולה.</b> שם במשנה (דף פ\"א:) ופסק כחכמים דפליגי אר\"ע ואר\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש שדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסור וכו'.</b> שם (דף פ\"ב) בברייתא דברי ר\"י הגלילי. ומדברי רבינו נראה שהוא גורס אין לי אלא חטאת צבור של יחיד מנין ת\"ל כל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיבא דרך שער ההיכל וכו'.</b> ג\"ז שם בסוף הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר העלם ושעיר ע\"ז וכו' וכן פר ושעיר של יוה\"כ וכו' עד נפסל.</b> שם (דף פ\"ב ע\"ב) בעי רבא פר העלם דבר של צבור ושעיר ע\"ז שהכניס דמן לפנים מהו מי אמרי' אל הקדש פנימה [כל היכא דקרינן אל הקדש] קרינן ליה פנימה כל היכא דלא קרינן אל הקדש לא קרינן פנימה או דילמא שלא מקומן הוא ואת\"ל שלא מקומן הוא פר ושעיר של יוה\"כ שהזה מדמן על הבדים והוציא להיכל והכניסן מהו מי אמרינן מקומן הוא או דילמא הואיל ונפק נפק ואת\"ל הואיל ונפק נפק הזה דמן על הפרוכת והוציאן למזבח והכניסן [מהו] הכא ודאי חד מקום הוא או יציאה קרינן ביה תיקו. ופירש\"י פר העלם דבר שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני לפנים מהו מי אמרי' כל היכא דקרינן ביה פיסול דאל הקדש כגון בחטאות החיצונות קרינן ביה פיסול דפנימה וכו' דהא כי הדדי כתיבי או דילמא שלא במקומו הוא והויא הכנסה ומיפסיל. והוציאן להיכל להזות על הפרוכת כמשפטן. מקומן הוא שהרי הוזקקו לשם תחלתן. או דילמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי וה\"ל שלא מקומו. והוציאו למזבח להזות ז' (הזאות) על טהרו. ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו ואמרי' התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרוכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזבח הכא חד מקום הוא שאין הפסק מזבח בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה או דילמא רחמנא שוייה שני מקומות דכתיב ביה יציאה עכ\"ל. וכדרך פירש\"י הוא פירוש הראב\"ד שכתב וז\"ל א\"א אני איני סובר כפירושו כו'. ורבינו דחה פירוש זה משום דלישנא דהואיל ונפק נפק משמע דמטעם שיצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה. ולענין תרי בעיי קמאי כיון דאיפשיטו באת\"ל פסק כן רבינו והשלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לתמוה על רבינו שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא מ\"מ ה\"ל לכתוב ספק כמו בסמוך כי לשון שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל משמע דמן הודאי קאמר. ואפשר דסבר רבינו דרבא הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכ\"נ שם בברייתא דר\"י הגלילי גם בפרק טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל משמע שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שקיבל דמה בב' כוסות וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש נכנס אחד מהם להיכל וכו' אף החיצון פסול.</b> שם במשנה מחלוקת ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והזה ממנו.</b> שם במשנה הנזכרת נכנס לכפר אע\"פ שלא כיפר פסל דברי ר\"א ר\"ש אומר עד שיכפר ופסק כר\"ש משום דר' יהודה סבר כוותיה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו וכו' אם הכניסו בשוגג ה\"ז כשר וכו'.</b> שם במשנה ר' יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר ומשמע לרבינו דר\"י אר\"ש קאי וה\"ק הא דמכשיר ר\"ש כשלא כיפר היינו דוקא כשנכנס שוגג אבל אם הכניסו במזיד אע\"פ שלא כיפר פסול. אבל קשה דהתם בגמרא (דף פ\"ג) אמרינן אר' יהודה דאמר אם הכניס שוגג כשר הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר ופירש\"י בשכיפר וכר\"ש ס\"ל או אפי' בשלא כיפר וכר\"א אמר ר' ירמיה ממשמע שנאמר ואת פר החטאת וכו' ורבי יהודה לכפר לא משמע ליה מ\"ט לאו משום דמיבעיא ליה לג\"ש. ופירש\"י מ\"ט לאו משום דמפיק להאי לכפר לג\"ש דר\"ש ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אא\"כ כיפר כר\"ש ועוד דבס\"פ כל הפסולין אמרינן (דף ל\"ו) והתנן א\"ר יהודה הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי\"ל בשכיפר הרי בהדיא דמפרש גמרא דר' יהודה לא פסל במזיד אא\"כ כיפר. וא\"כ היאך פסק רבינו שבמזיד אע\"פ שלא כיפר פסל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שטעם רבינו משום דמסיק שם בפ' כל הפסולים על תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה פי' דתנא דההיא ברייתא דמוכח מינה לר' יהודה דדוקא בכיפר פליג אההיא מתני' וגם מתני' דפרק התערובות מצינן לפרושה כההיא דכל הפסולים ובדלא כיפר מיירי, ומעתה הדין עם רבינו שלא לסמוך על אותו פשיטות ולהניח משנה דכל הפסולים אלא דחינן ברייתא מקמי מתניתין ומפרשים בלא כיפר עכ\"ל, ודבריו אלו צל\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס החטאת עצמה וכו'.</b> בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ב) ובפ' דם חטאת נתבאר שאפי' הכניסה קודם שקיבל דמה וכשהוציאה קיבל דמה כשירה ולכך כתב רבינו הכניס החטאת עצמה ולא כתב הכניס בשר כלשון הגמ' כך כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה.</b> שם (דף צ\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס דם חטאת העוף וכו'.</b> גם זה שם בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה. ופירש\"י שהכניס דמה בצוארה בפנים בין מליקה להזיה מהו שתפסל משום וכל חטאת אשר יובא. ככלי שרת דמי שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל או דילמא וכו' ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה הוציאה וקיבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה עכ\"ל ולא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשפך דם חטאת העוף ואספו וכו'.</b> שם בעי רבי אבין נשפך על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו וכשר או דילמא מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו ופסול. ופירש\"י נשפך על הרצפה מצואר העוף. אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה\"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר. א\"ד מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ\"ש ברצפה פוסלתו עכ\"ל ולא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך תשרף וכו'.</b> קאי גם להכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות וכו' עד נשפכים לאמה.</b> בפרק שלישי דזבחים (דף ל״ד ע״ב) ופרק הוציאו לו (יומא דף נ״ז:) ברייתא ואע״ג דפליג ר' אלעזר בר' שמעון פסק כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם שנפל לתוך המים וכו'.</b> בפרק התערובות (דף ע\"ז:) שנינו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ובגמרא אמר רבי חייא בר אבא א\"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לתוך דמי חולין וכן מ\"ש נפל לתוכו יין או דם חולין וכו'.</b> שם במשנה נתערב ביין וכו' בדם בהמה או בדם החיה רואים אותו כאילו הוא מים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ט:) דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר\"א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ\"א אפי' קרבו כלם חוץ מאחד מהם ישפך לאמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הזבחים פסולים.</b> פשוט הוא מאחר שלא נזרק הדם לא הותרו ואע\"פ שאין בדם הפסול שיעור לבטל הכשר ישפך לאמה דגזרינן דילמא אתי לאכשורי כשיש בדם הפסול או התמצית לבטל הכשר והא דלא גזרינן בנתערב בדם חולין משום דדם חולין לא שכיח בעזרה: \n",
+                "<b>נתערב בדם התמצית וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> האימורים ואיברי העולות וכו' עד או בידו פסולים.</b> בתוספתא דזבחים ספ״ק ואיתא בגמרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ' הקומץ בעיי דסלקו בתיקו ואע\"פ שאמרו שם דאליבא דמ\"ד על ממש לא תיבעי כבר נתבאר בפרק שרבינו פוסק כמ\"ד על היינו בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח וכו'.</b> משנה בר״פ קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו ופריך בגמרא השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא ומשני סד״א עולה היא דדחיק ליה מקום אבל שלמים דלא דחיק ליה מקום אימא לא קמ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה וכו'.</b> משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוריד את הקרבים ומדיחן.</b> הכי אמרי' שם בברייתא ואע\"ג דהתם מיירי בנפסלה ילפינן מינה לכשירה במכל שכן. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומוריד העור ונותנו לכהנים.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה לשחטה למטה והעלה לראש המזבח.</b> הכי משמע מדתנן בראש הפרק הנזכר (דף פ\"ג) כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד ועוד דמשמע דאתיא בכ\"ש משחטה בראש המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי מזבח וכו' שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד וכן מ\"ש מה עולה שהיא ראויה לאשים וכו'.</b> משנה הזכרתיה בסמוך לר' יהושע ואע\"ג דפליג עליה ר\"ג לא פסק רבינו כמותו משום דר\"ע ור\"י הגלילי ור\"ש פליגי עליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש.</b> שם במשנה ובגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> ומ\"ש וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת.</b> בר\"פ המזבח מקדש שם.  ",
+                "<b>ומ\"ש וכל איסורי המזבח שעלו ירדו וכו' וכן בהמת הקדשים שנשחטה בלילה וכו'.</b> שם במשנה (דף פ\"ד) אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו ר' יהודה אומר ושנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רבי שמעון אומר לא תרד שהיה פיסולו בקדש שרבי שמעון אומר כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו לא היה פיסולו בקדש אין הקדש מקבלו ואלו לא היה פיסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין ובגמרא תניא ר' יהודה אומר זאת והיא העולה מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר\"ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מנין לרבות שנשחטה בלילה וכו' והניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ וכו' ת\"ל תורת העולה ריבה וכו' ור' יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת צבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולים וזרקו את דמו בהני פסולים דחזו לעבודת צבור וכי דנים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה. ופירש\"י לן בדם כשר שאם עלה לא ירד. שהרי לן כשר באימורים שאם עלו לא ירדו. שהרי לן כשר בבשר כגון בשר שלמים הנאכלים לשני ימים. יוצא וכו' וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסל ר' יהודה ולכך כתב רבינו זבח שיצא ופירש\"י חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת. דחזו לעבודת צבור כגון טמא. דבר שלא בהכשרו כגון לן באימורים. מדבר שבהכשרו לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה עכ\"ל. ופסק רבינו כר' יהודה:   "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום אע\"פ שכל אלו פסולים אם עלו [לראש המזבח] לא ירדו.</b> יש לתמוה דבריש מעילה (דף ב') גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום איבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי שאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש ואע\"ג דאיתותב רבא דאמר אם עלו ירדו היינו משום דאמר הכי לר\"ש אבל לר' יהודה לכ\"ע ירדו. ורבינו שפסק בסמוך כר' יהודה ה\"ל לפסוק כאן שאם עלו ירדו ושמא נוסחא אחרת היתה לרבינו בזה. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק מאד ליישב זה ולא כתבתיו שלא להאריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שאם עלו לא ירדו כו'.</b> משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם משלה בהם האור אע״פ שירדו יעלו שניה וכו'.</b> מימרא דעולא שם (דף פ״ה:) ובפרק בית שמאי (זבחים דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומץ שנתפגל כו'.</b> גם זה בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח וכו'.</b> בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ז) אתמר איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם ירדו רבה אמר יעלו רבא אמר לא יעלו ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואויר מזבח כמזבח.</b> שם בעא ר\"ל מר\"י ואסיקנא דבעומד האדם בראש המזבח ואוחז האבר בידו פשיטא דאויר מזבח כמזבח דמי כי מיבעיא ליה [דעומד בקרקע העזרה] x ונקיט ליה בקניא כנגד המזבח מאי תיקו. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק והר\"י קורקוס ז\"ל דחק עצמו להוכיח שנפשטה הבעיא ממקומות אחרים ולי אין צורך לכך אלא מאחר דלא איפשיטא בעיא מספיקא לא תרד: \n",
+                "<b>אימורי קדשים קלים וכו'.</b> כלומר אע״פ שהעלום בפסלות כיון שנזרק הדם אח״כ לא ירדו. בר״פ המזבח מקדש ובספ״ק דמעילה מימרא דעולא ובפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג:) בעיא דאיפשיטא ועיין במ״ש רבינו רפ״ב מהל' מעילה. וכתבו התוס' דאימורי קדשים קלים דנקט לרבותא וכ״ש קדשי קדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וכו' הרי אלו ירדו.</b> בסוף פרק קמא דמעילה (דף ז') אילו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אמורים של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש\"י לאחריות שאם יאבד אחד מהם שיתכפר באחר והאי דנקט שני אשמות וכ\"ש שתי חטאות דחטאת חמירא קדושתה מאשם. ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה ואח\"כ זרק הדם ואשם שלא קרבו אמורים אי אתה מודה שאם עלו באותן אימורים שירדו דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורים דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא נינהו עכ\"ל. וכתב הראב\"ד והוא שזורק דם האחר וכו'. ומבואר הוא בדברי רש\"י שכתבתי ואין מזה השגה על רבינו שלא כתבו שהוא העתיק דברי הגמרא כמנהגו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח וכו'.</b> פלוגתא דתנאי במשנה ר״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג) ופסק כר״ש שסובר כר' יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו.</b> שם (דף פ\"ד) נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולן ירדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף שמלקו זר ועלה וכו'.</b> בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) א״ר יצחק שמעתי שתים אחת קמיצת זר ואחת מליקת זר אחת תרד ואחת לא תרד [ולא ידענא] א״ר חזקיה מסתברא קמיצה תרד מליקה לא תרד מ״ש מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה וכו' אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה. ופירש״י הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלא בזר עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כאילו לא נתקדש כלל.</b> לעיל קאי וה\"ק וקומץ המנחה שקמצו זר ועלה ירד כאילו לא נתקדש כלל אע\"פ שזה פסול וזה פסול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הזר ואחד שאר הפסולים.</b> הכי משמע משום דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו אם עלו ירדו וכו' עד אם עלו ירדו.</b> משנה בפרק המזבח מקדש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומץ שמיצה שמנו על העצם וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג) בעיא דלא איפשיטא, ורש״י והראב״ד גורסים על העצים ומפרשים אותה בענין אחר וז״ל ההשגות א״א בנוסחא שלנו שמנו על העצים ומה שפירש וכו' עד וזה הבעיא במנחות פ' הקומץ. וז״ל הגמרא בעא רבא קומץ שמיצה שמנו על העצם מהו חיבורי עולים כעולים דמו או לאו כעולים דמו ומפרשה רבינו לענין ירד אם יחזיר ולא איפשיטא ופסק רבינו דיחזיר משום דמספיקא לא מזלזלינן בקדשים שלא להעלותם שמא הדין נותן להעלותם. ומה שהקשה הראב״ד שדבר הלמד מענינו הוא וכו' וחתם דבריו וזו הבעיא במנחות פ' הקומץ כלומר תדע שאין בעיא זו ענין עליה וירידה שהרי היא במנחות פרק הקומץ דמיירי בענין חסרון הקומץ או שמנו ואלו היתה ענין לירידה ועליה בזבחים פ' המזבח מקדש ה״ל לאתויי. ואני אומר שאע״פ שטענה זו טענה היא מ״מ אינה מכרחת ולפי גירסת רבינו הוצרך לפרש כמו שפירשה ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר״י ור״ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח הפנימי מקדש פסולים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> בפרק שני דזבחים (דף כ\"ז:) ויהיבו טעמא בגמרא משום דמזבח הפנימי כלי שרת ופירש\"י שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן: \n",
+                "<b>כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו וכו'.</b> משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפדה לעולם.</b> משנה בריש פרק המנחות (דף ק'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כלי הלח מקדשות את היבש וכו'.</b> משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במדות הלח ויבש וכו' אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש.</b> מימרא דשמואל שם ופ\"ק דמנחות (דף ח':): \n",
+                "<b>כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב.</b> בר\"פ בתרא דכריתות (דף כ\"ג) תנן אשם תלוי שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש.</b> מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא מדעת.</b> מימרא דר\"י פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ״ש ואין מקדשין אלא מתוכן.</b> מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין אלא שלימים ניקבו אם עושים מעין מלאכתן שהיו עושים והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין אלא מליאים.</b> מימרא דשמואל שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותם וכו'.</b> שם ופ\"ק דמנחות (דף ח') מימרא דר\"י וברייתא שניהם מליאים אין מליאים אלא שלימים וכו' א\"ר יוסי אימתי בזמן שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קידש ופירוש מלאים פירש\"י שיש בהם שיעור הצריך לאותו דבר ואין דעתו להוסיף פירש שאין דעתו להשלים השיעור. ומדברי רש\"י נראה שיש בנוסחא דידן בגמרא חסרון לשון המדבר בענין המדות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אין [דעתו] למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ז') בעא מיניה מר\"י כלי שרת מהו שיקדשו פסולים (ופירש\"י) כגון אם קמץ זר ונתן בכלי ויש לדקדק שדין זה סותר מ\"ש לעיל בפ' זה כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. ושמא י\"ל דשאני בין דם לשאר דברים ועי\"ל שלמד כן מדאמרינן בס\"פ המזבח (דף פ\"ח) אין כלי הלח מקדשים את היבש אמר רב אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שרת מקדשין שלא בזמנן כו'.</b> בס״פ שתי הלחם (מנחות דף ק'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כג)</small> מזבח שנפגם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו וכו'.</b> בפ' קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים והכי א״ר [שמעון] ברבי משום רבי ישמעאל בר' יוסי ומייתי לה מדכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכו' ור״י אמר אחד זה ואחד זה פסולים במאי קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינם נדחים ור״י סבר ב״ח נדחים. ופירש״י שנשחטו שם בעזרה כשהוא שלם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. אחד זה ואחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולים. ופסק רבינו כרב ונתבאר בפט״ו מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כו'.</b> שם אהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולים פריך נבנה דחויים מעיקרא נינהו כלומר וכשרים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין אוכלים קדשים והמזבח פגום וכו'.</b> שם (דף ס') א\"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנ\"ל ת\"ל קדש קדשים קדשים קלים מנין אמר אביי אתיא מדרשא דר' יוסי וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולד חטאת ותמורת חטאת וכו'.</b> משנה רפ\"ד דתמורה (דף כ\"א:) ופ\"ג דמעילה (דף י':). \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה\"ז ספק וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד הן מתות וכו'.</b> פ\"ק דע\"ז ופ\"ד דנזיר (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו.</b> ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח) ופ\"ב דבכורות (דף ט\"ז): \n",
+                "<b>אין כל הדברים אמורים וכו' עד ואין כל ישראל מתים.</b> בפרק שני דתמורה (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר ושעיר של יום הכפורים וכו'.</b> בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר' אלעזר בר״ש דסתם מתני' כוותיה ובפירקא קמא דשבועות (דף י״ב) מייתי לה וגריס ר' אלעזר ור״ש ולפי גירסא זו פסק כוותייהו משום דרבים נינהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא יקרבו עצמם נדבה וכו'.</b> בפ\"ק דשבועות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו ואבדה וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) איפליגו ר' ורבנן בנמצאת קודם כפרה דלרבי תמות ולרבנן תרעה וידוע דהלכה כרבנן ואמר רב הונא אמר רב (דף כ\"ג) הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וכו' ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ופירש\"י שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת לי' מינה ואפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה עכ\"ל. ואע\"ג דר' אבא פליג ארב הונא פסק רבינו כרב הונא משום דמסתבר טעמיה ועוד דאתיא ליה סתם מתני' כדברי הכל: \n",
+                "<b>היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ד) תניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ר' אלעזר בר\"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כר' אלעזר בר\"ש וצריך טעם למה פסק כיחידאה ואפשר שטעמו משום דבגמרא העמידו ברייתא דאין מרגילין כראב\"ש ושקלו וטרו אמוראי בטעמא. ויותר נראה לומר שפסק כרבנן ויש חסרון בדברי רבינו וכך צריך להגיה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה: \n",
+                "<b>היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש חטאתו ואבדה וכו'.</b> מימרא דר' זירא פ' התודה (מנחות דף פ':) ואע״ג דאביי פליג עליה פסק רבינו כר' זירא וצריך טעם למה מאחר דאביי בתרא הוא, ואפשר שטעמו משום דאמאי דאמר התם רבא הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה וכו' א״ר זירא וכן לענין חטאות הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' וכיון דר״ז בשיטת רבא אמרה פסק כמותו ולא חש לדאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שתי חטאות וכו'.</b> פרק כיצד מערימין (תמורה כ\"ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב והשניה תרעה וכו'.</b> פרק ולד חטאת (שם כ״ד) ופרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'.</b> מימרא דר״י פרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו ועברה שנתה וכו'.</b> מימרא דר\"ל רפ\"ד דתמורה. \n",
+                "<b>מ\"ש וכן הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת.</b> משנה בספ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חטאת שאבדה וכו'.</b> ברפ\"ד דתמורה תנן ולד חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וכו' ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ובגמרא אמר ר\"ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות ורועה. ופירש\"י רועה עד שתסתאב. תנן שעברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא ופירש\"י תיובתא דר\"ל דפסיק ואמר רועה ומשמע אפי' כפרו הבעלים. ואסיקנא הכי קתני עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אחר שכיפרו הבעלים מתה קודם שכיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ופירש\"י עברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אמר ר\"ל דאפי' כיפרו אח\"כ רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא. ונראה שיש ייתור לשון בדברי רבינו וצריך למוחקו וכך צריך להגיה כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה גנובה או גזולה וכו'.</b> מימרא דאביי שם: \n",
+                "<b>היתה עיקר אבידתה בלילה אע\"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבדה ממנו ולא מן הרועה וכו'.</b> מימרא דרב פפא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה.</b> בפ' שלישי דתמורה (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אבודה ממנו ומן הרועה וכו'.</b> בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה נחבאת אחורי הדלת.</b> שם ה\"ד אבודה א\"ר אושעיא אפילו אחת בעדרו וכו' ור\"י אמר אחורי הדלת הוא דליכא דקא חזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה וכ\"ש אבראי דלא קחזי לה תיקו. ופסק רבינו כר\"י ונראה שהוא מפרש אבראי בסתר המדרגה ומספק פסק לחומרא. ורש\"י פירש בע\"א: \n",
+                "<b>היתה בשדה או באגם וכו'.</b> אפשר שרבינו מפרש שגם זה בכלל אבראי שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השולח חטאתו ממדינת הים וכו'.</b> משנה בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בחטאת העוף וכו'.</b> שם בגמרא (כ\"ח:) והא בעי סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים רב פפא אמר בחטאת העוף: \n",
+                "<b>אבל אשם ודאי שמתו בעליו וכו'.</b> משנה פ\"ג דתמורה (דף כ\"א ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל שבחטאת תמות באשם ירעה וכו'.</b> ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר.</b> שם ופ״ק דמנחות (דף ד') ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ג) [ובזבחים פ״א (דף ה':)] אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא ופירש״י שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב״ד הוציאו וירעה ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה. ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא [אשם] הוא בהוייתו יהא. ובפסחים פרק אלו דברים מסיק עלה לא תימא ששחטו סתם [כשר לשום עולה] אלא אימא שחטו לשום עולה כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולמה לא יקרב בעצמו לכתחלה וכו'.</b> בפסחים פ' אלו דברים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש נקבה לאשמו וכו' עד ויפלו דמיה לנדבה.</b> משנה בפ\"ג דתמורה (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ולדה.</b> שם אהא דתנן דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר\"א אומר הוא עצמו יקרב עולה א\"ר יוסי בר חנינא מודה ר\"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכו'.</b> שם ת\"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וכו' עד ראב\"ע אומר תור או בן יונה. ופירש\"י לפסחו ולאשמו לא מצינו אשם ופסח נקבה וכו' עד דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשים א\"א אין דבריו מחוורים שכל אותם דברים וכו' עד לפרושי טעמא דר\"ש באשם. ואיני יודע איך נתפייס הראב\"ד ביישוב השגה זו במ\"ש ואולי מפני שאמר רבינו אין אני רואה דבריו של ר\"ש בפסח וכו' שאילו היה רבינו פוסק במפריש נקבה לאשם תמכר כר\"ש היו טענות אלו טענות אבל מאחר שרבינו פוסק בה שתרעה וכרבנן אין טענות אלו טענות דה\"ל כמזכי שטרא לבי תרי. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו הוא מדאמרינן אלא מעתה כהן גדול שהקדיש פרה לפרו תקדש יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש א\"נ נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדש משמע דפשיטא ליה לגמרא בכל הני דלא קדש לדברי הכל ואע\"ג דבמקריב נקבה לאשם סבר ת\"ק דתרעה בהני דחטאת נינהו סבר דלא קדשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'.</b> בכריתות רפ\"ו (דף כ\"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר\"מ וחכ\"א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר\"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר\"מ ורבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפרישו אפי' ע\"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה.</b> שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים [לר\"מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ\"ט ע\"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרי' לבו נוקפו אבל היכא דע\"פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו' בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר\"י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופסק רבינו כר\"י לגבי רב ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו יפלו דמיו לנדבה.</b> כלומר אחר שרעה עד שנסתאב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם ודאי אינו כן וכו' עד הבשר יצא לבית השריפה.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב באשם תלוי וכו'.</b> שם א\"ר ששת דמודה ר\"מ בהא [ויהיב טעמא] משום דכיון דאפריש תרי סבר אי מירכס חד מיכפרנא באידך וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה כו' גמר והקדישו ופירש\"י לאחריות שאם יאבד האחד יקריב לחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האשמות שבתורה באים בני שתים וכו'.</b> משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף צ':) ופירש רש\"י ובאים בכסף שקלים (כדיליף בפרק דם שחיטה) דכתיב בערכך כסף שקלים באשם מעילות ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בג\"ש בערכך בערכך ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל וכו'. חוץ מאשם נזיר. דכתיב כבש בן שנתו ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא: \n",
+                "<b>אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומה שכתב מפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.</b> בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) יליף מקרא דאשם תלוי בכסף שקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוזלו אילים וכו'.</b> בסוף כריתות (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע וכו'.</b> שם איבעיא להו אדם מתכפר בשבח הקדש או לא ואסיקנא x ת\"ש בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: \n",
+                "<b>היה בשעת הפרשה יפה שתים וכו'.</b> תוספתא בסוף כריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחים כמו שביארנו.</b> בפט\"ו ממעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש שתי סלעים לאשם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים וכו' עד ויצא לבית השריפה.</b> [בתוספתא דזבחים פ״ק] ובפ' התכלת (מנחות דף מ״ח:): \n",
+                "<b>זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם וכו'.</b> בתוספתא דזבחים פ\"ק שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולת נזיר עולת יולדת וכו'.</b> בתוספתא דזבחים פ\"ק אלא שכתוב שם שלא עלו לבעלים לשם חובה ולא ידעתי למה השמיטוxx. \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מעות לחטאתו וכו'.</b> משנה בכמה מקומות מהם פרק ד' דנזיר (דף כ\"ד) ופרק ג' דמעילה (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש מעות לחטאתו ואבדו וכו' עד ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה.</b> הכל משנה בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפריש שני צבורי מעות לאחריות וכו'.</b> מימרא דר' אמי שם (דף כ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ב דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש שתים או דמי שתים וכו'.</b> שם הפריש ב' וסבור שהוא חייב ב' ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השניה מה את עביד לה אלא רועה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשאר יפלו לנדבה,</b> אדמי שתים קאי כפשטיה ואשתים היינו לומר רועה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעות בידו או וכו'. x</b> שם במשנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה שאביא מהם חטאתי שוין שהמותר חולין ופירושה מבואר דכשאומר שאביא מהם חטאתי לא הקדיש אלא מה שצריך מהם לחטאתו בלבד ורבינו כתב סיפא והשמיט רישא אלו לחטאתי ולא ידעתי למה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט.</b> שם בירושלמי לגבי שקלים חילקו בין מכניס פרוטרוט לאומר אלו לשקלי ורבינו שהשוה אותם לענין שאביא מהם חטאתי צ\"ע מהיכא יליף לה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שנ\"ל שהדבר ק\"ו בשאר הקרבנות.</b> כ' הראב\"ד א\"א אני אין לי אלא קרבן חובה וכו'. ואני בעניי נ\"ל שי\"ל דאפי' בעולה ושלמים כל שאמר שאביא מהם משמע שלא התנדב כל אותם הדמים דלשון שאביא מהם מורה שלא הקדיש מהם אלא כדי עולה ושלמים בלבד ומה ששנינו מותר עולה לעולה מותר שלמי' לשלמי' אינו אלא באומר הרי אלו לעולה או לשלמים אבל אם אמר שאביא מהם עולה או שלמים דינו כאומר שאביא מהם חטאתי או אשמי שלא הקדיש מהם אלא כדי אותו קרבן שאמר בין שהוא חובה בין שהוא נדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות למנחת חוטא וכו'.</b> בפירקא בתרא דמנחות (דף ק\"ח): \n",
+                "<b>וכן מותר לחמי תודה.</b> בפ\"ב דשקלים ירוש' מותר לחמו של נזיר ירקב א\"ר יוסי ויאות להקריבו בפ\"ע אי אתה יכול שאין לך לחם קרב בפ\"ע להקריבו עם נזירות אחרת אי אתה יכול שאין לך נזירות באה בלא לחם לפום כן איצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכים א\"ר יוסי בר ביבין מותר נסכים קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מותר לחמי תודה.</b> נראה שהוא נלמד מדין מותר לחמו של נזיר שהטעם בשניהם שוה: \n",
+                "<b>כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין וכו' עד מותר נזיר לאותו נזיר.</b> הכל משנה במס' שקלים פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה וכו'. מה שכתב רבינו שאם הפריש מעות לחטאת בהמה והעני מביא תחתיהן עוף וכו' עד שאין לעוף פדיון.</b> הכל משנה בסוף כריתות ומתוך שנראה דמתני' דשקלים ומתני' דסוף כריתות (דף כ\"ז:) קשו אהדדי תירץ רבינו דמתני' דשקלים בחטאת קבועה ומתני' דסוף כריתות בקרבן עולה ויורד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהם וכו' עד שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״א) ובסוף כריתות (דף כ״ח) אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. פי' בלקיחת הבעלים כשקנאם אמר זה לחטאתי וזה לעולתי אבל אם קנה שנים לחובתו ואחר זמן אמר זה לחטאתי וזה לעולתי לא הוקבעו ויכול לשנותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם וכו'.</b> הוא ע\"פ מה ששנינו בפ' ולד חטאת וכתבו רבינו בפ' זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה מחוייב וכו' רצה להביא בהם חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא x</b> תוספתא בפ\"ק דמעילה אלא שאינה מכוונת בלשון רבינו וזה לשון הראב\"ד א\"א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף וכו' עד אמאי ילכו לים המלח. ומ\"ש שהוא בגמ' נזיר הוא בפ\"ד (דף כ\"ו) מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח ורבינו גורס יביא. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד מסתבר דהכי הוא וכו' כלומר הוא משיג על גירסת רבינו שאם רצה להביא מהם חטאת או עולה יביא וא\"כ למה כשמת ילכו לים המלח מ\"ש ממה שנתבאר בסמוך גבי הפריש מעות לקינין סתם ומת שיפלו לנדבה מפני שהם ראויים לבא כולם עולה. ואפשר שגירסת רבינו רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת בהמה לא יביא והטעם מבואר דלא שביק איניש מלהביא מה שהיה חייב מקודם ומביא מה שנתחייב אח\"כ וכ\"ש בהיות מה שנתחייב תחלה חטאת ומה שנתחייב אח\"כ עולה. ומ\"ש הראב\"ד בשם התוספתא שאם מת יפלו המעות לנדבה מפני שכולם ראויים לבא עולה. הוא בפ\"ק דמעילה ומסיים בה מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהם וקשה עליו וגם על התוספתא למה אם רצה להביא בהם עולת העוף לא יביא מ\"ש ממ\"ש בסמוך שאפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות ולוקח בכל חטאת או עולה. ונראה שמפני שהרגיש הראב\"ד בקושיא זו כתב והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמרא כלומר אע\"פ שגם על התוספתא קשה למה לא יביא עולה מ\"מ היא מתוקנת יותר מהגמרא מפני שעל הגמ' קשה מינה ובה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הזבחים שנתערב וכו'.</b> משנה ריש פרק התערובות (דף ע':). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הקריב הורצה.</b> שם אמר רבא אי אקריב ארצי ואותבוה ממתני' דקינין ואוקמוה ההיא מתניתין כמאן דאמר בעלי חיים אין נדחים. וכבר נתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות דהלכה כמאן דאר אין בעלי חיים נדחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב בהם אחד וכו'.</b> עד שהרי דמי חולין הם. משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתערב שור הקדש בשוורים.</b> בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ח:) שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכלם ימכרו לצרכי עולות ודמיהם חולין, ודבר פשוט דלדוגמא נקט עולות כלומר אם היה אותו שור עולה ומינה נילף שאם היה מין זבח אחר ימכרו לצרכי אותו המין וכן מפורש בתוספתא בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>נתערבו קדשים בקדשים וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בקרבנות נשים וכו'.</b> שם מימרא דרב יוסף (דף ע\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו מין בשאינו מינו וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שאין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן.</b> נתבאר בפ\"י ממעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים וכו'.</b> תוספתא בפ\"ח ממס' זבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שנתערבה וכו'.</b> תוספתא פרק ח' דזבחים אלא ששם כתוב שנתערבה באחת מכל הזבחים: \n",
+                "<b>ואם קדם והקריב וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם נתערבו וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל איני יודע טעם למיתה זו או להולכת מעות לים המלח כי כבר נתבאר שלא קבלו ההלכה שחטאת מתה אלא באבודה דוקא לא בגנובה. ואפשר היה לומר דנתערבה הוי אבידה טפי מגניבה וכאשר הוזכר פ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בדעת ר' אושעיא שאפילו נתערבה אחת באחת הויא אבודה ואפי' בדברי ר\"י שאמרו שם אבל אבראי כתב רש\"י שהלכה ונתערבה. אלא שאין נראה כן דעת רבינו כלל כי דברי הבעיא דבעי אליבא דר\"י פי' באבודה ומשום שמא יש אחד שרואה אותה ולא הזכיר נתערבה או שסובר דאביי דאמר נקטינן אבודה ולא גזולה פליג או שר\"י חולק וסובר שאין תערובת אבודה אלא אחורי הדלת וכאשר כתב רש\"י בצד אחד מהבעיא דבעדר כיון דחזו לכולהו אף על פי שאינה ניכרת אינה אבודה ופסק כר\"י כיון דבעי אליביה ואם כן מיתה זו כאן למה כיון דאפשר ברעיה וצל\"ע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה שנתערבה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד תודה שנתערבה א\"א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה עכ\"ל. ואסיפא דמלתא קאי דקתני נתערבה באיל נזיר שניהם יקרבו וכו' ומשיג על רבינו שמאחר שכל אחד מהם ספק איל נזיר צריך ליקח מכל אחד מהם זרוע בשלה ואינו נאכל אלא לכהנים ובני ביתם ונמצא שממעט באכילת זרוע של תודה שדינה ליאכל לכל אדם. ואני אומר שאם השגה זו השגה אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויביא בדמי היפה א\"א אינה טעונה לחם עכ\"ל. ונ\"ל שהשגה זו היא על \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם נתערבה התודה בשאר זבחים וכו' ויביא בדמי היפה</b> תודה אחרת וכתב על זה שאינה טעונה לחם וכ\"נ מדברי התוספתא ורבינו שלא הזכירו כאן לחם וצריך טעם למה לא יביא לחם בשביל התודה כשם שהוא מביא בנתערבה בתמורתה שאע\"פ שאין התמורה טעונה לחם מביא לחם בשביל התודה. ונ\"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני אע\"פ שקרבה תודתו דהשתא כיון דקרבה תודתו שוב אין כאן לחם. ומכל מקום תמיהא לי דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך הראב\"ד לכתבו ושמא י\"ל דאתא לאשמועינן דבבא זו אע\"פ שנראה ששוה סיפא דידה לרישא דידה אינם שוים לגמרי דרישא דנתערבה בשאר זבחים יביא עמה לחם וסיפא דקרבה תודתו לא יביא עמה לחם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו'.</b> בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ\"ח) תנן הפסח שנתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ובגמרא והא קא מייתי קדשים לבית הפיסול וכו' ורבנן היכי עבדינן אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימא כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי ואכיל להו בתורת בכור בעל מום. ופירש רש\"י ורבנן דאמרי אין מביאין (קדשים לבית הפיסול) היכי עבדי לפסח שנתערבה בבכורות בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהם אותם קרבנות וכו' אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון. ממתין עד שיוממו ויביא בהמה שמינה כיפה שבהם ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בכור שנתערב ויאכלו כבכור א\"א והבכור בעל מום וכו'. ואני תמה על מה שהשיג על רבינו בכור בעל מום אי זו אכילה חמורה יש בו שאין תלונתו על רבינו דרבינו לישנא דגמ' נקט דקאמר דאכיל להו בתורת בכור בעל מום כ\"ש שלפי האמת אין כאן תלונה כלל שהרי פירש רש\"י ואכיל להו לכל התערובת בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אינו נשחט באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא ואם היה מכיר בפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה עכ\"ל. ומ\"ש מה תיקן לבעל הפסח והיה צריך לפרש תיקונו. י\"ל שרבינו סמך על מ\"ש בפרק רביעי מקרבן פסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מעשר וכו'.</b> בתוספתא דזבחים פרק שמיני: \n",
+                "<b>הבכור והמעשר שנתערבו וכו'.</b> שם ודלא כר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שאר קדשים וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם שנתערבה וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"ה:) וכרבנן דפליגי ארבי שמעון. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם קדם והקריב אשמו שניהם יפלו לנדבה.</b> תוספתא פרק ח' דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקדשים אפשר וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אלו המתערבים וכו'.</b> שם אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואותביה ממתני' דקינים ושני הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחים הא כמאן דאמר אינם נדחים וכיון דפסק רבינו כמאן דאמר בעלי חיים אינם נדחים כמו שנתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות ממילא קמה לה הלכתא דלא כרבא ואע\"ג דרבא בתרא הוא וה\"ל למיפסק כוותיה איכא למימר דאליבא דמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמרה וליה לא ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנמצאת מירושלים ועד וכו'.</b> בפ״ז דשקלים תנן בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ומסיק עלה ר״י ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה וכו' זכרים עולות דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואישתכח בן שנה ודילמא אשם מצורע הוא נזיר הוא לא שכיחי ודילמא פסח הוא פסח בזמנו מיזהר זהירי ביה ושלא בזמנו שלמים הוא ודילמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה״נ במומן מתאכלי וכו' נקבות זבחי שלמים דילמא תודה היא דמייתי תודה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודילמא חטאת היא חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ודילמא חטאת שעברה שנתה לא שכיח אשתכח בת שנתה מאי וכו' אמר אביי (בת שנתה) כחטאת (ודאי) כונסה לכיפה והיא מתה מאליה ומשמע מדברי רבינו דכי אמרינן דמייתי תודה היינו לומר דמייתי לה ומתנה עליה ואומר אם שלמים היא הריני מקריבה לשם שלמים ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה דתרווייהו קדשים קלים נינהו ומתנותיהם שוה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה עד חצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונסכיו משל צבור.</b> בפ\"י דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו קדשים בקדשים וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו במשנה בפרק התערובות שם: \n",
+                "<b>נתערבו בפסולי המוקדשין וכו'.</b> נלמד מדאיפליגו בפ' התערובות במשנה ר' אליעזר ורבנן באיברים שנתערבו באיברי בעלי מומין ופסק כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה וכו' עד ה\"ז ישרף בעזרה וכו'.</b> משנה בפרק התערובות (דף ע\"א) פלוגתא דר\"א ופסק כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפילו אבר באלף איברים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתיכות קדשי קדשים וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ה ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתיכה של חטאת טמאה וכו' עד סוף הפרק.</b> ברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ\"א ע\"ב) ופירש רש\"י דטעמא דקתני לא יעלו משום דאפשר למכרן לכהן בהפסד מועט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הפסולים לעבודה שמלקו מליקתן פסולה וכו'.</b> משנה בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס\"ח) כל הפסולים שמלקו מליקתן פסולה ואינם מטמאות בבית הבליעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם מלק בלילה וכו' עד אלא דבר שהוא כשר למזבח.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש אבל הנרבע והמוקצה וכו' עד והרי אין פיסולן בקדש.</b> נלמד מהמשנה הנזכרת והוא מפורש בברייתא פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו במעשה הקרבנות.</b> בפ\"ז: \n",
+                "<b>חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה וכו' עד ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה.</b> בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ו) ודקדק רבינו לכתוב בחטאת העוף ושעשה הזייתה משום דאילו מליקתה בכ״מ כשירה כמו שמפורש שם ע״ב בגמ': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן וכו' עד שכל אלו פיסולן בקדש.</b> נלמד מהמשנה שהזכרתי בר\"פ זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף הבאה וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>וכיצד תבא על הספק וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לנו חטאת בהמה על ספק וכו'.</b> ג\"ז פשוט. ומ\"כ שדקדק רבינו לכתוב כגון שהיתה ספק זבה או ספק יולדת מפני שאינן יכולות לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן ולכך התירו להן להביא ספק חולין לעזרה אבל ספק מטמא מקדש לא התירו לו להביא ספק חולין לעזרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף הבאה על הספק וכו'.</b> משנה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלק נודע לה שילדה ודאי תעשנה ודאי שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע. ובפרק המביא אשם תלוי (דף כ״ו:) אתמר עלה אמר רב מזה דמה וממצה דמה וכיפרה ומותרת באכילה ור״י אמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת ופירש״י האשה שהביאה וכו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה וכו' תניא כוותיה דר״י חטאת העוף הבאה על הספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה תצא לחולין או תמכר לחברתה אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע אם משנמלקה נודע לה שילדה אסורה ופסק כר״י ואע״ג דתני לוי כוותיה דרב ברייתא דתני סתם גמרא עדיפא מינה וגם מתניתין בפרק דם שחיטה דקתני אם עד שלא נמלקה וכו' כר״י דייקא דלרב ה״ל למיתני אם עד שלא הזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה ה\"ז תקבר.</b> משנה בפרק המביא אשם תלוי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חטאת העוף שנתערב בעולת העוף וכו'.</b> פ\"ק דקינים ופירש\"י אחד בריבוא ימותו כולם דבכל אחת איכא לספוקי שמא עולה היא ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה: \n",
+                "<b>בד\"א כשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> וכיצד דיניהם אם נתערבה חטאת בחובה זו הסתומה וכו'. וכן אם נתערבו עולה בחובה זו הסתומה וכו'.</b> שם ופירש\"י חובה קרי קן שלם של יולדת או של זבה והוא אחת חטאת ואחת עולה וכו' ואם פרידה המופרשת לחטאת מעורבת עם ב' קינים של חובה שהם סתומים ועתה חמש פרידים מעורבין יחד אין יכול לעשות אלא שתים חטאת שזהו מנין הכשר בשני קינין של חובה דאי עבד ג' חטאות שמא משני קינין עבד להו ולא מהמעורב בהם ומב' קינים אינו יכול לעשות רק ב' חטאות ולא מצי עביד אפי' אחת עולה שמא יקח החטאת המעורבת וכן עולה שנתערבה בחובה בקן סתומה אין כשר אלא שנתערבה זו בזו אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. ופירש\"י אבל חובה שנתערבה זו בזו קן סתומה של לידה שהוא אחד חטאת ואחד עולה ונתערבו השני פרידין בקן אחת סתומה של לידה או של זיבה מאשה אחרת מחצה כשר ומחצה פסול יכול להקריב שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת ולא יותר דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה וכן אם נתערבו הרבה קינים יחד יקריב חציו אחד חטאת ואחד עולה וחציו האחר פסולים והיינו כי נתערבו בשוה כדאמרינן אחת לזו ואחת לזו או שתים לזו ושתים לזו או שלש לזו ושלש לזו שיכול ליקח השלשה קינים אי זה שלש פרידים שירצה אי זה לחטאת ואי זה לעולה אבל אחד לזו ושנים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. אם נתערבו קן חטאת סתומה של זיבה בשני קינים של לידה או בשלשה אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחת לחטאת ופרידה אחת לעולה אבל שתי עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שהוא מבורר תחלה ללידה אחת שאינו יכול להקריב ממנו רק אחת חטאת ואחת עולה וכן אם נתערבו כולם יחד האחת והשתים והשלש והעשר לא יוכל להקריבו רק קן אחד שני פרידים או עשר קינים במאה יקריב עשרים פרידים כמו שיכול לעשות מעשר קינים וזהו המועט כשר. בין משם אחד לידה ולידה משתי נשים בין שני שמות לידה וזיבה אפי' מאשה אחת כדמפרש (במתני') כיצד משם אחד. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה אומר כי מה שהקדים לומר אין כשר אלא מנין עולות שבחובה אינו אלא אם נתערבו קינים נדבה שהם עולות כולם בקיני חובה שחציין עולות וחציין חטאות אבל חובה שנתערבה בחובה וכו' שאם היו שוות אלו כנגד אלו יהא המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח באי זה צד שעשאן וכו' ויהיה שוה בזה כהן נמלך ר\"ל ששואל לאשה אי זה יעשה חטאת ואי זה יעשה עולה וכהן שאינו נמלך אלא שהדבר מסור לו אבל אם היה מנין אחת משתיהן יותר ממנין האחרת [הרי יש בזה חילוק והוא] שאם עשה הכל למעלה או למטה המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח וכו' ואם עשה החצי למעלה והחצי למטה וכו' המועט אז כשר ע\"מ שיהא נמלך ולא יהיה מסור לו לעשות עולה מה שירצה וחטאת מה שירצה הרי בעלת המנין המועט אומרת לו שזה המחצית שנעשה למעלה בו נבלעה עולה שלי לפי שהוא המועט והמחצית שעשית למטה בו נבלעה חטאת שלי לפי שהוא ג\"כ המועט ואני לא מסרתי הדבר אליך ולא הרשות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה חציין למטה וחציין למעלה אם אחר ששאל עשה כן המועט כשר וכו' זה הכלל כל שעשה הכהן מדעתו וכו'.</b> שם בפ\"ג בד\"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטן את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול ואת שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו עשה כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק את הקינים ולא יהו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה מחצה כשר מחצה פסול וכ\"מ שאי אתה יכול לחלוק את הקינין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר. ופירש המפרש בד\"א בכהן נמלך אפירקא קמא קאי והכי קאמר בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כלם וכן אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו דמועט כשר כל אלו הדינין בכהן נמלך כלומר לכתחלה נמלך הכהן איך משפטן אבל בכהן שאינו נמלך ועשה הכל מדעתו בדיעבד ועשה קן שלם למעלה לאשה אחת וכן קן שלם לאשה אחת הילכך כולם למעלה מחצה כשר עולות ומחצה פסול חטאות וכן למטה בענין זה וכן משמע בריש פרק התערובות דהאי בד\"א אפרקין קמא קאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה זה שהוציא מן הכלל הוא שב על הלכה רביעית מהפרק הראשון שאמר המועט כשר אמר שאין זה אלא בכהן נמלך אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל כהן שאינו נמלך אלא עושה לרצונו למעלה ולמטה כשר המרובה והוא מגיד מאי זה טעם יהיה כן ואמר שכל זמן שאפשר לחלק הכלל המעורב ואין מעופות האשה האחת בשני החצאין יחד הרי כשעשה חציין למטה וחציין למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לפי שאנו אומרים אפשר שעופות של אחת היו כולן למעלה או למטה שחציו לעולם כשר וזה אפשר לעולם כל זמן שיהיה מנין כנגד מנין (הנה הכל אפשר) לחלק בשני חצאין ומקריבין החצי למעלה והחצי למטה ושלא יהיו מקצת העופות שהקריבו למעלה ומקצת מה שהקריבו למטה משל אשה אחת ואז המחצית שנעשה באחד משני הצדדין וכל זמן שא\"א לחלק הכלל המעורב ולעשות חציו למעלה וחציו למטה אלא שעופות האחת כבר נעשה מהם למעלה ולמטה הרי הרוב כשר לפי שבעלת הרוב היא שנעשה מעופות שלה למעלה [ולמטה] בהכרח וא\"א זה אלא כשיהיה מנין זו יותר ממנין זו עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו עשה חציין למטה א\"א זה כתב בשביל שראה במשנה רפ\"ג וכו' עד וממעט בהשלמת חובתה. ונ\"ל להגיה ולכתוב במקום חבירותיה חבירתה כלומר אותה שנתערב קינים עמה. וטעם רבינו לחלק בין נמלך לשאינו נמלך נתכוון רבינו לבאר בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ואין דבריו מובנים לי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שלקחו קיניהם בעירוב וכו'.</b> שם בשם ר' יוסי. \n",
+                "<b>ומ״ש שאין הקינין מתפרשים וכו' כמו שביארנו.</b> הוא בפ״ה ושם נתבאר ואע״ג דבפ' בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) בעי לאורויי מהכא דרבי יוסי סבר יש ברירה ומוקי לה בשהתנו ורבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה וכיון שכן קשה על רבינו שהיה לו לומר דבשהתנו מיירי. וי״ל דאמרינן עלה א״ה מאי למימרא קמ״ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן ומפרש דהשתא דקמ״ל כדרב חסדא אין צריך להתנות אלא אע״ג דלא התנו כהתנו דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפני הכהן חטאות ועולות וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ' ג' דקינים חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול וכו' ואם תאמר והא תנן חטאת שנתערבה בעולה אפי' אחד בריבוא ימותו כולם. וי\"ל שאין כאן תערובת כלל אלא כל קן היה בפני עצמו וכל אחד הקריב בפני עצמו אלא שטעה הכהן בהקרבתן וכשהקריב חציין וחציין יודע היה ואח\"כ שכח ומסופק אם טעה אם לא. זה דעת רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו ג' צבורי עופות וכו'.</b> ג\"ז שם ופירש רבינו במשנה זו על דרך שכתבתי שפירש במשנה שקודם זו שלא היה כאן תערובת כלל וע\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר וכו'.</b> בפרק ב' דקינים וכתב רבינו שם דע כי (כל) מה שנאמר בכל הלכות אלו חזר אינו ר\"ל שחזר אותו העוף בעצמו לפי שכל זמן שיהא כן אין שם הפסד כל עיקר אבל ר\"ל כשאמר וחזר שמאחר שפרח לכת ראשונה והרי אפשר שהוא הראשון בעצמו שחזר לחבורתו או הוא עוף אחר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והשלישית יש לה שני עופות והרביעית יש לה ארבעה והחמישי' יש לה ששה והששית יש לה שמנה והשביעית יש לה י\"ב.</b> במשנה [שם] שנינו השלישית יש לה אחת הרביעית שתים החמישית יש לה שלש הששית יש לה ארבע השביעית שש. והענין דבמתני' נקט מנין הקינים וכל קן זוג אחד ורבינו נקט מנין הפרידין והיינו דנקט בלישניה עופות וע\"ד זה תקיש ותדין בשאר. וע\"ש בפירוש המשנה לרבינו ותמצא הכל מבואר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קן סתומה וקן מפורשת וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת מכאן ועולה וסתומה באמצע וכו' עד סוף הפרק.</b> שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ' ד' דקינים ואיתא בפרק חטאת העוף (זבחים ס\"ז:): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א כשהביאה וכו' עד ושתים למטה א\"א ולא ידע הכהן אי זה מין עשה למטה ואי זה מין עשה למעלה עכ\"ל. ואני אומר שזה פשוט הוא ובכלל לא ידע אי זה מהן עושה למעלה הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> פירשה נדרה ואמרה לכהן אלו לנדרי וכו' ויעשו השלשה למעלה.</b> תיבת השלשה צריך למחוק ולכתוב במקומה \n",
+                "<b>השנים וכן</b> מ\"ש \n",
+                "<b>אצל קבעה נדרה ואמרה אם אלד זכר וכו' שכבר עשה שנים למטה שהם חטאת</b> שש תיבות אלו נראה שהם שיבוש וצריך למוחקם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א כשהביאה הארבעה בתחלה וכו' עד וכן אם. א\"א דבריו מבולבלים וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל כתב רבינו במשנה ענין קבעה שפירשה (בשעת נדרה) מין פלוני ותביא אותו לכהן עם חובתה ועשה שתים למטה ושתים למעלה ולא ידע אם הנדר נעשה למעלה או למטה וגם היא נסתפק לה איזה משני המינים קבעה בו נדרה אם התורים או בני יונה וזה הוא ההפרש שיש בין קבעה לפירשה שפירשה הוא שתאמר בשעת הבאת נדרה וחובתה אלו לנדרי ואלו לחובתי וקבעה נדרה הוא שתאמר בשעת הנדר הרי עלי קן ממין פלוני והוא מדבר כאן במי שקבעה נדרה והביאה אותו ואח\"כ שכחה מאיזה מין קבעה אבל ודאי אצלה שהוא קבוע עכ\"ל בספר מוגה. ונראה שבבא זו מדברת שאינה יודעת אי זה מין הם הד' פרידים שנתנה לכהן אבל מ\"מ יודעת היא שהם מין אחד שאם יודעת אי זה מין הוא שנתנה א\"א להסתפק באי זה מין קבעתו שהרי נדרה נתנה. וזה נראה מוכרח וביארו רבינו במשנה וז\"ל וזה אם היו הארבעה מין אחד והיה ודאי אצלה שנתנה לכהן מין ולא ידעה מאי זה מין הוא גם כתב שאין אנו יודעים מאי זה מין הוא הארבעה שנולד בהם הספק ע\"כ. והוא מוכרח וע\"פ הקדמה זו הדבר ברור שלא נפטרה מספק נדרה כלל וצריכה להביא ד' לנדרה שתי תורים ושני בני יונה. אבל קשה טובא איך יספיק אחד לתשלום חובתה והרי אינה יודעת מאי זה מין היה החטאת ואם תביא תור שמא היה בן יונה או להפך וכבר נתבאר שצריך חטאת ועולה ממין אחד ובמשנה כתב ותביא גוזל אחד תור או בן יונה להשלים חובתה והצריכו תור או בן יונה לפי שאין אנו יודעים מאיזה מין היו הארבעה וכו'. ודברים אלו צריכים ביאור וכפי הכתוב בספרים שהגוזל הוא לעולה א\"א ליישבו שהרי גבי פירשה חייבת להביא כל החובה מספק לפי שאינה יודעת מאי זה מין היו העולות שתביא חטאתה מאותו המין ומה לי אם היו שני מינים או מין אחד ואינה יודעת אי זה מין היה הכל ספק אחד הוא. ואפשר לפרש כוונת רבינו ביודעת איזה מין נתנה לכהן אלא ששכחה באיזה מין קבעה נדרה וד\"מ נתנה תורים ונסתפקה שמא בני יונה פירשה ושלא כדין נתנה לכהן תורים ואם היו יודעים שמה שנתנה לנדרה נעשו למעלה לא היה נשאר עליה מספק נדרה אלא שני בני יונה ובהם נפטרה מנדרה ועתה שמא מה שנתנה לנדרה עשו למטה ונמצא כל ספיקה עליה לכך מביאה שתי תורים ושני בני יונה וכולם למעלה בספק נדרה ומחובתה תביא גוזל אחד כי מעולה אחת נפטרה בתורים ראשונים ממ\"נ אם שלמעלה היו נדרה הרי לא היתה צריכה להביא אלא שני בני יונה לתשלום נדרה ומהשני תורים שמביאה עתה אחד יעלה לחובתה והאחר פסול וצריכה חזרה לחטאת לתשלום חובתה ואינה צריכה יותר ואם שנים ראשונים היו נדרה הרי שלמעלה היו חובתה והרי נפטרה מהעולה בראשונים ונמצא לפי זה שממ\"נ צריכה להביא גוזל אחד לחטאת ממין הראשונים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו גוזל אחד למעלה.</b> מ\"כ שהוא טעות ובמשנה כתב בפירוש תביא תור ובן יונה ותעשה חטאת ממ\"נ והוא הנשאר מחובתה. והשתא דאתינא להכי שהכרחתי שהאחד הוא חטאת י\"ל שתקריב מאיזה מין שתרצה ויוצאה ממ\"נ שאם תביא תור כשר ממ\"נ אם הראשונים היו תורים א\"כ הנדר היו תורים ואם קרבו למעלה הרי נפטרה והשתי תורים אחרונים יעלה אחד מהם לחובתה והרי תור לחטאת ויצאה ידי חובתה ואם קרבו למטה הרי יצאה מידי עולת חובה באחד מתורים ראשונים של מעלה ותורים שניים לנדרה והרי תור לחטאת ואם היו בני יונה א\"כ הנדר היה בני יונה ובבני יונה אחרונים ממ\"נ יצאה ונמצא תורים שניים עולה אחד מהם לחובתה וכן כשמביאה בני יונה יוצאה ממ\"נ על הדרך שנתבאר כי ידוע כי מין שהביאה נדרה. ובהשגות א\"א דבריו מבולבלים וכו'. ובודאי כי הלשון סתום ומוטעה כאשר הכרחתי ולא פירשה איזה מין נתנה לכהן וצריך לתקן כאשר כתבתי וילמוד סתום אשר כאן ממפורש במשנה. וכתב עוד אבל וכו'. טעם בבא זה מבואר שכיון שהראשונים שני מינים ואינו יודע מה עשה למעלה ומה עשה למטה א\"א שיועיל דבר לנדרה כי שמא נדרה קרב למטה ולא לחובתה כי אינו יודע איזה מין למעלה ואיזה למטה ואנן בעינן עולה וחטאת מין אחד ולכך מביאה הכל. וצריך לדעת כי גם בבא של קבעה מיירי לשיטת רבינו כשפירשה אלו לנדרי דאל\"כ איך שייך לומר ולא ידע איזו עשה וכו' כיון שהכל מין אחד מה שייך לומר כן גם אין שייך לומר שמא הנדר עשה למטה שכתב במשנה אלא דודאי היא ייחדה אשר לנדרה אלא שלא אמרה כן לכהן כמו בפירשה והיא שכחה ומ\"מ בשנים שמביא מקריב סתם ולכך שייך ממ\"נ שנתבאר. ואפשר שלא ידע שכתב רבינו מפני בבת שני מינים נקט לה ולעולם לא ייחדה. אלא שלשון המשנה אינו מוכיח כן גם הענין נראה שהוא כאשר כתבתי: \n",
+                "<b>וכתב</b> \n",
+                "<b>עוד וכן אם נתנתם וכו'.</b> טעם בבא זו מבואר כי לא עולה לה דבר מחמת הספק לכך תביא כל חיובה וחלוקה זו לא הוזכרה במשנה אמנם אמרו שם נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה ועשה הכהן ואין ידוע מה עשה צריכה להביא ד' פרידים לנדרה ושתים לחובתה וחטאת א' בן עזאי אומר שתי חטאות והוקשה לרבינו חטאת זה למה כיון שהביאה כל חובתה ולכך פירשה דקבעה גם חובתה ולא ידעה מה קבעה ולפ\"ז הוצרך להוסיף כבש אע\"פ שלא הוזכר שכיון שקבעה ולא ידעה מה קבעה מביאה קן מאיזה מין שתרצה וכבש ופרידה וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה תפטר בקן מאיזו מין שתרצה ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ששני פרידין שבהן צריך שיהיו ממין אחד</b> נלמד בספרא מדכתיב שתי תורים וכו' אחת לעולה ואחת לחטאת ממין שיביא עולה יביא חטאת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהן ספק.</b> פשוט הוא בסוף תמורה (דף ל\"ד) חטאת העוף הבאה על הספק תשרף: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המנחות שקמצן אחד מהפסולים לעבודה הרי הן פסולים.</b> משנה בפ\"ק דמנחות (דף ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם לקט הלבונה פסל אע\"פ שלא קמץ.</b> ברפ\"ב (דף י\"ג:) מימרא דר' ינאי ופירש\"י ליקוט לבונה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט [הלבונה] מעל הסולת ומקטירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ הכשר ונתן לפסול וכו'.</b> בפ״ג דזבחים (דף ל״ב) תנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש ופריך בגמרא (דף ל״ד:) ולהוי דחוי ואסיקנא כל שבידו לא הוי דחוי ומדין זבחים יש ללמוד למנחות. וא״ת אמאי לא תנא רבינו בהו תקנתא כדתנן במתני' שכתבתי בסמוך לענין קבלת דם. וי״ל משום דאיתא בתוספתא דמנחות פ״ה קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכו' קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכו' בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכו' דברי ר' אלעזר ור״ש וחכ״א קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול פסלתו מתנתו קמץ בימינו ונתן לשמאלו פסלתו מתנתו וידוע דהלכה כחכמים. ואם תאמר ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם וי״ל דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) מייתי מאי דתני בהאי תוספתא וחכ״א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו וקאמר עלה בגמ' מ״ט משום דבעי לקדושי בכלי וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופירש רש״י פסלתו מתנתו (מה שנתן בשמאלו) ושוב אין לו תקנה בחזרה מאי טעמא משום דבעי לקדושי בכלי וכו' ואספו שפוסל עוד להקדישו בכלי דאי לא הוי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מיפסל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה שכשר אבל מאחר דבעי כלי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול.</b> משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דמנחות. ומה שצריך קמיצה בפנים איתיה בפ\"ק דמנחות. ופירוש בפנים כל העזרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו.</b> תוספתא פ\"ה דמנחות. מ\"כ מ\"ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה המנחה שלא בכלי שרת וכו'.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תניא חכמים אומרים קומץ טעון כלי שרת כיצד קמצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת: \n",
+                "<b>ומה שכתב או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה וכו'.</b> בפירקא קמא דמנחות (דף ע') אתמר בללה חוץ לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה ריש לקיש אמר כשירה וידוע דהלכה כרבי יוחנן ועוד דתניא כוותיה ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן אף על גב דבלילה כשרה בזר כיון דעשייתו בכלי היא אף על גב דכהונה לא בעיא קדושת פנים מיהת בעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות שיצק עליהם השמן פסול לעבודה וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח) תנן לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלק ולא הניף לא הגיש וכו' כשירה ובגמ' מאי לא יצק אילימא לא יצק כלל עיכובא כתיב בה אלא לא יצק כהן אלא זר אי הכי לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר הא לא בלל כלל פסולה והתנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין והוינן בה כי אין נבללין מאי הוי והא תנן לא בלל כשירה ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא לא יצק לא יצק כהן אלא זר לא בלל לא בלל כלל ובתר הכי אמרינן מתני' (דמכשיר יציקה בזר) דלא כר״ש (דאמר יציקה ובלילה ופתיתה ומליחה בעו כהן) מ״ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגיש או מניף. ומ\"ש ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת וכו'.</b> בפ' ראשון דמנחות (דף י\"א) תנן ריבה שמנה חיסר שמנה וכו' פסולה ובגמ' היכי דמי ריבה שמנה א\"ר אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחבירתה וכו' ר\"א לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דחולין ודחבירתה דפסיל אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה אימא לא ליפסיל קמ\"ל: \n",
+                "<b>חיסר לבונתה כשירה וכו'.</b> שם במשנה חיסר לבונתה פסולה ובגמ' ת\"ר חסרה ועמדה על קורט אחד פסולה על שני קורטים כשירה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר על קורט אחד כשירה פחות מכאן פסולה וכו' א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר דר\"מ סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף. ופירש\"י ר\"מ סתם מתני' דקתני חיסר לבונתה פסולה ופסק רבינו כר' יהודה וצריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני' ואפשר שטעמו משום דר\"י ור\"ש פליגי עליה והו\"ל ר\"מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ובפלוגתא דר\"י ור\"ש ידוע דהלכה כר\"י וא\"ת כיון דסתם רבי כר\"מ הוה ליה למיפסק כוותיה י\"ל דכיון דלא אשכחן בברייתא דפליגי אלא ר\"י ור\"ש טפי הוה עדיף לפרושי מתני' אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ש מלאוקומי לה בפלוגתא תליתאה ור\"י דאמר ג' מחלוקות בדבר בעא לדיוקי לישנא דחסר לבונתה דמשמע אפי' חיסר כל שהוא. ואינו מוכרח. ועוד דמדר\"י נשמע דס\"ל דהלכה כר\"י מדאמר ג' מחלוקות בדבר ר\"מ ור\"י ור\"ש בידוע דהלכה כר\"י לגבייהו דאל\"כ לא הל\"ל הכי אלא אמתני' דחיסר לבונתה הול\"ל א\"ר יוחנן אפילו חיסר כל שהוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריבה שמנה ולבונתה וכו'.</b> שם בגמרא אמתני' דחיסר לבונתה פסולה הא יתיר [כשירה והתניא יתיר] פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצים ומשמע לרבינו דכי אמר ר' אלעזר גבי ריבה שמנה כגון שהפריש לה שני לוגין שני לוגין דוקא קאמר ויגיד עליו רעו יתיר לבונתה דלא מיפסיל בפחות משני קמצים ולא כדפירש\"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין וכו' ולוקמה כגון דעריב ביה פורתא שמן דחול וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת חוטא שנתן עליה שמן וכו'.</b> בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ט:) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או על הקומץ שלה. ומ\"ש היתה שחוקה ה\"ז פסולה מספק וכו'.</b> שם בעא רבה בר רב הונא מר\"י נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא ובתר הכי אמרינן מאי הוי עלה אמר ר\"נ בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשירה וכו' ופירש\"י אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש\"מ בלקיטה תליא מילתא. ורבינו שכתב מספק צ\"ל דלא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר\"נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשויי עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן שמן על שיריה וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן משהו שמן ע\"ג כזית מן המנחה וכו' עד פסל עד שילקט.</b> שם א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה פסל מ\"ט לא ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא וא\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן כזית לבונה ע\"ג משהו מנחה פסל מ\"ט לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואיכא דאמרי א\"ר יצחק בר יוסף בעי ר' יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה מהו מי בעינן שימה כנתינה או לא תיקו. ופירש\"י בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיב אכילה וכל אכילה בכזית. עליה משמע דבמנחה בעינן כזית הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גבלה במים וקמץ כשירה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחה שקמצה פעמים כשירה וכו'.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תנן הקטיר קמצה פעמים כשירה ובגמרא אמר ריב״ל פעמים ולא פעמי פעמים ור״י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים מאי בינייהו א״ר זירא יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית ור״י סבר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ופסק כריב״ל לגבי ר״י כמו שכתבו התוס' בפ' בני העיר (מגילה דף כ״ז בד״ה כוותיה דרב פפי) ומשמע דלרבינו ה״פ ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ומשום הכי קתני מתני' הקטיר קומצה פעמים כלומר שהקטיר בכל פעם חצי קומץ דהיינו כזית כשירה אבל אם הקטיר קומצה בפעמי פעמים דהיינו שיקטיר בכל פעם פחות מכזית פסולה דאין הקטרה פחותה מכזית ולפי זה אם היה הקומץ גדול שיש בו כמה זיתים אפי' הקטירו בכמה פעמים כשירה והוא שלא יהא בכל קומץ פחות מכזית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקריב הקומץ בלא מלח פסולה וכו'.</b> הכי דרשינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ'): \n",
+                "<b>מנחה שחסרה וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ט') פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכתא כר\"י ועוד דהא איתותב ר\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התנדב קומץ לבונה בפ\"ע וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף י\"א:) מימרא דרב יצחק בר' יוסף אמר ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש שני קמצים למנחה אחת וכו' וכן אם הפריש ארבעה קמצים וכו'.</b> שם מימרא דרמי בר חמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומץ מנחה שנטמא וכו' יצא הקומץ חוץ לעזרה וכו'.</b> משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ו) נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה וכמדת ר' יהושע פסולה, ופירש\"י כמדת ר' אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין דם אע\"פ שאין בשר ה\"נ קומץ אע\"פ שאין שירים (בשיריה) כשירה להקטיר הקומץ. כמדת ר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר. ובגמרא אמר רב והוא שנטמאו כל שיריה אבל מקצת שיריה לא ואסיקנא דהוא הדין לנשרפו ואבדו. ובתוספתא פ\"ד דמנחות תניא דהוא הדין ליצאו חוץ לקלעים. ופירש\"י והוא שנטמאו כל שיריה הוא דאמר ר' יהושע דפסול להקטיר הקומץ וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הקטיר הורצה.</b> תוספתא בפרק ד' דמנחות: \n",
+                "<b>נשאר מעט מן השירים וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מחיצה מלמטה וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג כ״ד) איבעיא לן עשרון שחלקו והניחם בביסא מהו לקמוץ מזה על זה אמר רבא ת״ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קומץ אמר ליה אביי דילמא שני כלים ה״ד כגון קפיזא דקבא דאע״ג דעריבי מעילאי כיון דמפסקן מחיצתא דקפיזא מתתא. הא כלי אחד דומיא דשני כלים ה״ד כגון עריבת תרנגולים ואע״ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך. ונראה שרבינו מפרש כגון קפיזא דקבא היינו שהיתה מחיצה מלמטה והוא מעורב מלמעלה ולהכי קרי שני כלים ופסול כלומר והתם משום דמפסקי מחיצתא מתתא מיהא פסול אבל הכא דליכא מחיצה כלל אפשר דכשר וכגון עריבת התרנגולים היינו שהוא חלוק מלמעלה ומעורב מלמטה ולהאי קרי כלי אחד וכשר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חלק העשרון בכלי אחד וכו' לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר.</b> הטעם משום דכיון דהיא בעיא דלא איפשיטא ספיקא היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים.</b> נראה דיליף לה מהדין שכתב לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן וכו'.</b> בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש או דילמא דחזי ליה מקדש דלא חזי ליה לא מקדש [א״ל אינו מקדש] איני והא אמר ר' יוחנן לדברי האומר טפחים ומחצה כופל נמצא שולחן מקדש ט״ו טפח למעלה לדברי האומר טפחים כופל נמצא שלחן מקדש י״ב טפח למעלה א״ל אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל. ודברי רבינו באינו מקדש ליקרב וכו' כפירוש רש״י בפירוש ראשון שכתב הא דאמרינן אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדביק הקומץ לדופן הכלי וכו'.</b> בפ״ק דמנחות (דף י״א) ובר״פ הוציאו לו (יומא מ״ז:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו וכו' עד והרי החלקים אינן נוגעים זה בזה.</b> מימרא דרבא פרק שלישי דמנחות (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת וכו' עד הרי אלו כשירות.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו וכו' עד סוף הפרק.</b> הכל משנה שם (דף כ\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי הלחם ולחם הפנים וכו'.</b> תוספתא פ״ח דמנחות ואיתא בגמ' ס״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:) ת״ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו וכו' עד ויביא נסכים אחרים למלאותן.</b> תוספתא פרק רביעי דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה, ובגמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח מ״ט אמר קרא זבח ונסכים תנן נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אפי' תימא ר״א בר״ש כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך וכו' סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ונראה שרבינו מפרש דהכי פריך מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה ואם איתא דשחיטת הזבח מקדש את הנסכים ולא קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. ומשני לא דאיפסיל בזריקה דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הילכך אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכן פירש״י בלשון אחר. והראב״ד כתב על דברי רבינו נפסל מקבלה ואילך א״א זה כתב לר״א בר״ש דבעי שני דברים המתירים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמי אבל לרבי אפי' בשחיטה לחודה קדשו ליקרב עם זבח אחר עכ״ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שפירש\"י כמאן כרבי דאמר בפרק התכלת שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. שני המתירים כגון זריקה ושחיטה מקדשין הקרבן לקדושה. מעלים זה בלא זה והני שחיטה וזריקה מקדשים הם הנסכים וכיון דנסכים אלו הוקדשו בשחיטה אע\"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה וכו'. אפילו תימא ר' אלעזר דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן. הב\"ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך אח\"כ נפסל בזריקה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי להכי דנתקדשו שני המתירים בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי וזהו \n",
+                "<b>שכתב אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב</b> כלומר אם השחיטה היתה כתקנה אע\"פ שנפסל אח\"כ בקבלה או בזריקה קדשו הנסכים ליקרב. וזה מבואר בדברי רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד על רבינו זה כתב לר' אלעזר בר\"ש וכו' שהרי מבואר בדבריו שאינו פוסק אלא כרבי וכדפרישית. ואין לדחוק ולומר שטעמו מפני שהיה לו לרבינו לכתוב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח\"כ אם היה זבח אחר זבוח וכו' ומאחר שכתב נפסל מקבלה ואילך משמע ליה דנפסל אחר קבלה קאמר דהוה ליה שני דברים המתירים בכשרות שחיטה וקבלה ואח\"כ נשפך הדם וכר\"א בר\"ש שא\"א לפרש כן בדברי רבינו משום דהא זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטה לא אתי אלא כרבי דאילו לר\"א בר\"ש אינם מתקדשים עד שיעשה שני המתירים דהיינו שחיטה וזריקה בכשרות וכי שני אפילו תימא ר\"א בר\"ש קאי אאוקימתא דאוקימנא במתני' דאיפסיל בזריקה דאילו זעירי פשיטא דלא אתי כוותיה וא\"כ מאחר שרבינו פסקה לדזעירי שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח וכמבואר בדבריו עוד בפרק י\"ז גבי כבשי עצרת ע\"כ לומר שפסק כרבי ולא כר\"א בר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נפסל מקבלה ואילך</b> היינו לומר שנפסל בקבלה עצמה או באחת משאר עבודות שאחר קבלה ומה שלא כתב ואם לא נפסל בשחיטה מפני שהיה צריך להאריך ולכתוב עוד ואח\"כ נפסל בקבלה או באחת משאר עבודות. וליישב דברי הראב\"ד נראה לומר שהוא ז\"ל היה מפרש דכי שני אפי' תימא ר\"א בר\"ש לזעירי נמי קאי לומר דשפיר אתי כר\"א בר\"ש והא דלא אדכר זעירי אלא שחיטה משום דעיקר מילתיה אתא לאשמועינן דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא שצריך ג\"כ שחיטת הזבח וזעירי לא נחית נפשיה לפלוגתא דלכ\"ע צריך נמי שחיטת הזבח אלא לרבי בהכי סגי ולר' אלעזר בר\"ש צריך נמי קבלה ואף על גב דמייתי לה מדכתיב זבח ונסכים דמשמע דבשחיטה בלחוד סגי איכא למימר דלר' אלעזר בר\"ש כיון דגלי קרא דצריך שחיטה כיון דס\"ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה ממילא משמע דקבלה נמי צריך. כל זה לתת מקום לדברי הראב\"ד אבל דברי רבינו מבוארים שהם כרבי וכמו שנתבאר: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה.</b> הכי אמרינן בגמרא דמתני' הכי מיפרשא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו בד\"א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל (אם) אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בקרבן צבור וכו'</b> שם אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דלא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם אלא בקרבנות צבור.</b> בפרק קמא דזבחים (דף ו':) קרבנות צבור קאמרת שאני קרבנות צבור דלב ב\"ד מתנה עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' עד בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.</b> משנה וגמרא בפרק התודה (מנחות דף ע״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' עד שתיהם אינן טעונות לחם.</b> מימרא דרבא שם (דף פ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות לתודתו וכו' עד וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם.</b> תוספתא פ\"ח דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה וכו'.</b> בפרק התודה (מנחות דף פ') מימרא דרבי אבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש מעות לתודתו וכו'.</b> שם מימרא דרבא ומפרש טעמא משום דלחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי זה תודה וכו'.</b> שם תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א מה תקנה יש בזה וכו'. ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן היכי דמי אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי אחריות לא צריכא דאמר הרי זו ע\"כ. ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדרבי חייא לא נשארה עליו שום תלונה. ואין לומר שמשיג על רבינו שכתב אלא תרעה שלא נזכר בדברי רבי חייא ואם בא לומר שיש לה תקנה ברעייה הא לאו תקנה היא ואם היה רוצה לומר תקנה הל\"ל יביא אחרת ולחמה וכו' דמי הגיד לו שבא לומר תקנה שכל עצמו לא בא לומר אלא שלא תקרב זו לעולם וכדתני רבי חייא אין לה תקנה אלא שסיים לומר מה יעשה בה. גם אין לומר שסובר הראב\"ד שמה שאמר רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות.</b> ברייתא בסוף פרק קמא דמנחות (דף י\"ב:) ודייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ומוקי לה כר\"ע ואע\"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר' אליעזר היא דחייה בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ\"ש דמכשר בנטמאת שהציץ מרצה ומפרש לה רבינו בתודה דאף על גב דקרא דמייתי בגמרא בלחם הפנים כתיב ילפינן מיניה לתודה וגם במנחה כתיב הכי ולשון הגמ' שאמרו זריקה מועלת בתודה הוא דשייך. \n",
+                "<b>ומה שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצאה וכו' עד וממה שבפנים על מה שבחוץ.</b> הכל ברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ\"ו): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד תודה שנפרסה וכו'. א\"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה וכו'. תחלת דבריו דבר פשוט הוא נלמד מברייתא דפ' התכלת שהזכרתי בסמוך. ומ\"ש בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול וכו'. למדו הראב\"ד מהברייתא הנזכרת דקתני מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והלחם פסול וכו' מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והלחם פסול מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול ומשמע ליה להראב\"ד דכיון דנפרס לחמה ויצא ונטמא בחדא גוונא תננהו אין חילוק ביניהם וכיון דתניא בספ\"ק דמנחות שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות וע\"כ היינו בין שחיטה לזריקה כמו שנתבאר הוא הדין לנטמא אחת מן החלות או שיצאה ואע\"ג דבברייתא בספ\"ק דמנחות אהא דתניא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות דייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ואביי דייק הא נטמאת הנך כשירות אפשר דאכתי לא הוה שמיע להו ברייתא דפ' התכלת ורבינו לא נראה לו לומר דלא הוה שמיע להו ההיא ברייתא אע\"ג דשמיע להו ההיא ברייתא דייקי מהאי ברייתא דנפרס לחמה דוקא קתני ואע\"ג דברייתא דהתכלת תני להו בחד גוונא איכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'.</b> בפ' התודה (מנחות דף ע״ח:) פלוגתא דחזקיה ור״י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״א) ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף נ') ופסק רבינו כר״י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש מושך וכו'.</b> נתבאר בפ' התכלת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את התודה וכו'.</b> משנה וברייתא בפ' התודה (מנחות ע״ח:) ופירש רש״י חוץ לחומת בית פגי היינו לחומת הר הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה ונפסלה בשחיטתה וכו' קדש הלחם.</b> אע\"ג דאחר שנתפגל הביאה קדוש להפסל בטבול יום ובלינה דאין חייבים משום פגול ומשום נותר אלא הבשר שהותר שעה אחת קאמר קדש הלחם להתחייב עליו משום פגול. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הדין באיל נזיר וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלש מחשבות הן וכו'.</b> מתבאר והולך. \n",
+                "<b>ומה שכתב מחשבת שינוי השם וכו'.</b> בפרק קמא דזבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ובגמרא יליף מקראי דבפסח וחטאת פוסל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים</b> אע\"ג דכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת כשרים שלא לשמן כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה שפיר שייך למימר בהו שם פיסול. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה.</b> הוא ממה ששנינו בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ג) גבי פסח וחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן: \n",
+                "<b>מחשבת המקום כיצד וכו'.</b> מבואר במשנה פרק ב' דזבחים (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>מחשבת הזמן כיצד וכו' עד הרי הקרבן פגול.</b> מבואר שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח וכו'.</b> שם (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומ\"ש אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק על המזבח כהלכתו וכו'.</b> שם (דף כ\"ו כ\"ט). \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n",
+                "<b>אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו וכו' נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל וכו'.</b> משנה בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש והעוף בשני דברים וכו'.</b> משנה בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס״ד ס״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והמנחות הנקמצות בד' וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י\"ב) ובריש פ\"ב דמנחות [י\"ג] ובספ\"ק דזבחים (דף י\"ג:) מדמה ארבע עבודות אלו לארבע עבודות שבזבח דקומץ היינו שוחט. מוליך היינו מוליך. מקטיר היינו זורק. נותן בכלי דמי לקבלה. ופירש\"י קומץ דמי לשוחט שזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו וכו' כיצד המחשב בשעת שחיטה וכו' להניח דם הזבח או אימוריו למחר וכו' עד הזבח כשר.</b> משנה בפרק שלישי דזבחים (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה וכו' להניח קומצה או לבונתה למחר וכו'.</b> הוא נלמד מדין הזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דזבחים (דף י\"ד ט\"ו) אמר ר\"י הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואע\"ג דאמרינן התם דאותביה ר\"נ ואסיקנא בתיובתא משמע לרבינו דלא אותביה לעיקר מימריה אלא למאי דסיים בה אלמא לא אפשר לתקונה הוא דאותביה. וכן יש לדקדק ממה שפירש\"י תיובתא דעולא כלומר לעולא דאמר אלמא לא אפשר לתקונה הוא דמותבינן ולא למאי דאמר משום ר\"י הולכה ברגל לא שמה הולכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והמהלך במקום שא\"צ הרי זה הולכה וכו'. </b> בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג) תנן שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובהילוך ובזריקה ר\"ש מכשיר בהילוך וכו' ר\"א אומר המהלך במקום שהוא צריך להלך מחשבה פוסלת ובמקום שא\"צ להלך אין מחשבה פוסלת ואמרינן בגמ' (דף ט\"ו:) דלר\"א קבלו בפנים והוציאו לחוץ זהו הילוך שאין צריך הא חזר והכניסו הילוך שצריך להלוך הוא. ופרש\"י בפנים לצד המזבח והוציאו לחוץ כלומר ריחקו מהמזבח [הנך] חוץ ופנים כולהו בעזרה. ולת\"ק אפי' קבלו בפנים והוציאו לחוץ וחשב עליו בשעה שהוציאו לחוץ פוסלת וידוע דהלכה כת\"ק. והראב\"ד כתב כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הלכה א\"א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה עכ\"ל. וליישב דעת רבינו י\"ל שאין הכרח לומר דסוגיין כר' אלעזר דאע\"ג דאיפליגו אביי ורבא בפירוש מילתיה דר' אלעזר ורבנן לאו משום דס\"ל הלכה כר\"א אלא לפרושי מילתיה דת\"ק דמדר\"א נשמע לת\"ק. ודעת רבינו שלא כדברי רש\"י באי תניא תניא שרבינו מפרש דלתנא קמא הילוך פוסל בכל גוונא אפילו במקום שאינו צריך להלך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וכו'.</b> בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) א\"ר יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובגמ' (דף מ\"ז) מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר אליעזר בר' יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. ומשמע לרבינו דהלכה כמתני' ועוד דאמרינן התם בגמרא אמר אביי ר\"א בר' יוסי ור' אלעזר ורשב\"א כולהו ס\"ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכל כה\"ג ה\"ל שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין המחשבה [מועלת] וכו'.</b> מימרא דרבא בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו ע\"ב) ובמנחות (דף ה':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך כו' ואותו דם שקיבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל וכו'.</b> משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם חשב הפסול במחשבתו בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר.</b> הוא פט\"ו: \n",
+                "<b>לפיכך אם קיבל הדם כהן זה וכו' פסל הזבח כאילו עשאו לשמו וכו'.</b> נראה שהטעם שמאחר דשלא לשמו פסל בעלמא והכא לא פסל הוי כמי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע\"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מנין לו לרבינו זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדבר הראוי לעבודה כיצד וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ה':) איפליגו אמוראי במילתא ורבא דהוא בתרא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחר להתירה שאין המחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה במי שהוא ראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. ופירש\"י מנחת העומר של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו להתיר ולא משום קרבן אתיא וכו' והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה וכו'.</b> כן משמע בתוספתא דמנחות ספ\"ה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו לא מחוורא האי גירסא וכו' עד שקרב העומר והותר באכילה. ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פירוש זה וההכרע שכתב אינו כדאי לדחות גירסת רבינו ורש\"י דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר חדא שהיא של שעורים ועוד שאין עליה לבונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וכו'.</b> מבואר במימרא דרבא שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש קמץ את המנחה בחוץ וחשב וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים שאינם ראויים לאכילה וכו' עד דבר העומד לשריפה.</b> הוא הקדמה למה שיבא אח\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואלו שאינם ראויים לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת.</b> זה פשוט דלא מיקרי ראוי להקטרה אלא דבר הנקטר ע\"ג המזבח בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעור של בהמה כולו חוץ מעור x שתחת האליה הוא ראוי לאכילה.</b> בפרק שני דזבחים (דף כ\"א) אמרינן דעור שתחת האליה ראוי למאכל אדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המוראה</b> בפרק ג' דזבחים (דף ל\"ה) מני בברייתא מוראה בהדי הנך דאין מפגלין ולא מתפגלין מפני שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח. ומה שפירש בו רבינו שהוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אפשר שפירש כן מפני שהוא שם בברייתא סמוך לאלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העצמות והגידים והטלפים.</b> משנה שם בפרק ג' דזבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והנוצה של עוף.</b> משנה בפ\"ק דטהרות דאינה מצטרפת לטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והצפרניים והחרטום.</b> שם במשנה החרטום והצפרניים מטמאין ומיטמאים ומצטרפין ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ״א) מקשה חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון ופירש״י קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרניים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וראשי גפיים וראש הזנב.</b> גם זה שם וכת\"ק ולא כר' יוסי דאמר התם דמצטרפין לטומאה שכן מניחים בפטומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר וכו'.</b> נתבאר במ\"ש בסמוך דמוקי בגמרא הא דקתני צפרניים מצטרפים במקום שמובלעים בבשר משמע דראשי גפיים וראשי הזנב דקתני אינם מצטרפין אפי' במובלעין בבשר נמי קאמר דאינם מצטרפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המרק והתבלין והשליל והשיליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשטן וכו'.</b> משנה בפ' ג' דזבחים (דף ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומחשבין על דבר העומד לאיבוד או לשריפה.</b> בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n",
+                "<b>המחשב באחת מאותן ארבע העבודות וכו' עד הזבח כשר.</b> גם זה שם במשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד חשב לשתות מדם הזבח וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ז:) תניא השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים וכו'.</b> בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה) חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. וצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה\"ה אם חשב לשרפן למחר שהם כשרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב שיאכלו הטמאים וכו'.</b> בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ו ע\"ב) אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (כרת) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומשמע לרבינו דהא דקאמר ולא היא לא לדחויי דינא דרב חסדא אתמר אלא לדחויי סייעתא דאייתי רבא ואע\"ג דסייעתא אידחיא דינא לא אידחי מאחר דרב חסדא ורבינא בר שילא ורבא ס\"ל הכי וליכא מאן דפליג עלייהו. ויש סעד לזה מדאמר ר' ינאי זבחים (דף ל\"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פגול דכתיב יאכלו הכלבים ומי עדיפי כלבים מטמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> כלומר שהזבח מתפגל במחשבת חוץ לזמנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אכילה פחותה מכזית וכו' עד הזבח כשר.</b> משנה בפרק ג' דזבחים (דף כ\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכו' שאין אכילה והקטרה מצטרפין.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוציאו בלשון אכילה וכו' לשון אכילה אחד הוא.</b> שם בגמ' (דף ל\"א): \n",
+                "<b>חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וכו'.</b> מתבאר בספ\"ב דזבחים (דף ל\"א): \n",
+                "<b>חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית וכו'.</b> שם מימרא דר' ינאי: \n",
+                "<b>חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין.</b> שם ע\"ב בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף.</b> שם בעיא דרבא ובעי אביי למפשטה ממתניתין ודחי ליה. ומשמע לרבינו דדחייה בעלמא היא דפשטא דמתני' כדאמר אביי היא והכי הלכתא. ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל: \n",
+                "<b>חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית וכו'.</b> ברייתא בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה.</b> נ\"ל שטעות סופר יש כאן וצריך להגיה כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה והוא שם בגמרא אהאי ברייתא דבסמוך א\"ד שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין אין קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי הנך דמירחקן וכ\"ש הני דמיקרבן ופסק רבינו כלישנא דמחמיר ועוד דבתרא הוא ועוד דבגמ' משמע דלרבנן מצטרפות ארבע עבודות: \n",
+                "<b>חשב להקטיר כחצי זית וכו'.</b> ברפ\"ב דמנחות (דף י\"ג) תנן דלת\"ק לבונה נמי מפגלת כמו המנחה עצמה וכן מבואר במתניתין בפ\"ק: \n",
+                "<b>אחד המחשב לזרוק דם הזבח וכו'.</b> משנה בפ' שני דזבחים (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל.</b> פשוט הוא שאם לא חשב על כדי הזיה לא פסל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'.</b> משנה בריש זבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות הצבור.</b> מתבאר בפ\"ק דזבחים (דף ד') דשנוי קדש ישנו בצבור כביחיד אבל שינוי בעלים לא שייך בצבור שהרי הכל בעליו: \n",
+                "<b>כיצד לא עלו לשם חובה וכו' וכן אם שחט עולות ראובן וכו'.</b> שם בגמ' יליף מקראי דבין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן בכולהו קרבנות לשמן למצוה ובפסח וחטאת לעכב. \n",
+                "<b>ומ״ש בד״א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות דף מ״ט) איפליגו אמוראי עקירה בטעות אי הויא עקירה או לא ורבא דהוא בתרא אמר דעקירה בטעות לא הויא עקירה ואביי נמי משמע דסבר כוותיה ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע״ב.) מתמה גמרא אמתני' דהתם שמע מינה עקירה בטעות הויא עקירה משמע דס״ל דלא הויא עקירה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים וכו'.</b> הוא מה שכתבתי בסמוך דאיתא בפ' אלו דברים גבי הפסח: \n",
+                "<b>וכן עולת העוף שמלקה וכו'.</b> אריש פירקא קאי דקתני כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והשתא קאמר דהוא הדין לקרבן העוף דשינוי השם פסול בחטאת ובעולה כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה והוא מבואר במשנה פ' קדשי הקדשים (ס\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כל המנחות וכו'.</b> משנה בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב) ובפי\"ג ביאר רבינו מה הן ארבע עבודות דמנחות: \n",
+                "<b>שינוי השם במנחה כיצד וכו'.</b> מתבאר בגמ' בריש מנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לחשב בקדשים וכו' לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן וכו'.</b> דיוקא דמתני' ומימרא דרבא בריש זבחים ובריש מנחות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו שחט וקבל והוליך וכו' חייב לזרוק במחשבה נכונה.</b> מימרא דרבא בפ\"ק דזבחים (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר.</b> הוא בפרק י\"ז: \n",
+                "<b>ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח וכו'.</b> בריש זבחים (דף ז') וריש מנחות (דף ד':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת ששחטה לשם זבח אחר וכו' אבל אם שחטה לשם חולין הרי זה כשירה וכו' עד ואין החולין מחללין קדשים.</b> מימרות אמוראים בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטה לשם חטאת אחרת וכו' פסולה.</b> בפ\"ק דזבחים (דף ז') אמר רבא חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה וכו' מ\"ט ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת וכו' שחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשירה מ\"ט וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה דמחוייב כפרה כמותו. ופירש\"י חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ועולה לבעלים אפי' שינוי קדש אין כאן. ובדף ט' ע\"ב גרסינן אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת ע\"ז כשירה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו כלומר דכיון שאינן באות אלא להכשיר ולא לכפר על חטא ידוע ה\"ל עולות. בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה. רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפיסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת ע\"ז פסולה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע כשירה ובעינן לה הכי בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו כלומר שהיא בעולה ויורד מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה תיקו. ופסק רבינו כרב אחא בריה דרבא משום דרב אשי דהוא בתרא משמע דסבר כוותיה דמדלא אהדר ליה מידי משמע דקיבלה מיניה. ועוד דסתם גמרא דסוף כריתות (דף כ\"ז) כוותיה דקאמר שאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא כפר ובבעיא דרבא דסלקא בתיקו פסק לחומרא. ומ\"מ עדיין יש לתמוה למה השמיט הא דאמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר חטאת מצורע כשירה וצ\"ל שלא היה כן בגירסתו אלא הכי גריס א\"ל רב אשי לרב אחא בעיא דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה והכי מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטה לשם מת כשירה וכו'.</b> מימרא דרבא שם: \n",
+                "<b>שחטה לשם מי שאינו חייב קרבן כלל וכו'.</b> גם זה מימרא דרבא שם (דף ז') ולקמן בסמוך אבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה לשמה וכו'.</b> שם (זבחים ט':) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ועוד דר\"נ אמר פסולה ורבה אמר כשירה והדר ביה רבה מק\"ו דרב אשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם וכו'.</b> אפשר שהטעם מדכתיב ביה לה' משמע דלשם חולין פסול: \n",
+                "<b>בד\"א ששחטו בזמנו וכו' אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר.</b> משנה בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו שחטו בשחרית וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ב) פלוגתא דתנאי ופסק כבן בתירא דפסל משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה והראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר עכ\"ל. משיג עליו למה הניח ר' יהושע דהוא מארי דגמרא טפי וכבר כתבתי טעם לדבר. \n",
+                "<b>ומ״ש שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול.</b> בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס':) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסח ששחטו (שלא) לשמו בארבעה עשר קודם חצות פסול וכו'.</b> נתבאר בסמוך ואיני יודע למה שנאו. וצ\"ל דהאי שלא טעות סופר הוא ומוכיחים הדברים כן מדמסיים בה פסול לפי שאינו זמנו והיינו טעמא לא שייר אלא בלשמו והוא מדאמר ר\"י פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו [בארבעה עשר] שחרית בין לשמו בין שלא לשמו לשמו דבעי בין הערביים ובפ' תמיד נשחט שם תנן שחטו (לפסח) קודם חצות פסול שנאמר בו בין הערבים: \n",
+                "<b>עברה שנתו ושחטו בזמנו וכו' הרי אלו כשרים וכו'.</b> בפירקא קמא דזבחים (דף י״א:) ובפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ב:) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תודה ששחטה לשם שלמים וכו'.</b> פירקא קמא דזבחים (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך שאמר רבא גבי חטאת בפ\"ק דזבחים (דף ז') אלא שיש לגמגם ששם נתן טעם שמא מחוייב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם שא\"א שלא יהיה חייב כפרה לשמים וכו' ובגמרא נתנו טעם זה ולא הראשון. ומשמע לי דרבינו הוה גריס בגמרא תרווייהו כלשון שכתבם והוי כיהיב תרי טעמי חדא שמא מחוייב הוא ואינו יודע ועוד שודאי הוא מחוייב שאין לך אדם מישראל וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה הבאה לאחר מיתה וכו'.</b> מימרא דרבא בפרק קמא דזבחים (דף ז':) ואע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה התם פסק כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים וכו' עד מפני שהיא עקירה בטעות.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה א״ל רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה רבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה. ופסק כרבא דבתרא הוא ועוד דאביי משמע התם דסבר כוותיה ומשמע דדוקא משום דהוי עקירה בטעות קאמר רבא דעלו לבעלים אבל אם לא היתה בטעות לא עלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דמנחות (דף ה') ובפרק שתי מדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו וכו'.</b> שם (דף פ\"ט) א\"ר יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם עומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שתי גזירים בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכו' אין ה\"נ אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבי אבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא ופסק כר' אבא דמסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' עד להקטיר אימורים בערב.</b> ברייתא בפ' התכלת (מנחות דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן אע\"פ שלא וכו'.</b> שם תני לוי: \n",
+                "<b>וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן וכו'.</b> גם זה שם תני לוי ובפ\"ק (דף ד') דאמר רב וכו' אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולים ואסיקנא בתיובתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו' ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול עד אין זה פגול אלא פסול.</b> משנה בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה בעופות.</b> משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובמנחות.</b> משנה בפ\"ק דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחשב באחת מד' עבודות וכו' עד הרי הקרבן פסול ואינו פגול.</b> משנה בפרקים הנזכרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם עירב המחשבה בהקטרה ה\"ז פסול ואינו פגול.</b> גם זה משנה בפרקים הנזכרים לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב לאכול או להקטיר וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב על חצי זית במחשבת הזמן וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בסוף פרק שני דזבחים (דף ל\"א) ופסק כרבא: \n",
+                "<b>וכן אם חשב על חצי זית וכו'.</b> שם מימרא דרב אשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב על הדמים הניתנים למטה וכו' ועירב עמהם מחשבת הזמן ה\"ז פגול.</b> ברייתא שם (כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חשב עמהם וכו'.</b> ברייתא הנזכרת ופשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לבדה</b> לאו דוקא דה\"ה דאפי' עירב עם מחשבת המקום מחשבת הזמן אינו פגול כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב על הדם הניתן למעלה וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד חשב על הדם א\"א כדומה לי שיש כאן שבוש עכ\"ל. טעמו מדאמרינן התם בגמרא דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ופירש\"י ור' יהודה היא דפסל ליה, ורבינו פסק דלא כר' יהודה ונמצא סותר מ\"ש פה ולכן כתב שיש כאן שיבוש. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא לפי שהקשה א\"ה איפסולי נמי לא ליפסול אהדר ליה דכי היכי דאשכחן לר' יהודה במחשבת הינוח דאע\"ג דלא הוי פגול מיפסיל ה\"נ לרבנן דחשב על הדם הניתן וכו' אע\"פ שאינו פגול מיפסיל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומאחר שביארנו וכו' למה לא יהיה פגול במחשבה זו וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול.</b> שם בדף הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה וכו' אינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר.</b> משנה בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ז) פלוגתא דת\"ק ור\"מ ופסק כת\"ק. ומה שכתוב בדברי רבינו או בשעת זריקתן ט\"ס הוא וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או בשעת הקטרתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב בשעת הקטרת הקומץ וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בספ\"ב דמנחות (דף י\"ז) ופסק כמ\"ד דאין הקטרה מפגלת הקטרה משום דרב וכמה אמוראי סברי הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הקטיר הלבונה לבדה או הקומץ לבדו וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת\"ק דאמר אין מפגלין בחצי מתיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם הקטיר הקומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר ואח\"כ הקטיר הלבונה וחשב שיאכל השירים למחר הרי זה פגול וכו'.</b> שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולבונה לאכול שירים למחר פיגול מאי קמ\"ל אי הקטרה מפגלת הקטרה קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה אי מפגלין בחצי מתיר קמ\"ל לימא הקטיר קומץ (להקטיר לבונה) ולאכול שירים למחר אי תרוייהו קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ופירש\"י מאי קמ\"ל קס\"ד דמשום חדא מהנך מחשבות מיפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבה להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בהדה. ואי תרווייהו קמ\"ל ואי לאכול קאמר שלא חישב באחד מהן לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים דמשמע תרתי מילי וכו'. דפשטה לה מחשבה לכולה מנחה ואע\"ג דלא מיפגיל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרווייהו מיפגלא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטיר כדי שומשום מן הקומץ וכו'.</b> שם (דף ט\"ז:) הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו רב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר, ורבינו לא פסק כמ\"ד כשר משום דהוי ספיקא ולחומרא ולא פסק כמ\"ד פגול וחייב כרת משום דספק עונשים להקל. ועי\"ל דטעמיה משום דמ\"ד כשר ה\"ל חד לגבי תרי דפסלי ומ\"ד דחייב כרת הו\"ל חד לגבי תרי דפטרי ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת חוטא וכו'.</b> ברייתא פרק כל המנחות (מנחות דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו'.</b> בסוף פרק א' דמנחות (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הדמים הניתנים וכו' עד היא העיקר.</b> משנה בר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'.</b> שם במשנה כל הניתנים על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מהמתנות לא כיפר לפיכך אם נתנן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. ופירש\"י לפיכך הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין מפגלת בל\"ז אם נתנם כולם בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא כיפר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו שאין מפגלין בחצי מתיר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טבילת אצבע וכו'.</b> בפרק קמא דזבחים (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בעזרה וכו' עד שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.</b> בפ״ב דמנחות (דף י״ד) ואיתיה נמי בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התודה מפגלת את הלחם וכו' עד והכבשים אינם פגול.</b> משנה בפרק שני דמנחות (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חשב באחת מארבע עבודות וכו'.</b> שם ע\"א בעא מיניה ר\"א מרב השוחט את התודה לאכול למחר כזית ממנה ומלחמה מהו. ופירש רש\"י ממנה ומלחמה כחצי זית מזה וכחצי זית מזה. לאיפגולי תודה לא מיבעיא לי השתא כולו מלחמה לא מיפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם מי מצרף תודה לאיפגולי לחם או לא א\"ל אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת וכו' ואיכא דמתני לה אכבשים בעא מיניה השוחט את הכבשים לאכול למחר כזית מהם ומלחמה מהו וכו' מי מצטרפי כבשים לאיפגולי לחם או לא אמר ליה אף בזו הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים וכו' מאן דמתני לה אתודה כ\"ש אכבשים ומאן דמתני לה אכבשים כבשים הוא דהוזקקו זה לזה לתנופה אבל תודה דלא הוזקקה זה לזה לתנופה לא. ופירש\"י אבל תודה לא פשיטא ליה דליפגול לחם. ופסק כלישנא דתודה פשט ליה וכ\"ש לכבשים ואע\"ג דלישנא קמא הוא משום דכיון דאיכא תרי לישני ה\"ל ספיקא ולחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר דלא שבקינן מאי דפשיטא להאי לישנא למנקט ספיקא דאידך לישנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקטיר שני בזיכי לבונה וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> השוחט שני כבשי עצרת וכו' עד שני הסדרים פיגול.</b> משנה בפ\"ב דמנחות (דף י\"ג:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם חשב מחשבת הזמן וכו'.</b> שם (דף י\"ד:) בעיא דר\"י ופשטוה מברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם נטמאת אחת משתי החלות וכו'.</b> גם זה שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.</b> שם א\"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל וכו' והטהור יאכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב בעבודת אחד משני הכבשים וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול.</b> כ\"ה הגירסא הנכונה והדין בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד) פלוגתא דרבי ורבנן ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה בשני הבזיכים עם שני הסדרים.</b> נלמד מהדין שכתב בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשב באחד משני הכבשים וכו'.</b> משנה בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שחט אחד מהם וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר וכו'.</b> גם זה שם במשנה ולשונה שיאכל מחבירו למחר ובעי ר' אבא זוטי (דף ט\"ו) מחבירו כבש חבירו משמע ולא מיפגיל או דילמא לחם משמע ומפגיל ליה ואתינן למפשטה ממתניתין ודחי דילמא דפריש ואמר מחבירו כבש ולכך כתב רבינו מבשר דליכא לספוקי בלחם. ויש לתמוה למה השמיט רבינו דין האומר מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטו לשמן וכו' הלחם קדוש ואינו קדוש.</b> כך היא הגירסא הנכונה בלשון רבינו והוא בפרק התכלת (מנחות דף מ״ז) פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו. ועוד ששם העמידו דר״ע ור״א כרבי ס״ל והא דתניא קדוש ואינו קדוש מפרש רבא דהיינו לומר קדוש ואינו ניתר לכהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כר\"ע. וכתב רבינו אע\"פ שהם בחוץ בגמרא מתקיף לה ר\"פ ממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי כ\"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובהדר עיילינהו פליגי. ומה שרצו להכריח מדרב גידל שאמרו ולאו איתותב רב גידל אעפ\"כ תפס רבינו דבדרך דחייה אמר כן ר\"פ אי נמי דגריס רבינו ולאו איתותב רב גידל בניחותא כמו שכתבו התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבשי עצרת ששחטן לשמן וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) א\"ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזהו זיקה שלהן שחיטה. ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבים זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא.</b> שם (דף מ\"ז:) בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרקו דמן לשמן להתיר בשר באכילה א\"ל יש דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ולא והרי פסח וכו' והרי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים. ופירש\"י מהו שיזרוק דמן שלא לשמן אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו כדאמרינן לעיל הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה עכ\"ל. ומשמע דכיון דלא אשכחן מידי ה\"ל לתפוס בתמיהתו של ר' זירא ולומר דפסול ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק דהוי ספק. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דכיון דלא בדרך פשיטות אתמר בעיין לא איפשיטא. ודע שמ\"ש בספרי רבינו וזרק דמן במחשבת הזמן ט\"ס הוא וצריך להגיה וזרק דמן שלא לשמן. ומוכרח הוא דאי כגירסת הספרים אטו מחשבת הזמן גורמת היתר אכילה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו ביאר הלכה זו בתשובה וז\"ל כששחטן לשמן וזרק דמן לשמן אחר אבד הלחם היו שני הכבשים פסולים להעדר הלחם לפי שהלחם מעכב את הכבשים כמו שנתבאר בפ\"ח וכשאבד הלחם נפסלו הכבשים וכשאבד הלחם תחלה הנה אין לשחיטת כבשי עצרת תכלית כלל וכאילו שחט חולין ולכן אם שחטן קודם שיאבד הלחם וזרק דמן במחשבת הזמן אחר אבידת הלחם היה זה אצל החכמים ספק אם הם חולין לגמרי ויותרו לפי שנזרק דמן אחר שאבד הלחם ואין כאן פגול או מאחר ששחטן קודם שיאבד הלחם לא יותרו באכילה ולכן היה ספק עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי' וכו'.</b> בסוף פ\"ב דזבחים [דף כ\"ט]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ אינו לוקה אין המחשב' מעשה.</b> פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב' דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו' עד הרי הם בכלל כל תועבה.</b> בספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עד שיולד להם מום אחר.</b> כחכמים בפ\"ה דבכורות (דף ל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו'.</b> משנה בריש כריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו' עד והקטורת והדם.</b> בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) משנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו.</b> שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ\"ע דברי ר\"מ וחכ\"א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוג שמן של מצורע.</b> שם במשנה ר\"ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור\"מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר\"ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וא\"ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו'.</b> בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להותיר וכו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר.</b> בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות. \n",
+                "<b>ומ״ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'.</b> בקרבן פסח בס״פ אותו ואת בנו (חולין דף פ״ג) לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר״י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי״ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי״ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל כזית מבשר קדשים וכו'.</b> משנה בריש כריתות. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ואוכליו עונו ישא.</b> שם (דף ה') בגמ' יליף לה בג\"ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: \n",
+                "<b>ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו'.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ז:) כר״י דת״כ ולאפוקי מחזקיה: \n",
+                "<b>והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו'.</b> פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית.</b> בפ\"ד דמעילה (דף י\"ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל\"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר\"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הפגולין והנותרים מצטרפין.</b> שם (דף ט\"ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה.</b> בפרק ג' דזבחים (דף ל״ג:) ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) נחלקו רבי יוחנן ור״ל במטמא קדשים ר״ל אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא: \n",
+                "<b>אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש״י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ״ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר״ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו' אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד״ה] לוקה וכו' ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד״ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ״ל שמ״ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה: \n",
+                "<b>וה\"ה לשאר הקרבנות.</b> כלומר דבשר לאו דוקא דה\"ה ללבונה וכדתנן בספ\"ג דמעילה (דף י\"ג) ובספ\"ד דזבחים (מ\"ו:) מרבה לה מוהבשר: \n",
+                "<b>אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו': ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו'.</b> פלוגתא דר' יוחנן ור״ל בפ' כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אדם שנטמא וכו'.</b> בר״פ השוחט ומעלה (דף ק״ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו' ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד.</b> משנה בריש כריתות ומפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו'.</b> בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי: \n",
+                "<b>והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו'.</b> בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) אמר ר״ל הכי ואע״ג דר״י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר״ל משום דתניא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאוכל קדש אחר שטבל וכו'.</b> בפי\"א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה\"ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לוקה ואינו חייב [כרת] א\"א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפ\"ג מהלכות ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה טמא בטומאת וכו'.</b> פשוט הוא ואיתיה במשנה פי\"א ממסכת פרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב כרת וכו'.</b> משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו'.</b> בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:) פלוגתא דר״י ור״ל ופסק כר״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו' עד חייבים עליו משום טומאה.</b> משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו'.</b> בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) פלוגתא דר\"י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו'.</b> משנה פ״ב דמעילה (דף ט') פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ' כל הפסולים (זבחים דף ל״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר נתבאר לך שאף דברים וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו'.</b> בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה\"נ אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ\"ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ\"ז הוה ס\"ד דה\"ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ\"ל: \n",
+                "<b>אי אפשר שיתחייב אדם על וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש\"י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה\"ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה\"ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה\"פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע\"ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה\"ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע\"ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע\"ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני'. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה\"מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ\"ל דנקט לישנא דמתני' לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפגול והנותר והטמא וכו'.</b> בפ' התערובת (זבחים דף ע״ח) פלוגתא דר״פ x ור״א ופסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לר״פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ״ק דחלה איפלגו ר״י ור״ל במילתא ור״י סבר כר״א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופגול או נותר או טמא וכו'.</b> בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) מימרא דר״י ופריש לה ר' זירא: \n",
+                "<b>ואימורים מצטרפים וכו'.</b> ברייתא וגמ' דזבחים (דף ק\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זבח שנתפגל וכו'.</b> משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה.</b> נתבאר בפרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל מן השליל או מן השליא וכו'.</b> שם מימרא דר\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א דוקא בשפיגל הזבח וכו'. וכך מבואר שם בגמ' ואע\"פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי\"ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב\"ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי עכו״ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) פלוגתא דר״ש ור' יוסי ופסק כר״ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב':) דבעי רמי בר חמא עכו״ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר' יוסי וכמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר״ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני' דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני' היא: \n",
+                "<b>וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר״ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב״ד וכתב לא משום פגול א״א זה לדעת ר״ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ״ל. ועוד יש לתמוה דר״ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא״כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י״ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על \n",
+                "<b>מ\"ש ולא משום טומאת הגוף</b> דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ' (דף מ\"ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה וח\"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ\"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ\"ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש\"י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה\"ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע\"ג דלמ\"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה פסק כר\"ש למ\"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד\"ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת\"ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר\"ש כמ\"ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת\"ק ור\"ש אלא לענין מלקות אבל לכ\"ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת\"ק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו': וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין.</b> משנה בסוף תמורה (דף ל״ג:) ואיתיה בפ' כל שעה (פסחים דף ל״ד.) ואמרינן בפ' כיצד צולין (דף כ״ב:) דגמרא גמירי לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרבן שנתפגל או וכו'.</b> בפ' כל שעה ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) תנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בי״ו ותנן תו התם (דף פ״א:) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם מעצי עצמם וכתבו רבינו בפ״ד מהל' קרבן פסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרים ושעירים הנשרפים וכו'.</b> בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה:) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שכתב ספק זה שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר\"ל שאמר פרק כל התדיר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר\"י שסובר שבשר כיון שסופו לצאת ליכא לספוקי מידי מכ\"ש כאן שחייב להוציאו וכמו שהקשו מאי קא מבעיא ליה ותירצו דלא מיבעיא אלא לר\"ל וכיון דרבינו פ\"א פסק כר\"י אין עוד ספק ואיך כתב רבינו שהוא ספק. ונראה שסובר רבינו שמ\"ש שם כן הוא קודם שידענו שאין זריקה מועלת לאכלו אבל אחר שהעלינו במעילה שאין זריקה מועלת לאכלו אלא לשרפו כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו, ואפשר שמ\"ש אליבא דמ\"ד וכו' הכוונה לומר שמפני אותו טעם נסתפקו כאן ולכך לא אמרו אליבא דר\"ל קא מיבעיא ליה והשתא ניחא דבעי אליבא דהלכתא דודאי כיון שהדבר ברור שאין הלכה כר\"ל לגבי ר\"י לא ה\"ל לשאול סתם מהו אלא ודאי גם לר\"י שייכא בעיין עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום ה' להוציאן ויצאו ג' וכו'.</b> גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לפיכך נפסלו מספק א\"א לא היתה אותה בעיא וכו'. ואני אומר אע\"פ שאותה בעיא היתה סתמית בעי רבי אליעזר פרים ושעירים הנשרפים [שיצא רובן במיעוט אבר] יש לפרש לענין פיסול יוצא כדברי רבינו ועוד דלעיל בסמוך מייתי גמרא בעי רבי אליעזר יציאה (קודם זריקת דמים) מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים ואיכא למימר מדהך בעיא לענין פיסול יוצא האי בעיא נמי לענין פיסול יוצא. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכן אם נשאום</b> כתב א\"א אף זו לענין טומאת בגדים וכו'. טעמו מדאמרינן בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה ומדנקט רוב מתעסקים משמע ליה דלענין טומאת המתעסקים הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בעי ר\"א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת. ולדברי רבינו י\"ל דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פיסול יוצא וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ואע\"פ שפירש\"י כדברי הראב\"ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש\"י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח\"כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו שא\"צ באלו עיבור צורה אלא מפני שמא הוא שורף קדשים שאין ראויים לשריפה ומשום ביזוי קדשים נגעו בה אבל אלו שממה נפשך נשרפין הם ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום אין צורך לעבור צורה ואין כאן ביזוי הקדשים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> בשר הנמצא בעזרה וכו'.</b> בפ\"ז דשקלים וכתב רבינו בפירוש המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותם חתיכות ודי לעשותה איברים, וכתב דנ\"מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד למי שעבר ואכל א\"א לספק מעילה עכ\"ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה. ומשמע מדקדוק דברי הראב\"ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע\"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א\"א לומר כן משום דבפ' רביעי דכריתות (דף י\"ז) ת\"ק סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי: \n",
+                "<b>אין שורפין את הנותר אלא ביום וכו' אף על פי שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל שלישי וכו'.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובריש פסחים (דף ג'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום.</b> נראה שטעמו משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי: \n",
+                "<b>ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב וכו'.</b> משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"ג) ואיתיה בגמרא דתמורה (דף ד') ובפרק במה מדליקין: \n",
+                "<b>ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד.</b> ברייתא פירקא קמא דפסחים (דף ט\"ו:) וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים וכו' עד בולד הטומאה.</b> פלוגתא דתנאי בפירקא בתרא דשקלים ופסק כר\"ע: \n",
+                "<b>ומימיהם של כהנים וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום וכו'.</b> משנה ובגמ' בפ\"ק דפסחים (דף י\"ד). ויש בלשון רבינו ט\"ס שחסר תיבה אחת והגירסא הנכונה שנטמא בולד הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם.</b> משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא מירושלים וכו'.</b> משנה בס״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש אם יש בו כזית וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכר' יהודה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם הוא אורח וכו'.</b> אוקימתא דגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) ותשלום דינין אלו כתב רבינו בפ״ד מהלכות קרבן פסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו'.</b> ברייתא פ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) כל עצמות הקדשים אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה הני עצמות ה״ד אי לימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס״ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה א״ר נחמן בר יצחק הב״ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעי שריפה עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו וה״ל שימוש נותר ובעו שריפה. ופירש״י כל עצמות נותר מן הקדשים אינם טעונים שריפה אלא שוברם ומוציא המוח ושורפו ומשליך את העצמות חוץ מעצמות פסח שאינו יכול לשברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים ע״י מוח שבהם וכו'. שמצאם חלוצים כולה מתניתין מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהם. עצמות קדשים דמותר לשברן אמרי סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמי איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר. לבתר הכי דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר״ש ויש כאן שימוש נותר עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אינם טעונים שריפה א\"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה עכ\"ל. ואם היתה כוונתו ללמדנו שיהיו חלוצים לא היה צריך לכך שהרי בביאור כתב רבינו שאין בהם מוח, ולכן נ\"ל שמפני שרבינו סתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גוונא מיירי בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן ואינו יודע מה טיבן ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשין היו כלומר נותר ולפיכך מפגלין בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים וכמו שנתבאר. ועי\"ל משום דלישנא דשאין בהם מוח משמע אפילו שלא היה בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאם חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהם מוח ונחלץ ממנו אבל אם לא היה בהם מוח מעולם לא: \n",
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בקרבנות ספ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל.</b> משנה פרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n",
+                "<b>וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה.</b> שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"ג) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. ופירש\"י כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בה פיסול קודם זריקה לא היתה בה שעת היתר למזבח. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם וכו'.</b> גם זה משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל.</b> שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי פירוש אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפילו נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן הנשרפים כו'.</b> משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן המנחה שנטמא.</b> משנה פ' היה נוטל (סוטה דף כ״ב ע״ב) ומשמע ליה דה״ה לנפסלה או נותרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו.</b> משנה בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחטאת העוף הבאה על הספק.</b> במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ד) פלוגתא ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושער נזיר טהור.</b> גם זה שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והערלה וכלאי הכרם ודבר שאין דרכו להשרף.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם הנקברים קדשים שמתו שם.</b> במשנה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקדשים שהפילו נפל הפילו שליא וכו' עד שנשחטו בעזרה.</b> ג\"ז שם במשנה וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק.</b> בערלה פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנקברים אפרן אסור.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו'.</b> שם דנשרפים אפרן מותר ומותיב עליה מדתניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני כי תניא אפר הקדש אסור בתרומת הדשן דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ופירש\"י ושמו כולו וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חוץ מדשן המזבח א\"א הרמת הדשן עכ\"ל. נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח וכדמפרש טעמא בגמרא וכדפירש\"י ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה אינם בכלל זה, ורבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה. ועי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע\"ג המזבח אסור בהנאה וכמבואר בדבריו בסוף הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו וכו'.</b> משנה בסוף תמורה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה מקריב עמו בזבחים וכו'.</b> בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ת״ר היה עושה עמו בטהרות א״ל טהרות שעשיתי עמך נתפגלו וכו' נאמן אבל א״ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא״ל. ופירש״י כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד מיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר אע״פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא א״ל והשתא א״ל. והרשב״א כתב שהראב״ד פירש דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן היינו כל זמן שהוא תחת ידו ואם א״ל בשעה שהוא יוצא מתחת ידו [אינו] נאמן. ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי״ל בכל דוכתא. אבל הראב״ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמי' דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי ולפיכך כתב על דברי רבינו א״א כל שבידו נאמן עכ״ל. ולי קשה על רבינו דלא אתי לא כאביי ולא כרבא דאי כאביי ה״ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו ואי כרבא ה״ל לפלוגי בין אשכחיה ולא אמר ליה ללא אשכחיה. ואפשר לומר דפסק כאביי דטעמא דנאמן ברישא משום דהוו בידו ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר היה עושה עמו בטהרות ואמר ליה דמדקתני עושה עמו משמע שהיו מסורות בידו ודייק רבינו לכתוב וא״ל נתפגלו ולא כתב וא״ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כדקתני בברייתא כדי לרמוז יותר על התכיפות לומר דבעודו עושה בזבחים שעדיין היו בידו א״ל נתפגלו וכן נראה מדבריו בפ״א מהלכות תפילין שפוסק כאביי. ונראה שהראב״ד כמפרש דברי רבינו כתב כל שבידו נאמן וע״פ מ״ש דטעמא דפסק כאביי משום דעובדא דרבי אמי דמייתי התם משמע דלא כרבא ודברי רבינו בפ״א מהל' תפילין הכי משמע. ונראה עוד שרבינו אינו מפרש כל שבידו כפירש״י מדסתים לה סתומי אלא כפירוש הראב״ד. ועדיין נשאר לדקדק בדברי רבינו בסיפא למה האריך ולא סתם וכתב אינו נאמן כלישנא דברייתא ונראה שטעמו משום דקשיא ליה על הך סיפא דקתני אינו נאמן מדמשמע בקידושין פרק האומר (דף ס״ה) דבין לאביי בין לרבא אם א״ל ע״א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואע״ג דאינו בידו, וניחא ליה דהתם מיירי כשהוא נאמן לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וכו'.</b> נראה שטעמו מדאמרינן בפ' הניזקין ההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה\"ג ביה\"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו' ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא, ומדאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דה\"ק הרוצה לנהוג כפי הדין אינו נאמן אבל הרוצה להחמיר לעצמו הרי זה משובח ועוד דר' יוחנן אמר משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו ואע\"ג דאסיקנא בקשיא מכ\"מ יש לחוש לו לומר שהמחמיר על עצמו הר\"ז משובח. אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרבינו שכתב בסוף הל' מטמאי משכב ומושב כדברי רבא ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דברייתא היכי מייתבא שפיר טפי ולכך כתב רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ\"ש שם ושם סמך על מ\"ש כאן: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס\"ד:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2fdc13930ee1b3236e84c078376b9c13edc707b9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1342 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרבנות של מיני נפש חיה וכו'.</b> הכל מבואר בתורה כמו שכתב רבינו בסוף דבריו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף.</b> בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה, ובתורת כהנים ואם מן העוף יחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים וכו'.</b> פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח' ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות היחיד חייב באחריותן וכו'.</b> משנה בפרק ב' דתמורה קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הצבור אין חייבין (לא) באחריותן ולא באחריות נסכיהם אבל חייבין באחריות נסכיהם משקרב הזבח, ופירש רש\"י קרבנות היחיד חייבים באחריותם כלומר ויש מהם מאותן שקבוע להם זמן שאפילו עבר זמנם חייבין להקריבם כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבן לאחר זמן אבל קרבנות הצבור שיש להם זמן אם עבר זמנן בטל קרבנן. \n",
+                "<b>משקרב הזבח</b> שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייב להקריבם אפילו מכאן עד עשרה ימים עכ\"ל, וכן פירש רבינו בפירוש המשנה והכי משמע בגמרא. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו חוץ מן הנדבה</b> נראה שהוא מפרש שבכלל מה שאמרו ביחיד חייב באחריותן שאם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו והדין מפורש בריש קנים: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וקרבן היחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן צבור וכו'.</b> פשוט הוא דכיון שעבר זמנו בטל קרבנו. וקרבן יחיד שקבוע לו זמן היינו חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים וכו' עד ואין העוף בא שלמים.</b> הכל מבואר בתורה בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין גדולים בין קטנים</b> דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד בהן הזכר והנקבה.</b> ברפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) אין תמות וזכרות בעופות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש החטאת באה מחמשה מינים האלו מן הזכרים ומן הנקבות.</b> מפורש בפרשת ויקרא שיש חטאות שהן באות זכרים ויש חטאות שהן באות נקבות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מן הגדולים ומן הקטנים,</b> בפ' ויקרא. כתוב בקצת הנוסחאות פר שהוא גדול שבמינו ובקצת כתוב שעירת עזים שהיא קטנה שבמינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האשם אינו בא אלא מזכרי הכבשים בלבד.</b> מפורש בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש יש אשם בא מגדולי מין זה וכו'.</b> בפרשת ויקרא האשמות הם איל ובפ' נשא גבי נזיר האשם הוא כבש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השלמים באים מן הכבשים וכו'.</b> מפורש בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין העוף בא שלמים.</b> בת\"כ בפרשת ויקרא אין עוף בא שלמים: \n",
+                "<b>הקטנים הם בני שמונה ימים,</b> מקרא מפורש ומיום השמיני והלאה ירצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שנה תמימה וכו'.</b> בפרקא בתרא דערכין (דף ל\"א) גבי בתי ערי חומה תנו רבנן שנה תמימה רבי אומר מונה שס\"ה ימים כמנין ימות החמה וחכמים אומרים מונה י\"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה לו. ובסוף תוספתא דנגעים שנה האמורה בתורה שס\"ה כנגד ימות החמה דברי רבי וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום.</b> בפ\"ק דמסכת פרה (משנה ב') רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים וחכמים אומרים בני שלש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובצאן עד שתי שנים שלימות.</b> בפ\"ק דפרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שכל הקרבנות כשרים וכו'.</b> משנה סוף פרק קמא דפרה, וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפרק איזהו מקומן. ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעות מונין לקדשים וכו'.</b> בפ' שני דזבחים (דף כ״ה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט:) זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. ופירש״י דשנה האמורה בקדשים אמרינן בפרק יוצא דופן דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת בשנה הבאה וילפינן לה מקראי דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין העולם ואשמועינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה [אלא אף משעה לשעה] שאם נולד בניסן בי״ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי״ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה כבש וכו' עד והוא הנקרא פלגס.</b> בסוף פרקא קמא דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה.</b> בפירקא קמא דראש השנה (דף י'). \n",
+                "<b>ומה שכתב פר בן שתים.</b> בפירקא קמא דמסכת פרה רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ופסק כרבי יוסי הגלילי. ואיני יודע למה לא פסק כחכמים דרבים נינהו ועוד דבפירקא קמא דראש השנה (דף י') תניא כוותייהו ועוד שהוא עצמו כתב בסמוך הגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום ובהקדמתו לפירוש משניות סדר זה כתב שפר הוא בן ג'. וי\"ל שרבינו מפרש דחכמים נמי ילפי מפר שני שיהא בן שתי שנים והיינו לענין שאם התנדב פר לא יהא פחות משתי שנים אלא שסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג' ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר</b> יש לתמוה על זה דהא תנן פירקא קמא דפרה חטאות הצבור וכו' כשרים מיום שלשים והלאה וחטאות הצבור היינו שעירי ראשי חדשים ושל מועדות וכתיב בהם שעיר עזים אלמא דשעיר עזים הוא בן שנה. וכן נראה מפירש\"י פ' שלח לך דשעיר עזים הוא תוך שנה ובריש פרק ט\"ז מהלכות אלו משמע דשעיר הוא נקרא שנה שניה שכתב אם אמר הרי עלי גדי והביא שעיר יצא וכתב עוד קבע בעזים ושכח יביא שעיר. ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> כל קרבנות הצבור זכרים.</b> משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חטאות הצבור מן העז או מן הבקר ואין בהם מן הכבשים וכו' עד ושלש לצבור</b> אלו הם כללים לקוחים מפסוקי התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקרבנות האלו נקראים זבחים וכו' עד הם הנקראים אימורים.</b> כל זה נלמד ממקומות ממסכת זבחים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל הם הנשרפות שתים ליחיד א\"א נראה שהוא מונה שעירת יחיד וכו'. דברי הראב\"ד תמוהים שכתב נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפים וזה לא נמצא רמז לו בדברי רבינו שהרי כתב הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות שתים ליחיד וכבר נתבאר בתחלת דבריו שחטאות היחיד הנשרפות הם פר כהן משיח הבא על כל המצות ופר של כ\"ג ביוה\"כ ולא באו כאן שעירי ע\"ז אפילו ברמז וכן כתב ג\"כ בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר קדשים וז\"ל יתבאר לך שאין שורפין מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות ופר יוה\"כ ושאר כולם יאכלו עכ\"ל. ולא נזכרו בדברי רבינו שעירי ע\"ז אלא בקרבנות הצבור שכתב כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יוה\"כ שחבירו משתלח וכן שעירי ע\"ז ופר העלם עכ\"ל. והם מה שמביאין בע\"ז פר ושעיר לכל שבט ופר ושעיר לבית דין וכתב בפי\"ב מהלכות שגגות שהם נשרפים והם הנקראים שעירי ע\"ז. ולכן אני אומר שאין ספק שספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ולכן כתב מ\"ש וגירסת ספרינו בדברי רבינו היא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם האימורים וכו'.</b> מפורש בתורה פ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ״ש ובכללו חלב שעל הקיבה.</b> שם בת״כ ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא חלב שעל הקיבה ר״ע אומר להביא חלב שעל הדקין ובפ' אלו טרפות (חולין דף מ״ט) מייתי להאי ברייתא וקאמר דנהוג כהני כהא דר״ע ולא ידעתי למה פסק רבינו דלא כר״ע ואפשר שטעמו משום דבפרק אלו טרפות אמרינן בחלב הקיבה דאקשתא כ״ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי איפכא אלמא לכ״ע יש חלב אסור בקיבה ומפרש רבינו דהיינו כרבי ישמעאל דאילו לר״ע לא הוה מעלה מחלב הקיבה כלל ולא כדפירש״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת.</b> בת\"כ יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ויותרת הכבד.</b> כתב רבינו בהקדמתו לסדר קדשים שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עם החוליות מן השדרה.</b> בת\"כ יכול יטלנה עם השדרה ת\"ל לעומת העצה יכול לא יכנס לפנים מן העצה ת\"ל יסירנה יכנס לפנים מן העצה ומשמע לרבינו דהיינו שיטול עמו חוליות השדרה ולא מיעט אלא שלא יטול כל השדרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל האימורים היו נשרפים על מזבח החיצון.</b> זה פשוט שהרי המזבח הפנימי אסור להעלות עליו כ\"א קטרת בלבד כדאיתא בסוף פ' תצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבהמה מעוברת וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ה) מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל. ופירש רש\"י מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה חלב האמור בהם מוצא מכלל שליל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היין והסולת שמביאין עם הקרבן וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה.</b> במשנה פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט וס״א). \n",
+                "<b>ומ״ש אבל טעונה מלח.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) בשלשה מקומות המלח נתונה וכו' בראש המזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה וכו' ומנחת נסכים. \n",
+                "<b>ומ״ש וכולה נשרפת.</b> פשוט הוא שהרי לא מצינו שתהא נקמצת ובהדיא תנן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) מנחות ונסכים למזבח ואין בה לכהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש על מזבח החיצון.</b> גם זה פשוט שמזבח הפנימי אסור להעלות עליו כי אם קטרת בלבד כמו שמפורש בסוף פרשת תצוה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויתנסך היין ואין נותנין אותו על האש.</b> בפ' אלו מנחות אהא דתנן בזו יפה כח המזבח מכח כהנים ותו ליכא וכו' והא איכא נסכים לשיתין אזלי ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים ופירש\"י לשיתין אזלי ולא לאישים. \n",
+                "<b>ומ״ש אלא מגביה ידו.</b> אין לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ח:) למנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם דבניסוך המים דוקא אמרו כן שהיא הלכה למשה מסיני ואין הצדוקים מודים בה וחוששין שלא יהא אותו כהן צדוקי אבל בניסוך היין אין צורך להגביה ידו מפני חששא זו אלא אורחא דמילתא נקט: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ויוצק על היסוד.</b> כתב הראב\"ד זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג עכ\"ל. היה נראה לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה שני ספלים של כסף היו שם וכו' ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים וכו' מערבי של מים ומזרחי של יין וסובר הראב\"ד שכך היו עושים לכל הנסכים שהיו נותנים אותו בספל וממנו יורד לשיתין, ורבינו סובר שמאחר שלא הוזכרו בגמרא ספלים אלא בניסוך דחג משמע שלא היו הספלים משמשים אלא לאותו ניסוך בלבד ואע\"ג דתניא בסיפרי פ' נסכים על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים אם אתה אומר כן נמצאת מכבה את המדורה וזה מבואר כדברי הראב\"ד, ל\"ק דההיא כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכדאוקמוה בס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"ב) ואע\"ג דאמרינן לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו על האישים לדעת רבינו יש לומר דלאו מש\"ה נימא דלספלים כיון דאפשר דנימא דליסוד דספלים שאמרו לאו דוקא אלא למעט שלא ינסך על גבי האישים ודוחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' עד או במועדיכם.</b> בפרק שתי מדות (מנחות צ':) תנן כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים ויליף לה בגמרא מקרא והתם יליף נמי דעוף אין לו נסכים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור נסכים וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוסיפין על השיעורים האלו וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות תנן ריבה שמנה וחיסר שמנה וכו' פסולה ואמרי' בפ' המנחות והנסכים ובספרי שהטעם מדכתיב בנסכים ככה וא\"כ ה\"ה ליין. ובתוספתא רפ\"ח דמנחות כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות או שהיתה מדה חסרה מחבירתה או יתירה מחבירתה הרי אלו פסולות ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן: \n",
+                "<b>ומ״ש חוץ מכבש העולה וכו'.</b> משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט:) הכבש הבא עם העומר אע״פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים ובגמרא בברייתא יכול כשם שמנחתו כפולה כך יינו כפול ת״ל ונסכו יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת״ל ונסכה כל נסכין לא יהו אלא רביעית מאי תלמודא אמר ר' אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. ונראה שיש חסרון בלשון רבינו וצריך להגיה ולכתוב לא נכפל יינו ושמנו כי השמן הוא עיקר החידוש שהוא נלמד מדרשא. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן.</b> כתב הראב\"ד זה שיבוש ובהדיא גרסינן במנחות וכו'. ונראה ודאי שיש טעות סופר בדברי רבינו וצריך להגיה ולכתוב ברביעית ההין שמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו וכו' שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו וכו'.</b> ברייתא בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״א) על הא דתנן אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: \n",
+                "<b>והמקריב את הפלגס וכו'.</b> משנה בסוף פ״ק דפרה ובפ' שתי מדות (מנחות דף צ״א) ועיין במ״ש בפ״י מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההין הוא י״ב לוג.</b> בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמודדין הנסכים או המנחות וכו' אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר וכו' אלא מודד הכל בעשרון שהיה במקדש.</b> משנה בריש פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש.</b> כלומר שהיו במקדש חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו ששנינו בפרק שתי מדות למדוד בכל מדה מהן לקרבן הראוי לו ע\"פ מ\"ש בפרשת שלח לך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין.</b> משנה שם (דף פ\"ז) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירוצי המדות של סלת חול וכו' ובירוצי היין והשמן קדש וכו'.</b> משנה שם (דף צ') ופירש\"י בירוצי מה שנופל מן הכלי אחר שנתמלא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שהוא יורד ע\"ג הכלי וכו'.</b> היינו כת\"ק וכר\"ע שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה יתקדשו הבירוצין וכו'.</b> שם בגמרא וכרבינא דאסיק הכי ואע\"ג דעל דברי ר\"י הגלילי אתמר מיניה נשמע לת\"ק ולר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה היו עושים בבירוצים וכו' עד והעורות לכהנים.</b> ברייתא שם (דף צ':) פירוש אם לנו שלא הקריבן עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותן ויוצאין לחולין ודמיהן לקיץ המזבח. ולשון מקיצין מפרש בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י\"ב) שהוא כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא מלשון קיץ כדכתיב הלחם והקיץ לאכול לנערים כלומר מקריבין אותם שלא לשם תמידים אלא כמו מיני מגדים שאינם מעיקר הסעודה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסלת עם השמן של נסכים וכו'.</b> משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים.</b> בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו:) ובתוספתא דזבחים פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת וכו'.</b> משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר יקריב עמו ואם לא יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד יחיד ואחד צבור:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין נסכים אלא מן החולין וכו'. ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים אלא מן החולין.</b> משנה במנחות פרק התודה (מנחות דף פ״ב) הנסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות דף מ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין וכו' ואפי' עוף יבוא בשותפות.</b> משנה בס\"פ המנחות (ק\"ד.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בת\"כ פ' ויקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקרבנות.</b> זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכבר אמרו שנשים אינן סומכות ושנינו בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ואינם נוהגות בנשים משמע שמביאות קרבן וכל מצות שהאשה חייבת בהם עבד חייב בהן: \n",
+                "<b>אבל הנכרים אין מקבלין מהם אלא עולות.</b> בפ״ק דחולין (דף י״ג:) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) תניא איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' עולת העוף מקבלין מן הנכרי.</b> בפרק אלו מנחות תניא אין לי אלא עולה שלמים מנין תלמוד לומר נדריהם. תודה מנין תלמוד לומר נדבותם. מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים ת\"ל [נדריהם] לכל [נדריהם וכו'] א\"כ מה ת\"ל עולה עולה פרט לנזירות דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ופסק רבינו כר\"ע ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מנחות.</b> אע\"ג דגבי אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים (דף ע\"ב:) מני מנחת נכרי האי מוקי לה בגמרא (דף ע\"ג:) כר' יוסי הגלילי ואע\"ג דסתם מתניתין כר\"י הגלילי לא פסק רבינו כוותיה משום דרב הונא סבר דלא כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אף על פי שהוא עובד ע\"ז.</b> הכי משמע בפרק קמא דחולין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מקבלין מהם שלמים וכו'.</b> נתבאר בסמוך בפ\"ק דשקלים תנן גבי נכרי וכותי אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות זה הכלל כל (שהוא) נידר ונידב מקבלין מידם וכל שאינו לא נידר ולא נידב אין מקבלין מידם ושם נתבאר בירושלמי שאין מקבלים מיד הכותים אלא עולות. גם שם (דף ג') נתבאר דקיני זבין וקיני זבות אכותי שהוזכר שם קאי דאילו בנכרי לא שייך זבים וזבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהביא שלמים מקריבים אותם עולות וכו'.</b> מימרא בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) ופירש״י לבו לשמים כוונתו היא שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש נדר שלמים ונתנם לישראל וכו' עד כהן אוכלו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהוא מומר לע\"ז וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף ה') מכם וכו' להוציא את המומר וכו' מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר וכו' לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה מומר לעבירה וכו'.</b> שם והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר\"ש וכו' אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא [קרבן] על שגגתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו ואילו היה יודע שהיה דם לא היה אוכלו לת\"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר\"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה. ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) אמרינן אהא דרב המנונא והא רבא אמר דכ\"ע מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ\"ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא ומ\"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא. ופי' רש\"י באוכל נבלה לתיאבון דכי אין לו בשר דהיתרא אוכל חלב ונבילה ונתחלף לזה שומן בחלב ואכלו דסבור דשומן הוא ואכלו קמיפלגי ולכשנודע לו דחלב הוא רוצה להקריב קרבן ת\"ק סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא ואין מקבלין מידו ופסק רבינו כת\"ק וכאוקימתא דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולות הנכרים אין מביאין עמהם נסכים וכו'.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) כמאן אזלא הא דתנן אמר ר״ש שבעה דברים התקינו ב״ד וזה אחד מהם נכרי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עמה נסכיה קרבים משלו ואם לאו קרבים משל ציבור לימא ר״י הגלילי היא ולא ר״ע אפילו תימא ר״ע עולה וכל חבירתה מאן תנא להא דתנו רבנן אזרח אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת״ל ככה מני לא ר״י הגלילי ולא ר״ע אי ר״י הגלילי הא אמר אפילו יין נמי אי ר״ע הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא אי בעית אימא ר״י הגלילי סמי מההיא יין ואי בעית אימא ר״ע עולה וכל חבירתה ופירש״י אפילו תימא ר״ע דהא דאמר ר״ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא וכבר קדם שרבינו פסק כר״ע ולא הבנתי דעת רבינו דאי ס״ל דהנך מתנייתא כר״ע ועולה וכל חבירתה קאמר ה״ל למיפסק דמביאין נסכים משלהם עם עולותיהם ואם לא שלחו עמהם נסכים יקרבו משל ציבור ואי ס״ל דהא דשנינן דר״ע עולה וכל חבירתה קאמר שינויא דחיקא הוא אבל קושטא דמילתא היא דר״ע עולה דוקא קאמר א״כ אפי' משל ציבור נמי לא ליתו. ושמא יש לומר דרבינו ספוקי מספקא ליה ומש״ה לפוטרן בלא נסכים א״א דדילמא ר״ע עולה וכל חבירתה קאמר ולומר שיביאום משלהם א״א דדילמא ר״ע עולה דוקא קאמר ומש״ה פסק שלא יביאו משלהם אלא משל ציבור. והר״י קורקוס כתב שרבינו סמך על המשנה וברייתא שבריש תמורה (דף ב':) והסוגיא שעליה כי שם אמרו בברייתא קדשי נכרים לא נהנים וכו' ואין מביאין עליהם נסכים ובמשנה (דף ק״ג) אמרו ואין מביאין עליהם נסכים ואמרו מנה״מ דת״ר אזרח אזרח טעון נסכים וכו' ולפי אותה סוגיא על כרחין צריכין אנו לפרש דלגמרי ממעט שאין הנכרי מביא נסכים שהרי במשנה אמרו דאין מביאין עליהם דהיינו עם העולות ויליף לה מברייתא מוכח דאזרח לגמרי ממעט ויכול לא תהא עולתו טעונה אפי' משל צבור קאמר וכן פי' רש״י שם לפי אותה גירסא דגריס במשנה עליהם והיא גירסת רבינו והאריך לתת טעם למה סמך רבינו על אותה משנה ואותה סוגיא ולא על משנת שקלים וסוגיית מנחות. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים.</b> משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג) ויליף לה בגמרא מדכתיב גבי סמיכה בני ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד וכו' סומך עליהם כשהם חיים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף צ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב העוף אינו טעון סמיכה.</b> הכי משמע בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) על מתניתין דהשולח חטאתו ממדינת הים: \n",
+                "<b>וכן כל המעות שדינם שיפלו לתיבות של נדבה וכו' אין בעל אותם המעות וכו' עד של אנשי משמר.</b> משנה בסוף פרק שלישי דתמורה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אם היה כהן.</b> לשון המשנה ואף על פי שהוא כהן וכך נראה לי להגיה בלשון רבינו אף על פי במקום אם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' עד ולא יד שלוחו.</b> בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו.</b> משנה שם (דף צ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב זה אחר זה וכו'.</b> בתוספתא דמנחות פ\"י: \n",
+                "<b>מי שמת והניח קרבנו עולה וכו'.</b> משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ב) ואע״ג דאמרי' בריש תמורה דר' יהודה סבר דיורש אינו סומך כיון דסתם לן תנא התם ובפרק שתי מדות ובריש ערכין דלא כוותיה נקטינן כסתם מתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סמיכה בקרבנות הצבור וכו'.</b> משנה פרק שתי מדות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלשה מן הסנהדרין סומכין.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') סמיכת זקנים בשלשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות.</b> בס\"פ שתי מדות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סומכין אלא בעזרה.</b> ברפ\"ג דזבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים. ומ\"ש ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ וכו'.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ג) איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ\"ט כל כחו בעינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין סומך אלא הטהור ואם סמך הטמא סמך.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) אהא דתנן שהשחיטה כשרה בטמאים ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן. ומשמע לרבינו דאסמיכה נמי קאי ומש\"ה אם סמך סמך ואפי' את\"ל שסובר דסמיכה בטהורים כשסמכו טמאים אפי' אם נאמר דלא הויא סמיכה הא אמרן שאם לא סמך כפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה.</b> משנה בס\"פ שתי מדות x ובגמרא מאי קאמר ה\"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ולא ידעתי למה לא כ\"כ רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שחט במקום אחר או ששהא שחיטתו כשירה.</b> נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש והסמיכה שיירי מצוה היא וכו' עד כאלו לא כפר.</b> משנה וברייתא בס\"פ שתי מדות ואיתיה בריש זבחים (דף ו') ויליף לה מקרא בריש יומא (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך הסומך לסמוך בכל כחו.</b> כבר כתבתי דאיתיה בריש פ\"ג דזבחים. \n",
+                "<b>ומ״ש בשתי ידיו על ראש הבהמה וכו' עד בין ידיו ובין הבהמה.</b> בס״פ שתי מדות (מנחות צ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד סומך וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתודה על חטאת עון חטאת וכו'.</b> שם ובתוספתא דמנחות פ\"י וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הקרבן שלמים וכו' עד סוף הפרק.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל וכו'.</b> בכמה מקומות מהם פרק דם חטאת (זבחים צ\"ח). \n",
+                "<b>ומ״ש וכיון ששקעה החמה נפסל הדם.</b> מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו וכו'.</b> מקרא מלא הוא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו'. בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ו) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים מעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכים כל הלילה ופירש\"י אברי עולה התירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו' ואברים ופדרים מהאי קרא גופיה נפקי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכדי להרחיק את האדם מפשיעה אמרו חכמים וכו' עד אלא עד חצות הלילה.</b> משנה ברפ\"ק דברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שמותר להקטיר וכו' עד למוצאי שבת.</b> במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע״ב) ובתוספתא דערכין ספ״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו' מותר להקריבן עם מבוא השמש וכו'.</b> ברייתא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) וברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שמעלן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן וכו' עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין ת״ל זאת תורת העולה ריבה. ופירש״י אין לי אעל המזבח כל הלילה קאי. מבוא השמש אחר בוא השמש. קומץ ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת״כ ולא יצא מאותו כלל אלא איברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו'. אברים ופדרים שדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בת״כ עם בוא השמש קודם בוא השמש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנסכים הבאים עם הזבח וכו' אבל הנסכים הבאים בפני עצמם וכו' עד כאיברי העולות.</b> בפ\"ב דתמורה שם. ביאור הדברים מקדישן לכתחלה בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה ואם הקדישן בכלי שרת בלילה ולא הקריבן עד שעלה השחר עלות השחר פוסלת בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היום כשר לסמיכה וכו' עד כשר כל הלילה.</b> משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ זריזין מקדימין למצות.</b> בפרק קמא דפסחים (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת.</b> בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) ובס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:) ומייתי לה מדכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוה דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרים.</b> אהא דתנן בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:) שהשחיטה כשירה בטמאים פירש״י בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר והם דברי הגמ' בריש חולין (דף ב':) והקשו התוספות דהא בעינן כלי ותירצו כגון דתיקנה לקרומית ועבדה כעין כלי. ורבינו סובר דלא בעי כלי אלא לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה לא נתקדש הדם.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ז':): \n",
+                "<b>וצריך להתכוין לקבל כל הדם.</b> מימרא בפרק שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר רב השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק.</b> שם א\"ר ירמיה בר אבא השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי. \n",
+                "<b>ומ״ש ושוחט שנים או רוב שנים.</b> בריש פ' השוחט (חולין דף כ״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומגביה הסכין למעלה וכו'.</b> פ' שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא דם הפר ודבר אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק.</b> גם זה שם פירוש בשפת המזרק מאחוריו שלא יכנס דם במזרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אויר כלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק וכו'</b> שם בעיי דאיפשיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו'.</b> בריש זבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, ומשמע בגמ' דהאי שלא לשמן היינו בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים ויליף בגמרא דבכל ד' עבודות אלו צריך שלא ישנה בקדש ולא בבעלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל וכו'.</b> שם בגמרא דייק טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי משום דזבחים בסתם לשמן עומדים. ואם כן יש לתמוה על רבינו למה כתב בעולה ובשלמים וכו' דמשמע דדוקא הני עלו לבעלים לשם חובה ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם הזבח ולשם הזובח וכו'.</b> משנה בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח וחטאת ואשם לשם חטא. ופירש\"י לשם זובח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר. לשם זובח לאפוקי לשם שינוי בעלים. ובגמ' לשם אישים לאפוקי כבבא ופירש\"י כבבא על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים. לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן ואח\"כ העלן. לשם ניחוח לשם נחת רוח לפני הקב\"ה שאמר ונעשה רצונו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שחט סתם כשר.</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשוחט חטאת ואשם וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו'.</b> בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת וכו' כיצד קדשי קדשים וכו'.</b> בריש פ' איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחלת ספר זה.</b> בפרק ה' מהלכות בית הבחירה. \n",
+                "<b>ומ״ש וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה.</b> בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון וכו' עד ישחטו את האשם.</b> בר״פ איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז ומ״ח). ויש לשאול למה הוצרך רבינו לכתוב וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה שהרי בלאו הכי יש ראיה שנשחטה בצפון. וי״ל שלא הוצרך לכתוב כן אלא כדי שיצדק השם שכתב לנשחטין בצפון שהם קדשי קדשים: \n",
+                "<b>ומ״ש ושלמי צבור הוקשו לחטאת וכו'.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה) מקשה על ראיה זו וכי חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אלא מדתני רב מרי על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים מה עולה בצפון אף זבחי שלמי ציבור בצפון. ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן ליה בגמרא. ושמא יש לדחוק ולומר דהשתא דאתא קרא דהיקשא דלעולה מהיקשא דחטאת נמי גמרינן וכיון דעיקר שם קדש קדשים בחטאת הוא דכתיב מש״ה נקט היקשא דחטאת. ועי״ל דלפום מאי דאסיק אדעתיה דחטאת למדה מעולה בהקש אתיב ליה אלא כדתני רב מרי אבל לפי האמת לא למדה בהיקש אלא כאילו כתיב בחטאת גופיה בהדיא הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאילו כתוב תשחט החטאת בצפון. \n",
+                "<b>ומה שכתב מקום השחיטה הוא מקום הקבלה.</b> בריש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מ״ט) קבלה בצפון מנא לן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת כלומר וילפינן שאר קדשי הקדשים מחטאות. ופירש״י ולקח הכהן בתר ושחט כתיב ומשמע במקום העולה נמי והך לקיחה קבלה היא דגמר בג״ש בתורת כהנים עכ״ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו ראיה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי' אחורי ההיכל וכו'.</b> שם (דף נ\"ה) ת\"ר ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים ק\"ו לצפון ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ומפרש בגמרא דהני תלתא קראי חד לגופיה דניבעי פתח אהל מועד כדלקמן בסמוך וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין וצפון לא איצטריך קרא. ופירש רש\"י לפני משמע כל שלפני ההיכל. וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי הדר כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד. וחד לפסול צידי צדדין כגון לשכות ואפי' תוכן קדש פסולות לשחיטה דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא. ודברי רבינו שכתב שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות נראה שהוא טעות סופר דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא דניבעי פתח אהל מועד לכך נ\"ל שצריך להגיה ולכתוב ושחט אותו לפני אהל מועד. ומכל מקום מה שכתב רבינו אפילו אחורי ההיכל צריך למוד מנין לו [עיין תוספות יום טוב זבחים פ\"ה מ\"ז דכך נתבאר להדיא בסוגיין דזבחים נ\"ה]. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם שחטן בהיכל כשרים.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג) אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולים שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ואע״ג דמתיב עליה מדתניא שעלית בית קדשי הקדשים מקודשת ושני שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' ועליותיו וגו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא עליות ההיכל נתקדשו ומשמע דה״ה לגגו, י״ל דשאני עליות שנזכרו בכתוב אבל גג שלא הוזכר בכתוב גם הוא בכלל מה שאמר רב גגין לא נתקדשו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא בקרקע העזרה.</b> כתב כן למעט עליות. אחר כך מצאתי בפרק שני דזבחים אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח וזה מבואר מדברי רבינו שאין גגו של היכל כשר לשחיטת שום זבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים וכו'.</b> מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היו דלתותיו מוגפות.</b> שם ופירש\"י מוגפות סגורות ולא נעולות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העולה והאשם והשלמים וכו'.</b> בשלשתן שנינו בפרק איזהו מקומן דמן טעון שתי מתנות שהן ד' ואיפליגו תנאי בפירושה ופסק כת\"ק דאמר (דף נ\"ג:) יכול יזרקנו זריקה אחת ת\"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו בחוט ת\"ל וזרקו הא כיצד כמין ג\"ם ופירש\"י כמין ג\"ם זורק כנגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי היא כמין ג\"ם אות יונית עשויה ככ\"ף פשוטה. ואע\"ג דרב ושמואל פליגי התם ואתי שמואל כת\"ק ומשמע דרב סבר דלית הלכתא כת\"ק וא\"כ לא ה\"ל למיפסק כשמואל לגבי רב באיסורי י\"ל דברייתא לא הוה שמיע לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מחצי המזבח ולמטה.</b> בריש קינים עולת בהמה למטה ואם שינה פסול פירוש למטה מחוט הסיקרא שחוגר באמצע המזבח: \n",
+                "<b>ומ\"ש על קרן מזרחית צפונית וכו'.</b> שם אהא דתנן בעולה דטעונה שתי מתנות שהן ארבע פירש\"י שתי מתנות בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה לאשם.</b> כלומר שגם הוא נאמר בו סביב בפ' צו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושירי הדם נשפכים על גג היסוד הדרומי.</b> שם (דף נ\"ב) אמאי דכתיב בפר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה דריש דה\"ק תן יסוד למזבח של עולה ופירש\"י תן יסוד למזבח של עולה תן תורת שפיכת יסוד שירים להלכות מזבח של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל הדמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיבי שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא. ואמרינן תו התם השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד ופירש\"י השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גגו של יסוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטאות הנאכלות דמן וכו'.</b> משנה בפרק איזהו מקומן. \n",
+                "<b>ומה שכתב מחצי מזבח ולמעלה וכו'.</b> בריש קנים חטאת בהמה נעשית למעלה ואם שינה פסל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכיצד הוא עושה כשלוקח הכהן הדם במזרק וכו'.</b> ברייתא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וסומך באצבעו הגדולה מכאן.</b> שם וחומר בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ורבינו גורס גדולה במקום קטנה. אי נמי קטנה בערך הגודל קאמר. ונראה שמפרש רבינו חומר צובר מלשון חומרים כלומר שמעמיד הדם שיהיה צבור ולא יתפשט באצבע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן וכו'.</b> שם ופירש\"י ומחטא זריקת חטאת קרוי חיטוי כמו הכהן המחטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן כפר.</b> שם אמאי דתנן חטאות הצבור והיחיד דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרינן בגמרא היכי עביד ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נותן אמה אילך ואמה אילך וחד אמר מחטא ויורד כנגד חודו של קרן אליבא דרבי אליעזר ברבי שמעון דאמר היא עצמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי (דאמר דמים העליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה) מר סבר אמה אילך ואמה אילך כנגד קרן הוא ומר סבר כנגד חודה אין טפי לא. ופי' רש\"י היא כלומר כל עצמה ועיקר מצותה אינו אלא שם. דכ\"ע לא פליגי דלא בעינן חודה דקרן כתיב ואמה על אמה ברום אמה הניתן בראש המזבח בכל זוית וזוית בכל מקום שבה קרוי קרן כי פליגי אליבא דרבי דמכשיר לה מחוט הסיקרא ולמעלה ואע\"ג דלאו קרן מר סבר כי היכי דקרן היא אמה על אמה אף כל שתחתיו כנגדו הוי קרן ומר סבר כיון דקרא לאו אקרנות ממש קפיד דשאר המזבח לא שייך לשון קרן אלא בחודה של זוית עכ\"ל. ולפי זה פסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו ועוד דאמוראי פליגי אליביה ובפלוגתא דאמוראי פסק כמאן דאמר אמה אילך ואמה אילך. ונראה לי שהטעם דכיון דלר' אליעזר בר\"ש לא בעינן חודה של קרן עדיף טפי למימר דרבי מכשיר באמה אילך ואמה אילך כדי שלא להגדיל מחלוקתם ביותר. ועוד יש לומר דכיון דאיפליגו אמוראי במילתא אין אנו יכולים לפסול באמה אילך ואמה אילך ומש\"ה פסק דלכתחלה בעינן חודה של קרן ואם נתן אמה אילך ואמה אילך בדיעבד כפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק וכו'.</b> בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג:) תניא וטבל [ולא מספג וכו'] (והזה מן הדם) מן הדם שבענין למעוטי מאי למעוטי שירים שבאצבע. ופירש״י והזה מן הדם שבענין מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנו ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור לטבול בו אצבעו על כל הזיה טבילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מקנח אצבעו בשפת המזרק.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בכל הקרבנות קרבן וכו'.</b> איני יודע מה מלמדנו. \n",
+                "<b>ומ״ש וצריך שיהא שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם.</b> ברייתא בפרק ב״ש (זבחים דף מ':) ובפרק דם חטאת וטבל ולא מספג דם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו ופירש״י מספג מקנח בשולי הכלי או בדפנותיו וכו'. שיעור טבילה מעיקרא וכו' משעת קבלה ראשונה למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן והכי מפרש לה במנחות ובפרק דם חטאת ויליף לה מדקרינן וטבל בדם ולא קרינן בדם משמע בדם שהיה כבר משעה ראשונה עכ״ל. ומפשט דברי רבינו לא משמע הכי אלא כולה חדא מילתא היא וה״ק צריך שיהא שם כדי טבילה כדי שלא יהא מספג שאם לא יהא שם דם כדי טבילה נמצא שהוא מספג ואנן בעינן וטבל. ויש לתמוה דאי חדא מילתא היכי דריש ולא מספג מוטבל ושיהא בדם שיעור טבילה מבדם ועוד דבגמרא מצריך להו דאי כתב רחמנא וטבל ה״א אע״ג דליכא שיעור טבילה מעיקרו ואי כתב רחמנא בדם הו״א אפילו מספג אלמא תרי מילי נינהו לפיכך צריך לפרש דברי רבינו דתיבת וצריך מושך עצמו ואחר עמו וה״ק וצריך שיהא שם דם כדי טבילה וכן צריך עוד שלא יספג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין הוא מתחיל וכו'.</b> משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש זה יסוד דרומי.</b> בגמ' יליף לה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר ואת כל דמה ישפוך אל יסוד מזבח העולה.</b> נראה להגיה ולכתוב במקומו ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח וכן נמצא בספר מוגה דבחטאות פנימיות כתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד והוא מערבי שפוגע בו תחלה בצאתו אבל בחיצוניות כתיב אל יסוד המזבח ולכך פנימיות מפורש וחיצוניות סתום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החטאות הנשרפות וכו' ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ז) שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ובגמרא (דף נ\"ב) מ\"ט א\"ק אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש\"י יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן וכו'.</b> כמו שיתבאר בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות.</b> פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב וכו'. כתוב</b> בתשובת הרשב\"א בסימן ש\"צ שנשאל על מ\"ש רבינו שהיה עומד בין מזבח למנורה והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח ותשובתו כתבתי בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד. והר\"י קורקוס כתב אפשר שרבינו מפרש עד דנפק מכוליה היינו שלא יעמוד בין מזבח לפרוכת אלא יוצא לצד ימינו עד שיצא מכנגד כל המזבח וזהו שכתב בין מזבח למנורה ונמצא עומד מהמזבח ולפנים מכנגד הצד הדרומי כמ\"ש בפ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ כי מצד צפון יוצא. ועדיין קשה שא\"כ למה אינו נותן תחלה בקרן דרומית מערבית שהוא יותר קרוב לו שהרי מנורה בדרום היתה לימין היוצא נמצא שזה מדלג קרן דרומית מערבית ודרומית מזרחית ונותן בשלישי שהוא צפונית ולמה, ואפשר שסובר רבינו שזהו מ\"ש שנותן מבחוץ כלומר לצד האחר וזהו שאמר שיהו הזאות אלו הראשונות מלמטה למעלה כי אולי יתלכלכו בגדיו אבל האחרונה שהיתה לפניו מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו וכמ\"ש שם וכתבו רבינו בעבודת יוה\"כ ומשם כתב רבינו כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שם לפני ה' מזבח לפני ה' ולא כהן היינו שלא יפסיק הכהן בין מזבח לפרוכת אבל עדיין אין מזבח בין כהן לפרוכת כי לצד דרום היה נמשך נמצא מזבח לפני ה' בלא הפסק וכהן אינו לפני ה' רק לצד המנורה או לחוץ יותר ועדיין סוגית הגמרא צריכה יישוב עוד עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'.</b> משנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח): \n",
+                "<b>וכתוב</b> בתשובות הרשב\"א סי' שפ\"ח שנשאל שמשנה זו עכ\"פ שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן. וגמר שאלה זו ותשובתה אכתוב בהלכות עבודת יוה\"כ פרק ד': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר כהן משיח הבא על כל המצות וכו'.</b> מדכתיב בה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר.</b> בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעירי עבודה זרה והם שעירים הנשרפין וכו'.</b> בפרק בית שמאי (זבחים דף מ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכור והמעשר והפסח וכו'.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו.</b> בפ\"ב מהל' בית הבחירה: \n",
+                "<b>ומנין שאינם טעונין אלא מתנה אחת וכו' מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ופסח וכו'.</b> בפ' ב״ש (זבחים דף ל״ז) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) מדכתב ואת דמם תזרוק מלשון רבים לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח כנגד היסוד מנא לן וכו' אתיא זריקה זריקה מעולה. ואיני יודע למה תלה הדבר במפי השמועה דהא מקראי יליף לה מדכתיב דמם לשון רבים. ואפשר שטעמו משום דלא מפרש בהדיא דדמם מרבה מעשר ופסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים מקטירין וכו'.</b> מפורש בתורה: \n",
+                "<b>וכל הזבחים מפשיטין אותן וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:) נתבאר דכולי עלמא מודו דאין הפשט קודם זריקה וכתב רש״י מפני שאסור לשהות הדם כל כך ובסוף הלכות פסולי המוקדשין כתב רבינו זבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עורות קדשי הקדשים לכהנים וכו' אבל עורות קדשים קלים לבעלים וכו'.</b> משנה בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל [קדשי] הקדשים שאירע בהם פיסול וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>וכל העורות מחלקין אותם כו'.</b> תוספתא בפרק בתרא דמנחות ובגמרא ס״פ מקום שנהגו (פסחים דף נ״ז) ופ' החליל ופ' הגוזל (בבא קמא דף ק״י): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס עולתו לבדק הבית וכו' עד אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n",
+                "<b>אחד עולת איש וכו'.</b> גם זה שם אלא שבגמ' כתוב גר במקום מ\"ש בספרי רבינו עכו\"ם. וגירסת רבינו נראית נכונה דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קא משמע לן דמהיכא תיסק אדעתין לפלוגי בין גר לישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות העולה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> צמר שבראשי כבשים וכו' עד אחר חצות לא יחזיר.</b> משנה וגמרא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) פירש״י אין בהם ממש שנשרפו כולן. ובפרק שני דמעילה (דף ט':) דייק דדוקא פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמנתח איברי העולה וכו'.</b> בפ״ב דיומא (דף כ״ה) תנן הפייס השני מי שוחט וכו' מי מעלה איברים לכבש ובפ״ד דתמיד (דף ל״א:) תנן גבי איברי התמיד הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) תניא שאחד מג' מקומות שהמלח נתון היה על גבי הכבש ששם מולחים האיברים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר כך מעלים כל האיברים לראש המזבח.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) תנן הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ובפ\"ה דתמיד תנן אמר להם בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. \n",
+                "<b>ומ״ש ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע״ג הדשן שבאמצע המזבח.</b> מימרא בר״פ גיד הנשה (חולין דף צ'): \n",
+                "<b>ומ״ש וזורק כל האיברים על האש וכו'.</b> כן משמע בסוף מסכת תמיד ובפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) אמרו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שזרקן חוזר ועורך אותם על האש וכו'.</b> בסיפרא פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ״ש ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח.</b> מימרא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל וכו'.</b> במסכת תמיד פ' ד'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה שור מפשיטו בלי תליה. ומ\"ש ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' עד הולך ומדיחן.</b> שם. ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מה שכתב וחותך את הידים ונותנן לאחר צריך לכתוב וחותך רגל הימנית ונותנה למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) במים ולא ביין במים ולא במזוג. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המימות כשרים.</b> שם במים לרבות שאר מים ופירש\"י שאר מים ואפילו מכונסים: \n",
+                "<b>כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה וכו' עד ונותנו ביד אחר.</b> בפ\"ד דתמיד (דף ל\"א) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מייתי לה מקרא ואע\"פ ששנו שם שאדם אחר היה נוטל החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כ\"ג הן ואינם תלויים בקרבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נוקב את החזה.</b> הטעם ששנינו נוקב מפני שהחזה כאהל על הדפנות וכשנוטלו משם נשאר המקום כחלון כי הוא קצר ונשאר מקומו כנקב. ויש בספרי רבינו ט\"ס שכתב ונוקב את הריאה וצריך למחוק תיבת הריאה ולכתוב במקומה החזה גם בג' מקומות כתוב שזרה במקום שדרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עד השדרה.</b> פירוש אצל השדרה כי השדרה היה מניח עד דופן השמאלי. פירוש גרה הוא הצואר על שם כי שם הוא מעלה גרה. ופירוש עוקץ הוא זנב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שמוליך הרגל עם הראש.</b> נתבאר טעמו בפ' שני דיומא (דף כ\"ה כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה איל מוליכים הקרבים שנים והסלת בשנים.</b> משנה בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השור מוליכים אותו כ\"ד הראשון מוליך את הראש וכו' עד הרי כ\"ד.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים וכו'.</b> סיפרא פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בעולות וכו'.</b> במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו' עד כל ששינה בה מאחר תמצית הדם כשירה.</b> משנה בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב למעלה מן החוט שבאמצע המזבח.</b> בפרק קמא דקינים עולת העוף נעשית למעלה וכו' ואם שינה וכו' פסל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) ת\"ר ושסע אין ושסע אלא בידו וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן.</b> פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ה) ובתוספתא דזבחים פ״ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא.</b> בפרק קמא דחולין (דף כ') פלוגתא דרב הונא ורבה ופסק כרב הונא דרבי אבין ורבי ירמיה סברי הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס.</b> שם אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה וכו' אמר רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעקרו הסימנין אינו חושש.</b> שם תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ופירש רבא בר קיסי דהיינו במליקה ופירש\"י דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זה כמתה קודם שיגיע לסימנים.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד.</b> שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמולק בסכין אינה מליקה.</b> משנה בפרק דם חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מן הצדדין.</b> משנה פרק קמא דחולין (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העורף כשר למליקה.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות החטאות כמצותן וכו' כמו שבארנו.</b> בפ\"ה: \n",
+                "<b>ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים ואם רצה ליתן את האימורים בכלי כשמוליכן למזבח נותן.</b> בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ז:) אהא דתנן הוציא את אימוריהן ונתנם במגס והקטירם ע״ג המזבח גרסינן בגמ' אטו במגס מקטר ליה אימא להקטירם והכי איתא נמי בפרק שני דסוטה (דף ט״ו) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:) ואע״פ שרש״י מחק גירסא זו התוספות קיימוה ופירשו דהכי פריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי דכשקרען והוציא אימורין נותנן במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ״מ כשמעלן למזבח יכול להעלותם בידו ומדקתני ליה גבי סדר יוה״כ משמע דכך הוא ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס עכ״ל. ונתבארו דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה וכו' כמו שבארנו.</b> בפ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנתחין אותם שם כנתחי העולה בעורן.</b> בפ' איזהו מקומן (זבחים נ״א.) ובפ' שני שעירי (יומא ס״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה וכו' עד כמצותן.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד:) וכדתני לוי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה: וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת ויקרא ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף כיצד היתה נעשית וכו'.</b> בפ' קדשי קדשים במשנה (דף ס\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> בפ' [חמישי]. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהם.</b> בפ\"ק דחולין (דף כ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל.</b> משנה בפרק קדשי קדשים והוא מבואר בכתוב ולא יבדיל. כתב ספר מצות גדול פי' רש\"י ולא יבדיל שאין מולק אלא בסימן אחד. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ורבינו משה פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מהגוף ואני מביא ראיה לדבריו שלמד שם סתם מליקה האמורה בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול עורף וכו' אי מה להלן (בחטאת העוף) מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת\"ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ומנין שהקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו שהרי שתי פעמים כתיב והקטיר בפרשה אחד לראש ואחד לגוף וכתב ושסע בינתים עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו וכו' עד וזהו קיר התחתון.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:) וכתב רש\"י בריש מנחות (דף ג') הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומיצוי חטאת העוף מעכב.</b> משנה שם [בזבחים] מיצה דם הגוף פסולה ובפרק ב' דמעילה (דף ח' ט') איפליגו אמוראי במילתא ולמ\"ד אינו מעכב אותבוהו כמה אמוראי ושנינהו שנויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין למזבח בה אלא דמה וכו'.</b> משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה וכו'.</b> שם וכדתנא במתניתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שינה ואחז בכ\"מ כשירה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה וכו' עד מדם הנפש.</b> משנה וגמ' (דף ס\"ג:) בפרק קדשי הקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה וכו' עד סוף הפרק.</b> שם. \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית וכו' נותנים המים או היין בידו ומנסך.</b> הוא מדתנן בפרק בתרא דתמיד (דף ל\"ג:) בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית וכו' נתנו לו יין לנסך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים וכו' עד טעונים כיבוס.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו.</b> שם (דף צ\"ד) אוקימתא דרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד דם חטאת הנאכלת.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא חטאת העוף וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' עד וראוי לכיבוס.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל אם ניתז על כלי עץ וכו' אלא גורדן בלבד.</b> שם (דף צ\"ד) בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו שם (דף צ\"ג:) אין טעון כיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם ניתז על עור בהמה.</b> שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהודה דסתם לן תנא x כוותיה (דף צ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז מן הצואר על הבגד וכו'.</b> משנה שם ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כיבוס אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ובגמרא ת\"ר יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס ת\"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה ואמרינן תו בגמרא הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ופירש\"י מן הקרן של מזבח ומן היסוד של שירים ובפ' ב\"ש תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן דמה אין שירים טעונים כיבוס וטעמא מפרש בגמרא עכ\"ל. ומפני כך כתב רבינו ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח והשמיט מן היסוד וכ\"כ בפירוש לקמן בסמוך ופירש\"י עוד הא תו למה לי למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה קיבל פחות מכדי הזיה בכלי זה וחזר ועירבו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן ארבע המתנות וכו'.</b> בר\"פ ב\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בחטאות הנשרפות.</b> משנה בפ' דם חטאת אע\"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שנאמר תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז מאצבעו וכו'.</b> בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ג:). ויש בקצת ספרי רבינו שכתוב שבאמצע במקום שבאצבע וט״ס הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז מן הבגד וכו'.</b> שם (דף צ\"ב:) בעא מיניה לוי ניתז מבגד לבגד מהו מבגד קמא אידחי ליה בכיבוס או דילמא לא א\"ל זו שאלה טעון כיבוס ממה נפשך אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול כר\"ע דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. ופירש\"י אידחי ליה לכיבוס וכו' (דכיון) דאיזקיק לכיבוס אידחי ליה [מתורת הזאה] ולא קרינן בה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. זו שאלה בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה. אי אוספו וכשר אע\"ג דאיזקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם וכו'. הא כשר וטעון האחרון כיבוס. ואת\"ל שאם אוספו מהראשון פסול וכו' אנא כר\"ע ס\"ל דאמר היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי בתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח\"כ נפסל בנפילתו על בגד הראשון עכ\"ל. והשתא כיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע לא חיישינן למאן דאמר דס\"ל כוותיה ועוד דבבעיא דאיתא התם בגמ' בסמוך משמע בהדיא דאמוראי בתראי לא סבירא להו כר\"ע כיון דמספקא לן אי אוספו ופסיל בעיין לא איפשיטא ומיהו ק\"ל נהי דלא איפשיטא בעיין מ\"מ מספיקא ה\"ל להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא יש לומר דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלינן ביה. ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע ואמוראי בתראי נמי לא ס\"ל כר\"ע הא איפשיטא בעיין איפכא מלוי: \n",
+                "<b>ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס.</b> שם בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ניתז על בגד טמא מהו אמר רב הונא בריה דרב יהושע מדקא מיבעיא ליה הכי ש\"מ היתה לו שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ה\"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא או דילמא לא שנא א\"ל פלוגתא דר' אליעזר ורבנן וכדמתרץ אביי דתניא ר\"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה וכו'. במאי קא מיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קא מיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין. ופירש\"י ניתז על בגד טמא ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דילמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוי והרי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באים כאחד כדמפרש ואזיל רב הונא בריה דרב יהושע. מדקא מיבעיא ליה הכי מכלל דפשיטא ליה בטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע\"ג דהיתה לו שעת הכושר ש\"מ סבר וכו' ומיהו היכא דפיסול דם ונפילת בגד באים כאחד מבעיא ליה הכי מי אמרינן ה\"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס בזה אחר זה שנפסל ואח\"כ ניתז וכו'. מטהרים את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא שהרי נדה שנטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נידתה וטובלת אחת בשביל שתי הטומאות וכו'. בדנין טומאה קדומה כגון מי חטאת לפני הזאתו מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באים כאחד קא מיפלגי ר\"א סבר דנין ורבנן סברי אין דנין ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן נמי פלוגתא דר\"א ורבנן היא דלר\"א אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי עכ\"ל. וקשה דלפי זה ה\"ל לרבינו לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וצ\"ע. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו שאין הדבר מוכרח דרבנן שאין דנין שם טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כבוס שאפשר דלאו הא בהא תליא ומ\"מ ודאי שר' אליעזר שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה ע\"כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הילכך הכי נקטינן. או אפשר שגירסא אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוגיא. או אולי לשון רבינו בספרים מוטעה והוא צריך להיות טעון כיבוס והוא היותר קרוב אצלי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ניתז דם חטאת על הבגד וכו'.</b> בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם ניתז דם החולין תחלה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמכבסין את מקום הדם וכו' וכל שבעת הסממנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת וכו'.</b> בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת וכו'.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש וכו'.</b> שם (דף צ\"ד:) מנא ה\"מ דת\"ר תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרס מנין ת\"ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת\"ל ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים פירוש דכיון דכתיב וי\"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירא: \n",
+                "<b>ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח.</b> משנה שם (דף צ\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מריקה בחמין ושטיפה בצונן.</b> שם (דף צ\"ו:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכסתם מתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש במים לא ביין וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו.</b> משנה שם. ופירש\"י מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ ככוס של ברכה כדאמרינן בברכות שטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ: \n",
+                "<b>והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין על גבי האש.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז) השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מדיחן:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד״א שבישל בהן וכו'.</b> ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ו:) חומר בהזאה שהזאה ישנה בחטאות החיצונות ובחטאות הפנימיות וישנה לפני זריקה משא״כ במריקה ושטיפה: \n",
+                "<b>בישל במקצת הכלי כולו טעון מריקה ושטיפה.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צלה הבשר באויר תנור של חרס וכו'.</b> שם (דף צ\"ה:) בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בלוע ופירש\"י תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום מהו מי הוי תנור טעון שבירה או לא ולא איפשיטא בעיין וזהו שכתב רבינו יש בדבר ספק. ויש לתמוה למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספקי דאורייתא וצריך עיון: \n",
+                "<b>ולא בחטאת בלבד וכו'.</b> משנה שם ובגמרא יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש עקב אכילה</b> פירוש תיכף לאכילה והוא משנה שם (דף צ\"ו:) ר' טרפון אומר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ\"א עד זמן אכילה. ופירש\"י יבשל בו כל הרגל בלא מריקה ושטיפה ולסוף הרגל ימרוק וישטוף ובגמ' (דף צ\"ו) וחכמים אומרים עד זמן אכילה מאי קאמר אמר רב נחמן וכו' ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה עכ\"ל. ונוסחתו בגמרא נכונה דגריס כל זמן אכילה לאפוקי מספרים דידן בגמרא דגרסי עד זמן אכילה וגם רש\"י שם אהא דתניא הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה כתב ממתין זמן אכילה והשמיט תיבת עד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה וכו'.</b> הכי משמע לדברי חכמים שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וימרוק וישטוף בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס</b> השיגו הראב\"ד וכתב טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה עכ\"ל. ורבינו מפרש דלא קיימא תוספתא אלא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה שהרי לא מצינו שהצריכה תורה שבירה לכלי חרס אלא בחטאת בלבד. והילך לשון התוספתא בפרק י' דזבחים ר\"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם כבשים פסולים אין טעונין מריקה ושטיפה וכו' כלי חרס אין טעונין אלא שבירה היכן שוברו בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברו בפנים. הראב\"ד מפרש דאקדשים קלים דקתני לעיל קאי ורבינו סבר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ויש סעד לדבריו מדמסיים בה ששוברו בפנים שהוא הדין השנוי במשנה גבי חטאת. ועוד דקתני תו בתוספתא שם חומר במריקה ושטיפה שהמריקה ושטיפה נוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים ומדשבקה לשבירה משמע שאינה נוהגת אלא בחטאת בלבד. x \n",
+                "<b>ומה שכתב ומבשל ושונה ומשלש מיד וכו'.</b> הכי משמע לרבינו מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך אפילו כמה פעמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב עד סוף אכילה.</b> הכי משמע לרבינו לישנא דזמן אכילה דהיינו עד סוף אכילה וכן בדין דהא אין דרך למרוק ולשטוף עד אחר אכילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים וכלי אבנים וכו'.</b> נראה שטעמו משום דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף משמע דוקא הני ולא שאר מינים וכלי אדמה שלא נתבשלו אינן בכלל כלי חרס, ואין לומר דלפי זה הוה ליה לרבינו למעט גם כן כלי עץ דלא איצטריך למעט אלא הני דדמו לכלי חרס הכתוב בתורה: \n",
+                "<b>נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה וכו'.</b> ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) כל אשר יגע בבשרה וכו' יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל כשרה היא תאכל כחמור שבה, ויש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשנבלע וכו'.</b> שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו וכו'.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שבישל בו קדשים וחולין וכו'.</b> משנה וגמרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתן טעם זה בזה וכו' אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה.</b> שם אהא דקאמר אם אין בהם בנ\"ט אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה פריך נהי דקדשי קדשים לא ניבעי קדשים קלים ניבעי. ופירש\"י נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורים דהא מועטים ובטלי נבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן אמר אביי מאי אין טעונים דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונים. ומדברי הראב\"ד נראה שהיה גורס בלשון רבינו אבל [הכל] במקום הכלי שכתב אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים עכ\"ל. וגירסת הכלי עיקר וכמו שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה וכו'.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ וכו'.</b> מימרא שם (דף צ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שבישל בו חטאת ויצא וכו'.</b> משנה שם (דף צ\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב בכדי שורש קטן ואם ניקב נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים וכו'.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחוזר ומרדדו וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות כל האשמות וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק ה' מהלכות אלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להוליכם בכלי מוליך.</b> נתבאר ברפ\"ז. \n",
+                "<b>ומ״ש ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת.</b> משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה.</b> בפרק ד': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה שלמי צבור שוחט וזורק הדם כמו שביארנו.</b> בפרק חמישי. \n",
+                "<b>ומה שכתב והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו.</b> הוא בפרק א': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה שלשתן וכו' ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורים עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א ס״ב:) יליף לה מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו.</b> משנה שם (דף ס\"א) תנופה היתה במזרח ופירש רש\"י תנופה במזרח כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו שקרוב יותר להיכל עכ\"ל. ואין כן דעת רבינו. ובגמרא והניף לפני ה' במזרח והא אמרת לפני ה' יכול במערב אמרי ה\"מ מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד אבל הכא לפני ה' קרינן ביה ופירש רש\"י לפי דרכו ולישנא דלפני ה' קרינן ביה כוותיה משמע אבל רבינו מפרש דלא אמרי במערב אלא במנחה אבל בתנופה מזרח בעינן. ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ה' טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ואם היה הקרבן תודה וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש נותן את החלבים על ידי הבעלים וכו'.</b> ברייתא בפ' כל המנחות באות (ס\"ב) מניח אימורים על פיסת היד וחזה ושוק עליהם וכ\"מ שיש לחם הלחם מלמעלה. ומשמע לרבינו דאימורים דקתני לא כל האימורים אלא החלבים בלבד דהא מקרא דעל אשי החלבים יליף לה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הקרבן איל נזיר וכו'.</b> בפרק שני דמדות שנינו שבעזרת הנשים היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים שלמיהם. \n",
+                "<b>ומ״ש ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל.</b> מדסתם רבינו דבריו משמע ששאר האיל היה מבשל כשהזרוע מחובר בו ופלוגתא היא בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח) ופסק רבינו כלישנא קמא משום דאתי כפשטיה דקרא. ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו דלת״ק מבשלו כשהזרוע מחובר בו ופסק כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו.</b> בפ' התודה (מנחות דף ע״ח) שנינו נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה ובכל מין במצה שבתודה היו עשר חלות כמו ששנינו שם נמצא שהיה בנזיר י' חלות וי' רקיקין וכתיב ולקח הכהן את הזרוע וכו' וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. \n",
+                "<b>ומה שכתב עם החזה והשוק</b> דכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והאימורים ומניח הכל על ידי הנזיר וכו'.</b> נלמד ממה שנאמר בפירוש זבח שלמים בפרשת צו ונתבאר לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר וכו'.</b> ברייתא בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ״ש ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה וכו'.</b> משנה ס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש והזרוע האמורה היא הזרוע של ימין.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושכנגדה ברגל הוא שוק האמור בכל מקום.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר אימורים.</b> ברייתא בר\"פ תמיד נשחט (פסחים נ\"ט:) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים תלמוד לומר והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר וכו'.</b> משנה פרק התודה (דף ע\"ד:): \n",
+                "<b>והלחם שמניף עם החזה ושוק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלחם המורם מן התודה וכו'.</b> בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:) בעיא דלא איפשיטא ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש. ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הבעיא. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש ואינו מדמע כתרומה</b> יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה\"ל למיפסק לחומרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שבתערובת המותר מן התודה קאמר כי שיעורה מדרבנן הוא לדעת הרב כמו שנתבאר במקומו הילכך אזלינן לקולא אבל בספק תודה ודאי דלחומרא וזהו כוונת רבינו במ\"ש אינו מדמע כתרומה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בעל התודה כהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהביאו שלמים בשותפות וכו'.</b> משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה וכו' והאשה כהן מניף על ידה.</b> בפרק כל המנחות (דף ס\"ח:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד.</b> משנה בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב ותנופה קודמת להגשה וכו'.</b> משנה פרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה וכו'.</b> משנה בר״פ התודה (מנחות דף ע״ו ע״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכיצד מחמצן מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וכו'.</b> בר״פ כל המנחות (מנחות דף נ״ב) במשנה פלוגתא דר״מ ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ״ש והרי הוא מודד עשרון עשרון שלימים.</b> משנה ר״פ שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש. בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n",
+                "<b>ומ״ש והעשרה עשרונים של מצה עושה מהם שלשים חלות שוות עשר חלות מכל מין עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת.</b> משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> וכיצד היא המורבכת וכו'.</b> בת\"כ מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן.</b> יתבאר בפרק י\"ג גבי חביתי כ\"ג: \n",
+                "<b>וכמה שמן הוא עושה וכו' עד לרקיקין.</b> משנה וברייתא בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש החלות לותת הסלת שלהן בשמינית של שמן וכו'.</b> משנה פ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) החלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n",
+                "<b>והכהן נוטל מן הכל ארבע חלות וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולחמי תודה שאפה אותן ד' חלות יצא.</b> מימרא דשמואל בסוף אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) ואע״ג דאמרי' התם דרב הונא פליג פסק רבינו כשמואל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהם בצק.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש שאין מפרישין פרוסה וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר וכו'.</b> משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש רקיקין משוחין בשמן ועשר חלות לותת הסלת שלהן בשמן.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל מאפה תנור.</b> מפורש בפ' ויקרא שהחלות והרקיקין הם מאפה תנור. \n",
+                "<b>ומ״ש ושמן שלהן רביעית.</b> משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח). \n",
+                "<b>ומ״ש ושיעור זה הלמ״מ.</b> פרק ג' מינים (נזיר דף ל״ח) ופ' שתי מדות (פ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש והכהן לוקח שתי חלות אחת מכל מין.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מיני לחם שבנזיר וכו'.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.</b> בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אכילת שירי מנחות מ\"ע וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה.</b> משנה פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n",
+                "<b>ומ״ש ואם נאכלו בהיכל נאכלו וכו'.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n",
+                "<b>ומ״ש וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזה ושוק של שלמים וכו' עד שהרי הם קדשים קלים כשלמים.</b> (בפ' איזהו מקומן) [בפ' קרח]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והחלונות ועובי החומה כלפנים.</b> משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלמים נאכלים ביום הזביחה וכו' עד ובכור ומעשר הדומים להם.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל אלו הנאכלים ליום ולילה דין תורה שנאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכו'.</b> שם (דף נ\"ז:) ובפ\"ק דברכות (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות בין x קדשי קדשים וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע'). \n",
+                "<b>ומ״ש אפי' העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים.</b> בפרק בתרא דנגעים ובפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח צ״ט) ובפסחים פ' האשה (דף צ':). \n",
+                "<b>ומה שכתב והטומטום אסור לאכול בקדשים וכו'.</b> ברייתא בפרק הערל (יבמות דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים.</b> כלומר והוא שמל ובר\"פ הערל תניא אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים. ופי' רש\"י פירוש בקדשי קדשים מיירי שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לאכול הקדשים בכל מאכל.</b> משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה). \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם וכו' ולשנות באכילתן ולאכלם צלויים וכו'.</b> משנה בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ'.). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו הכהנים.</b> נראה דכתב כן משום דסד\"א שהכהנים צריכים שלא יאכלו אלא לש\"ש ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ\"ל משום דכתב בהו רחמנא למשחה ומתרגמינן לשון גדולה כמו שהמלכים אוכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא תבלין של תרומה וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"ש ור\"מ ופסק כר\"מ: \n",
+                "<b>והעצמות הנשארות מותרות וכו'.</b> בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) ובפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ח) אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין ופירש״י מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. אף כל ואפילו עולה ומיבעיא לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן לו יהיה עכ״ל. כתב הר״י קורקוס ז״ל כתב רבינו הנשארות כלומר שאין בהם שום דבר ראוי לאכילה דתנן בתרומות פרק י״א עצמות קדשים בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ומיירי ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות ואין מותר אלא נשארות שאינו מחשיבן ולא מצניען כ״כ תוספות שם עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה להם אכילה מועטת וכו' עד שלא תהא נאכלת אכילה גסה.</b> בפרק רביעי דתמורה (דף כ\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בשירי המנחות.</b> בתורת כהנים והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכו' יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבשלים חטאת או אשם וכו' עד ובזמן אכילתן.</b> בתוספתא דזבחים פרק עשירי: \n",
+                "<b>חתיכה של קדשי קדשים וכו' עד ומותר לטהורים.</b> בפרק ב' דערלה (משנה ט\"ז): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומותרות לכהנים א\"א והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם אבל קשה שלא הוה ליה ליכתוב או או וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכו' ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן וכו'.</b> בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולמה חלק הכתוב במנחות כו'. ומ״ש אין חולקין מנחה כנגד מנחה וכו'.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ג) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג) ובתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אין חולקין עוף כנגד עוף וכו'.</b> בתוספתא פ' י\"א דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים וכו'.</b> בפרק האיש מקדש ובריש פרק אלו מנחות לכל בני אהרן תהיה וכו' איש כאחיו וגו' איש חולק ואפי' בעל מום ואין קטן חולק אפי' תם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אשה ואנדרוגינוס וכו'.</b> אפשר דיליף לה מדכתיב לכל בני אהרן תהיה בני אהרן ולא בנות אהרן ואנדרוגינוס דספק אשה הוא אינו חולק מן הספק: \n",
+                "<b>אבל בעל מום בין קבוע בין עובר חולק ואוכל.</b> בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שנולד במומו וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב.</b> בר\"פ טבול יום שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה וכו'.</b> משנה בריש יומא (דף י\"ד) שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי לאכילת הקדשים וכו'.</b> ריש פרק [טבול יום] (דף צ\"ח:) טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב בעלי מומין בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועים חולקין ואוכלים אבל לא מקריבים כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכהן גדול האונן מקריב ואינו אוכל.</b> משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שאינו ראוי לעבוד אינו [ראוי] לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה.</b> משנה וגמרא שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול א\"א ויש וכו'. וחמשה דברים הללו שנויים במשנה פרק כיצד צולין. ומתוך דברי הראב\"ד נתיישב למה לא כתב רבינו פה חמשה דברים אלו דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבין אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בצבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות.</b> משנה ר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ח:): \n",
+                "<b>אפילו טמא בשעת זריקת דמים וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים וכו'.</b> שם (דף ק\"ב:) בעיא דלא איפשיטאx: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרבן צבור הבא בטומאה וכו'.</b> שם (דף צ\"ט) בעי רב אושעיא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבינא ת\"ש כ\"ג מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש\"מ ראוי לאכילה בעינן ש\"מ. ופירש\"י מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא ליה אי פלגינן מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דקרבן צבור דוחה טומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל בהקריבוהו טמאים לא מבעיא לן שהרי אינו נאכל כדאיתא בפרק כיצד צולין ורבינו בפ\"ד מהלכות ביאת המקדש פסקה לההיא דפ' כיצד צולין וא\"כ יש לתמוה היאך כתב כאן קרבן צבור הבא בטומאה וכו' אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב דמשמע שהטהורים אוכלים אותו. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצריך לפרש דברי רבינו כך קרבן צבור שיכולים להביאו בטומאה כשהיה צורך לכך וז\"ש הבא בטומאה ולא אמר שבא בטומאה אע\"פ שהטמאין מקריבין אותו כלומר שיכולים להקריבו בשהשעה צריכה לכך ולכך לא כתב שהטמאים הקריבוהו אלא מקריבין דהיינו שיכולים להקריב ואעפ\"כ אינם חולקים עם טהורים שהקריבוהו דסד\"א שקרבן כזה טמאים וטהורים שוים כיון שהיה אפשר שיקריבוהו טמאים וראוי לחיטוי קרינן ביה קמ\"ל דלא שהרי אינם ראויין לאכילה ולעולם בהקריבוהו טהורים מיירי. ובהא ניחא נמי מה שלא הוציא זה מהכלל דכ\"ג מקריב ואינו אוכל [דכ\"ג] מהקרבן שהקריב קאמר אבל טמא בקרבנות צבור לאו בהקריב הוא מיירי ולא שייך למימר שאינו אוכל ומקריב עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכך בפירוש דברי רבינו אלא דברים כפשוטן שהקריבוהו טמאים שיש קרבן צבור שהוא בא בטומאה והוא קרבן פסח כדתנן בפרק כיצד צולין וכתבו רבינו בהל' קרבן פסח פ\"י וכגון שהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים שכולם עושים בראשון והטהורים עושים לעצמם בטהרה והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה והשתא קאמר שאע\"פ שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם אינם יכולים להמנות עם הטהורים אע\"פ שלערב יהיו טהורים ויהיו ראויים לאכילה עם הטהורים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וחלבה ובשרה וסלתה וכו' חמשתן מצטרפין לכזית.</b> משנה בפ\"ד דמעילה (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האוכל כזית מכל האימורין וכו' כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה.</b> פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:) ר' אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו: \n",
+                "<b>מצאתי</b> כתוב דע כי אין מעילה באימורים עד אחר זריקת דמים ואע\"ג דאוכל מבשר קדשים לוקה אינו לוקה משום לאו דמעילה דהא אם אכל בשוגג מאימורי קדשים קלים קודם זריקה אינו מביא אשם מעילות. וקשה דנראה לאו דלא לאכול מבשר עולה היינו לאו דמעילה וראיה לזה שלא מנה הרמב\"ם לאו דמעילה בהלכות מעילה שסמך על מה שכתב כאן וא\"א לומר דלענין קרבן בשוגג אין מעילה באימורים עד לאחר זריקת דם ולמלקות יש בהם לאו דמעילה אפי' קודם זריקת דמים דהא מתניתין סתמא תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלים לא באימורים ולא בבשר פ\"ק דמעילה (דף ז'). ונראה דיש כאן שני לאוין האחד הוא לאו וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומשם למדנו לכל הראוי לאשים שאם אכלו הוא בל\"ת ואם אכל בשר אימורים קדשים קלים לוקה משום לאו זה. ויש עוד לאו אחר הנהנה מן ההקדש במזיד ואם אכל מבשר עולה או מאימורי חטאת ואשם עובר על שנים לאו דמעילה ולאו דכל מנחת כהן וכן מנה הרמב\"ם שני לאוין פרק י\"ט מהלכות סנהדרין ולא ירדתי לסוף דעתו למה לא כתב בהלכות מעילה לאו דנהנה מן ההקדש במזיד עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה וכו'.</b> זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו ואיתיה בתורת כהנים פרשת צו בהדיא לגבי פרים ושעירים הנשרפים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה וכו'.</b> בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז י״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לחומת העזרה וכו'.</b> בריש פרק בהמה המקשה (חולין דף ס\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר.</b> בסוף פרק התערובת (זבחים דף פ״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה וכו'.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ח:) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ\"ט [דאמר קרא] ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ לא משום זר שאכל קדש וכו' וכן אם אכלן בעזרה וכו'.</b> כל זה בכלל מימרא דרב גידל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים וכו'.</b> בסוף פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל\"ג) ופירש רש\"י כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זה הוא איסור זרות [האמור] בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המנחות הם מן הקרבנות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המנחות סולת חטים וכו'.</b> משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש מנחות לצבור עומר התנופה וכו' כמו שיתבאר.</b> בפ\"ז מה' תמידין: \n",
+                "<b>והמנחה השלישית היא לחם הפנים וכו' כמו שיתבאר.</b> בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותשע מנחות היחיד וכו'.</b> במשנה בפרק כל המנחות באות (מנחות דף ס'). ויש בנוסחאות שלנו בדברי רבינו חסרון וצריך לכתוב מנחת מאפה תנור והיא באה בנדר ונדבה מנחת רקיקין והיא באה בנדר ונדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח וכו'.</b> בהקומץ רבה (דף כ\"ה) תנן העשרון מיעוטו מעכב את רובו ופירש\"י שאם חסר כל שהוא פסול. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהם כל מה שירצה וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מנחת העומר ומנחת חוטא וכו' לא פחות ולא יתר.</b> בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:) ת\"ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות, וע\"כ לומר דכל המנחות הבאות שלא בנדר ונדבה קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה.</b> משנה בפרק כל המנחות באות (דף ס'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהגשה במערב.</b> שם במשנה (דף ס\"א). \n",
+                "<b>ומ״ש שהוא כנגד חודה של קרן דרומית מערבית.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ט:) ויליף לה מקראי. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינן טעונות תנופה חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט). \n",
+                "<b>ומ״ש לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שהיתה עשרון אחד בין שהיתה ששים עשרונים.</b> פלוגתא דתנאי במשנה פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק ולא כראב״י משום דקראי מסייעי לת״ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאין מביאין בכלי אחד יתר על ששים עשרון</b> כמו שיתבאר בפרק י\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט) גבי מנחת חוטא ומנחת קנאות. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתן (ב) כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה אינו עובר ולא פסל.</b> גם זה שם במשנה: \n",
+                "<b>מנחת החינוך והחביתין וכו' כמו שיתבאר.</b> בפרק שלשה עשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח נקמצות וכו'.</b> ר\"פ (דף ע\"ב) אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ ממנחת זכרי כהונה וכו'.</b> שם ומקרא מלא הוא. ודקדק רבינו לכתוב זכרי כהונה משום דמנחת כהנת נאכלת כמו ששנינו בפרק היה נוטל סוטה (דף כ\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הא למדת וכו'.</b> לאפוקי מרבי שמעון דאמר בפרק אלו מנחות מנחת חוטא של כהנים נקמצת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הכהנת מנחתה נקמצת וכו'.</b> כבר נתבאר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הכהנת מנחתה נקמצת. א\"א כהנת זו לא ידעתי מה היא וכו'. כלומר שנשואה לכהן אפי' ישראלית כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שירי מנחתה נאכלין וכו'. ואני אומר שאיני יודע ממה תמה הראב\"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמועינן שאע\"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושיריה נאכלים כדין מנחת ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולדות שנתערבו והרי כל אחד מהם ספק מנחתם נקמצת וכו'.</b> בפרק נושאין (דף ק'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשואות לכהנים וכו' עד מתפזרים על בית הדשן.</b> בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) משנה וברייתא: \n",
+                "<b>הקמיצה בכל מקום בעזרה.</b> משנה בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם קמץ בהיכל כשירה.</b> מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ח') ובפרק קדשי קדשים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקדשין מנחה וכו'.</b> מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>ומאימתי יותרו השירים באכילה וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן משום דמשמע התם דאמוראי סברי כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה.</b> ר\"פ (דף נ\"ב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שירי המנחות וכו' עד ואם החמיצו שיריה לוקה.</b> משנה שם (דף נ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש שמותר לאכלן בדבש.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש והמחמץ אחר המחמץ חייב.</b> מימרא דרבי יוחנן שם (דף נ״ו:) ופרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה וכו'.</b> משנה שם וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. ודע דאיתא בגמרא (דף נ\"ו) אמר רב פפא אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה והא אמרת מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה ל\"ק הא דעריך הוא ואפה הוא הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה. ופירש\"י לוקה שתים דאפיה גמר עריכה היא. ערך הוא ואפה הוא לאחיובי תרתי אתרוייהו. ערך חבריה ואפה הוא מחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה עכ\"ל. והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיט רבינו מימרא זו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו וכו'.</b> מימרא שם (ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבל השירים בקצח או בשומשמין וכו'.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג:) תבלה בקצח או בשומשמין וכו' ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בשירים אבל בקומץ פסול מפני שהוא יתר דהא תנן בפ״ק דמנחות (דף ו') קמץ ועלה בידו גרגיר של מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד תבל השירים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין ושמנים כשירה א\"א נ\"ל במצה האפויה נשנית וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח שהרי אע\"פ שגבלה בתבלין אפשר לשמרה שלא תחמץ כדרך שאמרו בנילושות בפושרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחמץ מנחה פסולה פטור וכו'.</b> ברייתא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ז): \n",
+                "<b>חמצה כשהיא כשירה ויצאת לחוץ וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא. \n",
+                "<b>ומ\"ש חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה וכו'.</b> ג\"ז שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחמץ לחם הפנים אינו לוקה וכו' אבל מנחת נסכים אין בה מלקות וכו'.</b> שם תניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אינם מחמיצין אמר ר\"ל אומר היה ר\"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה משמע דר\"ע לא סבר הכי. ומ\"מ קשה דרבינו יליף לחם הפנים מכל המנחה וברייתא יליף לה מאשר תקריבו. וי\"ל דבגמרא הכי איתא תנו רבנן אילו נאמר אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת\"ל וכו' כל המנחה אשר תקריבו לה' וכו' למה לי מיבעי ליה לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דר\"י הגלילי וכו' ואיכא למידק מאי קשיא ליה אשר תקריבו לה' למה לי הא דרשינן ליה למעוטי פסולה. וי\"ל דמשמע ליה דהוה מצי למעוטי פסולה מדהוה ליה למיכתב כל מנחה וכתב כל המנחה משמע המנחה הידוע הכשירה ולא הפסולה וא\"כ אשר תקריבו לה' למה לי וקאמר לרבות מנחת נסכים לר\"י הגלילי ולחם הפנים לר\"ע. ומשמע לרבינו דאשר תקריבו לאו באנפי נפשיה מידריש אלא היינו לומר דאתא לגלויי על כל המנחה דאף לחם הפנים בכלל ומפני כך תפס כל המנחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו'.</b> בס״פ כל שעה (פסחים דף מ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מנחת העומר הואיל והיא של צבור וכו'.</b> שם ומאי שנא ממנחת העומר ותניא מנחת העומר לותתין אותה צבור שאני ופירש רש\"י שהיא קרבן צבור וכל עסקיה היו עושים ע\"פ ב\"ד ובודאי ב\"ד זריזים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הנאפות וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמקום שמבשלים קדשי קדשים שם אופים את המנחות וכו'.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ\"ו) במשנה כל המנחות יש בהם מעשה כלי בפנים ובגמרא שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה ומפרש רבינו כפירוש התוספות דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרס מאי דגריס בספרים דידן מה אשם וחטאת טעונים כלי x אף מנחה נמי טעונה כלי, ואם תמצי לומר דגריס ליה רבינו יפרש דאתרוייהו קאי אבפנים ואכלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ וכו'.</b> בתוספתא דמנחות פרק י\"א מנחות יש בהן מעשה כלי בפנים טיחונן והרקדתן בחוץ לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל שכתב רבינו אינו מדוקדק שהרי שתי הלחם ולחם הפנים קרויין מנחה ופסק רבינו בפ\"ח מתמידין ומוספין שלישתן ועריכתן בחוץ וכן שנוי בפ' שתי הלחם: \n",
+                "<b>וכל מעשיהם כשרים בזר וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח): \n",
+                "<b>ומחבת ומרחשת היו בעזרה וכו'.</b> בס״פ כל המנחות (מנחות דף ס״ג): \n",
+                "<b>ותנור של מקדש של מתכת היה.</b> בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ו) ומפרש התם טעמא דכיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור ה״ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן ופירש״י וקדושתן בתנור שאין נעשים בכלי שרת לפי שאין טעונים שמן ואמרינן בפרק שתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לעשות כל מנחה וכו' וכיצד עשיית חביתי כ״ג וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף נ':) תנן חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים. ובפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז) תנן חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כ״ג מחצה בבקר ומחצה בין הערבים ובגמרא ורמינהי חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו אמר רב ששת מאי מודד נמי דקתני מחלק ובפ״ק דמנחות (דף ח') גרסינן חביתין של כ״ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין א״ר אחא מ״ט דר״י אמר קרא מנחת תמיד מחציתה בבקר הבא מנחה ואח״כ חציה ופסק כר״י. \n",
+                "<b>ומ״ש ומביא עמה ג' לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות דף נ״א). \n",
+                "<b>ומ״ש ובולל הסולת.</b> משנה פרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) חלות בוללן [דברי רבי] וחכ״א הסולת וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחולטה ברותחין.</b> כך פירשו בת\"כ מורבכת: \n",
+                "<b>ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י״ב חלות.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) תנן חביתי כ״ג שהם באות י״ב וקאמר בגמ' דאתיא חוקה חוקה מלחם הפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואחת אחת היו נעשות.</b> נראה דטעמא משום דיליף מלחם הפנים. \n",
+                "<b>ומ״ש וכיצד עושה מחלק הג' לוגין ברביעית שבמקדש רביעית לכל חלה.</b> בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח:). \n",
+                "<b>ומ״ש ואופה החלה מעט ואח״כ קולה אותה וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף נ':) אתמר חביתי כ״ג כיצד עושים אותם ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אופה ואח״כ מטגנה ורב אסי א״ר חנינא מטגנה ואח״כ אופה א״ר חייא בר אבא כוותיה דידי מסתברא תופיני תאפנה נא וכו' רבי אומר תאפנה נאה ר' יוסי אומר תאפנה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה. ופירש״י תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת. תאפנה נא בשעת אפייתה תהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצת ואינה מבושלת כל צרכה והיינו טיגון בהא מודו כ״ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני עכ״ל. ורבינו נראה שהוא מפרש הא דא״ר יוסי תאפינה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה היינו לומר דמדכתיב תופיני תאפנה חד לומר שתאפה נא כלומר שלא יאפה אותה אלא קצת וזהו שכתב ואופה החלה מעט ואינו מבשלה הרבה וכן דורש שתאפה קודם הטיגון וזהו שכתב ואח״כ קולה אותה ופסק כר״י משום דנימוקו עמו וגם הכא מסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח״כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד וכו': כתב</b> הראב״ד ואחר כך חולק כל חלה וחלה א״א זו לא שמענו וכו'. ואין לומר שעוד יש לתמוה על רבינו מדתנן בפרק התכלת (מנחות דף נ':) וכהן שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו (ולא) חצי עשרונו של ראשון משמע שאחר שהקריב מחצה שחרית עדיין מנחת הערב היא בסלת חצי עשרון, שיש לדחות דמאי חצי עשרון דקתני חצי החלות ויש סעד לזה שלא מצינו לחביתי כ״ג שיהו נעשות אלא בשחרית בלבד וא״כ ע״כ חצי עשרונו של ראשון דקתני היינו חצי עשרון מחלות אפויות: \n",
+                "<b>ולענין</b> מ״ש הראב״ד נראה שטעמו של רבינו מדגרסינן בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ״ג במה מחלקן ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא עכ״ל. וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההוא דקללה בלחם הוא דכתיב דקדק רבינו לכתוב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי ויש לתמוה על הראב״ד היאך כתב זו ולא שמענו. \n",
+                "<b>ומ״ש ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים וכו'.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה:) תנן מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה מנחות כ״ג לא היה מכפלה, ובגמרא תניא מנחת כהן גדול היה מכפלה והא אנן תנן לא היה מכפלה אמר רבה לא היה מכפלה לארבעה אבל מכפלה לשנים: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה וכו'.</b> נראה שכ״כ מדתנן בפרק אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה. ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, ובפרק התכלת (מנחות דף נ״א:) תניא והכהן המשיח וכו' יכול יקריבוה חצאין תלמוד לומר אותה כולה ולא חציה דברי ר״י ר״ש וכו' כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה ופירש״י שיקטירו כלה ולא לחצאין דבהא לא פליג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון וכו' ומודד בעשרון של מקדש.</b> משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת וכו'.</b> משנה (דף ע\"ד:) וברייתא פרק אלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובולל הסלת בו ואח\"כ נותנה בכלי שרת</b> נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת אבל מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ט') גבי בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע\"ג דבלילה כשירה בזר כיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאל\"כ מאי עשיתו בכלי היא דקאמר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת המחבת והמרחשת כיצד.</b> ג' מתנות השמן שם במשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואח״כ לשה בפושרין.</b> בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ב) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה וכו'.</b> בפרק כל המנחות באות מצה (דף מ\"ג) פלוגתא דתנאי ופסק כר' חנינא בן גמליאל דמסתבר טעמיה ועוד דאמרינן בגמ' דב\"ה סברי כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת מאפה תנור כיצד וכו'.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) אהא דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן אמרינן בגמרא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה ופירש״י לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפות בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך שתי מתנות צריכה. ותנן תו התם חלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו וכיצד מושחן וכו' עד שיכלה כל השמן שבלוג.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה) תניא רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר״ש בן יהודה אומר משום ר״ש מושחן כמין כ״י ושאר השמן נאכל לכהנים ופסק כת״ק. ואיני יודע למה דהא סתם לן התם במתני' כר״ש וקי״ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ד' מנחות אלו האפויות כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) פלוגתא דרבי יהודה ור״מ במשנה ופסק כר' יהודה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רבה בחלות או מיעט כשר.</b> שם: \n",
+                "<b>וכיצד פותתים אותן כופל את החלה לשנים וכו' עד וכולן פתיתין כזיתים.</b> שם במשנה (דף ע\"ה:) \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותם כשרים.</b> משנה וגמרא בהקומץ רבה (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא בלל לא פתת וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדר הבאת המנחה כיצד וכו' עד נותנו ע\"ג האשים מכלי שרת.</b> הכל בפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:) ובתוספתא פ\"ק דמנחות. \n",
+                "<b>ומ\"ש כלי שהוא ראוי לכלי שרת</b> אמרינן שם בגמרא דהיינו לאפוקי של עץ דלא חזי לכלי שרת. \n",
+                "<b>ומה שכתב ודיו</b> אמרינן בגמ' אלא תימא שהמנחה עצמה צריך שתגע במזבח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש.</b> פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ״ש ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ.</b> פלוגתא דתנאי בר״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ב:) ופסק כת״ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והדין בפ\"ק דמנחות (דף י\"א) מלא קומצו כדקמצי אינשי ופירש\"י כדקמצי אינשי מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ושנינו שם במשנה כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו ובגמרא אמר ליה אביי לרבא כיצד קומצין אמר ליה כדקמצי אינשי איתיביה וכו' זו קמיצה. ופירש\"י ממנה מתחיל הקומץ מאותה אצבע שאצל הקטנה. אלא להשוות כלומר קומץ מלא היד כדי שלא יהא חסר ואח\"כ מוחק באצבע קטנה מלמטה. היכי עביד וכו' אמר רב חופה שלשה אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ וכו' בקומצו אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו ת\"ל מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו (אחת) מעבודות הקשות שבמקדש. ופירש\"י כי אמרינן דכלהו אצבעות בעינן לקמיצה להשוות דאם יוציא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל. היכי עביד אמתניתא מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ. ת\"ל בקומצו והרים ממנה בקומצו בראשי אצבעותיו מעט שלא יגיע עד פס ידו. במחבת ומרחשת דמעשיהם אפויים וכו' פותתן וקומץ הילכך א\"א לפותתן דקות כ\"כ וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומם הילכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. עבודה קשה שבמקדש דבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יתר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שלא כתב ג' אצבעות וכתב כאשר קומץ אדם כי לא נתבאר בגמרא כוונת לשון זה והוא הפך מסקנת הגמרא גם יש לתמוה למה לא כתב שזו מעבודות הקשות שבמקדש וראיתי שכתב בפרוש המשנה האמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מהגמרא מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי ונדחו דברי האומר שהוא מהעבודות הקשות עכ\"ל, נראה שסמך על מה שאמר רב פפא בתר הכי פשיטא לי כדקמצי אינשי וחולק על מ\"ש בשלש אצבעות לבד ושמוחק ושיש בה קושי. ומ\"מ איני יודע איך יחלוק רב פפא על הברייתא ואיך נפסוק כרב פפא הפך הברייתא עכ\"ל. ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דר\"פ דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממילא משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא. \n",
+                "<b>ומה שכתב קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין.</b> בעיא שם ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו. מן הצדדין שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידי ידו לתוך ידו ל\"א מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי. ואסיקנא בתיקו ומש\"ה נקיט לה רבינו בדיעבד לקולא. ודע דתו איבעיא לן התם ממטה למעלה מאי ופירש רש\"י שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ וסלקא בתיקו ויש לתמוה למה השמיטה רבינו: \n",
+                "<b>ודע</b> דבמתניתין תנן התם (קמצו בראשי אצבעותיו פסול) מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול איזהו יתר שקמצו מבורץ וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו מעט שלא פשטו על פס כל היד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שמאחר שכתב כדרך שקומץ כל אדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ ממילא משמע שכל שפיחת מזה פסול. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הוסיף בקומץ וכו'.</b> זהו שכתבתי בסמוך ששנינו הקומץ היתר פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קומץ פחות מכשני זיתים.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) פלוגתא דריב״ל ור' יוחנן ופסק כריב״ל וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ג:) וגם בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) נחלקו בזה אביי ורבא וסבר רבא כריב״ל: \n",
+                "<b>ומקצת הקומץ מעכב את כולו וכו' עד ומקצת השמן מעכב את כלו.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו.</b> בפי\"ב ובפרק זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכו' כמו שביארנו.</b> בפ\"ב ובפרק י\"ב מהלכות אלו: \n",
+                "<b>ומתנדב או נודר יין בפני עצמו.</b> משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש או לבונה בפני עצמה.</b> בסיפרא פ\"ט. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שמן בפני עצמו.</b> בס\"פ המנחות פלוגתא דר\"ע ורבי טרפון ופסק כר\"ט ובס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"א) במשנה סבר ר\"ש כר\"ע. ויש לתמוה למה דחה רבינו דבריהם ופסק כר' טרפון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסתם לן תנא בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ז) כרבי טרפון דתנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג וכתב רש\"י הך סתמא כרבי טרפון וכיון שכן ה\"ל מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם גם בפרק אלו מנחות ובפ' כל התדיר סובר כן שמואל עכ\"ל ושפתים ישק, ועל הקדמתו אני מוסיף לחזק טעם לפסוק כן דרבי נמי סבור כר\"ט דההיא דמתני' הכי איתא הרי עלי שמן לא יפחות מלוג רבי אומר ג' לוגין. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עצים למערכה.</b> בסיפרא פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים מתנדבים או נודרים וכו' אפילו פרידה אחת אבל המנחה אינה באה בשותפות.</b> משנה וגמרא בס\"פ המנחות (דף ק\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח מנחה לשני בניו וכו'.</b> פ\"ק דזבחים (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו נדר ואי זו היא נדבה וכו' עד אינו חייב באחריותו.</b> בריש קינים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר דמי שור זה עלי עולה וכו'.</b> משנה בערכין ס\"פ האומר משקלי (דף כ':) ואמר בגמרא ל\"ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר: \n",
+                "<b>אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה.</b> פשוט בסוף מנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בסוף הלכות ביאת המקדש: \n",
+                "<b>והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש וכו' עד ואינה נזירות.</b> משנה וגמרא בסוף מנחות (דף ק\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת ואשם אינם באים אלא על חטא וכו'.</b> מתבאר במשנה סוף פרק השוחט (חולין דף מ״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב האומר הרי עלי חטאת או אשם וכו'.</b> תוספתא פרק שלישי דתמורה הרי זה חטאת והרי זה אשם אע\"פ שחייב לא אמר כלום הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי אם היה חייב דבריו קיימים ואם לאו לא אמר כלום ע\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים.</b> מתבאר במשנה פרק ב' דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קרבן מצורע זה או וכו'.</b> בר״פ השג יד (ערכין דף י״ז) תנן עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ובגמרא היה מצורע עני מביא קרבן עני ואע״ג דמדירו עשיר ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא אמר ר' יצחק כשהיה מדירו עני וכו' אבל מדירו עשיר ה״נ דמייתי בעשירות א״כ מאי אבל בקרבנות אינו כן חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. ולפי זה כשכתב \n",
+                "<b>רבינו מביא הנודר קרבן עני</b> היינו דוקא כשהיה הנודר עני אבל אם היה הנודר עשיר מביא קרבן עשיר וכן כתב רבינו בפירוש בסוף הלכות מחוסרי כפרה ולא חשש לפרש כאן לפי שסמך על מ\"ש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר חטאתו ועולתו וכו'.</b> בס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א.) ואע\"ג דפליגי התם עולא פסק כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ט') תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ובגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר\"ן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו. ורבינו כתב בפ\"א מהל' נדרים וז\"ל האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן וכו' אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב קרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה עכ\"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללים שני חלקים. האחד שאומר שמנדריהם נזיר קרבן ושבועה. השני היא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. ונראה שדעתו שלא הצריכו נזיר עובר אלא בהריני משום דדילמא הריני בתענית קאמר אבל באומר עלי אין צריך שתהא בהמה מונחת לפניו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר ובקרבן.</b> שם במשנה והטעם לפי שאין הכשרים נודרים אבל הם מתנדבים בנזיר ובקרבן. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל כינויי קרבן כקרבן.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הנודר ולא המתנדב חייב וכו'.</b> משנה פ״ג דתרומות ומייתי לה בנזיר פרק מי שאמר (נזיר דף כ״ו) ופרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ג): \n",
+                "<b>נתכוון לנדור בעולה וכו': בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום כיצד גמר בלבו שזו עולה וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם וכו' עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> פירקא קמא דראש השנה (דף ד':) ואף על גב דסתם מתניתין התם כרבי שמעון לא חש לה רבינו משום דתנא קמא דברייתא פליג ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כתנא קמא דברייתא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ראש השנה לשנים ולרבי שמעון ראש השנה לרגלים ולא למיסתם כרבי שמעון נחית עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים וכו'.</b> פירקא קמא דראש השנה (דף ה':). \n",
+                "<b>ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר.</b> שם (דף ו':) בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל היורש אינו עובר בבל תאחר.</b> גם זה שם בעיא דאיפשיטא אליבא דרבי זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן דרבי זירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקרבנות שעברו עליהם שלשה רגלים לא נפסלו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ובכל יום ויום אחד השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר.</b> מימרא דרבא שם: \n",
+                "<b>ובית דין מצווין לעשותו מיד וכו' עד כופין אותו עד שיקריב וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חייבי עולות ממשכנין אותם וכו'.</b> משנה ס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מחטאת נזיר וכו'.</b> שם מימרא דרב פפא ואע\"ג דאמר נמי רב פפא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם בעולת מצורע דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו כך עולתו עיכבתו לא חש לה רבינו לכתבה משום דמשמע ליה דיחידאה היא דר' ישמעאל קאמר לה ורבנן פליגי עליה ואע\"ג דרב פפא אמר פעמים וכו' לאו משום דס\"ל כוותיה אלא אתא למימר דאע\"ג דמתניתין סתמא מיתניא חייבי עולות ממשכנין אותם האי כללא ליתיה לכ\"ע דלרבי ישמעאל אין ממשכנין בעולת מצורע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'.</b> משנה פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה) וכר' יוסי דפליג אר״מ. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'.</b> מימרא דר\"פ שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ידה של זו עולה וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) וכר\"מ ור' יהודה ואע\"ג דפליגי עלייהו ר' יוסי ור\"ש פסק רבינו כר\"מ ור' יהודה משום דשקלי וטרו אמוראי אליבייהו ועוד דת\"ק דמתני' דתמורה כוותייהו וכדמפרש בפרק בהמה המקשה דהא דאמר ר' יוסי בפ\"ק דתמורה (דף י':) והלא במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה לאו דת\"ק מודה בהכי אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהא זה המחוייב עולה וכו'.</b> שם (י\"א:) אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה. ופירש\"י הרי עלי להקדיש כל האיברים שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו. וכתב עוד רש\"י ל\"א ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז [וזוז] הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה עכ\"ל. ודברי רבינו לשון ירושלמי זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש האומר לבה או ראשה של זו עולה וכו'.</b> שם מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו: \n",
+                "<b>הקדיש אבר אחד מן העוף וכו'.</b> שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא קרבן הוא תיקו. ופירש\"י לרבי יוסי בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא עכ\"ל. וא\"א לומר כן לדעת רבינו שהרי הוא פסק שאם בבהמה הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו אבר בלבד והיאך אפשר להסתפק בעוף אם יהיה כולו קדוש ולכן נראה לומר שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מיבעיא ליה אי קדש כולו כמו בבהמה או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים וכו'.</b> ברייתא פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) ופסק כר' יוסי: \n",
+                "<b>היה מחוייב חטאת וכו'.</b> שם בהמה חציה חטאת וחציה עולה כולה תקרב עולה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר תמות ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות וידוע דהלכה כר' יוסי ופירש רש\"י דכיון דאינו מחוייב חטאת הילכך תמות וקשה דהא אמרי' בפ' [קמא דנדרים] דאם אמר הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום וכבר הקשו עליו התוספות כן. ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא\"א לו להתכפר בה משום דחציה עולה חטאת לאו בת רעיה היא הילכך תמות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'.</b> בפ״ק דזבחים (י״ב:) ובפ' בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ״ק דקידושין (דף ז') א״ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש״מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש״מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן, ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (יומא דף ס״ד) פליג רב עליה דר״י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס״ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר״י מאי. ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע״ג דמתניתין ר״פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י״ל דההיא כר״י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמרינן דר״ש ב״ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס״ל כרב ועוד דבפרק התערובת (זבחים דף ע״ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ״ד בעלי חיים אינם נדחים. מ״כ בשם המאירי אע״פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי בהמה וכו' אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף וכו'.</b> בפ' אלו קדשים (קי\"ח:) תנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וע\"כ לא פליג ת\"ק אלא משום דהוי ולד אבל בהמה עצמה שאמר עליה דמי בהמה זו עולה לכ\"ע אם היא ראויה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה. ושם (דף קי\"ט:) תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם וכו' ר\"ש אומר תמכר שלא במום ובגמרא למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ופירש\"י הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה.</b> מפשט דברי רבינו נראה שהוא פוסק כר\"ש דבסמוך, ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ועוד דמאחר שבסמוך פסק כרבא דאמר זאת אומרת וכו' דאתי כת\"ק היאך חזר בו כאן ופסק כר\"ש ועוד דבפ\"ד מהל' פסוהמ\"ק פסק רבינו בפירוש כת\"ק דר\"ש ולכן צ\"ל דתמכר דקאמר הכא רבינו לאו למימרא דתמכר שלא במום אלא כלפי שאמר ברישא שהיא עצמה תקרב עולה אמר בסיפא שלא תקרב אלא תמכר ולא חשש לבאר שלא תמכר אלא ע\"י שיפול בה מום מפני שסמך על מה שכתב בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר על בהמה טמאה וכו' עד ויביא בדמיהן עולה.</b> משנה בס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו'.</b> ס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ט) שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים ואקשינן היכי פקעא קדושת הגוף בכדי ואוקימנא הב״ע דאמר לדמי. וכדי לבאר דברי רבינו ודברי הראב״ד אעתיק סוגיא דגמרא שם בס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ח) תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להם פדיון הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ובגמרא ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א״ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי אמר ליה אביי קדושת הגוף לא פקעא בכדי והתנן שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אמאי קדושת הגוף היא ופקעא בכדי הב״ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאצטריך לתנא למיתנא תרתי דסד״א קדושת הגוף לא פקעא בכדי קדושת דמים פקעה בכדי אמטו להכי תנא תרתי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים למה לי למיתנא תרתי השתא י״ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר לימא תהוי תיובתא דבר פדא וכו' ה״ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוה מידי דהוה אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע״פ שנתעכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה ע״כ בגמרא ופירש המפרש אימא סיפא דההיא דאמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד ל' יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו וכו'. השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא וכו' ותיובתא דעולא וליכא פירוקא. נימא תהוי תיובתא דבר פדא דהכא אמר דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. חסורי מחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר שלשים יום דקדושת הגוף פקעא בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי אפילו לאחר שלשים יום דהתם לא פקעא קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא דהאומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום עכ״ל. והשתא כיון דאיתותב עולא קם לה הלכתא כבר פדא וכדתריץ רב פפא ברייתא אליביה ולפי זה לא ה״ל לרבינו לאוקומה בדאמר לדמי אלא בדאמר מעכשיו. והר״ן כתב א״א בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעא בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי למה לי ואיתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף (לא) פקעא בכדי הילכך רבא לא ה״ל לאהדורי לרב המנונא מי מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס״ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעא כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הל״ל דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכו' אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעא ביה בכדי הילכך פרכיה דרב המנונא ליתא דהא ברייתא מסייעא ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי כ״ש קדושת דמים ומש״ה אמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא עכ״ל. וגם זה אינו מתיישב לדעת רבינו דלפי פירוש זה אפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא״כ לא ה״ל לרבינו לאוקמה בדאמר לדמי. ולכן נראה לי שרבינו סובר דכיון דרבא לא אהדר מידי לאביי וגם לא אמר גמרא תיובתא דרבא טעמא הוי משום דלא חש ליה דמאי דאמר אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך לתנא למיתני תרתי וכו' לאו קושיא היא דאיכא למימר כולה חדא וכרוך ותני והכי קאמר בין שאמר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים בין שאמר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה דבריו קיימים אי נמי הכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים הוי כאומר מעכשיו שלשים יום שלמים ולאחר שלשים יום עולה דכיון דקדושה בתרייתא חמורה פשיטא דמפקעא לקדושה קלה דקדימה ואשמעינן דהוא הדין לקדושה קלה בתרייתא דמפקעא לקדושה חמורה דקדימה כיון שתלאה בזמן וכל זה בדאמר לדמי. ויש הכרח לזה דמאי דבעא אביי למימר דאף קדושת הגוף פקעא בכדי פליגי כולהו אמוראי עליה עולא ורב המנונא ובר פדא ורבא ואף אביי לא אמרה מסברא אלא משום דקשיא ליה בברייתא למה לי למיתנא תרתי וכיון דאפשר לתרוצי דלא תנא אלא חדא כדאמרן קמה לה הלכתא לכ״ע דקדושת הגוף לא פקעא בכדי וקדושת דמים פקע בכדי לכ״ע בר מבר פדא ואף רב פפא אפשר דלא אתא אלא לשנויי אליבא דבר פדא וכדמוכח לישנא דאמר לך בר פדא וליה לא סבירא ליה אלא כאינך אמוראי דסברי דקדושת דמים פקעא בכדי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ואם מכרה תוך שלשים יום חלה קדושת עולה על דמיה וכו'. מה שכתב אם יטעון טוען עלינו ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי טעמו של טוען זה משום דרבא שהוא בתרא אומר הכי. ומ\"ש נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה כלומר וכיון דפלוגתא דאמוראי היא ה\"ל ספיקא דאיסורא ולחומרא וא\"ת אית לן למיפסק כרבא דבתרא הוא ופליג אבר פדא לכך כתב ורב פפא דבתרא הוא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא כלומר גם בר פדא אית ליה אמורא בתרא דסבר כוותיה הילכך הוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא ולא פקעא קדושה בכדי הילכך מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח\"כ מקריבים שלמים. ומ\"ש ונ\"ל שהפדיון כל שהוא טעמו מדאמרינן בפירוש משמיה דשמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וא\"ת א\"כ למה תלה הדבר בנ\"ל הא מימרא דשמואל היא י\"ל דאיכא למימר דשמואל לא איירי אלא בהקדש בדק הבית דוקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיומי נדריה הוא אמר הראב\"ד דנראה ליה דלכתחלה נמי פודין בכל דהו דאי אמרת שיפדה בשוויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו. ומ\"ש ועוד דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכו' כתב כן להכריע דלא פקעא קדושה זו בכדי אבל ק\"ל א\"כ מאי דשני רבא הב\"ע דאמר לדמי וכי אמר לדמי מאי הוי כיון דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה נמצא שהוא קדוש קדושת הגוף ולא פקעא קדושתיה בכדי. ואפשר לדחוק ולומר דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי. ונ\"ל שיש בלשון הראב\"ד חסרון אצל מ\"ש ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשיו אין דבריו קיימים: \n",
+                "<b>ודע</b> שכתב הר\"ן הנזכר דאמר לדמי וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי\"ל המתפיס תמימים לבדה\"ב מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ\"ד דהאי פירוקא סליק לרבא דס\"ל דקדושת דמים פקעא בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפי' קדושת דמים נמי לא פקעא בכדי ואיכא מ\"ד דאפי' לבר פדא ניחא דכיון דבמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא בשפדאו ומש\"ה חיילה עליה לאחר שלשים יום קדושת שלמים וכ\"ת א\"ה פשיטא נ\"ל דסד\"א דכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים יום שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעא בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לא תחול קדושת שלמים קמ\"ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחא רווחא חיילא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולדברי</b> רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא\"כ בנדון דידן קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דא\"כ ה\"ל לפרושי. ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה. ועי\"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בלמ\"ד. ועי\"ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה לו בהמה מעוברת וכו' והרי הן חולין.</b> משנה בפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ב מהל' איסורי מזבח: \n",
+                "<b>והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"א) ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר גדול והביא קטן לא יצא.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n",
+                "<b>ומה שכתב קטן והביא גדול יצא.</b> גם זה שם במשנה ופסק כתנא קמא ודלא כרבי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה״ז ספק.</b> בעיא בסוף פ״ק דחולין (כ״ג:) וקאמר אליבא דר״י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (מנחות צ״א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי״ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה״ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ״ד: \n",
+                "<b>וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>נדר שחור והביא לבן וכו'.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש זכר והביא נקבה וכו'.</b> נלמד מק\"ו משחור והביא לבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר.</b> הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פרק י\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אותו מקום רגילים לקרות בסתם וכו'.</b> שם במשנה הרי עלי עולה יביא כבש ראב\"ע אומר תור או בן יונה ובגמרא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים ורש\"י פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר שור או איל וכו'.</b> שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש איל יביא הוא ונסכיו בשתים כבש יביא הוא ונסכיו בסלע. ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות. ובתוספתא פרק י\"ג איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי שור שוה מנה וכו' עד לא יצא.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:) ואע\"ג דמסיים בה עגל בחמש יביא חוץ מנסכיו איל בשתים יביא בשתים חוץ מנסכיו כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכיו ולא חש רבינו לכתבו משום דמשור במנה נשמע לאינך דכל שקבע דמים לקרבן אין הנסכים בכלל. ודע דמתני' הכי איתא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא ואפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר ולא ידעתי למה השמיט רבינו האי אפילו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שור זה עולה וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף ק\"ח:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא.</b> שם איבעיא להו ממינא למינא מאי ופירש רש\"י שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו איל תא שמע שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים וכו' ש\"מ אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן תרי תנאי ואליבא דרבנן. ומשמע דהשתא סבירא להו דרבנן דסתם מתניתין אפילו ממינא למינא נמי דהא מדמינן נסתאב למינא אחרינא ופסק רבינו כרבנן דסתם מתני': \n",
+                "<b>אמר שני שוורים אלו עולה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי עולה וכו'.</b> בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ח:): \n",
+                "<b>אמר שור זה ודמיו עלי עולה וכו'.</b> מימרא בסוף מנחות (דף ק\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אחד מכבשי הקדש וכו' עד ואח\"כ יצא י\"ח.</b> משנה שם וגבי היו שלשה אמרינן בגמרא היכי עביד ממתין עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול ומפרש רבינו דה\"פ תחל הקדושה מאליה על הגדול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר שור שבשוורי הקדש וכו'.</b> טעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הנודר עולה מן הבקר וכו'.</b> שם (דף ק\"ז) פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, ובגמרא אמאי ולייתי פר ממה נפשך הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא וכו' רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן אין והכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן ופסק רבינו כרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל קבע בעזים ושכח (מה קבע) יביא שעיר.</b> מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכח באי זה מין מן הבהמה קבע עולתו וכו'.</b> משנה שם מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל איל שעיר גדי וטלה, ומתוך מה שכתבתי בסמוך בשם הגמרא דמתני' רבי אבל לרבנן אין צריך להביא אלא הגדול דהיינו פר ואיל ושעיר ממילא משמע שאם זכור שקבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל ואם זכור שקבע בעזים ושכח מה קבע יביא שעיר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד פירש אחד מהם וכו' עד הרי זה יביא שור א\"א המשנה אמרה יביא פר ועגל וכו'. הדבר מבואר שאין זה השגה אלא טעם לדברי רבינו למה לא פסק כסתם מתני' וכבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר תודה ושלמים וכו' עד שעיר ושעירה.</b> שם במשנה ואע\"פ ששנויה שם אליבא דרבי כבר נתבאר דנקטינן כרבנן דאמרי שאינו צריך להביא אלא גדול: \n",
+                "<b>האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או וכו'.</b> ברפ\"ב דכריתות (דף ט') לפי שנאמר בתורים והקריב שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין ת\"ל והקריבו אפילו פרידה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה וכו'.</b> בסוף מנחות (דף ק\"ו:) ת\"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח אלא לבונה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מכל דבר שקרב למזבח ותו ליכא והא איכא עולה איכא עורה לכהנים והא איכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה והא איכא נסכים לשיתין אזלי והא איכא מנחת נסכים כיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ופירש\"י פירשתי אחד מאותם הקריבים כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקס\"ד דודאי מדנחית למנינא דעתיה אמידי דלית ביה היתר שירים לכהנים ואע\"ג דאינו נקטר כולו כמו עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולם אבל היכא דאמר [הרי עלי] למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה. ותו ליכא אמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה. מוראה ונוצה נזרקין אצל מזבח הפנימי ונבלעים במקומם וכו'. לא פסיקא ליה דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי אמרו גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואיני יודע מה פירשתי הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויין בפני עצמו.</b> כלומר מלבד היין שאביא עם מנחת נסכים דדילמא ליין לבדו נתכוון דהא קי\"ל מתנדבין יין דאל\"כ מאי קמ\"ל רבינו הא יין לעולם הוא קרב בפני עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש וכו'.</b> בפ\"ב דכריתות (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים.</b> משנה בפ\"ו דשקלים. \n",
+                "<b>ומ״ש עביין כמחוקות וארכן אמה.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) גיזרין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כמחק גודש סאה וכתבו רבינו בפ״ז מאיסורי מזבח: \n",
+                "<b>הרי עלי עץ מביא גזר אחד וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להביא דמי העצים וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שכתב כן ממ\"ש במעילה פרק הנהנה (דף י\"ט:) איכא בינייהו עצים פירוש דלרבי הם כשאר קרבן מזבח ואין להם פדיון ולרבנן הם כקדשי בדק הבית ויש להם פדיון ומביא דמים במקומם. ובהקומץ רבה (דף כ\"א:) מה עצים משל צבור וכו' ואמרו יכול האומר הרי עלי וכו' יביא עצים מתוך ביתו ת\"ל על העצים וגו' אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים וכו' ומינה למתנדב עצים ג\"כ שיכול ליתן דמיהם ולפ\"ז יבואו העצים משל צבור באותם דמים שנותן אבל אם נתכוון להביא במעילה אין צורך להביא עצים כי מעות אלו פדיונן הם והתוס' ורש\"י נראה שאינם מפרשים כן ההיא דמעילה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו וכו'.</b> בפ' כל התדיר (זבחים צ\"א:) אמר שמואל לדברי האומר מתנדבין שמן קומצו ושיריו נאכלים ופירש\"י קומצו ומקטיר הקומץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותן עליו מלח.</b> מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח: \n",
+                "<b>וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח.</b> קשיא לי שכתב בספ\"ה מהל' איסורי מזבח שאין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים וי\"ל דביין הנסכים דוקא קאמר והכא ביין הבא בנדבה. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנסכו כולו וכו'.</b> בס״פ כל התדיר תניא דיין הבא בנדבה כולו לספלים ויש לתמוה על זה דהא גרסינן התם אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האשים דאמר קרא ויין לנסך תקריב אשה ריח ניחוח והא קא מכבה ומסיק דסבר לה כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וההיא ברייתא דלספלים כר' יהודה וקשה כיון דקי״ל כר״ש אמאי לא פסק כשמואל. וי״ל שטעמו מדאמרינן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה. וא״ת סוף סוף כיון דקי״ל דבר שאין מתכוין מותר קשיא הלכתא אהלכתא י״ל דההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאשים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליבא דר' יהודה למה לא יהא על גבי האישים ולרווחא דמילתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו ההיא טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין בדברי ר״ע לספלים בלא שום טענה. והר״י קורקוס ז״ל תירץ שרבינו סובר דהוי פסיק רישיה שא״א שיזלף אא״כ יכבה וכמו שאמרו שם בברייתא או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה ומה שהעמידו שם כר' יהודה היינו מקמי דתיקום לן דמודה ר״ש בפסיק רישיה אבל בתר דאסיקנא דמודה וליתא לדשמואל וברייתא אפי' לר״ש ויש סיוע לדברי רבינו ממה שמצינו ר״ע בהגוזל דסבר כר״ש ואיהו אמר לספלים ע״כ משום דפסיק רישיה הוא עכ״ל: \n",
+                "<b>והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח.</b> מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולה לאשים.</b> פשוט הוא דהא אינה ראויה לאכילה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יז)</small> מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני וכו' עד שהיא ממעות מעשר שני.</b> משנה בסוף פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ובגמרא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגיא דלא מייתי רב נחמן ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא. ופירש״י לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר וכו' ולא מן החולין. רצה מביא מן המעשר. ויש לתמוה למה כתב ואם הביא הכל מן החולין יצא על אומר תודה ממעות מעשר ולחמה מן החולין ולא כתב כן על היא ולחמה מן המעשר כמו שהוא בגמרא וצ״ל שסמך על מ״ש וכן משמע ששתיהן שוות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים ממעות מעשר שני וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ב) ונסכים בכ\"מ לא יבואו אלא מן החולין. וכתבו התוספות דכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בסיפרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר מנחה מאפה תנור וכו'.</b> משנה בסוף פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס״ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת וכו'.</b> משנה בפרק המנחות (דף ק\"ב:). ויש בספרי רבינו חסרון מטעות סופר שכתוב אמר להביא בכלי אחד וצריך להגיה ולכתוב אמר אלו להביא בכלי אחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב לא קבען בשעת הנדר וכו'.</b> שם בגמרא (דף ק\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד וכו' עד כשתי מנחות שנתערבו.</b> הכל משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי מנחה וכו'</b> משנה בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ד:) אלא שמ\"ש בספרים באומר הרי עלי מנחות יביא שני מיני מנחות אינו נכון אלא יביא שתי מנחות ואפילו ממין אחד. ונראה דהאי מיני טעות סופר הוא וצריך למוחקו וכך היא הגירסא הנכונה יביא שתי מנחות מחמשתן. וכן מ\"ש \n",
+                "<b>בספרים אמר הרי עלי מיני מנחות</b> גם הוא טעות סופר וצריך למחוק מיני ולכתוב במקומו מין וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>אמר הרי עלי מין מנחות וכו'.</b> ברייתא שם (דף ק\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמר מיני מנחה וכו'.</b> שם בעיא ולא איפשיטא ויש לתמוה למה פסקה לחומרא דהא איכא למיחש דמייתי חולין בעזרה ונ\"ל דמייתי ומתנה שאם אינו חייב בה תהא נדבה: \n",
+                "<b>קבע נדרו במין מהם ושכחו וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'.</b> משנה בפ' המנחות (דף ק\"ג:) וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שדקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא לרמוז מה שאמרו שם שהציבור מביא בי\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ס\"א עשרון x. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכו'.</b> מימרא דרבי זירא שם (דף י\"ח:) ובר\"פ הקומץ רבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אמר הרי עלי קכ\"א עשרון וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>אמר הרי עלי עשרון וכו'.</b> משנה בפ\"ב דמנחות (דף ק\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש פירש נדרו ושכח וכו'.</b> שם במשנה ופירש\"י יביא ס' עשרונים דבטפי מהכי ליכא לספוקי (דאין מנחה יתירה על ס' עשרונים) דאי בציר מהכי נדר לא איכפת לן דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתב רבינו בכלי אחד</b> כן פירש\"י ומוכרח הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן.</b> שם במשנה פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד עד ששים ומשמע דהלכה כת\"ק. ולפי זה צריך לדחוק ולומר שמפרש רבינו דה\"פ מביא ס' עשרון מכל מין מחמשתן ונמצא מביא שלש מאות עשרון וטעמא משום דכיון שאינו יודע מאיזו מנחה נדר וכמה עשרונות נדר הא איכא לספוקי שמא ס' עשרון נדר ואיכא לספוקי בכל מנחה מחמשת המנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו'.</b> שם (דף ק\"ו) ת\"ר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ס' עשרון דברי חכמים רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס' שהם אלף ותת\"ל. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהם פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא ה' מנחות של ס' ס' שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא ה' מנחות של ס' עשרונים מאחד עד ס' שהם ט' אלפים וק\"ן ע\"כ בגמרא וכן שנוי בתוספתא. וכתבו התוספות שהם אלף ותת\"ל כיצד קח בידך מאחד עד ס' וצרף תחלתן לסופן עד האמצע כגון אחד וס' הם ס\"א שנים ונ\"ט הם ס\"א שלשה ונ\"ח הם ס\"א כן תמנה עד ל' דשלשים ול\"א נמי הם ס\"א ויעלה לך שלשים פעמים ס\"א עכ\"ל. ודברי \n",
+                "<b>רבינו במה שכתב קבע נדר ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו' וכן מ\"ש ואם שכח אף באיזה מין קבע וכו'</b> דברים מכוונים בטעמים הם לדעת ת\"ק דמתני' כפי מה שפירשתי דבריו במשנה אבל איני יודע ליישבם ע\"פ הברייתא שכתבתי לדברי חכמים ואם באנו לומר שרבינו פוסק כדברי ר\"מ מאי זה טעם שיהיה בזה יתיישבו לדעתו השתי בבות האחרונות שכתב רבינו אך הבבא שכתב הרי זה מביא ס' עשרון מכל מין ומין מחמשתן דהיינו שלש מאות קשה שלא מצינו לו כן לא במשנה ולא בברייתא. ואולי נוסחא אחרת היתה לו לרבינו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו'.</b> בפרק המנחות (דף ק\"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובגמרא שם ורפ\"ב דנזיר (דף ט':) אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני ב\"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא ב\"ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך אמר חזקיה ל\"ש אלא דאמר מנחה מן השעורים אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקיה כמאן מוקי לשמעתיה כב\"ש וב\"ש משום תפוס לשון ראשון הוא מה לי מן השעורים מה לי מן העדשים הדר ביה כו' ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים מכדי ר' יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כב\"ה וב\"ה משום דטעי הוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי לדבריו דחזקיה קאמר ליה ומשמע דנקטינן כר' יוחנן דהא חזקיה הדר ביה. ובתר הכי אמרינן אמר זעירי לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ומדברי רבינו משמע שהוא מפרש דאר' יוחנן דאמר אפי' תימא ב\"ה היא קאי וה\"ק לא שנו דבאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך יביא אלא דאמר מנחה מוכרת אבל לא אמר מנחה מוכרת אלא מנחת סמוך שאמר מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון לאו כלום הוא. והשתא לפי זה באומר מנחת סמוך לית דין ולית דיין דלא אמר כלום ומתניתין באומר מנחה מוכרת ובהא קתני מתניתין דיביא וכששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר פטור וכדאוקי ר' יוחנן מתני' ולפ\"ז מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו או מנחה בלא שמן ולבונה</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב מנחת בתי\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו באומר מנחה מן העדשים שואלין אותו וכו'</b> אע\"ג דבגמרא אמרינן דלרבי יוחנן אליבא דב\"ה בשעורים טעי בעדשים לא טעי משמע לרבינו דהיינו מקמי דידעינן לדזעירי אבל בתר דידעינן לדזעירי דמפליג בין מנחה למנחת כיון דמנחה מוכרת באפי נפשיה הוא כך לי מנחה מן העדשים כמו מנחה מן השעורים. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בקמח בין אומר מנחת לאומר מנחה כמו שחילק באחרים השנויים עמו במשנה ודוחק לומר דרבינו תנא ושייר קמח לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נדר עשרון ומחצה וכו'.</b> נראה דבאומר עשרון ומחצה מיירי דאמר בסמוך אמר הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אמר הרי עלי קמח וכו' ולא הזכיר שם מנחה ה\"ז פטור וכו'</b> מכלל דברי זעירי הוא נלמד דכל שלא אמר מנחה מוכרת בין שאמר מנחת סמוך בין שלא הזכיר שם מנחה פטור: \n",
+                "<b>ודע</b> דבגמרא מתיב אהא דזעירי מדתנן במתני' קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם ולא תני בהו מנחה ואוקי לכולה בדאמר מנחה והדר מתיב אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דכיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון ולאו כלום קאמר כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין אומר הרי עלי מנחת עשרון וחצי עשרון לאומר הרי עלי מנחת חצי עשרון ועשרון כמו שחילקו בגמ'. וי\"ל דמשמע דגמ' הכי מיפרשא א\"ה אימא סיפא וכו' כיון שאמר מנחה איחייב ליה בעשרון וכי אמר עשרון לאו מוסיף אעשרון קמא אלא הוי כאומר הרי עלי מנחה של עשרון מדלא אמר הרי עלי מנחה ועשרון ולפי האמת האי לאו תיובתא הוא דאיכא למימר כיון דסתם מנחה עשרון לא היה לו לומר עשרון ומדאמר עשרון הוי כאומר ועשרון והילכך אם אמר אם הייתי יודע הייתי אומר ועשרון או שתי מנחות או שני עשרונים כדרך המתנדבים מביא שנים אלא שרצה להשיב לו כפי דרכו דלא משמע ליה דועשרון קאמר וחילק לו בין אומר חצי עשרון ועשרון לאומר עשרון ומחצה וכיון דלפום קושטא לא צריכינן לפלוגי בהכי מש\"ה לא מפליג רבינו: \n",
+                "<b>והרב</b> ראב\"ד כתב על דברי רבינו האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א\"א אין לסמוך על הכללות האלו שאם בדקו וכו'. הדבר מבואר שהראב\"ד סובר דליתא לדזעירי מפני שהוא מפרש דזעירי אליבא דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש אמרה וכן פירש\"י וכבר כתבתי שרבינו מפרשה דלר\"י אליבא דב\"ה אמרה משום דדוחק לומר דאיכפיל זעירי ואמוראי דשקלי וטרו אליביה לאשמועינן אליבא דב\"ש ועוד דכיון דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש הדר ביה היכי אפשר למימר דאתא זעירי למימר מלתא אליביה. ומ\"ש עוד הראב\"ד לר\"מ דאמר תפוס לשון ראשון נראה שכוונתו לומר טעם אחר לדחויי לדזעירי מהלכתא משום דבגמ' מתיב אהא דזעירי א\"ה ר\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים אמר רבא ר\"ש בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר בגמר דבריו אדם מיתפיס משמע דת\"ק כר\"מ וכיון דקי\"ל דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ממילא אזדא ליה מילתא דת\"ק מהלכתא לזעירי ולע\"ד נראה שאין זה הכרח דאיכא למימר דת\"ק לזעירי אף לר' יוסי אמרה דס\"ל לזעירי דאין זה ענין לפלוגתא דר\"מ ור\"י וקל להבין. ומ\"ש עוד וכן מ\"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמי שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ\"ש, ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו והנוסחא הנכונה או הרי עלי חצי עשרון וכבר ביארתי דבריו: \n",
+                "<b>מצאתי</b> כתוב בשם הר\"י בנבנשת ז\"ל הרי עלי מנחת שעורים וכו'. כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מנחה בלא שמן ולבונה מנחה בה\"א ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים ה\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים ואע\"ג דבשעה שנדר אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו דכשאמר מן השעורים הותר הנדר שנדר הרי עלי מנחה כשאמר אח\"כ הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של נדר והוה ליה כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד אבל כשאמר מנחת שעורים בתי\"ו אע\"פ שיאמר אח\"כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים א\"א להבדיל פתח הנדר מן הנדר ולומר הרי הוא כאילו אמר מנחת בתי\"ו ומנחת בתי\"ו אין ממש בדבריו ואין צ\"ל כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים ואמר אח\"כ אילו הייתי יודע שמבדילין ואומרים הרי עלי דיבור בפני עצמו ומן השעורים הוה ליה כמאן דליתיה שאפשר שטעה וחשב שיכול להביא מן השעורים כיון שמצינו מנחת סוטה מן השעורים אלא אפילו אמר מן העדשים שאין יחיד ולא ציבור מקריבים עדשים אפילו הכי חייב כנ\"ל לפרש דבריו, וצריך לעיין בגמ' ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד בהשגות עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים.</b> כך היא הגירסא הנכונה וכך היא שנויה בברייתא פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ודע דבההיא ברייתא מסיים בה כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ובגמ' אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' רבי יוחנן אמר אפי' תימא ב״ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך (אלא כך) לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה וכבר נתבאר בסמוך דנקטינן כר' יוחנן. ויש לדקדק על דברי רבינו שכתב כאן ה״ז פטור ולא כתב שואלין אותו וכו' כמו שכתב לעיל ואין לומר שמפני שכאן אמר בפירוש בלא לחם ובלא נסכים לעולם הוא פטור עד שיאמר אילו הייתי יודע שאין מקריבים כך הייתי נודר כדרך הנודרים דלעיל נמי אמר בפירוש בלא שמן ולבונה ואפילו הכי כתב ששואלין אותו לכך נראה דהה״נ דבהא נמי שואלין אותו כדלעיל ולא חש להאריך דיגיד עליו רעו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה וכו'.</b> מימרא דרב הונא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי עלי לפטור תודתו של פלוני וכו'.</b> נלמד מתוך הסוגיא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו.</b> משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מתנדבים לוג יין ולא שני לוגין וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ששה וכו'.</b> בס\"פ המנחות (דף ק\"ד) איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע לנסכים ה\"ד כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ומקריב ארבעה מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי נדבה ומשמע התם דבעיין לא איפשיטא ופסקה רבינו לחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נדר לוג או ב' פטור.</b> הכי משמע שם בברייתא דקתני שמתנדבין [נסכים וכמה] שלשה לוגין וכו' יכול יפחות ת\"ל ככה: \n",
+                "<b>ואין מתנדבים ולא נודרים פחות מלוג שמן וכו'.</b> מפורש בגמרא אצל דין שיבא בסמוך ואליבא דתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין הרי עלי שמן לא יפחות מלוג.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז): \n",
+                "<b>פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר וכו'.</b> שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא כיום המרובה ובגמרא תנא כיו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרבנות כולם וכו' מ\"ע להקריבן בבית הבחירה וכו'.</b> בסיפרי פ' ראה: \n",
+                "<b>וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל וכו'.</b> בסיפרי פרשת ראה והוזכר בתמורה פ' אלו קדשים (דף קט\"ז:) וצריך טעם למה פרט רבינו וכתב קרבנות בהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקריב קרבן חוץ לעזרה וכו'.</b> בריש פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש כרת וכו'.</b> פשוט הוא בתורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בשוגג מביא חטאת קבועה.</b> משנה בריש כריתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה.</b> ג\"ז משנה בריש כריתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש וכו'.</b> בריש פרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק״ז):   "
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים וכו'.</b> משנה שם (זבחים דף ק\"ז) וכתנא קמא.  ",
+                "<b>ומה שכתב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העליה וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה.</b> שם במשנה:   "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי המזבח וכו'.</b> משנה פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים וכו'.</b> משנה ובגמרא שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וכו': כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא וכו'. ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא פ\"ד דכריתות (דף י\"ח) השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש\"י וחכמים פוטרים דלא איקבע איסורא דשמא חולין הוא והתוספתא שכתב הראב\"ד הוא בפי\"א דקרבנות ולא חש לה רבינו משום דאתיא כר\"מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דכיון דאמרינן דטעמא דחכמים בברייתא משום דלא איקבע איסורא הוא הדין והוא הטעם לחטאת העוף הבא על הספק דמ\"ש הרי לא נקבע האיסור וברייתא נקט אשם תלוי משום דשכיח: \n",
+                "<b>אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב וכו'.</b> מימרא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ד:): \n",
+                "<b>וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו.</b> נלמד ממה שכתב רש״י בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קי״א) אמתני' דהמולק את העוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ וכו' עד שהרי אינו ראוי לבא לפני ה'.</b> משנה וגמ' פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שני שעירי וכו' א\"א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל וכו'. ואני אומר שמעתא הכי איתא בפרק בתרא דזבחים אהא דתנן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו אמרינן בגמ' (דף קי\"ג) ורמינהו קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו' ת\"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' יכול שאני מוציא שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח ל\"ק כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר רבי מני ל\"ק כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי ופירש\"י הא איכא וידוי דבעי ליכנס להתודות עליו עכ\"ל. ופירוש ברייתא זו לדעת רבינו מבואר ורש\"י פירש בע\"א. ומה שהקשה הראב\"ד על רבינו ממה ששנו בברייתא פרק שני שעירי עד שלא הגריל עליהם יש לומר דלמאי דמסיק בפרק בתרא דזבחים צריך לשנויי דתנא לוידוי הגרלה קרי ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור וכו'.</b> מימרא בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ב:): \n",
+                "<b>השוחט את הפסח בחוץ וכו'.</b> שם (דף ס\"ג) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב אשי דבתרא הוא מתני הכי והאי שאר ימות השנה היינו בר מיום י\"ד קודם חצות שאם שחטו אז בפנים פסול כמ\"ש בפרק א' מקרבן פסח וכבר נתבאר בפרק זה שכל שאינו ראוי ליקרב אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחטה בחוץ וכו'.</b> בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) בעא מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מיחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא א\"ל מי קרינן ביה והביאום לה', ל\"א א\"ל ראוי לפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב.</b> בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה:) גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה אמר רב שיזבי כרת וכו' שעל ידי דבריהם בא לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר. ויש לתמוה על רבינו שכתב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ״מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והיאך כתב רבינו דנ״מ לחייבו עליה כרת. ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדשה כיון שהעמידוה ברשותו הקדשה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב וכו' אחד השוחט במקדש וצואר בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ וכו' אבל השוחט בגגו של היכל הרי זה פטור.</b> בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ז:) אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א\"כ נכתוב רחמנא אל מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל [מועד] למה לי לאו למעוטי גגו (של היכל) ולרבא א\"כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה אל מחוץ למחנה למה לי לאו לאיתויי גגו וכו' כולה בפנים וצוארה בחוץ [בחוץ פשיטא] אמאי קפיד רחמנא אשחיטה שחיטה בחוץ היא אלא לאיתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים וכו' שנאמר אל פתח אהל מועד לא יביאנו</b> אינו נוח לי דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא למעוטי גגו של היכל. ונראה לי שצריך להגיה ולכתוב אבל השוחט בגגו של היכל אע\"פ שאינו ראוי לשחיטה כלל הרי זה פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו. א\"נ יש לומר דמשמע לרבינו דמואל פתח אהל מועד יליף שפיר דבעינן שתהא צוארה בפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין וכו'.</b> משנה פ' השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ומייתי לה בגמ' מדכתיב ההוא ובת\"כ מייתי לה מדכתיב דם שפך. ולא ידעתי למה שינה רבינו להביא מפסוק אחר: \n",
+                "<b>ואחד ששחט בחוץ וכו'.</b> משנה פרק השוחט ומעלה חומר בשחיטה מבעליה וכו' שהשוחט להדיוט חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט בחוץ בלילה וכו'.</b> בפרק השוחט ומעלה (דף קי\"א:) איפליגו במתני' ת\"ק ור\"ש ואמרינן עלה בגמ' אמר זעירי שחיטת בהמה בלילה איכא בינייהו וה\"ק השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב ר\"ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו'. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור.</b> שם על משנה זו רבא אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו וה״ק המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ חייב ר״ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו' ואע״ג דאסיקנא דר״ש אמלק בחוץ והעלה בחוץ קאי מ״מ משמע דלא הוו בעו הני אמוראי למימר אליבא דת״ק אלא מאי דקים להו דהוי דינא הכי ואע״ג דבפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) אמר רבי יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב הא איתותב ואסיקנא בתיובתא ואע״ג דבתר הכי אמרינן ואיבעית אימא וכו' שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד השוחט בחוץ בלילה א\"א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו וכו'. ביאור הדברים שרבינו מפרש שכשאמרו העלה בחוץ בין ברישא בין בסיפא אלילה דקתני רישא קאי. והראב\"ד מפרש דלא קאי אלילה דרישא אלא היינו לומר שהעלה ביום ומפני כך הוצרך לתת טעם אחר לדבר. ואיני יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגוונא דרישא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המולק את העוף בחוץ פטור וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה (דף קי\"א) שם. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים</b> כתב הראב\"ד זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי ע\"כ חייב בעוף מה שלא חייב בבהמה שהרי מלק בפנים והעלה בחוץ בעוף חייב ובבהמה פטור ושחט בפנים והעלה בחוץ בבהמה חייב ובעוף פטור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח וכו'.</b> משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>ואינו חייב עד שיעלה לשם וכו'.</b> שם במשנה המעלה להדיוט פטור ובגמ' יליף לה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. ובפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט) דריש מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו הזורק את הדם.</b> בפרק קמא דזבחים (דף ד':) מה לזביחה וזריקה שכן עבודה וחייבין עליה בחוץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים.</b> משנה בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש או המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב.</b> שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכן פירש\"י ורבינו קיצר במובן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל הזורק שירי הדם בחוץ וכו'.</b> שם (דף ק״י:) במשנה רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב משמע דת״ק פטר ואמרינן בגמ' (דף קי״א) השתא דאמר רב אדא וכו' מחלוקת (אי שירים מעכבי) בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל לא מעכבי כי קאמר רבי נחמיה בשירים הפנימים וא״כ לת״ק דר' נחמיה אפי' שירים הפנימים שהקריבן בחוץ פטור. ועוד דבפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ב) מסיק רב פפא דכ״ע בין ר״א בין ר' ישמעאל שירים אין מעכבין ומהדר התם לאשכוחי תנא דסבר שירים מעכבין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו'.</b> נלמד מברייתא שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' פטור.</b> משנה בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב וכו'.</b> משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ובגמרא (דף ק\"י) אמאי והא איכא חציצה ופירש רש\"י שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש אמר שמואל בשהפכן וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי ואף על גב דרבי יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני רבי שמעון היא ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור וכו' קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצק והבולל והפותת וכו'.</b> משנה וברייתא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אחר שהתודה עליו.</b> נתבאר בפ' זה: \n",
+                "<b>אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקדש וכו'.</b> משנה בפ' השוחט ומעלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ וכו' כיצד הקומץ או לבונה והאימורין וכו' ואינו חייב על החסר.</b> משנה וברייתא שם (דף ק\"ט:): \n",
+                "<b>ומ\"ש הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלה ה\"ז ספק.</b> שם (דף ק\"י) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב.</b> שם (דף ק\"ז) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה מלח משלימו לכזית וכו'.</b> שם (דף ק\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית.</b> משנה שם (דף ק\"ט) המעלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר.</b> משנה שם (דף ק\"ח) העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה (ועליה) דברי ר\"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר ר\"ל מחלוקת בארבעה וחמשה איברים וכו' אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד וכו' אבל בארבעה וחמשה איברים ד\"ה חייב על כל אבר ואבר ופסק כר' יוסי אליבא דר' יוחנן וז\"ש בסמוך העלה אבר חסר פטור. ומ\"ש שם הראב\"ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימורים בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם, יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלרבי יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב שאותו זית הוא אבר אי נמי כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב. ומ\"ש וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כרבי יוסי דפטור עכ\"ל. ואין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן: \n",
+                "<b>זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה והדין שם (דף ק\"ז) זורק מקצת דמים בחוץ מנ\"ל (דחייב) מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר או זבח לרבות הזורק ובגמ' שם א\"ר אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר\"ע חייב שתים וכו' אביי אמר אפילו לר' ישמעאל חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב שתים ופי' רש\"י לרבי ישמעאל נפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה. אינו חייב אלא אחת דחד כרת וחד לאו הוא לר\"ע נפקא ליה מאו זבח דכתיב גבי העלאה חייב שתים משום דשמות מוחלקין. שם תעשה ושם תעלה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא. פלגינהו קרא הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימר דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארה באפי נפשייהו. שחט וזרק והעלה לד\"ה בין לרבי ישמעאל בין לר\"ע חייב שתים לרבי ישמעאל [כיון דכולהו בהעלה] מיחייב אהעלאה חדא דאית ליה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר\"ע אשחיטה מיחייב חדא ואהעלאה וזריקה חדא עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דכי אמר אביי להכי פלגינהו קרא לר\"מ נמי הוה האי טעמא ולפיכך כתב שהרי חילק הכתוב בין מעלה לעושה ולפ\"ז כי אמרינן בשחט וזרק והעלה חייב שתים לר\"ע נמי אהעלאה חייב אחת ועל שחיטה וזריקה אחת ובכך עלו דברי רבינו כהוגן אלא שיש בו קצת קיצור שה\"ל לכתוב שאם שחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים. וי\"ל דמשמע ליה דהא לא איצטריך לאשמועינן דמדכלל כולן בלעשות אותו ממילא משמע דלא מחייב אכולהו אלא חדא ומאי דאיצטריך לאשמועינן היינו שאם העלה וזרק חייב נמי אהעלאה מפני שהוציא הכתוב העלאה מכלל שאר עשיות וממילא משמע דה\"ה לשוחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כיצד הקומץ וכו' א\"א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא וכו'. והנך רואה שגירסת רש\"י כגירסת רבינו ונראה מסוף דברי הראב\"ד שהיה גורס בדברי רבינו שחט וזרק חייב שתים וכתב שהוא גירסא משובשת שאינו חייב אלא אחת ולא אמר שחייב שתים אלא במעלה ושוחט או זורק משום דפלגינהו קרא ואין ספק שטעות סופר היה בספרו והנוסחא הנכונה כמו שכתבתי. ומ\"מ מה שכתב בדברי הראב\"ד אף לדברי ר\"ע חייב שתים איני יכול ליישבו דא\"כ צריך לומר דלרבי אבהו לרבי ישמעאל חייב שתים ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת והם דברים הפוכים כמו שנתבאר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שמתוך דברי רש\"י נראה לי דגריס אביי אמר אפילו לר\"ע אינו חייב אלא אחת: \n",
+                "<b>העלה אבר חסר פטור שנאמר וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב.</b> משנה שם (דף ק\"י): \n",
+                "<b>המקבל דם חטאת בכוס אחד וכו'.</b> משנה שם (דף קי״א:) חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב שכולו ראוי (לבא) בפנים קבל בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון והפנימי מכפר. ובגמ' (דף קי״ב) בפנים ונתן בחוץ שירים נינהו הא מני ר' נחמיה היא וכו'. אי ר' נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור והאמר רבי נחמיה שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב סיפא אתאן לת״ק דר״א בר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו. ופלוגתא דראב״ש ות״ק בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ושם מתבאר דלדברי שניהם אין השני ראוי ואם כן אינו חייב עליו בחוץ. ויש לתמוה על רבינו שכתב אחד בפנים ואחד בחוץ חייב וכבר השיגו הראב״ד וכתב הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים א״א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ״ד עושה את חבירו דחוי בין למ״ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ״ל וצ״ע. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל ונראה שרבינו סומך על מ״ש שם למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב וכו' ושאלו בגמרא דמה למדנו מדמיון זה ותירצו הא קא משמע לן הא מני רבי היא אבודה בשעת הפרשה מתה וה״ק טעמא דאבדה הא הפריש שתי חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא בטלה היא וכו' פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גוונא. וסובר רבינו שהכוונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות וזהו למה״ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכא דאחד בפנים ואחד בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה אבל אם הפריש לאחריות חייב והוא הדין בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא היה דחוי וחייב. ומ״מ דחוק הוא פירוש זה ואולי גירסא אחרת היתה לו וצ״ע עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקומץ והלבונה של מנחה וכו' וכן שני בזיכי לבונה וכו' שהקריב אחד מהם בחוץ וכו'.</b> משנה בפרק השוחט והמעלה (דף ק\"א) ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה.</b> שם (דף ק\"י:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב.</b> במשנה פ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר' יוסי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המעלן בחוץ</b> פשוט הוא דדין מעלה שוה לדין שוחט: \n",
+                "<b>והנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו'.</b> בסוף זבחים (דף קט\"ז): \n",
+                "<b>סליק הלכות מעשה הקרבנות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2f0579fa8ec7e4d574d6aebafeae637cff45e782
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1339 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרבנות של מיני נפש חיה וכו'.</b> הכל מבואר בתורה כמו שכתב רבינו בסוף דבריו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף.</b> בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה, ובתורת כהנים ואם מן העוף יחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים וכו'.</b> פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח' ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות היחיד חייב באחריותן וכו'.</b> משנה בפרק ב' דתמורה קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הצבור אין חייבין (לא) באחריותן ולא באחריות נסכיהם אבל חייבין באחריות נסכיהם משקרב הזבח, ופירש רש\"י קרבנות היחיד חייבים באחריותם כלומר ויש מהם מאותן שקבוע להם זמן שאפילו עבר זמנם חייבין להקריבם כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבן לאחר זמן אבל קרבנות הצבור שיש להם זמן אם עבר זמנן בטל קרבנן. \n",
+                "<b>משקרב הזבח</b> שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייב להקריבם אפילו מכאן עד עשרה ימים עכ\"ל, וכן פירש רבינו בפירוש המשנה והכי משמע בגמרא. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו חוץ מן הנדבה</b> נראה שהוא מפרש שבכלל מה שאמרו ביחיד חייב באחריותן שאם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו והדין מפורש בריש קנים: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וקרבן היחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן צבור וכו'.</b> פשוט הוא דכיון שעבר זמנו בטל קרבנו. וקרבן יחיד שקבוע לו זמן היינו חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים וכו' עד ואין העוף בא שלמים.</b> הכל מבואר בתורה בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין גדולים בין קטנים</b> דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד בהן הזכר והנקבה.</b> ברפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) אין תמות וזכרות בעופות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש החטאת באה מחמשה מינים האלו מן הזכרים ומן הנקבות.</b> מפורש בפרשת ויקרא שיש חטאות שהן באות זכרים ויש חטאות שהן באות נקבות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מן הגדולים ומן הקטנים,</b> בפ' ויקרא. כתוב בקצת הנוסחאות פר שהוא גדול שבמינו ובקצת כתוב שעירת עזים שהיא קטנה שבמינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האשם אינו בא אלא מזכרי הכבשים בלבד.</b> מפורש בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש יש אשם בא מגדולי מין זה וכו'.</b> בפרשת ויקרא האשמות הם איל ובפ' נשא גבי נזיר האשם הוא כבש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השלמים באים מן הכבשים וכו'.</b> מפורש בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין העוף בא שלמים.</b> בת\"כ בפרשת ויקרא אין עוף בא שלמים: \n",
+                "<b>הקטנים הם בני שמונה ימים,</b> מקרא מפורש ומיום השמיני והלאה ירצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שנה תמימה וכו'.</b> בפרקא בתרא דערכין (דף ל\"א) גבי בתי ערי חומה תנו רבנן שנה תמימה רבי אומר מונה שס\"ה ימים כמנין ימות החמה וחכמים אומרים מונה י\"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה לו. ובסוף תוספתא דנגעים שנה האמורה בתורה שס\"ה כנגד ימות החמה דברי רבי וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום.</b> בפ\"ק דמסכת פרה (משנה ב') רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים וחכמים אומרים בני שלש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובצאן עד שתי שנים שלימות.</b> בפ\"ק דפרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שכל הקרבנות כשרים וכו'.</b> משנה סוף פרק קמא דפרה, וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפרק איזהו מקומן. ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעות מונין לקדשים וכו'.</b> בפ' שני דזבחים (דף כ״ה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט:) זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. ופירש״י דשנה האמורה בקדשים אמרינן בפרק יוצא דופן דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת בשנה הבאה וילפינן לה מקראי דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין העולם ואשמועינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה [אלא אף משעה לשעה] שאם נולד בניסן בי״ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי״ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה כבש וכו' עד והוא הנקרא פלגס.</b> בסוף פרקא קמא דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה.</b> בפירקא קמא דראש השנה (דף י'). \n",
+                "<b>ומה שכתב פר בן שתים.</b> בפירקא קמא דמסכת פרה רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ופסק כרבי יוסי הגלילי. ואיני יודע למה לא פסק כחכמים דרבים נינהו ועוד דבפירקא קמא דראש השנה (דף י') תניא כוותייהו ועוד שהוא עצמו כתב בסמוך הגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום ובהקדמתו לפירוש משניות סדר זה כתב שפר הוא בן ג'. וי\"ל שרבינו מפרש דחכמים נמי ילפי מפר שני שיהא בן שתי שנים והיינו לענין שאם התנדב פר לא יהא פחות משתי שנים אלא שסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג' ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר</b> יש לתמוה על זה דהא תנן פירקא קמא דפרה חטאות הצבור וכו' כשרים מיום שלשים והלאה וחטאות הצבור היינו שעירי ראשי חדשים ושל מועדות וכתיב בהם שעיר עזים אלמא דשעיר עזים הוא בן שנה. וכן נראה מפירש\"י פ' שלח לך דשעיר עזים הוא תוך שנה ובריש פרק ט\"ז מהלכות אלו משמע דשעיר הוא נקרא שנה שניה שכתב אם אמר הרי עלי גדי והביא שעיר יצא וכתב עוד קבע בעזים ושכח יביא שעיר. ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> כל קרבנות הצבור זכרים.</b> משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חטאות הצבור מן העז או מן הבקר ואין בהם מן הכבשים וכו' עד ושלש לצבור</b> אלו הם כללים לקוחים מפסוקי התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקרבנות האלו נקראים זבחים וכו' עד הם הנקראים אימורים.</b> כל זה נלמד ממקומות ממסכת זבחים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל הם הנשרפות שתים ליחיד א\"א נראה שהוא מונה שעירת יחיד וכו'. דברי הראב\"ד תמוהים שכתב נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפים וזה לא נמצא רמז לו בדברי רבינו שהרי כתב הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות שתים ליחיד וכבר נתבאר בתחלת דבריו שחטאות היחיד הנשרפות הם פר כהן משיח הבא על כל המצות ופר של כ\"ג ביוה\"כ ולא באו כאן שעירי ע\"ז אפילו ברמז וכן כתב ג\"כ בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר קדשים וז\"ל יתבאר לך שאין שורפין מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות ופר יוה\"כ ושאר כולם יאכלו עכ\"ל. ולא נזכרו בדברי רבינו שעירי ע\"ז אלא בקרבנות הצבור שכתב כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יוה\"כ שחבירו משתלח וכן שעירי ע\"ז ופר העלם עכ\"ל. והם מה שמביאין בע\"ז פר ושעיר לכל שבט ופר ושעיר לבית דין וכתב בפי\"ב מהלכות שגגות שהם נשרפים והם הנקראים שעירי ע\"ז. ולכן אני אומר שאין ספק שספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ולכן כתב מ\"ש וגירסת ספרינו בדברי רבינו היא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם האימורים וכו'.</b> מפורש בתורה פ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ״ש ובכללו חלב שעל הקיבה.</b> שם בת״כ ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא חלב שעל הקיבה ר״ע אומר להביא חלב שעל הדקין ובפ' אלו טרפות (חולין דף מ״ט) מייתי להאי ברייתא וקאמר דנהוג כהני כהא דר״ע ולא ידעתי למה פסק רבינו דלא כר״ע ואפשר שטעמו משום דבפרק אלו טרפות אמרינן בחלב הקיבה דאקשתא כ״ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי איפכא אלמא לכ״ע יש חלב אסור בקיבה ומפרש רבינו דהיינו כרבי ישמעאל דאילו לר״ע לא הוה מעלה מחלב הקיבה כלל ולא כדפירש״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת.</b> בת\"כ יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ויותרת הכבד.</b> כתב רבינו בהקדמתו לסדר קדשים שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עם החוליות מן השדרה.</b> בת\"כ יכול יטלנה עם השדרה ת\"ל לעומת העצה יכול לא יכנס לפנים מן העצה ת\"ל יסירנה יכנס לפנים מן העצה ומשמע לרבינו דהיינו שיטול עמו חוליות השדרה ולא מיעט אלא שלא יטול כל השדרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל האימורים היו נשרפים על מזבח החיצון.</b> זה פשוט שהרי המזבח הפנימי אסור להעלות עליו כ\"א קטרת בלבד כדאיתא בסוף פ' תצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבהמה מעוברת וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ה) מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל. ופירש רש\"י מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה חלב האמור בהם מוצא מכלל שליל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היין והסולת שמביאין עם הקרבן וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה.</b> במשנה פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט וס״א). \n",
+                "<b>ומ״ש אבל טעונה מלח.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) בשלשה מקומות המלח נתונה וכו' בראש המזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה וכו' ומנחת נסכים. \n",
+                "<b>ומ״ש וכולה נשרפת.</b> פשוט הוא שהרי לא מצינו שתהא נקמצת ובהדיא תנן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) מנחות ונסכים למזבח ואין בה לכהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש על מזבח החיצון.</b> גם זה פשוט שמזבח הפנימי אסור להעלות עליו כי אם קטרת בלבד כמו שמפורש בסוף פרשת תצוה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויתנסך היין ואין נותנין אותו על האש.</b> בפ' אלו מנחות אהא דתנן בזו יפה כח המזבח מכח כהנים ותו ליכא וכו' והא איכא נסכים לשיתין אזלי ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים ופירש\"י לשיתין אזלי ולא לאישים. \n",
+                "<b>ומ״ש אלא מגביה ידו.</b> אין לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ח:) למנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם דבניסוך המים דוקא אמרו כן שהיא הלכה למשה מסיני ואין הצדוקים מודים בה וחוששין שלא יהא אותו כהן צדוקי אבל בניסוך היין אין צורך להגביה ידו מפני חששא זו אלא אורחא דמילתא נקט: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ויוצק על היסוד.</b> כתב הראב\"ד זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג עכ\"ל. היה נראה לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה שני ספלים של כסף היו שם וכו' ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים וכו' מערבי של מים ומזרחי של יין וסובר הראב\"ד שכך היו עושים לכל הנסכים שהיו נותנים אותו בספל וממנו יורד לשיתין, ורבינו סובר שמאחר שלא הוזכרו בגמרא ספלים אלא בניסוך דחג משמע שלא היו הספלים משמשים אלא לאותו ניסוך בלבד ואע\"ג דתניא בסיפרי פ' נסכים על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים אם אתה אומר כן נמצאת מכבה את המדורה וזה מבואר כדברי הראב\"ד, ל\"ק דההיא כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכדאוקמוה בס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"ב) ואע\"ג דאמרינן לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו על האישים לדעת רבינו יש לומר דלאו מש\"ה נימא דלספלים כיון דאפשר דנימא דליסוד דספלים שאמרו לאו דוקא אלא למעט שלא ינסך על גבי האישים ודוחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' עד או במועדיכם.</b> בפרק שתי מדות (מנחות צ':) תנן כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים ויליף לה בגמרא מקרא והתם יליף נמי דעוף אין לו נסכים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור נסכים וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוסיפין על השיעורים האלו וכו'.</b> בפ\"ק דמנחות תנן ריבה שמנה וחיסר שמנה וכו' פסולה ואמרי' בפ' המנחות והנסכים ובספרי שהטעם מדכתיב בנסכים ככה וא\"כ ה\"ה ליין. ובתוספתא רפ\"ח דמנחות כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות או שהיתה מדה חסרה מחבירתה או יתירה מחבירתה הרי אלו פסולות ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן: \n",
+                "<b>ומ״ש חוץ מכבש העולה וכו'.</b> משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט:) הכבש הבא עם העומר אע״פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים ובגמרא בברייתא יכול כשם שמנחתו כפולה כך יינו כפול ת״ל ונסכו יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת״ל ונסכה כל נסכין לא יהו אלא רביעית מאי תלמודא אמר ר' אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. ונראה שיש חסרון בלשון רבינו וצריך להגיה ולכתוב לא נכפל יינו ושמנו כי השמן הוא עיקר החידוש שהוא נלמד מדרשא. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן.</b> כתב הראב\"ד זה שיבוש ובהדיא גרסינן במנחות וכו'. ונראה ודאי שיש טעות סופר בדברי רבינו וצריך להגיה ולכתוב ברביעית ההין שמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו וכו' שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו וכו'.</b> ברייתא בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״א) על הא דתנן אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: \n",
+                "<b>והמקריב את הפלגס וכו'.</b> משנה בסוף פ״ק דפרה ובפ' שתי מדות (מנחות דף צ״א) ועיין במ״ש בפ״י מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההין הוא י״ב לוג.</b> בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמודדין הנסכים או המנחות וכו' אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר וכו' אלא מודד הכל בעשרון שהיה במקדש.</b> משנה בריש פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש.</b> כלומר שהיו במקדש חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו ששנינו בפרק שתי מדות למדוד בכל מדה מהן לקרבן הראוי לו ע\"פ מ\"ש בפרשת שלח לך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין.</b> משנה שם (דף פ\"ז) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירוצי המדות של סלת חול וכו' ובירוצי היין והשמן קדש וכו'.</b> משנה שם (דף צ') ופירש\"י בירוצי מה שנופל מן הכלי אחר שנתמלא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שהוא יורד ע\"ג הכלי וכו'.</b> היינו כת\"ק וכר\"ע שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה יתקדשו הבירוצין וכו'.</b> שם בגמרא וכרבינא דאסיק הכי ואע\"ג דעל דברי ר\"י הגלילי אתמר מיניה נשמע לת\"ק ולר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה היו עושים בבירוצים וכו' עד והעורות לכהנים.</b> ברייתא שם (דף צ':) פירוש אם לנו שלא הקריבן עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותן ויוצאין לחולין ודמיהן לקיץ המזבח. ולשון מקיצין מפרש בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י\"ב) שהוא כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא מלשון קיץ כדכתיב הלחם והקיץ לאכול לנערים כלומר מקריבין אותם שלא לשם תמידים אלא כמו מיני מגדים שאינם מעיקר הסעודה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסלת עם השמן של נסכים וכו'.</b> משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים.</b> בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו:) ובתוספתא דזבחים פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת וכו'.</b> משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר יקריב עמו ואם לא יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד יחיד ואחד צבור:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין נסכים אלא מן החולין וכו'. ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים אלא מן החולין.</b> משנה במנחות פרק התודה (מנחות דף פ״ב) הנסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות דף מ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין וכו' ואפי' עוף יבוא בשותפות.</b> משנה בס\"פ המנחות (ק\"ד.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בת\"כ פ' ויקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקרבנות.</b> זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכבר אמרו שנשים אינן סומכות ושנינו בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ואינם נוהגות בנשים משמע שמביאות קרבן וכל מצות שהאשה חייבת בהם עבד חייב בהן: \n",
+                "<b>אבל הנכרים אין מקבלין מהם אלא עולות.</b> בפ״ק דחולין (דף י״ג:) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) תניא איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' עולת העוף מקבלין מן הנכרי.</b> בפרק אלו מנחות תניא אין לי אלא עולה שלמים מנין תלמוד לומר נדריהם. תודה מנין תלמוד לומר נדבותם. מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים ת\"ל [נדריהם] לכל [נדריהם וכו'] א\"כ מה ת\"ל עולה עולה פרט לנזירות דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ופסק רבינו כר\"ע ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מנחות.</b> אע\"ג דגבי אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים (דף ע\"ב:) מני מנחת נכרי האי מוקי לה בגמרא (דף ע\"ג:) כר' יוסי הגלילי ואע\"ג דסתם מתניתין כר\"י הגלילי לא פסק רבינו כוותיה משום דרב הונא סבר דלא כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אף על פי שהוא עובד ע\"ז.</b> הכי משמע בפרק קמא דחולין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מקבלין מהם שלמים וכו'.</b> נתבאר בסמוך בפ\"ק דשקלים תנן גבי נכרי וכותי אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות זה הכלל כל (שהוא) נידר ונידב מקבלין מידם וכל שאינו לא נידר ולא נידב אין מקבלין מידם ושם נתבאר בירושלמי שאין מקבלים מיד הכותים אלא עולות. גם שם (דף ג') נתבאר דקיני זבין וקיני זבות אכותי שהוזכר שם קאי דאילו בנכרי לא שייך זבים וזבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהביא שלמים מקריבים אותם עולות וכו'.</b> מימרא בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) ופירש״י לבו לשמים כוונתו היא שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש נדר שלמים ונתנם לישראל וכו' עד כהן אוכלו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהוא מומר לע\"ז וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף ה') מכם וכו' להוציא את המומר וכו' מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר וכו' לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה מומר לעבירה וכו'.</b> שם והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר\"ש וכו' אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא [קרבן] על שגגתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו ואילו היה יודע שהיה דם לא היה אוכלו לת\"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר\"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה. ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) אמרינן אהא דרב המנונא והא רבא אמר דכ\"ע מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ\"ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא ומ\"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא. ופי' רש\"י באוכל נבלה לתיאבון דכי אין לו בשר דהיתרא אוכל חלב ונבילה ונתחלף לזה שומן בחלב ואכלו דסבור דשומן הוא ואכלו קמיפלגי ולכשנודע לו דחלב הוא רוצה להקריב קרבן ת\"ק סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא ואין מקבלין מידו ופסק רבינו כת\"ק וכאוקימתא דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולות הנכרים אין מביאין עמהם נסכים וכו'.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) כמאן אזלא הא דתנן אמר ר״ש שבעה דברים התקינו ב״ד וזה אחד מהם נכרי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עמה נסכיה קרבים משלו ואם לאו קרבים משל ציבור לימא ר״י הגלילי היא ולא ר״ע אפילו תימא ר״ע עולה וכל חבירתה מאן תנא להא דתנו רבנן אזרח אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת״ל ככה מני לא ר״י הגלילי ולא ר״ע אי ר״י הגלילי הא אמר אפילו יין נמי אי ר״ע הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא אי בעית אימא ר״י הגלילי סמי מההיא יין ואי בעית אימא ר״ע עולה וכל חבירתה ופירש״י אפילו תימא ר״ע דהא דאמר ר״ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא וכבר קדם שרבינו פסק כר״ע ולא הבנתי דעת רבינו דאי ס״ל דהנך מתנייתא כר״ע ועולה וכל חבירתה קאמר ה״ל למיפסק דמביאין נסכים משלהם עם עולותיהם ואם לא שלחו עמהם נסכים יקרבו משל ציבור ואי ס״ל דהא דשנינן דר״ע עולה וכל חבירתה קאמר שינויא דחיקא הוא אבל קושטא דמילתא היא דר״ע עולה דוקא קאמר א״כ אפי' משל ציבור נמי לא ליתו. ושמא יש לומר דרבינו ספוקי מספקא ליה ומש״ה לפוטרן בלא נסכים א״א דדילמא ר״ע עולה וכל חבירתה קאמר ולומר שיביאום משלהם א״א דדילמא ר״ע עולה דוקא קאמר ומש״ה פסק שלא יביאו משלהם אלא משל ציבור. והר״י קורקוס כתב שרבינו סמך על המשנה וברייתא שבריש תמורה (דף ב':) והסוגיא שעליה כי שם אמרו בברייתא קדשי נכרים לא נהנים וכו' ואין מביאין עליהם נסכים ובמשנה (דף ק״ג) אמרו ואין מביאין עליהם נסכים ואמרו מנה״מ דת״ר אזרח אזרח טעון נסכים וכו' ולפי אותה סוגיא על כרחין צריכין אנו לפרש דלגמרי ממעט שאין הנכרי מביא נסכים שהרי במשנה אמרו דאין מביאין עליהם דהיינו עם העולות ויליף לה מברייתא מוכח דאזרח לגמרי ממעט ויכול לא תהא עולתו טעונה אפי' משל צבור קאמר וכן פי' רש״י שם לפי אותה גירסא דגריס במשנה עליהם והיא גירסת רבינו והאריך לתת טעם למה סמך רבינו על אותה משנה ואותה סוגיא ולא על משנת שקלים וסוגיית מנחות. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים.</b> משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג) ויליף לה בגמרא מדכתיב גבי סמיכה בני ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד וכו' סומך עליהם כשהם חיים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף צ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב העוף אינו טעון סמיכה.</b> הכי משמע בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) על מתניתין דהשולח חטאתו ממדינת הים: \n",
+                "<b>וכן כל המעות שדינם שיפלו לתיבות של נדבה וכו' אין בעל אותם המעות וכו' עד של אנשי משמר.</b> משנה בסוף פרק שלישי דתמורה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אם היה כהן.</b> לשון המשנה ואף על פי שהוא כהן וכך נראה לי להגיה בלשון רבינו אף על פי במקום אם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' עד ולא יד שלוחו.</b> בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו.</b> משנה שם (דף צ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב זה אחר זה וכו'.</b> בתוספתא דמנחות פ\"י: \n",
+                "<b>מי שמת והניח קרבנו עולה וכו'.</b> משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ב) ואע״ג דאמרי' בריש תמורה דר' יהודה סבר דיורש אינו סומך כיון דסתם לן תנא התם ובפרק שתי מדות ובריש ערכין דלא כוותיה נקטינן כסתם מתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סמיכה בקרבנות הצבור וכו'.</b> משנה פרק שתי מדות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלשה מן הסנהדרין סומכין.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') סמיכת זקנים בשלשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות.</b> בס\"פ שתי מדות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סומכין אלא בעזרה.</b> ברפ\"ג דזבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים. ומ\"ש ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ וכו'.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ג) איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ\"ט כל כחו בעינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין סומך אלא הטהור ואם סמך הטמא סמך.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) אהא דתנן שהשחיטה כשרה בטמאים ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן. ומשמע לרבינו דאסמיכה נמי קאי ומש\"ה אם סמך סמך ואפי' את\"ל שסובר דסמיכה בטהורים כשסמכו טמאים אפי' אם נאמר דלא הויא סמיכה הא אמרן שאם לא סמך כפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה.</b> משנה בס\"פ שתי מדות x ובגמרא מאי קאמר ה\"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ולא ידעתי למה לא כ\"כ רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שחט במקום אחר או ששהא שחיטתו כשירה.</b> נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש והסמיכה שיירי מצוה היא וכו' עד כאלו לא כפר.</b> משנה וברייתא בס\"פ שתי מדות ואיתיה בריש זבחים (דף ו') ויליף לה מקרא בריש יומא (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך הסומך לסמוך בכל כחו.</b> כבר כתבתי דאיתיה בריש פ\"ג דזבחים. \n",
+                "<b>ומ״ש בשתי ידיו על ראש הבהמה וכו' עד בין ידיו ובין הבהמה.</b> בס״פ שתי מדות (מנחות צ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד סומך וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתודה על חטאת עון חטאת וכו'.</b> שם ובתוספתא דמנחות פ\"י וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הקרבן שלמים וכו' עד סוף הפרק.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל וכו'.</b> בכמה מקומות מהם פרק דם חטאת (זבחים צ\"ח). \n",
+                "<b>ומ״ש וכיון ששקעה החמה נפסל הדם.</b> מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו וכו'.</b> מקרא מלא הוא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו'. בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ו) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים מעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכים כל הלילה ופירש\"י אברי עולה התירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו' ואברים ופדרים מהאי קרא גופיה נפקי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכדי להרחיק את האדם מפשיעה אמרו חכמים וכו' עד אלא עד חצות הלילה.</b> משנה ברפ\"ק דברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שמותר להקטיר וכו' עד למוצאי שבת.</b> במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע״ב) ובתוספתא דערכין ספ״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו' מותר להקריבן עם מבוא השמש וכו'.</b> ברייתא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) וברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שמעלן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן וכו' עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין ת״ל זאת תורת העולה ריבה. ופירש״י אין לי אעל המזבח כל הלילה קאי. מבוא השמש אחר בוא השמש. קומץ ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת״כ ולא יצא מאותו כלל אלא איברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו'. אברים ופדרים שדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בת״כ עם בוא השמש קודם בוא השמש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנסכים הבאים עם הזבח וכו' אבל הנסכים הבאים בפני עצמם וכו' עד כאיברי העולות.</b> בפ\"ב דתמורה שם. ביאור הדברים מקדישן לכתחלה בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה ואם הקדישן בכלי שרת בלילה ולא הקריבן עד שעלה השחר עלות השחר פוסלת בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היום כשר לסמיכה וכו' עד כשר כל הלילה.</b> משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ זריזין מקדימין למצות.</b> בפרק קמא דפסחים (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת.</b> בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) ובס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:) ומייתי לה מדכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוה דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרים.</b> אהא דתנן בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:) שהשחיטה כשירה בטמאים פירש״י בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר והם דברי הגמ' בריש חולין (דף ב':) והקשו התוספות דהא בעינן כלי ותירצו כגון דתיקנה לקרומית ועבדה כעין כלי. ורבינו סובר דלא בעי כלי אלא לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה לא נתקדש הדם.</b> בפ\"ק דמנחות (דף ז':): \n",
+                "<b>וצריך להתכוין לקבל כל הדם.</b> מימרא בפרק שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר רב השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק.</b> שם א\"ר ירמיה בר אבא השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי. \n",
+                "<b>ומ״ש ושוחט שנים או רוב שנים.</b> בריש פ' השוחט (חולין דף כ״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומגביה הסכין למעלה וכו'.</b> פ' שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא דם הפר ודבר אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק.</b> גם זה שם פירוש בשפת המזרק מאחוריו שלא יכנס דם במזרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אויר כלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק וכו'</b> שם בעיי דאיפשיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו'.</b> בריש זבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, ומשמע בגמ' דהאי שלא לשמן היינו בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים ויליף בגמרא דבכל ד' עבודות אלו צריך שלא ישנה בקדש ולא בבעלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל וכו'.</b> שם בגמרא דייק טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי משום דזבחים בסתם לשמן עומדים. ואם כן יש לתמוה על רבינו למה כתב בעולה ובשלמים וכו' דמשמע דדוקא הני עלו לבעלים לשם חובה ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם הזבח ולשם הזובח וכו'.</b> משנה בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח וחטאת ואשם לשם חטא. ופירש\"י לשם זובח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר. לשם זובח לאפוקי לשם שינוי בעלים. ובגמ' לשם אישים לאפוקי כבבא ופירש\"י כבבא על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים. לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן ואח\"כ העלן. לשם ניחוח לשם נחת רוח לפני הקב\"ה שאמר ונעשה רצונו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שחט סתם כשר.</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשוחט חטאת ואשם וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו'.</b> בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת וכו' כיצד קדשי קדשים וכו'.</b> בריש פ' איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחלת ספר זה.</b> בפרק ה' מהלכות בית הבחירה. \n",
+                "<b>ומ״ש וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה.</b> בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון וכו' עד ישחטו את האשם.</b> בר״פ איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז ומ״ח). ויש לשאול למה הוצרך רבינו לכתוב וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה שהרי בלאו הכי יש ראיה שנשחטה בצפון. וי״ל שלא הוצרך לכתוב כן אלא כדי שיצדק השם שכתב לנשחטין בצפון שהם קדשי קדשים: \n",
+                "<b>ומ״ש ושלמי צבור הוקשו לחטאת וכו'.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה) מקשה על ראיה זו וכי חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אלא מדתני רב מרי על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים מה עולה בצפון אף זבחי שלמי ציבור בצפון. ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן ליה בגמרא. ושמא יש לדחוק ולומר דהשתא דאתא קרא דהיקשא דלעולה מהיקשא דחטאת נמי גמרינן וכיון דעיקר שם קדש קדשים בחטאת הוא דכתיב מש״ה נקט היקשא דחטאת. ועי״ל דלפום מאי דאסיק אדעתיה דחטאת למדה מעולה בהקש אתיב ליה אלא כדתני רב מרי אבל לפי האמת לא למדה בהיקש אלא כאילו כתיב בחטאת גופיה בהדיא הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאילו כתוב תשחט החטאת בצפון. \n",
+                "<b>ומה שכתב מקום השחיטה הוא מקום הקבלה.</b> בריש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מ״ט) קבלה בצפון מנא לן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת כלומר וילפינן שאר קדשי הקדשים מחטאות. ופירש״י ולקח הכהן בתר ושחט כתיב ומשמע במקום העולה נמי והך לקיחה קבלה היא דגמר בג״ש בתורת כהנים עכ״ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו ראיה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי' אחורי ההיכל וכו'.</b> שם (דף נ\"ה) ת\"ר ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים ק\"ו לצפון ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ומפרש בגמרא דהני תלתא קראי חד לגופיה דניבעי פתח אהל מועד כדלקמן בסמוך וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין וצפון לא איצטריך קרא. ופירש רש\"י לפני משמע כל שלפני ההיכל. וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי הדר כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד. וחד לפסול צידי צדדין כגון לשכות ואפי' תוכן קדש פסולות לשחיטה דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא. ודברי רבינו שכתב שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות נראה שהוא טעות סופר דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא דניבעי פתח אהל מועד לכך נ\"ל שצריך להגיה ולכתוב ושחט אותו לפני אהל מועד. ומכל מקום מה שכתב רבינו אפילו אחורי ההיכל צריך למוד מנין לו [עיין תוספות יום טוב זבחים פ\"ה מ\"ז דכך נתבאר להדיא בסוגיין דזבחים נ\"ה]. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם שחטן בהיכל כשרים.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג) אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולים שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ואע״ג דמתיב עליה מדתניא שעלית בית קדשי הקדשים מקודשת ושני שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' ועליותיו וגו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא עליות ההיכל נתקדשו ומשמע דה״ה לגגו, י״ל דשאני עליות שנזכרו בכתוב אבל גג שלא הוזכר בכתוב גם הוא בכלל מה שאמר רב גגין לא נתקדשו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא בקרקע העזרה.</b> כתב כן למעט עליות. אחר כך מצאתי בפרק שני דזבחים אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח וזה מבואר מדברי רבינו שאין גגו של היכל כשר לשחיטת שום זבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים וכו'.</b> מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היו דלתותיו מוגפות.</b> שם ופירש\"י מוגפות סגורות ולא נעולות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העולה והאשם והשלמים וכו'.</b> בשלשתן שנינו בפרק איזהו מקומן דמן טעון שתי מתנות שהן ד' ואיפליגו תנאי בפירושה ופסק כת\"ק דאמר (דף נ\"ג:) יכול יזרקנו זריקה אחת ת\"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו בחוט ת\"ל וזרקו הא כיצד כמין ג\"ם ופירש\"י כמין ג\"ם זורק כנגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי היא כמין ג\"ם אות יונית עשויה ככ\"ף פשוטה. ואע\"ג דרב ושמואל פליגי התם ואתי שמואל כת\"ק ומשמע דרב סבר דלית הלכתא כת\"ק וא\"כ לא ה\"ל למיפסק כשמואל לגבי רב באיסורי י\"ל דברייתא לא הוה שמיע לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מחצי המזבח ולמטה.</b> בריש קינים עולת בהמה למטה ואם שינה פסול פירוש למטה מחוט הסיקרא שחוגר באמצע המזבח: \n",
+                "<b>ומ\"ש על קרן מזרחית צפונית וכו'.</b> שם אהא דתנן בעולה דטעונה שתי מתנות שהן ארבע פירש\"י שתי מתנות בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה לאשם.</b> כלומר שגם הוא נאמר בו סביב בפ' צו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושירי הדם נשפכים על גג היסוד הדרומי.</b> שם (דף נ\"ב) אמאי דכתיב בפר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה דריש דה\"ק תן יסוד למזבח של עולה ופירש\"י תן יסוד למזבח של עולה תן תורת שפיכת יסוד שירים להלכות מזבח של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל הדמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיבי שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא. ואמרינן תו התם השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד ופירש\"י השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גגו של יסוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטאות הנאכלות דמן וכו'.</b> משנה בפרק איזהו מקומן. \n",
+                "<b>ומה שכתב מחצי מזבח ולמעלה וכו'.</b> בריש קנים חטאת בהמה נעשית למעלה ואם שינה פסל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכיצד הוא עושה כשלוקח הכהן הדם במזרק וכו'.</b> ברייתא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וסומך באצבעו הגדולה מכאן.</b> שם וחומר בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ורבינו גורס גדולה במקום קטנה. אי נמי קטנה בערך הגודל קאמר. ונראה שמפרש רבינו חומר צובר מלשון חומרים כלומר שמעמיד הדם שיהיה צבור ולא יתפשט באצבע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן וכו'.</b> שם ופירש\"י ומחטא זריקת חטאת קרוי חיטוי כמו הכהן המחטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן כפר.</b> שם אמאי דתנן חטאות הצבור והיחיד דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרינן בגמרא היכי עביד ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נותן אמה אילך ואמה אילך וחד אמר מחטא ויורד כנגד חודו של קרן אליבא דרבי אליעזר ברבי שמעון דאמר היא עצמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי (דאמר דמים העליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה) מר סבר אמה אילך ואמה אילך כנגד קרן הוא ומר סבר כנגד חודה אין טפי לא. ופי' רש\"י היא כלומר כל עצמה ועיקר מצותה אינו אלא שם. דכ\"ע לא פליגי דלא בעינן חודה דקרן כתיב ואמה על אמה ברום אמה הניתן בראש המזבח בכל זוית וזוית בכל מקום שבה קרוי קרן כי פליגי אליבא דרבי דמכשיר לה מחוט הסיקרא ולמעלה ואע\"ג דלאו קרן מר סבר כי היכי דקרן היא אמה על אמה אף כל שתחתיו כנגדו הוי קרן ומר סבר כיון דקרא לאו אקרנות ממש קפיד דשאר המזבח לא שייך לשון קרן אלא בחודה של זוית עכ\"ל. ולפי זה פסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו ועוד דאמוראי פליגי אליביה ובפלוגתא דאמוראי פסק כמאן דאמר אמה אילך ואמה אילך. ונראה לי שהטעם דכיון דלר' אליעזר בר\"ש לא בעינן חודה של קרן עדיף טפי למימר דרבי מכשיר באמה אילך ואמה אילך כדי שלא להגדיל מחלוקתם ביותר. ועוד יש לומר דכיון דאיפליגו אמוראי במילתא אין אנו יכולים לפסול באמה אילך ואמה אילך ומש\"ה פסק דלכתחלה בעינן חודה של קרן ואם נתן אמה אילך ואמה אילך בדיעבד כפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק וכו'.</b> בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג:) תניא וטבל [ולא מספג וכו'] (והזה מן הדם) מן הדם שבענין למעוטי מאי למעוטי שירים שבאצבע. ופירש״י והזה מן הדם שבענין מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנו ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור לטבול בו אצבעו על כל הזיה טבילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מקנח אצבעו בשפת המזרק.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בכל הקרבנות קרבן וכו'.</b> איני יודע מה מלמדנו. \n",
+                "<b>ומ״ש וצריך שיהא שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם.</b> ברייתא בפרק ב״ש (זבחים דף מ':) ובפרק דם חטאת וטבל ולא מספג דם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו ופירש״י מספג מקנח בשולי הכלי או בדפנותיו וכו'. שיעור טבילה מעיקרא וכו' משעת קבלה ראשונה למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן והכי מפרש לה במנחות ובפרק דם חטאת ויליף לה מדקרינן וטבל בדם ולא קרינן בדם משמע בדם שהיה כבר משעה ראשונה עכ״ל. ומפשט דברי רבינו לא משמע הכי אלא כולה חדא מילתא היא וה״ק צריך שיהא שם כדי טבילה כדי שלא יהא מספג שאם לא יהא שם דם כדי טבילה נמצא שהוא מספג ואנן בעינן וטבל. ויש לתמוה דאי חדא מילתא היכי דריש ולא מספג מוטבל ושיהא בדם שיעור טבילה מבדם ועוד דבגמרא מצריך להו דאי כתב רחמנא וטבל ה״א אע״ג דליכא שיעור טבילה מעיקרו ואי כתב רחמנא בדם הו״א אפילו מספג אלמא תרי מילי נינהו לפיכך צריך לפרש דברי רבינו דתיבת וצריך מושך עצמו ואחר עמו וה״ק וצריך שיהא שם דם כדי טבילה וכן צריך עוד שלא יספג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין הוא מתחיל וכו'.</b> משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש זה יסוד דרומי.</b> בגמ' יליף לה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר ואת כל דמה ישפוך אל יסוד מזבח העולה.</b> נראה להגיה ולכתוב במקומו ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח וכן נמצא בספר מוגה דבחטאות פנימיות כתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד והוא מערבי שפוגע בו תחלה בצאתו אבל בחיצוניות כתיב אל יסוד המזבח ולכך פנימיות מפורש וחיצוניות סתום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החטאות הנשרפות וכו' ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ז) שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ובגמרא (דף נ\"ב) מ\"ט א\"ק אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש\"י יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן וכו'.</b> כמו שיתבאר בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות.</b> פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב וכו'. כתוב</b> בתשובת הרשב\"א בסימן ש\"צ שנשאל על מ\"ש רבינו שהיה עומד בין מזבח למנורה והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח ותשובתו כתבתי בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד. והר\"י קורקוס כתב אפשר שרבינו מפרש עד דנפק מכוליה היינו שלא יעמוד בין מזבח לפרוכת אלא יוצא לצד ימינו עד שיצא מכנגד כל המזבח וזהו שכתב בין מזבח למנורה ונמצא עומד מהמזבח ולפנים מכנגד הצד הדרומי כמ\"ש בפ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ כי מצד צפון יוצא. ועדיין קשה שא\"כ למה אינו נותן תחלה בקרן דרומית מערבית שהוא יותר קרוב לו שהרי מנורה בדרום היתה לימין היוצא נמצא שזה מדלג קרן דרומית מערבית ודרומית מזרחית ונותן בשלישי שהוא צפונית ולמה, ואפשר שסובר רבינו שזהו מ\"ש שנותן מבחוץ כלומר לצד האחר וזהו שאמר שיהו הזאות אלו הראשונות מלמטה למעלה כי אולי יתלכלכו בגדיו אבל האחרונה שהיתה לפניו מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו וכמ\"ש שם וכתבו רבינו בעבודת יוה\"כ ומשם כתב רבינו כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שם לפני ה' מזבח לפני ה' ולא כהן היינו שלא יפסיק הכהן בין מזבח לפרוכת אבל עדיין אין מזבח בין כהן לפרוכת כי לצד דרום היה נמשך נמצא מזבח לפני ה' בלא הפסק וכהן אינו לפני ה' רק לצד המנורה או לחוץ יותר ועדיין סוגית הגמרא צריכה יישוב עוד עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'.</b> משנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח): \n",
+                "<b>וכתוב</b> בתשובות הרשב\"א סי' שפ\"ח שנשאל שמשנה זו עכ\"פ שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן. וגמר שאלה זו ותשובתה אכתוב בהלכות עבודת יוה\"כ פרק ד': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר כהן משיח הבא על כל המצות וכו'.</b> מדכתיב בה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר.</b> בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעירי עבודה זרה והם שעירים הנשרפין וכו'.</b> בפרק בית שמאי (זבחים דף מ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכור והמעשר והפסח וכו'.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו.</b> בפ\"ב מהל' בית הבחירה: \n",
+                "<b>ומנין שאינם טעונין אלא מתנה אחת וכו' מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ופסח וכו'.</b> בפ' ב״ש (זבחים דף ל״ז) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) מדכתב ואת דמם תזרוק מלשון רבים לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח כנגד היסוד מנא לן וכו' אתיא זריקה זריקה מעולה. ואיני יודע למה תלה הדבר במפי השמועה דהא מקראי יליף לה מדכתיב דמם לשון רבים. ואפשר שטעמו משום דלא מפרש בהדיא דדמם מרבה מעשר ופסח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים מקטירין וכו'.</b> מפורש בתורה: \n",
+                "<b>וכל הזבחים מפשיטין אותן וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:) נתבאר דכולי עלמא מודו דאין הפשט קודם זריקה וכתב רש״י מפני שאסור לשהות הדם כל כך ובסוף הלכות פסולי המוקדשין כתב רבינו זבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עורות קדשי הקדשים לכהנים וכו' אבל עורות קדשים קלים לבעלים וכו'.</b> משנה בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל [קדשי] הקדשים שאירע בהם פיסול וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>וכל העורות מחלקין אותם כו'.</b> תוספתא בפרק בתרא דמנחות ובגמרא ס״פ מקום שנהגו (פסחים דף נ״ז) ופ' החליל ופ' הגוזל (בבא קמא דף ק״י): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס עולתו לבדק הבית וכו' עד אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n",
+                "<b>אחד עולת איש וכו'.</b> גם זה שם אלא שבגמ' כתוב גר במקום מ\"ש בספרי רבינו עכו\"ם. וגירסת רבינו נראית נכונה דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קא משמע לן דמהיכא תיסק אדעתין לפלוגי בין גר לישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות העולה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> צמר שבראשי כבשים וכו' עד אחר חצות לא יחזיר.</b> משנה וגמרא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) פירש״י אין בהם ממש שנשרפו כולן. ובפרק שני דמעילה (דף ט':) דייק דדוקא פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמנתח איברי העולה וכו'.</b> בפ״ב דיומא (דף כ״ה) תנן הפייס השני מי שוחט וכו' מי מעלה איברים לכבש ובפ״ד דתמיד (דף ל״א:) תנן גבי איברי התמיד הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) תניא שאחד מג' מקומות שהמלח נתון היה על גבי הכבש ששם מולחים האיברים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר כך מעלים כל האיברים לראש המזבח.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) תנן הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ובפ\"ה דתמיד תנן אמר להם בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. \n",
+                "<b>ומ״ש ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע״ג הדשן שבאמצע המזבח.</b> מימרא בר״פ גיד הנשה (חולין דף צ'): \n",
+                "<b>ומ״ש וזורק כל האיברים על האש וכו'.</b> כן משמע בסוף מסכת תמיד ובפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) אמרו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שזרקן חוזר ועורך אותם על האש וכו'.</b> בסיפרא פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ״ש ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח.</b> מימרא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל וכו'.</b> במסכת תמיד פ' ד'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה שור מפשיטו בלי תליה. ומ\"ש ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' עד הולך ומדיחן.</b> שם. ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מה שכתב וחותך את הידים ונותנן לאחר צריך לכתוב וחותך רגל הימנית ונותנה למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) במים ולא ביין במים ולא במזוג. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המימות כשרים.</b> שם במים לרבות שאר מים ופירש\"י שאר מים ואפילו מכונסים: \n",
+                "<b>כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה וכו' עד ונותנו ביד אחר.</b> בפ\"ד דתמיד (דף ל\"א) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מייתי לה מקרא ואע\"פ ששנו שם שאדם אחר היה נוטל החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כ\"ג הן ואינם תלויים בקרבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נוקב את החזה.</b> הטעם ששנינו נוקב מפני שהחזה כאהל על הדפנות וכשנוטלו משם נשאר המקום כחלון כי הוא קצר ונשאר מקומו כנקב. ויש בספרי רבינו ט\"ס שכתב ונוקב את הריאה וצריך למחוק תיבת הריאה ולכתוב במקומה החזה גם בג' מקומות כתוב שזרה במקום שדרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עד השדרה.</b> פירוש אצל השדרה כי השדרה היה מניח עד דופן השמאלי. פירוש גרה הוא הצואר על שם כי שם הוא מעלה גרה. ופירוש עוקץ הוא זנב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שמוליך הרגל עם הראש.</b> נתבאר טעמו בפ' שני דיומא (דף כ\"ה כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה איל מוליכים הקרבים שנים והסלת בשנים.</b> משנה בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השור מוליכים אותו כ\"ד הראשון מוליך את הראש וכו' עד הרי כ\"ד.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים וכו'.</b> סיפרא פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בעולות וכו'.</b> במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו' עד כל ששינה בה מאחר תמצית הדם כשירה.</b> משנה בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב למעלה מן החוט שבאמצע המזבח.</b> בפרק קמא דקינים עולת העוף נעשית למעלה וכו' ואם שינה וכו' פסל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) ת\"ר ושסע אין ושסע אלא בידו וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן.</b> פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ה) ובתוספתא דזבחים פ״ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא.</b> בפרק קמא דחולין (דף כ') פלוגתא דרב הונא ורבה ופסק כרב הונא דרבי אבין ורבי ירמיה סברי הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס.</b> שם אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה וכו' אמר רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעקרו הסימנין אינו חושש.</b> שם תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ופירש רבא בר קיסי דהיינו במליקה ופירש\"י דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זה כמתה קודם שיגיע לסימנים.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד.</b> שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמולק בסכין אינה מליקה.</b> משנה בפרק דם חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מן הצדדין.</b> משנה פרק קמא דחולין (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העורף כשר למליקה.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות החטאות כמצותן וכו' כמו שבארנו.</b> בפ\"ה: \n",
+                "<b>ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים ואם רצה ליתן את האימורים בכלי כשמוליכן למזבח נותן.</b> בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ז:) אהא דתנן הוציא את אימוריהן ונתנם במגס והקטירם ע״ג המזבח גרסינן בגמ' אטו במגס מקטר ליה אימא להקטירם והכי איתא נמי בפרק שני דסוטה (דף ט״ו) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:) ואע״פ שרש״י מחק גירסא זו התוספות קיימוה ופירשו דהכי פריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי דכשקרען והוציא אימורין נותנן במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ״מ כשמעלן למזבח יכול להעלותם בידו ומדקתני ליה גבי סדר יוה״כ משמע דכך הוא ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס עכ״ל. ונתבארו דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה וכו' כמו שבארנו.</b> בפ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנתחין אותם שם כנתחי העולה בעורן.</b> בפ' איזהו מקומן (זבחים נ״א.) ובפ' שני שעירי (יומא ס״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה וכו' עד כמצותן.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד:) וכדתני לוי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה: וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת ויקרא ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת העוף כיצד היתה נעשית וכו'.</b> בפ' קדשי קדשים במשנה (דף ס\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> בפ' [חמישי]. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהם.</b> בפ\"ק דחולין (דף כ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל.</b> משנה בפרק קדשי קדשים והוא מבואר בכתוב ולא יבדיל. כתב ספר מצות גדול פי' רש\"י ולא יבדיל שאין מולק אלא בסימן אחד. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ורבינו משה פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מהגוף ואני מביא ראיה לדבריו שלמד שם סתם מליקה האמורה בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול עורף וכו' אי מה להלן (בחטאת העוף) מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת\"ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ומנין שהקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו שהרי שתי פעמים כתיב והקטיר בפרשה אחד לראש ואחד לגוף וכתב ושסע בינתים עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו וכו' עד וזהו קיר התחתון.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:) וכתב רש\"י בריש מנחות (דף ג') הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומיצוי חטאת העוף מעכב.</b> משנה שם [בזבחים] מיצה דם הגוף פסולה ובפרק ב' דמעילה (דף ח' ט') איפליגו אמוראי במילתא ולמ\"ד אינו מעכב אותבוהו כמה אמוראי ושנינהו שנויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין למזבח בה אלא דמה וכו'.</b> משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה וכו'.</b> שם וכדתנא במתניתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שינה ואחז בכ\"מ כשירה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה וכו' עד מדם הנפש.</b> משנה וגמ' (דף ס\"ג:) בפרק קדשי הקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה וכו' עד סוף הפרק.</b> שם. \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית וכו' נותנים המים או היין בידו ומנסך.</b> הוא מדתנן בפרק בתרא דתמיד (דף ל\"ג:) בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית וכו' נתנו לו יין לנסך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים וכו' עד טעונים כיבוס.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו.</b> שם (דף צ\"ד) אוקימתא דרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד דם חטאת הנאכלת.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא חטאת העוף וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' עד וראוי לכיבוס.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל אם ניתז על כלי עץ וכו' אלא גורדן בלבד.</b> שם (דף צ\"ד) בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו שם (דף צ\"ג:) אין טעון כיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם ניתז על עור בהמה.</b> שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהודה דסתם לן תנא x כוותיה (דף צ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז מן הצואר על הבגד וכו'.</b> משנה שם ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כיבוס אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ובגמרא ת\"ר יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס ת\"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה ואמרינן תו בגמרא הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ופירש\"י מן הקרן של מזבח ומן היסוד של שירים ובפ' ב\"ש תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן דמה אין שירים טעונים כיבוס וטעמא מפרש בגמרא עכ\"ל. ומפני כך כתב רבינו ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח והשמיט מן היסוד וכ\"כ בפירוש לקמן בסמוך ופירש\"י עוד הא תו למה לי למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה קיבל פחות מכדי הזיה בכלי זה וחזר ועירבו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן ארבע המתנות וכו'.</b> בר\"פ ב\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בחטאות הנשרפות.</b> משנה בפ' דם חטאת אע\"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שנאמר תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז מאצבעו וכו'.</b> בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ג:). ויש בקצת ספרי רבינו שכתוב שבאמצע במקום שבאצבע וט״ס הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניתז מן הבגד וכו'.</b> שם (דף צ\"ב:) בעא מיניה לוי ניתז מבגד לבגד מהו מבגד קמא אידחי ליה בכיבוס או דילמא לא א\"ל זו שאלה טעון כיבוס ממה נפשך אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול כר\"ע דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. ופירש\"י אידחי ליה לכיבוס וכו' (דכיון) דאיזקיק לכיבוס אידחי ליה [מתורת הזאה] ולא קרינן בה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. זו שאלה בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה. אי אוספו וכשר אע\"ג דאיזקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם וכו'. הא כשר וטעון האחרון כיבוס. ואת\"ל שאם אוספו מהראשון פסול וכו' אנא כר\"ע ס\"ל דאמר היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי בתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח\"כ נפסל בנפילתו על בגד הראשון עכ\"ל. והשתא כיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע לא חיישינן למאן דאמר דס\"ל כוותיה ועוד דבבעיא דאיתא התם בגמ' בסמוך משמע בהדיא דאמוראי בתראי לא סבירא להו כר\"ע כיון דמספקא לן אי אוספו ופסיל בעיין לא איפשיטא ומיהו ק\"ל נהי דלא איפשיטא בעיין מ\"מ מספיקא ה\"ל להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא יש לומר דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלינן ביה. ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע ואמוראי בתראי נמי לא ס\"ל כר\"ע הא איפשיטא בעיין איפכא מלוי: \n",
+                "<b>ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס.</b> שם בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ניתז על בגד טמא מהו אמר רב הונא בריה דרב יהושע מדקא מיבעיא ליה הכי ש\"מ היתה לו שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ה\"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא או דילמא לא שנא א\"ל פלוגתא דר' אליעזר ורבנן וכדמתרץ אביי דתניא ר\"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה וכו'. במאי קא מיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קא מיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין. ופירש\"י ניתז על בגד טמא ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דילמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוי והרי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באים כאחד כדמפרש ואזיל רב הונא בריה דרב יהושע. מדקא מיבעיא ליה הכי מכלל דפשיטא ליה בטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע\"ג דהיתה לו שעת הכושר ש\"מ סבר וכו' ומיהו היכא דפיסול דם ונפילת בגד באים כאחד מבעיא ליה הכי מי אמרינן ה\"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס בזה אחר זה שנפסל ואח\"כ ניתז וכו'. מטהרים את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא שהרי נדה שנטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נידתה וטובלת אחת בשביל שתי הטומאות וכו'. בדנין טומאה קדומה כגון מי חטאת לפני הזאתו מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באים כאחד קא מיפלגי ר\"א סבר דנין ורבנן סברי אין דנין ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן נמי פלוגתא דר\"א ורבנן היא דלר\"א אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי עכ\"ל. וקשה דלפי זה ה\"ל לרבינו לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וצ\"ע. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו שאין הדבר מוכרח דרבנן שאין דנין שם טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כבוס שאפשר דלאו הא בהא תליא ומ\"מ ודאי שר' אליעזר שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה ע\"כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הילכך הכי נקטינן. או אפשר שגירסא אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוגיא. או אולי לשון רבינו בספרים מוטעה והוא צריך להיות טעון כיבוס והוא היותר קרוב אצלי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ניתז דם חטאת על הבגד וכו'.</b> בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם ניתז דם החולין תחלה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמכבסין את מקום הדם וכו' וכל שבעת הסממנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת וכו'.</b> בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת וכו'.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש וכו'.</b> שם (דף צ\"ד:) מנא ה\"מ דת\"ר תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרס מנין ת\"ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת\"ל ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים פירוש דכיון דכתיב וי\"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירא: \n",
+                "<b>ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח.</b> משנה שם (דף צ\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מריקה בחמין ושטיפה בצונן.</b> שם (דף צ\"ו:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכסתם מתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש במים לא ביין וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו.</b> משנה שם. ופירש\"י מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ ככוס של ברכה כדאמרינן בברכות שטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ: \n",
+                "<b>והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין על גבי האש.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז) השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מדיחן:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד״א שבישל בהן וכו'.</b> ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ו:) חומר בהזאה שהזאה ישנה בחטאות החיצונות ובחטאות הפנימיות וישנה לפני זריקה משא״כ במריקה ושטיפה: \n",
+                "<b>בישל במקצת הכלי כולו טעון מריקה ושטיפה.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צלה הבשר באויר תנור של חרס וכו'.</b> שם (דף צ\"ה:) בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בלוע ופירש\"י תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום מהו מי הוי תנור טעון שבירה או לא ולא איפשיטא בעיין וזהו שכתב רבינו יש בדבר ספק. ויש לתמוה למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספקי דאורייתא וצריך עיון: \n",
+                "<b>ולא בחטאת בלבד וכו'.</b> משנה שם ובגמרא יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש עקב אכילה</b> פירוש תיכף לאכילה והוא משנה שם (דף צ\"ו:) ר' טרפון אומר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ\"א עד זמן אכילה. ופירש\"י יבשל בו כל הרגל בלא מריקה ושטיפה ולסוף הרגל ימרוק וישטוף ובגמ' (דף צ\"ו) וחכמים אומרים עד זמן אכילה מאי קאמר אמר רב נחמן וכו' ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה עכ\"ל. ונוסחתו בגמרא נכונה דגריס כל זמן אכילה לאפוקי מספרים דידן בגמרא דגרסי עד זמן אכילה וגם רש\"י שם אהא דתניא הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה כתב ממתין זמן אכילה והשמיט תיבת עד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה וכו'.</b> הכי משמע לדברי חכמים שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וימרוק וישטוף בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס</b> השיגו הראב\"ד וכתב טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה עכ\"ל. ורבינו מפרש דלא קיימא תוספתא אלא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה שהרי לא מצינו שהצריכה תורה שבירה לכלי חרס אלא בחטאת בלבד. והילך לשון התוספתא בפרק י' דזבחים ר\"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם כבשים פסולים אין טעונין מריקה ושטיפה וכו' כלי חרס אין טעונין אלא שבירה היכן שוברו בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברו בפנים. הראב\"ד מפרש דאקדשים קלים דקתני לעיל קאי ורבינו סבר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ויש סעד לדבריו מדמסיים בה ששוברו בפנים שהוא הדין השנוי במשנה גבי חטאת. ועוד דקתני תו בתוספתא שם חומר במריקה ושטיפה שהמריקה ושטיפה נוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים ומדשבקה לשבירה משמע שאינה נוהגת אלא בחטאת בלבד. x \n",
+                "<b>ומה שכתב ומבשל ושונה ומשלש מיד וכו'.</b> הכי משמע לרבינו מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך אפילו כמה פעמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב עד סוף אכילה.</b> הכי משמע לרבינו לישנא דזמן אכילה דהיינו עד סוף אכילה וכן בדין דהא אין דרך למרוק ולשטוף עד אחר אכילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים וכלי אבנים וכו'.</b> נראה שטעמו משום דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף משמע דוקא הני ולא שאר מינים וכלי אדמה שלא נתבשלו אינן בכלל כלי חרס, ואין לומר דלפי זה הוה ליה לרבינו למעט גם כן כלי עץ דלא איצטריך למעט אלא הני דדמו לכלי חרס הכתוב בתורה: \n",
+                "<b>נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה וכו'.</b> ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) כל אשר יגע בבשרה וכו' יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל כשרה היא תאכל כחמור שבה, ויש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשנבלע וכו'.</b> שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו וכו'.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שבישל בו קדשים וחולין וכו'.</b> משנה וגמרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתן טעם זה בזה וכו' אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה.</b> שם אהא דקאמר אם אין בהם בנ\"ט אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה פריך נהי דקדשי קדשים לא ניבעי קדשים קלים ניבעי. ופירש\"י נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורים דהא מועטים ובטלי נבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן אמר אביי מאי אין טעונים דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונים. ומדברי הראב\"ד נראה שהיה גורס בלשון רבינו אבל [הכל] במקום הכלי שכתב אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים עכ\"ל. וגירסת הכלי עיקר וכמו שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה וכו'.</b> משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ וכו'.</b> מימרא שם (דף צ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שבישל בו חטאת ויצא וכו'.</b> משנה שם (דף צ\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב בכדי שורש קטן ואם ניקב נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים וכו'.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחוזר ומרדדו וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות כל האשמות וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק ה' מהלכות אלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להוליכם בכלי מוליך.</b> נתבאר ברפ\"ז. \n",
+                "<b>ומ״ש ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת.</b> משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה.</b> בפרק ד': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה שלמי צבור שוחט וזורק הדם כמו שביארנו.</b> בפרק חמישי. \n",
+                "<b>ומה שכתב והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו.</b> הוא בפרק א': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה שלשתן וכו' ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורים עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א ס״ב:) יליף לה מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו.</b> משנה שם (דף ס\"א) תנופה היתה במזרח ופירש רש\"י תנופה במזרח כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו שקרוב יותר להיכל עכ\"ל. ואין כן דעת רבינו. ובגמרא והניף לפני ה' במזרח והא אמרת לפני ה' יכול במערב אמרי ה\"מ מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד אבל הכא לפני ה' קרינן ביה ופירש רש\"י לפי דרכו ולישנא דלפני ה' קרינן ביה כוותיה משמע אבל רבינו מפרש דלא אמרי במערב אלא במנחה אבל בתנופה מזרח בעינן. ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ה' טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ואם היה הקרבן תודה וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש נותן את החלבים על ידי הבעלים וכו'.</b> ברייתא בפ' כל המנחות באות (ס\"ב) מניח אימורים על פיסת היד וחזה ושוק עליהם וכ\"מ שיש לחם הלחם מלמעלה. ומשמע לרבינו דאימורים דקתני לא כל האימורים אלא החלבים בלבד דהא מקרא דעל אשי החלבים יליף לה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הקרבן איל נזיר וכו'.</b> בפרק שני דמדות שנינו שבעזרת הנשים היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים שלמיהם. \n",
+                "<b>ומ״ש ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל.</b> מדסתם רבינו דבריו משמע ששאר האיל היה מבשל כשהזרוע מחובר בו ופלוגתא היא בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח) ופסק רבינו כלישנא קמא משום דאתי כפשטיה דקרא. ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו דלת״ק מבשלו כשהזרוע מחובר בו ופסק כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו.</b> בפ' התודה (מנחות דף ע״ח) שנינו נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה ובכל מין במצה שבתודה היו עשר חלות כמו ששנינו שם נמצא שהיה בנזיר י' חלות וי' רקיקין וכתיב ולקח הכהן את הזרוע וכו' וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. \n",
+                "<b>ומה שכתב עם החזה והשוק</b> דכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והאימורים ומניח הכל על ידי הנזיר וכו'.</b> נלמד ממה שנאמר בפירוש זבח שלמים בפרשת צו ונתבאר לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר וכו'.</b> ברייתא בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ״ש ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה וכו'.</b> משנה ס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש והזרוע האמורה היא הזרוע של ימין.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושכנגדה ברגל הוא שוק האמור בכל מקום.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר אימורים.</b> ברייתא בר\"פ תמיד נשחט (פסחים נ\"ט:) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים תלמוד לומר והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר וכו'.</b> משנה פרק התודה (דף ע\"ד:): \n",
+                "<b>והלחם שמניף עם החזה ושוק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלחם המורם מן התודה וכו'.</b> בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:) בעיא דלא איפשיטא ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש. ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הבעיא. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש ואינו מדמע כתרומה</b> יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה\"ל למיפסק לחומרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שבתערובת המותר מן התודה קאמר כי שיעורה מדרבנן הוא לדעת הרב כמו שנתבאר במקומו הילכך אזלינן לקולא אבל בספק תודה ודאי דלחומרא וזהו כוונת רבינו במ\"ש אינו מדמע כתרומה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בעל התודה כהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהביאו שלמים בשותפות וכו'.</b> משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה וכו' והאשה כהן מניף על ידה.</b> בפרק כל המנחות (דף ס\"ח:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד.</b> משנה בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב ותנופה קודמת להגשה וכו'.</b> משנה פרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה וכו'.</b> משנה בר״פ התודה (מנחות דף ע״ו ע״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכיצד מחמצן מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וכו'.</b> בר״פ כל המנחות (מנחות דף נ״ב) במשנה פלוגתא דר״מ ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ״ש והרי הוא מודד עשרון עשרון שלימים.</b> משנה ר״פ שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש. בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n",
+                "<b>ומ״ש והעשרה עשרונים של מצה עושה מהם שלשים חלות שוות עשר חלות מכל מין עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת.</b> משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> וכיצד היא המורבכת וכו'.</b> בת\"כ מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן.</b> יתבאר בפרק י\"ג גבי חביתי כ\"ג: \n",
+                "<b>וכמה שמן הוא עושה וכו' עד לרקיקין.</b> משנה וברייתא בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש החלות לותת הסלת שלהן בשמינית של שמן וכו'.</b> משנה פ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) החלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n",
+                "<b>והכהן נוטל מן הכל ארבע חלות וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולחמי תודה שאפה אותן ד' חלות יצא.</b> מימרא דשמואל בסוף אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) ואע״ג דאמרי' התם דרב הונא פליג פסק רבינו כשמואל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהם בצק.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש שאין מפרישין פרוסה וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר וכו'.</b> משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש רקיקין משוחין בשמן ועשר חלות לותת הסלת שלהן בשמן.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל מאפה תנור.</b> מפורש בפ' ויקרא שהחלות והרקיקין הם מאפה תנור. \n",
+                "<b>ומ״ש ושמן שלהן רביעית.</b> משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח). \n",
+                "<b>ומ״ש ושיעור זה הלמ״מ.</b> פרק ג' מינים (נזיר דף ל״ח) ופ' שתי מדות (פ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש והכהן לוקח שתי חלות אחת מכל מין.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מיני לחם שבנזיר וכו'.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.</b> בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אכילת שירי מנחות מ\"ע וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה.</b> משנה פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n",
+                "<b>ומ״ש ואם נאכלו בהיכל נאכלו וכו'.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n",
+                "<b>ומ״ש וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם.</b> משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזה ושוק של שלמים וכו' עד שהרי הם קדשים קלים כשלמים.</b> (בפ' איזהו מקומן) [בפ' קרח]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והחלונות ועובי החומה כלפנים.</b> משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלמים נאכלים ביום הזביחה וכו' עד ובכור ומעשר הדומים להם.</b> בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל אלו הנאכלים ליום ולילה דין תורה שנאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכו'.</b> שם (דף נ\"ז:) ובפ\"ק דברכות (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות בין x קדשי קדשים וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע'). \n",
+                "<b>ומ״ש אפי' העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים.</b> בפרק בתרא דנגעים ובפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח צ״ט) ובפסחים פ' האשה (דף צ':). \n",
+                "<b>ומה שכתב והטומטום אסור לאכול בקדשים וכו'.</b> ברייתא בפרק הערל (יבמות דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים.</b> כלומר והוא שמל ובר\"פ הערל תניא אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים. ופי' רש\"י פירוש בקדשי קדשים מיירי שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לאכול הקדשים בכל מאכל.</b> משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה). \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם וכו' ולשנות באכילתן ולאכלם צלויים וכו'.</b> משנה בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ'.). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו הכהנים.</b> נראה דכתב כן משום דסד\"א שהכהנים צריכים שלא יאכלו אלא לש\"ש ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ\"ל משום דכתב בהו רחמנא למשחה ומתרגמינן לשון גדולה כמו שהמלכים אוכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא תבלין של תרומה וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"ש ור\"מ ופסק כר\"מ: \n",
+                "<b>והעצמות הנשארות מותרות וכו'.</b> בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) ובפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ח) אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין ופירש״י מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. אף כל ואפילו עולה ומיבעיא לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן לו יהיה עכ״ל. כתב הר״י קורקוס ז״ל כתב רבינו הנשארות כלומר שאין בהם שום דבר ראוי לאכילה דתנן בתרומות פרק י״א עצמות קדשים בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ומיירי ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות ואין מותר אלא נשארות שאינו מחשיבן ולא מצניען כ״כ תוספות שם עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה להם אכילה מועטת וכו' עד שלא תהא נאכלת אכילה גסה.</b> בפרק רביעי דתמורה (דף כ\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בשירי המנחות.</b> בתורת כהנים והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכו' יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבשלים חטאת או אשם וכו' עד ובזמן אכילתן.</b> בתוספתא דזבחים פרק עשירי: \n",
+                "<b>חתיכה של קדשי קדשים וכו' עד ומותר לטהורים.</b> בפרק ב' דערלה (משנה ט\"ז): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומותרות לכהנים א\"א והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם אבל קשה שלא הוה ליה ליכתוב או או וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכו' ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן וכו'.</b> בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולמה חלק הכתוב במנחות כו'. ומ״ש אין חולקין מנחה כנגד מנחה וכו'.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ג) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג) ובתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אין חולקין עוף כנגד עוף וכו'.</b> בתוספתא פ' י\"א דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים וכו'.</b> בפרק האיש מקדש ובריש פרק אלו מנחות לכל בני אהרן תהיה וכו' איש כאחיו וגו' איש חולק ואפי' בעל מום ואין קטן חולק אפי' תם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אשה ואנדרוגינוס וכו'.</b> אפשר דיליף לה מדכתיב לכל בני אהרן תהיה בני אהרן ולא בנות אהרן ואנדרוגינוס דספק אשה הוא אינו חולק מן הספק: \n",
+                "<b>אבל בעל מום בין קבוע בין עובר חולק ואוכל.</b> בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שנולד במומו וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב.</b> בר\"פ טבול יום שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה וכו'.</b> משנה בריש יומא (דף י\"ד) שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי לאכילת הקדשים וכו'.</b> ריש פרק [טבול יום] (דף צ\"ח:) טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב בעלי מומין בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועים חולקין ואוכלים אבל לא מקריבים כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכהן גדול האונן מקריב ואינו אוכל.</b> משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שאינו ראוי לעבוד אינו [ראוי] לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה.</b> משנה וגמרא שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול א\"א ויש וכו'. וחמשה דברים הללו שנויים במשנה פרק כיצד צולין. ומתוך דברי הראב\"ד נתיישב למה לא כתב רבינו פה חמשה דברים אלו דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבין אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בצבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות.</b> משנה ר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ח:): \n",
+                "<b>אפילו טמא בשעת זריקת דמים וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים וכו'.</b> שם (דף ק\"ב:) בעיא דלא איפשיטאx: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרבן צבור הבא בטומאה וכו'.</b> שם (דף צ\"ט) בעי רב אושעיא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבינא ת\"ש כ\"ג מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש\"מ ראוי לאכילה בעינן ש\"מ. ופירש\"י מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא ליה אי פלגינן מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דקרבן צבור דוחה טומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל בהקריבוהו טמאים לא מבעיא לן שהרי אינו נאכל כדאיתא בפרק כיצד צולין ורבינו בפ\"ד מהלכות ביאת המקדש פסקה לההיא דפ' כיצד צולין וא\"כ יש לתמוה היאך כתב כאן קרבן צבור הבא בטומאה וכו' אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב דמשמע שהטהורים אוכלים אותו. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצריך לפרש דברי רבינו כך קרבן צבור שיכולים להביאו בטומאה כשהיה צורך לכך וז\"ש הבא בטומאה ולא אמר שבא בטומאה אע\"פ שהטמאין מקריבין אותו כלומר שיכולים להקריבו בשהשעה צריכה לכך ולכך לא כתב שהטמאים הקריבוהו אלא מקריבין דהיינו שיכולים להקריב ואעפ\"כ אינם חולקים עם טהורים שהקריבוהו דסד\"א שקרבן כזה טמאים וטהורים שוים כיון שהיה אפשר שיקריבוהו טמאים וראוי לחיטוי קרינן ביה קמ\"ל דלא שהרי אינם ראויין לאכילה ולעולם בהקריבוהו טהורים מיירי. ובהא ניחא נמי מה שלא הוציא זה מהכלל דכ\"ג מקריב ואינו אוכל [דכ\"ג] מהקרבן שהקריב קאמר אבל טמא בקרבנות צבור לאו בהקריב הוא מיירי ולא שייך למימר שאינו אוכל ומקריב עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכך בפירוש דברי רבינו אלא דברים כפשוטן שהקריבוהו טמאים שיש קרבן צבור שהוא בא בטומאה והוא קרבן פסח כדתנן בפרק כיצד צולין וכתבו רבינו בהל' קרבן פסח פ\"י וכגון שהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים שכולם עושים בראשון והטהורים עושים לעצמם בטהרה והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה והשתא קאמר שאע\"פ שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם אינם יכולים להמנות עם הטהורים אע\"פ שלערב יהיו טהורים ויהיו ראויים לאכילה עם הטהורים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וחלבה ובשרה וסלתה וכו' חמשתן מצטרפין לכזית.</b> משנה בפ\"ד דמעילה (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האוכל כזית מכל האימורין וכו' כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה.</b> פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:) ר' אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו: \n",
+                "<b>מצאתי</b> כתוב דע כי אין מעילה באימורים עד אחר זריקת דמים ואע\"ג דאוכל מבשר קדשים לוקה אינו לוקה משום לאו דמעילה דהא אם אכל בשוגג מאימורי קדשים קלים קודם זריקה אינו מביא אשם מעילות. וקשה דנראה לאו דלא לאכול מבשר עולה היינו לאו דמעילה וראיה לזה שלא מנה הרמב\"ם לאו דמעילה בהלכות מעילה שסמך על מה שכתב כאן וא\"א לומר דלענין קרבן בשוגג אין מעילה באימורים עד לאחר זריקת דם ולמלקות יש בהם לאו דמעילה אפי' קודם זריקת דמים דהא מתניתין סתמא תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלים לא באימורים ולא בבשר פ\"ק דמעילה (דף ז'). ונראה דיש כאן שני לאוין האחד הוא לאו וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומשם למדנו לכל הראוי לאשים שאם אכלו הוא בל\"ת ואם אכל בשר אימורים קדשים קלים לוקה משום לאו זה. ויש עוד לאו אחר הנהנה מן ההקדש במזיד ואם אכל מבשר עולה או מאימורי חטאת ואשם עובר על שנים לאו דמעילה ולאו דכל מנחת כהן וכן מנה הרמב\"ם שני לאוין פרק י\"ט מהלכות סנהדרין ולא ירדתי לסוף דעתו למה לא כתב בהלכות מעילה לאו דנהנה מן ההקדש במזיד עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה וכו'.</b> זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו ואיתיה בתורת כהנים פרשת צו בהדיא לגבי פרים ושעירים הנשרפים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה וכו'.</b> בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז י״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לחומת העזרה וכו'.</b> בריש פרק בהמה המקשה (חולין דף ס\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר.</b> בסוף פרק התערובת (זבחים דף פ״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה וכו'.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ח:) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ\"ט [דאמר קרא] ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ לא משום זר שאכל קדש וכו' וכן אם אכלן בעזרה וכו'.</b> כל זה בכלל מימרא דרב גידל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים וכו'.</b> בסוף פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל\"ג) ופירש רש\"י כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זה הוא איסור זרות [האמור] בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המנחות הם מן הקרבנות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המנחות סולת חטים וכו'.</b> משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש מנחות לצבור עומר התנופה וכו' כמו שיתבאר.</b> בפ\"ז מה' תמידין: \n",
+                "<b>והמנחה השלישית היא לחם הפנים וכו' כמו שיתבאר.</b> בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותשע מנחות היחיד וכו'.</b> במשנה בפרק כל המנחות באות (מנחות דף ס'). ויש בנוסחאות שלנו בדברי רבינו חסרון וצריך לכתוב מנחת מאפה תנור והיא באה בנדר ונדבה מנחת רקיקין והיא באה בנדר ונדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח וכו'.</b> בהקומץ רבה (דף כ\"ה) תנן העשרון מיעוטו מעכב את רובו ופירש\"י שאם חסר כל שהוא פסול. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהם כל מה שירצה וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מנחת העומר ומנחת חוטא וכו' לא פחות ולא יתר.</b> בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:) ת\"ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות, וע\"כ לומר דכל המנחות הבאות שלא בנדר ונדבה קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה.</b> משנה בפרק כל המנחות באות (דף ס'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהגשה במערב.</b> שם במשנה (דף ס\"א). \n",
+                "<b>ומ״ש שהוא כנגד חודה של קרן דרומית מערבית.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ט:) ויליף לה מקראי. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינן טעונות תנופה חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט). \n",
+                "<b>ומ״ש לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שהיתה עשרון אחד בין שהיתה ששים עשרונים.</b> פלוגתא דתנאי במשנה פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק ולא כראב״י משום דקראי מסייעי לת״ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאין מביאין בכלי אחד יתר על ששים עשרון</b> כמו שיתבאר בפרק י\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט) גבי מנחת חוטא ומנחת קנאות. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתן (ב) כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה אינו עובר ולא פסל.</b> גם זה שם במשנה: \n",
+                "<b>מנחת החינוך והחביתין וכו' כמו שיתבאר.</b> בפרק שלשה עשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח נקמצות וכו'.</b> ר\"פ (דף ע\"ב) אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ ממנחת זכרי כהונה וכו'.</b> שם ומקרא מלא הוא. ודקדק רבינו לכתוב זכרי כהונה משום דמנחת כהנת נאכלת כמו ששנינו בפרק היה נוטל סוטה (דף כ\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הא למדת וכו'.</b> לאפוקי מרבי שמעון דאמר בפרק אלו מנחות מנחת חוטא של כהנים נקמצת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הכהנת מנחתה נקמצת וכו'.</b> כבר נתבאר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הכהנת מנחתה נקמצת. א\"א כהנת זו לא ידעתי מה היא וכו'. כלומר שנשואה לכהן אפי' ישראלית כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שירי מנחתה נאכלין וכו'. ואני אומר שאיני יודע ממה תמה הראב\"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמועינן שאע\"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושיריה נאכלים כדין מנחת ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולדות שנתערבו והרי כל אחד מהם ספק מנחתם נקמצת וכו'.</b> בפרק נושאין (דף ק'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשואות לכהנים וכו' עד מתפזרים על בית הדשן.</b> בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) משנה וברייתא: \n",
+                "<b>הקמיצה בכל מקום בעזרה.</b> משנה בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם קמץ בהיכל כשירה.</b> מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ח') ובפרק קדשי קדשים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקדשין מנחה וכו'.</b> מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>ומאימתי יותרו השירים באכילה וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן משום דמשמע התם דאמוראי סברי כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה.</b> ר\"פ (דף נ\"ב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שירי המנחות וכו' עד ואם החמיצו שיריה לוקה.</b> משנה שם (דף נ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש שמותר לאכלן בדבש.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש והמחמץ אחר המחמץ חייב.</b> מימרא דרבי יוחנן שם (דף נ״ו:) ופרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה וכו'.</b> משנה שם וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. ודע דאיתא בגמרא (דף נ\"ו) אמר רב פפא אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה והא אמרת מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה ל\"ק הא דעריך הוא ואפה הוא הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה. ופירש\"י לוקה שתים דאפיה גמר עריכה היא. ערך הוא ואפה הוא לאחיובי תרתי אתרוייהו. ערך חבריה ואפה הוא מחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה עכ\"ל. והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיט רבינו מימרא זו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו וכו'.</b> מימרא שם (ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבל השירים בקצח או בשומשמין וכו'.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג:) תבלה בקצח או בשומשמין וכו' ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בשירים אבל בקומץ פסול מפני שהוא יתר דהא תנן בפ״ק דמנחות (דף ו') קמץ ועלה בידו גרגיר של מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד תבל השירים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין ושמנים כשירה א\"א נ\"ל במצה האפויה נשנית וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח שהרי אע\"פ שגבלה בתבלין אפשר לשמרה שלא תחמץ כדרך שאמרו בנילושות בפושרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחמץ מנחה פסולה פטור וכו'.</b> ברייתא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ז): \n",
+                "<b>חמצה כשהיא כשירה ויצאת לחוץ וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא. \n",
+                "<b>ומ\"ש חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה וכו'.</b> ג\"ז שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחמץ לחם הפנים אינו לוקה וכו' אבל מנחת נסכים אין בה מלקות וכו'.</b> שם תניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אינם מחמיצין אמר ר\"ל אומר היה ר\"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה משמע דר\"ע לא סבר הכי. ומ\"מ קשה דרבינו יליף לחם הפנים מכל המנחה וברייתא יליף לה מאשר תקריבו. וי\"ל דבגמרא הכי איתא תנו רבנן אילו נאמר אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת\"ל וכו' כל המנחה אשר תקריבו לה' וכו' למה לי מיבעי ליה לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דר\"י הגלילי וכו' ואיכא למידק מאי קשיא ליה אשר תקריבו לה' למה לי הא דרשינן ליה למעוטי פסולה. וי\"ל דמשמע ליה דהוה מצי למעוטי פסולה מדהוה ליה למיכתב כל מנחה וכתב כל המנחה משמע המנחה הידוע הכשירה ולא הפסולה וא\"כ אשר תקריבו לה' למה לי וקאמר לרבות מנחת נסכים לר\"י הגלילי ולחם הפנים לר\"ע. ומשמע לרבינו דאשר תקריבו לאו באנפי נפשיה מידריש אלא היינו לומר דאתא לגלויי על כל המנחה דאף לחם הפנים בכלל ומפני כך תפס כל המנחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו'.</b> בס״פ כל שעה (פסחים דף מ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מנחת העומר הואיל והיא של צבור וכו'.</b> שם ומאי שנא ממנחת העומר ותניא מנחת העומר לותתין אותה צבור שאני ופירש רש\"י שהיא קרבן צבור וכל עסקיה היו עושים ע\"פ ב\"ד ובודאי ב\"ד זריזים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות הנאפות וכו'.</b> משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמקום שמבשלים קדשי קדשים שם אופים את המנחות וכו'.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ\"ו) במשנה כל המנחות יש בהם מעשה כלי בפנים ובגמרא שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה ומפרש רבינו כפירוש התוספות דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרס מאי דגריס בספרים דידן מה אשם וחטאת טעונים כלי x אף מנחה נמי טעונה כלי, ואם תמצי לומר דגריס ליה רבינו יפרש דאתרוייהו קאי אבפנים ואכלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ וכו'.</b> בתוספתא דמנחות פרק י\"א מנחות יש בהן מעשה כלי בפנים טיחונן והרקדתן בחוץ לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל שכתב רבינו אינו מדוקדק שהרי שתי הלחם ולחם הפנים קרויין מנחה ופסק רבינו בפ\"ח מתמידין ומוספין שלישתן ועריכתן בחוץ וכן שנוי בפ' שתי הלחם: \n",
+                "<b>וכל מעשיהם כשרים בזר וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח): \n",
+                "<b>ומחבת ומרחשת היו בעזרה וכו'.</b> בס״פ כל המנחות (מנחות דף ס״ג): \n",
+                "<b>ותנור של מקדש של מתכת היה.</b> בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ו) ומפרש התם טעמא דכיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור ה״ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן ופירש״י וקדושתן בתנור שאין נעשים בכלי שרת לפי שאין טעונים שמן ואמרינן בפרק שתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לעשות כל מנחה וכו' וכיצד עשיית חביתי כ״ג וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף נ':) תנן חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים. ובפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז) תנן חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כ״ג מחצה בבקר ומחצה בין הערבים ובגמרא ורמינהי חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו אמר רב ששת מאי מודד נמי דקתני מחלק ובפ״ק דמנחות (דף ח') גרסינן חביתין של כ״ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין א״ר אחא מ״ט דר״י אמר קרא מנחת תמיד מחציתה בבקר הבא מנחה ואח״כ חציה ופסק כר״י. \n",
+                "<b>ומ״ש ומביא עמה ג' לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות דף נ״א). \n",
+                "<b>ומ״ש ובולל הסולת.</b> משנה פרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) חלות בוללן [דברי רבי] וחכ״א הסולת וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחולטה ברותחין.</b> כך פירשו בת\"כ מורבכת: \n",
+                "<b>ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י״ב חלות.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) תנן חביתי כ״ג שהם באות י״ב וקאמר בגמ' דאתיא חוקה חוקה מלחם הפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואחת אחת היו נעשות.</b> נראה דטעמא משום דיליף מלחם הפנים. \n",
+                "<b>ומ״ש וכיצד עושה מחלק הג' לוגין ברביעית שבמקדש רביעית לכל חלה.</b> בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח:). \n",
+                "<b>ומ״ש ואופה החלה מעט ואח״כ קולה אותה וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף נ':) אתמר חביתי כ״ג כיצד עושים אותם ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אופה ואח״כ מטגנה ורב אסי א״ר חנינא מטגנה ואח״כ אופה א״ר חייא בר אבא כוותיה דידי מסתברא תופיני תאפנה נא וכו' רבי אומר תאפנה נאה ר' יוסי אומר תאפנה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה. ופירש״י תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת. תאפנה נא בשעת אפייתה תהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצת ואינה מבושלת כל צרכה והיינו טיגון בהא מודו כ״ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני עכ״ל. ורבינו נראה שהוא מפרש הא דא״ר יוסי תאפינה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה היינו לומר דמדכתיב תופיני תאפנה חד לומר שתאפה נא כלומר שלא יאפה אותה אלא קצת וזהו שכתב ואופה החלה מעט ואינו מבשלה הרבה וכן דורש שתאפה קודם הטיגון וזהו שכתב ואח״כ קולה אותה ופסק כר״י משום דנימוקו עמו וגם הכא מסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח״כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד וכו': כתב</b> הראב״ד ואחר כך חולק כל חלה וחלה א״א זו לא שמענו וכו'. ואין לומר שעוד יש לתמוה על רבינו מדתנן בפרק התכלת (מנחות דף נ':) וכהן שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו (ולא) חצי עשרונו של ראשון משמע שאחר שהקריב מחצה שחרית עדיין מנחת הערב היא בסלת חצי עשרון, שיש לדחות דמאי חצי עשרון דקתני חצי החלות ויש סעד לזה שלא מצינו לחביתי כ״ג שיהו נעשות אלא בשחרית בלבד וא״כ ע״כ חצי עשרונו של ראשון דקתני היינו חצי עשרון מחלות אפויות: \n",
+                "<b>ולענין</b> מ״ש הראב״ד נראה שטעמו של רבינו מדגרסינן בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ״ג במה מחלקן ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא עכ״ל. וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההוא דקללה בלחם הוא דכתיב דקדק רבינו לכתוב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי ויש לתמוה על הראב״ד היאך כתב זו ולא שמענו. \n",
+                "<b>ומ״ש ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים וכו'.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה:) תנן מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה מנחות כ״ג לא היה מכפלה, ובגמרא תניא מנחת כהן גדול היה מכפלה והא אנן תנן לא היה מכפלה אמר רבה לא היה מכפלה לארבעה אבל מכפלה לשנים: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה וכו'.</b> נראה שכ״כ מדתנן בפרק אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה. ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, ובפרק התכלת (מנחות דף נ״א:) תניא והכהן המשיח וכו' יכול יקריבוה חצאין תלמוד לומר אותה כולה ולא חציה דברי ר״י ר״ש וכו' כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה ופירש״י שיקטירו כלה ולא לחצאין דבהא לא פליג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון וכו' ומודד בעשרון של מקדש.</b> משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת וכו'.</b> משנה (דף ע\"ד:) וברייתא פרק אלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובולל הסלת בו ואח\"כ נותנה בכלי שרת</b> נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת אבל מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ט') גבי בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע\"ג דבלילה כשירה בזר כיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאל\"כ מאי עשיתו בכלי היא דקאמר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת המחבת והמרחשת כיצד.</b> ג' מתנות השמן שם במשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואח״כ לשה בפושרין.</b> בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ב) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה וכו'.</b> בפרק כל המנחות באות מצה (דף מ\"ג) פלוגתא דתנאי ופסק כר' חנינא בן גמליאל דמסתבר טעמיה ועוד דאמרינן בגמ' דב\"ה סברי כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת מאפה תנור כיצד וכו'.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) אהא דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן אמרינן בגמרא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה ופירש״י לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפות בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך שתי מתנות צריכה. ותנן תו התם חלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו וכיצד מושחן וכו' עד שיכלה כל השמן שבלוג.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה) תניא רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר״ש בן יהודה אומר משום ר״ש מושחן כמין כ״י ושאר השמן נאכל לכהנים ופסק כת״ק. ואיני יודע למה דהא סתם לן התם במתני' כר״ש וקי״ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ד' מנחות אלו האפויות כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) פלוגתא דרבי יהודה ור״מ במשנה ופסק כר' יהודה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רבה בחלות או מיעט כשר.</b> שם: \n",
+                "<b>וכיצד פותתים אותן כופל את החלה לשנים וכו' עד וכולן פתיתין כזיתים.</b> שם במשנה (דף ע\"ה:) \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותם כשרים.</b> משנה וגמרא בהקומץ רבה (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא בלל לא פתת וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדר הבאת המנחה כיצד וכו' עד נותנו ע\"ג האשים מכלי שרת.</b> הכל בפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:) ובתוספתא פ\"ק דמנחות. \n",
+                "<b>ומ\"ש כלי שהוא ראוי לכלי שרת</b> אמרינן שם בגמרא דהיינו לאפוקי של עץ דלא חזי לכלי שרת. \n",
+                "<b>ומה שכתב ודיו</b> אמרינן בגמ' אלא תימא שהמנחה עצמה צריך שתגע במזבח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש.</b> פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n",
+                "<b>ומ״ש ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ.</b> פלוגתא דתנאי בר״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ב:) ופסק כת״ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והדין בפ\"ק דמנחות (דף י\"א) מלא קומצו כדקמצי אינשי ופירש\"י כדקמצי אינשי מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ושנינו שם במשנה כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו ובגמרא אמר ליה אביי לרבא כיצד קומצין אמר ליה כדקמצי אינשי איתיביה וכו' זו קמיצה. ופירש\"י ממנה מתחיל הקומץ מאותה אצבע שאצל הקטנה. אלא להשוות כלומר קומץ מלא היד כדי שלא יהא חסר ואח\"כ מוחק באצבע קטנה מלמטה. היכי עביד וכו' אמר רב חופה שלשה אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ וכו' בקומצו אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו ת\"ל מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו (אחת) מעבודות הקשות שבמקדש. ופירש\"י כי אמרינן דכלהו אצבעות בעינן לקמיצה להשוות דאם יוציא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל. היכי עביד אמתניתא מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ. ת\"ל בקומצו והרים ממנה בקומצו בראשי אצבעותיו מעט שלא יגיע עד פס ידו. במחבת ומרחשת דמעשיהם אפויים וכו' פותתן וקומץ הילכך א\"א לפותתן דקות כ\"כ וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומם הילכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. עבודה קשה שבמקדש דבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יתר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שלא כתב ג' אצבעות וכתב כאשר קומץ אדם כי לא נתבאר בגמרא כוונת לשון זה והוא הפך מסקנת הגמרא גם יש לתמוה למה לא כתב שזו מעבודות הקשות שבמקדש וראיתי שכתב בפרוש המשנה האמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מהגמרא מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי ונדחו דברי האומר שהוא מהעבודות הקשות עכ\"ל, נראה שסמך על מה שאמר רב פפא בתר הכי פשיטא לי כדקמצי אינשי וחולק על מ\"ש בשלש אצבעות לבד ושמוחק ושיש בה קושי. ומ\"מ איני יודע איך יחלוק רב פפא על הברייתא ואיך נפסוק כרב פפא הפך הברייתא עכ\"ל. ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דר\"פ דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממילא משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא. \n",
+                "<b>ומה שכתב קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין.</b> בעיא שם ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו. מן הצדדין שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידי ידו לתוך ידו ל\"א מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי. ואסיקנא בתיקו ומש\"ה נקיט לה רבינו בדיעבד לקולא. ודע דתו איבעיא לן התם ממטה למעלה מאי ופירש רש\"י שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ וסלקא בתיקו ויש לתמוה למה השמיטה רבינו: \n",
+                "<b>ודע</b> דבמתניתין תנן התם (קמצו בראשי אצבעותיו פסול) מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול איזהו יתר שקמצו מבורץ וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו מעט שלא פשטו על פס כל היד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שמאחר שכתב כדרך שקומץ כל אדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ ממילא משמע שכל שפיחת מזה פסול. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הוסיף בקומץ וכו'.</b> זהו שכתבתי בסמוך ששנינו הקומץ היתר פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קומץ פחות מכשני זיתים.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) פלוגתא דריב״ל ור' יוחנן ופסק כריב״ל וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ג:) וגם בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) נחלקו בזה אביי ורבא וסבר רבא כריב״ל: \n",
+                "<b>ומקצת הקומץ מעכב את כולו וכו' עד ומקצת השמן מעכב את כלו.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו.</b> בפי\"ב ובפרק זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכו' כמו שביארנו.</b> בפ\"ב ובפרק י\"ב מהלכות אלו: \n",
+                "<b>ומתנדב או נודר יין בפני עצמו.</b> משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש או לבונה בפני עצמה.</b> בסיפרא פ\"ט. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שמן בפני עצמו.</b> בס\"פ המנחות פלוגתא דר\"ע ורבי טרפון ופסק כר\"ט ובס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"א) במשנה סבר ר\"ש כר\"ע. ויש לתמוה למה דחה רבינו דבריהם ופסק כר' טרפון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסתם לן תנא בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ז) כרבי טרפון דתנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג וכתב רש\"י הך סתמא כרבי טרפון וכיון שכן ה\"ל מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם גם בפרק אלו מנחות ובפ' כל התדיר סובר כן שמואל עכ\"ל ושפתים ישק, ועל הקדמתו אני מוסיף לחזק טעם לפסוק כן דרבי נמי סבור כר\"ט דההיא דמתני' הכי איתא הרי עלי שמן לא יפחות מלוג רבי אומר ג' לוגין. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עצים למערכה.</b> בסיפרא פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים מתנדבים או נודרים וכו' אפילו פרידה אחת אבל המנחה אינה באה בשותפות.</b> משנה וגמרא בס\"פ המנחות (דף ק\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח מנחה לשני בניו וכו'.</b> פ\"ק דזבחים (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו נדר ואי זו היא נדבה וכו' עד אינו חייב באחריותו.</b> בריש קינים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר דמי שור זה עלי עולה וכו'.</b> משנה בערכין ס\"פ האומר משקלי (דף כ':) ואמר בגמרא ל\"ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר: \n",
+                "<b>אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה.</b> פשוט בסוף מנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בסוף הלכות ביאת המקדש: \n",
+                "<b>והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש וכו' עד ואינה נזירות.</b> משנה וגמרא בסוף מנחות (דף ק\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת ואשם אינם באים אלא על חטא וכו'.</b> מתבאר במשנה סוף פרק השוחט (חולין דף מ״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב האומר הרי עלי חטאת או אשם וכו'.</b> תוספתא פרק שלישי דתמורה הרי זה חטאת והרי זה אשם אע\"פ שחייב לא אמר כלום הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי אם היה חייב דבריו קיימים ואם לאו לא אמר כלום ע\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים.</b> מתבאר במשנה פרק ב' דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קרבן מצורע זה או וכו'.</b> בר״פ השג יד (ערכין דף י״ז) תנן עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ובגמרא היה מצורע עני מביא קרבן עני ואע״ג דמדירו עשיר ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא אמר ר' יצחק כשהיה מדירו עני וכו' אבל מדירו עשיר ה״נ דמייתי בעשירות א״כ מאי אבל בקרבנות אינו כן חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. ולפי זה כשכתב \n",
+                "<b>רבינו מביא הנודר קרבן עני</b> היינו דוקא כשהיה הנודר עני אבל אם היה הנודר עשיר מביא קרבן עשיר וכן כתב רבינו בפירוש בסוף הלכות מחוסרי כפרה ולא חשש לפרש כאן לפי שסמך על מ\"ש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר חטאתו ועולתו וכו'.</b> בס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א.) ואע\"ג דפליגי התם עולא פסק כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ט') תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ובגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר\"ן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו. ורבינו כתב בפ\"א מהל' נדרים וז\"ל האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן וכו' אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב קרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה עכ\"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללים שני חלקים. האחד שאומר שמנדריהם נזיר קרבן ושבועה. השני היא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. ונראה שדעתו שלא הצריכו נזיר עובר אלא בהריני משום דדילמא הריני בתענית קאמר אבל באומר עלי אין צריך שתהא בהמה מונחת לפניו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר ובקרבן.</b> שם במשנה והטעם לפי שאין הכשרים נודרים אבל הם מתנדבים בנזיר ובקרבן. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל כינויי קרבן כקרבן.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הנודר ולא המתנדב חייב וכו'.</b> משנה פ״ג דתרומות ומייתי לה בנזיר פרק מי שאמר (נזיר דף כ״ו) ופרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ג): \n",
+                "<b>נתכוון לנדור בעולה וכו': בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום כיצד גמר בלבו שזו עולה וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם וכו' עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> פירקא קמא דראש השנה (דף ד':) ואף על גב דסתם מתניתין התם כרבי שמעון לא חש לה רבינו משום דתנא קמא דברייתא פליג ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כתנא קמא דברייתא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ראש השנה לשנים ולרבי שמעון ראש השנה לרגלים ולא למיסתם כרבי שמעון נחית עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים וכו'.</b> פירקא קמא דראש השנה (דף ה':). \n",
+                "<b>ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר.</b> שם (דף ו':) בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל היורש אינו עובר בבל תאחר.</b> גם זה שם בעיא דאיפשיטא אליבא דרבי זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן דרבי זירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקרבנות שעברו עליהם שלשה רגלים לא נפסלו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ובכל יום ויום אחד השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר.</b> מימרא דרבא שם: \n",
+                "<b>ובית דין מצווין לעשותו מיד וכו' עד כופין אותו עד שיקריב וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חייבי עולות ממשכנין אותם וכו'.</b> משנה ס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מחטאת נזיר וכו'.</b> שם מימרא דרב פפא ואע\"ג דאמר נמי רב פפא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם בעולת מצורע דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו כך עולתו עיכבתו לא חש לה רבינו לכתבה משום דמשמע ליה דיחידאה היא דר' ישמעאל קאמר לה ורבנן פליגי עליה ואע\"ג דרב פפא אמר פעמים וכו' לאו משום דס\"ל כוותיה אלא אתא למימר דאע\"ג דמתניתין סתמא מיתניא חייבי עולות ממשכנין אותם האי כללא ליתיה לכ\"ע דלרבי ישמעאל אין ממשכנין בעולת מצורע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'.</b> משנה פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה) וכר' יוסי דפליג אר״מ. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'.</b> מימרא דר\"פ שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ידה של זו עולה וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) וכר\"מ ור' יהודה ואע\"ג דפליגי עלייהו ר' יוסי ור\"ש פסק רבינו כר\"מ ור' יהודה משום דשקלי וטרו אמוראי אליבייהו ועוד דת\"ק דמתני' דתמורה כוותייהו וכדמפרש בפרק בהמה המקשה דהא דאמר ר' יוסי בפ\"ק דתמורה (דף י':) והלא במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה לאו דת\"ק מודה בהכי אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהא זה המחוייב עולה וכו'.</b> שם (י\"א:) אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה. ופירש\"י הרי עלי להקדיש כל האיברים שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו. וכתב עוד רש\"י ל\"א ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז [וזוז] הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה עכ\"ל. ודברי רבינו לשון ירושלמי זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש האומר לבה או ראשה של זו עולה וכו'.</b> שם מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו: \n",
+                "<b>הקדיש אבר אחד מן העוף וכו'.</b> שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא קרבן הוא תיקו. ופירש\"י לרבי יוסי בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא עכ\"ל. וא\"א לומר כן לדעת רבינו שהרי הוא פסק שאם בבהמה הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו אבר בלבד והיאך אפשר להסתפק בעוף אם יהיה כולו קדוש ולכן נראה לומר שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מיבעיא ליה אי קדש כולו כמו בבהמה או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים וכו'.</b> ברייתא פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) ופסק כר' יוסי: \n",
+                "<b>היה מחוייב חטאת וכו'.</b> שם בהמה חציה חטאת וחציה עולה כולה תקרב עולה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר תמות ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות וידוע דהלכה כר' יוסי ופירש רש\"י דכיון דאינו מחוייב חטאת הילכך תמות וקשה דהא אמרי' בפ' [קמא דנדרים] דאם אמר הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום וכבר הקשו עליו התוספות כן. ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא\"א לו להתכפר בה משום דחציה עולה חטאת לאו בת רעיה היא הילכך תמות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'.</b> בפ״ק דזבחים (י״ב:) ובפ' בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ״ק דקידושין (דף ז') א״ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש״מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש״מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן, ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (יומא דף ס״ד) פליג רב עליה דר״י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס״ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר״י מאי. ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע״ג דמתניתין ר״פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י״ל דההיא כר״י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמרינן דר״ש ב״ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס״ל כרב ועוד דבפרק התערובת (זבחים דף ע״ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ״ד בעלי חיים אינם נדחים. מ״כ בשם המאירי אע״פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי בהמה וכו' אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף וכו'.</b> בפ' אלו קדשים (קי\"ח:) תנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וע\"כ לא פליג ת\"ק אלא משום דהוי ולד אבל בהמה עצמה שאמר עליה דמי בהמה זו עולה לכ\"ע אם היא ראויה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה. ושם (דף קי\"ט:) תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם וכו' ר\"ש אומר תמכר שלא במום ובגמרא למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ופירש\"י הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה.</b> מפשט דברי רבינו נראה שהוא פוסק כר\"ש דבסמוך, ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ועוד דמאחר שבסמוך פסק כרבא דאמר זאת אומרת וכו' דאתי כת\"ק היאך חזר בו כאן ופסק כר\"ש ועוד דבפ\"ד מהל' פסוהמ\"ק פסק רבינו בפירוש כת\"ק דר\"ש ולכן צ\"ל דתמכר דקאמר הכא רבינו לאו למימרא דתמכר שלא במום אלא כלפי שאמר ברישא שהיא עצמה תקרב עולה אמר בסיפא שלא תקרב אלא תמכר ולא חשש לבאר שלא תמכר אלא ע\"י שיפול בה מום מפני שסמך על מה שכתב בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר על בהמה טמאה וכו' עד ויביא בדמיהן עולה.</b> משנה בס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו'.</b> ס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ט) שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים ואקשינן היכי פקעא קדושת הגוף בכדי ואוקימנא הב״ע דאמר לדמי. וכדי לבאר דברי רבינו ודברי הראב״ד אעתיק סוגיא דגמרא שם בס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ח) תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להם פדיון הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ובגמרא ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א״ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי אמר ליה אביי קדושת הגוף לא פקעא בכדי והתנן שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אמאי קדושת הגוף היא ופקעא בכדי הב״ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאצטריך לתנא למיתנא תרתי דסד״א קדושת הגוף לא פקעא בכדי קדושת דמים פקעה בכדי אמטו להכי תנא תרתי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים למה לי למיתנא תרתי השתא י״ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר לימא תהוי תיובתא דבר פדא וכו' ה״ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוה מידי דהוה אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע״פ שנתעכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה ע״כ בגמרא ופירש המפרש אימא סיפא דההיא דאמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד ל' יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו וכו'. השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא וכו' ותיובתא דעולא וליכא פירוקא. נימא תהוי תיובתא דבר פדא דהכא אמר דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. חסורי מחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר שלשים יום דקדושת הגוף פקעא בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי אפילו לאחר שלשים יום דהתם לא פקעא קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא דהאומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום עכ״ל. והשתא כיון דאיתותב עולא קם לה הלכתא כבר פדא וכדתריץ רב פפא ברייתא אליביה ולפי זה לא ה״ל לרבינו לאוקומה בדאמר לדמי אלא בדאמר מעכשיו. והר״ן כתב א״א בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעא בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי למה לי ואיתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף (לא) פקעא בכדי הילכך רבא לא ה״ל לאהדורי לרב המנונא מי מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס״ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעא כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הל״ל דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכו' אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעא ביה בכדי הילכך פרכיה דרב המנונא ליתא דהא ברייתא מסייעא ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי כ״ש קדושת דמים ומש״ה אמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא עכ״ל. וגם זה אינו מתיישב לדעת רבינו דלפי פירוש זה אפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא״כ לא ה״ל לרבינו לאוקמה בדאמר לדמי. ולכן נראה לי שרבינו סובר דכיון דרבא לא אהדר מידי לאביי וגם לא אמר גמרא תיובתא דרבא טעמא הוי משום דלא חש ליה דמאי דאמר אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך לתנא למיתני תרתי וכו' לאו קושיא היא דאיכא למימר כולה חדא וכרוך ותני והכי קאמר בין שאמר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים בין שאמר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה דבריו קיימים אי נמי הכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים הוי כאומר מעכשיו שלשים יום שלמים ולאחר שלשים יום עולה דכיון דקדושה בתרייתא חמורה פשיטא דמפקעא לקדושה קלה דקדימה ואשמעינן דהוא הדין לקדושה קלה בתרייתא דמפקעא לקדושה חמורה דקדימה כיון שתלאה בזמן וכל זה בדאמר לדמי. ויש הכרח לזה דמאי דבעא אביי למימר דאף קדושת הגוף פקעא בכדי פליגי כולהו אמוראי עליה עולא ורב המנונא ובר פדא ורבא ואף אביי לא אמרה מסברא אלא משום דקשיא ליה בברייתא למה לי למיתנא תרתי וכיון דאפשר לתרוצי דלא תנא אלא חדא כדאמרן קמה לה הלכתא לכ״ע דקדושת הגוף לא פקעא בכדי וקדושת דמים פקע בכדי לכ״ע בר מבר פדא ואף רב פפא אפשר דלא אתא אלא לשנויי אליבא דבר פדא וכדמוכח לישנא דאמר לך בר פדא וליה לא סבירא ליה אלא כאינך אמוראי דסברי דקדושת דמים פקעא בכדי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ואם מכרה תוך שלשים יום חלה קדושת עולה על דמיה וכו'. מה שכתב אם יטעון טוען עלינו ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי טעמו של טוען זה משום דרבא שהוא בתרא אומר הכי. ומ\"ש נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה כלומר וכיון דפלוגתא דאמוראי היא ה\"ל ספיקא דאיסורא ולחומרא וא\"ת אית לן למיפסק כרבא דבתרא הוא ופליג אבר פדא לכך כתב ורב פפא דבתרא הוא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא כלומר גם בר פדא אית ליה אמורא בתרא דסבר כוותיה הילכך הוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא ולא פקעא קדושה בכדי הילכך מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח\"כ מקריבים שלמים. ומ\"ש ונ\"ל שהפדיון כל שהוא טעמו מדאמרינן בפירוש משמיה דשמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וא\"ת א\"כ למה תלה הדבר בנ\"ל הא מימרא דשמואל היא י\"ל דאיכא למימר דשמואל לא איירי אלא בהקדש בדק הבית דוקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיומי נדריה הוא אמר הראב\"ד דנראה ליה דלכתחלה נמי פודין בכל דהו דאי אמרת שיפדה בשוויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו. ומ\"ש ועוד דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכו' כתב כן להכריע דלא פקעא קדושה זו בכדי אבל ק\"ל א\"כ מאי דשני רבא הב\"ע דאמר לדמי וכי אמר לדמי מאי הוי כיון דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה נמצא שהוא קדוש קדושת הגוף ולא פקעא קדושתיה בכדי. ואפשר לדחוק ולומר דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי. ונ\"ל שיש בלשון הראב\"ד חסרון אצל מ\"ש ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשיו אין דבריו קיימים: \n",
+                "<b>ודע</b> שכתב הר\"ן הנזכר דאמר לדמי וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי\"ל המתפיס תמימים לבדה\"ב מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ\"ד דהאי פירוקא סליק לרבא דס\"ל דקדושת דמים פקעא בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפי' קדושת דמים נמי לא פקעא בכדי ואיכא מ\"ד דאפי' לבר פדא ניחא דכיון דבמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא בשפדאו ומש\"ה חיילה עליה לאחר שלשים יום קדושת שלמים וכ\"ת א\"ה פשיטא נ\"ל דסד\"א דכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים יום שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעא בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לא תחול קדושת שלמים קמ\"ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחא רווחא חיילא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולדברי</b> רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא\"כ בנדון דידן קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דא\"כ ה\"ל לפרושי. ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה. ועי\"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בלמ\"ד. ועי\"ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה לו בהמה מעוברת וכו' והרי הן חולין.</b> משנה בפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ב מהל' איסורי מזבח: \n",
+                "<b>והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"א) ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר גדול והביא קטן לא יצא.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n",
+                "<b>ומה שכתב קטן והביא גדול יצא.</b> גם זה שם במשנה ופסק כתנא קמא ודלא כרבי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה״ז ספק.</b> בעיא בסוף פ״ק דחולין (כ״ג:) וקאמר אליבא דר״י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (מנחות צ״א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי״ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה״ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ״ד: \n",
+                "<b>וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>נדר שחור והביא לבן וכו'.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש זכר והביא נקבה וכו'.</b> נלמד מק\"ו משחור והביא לבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר.</b> הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פרק י\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אותו מקום רגילים לקרות בסתם וכו'.</b> שם במשנה הרי עלי עולה יביא כבש ראב\"ע אומר תור או בן יונה ובגמרא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים ורש\"י פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר שור או איל וכו'.</b> שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש איל יביא הוא ונסכיו בשתים כבש יביא הוא ונסכיו בסלע. ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות. ובתוספתא פרק י\"ג איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי שור שוה מנה וכו' עד לא יצא.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:) ואע\"ג דמסיים בה עגל בחמש יביא חוץ מנסכיו איל בשתים יביא בשתים חוץ מנסכיו כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכיו ולא חש רבינו לכתבו משום דמשור במנה נשמע לאינך דכל שקבע דמים לקרבן אין הנסכים בכלל. ודע דמתני' הכי איתא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא ואפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר ולא ידעתי למה השמיט רבינו האי אפילו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שור זה עולה וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף ק\"ח:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא.</b> שם איבעיא להו ממינא למינא מאי ופירש רש\"י שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו איל תא שמע שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים וכו' ש\"מ אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן תרי תנאי ואליבא דרבנן. ומשמע דהשתא סבירא להו דרבנן דסתם מתניתין אפילו ממינא למינא נמי דהא מדמינן נסתאב למינא אחרינא ופסק רבינו כרבנן דסתם מתני': \n",
+                "<b>אמר שני שוורים אלו עולה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי עולה וכו'.</b> בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ח:): \n",
+                "<b>אמר שור זה ודמיו עלי עולה וכו'.</b> מימרא בסוף מנחות (דף ק\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אחד מכבשי הקדש וכו' עד ואח\"כ יצא י\"ח.</b> משנה שם וגבי היו שלשה אמרינן בגמרא היכי עביד ממתין עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול ומפרש רבינו דה\"פ תחל הקדושה מאליה על הגדול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר שור שבשוורי הקדש וכו'.</b> טעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הנודר עולה מן הבקר וכו'.</b> שם (דף ק\"ז) פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, ובגמרא אמאי ולייתי פר ממה נפשך הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא וכו' רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן אין והכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן ופסק רבינו כרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל קבע בעזים ושכח (מה קבע) יביא שעיר.</b> מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכח באי זה מין מן הבהמה קבע עולתו וכו'.</b> משנה שם מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל איל שעיר גדי וטלה, ומתוך מה שכתבתי בסמוך בשם הגמרא דמתני' רבי אבל לרבנן אין צריך להביא אלא הגדול דהיינו פר ואיל ושעיר ממילא משמע שאם זכור שקבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל ואם זכור שקבע בעזים ושכח מה קבע יביא שעיר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד פירש אחד מהם וכו' עד הרי זה יביא שור א\"א המשנה אמרה יביא פר ועגל וכו'. הדבר מבואר שאין זה השגה אלא טעם לדברי רבינו למה לא פסק כסתם מתני' וכבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר תודה ושלמים וכו' עד שעיר ושעירה.</b> שם במשנה ואע\"פ ששנויה שם אליבא דרבי כבר נתבאר דנקטינן כרבנן דאמרי שאינו צריך להביא אלא גדול: \n",
+                "<b>האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או וכו'.</b> ברפ\"ב דכריתות (דף ט') לפי שנאמר בתורים והקריב שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין ת\"ל והקריבו אפילו פרידה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה וכו'.</b> בסוף מנחות (דף ק\"ו:) ת\"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח אלא לבונה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מכל דבר שקרב למזבח ותו ליכא והא איכא עולה איכא עורה לכהנים והא איכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה והא איכא נסכים לשיתין אזלי והא איכא מנחת נסכים כיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ופירש\"י פירשתי אחד מאותם הקריבים כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקס\"ד דודאי מדנחית למנינא דעתיה אמידי דלית ביה היתר שירים לכהנים ואע\"ג דאינו נקטר כולו כמו עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולם אבל היכא דאמר [הרי עלי] למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה. ותו ליכא אמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה. מוראה ונוצה נזרקין אצל מזבח הפנימי ונבלעים במקומם וכו'. לא פסיקא ליה דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי אמרו גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואיני יודע מה פירשתי הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויין בפני עצמו.</b> כלומר מלבד היין שאביא עם מנחת נסכים דדילמא ליין לבדו נתכוון דהא קי\"ל מתנדבין יין דאל\"כ מאי קמ\"ל רבינו הא יין לעולם הוא קרב בפני עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש וכו'.</b> בפ\"ב דכריתות (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים.</b> משנה בפ\"ו דשקלים. \n",
+                "<b>ומ״ש עביין כמחוקות וארכן אמה.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) גיזרין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כמחק גודש סאה וכתבו רבינו בפ״ז מאיסורי מזבח: \n",
+                "<b>הרי עלי עץ מביא גזר אחד וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להביא דמי העצים וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שכתב כן ממ\"ש במעילה פרק הנהנה (דף י\"ט:) איכא בינייהו עצים פירוש דלרבי הם כשאר קרבן מזבח ואין להם פדיון ולרבנן הם כקדשי בדק הבית ויש להם פדיון ומביא דמים במקומם. ובהקומץ רבה (דף כ\"א:) מה עצים משל צבור וכו' ואמרו יכול האומר הרי עלי וכו' יביא עצים מתוך ביתו ת\"ל על העצים וגו' אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים וכו' ומינה למתנדב עצים ג\"כ שיכול ליתן דמיהם ולפ\"ז יבואו העצים משל צבור באותם דמים שנותן אבל אם נתכוון להביא במעילה אין צורך להביא עצים כי מעות אלו פדיונן הם והתוס' ורש\"י נראה שאינם מפרשים כן ההיא דמעילה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו וכו'.</b> בפ' כל התדיר (זבחים צ\"א:) אמר שמואל לדברי האומר מתנדבין שמן קומצו ושיריו נאכלים ופירש\"י קומצו ומקטיר הקומץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותן עליו מלח.</b> מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח: \n",
+                "<b>וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח.</b> קשיא לי שכתב בספ\"ה מהל' איסורי מזבח שאין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים וי\"ל דביין הנסכים דוקא קאמר והכא ביין הבא בנדבה. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנסכו כולו וכו'.</b> בס״פ כל התדיר תניא דיין הבא בנדבה כולו לספלים ויש לתמוה על זה דהא גרסינן התם אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האשים דאמר קרא ויין לנסך תקריב אשה ריח ניחוח והא קא מכבה ומסיק דסבר לה כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וההיא ברייתא דלספלים כר' יהודה וקשה כיון דקי״ל כר״ש אמאי לא פסק כשמואל. וי״ל שטעמו מדאמרינן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה. וא״ת סוף סוף כיון דקי״ל דבר שאין מתכוין מותר קשיא הלכתא אהלכתא י״ל דההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאשים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליבא דר' יהודה למה לא יהא על גבי האישים ולרווחא דמילתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו ההיא טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין בדברי ר״ע לספלים בלא שום טענה. והר״י קורקוס ז״ל תירץ שרבינו סובר דהוי פסיק רישיה שא״א שיזלף אא״כ יכבה וכמו שאמרו שם בברייתא או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה ומה שהעמידו שם כר' יהודה היינו מקמי דתיקום לן דמודה ר״ש בפסיק רישיה אבל בתר דאסיקנא דמודה וליתא לדשמואל וברייתא אפי' לר״ש ויש סיוע לדברי רבינו ממה שמצינו ר״ע בהגוזל דסבר כר״ש ואיהו אמר לספלים ע״כ משום דפסיק רישיה הוא עכ״ל: \n",
+                "<b>והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח.</b> מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולה לאשים.</b> פשוט הוא דהא אינה ראויה לאכילה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יז)</small> מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני וכו' עד שהיא ממעות מעשר שני.</b> משנה בסוף פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ובגמרא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגיא דלא מייתי רב נחמן ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא. ופירש״י לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר וכו' ולא מן החולין. רצה מביא מן המעשר. ויש לתמוה למה כתב ואם הביא הכל מן החולין יצא על אומר תודה ממעות מעשר ולחמה מן החולין ולא כתב כן על היא ולחמה מן המעשר כמו שהוא בגמרא וצ״ל שסמך על מ״ש וכן משמע ששתיהן שוות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים ממעות מעשר שני וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ב) ונסכים בכ\"מ לא יבואו אלא מן החולין. וכתבו התוספות דכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בסיפרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר מנחה מאפה תנור וכו'.</b> משנה בסוף פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס״ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת וכו'.</b> משנה בפרק המנחות (דף ק\"ב:). ויש בספרי רבינו חסרון מטעות סופר שכתוב אמר להביא בכלי אחד וצריך להגיה ולכתוב אמר אלו להביא בכלי אחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב לא קבען בשעת הנדר וכו'.</b> שם בגמרא (דף ק\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד וכו' עד כשתי מנחות שנתערבו.</b> הכל משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי מנחה וכו'</b> משנה בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ד:) אלא שמ\"ש בספרים באומר הרי עלי מנחות יביא שני מיני מנחות אינו נכון אלא יביא שתי מנחות ואפילו ממין אחד. ונראה דהאי מיני טעות סופר הוא וצריך למוחקו וכך היא הגירסא הנכונה יביא שתי מנחות מחמשתן. וכן מ\"ש \n",
+                "<b>בספרים אמר הרי עלי מיני מנחות</b> גם הוא טעות סופר וצריך למחוק מיני ולכתוב במקומו מין וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>אמר הרי עלי מין מנחות וכו'.</b> ברייתא שם (דף ק\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמר מיני מנחה וכו'.</b> שם בעיא ולא איפשיטא ויש לתמוה למה פסקה לחומרא דהא איכא למיחש דמייתי חולין בעזרה ונ\"ל דמייתי ומתנה שאם אינו חייב בה תהא נדבה: \n",
+                "<b>קבע נדרו במין מהם ושכחו וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'.</b> משנה בפ' המנחות (דף ק\"ג:) וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שדקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא לרמוז מה שאמרו שם שהציבור מביא בי\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ס\"א עשרון x. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכו'.</b> מימרא דרבי זירא שם (דף י\"ח:) ובר\"פ הקומץ רבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אמר הרי עלי קכ\"א עשרון וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>אמר הרי עלי עשרון וכו'.</b> משנה בפ\"ב דמנחות (דף ק\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש פירש נדרו ושכח וכו'.</b> שם במשנה ופירש\"י יביא ס' עשרונים דבטפי מהכי ליכא לספוקי (דאין מנחה יתירה על ס' עשרונים) דאי בציר מהכי נדר לא איכפת לן דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתב רבינו בכלי אחד</b> כן פירש\"י ומוכרח הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן.</b> שם במשנה פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד עד ששים ומשמע דהלכה כת\"ק. ולפי זה צריך לדחוק ולומר שמפרש רבינו דה\"פ מביא ס' עשרון מכל מין מחמשתן ונמצא מביא שלש מאות עשרון וטעמא משום דכיון שאינו יודע מאיזו מנחה נדר וכמה עשרונות נדר הא איכא לספוקי שמא ס' עשרון נדר ואיכא לספוקי בכל מנחה מחמשת המנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו'.</b> שם (דף ק\"ו) ת\"ר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ס' עשרון דברי חכמים רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס' שהם אלף ותת\"ל. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהם פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא ה' מנחות של ס' ס' שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא ה' מנחות של ס' עשרונים מאחד עד ס' שהם ט' אלפים וק\"ן ע\"כ בגמרא וכן שנוי בתוספתא. וכתבו התוספות שהם אלף ותת\"ל כיצד קח בידך מאחד עד ס' וצרף תחלתן לסופן עד האמצע כגון אחד וס' הם ס\"א שנים ונ\"ט הם ס\"א שלשה ונ\"ח הם ס\"א כן תמנה עד ל' דשלשים ול\"א נמי הם ס\"א ויעלה לך שלשים פעמים ס\"א עכ\"ל. ודברי \n",
+                "<b>רבינו במה שכתב קבע נדר ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו' וכן מ\"ש ואם שכח אף באיזה מין קבע וכו'</b> דברים מכוונים בטעמים הם לדעת ת\"ק דמתני' כפי מה שפירשתי דבריו במשנה אבל איני יודע ליישבם ע\"פ הברייתא שכתבתי לדברי חכמים ואם באנו לומר שרבינו פוסק כדברי ר\"מ מאי זה טעם שיהיה בזה יתיישבו לדעתו השתי בבות האחרונות שכתב רבינו אך הבבא שכתב הרי זה מביא ס' עשרון מכל מין ומין מחמשתן דהיינו שלש מאות קשה שלא מצינו לו כן לא במשנה ולא בברייתא. ואולי נוסחא אחרת היתה לו לרבינו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו'.</b> בפרק המנחות (דף ק\"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובגמרא שם ורפ\"ב דנזיר (דף ט':) אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני ב\"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא ב\"ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך אמר חזקיה ל\"ש אלא דאמר מנחה מן השעורים אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקיה כמאן מוקי לשמעתיה כב\"ש וב\"ש משום תפוס לשון ראשון הוא מה לי מן השעורים מה לי מן העדשים הדר ביה כו' ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים מכדי ר' יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כב\"ה וב\"ה משום דטעי הוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי לדבריו דחזקיה קאמר ליה ומשמע דנקטינן כר' יוחנן דהא חזקיה הדר ביה. ובתר הכי אמרינן אמר זעירי לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ומדברי רבינו משמע שהוא מפרש דאר' יוחנן דאמר אפי' תימא ב\"ה היא קאי וה\"ק לא שנו דבאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך יביא אלא דאמר מנחה מוכרת אבל לא אמר מנחה מוכרת אלא מנחת סמוך שאמר מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון לאו כלום הוא. והשתא לפי זה באומר מנחת סמוך לית דין ולית דיין דלא אמר כלום ומתניתין באומר מנחה מוכרת ובהא קתני מתניתין דיביא וכששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר פטור וכדאוקי ר' יוחנן מתני' ולפ\"ז מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו או מנחה בלא שמן ולבונה</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב מנחת בתי\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו באומר מנחה מן העדשים שואלין אותו וכו'</b> אע\"ג דבגמרא אמרינן דלרבי יוחנן אליבא דב\"ה בשעורים טעי בעדשים לא טעי משמע לרבינו דהיינו מקמי דידעינן לדזעירי אבל בתר דידעינן לדזעירי דמפליג בין מנחה למנחת כיון דמנחה מוכרת באפי נפשיה הוא כך לי מנחה מן העדשים כמו מנחה מן השעורים. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בקמח בין אומר מנחת לאומר מנחה כמו שחילק באחרים השנויים עמו במשנה ודוחק לומר דרבינו תנא ושייר קמח לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נדר עשרון ומחצה וכו'.</b> נראה דבאומר עשרון ומחצה מיירי דאמר בסמוך אמר הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אמר הרי עלי קמח וכו' ולא הזכיר שם מנחה ה\"ז פטור וכו'</b> מכלל דברי זעירי הוא נלמד דכל שלא אמר מנחה מוכרת בין שאמר מנחת סמוך בין שלא הזכיר שם מנחה פטור: \n",
+                "<b>ודע</b> דבגמרא מתיב אהא דזעירי מדתנן במתני' קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם ולא תני בהו מנחה ואוקי לכולה בדאמר מנחה והדר מתיב אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דכיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון ולאו כלום קאמר כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין אומר הרי עלי מנחת עשרון וחצי עשרון לאומר הרי עלי מנחת חצי עשרון ועשרון כמו שחילקו בגמ'. וי\"ל דמשמע דגמ' הכי מיפרשא א\"ה אימא סיפא וכו' כיון שאמר מנחה איחייב ליה בעשרון וכי אמר עשרון לאו מוסיף אעשרון קמא אלא הוי כאומר הרי עלי מנחה של עשרון מדלא אמר הרי עלי מנחה ועשרון ולפי האמת האי לאו תיובתא הוא דאיכא למימר כיון דסתם מנחה עשרון לא היה לו לומר עשרון ומדאמר עשרון הוי כאומר ועשרון והילכך אם אמר אם הייתי יודע הייתי אומר ועשרון או שתי מנחות או שני עשרונים כדרך המתנדבים מביא שנים אלא שרצה להשיב לו כפי דרכו דלא משמע ליה דועשרון קאמר וחילק לו בין אומר חצי עשרון ועשרון לאומר עשרון ומחצה וכיון דלפום קושטא לא צריכינן לפלוגי בהכי מש\"ה לא מפליג רבינו: \n",
+                "<b>והרב</b> ראב\"ד כתב על דברי רבינו האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א\"א אין לסמוך על הכללות האלו שאם בדקו וכו'. הדבר מבואר שהראב\"ד סובר דליתא לדזעירי מפני שהוא מפרש דזעירי אליבא דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש אמרה וכן פירש\"י וכבר כתבתי שרבינו מפרשה דלר\"י אליבא דב\"ה אמרה משום דדוחק לומר דאיכפיל זעירי ואמוראי דשקלי וטרו אליביה לאשמועינן אליבא דב\"ש ועוד דכיון דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש הדר ביה היכי אפשר למימר דאתא זעירי למימר מלתא אליביה. ומ\"ש עוד הראב\"ד לר\"מ דאמר תפוס לשון ראשון נראה שכוונתו לומר טעם אחר לדחויי לדזעירי מהלכתא משום דבגמ' מתיב אהא דזעירי א\"ה ר\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים אמר רבא ר\"ש בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר בגמר דבריו אדם מיתפיס משמע דת\"ק כר\"מ וכיון דקי\"ל דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ממילא אזדא ליה מילתא דת\"ק מהלכתא לזעירי ולע\"ד נראה שאין זה הכרח דאיכא למימר דת\"ק לזעירי אף לר' יוסי אמרה דס\"ל לזעירי דאין זה ענין לפלוגתא דר\"מ ור\"י וקל להבין. ומ\"ש עוד וכן מ\"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמי שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ\"ש, ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו והנוסחא הנכונה או הרי עלי חצי עשרון וכבר ביארתי דבריו: \n",
+                "<b>מצאתי</b> כתוב בשם הר\"י בנבנשת ז\"ל הרי עלי מנחת שעורים וכו'. כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מנחה בלא שמן ולבונה מנחה בה\"א ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים ה\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים ואע\"ג דבשעה שנדר אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו דכשאמר מן השעורים הותר הנדר שנדר הרי עלי מנחה כשאמר אח\"כ הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של נדר והוה ליה כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד אבל כשאמר מנחת שעורים בתי\"ו אע\"פ שיאמר אח\"כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים א\"א להבדיל פתח הנדר מן הנדר ולומר הרי הוא כאילו אמר מנחת בתי\"ו ומנחת בתי\"ו אין ממש בדבריו ואין צ\"ל כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים ואמר אח\"כ אילו הייתי יודע שמבדילין ואומרים הרי עלי דיבור בפני עצמו ומן השעורים הוה ליה כמאן דליתיה שאפשר שטעה וחשב שיכול להביא מן השעורים כיון שמצינו מנחת סוטה מן השעורים אלא אפילו אמר מן העדשים שאין יחיד ולא ציבור מקריבים עדשים אפילו הכי חייב כנ\"ל לפרש דבריו, וצריך לעיין בגמ' ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד בהשגות עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים.</b> כך היא הגירסא הנכונה וכך היא שנויה בברייתא פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ודע דבההיא ברייתא מסיים בה כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ובגמ' אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' רבי יוחנן אמר אפי' תימא ב״ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך (אלא כך) לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה וכבר נתבאר בסמוך דנקטינן כר' יוחנן. ויש לדקדק על דברי רבינו שכתב כאן ה״ז פטור ולא כתב שואלין אותו וכו' כמו שכתב לעיל ואין לומר שמפני שכאן אמר בפירוש בלא לחם ובלא נסכים לעולם הוא פטור עד שיאמר אילו הייתי יודע שאין מקריבים כך הייתי נודר כדרך הנודרים דלעיל נמי אמר בפירוש בלא שמן ולבונה ואפילו הכי כתב ששואלין אותו לכך נראה דהה״נ דבהא נמי שואלין אותו כדלעיל ולא חש להאריך דיגיד עליו רעו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה וכו'.</b> מימרא דרב הונא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי עלי לפטור תודתו של פלוני וכו'.</b> נלמד מתוך הסוגיא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו.</b> משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מתנדבים לוג יין ולא שני לוגין וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ששה וכו'.</b> בס\"פ המנחות (דף ק\"ד) איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע לנסכים ה\"ד כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ומקריב ארבעה מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי נדבה ומשמע התם דבעיין לא איפשיטא ופסקה רבינו לחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נדר לוג או ב' פטור.</b> הכי משמע שם בברייתא דקתני שמתנדבין [נסכים וכמה] שלשה לוגין וכו' יכול יפחות ת\"ל ככה: \n",
+                "<b>ואין מתנדבים ולא נודרים פחות מלוג שמן וכו'.</b> מפורש בגמרא אצל דין שיבא בסמוך ואליבא דתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין הרי עלי שמן לא יפחות מלוג.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז): \n",
+                "<b>פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר וכו'.</b> שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא כיום המרובה ובגמרא תנא כיו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרבנות כולם וכו' מ\"ע להקריבן בבית הבחירה וכו'.</b> בסיפרי פ' ראה: \n",
+                "<b>וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל וכו'.</b> בסיפרי פרשת ראה והוזכר בתמורה פ' אלו קדשים (דף קט\"ז:) וצריך טעם למה פרט רבינו וכתב קרבנות בהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקריב קרבן חוץ לעזרה וכו'.</b> בריש פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש כרת וכו'.</b> פשוט הוא בתורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בשוגג מביא חטאת קבועה.</b> משנה בריש כריתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה.</b> ג\"ז משנה בריש כריתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש וכו'.</b> בריש פרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק״ז):   "
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים וכו'.</b> משנה שם (זבחים דף ק\"ז) וכתנא קמא.  ",
+                "<b>ומה שכתב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העליה וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה.</b> שם במשנה:   "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי המזבח וכו'.</b> משנה פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים וכו'.</b> משנה ובגמרא שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וכו': כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא וכו'. ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא פ\"ד דכריתות (דף י\"ח) השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש\"י וחכמים פוטרים דלא איקבע איסורא דשמא חולין הוא והתוספתא שכתב הראב\"ד הוא בפי\"א דקרבנות ולא חש לה רבינו משום דאתיא כר\"מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דכיון דאמרינן דטעמא דחכמים בברייתא משום דלא איקבע איסורא הוא הדין והוא הטעם לחטאת העוף הבא על הספק דמ\"ש הרי לא נקבע האיסור וברייתא נקט אשם תלוי משום דשכיח: \n",
+                "<b>אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב וכו'.</b> מימרא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ד:): \n",
+                "<b>וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו.</b> נלמד ממה שכתב רש״י בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קי״א) אמתני' דהמולק את העוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ וכו' עד שהרי אינו ראוי לבא לפני ה'.</b> משנה וגמ' פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שני שעירי וכו' א\"א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל וכו'. ואני אומר שמעתא הכי איתא בפרק בתרא דזבחים אהא דתנן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו אמרינן בגמ' (דף קי\"ג) ורמינהו קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו' ת\"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' יכול שאני מוציא שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח ל\"ק כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר רבי מני ל\"ק כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי ופירש\"י הא איכא וידוי דבעי ליכנס להתודות עליו עכ\"ל. ופירוש ברייתא זו לדעת רבינו מבואר ורש\"י פירש בע\"א. ומה שהקשה הראב\"ד על רבינו ממה ששנו בברייתא פרק שני שעירי עד שלא הגריל עליהם יש לומר דלמאי דמסיק בפרק בתרא דזבחים צריך לשנויי דתנא לוידוי הגרלה קרי ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור וכו'.</b> מימרא בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ב:): \n",
+                "<b>השוחט את הפסח בחוץ וכו'.</b> שם (דף ס\"ג) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב אשי דבתרא הוא מתני הכי והאי שאר ימות השנה היינו בר מיום י\"ד קודם חצות שאם שחטו אז בפנים פסול כמ\"ש בפרק א' מקרבן פסח וכבר נתבאר בפרק זה שכל שאינו ראוי ליקרב אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחטה בחוץ וכו'.</b> בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) בעא מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מיחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא א\"ל מי קרינן ביה והביאום לה', ל\"א א\"ל ראוי לפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב.</b> בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה:) גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה אמר רב שיזבי כרת וכו' שעל ידי דבריהם בא לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר. ויש לתמוה על רבינו שכתב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ״מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והיאך כתב רבינו דנ״מ לחייבו עליה כרת. ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדשה כיון שהעמידוה ברשותו הקדשה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב וכו' אחד השוחט במקדש וצואר בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ וכו' אבל השוחט בגגו של היכל הרי זה פטור.</b> בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ז:) אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א\"כ נכתוב רחמנא אל מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל [מועד] למה לי לאו למעוטי גגו (של היכל) ולרבא א\"כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה אל מחוץ למחנה למה לי לאו לאיתויי גגו וכו' כולה בפנים וצוארה בחוץ [בחוץ פשיטא] אמאי קפיד רחמנא אשחיטה שחיטה בחוץ היא אלא לאיתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים וכו' שנאמר אל פתח אהל מועד לא יביאנו</b> אינו נוח לי דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא למעוטי גגו של היכל. ונראה לי שצריך להגיה ולכתוב אבל השוחט בגגו של היכל אע\"פ שאינו ראוי לשחיטה כלל הרי זה פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו. א\"נ יש לומר דמשמע לרבינו דמואל פתח אהל מועד יליף שפיר דבעינן שתהא צוארה בפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין וכו'.</b> משנה פ' השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ומייתי לה בגמ' מדכתיב ההוא ובת\"כ מייתי לה מדכתיב דם שפך. ולא ידעתי למה שינה רבינו להביא מפסוק אחר: \n",
+                "<b>ואחד ששחט בחוץ וכו'.</b> משנה פרק השוחט ומעלה חומר בשחיטה מבעליה וכו' שהשוחט להדיוט חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט בחוץ בלילה וכו'.</b> בפרק השוחט ומעלה (דף קי\"א:) איפליגו במתני' ת\"ק ור\"ש ואמרינן עלה בגמ' אמר זעירי שחיטת בהמה בלילה איכא בינייהו וה\"ק השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב ר\"ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו'. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור.</b> שם על משנה זו רבא אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו וה״ק המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ חייב ר״ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו' ואע״ג דאסיקנא דר״ש אמלק בחוץ והעלה בחוץ קאי מ״מ משמע דלא הוו בעו הני אמוראי למימר אליבא דת״ק אלא מאי דקים להו דהוי דינא הכי ואע״ג דבפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) אמר רבי יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב הא איתותב ואסיקנא בתיובתא ואע״ג דבתר הכי אמרינן ואיבעית אימא וכו' שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד השוחט בחוץ בלילה א\"א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו וכו'. ביאור הדברים שרבינו מפרש שכשאמרו העלה בחוץ בין ברישא בין בסיפא אלילה דקתני רישא קאי. והראב\"ד מפרש דלא קאי אלילה דרישא אלא היינו לומר שהעלה ביום ומפני כך הוצרך לתת טעם אחר לדבר. ואיני יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגוונא דרישא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המולק את העוף בחוץ פטור וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה (דף קי\"א) שם. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים</b> כתב הראב\"ד זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי ע\"כ חייב בעוף מה שלא חייב בבהמה שהרי מלק בפנים והעלה בחוץ בעוף חייב ובבהמה פטור ושחט בפנים והעלה בחוץ בבהמה חייב ובעוף פטור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח וכו'.</b> משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>ואינו חייב עד שיעלה לשם וכו'.</b> שם במשנה המעלה להדיוט פטור ובגמ' יליף לה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. ובפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט) דריש מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו הזורק את הדם.</b> בפרק קמא דזבחים (דף ד':) מה לזביחה וזריקה שכן עבודה וחייבין עליה בחוץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים.</b> משנה בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש או המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב.</b> שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכן פירש\"י ורבינו קיצר במובן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל הזורק שירי הדם בחוץ וכו'.</b> שם (דף ק״י:) במשנה רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב משמע דת״ק פטר ואמרינן בגמ' (דף קי״א) השתא דאמר רב אדא וכו' מחלוקת (אי שירים מעכבי) בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל לא מעכבי כי קאמר רבי נחמיה בשירים הפנימים וא״כ לת״ק דר' נחמיה אפי' שירים הפנימים שהקריבן בחוץ פטור. ועוד דבפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ב) מסיק רב פפא דכ״ע בין ר״א בין ר' ישמעאל שירים אין מעכבין ומהדר התם לאשכוחי תנא דסבר שירים מעכבין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו'.</b> נלמד מברייתא שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' פטור.</b> משנה בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב וכו'.</b> משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ובגמרא (דף ק\"י) אמאי והא איכא חציצה ופירש רש\"י שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש אמר שמואל בשהפכן וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי ואף על גב דרבי יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני רבי שמעון היא ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור וכו' קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצק והבולל והפותת וכו'.</b> משנה וברייתא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אחר שהתודה עליו.</b> נתבאר בפ' זה: \n",
+                "<b>אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקדש וכו'.</b> משנה בפ' השוחט ומעלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ וכו' כיצד הקומץ או לבונה והאימורין וכו' ואינו חייב על החסר.</b> משנה וברייתא שם (דף ק\"ט:): \n",
+                "<b>ומ\"ש הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלה ה\"ז ספק.</b> שם (דף ק\"י) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב.</b> שם (דף ק\"ז) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה מלח משלימו לכזית וכו'.</b> שם (דף ק\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית.</b> משנה שם (דף ק\"ט) המעלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר.</b> משנה שם (דף ק\"ח) העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה (ועליה) דברי ר\"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר ר\"ל מחלוקת בארבעה וחמשה איברים וכו' אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד וכו' אבל בארבעה וחמשה איברים ד\"ה חייב על כל אבר ואבר ופסק כר' יוסי אליבא דר' יוחנן וז\"ש בסמוך העלה אבר חסר פטור. ומ\"ש שם הראב\"ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימורים בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם, יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלרבי יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב שאותו זית הוא אבר אי נמי כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב. ומ\"ש וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כרבי יוסי דפטור עכ\"ל. ואין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן: \n",
+                "<b>זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה והדין שם (דף ק\"ז) זורק מקצת דמים בחוץ מנ\"ל (דחייב) מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר או זבח לרבות הזורק ובגמ' שם א\"ר אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר\"ע חייב שתים וכו' אביי אמר אפילו לר' ישמעאל חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב שתים ופי' רש\"י לרבי ישמעאל נפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה. אינו חייב אלא אחת דחד כרת וחד לאו הוא לר\"ע נפקא ליה מאו זבח דכתיב גבי העלאה חייב שתים משום דשמות מוחלקין. שם תעשה ושם תעלה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא. פלגינהו קרא הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימר דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארה באפי נפשייהו. שחט וזרק והעלה לד\"ה בין לרבי ישמעאל בין לר\"ע חייב שתים לרבי ישמעאל [כיון דכולהו בהעלה] מיחייב אהעלאה חדא דאית ליה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר\"ע אשחיטה מיחייב חדא ואהעלאה וזריקה חדא עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דכי אמר אביי להכי פלגינהו קרא לר\"מ נמי הוה האי טעמא ולפיכך כתב שהרי חילק הכתוב בין מעלה לעושה ולפ\"ז כי אמרינן בשחט וזרק והעלה חייב שתים לר\"ע נמי אהעלאה חייב אחת ועל שחיטה וזריקה אחת ובכך עלו דברי רבינו כהוגן אלא שיש בו קצת קיצור שה\"ל לכתוב שאם שחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים. וי\"ל דמשמע ליה דהא לא איצטריך לאשמועינן דמדכלל כולן בלעשות אותו ממילא משמע דלא מחייב אכולהו אלא חדא ומאי דאיצטריך לאשמועינן היינו שאם העלה וזרק חייב נמי אהעלאה מפני שהוציא הכתוב העלאה מכלל שאר עשיות וממילא משמע דה\"ה לשוחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כיצד הקומץ וכו' א\"א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא וכו'. והנך רואה שגירסת רש\"י כגירסת רבינו ונראה מסוף דברי הראב\"ד שהיה גורס בדברי רבינו שחט וזרק חייב שתים וכתב שהוא גירסא משובשת שאינו חייב אלא אחת ולא אמר שחייב שתים אלא במעלה ושוחט או זורק משום דפלגינהו קרא ואין ספק שטעות סופר היה בספרו והנוסחא הנכונה כמו שכתבתי. ומ\"מ מה שכתב בדברי הראב\"ד אף לדברי ר\"ע חייב שתים איני יכול ליישבו דא\"כ צריך לומר דלרבי אבהו לרבי ישמעאל חייב שתים ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת והם דברים הפוכים כמו שנתבאר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שמתוך דברי רש\"י נראה לי דגריס אביי אמר אפילו לר\"ע אינו חייב אלא אחת: \n",
+                "<b>העלה אבר חסר פטור שנאמר וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב.</b> משנה שם (דף ק\"י): \n",
+                "<b>המקבל דם חטאת בכוס אחד וכו'.</b> משנה שם (דף קי״א:) חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב שכולו ראוי (לבא) בפנים קבל בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון והפנימי מכפר. ובגמ' (דף קי״ב) בפנים ונתן בחוץ שירים נינהו הא מני ר' נחמיה היא וכו'. אי ר' נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור והאמר רבי נחמיה שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב סיפא אתאן לת״ק דר״א בר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו. ופלוגתא דראב״ש ות״ק בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ושם מתבאר דלדברי שניהם אין השני ראוי ואם כן אינו חייב עליו בחוץ. ויש לתמוה על רבינו שכתב אחד בפנים ואחד בחוץ חייב וכבר השיגו הראב״ד וכתב הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים א״א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ״ד עושה את חבירו דחוי בין למ״ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ״ל וצ״ע. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל ונראה שרבינו סומך על מ״ש שם למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב וכו' ושאלו בגמרא דמה למדנו מדמיון זה ותירצו הא קא משמע לן הא מני רבי היא אבודה בשעת הפרשה מתה וה״ק טעמא דאבדה הא הפריש שתי חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא בטלה היא וכו' פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גוונא. וסובר רבינו שהכוונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות וזהו למה״ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכא דאחד בפנים ואחד בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה אבל אם הפריש לאחריות חייב והוא הדין בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא היה דחוי וחייב. ומ״מ דחוק הוא פירוש זה ואולי גירסא אחרת היתה לו וצ״ע עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקומץ והלבונה של מנחה וכו' וכן שני בזיכי לבונה וכו' שהקריב אחד מהם בחוץ וכו'.</b> משנה בפרק השוחט והמעלה (דף ק\"א) ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה.</b> שם (דף ק\"י:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב.</b> במשנה פ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר' יוסי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המעלן בחוץ</b> פשוט הוא דדין מעלה שוה לדין שוחט: \n",
+                "<b>והנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו'.</b> בסוף זבחים (דף קט\"ז): \n",
+                "<b>סליק הלכות מעשה הקרבנות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7a19f5018ff9d9fe7e2599a5c993d26bf8e732a8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,669 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו' שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו'.</b> בפירקא קמא דכריתות (דף ה') תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים וקנה בשם מאתים וחמשים נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים מנינא קמשמע לן הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים אף קנה בשם מחציתו מאתים וחמשים דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים. ופירש רש\"י קנמן בשם חמש מאות דהכי אמר קרא מחציתו מאתים וחמשים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה\"א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמשמע לן: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל.</b> נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח\"כ מערב דילמא מערב ואח\"כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד\"ק בספר השרשים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ושרה אותם במים זכים וכו'.</b> בפרק קמא דכריתות ת\"ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד\"ר יהודה א\"ל ר' יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש\"י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י\"ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס\"ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'.</b> זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ\"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ\"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ\"ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו'.</b> הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ\"כ בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקדה הוא הקשט</b> יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו'.</b> נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע\"ז אישקינ\"טי והרמב\"ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' במזיד חייב כרת וכו'.</b> ובפ\"ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו' ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו'.</b> שם (דף ה') ת\"ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר' יהודה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה.</b> בפירקא קמא דכריתות ת\"ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו' ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הסך את עצמו וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש הסך כלים ובהמה ועכו\"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו'.</b> ברייתא שם פ\"ק דכריתות (דף י':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מושחין ממנו לדורות וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשוח מלחמה</b> פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו כהן בן כהן מושחין אותו.</b> שם אפילו כ\"ג בן כ\"ג טעון משיחה ויליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ\"ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו'.</b> בפרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) מתבאר זה ובפרק ד' כתב רבינו שכ\"ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז' ימים זה אחר זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מושחין את הכהן וכו' ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו.</b> בפ\"ק דכריתות ת\"ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח\"כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן.</b> פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה\"ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן משמן המשחה ע\"ג מלך וכו'.</b> שם (דף ו':) פלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ\"ג חייב וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת.</b> מימרא שם (דף ז') ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיסוך ממנו בכזית.</b> כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א\"א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו'. וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר\"מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר' יהודה פטור כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש רש\"י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו'. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ\"ל. ופשטא דגמרא כהראב\"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכולי עלמא. ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה\"ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר [סבר] כל שהו ור\"י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהו היינו במושב מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מושחין את המלכים אלא ע\"ג המעיין.</b> שם (דף ה':) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון: \n",
+                "<b>ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד מפני יהויקים אחיו.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו'.</b> בפ' שני דשבועות (דף ט\"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ\"ק דיומא עלה י\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכפות והקערות וכו' ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו.</b> בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) אמרינן אין עניות במקום עשירות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו.</b> בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולן מתקדשין במלאכתן.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו'.</b> בסוף פרק המזבח מקדש ת\"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש\"י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין שנשמט מן הנצב וכו'.</b> שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש\"י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שגונזין אותם בצד ההיכל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי מדות של יבש היו במקדש וכו' עד הואיל והיה במקדש בימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה.</b> משנה וגמרא במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי סוטה וכו' עד שאמרנו.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המדות האלו קדש וכו'.</b> משנה וגמרא שם ופסק כת\"ק. ופירוש בירוצי היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו וכו' עד י\"א סממנים נאמרו לו למשה בסיני.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ו') ומפרש התם קראי דהוו אחד עשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומוסיפין עליהם בלא משקל מלח סדומית.</b> כן שנינו בברייתא בפ\"ק דכריתות (דף ו' ע\"א) ובירושלמי פ' טרף בקלפי מלח סדומית רובע כלומר רובע הקב ואינו שיעור משקל אלא שיעור מדה. ואין לתמוה למה לא כתב רובע הקב כלשון הברייתא שי\"ל שסמך על מה שכתב כן לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכפת הירדן ועשב אחד שמעלה עשן.</b> שם בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים וכו'.</b> בפרק אמר להם הממונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' עד להקטיר ביום הכיפורים.</b> הכל בברייתא שהזכרתי לעיל. ובמקום נטף שנו בברייתא הנזכרת צרי ובסוף הברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ודע שדינר הוא משקל מיתקאל שהוא דרמא וחצי והדרמא משקל ששים וארבע שעורות בינוניות. \n",
+                "<b>ומה שכתב והשאר הוא מותר הקטרת שאמרנו בשקלים</b> כלומר שבכל שנה היה נשאר מאותם שלשה מנין שלא היה מקטיר מהם אלא מלא חפניו והמותר היו עושים ממנו מה שכתב רבינו בהלכות שקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף וכו' בברייתא הנזכרת לעיל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף.</b> וכתב הרמב\"ן בפירוש התורה ראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנקרא בערבי עוד בלסאן נראה שסבור כי רבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו שלא יכנס השרף בקטרת ועוד שהרי החלבנה והלבונה שרף הם והם נכנסים בקטרת ויותר נכון לומר שרשב\"ג בא לפרש דברי ת\"ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק\"א כמו הצרי אין בגלעד שזה ודאי לא יכנס בקטרת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפים העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטרת ונכון הוא שיהיה העץ הזה עץ הבלסאמ\"ו כדברי הרמב\"ן וכ\"כ בערוך בערך קטף ולדעת רבינו שמכניס בקטרת עוד בלסאן נאמר שהוא ז\"ל מפרש שהעץ עצמו של הבלסאן נקרא צרי ורשב\"ג בא לחלוק ולומר שצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו והוא הנכנס בקטרת לא העץ ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש והשחלת הוא הצפורן וכו'.</b> כן תרגם אונקלוס שחלת טופרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה</b> כך אמרו בפ\"ק דכריתות שהחלבנה ריחה רע ונראה מדברי רבינו שהוא הנקרא בערבי מיעה סאילה שהוא כמו דבש שחור והעולם לועזים חלבנה גאלבנ\"ו ובפירוש המשנה פרק קמא דכריתות כתב המעתיק שמיעה הוא אשטור\"ק וטעות הוא בידו וכן מה שכתב שיש אומרים שחלבנה הוא מחלב ויש אומרים שהוא לדאן הכל טעות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וזהו שמות הסמנים בערבי עוד באלסאן הוא נטף</b> וקראוהו בברייתא הנזכרת צרי וכבר נתבאר. \n",
+                "<b>ואצפר איל טיב</b> הוא שחלת. \n",
+                "<b>ומיעה</b> הוא חלבנה. \n",
+                "<b>ולכאן</b> הוא לבונה. \n",
+                "<b>ומוסק</b> הוא מור וכבר נתבאר בפרק ראשון שיש חולקים בזה. \n",
+                "<b>וקציעה</b> הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>וסנבאל אלנדרין</b> הוא שבלת נרד השנוי בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>וזעפרן</b> הוא כרכום השנוי בברייתא. \n",
+                "<b>וקושט</b> הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>ועוד הירדי</b> הוא קנמון. \n",
+                "<b>וקסר סליכא</b> הוא קלופה השנוי בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>וענבר</b> הוא כפת הירדן: \n",
+                "<b>כתב</b> סמ״ג קנמון אינו קניל״ה בלע״ז שהרי מקניל״ה יש הרבה ואילו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה (שבת דף ס״ג) שנגנז ולא נשתייר כי אם מעט ומשתכח בגזאי [דצימצמאי] מלכתא עכ״ל. ולפי זה גם כן אינו עוד הירדי שהרי נמצא הרבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מפטמין את הקטרת מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן.</b> הגירסא הנכונה בדברי רבינו ואחר כך שורה את הצפורן באחד ועשרים קב יין קפריסין או יין ישן לבן והוא יין חזק ביותר והוא בברייתא הנזכרת לעיל יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר כך שוחק כל אחד מן הסממנים בפני עצמו הדק</b> אפשר שטעמו משום דכתיב ביה ממולח שתרגומו מערב ומשמע לרבינו דהיינו שישחוק כל אחד לבדו ואחר כך יערבם דאחר שחיקה מתערבים יותר יפה מקודם שחיקה ויותר נראה שטעמו מדכתיב בד בבד יהיה וכמו שכתבתי בראש פרק ראשון. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו'.</b> בפירקא קמא דכריתות ופירש\"י הממונה אומר כן לשוחק ומפרש טעמא בגמרא שהקול יפה לבשמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומערב הכל.</b> כבר כתבתי דהיינו מדכתיב ממולח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל מעשיה בקדש בתוך העזרה.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ז') קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשל הקדש.</b> בפ\"ד דשקלים (משנה ה') ובפרק קמא דשבועות (דף י':): \n",
+                "<b>ומ\"ש והמפטם את הקטרת מן החולין או בכלי של חולין פסולה.</b> נראה דמשמע ליה הכי מדתניא כל מעשיה לא יהיו אלא קדש וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ובירושלמי פרק ד' דשקלים (הלכה ז') פטמה בחולין רבי יוסי ברבי חנינא אמר פסולה ר' יהושע בן לוי אמר כשרה מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש מ\"ט דריב\"ל קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אתיא דר\"י בר' חנינא כשמואל ודריב\"ל כר\"י ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב\"ל ור\"י מ\"מ מאחר דגמרא דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פעמים בשנה היו מחזירין אותו למכתשת וכו' עד כדי שלא יפוג ריחה.</b> בפ' קמא דכריתות (דף ו':) והוה משמע ליה דתרי מילי נינהו חדא שפעמים בשנה היו שוחקים אותה שנית שבימות החמה היו מפזרין אותה אפילו שלא בשעת שחיקה ובימות הגשמים צוברין אותה אף שלא בשעת שחיקה אלא שמלשון הברייתא נראה שכשמחזירה למכתשת קאמר שבימות החמה מחזירה פזורה ובימות הגשמים מחזירה צבורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה חיסר וכו'.</b> בברייתא הנזכרת ובפ' הוציאו לו (דף כ\"ג) מנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופירש\"י או שחיסר דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה ומקשה התם ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א\"ר ששת הב\"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דקא עייל ליה שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטר קטרת חסרה. וכתב זה רבינו בסוף הל' עבודת יה\"כ: \n",
+                "<b>פטמה מעט מעט וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות איפליגו תנאי ופסק כחכמים ומימרא הכא ומימרא דרבא התם אתיא כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה קטורת מי\"א סממנים אלו וכו'.</b> הכי משמע מדתנן בפ\"ק דכריתות המפטם את הקטרת וקרא נמי כתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו הכי משמע: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשוגג מביא חטאת קבועה.</b> בריש כריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות אהא דתניא וחכמים אומרים בכל יום היה מתקן במתכונתה ומכניס מסייע ליה לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ופירש\"י במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשאה להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור.</b> ברייתא שם ויליף לה מקרא: \n",
+                "<b>הריח בה ולא עשאה וכו'.</b> ברייתא שם המריח בה פטור אלא שמעל ופירש\"י המריח בה בקטרת של צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח הזהב שבהיכל וכו'.</b> מבואר במקראות ס\"פ תצוה ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו וקטרת שאינה כזו או שהתנדב אותה יחיד או רבים כלומר ולא מסרה לצבור הרי היא בכלל קטרת זרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום וכו'.</b> בפרק אלו נאמרים (סוטה דף ל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשנושאים אותו על הכתף כו': ומ\"ש ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומ\"ע להיות הלוים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו</b> בסיפרי פרשת קרח שומע אני אם רצה יעבוד אם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי בעל כרחו: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן.</b> בפרק עד כמה (בכורות דף ל':) ופירש״י דברי לוים לשורר ולשרת ולהיות שוער x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבודה שלהם היא שיהיו שומרים המקדש.</b> בראש מסכת מדות (פ\"א מ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיו מהם שוערים וכו' ויהיו מהם משוררים וכו' עד הוי אומר זו שירה.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א ע\"א ב'): \n",
+                "<b>ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) בעי רבי אבין עולת נדבת צבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה ואסיקנא ת\"ש דתני רב מרי בריה דרב כהנא לעולותיכם ולזבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן ופירש\"י מה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין לך עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בה קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן. \n",
+                "<b>ומ\"ש בעת ניסוך היין.</b> שם מימרא דרב שמואל בר נחמני (שם דף י\"א. וי\"ב. וברכות ל\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה.</b> שם (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוי האונן מותר לעבוד ולשורר.</b> בסיפרי פרשת שמיני פ\"ב: \n",
+                "<b>ואין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן וכו' ומוסיפין עד לעולם.</b> משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי וכו' ואחרים היו עומדים שם מנגנים בכלי שיר מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין וכו'.</b> שם במשנה (דף י') גבי מכים בחליל ועבדי הכהנים היו דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר משפחת בית הפגריא ובית צפריא מעימאום היו משיאים לכהונה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו ופירש\"י ועבדי הכהנים היו אותם המכים בחליל. משיאין לכהונה כהנים היו נושאים בנותיהם שישראלים מיוחסים היו ובגמרא (דף י\"א) לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר עבדים קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעביד ומאן דאמר לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי ותסברא ר' יוסי מאי קסבר אי קסבר עיקר שירה בפה עבדים סגיא אי קסבר עיקר שירה בכלי לוים בעינן לעולם קסבר עיקר שירה בפה והכא במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קא מיפלגי ופירש\"י ר' יוסי דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ\"ע עיקר שירה בפה וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי מאיר והוא הדין לגבי רבי חנינא בן אנטיגנוס דהא הוא מארי גמרא טפי מיניה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין הי\"ב.</b> שם (דף י\"ג:) במשנה אין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ובתר הכי תנן ר' אליעזר בן יעקב אומר אין עולים למנין ופירש רבינו שם כבר אמרנו שעיקר השירה בפה ואמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין שנים עשר לוים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמה הם מנגנים וכו'.</b> אלו הם כלי הניגון המוזכרים שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין פוחתין משני חלילים וכו' עד ולא מוסיפין על י\"ב.</b> שם במשנה (דף י\"ד) \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין פוחתין משתי חצוצרות וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ג) אין פוחתין משתי חצוצרות וכו' ומוסיפין עד עולם ובגמרא ועד כמה אמר רב הונא וכו' עד מאה ועשרים ומייתי לה מקרא מחצצרים בחצוצרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין פוחתין מתשעה כנורות וכו'.</b> שם אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל לבד מנא הני מילי א\"ר אסי דאמר קרא ואסף במצלתים להשמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא עבדי וחד גברא עביד בהו קרי להו חד ופירש\"י עבידתא חד עבדי דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בימי המועדות כולם וכו': החצוצרה היתה נעשית מן העשת של כסף וכו' עד פסולה.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ויליף לה התם מקראי: \n",
+                "<b>והחלילין שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה וכו' עד ובשמנת ימי החג.</b> משנה בפרק שני דערכין (דף י') פירש\"י אבוב היינו חליל. ולא היה מחלק מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה אחד מהחלילין מאריך לאחר שתיקת האחר שזו היא חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ולא היו מסיימים כולם בבת אחת אלא אחד מסיים לבסוף וזה הוא נוי גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשנים עשר יום בשנה וכו'.</b> משנה בפרק שני דערכין. \n",
+                "<b>ומ״ש וחליל זה דוחה שבת וכו'.</b> בר״פ החליל (סוכה דף נ״א) א״ר ירמיה מחלוקת בשיר של שואבה וכו' אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף דפליג עליה איתותב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש וכו'.</b> משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג:) אין הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ופירש\"י אין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה איש כשר לעבודה וזה סותר מ\"ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהא בן שלשים שנה. ויש לומר דהתם לשיר שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיק\"א והכא לשאר עבודות שאינם צריכות לימוד כגון הגפת דלתות וכיוצא בהן. ועי\"ל דהתם לשתהיה עבודה מיוחדת לו תמיד והכא מיירי לעבוד אי זה פעם במקרה דיקא נמי דלעיל כתב לעבודתו והכא כתב לעבודה. ויש מי שתירץ דהתם בזמן שהיו נושאים בכתף שהיה צריך למשא ואין לדחות דמה לימוד צריך למשא דאמרינן בספ\"ק דחולין גבי שצריך ה' שנים ללימוד שאני הלכות עבודה דתקיפין ופירש\"י להוריד המשא ולפרקו ולנטותו ולהעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה בלוים וכו' אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול.</b> בספ\"ק דחולין (שם דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לכ\"ד משמרות וכו'.</b> בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות.</b> איכא למידק דמשמע מדבריו אלה שראש המשמר מחלק אנשי המשמר לבתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד מיוחד בשבוע א\"כ מה זה שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם והלא כבר חילקם ראש המשמר. וי\"ל שראש המשמר מחלק אנשי משמר שלו לשבעה בתי אבות ואע\"פ שיהיו במשמר אנשים רבים אינו מחלקם אלא לשבעה חלקים כל חלק נקרא בית אב אבל אינו מסיים אי זה בית אב יעבוד ביום א' ואי זה ביום שני וזה עושים ראשי בתי אבות שהם מסיימים ואומרים בית אב פלוני יעבוד ביום א' ובית אב פלוני ביום שני וכן כולם. כך היה נראה לפרש דברי רבינו פה אבל ממ\"ש בפרק שאחר זה כל ראש משמר היה מחלק משמרו לבתי אבות עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת והאחר ביום של אחריו והאחר ביום שלאחריו ולכל בית אב ואב ראש אחד ממונה עליו נראה שראש משמר היה מסיים היום שיעבוד בו בית אב זה וכן לכל בית אב יומו ולפי זה מ\"ש \n",
+                "<b>פה וראשי בית אב מחלקים אלו העובדים ביום שלהם</b> היינו שבית אב המיוחד לעבוד ביום א' ראש בית אב שלו מסיים לעבודתו פלוני ופלוני יהיו שוערים ופלוני ופלוני יהיו משוררים ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני וזהו שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו וזהו בראשי בתי הלוים אבל ראשי אבות הכהנים לא היו מיחדים שום עבודה לשום אחד כי אם ע\"פ הפייס ותמהני למה הוצרכו לפייס היה לראשי אבות לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים x וצריך עיון: \n",
+                "<b>וכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינם במיתה אלא באזהרה תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא א\"ל בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררי' ולא מן השוערים מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה (רבנן) דכ\"ע אזהרה היא מ\"ס מסייע גזרו ביה רבנן ומ\"ס לא גזרו ביה רבנן ופירש\"י אתם בשלהם הכהנים שנכנסו בעבודת לוים וכו' כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקין זה למשוער וזה למשורר. אלא באזהרה לא איתפרש לן. אביי לית ליה הא מתניתא דקתני לעיל הם בשלהם אינו במיתה דהא משכחת תנא אחרינא דקאי כוותיה. זר ממש כגון ישראל. הא כתיב חדא זימנא בההיא פרשתא גופה וקאי נמי אעבודת הלוים. ר' יוחנן בן גודגדא סבר משורר ששיער במיתה כשהוא מגיף לבדו וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למעבד לחודיה ורבי יהושע סבר אפילו כי עביד לחודיה אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן במסייע. וסובר רבינו שמאחר דאביי דבתרא הוא מפרש פלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ור' יוחנן בן גודגדא באי הויא במיתה או באזהרה ופסקה למילתיה כמ\"ד במיתה נקיטינן כוותיה ואע\"ג דבגמרא דחי דכ\"ע אזהרה היא וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דדחי הגמרא ועוד דלישנא דסיפרי כאוקמתא דאביי משמע כמו שאכתוב בסמוך. וספר מצות גדול כתב (לאוין סימן רצ\"ו) אמר אביי נקיטינן משורר ומשוער בשל חבירו במיתה וכו' מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינו במיתה אלא באזהרה ומתרץ תנאי היא ודוחה שם ודילמא דכ\"ע באזהרה ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום עכ\"ל וכבר כתבתי טעם רבינו שפסק כאביי. ועדיין קשה היאך פסק רבינו דלוי שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה דהא אביי נמי לא חייב מיתה למסייע שהרי אמר מר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן וצ\"ל שבגירסת רבינו לא היה מסיים וגזרו בה רבנן אלא הכי גריס מ\"ס מיתה היא ומ\"ס אזהרה היא וקאי גם למסייע שכל ששינה עבודתו אפילו כל שהוא חייב מיתה ומה לי שיהיה מסייע סוף סוף הרי נתעסק בעבודה שאינה שלו ולשון סיפרי שאכתוב בסמוך דקתני שאמר לו רבי יוחנן בן גודגדא לרבי יהושע שאתה מתחייב בנפשך הכי משמע שהיה חייב אע\"פ שלא היה אלא מסייע. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שפסק דכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה דהא תניא ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וספר מצות גדול כתב על דברי רבינו ועוד כתב שכהן שעובד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה כברייתא אחרת אשר שם עכ\"ל ואני לא מצאתי בפרק הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן. ומצאתי בספר המצות לרבינו וז\"ל לשון סיפרי אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה שמענו עונש מניין ת\"ל ולא ימותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם הם מעבודה לחברתה מניין ת\"ל גם אתם ביקש רבי יהושע לסייע את רבי יוחנן ב\"ג בהנעלת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבים תלמוד לומר על עבודתו משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים על ידי כהנים כהנים ע\"י לוים מניין ת\"ל גם אתם ושם אמרו הכהנים ע\"י הלוים במלקות והלוים ע\"י הכהנים במיתה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה ברייתא השנוייה בגמרא וסמך על ברייתא השנויה במכילתא. ועוד קשה לי על הראיה שהביא מסיפרי דאדרבה שם משמע דכשם שהלוים על עבודת כהנים במיתה כך כהנים על עבודת לוים במיתה דהא מייתי לה מגם הם והרי גם אתם דריש ליה ללוי בעבודת לוי חבירו במיתה ומשמע דגם הם נמי מידריש בגוונא דדריש גם אתם ומהי תיתי לן דגם הם לא קאי אעונש נמי דמסתמא משמע דגם אעונש קאי וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובסיפרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו משום דבסיפרי מסיים בה רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים מעבודה לחבירתה מניין ת\"ל (עמהם) והחונים לפני המשכן קדמה וכו' מה ת\"ל גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן וכו' ומדמייתי לכהנים על עבודת הלוים מדכתיב יורידו אותו הלוים כלומר ולא הכהנים והרי אין שם עונש אלא ל\"ת הבא מכלל עשה ומדאמר רבי אינו צריך משמע דלא פליגי לענין דינא אלא במשמעות דורשין וכיון דלרבי כהנים בעבודת לוים אין בהם עונש הוא הדין לת\"ק כי מרבי לכהנים בעבודת לוים לא מרבי להו אלא לאזהרה ולא לעונש. ויש לדקדק כי מייתי מעבודה לחברתה מניין מוהחונים לפני המשכן קדמה ומשמע דלוי בעבודת לוי אחר קאמר ומייתי מדמסיים ביה קרא והזר הקרב יומת וקשה שהרי שם משה ואהרן ובניו שומרים שהם כהנים וי\"ל דמשה לוי הוא. ודע שגירסת סיפרי אינה מיושבת בעיני דמייתי לכהנים על עבודת לוים מדכתיב גם הם והלא הם אלוים קאי ותו דמייתי (כהנים על עבודתם) מעבודת לוי לעבודת לוי מדכתיב גם אתם והלא אתם אכהנים קאי ולכן נראה שהגירסא הנכונה כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם אתם מעבודה לחבירתה מנין כלומר מעבודת לוי אחד לעבודת לוי אחר מניין ת\"ל גם הם ולפי סברת רבינו ה\"פ לא יקרבו ולא ימותו גם הם דלוי שעבד עבודת כהן או עבודת לוי חבירו במיתה ומאי דכתיב בתר הכי גם אתם דהיינו כהן בעבודת לוי לא קאי אלא [אלא] יקרבו ולא אולא ימותו: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל ליגע מותרים.</b> בסיפרי זוטא פרשת קרח דריש הכי מקרא וכבר כתבתי בסמוך שכתב רבינו דאיתיה נמי במכילתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכהנים הובדלו מכלל הלוים וכו'.</b> כך מנאה במנין המצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וצריך כל אדם מישראל וכו'.</b> בס״פ הניזקין (גיטין דף נ״ט:) ועיין שם בפירש״י ותוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משה רבינו חלק הכהנים לשמנה משמרות וכו' ובימי שמואל.</b> בפ' בתרא דתעניות (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכו' עד וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו.</b> בסוף פרק החליל (סוכה דף נ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע.</b> שם בתוספתא לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות פי' עבודתו סילוקו וסידורו והקטרת הבזיכים ומפורש הטעם בתוספות משום דבגמרא מרבינן ליה חלק כחלק יאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות.</b> נראה דהיינו מפני שהוא בכלל מה שאמרו בס\"פ החליל שמה שאמור ברגלים היו כל המשמרות שוות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים וכו'.</b> בסיפרי פרשת שופטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן כהן שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וכו' והעור של קרבנו ואכילתו שלו.</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא גירסת סמ״ג והדין בס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ט:) תנו רבנן מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומניין שעבודתה ועורה שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו ופירש״י עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה. וכתב הראב״ד ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו א״א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ״ל. ופשטא דגמרא כדברי הראב״ד דקאמר גבי היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה משמע תיהוי דידיה דבעל הקרבן קאמר הרי דכי משוי שליח עבודתה ועורה של בעל הקרבן אבל רבינו מפרש דכי קאמר תיהוי דידיה לאו אבעליו קאי אלא אכל כהן שירצה דקתני קאי דהיינו שליח. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו חטאתו מקריב ומכפר ע״י עצמו.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד) יליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה הכהן בעל הקרבן בעל מום וכו'</b> שם בברייתא הנזכרת מסיים בה אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו ומדברי רש\"י נראה שהוא גורס נותנה לאנשי משמר וכן נראה מדברי רבינו ופירש\"י אם היה בעל מום ראוי לאכול ואינו ראוי להקריב אין ראוי לעשות שליח להקריבה כל מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודתה ועורה שלו לישנא אחרינא גרסינן עבודתה ועורה לאנשי המשמר כיון דהם הקריבוה עכ\"ל. ורבינו גורס כלשון הזה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה זקן או חולה שיכול לעבוד ע\"י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה וכו'.</b> שם אם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות ע\"י הדחק עבודה [דכי עביד ע\"י הדחק עבודה] היא משוי שליח אכילה דכי אכיל ע\"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא מש\"ה עבודתה ועורה לאנשי משמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה טמא בקרבנות הצבור וכו'.</b> שם א\"ר ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. ופירש\"י טמאים מי מצו עבדי וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משוו. ודברי רבינו תמוהים שכתב נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר דמשמע שנותנו לבעלי מומין טהורים שיקריבוהו והא בעלי מומין לאו בני הקרבה נינהו ועוד שכתב שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והרי בגמרא הקשו הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי ושני רבא אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר והיאך כתב רבינו בהפך ונראה דמש\"ה כתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ועבודתה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. וגם על דבריו אני תמיה למה כתב שעורה לבעלי מומין ולמה לא יהיה לאנשי משמר: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נראה שיש למחוק מדבריו תיבת ועבודתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר</b> לא לענין הקרבת הקרבן קאמר דפשיטא שאחד מהכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שיאכלוהו ועורו לאנשי משמר הטמאים דכי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא קאי אלא לעבודתה דהיינו אכילת בשר הקרבן שא\"א לטמאים לאכלו אבל עורה לטמאים שבאותו משמר והשתא שפיר קאמר רב ששת עבודתה ועורה לאנשי משמר דהיינו לומר דעבודתה דהיינו אכילת בשרה לבע\"מ טהורים שבאותו משמר ועורה לאנשי משמר הטמאים ועי\"ל שאין צריך למחוק מדברי רבינו שום תיבה אלא להקדים תיבה לחבירתה דה\"ג בדברי רבינו נותנו לבעלי מומין טהורין לעבודתו ועורו לאנשי משמר הטמאים וכמו שפירשתי: \n",
+                "<b>ודע</b> שהתוס' כתבו תימה עורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ\"ל. ובמה שפירשתי לדעת רבינו ניחא דלא הוי אלא לאנשי המשמר הטמאים ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה כדקתני בברייתא משום דכיון דכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו להקריבו לכל כהן שירצה: \n",
+                "<b>ואכתי</b> קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי\"ל דרבינו ה\"ק א\"א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי משמר התמימים מפני שכולם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריבו: \n",
+                "<b>ואפשר</b> היה לקיים גירסת הספרים ועורו ועבודתו וע\"פ מה שפירשתי ונפרש דנותנו לבעלי מומין היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה אלא שקשה שלפי זה עבודתו דנקט רבינו משונה מעבודתו שאמרו בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הקרבן של כ\"ג והיה אונן וכו'.</b> גם זה שם (ב\"ק דף ק\"י) אמר רב אשי אם היה כ\"ג אונן נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קא משמע לן תנינא כ\"ג מקריב ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב סד\"א כי חס רחמנא עליה דכ\"ג לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי משוי קא משמע לן. ופירש\"י אם היה כ\"ג אונן ויש לו קרבן עצמו להקריב. נותנו לכל כהן שירצה כיון שכ\"ג מקריב אונן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו'.</b> [נתבאר פ\"ג ה\"ט]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וממנים כ\"ג וכו'.</b> נתבאר בפ\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אין שם שמן המשחה וכו'.</b> גם זה נתבאר שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וכו' וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן ז' יום אחר יום.</b> פ\"ק דיומא עלה ה' תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו מה ת\"ל לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אין לי אלא נתרבה ז' ונמשח ז'. נתרבה ז' ונמשח יום א' נתרבה יום א' ונמשח ז' מניין ת\"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ\"מ אשכחן ריבוי ז' לכתחלה משיחה ז' לכתחלה מנ\"ל אב\"א מדאצטריך קרא למעוטיה ואב\"א דאמר קרא [ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו'] למשחה בהם ולמלא בם את ידם איתקש משיחה לריבוי מה ריבוי ז' אף משיחה ז' ובסיפרי תניא לפי שנא' שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח ז' ונתרבה יום אחד נמשח יום א' ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א' (ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א') ואפי' שעה מניין ת\"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו שעה אחת ומילא את ידו ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת. כתב הראב\"ד ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' א\"א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה וכו'. ואין בדבריו הכרע לדחות פירושו של רבינו, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגם דעת רבינו כהראב\"ד וביאור מ\"ש ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ\"ג דהיינו עבודת יוה\"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כ\"ג לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יה\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משוח בשמן המשחה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמגילה (דף ט':) ופרק בתרא דהוריות (דף י\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעמידין כ\"ג אלא ב\"ד של ע\"א.</b> תוספתא בפרק ג' דסנהדרין: \n",
+                "<b>ואין מושחין אותו אלא ביום וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת צו אין כהן גדול נמשח אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום.</b> אפשר דיליף לה מדאיתקיש משיחה ורבוי להדדי: \n",
+                "<b>ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת.</b> בתורת כהנים פרשת צו ומפיק לה מדכתיב אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך וכו'.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועוד ממנים קתיקולין להיות לסגן כמו הסגן לכ\"ג ואין פוחתין משנים.</b> בירושלמי דשקלים פרק אלו הם הממונים (הלכה י\"ב) ומוכח לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וממנין אמרכלין אין פחות מז'.</b> במשנה בפ' הנזכר ובירושלמי שם מוכח מקרא דהיו ז' ובסוף הוריות מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כלא ופירש\"י אמר כלא שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפתחות העזרה בידם רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ויפתחו.</b> בתוספתא פ\"ב דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה גזברים.</b> משנה פרק אלו הם הממונים (משנה ב') ופירש\"י בסוף הוריות גזבר ממונה על האוצרות שבמקדש. \n",
+                "<b>ומה שכתב והגזברים הם שגובים כל ההקדשות ופודים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן הגדול המשוח קודם למרובה בבגדים וכו' עד משאר הכהנים.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג) חוץ מקתיקול שאינו מוזכר שם ומ\"מ למדו רבינו ממ\"ש בסמוך דאיתא בירושלמי דשקלים ומשמע התם שהקתיקול מעולה מהאמרכל: \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו.</b> נ\"ל שכתב תמיד לומר דבזמן דליכא שמן המשחה הוי המרובה בבגדים במקום כהן משוח: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דטפי מח' מעלות מנה כאן וי\"ל דעובר מחמת מום ומחמת קרי לא הוו בכלל המנין דהא לא הוו תמיד וקשה דאכתי ט' מעלות הוו. וי\"ל דכהן הדיוט לא הוי בכלל המנין שהוא הצד התחתון שבכולן ולא יקרא בשם מעלה. ועי\"ל דמשוח מלחמה אינו מכלל הח' מעלות מפני שאין המלחמה ענין לעבודה בבהמ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשימות המלך או כהן גדול וכו'.</b> בסיפרי פרשת שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ת\"ל בקרב ישראל מה שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובת\"כ תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע\"פ שאינו כמותו בחכמה.</b> בס\"פ הנושא (כתובות דף ק\"ג:) ותניא בת\"כ לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אע\"פ שאינו ממלא מקומו ת\"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם וכו'.</b> בס״פ בא לו (יומא דף ע״ב-ע״ג) יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כ״ג משמש תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבא אל אהל מועד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש וכו'.</b> שם כי אתא רב דימי אמר בגדים שכ\"ג משמש בהם משוח מלחמה משמש בהם ואותיבנא עליה מדתניא דברים שבין כ\"ג לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ומשמש בח' כלים וכו' וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא ובתר הכי אמרינן דאמוראי לא ס\"ל להא דרב דימי ואסיקנא כי אתא רבין אמר לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר ואע\"ג דתניא התם משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן ההדיוט ולא בח' ככ\"ג וקאמר עלה אביי אלא זר משוית ליה אלא ככ\"ג משום איבה ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין היינו אליבא דרב דימי דסבר דראוי לשמש בח' כלים אי משמש בד' הוי הורדה אבל לדידן דסבירא לן דאינו ראוי לשמש בח' ליכא הורדה ובסוף הוריות מייתי הא דדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ולא מייתי אידך ברייתא דמשוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן הדיוט: \n",
+                "<b>מעלין משררה לשררה וכו'.</b> בכמה דוכתי אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין מהם במשנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא אם סרח:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ג שעבר עבירה ושחייב עליה מלקות וכו'.</b> בירושלמי דפרק ב' דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע דבב\"ד של שלשה מלקין אותו וכ\"כ רבינו בפרק י\"ז מהלכות סנהדרין. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בב\"ד של ע\"א הוא שיבוש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן גדול צריך שיהיה גדול וכו'.</b> בת״כ וביומא (דף י״ח) ובפרק הורה כהן משיח (הוריות דף ט') ובסוף פרק הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב כ\"ג לנהוג כבוד בעצמו וכו' עד הרשות בידו.</b> תוספתא פ\"ד דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים וכו'. ומ\"ש אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם וכו'.</b> בפ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברים זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם ופירש\"י וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מקבורת המת שאינו שלו דרך כל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו והממונה סגן הכהנים ממצעו לכ\"ג בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע ובגמרא (דף י\"ט) ת\"ר כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו ופירש\"י משוח שעבר כגון שאירע פסול בכ\"ג ומינו אחר תחתיו ומשעבר פיסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרי ליה משוח שעבר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואומר לאבלים תנוחמו</b> גם זה שם (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והם מכבדין אותו כפי כחן.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'.</b> שם במשנה מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה וכו' ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר' מאיר ר\"י אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא וידוע דהלכה כר\"י ולפיכך פסק רבינו שאינו יוצא מן המקדש. אבל יש לתמוה למה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהא דלא כמאן וי\"ל שטעמו מדאמרינן בגמרא שפיר קאמר ר' יהודה אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע ופי' רש\"י מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חיזוק בדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא עד כאן לשונו. וכיון דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דילמא מיקרי ונגע כשאינו יוצא מפתח ביתו סגי וכן משמע מדאמר רבי מאיר א\"ה ביתו נמי לא וקרא דמן המקדש לאו דוקא מן המקדש דהוא הדין אם אינו יוצא מפתח ביתו ודבר זה מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב\"ן בפירוש התורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל העם באים לנחמו לביתו והוא עומד בשורה וסגן בימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו.</b> שם בגמרא וקאמר בגמרא אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואומרים לו אנו כפרתך וכו'.</b> שם במשנה ופירש\"י אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכשמברין אותו וכו'</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו קורע על מתו וכו'.</b> בסוף הוריות (דף י\"ב:) תנן כ\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ובגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ואע\"ג דשמואל פליג עליה פסק רבינו כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מרבה פרע לעולם וכו' אלא מספר מע\"ש לע\"ש.</b> בפרק ב' דתענית ובפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ\"ב:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מספר בתער אלא בזוג וכו'.</b> בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״א) ובס״פ כהן גדול תספורת של כהן גדול דכתיב כסום יכסמו את ראשיהם ה״ד אמר רבא ראשו של זה בצד עיקרו של זה ופירש הר״ן בצד עיקרו של זה מצמצם היה שלא יעלה אחד מהשערות על חבירו והרא״ש כתב כסום יכסמו את ראשיהם ככוסמת הזה ראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ״ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים עכ״ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד איני מבין המופת הזה וכו'. ולא ידעתי מה הוקשה לו שמאחר שבכל שערות ראשו גוזז משער התחתון שלא ישתייר ממנו אלא כדי שיגיע לעיקר שער שעליו הרי הוא נראה כאילו צמח כאחד ופירושו של הראב\"ד נראה דהיינו לומר שגוזז שער התחתון כנגד ראשו של אותו שהוא למעלה ממנו בענין שמצחו ופדחתו מגולה משער התחתון ולא נשאר על מצחו ופדחתו שער אלא כנגד ראשו של עליון שלמעלה מהתחתון. ואם תאמר מה קושי יש בתגלחת זו שהוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו עליה. וי\"ל שלא שער התחתון בלבד היה מגלח אלא ע\"ד זו היה מגלח שער שלישי שלמעלה מהשני ומשייר השער הד' כדרך ששייר השני ומגלח השער החמישי כדרך שגילח השער התחתון והג' ועל דרך זה היה משייר ומגלח עד תום כל השערות שבראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול.</b> בפרק אחרון דמדות (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו.</b> בפרק כהן גדול (סנהדרין דף י״ח). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב\"ד הגדול בלבד.</b> בפ\"ק דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה יודע עדות אינו חייב להעיד וכו' ואם היתה עדות למלך ישראל ה\"ז הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו.</b> בפ' כ\"ג תנן כ\"ג מעיד ומעידין אותו ובגמרא מקשה מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו כלומר והכא זילותא הוא לכ\"ג למיתי לאסהודי לבעל דין אמר רב יוסף מעיד למלך והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר רבי זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלי ניהליה סהדותיה קאי איהו ואזיל ומעיינין ליה אנן בדיניה ויש לתמוה על רבינו שכתב שאם היתה עדות למלך ישראל הולך בב\"ד ומעיד לו דהא ההיא אוקימתא דאוקימנא דמעיד למלך אידחיא לה ולא הוה ליה לכתוב אלא שאם היה כ\"ג יודע עדות מביאים המלך ויושב בבית דין ושם יעיד הכ\"ג וילך לו ויעיינו הדיינים בדין ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותם הוה ליה לרבינו לומר ואם היה יודע עדות למלך ממלכי בית דוד ומדנקט למלך ישראל משמע דבכל מלך ישראל מיירי אפי' אינו מבית דוד ואפשר לומר דמאחר שבזמן הזה בעונותינו שאין לנו לא מלך ולא שר ולא נפקא לן מידי בין מלכי ישראל למלכי בית דוד להכי סתם וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל דמלך בית דוד גם הוא לא נפיק מכלל מלך ישראל ועי\"ל שקיצר ולא חשש לפרש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג מהלכות סנהדרין ועי\"ל שמאחר שמן הדין אפי' מלכי ישראל דן ודנין אותם אלא דמשום מעשה שהיה בעובדא דשמעון בן שטח גזרו ואמרו מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם כתב רבינו כאן מה שהוא לפי הדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכבר ביארנו בספר קדושה וכו'.</b> מפורש בתורה: \n",
+                "<b>ואינו נושא שתי נשים.</b> הרב בעל המגיד בהלכות א\"ב בפרק י\"ז כתב מהיכן למד רבינו לומר כן והראב\"ד שם חלק על רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ג) וטעמא משום דוכפר בעדו ובעד ביתו אמר רחמנא ולא בעד שני בתים: \n",
+                "<b>וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו.</b> משנה בפרק שני דסנהדרין (דף י\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם גירש אשה מותרת לינשא לשאר העם.</b> הכי משמע מדתנן שם גבי מלך אין נושאין את אלמנתו ולא תנן הכי גבי כהן גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שכ״ג נכנס להיכל להשתחוות שלשה אוחזין בו וכו'.</b> בפירקא בתרא דתמיד (דף ל״ג:) אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל ורבינו כתבו כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים וכמו שעלה בדעת התוספות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) בד״ה להיכל לפי גירסת ספרינו ולפי מה שכתב רבינו צריך לומר דהא דתנן הגביה לו את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן דכ\"ג כל שבעה ימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו' ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ומשמע לרבינו דאכל הנך עבודות דרישא קתני דבשאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא הזכיר מהנך עבודות אלא קטרת משום דאית בה הנאה שמעשרת כדאיתא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) וכיון דבזו אם רצה להקריב מקריב כ\"ש לאינך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוטל חלק בראש וכו'.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ואיתא נמי בברייתא בסוף הוריות (דף י\"ב:) ופירש\"י ונוטל חלק בראש אע\"פ שאינו מקריב וביומא פירש\"י מקריב חלק בראש ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים בראש מנה יפה שיבחר לו ובגמרא (יומא י\"ז:) ת\"ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ומשמע לרבינו שבכלל זה אם מקרבן אחד רצה ליטול מנה אחת יפה נוטל וכ\"ש הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים.</b> כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחו בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שרוצה כהן גדול להקריב וכו' עד ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה אחר זורק לאש עושה.</b> בסוף תמיד (דף ל\"ג:) ומייתי לה בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ד) ופירש\"י הושיט הראשון מאותם י\"ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והולך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין שם סמיכה על האברים אלא לכ\"ג בלבד מפני כבודו וכו'.</b> בסוף פרק שתי מדות ופירש\"י משום יקרא דכהן גדול שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר\"א קטן פסול לעבודה [ואפי' תם] מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה וכו'.</b> בספ\"ב דערכין (דף י\"ג:) תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ואע\"ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי וכדפירש\"י דהא גבי לוים מיתני וכמו שהשיג הראב\"ד וכתב א\"א זה טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה וכו' משמע לרבינו דהוא הדין לכהן דמ\"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה. ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא\"כ מאי לעבודה דקתני הילכך משמע דה\"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדים בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע\"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה. וצ\"ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן עובד תחלה וכו'.</b> בסוף פרק התכלת (מנחות דף נ\"א:) תניא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת\"ל אשר יקריבו לה' אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו כהנים הדיוטות את אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות ופירש רש\"י כהנים הדיוטות דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועובד בידו</b> בתוספתא סוף שקלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד וכו' עד כשרה.</b> ירושלמי פרק ז' דשקלים (הלכה ו') ותוספתא סוף שקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו'.</b> שם בירושלמי בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כ\"ג מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ט)</small> אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב וכו' לפיכך תקנו נביאים הראשונים וכו' עד ודבר זה מנהג.</b> בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז) זולת מ\"ש שקורים בס\"ת ג' אנשים דהכי אמרינן בפרק הקורא עומד [כל שיש בו מוסף ואינו יו\"ט קורין ארבעה מכלל] דכל יום שאין בו קרבן מוסף קורין ג': \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות והיא יתירה להם א\"א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להם וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ובתפלה השניה א\"א זו התפלה השניה שאמר וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ובתפלה שניה א\"א הראה דעתו בכאן וכו' הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו של ר\"ע וכו': \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שמ\"ש שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף טעמו מדתנן בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו) בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום בשחרי' ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביוה\"כ ומתמה בגמרא תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מיחסרא והכי קתני בג' פרקים כהנים נושאים כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילת שערים ואלו הם ג' פרקים בתעניות ובמעמדות ובי\"ה ופירש\"י יש מהם ד' פעמים ביום יה\"כ שיש בו מוסף ומדמתמהינן ואמרינן תעניות ומעמדות מי איכא מוסף משמע דאין מוסף במעמדות אבל רבינו כתב שם בפירוש המשנה הנזכר שיעור זו המשנה כך בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם בכל תפלה ויש מהם ד' פעמים ביום והוא יה\"כ ומקצת המעמדות כמו שיתבאר כי בתעניות אין בהם תפלת מוסף אבל במעמדות היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת תפלת מוסף עכ\"ל. וכתב עוד בפרק הנזכר [על משנת יום שיש בו הלל וכו'] אמרו במה שקדם שאנשי המעמד קורים במוסף מורה שיש במעמד מוסף וכבר ביארנו כי ענין תפלתם היא הנוספת המיוחדת באנשי מעמד ושאנשי מעמד היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם בכלל תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל שלא היה גורס תעניות ומעמדות מי איכא מוסף אלא כך היה גורס תעניות מי איכא מוסף כלומר דלא מתמה אלא אתעניות בלבד דאילו מעמדות ניחא ליה דהא אית בהו מוסף כמו ביוה\"כ ואפשר לומר דגריס כגירסא דידן דמתמה נמי אמעמדות לומר דמדנקט מעמדות בהדי יום הכפורים משמע דכי היכי דביוה\"כ לעולם איכא תפלת מוסף ה\"נ במעמדות לעולם יש בהם תפלת מוסף והא ליתא שהרי יש ימי מעמד שאין בהם מוסף. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין מקום להשגה ראשונה ושניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמנת ימי חנוכה וכו'.</b> שם (דף כ\"ו) במשנה כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה דברי ר\"ע א\"ל בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה חזר ר\"ע להיות שונה כבן עזאי ופירש\"י כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית אותם שהיו בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחיהם לפי שאין להם פנאי [לעשות מעמדו] שקורים את ההלל ומפני ההלל היו דוחים את המעמד. קרבן מוסף יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים וכ\"ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודים במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד ואין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודין במוסף וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' מעמד דנעילה וכו'. קרבן עצים אותו יום שהיה בו קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד של מנחה מפני קרבן עצים מפני שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לו ושל נעילה. כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה עכ\"ל. ובגמרא מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים וכתב רבינו בפי' המשנה יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מד\"ס עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחילת היום ויום שיהיה בו קרבן מוסף ידחה מעמד מתפלת מוסף שלהן ומתפלת מנחה. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד בהשגה שלישית שכתבתי בסמוך הראה דעתו בכאן וכו' שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה נראה שטעמו לומר שאם היתה כוונתו באותה תפלה יתירה שכתב על יום שיש בו תפלת מוסף הרי יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד במוסף והוא כתב לא היה מעמד בתפלה שניה ומשמע שכוונת רבינו לומר שמתפללין תפלה שניה שלהם אלא שלא היו עושים בה מעמד כלומר שלא היו קורים בה בתורה כבשאר ימים אבל התפלה השניה ההיא לעולם היו מתפללים אותה ולכן כתב שהראה דעתו שתפלה שניה שאמר אינה תפלת מוסף. ואני אומר שדבר פשוט הוא בדברי רבינו שתפלה שניה שלהם אינה תפלת המוספים אבל היא תפלה נוספת שהם מתפללים בכל יום וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה כלומר וכ\"ש בתפלה היתירה ההיא וכמ\"ש בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ובכן עלו דברי רבינו מכוונים כהלכה דחזרתו של ר\"ע קרבן מוסף אין במנחה ומיהו מה שסיים אלא בשחרית ובנעילה אינו נוח לי דאטו נעילה קריאה אית בה וכן יקשה על מ\"ש וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היה בו מעמד בנעילה וע\"כ צריך לפרש שיום שיש בו קרבן מוסף לא היו מתפללים תפלה שניה שלהם וגם לא תפלת המנחה מפני שהיו טרודים בהקרבת המוספין וכדפירש\"י וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היו מתפללין תפלת נעילה ואע\"פ שלפי זה דבריו מוחלקים פה ממ\"ש בפירוש המשנה בכמה מקומות מצינו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומהו קרבן העצים וכו'.</b> במשנה בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה להם כמו י\"ט ואסורין בו בהספד ובתענית וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) אמר רבי אלעזר בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט\"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו היה ופירש\"י כי יו\"ט שלנו היה כדלקמן בשלשה פרקים זמן עצי הכהנים וכו' בעשרה בו בני סנאב בן בנימין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו אפילו יחיד שהתנדב עצים וכו'.</b> בירושלמי פרק שני דחגיגה האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזריו למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה וגמרא בפרק ב' דתעניות (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה עשר ממונים היו במקדש וכו'.</b> בפ\"ה דשקלים (מ\"א) במשנה ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות א\"א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר אמת הדבר כי בירושלמי פירשו מה ששנינו במשנה הנזכרת בן x בבי על הפקיע כמו שפירש הראב\"ד אבל בגמרא דידן פ\"ב דיומא (דף כ\"ג) אמר אביי מריש ה\"א הא דתנן בן xx בבי (ממונה) על הפקיע פתילתא וכו' כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא ופירש\"י נגדא רצועות מלקות ורבינו תפס כגמרא דידן שדחה פירוש הירושלמי מכח הברייתא. ויש לתמוה על הראב\"ד למה תפס על רבינו שעשה כהוגן וכשורה ובמקום דנמטייה אפריון השיגו ואין לומר שתמה עליו למה לא מנה גם הממונה על הכנת הפתילות דא\"כ ה\"ל י\"ו ממונים ותנא דמתני' לא מני אלא ט\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו זה שעל הזמנים הוא ואנשיו כו' כיון שיגיע עת הקרבן מכריז וכו'.</b> בירושלמי פרק הנזכר וזהו ששנינו במשנה הנזכרת גביני כרוז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ובכל יום תוקעין במקדש שלש תקיעות וכו'.</b> בפרק החליל (סוכה דף נ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש זה שעל השומרים הוא איש הר הבית וכו' עד ושורף את כסותו.</b> בפ\"ק דמדות (משנה ב) וזהו ששנינו בפ\"ה דשקלים (משנה א) בן בבי על הפקיע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין במקדש מכ\"א תקיעות בכל יום וכו'. </b> משנה בפרק החליל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חל ר\"ח או יו\"ט להיות בשבת וכו' עד לכל המוספין.</b> שם (דף נ\"ד) מסיק בתיובתא למ\"ד הכל לפי המוספין תוקעין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ובע\"ש מוסיפין שש ג' וכו' עד בשעה שמנסכין המים.</b> שם במשנה ע\"ש שבתוך החג היו שם שמנה וארבעים תקיעות שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון שלש לשער התחתון שלש למילוי המים ושלש על גבי המזבח ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבים ט' למוספין ג' x להפטיר את העם וג' להבדיל בין קדש לחול. ופירש\"י ג' לשער עליון דאמרן לעיל גבי שמחת בית השואבה עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. ג' לשער התחתון דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכים בהם עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון וכו'. ג' למילוי המים אחר שמילאו ושבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים ותנן בפרק לולב וערבה הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון: \n",
+                "<b>ודע</b> שיש בספרי רבינו חסרון הניכר וכך צריך להגיה וכן תוקעים ג' למילוי המים ואין תוקעים למילוי המים בשבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין למילוי המים בשבת.</b> גם זה שם ופירש\"י שכבר נתמלא מע\"ש כדתנן בפרק לולב וערבה אלא שהיה ממלא מע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממונה שעל הקינים וכו' עד שיד הקדש על העליונה.</b> נלמד מענין הממונה על הנסכים שיתבאר בסימן זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן קן שנמצא פסול או שנפסל וכו'.</b> בספ\"ז דשקלים (מ\"ז) רבי יוסי אומר xx המספק את הקינין מספק את הפסולות ואין לתמוה למה לא פסק כת\"ק דאמר שקינים פסולות באות משל צבור דאיכא למימר שפסק כרבי יוסי משום דמסתבר טעמיה ועוד דת\"ק הוי ר\"ש כמפורש בריש אותה משנה ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בהשגות א\"א לא כי הממונה על הקינין וכו'. ואני אומר שאין זו השגה דפירושי נינהו ומר מפרש הכי ומר מפרש הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שעל החותמות הוא שמקבל דמי וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד ארבע חותמות היו במקדש האחד כתוב עליו עגל וכו'.</b> בפרק ה' דשקלים (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל מי שיביא קרבנותיו למקדש נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות וכו' עד הנסכים.</b> בפרק הנזכר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מצורע עשיר מביא ג' עשרונין ולוג שמן</b> ואין דוגמתו כשאר החותמות אבל מצורע עני אינו טעון להביא אלא עשרון אחד כמו שטעון הגדי ולכן נותנין לו חותם של גדי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם וכו' עד שיוקרו הנסכים.</b> שם במשנה ושם (כל) היום כתוב עליהם מפני הרמאין ופירוש רבינו בה נכון וכן פירש בפי' המשנה וכתב שם עוד פירוש אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כ\"כ משום דא\"כ למה לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא\"כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדנו מיבעי ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב\"ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציא אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ\"מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא בהיות פי' רבינו מתיישב ג\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלשים יום לשלשים יום וכו' עד כשער הזול.</b> בספ\"ד דשקלים (מ\"ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש והשכר שמשתכר ההקדש בשערים וכו'.</b> בפ\"ד דשקלים (משנה ד') תנן ר\"ע אומר מותר תרומה קיץ למזבח מותר נסכים לכלי שרת רבי חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קיץ למזבח ומותר התרומה לכלי שרת וכתב שם רבינו עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה כי הנסכים היה הקדש משתכר בהם והיה מתקבץ ממנו דמים יתרים והם נקראים מותר נסכים ופסק רבינו כרבי חנינא. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ואפשר שטעמו משום דכיון דרבי חנינא סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש טפי הוה בקי מר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף וכו'</b> בפ\"ק דשבועות (דף י\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים מפני שהם עומדים על הרצפה תמיד וכו' עד להיכל ולשערים.</b> הוא ביאור הממונין שכתב בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש בספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים והוא משנה בפרק בתרא דשקלים (דף י״א ע״א): ומ״ש וחוטי הפרוכת כפולים ששה וכו' עד הרי כ״ד חוטים.</b> שם ובפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וטפח היה עביה וכו' עד עשרים אמה.</b> בפרק בתרא דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ושלש עשרה פרוכות היו במקדש שני וכו'.</b> מימרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוכת שנטמאת בולד הטומא' מטבילין וכו' עד שהיא נאה.</b> בפרק ב' דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים וכו'.</b> משנה בסוף חגיגה (דף כ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הממונה על מעשה בגדי כהונה וכו'.</b> כתב הראב\"ד אומר אני שהוא פינחס המלביש עכ\"ל. ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולשכה היתה לו במקדש.</b> בפרק קמא דמדות (משנה ד'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בגדי כהונה ג' מינים וכו' בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים וכו'.</b> מפורשים בתורה. \n",
+                "<b>ומ״ש וארבעתן של פשתן וחוטן כפול ששה.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לבנים וכו'. ומ\"ש והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ב:) כי אתא רבין אמר אבנטו של כ\"ג בי\"ה ד\"ה של בוץ בשאר ימות השנה ד\"ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין בי\"ה שרבי אומר של כלאים ורבי אלעזר בר\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי זהב הם בגדי כ\"ג והם ח' כלים וכו'.</b> לשון זה קשה בעיני שהרי הארבעה של כל כהן אינם של זהב וצ\"ל דה\"ק בגדי זהב הם מיוחדים בכהן גדול ובגדי כ\"ג הם שמנה כלים הארבעה של כל כהן ומעיל ואפוד וכו' ואלו הארבעה הנוספים בכהן גדול הם של זהב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבנטו של כ\"ג מעשה רוקם הוא</b> מדכתיב ואבנט תעשה מעשה רוקם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצנפת האמורה באהרן היא האמורה בבניו וכו' לפיכך נקראת מגבעת.</b> נ\"ל שטעמו לומר כדברי הרמב\"ן שאכתוב בסמוך שאותיות גיכ\"ק מתחלפות והו\"ל כאילו כתיב מקבעת והוא מלשון קובע וכן תירגם המתרגם מגבעות כובעין וכתב הראב\"ד ולפיכך נקרא מגבעת א\"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה וכו'. והרמב\"ן כתב בפרשת תצוה וז\"ל כתב רש\"י שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר קורא לה מגבעת ומתרגמינן כובעין וזה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י\"ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כ\"ג אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בחילופי הגימ\"ל והקו\"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך יזכירו חכמים תדיר בכ\"ג והדיוט מצנפת בתורת כהנים ובמסכת יומא שנינו כהן גדול משמש בח' בגדים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ\"ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי לבן הם ארבעה הפשתן לבדו הם.</b> בפרק בא \n",
+                "<b>לו כלים שמשמש בהם</b> (דף ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ושתי כתנות כהן גדול ביום הכיפורים וכו' אחרות היו לו לכ\"ג בי\"ה וכו' עד וארבעתן לבנים וכו'.</b> מה \n",
+                "<b>שכתב מוסיף משלו.</b> משנה בפרק שלישי שהם לבנים כך קורא אותם דיומא (דף ל\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב</b> במשנה דיומא בגדי לבן. \n",
+                "<b>ומה ומקדיש התוספת וכו'.</b> כן \n",
+                "<b>משמע שכתב וחוטן כפול ששה ומן</b> שם בגמרא (דף ל\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף י\"ח:) יליף מקרא דמצוה שיהיו חדשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיהיו נאים ומשולשים</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>היו מטושטשין או מקורעין או ארוכים יתר על מדתו או קצרים וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים ת\"ר היו מרושלין מסולקים משוחקים ועבד עבודתו כשרה היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרים מסולקים פסולים והתניא מסולקין כשרים אמר רמי בר חמא ל\"ק כאן שסילקן על ידי אבנט כאן דליתנהו מעיקרא כלל רב אמר אחד זה ואחד זה פסולים וכו' ומי אמר שמואל וכו' מסולקין פסולים והתניא מסולקים כשרים א\"ל בר מינה דההיא דשנייה רמי בר חמא אלא לרב קשיא וכ\"ת מאי מרושלים מסולקין ע\"י אבנט אבנט מיגז אגיז אלא מסולקים קשיא א\"ר זירא רב חדא תני מרושלין שסילקן ע\"י אבנט כשרים. ופירש\"י מרושלין נגררין בקרקע מסולקים מן הקרקע מתוך שהם קצרים. משוחקים ישנים כשרים ואע\"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב. מטושטשין בטיט. מקורעים ואפי' הן חדשי' דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת. אחד זה ואחד זה אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא ע\"י אבנט. אלא לרב קשיא מרושלין וכ\"ת מאי מרושלין דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו ע\"י אבנט וקא מכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סילוק שע\"י אבנט הו\"ל כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו. אלא מסולקין קשיא דקתני כשרים וסתם מסולקין גבוהים מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומה כגון שסילקן ע\"י אבנט כדתרצינן דהא ע\"כ לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז השתא הוו כלהו כקצרים מעיקרא. רב חדא תני להנך מרושלין ומסולקים דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע\"י אבנט עד כדי מדתו כשרים אבל מסולקים יותר מדאי פסולין ואפי' ע\"י אבנט וידוע דהלכה כרב באיסורי: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו לפסול בארוכין יתר על כדי מדתו היינו כרב דפסל \n",
+                "<b>במרושלין ומ\"ש לפסול בסילקן באבנט</b> כלומר ושהיו כדי מדתו וסילקן באבנט ונעשו פחות מכדי מדתן היינו כרב משום דאבנט מיגז \n",
+                "<b>אגיז ומ\"ש להכשיר בארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כדי מדתו</b> היינו כדפריש רב בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בגד מבגדי כהונה וכו'.</b> ברייתא בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) ופסק כיש אומרים משום דאין עניות במקום עשירות. \n",
+                "<b>ומ״ש אלא מניחן לפתילות.</b> במשנה פ' החליל (סוכה נ״א:): \n",
+                "<b>ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן: ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום וכו'.</b> בפ' שני דיומא (דף כ\"ד) ופרק קמא דכריתות (דף ו') ופרק ב\"ש זבחים (דף מ\"ו) והניחם שם מלמד שטעונין גניזה רבי דוסא אומר ראויים הם לכהן הדיוט ומה תלמוד לומר והניחם שם שלא ישתמש בהם יה\"כ אחר ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכנסי כהנים הדיוטים שבלו וכו'.</b> משנה בר״פ החליל (סוכה דף נ״א). \n",
+                "<b>ומ״ש וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהם פתילות למנורת תמיד.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״א) תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד וכו' שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי ד״א תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהם מדליקין שמחת בית השואבה שאני ת״ש דתני רבה בר מתנה בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם ומהם היו עושים פתילות למקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ ופירש״י המייניהם כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי״ל תכלת עמרא הוא ותניא לעיל לענין שבת הוסיפו עליהם של צמר לפיסול וקתני מדליקין בהם במקדש. בית השואבה שאני דלא כתיב בה להעלות ולאו דאורייתא היא. מאי לאו דכלאים כגון אבנט עכ״ל. ודייק רבינו כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהם פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהם למנורת התמיד ומכנסים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות מנור' התמיד כ״א כתונת ומצנפת וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והוא הדין למצנפות אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בגדי הכהנים וכו'.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:) ובירושלמי פרק רביעי דשקלים (הלכה א'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לצבור הרי הם כשרים אף כל קרבנות הצבור וכו'.</b> עצי המערכה בסוף תעניות (דף כ\"ח) אמרינן זמן עצי הכהנים שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו משלהם ובתוספתא פרק שני דשקלים כל קרבנות הצבור נתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לצבור x ולמד רבינו מזה לכלי שרת ועצי המערכה שצריך שימסרם לצבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי כהנים הדיוטים וכו'.</b> בפרק ה' דתמיד (דף ל״ב:) תנן חלונות היו שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובסוף החליל (סוכה דף נ״ו) תנן בילגה חלונה סתומה וכתב שם רבינו כיוצא במה שכתב כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי כהונה מותר ליהנות בהם וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ח ס״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן האבנט וכו'.</b> שם ובפ\"ק דתמיד אהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם אמרינן (דף כ\"ז) נהי דניתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום איסורא דכלאים הניחא למ\"ד אבנטו של כ\"ג בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ\"ד אבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כלומר דשל הדיוט הוי של כלאים מאי איכא למימר וכבר נתבאר בר\"פ זה שרבינו פוסק כמ\"ד דאבנטו של כהן הדיוט הוי של כלאים ואע\"ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית בהו משום כלאים משום דקשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אפילו שהם קשים אסור ולפיכך כתב רבינו דאבנט אסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה והוא הדין לכהן גדול בשאר ימות השנה שאז אבנטו כלאים כשל כהן הדיוט ולא נקט רבינו כהן הדיוט אלא לאפוקי כהן גדול ביה\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש עד כאן לשונו. ונראה שטעמו משום דמייתי שם בגמרא ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד דמדסתים ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים ורבינו משמע ליה דהאי ברייתא לאו לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אבל היתר אבנט שהוא כלאים אינו אלא בשעת עבודה בלבד וכדאמרינן בריש ערכין (דף ג':) בהדיא גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ויש לתמוה על הראב\"ד מההיא דערכין וצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש דעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאילו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה הוא מגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה מש\"ה נקט בעידן עבודה ומפני שראה הראב\"ד חולשת דברים אלו לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד.</b> ברפ\"ט דכלאים (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״א:) ובפ״ב דזבחים (דף י״ח:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים. ומ\"ש הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א לי נראה ארגמן וכו'. טעמו שארגמן מלה מורכבת ארוג מין והמפרשים פירשו כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה שש וכו'.</b> בפרק בא לו שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה.</b> בפרק שני דזבחים אמרו בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין ושיהיו חוטן כפול ששה יש מהם למצוה ויש מהם לעכוב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכוב היינו חוט אחד ורש\"י לא פירש כן וגם פשטא דשמעתא לא משמע הכי. \n",
+                "<b>ומה שכתב מקום שנאמר משזר בלבד צריך שיהא חוטן כפול שמנה.</b> בפרק בא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ומפרש לה רבינו כפשטה. ורש״י מפרש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה הבגדים הכתנת וכו' משבצת היתה.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובית יד שלה נארג בפני עצמו ומחברין אותו עם גוף הכתונת.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורך הכתונת וכו'.</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה שבגדי כהונה לא יהו ארוכים ולא קצרים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואורך בית יד שלה וכו'.</b> בפרק בא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכנסים בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט וכו'.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושנצים יש להם ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה וכו'.</b> בר\"פ ב' דנדה (דף י\"ג:) ופירש\"י אין להם לא בית הנקב וכו' כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא האבר לידי הרהור והיינו בית הערוה ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בעגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי הקדש בכך. ל\"א בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסי' כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצנפת של כ\"ג או הדיוט ארכו י\"ו אמות.</b> כן כתב הרמב\"ן בפרשת תצוה בשם רז\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש והאבנט רחבו כמו ג' אצבעות ואורך ל״ב אמה: ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) וס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מעשה הציץ וכו'.</b> בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סג:) ואיתיה נמי בפרק קמא דסוכה (דף ה') אלא ששם כתוב יו״ד ה״א מלמעלה וקדש למ״ד מלמטה x ורבינו כתב כגירסת פ' במה אשה ואע״ג דפליג התם ר' אליעזר בר' יוסי ואמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת פסק כת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כתבו בשיטה אחת כשר</b> נראה דהיינו מדאמר ר\"א ברבי יוסי אני ראיתיו דאף על גב דהלכה כת\"ק היינו לכתחילה אבל בדיעבד מיהא הלכה כרבי אליעזר ברבי יוסי ומטעם זה כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת דכיון דעד ראיה הוא רבי אליעזר ברבי יוסי אמרינן דפעמים כתבוהו כן: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוספות [בסוכה] קדש למ\"ד מלמטה י\"מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מסתבר שאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ\"ד בתחלת שיטה תחתונה והשם בסוף שיטה עליונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והאותיות בולטות בפניו חופר את האותיות מאחוריו וכו' צריך לכתוב בו האותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם.</b> וכתב הראב\"ד אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות וכו' כלומר דבדרך זה אין מקום לדיבוק על השעוה ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס: \n",
+                "<b>והוא נקוב בשתי קצותיו וכו'.</b> כתב הראב\"ד עוד יש בו נקב באמצע וכו'. דעתו כדעת רש\"י בפרשת תצוה והרמב\"ן הקשה עליו והעלה כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעיל כולו תכלת.</b> מבואר בפסוק. \n",
+                "<b>ומ״ש וחוטיו כפולים י״ב.</b> בפרק בא לו (יומא דף עא:) יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו.</b> היינו מדכתיב בפרשת תצוה במעיל והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג ופירש\"י פתיחת בית הצואר בתוכו כתרגומו כפיל לגויה כפול להיות לו לשפה כפול בו והוא מעשה אורג ולא במחט. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לו בית יד</b> כתב הראב\"ד א\"א זו מנין לו עכ\"ל. והנה הרמב\"ן בפירוש התורה כתב כדברי רבינו ואפשר דבאי זו ברייתא מצאו כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא נחלק לשתי כנפים</b> כתב הראב\"ד וגם זו מנין לו עכ\"ל. וגם בזה פירש הרמב\"ן כדברי רבינו: \n",
+                "<b>והקורע פי המעיל לוקה וכו'.</b> וה״ה לכל בגדי כהונה וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש דרך השחתה.</b> פשוט הוא ונלמד ממה שנתבאר בפרק א' מהלכות בית הבחירה (פ\"א דין י\"ז) גבי נותץ אבן אחת מהמזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף עא:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל ומביא ע״ב זוגים ובהם ע״ב ענבולים הכל זהב ותולה בו וכו'.</b> בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פח:) ת״ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכו' ומביא ע״ב זוגין שבהם ע״ב ענבלים ותולה בהם שלשים וששה בצד זה ול״ו בצד זה רבי דוסא אומר משום ר' יהודה ל״ו היו י״ח מצד זה וי״ח מצד זה ופסק רבינו כת״ק ופירש״י נראה בעיני דה״ג שוליו כיצד היה מביא וכו' דברמונים נאמרו ג' צבעים וכו'. ענבלין מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון והוא פעמון כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני רמונים. מצד זה מלפניו ומלאחריו עכ״ל. וכן פירש״י עוד בפרשת תצוה והוא כדברי רבינו ושלא כדברי ראב״ע והרמב״ן ופשט לשון הברייתא משמע כפירוש רבינו ורש״י דקתני מביא ע״ב זגין שבהם ע״ב ענבולין ותולה בהן דאילו לפי' הרמב״ן והראב״ד הרמונים היה תולה במעיל לא הזגין כי הם היו בתוך הרמונים לפי דבריהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזהב שבאריגת האפוד והחשן האמור בתורה וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב) יליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעשה החשן אורג בגד מעשה חושב וכו'.</b> מבואר בכתוב. כתב הסמ\"ג מעשה החשן היה ארוג ממינים הללו מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש\"י הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם דבריו עכ\"ל וכך הם דברי הרמב\"ן בפירוש התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכותב בתחלה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה.</b> בס״פ בא לו (יומא דף ע״ג) כיצד נעשית רבי יוחנן אמר בולטות ר״ל אמר מצטרפות והא לא כתיב בהו צד״י א״ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי״ת א״ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ופירש״י והא לא כתיב בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכא באה ובירושלמי ס״פ בא לו אית תנויי תני הקול היה שומע אית תנויי תני הכתב היה בולט מ״ד הכתב [היה] בולט והא לית חי״ת בשבטים ולא צד״י ולא קו״ף אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהם והא לית טי״ת בשבטים כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהם ויש לתמוה למה שינה רבינו לכתוב שהיה כתוב למטה שבטי יה ונראה שהוא מפרש דעליהם דקאמר הוי כמו ועליו מטה מנשה דהוי פירושו סמוך לו ומשמע ליה דלמטה כתוב כן ולא למעלה דלא לשתמע דקאי אאברהם יצחק ויעקב דכתיבי לעיל ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו כל אלה וי״ל משום דלא כתיב בגמ' דידן ואם תאמר למה כתב יה במקום ישראל דירושלמי או ישורון דגמרא דידן וי״ל דכיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמרא כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתו למימר אלא דכתיב טי״ת וכיון שכן עדיף לן למימר דהוה כתיב שבטי יה דכתיב ביה עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחשן לזכרון (להם) לפני ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב וכו'.</b> מפורש במקרא פרשת תצוה ורש\"י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האפוד רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו': ומפתח על שתי וכו' כתולדותם.</b> בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ו) תניא שתי אבנים טובות היו לו לכ\"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות י\"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני האפוד אלא כדרך שחלוקים בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל א' מכאן וא' מכאן בני השפחות באמצע ומה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ופי' רש\"י כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' ובחומש שני בתחלת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן באחת מהן בשנית בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף. א\"כ מה ת\"ל כתולדותם הואיל ולא כסדר תולדותם נסדרו עכ\"ל. ותמהני על רבינו שכתב שהאבן שכתוב ראובן על כתפו הימנית וכו' שנראה שסובר שהיה כתוב על אבן זו ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף ועל השניה היה כתוב שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן וכן כתב בפירוש המשנה פרק בא לו שאינו מכוון עם מה שאמרו בגמרא שם לא אליבא דת\"ק דמקדים יהודה ורבינו לא הקדימו ועוד דלת\"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליביה דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש\"י ואילו רבינו כותב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השניה. וי\"ל שרבינו היה מפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על פי מה שכתבו הוא ז\"ל דבאמצע לאו באמצע בני רחל קאמר אלא בין בני לאה ובני רחל ואע\"ג דרבי חנינא בן גמליאל הקדים בני רחל לבני השפחות לאו למימרא שיכתבו מוקדמים אלא שיהיו בני גבירה זו מצד זה ובני גבירה זו מצד זה ובני השפחות באמצע לשתי הגבירות ופסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכותבין שם יוסף יהוסף</b> כן כתב גם בפירוש המשנה בפרק בא לו ותמהני עליו שהרי בפרק אלו נאמרים תניא x נ' אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ומקשה נ' נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן ופירש\"י כשמות שקרא להם אביהם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם כתיב כדכתיב ואביו קרא לו בנימין ומאחר דרבי יצחק דאמר שהיה כתוב יהוסף אידחי קשה היאך פסק רבינו כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא וי\"ל שרבינו מפרש דלא אקשי כתולדותם בעינן אלא אליבא דת\"ק אבל לרבי חנינא בן גמליאל לא דריש כתולדותם אלא לענין דלא לכתוב ראובני שמעוני. \n",
+                "<b>ומה שכתב והאבן שכתוב בה ראובן על כתפו הימנית וכו'</b> נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק אלו נאמרין הראשונים נכתבים מימינו של כהן גדול משמאלו של קורא והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול מימינו של קורא: \n",
+                "<b>ועושה בכל כתף וכו'.</b> מפורש במקראות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחשב האפוד קשור על לבו.</b> כתב הראב\"ד א\"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ\"ל. ואני אומר שרבינו בפרק שאחר זה נתן טעם לדבריו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד סדר לבישת הבגדים לובש המכנסים תחלה וכו'.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת\"ך ומכנסי בד יהיו על בשרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין.</b> בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'.</b> בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו וכו'.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג:) גבי חייבי מיתה מני מחוסר בגדים ומייתי לה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה\"ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ובריש פרק ב' דזבחים (דף טו:) מייתי לה נמי להא דתנן התם מחוסר בגדים עבודתו פסולה ופירש\"י מחוסר בגדים כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבעה והכי משמע התם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה וכו'.</b> ברייתא בריש פרק ב' דזבחים (דף י\"ח) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יותר אחת וכו' ועבד עבודתו פסולה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד וכו'.</b> שם אכתי מהכא נפקא מהתם נפקא ונתנו בני אהרן הכהן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אי מהתם הוה אמינא ה\"מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה אי מהתם ה\"א ה\"מ חיסור אבל ייתור לא קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם וכו'.</b> בפרק שני דזבחים (דף י\"ט). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'.</b> שם אמר ר' אמי [למוד ערוך הוא בידינו] תפילין חוצצות וכו' והתניא [אם הניחן] אינם חוצצות ל\"ק הא דיד הא דראש הא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ופירש\"י הילכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אינם חוצצות משום יתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא עכ\"ל. ונראה שלזה כיון רבינו במה שהאריך וכתב ואם רצה להניחן בשעת העבודה מניח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך להזהר בשעה שלובש וכו'.</b> שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ופירש\"י נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו בשעת עבודה. רביתא היא הרי היא כבשרו. כיון דקפיד עלה ברצונו לא תהא כבשרו. אבק עפר דק ואינו מרגיש בו. בית השחי מהו שיחוץ כגון בית יד של חלוקין שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהיו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעים בבשר גופו. ידו שהיא גופו. נימא משמע דאתיא מעלמא. נימא מדולדלת מן הבגד מגורדין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרה. יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו את\"ל ידו לא חייצא שערו מאי עכ\"ל. ולא איפשיטו כל הני בעיי ולפיכך פסק בהם רבינו דלכתחלה להזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה בכך ולומר יביא קרבן אחר דאיכא למיחש שמביא חולין בעזרה ואין לומר יביא קרבן אחר ויתנה דמאחר שיש קרבנות דלא שייך בהם להתנות דהיינו חטאות ואשמות וקרבנות הצבור לא מפליג בינייהו ונראה שרבינו לא היה גורס בית השחי מהו וביצא שערו בבגדו נראה שמפרש דלא כפירוש רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים.</b> בפ\"ב דזבחים (דף י\"ט) ופ\"י דעירובין (דף ק\"ג) אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אמר רבי יהודה ברי' דרבי חייא לא שאנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי ייתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור ותיפוק לי' משום חציצה בשמאל אי נמי שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדרבי יהודה ברי' דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צלצול קטן דחשוב ע\"כ x כלישנא בתרא ופירש רש\"י צלצול קטן אזור קטן שלש על שלש חוצצות כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה. ודאי פליגא דהא אמר לא הוי ייתור בגדים ואפילו ג' על ג' במשמע. מי לימא דפליגא דאמר צלצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות מג' אינו חוצץ. דחשוב לפי שעשוי לנוי והוי בגד עכ\"ל. ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלקה באצבעו וכו'.</b> משנה בפרק י' דעירובין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתכוון להוציא דם אסור.</b> שם במשנה אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש\"י אם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דם וכו' אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה\"ל חובל. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת העבודה</b> כתוב בהשגות א\"א דבריו סותרים זה את זה וכו': \n",
+                "<b>ואני</b> אומר נראה שהראב\"ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש\"ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש\"י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים והריטב\"א הכריע כפרש\"י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפילו נימא אחת בכל מקום ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצין והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשו בבית שני אורים וכו'.</b> הכי משמע מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד וז\"ל סמ\"ג בבית שני היה החשן שא\"א להיות כ\"ג מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ואין השכינה שורה עליו אין נשאלין.</b> בריייתא בס״פ בא לו (יומא דף עג:) ומייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד שואלין עומד וכו'.</b> בסוף פרק בא לו (יומא ע״ג) ת״ר כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ופרש״י פניו כלפי נשאל כלפי כהן. כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן עכ״ל. ורבינו לא בחר בפירוש רש״י משום דאם כן מאי והנשאל פניו כלפי שכינה דקתני כיון דלאורים ותומים קרי שכינה הרי האורים ותומים היו על לבו ולא שייך למיתני פניו כלפי שכינה דמשמע דאפשר שלא יהיו פניו כלפי החשן ועוד שאם השואל פניו כלפי הנשאל קאמר הל״ל השואל פניו כלפי שכינה מאחר דלאורים ותומים קרי שכינה ולפיכך פירש דלארון קרי שכינה וע״פ זה הוכרח לפרש דהשואל פניו כלפי נשאל דקתני שפניו פונות למקום שפונים פני הנשאל נמצא שהשואל לאחורי נשאל דאילו כלפי פני נשאל הל״ל השואל והנשאל פניהם כלפי שכינה: \n",
+                "<b>ואינו שואל בקול רם וכו'. </b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומיד רוח הקדש לובש את הכהן וכו' באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו וכו'.</b> שם רבי יוחנן אמר בולטות ר\"ל אמר מצטרפות ופרש\"י האותיות בולטות כגון עי\"ן משמעון למ\"ד מלוי ה\"א מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אין שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל משיבין על הראשון בלבד.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ואין נשאלין בהם להדיוט וכו' עד אלו ב\"ד הגדול.</b>משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרים אפוד בד וכו'.</b> כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב גבי אחימלך בן אחיטוב פ\"ה כהנים חגורים אפוד בד: \n",
+                "<b>סליק להו הלכות כלי המקדש: </b>\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ea274593813c8f545194525fe341df87133e0e74
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,666 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו' שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו'.</b> בפירקא קמא דכריתות (דף ה') תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים וקנה בשם מאתים וחמשים נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים מנינא קמשמע לן הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים אף קנה בשם מחציתו מאתים וחמשים דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים. ופירש רש\"י קנמן בשם חמש מאות דהכי אמר קרא מחציתו מאתים וחמשים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה\"א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמשמע לן: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל.</b> נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח\"כ מערב דילמא מערב ואח\"כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד\"ק בספר השרשים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ושרה אותם במים זכים וכו'.</b> בפרק קמא דכריתות ת\"ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד\"ר יהודה א\"ל ר' יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש\"י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י\"ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס\"ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'.</b> זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ\"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ\"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ\"ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו'.</b> הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ\"כ בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקדה הוא הקשט</b> יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו'.</b> נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע\"ז אישקינ\"טי והרמב\"ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' במזיד חייב כרת וכו'.</b> ובפ\"ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו' ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו'.</b> שם (דף ה') ת\"ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר' יהודה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה.</b> בפירקא קמא דכריתות ת\"ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו' ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הסך את עצמו וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש הסך כלים ובהמה ועכו\"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו'.</b> ברייתא שם פ\"ק דכריתות (דף י':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מושחין ממנו לדורות וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשוח מלחמה</b> פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו כהן בן כהן מושחין אותו.</b> שם אפילו כ\"ג בן כ\"ג טעון משיחה ויליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ\"ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו'.</b> בפרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) מתבאר זה ובפרק ד' כתב רבינו שכ\"ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז' ימים זה אחר זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מושחין את הכהן וכו' ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו.</b> בפ\"ק דכריתות ת\"ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח\"כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן.</b> פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה\"ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן משמן המשחה ע\"ג מלך וכו'.</b> שם (דף ו':) פלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ\"ג חייב וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת.</b> מימרא שם (דף ז') ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיסוך ממנו בכזית.</b> כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א\"א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו'. וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר\"מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר' יהודה פטור כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש רש\"י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו'. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ\"ל. ופשטא דגמרא כהראב\"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכולי עלמא. ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה\"ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר [סבר] כל שהו ור\"י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהו היינו במושב מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מושחין את המלכים אלא ע\"ג המעיין.</b> שם (דף ה':) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון: \n",
+                "<b>ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד מפני יהויקים אחיו.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו'.</b> בפ' שני דשבועות (דף ט\"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ\"ק דיומא עלה י\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכפות והקערות וכו' ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו.</b> בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) אמרינן אין עניות במקום עשירות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו.</b> בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולן מתקדשין במלאכתן.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו'.</b> בסוף פרק המזבח מקדש ת\"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש\"י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין שנשמט מן הנצב וכו'.</b> שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש\"י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שגונזין אותם בצד ההיכל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי מדות של יבש היו במקדש וכו' עד הואיל והיה במקדש בימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה.</b> משנה וגמרא במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי סוטה וכו' עד שאמרנו.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המדות האלו קדש וכו'.</b> משנה וגמרא שם ופסק כת\"ק. ופירוש בירוצי היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו וכו' עד י\"א סממנים נאמרו לו למשה בסיני.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ו') ומפרש התם קראי דהוו אחד עשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומוסיפין עליהם בלא משקל מלח סדומית.</b> כן שנינו בברייתא בפ\"ק דכריתות (דף ו' ע\"א) ובירושלמי פ' טרף בקלפי מלח סדומית רובע כלומר רובע הקב ואינו שיעור משקל אלא שיעור מדה. ואין לתמוה למה לא כתב רובע הקב כלשון הברייתא שי\"ל שסמך על מה שכתב כן לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכפת הירדן ועשב אחד שמעלה עשן.</b> שם בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים וכו'.</b> בפרק אמר להם הממונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' עד להקטיר ביום הכיפורים.</b> הכל בברייתא שהזכרתי לעיל. ובמקום נטף שנו בברייתא הנזכרת צרי ובסוף הברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ודע שדינר הוא משקל מיתקאל שהוא דרמא וחצי והדרמא משקל ששים וארבע שעורות בינוניות. \n",
+                "<b>ומה שכתב והשאר הוא מותר הקטרת שאמרנו בשקלים</b> כלומר שבכל שנה היה נשאר מאותם שלשה מנין שלא היה מקטיר מהם אלא מלא חפניו והמותר היו עושים ממנו מה שכתב רבינו בהלכות שקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף וכו' בברייתא הנזכרת לעיל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף.</b> וכתב הרמב\"ן בפירוש התורה ראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנקרא בערבי עוד בלסאן נראה שסבור כי רבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו שלא יכנס השרף בקטרת ועוד שהרי החלבנה והלבונה שרף הם והם נכנסים בקטרת ויותר נכון לומר שרשב\"ג בא לפרש דברי ת\"ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק\"א כמו הצרי אין בגלעד שזה ודאי לא יכנס בקטרת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפים העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטרת ונכון הוא שיהיה העץ הזה עץ הבלסאמ\"ו כדברי הרמב\"ן וכ\"כ בערוך בערך קטף ולדעת רבינו שמכניס בקטרת עוד בלסאן נאמר שהוא ז\"ל מפרש שהעץ עצמו של הבלסאן נקרא צרי ורשב\"ג בא לחלוק ולומר שצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו והוא הנכנס בקטרת לא העץ ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש והשחלת הוא הצפורן וכו'.</b> כן תרגם אונקלוס שחלת טופרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה</b> כך אמרו בפ\"ק דכריתות שהחלבנה ריחה רע ונראה מדברי רבינו שהוא הנקרא בערבי מיעה סאילה שהוא כמו דבש שחור והעולם לועזים חלבנה גאלבנ\"ו ובפירוש המשנה פרק קמא דכריתות כתב המעתיק שמיעה הוא אשטור\"ק וטעות הוא בידו וכן מה שכתב שיש אומרים שחלבנה הוא מחלב ויש אומרים שהוא לדאן הכל טעות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וזהו שמות הסמנים בערבי עוד באלסאן הוא נטף</b> וקראוהו בברייתא הנזכרת צרי וכבר נתבאר. \n",
+                "<b>ואצפר איל טיב</b> הוא שחלת. \n",
+                "<b>ומיעה</b> הוא חלבנה. \n",
+                "<b>ולכאן</b> הוא לבונה. \n",
+                "<b>ומוסק</b> הוא מור וכבר נתבאר בפרק ראשון שיש חולקים בזה. \n",
+                "<b>וקציעה</b> הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>וסנבאל אלנדרין</b> הוא שבלת נרד השנוי בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>וזעפרן</b> הוא כרכום השנוי בברייתא. \n",
+                "<b>וקושט</b> הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>ועוד הירדי</b> הוא קנמון. \n",
+                "<b>וקסר סליכא</b> הוא קלופה השנוי בברייתא הנזכרת. \n",
+                "<b>וענבר</b> הוא כפת הירדן: \n",
+                "<b>כתב</b> סמ״ג קנמון אינו קניל״ה בלע״ז שהרי מקניל״ה יש הרבה ואילו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה (שבת דף ס״ג) שנגנז ולא נשתייר כי אם מעט ומשתכח בגזאי [דצימצמאי] מלכתא עכ״ל. ולפי זה גם כן אינו עוד הירדי שהרי נמצא הרבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מפטמין את הקטרת מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן.</b> הגירסא הנכונה בדברי רבינו ואחר כך שורה את הצפורן באחד ועשרים קב יין קפריסין או יין ישן לבן והוא יין חזק ביותר והוא בברייתא הנזכרת לעיל יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר כך שוחק כל אחד מן הסממנים בפני עצמו הדק</b> אפשר שטעמו משום דכתיב ביה ממולח שתרגומו מערב ומשמע לרבינו דהיינו שישחוק כל אחד לבדו ואחר כך יערבם דאחר שחיקה מתערבים יותר יפה מקודם שחיקה ויותר נראה שטעמו מדכתיב בד בבד יהיה וכמו שכתבתי בראש פרק ראשון. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו'.</b> בפירקא קמא דכריתות ופירש\"י הממונה אומר כן לשוחק ומפרש טעמא בגמרא שהקול יפה לבשמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומערב הכל.</b> כבר כתבתי דהיינו מדכתיב ממולח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל מעשיה בקדש בתוך העזרה.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ז') קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשל הקדש.</b> בפ\"ד דשקלים (משנה ה') ובפרק קמא דשבועות (דף י':): \n",
+                "<b>ומ\"ש והמפטם את הקטרת מן החולין או בכלי של חולין פסולה.</b> נראה דמשמע ליה הכי מדתניא כל מעשיה לא יהיו אלא קדש וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ובירושלמי פרק ד' דשקלים (הלכה ז') פטמה בחולין רבי יוסי ברבי חנינא אמר פסולה ר' יהושע בן לוי אמר כשרה מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש מ\"ט דריב\"ל קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אתיא דר\"י בר' חנינא כשמואל ודריב\"ל כר\"י ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב\"ל ור\"י מ\"מ מאחר דגמרא דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פעמים בשנה היו מחזירין אותו למכתשת וכו' עד כדי שלא יפוג ריחה.</b> בפ' קמא דכריתות (דף ו':) והוה משמע ליה דתרי מילי נינהו חדא שפעמים בשנה היו שוחקים אותה שנית שבימות החמה היו מפזרין אותה אפילו שלא בשעת שחיקה ובימות הגשמים צוברין אותה אף שלא בשעת שחיקה אלא שמלשון הברייתא נראה שכשמחזירה למכתשת קאמר שבימות החמה מחזירה פזורה ובימות הגשמים מחזירה צבורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה חיסר וכו'.</b> בברייתא הנזכרת ובפ' הוציאו לו (דף כ\"ג) מנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופירש\"י או שחיסר דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה ומקשה התם ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א\"ר ששת הב\"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דקא עייל ליה שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטר קטרת חסרה. וכתב זה רבינו בסוף הל' עבודת יה\"כ: \n",
+                "<b>פטמה מעט מעט וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות איפליגו תנאי ופסק כחכמים ומימרא הכא ומימרא דרבא התם אתיא כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה קטורת מי\"א סממנים אלו וכו'.</b> הכי משמע מדתנן בפ\"ק דכריתות המפטם את הקטרת וקרא נמי כתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו הכי משמע: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשוגג מביא חטאת קבועה.</b> בריש כריתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות אהא דתניא וחכמים אומרים בכל יום היה מתקן במתכונתה ומכניס מסייע ליה לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ופירש\"י במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשאה להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור.</b> ברייתא שם ויליף לה מקרא: \n",
+                "<b>הריח בה ולא עשאה וכו'.</b> ברייתא שם המריח בה פטור אלא שמעל ופירש\"י המריח בה בקטרת של צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח הזהב שבהיכל וכו'.</b> מבואר במקראות ס\"פ תצוה ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו וקטרת שאינה כזו או שהתנדב אותה יחיד או רבים כלומר ולא מסרה לצבור הרי היא בכלל קטרת זרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום וכו'.</b> בפרק אלו נאמרים (סוטה דף ל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשנושאים אותו על הכתף כו': ומ\"ש ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומ\"ע להיות הלוים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו</b> בסיפרי פרשת קרח שומע אני אם רצה יעבוד אם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי בעל כרחו: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן.</b> בפרק עד כמה (בכורות דף ל':) ופירש״י דברי לוים לשורר ולשרת ולהיות שוער x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבודה שלהם היא שיהיו שומרים המקדש.</b> בראש מסכת מדות (פ\"א מ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיו מהם שוערים וכו' ויהיו מהם משוררים וכו' עד הוי אומר זו שירה.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א ע\"א ב'): \n",
+                "<b>ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) בעי רבי אבין עולת נדבת צבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה ואסיקנא ת\"ש דתני רב מרי בריה דרב כהנא לעולותיכם ולזבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן ופירש\"י מה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין לך עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בה קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן. \n",
+                "<b>ומ\"ש בעת ניסוך היין.</b> שם מימרא דרב שמואל בר נחמני (שם דף י\"א. וי\"ב. וברכות ל\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה.</b> שם (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוי האונן מותר לעבוד ולשורר.</b> בסיפרי פרשת שמיני פ\"ב: \n",
+                "<b>ואין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן וכו' ומוסיפין עד לעולם.</b> משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי וכו' ואחרים היו עומדים שם מנגנים בכלי שיר מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין וכו'.</b> שם במשנה (דף י') גבי מכים בחליל ועבדי הכהנים היו דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר משפחת בית הפגריא ובית צפריא מעימאום היו משיאים לכהונה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו ופירש\"י ועבדי הכהנים היו אותם המכים בחליל. משיאין לכהונה כהנים היו נושאים בנותיהם שישראלים מיוחסים היו ובגמרא (דף י\"א) לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר עבדים קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעביד ומאן דאמר לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי ותסברא ר' יוסי מאי קסבר אי קסבר עיקר שירה בפה עבדים סגיא אי קסבר עיקר שירה בכלי לוים בעינן לעולם קסבר עיקר שירה בפה והכא במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קא מיפלגי ופירש\"י ר' יוסי דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ\"ע עיקר שירה בפה וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי מאיר והוא הדין לגבי רבי חנינא בן אנטיגנוס דהא הוא מארי גמרא טפי מיניה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין הי\"ב.</b> שם (דף י\"ג:) במשנה אין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ובתר הכי תנן ר' אליעזר בן יעקב אומר אין עולים למנין ופירש רבינו שם כבר אמרנו שעיקר השירה בפה ואמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין שנים עשר לוים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמה הם מנגנים וכו'.</b> אלו הם כלי הניגון המוזכרים שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין פוחתין משני חלילים וכו' עד ולא מוסיפין על י\"ב.</b> שם במשנה (דף י\"ד) \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין פוחתין משתי חצוצרות וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ג) אין פוחתין משתי חצוצרות וכו' ומוסיפין עד עולם ובגמרא ועד כמה אמר רב הונא וכו' עד מאה ועשרים ומייתי לה מקרא מחצצרים בחצוצרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין פוחתין מתשעה כנורות וכו'.</b> שם אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל לבד מנא הני מילי א\"ר אסי דאמר קרא ואסף במצלתים להשמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא עבדי וחד גברא עביד בהו קרי להו חד ופירש\"י עבידתא חד עבדי דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בימי המועדות כולם וכו': החצוצרה היתה נעשית מן העשת של כסף וכו' עד פסולה.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ויליף לה התם מקראי: \n",
+                "<b>והחלילין שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה וכו' עד ובשמנת ימי החג.</b> משנה בפרק שני דערכין (דף י') פירש\"י אבוב היינו חליל. ולא היה מחלק מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה אחד מהחלילין מאריך לאחר שתיקת האחר שזו היא חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ולא היו מסיימים כולם בבת אחת אלא אחד מסיים לבסוף וזה הוא נוי גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשנים עשר יום בשנה וכו'.</b> משנה בפרק שני דערכין. \n",
+                "<b>ומ״ש וחליל זה דוחה שבת וכו'.</b> בר״פ החליל (סוכה דף נ״א) א״ר ירמיה מחלוקת בשיר של שואבה וכו' אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף דפליג עליה איתותב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש וכו'.</b> משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג:) אין הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ופירש\"י אין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה איש כשר לעבודה וזה סותר מ\"ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהא בן שלשים שנה. ויש לומר דהתם לשיר שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיק\"א והכא לשאר עבודות שאינם צריכות לימוד כגון הגפת דלתות וכיוצא בהן. ועי\"ל דהתם לשתהיה עבודה מיוחדת לו תמיד והכא מיירי לעבוד אי זה פעם במקרה דיקא נמי דלעיל כתב לעבודתו והכא כתב לעבודה. ויש מי שתירץ דהתם בזמן שהיו נושאים בכתף שהיה צריך למשא ואין לדחות דמה לימוד צריך למשא דאמרינן בספ\"ק דחולין גבי שצריך ה' שנים ללימוד שאני הלכות עבודה דתקיפין ופירש\"י להוריד המשא ולפרקו ולנטותו ולהעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה בלוים וכו' אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול.</b> בספ\"ק דחולין (שם דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לכ\"ד משמרות וכו'.</b> בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות.</b> איכא למידק דמשמע מדבריו אלה שראש המשמר מחלק אנשי המשמר לבתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד מיוחד בשבוע א\"כ מה זה שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם והלא כבר חילקם ראש המשמר. וי\"ל שראש המשמר מחלק אנשי משמר שלו לשבעה בתי אבות ואע\"פ שיהיו במשמר אנשים רבים אינו מחלקם אלא לשבעה חלקים כל חלק נקרא בית אב אבל אינו מסיים אי זה בית אב יעבוד ביום א' ואי זה ביום שני וזה עושים ראשי בתי אבות שהם מסיימים ואומרים בית אב פלוני יעבוד ביום א' ובית אב פלוני ביום שני וכן כולם. כך היה נראה לפרש דברי רבינו פה אבל ממ\"ש בפרק שאחר זה כל ראש משמר היה מחלק משמרו לבתי אבות עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת והאחר ביום של אחריו והאחר ביום שלאחריו ולכל בית אב ואב ראש אחד ממונה עליו נראה שראש משמר היה מסיים היום שיעבוד בו בית אב זה וכן לכל בית אב יומו ולפי זה מ\"ש \n",
+                "<b>פה וראשי בית אב מחלקים אלו העובדים ביום שלהם</b> היינו שבית אב המיוחד לעבוד ביום א' ראש בית אב שלו מסיים לעבודתו פלוני ופלוני יהיו שוערים ופלוני ופלוני יהיו משוררים ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני וזהו שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו וזהו בראשי בתי הלוים אבל ראשי אבות הכהנים לא היו מיחדים שום עבודה לשום אחד כי אם ע\"פ הפייס ותמהני למה הוצרכו לפייס היה לראשי אבות לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים x וצריך עיון: \n",
+                "<b>וכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינם במיתה אלא באזהרה תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא א\"ל בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררי' ולא מן השוערים מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה (רבנן) דכ\"ע אזהרה היא מ\"ס מסייע גזרו ביה רבנן ומ\"ס לא גזרו ביה רבנן ופירש\"י אתם בשלהם הכהנים שנכנסו בעבודת לוים וכו' כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקין זה למשוער וזה למשורר. אלא באזהרה לא איתפרש לן. אביי לית ליה הא מתניתא דקתני לעיל הם בשלהם אינו במיתה דהא משכחת תנא אחרינא דקאי כוותיה. זר ממש כגון ישראל. הא כתיב חדא זימנא בההיא פרשתא גופה וקאי נמי אעבודת הלוים. ר' יוחנן בן גודגדא סבר משורר ששיער במיתה כשהוא מגיף לבדו וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למעבד לחודיה ורבי יהושע סבר אפילו כי עביד לחודיה אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן במסייע. וסובר רבינו שמאחר דאביי דבתרא הוא מפרש פלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ור' יוחנן בן גודגדא באי הויא במיתה או באזהרה ופסקה למילתיה כמ\"ד במיתה נקיטינן כוותיה ואע\"ג דבגמרא דחי דכ\"ע אזהרה היא וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דדחי הגמרא ועוד דלישנא דסיפרי כאוקמתא דאביי משמע כמו שאכתוב בסמוך. וספר מצות גדול כתב (לאוין סימן רצ\"ו) אמר אביי נקיטינן משורר ומשוער בשל חבירו במיתה וכו' מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינו במיתה אלא באזהרה ומתרץ תנאי היא ודוחה שם ודילמא דכ\"ע באזהרה ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום עכ\"ל וכבר כתבתי טעם רבינו שפסק כאביי. ועדיין קשה היאך פסק רבינו דלוי שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה דהא אביי נמי לא חייב מיתה למסייע שהרי אמר מר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן וצ\"ל שבגירסת רבינו לא היה מסיים וגזרו בה רבנן אלא הכי גריס מ\"ס מיתה היא ומ\"ס אזהרה היא וקאי גם למסייע שכל ששינה עבודתו אפילו כל שהוא חייב מיתה ומה לי שיהיה מסייע סוף סוף הרי נתעסק בעבודה שאינה שלו ולשון סיפרי שאכתוב בסמוך דקתני שאמר לו רבי יוחנן בן גודגדא לרבי יהושע שאתה מתחייב בנפשך הכי משמע שהיה חייב אע\"פ שלא היה אלא מסייע. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שפסק דכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה דהא תניא ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וספר מצות גדול כתב על דברי רבינו ועוד כתב שכהן שעובד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה כברייתא אחרת אשר שם עכ\"ל ואני לא מצאתי בפרק הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן. ומצאתי בספר המצות לרבינו וז\"ל לשון סיפרי אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה שמענו עונש מניין ת\"ל ולא ימותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם הם מעבודה לחברתה מניין ת\"ל גם אתם ביקש רבי יהושע לסייע את רבי יוחנן ב\"ג בהנעלת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבים תלמוד לומר על עבודתו משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים על ידי כהנים כהנים ע\"י לוים מניין ת\"ל גם אתם ושם אמרו הכהנים ע\"י הלוים במלקות והלוים ע\"י הכהנים במיתה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה ברייתא השנוייה בגמרא וסמך על ברייתא השנויה במכילתא. ועוד קשה לי על הראיה שהביא מסיפרי דאדרבה שם משמע דכשם שהלוים על עבודת כהנים במיתה כך כהנים על עבודת לוים במיתה דהא מייתי לה מגם הם והרי גם אתם דריש ליה ללוי בעבודת לוי חבירו במיתה ומשמע דגם הם נמי מידריש בגוונא דדריש גם אתם ומהי תיתי לן דגם הם לא קאי אעונש נמי דמסתמא משמע דגם אעונש קאי וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובסיפרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו משום דבסיפרי מסיים בה רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים מעבודה לחבירתה מניין ת\"ל (עמהם) והחונים לפני המשכן קדמה וכו' מה ת\"ל גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן וכו' ומדמייתי לכהנים על עבודת הלוים מדכתיב יורידו אותו הלוים כלומר ולא הכהנים והרי אין שם עונש אלא ל\"ת הבא מכלל עשה ומדאמר רבי אינו צריך משמע דלא פליגי לענין דינא אלא במשמעות דורשין וכיון דלרבי כהנים בעבודת לוים אין בהם עונש הוא הדין לת\"ק כי מרבי לכהנים בעבודת לוים לא מרבי להו אלא לאזהרה ולא לעונש. ויש לדקדק כי מייתי מעבודה לחברתה מניין מוהחונים לפני המשכן קדמה ומשמע דלוי בעבודת לוי אחר קאמר ומייתי מדמסיים ביה קרא והזר הקרב יומת וקשה שהרי שם משה ואהרן ובניו שומרים שהם כהנים וי\"ל דמשה לוי הוא. ודע שגירסת סיפרי אינה מיושבת בעיני דמייתי לכהנים על עבודת לוים מדכתיב גם הם והלא הם אלוים קאי ותו דמייתי (כהנים על עבודתם) מעבודת לוי לעבודת לוי מדכתיב גם אתם והלא אתם אכהנים קאי ולכן נראה שהגירסא הנכונה כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם אתם מעבודה לחבירתה מנין כלומר מעבודת לוי אחד לעבודת לוי אחר מניין ת\"ל גם הם ולפי סברת רבינו ה\"פ לא יקרבו ולא ימותו גם הם דלוי שעבד עבודת כהן או עבודת לוי חבירו במיתה ומאי דכתיב בתר הכי גם אתם דהיינו כהן בעבודת לוי לא קאי אלא [אלא] יקרבו ולא אולא ימותו: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל ליגע מותרים.</b> בסיפרי זוטא פרשת קרח דריש הכי מקרא וכבר כתבתי בסמוך שכתב רבינו דאיתיה נמי במכילתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכהנים הובדלו מכלל הלוים וכו'.</b> כך מנאה במנין המצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וצריך כל אדם מישראל וכו'.</b> בס״פ הניזקין (גיטין דף נ״ט:) ועיין שם בפירש״י ותוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משה רבינו חלק הכהנים לשמנה משמרות וכו' ובימי שמואל.</b> בפ' בתרא דתעניות (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכו' עד וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו.</b> בסוף פרק החליל (סוכה דף נ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע.</b> שם בתוספתא לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות פי' עבודתו סילוקו וסידורו והקטרת הבזיכים ומפורש הטעם בתוספות משום דבגמרא מרבינן ליה חלק כחלק יאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות.</b> נראה דהיינו מפני שהוא בכלל מה שאמרו בס\"פ החליל שמה שאמור ברגלים היו כל המשמרות שוות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים וכו'.</b> בסיפרי פרשת שופטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן כהן שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וכו' והעור של קרבנו ואכילתו שלו.</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא גירסת סמ״ג והדין בס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ט:) תנו רבנן מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומניין שעבודתה ועורה שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו ופירש״י עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה. וכתב הראב״ד ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו א״א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ״ל. ופשטא דגמרא כדברי הראב״ד דקאמר גבי היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה משמע תיהוי דידיה דבעל הקרבן קאמר הרי דכי משוי שליח עבודתה ועורה של בעל הקרבן אבל רבינו מפרש דכי קאמר תיהוי דידיה לאו אבעליו קאי אלא אכל כהן שירצה דקתני קאי דהיינו שליח. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו חטאתו מקריב ומכפר ע״י עצמו.</b> בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד) יליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה הכהן בעל הקרבן בעל מום וכו'</b> שם בברייתא הנזכרת מסיים בה אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו ומדברי רש\"י נראה שהוא גורס נותנה לאנשי משמר וכן נראה מדברי רבינו ופירש\"י אם היה בעל מום ראוי לאכול ואינו ראוי להקריב אין ראוי לעשות שליח להקריבה כל מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודתה ועורה שלו לישנא אחרינא גרסינן עבודתה ועורה לאנשי המשמר כיון דהם הקריבוה עכ\"ל. ורבינו גורס כלשון הזה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה זקן או חולה שיכול לעבוד ע\"י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה וכו'.</b> שם אם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות ע\"י הדחק עבודה [דכי עביד ע\"י הדחק עבודה] היא משוי שליח אכילה דכי אכיל ע\"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא מש\"ה עבודתה ועורה לאנשי משמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה טמא בקרבנות הצבור וכו'.</b> שם א\"ר ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. ופירש\"י טמאים מי מצו עבדי וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משוו. ודברי רבינו תמוהים שכתב נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר דמשמע שנותנו לבעלי מומין טהורים שיקריבוהו והא בעלי מומין לאו בני הקרבה נינהו ועוד שכתב שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והרי בגמרא הקשו הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי ושני רבא אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר והיאך כתב רבינו בהפך ונראה דמש\"ה כתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ועבודתה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. וגם על דבריו אני תמיה למה כתב שעורה לבעלי מומין ולמה לא יהיה לאנשי משמר: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נראה שיש למחוק מדבריו תיבת ועבודתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר</b> לא לענין הקרבת הקרבן קאמר דפשיטא שאחד מהכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שיאכלוהו ועורו לאנשי משמר הטמאים דכי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא קאי אלא לעבודתה דהיינו אכילת בשר הקרבן שא\"א לטמאים לאכלו אבל עורה לטמאים שבאותו משמר והשתא שפיר קאמר רב ששת עבודתה ועורה לאנשי משמר דהיינו לומר דעבודתה דהיינו אכילת בשרה לבע\"מ טהורים שבאותו משמר ועורה לאנשי משמר הטמאים ועי\"ל שאין צריך למחוק מדברי רבינו שום תיבה אלא להקדים תיבה לחבירתה דה\"ג בדברי רבינו נותנו לבעלי מומין טהורין לעבודתו ועורו לאנשי משמר הטמאים וכמו שפירשתי: \n",
+                "<b>ודע</b> שהתוס' כתבו תימה עורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ\"ל. ובמה שפירשתי לדעת רבינו ניחא דלא הוי אלא לאנשי המשמר הטמאים ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה כדקתני בברייתא משום דכיון דכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו להקריבו לכל כהן שירצה: \n",
+                "<b>ואכתי</b> קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי\"ל דרבינו ה\"ק א\"א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי משמר התמימים מפני שכולם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריבו: \n",
+                "<b>ואפשר</b> היה לקיים גירסת הספרים ועורו ועבודתו וע\"פ מה שפירשתי ונפרש דנותנו לבעלי מומין היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה אלא שקשה שלפי זה עבודתו דנקט רבינו משונה מעבודתו שאמרו בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הקרבן של כ\"ג והיה אונן וכו'.</b> גם זה שם (ב\"ק דף ק\"י) אמר רב אשי אם היה כ\"ג אונן נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קא משמע לן תנינא כ\"ג מקריב ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב סד\"א כי חס רחמנא עליה דכ\"ג לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי משוי קא משמע לן. ופירש\"י אם היה כ\"ג אונן ויש לו קרבן עצמו להקריב. נותנו לכל כהן שירצה כיון שכ\"ג מקריב אונן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו'.</b> [נתבאר פ\"ג ה\"ט]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וממנים כ\"ג וכו'.</b> נתבאר בפ\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אין שם שמן המשחה וכו'.</b> גם זה נתבאר שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וכו' וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן ז' יום אחר יום.</b> פ\"ק דיומא עלה ה' תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו מה ת\"ל לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אין לי אלא נתרבה ז' ונמשח ז'. נתרבה ז' ונמשח יום א' נתרבה יום א' ונמשח ז' מניין ת\"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ\"מ אשכחן ריבוי ז' לכתחלה משיחה ז' לכתחלה מנ\"ל אב\"א מדאצטריך קרא למעוטיה ואב\"א דאמר קרא [ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו'] למשחה בהם ולמלא בם את ידם איתקש משיחה לריבוי מה ריבוי ז' אף משיחה ז' ובסיפרי תניא לפי שנא' שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח ז' ונתרבה יום אחד נמשח יום א' ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א' (ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א') ואפי' שעה מניין ת\"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו שעה אחת ומילא את ידו ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת. כתב הראב\"ד ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' א\"א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה וכו'. ואין בדבריו הכרע לדחות פירושו של רבינו, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגם דעת רבינו כהראב\"ד וביאור מ\"ש ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ\"ג דהיינו עבודת יוה\"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כ\"ג לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יה\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משוח בשמן המשחה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמגילה (דף ט':) ופרק בתרא דהוריות (דף י\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעמידין כ\"ג אלא ב\"ד של ע\"א.</b> תוספתא בפרק ג' דסנהדרין: \n",
+                "<b>ואין מושחין אותו אלא ביום וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת צו אין כהן גדול נמשח אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום.</b> אפשר דיליף לה מדאיתקיש משיחה ורבוי להדדי: \n",
+                "<b>ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת.</b> בתורת כהנים פרשת צו ומפיק לה מדכתיב אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך וכו'.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועוד ממנים קתיקולין להיות לסגן כמו הסגן לכ\"ג ואין פוחתין משנים.</b> בירושלמי דשקלים פרק אלו הם הממונים (הלכה י\"ב) ומוכח לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וממנין אמרכלין אין פחות מז'.</b> במשנה בפ' הנזכר ובירושלמי שם מוכח מקרא דהיו ז' ובסוף הוריות מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כלא ופירש\"י אמר כלא שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפתחות העזרה בידם רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ויפתחו.</b> בתוספתא פ\"ב דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה גזברים.</b> משנה פרק אלו הם הממונים (משנה ב') ופירש\"י בסוף הוריות גזבר ממונה על האוצרות שבמקדש. \n",
+                "<b>ומה שכתב והגזברים הם שגובים כל ההקדשות ופודים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן הגדול המשוח קודם למרובה בבגדים וכו' עד משאר הכהנים.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג) חוץ מקתיקול שאינו מוזכר שם ומ\"מ למדו רבינו ממ\"ש בסמוך דאיתא בירושלמי דשקלים ומשמע התם שהקתיקול מעולה מהאמרכל: \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו.</b> נ\"ל שכתב תמיד לומר דבזמן דליכא שמן המשחה הוי המרובה בבגדים במקום כהן משוח: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דטפי מח' מעלות מנה כאן וי\"ל דעובר מחמת מום ומחמת קרי לא הוו בכלל המנין דהא לא הוו תמיד וקשה דאכתי ט' מעלות הוו. וי\"ל דכהן הדיוט לא הוי בכלל המנין שהוא הצד התחתון שבכולן ולא יקרא בשם מעלה. ועי\"ל דמשוח מלחמה אינו מכלל הח' מעלות מפני שאין המלחמה ענין לעבודה בבהמ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשימות המלך או כהן גדול וכו'.</b> בסיפרי פרשת שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ת\"ל בקרב ישראל מה שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובת\"כ תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע\"פ שאינו כמותו בחכמה.</b> בס\"פ הנושא (כתובות דף ק\"ג:) ותניא בת\"כ לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אע\"פ שאינו ממלא מקומו ת\"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם וכו'.</b> בס״פ בא לו (יומא דף ע״ב-ע״ג) יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כ״ג משמש תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבא אל אהל מועד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש וכו'.</b> שם כי אתא רב דימי אמר בגדים שכ\"ג משמש בהם משוח מלחמה משמש בהם ואותיבנא עליה מדתניא דברים שבין כ\"ג לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ומשמש בח' כלים וכו' וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא ובתר הכי אמרינן דאמוראי לא ס\"ל להא דרב דימי ואסיקנא כי אתא רבין אמר לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר ואע\"ג דתניא התם משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן ההדיוט ולא בח' ככ\"ג וקאמר עלה אביי אלא זר משוית ליה אלא ככ\"ג משום איבה ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין היינו אליבא דרב דימי דסבר דראוי לשמש בח' כלים אי משמש בד' הוי הורדה אבל לדידן דסבירא לן דאינו ראוי לשמש בח' ליכא הורדה ובסוף הוריות מייתי הא דדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ולא מייתי אידך ברייתא דמשוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן הדיוט: \n",
+                "<b>מעלין משררה לשררה וכו'.</b> בכמה דוכתי אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין מהם במשנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא אם סרח:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ג שעבר עבירה ושחייב עליה מלקות וכו'.</b> בירושלמי דפרק ב' דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע דבב\"ד של שלשה מלקין אותו וכ\"כ רבינו בפרק י\"ז מהלכות סנהדרין. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בב\"ד של ע\"א הוא שיבוש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן גדול צריך שיהיה גדול וכו'.</b> בת״כ וביומא (דף י״ח) ובפרק הורה כהן משיח (הוריות דף ט') ובסוף פרק הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב כ\"ג לנהוג כבוד בעצמו וכו' עד הרשות בידו.</b> תוספתא פ\"ד דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים וכו'. ומ\"ש אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם וכו'.</b> בפ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברים זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם ופירש\"י וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מקבורת המת שאינו שלו דרך כל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו והממונה סגן הכהנים ממצעו לכ\"ג בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע ובגמרא (דף י\"ט) ת\"ר כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו ופירש\"י משוח שעבר כגון שאירע פסול בכ\"ג ומינו אחר תחתיו ומשעבר פיסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרי ליה משוח שעבר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואומר לאבלים תנוחמו</b> גם זה שם (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והם מכבדין אותו כפי כחן.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'.</b> שם במשנה מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה וכו' ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר' מאיר ר\"י אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא וידוע דהלכה כר\"י ולפיכך פסק רבינו שאינו יוצא מן המקדש. אבל יש לתמוה למה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהא דלא כמאן וי\"ל שטעמו מדאמרינן בגמרא שפיר קאמר ר' יהודה אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע ופי' רש\"י מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חיזוק בדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא עד כאן לשונו. וכיון דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דילמא מיקרי ונגע כשאינו יוצא מפתח ביתו סגי וכן משמע מדאמר רבי מאיר א\"ה ביתו נמי לא וקרא דמן המקדש לאו דוקא מן המקדש דהוא הדין אם אינו יוצא מפתח ביתו ודבר זה מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב\"ן בפירוש התורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל העם באים לנחמו לביתו והוא עומד בשורה וסגן בימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו.</b> שם בגמרא וקאמר בגמרא אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואומרים לו אנו כפרתך וכו'.</b> שם במשנה ופירש\"י אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכשמברין אותו וכו'</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו קורע על מתו וכו'.</b> בסוף הוריות (דף י\"ב:) תנן כ\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ובגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ואע\"ג דשמואל פליג עליה פסק רבינו כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מרבה פרע לעולם וכו' אלא מספר מע\"ש לע\"ש.</b> בפרק ב' דתענית ובפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ\"ב:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מספר בתער אלא בזוג וכו'.</b> בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״א) ובס״פ כהן גדול תספורת של כהן גדול דכתיב כסום יכסמו את ראשיהם ה״ד אמר רבא ראשו של זה בצד עיקרו של זה ופירש הר״ן בצד עיקרו של זה מצמצם היה שלא יעלה אחד מהשערות על חבירו והרא״ש כתב כסום יכסמו את ראשיהם ככוסמת הזה ראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ״ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים עכ״ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד איני מבין המופת הזה וכו'. ולא ידעתי מה הוקשה לו שמאחר שבכל שערות ראשו גוזז משער התחתון שלא ישתייר ממנו אלא כדי שיגיע לעיקר שער שעליו הרי הוא נראה כאילו צמח כאחד ופירושו של הראב\"ד נראה דהיינו לומר שגוזז שער התחתון כנגד ראשו של אותו שהוא למעלה ממנו בענין שמצחו ופדחתו מגולה משער התחתון ולא נשאר על מצחו ופדחתו שער אלא כנגד ראשו של עליון שלמעלה מהתחתון. ואם תאמר מה קושי יש בתגלחת זו שהוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו עליה. וי\"ל שלא שער התחתון בלבד היה מגלח אלא ע\"ד זו היה מגלח שער שלישי שלמעלה מהשני ומשייר השער הד' כדרך ששייר השני ומגלח השער החמישי כדרך שגילח השער התחתון והג' ועל דרך זה היה משייר ומגלח עד תום כל השערות שבראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול.</b> בפרק אחרון דמדות (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו.</b> בפרק כהן גדול (סנהדרין דף י״ח). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב\"ד הגדול בלבד.</b> בפ\"ק דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה יודע עדות אינו חייב להעיד וכו' ואם היתה עדות למלך ישראל ה\"ז הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו.</b> בפ' כ\"ג תנן כ\"ג מעיד ומעידין אותו ובגמרא מקשה מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו כלומר והכא זילותא הוא לכ\"ג למיתי לאסהודי לבעל דין אמר רב יוסף מעיד למלך והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר רבי זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלי ניהליה סהדותיה קאי איהו ואזיל ומעיינין ליה אנן בדיניה ויש לתמוה על רבינו שכתב שאם היתה עדות למלך ישראל הולך בב\"ד ומעיד לו דהא ההיא אוקימתא דאוקימנא דמעיד למלך אידחיא לה ולא הוה ליה לכתוב אלא שאם היה כ\"ג יודע עדות מביאים המלך ויושב בבית דין ושם יעיד הכ\"ג וילך לו ויעיינו הדיינים בדין ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותם הוה ליה לרבינו לומר ואם היה יודע עדות למלך ממלכי בית דוד ומדנקט למלך ישראל משמע דבכל מלך ישראל מיירי אפי' אינו מבית דוד ואפשר לומר דמאחר שבזמן הזה בעונותינו שאין לנו לא מלך ולא שר ולא נפקא לן מידי בין מלכי ישראל למלכי בית דוד להכי סתם וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל דמלך בית דוד גם הוא לא נפיק מכלל מלך ישראל ועי\"ל שקיצר ולא חשש לפרש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג מהלכות סנהדרין ועי\"ל שמאחר שמן הדין אפי' מלכי ישראל דן ודנין אותם אלא דמשום מעשה שהיה בעובדא דשמעון בן שטח גזרו ואמרו מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם כתב רבינו כאן מה שהוא לפי הדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכבר ביארנו בספר קדושה וכו'.</b> מפורש בתורה: \n",
+                "<b>ואינו נושא שתי נשים.</b> הרב בעל המגיד בהלכות א\"ב בפרק י\"ז כתב מהיכן למד רבינו לומר כן והראב\"ד שם חלק על רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ג) וטעמא משום דוכפר בעדו ובעד ביתו אמר רחמנא ולא בעד שני בתים: \n",
+                "<b>וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו.</b> משנה בפרק שני דסנהדרין (דף י\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם גירש אשה מותרת לינשא לשאר העם.</b> הכי משמע מדתנן שם גבי מלך אין נושאין את אלמנתו ולא תנן הכי גבי כהן גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שכ״ג נכנס להיכל להשתחוות שלשה אוחזין בו וכו'.</b> בפירקא בתרא דתמיד (דף ל״ג:) אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל ורבינו כתבו כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים וכמו שעלה בדעת התוספות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) בד״ה להיכל לפי גירסת ספרינו ולפי מה שכתב רבינו צריך לומר דהא דתנן הגביה לו את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן דכ\"ג כל שבעה ימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו' ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ומשמע לרבינו דאכל הנך עבודות דרישא קתני דבשאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא הזכיר מהנך עבודות אלא קטרת משום דאית בה הנאה שמעשרת כדאיתא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) וכיון דבזו אם רצה להקריב מקריב כ\"ש לאינך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוטל חלק בראש וכו'.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ואיתא נמי בברייתא בסוף הוריות (דף י\"ב:) ופירש\"י ונוטל חלק בראש אע\"פ שאינו מקריב וביומא פירש\"י מקריב חלק בראש ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים בראש מנה יפה שיבחר לו ובגמרא (יומא י\"ז:) ת\"ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ומשמע לרבינו שבכלל זה אם מקרבן אחד רצה ליטול מנה אחת יפה נוטל וכ\"ש הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים.</b> כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחו בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שרוצה כהן גדול להקריב וכו' עד ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה אחר זורק לאש עושה.</b> בסוף תמיד (דף ל\"ג:) ומייתי לה בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ד) ופירש\"י הושיט הראשון מאותם י\"ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והולך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין שם סמיכה על האברים אלא לכ\"ג בלבד מפני כבודו וכו'.</b> בסוף פרק שתי מדות ופירש\"י משום יקרא דכהן גדול שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר\"א קטן פסול לעבודה [ואפי' תם] מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה וכו'.</b> בספ\"ב דערכין (דף י\"ג:) תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ואע\"ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי וכדפירש\"י דהא גבי לוים מיתני וכמו שהשיג הראב\"ד וכתב א\"א זה טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה וכו' משמע לרבינו דהוא הדין לכהן דמ\"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה. ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא\"כ מאי לעבודה דקתני הילכך משמע דה\"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדים בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע\"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה. וצ\"ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן עובד תחלה וכו'.</b> בסוף פרק התכלת (מנחות דף נ\"א:) תניא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת\"ל אשר יקריבו לה' אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו כהנים הדיוטות את אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות ופירש רש\"י כהנים הדיוטות דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועובד בידו</b> בתוספתא סוף שקלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד וכו' עד כשרה.</b> ירושלמי פרק ז' דשקלים (הלכה ו') ותוספתא סוף שקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו'.</b> שם בירושלמי בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כ\"ג מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ט)</small> אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב וכו' לפיכך תקנו נביאים הראשונים וכו' עד ודבר זה מנהג.</b> בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז) זולת מ\"ש שקורים בס\"ת ג' אנשים דהכי אמרינן בפרק הקורא עומד [כל שיש בו מוסף ואינו יו\"ט קורין ארבעה מכלל] דכל יום שאין בו קרבן מוסף קורין ג': \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות והיא יתירה להם א\"א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להם וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ובתפלה השניה א\"א זו התפלה השניה שאמר וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ובתפלה שניה א\"א הראה דעתו בכאן וכו' הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו של ר\"ע וכו': \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שמ\"ש שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף טעמו מדתנן בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו) בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום בשחרי' ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביוה\"כ ומתמה בגמרא תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מיחסרא והכי קתני בג' פרקים כהנים נושאים כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילת שערים ואלו הם ג' פרקים בתעניות ובמעמדות ובי\"ה ופירש\"י יש מהם ד' פעמים ביום יה\"כ שיש בו מוסף ומדמתמהינן ואמרינן תעניות ומעמדות מי איכא מוסף משמע דאין מוסף במעמדות אבל רבינו כתב שם בפירוש המשנה הנזכר שיעור זו המשנה כך בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם בכל תפלה ויש מהם ד' פעמים ביום והוא יה\"כ ומקצת המעמדות כמו שיתבאר כי בתעניות אין בהם תפלת מוסף אבל במעמדות היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת תפלת מוסף עכ\"ל. וכתב עוד בפרק הנזכר [על משנת יום שיש בו הלל וכו'] אמרו במה שקדם שאנשי המעמד קורים במוסף מורה שיש במעמד מוסף וכבר ביארנו כי ענין תפלתם היא הנוספת המיוחדת באנשי מעמד ושאנשי מעמד היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם בכלל תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל שלא היה גורס תעניות ומעמדות מי איכא מוסף אלא כך היה גורס תעניות מי איכא מוסף כלומר דלא מתמה אלא אתעניות בלבד דאילו מעמדות ניחא ליה דהא אית בהו מוסף כמו ביוה\"כ ואפשר לומר דגריס כגירסא דידן דמתמה נמי אמעמדות לומר דמדנקט מעמדות בהדי יום הכפורים משמע דכי היכי דביוה\"כ לעולם איכא תפלת מוסף ה\"נ במעמדות לעולם יש בהם תפלת מוסף והא ליתא שהרי יש ימי מעמד שאין בהם מוסף. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין מקום להשגה ראשונה ושניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמנת ימי חנוכה וכו'.</b> שם (דף כ\"ו) במשנה כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה דברי ר\"ע א\"ל בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה חזר ר\"ע להיות שונה כבן עזאי ופירש\"י כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית אותם שהיו בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחיהם לפי שאין להם פנאי [לעשות מעמדו] שקורים את ההלל ומפני ההלל היו דוחים את המעמד. קרבן מוסף יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים וכ\"ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודים במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד ואין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודין במוסף וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' מעמד דנעילה וכו'. קרבן עצים אותו יום שהיה בו קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד של מנחה מפני קרבן עצים מפני שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לו ושל נעילה. כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה עכ\"ל. ובגמרא מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים וכתב רבינו בפי' המשנה יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מד\"ס עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחילת היום ויום שיהיה בו קרבן מוסף ידחה מעמד מתפלת מוסף שלהן ומתפלת מנחה. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד בהשגה שלישית שכתבתי בסמוך הראה דעתו בכאן וכו' שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה נראה שטעמו לומר שאם היתה כוונתו באותה תפלה יתירה שכתב על יום שיש בו תפלת מוסף הרי יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד במוסף והוא כתב לא היה מעמד בתפלה שניה ומשמע שכוונת רבינו לומר שמתפללין תפלה שניה שלהם אלא שלא היו עושים בה מעמד כלומר שלא היו קורים בה בתורה כבשאר ימים אבל התפלה השניה ההיא לעולם היו מתפללים אותה ולכן כתב שהראה דעתו שתפלה שניה שאמר אינה תפלת מוסף. ואני אומר שדבר פשוט הוא בדברי רבינו שתפלה שניה שלהם אינה תפלת המוספים אבל היא תפלה נוספת שהם מתפללים בכל יום וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה כלומר וכ\"ש בתפלה היתירה ההיא וכמ\"ש בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ובכן עלו דברי רבינו מכוונים כהלכה דחזרתו של ר\"ע קרבן מוסף אין במנחה ומיהו מה שסיים אלא בשחרית ובנעילה אינו נוח לי דאטו נעילה קריאה אית בה וכן יקשה על מ\"ש וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היה בו מעמד בנעילה וע\"כ צריך לפרש שיום שיש בו קרבן מוסף לא היו מתפללים תפלה שניה שלהם וגם לא תפלת המנחה מפני שהיו טרודים בהקרבת המוספין וכדפירש\"י וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היו מתפללין תפלת נעילה ואע\"פ שלפי זה דבריו מוחלקים פה ממ\"ש בפירוש המשנה בכמה מקומות מצינו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומהו קרבן העצים וכו'.</b> במשנה בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה להם כמו י\"ט ואסורין בו בהספד ובתענית וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) אמר רבי אלעזר בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט\"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו היה ופירש\"י כי יו\"ט שלנו היה כדלקמן בשלשה פרקים זמן עצי הכהנים וכו' בעשרה בו בני סנאב בן בנימין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו אפילו יחיד שהתנדב עצים וכו'.</b> בירושלמי פרק שני דחגיגה האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזריו למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה וגמרא בפרק ב' דתעניות (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה עשר ממונים היו במקדש וכו'.</b> בפ\"ה דשקלים (מ\"א) במשנה ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות א\"א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר אמת הדבר כי בירושלמי פירשו מה ששנינו במשנה הנזכרת בן x בבי על הפקיע כמו שפירש הראב\"ד אבל בגמרא דידן פ\"ב דיומא (דף כ\"ג) אמר אביי מריש ה\"א הא דתנן בן xx בבי (ממונה) על הפקיע פתילתא וכו' כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא ופירש\"י נגדא רצועות מלקות ורבינו תפס כגמרא דידן שדחה פירוש הירושלמי מכח הברייתא. ויש לתמוה על הראב\"ד למה תפס על רבינו שעשה כהוגן וכשורה ובמקום דנמטייה אפריון השיגו ואין לומר שתמה עליו למה לא מנה גם הממונה על הכנת הפתילות דא\"כ ה\"ל י\"ו ממונים ותנא דמתני' לא מני אלא ט\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו זה שעל הזמנים הוא ואנשיו כו' כיון שיגיע עת הקרבן מכריז וכו'.</b> בירושלמי פרק הנזכר וזהו ששנינו במשנה הנזכרת גביני כרוז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ובכל יום תוקעין במקדש שלש תקיעות וכו'.</b> בפרק החליל (סוכה דף נ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש זה שעל השומרים הוא איש הר הבית וכו' עד ושורף את כסותו.</b> בפ\"ק דמדות (משנה ב) וזהו ששנינו בפ\"ה דשקלים (משנה א) בן בבי על הפקיע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין במקדש מכ\"א תקיעות בכל יום וכו'. </b> משנה בפרק החליל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חל ר\"ח או יו\"ט להיות בשבת וכו' עד לכל המוספין.</b> שם (דף נ\"ד) מסיק בתיובתא למ\"ד הכל לפי המוספין תוקעין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ובע\"ש מוסיפין שש ג' וכו' עד בשעה שמנסכין המים.</b> שם במשנה ע\"ש שבתוך החג היו שם שמנה וארבעים תקיעות שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון שלש לשער התחתון שלש למילוי המים ושלש על גבי המזבח ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבים ט' למוספין ג' x להפטיר את העם וג' להבדיל בין קדש לחול. ופירש\"י ג' לשער עליון דאמרן לעיל גבי שמחת בית השואבה עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. ג' לשער התחתון דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכים בהם עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון וכו'. ג' למילוי המים אחר שמילאו ושבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים ותנן בפרק לולב וערבה הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון: \n",
+                "<b>ודע</b> שיש בספרי רבינו חסרון הניכר וכך צריך להגיה וכן תוקעים ג' למילוי המים ואין תוקעים למילוי המים בשבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין למילוי המים בשבת.</b> גם זה שם ופירש\"י שכבר נתמלא מע\"ש כדתנן בפרק לולב וערבה אלא שהיה ממלא מע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממונה שעל הקינים וכו' עד שיד הקדש על העליונה.</b> נלמד מענין הממונה על הנסכים שיתבאר בסימן זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן קן שנמצא פסול או שנפסל וכו'.</b> בספ\"ז דשקלים (מ\"ז) רבי יוסי אומר xx המספק את הקינין מספק את הפסולות ואין לתמוה למה לא פסק כת\"ק דאמר שקינים פסולות באות משל צבור דאיכא למימר שפסק כרבי יוסי משום דמסתבר טעמיה ועוד דת\"ק הוי ר\"ש כמפורש בריש אותה משנה ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בהשגות א\"א לא כי הממונה על הקינין וכו'. ואני אומר שאין זו השגה דפירושי נינהו ומר מפרש הכי ומר מפרש הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שעל החותמות הוא שמקבל דמי וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד ארבע חותמות היו במקדש האחד כתוב עליו עגל וכו'.</b> בפרק ה' דשקלים (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל מי שיביא קרבנותיו למקדש נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות וכו' עד הנסכים.</b> בפרק הנזכר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מצורע עשיר מביא ג' עשרונין ולוג שמן</b> ואין דוגמתו כשאר החותמות אבל מצורע עני אינו טעון להביא אלא עשרון אחד כמו שטעון הגדי ולכן נותנין לו חותם של גדי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם וכו' עד שיוקרו הנסכים.</b> שם במשנה ושם (כל) היום כתוב עליהם מפני הרמאין ופירוש רבינו בה נכון וכן פירש בפי' המשנה וכתב שם עוד פירוש אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כ\"כ משום דא\"כ למה לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא\"כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדנו מיבעי ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב\"ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציא אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ\"מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא בהיות פי' רבינו מתיישב ג\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלשים יום לשלשים יום וכו' עד כשער הזול.</b> בספ\"ד דשקלים (מ\"ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש והשכר שמשתכר ההקדש בשערים וכו'.</b> בפ\"ד דשקלים (משנה ד') תנן ר\"ע אומר מותר תרומה קיץ למזבח מותר נסכים לכלי שרת רבי חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קיץ למזבח ומותר התרומה לכלי שרת וכתב שם רבינו עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה כי הנסכים היה הקדש משתכר בהם והיה מתקבץ ממנו דמים יתרים והם נקראים מותר נסכים ופסק רבינו כרבי חנינא. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ואפשר שטעמו משום דכיון דרבי חנינא סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש טפי הוה בקי מר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף וכו'</b> בפ\"ק דשבועות (דף י\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים מפני שהם עומדים על הרצפה תמיד וכו' עד להיכל ולשערים.</b> הוא ביאור הממונין שכתב בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש בספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים והוא משנה בפרק בתרא דשקלים (דף י״א ע״א): ומ״ש וחוטי הפרוכת כפולים ששה וכו' עד הרי כ״ד חוטים.</b> שם ובפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וטפח היה עביה וכו' עד עשרים אמה.</b> בפרק בתרא דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ושלש עשרה פרוכות היו במקדש שני וכו'.</b> מימרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוכת שנטמאת בולד הטומא' מטבילין וכו' עד שהיא נאה.</b> בפרק ב' דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים וכו'.</b> משנה בסוף חגיגה (דף כ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הממונה על מעשה בגדי כהונה וכו'.</b> כתב הראב\"ד אומר אני שהוא פינחס המלביש עכ\"ל. ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולשכה היתה לו במקדש.</b> בפרק קמא דמדות (משנה ד'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בגדי כהונה ג' מינים וכו' בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים וכו'.</b> מפורשים בתורה. \n",
+                "<b>ומ״ש וארבעתן של פשתן וחוטן כפול ששה.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לבנים וכו'. ומ\"ש והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> בפ\"ק דיומא (דף י\"ב:) כי אתא רבין אמר אבנטו של כ\"ג בי\"ה ד\"ה של בוץ בשאר ימות השנה ד\"ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין בי\"ה שרבי אומר של כלאים ורבי אלעזר בר\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי זהב הם בגדי כ\"ג והם ח' כלים וכו'.</b> לשון זה קשה בעיני שהרי הארבעה של כל כהן אינם של זהב וצ\"ל דה\"ק בגדי זהב הם מיוחדים בכהן גדול ובגדי כ\"ג הם שמנה כלים הארבעה של כל כהן ומעיל ואפוד וכו' ואלו הארבעה הנוספים בכהן גדול הם של זהב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבנטו של כ\"ג מעשה רוקם הוא</b> מדכתיב ואבנט תעשה מעשה רוקם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצנפת האמורה באהרן היא האמורה בבניו וכו' לפיכך נקראת מגבעת.</b> נ\"ל שטעמו לומר כדברי הרמב\"ן שאכתוב בסמוך שאותיות גיכ\"ק מתחלפות והו\"ל כאילו כתיב מקבעת והוא מלשון קובע וכן תירגם המתרגם מגבעות כובעין וכתב הראב\"ד ולפיכך נקרא מגבעת א\"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה וכו'. והרמב\"ן כתב בפרשת תצוה וז\"ל כתב רש\"י שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר קורא לה מגבעת ומתרגמינן כובעין וזה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י\"ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כ\"ג אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בחילופי הגימ\"ל והקו\"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך יזכירו חכמים תדיר בכ\"ג והדיוט מצנפת בתורת כהנים ובמסכת יומא שנינו כהן גדול משמש בח' בגדים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ\"ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי לבן הם ארבעה הפשתן לבדו הם.</b> בפרק בא \n",
+                "<b>לו כלים שמשמש בהם</b> (דף ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ושתי כתנות כהן גדול ביום הכיפורים וכו' אחרות היו לו לכ\"ג בי\"ה וכו' עד וארבעתן לבנים וכו'.</b> מה \n",
+                "<b>שכתב מוסיף משלו.</b> משנה בפרק שלישי שהם לבנים כך קורא אותם דיומא (דף ל\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב</b> במשנה דיומא בגדי לבן. \n",
+                "<b>ומה ומקדיש התוספת וכו'.</b> כן \n",
+                "<b>משמע שכתב וחוטן כפול ששה ומן</b> שם בגמרא (דף ל\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף י\"ח:) יליף מקרא דמצוה שיהיו חדשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיהיו נאים ומשולשים</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>היו מטושטשין או מקורעין או ארוכים יתר על מדתו או קצרים וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים ת\"ר היו מרושלין מסולקים משוחקים ועבד עבודתו כשרה היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרים מסולקים פסולים והתניא מסולקין כשרים אמר רמי בר חמא ל\"ק כאן שסילקן על ידי אבנט כאן דליתנהו מעיקרא כלל רב אמר אחד זה ואחד זה פסולים וכו' ומי אמר שמואל וכו' מסולקין פסולים והתניא מסולקים כשרים א\"ל בר מינה דההיא דשנייה רמי בר חמא אלא לרב קשיא וכ\"ת מאי מרושלים מסולקין ע\"י אבנט אבנט מיגז אגיז אלא מסולקים קשיא א\"ר זירא רב חדא תני מרושלין שסילקן ע\"י אבנט כשרים. ופירש\"י מרושלין נגררין בקרקע מסולקים מן הקרקע מתוך שהם קצרים. משוחקים ישנים כשרים ואע\"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב. מטושטשין בטיט. מקורעים ואפי' הן חדשי' דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת. אחד זה ואחד זה אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא ע\"י אבנט. אלא לרב קשיא מרושלין וכ\"ת מאי מרושלין דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו ע\"י אבנט וקא מכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סילוק שע\"י אבנט הו\"ל כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו. אלא מסולקין קשיא דקתני כשרים וסתם מסולקין גבוהים מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומה כגון שסילקן ע\"י אבנט כדתרצינן דהא ע\"כ לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז השתא הוו כלהו כקצרים מעיקרא. רב חדא תני להנך מרושלין ומסולקים דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע\"י אבנט עד כדי מדתו כשרים אבל מסולקים יותר מדאי פסולין ואפי' ע\"י אבנט וידוע דהלכה כרב באיסורי: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו לפסול בארוכין יתר על כדי מדתו היינו כרב דפסל \n",
+                "<b>במרושלין ומ\"ש לפסול בסילקן באבנט</b> כלומר ושהיו כדי מדתו וסילקן באבנט ונעשו פחות מכדי מדתן היינו כרב משום דאבנט מיגז \n",
+                "<b>אגיז ומ\"ש להכשיר בארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כדי מדתו</b> היינו כדפריש רב בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בגד מבגדי כהונה וכו'.</b> ברייתא בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) ופסק כיש אומרים משום דאין עניות במקום עשירות. \n",
+                "<b>ומ״ש אלא מניחן לפתילות.</b> במשנה פ' החליל (סוכה נ״א:): \n",
+                "<b>ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן: ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום וכו'.</b> בפ' שני דיומא (דף כ\"ד) ופרק קמא דכריתות (דף ו') ופרק ב\"ש זבחים (דף מ\"ו) והניחם שם מלמד שטעונין גניזה רבי דוסא אומר ראויים הם לכהן הדיוט ומה תלמוד לומר והניחם שם שלא ישתמש בהם יה\"כ אחר ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכנסי כהנים הדיוטים שבלו וכו'.</b> משנה בר״פ החליל (סוכה דף נ״א). \n",
+                "<b>ומ״ש וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהם פתילות למנורת תמיד.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״א) תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד וכו' שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי ד״א תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהם מדליקין שמחת בית השואבה שאני ת״ש דתני רבה בר מתנה בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם ומהם היו עושים פתילות למקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ ופירש״י המייניהם כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי״ל תכלת עמרא הוא ותניא לעיל לענין שבת הוסיפו עליהם של צמר לפיסול וקתני מדליקין בהם במקדש. בית השואבה שאני דלא כתיב בה להעלות ולאו דאורייתא היא. מאי לאו דכלאים כגון אבנט עכ״ל. ודייק רבינו כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהם פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהם למנורת התמיד ומכנסים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות מנור' התמיד כ״א כתונת ומצנפת וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והוא הדין למצנפות אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בגדי הכהנים וכו'.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:) ובירושלמי פרק רביעי דשקלים (הלכה א'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לצבור הרי הם כשרים אף כל קרבנות הצבור וכו'.</b> עצי המערכה בסוף תעניות (דף כ\"ח) אמרינן זמן עצי הכהנים שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו משלהם ובתוספתא פרק שני דשקלים כל קרבנות הצבור נתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לצבור x ולמד רבינו מזה לכלי שרת ועצי המערכה שצריך שימסרם לצבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי כהנים הדיוטים וכו'.</b> בפרק ה' דתמיד (דף ל״ב:) תנן חלונות היו שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובסוף החליל (סוכה דף נ״ו) תנן בילגה חלונה סתומה וכתב שם רבינו כיוצא במה שכתב כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי כהונה מותר ליהנות בהם וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ח ס״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן האבנט וכו'.</b> שם ובפ\"ק דתמיד אהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם אמרינן (דף כ\"ז) נהי דניתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום איסורא דכלאים הניחא למ\"ד אבנטו של כ\"ג בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ\"ד אבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כלומר דשל הדיוט הוי של כלאים מאי איכא למימר וכבר נתבאר בר\"פ זה שרבינו פוסק כמ\"ד דאבנטו של כהן הדיוט הוי של כלאים ואע\"ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית בהו משום כלאים משום דקשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אפילו שהם קשים אסור ולפיכך כתב רבינו דאבנט אסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה והוא הדין לכהן גדול בשאר ימות השנה שאז אבנטו כלאים כשל כהן הדיוט ולא נקט רבינו כהן הדיוט אלא לאפוקי כהן גדול ביה\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש עד כאן לשונו. ונראה שטעמו משום דמייתי שם בגמרא ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד דמדסתים ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים ורבינו משמע ליה דהאי ברייתא לאו לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אבל היתר אבנט שהוא כלאים אינו אלא בשעת עבודה בלבד וכדאמרינן בריש ערכין (דף ג':) בהדיא גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ויש לתמוה על הראב\"ד מההיא דערכין וצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש דעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאילו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה הוא מגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה מש\"ה נקט בעידן עבודה ומפני שראה הראב\"ד חולשת דברים אלו לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד.</b> ברפ\"ט דכלאים (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״א:) ובפ״ב דזבחים (דף י״ח:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים. ומ\"ש הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א לי נראה ארגמן וכו'. טעמו שארגמן מלה מורכבת ארוג מין והמפרשים פירשו כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה שש וכו'.</b> בפרק בא לו שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה.</b> בפרק שני דזבחים אמרו בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין ושיהיו חוטן כפול ששה יש מהם למצוה ויש מהם לעכוב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכוב היינו חוט אחד ורש\"י לא פירש כן וגם פשטא דשמעתא לא משמע הכי. \n",
+                "<b>ומה שכתב מקום שנאמר משזר בלבד צריך שיהא חוטן כפול שמנה.</b> בפרק בא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ומפרש לה רבינו כפשטה. ורש״י מפרש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מעשה הבגדים הכתנת וכו' משבצת היתה.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובית יד שלה נארג בפני עצמו ומחברין אותו עם גוף הכתונת.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורך הכתונת וכו'.</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה שבגדי כהונה לא יהו ארוכים ולא קצרים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואורך בית יד שלה וכו'.</b> בפרק בא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכנסים בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט וכו'.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושנצים יש להם ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה וכו'.</b> בר\"פ ב' דנדה (דף י\"ג:) ופירש\"י אין להם לא בית הנקב וכו' כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא האבר לידי הרהור והיינו בית הערוה ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בעגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי הקדש בכך. ל\"א בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסי' כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצנפת של כ\"ג או הדיוט ארכו י\"ו אמות.</b> כן כתב הרמב\"ן בפרשת תצוה בשם רז\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש והאבנט רחבו כמו ג' אצבעות ואורך ל״ב אמה: ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) וס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מעשה הציץ וכו'.</b> בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סג:) ואיתיה נמי בפרק קמא דסוכה (דף ה') אלא ששם כתוב יו״ד ה״א מלמעלה וקדש למ״ד מלמטה x ורבינו כתב כגירסת פ' במה אשה ואע״ג דפליג התם ר' אליעזר בר' יוסי ואמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת פסק כת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כתבו בשיטה אחת כשר</b> נראה דהיינו מדאמר ר\"א ברבי יוסי אני ראיתיו דאף על גב דהלכה כת\"ק היינו לכתחילה אבל בדיעבד מיהא הלכה כרבי אליעזר ברבי יוסי ומטעם זה כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת דכיון דעד ראיה הוא רבי אליעזר ברבי יוסי אמרינן דפעמים כתבוהו כן: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוספות [בסוכה] קדש למ\"ד מלמטה י\"מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מסתבר שאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ\"ד בתחלת שיטה תחתונה והשם בסוף שיטה עליונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והאותיות בולטות בפניו חופר את האותיות מאחוריו וכו' צריך לכתוב בו האותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם.</b> וכתב הראב\"ד אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות וכו' כלומר דבדרך זה אין מקום לדיבוק על השעוה ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס: \n",
+                "<b>והוא נקוב בשתי קצותיו וכו'.</b> כתב הראב\"ד עוד יש בו נקב באמצע וכו'. דעתו כדעת רש\"י בפרשת תצוה והרמב\"ן הקשה עליו והעלה כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעיל כולו תכלת.</b> מבואר בפסוק. \n",
+                "<b>ומ״ש וחוטיו כפולים י״ב.</b> בפרק בא לו (יומא דף עא:) יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו.</b> היינו מדכתיב בפרשת תצוה במעיל והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג ופירש\"י פתיחת בית הצואר בתוכו כתרגומו כפיל לגויה כפול להיות לו לשפה כפול בו והוא מעשה אורג ולא במחט. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לו בית יד</b> כתב הראב\"ד א\"א זו מנין לו עכ\"ל. והנה הרמב\"ן בפירוש התורה כתב כדברי רבינו ואפשר דבאי זו ברייתא מצאו כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא נחלק לשתי כנפים</b> כתב הראב\"ד וגם זו מנין לו עכ\"ל. וגם בזה פירש הרמב\"ן כדברי רבינו: \n",
+                "<b>והקורע פי המעיל לוקה וכו'.</b> וה״ה לכל בגדי כהונה וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש דרך השחתה.</b> פשוט הוא ונלמד ממה שנתבאר בפרק א' מהלכות בית הבחירה (פ\"א דין י\"ז) גבי נותץ אבן אחת מהמזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף עא:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל ומביא ע״ב זוגים ובהם ע״ב ענבולים הכל זהב ותולה בו וכו'.</b> בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פח:) ת״ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכו' ומביא ע״ב זוגין שבהם ע״ב ענבלים ותולה בהם שלשים וששה בצד זה ול״ו בצד זה רבי דוסא אומר משום ר' יהודה ל״ו היו י״ח מצד זה וי״ח מצד זה ופסק רבינו כת״ק ופירש״י נראה בעיני דה״ג שוליו כיצד היה מביא וכו' דברמונים נאמרו ג' צבעים וכו'. ענבלין מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון והוא פעמון כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני רמונים. מצד זה מלפניו ומלאחריו עכ״ל. וכן פירש״י עוד בפרשת תצוה והוא כדברי רבינו ושלא כדברי ראב״ע והרמב״ן ופשט לשון הברייתא משמע כפירוש רבינו ורש״י דקתני מביא ע״ב זגין שבהם ע״ב ענבולין ותולה בהן דאילו לפי' הרמב״ן והראב״ד הרמונים היה תולה במעיל לא הזגין כי הם היו בתוך הרמונים לפי דבריהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזהב שבאריגת האפוד והחשן האמור בתורה וכו'.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב) יליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעשה החשן אורג בגד מעשה חושב וכו'.</b> מבואר בכתוב. כתב הסמ\"ג מעשה החשן היה ארוג ממינים הללו מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש\"י הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם דבריו עכ\"ל וכך הם דברי הרמב\"ן בפירוש התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכותב בתחלה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה.</b> בס״פ בא לו (יומא דף ע״ג) כיצד נעשית רבי יוחנן אמר בולטות ר״ל אמר מצטרפות והא לא כתיב בהו צד״י א״ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי״ת א״ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ופירש״י והא לא כתיב בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכא באה ובירושלמי ס״פ בא לו אית תנויי תני הקול היה שומע אית תנויי תני הכתב היה בולט מ״ד הכתב [היה] בולט והא לית חי״ת בשבטים ולא צד״י ולא קו״ף אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהם והא לית טי״ת בשבטים כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהם ויש לתמוה למה שינה רבינו לכתוב שהיה כתוב למטה שבטי יה ונראה שהוא מפרש דעליהם דקאמר הוי כמו ועליו מטה מנשה דהוי פירושו סמוך לו ומשמע ליה דלמטה כתוב כן ולא למעלה דלא לשתמע דקאי אאברהם יצחק ויעקב דכתיבי לעיל ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו כל אלה וי״ל משום דלא כתיב בגמ' דידן ואם תאמר למה כתב יה במקום ישראל דירושלמי או ישורון דגמרא דידן וי״ל דכיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמרא כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתו למימר אלא דכתיב טי״ת וכיון שכן עדיף לן למימר דהוה כתיב שבטי יה דכתיב ביה עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחשן לזכרון (להם) לפני ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב וכו'.</b> מפורש במקרא פרשת תצוה ורש\"י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האפוד רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו': ומפתח על שתי וכו' כתולדותם.</b> בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ו) תניא שתי אבנים טובות היו לו לכ\"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות י\"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני האפוד אלא כדרך שחלוקים בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל א' מכאן וא' מכאן בני השפחות באמצע ומה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ופי' רש\"י כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' ובחומש שני בתחלת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן באחת מהן בשנית בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף. א\"כ מה ת\"ל כתולדותם הואיל ולא כסדר תולדותם נסדרו עכ\"ל. ותמהני על רבינו שכתב שהאבן שכתוב ראובן על כתפו הימנית וכו' שנראה שסובר שהיה כתוב על אבן זו ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף ועל השניה היה כתוב שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן וכן כתב בפירוש המשנה פרק בא לו שאינו מכוון עם מה שאמרו בגמרא שם לא אליבא דת\"ק דמקדים יהודה ורבינו לא הקדימו ועוד דלת\"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליביה דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש\"י ואילו רבינו כותב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השניה. וי\"ל שרבינו היה מפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על פי מה שכתבו הוא ז\"ל דבאמצע לאו באמצע בני רחל קאמר אלא בין בני לאה ובני רחל ואע\"ג דרבי חנינא בן גמליאל הקדים בני רחל לבני השפחות לאו למימרא שיכתבו מוקדמים אלא שיהיו בני גבירה זו מצד זה ובני גבירה זו מצד זה ובני השפחות באמצע לשתי הגבירות ופסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכותבין שם יוסף יהוסף</b> כן כתב גם בפירוש המשנה בפרק בא לו ותמהני עליו שהרי בפרק אלו נאמרים תניא x נ' אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ומקשה נ' נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן ופירש\"י כשמות שקרא להם אביהם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם כתיב כדכתיב ואביו קרא לו בנימין ומאחר דרבי יצחק דאמר שהיה כתוב יהוסף אידחי קשה היאך פסק רבינו כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא וי\"ל שרבינו מפרש דלא אקשי כתולדותם בעינן אלא אליבא דת\"ק אבל לרבי חנינא בן גמליאל לא דריש כתולדותם אלא לענין דלא לכתוב ראובני שמעוני. \n",
+                "<b>ומה שכתב והאבן שכתוב בה ראובן על כתפו הימנית וכו'</b> נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק אלו נאמרין הראשונים נכתבים מימינו של כהן גדול משמאלו של קורא והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול מימינו של קורא: \n",
+                "<b>ועושה בכל כתף וכו'.</b> מפורש במקראות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה.</b> בפרק בא לו (יומא דף ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחשב האפוד קשור על לבו.</b> כתב הראב\"ד א\"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ\"ל. ואני אומר שרבינו בפרק שאחר זה נתן טעם לדבריו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד סדר לבישת הבגדים לובש המכנסים תחלה וכו'.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת\"ך ומכנסי בד יהיו על בשרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין.</b> בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'.</b> בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו וכו'.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג:) גבי חייבי מיתה מני מחוסר בגדים ומייתי לה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה\"ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ובריש פרק ב' דזבחים (דף טו:) מייתי לה נמי להא דתנן התם מחוסר בגדים עבודתו פסולה ופירש\"י מחוסר בגדים כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבעה והכי משמע התם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה וכו'.</b> ברייתא בריש פרק ב' דזבחים (דף י\"ח) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יותר אחת וכו' ועבד עבודתו פסולה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד וכו'.</b> שם אכתי מהכא נפקא מהתם נפקא ונתנו בני אהרן הכהן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אי מהתם הוה אמינא ה\"מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה אי מהתם ה\"א ה\"מ חיסור אבל ייתור לא קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם וכו'.</b> בפרק שני דזבחים (דף י\"ט). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'.</b> שם אמר ר' אמי [למוד ערוך הוא בידינו] תפילין חוצצות וכו' והתניא [אם הניחן] אינם חוצצות ל\"ק הא דיד הא דראש הא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ופירש\"י הילכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אינם חוצצות משום יתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא עכ\"ל. ונראה שלזה כיון רבינו במה שהאריך וכתב ואם רצה להניחן בשעת העבודה מניח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך להזהר בשעה שלובש וכו'.</b> שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ופירש\"י נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו בשעת עבודה. רביתא היא הרי היא כבשרו. כיון דקפיד עלה ברצונו לא תהא כבשרו. אבק עפר דק ואינו מרגיש בו. בית השחי מהו שיחוץ כגון בית יד של חלוקין שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהיו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעים בבשר גופו. ידו שהיא גופו. נימא משמע דאתיא מעלמא. נימא מדולדלת מן הבגד מגורדין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרה. יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו את\"ל ידו לא חייצא שערו מאי עכ\"ל. ולא איפשיטו כל הני בעיי ולפיכך פסק בהם רבינו דלכתחלה להזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה בכך ולומר יביא קרבן אחר דאיכא למיחש שמביא חולין בעזרה ואין לומר יביא קרבן אחר ויתנה דמאחר שיש קרבנות דלא שייך בהם להתנות דהיינו חטאות ואשמות וקרבנות הצבור לא מפליג בינייהו ונראה שרבינו לא היה גורס בית השחי מהו וביצא שערו בבגדו נראה שמפרש דלא כפירוש רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים.</b> בפ\"ב דזבחים (דף י\"ט) ופ\"י דעירובין (דף ק\"ג) אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אמר רבי יהודה ברי' דרבי חייא לא שאנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי ייתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור ותיפוק לי' משום חציצה בשמאל אי נמי שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדרבי יהודה ברי' דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צלצול קטן דחשוב ע\"כ x כלישנא בתרא ופירש רש\"י צלצול קטן אזור קטן שלש על שלש חוצצות כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה. ודאי פליגא דהא אמר לא הוי ייתור בגדים ואפילו ג' על ג' במשמע. מי לימא דפליגא דאמר צלצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות מג' אינו חוצץ. דחשוב לפי שעשוי לנוי והוי בגד עכ\"ל. ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלקה באצבעו וכו'.</b> משנה בפרק י' דעירובין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתכוון להוציא דם אסור.</b> שם במשנה אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש\"י אם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דם וכו' אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה\"ל חובל. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת העבודה</b> כתוב בהשגות א\"א דבריו סותרים זה את זה וכו': \n",
+                "<b>ואני</b> אומר נראה שהראב\"ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש\"ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש\"י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים והריטב\"א הכריע כפרש\"י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפילו נימא אחת בכל מקום ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצין והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשו בבית שני אורים וכו'.</b> הכי משמע מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד וז\"ל סמ\"ג בבית שני היה החשן שא\"א להיות כ\"ג מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ואין השכינה שורה עליו אין נשאלין.</b> בריייתא בס״פ בא לו (יומא דף עג:) ומייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד שואלין עומד וכו'.</b> בסוף פרק בא לו (יומא ע״ג) ת״ר כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ופרש״י פניו כלפי נשאל כלפי כהן. כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן עכ״ל. ורבינו לא בחר בפירוש רש״י משום דאם כן מאי והנשאל פניו כלפי שכינה דקתני כיון דלאורים ותומים קרי שכינה הרי האורים ותומים היו על לבו ולא שייך למיתני פניו כלפי שכינה דמשמע דאפשר שלא יהיו פניו כלפי החשן ועוד שאם השואל פניו כלפי הנשאל קאמר הל״ל השואל פניו כלפי שכינה מאחר דלאורים ותומים קרי שכינה ולפיכך פירש דלארון קרי שכינה וע״פ זה הוכרח לפרש דהשואל פניו כלפי נשאל דקתני שפניו פונות למקום שפונים פני הנשאל נמצא שהשואל לאחורי נשאל דאילו כלפי פני נשאל הל״ל השואל והנשאל פניהם כלפי שכינה: \n",
+                "<b>ואינו שואל בקול רם וכו'. </b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומיד רוח הקדש לובש את הכהן וכו' באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו וכו'.</b> שם רבי יוחנן אמר בולטות ר\"ל אמר מצטרפות ופרש\"י האותיות בולטות כגון עי\"ן משמעון למ\"ד מלוי ה\"א מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אין שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל משיבין על הראשון בלבד.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ואין נשאלין בהם להדיוט וכו' עד אלו ב\"ד הגדול.</b>משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרים אפוד בד וכו'.</b> כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב גבי אחימלך בן אחיטוב פ\"ה כהנים חגורים אפוד בד: \n",
+                "<b>סליק להו הלכות כלי המקדש: </b>\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9cd87e70d70aa736d3bf4376b05ebb10b42591a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות וכו'.</b> קשה לי דכיון דקי\"ל כרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה וכו' לא ה\"ל לכתוב או שילדה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'.</b> כתב ה\"ה פרק א\"ט תניא רבי אומר וכו' אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עכ\"ל. ואני אומר אם כוונתו על חילוף גירסת הספרים משום הא לא קשיא שכבר כתב הרשב\"א בחידושיו דאפשר שרבינו לא היה גורס אלא ודילמא מינא דזמר נינהו. לפי האמת אפילו לאותה גירסא קשה דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כרחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא אם כן תאו מין בהמה היא והוה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. וא\"כ ל\"ש אי גרסינן ודילמא מינא דתאו נינהו ל\"ש אי ל\"ג ליה לעולם קשיא מ\"ש המגיד אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עיין בספר כפתור ופרח פרק נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וסימני חיה מפי השמועה הן וכו' וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וכו'.</b> ויש לתמוה על רבינו למה הצריך בו כל הסימנים הללו שיהיו כרוכות וחרוקות והדורות והוא דמיבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעיזא כרכוז וכיון דאסיקנא דעיזא כרכוז חלבו מותר תו לא צריכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכוז ואי ס\"ל כרש\"י שפירש דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב שצריך שיהיו כרוכות ואי ס\"ל כאידך פירושא שכתב הר\"ן בשם רבינו תם דמיבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב ויהיה הרחק מובלע בהן. ומצאתי להרשב\"א שתמה על רבינו תמיהא זו וכתב שאפשר שנסתפק הרב בפירוש ספיקא דעיזא כרכוז איזו היא ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנים הללו וצ\"ע עכ\"ל. וה\"ה כתב ליישב תמיהא זו שרבינו מפרש דהיינו ספיקא דעז כרכוז כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינם מובלעים כשאר חיות ע\"כ. ודבריו צריכים ביאור ונראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומיבלע חירקייהו בעינן וספיקא דעז כרכוז היינו מפני שאע\"פ שיש בו כל הסימנים הללו מ\"מ בליעת חרקיה אינו כ\"כ כמו בליעת חירקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דילמא כיון דלא מיבלע כ\"כ כמו קרני שאר חיות לא מיקרי הבלעה. ולפי זה אע\"ג דאסיקנא דעז כרכוז חלבו מותר היינו לומר דהבלעת חרקיה חשיבה הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכים הם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה וכו' והמינין האסורים כ\"ד הן ואלו הן וכו' ז' עורב ח' זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר.</b> עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאין ונדמה להם טמא. ודברים אלו סותרים זה את זה שהרי בפ' א\"ט (דף ס\"ה) תניא אחרים אומר שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור כמאן כרבי אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. והשתא מ\"ש רבינו להביא את הזרזיר הוי כר\"א ומ\"ש וכל השוכן עם טמאין ונדמה להם טמא הוי כחכמים דפליגי עליה. ואפשר לומר שרבינו מפרש דזרזיר אף לחכמים טמא שהוא שכן ונדמה ולא נחלקו אלא בטעם טומאתו דלרבנן אע\"פ שהוא שכן לא היו מטמאים אותו אילו לא היה נדמה ולר\"א מאחר שהוא שכן אע\"פ שלא היה נדמה היו מטמאין אותו וא\"ש שאנו ממעטים המחלוקת בין ר\"א וחכמים. ויש הוכחה לפירוש זה מדגרסינן בגמרא (דף ס\"א:) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ותו לא והתניא (עורב זה עורב) למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר וכו' אלא עורב וכל מין עורב ואם איתא דרבנן מטהרי בזרזיר מאי מקשי לר\"נ הא הוא דאמר כרבנן א\"ו לכ\"ע טמא הוא ולא איפליגו אלא בטעם טומאתו אם הוא מפני שהוא שכן אצל עורב או אם הוא מפני שהוא שכן ונדמה ואין לסתור פי' זה מדתניא התם עורב זה עורב למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר א\"ל לר\"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להם אף הם עתידין ליתן (עליהם) את הדין דמשמע דרבנן שרו זרזיר דאיכא למימר אדרבה משם ראיה מדלא קאמר בהדיא וחכמים מטהרין משמע דלא פליגי עליה רבנן אלא שלפי שר\"א היה בעל המאמר רצו תלמידיו לדעת אם יש חולקין עליו ולפיכך הקשו לו תלמידיו מאנשי תמרתא לראות אם ישיב להם שהיו עושים כחכמים החולקים עליו וכשהשיב להם שהם עתידין ליתן את הדין ידעו דליכא מאן דפליג עליה דהזרזיר טמא הוא לכ\"ע ואנשי תמרתא שהיו אוכלין אותו עתידים ליתן את הדין והדברים מוכיחים בפירוש שאם היו עושים כדברי מי שחולק עליו למה יתנו הדין אף אם יעשו כדברי יחיד וכדאמרינן במקומו של ר\"י הגלילי היו אוכלין בשר בחלב ולא אמרו עליהם שהם עתידין ליתן את הדין א\"ו כדאמרן בזרזיר לכ\"ע אסור אלא שבני אותו כפר בלבד היו סומכין על דעת עצמן ואוכלין אותו. וא\"ת הרי שנינו עוד שם דאמר למינהו להביא סנונית לבנה כר\"א א\"ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף אמר להם אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב ומשמע התם בגמרא דחכמים פליגי אדר\"א בסנונית והרי לא מצינו שנחלקו חכמים על ר\"א בסנונית אלא ממה שאמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו כשם שאמרו לו בזרזיר והלא אנשי כפר תמרתא אוכלים אותו וכיון דבסנונית משמע לן דפליגי חכמים עליה למה לא נאמר כן בזרזיר. י\"ל דלעולם מלישנא דאמר ליה והלא בני מקום פלוני אוכלים אותו לא משתמע דרבנן פליגי עליה ולא אמרו דבסנונית פליגי רבנן עליה אלא משום דהוה קים להו הכי בקבלה. וא\"ת הא איכא סנונית דהלכתא דאסירא ולמה לא מנאה רבינו דהא גרסינן בגמרא א\"ר יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר\"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסה כ\"ע ל\"פ דשריא כי פליגי בדירוקא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר\"א מר זוטרא מתני הכי בדירוקא כריסה כ\"ע ל\"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והשתא ללישנא קמא ירוקא כריסה אסירא לר\"א והלכה כוותיה וללישנא בתרא ירוקא כריסה לכ\"ע אסור וא\"כ ה\"ל לרבינו למנות סנונית דירוקא כריסה והא הוה עדיפא למימני שהוא אליבא דהלכתא בלי פקפוק מלמימני זרזיר דלפום פשטא לא אתי כהלכתא. י\"ל שהרי כתב רש\"י לל\"ק דאמימר דפסק הלכתא כר\"א דאסר לית דרבי יהודה דמכשר לה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ\"ל. וכיון דלל\"ק טהורה לרב יהודה תו לא פסיקא ליה למימר סנונית לטומאה להדיא וטפי עדיף ליה למימני זרזיר דמשמע ליה שהוא טמא לכ\"ע וכדפרישית. והשתא הרי\"ף שכתב הא דאמרינן אפילו רבנן שוכן ונדמה קאמרינן וכתב בתר הכי ברייתא דמיתני סתמא למינו להביא את הזרזיר אתי שפיר דזרזיר לכ\"ע טמא וכסתמא דברייתא בתרייתא והא דאמרינן בברייתא קמייתא אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרי היינו לומר דזרזיר שוכן ונדמה הוא ומש\"ה מטמאי רבנן וכמו שפירשתי לדעת רבינו שדעתו מסכמת לדעת רבו ולא כמו שפירש הר\"ן שדעת הרי\"ף לטהר הזרזיר הפך דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עוף וכו'.</b> ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו ה\"ז עוף טהור וכו' פירוש סוגיית ההלכה לדעת רבינו כתב הריב\"ש בסימן קצ\"א: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל מבשר האדם וכו' אבל אסור הוא בעשה.</b> הר\"ן בפרק אע\"פ האריך להוכיח מהברייתות כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ריסק נמלים וכו' ואחת משום כזית מנבלת הטמאים.</b> פירוש לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום בריה ואפי' פחותה מכחרדל. ודע שלשון הגמ' בפ' אלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי והשלימו לכזית לוקה שש, ה' משום בריה (דשרץ) וא' משום נבילה. וכתבו התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ״ו:) וא״ת ל״ל שיהא חד חי דהוי בריה בלאו ה״נ כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה וא' משום נבילה. וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתוב ביה אכילה כגון אל תשקצו וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה. וא״ת ואכתי ול״ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרי' בס״פ גיד הנשה (חולין ק״ב:) (טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא) וי״ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמרי' גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גבינה שמעמידים אותה העכו\"ם בעשבים וכו' הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'.</b> משמע שכך היא דעת רבינו שאל\"כ ה\"ל להביא דברי החולקים עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמאה של עכו\"ם וכו'.</b> כתב הרשב\"א בת\"ה על דברי רבינו הטעם שכתב באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן או כיוצא בזה וגדולה מזה אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום דחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו ורוב כל האיסורים המתפשטים והמתבטלים ברוב בטלים בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נ\"ט כמו שכתבנו עכ\"ל. ול\"נ דלדעת רבינו י\"ל דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ\"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא\"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל: \n",
+                "<b>כתב</b> הרב המגיד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א\"כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו' ואני תמה על קושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא וכו' אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח\"כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר וכו'. ואני תמה על דבריו שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו עכו\"ם ע\"י בישול. ועוד ק\"ל בלשונו שתחלה אמר דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא ואח\"כ כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר. מיהו בהא אפשר לומר שבתחלת דבריו מיירי לענין חמאה ובסוף מיירי לענין גבינה מ\"מ קושיא קמייתא קשיא. לכן נ\"ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת העכו\"ם ומש\"ה אין לה שום תקנה דלמ\"ד משום צחצוחי חלב כשנתיישנה ה\"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו שסתם גזרו על גבינת העכו\"ם בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה והילכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת ותוספתא דקתני דשלוקה נלקחת מכל מקום לא מן העכו\"ם קאמר אלא מישראל שאינו מומחה דומיא דרישא דמיירי בישראל אלא דהתם במומחה וסיפא בשאינו מומחה דכיון דישראל הוא אע\"פ שאינו מומחה לא גזרו על גבינותיו אלא דכל היכא דאיכא למיחש לצחצוחי חלב אין לוקחין ממנו דחיישינן דילמא מחלב טמאה נינהו וכי כלו להו דתו ליכא למיחש למידי לוקחין ממנו דאינו בכלל גזירה אבל גבינת העכו\"ם אע\"פ שנודע שכלו כל צחצוחי חלב שבה אסור לפי שסתם גזרו על גבינות העכו\"ם בכל גוונא כמו שכתבתי ה\"נ חלב של עכו\"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה אבל חמאת עכו\"ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תאסר אם אין בה צחצוחי חלב ותדע דחמאת עכו\"ם עדיפא מחלב עכו\"ם שהרי סמ\"ק התיר חמאת עכו\"ם אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב עכו\"ם כדי לעשות ממנה חמאה דא\"כ לא הוה שתיק מיניה א\"ו כדאמרן דחלב עכו\"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש רבינו שאם לקח חמאה מן העכו\"ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת.</b> משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד לומר דלכתחלה אסור לעשות כן וקי\"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת\"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת\"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע\"י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם תאמר נתערבו בה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן</b> ה\"ק אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שניתכו ע\"י האש מותרת. וא\"ת מי מודיענו שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את\"ל כן מותרת היא שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. והשתא א\"ש מ\"ש דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ\"ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב\"ד: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל החמאה שבשלו אותה עכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם.</b> לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו\"ם הם בני יומן כמו שיתבאר בסוף הלכות אלו אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו\"ם אינם בני יומן אינה נאסרת משום גיעולי עכו\"ם דאין כאן גיעול דכיון שאין הכלים בני יומן נ\"ט לפגם הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אין לוקחין גבינה וכו' אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל וכו'.</b> כתב הרשב\"א בתשובה שהטעם שמחלק בין ארץ ישראל לח\"ל מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף ל\"ט:) אין לוקחין ימ\"ח מח\"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר וכו'.</b> רבינו מפרש דכילכית דג טהור הוא וכדברי ר\"ח ומפרש מ\"ש כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דפתוחות סגי בדג אחד בחבית אחת שכל חביות פתוחות כחבית אחת חשיבו דאדם עשוי ליטול מזו וליתן בזו הילכך כמעורבות דמו ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת מהן כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות וכתב הר\"ן ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמרא עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמתערבין בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא כשלא נמצאת כילכית אלא באחת מהן שאילו נמצא בשתים היו כלן מותרות עכ\"ל: \n",
+                "<b>והוא שיהיה ראש הדג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר וכו'.</b> בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה) תנן (דטרית טרופה אסורה) ושאינה טרופה מותרת ובגמרא (דף ל\"ט:) ת\"ר איזה היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר. ופירש\"י כל שראש ושדרה ניכרין של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה ע\"כ. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים וכו' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר. ופירש\"י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא בפרק אלו טריפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. וכתב הטור שיש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו (בראש ושדרה) להתיר (כל דג). ורבינו שלא הזכיר בפ\"א סימנים אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה. וצ\"ל שרבינו סובר דהיכר ראש ושדרה שאמרו גבי טרית שאינה טרופה לא בראש חד או אינו חד כדפירש\"י אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכמ\"ש הראב\"ד וכ\"נ מדברי רבינו בפירוש המשנה ואע\"פ שהר\"ן דחה פירוש זה דא\"כ מאי מותיב בגמרא מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת י\"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע\"פ שאין בו אחד מסימנים אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין אסור משום נבלה וכו'.</b> כתב הרב המגיד מפורש בספרא חלב נבילה וחלב טריפה וכו' ברייתא זו היא ג\"כ בזבחים פרק חטאת העוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טריפה האמורה בתורה וכו'.</b> כתב ה\"ה וכבר יצא לו לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ\"ה מהלכות שחיטה יתבאר שם עכ\"ל. לא זכינו לפירוש ה\"ה להלכות שחיטה x וחפשתי למצוא הדבר החדש ההוא ומצאתי שהדבר החדש הוא מ\"ש בפרק הנזכר אע\"פ שכולם הל\"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני טרפיות יש בהם ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הפרכוס וכו'.</b> כתב ה\"ה ובגמ' אמר שמואל שאפילו בבהמה דקה אם היתה ידה פשוטה וכו' ולא נזכר בהלכות ואפשר שהם סבורים דרב פליג עליה. ואני אומר דמפשטא דגמרא לא משמע דפליג עליה רב, ויותר נראה לומר דדחי לה מדאיתא התם בגמרא אמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' ומשמע להרי\"ף ולרבינו דרבא לאפוקי ההוא דשמואל מהלכתא אתא כיון דלא אידכר בההיא מתניתא בהדיא להיתרא ומטעם זה השמיטו הא דאמר רב שאם הטילה רעי ומתרזת כשרה ואם כן צועקת וקולה חזק כשרה משום דלא אידכרו בההיא מתניתא להדיא להיתרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קיבת הנבילה וכו'.</b> כתב ה\"ה ולדעת הגאונים אע\"פ שחלב זה צלול אינו אלא פרש בעלמא. וכ\"נ מדברי רבינו בפ\"ט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו'.</b> לכאורה נראה שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קודם לידתו. אבל לפי האמת זה טעות שא\"כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה איברים שיוצאים קודם הלידה. ולכן צ\"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא האבר. וכן משמע מדברי סמ\"ג ומדברי הרשב\"א בת\"ה ואע\"פ שהכלבו כתב ויש חולקים על הרמב\"ם ואומרים שאם נולדה קודם שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהני להתיר הכל אפילו אותו אבר עכ\"ל. שנראה מזה שהבין בדברי הרמב\"ם דאף בנולד קודם שנשחטה אמו מיירי, האמת יורה דרכו שמ\"ש הרמב\"ם או נולד וחיה כמה שנים וכו' תיבת או נולד לא קאי לתיבת נשחטה אמו דסמיך ליה לומר או לא נשחטה אמו אלא נולד וחיה כמה שנים דליתא אלא האי סיפא נמי בשנשחטה אמו קודם לידתו היא אלא דברישא מיירי שאחר שחיטת אמו לא הוציאוהו לאויר העולם חי ובסיפא שאחר שחיטת אמו הוציאוהו חי לאויר העולם כ\"כ הרב מוהר\"י בן חביב ז\"ל והכריח הדבר בראיות מהגמרא ומסברא דכל שנולד קודם שחיטת אמו לא שייך לאסור האבר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא מקצת האבר וכו'.</b> כתב הרב המגיד ובגמרא אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים וכו' עד ולא אפשיטא. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ\"ד יש לידה לאיברים וכו' עד וצ\"ע. ואפשר לומר שסמך על מ\"ש למעלה לוקה משום אבר מן החי וכי קאמר אינו לוקה משום אבר מן החי ועלה קאי. ומ\"ש הר\"א דמאי נפקא לה מינה הא לקי משום טריפה י\"ל דטובא נפקא דאם התרו בו משום אבר מן החי ולא משום טריפה פטור אבל פשיטא דלקי אם התרו בו משום טריפה לדעת רבינו שכתב למעלה באיסור האבר כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו משמע דאפילו בבשר שפירש מן החי דמהתם ילפינן לה ובשר מן החי לקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה וכו'.</b> ברייתא בפרק בהמה המקשה הוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור והאי איסור הוי מטעם אבר מן החי ופשיטא דלוקין עליו כיון דטמא ונקט אסור משום דקתני ושבפנים טהור ומותר. ואיכא למידק דהכא כתב רבינו דלוקה משום אבר מן החי וקודם לכן כתב שאסור משום בשר בשדה טריפה וצ\"ל דתרי איסורי אית ביה: \n",
+                "<b>ומה שכתב מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי.</b> משום דמיתה עושה ניפול והוה ליה כאילו נחתך קודם מיתה והתם מפרש מאי נפקא לן מינה. ופרק שני מהלכות שאר אבות הטומאה מתבאר זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'.</b> הר\"ן תמה על דברי הרי\"ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא\"כ למה כתב הרי\"ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ\"ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב\"ם כתב בפ\"ו מהמ\"א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז\"ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג\"כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר\"י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ\"ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב\"נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ\"ל. ול\"נ שרבינו סובר דהא דא\"ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ\"נ ממ\"ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ (או לתוך מים רותחים) וכן פירש ה\"ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל\"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל\"כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס\"ל דלא קי\"ל כריב\"נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז\"ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ\"מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע\"י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא\"ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר\"ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א\"נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע\"כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור\"נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר\"י בנו של ריב\"ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ\"ה אסר ליה רב בר שבא ור\"נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס\"ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר\"י בנו של ריב\"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס\"ל כר\"י בנו של ריב\"ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור\"נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע\"כ סברי כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ\"ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי\"ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה\"ל חד לגבי תרי ומה\"ט לא קי\"ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה\"ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא\"כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי\"ל דס\"ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע\"י חליטה. וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא\"ש נמי שהרי\"ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי\"ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ\"ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש\"ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ\"ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו: \n",
+                "<b>וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'.</b> כתב ה\"ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב\"ץ תמה על דברי רבינו בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השובר מפרקת בהמה וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע\"י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע\"י חליטה אבל שלא ע\"י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד.</b> כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב\"א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה\"ל לחכמים לגזור בזה עכ\"ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו: \n",
+                "<b>והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי.</b> כתב הרב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ\"ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ\"ה הצריך בבשר (חי) מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א\"צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח\"כ ולצלי א\"צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע\"כ. וק\"ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר שדם האברים אע\"פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש\"ה שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר שהאדים וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים שהם כדברי המפרשים ודלא כדסבר ה\"ה דלענין חלטו בחומץ מפרש לה רבינו וזה אינו שאף על פי שכתב קודם לכן בסמוך לזה בין חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הא דבשר שהאדים אינו ענין לו אלא מילתא באנפי נפשה היא וכדברי המפרשים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר וכו'.</b> מדכתב רבינו והוציאו משמע דדוקא בשהוציאו לחוץ ואכלו אבל אם תלשו והניחו במעי בהמה מותר וכן כתבו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן. ואף על פי שרבינו פוסק כרבי מאיר דחלבו של שליל אינו ניתר בשחיטת האם איכא למימר דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה לדעת רבי מאיר אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי בהמה הרי הוא בכלל מה שדרשו כל בבהמה תאכלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלב הלב וכו' חוץ מראשי המעי הסמוך לקיבה וכו'.</b> ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי שצריך לגררו וכו'. הרא\"ש דקדק על דברי רבינו שלא כתב בארך אמה כדאמר ר\"י ריש מעיא באמתא. ונראה דמפרש דלבני מעים קרי אמתא ע\"ש אמת המים ע\"כ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העוף אין בו משום גיד הנשה וכו'.</b> שאלו מהנגיד ר' יהושע מבני בניו של רבינו מכיון שהמכוון על הכף מה הועיל באמרו אלא ירכו ארוך ועוד שחזר ואמר וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף והלא כבר אמר אין לו כף. והשיב פירוש אמרו אין לו כף לא ירצה שאין לו כלל אלא כוונתו שאין לו כף עגול עכ\"ל ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל גיד הנשה של נבילה וכו' או של עולה חייב שתים וכו'.</b> כתוב בתשובות הרשב״א הקושיא דמוכח בפרק גיד הנשה (חולין דף פ״ט:) דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו ושכן פסק הרמב״ם ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב שתים ומאן דמחייב שתים ע״כ אית ליה יש בגידין בנותן טעם וקשיא דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טבח הנאמן למכור בשר וכו'.</b> עיין בסוף פרק עשירי מהלכות שחיטה ובסוף פרק י\"ב מהלכות עדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד וכו'. בתשובה כתב שאפשר שאין אומרים לסמוך על העכו\"ם לכתחלה מטעם שהקנבוס בזול שאין אומרים אלא בדיעבד וכעובדא דההיא ארבא דמורייסא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בשר הנמצא ביד עכו\"ם וכו'.</b> ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור. וא\"ת נראה מדברי רבינו שיותר ראוי [לאסור] בשר הנמצא ביד עכו\"ם מבשר המונח בביתו כשנעלם מן העין ובגמרא משמע איפכא דכי אקשי עליה דרב דאמר בשר שנעלם אסור מדתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר תירץ נמצא ביד עכו\"ם שאני. וי\"ל דהא דשרי נמצא ביד עכו\"ם דוקא דמכרזי כי איכא טריפה והילכך ביומא דלא אכריזו בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר. אבל רבינו מיירי באתרא דלא מכרזי דהתם ראוי להקל יותר בבשר המונח בבית ישראל שנעלם מן העין מבשר הנמצא ביד עכו\"ם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גיד הנשה מותר בהנאה.</b> כתב הרא״ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (פסחים דף כ״א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו״ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו) ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע״כ. ואני אומר דאי אפשר לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר״א שהרי כתב רבינו דברי ר״א בפרק זה לקמן ואם כן ה״ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר״א אליבא דמ״ד אין בגידין בנ״ט ולפיכך צ״ל שטעמו כמ״ש הרב המגיד בשם הרמב״ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת״ל אין בגידין בנ״ט דלאו הא בהא תליא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בשר חיה ועוף אינו אסור באכילה מן התורה.</b> בפ\"ב מהלכות ממרים כתב דבשר חיה הוא מן התורה ושם אכתוב בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר שנפל לתוך החלב וכו'.</b> יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לבשלא סילק שמשערים אותם בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם השאר דטעם זה לא איצטריך אלא למאן דאסר לה אפילו באלף משום דמין במינו לא בטיל אבל לרבינו שפסק כמ\"ד מין במינו בטיל לא הוה צריך להאי טעמא אלא לסתום ולכתוב משערין אותה בששים, ואפשר שהוצרך לטעם זה משום דאי לאו הכי אפילו לא קדם וסילקו ה\"ל למשרייה ע\"י טעימת קפילא ארמאה שיאמר שאין בו טעם בשר אבל השתא שאנו אוסרים אותו מפני שהחלב שנבלע בבשר ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב ה\"ל מין במינו וא\"א למיקם אטעמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה וכו' אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכו'.</b> וכתב הטור על זה ונראה שא\"צ רק שינער או יכסה מיד בשעת נטילה ואפי' פסק מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כולו לבטל עכ\"ל. וי\"ל שטעמו של רבינו מדאמרינן בגמרא מכלל דר\"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף אסור אמאי הא לא בלע כלל אימור לא ניער יפה יפה ולא כסה יפה יפה ומדאמרינן מתחלה ועד סוף בין בניער בין בכסה משמע לרבינו דדוקא בהכי שרו רבנן (אבל בניער וכסה בתחילה ולא בסוף לא) והרב מוהר\"י ן' חביב כתב וז\"ל כאשר נעמוד על כוונת הרמב\"ם אין מקום לקושית רבינו יעקב וכאשר נביט אל התחלת לשונו כוונתו מבוארת וז\"ל נפל חלב לתוך חתיכה של בשר טועמין את החתיכה וכו' עד ה\"ז בנ\"ט וכל מעיין בלשון זה ישפוט בצדק שאם מיד בעת הנפילה ניער או כסה הקדרה שמצטרף בכולה והרי היא בנ\"ט ר\"ל אם הטפה הזאת נותנת טעם בכל הקדרה אוסרת ואם אין בה כדי ליתן טעם בכולה מותרת אע\"פ שיש בה כדי ליתן טעם בחתיכה לבדה שכיון שניער מיד בעת נפילה באותה שעה נעשה כל מה שבקדרה דבר אחד מחובר. ומה שהזכיר הרמב\"ם ניער מתחלה ועד סוף היה מוכרח להמשיך הלשון שאמר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער בתחלה אלא לבסוף כי בזאת החלוקה (מן ההכרח) להזכיר ניעור לבסוף כפי סוגית הגמרא וכפי פירוש המפרשים אשר הרמב\"ם הלך בדרכם והוא זה טפת חלב שנפלה על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כסה מיד בשעת נפילה הרי זאת החתיכה כדבר נפרד בפני עצמו ובה לבדה משערים ואם אין בחתיכה ששים כנגד הטפה נעשית כל החתיכה כנבלה והיא חוזרת ואוסרת כל הקדרה אם אין בכולה ששים כנגד כל החתיכה וזה יצדק בתנאי שאחר שכבר נאסרה זאת החתיכה ניער או כסה כדי לחבר את כל הקדרה להיות אחת שאם לא ניער למה יאסר כל מה שבקדרה הלא כמו שחשבנוה לזאת החתיכה כדבר נפרד לאסרה ולא סייעוה שאר החתיכות לבטל את הטפה כן ראוי לחשבה כדבר נפרד משאר החתיכות ולא יהא בה כח לאסור את כולן ודי אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה משא\"כ אם ניער הקדרה או כסה אחר שנאסרה החתיכה כי אז זה הניעור או הכיסוי הוא סבת הצטרפות כל הקדרה וכל החתיכות ומרק שבה קבלו טעמה וצריך שיהא בכל הקדרה ששים לבטל את החתיכה ולזה הוצרך הרמב\"ם לומר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה אלא לבסוף ועל יסוד זה סיים לשונו וכשבא לחדש חלוקת היתר הוצרך להניח ניעור בתחלה ולזה אמר אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכוונתו מבוארת שאינו מחייב ניעור בתחלה ובסוף אלא ניעור בתחלה בלבד ואם הזכיר ועד סוף היה מהמשך לשון החלוקה הראשונה שבה הוכרח להזכיר ניעור לבסוף מהטעם שפירשתי. כנ\"ל להשיב בעד הרמב\"ם תשובה אמיתית ובסמ\"ג תמצא סיוע לדברי, וגם אשיב בעדו שדבריו מובנים ביושר ובתמים במה שאמר רבינו יעקב כנגדו ואיני מבין דבריו וכו' והוא פשוט גם כן כשנעיין המשך לשונו והוא זה סמוך למ\"ש הרי זה בנ\"ט אמר וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ניער וכו' ואין כוונתו לומר בזה שאם יש שהות קצת אחר הנפילה שינער אחר כך כי זה לא יועיל בודאי אבל כוונתו שמיד כשראה נפילת הטפה לקדרה ולא השגיח על אי זו חתיכה נפלה ימהר לנער או לכסות מיד ובזה תצטרף כל מה שבקדרה כיון שלא ידע מקום הטפה איו וזה הכרח כפי דקדוק לשון וכן אם נפל חלב וכו' (שיורה שהיא חלוקה שוה בקירוב למה שכבר הזכיר אבל אם ניער מתחלה וכו') ובזה נשיב קושיא אחרת שיקשה לכאורה נגד לשון הרמב\"ם במ\"ש נוער את הקדרה והלא אין מבטלין איסור לכתחלה ובמה שכתבתי נסתלקה קושיא זו עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הטור וז\"ל כתב עוד הרמב\"ם נפל חלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל אם יש בקדרה טעם חלב אסורה ואם לא מותרת ואיני מבין דבריו שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אחר כך עכ\"ל. ואני אומר דלפי דברי הטור דעדיפא מינה הוה ליה לאתמוהי על רבינו כשנפלה לתוך המרק עצמו מה צורך לנער אלא משום דבנפל לחתיכות איכא לאתמוהי עליה בתרי גווני נקטה וממילא משמע דכי היכי דאתמה דאם החתיכות תוך הרוטב מה צורך לניעור הכי נמי איכא לאתמוהי בנפלה לתוך המרק. וטעמא דרבינו נ\"ל שאע\"פ שנפל לתוך המרק צריך לנער כדי שיתערב יפה וכ\"ש כשנפל לחתיכות שבתוך המרק שהוא צריך לנער דהא חזינן דאפילו בניער מתחילה ועד סוף חייש ר' יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואע\"ג דרבנן פליגי עליה מ\"מ מודו דצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין צולין את הכחל.</b> הוא בפ' כל הבשר (חולין דף קי״א) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתבו התוספות והרא״ש וא״ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א״כ עילוי בישרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה. וי״ל דהכא גרע טפי דאע״פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין. אבל הרשב״א בחידושיו סובר דבלא קרעו מיירי שאילו קרעו כהלכתו עילוי בישרא נמי שרי. ורבינו שכתב הכחל שחתכו משמע שחתכו בלבד כדין חתיכתו לצלי בלבד שאילו חתכו ש״ו וטחו בכותל עילוי בישרא נמי שריא וכדעת הרשב״א. ודע דהא דמרימר דוקא כשחודו של שפוד למטה בתנור וזנבו למעלה אבל שפודים שאינם תלויים אלא שוכבים ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון הלכך בכל גוונא אסור לכתחלה כן דעת רש״י והרא״ש והרשב״א והר״ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת וכו'.</b> בסוף פרק כל הבשר לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו כ\"כ הר\"ן בפ\"ב דע\"ז בשמו. ואני אומר שאע\"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב\"ד מ\"מ האי טעמא דהר\"י ן' מיגש איתיה בגבינה אפילו אי לא הוה ההוא טעמא דהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבשר לבדו מותר וכו'.</b> פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע\"י בישול. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ה ע\"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד\"ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה.</b> משנה פרק כל הבשר (חולין דף ק״ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) אמרינן דכי אמר שמואל הרי הוא כרותח ה\"מ בשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עוף שחוט שנפל לחלב וכו'.</b> שם ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי הא אי לאו רב חיננא וכו' דגברא רבה הוא אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (ה\"מ מליח) דאינו נאכל מחמת מלחו (אבל) האי (הרי) הוא נאכל מחמת מלחו וה\"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי (כוליה) אסור ואי מתבל בתבלין (כוליה) אסור. וכתב הראב\"ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח א\"א לא כיון יפה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבלשון הגמרא אין הכרח במאי דאמר האי הרי נאכל מחמת מלחו דקאי אבר יונה דהא אפשר דקאי אכותח. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> עוד הראב״ד ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו כו' טעמו שמאחר שרבינו מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו וכותח אינו נאכל בעינו וכדאמרינן בר״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ד) כותח הבבלי אי אכל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם, על כרחנו לומר שהוא מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר דאפילו ע״י ליפתן אינו נאכל מחמת מלחו: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שא\"א לומר שרבינו יפרש כן דא\"כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' עם ליפתן וזה דבר שאינו ראוי לאכילה ולא עלה על דעת ששמואל איירי בדבר שאינו נמצא אלא ודאי שרבינו מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו דאמר שמואל היינו שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו וכותח נאכל בעינו מחמת מלחו. ומה שאמרו בריש פרק אלו עוברין דכותח אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם אפשר שאינו מחמת מלחו אלא מחמת עיפוש הפת שבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להעלות העוף עם הגבינה וכו'.</b> משנה (דף ק\"ג:) ר\"פ כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן וכו' ובאיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אכסנאין וכו'.</b> שם (דף ק\"ז:) במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששין. ובגמרא לא שאנו אלא שאינם מכירים זה את זה אבל מכירים זה את זה אסור. וכתב הטור אורח חיים סימן קע\"ג וביורה דעה סימן פ\"ח שאפילו מכירין זה את זה מותרים עד שיפסיקו ביניהם בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו ושם כתבתי מאי זה טעם והרי\"ף ורבינו חלוקים בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד אסורה עד שיסיק התנור.</b> ברייתא פרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) ואסיקנא ואי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. וכתב הרי״ף בפרק כל הבשר ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי וכך הם דברי רבינו וכ״כ הרשב״א וז״ל ואם שינה בצורת הפת ועשאה כעכין קטנים כעין השור מותר שהרואה יודע שלא שינו צורתן אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בכותח.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא וכתב הרי״ף דאפילו למ״ד ריחא לאו מילתא היא אסור ופרש״י בהדי בישרא בתנור אחד. ודבר פשוט הוא שכן פירוש דברי רבינו ולא כדברי טי״ד סימן צ״ה שעלה על דעתו שפירוש דברי רבינו שצלאן עם הבשר מחוברין לו ממש ומפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו: \n",
+                "<b>קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו'.</b> מסקנא דגמרא פ' כל הבשר (חולין דף קי״א:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ״ט בר נ״ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבא לכלל איסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין שחתך בה בשר צלי וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה״מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש״י x ואע״ג דקי״ל דנ״ט בר נ״ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ״ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב״א הרי״ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב״ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ״ל. ואני אומר שרבינו אע״פ שלא כתבם בהדיא מ״מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ״ל. נראה שהוא ז״ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה״ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה״ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז״ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש״ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש״ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שחתך בשר צלי</b> לאו דוקא צלי דה\"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ\"כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ\"ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי\"ף. כך נ\"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחין כד של מלח וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ב) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א\"ל אסור דחלא מאי א\"ל שרי ומ\"ש וכו' האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתיה לאיסוריה בעיניה ופירש רש\"י דמבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר (או יתן ממנו לתוך הקדרה) האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. אבל רבינו מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב. וכתב הר\"ן שכן פי' ר\"ח ולהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסוריה בעיניה וצריך לומר שגירסא אחרת היתה להם ולכך נתכוון הראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א גירסא אחרת יש אצלנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל גבינה או חלב וכו'.</b> בר\"פ כל הבשר (חולין דף ק\"ה) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א\"ל ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א\"ל ולא כלום.  ",
+                "<b>ומ\"ש צריך שידיח ידיו תחלה ויקנח פיו.</b> שם (חולין דף ק\"ד ק\"ה) תניא ב\"ש אומרים מקנח וב\"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב\"ש אומר מקנח וה\"ה למדיח וב\"ה אומרים מדיח וה\"ה למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש\"י דתרווייהו בעינן וכן כתב הרי\"ף וכתבו התוס' שכן פר\"ח ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח לבר מקימחא תמרי וירקא. ופירש\"י דמדיח דקתני היינו הדחת פה וכ\"נ מדברי התוס' והרא\"ש. אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף שנאכל בלא נט\"י ובלא קינוח הפה ולא הזכירו הדחת פה ועוד דגרסינן בגמרא (דף ק\"ד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תני אגרא חמוה (בריה) דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א\"ל ה\"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. והעולם נהגו כדברי כלם להדיח הפה וגם הידים:   "
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בבשר בהמה וכו' אבל אם אכל בשר עוף וכו'.</b> שם תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח פה. וכתב הר\"ן דמשמע ליה דהוא הדין לחיה וגבינה דקי\"ל חיה נמי אינה מן התורה ורבינו כתב דחיה כבהמה לענין זה אף על פי שהוא עצמו פסק דחיה נמי אינה מן התורה ואפשר שטעמו לומר לפי שבשר החיה דומה לבהמה ע\"כ. ודעת רבינו דהא דתני אגרא עוף וגבינה היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כבהמה וגבינה וכן דעת הרשב\"א וגם הר\"ן כתב דהכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל בשר בתחלה וכו'.</b> שם (דף ק\"ה) אמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא (לגבי אבא) דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. וכתב הרי\"ף ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ודעת רבינו ששיעור זה צריך להמתין אפילו לאחר בשר עוף וכן דעת הרשב\"א: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מפני הבשר שבין השינים וכו',</b> כתב טור יורה דעה סימן פ\"ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי\"א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל איסורים שאמרנו הם במיני נפש חיה ויש איסורין אחרים של תורה בזרע הארץ וכו'.</b> פירקא קמא דקידושין (דף ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החדש כיצד כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר.</b> בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע') החיטין והשעורים והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח. \n",
+                "<b>ומ״ש שנוהג בכל מקום.</b> בסוף ערלה (פ״ג מ״ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע״ג דבספ״ק דקידושין (דף ל״ט) אמרינן דפלוגתא דתנאי היא פסק כסתם משנה. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח:) אמרינן דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח״ל דאורייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים וכו' עד שאין ב\"ד מתעצלין בו עד אחר חצות.</b> משנה שם (דף ס\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שאין ב\"ה כל היום כולו אסור.</b> משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן הזה במקומות שעושים שני ימים טובים וכו'.</b> גם זה שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא וכך הם דברי הרי\"ף בסוף פסחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל לחם וקלי וכרמל וכו'.</b> בפרק קמא דכריתות (דף ה') ומקשה בגמרא והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני שאני הכא דמייתר קראי ומפרש בגמרא היכי מייתר קראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר וכו'.</b> משנה בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא ובגמ' (דף ע״א) מנין לעומר שמתיר בהשרשה וכו' (דכתיב) אשר תזרע משעת זריעה וכו' א״ה אע״ג דלא השרישה נמי א״ל סודני בשדה כתיב ואמרינן תו בגמרא (דף ע':) מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר ופסק רבינו כרבי יונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודין זה בכ\"מ ובכל זמן מן התורה.</b> כר' אליעזר בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) דסתם לן תנא כוותיה בסוף ערלה. ומתבאר בפרק ר' ישמעאל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובכל זמן.</b> מתבאר פרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז:) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט) בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע עומר מתירן או אין מתירן ה״ד אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו וקא מבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מינייהו כמאן דשדו בכדא דמו ושרנהו עומר או דילמא בטיל להו לגבי ארעא וכו' תיקו. ופירש״י דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר דלא שרנהו עומר דאשתקד ולא בשעת עומר זה. מהו לנקוטי ללקוט מהם קודם השרשתן. כמאן דשדו בכדא דמיין ושרנהו עומר דהא דאמרן ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי. או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגדולין דמו עכ״ל. וכך הם דברי רבינו ולרמוז שעדיין לא השרישו כתב ועדיין החטים בקרקע כלומר ועודם חטים כמות שהם בלא השרשה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א זה שבוש ומי יתירם לאלו וכו'. ואיני רואה לא שיבוש ולא השגה שמ\"ש ומי יתירם לאלו מבואר הוא בדברי רבינו שהעומר הבא יתירם אם הם כמונחים בכד. ופירוש הראב\"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמרא אלא אם כן היתה לו גירסא אחרת: \n",
+                "<b>וכן שבולת שלא הביאה שליש וכו'.</b> פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> כלאי הכרם כיצד וכו' בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן וכו': ומה שכתב והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה.</b> בפרק כל שעה עלה כ\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושניהם מצטרפין זה עם זה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים שנזרעו בארץ ישראל וכו'.</b> בסוף פרק קמא דקידושין (דף ל\"ט) ובסוף ערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל וכו'.</b> מ\"ש שמונים לו משעת נטיעתו פשוט בירושלמי פ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאסורים בהנאה.</b> פ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) יליף מקראי דערלה אסורה בהנאה ואין לה פדיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבואו אל הארץ וכו' אבל איסור ערלה בח\"ל הל\"מ וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח\"ל הל\"מ א\"ל ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט וכו' א\"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור ואע\"ג דשמואל פליג התם ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק ערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד\"ס מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הל\"מ א\"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל\"מ היינו דשאני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט הא א\"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכו' א\"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבה בר בר חנה מספקי ספוקי להדדי. ופרש\"י ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים א\"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט נכרי מהפירות ואין ידוע מהיכן וכו' בח\"ל יורד ישראל ולוקח מהנכרי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מהערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו רד ולקוט. כרם הנטוע ירק וכו' יורד הנכרי ולוקט מהכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד. ספק לי לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ובערלה קאי עכ\"ל. ומשמע דגבי ערלה נקטינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דלא אמר או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט אלא שמואל דאמר דערלה לא מתסרא אלא מהלכת מדינה אבל לר' יוחנן דאמר הל\"מ היא וקי\"ל כוותיה לא שרי אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט וכך הם דברי טיו\"ד. ועל דברי רבינו יש לתמוה דכיון דקי\"ל כר' יוחנן דאמר ערלה הל\"מ וכלאים מד\"ס למה השוה דין שניהם. וכתב הר\"ן שהרמ\"כ השיגו כן והוא ז\"ל כתב דל\"ק דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקטינן כוותיה ולאו משום דס\"ל כשמואל דאמר הלכת מדינה אלא משום דס\"ל שכך נאמרה הלכה שכל שלא יראנו לוקט מותר וכתב עוד על דברי רבינו הרי שהוא מסכים לפירש\"י שאע\"פ שהם ערלה או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין עכ\"ל. נראה מדבריו שהוא מפרש דברי רבינו שהם כמ\"ד זה וזה יורד ולוקט. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דעתו שדברי רבינו נראים פשוטים בעיני שהם כההיא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט שהרי לשונו כלשון המשנה ממש אלא שכתב בוצר במקום לוקט ואח\"כ כתב לוקט הירק ולענין ערלה שפיר פסק כר\"י דאמר הל\"מ היא ומה שהשוה כלאים לערלה להחמיר אפשר דהיינו מדחזינן דמר בריה דרבינא דהוא בתרא משוה ערלה לכלאים וכעין שכתב הר\"ן ואע\"ג דאיהו משוה לקולא אנן כיון דלא אפשר לאקושינהו לקולא מדר\"י דאמר הל\"מ מקשינן להו לחומרא. ויותר היה נראה לומר שלא השוה רבינו אותם כמו שעלה על דעת הרמ\"ך והר\"ן אלא שבערלה פסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכלאים פסק דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וז\"ש והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט ירק בידו כלומר גבי ערלה צריך שלא יראה אותו בוצר וגבי כלאים אפי' ראהו לוקט אין בכך כלום רק שלא ילקוט הוא עצמו הירק בידו אלא שבפ\"ה מהלכות כלאים כתב אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח\"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ\"א עכ\"ל. הרי שכתב גבי כלאים שצריך שלא יראנו לוקט ומ\"מ דבריו מבוארים שם שהוא פוסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ועדיין</b> יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח\"ל מותר ליקח מהם ובלבד שלא יראנו בוצר מהיכא יליף הכי דהא כי תנן בח\"ל יורד ולוקח וכו' אספק ערלה הוא דאמרן אבל בודאי ערלה מנא לן ועוד שכתב בסוף דבריו כרם שהוא ספק ערלה וכו' ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל דמשמע דמותר בכל גוונא והא מתניתין לא שריא אפילו בח\"ל אלא בשלא ראהו לוקט איכא למימר דכיון דההיא דכרם הנטוע ירק ודאי כלאים ושרי בח\"ל ה\"ה לודאי ערלה דשרי בח\"ל ואפילו למאן דמפליג בין ערלה לכלאים היינו לומר דבזה יורד ולוקח ובזה יורד ולוקט ומיהו תרוייהו בחד גוונא מיירו והיינו דאקשי ליה עולא לרב יהודה מההיא דספק ערלה לההיא דכרם הנטוע ירק וכו' דליתני או זה וזה יורד ולוקח וכו' והא עדיפא מיניה ה\"ל לאקשויי דגבי ספק ערלה קתני יורד ולוקח וגבי ודאי כלאים קתני יורד ולוקט ויציבא בארעא וכו' ותו היכי אמר רב יהודה אמר שמואל תני או זה וזה יורד ולוקח וכו' [ורבינא נמי היכי מתני זה וזה יורד ולוקט הא כיון שזה ודאי] וזה ספק היאך אפשר להיות דין שניהם שוה אלא ע\"כ דתרווייהו בחד גוונא מיתנו וכיון דההיא דכרם הנטוע ירק מיירי בודאי כלאים ההיא דערלה דשרי בח\"ל מיירי בודאי ערלה וה\"פ דמתניתין ספק ערלה דהיינו [כרם שהוא] ספק אם עברו עליו ג' שנים או כרם שהוא ערלה ודאי ופירות נמכרים חוצה לו ספק ממנו הם ספק מכרם אחר בא\"י אסור ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ואם הוא ודאי ערלה בח\"ל יורד ולוקח וכו'. וע\"כ צ\"ל כן דאי לא תימא הכי כיון דקתני בסוריא מותר דמשמע דמותר ליקח מכרם שהוא ספק ערלה וכ\"ש בח\"ל מאי האי דקתני ובח\"ל יורד ולוקח וכו'. ומה שפירש\"י דהא דקתני בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל אינו אומר לו לכתחלה רד ולקוט אינו נראה לרבינו משום דלישנא דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפירוש רש\"י לא הוה שתיק תנא מלמיתני הכי בהדיא הילכך משמע ליה לפרושי מתניתין כדפרישית וכתב תחלה חד גוונא דספק ערלה דשריא בסוריא דהיינו כרם שכולו ערלה ודאי וענבים נמכרים חוצה לו ואינו יודע אם ממנו אם מאחר מותר ובח\"ל אפילו ודאי מותר והוא שלא יראנו בוצר והדר כתב גוונא אחריתי דספק ערלה דהיינו שכולו ספק אם עברו עליו ג' שנים או שיש בו נטיעות ערלה וזקנות דבסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ומשמע דבשכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים מותר ללקוט ביד. כנ\"ל לפרש דברי רבינו: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה לא כתב רבינו דאפילו מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו וכדא\"ל לוי לשמואל וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנה. וי\"ל שרבינו סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח\"ל הלכת מדינה היא אבל לר\"י דסבר הל\"מ היא אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית של יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה וכו' עד והצניעם שם.</b> בפ\"ב דבתרא (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי וישראל שהיו שותפים וכו'.</b> בסוף פרק קמא דע\"ז (דף כ\"ב) הנהו מוריקאי דנכרי נקיט בשבתא וכו': \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א אנו מפרשים באותו מעשה וכו'. ואיני יודע היאך יתיישב לפירוש זה הא דאמר והא אותביה רבינא לרבא לא סיועי סייעיה דכיון דבעובדא דשני ערלה לא היו צריכין להתנות לפי שלא היה שם אכילת איסור היכי מסייע ליה מברייתא דשבת דצריך להתנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ וכו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין דסוגית הירושלמי בפרק ה' דמעשר שני מוכחת כדבריו. והרשב\"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממעשר שני בג\"ש דקדש קדש. וסבור הרב ז\"ל דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. והתוספות וה\"ר יונה והרשב\"א והרא\"ש בר\"פ כיצד מברכין חולקים על דברי רבינו וסוברים דאף בח\"ל נוהג נטע רבעי אלא שכתבו שאינו נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות. וכן דעת רב אחא גאון וכסברת מקצת הגאונים שדחה רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנוהג בארץ ישראל אף שלא בפני הבית,</b> כן משמע בפ\"ה דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שיפדו.</b> בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ובפרק ה' דמעשר שני (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה.</b> כלומר דאילו בזמן הבית אין פודין אותן בפחות משוויין כדאיתא בפרק חמישי דמעשר שני ומוסיף עוד חומש כדאיתא שם בפרק שני דמעשר שני: \n",
+                "<b>ומה שכתב אחר שאוסף אותם.</b> כלומר דאילו במחובר לקרקע אינו נפדה כדאיתא בתוספתא מיהו נראה שאפשר לפדותם במחובר לקרקע והוא שיתנה שלא יחול הפדיון עד שיתלשו מהקרקע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מחוללין על חטים אלו וכו' א\"א זה הוא תימה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דה\"מ בזמן הבית דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו מקצת הגאונים וכו'.</b> גם הרא\"ש כתב בסוף הלכות ערלה שאותה הוראה נמצאת בקצת ה\"ג ושהיא שיבוש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> הטבל כיצד וכו' שנאמר ולא יחללו וכו' והאוכל כזית מן הטבל חייב מיתה בידי שמים.</b> בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג). \n",
+                "<b>ומ״ש ששיעורו בכזית.</b> משנה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) כחכמים דפליגי אר״ש. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה וכו',</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) אמר רב אכל טבל של מעשר [עני] לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא [הורם ממנו כל עיקר] הורם ממנו תרומה גדולה ולא [הורם ממנו מעשר ראשון] מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני [אף כאן מעשר עני] ואמר רחמנא לא תוכל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה א\"א סברא היא זו וכו'. ובעל מ\"ע תמה עליו איך תלה בסברא דבר שהוא גמרא ערוכה. ואין כאן תמיהא שממ\"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חיוב זה אם יהיה מיתה או לאו לא שמענו. ואע\"פ שאמר רב דטבל (הטבול) למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה\"נ x דחייב מיתה אם לא לקה ואיצטריך לאשמועינן דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתיב בהו חיוב מיתה קדש כתיב בהו. ומיהו אי קשיא הא קשיא דמעשר שני הא איקרי קדש. וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבל והחדש וכו' אסורים כמותן.</b> ברייתא בפרק העור והרוטב (חולין דף ק״כ:) ואע״ג דיליף להו התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות (פי״א מ״ג) אין סופגים ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים וה״ה לאינך דמאי שנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושיעור כל אכילה מהם כזית.</b> בפ\"ג דטהרות (משנה ד'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל איסור אכילה ביוה\"כ וכו'.</b> כלומר מה שהוצרכתי לומר שיש איסורים אחרים שיתבארו במקומם הם אותם שהם במינים מיוחדים אבל איסור אכילה ביוה\"כ שהם בכל האוכלים ודאי שאינם מסוג הלכות אלו וכן איסורי נזיר כיון שאינו שוה בכל גם הוא אינו מסוג הלכות אלו ולפיכך דין הוא שיתבארו כל אחד במקומו ולא הייתי צריך להוציא מהכלל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יין שנתנסך לעכו\"ם אסור בהנאה.</b> בפ\"ב דע\"ז מייתי לה מדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מקיש יי\"נ לזבח ובזבח כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה</b> (ששיעורו בכ\"ש). משנה בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכ\"ש ומייתי לה רבינו בסמוך מדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלוקה</b> איני יודע מנין לו לרבינו ומצאתי להרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ של רבינו שהוקשה לו זה וכתב וז\"ל אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בגמרא בבלי או הירושלמי אבל יתכן שילקה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו שענינו פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה והזבח והיין המתנסך לעכו\"ם אחד הן כמ\"ש בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך וכו' עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האוכל כ\"ש מתקרובת עכו\"ם וכו'.</b> נתבאר בדברי רבינו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יין העכו\"ם שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'.</b> בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ב) גזרו על יינם משום (יחוד) בנותיהן ושנינו בפרק הנזכר (דף כ\"ט:) אלו דברים של עכו\"ם אסורים ואיסורן איסור הנאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות.</b> אע\"פ שביי\"נ כתב ששיעורו בכ\"ש משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם בסתם יינם שאינו אלא מגזירת סופרים שיעורו כשאר משקין שהן אסורין ברביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכל יין שיגע בו העכו״ם ה״ז אסור וכו'.</b> בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל') ופרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שנגע ביין שלא בכוונה.</b> יתבאר בפי\"ב. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן תינוק עכו״ם שנגע ביין וכו'.</b> פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ז) אמר רב תינוק בן יומו עושה יי״נ ומפורש התם בעובדא דהוה בבי רב דאמרו ליה והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יי״נ א״ל אימור דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי ושמואל פליג ואמר דקטנים אינם עושים יי״נ ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו ר״ת והרא״ש והרמב״ן והרשב״א ז״ל אע״פ שיש פוסקים כשמואל ומפרש התם בברייתא אלו הם גדולים ואלו הם קטנים גדולים שיודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה קטנים שאינם יודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא אלא כל שאינו יודע בטיב עכו״ם ומשמשיה בכלל קטן בן יומו הוא. וכתב הרשב״א שיודע בטיב עכו״ם ומשמשיה כל שהוא נודר ומזכיר בפיו עכו״ם ומשמשיה וכתב דהכי איתא בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו״ם ומשמשיה עכ״ל. וכ״כ הטור ואיני יודע למה השמיט זה רבינו: \n",
+                "<b>הלוקח עבדים מן העכו\"ם וכו'.</b> שם אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן העכו\"ם אע\"פ שמלו וטבלו עושים יין נסך עד שתשקע עכו\"ם מפיהם וכמה אריב\"ל עד י\"ב חדש ורב פליג עליה וסבר שהלוקח עבדים מן העכו\"ם מלו וטבלו לאלתר אינם עושים יין נסך ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו התוספות והרשב\"א והרא\"ש. וכתב שכן נהגו כל גדולי אשכנז אף על פי שיש פוסקים כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני השפחות העכו\"ם וכו'.</b> שם אותיבנא לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי\"נ מדתניא הלוקח עבדים מן העכו\"ם שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו וכו' גדולים עושים יי\"נ קטנים אין עושים יי\"נ וכו' קתני מיהא גדולים אין קטנים לא תרגמה אבני שפחות הא וכן קאמר וכו' הא קמ\"ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי\"נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל ומשמע דקטנים דקתני דאין עושים יי\"נ אין עושים כלל קאמר אפילו לאסרו בשתיה דאי לאו הכי לישני ליה מאי אין עושים יי\"נ ליאסר בהנאה אבל בשתיה אסור. ומשמע לרבינו דהא דקטנים אינם עושין יי\"נ במלו ולא טבלו היא אבל לא מלו ולא טבלו עושין יי\"נ לאוסרו בשתיה כדין שאר עכו\"ם קטן דאין הפרש בין בני השפחות לשאר עכו\"ם בין בגדלן בין בקטנן אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאע\"ג דבשאר עכו\"ם עושים יי\"נ בני השפחות אינם עושים וכדשני תרגמה אבני השפחות כלומר שמוחלקים בני השפחות קטנים משאר עבדים קטנים והחילוק שביניהם הוא כשמלו ולא טבלו כדקתני בברייתא וכתב הטור שכן דעת הרמ\"ה אבל הרשב\"א כתב בת\"ה בני השפחות והם שנולדו מן השפחה עכו\"ם ברשות ישראל לכ\"ע קטנים אין עושים יי\"נ ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע\"ז ומשמשיה ואע\"פ שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר שאע\"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע\"ז כיון שלא טבלו עדיין עכו\"ם הם ואף בהם גזרו לאסור סתם יינם ומגעם אבל קטנים אע\"פ שלא מלו אין עושים יי\"נ דמילה לא מעלה ולא מוריד לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר א\"כ מילה מה מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מינה לרב דאמר קטנים בני עכו\"ם עושים יי\"נ לאסור אותו בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם כשמלו ולא טבלו וכי קא אמינא אנא בקטנים בני עכו\"ם שלא מלו וזה ברור (אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי בקצת חיבורי הראשונים ז\"ל דברים לא נתכנו בעיני) וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו עכו\"ם מדרסן טמא יינם בגדולים אסור בקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו\"ם ומשמשיה ע\"כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי עכ\"ל. ואני אומר שלא נראה לרבינו ולהרמ\"ה לפרש כן משום דדוחק לומר דשמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה. ומ\"ש דמילה בלא טבילה לא מהניא דהא כל שמל ולא טבל אינו גר. י\"ל דשאני הכא דכיון שנולדו ברשות ישראל מהניא מילה לחודה לאפוקינהו מאיסור שתיה. ומ\"ש ותדע מדאקשי מינה לרב וכו' י\"ל דהא ודאי לשאר קטנים עכו\"ם מילה בלא טבילה לא מהניא ולא אמרינן דמהניא בבני השפחות אלא מפני שנולד ברשות ישראל וא\"כ לא הוה אפשר ליה לשנויי הכי והתוספתא אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ד:) איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו (ואלו) [לא באו] לכלל גר תושב אלא איזהו ג״ת זה גר אוכל נבילות שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות מיחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עכו״ם וכו' יינו כשמנו וכו' רשב״ג אומר יינו יי״נ ואמרי לה מותר בשתיה וידוע דהלכה כחכמים והא דקתני בסיפא מייחדין אצלו יין וכו' מסקנא דכולהו תנאי דלעיל היא ופירש״י אין מפקידין אצלו יין בביתו לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שהוא אסור כדקתני סיפא יינן כשמנן, אבל מייחדין אצלו יין ישראל מניחו בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא״כ בעכו״ם דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכו״ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ולאיחלופי בזמן מועט ליכא למיחש וכו' יינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה [קאי] אבל בשתיה אסור עכ״ל. ולמד רבינו מגר תושב לכל עכו״ם שאינו עובד ע״ז וכתב הרשב״א דטעמא משום דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום בנותיהן אבל איסור הנאה שגזרו ב״ד שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעכו״ם עובד ע״ז אבל בשאינו עובד לע״ז לא היתה גזירה ואע״פ שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם שלא לעבוד ע״ז וכן לא קבלו עליהם בפני ג' ז' מצות בני נח וברייתא קתני איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכ״א כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יי״נ ושאר גזירות שגזרו בעכו״ם היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רב יהודה שדר קרבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע״ז והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז א״ל כי תניא ההיא להחיותו [והאמר רבב״ח אר״י גר תושב שעברו עליו י״ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל] אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עכו״ם אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכו לקבל בפני ג' חבירים אלא להחיותו בלבד ומ״מ כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל איסור חתנות ולפיכך יינו אסור בשתייה כשמנו עכ״ל: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק על דברי רבינו שמאחר שהוא סובר שכל עכו\"ם שאינו עובד עכו\"ם אינו אוסר בהנאה היאך כתב גר תושב שקבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר [בהנייה] דמשמע דאם חיסר מלקבל אחת מהשבע אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש שש מצות וע\"ז מכללם מעכו\"ם דקים לן דלא פלח עכו\"ם ולא קיבל עליו שאר מצות. וי\"ל דע\"כ לא קאמר רבינו שאינו אוסר בהנאה אלא בעכו\"ם שהוא מבני דת דלא פלחי ע\"ז אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע\"ז אע\"פ שזה קבל עליו שלא לעבוד ע\"ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו שבע מצות דאז נעשה גר תושב גמור והכי דייק לישנא דרבינו שכתב וכל עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה\"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע\"ז הוא דיינו מותר בהנאה אע\"פ שלא קבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל עליו שבע מצות ואם חיסר אחת מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא ולפי זה הא דאמר רבא אבר ששך ידענא ביה דלא פלח ע\"ז ה\"ק ידענא ביה שהוא מאומה דלא פלחי ע\"ז. ועי\"ל דכל עכו\"ם שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע\"ז אע\"פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קבל בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלם עליו יינו מותר ובכה\"ג הוה ההיא דבר ששך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו גר תושב שקבל עליו שבע מצות</b> להשמיענו שאעפ\"כ יינו אסור בשתיה אבל [לא] כתב כן לומר דמותר בהנאה דלא איצטריך דבלא\"ה נמי כיון שקבל עליו שלא לעבוד עכו\"ם מותר וכמ\"ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אותם העובדים עכו\"ם וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתנסך לע״ז אלא יין שראוי להקריב ע״ג המזבח וכו'. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו״ם אינו אסור וכו'.</b> מימרא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל') וקאמר התם דשמואל הוה שתי ליה עם אבלט וכתב הרא״ש הדבר תמוה מאד כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ״כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן עכ״ל. וכתב הטור ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש והם דברי הרא״ש וספר התרומה והראב״ד והרשב״א בשם הגאונים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל יין מזוג וכו'.</b> בפרק אין מעמידין אמר רבא הלכתא יין מזוג וכו' יש בו משום יי\"נ. וכתב הר\"ן איכא מ\"ד דה\"מ כגון דליכא טפי מג' חלקי מים אבל איכא טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יי\"נ והביא ראיה מפלוגתא דת\"ק ואחרים בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ו:) גבי שמרי יין לענין ברכה ואינה ראיה דה\"מ בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יי\"נ וכ\"כ הרא\"ש דשמרים שאני שאינו אלא קיוהא בעלמא אע\"פ שיש בו טעם יין אבל יין מזוג אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו הילכך כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי\"נ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויין שהתחיל להחמיץ,</b> שם אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו וכו' ומשום יי\"נ מכאן ואילך וכו' ואין בו משום יי\"נ וכתבו הרשב\"א והר\"ן דרבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ודעת המפרשים להחמיר בחומץ שלנו שנגע בו העכו\"ם אלא א\"כ הוא כ\"כ חזק שכשמשליכין ממנו על הקרקע מבעבע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו'.</b> טעמם מפני שכיון שאינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר שאין בהם משום יי\"נ והרמב\"ן והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כתבו שאין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות לע\"ז שאסרה אותם תורה למזבח ויין מזוג פסול למזבח ואפ\"ה אסיקנא דיש בו משום יי\"נ וכן דעת ה\"ר יונה וכתבו הריב\"ש והרשב\"ץ שאין לסמוך על הוראה זו שהורו גאוני המערב שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יאסר יין עכו״ם וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ה) תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו״ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן (לתוך) התפוח ואינו נעשה יין עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ובגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי״נ תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע״פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה ת״ש ואינו נעשה יי״נ עד שירד לבור ה״נ בגת פקוקה ומליאה ת״ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא ל״ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתניא בראשונה היו אומרים וכו' אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא וחזרו לומר וכו' אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא ופירש״י על דברי רב הונא כיון שהתחיל לימשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והסכימו הרשב״א והרא״ש והר״ן שפירוש זה עיקר וכך הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין דורכין עם העכו\"ם בגת וכו'.</b> היינו במשנה אחרונה וכדרב הונא וכן פסקו הפוסקים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היה כפות.</b> שם (דף נ\"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע\"ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העכו\"ם בגת א\"ל דורכין עם העכו\"ם בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועכו\"ם לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ\"ט אילימא משום דקא סבר דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן אסריניה בהנאה דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר אלא דאי משכחנא תנא דשרי כר\"ש אישרייה אפילו בשתייה. והרי\"ף השמיט עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב (הר\"ן) שראה בדברי הראשונים שהוא דוחה אותם מההוא עובדא דהוה במחוזא דעל עכו\"ם לחנותא ואמר האי לאו חמרא הוא וכו' ואסיקנא דמיתסר בהנאה ממתניתא דאגרדמים וכו' ולמד ממנה שני דברים חדא דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה ובהכי מידחיא ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ולמד ממנה ג\"כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך לפי שהם משוים רגל לפיו והוא ז\"ל תמה עליהם דמי השוה להם המדה דכיון דבגמ' מסיק דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אע\"ג דחזינן דבפיו שמיה ניסוך ברגל אין לנו ואע\"ג דינוקא אמר לה לא מידחי בגילא דחיטתא דהא גמרא סבר לה כוותיה דאמרינן אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר ועוד אם כדבריהם כי אמרי' אילימא משום דקסבר דאי משכחנא תנא דאסר כר\"נ וכו' ודחינן לה [משום דאימר דאמר ר\"נ ביד ברגל מי אמר] לימא דאי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפי' בהנאה עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא סובר כדעת הרי\"ף במה שסובר דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה שהרי לא הביא ברייתא דמדדו בין ביד וכו' והביא דין ברייתא דאגרדמים ומשמע דסבר רבינו דליתא לההיא דינוקא דשרי לדרוך עם העכו\"ם בגת בדציירניה לידיה מדאמרינן חזרו לומר אין דורכין עם העכו\"ם בגת סתם דאם איתא ה\"ל לסיומי אא\"כ היה כפות ועוד דבההוא עובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם משמע ודאי שהישראל היה משמרו שלא יגע ביד דאל\"כ מאי מספקא ליה לשמואל א\"ו הישראל משמרו שלא יגע וכיון דבהא אסרינן ה\"ה דאסרינן בכפות דבכל גוונא אסרו דריכת העכו\"ם ומ\"מ משמע ליה דבישראל משמרו לא נאסר אלא בשתיה מדאמרינן בעובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם אי משכחנא דשרי כר\"ש אישרייה אפי' בשתיה וכיון דלא אשכחנא תנא דשרי כר\"ש איתסר בשתיה מיהא אבל בכפות דלא אשכחן מאן דאדכר ביה צד שריותא כלל אסרינן ליה אפי' בהנאה דגזרינן כפות אטו שאינו כפות ומיהו בניסוך דרגל משמע דס\"ל לרבינו דלא שמיה ניסוך ומטעמא דכתב הר\"ן. וכתב הרשב\"א בתשובה שמה שכתב בתורת הבית שנראה מדברי הרמב\"ם שהנגיעה ביין ברגל אינו אוסר בהנאה סמך על מ\"ש בפ' י\"ב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך עכ\"ל. ומשמע שטעמו של הרשב\"א שדייק מלשון רבינו שכתב בשאר אבריו שדרכן לנסך בהם משמע שיש אבר שאין דרכן לנסך בו והיינו רגל ומשום דדרך ביזוי הוא וקשיא ליה לישנא דבשאר אבריו דנקט דמשמע שהרגל הוא מכללם דאין לומר דלא אתא לאיתויי אלא פיו אבל לא רגל דא\"כ לא ה\"ל למינקט לשון רבים וצ\"ל דיש איברים אחרים בגוף זולת הרגל שדרכם לנסך בהם. ול\"נ דמלשון רבינו כאן יש ללמוד שהוא ז\"ל סובר דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה שהרי כתב אין דורכין עם העכו\"ם בגת שמא יגע בידו וינסך ואם איתא מאי איריא משום שמא בידו יגע תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ועוד שכתב בסמוך עכו\"ם שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וכו' ה\"ז אסור בשתיה משמע שאע\"פ שדרכו ברגליו לא נאסר בהנאה ואין לדחות דכל הני מיירי שלא נגע בענבים שבגת כגון ששם דפים על ענבים שבגת ודרך עליהם דא\"כ לא ה\"ל למיסתם סתומי: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין לוקחים ממנו גת דרוכה וכו'.</b> היינו כמשנה אחרונה וכדרב הונא ומ\"מ יש לתמוה שה\"ל לכתוב בגת פקוקה ומליאה שרי וכדאוקי רב הונא למתני'. וי\"ל שסובר רבינו דמעיקרא לא דחקי למימר דבגת פקוקה ומליאה שרי רב הונא אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' אבל בתר דאסיקנא דמתני' כמשנה ראשונה ורב הונא כמשנה אחרונה תו לא צריכינן לדחוקי בהכי אלא מתני' אפי' בשאינה פקוקה שרי ורב הונא אפי' בפקוקה ומליאה אסר אטו שאינה פקוקה ומליאה וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן ושכן נראה מדברי רבינו וכן דעת ר\"ת ואל תשיבני מדגרסינן אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה דמשמע דרב הונא גופיה אמרה דאיכא למימר דגמ' הוא דאמרה אליבא דרב הונא והוי כאומר אמר לך רב הונא בגת פקוקה ומליאה ואפי' את\"ל דרב הונא גופיה אמרה איכא למימר דה\"ק אי לא הוה סיפא דקתני אינו נעשה יי\"נ עד שירד לבור הייתי מוכרח לומר דבגת פקוקה ומליאה לא אסרתי כי היכי דלא תיקשי לי מתני' אבל השתא דקתני סיפא אינו עושה יי\"נ עד שירד לבור ומתני' פליגא ואנא דאמרי כמשנה אחרונה אפי' בפקוקה ומליאה נמי אסרתי. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שהרשב\"א והר\"ן סוברים דאף למסקנא שרי רב הונא בגת פקוקה ומליאה ושכך מטים דברי הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החומץ של עכו\"ם אסור בהנאה וכו'.</b> משנה פרק שני דע\"ז (דף כ\"ט:): \n",
+                "<b>עכו\"ם שהיה דורס ענבים וכו'.</b> תוספתא פרק שמיני דע\"ז הדורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף ע\"ג ידיו מותר שאין דרכן מנסכין כן וכו' עכו\"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים לגת אע\"פ שניפצן לגת והיין מנתז על גבי ענבים מותר שאין דרכן מנסכין כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרצנים והזגים של עכו\"ם וכו'.</b> משנה פ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט:) החרצנים והזגים של עכו\"ם אסורים ואיסורם איסור הנאה דר\"מ וחכ\"א לחים אסורים ויבשים מותרים. ובגמרא (דף ל\"ד) מפרש דלחים כל י\"ב חדש יבשים לאחר י\"ב חדש אמר רבי יוחנן כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים מותרים אפילו באכילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שמרים של יין וכו'.</b> שם אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאדות העכו\"ם וקנקניהם וכו' עד שיישנם י\"ב חדש.</b> שם הלכתא קנקנים של עכו\"ם לאחר י\"ב חדש מותרים (עוד שם) אמר רב חביבא בריה דרבא הני גולפי בתר י\"ב חדש שרי וכן אבטא דטייעי וכן גולפי שחימי ואוכמי: \n",
+                "<b>ומ\"ש או עד שיחזירם לאור וכו'.</b> שם (דף ל\"ג ע\"ב) א\"ר יוחנן וכו' קנקנים של עכו\"ם שהחזירן לכבשן האש כיון שנשר זיפתן מהם מותרים אמר רב אשי לא תימא עד דנתר אלא אפילו רפאי מירפא קינסא (מאי) פליגי בה רב אחאי ורבינא [חד אסר וחד שרי] והלכתא כמאן דאסר ופרש\"י קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן לכבשן (האש) דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשר זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתו נושר: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או עד שיחמו.</b> נ\"ל דהיינו לומר שאם לא היו מזופתים אם הוחמו כדי שאילו היו מזופתים היה מתרפה הזפת: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שיתן לתוכן מים וכו'.</b> שם (דף ל\"ג) בר טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא [ואדרינהו ניהליה] אתא שאיל בי מדרשא א\"ל רבי ירמיה כן הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת ואסיקנא דאחד שלנו ואחד שלהן ל\"ש נודות ל\"ש קנקנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט:) נאדות של עכו\"ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי ר\"מ וחכ\"א אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר ליתן לתוכן שכר.</b> מסקנא שם (דף ל\"ג) ופירש\"י משום דשיכרא מבטל טעמא דחמרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש או ציר ומורייס מיד וכו' מותר ליתן היין לתוכן וכו'.</b> שם קנקנים של עכו\"ם וכו' עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש ופירש\"י עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס מיד אע\"פ שלא מילאהו מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו. וכתב הרשב\"א שאין צריך להשהות בו הציר אלא קצת והרמ\"ה והרא\"ש כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים חדשים וכו'.</b> שם (דף ל\"ג) ת\"ר נאדות של עכו\"ם גרודים מותרים חדשים מזופתין אסורים כך היא גירסת ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ופירש\"י מחץ כלי שדולים מן הבור [לחבית הגת]. וז\"ש רבינו כלי שחושף בו והוא מלשון לחשוף מים מגבא. ויש לתמוה על רבינו שכתב דכלי שחושף בו או המשפך משכשכו במים ודיו והא אפי' רבי דמיקל מצריך ניגוב מיהא. וצ\"ל דהכא מיירי בכלי של ישראל שנתנו בו לפי שעה יין של עכו\"ם ולפיכך סגי ליה בשכשוך וההיא ברייתא איירי בכלים של עכו\"ם שנשתמשו בהם העכו\"ם הרבה ולפיכך אין מספיק בהם שכשוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן כוס של חרס וכו' הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר וכו'.</b> שם (דף ל\"ג:) כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון כ\"ע ל\"פ דאסיר כי פליגי בפעם שני ואסיקנא והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירש\"י כסי כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותים בהם. אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשונה דכ\"ע אסירי דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים. וכתבו התוס' שר\"ת הקשה על פירוש זה ולפיכך פירש דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם העכו\"ם יין כמה פעמים פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור פירוש אם לא הדיחה במים אחר שתית העכו\"ם אלא פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור דאינו נפלט היטב בהדחה אחת והלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל והביא ראיות לפירוש זה, ודברי רבינו כפירוש ר\"ת. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אין זאת הגירסא אצלנו וכו'. טעמו דלפי מ\"ש בגירסאות שלנו בגמרא וכדברי הרי\"ף אי שתי בהו עכו\"ם משמע דאשתיה קאי כפירוש רש\"י והראב\"ד ז\"ל נראה שהוא סבור דא\"א לפרש פירוש ר\"ת על גירסא זו אי שתי בהו עכו\"ם אלא על גירסת כסי דשתי בהו עכו\"ם ואני אומר שעל גירסא זו יש לפרש פירוש ר\"ת וה\"פ כסי אי שתי בהו עכו\"ם אפילו הם ישנים מה תקנתם ומהדר ואמר תקנתם ג\"פ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר</b> אע\"פ שכפי לשון הגמרא ה\"ל לכתוב הדיחו פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר יש ליישב דה\"ק הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אחר שלש הדחות וממילא משמע דקודם לכן אסור. ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה הדיחו ואינה נוסחא מחוורת שאין לה משמעות. ומ\"מ מ\"ש אבל של חרס צריך הדחה תמוה מאד דעד השתא נמי לא שרי ליה אלא ע\"י הדחה וכבר השיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש בסוף אבל של חרס וכו'. ונ\"ל דה\"ק אבל של חרס שאינו מצופה באבר ולא מזופת צריך הדחה בעלמא כדין הדחת שאר כלים כלומר א\"צ אלא הדחה אחת בלבד וכתב כן כדי לחלק בין כסי לחצבי שחימי ופתוותא דמיכסי דבהנך אמור בגמרא משכשכן במים ודיו ובכסי הצריכו הדחה ג\"פ ולפיכך פירש דכסי הם מצופים או מזופתים ומפני הציפוי או הזפת הם בולעים הרבה ולפיכך צריכין הדחה ג\"פ אבל חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי שאינם מצופים ולא מזופתים אינם בולעים כ\"כ ולפיכך בשיכשוך בעלמא סגי להו. ומיהו יש לדקדק על זה מדין כלים השועין באבר שכתב בסמוך שאם הם לבנים או אדומים או שחורים מותרים ואם היו ירוקים אסורים מפני שהם בולעים ואם יש בהם מקום מגולה של חרס בין לבנים בין ירוקים אסורים מפני שהם בולעים [דמשמע] דטפי בלע חרס שאינו שוע מחרס שוע והכא משמע איפכא דבשוע בעי ג' הדחות ובשאינו שוע סגי בהדחה אחת. וי\"ל דהתם מיירי בכלים השועים באבר כלומר שהוא חלק ביותר דאז לא בלע אלא פורתא והכא מיירי בשאינו חלק אלא שהוא חופה הכלי כעין חיפוי הזפת שאינו חלק ומש\"ה בלע טפי מכשאינו מחופה דיקא נמי דהתם נקט השועים באבר דשוע לשון חלקות בלשון גמרא והכא נקט מצופה באבר כדרך שהיוצרים עושים דלשון מצופה אינו מורה על חלקות כמו שמורה לשון שוע ועוד דכדרך שהיוצרים עושים (דנקט) אתא לגלויי שאינם חלקים שדרך היוצרים שלא להקפיד שיהיו שועים אלא שיהיו מחופים בלבד ועוד מדנקט בהדיה או שהיה מזופת משמע דהאי ציפוי דאבר כעין ציפוי דזפת הוא שאינו חלק. ואכתי איכא למידק דהכא קאמר דשל חרס שאינם מצופים כלל בהדחה בעלמא סגי וגבי כלים השועים כתב שאם יש בהם מקום מגולה אסורים כלומר דהדחה לא מהניא בהו ואפילו כמה הדחות. וי\"ל שכבר כתב שם רבינו שיראה לו שאין הדבר אמור אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים והכא מיירי בשלא כנסו בהם לקיום ומש\"ה בהדחה בעלמא סגי להו. והריב\"ש כתב בתשובה מ\"ש רבינו משה אבל של חרס צריך הדחה וכתב עליו הראב\"ד אין זו הגירסא אצלנו וכו' נראה שהבין מדבריו דבחדשים מיירי דכיון שתחלת תשמישן ביד עכו\"ם צריכים הדחה וניגוב ככלי הגת דאי בישנים א\"א לומר שיהיו צריכים ניגוב ולזה אמר שאין שומעים לו אלא צריכים מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום. אומר אני שאם היתה כוונת הרמב\"ם להדחה וניגוב כמו שהבין הראב\"ד מדבריו ה\"ל לברר ולומר מנגבן כמ\"ש בכלי הגת אבל נ\"ל דבישנים מיירי ובכלים מזופתין או מצופים באבר מדיחן ג\"פ בלי שפשוף דבשכשוך המים ילכו צחצוחי היין אבל אם אין מצופין צריכים הדחה ר\"ל עם שפשוף שישפשף בהם בידיו דסתם הדחה כך היא כדאמרינן דלוקח כלי תשמיש מן העכו\"ם מדיחן ומטבילן וביארו המפרשים דמדיחם בשפשוף קאמר (זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) עכ\"ל. ונראה שלא היה גורס בדברי רבינו גבי ראשונה ושניה ושלישית הדיחו וכנוסחת הספרים שכתבתי לעיל דא\"כ לא היה אפשר לו לפרש דברישא מיירי בלא שפשוף דהא הדיחו קתני ואיהו ז\"ל קאמר דכל היכא דנאמרה הדחה ע\"י שפשוף היא א\"ו לא היה גורס הדיחו ולפי זה יקשה עליו מה שהקשיתי לעיל שאין לגירסא זו משמעות ולפי פירושו אפשר דאמשכשכו במים שכתב רבינו לעיל מינה בסמוך סמיך. ומיהו ק\"ל על דבריו שאחר שכתב רבינו דין זה סתם דמשמע דדינא דגמרא הוא היאך חזר וכתבו בלשון יראה לי שהרי כתב בסמוך כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים ואפילו הם של חרס x (וזה לשונו הראב\"ד השיג וכתב א\"א אין הגירסא הזאת אצלנו וכו' נראה שהבין מדברי הר\"מ ז\"ל דבחדשים מיירי וכו' עד זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) אלא נוסחא משובשת נזדמנה להריב\"ש בדברי הראב\"ד שכתוב בה וכל הדחה וניגוב קאמר ובזה אין לסמוך עליו דהלכה רווחת בישראל דכלי חרס אין חילוק בין מכניסו לקיום לשאין מכניסו לקיום דאי שתה בו עכו\"ם פעם ראשונה ושניה צריך ליישנן ולמלאם שלשה ימים מעת לעת עכ\"ל. שכל זה תוספת מאי זה תלמיד טועה הוא והעיקר כמו שכתוב בנוסחתנו וכבר נתבארו דברי הראב\"ד ודברי רבינו: \n",
+                "<b>וחכמי</b> לוניל שאלו מרבינו בדבר כוסות של חרס קבלנו מכל הגאונים והרב אלפסי שאין להם תקנה אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון ושני כי אם בהתישנם י\"ב חדש על כן לא הבננו כלל מכל אשר כתוב בספר. והשיב ודאי כך אמרו מקצת הגאונים כמו שקבלתם אבל אין הדברים נראים שא\"ת כך נמצאו הדברים סותרים זה את זה שכבר נפסקה הלכה שאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי להו אפילו נשתהא בהם יי\"נ יום או יומים כמו כוס וכן אם היה יין עובר עליו תמיד ולא ישתה כגון המשפך וכיצד יהיה הכוס ששתה בו העכו\"ם ג\"פ צריך יישון ועוד שבענין דבר שאין מכניסו לקיום נחלקו בכוסות של עכו\"ם רב אסי אסר ורב אשי שרי ולא ידענו במה נחלקו ונפסקה הלכה פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ש\"מ שאין ענין הדברים ששתה בהם העכו\"ם שתי פעמים כ\"ש אם שתה בהם פעם שלישית אלא פירוש הדברים כמו שביארנו בחיבורנו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס השועים באבר וכו'.</b> שם (דף ל\"ג:) אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי ירוקא אסיר משום דמיצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי דרש מרימר קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא שרי ופירש\"י דמצריף יש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי, קרטופני בקעין וסדקים. ובפ' שני דייני גזירות (כתובות ק\"ז:) איפסיקא הלכתא כרב זביד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום וכו' ואפילו הם של חרס.</b> יש לדקדק דכיון דבתחלת דבריו פתח בכלי חרס השועים באבר מאי ואפילו הם של חרס דקאמר הא בשל חרס עסיק ואתי. ונ\"ל דהוי כאילו אמר ואע\"פ שהם של חרס והיה ראוי להחמיר אפילו הכי שרי בהדחה. וכתב הרשב\"א בתורת הבית על דברי רבינו אם כדבריו חיורי ואוכמי כשמכניסן לקיום מותרים בשיכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכות אפילו במכניסן לקיום א\"צ מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וכן דעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> גת של אבן או של עץ וכו'.</b> בסוף ע\"ז תנן גת של אבן שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ\"א יקלוף את הזפת ושל חרס אע\"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ובגמרא אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא כלומר לא בעיא ניגוב אלא הדחה א\"ד [אמר רבא] דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב וכו' כי ההוא דאתא לקמיה דר' חייא א\"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי א\"ל לרב זיל בהדיה וכו' אזל חזייה דהוה שיעא טפי אמר הא ודאי בניגוב סגי לה בהדי (דהוה) קא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא אמר הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף וכו' ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורין והא תנן גת שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה מתניתין דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. ופירש\"י גת של אבן שזפתה עכו\"ם ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. של עץ דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי. אבל דרך בה בגת מזופפת לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי זיפתא. הגת והמחץ וכו' בשל חרס עסקינן וכו' מדקתני סיפא ואם היו מזופפין מכלל דכולה רישא בשאינם מזופפין. ושל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורים ד\"ה כל זמן שאינם מזופפין ואם היו מזופפין אסורים עד שיקלוף. מתני' דלא דרך בה הילכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי לה ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא דדרך בה הילכך אפילו בשל אבן בעי קילוף וכ\"ש בשל עץ עכ\"ל: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו גת של אבן ושל עץ שדרך בהן העכו\"ם. כלומר ואינם זפותין מדיחן במים ובאפר היינו ברייתא דגת ומחץ דקתני של עץ ושל אבן ינגב בדדרך בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש דשל אבן שזפתם העכו\"ם אע\"פ שלא דרך בה מדיחן במים ובאפר</b> היינו מתני' דקתני גת של אבן שזפתה עכו\"ם ינגב ואוקימנא בדלא דרך בה דוקא ולשון אע\"פ שלא דרך בה אינו נוח לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא דרך בה ומפני כך היה ראוי שלא להצריכה שום תיקון אע\"פ כן מאחר שזפתה עכו\"ם צריכה ניגוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש מדיחן במים ובאפר וכו'.</b> בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) במה מנגבן פי' כל היכא דאמרינן בהכשר כלים ינגב כיצד הוא הניגוב הזה רב אמר במים רבב\"ח אמר באפר ואסיקנא רב אמר במים וה\"ה לאפר רבב\"ח אמר באפר וה\"ה למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. ופירש\"י רב אמר מים תחלה וה\"ה שצריך אפר אחריהם ורבב\"ח אמר באפר תחלה וה\"נ שצריך מים אחריהם ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה (לשפשף עד שתהא נגובה ואח\"כ מים ביבשתא מים תחילה) ואח\"כ אפר ומשפשף אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע (חמש) ולא פליגי מר קא חשיב מייא בתראי ומר לא קא חשיב מייא בתראי. ופירש\"י תרתי תלת ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים תלת וארבע תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע\"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתרא לא קא חשיב. ורב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא. בפומבדיתא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא דקא חשיב מייא בתראי. ול\"פ רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי. ואית דמפרשי ול\"פ הנך דסורא ודפומבדיתא (אלא דסורא לא חשבי מיא בתראי דפומבדיתא חשבי להו וכו') אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין דפומבדיתא דרב לא בעי בה אפר אלא חדא זמנא ושמואל בעי תרי זימני והסכים רש\"י לפירוש האחרון והר\"ן כתב פירוש ראשון בלבד וכתב עליו וקי\"ל כלישנא בתרא הילכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים וכן נראה שהוא דעת רבינו וכ\"נ שהוא דעת הרמ\"ה שכתב הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו\"ם</b> היינו כלישנא בתרא דאמרינן דגת של אבן שזפתה עכו\"ם אם דרך בה עכו\"ם צריכה קליפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או גת של עץ זפותה אע\"פ שלא דרך בה</b> היינו מתניתין דקתני של עץ לחכמים יקלוף את הזפת ואוקימנא מתניתין בדלא דרך בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יישנה י\"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מעת לעת אינו צריך לקלוף וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אומר אני לג' ימים וכו'. ודע שלא בגת בלבד סבור הראב\"ד כן אלא גם בקנקנים מזופפים סובר שאין מועיל להם העירוי אא\"כ יקלוף הזפת. ויש ליישב לדעת רבינו שכל ששהו המים מעת לעת הרי הם נכנסים בכ\"מ שנבלע היין ומתערב כל יין הבלוע במים וכן דעת הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכתב הר\"ן בסוף ע\"ז שכן דעת התוס' ורש\"י והוא ז\"ל שם דחה דברי הראב\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וי\"א אף לי\"ב חדש וכו'.</b> כלומר דאף ביישון י\"ב חדש צריך לקלוף הזפת והביא ראיה מדאמרינן בסוף ע\"ז הני רווקי דארמאי וכו' דכיתנא מיישנן ואי איכא קיטרי שרי להו אלמא ביישון אינו מועיל למה שהוא בלוע בגו קיטרי והוא הדין למה שבלוע בזפת. ואני אומר שאין משם השגה לדברי רבינו מכמה טעמי חדא שהרי פי' רש\"י דאי אית ביה קוטרי לא קאי אלא להכשיר בניגוב בלבד וכן דעת הרשב\"א ואפילו את\"ל דקאי נמי איישון אפשר לומר שאע\"פ שאינו מועיל למה שבגו קיטרי מועיל למה שבולע בזפת דאל\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלומר שצריך לקלוף הקנקנים אם הם מזופתים כשאמרו שהכשרם בעירוי וכן דעת הרשב\"א בת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גת של חרס אע\"פ שנקלף הזפת וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך. וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש אלא עד שיכניס בו גחלים וכו'. כוונתו להשיג על מ\"ש רבינו שאם יישנה י\"ב חדש או נתן בה שלשה ימים מים מותרת כלומר ואינו צריך לקלוף הזפת והראב\"ד סבור שאע\"פ שנתן בה ג' ימים מים צריך לקלוף הזפת כמו שקדם ויש לתמוה למה כתב על זה שהוא שיבוש כיון שיש מקום לסברת רבינו כ\"ש שכבר נתבאר כי דעת המפרשים והפוסקים כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משמרת של יין של עכו\"ם וכו'.</b> מימרא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה): \n",
+                "<b>וכן כלי חלף והוצים וכו'.</b> שם הני דיקולי וחלאתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן דצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הגת וכו' הדפים והעדשים וכו' עד של שיפא ושל גמי מיישנן י\"ב חדש.</b> שם ומסיים בה ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב\"ג משום ר' יוסי אומר מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין (עונה) וכמה עונה וכו' או יום או לילה וכו' אמר רבי יוחנן חצי יום וחצי לילה וכו' ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי והא בתקופת תמוז וטבת ופירש\"י בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה בתקופת תמוז שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה די\"ב שעות שלימות בעינן. ע\"כ ומשמע לרבינו דר\"י ורשב\"ג לא לחלוק על דברי ת\"ק באו דת\"ק מיירי בהכשר דלאחר זמן ואינהו מיירו בהכשר דמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל וכו'.</b> כתב הרשב״א בתשובה שמה שמחלק רבינו בין א״י לח״ל בכמה מקומות מהלכות אלו למדה מדגרסינן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא הוא הדין לכל ח״ל וכ״ש הוא אף א״י בזמן הזה היה כח״ל וכ״כ ה״ה בפרק ג' מהלכות אלו ובזה נסתלקה השגת הראב״ד שכתב א״א זו אינה משנה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתארח אצל בעה\"ב וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוחזק שאינו כשר וכו'.</b> דבר פשוט הוא ונלמד הוא מדין דמאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד היה הנגיעה שאוסר בה עכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו.</b> כתב כן לאפוקי נוגע בנוד שיש בו יין ופי הנוד סתום וכמ\"ש הטור בשם הרא\"ש שאם נגע עכו\"ם בנוד שיש בו יין ואפי' הוא חסר והגיע דפנותיו זו לזו מותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך</b> נתבאר בפ' שקודם זה אצל מ\"ש אין דורכין עם העכו\"ם בגת. \n",
+                "<b>ומ״ש וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי עכו״ם ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך ביה וברצוה עד דשייפא. ופירש״י אידרי עכו״ם קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע. כי היכי דלא לשכשך ויאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע״י שכשוך. וברצוה לחביתא עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מן העכו״ם ואח״כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א״א לשמור שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזים את ידו. ברצוה לשון מטה על צד וכו'. דשייפא שתזרק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים עכ״ל. דבריו כדברי רבינו שאם נגע ולא שכשך לא נאסר וכ״כ גבי דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא ע״י שכשוך וכ״כ גבי חביתא דאיסתדיק לארכה והתוס' והר״ן חולקים. ומשמע לי דשכשוך זה אינו נענוע כל דהו שהרי כתב בסמוך נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע״פ שלא שכשך נאסר ואם איתא דנענוע כל שהו הוי שכשוך כיון שיצק הרי שכשך שע״כ הוא מנענע היין בשעה שיוצק והיאך כתב אע״פ שלא שכשך. וכן משמע מדאמרי' גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דאמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן אע״פ שהוא מנענע היין מחמת הכנסת ידו וכ״נ מפי' רש״י. ומדברי רבינו נראה לכאורה דלא נאסר היין כלל ואף בשתיה מותר וכך היא סברת הראב״ד אבל הרשב״א והר״ן דחו סברא זו והעלו דלא משתרי אלא בהנאה וכדברי רש״י וגם בהשגות סובר הראב״ד כפי' רש״י וכתבו התוס' נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך צריך לומר שבהכנסת ידו אע״פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאוסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו וכו' עד שמא יתן דעתו וישכשך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א זה המחבר לא בא לפרש וכו'. נראה שכוונתו לתפוס על רבינו שפתח בכיצד היא הנגיעה וסיים באבל אם פשט ידו לחבית וכו' שהוא נגיעה אלא שלא שכשך וכך ה\"ל לכתוב אין נגיעת העכו\"ם ביין אוסרת אא\"כ שכשך, ונראה שעוד רצה לתפוס עליו שסתם דבריו וכתב לא נאסר היין דמשמע שלא נאסר כלל אפי' בשתיה ואינו כן דלא שרי אלא בהנאה והיה לו לפרש ולומר לא נאסר בהנאה. ויש ליישב דברי רבינו שאע\"פ שפתח בכיצד היא הנגיעה הרי גמר לומר בה וישכשך וא\"כ שפיר סיים באבל אם פשט ידו וכו' ולא ינידה דהיינו שלא שכשך, ולשנית י\"ל דשלא נאסר היין שכתב שפיר משמע דלא נאסר בהנאה קאמר דאל\"כ ה\"ל לכתוב מותר: \n",
+                "<b>וכן אם אחז כלי פתוח של יין וכו'.</b> נראה שלמד כן מדגרסינן בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא האי עכו״ם דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא שרי דלא מקרקש חסירא אסיר דילמא מקרקש וכו' רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי מ״ט אין דרך ניסוך בכך ומפרש רבינו אין דרך ניסוך לפי שהנוד פיו סתום משמע שאם היה פיו פתוח היה נאסר מפני הקרקוש שמתקרקש היין בהילוכו של זה וז״ש לקמן בסמוך העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע״פ שהיין מתנדנד ע״כ. הרי שהצריך לאחוז פי הנוד כלומר שיהיה סתום ומשמע שאם לא היה סתום היה נאסר מפני הקרקוש וכתב הר״ן שגם הרמב״ן מפרש אין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ע״כ. ואע״ג דרב אשי מיירי בדרי זיקא משמע לרבינו דה״ה אפי' לא דרי נמי אסור אי קרקיש ביה כשהוא פתוח דהגבהה זו אינה מעלה ולא מורדת דהא כשפיו סתום אע״ג דדרי ליה לא מיתסר וא״כ כי אסרי ליה מפני הקרקוש לא שאני לן בין הגביהו ללא הגביהו וכן יש להוכיח מדגרסינן תו התם ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י בחד לישנא דחסרא נמי (אסיר) כיון דמקרקש בכוונה ה״ל כחו בכוונה ואסור בשתיה וכתבו בתוס' שכן נראה לריב״ם והרשב״א כתב בת״ה שאין פי' הרמב״ם מחוור בעיניו שאין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אא״כ מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין באחד מאיבריו או ע״י ד״א אבל כלי או מוליכו או מקרקשו לא שאין כך דרך המנסכים כלל וכ״כ הראב״ד ונ״ל שזה מוכרח מברייתא דקתני המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור ואוקמה רב ששת בפ' השוכר (דף ע״ב:) בעכו״ם המערה דאתי מכחו וההוא דנפק גזרו ביה רבנן דלא נפק לא גזרו ביה רבנן וע״כ א״א לעכו״ם לערות שלא ישכשך מה שבפנים ואפ״ה שרי אלמא שכשוך בלא שפיכה אין עושה יי״נ כלל עכ״ל. ולפמ״ש דנענוע כל שהוא לא שמיה שכשוך לא קשיא מההיא ברייתא. ובהשגות כתב אע״פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין א״א והוא שנתז מן היין, כלומר דכשניתז מן היין הוי כחו דנפק אבראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל כלי של יין והגביהו.</b> שם אמר רב פפא עכו\"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ\"ט כי אתי מכח עכו\"ם קאתי. ובפ' בתרא דע\"ז ת\"ש המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור תרגמה רב ששת בעכו\"ם המערה דאתי מכחו אי עכו\"ם המערה אפי' גו דחביתא נמי מיתסר כח דעכו\"ם מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן וכתב רש\"י דהלכה כרב ששת שאין אדם חולק עליו וכן פסקו התוס' והרא\"ש ובפ' ר' ישמעאל כתבו הרא\"ש והר\"ן שכן דעת רש\"י ור\"ת ושבעל התרומה כתב בשם ר\"י דבהנאה נמי מיתסר ושכן נראה מדברי הראב\"ד ושכן דעת הרשב\"א וגם מדברי רבינו נראה כן שסתם וכתב נאסר וכבר הקדים בפי\"א שכל מקום שכתוב אסור ר\"ל איסור הנאה אם אותו עכו\"ם עובד עכו\"ם. ולענין היין הנשאר בכלי הרא\"ש והמרדכי התירוהו בשתיה וכ\"כ הר\"ן לדעת רש\"י והתוס' אבל הראב\"ד והרשב\"א אסרוהו משום ניצוק וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רבינו וטעמו מדלא כתב בפירוש והיין שנשאר בכלי מותר משמע שדינו כדין נצוק שכתב לקמן בפרק זה: \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר.</b> נלמד מדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין דף נ״ב) משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא עכו״ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ״ט כי אתי מכח עכו״ם קא אתי ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י עכו״ם אדנא [עכו״ם] מערה יין מדנא לכובא וישראל אוחז הכובא בידו וכו'. ואי מצדד צדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא ובכובא מליאה עסיקינן דלמא נגע ל״א אפילו חסרה נמי כיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה, וכתבו התוס' נראה לריב״ם כאותו לשון שפירש בקונטרס אפי' בכובא חסירה דכיון דמקרקש ליה בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא והרא״ש כתב בשם ריב״ם דבהנאה נמי אסורה וכן נראה מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו כלי סתום מותר לטלטלו העכו\"ם וכו'.</b> זה נלמד מדין נאד שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש העביר נאד של יין ממקום למקום וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל אמר רב פפא עכו\"ם דדרי זיקא וכו' חסרא אסור דילמא מקרקש ורב אשי אסיק דבין מלא בין חסר אסור משום דאין דרך ניסוך בכך וידוע דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וכתב הר\"ן אין דרך ניסוך בכך ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטיר פומיה עכ\"ל וכן דעת רבינו ודוקא כשאוחז פי הנוד בידו או שהוא קשור הוא דשרי אבל אם פי הנאד פתוח ואינו אוחזו בידו אסור וכמ\"ש לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור: \n",
+                "<b>העביר כלי חרס פתוח וכו'.</b> פרק ר' ישמעאל עכו\"ם דרי (זיקא) וקא אזיל ישראל אחוריה כובא מליא אסור דילמא נגע חסרא שרי דלא נגע. \n",
+                "<b>וכתב רבינו אלא אם כן שכשכו,</b> לטעמיה אזיל שכתב לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אף על פי שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שנגע ביין וכו' כיצד כגון שנפל על נוד של יין.</b> נראה דהיינו שנפל על נוד של יין שהוא פתוח ונגע ביין אלא שלא נתכוון כמו שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש או שהושיט ידו לחבית וכו'.</b> ברייתא פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) עכו״ם שהושיט ידו לחבית וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא היין מכחו של עכו\"ם וכו' כיצד כגון שהגביה כלי של יין וכו'.</b> שם ר\"י בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא א\"ל תא אשקיין לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דעכו\"ם הוא חד אסר אפי' בהנאה וחד שרי אפי' בשתיה ומפרש התם טעמא דמאן דאסר משום דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני שיכרא קא שתו א\"ו האי חמרא הוא ונסכיה וטעמיה דמאן דשרי (משום) דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני חמרא שתו ואמרו לי תא אשקיין א\"ו שיכרא הוא דקא שתו ולא נסכיה וכו' והא קא נגע ביה בנטלא [וה\"ל מגע עכו\"ם שלא בכוונה ואסור] לא צריכא דמוריק אורוקי וה\"ל כחו שלא בכוונה ולא גזרו ביה רבנן משמע דמאן דאסר לא אסר אלא משום דמימר אמר הא ודאי חמרא הוא אבל היכא דליכא האי טעמא אלא דסבר דודאי שיכרא מודה דשרי במוריק אורוקי דלא גזרו רבנן בכחו שלא בכוונה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א וסה\"ת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס העכו\"ם לבית או לחנות וכו'.</b> עובדא שם (דף נ\"ו:) ואסיקנא דהלכה כמאן דאסר בהנאה. וכתב הראב\"ד א\"א זה המעשה של עכו\"ם וכו' נראה שכוונתו להשיג על רבינו שלא כתב ששכשך בו כמו שאמרו בגמ' ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוא ששכשך בו שכבר הקדים בר\"פ זה שאין נגיעה אוסרת אא\"כ שכשך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנסדקה לארכה וכו'.</b> שם (דף ס') ההיא חביתא דפקעה לאורכה אידרי ההוא עכו\"ם חבקה שרייה רפרם וכו' לזבוני לעכו\"ם וה\"מ דפקעה לאורכה אבל אפותייה אפי' בשתיה שרי מ\"ט מעשה לבינה קעביד ופירש\"י חבקה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי. לזבוני לעכו\"ם דהא לא שכשך ואפי' שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי ע\"כ. כלומר וה\"ל מגעו ע\"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת.</b> משנה שם נפל לבור ועלה וכו' ימכר ובגמ' אמר רב פפא ל\"ש אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מ\"ט וכו' דדמי עליה כיום אידם ופירש\"י דדמי עליה כיום אידם ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שמדד הבור שיש בו היין בקנה וכו' עד על פי החבית הרותחת.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו ונראה שרבינו מפרש הכשירו התירו בהנאה דאי למשרייה אפי' בשתיה הל\"ל והתירו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו'. טעמו דאמרינן התם בגמ' אמר רב אשי וכו' כל שבזב טהור בעכו\"ם אינו עושה יי\"נ ופירש\"י דלא אתא למעוטי אלא זריקה שטהור בזב ועכו\"ם אינו עושה יי\"נ וכתבו התוס' שכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה שהוא מותר בשתיה ומתיב לרב אשי מדתנן נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא ומשני התם דקא אזיל מיניה ומיניה. ופירש\"י דקא אזיל מיניה ומיניה שהולך ומגלגל הכלי כל שעה על ידי שהוא מגלגלו ומורידו לבור הילכך שלא בחמתו לא דחיישינן דילמא נגע עכ\"ל. ומשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא\"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפי' שלא בחמתו שרי כל שהוא ע\"י זריקה ממש ולדברי רבינו צריך לומר דבשיטת הרי\"ף רביה אמרה שהשמיטה להא דרב אשי מפני שסובר דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבו הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן וא\"כ קמה לה מתני' כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר שלא בחמתו אסור ודעת התוס' והרשב\"א כהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיה נקב בצדה וכו'.</b> שם (דף נ\"ט:) ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל לברזא אתא עכו\"ם אידרי אנח ידיה עילויה א\"ר פפא כל דלהדי ברזא אסיר ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא עד הברזא חמרא אסור ואידך שרי וכתב הרא\"ש רב אלפס פסק הלכה כר\"פ וכלישנא בתרא וכן פסק הרשב\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור.</b> נ\"ל דהיינו לומר שהוא אסור בהנאה שהרי כתב בפ' י\"א כ\"מ שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה העכו\"ם שנאסר היין בגללו עובד עכו\"ם הרי הוא אסור בהנאה ואם אינו עובד עכו\"ם הרי אסור בשתיה בלבד וכ\"מ שנאמר עכו\"ם סתם הרי זה עובד עכו\"ם עכ\"ל. ויש לתמוה על הר\"ן שכתב שדעת רבינו שמ\"ש אסור היינו בשתיה. וכתב הראב\"ד בהשגות ושתחת הנקב מותר בשתיה א\"א אין בעלי הוראה מודים לו וכו'. והר\"ן ג\"כ הקשה על דברי רבינו שמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב מותר בשתיה אינו מחוור שכבר הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בניצוק שהוא חיבור וכ\"ש מה שהוא בחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור גם הרשב\"א בת\"ה הקשה על מי שמתיר מן הנקב ולמטה אפי' בשתיה דאפי' למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חיבור והיאך אפשר שיהא מה שלמעלה אסור ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו מותר בשתיה וכתבו הרשב\"א והר\"ן שעוד הביא ראיה הראב\"ד מדתנן פ\"ב דמס' טבול יום חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה וכו'. וי\"ל שדעת רבינו דלא דמו דע\"כ לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצוק ליין שנאסר מחמת מגע ממש אבל הכא דלא נאסר יין זה שלמעלה מן הנקב מחמת מגע ממש אלא שמפני שאילו לא הניח אצבעו היה יוצא כולו ונמצא כולו כבא מכחו ועוד דבעבידתיה טריד להציל את היין אע\"ג דאסרינן ליה משום חומרא דיי\"נ מ\"מ לא החמירו בניצוק דידיה דהא נצוק דמגע הוי כהלכתא בלא טעמא אלא דמשום חומרא דיי\"נ אסרוהו ובכה\"ג דאיהו גופיה לא מיתסר אלא משום חומרא לא רצה להחמיר בניצוק דידיה ואע\"פ שזה עדיף מנצוק שהרי הוא חיבור לו ממש מ\"מ כיון שהחמירו בו לאוסרו אפי' בהנאה לא רצו להחמיר במה שלמטה ממנו לאוסרו אפי' בשתיה וראוי להשוות מדותיהם בזה לאסור מה שאוסרים אפי' בהנאה ולהתיר מה שמתירים אפי' בשתיה ומשמע לרבינו הכי מדסתם רב פפא ואמר עד ברזא אסור ואידך שרי משמע דאסיר אסיר לגמרי קאמר ואפי' בהנאה וכן שרי שרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה ואע\"פ שהר\"ן לפי שיטתו דאסור בשתיה מן הנקב ולמטה נתן טעם למה שאמר שרי סתם מ\"מ פשטא דלישנא משמע דשרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה. \n",
+                "<b>ובמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב הותר בשתיה,</b> רש\"י ג\"כ סובר כן ובין מה שתמהו הרשב\"א והר\"ן על דברי רבינו בין מה שהקשה עליו הראב\"ד מתיישב במה שכתבתי שמה שלמעלה מן הנקב מדינא לא מיתסר אלא משום חומרא דיי\"נ ונמצא דקיל טפי מטבול יום ומדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מינקת כפופה שעושים אותה ממתכת וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עכו\"ם ואנח ידיה אגישתא אסרי' רבא לכולי חמרא ומסיק בגמ' דאפי' למאן דאמר נצוק אינו חבור מודה הכא דאסור משום דכוליה חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ופירש\"י לכוליה חמרא אפי' מה שבכלי הראשון, אגישתא ובת גישתא גריר שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוה ליה כחבית אריכתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו\"ם וכו'.</b> שם אמר רב הונא דנצוק חבור ליי\"נ ושקלי וטרו בה בגמ' וכתבו התוס' שרש\"י פסק כרב הונא דנצוק חיבור ור\"ת פסק דאינו חיבור והביא כמה ראיות לדבר והרא\"ש כתב שאין ראיותיו נכוחות ושהגאונים פסקו כרש\"י וכן דעת הרי\"ף והרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו וכן נהגו. וכתב הראב\"ד נאסר כל היין שבכלי אומר אני בשתיה עכ\"ל. כלומר חולק על רבינו שסתם וכתב נאסר היין דמשמע בהנאה כמבואר בדבריו רפי\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך המודד לעכו\"ם תוך כלי שבידו וכו'.</b> שם (דף ע\"ב.) א\"ל רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם קטפי קטופי א\"נ נפצי נפוצי ופירש\"י קטופי שיפסוק ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העכו\"ם וכו' נפצי נפוצי יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עכו\"ם כי היכי דלא להוי נצוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפך שמדד בו לעכו\"ם אם יש בקצה המשפך עכבת יין וכו'.</b> משנה שם נטל את המשפך (ומדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם וחזר) ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור פי' אם יש בו מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם: \n",
+                "<b>ומה שכתב עד שידיחנו וכו'.</b> בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ודברי רבינו א\"א לומר דמיירי בשל חרס דהא חכמים לא שרו בניגוב אלא על כרחך לומר דמיירי בשל עץ ואבן. ומ\"מ קשה לי מ\"ש עד שידיחנו וינגב למה לו לכתוב ידיחנו הא בנגוב סגי ועוד דבסיפא כתב ואם לא הדיח הרי זה אסור דמשמע דבהדחה בלחוד סגי ליה והא ליתא דניגוב בעי ועוד למה לי שיהיה בו עכבת יין אפי' בלא עכבת יין נמי ניגוב בעי כדמשמע פשטא דברייתא דקתני סתמא ינגב דמשמע אפי' לית בה עכבת יין. ונ\"ל שסובר רבינו דאע\"ג דמשפך צריך ניגוב כדקתני בברייתא היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שאין היין שוהא במשפך שהרי מכניס בזו ומוציא בזו אינו אוסר אא\"כ יש בו עכבת יין וכדתנן במתני' ומשום דאיכא תרי גווני משפך חד שנשתמש בו הנכרי הרבה ובההוא קתני בברייתא ינגב אבל אותו שנשתמש בו ישראל הרבה אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת בהדחה סגי ליה ולפי זה מ\"ש עד שידיחנו וינגב לצדדין קתני עד שידיחנו אם הוא של ישראל שנשתמש אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת או ינגב אם הוא משפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה ובין זה ובין זה אינו אוסר יין של ישראל שנמדד בו אלא כשלא הדיחו אבל אם הדיחו אינו אוסר אפי' במשפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה א\"נ ה\"ק אפי' אותו שאינו צריך אלא הדחה אוסר אם לא הדיחו וכ\"ש שאותו שצריך ניגוב אוסר אם לא נגבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו'.</b> זה הוא קנישקנין דאיתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה\"מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עכו\"ם לא ומשמע לי דטעמא קדם פסק עכו\"ם לא לפי שהיין הנוגע בפי העכו\"ם חוזר ומתערב עם היין שבכלי ואיני יודע למה נתן רבינו טעם מפני שהיין בא מכחו הא עדיפא מינה הל\"ל שהיין שנגע בפי העכו\"ם יורד ומתערב עם היין שבכלי. וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו אמר אברהם אני אומר והוא שהתחיל למשוך עכ\"ל. שמאחר שכתב רבינו והעכו\"ם מוצץ ושותה מן החוטם השני הא פשיטא שנמשך היין ועוד מאי התחיל למשוך כיון שהוא שותה הא ודאי שנמשך הרבה. ואפשר דאשמעינן רבינו בנתינת טעם זה שנתן דאפי' לא נגע היין לפיו של עכו\"ם אלא שהתחיל למצוץ הרי אותו היין בא מכחו ואוסר מה שנשאר בכלי וזו בעצמה היתה כוונת הראב\"ד שמכיון שהתחיל למשוך העכו\"ם היין נאסר מפני שבא מכחו וכשיחזור אוסר היין הנשאר בכלי. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> והוא שהתחיל למשוך הוי כאילו כתב כיון שהתחיל למשוך ופסק רבינו כהא דמר זוטרא וכן פסקו הרי״ף והרא״ש ודלא כתוספות שפסקו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה (בקנישקנין נהי דלא הוי חבור מ״מ) הוה ליה לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם ברישא ופ' ר״ח דלא מיירי עם העכו״ם אלא עם ישראל וקמ״ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה (לאפוקי ממאן דאסר במסכת שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה) (שבת דף ס״ב:) עכ״ל. ומה שהקשו שהיה לו לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם יש לומר שהיה מסתכל בעכו״ם וכשהיה מרגיש שהעכו״ם רוצה לפסוק היה מקדים ופוסק הוא. וא״ת כיון דקי״ל דניצוק חיבור היכי שרי למשתי בקנישקנין דודאי חיבורו של כלי לא גרע מניצוק, תירץ הר״ן בשם הראב״ד דכי אמרי' ניצוק חיבור הני מילי מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו״ם ומשום הכי לא הוי חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שמצץ היין מן החבית במינקת וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) אגרדמים עכו״ם שקדח במינקת והעלה וכו' זה היה מעשה ואסרוהו ומפשט דברי רבינו נראה שאפי' לא נגע היין לפיו מאחר שעלה היין מכח מציצתו נאסר ואוסר שאר יין שבחבית ודלא כדפירש״י והר״ן שמעלה היין לפיו ומ״מ יש לדחוק ולפרש דברי רש״י בענין שלא יחלוק על רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ט) עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב\"ג אומר כדי שיפתח (את החבית) ויגוף ותיגוב ופירש\"י אם הודיע שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום וכו' אם (הוא) שהה כדי שיקוב העכו\"ם נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב\"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא\"א לנוטלה שלא תשבר (את) כולה. ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותיגוב תיבש אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא ע\"כ, ואיפסיקא בגמ' הלכתא כרשב\"ג. ואמרי' בגמ' ה\"ד בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אפי' הפליג מהם יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות. וקשיא לי מאי האי דקתני יותר ממיל דאפי' כמה פרסאות הוי בכלל יותר ממיל ואפשר דמעט יותר ממיל קאמר ומדברי רבינו נראה שהיה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש. ואיכא למידק מאי בעי ה\"ד בחזקת המשתמר הא כל שאינו מודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת משתמר ואפשר דגמ' מתני' קשיתיה אמאי קתני אם היה בחזקת משתמר הוה ליה למיתני עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו': \n",
+                "<b>ודע</b> דבגמ' בעי אברייתא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ואוקי רבא רישא בבא להם דרך עקלתון כלומר שבעה\"ב יכול לבוא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי א\"ה סיפא נמי כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם סמכא דעתייהו ופסקה הרא\"ש שכתב וז\"ל ומוקי רישא בבא להם דרך עקלתון וכ\"נ מדברי הר\"ן אבל הרי\"ף ורבינו השמיטו זאת האוקימתא ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות דבנגיעה בלבד הן מטמאות אבל לא לענין יי\"נ שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן המניח עכו\"ם בחנותו וכו' וכן המניח יינו בקרון או בספינה וכו',</b> גם זה משנה שם ומשמע לרבינו דכי קתני בכל הני אסור כיון שהם סתומות ואינו אלא משום חששא שמא טרח ופתח וגף לא מיתסר אלא בשתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה וכו',</b> פשוט הוא דמתני' לא מיירי אלא בסתומות מדקתני ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו' אבל בפתוחות כיון שנעלמו מעיניו איכא למיחש שנגע בהם ואסור בהנאה ומשמע לרבינו דדוקא כשמודיעו שהוא מפליג אבל אם לא הודיעו לא חיישינן שמא נגע משום דכל שעה מירתת דילמא השתא אתי וחזי לי. וכתב הר\"ן דאע\"ג דבבא דעכו\"ם שהיה מעביר מיירי בסתומות הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותא שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו\"ם נושא אותם והביא ראיה מדין היה אוכל עמו על השלחן דקתני אם א\"ל הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפי' פתוחות מותרות עכ\"ל. ורבינו סבר דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותו לא שרי אלא בסתומות דוקא דומיא דרישא והא דקתני בהיה אוכל עמו על השולחן חביות פתוחות אסור לאו לדיוקי מינה דבבבי דרישא פתוחות מותרות אלא לגופה אצטריך דסד\"א כיון שהוא טרוד באכילה אע\"פ שא\"ל הוי מוזג ושותה לא חיישינן שיגע אלא ביין שעל השלחן ושעל הדולפקי אבל שאר חביות אפי' פתוחות שרי שאינם בכלל הוי מוזג ושותה קמ\"ל דאף הן בכלל הוי מוזג ושותה ואע\"פ שהר\"ן הביא ראיה מהתוספתא דקתני פרואר שישראל ועכו\"ם כונסין לתוכו יין אע\"פ שחביות פתוחות והעכו\"ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר. י\"ל דלא מכרעא מאחר דלא מיתניא בגמ'. ועי\"ל דההיא דפרואר מיירי כשאין לעכו\"ם שום שייכות ביין הישראל משא\"כ במניח יינו בקרון ובספינה שהעכו\"ם הוא בעל הקרון או הספינה וכן מניח עכו\"ם בחנותו יש לו שייכות ביין שבחנות א\"נ פרואר שאני שהוא כמו פונדק שתמיד נכנסין שם ישראלים ועכו\"ם והיינו דקתני מפני שהן בחזקת המשתמר כלומר שחזקה שישראל נכנס ויוצא בו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ישראל שהיה אוכל עם העכו\"ם וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה שותה עם העכו\"ם וכו'.</b> עובדא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע') ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומשום דאיכא לאקשויי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן ויצא מה שעל השלחן אסור לפיכך כתב ואינו נאסר אלא מה שלפניו בלבד כלומר שאף כאן מה שלפניו אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם וישראל שהיו וכו'.</b> שם ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו\"ם בתחתונה שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עכו\"ם אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי. ומפרש רבינו דשמעו קל תיגרא היינו ששמעו קול הברה של חתן או של הספד ויצאו בבהלה ובמקום עליונה ותחתונה כתב שהיו דרים בחצר אחת וחזר העכו\"ם וסגר פתח החצר לומר דעליונה ותחתונה לאו דוקא ומדקדוק דברי רבינו נראה דדוקא בשיצאו בבהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מן העליה שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים בבהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו ובא לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו ומש\"ה איכא למימר שמתירא העכו\"ם שקדמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין של ישראל ועכו\"ם וכו'.</b> עובדא שם וגירסת רבינו ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו\"ם וכך היא גירסת הרי\"ף והרשב\"א ומשמע לרבינו דמיירי שהחביות פתוחות מדלא הצריכו שישהא כדי שיפתח ויגוף ותיבש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וכו',</b> ג\"ז עובדא שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהרי מפחד מן הרואה אותו.</b> דבר פשוט הוא דאשריותא דכל החביות שכנגד החלון קאי ועלה קאי וכן אם שאג ארי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוצר של יין וכו'.</b> ג״ז שם ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח עכו״ם דהוה יתיב ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור ופירש״י בס״פ ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א:) אם נתפס עליו כגנב אם עכו״ם חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב חמרא שרי בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע. ורבינו גורס דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו״ם ומפרש שהיו החביות פתוחות ונראה לומר כדפרש״י בס״פ ר' ישמעאל שאע״פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה כיון שיש לו יין באותו פונדק מאחר שהוא נתפס כגנב על הנגיעה שרי. ומ״מ קשיא לי דפתח באוצר וסיים בפונדק ומשמע שהפונדק יש בו אוצרות וכיון שהאוצר של הישראל מיוחד לו אע״פ שהעכו״ם יש לו חביות באמצע הפונדק או באוצר אחר שבפונדק למה לא יהא נתפס על כניסתו באוצר המיוחד לישראל. ולכן נראה שרבינו מפרש אם נתפס כגנב על הכניסה כדפירש״י פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע') והכי דייק מ״ש אם נבהל כשנמצא. ואפשר לפרש בדברי רבינו שהוא מפרש פירוש מחודש בנתפס עליו כגנב דהיינו לומר שאם כשנמצא העכו״ם בין חביות ישראל נבהל ונשתנו פניו כאילו הוא גנב מותר שהדברים מוכיחים שמחמת אימתו לא נגע ואם לא נבהל כשמצאוהו אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה חיישינן שמא נגע: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותינוק הנמצא בין וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה כתב בשביל שראה וכו'. הא איתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) ההיא רביתא דאתשכח דהוי בי דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע\"ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמו לה ופירש\"י ודוקא רביתא שאינה יודעת מטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא. אבל התוס' כתבו לא מצינו חילוק זה בכל מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא דה\"ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה וכ\"כ הרשב\"א וכן דעת הראב\"ד וקשיא לי לדעתם למה לא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת ונ\"ל דאה\"נ דמפלגינן בה בהכי ולא חשה הגמרא לפלוגי בהכי משום דבעובדי אחריני אשמעינן הכי ולא איצטריך לאשמועינן בהאי עובדא אלא אע\"ג דנקיטא אופיא בידה לא אמרינן ודאי נגעה. וז\"ש הראב\"ד נדמה לו אע\"פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו היין כלומר נדמה לו ואינו כן שגם בה חילקו בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. ומה שסיים וכתב ואע\"פ שהיתה אופיא בידה התירוה היינו לומר דלדברי רבינו איכא תרי חידושי בהאי עובדא אבל לדידיה ליכא אלא חד חידושא. ואין זו השגה דכיון דמטעם שהיא רביתא שרינן בכל גוונא שרי, וידים מוכיחות לפירוש רבינו מדלא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. וכבר כתבתי שגם רש\"י פירש כדברי רבינו דדוקא רביתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדוד שנכנס למדינה וכו'.</b> משנה פ' בתרא דע\"ז (דף ע':) בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ופירש\"י בולשת חיל. ובגמ' ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי. וכתב הר\"ן בשעת שלום סתומות מותרות שכיון שהן סתומות ה\"ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסתמם שאין אימת אדם עליהם וכ\"ש דשרו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקוק של עץ כפתוחות דמו וכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות (לפי שאין פנאי לנסך) בין בכרקום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו עכ\"ל. ועיין במ\"ש המגיד משנה בפרק י\"ח מהלכות איסורי ביאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שנמצא עומד וכו'.</b> משנה וגמרא פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס':). וא״ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס. וי״ל דה״פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זונה עכו\"ם וכו'.</b> בפירקא בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ט ע') אמר רבא זונה עכו\"ם וישראל מסובים אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי\"נ לא תקיף להו זונה ישראלית ועכו\"ם מסובין חמרא אסיר מ\"ט הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא כלומר ושבקה להו לנסוכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם הנמצא בבית וכו'.</b> עובדא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס':) וכתב רבינו שזו הרחקה יתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שצפה בנהר וכו'.</b> בפ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ד) אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו\"ם אסור ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שהיו רוב מוכרי היין בו וכו'.</b> בפרק לא יחפור הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא (דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה\"מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוו מנחי. ופירש\"י בי קופאי טמונים בין הגפנים שבכרם (והיא של ישראל וכו') באברורי (הוו מנחי) להשוות משא החמור. ונראה שרבינו מפרש בי קופאי שם מקום וכ\"כ התוס' בשם הערוך ויש לתמוה על מ\"ש רבינו מותרים בהנאה דכיון דרוב שפוכאי ישראל הוו אפילו בשתיה ה\"ל למשרי והכי משמע לישנא דשריותא סתם. וי\"ל דמשמע לרבינו דכיון דאמרינן לימא לא סבר לדרבי חנינא אלמא רוב העיר עכו\"ם הוו ואמרינן בפ' אלו מציאות מצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה, ומפני כך פירש רבינו דהא דשרא רבא לא התיר אלא הכלים ליהנות מהן אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו עכו\"ם ואע\"ג דרובא דשפוכאי הוו ישראל מסתיין דשרי הכלים וז\"ש הרי אלו מותרין דמשמע דקאי אקנקנים דאי אף איין קאי ה\"ל למימר מותר ואפשר דמשום הכי לא אמר שרא רבא דמשמע שהתיר היין אלא שרנהו רבא כלומר התיר הכלים אבל לא היין אבל קשה דאי לא שרא רבא אלא הכלים מאי מתמה לימא לא סבר לה לדר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב כלומר וכיון דרוב העיר עכו\"ם היכי שרא והא דינא הכי הוא דמצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם הקנקן מותר לפיכך צ\"ל דשרנהו רבא וכן מותרים שכתב רבינו איין נמי קאי אלא דמשמע ליה לרבינו דאע\"ג דרוב שפוכאי הוו ישראל כיון דרוב העיר עכו\"ם מסתיין דנישרי יין וקנקנים בהנאה: \n",
+                "<b>חבית שפתחוה גנבים וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז (דף ע'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו״ם וכו'.</b> בסוף פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו״ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו\"ם אר\"י א\"ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש\"י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו\"ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו\"ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב\"ע כשהבית של עכו\"ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו\"ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם ששכר ישראל לדרוך וכו'.</b> משנה סוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר״ה בעיר שיש בה עכו״ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו״ם אסור עד שיושיב x שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע״פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב״א אומר (כל) רשות עכו״ם אחת המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו״ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע״פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע״פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב״א ותניא כמ״ד דה״ק ת״ק בד״א ברשותו אבל ברשות עכו״ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב״א אומר כל רשות עכו״ם אחת היא. והשתא מ״ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע״פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א\"א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ\"ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר: \n",
+                "<b>ומ\"ש היין מותר אע\"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא.</b> פשוט במשנה וכתב הראב\"ד דר באותה חצר וכו' א\"א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ\"ל. נראה שטעמו (חסר כאן) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפי' כתב לעכו\"ם שנתקבל ממנו המעות.</b> פשוט בסיפא דמתניתין: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו\"ם אחר.</b> היינו כרשב\"א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס\"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א\"ל רבא אדרבה אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ\"ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה זה היין הטהור וכו'.</b> היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר\"ה בעיר שיש בה עכו\"ם וישראל מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואשפה וחלון ודקל וכו'.</b> שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש\"י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע\"כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו\"ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי\"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר החלוקה וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו\"ם אינו עושה יי\"נ כלומר אע\"פ שידו של עכו\"ם מגעת שם. ור\"י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר\"י לגבי דרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו\"ם מגעת לחלק ישראל וכו',</b> ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב\"ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש\"י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> מותר לישראל להפקיד יינו וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו\"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה\"ג והרי\"ף ורבינו וכתב הרשב\"א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הפקיד ביד עכו\"ם בחותם אחד ה\"ז אסור בשתיה וכו',</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) א\"ר יוחנן משום ר\"י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו\"ם הרי הן כפירותיו של עכו\"ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א\"ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה וכו' ל\"ק הא ר\"א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו\"ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר\"א מתיר וחכמים אוסרים ופירש\"י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה\"פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה היינו ע\"י מפתח או חותם ביד ישראל וכר\"א והא דקתני ר\"י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א\"א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר\"י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר\"א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ\"ל שרבינו מפרש (חסר כאן) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין מבושל וכו'.</b> בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו״ם וכן יין שלנו ביד עכו״ם א״צ חותם בתוך חותם מ״ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו דה\"ה לשכר.</b> פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו',</b> שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי\"נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי\"נ דינם כיין מבושל. \n",
+                "<b>ומ״ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד,</b> מימרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד״ס וכן דעת הרשב״א וכתב ואע״פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר״ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו״ם המים וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח:) א״ר יוחנן יין שמזגו עכו״ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ״ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יוליך העכו\"ם ענבים לגת וכו',</b> שם (דף נ\"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו\"ם מהו שיוליך ענבים לגת א\"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו\"ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע\"פ שהיין מזלף עליהם מותר א\"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי,</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו\"ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש\"י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו\"ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו\"ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ\"ג ורשב\"א והר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מותר שיריח העכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ס\"ו:) האי בת תיהא עכו\"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו\"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש\"י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו\"ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי\"נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע\"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח x: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכר לעכו\"ם חמור לרכוב עליו וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'.</b> שם (דף ס\"ג:) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'.</b> שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע\"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי\"נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס\"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש\"י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א\"נ לא שקיל מיד עכו\"ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ומאחר דקי\"ל כר\"א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ\"ה והרמב\"ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב\"א והר\"ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אומני ישראל ששלח להם עכו\"ם וכו'.</b> משנה פרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ\"ל שהוא ט\"ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהיה נושה בעכו\"ם מנה וכו'.</b> ברייתא רפ\"ג דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גר ועכו\"ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'.</b> שם וכי רוצה בקיומו כה\"ג מי אסיר והא תנן גר ועכו\"ם שירשו את אביהם עכו\"ם יכול לומר לו טול אתה עכו\"ם ואני מעות טול אתה יי\"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד\"א שירשו אבל נשתתפו אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> ישראל שמכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"א) המוכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו\"ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא\"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי\"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי\"נ קא שקליתו ואי ס\"ד משיכה בעכו\"ם קונה מדמשכה עכו\"ם קנייה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה\"נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו\"ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש\"מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו\"ם לכלי בידים ה\"נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש\"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב\"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב\"ג דאי רשב\"ג הא אמר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב\"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע\"כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו\"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ\"כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז\"ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו\"ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח\"כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו\"ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע\"ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו\"ם ומשכו דאל\"כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע\"פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש\"ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם מדד לכלי העכו\"ם או לכלי ישראל שביד העכו\"ם צריך ליקח הדמים ואח\"כ ימדוד וכו'.</b> היינו מדא\"ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו\"ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו\"ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו\"ם דכיון דיהיב דמי קני אע\"פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו\"ם ונאסר חמרא דעכו\"ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו\"ם דמיו</b> קשה דאדרבה בכה\"ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו\"ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו\"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י\"ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו\"ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו\"ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק. \n",
+                "<b>ולפי זה מ\"ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם</b> פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו\"ם היינו דוקא כשהיה העכו\"ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע\"ג קרקע והעכו\"ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י\"ב. וא\"ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו\"ם שנסכו שרי. וי\"ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב \n",
+                "<b>הראב\"ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'.</b> א\"א הא נמי דלא כהלכתא וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן דינר לחנוני וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי\"נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי\"נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל\"ש מקיפו ל\"ש שאין מקיפו אע\"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה\"ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה\"ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב\"א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר\"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר\"פ ואיתא לדר\"פ ואיתא לדרב אשי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'.</b> שם (דף ע\"א) אמר ר\"י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו\"ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו\"ם עול תחתי לאוצר א\"ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש\"י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל\"ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב\"ד על דרך פירוש רש\"י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב\"א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) אמר רב אשי האי עכו״ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע״ג] דלזבוניה לעכו״ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו״ם וכתב הר״ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי״נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע״ג דעכו״ם לא יהיב דמי אא״כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש״ה דמ״מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו״ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי״נ קא שקיל וא״ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י״ל דה״מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ״ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית.</b> פרק בתרא דיומא (דף פ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש בינוני.</b> בפי\"ז דכלים (מ\"ח) כזית שאמרו [לא גדול ולא קטן אלא] בינוני. תניא רבי אומר כל השיעורין כלם בכזית ופירש\"י כל השיעורין האמורים באוכלים: \n",
+                "<b>וכבר ביארנו וכו'.</b> בפ' שביעי מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושיעור זה עם כל השיעורים הל\"מ.</b> בריש עירובין (דף ד') ובפרק בתרא דיומא (דף פ'): \n",
+                "<b>ואסור מן התורה לאכול כל שהוא וכו'.</b> בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ב:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים.</b> בס״פ גיד הנשה (חולין דף ק״ג:) פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל והלכה x כרבי יוחנן דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו'.</b> שם לדברי הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חלב וכו' שהניחו בחמה וכו' חזר והניחו בגשמים ונתפח וכו'.</b> בפ\"ג דטהרות (מ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב היה פחות מכזית מבתחלה וכו'.</b> בר״פ כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בפ\"ד מהלכות אלו: \n",
+                "<b>ומ״ש וחמשה מיני תבואה וכו' הכל מצטרפין לכזית וכו'.</b> פ״ק דחלה (מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') משנה וגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות וכו'.</b> צירוף הנבילות נתבאר בפרק ד' מהלכות אלו. ולענין צירוף הטבל כתב הראב\"ד בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל אכילה גדולה מדבר אסור וכו'.</b> משנה פרק שלשה מינים (נזיר מ\"ב) אלו הן הלוקין (מכות כ\"א) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> האוכל כשעורה או כחרדל וכו'.</b> במשנה פ״ג דכריתות (דף י״ב:) כמה ישהא האוכלן x כאילו אוכלן קליות דברי ר״מ וחכ״א עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס וידוע דהלכה כחכמים ובפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב) נתבאר דאכילת פרס הוי לרבי יוחנן בן ברוקא כדי אכילת שלש ביצים ולרבי שמעון כדי אכילת ארבע ביצים ופסק רבינו כרבי יוחנן בן ברוקא ולזה הסכים הרשב״א בתורת הבית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן השותה רביעית וכו'.</b> יש לתמוה על רבינו שהרי שם בברייתא (כריתות י\"ג) אמרו דשיעור צירוף משקין הוי נמי בכדי אכילת פרס ובפ\"ב משביתת עשור כתב רבינו בשותה ביוה\"כ ששיעור משקין ברביעית וכתב הרב המגיד שכ\"כ בתוספתא וה\"ה לכל איסורין שבתורה וההיא דכריתות לא נאמרה אלא לענין לפסול את הגויה שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שהיא מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'.</b> בפ' כל שעה (פסחים כ\"ד) מימרא דר' יוחנן וכלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק וכו'.</b> בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ב:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה: \n",
+                "<b>והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'.</b> שם (פסחים כ\"ה:) אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע\"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוון x [לא אפשר וקא מיכוון] כ\"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קא מיכוון כ\"ע ל\"פ דשרי כ\"פ דאפשר ולא קא מיכוון xx א\"ד אפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתייהו דר\"ש ור' יהודה לר\"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כ\"פ דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וידוע דהלכה כרבא וכלישנא בתרא ואע\"פ שרש\"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו\"ם רבינו מפרש לה בכל איסורין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מאכל אסור לתיאבון וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוברה שהריחה וכו'.</b> בפרק בתרא דיומא (דף פ\"ב) תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו ובפרק ג' דכריתות (דף י\"ג) תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא ה\"ק התירו לעוברה לאכול פחות x מכשיעור כדי שיצטרף לכזית בכדי אכילת פרס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו'.</b> בפ' אע\"פ (ס\"א) אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהב לי איסתכני רב פפא אמר אפילו תמרא דהנוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> מי שאחזו בולמוס וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאין עד שיאורו עיניו ומשמע לרבינו דלא אמרו תוחבין לה כוש ברוטב וכו' אלא בעוברה דוקא שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו אבל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד השומן עצמו לפי שאין חולי זה סובל מיתון מלהאכיל ודיקא נמי דקתני מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והא כיון דביוה\"כ היה עסיק הוה סגי דליתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו א\"ו משמע דלא תנא אפילו דברים טמאים אלא לומר דמיד מאכילין אותו הדברים הטמאים עצמם וכן משמע נמי מיניה דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים לתת לו הנמצא אפי' הוא דבר האסור. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומאכילין אותו הקל הקל תחלה וכו' כיצד היו לפניו טבל ונבילה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב טבל ותרומה אם א\"א לתקן הטבל וכו',</b> שם מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ\"ע ל\"פ דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ\"ס טבל חמור ומ\"ס תרומה חמורה מ\"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ\"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור וכו'.</b> בפרק י\"ז מהלכות א\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשין ביוה\"כ וכו',</b> משנה בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:) לענין שוגג שחייב ד' חטאות ואשם אחד והעתיקה רבינו פה לענין שיתחייב חמש מלקיות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דבר אסור שנתערב בדבר מותר וכו'.</b> פרק התערובות (זבחים דף ע\"ט) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל וכו'.</b> בפרק בתרא דעבודה זרה עלה ס״ז אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי א״פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכתבו התוס' שם ובפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) שרש״י סובר שטעמו ולא ממשו לא מיתסר אלא מדרבנן ור״ת סובר דמדאורייתא מיתסר והאריכו בראיות כל אחד מהם ודעת רבינו כרש״י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נפל חלב כליות לחלב האליה וכו'.</b> בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ו:) אהא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו (בנותן טעם ואם לאו) כולם אסורין וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות שבזמן שמכירין בנותן טעם ואם לאו כולם אסורות ומקשינן בגמרא (דף צ\"ט:) וליבטיל ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד משמע דאי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד הוו בטלי ברוב והכי נמי משמע בריש פרק התערובות ובריש ביצה כתבו התוספות והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דאפילו איסורא דרבנן ליכא כדמשמע הכא והראב\"ד פירש דהא דמקשה וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן ששים בעינן אלא ברוביה קאמר דהיינו ששים וכן נראה מדברי רש\"י ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ורש\"י. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים יש דבר ששיעורו בששים וכו'.</b> מתבאר לקמן בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> ומ״ש נמצאת למד שכל איסורים שבתורה וכו'.</b> בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א״נ מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים. ובסוף ע״ז (דף ע״ג ע״ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ״ט וכו' ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ואמרי' בשלמא יי״נ משום חומרא דעכו״ם אלא טבל מ״ט כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. ובירושלמי יהיב טעמא לטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורבינו תפס טעם הירושלמי שהוא כולל יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש פירות שביעית אע\"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא וכו'.</b> בספ\"ז דשביעית תנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ\"ט ובא רבינו לתרץ קושיא אחת והיא למה לא הוציאו ר\"י ור\"ל שביעית מכלל כל איסורים שבתורה כשם שהוציאו טבל ויי\"נ ונתן טעם מפני שאין אותה התערובת אסורה וכו' ונמצא שאין שם איסורי תורה נופל בה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ויש ביעור אחר בפירות שביעית וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו וכו'.</b> בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכל שהוא ונתן טעם מפני שהוא דבר שיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לתבואה חדשה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דנדרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם וכו',</b> בריש ביצה (דף ד') גבי ביצה שנולדה ביו\"ט אמרו כל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי כיון דאפי' באיסורים דרבנן מפני שיש להם מתירין אמרו שאסרו בכל שהן ק\"ו שהיה ראוי באכילה וכלאי הכרם שהם איסורי הנאה וכן בחלב ודם שחייבים עליהם כרת וניחא ליה משום דהוה דבר שאין לו מתירין אע\"ג דחמירי לא ראו חכמים שיאסרו בכל שהן ונתנו חכמים שיעור. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן תרומות,</b> נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי דהוו כדבר שיש לו מתירין כיון דמותרים לכהנים ואפ\"ה נתנו בהם שיעור וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא כשיש לו מתירים לכל אדם. ואפשר עוד לומר שכתב כן משום דאיכא לאקשויי הרי תרומה יש לה מתירין דהא אי בעי מיתשיל עלה וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיל\"מ אלא בדבר שיש לו דרך היתר לכל אדם משא\"כ בתרומה שאין לה דרך היתר אלא כשקרה מקרה שרצה להשאל עליה וזה פירוש מ\"ש לכל אדם כלומר שמאחר שאין כל האנשים נשאלים עליה לא הוי דבר שיל\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאפילו דשיל״מ וכו'.</b> ירושלמי פ״ו דנדרים וכתב הרשב״א שנשאל למה תלה רבינו הדבר בסברתו והשיב לפי שמצא להרי״ף שאמרה אפילו בשאינו מינו בפ' גיד הנשה שכתב שם פלוגתא דרב ולוי בריחא מילתא היא ואמר דהא דאמר רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח אפילו ללוי היא ויש לרי״ף ראיה בפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דאקשינן וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דבר שיל״מ אלמא אפילו בשאינו מינו לא בטיל ומפני שמצא להרי״ף שסובר כן ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי ולא ראה שיהא ההיא דהירושלמי ראיה מוכרחת כשראה הוא להכריח תלה אותה בהכרעת הדעת. וא״ת היאך הניח הרב הא דרב אשי. וי״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד שאין עיסה בלא מים ומלח וכן הדין בתבלין בקדרה א״נ טעמא דתבלין משום דעבידי לטעמא וכל דעביד לטעמא לא בטיל עכ״ל. והראב״ד כתב וז״ל יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין וכו' א״א משנה שלימה היא עכ״ל. ונראה לי שטעמו מההיא דפ' משילין (ביצה דף ל״ז) שכתבתי בסמוך דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ומקשינן וליבטיל מים ומלח בעיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דשיל״מ ולדעת רבינו י״ל כמ״ש בסמוך בשם הרשב״א דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד הן ואפשר לומר עוד שטעמו מדאמרינן בירושלמי פ״ו דנדרים אילן נדרים מה את עביד להון כדבר שיל״מ או כדבר שאין לו מתירין וכו' ודא מתניתא עבד לון כדבר שיל״מ דתנינן תמן שהנודר (מן הדבר) ונתערב באחד אם יש בנ״ט הרי זה אסור תיפתר מין בשאינו מינו בדבר שיל״מ, ומאחר שבירושלמי אמרו על משנה זו כן כתב שהיא משנה שלימה. ואני אומר שאע״פ שהירושלמי אומר כן אינו מוכרח במשנה דאפשר לומר דמה ששנינו במשנה שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אינו אוסר אלא בנ״ט מין בשאינו מינו היינו משום דחשיב לנדרים דבר שאין לו מתירין אבל דבר שיל״מ אפי' בשאינו מינו לא בטיל ואע״פ ששם אמרו שאם הזקן עוקר הנדר מעיקרו הוו נדרים דבר שיל״מ ומאחר דאנן קי״ל שהזקן עוקר הנדר מעיקרו הוה ליה נדרים דבר שיל״מ וקתני דמין בשאינו מינו בנ״ט יש לדחות ולומר דלא מיקרי דבר שיל״מ אלא כשההיתר בא ממילא ולא כשהוא בא ע״י טורח וכמ״ש הטור בי״ד סימן קכ״ב וק״ל והוא מדברי התוס' שילהי ע״ז והרשב״א בת״ה והר״ן בפרק הזהב ונדרים כיון שאין ההיתר בא אלא על ידי שאלת חכם לא חשיב דבר שיל״מ ועוד שבירושלמי עצמו אמרו שם על משנה אחרת ודא מתניתא עבד לון לנדרים כדבר שאין לו מתירין וכיון שכן לא שייך למימר משנה שלימה היא: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואל תתמה על חמץ בפסח וכו'.</b> הוקשה לו למ\"ש שיראה לו שדבר שיל\"מ אינו אוסר בשאינו מינו אלא בנ\"ט והרי חמץ בפסח שאוסר אפי' בשאינו מינו בכל שהוא וניחא ליה שהחמירו בו משום דכתיב ביה כל מחמצת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם השיעורים וכו' עולים באחד ומאה וכו'.</b> רפ\"ב דערלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פרוסה של לחם הפנים וכו',</b> ירושלמי ברפ\"ב דערלה תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של (לחם) חולין וכו' לא יעלו ר' יודא אומר יעלו ואיני יודע למה פסק כרבי יודא ואיכא למידק שרבינו כתב בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור במאה פרוסות של חולין הרי אלו לא יעלו וזה סותר למה שכתב כאן. וי\"ל דהכא מיירי בפרוסה של לחם הפנים הטמא ולזה עולה בק\"א x מפני שאילו אמרו אינו עולה היה מתחייב שריפת הכל לפי שא\"א ליאכל אפי' לכהנים אבל כשהיתה פרוסה של לחם הפנים טהורה לא תעלה שאין שם הפסד שהכל יאכל לכהנים והשתא איכא למימר שהירושלמי מיירי בפרוסה של לחם הפנים טהור ופוסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> בריש פרק ב' דערלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה,</b> כתב הראב\"ד אינו כן וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה צריך להרים התרומה וכו'.</b> בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו',</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם.</b> כלומר ששיעורם כפל משיעור תרומה שהתרומה עולה בק\"א והם אינם עולים אלא במאתים מפני שהם אסורים בהנאה וגם זה שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות וכו'.</b> שם בירושלמי מנין שהם עולים אמר רבי יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הוא מקדשו וכמה הוא אחד ממאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר איסורים שבתורה כולם וכו' שיעורם בששים.</b> בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח) איפליגו אמוראי אליבא דבר קפרא חד אמר כל איסורים שבתורה בששים וחד אמר כל איסורים שבתורה במאה ומשמע דהלכתא כמאן דאמר בס' מדאיתא בההוא פירקא (דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בס'. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם נפל כשעורה חלב וכו',</b> בפ' גיד הנשה (חולין צ״ח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי דזיתא א״ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א״ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדירה של בשר וכו',</b> שם (דף צ\"ו) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הילכך מין [בשאינו] מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א\"נ מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בס'. וכתב הרי\"ף מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינותו של גיד אמר רב נחמן גיד בס' ואין גיד מן המנין והיינו דוקא בשומן גיד כמו שכתב הרי\"ף דאילו גיד עצמו הא אסיקנא בההוא פירקא והלכתא אין בגידין בנ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל כחל שנתבשל עם הבשר בס' וכחל מן המנין.</b> שם (דף צ\"ז ע\"ב) במימרא הנזכרת ונתן רבינו טעם הואיל שהכחל מדבריהם, וכתב הראב\"ד ויש טעם טוב מזה וכו'. והרשב\"א דחה טעם רבינו שהרי איסורי סופרים צריכים ס' ואינה דחיה דאיכא למימר דסבר רבינו דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. והתוספות והרא\"ש נתנו טעם אחר שאיסורו של כחל אינו מפני טעם חלב שיש בו יותר משאר בשר אלא לפי שיש בו גומות שהחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא\"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול ואע\"ג דבגמר בישולו יוצא כל החלב מ\"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומא ותו לא מישתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו ולפי שאין הכחל נאסר מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוי כמו שאר בשר לבטלו ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> ביצה שנמצא בה אפרוח וכו'.</b> שם אסיקנא בס' והיא אסורה בס' ואחת והיא מותרת ומקשי בגמרא למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ומשני הב\"ע בביצת אפרוח אבל טמאה לא ופירש\"י בביצת אפרוח שהבשר נותן טעם ול\"ש טמאה ל\"ש טהורה דנבילה היא אבל טמאה בלא אפרוח לא וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן בביצת אפרוח ה\"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח וכן פסק הרשב\"א בת\"ה וכתב עוד אהא דאמרינן כמיא דביעי בעלמא דלא יהבי טעמא בירושלמי דמס' תרומות קאמר דוקא באינם קלופות אבל בקלופות יהבי טעמא והא דלא מפליג הכא משום דסתם ביצים בקליפות מבשלי להו אבל ראיתי להרמב\"ם שלא חילק בין קלופות לשאינן קלופות ולכאורה ודאי הכי משמע מהכא דלא מפליג אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי וכן הם דברי הר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה וכו',</b> היינו לומר שיש בה אפרוח שהוא בריה בפ\"ע ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טריפה אינם צריכים ס\"א. וכתב הרשב\"א על טעמו של רבינו שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה אלא פליטתה דכולה שמעתין בהכי מיירי והרמב\"ן כתב שהטעם לפי שיש בביצים גדולות וקטנות והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער על כל אחת ואחת וטעם זה כתבו הרא\"ש והר\"ן והטור. ולענין מ\"ש הרשב\"א על דברי רבינו שאינו מחוור שלא באנו לבטל הביצה אלא פליטתה וכו', נ\"ל שטעם רבינו שעשו בה היכר כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה כנ\"ל: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצה טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס',</b> יש לדקדק האי שנתערבה ה\"ד אי בשלא נשלקה ונתערבה עם אחרות כיון דלא חשיבא בריה דלית בה אפרוח תיבטיל חד בתרי כדין יבש ביבש ואפשר שסובר דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ס' וכדעת רש\"י והראב\"ד שכתבתי בר\"פ זה. כתב הרשב\"א וז\"ל הרמב\"ם כתב מפני שהיא כבריה בפ\"ע עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה וכן כתב אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס' כלומר בשטרפן אלו עם אלו עכ\"ל. ואני תמה על זה שהרי א\"א לפרש כן בדברי רבינו דמדכתב או שנתערבה ביצת עוף טמא וכו' אחר שכתב אם טרף אלו עם אלו משמע דבלא טרף מיירי. ואפשר לדחוק ולומר דטרפן שכתב הרשב\"א לא טרפן ממש קאמר אלא היינו לומר שנשתברו בקערה ולאפוקי נתערבו כשהם שלימים בקליפתם דכל כה\"ג לא בעינן ששים דברובא בטיל דקי\"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל אבל משנשתברו בקערה שוב אין תורת יבש עליהם ומיהו כבר כתבתי בר\"פ זה שדעת רבינו דלא אמרו יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין סמכו חכמים על שיעור ס' וכו'.</b> בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מין במינו ודבר אחר שנתערבו וכו'.</b> זה נמשך ממה שכתב בר\"פ זה דמין במינו ברובא בטיל מדאורייתא ובששים מדרבנן משום דליכא למיקם ביה אטעמא ומין בשאינו מינו בנ\"ט והכא כיון דמינו ושאינו מינו מעורבין א\"א למיקם אטעמא והילכך הוי בס': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשמשערין בכל האיסורים וכו'.</b> בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) א״ר חנינא כשהם משערין משערים ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א״ד בקדרה עצמה וא״ד במאי דבלעה קדרה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכתב הרשב״א פי' במאי דבלעה קדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרפין לחשבון שזה כלה לגמרי ורש״י כתב שעיקר הדבר כמו שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט (מכמות שהיה) וכדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע והעתיק דבריו הרא״ש וכ״נ שהוא דעת הרי״ף שהשמיט שתי לשונות אלו והטור כתב בשם הרשב״א דמין במינו דמדאורייתא בטל ברוב וחכמים הצריכו ס' תולין להקל אבל מין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס הוי דאורייתא לכ״ע ואפי' פחות מכדי אכילת פרס עד ס' איכא למ״ד דהוי דאורייתא אין משערין אלא כמו שבא לפנינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה וכו'.</b> בפ\"ה דמס' תרומות (מ\"ו) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן בריש ביצה (דף ד':) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויתבאר לקמן בסמוך. ובפ' הנזקין (גיטין נ\"ד) תניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור\"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו וידוע דהלכה כר' יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ורבי יהודה ועוד דסתם משנה כוותייהו ולפיכך יש לתמוה על רבינו שלא חילק בין שוגג למזיד. וי\"ל שאע\"פ שלא חילק בכך בפירוש יש ללמוד כן מדבריו שכתב שאסרו אותו חכמים משום קנסא והדבר ברור דלא שייך קנס לעושה בשוגג. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנ\"ל שאין אוסרים תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור וכו',</b> נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת. והטור כתב בשם רבינו כלשון הזה דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיון לבטלו בשבילו (אבל לאחריני שרי) ויש לתמוה עליו שהרי רבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו והרא\"ש בפרק גיד הנשה כתב דברי רבינו ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב כן אלא לפי שמצא להרשב\"א שכתב וז\"ל וכי אסרינן ליה למבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר כיון דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. ואע\"פ שרבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו סובר הרשב\"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת ואע\"ג דקי\"ל אין אדם חוטא ולא לו וא\"כ לא הוה לן למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א\"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו\"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה וכו'.</b> בריש ביצה (דף ד':) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכו' והא קא מבטל איסורא לכתחלה וכו' ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. וכתוב בהגהות מיימוניות x וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב בששים דמי חלב מדרבנן מיהו בפרק כל שעה פר\"י גבי קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן ה\"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' ראבי\"ה וכתוב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר מלשון הרמב\"ם יש לדקדק דס\"ל כדברי התוס' מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא וה\"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ\"ל. ול\"נ דאפילו נפרש כן בדברי רבינו מכל מקום אינו כדעת התוס' ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוס' חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ\"כ בהדיא בפירקא קמא דביצה דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן ותירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימון בפרק שאחר זה דיין נסך שלא נאסר אלא על ידי כח העכו\"ם אינו אוסר אלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה דהוי כאילו יש עיקר בתורה כיון דכתיב ישתו יין נסיכם ומיהו לפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל איסור לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור וכו'.</b> בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ז:) אסיקינן דנותן טעם לפגם מותר ומפרש התם דילפינן לה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואמרינן התם דהשביח ולבסוף פגם אסור וכתב רבינו דפגם ולבסוף השביח נמי אסור וכן כתב הרשב\"א ונראה שטעמם משום דאתי במכ\"ש ומה פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחלה אף על פי שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגם תחלה לא כ\"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומי יטעום התערובת וכו'.</b> בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) אמר רבא וכו' מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ופירש״י דהיתרא כגון תרומה וחולין יטעמנו הכהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם אין שם עכו\"ם לטעום וכו',</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכבר שנפל לשכר או לחומץ וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ח:) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב להאי שיכרא וכו' אמר רבא הלכתא נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ\"ט דרב אי משום דקסבר נטל\"פ אסור ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח איבעיא להו נפל לגו חלא מאי ואסיקנא והלכתא אידי ואידי בשיתין פירוש בין בשיכרא בין בחלא בשיתין וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר וכו',</b> כתב הר\"ן שכן הורו רבותינו הצרפתים הלכה למעשה וכן פסק הרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדי שצלאו בחלבו וכו'.</b> בפ' גיד הנשה משנה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ\"ט הרי זו אסורה ובגמ' אמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד איני והא א\"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבב\"ח עובדא הוה קמיה דר' יוחנן וכו' בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה. ומפרש רבינו דשמן היינו שאין בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב וכחוש היינו שיש בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב. וכתבו התוס' והרא\"ש לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך להניח כדי קליפה סמוך לגיד הנשה ואפי' כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע צריך להניח וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן ומדברי רבינו נראה שאין כאן נטילת מקום ולא קליפה שאם הוא גדי שמן שאין בו ס' כנגד החלב כלו אסור ואם יש בו ס' כנגד החלב כלו מותר שנתבטל החלב בכלו הילכך אם נשאר שום חלב משליכו ואוכל הגדי וה\"מ בחלב הכליות והקרב אבל שומן הגיד והחוטים וקרומות האסורים משום חלב אינם מפעפעים הילכך אוכל עד שמגיע לדבר האסור ומשליכו וכ\"כ מ\"מ בפרק שביעי מהלכות אלו שזהו דעת רבינו שלא להצריך קליפה לבהמה שנצלית עם חוטיו וגידו ושמנו ואע\"ג דקי\"ל דשומן גיד בס' ואינו מן המנין כמו שכתב בפ' זה ה\"מ בנתבשל וז\"ש רבינו שם שנפל לקדירה אבל בצלי אינו מפעפע ואפילו את\"ל שמפעפע קצת הוא דבר מועט ונתבטל. ומ\"מ מ\"ש בסוף \n",
+                "<b>דבריו שאין בגידים בנותן טעם וכו'</b> קשה שלא נאמר כן אלא על הגיד עצמו אבל שומן הגיד יש בו בנותן טעם וכן החוטין והקרומות. ונ\"ל שז\"ש רבינו כאן שאין בגידין בנותן טעם אינו על דרך שאמרו בגיד עצמו אין בגידים בנותן טעם דהתם לומר שאין טעם כלל אבל מ\"ש כאן שאין בו כדי לשער בו בנותן טעם מפני שהוא בטל במיעוטו. ומכל מקום עדיין קשה לי שכתב שאין בגידין ולא ה\"ל לכתוב אלא שאין בהם בנותן טעם: \n",
+                "<b>כתב</b> הרשב\"א שאלת לברר לך מה שפסק הרמב\"ם בענין גדי שצלאו בחלבו ובהמה שצלאה. תשובה חשבת שהרב ז\"ל חילק בדין זה בין בהמה גדולה לגדי ואינו אלא שהרב בפסק הראשון ביאר ענין גדי וה\"ה לבהמה שצלאה בחלב הכליות או בחלב הקרב שהוא מפעפע והולך ומתפשט בבשר ואין בבשר ס' לבטל שיעור של חלב שהוא כולו אסור ואם יש בבשר ס' כנגד שיעורו של חלב כגון שאינו שמן וכמות חלבו מועט הכל מותר וקולף הבשר ואוכל עד שמגיע לחלב וזורק את החלב והשאר מותר ואח\"כ ביאר אם אין שם חלב אלא גיד הנשה או שמנו שאינו מסתרך ומתפשט בבשר בצלי מפני שאינו חלב שמן אלא חלב כחוש ורזה ושאר גידים אסורים מחמת חלב כגון חוטי הכליות וחוטי הכסלים או קרומות אסורים כגון קרום שעל הכסלים שאע\"פ שאין בבשר כמות גדול שיהא ס' בהיתר כנגד האיסור אין בכך כלום אלא חותך האיסור ומשליכו ואוכל השאר בין בבהמה בין בגדי וזהו מ\"ש הרב ז\"ל וכן מבואר מדיני הגמ', ודע שאין הענין הזה אלא בצלי אבל בקדרה צריך ס' של היתר בין בחלב בין בשומן של גיד בין בחוטין וקרומות האסורים חוץ מגופו של גיד שהוא ראש העבה וכמו שאז\"ל אין בגידין בנ\"ט אבל בשאר הגידים והקרומות לא שמענו אע\"פ שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ״ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מ״ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא ופסק רבינו כלוי דשרי וכן פסק בה״ג והתוס' כתבו דהלכה כרב וטענות שתי הסברות כתובות באורך בדברי הרי״ף והר״ן בפרק גיד הנשה ובפרק בתרא דע״ז כדברי התוס' והרי״ף בפ' גיד הנשה פסק כלוי דאמר ריחא [לאו] מילתא היא מיהו כתב דע״כ לא שרי לוי אלא בדיעבד וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בסימן ק\"ח וז\"ל כתב הרשב\"א הסכמת רוב המורים להתיר מ\"מ לכתחלה אסור לצלותה בתנור צר ואם בא לבשלם בקדרה כל אחד לעצמו (אפי' בתנור צר) ופי הקדרה מגולה מותר אפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כ\"כ (אוסר) וכתב עוד ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר נבלה מליח וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב:) רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא א״ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ופירש״י אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ובכלי מנוקב [כמשפט המולחים בשר] וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינם בולעים ושניהם נחים יחד מפליטתן הכא נמי ל״ש או לא וכו' לאסור צירן ורוטבן וכו' וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטריפה שהוא נוח ליבלע מן הדם. ובגמרא (דף קי״ג) מתיב אהא דרבא מדתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל והא מדקתני סיפא אבל אם היה טהור מליח וטמא תפל מכלל דרישא כששניהם מלוחים עסקינן פרושי קא מפרש טהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל ופירש״י תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ״ש טמא מליח וטהור תפל. וכתב הרשב״א בת״ה מוקי בגמרא רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע חבירו ואינו מחממו כ״כ שיהא פולט אלא מעט ואיידי דטריד לפלוט אינו בולע אותה פליטה מועטת שחבירו פולט. וי״ל נמי שחבירו אינו חם כ״כ שיהא פולט כלל וסיפא דסיפא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור וה״ה כשהיו שניהם מלוחים ולא אמרי' איידי דטריד טהור למפלט לא בלע שלא אמרו אלא גבי דם דשריק אבל גבי ציר ורוטב אסורים דמסרך סריכי אא״כ במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת עכ״ל. וכתבו התוס' והרא״ש טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי והא דאמרינן גבי תתאה גבר או עילאה אדמיקר ליה בלע היינו כחום של צלי עכ״ל. וגבי דג טמא שמלחו עם דג טהור כתב הר״ן משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא״ה אבל הרמב״ן מחמיר ואומר דהכא כוליה חיים מרוב טיפות מלוחות שהן חמות בעצמן ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שהכל נאסר כדברי הרמב״ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' ואע״פ שכתב בפרק שביעי אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבים עם הבשר וכתב ה״ה שנראה מדבריו שאם עבר ומלח לא נאסר הבשר י״ל דהתם מיירי בחלבים שאין חייבים עליהם כרת וכמ״ש קודם לכן בסמוך יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות וכו' ואע״פ שחזר וכתב וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות איכא למימר דתרי גווני מליחת החלבים עם הבשר איכא אחת שהוסרו ובההיא מיירי רישא ואחרת קודם שהוסרו ובהכי מיירי בסיפא א״נ דהתם מיירי במליחת החלבים שהיא כל דהו והכא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו א״נ דבפרק שביעי לא במולח החלבים בלולים עם הבשר מיירי אלא במולחם בפני עצמם אלא שהם קרובים לבשר וחייש דילמא אתי למיגע ולאו אדעתיה ומהאי טעמא בפרק זה כתב בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ובפרק שביעי כתב אין מולחים חלבים עם בשר ולא הזכיר לשון בלילה. ועל פי הדברים האלה לדעת הרמב״ם דגים ועופות שמלחם זה עם זה דגים כלם אסורים ואע״פ שלא כתב כן בפירוש כשכתב דין זה בפ' ו' ממ״ש בפרק זה גבי בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה נלמוד מדין זה שדבר הנאסר על ידי מליחה נבלע בכל גופו ומיהו יש לדחות שלא אמר רבינו כן אלא בנבלה ודג טמא ודכוותייהו אבל בדם לא משום דמישרק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר אלא כדי קליפה ודעת הרא״ש בפרק ג״ה כדעת הרשב״א והר״ן דאין להחמיר ברותח דמליחה וסגי בקליפה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל השיעורים האלו שנתנו חכמים וכו'.</b> אבל אם היה מחמץ או מתבל וכו' כיצד שאור של חטים של תרומה וכו'. פ\"ב דערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו'.</b> בפ״ג דערלה (משנה ו' ז') תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר״מ וכו' וחכ״א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר״ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר״ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה ג':) ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור״ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו פירוש אליבא דר״מ פליגי ר״י ור״ל דר״י סבר דר״מ את שדרכו לימנות קאמר כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר״מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע״פ שלפעמים נמכר במנין בטיל ור״ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי' לפעמים לא בטיל לר״מ ומייתי גמרא להאי מתניתין ומאי דאתמר עלה בפ״ק דביצה ובפ' הערל (יבמות דף ע״ג) ובפרק התערובות ובדוכתי אחריני ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר״י ור״ל אליבא דר״מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ״ג אבל דעת רבינו דלא קי״ל כר״מ במקום חכמים ור״ע ואע״ג דפליגי ר״י ור״ל בפירוש דברי ר״מ אינו הכרח לומר דס״ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור״ע ובפלוגתא דחכמים ור״ע פסק כר״ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה״ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ״ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע״ח חשובים הם ואינם בטלים. וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו'. ובהכי ניחא לדעתו ז״ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי״ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע״פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא להוציא מדר״מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע״פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ״כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו. וא״ת א״כ מאי אתא ר״ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהו וכל דחשיבי כוותייהו ועוד דלישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דברים דוקא משמע ועוד מאי שנא דכל הנך ששה דברים או שבעה דנקטי רבנן ור״ע כולהו בזרע הארץ ופירי נינהו. לכן נ״ל משום דר״מ איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים בלבד דחשיבי טובא אבל כל שאר דברים שבזרע הארץ ופרי העץ בטלים ואפילו ככרות של בעל הבית דחשיבי כיון דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש ור״ע מוסיף ככרות של בעה״ב משום דס״ל דחשיבי כי הנך ששה דברים ממש או שהוא סובר דאע״ג דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש כיון דחשיבי טובא טפי מכל שאר מינים שבזרע הארץ ופרי העץ מקדש בכל שהו וסובר רבינו דאע״ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום דהנך חשיבי בכל דוכתא אבל אין הכי נמי שאם בשום מקום חשיב להו אי זה מין שהוא מזרע הארץ ופרי העץ כל כך כמו חשיבותן של אלו דמקדש ולא בטיל ומינה נשמע לחתיכה הראויה להתכבד ולבריה דחשיבי כי הנך ששה דברים דלא בטלי והא דלא מנו להו רבנן אע״פ שבכ״מ ובכל זמן הם חשובים משום דרבנן לא איירו אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבילי תלתן דאיירי ביה ר״מ כנ״ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> ומה שכתב וכן חתיכה של נבלה וכו'.</b> משנה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ו) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות (בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו) כלם אסורות ומקשה בגמרא (דף צ״ט:) וליבטלו ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב</b> כלומר שאע\"פ שחתיכה זו לא היתה אסורה מצד עצמו כי אם מצד חיבור החלב בה אינה בטלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או של חולין שנשחטו בעזרה וכו'.</b> כלומר אע\"פ שאינם אסורים אלא מדבריהם אינה בטלה חתיכה הראויה להתכבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גיד הנשה וכו',</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן כל בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים וכו'.</b> בר״פ התערובת (זבחים דף ע':) תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כלם ומקשה בגמ' (דף ע״ב) וניבטלו ברובא ואסיק רב אשי (דף ע״ג) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וכתב הראב״ד או פטר חמור וכו' א״א כיון דקי״ל כרבי אליעזר וכו'. ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתני' וגמרא ומאחר שכתב לקמן בפרק זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר״א ורשב״ג ממילא משמע דה״ה להני דמאי שנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל רמון אחד מן התערובת הזאת וכו'.</b> בפרק התערובת (זבחים דף ע״ד) תניא רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן וכו' לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר כך היא גירסת רש״י והתוס' ונ״ל שהיא גירסת רבינו אלא שהוא ז״ל מפרש דמרבוא לשלשה היינו שנפל מהתערובת אחד לשנים שנמצא שהם שלשה ומאותם השלשה נפל אחד לשנים אחרים הותר. ולא נראה לרבינו לפרש שנפל לשלשה שנמצא שהם ארבעה כפשטא דלישנא משום דמטעם ביטול חד בתרי סגי ושלשה למה לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתפצעו אגוזים אלו וכו'.</b> בפרק בתרא דערלה (מ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו',</b> תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לפצוע האגוזים וכו' שאין מבטלין איסור לכתחלה וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק שקודם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאור של כלאי הכרם וכו' וכן תבלין של תרומה וכו'.</b> פרק שני דערלה (משנה י\"ד ט\"ו) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'.</b> שם (מ\"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר\"ש אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבינו שיעור זו המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לאסור ואין הלכה כר\"ש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' טעמו דגרסינן פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ו) חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ\"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד (והאי טעמא לחוד) וה\"ל מין בשאינו מינו (ומין בשאינו מינו) בנ\"ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן (והאי חלא איקרי והאי חלא איקרי) והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי וה\"ל מין במינו (וכל מין במינו) במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה אסורים ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויים למתק בהם קדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא א\"א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר\"מ מנין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש\"י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלישי (אסורין) ומצטרפין ה\"ג במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין שלישי ושלש שמות יש להם אסורין ומצטרפין אם נפלו בקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאסרה ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלשה שמות להם מצטרפין אע\"ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומש\"ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא ואע\"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא עכ\"ל. הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא\"כ ה\"ה לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלשה שמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> ועוד השמות הללו אסורים הם כלומר שרבינו מפרש דהא דתנן במתני' שנים ושלשה שמות היינו שמות ממש והראב\"ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורים וכמו שהכריחו שם התוס'. ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתני' דפ\"ב דערלה מוקי לה כר\"מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר\"מ והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יי\"נ שנפל ע\"ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן והיאך פסק כאן במתני' דתבלין דלרבא אתיא כר\"מ ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה וכו'.</b> בפ\"ב דערלה (מי\"א) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו'. ולי נראה שרבינו כיון ללמדנו חשבון אחר שאינו של המשנה אף על פי שהכל עולה לחשבון אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו' וכן תבשיל וכו' וכן בגד וכו'.</b> ריש פרק שלישי דערלה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו סימני ערלה וכו'.</b> ירושלמי בפרק ג' דערלה אמר רבי יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כד)</small> תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו'.</b> פרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר והתניא בין חדש ובין ישן יוצן ל״ק הא דתני יותץ ר' אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר וידוע דהלכה כרבנן ובהדיא איפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ט) כמ״ד זה וזה גורם מותר. וכתב הרא״ש הילכך חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים והוה ליה זה וזה גורם ואע״ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים יש לומר דהתם דין שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרינן יותץ נמצא התנור מופסד והוי כדיעבד וכ״כ התוס' והר״ן ואסיקנא בגמרא דלענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאסר וגרסינן בגמרא (דף כ״ז) אמר אביי את״ל זה וזה גורם אסור רבי היינו ר' אליעזר ואת״ל זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא הני קערות וכוסות וצלוחיות אסירי כ״פ בתנור וקדרה למ״ד זה וזה גורם אסור אסור למ״ד זה וז״ג מותר שרי א״ד אפי' למ״ד זוז״ג מותר קדרה אסורה דהא קבלא תבשילא מקמי דניתו עצים דהיתרא וידוע דהלכה כלישנא בתרא. ובבישלה על גבי גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וחד אמר אפילו לוחשות מותרות ואמרינן בגמ' למאן דאמר אפי' לוחשות מותרות פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו כלומר שכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ופירש״י אמר אביי את״ל ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת ה״נ אסר בתנור וכו' היינו רבי אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי ואת״ל דס״ל זוז״ג מותר ורישא דההיא לאו רבי היא אלא ר״א היא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בפת גופה ונמצא כשאוכלה גופה הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו בין חדש בין ישן יוצן ואח\"כ יחם אותו בעצי היתר היינו כרבנן דאמרי זוז\"ג מותר והכא בחדש שציננו הוי תנור דאיסורא ועצים דהיתרא גורמים לאפיית הפת ושרי ואם לא ציננו ואפה בו הפת אסור כרבי דאמר יש שבח עצים בפת ואפילו בישן דהוי זוז\"ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא אפ\"ה אסור דכיון דיש שבח עצים בפת חמיר טובא ואפילו בזוז\"ג אסור. \n",
+                "<b>ומ\"ש גרף את כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר,</b> יש לתמוה על לשון זה דמשמע שאם לא גרף כל האש לגמרי ובישל או אפה אסור וליתא דהא תני בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר וכתבו רבינו לקמן בסמוך. ונראה שצריך לידחק בפירוש זה לומר דהיינו שהסיר העצים הדולקים כדי שלא תהא אבוקה כנגדו אבל כיון שהסיר העצים הדולקים אע\"פ שנשארו גחלים מותר כמ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>ומצאתי</b> דאיתא ר״פ כיצד צולין (פסחים דף ע״ה) בעא רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א״ל הפת מותרת. וכתבו התוס' תימה לריב״א מאי קא בעי הא קתני סיפא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותרת ואפילו למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו. ותירץ ר״י שאני גחלים שאין חומו בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמו ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר״י כיון דפת אסורה כשהאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א״כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא הפת אסור ופר״י דאפי' כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ע״כ. ואע״פ שאין תירוץ זה של תוס' נוח לי מ״מ רבינו העתיק לשון הגמ': \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שכתב תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' בין חדש בין ישן יוצן וכו' ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה וכו' גרף את כל האש וכו' הרי זה מותר וכו' ויש לתמוה למה לא חילק בין חדש לישן בהא דגרף כל האש וכו' וכן בישל על גבי גחלים משמע דליתנהו אלא בישן שלא ציננו דכיון דאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אבל בחדש שלא ציננו אע\"פ שאין אבוקה כנגדו משמע דאסור כיון דהוי כוליה גורם דאיסורא. ואפשר לומר שרבינו סובר שכל שאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אפי' בחדש שלא ציננו לד\"ה מאחר שכלו עצי איסור והכי דייק לישניה שכתב גבי גרף כל האש שהרי עצי האיסור הלכו להם וגבי בישלה על גבי גחלים כתב שכיון שנעשה גחלים הלך איסורן ויש הוכחה לדבר מדבעי בגמ' לאוקומי הא דתניא חדש יותץ כרבי למימרא דרבי סבר זוז\"ג אסור ואע\"ג דקתני אפלוגתא דרבי ורבנן בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר אלמא דאע\"ג דהוה ס\"ל לרבי זוז\"ג אסור אפילו בדיעבד ה\"מ כשעדיין עצי האיסור קיימים אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלים אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי. וא\"ת בחדש שלא ציננו אע\"פ שכלו עצי האיסור מ\"מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז\"ג דאסור למ\"ד ואפילו בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עליה דאילו לכתחלה ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר. וי\"ל דכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז\"ג ולפי זה צ\"ל דהא דקתני אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו' קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקת עצי איסור כנגדם הא לאו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא נתצו ולא ציננו ואפילו מ\"ד זוז\"ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שאין נראה כן מדברי המפרשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות.</b> כבר נתבאר דקערות כוסות וצלוחיות לכ\"ע אסור משום דאין כאן אלא גורם דאיסורא וללישנא בתרא הוא הדין לקדרות וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש פת שבישלה על גבי גחלים וכו'.</b> מבואר בברייתא ופסק רבינו כמאן דשרי אפילו בלוחשות וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שסתם וכתב כלישנא דברייתא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר ולא חלק בין עוממות ללוחשות ומשמע דטעמא משום דספיקא בדרבנן הוא דהא זוז\"ג הוא אלא דמשום שיש שבח עצים בפת החמירו בו הלכך כיון דאיפליגו אמוראי בלוחשות נקיטינן לקולא וטעם זה לישן שלא ציננו אבל לחדש שלא ציננו דאין כאן אלא גורם דאיסורא צריך טעמא למה פסקו לקולא וצ\"ל דסברי הרי\"ף ורבינו דאף זה אינו אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>ומ\"ש קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה.</b> היה נראה לומר שזה מפרש רבינו כמאי דאמרינן בלישנא בתרא אפילו למ\"ד זוז\"ג מותר קדרה אסורה דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתר וה\"ק אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור. ויש לתמוה דהא אפי' מדלית מהכא עצי ההיתר הוה ליה למישרי משום דהוי זוז\"ג קדרה דהיתרא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו ועוד דלפי דרכו הוה ליה לפלוגי בין נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבואו עצי ההיתר ללא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבאו עצי ההיתר. ומיהו בזו היה אפשר לומר דבמידי דאיסור הנאה אפי' לא נתבשל כמב\"ד הרי כבר נהנה מן האיסור מ\"מ תמיהא קמייתא איתא ועוד דהא בלישנא קמא קדרה דנקט לענין אם נצרפה היא בעצי איסור מיירי ודומיא דתנור דנקט בהדה ובההוא גוונא גופיה משמע דנקיט לה בלישנא בתרא ואינו ענין לפירוש רבינו ואפשר לידחק ולומר דה\"ק קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה כלומר שנצרפה בעצי איסור ואחר שהתחילה ליצרף הביא עצי היתר וגמר צירופה הרי התבשיל אסור כלומר הרי הקדרה אסורה דלצירוף הקדרה קרי תבשיל וזה מפרש רבינו במ\"ש דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא ומלבד שפירוש זה בלשון רבינו x דחוק מאד עוד קשה שלא נזכר בגמ' דין זה שנצרפה בעצי איסור ובעצי היתר ומנין לו לרבינו. וע\"ק שהרי רבינו כתב דקדרה אסורה כמו קערות וכוסות וצלוחיות והוא מ\"ש בלישנא בתרא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דאיסורא ולמה לו לחזור לשנותה בלעגי שפה ובלשון אחרת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכו'.</b> בפ\"ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה\"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים וקאמר עלה בירושלמי דה\"ק נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כלומר דאיכא חדא ערלה ולא ידיע אי זו היא או ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות כלומר דאיכא חדא ערוגה כלאי הכרם ולא ידיע אי זו היא ובפרק הניזקין (גיטין נ\"ד:) גבי מבטל איסור דסבר ר' יוסי דבשוגג יעלה במזיד לא יעלה רמי מהאי דקתני ר' יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים ומשני הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופירש\"י אין אדם אוסר כרמו אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא ורבינו מפרש דה\"ק אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. ואני שמעתי ולא אבין דבאגוזי ערלה שנפלו לאגוזי היתר ופצען שייך למימר הכי דאילו היה יודען היה מוציאן ופסק רבינו כר\"י משום דמפרשי אמוראי מיליה משמע דהלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו'.</b> בפרק שני דעבודה זרה (דף ל\"ה) אהא דתנן שאסרו גבינות העכו\"ם מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עכו\"ם ומקשה אם כן למה לא אסרוה בהנאה אמרינן בגמרא ולהדר ליה משום דליתא לאיסורא בעיניה וכו' אמרי כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הם הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו לקבור יקבר ופירש\"י את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתנסך לע\"ז שנתערב עם היין וכו' בד\"א בשהורק היין המותר וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי\"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. תנן יי\"נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא וכו' כי אתא רב יצחק בר יוסף אר\"י המערה יי\"נ מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא. ופסק רבינו כרב יצחק בר יוסף דמחמיר וכבר האריך הר\"ן לתת טעם לדברי רב יצחק למה חילק בין צרצור לחבית: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אפי' עירה כל היום כולו וכו' אמר אברהם הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין, כלומר שהוא מפרש כרש\"י שפירש דרבין התם בגמרא פליג ארב יצחק בר יוסף והלכה כרבין ורבינו סובר דרבין לא פליג ארב יצחק וכמ\"ש הרא\"ש ונקטינן כרב יצחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב סתם יינם ביין וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ד) תנן יי\"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב\"ג אומר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יי\"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר ופירש\"י יי\"נ ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. ובפרק כל הצלמים תנן הסיק בהן את התנור וכו' אפה בו פת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי אליעזר ואתמר עלה אמר רב אדא בר אהבה ל\"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית מותרת ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב [חסדא] אמר שקיל ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ונשתרי לך כלומר בהנאה. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דתקנת רשב\"ג ותקנת ר' אליעזר כולה חדא היא אלא דמר נקט רישא דמילתא ומר נקט סיפא דכי אמר רשב\"ג ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו היינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו\"ם יקח דמי אותה חבית וישליך ליה\"מ וכדר\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נתערב סתם יינם ביין וכו' ויהנה בשאר המעות.</b> כלומר אבל יי\"נ שנתערב ביין אסור ואין לו תקנה וכדאמר ר\"נ. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו וכן בחבית של סתם יינם מאי וכן השתא חבית של יי\"נ מותר ע\"י הולכת דמי אותה חבית לים המלח כ\"ש סתם יינם. ויש לומר דלאו לגופיה אצטריך אלא לגלויי ארישא דבחבית של יי\"נ ממש מיירי א\"נ אתא לאשמועינן דאפילו בסתם יינם צריך להוליך דמי אותה חבית לים המלח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שנתערבו ביין וכו'.</b> משנה בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ע\"ג) יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ\"ט זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנ\"ט ומוקי לה בגמרא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטיל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיורק מצלצול קטן וכו'.</b> כבר כתבתי בסמוך שפסק כרב יצחק בר יוסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה וכו'.</b> שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יי\"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן ל\"ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ופירש\"י נתחזק איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא אמר ר\"ש בר יהודה ל\"ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ומפרש דאיכא בינייהו דמאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה ודעת הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין נסך שנפל על הענבים וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ה:) יי\"נ שנפל ע\"ג הענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש.</b> שם (דף ס\"ו) חמרא עתיקא בעינבי ד\"ה בנ\"ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ\"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא ה\"ל מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ\"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי לחוד וה\"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ\"ט וידוע דהלכה כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נפל על גבי תאנים וכו'.</b> שם במשנה והרשב\"א נזדמן לו גירסא מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בספר תורת הבית וגירסת ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין נסך שנפל על החיטין וכו'.</b> עובדא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה אין בודקין את החיטין בנ\"ט וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין עכ\"ל. ובאמת שבגמרא כשהקשו על רבא מדתנן גבי ענבים ידיחם והם מותרות שני רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ורבינו לא חשש לפרש מאי זה טעם הם שואבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין נסך שהחמיץ וכו'.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא דאמר חלא דחמרא וחלא דשיכרא במשהו דבתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והוה ליה כמין במינו ובמשהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויין שנתערב עם החומץ וכו'.</b> פשוט שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו'.</b> בשלהי ע\"ז (דף ע\"ה:) אמרינן למאן דאמר נ\"ט לפגם מותר גיעולי עכו\"ם דאסר רחמנא במדין היכי משכחת לה אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלאו נ\"ט לפגם מכאן ואילך לישתרי גזירה שאינה בת יומה אטו בת יומה ודברי רבינו סתומים בפי' בת יומה ומנהג העולם כר\"י שפירש שכל שלא שהה מעת לעת הוי בת יומא ודין זה נוהג בכל הכלים. ויש לתמוה למה כתב רבינו של חרס ושמא משום דבעא לסיומי שאין לוקחין מן העכו\"ם לעולם כלים שנשתמשו בהן חמין וזה לא שייך אלא בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו\"ם וכו'.</b> משנה וברייתא בסוף ע\"ז: \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד מגעילן וכו'.</b> שם, \n",
+                "<b>ומה שכתב וכלן שנשתמש בהן וכו',</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה וכו' ורמז לה כל דבר אשר יבא באש וכו'.</b> שם וכלן צריכים טבילה בארבעים סאה מה\"מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שטבילה זו מדרבנן וכ\"כ הר\"ן שם גבי משכנתא שזה דעת רבינו: \n",
+                "<b>ובתשובות</b> הרשב\"א כתוב בלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כלם מודים בו ומדברי הרמב\"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא ופשטא דשמעתא בשלהי עבודה זרה הכי משמע טפי עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות.</b> שם וטעמא משום דכלי מתכות אמורים לענין טבילה דכלי מדין אך את הזהב וגו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש של סעודה.</b> גם זה שם ומפרש טעמא משום דכלי סעודה אמורים בפרשת כלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא כלים של צורכי סעודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הנלקחים מן העכו\"ם.</b> שם (דף ע\"ה:) אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה פי' בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולין וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שמשכן העכו\"ם אצלו,</b> שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עכו\"ם כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לעכו\"ם דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד. משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לן דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם דמשכן לו עכו\"ם אינו צריך להטביל וכתב הר\"ן שמה שפסק לקולא לטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מד\"ס: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאין טעמו של הר\"ן מספיק אלא להיכא דלא חזינן דדעתיה לשקועיה כדאבעיא לן אבל היכא דחזינן דדעתיה לשקועיה דפשיטא לן דכזביני דמיא הוה ליה לפסוק שצריך להטביל. ואפשר לומר דאע\"ג דמר בר רב אשי פשיטא ליה דכי חזינן דדעתיה לשקועיה צריך להטביל כיון דרב נחמן אמר לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה משמע דסבירא ליה דמשכון לא אפי' חזינן דדעתיה לשקועיה דמ\"מ אינו כמעשה שהיה וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק לקולא מהטעם שכתב הר\"ן אי נמי דאי חזינן דדעתיה לשקועיה זביני מעליא נינהו ולא איצטריך ליה לאשמועינן: \n",
+                "<b>והרשב\"א</b> כתב בשם הראב\"ד דמשכנתא צריכה טבילה והטור כתב דבדעתיה לשקועיה צריך טבילה ואי לא י\"א שאין צריך וטוב להטבילו בלא ברכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל השועים באבר וכו'.</b> שם ואמרינן תו התם דכלי זכוכית צריך להטביל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח סכין מן העכו\"ם וכו'.</b> בפ\"ק (דף ח') דקאמר גבי סכין של עכו\"ם מלבנה באור והכי תניא בתוספתא ובסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) תנן הסכין שפה והיא טהורה ופירש\"י שפה לוטשה באבן של נפחים מול\"א בלע\"ז. ובגמרא (דף ע\"ו:) אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשר פעמים בקרקע וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן. ומשמע מדברי הפוסקים והמפרשים דשיפה דמתניתין לחתוך בה צונן היא וכן מבואר בדברי הרשב\"א. ורבינו שכתב דשיפא מהני אפילו לחתוך בה רותח נ\"ל שטעמו משום דמתניתין קתני שיפה ולא קתני נעיצה ואמאי א\"ו משום דמתניתין לא קתני אלא הכשר גמור לחתוך בה רותח דומיא דאינך דמיתנו בהדה ובגמרא אתי לפרושי הכשירו לחתוך בה צונן וכ\"נ מדברי הר\"ן לדעת רבינו וכתב שיש לזה הוכחה מהירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דלשחוט צריך הכשר כמו לאכול בה חמין.</b> אע\"ג דבריש חולין (דף ח':) אמרינן בלישנא בתרא דלכ\"ע בית השחיטה צונן כיון דבלישנא קמא אמרינן דלכ\"ע בית השחיטה רותח ראה רבינו להצריך לכתחילה הכשר כמו לחמין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שחט בה קודם שיטהרנה וכו'.</b> שם איתמר השוחט בסכין של עכו\"ם רב אמר קולף ורבב\"ח אמר מדיח ופסקו ר\"ח ורש\"י והרשב\"א והרא\"ש כרב ורי\"ף פסק כרבב\"ח וכן פסק רבינו. ועל מ\"ש רבינו ואם קלף הרי זה משובח כתב הר\"ן בפ' כל הבשר לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין ששחט בה טריפה וכו'.</b> הכי אסיקנא בריש חולין (דף ח':): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ויש שם דברים אחרים אסרו אותם חכמים וכו' ואלו הן אסרו לשתות עמהן וכו' ואסרו לאכול פתן או בישוליהן וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש לא ישתה במסיבה של עכו\"ם וכו'.</b> בע\"ז פ\"ק (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין שותין שכר שלהן וכו'</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:) מפני מה אסרו שכר של עכו\"ם רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא וכו' רב פפא מפקין ליה לאבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות מיהו רב אחאי עביד הרחקה יתירתא פירוש תרווייהו משום חתנות דאי משום גילוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתי בבתייהו תו ליכא קירוב דעת: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוה וכתבו עוד ותרווייהו משום חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירא ומכל מקום שניהם לא היו שותים בבית העכו\"ם וא\"כ צריך ליזהר שלא לשתות שום שכר בבית העכו\"ם ורבינו תפס דברי רב אחאי ודלא כרב פפא אע\"ג דבתרא הוא ומאריה דגמרא טפי מרב אחאי ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל כדי להתרחק מדברים של עכו\"ם וכך הם דברי הרשב\"א בת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותן בכל מקום וכו'.</b> נראה שלמד כן מדלא הזכיר איסור משקין של עכו\"ם אלא שכר בלבד: \n",
+                "<b>יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך.</b> ונראה שאינו חשוב יין עד שישליך ממנו הצמוקים או שיתחיל להמשך היין כדרך שאמרו ביין ענבים שכתב רבינו בפי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאסרו פת עכו\"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה:) א\"ר כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותר בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עכו\"ם לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו וכו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורים העם התיר רבי את הפת ולא היא וכו' רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך הוה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורים העם לומר פלטר עכו\"ם והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אמר רבי חלבו אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ור' יוחנן אמר אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם ה\"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות ומפרש רבינו דר' יוחנן אדרבי חלבו סמוך ותרתי בעינן ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ופסק כר' יוחנן לחומרא שכתב יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שעת הדחק זו היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והר\"ן שכתב שרבינו לא הזכיר שדה כלל נוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי רבינו:   "
+            ],
+            [
+                "<b>הדליק העכו\"ם את התנור וכו'.</b> מימרא דרבינא שם (דף ל\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> עכו\"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'.</b> שם (דף ל\"ח) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו\"ם בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו וכו' כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת בו הפת אין בו משום בישולי עכו\"ם מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו': \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' שפסק רבינו תם כתרי לישני לקולא ואין אסור משום בישולי עכו\"ם אלא אם עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי הגמרא וכן דעת ר\"ח והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכך הם דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ודגים קטנים שמלחן וכו'.</b> שם אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו\"ם אמר רב יוסף אם צלאן עכו\"ם סומך עליהם משום עירובי תבשילין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל שבישלו ישראל מעט בישול וכו'.</b> מסקנא דגמרא שם בין שהניח עכו\"ם והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עכו\"ם מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו\"ם ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה דתני לה בהדה בברייתא בגמרא וכך הם דברי רבינו. ונ\"ל דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו העכו\"ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי\"כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו אבל היפוך ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו\"ם כמו שמועיל בפת וכ\"כ הר\"י והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וכ\"נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בגמרא הא דשרינן בהניח ישראל והיפך עכו\"ם דוקא בדלא עבד עכו\"ם אלא קירוב דבישול אבל היכא דאי לא הפיך ביה עכו\"ם לא הוה בשיל אסור ולא חשש רבינו לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דג שמלחו עכו\"ם וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח:) דג מליח וכו' חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופירש\"י דלאוכלו כמות שהוא אפליגו וכן נראה מדברי רבינו ופסק כחזקיה ובר קפרא משום דרבים נינהו ועוד דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בגמרא דרבי חייא פרוואה אמר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דר' יוחנן וכיון דאביי דבתרא הוא פסק כר\"י הוה לן למפסק כוותיה וזה היה טעמו של הרב רבינו יונה שפסק כר\"י ואיני יודע למה תמה עליו הרשב\"א בתורת הבית ואדרבה יש לתמוה על הפוסקים כחזקיה ובר קפרא למה לא חשו לאביי דבתרא הוא ואפשר שהטעם הוא משום דכיון דהא דאביי לא אשכחן מאן דאמר לה אלא רב זביד והוי מילתא פלוגתא בין ר' חייא פרוואה ורב זביד וכיון דטעמיה דר' חייא מסתבר נקטינן כוותיה והרי\"ף תירץ בענין אחר דהאי פלוגתא בגמ' לא בדג מליח בלחוד הוא אלא אף בביצה צלויה וקאמר גאון דלא אמר אביי הלכתא כר\"י אלא בביצה צלויה בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופירות שעישנן וכו'.</b> ירושלמי פ' הנודר מן המבושל אין במעושן משום בישולי עכו\"ם: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק בדברי רבינו דהא דדג שמלח עכו\"ם הוה ליה לאקדומי לההיא דדגים קטנים דלעיל ועוד קשה למה הפסיק ביניהם בדין הניח עכו\"ם והפך ישראל או הניח ישראל והפך עכו\"ם. ונראה דמשום דדג מליח אם צלאו עכו\"ם לא הוה מצי לאקדומי לדין דגים קטנים דא\"כ הוה משמע דאם צלאו עכו\"ם אחר כך מותרים קאי גם לדג מליח והא ליתא דדגים קטנים מתוך רכותן על ידי מליחתן הם ראויין לאכילת כל אדם ומש\"ה צליה דבתר מליחה לא חשיבא בישול אבל דג מליח אינו ראוי ע\"י מליחתו אלא לאכילה ע\"י הדחק הלכך צליה דבתר מליחה חשיבא בישול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה וז\"ל דגים גדולים מלוחים אע\"פ שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיים מחמת מלחן אכילה זו ע\"י הדחק היא הרבה ואינה אכילה לפיכך אם בישלן עכו\"ם הרי אלו אסורים ויש מן החכמים שהתירום והראשון נ\"ל עיקר עכ\"ל. ולישניה דרבינו דייק הכי דגבי דגים קטנים שמלחן כתב הרי הם כמו שנתבשלו קצת ומדנקט בהו לשון בישול משמע דראוי לאכילה הם כמו דבר שהוא מבושל קצת שהוא נאכל שלא ע\"י הדחק אבל גבי דג מליח לא הזכיר לשון בישול מפני שאינו נאכל אלא ע\"י הדחק גדול. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שהכשירן לאכילה</b> אפשר דאפירות שעישנן קאי ולא אדג מליח ואת\"ל דאדג מליח נמי קאי ע\"כ לומר דהכשר כל דהוא קאמר להיות נאכל ע\"י הדחק מיהא: \n",
+                "<b>וכן קליות של עכו\"ם מותרים.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ז:) חטים ועשאן עכו\"ם קליות מותרין וכתב רבינו שהטעם שלא גזרו עליהם מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקליות והר\"ן כתב שהטעם מפני שלא נשתנו מברייתן וכן פירש\"י וע\"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויין שקולים העכו\"ם ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פולים ואפונין ועדשים וכיוצא בהם ששולקין העכו\"ם וכו'.</b> דעת הפוסקים דסתם כליהם של עכו\"ם אינן בני יומן ומדברי רבינו נראה שאינו סובר כן שכתב בפ\"ג החמאה שבישלו אותה עכו\"ם אסורה משום געולי עכו\"ם כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י לית בה משום גיעולי עכו\"ם ועוד שכתב בפרק זה דשמן ודבש שבישלום עכו\"ם אין בהם משום בישולי עכו\"ם ומפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למ\"ש בגמרא (דף ל\"ח:) אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י הל\"ל דמההוא טעמא הוו נ\"ט לפגם ולפ\"ז מ\"ש כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מפני שנ\"ט לפגם לא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינן ב\"י קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב פולים ועדשים וכיוצא בהם ששולקין אותם העכו\"ם ומוכרים אותם אסורים וכו' משום געולי עכו\"ם בכ\"מ שמא יבשלום עם הבשר או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנים שקולים אותם העכו\"ם בשמן אסורים אף משום געולי עכו\"ם הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי עכו\"ם משום גיעול ולפ\"ז מ\"ש גבי לוקח כלים מן העכו\"ם וכלם שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נ\"ט לפגם הוא כמו שביארנו צ\"ל דכששיהן עד שאינן ב\"י מיירי וכן צ\"ל ע\"כ לדעת האומרים דסתם כליהם של עכו\"ם חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) וכלן שנשתמש בהם [עד שלא יטביל עד] שלא יגעיל [עד] שלא ילבין מותר דכששיהן מיירי הא לאו הכי אסור ודייק לישנא דרבינו דלכך נתכוון ממ\"ש שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו ולא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של עכו\"ם אינן ב\"י וא\"כ צ\"ל דכמו שביארנו דלא קאי אלא למ\"ש שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומד\"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן העכו\"ם וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו ודאי כשיודע שאינה בת יומה כנ\"ל אבל מצאתי שכתב הרשב\"א שטעמו של רבינו בכוספן של עכו\"ם הוא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י. ויש הוכחה לדברי הרשב\"א מלשון רבינו שכתב שמן של עכו\"ם מותר וכו' ואפילו נתבשל וכו' ואינו נאסר משום גיעולי עכו\"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל מותר מטעם זה כוספן של עכו\"ם שהוחמו וכו' מותר מפני שנטל\"פ הוא ואם לא היה סובר דסתם כלי עכו\"ם אינן ב\"י הל\"ל וכן כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מטעם זה כמ\"ש בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפ\"ה שרי דסתם כלים אינן ב\"י וה\"ל נ\"ט לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה ב\"י ממש מותר לה\"ט ולפי זה אתי ההיא דוכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטה ולא נצטרך לומר דבששיהן מיירי ולפי זה יש ליישב שמ\"ש גבי פולים ואפונים ועדשים וכיוצא עיקר הטעם שמא יבשל אותם עם הבשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בקדרה שבישלו בה בשר</b> כדי נסבה א\"נ דמשום דמינים הללו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן לכן אנו חוששין שמא בישל אותם בקדרה שבישלו בה בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם מה משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותן בשומן נבילה אבל ההיא דחמאה שבישלו אותה העכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם איני יודע ליישבה לפי דרך זו דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכך נראה כמו שכתבתי תחלה שדעת רבינו דלא קי\"ל כמ\"ד סתם כלים אינן ב\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שבישל ולא וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השיער וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרים ששלקו אותם וכו'.</b> שם (ל\"ח:) וטעמא משום דמתוקים נאכלים כשהם חיים ומרים אינן נאכלים ובינוניים נאכלים חיים ע\"י הדחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלי של עדשים וכו'.</b> שם וכל\"ב וטעמא דשל עדשים לפעמים עושין אותם בחומץ ולפיכך אסרו כשעושין אותם במים אטו כשעושים אותם בחומץ אבל של חיטים אין דרך לעשותם אלא במים ולפיכך לא גזרו בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של עכו\"ם מותר.</b> שם (דף ל\"ה:) במשנה רבי ובית דינו התירו בשמן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שאוסרו ה\"ז עומד בחטא גדול וכו'</b> כתב כן משום דאמרינן בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל עלה ואכל רב לא אכל א\"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא אטרח עליה ואכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואפילו נתבשל השמן ה\"ז מותר</b> בגמרא דידן אמרינן דלשמואל מעיקרא אסרוהו משום זליפתן של כלים טמאים אוסרתן ואח\"כ התירוהו משום דנ\"ט לפגם מותר ואמרינן תו בגמרא (דף ל\"ח:) אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אם משום בישולי עכו\"ם נאכל הוא כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל וכו'.</b> שם (דף ל\"ט:) במשנה מני דבש בהדי דברים המותרים. ובגמרא דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בשולי עכו\"ם נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוספן של עכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ל\"ח:) ת\"ר הכוספן של עכו\"ם שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואי זו היא יורה קטנה א\"ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה וכו'. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ל\"ק הא כמ\"ד נ\"ט לפגם אסור והא כמאן דאמר נ\"ט לפגם מותר. ופירש\"י הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן. כל שאין צפור דרור וכו' שפיה קצר דבהאי ודאי לא איבשיל דבר טמא דניחוש לגעולי עכו\"ם: \n",
+                "<b>וכן כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין.</b> שם (דף ל\"ט:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או זיתים הכבושים.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחגבים הכבושים שבאים מן האוצר מותרים,</b> שם במשנה חגבים הבאים מן הסלולה אסורים מן ההפתק מותרים ופירש\"י מן הסלולה הנמכרים בסל לפני חנוני אסורים וכו' מפני שמזלף עליהם יין, מן ההפתק מקום כנוסן של חגבים מלוחים מותרים דאין מזלף עליהם עד שנותנו לפניו למכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו\"ם וכו'.</b> מימרא דרב יוסף (דף ל\"ב) האי חלא דשיכרא דארמאה אסור דמערבי ביה דורדא דיי\"נ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור וכו'.</b> בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כז-כח)</small> קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות וכו'.</b> בפרק חרש (דף קי\"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר\"ה בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווים להפרישו. ואע\"ג דאמרינן התם בגמ' (דף קי\"ד) דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא לר' פדת ועבד בה עובדא משום ספיקא דר' יוחנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש במד\"א בשעשה מעצמו וכו',</b> שם ת\"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו דברים שאיסורם מד\"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ\"ש אע\"פ שאין ב\"ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו'.</b> זה נלמד ממ\"ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו: \n",
+                "<b>ודע</b> שרבינו כתב בפרק כ\"ד מהל' שבת וז\"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב\"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב\"ד מצווין להפרישו וזה הפך מ\"ש כאן ובפי\"ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה\"ה בפ' כ\"ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד ויש מתרצים שמ\"ש רבינו בפרק כ\"ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא\"ח סי' שמ\"ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם וכו' וכלי זכוכית של ספרים שגורעים בהם את הדם.</b> בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתא בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל וכו'</b> שם המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו: \n",
+                "<b>סליק הלכות מאכלות אסורות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c1eeeeb433b21429bed72d48f022029e55dbc20b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1097 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות וכו'.</b> קשה לי דכיון דקי\"ל כרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה וכו' לא ה\"ל לכתוב או שילדה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'.</b> כתב ה\"ה פרק א\"ט תניא רבי אומר וכו' אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עכ\"ל. ואני אומר אם כוונתו על חילוף גירסת הספרים משום הא לא קשיא שכבר כתב הרשב\"א בחידושיו דאפשר שרבינו לא היה גורס אלא ודילמא מינא דזמר נינהו. לפי האמת אפילו לאותה גירסא קשה דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כרחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא אם כן תאו מין בהמה היא והוה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. וא\"כ ל\"ש אי גרסינן ודילמא מינא דתאו נינהו ל\"ש אי ל\"ג ליה לעולם קשיא מ\"ש המגיד אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עיין בספר כפתור ופרח פרק נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וסימני חיה מפי השמועה הן וכו' וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וכו'.</b> ויש לתמוה על רבינו למה הצריך בו כל הסימנים הללו שיהיו כרוכות וחרוקות והדורות והוא דמיבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעיזא כרכוז וכיון דאסיקנא דעיזא כרכוז חלבו מותר תו לא צריכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכוז ואי ס\"ל כרש\"י שפירש דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב שצריך שיהיו כרוכות ואי ס\"ל כאידך פירושא שכתב הר\"ן בשם רבינו תם דמיבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב ויהיה הרחק מובלע בהן. ומצאתי להרשב\"א שתמה על רבינו תמיהא זו וכתב שאפשר שנסתפק הרב בפירוש ספיקא דעיזא כרכוז איזו היא ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנים הללו וצ\"ע עכ\"ל. וה\"ה כתב ליישב תמיהא זו שרבינו מפרש דהיינו ספיקא דעז כרכוז כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינם מובלעים כשאר חיות ע\"כ. ודבריו צריכים ביאור ונראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומיבלע חירקייהו בעינן וספיקא דעז כרכוז היינו מפני שאע\"פ שיש בו כל הסימנים הללו מ\"מ בליעת חרקיה אינו כ\"כ כמו בליעת חירקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דילמא כיון דלא מיבלע כ\"כ כמו קרני שאר חיות לא מיקרי הבלעה. ולפי זה אע\"ג דאסיקנא דעז כרכוז חלבו מותר היינו לומר דהבלעת חרקיה חשיבה הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכים הם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה וכו' והמינין האסורים כ\"ד הן ואלו הן וכו' ז' עורב ח' זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר.</b> עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאין ונדמה להם טמא. ודברים אלו סותרים זה את זה שהרי בפ' א\"ט (דף ס\"ה) תניא אחרים אומר שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור כמאן כרבי אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. והשתא מ\"ש רבינו להביא את הזרזיר הוי כר\"א ומ\"ש וכל השוכן עם טמאין ונדמה להם טמא הוי כחכמים דפליגי עליה. ואפשר לומר שרבינו מפרש דזרזיר אף לחכמים טמא שהוא שכן ונדמה ולא נחלקו אלא בטעם טומאתו דלרבנן אע\"פ שהוא שכן לא היו מטמאים אותו אילו לא היה נדמה ולר\"א מאחר שהוא שכן אע\"פ שלא היה נדמה היו מטמאין אותו וא\"ש שאנו ממעטים המחלוקת בין ר\"א וחכמים. ויש הוכחה לפירוש זה מדגרסינן בגמרא (דף ס\"א:) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ותו לא והתניא (עורב זה עורב) למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר וכו' אלא עורב וכל מין עורב ואם איתא דרבנן מטהרי בזרזיר מאי מקשי לר\"נ הא הוא דאמר כרבנן א\"ו לכ\"ע טמא הוא ולא איפליגו אלא בטעם טומאתו אם הוא מפני שהוא שכן אצל עורב או אם הוא מפני שהוא שכן ונדמה ואין לסתור פי' זה מדתניא התם עורב זה עורב למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר א\"ל לר\"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להם אף הם עתידין ליתן (עליהם) את הדין דמשמע דרבנן שרו זרזיר דאיכא למימר אדרבה משם ראיה מדלא קאמר בהדיא וחכמים מטהרין משמע דלא פליגי עליה רבנן אלא שלפי שר\"א היה בעל המאמר רצו תלמידיו לדעת אם יש חולקין עליו ולפיכך הקשו לו תלמידיו מאנשי תמרתא לראות אם ישיב להם שהיו עושים כחכמים החולקים עליו וכשהשיב להם שהם עתידין ליתן את הדין ידעו דליכא מאן דפליג עליה דהזרזיר טמא הוא לכ\"ע ואנשי תמרתא שהיו אוכלין אותו עתידים ליתן את הדין והדברים מוכיחים בפירוש שאם היו עושים כדברי מי שחולק עליו למה יתנו הדין אף אם יעשו כדברי יחיד וכדאמרינן במקומו של ר\"י הגלילי היו אוכלין בשר בחלב ולא אמרו עליהם שהם עתידין ליתן את הדין א\"ו כדאמרן בזרזיר לכ\"ע אסור אלא שבני אותו כפר בלבד היו סומכין על דעת עצמן ואוכלין אותו. וא\"ת הרי שנינו עוד שם דאמר למינהו להביא סנונית לבנה כר\"א א\"ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף אמר להם אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב ומשמע התם בגמרא דחכמים פליגי אדר\"א בסנונית והרי לא מצינו שנחלקו חכמים על ר\"א בסנונית אלא ממה שאמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו כשם שאמרו לו בזרזיר והלא אנשי כפר תמרתא אוכלים אותו וכיון דבסנונית משמע לן דפליגי חכמים עליה למה לא נאמר כן בזרזיר. י\"ל דלעולם מלישנא דאמר ליה והלא בני מקום פלוני אוכלים אותו לא משתמע דרבנן פליגי עליה ולא אמרו דבסנונית פליגי רבנן עליה אלא משום דהוה קים להו הכי בקבלה. וא\"ת הא איכא סנונית דהלכתא דאסירא ולמה לא מנאה רבינו דהא גרסינן בגמרא א\"ר יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר\"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסה כ\"ע ל\"פ דשריא כי פליגי בדירוקא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר\"א מר זוטרא מתני הכי בדירוקא כריסה כ\"ע ל\"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והשתא ללישנא קמא ירוקא כריסה אסירא לר\"א והלכה כוותיה וללישנא בתרא ירוקא כריסה לכ\"ע אסור וא\"כ ה\"ל לרבינו למנות סנונית דירוקא כריסה והא הוה עדיפא למימני שהוא אליבא דהלכתא בלי פקפוק מלמימני זרזיר דלפום פשטא לא אתי כהלכתא. י\"ל שהרי כתב רש\"י לל\"ק דאמימר דפסק הלכתא כר\"א דאסר לית דרבי יהודה דמכשר לה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ\"ל. וכיון דלל\"ק טהורה לרב יהודה תו לא פסיקא ליה למימר סנונית לטומאה להדיא וטפי עדיף ליה למימני זרזיר דמשמע ליה שהוא טמא לכ\"ע וכדפרישית. והשתא הרי\"ף שכתב הא דאמרינן אפילו רבנן שוכן ונדמה קאמרינן וכתב בתר הכי ברייתא דמיתני סתמא למינו להביא את הזרזיר אתי שפיר דזרזיר לכ\"ע טמא וכסתמא דברייתא בתרייתא והא דאמרינן בברייתא קמייתא אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרי היינו לומר דזרזיר שוכן ונדמה הוא ומש\"ה מטמאי רבנן וכמו שפירשתי לדעת רבינו שדעתו מסכמת לדעת רבו ולא כמו שפירש הר\"ן שדעת הרי\"ף לטהר הזרזיר הפך דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עוף וכו'.</b> ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו ה\"ז עוף טהור וכו' פירוש סוגיית ההלכה לדעת רבינו כתב הריב\"ש בסימן קצ\"א: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל מבשר האדם וכו' אבל אסור הוא בעשה.</b> הר\"ן בפרק אע\"פ האריך להוכיח מהברייתות כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ריסק נמלים וכו' ואחת משום כזית מנבלת הטמאים.</b> פירוש לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום בריה ואפי' פחותה מכחרדל. ודע שלשון הגמ' בפ' אלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי והשלימו לכזית לוקה שש, ה' משום בריה (דשרץ) וא' משום נבילה. וכתבו התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ״ו:) וא״ת ל״ל שיהא חד חי דהוי בריה בלאו ה״נ כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה וא' משום נבילה. וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתוב ביה אכילה כגון אל תשקצו וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה. וא״ת ואכתי ול״ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרי' בס״פ גיד הנשה (חולין ק״ב:) (טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא) וי״ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמרי' גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גבינה שמעמידים אותה העכו\"ם בעשבים וכו' הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'.</b> משמע שכך היא דעת רבינו שאל\"כ ה\"ל להביא דברי החולקים עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמאה של עכו\"ם וכו'.</b> כתב הרשב\"א בת\"ה על דברי רבינו הטעם שכתב באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן או כיוצא בזה וגדולה מזה אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום דחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו ורוב כל האיסורים המתפשטים והמתבטלים ברוב בטלים בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נ\"ט כמו שכתבנו עכ\"ל. ול\"נ דלדעת רבינו י\"ל דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ\"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא\"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל: \n",
+                "<b>כתב</b> הרב המגיד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א\"כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו' ואני תמה על קושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא וכו' אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח\"כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר וכו'. ואני תמה על דבריו שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו עכו\"ם ע\"י בישול. ועוד ק\"ל בלשונו שתחלה אמר דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא ואח\"כ כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר. מיהו בהא אפשר לומר שבתחלת דבריו מיירי לענין חמאה ובסוף מיירי לענין גבינה מ\"מ קושיא קמייתא קשיא. לכן נ\"ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת העכו\"ם ומש\"ה אין לה שום תקנה דלמ\"ד משום צחצוחי חלב כשנתיישנה ה\"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו שסתם גזרו על גבינת העכו\"ם בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה והילכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת ותוספתא דקתני דשלוקה נלקחת מכל מקום לא מן העכו\"ם קאמר אלא מישראל שאינו מומחה דומיא דרישא דמיירי בישראל אלא דהתם במומחה וסיפא בשאינו מומחה דכיון דישראל הוא אע\"פ שאינו מומחה לא גזרו על גבינותיו אלא דכל היכא דאיכא למיחש לצחצוחי חלב אין לוקחין ממנו דחיישינן דילמא מחלב טמאה נינהו וכי כלו להו דתו ליכא למיחש למידי לוקחין ממנו דאינו בכלל גזירה אבל גבינת העכו\"ם אע\"פ שנודע שכלו כל צחצוחי חלב שבה אסור לפי שסתם גזרו על גבינות העכו\"ם בכל גוונא כמו שכתבתי ה\"נ חלב של עכו\"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה אבל חמאת עכו\"ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תאסר אם אין בה צחצוחי חלב ותדע דחמאת עכו\"ם עדיפא מחלב עכו\"ם שהרי סמ\"ק התיר חמאת עכו\"ם אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב עכו\"ם כדי לעשות ממנה חמאה דא\"כ לא הוה שתיק מיניה א\"ו כדאמרן דחלב עכו\"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש רבינו שאם לקח חמאה מן העכו\"ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת.</b> משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד לומר דלכתחלה אסור לעשות כן וקי\"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת\"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת\"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע\"י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם תאמר נתערבו בה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן</b> ה\"ק אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שניתכו ע\"י האש מותרת. וא\"ת מי מודיענו שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את\"ל כן מותרת היא שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. והשתא א\"ש מ\"ש דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ\"ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב\"ד: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל החמאה שבשלו אותה עכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם.</b> לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו\"ם הם בני יומן כמו שיתבאר בסוף הלכות אלו אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו\"ם אינם בני יומן אינה נאסרת משום גיעולי עכו\"ם דאין כאן גיעול דכיון שאין הכלים בני יומן נ\"ט לפגם הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אין לוקחין גבינה וכו' אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל וכו'.</b> כתב הרשב\"א בתשובה שהטעם שמחלק בין ארץ ישראל לח\"ל מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף ל\"ט:) אין לוקחין ימ\"ח מח\"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר וכו'.</b> רבינו מפרש דכילכית דג טהור הוא וכדברי ר\"ח ומפרש מ\"ש כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דפתוחות סגי בדג אחד בחבית אחת שכל חביות פתוחות כחבית אחת חשיבו דאדם עשוי ליטול מזו וליתן בזו הילכך כמעורבות דמו ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת מהן כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות וכתב הר\"ן ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמרא עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמתערבין בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא כשלא נמצאת כילכית אלא באחת מהן שאילו נמצא בשתים היו כלן מותרות עכ\"ל: \n",
+                "<b>והוא שיהיה ראש הדג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר וכו'.</b> בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה) תנן (דטרית טרופה אסורה) ושאינה טרופה מותרת ובגמרא (דף ל\"ט:) ת\"ר איזה היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר. ופירש\"י כל שראש ושדרה ניכרין של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה ע\"כ. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים וכו' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר. ופירש\"י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא בפרק אלו טריפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. וכתב הטור שיש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו (בראש ושדרה) להתיר (כל דג). ורבינו שלא הזכיר בפ\"א סימנים אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה. וצ\"ל שרבינו סובר דהיכר ראש ושדרה שאמרו גבי טרית שאינה טרופה לא בראש חד או אינו חד כדפירש\"י אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכמ\"ש הראב\"ד וכ\"נ מדברי רבינו בפירוש המשנה ואע\"פ שהר\"ן דחה פירוש זה דא\"כ מאי מותיב בגמרא מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת י\"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע\"פ שאין בו אחד מסימנים אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין אסור משום נבלה וכו'.</b> כתב הרב המגיד מפורש בספרא חלב נבילה וחלב טריפה וכו' ברייתא זו היא ג\"כ בזבחים פרק חטאת העוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טריפה האמורה בתורה וכו'.</b> כתב ה\"ה וכבר יצא לו לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ\"ה מהלכות שחיטה יתבאר שם עכ\"ל. לא זכינו לפירוש ה\"ה להלכות שחיטה x וחפשתי למצוא הדבר החדש ההוא ומצאתי שהדבר החדש הוא מ\"ש בפרק הנזכר אע\"פ שכולם הל\"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני טרפיות יש בהם ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הפרכוס וכו'.</b> כתב ה\"ה ובגמ' אמר שמואל שאפילו בבהמה דקה אם היתה ידה פשוטה וכו' ולא נזכר בהלכות ואפשר שהם סבורים דרב פליג עליה. ואני אומר דמפשטא דגמרא לא משמע דפליג עליה רב, ויותר נראה לומר דדחי לה מדאיתא התם בגמרא אמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' ומשמע להרי\"ף ולרבינו דרבא לאפוקי ההוא דשמואל מהלכתא אתא כיון דלא אידכר בההיא מתניתא בהדיא להיתרא ומטעם זה השמיטו הא דאמר רב שאם הטילה רעי ומתרזת כשרה ואם כן צועקת וקולה חזק כשרה משום דלא אידכרו בההיא מתניתא להדיא להיתרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קיבת הנבילה וכו'.</b> כתב ה\"ה ולדעת הגאונים אע\"פ שחלב זה צלול אינו אלא פרש בעלמא. וכ\"נ מדברי רבינו בפ\"ט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו'.</b> לכאורה נראה שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קודם לידתו. אבל לפי האמת זה טעות שא\"כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה איברים שיוצאים קודם הלידה. ולכן צ\"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא האבר. וכן משמע מדברי סמ\"ג ומדברי הרשב\"א בת\"ה ואע\"פ שהכלבו כתב ויש חולקים על הרמב\"ם ואומרים שאם נולדה קודם שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהני להתיר הכל אפילו אותו אבר עכ\"ל. שנראה מזה שהבין בדברי הרמב\"ם דאף בנולד קודם שנשחטה אמו מיירי, האמת יורה דרכו שמ\"ש הרמב\"ם או נולד וחיה כמה שנים וכו' תיבת או נולד לא קאי לתיבת נשחטה אמו דסמיך ליה לומר או לא נשחטה אמו אלא נולד וחיה כמה שנים דליתא אלא האי סיפא נמי בשנשחטה אמו קודם לידתו היא אלא דברישא מיירי שאחר שחיטת אמו לא הוציאוהו לאויר העולם חי ובסיפא שאחר שחיטת אמו הוציאוהו חי לאויר העולם כ\"כ הרב מוהר\"י בן חביב ז\"ל והכריח הדבר בראיות מהגמרא ומסברא דכל שנולד קודם שחיטת אמו לא שייך לאסור האבר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא מקצת האבר וכו'.</b> כתב הרב המגיד ובגמרא אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים וכו' עד ולא אפשיטא. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ\"ד יש לידה לאיברים וכו' עד וצ\"ע. ואפשר לומר שסמך על מ\"ש למעלה לוקה משום אבר מן החי וכי קאמר אינו לוקה משום אבר מן החי ועלה קאי. ומ\"ש הר\"א דמאי נפקא לה מינה הא לקי משום טריפה י\"ל דטובא נפקא דאם התרו בו משום אבר מן החי ולא משום טריפה פטור אבל פשיטא דלקי אם התרו בו משום טריפה לדעת רבינו שכתב למעלה באיסור האבר כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו משמע דאפילו בבשר שפירש מן החי דמהתם ילפינן לה ובשר מן החי לקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה וכו'.</b> ברייתא בפרק בהמה המקשה הוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור והאי איסור הוי מטעם אבר מן החי ופשיטא דלוקין עליו כיון דטמא ונקט אסור משום דקתני ושבפנים טהור ומותר. ואיכא למידק דהכא כתב רבינו דלוקה משום אבר מן החי וקודם לכן כתב שאסור משום בשר בשדה טריפה וצ\"ל דתרי איסורי אית ביה: \n",
+                "<b>ומה שכתב מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי.</b> משום דמיתה עושה ניפול והוה ליה כאילו נחתך קודם מיתה והתם מפרש מאי נפקא לן מינה. ופרק שני מהלכות שאר אבות הטומאה מתבאר זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'.</b> הר\"ן תמה על דברי הרי\"ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא\"כ למה כתב הרי\"ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ\"ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב\"ם כתב בפ\"ו מהמ\"א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז\"ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג\"כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר\"י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ\"ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב\"נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ\"ל. ול\"נ שרבינו סובר דהא דא\"ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ\"נ ממ\"ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ (או לתוך מים רותחים) וכן פירש ה\"ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל\"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל\"כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס\"ל דלא קי\"ל כריב\"נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז\"ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ\"מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע\"י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא\"ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר\"ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א\"נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע\"כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור\"נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר\"י בנו של ריב\"ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ\"ה אסר ליה רב בר שבא ור\"נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס\"ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר\"י בנו של ריב\"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס\"ל כר\"י בנו של ריב\"ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור\"נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע\"כ סברי כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ\"ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי\"ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה\"ל חד לגבי תרי ומה\"ט לא קי\"ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה\"ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא\"כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי\"ל דס\"ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע\"י חליטה. וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא\"ש נמי שהרי\"ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי\"ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ\"ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש\"ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ\"ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו: \n",
+                "<b>וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'.</b> כתב ה\"ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב\"ץ תמה על דברי רבינו בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השובר מפרקת בהמה וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע\"י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע\"י חליטה אבל שלא ע\"י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד.</b> כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב\"א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה\"ל לחכמים לגזור בזה עכ\"ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו: \n",
+                "<b>והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי.</b> כתב הרב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ\"ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ\"ה הצריך בבשר (חי) מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א\"צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח\"כ ולצלי א\"צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע\"כ. וק\"ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר שדם האברים אע\"פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש\"ה שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר שהאדים וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים שהם כדברי המפרשים ודלא כדסבר ה\"ה דלענין חלטו בחומץ מפרש לה רבינו וזה אינו שאף על פי שכתב קודם לכן בסמוך לזה בין חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הא דבשר שהאדים אינו ענין לו אלא מילתא באנפי נפשה היא וכדברי המפרשים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר וכו'.</b> מדכתב רבינו והוציאו משמע דדוקא בשהוציאו לחוץ ואכלו אבל אם תלשו והניחו במעי בהמה מותר וכן כתבו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן. ואף על פי שרבינו פוסק כרבי מאיר דחלבו של שליל אינו ניתר בשחיטת האם איכא למימר דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה לדעת רבי מאיר אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי בהמה הרי הוא בכלל מה שדרשו כל בבהמה תאכלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלב הלב וכו' חוץ מראשי המעי הסמוך לקיבה וכו'.</b> ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי שצריך לגררו וכו'. הרא\"ש דקדק על דברי רבינו שלא כתב בארך אמה כדאמר ר\"י ריש מעיא באמתא. ונראה דמפרש דלבני מעים קרי אמתא ע\"ש אמת המים ע\"כ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העוף אין בו משום גיד הנשה וכו'.</b> שאלו מהנגיד ר' יהושע מבני בניו של רבינו מכיון שהמכוון על הכף מה הועיל באמרו אלא ירכו ארוך ועוד שחזר ואמר וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף והלא כבר אמר אין לו כף. והשיב פירוש אמרו אין לו כף לא ירצה שאין לו כלל אלא כוונתו שאין לו כף עגול עכ\"ל ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל גיד הנשה של נבילה וכו' או של עולה חייב שתים וכו'.</b> כתוב בתשובות הרשב״א הקושיא דמוכח בפרק גיד הנשה (חולין דף פ״ט:) דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו ושכן פסק הרמב״ם ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב שתים ומאן דמחייב שתים ע״כ אית ליה יש בגידין בנותן טעם וקשיא דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טבח הנאמן למכור בשר וכו'.</b> עיין בסוף פרק עשירי מהלכות שחיטה ובסוף פרק י\"ב מהלכות עדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד וכו'. בתשובה כתב שאפשר שאין אומרים לסמוך על העכו\"ם לכתחלה מטעם שהקנבוס בזול שאין אומרים אלא בדיעבד וכעובדא דההיא ארבא דמורייסא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בשר הנמצא ביד עכו\"ם וכו'.</b> ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור. וא\"ת נראה מדברי רבינו שיותר ראוי [לאסור] בשר הנמצא ביד עכו\"ם מבשר המונח בביתו כשנעלם מן העין ובגמרא משמע איפכא דכי אקשי עליה דרב דאמר בשר שנעלם אסור מדתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר תירץ נמצא ביד עכו\"ם שאני. וי\"ל דהא דשרי נמצא ביד עכו\"ם דוקא דמכרזי כי איכא טריפה והילכך ביומא דלא אכריזו בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר. אבל רבינו מיירי באתרא דלא מכרזי דהתם ראוי להקל יותר בבשר המונח בבית ישראל שנעלם מן העין מבשר הנמצא ביד עכו\"ם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גיד הנשה מותר בהנאה.</b> כתב הרא״ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (פסחים דף כ״א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו״ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו) ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע״כ. ואני אומר דאי אפשר לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר״א שהרי כתב רבינו דברי ר״א בפרק זה לקמן ואם כן ה״ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר״א אליבא דמ״ד אין בגידין בנ״ט ולפיכך צ״ל שטעמו כמ״ש הרב המגיד בשם הרמב״ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת״ל אין בגידין בנ״ט דלאו הא בהא תליא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בשר חיה ועוף אינו אסור באכילה מן התורה.</b> בפ\"ב מהלכות ממרים כתב דבשר חיה הוא מן התורה ושם אכתוב בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר שנפל לתוך החלב וכו'.</b> יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לבשלא סילק שמשערים אותם בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם השאר דטעם זה לא איצטריך אלא למאן דאסר לה אפילו באלף משום דמין במינו לא בטיל אבל לרבינו שפסק כמ\"ד מין במינו בטיל לא הוה צריך להאי טעמא אלא לסתום ולכתוב משערין אותה בששים, ואפשר שהוצרך לטעם זה משום דאי לאו הכי אפילו לא קדם וסילקו ה\"ל למשרייה ע\"י טעימת קפילא ארמאה שיאמר שאין בו טעם בשר אבל השתא שאנו אוסרים אותו מפני שהחלב שנבלע בבשר ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב ה\"ל מין במינו וא\"א למיקם אטעמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה וכו' אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכו'.</b> וכתב הטור על זה ונראה שא\"צ רק שינער או יכסה מיד בשעת נטילה ואפי' פסק מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כולו לבטל עכ\"ל. וי\"ל שטעמו של רבינו מדאמרינן בגמרא מכלל דר\"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף אסור אמאי הא לא בלע כלל אימור לא ניער יפה יפה ולא כסה יפה יפה ומדאמרינן מתחלה ועד סוף בין בניער בין בכסה משמע לרבינו דדוקא בהכי שרו רבנן (אבל בניער וכסה בתחילה ולא בסוף לא) והרב מוהר\"י ן' חביב כתב וז\"ל כאשר נעמוד על כוונת הרמב\"ם אין מקום לקושית רבינו יעקב וכאשר נביט אל התחלת לשונו כוונתו מבוארת וז\"ל נפל חלב לתוך חתיכה של בשר טועמין את החתיכה וכו' עד ה\"ז בנ\"ט וכל מעיין בלשון זה ישפוט בצדק שאם מיד בעת הנפילה ניער או כסה הקדרה שמצטרף בכולה והרי היא בנ\"ט ר\"ל אם הטפה הזאת נותנת טעם בכל הקדרה אוסרת ואם אין בה כדי ליתן טעם בכולה מותרת אע\"פ שיש בה כדי ליתן טעם בחתיכה לבדה שכיון שניער מיד בעת נפילה באותה שעה נעשה כל מה שבקדרה דבר אחד מחובר. ומה שהזכיר הרמב\"ם ניער מתחלה ועד סוף היה מוכרח להמשיך הלשון שאמר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער בתחלה אלא לבסוף כי בזאת החלוקה (מן ההכרח) להזכיר ניעור לבסוף כפי סוגית הגמרא וכפי פירוש המפרשים אשר הרמב\"ם הלך בדרכם והוא זה טפת חלב שנפלה על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כסה מיד בשעת נפילה הרי זאת החתיכה כדבר נפרד בפני עצמו ובה לבדה משערים ואם אין בחתיכה ששים כנגד הטפה נעשית כל החתיכה כנבלה והיא חוזרת ואוסרת כל הקדרה אם אין בכולה ששים כנגד כל החתיכה וזה יצדק בתנאי שאחר שכבר נאסרה זאת החתיכה ניער או כסה כדי לחבר את כל הקדרה להיות אחת שאם לא ניער למה יאסר כל מה שבקדרה הלא כמו שחשבנוה לזאת החתיכה כדבר נפרד לאסרה ולא סייעוה שאר החתיכות לבטל את הטפה כן ראוי לחשבה כדבר נפרד משאר החתיכות ולא יהא בה כח לאסור את כולן ודי אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה משא\"כ אם ניער הקדרה או כסה אחר שנאסרה החתיכה כי אז זה הניעור או הכיסוי הוא סבת הצטרפות כל הקדרה וכל החתיכות ומרק שבה קבלו טעמה וצריך שיהא בכל הקדרה ששים לבטל את החתיכה ולזה הוצרך הרמב\"ם לומר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה אלא לבסוף ועל יסוד זה סיים לשונו וכשבא לחדש חלוקת היתר הוצרך להניח ניעור בתחלה ולזה אמר אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכוונתו מבוארת שאינו מחייב ניעור בתחלה ובסוף אלא ניעור בתחלה בלבד ואם הזכיר ועד סוף היה מהמשך לשון החלוקה הראשונה שבה הוכרח להזכיר ניעור לבסוף מהטעם שפירשתי. כנ\"ל להשיב בעד הרמב\"ם תשובה אמיתית ובסמ\"ג תמצא סיוע לדברי, וגם אשיב בעדו שדבריו מובנים ביושר ובתמים במה שאמר רבינו יעקב כנגדו ואיני מבין דבריו וכו' והוא פשוט גם כן כשנעיין המשך לשונו והוא זה סמוך למ\"ש הרי זה בנ\"ט אמר וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ניער וכו' ואין כוונתו לומר בזה שאם יש שהות קצת אחר הנפילה שינער אחר כך כי זה לא יועיל בודאי אבל כוונתו שמיד כשראה נפילת הטפה לקדרה ולא השגיח על אי זו חתיכה נפלה ימהר לנער או לכסות מיד ובזה תצטרף כל מה שבקדרה כיון שלא ידע מקום הטפה איו וזה הכרח כפי דקדוק לשון וכן אם נפל חלב וכו' (שיורה שהיא חלוקה שוה בקירוב למה שכבר הזכיר אבל אם ניער מתחלה וכו') ובזה נשיב קושיא אחרת שיקשה לכאורה נגד לשון הרמב\"ם במ\"ש נוער את הקדרה והלא אין מבטלין איסור לכתחלה ובמה שכתבתי נסתלקה קושיא זו עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הטור וז\"ל כתב עוד הרמב\"ם נפל חלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל אם יש בקדרה טעם חלב אסורה ואם לא מותרת ואיני מבין דבריו שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אחר כך עכ\"ל. ואני אומר דלפי דברי הטור דעדיפא מינה הוה ליה לאתמוהי על רבינו כשנפלה לתוך המרק עצמו מה צורך לנער אלא משום דבנפל לחתיכות איכא לאתמוהי עליה בתרי גווני נקטה וממילא משמע דכי היכי דאתמה דאם החתיכות תוך הרוטב מה צורך לניעור הכי נמי איכא לאתמוהי בנפלה לתוך המרק. וטעמא דרבינו נ\"ל שאע\"פ שנפל לתוך המרק צריך לנער כדי שיתערב יפה וכ\"ש כשנפל לחתיכות שבתוך המרק שהוא צריך לנער דהא חזינן דאפילו בניער מתחילה ועד סוף חייש ר' יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואע\"ג דרבנן פליגי עליה מ\"מ מודו דצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין צולין את הכחל.</b> הוא בפ' כל הבשר (חולין דף קי״א) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתבו התוספות והרא״ש וא״ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א״כ עילוי בישרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה. וי״ל דהכא גרע טפי דאע״פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין. אבל הרשב״א בחידושיו סובר דבלא קרעו מיירי שאילו קרעו כהלכתו עילוי בישרא נמי שרי. ורבינו שכתב הכחל שחתכו משמע שחתכו בלבד כדין חתיכתו לצלי בלבד שאילו חתכו ש״ו וטחו בכותל עילוי בישרא נמי שריא וכדעת הרשב״א. ודע דהא דמרימר דוקא כשחודו של שפוד למטה בתנור וזנבו למעלה אבל שפודים שאינם תלויים אלא שוכבים ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון הלכך בכל גוונא אסור לכתחלה כן דעת רש״י והרא״ש והרשב״א והר״ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת וכו'.</b> בסוף פרק כל הבשר לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו כ\"כ הר\"ן בפ\"ב דע\"ז בשמו. ואני אומר שאע\"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב\"ד מ\"מ האי טעמא דהר\"י ן' מיגש איתיה בגבינה אפילו אי לא הוה ההוא טעמא דהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבשר לבדו מותר וכו'.</b> פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע\"י בישול. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ה ע\"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד\"ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה.</b> משנה פרק כל הבשר (חולין דף ק״ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) אמרינן דכי אמר שמואל הרי הוא כרותח ה\"מ בשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עוף שחוט שנפל לחלב וכו'.</b> שם ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי הא אי לאו רב חיננא וכו' דגברא רבה הוא אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (ה\"מ מליח) דאינו נאכל מחמת מלחו (אבל) האי (הרי) הוא נאכל מחמת מלחו וה\"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי (כוליה) אסור ואי מתבל בתבלין (כוליה) אסור. וכתב הראב\"ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח א\"א לא כיון יפה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבלשון הגמרא אין הכרח במאי דאמר האי הרי נאכל מחמת מלחו דקאי אבר יונה דהא אפשר דקאי אכותח. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> עוד הראב״ד ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו כו' טעמו שמאחר שרבינו מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו וכותח אינו נאכל בעינו וכדאמרינן בר״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ד) כותח הבבלי אי אכל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם, על כרחנו לומר שהוא מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר דאפילו ע״י ליפתן אינו נאכל מחמת מלחו: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שא\"א לומר שרבינו יפרש כן דא\"כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' עם ליפתן וזה דבר שאינו ראוי לאכילה ולא עלה על דעת ששמואל איירי בדבר שאינו נמצא אלא ודאי שרבינו מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו דאמר שמואל היינו שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו וכותח נאכל בעינו מחמת מלחו. ומה שאמרו בריש פרק אלו עוברין דכותח אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם אפשר שאינו מחמת מלחו אלא מחמת עיפוש הפת שבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להעלות העוף עם הגבינה וכו'.</b> משנה (דף ק\"ג:) ר\"פ כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן וכו' ובאיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אכסנאין וכו'.</b> שם (דף ק\"ז:) במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששין. ובגמרא לא שאנו אלא שאינם מכירים זה את זה אבל מכירים זה את זה אסור. וכתב הטור אורח חיים סימן קע\"ג וביורה דעה סימן פ\"ח שאפילו מכירין זה את זה מותרים עד שיפסיקו ביניהם בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו ושם כתבתי מאי זה טעם והרי\"ף ורבינו חלוקים בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד אסורה עד שיסיק התנור.</b> ברייתא פרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) ואסיקנא ואי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. וכתב הרי״ף בפרק כל הבשר ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי וכך הם דברי רבינו וכ״כ הרשב״א וז״ל ואם שינה בצורת הפת ועשאה כעכין קטנים כעין השור מותר שהרואה יודע שלא שינו צורתן אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בכותח.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא וכתב הרי״ף דאפילו למ״ד ריחא לאו מילתא היא אסור ופרש״י בהדי בישרא בתנור אחד. ודבר פשוט הוא שכן פירוש דברי רבינו ולא כדברי טי״ד סימן צ״ה שעלה על דעתו שפירוש דברי רבינו שצלאן עם הבשר מחוברין לו ממש ומפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו: \n",
+                "<b>קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו'.</b> מסקנא דגמרא פ' כל הבשר (חולין דף קי״א:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ״ט בר נ״ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבא לכלל איסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין שחתך בה בשר צלי וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה״מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש״י x ואע״ג דקי״ל דנ״ט בר נ״ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ״ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב״א הרי״ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב״ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ״ל. ואני אומר שרבינו אע״פ שלא כתבם בהדיא מ״מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ״ל. נראה שהוא ז״ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה״ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה״ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז״ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש״ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש״ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שחתך בשר צלי</b> לאו דוקא צלי דה\"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ\"כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ\"ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי\"ף. כך נ\"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחין כד של מלח וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ב) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א\"ל אסור דחלא מאי א\"ל שרי ומ\"ש וכו' האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתיה לאיסוריה בעיניה ופירש רש\"י דמבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר (או יתן ממנו לתוך הקדרה) האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. אבל רבינו מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב. וכתב הר\"ן שכן פי' ר\"ח ולהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסוריה בעיניה וצריך לומר שגירסא אחרת היתה להם ולכך נתכוון הראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א גירסא אחרת יש אצלנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל גבינה או חלב וכו'.</b> בר\"פ כל הבשר (חולין דף ק\"ה) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א\"ל ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א\"ל ולא כלום.  ",
+                "<b>ומ\"ש צריך שידיח ידיו תחלה ויקנח פיו.</b> שם (חולין דף ק\"ד ק\"ה) תניא ב\"ש אומרים מקנח וב\"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב\"ש אומר מקנח וה\"ה למדיח וב\"ה אומרים מדיח וה\"ה למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש\"י דתרווייהו בעינן וכן כתב הרי\"ף וכתבו התוס' שכן פר\"ח ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח לבר מקימחא תמרי וירקא. ופירש\"י דמדיח דקתני היינו הדחת פה וכ\"נ מדברי התוס' והרא\"ש. אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף שנאכל בלא נט\"י ובלא קינוח הפה ולא הזכירו הדחת פה ועוד דגרסינן בגמרא (דף ק\"ד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תני אגרא חמוה (בריה) דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א\"ל ה\"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. והעולם נהגו כדברי כלם להדיח הפה וגם הידים:   "
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בבשר בהמה וכו' אבל אם אכל בשר עוף וכו'.</b> שם תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח פה. וכתב הר\"ן דמשמע ליה דהוא הדין לחיה וגבינה דקי\"ל חיה נמי אינה מן התורה ורבינו כתב דחיה כבהמה לענין זה אף על פי שהוא עצמו פסק דחיה נמי אינה מן התורה ואפשר שטעמו לומר לפי שבשר החיה דומה לבהמה ע\"כ. ודעת רבינו דהא דתני אגרא עוף וגבינה היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כבהמה וגבינה וכן דעת הרשב\"א וגם הר\"ן כתב דהכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל בשר בתחלה וכו'.</b> שם (דף ק\"ה) אמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא (לגבי אבא) דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. וכתב הרי\"ף ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ודעת רבינו ששיעור זה צריך להמתין אפילו לאחר בשר עוף וכן דעת הרשב\"א: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מפני הבשר שבין השינים וכו',</b> כתב טור יורה דעה סימן פ\"ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי\"א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל איסורים שאמרנו הם במיני נפש חיה ויש איסורין אחרים של תורה בזרע הארץ וכו'.</b> פירקא קמא דקידושין (דף ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החדש כיצד כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר.</b> בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע') החיטין והשעורים והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח. \n",
+                "<b>ומ״ש שנוהג בכל מקום.</b> בסוף ערלה (פ״ג מ״ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע״ג דבספ״ק דקידושין (דף ל״ט) אמרינן דפלוגתא דתנאי היא פסק כסתם משנה. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח:) אמרינן דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח״ל דאורייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים וכו' עד שאין ב\"ד מתעצלין בו עד אחר חצות.</b> משנה שם (דף ס\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שאין ב\"ה כל היום כולו אסור.</b> משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן הזה במקומות שעושים שני ימים טובים וכו'.</b> גם זה שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא וכך הם דברי הרי\"ף בסוף פסחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל לחם וקלי וכרמל וכו'.</b> בפרק קמא דכריתות (דף ה') ומקשה בגמרא והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני שאני הכא דמייתר קראי ומפרש בגמרא היכי מייתר קראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר וכו'.</b> משנה בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא ובגמ' (דף ע״א) מנין לעומר שמתיר בהשרשה וכו' (דכתיב) אשר תזרע משעת זריעה וכו' א״ה אע״ג דלא השרישה נמי א״ל סודני בשדה כתיב ואמרינן תו בגמרא (דף ע':) מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר ופסק רבינו כרבי יונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודין זה בכ\"מ ובכל זמן מן התורה.</b> כר' אליעזר בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) דסתם לן תנא כוותיה בסוף ערלה. ומתבאר בפרק ר' ישמעאל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובכל זמן.</b> מתבאר פרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז:) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט) בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע עומר מתירן או אין מתירן ה״ד אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו וקא מבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מינייהו כמאן דשדו בכדא דמו ושרנהו עומר או דילמא בטיל להו לגבי ארעא וכו' תיקו. ופירש״י דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר דלא שרנהו עומר דאשתקד ולא בשעת עומר זה. מהו לנקוטי ללקוט מהם קודם השרשתן. כמאן דשדו בכדא דמיין ושרנהו עומר דהא דאמרן ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי. או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגדולין דמו עכ״ל. וכך הם דברי רבינו ולרמוז שעדיין לא השרישו כתב ועדיין החטים בקרקע כלומר ועודם חטים כמות שהם בלא השרשה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א זה שבוש ומי יתירם לאלו וכו'. ואיני רואה לא שיבוש ולא השגה שמ\"ש ומי יתירם לאלו מבואר הוא בדברי רבינו שהעומר הבא יתירם אם הם כמונחים בכד. ופירוש הראב\"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמרא אלא אם כן היתה לו גירסא אחרת: \n",
+                "<b>וכן שבולת שלא הביאה שליש וכו'.</b> פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> כלאי הכרם כיצד וכו' בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן וכו': ומה שכתב והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה.</b> בפרק כל שעה עלה כ\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושניהם מצטרפין זה עם זה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים שנזרעו בארץ ישראל וכו'.</b> בסוף פרק קמא דקידושין (דף ל\"ט) ובסוף ערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל וכו'.</b> מ\"ש שמונים לו משעת נטיעתו פשוט בירושלמי פ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאסורים בהנאה.</b> פ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) יליף מקראי דערלה אסורה בהנאה ואין לה פדיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבואו אל הארץ וכו' אבל איסור ערלה בח\"ל הל\"מ וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח\"ל הל\"מ א\"ל ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט וכו' א\"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור ואע\"ג דשמואל פליג התם ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק ערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד\"ס מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הל\"מ א\"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל\"מ היינו דשאני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט הא א\"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכו' א\"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבה בר בר חנה מספקי ספוקי להדדי. ופרש\"י ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים א\"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט נכרי מהפירות ואין ידוע מהיכן וכו' בח\"ל יורד ישראל ולוקח מהנכרי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מהערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו רד ולקוט. כרם הנטוע ירק וכו' יורד הנכרי ולוקט מהכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד. ספק לי לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ובערלה קאי עכ\"ל. ומשמע דגבי ערלה נקטינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דלא אמר או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט אלא שמואל דאמר דערלה לא מתסרא אלא מהלכת מדינה אבל לר' יוחנן דאמר הל\"מ היא וקי\"ל כוותיה לא שרי אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט וכך הם דברי טיו\"ד. ועל דברי רבינו יש לתמוה דכיון דקי\"ל כר' יוחנן דאמר ערלה הל\"מ וכלאים מד\"ס למה השוה דין שניהם. וכתב הר\"ן שהרמ\"כ השיגו כן והוא ז\"ל כתב דל\"ק דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקטינן כוותיה ולאו משום דס\"ל כשמואל דאמר הלכת מדינה אלא משום דס\"ל שכך נאמרה הלכה שכל שלא יראנו לוקט מותר וכתב עוד על דברי רבינו הרי שהוא מסכים לפירש\"י שאע\"פ שהם ערלה או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין עכ\"ל. נראה מדבריו שהוא מפרש דברי רבינו שהם כמ\"ד זה וזה יורד ולוקט. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דעתו שדברי רבינו נראים פשוטים בעיני שהם כההיא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט שהרי לשונו כלשון המשנה ממש אלא שכתב בוצר במקום לוקט ואח\"כ כתב לוקט הירק ולענין ערלה שפיר פסק כר\"י דאמר הל\"מ היא ומה שהשוה כלאים לערלה להחמיר אפשר דהיינו מדחזינן דמר בריה דרבינא דהוא בתרא משוה ערלה לכלאים וכעין שכתב הר\"ן ואע\"ג דאיהו משוה לקולא אנן כיון דלא אפשר לאקושינהו לקולא מדר\"י דאמר הל\"מ מקשינן להו לחומרא. ויותר היה נראה לומר שלא השוה רבינו אותם כמו שעלה על דעת הרמ\"ך והר\"ן אלא שבערלה פסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכלאים פסק דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וז\"ש והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט ירק בידו כלומר גבי ערלה צריך שלא יראה אותו בוצר וגבי כלאים אפי' ראהו לוקט אין בכך כלום רק שלא ילקוט הוא עצמו הירק בידו אלא שבפ\"ה מהלכות כלאים כתב אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח\"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ\"א עכ\"ל. הרי שכתב גבי כלאים שצריך שלא יראנו לוקט ומ\"מ דבריו מבוארים שם שהוא פוסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ועדיין</b> יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח\"ל מותר ליקח מהם ובלבד שלא יראנו בוצר מהיכא יליף הכי דהא כי תנן בח\"ל יורד ולוקח וכו' אספק ערלה הוא דאמרן אבל בודאי ערלה מנא לן ועוד שכתב בסוף דבריו כרם שהוא ספק ערלה וכו' ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל דמשמע דמותר בכל גוונא והא מתניתין לא שריא אפילו בח\"ל אלא בשלא ראהו לוקט איכא למימר דכיון דההיא דכרם הנטוע ירק ודאי כלאים ושרי בח\"ל ה\"ה לודאי ערלה דשרי בח\"ל ואפילו למאן דמפליג בין ערלה לכלאים היינו לומר דבזה יורד ולוקח ובזה יורד ולוקט ומיהו תרוייהו בחד גוונא מיירו והיינו דאקשי ליה עולא לרב יהודה מההיא דספק ערלה לההיא דכרם הנטוע ירק וכו' דליתני או זה וזה יורד ולוקח וכו' והא עדיפא מיניה ה\"ל לאקשויי דגבי ספק ערלה קתני יורד ולוקח וגבי ודאי כלאים קתני יורד ולוקט ויציבא בארעא וכו' ותו היכי אמר רב יהודה אמר שמואל תני או זה וזה יורד ולוקח וכו' [ורבינא נמי היכי מתני זה וזה יורד ולוקט הא כיון שזה ודאי] וזה ספק היאך אפשר להיות דין שניהם שוה אלא ע\"כ דתרווייהו בחד גוונא מיתנו וכיון דההיא דכרם הנטוע ירק מיירי בודאי כלאים ההיא דערלה דשרי בח\"ל מיירי בודאי ערלה וה\"פ דמתניתין ספק ערלה דהיינו [כרם שהוא] ספק אם עברו עליו ג' שנים או כרם שהוא ערלה ודאי ופירות נמכרים חוצה לו ספק ממנו הם ספק מכרם אחר בא\"י אסור ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ואם הוא ודאי ערלה בח\"ל יורד ולוקח וכו'. וע\"כ צ\"ל כן דאי לא תימא הכי כיון דקתני בסוריא מותר דמשמע דמותר ליקח מכרם שהוא ספק ערלה וכ\"ש בח\"ל מאי האי דקתני ובח\"ל יורד ולוקח וכו'. ומה שפירש\"י דהא דקתני בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל אינו אומר לו לכתחלה רד ולקוט אינו נראה לרבינו משום דלישנא דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפירוש רש\"י לא הוה שתיק תנא מלמיתני הכי בהדיא הילכך משמע ליה לפרושי מתניתין כדפרישית וכתב תחלה חד גוונא דספק ערלה דשריא בסוריא דהיינו כרם שכולו ערלה ודאי וענבים נמכרים חוצה לו ואינו יודע אם ממנו אם מאחר מותר ובח\"ל אפילו ודאי מותר והוא שלא יראנו בוצר והדר כתב גוונא אחריתי דספק ערלה דהיינו שכולו ספק אם עברו עליו ג' שנים או שיש בו נטיעות ערלה וזקנות דבסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ומשמע דבשכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים מותר ללקוט ביד. כנ\"ל לפרש דברי רבינו: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה לא כתב רבינו דאפילו מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו וכדא\"ל לוי לשמואל וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנה. וי\"ל שרבינו סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח\"ל הלכת מדינה היא אבל לר\"י דסבר הל\"מ היא אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית של יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה וכו' עד והצניעם שם.</b> בפ\"ב דבתרא (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי וישראל שהיו שותפים וכו'.</b> בסוף פרק קמא דע\"ז (דף כ\"ב) הנהו מוריקאי דנכרי נקיט בשבתא וכו': \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א אנו מפרשים באותו מעשה וכו'. ואיני יודע היאך יתיישב לפירוש זה הא דאמר והא אותביה רבינא לרבא לא סיועי סייעיה דכיון דבעובדא דשני ערלה לא היו צריכין להתנות לפי שלא היה שם אכילת איסור היכי מסייע ליה מברייתא דשבת דצריך להתנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ וכו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין דסוגית הירושלמי בפרק ה' דמעשר שני מוכחת כדבריו. והרשב\"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממעשר שני בג\"ש דקדש קדש. וסבור הרב ז\"ל דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. והתוספות וה\"ר יונה והרשב\"א והרא\"ש בר\"פ כיצד מברכין חולקים על דברי רבינו וסוברים דאף בח\"ל נוהג נטע רבעי אלא שכתבו שאינו נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות. וכן דעת רב אחא גאון וכסברת מקצת הגאונים שדחה רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנוהג בארץ ישראל אף שלא בפני הבית,</b> כן משמע בפ\"ה דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שיפדו.</b> בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ובפרק ה' דמעשר שני (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה.</b> כלומר דאילו בזמן הבית אין פודין אותן בפחות משוויין כדאיתא בפרק חמישי דמעשר שני ומוסיף עוד חומש כדאיתא שם בפרק שני דמעשר שני: \n",
+                "<b>ומה שכתב אחר שאוסף אותם.</b> כלומר דאילו במחובר לקרקע אינו נפדה כדאיתא בתוספתא מיהו נראה שאפשר לפדותם במחובר לקרקע והוא שיתנה שלא יחול הפדיון עד שיתלשו מהקרקע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מחוללין על חטים אלו וכו' א\"א זה הוא תימה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דה\"מ בזמן הבית דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו מקצת הגאונים וכו'.</b> גם הרא\"ש כתב בסוף הלכות ערלה שאותה הוראה נמצאת בקצת ה\"ג ושהיא שיבוש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> הטבל כיצד וכו' שנאמר ולא יחללו וכו' והאוכל כזית מן הטבל חייב מיתה בידי שמים.</b> בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג). \n",
+                "<b>ומ״ש ששיעורו בכזית.</b> משנה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) כחכמים דפליגי אר״ש. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה וכו',</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) אמר רב אכל טבל של מעשר [עני] לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא [הורם ממנו כל עיקר] הורם ממנו תרומה גדולה ולא [הורם ממנו מעשר ראשון] מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני [אף כאן מעשר עני] ואמר רחמנא לא תוכל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה א\"א סברא היא זו וכו'. ובעל מ\"ע תמה עליו איך תלה בסברא דבר שהוא גמרא ערוכה. ואין כאן תמיהא שממ\"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חיוב זה אם יהיה מיתה או לאו לא שמענו. ואע\"פ שאמר רב דטבל (הטבול) למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה\"נ x דחייב מיתה אם לא לקה ואיצטריך לאשמועינן דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתיב בהו חיוב מיתה קדש כתיב בהו. ומיהו אי קשיא הא קשיא דמעשר שני הא איקרי קדש. וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבל והחדש וכו' אסורים כמותן.</b> ברייתא בפרק העור והרוטב (חולין דף ק״כ:) ואע״ג דיליף להו התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות (פי״א מ״ג) אין סופגים ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים וה״ה לאינך דמאי שנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושיעור כל אכילה מהם כזית.</b> בפ\"ג דטהרות (משנה ד'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל איסור אכילה ביוה\"כ וכו'.</b> כלומר מה שהוצרכתי לומר שיש איסורים אחרים שיתבארו במקומם הם אותם שהם במינים מיוחדים אבל איסור אכילה ביוה\"כ שהם בכל האוכלים ודאי שאינם מסוג הלכות אלו וכן איסורי נזיר כיון שאינו שוה בכל גם הוא אינו מסוג הלכות אלו ולפיכך דין הוא שיתבארו כל אחד במקומו ולא הייתי צריך להוציא מהכלל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יין שנתנסך לעכו\"ם אסור בהנאה.</b> בפ\"ב דע\"ז מייתי לה מדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מקיש יי\"נ לזבח ובזבח כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה</b> (ששיעורו בכ\"ש). משנה בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכ\"ש ומייתי לה רבינו בסמוך מדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלוקה</b> איני יודע מנין לו לרבינו ומצאתי להרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ של רבינו שהוקשה לו זה וכתב וז\"ל אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בגמרא בבלי או הירושלמי אבל יתכן שילקה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו שענינו פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה והזבח והיין המתנסך לעכו\"ם אחד הן כמ\"ש בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך וכו' עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האוכל כ\"ש מתקרובת עכו\"ם וכו'.</b> נתבאר בדברי רבינו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יין העכו\"ם שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'.</b> בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ב) גזרו על יינם משום (יחוד) בנותיהן ושנינו בפרק הנזכר (דף כ\"ט:) אלו דברים של עכו\"ם אסורים ואיסורן איסור הנאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות.</b> אע\"פ שביי\"נ כתב ששיעורו בכ\"ש משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם בסתם יינם שאינו אלא מגזירת סופרים שיעורו כשאר משקין שהן אסורין ברביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכל יין שיגע בו העכו״ם ה״ז אסור וכו'.</b> בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל') ופרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שנגע ביין שלא בכוונה.</b> יתבאר בפי\"ב. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן תינוק עכו״ם שנגע ביין וכו'.</b> פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ז) אמר רב תינוק בן יומו עושה יי״נ ומפורש התם בעובדא דהוה בבי רב דאמרו ליה והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יי״נ א״ל אימור דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי ושמואל פליג ואמר דקטנים אינם עושים יי״נ ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו ר״ת והרא״ש והרמב״ן והרשב״א ז״ל אע״פ שיש פוסקים כשמואל ומפרש התם בברייתא אלו הם גדולים ואלו הם קטנים גדולים שיודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה קטנים שאינם יודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא אלא כל שאינו יודע בטיב עכו״ם ומשמשיה בכלל קטן בן יומו הוא. וכתב הרשב״א שיודע בטיב עכו״ם ומשמשיה כל שהוא נודר ומזכיר בפיו עכו״ם ומשמשיה וכתב דהכי איתא בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו״ם ומשמשיה עכ״ל. וכ״כ הטור ואיני יודע למה השמיט זה רבינו: \n",
+                "<b>הלוקח עבדים מן העכו\"ם וכו'.</b> שם אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן העכו\"ם אע\"פ שמלו וטבלו עושים יין נסך עד שתשקע עכו\"ם מפיהם וכמה אריב\"ל עד י\"ב חדש ורב פליג עליה וסבר שהלוקח עבדים מן העכו\"ם מלו וטבלו לאלתר אינם עושים יין נסך ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו התוספות והרשב\"א והרא\"ש. וכתב שכן נהגו כל גדולי אשכנז אף על פי שיש פוסקים כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני השפחות העכו\"ם וכו'.</b> שם אותיבנא לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי\"נ מדתניא הלוקח עבדים מן העכו\"ם שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו וכו' גדולים עושים יי\"נ קטנים אין עושים יי\"נ וכו' קתני מיהא גדולים אין קטנים לא תרגמה אבני שפחות הא וכן קאמר וכו' הא קמ\"ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי\"נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל ומשמע דקטנים דקתני דאין עושים יי\"נ אין עושים כלל קאמר אפילו לאסרו בשתיה דאי לאו הכי לישני ליה מאי אין עושים יי\"נ ליאסר בהנאה אבל בשתיה אסור. ומשמע לרבינו דהא דקטנים אינם עושין יי\"נ במלו ולא טבלו היא אבל לא מלו ולא טבלו עושין יי\"נ לאוסרו בשתיה כדין שאר עכו\"ם קטן דאין הפרש בין בני השפחות לשאר עכו\"ם בין בגדלן בין בקטנן אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאע\"ג דבשאר עכו\"ם עושים יי\"נ בני השפחות אינם עושים וכדשני תרגמה אבני השפחות כלומר שמוחלקים בני השפחות קטנים משאר עבדים קטנים והחילוק שביניהם הוא כשמלו ולא טבלו כדקתני בברייתא וכתב הטור שכן דעת הרמ\"ה אבל הרשב\"א כתב בת\"ה בני השפחות והם שנולדו מן השפחה עכו\"ם ברשות ישראל לכ\"ע קטנים אין עושים יי\"נ ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע\"ז ומשמשיה ואע\"פ שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר שאע\"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע\"ז כיון שלא טבלו עדיין עכו\"ם הם ואף בהם גזרו לאסור סתם יינם ומגעם אבל קטנים אע\"פ שלא מלו אין עושים יי\"נ דמילה לא מעלה ולא מוריד לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר א\"כ מילה מה מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מינה לרב דאמר קטנים בני עכו\"ם עושים יי\"נ לאסור אותו בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם כשמלו ולא טבלו וכי קא אמינא אנא בקטנים בני עכו\"ם שלא מלו וזה ברור (אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי בקצת חיבורי הראשונים ז\"ל דברים לא נתכנו בעיני) וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו עכו\"ם מדרסן טמא יינם בגדולים אסור בקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו\"ם ומשמשיה ע\"כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי עכ\"ל. ואני אומר שלא נראה לרבינו ולהרמ\"ה לפרש כן משום דדוחק לומר דשמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה. ומ\"ש דמילה בלא טבילה לא מהניא דהא כל שמל ולא טבל אינו גר. י\"ל דשאני הכא דכיון שנולדו ברשות ישראל מהניא מילה לחודה לאפוקינהו מאיסור שתיה. ומ\"ש ותדע מדאקשי מינה לרב וכו' י\"ל דהא ודאי לשאר קטנים עכו\"ם מילה בלא טבילה לא מהניא ולא אמרינן דמהניא בבני השפחות אלא מפני שנולד ברשות ישראל וא\"כ לא הוה אפשר ליה לשנויי הכי והתוספתא אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ד:) איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו (ואלו) [לא באו] לכלל גר תושב אלא איזהו ג״ת זה גר אוכל נבילות שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות מיחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עכו״ם וכו' יינו כשמנו וכו' רשב״ג אומר יינו יי״נ ואמרי לה מותר בשתיה וידוע דהלכה כחכמים והא דקתני בסיפא מייחדין אצלו יין וכו' מסקנא דכולהו תנאי דלעיל היא ופירש״י אין מפקידין אצלו יין בביתו לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שהוא אסור כדקתני סיפא יינן כשמנן, אבל מייחדין אצלו יין ישראל מניחו בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא״כ בעכו״ם דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכו״ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ולאיחלופי בזמן מועט ליכא למיחש וכו' יינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה [קאי] אבל בשתיה אסור עכ״ל. ולמד רבינו מגר תושב לכל עכו״ם שאינו עובד ע״ז וכתב הרשב״א דטעמא משום דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום בנותיהן אבל איסור הנאה שגזרו ב״ד שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעכו״ם עובד ע״ז אבל בשאינו עובד לע״ז לא היתה גזירה ואע״פ שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם שלא לעבוד ע״ז וכן לא קבלו עליהם בפני ג' ז' מצות בני נח וברייתא קתני איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכ״א כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יי״נ ושאר גזירות שגזרו בעכו״ם היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רב יהודה שדר קרבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע״ז והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז א״ל כי תניא ההיא להחיותו [והאמר רבב״ח אר״י גר תושב שעברו עליו י״ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל] אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עכו״ם אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכו לקבל בפני ג' חבירים אלא להחיותו בלבד ומ״מ כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל איסור חתנות ולפיכך יינו אסור בשתייה כשמנו עכ״ל: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק על דברי רבינו שמאחר שהוא סובר שכל עכו\"ם שאינו עובד עכו\"ם אינו אוסר בהנאה היאך כתב גר תושב שקבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר [בהנייה] דמשמע דאם חיסר מלקבל אחת מהשבע אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש שש מצות וע\"ז מכללם מעכו\"ם דקים לן דלא פלח עכו\"ם ולא קיבל עליו שאר מצות. וי\"ל דע\"כ לא קאמר רבינו שאינו אוסר בהנאה אלא בעכו\"ם שהוא מבני דת דלא פלחי ע\"ז אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע\"ז אע\"פ שזה קבל עליו שלא לעבוד ע\"ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו שבע מצות דאז נעשה גר תושב גמור והכי דייק לישנא דרבינו שכתב וכל עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה\"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע\"ז הוא דיינו מותר בהנאה אע\"פ שלא קבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל עליו שבע מצות ואם חיסר אחת מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא ולפי זה הא דאמר רבא אבר ששך ידענא ביה דלא פלח ע\"ז ה\"ק ידענא ביה שהוא מאומה דלא פלחי ע\"ז. ועי\"ל דכל עכו\"ם שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע\"ז אע\"פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קבל בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלם עליו יינו מותר ובכה\"ג הוה ההיא דבר ששך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו גר תושב שקבל עליו שבע מצות</b> להשמיענו שאעפ\"כ יינו אסור בשתיה אבל [לא] כתב כן לומר דמותר בהנאה דלא איצטריך דבלא\"ה נמי כיון שקבל עליו שלא לעבוד עכו\"ם מותר וכמ\"ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אותם העובדים עכו\"ם וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתנסך לע״ז אלא יין שראוי להקריב ע״ג המזבח וכו'. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו״ם אינו אסור וכו'.</b> מימרא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל') וקאמר התם דשמואל הוה שתי ליה עם אבלט וכתב הרא״ש הדבר תמוה מאד כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ״כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן עכ״ל. וכתב הטור ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש והם דברי הרא״ש וספר התרומה והראב״ד והרשב״א בשם הגאונים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל יין מזוג וכו'.</b> בפרק אין מעמידין אמר רבא הלכתא יין מזוג וכו' יש בו משום יי\"נ. וכתב הר\"ן איכא מ\"ד דה\"מ כגון דליכא טפי מג' חלקי מים אבל איכא טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יי\"נ והביא ראיה מפלוגתא דת\"ק ואחרים בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ו:) גבי שמרי יין לענין ברכה ואינה ראיה דה\"מ בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יי\"נ וכ\"כ הרא\"ש דשמרים שאני שאינו אלא קיוהא בעלמא אע\"פ שיש בו טעם יין אבל יין מזוג אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו הילכך כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי\"נ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויין שהתחיל להחמיץ,</b> שם אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו וכו' ומשום יי\"נ מכאן ואילך וכו' ואין בו משום יי\"נ וכתבו הרשב\"א והר\"ן דרבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ודעת המפרשים להחמיר בחומץ שלנו שנגע בו העכו\"ם אלא א\"כ הוא כ\"כ חזק שכשמשליכין ממנו על הקרקע מבעבע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו'.</b> טעמם מפני שכיון שאינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר שאין בהם משום יי\"נ והרמב\"ן והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כתבו שאין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות לע\"ז שאסרה אותם תורה למזבח ויין מזוג פסול למזבח ואפ\"ה אסיקנא דיש בו משום יי\"נ וכן דעת ה\"ר יונה וכתבו הריב\"ש והרשב\"ץ שאין לסמוך על הוראה זו שהורו גאוני המערב שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יאסר יין עכו״ם וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ה) תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו״ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן (לתוך) התפוח ואינו נעשה יין עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ובגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי״נ תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע״פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה ת״ש ואינו נעשה יי״נ עד שירד לבור ה״נ בגת פקוקה ומליאה ת״ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא ל״ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתניא בראשונה היו אומרים וכו' אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא וחזרו לומר וכו' אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא ופירש״י על דברי רב הונא כיון שהתחיל לימשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והסכימו הרשב״א והרא״ש והר״ן שפירוש זה עיקר וכך הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין דורכין עם העכו\"ם בגת וכו'.</b> היינו במשנה אחרונה וכדרב הונא וכן פסקו הפוסקים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היה כפות.</b> שם (דף נ\"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע\"ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העכו\"ם בגת א\"ל דורכין עם העכו\"ם בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועכו\"ם לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ\"ט אילימא משום דקא סבר דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן אסריניה בהנאה דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר אלא דאי משכחנא תנא דשרי כר\"ש אישרייה אפילו בשתייה. והרי\"ף השמיט עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב (הר\"ן) שראה בדברי הראשונים שהוא דוחה אותם מההוא עובדא דהוה במחוזא דעל עכו\"ם לחנותא ואמר האי לאו חמרא הוא וכו' ואסיקנא דמיתסר בהנאה ממתניתא דאגרדמים וכו' ולמד ממנה שני דברים חדא דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה ובהכי מידחיא ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ולמד ממנה ג\"כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך לפי שהם משוים רגל לפיו והוא ז\"ל תמה עליהם דמי השוה להם המדה דכיון דבגמ' מסיק דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אע\"ג דחזינן דבפיו שמיה ניסוך ברגל אין לנו ואע\"ג דינוקא אמר לה לא מידחי בגילא דחיטתא דהא גמרא סבר לה כוותיה דאמרינן אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר ועוד אם כדבריהם כי אמרי' אילימא משום דקסבר דאי משכחנא תנא דאסר כר\"נ וכו' ודחינן לה [משום דאימר דאמר ר\"נ ביד ברגל מי אמר] לימא דאי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפי' בהנאה עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא סובר כדעת הרי\"ף במה שסובר דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה שהרי לא הביא ברייתא דמדדו בין ביד וכו' והביא דין ברייתא דאגרדמים ומשמע דסבר רבינו דליתא לההיא דינוקא דשרי לדרוך עם העכו\"ם בגת בדציירניה לידיה מדאמרינן חזרו לומר אין דורכין עם העכו\"ם בגת סתם דאם איתא ה\"ל לסיומי אא\"כ היה כפות ועוד דבההוא עובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם משמע ודאי שהישראל היה משמרו שלא יגע ביד דאל\"כ מאי מספקא ליה לשמואל א\"ו הישראל משמרו שלא יגע וכיון דבהא אסרינן ה\"ה דאסרינן בכפות דבכל גוונא אסרו דריכת העכו\"ם ומ\"מ משמע ליה דבישראל משמרו לא נאסר אלא בשתיה מדאמרינן בעובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם אי משכחנא דשרי כר\"ש אישרייה אפי' בשתיה וכיון דלא אשכחנא תנא דשרי כר\"ש איתסר בשתיה מיהא אבל בכפות דלא אשכחן מאן דאדכר ביה צד שריותא כלל אסרינן ליה אפי' בהנאה דגזרינן כפות אטו שאינו כפות ומיהו בניסוך דרגל משמע דס\"ל לרבינו דלא שמיה ניסוך ומטעמא דכתב הר\"ן. וכתב הרשב\"א בתשובה שמה שכתב בתורת הבית שנראה מדברי הרמב\"ם שהנגיעה ביין ברגל אינו אוסר בהנאה סמך על מ\"ש בפ' י\"ב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך עכ\"ל. ומשמע שטעמו של הרשב\"א שדייק מלשון רבינו שכתב בשאר אבריו שדרכן לנסך בהם משמע שיש אבר שאין דרכן לנסך בו והיינו רגל ומשום דדרך ביזוי הוא וקשיא ליה לישנא דבשאר אבריו דנקט דמשמע שהרגל הוא מכללם דאין לומר דלא אתא לאיתויי אלא פיו אבל לא רגל דא\"כ לא ה\"ל למינקט לשון רבים וצ\"ל דיש איברים אחרים בגוף זולת הרגל שדרכם לנסך בהם. ול\"נ דמלשון רבינו כאן יש ללמוד שהוא ז\"ל סובר דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה שהרי כתב אין דורכין עם העכו\"ם בגת שמא יגע בידו וינסך ואם איתא מאי איריא משום שמא בידו יגע תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ועוד שכתב בסמוך עכו\"ם שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וכו' ה\"ז אסור בשתיה משמע שאע\"פ שדרכו ברגליו לא נאסר בהנאה ואין לדחות דכל הני מיירי שלא נגע בענבים שבגת כגון ששם דפים על ענבים שבגת ודרך עליהם דא\"כ לא ה\"ל למיסתם סתומי: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין לוקחים ממנו גת דרוכה וכו'.</b> היינו כמשנה אחרונה וכדרב הונא ומ\"מ יש לתמוה שה\"ל לכתוב בגת פקוקה ומליאה שרי וכדאוקי רב הונא למתני'. וי\"ל שסובר רבינו דמעיקרא לא דחקי למימר דבגת פקוקה ומליאה שרי רב הונא אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' אבל בתר דאסיקנא דמתני' כמשנה ראשונה ורב הונא כמשנה אחרונה תו לא צריכינן לדחוקי בהכי אלא מתני' אפי' בשאינה פקוקה שרי ורב הונא אפי' בפקוקה ומליאה אסר אטו שאינה פקוקה ומליאה וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן ושכן נראה מדברי רבינו וכן דעת ר\"ת ואל תשיבני מדגרסינן אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה דמשמע דרב הונא גופיה אמרה דאיכא למימר דגמ' הוא דאמרה אליבא דרב הונא והוי כאומר אמר לך רב הונא בגת פקוקה ומליאה ואפי' את\"ל דרב הונא גופיה אמרה איכא למימר דה\"ק אי לא הוה סיפא דקתני אינו נעשה יי\"נ עד שירד לבור הייתי מוכרח לומר דבגת פקוקה ומליאה לא אסרתי כי היכי דלא תיקשי לי מתני' אבל השתא דקתני סיפא אינו עושה יי\"נ עד שירד לבור ומתני' פליגא ואנא דאמרי כמשנה אחרונה אפי' בפקוקה ומליאה נמי אסרתי. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שהרשב\"א והר\"ן סוברים דאף למסקנא שרי רב הונא בגת פקוקה ומליאה ושכך מטים דברי הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החומץ של עכו\"ם אסור בהנאה וכו'.</b> משנה פרק שני דע\"ז (דף כ\"ט:): \n",
+                "<b>עכו\"ם שהיה דורס ענבים וכו'.</b> תוספתא פרק שמיני דע\"ז הדורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף ע\"ג ידיו מותר שאין דרכן מנסכין כן וכו' עכו\"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים לגת אע\"פ שניפצן לגת והיין מנתז על גבי ענבים מותר שאין דרכן מנסכין כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרצנים והזגים של עכו\"ם וכו'.</b> משנה פ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט:) החרצנים והזגים של עכו\"ם אסורים ואיסורם איסור הנאה דר\"מ וחכ\"א לחים אסורים ויבשים מותרים. ובגמרא (דף ל\"ד) מפרש דלחים כל י\"ב חדש יבשים לאחר י\"ב חדש אמר רבי יוחנן כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים מותרים אפילו באכילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שמרים של יין וכו'.</b> שם אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאדות העכו\"ם וקנקניהם וכו' עד שיישנם י\"ב חדש.</b> שם הלכתא קנקנים של עכו\"ם לאחר י\"ב חדש מותרים (עוד שם) אמר רב חביבא בריה דרבא הני גולפי בתר י\"ב חדש שרי וכן אבטא דטייעי וכן גולפי שחימי ואוכמי: \n",
+                "<b>ומ\"ש או עד שיחזירם לאור וכו'.</b> שם (דף ל\"ג ע\"ב) א\"ר יוחנן וכו' קנקנים של עכו\"ם שהחזירן לכבשן האש כיון שנשר זיפתן מהם מותרים אמר רב אשי לא תימא עד דנתר אלא אפילו רפאי מירפא קינסא (מאי) פליגי בה רב אחאי ורבינא [חד אסר וחד שרי] והלכתא כמאן דאסר ופרש\"י קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן לכבשן (האש) דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשר זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתו נושר: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או עד שיחמו.</b> נ\"ל דהיינו לומר שאם לא היו מזופתים אם הוחמו כדי שאילו היו מזופתים היה מתרפה הזפת: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שיתן לתוכן מים וכו'.</b> שם (דף ל\"ג) בר טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא [ואדרינהו ניהליה] אתא שאיל בי מדרשא א\"ל רבי ירמיה כן הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת ואסיקנא דאחד שלנו ואחד שלהן ל\"ש נודות ל\"ש קנקנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט:) נאדות של עכו\"ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי ר\"מ וחכ\"א אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר ליתן לתוכן שכר.</b> מסקנא שם (דף ל\"ג) ופירש\"י משום דשיכרא מבטל טעמא דחמרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש או ציר ומורייס מיד וכו' מותר ליתן היין לתוכן וכו'.</b> שם קנקנים של עכו\"ם וכו' עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש ופירש\"י עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס מיד אע\"פ שלא מילאהו מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו. וכתב הרשב\"א שאין צריך להשהות בו הציר אלא קצת והרמ\"ה והרא\"ש כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים חדשים וכו'.</b> שם (דף ל\"ג) ת\"ר נאדות של עכו\"ם גרודים מותרים חדשים מזופתין אסורים כך היא גירסת ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ופירש\"י מחץ כלי שדולים מן הבור [לחבית הגת]. וז\"ש רבינו כלי שחושף בו והוא מלשון לחשוף מים מגבא. ויש לתמוה על רבינו שכתב דכלי שחושף בו או המשפך משכשכו במים ודיו והא אפי' רבי דמיקל מצריך ניגוב מיהא. וצ\"ל דהכא מיירי בכלי של ישראל שנתנו בו לפי שעה יין של עכו\"ם ולפיכך סגי ליה בשכשוך וההיא ברייתא איירי בכלים של עכו\"ם שנשתמשו בהם העכו\"ם הרבה ולפיכך אין מספיק בהם שכשוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן כוס של חרס וכו' הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר וכו'.</b> שם (דף ל\"ג:) כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון כ\"ע ל\"פ דאסיר כי פליגי בפעם שני ואסיקנא והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירש\"י כסי כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותים בהם. אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשונה דכ\"ע אסירי דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים. וכתבו התוס' שר\"ת הקשה על פירוש זה ולפיכך פירש דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם העכו\"ם יין כמה פעמים פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור פירוש אם לא הדיחה במים אחר שתית העכו\"ם אלא פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור דאינו נפלט היטב בהדחה אחת והלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל והביא ראיות לפירוש זה, ודברי רבינו כפירוש ר\"ת. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אין זאת הגירסא אצלנו וכו'. טעמו דלפי מ\"ש בגירסאות שלנו בגמרא וכדברי הרי\"ף אי שתי בהו עכו\"ם משמע דאשתיה קאי כפירוש רש\"י והראב\"ד ז\"ל נראה שהוא סבור דא\"א לפרש פירוש ר\"ת על גירסא זו אי שתי בהו עכו\"ם אלא על גירסת כסי דשתי בהו עכו\"ם ואני אומר שעל גירסא זו יש לפרש פירוש ר\"ת וה\"פ כסי אי שתי בהו עכו\"ם אפילו הם ישנים מה תקנתם ומהדר ואמר תקנתם ג\"פ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר</b> אע\"פ שכפי לשון הגמרא ה\"ל לכתוב הדיחו פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר יש ליישב דה\"ק הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אחר שלש הדחות וממילא משמע דקודם לכן אסור. ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה הדיחו ואינה נוסחא מחוורת שאין לה משמעות. ומ\"מ מ\"ש אבל של חרס צריך הדחה תמוה מאד דעד השתא נמי לא שרי ליה אלא ע\"י הדחה וכבר השיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש בסוף אבל של חרס וכו'. ונ\"ל דה\"ק אבל של חרס שאינו מצופה באבר ולא מזופת צריך הדחה בעלמא כדין הדחת שאר כלים כלומר א\"צ אלא הדחה אחת בלבד וכתב כן כדי לחלק בין כסי לחצבי שחימי ופתוותא דמיכסי דבהנך אמור בגמרא משכשכן במים ודיו ובכסי הצריכו הדחה ג\"פ ולפיכך פירש דכסי הם מצופים או מזופתים ומפני הציפוי או הזפת הם בולעים הרבה ולפיכך צריכין הדחה ג\"פ אבל חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי שאינם מצופים ולא מזופתים אינם בולעים כ\"כ ולפיכך בשיכשוך בעלמא סגי להו. ומיהו יש לדקדק על זה מדין כלים השועין באבר שכתב בסמוך שאם הם לבנים או אדומים או שחורים מותרים ואם היו ירוקים אסורים מפני שהם בולעים ואם יש בהם מקום מגולה של חרס בין לבנים בין ירוקים אסורים מפני שהם בולעים [דמשמע] דטפי בלע חרס שאינו שוע מחרס שוע והכא משמע איפכא דבשוע בעי ג' הדחות ובשאינו שוע סגי בהדחה אחת. וי\"ל דהתם מיירי בכלים השועים באבר כלומר שהוא חלק ביותר דאז לא בלע אלא פורתא והכא מיירי בשאינו חלק אלא שהוא חופה הכלי כעין חיפוי הזפת שאינו חלק ומש\"ה בלע טפי מכשאינו מחופה דיקא נמי דהתם נקט השועים באבר דשוע לשון חלקות בלשון גמרא והכא נקט מצופה באבר כדרך שהיוצרים עושים דלשון מצופה אינו מורה על חלקות כמו שמורה לשון שוע ועוד דכדרך שהיוצרים עושים (דנקט) אתא לגלויי שאינם חלקים שדרך היוצרים שלא להקפיד שיהיו שועים אלא שיהיו מחופים בלבד ועוד מדנקט בהדיה או שהיה מזופת משמע דהאי ציפוי דאבר כעין ציפוי דזפת הוא שאינו חלק. ואכתי איכא למידק דהכא קאמר דשל חרס שאינם מצופים כלל בהדחה בעלמא סגי וגבי כלים השועים כתב שאם יש בהם מקום מגולה אסורים כלומר דהדחה לא מהניא בהו ואפילו כמה הדחות. וי\"ל שכבר כתב שם רבינו שיראה לו שאין הדבר אמור אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים והכא מיירי בשלא כנסו בהם לקיום ומש\"ה בהדחה בעלמא סגי להו. והריב\"ש כתב בתשובה מ\"ש רבינו משה אבל של חרס צריך הדחה וכתב עליו הראב\"ד אין זו הגירסא אצלנו וכו' נראה שהבין מדבריו דבחדשים מיירי דכיון שתחלת תשמישן ביד עכו\"ם צריכים הדחה וניגוב ככלי הגת דאי בישנים א\"א לומר שיהיו צריכים ניגוב ולזה אמר שאין שומעים לו אלא צריכים מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום. אומר אני שאם היתה כוונת הרמב\"ם להדחה וניגוב כמו שהבין הראב\"ד מדבריו ה\"ל לברר ולומר מנגבן כמ\"ש בכלי הגת אבל נ\"ל דבישנים מיירי ובכלים מזופתין או מצופים באבר מדיחן ג\"פ בלי שפשוף דבשכשוך המים ילכו צחצוחי היין אבל אם אין מצופין צריכים הדחה ר\"ל עם שפשוף שישפשף בהם בידיו דסתם הדחה כך היא כדאמרינן דלוקח כלי תשמיש מן העכו\"ם מדיחן ומטבילן וביארו המפרשים דמדיחם בשפשוף קאמר (זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) עכ\"ל. ונראה שלא היה גורס בדברי רבינו גבי ראשונה ושניה ושלישית הדיחו וכנוסחת הספרים שכתבתי לעיל דא\"כ לא היה אפשר לו לפרש דברישא מיירי בלא שפשוף דהא הדיחו קתני ואיהו ז\"ל קאמר דכל היכא דנאמרה הדחה ע\"י שפשוף היא א\"ו לא היה גורס הדיחו ולפי זה יקשה עליו מה שהקשיתי לעיל שאין לגירסא זו משמעות ולפי פירושו אפשר דאמשכשכו במים שכתב רבינו לעיל מינה בסמוך סמיך. ומיהו ק\"ל על דבריו שאחר שכתב רבינו דין זה סתם דמשמע דדינא דגמרא הוא היאך חזר וכתבו בלשון יראה לי שהרי כתב בסמוך כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים ואפילו הם של חרס x (וזה לשונו הראב\"ד השיג וכתב א\"א אין הגירסא הזאת אצלנו וכו' נראה שהבין מדברי הר\"מ ז\"ל דבחדשים מיירי וכו' עד זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) אלא נוסחא משובשת נזדמנה להריב\"ש בדברי הראב\"ד שכתוב בה וכל הדחה וניגוב קאמר ובזה אין לסמוך עליו דהלכה רווחת בישראל דכלי חרס אין חילוק בין מכניסו לקיום לשאין מכניסו לקיום דאי שתה בו עכו\"ם פעם ראשונה ושניה צריך ליישנן ולמלאם שלשה ימים מעת לעת עכ\"ל. שכל זה תוספת מאי זה תלמיד טועה הוא והעיקר כמו שכתוב בנוסחתנו וכבר נתבארו דברי הראב\"ד ודברי רבינו: \n",
+                "<b>וחכמי</b> לוניל שאלו מרבינו בדבר כוסות של חרס קבלנו מכל הגאונים והרב אלפסי שאין להם תקנה אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון ושני כי אם בהתישנם י\"ב חדש על כן לא הבננו כלל מכל אשר כתוב בספר. והשיב ודאי כך אמרו מקצת הגאונים כמו שקבלתם אבל אין הדברים נראים שא\"ת כך נמצאו הדברים סותרים זה את זה שכבר נפסקה הלכה שאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי להו אפילו נשתהא בהם יי\"נ יום או יומים כמו כוס וכן אם היה יין עובר עליו תמיד ולא ישתה כגון המשפך וכיצד יהיה הכוס ששתה בו העכו\"ם ג\"פ צריך יישון ועוד שבענין דבר שאין מכניסו לקיום נחלקו בכוסות של עכו\"ם רב אסי אסר ורב אשי שרי ולא ידענו במה נחלקו ונפסקה הלכה פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ש\"מ שאין ענין הדברים ששתה בהם העכו\"ם שתי פעמים כ\"ש אם שתה בהם פעם שלישית אלא פירוש הדברים כמו שביארנו בחיבורנו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס השועים באבר וכו'.</b> שם (דף ל\"ג:) אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי ירוקא אסיר משום דמיצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי דרש מרימר קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא שרי ופירש\"י דמצריף יש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי, קרטופני בקעין וסדקים. ובפ' שני דייני גזירות (כתובות ק\"ז:) איפסיקא הלכתא כרב זביד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום וכו' ואפילו הם של חרס.</b> יש לדקדק דכיון דבתחלת דבריו פתח בכלי חרס השועים באבר מאי ואפילו הם של חרס דקאמר הא בשל חרס עסיק ואתי. ונ\"ל דהוי כאילו אמר ואע\"פ שהם של חרס והיה ראוי להחמיר אפילו הכי שרי בהדחה. וכתב הרשב\"א בתורת הבית על דברי רבינו אם כדבריו חיורי ואוכמי כשמכניסן לקיום מותרים בשיכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכות אפילו במכניסן לקיום א\"צ מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וכן דעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> גת של אבן או של עץ וכו'.</b> בסוף ע\"ז תנן גת של אבן שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ\"א יקלוף את הזפת ושל חרס אע\"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ובגמרא אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא כלומר לא בעיא ניגוב אלא הדחה א\"ד [אמר רבא] דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב וכו' כי ההוא דאתא לקמיה דר' חייא א\"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי א\"ל לרב זיל בהדיה וכו' אזל חזייה דהוה שיעא טפי אמר הא ודאי בניגוב סגי לה בהדי (דהוה) קא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא אמר הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף וכו' ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורין והא תנן גת שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה מתניתין דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. ופירש\"י גת של אבן שזפתה עכו\"ם ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. של עץ דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי. אבל דרך בה בגת מזופפת לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי זיפתא. הגת והמחץ וכו' בשל חרס עסקינן וכו' מדקתני סיפא ואם היו מזופפין מכלל דכולה רישא בשאינם מזופפין. ושל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורים ד\"ה כל זמן שאינם מזופפין ואם היו מזופפין אסורים עד שיקלוף. מתני' דלא דרך בה הילכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי לה ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא דדרך בה הילכך אפילו בשל אבן בעי קילוף וכ\"ש בשל עץ עכ\"ל: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו גת של אבן ושל עץ שדרך בהן העכו\"ם. כלומר ואינם זפותין מדיחן במים ובאפר היינו ברייתא דגת ומחץ דקתני של עץ ושל אבן ינגב בדדרך בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש דשל אבן שזפתם העכו\"ם אע\"פ שלא דרך בה מדיחן במים ובאפר</b> היינו מתני' דקתני גת של אבן שזפתה עכו\"ם ינגב ואוקימנא בדלא דרך בה דוקא ולשון אע\"פ שלא דרך בה אינו נוח לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא דרך בה ומפני כך היה ראוי שלא להצריכה שום תיקון אע\"פ כן מאחר שזפתה עכו\"ם צריכה ניגוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש מדיחן במים ובאפר וכו'.</b> בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) במה מנגבן פי' כל היכא דאמרינן בהכשר כלים ינגב כיצד הוא הניגוב הזה רב אמר במים רבב\"ח אמר באפר ואסיקנא רב אמר במים וה\"ה לאפר רבב\"ח אמר באפר וה\"ה למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. ופירש\"י רב אמר מים תחלה וה\"ה שצריך אפר אחריהם ורבב\"ח אמר באפר תחלה וה\"נ שצריך מים אחריהם ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה (לשפשף עד שתהא נגובה ואח\"כ מים ביבשתא מים תחילה) ואח\"כ אפר ומשפשף אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע (חמש) ולא פליגי מר קא חשיב מייא בתראי ומר לא קא חשיב מייא בתראי. ופירש\"י תרתי תלת ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים תלת וארבע תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע\"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתרא לא קא חשיב. ורב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא. בפומבדיתא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא דקא חשיב מייא בתראי. ול\"פ רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי. ואית דמפרשי ול\"פ הנך דסורא ודפומבדיתא (אלא דסורא לא חשבי מיא בתראי דפומבדיתא חשבי להו וכו') אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין דפומבדיתא דרב לא בעי בה אפר אלא חדא זמנא ושמואל בעי תרי זימני והסכים רש\"י לפירוש האחרון והר\"ן כתב פירוש ראשון בלבד וכתב עליו וקי\"ל כלישנא בתרא הילכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים וכן נראה שהוא דעת רבינו וכ\"נ שהוא דעת הרמ\"ה שכתב הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו\"ם</b> היינו כלישנא בתרא דאמרינן דגת של אבן שזפתה עכו\"ם אם דרך בה עכו\"ם צריכה קליפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או גת של עץ זפותה אע\"פ שלא דרך בה</b> היינו מתניתין דקתני של עץ לחכמים יקלוף את הזפת ואוקימנא מתניתין בדלא דרך בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יישנה י\"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מעת לעת אינו צריך לקלוף וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אומר אני לג' ימים וכו'. ודע שלא בגת בלבד סבור הראב\"ד כן אלא גם בקנקנים מזופפים סובר שאין מועיל להם העירוי אא\"כ יקלוף הזפת. ויש ליישב לדעת רבינו שכל ששהו המים מעת לעת הרי הם נכנסים בכ\"מ שנבלע היין ומתערב כל יין הבלוע במים וכן דעת הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכתב הר\"ן בסוף ע\"ז שכן דעת התוס' ורש\"י והוא ז\"ל שם דחה דברי הראב\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וי\"א אף לי\"ב חדש וכו'.</b> כלומר דאף ביישון י\"ב חדש צריך לקלוף הזפת והביא ראיה מדאמרינן בסוף ע\"ז הני רווקי דארמאי וכו' דכיתנא מיישנן ואי איכא קיטרי שרי להו אלמא ביישון אינו מועיל למה שהוא בלוע בגו קיטרי והוא הדין למה שבלוע בזפת. ואני אומר שאין משם השגה לדברי רבינו מכמה טעמי חדא שהרי פי' רש\"י דאי אית ביה קוטרי לא קאי אלא להכשיר בניגוב בלבד וכן דעת הרשב\"א ואפילו את\"ל דקאי נמי איישון אפשר לומר שאע\"פ שאינו מועיל למה שבגו קיטרי מועיל למה שבולע בזפת דאל\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלומר שצריך לקלוף הקנקנים אם הם מזופתים כשאמרו שהכשרם בעירוי וכן דעת הרשב\"א בת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גת של חרס אע\"פ שנקלף הזפת וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך. וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש אלא עד שיכניס בו גחלים וכו'. כוונתו להשיג על מ\"ש רבינו שאם יישנה י\"ב חדש או נתן בה שלשה ימים מים מותרת כלומר ואינו צריך לקלוף הזפת והראב\"ד סבור שאע\"פ שנתן בה ג' ימים מים צריך לקלוף הזפת כמו שקדם ויש לתמוה למה כתב על זה שהוא שיבוש כיון שיש מקום לסברת רבינו כ\"ש שכבר נתבאר כי דעת המפרשים והפוסקים כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משמרת של יין של עכו\"ם וכו'.</b> מימרא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה): \n",
+                "<b>וכן כלי חלף והוצים וכו'.</b> שם הני דיקולי וחלאתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן דצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הגת וכו' הדפים והעדשים וכו' עד של שיפא ושל גמי מיישנן י\"ב חדש.</b> שם ומסיים בה ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב\"ג משום ר' יוסי אומר מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין (עונה) וכמה עונה וכו' או יום או לילה וכו' אמר רבי יוחנן חצי יום וחצי לילה וכו' ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי והא בתקופת תמוז וטבת ופירש\"י בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה בתקופת תמוז שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה די\"ב שעות שלימות בעינן. ע\"כ ומשמע לרבינו דר\"י ורשב\"ג לא לחלוק על דברי ת\"ק באו דת\"ק מיירי בהכשר דלאחר זמן ואינהו מיירו בהכשר דמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל וכו'.</b> כתב הרשב״א בתשובה שמה שמחלק רבינו בין א״י לח״ל בכמה מקומות מהלכות אלו למדה מדגרסינן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא הוא הדין לכל ח״ל וכ״ש הוא אף א״י בזמן הזה היה כח״ל וכ״כ ה״ה בפרק ג' מהלכות אלו ובזה נסתלקה השגת הראב״ד שכתב א״א זו אינה משנה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתארח אצל בעה\"ב וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוחזק שאינו כשר וכו'.</b> דבר פשוט הוא ונלמד הוא מדין דמאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד היה הנגיעה שאוסר בה עכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו.</b> כתב כן לאפוקי נוגע בנוד שיש בו יין ופי הנוד סתום וכמ\"ש הטור בשם הרא\"ש שאם נגע עכו\"ם בנוד שיש בו יין ואפי' הוא חסר והגיע דפנותיו זו לזו מותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך</b> נתבאר בפ' שקודם זה אצל מ\"ש אין דורכין עם העכו\"ם בגת. \n",
+                "<b>ומ״ש וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי עכו״ם ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך ביה וברצוה עד דשייפא. ופירש״י אידרי עכו״ם קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע. כי היכי דלא לשכשך ויאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע״י שכשוך. וברצוה לחביתא עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מן העכו״ם ואח״כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א״א לשמור שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזים את ידו. ברצוה לשון מטה על צד וכו'. דשייפא שתזרק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים עכ״ל. דבריו כדברי רבינו שאם נגע ולא שכשך לא נאסר וכ״כ גבי דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא ע״י שכשוך וכ״כ גבי חביתא דאיסתדיק לארכה והתוס' והר״ן חולקים. ומשמע לי דשכשוך זה אינו נענוע כל דהו שהרי כתב בסמוך נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע״פ שלא שכשך נאסר ואם איתא דנענוע כל שהו הוי שכשוך כיון שיצק הרי שכשך שע״כ הוא מנענע היין בשעה שיוצק והיאך כתב אע״פ שלא שכשך. וכן משמע מדאמרי' גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דאמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן אע״פ שהוא מנענע היין מחמת הכנסת ידו וכ״נ מפי' רש״י. ומדברי רבינו נראה לכאורה דלא נאסר היין כלל ואף בשתיה מותר וכך היא סברת הראב״ד אבל הרשב״א והר״ן דחו סברא זו והעלו דלא משתרי אלא בהנאה וכדברי רש״י וגם בהשגות סובר הראב״ד כפי' רש״י וכתבו התוס' נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך צריך לומר שבהכנסת ידו אע״פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאוסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו וכו' עד שמא יתן דעתו וישכשך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א זה המחבר לא בא לפרש וכו'. נראה שכוונתו לתפוס על רבינו שפתח בכיצד היא הנגיעה וסיים באבל אם פשט ידו לחבית וכו' שהוא נגיעה אלא שלא שכשך וכך ה\"ל לכתוב אין נגיעת העכו\"ם ביין אוסרת אא\"כ שכשך, ונראה שעוד רצה לתפוס עליו שסתם דבריו וכתב לא נאסר היין דמשמע שלא נאסר כלל אפי' בשתיה ואינו כן דלא שרי אלא בהנאה והיה לו לפרש ולומר לא נאסר בהנאה. ויש ליישב דברי רבינו שאע\"פ שפתח בכיצד היא הנגיעה הרי גמר לומר בה וישכשך וא\"כ שפיר סיים באבל אם פשט ידו וכו' ולא ינידה דהיינו שלא שכשך, ולשנית י\"ל דשלא נאסר היין שכתב שפיר משמע דלא נאסר בהנאה קאמר דאל\"כ ה\"ל לכתוב מותר: \n",
+                "<b>וכן אם אחז כלי פתוח של יין וכו'.</b> נראה שלמד כן מדגרסינן בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא האי עכו״ם דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא שרי דלא מקרקש חסירא אסיר דילמא מקרקש וכו' רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי מ״ט אין דרך ניסוך בכך ומפרש רבינו אין דרך ניסוך לפי שהנוד פיו סתום משמע שאם היה פיו פתוח היה נאסר מפני הקרקוש שמתקרקש היין בהילוכו של זה וז״ש לקמן בסמוך העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע״פ שהיין מתנדנד ע״כ. הרי שהצריך לאחוז פי הנוד כלומר שיהיה סתום ומשמע שאם לא היה סתום היה נאסר מפני הקרקוש וכתב הר״ן שגם הרמב״ן מפרש אין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ע״כ. ואע״ג דרב אשי מיירי בדרי זיקא משמע לרבינו דה״ה אפי' לא דרי נמי אסור אי קרקיש ביה כשהוא פתוח דהגבהה זו אינה מעלה ולא מורדת דהא כשפיו סתום אע״ג דדרי ליה לא מיתסר וא״כ כי אסרי ליה מפני הקרקוש לא שאני לן בין הגביהו ללא הגביהו וכן יש להוכיח מדגרסינן תו התם ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י בחד לישנא דחסרא נמי (אסיר) כיון דמקרקש בכוונה ה״ל כחו בכוונה ואסור בשתיה וכתבו בתוס' שכן נראה לריב״ם והרשב״א כתב בת״ה שאין פי' הרמב״ם מחוור בעיניו שאין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אא״כ מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין באחד מאיבריו או ע״י ד״א אבל כלי או מוליכו או מקרקשו לא שאין כך דרך המנסכים כלל וכ״כ הראב״ד ונ״ל שזה מוכרח מברייתא דקתני המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור ואוקמה רב ששת בפ' השוכר (דף ע״ב:) בעכו״ם המערה דאתי מכחו וההוא דנפק גזרו ביה רבנן דלא נפק לא גזרו ביה רבנן וע״כ א״א לעכו״ם לערות שלא ישכשך מה שבפנים ואפ״ה שרי אלמא שכשוך בלא שפיכה אין עושה יי״נ כלל עכ״ל. ולפמ״ש דנענוע כל שהוא לא שמיה שכשוך לא קשיא מההיא ברייתא. ובהשגות כתב אע״פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין א״א והוא שנתז מן היין, כלומר דכשניתז מן היין הוי כחו דנפק אבראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל כלי של יין והגביהו.</b> שם אמר רב פפא עכו\"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ\"ט כי אתי מכח עכו\"ם קאתי. ובפ' בתרא דע\"ז ת\"ש המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור תרגמה רב ששת בעכו\"ם המערה דאתי מכחו אי עכו\"ם המערה אפי' גו דחביתא נמי מיתסר כח דעכו\"ם מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן וכתב רש\"י דהלכה כרב ששת שאין אדם חולק עליו וכן פסקו התוס' והרא\"ש ובפ' ר' ישמעאל כתבו הרא\"ש והר\"ן שכן דעת רש\"י ור\"ת ושבעל התרומה כתב בשם ר\"י דבהנאה נמי מיתסר ושכן נראה מדברי הראב\"ד ושכן דעת הרשב\"א וגם מדברי רבינו נראה כן שסתם וכתב נאסר וכבר הקדים בפי\"א שכל מקום שכתוב אסור ר\"ל איסור הנאה אם אותו עכו\"ם עובד עכו\"ם. ולענין היין הנשאר בכלי הרא\"ש והמרדכי התירוהו בשתיה וכ\"כ הר\"ן לדעת רש\"י והתוס' אבל הראב\"ד והרשב\"א אסרוהו משום ניצוק וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רבינו וטעמו מדלא כתב בפירוש והיין שנשאר בכלי מותר משמע שדינו כדין נצוק שכתב לקמן בפרק זה: \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר.</b> נלמד מדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין דף נ״ב) משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא עכו״ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ״ט כי אתי מכח עכו״ם קא אתי ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י עכו״ם אדנא [עכו״ם] מערה יין מדנא לכובא וישראל אוחז הכובא בידו וכו'. ואי מצדד צדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא ובכובא מליאה עסיקינן דלמא נגע ל״א אפילו חסרה נמי כיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה, וכתבו התוס' נראה לריב״ם כאותו לשון שפירש בקונטרס אפי' בכובא חסירה דכיון דמקרקש ליה בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא והרא״ש כתב בשם ריב״ם דבהנאה נמי אסורה וכן נראה מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו כלי סתום מותר לטלטלו העכו\"ם וכו'.</b> זה נלמד מדין נאד שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש העביר נאד של יין ממקום למקום וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל אמר רב פפא עכו\"ם דדרי זיקא וכו' חסרא אסור דילמא מקרקש ורב אשי אסיק דבין מלא בין חסר אסור משום דאין דרך ניסוך בכך וידוע דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וכתב הר\"ן אין דרך ניסוך בכך ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטיר פומיה עכ\"ל וכן דעת רבינו ודוקא כשאוחז פי הנוד בידו או שהוא קשור הוא דשרי אבל אם פי הנאד פתוח ואינו אוחזו בידו אסור וכמ\"ש לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור: \n",
+                "<b>העביר כלי חרס פתוח וכו'.</b> פרק ר' ישמעאל עכו\"ם דרי (זיקא) וקא אזיל ישראל אחוריה כובא מליא אסור דילמא נגע חסרא שרי דלא נגע. \n",
+                "<b>וכתב רבינו אלא אם כן שכשכו,</b> לטעמיה אזיל שכתב לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אף על פי שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שנגע ביין וכו' כיצד כגון שנפל על נוד של יין.</b> נראה דהיינו שנפל על נוד של יין שהוא פתוח ונגע ביין אלא שלא נתכוון כמו שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש או שהושיט ידו לחבית וכו'.</b> ברייתא פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) עכו״ם שהושיט ידו לחבית וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא היין מכחו של עכו\"ם וכו' כיצד כגון שהגביה כלי של יין וכו'.</b> שם ר\"י בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא א\"ל תא אשקיין לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דעכו\"ם הוא חד אסר אפי' בהנאה וחד שרי אפי' בשתיה ומפרש התם טעמא דמאן דאסר משום דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני שיכרא קא שתו א\"ו האי חמרא הוא ונסכיה וטעמיה דמאן דשרי (משום) דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני חמרא שתו ואמרו לי תא אשקיין א\"ו שיכרא הוא דקא שתו ולא נסכיה וכו' והא קא נגע ביה בנטלא [וה\"ל מגע עכו\"ם שלא בכוונה ואסור] לא צריכא דמוריק אורוקי וה\"ל כחו שלא בכוונה ולא גזרו ביה רבנן משמע דמאן דאסר לא אסר אלא משום דמימר אמר הא ודאי חמרא הוא אבל היכא דליכא האי טעמא אלא דסבר דודאי שיכרא מודה דשרי במוריק אורוקי דלא גזרו רבנן בכחו שלא בכוונה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א וסה\"ת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס העכו\"ם לבית או לחנות וכו'.</b> עובדא שם (דף נ\"ו:) ואסיקנא דהלכה כמאן דאסר בהנאה. וכתב הראב\"ד א\"א זה המעשה של עכו\"ם וכו' נראה שכוונתו להשיג על רבינו שלא כתב ששכשך בו כמו שאמרו בגמ' ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוא ששכשך בו שכבר הקדים בר\"פ זה שאין נגיעה אוסרת אא\"כ שכשך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנסדקה לארכה וכו'.</b> שם (דף ס') ההיא חביתא דפקעה לאורכה אידרי ההוא עכו\"ם חבקה שרייה רפרם וכו' לזבוני לעכו\"ם וה\"מ דפקעה לאורכה אבל אפותייה אפי' בשתיה שרי מ\"ט מעשה לבינה קעביד ופירש\"י חבקה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי. לזבוני לעכו\"ם דהא לא שכשך ואפי' שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי ע\"כ. כלומר וה\"ל מגעו ע\"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת.</b> משנה שם נפל לבור ועלה וכו' ימכר ובגמ' אמר רב פפא ל\"ש אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מ\"ט וכו' דדמי עליה כיום אידם ופירש\"י דדמי עליה כיום אידם ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שמדד הבור שיש בו היין בקנה וכו' עד על פי החבית הרותחת.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו ונראה שרבינו מפרש הכשירו התירו בהנאה דאי למשרייה אפי' בשתיה הל\"ל והתירו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו'. טעמו דאמרינן התם בגמ' אמר רב אשי וכו' כל שבזב טהור בעכו\"ם אינו עושה יי\"נ ופירש\"י דלא אתא למעוטי אלא זריקה שטהור בזב ועכו\"ם אינו עושה יי\"נ וכתבו התוס' שכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה שהוא מותר בשתיה ומתיב לרב אשי מדתנן נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא ומשני התם דקא אזיל מיניה ומיניה. ופירש\"י דקא אזיל מיניה ומיניה שהולך ומגלגל הכלי כל שעה על ידי שהוא מגלגלו ומורידו לבור הילכך שלא בחמתו לא דחיישינן דילמא נגע עכ\"ל. ומשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא\"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפי' שלא בחמתו שרי כל שהוא ע\"י זריקה ממש ולדברי רבינו צריך לומר דבשיטת הרי\"ף רביה אמרה שהשמיטה להא דרב אשי מפני שסובר דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבו הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן וא\"כ קמה לה מתני' כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר שלא בחמתו אסור ודעת התוס' והרשב\"א כהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיה נקב בצדה וכו'.</b> שם (דף נ\"ט:) ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל לברזא אתא עכו\"ם אידרי אנח ידיה עילויה א\"ר פפא כל דלהדי ברזא אסיר ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא עד הברזא חמרא אסור ואידך שרי וכתב הרא\"ש רב אלפס פסק הלכה כר\"פ וכלישנא בתרא וכן פסק הרשב\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור.</b> נ\"ל דהיינו לומר שהוא אסור בהנאה שהרי כתב בפ' י\"א כ\"מ שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה העכו\"ם שנאסר היין בגללו עובד עכו\"ם הרי הוא אסור בהנאה ואם אינו עובד עכו\"ם הרי אסור בשתיה בלבד וכ\"מ שנאמר עכו\"ם סתם הרי זה עובד עכו\"ם עכ\"ל. ויש לתמוה על הר\"ן שכתב שדעת רבינו שמ\"ש אסור היינו בשתיה. וכתב הראב\"ד בהשגות ושתחת הנקב מותר בשתיה א\"א אין בעלי הוראה מודים לו וכו'. והר\"ן ג\"כ הקשה על דברי רבינו שמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב מותר בשתיה אינו מחוור שכבר הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בניצוק שהוא חיבור וכ\"ש מה שהוא בחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור גם הרשב\"א בת\"ה הקשה על מי שמתיר מן הנקב ולמטה אפי' בשתיה דאפי' למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חיבור והיאך אפשר שיהא מה שלמעלה אסור ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו מותר בשתיה וכתבו הרשב\"א והר\"ן שעוד הביא ראיה הראב\"ד מדתנן פ\"ב דמס' טבול יום חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה וכו'. וי\"ל שדעת רבינו דלא דמו דע\"כ לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצוק ליין שנאסר מחמת מגע ממש אבל הכא דלא נאסר יין זה שלמעלה מן הנקב מחמת מגע ממש אלא שמפני שאילו לא הניח אצבעו היה יוצא כולו ונמצא כולו כבא מכחו ועוד דבעבידתיה טריד להציל את היין אע\"ג דאסרינן ליה משום חומרא דיי\"נ מ\"מ לא החמירו בניצוק דידיה דהא נצוק דמגע הוי כהלכתא בלא טעמא אלא דמשום חומרא דיי\"נ אסרוהו ובכה\"ג דאיהו גופיה לא מיתסר אלא משום חומרא לא רצה להחמיר בניצוק דידיה ואע\"פ שזה עדיף מנצוק שהרי הוא חיבור לו ממש מ\"מ כיון שהחמירו בו לאוסרו אפי' בהנאה לא רצו להחמיר במה שלמטה ממנו לאוסרו אפי' בשתיה וראוי להשוות מדותיהם בזה לאסור מה שאוסרים אפי' בהנאה ולהתיר מה שמתירים אפי' בשתיה ומשמע לרבינו הכי מדסתם רב פפא ואמר עד ברזא אסור ואידך שרי משמע דאסיר אסיר לגמרי קאמר ואפי' בהנאה וכן שרי שרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה ואע\"פ שהר\"ן לפי שיטתו דאסור בשתיה מן הנקב ולמטה נתן טעם למה שאמר שרי סתם מ\"מ פשטא דלישנא משמע דשרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה. \n",
+                "<b>ובמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב הותר בשתיה,</b> רש\"י ג\"כ סובר כן ובין מה שתמהו הרשב\"א והר\"ן על דברי רבינו בין מה שהקשה עליו הראב\"ד מתיישב במה שכתבתי שמה שלמעלה מן הנקב מדינא לא מיתסר אלא משום חומרא דיי\"נ ונמצא דקיל טפי מטבול יום ומדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מינקת כפופה שעושים אותה ממתכת וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עכו\"ם ואנח ידיה אגישתא אסרי' רבא לכולי חמרא ומסיק בגמ' דאפי' למאן דאמר נצוק אינו חבור מודה הכא דאסור משום דכוליה חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ופירש\"י לכוליה חמרא אפי' מה שבכלי הראשון, אגישתא ובת גישתא גריר שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוה ליה כחבית אריכתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו\"ם וכו'.</b> שם אמר רב הונא דנצוק חבור ליי\"נ ושקלי וטרו בה בגמ' וכתבו התוס' שרש\"י פסק כרב הונא דנצוק חיבור ור\"ת פסק דאינו חיבור והביא כמה ראיות לדבר והרא\"ש כתב שאין ראיותיו נכוחות ושהגאונים פסקו כרש\"י וכן דעת הרי\"ף והרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו וכן נהגו. וכתב הראב\"ד נאסר כל היין שבכלי אומר אני בשתיה עכ\"ל. כלומר חולק על רבינו שסתם וכתב נאסר היין דמשמע בהנאה כמבואר בדבריו רפי\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך המודד לעכו\"ם תוך כלי שבידו וכו'.</b> שם (דף ע\"ב.) א\"ל רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם קטפי קטופי א\"נ נפצי נפוצי ופירש\"י קטופי שיפסוק ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העכו\"ם וכו' נפצי נפוצי יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עכו\"ם כי היכי דלא להוי נצוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפך שמדד בו לעכו\"ם אם יש בקצה המשפך עכבת יין וכו'.</b> משנה שם נטל את המשפך (ומדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם וחזר) ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור פי' אם יש בו מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם: \n",
+                "<b>ומה שכתב עד שידיחנו וכו'.</b> בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ודברי רבינו א\"א לומר דמיירי בשל חרס דהא חכמים לא שרו בניגוב אלא על כרחך לומר דמיירי בשל עץ ואבן. ומ\"מ קשה לי מ\"ש עד שידיחנו וינגב למה לו לכתוב ידיחנו הא בנגוב סגי ועוד דבסיפא כתב ואם לא הדיח הרי זה אסור דמשמע דבהדחה בלחוד סגי ליה והא ליתא דניגוב בעי ועוד למה לי שיהיה בו עכבת יין אפי' בלא עכבת יין נמי ניגוב בעי כדמשמע פשטא דברייתא דקתני סתמא ינגב דמשמע אפי' לית בה עכבת יין. ונ\"ל שסובר רבינו דאע\"ג דמשפך צריך ניגוב כדקתני בברייתא היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שאין היין שוהא במשפך שהרי מכניס בזו ומוציא בזו אינו אוסר אא\"כ יש בו עכבת יין וכדתנן במתני' ומשום דאיכא תרי גווני משפך חד שנשתמש בו הנכרי הרבה ובההוא קתני בברייתא ינגב אבל אותו שנשתמש בו ישראל הרבה אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת בהדחה סגי ליה ולפי זה מ\"ש עד שידיחנו וינגב לצדדין קתני עד שידיחנו אם הוא של ישראל שנשתמש אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת או ינגב אם הוא משפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה ובין זה ובין זה אינו אוסר יין של ישראל שנמדד בו אלא כשלא הדיחו אבל אם הדיחו אינו אוסר אפי' במשפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה א\"נ ה\"ק אפי' אותו שאינו צריך אלא הדחה אוסר אם לא הדיחו וכ\"ש שאותו שצריך ניגוב אוסר אם לא נגבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו'.</b> זה הוא קנישקנין דאיתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה\"מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עכו\"ם לא ומשמע לי דטעמא קדם פסק עכו\"ם לא לפי שהיין הנוגע בפי העכו\"ם חוזר ומתערב עם היין שבכלי ואיני יודע למה נתן רבינו טעם מפני שהיין בא מכחו הא עדיפא מינה הל\"ל שהיין שנגע בפי העכו\"ם יורד ומתערב עם היין שבכלי. וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו אמר אברהם אני אומר והוא שהתחיל למשוך עכ\"ל. שמאחר שכתב רבינו והעכו\"ם מוצץ ושותה מן החוטם השני הא פשיטא שנמשך היין ועוד מאי התחיל למשוך כיון שהוא שותה הא ודאי שנמשך הרבה. ואפשר דאשמעינן רבינו בנתינת טעם זה שנתן דאפי' לא נגע היין לפיו של עכו\"ם אלא שהתחיל למצוץ הרי אותו היין בא מכחו ואוסר מה שנשאר בכלי וזו בעצמה היתה כוונת הראב\"ד שמכיון שהתחיל למשוך העכו\"ם היין נאסר מפני שבא מכחו וכשיחזור אוסר היין הנשאר בכלי. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> והוא שהתחיל למשוך הוי כאילו כתב כיון שהתחיל למשוך ופסק רבינו כהא דמר זוטרא וכן פסקו הרי״ף והרא״ש ודלא כתוספות שפסקו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה (בקנישקנין נהי דלא הוי חבור מ״מ) הוה ליה לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם ברישא ופ' ר״ח דלא מיירי עם העכו״ם אלא עם ישראל וקמ״ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה (לאפוקי ממאן דאסר במסכת שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה) (שבת דף ס״ב:) עכ״ל. ומה שהקשו שהיה לו לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם יש לומר שהיה מסתכל בעכו״ם וכשהיה מרגיש שהעכו״ם רוצה לפסוק היה מקדים ופוסק הוא. וא״ת כיון דקי״ל דניצוק חיבור היכי שרי למשתי בקנישקנין דודאי חיבורו של כלי לא גרע מניצוק, תירץ הר״ן בשם הראב״ד דכי אמרי' ניצוק חיבור הני מילי מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו״ם ומשום הכי לא הוי חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שמצץ היין מן החבית במינקת וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) אגרדמים עכו״ם שקדח במינקת והעלה וכו' זה היה מעשה ואסרוהו ומפשט דברי רבינו נראה שאפי' לא נגע היין לפיו מאחר שעלה היין מכח מציצתו נאסר ואוסר שאר יין שבחבית ודלא כדפירש״י והר״ן שמעלה היין לפיו ומ״מ יש לדחוק ולפרש דברי רש״י בענין שלא יחלוק על רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ט) עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב\"ג אומר כדי שיפתח (את החבית) ויגוף ותיגוב ופירש\"י אם הודיע שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום וכו' אם (הוא) שהה כדי שיקוב העכו\"ם נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב\"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא\"א לנוטלה שלא תשבר (את) כולה. ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותיגוב תיבש אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא ע\"כ, ואיפסיקא בגמ' הלכתא כרשב\"ג. ואמרי' בגמ' ה\"ד בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אפי' הפליג מהם יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות. וקשיא לי מאי האי דקתני יותר ממיל דאפי' כמה פרסאות הוי בכלל יותר ממיל ואפשר דמעט יותר ממיל קאמר ומדברי רבינו נראה שהיה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש. ואיכא למידק מאי בעי ה\"ד בחזקת המשתמר הא כל שאינו מודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת משתמר ואפשר דגמ' מתני' קשיתיה אמאי קתני אם היה בחזקת משתמר הוה ליה למיתני עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו': \n",
+                "<b>ודע</b> דבגמ' בעי אברייתא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ואוקי רבא רישא בבא להם דרך עקלתון כלומר שבעה\"ב יכול לבוא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי א\"ה סיפא נמי כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם סמכא דעתייהו ופסקה הרא\"ש שכתב וז\"ל ומוקי רישא בבא להם דרך עקלתון וכ\"נ מדברי הר\"ן אבל הרי\"ף ורבינו השמיטו זאת האוקימתא ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות דבנגיעה בלבד הן מטמאות אבל לא לענין יי\"נ שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן המניח עכו\"ם בחנותו וכו' וכן המניח יינו בקרון או בספינה וכו',</b> גם זה משנה שם ומשמע לרבינו דכי קתני בכל הני אסור כיון שהם סתומות ואינו אלא משום חששא שמא טרח ופתח וגף לא מיתסר אלא בשתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה וכו',</b> פשוט הוא דמתני' לא מיירי אלא בסתומות מדקתני ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו' אבל בפתוחות כיון שנעלמו מעיניו איכא למיחש שנגע בהם ואסור בהנאה ומשמע לרבינו דדוקא כשמודיעו שהוא מפליג אבל אם לא הודיעו לא חיישינן שמא נגע משום דכל שעה מירתת דילמא השתא אתי וחזי לי. וכתב הר\"ן דאע\"ג דבבא דעכו\"ם שהיה מעביר מיירי בסתומות הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותא שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו\"ם נושא אותם והביא ראיה מדין היה אוכל עמו על השלחן דקתני אם א\"ל הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפי' פתוחות מותרות עכ\"ל. ורבינו סבר דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותו לא שרי אלא בסתומות דוקא דומיא דרישא והא דקתני בהיה אוכל עמו על השולחן חביות פתוחות אסור לאו לדיוקי מינה דבבבי דרישא פתוחות מותרות אלא לגופה אצטריך דסד\"א כיון שהוא טרוד באכילה אע\"פ שא\"ל הוי מוזג ושותה לא חיישינן שיגע אלא ביין שעל השלחן ושעל הדולפקי אבל שאר חביות אפי' פתוחות שרי שאינם בכלל הוי מוזג ושותה קמ\"ל דאף הן בכלל הוי מוזג ושותה ואע\"פ שהר\"ן הביא ראיה מהתוספתא דקתני פרואר שישראל ועכו\"ם כונסין לתוכו יין אע\"פ שחביות פתוחות והעכו\"ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר. י\"ל דלא מכרעא מאחר דלא מיתניא בגמ'. ועי\"ל דההיא דפרואר מיירי כשאין לעכו\"ם שום שייכות ביין הישראל משא\"כ במניח יינו בקרון ובספינה שהעכו\"ם הוא בעל הקרון או הספינה וכן מניח עכו\"ם בחנותו יש לו שייכות ביין שבחנות א\"נ פרואר שאני שהוא כמו פונדק שתמיד נכנסין שם ישראלים ועכו\"ם והיינו דקתני מפני שהן בחזקת המשתמר כלומר שחזקה שישראל נכנס ויוצא בו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ישראל שהיה אוכל עם העכו\"ם וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה שותה עם העכו\"ם וכו'.</b> עובדא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע') ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומשום דאיכא לאקשויי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן ויצא מה שעל השלחן אסור לפיכך כתב ואינו נאסר אלא מה שלפניו בלבד כלומר שאף כאן מה שלפניו אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם וישראל שהיו וכו'.</b> שם ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו\"ם בתחתונה שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עכו\"ם אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי. ומפרש רבינו דשמעו קל תיגרא היינו ששמעו קול הברה של חתן או של הספד ויצאו בבהלה ובמקום עליונה ותחתונה כתב שהיו דרים בחצר אחת וחזר העכו\"ם וסגר פתח החצר לומר דעליונה ותחתונה לאו דוקא ומדקדוק דברי רבינו נראה דדוקא בשיצאו בבהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מן העליה שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים בבהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו ובא לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו ומש\"ה איכא למימר שמתירא העכו\"ם שקדמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין של ישראל ועכו\"ם וכו'.</b> עובדא שם וגירסת רבינו ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו\"ם וכך היא גירסת הרי\"ף והרשב\"א ומשמע לרבינו דמיירי שהחביות פתוחות מדלא הצריכו שישהא כדי שיפתח ויגוף ותיבש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וכו',</b> ג\"ז עובדא שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהרי מפחד מן הרואה אותו.</b> דבר פשוט הוא דאשריותא דכל החביות שכנגד החלון קאי ועלה קאי וכן אם שאג ארי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוצר של יין וכו'.</b> ג״ז שם ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח עכו״ם דהוה יתיב ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור ופירש״י בס״פ ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א:) אם נתפס עליו כגנב אם עכו״ם חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב חמרא שרי בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע. ורבינו גורס דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו״ם ומפרש שהיו החביות פתוחות ונראה לומר כדפרש״י בס״פ ר' ישמעאל שאע״פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה כיון שיש לו יין באותו פונדק מאחר שהוא נתפס כגנב על הנגיעה שרי. ומ״מ קשיא לי דפתח באוצר וסיים בפונדק ומשמע שהפונדק יש בו אוצרות וכיון שהאוצר של הישראל מיוחד לו אע״פ שהעכו״ם יש לו חביות באמצע הפונדק או באוצר אחר שבפונדק למה לא יהא נתפס על כניסתו באוצר המיוחד לישראל. ולכן נראה שרבינו מפרש אם נתפס כגנב על הכניסה כדפירש״י פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע') והכי דייק מ״ש אם נבהל כשנמצא. ואפשר לפרש בדברי רבינו שהוא מפרש פירוש מחודש בנתפס עליו כגנב דהיינו לומר שאם כשנמצא העכו״ם בין חביות ישראל נבהל ונשתנו פניו כאילו הוא גנב מותר שהדברים מוכיחים שמחמת אימתו לא נגע ואם לא נבהל כשמצאוהו אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה חיישינן שמא נגע: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותינוק הנמצא בין וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה כתב בשביל שראה וכו'. הא איתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) ההיא רביתא דאתשכח דהוי בי דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע\"ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמו לה ופירש\"י ודוקא רביתא שאינה יודעת מטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא. אבל התוס' כתבו לא מצינו חילוק זה בכל מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא דה\"ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה וכ\"כ הרשב\"א וכן דעת הראב\"ד וקשיא לי לדעתם למה לא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת ונ\"ל דאה\"נ דמפלגינן בה בהכי ולא חשה הגמרא לפלוגי בהכי משום דבעובדי אחריני אשמעינן הכי ולא איצטריך לאשמועינן בהאי עובדא אלא אע\"ג דנקיטא אופיא בידה לא אמרינן ודאי נגעה. וז\"ש הראב\"ד נדמה לו אע\"פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו היין כלומר נדמה לו ואינו כן שגם בה חילקו בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. ומה שסיים וכתב ואע\"פ שהיתה אופיא בידה התירוה היינו לומר דלדברי רבינו איכא תרי חידושי בהאי עובדא אבל לדידיה ליכא אלא חד חידושא. ואין זו השגה דכיון דמטעם שהיא רביתא שרינן בכל גוונא שרי, וידים מוכיחות לפירוש רבינו מדלא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. וכבר כתבתי שגם רש\"י פירש כדברי רבינו דדוקא רביתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדוד שנכנס למדינה וכו'.</b> משנה פ' בתרא דע\"ז (דף ע':) בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ופירש\"י בולשת חיל. ובגמ' ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי. וכתב הר\"ן בשעת שלום סתומות מותרות שכיון שהן סתומות ה\"ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסתמם שאין אימת אדם עליהם וכ\"ש דשרו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקוק של עץ כפתוחות דמו וכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות (לפי שאין פנאי לנסך) בין בכרקום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו עכ\"ל. ועיין במ\"ש המגיד משנה בפרק י\"ח מהלכות איסורי ביאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שנמצא עומד וכו'.</b> משנה וגמרא פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס':). וא״ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס. וי״ל דה״פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זונה עכו\"ם וכו'.</b> בפירקא בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ט ע') אמר רבא זונה עכו\"ם וישראל מסובים אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי\"נ לא תקיף להו זונה ישראלית ועכו\"ם מסובין חמרא אסיר מ\"ט הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא כלומר ושבקה להו לנסוכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם הנמצא בבית וכו'.</b> עובדא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס':) וכתב רבינו שזו הרחקה יתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שצפה בנהר וכו'.</b> בפ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ד) אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו\"ם אסור ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שהיו רוב מוכרי היין בו וכו'.</b> בפרק לא יחפור הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא (דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה\"מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוו מנחי. ופירש\"י בי קופאי טמונים בין הגפנים שבכרם (והיא של ישראל וכו') באברורי (הוו מנחי) להשוות משא החמור. ונראה שרבינו מפרש בי קופאי שם מקום וכ\"כ התוס' בשם הערוך ויש לתמוה על מ\"ש רבינו מותרים בהנאה דכיון דרוב שפוכאי ישראל הוו אפילו בשתיה ה\"ל למשרי והכי משמע לישנא דשריותא סתם. וי\"ל דמשמע לרבינו דכיון דאמרינן לימא לא סבר לדרבי חנינא אלמא רוב העיר עכו\"ם הוו ואמרינן בפ' אלו מציאות מצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה, ומפני כך פירש רבינו דהא דשרא רבא לא התיר אלא הכלים ליהנות מהן אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו עכו\"ם ואע\"ג דרובא דשפוכאי הוו ישראל מסתיין דשרי הכלים וז\"ש הרי אלו מותרין דמשמע דקאי אקנקנים דאי אף איין קאי ה\"ל למימר מותר ואפשר דמשום הכי לא אמר שרא רבא דמשמע שהתיר היין אלא שרנהו רבא כלומר התיר הכלים אבל לא היין אבל קשה דאי לא שרא רבא אלא הכלים מאי מתמה לימא לא סבר לה לדר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב כלומר וכיון דרוב העיר עכו\"ם היכי שרא והא דינא הכי הוא דמצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם הקנקן מותר לפיכך צ\"ל דשרנהו רבא וכן מותרים שכתב רבינו איין נמי קאי אלא דמשמע ליה לרבינו דאע\"ג דרוב שפוכאי הוו ישראל כיון דרוב העיר עכו\"ם מסתיין דנישרי יין וקנקנים בהנאה: \n",
+                "<b>חבית שפתחוה גנבים וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז (דף ע'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו״ם וכו'.</b> בסוף פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו״ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו\"ם אר\"י א\"ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש\"י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו\"ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו\"ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב\"ע כשהבית של עכו\"ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו\"ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם ששכר ישראל לדרוך וכו'.</b> משנה סוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר״ה בעיר שיש בה עכו״ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו״ם אסור עד שיושיב x שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע״פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב״א אומר (כל) רשות עכו״ם אחת המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו״ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע״פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע״פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב״א ותניא כמ״ד דה״ק ת״ק בד״א ברשותו אבל ברשות עכו״ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב״א אומר כל רשות עכו״ם אחת היא. והשתא מ״ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע״פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א\"א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ\"ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר: \n",
+                "<b>ומ\"ש היין מותר אע\"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא.</b> פשוט במשנה וכתב הראב\"ד דר באותה חצר וכו' א\"א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ\"ל. נראה שטעמו (חסר כאן) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפי' כתב לעכו\"ם שנתקבל ממנו המעות.</b> פשוט בסיפא דמתניתין: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו\"ם אחר.</b> היינו כרשב\"א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס\"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א\"ל רבא אדרבה אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ\"ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה זה היין הטהור וכו'.</b> היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר\"ה בעיר שיש בה עכו\"ם וישראל מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואשפה וחלון ודקל וכו'.</b> שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש\"י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע\"כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו\"ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי\"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר החלוקה וכו'.</b> בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו\"ם אינו עושה יי\"נ כלומר אע\"פ שידו של עכו\"ם מגעת שם. ור\"י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר\"י לגבי דרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו\"ם מגעת לחלק ישראל וכו',</b> ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב\"ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש\"י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> מותר לישראל להפקיד יינו וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו\"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה\"ג והרי\"ף ורבינו וכתב הרשב\"א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הפקיד ביד עכו\"ם בחותם אחד ה\"ז אסור בשתיה וכו',</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) א\"ר יוחנן משום ר\"י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו\"ם הרי הן כפירותיו של עכו\"ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א\"ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה וכו' ל\"ק הא ר\"א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו\"ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר\"א מתיר וחכמים אוסרים ופירש\"י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה\"פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה היינו ע\"י מפתח או חותם ביד ישראל וכר\"א והא דקתני ר\"י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א\"א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר\"י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר\"א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ\"ל שרבינו מפרש (חסר כאן) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין מבושל וכו'.</b> בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו״ם וכן יין שלנו ביד עכו״ם א״צ חותם בתוך חותם מ״ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו דה\"ה לשכר.</b> פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו',</b> שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי\"נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי\"נ דינם כיין מבושל. \n",
+                "<b>ומ״ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד,</b> מימרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד״ס וכן דעת הרשב״א וכתב ואע״פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר״ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו״ם המים וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח:) א״ר יוחנן יין שמזגו עכו״ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ״ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יוליך העכו\"ם ענבים לגת וכו',</b> שם (דף נ\"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו\"ם מהו שיוליך ענבים לגת א\"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו\"ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע\"פ שהיין מזלף עליהם מותר א\"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי,</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו\"ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש\"י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו\"ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו\"ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ\"ג ורשב\"א והר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מותר שיריח העכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ס\"ו:) האי בת תיהא עכו\"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו\"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש\"י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו\"ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי\"נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע\"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח x: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכר לעכו\"ם חמור לרכוב עליו וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'.</b> שם (דף ס\"ג:) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'.</b> שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע\"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי\"נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס\"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש\"י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א\"נ לא שקיל מיד עכו\"ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ומאחר דקי\"ל כר\"א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ\"ה והרמב\"ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב\"א והר\"ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אומני ישראל ששלח להם עכו\"ם וכו'.</b> משנה פרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ\"ל שהוא ט\"ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהיה נושה בעכו\"ם מנה וכו'.</b> ברייתא רפ\"ג דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גר ועכו\"ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'.</b> שם וכי רוצה בקיומו כה\"ג מי אסיר והא תנן גר ועכו\"ם שירשו את אביהם עכו\"ם יכול לומר לו טול אתה עכו\"ם ואני מעות טול אתה יי\"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד\"א שירשו אבל נשתתפו אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> ישראל שמכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"א) המוכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו\"ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא\"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי\"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי\"נ קא שקליתו ואי ס\"ד משיכה בעכו\"ם קונה מדמשכה עכו\"ם קנייה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה\"נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו\"ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש\"מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו\"ם לכלי בידים ה\"נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש\"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב\"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב\"ג דאי רשב\"ג הא אמר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב\"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע\"כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו\"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ\"כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז\"ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו\"ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח\"כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו\"ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע\"ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו\"ם ומשכו דאל\"כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע\"פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש\"ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם מדד לכלי העכו\"ם או לכלי ישראל שביד העכו\"ם צריך ליקח הדמים ואח\"כ ימדוד וכו'.</b> היינו מדא\"ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו\"ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו\"ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו\"ם דכיון דיהיב דמי קני אע\"פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו\"ם ונאסר חמרא דעכו\"ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו\"ם דמיו</b> קשה דאדרבה בכה\"ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו\"ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו\"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י\"ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו\"ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו\"ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק. \n",
+                "<b>ולפי זה מ\"ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם</b> פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו\"ם היינו דוקא כשהיה העכו\"ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע\"ג קרקע והעכו\"ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י\"ב. וא\"ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו\"ם שנסכו שרי. וי\"ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב \n",
+                "<b>הראב\"ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'.</b> א\"א הא נמי דלא כהלכתא וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן דינר לחנוני וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי\"נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי\"נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל\"ש מקיפו ל\"ש שאין מקיפו אע\"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה\"ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה\"ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב\"א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר\"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר\"פ ואיתא לדר\"פ ואיתא לדרב אשי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'.</b> שם (דף ע\"א) אמר ר\"י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו\"ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו\"ם עול תחתי לאוצר א\"ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש\"י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל\"ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב\"ד על דרך פירוש רש\"י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב\"א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) אמר רב אשי האי עכו״ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע״ג] דלזבוניה לעכו״ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו״ם וכתב הר״ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי״נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע״ג דעכו״ם לא יהיב דמי אא״כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש״ה דמ״מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו״ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי״נ קא שקיל וא״ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י״ל דה״מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ״ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית.</b> פרק בתרא דיומא (דף פ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש בינוני.</b> בפי\"ז דכלים (מ\"ח) כזית שאמרו [לא גדול ולא קטן אלא] בינוני. תניא רבי אומר כל השיעורין כלם בכזית ופירש\"י כל השיעורין האמורים באוכלים: \n",
+                "<b>וכבר ביארנו וכו'.</b> בפ' שביעי מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושיעור זה עם כל השיעורים הל\"מ.</b> בריש עירובין (דף ד') ובפרק בתרא דיומא (דף פ'): \n",
+                "<b>ואסור מן התורה לאכול כל שהוא וכו'.</b> בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ב:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים.</b> בס״פ גיד הנשה (חולין דף ק״ג:) פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל והלכה x כרבי יוחנן דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו'.</b> שם לדברי הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חלב וכו' שהניחו בחמה וכו' חזר והניחו בגשמים ונתפח וכו'.</b> בפ\"ג דטהרות (מ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב היה פחות מכזית מבתחלה וכו'.</b> בר״פ כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בפ\"ד מהלכות אלו: \n",
+                "<b>ומ״ש וחמשה מיני תבואה וכו' הכל מצטרפין לכזית וכו'.</b> פ״ק דחלה (מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') משנה וגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות וכו'.</b> צירוף הנבילות נתבאר בפרק ד' מהלכות אלו. ולענין צירוף הטבל כתב הראב\"ד בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל אכילה גדולה מדבר אסור וכו'.</b> משנה פרק שלשה מינים (נזיר מ\"ב) אלו הן הלוקין (מכות כ\"א) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> האוכל כשעורה או כחרדל וכו'.</b> במשנה פ״ג דכריתות (דף י״ב:) כמה ישהא האוכלן x כאילו אוכלן קליות דברי ר״מ וחכ״א עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס וידוע דהלכה כחכמים ובפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב) נתבאר דאכילת פרס הוי לרבי יוחנן בן ברוקא כדי אכילת שלש ביצים ולרבי שמעון כדי אכילת ארבע ביצים ופסק רבינו כרבי יוחנן בן ברוקא ולזה הסכים הרשב״א בתורת הבית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן השותה רביעית וכו'.</b> יש לתמוה על רבינו שהרי שם בברייתא (כריתות י\"ג) אמרו דשיעור צירוף משקין הוי נמי בכדי אכילת פרס ובפ\"ב משביתת עשור כתב רבינו בשותה ביוה\"כ ששיעור משקין ברביעית וכתב הרב המגיד שכ\"כ בתוספתא וה\"ה לכל איסורין שבתורה וההיא דכריתות לא נאמרה אלא לענין לפסול את הגויה שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שהיא מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'.</b> בפ' כל שעה (פסחים כ\"ד) מימרא דר' יוחנן וכלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק וכו'.</b> בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ב:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה: \n",
+                "<b>והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'.</b> שם (פסחים כ\"ה:) אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע\"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוון x [לא אפשר וקא מיכוון] כ\"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קא מיכוון כ\"ע ל\"פ דשרי כ\"פ דאפשר ולא קא מיכוון xx א\"ד אפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתייהו דר\"ש ור' יהודה לר\"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כ\"פ דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וידוע דהלכה כרבא וכלישנא בתרא ואע\"פ שרש\"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו\"ם רבינו מפרש לה בכל איסורין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מאכל אסור לתיאבון וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוברה שהריחה וכו'.</b> בפרק בתרא דיומא (דף פ\"ב) תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו ובפרק ג' דכריתות (דף י\"ג) תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא ה\"ק התירו לעוברה לאכול פחות x מכשיעור כדי שיצטרף לכזית בכדי אכילת פרס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו'.</b> בפ' אע\"פ (ס\"א) אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהב לי איסתכני רב פפא אמר אפילו תמרא דהנוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> מי שאחזו בולמוס וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאין עד שיאורו עיניו ומשמע לרבינו דלא אמרו תוחבין לה כוש ברוטב וכו' אלא בעוברה דוקא שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו אבל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד השומן עצמו לפי שאין חולי זה סובל מיתון מלהאכיל ודיקא נמי דקתני מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והא כיון דביוה\"כ היה עסיק הוה סגי דליתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו א\"ו משמע דלא תנא אפילו דברים טמאים אלא לומר דמיד מאכילין אותו הדברים הטמאים עצמם וכן משמע נמי מיניה דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים לתת לו הנמצא אפי' הוא דבר האסור. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומאכילין אותו הקל הקל תחלה וכו' כיצד היו לפניו טבל ונבילה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב טבל ותרומה אם א\"א לתקן הטבל וכו',</b> שם מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ\"ע ל\"פ דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ\"ס טבל חמור ומ\"ס תרומה חמורה מ\"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ\"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור וכו'.</b> בפרק י\"ז מהלכות א\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשין ביוה\"כ וכו',</b> משנה בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:) לענין שוגג שחייב ד' חטאות ואשם אחד והעתיקה רבינו פה לענין שיתחייב חמש מלקיות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דבר אסור שנתערב בדבר מותר וכו'.</b> פרק התערובות (זבחים דף ע\"ט) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל וכו'.</b> בפרק בתרא דעבודה זרה עלה ס״ז אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי א״פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכתבו התוס' שם ובפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) שרש״י סובר שטעמו ולא ממשו לא מיתסר אלא מדרבנן ור״ת סובר דמדאורייתא מיתסר והאריכו בראיות כל אחד מהם ודעת רבינו כרש״י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נפל חלב כליות לחלב האליה וכו'.</b> בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ו:) אהא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו (בנותן טעם ואם לאו) כולם אסורין וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות שבזמן שמכירין בנותן טעם ואם לאו כולם אסורות ומקשינן בגמרא (דף צ\"ט:) וליבטיל ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד משמע דאי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד הוו בטלי ברוב והכי נמי משמע בריש פרק התערובות ובריש ביצה כתבו התוספות והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דאפילו איסורא דרבנן ליכא כדמשמע הכא והראב\"ד פירש דהא דמקשה וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן ששים בעינן אלא ברוביה קאמר דהיינו ששים וכן נראה מדברי רש\"י ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ורש\"י. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים יש דבר ששיעורו בששים וכו'.</b> מתבאר לקמן בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> ומ״ש נמצאת למד שכל איסורים שבתורה וכו'.</b> בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א״נ מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים. ובסוף ע״ז (דף ע״ג ע״ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ״ט וכו' ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ואמרי' בשלמא יי״נ משום חומרא דעכו״ם אלא טבל מ״ט כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. ובירושלמי יהיב טעמא לטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורבינו תפס טעם הירושלמי שהוא כולל יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש פירות שביעית אע\"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא וכו'.</b> בספ\"ז דשביעית תנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ\"ט ובא רבינו לתרץ קושיא אחת והיא למה לא הוציאו ר\"י ור\"ל שביעית מכלל כל איסורים שבתורה כשם שהוציאו טבל ויי\"נ ונתן טעם מפני שאין אותה התערובת אסורה וכו' ונמצא שאין שם איסורי תורה נופל בה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ויש ביעור אחר בפירות שביעית וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו וכו'.</b> בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכל שהוא ונתן טעם מפני שהוא דבר שיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לתבואה חדשה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דנדרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם וכו',</b> בריש ביצה (דף ד') גבי ביצה שנולדה ביו\"ט אמרו כל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי כיון דאפי' באיסורים דרבנן מפני שיש להם מתירין אמרו שאסרו בכל שהן ק\"ו שהיה ראוי באכילה וכלאי הכרם שהם איסורי הנאה וכן בחלב ודם שחייבים עליהם כרת וניחא ליה משום דהוה דבר שאין לו מתירין אע\"ג דחמירי לא ראו חכמים שיאסרו בכל שהן ונתנו חכמים שיעור. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן תרומות,</b> נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי דהוו כדבר שיש לו מתירין כיון דמותרים לכהנים ואפ\"ה נתנו בהם שיעור וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא כשיש לו מתירים לכל אדם. ואפשר עוד לומר שכתב כן משום דאיכא לאקשויי הרי תרומה יש לה מתירין דהא אי בעי מיתשיל עלה וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיל\"מ אלא בדבר שיש לו דרך היתר לכל אדם משא\"כ בתרומה שאין לה דרך היתר אלא כשקרה מקרה שרצה להשאל עליה וזה פירוש מ\"ש לכל אדם כלומר שמאחר שאין כל האנשים נשאלים עליה לא הוי דבר שיל\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאפילו דשיל״מ וכו'.</b> ירושלמי פ״ו דנדרים וכתב הרשב״א שנשאל למה תלה רבינו הדבר בסברתו והשיב לפי שמצא להרי״ף שאמרה אפילו בשאינו מינו בפ' גיד הנשה שכתב שם פלוגתא דרב ולוי בריחא מילתא היא ואמר דהא דאמר רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח אפילו ללוי היא ויש לרי״ף ראיה בפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דאקשינן וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דבר שיל״מ אלמא אפילו בשאינו מינו לא בטיל ומפני שמצא להרי״ף שסובר כן ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי ולא ראה שיהא ההיא דהירושלמי ראיה מוכרחת כשראה הוא להכריח תלה אותה בהכרעת הדעת. וא״ת היאך הניח הרב הא דרב אשי. וי״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד שאין עיסה בלא מים ומלח וכן הדין בתבלין בקדרה א״נ טעמא דתבלין משום דעבידי לטעמא וכל דעביד לטעמא לא בטיל עכ״ל. והראב״ד כתב וז״ל יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין וכו' א״א משנה שלימה היא עכ״ל. ונראה לי שטעמו מההיא דפ' משילין (ביצה דף ל״ז) שכתבתי בסמוך דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ומקשינן וליבטיל מים ומלח בעיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דשיל״מ ולדעת רבינו י״ל כמ״ש בסמוך בשם הרשב״א דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד הן ואפשר לומר עוד שטעמו מדאמרינן בירושלמי פ״ו דנדרים אילן נדרים מה את עביד להון כדבר שיל״מ או כדבר שאין לו מתירין וכו' ודא מתניתא עבד לון כדבר שיל״מ דתנינן תמן שהנודר (מן הדבר) ונתערב באחד אם יש בנ״ט הרי זה אסור תיפתר מין בשאינו מינו בדבר שיל״מ, ומאחר שבירושלמי אמרו על משנה זו כן כתב שהיא משנה שלימה. ואני אומר שאע״פ שהירושלמי אומר כן אינו מוכרח במשנה דאפשר לומר דמה ששנינו במשנה שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אינו אוסר אלא בנ״ט מין בשאינו מינו היינו משום דחשיב לנדרים דבר שאין לו מתירין אבל דבר שיל״מ אפי' בשאינו מינו לא בטיל ואע״פ ששם אמרו שאם הזקן עוקר הנדר מעיקרו הוו נדרים דבר שיל״מ ומאחר דאנן קי״ל שהזקן עוקר הנדר מעיקרו הוה ליה נדרים דבר שיל״מ וקתני דמין בשאינו מינו בנ״ט יש לדחות ולומר דלא מיקרי דבר שיל״מ אלא כשההיתר בא ממילא ולא כשהוא בא ע״י טורח וכמ״ש הטור בי״ד סימן קכ״ב וק״ל והוא מדברי התוס' שילהי ע״ז והרשב״א בת״ה והר״ן בפרק הזהב ונדרים כיון שאין ההיתר בא אלא על ידי שאלת חכם לא חשיב דבר שיל״מ ועוד שבירושלמי עצמו אמרו שם על משנה אחרת ודא מתניתא עבד לון לנדרים כדבר שאין לו מתירין וכיון שכן לא שייך למימר משנה שלימה היא: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואל תתמה על חמץ בפסח וכו'.</b> הוקשה לו למ\"ש שיראה לו שדבר שיל\"מ אינו אוסר בשאינו מינו אלא בנ\"ט והרי חמץ בפסח שאוסר אפי' בשאינו מינו בכל שהוא וניחא ליה שהחמירו בו משום דכתיב ביה כל מחמצת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם השיעורים וכו' עולים באחד ומאה וכו'.</b> רפ\"ב דערלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פרוסה של לחם הפנים וכו',</b> ירושלמי ברפ\"ב דערלה תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של (לחם) חולין וכו' לא יעלו ר' יודא אומר יעלו ואיני יודע למה פסק כרבי יודא ואיכא למידק שרבינו כתב בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור במאה פרוסות של חולין הרי אלו לא יעלו וזה סותר למה שכתב כאן. וי\"ל דהכא מיירי בפרוסה של לחם הפנים הטמא ולזה עולה בק\"א x מפני שאילו אמרו אינו עולה היה מתחייב שריפת הכל לפי שא\"א ליאכל אפי' לכהנים אבל כשהיתה פרוסה של לחם הפנים טהורה לא תעלה שאין שם הפסד שהכל יאכל לכהנים והשתא איכא למימר שהירושלמי מיירי בפרוסה של לחם הפנים טהור ופוסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> בריש פרק ב' דערלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה,</b> כתב הראב\"ד אינו כן וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה צריך להרים התרומה וכו'.</b> בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו',</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם.</b> כלומר ששיעורם כפל משיעור תרומה שהתרומה עולה בק\"א והם אינם עולים אלא במאתים מפני שהם אסורים בהנאה וגם זה שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות וכו'.</b> שם בירושלמי מנין שהם עולים אמר רבי יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הוא מקדשו וכמה הוא אחד ממאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר איסורים שבתורה כולם וכו' שיעורם בששים.</b> בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח) איפליגו אמוראי אליבא דבר קפרא חד אמר כל איסורים שבתורה בששים וחד אמר כל איסורים שבתורה במאה ומשמע דהלכתא כמאן דאמר בס' מדאיתא בההוא פירקא (דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בס'. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם נפל כשעורה חלב וכו',</b> בפ' גיד הנשה (חולין צ״ח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי דזיתא א״ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א״ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדירה של בשר וכו',</b> שם (דף צ\"ו) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הילכך מין [בשאינו] מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א\"נ מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בס'. וכתב הרי\"ף מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינותו של גיד אמר רב נחמן גיד בס' ואין גיד מן המנין והיינו דוקא בשומן גיד כמו שכתב הרי\"ף דאילו גיד עצמו הא אסיקנא בההוא פירקא והלכתא אין בגידין בנ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל כחל שנתבשל עם הבשר בס' וכחל מן המנין.</b> שם (דף צ\"ז ע\"ב) במימרא הנזכרת ונתן רבינו טעם הואיל שהכחל מדבריהם, וכתב הראב\"ד ויש טעם טוב מזה וכו'. והרשב\"א דחה טעם רבינו שהרי איסורי סופרים צריכים ס' ואינה דחיה דאיכא למימר דסבר רבינו דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. והתוספות והרא\"ש נתנו טעם אחר שאיסורו של כחל אינו מפני טעם חלב שיש בו יותר משאר בשר אלא לפי שיש בו גומות שהחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא\"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול ואע\"ג דבגמר בישולו יוצא כל החלב מ\"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומא ותו לא מישתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו ולפי שאין הכחל נאסר מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוי כמו שאר בשר לבטלו ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> ביצה שנמצא בה אפרוח וכו'.</b> שם אסיקנא בס' והיא אסורה בס' ואחת והיא מותרת ומקשי בגמרא למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ומשני הב\"ע בביצת אפרוח אבל טמאה לא ופירש\"י בביצת אפרוח שהבשר נותן טעם ול\"ש טמאה ל\"ש טהורה דנבילה היא אבל טמאה בלא אפרוח לא וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן בביצת אפרוח ה\"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח וכן פסק הרשב\"א בת\"ה וכתב עוד אהא דאמרינן כמיא דביעי בעלמא דלא יהבי טעמא בירושלמי דמס' תרומות קאמר דוקא באינם קלופות אבל בקלופות יהבי טעמא והא דלא מפליג הכא משום דסתם ביצים בקליפות מבשלי להו אבל ראיתי להרמב\"ם שלא חילק בין קלופות לשאינן קלופות ולכאורה ודאי הכי משמע מהכא דלא מפליג אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי וכן הם דברי הר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה וכו',</b> היינו לומר שיש בה אפרוח שהוא בריה בפ\"ע ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טריפה אינם צריכים ס\"א. וכתב הרשב\"א על טעמו של רבינו שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה אלא פליטתה דכולה שמעתין בהכי מיירי והרמב\"ן כתב שהטעם לפי שיש בביצים גדולות וקטנות והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער על כל אחת ואחת וטעם זה כתבו הרא\"ש והר\"ן והטור. ולענין מ\"ש הרשב\"א על דברי רבינו שאינו מחוור שלא באנו לבטל הביצה אלא פליטתה וכו', נ\"ל שטעם רבינו שעשו בה היכר כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה כנ\"ל: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצה טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס',</b> יש לדקדק האי שנתערבה ה\"ד אי בשלא נשלקה ונתערבה עם אחרות כיון דלא חשיבא בריה דלית בה אפרוח תיבטיל חד בתרי כדין יבש ביבש ואפשר שסובר דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ס' וכדעת רש\"י והראב\"ד שכתבתי בר\"פ זה. כתב הרשב\"א וז\"ל הרמב\"ם כתב מפני שהיא כבריה בפ\"ע עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה וכן כתב אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס' כלומר בשטרפן אלו עם אלו עכ\"ל. ואני תמה על זה שהרי א\"א לפרש כן בדברי רבינו דמדכתב או שנתערבה ביצת עוף טמא וכו' אחר שכתב אם טרף אלו עם אלו משמע דבלא טרף מיירי. ואפשר לדחוק ולומר דטרפן שכתב הרשב\"א לא טרפן ממש קאמר אלא היינו לומר שנשתברו בקערה ולאפוקי נתערבו כשהם שלימים בקליפתם דכל כה\"ג לא בעינן ששים דברובא בטיל דקי\"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל אבל משנשתברו בקערה שוב אין תורת יבש עליהם ומיהו כבר כתבתי בר\"פ זה שדעת רבינו דלא אמרו יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין סמכו חכמים על שיעור ס' וכו'.</b> בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מין במינו ודבר אחר שנתערבו וכו'.</b> זה נמשך ממה שכתב בר\"פ זה דמין במינו ברובא בטיל מדאורייתא ובששים מדרבנן משום דליכא למיקם ביה אטעמא ומין בשאינו מינו בנ\"ט והכא כיון דמינו ושאינו מינו מעורבין א\"א למיקם אטעמא והילכך הוי בס': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשמשערין בכל האיסורים וכו'.</b> בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) א״ר חנינא כשהם משערין משערים ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א״ד בקדרה עצמה וא״ד במאי דבלעה קדרה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכתב הרשב״א פי' במאי דבלעה קדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרפין לחשבון שזה כלה לגמרי ורש״י כתב שעיקר הדבר כמו שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט (מכמות שהיה) וכדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע והעתיק דבריו הרא״ש וכ״נ שהוא דעת הרי״ף שהשמיט שתי לשונות אלו והטור כתב בשם הרשב״א דמין במינו דמדאורייתא בטל ברוב וחכמים הצריכו ס' תולין להקל אבל מין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס הוי דאורייתא לכ״ע ואפי' פחות מכדי אכילת פרס עד ס' איכא למ״ד דהוי דאורייתא אין משערין אלא כמו שבא לפנינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה וכו'.</b> בפ\"ה דמס' תרומות (מ\"ו) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן בריש ביצה (דף ד':) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויתבאר לקמן בסמוך. ובפ' הנזקין (גיטין נ\"ד) תניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור\"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו וידוע דהלכה כר' יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ורבי יהודה ועוד דסתם משנה כוותייהו ולפיכך יש לתמוה על רבינו שלא חילק בין שוגג למזיד. וי\"ל שאע\"פ שלא חילק בכך בפירוש יש ללמוד כן מדבריו שכתב שאסרו אותו חכמים משום קנסא והדבר ברור דלא שייך קנס לעושה בשוגג. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנ\"ל שאין אוסרים תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור וכו',</b> נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת. והטור כתב בשם רבינו כלשון הזה דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיון לבטלו בשבילו (אבל לאחריני שרי) ויש לתמוה עליו שהרי רבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו והרא\"ש בפרק גיד הנשה כתב דברי רבינו ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב כן אלא לפי שמצא להרשב\"א שכתב וז\"ל וכי אסרינן ליה למבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר כיון דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. ואע\"פ שרבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו סובר הרשב\"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת ואע\"ג דקי\"ל אין אדם חוטא ולא לו וא\"כ לא הוה לן למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א\"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו\"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה וכו'.</b> בריש ביצה (דף ד':) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכו' והא קא מבטל איסורא לכתחלה וכו' ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. וכתוב בהגהות מיימוניות x וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב בששים דמי חלב מדרבנן מיהו בפרק כל שעה פר\"י גבי קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן ה\"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' ראבי\"ה וכתוב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר מלשון הרמב\"ם יש לדקדק דס\"ל כדברי התוס' מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא וה\"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ\"ל. ול\"נ דאפילו נפרש כן בדברי רבינו מכל מקום אינו כדעת התוס' ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוס' חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ\"כ בהדיא בפירקא קמא דביצה דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן ותירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימון בפרק שאחר זה דיין נסך שלא נאסר אלא על ידי כח העכו\"ם אינו אוסר אלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה דהוי כאילו יש עיקר בתורה כיון דכתיב ישתו יין נסיכם ומיהו לפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל איסור לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור וכו'.</b> בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ז:) אסיקינן דנותן טעם לפגם מותר ומפרש התם דילפינן לה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואמרינן התם דהשביח ולבסוף פגם אסור וכתב רבינו דפגם ולבסוף השביח נמי אסור וכן כתב הרשב\"א ונראה שטעמם משום דאתי במכ\"ש ומה פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחלה אף על פי שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגם תחלה לא כ\"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומי יטעום התערובת וכו'.</b> בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) אמר רבא וכו' מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ופירש״י דהיתרא כגון תרומה וחולין יטעמנו הכהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם אין שם עכו\"ם לטעום וכו',</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכבר שנפל לשכר או לחומץ וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ח:) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב להאי שיכרא וכו' אמר רבא הלכתא נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ\"ט דרב אי משום דקסבר נטל\"פ אסור ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח איבעיא להו נפל לגו חלא מאי ואסיקנא והלכתא אידי ואידי בשיתין פירוש בין בשיכרא בין בחלא בשיתין וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר וכו',</b> כתב הר\"ן שכן הורו רבותינו הצרפתים הלכה למעשה וכן פסק הרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדי שצלאו בחלבו וכו'.</b> בפ' גיד הנשה משנה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ\"ט הרי זו אסורה ובגמ' אמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד איני והא א\"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבב\"ח עובדא הוה קמיה דר' יוחנן וכו' בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה. ומפרש רבינו דשמן היינו שאין בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב וכחוש היינו שיש בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב. וכתבו התוס' והרא\"ש לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך להניח כדי קליפה סמוך לגיד הנשה ואפי' כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע צריך להניח וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן ומדברי רבינו נראה שאין כאן נטילת מקום ולא קליפה שאם הוא גדי שמן שאין בו ס' כנגד החלב כלו אסור ואם יש בו ס' כנגד החלב כלו מותר שנתבטל החלב בכלו הילכך אם נשאר שום חלב משליכו ואוכל הגדי וה\"מ בחלב הכליות והקרב אבל שומן הגיד והחוטים וקרומות האסורים משום חלב אינם מפעפעים הילכך אוכל עד שמגיע לדבר האסור ומשליכו וכ\"כ מ\"מ בפרק שביעי מהלכות אלו שזהו דעת רבינו שלא להצריך קליפה לבהמה שנצלית עם חוטיו וגידו ושמנו ואע\"ג דקי\"ל דשומן גיד בס' ואינו מן המנין כמו שכתב בפ' זה ה\"מ בנתבשל וז\"ש רבינו שם שנפל לקדירה אבל בצלי אינו מפעפע ואפילו את\"ל שמפעפע קצת הוא דבר מועט ונתבטל. ומ\"מ מ\"ש בסוף \n",
+                "<b>דבריו שאין בגידים בנותן טעם וכו'</b> קשה שלא נאמר כן אלא על הגיד עצמו אבל שומן הגיד יש בו בנותן טעם וכן החוטין והקרומות. ונ\"ל שז\"ש רבינו כאן שאין בגידין בנותן טעם אינו על דרך שאמרו בגיד עצמו אין בגידים בנותן טעם דהתם לומר שאין טעם כלל אבל מ\"ש כאן שאין בו כדי לשער בו בנותן טעם מפני שהוא בטל במיעוטו. ומכל מקום עדיין קשה לי שכתב שאין בגידין ולא ה\"ל לכתוב אלא שאין בהם בנותן טעם: \n",
+                "<b>כתב</b> הרשב\"א שאלת לברר לך מה שפסק הרמב\"ם בענין גדי שצלאו בחלבו ובהמה שצלאה. תשובה חשבת שהרב ז\"ל חילק בדין זה בין בהמה גדולה לגדי ואינו אלא שהרב בפסק הראשון ביאר ענין גדי וה\"ה לבהמה שצלאה בחלב הכליות או בחלב הקרב שהוא מפעפע והולך ומתפשט בבשר ואין בבשר ס' לבטל שיעור של חלב שהוא כולו אסור ואם יש בבשר ס' כנגד שיעורו של חלב כגון שאינו שמן וכמות חלבו מועט הכל מותר וקולף הבשר ואוכל עד שמגיע לחלב וזורק את החלב והשאר מותר ואח\"כ ביאר אם אין שם חלב אלא גיד הנשה או שמנו שאינו מסתרך ומתפשט בבשר בצלי מפני שאינו חלב שמן אלא חלב כחוש ורזה ושאר גידים אסורים מחמת חלב כגון חוטי הכליות וחוטי הכסלים או קרומות אסורים כגון קרום שעל הכסלים שאע\"פ שאין בבשר כמות גדול שיהא ס' בהיתר כנגד האיסור אין בכך כלום אלא חותך האיסור ומשליכו ואוכל השאר בין בבהמה בין בגדי וזהו מ\"ש הרב ז\"ל וכן מבואר מדיני הגמ', ודע שאין הענין הזה אלא בצלי אבל בקדרה צריך ס' של היתר בין בחלב בין בשומן של גיד בין בחוטין וקרומות האסורים חוץ מגופו של גיד שהוא ראש העבה וכמו שאז\"ל אין בגידין בנ\"ט אבל בשאר הגידים והקרומות לא שמענו אע\"פ שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ״ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מ״ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא ופסק רבינו כלוי דשרי וכן פסק בה״ג והתוס' כתבו דהלכה כרב וטענות שתי הסברות כתובות באורך בדברי הרי״ף והר״ן בפרק גיד הנשה ובפרק בתרא דע״ז כדברי התוס' והרי״ף בפ' גיד הנשה פסק כלוי דאמר ריחא [לאו] מילתא היא מיהו כתב דע״כ לא שרי לוי אלא בדיעבד וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בסימן ק\"ח וז\"ל כתב הרשב\"א הסכמת רוב המורים להתיר מ\"מ לכתחלה אסור לצלותה בתנור צר ואם בא לבשלם בקדרה כל אחד לעצמו (אפי' בתנור צר) ופי הקדרה מגולה מותר אפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כ\"כ (אוסר) וכתב עוד ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר נבלה מליח וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב:) רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא א״ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ופירש״י אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ובכלי מנוקב [כמשפט המולחים בשר] וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינם בולעים ושניהם נחים יחד מפליטתן הכא נמי ל״ש או לא וכו' לאסור צירן ורוטבן וכו' וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטריפה שהוא נוח ליבלע מן הדם. ובגמרא (דף קי״ג) מתיב אהא דרבא מדתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל והא מדקתני סיפא אבל אם היה טהור מליח וטמא תפל מכלל דרישא כששניהם מלוחים עסקינן פרושי קא מפרש טהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל ופירש״י תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ״ש טמא מליח וטהור תפל. וכתב הרשב״א בת״ה מוקי בגמרא רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע חבירו ואינו מחממו כ״כ שיהא פולט אלא מעט ואיידי דטריד לפלוט אינו בולע אותה פליטה מועטת שחבירו פולט. וי״ל נמי שחבירו אינו חם כ״כ שיהא פולט כלל וסיפא דסיפא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור וה״ה כשהיו שניהם מלוחים ולא אמרי' איידי דטריד טהור למפלט לא בלע שלא אמרו אלא גבי דם דשריק אבל גבי ציר ורוטב אסורים דמסרך סריכי אא״כ במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת עכ״ל. וכתבו התוס' והרא״ש טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי והא דאמרינן גבי תתאה גבר או עילאה אדמיקר ליה בלע היינו כחום של צלי עכ״ל. וגבי דג טמא שמלחו עם דג טהור כתב הר״ן משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא״ה אבל הרמב״ן מחמיר ואומר דהכא כוליה חיים מרוב טיפות מלוחות שהן חמות בעצמן ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שהכל נאסר כדברי הרמב״ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' ואע״פ שכתב בפרק שביעי אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבים עם הבשר וכתב ה״ה שנראה מדבריו שאם עבר ומלח לא נאסר הבשר י״ל דהתם מיירי בחלבים שאין חייבים עליהם כרת וכמ״ש קודם לכן בסמוך יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות וכו' ואע״פ שחזר וכתב וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות איכא למימר דתרי גווני מליחת החלבים עם הבשר איכא אחת שהוסרו ובההיא מיירי רישא ואחרת קודם שהוסרו ובהכי מיירי בסיפא א״נ דהתם מיירי במליחת החלבים שהיא כל דהו והכא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו א״נ דבפרק שביעי לא במולח החלבים בלולים עם הבשר מיירי אלא במולחם בפני עצמם אלא שהם קרובים לבשר וחייש דילמא אתי למיגע ולאו אדעתיה ומהאי טעמא בפרק זה כתב בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ובפרק שביעי כתב אין מולחים חלבים עם בשר ולא הזכיר לשון בלילה. ועל פי הדברים האלה לדעת הרמב״ם דגים ועופות שמלחם זה עם זה דגים כלם אסורים ואע״פ שלא כתב כן בפירוש כשכתב דין זה בפ' ו' ממ״ש בפרק זה גבי בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה נלמוד מדין זה שדבר הנאסר על ידי מליחה נבלע בכל גופו ומיהו יש לדחות שלא אמר רבינו כן אלא בנבלה ודג טמא ודכוותייהו אבל בדם לא משום דמישרק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר אלא כדי קליפה ודעת הרא״ש בפרק ג״ה כדעת הרשב״א והר״ן דאין להחמיר ברותח דמליחה וסגי בקליפה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל השיעורים האלו שנתנו חכמים וכו'.</b> אבל אם היה מחמץ או מתבל וכו' כיצד שאור של חטים של תרומה וכו'. פ\"ב דערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו'.</b> בפ״ג דערלה (משנה ו' ז') תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר״מ וכו' וחכ״א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר״ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר״ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה ג':) ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור״ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו פירוש אליבא דר״מ פליגי ר״י ור״ל דר״י סבר דר״מ את שדרכו לימנות קאמר כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר״מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע״פ שלפעמים נמכר במנין בטיל ור״ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי' לפעמים לא בטיל לר״מ ומייתי גמרא להאי מתניתין ומאי דאתמר עלה בפ״ק דביצה ובפ' הערל (יבמות דף ע״ג) ובפרק התערובות ובדוכתי אחריני ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר״י ור״ל אליבא דר״מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ״ג אבל דעת רבינו דלא קי״ל כר״מ במקום חכמים ור״ע ואע״ג דפליגי ר״י ור״ל בפירוש דברי ר״מ אינו הכרח לומר דס״ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור״ע ובפלוגתא דחכמים ור״ע פסק כר״ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה״ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ״ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע״ח חשובים הם ואינם בטלים. וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו'. ובהכי ניחא לדעתו ז״ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי״ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע״פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא להוציא מדר״מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע״פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ״כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו. וא״ת א״כ מאי אתא ר״ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהו וכל דחשיבי כוותייהו ועוד דלישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דברים דוקא משמע ועוד מאי שנא דכל הנך ששה דברים או שבעה דנקטי רבנן ור״ע כולהו בזרע הארץ ופירי נינהו. לכן נ״ל משום דר״מ איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים בלבד דחשיבי טובא אבל כל שאר דברים שבזרע הארץ ופרי העץ בטלים ואפילו ככרות של בעל הבית דחשיבי כיון דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש ור״ע מוסיף ככרות של בעה״ב משום דס״ל דחשיבי כי הנך ששה דברים ממש או שהוא סובר דאע״ג דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש כיון דחשיבי טובא טפי מכל שאר מינים שבזרע הארץ ופרי העץ מקדש בכל שהו וסובר רבינו דאע״ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום דהנך חשיבי בכל דוכתא אבל אין הכי נמי שאם בשום מקום חשיב להו אי זה מין שהוא מזרע הארץ ופרי העץ כל כך כמו חשיבותן של אלו דמקדש ולא בטיל ומינה נשמע לחתיכה הראויה להתכבד ולבריה דחשיבי כי הנך ששה דברים דלא בטלי והא דלא מנו להו רבנן אע״פ שבכ״מ ובכל זמן הם חשובים משום דרבנן לא איירו אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבילי תלתן דאיירי ביה ר״מ כנ״ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> ומה שכתב וכן חתיכה של נבלה וכו'.</b> משנה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ו) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות (בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו) כלם אסורות ומקשה בגמרא (דף צ״ט:) וליבטלו ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב</b> כלומר שאע\"פ שחתיכה זו לא היתה אסורה מצד עצמו כי אם מצד חיבור החלב בה אינה בטלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או של חולין שנשחטו בעזרה וכו'.</b> כלומר אע\"פ שאינם אסורים אלא מדבריהם אינה בטלה חתיכה הראויה להתכבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גיד הנשה וכו',</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן כל בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים וכו'.</b> בר״פ התערובת (זבחים דף ע':) תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כלם ומקשה בגמ' (דף ע״ב) וניבטלו ברובא ואסיק רב אשי (דף ע״ג) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וכתב הראב״ד או פטר חמור וכו' א״א כיון דקי״ל כרבי אליעזר וכו'. ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתני' וגמרא ומאחר שכתב לקמן בפרק זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר״א ורשב״ג ממילא משמע דה״ה להני דמאי שנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל רמון אחד מן התערובת הזאת וכו'.</b> בפרק התערובת (זבחים דף ע״ד) תניא רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן וכו' לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר כך היא גירסת רש״י והתוס' ונ״ל שהיא גירסת רבינו אלא שהוא ז״ל מפרש דמרבוא לשלשה היינו שנפל מהתערובת אחד לשנים שנמצא שהם שלשה ומאותם השלשה נפל אחד לשנים אחרים הותר. ולא נראה לרבינו לפרש שנפל לשלשה שנמצא שהם ארבעה כפשטא דלישנא משום דמטעם ביטול חד בתרי סגי ושלשה למה לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתפצעו אגוזים אלו וכו'.</b> בפרק בתרא דערלה (מ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו',</b> תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לפצוע האגוזים וכו' שאין מבטלין איסור לכתחלה וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק שקודם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאור של כלאי הכרם וכו' וכן תבלין של תרומה וכו'.</b> פרק שני דערלה (משנה י\"ד ט\"ו) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'.</b> שם (מ\"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר\"ש אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבינו שיעור זו המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לאסור ואין הלכה כר\"ש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' טעמו דגרסינן פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ו) חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ\"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד (והאי טעמא לחוד) וה\"ל מין בשאינו מינו (ומין בשאינו מינו) בנ\"ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן (והאי חלא איקרי והאי חלא איקרי) והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי וה\"ל מין במינו (וכל מין במינו) במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה אסורים ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויים למתק בהם קדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא א\"א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר\"מ מנין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש\"י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלישי (אסורין) ומצטרפין ה\"ג במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין שלישי ושלש שמות יש להם אסורין ומצטרפין אם נפלו בקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאסרה ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלשה שמות להם מצטרפין אע\"ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומש\"ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא ואע\"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא עכ\"ל. הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא\"כ ה\"ה לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלשה שמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> ועוד השמות הללו אסורים הם כלומר שרבינו מפרש דהא דתנן במתני' שנים ושלשה שמות היינו שמות ממש והראב\"ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורים וכמו שהכריחו שם התוס'. ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתני' דפ\"ב דערלה מוקי לה כר\"מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר\"מ והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יי\"נ שנפל ע\"ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן והיאך פסק כאן במתני' דתבלין דלרבא אתיא כר\"מ ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה וכו'.</b> בפ\"ב דערלה (מי\"א) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו'. ולי נראה שרבינו כיון ללמדנו חשבון אחר שאינו של המשנה אף על פי שהכל עולה לחשבון אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו' וכן תבשיל וכו' וכן בגד וכו'.</b> ריש פרק שלישי דערלה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערבו סימני ערלה וכו'.</b> ירושלמי בפרק ג' דערלה אמר רבי יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כד)</small> תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו'.</b> פרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר והתניא בין חדש ובין ישן יוצן ל״ק הא דתני יותץ ר' אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר וידוע דהלכה כרבנן ובהדיא איפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ט) כמ״ד זה וזה גורם מותר. וכתב הרא״ש הילכך חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים והוה ליה זה וזה גורם ואע״ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים יש לומר דהתם דין שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרינן יותץ נמצא התנור מופסד והוי כדיעבד וכ״כ התוס' והר״ן ואסיקנא בגמרא דלענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאסר וגרסינן בגמרא (דף כ״ז) אמר אביי את״ל זה וזה גורם אסור רבי היינו ר' אליעזר ואת״ל זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא הני קערות וכוסות וצלוחיות אסירי כ״פ בתנור וקדרה למ״ד זה וזה גורם אסור אסור למ״ד זה וז״ג מותר שרי א״ד אפי' למ״ד זוז״ג מותר קדרה אסורה דהא קבלא תבשילא מקמי דניתו עצים דהיתרא וידוע דהלכה כלישנא בתרא. ובבישלה על גבי גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וחד אמר אפילו לוחשות מותרות ואמרינן בגמ' למאן דאמר אפי' לוחשות מותרות פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו כלומר שכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ופירש״י אמר אביי את״ל ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת ה״נ אסר בתנור וכו' היינו רבי אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי ואת״ל דס״ל זוז״ג מותר ורישא דההיא לאו רבי היא אלא ר״א היא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בפת גופה ונמצא כשאוכלה גופה הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו בין חדש בין ישן יוצן ואח\"כ יחם אותו בעצי היתר היינו כרבנן דאמרי זוז\"ג מותר והכא בחדש שציננו הוי תנור דאיסורא ועצים דהיתרא גורמים לאפיית הפת ושרי ואם לא ציננו ואפה בו הפת אסור כרבי דאמר יש שבח עצים בפת ואפילו בישן דהוי זוז\"ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא אפ\"ה אסור דכיון דיש שבח עצים בפת חמיר טובא ואפילו בזוז\"ג אסור. \n",
+                "<b>ומ\"ש גרף את כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר,</b> יש לתמוה על לשון זה דמשמע שאם לא גרף כל האש לגמרי ובישל או אפה אסור וליתא דהא תני בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר וכתבו רבינו לקמן בסמוך. ונראה שצריך לידחק בפירוש זה לומר דהיינו שהסיר העצים הדולקים כדי שלא תהא אבוקה כנגדו אבל כיון שהסיר העצים הדולקים אע\"פ שנשארו גחלים מותר כמ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>ומצאתי</b> דאיתא ר״פ כיצד צולין (פסחים דף ע״ה) בעא רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א״ל הפת מותרת. וכתבו התוס' תימה לריב״א מאי קא בעי הא קתני סיפא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותרת ואפילו למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו. ותירץ ר״י שאני גחלים שאין חומו בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמו ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר״י כיון דפת אסורה כשהאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א״כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא הפת אסור ופר״י דאפי' כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ע״כ. ואע״פ שאין תירוץ זה של תוס' נוח לי מ״מ רבינו העתיק לשון הגמ': \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שכתב תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' בין חדש בין ישן יוצן וכו' ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה וכו' גרף את כל האש וכו' הרי זה מותר וכו' ויש לתמוה למה לא חילק בין חדש לישן בהא דגרף כל האש וכו' וכן בישל על גבי גחלים משמע דליתנהו אלא בישן שלא ציננו דכיון דאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אבל בחדש שלא ציננו אע\"פ שאין אבוקה כנגדו משמע דאסור כיון דהוי כוליה גורם דאיסורא. ואפשר לומר שרבינו סובר שכל שאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אפי' בחדש שלא ציננו לד\"ה מאחר שכלו עצי איסור והכי דייק לישניה שכתב גבי גרף כל האש שהרי עצי האיסור הלכו להם וגבי בישלה על גבי גחלים כתב שכיון שנעשה גחלים הלך איסורן ויש הוכחה לדבר מדבעי בגמ' לאוקומי הא דתניא חדש יותץ כרבי למימרא דרבי סבר זוז\"ג אסור ואע\"ג דקתני אפלוגתא דרבי ורבנן בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר אלמא דאע\"ג דהוה ס\"ל לרבי זוז\"ג אסור אפילו בדיעבד ה\"מ כשעדיין עצי האיסור קיימים אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלים אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי. וא\"ת בחדש שלא ציננו אע\"פ שכלו עצי האיסור מ\"מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז\"ג דאסור למ\"ד ואפילו בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עליה דאילו לכתחלה ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר. וי\"ל דכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז\"ג ולפי זה צ\"ל דהא דקתני אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו' קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקת עצי איסור כנגדם הא לאו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא נתצו ולא ציננו ואפילו מ\"ד זוז\"ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שאין נראה כן מדברי המפרשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות.</b> כבר נתבאר דקערות כוסות וצלוחיות לכ\"ע אסור משום דאין כאן אלא גורם דאיסורא וללישנא בתרא הוא הדין לקדרות וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש פת שבישלה על גבי גחלים וכו'.</b> מבואר בברייתא ופסק רבינו כמאן דשרי אפילו בלוחשות וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שסתם וכתב כלישנא דברייתא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר ולא חלק בין עוממות ללוחשות ומשמע דטעמא משום דספיקא בדרבנן הוא דהא זוז\"ג הוא אלא דמשום שיש שבח עצים בפת החמירו בו הלכך כיון דאיפליגו אמוראי בלוחשות נקיטינן לקולא וטעם זה לישן שלא ציננו אבל לחדש שלא ציננו דאין כאן אלא גורם דאיסורא צריך טעמא למה פסקו לקולא וצ\"ל דסברי הרי\"ף ורבינו דאף זה אינו אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>ומ\"ש קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה.</b> היה נראה לומר שזה מפרש רבינו כמאי דאמרינן בלישנא בתרא אפילו למ\"ד זוז\"ג מותר קדרה אסורה דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתר וה\"ק אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור. ויש לתמוה דהא אפי' מדלית מהכא עצי ההיתר הוה ליה למישרי משום דהוי זוז\"ג קדרה דהיתרא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו ועוד דלפי דרכו הוה ליה לפלוגי בין נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבואו עצי ההיתר ללא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבאו עצי ההיתר. ומיהו בזו היה אפשר לומר דבמידי דאיסור הנאה אפי' לא נתבשל כמב\"ד הרי כבר נהנה מן האיסור מ\"מ תמיהא קמייתא איתא ועוד דהא בלישנא קמא קדרה דנקט לענין אם נצרפה היא בעצי איסור מיירי ודומיא דתנור דנקט בהדה ובההוא גוונא גופיה משמע דנקיט לה בלישנא בתרא ואינו ענין לפירוש רבינו ואפשר לידחק ולומר דה\"ק קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה כלומר שנצרפה בעצי איסור ואחר שהתחילה ליצרף הביא עצי היתר וגמר צירופה הרי התבשיל אסור כלומר הרי הקדרה אסורה דלצירוף הקדרה קרי תבשיל וזה מפרש רבינו במ\"ש דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא ומלבד שפירוש זה בלשון רבינו x דחוק מאד עוד קשה שלא נזכר בגמ' דין זה שנצרפה בעצי איסור ובעצי היתר ומנין לו לרבינו. וע\"ק שהרי רבינו כתב דקדרה אסורה כמו קערות וכוסות וצלוחיות והוא מ\"ש בלישנא בתרא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דאיסורא ולמה לו לחזור לשנותה בלעגי שפה ובלשון אחרת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכו'.</b> בפ\"ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה\"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים וקאמר עלה בירושלמי דה\"ק נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כלומר דאיכא חדא ערלה ולא ידיע אי זו היא או ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות כלומר דאיכא חדא ערוגה כלאי הכרם ולא ידיע אי זו היא ובפרק הניזקין (גיטין נ\"ד:) גבי מבטל איסור דסבר ר' יוסי דבשוגג יעלה במזיד לא יעלה רמי מהאי דקתני ר' יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים ומשני הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופירש\"י אין אדם אוסר כרמו אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא ורבינו מפרש דה\"ק אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. ואני שמעתי ולא אבין דבאגוזי ערלה שנפלו לאגוזי היתר ופצען שייך למימר הכי דאילו היה יודען היה מוציאן ופסק רבינו כר\"י משום דמפרשי אמוראי מיליה משמע דהלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו'.</b> בפרק שני דעבודה זרה (דף ל\"ה) אהא דתנן שאסרו גבינות העכו\"ם מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עכו\"ם ומקשה אם כן למה לא אסרוה בהנאה אמרינן בגמרא ולהדר ליה משום דליתא לאיסורא בעיניה וכו' אמרי כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הם הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו לקבור יקבר ופירש\"י את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתנסך לע\"ז שנתערב עם היין וכו' בד\"א בשהורק היין המותר וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי\"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. תנן יי\"נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא וכו' כי אתא רב יצחק בר יוסף אר\"י המערה יי\"נ מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא. ופסק רבינו כרב יצחק בר יוסף דמחמיר וכבר האריך הר\"ן לתת טעם לדברי רב יצחק למה חילק בין צרצור לחבית: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אפי' עירה כל היום כולו וכו' אמר אברהם הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין, כלומר שהוא מפרש כרש\"י שפירש דרבין התם בגמרא פליג ארב יצחק בר יוסף והלכה כרבין ורבינו סובר דרבין לא פליג ארב יצחק וכמ\"ש הרא\"ש ונקטינן כרב יצחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב סתם יינם ביין וכו'.</b> בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ד) תנן יי\"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב\"ג אומר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יי\"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר ופירש\"י יי\"נ ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. ובפרק כל הצלמים תנן הסיק בהן את התנור וכו' אפה בו פת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי אליעזר ואתמר עלה אמר רב אדא בר אהבה ל\"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית מותרת ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב [חסדא] אמר שקיל ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ונשתרי לך כלומר בהנאה. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דתקנת רשב\"ג ותקנת ר' אליעזר כולה חדא היא אלא דמר נקט רישא דמילתא ומר נקט סיפא דכי אמר רשב\"ג ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו היינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו\"ם יקח דמי אותה חבית וישליך ליה\"מ וכדר\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נתערב סתם יינם ביין וכו' ויהנה בשאר המעות.</b> כלומר אבל יי\"נ שנתערב ביין אסור ואין לו תקנה וכדאמר ר\"נ. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו וכן בחבית של סתם יינם מאי וכן השתא חבית של יי\"נ מותר ע\"י הולכת דמי אותה חבית לים המלח כ\"ש סתם יינם. ויש לומר דלאו לגופיה אצטריך אלא לגלויי ארישא דבחבית של יי\"נ ממש מיירי א\"נ אתא לאשמועינן דאפילו בסתם יינם צריך להוליך דמי אותה חבית לים המלח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שנתערבו ביין וכו'.</b> משנה בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ע\"ג) יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ\"ט זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנ\"ט ומוקי לה בגמרא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטיל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיורק מצלצול קטן וכו'.</b> כבר כתבתי בסמוך שפסק כרב יצחק בר יוסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה וכו'.</b> שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יי\"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן ל\"ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ופירש\"י נתחזק איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא אמר ר\"ש בר יהודה ל\"ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ומפרש דאיכא בינייהו דמאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה ודעת הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין נסך שנפל על הענבים וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ה:) יי\"נ שנפל ע\"ג הענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש.</b> שם (דף ס\"ו) חמרא עתיקא בעינבי ד\"ה בנ\"ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ\"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא ה\"ל מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ\"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי לחוד וה\"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ\"ט וידוע דהלכה כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נפל על גבי תאנים וכו'.</b> שם במשנה והרשב\"א נזדמן לו גירסא מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בספר תורת הבית וגירסת ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין נסך שנפל על החיטין וכו'.</b> עובדא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה אין בודקין את החיטין בנ\"ט וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין עכ\"ל. ובאמת שבגמרא כשהקשו על רבא מדתנן גבי ענבים ידיחם והם מותרות שני רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ורבינו לא חשש לפרש מאי זה טעם הם שואבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין נסך שהחמיץ וכו'.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא דאמר חלא דחמרא וחלא דשיכרא במשהו דבתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והוה ליה כמין במינו ובמשהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויין שנתערב עם החומץ וכו'.</b> פשוט שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו'.</b> בשלהי ע\"ז (דף ע\"ה:) אמרינן למאן דאמר נ\"ט לפגם מותר גיעולי עכו\"ם דאסר רחמנא במדין היכי משכחת לה אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלאו נ\"ט לפגם מכאן ואילך לישתרי גזירה שאינה בת יומה אטו בת יומה ודברי רבינו סתומים בפי' בת יומה ומנהג העולם כר\"י שפירש שכל שלא שהה מעת לעת הוי בת יומא ודין זה נוהג בכל הכלים. ויש לתמוה למה כתב רבינו של חרס ושמא משום דבעא לסיומי שאין לוקחין מן העכו\"ם לעולם כלים שנשתמשו בהן חמין וזה לא שייך אלא בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו\"ם וכו'.</b> משנה וברייתא בסוף ע\"ז: \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד מגעילן וכו'.</b> שם, \n",
+                "<b>ומה שכתב וכלן שנשתמש בהן וכו',</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה וכו' ורמז לה כל דבר אשר יבא באש וכו'.</b> שם וכלן צריכים טבילה בארבעים סאה מה\"מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שטבילה זו מדרבנן וכ\"כ הר\"ן שם גבי משכנתא שזה דעת רבינו: \n",
+                "<b>ובתשובות</b> הרשב\"א כתוב בלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כלם מודים בו ומדברי הרמב\"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא ופשטא דשמעתא בשלהי עבודה זרה הכי משמע טפי עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות.</b> שם וטעמא משום דכלי מתכות אמורים לענין טבילה דכלי מדין אך את הזהב וגו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש של סעודה.</b> גם זה שם ומפרש טעמא משום דכלי סעודה אמורים בפרשת כלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא כלים של צורכי סעודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הנלקחים מן העכו\"ם.</b> שם (דף ע\"ה:) אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה פי' בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולין וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שמשכן העכו\"ם אצלו,</b> שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עכו\"ם כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לעכו\"ם דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד. משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לן דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם דמשכן לו עכו\"ם אינו צריך להטביל וכתב הר\"ן שמה שפסק לקולא לטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מד\"ס: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאין טעמו של הר\"ן מספיק אלא להיכא דלא חזינן דדעתיה לשקועיה כדאבעיא לן אבל היכא דחזינן דדעתיה לשקועיה דפשיטא לן דכזביני דמיא הוה ליה לפסוק שצריך להטביל. ואפשר לומר דאע\"ג דמר בר רב אשי פשיטא ליה דכי חזינן דדעתיה לשקועיה צריך להטביל כיון דרב נחמן אמר לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה משמע דסבירא ליה דמשכון לא אפי' חזינן דדעתיה לשקועיה דמ\"מ אינו כמעשה שהיה וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק לקולא מהטעם שכתב הר\"ן אי נמי דאי חזינן דדעתיה לשקועיה זביני מעליא נינהו ולא איצטריך ליה לאשמועינן: \n",
+                "<b>והרשב\"א</b> כתב בשם הראב\"ד דמשכנתא צריכה טבילה והטור כתב דבדעתיה לשקועיה צריך טבילה ואי לא י\"א שאין צריך וטוב להטבילו בלא ברכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל השועים באבר וכו'.</b> שם ואמרינן תו התם דכלי זכוכית צריך להטביל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח סכין מן העכו\"ם וכו'.</b> בפ\"ק (דף ח') דקאמר גבי סכין של עכו\"ם מלבנה באור והכי תניא בתוספתא ובסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) תנן הסכין שפה והיא טהורה ופירש\"י שפה לוטשה באבן של נפחים מול\"א בלע\"ז. ובגמרא (דף ע\"ו:) אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשר פעמים בקרקע וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן. ומשמע מדברי הפוסקים והמפרשים דשיפה דמתניתין לחתוך בה צונן היא וכן מבואר בדברי הרשב\"א. ורבינו שכתב דשיפא מהני אפילו לחתוך בה רותח נ\"ל שטעמו משום דמתניתין קתני שיפה ולא קתני נעיצה ואמאי א\"ו משום דמתניתין לא קתני אלא הכשר גמור לחתוך בה רותח דומיא דאינך דמיתנו בהדה ובגמרא אתי לפרושי הכשירו לחתוך בה צונן וכ\"נ מדברי הר\"ן לדעת רבינו וכתב שיש לזה הוכחה מהירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דלשחוט צריך הכשר כמו לאכול בה חמין.</b> אע\"ג דבריש חולין (דף ח':) אמרינן בלישנא בתרא דלכ\"ע בית השחיטה צונן כיון דבלישנא קמא אמרינן דלכ\"ע בית השחיטה רותח ראה רבינו להצריך לכתחילה הכשר כמו לחמין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שחט בה קודם שיטהרנה וכו'.</b> שם איתמר השוחט בסכין של עכו\"ם רב אמר קולף ורבב\"ח אמר מדיח ופסקו ר\"ח ורש\"י והרשב\"א והרא\"ש כרב ורי\"ף פסק כרבב\"ח וכן פסק רבינו. ועל מ\"ש רבינו ואם קלף הרי זה משובח כתב הר\"ן בפ' כל הבשר לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין ששחט בה טריפה וכו'.</b> הכי אסיקנא בריש חולין (דף ח':): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ויש שם דברים אחרים אסרו אותם חכמים וכו' ואלו הן אסרו לשתות עמהן וכו' ואסרו לאכול פתן או בישוליהן וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש לא ישתה במסיבה של עכו\"ם וכו'.</b> בע\"ז פ\"ק (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין שותין שכר שלהן וכו'</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:) מפני מה אסרו שכר של עכו\"ם רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא וכו' רב פפא מפקין ליה לאבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות מיהו רב אחאי עביד הרחקה יתירתא פירוש תרווייהו משום חתנות דאי משום גילוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתי בבתייהו תו ליכא קירוב דעת: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוה וכתבו עוד ותרווייהו משום חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירא ומכל מקום שניהם לא היו שותים בבית העכו\"ם וא\"כ צריך ליזהר שלא לשתות שום שכר בבית העכו\"ם ורבינו תפס דברי רב אחאי ודלא כרב פפא אע\"ג דבתרא הוא ומאריה דגמרא טפי מרב אחאי ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל כדי להתרחק מדברים של עכו\"ם וכך הם דברי הרשב\"א בת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותן בכל מקום וכו'.</b> נראה שלמד כן מדלא הזכיר איסור משקין של עכו\"ם אלא שכר בלבד: \n",
+                "<b>יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך.</b> ונראה שאינו חשוב יין עד שישליך ממנו הצמוקים או שיתחיל להמשך היין כדרך שאמרו ביין ענבים שכתב רבינו בפי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאסרו פת עכו\"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה:) א\"ר כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותר בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עכו\"ם לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו וכו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורים העם התיר רבי את הפת ולא היא וכו' רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך הוה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורים העם לומר פלטר עכו\"ם והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אמר רבי חלבו אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ור' יוחנן אמר אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם ה\"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות ומפרש רבינו דר' יוחנן אדרבי חלבו סמוך ותרתי בעינן ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ופסק כר' יוחנן לחומרא שכתב יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שעת הדחק זו היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והר\"ן שכתב שרבינו לא הזכיר שדה כלל נוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי רבינו:   "
+            ],
+            [
+                "<b>הדליק העכו\"ם את התנור וכו'.</b> מימרא דרבינא שם (דף ל\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> עכו\"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'.</b> שם (דף ל\"ח) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו\"ם בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו וכו' כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת בו הפת אין בו משום בישולי עכו\"ם מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו': \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' שפסק רבינו תם כתרי לישני לקולא ואין אסור משום בישולי עכו\"ם אלא אם עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי הגמרא וכן דעת ר\"ח והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכך הם דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ודגים קטנים שמלחן וכו'.</b> שם אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו\"ם אמר רב יוסף אם צלאן עכו\"ם סומך עליהם משום עירובי תבשילין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל שבישלו ישראל מעט בישול וכו'.</b> מסקנא דגמרא שם בין שהניח עכו\"ם והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עכו\"ם מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו\"ם ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה דתני לה בהדה בברייתא בגמרא וכך הם דברי רבינו. ונ\"ל דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו העכו\"ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי\"כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו אבל היפוך ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו\"ם כמו שמועיל בפת וכ\"כ הר\"י והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וכ\"נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בגמרא הא דשרינן בהניח ישראל והיפך עכו\"ם דוקא בדלא עבד עכו\"ם אלא קירוב דבישול אבל היכא דאי לא הפיך ביה עכו\"ם לא הוה בשיל אסור ולא חשש רבינו לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דג שמלחו עכו\"ם וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח:) דג מליח וכו' חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופירש\"י דלאוכלו כמות שהוא אפליגו וכן נראה מדברי רבינו ופסק כחזקיה ובר קפרא משום דרבים נינהו ועוד דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בגמרא דרבי חייא פרוואה אמר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דר' יוחנן וכיון דאביי דבתרא הוא פסק כר\"י הוה לן למפסק כוותיה וזה היה טעמו של הרב רבינו יונה שפסק כר\"י ואיני יודע למה תמה עליו הרשב\"א בתורת הבית ואדרבה יש לתמוה על הפוסקים כחזקיה ובר קפרא למה לא חשו לאביי דבתרא הוא ואפשר שהטעם הוא משום דכיון דהא דאביי לא אשכחן מאן דאמר לה אלא רב זביד והוי מילתא פלוגתא בין ר' חייא פרוואה ורב זביד וכיון דטעמיה דר' חייא מסתבר נקטינן כוותיה והרי\"ף תירץ בענין אחר דהאי פלוגתא בגמ' לא בדג מליח בלחוד הוא אלא אף בביצה צלויה וקאמר גאון דלא אמר אביי הלכתא כר\"י אלא בביצה צלויה בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופירות שעישנן וכו'.</b> ירושלמי פ' הנודר מן המבושל אין במעושן משום בישולי עכו\"ם: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק בדברי רבינו דהא דדג שמלח עכו\"ם הוה ליה לאקדומי לההיא דדגים קטנים דלעיל ועוד קשה למה הפסיק ביניהם בדין הניח עכו\"ם והפך ישראל או הניח ישראל והפך עכו\"ם. ונראה דמשום דדג מליח אם צלאו עכו\"ם לא הוה מצי לאקדומי לדין דגים קטנים דא\"כ הוה משמע דאם צלאו עכו\"ם אחר כך מותרים קאי גם לדג מליח והא ליתא דדגים קטנים מתוך רכותן על ידי מליחתן הם ראויין לאכילת כל אדם ומש\"ה צליה דבתר מליחה לא חשיבא בישול אבל דג מליח אינו ראוי ע\"י מליחתו אלא לאכילה ע\"י הדחק הלכך צליה דבתר מליחה חשיבא בישול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה וז\"ל דגים גדולים מלוחים אע\"פ שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיים מחמת מלחן אכילה זו ע\"י הדחק היא הרבה ואינה אכילה לפיכך אם בישלן עכו\"ם הרי אלו אסורים ויש מן החכמים שהתירום והראשון נ\"ל עיקר עכ\"ל. ולישניה דרבינו דייק הכי דגבי דגים קטנים שמלחן כתב הרי הם כמו שנתבשלו קצת ומדנקט בהו לשון בישול משמע דראוי לאכילה הם כמו דבר שהוא מבושל קצת שהוא נאכל שלא ע\"י הדחק אבל גבי דג מליח לא הזכיר לשון בישול מפני שאינו נאכל אלא ע\"י הדחק גדול. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שהכשירן לאכילה</b> אפשר דאפירות שעישנן קאי ולא אדג מליח ואת\"ל דאדג מליח נמי קאי ע\"כ לומר דהכשר כל דהוא קאמר להיות נאכל ע\"י הדחק מיהא: \n",
+                "<b>וכן קליות של עכו\"ם מותרים.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ז:) חטים ועשאן עכו\"ם קליות מותרין וכתב רבינו שהטעם שלא גזרו עליהם מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקליות והר\"ן כתב שהטעם מפני שלא נשתנו מברייתן וכן פירש\"י וע\"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויין שקולים העכו\"ם ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פולים ואפונין ועדשים וכיוצא בהם ששולקין העכו\"ם וכו'.</b> דעת הפוסקים דסתם כליהם של עכו\"ם אינן בני יומן ומדברי רבינו נראה שאינו סובר כן שכתב בפ\"ג החמאה שבישלו אותה עכו\"ם אסורה משום געולי עכו\"ם כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י לית בה משום גיעולי עכו\"ם ועוד שכתב בפרק זה דשמן ודבש שבישלום עכו\"ם אין בהם משום בישולי עכו\"ם ומפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למ\"ש בגמרא (דף ל\"ח:) אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י הל\"ל דמההוא טעמא הוו נ\"ט לפגם ולפ\"ז מ\"ש כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מפני שנ\"ט לפגם לא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינן ב\"י קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב פולים ועדשים וכיוצא בהם ששולקין אותם העכו\"ם ומוכרים אותם אסורים וכו' משום געולי עכו\"ם בכ\"מ שמא יבשלום עם הבשר או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנים שקולים אותם העכו\"ם בשמן אסורים אף משום געולי עכו\"ם הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי עכו\"ם משום גיעול ולפ\"ז מ\"ש גבי לוקח כלים מן העכו\"ם וכלם שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נ\"ט לפגם הוא כמו שביארנו צ\"ל דכששיהן עד שאינן ב\"י מיירי וכן צ\"ל ע\"כ לדעת האומרים דסתם כליהם של עכו\"ם חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) וכלן שנשתמש בהם [עד שלא יטביל עד] שלא יגעיל [עד] שלא ילבין מותר דכששיהן מיירי הא לאו הכי אסור ודייק לישנא דרבינו דלכך נתכוון ממ\"ש שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו ולא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של עכו\"ם אינן ב\"י וא\"כ צ\"ל דכמו שביארנו דלא קאי אלא למ\"ש שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומד\"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן העכו\"ם וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו ודאי כשיודע שאינה בת יומה כנ\"ל אבל מצאתי שכתב הרשב\"א שטעמו של רבינו בכוספן של עכו\"ם הוא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י. ויש הוכחה לדברי הרשב\"א מלשון רבינו שכתב שמן של עכו\"ם מותר וכו' ואפילו נתבשל וכו' ואינו נאסר משום גיעולי עכו\"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל מותר מטעם זה כוספן של עכו\"ם שהוחמו וכו' מותר מפני שנטל\"פ הוא ואם לא היה סובר דסתם כלי עכו\"ם אינן ב\"י הל\"ל וכן כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מטעם זה כמ\"ש בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפ\"ה שרי דסתם כלים אינן ב\"י וה\"ל נ\"ט לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה ב\"י ממש מותר לה\"ט ולפי זה אתי ההיא דוכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטה ולא נצטרך לומר דבששיהן מיירי ולפי זה יש ליישב שמ\"ש גבי פולים ואפונים ועדשים וכיוצא עיקר הטעם שמא יבשל אותם עם הבשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בקדרה שבישלו בה בשר</b> כדי נסבה א\"נ דמשום דמינים הללו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן לכן אנו חוששין שמא בישל אותם בקדרה שבישלו בה בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם מה משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותן בשומן נבילה אבל ההיא דחמאה שבישלו אותה העכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם איני יודע ליישבה לפי דרך זו דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכך נראה כמו שכתבתי תחלה שדעת רבינו דלא קי\"ל כמ\"ד סתם כלים אינן ב\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שבישל ולא וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השיער וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרים ששלקו אותם וכו'.</b> שם (ל\"ח:) וטעמא משום דמתוקים נאכלים כשהם חיים ומרים אינן נאכלים ובינוניים נאכלים חיים ע\"י הדחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלי של עדשים וכו'.</b> שם וכל\"ב וטעמא דשל עדשים לפעמים עושין אותם בחומץ ולפיכך אסרו כשעושין אותם במים אטו כשעושים אותם בחומץ אבל של חיטים אין דרך לעשותם אלא במים ולפיכך לא גזרו בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של עכו\"ם מותר.</b> שם (דף ל\"ה:) במשנה רבי ובית דינו התירו בשמן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שאוסרו ה\"ז עומד בחטא גדול וכו'</b> כתב כן משום דאמרינן בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל עלה ואכל רב לא אכל א\"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא אטרח עליה ואכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואפילו נתבשל השמן ה\"ז מותר</b> בגמרא דידן אמרינן דלשמואל מעיקרא אסרוהו משום זליפתן של כלים טמאים אוסרתן ואח\"כ התירוהו משום דנ\"ט לפגם מותר ואמרינן תו בגמרא (דף ל\"ח:) אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אם משום בישולי עכו\"ם נאכל הוא כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל וכו'.</b> שם (דף ל\"ט:) במשנה מני דבש בהדי דברים המותרים. ובגמרא דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בשולי עכו\"ם נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוספן של עכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ל\"ח:) ת\"ר הכוספן של עכו\"ם שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואי זו היא יורה קטנה א\"ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה וכו'. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ל\"ק הא כמ\"ד נ\"ט לפגם אסור והא כמאן דאמר נ\"ט לפגם מותר. ופירש\"י הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן. כל שאין צפור דרור וכו' שפיה קצר דבהאי ודאי לא איבשיל דבר טמא דניחוש לגעולי עכו\"ם: \n",
+                "<b>וכן כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין.</b> שם (דף ל\"ט:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או זיתים הכבושים.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחגבים הכבושים שבאים מן האוצר מותרים,</b> שם במשנה חגבים הבאים מן הסלולה אסורים מן ההפתק מותרים ופירש\"י מן הסלולה הנמכרים בסל לפני חנוני אסורים וכו' מפני שמזלף עליהם יין, מן ההפתק מקום כנוסן של חגבים מלוחים מותרים דאין מזלף עליהם עד שנותנו לפניו למכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו\"ם וכו'.</b> מימרא דרב יוסף (דף ל\"ב) האי חלא דשיכרא דארמאה אסור דמערבי ביה דורדא דיי\"נ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור וכו'.</b> בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כז-כח)</small> קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות וכו'.</b> בפרק חרש (דף קי\"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר\"ה בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווים להפרישו. ואע\"ג דאמרינן התם בגמ' (דף קי\"ד) דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא לר' פדת ועבד בה עובדא משום ספיקא דר' יוחנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש במד\"א בשעשה מעצמו וכו',</b> שם ת\"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו דברים שאיסורם מד\"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ\"ש אע\"פ שאין ב\"ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו'.</b> זה נלמד ממ\"ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו: \n",
+                "<b>ודע</b> שרבינו כתב בפרק כ\"ד מהל' שבת וז\"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב\"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב\"ד מצווין להפרישו וזה הפך מ\"ש כאן ובפי\"ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה\"ה בפ' כ\"ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד ויש מתרצים שמ\"ש רבינו בפרק כ\"ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא\"ח סי' שמ\"ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם וכו' וכלי זכוכית של ספרים שגורעים בהם את הדם.</b> בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתא בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל וכו'</b> שם המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו: \n",
+                "<b>סליק הלכות מאכלות אסורות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..27182b9b51f6ae47536800e687686bc8464a73a8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "The Ribash wrote that they act there [so as to] be stringent regarding the clean days of a woman who gives birth, even if she does not see [blood] during them. They behave this way to fence off and [promote] separation, even if it is permitted or during [her] days of blood they find it appropriate to rely on their custom and they do not permit them among them but if they act thus in error because they are thinking that it is prohibited by law, it is appropriate to inform them that they err and that this is a custom that comes from the <i>Tzadoqim</i> as Rambam wrote."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cb25d54c109dc61900c038383111267afaa6a02d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "The Ribash wrote that they act there [so as to] be stringent regarding the clean days of a woman who gives birth, even if she does not see [blood] during them. They behave this way to fence off and [promote] separation, even if it is permitted or during [her] days of blood they find it appropriate to rely on their custom and they do not permit them among them but if they act thus in error because they are thinking that it is prohibited by law, it is appropriate to inform them that they err and that this is a custom that comes from the <i>Tzadoqim</i> as Rambam wrote."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e4218aa5c441e5afb38202c2f29bae14cfd69a26
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,544 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו.</b> כלומר אבל אחר מיתת אשתו אינה בשריפה אבל היא בכרת כמו שנתבאר בדברי רבינו בפ\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא על ערוה מן העריות כמתעסק וכו'.</b> ",
+                "<b>מ\"ש וכן בחייבי לאוין ובשניות</b> ה\"ה כתב שהוא ט\"ס ול\"נ ליישב דה\"ק וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא התרו בו שאע\"פ שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אע\"פ שאין מענישים אותו בידי אדם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא על אנדרוגינוס דרך נקבותו פטור.</b> בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) תנן רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכו' אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר ובגמרא (דף פ״ג) אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ״ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא אם נקבה הוא אדרבא ליתא לברייתא מקמי מתניתין מדשבקיה ר״י לבר זוגיה שמע מינה הדר ביה וכו' אמרי בי רב הלכה כר״י באנדרוגינוס ופירש״י דאר״י דמתניתין קאי אבל ר״ח ורי״ף פירשו דאר״י דברייתא קאי וכתב הרשב״א הרמב״ם פסק בחיבורו הגדול ובפירוש המשנה שלו כר״י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספיקא דאיסורא לחומרא ופסק כרבי אליעזר דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר ושמא הוא סובר דאף רבי אליעזר סבר דבריה בפ״ע הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו ונסתרה וכו'.</b> כתב הרב המגיד דעת רבינו וכו' ואף על פי כן סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה וכו' ויש לתמוה עליו שהרי בפרק (י\"ח)[י\"א] מהלכות גירושין כתב בהפך ע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דם שתראה היולדת וכו'.</b> ומשמשת מטתה אע\"פ שהדם שותת ויורד. פי' אם לא היתה זבה אבל אם היתה בזוב צריכה שבעה נקיים לגמרי שלא תראה בהם שום דם אפילו בימים שנכנסו מהשבעה בתוך ימי טוהר וכן משמע בפ\"ז מהלכות אלו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנשים שיש להן וסת וכו'.</b> הראב\"ד בפרק רביעי מהלכות מטמאי משכב ומושב השיג על רבינו. כתב ה\"ה ור\"י דאמר מחשב ימי וסתה וכו' ולא קי\"ל כוותיה וזה נראה דעת ההלכות שכתבו וכו'. מ\"ש דרבינו ס\"ל דלא כר\"י אינו נראה דהא כשבא בשעת עונתה אסור לבעול דאמרינן אורח בזמנו בא והיכי נימא כשבא יום אחד אחר ראייתה דשרי לבעול ולא נימא אורח בזמנו בא זו סברא הפוכה אלא ודאי כוונת רבינו לכלול הכל באותו לשון דאסור לבעול ביום העונה וכן בימי ראיה וספירה דהכל מטעם אחד ולא שרי אלא בשלא הגיע עונת וסתה ובא תוך הזמן או אחר עבור ראיה וספירה כדברי רבי יוחנן ואין הרמב\"ן חולק עמו אלא דאוקי למתני' דוקא דיש לה וסת וזה ג\"כ כוונת רבינו ולא חילק רבינו בוסתות דכולהו מדרבנן ולכולהו יש להם דין זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדים אלו שמקנחים בהם צריכים שיהיו של פשתן שחקים ולבנים וכו'.</b> בפרק כל היד (נדה דף י״ז) אמרינן של בית מונבז המלך היו בודקים מטותיהם במילא פרהיבא ומזכירים אותם לשבח מסייע ליה לשמואל דאמר אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רבא הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה איני והא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור וכו' אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ל״ק הא בכיתנא הא במאני דכיתנא ואיבעית אימא הא והא במאני דכיתנא הא בחדתי הא בשחקי ופירש״י מילא פרהיבא קוטין מתוך שהוא לבן נראית בו טפה כחרדל, ל״א צמר נקי ורך פקולין קוטון, שחקי דכיתנא בגדים בלוים של פשתן ולא בפשתן שאינו לבן ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מהחדשים. ומלשון רבינו משמע לכאורה דכל הני דנקט בבגד של פשתן שחוק ולבן בדוקא נקטינהו לומר דוקא בבגד ולא במידי דלאו בגד הוא ואפילו בבגד דוקא של פשתן ולא במינים אחרים ובבגד של פשתן נמי דוקא שחוק ולא כשאינו שחוק ושחוק נמי דוקא לבן ולא צבוע. וקשה דלפי זה הוא ממעט פקולין וצמר נקי ואמאי הא של בית מונבז מזכירים אותם לשבח על כך ושמואל נמי אמר הכי. ושמא י״ל דרבינו סובר דרבא פליג אדשמואל ואותם שהיו מזכירים של בית מונבז לשבח הוו סברי כשמואל ולא קי״ל הכי אלא כרבא דבתרא הוא. עי״ל דלעולם סבר רבינו דרבא ושמואל לא פליגי ולאו למעוטי פקולין וצמר נקי ורך נתכוון אלא הוא ז״ל אתא למימר דבדיקה דמטלית שהזכיר בפרק זה לא תהא אלא במטלית של פשתן שחוק ולבן לפי שהוא דבר רך וממילא נשמע לכל דבר שהוא לבן נקי ורך כמו שחקי בגד פשתן לבנים דמהני לבדיקה והרי פקולין וצמר נקי ורך בכלל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים וכו'.</b> כתב הר\"ן בפרק שני דשבועות שנראה שרבינו מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו הכי בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ואע\"ג דר\"י גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה ופסק הרב ז\"ל כמאן דמתני דשמואל אמר הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס להחמיר ובודאי דפשטא דברייתא מוכח דלבעל עסקינן ולא משום טהרות מדאמר רבי מאיר יוציא וכו' ורחב\"א נמי עליה קאי וכו' ואפילו באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז\"ל שכ\"כ שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה (בדיקת) עד לפני תשמיש אלא משום צניעות [בלבד] אבל לאחר תשמיש הכל צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע\"כ. לפי שהוא ז\"ל מפרש זו ששנינו בפרק כל היד דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפילו משום בעלה לבד צריכה לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפ\"ק דנדה דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה א\"צ היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א\"צ בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד וכו' והראב\"ד השיג עליו כמה יגיעות יגע חנם שהרי רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו וכו' וכבר כתבתי בחידושי דהא דרב יהודה לא קשיא עליה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשמש מטתו פעמים רבות וכו'.</b> טעמו מדתנן בפרק כל היד (נדה דף י\"ו) ב\"ש אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש וכו' ובה\"א דיה בשני עדים כל הלילה ולטעמיה אזיל שסובר שכל הדברים שנאמרו בענין זה לא לטהרות דוקא הם אלא אף בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה איירי הילכך פוסק כרבי זירא דאמר מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר בלא בדיקה ודלא כרבא דפליג ארבי זירא ואמר כי תניא ההיא לטהרות ונראה שסובר רבינו דבעל נפש דאמר רבי זירא לא ממדת חסידות קאמר אלא שורת הדין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קנחה עצמה בעד שאינו בדוק וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל אנן דקי\"ל בהא כרבי יוסי וכו' ובהא כרבי דהלכה כמותו מחבירו. ק\"ל דרבי לאו חבירו דרבי יוסי הוא שהרי היה מהדור הקודם לו וי\"ל דאמרינן בפירקין דאילו הוה רבי יוסי קיים כפוף היה לפני רבי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בודקת עצמה וכו'.</b> מ\"ש ",
+                "<b>רבינו שדופקת אותו עד שיגיע לצואר הרחם</b> פשוט הוא מפני שאם לא יגיע למקום שהשמש דש היאך נאמר כשלא נמצא עליו דם שהדם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא על ראשה הילכך ע\"כ לומר דעד מקום שהשמש דש היא צריכה להכניסו ועד צואר הרחם הוא דישת השמש. ועל ",
+                "<b>מ\"ש ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא</b> איכא למידק אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדאיתא בגמרא. וי\"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות או כל הכחות שוות אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כל דמצינא למיתלי בה להיתרא שלא להוציאה מכלל הנשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נסדק ולא נמצא דם בראש המכחול x: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת חתיכה וכו' ואפי' נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם טהורה.</b> היינו מדתניא בגמרא (דף כ\"א:) המפלת חתיכה אע\"פ שמליאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם בתולים טהור הוא וכו' וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה וכו'.</b> כתב בהשגות x (כל מ\"ש בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טוהר אלא כל מראה אדמומית טמא וגם) בסוף סימן זה כתב אמר אברהם זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ\"ל. וכתב הרב המגיד לא היה צריך לכתוב ולומר דבר זה בכאן שכבר ביאר רבינו כל זה בפי\"א עכ\"ל. והנך רואה שרבינו פה הביא כל דיני תינוקת השנויה במשנה וכל מאי דאיתמר עלייהו בגמרא ופסק בהם כב\"ה חוץ מבהגיע זמנה לראות וראתה שפסק כרב ושמואל שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ובפי\"א כתב מנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי וכו' שאם ראתה דם תוך ימי מלאת וכו' ודין זה בימי הגאונים נתחדש וכו' ודבר זה תלוי במנהג וכן דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה וכו' בועל בעילת מצוה ופורש. הרי מבואר בדבריו שמה שאנו מורים בכל הבתולות לבעול בעילת מצוה ולפרוש אינו מן הדין שהדין הוא כמו שכתב בפרק זה אלא מחמת מנהג אנו מורים כן ומנהג זה אינו מההיא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן דההיא אינו אלא ברואה דם טמא או ספק טמא דמדינא לא היתה צריכה לשמור אלא יום אחד כנגד יום שראתה אם הוא בימי זיבה ואם הוא בימי נדה בששה והוא סגי לה והחמירו על עצמן דבין ראתה בימי נדה בין בימי זיבה צריכה לישב שבעה נקיים אבל זה שהוא טהור גמור בודאי לא שייך חומרא דרבי זירא ואין לומר דבימי הגאונים נתחדש ולא קודם דהא חזינא בירושלמי דבימי האמוראים הראשונים היה מנהג זה ועוד שלא כתב בו רבינו בהדיא שבימי הגאונים נתחדש שמ\"ש וכן דם בתולים בזמן הזה נראה דקאי ארישא דמילתא שכתב מנהג פשוט בשנער וכו' ואין נותנין לה ימי טוהר כלל והדר קאמר וכן דם בתולים בזמן הזה אין נוהגין בו טוהר כלל א\"נ דקאי למ\"ש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר עד היום ודבר זה תלוי במנהג כלומר שלא נחזיק לאותם בני צרפת לעוברים על דת שמאחר שאין דבר זה אלא ממנהג כיון שלא פשט איסור זה ביניהם אינם חייבים לנהוג בו והדר כתב וכן דם בתולים בזמן הזה שפשט איסורו אם נשמע שבאיזה מקום אינם נוהגים להחמיר בו כ\"כ אלא שנוהגים כפי מה שנתבאר בפ\"ה לא נחזיקם לעוברים על דת כיון שלא פשט מנהג זה ביניהם. ואפשר לומר עוד דאמה שכתב דין זה בימי הגאונים נתחדש נמי קאי ואע\"ג דבירושלמי משמע דבימי האמוראים הראשונים היו נוהגים כן מ\"מ לא פשט בכל ישראל עד שעמדו הגאונים והנהיגו כן לכל ישראל. ומעתה מ\"ש הרב המגיד על דברי הראב\"ד לא היה צריך לכתוב וכו' כאילו נעלם מעיני הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א יתבאר לך דליתא אלא אע\"פ שראה הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א עכ\"ז השיגו מפני שרבינו סובר שלא נאסר יותר ממ\"ש בפ\"ה אלא ממנהג והראב\"ד סובר דמדינא דגמרא אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה בועל בעילת מצוה ופורש ולפיכך השיגו דלמה לו לומר כל מ\"ש בפ\"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה כיון שאח\"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ופסקו רב ושמואל כוותייהו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד וכו'.</b> בפ\"ה מהלכות שאר אבות הטומאה כתב רבינו עד כמה עונות תפלוט הזרע ותסתור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה וכו' הרי זו ספק זבה.</b> פירוש ספק זבה ושומרת יום כנגד שני ימים שראתה אם לא הפילה ולד דלא חשיב לידה ואם הפילה דחשיב לידה הוי טמאה לידה ותשמור יום אחד נקי בתוך השבעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דין יולדת וכו' ואם שלמו ימי הספירה בתוך י\"ד ה\"ז אסורה לבעלה עד ליל ט\"ו.</b> משמע לי דאם טבלה תוך י\"ד לנקבה לא עלתה לה טבילה כיון שהיא באותן ימים כנדה וצריכה לחזור ולטבול אחר י\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאחר שתהיה זוכר כל אלו העיקרים וכו' האשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה וכו' ומשמשת בכל י\"ח יום ד' לילות.</b> נשאל ה\"ר יהושע הנגיד מבני בניו של רבינו למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג\"כ להיותה סמוכה לה כי כוונת אמרו בכל י\"ח יום ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמרת נדה בלשונו ופי' בו רבי שלמה כך ארבעה לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' וכשתקח מאמרו זכרונו לברכה יקשה לפי שהיה ראוי שיאמר ונמצאת משמשת בכל י\"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי\"ח יום כך נדחוק ונוציא ליל תשיעי להיותו סמוך לליל שמיני עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה דרכה להיות רואה יום ט\"ו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ברייתא שם וסוף הברייתא אינה אסורה אלא מי\"ח ואילך פי' שקבעה לה וסת לדילוג ואסור ביום י\"ט מן החדש הבא ובעשרים מן החדש שלאחריו וכו'. קשה לי א\"כ למה כתב רבינו שנאסר י\"ח הא כיון שקבעה לה לדילוג י\"ט הוא שנאסר ואפשר דאע\"ג דקבעה לה וסת לדילוג וחוששת יום י\"ט מכל מקום אסורה גם ביום י\"ח דחיישינן שמא תחזור לראות בו עד שיעקר פעם אחת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אשה שראתה דם מחמת מכה וכו'.</b> כ״כ הרשב״א והביא ראיה מדתניא בפרק כל היד (נדה דף י״ו) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב״ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואוקמה רבא דכ״ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי וקי״ל כאוקימתיה דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשעת וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב״ג ורבי בדבר זה וא״ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת וסתה כולה ואע״פ שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך וי״ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא״כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ״ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אין האשה מתטמאה מן התורה וכו' וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא.</b> קשה לי הא הוי ספק ספיקא הוא והו\"ל למישרי ספק מגופה בא ספק שלא מגופה ואת\"ל מגופה ספק מן החדר וטמא ספק מן העליה וטהור י\"ל דאעפ\"כ החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור ועי\"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאילו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד ואפשר שלזה נתכוון רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם וכו' ואם בדקה בתוך זמן זה.</b> זהו ששנינו בריש נדה מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>איזו היא זקנה כל שקורים לה זקנה ואינה מקפדת.</b> בפ\"ק דנדה תנן איזו היא סמוך לזקנתה ובגמרא איזו היא סמוך לזקנתה אמר רבי יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ורבי שמעון אמר כל שקורים לה אימא אימא ואינה בושה רבי זירא ורבי שמואל בר יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק רבינו כרבי שמעון משום דאיפליגו אמוראי אליביה ובפלוגתא דרבי זירא ורב שמואל בר יצחק פסק כמ\"ד כל שאינה מקפדת וכן נראה שפסק הרשב\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין כתם הנמצא על בשרה וכו'.</b> וכתב ה\"ה טעם לדבריו והגהות כתבו טעם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת: "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין וכו'.</b> כתב ה\"ה דאמרינן בגמרא מאן תקנינהו אלא שלא הותרו וכו'. ומאחר דמאי דאמר שלא תקנו אידחי ליה והדר ואמר שלא הותרו היאך כתב רבינו לפיכך תקנו שהם דברים דחויים. ואפשר שגירסא אחרת היתה לו או שהוא סובר דכיון דלא אידחי מאי דאמר תקנו אלא משום דלא ידיע מאן תקנינהו השתא דאמרינן דבפולמוס של אספסייאנוס נשאו ונתנו חכמים בבגדי צבעונין איכא למימר דאז תקנום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא הכתם על בשרה בלבד מחגור ולמטה טמאה ואם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ולמעלה וכו'.</b> זאת היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו וכך היא נסחת ספרי רבינו שבידינו אבל הראב\"ד והה\"מ נזדמנה להם נוסחא משובשת שהיה כתוב בה נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מן החגור ולמעלה טמאה ועל כן השיגו הראב\"ד דמסתם דבריו משמע דאפילו בשלא נזדקרה נמי קאמר דאפילו מן החגור ולמעלה טמאה אבל לנוסחא שכתבתי אין מקום להשגה כלל ואין צריך לידחק במה שנדחק הה\"מ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו\"ם בין ישראלית וכו'.</b> כתב ה\"ה משנה פרק האשה וכו' ורש\"י פירש הרואה שגדולה היא וכו' ואפשר שאף דעת רבינו כן וכו' תולה בה ואין דבריו מחוורין בעיני משום דא\"כ לרבינו עכו\"ם אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב\"א ודלא כדמשמע מדברי רש\"י וכיון דסוף סוף אנו מוכרחים לומר שהוא חולק עם רש\"י והרשב\"א מה הועיל בשנותו את טעמו לפרש דבריו שלא כפשט ועוד שהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו אף ישראלית שידוע שלא טבלה לנדתה אע\"פ שהיא עכשיו מסולקת דמים תולה בה ואמאי כיון שיש זמן רב שלא ראתה ואע\"ג דנכרית להרשב\"א בכה\"ג תולה בה נכרית שאני שאינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הילכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע\"ג דבעידן שאלה לא חזאי איכא למיחש שמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרן ובגדיהן מדמים וכתמים אע\"פ שלא יהיה בדעתה לטבול. לכך אני אומר לפרש דברי רבינו כפשטן דנכרית נמי אין תולין בה אלא כשידוע שהיתה נדה אבל אם בעידן שאלה אינה רואה אע\"פ שראתה קודם לכן אינה תולה בה וזהו פשט מאמר רב דקתני נכרית דומיא דנדה וה\"פ דמתניתין השאילה חלוקה לנכרית הרואה בעידן שאלה או לנדה ישראלית ה\"ז תולה בה ומשום דנכרית אינה טמאה נדה לא קרי לה בשם נדה: ",
+                "<b>השאילה אותו לזבה קטנה וכו'.</b> כתב ה\"ה והרמב\"ן כתב וכו' אבל רבינו כתב פי\"א שהוא תלוי במנהג נראה מדבריו דלרבינו תולה בה אפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר תהיה מותרת להבעל על דם טוהר וא\"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וגם רבינו ירוחם כתב דלדעת רבינו אפילו לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'.</b> מדכתב רבינו אם בדקה אחת מהן עצמה מיד נראה דבתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב: ",
+                "<b>כתב</b> הרב המגיד שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת וכו' והרשב\"א הסכים לדעת הר\"א וכו' עד לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה עכ\"ל. ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפירוש זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שנצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע\"ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו [איזו] מהן כבר מצינו לשון אחד שמתפרש בשני פנים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל יולדת טמאה כנדה ואע״פ שלא ראתה דם.</b> אע״פ שרבינו כתב בפ״ה חתיכה אע״פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ודבריו מבוארים שפסק כת״ק דרבי יהודה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וחיזק ה״ה סברתו והביא לה ראיות כתב כאן שהיולדת טמאה כנדה אע״פ שלא ראתה דם והטעם משום דקרא דמטמא לה שבוע לזכר ושבועים לנקבה אפילו בלא ראתה מטמא לה משום לידה לד״ה וכ״כ רש״י בר״פ המפלת (נדה דף כ״א) דלת״ק דמטהר מפלת חתיכה ואין עמה דם ס״ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא חשיב למפלת חתיכה לידה דאי הויא לידה בלא דם נמי טמאה דכתיב כימי נדת דותה תטמא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפילה חתיכה לבנה וכו'.</b> כתב ה\"ה כתב הרשב\"א יש מי שהורה להחמיר לפי שאין אנו בקיאין במראות והוא דעת הרמב\"ן וחומרא יתירא זו אין לה שום עיקר עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שלא אמר כן משום חומרא אלא מדינא כיון שאין אנו בקיאים במראות אפשר שטעמו משום דלהבחין אם היא לבנה אין צורך לבקיאות: ",
+                "<b>הפילה שפיר מלא מים וכו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל כתב הרשב\"א ואע\"ג דקי\"ל כרב באיסורי וכו' קי\"ל דמעשה רב עכ\"ל ואין אומרים מעשה רב במי שמחמיר כפי דעתו ור' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וא\"ל אינה חוששת עכ\"ל ה\"ה. ול\"נ דראיית הרשב\"א הוא מדקאמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא אלא ההוא דאתא לקמיה דשמואל משמע דמנהג נהרדעא היה כן מימי קדם אף קודם שבא שמואל שם ומזה מביא ראיה הרשב\"א דכיון דהוו עבדי הכי הלכה למעשה נקטינן כוותייהו. ",
+                "<b>ומ\"ש</b> הרב המגיד דר' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וכו' י\"ל דכיון דלא אמר ליה בפירוש הלכה לא חשיב הכי כדאיתא בפרק יש נוחלין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר וכו'.</b> וכתב הרב המגיד וסובר רבינו דראש זה כל הראש בעינן וכו'. ונ\"ל שאין טעמו משום דר\"י לא נקט רוב הראש משמע דכל הראש קאמר דהא איכא למימר דאמתני' סמוך דקתני [ביצא כדרכו] משיצא רוב ראשו [ואיהו ס\"ל שכל שיצא כדרכו לא שני לן בין מחותך לשלם] ועוד דאיידי דאמר רבי אלעזר אפילו הראש עמהם נקט איהו ל\"ש אלא שאין הראש עמהם ושמא י\"ל דכדי למעט המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן פירשו כן: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה כתב רבינו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד דהא מפשטא דמתניתין משמע דכל פדחתו הוא רוב ראשו. ושמא י\"ל שרבינו סובר שאינו נקרא רוב אלא הגלגולת לבד לא מקום העינים והפה והלחיים ואי אמרת דמתניתין משיצא כל פדחתו קאמר והיינו כל ראשו והא ודאי לא פדחת בלבד קאמר אלא פדחת עם הגלגולת וכדאיתא בירושלמי א\"כ היינו כל ראשו והיכי קרי ליה מתני' רוב ראשו ולפיכך פירש דמתניתין ה\"ק איזהו רוב ראשו משיצא רוב פדחתו שתיבת רוב הנזכר בתחילה מושך עצמו ואחר עמו וכוונת המשנה להודיענו דראש אינו נקרא אלא הגלגולת לבד שהוא נגמר בסוף הפדחת דאל\"כ מאי איצטריך לאודועי איזה רוב ראשו אטו אנן לא ידעינן לשעורי אלא ודאי כדאמרן. אח\"כ מצאתי ספר רבינו מוגה ונמחק בו תיבת רוב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א ובזמן הזה בכולם מטמאין אותה לידה אם זכר בדין הזכר ואם נקבה בדין הנקבה ואין כן דעת רבינו לפי מה שכתב בפרק י\"א עכ\"ל. כלומר שרבינו כתב בפרק י\"א כל שאמרנו ביולדת שאמו טהורה הרי היא טהורה בזמן הזה: ",
+                "<b>ודע</b> ששם כתב עליו הראב\"ד איני אומר כן שהרי בצורת הפנים אמו טמאה דמי יכיר בצורות ויטהר וכתב עליו הרב המגיד ואין להם סמך בגמרא כלל עכ\"ל. ואני תמה על הרב המגיד שהראב\"ד והאומרים כמותו לא כתבו שחכמים אוסרים כדי שיקשה עליהם שאין להם סמך בגמרא וגם לא היה לו לומר שאין כן דעת רבינו לפי מ\"ש בפרק י\"א שרבינו לא בא בפרק י\"א אלא להוציא שלא יעלה על דעתנו דבכלל חומרא דרבי זירא הוא או שבזמן אחר אחר כך גזרו לטמא היולדת אפי' במקום שמן הדין טהורה לגמרי לדידיה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דליתא אלא כל דיני היולדת אין בהם חידוש ולא מנהג והיינו לומר שמי שהוא בקי ומכיר בצורות מטהר בצורות שטיהרו חכמים אבל מי שיודע בעצמו שאינו בקי ומכיר יפה בצורות לא עלה על דעת שום אדם להתיר לו לטהר בצורות שנדמה לו שהן אותם שטיהרו חכמים והראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א ידעו בעצמם שלא היו בקיאים בצורות יפה ולכן כתבו שאין מטהרים האידנא בשום צורה ורבינו x מיירי במי שמכיר בצורות יפה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת דמות נחש וכו'.</b> בהשגות א\"א ולפי מ\"ש דבעי צורת פנים כשל אדם וכו' וכתב ה\"ה באמת שהסוגיא האמורה בגמרא על מחלוקת ר\"מ וחכמים מוכחא להדיא דלרבנן המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה ודעת רבינו צריך לעיין עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר דכיון דחזינן (דף כ\"ד ע\"ב) דרבי יהושע הורה כן לחמותו של רבי חנינא ורבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע הורה כן ולשון הורה משמע שהיא הלכה למעשה וגם ר\"ג לא מצינו שחלק על ר\"י נראה שהיתה קבלה בידו מרבותיו דאל\"כ מאי מפי הורה חנינא דקאמר הא במה שהיה רוצה ר\"ג לסתור הוראת חנינא היה יכול לסתור נמי כי קאמר לה מפי ר\"י אלא ודאי קבלה מרבותיו היתה וקבלה מיניה ר\"ג וכיון שר\"ג ור\"י ור\"ח סוברים כן וחנינא עבד בה עובדא ור\"י נמי משמע דהלכה למעשה הורה לחמותו של חנינא ומעשה רב הכי נקטינן ואע\"ג דבבהמה חיה ועוף דבעי כולה צורה לרבי ירמיה או חצי צורה לרבה י\"ל דנחש שאני דכיון שגלגל עין של נחש דומה לשל אדם חשיב ולד אבל שאר בהמה חיה ועוף שאין במינן שום אבר דומה לשל אדם אע\"פ שקצת איברי זה הנפל דומים לשל אדם לא חשיב ולד עד שתהא כל הצורה דומה למר או חציה למר ואע\"פ שאמרו בגמרא דבהמה חיה ועוף עיניהם דומים לשל אדם הרי אמרו הא באוכמא הא בציריא ונחש איכא למימר דעינו דומה לשל אדם בין באוכמא בין בציריא ולפיכך חשיב ולד לכ\"ע אפי' לרבנן דר\"מ ונראה שיש להוכיח כן מדלא מייתי במתניתין שום תנא דסבר כר\"מ אלמא כולהו תנאי פליגי עליה ור\"ג ורבי יהושע מכללם ואפ\"ה מטמא בנחש הילכך ע\"כ צריך לחלק בין נחש לשאר בהמה חיה ועוף כמו שחלקתי ואע\"ג דגבי פלוגתא דר\"מ ורבנן משמע דהמפלת נחש אין אמו טמאה לידה איכא למימר דהנהו אמוראי לא הוה שמיע להו עובדא דחנינא בן אחיו של רבי יהושע והוו סברי כדהוו סברי ר\"ג ורבי יהושע מקמי דלידכר רבי יהושע ואנן לא קי\"ל הכי אלא כמו בתר דאידכר וכמו שכתבתי: ",
+                "<b>המפלת דמות אדם שיש לו כנפים וכו'.</b> גרסי' בגמרא (דף כ\"ד) אמר רבי יוחנן המפלת כמין אפקתא דדיקלא טהורה ופירש\"י שהדקל למטה יחיד ומתפצל למעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה ע\"כ. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר שהוא ז\"ל היה מפרש דכמין אפקתא דדיקלא היינו בריית ראש שאין בה חיתוך איברים כמו הדקל שהצד התחתון שבו עב ואין לו פצולים ולצד התחתון קרי אפקתא לפי ששם מוצאו דלפי זה לא השמיט מימרא זו שהרי כתב שאם הפילה בריית ראש שאינו חתוך אין אמו טמאה לידה ואע\"ג דבהדיא תניא התם דבריית ראש חתוך אין אמו טמאה לידה לא תיקשי לך מאי קמ\"ל ר\"י דאיכא למימר ברייתא לא שמיע ליה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום.</b> בפרק המפלת (נדה דף כ״ג ע״ב) תניא המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזהו גוף אטום [רבי אומר] כדי שינטל מן החי וימות [וכמה ינטל מן החי וימות] רבי זכאי אומר עד הארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו רבי יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו ויש לתמוה על רבינו שפסק עד מקום טבורו דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ל״ל טרפה אינה חיה וגם לית ליה ניטל ירך וחללה נבילה ומש״ה לא סגי ליה בעד הארכובה או עד נקוביו וכיון דקי״ל דטריפה אינה חיה וגם קי״ל דניטל ירך וחללה נבילה וכ״כ רבינו בהלכות שחיטה הו״ל לפסוק עד הארכובה וצ״ע. ומיהו הא לא קשיא לי אמאי פסק כרבי יוחנן במקום רבי ינאי רביה דשאני הכא דמשום רבי יוסי בן יהושע קאמר לה. וגרסינן בגמרא אמר [רבא] ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום כלומר סתום אמו טהורה פי' מטומאת לידה לפי שכיון שהושט סתום אינו ראוי לחיות וכל שנברא בענין שאינו ראוי לבריית נשמה אין אמו טמאה לידה דלאו ולד הוא. ושטו נקוב כתב הרשב״א דטעמא דטמאה מפני שזה היה ראוי לבריית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מכאן וכל שעיקרו ראוי לבריית נשמה אמו טמאה לידה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט הא דושטו נקוב ואפשר שהוא ז״ל היה מפרש דטעמא דרבא משום דסבר דטריפה חיה וכדפירש״י וכיון דקי״ל דטרפה אינה חיה לית הלכתא כרבא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפילה נפל ואח\"כ הפילה שליא וכו' לפיכך אם ילדה ולד של קיימא והפילה שליא אפילו אחר כ\"ג יום תולין אותו בולד ואין חוששין לולד אחר.</b> שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י מעשה ותלו את השליא בולד עד כ\"ג יום. ויש לתמוה על רבינו למה כתב אפי' אחר כ\"ג יום והלא בגמרא לא אמרו אלא עד כ\"ג יום. ונ\"ל שהטעם משום דמסיים בה בגמרא אמר ליה רב יוסף עד כ\"ד אמרת לן וסובר רבינו דקושטא קאמר רב יוסף אלא דכי א\"ל עד כ\"ד הויא יום יציאת השליא בכלל והשתא כי קאמר כ\"ג לא הוי יום יציאת שליא בכלל וללמדנו כן כתב אפילו אחר כ\"ג יום דע\"כ אינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד דאם אתה אומר ב' אני אומר ג' או ק' ואין לו גבול דמה\"ט אמרינן בעלמא תפסת מועט תפסת וכיון דאינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד ממילא משמע שהוא יום יציאת השליא דאל\"כ למה לא כללו עם הימים הקודמים דלכתוב דתולין עד כ\"ד יום אלא משום דאי כתב הכי הוה אפשר למיטעי ולמימר דכ\"ד יום בלא יום יציאת השליא קאמר והשתא דכתב אפי' אחר כ\"ג משתמע מילתא שפיר וכדפרישית: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וכו'.</b> נראה דהיינו דאמרי' בפרק אחרון דאתקין רבי בשדות שאם ראתה תשב שבעה נקיים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל בת שתבעוה להנשא וכו'.</b> נראה דנקט לישנא דבת לאשמועינן דאפילו בקטנה חיישינן דילמא מחמדא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם נשאת לת\"ח מותרת להנשא לו מיד וכו'.</b> כתב הטור (סי' קצ\"ה) עבר וכנסה תוך זמן זה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים וכו' בין אם הוא ת\"ח או אחר לאפוקי מדברי הרמב\"ם שכתב שת\"ח יכול לכנסה מיד ולהתייחד עמה כי הוא יודע שהוא אסור לבא (כלל) עליה עכ\"ל וגם הראב\"ד כתב הוא סובר שמייחדים היו עמהן אחר נישואין ולא בועלים ואני איני אומר כן וכו' ואתרתי קושייתא קא מתרץ ליה. ביאור דבריו דמקשה גמרא על מאי דאמר רב מאן הויא ליומי מדאמר רבא תבעוה לינשא וכו' ועוד הקשה מדאמר רבי אב\"י לא ישא במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת וכו' ומעיקרא תירץ לזו שאני רבנן דפקיע שמייהו והדר קאמר ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו וכו' כלומר הני רבנן לא היו נושאין אותם אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ושתי הקושיות מתורצות בתירוץ זה לבדו: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה.</b> קשה דא\"כ ע\"ה נמי יודיעוהו שהיא אסורה עד שתספר ותטבול וישאנה מיד. וי\"ל דת\"ח שאני שהוא זהיר במצות ומש\"ה מהימנינן ליה שלא יפרוץ לבא עליה משא\"כ בע\"ה. ומיהו פשט לשון רבינו לא משמע הכי שתלה הדבר בידיעת החכם האיסור ולא תלאו בזהירותו ובנאמנותו. לפיכך נ\"ל דה\"ט דתלמיד חכם מתוך שהוא בקי ויודע דאיכא למיחש שמא ראתה מחמת חימוד יפרוש ממנה שהוא רגיל בדברי חכמים וגזירותם אבל ע\"ה כיון שהוא יודע שלא ראתה אם אתה אומר לו לפרוש משום דחיישינן שמא ראתה מחמת חימוד אין דבריך נכנסים באזניו שהרי אינו רגיל בדברי חכמים וגזירותם ועי\"ל שחכמי' לא נתנו דבריהם לשיעורים וכיון דת\"ח ודאי יודע וסתם כל אדם לא ידעי גזרו בכל אדם שאינו ת\"ח ולא פלוג בהו בין ידעי ללא ידעי. ומ\"מ קשה לי לדעת רבינו דמדלא מפליג גמרא בכלה שפירסה נדה בין ת\"ח לע\"ה משמע דת\"ח נמי הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים וכיון דתבעוה להנשא שאין ברור לנו שראתה שרינן לת\"ח להתייחד עמה ולא חיישינן שיפרוץ גדרן של חכמים כ\"ש דבפירסה נדה לא הו\"ל למיחש שיעבור על איסור כרת והו\"ל להתיר לו שיתייחד עמה ואין לומר דאה\"נ דבכלה שפירסה נמי שרי לת\"ח להתייחד עמה ולא איצטריך לאשמועי' גמרא משום דאתא בק\"ו מתבעוה לינשא דהא ההיא דכלה שפירסה נדה היא ברייתא והא דיליף רבינו לחלק בין ת\"ח לע\"ה הוא תירוצא דגמרא ופשיטא דליכא למימר שהברייתא באה על מה שתירץ הגמרא. ומיהו בהא הוה אפשר לומר שהברייתא דרכה לסתום וגמרא לא חש לפרושה ולומר לא שאנו אלא בע\"ה אבל ת\"ח אשתו ישנה עמו בבית משום דסמיך דמתירוצא דאיתמר גבי תבעוה לינשא נשמע לה אלא דמ\"מ קשה שרבינו הו\"ל לכתוב בפירוש דת\"ח שפירסה כלתו נדה מותר לו להתייחד עמה. לכן נ\"ל דבהא דתבעוה להנשא לא התיר רבינו לת\"ח להתייחד עמה כמו שעלה על דעת הראב\"ד וה\"ה אלא מפני שהוא ז\"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פ\"י מהלכות אישות נ\"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח\"כ פירסה מיירי דטעמא דאסור לישא אשה נדה אע\"פ שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ולענין זה הוא היתר ת\"ח בתבעוה להנשא שהוא מותר לישא אותה אע\"פ שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר ת\"ח לשון יחוד כלל אלא לשון נישואין שהרי כתב ואם נשאת לת\"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ\"ל הרי דלענין נישואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד כי סמך בו על מה שכתב בפכ\"ב אצל כלה שפירסה נדה ומ\"ש שת\"ח יודע שהיא אסורה ולא יקרב לה היינו לומר שלא יבא לבקש שעה שהמשמרות ישנות או טרודות בדבר אחר ויתייחד עמה אז ויבא עליה והא דקאמר בגמרא לרבנן יחודי מייחדי להו לא יחוד ממש קאמר אלא כלומר שהיו הנשים מיוחדות להם כלומר שהיו נשואות להם כבר ואע\"פ שהיו אסורים לבא עליהן עד שיטבלו ומשמרות שומרות אותם מ\"מ פת בסלו מיקרי והשתא ניחא מ\"ש הראב\"ד בסוף השגתו וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה ע\"כ. ולא כמו שתירץ ה\"ה דהא דתבעוה לינשא מותרת מן התורה אלא שחכמים החמירו בה ואינה דומה לכלה שפירסה נדה ודאית ע\"כ. דאדרבא מפני שזו אינה אסורה אלא מספק איכא למיחש שיתקפנו יצרו יותר מבאותה שהיא נדה ודאית וכמ\"ש. וא\"ת אכתי קשה למה לא כתב רבינו בפ\"י מהלכות אישות דהא דלא תינשא נדה היינו לע\"ה אבל לת\"ח מותר י\"ל דלא היקלו לת\"ח לישא אשה אסורה ולסמוך על המשמרות אלא בזו שאינה אסורה מן התורה אבל לא בנדה ודאית דעבדו בה הרחקה טובא אף לת\"ח ומ\"מ לא דמי למ\"ש ה\"ה לחלק בין נדה ודאית לשאינו ודאית שהוא כתב כן להתיר יחוד דספק נדה לת\"ח ואני איני אומר כן אלא להתיר נישואין לא להתיר יחוד: "
+            ],
+            [
+                "<b>דין הכתמים בזמן הזה וכו'.</b> כתב ה\"ה וכבר כתבתי פ\"ט מה שיש בפי' ההיא דכתמים צריכין הפסק טהרה. הוא בבבת הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה וכו' וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים וכו' ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן וכו'.</b> כתב הריב\"ש במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אע\"פ שהוא מותר או שבאותם הימים דמים מצויים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירים אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים בהם ושהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב\"ם עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל שבעל עכו\"ם משאר וכו' אחד ז' עממין ואחד כל האומות באיסור.</b> כתב הטור ונ\"ל שאינו אלא בשבעה אומות דלא קי\"ל כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואף שבעה אומות אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא מקשה על דברי רבינו שתי קושיות חדא על מ\"ש דעל שאר אומות נמי לקי דהיינו כר\"ש ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי לא נאמר לא תתחתן אלא בשבעה אומות דוקא ועוד דאפי' בשבעה אומות אסיק רבא בפרק הערל דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי\"ל שרבינו פסק בהא כר\"ש מדאמרינן בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ח:) [נכרית] דולדה כמותה מנ\"ל אר\"י משום רשב\"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההוא בז' עממים כתיב שאר אומות מנ\"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר\"ש דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו' ומדחזינן דסתמא דגמרא כר\"ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא וההיא דפרק הערל [בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות] אליבא דרבנן היא אבל לר\"ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא ואפילו תימא דאליבא דר\"ש אמר הכי לא קי\"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס\"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דגמרא בספ\"ק דקידושין סבר הכי וכן אמרו בפ\"ב דע\"ז בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה ורבינו תפס עיקר כפשט הסוגיא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמל ולא טבל וכו'.</b>  מ\"ש ש<b>אין מטבילין אותו בשבת</b> פשוט בפרק החולץ דלמ\"ד אינו גר עד שימול ויטבול אין מטבילין אותו בשבת ואע\"ג דבגמרא יהיב טעמא משום דתקוני גברא בשבתא לא מתקנינן לא כתבו רבינו משום דמשמע ליה דה\"ט לאו דסמכא הוא דהא לענין טומאה שרי משום דמיחזי כמיקר ואע\"ג דהכא צריכים ת\"ח לעמוד עליו מ\"מ מידי מיחזי כמיקר לא נפיק אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב ביה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך לא קבלו ב\"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו' ואעפ\"כ היו גרים הרבה מתגיירים בפני הדיוטות.</b> ה\"ה כתב שבפני בית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ולי נראה דמדכתב רבינו בפני הדיוטות ולא כתב בפני ב\"ד הדיוטות דאנן אע\"ג דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (דף פ\"ח:) על ב\"ד שבזמן הזה מ\"מ אין מקבלין אותם בב\"ד דידן אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם ב\"ד הרי הם גרים x (ואילו היה מדקדק ה\"ה בדברי הרמב\"ם כן לא היה כותב שב\"ד הדיוטות היו מגיירים אותם) וכ\"כ המרדכי בהגהות פרק החולץ ז\"ל דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר הם עושין אין לקבלם והביא כמה ראיות לדבר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שלא בדקו אחריו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ומ\"ש ומצוה להחזיר אבידתו וכו' והוא שיהיה מומר לתיאבון ויש לתמוה עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עכו\"ם דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא באחד משאר מצות אבל עכו\"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכן המחלל שבת בפרהסיא הרי הם כעכו\"ם כדאיתא בפירקא קמא דחולין (דף ד') וכך הם דברי רבינו בפרק י\"א מהלכות גזילה. ",
+                "<b>ומה שכתב פה רבינו שמצוה להחזיר אבידתו</b> לא אחזר ועבד עכו\"ם קאי אלא למ\"ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו\"ם וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל והוא שלא יחזור לעבוד עכו\"ם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר אסור בשאר האם וכו'.</b> רבינו פסק דקרובים מצד האב אפילו האסורים לבני נח מותרים לגרים שהרי פסק כר\"ע דאין אסור לבני נח מקרובי האב אלא אשת אביו בלבד ופסק שהגר מותר בכל קרובים שמצד האב ואפילו באשת אביו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ההיא דבני יודן אמתא דאמרינן דבמן האב ולא מן האם כ\"ע ל\"פ דשרי ומשמע דה\"ה לכל קורבה שמצד האב דשרי ולפי דעתם ז\"ל א\"ש הא דתניא סתם בפרק נושאין (דף צ\"ח:) דגר מותר באשת אביו כר\"ע ולא צריך לדחוקי ולאוקומה כרבי אליעזר כדאוקמוה התוספות והרא\"ש ולפ\"ז מ\"ש בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) ערוה גופה אי לאו [משום] שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' לא גזרו בה רבנן צ\"ל דעל קרובים שמצד האם דוקא קאמר וה\"פ אי לאו משום שמא יאמרו וכו' לא הוו גזרי בקרובות כלל אבל השתא דאיכא קרובות דמתסרי להו בגיותן ובגירותן שרו להו לא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' שהרי הם רואים שיש בקרובות האם שהיו מותרות בגיותן ואסורות בגירותן כגון אחות אמו ואשת אחיו מאמו שמותרות לבני נח ואסורות לגרים אלא יאמרו בקבלת התורה נתחדשה הלכה וטעמא דגזרו טפי בקרובות האם מקרובות האב משום דבקרובי האם אפשר דאתי לאיחלופי בישראל כדמשמע בפ\"ב דיבמות ובפרק נושאין ואי לא הוה אלא האי טעמא לחוד לא הוה גזרי נמצא שעיקר הגזירה היתה משום שמא יאמרו וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נותן אדם שפחתו לעבדו וכו'.</b> כל זה מבואר בסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) דגרסינן התם שמואל מייחד להן רב נחמן מחליף להו רב ששת מסר להן לערבי ואמר להן אזדהרו מישראל ופירש רש\"י מייחד להן שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת. מחליף להן את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן. לערבי מפקיר שפחותיו לערביים ונוהג בהם מנהג הפקר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ\"ג באלמנה.</b> כתב ה\"ה שאלת חכמי לוניל ותשובתו ושהרמב\"ן דחה ראיית רבינו ופי' כל הסוגיא בלאוין שכתוב בהם קיחה וכו' והר\"א בנו של רבינו תירץ כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל תדע שאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא צוה ה' שיבא דור שלישי בזנות אלא בקידושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי בקידושין הילכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה ל\"ק מידי דהא כתיב בה הויה לא תהיה אשת המת החוצה הילכך אי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו של רבינו שהשיב לחכמי לוניל והם אישרו דברי תשובת רבינו כיוצא במה שהשיב הר\"א בנו והאריכו בדבר והביאו ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ומודה רבא באלמנה לכ\"ג שאם בעל ולא קידש לוקה ואם כדברי האומרים דלא פליגי בכל איסורי לאוין היכי אמר מודה רבא באותו דבר עצמו שנחלקו בו ועוד אי ס\"ד בביאה לחודה קפיד למה משונה ביאה זו מכל ביאות שכמוה שכתב בקהל ה' ודורות אלא לאו ש\"מ דרך נישואין קפיד קרא דהיינו ביאה ראויה לבא בקהל ה' כגון שקידש ובעל: ",
+                "<b>כתב</b> עוד הר\"א בנו של רבינו שהוקשה לו על זה מ\"ש בפרק א' מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס וכו' והלכה זו לדבריו קשיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו אינה בת קנס דליכא לא פיתוי ולא אונס הילכך קשיא. ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או שהיתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בספ\"ב שצריך שתכין עצמה לכך לענין חיובה היא במלקות לא לענין חיובו הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה וכמה דבר ברור הוא זה למבינים ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין דאיסורי לאוין ואח\"כ ילקה עליהם לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין דלא שייך בה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין תדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות על כהן שנשא אחת משלש נשים בין כ\"ג בין הדיוט לוקה ואם באו עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משם אחר והוא איסור הקדשה וכך אמר בפט\"ו בעל ולא קידש אינם לוקים משום ממזרות אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר למה לנו זה הדקדוק כלל הואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם יתרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם יתרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת התראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתא דמי שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייב בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו\"ם וכו' מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל.</b> בספ\"ק דכתובות (דף ט\"ז:) מייתי מתניתין דפ\"ב דמכשירין עיר שישראל ועכו\"ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך וכו' [עיין במ\"מ] וקאמר עלה [אם רוב ישראל ישראל] אמר רב לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש\"י ל\"ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב\"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך ע\"כ. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ר\"ל לנזקין וכו' דנגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם כבן ישראל בתם דמשלם ח\"נ אידך פלגא א\"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואשלם. והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב דמע\"מ מצוה להחיותו דהא לא אמרו כן בגמ' אלא ברוב ישראל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא נימא להחיותו א\"ו משום דמשמע ליה דאפילו במע\"מ מצווים להחיותו ומש\"ה בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש\"י נרמזה ורבינו לא נראו לו דבריהם ולפי זה כי אמר רב ל\"ש אלא להחיותו בין לרוב ישראל בין למע\"מ קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמע\"מ אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פי' זה כי בעי אם רוב עכו\"ם עכו\"ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא\"כ לישתוק מתניתין מרוב עכו\"ם וממילא ידענא דאין מצווין להחיותו כיון דרוב עכו\"ם דמהיכא תיסק אדעתין לומר דמצווין להחיותו ומיהו קשה כי בעי מע\"מ ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"ש ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים אין נראה כן מדברי רש\"י וכו' גם הר\"ן תמה על רבינו שהתיר וכתב ואיפשר דלטעמיה אזיל דכתב בפי\"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל באסופי ושתוקי שתולין אותם לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ה) אמר רב הונא כקולמוס כשרה כמרזב פסולה ורב חסדא אמר איפכא אמר רבא כוותיה דרב הונא מסתברא וכו' אמר ליה רבינא למרימר הכי אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא (דף ע״ה) הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה וכו' ההוא עובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בר רב אשי כקולמוס ואכשרי' ופרש״י ההוא עובדא דהוה כמרזב שפייה חתך מן הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשרי' כרב הונא עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא פסק רבינו כההוא עובדא דעבד מר בר רב אשי כרב הונא דבתרא הוא ולכן נראה לי שרבינו מפרש דההיא עובדא לא כמרזב היה שאילו היה כן היה מכשירו בלא שיפוי אלא נגע היה בו והוצרכו לחתכו וחתכו כמין קולמוס והכשירו וה״ה אם היה מחתכו כמרזב היה מכשירו אלא חדא מינייהו נקט דהשתא לא פליג האי עובדא לפיסקא דפסק רבינו בשם רב פפא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה.</b> הרא\"ש האריך בזה בתשובה כלל כ\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראוה שנבעלה בעיר וכו'.</b> שם פריך ורוב העיר נמי אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ומשני איכא דאזלא איהי לגבייהו ופרש\"י יש שהולכת היא אצלו וה\"ל קבוע הילכך ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול וכך הם דברי רבינו שסתם וכתב דנבעלה בעיר לא תינשא לכהן לכתחלה ולא חילק בין אזלא איהי לגבייהו לאזלי אינהו לגבה ונראה מדבריו דאפילו בדאיכא תרי רובי רוב עיר ורוב סיעה כל שנבעלה בעיר לא תינשא לכתחלה דאפילו אזל בועל לגבה חשוב כקבוע גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגביה ולא מכשרינן לה אלא כשנבעלה בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים כשרים וגם רוב העיר שאפשר שפירשו אלו ממנה כשרים: ",
+                "<b>והטור</b> שכתב על דברי רבינו ונראה שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תינשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא\"כ הלכה היא אליו עכ\"ל גירסא אחרת היתה לו שכתוב לא דאזלא איהי לגבייהו אבל רבינו גורס כגירסת רש\"י שכתבתי וכן דעת התוספות והרשב\"א והריטב\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b><small>(יג-טז)</small> פנויה שראוה שנבעלה וכו'.</b> כתב ה\"ה וסובר רבינו דרוב כשרים דבעינן לכתחלה תרי רובי נינהו ממה ששנינו שם במשנה וכו' כן פסקו ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש משמע דס\"ל דכי שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה לאוקומי לר\"י בן נורי כר\"ג הוא דשני הכי ודלא כרש\"י שפירש דכרבי יהושע מוקים ליה והכריחם לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהלכתא דאפסיקא הלכתא בגמרא כר\"ג והדר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי אליבא דריב\"נ הלכך ע\"כ לפרושי דריב\"נ אתי כר\"ג: ",
+                "<b>כתב</b> הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב בפי\"ח מהא\"ב דאפילו טוענת בעינן תרי רובי להתירה להנשא לכתחלה ובדיעבד אפילו חד רובא לא בעינן כיון שהיא טוענת ואומרת לכשר נבעלתי ובשאינה טוענת אפילו נשאת כל היכא דליכא תרי רובי תצא ותמהני עליו דכיון דסוגיין דהכא בשאינה טוענת ועלה אמרינן דבעינן תרי רובי ולא מפלגי בין לכתחלה לדיעבד מנ\"ל דבטוענת ניבעי לכתחילה תרי רובי דנהי דלעיל אמרינן אפילו בטוענת דלא נעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים היינו דבעי חד רובא אבל תרי רובי מנ\"ל דכיון דמדינא אפילו ברוב פסולים כשרה בטוענת נהי דמשום חומרא בעלמא אמרינן דלא לעביד בה עובדא עד דאיכא רוב כשרים מ\"מ משמע דבחד רובא סגי דרובא דלא בעי' ליה אלא משום חומרא בעלמא לא משמע דניגזור ביה אטו קבוע דניבעי מש\"ה תרי רובי עכ\"ל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דמשמע ליה דעובדא דתינוקת דריב\"נ כשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי היא דאל\"כ מאי האי דא\"ל רבא לרב נחמן ריב\"נ דאמר כמאן אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וכו' מאי שיאטיה דר\"ג ורבי יהושע הכא התם כשנבדקה הכא כשלא נבדקה הילכך ע\"כ דהא דריב\"נ נמי כשנבדקה היא וכיון דאסקינן בה דבעי' תרי רובי א\"כ כי אמרינן כדר\"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה היינו עד דאיכא תרי רובי כדמפרש בדריב\"נ וא\"ת היכי אפשר לומר דלאוקומי לדריב\"נ כר\"ג שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה הא מעיקרא אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וריב\"נ מצריך רוב והיכי מהדר דריב\"נ מצריך תרי רובי דכ\"ש דיקשה טפי ונ\"ל דכי אהדר בקרונות של צפורי היה מעשה לא סיים מילתיה עד דאסיק ואמר מעלה עשו ביוחסין וה\"ק לעולם ריב\"נ כר\"ג והא דמכשר ר\"ג אפילו ברוב פסולים היינו מדינא אבל משום דמעלה עשו ביוחסין מודה ר\"ג דלא מתכשרא עד דאיכא רוב כשרים וכדא\"ל שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ולא רוב אחד בלבד קאמר אלא תרי רובי נמי מצרכי ר\"ג וריב\"נ משום מעלה עשו ביוחסין וכדאמר רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה: ",
+                "ולענין מ\"ש רבינו ד<b>כשאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי</b> פשוט הוא דע\"כ לא הכשיר ר\"ג אלא בשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי אבל בשלא אמרה כן לא ומשמע לרבינו דאע\"ג דאיכא רוב אחד כשרים תצא עד דאיכא תרי רובי ומשמע מדקדוק לשונו דאפילו בדאיכא תרי רובי נמי לכתחלה נמי לא תינשא משום מעלה ביוחסין דלא עדיף אינה טוענת בתרי רובי מטוענת בחד רובא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו וכו'.</b> כתב הר\"ן וא\"ת בסיפא היכי משתריא אפומא דעד כיון שהיא אמרה תחלה חברתי טמאה והא ה\"ל ע\"א דהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא [אפילו היכא דעד אחד נאמן כבי תרי כדמשמע פרק האשה שלו' ובסוטה פרק כשם] י\"ל דבדאתא עד המטהר תחלה והתירוה על פיו עסקינן ואחרים אומרים דלא צריכין להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו ע\"א דהכחשה דעד פסול מהימן והרמב\"ם כתב עוד בפי\"ח מהא\"ב דאפילו אשה מתירתה אע\"פ שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חברתה אפומא דידה אע\"ג דאיכא עד כשר דקא מפיך מיפך ואמר את טהורה וחברתיך טמאה וסתמא קתני אע\"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו על פי אשה אע\"פ שמכחישה עד כשר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שבאה במצור ונכבשה וכו' בד\"א בגדוד של אותה מלכות וכו'.</b> כתב ה\"ה ואני תמה בזה היאך אפשר לפסוק כרב מרי וכו' והר\"ן כתב וז\"ל הרמב\"ם חילק בדין הכהנות בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ע\"פ דרכו של ר\"ח ובפי\"ב מהמ\"א לענין יי\"נ לא חילק ונראה שהוא מפרש כפרש\"י דרבי יצחק לא אתא לתרוצי מתניתין אהדדי דמודה ליה לרב מרי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאיפלוגי דכי אמרינן יש פנאי ה\"מ בכרכום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הלכך נקטינן כרב מרי דלנסך בכל ענין אין פנאי ולבעול מפלגינן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת כר\"י בן אלעזר עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל גדוד של מלכות אחרת כו' ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע\"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידם הרי הן אסורות.</b> דבריו מבוארים שלא אמרו אין פנאי לבעול אלא בכרכום של מלכות שפשט ושטף ועבר שבעודם טרודים לשלול שלל ולברוח ומתוך כך אין פנאי לבעול אבל כששבו הנשים ונעשו ברשות' כבר יש להם שם שבויות ואע\"פ שלא היה להם פנאי לבעול שתיכף שברחו רדפו ישראל אחריהם והצילו הנשים מידם לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכל שנעשו ברשותן פסולות. ונראה עוד מדברי רבינו דאפילו גדוד של מלכות אחרת אם היה שוקט ובוטח ואינו נחפז לברוח יש פנאי לבעול הוא וכל כהנות שבעיר פסולות שלא אמרו אלא בשפשט ושטף ועבר: ",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאם היתה מחבואה אחת אפילו אמרה לא נחבאתי ומכל מקום טהורה אני מצלת.</b> כתב הר\"ן מכלל דס\"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ול\"נ דכל שיש שם מחבואה אחת אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן בה לקולא והביא ראיה מהגמרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה וכו' ואם נשאת אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה וכו'.</b> כתב ה\"ה שלמד כן ממ\"ש סתם מן הנישואין פסולות ול\"נ דמייתורא דמתני' דקתני מן הנישואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד רבינו דהיינו לומר שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף על פי שלא נבעלו פסולות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה.</b> פי' כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה דברי רבינו בפירוש עיסה כדברי התוספות וכתב הר\"ן שכן עיקר: ",
+                "<b>ומשמע</b> מדברי רבי' דע\"כ לא קאמר דמשפחה שנתערב בה ספק חלל דאם נשאת לא תצא אלא באלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא וכמ\"ש התוס' ודייק לישניה דסבר הכי דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפי' אם נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכו'.</b> אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא אשה מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שני ספקות כמו באלמנה ספק חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד דיבדוק ואם נשאת תצא אבל הראב\"ד פירש במסכת עדיות שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא בגמרא ע\"כ. ואני אומר שאמת הדבר דתניא בספ\"ק דכתובות (דף י\"ד) איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומכל מקום אין משם ראייה שהרי העמידוה במסקנא דה\"ק איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שיתוק ממזרת ולא שיתוק נתינות ולא שיתוק עבדי מלכים ולא שיתוק חלל: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה שנשאת לשני אנשים ומתו וכו' ואם נשאת לא תצא.</b> כתב הרשב\"א [על דברי רבינו חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לי מקום שיסמוך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך] על מה ששנו סתם לא תנשא ולא סיימו בה ואם נשאת תצא או שסמך על דאביי שאע\"פ שהיה סובר דבמילה פליגי אבל לא בנישואין וע\"כ נשא מ\"מ הא שמע רב יוסף רביה ורבה רביה פסקו הלכה בנישואין ומלקיות כרבי ואפ\"ה לא גירש אחר שנשא וכן רבא דתפיס עליה ואמר מי איכא דעבד עובדא בנפשיה כי האי ואפילו הכי לא אפקוה מיניה. והריב\"ש כתב שדעת רבינו נכון והביא סעד לדבריו וכתב דאפילו אם התרו בו בית דין והמרה את פיהם אין כופין אותו להוציא. ורבינו עצמו [כתב] בתשובה שלישית קטלנית אין בו איסור אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא. ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשים בפני שני עדים ואחר כך כותבין לה בית דין כתובה דמכניסין אותה לחופה ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשו. כן היו עושים בית דין של רבינו יצחק בעל ההלכות ובית דין של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר עכ\"ל. וכתב עוד וזה כולו בנישואין בעלמא אבל ביבמה שנפלה ליבום הלכה למעשה בכמה נשים שקידשו אותם לכתחילה ונתייבמו ולא נראה מעולם מי שחולק על זה ע\"כ: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם.</b> שם במשנה רש\"א אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו. ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ומש\"ה פסק דבזמן שאשתו של אחד מהם שם מותר להתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה וה\"ה לאיש אחד עם נשים הרבה ואפילו אם ת\"ל דפליג את\"ק משמע דהלכה כמותו מדמוקים סתם גמרא בריש פ\"ב דע\"ז מתניתין אליביה. ויותר נראה לומר שהוא גורס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש ולא מדברי ר\"ש הוא אלא סתם מתני' הוא דקתני הכי: ",
+                "<b>והטור</b> כתב על דברי רבינו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ\"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני עכ\"ל וי\"ל דכיון שאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חבירתה ג\"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודה. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו לא תתייחד אשה עם אנשים הרבה ובפי\"ב מהלכות אבל כתב ונקבר באשה אחת ושני אנשים. וי\"ל דהכא מיירי בייחוד ממש בבית שאין הפתח פתוח לר\"ה: (א\"ה משמע אבל התם לא מיירי ביחוד ממש והוי כמו פתח פתוח לר\"ה וצ\"ע, ולפ\"ז למה סיים שם אבל לא באיש א' וב' נשים משום יחוד הא בפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום יחוד כלל כמ\"ש רבינו הי\"ב וע\"כ נלע\"ד לתרץ דהא אשה א' עם ב' כשרים מותר ביחוד אלא שרבינו החמיר דאין מחזיקין סתם בני אדם לכשרים וע\"כ התם דעוסקין במת אפילו סתמא מחזיקין אותם לכשרים ומותר אשה א' עם ב' אנשים משא\"כ ב' נשים ואיש אחד דאפילו כשרים אסור לא מהני מה שעוסקים במת וכעין זה תירץ שם בל\"מ ע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.</b> תמהני דבתוספתא בפרק אחרון דבכורים תניא דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים. ונראה שסובר רבינו שתוספתא זאת אתיא כר\"י דסוף קידושין ואנן קי\"ל כחכמים: ",
+                "<b>סליקו להו הל' איסורי ביאה בס\"ד:</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3d856c55765cad0eef62162a3790b0188c08bfe3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,543 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו.</b> כלומר אבל אחר מיתת אשתו אינה בשריפה אבל היא בכרת כמו שנתבאר בדברי רבינו בפ\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא על ערוה מן העריות כמתעסק וכו'.</b> ",
+                "<b>מ\"ש וכן בחייבי לאוין ובשניות</b> ה\"ה כתב שהוא ט\"ס ול\"נ ליישב דה\"ק וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא התרו בו שאע\"פ שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אע\"פ שאין מענישים אותו בידי אדם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא על אנדרוגינוס דרך נקבותו פטור.</b> בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) תנן רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכו' אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר ובגמרא (דף פ״ג) אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ״ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא אם נקבה הוא אדרבא ליתא לברייתא מקמי מתניתין מדשבקיה ר״י לבר זוגיה שמע מינה הדר ביה וכו' אמרי בי רב הלכה כר״י באנדרוגינוס ופירש״י דאר״י דמתניתין קאי אבל ר״ח ורי״ף פירשו דאר״י דברייתא קאי וכתב הרשב״א הרמב״ם פסק בחיבורו הגדול ובפירוש המשנה שלו כר״י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספיקא דאיסורא לחומרא ופסק כרבי אליעזר דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר ושמא הוא סובר דאף רבי אליעזר סבר דבריה בפ״ע הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו ונסתרה וכו'.</b> כתב הרב המגיד דעת רבינו וכו' ואף על פי כן סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה וכו' ויש לתמוה עליו שהרי בפרק (י\"ח)[י\"א] מהלכות גירושין כתב בהפך ע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דם שתראה היולדת וכו'.</b> ומשמשת מטתה אע\"פ שהדם שותת ויורד. פי' אם לא היתה זבה אבל אם היתה בזוב צריכה שבעה נקיים לגמרי שלא תראה בהם שום דם אפילו בימים שנכנסו מהשבעה בתוך ימי טוהר וכן משמע בפ\"ז מהלכות אלו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנשים שיש להן וסת וכו'.</b> הראב\"ד בפרק רביעי מהלכות מטמאי משכב ומושב השיג על רבינו. כתב ה\"ה ור\"י דאמר מחשב ימי וסתה וכו' ולא קי\"ל כוותיה וזה נראה דעת ההלכות שכתבו וכו'. מ\"ש דרבינו ס\"ל דלא כר\"י אינו נראה דהא כשבא בשעת עונתה אסור לבעול דאמרינן אורח בזמנו בא והיכי נימא כשבא יום אחד אחר ראייתה דשרי לבעול ולא נימא אורח בזמנו בא זו סברא הפוכה אלא ודאי כוונת רבינו לכלול הכל באותו לשון דאסור לבעול ביום העונה וכן בימי ראיה וספירה דהכל מטעם אחד ולא שרי אלא בשלא הגיע עונת וסתה ובא תוך הזמן או אחר עבור ראיה וספירה כדברי רבי יוחנן ואין הרמב\"ן חולק עמו אלא דאוקי למתני' דוקא דיש לה וסת וזה ג\"כ כוונת רבינו ולא חילק רבינו בוסתות דכולהו מדרבנן ולכולהו יש להם דין זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדים אלו שמקנחים בהם צריכים שיהיו של פשתן שחקים ולבנים וכו'.</b> בפרק כל היד (נדה דף י״ז) אמרינן של בית מונבז המלך היו בודקים מטותיהם במילא פרהיבא ומזכירים אותם לשבח מסייע ליה לשמואל דאמר אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רבא הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה איני והא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור וכו' אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ל״ק הא בכיתנא הא במאני דכיתנא ואיבעית אימא הא והא במאני דכיתנא הא בחדתי הא בשחקי ופירש״י מילא פרהיבא קוטין מתוך שהוא לבן נראית בו טפה כחרדל, ל״א צמר נקי ורך פקולין קוטון, שחקי דכיתנא בגדים בלוים של פשתן ולא בפשתן שאינו לבן ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מהחדשים. ומלשון רבינו משמע לכאורה דכל הני דנקט בבגד של פשתן שחוק ולבן בדוקא נקטינהו לומר דוקא בבגד ולא במידי דלאו בגד הוא ואפילו בבגד דוקא של פשתן ולא במינים אחרים ובבגד של פשתן נמי דוקא שחוק ולא כשאינו שחוק ושחוק נמי דוקא לבן ולא צבוע. וקשה דלפי זה הוא ממעט פקולין וצמר נקי ואמאי הא של בית מונבז מזכירים אותם לשבח על כך ושמואל נמי אמר הכי. ושמא י״ל דרבינו סובר דרבא פליג אדשמואל ואותם שהיו מזכירים של בית מונבז לשבח הוו סברי כשמואל ולא קי״ל הכי אלא כרבא דבתרא הוא. עי״ל דלעולם סבר רבינו דרבא ושמואל לא פליגי ולאו למעוטי פקולין וצמר נקי ורך נתכוון אלא הוא ז״ל אתא למימר דבדיקה דמטלית שהזכיר בפרק זה לא תהא אלא במטלית של פשתן שחוק ולבן לפי שהוא דבר רך וממילא נשמע לכל דבר שהוא לבן נקי ורך כמו שחקי בגד פשתן לבנים דמהני לבדיקה והרי פקולין וצמר נקי ורך בכלל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים וכו'.</b> כתב הר\"ן בפרק שני דשבועות שנראה שרבינו מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו הכי בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ואע\"ג דר\"י גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה ופסק הרב ז\"ל כמאן דמתני דשמואל אמר הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס להחמיר ובודאי דפשטא דברייתא מוכח דלבעל עסקינן ולא משום טהרות מדאמר רבי מאיר יוציא וכו' ורחב\"א נמי עליה קאי וכו' ואפילו באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז\"ל שכ\"כ שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה (בדיקת) עד לפני תשמיש אלא משום צניעות [בלבד] אבל לאחר תשמיש הכל צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע\"כ. לפי שהוא ז\"ל מפרש זו ששנינו בפרק כל היד דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפילו משום בעלה לבד צריכה לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפ\"ק דנדה דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה א\"צ היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א\"צ בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד וכו' והראב\"ד השיג עליו כמה יגיעות יגע חנם שהרי רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו וכו' וכבר כתבתי בחידושי דהא דרב יהודה לא קשיא עליה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשמש מטתו פעמים רבות וכו'.</b> טעמו מדתנן בפרק כל היד (נדה דף י\"ו) ב\"ש אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש וכו' ובה\"א דיה בשני עדים כל הלילה ולטעמיה אזיל שסובר שכל הדברים שנאמרו בענין זה לא לטהרות דוקא הם אלא אף בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה איירי הילכך פוסק כרבי זירא דאמר מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר בלא בדיקה ודלא כרבא דפליג ארבי זירא ואמר כי תניא ההיא לטהרות ונראה שסובר רבינו דבעל נפש דאמר רבי זירא לא ממדת חסידות קאמר אלא שורת הדין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קנחה עצמה בעד שאינו בדוק וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל אנן דקי\"ל בהא כרבי יוסי וכו' ובהא כרבי דהלכה כמותו מחבירו. ק\"ל דרבי לאו חבירו דרבי יוסי הוא שהרי היה מהדור הקודם לו וי\"ל דאמרינן בפירקין דאילו הוה רבי יוסי קיים כפוף היה לפני רבי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בודקת עצמה וכו'.</b> מ\"ש ",
+                "<b>רבינו שדופקת אותו עד שיגיע לצואר הרחם</b> פשוט הוא מפני שאם לא יגיע למקום שהשמש דש היאך נאמר כשלא נמצא עליו דם שהדם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא על ראשה הילכך ע\"כ לומר דעד מקום שהשמש דש היא צריכה להכניסו ועד צואר הרחם הוא דישת השמש. ועל ",
+                "<b>מ\"ש ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא</b> איכא למידק אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדאיתא בגמרא. וי\"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות או כל הכחות שוות אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כל דמצינא למיתלי בה להיתרא שלא להוציאה מכלל הנשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נסדק ולא נמצא דם בראש המכחול x: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת חתיכה וכו' ואפי' נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם טהורה.</b> היינו מדתניא בגמרא (דף כ\"א:) המפלת חתיכה אע\"פ שמליאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם בתולים טהור הוא וכו' וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה וכו'.</b> כתב בהשגות x (כל מ\"ש בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טוהר אלא כל מראה אדמומית טמא וגם) בסוף סימן זה כתב אמר אברהם זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ\"ל. וכתב הרב המגיד לא היה צריך לכתוב ולומר דבר זה בכאן שכבר ביאר רבינו כל זה בפי\"א עכ\"ל. והנך רואה שרבינו פה הביא כל דיני תינוקת השנויה במשנה וכל מאי דאיתמר עלייהו בגמרא ופסק בהם כב\"ה חוץ מבהגיע זמנה לראות וראתה שפסק כרב ושמואל שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ובפי\"א כתב מנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי וכו' שאם ראתה דם תוך ימי מלאת וכו' ודין זה בימי הגאונים נתחדש וכו' ודבר זה תלוי במנהג וכן דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה וכו' בועל בעילת מצוה ופורש. הרי מבואר בדבריו שמה שאנו מורים בכל הבתולות לבעול בעילת מצוה ולפרוש אינו מן הדין שהדין הוא כמו שכתב בפרק זה אלא מחמת מנהג אנו מורים כן ומנהג זה אינו מההיא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן דההיא אינו אלא ברואה דם טמא או ספק טמא דמדינא לא היתה צריכה לשמור אלא יום אחד כנגד יום שראתה אם הוא בימי זיבה ואם הוא בימי נדה בששה והוא סגי לה והחמירו על עצמן דבין ראתה בימי נדה בין בימי זיבה צריכה לישב שבעה נקיים אבל זה שהוא טהור גמור בודאי לא שייך חומרא דרבי זירא ואין לומר דבימי הגאונים נתחדש ולא קודם דהא חזינא בירושלמי דבימי האמוראים הראשונים היה מנהג זה ועוד שלא כתב בו רבינו בהדיא שבימי הגאונים נתחדש שמ\"ש וכן דם בתולים בזמן הזה נראה דקאי ארישא דמילתא שכתב מנהג פשוט בשנער וכו' ואין נותנין לה ימי טוהר כלל והדר קאמר וכן דם בתולים בזמן הזה אין נוהגין בו טוהר כלל א\"נ דקאי למ\"ש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר עד היום ודבר זה תלוי במנהג כלומר שלא נחזיק לאותם בני צרפת לעוברים על דת שמאחר שאין דבר זה אלא ממנהג כיון שלא פשט איסור זה ביניהם אינם חייבים לנהוג בו והדר כתב וכן דם בתולים בזמן הזה שפשט איסורו אם נשמע שבאיזה מקום אינם נוהגים להחמיר בו כ\"כ אלא שנוהגים כפי מה שנתבאר בפ\"ה לא נחזיקם לעוברים על דת כיון שלא פשט מנהג זה ביניהם. ואפשר לומר עוד דאמה שכתב דין זה בימי הגאונים נתחדש נמי קאי ואע\"ג דבירושלמי משמע דבימי האמוראים הראשונים היו נוהגים כן מ\"מ לא פשט בכל ישראל עד שעמדו הגאונים והנהיגו כן לכל ישראל. ומעתה מ\"ש הרב המגיד על דברי הראב\"ד לא היה צריך לכתוב וכו' כאילו נעלם מעיני הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א יתבאר לך דליתא אלא אע\"פ שראה הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א עכ\"ז השיגו מפני שרבינו סובר שלא נאסר יותר ממ\"ש בפ\"ה אלא ממנהג והראב\"ד סובר דמדינא דגמרא אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה בועל בעילת מצוה ופורש ולפיכך השיגו דלמה לו לומר כל מ\"ש בפ\"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה כיון שאח\"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ופסקו רב ושמואל כוותייהו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד וכו'.</b> בפ\"ה מהלכות שאר אבות הטומאה כתב רבינו עד כמה עונות תפלוט הזרע ותסתור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה וכו' הרי זו ספק זבה.</b> פירוש ספק זבה ושומרת יום כנגד שני ימים שראתה אם לא הפילה ולד דלא חשיב לידה ואם הפילה דחשיב לידה הוי טמאה לידה ותשמור יום אחד נקי בתוך השבעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דין יולדת וכו' ואם שלמו ימי הספירה בתוך י\"ד ה\"ז אסורה לבעלה עד ליל ט\"ו.</b> משמע לי דאם טבלה תוך י\"ד לנקבה לא עלתה לה טבילה כיון שהיא באותן ימים כנדה וצריכה לחזור ולטבול אחר י\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאחר שתהיה זוכר כל אלו העיקרים וכו' האשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה וכו' ומשמשת בכל י\"ח יום ד' לילות.</b> נשאל ה\"ר יהושע הנגיד מבני בניו של רבינו למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג\"כ להיותה סמוכה לה כי כוונת אמרו בכל י\"ח יום ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמרת נדה בלשונו ופי' בו רבי שלמה כך ארבעה לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' וכשתקח מאמרו זכרונו לברכה יקשה לפי שהיה ראוי שיאמר ונמצאת משמשת בכל י\"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי\"ח יום כך נדחוק ונוציא ליל תשיעי להיותו סמוך לליל שמיני עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה דרכה להיות רואה יום ט\"ו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ברייתא שם וסוף הברייתא אינה אסורה אלא מי\"ח ואילך פי' שקבעה לה וסת לדילוג ואסור ביום י\"ט מן החדש הבא ובעשרים מן החדש שלאחריו וכו'. קשה לי א\"כ למה כתב רבינו שנאסר י\"ח הא כיון שקבעה לה לדילוג י\"ט הוא שנאסר ואפשר דאע\"ג דקבעה לה וסת לדילוג וחוששת יום י\"ט מכל מקום אסורה גם ביום י\"ח דחיישינן שמא תחזור לראות בו עד שיעקר פעם אחת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אשה שראתה דם מחמת מכה וכו'.</b> כ״כ הרשב״א והביא ראיה מדתניא בפרק כל היד (נדה דף י״ו) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב״ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואוקמה רבא דכ״ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי וקי״ל כאוקימתיה דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשעת וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב״ג ורבי בדבר זה וא״ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת וסתה כולה ואע״פ שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך וי״ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא״כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ״ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אין האשה מתטמאה מן התורה וכו' וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא.</b> קשה לי הא הוי ספק ספיקא הוא והו\"ל למישרי ספק מגופה בא ספק שלא מגופה ואת\"ל מגופה ספק מן החדר וטמא ספק מן העליה וטהור י\"ל דאעפ\"כ החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור ועי\"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאילו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד ואפשר שלזה נתכוון רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם וכו' ואם בדקה בתוך זמן זה.</b> זהו ששנינו בריש נדה מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>איזו היא זקנה כל שקורים לה זקנה ואינה מקפדת.</b> בפ\"ק דנדה תנן איזו היא סמוך לזקנתה ובגמרא איזו היא סמוך לזקנתה אמר רבי יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ורבי שמעון אמר כל שקורים לה אימא אימא ואינה בושה רבי זירא ורבי שמואל בר יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק רבינו כרבי שמעון משום דאיפליגו אמוראי אליביה ובפלוגתא דרבי זירא ורב שמואל בר יצחק פסק כמ\"ד כל שאינה מקפדת וכן נראה שפסק הרשב\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין כתם הנמצא על בשרה וכו'.</b> וכתב ה\"ה טעם לדבריו והגהות כתבו טעם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת: "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין וכו'.</b> כתב ה\"ה דאמרינן בגמרא מאן תקנינהו אלא שלא הותרו וכו'. ומאחר דמאי דאמר שלא תקנו אידחי ליה והדר ואמר שלא הותרו היאך כתב רבינו לפיכך תקנו שהם דברים דחויים. ואפשר שגירסא אחרת היתה לו או שהוא סובר דכיון דלא אידחי מאי דאמר תקנו אלא משום דלא ידיע מאן תקנינהו השתא דאמרינן דבפולמוס של אספסייאנוס נשאו ונתנו חכמים בבגדי צבעונין איכא למימר דאז תקנום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא הכתם על בשרה בלבד מחגור ולמטה טמאה ואם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ולמעלה וכו'.</b> זאת היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו וכך היא נסחת ספרי רבינו שבידינו אבל הראב\"ד והה\"מ נזדמנה להם נוסחא משובשת שהיה כתוב בה נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מן החגור ולמעלה טמאה ועל כן השיגו הראב\"ד דמסתם דבריו משמע דאפילו בשלא נזדקרה נמי קאמר דאפילו מן החגור ולמעלה טמאה אבל לנוסחא שכתבתי אין מקום להשגה כלל ואין צריך לידחק במה שנדחק הה\"מ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו\"ם בין ישראלית וכו'.</b> כתב ה\"ה משנה פרק האשה וכו' ורש\"י פירש הרואה שגדולה היא וכו' ואפשר שאף דעת רבינו כן וכו' תולה בה ואין דבריו מחוורין בעיני משום דא\"כ לרבינו עכו\"ם אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב\"א ודלא כדמשמע מדברי רש\"י וכיון דסוף סוף אנו מוכרחים לומר שהוא חולק עם רש\"י והרשב\"א מה הועיל בשנותו את טעמו לפרש דבריו שלא כפשט ועוד שהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו אף ישראלית שידוע שלא טבלה לנדתה אע\"פ שהיא עכשיו מסולקת דמים תולה בה ואמאי כיון שיש זמן רב שלא ראתה ואע\"ג דנכרית להרשב\"א בכה\"ג תולה בה נכרית שאני שאינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הילכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע\"ג דבעידן שאלה לא חזאי איכא למיחש שמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרן ובגדיהן מדמים וכתמים אע\"פ שלא יהיה בדעתה לטבול. לכך אני אומר לפרש דברי רבינו כפשטן דנכרית נמי אין תולין בה אלא כשידוע שהיתה נדה אבל אם בעידן שאלה אינה רואה אע\"פ שראתה קודם לכן אינה תולה בה וזהו פשט מאמר רב דקתני נכרית דומיא דנדה וה\"פ דמתניתין השאילה חלוקה לנכרית הרואה בעידן שאלה או לנדה ישראלית ה\"ז תולה בה ומשום דנכרית אינה טמאה נדה לא קרי לה בשם נדה: ",
+                "<b>השאילה אותו לזבה קטנה וכו'.</b> כתב ה\"ה והרמב\"ן כתב וכו' אבל רבינו כתב פי\"א שהוא תלוי במנהג נראה מדבריו דלרבינו תולה בה אפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר תהיה מותרת להבעל על דם טוהר וא\"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וגם רבינו ירוחם כתב דלדעת רבינו אפילו לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'.</b> מדכתב רבינו אם בדקה אחת מהן עצמה מיד נראה דבתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב: ",
+                "<b>כתב</b> הרב המגיד שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת וכו' והרשב\"א הסכים לדעת הר\"א וכו' עד לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה עכ\"ל. ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפירוש זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שנצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע\"ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו [איזו] מהן כבר מצינו לשון אחד שמתפרש בשני פנים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל יולדת טמאה כנדה ואע״פ שלא ראתה דם.</b> אע״פ שרבינו כתב בפ״ה חתיכה אע״פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ודבריו מבוארים שפסק כת״ק דרבי יהודה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וחיזק ה״ה סברתו והביא לה ראיות כתב כאן שהיולדת טמאה כנדה אע״פ שלא ראתה דם והטעם משום דקרא דמטמא לה שבוע לזכר ושבועים לנקבה אפילו בלא ראתה מטמא לה משום לידה לד״ה וכ״כ רש״י בר״פ המפלת (נדה דף כ״א) דלת״ק דמטהר מפלת חתיכה ואין עמה דם ס״ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא חשיב למפלת חתיכה לידה דאי הויא לידה בלא דם נמי טמאה דכתיב כימי נדת דותה תטמא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפילה חתיכה לבנה וכו'.</b> כתב ה\"ה כתב הרשב\"א יש מי שהורה להחמיר לפי שאין אנו בקיאין במראות והוא דעת הרמב\"ן וחומרא יתירא זו אין לה שום עיקר עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שלא אמר כן משום חומרא אלא מדינא כיון שאין אנו בקיאים במראות אפשר שטעמו משום דלהבחין אם היא לבנה אין צורך לבקיאות: ",
+                "<b>הפילה שפיר מלא מים וכו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל כתב הרשב\"א ואע\"ג דקי\"ל כרב באיסורי וכו' קי\"ל דמעשה רב עכ\"ל ואין אומרים מעשה רב במי שמחמיר כפי דעתו ור' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וא\"ל אינה חוששת עכ\"ל ה\"ה. ול\"נ דראיית הרשב\"א הוא מדקאמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא אלא ההוא דאתא לקמיה דשמואל משמע דמנהג נהרדעא היה כן מימי קדם אף קודם שבא שמואל שם ומזה מביא ראיה הרשב\"א דכיון דהוו עבדי הכי הלכה למעשה נקטינן כוותייהו. ",
+                "<b>ומ\"ש</b> הרב המגיד דר' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וכו' י\"ל דכיון דלא אמר ליה בפירוש הלכה לא חשיב הכי כדאיתא בפרק יש נוחלין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר וכו'.</b> וכתב הרב המגיד וסובר רבינו דראש זה כל הראש בעינן וכו'. ונ\"ל שאין טעמו משום דר\"י לא נקט רוב הראש משמע דכל הראש קאמר דהא איכא למימר דאמתני' סמוך דקתני [ביצא כדרכו] משיצא רוב ראשו [ואיהו ס\"ל שכל שיצא כדרכו לא שני לן בין מחותך לשלם] ועוד דאיידי דאמר רבי אלעזר אפילו הראש עמהם נקט איהו ל\"ש אלא שאין הראש עמהם ושמא י\"ל דכדי למעט המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן פירשו כן: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה כתב רבינו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד דהא מפשטא דמתניתין משמע דכל פדחתו הוא רוב ראשו. ושמא י\"ל שרבינו סובר שאינו נקרא רוב אלא הגלגולת לבד לא מקום העינים והפה והלחיים ואי אמרת דמתניתין משיצא כל פדחתו קאמר והיינו כל ראשו והא ודאי לא פדחת בלבד קאמר אלא פדחת עם הגלגולת וכדאיתא בירושלמי א\"כ היינו כל ראשו והיכי קרי ליה מתני' רוב ראשו ולפיכך פירש דמתניתין ה\"ק איזהו רוב ראשו משיצא רוב פדחתו שתיבת רוב הנזכר בתחילה מושך עצמו ואחר עמו וכוונת המשנה להודיענו דראש אינו נקרא אלא הגלגולת לבד שהוא נגמר בסוף הפדחת דאל\"כ מאי איצטריך לאודועי איזה רוב ראשו אטו אנן לא ידעינן לשעורי אלא ודאי כדאמרן. אח\"כ מצאתי ספר רבינו מוגה ונמחק בו תיבת רוב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א ובזמן הזה בכולם מטמאין אותה לידה אם זכר בדין הזכר ואם נקבה בדין הנקבה ואין כן דעת רבינו לפי מה שכתב בפרק י\"א עכ\"ל. כלומר שרבינו כתב בפרק י\"א כל שאמרנו ביולדת שאמו טהורה הרי היא טהורה בזמן הזה: ",
+                "<b>ודע</b> ששם כתב עליו הראב\"ד איני אומר כן שהרי בצורת הפנים אמו טמאה דמי יכיר בצורות ויטהר וכתב עליו הרב המגיד ואין להם סמך בגמרא כלל עכ\"ל. ואני תמה על הרב המגיד שהראב\"ד והאומרים כמותו לא כתבו שחכמים אוסרים כדי שיקשה עליהם שאין להם סמך בגמרא וגם לא היה לו לומר שאין כן דעת רבינו לפי מ\"ש בפרק י\"א שרבינו לא בא בפרק י\"א אלא להוציא שלא יעלה על דעתנו דבכלל חומרא דרבי זירא הוא או שבזמן אחר אחר כך גזרו לטמא היולדת אפי' במקום שמן הדין טהורה לגמרי לדידיה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דליתא אלא כל דיני היולדת אין בהם חידוש ולא מנהג והיינו לומר שמי שהוא בקי ומכיר בצורות מטהר בצורות שטיהרו חכמים אבל מי שיודע בעצמו שאינו בקי ומכיר יפה בצורות לא עלה על דעת שום אדם להתיר לו לטהר בצורות שנדמה לו שהן אותם שטיהרו חכמים והראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א ידעו בעצמם שלא היו בקיאים בצורות יפה ולכן כתבו שאין מטהרים האידנא בשום צורה ורבינו x מיירי במי שמכיר בצורות יפה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת דמות נחש וכו'.</b> בהשגות א\"א ולפי מ\"ש דבעי צורת פנים כשל אדם וכו' וכתב ה\"ה באמת שהסוגיא האמורה בגמרא על מחלוקת ר\"מ וחכמים מוכחא להדיא דלרבנן המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה ודעת רבינו צריך לעיין עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר דכיון דחזינן (דף כ\"ד ע\"ב) דרבי יהושע הורה כן לחמותו של רבי חנינא ורבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע הורה כן ולשון הורה משמע שהיא הלכה למעשה וגם ר\"ג לא מצינו שחלק על ר\"י נראה שהיתה קבלה בידו מרבותיו דאל\"כ מאי מפי הורה חנינא דקאמר הא במה שהיה רוצה ר\"ג לסתור הוראת חנינא היה יכול לסתור נמי כי קאמר לה מפי ר\"י אלא ודאי קבלה מרבותיו היתה וקבלה מיניה ר\"ג וכיון שר\"ג ור\"י ור\"ח סוברים כן וחנינא עבד בה עובדא ור\"י נמי משמע דהלכה למעשה הורה לחמותו של חנינא ומעשה רב הכי נקטינן ואע\"ג דבבהמה חיה ועוף דבעי כולה צורה לרבי ירמיה או חצי צורה לרבה י\"ל דנחש שאני דכיון שגלגל עין של נחש דומה לשל אדם חשיב ולד אבל שאר בהמה חיה ועוף שאין במינן שום אבר דומה לשל אדם אע\"פ שקצת איברי זה הנפל דומים לשל אדם לא חשיב ולד עד שתהא כל הצורה דומה למר או חציה למר ואע\"פ שאמרו בגמרא דבהמה חיה ועוף עיניהם דומים לשל אדם הרי אמרו הא באוכמא הא בציריא ונחש איכא למימר דעינו דומה לשל אדם בין באוכמא בין בציריא ולפיכך חשיב ולד לכ\"ע אפי' לרבנן דר\"מ ונראה שיש להוכיח כן מדלא מייתי במתניתין שום תנא דסבר כר\"מ אלמא כולהו תנאי פליגי עליה ור\"ג ורבי יהושע מכללם ואפ\"ה מטמא בנחש הילכך ע\"כ צריך לחלק בין נחש לשאר בהמה חיה ועוף כמו שחלקתי ואע\"ג דגבי פלוגתא דר\"מ ורבנן משמע דהמפלת נחש אין אמו טמאה לידה איכא למימר דהנהו אמוראי לא הוה שמיע להו עובדא דחנינא בן אחיו של רבי יהושע והוו סברי כדהוו סברי ר\"ג ורבי יהושע מקמי דלידכר רבי יהושע ואנן לא קי\"ל הכי אלא כמו בתר דאידכר וכמו שכתבתי: ",
+                "<b>המפלת דמות אדם שיש לו כנפים וכו'.</b> גרסי' בגמרא (דף כ\"ד) אמר רבי יוחנן המפלת כמין אפקתא דדיקלא טהורה ופירש\"י שהדקל למטה יחיד ומתפצל למעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה ע\"כ. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר שהוא ז\"ל היה מפרש דכמין אפקתא דדיקלא היינו בריית ראש שאין בה חיתוך איברים כמו הדקל שהצד התחתון שבו עב ואין לו פצולים ולצד התחתון קרי אפקתא לפי ששם מוצאו דלפי זה לא השמיט מימרא זו שהרי כתב שאם הפילה בריית ראש שאינו חתוך אין אמו טמאה לידה ואע\"ג דבהדיא תניא התם דבריית ראש חתוך אין אמו טמאה לידה לא תיקשי לך מאי קמ\"ל ר\"י דאיכא למימר ברייתא לא שמיע ליה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום.</b> בפרק המפלת (נדה דף כ״ג ע״ב) תניא המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזהו גוף אטום [רבי אומר] כדי שינטל מן החי וימות [וכמה ינטל מן החי וימות] רבי זכאי אומר עד הארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו רבי יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו ויש לתמוה על רבינו שפסק עד מקום טבורו דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ל״ל טרפה אינה חיה וגם לית ליה ניטל ירך וחללה נבילה ומש״ה לא סגי ליה בעד הארכובה או עד נקוביו וכיון דקי״ל דטריפה אינה חיה וגם קי״ל דניטל ירך וחללה נבילה וכ״כ רבינו בהלכות שחיטה הו״ל לפסוק עד הארכובה וצ״ע. ומיהו הא לא קשיא לי אמאי פסק כרבי יוחנן במקום רבי ינאי רביה דשאני הכא דמשום רבי יוסי בן יהושע קאמר לה. וגרסינן בגמרא אמר [רבא] ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום כלומר סתום אמו טהורה פי' מטומאת לידה לפי שכיון שהושט סתום אינו ראוי לחיות וכל שנברא בענין שאינו ראוי לבריית נשמה אין אמו טמאה לידה דלאו ולד הוא. ושטו נקוב כתב הרשב״א דטעמא דטמאה מפני שזה היה ראוי לבריית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מכאן וכל שעיקרו ראוי לבריית נשמה אמו טמאה לידה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט הא דושטו נקוב ואפשר שהוא ז״ל היה מפרש דטעמא דרבא משום דסבר דטריפה חיה וכדפירש״י וכיון דקי״ל דטרפה אינה חיה לית הלכתא כרבא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפילה נפל ואח\"כ הפילה שליא וכו' לפיכך אם ילדה ולד של קיימא והפילה שליא אפילו אחר כ\"ג יום תולין אותו בולד ואין חוששין לולד אחר.</b> שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י מעשה ותלו את השליא בולד עד כ\"ג יום. ויש לתמוה על רבינו למה כתב אפי' אחר כ\"ג יום והלא בגמרא לא אמרו אלא עד כ\"ג יום. ונ\"ל שהטעם משום דמסיים בה בגמרא אמר ליה רב יוסף עד כ\"ד אמרת לן וסובר רבינו דקושטא קאמר רב יוסף אלא דכי א\"ל עד כ\"ד הויא יום יציאת השליא בכלל והשתא כי קאמר כ\"ג לא הוי יום יציאת שליא בכלל וללמדנו כן כתב אפילו אחר כ\"ג יום דע\"כ אינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד דאם אתה אומר ב' אני אומר ג' או ק' ואין לו גבול דמה\"ט אמרינן בעלמא תפסת מועט תפסת וכיון דאינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד ממילא משמע שהוא יום יציאת השליא דאל\"כ למה לא כללו עם הימים הקודמים דלכתוב דתולין עד כ\"ד יום אלא משום דאי כתב הכי הוה אפשר למיטעי ולמימר דכ\"ד יום בלא יום יציאת השליא קאמר והשתא דכתב אפי' אחר כ\"ג משתמע מילתא שפיר וכדפרישית: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וכו'.</b> נראה דהיינו דאמרי' בפרק אחרון דאתקין רבי בשדות שאם ראתה תשב שבעה נקיים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל בת שתבעוה להנשא וכו'.</b> נראה דנקט לישנא דבת לאשמועינן דאפילו בקטנה חיישינן דילמא מחמדא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם נשאת לת\"ח מותרת להנשא לו מיד וכו'.</b> כתב הטור (סי' קצ\"ה) עבר וכנסה תוך זמן זה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים וכו' בין אם הוא ת\"ח או אחר לאפוקי מדברי הרמב\"ם שכתב שת\"ח יכול לכנסה מיד ולהתייחד עמה כי הוא יודע שהוא אסור לבא (כלל) עליה עכ\"ל וגם הראב\"ד כתב הוא סובר שמייחדים היו עמהן אחר נישואין ולא בועלים ואני איני אומר כן וכו' ואתרתי קושייתא קא מתרץ ליה. ביאור דבריו דמקשה גמרא על מאי דאמר רב מאן הויא ליומי מדאמר רבא תבעוה לינשא וכו' ועוד הקשה מדאמר רבי אב\"י לא ישא במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת וכו' ומעיקרא תירץ לזו שאני רבנן דפקיע שמייהו והדר קאמר ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו וכו' כלומר הני רבנן לא היו נושאין אותם אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ושתי הקושיות מתורצות בתירוץ זה לבדו: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה.</b> קשה דא\"כ ע\"ה נמי יודיעוהו שהיא אסורה עד שתספר ותטבול וישאנה מיד. וי\"ל דת\"ח שאני שהוא זהיר במצות ומש\"ה מהימנינן ליה שלא יפרוץ לבא עליה משא\"כ בע\"ה. ומיהו פשט לשון רבינו לא משמע הכי שתלה הדבר בידיעת החכם האיסור ולא תלאו בזהירותו ובנאמנותו. לפיכך נ\"ל דה\"ט דתלמיד חכם מתוך שהוא בקי ויודע דאיכא למיחש שמא ראתה מחמת חימוד יפרוש ממנה שהוא רגיל בדברי חכמים וגזירותם אבל ע\"ה כיון שהוא יודע שלא ראתה אם אתה אומר לו לפרוש משום דחיישינן שמא ראתה מחמת חימוד אין דבריך נכנסים באזניו שהרי אינו רגיל בדברי חכמים וגזירותם ועי\"ל שחכמי' לא נתנו דבריהם לשיעורים וכיון דת\"ח ודאי יודע וסתם כל אדם לא ידעי גזרו בכל אדם שאינו ת\"ח ולא פלוג בהו בין ידעי ללא ידעי. ומ\"מ קשה לי לדעת רבינו דמדלא מפליג גמרא בכלה שפירסה נדה בין ת\"ח לע\"ה משמע דת\"ח נמי הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים וכיון דתבעוה להנשא שאין ברור לנו שראתה שרינן לת\"ח להתייחד עמה ולא חיישינן שיפרוץ גדרן של חכמים כ\"ש דבפירסה נדה לא הו\"ל למיחש שיעבור על איסור כרת והו\"ל להתיר לו שיתייחד עמה ואין לומר דאה\"נ דבכלה שפירסה נמי שרי לת\"ח להתייחד עמה ולא איצטריך לאשמועי' גמרא משום דאתא בק\"ו מתבעוה לינשא דהא ההיא דכלה שפירסה נדה היא ברייתא והא דיליף רבינו לחלק בין ת\"ח לע\"ה הוא תירוצא דגמרא ופשיטא דליכא למימר שהברייתא באה על מה שתירץ הגמרא. ומיהו בהא הוה אפשר לומר שהברייתא דרכה לסתום וגמרא לא חש לפרושה ולומר לא שאנו אלא בע\"ה אבל ת\"ח אשתו ישנה עמו בבית משום דסמיך דמתירוצא דאיתמר גבי תבעוה לינשא נשמע לה אלא דמ\"מ קשה שרבינו הו\"ל לכתוב בפירוש דת\"ח שפירסה כלתו נדה מותר לו להתייחד עמה. לכן נ\"ל דבהא דתבעוה להנשא לא התיר רבינו לת\"ח להתייחד עמה כמו שעלה על דעת הראב\"ד וה\"ה אלא מפני שהוא ז\"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פ\"י מהלכות אישות נ\"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח\"כ פירסה מיירי דטעמא דאסור לישא אשה נדה אע\"פ שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ולענין זה הוא היתר ת\"ח בתבעוה להנשא שהוא מותר לישא אותה אע\"פ שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר ת\"ח לשון יחוד כלל אלא לשון נישואין שהרי כתב ואם נשאת לת\"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ\"ל הרי דלענין נישואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד כי סמך בו על מה שכתב בפכ\"ב אצל כלה שפירסה נדה ומ\"ש שת\"ח יודע שהיא אסורה ולא יקרב לה היינו לומר שלא יבא לבקש שעה שהמשמרות ישנות או טרודות בדבר אחר ויתייחד עמה אז ויבא עליה והא דקאמר בגמרא לרבנן יחודי מייחדי להו לא יחוד ממש קאמר אלא כלומר שהיו הנשים מיוחדות להם כלומר שהיו נשואות להם כבר ואע\"פ שהיו אסורים לבא עליהן עד שיטבלו ומשמרות שומרות אותם מ\"מ פת בסלו מיקרי והשתא ניחא מ\"ש הראב\"ד בסוף השגתו וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה ע\"כ. ולא כמו שתירץ ה\"ה דהא דתבעוה לינשא מותרת מן התורה אלא שחכמים החמירו בה ואינה דומה לכלה שפירסה נדה ודאית ע\"כ. דאדרבא מפני שזו אינה אסורה אלא מספק איכא למיחש שיתקפנו יצרו יותר מבאותה שהיא נדה ודאית וכמ\"ש. וא\"ת אכתי קשה למה לא כתב רבינו בפ\"י מהלכות אישות דהא דלא תינשא נדה היינו לע\"ה אבל לת\"ח מותר י\"ל דלא היקלו לת\"ח לישא אשה אסורה ולסמוך על המשמרות אלא בזו שאינה אסורה מן התורה אבל לא בנדה ודאית דעבדו בה הרחקה טובא אף לת\"ח ומ\"מ לא דמי למ\"ש ה\"ה לחלק בין נדה ודאית לשאינו ודאית שהוא כתב כן להתיר יחוד דספק נדה לת\"ח ואני איני אומר כן אלא להתיר נישואין לא להתיר יחוד: "
+            ],
+            [
+                "<b>דין הכתמים בזמן הזה וכו'.</b> כתב ה\"ה וכבר כתבתי פ\"ט מה שיש בפי' ההיא דכתמים צריכין הפסק טהרה. הוא בבבת הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה וכו' וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים וכו' ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן וכו'.</b> כתב הריב\"ש במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אע\"פ שהוא מותר או שבאותם הימים דמים מצויים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירים אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים בהם ושהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב\"ם עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל שבעל עכו\"ם משאר וכו' אחד ז' עממין ואחד כל האומות באיסור.</b> כתב הטור ונ\"ל שאינו אלא בשבעה אומות דלא קי\"ל כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואף שבעה אומות אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא מקשה על דברי רבינו שתי קושיות חדא על מ\"ש דעל שאר אומות נמי לקי דהיינו כר\"ש ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי לא נאמר לא תתחתן אלא בשבעה אומות דוקא ועוד דאפי' בשבעה אומות אסיק רבא בפרק הערל דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי\"ל שרבינו פסק בהא כר\"ש מדאמרינן בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ח:) [נכרית] דולדה כמותה מנ\"ל אר\"י משום רשב\"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההוא בז' עממים כתיב שאר אומות מנ\"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר\"ש דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו' ומדחזינן דסתמא דגמרא כר\"ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא וההיא דפרק הערל [בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות] אליבא דרבנן היא אבל לר\"ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא ואפילו תימא דאליבא דר\"ש אמר הכי לא קי\"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס\"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דגמרא בספ\"ק דקידושין סבר הכי וכן אמרו בפ\"ב דע\"ז בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה ורבינו תפס עיקר כפשט הסוגיא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמל ולא טבל וכו'.</b>  מ\"ש ש<b>אין מטבילין אותו בשבת</b> פשוט בפרק החולץ דלמ\"ד אינו גר עד שימול ויטבול אין מטבילין אותו בשבת ואע\"ג דבגמרא יהיב טעמא משום דתקוני גברא בשבתא לא מתקנינן לא כתבו רבינו משום דמשמע ליה דה\"ט לאו דסמכא הוא דהא לענין טומאה שרי משום דמיחזי כמיקר ואע\"ג דהכא צריכים ת\"ח לעמוד עליו מ\"מ מידי מיחזי כמיקר לא נפיק אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב ביה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך לא קבלו ב\"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו' ואעפ\"כ היו גרים הרבה מתגיירים בפני הדיוטות.</b> ה\"ה כתב שבפני בית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ולי נראה דמדכתב רבינו בפני הדיוטות ולא כתב בפני ב\"ד הדיוטות דאנן אע\"ג דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (דף פ\"ח:) על ב\"ד שבזמן הזה מ\"מ אין מקבלין אותם בב\"ד דידן אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם ב\"ד הרי הם גרים x (ואילו היה מדקדק ה\"ה בדברי הרמב\"ם כן לא היה כותב שב\"ד הדיוטות היו מגיירים אותם) וכ\"כ המרדכי בהגהות פרק החולץ ז\"ל דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר הם עושין אין לקבלם והביא כמה ראיות לדבר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שלא בדקו אחריו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ומ\"ש ומצוה להחזיר אבידתו וכו' והוא שיהיה מומר לתיאבון ויש לתמוה עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עכו\"ם דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא באחד משאר מצות אבל עכו\"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכן המחלל שבת בפרהסיא הרי הם כעכו\"ם כדאיתא בפירקא קמא דחולין (דף ד') וכך הם דברי רבינו בפרק י\"א מהלכות גזילה. ",
+                "<b>ומה שכתב פה רבינו שמצוה להחזיר אבידתו</b> לא אחזר ועבד עכו\"ם קאי אלא למ\"ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו\"ם וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל והוא שלא יחזור לעבוד עכו\"ם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר אסור בשאר האם וכו'.</b> רבינו פסק דקרובים מצד האב אפילו האסורים לבני נח מותרים לגרים שהרי פסק כר\"ע דאין אסור לבני נח מקרובי האב אלא אשת אביו בלבד ופסק שהגר מותר בכל קרובים שמצד האב ואפילו באשת אביו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ההיא דבני יודן אמתא דאמרינן דבמן האב ולא מן האם כ\"ע ל\"פ דשרי ומשמע דה\"ה לכל קורבה שמצד האב דשרי ולפי דעתם ז\"ל א\"ש הא דתניא סתם בפרק נושאין (דף צ\"ח:) דגר מותר באשת אביו כר\"ע ולא צריך לדחוקי ולאוקומה כרבי אליעזר כדאוקמוה התוספות והרא\"ש ולפ\"ז מ\"ש בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) ערוה גופה אי לאו [משום] שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' לא גזרו בה רבנן צ\"ל דעל קרובים שמצד האם דוקא קאמר וה\"פ אי לאו משום שמא יאמרו וכו' לא הוו גזרי בקרובות כלל אבל השתא דאיכא קרובות דמתסרי להו בגיותן ובגירותן שרו להו לא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' שהרי הם רואים שיש בקרובות האם שהיו מותרות בגיותן ואסורות בגירותן כגון אחות אמו ואשת אחיו מאמו שמותרות לבני נח ואסורות לגרים אלא יאמרו בקבלת התורה נתחדשה הלכה וטעמא דגזרו טפי בקרובות האם מקרובות האב משום דבקרובי האם אפשר דאתי לאיחלופי בישראל כדמשמע בפ\"ב דיבמות ובפרק נושאין ואי לא הוה אלא האי טעמא לחוד לא הוה גזרי נמצא שעיקר הגזירה היתה משום שמא יאמרו וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נותן אדם שפחתו לעבדו וכו'.</b> כל זה מבואר בסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) דגרסינן התם שמואל מייחד להן רב נחמן מחליף להו רב ששת מסר להן לערבי ואמר להן אזדהרו מישראל ופירש רש\"י מייחד להן שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת. מחליף להן את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן. לערבי מפקיר שפחותיו לערביים ונוהג בהם מנהג הפקר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ\"ג באלמנה.</b> כתב ה\"ה שאלת חכמי לוניל ותשובתו ושהרמב\"ן דחה ראיית רבינו ופי' כל הסוגיא בלאוין שכתוב בהם קיחה וכו' והר\"א בנו של רבינו תירץ כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל תדע שאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא צוה ה' שיבא דור שלישי בזנות אלא בקידושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי בקידושין הילכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה ל\"ק מידי דהא כתיב בה הויה לא תהיה אשת המת החוצה הילכך אי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו של רבינו שהשיב לחכמי לוניל והם אישרו דברי תשובת רבינו כיוצא במה שהשיב הר\"א בנו והאריכו בדבר והביאו ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ומודה רבא באלמנה לכ\"ג שאם בעל ולא קידש לוקה ואם כדברי האומרים דלא פליגי בכל איסורי לאוין היכי אמר מודה רבא באותו דבר עצמו שנחלקו בו ועוד אי ס\"ד בביאה לחודה קפיד למה משונה ביאה זו מכל ביאות שכמוה שכתב בקהל ה' ודורות אלא לאו ש\"מ דרך נישואין קפיד קרא דהיינו ביאה ראויה לבא בקהל ה' כגון שקידש ובעל: ",
+                "<b>כתב</b> עוד הר\"א בנו של רבינו שהוקשה לו על זה מ\"ש בפרק א' מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס וכו' והלכה זו לדבריו קשיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו אינה בת קנס דליכא לא פיתוי ולא אונס הילכך קשיא. ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או שהיתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בספ\"ב שצריך שתכין עצמה לכך לענין חיובה היא במלקות לא לענין חיובו הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה וכמה דבר ברור הוא זה למבינים ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין דאיסורי לאוין ואח\"כ ילקה עליהם לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין דלא שייך בה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין תדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות על כהן שנשא אחת משלש נשים בין כ\"ג בין הדיוט לוקה ואם באו עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משם אחר והוא איסור הקדשה וכך אמר בפט\"ו בעל ולא קידש אינם לוקים משום ממזרות אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר למה לנו זה הדקדוק כלל הואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם יתרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם יתרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת התראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתא דמי שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייב בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו\"ם וכו' מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל.</b> בספ\"ק דכתובות (דף ט\"ז:) מייתי מתניתין דפ\"ב דמכשירין עיר שישראל ועכו\"ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך וכו' [עיין במ\"מ] וקאמר עלה [אם רוב ישראל ישראל] אמר רב לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש\"י ל\"ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב\"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך ע\"כ. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ר\"ל לנזקין וכו' דנגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם כבן ישראל בתם דמשלם ח\"נ אידך פלגא א\"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואשלם. והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב דמע\"מ מצוה להחיותו דהא לא אמרו כן בגמ' אלא ברוב ישראל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא נימא להחיותו א\"ו משום דמשמע ליה דאפילו במע\"מ מצווים להחיותו ומש\"ה בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש\"י נרמזה ורבינו לא נראו לו דבריהם ולפי זה כי אמר רב ל\"ש אלא להחיותו בין לרוב ישראל בין למע\"מ קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמע\"מ אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פי' זה כי בעי אם רוב עכו\"ם עכו\"ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא\"כ לישתוק מתניתין מרוב עכו\"ם וממילא ידענא דאין מצווין להחיותו כיון דרוב עכו\"ם דמהיכא תיסק אדעתין לומר דמצווין להחיותו ומיהו קשה כי בעי מע\"מ ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"ש ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים אין נראה כן מדברי רש\"י וכו' גם הר\"ן תמה על רבינו שהתיר וכתב ואיפשר דלטעמיה אזיל דכתב בפי\"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל באסופי ושתוקי שתולין אותם לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ה) אמר רב הונא כקולמוס כשרה כמרזב פסולה ורב חסדא אמר איפכא אמר רבא כוותיה דרב הונא מסתברא וכו' אמר ליה רבינא למרימר הכי אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא (דף ע״ה) הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה וכו' ההוא עובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בר רב אשי כקולמוס ואכשרי' ופרש״י ההוא עובדא דהוה כמרזב שפייה חתך מן הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשרי' כרב הונא עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא פסק רבינו כההוא עובדא דעבד מר בר רב אשי כרב הונא דבתרא הוא ולכן נראה לי שרבינו מפרש דההיא עובדא לא כמרזב היה שאילו היה כן היה מכשירו בלא שיפוי אלא נגע היה בו והוצרכו לחתכו וחתכו כמין קולמוס והכשירו וה״ה אם היה מחתכו כמרזב היה מכשירו אלא חדא מינייהו נקט דהשתא לא פליג האי עובדא לפיסקא דפסק רבינו בשם רב פפא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה.</b> הרא\"ש האריך בזה בתשובה כלל כ\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראוה שנבעלה בעיר וכו'.</b> שם פריך ורוב העיר נמי אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ומשני איכא דאזלא איהי לגבייהו ופרש\"י יש שהולכת היא אצלו וה\"ל קבוע הילכך ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול וכך הם דברי רבינו שסתם וכתב דנבעלה בעיר לא תינשא לכהן לכתחלה ולא חילק בין אזלא איהי לגבייהו לאזלי אינהו לגבה ונראה מדבריו דאפילו בדאיכא תרי רובי רוב עיר ורוב סיעה כל שנבעלה בעיר לא תינשא לכתחלה דאפילו אזל בועל לגבה חשוב כקבוע גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגביה ולא מכשרינן לה אלא כשנבעלה בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים כשרים וגם רוב העיר שאפשר שפירשו אלו ממנה כשרים: ",
+                "<b>והטור</b> שכתב על דברי רבינו ונראה שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תינשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא\"כ הלכה היא אליו עכ\"ל גירסא אחרת היתה לו שכתוב לא דאזלא איהי לגבייהו אבל רבינו גורס כגירסת רש\"י שכתבתי וכן דעת התוספות והרשב\"א והריטב\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b><small>(יג-טז)</small> פנויה שראוה שנבעלה וכו'.</b> כתב ה\"ה וסובר רבינו דרוב כשרים דבעינן לכתחלה תרי רובי נינהו ממה ששנינו שם במשנה וכו' כן פסקו ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש משמע דס\"ל דכי שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה לאוקומי לר\"י בן נורי כר\"ג הוא דשני הכי ודלא כרש\"י שפירש דכרבי יהושע מוקים ליה והכריחם לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהלכתא דאפסיקא הלכתא בגמרא כר\"ג והדר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי אליבא דריב\"נ הלכך ע\"כ לפרושי דריב\"נ אתי כר\"ג: ",
+                "<b>כתב</b> הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב בפי\"ח מהא\"ב דאפילו טוענת בעינן תרי רובי להתירה להנשא לכתחלה ובדיעבד אפילו חד רובא לא בעינן כיון שהיא טוענת ואומרת לכשר נבעלתי ובשאינה טוענת אפילו נשאת כל היכא דליכא תרי רובי תצא ותמהני עליו דכיון דסוגיין דהכא בשאינה טוענת ועלה אמרינן דבעינן תרי רובי ולא מפלגי בין לכתחלה לדיעבד מנ\"ל דבטוענת ניבעי לכתחילה תרי רובי דנהי דלעיל אמרינן אפילו בטוענת דלא נעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים היינו דבעי חד רובא אבל תרי רובי מנ\"ל דכיון דמדינא אפילו ברוב פסולים כשרה בטוענת נהי דמשום חומרא בעלמא אמרינן דלא לעביד בה עובדא עד דאיכא רוב כשרים מ\"מ משמע דבחד רובא סגי דרובא דלא בעי' ליה אלא משום חומרא בעלמא לא משמע דניגזור ביה אטו קבוע דניבעי מש\"ה תרי רובי עכ\"ל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דמשמע ליה דעובדא דתינוקת דריב\"נ כשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי היא דאל\"כ מאי האי דא\"ל רבא לרב נחמן ריב\"נ דאמר כמאן אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וכו' מאי שיאטיה דר\"ג ורבי יהושע הכא התם כשנבדקה הכא כשלא נבדקה הילכך ע\"כ דהא דריב\"נ נמי כשנבדקה היא וכיון דאסקינן בה דבעי' תרי רובי א\"כ כי אמרינן כדר\"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה היינו עד דאיכא תרי רובי כדמפרש בדריב\"נ וא\"ת היכי אפשר לומר דלאוקומי לדריב\"נ כר\"ג שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה הא מעיקרא אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וריב\"נ מצריך רוב והיכי מהדר דריב\"נ מצריך תרי רובי דכ\"ש דיקשה טפי ונ\"ל דכי אהדר בקרונות של צפורי היה מעשה לא סיים מילתיה עד דאסיק ואמר מעלה עשו ביוחסין וה\"ק לעולם ריב\"נ כר\"ג והא דמכשר ר\"ג אפילו ברוב פסולים היינו מדינא אבל משום דמעלה עשו ביוחסין מודה ר\"ג דלא מתכשרא עד דאיכא רוב כשרים וכדא\"ל שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ולא רוב אחד בלבד קאמר אלא תרי רובי נמי מצרכי ר\"ג וריב\"נ משום מעלה עשו ביוחסין וכדאמר רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה: ",
+                "ולענין מ\"ש רבינו ד<b>כשאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי</b> פשוט הוא דע\"כ לא הכשיר ר\"ג אלא בשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי אבל בשלא אמרה כן לא ומשמע לרבינו דאע\"ג דאיכא רוב אחד כשרים תצא עד דאיכא תרי רובי ומשמע מדקדוק לשונו דאפילו בדאיכא תרי רובי נמי לכתחלה נמי לא תינשא משום מעלה ביוחסין דלא עדיף אינה טוענת בתרי רובי מטוענת בחד רובא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו וכו'.</b> כתב הר\"ן וא\"ת בסיפא היכי משתריא אפומא דעד כיון שהיא אמרה תחלה חברתי טמאה והא ה\"ל ע\"א דהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא [אפילו היכא דעד אחד נאמן כבי תרי כדמשמע פרק האשה שלו' ובסוטה פרק כשם] י\"ל דבדאתא עד המטהר תחלה והתירוה על פיו עסקינן ואחרים אומרים דלא צריכין להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו ע\"א דהכחשה דעד פסול מהימן והרמב\"ם כתב עוד בפי\"ח מהא\"ב דאפילו אשה מתירתה אע\"פ שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חברתה אפומא דידה אע\"ג דאיכא עד כשר דקא מפיך מיפך ואמר את טהורה וחברתיך טמאה וסתמא קתני אע\"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו על פי אשה אע\"פ שמכחישה עד כשר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שבאה במצור ונכבשה וכו' בד\"א בגדוד של אותה מלכות וכו'.</b> כתב ה\"ה ואני תמה בזה היאך אפשר לפסוק כרב מרי וכו' והר\"ן כתב וז\"ל הרמב\"ם חילק בדין הכהנות בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ע\"פ דרכו של ר\"ח ובפי\"ב מהמ\"א לענין יי\"נ לא חילק ונראה שהוא מפרש כפרש\"י דרבי יצחק לא אתא לתרוצי מתניתין אהדדי דמודה ליה לרב מרי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאיפלוגי דכי אמרינן יש פנאי ה\"מ בכרכום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הלכך נקטינן כרב מרי דלנסך בכל ענין אין פנאי ולבעול מפלגינן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת כר\"י בן אלעזר עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל גדוד של מלכות אחרת כו' ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע\"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידם הרי הן אסורות.</b> דבריו מבוארים שלא אמרו אין פנאי לבעול אלא בכרכום של מלכות שפשט ושטף ועבר שבעודם טרודים לשלול שלל ולברוח ומתוך כך אין פנאי לבעול אבל כששבו הנשים ונעשו ברשות' כבר יש להם שם שבויות ואע\"פ שלא היה להם פנאי לבעול שתיכף שברחו רדפו ישראל אחריהם והצילו הנשים מידם לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכל שנעשו ברשותן פסולות. ונראה עוד מדברי רבינו דאפילו גדוד של מלכות אחרת אם היה שוקט ובוטח ואינו נחפז לברוח יש פנאי לבעול הוא וכל כהנות שבעיר פסולות שלא אמרו אלא בשפשט ושטף ועבר: ",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאם היתה מחבואה אחת אפילו אמרה לא נחבאתי ומכל מקום טהורה אני מצלת.</b> כתב הר\"ן מכלל דס\"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ול\"נ דכל שיש שם מחבואה אחת אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן בה לקולא והביא ראיה מהגמרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה וכו' ואם נשאת אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה וכו'.</b> כתב ה\"ה שלמד כן ממ\"ש סתם מן הנישואין פסולות ול\"נ דמייתורא דמתני' דקתני מן הנישואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד רבינו דהיינו לומר שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף על פי שלא נבעלו פסולות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה.</b> פי' כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה דברי רבינו בפירוש עיסה כדברי התוספות וכתב הר\"ן שכן עיקר: ",
+                "<b>ומשמע</b> מדברי רבי' דע\"כ לא קאמר דמשפחה שנתערב בה ספק חלל דאם נשאת לא תצא אלא באלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא וכמ\"ש התוס' ודייק לישניה דסבר הכי דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפי' אם נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכו'.</b> אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא אשה מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שני ספקות כמו באלמנה ספק חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד דיבדוק ואם נשאת תצא אבל הראב\"ד פירש במסכת עדיות שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא בגמרא ע\"כ. ואני אומר שאמת הדבר דתניא בספ\"ק דכתובות (דף י\"ד) איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומכל מקום אין משם ראייה שהרי העמידוה במסקנא דה\"ק איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שיתוק ממזרת ולא שיתוק נתינות ולא שיתוק עבדי מלכים ולא שיתוק חלל: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה שנשאת לשני אנשים ומתו וכו' ואם נשאת לא תצא.</b> כתב הרשב\"א [על דברי רבינו חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לי מקום שיסמוך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך] על מה ששנו סתם לא תנשא ולא סיימו בה ואם נשאת תצא או שסמך על דאביי שאע\"פ שהיה סובר דבמילה פליגי אבל לא בנישואין וע\"כ נשא מ\"מ הא שמע רב יוסף רביה ורבה רביה פסקו הלכה בנישואין ומלקיות כרבי ואפ\"ה לא גירש אחר שנשא וכן רבא דתפיס עליה ואמר מי איכא דעבד עובדא בנפשיה כי האי ואפילו הכי לא אפקוה מיניה. והריב\"ש כתב שדעת רבינו נכון והביא סעד לדבריו וכתב דאפילו אם התרו בו בית דין והמרה את פיהם אין כופין אותו להוציא. ורבינו עצמו [כתב] בתשובה שלישית קטלנית אין בו איסור אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא. ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשים בפני שני עדים ואחר כך כותבין לה בית דין כתובה דמכניסין אותה לחופה ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשו. כן היו עושים בית דין של רבינו יצחק בעל ההלכות ובית דין של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר עכ\"ל. וכתב עוד וזה כולו בנישואין בעלמא אבל ביבמה שנפלה ליבום הלכה למעשה בכמה נשים שקידשו אותם לכתחילה ונתייבמו ולא נראה מעולם מי שחולק על זה ע\"כ: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם.</b> שם במשנה רש\"א אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו. ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ומש\"ה פסק דבזמן שאשתו של אחד מהם שם מותר להתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה וה\"ה לאיש אחד עם נשים הרבה ואפילו אם ת\"ל דפליג את\"ק משמע דהלכה כמותו מדמוקים סתם גמרא בריש פ\"ב דע\"ז מתניתין אליביה. ויותר נראה לומר שהוא גורס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש ולא מדברי ר\"ש הוא אלא סתם מתני' הוא דקתני הכי: ",
+                "<b>והטור</b> כתב על דברי רבינו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ\"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני עכ\"ל וי\"ל דכיון שאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חבירתה ג\"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודה. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו לא תתייחד אשה עם אנשים הרבה ובפי\"ב מהלכות אבל כתב ונקבר באשה אחת ושני אנשים. וי\"ל דהכא מיירי בייחוד ממש בבית שאין הפתח פתוח לר\"ה: (א\"ה משמע אבל התם לא מיירי ביחוד ממש והוי כמו פתח פתוח לר\"ה וצ\"ע, ולפ\"ז למה סיים שם אבל לא באיש א' וב' נשים משום יחוד הא בפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום יחוד כלל כמ\"ש רבינו הי\"ב וע\"כ נלע\"ד לתרץ דהא אשה א' עם ב' כשרים מותר ביחוד אלא שרבינו החמיר דאין מחזיקין סתם בני אדם לכשרים וע\"כ התם דעוסקין במת אפילו סתמא מחזיקין אותם לכשרים ומותר אשה א' עם ב' אנשים משא\"כ ב' נשים ואיש אחד דאפילו כשרים אסור לא מהני מה שעוסקים במת וכעין זה תירץ שם בל\"מ ע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.</b> תמהני דבתוספתא בפרק אחרון דבכורים תניא דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים. ונראה שסובר רבינו שתוספתא זאת אתיא כר\"י דסוף קידושין ואנן קי\"ל כחכמים: ",
+                "<b>סליקו להו הל' איסורי ביאה בס\"ד:</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..89a8e7a894d4f66577802c03090300947b75f59b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1137 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו'.</b> כתב מי שירצה, לומר שאינה מצוה שחייב האדם לעשותה עכ\"פ כמו תפילין וציצית שופר סוכה ולולב. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה.</b> יש להקשות דהא בחולין כתיב האי קרא שנאמר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' כי ירחק ממך המקום וכו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ופירש״י בפירוש החומש על בכל אות נפשך תאכל בשר אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא א״כ מקדישה ומקריבה שלמים משמע דהאי קרא בחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וכו' ופירש״י במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורין הרי אמור במקום אחר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק, משמע נמי מהכא דקרא דכי ירחיב וכו' בחולין משתעי וא״כ היאך אמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי וכו' דלאו בבכור בעל מום משתעי קרא אלא בחולין. ולתרץ זה נאמר שיש להקשות על רש״י ממאי דגרסינן בריש השוחט (חולין דף כ״ח) רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופירש״י אך כאשר יאכל וגו' בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי. מה למדנו מצבי ואיל הכי ליכתוב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וכו' בספרי גרסינן מק ש צב וא ל לבהמה מה בהמה בשח טה וכו ולא מוק להא קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ע״כ. הרי שהגמרא אמרה דכי ירחיב מיירי בפסולי המוקדשין ורש״י פירש בפירוש החומש דמיירי בחולין כמו שהוכחנו למעלה. וי״ל שמה שפירש רש״י בפירוש החומש נמשך לדעת ספרי דמוקי קרא דכי ירחיב בחולין אבל הגמרא חולק עליו ומוקי ליה בפסולי המוקדשין וא״כ אין מקום תפיסה על רבינו ממה שפירש רש״י בחומש דההיא אתיא כספרי ואיהו דאמר כגמ' דפ' השוחט. אבל לעולם קשה למה לא תפיס רבינו לשון הגמרא שאומר מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין וכתב ונאמר בבכור בעל מום הל״ל ונאמר בפסולי המוקדשין ועוד שא״א לומר כן דהא תניא בכסוי הדם (דף פ״ד) ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך וכו' לימדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר וכו' כמו שכתובה להלן הרי מפורש דס״ל לגמרא דבחולין משתעי קרא. וי״ל שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר״ל בכור בעל מום לפי שכתוב אחד אומר רק בכל אות נפשך וכו' הטמא והטהור יאכלנו וכו' וכתוב אחר אומר גבי כי ירחיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ובשלמא לדעת ספרי מוקי ההיא דכי ירחיב בחולין וההיא דרק בכל אות נפשך וכו' בפסולי המוקדשין אבל בגמרא דידן דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במאי מוקי לה. ועוד קשה שא״א לומר דס״ל לגמ' דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסי' בריש כסוי הדם ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת״ל וזבחת מבקרך וכו' יכול יזבח כל בקרו ויאכל (יזבח) כל צאנו ויאכל ת״ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך נראה שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שיהא חולין מיירי קרא דכי ירחיב. ובריש השוחט אמרו דבפסולי המוקדשין מיירי ע״כ צריכין אנו לומר דתרי פסולי המוקדשין איכא דכל פסולי המוקדשין צריכין ליפדות אחר שנפסלו חוץ מבכור בעל מום שבמומו הוא נפדה ואינו צריך פדיון אחר וכ״כ רבינו בהלכות בכורות פ״א וז״ל הבכור אין פודין אותו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ״ל. וא״כ קרא דרק בכל אות נפשך וכו' משתעי בשאר פסולי המוקדשין הנפדין במעות וקרא דכי ירחיב מיירי ודאי בבשר תאוה כההיא דכסוי הדם ומיירי נמי בפסולי המוקדשין שנפדו במומן דהיינו בשר בכור בעל מום מיתורא דקרא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך מאי אשר נתן ה' לך אטו אנא לא ידענא דמתנת ה' הוא אלא לומר בכור בעל מום דיהביה לך רחמנא כלומר דהוה דידיה ובההוא מומא יהביה ניהלך שתהא מותר לאוכלו בלא שום פדיון וכב״ה שאמרו ר״פ פסולי המוקדשין שמותר לישראל להמנות על הבכור ואך כאשר יאכל את הצבי וכו' קאי אבשר תאוה ואבכור בעל מום ולכך כתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום ולא כתב ונאמר בפסולי המוקדשים לפי שאם היה כותב פסולי המוקדשים קשו הקושיות שהקשיתי ובאומרו בכור בעל מום יסתלקו: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה אמאי נקט רבינו ראיה לעוף מדאיתקש לחיה ולא מפיק לה מדתני בר קפרא בראש פרק השוחט (חולין דף כ״ז:) זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים א״א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א״א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וי״ל משום דלבר קפרא בסימן אחד סגי ליה לכתחלה ורבינו סובר שגם בעוף צריך לכתחלה שני סימנים כמ״ש להלן השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכווין השוחט, וטעם סברת רבינו לפי שבריש השוחט (חולין דף כ״ז) שאלו השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו' אב״א אאחד בעוף ואב״א ארוב שנים בבהמה ורבינו ז״ל תפס חומרא דתרי לישני להצריך לכתחלה שני סימנים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל קשה דהאי ילפותא דיליף רבינו שחיטה לעוף מדאיתקש לחיה ליתא בגמרא אדרבא מהאי קרא יליף בגמרא דאין שחיטה לעוף מן התורה מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי ואקשינן עליה א״ה חיה נמי ומשני איתקש לפסולי המוקדשין עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הא כתיב ושפך את דמו ומאי חזית דשדית ליה על עוף שדייה על חיה מסתברא משום דסליק מיניה. וי״ל דבגמרא מותבינן עליה ושני הוא דאמר כרבי אלעזר הקפר דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר רבי הוא וידוע דהלכה כרבי מחבירו ומאחר דקי״ל כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע״י שחיטה ואיתקש עוף לחיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והלכות שחיטה בכולן אחת היא לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב\"ו על השחיטה.</b> כלומר אם היו מוחלקין בדיניהם היה צריך לברך על החיה על שחיטת חיה ובעוף על שחיטת עוף וכן בבהמה אבל לפי שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ואין ביניהם חילוק לפיכך נוסח ברכה אחת לכלן. וא\"ת אינו כן שהרי בבהמה וחיה צריך שנים או רוב שנים ובעוף באחד או רובו סגי וא\"כ איך הלכות שחיטה בכלן אחת הן. י\"ל שכיון שבשאר הדינין כלם הם שוים וגם בזה הדין השחיטה המעולה שיתכוין לה השוחט שיחתכו שני הסימנין אע\"פ שאם עבר ולא חתכם סגי ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שפיר שייך לומר שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ולא תתחלף הברכה בעד זה ועוד שגם בזה שוים הן דבכלהו בעינן דניפוק חיותיה וכך יוצא בעוף בסימן אחד כמו בבהמה בשני סימנין: \n",
+                "<b>ואם לא בירך וכו'.</b> זה פשוט דברכות אינן מעכבות וכ\"כ הרא\"ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני ודלא כדכתב המרדכי בפ' כסוי הדם בשם ראבי\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואסור לאכול וכו'</b> כלומר דלא תימא כיון ששחטה הותרה מיד קמ\"ל: \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו לוקה</b> פי' משום דאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכן דקדק ז״ל בלשונו וכתב הרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם לרמוז שהוא לאו שבכללות: \n",
+                "<b>ומותר לחתוך ממנה וכו' ומולחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו.</b> פרק השוחט (חולין דף ל״ג) גמרא שחט את הושט וכו' תניא הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. וא״ת האי כזית בשר למאי בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ומניחו עד שתמות הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצתה נשמתה ואי לאומצא או לצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעי מליחה י״ל לעולם לאומצא ולצלי ואע״ג דבעלמא לא בעי מליחה הכא בעי כיון דמבית שחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם ומש״ה קאמר נמי ומולחו יפה יפה אח״כ. וא״ת אמאי לא קאמר הגמ' מדיחו קודם מליחה. וי״ל שדרכם היה לרחוץ הבהמה קודם שימכרו הבשר כ״ש בית השחיטה שהוא מלוכלך הרבה בדם דודאי רחצוהו קודם שימכרוהו. וא״ת רבינו למה לא הזכיר הדחה לא בתחלה ולא בסוף. וי״ל משום דסתם מליחה להדחה קיימא. ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו ומדיחו יפה יפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דגים וחגבים אינם וכו' אם את כל דגי הים יאסף להם.</b> בהשוחט (דף כ\"ז:) מקשה הגמרא גבי עוף נמי הא כתיב ויאספו את השליו ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ופירש\"י הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדבוריה וכתב בהו אסיפה ש\"מ דוקא הוא. וא\"ת דחגבים דלא איתמרא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני נימא דבעו שחיטה. וי\"ל דהיכא דכתב אסיפה אע\"ג דלא הוי במקום שחיטה דאחריני משמע דבאסיפה סגי ולא אצטריך בדגים למימר אסיפה דידהו בהדי שחיטה דאחריני אלא משום דכתיב זאת תורת הבהמה וכו' וכל החיה הרומשת במים והוה ס\"ד דעופות ודגים איתקשו לבהמה לענין שחיטה אלא משום דכתיב אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני. ויש מי שאומר דמדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' סמך עוף לבהמה לחייבו שחיטה וסמך חגבים לדגים לפוטרם משחיטה כדגים דוכל הנפש השורצת על הארץ היינו חגבים. וא\"ת מעיקרא מבעי ליה קראי לשחיטת חיה ועוף וא\"כ היכי הדר מבעי ליה קראי למעוטי דגים וחגבים. וי\"ל דמעיקרא הוה ס\"ל דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעו שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן לאו דוקא קשה לן נימא דה\"ה לכל בע\"ח ואיצטריך לן קרא למעוטי דגים וחגבים: \n",
+                "<b>לפיכך אם מתו מאליהן וכו'.</b> דדוקא היכא דאמר רחמנא דליפוק חיותא בשחיטה הוא דאי לא נפקא בשחיטה אלא במיתה הויא נבילה וכן אם אכל ממנה בעודה חיה חייב עליה משום אבר מן החי אבל הני כיון דלא בעי דליפוק חיותיה בשחיטה אם מתו מאליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלם חיים. וא\"ת סוף סוף נימא דבעו אסיפה בעודם חיים. וי\"ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה שאפילו קלטן בפיו ולא אספם בידו מכל מקום בעת שהם בפיו נאספים הם אם כן אינו דבר מיוחד דמזהר עליה קרא וכדברי רבינו כתב בעל העיטור ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים x ורבינו האיי השיב עליו ור\"נ אייתי סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זביחה זו האמורה בתורה סתם וכו' שכל הדברים האלו ע״פ צוה בהם כשאר תורה שבע״פ שהיא הנקראת מצוה.</b> בר״פ השוחט (חולין דף כ״ז) בעי מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ואסיקנא שהייה דרסה וכו' מנא לן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא ואמרינן תו התם (דף כ״ח) מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר (דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה) רבי היא דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום השחיטה מן החי.</b> נקט לישנא דמן החי לכלול בהמה וחיה בעוף וי\"א דנקט הכי לאפוקי שש נבילות מחיים שהיא חשובה מתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הצואר כשר לשחיטה.</b> משנה בפ\"ק דחולין (דף י\"ט). \n",
+                "<b>ומ״ש כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד המקום שישעיר,</b> בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ג:) וכתבו הרי״ף והרא״ש פירש ישעיר דקאי פרצי פרצי דדמיא לכריסא ולפי זה ישעיר הוא מלשון איש שעיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט.</b> שם כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט וכו' אי זהו ושט עצמו כל שחותכו וכווץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שחיטתו פסולה</b> משמע דנבילה הויא שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה וקשה דתרבץ הושט וכרס שניקבו לא הויא אלא טריפה ולא נבילה. וי\"ל דמש\"ה לא אמר רבינו בפ\"ג הרי זה נבלה ומטמאה במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחת ומשום דרוב הנזכרות באלו הפרקים הוו נבלות נקט לשון נבילה: \n",
+                "<b>ושיעור תרבץ הושט וכו'.</b> בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד והתוס' כתבו פירש בה״ג כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם עכ״ל. וכן כתב הרי״ף ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעות ורש״י פירש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיזהו מקום השחיטה בקנה משיפוע כובע ולמטה.</b> פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ח) תנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי בר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה ומסקנא דגמרא (דף י״ט) והלכתא משיפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן משפוי כובע ולמטה ובפ״ג כתב הגרמה וכיצד וכו' וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה וכו' שחט בתוך החיטין אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה ובפירוש המשנה כתב בתוך הטבעת הגדולה יש כמו שני גרגרים מגוף שחוסי וקורין אותם חכמים חיטי. וכתב הטור משיפוע כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמטה עד ראש כנף הריאה וכו'.</b> באלו טריפות (דף מ\"ה) תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תיאנס ופירש\"י מטבעת הגדולה כרבי יוסי בר יהודה ומחלוקתו בפ\"ק נקט לה ומיהו אנן קי\"ל כר\"ח בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת התחתונה כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה [ברגליה] דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה. כנפי כמה שהם נמתחים ופורשים כנפים למעלה אע\"פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן. \n",
+                "<b>וכתב רבינו וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר,</b> ממה ששנינו שכל הצואר כשר לשחיטה נראה שכל הכשר לשחיטה נקרא צואר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנסה הבהמה עצמה.</b> שם בעי רב חנינא ואי תימא רב חנניא אנסה עצמה מהו תיקו יתיב ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. ופסק רבינו בשניהם ספק נבילה לפי שענין שניהם אחד וכיון שחלוקה ראשונה נשארה בתיקו גם השניה כמוה ור\"י ור\"ל שפסקו בחלוקה השנייה פסולה נאמר דס\"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא ולכן אמרו פסולה כלומר מספק אסורה באכילה וכן כשאמר רב ובלבד שלא תאנס משום ה\"ט הוא דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע\"פ שנכתבו בגמרא דברי רבא קודם לבעיא זו הנשארת בתיקו לא היה סדרם כך דקודם נשאלה הבעיא ואח\"כ אמר רבא ובלבד שלא תאנס או נאמר שחולקין על סתם גמרא שנשארה אצלו הבעיא בתיקו וה\"ה לדין השני ולכן פסק רבינו כסתם גמרא א\"נ דה\"פ ובלבד שלא תאנס זהו מקום השחיטה בעי רבי חנינא האי שלא תאנס דוקא קאמרת דאם נאנסה פסולה או כשירה היא אלא לכתחלה בעי שלא תאנס וסלקא בתיקו ולא שאני לן בין אנסה עצמה לאנס השוחט בכלהו הוו ספק נבלה כסתם גמרא וטעם דין זה דכיון שאנסה הבהמה עצמה ומתחה הסימנין או שאנס השוחט את הסימנין ובשעת שחיטה במקום שחיטה שחט בסימנין אילו היו נשארים כן מתוחים אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן נמצאת השחיטה שלא במקומה לכך הויא ספק דבבחינת שעת השחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר השחיטה וקודם לה הויא פסולה ולכן ה\"ז ספק נבלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> וצריך השוחט וכו' ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה.</b> משנה פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ט:) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וס״ל לרבינו כמו שפירשו התוס' והר״ן דדיעבד אין לכתחלה לא ואפילו החזיר הסימנין גזירה אטו לא החזיר ואע״ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה התם ע״כ אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט: \n",
+                "<b>וכמה הוא שיעור השחיטה וכו'.</b> משנה ריש השוחט (חולין דף כ״ז) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני כמש״ל וכן דעת הרשב״א והרא״ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו רובו של זה ורובו של זה וכו'.</b> מסקנא דגמרא התם (דף כ\"ט) דכ\"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ותניא בת\"כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צ\"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט חציו של וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ\"ח:) שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צ\"ל בבהמה: \n",
+                "<b>קנה שהיה וכו'.</b> גם זה ברייתא שם הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בין שהתחיל לשחוט במקום השלם וכו'.</b> דבר פשוט הוא שהכל אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השוחט וכו'.</b> פירקא קמא דחולין (דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ומדנקט הטבח סתם משמע שאפילו היה השוחט זריז ומהיר. ואמרינן תו בגמרא לא בדק מאי רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ורבינו פסק דנבלה ולחומרא ועוד דמסתבר טעמא דמתני' דבחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ולפיכך סמך לזה כל בהמה בחייה וכו' לפי שהוא טעם הדין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובאיזה דבר שוחטין וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף ט\"ז) גמרא השוחט במגל ובצור וכו'. א\"ר חסדא אר\"י ואמרי לה במתניתא תנא ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה וכו' ופריך הגמרא אין שוחטין בה והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימונא דאגמא ופירש\"י עשב הגדל באגמי מים וכו' וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלין הימנו ע\"כ. ולזה כיון רבינו באומרו קנה האגם לאפוקי סתם קנה שקיסמין נבדלין הימנו ונוקבין הושט: \n",
+                "<b>אבל אם היה כמו תלם בחודו וכו'.</b> מדברי רבינו ז\"ל משמע שאין צריך שתחגור בה הצפורן אלא אפילו כל שהוא פסולה שכ\"כ ואפי' היה התלם קטן ביותר ולא הזכיר חגירת הצפורן ומפיק לה מדאמרינן פ\"ק דחולין (דף י\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב ששת בדיק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא לבדקה ואם איתא דלא מיפסל אלא בחגירת הצפורן למה להו למבדק בשמשא ובמיא ואמאי אמרינן בשרא אכלה וכו' הא כל שאין הצפורן נחגר בה כשירה ועוד דאמרינן לעיל בגמרא אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אסי דמיא לסאסא מאי ודמיא לסאסא אינה חוגרת בה הצפורן ואפילו חוט השערה אינה חוגרת. וכתב הרשב\"א שכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינן לה ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפי' חוט השערה אבל כשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן. והרא\"ש פסק כדי שתחגור בה הצפורן מדאמרינן שם בגמ' אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ר\"ל ג' פגימות הן וכו' ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומדקא מתמה הגמ' אדר\"ל מ\"ט לא מני איהו נמי פגימות סכין בהדי הנך ומהדרינן דבחולין לא קא מיירי הא לאו הכי הוה מני לה אלמא כולהו כר\"ח ס\"ל דאי לא מאי קא מתמהינן עליה דר\"ל כי לא מני לה והנך אמוראי דהוו בדקי במיא ובשמשא אפשר שכל אחד היד נוהג מה שהיה סבור שהיה בדיקה יותר יפה אבל אה\"נ ששיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בה הצפורן הא לאו הכי כשירה. וכתב עוד הרי\"ף לא הביא הא דרב חסדא י\"מ דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא וכו' פליגי אדר\"ח וסברי דפגימה כל שהוא טרפה ואפילו אין הצפורן חוגרת בה ול\"נ כיון דפסק דבעינן לבדוק אבישרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה הצפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בה בצפורן היינו כדי שתחגור בה הצפורן הילכך לא הוצרך להזכיר ההיא דר\"ח עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יז)</small> היה התלם מרוח אחת וכו'.</b> שם אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט בה לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה עולה ויורד x בסכין שוחט בה לכתחלה ואמרינן התם היכי דמיא אוגרת וה\"ד מסוכסכת אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת מאי שנא משתי רוחות וכו' דקאים ארישא דסכינא והדר פריך סוף סוף וכו' ומשני כגון שהוליך ולא הביא וכו' א\"ל רב הונא בריה דר' נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והא אמר רבא מסוכסכת כשרה ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ע\"כ. וי\"א דכי מכשרינן מסוכסכת ה\"מ היכא דקיימא ברישא דסכינא דההיא אוקימתא דקיימא ארישא דסכינא לא אידחיא לה אלא תרווייהו בעינן קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. אבל רבינו והרי\"ף סוברים דבין קיימא ארישא דסכינא בין באמצע אם הוליך ולא הביא כשרה דאע\"ג דאוקימנא לה דקיימא ארישא דסכינא ה\"מ מקמי דאוקימנא בהוליך ולא הביא אבל כיון דאוקימנא לה בהוליך ולא הביא תו לא צריכין לקיימא ברישא דסכינא וראיה לדבר מדאמרינן התם א\"ל רב הונא לרב אשי וכו' כדכתבינן לעיל ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ומדלא קאמר כאן שהוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא ממילא שמעינן דבהוליך ולא הביא סגי אע\"ג דלא קיימא ארישא דסכינא: \n",
+                "<b>וכתבו</b> המרדכי והגהות מיימון דכי מכשרינן במסוכסכת דוקא בשהשוחט הרגיש בה קודם שחיטה ואומר שנזהר בה והוליך ולא הביא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה בלבד שחיטתו פסולה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. ופי' עולה ויורדת כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כנחש,</b> שכשהנחש הולך על גחונו מגביה ראשו מלפניו ושדרתו היא משוקעת וזנבו גבוה וביניהם כמו גומא כך היא הסכין מצד מה שהושחזה והואיל ואין בה פגם מותר לשחוט בה: \n",
+                "<b>וסכין שפיה וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל״ב) גמרא דנפלה סכין והגביהה וכו', אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כלו כשרה כלומר כיון דלא אפסיק לא שייכא ביה שהייה ולא אמרינן יצטרפו שהיות דליכא למיחש כלל לשהייה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין חדה וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמיא לסאסא מאי א״ל מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן ופירש״י דמיא לסאסא אריסט״א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר״א בלע״ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התולש קנה או שן וכו'.</b> כבר נתבאר למעלה כשאמר בין בצור וכו'. וכפלו רבינו הנה ג\"כ להודיענו אם חברם לקרקע או אם היו מחוברין מעיקרן מה דינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעצן בקרקע וכו',</b> בהכל שוחטין (דף ט\"ו:) תנן השוחט במגל ובצור ובקנה שחיטתו כשרה ומקשה הגמ' השוחט בדיעבד אין לכתחלה לא וכו' ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית וכו'. ומסקנא דמתניתין דמכשר דיעבד בתלוש ולבסוף חברו רבי היא ופסל במחובר מעיקרו ומשמע דתלוש ולבסוף חברו אפילו בטליה כשר וכן נראה מדברי הרי\"ף ורבינו וכן דעת בעל העיטור והרשב\"א ודלא כהרא\"ש דפסל בתלוש ולבסוף חיברו אם ביטלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקח לחי של בהמה וכו'.</b> שם גמרא (דף י\"ח) הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו', אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה והא אנן תנן חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהם חונקים שן אשן לא קשיא הא בחדא הא בתרתי צפורן אצפורן ל\"ק הא בתלושה הא במחוברת. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל בשן אחת הקבועה בלחי וכו' ואע\"פ שהיא קבועה בו,</b> הוא משום דס\"ל לרבינו דלא מיקרי מחובר אלא כשהוא מחובר לגוף אבל אם אינו מחובר לגוף אע\"פ שהוא מחובר ללחי לא מקרי מחובר דה\"ל לחי כבית יד ונראה דלפי זה ה\"ה לצפורן המחוברת ליד והיד תלושה מן הגוף דלא מקרי מחובר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה.</b> פ\"ק דחולין (דף ח') א\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין (באור) ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מרווח רווח. והרי\"ף השמיט הא דר' זירא וכתב הר\"ן דטעמא משום דאמרינן לקמן בפרקין (דף י\"ז:) על בדיקת הסכין צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אתלת רוחתא לא צריכה מדר' זירא דבית השחיטה מרווח רווח ה\"נ מרווח רווח ובודאי לא קי\"ל כרב יימר וא\"כ לא קי\"ל כר' זירא. וה\"ר יונה תירץ דל\"ק דגבי דר\"ז בית השחיטה רווח עד שאין הסימנים נכוין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אע\"פ שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן. והראב\"ד ז\"ל תירץ דע\"כ לא קאמר ר\"ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומש\"ה אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דר\"ז ואנן לא ס\"ל כוותיה: \n",
+                "<b>והטור</b> כתב סכין מלובנת לא ישחוט ואם שחט בה כתב הרמב\"ם פסולה, וכבר ראיתי נוסחא אחת מספרי רבינו שכתב בה טרפה אבל נוסחת הר\"ן כרבינו כשרה: \n",
+                "<b>סכין שצדה אחת וכו'.</b> פ' הכל שוחטין (חולין דף ט״ו:) תנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה ופירש״י מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא דילמא אתי למעבד באידך גיסא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט צריך וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא מימרא דרב פפא ורב אשי, ורב אחא נמי בדקה הכי וא״ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא וטעמא דצריכה בדיקה אבשרא משום דושט הוא רך ואטופרא משום דקנה הוא קשה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בודק בהולכה ובהובאה על חודו בבשר לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים בטלים ואח\"כ בהולכה ובהובאה בצפורן שאינו יכול להרגיש יפה אם יבדוק בבשר ובצפורן ביחד וכן יעשה בשני הצדדין עכ\"ל. והם דברי הרא\"ש וכיוצא בזה כתב ה\"ר יונה וז\"ל צריך לכוין לבו במאד מאד הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו לאחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא נפגם הצפורן בחודו של סכין ואילו יש פגימה בצדדין לא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימות הצפורן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך לבדוק כן אחר וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י') השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה ומסקנא והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצם והלכתא כוותיה דרב חסדא כששבר בה עצם. והנה על מ״ש רבינו וצריך לבדוק כן אחר שחיטה השיגו הראב״ד ז״ל וז״ל כבר הסכימו חכמים וכו'. מ״ש שהסכימו חכמים איני יודע היכן הסכימו כן שהרי רש״י והרשב״א כתבו כדברי רבינו. ומה שהקשה עליו שא״כ היו אומרים צריך כמ״ש צריך שיבדוק בסימנין, י״ל דלא דמו אהדדי דאילו סימנין כי לא בדק להו הוי נבלה או טרפה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולכך שייך לומר צריך דמשמע ואם לא בדק פסולה וזהו ששאל לא בדק מאי כלומר נבלה הוי או טרפה הוי דליכא למימר דאיהו הוה שאיל אי כשרה אי טרפה ותנא במתניתין נבלה ומטמאה שאין לשום הסברות כל כך מחולקות א״ו מספקא ליה אי טרפה הוי אי נבלה הוי הרי שלשון צריך משמע שאם לא בדק אסורה ולהכי לא שייך למיתני גבי סכין צריך שיבדוק דמשמע ואם לא בדק אסורה וליתא דלא מיתסרא אלא היכא דנמצאת פגומה אבל היכא דלא נמצאת כגון שפשע או שכח ולא בדק ואבדה כשרה ומדלא אמרינן צריך שיבדוק ילפינן הכי ועוד דמדפסקינן כר״ח דהיכא דשבר בה אפילו נמצאת פגומה כשרה משום דס״ל דכה״ג לא מקריא ריעותא כ״ש היכא דנאבד דליכא ריעותא כלל ולא דמי לבדיקת הסימנין דהכא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הרי זו ספק נבלה</b> ולא כתב נבלה כדאמר רב הונא פסולה י\"ל דמשום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי יש לנו לומר שאפילו רב הונא לא פסל אלא מספק והראיה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה משמע שמן הספק הוא פוסל אותה ולכך כתב ז\"ל הרי זו ספק נבלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך השוחט בהמות רבות וכו'.</b> שם ג\"כ הוה עובדא וטרף רבי יוסף תליסר חיותא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עופות רכים</b> שלא תאמר בעור הבהמה שהוא קשה הוא דחיישינן שמא בעור נפגמה אבל בעור עוף דרכיך ליכא למיחש הכי קמ\"ל דלא שנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל טבח שלא בדק הסכין שלו וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ח) גמרא חוץ ממגל קציר וכו' א״ר הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה הוא ול״פ כאן בשנמצאה סכינו יפה כאן בשלא נמצאה סכינו יפה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בשם הרא\"ש והאידנא נהגו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא אורך הסכין וכו'.</b> משנה בהשוחט (דף ל') אפילו כל שהוא אפילו כאיזמל כשר ובגמרא אמר רב מנשיא באיזמל שאין לו קרנים ומשמע שרבינו מפרש דשאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהיה עוקץ בראש האיזמל. וכתב הר\"ן דכיון דלא ידעינן שיעורה השוחט בסכין צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן בגמרא ואזלינן לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומתי שוחטין וכו'.</b> משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה וכו' אמר ר״פ כשאבוקה כנגדו. וכך הם דברי רבינו שאם אבוקה כנגדו שוחטין לכתחלה ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט ביוה״כ וכו'.</b> משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ד) השוחט בשבת וביוה״כ אע״פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקמוה בגמרא (דף ט״ו) דה״ק אע״ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ומשום דלשון מתחייב בנפשו דהיינו מיתת ב״ד לא שייך ביוה״כ ומתני' אגב שבת תניא תיקן רבינו וכתב היה מתחייב בנפשו או מלקות על יוה״כ שחיטתו כשרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה וכו' עד בבשר וחלב וכיוצא בו.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אותו הבשר טהור.</b> נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוי כאילו מתה מעצמה ומטמאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקוברין אותו,</b> משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפרו אסור.</b> שם בגמרא (דף ל\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו שחט לרפואה. ומ״ש אבל הנוחר בעזרה וכו'.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ז:) משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו. \n",
+                "<b>ומ״ש דה״ה לשוחט ונמצאת טריפה.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ח) ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ״ה:) תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר״ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרים ופסק כר״ש וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא בהמה וחיה בלבד וכו'.</b> הכי משמע בפרק הספינה (ב\"ב פ\"א:) דאמרינן גבי ספק בכורים וקא מעייל חולין בעזרה והרשב\"א כתב בפ' הזרוע על דברי רבינו ולא נראו דבריו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם עבר והכניסן מותרים באכילה: וכל השוחט חולין בעזרה וכו'.</b> משמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ה:) מסיק דלר״ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ו:) דכ״ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וא״כ הא דמשמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן אתי דלא כמאן ועוד שהוא ז״ל פסק בפ״ד מהל' אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחשב״ע אסורים בהנאה א״כ אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת. וי״ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מיתסרי מדאורייתא וז״ש ודברים אלו כלם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות</b> היינו מפני שלא נאמר בהם לאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בהמה זו שלמים.</b> בסוף פירקא קמא דתמורה (דף י\"א) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> אין שוחטין וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים סוף השוחט (חולין דף מ״א) דתנן אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך האוגן של מים ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא (כל עיקר) אבל עושה (אדם) גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. ובגמרא מ״ש לתוך ימים דלא דאמרינן לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורין שאנו. ותו בגמרא אין שוחטין לגומא וכו' אבל עושה אדם וכו' והא אמר (רישא) אין שוחטין לגומא כלל ואוקמה רבא דה״ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין לגומא וכו' והרוצה לנקר חצרו וכו' ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' מפני שאין אדם חש לנקר את השוק ויחקה את המינים פירוש לשון חק כמו שאמר בברייתא ובחוקותיהם לא תלכו והטעם שכששוחט לתוך כלי מים עכורין מותר משא״כ בימים ונהרות שאע״פ שאין הצורה נראית בהם אסור לפי שבימים ונהרות החששא היא שמא יאמרו לשר הים או הנהר שוחט וא״כ ל״ש צלולין ל״ש עכורין איכא למיחש אבל לתוך כלי מלא מים החששא היא שמא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט וכשהן עכורין ליכא למיחש למידי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונראה כמקריב למים</b> פי' לשר של ים או נהר: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו,</b> טעמו מדמסיים בברייתא אשוחט בגומא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומדברי בעל הטור נראה שבה\"ג סובר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד שוחטין מותח את הצואר וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ו:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א\"ר ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר (בהמה) למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר (כי תניא ההיא) בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקימתי לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש\"י ולפיכך פסק רבינו כשתי האוקימתות וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'.</b> מתני' פרק השוחט (חולין דף ל':) השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה וכו' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה ואסיקנא בגמרא (דף ל״א) מלא צואר חוץ לצואר בד״א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט</b> זה הוא כשלא היה אלא ראש אחד שכך כתב והתיז את הראש אבל בשני ראשים צריך שיעור ג' צוארים וכן לכמה ראשים צריך שיעור צואר א' מצוארי הנשחט יותר ממנין הראשים ודעת רבינו כדעת הרמב\"ן דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שא\"א להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא סכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת הסימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין שכן כתב השוחט והוליך את הסכין וכו' כשרה ולא חילק בין יש בסכין מלא שני צוארים או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאחזו וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל':) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתו כשרה. ואמרינן בגמרא (דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה וכו' שמואל אמר וכו' בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכו'. (דף ל':) ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א״ל רבי זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש״י למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו (דקתני שנים אוחזין בסכין) אפילו בשני סכינים קמכשר ע״כ. כלומר וכ״ש שנים אוחזין בסכין אחד. ובהכל שוחטין (דף י״ט:) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואפשר שרבינו לא כתב דין השוחט בשנים ושלשה מקומות מפני שסמך על בבא דשנים אוחזין בשני סכינין ושחט בשני מקומות או מפני שסמך על מ״ש דין שחיטה העשויה כמסרק: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' והרא\"ש והר\"ן בשם רב אחאי דשחט בשנים ושלשה מקומות היינו ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכלם בהיקפו של סימן ואילו תצרפם במקום אחד יהא בהם רוב בהיקפו של סימן כשרה. ושחיטה העשויה כקולמוס פי' באלכסון. ומה שתפס רבינו שנים אוחזים בסכין תחלה ואח\"כ כתב וכן שנים שאחזו שני סכינין כלומר לא מיבעיא כששנים אוחזים בסכין אחד כשרה דהא איכא שחיטה מפורעת ואפילו שמואל מודה בה אלא אפילו שנים שאחזו שני סכינין דליכא שחיטה מפורעת דהא פליג שמואל עלה בגמרא אפ\"ה כשרה ולא זו בלבד דהא נשחט רוב היקף הסימן והיא ביושר אלא אפילו כקולמוס שהיא באלכסון או כמסרק שהיא שחתך כאן מעט וכאן מעט אפילו הכי כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חש״ו וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב:) גמרא וכלם ששחטו כלומר חש״ו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופירש״י שהלכה ובאה כדרכה שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה וה״ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה כדלקמן אלא בכל דהו מהדר לאוקמי אפילו באיזמל ע״כ. ופשוט הוא ששיכור ומי שאחזתו רוח רעה דינם שוה לחש״ו כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל סכין שנפלה ושחטה וכו'.</b> מתניתין פרק השוחט (חולין דף ל״א) נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ובגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע״ג דלא מכוין לה מאן תנא וכו' אמר רבא ר' נתן הוא וכו' והא אמר רבא חדא זמנא דתנן וכלן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדלעיל צריכי דאי אשמעינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גלגל של אבן או של עץ וכו'.</b> פ' הכל שוחטין (חולין ט״ו:) גמרא השוחט במגל יד וכו' (דף י״ו) אמר מר השוחט במוכני פי' גלגל שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה לא קשיא הא בסרנא דפחרא פי' גלגל של יוצרים הא בסרנא דמיא כלומר שהמים מגלגלים אותו ואב״א הא והא בסרנא דמיא ול״ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירש״י בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט הוי מכח אדם שנטל הדף. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה ומשמע לרבינו לענין דינא פירוקא בתרא נמי קושטא הוא וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'.</b> משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ט מ') השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ובגמרא פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' לשום חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול ש״מ ופירש רש״י מתניתין דאמר לשם הר הר אינו עושה עבודה זרה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במסכת עבודה זרה הילכך לשמן לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה ומיחלפא בה וכו'. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן דלדעת רבינו ה\"פ דמתני' בשוחט לשם הר ומשום הכי לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודה זרה דא\"ה אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשם רפואה או כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא דמיתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודה זרה אלא לפי שאין דרכן של עכו\"ם לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאוסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו ז\"מ דמשמע דאפילו בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון דדרך העכו\"ם לעובדו עשוהו מדבריהם כתקרובת עבודה זרה ממש עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל\"ט) גמרא השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם ר' יוחנן אמר פסולה ור\"ל אמר מותרת. ר\"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מבפנים. ופירש רש\"י מחשבין מעבודה לעבודה כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עכו\"ם דגמרינן חוץ איסור עכו\"ם מבפנים ממחשבת פגול של פנים שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פגול ע\"כ. ור\"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים. ות\"כ דר\"י השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם הרי אלו זבחי מתים שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואסיקנא דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דס\"ל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ופסק רבינו כר\"י דת\"כ ובשחטה ואחר כך חשב עליה פסק דאסורה מספק כיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונידרין כמותם וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף מ״א:) משנה השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. ופריך בגמרא פסח בר נידר ונידב הוא זמנא קביעא ליה אמר ר' אושעיא שאני פסח הואיל והפרשתו כל השנה כולה פי' שבכל יום מהשנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו. ואמרינן בגמרא על הא דאמר לשם חטאת אמר ר״י לא שאנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימא לשום חטאתו הוא עושה ואוקמה ר' אבהו באומר לשם חטאתי ואמר על לשום תמורה אמר ר' אלעזר ל״ש אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר ביה ואוקמא ר' אבהו באומר לשום תמורת זבחי ואמרינן תו ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא ילודי יליד קמ״ל דאם איתא דאוליד קלא אית ליה, זאת עיקר הגירסא וכן הסכים רש״י ורבינו שכתב שכל המפלת קול יש לה אפשר שגירסא אחרת היתה לו ז״ל או אפשר שפירש אם איתא דאוליד פירוש מפלת שאם הוא לידה ממש פשיטא דאית ליה קלא והיכי תיסק אדעתין למימר הכי א״ו פירוש מפלת ואמרי' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעה ופירש״י אימור נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכיניו וז״ש רבינו שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים כלומר ואפשר ליעשות בצנעא ותנן על רישא דמתניתין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ובודאי שיותר היה ראוי להכשיר כשהאחד מתכוין לדבר כשר שהיא הפך כוונת חבירו ממה שראוי כשלא היתה לו כוונה כלל שנראה שחלה כוונת חבירו משלם ואם כשנתכוון לדבר כשר פסלה המשנה כ״ש כשלא נתכוון כלל. וז״ש רבינו והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפי' נתכוין לשם דבר המותר וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם שחט זה אחר זה וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו״ם כלומר וכ״ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע״פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':) רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע״ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל ששחט לעכו״ם וכו'.</b> פ' השוחט (חולין דף ל״ט:) משנה השוחט לעכו״ם שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל וכו' א״ר יוסי ק״ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. וידוע דלית הלכתא כר״א דיחידאה הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה דברים מפסידים את השחיטה וכו'.</b> בפרק השוחט (חולין דף ל״ט) תנן לכלהו ובהכל שוחטין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הם הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט וכו'.</b> משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ב) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף בא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ופירש״י נפלה סכין והגביהה ושהה בהגבבה זו וכו' או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה ועף נתיגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט ע״כ. וברור הוא דלאו דוקא בא חבירו ושחט אלא דה״ה כשחזר הוא עצמו ושחט אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. ובגמרא מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת וכו' אתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו בהמה לעוף וכו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ונראה שרבינו מפרש כמו שפירש הר״ן לדעת הרי״ף דר״י בר חנינא לא פליג אדר״י ושמואל דאינהו נמי כי אמור אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמה גסה לא דברו ובא ר״י בר חנינא ואמר דבעוף הקלו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמה דקה לא הקלו לשער ביותר מכיוצא בה ומדלא אדכר ר״י בר חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף והרא״ש פי' דברי הרי״ף בענין אחר וכתב על דברי רבינו שהם כמו פשרה וכתב שאין דבריו נראין דכיון דמקילנן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא״כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה עכ״ל. והפירוש שפירש הר״ן בדברי הרי״ף הוא נכון ונמצאו דברי רבינו שאינן פשרה אלא שורת הדין ובשיטת הרי״ף רביה אמרה והכי מסתבר שדוחק גדול הוא לפרש כמו שפירש הרא״ש שהביא הרי״ף דברי ר״י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. ומה שהקשה הרא״ש כיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף דברים תמוהים הם דאטו לומר דמשערינן בבהמה דקה לעוף אנו מצטערים והבו דלא לוסיף עלה הוא ועוד שאין דבר זה תלוי בנו להקל או להחמיר שזה מכלל שעורים שהם הל״מ. ומה שהקשה עוד למה הקלו בעוף יותר ממה שהקלו בבהמה דקה יש לומר דהכי גמירי הלמ״מ וכמ״ש הרשב״א. ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן חדא דרב ור' יוחנן הלכה כר״י ועוד דהוו להו שמואל ור״י תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט מעט ושהה מעט וכו'.</b> שם בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ופירש רש\"י מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם ע\"כ, ולא איפשיטא ולחומרא ולכך פסק הרי זו ספק נבלה: \n",
+                "<b>וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו'.</b> הרא\"ש כתב שרבינו כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה והקשה על זה כמה קושיות וגירסא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו אבל הגירסא שכתוב בנוסחי דידן כך היא אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ואף גם זאת הגירסא צריכה יישוב שמאחר שלא שהה כדי שחיטת רוב הסימנין שהוא הכשר שחיטה כשרה היא דאין כאן שיעור שהייה ולמה כתב שהיא ספק. ורבינו ירוחם כתב שרבינו מפרש בעיא דשהה במיעוט הסימנין מהו בענין זה ועלתה בתיקו וכ\"כ הרשב\"א שדעת רבינו לפרש הבעיא בענין זה וקשיא לי על דבריהם שרבינו עצמו כתב בראש הפרק שהייה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה ולשון וישחוט ודאי משמע שחיטת רוב הסימנין דהיינו סתם שחיטה דבציר מהכי לא מקרי שחיטה סתם ואם שהה פחות מכדי זה ר\"ל ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנין שחיטתו כשרה ובכאן אמר וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ואם כן קשיא דידיה אדידיה: \n",
+                "<b>ויש</b> מי שפירש שכתב רבינו כאן וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' חוזר על מה שאמר למעלה שחט מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט וכו' והכי פי' וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה. ואין פי' זה נכון שאע\"פ שאמרנו שהשהיות הקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה לא היינו אומרים בעד זה שהשהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה שהטעם שהיא ספק נבלה בשהיות הקצרות הוא משום דמספקא לן אם מצטרפות השהיות אם לאו ואם כן הספק בעצמו יפול בשהיות הגדולות. ועוד שלפי זה כך היה לרבינו לכתוב וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה למה לו לכתוב וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין וכתב עוד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה אטו עד השתא לא ידענא דשחיטת מיעוט הסימנין אינה שחיטה גמורה ועוד שאינו נראה מלשון רבינו שחוזר להצטרפות השהיות. והטור כתב דבעיא דשהה במיעוט הסימנין שעלתה בתיקו מפרשה רבינו ששהה במיעוט קמא ואני איני רואה בדברי רבינו שום גילוי לפירוש הזה: \n",
+                "<b>לכן</b> נראה לי לפרש שכוונת רבינו כך היא שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין דהיינו שחיטה גמורה ה\"ז נבלה ודאית ואם שהה פחות מכדי זה כלומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין ה\"ז כשרה ולמטה אמר שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ועוד שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין כלומר ששהה כדי שישחוט פחות מעט קטן מהשחיטה הכשרה אלא שחסר דבר מעט ביותר שכמעט אינו נרגש וז\"ש וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט כדי שחיטה גמורה כלומר לא חסר דבר אחר מהשיעור רק שלא היתה שחיטה גמורה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה גמורה והיתה ודאי נבלה ולכן ה\"ז ספק נבלה וכתב רבינו וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לפי שההגבהה וההרבצה שוות בכל ענין אבל השחיטה אנו מחלקים בה אם שהה כמו מיעוט או כרוב לזה תפסה רבינו בפני עצמה כאן וכתב וכדי שישחוט וכו' ולא כתב כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט וכו'. ודין זה יצא לרבינו ממאי דאמרינן בגמרא (דף ל\"ב) בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט הסימנין מהו תיקו ונראה שרבינו גורס שהה כמיעוט הסימנין בכ\"ף ומשמע פירושא לרבינו שאם שהה כדי שחיטת מיעוט הסימנין ודאי שהיא כשרה שכיון שאמרה המשנה כדי שחיטה משמע כדי שחיטה כשרה ואם שהה פחות מכאן כשרה אלא הבעיא היא אם שהה פחות מהכשר שחיטה דבר מועט מי אמרינן אפשר לצמצם וכשרה או דילמא כיון שהשיעור הזה אינו במציאות שאחר מגביה ומרביץ ושוחט אלא בשיעור זמן כזה אנו משערין א\"א לצמצם והוי נבלה ועלה בתיקו ולחומרא: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב וכן אם שהה כדי שיגביהנה א\"א זו הסברא לא טובה היא ולא נכונה וכו'. ולענין מה שהשיג על דברי רבינו כבר כתבתי. ומ\"ש שבאותן שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע״פ ששהה וכו'.</b> תוספתא שחט סימן א' או רובו בעוף ושהה בה כדי שחיטה וגמרו כשרה ובריש השוחט (חולין דף כ״ח) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה בעוף כשרה x וברור הוא דה״ה לרוב שנים בבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בקנה לבדו חציו וכו'.</b> ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) פסוקת הגרגרת ברובה ופחות (מכאן כשרה) ודייק רבינו לכתוב לבדו לומר דהב״ע בשיודע בודאי שלא נגע בושט כגון שתפס בידו הקנה לבדו ושחט בו ובזאת ההקדמה הוא מ״ש שאין לעוף שהייה בקנה שאל״כ הוי דינא כמ״ש לקמן בסמוך חוזר ושוחט הקנה במקום אחר וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט העוף ושהה בו וכו'.</b> בפרק השוחט (חולין דף כ״ח) ההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים פי' שהוא נטרף בנקב משהו ואינה ניכרת טיפת הדם בעור החיצון שהוא אדום אבל בפנימי שהוא לבן ניכרת אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן וסובר רבינו כרש״י שפירש וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן לקולא כדאמרינן התם וזה התיקון דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אבל בבהמה דבעיא שנים לא. וא״ת ובבהמה אמאי לא ישחוט במקום אחר השני סימנין ואח״כ יהפוך הושט ויבדקנו. וי״ל דאיכא למיחש שמא יפגע במקום הנקב ולא יוכר וכדאמרי' נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט ומשמע אפי' ישחוט במקום אחר איכא האי חששא א״נ דילמא יתלכלך הושט מבפנים בדם השחיטה ואתי למתלי ביה ואפשר שמקודם היה בו טיפת דם. וא״ת ובעוף מה צריך לשחוט במקום אחר ישחוט באותו מקום הקנה לבד שאם נשחט רובו הרי מותרת היתה ואם לא נשחט רובו הוה ליה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו. וי״ל דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה נקל יותר לפגוע בושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ואפשר שכבר היה נקוב מקודם ואתי לאכשורי שלא כדין א״נ עצה טובה קמ״ל שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שהיה נקל לפגוע בו פגע בו ויפסלנה שלא כדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל') אר״י אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה (תחת העור כשרה) מאי קמ״ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה אי ממתניתין הוה אמינא ה״מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס הסכין תחת העור וכו'.</b> שם תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ולחומרא, וכתב הר\"ן אמרי רבוותא דוקא שכרוך המטלית על צואר הבהמה אבל מטלית וצמר בעלמא לא וכ\"כ הרא\"ש תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא אבל אם נפל טליתו על מקום שחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא בעינן אלא בבגד הקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכ\"כ בה\"ג דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ\"ש הרמב\"ם אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה ודעת הרשב\"א כדעת הרא\"ש וכ\"נ מדברי רש\"י ורבינו סובר דלישנא דתחת המטלית סתמא אפילו פירש טליתו נמי על הסכין ועל המטלית משמע ויש לחוש לדבריו: \n",
+                "<b>וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל':) בעי רב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו תיקו ופירשה רבינו כפשטה החליד במיעוט הסימנין כלומר שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה בכשרות מהו מי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב הסימנין בעינן בהחלדה או דילמא אפילו במיעוט פסלה חלדה מהו תיקו ולחומרא והוי נבלה מספק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרסה כיצד וכו'.</b> משנה פרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם בסכין מלא צואר כשרה מכלל שאם אין בסכין מלא צואר פסולה ומסיים בה בד\"א בזמן שהוליך ולא הביא וכו' אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ופירש\"י התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה וכ\"כ הרשב\"א בתשובה דלחתוך הסימנין בלבד בלא הולכה והובאה קרי התיז הראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגרמה כיצד.</b> מסקנא דגמרא בהכל שוחטין (דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי. וכתב רבינו זה השוחט בקנה למעלה לפי שעתיד לחלק בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש להפכו או הגרים שליש ושחט שני שלישים ואילו בושט או למטה ממקום שחיטה בקנה נקיבתן במשהו לכך כתב בקנה למעלה משפוי כובע, בקנה למעוטי בושט דבין למעלה בין למטה הוי נקיבתו במשהו, וכתב למעלה לאפוקי למטה דלמטה גם בקנה נקיבתו במשהו דבין כנפי הריאה נידון כריאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט רוב האחד או רוב השנים וכו'.</b> תוספתא הבאתי למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ולמד רבינו דרסה והגרמה מדין השהייה וה\"ה לחלדה שטעם אחד לכלם ומה שלא כתבו רבינו גבי חלדה ג\"כ לפי שהוא פשוט שכיון שבדרסה והגרמה שאינו שוחט כדרך שחיטה אפ\"ה כשר כשהחליד שהשחיטה כדרך ששוחטין היא אלא שהיא בהחלדה לא כ\"ש. והוצרך לכתבו בדרסה ובהגרמה ג\"כ שלא תאמר דוקא גבי שהייה שהשחיטה כדרך השחיטות היא אלא ששהה בינתים לכן לא נחשיב המיעוט לפסול השחיטה בשבילו אבל באידך פסולה קמ\"ל דלאו דוקא שהטעם אחד הוא שכיון שכבר נשחט השיעור הראוי לא נחוש למיעוט: \n",
+                "<b>הגרים בתחלה שליש וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת פי' דר' יוסי ורבנן בששחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ורבי יוסי ב\"ר יהודה יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא א\"ל רב חסדא אדרבא לימא מר איפכא וכו' לישנא אחרינא וכו' אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת שהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי ב\"ר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה וכו' א\"ל רב יוסף וכו' א\"ל אנא רובא דשחיטה קאמינא וכו'. ופסק רבינו כלישנא בתרא מפני כמה טעמים חדא משום דהוא לישנא בתרא ועוד משום דמסתבר טעמיה דמכשיר משום דתנן ורובו של אחד כמוהו ועוד שכשהקשה רב חסדא ללישנא בתרא אמר מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה היא כלומר האמת שהסברא נותנת כדבריך אבל אני שואל לך הכרע דמאן לימא לן וכו' אבל ללישנא קמא א\"ל ר\"ח לימא מר איפכא כלומר ראוי שתאמר הפך כי הסברא נותנת הפך ממה שאמרת משום דתנן רובו של אחד כמוהו ועוד מפני שזה הלשון מוסכם עם התוספתא שהבאנו למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה אלמא שחיטת רוב הרי הוא כשחיטת כל הסימן הכא נמי לא שנא ולכן ודאי שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דתוספתא סתם מיתניא ולא כתב רבינו שחט שני שלישים והגרים שליש לפי שכבר כתב דאפילו גבי שהייה כשרה והוא הדין לגבי שאר דברים הפוסלים וכל שכן גבי הגרמה ובהגרים שליש ושחט שני שלישים דפליגי ר' יוסי ורבנן פסק כר\"י דרב ושמואל פסקו התם כוותיה דהכי אמרינן התם (דף י\"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ופירש רש\"י כרבי יוסי ברבי יהודה (דאמר) רובה ככולה: \n",
+                "<b>שחט שליש וכו' הגרים שליש וכו'.</b> שם (דף י\"ט) הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וכו' רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא ומכשר מכשרנא וטריף אמר רב הונא שפיר קא מיקפד חדא דאיהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה א\"ל רב חסדא לא תהדר בך דא\"כ מפסדת לה לקמייתא וכו' ופסק רבינו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כרב יהודה משום דרב הונא גופיה משמע דהדר ביה מדאמר שפיר איקפד ועוד דאמרינן לקמן בעו מרב נחמן שחט שליש וכו' מהו אמר להו ולאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי דאמר וכו' שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואף על גב דדחי ודילמא במקום שחיטה מכל מקום משמע דרב נחמן כרב יהודה סבירא ליה ובהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסק נמי כרב יהודה משום דכיון דרב הונא גופיה אמר שפיר קא מיקפד ומשמע דמודה ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ממילא שמעינן דהלכתא נמי כר\"י בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהכי אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דמפסדת לקמייתא התם מאי טעמא קא מכשרת דכי נפקא חיותא בהכשירא קא נפקא הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא וכיון שר\"ה מוכרח להודות לרב יהודה בההיא משום דמשמיה דרב קאמר לה ואיהו לא שמיע ליה ודאי הלכתא כרב יהודה בההיא וכיון דהלכתא כוותיה בההיא ממילא שמעינן דהלכתא כוותיה נמי באידך וכן כתב בעל העיטור: \n",
+                "<b>ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה.</b> וא\"ת שרבינו כתב להלן שכל מקום שאומר פסולה ר\"ל נבלה ודאית ואם כן איך אמר בכאן בהחליד בשליש ראשון הרי זו פסולה והלא כבר אמר למעלה וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה, ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכותבו כאן אצל דיני הגרמה. וי\"ל שמ\"ש רבינו שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פירושו אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש אחרון הרי זו פסולה כלומר נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כן הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל\"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דכה\"ג אפילו בהגרמה פסולה ל\"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה והחלדה וכן הדין נותן כיון שלא ראינו שחלקו בין שחט שליש ושחט בפסול שליש ושחט שליש להיכא דעבד איפכא אלא בהגרמה לחודה שמעינן דדוקא בהגרמה הוא דמפלגינן הכי אבל בשאר פיסולים בכל ענין פסול והטעם מפני שההגרמה אינה במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט שני שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל החלדה והדרסה שהם במקום שחיטה באמצע גם כן פוסלות אבל כששחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר בכשרות מספקא לן דכיון דאיכא רוב שחיטה בהכשר ועוד דבעידן מיפק חיותא היה בכשרות מכשירין או דילמא בעינן רובא קמא בשחיטה וליכא ולכן פסק ה\"ז ספק נבלה: \n",
+                "<b>וראיתי</b> מי שכתב וז\"ל ואם דרס או החליד וכו' זה הדין אמת דקי\"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומוכח התם דפסולה אפילו דלאו טריפה היא ומיעוט סימנין היו בקנה עד חציו כיון דלא מיטרפה ובושט נמי עד שינקב בחלל של עור שני עכ\"ל. וקשה לזה הפירוש מה שהקשיתי בתחלה דכשאומר פסולה היינו נבלה ודאית. והנה מצאתי תשובת הריב\"ש בפירוש לשון זה ולשון הקודם לו ודברי ה\"ר יהודה ן' שושאן על תשובתו והעתקתי דבריהם פה: \n",
+                "<b>תשובת</b> הריב\"ש ז\"ל. לדון שלמה הלוי. בדיק לן מר במאי דאיבעיא לן בפרק השוחט החליד במיעוט סימנין מהו וסלקא בתיקו. ונראה שהרמב\"ם ז\"ל פירש שר\"ל שחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה לפיכך פסק בזה בפ' ג' מהלכות שחיטה ה\"ז ספק נבלה והקשית במאי עסקינן אי בושט מ\"ש (מושט) שניקב דהוי ודאי נבלה x ואי בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט על מקום החתוך (מעט) והשלימו לרוב דכשרה. ועוד הקשית דידיה אדידיה ממה שכתב הוא בעצמו בפרק הנזכר ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה xx (הרי שאמר הרב פסולה ודאית על שליש הראשון והיינו מיעוט הסימנין). ועוד הוספת אומץ בקושיא זו דכיון שהוא בא לחלק בין דרס או החליד להגרים משמע דבקנה איירי דאי בושט אין חילוק ואם כן מ\"ש מחצי קנה פגום עכ\"ד: \n",
+                "<b>ובאמת</b> שקושיותיך על הרב עצומות הן וצריכות נגר והולם להולמה. ומה שנ\"ל בזה דאם נאמר שמ\"ש הרב שחט מיעוט הסימנין בחלדה ר\"ל במיעוט הראשון של סימן ראשון על כרחנו יש לנו לומר שבושט הדברים אמורים דאי בקנה ודאי לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה לכ\"ע כיון דהוי במקום שחיטה. ומאי דקשה ליה למר (נמי) דאי בושט מ\"ש מניקב דהוי ודאי פסולה י\"ל דשאני ושאני התם משום דכיון דבדרך שחיטה הוא ובשעת שחיטה הוא לאו כקנה הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה אבל מיעוטא ש\"ד כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דהכי אמרינן נמי בהגרמה הגרים שליש ושחט שליש כשרה לרב הונא ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע\"פ שאינו במקום שחיטה עד שאם הגרים רובא פסולה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. ואע\"ג דאיכא לאיפלוגי בין הגרמה לחלדה בושט דהתם לא נעשה בה דבר שתטרף בו אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בה טרפה היינו בעיין דהחליד במיעוט סימנין: \n",
+                "<b>ומאי</b> דק\"ל נמי למר ממ\"ש הוא בעצמו ואם דרס או החליד וכו' הרי זו פסולה דמשמע פסולה ודאית אפשר לומר דפסולה מספק קאמר אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר ביאר זה למעלה. ועוד שכבר כלל בפיסול זה החליד בשליש האמצעי דהוי ודאי פסולה: \n",
+                "<b>ומאי</b> דק\"ל נמי למר דמשמע מדבריו דבקנה הדברים אמורים מדמפליג בין דרס או החליד להגרים י\"ל מידי איריא האי כדיניה והאי כדיניה דבהגרמה ע\"כ בקנה היא כמ\"ש הוא ז\"ל בראש דבריו הגרמה כיצד וכו' דרס והחליד בשליש ראשון מיירי בושט ובשליש האמצעי אף בקנה: \n",
+                "<b>עוד</b> אפשר לפרש דברי הר\"ם ז\"ל בדרך אחרת דודאי החליד בושט בשליש הראשון נבלה ודאית ובקנה כשרה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום כדכתב מר אבל בעיין דהחליד במיעוט סימנים מפרש אותה הרב ז\"ל כגון שהחליד בבהמה במיעוט בתרא דסימן קמא בין בושט בין בקנה דומיא דבעיא דשהה במיעוט הסימנין לפי פירוש המפרשים והספק הוא אם נאמר שכיון שכבר התחיל בשחיטה עד שאם הניח עתה מלשחוט נטרפת בכך אין לו להפסיק בכך באמצע השחיטה בשחיטה פסולה דהיינו דרסה או חלדה ואף על פי שאם היה רוצה להניח זה המיעוט האחרון מלשחוט והיה שוחט הסימן השני בהכשר שחיטתו כשרה בדיעבד האי גרע טפי שמפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה או שמא כיון שאם היה רוצה להניח המיעוט ההוא מלשוחטו כשרה בדיעבד דלא איכפת לן אם שחטו בפיסול ועלתה בתיקו. וזהו שהביא הרמב\"ם ז\"ל החליד במיעוט סימנין כלומר שכבר שחט רוב הסימן הראשון והחליד במיעוט בין בושט בין בקנה ואחר כך גמר השחיטה דהיינו ששחט הסימן השני. ומאי דכתב הרב ז\"ל שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור הראוי היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שכבר נכשרה השחיטה לגמרי דומיא דמאי דכתב ז\"ל גבי שהייה שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי היום וכו' ומ\"ש ז\"ל ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה בשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן א' בין בסימן ב' ובשליש הראשון בושט מיירי בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובקנה בסימן א' לא אפשר דהוה ליה כחצי קנה פגום אבל בסי' ב' פסולה ודאית כיון דבאמצע שחיטה הוא שוחט בשחיטה פסולה דע\"כ לא מספקא לן לאכשורי במיעוט בתרא של סימן קמא אלא משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המיעוט מלשחוט אבל בשליש הראשון שהוא מעיקר השחיטה פסולה ודאית: \n",
+                "<b>וא\"ת</b> החליד בשליש (ראשון) של קנה מאי שנא בין סימן א' לסימן ב' והלא מצא חצי קנה פגום אפילו שחט הושט א' והוסיף על הקנה הפגום כל שהוא וגמרה כשרה וא\"כ בשוחט את הושט והחליד בשליש הראשון של קנה וגמר שחיטתו הוה לן לאכשורי כדמכשרינן מה\"ט בשחט קנה ראשון והחליד בשליש הראשון, לא דמי דמצא חצי קנה פגום הוא עושה שליש שחיטה בהכשר אבל כשהחליד בשליש ראשון של קנה אחר שחיטת הושט הוא שוחט באמצע שחיטה (ובאה) (במה) שהוא מעיקר שחיטה פסולה אבל כששוחט הקנה ראשון ומחליד בשליש הא' כיון שאם מניח עתה מלשחוט לא היתה הבהמה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט הנשאר כראוי והיתה שחיטתו כשרה גם עתה ששוחט סמוך לחלדת השליש הא' אין לפסול שחיטתו בכך: \n",
+                "<b>ואם</b> תאמר אם הרב ז\"ל מפרש החליד במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן קמא למה לא פירש כן בשהה במיעוט סימנין ודחק לפרש שהיא בעיא על שיעור שהייה אם היא כדי שיעור שחיטה שלימה או כדי שיעור שחיטת מיעוט סימנין. זה אינו קשה שנ\"ל דלשון שהה הוא שאינו שוחט כלל כגון שנפלה סכין מידו או עף דומיא דמתניתין ולא ששוחט המיעוט בסכין רעה ושוהה בשחיטה (במיעוט) שיעור שהייה כמו שפירשו המפרשים ולזה הוצרך לידחק הרב בפי' הבעיא או שלא שם אל לבו הענין ההוא. זהו הנ\"ל בדברי הר\"ם ז\"ל ומ\"מ אין נראין דבריו נכונים. והפירוש הנכון בהחליד במיעוט סימנין הוא מה שפירשו בו המפרשים שאחר ששחט רוב הסימן הא' החליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט הסימן הב' כמו שהביא הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות. נאם דורש שלומך וטובתך לעולם ואם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין כל דבר נעלם יצחק בר ששת ז\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> יהודה בר יצחק ז\"ל ן' שושאן נתתי אל לבי זה ימים לעיין בפרקו של הרב ז\"ל ומצאתי בו עקומות ועקושות, גם עתה בתירוצו של הריב\"ש ז\"ל לא שקטתי ולא נחתי. והנה הרב ז\"ל מלמדנו בפרקו כי בכל מקום שאומר פסולה היא פסולה ודאית ולוקה ומעתה פירוקו ותירוצו אין ידים לו והסניפין שעשה לו ואמר ועוד שכבר כלל וכו' מי ישמע לו לדבר הזה אטו משום דבשליש האמצעי פסולה ודאית יכתוב עמה דין שליש הראשון לשבש דינו ולפוסלו בודאי אחר שאין פיסולו רק מספק והוא בעצמו מלמדנו כי בודאי לוקה ובספקו אינו לוקה. גם ביאורו השני אין לי פה ליישבו ולהקימו ולא חך לטועמו כי דברי הרמב\"ם ז\"ל בזה מפורשים ומבוררים הם שתחלתו בחלדה. ובדברי האיש הלוי השואל גם בבעיא דשהה מיעוט סימנין עם בעיא דהחליד מיעוט סימנין עמעומים וגמגומים לפי דרכו. ובכלל כבוד הרב מחול בזה המקום. כי לא זה דרך הר\"מ מיישר כל עקום: \n",
+                "<b>והט</b> אזנך ושמע דברי וישובן כפי אמתתן מבלי שנוציאם מנרתקן ואל תסתכל בקנקן אם יינו ושמנו אחור לא ישוב ריקם. והנני מתחיל בראש דברי הרמב\"ם ז\"ל על פי פרקו: \n",
+                "<b>כתב</b> הרב ז\"ל בראש דבריו שהייה כיצד התחיל לשחוט והגביה ידו ושהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט פסולה. ופירוש וישחוט היינו שיעור שחיטה. שהה פחות מכדי זה כלומר ששהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין כשרה, הרי שהעלה הרב בידו הכשרה לגמרי והפסולה לגמרי. ואחרי זה כתב אותן שהם ספקות נבלה ואמר כי מי ששחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט ואין בכל אחד מאלו שיעור שהייה כי אם בצירוף כלם הרי זו ספק פסולה וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ומיעוט סימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות והקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה ומה שקיצר הרב בלשונו האחרונה לפי שסמך לו על שלמעלה ממנה. וההכרח הגמור מכריחנו לומר כן שאם לא כן דבריו הראשונים שכתב ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה סותרין דבריו האחרונים שכתב וכן אם שהה וכו' וכמו שישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה כי הוא הכשירה בלשון הראשון והוא הכשר שכל הפוסקים מודים בו ואומרים שיעור שהייה כהגבהה והרבצה ושחיטה ואיך ישיב אחור דבריו לדון בה שהוא ספק נבלה. ועוד תשוב ותראה כי זה דרכו גם כן למטה בדרס או החליד כמו שארחיב בביאורו. והאמת עד לעצמו דבגמרא אמר שהיות מהו שיצטרפו ובתר הכי אמרינן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ולחומרא ופי' שהה במיעוט סימנין היינו שהה בשהיות שאין בהם רק הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנים וגם בזה אינו אלא ספק נבלה וזה יותר מדוקדק ומחוור ממ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל בשם רבותיו בשהה במיעוט סימנין לפרש דברי הרב שאמר שבשהייה הוי כשיעור רוב הסימנין פסול ואם הוא כשיעור מיעוט הסימנים כלומר שאחר ששהה כדי הגבהה הרבצה ושחיטת מיעוט מיד גמר שחיטתו בזה אמר הרב ספק נבלה כי איך יסתור ויאסור כאן מה שהתיר למעלה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה אלא שהם ידחקו עצמם במה שכתב פחות מכדי זה שחיטתו כשרה דהיינו פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטה באחד מאלה כגון כדי הגבהה והרבצה כשרה. ואם הוא פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט אז תהיה ספק נבלה ויעלה בידם לפי זה כי שהיות כדי שלש אלו פסולה ושהייה כדי שתים אלו כשרה ושהיית ב' אלו ומיעוט שחיטה ספק נבלה היינו שהה במיעוט סימנין שהיא ספק מה שאינו במשמע לשונו וגם דינו כמו זר יחשב לכל הפוסקים המפרשים דבריו אבל מה שאנו מפרשים דבריו משהיות קטנות לגדולות יהיה לשונו ודינו מכוון והרב בעל העיטור סבר דדעת הרב בבעיא דשהה היינו ששחט מעט הושט בבהמה והגביה ידו כשיעור שהייה וכן אחר ששחט רוב הקנה בבהמה שהה כשיעור דאילו בעוף אין שהייה בקנה כלל וכמ\"ש כאן או שנקב בושט כ\"ש וכו' הרי זו פסולה וגם כתב זה דרכו בפי' הבעיא. והנה אם זה דעת הרב היל\"ל בה ספק נבלה דהא בתיקו סלקא אלא שיש לי להשיב ולומר לפי דרכם כי הרב סמך לו על התוספתא שכ\"כ בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה הרי שמה שהעלו בגמ' בתיקו וספק פסולה העלו בתוספתא בפסולה לגמרי גם הרשב\"א בת\"ה (כתב) שדעת הרב לפרש דבעיא דשהה במיעוט סימנין קאי ארישא דסיפא דבעי מאי כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת בהמה אחרת מי בעינן כדי שחיטה גמורה או אפילו כדי מיעוט והוא ז\"ל הקשה עליו שהיה לו לומר במיעוט בבי\"ת ועוד שהיה לו להקדימו בגמרא ולא הקשה לו שהוא עצמו סותר את דבריו כי יאחז הדרך שקדם בלשון פחות מכדי זה כשירה ואם לא האריך בישובו לפי שאמר שאין דבריו מחוורים כלל אמנם הדרך שביררתי לעצמי בלשונו הוא משופה מקושיות הרשב\"א ז\"ל אמיתי ומחוור ומוסמך מסדור בעיי דגמרא ומשופה ומנוקה מבוקי סריקי: \n",
+                "<b>ואחר</b> שפירש שהייה בא לפרש חלדה וכתב בהתחלה הפסולות לגמרי והוא שאמר חלדה כיצד וכו' ואח\"כ פירש הספקות והוא אומרו הכניס הסכין וכו' או שהחליד וכו' או שפירש וכו' ה\"ז ספק נבלה ואמר עוד וכן אם שחט מיעוט הסימנים וכו' כלומר שאילו היה מחליד אחר ששחט רובן כשרה ואילו החליד ברובן היתה נבלה ודאית אבל החליד מיעוט וגמר רובן בשחיטה סלקא בתיקו ולפיכך הוי ספק נבלה דהיינו בעיא דהחליד במיעוט סימן וכמ\"ש למעלה. ואחר שפירש חלדה בא לפרש דרסה כיצד ואין בה חלוקי הכשר ופיסול כראשונות. ואחר ג' אלה בא לפרש הגרמה במינין הנכשרים בה לגמרי ובנפסלים לגמרי ואח\"כ פירש הפסולות בדרסה וחלדה והוא אמרו אם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה\"ז פסולה: \n",
+                "<b>ועתה</b> הט אזנך ושמע פירוש דבריו אלה. הרב קורא לנבלה פסולה וקורא לספק ספק נבלה ולכן יש לנו לפרש שמ\"ש ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי אין ענינו שדרס או החליד בשליש אחד ולשחט ב' שלישים בשחיטה יפה שזו ספק נבלה היא וכמ\"ש בחלדה אלא כך הוא הפי' שהחליד שליש ושחט שליש והחליד שליש ומ\"ש בין באמצעי ששחט שליש והחליד שליש ושחט שליש באלו פסול לגמרי. ויעיד על זה מ\"ש למעלה מזה בהגרים מפני שלא נשוה חלוקי החלדה עם חלוקי ההגרמה הוצרך לומר כן כי בהגרמה שחט והגרים ושחט כשרה וכמו שקדם אך בחלדה וכן בדרסה שחט והחליד או דרס ושחט פסולים לגמרי וההבדל הולך ואור עד נכון כי החלדה שהיא בראש או באמצע שהם במקום שחיטה פוסלת אבל הגרים באמצע הנה שחט במקומו שני שלישים ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל הגרים בתחלה ובסוף ושחט באמצע שאין כאן רק מיעוט בשחיטה פסל לגמרי והדברים מתרחבין ורווחין עד שיהיו דבריו ודיניו משפטים צדיקים ומדוקדקים לא דברים שאין בהם טעם כחקים, כי מעתה לא יחלוק מ\"ש כאן פסול עם מ\"ש בשחט מיעוט סימנין בחלדה ספק נבלה דודאי שליש היינו מיעוט סימנין וקצר בלשונו שאמר בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי מפני שכבר הרחיב הדברים בהגרים של מעלה ממנו וכמו שיקצר בשהייה אחר שכתב ואמר שחט ושהה וחזר ושחט ושהה וכו' וסמך לו וכן וכו' מבלי שכתב שם וחזר ושהה וכו' ודבר הלמד מעניינו הוא והוא אמת ונכון מבלי קושי וגמגום ואיני רואה שיקשה על המעיין אם ישר הולך בזה רק מה שנתחבטו בו האחרונים ולא מצאו ידיהם ליישר דבריו ומקום הניחו האריות לגדיים הבאים אחריהם וכל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא בדברי רבנא ומרנא לא הביאורים הזרים הנזכרים בדברי הריב\"ש ז\"ל כי גם הוא העלה בידו ואמר ומ\"מ אין דבריו נכונים שאע\"פ שבא להלמם הוא דחאם והממם. אמנם לפי דרכנו דבריו דברי אלהים חיים וישרים למוצאי דעת עכ\"ל. ואחר כל אלה הדברים אני אומר שלפי דעתי מה שכתבתי תחלה הוא הנכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיקור כיצד וכו'.</b> רש\"י פירש על מימרא דרב יהודה שכתבתי בתחלת פרק זה דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ופירשו התוס' דבריו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. ובה\"ג פירש דהיינו שנעקר הסימן או נשמט ממקומו. וא\"ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טרפה. וי\"ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני וכן כתב הרא\"ש וכן כתב הרשב\"א בתורת הבית וכתב עוד וא\"ת וכיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורים כשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירת סימנין אינה טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו עיקור וכ\"ת ה\"נ הא תניא נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה י\"ל דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו הסימנין ראויים לשחיטה עכ\"ל. והר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דעיקור היינו סימנין שנעקרו כלם או רובן בדבר שעושה אותה טרפה והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת השחיטה משהתחיל בסימנין שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי בה\"ג: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם שחט אחד בעוף וכו'.</b> ריש השוחט (חולין דף כ״ט) שחט את הושט פי' בעוף ואח״כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמט גרגרת ואח״כ שחט את הושט פסולה. כלומר דלא תימא דלא מפסיל אלא בששוחט הסימן השמוט אבל כשאינו שוחט הסימן השמוט לא. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא הסימן השחוט שמוט וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"ד) אמרו בשם רב שמוטה ושחוטה כשרה שא\"א לשמוטה שתיעשה שחוטה פירוש שהגרגרת עצמה נמצאת שמוטה ושחוטה ור' יוחנן אמר יביא x (בהמה אחרת) ויקיף אר\"נ לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טריפה אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ורבינו נראה שמפרש דרב נחמן קאי אדרב וכל שלא תפס כשר בלא הקפה דאילו לרבי יוחנן אע\"פ שתפס בסימנין הא אפשר להקיף. ויש הוכחה לזה שאם היה חוזר אדרבי יוחנן הו\"ל לומר אמר ר\"נ xx ומדקאמר ר\"נ אמר ש\"מ אדרב קאי ופליג אדרבי יוחנן ומש\"ה אמר ר\"נ אמר והוו להו רב ור\"נ תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב שכן דעת הרז\"ה ושאר מחברי הלכות ומ\"מ יש סברות אחרות בזה. והנם כתובות על ספר ב\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה</b> פירוש כמו שצוה מרע\"ה. וא\"ת נראה מדברי הרב שכל שאינה כשרה הרי היא נבלה ודאית דאנבלה ודאית קאי והלא ספק נבלה אע\"פ שאינה כשרה אינה נבלה ודאית וי\"ל שכונת רבינו כך היא לפי שנבלה יקרא הדבר המת מעצמו אבל הבהמה השחוטה לא תקרא נבלה וא\"כ כשלא נשחטה כראוי לא יתחייב האוכל אותה משום נבלה לזה אמר שכל שלא נשחטה בשחיטה כשרה תקרא נבלה כאילו מתה מעצמה ולא נשחטה כלל וז\"ש שאין מוציא מידי נבלה כלומר מידי שם נבלה כי ספק נבלה שם נבלה עליה ואם הוא משותף עם ספק: \n",
+                "<b>אלא שחיטה כשרה (וכו' כמו שביארנו וכו'.</b> ר\"ל בפ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שניטל ירך שלה וכו'.</b> פ' הכל שוחטין (חולין דף כ':) גמרא השוחט מן הצדדין אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ותו אמרינן (דף כ״א) אמר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה ופירש״י עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא, אמר ר' אליעזר ניטל הירך וחלל שלה נבלה היכי דמי חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסרה ובפ' השוחט (חולין דף ל״ב) תנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט וכו' ר' ישבב אומר נבלה (ר״ע אומר טרפה וכו') והודה לו ר״ע ובגמרא ורמינהי אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומסקנא אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מסיק דלא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה פירוש ההיא דאלו טריפות מקמי דהודה לו ר' עקיבא לר' ישבב נשנית ומשנה לא זזה ממקומה אבל בתר דהודה לו ר״ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות הוו ופשוט הוא דנקובת הושט במשהו דהכי קאמר בריש אלו טריפות ובכמה דוכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עורות יש לו לושט וכו'.</b> ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה</b> כלומר דאילו שלא במקום השחיטה טריפה הויא ולא נבלה: \n",
+                "<b>ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבלה.</b> שם אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו ומסקנא ושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה וכו' גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי פירש\"י מתרמן דמכוונין אהדדי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום וכו'.</b> שם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום: \n",
+                "<b>נמצא קוץ עומד בושט וכו'.</b> שם אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שמא נקוב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ומקשינן עלה מ\"ש מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומדאיצטרכינן לקסבר עולא אין חוששין ואנן קי\"ל דחוששין לספק דרוסה ש\"מ דליתא לדעולא ומיהו דוקא על ידי קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע\"י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דאם כן ניקב זה בלא זה דאמרי' לעיל דמשמע אפי' פנימי בלא חיצון היכי משכחת לה ואמרי' בתר הכי תיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא יתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן כלומר דדוקא נמצאת בלא תחיבה הוא דאמר עולא דאין חוששין אבל ישב כלומר שנתחב שם חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה ישב אתמר אבל נמצאת לא אצטריכא ליה לעולא (מאי טעמא) דכלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן. ונמצאת היינו שנמצא הקוץ לאורכו דהוי דרך אכילה אבל לרחבו היינו ישב. וכתב רש\"י דעולא בשאין לו קורט דם ובכי הא הוא דשרינן הילכך לדידן דלא קי\"ל כעולא אפילו כשאין בו קורט דם אסור וכן דעת הרשב\"א ז\"ל וכ\"נ שהוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים.</b> שם (דף מ\"ד) אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכתבה רבינו לפי שכבר כתב למעלה שבודק הושט מבפנים ולא פירש למה מבפנים ולא מבחוץ וכאן כתב ששני עורות יש לושט פנימי לבן וחיצון אדום והשלים דין נקיבתן וסמך להם איך ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהעור אדום כמ\"ש ואין הדם ניכר בו אלא הופכו לפי שהעור לבן ניכר בו א\"נ כתבו כאן לפי שאמר למעלה נמצא קוץ בושט הרי זו ספק נבלה וסמך לו שושט אין בדיקתו אלא מבפנים ואם הפכו ונמצא עליו קורט דם בידוע שהיה נקוב כלומר והוי ודאי נבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גרגרת שנפסק רוב חללה וכו'.</b> ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) ופסוקת הגרגרת תנא (כמה) פסוקת הגרגרת ברובה וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה פי' הקנה עב מלמעלה ודק מלמטה ומסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמ״ד רוב עביה מהני עובי התנוך לאשלומי לרובה אע״פ שיש במיעוט התחתון חצי חלל או רובו ולמ״ד רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב ומייתי התם בגמ' ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וכיון דחזינן דרבב״ח עבד עובדא ברוב חללה ורב דהוה ס״ד למבדקה ברוב עביה אמרו לו תלמידיו רבינו ברוב חללה ואיהו גופיה שדרה לקמיה דרבב״ח דבדקה ברוב חללה משמע דהלכתא ברוב חללה וכתב רבינו גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה דאילו שלא במקום שחיטה נפסק רוב למעלה או ניקב למטה טרפה הויא דהכי תנן בהשוחט (דף ל״ב) כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה שחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר״ע וכיון דשלא במקום שחיטה נפסלה טריפה הויא קשה על זה למה לא מנה בשבעים טרפות נפסק רוב הקנה שלא במקום שחיטה למעלה. ועוד שהרי כתב בפרק זה גבי הגרמה שאם לא שייר בחיטי פסולה דהיינו נבלה וצ״ע: \n",
+                "<b>וכן אם ניקבה כאיסר.</b> משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד) (ואלו כשרות) בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רשב״ג אומר עד כאיסר האיטלקי וליכא מאן דפליג עליה: \n",
+                "<b>ניקבה נקבים קטנים וכו'.</b> פ' אלו טרפות (חולין דף מ״ה) אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה פי' נקבים שיש בהם חסרון כל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דשיעור פסיקת הגרגרת שאין בה חסרון ברובה ובתנאי שיהיו הנקבים סביב היקפו דאילו לאורכו לא גרע מנסדקה: \n",
+                "<b>וכן אם ניטלה ממנה רצועה.</b> שם אמר רבב\"ח אריב\"ל ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר פי' נטלה ממנה רצועה לאורכה דאיכא חסרון: \n",
+                "<b>ובעוף כל שאילו מקפל וכו'.</b> שם בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה פי' בעופא נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה וכתב הר\"ן ז\"ל ומהא משמע דאפילו מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה דאי לא הוה ליה למימר משערין החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמאי דבין הנקבים קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו ברוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים ומיהו כי אמרינן דמה שבין הנקבים מצטרף והוי כאילו אינו דוקא כשהנקבים סמוכים כ\"כ שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור ומה שצריך לקפלו ולהניחו על פי הקנה על שורש הדין שפירשנו למעלה דמשערינן ברוב חללה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה וכו'.</b> שם נפחתה x כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש\"י נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב עכ\"ל רש\"י. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש פי' אחר וכ\"נ מהרי\"ף ז\"ל שכתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה כדי שיכנס איסר לרחבו וכתב הר\"ן ז\"ל ודברי הרי\"ף ז\"ל בכאן בהלכות סתומים הרבה ולא נתבררו והרמב\"ם ז\"ל כתב כדבריו בפ\"ג מהלכות שחיטה וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד א\"א זה פי' משובש ופירש אותו על נפחתה עכ\"ל. ויש לדקדק בלשון הרי\"ף ורבינו האי נפחתה במאי איירי אם בעוף והלא למעלה שאלנו בעופא מאי לפי שאין בכל קנה שלו כאיסר וא\"כ איך יתכן בעוף שיעור איסר כ\"ש לרחבו כפי פי' רש\"י שר\"ל נכנס ויוצא ואם בבהמה הרי אמרנו למעלה נקבים שיש בהם חסרון מצטרפים בכאיסר ואיך יתכן שנאמר שכשניקב נקב מפולש משני צדדין שצריך שיכנס איסר לרחבו דמשמע שבכל נקב מהם יכנס האיסר וא\"כ הוא שיעור שני איסרים כ\"ש כפירש\"י שהוא יותר משני איסרים והלא באיסר אחד לחוד סגי ואם נדחוק ונאמר כדי שיכנס איסר לרחבו כך פי' שיש בין שני הנקבים כדי שיכנס איסר לרחבו עדיין יקשה שנקבים שיש בהם חסרון בכאיסר ומה שבין הנקבים מצטרף לפסול כמו שכתבנו למעלה בשם הר\"ן ולמה בכאן לא נחשוב הנקבים לבדם לפסלם בכאיסר עד שיהיה בהם כדי שיכנס איסר לרחבו ועוד למה לא פי' דין העוף כמו ששאל למעלה בעופא מאי כ\"ש שמלשון הרי\"ף נראה שאינו מדבר בבהמה שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולא נאמר שיעור דאם חופה אלא בעוף. ולכן נראה שודאי לדעת הרי\"ף ורבינו מדבר בעוף כמו שהוכחנו גם רבינו כתב דין זה אחר שכתב ובעוף שנראה דאעוף קאי וכן בגמרא נכתב אחר שאמר בעופא מאי וה\"פ בבהמה אין ספק שכיון שאמרנו נקבים שיש בהם חסרון וכו' שם נכללו כל משפטי הבהמה ושאלנו בעופא מאי והשיב אם חופה וחזר ושאל מה שאמרת בעוף אם חופה שהוא שיעור מועט ביותר אם כן נאמר שמה שאמרנו בעוף אם חופה דוקא כשניקב בעגול דהוי כאילו נפסק ולכן משערין בחופה רובו אבל ניקב נקב מפולש לא יפסל בחופה או דילמא לא שנא ואמר רב נחמן שלא יפסל בחופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולרחבו לא כמו שפירש\"י אלא כך פירושו כדי שיכנס איסר לרחבו דהיינו שיעור עובי דינר ושיעור עובי דינר בכל נקב דהיינו שיעור שני עביי דינר הוי טפי מחופה רוב קנה בעוף. וכ\"כ הטור שפי' לרחבו לדעת הרי\"ף והרמב\"ם כשיעור עובי דינר. ומה שפירשתי דכדי שיכנס איסר לרחבו שיעורו טפי מאם חופה הכי דייק לשון הרי\"ף שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו דמשמע אין אומרים אם חופה כלומר שאינו נפסל בכך אלא שיעורו כדי שיכנס איסר לרחבו דהוי טפי דאל\"כ הל\"ל אלא מכיון שנפחת כדי שיכנס איסר לרחבו. ומדברי הטור נראה שהוא מפרש לדעת הרי\"ף ורבינו שמדבר בבהמה שהרי כתב והרמב\"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבה טרפה וכ\"כ הרי\"ף כיון שניקבה משני צדדיה נטרף בשיעור קטן פי' בעובי דינר עכ\"ל. ומאחר שהוא כותב סתם והרמב\"ם כתב על מ\"ש למעלה פירש\"י ובודאי פירש\"י בבהמה מיירי וכיון שכן יקשה עליו מה שהקשיתי למעלה למה לא שאל בעופא מאי גם בכאן כיון שנשתנה דינו בבהמה לחומרא כ\"ש שישתנה בעוף שחיותו קל וא\"כ ה\"ל לשאול בעופא מאי. ועוד שהרי אמר הרי\"ף אין אומרים אם חופה ואם חופה בעוף הוא דאתמר ולכן כמו שכתבתי עיקר: \n",
+                "<b>נסדקה לארכה וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) נסדקה לארכה x אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמיה דר' יוחנן אמר מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב אלא אימא אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה ופרש\"י נסדקה לארכה וקילא מכלהו דהיכא דנפסק רחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים וכו' אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו'.</b> פרק אלו טרפות (חולין דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. ורבינו מפרש חוליא טבעת ובר חוליא מה שבין טבעת לטבעת. ורש״י פירש בענין אחר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרשב\"א הא דאמרינן מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא\"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור. א\"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה שאל\"כ הא תלינן בסכין דדילמא בשנים ושלשה מקומות אשתחיט דכשרה בלא הקפה כלל א\"נ בנקדרה הקנה עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל שאינו יודע ה' דברים וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. מאי קמ״ל כלהו תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ופשוט הוא שכיון דחיישינן דילמא שהי ודריס ולא ידע שאפילו הוא עצמו אסור לאכול משחיטתו ואפילו אם אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אפ״ה אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה וכ״כ הפוסקים וכ״נ מדברי רבינו ממ״ש רבינו שאינו יודע ה' דברים המפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מהלכות שחיטה שביארנו משמע דס״ל מ״ש קצת הפוסקים שאין צריך שידע כל חלוקי השחיטה רק שידע ה' דברים ובדיקת הסכין ודברים כאלו שהם מצויין וכשיסתפק לו יחמיר עד שישאל פי חכם אבל צריך שידע דשהיות מצטרפות שהוא דבר הווה ורגיל. וכ״נ עוד ממ״ש להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה דמשמע דכשידע עיקרי הלכות שחיטה סגי. ומלישנא דשמואל איכא למשמע הכי שאמר ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והא סגי דלימא כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולמה לו לומר הכא ואלו הן הלכות שחיטה אלא לומר לנו דדוקא אלו צריך שידע או כיוצא באלו כמו שכתבתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והרי זו קרובה לספק נבלה,</b> טעמו לפי שספק נבלה היא כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר שכבר שחט לפנינו פעמים שלש ושחט שפיר אלא שאנו חוששין דילמא שהי ודריס ולא ידע כלומר פעם אחרת ישהה או ידרוס ולא ידע כלומר אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו לזה כתב הרי זו קרובה לספק נבלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שיודע הלכות שחיטה וכו'.</b> בריש הכל שוחטין מקשה אמתני' דקתני הכל שוחטין ושחיטתן כשרה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ומתרצינן בה תירוצי טובא ואמר התם (דף ג':) רבינא תרי לישני בלישנא קמא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שיודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ובלישנא בתרא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שאינו מתעלף מתוך רכות לבו בשעת שחיטה אסור לאכול משחיטתו ויהבי בגמרא טעמא אמאי נאדו אמוראי כל חד וחד מטעמא דחבריה ואמרינן דהנך אמוראי נאדו מהני תרתי לישני נאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ונאדו מל\"ב משום דלעלפויי לא חיישינן. ורבינו ז\"ל פסק כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא מיהו כיון דחזינן דלא אמר לשאין מצויין לא חיישינן כי היכי דאמר לעלפויי לא חיישינן ש\"מ דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן אם עבר ושחט אין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו אפילו איתיה קמן אע\"פ שלכתחלה לא ישחוט אבל לשאינן מומחין נהי נמי דכל היכא דליתיה קמן שרינן ואמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל כמה דאיתיה קמן חיישינן ובדקינן ליה וז\"ש רבינו להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה הרי שראינו ישראלי מרחוק והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת ע\"כ, הרי שפסק ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהיכא דאיתיה קמן בדקינן ליה כל\"ב דרבינא והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה ובלעלפויי לא חיישינן פסק דלכתחלה לא ישחוט כל\"ק דרבינא אבל אם שחט אפילו איתיה קמן לא בדקינן ליה כיון דאמרינן לעלפויי לא חיישינן ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים הם כדאמרי' גבי מומחין משמע דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המומחין שוחטין לכתחלה וכו' ואפילו נשים וכו'.</b> רפ\"ג דזבחים (דף ל\"א:) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ובגמ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט וכו' לימד על השחיטה וכו' ומשני ה\"ה דאפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למתני טמא (במוקדשין) דלכתחלה לא וכו' תנא (נמי) ששחטו ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דתנא להו ברישא א\"ו משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים ועבדים כיון דחייבין במצות שהנשים חייבות דינם כנשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש שוטה וקטן ושכור וכו'.</b> ריש פרק קמא דחולין תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ז) מסיק גמרא דהלכה כר״מ שהיה מחייב על שחיטתן משום נבלה אם אין אחרים רואים אותם. והשוה דין השכור שנתבלבלה דעתו לחרש שוטה וקטן שטעמם אחד הוא. ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד על גבו כדמשמע ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב:) ונראה שרבינו מפרשה לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים רואין אותו אסור כמ״ש התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו ידוע אצלנו וכו'.</b> כבר פירשתיו למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר לשלוחו וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר לו חזקתו שחוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבד לו גדי או תרנגול וכו'.</b> ברייתא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר\"י הגלילי מתיר אמר רבי נראין דבריו של ר' יהודה שמצאן באשפה ודברי ר\"ח בנו של ריה\"ג שמצאן בבית ומקשינן עלה בגמרא ואסיקנא דה\"ק נראין דברי רבי יהודה לר' חנינא בנו של ריה\"ג באשפה שבשוק שאף ר\"ח בנו של ריה\"ג לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה. ויש פוסקים כר' חנינא מדאמרינן בפ' אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לצפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב\"א משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו וכו' אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית ואוקימנא לה התם ברוב טבחי ישראל וכיון דעבדו התם עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי משמע דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרשב\"א והר\"ן ז\"ל ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר' יהודה וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ע\"כ. ואפשר לומר שרבינו סובר דלפום פלוגתא דהכא הלכה כר' יהודה חדא דר' יהודה מאריה דגמרא טפי מרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועוד דרבי יהודה לחומרא ורבי חנינא לקולא וההוא עובדא לא מכרעא ששם הביאו הברייתא כצורתה והכא אקשינן עלה ותריצנא לה נראין דברי ר\"י לר\"ח וכו' שאף ר\"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית דמשמע דמודה שבכל החלוקות אסור חוץ מאשפה שבבית וכן פירש\"י ודברי ר\"ח וכו' כלומר שאף ר\"ח המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה ר\"ח וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית ממש לכלהו שרי עכ\"ל. נראה מדבריו שבבית כ\"ע לא פליגי דשרי ובשאר כל החלוקות חוץ מאשפה שבבית כ\"ע ל\"פ דאסיר כ\"פ באשפה שבבית שר\"י אסר ור\"ח שרי ובההוא עובדא דלא נמצא בבית ולא באשפה שבבית דשריוה כמאן אלא ע\"כ הבינו הברייתא כמו שתירצנו אותה בכאן וכיון דלא הבינו הברייתא לפי האמת א\"כ ההוא עובדא לאו דסמכא הוא והדרין לכללין דהלכה כר\"י לגבי ר\"ח כדאמרן ותו דר' יהודה מחמיר טפי ובעיטור פסק כר\"י וכדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מומחה שנשתתק וכו'.</b> פ\"א דתרומות (מ\"ב) תנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר וא\"כ כששנינו חוץ מחרש וכו' היינו כשאינו שומע ואינו מדבר כדאמרן אבל כל שיש בו אחת מאלו שוחט לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסומא.</b> משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג:) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם אע\"פ ששחט וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ג) שחיטת עכו\"ם נבלה ומטמאה במשא ומדנקט סתם נבלה משמע דאפי' אחרים רואים אותו וכן פירש\"י וכ\"כ בעל העיטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וגדר גדול גדרו בדבר.</b> נראה שרבינו סובר שכל שאינו עובד ע\"ז אינו אלא מדרבנן והרא\"ש כתב בשם ר\"י דטעמא משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו: [ \n",
+                "<b>ומ\"ש שאפילו נכרי שאינו עובד וכו'</b> הוציא ממ\"ש שחיטת עכו\"ם סתם ולא אמרו שחיטת עובד ע\"ז וגם לא מצינו שחילקו בין קטן לגדול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחיל העכו״ם לשחוט וכו'.</b> פ' השוחט (חולין דף כ״ט:) גמרא מתניתין קמייתא אמר ר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו״ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו״ם. ופירש״י פסולה ואפילו למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת עכו״ם מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה. מעשה טריפה מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עכו״ם. וז״ש רבינו שבין התחיל ישראל וגמר עכו״ם או איפכא פסולה אבל אם לא נעשה ביד עכו״ם מעשה טריפה דהיינו שחט חצי הגרגרת דבר ברור דכשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל מומר וכו'.</b> בפ' הכל שוחטין (חולין דף ד') אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ויהבי טעמא דכיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כי לא בדק לא טרח. וסובר רבינו דלרבותא נקט רבא אוכל נבלות שאפי' שהוא חשוד על אותו דבר די בבדיקת הסכין וה״ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין. ומצאתי ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בגמ' (שם ע״ב) אהא דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו לימא מסייעא ליה הכל שוחטין ואפי' כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומפרש דערל היינו מומר לערלות ומומר היינו אוכל נבלות לתיאבון ודחי דדילמא מומר לאכול נבלות לתיאבון אין שחיטתו כשרה וההוא מומר היינו מומר לעכו״ם וכדרב ענן דאמר דמותר לאכול משחיטתו ואסיקנא התם לרב ענן בתיובתא וממילא קם לה פירושא דברייתא דערל היינו מומר לערלות כלומר שאינו רוצה להצטער ודמי לאוכל נבלות לתיאבון ולא כמו שפירש״י מבעט במצוה זו דאם כן היינו אפיקורוס ושחיטתו נבלה קתני מיהת מומר לערלות בהדי מומר לאכול נבילות לתיאבון מה זה בעי בדיקת סכין גם זה כן. ודעת רבינו שכל שאינו עושה להכעיס כלומר כמי שאינו מאמין במצוה זו מיקרי אוכל נבלות לתיאבון ואפילו ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא יש לנו לתלות שאי זה נחת רוח יש לו באכילת נבילה מבאכילת כשרה שאל״כ לא הוה שביק היתרא ואכיל איסורא. אבל הר״ן כתב חלוקה שלישית והיא אוכל נבלות שלא לתיאבון מ״מ אינו להכעיס וכתב שצריך בזה לבדוק לו סכין ולעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ורבינו ירוחם כתב שדעת הפוסקים דכל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא מקרי מומר להכעיס: \n",
+                "<b>ואם היה מומר לעכו\"ם וכו'.</b> בריש חולין אסיקנא דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא פסול לעדות וכו'.</b> סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הצדוקים והביתוסים וכו'.</b> למדה רבינו ממאי דאוקי אביי מתניתין דהכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו ואף על גב דלא נפקא לן מידי לגבי כותיים דהא אסיקנא שעשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם מכל מקום נפקא לן לגבי צדוקים וביתוסים דצדוקים וביתוסים לדידן ככותיים קודם שעשאום כעכו\"ם דמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו ישראל במדבר וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף ט\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין מאן תנא וכו' אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא כי ירחק וכו' וזבחת וכו' רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין ואף על גב דדחי לה רבא דלא אתיא מתניתין כרבי עקיבא מכל מקום קושטא דמילתא הכי הוא דרבי עקיבא הכי ס\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות.</b> בפרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ויש שם חלאים אחרים וכו' ושמנה טרפיות נאמרו למשה מסיני ואלו הן וכו'.</b> מימרא דעולא ריש פרק אלו טרפות (חולין דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שכלן הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו'. ומ\"ש ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכו'.</b> משמע דס\"ל לרבינו שאם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ומשמע דס\"ל נמי שאם היא גסה מהארי דינה כארי דכיון דקאמר וכיוצא בו אם כן ארי לאו דוקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אח\"כ ואין דריסה אלא בבהמה גסה וחיה גסה אלא לארי בלבד</b> לאו למעוטי מינים שהם כארי אתא אלא למעוטי מינים שהם למטה מהארי אתא. ומיהו אפשר לדחות דארי דוקא ומ\"ש וכיוצא בו היינו לרבות זאב בדקה אבל בגסה ארי דוקא ולא מין אחר אפילו גדול ממנו ובדקה מן הזאב ולמעלה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד.</b> בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ב) תנן ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ובגמ' (דף נ״ב:) אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעי בגמרא למעוטי מאי ואיכא תרי לישני בגמרא בלישנא קמא אמרינן דרב אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ואב״א למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וכתבו הר״ן והרשב״א שדעת התוס' דכיון דספיקא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא כל״ק אבל הרי״ף פסק כל״ב וכך הם דברי רבינו וכן פסקו הרשב״א והרא״ש והר״ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש דחיה גסה דינה כבהמה גסה לענין זה. ומ\"ש ובבהמה דקה וחיה דקה מן הזאב ולמעלה.</b> מפורש כל\"ב שכתבתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדיים אפילו חתול ושועל ונמייה.</b> שם אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים עוד שם (דף נ\"ג) אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל וכו' ואיכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דריסה לשועל. וכתב הרי\"ף דהוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש. וכתב עוד ודוקא בטלאים וגדיים דלא עדיף מחתול וגם למטה מהזאב הוא ואין לו דריסה בדקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו אבל שאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותן וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) במשנה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ובגמרא (דף נ\"ג) בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דריסה (או אין להם דריסה) אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאים יש להם דריסה והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ומשני דרוסת הנץ בדכוותיה ואידך בדזוטר מיניה וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואינך בדכוותייהו ופסק כל\"ב ולחומרא וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א ויש לתמוה למה לא הזכיר רבינו דין עוף הגס השנוי במשנתנו ואפשר שמפרש דכי אמרינן וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואידך בדכוותייהו ה\"ק דוקא נץ דורס בדרב מיניה ובלבד שיהא מן הדק אבל כל שאר מינין לא שנא שלמטה מן הנץ ל\"ש שלמעלה הימנו ואפילו גס לית להו דריסה בדרב מיניה ולפי זה מתני' ה\"פ דרוסת הנץ בעוף הדק ואפילו בדרב מיניה ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס ובלבד שיהא דכוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לחולדה דריסה בעופות.</b> שם בעיא דאיפשיטא ומימרא דרב חסדא: \n",
+                "<b>וכלב אין לו דריסה כל עיקר וכו'.</b> מימרא שם: \n",
+                "<b>והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכו'.</b> ברייתא שם (נ\"ב:) דרוסת הנץ ונמייה עד שתנקב לחלל ואוקימנא בגדיים וטלאים ומדברי רבינו והרי\"ף משמע דמשום דריסה נגעו בה דזיהרא דידיה מיקלא קלי כשהוא מטילו בפנים דוקא ונ\"ל שטעמם מדאוקימנא לה בגדיים וטלאים ואי משום ניקב לחלל הוא ולא משום דריסה מאי אירייא גדיים וטלאים אפילו שור הגדול נמי אלא ע\"כ משום דריסה הוא ומש\"ה דוקא גדיים וטלאים: \n",
+                "<b>ודע</b> דברייתא הכי מיתנייא דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל וכיון דפסקינן כוותיה בנץ קשה אמאי לא פסקינן כוותיה בחתול ונמייה דלא הויא דריסה עד שתינקב לחלל. ונראה שהטעם דכיון דרב חסדא אמר דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא הזכיר נקובת חלל הכי קי\"ל ודחינן ברייתא מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כברייתא וידע דלאו דסמכא היא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדיא נקטינן כברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דריסה אלא ביד הטורף וכו' עד אין חוששין לה.</b> מימרא דאביי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד דין הדרוסה וכו'.</b> שם (דף נ\"ד) אמר רב נחמן האלהים מורה בה רב בדרוסה לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אי זהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים.</b> שם (דף נ\"ג:) ר' נחמן אמר וכו' בדרוסה משיאדים הבשר כנגד בני מעים רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן ומשמע דקי\"ל כרב זביד דהא לא פליג אדר\"נ ומשמע דדוקא בסימנין לא סגי בהאדים בשר כנגדן לפי שקשים הם אצל דריסה אבל כל שאר אברים שהבהמה נטרפת בהאדים בשר כנגדן טרפה ואע\"ג דלא אמרינן הכא אלא האדים בשר כנגד בני מעים היינו משום דהשתא ס\"ל דלא בעינן בדיקה אלא כנגד בני מעים ובסימנין אבל ה\"ה דלמאי דאסקינן דבעיא בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא שכל שהאדים בשר כנגד אבר שהבהמה נטרפת בו טריפה דסוף הארס לחלחל ולנקוב האבר הנטרף וכן משמע מדברי הטור אבל רבינו שלא כתב אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעים משמע דסבר דדוקא כנגד בני מעים אמרו אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא ומיהו אפשר דמשום דרוב הטריפות הם בבני מעים נקט האי לישנא דהוא הדין לשאר אברים שהבהמה נטרפת בהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נימוק הבשר כנגד וכו'.</b> שם אמר ר\"י אמר רב וכו' נתמסמס הבשר רואים אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס וכו' כל שהרופא גורדו ומעמידו בו על בשר חי ומפרש רבינו דהיינו לומר שרואין אותו בשר כאילו הוא חסר מצד הארס ששרפו ואסור לפי שסופו ליקוב בני מעים וכן דעת הרשב\"א ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> ספק דרוסה אסורה עד שתבדק וכו'.</b> שם פלוגתא דרב ושמואל ואסיקנא דחוששין לספק דרוסה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד ארי שנכנס לבין שוורים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות וכו' עד או אינו מן הטורפין אין חוששין,</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו'.</b> מעשה שם (דף נ\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> נקובה כיצד י״א אברים הם וכו' תרבץ הושט כבר ביארנו שיעורו אם ניקב לחללו במשהו טרפה.</b> בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ג:) תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכה כרב באיסורי והכי עבד רבא עובדא. וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן שכל הפסולין בנקיבה ויש להם חלל לא מיפסלו עד שינקב לחלל וזה דעת רבינו שכתב אם ניקב לחללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני קרומות יש למוח שבראש וכו'.</b> בר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) במשנה מני בהדי טרפות ניקב קרום של מוח ובגמרא (דף מ\"ה) רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע\"ג דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה אמר רב שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא אמר רבה בר בר חנא אמר ריב\"ל כנגדו בביצים ניכר כך הוא הגירסא שלנו והרא\"ש גורס רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה וכתב על זה פירש\"י קרמא עילאה ואע\"ג דלא אינקיב תתאה ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פי' כלום ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקיב תתאה ונראה שכך היתה גי' רש\"י ולכך לא הוצרך לפרש. ורב אלפס כתב ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה קרמא עילאה כשרה וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי דלישנא קמא סבר שהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר שהטריפות תלוי בתתאה ולא בעילאה ופוסק כלשון שני לפי שר\"ש בר נחמני וריב\"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטרפות. והטור כתב וז\"ל רב אלפס אוסר בתחתון ומתיר בעליון וראב\"ן כתב שמותר עד שינקבו שניהם עכ\"ל. ואע\"פ שלשון רב אלפס ולשון רבינו כמעט שוים חילק הטור ביניהם מפני שרב אלפס כתב ניקב קרמא תתאה טריפה קודם שכתב קרמא עילאה כשרה מבואר בהדיא דבקרמא תתאה לחוד טריפה אבל רבינו כתב ניקב התחתון טרפה אחר שכתב ניקב העליון ומשמע דכי קתני ניקב התחתון אניקב העליון דכתב ברישא סמך כלומר ניקב גם התחתון ועוד דמדכתב בניקב העליון בלבד ובניקב התחתון לא כתב בלבד משמע דבניקב אף התחתון קאמר דטרפה. והר\"ן כתב מדברי הרי\"ף נראה דאע\"ג דלא אינקיב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שחיטה. אבל בחי' הרמב\"ן כתוב שלדברי הרי\"ף לא מיטרפה עד דמינקבי תרווייהו ואינו נראה ומיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקיב קרמא תתאה עכ\"ל. וטעמא דמשמע להר\"ן דלדעת רבינו באינקיב תתאה בלחוד טרפה משום דאם איתא שסובר דלא מיטרפא עד דמינקבי תרווייהו ה\"ל למכתב הכי בהדיא והטור סובר דבדין הוא דאיבעי ליה למכתב הכי אלא שרצה לתפוס לישנא דגמ' כמנהגו: \n",
+                "<b>ומשיתחיל המוח להמשך וכו'. </b> שם (מ\"ה:) מימרא דר' יצחק בר נחמני בשם ריב\"ל מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמם איני יודע ומסתברא כלפנים וביאור הענין שהעצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדירה ויש על פיה כלפי הצואר כמו שני פולין ומחוץ לפולין ואילך ניקב מותר ואינו אסור עד שיפסק רובו כמו שיתבאר רפ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוח עצמו שנרקב או נתמעך.</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ולא כספרים דידן דגרסי שניקב במקום שנרקב והדין שם גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול אי זו המרכה ואיזוהי המסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון המסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח שבתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב. אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כתיקון של מים אבל כשאוחזין בו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש וכך הם דברי רבינו. ואמרי' תו בגמרא בי רב אמרי נתמסמס [פסול נתמזמז] כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ומשמע בגמרא דדינין אלו איתנהו נמי במוח הראש מדמקשה מדתניא בהמה שנתמזמז מוחה טרפה ומשני ההוא נתמסמס אתמר וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן. וכתב הרשב\"א דטעמא דנתמסמס טריפה מפני שכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלב שניקב לבית חללו וכו'.</b> ר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) ניקב הלב לבית חללו ומפרש בגמרא (דף מ\"ה:) ל\"ש לחלל גדול ל\"ש לחלל קטן טרפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקנה הלב והוא המזרק הגדול וכו'.</b> שם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרה שניקבה וכבד וכו'.</b> בר\"פ אלו טרפות ניקבה המרה טריפה ובגמ' (דף מ\"ח) אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזייה שנמצאת במרה וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) ההיא קשייתא דאשתכח במרה א\"ר אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע\"ג דלא קא נפקא מירבל הוא דרביל ליה וה\"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע. ופירש\"י מירבל הוא דרביל ע\"י נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת ומפרש רבינו דמבזע בזע היינו שניקבה עור המרה כשנכנסה ואע\"ג דקי\"ל במחט שנמצא בריאה כשהיא שלמה כשרה קשייתא דזיתא שאני דכיון דשני ראשיה חדים והיא נכנסת למקום דחוק ביותר חוששין שמא ניקבה דרך כניסתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קני הכבד והם המזרקין שבו וכו'.</b> שם (דף מ\"ה:) קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וכו' אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו (חד פריש לליבא) וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי ופסקו הפוסקים לחומרא דשלשתן נקיבתן במשהו וכן דעת רבינו והוא ז\"ל סובר דקנה הכבד כולל גם לסמפוני הכבד כשם שקנה הריאה כולל גם לסמפוני הריאה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א כמדומה לי שהוא סובר על הקנים דכבדא כריאה וכו' ובאמת שהרשב\"א ג\"כ הקשה על דברי רבינו והעלה בסוף דבריו ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשרה ואפילו נקב לחבירו ואין בזה בית מיחוש עכ\"ל. והריב\"ש ג\"כ הקשה על רבינו שלא אמרו סימפונא דאינקיב לחבריה טריפה אלא בריאה ולא בכבד אלא אפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר בה אלא כזית כשרה ומ\"ש תלתא קני הוו וכו' ואיכא מ\"ד התם דכבדא כריאה קודם שיכנס בבשר הכבד דהוי בכלל ניקב הקנה למטה מן החזה אבל כשיכנס לכבד לכ\"ע הוי ככבד עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דאע\"ג דר\"נ אמר סימפונא דריאה דאינקיב טרפה היינו משום דהוה סבר כלישנא קמא דריאה כריאה דכבדא ככבדא אבל לדידן דפסקינן דכבדא נמי כריאה ה\"ה לסימפונא דכבדא דאינקיב טרפה ומה ששנינו שאם ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא כזית כשרה היינו בדקיימא סימפונא כמ\"ש בריאה שנשפכה כקיתון. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו'.</b> שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא וכו' אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתאי וה\"מ באלימתא אבל בקלישתא x ל\"ש קופא לגיו ל\"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי ופירש\"י אי קופא לגיו אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סימפונא נקט ואח\"כ ניקב חודה את הסימפון ויצא לכבד וממנו ולחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הושט נכנס תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד. באלימתא מחט עבה שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין אפילו דרך קופא שלהם. והתוס' הקשו על פירש\"י וכתבו אין לפרש כשהמחט מקצתה חוץ לכבד ומקצתה בתוכו אבל כולו בתוך הכבד כשרה בכל ענין דסימפונא נקט ואתא וכו' אלא אי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפילו כלה לתוך הכבד טרפה דנקובי נקיב ועייל וקופא לגיו היינו שהקופא לצד סימפון הכבד וכך הם דברי המפרשים והטור. ולפי פירוש זה כשהקופא פונה לצד חלל הבהמה קורא אותה לבר מפני שפונה לצאת מהכבד וכשהקופא פונה לצד הקנה קורא לגיו לפי שפונה לצד פנימי של כבד: \n",
+                "<b>והשתא</b> איכא למידק בדברי רבינו שאם הוא מפרש כפירוש הזה דבקופא לבר חיישינן שדרך הושט נכנסה ונקבה הדקים ויצתה ונתחבה בכבד היאך כתב בידוע שניקבה כשנכנסה שזו לא ניקבה כשנכנסה בכבד אלא קודם שנכנסה בו נקבה הדקין. וא\"ת דה\"ק בידוע שניקבה כבר הדקין כשנכנסה בכבד אכתי קשה היאך כתב קני הכבד וכו' אם ניקב אחד במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו' בידוע שניקבה כשנכנסה דאין טרפות קני הכבד ענין למ\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה ומאי לפיכך. וא\"ת שרבינו מפרש שאין החשש בקופה לבר מפני שנכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ויצתה ונתחבה בכבד שזו חששא רחוקה היא אלא משום דחיישינן כשנכנסה בקנה והלכה דרך סימפון הכבד ונכנסה בו שמא ניקבה אחד מקני הכבד וז\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה כלומר כשנכנסה בכבד נקבה אחד מקני הכבד לא יצדק בזה לשון בידוע דמשמע שהוא ודאי שניקבה קני הכבד והלא אינו אלא ספק וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א אין בכאן תבלין ולא מלח וכו'. ונראה שרבינו מפרש בקופא לבר וקופא לגיו הפך ממה שפירש\"י דקופא לגיו היינו שהקופא כנגד חלל הבהמה וגיו קרי לפנימי הבהמה וקופא לבר כשהיא נגד פי הקנה וקרי ליה בר שהוא חוץ לפנימי הבהמה וסובר שאין חוששין שמא דרך ושט נכנס ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה בכבד שחששא רחוקה היא כמו שכתבתי אלא אנו אומרים שדרך הקנה נכנס ודחק ובא הילכך כשנמצא בחיתוכא דכבדא ועדיין לא יצא לחוץ אי קופא לגיו דהיינו לצד חלל הבהמה כשרה מפני שאינה יכולה לנקוב בקופא ואע\"פ שנכנסה ע\"כ בדוחק אבל אי קופא לבר דהיינו לצד פי הקנה וחודה כלפי חלל הבהמה מסתמא נקבה דרך כניסתה קני הכבד ואע\"פ שלא היה עליו נקב א\"א שלא נקב וקרום הוא שעלה וז\"ש רבינו בידוע שניקבה כשנכנסה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרשב\"א בחדושיו שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש בחיתוכא דכבדא שהיא בסמפונות הדקים שבכבד ומ\"מ עדיין לא ניקב אחד מהסמפונות או הוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבת אחד מהסמפונות טרפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נמצאת בסמפון הגדול שבכבד וכו' הרי זו מותרת.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשר הכבד שהתליע מותרת.</b> שם (דף מ\"ח) התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה וברגל השלישי התירום להם ורבינו אזיל לטעמיה דסבר שאם ניקבו סמפונות שבתוך הכבד טרפה ולפיכך דקדק לכתוב בשר הכבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת.</b> שם (דף מ\"ט:) אמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם ומשמע התם דהלכה כרב וכתב רבינו שהבשר סותם וטעמו דהדרא דכנתא דאינקיב חד לחבריה כשרה וכן סימפון דריאה שניקב שלא במקום פיצול כשרה. ואמרינן תו התם בר חימצא סתים חימצא לא סתים וכו' הי חימצא והי בר חימצא ת\"ש דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא א\"ד דאייתרא כ\"ע לא פליגי דשרי כ\"פ דאקשתא. ופירש\"י חימצא ובר חימצא שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו. סתים אם ניקבה הקיבה וכו'. אינהו בני ארץ ישראל. מיכל אכלי ליה דקא סברי חלב טהור הוא. ולדידן אפילו למסתם נמי לא סתים בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזיקין ליה בחלב טהור להיות סותם. ש\"מ ההוא דפליגי ביה בני א\"י ובני בבל קרי (ליה ר\"נ) בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל. ופירש\"י עוד (דר\"נ כלישנא קמא) דאילו ללישנא בתרא (לא מיתוקמא מילתיה דר\"נ) כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר ר\"נ דסתים כ\"ש דאייתרא דלכולהו שרי וא\"כ הי ניהו דלא סתים. ורבינו בפ\"ז מהל' מ\"א פסק כל\"ק דאקשתא אסיר ולפיכך כתב כאן קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת ואתא למעוטי דאקשתא דאסיר דלא סתים וכן דעת הרי\"ף שכתב לאסור בדאקשתא וכתב חלב טהור סותם טמא אינו סותם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חוץ מחלב הלב וכו'.</b> שם אמר ר\"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשתא ואמרי לה טרפשא דליבא ופירש\"י חיטי דכרכשתא חלב שעל חלחולת המוציאה רעי שקורין טבחייא עשוי קרטים קרטים כעין חיטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטים עגולים הם כמו כובע. טרפשא דליבא שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו. ורבינו נראה שהיה גורס ודטרפשא ודליבא. ומפשטא דלישנא משמע לי דטעמא דלא סתים הוא מפני שמאחר שהוא עשוי ככובע הוא משופע ואינו מתדבק יפה על הנקב אבל רבינו מפרש שמה שאמר העשוי ככובע אינו אלא סימן אבל הטעם מפני שהם קשים ואינן מתדבקים יפה בנקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והמקום הלבן שבאמצעה</b> טעמו לומר שאע\"פ שהוא חלב טהור אינו סותם מהטעם שהזכיר: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרס שניקב וכו'.</b> משנה בראש פרק א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמסס ובית הכוסות שניקב אחד מהם לחוץ טריפה וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'.</b> שם (דף נ':) ת\"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר השחיטה ופשטא דברייתא משמע דמצד אחד כשרה בלא בדיקה ומשני צדדין טריפה ולא בהחלט אלא דבעינן בדיקה אם נמצא עליה קורט דם טריפה ואם לאו כשרה אלא דאמרינן בגמרא מעשה וכו' ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה ומצא עליה קורט דם ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין מהאי עובדא משמע דמצד אחד נמי אינו כשר בלא בדיקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וקשה על זה למה חילקה הברייתא בין מצד אחד למשני צדדין לא היה לה לחלק אלא בין נמצא עליה קורט דם ללא נמצא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דמצד אחד כשרה בלא שום בדיקה וקשה על זה מההיא עובדא דרבי שהפכה ואפשר לומר שסובר רבינו שמה שהפכה רבי לא משום דצריך לבודקה אלא שקרה מקרה שהפכה ומצא עליה קורט דם ופסלה וכ\"נ שהוא דעת הרא\"ש. וכתבו התוס' והמפרשים דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא\"א לעמוד על ספיקן בבדיקה אבל מדברי רבינו נראה דמצד אחד היינו מצד חוץ שהרי במשני צדדין כתב ואם ניקבה נקב מפולש לתוך בית הכוסות ואילו היה סובר כדברי המפרשים הכי הל\"ל ואם ניקבה נקב מפולש לתוך חלל הבהמה. ונראה שהראב\"ד סובר כדברי המפרשים ולפיכך כתב על דברי רבינו אין זה מיושר. וטעמו של רבינו אפשר שהוא משום דס\"ל במחט הנמצא בגוף כשר ע\"י בדיקת החלל לראות אם ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו כמ\"ש בפי\"א וא\"כ ה\"נ בעינן בדיקה כנגד כל החלל ולא חשש רבינו לכותבו כאן מפני שסמך על מ\"ש בפי\"א ואמרינן בגמרא (דף מ\"ח:) מ\"ט מכשרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא מפלגינן בה בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן במחט דאשתכח בכבדא ומשני דהכא אימור אוכלין ומשקין דחקוה. ופירש\"י ומתוך הדחק נכנסה הקופא בבשר הילכך אע\"ג דקופא לבר כשרה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונמצאת טיפת דם במקום הנקב א\"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה וכו'.</b> שם (דף נ\"ח:) אמר שמואל הלעיטה x (קורט של) חלתית טרפה משום דמנקבה להו למעיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור וז\"ל. כתב הרמב\"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ולא נהירא מדאמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה אלמא אין לה בדיקה עכ\"ל. ונוסחת ספרי רבינו שבידנו אינה כן אלא ה\"ג בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בה טריפה שודאי נוקב ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, ולפי נוסחא זו לא קשיא מה שהקשה הטור דרבינו נמי בקורט של חלתית אמר דטריפה משום דודאי ניקב ולא אמר תבדק אלא בדבר שהוא ספק ניקב. ובלאו הכי נוסחת הטור משמע שהיא משובשת שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ועוד שאין דברי אותה נוסחא מובנים דקאמר תוך ג' ימים ספק ניקב ותבדק משמע דאחר ג' משפט אחר יש לה ואין לומר דכשרה בלא בדיקה משום דאם היה נוקב בני מעיה לא היתה מתקיימת ג' ימים וכיון שנתקיימה ג' ימים ודאי לא ניקבה שזו מנין לנו ועוד דא\"כ לא הוה שתיק מלומר כן בפירוש. ואין לומר דאחר ג' ימים היא טריפה ולא מהני בה בדיקה שאם בדקנוה ולא מצינו נקב למה נטריפנה ואין לומר דה\"ק אחר ג' ימים א\"א שלא ניקבה ומש\"ה מחזקינן לה בטריפה דגם לזה יקשה דלא ה\"ל למשתק מלומר כן בפירוש הילכך נראה דליתא לההיא נוסחא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א קשה בדיקת הדקין עכ\"ל. וזו אינה השגה דרבינו כתב מה שהוא כפי הדין: \n",
+                "<b>כל אחד מן בני המעים.</b> ברייתא פרק א\"ט (דף מ\"ג:): \n",
+                "<b>אם ניקב אחד מהם לחבירו כשרה.</b> מימרא שם (דף מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה וכו'.</b> שם (דף נ') אסיקנא דלית הלכתא כרשב\"ג דמכשר: \n",
+                "<b>בני מעים שבא זאב או כלב וכו'.</b> פ\"ק דחולין (דף ט'): \n",
+                "<b>נמצאו נקובין וכו' ואם משמשו הידים בנקב הספק וכו'.</b> בפרק א\"ט (דף נ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני מעים שיצאו לחוץ וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף נ\"ו:) מתניתין דאלו כשרות בעוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעי האחרון וכו'.</b> שם (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר להו ולאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי הכי אמר ר\"נ מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופסק הרי\"ף כר\"נ דהא אביי ורבא קיימי כוותיה. ומלא בטדא כתב הרי\"ף איכא מ\"ד ארבע אצבעות וכן פי' התוספות והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העוף אין לו כרס וכו' וכל הטריפות שוות הן בבהמה חיה ועוף וכו'.</b> שם (דף נ\"ו) תני לוי (כל) הטרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש זפק שניקב גגו וכו'.</b> שם במשנה אלו כשרות בעוף ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ופסק הרשב\"א כת\"ק וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ובגמרא גגו של זפק נידון כושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ופירש\"י נידון כושט בנקב משהו. כל שנמתח עמו ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מיצר והולך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כיסים יש בקרקבן וכו' עד מותר.</b> פשוט שם (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרשב\"א והר\"ן דכי ניקב עור חיצון לבד דכשר דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא בו טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואי דרך וושט אתא כיון דעור חיצון אינקב ע\"כ פנימי נמי אינקב אלא דלא מינכר או קרום עלה בו ואינו כלום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטחול אינו מן האברים שנקיבתן במשהו וכו' עד אבל אם ניקב הדק כשרה.</b> מסקנא דגמ' שם (דף נ\"ה): \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בשם הרשב\"א עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו ולא הזכיר רבינו דין נחתך הטחול ומשמע דסבר שהיא טריפה במכ\"ש דניקב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבר שאמרו חכמים וכו'.</b> כ\"כ התוס' והרא\"ש והר\"ן במשנת אלו טרפות: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בהגהות אשירי בשם ר\"ת דכל מקום דטריפה ע\"י נקב אפילו לא ניקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה וכ\"כ הרשב\"א שכל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו כשנתמסמס פסול וכתבו הג\"מ בפ\"ה מהל' מ\"א דאנן לא בקיאינן בשיעור נתמסמס הילכך בכל שהוא שיהא הבשר רע מטרפינן לה וגם המרדכי כתב שאין אנו בקיאין בגרידה שהרופאים גורדים לכך ראוי להחמיר כשנשתנה מראית הבשר הכל לפי הענין וכך שמעתי ממורינו ממיץ שאמר לו רבינו תם מפה אל פה עכ\"ל. ומשמע בגמרא (דף מ\"ג) דהא דאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום לאו דוקא ושט אלא ה\"ה בכל הנקובים וכ\"כ רש\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טרפה וכו'.</b> שם (דף נ\"ח:) תני התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה\"ז בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מ\"ט כל יתר כנטול דמי ומשמע דלדעת רבינו נמצאו לה שני כבדים כשרה דאע\"ג דכניטל דמי אין בכך כלום דכנטול דמי היינו לומר דכחסר מתחלת ברייתו דמי וחסר הכבד כשרה שלא אמרו דטרפה אלא בניטל כולו ויש לדחות ולומר דא\"א להבראות חסרת הכבד. והרשב\"א הביא בת\"ה לשון רבינו וכתב עליו ולא יראה לי כן שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים וכל עצמנו לא אסרנו נטולת הכבד אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסרה אלא ללמדנו שאחד ניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פ\"פ לבע\"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשרה או בהפך עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בטחול שאם נמצאו שנים מותרת</b> מדסתים לה סתומי משמע דאפילו דבוקים זה לזה בסומכייהו כשרה וכן דעת רש\"י והרא\"ש ודלא כדעת הרמב\"ן שחילק בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעי היתר שתטרף בו הבהמה וכו'.</b> שם העיד נתן בר שילא רב טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד\"א שיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלים עד כאצבע כשרה פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר הוא דהדרי וערבי וח\"א אע\"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ\"ד הוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה. ובה\"ג גורס בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי כלין עד כאצבע מאי כלין מלמטה וה\"פ יוצאים ממקום אחר ביציאתו מן הקיבה הם מעי אחד וכלין עד כאצבע פירוש כלה חיבורם עד סוף אצבע ר\"ל שהם מעי אחד ברוחב אצבע והל\"ל כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאים בלשון רבים נקט נמי כלים בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי וכו' אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי וכלים עד כאצבע והלא צריכין להתחבר יחד ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי ערבי ברוחב אצבע סמוך לבית הרעי ולמעלה אפילו אין ברוחב חיבורן אלא משהו כשרה. וז\"ל הרי\"ף העיד יונתן בן שילא ריש טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחד טריפה וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל הבהמה הדקים שלה חוט אחד הוא ומשוך עכשיו אם יצא ממנו מעי אחר כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד\"א בשיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד אבל לא הדרי וערבי הרי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי עכ\"ל. וכתב הר\"ן נ\"ל דבמעי שהוא יוצא מהבני מעים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ\"ד והוא דהדרי ערבי כל כה\"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר ומתערב ומ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי ס\"ל שאע\"ג שאין פיסול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעים הוא נשפך כשרה דמאי כלין עד כאצבע לא שמתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד וכל כה\"ג הוי שפיכתן כאחד ונקטינן להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע\"פ שהם נשפכים כאחד טרפה אבל כל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע\"פ שהוא נבדל באמצע ואפילו כמה כשרה ומדברי הרמב\"ם למדתיו ואף דברי הרי\"ף מוכיחין כן ונראה עוד מדברי הרב ז\"ל דעד כאצבע לאו דוקא אלא שחוזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו כשרה עכ\"ל. ובאמת כי דבריו נכונים מאד ליישב דברי הרי\"ף ורבינו אלא שלא יישב לדעתם מה שאמרו בגמרא בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי וכו' אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ונ\"ל דהכי פי' בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהיו שניהם כאצבע אחת ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפילו במשהו סגי אלא לענין שיתיחדו שני המעים ויהיו כאצבע אחת אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי מאי עד כאצבע ומשני עד כאצבע מלמטה כלומר שיהיו שניהם כאילו הם מעורבים והם אצבע אחת והיינו שלא תשפוך כל אחת לעצמו ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום אחד הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו היו אצבע אחת וכיון דמספקא לן כמאן מהני אמוראי הויא הלכתא בעינן דהדרי וערבי מיהו בכל דהו סגי כנ\"ל. ועל מ\"ש בגמרא וכנגדן בעוף כשרה פרש\"י דעוף זמנין דהוי הכי וכו' וי\"מ שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאים בני מעים גמורים עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי הפירוש השני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני קרומות יש על הריאה וכו'.</b> פרק א\"ט (דף מ\"ו) גמרא הריאה שניקבה פשיטא אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין כדרבה דאמר רבה האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאי מגין או לא מגין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין והלכתא מגין וכיון דנקט לה סתמא י\"ל דאפילו זה שלא כנגד זה טריפה שהרוח נכנסת בזה ויוצאה בזה וכ\"כ רבינו ירוחם: \n",
+                "<b>והקנה שניקב מן החזה ולמטה וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) גמרא ופסוקת הגרגרת יתיב ר' יוחנן ור\"ל נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנים ושחט פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ופירש\"י למטה מן החזה למקום שאין ראוי לשחיטה נידון כריאה בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחיל בשחיטה ושחט וכו'.</b> פ' השוחט (חולין דף ל״ב:) גמרא שחט את הושט אמר רשב״ל שחט את הקנה ואח״כ ניקבה הריאה כשרה והרי״ף ז״ל לא הביאה בהלכות וגם רבינו פסק דלא כוותיה וכתב הר״ן ז״ל שדחו אותה מדר' זירא דפליג עליה לפי דעת קצת המפרשים וביאור דבריו דגרסינן בגמרא אמר רבא לא אמר ר״ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה אבל בבני מעים לא כלומר אם ניקבו בני מעים אחר שחיטת הקנה מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפות התרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעים והדר ביה ר״ז דבעי ר״ז ניקבו בני מעים וכו' בין סימן לסימן מהו (מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני) לטהרה מידי נבלה או לא ע״כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א״ל רב אחא בר רב לרבינא וכו' ופירש״י וכו' וכתבו התוס' וכו' ולפי דעת רש״י הלכה כר״ל ולפי דעת התוס' לית הלכתא כוותיה ודעת הרא״ש כדעת התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מסימפוני ריאה שניקב וכו'.</b> בפרק א\"ט (דף מ\"ח) גמרא ריאה שניקבה והא א\"ר נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טריפה ההוא לחבירו אתמר ופירש\"י לחבירו אתמר אצל פיצולו כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו וכפירש\"י משמע בגמרא דדוקא לחבירו טריפה אבל שלא לחבירו כשרה וכ\"כ הרשב\"א והתימה על רבינו שכתב אפילו לחבירו וכבר תמה עליו בעל הטורים והראב\"ד בפי\"א השיגו: \n",
+                "<b>והריב\"ש</b> כתב ליישב דברי רבינו נראה שהוא מדבר בסמפונות שבתוך הריאה אלא שמדבר בשאין בשר מגין כגון ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן דקיימי סימפונהא וכן כשנמצא בה אבעבוע מלא ליחה שכתב הוא ז\"ל פ\"ח ופי\"א חוששין שמא ניקב הסימפון שתחתיו וצריך בדיקה וזה הוא לפי שאין בשר מגין או אינו ראוי להגין ולזה כתב אפילו לחבירו כלומר אצ\"ל כשניקב ואין שם דבר מגין אלא אפילו ניקב לחבירו אין חבירו מגין זה הוא מה שאפשר לדחוק לדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל. ול\"נ ליישב דברי רבינו בענין אחר ע\"פ דברי בה\"ג שכתב ההוא מחטא דאשתכח בחתיכא בסימפונא דריאה וכו' והא אמר רב נחמן האי סימפונא דאינקיב טריפה דרב נחמן ניקב סימפון לחבירו אתמר אבל דיצא לסימפון ולא ניקב לחבירו לא עכ\"ל, דלפי זה כי אמרינן ההוא לחבירו אתמר לא באו למעט אלא כשלא ניקב כלל אבל ניקב אפילו לחבירו דסד\"א תרווייהו כחד דמו וה\"ל כאילו לא ניקב קמ\"ל דלא אלא טרפה הויא: \n",
+                "<b>ריאה שניקבה ועלה קרום וכו'.</b> שם (דף מ\"ז:) א\"ר יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ופירש\"י אינו קרום שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הילכך אע\"ג דלא נפיק זיקא טריפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ניקבה האום של ריאה וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא מקמי הכי מקשה מינה ומי אמר ר\"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי וכו' ואוקימנא הא דאמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה דוקא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני ופירש\"י במקום רביתא במקום שהריאה והדופן גדלים כאחד וסמוכים תמיד דלא מיפרקא ההוא סירכא הילכך כשרה כי אמר ר\"נ חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימא וכו' מקום חיתוכא דאוני שהם סמוך לצואר במצר החזה. ורבינו סובר שאם נסבך לעצם ולבשר כשר וטעמא דמילתא שהבשר נסבך יפה ומונע העצם מלהתפרק אבל יש מי שאוסר ורבינו גרשום ור\"ת מתירין אפילו סבך בגרמא בלחוד וכבר כתב רבינו בפ' י\"א אלו החילוקים וכתב הר\"ן ואמרינן דבמקום רביתא היינו מקום חיתוכא דאוני מסתברא דהיכא דסריכא אונא לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף דלאו היינו מקום חתוכא טריפה דלאו היינו רביתא והרב הנשיא אלברגילוני ז\"ל כתב שאפי' בין חיתוך ולדופן טריפה לא הכשירו אלא מגבן כלפי דופן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א בשסתם מקום שבאונות בשר א\"א הנה הוא סובר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האום של ריאה שנמצאת וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה וכו' רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי וכו' ומי אר\"נ הכי והאמר ר\"י בר מניומי אמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה לא קשיא התם במקום רביתא הכא שלא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר דוד יחיא שנראה מדברי רבינו שהוא מפרש כדברי הרבה מפרשים שפירשו הא דאמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחים חוששין לה היינו שחוששין לראות אם יש בריאה נקב בפועל להיות טריפה ובא אבימי ואמר שכיון שהיא סמוכה לדופן לא שנא העלתה צמחים ול\"ש לא העלתה ראוי לחוש ולבדוק אם יש נקב טרפה ואם לאו כשרה ובא רבין והודיענו דמייתינן סכינא דחליש פומיה ואי איכא מכה בדופן אפילו שימצא נקב בריאה כשרה דתלינן שלאחר שחיטה כשנקרע מהדופן נעשה הנקב ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטרפה ובא ר' נחמיה ואמר שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים בריאה כשרה ע\"י בדיקה ולא כמאמר רבין שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים טריפה עכ\"ל. ולפי זה צ\"ל שכשכתב בדברי רבין ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטריפה לאו דוקא נקב דה\"ה לאיכא צמחים וכתב עוד ה\"ר דוד יחיא ולפי דעת אלו כשיהיה מכה בדופן ואפילו איכא צמחים ונקב בפועל בריאה כשרה שתולין הנקב לאחר שחיטה וכאשר אין מכה ואיכא צמחים כשרה ע\"י בדיקה ובזה הדעת נאספו רבינו והרמב\"ם כפי פסקיו דרך בו שכתב בפ\"ז האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן וכו' נראה מדבריו שחוששין לחזור לראות אם יש נקב לא לטרפיה בהחלט וכאשר יהיה שם מכה בדופן ונקב בריאה כשרה נקב ולא מכה טרפה וכאשר לא יהיה שם נקב בפועל ולא מכה בדופן ואיכא סירכא וצמחים בריאה מהו לדעת הרב שלא הזכיר תעיין בפי\"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויים ממנה ולדופן ולטרפשא חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה ומן הדין היה על זה הדרך שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה ולדופן או לטרפשא או ללב שחותכים את הסירכות ומוציאין אותה ונופחין אותה אם נמצאת נקובה טריפה ואם לא תבצבץ הרי היא שלימה מכל נקב ומותרת. נראה מדברי הרב שכאשר יהיה מכה בכל החלוקות כשרה וכאשר אין מכה ואיכא נקב טריפה אבל לא מכה ולא נקב אפילו באיכא צמחים בריאה כשרה וכ\"כ ה\"ר יונה דעת רוב המפרשים דרב נחמיה קאי אליכא מכה בדופן ואיכא צמחים בריאה והרמב\"ם נוטה אחר רוב המפרשים ולכן כתב (בפרק י\"א) מן הדין היה אבל המנהג שכתב שהוא פשוט בישראל והוא שאם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאי זה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה נקט דרך המחמירים בכי ליכא מכה אע\"ג דלא מפקא זיקא טריפה והמנהג בנוי ע\"פ ההלכה ולא כמו שחושבין ההמון שהוא מנהג בעלמא בלא טעמא בגמרא עכ\"ל: \n",
+                "<b>וקשה</b> לי על שיטה זו דכיון דרב נחמיה פליג אדרבין היאך פסק רבינו כדברי שניהם ואפשר לומר (שהוא מפרש) דרב נחמיה מודה במה שמיקל רבין ולא נחלק עליו אלא במה שמחמיר. ול\"נ לפרש עוד שרבינו מפרש דרב נחמיה בדיק לה בפושרין קאי אמר יהודה דאמר בין העלתה צמחים בין לא העלתה חוששין לה ורבין פירש דהאי חששא היינו לפורקה מהדופן לראות אם יש נקב בריאה ומכה בדופן ואם אין נקב בריאה אע\"פ שיש בה צמחים כשרה בלא בדיקה ורב נחמיה מפרש דחוששין היינו לבודקה בפושרין מיהו משמע דהא דבעי בדיקה דוקא בדליכא מכה בדופן אבל אי איכא מכה בדופן לא בעיא בדיקה דתלינן בדופן ומשמע ליה דלא פליגי רב נחמיה ורבין אלא בפירוש דברי מר יהודה אבל לענין הדין מודים זה לזה ולפיכך פסק כדברי שניהם וכתב דברי רבין בפרק זה דברי רב נחמיה בפ' י\"א שאותה בדיקה שכתב שם היינו בדיקה דפשורי: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על הטור שכתב בשם רבינו אי איכא מכה בדופן אפילו יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים כשרה דמשמע דוקא בהעלתה צמחים אבל אם יש בה ריעותא יותר מהעלתה צמחים טריפה והא ליתא דאפילו ביש בה נקב ממש מכשיר שהרי כתב אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על זה א\"א זה העיקר טעות גדולה וכו'. ויש לומר שאף רבינו לא התיר אלא בנקב דק שאפשר שנעשה כשנפרקה מהמכה ולא הרגיש אבל בנקב גדול קצת לא: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שכתב בפ' י\"א הריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות (כמו חוטין) תלויין ממנה לדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה דמשמע לכאורה שהעלתה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן חוששין לה וצריכה בדיקה כאילו נמצאת סרוכה לדופן וא\"א לומר כן שהרי בעיא דאיפשיטא היא העלתה צמחים כשרה ומשמע דלכ\"ע הכי הוי דינא דאפילו ר' יוחנן דאמר התם דלא ס\"ל הכי אמרינן התם דכי אתו קמיה משדר להו קמי מאן דמורה בה להיתרא וכן פסקו כל הפוסקים ולא הצריכו שום בדיקה ורבינו עצמו פסק כן בפרק זה גבי ריאה שנמצאו בה אבעבועות. ולכן נראה לפרש שתיבת ממנה קאי נמי אהעלתה צמחים והוי כאילו אמר ריאה שהעלתה צמחים ממנה ולדופן או ללב או לטרפש או שנמצאו סירכות תלויין ממנה ולמקומות הנזכרים חוששין לה כלומר שאם היתה סמוכה לדופן על ידי צמחים או בלי צמחים חוששין לה וצריכה בדיקת פשורי וכן מ\"ש פ' י\"א בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה קודם שתבדק (והרי היא קיימת) נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו היינו לומר שאין ידוע שהיו בה צמחים ממנה ולדופן. והריב\"ש בתשובה תפס דברי רבינו כפשוטן דריאה שהעלתה צמחים אפילו היא נפרדת מהדופן חוששין לה וכתב עליו נראה שהוא מפרש העלתה צמחים האמור בהלכה זו דלא קאי אריאה הסמוכה לדופן לבד אלא הוא דבר בפני עצמו לומר דריאה שיש בה צמחים חוששין לה לנקב אף אם אינה סמוכה לדופן וצריכה בדיקה (וכ\"נ עוד ממ\"ש בפ' זה בפיסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו') ואין הפירוש הזה מתיישב כלל בסוגיית הגמ' אלא העלתה צמחים קאי אריאה הסמוכה לדופן עכ\"ל. ואני אומר דחס ליה לרבינו מלפרש כן בהעלתה צמחים האמור אצל ריאה הסמוכה לדופן (ומ\"ש הריב\"ש שכן נראה עוד ממ\"ש בפרק זה בפסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' כלומר דמסיים בה נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ומשמע להריב\"ש למידק מדבריו שאם היו בה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן צריכה בדיקה ואני אומר שאין משם ראיה כלל דה\"ק אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ממנה ולדופן וא\"א לפרש כפירוש הריב\"ש בשום פנים שאם צמחים שאינם סמוכין לדופן קאמר הרי נראה אם יש בה צמחים אם לאו והיאך כתב שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים) ולפי שיטת הריב\"ש בסברת רבינו מוטב הוה ליה למימר דרבינו פסק כר' יוחנן דסבר דריאה שהעלתה צמחים אסורה ומפרש דאסורה עד שתבדק אבל א\"א לומר כן מפני מה שכתב בפרק ז' ריאה שנמצא בה אבעבועות כשרה ומה שפירשתי בדברי רבינו הוא הנכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריאה שנמצא בה מקום אטום וכו'.</b> שם (דף ל\"ז:) אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן ליה אי אית ביה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואם לאו טריפה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ריאה שתשמע בה הברה וכו'.</b> שם אמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מנחינן עלה גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן לה מייתינן משיכותא דמיא פשורי ומתבינן לה בגווה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא בדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טריפה ואי לאו כשרה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני וביני הוא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זה עיקר גדול יהיה בידך וכו' א\"א זה המחבר שונה וכו'. והרשב\"א והר\"ן והמרדכי כתבו שר\"ת מפרש כפירוש רבינו. וכתב הרשב\"א שכן סובר הרז\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנשפכה כקיתון וכו'.</b> שם רבי חנינא חלש עול לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה אמר רבא והוא דקיימי סימפונא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מנא ידעינן א\"ל מייתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בגויה אי אית ביה שוריקי חיוורי טריפה ואי לא כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנמצאו בה אבעבועות וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) בעא מיניה רבה בר בר חנא משמואל העלתה (ריאה) צמחים מהו אמר ליה כשרה ואמרינן בתר הכי אמר רבא כי הוה מסגינן בתריה דר\"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן חזי הנך דקיימן כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי ר' אמי ור' אסי כי הוו חלפי בשוקא דטבריא חזו הנך דקיימי טינרי טינרי ולא אמרו להו ולא מידי ופירש\"י כנדי כנדי צמחים גדולים כבדים בריאה. טינרי צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצויים בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהם דומה לריאה אלא דומים למראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה ע\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או ליחה הנמשכת כדבש</b> דאמרינן בגמרא דמאי דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה הני מילי בכוליא אבל בריאה כשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה וכו'</b> למדה ממאי דאמרינן (דף נ\"ה:) גבי כליות ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וסובר שה\"ה לריאה וכן דעת הרי\"ף אבל הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן מכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש דצריך לבדוק הסימפון</b> למדה מריאה שנשפכה כקיתון והר\"ן חילק ביניהם וכ\"כ הרשב\"א וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש שלא הזכירו בדיקת הסימפון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנמצאו בה שתי אבעבועות וכו'.</b> שם (דף מ\"ז) אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סלוא ובזעינן לה אי שפכן להדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי נינהו וטריפה ורבינו פירש הטעם לפי שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהם ואין להם דרך בדיקה וזה קרוב לפירוש רש\"י שכתב דקים ליה לרבא שאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות הללו סביביו והר\"ן פירש דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חברתה סופו של עור הריאה לינקב והרי הוא כאילו ניקב מעכשיו וחדא ומתחזיא כתרתי פירש\"י אם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לשנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריאה שנתמסמסה וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"ג:) גמרא ודרוסת הזאב נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו קמן ההוא ריאה דכי הוו מותבי לה יתבה שפיר וכי הוו מוקמי x לה הוה תלחא ונפלה תלחי תלחי וטריפנא לה מדרב הונא בריה דר\"י: \n",
+                "<b>ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד טבח וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) גמרא הריאה שניקבה אינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ומסקנא והלכתא תלינן: \n",
+                "<b>נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם וכו'.</b> שם (דף נ') גמרא ניקבה הקיבה רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ופירש הר\"י אלפס מערוגה לערוגה מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת ומדקה לדקה היינו מבהמה דקה לבהמה דקה וכך הם דברי רבינו והסכים הרשב\"א לפירוש זה וכתב שכן פירש רבינו חננאל ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רבא אין מקיפין בבועי ולשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא וכו'.</b> שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה וכו' שדרוה לקמיה דר\"י נפחא וכו' הדר שדרוה לקמיה דרבי אמי וטרפה אמרי ליה והא רבנן מכשרי אמר להו הם הכשירו שיודעים מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אי הוה ריאה קמן מינקבא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה ופירש\"י שיודעים מאי זה טעם הכשירו שהרי באה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחך דרך הקנה נכנסה עכ\"ל. ופשוט הוא דכי מכשרינן לה על ידי נפיחה הוא וכ\"כ הר\"י אלפס והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והטור. וכתב הרא\"ש ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן גבי כבד לפי שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסה לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא דק וכי ליתא לריאה שלימתא קמן טרפה ולא מפלגינן בין קופא לבר לקופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ וחזרה לאחוריה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן והמרדכי וסמ\"ק. וא\"ת איך ידעינן שיש בה מחט בעודה שלימה י\"ל כגון שהרגיש בה במשמוש היד א\"נ שבדקוה בנפיחה ואח\"כ נמצאת בתוך הריאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה א\"א וכיון שנמצא המחט וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תולעת שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) מורנא פליגי בה וכו' פירוש תולעת ומסקנא והלכתא לאחר שחיטה פריש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנשתנו מראיה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ופירש\"י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושטא\"ש בלעז כעין מכות. אוכמי אוכמי טייש\"א בלעז שחורות. חזותא חזותא גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נשתנה למראה אסור אפילו כל שהוא טרפה א\"א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו'. והתוס' והרא\"ש והר\"ן דחו סברא זו משום דכיון דאמרינן שחזר אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דכל לקותא חשיבא כאילו ניקבה הילכך מראות הפוסלות אפילו בכל שהוא פסלינן וכן דעת הרי\"ף ורש\"י ובעל ה\"ג ובעל העיטור והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> וחמש מראות אסורות וכו'.</b> שם (דף מ\"ז:) אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה וכו' אדומה כשרה וכו' אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבשר טרפה וכו' אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה אלא ירוקא דכשרה היכי דמיא ככרתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכל המראות האלו וכו' עד שנופחין אותה וכו'.</b> כ\"כ הר\"ן בשם רבינו האיי וששאלתם ומראות אסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר באי זה מראה עושין במראה ראשון או במראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין וכ\"כ העיטור והרא\"ש והרשב\"א בשם הגאונים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וממרס בה בידו וכו'.</b> נראה שטעמו משום דשמא שום ליחה היה על הריאה שמשנה מראיתה וכשימרס בידו עליה תעבור ותשאר הריאה בגוונה הטבעי x. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת כעין חריות של דקל וכו'.</b> אפשר שהוא פירוש למאי דאמר רבא דמיא לאופתא טריפה ואיכא דמפרשי לה בחזותא ומ\"ש שאינה טריפה אלא מספק הוא משום דאיכא פירושי אחריני בגמ' שיש אומרים כגישתא וי\"א דשיעא ומ\"מ יש לתמוה דכעין חריות של דקל הוא וירד\"י בלע\"ז והיינו ככרתי דמכשרינן בגמ' וצ\"ל דכעין חריות אינו כ\"כ וירד\"י כמו הכרתי אלא הוא נוטה קצת לאמאריליי\"ו וז\"ש שזהו קרוב למראה האיסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עוף שנפל לאור וכו'.</b> פא\"ט (דף נ\"ו) ואלו טרפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולה ואם אדומים כשירה ובגמרא רב יצחק בר יוסף הויא ליה ההיא תרנגולתא שדרה לקמיה דר' אבהו א\"ל אדומים הוו וטריפה והא אנן תנן אדומים כשרים א\"ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו (טריפה). \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאם הוריק כבדו בכל שהוא טרפה</b> כתב הרשב\"א בת\"ה שאינו מחוור שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמו שאמרו שיעור ירקותן כשיעור נקיבתן. אבל כבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא א\"כ הוריקה כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעים אלא כנגד מקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותה שאם ינטל כל מקום ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה נתכוון הרב ז\"ל אלא שהיה לו לפרש עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיעמדו במראה זה וכו'.</b> שם אמר שמואל בר חייא א\"ר מני אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרים מ\"ט קוטרא עייל בהו ורבינו סובר שה\"ה לירוקין שהאדימו וכן דעת הרא\"ש ומפרש רבינו שליקה זו היינו בישול מועט. \n",
+                "<b>ומ\"ש וממרסין בהם</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בפ' אלו טרפות עלה נ' הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו א\"ל מנא לך הא א\"ל כמה ידי משמשו בהו מקמי דליתי קמיה דמר. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אהא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר י\"מ דהיינו לומר שאפילו נפלו לאור ונחמרה ריאה שלה כשרה וראיה מדאמרינן לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מני ריאה בהדייהו ולא מיחוור דכיון שנחמר הא חזינן שלא הגינו צלעות עליה וכן פירש\"י ודעת הרא\"ש כדעת י\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עוף שנמצאת הכבד שלו וכו'.</b> שם (דף נ\"ו:) בעא מיניה רב יוסף בריה דריב\"ל מריב\"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א\"ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה ומפרש רבינו הוריקה כבד כנגד בני מעים כלומר הכבד נשתנה למראה בני מעים או בני מעים נשתנו והאדימו או אפשר שאינו גורס כנגד בני מעים וס\"ל דפשטיה כבד וה\"ה לבני מעים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו בידוע שנפל לאור וכו'.</b> כך היא גירסת הגאונים והרי\"ף דמשמע דאפי' לא נודע שנפלה לאור ולא נראה בבני מעיה שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה דכיון שהוריקו בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה והשתא הוא דאיגלי בהתייהו ותמה עליו הרשב\"א וגם הרא\"ש והר\"ן חלוקים עליו ומכל מקום כתב הרשב\"א שכיון שיש הפרש בנוסחאות נקטינן לחומרא כגירסת הרי\"ף ורבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בשם הרשב\"א שני מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה (אם הוא שמן) וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדברים כבדן ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא לעתים גם בייתי ירוק כענין שהתירו יתרה שבריאה מפני שיש לעזים מדבריות כן עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולא עוד אלא בני מעים וכו'.</b> שם (נ\"ו:) אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש עוף אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וסובר רבינו דנהי דלא מחזקינן ריעותא מיהו אי מתרמי דשליק להו וחזי ריעותא אסורין: \n",
+                "<b>וכן הושט שנמצא וכו'.</b> ריש א\"ט (דף מ\"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טריפה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חסירה כיצד וכו' וחמש אונות יש לריאה וכו'.</b> בפ' א\"ט (דף מ\"ז) אמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלת מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה ואסיקנא דלית הלכתא כרבא ביתרת וה\"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה ההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפה אמר ליה ר' הונא מר בר איויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דורדא והני מילי מגואי אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה וסובר רבינו דכיון דלא מפליג אלא בין מגואי למגבה משמע דמאי דאמרינן אבל ביני ביני טרפה אידחי ליה ולא מטרפינן אלא מגבה דוקא וכן פסק הרשב\"א וכתב הר\"ן שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב וה\"מ מקמה אלמא כל מקמה כשרה וי\"ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נמצאת נקובה אף על פי שהכיס שלה סותם הנקב הרי זו טריפה.</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ומ\"ש ואם נמצאו שתים בימין וזאת הורדא הרי זו מותרת</b> לטעמיה אזיל רבינו שהכשיר ביתרת מצד פנים אלמא צד פנים ודרא דאוני חדא מילתא היא וכתב הרשב\"א והר\"ן שכן נמצא בתשובת הגאונים להתיר וכתב הר\"ן שדעת הגאונים ורבינו דדוקא בימין משלמת אבל אם חסרה אונה מהשמאל אין הורדא משלמת שאין דרכה לעמוד בשמאל ומשמע ודאי דלדעת הרי\"ף ורבינו דמכשרי ביתרת מצד פנים אי אית לה תרתי עינוניתא או תלת כשרה ולאפוקי ממ\"ש המרדכי שהמימוני פסק כרש\"י דתרי עינוניתא טרפה. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והוא שתהיה כמו עלה של הדס וכו'</b> נתבאר בסמוך וכתבו התוספות דאפילו לא הויא כטרפא דאסא אלא ע\"י נפיחה טרפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזן שנמצאת דבוקה וכו'.</b> פ' א\"ט (דף מ\"ו:) אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ומפשט דברי רבינו נראה דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכה ראשונה לשלישית אבל כשנסרכה לסמוכה לה בכל ענין היא כשרה וכן פירש דבריו רבינו ירוחם והגהות מימוניות אבל מדברי הכל בו נראה שהוא מפרש דברי רבינו דאף מאונא לאונא שאצלה טרפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך וכיוצא בזה כתב המרדכי שהוא דעת רבינו וכ\"נ שסובר הטור שכתב פירש\"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל אבל כל שאר פוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך של זה לחיתוך של זה. והמנהג הפשוט לאסור אפילו כשנסרכה לאונא שאצלה בין מגב לגב בין מחידוד לגב או מחידוד לחידוד ואפילו מחיתוך לגב או מחיתוך לחידוד או משפולי לשפולי (או משפולי) לחיתוך ולא מכשרינן אלא במחיתוך לחיתוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו'.</b> שם (דף מ\"ז) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא כלומר בקעת של עץ טרפה ומפרש בגמרא דהיינו דשיעא דלית לה חתוכא דאוני ופירש\"י דהיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא היא וכן כתבו התוס' וכ\"כ המרדכי בשם הגאונים והכי דייק לשון רבינו שכתב ואינן נראות כשתים דבוקות משמע בהדיא שאם היו נראות כשתים דבוקות כשרה וכתב הר\"ן שהטעם משום דהני אוני נינהו אלא דסריכי כסדרן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם היה ביניהם כמו עלה הדס מותרת,</b> הטעם מבואר דכיון דמיפסלא כה\"ג ביתרת ש\"מ כל כי האי שיעורא אונה הויא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת כולה שתי ערוגות וכו'.</b> היינו שיעא כאופתא שכתבתי בסמוך ואני תמה למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו' עד ה\"ז חסרה וטרפה דבמכ\"ש אתיא והיה ראוי להקדים הא דנמצא כולה ב' ערוגות ואחר כך נמצאו שתי האונות כאונה אחת: \n",
+                "<b>וכן אם חסר גוף וכו'.</b> כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וטעמו מדתנן במתני' דאלו טרפות (דף מ\"ב) הריאה שניקבה או שחסרה ואע\"ג דבגמרא אותיבנא מינה לר' יוחנן דאמר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהאי חסרון ה\"ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים (וש\"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון) ושני לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה לא צריכה לר\"ש דאמר עד שתנקב לבית הסימפונות ה\"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר\"ש מודה וכתבו התוס' וז\"ל יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב\"א דטעות הוא בידם דא\"כ ה\"ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקומי כר\"ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשר וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן ע\"כ. וכן כתבו המרדכי והגהות אשירי. אפשר לומר לדעת רבינו דאה\"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס\"ד דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי אלא ע\"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמה כר\"ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקומי ככ\"ע והיינו כמין פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב ויש הוכחה לדברי רבינו מדאמרינן בריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) דבמתני' חשיב י\"ח טרפות ומשמע דהכי הלכתא ואי מדלית ריאה שחסרה משום דלא אצטריך אלא לר' שמעון דלית הלכתא כוותיה לא פשו להו אלא י\"ז ורש\"י כתב שם שהאונות שנתחלפו בכלל חסרה הוא שחסרו ממקום שראויות להיות שם ויש להקשות עליו דא\"כ אמאי דחק בגמ' לאוקומה כר\"ש לוקמה באונות שנתחלפו וד\"ה. והתוס' כתבו שם דלמ\"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתני' לר\"ש דלרבנן הוי בכלל נקובה צ\"ל דהך סוגיא כר\"ש דלרבנן ליכא אלא י\"ז ורבינו נראה לו ליישב שאותה סוגיא תהא אליבא דהלכתא ומיישב בענין שכתבתי. ויש לתמוה על רבינו היאך פסל בחסרה אע\"פ שלא ניקבה והא בנימוקה מכשרינן אפי' החסרון מחזיק רביעית י\"ל דנימוקה שאני והכא בשלא נימוקה דכיון שלא נימוקה ואפ\"ה יש בה סדק וקמט וחסרון קים להו לרבנן דסופה לינקב אבל בנימוקה כיון שנתפשט בה ההפסד כל כך אם איתא דסופה לינקב כבר היתה נקובה וכעין זה תירץ הרשב\"א גבי ריאה שנשפכה כקיתון דבדקינן אי קיימא סימפונהא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפי משמיה דרבא כדי שתיפרך בצפורן ומפרש רבינו שהטעם מפני שחסרה ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנמצאת נפוחה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רפרם ריאה דדמיא לאופתא כלומר דומה לבקעת עץ טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא וכו' וא\"ד דפחיזא וא\"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני. ופירש\"י כגישתא שקשה מישושה כעץ. דפחיזא קשה והיינו נמי כגישתא. דנפיחה נעשית לבנה כבקעת והיינו נמי כחזותא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש דנפיחא וכגישתא ודפחיזא אחת הן וכתב שהיא ספק לפי שאפשר שרפרם לא כיון בדבריו לדברי איכא דאמרי כגישתא אלא לאיכא דאמרי כחזותא או דשיעא ובגישתא אפשר דס\"ל שהיא כשרה ומזה הטעם כתב בפ\"ז נמצאת כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק דהיינו כחזותא ושמא רפרם בחזותא מכשר ולא אסר אלא בשיעא או בגישתא אבל בשיעא דלית לה חתוכא דאוני כתב בפ' זה שהיא ודאי טרפה משום דאף אם דברי רפרם יתפרשו בגישתא או בחזותא אפילו הכי שיעא פסולה מדאמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אי חסור טרפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה שפחדה ויראה וכו'.</b> משנה שם (דף נ\"ד) חרותה בידי שמים (כשרה) ובגמרא (דף נ\"ה:) ת\"ר אי זו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה רשב\"א אומר אף ביד כל הבריות ומפרש בגמרא דה\"ק אף בידי כל הבריות דינה כבידי אדם וכתב הרשב\"א מכלל דת\"ק סבר שהיא כבידי שמים והכי קי\"ל וכ\"כ הטור וכ\"נ מדברי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש שסתמו דבריהם כת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בודקין אותה וכו'.</b> שם רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו אתא שאיל בי מדרשא א\"ל בקייטא אייתי משכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעת לעת אי הדרן בריין בידי שמים היא וכשרה ואי לא טרפה בסיתוא אייתי משכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא כשר ואי לא טרפה. ומפרש רבינו משיכלי חיוורי היינו שהם עשויים מטיט לבן שעושין ממנו קיתונות ששותים בהם בימות החמה שהמים מתמצים מגבן וע\"י כן הם קרים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה שהיא חסרת רגל וכו'.</b> שם (דף נ\"ח:) תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זו בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי ופירש רש\"י לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי אלא שחיסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת חמש ביד שאין לה אלא יד אחת או שיש לה שלש ידים. כנטול דמי יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה: \n",
+                "<b>נחתך הרגל מן הארכובה ולמעלה טריפה וכו'.</b> משנה פ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומת הגידים ובגמ' אמר רב יהודה וכו' למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באי זו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש עולא אמר ר' אושעיא כנגדו בגמל ניכר ופירש״י למטה דקתני מתני' (כשרה) למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר וכו' כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר. למעלה למעלה מן הארכובה מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידים שהוא סמוך לה וכל שכן בגבהו וכו'. כנגדו בגמל ניכר כנגדו של אותו מקום דמתני' בגמל ניכר דקא סבר ר' אושעיא ארכובה דמתני' היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל וכו' ומשום דתנא למטה מארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי אצטריכא ליה למתני וכן (שניטל) דאע״ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידים טריפה x (שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו) שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה ע״כ. ובתר הכי אמרינן רב פפא מתני לדרב יהודה הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים וכן בשניטל צומת הגידים וארכובה גופא כדעולא אמר ר' אושעיא ופירש״י למטה דמתני' לא למטה מיד קאמר דרכובה דמתני' ברכובה עליונה מיירי הילכך למטה דידיה דהיינו עצם האמצעי זמנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא ה״ק למטה מאותה רכובה ומעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה למעלה למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ורכובה גופה אי זו היא כדעולא דהיינו עליונה ע״כ. נמצא השתא דבארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שיחתך כשרה לכ״ע ובעצם הנקרא קולית והוא עצם הסמוך לגוף כל מקום שיחתך טרפה לכ״ע לא נחלקו אלא בעצם האמצעי הנקרא שוק אם נחתך מצומת הגידים ומעלה ללישנא קמא טרפה וללישנא בתרא וכן לעולא כשרה וצ״מ דלל״ק אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש טרפה וללישנא בתרא כשרה ועוד נ״מ אם נשבר הרגל במקום צומת הגידים ואין עור ובשר חופים את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים דלל״ק טרפה ולל״ב וכן לעולא כשרה לדעת רבינו והרשב״א ופסק רש״י כל״ק וכן פסקו סה״ת והרשב״א והרא״ש אבל רבינו והרי״ף פסקו כל״ב וכן דעת ריב״א והרמב״ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבר העצם למעלה מן הארכובה וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ו) נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ובגמרא אמר רבי למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר כלומר בין אבר בין בהמה ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת ופירש\"י למעלה מן הארכובה אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים עור ובשר חופין את רוב העצם וכו' ואם לאו זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר וגרסינן תו בגמרא ת\"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו א\"ר פפא הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו ופירש\"י רוב עביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. רוב היקפו עביו של עצם זה לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ\"ה טריפה בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים. וכתב הרא\"ש ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא רוב העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טרפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור והטרפות תלוי במה שהוא בחיי הבהמה הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחר וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב היקפו טפי מרוב עוביו ואז משערים ברוב היקפו וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב היקפו ואז משערים ברוב עביו וכן פירשו התוס'. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור חופה וכו' וטעמו מדגרסינן התם אמר עולא א\"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א\"ל אנן עור או בשר תנינן א\"ד א\"ר יוחנן עור מצטרף לבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא א\"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר' יוחנן ואכשריה א\"ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ופירש\"י עור הרי הוא כבשר אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עביו והיקפו כשר. ולימא מר עור מצטרף לבשר לחומרא דלבעי חציו עור וחציו בשר. אנן עור או בשר תנינן בהך ברייתא דלעיל. ולימא מר עור משלים לבשר דלבעי רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם ע\"כ. ופסק רבינו כל\"ק דעור או בשר תנינן והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן פסקו כל\"ב וכן דעת סה\"ת וסמ\"ג וסמ\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו.</b> שם (דף ע\"ז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה וכו' אמר (רבא) מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. וכתב הרא\"ש פי' נפל קצת מן העצם והיו עור ובשר חופים את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע\"פ שחסר העצם וכך הם דברי הרשב\"א בתורת הבית וכן הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וגידים הרכים אינם חשובים כבשר.</b> שם (דף ע\"ו:) הנהו גידים רכים דאתו לקמיה דרבה אמר רבה למאי ניחוש להו חדא דא\"ר יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ועוד וכו' א\"ל רב פפא לרבה ריש לקיש (דאמר אין נמנין עליהם) ואיסורא דאורייתא ואת אמר למאי ניחוש להו אישתיק ואסיקנא דטעמא דאישתיק משום דהדר ביה ר\"י לגבי דר\"ל ומשמע דדוקא בשסופן להקשות איירי אבל אין סופן להקשות נידונין כבשר ורבינו לא חילק בין סופן להקשות לאין סופן להקשות ואפשר דמשום דפשיטא היא שאם אין סופו להקשות הרי הן כבשר לא חש לפרש א\"נ כל גידין סופן להקשות הן. ומ\"ש בהן שסופן להקשות לא להבדיל בין גידים לגידין אמרו כן אלא לר\"י לרבותא נקט שאע\"פ שסופן להקשות נימנין עליהם ולר\"ל טעמא יהיה דמשום דסופן להקשות אין נימנין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צומת הגידין הן בבהמה ובחיה וכו'.</b> שם (רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר) רבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגיו רבה בריה דרבא בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא יתיב ההוא מדרבנן קמיה דר' אבא וקאמר דערקומא גופא א\"ל ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה היכי דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידים צומתין ועד כמה א\"ל ההוא מדרבנן ור' יעקב שמיה וכו' אמר ומנו שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בו וממקום שצומתים עד מקום שמתפשטים וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידים (לא חוורי לא הוו צומת הגידים) מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע\"ג דלא חוורי. ופירש\"י אלו הן צומת הגידים מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידים. דאגרמא ולבר משיוצאין צומת הגידים מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים ושלש אצבעות והגידין אדוקים בו וממקום שמתפרשים ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהם צמותין וקשורים השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטים ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגיו אין נקרא צומת הגידים אלא מקום אדיקתם בעצם ממקום שנאדקים בו עד הפרק. דעילוי ערקומא עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידים למעלה ממנו עד מקום שמתפשטים קרי צומת הגידין וכל מקום שיחתכו שם טריפה והאי שעורא נפיש מכלהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם ואם נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טריפה. דערקומא גופיה נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו. לא תציתו ליה דמחמיר טפי. דפרעי טבחי במקום שפותחים הטבחים להפריש הבשר מהעצם כשמנקרים אותו צינקארו\"ן ורוצים ליטול אותם גידים והיינו מעילוי ערקומא ל\"א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים. צומתים מחוברין יחד ונראים כגיד אחד. ועד כמה ארכו של צומת. ארבעה בטדי ד' אצבעות. בליטי קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני קשים. רכיכי לאחר שנכנסים לבשר נעשים רכים. דזיגי צלולים קלריש\"א לבנים קצת. וכתב רש\"י לקמן כיון דלא איתפרש הלכה כמאן נקטינן כדברי המחמיר שבכלן שאמר מעילוי ערקומא וכן פסק הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקים בו התינוקות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שצומת הגידים למעלה מן העקב</b> משמע לי שהוא כדברי רש\"י והרי\"ף כי הוא ז\"ל מפרש היכא דפרעי טבחי במקום שתולים בו הטבחים הבהמה ועקב קורא לארכובה הנמכרת עם הראש ושינה לקרותה בשם עקב כדי לכלול מקום עילוי ערקומא לצד צומת הגידים. ופסק רבינו דלא כמר בר רב אשי דאמר כיון דזיגי וכו' וכן פסקו ר\"ח והרי\"ף. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהם ג' גידים לבנים אחד עבה ושנים דקים,</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וממקום שיתחיל והם קשים ולבנים וכו'</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא באורך ט\"ז אצבעות בשור,</b> רבינו מפרש ד' בטדי שאמרו ט\"ז אצבעות שכל בטדא היא ארבע אצבעות כמו שפירשו הרי\"ף והרשב\"א גבי חלחולת שניקבה והתוס' גבי שיעור תרבץ הושט וכתב הרשב\"א בתשובה שנראין דברי רבינו שאילו כפירש\"י הלא נראה לעין שהם מתפשטים אפילו בדקה יותר מארבע אצבעות ואע\"פ ששיעור י\"ו אצבעות בשור נראה כשיעור ארוך אינו מוחש לעין כשיעור ארבע אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור\"ח כן כתב כי כך קבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומנין גידים אלו בעוף י\"ו גידין.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש תחלתן מן העצם של מטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה חידוש גדול שלא שמעתי כמותו וכו'. ורבינו ירוחם ואורחות חיים כתבו שטעות הוא שנפל בספרים שכל טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף וכן שלח הוא ז\"ל לחכמי פרובינצא מעולם לא כתבתי זה טעות בספרים הוא. והרשב\"א כתב בתשובה ששמע שרבינו חזר בו והסכים דמקום צומת הגידים בעוף כמו בבהמה וכתב עוד הרשב\"א שיעור צומת הגידין בעוף מסתברא שהסימן בהן כאותם סימנים האמורים בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשיעורין אלא נתן סימנים בגופן בעוביין ובמראיתן והם הם הסימנים בשל עוף ג\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידים טרפה.</b> מבואר בגמרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואל תתמה ותאמר וכו' עד ומכאן ותמות,</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה וכו'</b> נראה שזו טענה אחרת לומר שאין טרפיות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> נטולה כיצד וכו' וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכו' שהרי ניטלה צומת הגידין.</b> בפ' בהמה המקשה שנינו שאם ניטל צומת הגידין טריפה ובגמרא אמרו שאם נחתך צומת הגידים טריפה ואע\"פ שהיה ראוי לכוללו אצל פסוקה סובר רבינו שמאחר שבמשנה לא שנו אלא שניטל משמע דכי נחתך לא נאסר אלא מטעם שניטל דכשנחתך הוי כניטל ולפיכך כללו בדיני נטולה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זאת האומנות לא עלתה בידו כהוגן בכאן וכו'. כלומר הוא משיג על רבינו שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידים בדיני פסוקה ואומר שרבינו סבור שכששנינו שניטל צומת הגידים היינו שנחתך ומדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרוהו ומשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותה בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה וכו' ומשמע לי שאע\"פ שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקים מהגוף כשרה לכ\"ע ולא אמר הראב\"ד דטריפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב היה לפרש דניטל היינו שנעקרו מן הארכובה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> נחתך בבהמה האחד העבה לבדו וכו'.</b> שם (דף ע\"ו:) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין איפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א הלכה כמר בר רב אשי דהא קי\"ל כמר בר רב אשי בכולי גמרא בר ממיפך שבועה ואודיתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נחתך רובו של כל אחד מהם וכו'.</b> שם א\"ר יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי רובו רוב אחד מהם וכו' ופירש\"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל (כשרה). ופסק רבינו כרב באיסורי וכלישנא בתרא ואע\"ג דפסק כמר בר רב אשי דמכשר אפי' בנחתך לגמרי רוב בנין או רוב מנין י\"ל דהא גריע שלא נשתייר שום אחד מהם שלם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעוף אפי' נחתך אחד מהששה עשר טריפה,</b> שם בעופות שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכתב רבינו דאפי' ברובו מיטרפא דכיון דבעופא מחמרינן ולא מכשרינן אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טרפינן הדרינן לכללין דרובו ככולו וכתב הר\"ן שכן נראה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוף שנשתברו אגפיו מותר וכו'.</b> משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבד שניטלה כולה טריפה ואם נשתייר ממנה כזית וכו'.</b> ריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) שנינו ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ובגמ' (דף מ\"ו) הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע\"ג דלא הוי כזית והא תנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמר רב יוסף הא ר' חייא הא ר\"ש בר רבי וכו' אמר (רבי זירא) וכו' כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ופירש\"י דמקום שהיא חיה שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות: \n",
+                "<b>נידלדלה הכבד והרי היא וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י נדלדלה נעקרה במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: \n",
+                "<b>ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו וכו'.</b> הכי משמע ודאי דכיון דהני תרי זיתי עיקר חיותה אם ניטלו הרי ניטל חיותה ואע\"פ שנשתייר כל שאר הכבד לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשאר בה כזית במקום מרה וכו' אבל היה מפוזר וכו'.</b> שם בעיי דלא איפשיטו ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאילו הוא דבר שאינו מוסכם אלא למראה עיניו ישפוט והלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא. ונ\"ל משום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי בעינן דלהוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעינן תרווייהו וכיון שכן איכא למימר דהני בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו' אבל כשזית אחד קיים שלם והאחר מתלקט וכו' כשרה היא משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הזית שצריך שישתייר הוא אותו שהוא קיים שלם ואת\"ל שאינו זה אלא האחר שמא מתלקט וכו' דינו כשלם או שמא אף שאחד מהזיתים שלם והשני מתלקט וכו' איבעיא להו ולכך כתב מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן וכו' ה\"ז ספק כלומר עלה בתיקו. ויראה לי שהיא אסורה כלומר אפי' אחד מהזיתים שלם והאחר הוא מתלקט וכו' וטעמו משום דא\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלפרושי דהנך בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחי העליון שניטל טרפה.</b> הטור תמה על רבינו שכ\"כ וכי להוסיף על הטרפיות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טריפה דלגופיה איצטריך לאשמועינן אע\"פ שהסימנים מחוברים בו וכ\"ש בעליון וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כך ושאלו לרבינו בהמה שניטל לחי העליון טריפה ואנו בעניותנו לא שמענו עד היום הזה והיה נראה בעינינו כשאומר ניטל לחי התחתון כשר רבותא אשמעינן אע\"פ שנראה כעיקור וכ\"ש לחי העליון. והשיב להם מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור דע שהסימנים תלויים הם בין עיקר החיך ובין הלשון אבל המתפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנין וזה הלחי התחתון הוא המנדנד ברוב בעלי חיים בשעת אכילה ולפיכך המפצל של לחי התחתון רפה הרבה כדי שיהיה נע במהרה בשעת אכילה ומפני זה נשמט פעמים הרבה מרוב בני אדם לא בשעת אכילה בלבד אלא בשעת הפיהוק ואם החזירוהו במהרה יחזור ואם לאו לא יחזור אפילו ניטל המפצל ולא ימות החי אבל לחי העליון קבוע הוא והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קרה לריאה וימות החי גם שני לחיים שהם כמו שני ענבים אדומים תלויים בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה מפני זה נבראו כדי שיהא הרוח שתכנס מן הפה בעת הכנסת הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחלה ואע\"פ שנשתנית בתוך הפה ואח\"כ תכנס לריאה ואם ינטל לחי העליון יאבד הכל ונמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה כמו שתכנס לתוך פי האשישה והחלון וביומה תקרר הריאה ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון עכ\"ל. וכתב הרשב\"א בת\"ה שדברי רבינו נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא\"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמ' ג\"כ עכ\"ל. ורבינו בתשובתו נזהר מקושיא זו וכתב שטרפות זה בכלל מה ששנינו זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אם ניטל התחתון.</b> בפ' א\"ט (דף נ\"ד) במשנה מני גבי אלו כשרות ניטל לחי התחתון ופירש\"י ניטל התחתון מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר עכ\"ל. ובגמרא (דף נ\"ה:) א\"ר זירא לא שנו אלא שיכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה אבל אינה יכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה טריפה ונראה שאינו מעיקר הגמרא אלא הגהה היתה בחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים ובשם ר' זירא שהרי אינו כדברי רבינו ולא כדברי הרי\"ף, והרא\"ש והטור כתבוה בשם הגאונים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבר שנאמר בו שאם חסר טריפה וכו' שאם לא תאמר כן נמצאת החסרה והנטולה אחת.</b> כלומר ואי אפשר לומר שהן אחת שהרי מנו החסרה והנטולה בשתים כשמנו חמש טרפיות שנאמרו למשה בסיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שניטל האם שלה וכו'.</b> משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שניטלו הכליות וכו'.</b> גם זה שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כוליות מותרת.</b> כ\"כ הרי\"ף שם מדתניא ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם ניקבה הכוליא מותרת,</b> שם והוא מדברי הגמרא בפ' א\"ט (דף נ\"ה:) נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דאפילו ניקב או נחתך עד מקום חריץ כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהכוליא שניטלה או חסרה מותרת אם נמצאת קטנה ביותר וכו'.</b> שם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. וכתב הר\"ן כתב בה\"ג דכפול וכענבה כשר פחות מכאן טריפה והוא תימה דבגמרא אמרינן שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוו חומרא עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי מדאורייתא הילכך אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבה וכ\"כ הרשב\"א בשם הרמב\"ן. וכתב הטור ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם קטנה בתולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש וכן כתב הר\"ן בשם הראב\"ד וכן משמע מדברי רש\"י. וכתב הר\"ן והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה. וכתב הכלבו דלפי דעת הראב\"ד הוצרכנו לבאר ניטלו הכליות דכשרה ר\"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע\"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשרה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ואין שם כי אם החוטים בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתו וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם לקתה הכוליא וכו'.</b> שם (דף נ\"ה) אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכא מקום חריץ לחיוורא דתותי מתני ופירש\"י למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב\"א מפורש יותר שכתב ומקום חריץ היכן לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלקתה הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו',</b> כ\"כ הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן לפי גירסת הרי\"ף שגורס כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא והביאו הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע\"פ שאינה סרוחה וכו',</b> שם מים זכים כשרים בכוליא ובריאה ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דליחה אע\"פ שאינה סרוחה טריפה</b> מדאמרינן שם מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ועל כרחין בדלא סריח איצטריך לאשמועינן דאי סריח מאי איריא מוגלא אפילו מים זכים נמי אסר ומשמע מדברי רבינו דבמוגלא לא בעינן שיגיע למקום חריץ אבל הרשב\"א כתב בת\"ה שאין שום דבר פוסל בכוליא אא\"כ הגיע למקום חריץ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> פסוקה כיצד חוט השדרה שנפסק וכו'.</b> פ' א\"ט (דף מ\"ה:) ת\"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ואסיקנא דהלכתא כוותיה ואסיקנא דרובו שאמרו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד כלומר שאע\"פ שנפסק המוח שבפנים כיון שלא נפסק רוב עורו כשרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נסדק העור לארכו מותר.</b> כ\"כ ג\"כ הרשב\"א בת\"ה ונראה לי דילפי לה מגרגרת דמיטרפא בפסיקת רוב וכשרה בנסדקה לארכה אלא שקשה לי למה לא הצריכו כאן שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או ניקב מותרת.</b> פשוט הוא דהא אמרן דלא מיטרפא עד שיפסק רובו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה.</b> שם במשנה (דף מ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנתמעך המוח שבתוך החוט וכו'.</b> שם (דף מ\"ה:) גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול נתמזמז כשר איזו היא המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש ואמרינן תו בגמרא בי רב וכו' אמרי נתמזמז כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ורבינו מפרש דנתמזמז היינו שנתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו הרי זה ספק,</b> שם בעיא ופירש\"י מפני כבדו שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא ולא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד היכן חוט השדרה תחלתו מבחוץ לפולין שבתחלת העורף.</b> נתבאר ריש פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד סוף פרשה שניה וכו',</b> שם עד היכן הוא חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות כלומר ומשם ואילך בין נפסק בין הומרך כשרה לפי שמשם ואילך כבר תשש כח השדרה והירכים מעמידים שדרתו ואינה מתה בכך ובתר הכי אמרינן בגמ' דא\"ל רב יהודה לרב דימי תא אגמרך גמרא הכי אמר שמואל עד אחת טריפה שלישית כשרה שנייה איני יודע בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את\"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי ר' ירמיהו וכו' את\"ל עד ועד בכלל פרשה מהו הפרשה תידון כבשר מאי לאו פרשה ראשונה ושניה לא שלישית. וכתב רבינו ירוחם שהחוט היתר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולים בהתחלתן כשמושכים אילך ואילך נקרא פי פרשה וחוטין שבפיצולין עצמן נקראות פרשות. וכתב הרא\"ש וכיון דלא איפשיטו הנך בעיות כתב הרי\"ף דכולהו טריפות אבל פרשה שלישית כשרה וכ\"כ הר\"ן וז\"ל מוכח בגמרא דחוטין שבפרשות הללו עצמן של ראשונה ושנייה מספקא לן ומספיקא נידון כחוט השדרה וכן פי פרשה של שלישית (וכן כתב הרשב\"א בת\"ה הארוך דמדאמרינן הפרשה עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה ודחינן לא שלישית) מדאוקימנא בשלישית ש\"מ דאפילו בשלישית הפרשה עצמה תידון כבשר אבל פי הפרשה אפילו של שלישית באיני יודע ואסורה אבל הרמב\"ם ז\"ל לא אסר אלא עד סוף השניה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה פסק להקל ואפשר לומר דלטעמיה קא אזיל שכתב בפרק ה' דשאר מיני טרפיות חוץ מן הדרוסה יש בהם ספיקות מותרין אבל קשה דא\"כ לא הוה ליה לאסור אלא ראשונה לבד דהא אמרינן שניה איני יודע וכיון דספיקא היא הוה ליה למיפסק בה לקולא ואפשר דכיון דשמואל דהוא מרא דשמעתא דעד בין הפרשות קאמר שלישית כשרה שניה איני יודע אמרינן ודאי הלכה למעשה לאשמועינן שלא להקל בשניה. וא\"ת כיון דאיבעיא לן אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל הוה ליה למפסק להקל דעד ולא עד בכלל. וי\"ל דהנך בעיי ליתנהו אלא על מאי דאמרינן רב יהודה אמר עד בין הפרשיות אבל בתר דאמר ר\"י לרב דימי תא אגמרך הכי אמר שמואל וכו' תו ליכא למיבעי מידי דהא אמר שניה איני יודע ומשמע דבפרשה שניה קאמר איני יודע מדלא קאמר עד שניה איני יודע. כל זה נ\"ל לדחוק כדי ליישב דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וחוט השדרה בעוף עד בין אגפיים.</b> שם (דף מ\"ו) בעופא ר' ינאי אמר בין אגפים x ר\"ל אמר למטה מאגפים וכתב הרשב\"א ולא איפסיקא הלכתא כמאן והוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא והרמב\"ם פסק עד בין אגפים ולא ידעתי טעם לדבריו גם בהרבה מספק הטריפות פסק לקולא ובמקצתן לחומרא ודרכו נסתרה מעיני עכ\"ל. ואיני יודע ממה תמה על רבינו בזו דהא נימוקו עמו דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוא דהוא רביה דר\"ל וקי\"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש שכתבו המחלוקת סתם ולא הכריעו משום דמסתמא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ובשאר ספקות שפסק במקצתן לקולא ובמקצתן לחומרא אתן בהם טעם לשבח בס\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרועה כיצד בשר החופה את רוב הכרס וכו'.</b> במשנת א\"ט (דף מ\"ב) שנינו הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ובגמ' (דף נ':) אמרי במערבא משמיה דר\"י בר חנינא כל הכרס כולו כרס הפנימי ואיזהו כרס החיצון בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתא מאי מפרעתא אמר רב אויא היכא דפרעי טבחי ופירש\"י בשר החופה את רוב הכרס קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס קרוי פנצ\"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצון דקאמר מתני' רואים כמה יש מן הקרום כנגד (אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד) הכרס טריפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה וכ\"כ התוס' והרשב\"א דבשר החופה את רוב הכרס אינו רוב הבשר אלא רוב ממה שכנגד הכרס ופסק רש\"י כר\"י בר חנינא וכן דעת הרשב\"א בת\"ה וכתב המרדכי שכן פסק ר\"ח ובתשובת הגאון וכתב הרא\"ש שכן עמא דבר וכתב רבינו ירוחם ונראה שזה הקרע שאמרנו שנקרע אותו בשר עד שנגלה הכרס שבפנים ר\"ל שנקרע הבשר משני עבריו וכתב שלא ירד לסוף דעת רבינו ואם נקרע אותו בשר עד שיראה הכרס כמה יהיה שיעורו לפי סברתו והרשב\"א כתב בת\"ה שהזקיקו רבינו לפרש שכיון שנקרע רוב עובי אותו בשר טריפה לפי שזה מן הקרועים ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועים לפסוקים ומ\"מ כתב שלא נראו בעיניו דברי רבינו אלא לא מיטרפא עד שיקרע קרע מפולש ולי נראה שהטעם שפירש רבינו כן משום דסתמא תנן או שנקרע רוב החיצונה ולא חילק בין נקרע בסכין לנקרע מחמת חולי וכשנקרע בסכין אם נקרע לגמרי אפילו בכל שהוא טריפה דחיישינן דילמא ניקב כרס הפנימי ואינו ניכר וא\"כ צ\"ל על כרחנו דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפילו בכל שהוא טריפה: \n",
+                "<b>וכמה שיעור הקרע בארכו וכו'.</b> במשנת א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח והקטנה ברובה. ובגמ' (דף נ':) א\"ר בנימין בר יפת א\"ר אלעזר וכו' כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו הגדולה טפח רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה ברובה וכתב הר\"ן דכל היכא דמשכחין או טפח או רובה טריפה וקי\"ל הכי דכיון דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יהודה הלכתא כוותיה ועוד שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וזהו דעת הרי\"ף ורבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר.</b> נ\"ל דה\"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן ובקטנה רובה ומשמע דלא שאני לן בין רוב אורכה לרוב רחבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נקדר הבשר הזה וכו'.</b> שם אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח א\"ר חייא בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא וכו' כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה וכמה יותר מכסלע אמר רב יוסף כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא ופירש\"י נקדרה כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע (מטבע רחב הוא). שאם תמתח אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה. תלת קשייתא גרעיני תמרה. בציפא עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה יכנסו שלש בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בציפא לבלא ציפא ואפשר דמשום דחילוק מועט הוא סתם דבריו להחמיר. ואהא דאמרינן שאם תמתח תעמוד על טפח כתב הרא\"ש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח. ודע שהרב רבינו יעקב ן' חביב בפירושו לטור על מה שכתב נקדר הבשר בעיגול או באורך כתב לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח עכ\"ל, ול\"נ שהדבר פשוט שכשאמרו ששיעורו טפח הוא כשנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כבסלע שהוא שליש טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנפשט העור שעליה כולו וכו'.</b> משנה פ' א\"ט (דף נ\"ד) הגלודה ר\"מ מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ופירש\"י גלודה שניטל עורה או מחמת (שחין או מחמת) מלאכה ואיתא בברייתא בגמ' (דף נ\"ה:) דאם נשתייר בו כסלע כשירה כלומר דע\"י אותו שיור מעלה ארוכה ובעי בגמרא שיור זה היכא בעינן שישתייר וכו' פריש ר' נהוראי משמיה דשמואל כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה רבה בב\"ח אמר ראשי פרקים ופירש\"י בכל פירקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר ברבי ינאי אמר מקום טיבורו בעי ר' ינאי בר' ישמעאל (ניטל מקום כל השדרה וכולו קיים x) ניטל מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו וסובר רבינו שמאחר שכל אחד תופס מקום מיוחד הרי הדבר ספק ואין להכשיר עד שיתקיימו דברי כלם דהיינו שישאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה ובראשי פרקים וכן דעת הרשב\"א והר\"ן. ועל מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואם ניטל כרוחב סלע מעל פני כל השדרה וכו' הרי זה ספק ויראה לי שמתירין אותה,</b> כתב הרשב\"א לא ידעתי טעם ההיתר דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ה שבספיקי טרפות זולת הדרוסה יש בהן שהולכין להקל מפני שאינן בפירוש בתורה. ועוד י\"ל שטעם רבינו שמאחר שבניטל עור מאחד מג' מקומות הללו עלה בתיקו הוה ליה ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד ואת\"ל דהלכה כמותו דילמא איהו מודה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור קיים וכיון דספק ספיקא הוא לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה וכו'.</b> במשנת א\"ט (דף מ\"ב) נפלה מן הגג ובב\"ק פ' הפרה (דף נ':) גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דשחטיה מריה וטרפיה רב נחמן אסיקנא דאין חבט בפחות מעשרה ור\"נ דטרפיה משום דאריתא דדלאי הויא שיתא מכריסא דתורא עד ארעא ארבעה הוה ליה עשרה וכ\"כ התוס' והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וסמ\"ג וכן דעת הה\"ג וכן פסק רבינו שאין חבט פחות מעשרה אבל יש לתמוה למה לא כתב דמשחינן מאי דאיכא מכריסא עד ארעא ואפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבוה י' טפחים ממילא משמע וכתבו המפרשים דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה י' טפחים היינו דוקא בנפלה מעצמה אבל הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפי' בפחות מעשרה טפחים חוששין לו וכ\"כ המפרשים וכתבו הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד הוא הריסוק וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הכה אותה באבן או במטה וכו'.</b> הכי משמע ודאי דכך מתרסקת בהכאת אבן או מטה כמו בנפילה והכי אמרינן (דף נ\"א) דאי שלים חוטרא אפלגיה דגבה חיישינן ואי אית ביה קיטרי חיישינן ואי מחייה אפסקיה חיישינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש באיזה אברים אמרו באברים שבחלל הגוף,</b> יתבאר בפ' זה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד באיזה איברים אמרו באברים שבחלל הגוף א\"א בכל אבר שאם נשבר תהיה בו טריפה. וכתב עוד לקמן אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרים כגון טחול וכליות א\"א זה ספק עכ\"ל. ויתבארו דברים אלו בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנפלה מן הגג וכו'.</b> שם (דף נ\"א:) בגמ' א\"ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה בדיקה וכתב הר\"ן ואע\"פ שהטריפות חיות י\"ב חדש מהלכת שאני הכא דאם איתא דמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך וכתב עוד דעמדה דוקא אבל העמידוה אחרים לא מהני וכתבו הרשב\"א והר\"ן בד\"א כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה ובתר הכי אמרינן בגמרא רב חייא בר אשי אמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה והרי\"ף לא כתב אלא דברי רב יהודה וכתבו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דהא דלא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי משום דבפ' התערובות (זבחים דף ע\"ד:) קאמר קסבר (ריש לקיש) עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה כר\"ל לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו ועוד דר' ינאי רבו של ר' יוחנן הוי והלכתא כוותיה לגבי ר\"י וכ\"ש לגבי ר\"ל: \n",
+                "<b>קפצה מחמת עצמה וכו'.</b> שם גבי ההוא גדיא וכו' דחזא חושלא באיפומא דאיגרא נפל מאיגרא לארעא ושרייה רב אשי משום דכל שהוא לדעתה מסתמא קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותו גובה וכתב הר\"ן ואפילו אנו רואים שאינה יכולה לילך אפילו הכי כל לדעת עצמה אינה מתרסקת כ\"כ שתטרף. \n",
+                "<b>ומה שכתב הניחה למעלה ובא ומצאה למטה וכו'.</b> מימרא דרב הונא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זכרים המנגחים זה את זה וכו'.</b> גם זה מימרא דרב הונא וכתב הר\"ן נפול לארץ חיישינן ולא משום הכאתם אלא משום החבט: \n",
+                "<b>וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה וכו'.</b> שם ההוא אימרתא דהות בי רב חביבא דהוי שדרן כרעה בתרייתא אמר רב יימר האי שיגרונא נקטה ואסיקנא דהכי הלכתא ולא חיישינן דילמא איפסיק חוט השדרה משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. וכתב הטור בשם הרשב\"א במה דברים אמורים שלא נודע שנפלה אבל אם נודע חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכן גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם נפילתה וכן כתבו התוס' והר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנבים שגונבים הטלאים וכו'.</b> שם מימרא דרב מנשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שור שהרביצוהו וכו'.</b> שם (דף נ\"א ע\"ב) אמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה ואסיקנא דלא חיישינן לה משום ריסוק אברים דאמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ ופירש\"י דנפל בבית המטבחים. קל גניחותיה וכו' קול יללתו כשנפל. צפרניו נועץ כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אע\"פ שגבוה עשרה טפחים ואע\"פ שמפילים אותו בכח וכדיהיב טעמא דמימד אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ. וא\"ת מה בין זה לזכרים המנגחים זה את זה ונפול לארץ דחוששין להם י\"ל דזכרים אינם חושבין שחבריהם יפילום אדרבא כל אחד מהם מתחזק להפיל את חבירו לפיכך כשחבירו מפילו פתאום הוא מפילו ואין לו שהות אבל שוורים שמפילים בבית המטבחים כשמרגישים שבנ\"א רוצים להפילם כבר יודעים שסופם להפילם ולכן משעה ראשונה אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכה הבהמה על ראשה וכו'.</b> מימרא דרב יהודה א\"ר. ולשון ואפי' שכתב רבינו אינו נוח לי דאדרבה עיקר שריותא אינו אלא מפני שהכה אותה במטה על כל השדרה דהא בהגיע ראש המטה למקצת השדרה חוששין לה ואפשר דה\"ק הכה על ראשה והלכה כלפי זנבה לא מיבעיא אם היתה המכה על הצלעות דכשרה אלא אפילו היתה על השדרה אין חוששין לה אם היתה על פני כולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> עוף שנחבט על דבר קשה וכו' עד ה\"ז שט מחמת עצמו ואין חוששין לו.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו אין חוששין לה מותר לשחוט מיד וכו'.</b> זה פשוט דאין חוששין משמע דלא חיישינן לה כלל ולא בעיא ולא מידי וכן כתב הר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק וכו'.</b> שם אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים א\"ל מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא (צריכה בדיקה) כנגד בית חלל כולו א\"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי סימנים מאי א\"ל סימנים קשים הם אצל נפילה ומשמע לרבינו דגם המוח בכלל בית חלל שהרי לא הוציאו מן הכלל אלא סימנים בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שנתרסק אבר מהאיברים שבפנים וכו' אפילו נתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה וכו',</b> נראה שלמד כן ממה שאמרו בית הרחם אין בו ריסוק אברים לפי פירושו כמו שיתבאר בסמוך ואם איתא דבנתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה למה להם לייחד בית הרחם מבין שאר האברים שאם ניטלו כשרים אלא ודאי אף בהם פוסל הריסוק ולכך הוצרכו להוציא בית הרחם מכללם: \n",
+                "<b>כתבו</b> התוס' והרשב\"א והר\"ן דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה בתוך מעת לעת כתב הר\"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק אברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאע\"פ שלא נשתנו אבריה ולא נפסד מראיתה חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסק אע\"פ שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו אברים או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מידי חשש ריסוק אברים דקים להו לרבנן דכל שנתרסקו אבריה אינה עומדת ואינה שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו אבריה או נפסקו ומשום הכי בעיא בדיקה ולפי שיטה זו אין צריך לבדוק אא\"כ נפסקו אבריה או נקרעו אבל ריסוק אברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ט שצריך לבדוק ג\"כ אם נתרסקו אבריה כלומר אם נשתנית מראיתן פי' באותם אברים שאם ניקבו או ניטלו כשרה אם נשתנית מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מנטילתן ונקיבתן ולפי זה בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מהאברים שהיא נטרפת בהן ואם נשתנה אחד מהאברים הפנימיים מפני חשש ריסוק אברים. וכ\"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה, י\"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב\"ד מסתפק בהשגות באותם אברים שאם ניטלו או ניקבו כשרה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיהן פוסל בהם עכ\"ל. והרשב\"א בת\"ה כתב כדברי רבינו וכתב הרב ר\"ן וא\"ת היכי מהניא בדיקה ליחוש שמא ניקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמה\"ט אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה י\"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו אברים קרע גדול וניכר היה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חוץ מבית הרחם וכו'.</b> שם אר\"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ופירשה רבינו שאם נפלה אף אם נתרסק בית הרחם מותרת והמפרשים פירשוה לענין עובר שנולד אע\"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים וכתב הרשב\"א על דברי רבינו ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה ומה ענין תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ועגל שנולד ביו\"ט לזה הענין עכ\"ל. והריב\"ש כתב ודאי שאף לפי שיטתו שחושש לריסוק בכל האברים הפנימים דינו כבית הרחם מוכרח שאם היינו חוששין בבית הרחם משום ריסוק בנפילה א\"כ כל הבהמות היולדות הן צריכות שהייה מעת לעת ובדיקה בבית הרחם שהרי הלידה כמו דרסה בכותל או שרצצתה בהמה דאמרינן בה אם שהתה מעת לעת כשרה וצריכה בדיקה ואולי מה שחשש לריסוק בכל האברים הפנימיים יצא לו ממה שאמרו בגמרא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו וגם הראב\"ד נסתפק בזה ולזה פירש הרמב\"ם שבית הרחם אין חוששין לו משום ריסוק בנפילה והטעם לדבריו הוא מפני רכותו וספגיותו אינו מתרסק לא בנפילה ולא בלידה מפני טעם זה כמו שאינו מתרסק כך אינו מרסק כמו שאמרו גבי גלימא עף מיעף אין בו משום ריסוק אברים ובהנהו אחריני דאתמר בגמרא מפני רכותן אינם מרסקים לזה הביא לו רבא סיוע מהא דתינוק בן יומו ומההיא דעגל שנולד ביו\"ט כנ\"ל לפי שיטת הרמב\"ם. והר\"ם כהן דלוניל תירץ דבריו בדרך אחרת קרוב לזה וז\"ל ויש שסוברים לומר שמ\"ש בכאן הוא פירוש מ\"ש בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וטעות הוא בידם שהוא פירש כמו שאנו רגילים לפרש ולא היה צריך להביא בכאן שהרי הביא בהלכות יו\"ט עגל שנולד ביו\"ט שוחטין אותו ביו\"ט והביא נמי במקומו בתינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומה שהביא בכאן הלך לשיטתו שפירש שאם נתרסק אבר מן האברים טריפה ועל זה אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא והוסיף הוא לפי סברתו שאם נתרסק בית הרחם לא יהיה טרפה שהרי כשהבהמה יולדת מתרסק בית הרחם ולא מיטרפא בהכי ה\"ה בנפילה וצ\"ע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלה מן הגג ולא עמדה וכו'.</b> במשנת א\"ט בעוף (דף נ\"ו) שנינו דרסה וטרפה לכותל או שרצצתה הבהמה (והיא) מפרכסת ושהתה מעת לעת כשרה ובגמרא (שם ע\"ב) אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה ובפסקת נפלה מן הגג כתבו התוס' והרשב\"א והר\"ן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה [מקודם] מעת לעת כתב הר\"ן שהטעם על פי דעת רבינו לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהא מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה. וכתב עוד הר\"ן כתב הרמב\"ם דבהני דאמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתני' וליבעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותה מיד בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור דכי אמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה ואע\"ג דאמרינן לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולא מילתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא עכ\"ל. והרשב\"א כתב על דברי רבינו נראה שחילק בין הנפולה דמתני' ובין אותן שנאמר עליהם בגמרא חוששין לה שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טריפה ואין לה בדיקה וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן הא טריפה ליתנהו והילכך לכתחלה צריך להשהותן אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו ומשמע דלא מקילינן כולי האי דהא לא מפלגינן בהו בגמרא ועל נפלה דמתני' מייתינן כל הני בגמרא דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין בזו ובין בזו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק אברים לא ידיע ביומיה אא\"כ עמדה ידי חששא מאין נפקא לה דהא בבדיקה לא מינכר עכ\"ל. ורבינו סובר שאם כדברי הרשב\"א והר\"ן הוה ליה לגמרא למימר בהנהו הרי היא כנפולה ומדקאמר בהו חוששין לה משמע חששא בעלמא לכתחלה קאמר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סימנים שנדלדלו רובן וכו'.</b> בריש פרק א\"ט (דף מ\"ד) אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים ולר\"פ קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא לא תימא כולו אלא אימא רובו והא אמר רבה בר בר חנא אמר שמואל סימנים שנידלדלו ברובן טריפה אמר רב שישא בריה דרב אידי הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כך היא גירסת רש\"י ופירש\"י דאיקפל איקפולי שנקלף מעל הבשר איקפל כמו נקלף וכו' דאיפרק איפרוקי כדבר הנעקר בכח שנעקר מכאן מעט ומכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חיבור הוא דלא הדר בריא עד כאן לשונו. וכתב הרשב\"א ויש לדקדק קצת כיון דאפי' נקלף רובו שרי אע\"פ שלא נשתייר אלא מיעוט ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונ\"ל דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח מה שנשאר מחובר מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא וכן כתב הר\"ן וכן משמע מלשון הרא\"ש. והרי\"ף כתב תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה וכתב הר\"ן שדבריו סתומים הרבה והרא\"ש פירש דברי הרי\"ף שאם נפרקו מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד כשר אבל אידלדל אידלדולי הושט מן הקנה או איקפל איקפולי הושט מן הלחי הנה והנה טריפה עכ\"ל. ולפי שיטה זו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף לענין דינא אלא שהרי\"ף חידש טריפות דנתפרקו סימנים זה מזה שלדברי רש\"י לא הוזכר בגמרא והר\"ן כתב הטרפות הנזכר בשם ר\"ח דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן שאמרו בגמ' והטור ג\"כ כתבו בשם ר\"ח. והנה רבינו כתב בפ\"ג עיקור כיצד כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה עכ\"ל. ובפ\"ח כתב לחי העליון שניטל טריפה אבל אם ניטל התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת עכ\"ל. והרשב\"א כתב בת\"ה אהא דקאמר בגמ' לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים פירוש שעיקור סימנים הוי כשנעקר הושט מן הלחי ומן הבשר ומתני' דקתני כשר דאיגם איגומי הלחי מן הסימן ומן הבשר המוטל על הסימנים דאין עיקור כל זמן שהסימנים מעורים בבשר כן פירש\"י אבל הרמב\"ם נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי עד מקום הסימנים אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנים ממנו שכ\"כ הרב ז\"ל ניטל הלחי התחתון כל שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת ואינו מחוור דהא מתני' ניטל לחי התחתון כשר דמשמע כל הלחי ועוד דאינו מעילוי סימנים שנגמם מעליהם ממש משמע עכ\"ל. ול\"נ שרבינו מפרש דסימנים שנדלדלו היינו שנפרדו זה מזה וכפי' ר\"ח שכתב הר\"ן וקאמר דטריפה ממש היא וכן אם נתקפלו כלומר שנעקרו שניהם או רובו של אחד מהם ממקום חבורו באורך הצואר והיינו עיקור הסימנים שכתב בפ\"ג ואינה טריפה ממש אלא שמתוך שאינה ראויה לשחיטה נאסרה וכדברי בה\"ג אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי אבל הסימנים מחוברים באורך הצואר וגם מחוברים הם זה לזה כשרה שכיון שאין התרבץ ראוי לשחיטה אין כאן עיקור סימנין ומיהו בנתפרק כולו היינו עיקור דכיון דתרבץ כולו נעקר מלחי א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והיינו דוקא בשאחז הסימנים ועקרם מהלחי אבל אחז בלחי ועקרו אפילו כולו כשרה וזה הוא שכתב בפ\"ח ניטל הלחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו כלומר שניטל הלחי מהסימנים לא שנעקרו הסימנים מהלחי כשרה. ויש ידים מוכיחות לזה שכשמנה השבעים טרפיות מנה נדלדלו הסימנים ולא מנה נתקפלו משמע דנתקפלו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה כמו שכתבתי וכ\"נ ממ\"ש שהרי אינם ראויים לשחיטה ואנתקפלו קאי ולא אנדלדלו דאי אנדלדלו מאי איריא מפני שאינם ראויים לשחיטה תיפוק לי שהיא טריפה א\"ו אינה טריפה בנתקפלו ואין בה אלא שאינה ראויה לשחיטה ולפי שיטה זו סוגיא דגמ' הכי פירושא מתקיף לה ר\"פ והא איכא עיקור סימנים כלומר דלישנא דשמואל קשיתיה דאמר תרבץ הושט שניטל כולו מלחי דהיינו שאחז בתרבץ ועקור מהלחי וכל כה\"ג א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן בצואר והיינו עיקור סימנים בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים כלומר מתני' דוקא בניטל הלחי מהסימנים הוא דמכשר דכיון דאינו אוחז בסימנים אפשר לנטלו מהם ולא יעקרו ממקום חבורן בצואר והיינו איגום איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא דאי אפשר לאחוז בתרבץ ולעקרו כולו מהלחי אא\"כ יעקרו הם ממקום חיבורן ומשנינן לא תימא כולו אלא רובו כלומר אע\"פ שהוא אוחז בתרבץ לעקרו מהלחי כיון שלא עקרו כולו אפשר שלא יעקרו הסימנים ממקום חיבורן והא אמר רבב\"ח סימנים שנדלדלו ברובן טריפה וקס\"ד דנדלדלו היינו שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ומשני הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כלומר ההיא דרבב\"ח בדאיקפל איקפולי דהיינו שנתקפלו ונפרדו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והא דשמואל בדאיפרק איפרוקי כלומר שנפרקו ממקום חבורן בלחי בכלל ומה שאמר דאיקפל איקפולי הוא שנפרדו ונתקפלו הסימנים זה מזה אלא שזו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה וזהו עיקור הסימנים המנוי בהלכות שחיטה ונמצא דברי רבינו עולים כהוגן בסוגית הגמרא וע\"פ הדברים האלה דברי הרי\"ף אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם יהיו מבוארים לפניך דרבינו בשיטת הרי\"ף רביה אמרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבורה כיצד הוא וכו'.</b> במשנת אלו טרפות (חולין דף מ\"ב) נשתברו רוב צלעותיה ובגמרא (דף נ\"ב) תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן אמר זעירי ומחציין כלפי שדרה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהם מוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נעקרו רוב צלעותיה.</b> שם אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין ר\"י אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כר\"י. וכתב הר\"ן בשם הרשב\"א דאע\"ג דאמרינן בגמרא דקוץ שניקב לחלל חושבין שמא ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו בשנשתברו מיעוט צלעותיה בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו ראשי הצלעות הדקין או הכרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שנוקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישי' למידי הילכך בין שהשברים נוטים כלפי חוץ בין שנוטים לחלל בין שקרום ובשר שעליהם קיים בין שאינו קיים כיון שלא נשתברו אלא מיעוט צלעותיה כשרה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעקרה אפי' צלע אחת וחצי חוליתה עמה וכו'.</b> שם מימרא דרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נעקר מן השדרה חוליא א' וכו'.</b> שם בגמ' כמה חסרון בשדרה ב\"ש אומרים ב' חוליות וב\"ה אומרים חוליא א' וא\"ר יהודה אמר שמואל וכן לטריפה ומפרש בגמרא דהיינו חוליא בלא צלע ומשכחת לה בשילהי כפלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנשמט הירך וכו'.</b> שם (דף נ\"ד:) אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ורבא אמר כשרה ואי איפסיק ניביה טרפה והלכתא (אפי') איפסיק נמי כשרה עד דמתעכלא איתעכולי ופירש\"י מתעכל נרקב: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בהמה שנשמט ירך שלה וכו' א\"א דומה שהוא סובר וכו'. ודעת רש\"י והרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בעוף אם נשמט יריכו טריפה.</b> שם (נ\"ז:) אסיקנא שמוטת ירך בעוף טריפה ופירש\"י והתוס' והרשב\"א דהיינו באיעכול ניביה דוקא וכ\"נ מדברי רבינו שכתב וכן בעוף משמע דעוף ובהמה שוים בזה ולא תיקשי לך א\"כ ליערבינהו וליתנינהו דמשום דגמ' נקט עוף באפי נפשיה נקטיה נמי איהו: \n",
+                "<b>נשמט כנפו מעיקרו וכו'.</b> שם (דף נ\"ז) אמר רב יהודה אמר וכו' שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן א\"ר יוחנן תיבדק ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א כשמואל ור' יוחנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובהמה שנשמטה ידה וכו'.</b> שם אמר רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה והטעם שמתוך עובי הכתף ליכא למיחש לנקיבת הריאה. וכתב בהגהות אשירי פרק בהמה המקשה דהא דמכשרינן בנשתברו ידי הבהמה היינו דוקא בשלא עברה מעבר לצלעות שאם עברה אז יש לחוש לריאה שלא תינקב ובהגהות מימון כתוב בהמה שנשמט ידה מעיקרא מותרת מיהו כתב סמ\"ג דאם נשמט היד אצל חיבור בגוף טריפה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גולגולת בהמה או חיה וכו'.</b> שם (דף נ\"ד:) אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע ופירש\"י היכא דשעור רבנן בסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה וכו' ובגולגולת ב\"ש אומרים כמלא מקדח וב\"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל בפרקין וכן לטריפה ואמרינן פ\"ו דבכורות כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע וכו' ואשמעינן ר\"נ דכי שעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי סלע מצומצם דינו כיתר מכסלע וטריפה ולפירוש זה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ניקבו נקבים שיש בהן חסרון וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) תניא ובגולגולת וכו' אפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח והיינו לבית שמאי ומדב\"ש נשמע לב\"ה (דכי היכי דלב\"ש נקבים הרבה מצטרפין לשיעורא דידהו דהיינו כמלא מקדח ה\"נ לבית הלל נקבים הרבה מצטרפים) לשיעורא דידהו דהיינו כסלע ומה שהתנה שיהיו בנקבים חסרון היינו מדמדמי בגמ' צירוף נקבים דגרגרת לשיעורא דידיה דהיינו כאיסר לנקבים דגולגולת לשיעורא דידיה דהיינו כמלא מקדח לב\"ש וכסלע לב\"ה ובגרגרת אמרינן דנקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה א\"כ בגולגולת נמי כי מצטרפין לשיעורא דידיה דוקא נקבים שיש בהם חסרון הוא דמצטרפין. ואם תאמר נימא נמי בגולגולת דנקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דומיא דגרגרת י\"ל דכיון שלא הוזכר פיסול זה בשום מקום יש לנו לומר דקים להו לרבנן שאין להשוות גולגולת לגרגרת לענין זה ומיהו היכא דאית בהו חסרון נראה דכי היכי דבגרגרת כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם שביניהם נידון כנקוב ה\"ה נמי בגולגולת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גולגולת שנחבס רוב גבהה ורוב היקפה טריפה וכו'.</b> שם (דף נ\"ב:) אמר שמואל וכו' גולגולת שנחבסה ברובה בעי ר' ירמיה רוב גבהה או רוב היקפה תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א דכיון דאסיקנא בתיקו בין ברוב גבהה בין ברוב היקפה טריפה ויש לתמוה על רבינו שכתב ויראה לי שאוסרין אותה דהא קי\"ל ספיקא דאיסורא לחומרא ולמה תלה הדבר ביראה לי. ונ\"ל שזה ע\"פ מה שהקדים בפ\"ה אע\"פ שכל ח' מיני טרפיות הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספקות מותרים ולפי זה הוה ליה לפסוק כאן לקולא ומ\"מ כתב שיראה לו לאסור מדסתם לה שמואל ואומר ברובה משמע באיזה רוב שיהיה. ועי\"ל שהטעם שהיה נראה להקל הוא משום דהוי ספק ספיקא דהא איכא למימר דשמואל לא אסר עד שיחבס רוב גבהה ורוב היקפה ואיכא למימר דבחד מינייהו אסר ואת\"ל דבחד מינייהו אסר מספקא לן אי ברוב גבהה אי ברוב היקפה ומ\"מ כתב שאוסרין משום דכיון דלא איסתפק לר' ירמיה אלא אי ברוב גבהה או ברוב היקפה משמע דפשיטא לן דבחד גובה אסר שמואל וא\"כ ליכא אלא חד ספיקא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף של מים כגון אווזים וכו'.</b> שם (דף נ\"ו) גבי אלו טריפות בעוף תניא נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ומוקי לה בעוף של מים דוקא הואיל וקרומו רך ומדקתני סתם נשבר העצם משמע דבניקב כל שהוא אסור ותו מדתלי לה בקרומו רך לומר דנשבר העצם הרי הוא כניקב הקרום דהוי בכל שהוא אמר רב שיזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמיין. וכתב הרא\"ש בתשובה שאווזים שלנו כאווזי דרב שיזבי וכן משמע מדברי רבינו שכתב כגון אווזים וכתב הרשב\"א הני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנ\"ד: \n",
+                "<b>עוף היבשה שהכתו וכו'.</b> שם במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום (שהוא) עושה אותה טריפה. ופירש\"י דחיישינן לנקיבת קרום הכתה נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרינן לעיל יש דריסה לחולדה בעופות ובגמ' רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשרה ופי' הרי\"ף שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואם לא בצבץ המוח ולא יצא מהנקב בידוע שלא ניקב קרום של מוח. פ\"א מכניס ידו לתוך פיה ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה (ואם לאו כשרה) ורבינו כתב שני הפירושים שבאיזה מציאות מהם נכון לבדוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שאחזה וכו' עד ואסורה משום סכנת נפשות.</b> משנה וגמ' שם (דף נ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו כל הטריפות וכו'.</b> הנה רבינו כתב בפ\"ה שמיני הטרפיות הם שמנה והם סוגים כוללים ותחת כל סוג כתב המינים הראויים תחתיו: \n",
+                "<b>תחת</b> סוג נקובה פרט כ\"ו טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> ניקב קרום של מוח: \n",
+                "<b>ב</b> נתמסמס המוח עצמו: \n",
+                "<b>ג</b> ניקב תרבץ הושט: \n",
+                "<b>ד</b> נהפך הושט במראיו: \n",
+                "<b>ה</b> ניקב הלב לבית חללו: \n",
+                "<b>ו</b> ניקב קנה הלב: \n",
+                "<b>ז</b> ניקבה המרה: \n",
+                "<b>ח</b> ניקבו קני הכבד: \n",
+                "<b>ט</b> ניקבה הקיבה: \n",
+                "<b>י</b> ניקב הכרס: \n",
+                "<b>יא</b> ניקב המסס: \n",
+                "<b>יב</b> ניקב בית הכוסות: \n",
+                "<b>יג</b> ניקבו בני מעים: \n",
+                "<b>יד</b> יצאו מעיה לחוץ ונהפכו: \n",
+                "<b>טו</b> ניקב הטחול בעביו: \n",
+                "<b>טז</b> ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה: \n",
+                "<b>יז</b> ניקבה הריאה: \n",
+                "<b>יח</b> ניקב סמפון מסמפוני הריאה: \n",
+                "<b>יט</b> נאטם מקום מהריאה: \n",
+                "<b>כ</b> נימוק סמפון מסמפוני הריאה: \n",
+                "<b>כא</b> נמצא ליחה סרוחה בריאה: \n",
+                "<b>כב</b> נמצאו בה מים סרוחים: \n",
+                "<b>כג</b> נמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו: \n",
+                "<b>כד</b> נתמסמסה הריאה: \n",
+                "<b>כה</b> נשתנו מראיה: \n",
+                "<b>כו</b> נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן. ומנה נתמסמס המוח עצמו תחת סוג נקובה משום דס\"ל ז\"ל שטעם טרפותו מפני שסוף קרום של מוח לינקב. ונמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס מנאם תחת סוג פסוקה מפני שטעם טרפותה הוא מפני שסוף החוט ליפסק שהוא הטרפות הפוסל בחוט השדרה: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג חסרה פרט כ\"ג טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> חסרה המרה: \n",
+                "<b>ב</b> חסרה הקיבה: \n",
+                "<b>ג</b> חסר הכרס: \n",
+                "<b>ד</b> חסר המסס: \n",
+                "<b>ה</b> חסר בית הכוסות: \n",
+                "<b>ו</b> חסר אחד (מהמסס) [מהמעים]: \n",
+                "<b>ז</b> חסרה הריאה ממנין האונות: \n",
+                "<b>ח</b> נתחלפו האונות: \n",
+                "<b>ט</b> נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים: \n",
+                "<b>י</b> חסר מקצת הריאה: \n",
+                "<b>יא</b> יבש מקצת גופה: \n",
+                "<b>יב</b> צמקה הריאה מפחד אדם: \n",
+                "<b>יג</b> חסר הרגל או ניטל: \n",
+                "<b>יד</b> חסרה הגולגולת כסלע: \n",
+                "<b>טו</b> נמצאו שתי מרות: \n",
+                "<b>טז</b> נמצאו שתי קיבות: \n",
+                "<b>יז</b> נמצאו שני כרסים: \n",
+                "<b>יח</b> נמצאו שני מססים: \n",
+                "<b>יט</b> נמצאו שני בתי כוסות: \n",
+                "<b>כ</b> נמצאו שני מעים: \n",
+                "<b>כא</b> הותירו האונות מגבה: \n",
+                "<b>כב</b> נמצאה הריאה נפוחה ועומדת: \n",
+                "<b>כג</b> היתה יתירה רגל: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג פסוקה פרט שתי טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נפסק חוט השדרה: \n",
+                "<b>ב</b> נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג נטולה פרט ח' טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> ניטל צומת הגידים: \n",
+                "<b>ב</b> ניטל הכבד: \n",
+                "<b>ג</b> ניטל לחי העליון: \n",
+                "<b>ד</b> כוליא שהקטינה ביותר: \n",
+                "<b>ה</b> כוליא שלקתה: \n",
+                "<b>ו</b> כוליא שנמצאת בה ליחה: \n",
+                "<b>ז</b> כוליא שנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שאינם סרוחים: \n",
+                "<b>ח</b> כוליא שנמצאו בה מים סרוחים. ומנה נחתכו צומת הגידים תחת סוג נטולה לפי שנשנה במשנה בלשון ניטל והטעם ששנאו בלשון ניטל משום דקתני מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים ומפרש רבינו דמן הארכובה ולמטה היינו מארכובה עליונה ולמטה כשרה וכן אפילו מארכובה ולמטה אפשר להיות פסולה אם ניטל צומת הגידים כלומר אם נחתך הרגל במקום צומת הגידים, ונתבאר בגמרא דה\"ה לנחתכו צומת הגידים לבדם והרגל קיימת טריפה מ\"מ מאחר שבמשנה תני לה בלשון ניטל תני לה איהו נמי בלשון ניטל: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג שבורה פרט שש טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נשתברו רוב צלעותיה: \n",
+                "<b>ב</b> נעקרו רוב צלעותיה: \n",
+                "<b>ג</b> נעקרה צלע אחת בחוליתה: \n",
+                "<b>ד</b> נעקרה חוליא אחת: \n",
+                "<b>ה</b> נשמט הירך מעיקרו: \n",
+                "<b>ו</b> נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג קרועה פרט שתי טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נקרע רוב הבשר החופה את הכרס: \n",
+                "<b>ב</b> נגלד העור שעליה: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג נפולה פרט שתי טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נתרסקו האברים מנפילה: \n",
+                "<b>ב</b> נדלדלו הסימנין. והטעם שמנה סימנים שנדלדלו תחת סוג זה מפני שהם עשויים לידלדל על ידי נפילה: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג דרוסה אין דבר ולכן אינה נמנית אלא אחת והיא הדרוסה ואין טעם איסורה מפני שסופה לינקב דא\"כ בכלל נקובה היא דמה\"ט לא תני במתני' דאלו טרפות דמיא לדיותא ולבישרא אלא טעמא דדרוסה מפני שהארס שורף וסופה למות וכ\"כ התוספות בפ' אלו טריפות. ויש להקשות על מנין שבעים טרפיות אלו שמנה רבינו כמה קושיות ובמה שאכתוב יתיישבו כלם בלי תוספת ומגרעת. והוא שיש לך לדעת ששיטת רבינו במנין טרפיות אלו שכל מה שנמנה בגמרא בפני עצמו למנותו בפני עצמו אע\"פ שאחד בכלל חבירו כגון נימוק סמפון מסמפוני הריאה שהוא בכלל ניקב סמפון מסמפוני הריאה וכגון נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים שהיא בכלל חסרה הריאה ממנין האונות ולפיכך כתב ניקבו קני הכבד ונכלל בזה גם ניקב קנה גדול של כבד מפני שבגמרא לא הוזכר כי אם ניקב קנה הכבד אבל ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה דהיינו ניקב קנה הריאה וניקב סמפון מסמפוני הריאה מנאם בשתים מפני שבגמרא הוזכרו בשתים. ומנה נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן ולא מנה נסרכה האומה לדופן משום דלטעמיה אזיל דלא מיטרפא באומה הסרוכה לדופן אא\"כ יש נקב בפועל וא\"כ היינו ניקבה הריאה וכבר מנאו ולמה לו לחזור ולשנותו ואע\"פ שהזכירוהו בגמרא לא לפסלו הזכירוהו דבכלל הריאה שניקבה הוא אלא להכשירו כשיש מכה בדופן אע\"פ שיש בריאה נקב בפועל. ומה שמנה נסרכה אונא לאונא שלא כסדרן אע\"פ דמטעם נקב מיפסלא משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דיש סירכא בלא נקב כמו שכתב בפי\"א וכיון שכן לא מיפסלא מטעם שניקבה כבר אלא מטעם שעתידה להתפרק ולינקב לפיכך מנאה: \n",
+                "<b>ואע\"פ</b> שדעת רבינו שכל אבר שאם ניקב טריפה הוא הדין אם ניטל או חסר או נמצא יתר מכל מקום לא מנה בחסרים ונטולים ויתרים אלא אברים שאפשר לינטל או ליחסר ותחיה הבהמה קצת זמן אבל אברים שאם ינטלו א\"א לה להתקיים אפילו שעה אחת לא מנאם לפי שזו לא תקרא טריפה אלא נבילה וכן אבר שא\"א לה להבראות חסרה ממנו כגון מוח ולב וושט וקנה לא מנאם מפני שהם דברים שנמנע מציאותם: \n",
+                "<b>ואע\"פ</b> שדעת רבינו שכל אבר שאילו חסר מתחלת ברייתו טריפה ה\"ה ניטל מאחר שלא הוזכרו בגמ' בפירוש החסרים לא חזר למנותם בנטולים דבמכ\"ש אתו: \n",
+                "<b>וגבי</b> רגל כתב חסר או נחתך מה שלא כתב כן באחד מהחסרים שלא כתב בו כי אם חסר בלבד מפני שברגל דין החתך נשנה בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) בהמה שנחתכו רגליה וכו' (מן הארכובה ולמעלה) פסולה ודין החסר אתמר לפרושי מתני' דבכורות וכיון שהוזכרו שני הפיסולים בגמרא ראה רבינו להזכירם ולא ראה למנותם בשנים כיון דנחתך אתי במכ״ש דחסר: \n",
+                "<b>ומנה</b> קצת חסרים ויתרים אע\"פ שלא נמנו בגמ' בפירוש מפני שהחסרים נלמדו מדברי הגמרא במכל שכן דניקבו ועל היתרים אמרו דרך כלל כל יתר כנטול דמי וה\"ל כאילו הוזכרו בפירוש בפרטיות: \n",
+                "<b>ואכתי</b> איכא למידק דשמנה מיני טריפות מימרא דעולא היא בר\"פ א\"ט (דף מ\"ג) והא אמרינן בגמרא דעולא מפיק לקתה הכוליא שאינו בכלל שום אחד משמנה מינים הללו ולדידיה כשרה היא ובגמרא אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה אם הגיע לקות למקום חריץ וכ\"פ רבינו בפ\"ח וא\"כ היאך כתב דשמנה טרפיות הא ט' הוו. וי\"ל דלקתה הכוליא או הקטינה בכלל חסרה או נטולה הם ואע\"ג דעולא מפיק לקתה הכוליא מכלל ח' מיני טרפיות כיון דקי\"ל דטריפה היא ויכולים אנו להכניס טרפות זה וטרפות דהקטינה הכוליא בחשבון זה בח' מיני טרפיות נקטינן כעולא לענין שח' מיני טרפיות הן ומכניסין בכללם שתי טרפיות אלו: \n",
+                "<b>ודע</b> שאין מנין ע' טרפיות אלו מוסכם לדעת כל הפוסקים דבניקבו קני הכבד חלוקים עליו הראב\"ד והרשב\"א ולדעתם כך ראוי לכתוב ניקב קנה הכבד. ובנמצא ליחה סרוחה בריאה וכן בנמצאו בה מים סרוחים וכן בנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו, בשלש אלה חלוקים עליו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן וס\"ל שכולם כשרים. ובניטל לחי העליון חלוקים עליו הטור והרשב\"א אלא שכתב שיש לחוש לדבריו. ובחסרה הגולגולת חלוקים עליו ר\"ת וה\"ר יונה והרא\"ש. ובחסר מקצת הריאה חלוק עליו בעל העיטור וגם הפוסקים האחרים לא הזכירוהו: \n",
+                "<b>והנה</b> רבינו לא מנה בשבעים טרפיות אלו כי אם טרפיות של בהמה וחיה בלבד. וה' טרפיות הם בעוף: \n",
+                "<b>א</b> ניקב גג הזפק: \n",
+                "<b>ב</b> ניקב הקרקבן וכיסיו: \n",
+                "<b>ג</b> עוף של מים שניקב עצם גולגלתו: \n",
+                "<b>ד</b> נפלה לאור ונחמרו בני מעיה: \n",
+                "<b>ה</b> ניטל הזפק. ואע\"פ שרבינו כתב שהעוף יתר על הבהמה שתי טרפיות עוף של מים שניקב עצם גולגלתו. ונפלה לאור ונחמרו בני מעים. ולא מנה אותם ג' טרפיות שיתר העוף משום דס\"ל דכיון דאברי המזון בעוף זפק וקרקבן הם במקום המסס ובית הכוסות בבהמה לא מיקרו יתרים. ודע שלא נמנו כאן אלא הטריפות אבל שש נבילות מחיים כתבם רבינו בפרק ג': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו השבעים חליים שאוסרין את הבהמה ואת החיה וכו'.</b> שם (דף נ\"ז) תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מטריפות שבכוליא.</b> נראה שלמד כן מדלא נתנו שיעור בעוף לכוליא שהקטינה ומשמע לרבינו שכיון שקטנות הכוליא אינו אוסר בעוף ה\"ה לשאר דברים האוסרים כגון מים עכורים או סרוחים או ליקוי, ואין זה מוכרח שאע\"פ שקטנות לא יאסור אפשר דשאר פיסולים אוסרים ועוד דאפי' הקטנות אינו מוכרח שלא יפסול בעוף מפני שלא הזכירו שיעורו שאפשר שהכל לפי גדלו וקטנו ונראה שלזה נתכוון הרשב\"א בת\"ה שכתב אע\"פ שיש לדון ולאסור כבר הורה זקן. וכתב האגור בשם הר\"י מולין שטעם רבינו מפני שכוליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעים. ולא נהירא לי שהרי טרפיות הכליות [אינם] מפני המעים אלא מצד עצמם. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מטריפות שבטחול.</b> כתב הר\"ן שטעמו משום דכיון דא\"א לחלק בו בין סומכיה לקולשיה אינו בכלל מה שאמרו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף כיון שא\"א להשוותו לבהמה ובודאי שזה מן התימה דכיון דמ\"מ עוף טחול יש בו ואע\"פ שא\"א לחלק בו נעשה הכל כסומכיה ויהא טריפה בכ\"מ אלא שאפשר לומר דכיון שטריפות ניקב הטחול חידוש הוא כיון דבניטל כשר אין לך בו אלא חידושו בלבד. והרשב\"א כתב על דברי רבינו דאדרבא ה\"ל למימר דבכל מקום שניקב טריפה דלית ביה קולשא אבל מה נעשה וכבר הורה זקן עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וטרפות שבכוליא ושבטחול וכו',</b> אע\"פ שנזכרו טרפיות אלו בגמ' מדייק רבינו מדלא מנו אותם במשנה ולוי כי תני טרפיות שמנו חכמים בבהמה וכו' אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי לא אטריפות שאמרו האמוראים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שטריפות אונות הריאה וכו', ואם ימצא אין לו מנין.</b> מסברא כתב כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושתי טריפות יש בעוף וכו'.</b> כלומר דיש אברים בעוף שאינם בבהמה דהיינו זפק וקרקבן והם במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה אבל הכא האברים עצמם שהם בבהמה הם בעוף ואוסרין בעוף ולא בבהמה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עוף שנשתנו מראיו מחמת האור,</b> טעמו משום דבפ' א\"ט מני במתני' דאלו טריפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ומשמע לרבינו דכיון שלא נזכר טריפות זה אלא בעוף ליתיה אלא בעוף ומשמע מדבריו דבהמה אפילו נפלה לאור ונשתנו בני מעיה אין חוששין לה ונראה שהטעם כמ\"ש הרא\"ש לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינים עליה וגם בני מעיה קשים ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרפו עורה ובשרה. והר\"ן כתב שדעת הרמב\"ן ג\"כ לומר שאין דין זה נוהג אלא בעוף ולא מחוור דא\"כ כי היכי דאמרי' כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ה\"נ הל\"ל נפלה לאור ונחמרו בני מעיה עכ\"ל. ונראה שאין זו קושיא דכיון דבמתני' לא הוזכר טרפות זה אלא בעוף לא איצטריכא ליה ועוד שאין טרפות זה נוסף בעוף מבבהמה שאם היה אפשר לבהמה ליחמר בני מעיה ג\"כ היתה נטרפת בכך ואין חילוק בין בהמה לעוף אלא שזו יש לה מגינים שלא תבא לידי טרפות זו וזה אין לו מגינים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו א\"א אין זה מחוור שיש לומר וכו', וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ן והרא\"ש כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין להוסיף על טריפות אלו כלל וכו',</b> למד כן רבינו ממאי דאיתא בפ' א\"ט (דף נ\"ד) דבי יוסף רישבא מחו בגידא דנשיא וקטלי אתו לקמיה דר' יהודה בן בתירא אמר וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים דבי פפא בר אבא רישבא מחו בכולייתא וקטלו אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפיות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. ונראה שמפרש רבינו גמירי הל\"מ דאי בדרי לה סמא חיי, ואע\"פ שבספרי רפואה שבידינו כתוב שרפואות תעלה אין לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אלו שמנו ואמרו טריפה וכו',</b> כן כתב הרשב\"א בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו וכו' שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו וכו': וכבר ביארנו שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט וכו',</b> בפ\"א ממ\"א: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יצאה טריפה מתחת ידו וכו',</b> פרק זה בורר ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א\"ל רבא האי איערומי קא מערים ולית ליה תקנתא עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל בהמה או וכו' אם היה זכר ושהה י\"ב חדש וכו' ואם היתה נקבה עד שתלד ובעוף בזכר י\"ב חדש וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"ז:) גמ' נשתברו רגליה אמר רב הונא סימן לטריפה י\"ב חדש ואמרי' נמי סימן לטריפה כל שאינה יולדת ומשמע לן דההיא די\"ב חדש מיתוקמא בזכר וההיא דאינה יולדת בנקבה, וגבי עוף נקבה אמרי' (דף נ\"ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור למכור ספק טריפה זו (וביציה) לנכרי תוך זמן זה וכו'.</b> שם (דף נ\"ג:) ההוא שרקפא כלומר סל מלא עופות ספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך וליזבנינהו לנכרי ומשני אתי לזבונינהו לישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בהמה חיה וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"א) גמ' נפלה מן הגג ההיא אימרתא דהואי בי רב חביבא דהוו שדיין כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק בדקוה ואשכחוה כרבינא ואפי' הכי הילכתא כרב יימר מאי טעמא שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח הרי דאפי' היכא דאיכא ריעותא קצת כיון דפיסולא לא שכיח לא בעי בדיקה כ\"ש היכא דליכא ריעותא כלל ובריש חולין אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו לפיכך ריאה שעלתה צמחים או שנמצאו סירכות וכו',</b> הכל ביארתי יפה בפרק שביעי: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון תחתיו וצריכה בדיקה.</b> כתב הראב\"ד ברוב דברים לא יחדל פשע וכו'. וכבר כתבתי בפרק שביעי שרבינו למדה מריאה שנשפכה כקיתון ושהמפרשים חולקין עליו. וכתב רבינו שמן הדין היה שאם הריאה תלויה בסירכות וכו' שבודקין אותה בפושרים אלא שלא נהגו כן, והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות על מה שכתב רבינו ואף על פי שאלו הן הדברים הנראים מדברי חכמי הגמרא א\"א אין נראין וכו'. מה שכתב שאינן נראים הוא מפני שסובר כהרי\"ף שהשמיט ההיא (דף מ\"ח) דרב נחמיה בדיק לה בפשורי דמשמע ליה דלאיפלוגי אתא ולא קיימא לן כוותיה ורבינו סובר כשיטת ר\"ת שכתבו הרשב\"א והר\"ן והמרדכי שמפרש דרב נחמיה קאי אליכא ריעותא בדופן ואפי' העלתה צמחים ואפילו הכי מכשיר לה על ידי בדיקת פשורי והלכתא כוותיה מדקאמר בדיק ליה בפשורי משמע שהיה עושה מעשה ועוד מדשקלינן וטרינן בגמרא אהיכא אתמר משמע דהלכתא כוותיה. ומ\"ש והרי הוא חוזר ממ\"ש למעלה טעמו לומר שבפרק ז' כתב שריאה הסמוכה לדופן בין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים חוששין לה שמא ניקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה וכו' וחילק בין יש מכה בדופן לאין בה מכה ולא הזכיר בדיקת פושרין וכאן לא חילק בין יש מכה בדופן לאין בה והזכיר בדיקת פושרין ובמה שכתבתי בפ\"ז לפרש דברי רבינו נתיישב זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המנהג הפשוט בישראל וכו'.</b> כלומר דאילו מן הדין אינה צריכה בדיקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר וכו',</b> נתבאר בפרק שמיני: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וחוט היוצא מאזן לאזן שלא על הסדר אפי' במקום רביצתה אוסרים אותה.</b> הראב\"ד היה גורס בדברי רבינו או על הסדר שלא במקום רביצתה אוסרין אותה וכתב עליו א\"א זהו אומא לאונא וכו'. ובספרי רבינו שבידינו אין כתוב או על הסדר שלא במקום רביצתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האזן וכו'.</b> טעם האוסרים משום דאהא (דף מ\"ח) דאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ואוקימנא דוקא במקום רביתא דהיינו חיתוכא דאוני אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ומשמע להו דבעינן שכל הסיבוך יהיה בבשר שבין הצלעות שמתוך שהוא רך הויא סתימא שרירא דלא מיפרקא משא\"כ בשקצת הסיבוך הוא בעצם וכתב הרא\"ש רואה אני את דברי האוסרים כיון דבגרמא לחודיה לא חשיב סתימה ה\"ה בגרמא ובבישרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה בענין שלא תתפרק ממנו אבל בנסרכת גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה ומשמע דמהאי טעמא אפי' בשרוב הסירכא בעצם כשרה. ומהר\"י ן' חביב כתב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה מהודקת וגדול כחה כי אפילו אם ניקבה ודאי ר\"ל שראינו בעינינו נקב באונא ודופן סותמתה היא כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה ר\"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה סרוכה ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירים ויש אוסרים אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשרה אפילו לדעת הרא\"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומיעוט מקומות יש שמתירים אפי' נדבקה בעצם לבדו.</b> כן דעת הראב\"ד בהשגות ונראה שטעמם משום דמשמע להו דסביך בבישרא דאמר רבינא לאו לאפוקי סביך בגרמא דהא על הצלעות יש קצת בשר ולא אתא לאפוקי אלא כי לא סביך כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש מקומות שנופחים הריאה וכו' ודברים אלו אינם על פי הדין.</b> כלומר אותם שנהגו לנפוח הריאה אינו מן הדין שמן הדין אין צריכים לחוש שמא יש בה נקב כמ\"ש בראש פרק זה כשישחטו שחיטה כשרה אינן צריכים בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וכו'.</b> בריש חולין (דף ט') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואין אומרים שמא נקובה היתה א\"א יש שחולקין על הריאה עכ\"ל, ואני אומר גברה יד המסכימים עם רבינו הלא הם רש\"י ובעל העיטור והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכן משמע בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין בזה מנהג</b> כלומר דאין לומר במקום זה נהגו איסור בדבר זה משום דבדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג הילכך בכל מקום יעמוד הדבר על הדין שהיא מותרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' מפני פישוט המנהג.</b> כלומר שנהגו לבדוק הריאה אם יש בה סירכא עכשיו שהוציאוה בלא בדיקה יבדקוה בנפיחה מאחר שהיא לפנינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות וכו'.</b> כתב הרא\"ש דאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עבה וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב ורבינו הצריך לבודקה בנפיחה ודעת הרשב\"א להתירה בלא בדיקה וכתב הר\"ן שכן המנהג הפשוט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחט אותו ואת בנו ביום אחד וכו'.</b> טעמו מדתנן (דף ע״ח) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים ואע״ג דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קט״ו) אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון,</b> פשוט במשנה פרק אותו ואת בנו ופשוט הוא דקמא לאו מידי עביד: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם שחט אחד משניהם וכו'.</b> קשיא מאי לפיכך דהיא היא ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו נשחטו על ידי שנים חייב האחרון כדיליף בגמרא מדכתיב לא תשחטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איסור אותו ואת בנו נוהג וכו'.</b> משנה ר\"פ אותו ואת בנו (דף פ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינם נאכלין.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ וכו'.</b> משנה בפ' אותו ואת בנו (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"א:) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם שחט הראשון ונחר השני וכו',</b> פשוט הוא דבין בראשון בין בשני בעינן שחיטה דלא תשחטו אתרווייהו קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמם את הראשון וכו'.</b> משנה פרק כיסוי הדם (דף פ\"ו) וחש\"ו (וכו' וכן לענין אותו ואת בנו) ששחטו ואחרים רואים אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר\"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ובגמרא מאי טעמא דר\"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ומסיק בגמ' דהלכתא כר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה וכו'.</b> שם גבי חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמן שחכמים אוסרים לשחוט אחריהם מסיים בה ומודים שאם שחטו שאינם סופגים את הארבעים וטעמא משום דספק נבילה הוא הילכך מספיקא לא ישחוט אחריהם אבל לענין מלקות לא לקי מספיקא. ואע\"ג דפסקינן כר\"מ דמתיר לשחוט אחריהם התם טעמא משום דכיון דרוב מעשיהם מקולקלים הוי בודאי נבילה. אבל קשה לי מ\"ש רבינו גבי שוחט אחר חש\"ו שמותר לשחוט אחריהם לפי שאין שחיטתן כשרה דמשמע דאינה בודאי פסולה וא\"כ היה לנו לאסור לשחוט אחריהם כשם שאנו אוסרים לשחוט אחר ספק נבילה וצריך לדחוק ולפרש דה\"ק לפי שהוא בודאי שאין שחיטתן כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה וכו'.</b> משנה פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע״ז השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ואמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ״ה) ראה רבי דבריו של ר״מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ובמשנה פרק אותו ואת בנו דשוחט חולין בעזרה חייב משום אותו ואת בנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש שחטו לע״ז פטור משום אותו ואת בנו וכו'.</b> בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) אהא דתנן דהשוחט לע״ז חכמים מחייבים משום אותו ואת בנו אמר ר״ל ל״ש אלא ששחט ראשון לע״ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע״ז פטור דקם ליה בדרבה מיניה. א״ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לע״ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע״ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וכו'.</b> ברייתא בפ' אותו ואת בנו שור ולא חיה שה ולא עופות: \n",
+                "<b>ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז וכו'.</b> שם (דף ע\"ט:) ת\"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא אי זהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה [ה\"ד אילימא בתיש הבא על הצביה] וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו לעולם בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וכו' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט וכו' במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין וכו' והא דתניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכוי ובכלאים ר' אליעזר אומר וכו' כוי פטור מן המתנות במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכיון דלרבנן מספקא להו ולר\"א מספקא ליה במאי פליגי בשה ואפילו מקצת שה רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור\"א סבר שה ולא מקצת שה אר\"פ הילכך וכו' לענין או\"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ור' אליעזר סבר איסורא איכא מלקות ליכא איסורא איכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. וכתב הרשב\"א בחידושיו בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למיחש דחוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה אמרינן וכו' על כרחך צריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה אפי' איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו וצבי הבא על התיישה למלקות בכה\"ג מיירי בצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובכה\"ג קאמר רבי אליעזר דלא לקי דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג וכ\"ע מילקא לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתיישה ובנה צבי שחייב מ\"ט שה אמר רחמנא ובנה כל דהו ואע\"ג דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב\"ם שמפרש לה כצורתה בתיש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאיסורא שכך כתב ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ושמא הוא ז\"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור משום דהוה ס\"ד דמחלוקתן דרבנן ור' אליעזר לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תיש אסרי רבנן ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא צבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מ\"ט מפלגינן בין איסורא למלקות אי שה ואפי' צבי אמר רחמנא מילקא נמי לא לקי ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ\"ל וצ\"ע עכ\"ל בחדושיו ובת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לשחוט את המעוברת וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יצא העובר חי אחר שחיטה וכו'.</b> בתוספתא פ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אסור משום או\"ב דברי ר\"מ וחכ\"א אין אסור משום או\"ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או\"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות וכו'.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע\"ח:) תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן בגמרא (דף ע\"ט) דרבי יהודה סבר [אין] חוששין לזרע האב ובסוף כתובות (דף קי\"א:) פסקינן הלכה כר' יהודה ובפרק אותו ואת בנו אסיקנא דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב ולפיכך פסק רבינו בה כדין הספיקות דאין שוחטין ואם שחט אינו לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הפרה ואח\"כ שחט שני בניה וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ב) וכתב רש\"י דטעמא דשחט שני בניה ואחר כך שחטה אינו לוקה אלא אחת משום דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש שחטה ואת בתה ואת בן בתה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>(ומ\"ש שחטה ואת בן בתה ואח\"כ שחט את הבת וכו'.</b> ג\"ז משנה שם) וכת\"ק ופירש\"י דטעמא דאינו לוקה אלא אחת משום דחד לאו וחדא התראה וחד מעשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שלקחו שתי בהמות וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בארבעה פרקים בשנה וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף פ\"ג ע\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות וכו'.</b> זה פירוש רבינו על מה ששנינו שם במשנה אר\"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אינו צריך להודיע וידוע שכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מעולם לא הפליג בריוח וכו'. פירושו כפירוש רש\"י שכתב בזמן שאין לו ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והמוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי וכו' אינו לוקה,</b> פשוט הוא דכיון דבין השמשות הוא ספק מן הלילה אין מלקין מספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח אם על הבנים ושחטה הבשר מותר.</b> בפ' כל הבשר (חולין דף קט״ו) אהא דאמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה על שחיטת האם וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות ל״ת שניתקה לעשה וכו'.</b> משנה בסוף חולין (דף קמ״א) הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכ״א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבים עליה. ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ו) א״ר יוחנן על לאו שניתק לעשה ביטלו חייב לא ביטלו פטור ר״ל אמר קיימו ולא קיימו ואיכא למידק על דברי רבינו למה כתב אם לא קיימו לוקה דאתי כר״ל, ועיין במה שכתבתי בפ״א מהל' נערה בתולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא אחד וחטף האם מידו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה וכו'.</b> בסוף חולין (דף קמ\"א:) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי לה לגדפה ושלחה כמאן אי כר' יהודה לוקה ואינו משלח אי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן. ואיני יודע למה x השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה.</b> שם במה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה ופסק כרב יהודה דגדול מרב הונא הוה ועוד דמסתבר טעמיה: \n",
+                "<b>שלחה וחזרה וכו' עד פטור מלשלח.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלח את האם וחזר וצד אותה וכו'.</b> שם עד כמה משלחה אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו ופירש\"י שתצא מתחת ידו ואם יכול לחזור ולתפסה מותר ואמרינן תו התם ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימה x מהו וכו' שלחה ואהדר ליה רבא פרסתקי ותפסה ומשמע לרבינו דלא שאני לן בין תפסה הוא לתפסה אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כו'.</b> משנה (דף קל\"ח ע\"ב) וברייתא שם (דף קל\"ט ע\"ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב היו האפרוחים מפריחים וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"מ ע\"ב) ויליף לה מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות ומה ביצים צריכים לאמן אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחים: \n",
+                "<b>ומ\"ש היו האפרוחין טריפות וכו'.</b> ברייתא שם (דף ק\"מ) ומפרש רב כהנא טעמא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זכר שמצאו רובץ וכו'.</b> שם (דף קל\"ח:) במשנה קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירוש קורא עוף טהור xx הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים ובגמ' (דף ק\"מ:) אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה ד\"ה חייב וכו' ואמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא ד\"ה פטור ופי' רש\"י אבל בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלח דהאם קרינן ביה הואיל ומנהגו בכך. אבל זכר דעלמא ד\"ה פטור דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ תנ\"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>עוף טמא וכו'.</b> משנה שם (דף קל\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה רובצת על ביצים שאינם מינה וכו'.</b> שם (דף ק\"מ:) בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת\"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב דילמא בקורא. ופירש\"י תסיל עוף טהור ודומה ליונה. דילמא הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגה בכך ומודו בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה הואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינן בה וכו' אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינו בשילוח וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לענין חיוב לשלח לחומרא דספיקא דאורייתא היא ולענין מלקות נקטינן לקולא: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דה\"ל לחיובי בקורא נקבה דהא למאי דבעי למיפשט על כל המינים הוא חייב וקורא בכלל ולמאי דדחי בקורא מיהא חייב. וי\"ל דאפשר לפרש דדילמא בקורא לאו בקורא אליבא דחכמים קאמר כדפירש\"י אלא בקורא אליבא דר\"א קאמר אבל לחכמים תבעי בכל המינים אפי' בקורא: \n",
+                "<b>היתה האם טריפה חייב לשלחה.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט מקצת סימנין בתוך הקן וכו'.</b> בסוף חולין בעי רב הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דילמא כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב בשילוח תיקו ופירש\"י מיעוט סימנין של אפרוחים תחת האם מהו לחייבו בשילוח האם כיון שבידו לגמור השחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב לשלח. א\"ד השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנין פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח\"כ גומר השחיטה. והטור היה גורס בדברי רבינו שחט קצת סימניה משמע דאאם קאי והר\"ן ג\"כ כתב שנראה מדברי רבינו דאאם קאי. וא\"א לומר כן דא\"כ אמאי אינו לוקה מ\"ש מאם טריפה אלא ודאי שהגירסא האמיתית שחט מקצת x סימנים ואאפרוחים קאי וכפירוש רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מעופפת וכו'.</b> משנה שם ויליף ליה בגמרא מדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעינן שיהו כנפים נוגעות בקן. כתב הטור היתה מעופפת על הקן וכו' והרמב\"ם כתב שחייב אם נוגעות מן הצד עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו שהרי בגמ' רמי אמתני' מדתניא היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח ומשני אמר רבי ירמיה כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד, ובפירוש כתב רבינו לקמן בסמוך שאם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח: \n",
+                "<b>היתה מטלית או כנפים חוצצות וכו'.</b> שם בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו ביצים מוזרות מהו שני סדרי ביצים זה ע\"ג זה מהו זכר ע\"ג ביצים ונקבה ע\"ג זכר מהו תיקו. ופירש רש\"י מטלית פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הוי חציצה דלא ליבעי שילוח דלא קרינן ביה רובצת או לא. כנפים נוצה תלושה. ביצים מוזרות (שאין אפרוח בא מהן כדאמרינן במתני') דלא מחייבי בשילוח. מהו שיחוצו את\"ל ביצים מוזרות חוצצים שני סדרי ביצים בני קיימא זה ע\"ג זה מהו אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים חציצה (ופטור מלשלח) או לא עכ\"ל. ואיני יודע למה חלקן רבינו בתרי בבי ולמה שינה לשונו בזו מבזו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> היתה יושבת בין האפרוחים וכו' וכן אם היתה בצד הקן וכו' היתה על שני בדי אילן וכו'.</b> שם א\"ר יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור. מיתיבי היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח על גביהן חייב לשלח היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דנגעה בהו אף על גביהן דנגעה בהו אבל רובדי אילן פטור לא על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהם דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן הכי נמי מסתברא דאי ס\"ד רובדי אילן פטור אדתני היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעת בקן פטור מלשלח ליתני רובדי אילן וכל שכן מעופפת מעופפת איצטריך ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח והא אנן תנן בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אמר רבי ירמיה כי קתני מתני' בנוגע מן הצד ופירש\"י היתה יושבת בין שני רובדי אילן והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר כל שאילו ידחו זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור. מה ביניהם אפילו נגעה בהם אשמעינן דפטור דעל בעינן אף על גביהן דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי לרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינן ביה. מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת. ליתני רובדי אילן ואע\"ג דיושבת במקומה תחתיה וכל שכן מעופפת דאינה רובצת מן הצד שנוגעת בצדיהן ולא על גביהן. וכתב הר\"ן וסוגיין מוכחא שאע\"פ שנוגעת בהן מן הצד פטור ולפיכך לא נתכוונו לו דברי הרמב\"ם שכתב היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור מלשלח וכו' ולא ידעתי מהו דכי אמרינן בגמרא כי קתני מתניתין בנוגעת בקן מן הצד אמעופפת קאי דוק ותשכח עכ\"ל. טעמו לתמוה על רבינו במ\"ש ביושבת ביניהם ואינה נוגעת בהם פטור דמשמע הא אם נוגעת חייב והא ליתא דאפילו בנוגעת בהם אמרינן בגמרא דפטור כיון שאינה על גביהן. ועל מ\"ש רבינו פטור דנוגעת מצדו גבי היתה בצד הקן לא ידעתי מהו דהא אמעופפת הוא דאיתמר ולא גבי היתה בצד הקן ולמה השמיטה ולא כתבה גבי מעופפת וכתבה גבי היתה בצד הקן זה הוא מה שהוקשה להר\"ן על דברי רבינו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה רובצת על אפרוח אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"מ): \n",
+                "<b>המוצא קן על פני המים וכו'.</b> שם (דף קל\"ט:) בדרך כדרב יהודה אמר רב דא\"ר יהודה אמר רב מצא קן בים חייב בשילוח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ומשמע לרבינו דלאו דוקא ים דה\"ה לשאר מים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או על גבי בעלי חיים.</b> שם אמרו ליה פפונאי לרב כהנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו ופירש\"י ואדמה על ראשו אע\"פ שיהיה בראשו לא איבדה את שמה (ש\"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא איבדה את שמה) דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. ומשמע דה\"ה אם מצא קן על גבי שאר בעלי חיים חייב דמאי שנא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים</b> איני יודע לו טעם x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לזכות בביצים וכו'.</b> שם (דף קמ\"א:) ת\"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבין בשילוח ומקשינן עלה ואם איתא להא דאמר ר\"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואסיקנא השתא דאר\"י אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך (אפי' תימא אע\"ג דנפל מחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא) וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וכתב הר\"ן ומיהו אי טריף אקן עד שהוגבהה האם קניא ליה חצרו לביצים והוי מזומן ופטור וכי קאמרינן דיוני שובך חייבים בשילוח היינו כגון שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל משהטיל הביצים דבכה\"ג לא קניא ליה חצרו עכ\"ל וכך מפורש בגמרא. ובנוסחא דידן בספרי רבינו כתוב כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים ונ\"ל דהאי לאחרים ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהם את המצורע וכו'.</b> משנה שם (דף קמ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכו'.</b> יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד. וי\"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הבנים והכי משמע מדאמרינן בגמ' (דף קמ\"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנין וכו' עד קמ\"ל הרי שאמרו דשילוח עשה ול\"ת הוא ופירש\"י והא שילוח עשה ול\"ת תשלח ולא תקח. אבל אכתי קשיא דהיינו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע ומש\"ה סבר דנוטל אם מעל הבנים לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש עוף לבדק הבית וכו'.</b> שם (דף קל\"ח:) במשנה שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ומפרש טעמא בגמרא דא\"ק שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר וכו' הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב וכו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית וכו' וכן א\"ר יוחנן במקדיש תרנגולת לבדק הבית ומרדה ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח וכו'.</b> שם (דף קל\"ח:) ומפרש טעמא משום דכתיב שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לכסות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן.</b> משנה בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוהג בחולין ולא במוקדשין.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית,</b> הכי אסיקנא בגמ' (דף פ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ושחטן,</b> אקדשי בדק הבית קאי שאין דינם לשחטם אלא לפדותם. ונ\"ל שהגירסא הנכונה שאם עבר ושחטן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט חיה ועוף ואח\"כ הקדישן וכו'.</b> בתוספתא השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי להקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלאים הבא מבהמה וחיה וכו'.</b> משנה בר״פ כיסוי הדם (דף פ״ג:) נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') תניא כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי ר״י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה וכתב רבינו דבין בזו ובין בזו חייב לכסות והטעם מבואר דתרווייהו בכלל מפני שהוא ספק הם. וכתב רבינו שאינו מברך ורבינו האריך בתשובה לחכמי לוניל בטעם הדבר וכתב בעל מ״ע בסוף הלכות מילה: \n",
+                "<b>השוחט לחולה בשבת וכו'.</b> שם (דף פ\"ד:) אסיקנא דאע\"ג דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה לחולה לא ניתנה לידחות לכיסוי ובמשנה (דף פ\"ג:) שנינו גבי כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומשמע ודאי דחייב לכסות לאחר שבת ולאחר יו\"ט. ובתוספתא השוחט בשבת וביוה\"כ אע\"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשכה אם היה הדם קיים חייב לכסות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט עופות ומיני חיה וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ז ע\"ב) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם שנתערב במים וכו' נתערב ביין וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסהו ונתגלה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב כסתהו הרוח וכו'.</b> שם במשנה כסהו הרוח חייב לכסות ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם הניתז ושעל הסכין וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ז:) דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות וכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו אלו דברי הרב וכו'. וכבר כתבו התוס' והרא\"ש דלגי' רש\"י ר\"י לפרש דברי ת\"ק בא בין במתניתין בין בברייתא ואפילו לאידך גירסא נהי דר\"י דברייתא לאיפלוגי אתא ר\"י דמתני' לא אתא אלא לפרושי ולא שבקינן ת\"ק דמתני' משום ת\"ק דברייתא וכן פסקו סמ\"ג וסמ\"ק והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט ונבלע הדם בקרקע וכו'.</b> שם (דף פ\"ז) תניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא בשרישומו ניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה וכו'. לפיכך השוחט ונמצאת טריפה וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ה) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעכו\"ם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ובגמרא א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן ראה רבי וכו' ודבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים. והשמיט רבינו מלכתוב קדשים בחוץ משום דהוה משמע דקדשים בפנים טעונים כיסוי והא ליתא כמו שנתבאר לעיל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חש\"ו ששחטו וכו',</b> משנה שם (דף פ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יג)</small> במה מכסין וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ח) מכסין בזבל דק ובחול הדק בסיד ובחרסית ובלבנה ומגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול הגס ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי ובגמרא היכי דמי חול הדק וכו' כל שאין היוצר צריך לכתשו ואיכא דמתני לה אסיפא וכו' ה\"ד חול הגס וכו' כל שהיוצר צריך לכתשו מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי ופירש\"י x ללישנא קמא אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד ללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע אפילו כתישה כל דהו וכתב הרא\"ש על זה ולפירושו הלכה כל\"ב לחומרא ורב אלפס לא הביא כי אם ל\"ק משמע דמפרש איפכא ע\"כ לשונו. ופירש\"י חרסית שחיקת חרסין. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמכסין בשחיקת אבנים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וכן מ\"ש שאין מכסין בקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות,</b> הכל שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ משחיקת הזהב בלבד וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מכסין בשיחור וכו'.</b> שם (דף פ\"ח:) תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסילין ופירש\"י עפר שמנקרין מהריחיים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובאפר.</b> שם בברייתא דמכסין באפר אפילו באפר שריפת בגדים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אפר בשר שנשרף וכו',</b> שם וכב\"ה: \n",
+                "<b>ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת.</b> שם בסוף הפרק (דף פ\"ט) ומסיק רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו'.</b> בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:) א\"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר וכתבו התוספות עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש שם עפר והא דאמרינן בפרק שני שהיה מזמן כל הבקעה לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך עכ\"ל. ומדברי רבינו שסיים וכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר נראה שסובר כדברי התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומי ששחט הוא יכסה וכו'.</b> שם (דף פ\"ז) ת\"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות,</b> משנה שם ומייתי לה בברייתא מדכתיב בכיסוי ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשמכסה לא יכסה ברגליו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ובכאן נשלם החלק השני והלכות שחיטה. ה' לעזרתי ראה והביטה. ברוך הנותן ליעף כח:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..68966253fb041469bcdad8ac651dc435fd2d8dec
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1134 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו'.</b> כתב מי שירצה, לומר שאינה מצוה שחייב האדם לעשותה עכ\"פ כמו תפילין וציצית שופר סוכה ולולב. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה.</b> יש להקשות דהא בחולין כתיב האי קרא שנאמר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' כי ירחק ממך המקום וכו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ופירש״י בפירוש החומש על בכל אות נפשך תאכל בשר אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא א״כ מקדישה ומקריבה שלמים משמע דהאי קרא בחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וכו' ופירש״י במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורין הרי אמור במקום אחר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק, משמע נמי מהכא דקרא דכי ירחיב וכו' בחולין משתעי וא״כ היאך אמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי וכו' דלאו בבכור בעל מום משתעי קרא אלא בחולין. ולתרץ זה נאמר שיש להקשות על רש״י ממאי דגרסינן בריש השוחט (חולין דף כ״ח) רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופירש״י אך כאשר יאכל וגו' בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי. מה למדנו מצבי ואיל הכי ליכתוב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וכו' בספרי גרסינן מק ש צב וא ל לבהמה מה בהמה בשח טה וכו ולא מוק להא קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ע״כ. הרי שהגמרא אמרה דכי ירחיב מיירי בפסולי המוקדשין ורש״י פירש בפירוש החומש דמיירי בחולין כמו שהוכחנו למעלה. וי״ל שמה שפירש רש״י בפירוש החומש נמשך לדעת ספרי דמוקי קרא דכי ירחיב בחולין אבל הגמרא חולק עליו ומוקי ליה בפסולי המוקדשין וא״כ אין מקום תפיסה על רבינו ממה שפירש רש״י בחומש דההיא אתיא כספרי ואיהו דאמר כגמ' דפ' השוחט. אבל לעולם קשה למה לא תפיס רבינו לשון הגמרא שאומר מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין וכתב ונאמר בבכור בעל מום הל״ל ונאמר בפסולי המוקדשין ועוד שא״א לומר כן דהא תניא בכסוי הדם (דף פ״ד) ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך וכו' לימדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר וכו' כמו שכתובה להלן הרי מפורש דס״ל לגמרא דבחולין משתעי קרא. וי״ל שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר״ל בכור בעל מום לפי שכתוב אחד אומר רק בכל אות נפשך וכו' הטמא והטהור יאכלנו וכו' וכתוב אחר אומר גבי כי ירחיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ובשלמא לדעת ספרי מוקי ההיא דכי ירחיב בחולין וההיא דרק בכל אות נפשך וכו' בפסולי המוקדשין אבל בגמרא דידן דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במאי מוקי לה. ועוד קשה שא״א לומר דס״ל לגמ' דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסי' בריש כסוי הדם ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת״ל וזבחת מבקרך וכו' יכול יזבח כל בקרו ויאכל (יזבח) כל צאנו ויאכל ת״ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך נראה שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שיהא חולין מיירי קרא דכי ירחיב. ובריש השוחט אמרו דבפסולי המוקדשין מיירי ע״כ צריכין אנו לומר דתרי פסולי המוקדשין איכא דכל פסולי המוקדשין צריכין ליפדות אחר שנפסלו חוץ מבכור בעל מום שבמומו הוא נפדה ואינו צריך פדיון אחר וכ״כ רבינו בהלכות בכורות פ״א וז״ל הבכור אין פודין אותו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ״ל. וא״כ קרא דרק בכל אות נפשך וכו' משתעי בשאר פסולי המוקדשין הנפדין במעות וקרא דכי ירחיב מיירי ודאי בבשר תאוה כההיא דכסוי הדם ומיירי נמי בפסולי המוקדשין שנפדו במומן דהיינו בשר בכור בעל מום מיתורא דקרא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך מאי אשר נתן ה' לך אטו אנא לא ידענא דמתנת ה' הוא אלא לומר בכור בעל מום דיהביה לך רחמנא כלומר דהוה דידיה ובההוא מומא יהביה ניהלך שתהא מותר לאוכלו בלא שום פדיון וכב״ה שאמרו ר״פ פסולי המוקדשין שמותר לישראל להמנות על הבכור ואך כאשר יאכל את הצבי וכו' קאי אבשר תאוה ואבכור בעל מום ולכך כתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום ולא כתב ונאמר בפסולי המוקדשים לפי שאם היה כותב פסולי המוקדשים קשו הקושיות שהקשיתי ובאומרו בכור בעל מום יסתלקו: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה אמאי נקט רבינו ראיה לעוף מדאיתקש לחיה ולא מפיק לה מדתני בר קפרא בראש פרק השוחט (חולין דף כ״ז:) זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים א״א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א״א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וי״ל משום דלבר קפרא בסימן אחד סגי ליה לכתחלה ורבינו סובר שגם בעוף צריך לכתחלה שני סימנים כמ״ש להלן השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכווין השוחט, וטעם סברת רבינו לפי שבריש השוחט (חולין דף כ״ז) שאלו השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו' אב״א אאחד בעוף ואב״א ארוב שנים בבהמה ורבינו ז״ל תפס חומרא דתרי לישני להצריך לכתחלה שני סימנים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל קשה דהאי ילפותא דיליף רבינו שחיטה לעוף מדאיתקש לחיה ליתא בגמרא אדרבא מהאי קרא יליף בגמרא דאין שחיטה לעוף מן התורה מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי ואקשינן עליה א״ה חיה נמי ומשני איתקש לפסולי המוקדשין עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הא כתיב ושפך את דמו ומאי חזית דשדית ליה על עוף שדייה על חיה מסתברא משום דסליק מיניה. וי״ל דבגמרא מותבינן עליה ושני הוא דאמר כרבי אלעזר הקפר דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר רבי הוא וידוע דהלכה כרבי מחבירו ומאחר דקי״ל כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע״י שחיטה ואיתקש עוף לחיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והלכות שחיטה בכולן אחת היא לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב\"ו על השחיטה.</b> כלומר אם היו מוחלקין בדיניהם היה צריך לברך על החיה על שחיטת חיה ובעוף על שחיטת עוף וכן בבהמה אבל לפי שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ואין ביניהם חילוק לפיכך נוסח ברכה אחת לכלן. וא\"ת אינו כן שהרי בבהמה וחיה צריך שנים או רוב שנים ובעוף באחד או רובו סגי וא\"כ איך הלכות שחיטה בכלן אחת הן. י\"ל שכיון שבשאר הדינין כלם הם שוים וגם בזה הדין השחיטה המעולה שיתכוין לה השוחט שיחתכו שני הסימנין אע\"פ שאם עבר ולא חתכם סגי ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שפיר שייך לומר שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ולא תתחלף הברכה בעד זה ועוד שגם בזה שוים הן דבכלהו בעינן דניפוק חיותיה וכך יוצא בעוף בסימן אחד כמו בבהמה בשני סימנין: \n",
+                "<b>ואם לא בירך וכו'.</b> זה פשוט דברכות אינן מעכבות וכ\"כ הרא\"ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני ודלא כדכתב המרדכי בפ' כסוי הדם בשם ראבי\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואסור לאכול וכו'</b> כלומר דלא תימא כיון ששחטה הותרה מיד קמ\"ל: \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו לוקה</b> פי' משום דאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכן דקדק ז״ל בלשונו וכתב הרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם לרמוז שהוא לאו שבכללות: \n",
+                "<b>ומותר לחתוך ממנה וכו' ומולחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו.</b> פרק השוחט (חולין דף ל״ג) גמרא שחט את הושט וכו' תניא הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. וא״ת האי כזית בשר למאי בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ומניחו עד שתמות הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצתה נשמתה ואי לאומצא או לצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעי מליחה י״ל לעולם לאומצא ולצלי ואע״ג דבעלמא לא בעי מליחה הכא בעי כיון דמבית שחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם ומש״ה קאמר נמי ומולחו יפה יפה אח״כ. וא״ת אמאי לא קאמר הגמ' מדיחו קודם מליחה. וי״ל שדרכם היה לרחוץ הבהמה קודם שימכרו הבשר כ״ש בית השחיטה שהוא מלוכלך הרבה בדם דודאי רחצוהו קודם שימכרוהו. וא״ת רבינו למה לא הזכיר הדחה לא בתחלה ולא בסוף. וי״ל משום דסתם מליחה להדחה קיימא. ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו ומדיחו יפה יפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דגים וחגבים אינם וכו' אם את כל דגי הים יאסף להם.</b> בהשוחט (דף כ\"ז:) מקשה הגמרא גבי עוף נמי הא כתיב ויאספו את השליו ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ופירש\"י הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדבוריה וכתב בהו אסיפה ש\"מ דוקא הוא. וא\"ת דחגבים דלא איתמרא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני נימא דבעו שחיטה. וי\"ל דהיכא דכתב אסיפה אע\"ג דלא הוי במקום שחיטה דאחריני משמע דבאסיפה סגי ולא אצטריך בדגים למימר אסיפה דידהו בהדי שחיטה דאחריני אלא משום דכתיב זאת תורת הבהמה וכו' וכל החיה הרומשת במים והוה ס\"ד דעופות ודגים איתקשו לבהמה לענין שחיטה אלא משום דכתיב אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני. ויש מי שאומר דמדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' סמך עוף לבהמה לחייבו שחיטה וסמך חגבים לדגים לפוטרם משחיטה כדגים דוכל הנפש השורצת על הארץ היינו חגבים. וא\"ת מעיקרא מבעי ליה קראי לשחיטת חיה ועוף וא\"כ היכי הדר מבעי ליה קראי למעוטי דגים וחגבים. וי\"ל דמעיקרא הוה ס\"ל דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעו שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן לאו דוקא קשה לן נימא דה\"ה לכל בע\"ח ואיצטריך לן קרא למעוטי דגים וחגבים: \n",
+                "<b>לפיכך אם מתו מאליהן וכו'.</b> דדוקא היכא דאמר רחמנא דליפוק חיותא בשחיטה הוא דאי לא נפקא בשחיטה אלא במיתה הויא נבילה וכן אם אכל ממנה בעודה חיה חייב עליה משום אבר מן החי אבל הני כיון דלא בעי דליפוק חיותיה בשחיטה אם מתו מאליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלם חיים. וא\"ת סוף סוף נימא דבעו אסיפה בעודם חיים. וי\"ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה שאפילו קלטן בפיו ולא אספם בידו מכל מקום בעת שהם בפיו נאספים הם אם כן אינו דבר מיוחד דמזהר עליה קרא וכדברי רבינו כתב בעל העיטור ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים x ורבינו האיי השיב עליו ור\"נ אייתי סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זביחה זו האמורה בתורה סתם וכו' שכל הדברים האלו ע״פ צוה בהם כשאר תורה שבע״פ שהיא הנקראת מצוה.</b> בר״פ השוחט (חולין דף כ״ז) בעי מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ואסיקנא שהייה דרסה וכו' מנא לן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא ואמרינן תו התם (דף כ״ח) מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר (דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה) רבי היא דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום השחיטה מן החי.</b> נקט לישנא דמן החי לכלול בהמה וחיה בעוף וי\"א דנקט הכי לאפוקי שש נבילות מחיים שהיא חשובה מתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הצואר כשר לשחיטה.</b> משנה בפ\"ק דחולין (דף י\"ט). \n",
+                "<b>ומ״ש כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד המקום שישעיר,</b> בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ג:) וכתבו הרי״ף והרא״ש פירש ישעיר דקאי פרצי פרצי דדמיא לכריסא ולפי זה ישעיר הוא מלשון איש שעיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט.</b> שם כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט וכו' אי זהו ושט עצמו כל שחותכו וכווץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שחיטתו פסולה</b> משמע דנבילה הויא שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה וקשה דתרבץ הושט וכרס שניקבו לא הויא אלא טריפה ולא נבילה. וי\"ל דמש\"ה לא אמר רבינו בפ\"ג הרי זה נבלה ומטמאה במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחת ומשום דרוב הנזכרות באלו הפרקים הוו נבלות נקט לשון נבילה: \n",
+                "<b>ושיעור תרבץ הושט וכו'.</b> בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד והתוס' כתבו פירש בה״ג כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם עכ״ל. וכן כתב הרי״ף ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעות ורש״י פירש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיזהו מקום השחיטה בקנה משיפוע כובע ולמטה.</b> פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ח) תנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי בר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה ומסקנא דגמרא (דף י״ט) והלכתא משיפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן משפוי כובע ולמטה ובפ״ג כתב הגרמה וכיצד וכו' וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה וכו' שחט בתוך החיטין אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה ובפירוש המשנה כתב בתוך הטבעת הגדולה יש כמו שני גרגרים מגוף שחוסי וקורין אותם חכמים חיטי. וכתב הטור משיפוע כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמטה עד ראש כנף הריאה וכו'.</b> באלו טריפות (דף מ\"ה) תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תיאנס ופירש\"י מטבעת הגדולה כרבי יוסי בר יהודה ומחלוקתו בפ\"ק נקט לה ומיהו אנן קי\"ל כר\"ח בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת התחתונה כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה [ברגליה] דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה. כנפי כמה שהם נמתחים ופורשים כנפים למעלה אע\"פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן. \n",
+                "<b>וכתב רבינו וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר,</b> ממה ששנינו שכל הצואר כשר לשחיטה נראה שכל הכשר לשחיטה נקרא צואר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנסה הבהמה עצמה.</b> שם בעי רב חנינא ואי תימא רב חנניא אנסה עצמה מהו תיקו יתיב ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. ופסק רבינו בשניהם ספק נבילה לפי שענין שניהם אחד וכיון שחלוקה ראשונה נשארה בתיקו גם השניה כמוה ור\"י ור\"ל שפסקו בחלוקה השנייה פסולה נאמר דס\"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא ולכן אמרו פסולה כלומר מספק אסורה באכילה וכן כשאמר רב ובלבד שלא תאנס משום ה\"ט הוא דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע\"פ שנכתבו בגמרא דברי רבא קודם לבעיא זו הנשארת בתיקו לא היה סדרם כך דקודם נשאלה הבעיא ואח\"כ אמר רבא ובלבד שלא תאנס או נאמר שחולקין על סתם גמרא שנשארה אצלו הבעיא בתיקו וה\"ה לדין השני ולכן פסק רבינו כסתם גמרא א\"נ דה\"פ ובלבד שלא תאנס זהו מקום השחיטה בעי רבי חנינא האי שלא תאנס דוקא קאמרת דאם נאנסה פסולה או כשירה היא אלא לכתחלה בעי שלא תאנס וסלקא בתיקו ולא שאני לן בין אנסה עצמה לאנס השוחט בכלהו הוו ספק נבלה כסתם גמרא וטעם דין זה דכיון שאנסה הבהמה עצמה ומתחה הסימנין או שאנס השוחט את הסימנין ובשעת שחיטה במקום שחיטה שחט בסימנין אילו היו נשארים כן מתוחים אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן נמצאת השחיטה שלא במקומה לכך הויא ספק דבבחינת שעת השחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר השחיטה וקודם לה הויא פסולה ולכן ה\"ז ספק נבלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> וצריך השוחט וכו' ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה.</b> משנה פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ט:) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וס״ל לרבינו כמו שפירשו התוס' והר״ן דדיעבד אין לכתחלה לא ואפילו החזיר הסימנין גזירה אטו לא החזיר ואע״ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה התם ע״כ אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט: \n",
+                "<b>וכמה הוא שיעור השחיטה וכו'.</b> משנה ריש השוחט (חולין דף כ״ז) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני כמש״ל וכן דעת הרשב״א והרא״ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו רובו של זה ורובו של זה וכו'.</b> מסקנא דגמרא התם (דף כ\"ט) דכ\"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ותניא בת\"כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צ\"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט חציו של וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ\"ח:) שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צ\"ל בבהמה: \n",
+                "<b>קנה שהיה וכו'.</b> גם זה ברייתא שם הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בין שהתחיל לשחוט במקום השלם וכו'.</b> דבר פשוט הוא שהכל אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השוחט וכו'.</b> פירקא קמא דחולין (דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ומדנקט הטבח סתם משמע שאפילו היה השוחט זריז ומהיר. ואמרינן תו בגמרא לא בדק מאי רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ורבינו פסק דנבלה ולחומרא ועוד דמסתבר טעמא דמתני' דבחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ולפיכך סמך לזה כל בהמה בחייה וכו' לפי שהוא טעם הדין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובאיזה דבר שוחטין וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף ט\"ז) גמרא השוחט במגל ובצור וכו'. א\"ר חסדא אר\"י ואמרי לה במתניתא תנא ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה וכו' ופריך הגמרא אין שוחטין בה והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימונא דאגמא ופירש\"י עשב הגדל באגמי מים וכו' וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלין הימנו ע\"כ. ולזה כיון רבינו באומרו קנה האגם לאפוקי סתם קנה שקיסמין נבדלין הימנו ונוקבין הושט: \n",
+                "<b>אבל אם היה כמו תלם בחודו וכו'.</b> מדברי רבינו ז\"ל משמע שאין צריך שתחגור בה הצפורן אלא אפילו כל שהוא פסולה שכ\"כ ואפי' היה התלם קטן ביותר ולא הזכיר חגירת הצפורן ומפיק לה מדאמרינן פ\"ק דחולין (דף י\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב ששת בדיק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא לבדקה ואם איתא דלא מיפסל אלא בחגירת הצפורן למה להו למבדק בשמשא ובמיא ואמאי אמרינן בשרא אכלה וכו' הא כל שאין הצפורן נחגר בה כשירה ועוד דאמרינן לעיל בגמרא אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אסי דמיא לסאסא מאי ודמיא לסאסא אינה חוגרת בה הצפורן ואפילו חוט השערה אינה חוגרת. וכתב הרשב\"א שכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינן לה ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפי' חוט השערה אבל כשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן. והרא\"ש פסק כדי שתחגור בה הצפורן מדאמרינן שם בגמ' אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ר\"ל ג' פגימות הן וכו' ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומדקא מתמה הגמ' אדר\"ל מ\"ט לא מני איהו נמי פגימות סכין בהדי הנך ומהדרינן דבחולין לא קא מיירי הא לאו הכי הוה מני לה אלמא כולהו כר\"ח ס\"ל דאי לא מאי קא מתמהינן עליה דר\"ל כי לא מני לה והנך אמוראי דהוו בדקי במיא ובשמשא אפשר שכל אחד היד נוהג מה שהיה סבור שהיה בדיקה יותר יפה אבל אה\"נ ששיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בה הצפורן הא לאו הכי כשירה. וכתב עוד הרי\"ף לא הביא הא דרב חסדא י\"מ דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא וכו' פליגי אדר\"ח וסברי דפגימה כל שהוא טרפה ואפילו אין הצפורן חוגרת בה ול\"נ כיון דפסק דבעינן לבדוק אבישרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה הצפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בה בצפורן היינו כדי שתחגור בה הצפורן הילכך לא הוצרך להזכיר ההיא דר\"ח עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יז)</small> היה התלם מרוח אחת וכו'.</b> שם אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט בה לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה עולה ויורד x בסכין שוחט בה לכתחלה ואמרינן התם היכי דמיא אוגרת וה\"ד מסוכסכת אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת מאי שנא משתי רוחות וכו' דקאים ארישא דסכינא והדר פריך סוף סוף וכו' ומשני כגון שהוליך ולא הביא וכו' א\"ל רב הונא בריה דר' נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והא אמר רבא מסוכסכת כשרה ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ע\"כ. וי\"א דכי מכשרינן מסוכסכת ה\"מ היכא דקיימא ברישא דסכינא דההיא אוקימתא דקיימא ארישא דסכינא לא אידחיא לה אלא תרווייהו בעינן קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. אבל רבינו והרי\"ף סוברים דבין קיימא ארישא דסכינא בין באמצע אם הוליך ולא הביא כשרה דאע\"ג דאוקימנא לה דקיימא ארישא דסכינא ה\"מ מקמי דאוקימנא בהוליך ולא הביא אבל כיון דאוקימנא לה בהוליך ולא הביא תו לא צריכין לקיימא ברישא דסכינא וראיה לדבר מדאמרינן התם א\"ל רב הונא לרב אשי וכו' כדכתבינן לעיל ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ומדלא קאמר כאן שהוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא ממילא שמעינן דבהוליך ולא הביא סגי אע\"ג דלא קיימא ארישא דסכינא: \n",
+                "<b>וכתבו</b> המרדכי והגהות מיימון דכי מכשרינן במסוכסכת דוקא בשהשוחט הרגיש בה קודם שחיטה ואומר שנזהר בה והוליך ולא הביא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה בלבד שחיטתו פסולה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. ופי' עולה ויורדת כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כנחש,</b> שכשהנחש הולך על גחונו מגביה ראשו מלפניו ושדרתו היא משוקעת וזנבו גבוה וביניהם כמו גומא כך היא הסכין מצד מה שהושחזה והואיל ואין בה פגם מותר לשחוט בה: \n",
+                "<b>וסכין שפיה וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל״ב) גמרא דנפלה סכין והגביהה וכו', אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כלו כשרה כלומר כיון דלא אפסיק לא שייכא ביה שהייה ולא אמרינן יצטרפו שהיות דליכא למיחש כלל לשהייה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין חדה וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמיא לסאסא מאי א״ל מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן ופירש״י דמיא לסאסא אריסט״א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר״א בלע״ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התולש קנה או שן וכו'.</b> כבר נתבאר למעלה כשאמר בין בצור וכו'. וכפלו רבינו הנה ג\"כ להודיענו אם חברם לקרקע או אם היו מחוברין מעיקרן מה דינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעצן בקרקע וכו',</b> בהכל שוחטין (דף ט\"ו:) תנן השוחט במגל ובצור ובקנה שחיטתו כשרה ומקשה הגמ' השוחט בדיעבד אין לכתחלה לא וכו' ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית וכו'. ומסקנא דמתניתין דמכשר דיעבד בתלוש ולבסוף חברו רבי היא ופסל במחובר מעיקרו ומשמע דתלוש ולבסוף חברו אפילו בטליה כשר וכן נראה מדברי הרי\"ף ורבינו וכן דעת בעל העיטור והרשב\"א ודלא כהרא\"ש דפסל בתלוש ולבסוף חיברו אם ביטלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקח לחי של בהמה וכו'.</b> שם גמרא (דף י\"ח) הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו', אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה והא אנן תנן חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהם חונקים שן אשן לא קשיא הא בחדא הא בתרתי צפורן אצפורן ל\"ק הא בתלושה הא במחוברת. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל בשן אחת הקבועה בלחי וכו' ואע\"פ שהיא קבועה בו,</b> הוא משום דס\"ל לרבינו דלא מיקרי מחובר אלא כשהוא מחובר לגוף אבל אם אינו מחובר לגוף אע\"פ שהוא מחובר ללחי לא מקרי מחובר דה\"ל לחי כבית יד ונראה דלפי זה ה\"ה לצפורן המחוברת ליד והיד תלושה מן הגוף דלא מקרי מחובר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה.</b> פ\"ק דחולין (דף ח') א\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין (באור) ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מרווח רווח. והרי\"ף השמיט הא דר' זירא וכתב הר\"ן דטעמא משום דאמרינן לקמן בפרקין (דף י\"ז:) על בדיקת הסכין צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אתלת רוחתא לא צריכה מדר' זירא דבית השחיטה מרווח רווח ה\"נ מרווח רווח ובודאי לא קי\"ל כרב יימר וא\"כ לא קי\"ל כר' זירא. וה\"ר יונה תירץ דל\"ק דגבי דר\"ז בית השחיטה רווח עד שאין הסימנים נכוין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אע\"פ שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן. והראב\"ד ז\"ל תירץ דע\"כ לא קאמר ר\"ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומש\"ה אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דר\"ז ואנן לא ס\"ל כוותיה: \n",
+                "<b>והטור</b> כתב סכין מלובנת לא ישחוט ואם שחט בה כתב הרמב\"ם פסולה, וכבר ראיתי נוסחא אחת מספרי רבינו שכתב בה טרפה אבל נוסחת הר\"ן כרבינו כשרה: \n",
+                "<b>סכין שצדה אחת וכו'.</b> פ' הכל שוחטין (חולין דף ט״ו:) תנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה ופירש״י מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא דילמא אתי למעבד באידך גיסא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט צריך וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא מימרא דרב פפא ורב אשי, ורב אחא נמי בדקה הכי וא״ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא וטעמא דצריכה בדיקה אבשרא משום דושט הוא רך ואטופרא משום דקנה הוא קשה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בודק בהולכה ובהובאה על חודו בבשר לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים בטלים ואח\"כ בהולכה ובהובאה בצפורן שאינו יכול להרגיש יפה אם יבדוק בבשר ובצפורן ביחד וכן יעשה בשני הצדדין עכ\"ל. והם דברי הרא\"ש וכיוצא בזה כתב ה\"ר יונה וז\"ל צריך לכוין לבו במאד מאד הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו לאחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא נפגם הצפורן בחודו של סכין ואילו יש פגימה בצדדין לא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימות הצפורן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך לבדוק כן אחר וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י') השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה ומסקנא והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצם והלכתא כוותיה דרב חסדא כששבר בה עצם. והנה על מ״ש רבינו וצריך לבדוק כן אחר שחיטה השיגו הראב״ד ז״ל וז״ל כבר הסכימו חכמים וכו'. מ״ש שהסכימו חכמים איני יודע היכן הסכימו כן שהרי רש״י והרשב״א כתבו כדברי רבינו. ומה שהקשה עליו שא״כ היו אומרים צריך כמ״ש צריך שיבדוק בסימנין, י״ל דלא דמו אהדדי דאילו סימנין כי לא בדק להו הוי נבלה או טרפה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולכך שייך לומר צריך דמשמע ואם לא בדק פסולה וזהו ששאל לא בדק מאי כלומר נבלה הוי או טרפה הוי דליכא למימר דאיהו הוה שאיל אי כשרה אי טרפה ותנא במתניתין נבלה ומטמאה שאין לשום הסברות כל כך מחולקות א״ו מספקא ליה אי טרפה הוי אי נבלה הוי הרי שלשון צריך משמע שאם לא בדק אסורה ולהכי לא שייך למיתני גבי סכין צריך שיבדוק דמשמע ואם לא בדק אסורה וליתא דלא מיתסרא אלא היכא דנמצאת פגומה אבל היכא דלא נמצאת כגון שפשע או שכח ולא בדק ואבדה כשרה ומדלא אמרינן צריך שיבדוק ילפינן הכי ועוד דמדפסקינן כר״ח דהיכא דשבר בה אפילו נמצאת פגומה כשרה משום דס״ל דכה״ג לא מקריא ריעותא כ״ש היכא דנאבד דליכא ריעותא כלל ולא דמי לבדיקת הסימנין דהכא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הרי זו ספק נבלה</b> ולא כתב נבלה כדאמר רב הונא פסולה י\"ל דמשום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי יש לנו לומר שאפילו רב הונא לא פסל אלא מספק והראיה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה משמע שמן הספק הוא פוסל אותה ולכך כתב ז\"ל הרי זו ספק נבלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך השוחט בהמות רבות וכו'.</b> שם ג\"כ הוה עובדא וטרף רבי יוסף תליסר חיותא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עופות רכים</b> שלא תאמר בעור הבהמה שהוא קשה הוא דחיישינן שמא בעור נפגמה אבל בעור עוף דרכיך ליכא למיחש הכי קמ\"ל דלא שנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל טבח שלא בדק הסכין שלו וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ח) גמרא חוץ ממגל קציר וכו' א״ר הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה הוא ול״פ כאן בשנמצאה סכינו יפה כאן בשלא נמצאה סכינו יפה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בשם הרא\"ש והאידנא נהגו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא אורך הסכין וכו'.</b> משנה בהשוחט (דף ל') אפילו כל שהוא אפילו כאיזמל כשר ובגמרא אמר רב מנשיא באיזמל שאין לו קרנים ומשמע שרבינו מפרש דשאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהיה עוקץ בראש האיזמל. וכתב הר\"ן דכיון דלא ידעינן שיעורה השוחט בסכין צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן בגמרא ואזלינן לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומתי שוחטין וכו'.</b> משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה וכו' אמר ר״פ כשאבוקה כנגדו. וכך הם דברי רבינו שאם אבוקה כנגדו שוחטין לכתחלה ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט ביוה״כ וכו'.</b> משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ד) השוחט בשבת וביוה״כ אע״פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקמוה בגמרא (דף ט״ו) דה״ק אע״ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ומשום דלשון מתחייב בנפשו דהיינו מיתת ב״ד לא שייך ביוה״כ ומתני' אגב שבת תניא תיקן רבינו וכתב היה מתחייב בנפשו או מלקות על יוה״כ שחיטתו כשרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה וכו' עד בבשר וחלב וכיוצא בו.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אותו הבשר טהור.</b> נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוי כאילו מתה מעצמה ומטמאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקוברין אותו,</b> משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפרו אסור.</b> שם בגמרא (דף ל\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו שחט לרפואה. ומ״ש אבל הנוחר בעזרה וכו'.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ז:) משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו. \n",
+                "<b>ומ״ש דה״ה לשוחט ונמצאת טריפה.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ח) ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ״ה:) תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר״ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרים ופסק כר״ש וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא בהמה וחיה בלבד וכו'.</b> הכי משמע בפרק הספינה (ב\"ב פ\"א:) דאמרינן גבי ספק בכורים וקא מעייל חולין בעזרה והרשב\"א כתב בפ' הזרוע על דברי רבינו ולא נראו דבריו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם עבר והכניסן מותרים באכילה: וכל השוחט חולין בעזרה וכו'.</b> משמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ה:) מסיק דלר״ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ו:) דכ״ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וא״כ הא דמשמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן אתי דלא כמאן ועוד שהוא ז״ל פסק בפ״ד מהל' אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחשב״ע אסורים בהנאה א״כ אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת. וי״ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מיתסרי מדאורייתא וז״ש ודברים אלו כלם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות</b> היינו מפני שלא נאמר בהם לאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בהמה זו שלמים.</b> בסוף פירקא קמא דתמורה (דף י\"א) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> אין שוחטין וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים סוף השוחט (חולין דף מ״א) דתנן אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך האוגן של מים ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא (כל עיקר) אבל עושה (אדם) גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. ובגמרא מ״ש לתוך ימים דלא דאמרינן לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורין שאנו. ותו בגמרא אין שוחטין לגומא וכו' אבל עושה אדם וכו' והא אמר (רישא) אין שוחטין לגומא כלל ואוקמה רבא דה״ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין לגומא וכו' והרוצה לנקר חצרו וכו' ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' מפני שאין אדם חש לנקר את השוק ויחקה את המינים פירוש לשון חק כמו שאמר בברייתא ובחוקותיהם לא תלכו והטעם שכששוחט לתוך כלי מים עכורין מותר משא״כ בימים ונהרות שאע״פ שאין הצורה נראית בהם אסור לפי שבימים ונהרות החששא היא שמא יאמרו לשר הים או הנהר שוחט וא״כ ל״ש צלולין ל״ש עכורין איכא למיחש אבל לתוך כלי מלא מים החששא היא שמא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט וכשהן עכורין ליכא למיחש למידי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונראה כמקריב למים</b> פי' לשר של ים או נהר: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו,</b> טעמו מדמסיים בברייתא אשוחט בגומא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומדברי בעל הטור נראה שבה\"ג סובר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד שוחטין מותח את הצואר וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ו:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א\"ר ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר (בהמה) למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר (כי תניא ההיא) בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקימתי לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש\"י ולפיכך פסק רבינו כשתי האוקימתות וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'.</b> מתני' פרק השוחט (חולין דף ל':) השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה וכו' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה ואסיקנא בגמרא (דף ל״א) מלא צואר חוץ לצואר בד״א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט</b> זה הוא כשלא היה אלא ראש אחד שכך כתב והתיז את הראש אבל בשני ראשים צריך שיעור ג' צוארים וכן לכמה ראשים צריך שיעור צואר א' מצוארי הנשחט יותר ממנין הראשים ודעת רבינו כדעת הרמב\"ן דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שא\"א להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא סכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת הסימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין שכן כתב השוחט והוליך את הסכין וכו' כשרה ולא חילק בין יש בסכין מלא שני צוארים או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאחזו וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל':) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתו כשרה. ואמרינן בגמרא (דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה וכו' שמואל אמר וכו' בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכו'. (דף ל':) ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א״ל רבי זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש״י למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו (דקתני שנים אוחזין בסכין) אפילו בשני סכינים קמכשר ע״כ. כלומר וכ״ש שנים אוחזין בסכין אחד. ובהכל שוחטין (דף י״ט:) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואפשר שרבינו לא כתב דין השוחט בשנים ושלשה מקומות מפני שסמך על בבא דשנים אוחזין בשני סכינין ושחט בשני מקומות או מפני שסמך על מ״ש דין שחיטה העשויה כמסרק: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' והרא\"ש והר\"ן בשם רב אחאי דשחט בשנים ושלשה מקומות היינו ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכלם בהיקפו של סימן ואילו תצרפם במקום אחד יהא בהם רוב בהיקפו של סימן כשרה. ושחיטה העשויה כקולמוס פי' באלכסון. ומה שתפס רבינו שנים אוחזים בסכין תחלה ואח\"כ כתב וכן שנים שאחזו שני סכינין כלומר לא מיבעיא כששנים אוחזים בסכין אחד כשרה דהא איכא שחיטה מפורעת ואפילו שמואל מודה בה אלא אפילו שנים שאחזו שני סכינין דליכא שחיטה מפורעת דהא פליג שמואל עלה בגמרא אפ\"ה כשרה ולא זו בלבד דהא נשחט רוב היקף הסימן והיא ביושר אלא אפילו כקולמוס שהיא באלכסון או כמסרק שהיא שחתך כאן מעט וכאן מעט אפילו הכי כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חש״ו וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב:) גמרא וכלם ששחטו כלומר חש״ו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופירש״י שהלכה ובאה כדרכה שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה וה״ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה כדלקמן אלא בכל דהו מהדר לאוקמי אפילו באיזמל ע״כ. ופשוט הוא ששיכור ומי שאחזתו רוח רעה דינם שוה לחש״ו כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל סכין שנפלה ושחטה וכו'.</b> מתניתין פרק השוחט (חולין דף ל״א) נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ובגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע״ג דלא מכוין לה מאן תנא וכו' אמר רבא ר' נתן הוא וכו' והא אמר רבא חדא זמנא דתנן וכלן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדלעיל צריכי דאי אשמעינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גלגל של אבן או של עץ וכו'.</b> פ' הכל שוחטין (חולין ט״ו:) גמרא השוחט במגל יד וכו' (דף י״ו) אמר מר השוחט במוכני פי' גלגל שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה לא קשיא הא בסרנא דפחרא פי' גלגל של יוצרים הא בסרנא דמיא כלומר שהמים מגלגלים אותו ואב״א הא והא בסרנא דמיא ול״ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירש״י בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט הוי מכח אדם שנטל הדף. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה ומשמע לרבינו לענין דינא פירוקא בתרא נמי קושטא הוא וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'.</b> משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ט מ') השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ובגמרא פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' לשום חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול ש״מ ופירש רש״י מתניתין דאמר לשם הר הר אינו עושה עבודה זרה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במסכת עבודה זרה הילכך לשמן לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה ומיחלפא בה וכו'. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן דלדעת רבינו ה\"פ דמתני' בשוחט לשם הר ומשום הכי לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודה זרה דא\"ה אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשם רפואה או כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא דמיתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודה זרה אלא לפי שאין דרכן של עכו\"ם לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאוסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו ז\"מ דמשמע דאפילו בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון דדרך העכו\"ם לעובדו עשוהו מדבריהם כתקרובת עבודה זרה ממש עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל\"ט) גמרא השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם ר' יוחנן אמר פסולה ור\"ל אמר מותרת. ר\"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מבפנים. ופירש רש\"י מחשבין מעבודה לעבודה כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עכו\"ם דגמרינן חוץ איסור עכו\"ם מבפנים ממחשבת פגול של פנים שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פגול ע\"כ. ור\"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים. ות\"כ דר\"י השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם הרי אלו זבחי מתים שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואסיקנא דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דס\"ל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ופסק רבינו כר\"י דת\"כ ובשחטה ואחר כך חשב עליה פסק דאסורה מספק כיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונידרין כמותם וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף מ״א:) משנה השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. ופריך בגמרא פסח בר נידר ונידב הוא זמנא קביעא ליה אמר ר' אושעיא שאני פסח הואיל והפרשתו כל השנה כולה פי' שבכל יום מהשנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו. ואמרינן בגמרא על הא דאמר לשם חטאת אמר ר״י לא שאנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימא לשום חטאתו הוא עושה ואוקמה ר' אבהו באומר לשם חטאתי ואמר על לשום תמורה אמר ר' אלעזר ל״ש אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר ביה ואוקמא ר' אבהו באומר לשום תמורת זבחי ואמרינן תו ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא ילודי יליד קמ״ל דאם איתא דאוליד קלא אית ליה, זאת עיקר הגירסא וכן הסכים רש״י ורבינו שכתב שכל המפלת קול יש לה אפשר שגירסא אחרת היתה לו ז״ל או אפשר שפירש אם איתא דאוליד פירוש מפלת שאם הוא לידה ממש פשיטא דאית ליה קלא והיכי תיסק אדעתין למימר הכי א״ו פירוש מפלת ואמרי' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעה ופירש״י אימור נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכיניו וז״ש רבינו שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים כלומר ואפשר ליעשות בצנעא ותנן על רישא דמתניתין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ובודאי שיותר היה ראוי להכשיר כשהאחד מתכוין לדבר כשר שהיא הפך כוונת חבירו ממה שראוי כשלא היתה לו כוונה כלל שנראה שחלה כוונת חבירו משלם ואם כשנתכוון לדבר כשר פסלה המשנה כ״ש כשלא נתכוון כלל. וז״ש רבינו והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפי' נתכוין לשם דבר המותר וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם שחט זה אחר זה וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו״ם כלומר וכ״ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע״פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':) רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע״ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל ששחט לעכו״ם וכו'.</b> פ' השוחט (חולין דף ל״ט:) משנה השוחט לעכו״ם שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל וכו' א״ר יוסי ק״ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. וידוע דלית הלכתא כר״א דיחידאה הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה דברים מפסידים את השחיטה וכו'.</b> בפרק השוחט (חולין דף ל״ט) תנן לכלהו ובהכל שוחטין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הם הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט וכו'.</b> משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ב) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף בא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ופירש״י נפלה סכין והגביהה ושהה בהגבבה זו וכו' או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה ועף נתיגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט ע״כ. וברור הוא דלאו דוקא בא חבירו ושחט אלא דה״ה כשחזר הוא עצמו ושחט אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. ובגמרא מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת וכו' אתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו בהמה לעוף וכו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ונראה שרבינו מפרש כמו שפירש הר״ן לדעת הרי״ף דר״י בר חנינא לא פליג אדר״י ושמואל דאינהו נמי כי אמור אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמה גסה לא דברו ובא ר״י בר חנינא ואמר דבעוף הקלו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמה דקה לא הקלו לשער ביותר מכיוצא בה ומדלא אדכר ר״י בר חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף והרא״ש פי' דברי הרי״ף בענין אחר וכתב על דברי רבינו שהם כמו פשרה וכתב שאין דבריו נראין דכיון דמקילנן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא״כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה עכ״ל. והפירוש שפירש הר״ן בדברי הרי״ף הוא נכון ונמצאו דברי רבינו שאינן פשרה אלא שורת הדין ובשיטת הרי״ף רביה אמרה והכי מסתבר שדוחק גדול הוא לפרש כמו שפירש הרא״ש שהביא הרי״ף דברי ר״י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. ומה שהקשה הרא״ש כיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף דברים תמוהים הם דאטו לומר דמשערינן בבהמה דקה לעוף אנו מצטערים והבו דלא לוסיף עלה הוא ועוד שאין דבר זה תלוי בנו להקל או להחמיר שזה מכלל שעורים שהם הל״מ. ומה שהקשה עוד למה הקלו בעוף יותר ממה שהקלו בבהמה דקה יש לומר דהכי גמירי הלמ״מ וכמ״ש הרשב״א. ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן חדא דרב ור' יוחנן הלכה כר״י ועוד דהוו להו שמואל ור״י תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט מעט ושהה מעט וכו'.</b> שם בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ופירש רש\"י מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם ע\"כ, ולא איפשיטא ולחומרא ולכך פסק הרי זו ספק נבלה: \n",
+                "<b>וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו'.</b> הרא\"ש כתב שרבינו כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה והקשה על זה כמה קושיות וגירסא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו אבל הגירסא שכתוב בנוסחי דידן כך היא אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ואף גם זאת הגירסא צריכה יישוב שמאחר שלא שהה כדי שחיטת רוב הסימנין שהוא הכשר שחיטה כשרה היא דאין כאן שיעור שהייה ולמה כתב שהיא ספק. ורבינו ירוחם כתב שרבינו מפרש בעיא דשהה במיעוט הסימנין מהו בענין זה ועלתה בתיקו וכ\"כ הרשב\"א שדעת רבינו לפרש הבעיא בענין זה וקשיא לי על דבריהם שרבינו עצמו כתב בראש הפרק שהייה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה ולשון וישחוט ודאי משמע שחיטת רוב הסימנין דהיינו סתם שחיטה דבציר מהכי לא מקרי שחיטה סתם ואם שהה פחות מכדי זה ר\"ל ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנין שחיטתו כשרה ובכאן אמר וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ואם כן קשיא דידיה אדידיה: \n",
+                "<b>ויש</b> מי שפירש שכתב רבינו כאן וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' חוזר על מה שאמר למעלה שחט מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט וכו' והכי פי' וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה. ואין פי' זה נכון שאע\"פ שאמרנו שהשהיות הקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה לא היינו אומרים בעד זה שהשהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה שהטעם שהיא ספק נבלה בשהיות הקצרות הוא משום דמספקא לן אם מצטרפות השהיות אם לאו ואם כן הספק בעצמו יפול בשהיות הגדולות. ועוד שלפי זה כך היה לרבינו לכתוב וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה למה לו לכתוב וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין וכתב עוד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה אטו עד השתא לא ידענא דשחיטת מיעוט הסימנין אינה שחיטה גמורה ועוד שאינו נראה מלשון רבינו שחוזר להצטרפות השהיות. והטור כתב דבעיא דשהה במיעוט הסימנין שעלתה בתיקו מפרשה רבינו ששהה במיעוט קמא ואני איני רואה בדברי רבינו שום גילוי לפירוש הזה: \n",
+                "<b>לכן</b> נראה לי לפרש שכוונת רבינו כך היא שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין דהיינו שחיטה גמורה ה\"ז נבלה ודאית ואם שהה פחות מכדי זה כלומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין ה\"ז כשרה ולמטה אמר שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ועוד שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין כלומר ששהה כדי שישחוט פחות מעט קטן מהשחיטה הכשרה אלא שחסר דבר מעט ביותר שכמעט אינו נרגש וז\"ש וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט כדי שחיטה גמורה כלומר לא חסר דבר אחר מהשיעור רק שלא היתה שחיטה גמורה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה גמורה והיתה ודאי נבלה ולכן ה\"ז ספק נבלה וכתב רבינו וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לפי שההגבהה וההרבצה שוות בכל ענין אבל השחיטה אנו מחלקים בה אם שהה כמו מיעוט או כרוב לזה תפסה רבינו בפני עצמה כאן וכתב וכדי שישחוט וכו' ולא כתב כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט וכו'. ודין זה יצא לרבינו ממאי דאמרינן בגמרא (דף ל\"ב) בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט הסימנין מהו תיקו ונראה שרבינו גורס שהה כמיעוט הסימנין בכ\"ף ומשמע פירושא לרבינו שאם שהה כדי שחיטת מיעוט הסימנין ודאי שהיא כשרה שכיון שאמרה המשנה כדי שחיטה משמע כדי שחיטה כשרה ואם שהה פחות מכאן כשרה אלא הבעיא היא אם שהה פחות מהכשר שחיטה דבר מועט מי אמרינן אפשר לצמצם וכשרה או דילמא כיון שהשיעור הזה אינו במציאות שאחר מגביה ומרביץ ושוחט אלא בשיעור זמן כזה אנו משערין א\"א לצמצם והוי נבלה ועלה בתיקו ולחומרא: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב וכן אם שהה כדי שיגביהנה א\"א זו הסברא לא טובה היא ולא נכונה וכו'. ולענין מה שהשיג על דברי רבינו כבר כתבתי. ומ\"ש שבאותן שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע״פ ששהה וכו'.</b> תוספתא שחט סימן א' או רובו בעוף ושהה בה כדי שחיטה וגמרו כשרה ובריש השוחט (חולין דף כ״ח) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה בעוף כשרה x וברור הוא דה״ה לרוב שנים בבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בקנה לבדו חציו וכו'.</b> ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) פסוקת הגרגרת ברובה ופחות (מכאן כשרה) ודייק רבינו לכתוב לבדו לומר דהב״ע בשיודע בודאי שלא נגע בושט כגון שתפס בידו הקנה לבדו ושחט בו ובזאת ההקדמה הוא מ״ש שאין לעוף שהייה בקנה שאל״כ הוי דינא כמ״ש לקמן בסמוך חוזר ושוחט הקנה במקום אחר וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט העוף ושהה בו וכו'.</b> בפרק השוחט (חולין דף כ״ח) ההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים פי' שהוא נטרף בנקב משהו ואינה ניכרת טיפת הדם בעור החיצון שהוא אדום אבל בפנימי שהוא לבן ניכרת אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן וסובר רבינו כרש״י שפירש וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן לקולא כדאמרינן התם וזה התיקון דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אבל בבהמה דבעיא שנים לא. וא״ת ובבהמה אמאי לא ישחוט במקום אחר השני סימנין ואח״כ יהפוך הושט ויבדקנו. וי״ל דאיכא למיחש שמא יפגע במקום הנקב ולא יוכר וכדאמרי' נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט ומשמע אפי' ישחוט במקום אחר איכא האי חששא א״נ דילמא יתלכלך הושט מבפנים בדם השחיטה ואתי למתלי ביה ואפשר שמקודם היה בו טיפת דם. וא״ת ובעוף מה צריך לשחוט במקום אחר ישחוט באותו מקום הקנה לבד שאם נשחט רובו הרי מותרת היתה ואם לא נשחט רובו הוה ליה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו. וי״ל דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה נקל יותר לפגוע בושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ואפשר שכבר היה נקוב מקודם ואתי לאכשורי שלא כדין א״נ עצה טובה קמ״ל שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שהיה נקל לפגוע בו פגע בו ויפסלנה שלא כדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל') אר״י אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה (תחת העור כשרה) מאי קמ״ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה אי ממתניתין הוה אמינא ה״מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס הסכין תחת העור וכו'.</b> שם תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ולחומרא, וכתב הר\"ן אמרי רבוותא דוקא שכרוך המטלית על צואר הבהמה אבל מטלית וצמר בעלמא לא וכ\"כ הרא\"ש תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא אבל אם נפל טליתו על מקום שחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא בעינן אלא בבגד הקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכ\"כ בה\"ג דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ\"ש הרמב\"ם אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה ודעת הרשב\"א כדעת הרא\"ש וכ\"נ מדברי רש\"י ורבינו סובר דלישנא דתחת המטלית סתמא אפילו פירש טליתו נמי על הסכין ועל המטלית משמע ויש לחוש לדבריו: \n",
+                "<b>וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וכו'.</b> פרק השוחט (חולין דף ל':) בעי רב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו תיקו ופירשה רבינו כפשטה החליד במיעוט הסימנין כלומר שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה בכשרות מהו מי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב הסימנין בעינן בהחלדה או דילמא אפילו במיעוט פסלה חלדה מהו תיקו ולחומרא והוי נבלה מספק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרסה כיצד וכו'.</b> משנה פרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם בסכין מלא צואר כשרה מכלל שאם אין בסכין מלא צואר פסולה ומסיים בה בד\"א בזמן שהוליך ולא הביא וכו' אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ופירש\"י התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה וכ\"כ הרשב\"א בתשובה דלחתוך הסימנין בלבד בלא הולכה והובאה קרי התיז הראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגרמה כיצד.</b> מסקנא דגמרא בהכל שוחטין (דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי. וכתב רבינו זה השוחט בקנה למעלה לפי שעתיד לחלק בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש להפכו או הגרים שליש ושחט שני שלישים ואילו בושט או למטה ממקום שחיטה בקנה נקיבתן במשהו לכך כתב בקנה למעלה משפוי כובע, בקנה למעוטי בושט דבין למעלה בין למטה הוי נקיבתו במשהו, וכתב למעלה לאפוקי למטה דלמטה גם בקנה נקיבתו במשהו דבין כנפי הריאה נידון כריאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט רוב האחד או רוב השנים וכו'.</b> תוספתא הבאתי למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ולמד רבינו דרסה והגרמה מדין השהייה וה\"ה לחלדה שטעם אחד לכלם ומה שלא כתבו רבינו גבי חלדה ג\"כ לפי שהוא פשוט שכיון שבדרסה והגרמה שאינו שוחט כדרך שחיטה אפ\"ה כשר כשהחליד שהשחיטה כדרך ששוחטין היא אלא שהיא בהחלדה לא כ\"ש. והוצרך לכתבו בדרסה ובהגרמה ג\"כ שלא תאמר דוקא גבי שהייה שהשחיטה כדרך השחיטות היא אלא ששהה בינתים לכן לא נחשיב המיעוט לפסול השחיטה בשבילו אבל באידך פסולה קמ\"ל דלאו דוקא שהטעם אחד הוא שכיון שכבר נשחט השיעור הראוי לא נחוש למיעוט: \n",
+                "<b>הגרים בתחלה שליש וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת פי' דר' יוסי ורבנן בששחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ורבי יוסי ב\"ר יהודה יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא א\"ל רב חסדא אדרבא לימא מר איפכא וכו' לישנא אחרינא וכו' אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת שהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי ב\"ר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה וכו' א\"ל רב יוסף וכו' א\"ל אנא רובא דשחיטה קאמינא וכו'. ופסק רבינו כלישנא בתרא מפני כמה טעמים חדא משום דהוא לישנא בתרא ועוד משום דמסתבר טעמיה דמכשיר משום דתנן ורובו של אחד כמוהו ועוד שכשהקשה רב חסדא ללישנא בתרא אמר מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה היא כלומר האמת שהסברא נותנת כדבריך אבל אני שואל לך הכרע דמאן לימא לן וכו' אבל ללישנא קמא א\"ל ר\"ח לימא מר איפכא כלומר ראוי שתאמר הפך כי הסברא נותנת הפך ממה שאמרת משום דתנן רובו של אחד כמוהו ועוד מפני שזה הלשון מוסכם עם התוספתא שהבאנו למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה אלמא שחיטת רוב הרי הוא כשחיטת כל הסימן הכא נמי לא שנא ולכן ודאי שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דתוספתא סתם מיתניא ולא כתב רבינו שחט שני שלישים והגרים שליש לפי שכבר כתב דאפילו גבי שהייה כשרה והוא הדין לגבי שאר דברים הפוסלים וכל שכן גבי הגרמה ובהגרים שליש ושחט שני שלישים דפליגי ר' יוסי ורבנן פסק כר\"י דרב ושמואל פסקו התם כוותיה דהכי אמרינן התם (דף י\"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ופירש רש\"י כרבי יוסי ברבי יהודה (דאמר) רובה ככולה: \n",
+                "<b>שחט שליש וכו' הגרים שליש וכו'.</b> שם (דף י\"ט) הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וכו' רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא ומכשר מכשרנא וטריף אמר רב הונא שפיר קא מיקפד חדא דאיהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה א\"ל רב חסדא לא תהדר בך דא\"כ מפסדת לה לקמייתא וכו' ופסק רבינו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כרב יהודה משום דרב הונא גופיה משמע דהדר ביה מדאמר שפיר איקפד ועוד דאמרינן לקמן בעו מרב נחמן שחט שליש וכו' מהו אמר להו ולאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי דאמר וכו' שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואף על גב דדחי ודילמא במקום שחיטה מכל מקום משמע דרב נחמן כרב יהודה סבירא ליה ובהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסק נמי כרב יהודה משום דכיון דרב הונא גופיה אמר שפיר קא מיקפד ומשמע דמודה ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ממילא שמעינן דהלכתא נמי כר\"י בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהכי אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דמפסדת לקמייתא התם מאי טעמא קא מכשרת דכי נפקא חיותא בהכשירא קא נפקא הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא וכיון שר\"ה מוכרח להודות לרב יהודה בההיא משום דמשמיה דרב קאמר לה ואיהו לא שמיע ליה ודאי הלכתא כרב יהודה בההיא וכיון דהלכתא כוותיה בההיא ממילא שמעינן דהלכתא כוותיה נמי באידך וכן כתב בעל העיטור: \n",
+                "<b>ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה.</b> וא\"ת שרבינו כתב להלן שכל מקום שאומר פסולה ר\"ל נבלה ודאית ואם כן איך אמר בכאן בהחליד בשליש ראשון הרי זו פסולה והלא כבר אמר למעלה וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה, ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכותבו כאן אצל דיני הגרמה. וי\"ל שמ\"ש רבינו שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פירושו אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש אחרון הרי זו פסולה כלומר נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כן הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל\"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דכה\"ג אפילו בהגרמה פסולה ל\"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה והחלדה וכן הדין נותן כיון שלא ראינו שחלקו בין שחט שליש ושחט בפסול שליש ושחט שליש להיכא דעבד איפכא אלא בהגרמה לחודה שמעינן דדוקא בהגרמה הוא דמפלגינן הכי אבל בשאר פיסולים בכל ענין פסול והטעם מפני שההגרמה אינה במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט שני שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל החלדה והדרסה שהם במקום שחיטה באמצע גם כן פוסלות אבל כששחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר בכשרות מספקא לן דכיון דאיכא רוב שחיטה בהכשר ועוד דבעידן מיפק חיותא היה בכשרות מכשירין או דילמא בעינן רובא קמא בשחיטה וליכא ולכן פסק ה\"ז ספק נבלה: \n",
+                "<b>וראיתי</b> מי שכתב וז\"ל ואם דרס או החליד וכו' זה הדין אמת דקי\"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומוכח התם דפסולה אפילו דלאו טריפה היא ומיעוט סימנין היו בקנה עד חציו כיון דלא מיטרפה ובושט נמי עד שינקב בחלל של עור שני עכ\"ל. וקשה לזה הפירוש מה שהקשיתי בתחלה דכשאומר פסולה היינו נבלה ודאית. והנה מצאתי תשובת הריב\"ש בפירוש לשון זה ולשון הקודם לו ודברי ה\"ר יהודה ן' שושאן על תשובתו והעתקתי דבריהם פה: \n",
+                "<b>תשובת</b> הריב\"ש ז\"ל. לדון שלמה הלוי. בדיק לן מר במאי דאיבעיא לן בפרק השוחט החליד במיעוט סימנין מהו וסלקא בתיקו. ונראה שהרמב\"ם ז\"ל פירש שר\"ל שחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה לפיכך פסק בזה בפ' ג' מהלכות שחיטה ה\"ז ספק נבלה והקשית במאי עסקינן אי בושט מ\"ש (מושט) שניקב דהוי ודאי נבלה x ואי בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט על מקום החתוך (מעט) והשלימו לרוב דכשרה. ועוד הקשית דידיה אדידיה ממה שכתב הוא בעצמו בפרק הנזכר ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה xx (הרי שאמר הרב פסולה ודאית על שליש הראשון והיינו מיעוט הסימנין). ועוד הוספת אומץ בקושיא זו דכיון שהוא בא לחלק בין דרס או החליד להגרים משמע דבקנה איירי דאי בושט אין חילוק ואם כן מ\"ש מחצי קנה פגום עכ\"ד: \n",
+                "<b>ובאמת</b> שקושיותיך על הרב עצומות הן וצריכות נגר והולם להולמה. ומה שנ\"ל בזה דאם נאמר שמ\"ש הרב שחט מיעוט הסימנין בחלדה ר\"ל במיעוט הראשון של סימן ראשון על כרחנו יש לנו לומר שבושט הדברים אמורים דאי בקנה ודאי לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה לכ\"ע כיון דהוי במקום שחיטה. ומאי דקשה ליה למר (נמי) דאי בושט מ\"ש מניקב דהוי ודאי פסולה י\"ל דשאני ושאני התם משום דכיון דבדרך שחיטה הוא ובשעת שחיטה הוא לאו כקנה הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה אבל מיעוטא ש\"ד כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דהכי אמרינן נמי בהגרמה הגרים שליש ושחט שליש כשרה לרב הונא ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע\"פ שאינו במקום שחיטה עד שאם הגרים רובא פסולה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. ואע\"ג דאיכא לאיפלוגי בין הגרמה לחלדה בושט דהתם לא נעשה בה דבר שתטרף בו אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בה טרפה היינו בעיין דהחליד במיעוט סימנין: \n",
+                "<b>ומאי</b> דק\"ל נמי למר ממ\"ש הוא בעצמו ואם דרס או החליד וכו' הרי זו פסולה דמשמע פסולה ודאית אפשר לומר דפסולה מספק קאמר אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר ביאר זה למעלה. ועוד שכבר כלל בפיסול זה החליד בשליש האמצעי דהוי ודאי פסולה: \n",
+                "<b>ומאי</b> דק\"ל נמי למר דמשמע מדבריו דבקנה הדברים אמורים מדמפליג בין דרס או החליד להגרים י\"ל מידי איריא האי כדיניה והאי כדיניה דבהגרמה ע\"כ בקנה היא כמ\"ש הוא ז\"ל בראש דבריו הגרמה כיצד וכו' דרס והחליד בשליש ראשון מיירי בושט ובשליש האמצעי אף בקנה: \n",
+                "<b>עוד</b> אפשר לפרש דברי הר\"ם ז\"ל בדרך אחרת דודאי החליד בושט בשליש הראשון נבלה ודאית ובקנה כשרה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום כדכתב מר אבל בעיין דהחליד במיעוט סימנים מפרש אותה הרב ז\"ל כגון שהחליד בבהמה במיעוט בתרא דסימן קמא בין בושט בין בקנה דומיא דבעיא דשהה במיעוט הסימנין לפי פירוש המפרשים והספק הוא אם נאמר שכיון שכבר התחיל בשחיטה עד שאם הניח עתה מלשחוט נטרפת בכך אין לו להפסיק בכך באמצע השחיטה בשחיטה פסולה דהיינו דרסה או חלדה ואף על פי שאם היה רוצה להניח זה המיעוט האחרון מלשחוט והיה שוחט הסימן השני בהכשר שחיטתו כשרה בדיעבד האי גרע טפי שמפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה או שמא כיון שאם היה רוצה להניח המיעוט ההוא מלשוחטו כשרה בדיעבד דלא איכפת לן אם שחטו בפיסול ועלתה בתיקו. וזהו שהביא הרמב\"ם ז\"ל החליד במיעוט סימנין כלומר שכבר שחט רוב הסימן הראשון והחליד במיעוט בין בושט בין בקנה ואחר כך גמר השחיטה דהיינו ששחט הסימן השני. ומאי דכתב הרב ז\"ל שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור הראוי היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שכבר נכשרה השחיטה לגמרי דומיא דמאי דכתב ז\"ל גבי שהייה שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי היום וכו' ומ\"ש ז\"ל ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה בשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן א' בין בסימן ב' ובשליש הראשון בושט מיירי בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובקנה בסימן א' לא אפשר דהוה ליה כחצי קנה פגום אבל בסי' ב' פסולה ודאית כיון דבאמצע שחיטה הוא שוחט בשחיטה פסולה דע\"כ לא מספקא לן לאכשורי במיעוט בתרא של סימן קמא אלא משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המיעוט מלשחוט אבל בשליש הראשון שהוא מעיקר השחיטה פסולה ודאית: \n",
+                "<b>וא\"ת</b> החליד בשליש (ראשון) של קנה מאי שנא בין סימן א' לסימן ב' והלא מצא חצי קנה פגום אפילו שחט הושט א' והוסיף על הקנה הפגום כל שהוא וגמרה כשרה וא\"כ בשוחט את הושט והחליד בשליש הראשון של קנה וגמר שחיטתו הוה לן לאכשורי כדמכשרינן מה\"ט בשחט קנה ראשון והחליד בשליש הראשון, לא דמי דמצא חצי קנה פגום הוא עושה שליש שחיטה בהכשר אבל כשהחליד בשליש ראשון של קנה אחר שחיטת הושט הוא שוחט באמצע שחיטה (ובאה) (במה) שהוא מעיקר שחיטה פסולה אבל כששוחט הקנה ראשון ומחליד בשליש הא' כיון שאם מניח עתה מלשחוט לא היתה הבהמה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט הנשאר כראוי והיתה שחיטתו כשרה גם עתה ששוחט סמוך לחלדת השליש הא' אין לפסול שחיטתו בכך: \n",
+                "<b>ואם</b> תאמר אם הרב ז\"ל מפרש החליד במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן קמא למה לא פירש כן בשהה במיעוט סימנין ודחק לפרש שהיא בעיא על שיעור שהייה אם היא כדי שיעור שחיטה שלימה או כדי שיעור שחיטת מיעוט סימנין. זה אינו קשה שנ\"ל דלשון שהה הוא שאינו שוחט כלל כגון שנפלה סכין מידו או עף דומיא דמתניתין ולא ששוחט המיעוט בסכין רעה ושוהה בשחיטה (במיעוט) שיעור שהייה כמו שפירשו המפרשים ולזה הוצרך לידחק הרב בפי' הבעיא או שלא שם אל לבו הענין ההוא. זהו הנ\"ל בדברי הר\"ם ז\"ל ומ\"מ אין נראין דבריו נכונים. והפירוש הנכון בהחליד במיעוט סימנין הוא מה שפירשו בו המפרשים שאחר ששחט רוב הסימן הא' החליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט הסימן הב' כמו שהביא הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות. נאם דורש שלומך וטובתך לעולם ואם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין כל דבר נעלם יצחק בר ששת ז\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> יהודה בר יצחק ז\"ל ן' שושאן נתתי אל לבי זה ימים לעיין בפרקו של הרב ז\"ל ומצאתי בו עקומות ועקושות, גם עתה בתירוצו של הריב\"ש ז\"ל לא שקטתי ולא נחתי. והנה הרב ז\"ל מלמדנו בפרקו כי בכל מקום שאומר פסולה היא פסולה ודאית ולוקה ומעתה פירוקו ותירוצו אין ידים לו והסניפין שעשה לו ואמר ועוד שכבר כלל וכו' מי ישמע לו לדבר הזה אטו משום דבשליש האמצעי פסולה ודאית יכתוב עמה דין שליש הראשון לשבש דינו ולפוסלו בודאי אחר שאין פיסולו רק מספק והוא בעצמו מלמדנו כי בודאי לוקה ובספקו אינו לוקה. גם ביאורו השני אין לי פה ליישבו ולהקימו ולא חך לטועמו כי דברי הרמב\"ם ז\"ל בזה מפורשים ומבוררים הם שתחלתו בחלדה. ובדברי האיש הלוי השואל גם בבעיא דשהה מיעוט סימנין עם בעיא דהחליד מיעוט סימנין עמעומים וגמגומים לפי דרכו. ובכלל כבוד הרב מחול בזה המקום. כי לא זה דרך הר\"מ מיישר כל עקום: \n",
+                "<b>והט</b> אזנך ושמע דברי וישובן כפי אמתתן מבלי שנוציאם מנרתקן ואל תסתכל בקנקן אם יינו ושמנו אחור לא ישוב ריקם. והנני מתחיל בראש דברי הרמב\"ם ז\"ל על פי פרקו: \n",
+                "<b>כתב</b> הרב ז\"ל בראש דבריו שהייה כיצד התחיל לשחוט והגביה ידו ושהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט פסולה. ופירוש וישחוט היינו שיעור שחיטה. שהה פחות מכדי זה כלומר ששהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין כשרה, הרי שהעלה הרב בידו הכשרה לגמרי והפסולה לגמרי. ואחרי זה כתב אותן שהם ספקות נבלה ואמר כי מי ששחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט ואין בכל אחד מאלו שיעור שהייה כי אם בצירוף כלם הרי זו ספק פסולה וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ומיעוט סימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות והקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה ומה שקיצר הרב בלשונו האחרונה לפי שסמך לו על שלמעלה ממנה. וההכרח הגמור מכריחנו לומר כן שאם לא כן דבריו הראשונים שכתב ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה סותרין דבריו האחרונים שכתב וכן אם שהה וכו' וכמו שישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה כי הוא הכשירה בלשון הראשון והוא הכשר שכל הפוסקים מודים בו ואומרים שיעור שהייה כהגבהה והרבצה ושחיטה ואיך ישיב אחור דבריו לדון בה שהוא ספק נבלה. ועוד תשוב ותראה כי זה דרכו גם כן למטה בדרס או החליד כמו שארחיב בביאורו. והאמת עד לעצמו דבגמרא אמר שהיות מהו שיצטרפו ובתר הכי אמרינן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ולחומרא ופי' שהה במיעוט סימנין היינו שהה בשהיות שאין בהם רק הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנים וגם בזה אינו אלא ספק נבלה וזה יותר מדוקדק ומחוור ממ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל בשם רבותיו בשהה במיעוט סימנין לפרש דברי הרב שאמר שבשהייה הוי כשיעור רוב הסימנין פסול ואם הוא כשיעור מיעוט הסימנים כלומר שאחר ששהה כדי הגבהה הרבצה ושחיטת מיעוט מיד גמר שחיטתו בזה אמר הרב ספק נבלה כי איך יסתור ויאסור כאן מה שהתיר למעלה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה אלא שהם ידחקו עצמם במה שכתב פחות מכדי זה שחיטתו כשרה דהיינו פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטה באחד מאלה כגון כדי הגבהה והרבצה כשרה. ואם הוא פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט אז תהיה ספק נבלה ויעלה בידם לפי זה כי שהיות כדי שלש אלו פסולה ושהייה כדי שתים אלו כשרה ושהיית ב' אלו ומיעוט שחיטה ספק נבלה היינו שהה במיעוט סימנין שהיא ספק מה שאינו במשמע לשונו וגם דינו כמו זר יחשב לכל הפוסקים המפרשים דבריו אבל מה שאנו מפרשים דבריו משהיות קטנות לגדולות יהיה לשונו ודינו מכוון והרב בעל העיטור סבר דדעת הרב בבעיא דשהה היינו ששחט מעט הושט בבהמה והגביה ידו כשיעור שהייה וכן אחר ששחט רוב הקנה בבהמה שהה כשיעור דאילו בעוף אין שהייה בקנה כלל וכמ\"ש כאן או שנקב בושט כ\"ש וכו' הרי זו פסולה וגם כתב זה דרכו בפי' הבעיא. והנה אם זה דעת הרב היל\"ל בה ספק נבלה דהא בתיקו סלקא אלא שיש לי להשיב ולומר לפי דרכם כי הרב סמך לו על התוספתא שכ\"כ בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה הרי שמה שהעלו בגמ' בתיקו וספק פסולה העלו בתוספתא בפסולה לגמרי גם הרשב\"א בת\"ה (כתב) שדעת הרב לפרש דבעיא דשהה במיעוט סימנין קאי ארישא דסיפא דבעי מאי כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת בהמה אחרת מי בעינן כדי שחיטה גמורה או אפילו כדי מיעוט והוא ז\"ל הקשה עליו שהיה לו לומר במיעוט בבי\"ת ועוד שהיה לו להקדימו בגמרא ולא הקשה לו שהוא עצמו סותר את דבריו כי יאחז הדרך שקדם בלשון פחות מכדי זה כשירה ואם לא האריך בישובו לפי שאמר שאין דבריו מחוורים כלל אמנם הדרך שביררתי לעצמי בלשונו הוא משופה מקושיות הרשב\"א ז\"ל אמיתי ומחוור ומוסמך מסדור בעיי דגמרא ומשופה ומנוקה מבוקי סריקי: \n",
+                "<b>ואחר</b> שפירש שהייה בא לפרש חלדה וכתב בהתחלה הפסולות לגמרי והוא שאמר חלדה כיצד וכו' ואח\"כ פירש הספקות והוא אומרו הכניס הסכין וכו' או שהחליד וכו' או שפירש וכו' ה\"ז ספק נבלה ואמר עוד וכן אם שחט מיעוט הסימנים וכו' כלומר שאילו היה מחליד אחר ששחט רובן כשרה ואילו החליד ברובן היתה נבלה ודאית אבל החליד מיעוט וגמר רובן בשחיטה סלקא בתיקו ולפיכך הוי ספק נבלה דהיינו בעיא דהחליד במיעוט סימן וכמ\"ש למעלה. ואחר שפירש חלדה בא לפרש דרסה כיצד ואין בה חלוקי הכשר ופיסול כראשונות. ואחר ג' אלה בא לפרש הגרמה במינין הנכשרים בה לגמרי ובנפסלים לגמרי ואח\"כ פירש הפסולות בדרסה וחלדה והוא אמרו אם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה\"ז פסולה: \n",
+                "<b>ועתה</b> הט אזנך ושמע פירוש דבריו אלה. הרב קורא לנבלה פסולה וקורא לספק ספק נבלה ולכן יש לנו לפרש שמ\"ש ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי אין ענינו שדרס או החליד בשליש אחד ולשחט ב' שלישים בשחיטה יפה שזו ספק נבלה היא וכמ\"ש בחלדה אלא כך הוא הפי' שהחליד שליש ושחט שליש והחליד שליש ומ\"ש בין באמצעי ששחט שליש והחליד שליש ושחט שליש באלו פסול לגמרי. ויעיד על זה מ\"ש למעלה מזה בהגרים מפני שלא נשוה חלוקי החלדה עם חלוקי ההגרמה הוצרך לומר כן כי בהגרמה שחט והגרים ושחט כשרה וכמו שקדם אך בחלדה וכן בדרסה שחט והחליד או דרס ושחט פסולים לגמרי וההבדל הולך ואור עד נכון כי החלדה שהיא בראש או באמצע שהם במקום שחיטה פוסלת אבל הגרים באמצע הנה שחט במקומו שני שלישים ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל הגרים בתחלה ובסוף ושחט באמצע שאין כאן רק מיעוט בשחיטה פסל לגמרי והדברים מתרחבין ורווחין עד שיהיו דבריו ודיניו משפטים צדיקים ומדוקדקים לא דברים שאין בהם טעם כחקים, כי מעתה לא יחלוק מ\"ש כאן פסול עם מ\"ש בשחט מיעוט סימנין בחלדה ספק נבלה דודאי שליש היינו מיעוט סימנין וקצר בלשונו שאמר בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי מפני שכבר הרחיב הדברים בהגרים של מעלה ממנו וכמו שיקצר בשהייה אחר שכתב ואמר שחט ושהה וחזר ושחט ושהה וכו' וסמך לו וכן וכו' מבלי שכתב שם וחזר ושהה וכו' ודבר הלמד מעניינו הוא והוא אמת ונכון מבלי קושי וגמגום ואיני רואה שיקשה על המעיין אם ישר הולך בזה רק מה שנתחבטו בו האחרונים ולא מצאו ידיהם ליישר דבריו ומקום הניחו האריות לגדיים הבאים אחריהם וכל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא בדברי רבנא ומרנא לא הביאורים הזרים הנזכרים בדברי הריב\"ש ז\"ל כי גם הוא העלה בידו ואמר ומ\"מ אין דבריו נכונים שאע\"פ שבא להלמם הוא דחאם והממם. אמנם לפי דרכנו דבריו דברי אלהים חיים וישרים למוצאי דעת עכ\"ל. ואחר כל אלה הדברים אני אומר שלפי דעתי מה שכתבתי תחלה הוא הנכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיקור כיצד וכו'.</b> רש\"י פירש על מימרא דרב יהודה שכתבתי בתחלת פרק זה דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ופירשו התוס' דבריו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. ובה\"ג פירש דהיינו שנעקר הסימן או נשמט ממקומו. וא\"ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טרפה. וי\"ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני וכן כתב הרא\"ש וכן כתב הרשב\"א בתורת הבית וכתב עוד וא\"ת וכיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורים כשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירת סימנין אינה טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו עיקור וכ\"ת ה\"נ הא תניא נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה י\"ל דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו הסימנין ראויים לשחיטה עכ\"ל. והר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דעיקור היינו סימנין שנעקרו כלם או רובן בדבר שעושה אותה טרפה והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת השחיטה משהתחיל בסימנין שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי בה\"ג: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם שחט אחד בעוף וכו'.</b> ריש השוחט (חולין דף כ״ט) שחט את הושט פי' בעוף ואח״כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמט גרגרת ואח״כ שחט את הושט פסולה. כלומר דלא תימא דלא מפסיל אלא בששוחט הסימן השמוט אבל כשאינו שוחט הסימן השמוט לא. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא הסימן השחוט שמוט וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"ד) אמרו בשם רב שמוטה ושחוטה כשרה שא\"א לשמוטה שתיעשה שחוטה פירוש שהגרגרת עצמה נמצאת שמוטה ושחוטה ור' יוחנן אמר יביא x (בהמה אחרת) ויקיף אר\"נ לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טריפה אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ורבינו נראה שמפרש דרב נחמן קאי אדרב וכל שלא תפס כשר בלא הקפה דאילו לרבי יוחנן אע\"פ שתפס בסימנין הא אפשר להקיף. ויש הוכחה לזה שאם היה חוזר אדרבי יוחנן הו\"ל לומר אמר ר\"נ xx ומדקאמר ר\"נ אמר ש\"מ אדרב קאי ופליג אדרבי יוחנן ומש\"ה אמר ר\"נ אמר והוו להו רב ור\"נ תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב שכן דעת הרז\"ה ושאר מחברי הלכות ומ\"מ יש סברות אחרות בזה. והנם כתובות על ספר ב\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה</b> פירוש כמו שצוה מרע\"ה. וא\"ת נראה מדברי הרב שכל שאינה כשרה הרי היא נבלה ודאית דאנבלה ודאית קאי והלא ספק נבלה אע\"פ שאינה כשרה אינה נבלה ודאית וי\"ל שכונת רבינו כך היא לפי שנבלה יקרא הדבר המת מעצמו אבל הבהמה השחוטה לא תקרא נבלה וא\"כ כשלא נשחטה כראוי לא יתחייב האוכל אותה משום נבלה לזה אמר שכל שלא נשחטה בשחיטה כשרה תקרא נבלה כאילו מתה מעצמה ולא נשחטה כלל וז\"ש שאין מוציא מידי נבלה כלומר מידי שם נבלה כי ספק נבלה שם נבלה עליה ואם הוא משותף עם ספק: \n",
+                "<b>אלא שחיטה כשרה (וכו' כמו שביארנו וכו'.</b> ר\"ל בפ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שניטל ירך שלה וכו'.</b> פ' הכל שוחטין (חולין דף כ':) גמרא השוחט מן הצדדין אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ותו אמרינן (דף כ״א) אמר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה ופירש״י עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא, אמר ר' אליעזר ניטל הירך וחלל שלה נבלה היכי דמי חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסרה ובפ' השוחט (חולין דף ל״ב) תנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט וכו' ר' ישבב אומר נבלה (ר״ע אומר טרפה וכו') והודה לו ר״ע ובגמרא ורמינהי אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומסקנא אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מסיק דלא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה פירוש ההיא דאלו טריפות מקמי דהודה לו ר' עקיבא לר' ישבב נשנית ומשנה לא זזה ממקומה אבל בתר דהודה לו ר״ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות הוו ופשוט הוא דנקובת הושט במשהו דהכי קאמר בריש אלו טריפות ובכמה דוכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עורות יש לו לושט וכו'.</b> ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה</b> כלומר דאילו שלא במקום השחיטה טריפה הויא ולא נבלה: \n",
+                "<b>ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבלה.</b> שם אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו ומסקנא ושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה וכו' גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי פירש\"י מתרמן דמכוונין אהדדי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום וכו'.</b> שם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום: \n",
+                "<b>נמצא קוץ עומד בושט וכו'.</b> שם אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שמא נקוב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ומקשינן עלה מ\"ש מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומדאיצטרכינן לקסבר עולא אין חוששין ואנן קי\"ל דחוששין לספק דרוסה ש\"מ דליתא לדעולא ומיהו דוקא על ידי קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע\"י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דאם כן ניקב זה בלא זה דאמרי' לעיל דמשמע אפי' פנימי בלא חיצון היכי משכחת לה ואמרי' בתר הכי תיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא יתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן כלומר דדוקא נמצאת בלא תחיבה הוא דאמר עולא דאין חוששין אבל ישב כלומר שנתחב שם חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה ישב אתמר אבל נמצאת לא אצטריכא ליה לעולא (מאי טעמא) דכלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן. ונמצאת היינו שנמצא הקוץ לאורכו דהוי דרך אכילה אבל לרחבו היינו ישב. וכתב רש\"י דעולא בשאין לו קורט דם ובכי הא הוא דשרינן הילכך לדידן דלא קי\"ל כעולא אפילו כשאין בו קורט דם אסור וכן דעת הרשב\"א ז\"ל וכ\"נ שהוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים.</b> שם (דף מ\"ד) אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכתבה רבינו לפי שכבר כתב למעלה שבודק הושט מבפנים ולא פירש למה מבפנים ולא מבחוץ וכאן כתב ששני עורות יש לושט פנימי לבן וחיצון אדום והשלים דין נקיבתן וסמך להם איך ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהעור אדום כמ\"ש ואין הדם ניכר בו אלא הופכו לפי שהעור לבן ניכר בו א\"נ כתבו כאן לפי שאמר למעלה נמצא קוץ בושט הרי זו ספק נבלה וסמך לו שושט אין בדיקתו אלא מבפנים ואם הפכו ונמצא עליו קורט דם בידוע שהיה נקוב כלומר והוי ודאי נבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גרגרת שנפסק רוב חללה וכו'.</b> ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) ופסוקת הגרגרת תנא (כמה) פסוקת הגרגרת ברובה וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה פי' הקנה עב מלמעלה ודק מלמטה ומסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמ״ד רוב עביה מהני עובי התנוך לאשלומי לרובה אע״פ שיש במיעוט התחתון חצי חלל או רובו ולמ״ד רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב ומייתי התם בגמ' ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וכיון דחזינן דרבב״ח עבד עובדא ברוב חללה ורב דהוה ס״ד למבדקה ברוב עביה אמרו לו תלמידיו רבינו ברוב חללה ואיהו גופיה שדרה לקמיה דרבב״ח דבדקה ברוב חללה משמע דהלכתא ברוב חללה וכתב רבינו גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה דאילו שלא במקום שחיטה נפסק רוב למעלה או ניקב למטה טרפה הויא דהכי תנן בהשוחט (דף ל״ב) כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה שחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר״ע וכיון דשלא במקום שחיטה נפסלה טריפה הויא קשה על זה למה לא מנה בשבעים טרפות נפסק רוב הקנה שלא במקום שחיטה למעלה. ועוד שהרי כתב בפרק זה גבי הגרמה שאם לא שייר בחיטי פסולה דהיינו נבלה וצ״ע: \n",
+                "<b>וכן אם ניקבה כאיסר.</b> משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד) (ואלו כשרות) בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רשב״ג אומר עד כאיסר האיטלקי וליכא מאן דפליג עליה: \n",
+                "<b>ניקבה נקבים קטנים וכו'.</b> פ' אלו טרפות (חולין דף מ״ה) אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה פי' נקבים שיש בהם חסרון כל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דשיעור פסיקת הגרגרת שאין בה חסרון ברובה ובתנאי שיהיו הנקבים סביב היקפו דאילו לאורכו לא גרע מנסדקה: \n",
+                "<b>וכן אם ניטלה ממנה רצועה.</b> שם אמר רבב\"ח אריב\"ל ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר פי' נטלה ממנה רצועה לאורכה דאיכא חסרון: \n",
+                "<b>ובעוף כל שאילו מקפל וכו'.</b> שם בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה פי' בעופא נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה וכתב הר\"ן ז\"ל ומהא משמע דאפילו מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה דאי לא הוה ליה למימר משערין החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמאי דבין הנקבים קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו ברוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים ומיהו כי אמרינן דמה שבין הנקבים מצטרף והוי כאילו אינו דוקא כשהנקבים סמוכים כ\"כ שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור ומה שצריך לקפלו ולהניחו על פי הקנה על שורש הדין שפירשנו למעלה דמשערינן ברוב חללה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה וכו'.</b> שם נפחתה x כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש\"י נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב עכ\"ל רש\"י. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש פי' אחר וכ\"נ מהרי\"ף ז\"ל שכתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה כדי שיכנס איסר לרחבו וכתב הר\"ן ז\"ל ודברי הרי\"ף ז\"ל בכאן בהלכות סתומים הרבה ולא נתבררו והרמב\"ם ז\"ל כתב כדבריו בפ\"ג מהלכות שחיטה וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד א\"א זה פי' משובש ופירש אותו על נפחתה עכ\"ל. ויש לדקדק בלשון הרי\"ף ורבינו האי נפחתה במאי איירי אם בעוף והלא למעלה שאלנו בעופא מאי לפי שאין בכל קנה שלו כאיסר וא\"כ איך יתכן בעוף שיעור איסר כ\"ש לרחבו כפי פי' רש\"י שר\"ל נכנס ויוצא ואם בבהמה הרי אמרנו למעלה נקבים שיש בהם חסרון מצטרפים בכאיסר ואיך יתכן שנאמר שכשניקב נקב מפולש משני צדדין שצריך שיכנס איסר לרחבו דמשמע שבכל נקב מהם יכנס האיסר וא\"כ הוא שיעור שני איסרים כ\"ש כפירש\"י שהוא יותר משני איסרים והלא באיסר אחד לחוד סגי ואם נדחוק ונאמר כדי שיכנס איסר לרחבו כך פי' שיש בין שני הנקבים כדי שיכנס איסר לרחבו עדיין יקשה שנקבים שיש בהם חסרון בכאיסר ומה שבין הנקבים מצטרף לפסול כמו שכתבנו למעלה בשם הר\"ן ולמה בכאן לא נחשוב הנקבים לבדם לפסלם בכאיסר עד שיהיה בהם כדי שיכנס איסר לרחבו ועוד למה לא פי' דין העוף כמו ששאל למעלה בעופא מאי כ\"ש שמלשון הרי\"ף נראה שאינו מדבר בבהמה שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולא נאמר שיעור דאם חופה אלא בעוף. ולכן נראה שודאי לדעת הרי\"ף ורבינו מדבר בעוף כמו שהוכחנו גם רבינו כתב דין זה אחר שכתב ובעוף שנראה דאעוף קאי וכן בגמרא נכתב אחר שאמר בעופא מאי וה\"פ בבהמה אין ספק שכיון שאמרנו נקבים שיש בהם חסרון וכו' שם נכללו כל משפטי הבהמה ושאלנו בעופא מאי והשיב אם חופה וחזר ושאל מה שאמרת בעוף אם חופה שהוא שיעור מועט ביותר אם כן נאמר שמה שאמרנו בעוף אם חופה דוקא כשניקב בעגול דהוי כאילו נפסק ולכן משערין בחופה רובו אבל ניקב נקב מפולש לא יפסל בחופה או דילמא לא שנא ואמר רב נחמן שלא יפסל בחופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולרחבו לא כמו שפירש\"י אלא כך פירושו כדי שיכנס איסר לרחבו דהיינו שיעור עובי דינר ושיעור עובי דינר בכל נקב דהיינו שיעור שני עביי דינר הוי טפי מחופה רוב קנה בעוף. וכ\"כ הטור שפי' לרחבו לדעת הרי\"ף והרמב\"ם כשיעור עובי דינר. ומה שפירשתי דכדי שיכנס איסר לרחבו שיעורו טפי מאם חופה הכי דייק לשון הרי\"ף שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו דמשמע אין אומרים אם חופה כלומר שאינו נפסל בכך אלא שיעורו כדי שיכנס איסר לרחבו דהוי טפי דאל\"כ הל\"ל אלא מכיון שנפחת כדי שיכנס איסר לרחבו. ומדברי הטור נראה שהוא מפרש לדעת הרי\"ף ורבינו שמדבר בבהמה שהרי כתב והרמב\"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבה טרפה וכ\"כ הרי\"ף כיון שניקבה משני צדדיה נטרף בשיעור קטן פי' בעובי דינר עכ\"ל. ומאחר שהוא כותב סתם והרמב\"ם כתב על מ\"ש למעלה פירש\"י ובודאי פירש\"י בבהמה מיירי וכיון שכן יקשה עליו מה שהקשיתי למעלה למה לא שאל בעופא מאי גם בכאן כיון שנשתנה דינו בבהמה לחומרא כ\"ש שישתנה בעוף שחיותו קל וא\"כ ה\"ל לשאול בעופא מאי. ועוד שהרי אמר הרי\"ף אין אומרים אם חופה ואם חופה בעוף הוא דאתמר ולכן כמו שכתבתי עיקר: \n",
+                "<b>נסדקה לארכה וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) נסדקה לארכה x אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמיה דר' יוחנן אמר מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב אלא אימא אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה ופרש\"י נסדקה לארכה וקילא מכלהו דהיכא דנפסק רחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים וכו' אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו'.</b> פרק אלו טרפות (חולין דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. ורבינו מפרש חוליא טבעת ובר חוליא מה שבין טבעת לטבעת. ורש״י פירש בענין אחר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרשב\"א הא דאמרינן מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא\"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור. א\"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה שאל\"כ הא תלינן בסכין דדילמא בשנים ושלשה מקומות אשתחיט דכשרה בלא הקפה כלל א\"נ בנקדרה הקנה עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל שאינו יודע ה' דברים וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. מאי קמ״ל כלהו תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ופשוט הוא שכיון דחיישינן דילמא שהי ודריס ולא ידע שאפילו הוא עצמו אסור לאכול משחיטתו ואפילו אם אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אפ״ה אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה וכ״כ הפוסקים וכ״נ מדברי רבינו ממ״ש רבינו שאינו יודע ה' דברים המפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מהלכות שחיטה שביארנו משמע דס״ל מ״ש קצת הפוסקים שאין צריך שידע כל חלוקי השחיטה רק שידע ה' דברים ובדיקת הסכין ודברים כאלו שהם מצויין וכשיסתפק לו יחמיר עד שישאל פי חכם אבל צריך שידע דשהיות מצטרפות שהוא דבר הווה ורגיל. וכ״נ עוד ממ״ש להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה דמשמע דכשידע עיקרי הלכות שחיטה סגי. ומלישנא דשמואל איכא למשמע הכי שאמר ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והא סגי דלימא כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולמה לו לומר הכא ואלו הן הלכות שחיטה אלא לומר לנו דדוקא אלו צריך שידע או כיוצא באלו כמו שכתבתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והרי זו קרובה לספק נבלה,</b> טעמו לפי שספק נבלה היא כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר שכבר שחט לפנינו פעמים שלש ושחט שפיר אלא שאנו חוששין דילמא שהי ודריס ולא ידע כלומר פעם אחרת ישהה או ידרוס ולא ידע כלומר אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו לזה כתב הרי זו קרובה לספק נבלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שיודע הלכות שחיטה וכו'.</b> בריש הכל שוחטין מקשה אמתני' דקתני הכל שוחטין ושחיטתן כשרה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ומתרצינן בה תירוצי טובא ואמר התם (דף ג':) רבינא תרי לישני בלישנא קמא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שיודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ובלישנא בתרא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שאינו מתעלף מתוך רכות לבו בשעת שחיטה אסור לאכול משחיטתו ויהבי בגמרא טעמא אמאי נאדו אמוראי כל חד וחד מטעמא דחבריה ואמרינן דהנך אמוראי נאדו מהני תרתי לישני נאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ונאדו מל\"ב משום דלעלפויי לא חיישינן. ורבינו ז\"ל פסק כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא מיהו כיון דחזינן דלא אמר לשאין מצויין לא חיישינן כי היכי דאמר לעלפויי לא חיישינן ש\"מ דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן אם עבר ושחט אין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו אפילו איתיה קמן אע\"פ שלכתחלה לא ישחוט אבל לשאינן מומחין נהי נמי דכל היכא דליתיה קמן שרינן ואמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל כמה דאיתיה קמן חיישינן ובדקינן ליה וז\"ש רבינו להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה הרי שראינו ישראלי מרחוק והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת ע\"כ, הרי שפסק ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהיכא דאיתיה קמן בדקינן ליה כל\"ב דרבינא והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה ובלעלפויי לא חיישינן פסק דלכתחלה לא ישחוט כל\"ק דרבינא אבל אם שחט אפילו איתיה קמן לא בדקינן ליה כיון דאמרינן לעלפויי לא חיישינן ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים הם כדאמרי' גבי מומחין משמע דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המומחין שוחטין לכתחלה וכו' ואפילו נשים וכו'.</b> רפ\"ג דזבחים (דף ל\"א:) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ובגמ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט וכו' לימד על השחיטה וכו' ומשני ה\"ה דאפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למתני טמא (במוקדשין) דלכתחלה לא וכו' תנא (נמי) ששחטו ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דתנא להו ברישא א\"ו משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים ועבדים כיון דחייבין במצות שהנשים חייבות דינם כנשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש שוטה וקטן ושכור וכו'.</b> ריש פרק קמא דחולין תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ז) מסיק גמרא דהלכה כר״מ שהיה מחייב על שחיטתן משום נבלה אם אין אחרים רואים אותם. והשוה דין השכור שנתבלבלה דעתו לחרש שוטה וקטן שטעמם אחד הוא. ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד על גבו כדמשמע ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב:) ונראה שרבינו מפרשה לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים רואין אותו אסור כמ״ש התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו ידוע אצלנו וכו'.</b> כבר פירשתיו למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר לשלוחו וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר לו חזקתו שחוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבד לו גדי או תרנגול וכו'.</b> ברייתא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר\"י הגלילי מתיר אמר רבי נראין דבריו של ר' יהודה שמצאן באשפה ודברי ר\"ח בנו של ריה\"ג שמצאן בבית ומקשינן עלה בגמרא ואסיקנא דה\"ק נראין דברי רבי יהודה לר' חנינא בנו של ריה\"ג באשפה שבשוק שאף ר\"ח בנו של ריה\"ג לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה. ויש פוסקים כר' חנינא מדאמרינן בפ' אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לצפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב\"א משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו וכו' אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית ואוקימנא לה התם ברוב טבחי ישראל וכיון דעבדו התם עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי משמע דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרשב\"א והר\"ן ז\"ל ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר' יהודה וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ע\"כ. ואפשר לומר שרבינו סובר דלפום פלוגתא דהכא הלכה כר' יהודה חדא דר' יהודה מאריה דגמרא טפי מרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועוד דרבי יהודה לחומרא ורבי חנינא לקולא וההוא עובדא לא מכרעא ששם הביאו הברייתא כצורתה והכא אקשינן עלה ותריצנא לה נראין דברי ר\"י לר\"ח וכו' שאף ר\"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית דמשמע דמודה שבכל החלוקות אסור חוץ מאשפה שבבית וכן פירש\"י ודברי ר\"ח וכו' כלומר שאף ר\"ח המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה ר\"ח וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית ממש לכלהו שרי עכ\"ל. נראה מדבריו שבבית כ\"ע לא פליגי דשרי ובשאר כל החלוקות חוץ מאשפה שבבית כ\"ע ל\"פ דאסיר כ\"פ באשפה שבבית שר\"י אסר ור\"ח שרי ובההוא עובדא דלא נמצא בבית ולא באשפה שבבית דשריוה כמאן אלא ע\"כ הבינו הברייתא כמו שתירצנו אותה בכאן וכיון דלא הבינו הברייתא לפי האמת א\"כ ההוא עובדא לאו דסמכא הוא והדרין לכללין דהלכה כר\"י לגבי ר\"ח כדאמרן ותו דר' יהודה מחמיר טפי ובעיטור פסק כר\"י וכדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מומחה שנשתתק וכו'.</b> פ\"א דתרומות (מ\"ב) תנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר וא\"כ כששנינו חוץ מחרש וכו' היינו כשאינו שומע ואינו מדבר כדאמרן אבל כל שיש בו אחת מאלו שוחט לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסומא.</b> משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג:) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם אע\"פ ששחט וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ג) שחיטת עכו\"ם נבלה ומטמאה במשא ומדנקט סתם נבלה משמע דאפי' אחרים רואים אותו וכן פירש\"י וכ\"כ בעל העיטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וגדר גדול גדרו בדבר.</b> נראה שרבינו סובר שכל שאינו עובד ע\"ז אינו אלא מדרבנן והרא\"ש כתב בשם ר\"י דטעמא משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו: [ \n",
+                "<b>ומ\"ש שאפילו נכרי שאינו עובד וכו'</b> הוציא ממ\"ש שחיטת עכו\"ם סתם ולא אמרו שחיטת עובד ע\"ז וגם לא מצינו שחילקו בין קטן לגדול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחיל העכו״ם לשחוט וכו'.</b> פ' השוחט (חולין דף כ״ט:) גמרא מתניתין קמייתא אמר ר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו״ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו״ם. ופירש״י פסולה ואפילו למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת עכו״ם מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה. מעשה טריפה מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עכו״ם. וז״ש רבינו שבין התחיל ישראל וגמר עכו״ם או איפכא פסולה אבל אם לא נעשה ביד עכו״ם מעשה טריפה דהיינו שחט חצי הגרגרת דבר ברור דכשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל מומר וכו'.</b> בפ' הכל שוחטין (חולין דף ד') אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ויהבי טעמא דכיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כי לא בדק לא טרח. וסובר רבינו דלרבותא נקט רבא אוכל נבלות שאפי' שהוא חשוד על אותו דבר די בבדיקת הסכין וה״ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין. ומצאתי ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בגמ' (שם ע״ב) אהא דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו לימא מסייעא ליה הכל שוחטין ואפי' כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומפרש דערל היינו מומר לערלות ומומר היינו אוכל נבלות לתיאבון ודחי דדילמא מומר לאכול נבלות לתיאבון אין שחיטתו כשרה וההוא מומר היינו מומר לעכו״ם וכדרב ענן דאמר דמותר לאכול משחיטתו ואסיקנא התם לרב ענן בתיובתא וממילא קם לה פירושא דברייתא דערל היינו מומר לערלות כלומר שאינו רוצה להצטער ודמי לאוכל נבלות לתיאבון ולא כמו שפירש״י מבעט במצוה זו דאם כן היינו אפיקורוס ושחיטתו נבלה קתני מיהת מומר לערלות בהדי מומר לאכול נבילות לתיאבון מה זה בעי בדיקת סכין גם זה כן. ודעת רבינו שכל שאינו עושה להכעיס כלומר כמי שאינו מאמין במצוה זו מיקרי אוכל נבלות לתיאבון ואפילו ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא יש לנו לתלות שאי זה נחת רוח יש לו באכילת נבילה מבאכילת כשרה שאל״כ לא הוה שביק היתרא ואכיל איסורא. אבל הר״ן כתב חלוקה שלישית והיא אוכל נבלות שלא לתיאבון מ״מ אינו להכעיס וכתב שצריך בזה לבדוק לו סכין ולעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ורבינו ירוחם כתב שדעת הפוסקים דכל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא מקרי מומר להכעיס: \n",
+                "<b>ואם היה מומר לעכו\"ם וכו'.</b> בריש חולין אסיקנא דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא פסול לעדות וכו'.</b> סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הצדוקים והביתוסים וכו'.</b> למדה רבינו ממאי דאוקי אביי מתניתין דהכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו ואף על גב דלא נפקא לן מידי לגבי כותיים דהא אסיקנא שעשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם מכל מקום נפקא לן לגבי צדוקים וביתוסים דצדוקים וביתוסים לדידן ככותיים קודם שעשאום כעכו\"ם דמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו ישראל במדבר וכו'.</b> פרק הכל שוחטין (חולין דף ט\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין מאן תנא וכו' אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא כי ירחק וכו' וזבחת וכו' רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין ואף על גב דדחי לה רבא דלא אתיא מתניתין כרבי עקיבא מכל מקום קושטא דמילתא הכי הוא דרבי עקיבא הכי ס\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות.</b> בפרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ויש שם חלאים אחרים וכו' ושמנה טרפיות נאמרו למשה מסיני ואלו הן וכו'.</b> מימרא דעולא ריש פרק אלו טרפות (חולין דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שכלן הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו'. ומ\"ש ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכו'.</b> משמע דס\"ל לרבינו שאם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ומשמע דס\"ל נמי שאם היא גסה מהארי דינה כארי דכיון דקאמר וכיוצא בו אם כן ארי לאו דוקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אח\"כ ואין דריסה אלא בבהמה גסה וחיה גסה אלא לארי בלבד</b> לאו למעוטי מינים שהם כארי אתא אלא למעוטי מינים שהם למטה מהארי אתא. ומיהו אפשר לדחות דארי דוקא ומ\"ש וכיוצא בו היינו לרבות זאב בדקה אבל בגסה ארי דוקא ולא מין אחר אפילו גדול ממנו ובדקה מן הזאב ולמעלה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד.</b> בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ב) תנן ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ובגמ' (דף נ״ב:) אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעי בגמרא למעוטי מאי ואיכא תרי לישני בגמרא בלישנא קמא אמרינן דרב אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ואב״א למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וכתבו הר״ן והרשב״א שדעת התוס' דכיון דספיקא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא כל״ק אבל הרי״ף פסק כל״ב וכך הם דברי רבינו וכן פסקו הרשב״א והרא״ש והר״ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש דחיה גסה דינה כבהמה גסה לענין זה. ומ\"ש ובבהמה דקה וחיה דקה מן הזאב ולמעלה.</b> מפורש כל\"ב שכתבתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדיים אפילו חתול ושועל ונמייה.</b> שם אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים עוד שם (דף נ\"ג) אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל וכו' ואיכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דריסה לשועל. וכתב הרי\"ף דהוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש. וכתב עוד ודוקא בטלאים וגדיים דלא עדיף מחתול וגם למטה מהזאב הוא ואין לו דריסה בדקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו אבל שאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותן וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) במשנה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ובגמרא (דף נ\"ג) בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דריסה (או אין להם דריסה) אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאים יש להם דריסה והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ומשני דרוסת הנץ בדכוותיה ואידך בדזוטר מיניה וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואינך בדכוותייהו ופסק כל\"ב ולחומרא וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א ויש לתמוה למה לא הזכיר רבינו דין עוף הגס השנוי במשנתנו ואפשר שמפרש דכי אמרינן וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואידך בדכוותייהו ה\"ק דוקא נץ דורס בדרב מיניה ובלבד שיהא מן הדק אבל כל שאר מינין לא שנא שלמטה מן הנץ ל\"ש שלמעלה הימנו ואפילו גס לית להו דריסה בדרב מיניה ולפי זה מתני' ה\"פ דרוסת הנץ בעוף הדק ואפילו בדרב מיניה ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס ובלבד שיהא דכוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לחולדה דריסה בעופות.</b> שם בעיא דאיפשיטא ומימרא דרב חסדא: \n",
+                "<b>וכלב אין לו דריסה כל עיקר וכו'.</b> מימרא שם: \n",
+                "<b>והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכו'.</b> ברייתא שם (נ\"ב:) דרוסת הנץ ונמייה עד שתנקב לחלל ואוקימנא בגדיים וטלאים ומדברי רבינו והרי\"ף משמע דמשום דריסה נגעו בה דזיהרא דידיה מיקלא קלי כשהוא מטילו בפנים דוקא ונ\"ל שטעמם מדאוקימנא לה בגדיים וטלאים ואי משום ניקב לחלל הוא ולא משום דריסה מאי אירייא גדיים וטלאים אפילו שור הגדול נמי אלא ע\"כ משום דריסה הוא ומש\"ה דוקא גדיים וטלאים: \n",
+                "<b>ודע</b> דברייתא הכי מיתנייא דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל וכיון דפסקינן כוותיה בנץ קשה אמאי לא פסקינן כוותיה בחתול ונמייה דלא הויא דריסה עד שתינקב לחלל. ונראה שהטעם דכיון דרב חסדא אמר דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא הזכיר נקובת חלל הכי קי\"ל ודחינן ברייתא מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כברייתא וידע דלאו דסמכא היא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדיא נקטינן כברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דריסה אלא ביד הטורף וכו' עד אין חוששין לה.</b> מימרא דאביי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד דין הדרוסה וכו'.</b> שם (דף נ\"ד) אמר רב נחמן האלהים מורה בה רב בדרוסה לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אי זהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים.</b> שם (דף נ\"ג:) ר' נחמן אמר וכו' בדרוסה משיאדים הבשר כנגד בני מעים רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן ומשמע דקי\"ל כרב זביד דהא לא פליג אדר\"נ ומשמע דדוקא בסימנין לא סגי בהאדים בשר כנגדן לפי שקשים הם אצל דריסה אבל כל שאר אברים שהבהמה נטרפת בהאדים בשר כנגדן טרפה ואע\"ג דלא אמרינן הכא אלא האדים בשר כנגד בני מעים היינו משום דהשתא ס\"ל דלא בעינן בדיקה אלא כנגד בני מעים ובסימנין אבל ה\"ה דלמאי דאסקינן דבעיא בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא שכל שהאדים בשר כנגד אבר שהבהמה נטרפת בו טריפה דסוף הארס לחלחל ולנקוב האבר הנטרף וכן משמע מדברי הטור אבל רבינו שלא כתב אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעים משמע דסבר דדוקא כנגד בני מעים אמרו אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא ומיהו אפשר דמשום דרוב הטריפות הם בבני מעים נקט האי לישנא דהוא הדין לשאר אברים שהבהמה נטרפת בהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נימוק הבשר כנגד וכו'.</b> שם אמר ר\"י אמר רב וכו' נתמסמס הבשר רואים אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס וכו' כל שהרופא גורדו ומעמידו בו על בשר חי ומפרש רבינו דהיינו לומר שרואין אותו בשר כאילו הוא חסר מצד הארס ששרפו ואסור לפי שסופו ליקוב בני מעים וכן דעת הרשב\"א ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> ספק דרוסה אסורה עד שתבדק וכו'.</b> שם פלוגתא דרב ושמואל ואסיקנא דחוששין לספק דרוסה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד ארי שנכנס לבין שוורים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות וכו' עד או אינו מן הטורפין אין חוששין,</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו'.</b> מעשה שם (דף נ\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> נקובה כיצד י״א אברים הם וכו' תרבץ הושט כבר ביארנו שיעורו אם ניקב לחללו במשהו טרפה.</b> בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ג:) תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכה כרב באיסורי והכי עבד רבא עובדא. וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן שכל הפסולין בנקיבה ויש להם חלל לא מיפסלו עד שינקב לחלל וזה דעת רבינו שכתב אם ניקב לחללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני קרומות יש למוח שבראש וכו'.</b> בר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) במשנה מני בהדי טרפות ניקב קרום של מוח ובגמרא (דף מ\"ה) רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע\"ג דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה אמר רב שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא אמר רבה בר בר חנא אמר ריב\"ל כנגדו בביצים ניכר כך הוא הגירסא שלנו והרא\"ש גורס רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה וכתב על זה פירש\"י קרמא עילאה ואע\"ג דלא אינקיב תתאה ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פי' כלום ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקיב תתאה ונראה שכך היתה גי' רש\"י ולכך לא הוצרך לפרש. ורב אלפס כתב ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה קרמא עילאה כשרה וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי דלישנא קמא סבר שהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר שהטריפות תלוי בתתאה ולא בעילאה ופוסק כלשון שני לפי שר\"ש בר נחמני וריב\"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטרפות. והטור כתב וז\"ל רב אלפס אוסר בתחתון ומתיר בעליון וראב\"ן כתב שמותר עד שינקבו שניהם עכ\"ל. ואע\"פ שלשון רב אלפס ולשון רבינו כמעט שוים חילק הטור ביניהם מפני שרב אלפס כתב ניקב קרמא תתאה טריפה קודם שכתב קרמא עילאה כשרה מבואר בהדיא דבקרמא תתאה לחוד טריפה אבל רבינו כתב ניקב התחתון טרפה אחר שכתב ניקב העליון ומשמע דכי קתני ניקב התחתון אניקב העליון דכתב ברישא סמך כלומר ניקב גם התחתון ועוד דמדכתב בניקב העליון בלבד ובניקב התחתון לא כתב בלבד משמע דבניקב אף התחתון קאמר דטרפה. והר\"ן כתב מדברי הרי\"ף נראה דאע\"ג דלא אינקיב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שחיטה. אבל בחי' הרמב\"ן כתוב שלדברי הרי\"ף לא מיטרפה עד דמינקבי תרווייהו ואינו נראה ומיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקיב קרמא תתאה עכ\"ל. וטעמא דמשמע להר\"ן דלדעת רבינו באינקיב תתאה בלחוד טרפה משום דאם איתא שסובר דלא מיטרפא עד דמינקבי תרווייהו ה\"ל למכתב הכי בהדיא והטור סובר דבדין הוא דאיבעי ליה למכתב הכי אלא שרצה לתפוס לישנא דגמ' כמנהגו: \n",
+                "<b>ומשיתחיל המוח להמשך וכו'. </b> שם (מ\"ה:) מימרא דר' יצחק בר נחמני בשם ריב\"ל מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמם איני יודע ומסתברא כלפנים וביאור הענין שהעצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדירה ויש על פיה כלפי הצואר כמו שני פולין ומחוץ לפולין ואילך ניקב מותר ואינו אסור עד שיפסק רובו כמו שיתבאר רפ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוח עצמו שנרקב או נתמעך.</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ולא כספרים דידן דגרסי שניקב במקום שנרקב והדין שם גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול אי זו המרכה ואיזוהי המסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון המסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח שבתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב. אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כתיקון של מים אבל כשאוחזין בו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש וכך הם דברי רבינו. ואמרי' תו בגמרא בי רב אמרי נתמסמס [פסול נתמזמז] כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ומשמע בגמרא דדינין אלו איתנהו נמי במוח הראש מדמקשה מדתניא בהמה שנתמזמז מוחה טרפה ומשני ההוא נתמסמס אתמר וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן. וכתב הרשב\"א דטעמא דנתמסמס טריפה מפני שכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלב שניקב לבית חללו וכו'.</b> ר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) ניקב הלב לבית חללו ומפרש בגמרא (דף מ\"ה:) ל\"ש לחלל גדול ל\"ש לחלל קטן טרפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקנה הלב והוא המזרק הגדול וכו'.</b> שם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרה שניקבה וכבד וכו'.</b> בר\"פ אלו טרפות ניקבה המרה טריפה ובגמ' (דף מ\"ח) אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזייה שנמצאת במרה וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) ההיא קשייתא דאשתכח במרה א\"ר אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע\"ג דלא קא נפקא מירבל הוא דרביל ליה וה\"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע. ופירש\"י מירבל הוא דרביל ע\"י נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת ומפרש רבינו דמבזע בזע היינו שניקבה עור המרה כשנכנסה ואע\"ג דקי\"ל במחט שנמצא בריאה כשהיא שלמה כשרה קשייתא דזיתא שאני דכיון דשני ראשיה חדים והיא נכנסת למקום דחוק ביותר חוששין שמא ניקבה דרך כניסתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קני הכבד והם המזרקין שבו וכו'.</b> שם (דף מ\"ה:) קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וכו' אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו (חד פריש לליבא) וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי ופסקו הפוסקים לחומרא דשלשתן נקיבתן במשהו וכן דעת רבינו והוא ז\"ל סובר דקנה הכבד כולל גם לסמפוני הכבד כשם שקנה הריאה כולל גם לסמפוני הריאה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א כמדומה לי שהוא סובר על הקנים דכבדא כריאה וכו' ובאמת שהרשב\"א ג\"כ הקשה על דברי רבינו והעלה בסוף דבריו ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשרה ואפילו נקב לחבירו ואין בזה בית מיחוש עכ\"ל. והריב\"ש ג\"כ הקשה על רבינו שלא אמרו סימפונא דאינקיב לחבריה טריפה אלא בריאה ולא בכבד אלא אפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר בה אלא כזית כשרה ומ\"ש תלתא קני הוו וכו' ואיכא מ\"ד התם דכבדא כריאה קודם שיכנס בבשר הכבד דהוי בכלל ניקב הקנה למטה מן החזה אבל כשיכנס לכבד לכ\"ע הוי ככבד עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דאע\"ג דר\"נ אמר סימפונא דריאה דאינקיב טרפה היינו משום דהוה סבר כלישנא קמא דריאה כריאה דכבדא ככבדא אבל לדידן דפסקינן דכבדא נמי כריאה ה\"ה לסימפונא דכבדא דאינקיב טרפה ומה ששנינו שאם ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא כזית כשרה היינו בדקיימא סימפונא כמ\"ש בריאה שנשפכה כקיתון. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו'.</b> שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא וכו' אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתאי וה\"מ באלימתא אבל בקלישתא x ל\"ש קופא לגיו ל\"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי ופירש\"י אי קופא לגיו אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סימפונא נקט ואח\"כ ניקב חודה את הסימפון ויצא לכבד וממנו ולחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הושט נכנס תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד. באלימתא מחט עבה שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין אפילו דרך קופא שלהם. והתוס' הקשו על פירש\"י וכתבו אין לפרש כשהמחט מקצתה חוץ לכבד ומקצתה בתוכו אבל כולו בתוך הכבד כשרה בכל ענין דסימפונא נקט ואתא וכו' אלא אי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפילו כלה לתוך הכבד טרפה דנקובי נקיב ועייל וקופא לגיו היינו שהקופא לצד סימפון הכבד וכך הם דברי המפרשים והטור. ולפי פירוש זה כשהקופא פונה לצד חלל הבהמה קורא אותה לבר מפני שפונה לצאת מהכבד וכשהקופא פונה לצד הקנה קורא לגיו לפי שפונה לצד פנימי של כבד: \n",
+                "<b>והשתא</b> איכא למידק בדברי רבינו שאם הוא מפרש כפירוש הזה דבקופא לבר חיישינן שדרך הושט נכנסה ונקבה הדקים ויצתה ונתחבה בכבד היאך כתב בידוע שניקבה כשנכנסה שזו לא ניקבה כשנכנסה בכבד אלא קודם שנכנסה בו נקבה הדקין. וא\"ת דה\"ק בידוע שניקבה כבר הדקין כשנכנסה בכבד אכתי קשה היאך כתב קני הכבד וכו' אם ניקב אחד במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו' בידוע שניקבה כשנכנסה דאין טרפות קני הכבד ענין למ\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה ומאי לפיכך. וא\"ת שרבינו מפרש שאין החשש בקופה לבר מפני שנכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ויצתה ונתחבה בכבד שזו חששא רחוקה היא אלא משום דחיישינן כשנכנסה בקנה והלכה דרך סימפון הכבד ונכנסה בו שמא ניקבה אחד מקני הכבד וז\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה כלומר כשנכנסה בכבד נקבה אחד מקני הכבד לא יצדק בזה לשון בידוע דמשמע שהוא ודאי שניקבה קני הכבד והלא אינו אלא ספק וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א אין בכאן תבלין ולא מלח וכו'. ונראה שרבינו מפרש בקופא לבר וקופא לגיו הפך ממה שפירש\"י דקופא לגיו היינו שהקופא כנגד חלל הבהמה וגיו קרי לפנימי הבהמה וקופא לבר כשהיא נגד פי הקנה וקרי ליה בר שהוא חוץ לפנימי הבהמה וסובר שאין חוששין שמא דרך ושט נכנס ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה בכבד שחששא רחוקה היא כמו שכתבתי אלא אנו אומרים שדרך הקנה נכנס ודחק ובא הילכך כשנמצא בחיתוכא דכבדא ועדיין לא יצא לחוץ אי קופא לגיו דהיינו לצד חלל הבהמה כשרה מפני שאינה יכולה לנקוב בקופא ואע\"פ שנכנסה ע\"כ בדוחק אבל אי קופא לבר דהיינו לצד פי הקנה וחודה כלפי חלל הבהמה מסתמא נקבה דרך כניסתה קני הכבד ואע\"פ שלא היה עליו נקב א\"א שלא נקב וקרום הוא שעלה וז\"ש רבינו בידוע שניקבה כשנכנסה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרשב\"א בחדושיו שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש בחיתוכא דכבדא שהיא בסמפונות הדקים שבכבד ומ\"מ עדיין לא ניקב אחד מהסמפונות או הוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבת אחד מהסמפונות טרפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נמצאת בסמפון הגדול שבכבד וכו' הרי זו מותרת.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשר הכבד שהתליע מותרת.</b> שם (דף מ\"ח) התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה וברגל השלישי התירום להם ורבינו אזיל לטעמיה דסבר שאם ניקבו סמפונות שבתוך הכבד טרפה ולפיכך דקדק לכתוב בשר הכבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת.</b> שם (דף מ\"ט:) אמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם ומשמע התם דהלכה כרב וכתב רבינו שהבשר סותם וטעמו דהדרא דכנתא דאינקיב חד לחבריה כשרה וכן סימפון דריאה שניקב שלא במקום פיצול כשרה. ואמרינן תו התם בר חימצא סתים חימצא לא סתים וכו' הי חימצא והי בר חימצא ת\"ש דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא א\"ד דאייתרא כ\"ע לא פליגי דשרי כ\"פ דאקשתא. ופירש\"י חימצא ובר חימצא שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו. סתים אם ניקבה הקיבה וכו'. אינהו בני ארץ ישראל. מיכל אכלי ליה דקא סברי חלב טהור הוא. ולדידן אפילו למסתם נמי לא סתים בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזיקין ליה בחלב טהור להיות סותם. ש\"מ ההוא דפליגי ביה בני א\"י ובני בבל קרי (ליה ר\"נ) בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל. ופירש\"י עוד (דר\"נ כלישנא קמא) דאילו ללישנא בתרא (לא מיתוקמא מילתיה דר\"נ) כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר ר\"נ דסתים כ\"ש דאייתרא דלכולהו שרי וא\"כ הי ניהו דלא סתים. ורבינו בפ\"ז מהל' מ\"א פסק כל\"ק דאקשתא אסיר ולפיכך כתב כאן קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת ואתא למעוטי דאקשתא דאסיר דלא סתים וכן דעת הרי\"ף שכתב לאסור בדאקשתא וכתב חלב טהור סותם טמא אינו סותם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חוץ מחלב הלב וכו'.</b> שם אמר ר\"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשתא ואמרי לה טרפשא דליבא ופירש\"י חיטי דכרכשתא חלב שעל חלחולת המוציאה רעי שקורין טבחייא עשוי קרטים קרטים כעין חיטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטים עגולים הם כמו כובע. טרפשא דליבא שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו. ורבינו נראה שהיה גורס ודטרפשא ודליבא. ומפשטא דלישנא משמע לי דטעמא דלא סתים הוא מפני שמאחר שהוא עשוי ככובע הוא משופע ואינו מתדבק יפה על הנקב אבל רבינו מפרש שמה שאמר העשוי ככובע אינו אלא סימן אבל הטעם מפני שהם קשים ואינן מתדבקים יפה בנקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והמקום הלבן שבאמצעה</b> טעמו לומר שאע\"פ שהוא חלב טהור אינו סותם מהטעם שהזכיר: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרס שניקב וכו'.</b> משנה בראש פרק א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמסס ובית הכוסות שניקב אחד מהם לחוץ טריפה וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'.</b> שם (דף נ':) ת\"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר השחיטה ופשטא דברייתא משמע דמצד אחד כשרה בלא בדיקה ומשני צדדין טריפה ולא בהחלט אלא דבעינן בדיקה אם נמצא עליה קורט דם טריפה ואם לאו כשרה אלא דאמרינן בגמרא מעשה וכו' ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה ומצא עליה קורט דם ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין מהאי עובדא משמע דמצד אחד נמי אינו כשר בלא בדיקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וקשה על זה למה חילקה הברייתא בין מצד אחד למשני צדדין לא היה לה לחלק אלא בין נמצא עליה קורט דם ללא נמצא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דמצד אחד כשרה בלא שום בדיקה וקשה על זה מההיא עובדא דרבי שהפכה ואפשר לומר שסובר רבינו שמה שהפכה רבי לא משום דצריך לבודקה אלא שקרה מקרה שהפכה ומצא עליה קורט דם ופסלה וכ\"נ שהוא דעת הרא\"ש. וכתבו התוס' והמפרשים דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא\"א לעמוד על ספיקן בבדיקה אבל מדברי רבינו נראה דמצד אחד היינו מצד חוץ שהרי במשני צדדין כתב ואם ניקבה נקב מפולש לתוך בית הכוסות ואילו היה סובר כדברי המפרשים הכי הל\"ל ואם ניקבה נקב מפולש לתוך חלל הבהמה. ונראה שהראב\"ד סובר כדברי המפרשים ולפיכך כתב על דברי רבינו אין זה מיושר. וטעמו של רבינו אפשר שהוא משום דס\"ל במחט הנמצא בגוף כשר ע\"י בדיקת החלל לראות אם ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו כמ\"ש בפי\"א וא\"כ ה\"נ בעינן בדיקה כנגד כל החלל ולא חשש רבינו לכותבו כאן מפני שסמך על מ\"ש בפי\"א ואמרינן בגמרא (דף מ\"ח:) מ\"ט מכשרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא מפלגינן בה בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן במחט דאשתכח בכבדא ומשני דהכא אימור אוכלין ומשקין דחקוה. ופירש\"י ומתוך הדחק נכנסה הקופא בבשר הילכך אע\"ג דקופא לבר כשרה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונמצאת טיפת דם במקום הנקב א\"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה וכו'.</b> שם (דף נ\"ח:) אמר שמואל הלעיטה x (קורט של) חלתית טרפה משום דמנקבה להו למעיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור וז\"ל. כתב הרמב\"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ולא נהירא מדאמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה אלמא אין לה בדיקה עכ\"ל. ונוסחת ספרי רבינו שבידנו אינה כן אלא ה\"ג בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בה טריפה שודאי נוקב ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, ולפי נוסחא זו לא קשיא מה שהקשה הטור דרבינו נמי בקורט של חלתית אמר דטריפה משום דודאי ניקב ולא אמר תבדק אלא בדבר שהוא ספק ניקב. ובלאו הכי נוסחת הטור משמע שהיא משובשת שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ועוד שאין דברי אותה נוסחא מובנים דקאמר תוך ג' ימים ספק ניקב ותבדק משמע דאחר ג' משפט אחר יש לה ואין לומר דכשרה בלא בדיקה משום דאם היה נוקב בני מעיה לא היתה מתקיימת ג' ימים וכיון שנתקיימה ג' ימים ודאי לא ניקבה שזו מנין לנו ועוד דא\"כ לא הוה שתיק מלומר כן בפירוש. ואין לומר דאחר ג' ימים היא טריפה ולא מהני בה בדיקה שאם בדקנוה ולא מצינו נקב למה נטריפנה ואין לומר דה\"ק אחר ג' ימים א\"א שלא ניקבה ומש\"ה מחזקינן לה בטריפה דגם לזה יקשה דלא ה\"ל למשתק מלומר כן בפירוש הילכך נראה דליתא לההיא נוסחא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א קשה בדיקת הדקין עכ\"ל. וזו אינה השגה דרבינו כתב מה שהוא כפי הדין: \n",
+                "<b>כל אחד מן בני המעים.</b> ברייתא פרק א\"ט (דף מ\"ג:): \n",
+                "<b>אם ניקב אחד מהם לחבירו כשרה.</b> מימרא שם (דף מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה וכו'.</b> שם (דף נ') אסיקנא דלית הלכתא כרשב\"ג דמכשר: \n",
+                "<b>בני מעים שבא זאב או כלב וכו'.</b> פ\"ק דחולין (דף ט'): \n",
+                "<b>נמצאו נקובין וכו' ואם משמשו הידים בנקב הספק וכו'.</b> בפרק א\"ט (דף נ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני מעים שיצאו לחוץ וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף נ\"ו:) מתניתין דאלו כשרות בעוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעי האחרון וכו'.</b> שם (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר להו ולאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי הכי אמר ר\"נ מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופסק הרי\"ף כר\"נ דהא אביי ורבא קיימי כוותיה. ומלא בטדא כתב הרי\"ף איכא מ\"ד ארבע אצבעות וכן פי' התוספות והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העוף אין לו כרס וכו' וכל הטריפות שוות הן בבהמה חיה ועוף וכו'.</b> שם (דף נ\"ו) תני לוי (כל) הטרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש זפק שניקב גגו וכו'.</b> שם במשנה אלו כשרות בעוף ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ופסק הרשב\"א כת\"ק וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ובגמרא גגו של זפק נידון כושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ופירש\"י נידון כושט בנקב משהו. כל שנמתח עמו ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מיצר והולך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כיסים יש בקרקבן וכו' עד מותר.</b> פשוט שם (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרשב\"א והר\"ן דכי ניקב עור חיצון לבד דכשר דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא בו טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואי דרך וושט אתא כיון דעור חיצון אינקב ע\"כ פנימי נמי אינקב אלא דלא מינכר או קרום עלה בו ואינו כלום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטחול אינו מן האברים שנקיבתן במשהו וכו' עד אבל אם ניקב הדק כשרה.</b> מסקנא דגמ' שם (דף נ\"ה): \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בשם הרשב\"א עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו ולא הזכיר רבינו דין נחתך הטחול ומשמע דסבר שהיא טריפה במכ\"ש דניקב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבר שאמרו חכמים וכו'.</b> כ\"כ התוס' והרא\"ש והר\"ן במשנת אלו טרפות: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בהגהות אשירי בשם ר\"ת דכל מקום דטריפה ע\"י נקב אפילו לא ניקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה וכ\"כ הרשב\"א שכל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו כשנתמסמס פסול וכתבו הג\"מ בפ\"ה מהל' מ\"א דאנן לא בקיאינן בשיעור נתמסמס הילכך בכל שהוא שיהא הבשר רע מטרפינן לה וגם המרדכי כתב שאין אנו בקיאין בגרידה שהרופאים גורדים לכך ראוי להחמיר כשנשתנה מראית הבשר הכל לפי הענין וכך שמעתי ממורינו ממיץ שאמר לו רבינו תם מפה אל פה עכ\"ל. ומשמע בגמרא (דף מ\"ג) דהא דאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום לאו דוקא ושט אלא ה\"ה בכל הנקובים וכ\"כ רש\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טרפה וכו'.</b> שם (דף נ\"ח:) תני התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה\"ז בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מ\"ט כל יתר כנטול דמי ומשמע דלדעת רבינו נמצאו לה שני כבדים כשרה דאע\"ג דכניטל דמי אין בכך כלום דכנטול דמי היינו לומר דכחסר מתחלת ברייתו דמי וחסר הכבד כשרה שלא אמרו דטרפה אלא בניטל כולו ויש לדחות ולומר דא\"א להבראות חסרת הכבד. והרשב\"א הביא בת\"ה לשון רבינו וכתב עליו ולא יראה לי כן שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים וכל עצמנו לא אסרנו נטולת הכבד אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסרה אלא ללמדנו שאחד ניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פ\"פ לבע\"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשרה או בהפך עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בטחול שאם נמצאו שנים מותרת</b> מדסתים לה סתומי משמע דאפילו דבוקים זה לזה בסומכייהו כשרה וכן דעת רש\"י והרא\"ש ודלא כדעת הרמב\"ן שחילק בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעי היתר שתטרף בו הבהמה וכו'.</b> שם העיד נתן בר שילא רב טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד\"א שיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלים עד כאצבע כשרה פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר הוא דהדרי וערבי וח\"א אע\"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ\"ד הוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה. ובה\"ג גורס בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי כלין עד כאצבע מאי כלין מלמטה וה\"פ יוצאים ממקום אחר ביציאתו מן הקיבה הם מעי אחד וכלין עד כאצבע פירוש כלה חיבורם עד סוף אצבע ר\"ל שהם מעי אחד ברוחב אצבע והל\"ל כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאים בלשון רבים נקט נמי כלים בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי וכו' אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי וכלים עד כאצבע והלא צריכין להתחבר יחד ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי ערבי ברוחב אצבע סמוך לבית הרעי ולמעלה אפילו אין ברוחב חיבורן אלא משהו כשרה. וז\"ל הרי\"ף העיד יונתן בן שילא ריש טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחד טריפה וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל הבהמה הדקים שלה חוט אחד הוא ומשוך עכשיו אם יצא ממנו מעי אחר כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד\"א בשיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד אבל לא הדרי וערבי הרי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי עכ\"ל. וכתב הר\"ן נ\"ל דבמעי שהוא יוצא מהבני מעים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ\"ד והוא דהדרי ערבי כל כה\"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר ומתערב ומ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי ס\"ל שאע\"ג שאין פיסול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעים הוא נשפך כשרה דמאי כלין עד כאצבע לא שמתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד וכל כה\"ג הוי שפיכתן כאחד ונקטינן להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע\"פ שהם נשפכים כאחד טרפה אבל כל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע\"פ שהוא נבדל באמצע ואפילו כמה כשרה ומדברי הרמב\"ם למדתיו ואף דברי הרי\"ף מוכיחין כן ונראה עוד מדברי הרב ז\"ל דעד כאצבע לאו דוקא אלא שחוזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו כשרה עכ\"ל. ובאמת כי דבריו נכונים מאד ליישב דברי הרי\"ף ורבינו אלא שלא יישב לדעתם מה שאמרו בגמרא בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי וכו' אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ונ\"ל דהכי פי' בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהיו שניהם כאצבע אחת ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפילו במשהו סגי אלא לענין שיתיחדו שני המעים ויהיו כאצבע אחת אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי מאי עד כאצבע ומשני עד כאצבע מלמטה כלומר שיהיו שניהם כאילו הם מעורבים והם אצבע אחת והיינו שלא תשפוך כל אחת לעצמו ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום אחד הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו היו אצבע אחת וכיון דמספקא לן כמאן מהני אמוראי הויא הלכתא בעינן דהדרי וערבי מיהו בכל דהו סגי כנ\"ל. ועל מ\"ש בגמרא וכנגדן בעוף כשרה פרש\"י דעוף זמנין דהוי הכי וכו' וי\"מ שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאים בני מעים גמורים עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי הפירוש השני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני קרומות יש על הריאה וכו'.</b> פרק א\"ט (דף מ\"ו) גמרא הריאה שניקבה פשיטא אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין כדרבה דאמר רבה האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאי מגין או לא מגין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין והלכתא מגין וכיון דנקט לה סתמא י\"ל דאפילו זה שלא כנגד זה טריפה שהרוח נכנסת בזה ויוצאה בזה וכ\"כ רבינו ירוחם: \n",
+                "<b>והקנה שניקב מן החזה ולמטה וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) גמרא ופסוקת הגרגרת יתיב ר' יוחנן ור\"ל נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנים ושחט פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ופירש\"י למטה מן החזה למקום שאין ראוי לשחיטה נידון כריאה בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחיל בשחיטה ושחט וכו'.</b> פ' השוחט (חולין דף ל״ב:) גמרא שחט את הושט אמר רשב״ל שחט את הקנה ואח״כ ניקבה הריאה כשרה והרי״ף ז״ל לא הביאה בהלכות וגם רבינו פסק דלא כוותיה וכתב הר״ן ז״ל שדחו אותה מדר' זירא דפליג עליה לפי דעת קצת המפרשים וביאור דבריו דגרסינן בגמרא אמר רבא לא אמר ר״ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה אבל בבני מעים לא כלומר אם ניקבו בני מעים אחר שחיטת הקנה מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפות התרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעים והדר ביה ר״ז דבעי ר״ז ניקבו בני מעים וכו' בין סימן לסימן מהו (מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני) לטהרה מידי נבלה או לא ע״כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א״ל רב אחא בר רב לרבינא וכו' ופירש״י וכו' וכתבו התוס' וכו' ולפי דעת רש״י הלכה כר״ל ולפי דעת התוס' לית הלכתא כוותיה ודעת הרא״ש כדעת התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מסימפוני ריאה שניקב וכו'.</b> בפרק א\"ט (דף מ\"ח) גמרא ריאה שניקבה והא א\"ר נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טריפה ההוא לחבירו אתמר ופירש\"י לחבירו אתמר אצל פיצולו כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו וכפירש\"י משמע בגמרא דדוקא לחבירו טריפה אבל שלא לחבירו כשרה וכ\"כ הרשב\"א והתימה על רבינו שכתב אפילו לחבירו וכבר תמה עליו בעל הטורים והראב\"ד בפי\"א השיגו: \n",
+                "<b>והריב\"ש</b> כתב ליישב דברי רבינו נראה שהוא מדבר בסמפונות שבתוך הריאה אלא שמדבר בשאין בשר מגין כגון ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן דקיימי סימפונהא וכן כשנמצא בה אבעבוע מלא ליחה שכתב הוא ז\"ל פ\"ח ופי\"א חוששין שמא ניקב הסימפון שתחתיו וצריך בדיקה וזה הוא לפי שאין בשר מגין או אינו ראוי להגין ולזה כתב אפילו לחבירו כלומר אצ\"ל כשניקב ואין שם דבר מגין אלא אפילו ניקב לחבירו אין חבירו מגין זה הוא מה שאפשר לדחוק לדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל. ול\"נ ליישב דברי רבינו בענין אחר ע\"פ דברי בה\"ג שכתב ההוא מחטא דאשתכח בחתיכא בסימפונא דריאה וכו' והא אמר רב נחמן האי סימפונא דאינקיב טריפה דרב נחמן ניקב סימפון לחבירו אתמר אבל דיצא לסימפון ולא ניקב לחבירו לא עכ\"ל, דלפי זה כי אמרינן ההוא לחבירו אתמר לא באו למעט אלא כשלא ניקב כלל אבל ניקב אפילו לחבירו דסד\"א תרווייהו כחד דמו וה\"ל כאילו לא ניקב קמ\"ל דלא אלא טרפה הויא: \n",
+                "<b>ריאה שניקבה ועלה קרום וכו'.</b> שם (דף מ\"ז:) א\"ר יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ופירש\"י אינו קרום שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הילכך אע\"ג דלא נפיק זיקא טריפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ניקבה האום של ריאה וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא מקמי הכי מקשה מינה ומי אמר ר\"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי וכו' ואוקימנא הא דאמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה דוקא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני ופירש\"י במקום רביתא במקום שהריאה והדופן גדלים כאחד וסמוכים תמיד דלא מיפרקא ההוא סירכא הילכך כשרה כי אמר ר\"נ חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימא וכו' מקום חיתוכא דאוני שהם סמוך לצואר במצר החזה. ורבינו סובר שאם נסבך לעצם ולבשר כשר וטעמא דמילתא שהבשר נסבך יפה ומונע העצם מלהתפרק אבל יש מי שאוסר ורבינו גרשום ור\"ת מתירין אפילו סבך בגרמא בלחוד וכבר כתב רבינו בפ' י\"א אלו החילוקים וכתב הר\"ן ואמרינן דבמקום רביתא היינו מקום חיתוכא דאוני מסתברא דהיכא דסריכא אונא לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף דלאו היינו מקום חתוכא טריפה דלאו היינו רביתא והרב הנשיא אלברגילוני ז\"ל כתב שאפי' בין חיתוך ולדופן טריפה לא הכשירו אלא מגבן כלפי דופן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א בשסתם מקום שבאונות בשר א\"א הנה הוא סובר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האום של ריאה שנמצאת וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה וכו' רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי וכו' ומי אר\"נ הכי והאמר ר\"י בר מניומי אמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה לא קשיא התם במקום רביתא הכא שלא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר דוד יחיא שנראה מדברי רבינו שהוא מפרש כדברי הרבה מפרשים שפירשו הא דאמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחים חוששין לה היינו שחוששין לראות אם יש בריאה נקב בפועל להיות טריפה ובא אבימי ואמר שכיון שהיא סמוכה לדופן לא שנא העלתה צמחים ול\"ש לא העלתה ראוי לחוש ולבדוק אם יש נקב טרפה ואם לאו כשרה ובא רבין והודיענו דמייתינן סכינא דחליש פומיה ואי איכא מכה בדופן אפילו שימצא נקב בריאה כשרה דתלינן שלאחר שחיטה כשנקרע מהדופן נעשה הנקב ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטרפה ובא ר' נחמיה ואמר שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים בריאה כשרה ע\"י בדיקה ולא כמאמר רבין שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים טריפה עכ\"ל. ולפי זה צ\"ל שכשכתב בדברי רבין ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטריפה לאו דוקא נקב דה\"ה לאיכא צמחים וכתב עוד ה\"ר דוד יחיא ולפי דעת אלו כשיהיה מכה בדופן ואפילו איכא צמחים ונקב בפועל בריאה כשרה שתולין הנקב לאחר שחיטה וכאשר אין מכה ואיכא צמחים כשרה ע\"י בדיקה ובזה הדעת נאספו רבינו והרמב\"ם כפי פסקיו דרך בו שכתב בפ\"ז האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן וכו' נראה מדבריו שחוששין לחזור לראות אם יש נקב לא לטרפיה בהחלט וכאשר יהיה שם מכה בדופן ונקב בריאה כשרה נקב ולא מכה טרפה וכאשר לא יהיה שם נקב בפועל ולא מכה בדופן ואיכא סירכא וצמחים בריאה מהו לדעת הרב שלא הזכיר תעיין בפי\"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויים ממנה ולדופן ולטרפשא חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה ומן הדין היה על זה הדרך שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה ולדופן או לטרפשא או ללב שחותכים את הסירכות ומוציאין אותה ונופחין אותה אם נמצאת נקובה טריפה ואם לא תבצבץ הרי היא שלימה מכל נקב ומותרת. נראה מדברי הרב שכאשר יהיה מכה בכל החלוקות כשרה וכאשר אין מכה ואיכא נקב טריפה אבל לא מכה ולא נקב אפילו באיכא צמחים בריאה כשרה וכ\"כ ה\"ר יונה דעת רוב המפרשים דרב נחמיה קאי אליכא מכה בדופן ואיכא צמחים בריאה והרמב\"ם נוטה אחר רוב המפרשים ולכן כתב (בפרק י\"א) מן הדין היה אבל המנהג שכתב שהוא פשוט בישראל והוא שאם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאי זה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה נקט דרך המחמירים בכי ליכא מכה אע\"ג דלא מפקא זיקא טריפה והמנהג בנוי ע\"פ ההלכה ולא כמו שחושבין ההמון שהוא מנהג בעלמא בלא טעמא בגמרא עכ\"ל: \n",
+                "<b>וקשה</b> לי על שיטה זו דכיון דרב נחמיה פליג אדרבין היאך פסק רבינו כדברי שניהם ואפשר לומר (שהוא מפרש) דרב נחמיה מודה במה שמיקל רבין ולא נחלק עליו אלא במה שמחמיר. ול\"נ לפרש עוד שרבינו מפרש דרב נחמיה בדיק לה בפושרין קאי אמר יהודה דאמר בין העלתה צמחים בין לא העלתה חוששין לה ורבין פירש דהאי חששא היינו לפורקה מהדופן לראות אם יש נקב בריאה ומכה בדופן ואם אין נקב בריאה אע\"פ שיש בה צמחים כשרה בלא בדיקה ורב נחמיה מפרש דחוששין היינו לבודקה בפושרין מיהו משמע דהא דבעי בדיקה דוקא בדליכא מכה בדופן אבל אי איכא מכה בדופן לא בעיא בדיקה דתלינן בדופן ומשמע ליה דלא פליגי רב נחמיה ורבין אלא בפירוש דברי מר יהודה אבל לענין הדין מודים זה לזה ולפיכך פסק כדברי שניהם וכתב דברי רבין בפרק זה דברי רב נחמיה בפ' י\"א שאותה בדיקה שכתב שם היינו בדיקה דפשורי: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על הטור שכתב בשם רבינו אי איכא מכה בדופן אפילו יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים כשרה דמשמע דוקא בהעלתה צמחים אבל אם יש בה ריעותא יותר מהעלתה צמחים טריפה והא ליתא דאפילו ביש בה נקב ממש מכשיר שהרי כתב אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על זה א\"א זה העיקר טעות גדולה וכו'. ויש לומר שאף רבינו לא התיר אלא בנקב דק שאפשר שנעשה כשנפרקה מהמכה ולא הרגיש אבל בנקב גדול קצת לא: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שכתב בפ' י\"א הריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות (כמו חוטין) תלויין ממנה לדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה דמשמע לכאורה שהעלתה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן חוששין לה וצריכה בדיקה כאילו נמצאת סרוכה לדופן וא\"א לומר כן שהרי בעיא דאיפשיטא היא העלתה צמחים כשרה ומשמע דלכ\"ע הכי הוי דינא דאפילו ר' יוחנן דאמר התם דלא ס\"ל הכי אמרינן התם דכי אתו קמיה משדר להו קמי מאן דמורה בה להיתרא וכן פסקו כל הפוסקים ולא הצריכו שום בדיקה ורבינו עצמו פסק כן בפרק זה גבי ריאה שנמצאו בה אבעבועות. ולכן נראה לפרש שתיבת ממנה קאי נמי אהעלתה צמחים והוי כאילו אמר ריאה שהעלתה צמחים ממנה ולדופן או ללב או לטרפש או שנמצאו סירכות תלויין ממנה ולמקומות הנזכרים חוששין לה כלומר שאם היתה סמוכה לדופן על ידי צמחים או בלי צמחים חוששין לה וצריכה בדיקת פשורי וכן מ\"ש פ' י\"א בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה קודם שתבדק (והרי היא קיימת) נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו היינו לומר שאין ידוע שהיו בה צמחים ממנה ולדופן. והריב\"ש בתשובה תפס דברי רבינו כפשוטן דריאה שהעלתה צמחים אפילו היא נפרדת מהדופן חוששין לה וכתב עליו נראה שהוא מפרש העלתה צמחים האמור בהלכה זו דלא קאי אריאה הסמוכה לדופן לבד אלא הוא דבר בפני עצמו לומר דריאה שיש בה צמחים חוששין לה לנקב אף אם אינה סמוכה לדופן וצריכה בדיקה (וכ\"נ עוד ממ\"ש בפ' זה בפיסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו') ואין הפירוש הזה מתיישב כלל בסוגיית הגמ' אלא העלתה צמחים קאי אריאה הסמוכה לדופן עכ\"ל. ואני אומר דחס ליה לרבינו מלפרש כן בהעלתה צמחים האמור אצל ריאה הסמוכה לדופן (ומ\"ש הריב\"ש שכן נראה עוד ממ\"ש בפרק זה בפסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' כלומר דמסיים בה נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ומשמע להריב\"ש למידק מדבריו שאם היו בה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן צריכה בדיקה ואני אומר שאין משם ראיה כלל דה\"ק אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ממנה ולדופן וא\"א לפרש כפירוש הריב\"ש בשום פנים שאם צמחים שאינם סמוכין לדופן קאמר הרי נראה אם יש בה צמחים אם לאו והיאך כתב שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים) ולפי שיטת הריב\"ש בסברת רבינו מוטב הוה ליה למימר דרבינו פסק כר' יוחנן דסבר דריאה שהעלתה צמחים אסורה ומפרש דאסורה עד שתבדק אבל א\"א לומר כן מפני מה שכתב בפרק ז' ריאה שנמצא בה אבעבועות כשרה ומה שפירשתי בדברי רבינו הוא הנכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריאה שנמצא בה מקום אטום וכו'.</b> שם (דף ל\"ז:) אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן ליה אי אית ביה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואם לאו טריפה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ריאה שתשמע בה הברה וכו'.</b> שם אמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מנחינן עלה גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן לה מייתינן משיכותא דמיא פשורי ומתבינן לה בגווה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא בדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טריפה ואי לאו כשרה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני וביני הוא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זה עיקר גדול יהיה בידך וכו' א\"א זה המחבר שונה וכו'. והרשב\"א והר\"ן והמרדכי כתבו שר\"ת מפרש כפירוש רבינו. וכתב הרשב\"א שכן סובר הרז\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנשפכה כקיתון וכו'.</b> שם רבי חנינא חלש עול לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה אמר רבא והוא דקיימי סימפונא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מנא ידעינן א\"ל מייתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בגויה אי אית ביה שוריקי חיוורי טריפה ואי לא כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנמצאו בה אבעבועות וכו'.</b> שם (דף מ\"ח) בעא מיניה רבה בר בר חנא משמואל העלתה (ריאה) צמחים מהו אמר ליה כשרה ואמרינן בתר הכי אמר רבא כי הוה מסגינן בתריה דר\"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן חזי הנך דקיימן כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי ר' אמי ור' אסי כי הוו חלפי בשוקא דטבריא חזו הנך דקיימי טינרי טינרי ולא אמרו להו ולא מידי ופירש\"י כנדי כנדי צמחים גדולים כבדים בריאה. טינרי צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצויים בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהם דומה לריאה אלא דומים למראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה ע\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או ליחה הנמשכת כדבש</b> דאמרינן בגמרא דמאי דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה הני מילי בכוליא אבל בריאה כשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה וכו'</b> למדה ממאי דאמרינן (דף נ\"ה:) גבי כליות ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וסובר שה\"ה לריאה וכן דעת הרי\"ף אבל הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן מכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש דצריך לבדוק הסימפון</b> למדה מריאה שנשפכה כקיתון והר\"ן חילק ביניהם וכ\"כ הרשב\"א וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש שלא הזכירו בדיקת הסימפון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנמצאו בה שתי אבעבועות וכו'.</b> שם (דף מ\"ז) אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סלוא ובזעינן לה אי שפכן להדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי נינהו וטריפה ורבינו פירש הטעם לפי שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהם ואין להם דרך בדיקה וזה קרוב לפירוש רש\"י שכתב דקים ליה לרבא שאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות הללו סביביו והר\"ן פירש דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חברתה סופו של עור הריאה לינקב והרי הוא כאילו ניקב מעכשיו וחדא ומתחזיא כתרתי פירש\"י אם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לשנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריאה שנתמסמסה וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"ג:) גמרא ודרוסת הזאב נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו קמן ההוא ריאה דכי הוו מותבי לה יתבה שפיר וכי הוו מוקמי x לה הוה תלחא ונפלה תלחי תלחי וטריפנא לה מדרב הונא בריה דר\"י: \n",
+                "<b>ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד טבח וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) גמרא הריאה שניקבה אינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ומסקנא והלכתא תלינן: \n",
+                "<b>נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם וכו'.</b> שם (דף נ') גמרא ניקבה הקיבה רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ופירש הר\"י אלפס מערוגה לערוגה מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת ומדקה לדקה היינו מבהמה דקה לבהמה דקה וכך הם דברי רבינו והסכים הרשב\"א לפירוש זה וכתב שכן פירש רבינו חננאל ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רבא אין מקיפין בבועי ולשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא וכו'.</b> שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה וכו' שדרוה לקמיה דר\"י נפחא וכו' הדר שדרוה לקמיה דרבי אמי וטרפה אמרי ליה והא רבנן מכשרי אמר להו הם הכשירו שיודעים מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אי הוה ריאה קמן מינקבא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה ופירש\"י שיודעים מאי זה טעם הכשירו שהרי באה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחך דרך הקנה נכנסה עכ\"ל. ופשוט הוא דכי מכשרינן לה על ידי נפיחה הוא וכ\"כ הר\"י אלפס והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והטור. וכתב הרא\"ש ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן גבי כבד לפי שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסה לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא דק וכי ליתא לריאה שלימתא קמן טרפה ולא מפלגינן בין קופא לבר לקופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ וחזרה לאחוריה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן והמרדכי וסמ\"ק. וא\"ת איך ידעינן שיש בה מחט בעודה שלימה י\"ל כגון שהרגיש בה במשמוש היד א\"נ שבדקוה בנפיחה ואח\"כ נמצאת בתוך הריאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה א\"א וכיון שנמצא המחט וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תולעת שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) מורנא פליגי בה וכו' פירוש תולעת ומסקנא והלכתא לאחר שחיטה פריש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנשתנו מראיה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ופירש\"י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושטא\"ש בלעז כעין מכות. אוכמי אוכמי טייש\"א בלעז שחורות. חזותא חזותא גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נשתנה למראה אסור אפילו כל שהוא טרפה א\"א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו'. והתוס' והרא\"ש והר\"ן דחו סברא זו משום דכיון דאמרינן שחזר אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דכל לקותא חשיבא כאילו ניקבה הילכך מראות הפוסלות אפילו בכל שהוא פסלינן וכן דעת הרי\"ף ורש\"י ובעל ה\"ג ובעל העיטור והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> וחמש מראות אסורות וכו'.</b> שם (דף מ\"ז:) אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה וכו' אדומה כשרה וכו' אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבשר טרפה וכו' אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה אלא ירוקא דכשרה היכי דמיא ככרתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכל המראות האלו וכו' עד שנופחין אותה וכו'.</b> כ\"כ הר\"ן בשם רבינו האיי וששאלתם ומראות אסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר באי זה מראה עושין במראה ראשון או במראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין וכ\"כ העיטור והרא\"ש והרשב\"א בשם הגאונים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וממרס בה בידו וכו'.</b> נראה שטעמו משום דשמא שום ליחה היה על הריאה שמשנה מראיתה וכשימרס בידו עליה תעבור ותשאר הריאה בגוונה הטבעי x. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת כעין חריות של דקל וכו'.</b> אפשר שהוא פירוש למאי דאמר רבא דמיא לאופתא טריפה ואיכא דמפרשי לה בחזותא ומ\"ש שאינה טריפה אלא מספק הוא משום דאיכא פירושי אחריני בגמ' שיש אומרים כגישתא וי\"א דשיעא ומ\"מ יש לתמוה דכעין חריות של דקל הוא וירד\"י בלע\"ז והיינו ככרתי דמכשרינן בגמ' וצ\"ל דכעין חריות אינו כ\"כ וירד\"י כמו הכרתי אלא הוא נוטה קצת לאמאריליי\"ו וז\"ש שזהו קרוב למראה האיסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עוף שנפל לאור וכו'.</b> פא\"ט (דף נ\"ו) ואלו טרפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולה ואם אדומים כשירה ובגמרא רב יצחק בר יוסף הויא ליה ההיא תרנגולתא שדרה לקמיה דר' אבהו א\"ל אדומים הוו וטריפה והא אנן תנן אדומים כשרים א\"ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו (טריפה). \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאם הוריק כבדו בכל שהוא טרפה</b> כתב הרשב\"א בת\"ה שאינו מחוור שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמו שאמרו שיעור ירקותן כשיעור נקיבתן. אבל כבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא א\"כ הוריקה כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעים אלא כנגד מקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותה שאם ינטל כל מקום ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה נתכוון הרב ז\"ל אלא שהיה לו לפרש עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיעמדו במראה זה וכו'.</b> שם אמר שמואל בר חייא א\"ר מני אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרים מ\"ט קוטרא עייל בהו ורבינו סובר שה\"ה לירוקין שהאדימו וכן דעת הרא\"ש ומפרש רבינו שליקה זו היינו בישול מועט. \n",
+                "<b>ומ\"ש וממרסין בהם</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בפ' אלו טרפות עלה נ' הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו א\"ל מנא לך הא א\"ל כמה ידי משמשו בהו מקמי דליתי קמיה דמר. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אהא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר י\"מ דהיינו לומר שאפילו נפלו לאור ונחמרה ריאה שלה כשרה וראיה מדאמרינן לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מני ריאה בהדייהו ולא מיחוור דכיון שנחמר הא חזינן שלא הגינו צלעות עליה וכן פירש\"י ודעת הרא\"ש כדעת י\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עוף שנמצאת הכבד שלו וכו'.</b> שם (דף נ\"ו:) בעא מיניה רב יוסף בריה דריב\"ל מריב\"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א\"ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה ומפרש רבינו הוריקה כבד כנגד בני מעים כלומר הכבד נשתנה למראה בני מעים או בני מעים נשתנו והאדימו או אפשר שאינו גורס כנגד בני מעים וס\"ל דפשטיה כבד וה\"ה לבני מעים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו בידוע שנפל לאור וכו'.</b> כך היא גירסת הגאונים והרי\"ף דמשמע דאפי' לא נודע שנפלה לאור ולא נראה בבני מעיה שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה דכיון שהוריקו בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה והשתא הוא דאיגלי בהתייהו ותמה עליו הרשב\"א וגם הרא\"ש והר\"ן חלוקים עליו ומכל מקום כתב הרשב\"א שכיון שיש הפרש בנוסחאות נקטינן לחומרא כגירסת הרי\"ף ורבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בשם הרשב\"א שני מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה (אם הוא שמן) וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדברים כבדן ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא לעתים גם בייתי ירוק כענין שהתירו יתרה שבריאה מפני שיש לעזים מדבריות כן עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולא עוד אלא בני מעים וכו'.</b> שם (נ\"ו:) אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש עוף אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וסובר רבינו דנהי דלא מחזקינן ריעותא מיהו אי מתרמי דשליק להו וחזי ריעותא אסורין: \n",
+                "<b>וכן הושט שנמצא וכו'.</b> ריש א\"ט (דף מ\"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טריפה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חסירה כיצד וכו' וחמש אונות יש לריאה וכו'.</b> בפ' א\"ט (דף מ\"ז) אמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלת מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה ואסיקנא דלית הלכתא כרבא ביתרת וה\"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה ההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפה אמר ליה ר' הונא מר בר איויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דורדא והני מילי מגואי אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה וסובר רבינו דכיון דלא מפליג אלא בין מגואי למגבה משמע דמאי דאמרינן אבל ביני ביני טרפה אידחי ליה ולא מטרפינן אלא מגבה דוקא וכן פסק הרשב\"א וכתב הר\"ן שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב וה\"מ מקמה אלמא כל מקמה כשרה וי\"ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נמצאת נקובה אף על פי שהכיס שלה סותם הנקב הרי זו טריפה.</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ומ\"ש ואם נמצאו שתים בימין וזאת הורדא הרי זו מותרת</b> לטעמיה אזיל רבינו שהכשיר ביתרת מצד פנים אלמא צד פנים ודרא דאוני חדא מילתא היא וכתב הרשב\"א והר\"ן שכן נמצא בתשובת הגאונים להתיר וכתב הר\"ן שדעת הגאונים ורבינו דדוקא בימין משלמת אבל אם חסרה אונה מהשמאל אין הורדא משלמת שאין דרכה לעמוד בשמאל ומשמע ודאי דלדעת הרי\"ף ורבינו דמכשרי ביתרת מצד פנים אי אית לה תרתי עינוניתא או תלת כשרה ולאפוקי ממ\"ש המרדכי שהמימוני פסק כרש\"י דתרי עינוניתא טרפה. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והוא שתהיה כמו עלה של הדס וכו'</b> נתבאר בסמוך וכתבו התוספות דאפילו לא הויא כטרפא דאסא אלא ע\"י נפיחה טרפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזן שנמצאת דבוקה וכו'.</b> פ' א\"ט (דף מ\"ו:) אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ומפשט דברי רבינו נראה דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכה ראשונה לשלישית אבל כשנסרכה לסמוכה לה בכל ענין היא כשרה וכן פירש דבריו רבינו ירוחם והגהות מימוניות אבל מדברי הכל בו נראה שהוא מפרש דברי רבינו דאף מאונא לאונא שאצלה טרפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך וכיוצא בזה כתב המרדכי שהוא דעת רבינו וכ\"נ שסובר הטור שכתב פירש\"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל אבל כל שאר פוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך של זה לחיתוך של זה. והמנהג הפשוט לאסור אפילו כשנסרכה לאונא שאצלה בין מגב לגב בין מחידוד לגב או מחידוד לחידוד ואפילו מחיתוך לגב או מחיתוך לחידוד או משפולי לשפולי (או משפולי) לחיתוך ולא מכשרינן אלא במחיתוך לחיתוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו'.</b> שם (דף מ\"ז) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא כלומר בקעת של עץ טרפה ומפרש בגמרא דהיינו דשיעא דלית לה חתוכא דאוני ופירש\"י דהיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא היא וכן כתבו התוס' וכ\"כ המרדכי בשם הגאונים והכי דייק לשון רבינו שכתב ואינן נראות כשתים דבוקות משמע בהדיא שאם היו נראות כשתים דבוקות כשרה וכתב הר\"ן שהטעם משום דהני אוני נינהו אלא דסריכי כסדרן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם היה ביניהם כמו עלה הדס מותרת,</b> הטעם מבואר דכיון דמיפסלא כה\"ג ביתרת ש\"מ כל כי האי שיעורא אונה הויא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת כולה שתי ערוגות וכו'.</b> היינו שיעא כאופתא שכתבתי בסמוך ואני תמה למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו' עד ה\"ז חסרה וטרפה דבמכ\"ש אתיא והיה ראוי להקדים הא דנמצא כולה ב' ערוגות ואחר כך נמצאו שתי האונות כאונה אחת: \n",
+                "<b>וכן אם חסר גוף וכו'.</b> כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וטעמו מדתנן במתני' דאלו טרפות (דף מ\"ב) הריאה שניקבה או שחסרה ואע\"ג דבגמרא אותיבנא מינה לר' יוחנן דאמר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהאי חסרון ה\"ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים (וש\"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון) ושני לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה לא צריכה לר\"ש דאמר עד שתנקב לבית הסימפונות ה\"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר\"ש מודה וכתבו התוס' וז\"ל יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב\"א דטעות הוא בידם דא\"כ ה\"ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקומי כר\"ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשר וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן ע\"כ. וכן כתבו המרדכי והגהות אשירי. אפשר לומר לדעת רבינו דאה\"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס\"ד דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי אלא ע\"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמה כר\"ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקומי ככ\"ע והיינו כמין פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב ויש הוכחה לדברי רבינו מדאמרינן בריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) דבמתני' חשיב י\"ח טרפות ומשמע דהכי הלכתא ואי מדלית ריאה שחסרה משום דלא אצטריך אלא לר' שמעון דלית הלכתא כוותיה לא פשו להו אלא י\"ז ורש\"י כתב שם שהאונות שנתחלפו בכלל חסרה הוא שחסרו ממקום שראויות להיות שם ויש להקשות עליו דא\"כ אמאי דחק בגמ' לאוקומה כר\"ש לוקמה באונות שנתחלפו וד\"ה. והתוס' כתבו שם דלמ\"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתני' לר\"ש דלרבנן הוי בכלל נקובה צ\"ל דהך סוגיא כר\"ש דלרבנן ליכא אלא י\"ז ורבינו נראה לו ליישב שאותה סוגיא תהא אליבא דהלכתא ומיישב בענין שכתבתי. ויש לתמוה על רבינו היאך פסל בחסרה אע\"פ שלא ניקבה והא בנימוקה מכשרינן אפי' החסרון מחזיק רביעית י\"ל דנימוקה שאני והכא בשלא נימוקה דכיון שלא נימוקה ואפ\"ה יש בה סדק וקמט וחסרון קים להו לרבנן דסופה לינקב אבל בנימוקה כיון שנתפשט בה ההפסד כל כך אם איתא דסופה לינקב כבר היתה נקובה וכעין זה תירץ הרשב\"א גבי ריאה שנשפכה כקיתון דבדקינן אי קיימא סימפונהא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפי משמיה דרבא כדי שתיפרך בצפורן ומפרש רבינו שהטעם מפני שחסרה ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריאה שנמצאת נפוחה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר רפרם ריאה דדמיא לאופתא כלומר דומה לבקעת עץ טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא וכו' וא\"ד דפחיזא וא\"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני. ופירש\"י כגישתא שקשה מישושה כעץ. דפחיזא קשה והיינו נמי כגישתא. דנפיחה נעשית לבנה כבקעת והיינו נמי כחזותא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש דנפיחא וכגישתא ודפחיזא אחת הן וכתב שהיא ספק לפי שאפשר שרפרם לא כיון בדבריו לדברי איכא דאמרי כגישתא אלא לאיכא דאמרי כחזותא או דשיעא ובגישתא אפשר דס\"ל שהיא כשרה ומזה הטעם כתב בפ\"ז נמצאת כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק דהיינו כחזותא ושמא רפרם בחזותא מכשר ולא אסר אלא בשיעא או בגישתא אבל בשיעא דלית לה חתוכא דאוני כתב בפ' זה שהיא ודאי טרפה משום דאף אם דברי רפרם יתפרשו בגישתא או בחזותא אפילו הכי שיעא פסולה מדאמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אי חסור טרפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה שפחדה ויראה וכו'.</b> משנה שם (דף נ\"ד) חרותה בידי שמים (כשרה) ובגמרא (דף נ\"ה:) ת\"ר אי זו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה רשב\"א אומר אף ביד כל הבריות ומפרש בגמרא דה\"ק אף בידי כל הבריות דינה כבידי אדם וכתב הרשב\"א מכלל דת\"ק סבר שהיא כבידי שמים והכי קי\"ל וכ\"כ הטור וכ\"נ מדברי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש שסתמו דבריהם כת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בודקין אותה וכו'.</b> שם רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו אתא שאיל בי מדרשא א\"ל בקייטא אייתי משכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעת לעת אי הדרן בריין בידי שמים היא וכשרה ואי לא טרפה בסיתוא אייתי משכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא כשר ואי לא טרפה. ומפרש רבינו משיכלי חיוורי היינו שהם עשויים מטיט לבן שעושין ממנו קיתונות ששותים בהם בימות החמה שהמים מתמצים מגבן וע\"י כן הם קרים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה שהיא חסרת רגל וכו'.</b> שם (דף נ\"ח:) תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זו בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי ופירש רש\"י לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי אלא שחיסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת חמש ביד שאין לה אלא יד אחת או שיש לה שלש ידים. כנטול דמי יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה: \n",
+                "<b>נחתך הרגל מן הארכובה ולמעלה טריפה וכו'.</b> משנה פ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומת הגידים ובגמ' אמר רב יהודה וכו' למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באי זו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש עולא אמר ר' אושעיא כנגדו בגמל ניכר ופירש״י למטה דקתני מתני' (כשרה) למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר וכו' כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר. למעלה למעלה מן הארכובה מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידים שהוא סמוך לה וכל שכן בגבהו וכו'. כנגדו בגמל ניכר כנגדו של אותו מקום דמתני' בגמל ניכר דקא סבר ר' אושעיא ארכובה דמתני' היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל וכו' ומשום דתנא למטה מארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי אצטריכא ליה למתני וכן (שניטל) דאע״ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידים טריפה x (שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו) שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה ע״כ. ובתר הכי אמרינן רב פפא מתני לדרב יהודה הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים וכן בשניטל צומת הגידים וארכובה גופא כדעולא אמר ר' אושעיא ופירש״י למטה דמתני' לא למטה מיד קאמר דרכובה דמתני' ברכובה עליונה מיירי הילכך למטה דידיה דהיינו עצם האמצעי זמנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא ה״ק למטה מאותה רכובה ומעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה למעלה למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ורכובה גופה אי זו היא כדעולא דהיינו עליונה ע״כ. נמצא השתא דבארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שיחתך כשרה לכ״ע ובעצם הנקרא קולית והוא עצם הסמוך לגוף כל מקום שיחתך טרפה לכ״ע לא נחלקו אלא בעצם האמצעי הנקרא שוק אם נחתך מצומת הגידים ומעלה ללישנא קמא טרפה וללישנא בתרא וכן לעולא כשרה וצ״מ דלל״ק אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש טרפה וללישנא בתרא כשרה ועוד נ״מ אם נשבר הרגל במקום צומת הגידים ואין עור ובשר חופים את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים דלל״ק טרפה ולל״ב וכן לעולא כשרה לדעת רבינו והרשב״א ופסק רש״י כל״ק וכן פסקו סה״ת והרשב״א והרא״ש אבל רבינו והרי״ף פסקו כל״ב וכן דעת ריב״א והרמב״ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבר העצם למעלה מן הארכובה וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ו) נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ובגמרא אמר רבי למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר כלומר בין אבר בין בהמה ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת ופירש\"י למעלה מן הארכובה אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים עור ובשר חופין את רוב העצם וכו' ואם לאו זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר וגרסינן תו בגמרא ת\"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו א\"ר פפא הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו ופירש\"י רוב עביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. רוב היקפו עביו של עצם זה לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ\"ה טריפה בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים. וכתב הרא\"ש ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא רוב העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טרפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור והטרפות תלוי במה שהוא בחיי הבהמה הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחר וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב היקפו טפי מרוב עוביו ואז משערים ברוב היקפו וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב היקפו ואז משערים ברוב עביו וכן פירשו התוס'. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור חופה וכו' וטעמו מדגרסינן התם אמר עולא א\"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א\"ל אנן עור או בשר תנינן א\"ד א\"ר יוחנן עור מצטרף לבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא א\"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר' יוחנן ואכשריה א\"ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ופירש\"י עור הרי הוא כבשר אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עביו והיקפו כשר. ולימא מר עור מצטרף לבשר לחומרא דלבעי חציו עור וחציו בשר. אנן עור או בשר תנינן בהך ברייתא דלעיל. ולימא מר עור משלים לבשר דלבעי רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם ע\"כ. ופסק רבינו כל\"ק דעור או בשר תנינן והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן פסקו כל\"ב וכן דעת סה\"ת וסמ\"ג וסמ\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו.</b> שם (דף ע\"ז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה וכו' אמר (רבא) מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. וכתב הרא\"ש פי' נפל קצת מן העצם והיו עור ובשר חופים את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע\"פ שחסר העצם וכך הם דברי הרשב\"א בתורת הבית וכן הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וגידים הרכים אינם חשובים כבשר.</b> שם (דף ע\"ו:) הנהו גידים רכים דאתו לקמיה דרבה אמר רבה למאי ניחוש להו חדא דא\"ר יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ועוד וכו' א\"ל רב פפא לרבה ריש לקיש (דאמר אין נמנין עליהם) ואיסורא דאורייתא ואת אמר למאי ניחוש להו אישתיק ואסיקנא דטעמא דאישתיק משום דהדר ביה ר\"י לגבי דר\"ל ומשמע דדוקא בשסופן להקשות איירי אבל אין סופן להקשות נידונין כבשר ורבינו לא חילק בין סופן להקשות לאין סופן להקשות ואפשר דמשום דפשיטא היא שאם אין סופו להקשות הרי הן כבשר לא חש לפרש א\"נ כל גידין סופן להקשות הן. ומ\"ש בהן שסופן להקשות לא להבדיל בין גידים לגידין אמרו כן אלא לר\"י לרבותא נקט שאע\"פ שסופן להקשות נימנין עליהם ולר\"ל טעמא יהיה דמשום דסופן להקשות אין נימנין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צומת הגידין הן בבהמה ובחיה וכו'.</b> שם (רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר) רבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגיו רבה בריה דרבא בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא יתיב ההוא מדרבנן קמיה דר' אבא וקאמר דערקומא גופא א\"ל ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה היכי דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידים צומתין ועד כמה א\"ל ההוא מדרבנן ור' יעקב שמיה וכו' אמר ומנו שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בו וממקום שצומתים עד מקום שמתפשטים וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידים (לא חוורי לא הוו צומת הגידים) מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע\"ג דלא חוורי. ופירש\"י אלו הן צומת הגידים מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידים. דאגרמא ולבר משיוצאין צומת הגידים מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים ושלש אצבעות והגידין אדוקים בו וממקום שמתפרשים ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהם צמותין וקשורים השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטים ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגיו אין נקרא צומת הגידים אלא מקום אדיקתם בעצם ממקום שנאדקים בו עד הפרק. דעילוי ערקומא עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידים למעלה ממנו עד מקום שמתפשטים קרי צומת הגידין וכל מקום שיחתכו שם טריפה והאי שעורא נפיש מכלהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם ואם נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טריפה. דערקומא גופיה נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו. לא תציתו ליה דמחמיר טפי. דפרעי טבחי במקום שפותחים הטבחים להפריש הבשר מהעצם כשמנקרים אותו צינקארו\"ן ורוצים ליטול אותם גידים והיינו מעילוי ערקומא ל\"א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים. צומתים מחוברין יחד ונראים כגיד אחד. ועד כמה ארכו של צומת. ארבעה בטדי ד' אצבעות. בליטי קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני קשים. רכיכי לאחר שנכנסים לבשר נעשים רכים. דזיגי צלולים קלריש\"א לבנים קצת. וכתב רש\"י לקמן כיון דלא איתפרש הלכה כמאן נקטינן כדברי המחמיר שבכלן שאמר מעילוי ערקומא וכן פסק הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקים בו התינוקות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שצומת הגידים למעלה מן העקב</b> משמע לי שהוא כדברי רש\"י והרי\"ף כי הוא ז\"ל מפרש היכא דפרעי טבחי במקום שתולים בו הטבחים הבהמה ועקב קורא לארכובה הנמכרת עם הראש ושינה לקרותה בשם עקב כדי לכלול מקום עילוי ערקומא לצד צומת הגידים. ופסק רבינו דלא כמר בר רב אשי דאמר כיון דזיגי וכו' וכן פסקו ר\"ח והרי\"ף. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהם ג' גידים לבנים אחד עבה ושנים דקים,</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וממקום שיתחיל והם קשים ולבנים וכו'</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא באורך ט\"ז אצבעות בשור,</b> רבינו מפרש ד' בטדי שאמרו ט\"ז אצבעות שכל בטדא היא ארבע אצבעות כמו שפירשו הרי\"ף והרשב\"א גבי חלחולת שניקבה והתוס' גבי שיעור תרבץ הושט וכתב הרשב\"א בתשובה שנראין דברי רבינו שאילו כפירש\"י הלא נראה לעין שהם מתפשטים אפילו בדקה יותר מארבע אצבעות ואע\"פ ששיעור י\"ו אצבעות בשור נראה כשיעור ארוך אינו מוחש לעין כשיעור ארבע אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור\"ח כן כתב כי כך קבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומנין גידים אלו בעוף י\"ו גידין.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש תחלתן מן העצם של מטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה חידוש גדול שלא שמעתי כמותו וכו'. ורבינו ירוחם ואורחות חיים כתבו שטעות הוא שנפל בספרים שכל טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף וכן שלח הוא ז\"ל לחכמי פרובינצא מעולם לא כתבתי זה טעות בספרים הוא. והרשב\"א כתב בתשובה ששמע שרבינו חזר בו והסכים דמקום צומת הגידים בעוף כמו בבהמה וכתב עוד הרשב\"א שיעור צומת הגידין בעוף מסתברא שהסימן בהן כאותם סימנים האמורים בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשיעורין אלא נתן סימנים בגופן בעוביין ובמראיתן והם הם הסימנים בשל עוף ג\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידים טרפה.</b> מבואר בגמרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואל תתמה ותאמר וכו' עד ומכאן ותמות,</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה וכו'</b> נראה שזו טענה אחרת לומר שאין טרפיות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> נטולה כיצד וכו' וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכו' שהרי ניטלה צומת הגידין.</b> בפ' בהמה המקשה שנינו שאם ניטל צומת הגידין טריפה ובגמרא אמרו שאם נחתך צומת הגידים טריפה ואע\"פ שהיה ראוי לכוללו אצל פסוקה סובר רבינו שמאחר שבמשנה לא שנו אלא שניטל משמע דכי נחתך לא נאסר אלא מטעם שניטל דכשנחתך הוי כניטל ולפיכך כללו בדיני נטולה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זאת האומנות לא עלתה בידו כהוגן בכאן וכו'. כלומר הוא משיג על רבינו שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידים בדיני פסוקה ואומר שרבינו סבור שכששנינו שניטל צומת הגידים היינו שנחתך ומדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרוהו ומשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותה בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה וכו' ומשמע לי שאע\"פ שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקים מהגוף כשרה לכ\"ע ולא אמר הראב\"ד דטריפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב היה לפרש דניטל היינו שנעקרו מן הארכובה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> נחתך בבהמה האחד העבה לבדו וכו'.</b> שם (דף ע\"ו:) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין איפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א הלכה כמר בר רב אשי דהא קי\"ל כמר בר רב אשי בכולי גמרא בר ממיפך שבועה ואודיתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נחתך רובו של כל אחד מהם וכו'.</b> שם א\"ר יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי רובו רוב אחד מהם וכו' ופירש\"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל (כשרה). ופסק רבינו כרב באיסורי וכלישנא בתרא ואע\"ג דפסק כמר בר רב אשי דמכשר אפי' בנחתך לגמרי רוב בנין או רוב מנין י\"ל דהא גריע שלא נשתייר שום אחד מהם שלם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעוף אפי' נחתך אחד מהששה עשר טריפה,</b> שם בעופות שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכתב רבינו דאפי' ברובו מיטרפא דכיון דבעופא מחמרינן ולא מכשרינן אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טרפינן הדרינן לכללין דרובו ככולו וכתב הר\"ן שכן נראה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוף שנשתברו אגפיו מותר וכו'.</b> משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבד שניטלה כולה טריפה ואם נשתייר ממנה כזית וכו'.</b> ריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) שנינו ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ובגמ' (דף מ\"ו) הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע\"ג דלא הוי כזית והא תנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמר רב יוסף הא ר' חייא הא ר\"ש בר רבי וכו' אמר (רבי זירא) וכו' כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ופירש\"י דמקום שהיא חיה שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות: \n",
+                "<b>נידלדלה הכבד והרי היא וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י נדלדלה נעקרה במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: \n",
+                "<b>ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו וכו'.</b> הכי משמע ודאי דכיון דהני תרי זיתי עיקר חיותה אם ניטלו הרי ניטל חיותה ואע\"פ שנשתייר כל שאר הכבד לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשאר בה כזית במקום מרה וכו' אבל היה מפוזר וכו'.</b> שם בעיי דלא איפשיטו ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאילו הוא דבר שאינו מוסכם אלא למראה עיניו ישפוט והלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא. ונ\"ל משום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי בעינן דלהוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעינן תרווייהו וכיון שכן איכא למימר דהני בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו' אבל כשזית אחד קיים שלם והאחר מתלקט וכו' כשרה היא משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הזית שצריך שישתייר הוא אותו שהוא קיים שלם ואת\"ל שאינו זה אלא האחר שמא מתלקט וכו' דינו כשלם או שמא אף שאחד מהזיתים שלם והשני מתלקט וכו' איבעיא להו ולכך כתב מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן וכו' ה\"ז ספק כלומר עלה בתיקו. ויראה לי שהיא אסורה כלומר אפי' אחד מהזיתים שלם והאחר הוא מתלקט וכו' וטעמו משום דא\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלפרושי דהנך בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחי העליון שניטל טרפה.</b> הטור תמה על רבינו שכ\"כ וכי להוסיף על הטרפיות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טריפה דלגופיה איצטריך לאשמועינן אע\"פ שהסימנים מחוברים בו וכ\"ש בעליון וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כך ושאלו לרבינו בהמה שניטל לחי העליון טריפה ואנו בעניותנו לא שמענו עד היום הזה והיה נראה בעינינו כשאומר ניטל לחי התחתון כשר רבותא אשמעינן אע\"פ שנראה כעיקור וכ\"ש לחי העליון. והשיב להם מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור דע שהסימנים תלויים הם בין עיקר החיך ובין הלשון אבל המתפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנין וזה הלחי התחתון הוא המנדנד ברוב בעלי חיים בשעת אכילה ולפיכך המפצל של לחי התחתון רפה הרבה כדי שיהיה נע במהרה בשעת אכילה ומפני זה נשמט פעמים הרבה מרוב בני אדם לא בשעת אכילה בלבד אלא בשעת הפיהוק ואם החזירוהו במהרה יחזור ואם לאו לא יחזור אפילו ניטל המפצל ולא ימות החי אבל לחי העליון קבוע הוא והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קרה לריאה וימות החי גם שני לחיים שהם כמו שני ענבים אדומים תלויים בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה מפני זה נבראו כדי שיהא הרוח שתכנס מן הפה בעת הכנסת הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחלה ואע\"פ שנשתנית בתוך הפה ואח\"כ תכנס לריאה ואם ינטל לחי העליון יאבד הכל ונמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה כמו שתכנס לתוך פי האשישה והחלון וביומה תקרר הריאה ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון עכ\"ל. וכתב הרשב\"א בת\"ה שדברי רבינו נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא\"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמ' ג\"כ עכ\"ל. ורבינו בתשובתו נזהר מקושיא זו וכתב שטרפות זה בכלל מה ששנינו זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אם ניטל התחתון.</b> בפ' א\"ט (דף נ\"ד) במשנה מני גבי אלו כשרות ניטל לחי התחתון ופירש\"י ניטל התחתון מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר עכ\"ל. ובגמרא (דף נ\"ה:) א\"ר זירא לא שנו אלא שיכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה אבל אינה יכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה טריפה ונראה שאינו מעיקר הגמרא אלא הגהה היתה בחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים ובשם ר' זירא שהרי אינו כדברי רבינו ולא כדברי הרי\"ף, והרא\"ש והטור כתבוה בשם הגאונים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבר שנאמר בו שאם חסר טריפה וכו' שאם לא תאמר כן נמצאת החסרה והנטולה אחת.</b> כלומר ואי אפשר לומר שהן אחת שהרי מנו החסרה והנטולה בשתים כשמנו חמש טרפיות שנאמרו למשה בסיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שניטל האם שלה וכו'.</b> משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שניטלו הכליות וכו'.</b> גם זה שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כוליות מותרת.</b> כ\"כ הרי\"ף שם מדתניא ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם ניקבה הכוליא מותרת,</b> שם והוא מדברי הגמרא בפ' א\"ט (דף נ\"ה:) נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דאפילו ניקב או נחתך עד מקום חריץ כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהכוליא שניטלה או חסרה מותרת אם נמצאת קטנה ביותר וכו'.</b> שם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. וכתב הר\"ן כתב בה\"ג דכפול וכענבה כשר פחות מכאן טריפה והוא תימה דבגמרא אמרינן שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוו חומרא עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי מדאורייתא הילכך אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבה וכ\"כ הרשב\"א בשם הרמב\"ן. וכתב הטור ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם קטנה בתולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש וכן כתב הר\"ן בשם הראב\"ד וכן משמע מדברי רש\"י. וכתב הר\"ן והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה. וכתב הכלבו דלפי דעת הראב\"ד הוצרכנו לבאר ניטלו הכליות דכשרה ר\"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע\"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשרה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ואין שם כי אם החוטים בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתו וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם לקתה הכוליא וכו'.</b> שם (דף נ\"ה) אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכא מקום חריץ לחיוורא דתותי מתני ופירש\"י למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב\"א מפורש יותר שכתב ומקום חריץ היכן לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלקתה הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו',</b> כ\"כ הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן לפי גירסת הרי\"ף שגורס כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא והביאו הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע\"פ שאינה סרוחה וכו',</b> שם מים זכים כשרים בכוליא ובריאה ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דליחה אע\"פ שאינה סרוחה טריפה</b> מדאמרינן שם מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ועל כרחין בדלא סריח איצטריך לאשמועינן דאי סריח מאי איריא מוגלא אפילו מים זכים נמי אסר ומשמע מדברי רבינו דבמוגלא לא בעינן שיגיע למקום חריץ אבל הרשב\"א כתב בת\"ה שאין שום דבר פוסל בכוליא אא\"כ הגיע למקום חריץ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> פסוקה כיצד חוט השדרה שנפסק וכו'.</b> פ' א\"ט (דף מ\"ה:) ת\"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ואסיקנא דהלכתא כוותיה ואסיקנא דרובו שאמרו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד כלומר שאע\"פ שנפסק המוח שבפנים כיון שלא נפסק רוב עורו כשרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נסדק העור לארכו מותר.</b> כ\"כ ג\"כ הרשב\"א בת\"ה ונראה לי דילפי לה מגרגרת דמיטרפא בפסיקת רוב וכשרה בנסדקה לארכה אלא שקשה לי למה לא הצריכו כאן שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או ניקב מותרת.</b> פשוט הוא דהא אמרן דלא מיטרפא עד שיפסק רובו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה.</b> שם במשנה (דף מ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנתמעך המוח שבתוך החוט וכו'.</b> שם (דף מ\"ה:) גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול נתמזמז כשר איזו היא המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש ואמרינן תו בגמרא בי רב וכו' אמרי נתמזמז כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ורבינו מפרש דנתמזמז היינו שנתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו הרי זה ספק,</b> שם בעיא ופירש\"י מפני כבדו שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא ולא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד היכן חוט השדרה תחלתו מבחוץ לפולין שבתחלת העורף.</b> נתבאר ריש פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד סוף פרשה שניה וכו',</b> שם עד היכן הוא חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות כלומר ומשם ואילך בין נפסק בין הומרך כשרה לפי שמשם ואילך כבר תשש כח השדרה והירכים מעמידים שדרתו ואינה מתה בכך ובתר הכי אמרינן בגמ' דא\"ל רב יהודה לרב דימי תא אגמרך גמרא הכי אמר שמואל עד אחת טריפה שלישית כשרה שנייה איני יודע בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את\"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי ר' ירמיהו וכו' את\"ל עד ועד בכלל פרשה מהו הפרשה תידון כבשר מאי לאו פרשה ראשונה ושניה לא שלישית. וכתב רבינו ירוחם שהחוט היתר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולים בהתחלתן כשמושכים אילך ואילך נקרא פי פרשה וחוטין שבפיצולין עצמן נקראות פרשות. וכתב הרא\"ש וכיון דלא איפשיטו הנך בעיות כתב הרי\"ף דכולהו טריפות אבל פרשה שלישית כשרה וכ\"כ הר\"ן וז\"ל מוכח בגמרא דחוטין שבפרשות הללו עצמן של ראשונה ושנייה מספקא לן ומספיקא נידון כחוט השדרה וכן פי פרשה של שלישית (וכן כתב הרשב\"א בת\"ה הארוך דמדאמרינן הפרשה עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה ודחינן לא שלישית) מדאוקימנא בשלישית ש\"מ דאפילו בשלישית הפרשה עצמה תידון כבשר אבל פי הפרשה אפילו של שלישית באיני יודע ואסורה אבל הרמב\"ם ז\"ל לא אסר אלא עד סוף השניה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה פסק להקל ואפשר לומר דלטעמיה קא אזיל שכתב בפרק ה' דשאר מיני טרפיות חוץ מן הדרוסה יש בהם ספיקות מותרין אבל קשה דא\"כ לא הוה ליה לאסור אלא ראשונה לבד דהא אמרינן שניה איני יודע וכיון דספיקא היא הוה ליה למיפסק בה לקולא ואפשר דכיון דשמואל דהוא מרא דשמעתא דעד בין הפרשות קאמר שלישית כשרה שניה איני יודע אמרינן ודאי הלכה למעשה לאשמועינן שלא להקל בשניה. וא\"ת כיון דאיבעיא לן אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל הוה ליה למפסק להקל דעד ולא עד בכלל. וי\"ל דהנך בעיי ליתנהו אלא על מאי דאמרינן רב יהודה אמר עד בין הפרשיות אבל בתר דאמר ר\"י לרב דימי תא אגמרך הכי אמר שמואל וכו' תו ליכא למיבעי מידי דהא אמר שניה איני יודע ומשמע דבפרשה שניה קאמר איני יודע מדלא קאמר עד שניה איני יודע. כל זה נ\"ל לדחוק כדי ליישב דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וחוט השדרה בעוף עד בין אגפיים.</b> שם (דף מ\"ו) בעופא ר' ינאי אמר בין אגפים x ר\"ל אמר למטה מאגפים וכתב הרשב\"א ולא איפסיקא הלכתא כמאן והוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא והרמב\"ם פסק עד בין אגפים ולא ידעתי טעם לדבריו גם בהרבה מספק הטריפות פסק לקולא ובמקצתן לחומרא ודרכו נסתרה מעיני עכ\"ל. ואיני יודע ממה תמה על רבינו בזו דהא נימוקו עמו דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוא דהוא רביה דר\"ל וקי\"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש שכתבו המחלוקת סתם ולא הכריעו משום דמסתמא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ובשאר ספקות שפסק במקצתן לקולא ובמקצתן לחומרא אתן בהם טעם לשבח בס\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרועה כיצד בשר החופה את רוב הכרס וכו'.</b> במשנת א\"ט (דף מ\"ב) שנינו הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ובגמ' (דף נ':) אמרי במערבא משמיה דר\"י בר חנינא כל הכרס כולו כרס הפנימי ואיזהו כרס החיצון בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתא מאי מפרעתא אמר רב אויא היכא דפרעי טבחי ופירש\"י בשר החופה את רוב הכרס קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס קרוי פנצ\"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצון דקאמר מתני' רואים כמה יש מן הקרום כנגד (אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד) הכרס טריפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה וכ\"כ התוס' והרשב\"א דבשר החופה את רוב הכרס אינו רוב הבשר אלא רוב ממה שכנגד הכרס ופסק רש\"י כר\"י בר חנינא וכן דעת הרשב\"א בת\"ה וכתב המרדכי שכן פסק ר\"ח ובתשובת הגאון וכתב הרא\"ש שכן עמא דבר וכתב רבינו ירוחם ונראה שזה הקרע שאמרנו שנקרע אותו בשר עד שנגלה הכרס שבפנים ר\"ל שנקרע הבשר משני עבריו וכתב שלא ירד לסוף דעת רבינו ואם נקרע אותו בשר עד שיראה הכרס כמה יהיה שיעורו לפי סברתו והרשב\"א כתב בת\"ה שהזקיקו רבינו לפרש שכיון שנקרע רוב עובי אותו בשר טריפה לפי שזה מן הקרועים ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועים לפסוקים ומ\"מ כתב שלא נראו בעיניו דברי רבינו אלא לא מיטרפא עד שיקרע קרע מפולש ולי נראה שהטעם שפירש רבינו כן משום דסתמא תנן או שנקרע רוב החיצונה ולא חילק בין נקרע בסכין לנקרע מחמת חולי וכשנקרע בסכין אם נקרע לגמרי אפילו בכל שהוא טריפה דחיישינן דילמא ניקב כרס הפנימי ואינו ניכר וא\"כ צ\"ל על כרחנו דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפילו בכל שהוא טריפה: \n",
+                "<b>וכמה שיעור הקרע בארכו וכו'.</b> במשנת א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח והקטנה ברובה. ובגמ' (דף נ':) א\"ר בנימין בר יפת א\"ר אלעזר וכו' כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו הגדולה טפח רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה ברובה וכתב הר\"ן דכל היכא דמשכחין או טפח או רובה טריפה וקי\"ל הכי דכיון דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יהודה הלכתא כוותיה ועוד שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וזהו דעת הרי\"ף ורבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר.</b> נ\"ל דה\"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן ובקטנה רובה ומשמע דלא שאני לן בין רוב אורכה לרוב רחבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נקדר הבשר הזה וכו'.</b> שם אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח א\"ר חייא בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא וכו' כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה וכמה יותר מכסלע אמר רב יוסף כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא ופירש\"י נקדרה כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע (מטבע רחב הוא). שאם תמתח אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה. תלת קשייתא גרעיני תמרה. בציפא עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה יכנסו שלש בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בציפא לבלא ציפא ואפשר דמשום דחילוק מועט הוא סתם דבריו להחמיר. ואהא דאמרינן שאם תמתח תעמוד על טפח כתב הרא\"ש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח. ודע שהרב רבינו יעקב ן' חביב בפירושו לטור על מה שכתב נקדר הבשר בעיגול או באורך כתב לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח עכ\"ל, ול\"נ שהדבר פשוט שכשאמרו ששיעורו טפח הוא כשנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כבסלע שהוא שליש טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנפשט העור שעליה כולו וכו'.</b> משנה פ' א\"ט (דף נ\"ד) הגלודה ר\"מ מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ופירש\"י גלודה שניטל עורה או מחמת (שחין או מחמת) מלאכה ואיתא בברייתא בגמ' (דף נ\"ה:) דאם נשתייר בו כסלע כשירה כלומר דע\"י אותו שיור מעלה ארוכה ובעי בגמרא שיור זה היכא בעינן שישתייר וכו' פריש ר' נהוראי משמיה דשמואל כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה רבה בב\"ח אמר ראשי פרקים ופירש\"י בכל פירקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר ברבי ינאי אמר מקום טיבורו בעי ר' ינאי בר' ישמעאל (ניטל מקום כל השדרה וכולו קיים x) ניטל מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו וסובר רבינו שמאחר שכל אחד תופס מקום מיוחד הרי הדבר ספק ואין להכשיר עד שיתקיימו דברי כלם דהיינו שישאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה ובראשי פרקים וכן דעת הרשב\"א והר\"ן. ועל מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואם ניטל כרוחב סלע מעל פני כל השדרה וכו' הרי זה ספק ויראה לי שמתירין אותה,</b> כתב הרשב\"א לא ידעתי טעם ההיתר דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ה שבספיקי טרפות זולת הדרוסה יש בהן שהולכין להקל מפני שאינן בפירוש בתורה. ועוד י\"ל שטעם רבינו שמאחר שבניטל עור מאחד מג' מקומות הללו עלה בתיקו הוה ליה ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד ואת\"ל דהלכה כמותו דילמא איהו מודה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור קיים וכיון דספק ספיקא הוא לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה וכו'.</b> במשנת א\"ט (דף מ\"ב) נפלה מן הגג ובב\"ק פ' הפרה (דף נ':) גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דשחטיה מריה וטרפיה רב נחמן אסיקנא דאין חבט בפחות מעשרה ור\"נ דטרפיה משום דאריתא דדלאי הויא שיתא מכריסא דתורא עד ארעא ארבעה הוה ליה עשרה וכ\"כ התוס' והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וסמ\"ג וכן דעת הה\"ג וכן פסק רבינו שאין חבט פחות מעשרה אבל יש לתמוה למה לא כתב דמשחינן מאי דאיכא מכריסא עד ארעא ואפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבוה י' טפחים ממילא משמע וכתבו המפרשים דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה י' טפחים היינו דוקא בנפלה מעצמה אבל הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפי' בפחות מעשרה טפחים חוששין לו וכ\"כ המפרשים וכתבו הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד הוא הריסוק וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הכה אותה באבן או במטה וכו'.</b> הכי משמע ודאי דכך מתרסקת בהכאת אבן או מטה כמו בנפילה והכי אמרינן (דף נ\"א) דאי שלים חוטרא אפלגיה דגבה חיישינן ואי אית ביה קיטרי חיישינן ואי מחייה אפסקיה חיישינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש באיזה אברים אמרו באברים שבחלל הגוף,</b> יתבאר בפ' זה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד באיזה איברים אמרו באברים שבחלל הגוף א\"א בכל אבר שאם נשבר תהיה בו טריפה. וכתב עוד לקמן אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרים כגון טחול וכליות א\"א זה ספק עכ\"ל. ויתבארו דברים אלו בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנפלה מן הגג וכו'.</b> שם (דף נ\"א:) בגמ' א\"ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה בדיקה וכתב הר\"ן ואע\"פ שהטריפות חיות י\"ב חדש מהלכת שאני הכא דאם איתא דמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך וכתב עוד דעמדה דוקא אבל העמידוה אחרים לא מהני וכתבו הרשב\"א והר\"ן בד\"א כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה ובתר הכי אמרינן בגמרא רב חייא בר אשי אמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה והרי\"ף לא כתב אלא דברי רב יהודה וכתבו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דהא דלא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי משום דבפ' התערובות (זבחים דף ע\"ד:) קאמר קסבר (ריש לקיש) עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה כר\"ל לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו ועוד דר' ינאי רבו של ר' יוחנן הוי והלכתא כוותיה לגבי ר\"י וכ\"ש לגבי ר\"ל: \n",
+                "<b>קפצה מחמת עצמה וכו'.</b> שם גבי ההוא גדיא וכו' דחזא חושלא באיפומא דאיגרא נפל מאיגרא לארעא ושרייה רב אשי משום דכל שהוא לדעתה מסתמא קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותו גובה וכתב הר\"ן ואפילו אנו רואים שאינה יכולה לילך אפילו הכי כל לדעת עצמה אינה מתרסקת כ\"כ שתטרף. \n",
+                "<b>ומה שכתב הניחה למעלה ובא ומצאה למטה וכו'.</b> מימרא דרב הונא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זכרים המנגחים זה את זה וכו'.</b> גם זה מימרא דרב הונא וכתב הר\"ן נפול לארץ חיישינן ולא משום הכאתם אלא משום החבט: \n",
+                "<b>וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה וכו'.</b> שם ההוא אימרתא דהות בי רב חביבא דהוי שדרן כרעה בתרייתא אמר רב יימר האי שיגרונא נקטה ואסיקנא דהכי הלכתא ולא חיישינן דילמא איפסיק חוט השדרה משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. וכתב הטור בשם הרשב\"א במה דברים אמורים שלא נודע שנפלה אבל אם נודע חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכן גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם נפילתה וכן כתבו התוס' והר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנבים שגונבים הטלאים וכו'.</b> שם מימרא דרב מנשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שור שהרביצוהו וכו'.</b> שם (דף נ\"א ע\"ב) אמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה ואסיקנא דלא חיישינן לה משום ריסוק אברים דאמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ ופירש\"י דנפל בבית המטבחים. קל גניחותיה וכו' קול יללתו כשנפל. צפרניו נועץ כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אע\"פ שגבוה עשרה טפחים ואע\"פ שמפילים אותו בכח וכדיהיב טעמא דמימד אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ. וא\"ת מה בין זה לזכרים המנגחים זה את זה ונפול לארץ דחוששין להם י\"ל דזכרים אינם חושבין שחבריהם יפילום אדרבא כל אחד מהם מתחזק להפיל את חבירו לפיכך כשחבירו מפילו פתאום הוא מפילו ואין לו שהות אבל שוורים שמפילים בבית המטבחים כשמרגישים שבנ\"א רוצים להפילם כבר יודעים שסופם להפילם ולכן משעה ראשונה אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכה הבהמה על ראשה וכו'.</b> מימרא דרב יהודה א\"ר. ולשון ואפי' שכתב רבינו אינו נוח לי דאדרבה עיקר שריותא אינו אלא מפני שהכה אותה במטה על כל השדרה דהא בהגיע ראש המטה למקצת השדרה חוששין לה ואפשר דה\"ק הכה על ראשה והלכה כלפי זנבה לא מיבעיא אם היתה המכה על הצלעות דכשרה אלא אפילו היתה על השדרה אין חוששין לה אם היתה על פני כולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> עוף שנחבט על דבר קשה וכו' עד ה\"ז שט מחמת עצמו ואין חוששין לו.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו אין חוששין לה מותר לשחוט מיד וכו'.</b> זה פשוט דאין חוששין משמע דלא חיישינן לה כלל ולא בעיא ולא מידי וכן כתב הר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק וכו'.</b> שם אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים א\"ל מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא (צריכה בדיקה) כנגד בית חלל כולו א\"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי סימנים מאי א\"ל סימנים קשים הם אצל נפילה ומשמע לרבינו דגם המוח בכלל בית חלל שהרי לא הוציאו מן הכלל אלא סימנים בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שנתרסק אבר מהאיברים שבפנים וכו' אפילו נתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה וכו',</b> נראה שלמד כן ממה שאמרו בית הרחם אין בו ריסוק אברים לפי פירושו כמו שיתבאר בסמוך ואם איתא דבנתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה למה להם לייחד בית הרחם מבין שאר האברים שאם ניטלו כשרים אלא ודאי אף בהם פוסל הריסוק ולכך הוצרכו להוציא בית הרחם מכללם: \n",
+                "<b>כתבו</b> התוס' והרשב\"א והר\"ן דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה בתוך מעת לעת כתב הר\"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק אברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאע\"פ שלא נשתנו אבריה ולא נפסד מראיתה חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסק אע\"פ שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו אברים או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מידי חשש ריסוק אברים דקים להו לרבנן דכל שנתרסקו אבריה אינה עומדת ואינה שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו אבריה או נפסקו ומשום הכי בעיא בדיקה ולפי שיטה זו אין צריך לבדוק אא\"כ נפסקו אבריה או נקרעו אבל ריסוק אברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ט שצריך לבדוק ג\"כ אם נתרסקו אבריה כלומר אם נשתנית מראיתן פי' באותם אברים שאם ניקבו או ניטלו כשרה אם נשתנית מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מנטילתן ונקיבתן ולפי זה בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מהאברים שהיא נטרפת בהן ואם נשתנה אחד מהאברים הפנימיים מפני חשש ריסוק אברים. וכ\"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה, י\"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב\"ד מסתפק בהשגות באותם אברים שאם ניטלו או ניקבו כשרה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיהן פוסל בהם עכ\"ל. והרשב\"א בת\"ה כתב כדברי רבינו וכתב הרב ר\"ן וא\"ת היכי מהניא בדיקה ליחוש שמא ניקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמה\"ט אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה י\"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו אברים קרע גדול וניכר היה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חוץ מבית הרחם וכו'.</b> שם אר\"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ופירשה רבינו שאם נפלה אף אם נתרסק בית הרחם מותרת והמפרשים פירשוה לענין עובר שנולד אע\"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים וכתב הרשב\"א על דברי רבינו ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה ומה ענין תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ועגל שנולד ביו\"ט לזה הענין עכ\"ל. והריב\"ש כתב ודאי שאף לפי שיטתו שחושש לריסוק בכל האברים הפנימים דינו כבית הרחם מוכרח שאם היינו חוששין בבית הרחם משום ריסוק בנפילה א\"כ כל הבהמות היולדות הן צריכות שהייה מעת לעת ובדיקה בבית הרחם שהרי הלידה כמו דרסה בכותל או שרצצתה בהמה דאמרינן בה אם שהתה מעת לעת כשרה וצריכה בדיקה ואולי מה שחשש לריסוק בכל האברים הפנימיים יצא לו ממה שאמרו בגמרא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו וגם הראב\"ד נסתפק בזה ולזה פירש הרמב\"ם שבית הרחם אין חוששין לו משום ריסוק בנפילה והטעם לדבריו הוא מפני רכותו וספגיותו אינו מתרסק לא בנפילה ולא בלידה מפני טעם זה כמו שאינו מתרסק כך אינו מרסק כמו שאמרו גבי גלימא עף מיעף אין בו משום ריסוק אברים ובהנהו אחריני דאתמר בגמרא מפני רכותן אינם מרסקים לזה הביא לו רבא סיוע מהא דתינוק בן יומו ומההיא דעגל שנולד ביו\"ט כנ\"ל לפי שיטת הרמב\"ם. והר\"ם כהן דלוניל תירץ דבריו בדרך אחרת קרוב לזה וז\"ל ויש שסוברים לומר שמ\"ש בכאן הוא פירוש מ\"ש בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וטעות הוא בידם שהוא פירש כמו שאנו רגילים לפרש ולא היה צריך להביא בכאן שהרי הביא בהלכות יו\"ט עגל שנולד ביו\"ט שוחטין אותו ביו\"ט והביא נמי במקומו בתינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומה שהביא בכאן הלך לשיטתו שפירש שאם נתרסק אבר מן האברים טריפה ועל זה אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא והוסיף הוא לפי סברתו שאם נתרסק בית הרחם לא יהיה טרפה שהרי כשהבהמה יולדת מתרסק בית הרחם ולא מיטרפא בהכי ה\"ה בנפילה וצ\"ע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלה מן הגג ולא עמדה וכו'.</b> במשנת א\"ט בעוף (דף נ\"ו) שנינו דרסה וטרפה לכותל או שרצצתה הבהמה (והיא) מפרכסת ושהתה מעת לעת כשרה ובגמרא (שם ע\"ב) אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה ובפסקת נפלה מן הגג כתבו התוס' והרשב\"א והר\"ן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה [מקודם] מעת לעת כתב הר\"ן שהטעם על פי דעת רבינו לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהא מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה. וכתב עוד הר\"ן כתב הרמב\"ם דבהני דאמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתני' וליבעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותה מיד בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור דכי אמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה ואע\"ג דאמרינן לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולא מילתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא עכ\"ל. והרשב\"א כתב על דברי רבינו נראה שחילק בין הנפולה דמתני' ובין אותן שנאמר עליהם בגמרא חוששין לה שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טריפה ואין לה בדיקה וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן הא טריפה ליתנהו והילכך לכתחלה צריך להשהותן אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו ומשמע דלא מקילינן כולי האי דהא לא מפלגינן בהו בגמרא ועל נפלה דמתני' מייתינן כל הני בגמרא דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין בזו ובין בזו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק אברים לא ידיע ביומיה אא\"כ עמדה ידי חששא מאין נפקא לה דהא בבדיקה לא מינכר עכ\"ל. ורבינו סובר שאם כדברי הרשב\"א והר\"ן הוה ליה לגמרא למימר בהנהו הרי היא כנפולה ומדקאמר בהו חוששין לה משמע חששא בעלמא לכתחלה קאמר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סימנים שנדלדלו רובן וכו'.</b> בריש פרק א\"ט (דף מ\"ד) אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים ולר\"פ קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא לא תימא כולו אלא אימא רובו והא אמר רבה בר בר חנא אמר שמואל סימנים שנידלדלו ברובן טריפה אמר רב שישא בריה דרב אידי הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כך היא גירסת רש\"י ופירש\"י דאיקפל איקפולי שנקלף מעל הבשר איקפל כמו נקלף וכו' דאיפרק איפרוקי כדבר הנעקר בכח שנעקר מכאן מעט ומכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חיבור הוא דלא הדר בריא עד כאן לשונו. וכתב הרשב\"א ויש לדקדק קצת כיון דאפי' נקלף רובו שרי אע\"פ שלא נשתייר אלא מיעוט ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונ\"ל דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח מה שנשאר מחובר מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא וכן כתב הר\"ן וכן משמע מלשון הרא\"ש. והרי\"ף כתב תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה וכתב הר\"ן שדבריו סתומים הרבה והרא\"ש פירש דברי הרי\"ף שאם נפרקו מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד כשר אבל אידלדל אידלדולי הושט מן הקנה או איקפל איקפולי הושט מן הלחי הנה והנה טריפה עכ\"ל. ולפי שיטה זו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף לענין דינא אלא שהרי\"ף חידש טריפות דנתפרקו סימנים זה מזה שלדברי רש\"י לא הוזכר בגמרא והר\"ן כתב הטרפות הנזכר בשם ר\"ח דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן שאמרו בגמ' והטור ג\"כ כתבו בשם ר\"ח. והנה רבינו כתב בפ\"ג עיקור כיצד כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה עכ\"ל. ובפ\"ח כתב לחי העליון שניטל טריפה אבל אם ניטל התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת עכ\"ל. והרשב\"א כתב בת\"ה אהא דקאמר בגמ' לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים פירוש שעיקור סימנים הוי כשנעקר הושט מן הלחי ומן הבשר ומתני' דקתני כשר דאיגם איגומי הלחי מן הסימן ומן הבשר המוטל על הסימנים דאין עיקור כל זמן שהסימנים מעורים בבשר כן פירש\"י אבל הרמב\"ם נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי עד מקום הסימנים אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנים ממנו שכ\"כ הרב ז\"ל ניטל הלחי התחתון כל שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת ואינו מחוור דהא מתני' ניטל לחי התחתון כשר דמשמע כל הלחי ועוד דאינו מעילוי סימנים שנגמם מעליהם ממש משמע עכ\"ל. ול\"נ שרבינו מפרש דסימנים שנדלדלו היינו שנפרדו זה מזה וכפי' ר\"ח שכתב הר\"ן וקאמר דטריפה ממש היא וכן אם נתקפלו כלומר שנעקרו שניהם או רובו של אחד מהם ממקום חבורו באורך הצואר והיינו עיקור הסימנים שכתב בפ\"ג ואינה טריפה ממש אלא שמתוך שאינה ראויה לשחיטה נאסרה וכדברי בה\"ג אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי אבל הסימנים מחוברים באורך הצואר וגם מחוברים הם זה לזה כשרה שכיון שאין התרבץ ראוי לשחיטה אין כאן עיקור סימנין ומיהו בנתפרק כולו היינו עיקור דכיון דתרבץ כולו נעקר מלחי א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והיינו דוקא בשאחז הסימנים ועקרם מהלחי אבל אחז בלחי ועקרו אפילו כולו כשרה וזה הוא שכתב בפ\"ח ניטל הלחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו כלומר שניטל הלחי מהסימנים לא שנעקרו הסימנים מהלחי כשרה. ויש ידים מוכיחות לזה שכשמנה השבעים טרפיות מנה נדלדלו הסימנים ולא מנה נתקפלו משמע דנתקפלו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה כמו שכתבתי וכ\"נ ממ\"ש שהרי אינם ראויים לשחיטה ואנתקפלו קאי ולא אנדלדלו דאי אנדלדלו מאי איריא מפני שאינם ראויים לשחיטה תיפוק לי שהיא טריפה א\"ו אינה טריפה בנתקפלו ואין בה אלא שאינה ראויה לשחיטה ולפי שיטה זו סוגיא דגמ' הכי פירושא מתקיף לה ר\"פ והא איכא עיקור סימנים כלומר דלישנא דשמואל קשיתיה דאמר תרבץ הושט שניטל כולו מלחי דהיינו שאחז בתרבץ ועקור מהלחי וכל כה\"ג א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן בצואר והיינו עיקור סימנים בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים כלומר מתני' דוקא בניטל הלחי מהסימנים הוא דמכשר דכיון דאינו אוחז בסימנים אפשר לנטלו מהם ולא יעקרו ממקום חבורן בצואר והיינו איגום איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא דאי אפשר לאחוז בתרבץ ולעקרו כולו מהלחי אא\"כ יעקרו הם ממקום חיבורן ומשנינן לא תימא כולו אלא רובו כלומר אע\"פ שהוא אוחז בתרבץ לעקרו מהלחי כיון שלא עקרו כולו אפשר שלא יעקרו הסימנים ממקום חיבורן והא אמר רבב\"ח סימנים שנדלדלו ברובן טריפה וקס\"ד דנדלדלו היינו שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ומשני הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כלומר ההיא דרבב\"ח בדאיקפל איקפולי דהיינו שנתקפלו ונפרדו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והא דשמואל בדאיפרק איפרוקי כלומר שנפרקו ממקום חבורן בלחי בכלל ומה שאמר דאיקפל איקפולי הוא שנפרדו ונתקפלו הסימנים זה מזה אלא שזו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה וזהו עיקור הסימנים המנוי בהלכות שחיטה ונמצא דברי רבינו עולים כהוגן בסוגית הגמרא וע\"פ הדברים האלה דברי הרי\"ף אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם יהיו מבוארים לפניך דרבינו בשיטת הרי\"ף רביה אמרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבורה כיצד הוא וכו'.</b> במשנת אלו טרפות (חולין דף מ\"ב) נשתברו רוב צלעותיה ובגמרא (דף נ\"ב) תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן אמר זעירי ומחציין כלפי שדרה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהם מוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נעקרו רוב צלעותיה.</b> שם אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין ר\"י אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כר\"י. וכתב הר\"ן בשם הרשב\"א דאע\"ג דאמרינן בגמרא דקוץ שניקב לחלל חושבין שמא ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו בשנשתברו מיעוט צלעותיה בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו ראשי הצלעות הדקין או הכרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שנוקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישי' למידי הילכך בין שהשברים נוטים כלפי חוץ בין שנוטים לחלל בין שקרום ובשר שעליהם קיים בין שאינו קיים כיון שלא נשתברו אלא מיעוט צלעותיה כשרה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעקרה אפי' צלע אחת וחצי חוליתה עמה וכו'.</b> שם מימרא דרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נעקר מן השדרה חוליא א' וכו'.</b> שם בגמ' כמה חסרון בשדרה ב\"ש אומרים ב' חוליות וב\"ה אומרים חוליא א' וא\"ר יהודה אמר שמואל וכן לטריפה ומפרש בגמרא דהיינו חוליא בלא צלע ומשכחת לה בשילהי כפלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנשמט הירך וכו'.</b> שם (דף נ\"ד:) אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ורבא אמר כשרה ואי איפסיק ניביה טרפה והלכתא (אפי') איפסיק נמי כשרה עד דמתעכלא איתעכולי ופירש\"י מתעכל נרקב: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בהמה שנשמט ירך שלה וכו' א\"א דומה שהוא סובר וכו'. ודעת רש\"י והרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בעוף אם נשמט יריכו טריפה.</b> שם (נ\"ז:) אסיקנא שמוטת ירך בעוף טריפה ופירש\"י והתוס' והרשב\"א דהיינו באיעכול ניביה דוקא וכ\"נ מדברי רבינו שכתב וכן בעוף משמע דעוף ובהמה שוים בזה ולא תיקשי לך א\"כ ליערבינהו וליתנינהו דמשום דגמ' נקט עוף באפי נפשיה נקטיה נמי איהו: \n",
+                "<b>נשמט כנפו מעיקרו וכו'.</b> שם (דף נ\"ז) אמר רב יהודה אמר וכו' שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן א\"ר יוחנן תיבדק ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א כשמואל ור' יוחנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובהמה שנשמטה ידה וכו'.</b> שם אמר רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה והטעם שמתוך עובי הכתף ליכא למיחש לנקיבת הריאה. וכתב בהגהות אשירי פרק בהמה המקשה דהא דמכשרינן בנשתברו ידי הבהמה היינו דוקא בשלא עברה מעבר לצלעות שאם עברה אז יש לחוש לריאה שלא תינקב ובהגהות מימון כתוב בהמה שנשמט ידה מעיקרא מותרת מיהו כתב סמ\"ג דאם נשמט היד אצל חיבור בגוף טריפה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גולגולת בהמה או חיה וכו'.</b> שם (דף נ\"ד:) אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע ופירש\"י היכא דשעור רבנן בסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה וכו' ובגולגולת ב\"ש אומרים כמלא מקדח וב\"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל בפרקין וכן לטריפה ואמרינן פ\"ו דבכורות כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע וכו' ואשמעינן ר\"נ דכי שעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי סלע מצומצם דינו כיתר מכסלע וטריפה ולפירוש זה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ניקבו נקבים שיש בהן חסרון וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) תניא ובגולגולת וכו' אפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח והיינו לבית שמאי ומדב\"ש נשמע לב\"ה (דכי היכי דלב\"ש נקבים הרבה מצטרפין לשיעורא דידהו דהיינו כמלא מקדח ה\"נ לבית הלל נקבים הרבה מצטרפים) לשיעורא דידהו דהיינו כסלע ומה שהתנה שיהיו בנקבים חסרון היינו מדמדמי בגמ' צירוף נקבים דגרגרת לשיעורא דידיה דהיינו כאיסר לנקבים דגולגולת לשיעורא דידיה דהיינו כמלא מקדח לב\"ש וכסלע לב\"ה ובגרגרת אמרינן דנקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה א\"כ בגולגולת נמי כי מצטרפין לשיעורא דידיה דוקא נקבים שיש בהם חסרון הוא דמצטרפין. ואם תאמר נימא נמי בגולגולת דנקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דומיא דגרגרת י\"ל דכיון שלא הוזכר פיסול זה בשום מקום יש לנו לומר דקים להו לרבנן שאין להשוות גולגולת לגרגרת לענין זה ומיהו היכא דאית בהו חסרון נראה דכי היכי דבגרגרת כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם שביניהם נידון כנקוב ה\"ה נמי בגולגולת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גולגולת שנחבס רוב גבהה ורוב היקפה טריפה וכו'.</b> שם (דף נ\"ב:) אמר שמואל וכו' גולגולת שנחבסה ברובה בעי ר' ירמיה רוב גבהה או רוב היקפה תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א דכיון דאסיקנא בתיקו בין ברוב גבהה בין ברוב היקפה טריפה ויש לתמוה על רבינו שכתב ויראה לי שאוסרין אותה דהא קי\"ל ספיקא דאיסורא לחומרא ולמה תלה הדבר ביראה לי. ונ\"ל שזה ע\"פ מה שהקדים בפ\"ה אע\"פ שכל ח' מיני טרפיות הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספקות מותרים ולפי זה הוה ליה לפסוק כאן לקולא ומ\"מ כתב שיראה לו לאסור מדסתם לה שמואל ואומר ברובה משמע באיזה רוב שיהיה. ועי\"ל שהטעם שהיה נראה להקל הוא משום דהוי ספק ספיקא דהא איכא למימר דשמואל לא אסר עד שיחבס רוב גבהה ורוב היקפה ואיכא למימר דבחד מינייהו אסר ואת\"ל דבחד מינייהו אסר מספקא לן אי ברוב גבהה אי ברוב היקפה ומ\"מ כתב שאוסרין משום דכיון דלא איסתפק לר' ירמיה אלא אי ברוב גבהה או ברוב היקפה משמע דפשיטא לן דבחד גובה אסר שמואל וא\"כ ליכא אלא חד ספיקא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף של מים כגון אווזים וכו'.</b> שם (דף נ\"ו) גבי אלו טריפות בעוף תניא נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ומוקי לה בעוף של מים דוקא הואיל וקרומו רך ומדקתני סתם נשבר העצם משמע דבניקב כל שהוא אסור ותו מדתלי לה בקרומו רך לומר דנשבר העצם הרי הוא כניקב הקרום דהוי בכל שהוא אמר רב שיזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמיין. וכתב הרא\"ש בתשובה שאווזים שלנו כאווזי דרב שיזבי וכן משמע מדברי רבינו שכתב כגון אווזים וכתב הרשב\"א הני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנ\"ד: \n",
+                "<b>עוף היבשה שהכתו וכו'.</b> שם במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום (שהוא) עושה אותה טריפה. ופירש\"י דחיישינן לנקיבת קרום הכתה נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרינן לעיל יש דריסה לחולדה בעופות ובגמ' רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשרה ופי' הרי\"ף שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואם לא בצבץ המוח ולא יצא מהנקב בידוע שלא ניקב קרום של מוח. פ\"א מכניס ידו לתוך פיה ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה (ואם לאו כשרה) ורבינו כתב שני הפירושים שבאיזה מציאות מהם נכון לבדוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שאחזה וכו' עד ואסורה משום סכנת נפשות.</b> משנה וגמ' שם (דף נ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו כל הטריפות וכו'.</b> הנה רבינו כתב בפ\"ה שמיני הטרפיות הם שמנה והם סוגים כוללים ותחת כל סוג כתב המינים הראויים תחתיו: \n",
+                "<b>תחת</b> סוג נקובה פרט כ\"ו טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> ניקב קרום של מוח: \n",
+                "<b>ב</b> נתמסמס המוח עצמו: \n",
+                "<b>ג</b> ניקב תרבץ הושט: \n",
+                "<b>ד</b> נהפך הושט במראיו: \n",
+                "<b>ה</b> ניקב הלב לבית חללו: \n",
+                "<b>ו</b> ניקב קנה הלב: \n",
+                "<b>ז</b> ניקבה המרה: \n",
+                "<b>ח</b> ניקבו קני הכבד: \n",
+                "<b>ט</b> ניקבה הקיבה: \n",
+                "<b>י</b> ניקב הכרס: \n",
+                "<b>יא</b> ניקב המסס: \n",
+                "<b>יב</b> ניקב בית הכוסות: \n",
+                "<b>יג</b> ניקבו בני מעים: \n",
+                "<b>יד</b> יצאו מעיה לחוץ ונהפכו: \n",
+                "<b>טו</b> ניקב הטחול בעביו: \n",
+                "<b>טז</b> ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה: \n",
+                "<b>יז</b> ניקבה הריאה: \n",
+                "<b>יח</b> ניקב סמפון מסמפוני הריאה: \n",
+                "<b>יט</b> נאטם מקום מהריאה: \n",
+                "<b>כ</b> נימוק סמפון מסמפוני הריאה: \n",
+                "<b>כא</b> נמצא ליחה סרוחה בריאה: \n",
+                "<b>כב</b> נמצאו בה מים סרוחים: \n",
+                "<b>כג</b> נמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו: \n",
+                "<b>כד</b> נתמסמסה הריאה: \n",
+                "<b>כה</b> נשתנו מראיה: \n",
+                "<b>כו</b> נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן. ומנה נתמסמס המוח עצמו תחת סוג נקובה משום דס\"ל ז\"ל שטעם טרפותו מפני שסוף קרום של מוח לינקב. ונמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס מנאם תחת סוג פסוקה מפני שטעם טרפותה הוא מפני שסוף החוט ליפסק שהוא הטרפות הפוסל בחוט השדרה: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג חסרה פרט כ\"ג טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> חסרה המרה: \n",
+                "<b>ב</b> חסרה הקיבה: \n",
+                "<b>ג</b> חסר הכרס: \n",
+                "<b>ד</b> חסר המסס: \n",
+                "<b>ה</b> חסר בית הכוסות: \n",
+                "<b>ו</b> חסר אחד (מהמסס) [מהמעים]: \n",
+                "<b>ז</b> חסרה הריאה ממנין האונות: \n",
+                "<b>ח</b> נתחלפו האונות: \n",
+                "<b>ט</b> נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים: \n",
+                "<b>י</b> חסר מקצת הריאה: \n",
+                "<b>יא</b> יבש מקצת גופה: \n",
+                "<b>יב</b> צמקה הריאה מפחד אדם: \n",
+                "<b>יג</b> חסר הרגל או ניטל: \n",
+                "<b>יד</b> חסרה הגולגולת כסלע: \n",
+                "<b>טו</b> נמצאו שתי מרות: \n",
+                "<b>טז</b> נמצאו שתי קיבות: \n",
+                "<b>יז</b> נמצאו שני כרסים: \n",
+                "<b>יח</b> נמצאו שני מססים: \n",
+                "<b>יט</b> נמצאו שני בתי כוסות: \n",
+                "<b>כ</b> נמצאו שני מעים: \n",
+                "<b>כא</b> הותירו האונות מגבה: \n",
+                "<b>כב</b> נמצאה הריאה נפוחה ועומדת: \n",
+                "<b>כג</b> היתה יתירה רגל: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג פסוקה פרט שתי טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נפסק חוט השדרה: \n",
+                "<b>ב</b> נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג נטולה פרט ח' טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> ניטל צומת הגידים: \n",
+                "<b>ב</b> ניטל הכבד: \n",
+                "<b>ג</b> ניטל לחי העליון: \n",
+                "<b>ד</b> כוליא שהקטינה ביותר: \n",
+                "<b>ה</b> כוליא שלקתה: \n",
+                "<b>ו</b> כוליא שנמצאת בה ליחה: \n",
+                "<b>ז</b> כוליא שנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שאינם סרוחים: \n",
+                "<b>ח</b> כוליא שנמצאו בה מים סרוחים. ומנה נחתכו צומת הגידים תחת סוג נטולה לפי שנשנה במשנה בלשון ניטל והטעם ששנאו בלשון ניטל משום דקתני מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים ומפרש רבינו דמן הארכובה ולמטה היינו מארכובה עליונה ולמטה כשרה וכן אפילו מארכובה ולמטה אפשר להיות פסולה אם ניטל צומת הגידים כלומר אם נחתך הרגל במקום צומת הגידים, ונתבאר בגמרא דה\"ה לנחתכו צומת הגידים לבדם והרגל קיימת טריפה מ\"מ מאחר שבמשנה תני לה בלשון ניטל תני לה איהו נמי בלשון ניטל: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג שבורה פרט שש טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נשתברו רוב צלעותיה: \n",
+                "<b>ב</b> נעקרו רוב צלעותיה: \n",
+                "<b>ג</b> נעקרה צלע אחת בחוליתה: \n",
+                "<b>ד</b> נעקרה חוליא אחת: \n",
+                "<b>ה</b> נשמט הירך מעיקרו: \n",
+                "<b>ו</b> נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג קרועה פרט שתי טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נקרע רוב הבשר החופה את הכרס: \n",
+                "<b>ב</b> נגלד העור שעליה: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג נפולה פרט שתי טרפיות: \n",
+                "<b>א</b> נתרסקו האברים מנפילה: \n",
+                "<b>ב</b> נדלדלו הסימנין. והטעם שמנה סימנים שנדלדלו תחת סוג זה מפני שהם עשויים לידלדל על ידי נפילה: \n",
+                "<b>ותחת</b> סוג דרוסה אין דבר ולכן אינה נמנית אלא אחת והיא הדרוסה ואין טעם איסורה מפני שסופה לינקב דא\"כ בכלל נקובה היא דמה\"ט לא תני במתני' דאלו טרפות דמיא לדיותא ולבישרא אלא טעמא דדרוסה מפני שהארס שורף וסופה למות וכ\"כ התוספות בפ' אלו טריפות. ויש להקשות על מנין שבעים טרפיות אלו שמנה רבינו כמה קושיות ובמה שאכתוב יתיישבו כלם בלי תוספת ומגרעת. והוא שיש לך לדעת ששיטת רבינו במנין טרפיות אלו שכל מה שנמנה בגמרא בפני עצמו למנותו בפני עצמו אע\"פ שאחד בכלל חבירו כגון נימוק סמפון מסמפוני הריאה שהוא בכלל ניקב סמפון מסמפוני הריאה וכגון נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים שהיא בכלל חסרה הריאה ממנין האונות ולפיכך כתב ניקבו קני הכבד ונכלל בזה גם ניקב קנה גדול של כבד מפני שבגמרא לא הוזכר כי אם ניקב קנה הכבד אבל ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה דהיינו ניקב קנה הריאה וניקב סמפון מסמפוני הריאה מנאם בשתים מפני שבגמרא הוזכרו בשתים. ומנה נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן ולא מנה נסרכה האומה לדופן משום דלטעמיה אזיל דלא מיטרפא באומה הסרוכה לדופן אא\"כ יש נקב בפועל וא\"כ היינו ניקבה הריאה וכבר מנאו ולמה לו לחזור ולשנותו ואע\"פ שהזכירוהו בגמרא לא לפסלו הזכירוהו דבכלל הריאה שניקבה הוא אלא להכשירו כשיש מכה בדופן אע\"פ שיש בריאה נקב בפועל. ומה שמנה נסרכה אונא לאונא שלא כסדרן אע\"פ דמטעם נקב מיפסלא משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דיש סירכא בלא נקב כמו שכתב בפי\"א וכיון שכן לא מיפסלא מטעם שניקבה כבר אלא מטעם שעתידה להתפרק ולינקב לפיכך מנאה: \n",
+                "<b>ואע\"פ</b> שדעת רבינו שכל אבר שאם ניקב טריפה הוא הדין אם ניטל או חסר או נמצא יתר מכל מקום לא מנה בחסרים ונטולים ויתרים אלא אברים שאפשר לינטל או ליחסר ותחיה הבהמה קצת זמן אבל אברים שאם ינטלו א\"א לה להתקיים אפילו שעה אחת לא מנאם לפי שזו לא תקרא טריפה אלא נבילה וכן אבר שא\"א לה להבראות חסרה ממנו כגון מוח ולב וושט וקנה לא מנאם מפני שהם דברים שנמנע מציאותם: \n",
+                "<b>ואע\"פ</b> שדעת רבינו שכל אבר שאילו חסר מתחלת ברייתו טריפה ה\"ה ניטל מאחר שלא הוזכרו בגמ' בפירוש החסרים לא חזר למנותם בנטולים דבמכ\"ש אתו: \n",
+                "<b>וגבי</b> רגל כתב חסר או נחתך מה שלא כתב כן באחד מהחסרים שלא כתב בו כי אם חסר בלבד מפני שברגל דין החתך נשנה בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) בהמה שנחתכו רגליה וכו' (מן הארכובה ולמעלה) פסולה ודין החסר אתמר לפרושי מתני' דבכורות וכיון שהוזכרו שני הפיסולים בגמרא ראה רבינו להזכירם ולא ראה למנותם בשנים כיון דנחתך אתי במכ״ש דחסר: \n",
+                "<b>ומנה</b> קצת חסרים ויתרים אע\"פ שלא נמנו בגמ' בפירוש מפני שהחסרים נלמדו מדברי הגמרא במכל שכן דניקבו ועל היתרים אמרו דרך כלל כל יתר כנטול דמי וה\"ל כאילו הוזכרו בפירוש בפרטיות: \n",
+                "<b>ואכתי</b> איכא למידק דשמנה מיני טריפות מימרא דעולא היא בר\"פ א\"ט (דף מ\"ג) והא אמרינן בגמרא דעולא מפיק לקתה הכוליא שאינו בכלל שום אחד משמנה מינים הללו ולדידיה כשרה היא ובגמרא אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה אם הגיע לקות למקום חריץ וכ\"פ רבינו בפ\"ח וא\"כ היאך כתב דשמנה טרפיות הא ט' הוו. וי\"ל דלקתה הכוליא או הקטינה בכלל חסרה או נטולה הם ואע\"ג דעולא מפיק לקתה הכוליא מכלל ח' מיני טרפיות כיון דקי\"ל דטריפה היא ויכולים אנו להכניס טרפות זה וטרפות דהקטינה הכוליא בחשבון זה בח' מיני טרפיות נקטינן כעולא לענין שח' מיני טרפיות הן ומכניסין בכללם שתי טרפיות אלו: \n",
+                "<b>ודע</b> שאין מנין ע' טרפיות אלו מוסכם לדעת כל הפוסקים דבניקבו קני הכבד חלוקים עליו הראב\"ד והרשב\"א ולדעתם כך ראוי לכתוב ניקב קנה הכבד. ובנמצא ליחה סרוחה בריאה וכן בנמצאו בה מים סרוחים וכן בנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו, בשלש אלה חלוקים עליו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן וס\"ל שכולם כשרים. ובניטל לחי העליון חלוקים עליו הטור והרשב\"א אלא שכתב שיש לחוש לדבריו. ובחסרה הגולגולת חלוקים עליו ר\"ת וה\"ר יונה והרא\"ש. ובחסר מקצת הריאה חלוק עליו בעל העיטור וגם הפוסקים האחרים לא הזכירוהו: \n",
+                "<b>והנה</b> רבינו לא מנה בשבעים טרפיות אלו כי אם טרפיות של בהמה וחיה בלבד. וה' טרפיות הם בעוף: \n",
+                "<b>א</b> ניקב גג הזפק: \n",
+                "<b>ב</b> ניקב הקרקבן וכיסיו: \n",
+                "<b>ג</b> עוף של מים שניקב עצם גולגלתו: \n",
+                "<b>ד</b> נפלה לאור ונחמרו בני מעיה: \n",
+                "<b>ה</b> ניטל הזפק. ואע\"פ שרבינו כתב שהעוף יתר על הבהמה שתי טרפיות עוף של מים שניקב עצם גולגלתו. ונפלה לאור ונחמרו בני מעים. ולא מנה אותם ג' טרפיות שיתר העוף משום דס\"ל דכיון דאברי המזון בעוף זפק וקרקבן הם במקום המסס ובית הכוסות בבהמה לא מיקרו יתרים. ודע שלא נמנו כאן אלא הטריפות אבל שש נבילות מחיים כתבם רבינו בפרק ג': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו השבעים חליים שאוסרין את הבהמה ואת החיה וכו'.</b> שם (דף נ\"ז) תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מטריפות שבכוליא.</b> נראה שלמד כן מדלא נתנו שיעור בעוף לכוליא שהקטינה ומשמע לרבינו שכיון שקטנות הכוליא אינו אוסר בעוף ה\"ה לשאר דברים האוסרים כגון מים עכורים או סרוחים או ליקוי, ואין זה מוכרח שאע\"פ שקטנות לא יאסור אפשר דשאר פיסולים אוסרים ועוד דאפי' הקטנות אינו מוכרח שלא יפסול בעוף מפני שלא הזכירו שיעורו שאפשר שהכל לפי גדלו וקטנו ונראה שלזה נתכוון הרשב\"א בת\"ה שכתב אע\"פ שיש לדון ולאסור כבר הורה זקן. וכתב האגור בשם הר\"י מולין שטעם רבינו מפני שכוליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעים. ולא נהירא לי שהרי טרפיות הכליות [אינם] מפני המעים אלא מצד עצמם. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מטריפות שבטחול.</b> כתב הר\"ן שטעמו משום דכיון דא\"א לחלק בו בין סומכיה לקולשיה אינו בכלל מה שאמרו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף כיון שא\"א להשוותו לבהמה ובודאי שזה מן התימה דכיון דמ\"מ עוף טחול יש בו ואע\"פ שא\"א לחלק בו נעשה הכל כסומכיה ויהא טריפה בכ\"מ אלא שאפשר לומר דכיון שטריפות ניקב הטחול חידוש הוא כיון דבניטל כשר אין לך בו אלא חידושו בלבד. והרשב\"א כתב על דברי רבינו דאדרבא ה\"ל למימר דבכל מקום שניקב טריפה דלית ביה קולשא אבל מה נעשה וכבר הורה זקן עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וטרפות שבכוליא ושבטחול וכו',</b> אע\"פ שנזכרו טרפיות אלו בגמ' מדייק רבינו מדלא מנו אותם במשנה ולוי כי תני טרפיות שמנו חכמים בבהמה וכו' אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי לא אטריפות שאמרו האמוראים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שטריפות אונות הריאה וכו', ואם ימצא אין לו מנין.</b> מסברא כתב כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושתי טריפות יש בעוף וכו'.</b> כלומר דיש אברים בעוף שאינם בבהמה דהיינו זפק וקרקבן והם במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה אבל הכא האברים עצמם שהם בבהמה הם בעוף ואוסרין בעוף ולא בבהמה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עוף שנשתנו מראיו מחמת האור,</b> טעמו משום דבפ' א\"ט מני במתני' דאלו טריפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ומשמע לרבינו דכיון שלא נזכר טריפות זה אלא בעוף ליתיה אלא בעוף ומשמע מדבריו דבהמה אפילו נפלה לאור ונשתנו בני מעיה אין חוששין לה ונראה שהטעם כמ\"ש הרא\"ש לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינים עליה וגם בני מעיה קשים ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרפו עורה ובשרה. והר\"ן כתב שדעת הרמב\"ן ג\"כ לומר שאין דין זה נוהג אלא בעוף ולא מחוור דא\"כ כי היכי דאמרי' כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ה\"נ הל\"ל נפלה לאור ונחמרו בני מעיה עכ\"ל. ונראה שאין זו קושיא דכיון דבמתני' לא הוזכר טרפות זה אלא בעוף לא איצטריכא ליה ועוד שאין טרפות זה נוסף בעוף מבבהמה שאם היה אפשר לבהמה ליחמר בני מעיה ג\"כ היתה נטרפת בכך ואין חילוק בין בהמה לעוף אלא שזו יש לה מגינים שלא תבא לידי טרפות זו וזה אין לו מגינים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו א\"א אין זה מחוור שיש לומר וכו', וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ן והרא\"ש כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין להוסיף על טריפות אלו כלל וכו',</b> למד כן רבינו ממאי דאיתא בפ' א\"ט (דף נ\"ד) דבי יוסף רישבא מחו בגידא דנשיא וקטלי אתו לקמיה דר' יהודה בן בתירא אמר וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים דבי פפא בר אבא רישבא מחו בכולייתא וקטלו אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפיות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. ונראה שמפרש רבינו גמירי הל\"מ דאי בדרי לה סמא חיי, ואע\"פ שבספרי רפואה שבידינו כתוב שרפואות תעלה אין לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אלו שמנו ואמרו טריפה וכו',</b> כן כתב הרשב\"א בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו וכו' שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו וכו': וכבר ביארנו שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט וכו',</b> בפ\"א ממ\"א: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יצאה טריפה מתחת ידו וכו',</b> פרק זה בורר ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א\"ל רבא האי איערומי קא מערים ולית ליה תקנתא עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל בהמה או וכו' אם היה זכר ושהה י\"ב חדש וכו' ואם היתה נקבה עד שתלד ובעוף בזכר י\"ב חדש וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"ז:) גמ' נשתברו רגליה אמר רב הונא סימן לטריפה י\"ב חדש ואמרי' נמי סימן לטריפה כל שאינה יולדת ומשמע לן דההיא די\"ב חדש מיתוקמא בזכר וההיא דאינה יולדת בנקבה, וגבי עוף נקבה אמרי' (דף נ\"ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור למכור ספק טריפה זו (וביציה) לנכרי תוך זמן זה וכו'.</b> שם (דף נ\"ג:) ההוא שרקפא כלומר סל מלא עופות ספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך וליזבנינהו לנכרי ומשני אתי לזבונינהו לישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בהמה חיה וכו'.</b> פ' א\"ט (דף נ\"א) גמ' נפלה מן הגג ההיא אימרתא דהואי בי רב חביבא דהוו שדיין כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק בדקוה ואשכחוה כרבינא ואפי' הכי הילכתא כרב יימר מאי טעמא שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח הרי דאפי' היכא דאיכא ריעותא קצת כיון דפיסולא לא שכיח לא בעי בדיקה כ\"ש היכא דליכא ריעותא כלל ובריש חולין אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו לפיכך ריאה שעלתה צמחים או שנמצאו סירכות וכו',</b> הכל ביארתי יפה בפרק שביעי: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון תחתיו וצריכה בדיקה.</b> כתב הראב\"ד ברוב דברים לא יחדל פשע וכו'. וכבר כתבתי בפרק שביעי שרבינו למדה מריאה שנשפכה כקיתון ושהמפרשים חולקין עליו. וכתב רבינו שמן הדין היה שאם הריאה תלויה בסירכות וכו' שבודקין אותה בפושרים אלא שלא נהגו כן, והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות על מה שכתב רבינו ואף על פי שאלו הן הדברים הנראים מדברי חכמי הגמרא א\"א אין נראין וכו'. מה שכתב שאינן נראים הוא מפני שסובר כהרי\"ף שהשמיט ההיא (דף מ\"ח) דרב נחמיה בדיק לה בפשורי דמשמע ליה דלאיפלוגי אתא ולא קיימא לן כוותיה ורבינו סובר כשיטת ר\"ת שכתבו הרשב\"א והר\"ן והמרדכי שמפרש דרב נחמיה קאי אליכא ריעותא בדופן ואפי' העלתה צמחים ואפילו הכי מכשיר לה על ידי בדיקת פשורי והלכתא כוותיה מדקאמר בדיק ליה בפשורי משמע שהיה עושה מעשה ועוד מדשקלינן וטרינן בגמרא אהיכא אתמר משמע דהלכתא כוותיה. ומ\"ש והרי הוא חוזר ממ\"ש למעלה טעמו לומר שבפרק ז' כתב שריאה הסמוכה לדופן בין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים חוששין לה שמא ניקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה וכו' וחילק בין יש מכה בדופן לאין בה מכה ולא הזכיר בדיקת פושרין וכאן לא חילק בין יש מכה בדופן לאין בה והזכיר בדיקת פושרין ובמה שכתבתי בפ\"ז לפרש דברי רבינו נתיישב זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המנהג הפשוט בישראל וכו'.</b> כלומר דאילו מן הדין אינה צריכה בדיקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר וכו',</b> נתבאר בפרק שמיני: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וחוט היוצא מאזן לאזן שלא על הסדר אפי' במקום רביצתה אוסרים אותה.</b> הראב\"ד היה גורס בדברי רבינו או על הסדר שלא במקום רביצתה אוסרין אותה וכתב עליו א\"א זהו אומא לאונא וכו'. ובספרי רבינו שבידינו אין כתוב או על הסדר שלא במקום רביצתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האזן וכו'.</b> טעם האוסרים משום דאהא (דף מ\"ח) דאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ואוקימנא דוקא במקום רביתא דהיינו חיתוכא דאוני אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ומשמע להו דבעינן שכל הסיבוך יהיה בבשר שבין הצלעות שמתוך שהוא רך הויא סתימא שרירא דלא מיפרקא משא\"כ בשקצת הסיבוך הוא בעצם וכתב הרא\"ש רואה אני את דברי האוסרים כיון דבגרמא לחודיה לא חשיב סתימה ה\"ה בגרמא ובבישרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה בענין שלא תתפרק ממנו אבל בנסרכת גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה ומשמע דמהאי טעמא אפי' בשרוב הסירכא בעצם כשרה. ומהר\"י ן' חביב כתב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה מהודקת וגדול כחה כי אפילו אם ניקבה ודאי ר\"ל שראינו בעינינו נקב באונא ודופן סותמתה היא כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה ר\"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה סרוכה ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירים ויש אוסרים אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשרה אפילו לדעת הרא\"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומיעוט מקומות יש שמתירים אפי' נדבקה בעצם לבדו.</b> כן דעת הראב\"ד בהשגות ונראה שטעמם משום דמשמע להו דסביך בבישרא דאמר רבינא לאו לאפוקי סביך בגרמא דהא על הצלעות יש קצת בשר ולא אתא לאפוקי אלא כי לא סביך כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש מקומות שנופחים הריאה וכו' ודברים אלו אינם על פי הדין.</b> כלומר אותם שנהגו לנפוח הריאה אינו מן הדין שמן הדין אין צריכים לחוש שמא יש בה נקב כמ\"ש בראש פרק זה כשישחטו שחיטה כשרה אינן צריכים בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וכו'.</b> בריש חולין (דף ט') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואין אומרים שמא נקובה היתה א\"א יש שחולקין על הריאה עכ\"ל, ואני אומר גברה יד המסכימים עם רבינו הלא הם רש\"י ובעל העיטור והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכן משמע בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין בזה מנהג</b> כלומר דאין לומר במקום זה נהגו איסור בדבר זה משום דבדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג הילכך בכל מקום יעמוד הדבר על הדין שהיא מותרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' מפני פישוט המנהג.</b> כלומר שנהגו לבדוק הריאה אם יש בה סירכא עכשיו שהוציאוה בלא בדיקה יבדקוה בנפיחה מאחר שהיא לפנינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות וכו'.</b> כתב הרא\"ש דאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עבה וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב ורבינו הצריך לבודקה בנפיחה ודעת הרשב\"א להתירה בלא בדיקה וכתב הר\"ן שכן המנהג הפשוט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחט אותו ואת בנו ביום אחד וכו'.</b> טעמו מדתנן (דף ע״ח) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים ואע״ג דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קט״ו) אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון,</b> פשוט במשנה פרק אותו ואת בנו ופשוט הוא דקמא לאו מידי עביד: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם שחט אחד משניהם וכו'.</b> קשיא מאי לפיכך דהיא היא ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו נשחטו על ידי שנים חייב האחרון כדיליף בגמרא מדכתיב לא תשחטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איסור אותו ואת בנו נוהג וכו'.</b> משנה ר\"פ אותו ואת בנו (דף פ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינם נאכלין.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ וכו'.</b> משנה בפ' אותו ואת בנו (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"א:) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם שחט הראשון ונחר השני וכו',</b> פשוט הוא דבין בראשון בין בשני בעינן שחיטה דלא תשחטו אתרווייהו קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמם את הראשון וכו'.</b> משנה פרק כיסוי הדם (דף פ\"ו) וחש\"ו (וכו' וכן לענין אותו ואת בנו) ששחטו ואחרים רואים אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר\"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ובגמרא מאי טעמא דר\"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ומסיק בגמ' דהלכתא כר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה וכו'.</b> שם גבי חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמן שחכמים אוסרים לשחוט אחריהם מסיים בה ומודים שאם שחטו שאינם סופגים את הארבעים וטעמא משום דספק נבילה הוא הילכך מספיקא לא ישחוט אחריהם אבל לענין מלקות לא לקי מספיקא. ואע\"ג דפסקינן כר\"מ דמתיר לשחוט אחריהם התם טעמא משום דכיון דרוב מעשיהם מקולקלים הוי בודאי נבילה. אבל קשה לי מ\"ש רבינו גבי שוחט אחר חש\"ו שמותר לשחוט אחריהם לפי שאין שחיטתן כשרה דמשמע דאינה בודאי פסולה וא\"כ היה לנו לאסור לשחוט אחריהם כשם שאנו אוסרים לשחוט אחר ספק נבילה וצריך לדחוק ולפרש דה\"ק לפי שהוא בודאי שאין שחיטתן כשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה וכו'.</b> משנה פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע״ז השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ואמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ״ה) ראה רבי דבריו של ר״מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ובמשנה פרק אותו ואת בנו דשוחט חולין בעזרה חייב משום אותו ואת בנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש שחטו לע״ז פטור משום אותו ואת בנו וכו'.</b> בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) אהא דתנן דהשוחט לע״ז חכמים מחייבים משום אותו ואת בנו אמר ר״ל ל״ש אלא ששחט ראשון לע״ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע״ז פטור דקם ליה בדרבה מיניה. א״ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לע״ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע״ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וכו'.</b> ברייתא בפ' אותו ואת בנו שור ולא חיה שה ולא עופות: \n",
+                "<b>ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז וכו'.</b> שם (דף ע\"ט:) ת\"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא אי זהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה [ה\"ד אילימא בתיש הבא על הצביה] וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו לעולם בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וכו' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט וכו' במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין וכו' והא דתניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכוי ובכלאים ר' אליעזר אומר וכו' כוי פטור מן המתנות במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכיון דלרבנן מספקא להו ולר\"א מספקא ליה במאי פליגי בשה ואפילו מקצת שה רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור\"א סבר שה ולא מקצת שה אר\"פ הילכך וכו' לענין או\"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ור' אליעזר סבר איסורא איכא מלקות ליכא איסורא איכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. וכתב הרשב\"א בחידושיו בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למיחש דחוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה אמרינן וכו' על כרחך צריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה אפי' איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו וצבי הבא על התיישה למלקות בכה\"ג מיירי בצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובכה\"ג קאמר רבי אליעזר דלא לקי דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג וכ\"ע מילקא לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתיישה ובנה צבי שחייב מ\"ט שה אמר רחמנא ובנה כל דהו ואע\"ג דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב\"ם שמפרש לה כצורתה בתיש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאיסורא שכך כתב ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ושמא הוא ז\"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור משום דהוה ס\"ד דמחלוקתן דרבנן ור' אליעזר לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תיש אסרי רבנן ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא צבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מ\"ט מפלגינן בין איסורא למלקות אי שה ואפי' צבי אמר רחמנא מילקא נמי לא לקי ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ\"ל וצ\"ע עכ\"ל בחדושיו ובת\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לשחוט את המעוברת וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יצא העובר חי אחר שחיטה וכו'.</b> בתוספתא פ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אסור משום או\"ב דברי ר\"מ וחכ\"א אין אסור משום או\"ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או\"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות וכו'.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע\"ח:) תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן בגמרא (דף ע\"ט) דרבי יהודה סבר [אין] חוששין לזרע האב ובסוף כתובות (דף קי\"א:) פסקינן הלכה כר' יהודה ובפרק אותו ואת בנו אסיקנא דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב ולפיכך פסק רבינו בה כדין הספיקות דאין שוחטין ואם שחט אינו לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הפרה ואח\"כ שחט שני בניה וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ב) וכתב רש\"י דטעמא דשחט שני בניה ואחר כך שחטה אינו לוקה אלא אחת משום דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש שחטה ואת בתה ואת בן בתה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>(ומ\"ש שחטה ואת בן בתה ואח\"כ שחט את הבת וכו'.</b> ג\"ז משנה שם) וכת\"ק ופירש\"י דטעמא דאינו לוקה אלא אחת משום דחד לאו וחדא התראה וחד מעשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שלקחו שתי בהמות וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בארבעה פרקים בשנה וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף פ\"ג ע\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות וכו'.</b> זה פירוש רבינו על מה ששנינו שם במשנה אר\"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אינו צריך להודיע וידוע שכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מעולם לא הפליג בריוח וכו'. פירושו כפירוש רש\"י שכתב בזמן שאין לו ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והמוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי וכו' אינו לוקה,</b> פשוט הוא דכיון דבין השמשות הוא ספק מן הלילה אין מלקין מספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח אם על הבנים ושחטה הבשר מותר.</b> בפ' כל הבשר (חולין דף קט״ו) אהא דאמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה על שחיטת האם וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות ל״ת שניתקה לעשה וכו'.</b> משנה בסוף חולין (דף קמ״א) הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכ״א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבים עליה. ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ו) א״ר יוחנן על לאו שניתק לעשה ביטלו חייב לא ביטלו פטור ר״ל אמר קיימו ולא קיימו ואיכא למידק על דברי רבינו למה כתב אם לא קיימו לוקה דאתי כר״ל, ועיין במה שכתבתי בפ״א מהל' נערה בתולה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא אחד וחטף האם מידו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה וכו'.</b> בסוף חולין (דף קמ\"א:) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי לה לגדפה ושלחה כמאן אי כר' יהודה לוקה ואינו משלח אי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן. ואיני יודע למה x השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה.</b> שם במה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה ופסק כרב יהודה דגדול מרב הונא הוה ועוד דמסתבר טעמיה: \n",
+                "<b>שלחה וחזרה וכו' עד פטור מלשלח.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלח את האם וחזר וצד אותה וכו'.</b> שם עד כמה משלחה אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו ופירש\"י שתצא מתחת ידו ואם יכול לחזור ולתפסה מותר ואמרינן תו התם ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימה x מהו וכו' שלחה ואהדר ליה רבא פרסתקי ותפסה ומשמע לרבינו דלא שאני לן בין תפסה הוא לתפסה אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כו'.</b> משנה (דף קל\"ח ע\"ב) וברייתא שם (דף קל\"ט ע\"ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב היו האפרוחים מפריחים וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"מ ע\"ב) ויליף לה מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות ומה ביצים צריכים לאמן אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחים: \n",
+                "<b>ומ\"ש היו האפרוחין טריפות וכו'.</b> ברייתא שם (דף ק\"מ) ומפרש רב כהנא טעמא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זכר שמצאו רובץ וכו'.</b> שם (דף קל\"ח:) במשנה קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירוש קורא עוף טהור xx הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים ובגמ' (דף ק\"מ:) אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה ד\"ה חייב וכו' ואמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא ד\"ה פטור ופי' רש\"י אבל בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלח דהאם קרינן ביה הואיל ומנהגו בכך. אבל זכר דעלמא ד\"ה פטור דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ תנ\"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>עוף טמא וכו'.</b> משנה שם (דף קל\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה רובצת על ביצים שאינם מינה וכו'.</b> שם (דף ק\"מ:) בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת\"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב דילמא בקורא. ופירש\"י תסיל עוף טהור ודומה ליונה. דילמא הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגה בכך ומודו בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה הואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינן בה וכו' אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינו בשילוח וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לענין חיוב לשלח לחומרא דספיקא דאורייתא היא ולענין מלקות נקטינן לקולא: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דה\"ל לחיובי בקורא נקבה דהא למאי דבעי למיפשט על כל המינים הוא חייב וקורא בכלל ולמאי דדחי בקורא מיהא חייב. וי\"ל דאפשר לפרש דדילמא בקורא לאו בקורא אליבא דחכמים קאמר כדפירש\"י אלא בקורא אליבא דר\"א קאמר אבל לחכמים תבעי בכל המינים אפי' בקורא: \n",
+                "<b>היתה האם טריפה חייב לשלחה.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט מקצת סימנין בתוך הקן וכו'.</b> בסוף חולין בעי רב הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דילמא כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב בשילוח תיקו ופירש\"י מיעוט סימנין של אפרוחים תחת האם מהו לחייבו בשילוח האם כיון שבידו לגמור השחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב לשלח. א\"ד השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנין פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח\"כ גומר השחיטה. והטור היה גורס בדברי רבינו שחט קצת סימניה משמע דאאם קאי והר\"ן ג\"כ כתב שנראה מדברי רבינו דאאם קאי. וא\"א לומר כן דא\"כ אמאי אינו לוקה מ\"ש מאם טריפה אלא ודאי שהגירסא האמיתית שחט מקצת x סימנים ואאפרוחים קאי וכפירוש רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מעופפת וכו'.</b> משנה שם ויליף ליה בגמרא מדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעינן שיהו כנפים נוגעות בקן. כתב הטור היתה מעופפת על הקן וכו' והרמב\"ם כתב שחייב אם נוגעות מן הצד עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו שהרי בגמ' רמי אמתני' מדתניא היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח ומשני אמר רבי ירמיה כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד, ובפירוש כתב רבינו לקמן בסמוך שאם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח: \n",
+                "<b>היתה מטלית או כנפים חוצצות וכו'.</b> שם בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו ביצים מוזרות מהו שני סדרי ביצים זה ע\"ג זה מהו זכר ע\"ג ביצים ונקבה ע\"ג זכר מהו תיקו. ופירש רש\"י מטלית פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הוי חציצה דלא ליבעי שילוח דלא קרינן ביה רובצת או לא. כנפים נוצה תלושה. ביצים מוזרות (שאין אפרוח בא מהן כדאמרינן במתני') דלא מחייבי בשילוח. מהו שיחוצו את\"ל ביצים מוזרות חוצצים שני סדרי ביצים בני קיימא זה ע\"ג זה מהו אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים חציצה (ופטור מלשלח) או לא עכ\"ל. ואיני יודע למה חלקן רבינו בתרי בבי ולמה שינה לשונו בזו מבזו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> היתה יושבת בין האפרוחים וכו' וכן אם היתה בצד הקן וכו' היתה על שני בדי אילן וכו'.</b> שם א\"ר יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור. מיתיבי היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח על גביהן חייב לשלח היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דנגעה בהו אף על גביהן דנגעה בהו אבל רובדי אילן פטור לא על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהם דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן הכי נמי מסתברא דאי ס\"ד רובדי אילן פטור אדתני היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעת בקן פטור מלשלח ליתני רובדי אילן וכל שכן מעופפת מעופפת איצטריך ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח והא אנן תנן בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אמר רבי ירמיה כי קתני מתני' בנוגע מן הצד ופירש\"י היתה יושבת בין שני רובדי אילן והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר כל שאילו ידחו זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור. מה ביניהם אפילו נגעה בהם אשמעינן דפטור דעל בעינן אף על גביהן דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי לרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינן ביה. מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת. ליתני רובדי אילן ואע\"ג דיושבת במקומה תחתיה וכל שכן מעופפת דאינה רובצת מן הצד שנוגעת בצדיהן ולא על גביהן. וכתב הר\"ן וסוגיין מוכחא שאע\"פ שנוגעת בהן מן הצד פטור ולפיכך לא נתכוונו לו דברי הרמב\"ם שכתב היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור מלשלח וכו' ולא ידעתי מהו דכי אמרינן בגמרא כי קתני מתניתין בנוגעת בקן מן הצד אמעופפת קאי דוק ותשכח עכ\"ל. טעמו לתמוה על רבינו במ\"ש ביושבת ביניהם ואינה נוגעת בהם פטור דמשמע הא אם נוגעת חייב והא ליתא דאפילו בנוגעת בהם אמרינן בגמרא דפטור כיון שאינה על גביהן. ועל מ\"ש רבינו פטור דנוגעת מצדו גבי היתה בצד הקן לא ידעתי מהו דהא אמעופפת הוא דאיתמר ולא גבי היתה בצד הקן ולמה השמיטה ולא כתבה גבי מעופפת וכתבה גבי היתה בצד הקן זה הוא מה שהוקשה להר\"ן על דברי רבינו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה רובצת על אפרוח אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ק\"מ): \n",
+                "<b>המוצא קן על פני המים וכו'.</b> שם (דף קל\"ט:) בדרך כדרב יהודה אמר רב דא\"ר יהודה אמר רב מצא קן בים חייב בשילוח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ומשמע לרבינו דלאו דוקא ים דה\"ה לשאר מים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או על גבי בעלי חיים.</b> שם אמרו ליה פפונאי לרב כהנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו ופירש\"י ואדמה על ראשו אע\"פ שיהיה בראשו לא איבדה את שמה (ש\"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא איבדה את שמה) דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. ומשמע דה\"ה אם מצא קן על גבי שאר בעלי חיים חייב דמאי שנא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים</b> איני יודע לו טעם x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לזכות בביצים וכו'.</b> שם (דף קמ\"א:) ת\"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבין בשילוח ומקשינן עלה ואם איתא להא דאמר ר\"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואסיקנא השתא דאר\"י אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך (אפי' תימא אע\"ג דנפל מחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא) וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וכתב הר\"ן ומיהו אי טריף אקן עד שהוגבהה האם קניא ליה חצרו לביצים והוי מזומן ופטור וכי קאמרינן דיוני שובך חייבים בשילוח היינו כגון שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל משהטיל הביצים דבכה\"ג לא קניא ליה חצרו עכ\"ל וכך מפורש בגמרא. ובנוסחא דידן בספרי רבינו כתוב כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים ונ\"ל דהאי לאחרים ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהם את המצורע וכו'.</b> משנה שם (דף קמ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכו'.</b> יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד. וי\"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הבנים והכי משמע מדאמרינן בגמ' (דף קמ\"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנין וכו' עד קמ\"ל הרי שאמרו דשילוח עשה ול\"ת הוא ופירש\"י והא שילוח עשה ול\"ת תשלח ולא תקח. אבל אכתי קשיא דהיינו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע ומש\"ה סבר דנוטל אם מעל הבנים לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש עוף לבדק הבית וכו'.</b> שם (דף קל\"ח:) במשנה שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ומפרש טעמא בגמרא דא\"ק שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר וכו' הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב וכו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית וכו' וכן א\"ר יוחנן במקדיש תרנגולת לבדק הבית ומרדה ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח וכו'.</b> שם (דף קל\"ח:) ומפרש טעמא משום דכתיב שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לכסות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן.</b> משנה בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוהג בחולין ולא במוקדשין.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית,</b> הכי אסיקנא בגמ' (דף פ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ושחטן,</b> אקדשי בדק הבית קאי שאין דינם לשחטם אלא לפדותם. ונ\"ל שהגירסא הנכונה שאם עבר ושחטן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט חיה ועוף ואח\"כ הקדישן וכו'.</b> בתוספתא השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי להקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלאים הבא מבהמה וחיה וכו'.</b> משנה בר״פ כיסוי הדם (דף פ״ג:) נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') תניא כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי ר״י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה וכתב רבינו דבין בזו ובין בזו חייב לכסות והטעם מבואר דתרווייהו בכלל מפני שהוא ספק הם. וכתב רבינו שאינו מברך ורבינו האריך בתשובה לחכמי לוניל בטעם הדבר וכתב בעל מ״ע בסוף הלכות מילה: \n",
+                "<b>השוחט לחולה בשבת וכו'.</b> שם (דף פ\"ד:) אסיקנא דאע\"ג דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה לחולה לא ניתנה לידחות לכיסוי ובמשנה (דף פ\"ג:) שנינו גבי כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומשמע ודאי דחייב לכסות לאחר שבת ולאחר יו\"ט. ובתוספתא השוחט בשבת וביוה\"כ אע\"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשכה אם היה הדם קיים חייב לכסות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט עופות ומיני חיה וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ז ע\"ב) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם שנתערב במים וכו' נתערב ביין וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסהו ונתגלה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב כסתהו הרוח וכו'.</b> שם במשנה כסהו הרוח חייב לכסות ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם הניתז ושעל הסכין וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ז:) דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות וכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו אלו דברי הרב וכו'. וכבר כתבו התוס' והרא\"ש דלגי' רש\"י ר\"י לפרש דברי ת\"ק בא בין במתניתין בין בברייתא ואפילו לאידך גירסא נהי דר\"י דברייתא לאיפלוגי אתא ר\"י דמתני' לא אתא אלא לפרושי ולא שבקינן ת\"ק דמתני' משום ת\"ק דברייתא וכן פסקו סמ\"ג וסמ\"ק והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט ונבלע הדם בקרקע וכו'.</b> שם (דף פ\"ז) תניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא בשרישומו ניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה וכו'. לפיכך השוחט ונמצאת טריפה וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ה) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעכו\"ם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ובגמרא א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן ראה רבי וכו' ודבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים. והשמיט רבינו מלכתוב קדשים בחוץ משום דהוה משמע דקדשים בפנים טעונים כיסוי והא ליתא כמו שנתבאר לעיל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חש\"ו ששחטו וכו',</b> משנה שם (דף פ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יג)</small> במה מכסין וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ח) מכסין בזבל דק ובחול הדק בסיד ובחרסית ובלבנה ומגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול הגס ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי ובגמרא היכי דמי חול הדק וכו' כל שאין היוצר צריך לכתשו ואיכא דמתני לה אסיפא וכו' ה\"ד חול הגס וכו' כל שהיוצר צריך לכתשו מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי ופירש\"י x ללישנא קמא אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד ללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע אפילו כתישה כל דהו וכתב הרא\"ש על זה ולפירושו הלכה כל\"ב לחומרא ורב אלפס לא הביא כי אם ל\"ק משמע דמפרש איפכא ע\"כ לשונו. ופירש\"י חרסית שחיקת חרסין. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמכסין בשחיקת אבנים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וכן מ\"ש שאין מכסין בקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות,</b> הכל שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ משחיקת הזהב בלבד וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מכסין בשיחור וכו'.</b> שם (דף פ\"ח:) תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסילין ופירש\"י עפר שמנקרין מהריחיים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובאפר.</b> שם בברייתא דמכסין באפר אפילו באפר שריפת בגדים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אפר בשר שנשרף וכו',</b> שם וכב\"ה: \n",
+                "<b>ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת.</b> שם בסוף הפרק (דף פ\"ט) ומסיק רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו'.</b> בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:) א\"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר וכתבו התוספות עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש שם עפר והא דאמרינן בפרק שני שהיה מזמן כל הבקעה לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך עכ\"ל. ומדברי רבינו שסיים וכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר נראה שסובר כדברי התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומי ששחט הוא יכסה וכו'.</b> שם (דף פ\"ז) ת\"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות,</b> משנה שם ומייתי לה בברייתא מדכתיב בכיסוי ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשמכסה לא יכסה ברגליו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ובכאן נשלם החלק השני והלכות שחיטה. ה' לעזרתי ראה והביטה. ברוך הנותן ליעף כח:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ee0224d1a69412e3a49ddb9dc6181d272d4f5844
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,391 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האומר לשליח צא ומכור לי קרקע וכו'.</b> בריש האיש מקדש (קידושין דף מ״א ע״ב) אמרינן ששלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה וילפינן לה מקדושין וגירושין ואתיא מבינייא: \n",
+                "<b>ואין העושה שליח צריך קנין.</b> נתבאר בסוף פ\"ה מהלכות מכירה: \n",
+                "<b>ולא עדים וכו' ואין צריכים עדים וכו'.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ע\"ב) מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר להו רב אשי לא איברי סהדי אלא לשקרי שמעינן דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח שעבר על דברי משלחו וכו'.</b> זה פשוט ומתבאר בסמוך בבא דהאומר לשלוחו מכור לו משדה שלי בית סאה ובכמה מקומות בגמרא אמרו מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n",
+                "<b>וכן אם טעה בכל שהוא וכו'.</b> בכתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט ע״ב) דאמרו ליה לרב נחמן אע״ג דטעה שליח [ממכרו קיים] א״ל טעה שליח לא קאמינא והא אמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובהאיש מקדש גבי הא דאמר ר״נ האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא היכא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וכו'.</b> מעשה בבתרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ט ע״ב) ופירש שלא באחריות שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאילו בסתם הא קי״ל אחריות ט״ס הוא וכמ״ש רבינו פי״ט מהלכות מכירה. וא״ת אם זה השליח כשקנה הקרקע פירש שקונהו למשלח למה נחייב השליח לקיים המקח נימא ביטול מקח כמו כשנתאנה שאין מחייבין לשליח ואם לא פירש שקונה אותו למשלח אלא קנה סתם והוה ליה כקונה לעצמו למה נחייב המשלח המוכר שיקבלנה נימא ליה אתה קנית לעצמך ומדברי רבינו פ״ב נראה שמעשה זה בסתם היה וכמ״ש שם דאילו הודיעו דלמשלח קונהו היה המקח בטל וקשה א״כ למה נחייב המשלח לקבלה כמ״ש. והר״ן בפרק האיש מקדש תירץ דאה״נ דאין כופין למשלח ויכול לומר לו תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח עליו אחריות, ולי נראה דאה״נ דמחייבין למשלח לקבלה כשיקבל עליו השליח אחריות מפני שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שה״ז יקבל עליו אחריות ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותן במעותיו ובפ״ז מהלכות מכירה נראה כן. והראב״ד כתב על דברי רבינו באמת כך הוא דרך הגמ' וכו': \n",
+                "<b>לפיכך אם וכו'.</b> זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ט) איבעיא להו א\"ל (פירוש לשלוחו) זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא מאי ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוא [וליתכא מיהא קני] כי תבעי לך דא\"ל זיל זבין כורא ואזל וזבין ליתכא מאי כלומר ומשכח לזבוני האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ושקלי וטרו בגמ' למפשטה וכתב הרי\"ף וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כלומר ולא קנה ובלאו הכי כיון דבעיא לא איפשיט להדיא אית לן לאוקומי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי והיינו בבעיא בתרייתא אבל בקמייתא נקטינן כא\"ד דפשטי' דמוסיף על דבריו הוי וקנה ודע שהנוסחא של ספרי רבינו שבידינו משובשת וכך צריך לגרוס בבבא השנית ולא קנה הלוקח וכך היא בספרים מדוייקים וכתב הר\"ן בפרק אלמנה ניזונת שאין השליח יכול לקנות אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכור לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא ביד הבעלים וכ\"כ הטור וכ\"כ מגיד משנה פי\"ז מהלכות אישות: \n",
+                "<b>אמר לו מכור לי שדה וכו'.</b> שם פשיטא אמר לחד [קפידא] כלומר ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני זו גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו ופירש הרמב\"ן דאפילו מכר לשניהם בשטר אחד דליכא למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין: \n",
+                "<b>אמר לו מכור לי שדה וכו'</b> שם סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפילו למאה אקלע ר\"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א\"ל כה\"ג מאי א\"ל לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה והו\"ל רב הונא יחיד ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא קיימא לן דהלכתא כר\"נ בדיני וא\"ת לפי גירסת הרי\"ף ורבינו כי אמרו סתמא מאי היינו שא\"ל צא מכור שדה שלי ולא הזכיר לו לא אחד ולא שנים וא\"כ היאך אמר רב הונא לאחד ולא לשנים וכן בני פלוגתיה אמרו לאחד ואפילו לשנים דמשמע שהזכיר בדבריו למכור לאחד וי\"ל דה\"פ לאחד ולא לשנים כלומר כשאמר לו למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לשנים ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לשנים בין למאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לשלוחו וכו'.</b> ירושלמי פרק איזהו נשך (דף י' ע\"ב) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ולמד משם רבינו דין השליח וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאומר ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וי\"ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדיני מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו פ\"ו מהלכות מכירה:  ",
+                "<b>נתן לו מעות ליקח בהם חטים וכו'</b> כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים דאם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות:  ",
+                "<b>היה השער קצוב וכו'.</b> כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ח) כאן שנה רבי פירוש במתניתין הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [*גירסתנו הפוכה ר\"י דברייתא קמייתא חולקין ובשניה הכל לבעל המעות:] הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה כלומר ומתני' בדבר שאין לו קצבה ופירש\"י שיש לו קצבה כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה [אם הוסיפו אחת יתירה] חולקין דמתנה הואי י\"ל לשליח ניתנה וי\"ל לבעל המעות ניתנה אבל דבר שאין לו קצבה [כגון] חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרים למכור בזול פעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר אבל הרי\"ף כתב ולמה חולקין השליח ובעה\"ב הואיל ובאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולק עמו נראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע\"י בעל הבית חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו וכתבו התוספות דמי שמינה את חבירו לקבל מעותיו מן העכו\"ם וטעה העכו\"ם ונתן לו יותר שהכל לשליח ואע\"פ שטעה העכו\"ם מעצמו ור\"ת חולק בדבר ונ\"ל דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם משום דכיון שבאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולקין הוא הדין דה\"נ חולקים וכתבו עוד שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו\"ם והטעה העכו\"ם ולא שלם אלא מאה דאז ודאי המעות כל שעה ברשות המשלח:   "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום וכו'.</b> כן העלה הרב אלפסי ז\"ל בכתובות פרק הכותב: \n",
+                "<b>וכן אם היה החוב בשטר וכו'.</b> שם פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בגמרא עובדא ואמרו לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא דבין א״ל שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא משלם והטעם דכיון שפרעון המעות תלויים בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא לתת לו המעות בלא שיתן לו השטר אבל כשלא הזכיר לו שטר לא בתחלה ולא בסוף נראה שאינו חושש אע״פ שישאר השטר בידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השולח מעות שבידו ביד שלוחו וכו'.</b> פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) אמר רבא אמר ר״נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כלומר אם אמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר ליה אהדרינהו ללוה יכלי למימר ליה פרענוהו למלוה ואסיקנא דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת כלומר דאי הוו אמרי אהדרונהו ללוה אז בעו לאשתבועי שבועת היסת כי אמרי פרענוהו למלוה מיחייבי נמי שבועת היסת דפרעינהו למלוה ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה כלומר דה״ל כדין חנוני על פנקסו המפורש במשנת כל הנשבעין שכתב רבינו פרק י״ו מהלכות מלוה ולוה מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים שהרי הוא נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחין אינה שבועת המשנה ששבועת המשנה אינה אלא בנשבעין ונוטלין אלא שבועת היסת כשבועת החנוני וזה דעת רבינו שכתב השליח נשבע היסת שנתן ובע״ח והפועל נשבע שלא לקח הרי שבשבועת המלוה לא הזכיר היסת אלא ודאי נשבע שבועת המשנה ולא ידעתי מניין לו להר״ן ז״ל שכתב שדעת רבינו שהמלוה נשבע שבועת היסת ותמה עליו ואולי נוסחא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב״ח או הפועל נשבע שבועת התורה: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרי\"ק בשורש ק\"כ על מ\"ש רבינו שאין הלה יכול להשבע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח אפשר לומר דדוקא בכה\"ג שאין הב\"ח מודה בשום פרעון אבל היכא שמודה בפרעון אלא שטוען שמצד אחר היה חייב לו חייב לישבע היסת: \n",
+                "<b>בד\"א בשהיה השליח מכחיש וכו' אבל אם בא השליח וכו'.</b> כלומר משום דאין נשבעין היסת אלא בטענת ברי ואע\"פ שכשהשליח מכחיש לבעל חוב נשבע היסת וב\"ח אינו טוען ברי שלא פרעו שאני התם שהמלוה טוען ברי שלא קבלם אבל היכא שהמלוה ליתיה קמן דנשייליה אין כאן אלא טענת ספק ואין משביעין עליה: \n",
+                "<b>וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן וכו'</b> משום דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא מאן דמכחיש ליה ואינו יכול להשביעו אפילו שבועת היסת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה וכו'.</b> כך כתב הרב אלפסי ז\"ל פ' הגוזל עצים היכא דשדר [ליה לחבריה] כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה] לא מיחייב באחריותו דהכי נהגו האידנא תגרי וכתב הטור ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם ובעל התרומות כתב וז\"ל אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל משמע דס\"ל שצריך לייחד לו שליח בפירוש עכ\"ל ונוסחא דידן בהרי\"ף ז\"ל שדרינהו לי בהדי פלניא וכך הם דברי רבינו. כתב הרא\"ש לא ידענא למה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם הוא מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה\"ג מודה עכ\"ל ונראה שכך הוא דעת רבינו שסתם דבריו ולא תלה הדבר במנהג וכתב עוד הרי\"ף וה\"מ מדעתיה דלוה או נפקד אבל בעל כרחיה לא וזהו שכתב רבינו אם רצה לשלחו: \n",
+                "<b>ואם טען המלוה ואמר לא וכו'.</b> משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר: \n",
+                "<b>אפילו היו כתובים בו סימנים לא וכו'.</b> פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) א״ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פירוש סימנין וצורות שביניהם ור' יוחנן אמר משלחין ופסק הרי״ף כשמואל: \n",
+                "<b>שמעון חייב באחריותו וכו'.</b> נ\"ל הטעם לפי שכיון שאינו יודע שהיה כתב ידו הוה ליה כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב: \n",
+                "<b>ויש מי שהורה וכו'.</b> נראה לי הטעם לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק כמו שאמרו בהכותב גבי פוגמת כתובתה דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוי שבא בשליחות ראובן וכו'.</b> באמת פשט לשון זה שכתב ראובן נשבע וכו' כדין כל מודה מקצת קשה שמודה מקצת הטענה נשבע ולא משלם וזה נשבע ונוטל והטור כתב מפני קושיא זו שאינו מבין דברי רבינו ונראה לי ליישב דברי רבינו דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כ' דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו [וא\"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי] ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והוה ליה כאומר שמא פרעתיך הילכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא כ' ולא חשש רבינו לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מ\"ש בפרק זה דבשליח אומר נתתי וב\"ח אומר לא לקחתי שישבע הב\"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין העכו״ם נעשה שליח וכו' וכן אין ישראל וכו'.</b> מסקנא דגמ' במציעא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א ע״ב) אהא דאמר רב אשי התם דבכל התורה כולה יש שליחות לעכו״ם דלא ילפינן מתרומה ואיכא דאמרי דאמר נמי דאנן לדידהו הוינן להו שליח וקאמר גמרא עלה הא דרב אשי בדותא היא אלא ילפינן כל התורה כולה מתרומה וכי היכי דאינהו לדידן לא הוו שליח אנן לדידהו נמי לא הוינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושה אדם שליח איש או אשה אפי' אשת איש וכו'.</b> דתנן בעירובין פרק חלון (עירובין דף ע״ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע״י בנו ובתו הקטנים [ולא על ידי] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והמבוי מדין שליחות שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע״י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר והוה ליה כעדיין העירוב ברשותו ולא נכנס עדיין לרשות אותם שרוצה לזכות להם הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וטעמא לפי שישנן במקצת מצות ואינם כעכו״ם דהא קרינן בהו בני ברית ובפרק השואל (דף צ״ח ע״ב) נמי תנן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא ע״ע לא ממעט כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא בשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא ואמרינן נמי בפרק שני דגיטין (דף כ״ג ע״ב) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין הא למשא ומתן דאיתיה נעשה שליח ושם בפ״ב היו רוצים לדרוש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כלומר ועבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך לעברך בברית. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל מי שאינן בני דעת וכו'.</b> בסוף המביא תניין גבי הא דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו אמרינן בשלמא חש״ו לאו בני דעה נינהו ופירש״י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולם ע״כ וכיון שכן לכל מילי פסולים ובריש האיש מקדש (קידושין דף מ״ב ע״ב) מיבעי לכדרבי יצחק דא״ר יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה ובפרק התקבל (גיטין דף ס״ד ע״ב) אמרו דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא בשאר דברים דהוו מדאורייתא: \n",
+                "<b>לפיכך השולח בנו קטן וכו'.</b> בבבא בתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז ע״ב) משנה השולח בנו אצל חנוני [ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ופיר״ש השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם ב' איסרים להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר ואמרו בגמרא בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה כלומר להודיע לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני ע״י שלוחו פיקח ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כלומר דאע״ג דפונדיון נמי הוי אבידה מדעת מ״מ כיון שנשאר אצלו לא מיפטר עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון ה״נ דהוה פטור ודבר פשוט דהלכה כחכמים דלאודועי שדריה ומכיון שאמרו דצלוחית אבידה מדעת היא למדנו שאם פירש וא״ל שלח לי עם הקטן שהוא פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'.</b> משנה במציעא פרק השואל (דף צ\"ח ע\"ב) ז\"ל השואל את הפרה ואמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שא\"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני וכו' וא\"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב כלומר השואל דהו\"ל כאילו הגיע לידו ובנו דקתני משמע דקטן הוא דאילו גדול היינו שלוחו ובר מן דין דין הקטן נלמד ממ\"ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא ועד השתא מיירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שנים שהתנו וכו'.</b> כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן שנים שהתנו וכו' הרי המשלח פטור. א\"א ובשבועת היסת עכ\"ל ואני אומר דבודאי דבנגנב או נאבד כיון שהשליח מודה לא שייך התם שבועת היסת ולא נתכוון הראב\"ד אלא היכא דכפר בו השליח וכיון דבשאר החלוקות לא שייך לא חשש רבינו לכתוב שישבע היסת משום חלוקה אחת. או כוונת הראב\"ד ז\"ל שאפילו השליח מודה שקבלם אלא שנגנבו או אבדו צריך המשלח לישבע שבועת היסת דעד אחד לא פטריה משבועה דנוגע בדבר הוא או אפ\"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפרק הקודם ולא הוצרך לכפלו כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השליח שקנה או שמכר וכו'.</b> למד כן רבינו מההוא עובדא דפרק גט פשוט שכתבתי בתחלת פ\"א שאמר שהמקח קיים לגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכי אמרינן שהמקח קיים לגבי השליח היינו כשלא הודיע שהוא שליח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה דין בינו ובין זה ששלחו.</b> כבר נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שקנה שדה משמעון וכו'.</b> ברייתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) והטעם שכתב שטרו הראשון בשם לוי כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול ועל החלוקה הראשונה הקשו בגמ' פשיטא ותירצו מהו דתימא יודע היית שלעצמי אני לוקחה ולא כתבתי שטר בשם לוי אלא להצילה מעסיקין וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתבת לי שטר אחרינא קמ״ל גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ״ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסרסור שליח הוא וכו'.</b> נ״ל דממתניתין דכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרינן בההוא פירקא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכ״כ רשב״ם והרא״ש ז״ל וכתב המרדכי שהסרסור ש״ש אפילו בשעת הליכה: \n",
+                "<b>ראובן אומר במאה וכו' נשבע הסרסור שבועת התורה.</b> שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא\"ל במאה ה\"ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב אין כאן שבועת התורה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כבר נתן נשבע היסת</b> הטעם משום דהו\"ל כופר בכל והוא הדין אפילו לא נתנה לו אלא שא\"ל הילך: \n",
+                "<b>ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו'.</b> כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירינן בדין של לוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין שכתב למעלה שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ\"ש הראב\"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אע\"פ שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות כלומר לפי שלמעלה תפס שני חלוקות אם נתן כבר הסרסור הנ' למוכר או שלא נתן כנגד אם לא נתן הדמים אבל טוען שנתן לו רשות אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' שנתן לו הדמים אמר או שרצה בנ' כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו אח\"כ וא\"ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י\"ל שאם לא ידע למי הוא לא יחזיר לו שיאמר לו האיש שאתה אומר שהוא בעל החפץ אינו זה והלה ישמע ולא יגיד שהוא לא נתרצה בחמשים אחר שאינו בעל החפץ א\"נ שמציאות הדבר הוא אומר שידע שחפץ זה של פלוני ונתנו לזה הסרסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'.</b> כתב הראב\"ד כשהפקידו לו לא א\"ל כלום וכו'. כוונת הראב\"ד במ\"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל\"כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ\"ש ואם א\"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו: \n",
+                "<b>וכן סרסור וכו'.</b> האי וכן ט״ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע״י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק האומנין (בבא מציעא דף פ״א) כתבה הרי״ף בפרק השואל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ופירוש סבלונות לארוסתו וא״ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם כלומר שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם כלקוחין [ודין זה] דומה לדין שכתב רבינו ספ״ד מה' מכירה נוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו דבקץ דמיו עסקינן ואין מדברי רבינו הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונה אבל נראים דברי רש״י ולשון הברייתא מסייעתו דבקץ דמים עסקינן שא״ל אתן לך דמיהם משמע שכבר היו קצובין והגהות כתבו שגם ר״י הסכים לדברי רש״י. ודע דפטור דקתני היינו מאונסין אבל לעולם חייב כנושא שכר וכך מסיימת הברייתא בנוסחאותינו כמ״ש בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר כלומר ולא כשואל ופירש״י שנשיאות שכרו הוא שנהנה שנתפאר בהם וכן מוכיח שם בגמרא דאמר אמימר התם אמילתא אחריתי פטור משואל וחייב בש״ש ומייתי הך ברייתא לסיוע והכי דייק לישנא דרבינו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור דמשמע דפיטורא לא הוי אלא מאונסין: \n",
+                "<b>נטלן על מנת למכרן וכו'.</b> גם זה שם ובהלכות מעשה ואתא לקמיה דר\"נ וחייביה ונתן טעם משום דאילו אשכח לזבוני בחזרתו מי לא זבנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שליח וכו' ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים וכו'.</b> ס״פ האומנים (בבא מציעא דף פ״ב פ״ג) הביאו מעשים משומרים ושלוחים ופסקו כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופי' ר״ח דחידושיה דאיסי היינו דכי יש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם והכריע הרי״ף כדבריו וכ״כ הרא״ש והר״ן וזה דעת רבינו: \n",
+                "<b>מעשה באחד שאמר לשלוחו וכו'.</b> מעשה שם ואמרו כמאן כאיסי ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא בין בשליחות או שותפות ויש לדקדק במ\"ש רבינו ממעות שהיו לי בידו משמע הא לאו הכי אלא שא\"ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר לו איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומת וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקול יש לו</b> פירוש אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו קרקע וכו' או שהיו לו מטלטלין וכו'.</b> בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') דכתבינן אורכתא אמטלטלין דלא כפריה ללישנא בתרא שפסק כמותו הרי״ף ז״ל וכתב פקדון לאפוקי מלוה וכמ״ש בפירוש בפרק זה: \n",
+                "<b>וצריך לקנות מידו וכו'.</b> נ\"ל דמדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דכשהקנה לו עסקינן דאי לא מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמרו בגמרא וכתבו רבינו בפרק זה שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קניין בעי: \n",
+                "<b>ואם לא כתב לו.</b> כלומר שלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך וכן אמרו במרובה אמרי נהרדעי [כל] אורכתא דלא כתיב בה דון וזכה ואפיק לנפשך לית בה מששא מאי טעמא משום דא\"ל האיך לאו בעל דברים דידי את: \n",
+                "<b>ואף על פי שכתב לו כן וכו'.</b> שם אמר אמימר אם תפס לא מפקינן מיניה כלומר אם תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שווייה ואיכא [מאן] דאמר שותפא שווייה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא וכתב הרי\"ף דרב יהודאי גאון פסק דשליח שוייה ונ\"ל הטעם דכרב אשי קיימא לן דבתראה הוא ולא שבקינן לישנא דאמר סתמא דגמרא אליבא דרב אשי משום דאיכא דאמרי ובנוסחאות שלנו כתוב בגמרא והלכתא שליח שווייה ונראה מכאן שאם לא כתב כל מאי דמתענית מן דינא וכו' דלא שווייה שליח ושותפא שווייה: \n",
+                "<b>וכל ההוצאות וכו'.</b> מהא דרב אשי שכתבתי בסמוך דאמר דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר וכתב בעל העיטור בשם הגאונים שאף על פי שלא כתב כל מאי דמתענית וכו' אינו יכול לומר נתבע לאו בעל דברים דידי את שאין זה אלא בין המורשה והמרשה כלומר שהוא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון כמ\"ש בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנה וכו'.</b> שם אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש\"י אי כתב בה למחצה ולשליש דון וזכי לנפשך והמותר שלי עכ\"ל כלומר דאע\"ג דלשאר הממון לא כתב דון וזכה לנפשך לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד דוקא שליש או רביע עד המאה ע\"כ לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין וכו'.</b> בכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ד) שאין בעל דין יכול לומר לאחד מהשותפין שבא לדון עמו אם חבירו במקום אחר לאו בעל דברים דידי את אבל אם אינו במקום אחר יכול לומר לו כן ולמד רבינו שכיון שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אפילו נתחייב שותף זה יש על חבירו לקבל דינו דהא בהא תליא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היה במדינה אחרת.</b> שם מבואר זה החילוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך יש לנתבע לעכב וכו'.</b> דהא בהא תליא כמ\"ש ובח\"מ כתב [הטור] שהרא\"ש חולק עם רבינו והוא סובר כרבינו ומשמע התם שאם היה חייב שבועה ונשבע לאחד מן השותפין שבועה לאחד שבועה למאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבעל בנכסי אשתו וכו'.</b> גיטין סוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח ע״ב) מימרא דאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו ביד חבירו פקדון וכו'.</b> בב״ק פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ופסק הרי״ף כרב חסדא משום דקיימי התם ר״י ור״א כוותיה וכתב דה״מ דהוי שליח לענין שאינו חייב באחריותן אבל אם לא רצה ליתנם לו אין כופין אותו עד שיביא הרשאה דדון וזכי לנפשך וכתב רבינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כלומר דאילו במלוה לא מהני הרשאה: \n",
+                "<b>וכל הבא בהרשאה וכו'.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) מימרא דרב וכתבו התוספות דהני מילי כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו והראב״ד ז״ל כתב דוקא כשהוא עם בעל דינו וכו' ולי תרוייהו איתנהו דכללא דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה או מפני אלמותו או מפני רחוק המקום מצוה עביד להציל עשוק מיד עושקו אבל אם הלוה אינו אלם יותר מבעל דינו ושניהם בעיר אחת ואפילו הלוה בעיר אחרת ואית למלוה דרכא עליה אז לא טוב עשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התובע חבירו בדין וכו'.</b> בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') לישנא בתרא דנהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אכל לא כפריה כתבינן ורבינו חננאל כתב דלא ידע טעמא על מה נהגו לכתוב הרשאה אמטלטלין דכפריה ורבינו תם האריך ליתן טעם למנהג ודבריו תלויין בסוגיית הגמרא ואין כאן מקום להאריך: \n",
+                "<b>וכן מי שנתחייב לו חבירו שבועה וכו'.</b> זה פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו מעות פקדון וכו'.</b> במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ה מ״ו) ובקמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד ע״ב) דאין מטבע נקנה אלא אגב קרקע כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה ומפרש רבינו שאותם דמים בפקדון היו אצלם דאם תמצא לומר שהיו מלוה כיון דאינם בעין א״א להקנותם וכמ״ש בסמוך: \n",
+                "<b>היתה לו מלוה ביד אחר וכו'.</b> הכי משמע בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ח) דאמרינן התם אמר רבא אמר ר״נ שכ״מ שאמר הלואתי לפלוני כלומר מלוה על פה שחייב לי פלוני הלואתו לפלוני ואע״ג דליתא בבריא ולא משכח התם שיקנה בריא מלוה אלא במעמד שלשתן וכבר נתבאר בפ״ו מהלכות מכירה דין קניית השטר שהוא בכתיבה ומסירה וא״כ מן הדין אין הרשאה במלוה אלא מתקנת הגאונים אבל בתוספות פרק מרובה הוכיחו קצת במנהג שכותבין הרשאה אף בהלואה. ולא ידעתי מה חידש הראב״ד שכתב ואפילו היה החוב בשטר וכו' א״א אם לא מסר לו שטר החוב, שהרי כתב או בהקניית שטר חוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ודברים אלו קלים הם עד מאד וכו'.</b> נראה דלא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שיש לו בא\"י אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה תקנה טובה היא שהרי מ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י וכו' אינו ענין לתקנה קמייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י</b> כלומר שמא הוא מזרע גרים או משוחררים שאין להם חלק בארץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר וכו' מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות</b> כלומר שמשעה שנטל קניין או כתב שט\"ח עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה ועל תביעת קרקע אע\"ג דכפריה כותבין הרשאה דכיון דקרקע אינה נגזלת כפריה כלא כפריה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ואין לו קרקע וכו'</b> היינו לומר שאם יש לו מעות פקדון ביד חבירו וצריך להקנותם לו אגב קרקע אם אין לו קרקע מקנהו אגב ד' אמות שבא\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לתבוע ממנו הלואה ולא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא\"י</b> באמת איני יודע מה צורך להקנאת ארבע אמות להרשאת גביית מלוה שהרי אינה נקנית אגב קרקע והרשאה אינה צריכה אלא קניין סודר ושמא מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה למלוה החמירו מצד להצריכה קניין אגב ד\"א קרקע ודוחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהרשה לאחד וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בקמא פרק מרובה דכיון דקיימא לן דשליח הוי אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי: \n",
+                "<b>ואין למורשה לכתוב הרשאה וכו'.</b> פרק הגוזל קמא כתב הרי\"ף וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא דיכול למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: \n",
+                "<b>לפיכך אם התנה וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא בהרשאה וכו'.</b> נימוקי יוסף בפרק מרובה כתב שכך הורו הגאונים ונ\"ל הטעם שכיון שפסקנו דשליח שווייה דינו כדין השליח ואומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא התנה בפירוש בין לתקן בין לעוות. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו וכו' אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'.</b> אין ספק שדעת רבינו דהיכא דכפריה קודם הרשאה לא כתבינן לה אבל אם כשנכתבה ההרשאה לא נודע לנו שהיה כופר אע\"פ שכפר אח\"כ לא בטלה ההרשאה מפני זה שהרי בעת כתיבתה כדין נכתבה ואף ע\"פ שהראב\"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת וטעם הדין נראה מפני שלוי יערים ויאמר יבא שמעון וישבע והדין עמו כדאמרינן בהכותב תשתבע במאתין אפשר דמכספיא ומודיא ולוי אומר כן לפי שמשער בדעתו שלא יצא שמעון ממקומו ויבא כאן להשבע וללכת עם לוי בדינא ודיינא להוציא ממנו הממון לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב\"ד ואז יהיה הרשות ביד שמעון לבא ולהשבע וליטול מיד ממונו ואולי מצד זה יתפשר לוי עם השליח ולא יצטרך שמעון לבא כאן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשירצו השותפין להשתתף כו' עד הרי אלו לאמצע.</b> כל זה מפורש בדברי רבינו בטעמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויטילו אותם לתוך כיס אחד.</b> נ\"ל דלאו דוקא דה\"ה אם כל אחד הגביה כיס חבירו שזכה בה ונתקיים השותפות וכן כתוב בח\"מ ומכאן ששנים שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו אפילו ממציאות יהיה לאמצע לאו כלום הוא לדעת רבינו אם לא נשבעו על זה שאז חייב לקיים שבועתו כמבואר בדבריו פרק כ\"ב מה' מכירה ופ\"ו מהלכות ערכין ושלא כעיטור והגהות שכתבו דמהני אפילו בלא שבועה וכדבריהם הוא דעת הראב\"ד שכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ\"ל כוונתו לומר שכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא באו לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדים זה לזה וי\"ל דלא דמי משום דהתם משתעבד גופו בהדיא אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש והו\"ל כמוכרים זה לזה דשלב\"ל דלא קנו ומה שרצה להשוותו ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש רבינו בהלכות מכירה והלכות ערכין פ\"ו. וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ב שמודה רבינו היכא דכל בעלי אומנות אחד התנו אהדדי אפילו בלא קניין אין יכולים לחזור בהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם עירבו פירותיהם.</b> קשה דמה קנייה יש בעירוב הפירות דנהי שאותו שהם ברשותו קנה אבל האחר במה קנה ונ\"ל דהכי פירושה אם עירבו פירותיהם והגביהם כל אחד מהם דומיא דמעות. כתב מהרי\"ק בשורש כ' דאפילו לדברי רבינו שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קניין אבל היכא שכבר היו שותפים מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכ\"ש בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ\"ל ואין נ\"ל שרבינו יסבור כן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'.</b> כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים [והותירו או פיחתו] השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל [בשלקחו] שור לחרישה ועומד לחרישה אבל [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח״כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע פירוש הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע ופסק הרי״ף כרב המנונא משום דאותביה לרבה התם מברייתא דתניא השכר לאמצע ואע״ג דשני לא סמכינן אשינויא. וכתב הר״ן דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחלה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ועומד לטביחה ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע אלא דלישנא דרבא נקט וראיה לדבר מדאותבינן עליה דשמואל אליבא דכולי עלמא מדתנן התם וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כך הם חולקים כלומר כדקתני בבבא דלעיל מינה דחולקין לפי מעות מאי לאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא הותירו זוזי חדתי פיחתו אסתירי צינאתא כלומר המטבע בעין והיה ישן וחדשוהו או שהיה חדש ופסלוהו אז חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם נשאו ונתנו בהם והוסיפו על החשבון או פיחתו מהחשבון חולקין לאמצע ואם איתא דאפילו רב המנונא מודה דבדבר הראוי להתחלק חולקין לפי מעות מאי דוחקייהו לשנויי הכי ולא אוקמה כגון שלקחו פירות או סחורה שהם ראויים ליחלק אלא ודאי משמע דאפילו בכה״ג השכר לאמצע וטעמא מפורש בירושלמי עכ״ל וכך הם דברי רבינו שכתב אפילו לקחו שור לטביחה ונראה עוד מדברי הרי״ף שאפילו לקחוהו מתחלה לחרישה אם אח״כ טבחו חולקין לפי מעות שנתנו ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע אלמא דטעמא משום שמכרוהו חי הא אם טבחוהו חולקים לפי מעות וכך נראה ג״כ מדברי רבינו שכתב אם מכרוהו חי ואיני מבין דברי הר״ן שכתב אבל טבחוהו ד״ה השכר לאמצע מכמה פנים אחד שנראה מהרי״ף היפך כמ״ש ועוד היאך אפשר לומר שאם טבחוהו ד״ה לאמצע וכשמכרוהו יש חולק לומר שחולקין לפי מעות איפכא מסתברא לכך אני אומר דט״ס הוא גם בעיטור כתב כדעת הרי״ף כמ״ש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל על דברי רבינו א\"א לא נתחוורו דברים הללו וכו'. כבר כתבתי שדברי רבינו כדברי הרי\"ף: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשנשאו וכו'.</b> כבר כתוב בסמוך: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בסתם וכו'.</b> זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שהתנו ביניהם וכו'.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא״ל חד לחבריה תא נפלוג אי א״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ומסיים התם דאין שום אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא מן השכר וכמו שאכתוב בסמוך ומפרש רבינו דה״ה כשעשו השותפות לזמן קצוב וסובר עוד דהוא הדין אם נשתתפו במעותיהן: \n",
+                "<b>נשתתפו סתם וכו'.</b> בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק המקבל הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי [אזל חד מינייהו] פליג זוזי בלא דעתא דחבריה וא״ל ר״פ מאי נפקא לך מינה ומעובדא דאיסור ורב ספרא שבפרק אלו מציאות וכתבה הרי״ף גם בהמקבל שחלק רב ספרא שלא מדעת איסור וכתב כדברי רבינו ובפרק שאחר זה משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו יכול לעכב עליו והיינו בשנשתתפו סתם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היתה באותה סחורה וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה וכו'.</b> גיטין ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין ופר״ח ור״ת דעד זה הזמן יכולים לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דה״ל פשיעה וכ״כ העיטור: \n",
+                "<b>היה עליהם חוב לאחר וכו' ואם הם אחראים וכו'.</b> מההיא דהמקבל שכתבתי לעיל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא\"ל חד לחבריה תא ניפלוג אי א\"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ואי א\"ל הב לי פלגי דרווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד ואי א\"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א\"ל עסקא להדדי משתעבד כלומר ואם נחלוק שמא אפסיד בסחורה שאקנה וחלקך ישתכר ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה ואי א\"ל ניפלוג רווחא [ונפלוג קרנא] ואי מטי לך דרינא בהדך א\"ל לא מזלא דבי תרי עדיף: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרי\"ק בשורש ק\"כ שמ\"ש רבינו אם אינם אחראים זה לזה חולקין צריך לפרש כגון שפירשו בהדיא שאינן אחראין זה לזה ולא יתחייב האחד בחלק חבירו שאם לא כן יקשה דמכל מקום הם ערבים זה לזה כמ\"ש רבינו בפרק כ\"ה מהלכות מלוה וא\"כ היאך יכול האחד לכוף חבירו לחלוק הלא יאמר לו הלה אין רצוני לחלוק פן תפסיד נכסיך או תבריחם ונמצא כל החוב מוטל עלי לפרוע: \n",
+                "<b>אמר לו חבירו נחלוק וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לחבירו לילך למדינה וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשתתף עם חבירו בסתם וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת.</b> ברייתא הביאה הרי״ף אגב גררא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) גמרא אין מושיבין חנווני למחצית שכר: \n",
+                "<b>ולא ימכור בהקפה וכו'.</b> רבינו ירוחם כתב בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וזהו דעת רבינו שכתב אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה וכתב בעיטור דמדאמרינן בההיא דפרק כל הגט למאי הלכתא לשותפי ש\"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוואתא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומשדר עיסקא בימא באורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכי שדרו במתיבתא דמר רב כהן צדק עכ\"ל: \n",
+                "<b>עבר ועשה וכו'.</b> הטעם שכיון שא\"ל ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קניין כמפורש בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות מכירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>לפיכך הנותן מעות וכו'.</b> כך העלה הרי\"ף בהגוזל קמא שאם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע: \n",
+                "<b>וכן אם הלך ונשתתף וכו'.</b> שזה הדין דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שהרי שותפו לא נתן מעותיו שישתף עמו אחר: \n",
+                "<b>אבל אם נשתתף עם אחר וכו'.</b> קשה שלא ימנע או הם שותפים בכל ממון שבידם או לא אם הם שותפין בכל היאך יש לזה ממון שאינו של השותפות ואם אינם שותפים בכל פשיטא שהריוח וההפסד הוא לעצמו. ונ\"ל דבשלא נשתתפו בכל מעות שבידם עסקינן ואפ\"ה ה\"א דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות כשנתעסק בסחורה אחרת הריוח לאמצע קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לחבירו ליקח וכו'.</b> תוספתא כתבה הרא\"ש פרק איזהו נשך פירוש רשאי ליקח לעצמו מאותו המין ממעות אחרים שאינם דמי השותפין ולא חיישינן שמתוך שקנה לעצמו מאותו המין יבא הפסד למה שקנה בדמי השותפות והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו זו התוספתא אינה מחוורת ואין למדין ממנה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה תוספתא זו שאולי קצתם ימכרו ביוקר וקצתם בזול ויחשוב אותם שביוקר לעצמו ושבזול לחבירו לכך אמרו חכמים שמתחלה יברור חלקו: \n",
+                "<b>ולא יקח לעצמו חטים וכו'.</b> ג\"ז תוספתא כתבה שם הרא\"ש. ולא יקח וכו' אנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר דנקט ברישא קאי וקאמר דממעות השותפות לא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים. \n",
+                "<b>ופירוש כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבלה</b> כלומר שאם יהיה הפסד שלא יפסיד האחד יותר מחבירו. אבל קשה אמאי נקט חבלה ולא נקט הריוח ואפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו. וי\"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלה בריוח והפסד שוה. וגירסת רבינו ירוחם כדי שיהיו שניהם שוים בחבילה וה\"פ שכשישאו שניהם משא להביא אל העיר אם הם שני מינין אולי אחד מהם יהיה כבד יותר מחבירו ואם תחשוב לפי מדה יגיע לזה חצי השכר ואם לפי כובד המשא יגיעוהו שני שלישים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצאו גזל לבעל המעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפים שבא וכו'.</b> נראה שלמד כן מדתניא בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) רבי יהודה אומר מוכרים התבואה וכו' למאי נפקא מינה לשותפים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותפין שמחלו להם וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הגוזל בתרא וכתב הרא\"ש דרישא מיירי שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו: \n",
+                "<b>היו באים בדרך וכו'.</b> בהגוזל בתרא (דף קי\"ו ע\"ב) תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ופרכינן ה\"ד אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפות עסקינן כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר הידוע לשני שותפין וכו'.</b> בריש בתרא (דף ד') גבי הא דתנן השותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המע\"ה קמשמע לן כתב הרי\"ף ז\"ל ש\"מ מהא דמילתא דידיעא לתרי שותפי אף ע\"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפיק מחזקה דאידך מ\"ט משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה א\"נ לאחר חלוקה וכ\"כ הרא\"ש וסיים ואין לו ראיה אלא בעדים. ונראה מדברי רבינו שאם חלקו השותפות אע\"פ שדבר זה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המע\"ה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב הרי\"ף אי נמי לאחר חלוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שבא לחלוק וכו'.</b> פרק ב' דמציעא (דף ל\"א ע\"ב) איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [א\"נ תרי מגו תלתא] א\"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א\"ל וכו' כיון דדידי שקלי גילוי מילתא בעלמא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב\"ד וכו' ולאו איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה ב\"ד של מומחין אבל צריכה ב\"ד של הדיוטות הרי מפורש דבשלשה הדיוטות סגי כלומר דלא גמירי ולא סבירי אבל מ\"מ בקיאי בשומא בעינן דאי לא היכי ידעי למיפלג ופשיטא דנאמנים בעינן דאי לא היכי מהימנינן להו: \n",
+                "<b>בד״א בשחלקו פירות וכו'.</b> מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) הני תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א״ל מאי נפקא לך מינה הא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך א״ל קא חזינא דבתר דידיה קא אזיל מר אמר רב פפא כי האי גוונא ודאי צריך לאודועי [אמר ליה] זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי [א״ל לא א״ל] חמרא כ״ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים: \n",
+                "<b>בד\"א כשהיו המעות כולן מטבע אחד וכו'.</b> שם גופא א\"ר נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו הני מילי טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כלומר אי שקל טבי שהם קלים ויוצאים בהוצאה ושבק תקולי שהם צורה אחרת שאין יוצאין כל כך בהוצאה א\"נ שקל תקולי ושבק טבי שהם יותר קלים לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשתתף עם עכו\"ם וכו'.</b> בסנהדרין פרק ארבע מיתות מימרא דאבוה דשמואל כתבה הרי\"ף סוף פ\"ט דעבודה זרה ואם עבר ונשתתף עמו יש מתירין לקבל שבועה ממנו ויש אוסרין: \n",
+                "<b>וכבר ביארנו.</b> בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין וכו'.</b> כן כתב הרא\"ש בפרק המקבל גבי ההוא שתלא וכתב שכן דעת הר\"מ והביא ראיה מהתוספתא וכתב שם נימוקי יוסף שכן דעת הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ הריטב\"א בשם רבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שהם נושאין ונותנין וכו'.</b> מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והיינו כשנתן מעות להתעסק סתם ולא התנה וכן פירש רש״י באיזהו נשך (דף ס״ח) במשנת אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכן משמע מדברי רבינו בסמוך שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו וכו' ולא התנו ביניהם שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון וכו' אלמא דע״כ לא תקנו חכמים אלא בשלא התנו ביניהם שום תנאי אבל אם התנו הכל לפי תנאם והוא שלא יהא בתנאי צד איסור רבית כמו שאמר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם</b> כתב עליו הראב\"ד ז\"ל ולמה לא יהיה וכו'. וטעם רבינו מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והרב רבינו אברהם בר דוד ז\"ל מדמה ליה לשוכר שאע\"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ\"מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתו הכא נמי בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן: \n",
+                "<b>והיאך יעשו וכו'.</b> משנה במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח) אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא א״כ נותן לו שכרו כפועל בטל ופירשו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו לעשות מלאכה אחרת קלה כך פירש״י והתוס' מפרשים כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי: \n",
+                "<b>ואם היה לו עסק אחר וכו' וכן אם א\"ל הריוח יהיה לך וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ואמרינן התם דכי אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וידוע דהלכה כרב באיסורי וסובר רבינו דכיון דרב מיירי בשיש לו בהמה שמואל נמי מיירי בההוא גוונא ודוקא בהכי הוא דשרי בקוצץ לו דינר אבל אין לו בהמה אחרת לא והבבא הראשונה שכתב היא דברי שמואל לאשמועינן דאפילו בכי הא בעינן יש לו בהמה אי נמי דמה שכתב אם א\"ל כל הריוח יהיה לך שלישו לא מוכח דאמותר שליש קאמר אלא מדברי התוספתא היא בבא זו כמו שאכתוב בסמוך. ובבא שנייה דברי רב ולאשמועינן היתרא מיהו הני מילי דבעינן שיהיה לו עסק אחר כשלא התנו מעיקרא אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון נמצא ריוח מותר שליש יהיה בשכרך או דינר בשכרך אבל אם מתחלה התנו כן אע\"פ שאין לו עסק אחר מותר לדעת רבינו שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפילו כל שהו וזהו שכתב רבינו בסמוך ואם התנו שאם יהיה שכר יטול המתעסק \n",
+                "<b>וכו' ומה שכתב רבינו עוד בסמוך עוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן וכו' ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום וכו'</b> כלומר כשבאו לעשות חשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום או ליתן לו דינר לכל ימי השותפות אם היה לו עסק אחר ומתחלת השותפות לא התנו שום תנאי ואם לא תפרש כן דהכא כשלא התנו מעיקרא עסקינן קשיא לרבינו דידיה אדידיה דהכא פסק דלא שרי באומרו שליש הריוח או עשיריתו יהיה שלך אלא ביש לו עסק אחר דוקא ולקמן אמרינן וכן אם התנו שאם יהיה שכר יטול תשיעית וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולא יראה לי זה הרי שאפילו בדלית ליה עיסקא אחרינא שרי מיהו אפשר שאף כאן לא דיבר רבינו אלא דוקא כשהתנו מעיקרא אבל לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל וכתב כאן הדין ביש לו עסק אחר דלכולי עלמא שרי ולקמן כתב דבאין לו עסק אחר הוא מחלוקת בינו ובין רבותיו ודרך ראשון נראה יותר: \n",
+                "<b>כתבו</b> תלמידי הרשב\"א והא דאמרינן בשמעתין דאי מתנה בהדיה שקול פלגא בהפסד יהיב ליה תרי תילתי באגר שתות יותר מהראוי לו בשכר טרחו ודיו בכך אע\"ג דלא מטי ליה בכל יום כפועל בטל כיון דשקיל מיניה וביה ואפשר דהוי ביה רווחא טובא דמטי ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ושרי בהכי ואפילו במושיב חנווני סגי בהכי וכדתניא בתוספתא במושיב חנווני אבל אם אמר לו בשליש אחר שותף שלי והשליש עשוי עליך בבטלה מותר והכי קאמר בשליש תהיה שותף שלי שאטול אני שליש ואתה שליש והשליש האחר יהיה בשכר בטלתך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר עכ\"ל. ונראה בעיני שמה שכתב רבינו וכן אם אמר ליה כל הריוח יהיה לך שלישו וכו' היא מהתוספתא הזאת וע\"פ מה שפירשוה תלמידי הרשב\"א ז\"ל. ולפי זה דברי הרב במותר שליש בשכרך לא הזכירם רבינו וצ\"ע למה ואע\"פ שהגהות כתבו בפ\"ח דלא כשמואל אלא כרב וכו' מ\"מ רבינו לא הזכיר ההיא דמותר שליש. אח\"כ מצאתי בספר התרומות ח\"ג שמה שכתב הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מלוה וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים וכו' היינו ההיא דמותר שליש: \n",
+                "<b>ואם היה זה המתעסק אריסו וכו'.</b> גם זה שם (דף ס\"ט) עובדא דר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים ליה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא אמרה ליה דביתהו אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי מאליתא אזל זבין בהדיה פליג ליה מאליתא אמר ליה תא נפלגיה לרישא אמר ליה השתא כמעיקרא נמי לא אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית השתא שותפי אנן מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי סתם אריסא למארי ארעא משתעבד. וסובר רבינו שהוא הדין לענין העסק אם היה לו עסק אחר בדידיה קא טרח וההוא טירחא יתירא בלאו הכי משתעבד ליה וקשה שהרי בהאי עובדא אמרינן דהיכא דכולהו זוזי דר\"א דהיינו עסק בעי למיתן ליה טפי פורתא ואע\"ג שהאריס היה לו מלאכה אחרת שסתם אריס הוא לעבוד הקרקע ועוד דלא אהני ליה טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד אלא היכא דשותפי נינהו אבל מעיקרא דכוליה זוזי הוו דר\"א לא אהני טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד ורבינו כתב סתם דאריס אין צריך להעלות לו שכר וי\"ל שיש כמה ימים בשנה שהאריסים בטלים שאין האדמה צריכה עבודה ולכך הוה ליה אין לו עסק אחר וזהו שכתב רבינו אריסו והיה לו עסק אחר ואם איתא דסתם אריס עסק אחר יש לו למה ליה למימר והיה לו עסק אחר ואריסיה דר\"א לא הוה ליה עסק אחר ולהכי מעיקרא הוה יהיב ליה רישא באגריה אע\"ג דהוה אריסיה ואחר שנשתתף הרי יש לו עסק אחר שהוא מתעסק במעותיו ומש\"ה לא יהיב ליה מידי דאריסא למארי ארעא משתעבד אי נמי שרבינו סובר שמה שהיה נותן לו מתחלה טפי פורתא לאו מדינא דמדינא אריסא למארי ארעא משתעבד אלא משום דלא ליתחזי כרבית הוה יהיב ליה טפי פורתא ומשום מדת חסידות וכי בהדיה ליכא למיחש תו למיחזי כרביתא דכיון דשותפי נינהו משמע לאינשי שאין ליטול זה יותר מזה. אי נמי דכי אמרינן דביש לו עסק אחר מותר ה\"מ כשהוא ממין אותו עסק וכמו שאמרו בגמרא טעמא דגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו עסק מאותו המין אע\"פ שהוא ממין אחר לא וע\"פ מ\"ש בתירוץ ראשון וכ\"כ רבינו ירוחם בדיני שותפין ולפי תירוץ זה מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה</b> פירושו כשזה המתעסק משים קצת מעות בעסק עם מעות חבירו אבל כשיש לו אומנות אחרת או עסק אחר לא. ולכן קודם שנשתתף האריס עם ר\"א היה נותן לו חלק יתר על החצי כדין מתעסק דלית ליה עיסקא אחריתי ולפי מ\"ש לעיל ביישוב שני גבי שלישיתו או עשיריתו בשכרך ר\"א היה מתנה עמו מעיקרא ואחר שנשתתף עמו חשיב ליה כמו אית ליה עיסקא אחריתי ואע\"פ שהיה לו לתת לו חלק יתר לא נתן לו דאריסא למארי ארעא משתעבד כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד תקנו חכמים וכו'.</b> נראה שזה הדין הוציאו רבינו מעובדא דבני רב עיליש דמייתי פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב) דנפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד ואמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ומפרש רבינו אי פלגא היה נוטל בעל המעות באגר ה״ל להפסיד בהפסד תרי תילתי ואי פלגא בהפסד היה מפסיד המתעסק הוה ליה ליטול בריוח תרי תילתי וכן פירש״י ומשמע לרבינו דה״פ כיון דכתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד א״א לפרשו כפשוטו משום דאיסורא הוא ורב עיליש לא הוה ספי איסורא לאינשי הילכך ע״כ לפרושי בגוונא דליהוי היתרא וכתקנת חכמים דשתות כל הריוח הוי למתעסק יתר על חלקו וכן אינו פורע שתות ההפסד וכן משמע ממה שכתב רבינו בתחלת פ״ז: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד נראה לי שהוא שיבוש וכו'. נראה שדעת הראב\"ד לומר דהמקבל עסק סתם שקיל מקבל בהפסד פלגא כיון דפלגא מלוה צריך להפסיד פלגא דאי לא דארי מקבל בהפסד אלא תילתא לאו פלגא מלוה הוא הילכך אי הוה הפסד מפסיד פלגא ואי הוה רווחא שקיל תרי תילתי משום שכר טורחו ומש\"ה אמר רבא דאי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר משום דהכי ודאי דינא בעלמא ומאי דאמר תרי תילתי בהפסד משום תנאה הוא דקאמר הכי וכ\"כ תלמידי הרשב\"א בשם הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ סמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ב ובסמוך אבאר דעת רבינו ונימוקי יוסף כתב בפרק המקבל שכך נראה מדברי רבינו אע\"פ שאין כן דעת הראב\"ד עכ\"ל ואין דברי נימוקי יוסף נראין כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו יש מי שטועה ואומר שהנותן עסק סתם אם יהיה שם שכר יטול המתעסק חציו וכו'.</b> נראה שטעם סברא זו היא על פי דרך הראב\"ד שאומר שחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים אלא שהראב\"ד סובר שהוא פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ובעל סברא זו סובר בהיפך במאי דאמר פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואבעל המעות קאי כמו שנתבאר וכתב רבינו שסברא זו היא טעות משום דאין לומר דחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים ולא האחרת אלא שתיהן תקנת חכמים כמו שנתבאר לדעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו רבותי וכו'.</b> דברים אלו נראין כדברי הספר החתום בלי טעם וה' האיר עיני לירד לעמקן והילך ביאורן. דעת רבותיו דכי אמר בגמרא פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' היינו לומר דבתר חלק הפקדון אזלינן לעולם שאם היה שם ריוח נוטל המתעסק שליש בריוח הנוגע לבעל הפקדון מוסף על ריוח המגיע לחלק המלוה וז\"ש בגמרא אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסיד ששה מפסיד בעל הפקדון ג' ואם הרויחו אינו נוטל אלא שנים והשלשה הראוי לחלקו נותנו למתעסק בשכר ואם היה שם הפסד בעל הפקדון מפסיד הפסד המגיע לחלק הפקדון ופורע יותר שליש חלק המגיע לחלקו כדי להקל מעל המתעסק וזהו שאמרו בגמרא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ובעל הפקדון שלשה ואם הפסידו מפסיד בעל הפקדון שלשה המגיעים לחלקו ומפסיד עוד שליש חלק הפסד המגיעו דהיינו אחד נמצא מפסיד ארבעה שהם תרי תילתי וס\"ל כמ\"ש דלעולם בתר חלק הנוגע לפקדון אזלינן ולא בתר חלק הנוגע למלוה כלל ורבינו דחה פירוש זה מטעם דלפי זה אפשר שיפחות ויטול שכר וכו' לכן הוא ז\"ל מפרש שאם היה שם הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע למלוה שאינו פורע שליש אחד מהפסד המגיע לחלקו וזה שאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ואם הפסידו ששה אינו מפסיד אלא שנים דהיינו פחות שליש מחלק המגיעו. ולענין ריוח סובר רבינו דאזלינן בתר חלק הפקדון שהמתעסק נוטל שליש חלק המגיע לפקדון נוסף על המגיע לחלקו וזהו שאמר אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסידו ששה מפסיד המתעסק שלשה ואם הרויחו ששה נוטל שלשה שהם נוגעים לחלקו ושליש מחלק חבירו דהיינו ארבעה שהם שני שלישים. ולא רצה רבינו לפרש דגם לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה וכמו שכתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל שסובר דבין לענין הפסד בין לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה והיה נמצא לפי זה שנוטל המתעסק בריוח שליש ריוח הנוגע לחלקו יותר על חלקו הראוי לו והילכך אם התנו שיפסיד המתעסק הרביע והרויחו נוטל שליש דאם ד\"מ הרויחו ארבעה ועשרים נוטל ששה הנוגעים לו ועוד שליש חלק שהם שנים הרי שמנה ואילו לדעת רבינו נוטל י\"ב ששה הראויים לו ושליש חלק חבירו שהם ששה אחרים והטעם שלא פירש רבינו כפירוש הרמב\"ן ז\"ל משום דקשיא ליה דא\"כ אפשר שיטול המתעסק כל הריוח ויטול גם מהקרן להשלים ריוח שלו כגון שהתנו שיפרע בעל המעות אחד מחמשה בהפסד והרויחו ה' הרי המתעסק נוטל ד' המגיעים לחלקו ועוד שליש דהיינו אחד ושליש נמצא שצריך ליטול מהקרן שליש דינר ואם הרויחו עשרה צריך ליטול שני שלישי דינר ואם הרויחו ט\"ו צריך ליטול דינר מהקרן להשלים הריוח וזה תימה גדול ודבר שאין הדעת סובלתו כמו שקדם לו ז\"ל ולא חשש רבינו לבאר זה לפי שממה שכתב לעיל נלמוד זה או לפי שלא ראה הוא ז\"ל מי שסבר כסברת הרמב\"ן ז\"ל לא כתב מה שקשה עליה. והוי יודע שתלמידי הרשב\"א ז\"ל כתבו סברת רבותיו של רבינו וכתבו שאם שליש חלק הפקדון נעלה יותר מחלק המלוה אינו חייב הנותן לתת לו כלום מביתו אבל כל זמן שיש על המתעסק לשלם ראוי לפוטרו עד כדי הפסד שליש הפקדון וזהו הדרך הנכון וכן כתב הרב אלפסי ז\"ל בתשובה וגם הפירוש הזה לא ישר בעיני רבינו משום דכיון שהמלוה צריך להפסיד שליש יותר המגיע לו כפי פירושם בגמרא מנא ליה לפוטרו בלא שום גילוי מהגמרא ולכן יותר נכון בעיניו לפרש כמו שכתבתי. ואל יקשה בעיניך לדעת רבינו למה לגבי ההפסד אנו הולכים אחר חלק המלוה ולגבי הריוח אנו הולכים אחר חלק הפקדון דטעם נכון יש בדבר דביש ריוח ראוי שאם טרח בפקדון מרובה יטול שכר הרבה ואם טרח בפקדון מועט יטול חלק מועט שאם תאמר ניזיל בתר מלוה לקתה מדת הדין דזימנין שחלק המלוה מועט ונמצא שטרח בפקדון מרובה בשכר מועט הילכך דינא הוא דניזיל בתר חלק הפקדון אבל לענין ההפסד הוי איפכא דאי אזלינן בתר חלק הפקדון לקתה מדת הדין דזימנין שחלק הפקדון מרובה ונמצא שהמקבל אינו מפסיד כלום ולפעמים נוטל מעות מהנותן הילכך אזלינן בתר חלק מלוה שיסייע הנותן למקבל בשליש הפסד המגיע שנמצא לפי זה שלעולם אין המקבל מפסיד אלא שני שלישים מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייעו בו הנותן בשכר טורחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא שני שלישים מריוח הנוגע לו דהשליש האחר נותנו למקבל בשכר טורחו ובזה הושוו כל המדות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך שטר עסק וכו'.</b> בבתרא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע' ע״ב) כתבה הרי״ף ז״ל במציעא פרק המקבל שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע ונוטל כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה ואסיקנא התם הילכתא כדייני ארץ ישראל שאותו חצי דמשום פקדון חיישינן שמא נאנס או שמא פרעו שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא״ל החזרתי נאמן וטוענין ליורש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד וכו'.</b> במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד טרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי א״ל דאי מהאיך פסידא בהדאי משום דא״ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עסקי ופירש״י דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמילוי קרנא טרחת ומשמע בהדיא דאי אודעיה בשהפסיד ואחר כך הרויח מחשב על ההפסד בפני עצמו ועל הריוח בפני עצמו ובאמת שרבינו סתם הדברים ועל כל פנים יש לנו לפרשם וכן משמע מדקדוק לשונו וקל להבין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו מאתים יריעות וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> שם מימרא דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המתעסק יכול לחלוק וכו'.</b> כך העלה הרב אלפסי ז\"ל במציעא פרק המקבל והכריע בראיות נגד החולקים בזה וכתב דמהא דאמר רבא התם להכי קרי ליה עיסקא דא\"ל לאיעסוקי ביה יהבי לך ולא שיטול חצי הממון שהוא מלוה למישתי ביה שכרא שמעינן דלית לשותף למיפלגיה לממונא בשום צד אלא להתעסק בכולו יחד ואם חלק בפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה ולא ירדתי לסוף דעתו של הטור מה היה דעתו בדברי רבינו שכתב עליו בטור י\"ד סימן קע\"ז ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה עד כאן ואולי חשב שזה פי' למימרא דרבא דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ואינו במשמע דבריו ועוד שכתב שזה פשוט והרי הריא\"ף כתב שרבוואתא הורו היפך זה אלא דברי רבינו טובא סוכלתנו ונהירו אית בהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתעסק שנתן מתנה לאחרים וכו'.</b> כתב מ\"ע דאיתא בתשובת הגאונים ובספר מצות גדול: \n",
+                "<b>ואם יש שם עדים שהמטלטלין אלו מן המעות וכו'.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ״כ הרא״ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר וכו' עד בעל כרחו.</b> ירושלמי כלשון רבינו כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק איזהו נשך וכתב הרב רבינו ניסים בקידושין ראש פרק האומר בשם בעל מתיבות דהני מילי בשלקח בזוזי משלח אבל אם לא לקח בזוזי משלח אינו מוציא ממנו והיינו דאמרינן התם דרבה בר בר חנא יהיב זוזי לרב למזבן ליה ארעא וזבנה רב לנפשיה וכן כתב ה\"ה פרק שביעי מהלכות מכירה ובאותו פרק תמצא דין זה בשלימות בענין אם שלח יד באותן המעות קודם שיקנה בהן או אמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו שאז המקח לשליח אבל אם אין עדים בדבר אף על פי שהשליח אומר ששלח בהן יד וזקפו עליו מלוה המקח למשלח ובנימוקי יוסף פרק איזהו נשך משנת אין מושיבין חנווני וכו' כתוב שיש לחלק בין בשעשאו שליח לצורך המשלח לכשאמר לו למחצית שכר דבהאי ירושלמי אמר למחצית שכר ולכך מוציא ממנו אבל בפרק האומר עשאו שליח לצורך המשלח ולכך מה שעשה עשוי ורבינו חולק על זה בפרק שביעי מהלכות מכירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו מעות וכו'.</b> גם זה ירושלמי כתבו הרב אלפסי פרק איזהו נשך ונראה לי הטעם דדוקא פירות שהזכיר לו רשאי ליקח ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות או עצים: \n",
+                "<b>המושיב את חבירו בחנות וכו'.</b> תוספתא הביאה בעל נימוקי יוסף בפרק איזהו נשך והרא\"ש כתבה גם כן בפרק הנזכר עלה קמ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב): \n",
+                "<b>וכן השם עגלים וכו'.</b> משנה שם אין שמין עגלים וסייחים למחצה אא\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ומפרש רבינו בשכר עמלו היינו כפועל בטל: \n",
+                "<b>ומגדל אותם וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה: \n",
+                "<b>ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם א\"ל הרי הראש והאליה וכו'.</b> ג\"ז שם (דף ס\"ט) ר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים לה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר א\"א דבר זה אינו מחוור וכו': \n",
+                "<b>היו למפטם וכו'.</b> ג\"ז שם אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כלומר אע\"פ שהוא ספק משום דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי: \n",
+                "<b>ואם היה אריסו.</b> שם מסיים בעובדא דר\"א מהגרוניא דאשתתף בהדיה כלומר שנתן לו חצי המעות וחלק עמו בשוה משום דאריסא למארי ארעא משתעבד ואין ספק שרבינו בשותפות מיירי שכך כתב אפילו לא תעלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השם עגלים וסייחים וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמין פרה וחמור וכו'.</b> משנה באיזהו נשך (דף ס\"ט ע\"ב): \n",
+                "<b>ואין שמין עגל עם אמו וכו'.</b> שם במשנה ובברייתא רשב\"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו כלומר וא\"צ להעלות מזונות לעגל ולסייח ופסק הרי\"ף דלא כרשב\"ג ואע\"ג דבכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו נ\"ל דטעמא דהרי\"ף מדאמרינן בגמרא ורשב\"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו ובפרק אלו מציאות גבי השבת אבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני סתם גללים אפקורי מפקר להו וממילא לא קי\"ל כרשב\"ג ואע\"ג דאפשר לשנויי אליביה שינויא דחיקא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השם בהמה לחבירו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ילדה הבהמה וכו' מקום שנהגו וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>חייב המתעסק וכו'.</b> ברייתא שם (דף ע') ואע\"ג דרבי יוסי פליג אהא הלכה כת\"ק: \n",
+                "<b>רצה להטפל בהם וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו ומחצה בשל חבירו ופירש\"י דשכר עמל ומזון ליכא וכו' דכיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית: \n",
+                "<b>ואם לא התנה כן וכו'.</b> כך כתבו קצת מפרשים ואמרו דדמיא להא דתנן בבתרא האחין שהשביחו את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם: \n",
+                "<b>מקום שנהגו להעלות שכר וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בברייתא פרק איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה והראב\"ד ז\"ל כתב האי פירושא לא נהיר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שהיתה לו שדה וכו'.</b> דלא שייך צד רבית בקרקע כדשייך במטלטלין שכן מצינו חכמי הגמרא שהיו להם אריסים: \n",
+                "<b>אריס אומר למחצה וכו'.</b> פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) ופסק כרב נחמן בדיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו וכו' עד ושמין להן כאריס.</b> בעיא דאיפשיטא בכתובות פרק האשה שנפלו (כתובות דף פ' ע״א) והטעם שאם היה הבעל אריס יודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה יורד הוא הרי האשה אומרת להם לא הועלתוני דבר ואינה נותנת להם אלא הוצאה שיעור שבח ואם אין הבעל אריס הרי הועילוה דארעא לאריסי קיימא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה.</b> כך מפורש שם לגבי בעל ופשיטא דלא עדיפי מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין או שאר היורשין וכו'.</b> שבכ\"מ שנינו האחין השותפין ואם האחין הם שותפין למה ליה למיתניא אחים אטו משום דאחים נינהו ה\"א דגריעי אלא ודאי הכי קאמר האחין שלא חלקו או השותפים שנשתתפו וסובר רבינו דלאו דוקא אחים אלא הוא הדין שאר יורשים. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ירושת מורישן</b> כתב הראב\"ד א\"א לא האירו דבריו וכו'. ואיני יודע מניין לו לחלק בכך: \n",
+                "<b>אחד מן האחין וכו'.</b> משנה בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ד ע״ב) האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובגמרא תנא לאומנות המלך שלח רבין משמיה דרבי אילעא לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. והוי יודע דתניא בגמרא אבבא דרישא שאם נפל לאומנות המלך מחמת האחין לאחין פירוש לאמצע ואם מחמת עצמו לעצמו וכתבה הרי״ף ואיני יודע למה השמיטה רבינו ונראה שלזה כיון הראב״ד שכתב אחד מן האחין או השותפין שנפל לאומנות המלך וכו' א״א גם בזה קיצר מאד עכ״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השותפין כולן וכו'.</b> משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית ופירש רבינו אפוטרופין שמינו אותם ב״ד דאילו מינם אבי היתומים לא ישבעו כמו שנתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>כל אחד מאלו נשבע וכו'.</b> שם (דף מ\"ח ע\"ב) בגמרא אמרינן אמתניתין דואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן כלומר שמשביעין בלא טענה ומהדרינן ה\"ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כלומר שטוענו שמא עכבת משלי: \n",
+                "<b>ולמה תיקנו חכמים וכו'.</b> מפורש שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין כל אחד מאלו נשבע וכו'.</b> שם אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה שתי כסף כרב כלומר דבפרק שבועת הדיינים פליגי רב ושמואל והלכה כרב וכמו שפסק רבינו פ\"ג מטוען ונטען ופירוש דברי רב שם הם שהטענה צריכה שתהיה שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה ורש\"י גבי שבועת השותפין פירש שגם שם צריך הודאה בפרוטה דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא אבל דעת רבינו כדעת ר\"י ן' מיגאש דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה ונ\"ל דהיינו טעמא דכיון דמעיקרא הוה ס\"ד דבלא שום טענה משביעים להו כשהשיבו ה\"ק נשבעין בטענת שמא די לנו שנאמר שחידש שהיה שם טענה ולא שהיה שם טענה וכפירה ועוד דאי הוה בעינן טענה וכפירה כעין דאורייתא למה ליה לר\"נ למימר דבעינן כפירת טענה שתי כסף כרב אלא ודאי לא בעינן הודאה וכיון דלא בעינן הודאה ממילא בטענת שתי כסף סגי דע\"כ לא אמרינן בשבועת הדיינים דבעינן שתי כסף ופרוטה אלא היכא דבעינן הודאה אבל היכא דלא בעינן הודאה בשיעור כפירה דהיינו שתי כסף סגי. אי נמי דנהי דבמודה במקצת בעינן הודאה היינו טעמא משום דעיקר אותה שבועה על הודאה היא באה שאילו כפר בכל פטור היה אבל שבועת השותפין כיון דכופר במה שטענו מחוייב לישבע כיון דמשום ספק הוא וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש:. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן הורו רבותי שאם מת השותף וכו' ויש מי שהורה וכו'.</b> איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדים אותה בשתי כסף ואין לומר דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדין אותה לאינם חושדים אותה דהא פשיטא דאיכא למימר דסמך על מאי דאמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין שם עדים וכו'.</b> כן כתב הרא\"ש ריש שבועת הדיינים בשם הר\"י ן' מיגש ורבינו נמשך לדעת רבו: \n",
+                "<b>איזהו בן הבית וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו'.</b> בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ב) פלוגתא דאבא שאול ורבנן במתניתין ופסקו בגמרא הלכה כאבא שאול דאמר מינהו אבי היתומים לא ישבע: \n",
+                "<b>וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא וכו'.</b> בכתובות פרק הכותב מימרא דרב מתנא ופסק הרי\"ף כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשלח ביד חבירו וכו' עד שנשא ונתן.</b> כתב מ\"ע הוא בתשובת הגאונים: \n",
+                "<b>ודע</b> שהרשב\"א בתשובה חולק שאומר לא אמרו אלא בבן הבית שמתעסק תמיד בבית כגדול האחין וכן פירש\"י וכן מסתבר שאם כדברי הרמב\"ם ליתני השליח דהוי רבותא טפי ועוד הביא ראיות לדבר. וכתב עוד שאם הוא חשוד על השבועה חזרה שבועה למקומה ואף הרמב\"ם יודה בזה וטען טענות בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שנושאין ונותנין וכו'.</b> דין זה פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין וכו'.</b> משנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ח) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וכתב הרי״ף והוא הדין לשאר ופשוט הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> בח\"מ בשם הרמ\"ה דמדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי והשתדל לתת טעם לדבר ולפי נוסחאותינו אכולהו קאי וכסברת הרי\"ף וכמ\"ש: \n",
+                "<b>אבל אם היה לו טענת ודאי וכו'.</b> זה פשוט דהא אינש דעלמא דלאו שותף אם טענו טענת ודאי צריך לישבע ומשום דשותף הוא לא גרע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומגלגל עליה כל מה שירצה.</b> שם במשנה נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל כלומר מגלגלין גם את זו עליו: \n",
+                "<b>וכן אם נתחייב לו שבועה וכו' בין של דבריהם.</b> שם איבעיא להו מגלגלין בדרבנן ואיפשיטא דמגלגלין ומפורש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפילו בשמא על שמא איתא וכדברי הרמב\"ן ז\"ל והר\"נ בפ\"ק דקידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שחלקו ונשאר להם חובות אבל וכו' עד סוף הפרק.</b> כתב מ\"ע דאיתיה בתשובת הגאונים וספר מצות גדול. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות שעדיין לא חלקו וכו'.</b> נלמד ממה שאמר הרב אלפסי בפרק הנשבעין ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שתבע את חבירו וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> התובע שותפו להשביעו שבועת וכו' טענו שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהטיל לכיס וכו' ומ\"ש טען ראובן ששמעון יודע וכו' יגלגל על שמעון וכו'.</b> כלומר ישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה וה\"ה שאם רצה משביעו היסת שאינו יודע בודאי סכום הפחת ויגלגל עליו שבועת השותפין כמ\"ש בתחלת הפרק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל.</b> כלומר דהשתא אין לו לישבע שבועת השותפין ישבע שמעון היסת שאינו יודע וכו' והטעם דברישא ישבע ראובן ויפטר אבל לא תועיל לו שבועתו לגבות משמעון עוד חמשים שהוא תשלום החלק הנוגע לו בהפסד שאינו נשבע ונוטל וכמ\"ש בסוף דבריו שאין השותף מהנשבעין ונוטלין ונראה שדקדק לכתוב ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו ולא כתב שפחתו לו חמש מאות מפני שכיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע לשמעון דהיינו מאתים וחמשים מיחזי כאילו נשבע לשקר ולפיכך נשבע שפחתו ולא פחתו פחות מת' וכדאמרינן בריש מציעא על זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכשטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זה כלומר וצריך לשלם לו חמשים תשלום הנוגע לחלקו בהפסד צריך לישבע שאינו יודע ואם לא רצה לישבע ישלם ודקדק לכתוב שטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו לפי שאם לא היה טוען אלא שמא יודע הא קי\"ל דאין משביעין על טענת שמא וכמ\"ש בפ\"א מטוען וא\"כ לא היה יכול לכתוב ואם לא נתעסק וכו' ישבע שמעון היסת אבל מ\"ש יגלגל על שמעון שאינו יודע אפילו לא טענו שיודע שמעון בודאי יכול לגלגל וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מטוען דאיתא בפ\"ק דקידושין והיינו לומר שישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא וכו'.</b> ארישא קאי דקתני אין אומרים ישבע ראובן וכו' וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישבע שמעון כלומר והשתא קאמר שכבר אפשר שיטול שמעון חמשים והיינו אם המנה בידו והוקשה לו כיון דראובן טען שפחתו ת\"ק ה\"ל לשמעון ליתן כל המנה שבידו לראובן וניחא ליה משום דאין השותף מהנשבעין ונוטלין הילכך שבועת ראובן אינה מעלה ולא מורדת לענין זה הילכך חולקין שניהם המנה הנשאר מאחר שהוא ביד שמעון וטעם זה עולה גם למ\"ש ברישא שלא ישלם לו כלום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מי שאמר שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שאמר הוא למעלה הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא ראובן מפסיד מאתים וחמשים ושמעון כמו כן מאתים וחמשים אלא שאיני מודה שישלם שמעון כלום וכן בכל גרעון שיהיה שם שלא קיבל זה אחריות לזה אלא זה מפסיד ממה שהיה לו וזה מפסיד ממה שהיה לו לפי מעותיהם וכו' נמצא לראובן בהפסד הת\"ק של\"ג דינרים בקירוב ולשמעון קס\"ז נשארו לשמעון באותו המנה ל\"ג והשאר לראובן וזהו דין אמת עכ\"ל. ומ\"ש [מ\"ש] שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שכתב הוא למעלה כלומר בפיסקא הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע והראב\"ד חולק עליו לענין ההפסד שהוא סובר שכל אחד מפסיד לפי מעותיו ומודה בשכר שחולקין אותו לאמצע ואע\"פ שזה מעותיו מועטים נוטל בשכר כמו שנוטל מי שמעותיו מרובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טען שמעון שיש ללוי וכו': כתב</b> הראב\"ד ומאחר שהשטר של לוי מפורש שהוא מן השיתוף של ראובן וכו'. ודבריו דברי טעם הם ונראה שלא יחלוק עליהם רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון</b> מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב א\"נ אפילו אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..64f560e37e535a630b834ccaafae8602449f6ce1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,388 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האומר לשליח צא ומכור לי קרקע וכו'.</b> בריש האיש מקדש (קידושין דף מ״א ע״ב) אמרינן ששלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה וילפינן לה מקדושין וגירושין ואתיא מבינייא: \n",
+                "<b>ואין העושה שליח צריך קנין.</b> נתבאר בסוף פ\"ה מהלכות מכירה: \n",
+                "<b>ולא עדים וכו' ואין צריכים עדים וכו'.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ע\"ב) מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר להו רב אשי לא איברי סהדי אלא לשקרי שמעינן דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח שעבר על דברי משלחו וכו'.</b> זה פשוט ומתבאר בסמוך בבא דהאומר לשלוחו מכור לו משדה שלי בית סאה ובכמה מקומות בגמרא אמרו מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n",
+                "<b>וכן אם טעה בכל שהוא וכו'.</b> בכתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט ע״ב) דאמרו ליה לרב נחמן אע״ג דטעה שליח [ממכרו קיים] א״ל טעה שליח לא קאמינא והא אמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובהאיש מקדש גבי הא דאמר ר״נ האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא היכא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וכו'.</b> מעשה בבתרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ט ע״ב) ופירש שלא באחריות שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאילו בסתם הא קי״ל אחריות ט״ס הוא וכמ״ש רבינו פי״ט מהלכות מכירה. וא״ת אם זה השליח כשקנה הקרקע פירש שקונהו למשלח למה נחייב השליח לקיים המקח נימא ביטול מקח כמו כשנתאנה שאין מחייבין לשליח ואם לא פירש שקונה אותו למשלח אלא קנה סתם והוה ליה כקונה לעצמו למה נחייב המשלח המוכר שיקבלנה נימא ליה אתה קנית לעצמך ומדברי רבינו פ״ב נראה שמעשה זה בסתם היה וכמ״ש שם דאילו הודיעו דלמשלח קונהו היה המקח בטל וקשה א״כ למה נחייב המשלח לקבלה כמ״ש. והר״ן בפרק האיש מקדש תירץ דאה״נ דאין כופין למשלח ויכול לומר לו תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח עליו אחריות, ולי נראה דאה״נ דמחייבין למשלח לקבלה כשיקבל עליו השליח אחריות מפני שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שה״ז יקבל עליו אחריות ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותן במעותיו ובפ״ז מהלכות מכירה נראה כן. והראב״ד כתב על דברי רבינו באמת כך הוא דרך הגמ' וכו': \n",
+                "<b>לפיכך אם וכו'.</b> זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ט) איבעיא להו א\"ל (פירוש לשלוחו) זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא מאי ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוא [וליתכא מיהא קני] כי תבעי לך דא\"ל זיל זבין כורא ואזל וזבין ליתכא מאי כלומר ומשכח לזבוני האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ושקלי וטרו בגמ' למפשטה וכתב הרי\"ף וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כלומר ולא קנה ובלאו הכי כיון דבעיא לא איפשיט להדיא אית לן לאוקומי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי והיינו בבעיא בתרייתא אבל בקמייתא נקטינן כא\"ד דפשטי' דמוסיף על דבריו הוי וקנה ודע שהנוסחא של ספרי רבינו שבידינו משובשת וכך צריך לגרוס בבבא השנית ולא קנה הלוקח וכך היא בספרים מדוייקים וכתב הר\"ן בפרק אלמנה ניזונת שאין השליח יכול לקנות אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכור לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא ביד הבעלים וכ\"כ הטור וכ\"כ מגיד משנה פי\"ז מהלכות אישות: \n",
+                "<b>אמר לו מכור לי שדה וכו'.</b> שם פשיטא אמר לחד [קפידא] כלומר ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני זו גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו ופירש הרמב\"ן דאפילו מכר לשניהם בשטר אחד דליכא למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין: \n",
+                "<b>אמר לו מכור לי שדה וכו'</b> שם סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפילו למאה אקלע ר\"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א\"ל כה\"ג מאי א\"ל לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה והו\"ל רב הונא יחיד ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא קיימא לן דהלכתא כר\"נ בדיני וא\"ת לפי גירסת הרי\"ף ורבינו כי אמרו סתמא מאי היינו שא\"ל צא מכור שדה שלי ולא הזכיר לו לא אחד ולא שנים וא\"כ היאך אמר רב הונא לאחד ולא לשנים וכן בני פלוגתיה אמרו לאחד ואפילו לשנים דמשמע שהזכיר בדבריו למכור לאחד וי\"ל דה\"פ לאחד ולא לשנים כלומר כשאמר לו למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לשנים ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לשנים בין למאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לשלוחו וכו'.</b> ירושלמי פרק איזהו נשך (דף י' ע\"ב) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ולמד משם רבינו דין השליח וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאומר ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וי\"ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדיני מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו פ\"ו מהלכות מכירה:  ",
+                "<b>נתן לו מעות ליקח בהם חטים וכו'</b> כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים דאם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות:  ",
+                "<b>היה השער קצוב וכו'.</b> כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ח) כאן שנה רבי פירוש במתניתין הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [*גירסתנו הפוכה ר\"י דברייתא קמייתא חולקין ובשניה הכל לבעל המעות:] הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה כלומר ומתני' בדבר שאין לו קצבה ופירש\"י שיש לו קצבה כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה [אם הוסיפו אחת יתירה] חולקין דמתנה הואי י\"ל לשליח ניתנה וי\"ל לבעל המעות ניתנה אבל דבר שאין לו קצבה [כגון] חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרים למכור בזול פעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר אבל הרי\"ף כתב ולמה חולקין השליח ובעה\"ב הואיל ובאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולק עמו נראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע\"י בעל הבית חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו וכתבו התוספות דמי שמינה את חבירו לקבל מעותיו מן העכו\"ם וטעה העכו\"ם ונתן לו יותר שהכל לשליח ואע\"פ שטעה העכו\"ם מעצמו ור\"ת חולק בדבר ונ\"ל דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם משום דכיון שבאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולקין הוא הדין דה\"נ חולקים וכתבו עוד שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו\"ם והטעה העכו\"ם ולא שלם אלא מאה דאז ודאי המעות כל שעה ברשות המשלח:   "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום וכו'.</b> כן העלה הרב אלפסי ז\"ל בכתובות פרק הכותב: \n",
+                "<b>וכן אם היה החוב בשטר וכו'.</b> שם פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בגמרא עובדא ואמרו לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא דבין א״ל שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא משלם והטעם דכיון שפרעון המעות תלויים בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא לתת לו המעות בלא שיתן לו השטר אבל כשלא הזכיר לו שטר לא בתחלה ולא בסוף נראה שאינו חושש אע״פ שישאר השטר בידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השולח מעות שבידו ביד שלוחו וכו'.</b> פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) אמר רבא אמר ר״נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כלומר אם אמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר ליה אהדרינהו ללוה יכלי למימר ליה פרענוהו למלוה ואסיקנא דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת כלומר דאי הוו אמרי אהדרונהו ללוה אז בעו לאשתבועי שבועת היסת כי אמרי פרענוהו למלוה מיחייבי נמי שבועת היסת דפרעינהו למלוה ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה כלומר דה״ל כדין חנוני על פנקסו המפורש במשנת כל הנשבעין שכתב רבינו פרק י״ו מהלכות מלוה ולוה מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים שהרי הוא נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחין אינה שבועת המשנה ששבועת המשנה אינה אלא בנשבעין ונוטלין אלא שבועת היסת כשבועת החנוני וזה דעת רבינו שכתב השליח נשבע היסת שנתן ובע״ח והפועל נשבע שלא לקח הרי שבשבועת המלוה לא הזכיר היסת אלא ודאי נשבע שבועת המשנה ולא ידעתי מניין לו להר״ן ז״ל שכתב שדעת רבינו שהמלוה נשבע שבועת היסת ותמה עליו ואולי נוסחא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב״ח או הפועל נשבע שבועת התורה: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרי\"ק בשורש ק\"כ על מ\"ש רבינו שאין הלה יכול להשבע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח אפשר לומר דדוקא בכה\"ג שאין הב\"ח מודה בשום פרעון אבל היכא שמודה בפרעון אלא שטוען שמצד אחר היה חייב לו חייב לישבע היסת: \n",
+                "<b>בד\"א בשהיה השליח מכחיש וכו' אבל אם בא השליח וכו'.</b> כלומר משום דאין נשבעין היסת אלא בטענת ברי ואע\"פ שכשהשליח מכחיש לבעל חוב נשבע היסת וב\"ח אינו טוען ברי שלא פרעו שאני התם שהמלוה טוען ברי שלא קבלם אבל היכא שהמלוה ליתיה קמן דנשייליה אין כאן אלא טענת ספק ואין משביעין עליה: \n",
+                "<b>וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן וכו'</b> משום דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא מאן דמכחיש ליה ואינו יכול להשביעו אפילו שבועת היסת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה וכו'.</b> כך כתב הרב אלפסי ז\"ל פ' הגוזל עצים היכא דשדר [ליה לחבריה] כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה] לא מיחייב באחריותו דהכי נהגו האידנא תגרי וכתב הטור ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם ובעל התרומות כתב וז\"ל אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל משמע דס\"ל שצריך לייחד לו שליח בפירוש עכ\"ל ונוסחא דידן בהרי\"ף ז\"ל שדרינהו לי בהדי פלניא וכך הם דברי רבינו. כתב הרא\"ש לא ידענא למה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם הוא מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה\"ג מודה עכ\"ל ונראה שכך הוא דעת רבינו שסתם דבריו ולא תלה הדבר במנהג וכתב עוד הרי\"ף וה\"מ מדעתיה דלוה או נפקד אבל בעל כרחיה לא וזהו שכתב רבינו אם רצה לשלחו: \n",
+                "<b>ואם טען המלוה ואמר לא וכו'.</b> משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר: \n",
+                "<b>אפילו היו כתובים בו סימנים לא וכו'.</b> פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) א״ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פירוש סימנין וצורות שביניהם ור' יוחנן אמר משלחין ופסק הרי״ף כשמואל: \n",
+                "<b>שמעון חייב באחריותו וכו'.</b> נ\"ל הטעם לפי שכיון שאינו יודע שהיה כתב ידו הוה ליה כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב: \n",
+                "<b>ויש מי שהורה וכו'.</b> נראה לי הטעם לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק כמו שאמרו בהכותב גבי פוגמת כתובתה דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוי שבא בשליחות ראובן וכו'.</b> באמת פשט לשון זה שכתב ראובן נשבע וכו' כדין כל מודה מקצת קשה שמודה מקצת הטענה נשבע ולא משלם וזה נשבע ונוטל והטור כתב מפני קושיא זו שאינו מבין דברי רבינו ונראה לי ליישב דברי רבינו דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כ' דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו [וא\"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי] ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והוה ליה כאומר שמא פרעתיך הילכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא כ' ולא חשש רבינו לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מ\"ש בפרק זה דבשליח אומר נתתי וב\"ח אומר לא לקחתי שישבע הב\"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין העכו״ם נעשה שליח וכו' וכן אין ישראל וכו'.</b> מסקנא דגמ' במציעא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א ע״ב) אהא דאמר רב אשי התם דבכל התורה כולה יש שליחות לעכו״ם דלא ילפינן מתרומה ואיכא דאמרי דאמר נמי דאנן לדידהו הוינן להו שליח וקאמר גמרא עלה הא דרב אשי בדותא היא אלא ילפינן כל התורה כולה מתרומה וכי היכי דאינהו לדידן לא הוו שליח אנן לדידהו נמי לא הוינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושה אדם שליח איש או אשה אפי' אשת איש וכו'.</b> דתנן בעירובין פרק חלון (עירובין דף ע״ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע״י בנו ובתו הקטנים [ולא על ידי] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והמבוי מדין שליחות שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע״י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר והוה ליה כעדיין העירוב ברשותו ולא נכנס עדיין לרשות אותם שרוצה לזכות להם הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וטעמא לפי שישנן במקצת מצות ואינם כעכו״ם דהא קרינן בהו בני ברית ובפרק השואל (דף צ״ח ע״ב) נמי תנן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא ע״ע לא ממעט כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא בשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא ואמרינן נמי בפרק שני דגיטין (דף כ״ג ע״ב) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין הא למשא ומתן דאיתיה נעשה שליח ושם בפ״ב היו רוצים לדרוש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כלומר ועבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך לעברך בברית. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל מי שאינן בני דעת וכו'.</b> בסוף המביא תניין גבי הא דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו אמרינן בשלמא חש״ו לאו בני דעה נינהו ופירש״י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולם ע״כ וכיון שכן לכל מילי פסולים ובריש האיש מקדש (קידושין דף מ״ב ע״ב) מיבעי לכדרבי יצחק דא״ר יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה ובפרק התקבל (גיטין דף ס״ד ע״ב) אמרו דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא בשאר דברים דהוו מדאורייתא: \n",
+                "<b>לפיכך השולח בנו קטן וכו'.</b> בבבא בתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז ע״ב) משנה השולח בנו אצל חנוני [ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ופיר״ש השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם ב' איסרים להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר ואמרו בגמרא בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה כלומר להודיע לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני ע״י שלוחו פיקח ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כלומר דאע״ג דפונדיון נמי הוי אבידה מדעת מ״מ כיון שנשאר אצלו לא מיפטר עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון ה״נ דהוה פטור ודבר פשוט דהלכה כחכמים דלאודועי שדריה ומכיון שאמרו דצלוחית אבידה מדעת היא למדנו שאם פירש וא״ל שלח לי עם הקטן שהוא פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'.</b> משנה במציעא פרק השואל (דף צ\"ח ע\"ב) ז\"ל השואל את הפרה ואמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שא\"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני וכו' וא\"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב כלומר השואל דהו\"ל כאילו הגיע לידו ובנו דקתני משמע דקטן הוא דאילו גדול היינו שלוחו ובר מן דין דין הקטן נלמד ממ\"ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא ועד השתא מיירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שנים שהתנו וכו'.</b> כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן שנים שהתנו וכו' הרי המשלח פטור. א\"א ובשבועת היסת עכ\"ל ואני אומר דבודאי דבנגנב או נאבד כיון שהשליח מודה לא שייך התם שבועת היסת ולא נתכוון הראב\"ד אלא היכא דכפר בו השליח וכיון דבשאר החלוקות לא שייך לא חשש רבינו לכתוב שישבע היסת משום חלוקה אחת. או כוונת הראב\"ד ז\"ל שאפילו השליח מודה שקבלם אלא שנגנבו או אבדו צריך המשלח לישבע שבועת היסת דעד אחד לא פטריה משבועה דנוגע בדבר הוא או אפ\"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפרק הקודם ולא הוצרך לכפלו כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השליח שקנה או שמכר וכו'.</b> למד כן רבינו מההוא עובדא דפרק גט פשוט שכתבתי בתחלת פ\"א שאמר שהמקח קיים לגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכי אמרינן שהמקח קיים לגבי השליח היינו כשלא הודיע שהוא שליח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה דין בינו ובין זה ששלחו.</b> כבר נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שקנה שדה משמעון וכו'.</b> ברייתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) והטעם שכתב שטרו הראשון בשם לוי כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול ועל החלוקה הראשונה הקשו בגמ' פשיטא ותירצו מהו דתימא יודע היית שלעצמי אני לוקחה ולא כתבתי שטר בשם לוי אלא להצילה מעסיקין וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתבת לי שטר אחרינא קמ״ל גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ״ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסרסור שליח הוא וכו'.</b> נ״ל דממתניתין דכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרינן בההוא פירקא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכ״כ רשב״ם והרא״ש ז״ל וכתב המרדכי שהסרסור ש״ש אפילו בשעת הליכה: \n",
+                "<b>ראובן אומר במאה וכו' נשבע הסרסור שבועת התורה.</b> שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא\"ל במאה ה\"ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב אין כאן שבועת התורה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כבר נתן נשבע היסת</b> הטעם משום דהו\"ל כופר בכל והוא הדין אפילו לא נתנה לו אלא שא\"ל הילך: \n",
+                "<b>ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו'.</b> כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירינן בדין של לוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין שכתב למעלה שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ\"ש הראב\"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אע\"פ שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות כלומר לפי שלמעלה תפס שני חלוקות אם נתן כבר הסרסור הנ' למוכר או שלא נתן כנגד אם לא נתן הדמים אבל טוען שנתן לו רשות אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' שנתן לו הדמים אמר או שרצה בנ' כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו אח\"כ וא\"ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י\"ל שאם לא ידע למי הוא לא יחזיר לו שיאמר לו האיש שאתה אומר שהוא בעל החפץ אינו זה והלה ישמע ולא יגיד שהוא לא נתרצה בחמשים אחר שאינו בעל החפץ א\"נ שמציאות הדבר הוא אומר שידע שחפץ זה של פלוני ונתנו לזה הסרסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'.</b> כתב הראב\"ד כשהפקידו לו לא א\"ל כלום וכו'. כוונת הראב\"ד במ\"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל\"כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ\"ש ואם א\"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו: \n",
+                "<b>וכן סרסור וכו'.</b> האי וכן ט״ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע״י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק האומנין (בבא מציעא דף פ״א) כתבה הרי״ף בפרק השואל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ופירוש סבלונות לארוסתו וא״ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם כלומר שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם כלקוחין [ודין זה] דומה לדין שכתב רבינו ספ״ד מה' מכירה נוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו דבקץ דמיו עסקינן ואין מדברי רבינו הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונה אבל נראים דברי רש״י ולשון הברייתא מסייעתו דבקץ דמים עסקינן שא״ל אתן לך דמיהם משמע שכבר היו קצובין והגהות כתבו שגם ר״י הסכים לדברי רש״י. ודע דפטור דקתני היינו מאונסין אבל לעולם חייב כנושא שכר וכך מסיימת הברייתא בנוסחאותינו כמ״ש בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר כלומר ולא כשואל ופירש״י שנשיאות שכרו הוא שנהנה שנתפאר בהם וכן מוכיח שם בגמרא דאמר אמימר התם אמילתא אחריתי פטור משואל וחייב בש״ש ומייתי הך ברייתא לסיוע והכי דייק לישנא דרבינו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור דמשמע דפיטורא לא הוי אלא מאונסין: \n",
+                "<b>נטלן על מנת למכרן וכו'.</b> גם זה שם ובהלכות מעשה ואתא לקמיה דר\"נ וחייביה ונתן טעם משום דאילו אשכח לזבוני בחזרתו מי לא זבנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שליח וכו' ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים וכו'.</b> ס״פ האומנים (בבא מציעא דף פ״ב פ״ג) הביאו מעשים משומרים ושלוחים ופסקו כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופי' ר״ח דחידושיה דאיסי היינו דכי יש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם והכריע הרי״ף כדבריו וכ״כ הרא״ש והר״ן וזה דעת רבינו: \n",
+                "<b>מעשה באחד שאמר לשלוחו וכו'.</b> מעשה שם ואמרו כמאן כאיסי ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא בין בשליחות או שותפות ויש לדקדק במ\"ש רבינו ממעות שהיו לי בידו משמע הא לאו הכי אלא שא\"ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר לו איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומת וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקול יש לו</b> פירוש אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו קרקע וכו' או שהיו לו מטלטלין וכו'.</b> בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') דכתבינן אורכתא אמטלטלין דלא כפריה ללישנא בתרא שפסק כמותו הרי״ף ז״ל וכתב פקדון לאפוקי מלוה וכמ״ש בפירוש בפרק זה: \n",
+                "<b>וצריך לקנות מידו וכו'.</b> נ\"ל דמדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דכשהקנה לו עסקינן דאי לא מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמרו בגמרא וכתבו רבינו בפרק זה שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קניין בעי: \n",
+                "<b>ואם לא כתב לו.</b> כלומר שלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך וכן אמרו במרובה אמרי נהרדעי [כל] אורכתא דלא כתיב בה דון וזכה ואפיק לנפשך לית בה מששא מאי טעמא משום דא\"ל האיך לאו בעל דברים דידי את: \n",
+                "<b>ואף על פי שכתב לו כן וכו'.</b> שם אמר אמימר אם תפס לא מפקינן מיניה כלומר אם תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שווייה ואיכא [מאן] דאמר שותפא שווייה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא וכתב הרי\"ף דרב יהודאי גאון פסק דשליח שוייה ונ\"ל הטעם דכרב אשי קיימא לן דבתראה הוא ולא שבקינן לישנא דאמר סתמא דגמרא אליבא דרב אשי משום דאיכא דאמרי ובנוסחאות שלנו כתוב בגמרא והלכתא שליח שווייה ונראה מכאן שאם לא כתב כל מאי דמתענית מן דינא וכו' דלא שווייה שליח ושותפא שווייה: \n",
+                "<b>וכל ההוצאות וכו'.</b> מהא דרב אשי שכתבתי בסמוך דאמר דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר וכתב בעל העיטור בשם הגאונים שאף על פי שלא כתב כל מאי דמתענית וכו' אינו יכול לומר נתבע לאו בעל דברים דידי את שאין זה אלא בין המורשה והמרשה כלומר שהוא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון כמ\"ש בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנה וכו'.</b> שם אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש\"י אי כתב בה למחצה ולשליש דון וזכי לנפשך והמותר שלי עכ\"ל כלומר דאע\"ג דלשאר הממון לא כתב דון וזכה לנפשך לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד דוקא שליש או רביע עד המאה ע\"כ לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין וכו'.</b> בכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ד) שאין בעל דין יכול לומר לאחד מהשותפין שבא לדון עמו אם חבירו במקום אחר לאו בעל דברים דידי את אבל אם אינו במקום אחר יכול לומר לו כן ולמד רבינו שכיון שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אפילו נתחייב שותף זה יש על חבירו לקבל דינו דהא בהא תליא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היה במדינה אחרת.</b> שם מבואר זה החילוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך יש לנתבע לעכב וכו'.</b> דהא בהא תליא כמ\"ש ובח\"מ כתב [הטור] שהרא\"ש חולק עם רבינו והוא סובר כרבינו ומשמע התם שאם היה חייב שבועה ונשבע לאחד מן השותפין שבועה לאחד שבועה למאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבעל בנכסי אשתו וכו'.</b> גיטין סוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח ע״ב) מימרא דאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו ביד חבירו פקדון וכו'.</b> בב״ק פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ופסק הרי״ף כרב חסדא משום דקיימי התם ר״י ור״א כוותיה וכתב דה״מ דהוי שליח לענין שאינו חייב באחריותן אבל אם לא רצה ליתנם לו אין כופין אותו עד שיביא הרשאה דדון וזכי לנפשך וכתב רבינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כלומר דאילו במלוה לא מהני הרשאה: \n",
+                "<b>וכל הבא בהרשאה וכו'.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) מימרא דרב וכתבו התוספות דהני מילי כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו והראב״ד ז״ל כתב דוקא כשהוא עם בעל דינו וכו' ולי תרוייהו איתנהו דכללא דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה או מפני אלמותו או מפני רחוק המקום מצוה עביד להציל עשוק מיד עושקו אבל אם הלוה אינו אלם יותר מבעל דינו ושניהם בעיר אחת ואפילו הלוה בעיר אחרת ואית למלוה דרכא עליה אז לא טוב עשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התובע חבירו בדין וכו'.</b> בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') לישנא בתרא דנהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אכל לא כפריה כתבינן ורבינו חננאל כתב דלא ידע טעמא על מה נהגו לכתוב הרשאה אמטלטלין דכפריה ורבינו תם האריך ליתן טעם למנהג ודבריו תלויין בסוגיית הגמרא ואין כאן מקום להאריך: \n",
+                "<b>וכן מי שנתחייב לו חבירו שבועה וכו'.</b> זה פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו מעות פקדון וכו'.</b> במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ה מ״ו) ובקמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד ע״ב) דאין מטבע נקנה אלא אגב קרקע כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה ומפרש רבינו שאותם דמים בפקדון היו אצלם דאם תמצא לומר שהיו מלוה כיון דאינם בעין א״א להקנותם וכמ״ש בסמוך: \n",
+                "<b>היתה לו מלוה ביד אחר וכו'.</b> הכי משמע בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ח) דאמרינן התם אמר רבא אמר ר״נ שכ״מ שאמר הלואתי לפלוני כלומר מלוה על פה שחייב לי פלוני הלואתו לפלוני ואע״ג דליתא בבריא ולא משכח התם שיקנה בריא מלוה אלא במעמד שלשתן וכבר נתבאר בפ״ו מהלכות מכירה דין קניית השטר שהוא בכתיבה ומסירה וא״כ מן הדין אין הרשאה במלוה אלא מתקנת הגאונים אבל בתוספות פרק מרובה הוכיחו קצת במנהג שכותבין הרשאה אף בהלואה. ולא ידעתי מה חידש הראב״ד שכתב ואפילו היה החוב בשטר וכו' א״א אם לא מסר לו שטר החוב, שהרי כתב או בהקניית שטר חוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ודברים אלו קלים הם עד מאד וכו'.</b> נראה דלא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שיש לו בא\"י אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה תקנה טובה היא שהרי מ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י וכו' אינו ענין לתקנה קמייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י</b> כלומר שמא הוא מזרע גרים או משוחררים שאין להם חלק בארץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר וכו' מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות</b> כלומר שמשעה שנטל קניין או כתב שט\"ח עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה ועל תביעת קרקע אע\"ג דכפריה כותבין הרשאה דכיון דקרקע אינה נגזלת כפריה כלא כפריה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ואין לו קרקע וכו'</b> היינו לומר שאם יש לו מעות פקדון ביד חבירו וצריך להקנותם לו אגב קרקע אם אין לו קרקע מקנהו אגב ד' אמות שבא\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לתבוע ממנו הלואה ולא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא\"י</b> באמת איני יודע מה צורך להקנאת ארבע אמות להרשאת גביית מלוה שהרי אינה נקנית אגב קרקע והרשאה אינה צריכה אלא קניין סודר ושמא מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה למלוה החמירו מצד להצריכה קניין אגב ד\"א קרקע ודוחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהרשה לאחד וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בקמא פרק מרובה דכיון דקיימא לן דשליח הוי אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי: \n",
+                "<b>ואין למורשה לכתוב הרשאה וכו'.</b> פרק הגוזל קמא כתב הרי\"ף וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא דיכול למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: \n",
+                "<b>לפיכך אם התנה וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא בהרשאה וכו'.</b> נימוקי יוסף בפרק מרובה כתב שכך הורו הגאונים ונ\"ל הטעם שכיון שפסקנו דשליח שווייה דינו כדין השליח ואומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא התנה בפירוש בין לתקן בין לעוות. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו וכו' אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'.</b> אין ספק שדעת רבינו דהיכא דכפריה קודם הרשאה לא כתבינן לה אבל אם כשנכתבה ההרשאה לא נודע לנו שהיה כופר אע\"פ שכפר אח\"כ לא בטלה ההרשאה מפני זה שהרי בעת כתיבתה כדין נכתבה ואף ע\"פ שהראב\"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת וטעם הדין נראה מפני שלוי יערים ויאמר יבא שמעון וישבע והדין עמו כדאמרינן בהכותב תשתבע במאתין אפשר דמכספיא ומודיא ולוי אומר כן לפי שמשער בדעתו שלא יצא שמעון ממקומו ויבא כאן להשבע וללכת עם לוי בדינא ודיינא להוציא ממנו הממון לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב\"ד ואז יהיה הרשות ביד שמעון לבא ולהשבע וליטול מיד ממונו ואולי מצד זה יתפשר לוי עם השליח ולא יצטרך שמעון לבא כאן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשירצו השותפין להשתתף כו' עד הרי אלו לאמצע.</b> כל זה מפורש בדברי רבינו בטעמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויטילו אותם לתוך כיס אחד.</b> נ\"ל דלאו דוקא דה\"ה אם כל אחד הגביה כיס חבירו שזכה בה ונתקיים השותפות וכן כתוב בח\"מ ומכאן ששנים שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו אפילו ממציאות יהיה לאמצע לאו כלום הוא לדעת רבינו אם לא נשבעו על זה שאז חייב לקיים שבועתו כמבואר בדבריו פרק כ\"ב מה' מכירה ופ\"ו מהלכות ערכין ושלא כעיטור והגהות שכתבו דמהני אפילו בלא שבועה וכדבריהם הוא דעת הראב\"ד שכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ\"ל כוונתו לומר שכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא באו לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדים זה לזה וי\"ל דלא דמי משום דהתם משתעבד גופו בהדיא אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש והו\"ל כמוכרים זה לזה דשלב\"ל דלא קנו ומה שרצה להשוותו ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש רבינו בהלכות מכירה והלכות ערכין פ\"ו. וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ב שמודה רבינו היכא דכל בעלי אומנות אחד התנו אהדדי אפילו בלא קניין אין יכולים לחזור בהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם עירבו פירותיהם.</b> קשה דמה קנייה יש בעירוב הפירות דנהי שאותו שהם ברשותו קנה אבל האחר במה קנה ונ\"ל דהכי פירושה אם עירבו פירותיהם והגביהם כל אחד מהם דומיא דמעות. כתב מהרי\"ק בשורש כ' דאפילו לדברי רבינו שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קניין אבל היכא שכבר היו שותפים מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכ\"ש בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ\"ל ואין נ\"ל שרבינו יסבור כן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'.</b> כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים [והותירו או פיחתו] השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל [בשלקחו] שור לחרישה ועומד לחרישה אבל [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח״כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע פירוש הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע ופסק הרי״ף כרב המנונא משום דאותביה לרבה התם מברייתא דתניא השכר לאמצע ואע״ג דשני לא סמכינן אשינויא. וכתב הר״ן דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחלה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ועומד לטביחה ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע אלא דלישנא דרבא נקט וראיה לדבר מדאותבינן עליה דשמואל אליבא דכולי עלמא מדתנן התם וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כך הם חולקים כלומר כדקתני בבבא דלעיל מינה דחולקין לפי מעות מאי לאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא הותירו זוזי חדתי פיחתו אסתירי צינאתא כלומר המטבע בעין והיה ישן וחדשוהו או שהיה חדש ופסלוהו אז חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם נשאו ונתנו בהם והוסיפו על החשבון או פיחתו מהחשבון חולקין לאמצע ואם איתא דאפילו רב המנונא מודה דבדבר הראוי להתחלק חולקין לפי מעות מאי דוחקייהו לשנויי הכי ולא אוקמה כגון שלקחו פירות או סחורה שהם ראויים ליחלק אלא ודאי משמע דאפילו בכה״ג השכר לאמצע וטעמא מפורש בירושלמי עכ״ל וכך הם דברי רבינו שכתב אפילו לקחו שור לטביחה ונראה עוד מדברי הרי״ף שאפילו לקחוהו מתחלה לחרישה אם אח״כ טבחו חולקין לפי מעות שנתנו ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע אלמא דטעמא משום שמכרוהו חי הא אם טבחוהו חולקים לפי מעות וכך נראה ג״כ מדברי רבינו שכתב אם מכרוהו חי ואיני מבין דברי הר״ן שכתב אבל טבחוהו ד״ה השכר לאמצע מכמה פנים אחד שנראה מהרי״ף היפך כמ״ש ועוד היאך אפשר לומר שאם טבחוהו ד״ה לאמצע וכשמכרוהו יש חולק לומר שחולקין לפי מעות איפכא מסתברא לכך אני אומר דט״ס הוא גם בעיטור כתב כדעת הרי״ף כמ״ש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל על דברי רבינו א\"א לא נתחוורו דברים הללו וכו'. כבר כתבתי שדברי רבינו כדברי הרי\"ף: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשנשאו וכו'.</b> כבר כתוב בסמוך: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בסתם וכו'.</b> זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שהתנו ביניהם וכו'.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא״ל חד לחבריה תא נפלוג אי א״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ומסיים התם דאין שום אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא מן השכר וכמו שאכתוב בסמוך ומפרש רבינו דה״ה כשעשו השותפות לזמן קצוב וסובר עוד דהוא הדין אם נשתתפו במעותיהן: \n",
+                "<b>נשתתפו סתם וכו'.</b> בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק המקבל הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי [אזל חד מינייהו] פליג זוזי בלא דעתא דחבריה וא״ל ר״פ מאי נפקא לך מינה ומעובדא דאיסור ורב ספרא שבפרק אלו מציאות וכתבה הרי״ף גם בהמקבל שחלק רב ספרא שלא מדעת איסור וכתב כדברי רבינו ובפרק שאחר זה משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו יכול לעכב עליו והיינו בשנשתתפו סתם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היתה באותה סחורה וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה וכו'.</b> גיטין ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין ופר״ח ור״ת דעד זה הזמן יכולים לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דה״ל פשיעה וכ״כ העיטור: \n",
+                "<b>היה עליהם חוב לאחר וכו' ואם הם אחראים וכו'.</b> מההיא דהמקבל שכתבתי לעיל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא\"ל חד לחבריה תא ניפלוג אי א\"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ואי א\"ל הב לי פלגי דרווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד ואי א\"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א\"ל עסקא להדדי משתעבד כלומר ואם נחלוק שמא אפסיד בסחורה שאקנה וחלקך ישתכר ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה ואי א\"ל ניפלוג רווחא [ונפלוג קרנא] ואי מטי לך דרינא בהדך א\"ל לא מזלא דבי תרי עדיף: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרי\"ק בשורש ק\"כ שמ\"ש רבינו אם אינם אחראים זה לזה חולקין צריך לפרש כגון שפירשו בהדיא שאינן אחראין זה לזה ולא יתחייב האחד בחלק חבירו שאם לא כן יקשה דמכל מקום הם ערבים זה לזה כמ\"ש רבינו בפרק כ\"ה מהלכות מלוה וא\"כ היאך יכול האחד לכוף חבירו לחלוק הלא יאמר לו הלה אין רצוני לחלוק פן תפסיד נכסיך או תבריחם ונמצא כל החוב מוטל עלי לפרוע: \n",
+                "<b>אמר לו חבירו נחלוק וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לחבירו לילך למדינה וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשתתף עם חבירו בסתם וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת.</b> ברייתא הביאה הרי״ף אגב גררא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) גמרא אין מושיבין חנווני למחצית שכר: \n",
+                "<b>ולא ימכור בהקפה וכו'.</b> רבינו ירוחם כתב בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וזהו דעת רבינו שכתב אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה וכתב בעיטור דמדאמרינן בההיא דפרק כל הגט למאי הלכתא לשותפי ש\"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוואתא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומשדר עיסקא בימא באורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכי שדרו במתיבתא דמר רב כהן צדק עכ\"ל: \n",
+                "<b>עבר ועשה וכו'.</b> הטעם שכיון שא\"ל ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קניין כמפורש בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות מכירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>לפיכך הנותן מעות וכו'.</b> כך העלה הרי\"ף בהגוזל קמא שאם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע: \n",
+                "<b>וכן אם הלך ונשתתף וכו'.</b> שזה הדין דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שהרי שותפו לא נתן מעותיו שישתף עמו אחר: \n",
+                "<b>אבל אם נשתתף עם אחר וכו'.</b> קשה שלא ימנע או הם שותפים בכל ממון שבידם או לא אם הם שותפין בכל היאך יש לזה ממון שאינו של השותפות ואם אינם שותפים בכל פשיטא שהריוח וההפסד הוא לעצמו. ונ\"ל דבשלא נשתתפו בכל מעות שבידם עסקינן ואפ\"ה ה\"א דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות כשנתעסק בסחורה אחרת הריוח לאמצע קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לחבירו ליקח וכו'.</b> תוספתא כתבה הרא\"ש פרק איזהו נשך פירוש רשאי ליקח לעצמו מאותו המין ממעות אחרים שאינם דמי השותפין ולא חיישינן שמתוך שקנה לעצמו מאותו המין יבא הפסד למה שקנה בדמי השותפות והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו זו התוספתא אינה מחוורת ואין למדין ממנה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה תוספתא זו שאולי קצתם ימכרו ביוקר וקצתם בזול ויחשוב אותם שביוקר לעצמו ושבזול לחבירו לכך אמרו חכמים שמתחלה יברור חלקו: \n",
+                "<b>ולא יקח לעצמו חטים וכו'.</b> ג\"ז תוספתא כתבה שם הרא\"ש. ולא יקח וכו' אנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר דנקט ברישא קאי וקאמר דממעות השותפות לא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים. \n",
+                "<b>ופירוש כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבלה</b> כלומר שאם יהיה הפסד שלא יפסיד האחד יותר מחבירו. אבל קשה אמאי נקט חבלה ולא נקט הריוח ואפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו. וי\"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלה בריוח והפסד שוה. וגירסת רבינו ירוחם כדי שיהיו שניהם שוים בחבילה וה\"פ שכשישאו שניהם משא להביא אל העיר אם הם שני מינין אולי אחד מהם יהיה כבד יותר מחבירו ואם תחשוב לפי מדה יגיע לזה חצי השכר ואם לפי כובד המשא יגיעוהו שני שלישים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצאו גזל לבעל המעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפים שבא וכו'.</b> נראה שלמד כן מדתניא בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) רבי יהודה אומר מוכרים התבואה וכו' למאי נפקא מינה לשותפים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותפין שמחלו להם וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הגוזל בתרא וכתב הרא\"ש דרישא מיירי שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו: \n",
+                "<b>היו באים בדרך וכו'.</b> בהגוזל בתרא (דף קי\"ו ע\"ב) תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ופרכינן ה\"ד אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפות עסקינן כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר הידוע לשני שותפין וכו'.</b> בריש בתרא (דף ד') גבי הא דתנן השותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המע\"ה קמשמע לן כתב הרי\"ף ז\"ל ש\"מ מהא דמילתא דידיעא לתרי שותפי אף ע\"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפיק מחזקה דאידך מ\"ט משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה א\"נ לאחר חלוקה וכ\"כ הרא\"ש וסיים ואין לו ראיה אלא בעדים. ונראה מדברי רבינו שאם חלקו השותפות אע\"פ שדבר זה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המע\"ה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב הרי\"ף אי נמי לאחר חלוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שבא לחלוק וכו'.</b> פרק ב' דמציעא (דף ל\"א ע\"ב) איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [א\"נ תרי מגו תלתא] א\"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א\"ל וכו' כיון דדידי שקלי גילוי מילתא בעלמא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב\"ד וכו' ולאו איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה ב\"ד של מומחין אבל צריכה ב\"ד של הדיוטות הרי מפורש דבשלשה הדיוטות סגי כלומר דלא גמירי ולא סבירי אבל מ\"מ בקיאי בשומא בעינן דאי לא היכי ידעי למיפלג ופשיטא דנאמנים בעינן דאי לא היכי מהימנינן להו: \n",
+                "<b>בד״א בשחלקו פירות וכו'.</b> מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) הני תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א״ל מאי נפקא לך מינה הא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך א״ל קא חזינא דבתר דידיה קא אזיל מר אמר רב פפא כי האי גוונא ודאי צריך לאודועי [אמר ליה] זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי [א״ל לא א״ל] חמרא כ״ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים: \n",
+                "<b>בד\"א כשהיו המעות כולן מטבע אחד וכו'.</b> שם גופא א\"ר נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו הני מילי טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כלומר אי שקל טבי שהם קלים ויוצאים בהוצאה ושבק תקולי שהם צורה אחרת שאין יוצאין כל כך בהוצאה א\"נ שקל תקולי ושבק טבי שהם יותר קלים לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשתתף עם עכו\"ם וכו'.</b> בסנהדרין פרק ארבע מיתות מימרא דאבוה דשמואל כתבה הרי\"ף סוף פ\"ט דעבודה זרה ואם עבר ונשתתף עמו יש מתירין לקבל שבועה ממנו ויש אוסרין: \n",
+                "<b>וכבר ביארנו.</b> בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין וכו'.</b> כן כתב הרא\"ש בפרק המקבל גבי ההוא שתלא וכתב שכן דעת הר\"מ והביא ראיה מהתוספתא וכתב שם נימוקי יוסף שכן דעת הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ הריטב\"א בשם רבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שהם נושאין ונותנין וכו'.</b> מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והיינו כשנתן מעות להתעסק סתם ולא התנה וכן פירש רש״י באיזהו נשך (דף ס״ח) במשנת אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכן משמע מדברי רבינו בסמוך שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו וכו' ולא התנו ביניהם שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון וכו' אלמא דע״כ לא תקנו חכמים אלא בשלא התנו ביניהם שום תנאי אבל אם התנו הכל לפי תנאם והוא שלא יהא בתנאי צד איסור רבית כמו שאמר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם</b> כתב עליו הראב\"ד ז\"ל ולמה לא יהיה וכו'. וטעם רבינו מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והרב רבינו אברהם בר דוד ז\"ל מדמה ליה לשוכר שאע\"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ\"מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתו הכא נמי בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן: \n",
+                "<b>והיאך יעשו וכו'.</b> משנה במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח) אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא א״כ נותן לו שכרו כפועל בטל ופירשו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו לעשות מלאכה אחרת קלה כך פירש״י והתוס' מפרשים כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי: \n",
+                "<b>ואם היה לו עסק אחר וכו' וכן אם א\"ל הריוח יהיה לך וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ואמרינן התם דכי אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וידוע דהלכה כרב באיסורי וסובר רבינו דכיון דרב מיירי בשיש לו בהמה שמואל נמי מיירי בההוא גוונא ודוקא בהכי הוא דשרי בקוצץ לו דינר אבל אין לו בהמה אחרת לא והבבא הראשונה שכתב היא דברי שמואל לאשמועינן דאפילו בכי הא בעינן יש לו בהמה אי נמי דמה שכתב אם א\"ל כל הריוח יהיה לך שלישו לא מוכח דאמותר שליש קאמר אלא מדברי התוספתא היא בבא זו כמו שאכתוב בסמוך. ובבא שנייה דברי רב ולאשמועינן היתרא מיהו הני מילי דבעינן שיהיה לו עסק אחר כשלא התנו מעיקרא אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון נמצא ריוח מותר שליש יהיה בשכרך או דינר בשכרך אבל אם מתחלה התנו כן אע\"פ שאין לו עסק אחר מותר לדעת רבינו שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפילו כל שהו וזהו שכתב רבינו בסמוך ואם התנו שאם יהיה שכר יטול המתעסק \n",
+                "<b>וכו' ומה שכתב רבינו עוד בסמוך עוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן וכו' ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום וכו'</b> כלומר כשבאו לעשות חשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום או ליתן לו דינר לכל ימי השותפות אם היה לו עסק אחר ומתחלת השותפות לא התנו שום תנאי ואם לא תפרש כן דהכא כשלא התנו מעיקרא עסקינן קשיא לרבינו דידיה אדידיה דהכא פסק דלא שרי באומרו שליש הריוח או עשיריתו יהיה שלך אלא ביש לו עסק אחר דוקא ולקמן אמרינן וכן אם התנו שאם יהיה שכר יטול תשיעית וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולא יראה לי זה הרי שאפילו בדלית ליה עיסקא אחרינא שרי מיהו אפשר שאף כאן לא דיבר רבינו אלא דוקא כשהתנו מעיקרא אבל לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל וכתב כאן הדין ביש לו עסק אחר דלכולי עלמא שרי ולקמן כתב דבאין לו עסק אחר הוא מחלוקת בינו ובין רבותיו ודרך ראשון נראה יותר: \n",
+                "<b>כתבו</b> תלמידי הרשב\"א והא דאמרינן בשמעתין דאי מתנה בהדיה שקול פלגא בהפסד יהיב ליה תרי תילתי באגר שתות יותר מהראוי לו בשכר טרחו ודיו בכך אע\"ג דלא מטי ליה בכל יום כפועל בטל כיון דשקיל מיניה וביה ואפשר דהוי ביה רווחא טובא דמטי ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ושרי בהכי ואפילו במושיב חנווני סגי בהכי וכדתניא בתוספתא במושיב חנווני אבל אם אמר לו בשליש אחר שותף שלי והשליש עשוי עליך בבטלה מותר והכי קאמר בשליש תהיה שותף שלי שאטול אני שליש ואתה שליש והשליש האחר יהיה בשכר בטלתך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר עכ\"ל. ונראה בעיני שמה שכתב רבינו וכן אם אמר ליה כל הריוח יהיה לך שלישו וכו' היא מהתוספתא הזאת וע\"פ מה שפירשוה תלמידי הרשב\"א ז\"ל. ולפי זה דברי הרב במותר שליש בשכרך לא הזכירם רבינו וצ\"ע למה ואע\"פ שהגהות כתבו בפ\"ח דלא כשמואל אלא כרב וכו' מ\"מ רבינו לא הזכיר ההיא דמותר שליש. אח\"כ מצאתי בספר התרומות ח\"ג שמה שכתב הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מלוה וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים וכו' היינו ההיא דמותר שליש: \n",
+                "<b>ואם היה זה המתעסק אריסו וכו'.</b> גם זה שם (דף ס\"ט) עובדא דר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים ליה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא אמרה ליה דביתהו אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי מאליתא אזל זבין בהדיה פליג ליה מאליתא אמר ליה תא נפלגיה לרישא אמר ליה השתא כמעיקרא נמי לא אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית השתא שותפי אנן מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי סתם אריסא למארי ארעא משתעבד. וסובר רבינו שהוא הדין לענין העסק אם היה לו עסק אחר בדידיה קא טרח וההוא טירחא יתירא בלאו הכי משתעבד ליה וקשה שהרי בהאי עובדא אמרינן דהיכא דכולהו זוזי דר\"א דהיינו עסק בעי למיתן ליה טפי פורתא ואע\"ג שהאריס היה לו מלאכה אחרת שסתם אריס הוא לעבוד הקרקע ועוד דלא אהני ליה טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד אלא היכא דשותפי נינהו אבל מעיקרא דכוליה זוזי הוו דר\"א לא אהני טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד ורבינו כתב סתם דאריס אין צריך להעלות לו שכר וי\"ל שיש כמה ימים בשנה שהאריסים בטלים שאין האדמה צריכה עבודה ולכך הוה ליה אין לו עסק אחר וזהו שכתב רבינו אריסו והיה לו עסק אחר ואם איתא דסתם אריס עסק אחר יש לו למה ליה למימר והיה לו עסק אחר ואריסיה דר\"א לא הוה ליה עסק אחר ולהכי מעיקרא הוה יהיב ליה רישא באגריה אע\"ג דהוה אריסיה ואחר שנשתתף הרי יש לו עסק אחר שהוא מתעסק במעותיו ומש\"ה לא יהיב ליה מידי דאריסא למארי ארעא משתעבד אי נמי שרבינו סובר שמה שהיה נותן לו מתחלה טפי פורתא לאו מדינא דמדינא אריסא למארי ארעא משתעבד אלא משום דלא ליתחזי כרבית הוה יהיב ליה טפי פורתא ומשום מדת חסידות וכי בהדיה ליכא למיחש תו למיחזי כרביתא דכיון דשותפי נינהו משמע לאינשי שאין ליטול זה יותר מזה. אי נמי דכי אמרינן דביש לו עסק אחר מותר ה\"מ כשהוא ממין אותו עסק וכמו שאמרו בגמרא טעמא דגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו עסק מאותו המין אע\"פ שהוא ממין אחר לא וע\"פ מ\"ש בתירוץ ראשון וכ\"כ רבינו ירוחם בדיני שותפין ולפי תירוץ זה מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה</b> פירושו כשזה המתעסק משים קצת מעות בעסק עם מעות חבירו אבל כשיש לו אומנות אחרת או עסק אחר לא. ולכן קודם שנשתתף האריס עם ר\"א היה נותן לו חלק יתר על החצי כדין מתעסק דלית ליה עיסקא אחריתי ולפי מ\"ש לעיל ביישוב שני גבי שלישיתו או עשיריתו בשכרך ר\"א היה מתנה עמו מעיקרא ואחר שנשתתף עמו חשיב ליה כמו אית ליה עיסקא אחריתי ואע\"פ שהיה לו לתת לו חלק יתר לא נתן לו דאריסא למארי ארעא משתעבד כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד תקנו חכמים וכו'.</b> נראה שזה הדין הוציאו רבינו מעובדא דבני רב עיליש דמייתי פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב) דנפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד ואמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ומפרש רבינו אי פלגא היה נוטל בעל המעות באגר ה״ל להפסיד בהפסד תרי תילתי ואי פלגא בהפסד היה מפסיד המתעסק הוה ליה ליטול בריוח תרי תילתי וכן פירש״י ומשמע לרבינו דה״פ כיון דכתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד א״א לפרשו כפשוטו משום דאיסורא הוא ורב עיליש לא הוה ספי איסורא לאינשי הילכך ע״כ לפרושי בגוונא דליהוי היתרא וכתקנת חכמים דשתות כל הריוח הוי למתעסק יתר על חלקו וכן אינו פורע שתות ההפסד וכן משמע ממה שכתב רבינו בתחלת פ״ז: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד נראה לי שהוא שיבוש וכו'. נראה שדעת הראב\"ד לומר דהמקבל עסק סתם שקיל מקבל בהפסד פלגא כיון דפלגא מלוה צריך להפסיד פלגא דאי לא דארי מקבל בהפסד אלא תילתא לאו פלגא מלוה הוא הילכך אי הוה הפסד מפסיד פלגא ואי הוה רווחא שקיל תרי תילתי משום שכר טורחו ומש\"ה אמר רבא דאי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר משום דהכי ודאי דינא בעלמא ומאי דאמר תרי תילתי בהפסד משום תנאה הוא דקאמר הכי וכ\"כ תלמידי הרשב\"א בשם הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ סמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ב ובסמוך אבאר דעת רבינו ונימוקי יוסף כתב בפרק המקבל שכך נראה מדברי רבינו אע\"פ שאין כן דעת הראב\"ד עכ\"ל ואין דברי נימוקי יוסף נראין כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו יש מי שטועה ואומר שהנותן עסק סתם אם יהיה שם שכר יטול המתעסק חציו וכו'.</b> נראה שטעם סברא זו היא על פי דרך הראב\"ד שאומר שחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים אלא שהראב\"ד סובר שהוא פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ובעל סברא זו סובר בהיפך במאי דאמר פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואבעל המעות קאי כמו שנתבאר וכתב רבינו שסברא זו היא טעות משום דאין לומר דחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים ולא האחרת אלא שתיהן תקנת חכמים כמו שנתבאר לדעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו רבותי וכו'.</b> דברים אלו נראין כדברי הספר החתום בלי טעם וה' האיר עיני לירד לעמקן והילך ביאורן. דעת רבותיו דכי אמר בגמרא פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' היינו לומר דבתר חלק הפקדון אזלינן לעולם שאם היה שם ריוח נוטל המתעסק שליש בריוח הנוגע לבעל הפקדון מוסף על ריוח המגיע לחלק המלוה וז\"ש בגמרא אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסיד ששה מפסיד בעל הפקדון ג' ואם הרויחו אינו נוטל אלא שנים והשלשה הראוי לחלקו נותנו למתעסק בשכר ואם היה שם הפסד בעל הפקדון מפסיד הפסד המגיע לחלק הפקדון ופורע יותר שליש חלק המגיע לחלקו כדי להקל מעל המתעסק וזהו שאמרו בגמרא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ובעל הפקדון שלשה ואם הפסידו מפסיד בעל הפקדון שלשה המגיעים לחלקו ומפסיד עוד שליש חלק הפסד המגיעו דהיינו אחד נמצא מפסיד ארבעה שהם תרי תילתי וס\"ל כמ\"ש דלעולם בתר חלק הנוגע לפקדון אזלינן ולא בתר חלק הנוגע למלוה כלל ורבינו דחה פירוש זה מטעם דלפי זה אפשר שיפחות ויטול שכר וכו' לכן הוא ז\"ל מפרש שאם היה שם הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע למלוה שאינו פורע שליש אחד מהפסד המגיע לחלקו וזה שאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ואם הפסידו ששה אינו מפסיד אלא שנים דהיינו פחות שליש מחלק המגיעו. ולענין ריוח סובר רבינו דאזלינן בתר חלק הפקדון שהמתעסק נוטל שליש חלק המגיע לפקדון נוסף על המגיע לחלקו וזהו שאמר אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסידו ששה מפסיד המתעסק שלשה ואם הרויחו ששה נוטל שלשה שהם נוגעים לחלקו ושליש מחלק חבירו דהיינו ארבעה שהם שני שלישים. ולא רצה רבינו לפרש דגם לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה וכמו שכתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל שסובר דבין לענין הפסד בין לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה והיה נמצא לפי זה שנוטל המתעסק בריוח שליש ריוח הנוגע לחלקו יותר על חלקו הראוי לו והילכך אם התנו שיפסיד המתעסק הרביע והרויחו נוטל שליש דאם ד\"מ הרויחו ארבעה ועשרים נוטל ששה הנוגעים לו ועוד שליש חלק שהם שנים הרי שמנה ואילו לדעת רבינו נוטל י\"ב ששה הראויים לו ושליש חלק חבירו שהם ששה אחרים והטעם שלא פירש רבינו כפירוש הרמב\"ן ז\"ל משום דקשיא ליה דא\"כ אפשר שיטול המתעסק כל הריוח ויטול גם מהקרן להשלים ריוח שלו כגון שהתנו שיפרע בעל המעות אחד מחמשה בהפסד והרויחו ה' הרי המתעסק נוטל ד' המגיעים לחלקו ועוד שליש דהיינו אחד ושליש נמצא שצריך ליטול מהקרן שליש דינר ואם הרויחו עשרה צריך ליטול שני שלישי דינר ואם הרויחו ט\"ו צריך ליטול דינר מהקרן להשלים הריוח וזה תימה גדול ודבר שאין הדעת סובלתו כמו שקדם לו ז\"ל ולא חשש רבינו לבאר זה לפי שממה שכתב לעיל נלמוד זה או לפי שלא ראה הוא ז\"ל מי שסבר כסברת הרמב\"ן ז\"ל לא כתב מה שקשה עליה. והוי יודע שתלמידי הרשב\"א ז\"ל כתבו סברת רבותיו של רבינו וכתבו שאם שליש חלק הפקדון נעלה יותר מחלק המלוה אינו חייב הנותן לתת לו כלום מביתו אבל כל זמן שיש על המתעסק לשלם ראוי לפוטרו עד כדי הפסד שליש הפקדון וזהו הדרך הנכון וכן כתב הרב אלפסי ז\"ל בתשובה וגם הפירוש הזה לא ישר בעיני רבינו משום דכיון שהמלוה צריך להפסיד שליש יותר המגיע לו כפי פירושם בגמרא מנא ליה לפוטרו בלא שום גילוי מהגמרא ולכן יותר נכון בעיניו לפרש כמו שכתבתי. ואל יקשה בעיניך לדעת רבינו למה לגבי ההפסד אנו הולכים אחר חלק המלוה ולגבי הריוח אנו הולכים אחר חלק הפקדון דטעם נכון יש בדבר דביש ריוח ראוי שאם טרח בפקדון מרובה יטול שכר הרבה ואם טרח בפקדון מועט יטול חלק מועט שאם תאמר ניזיל בתר מלוה לקתה מדת הדין דזימנין שחלק המלוה מועט ונמצא שטרח בפקדון מרובה בשכר מועט הילכך דינא הוא דניזיל בתר חלק הפקדון אבל לענין ההפסד הוי איפכא דאי אזלינן בתר חלק הפקדון לקתה מדת הדין דזימנין שחלק הפקדון מרובה ונמצא שהמקבל אינו מפסיד כלום ולפעמים נוטל מעות מהנותן הילכך אזלינן בתר חלק מלוה שיסייע הנותן למקבל בשליש הפסד המגיע שנמצא לפי זה שלעולם אין המקבל מפסיד אלא שני שלישים מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייעו בו הנותן בשכר טורחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא שני שלישים מריוח הנוגע לו דהשליש האחר נותנו למקבל בשכר טורחו ובזה הושוו כל המדות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך שטר עסק וכו'.</b> בבתרא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע' ע״ב) כתבה הרי״ף ז״ל במציעא פרק המקבל שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע ונוטל כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה ואסיקנא התם הילכתא כדייני ארץ ישראל שאותו חצי דמשום פקדון חיישינן שמא נאנס או שמא פרעו שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא״ל החזרתי נאמן וטוענין ליורש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד וכו'.</b> במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד טרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי א״ל דאי מהאיך פסידא בהדאי משום דא״ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עסקי ופירש״י דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמילוי קרנא טרחת ומשמע בהדיא דאי אודעיה בשהפסיד ואחר כך הרויח מחשב על ההפסד בפני עצמו ועל הריוח בפני עצמו ובאמת שרבינו סתם הדברים ועל כל פנים יש לנו לפרשם וכן משמע מדקדוק לשונו וקל להבין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו מאתים יריעות וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> שם מימרא דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המתעסק יכול לחלוק וכו'.</b> כך העלה הרב אלפסי ז\"ל במציעא פרק המקבל והכריע בראיות נגד החולקים בזה וכתב דמהא דאמר רבא התם להכי קרי ליה עיסקא דא\"ל לאיעסוקי ביה יהבי לך ולא שיטול חצי הממון שהוא מלוה למישתי ביה שכרא שמעינן דלית לשותף למיפלגיה לממונא בשום צד אלא להתעסק בכולו יחד ואם חלק בפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה ולא ירדתי לסוף דעתו של הטור מה היה דעתו בדברי רבינו שכתב עליו בטור י\"ד סימן קע\"ז ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה עד כאן ואולי חשב שזה פי' למימרא דרבא דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ואינו במשמע דבריו ועוד שכתב שזה פשוט והרי הריא\"ף כתב שרבוואתא הורו היפך זה אלא דברי רבינו טובא סוכלתנו ונהירו אית בהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתעסק שנתן מתנה לאחרים וכו'.</b> כתב מ\"ע דאיתא בתשובת הגאונים ובספר מצות גדול: \n",
+                "<b>ואם יש שם עדים שהמטלטלין אלו מן המעות וכו'.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ״כ הרא״ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר וכו' עד בעל כרחו.</b> ירושלמי כלשון רבינו כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק איזהו נשך וכתב הרב רבינו ניסים בקידושין ראש פרק האומר בשם בעל מתיבות דהני מילי בשלקח בזוזי משלח אבל אם לא לקח בזוזי משלח אינו מוציא ממנו והיינו דאמרינן התם דרבה בר בר חנא יהיב זוזי לרב למזבן ליה ארעא וזבנה רב לנפשיה וכן כתב ה\"ה פרק שביעי מהלכות מכירה ובאותו פרק תמצא דין זה בשלימות בענין אם שלח יד באותן המעות קודם שיקנה בהן או אמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו שאז המקח לשליח אבל אם אין עדים בדבר אף על פי שהשליח אומר ששלח בהן יד וזקפו עליו מלוה המקח למשלח ובנימוקי יוסף פרק איזהו נשך משנת אין מושיבין חנווני וכו' כתוב שיש לחלק בין בשעשאו שליח לצורך המשלח לכשאמר לו למחצית שכר דבהאי ירושלמי אמר למחצית שכר ולכך מוציא ממנו אבל בפרק האומר עשאו שליח לצורך המשלח ולכך מה שעשה עשוי ורבינו חולק על זה בפרק שביעי מהלכות מכירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו מעות וכו'.</b> גם זה ירושלמי כתבו הרב אלפסי פרק איזהו נשך ונראה לי הטעם דדוקא פירות שהזכיר לו רשאי ליקח ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות או עצים: \n",
+                "<b>המושיב את חבירו בחנות וכו'.</b> תוספתא הביאה בעל נימוקי יוסף בפרק איזהו נשך והרא\"ש כתבה גם כן בפרק הנזכר עלה קמ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב): \n",
+                "<b>וכן השם עגלים וכו'.</b> משנה שם אין שמין עגלים וסייחים למחצה אא\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ומפרש רבינו בשכר עמלו היינו כפועל בטל: \n",
+                "<b>ומגדל אותם וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה: \n",
+                "<b>ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם א\"ל הרי הראש והאליה וכו'.</b> ג\"ז שם (דף ס\"ט) ר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים לה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר א\"א דבר זה אינו מחוור וכו': \n",
+                "<b>היו למפטם וכו'.</b> ג\"ז שם אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כלומר אע\"פ שהוא ספק משום דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי: \n",
+                "<b>ואם היה אריסו.</b> שם מסיים בעובדא דר\"א מהגרוניא דאשתתף בהדיה כלומר שנתן לו חצי המעות וחלק עמו בשוה משום דאריסא למארי ארעא משתעבד ואין ספק שרבינו בשותפות מיירי שכך כתב אפילו לא תעלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השם עגלים וסייחים וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמין פרה וחמור וכו'.</b> משנה באיזהו נשך (דף ס\"ט ע\"ב): \n",
+                "<b>ואין שמין עגל עם אמו וכו'.</b> שם במשנה ובברייתא רשב\"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו כלומר וא\"צ להעלות מזונות לעגל ולסייח ופסק הרי\"ף דלא כרשב\"ג ואע\"ג דבכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו נ\"ל דטעמא דהרי\"ף מדאמרינן בגמרא ורשב\"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו ובפרק אלו מציאות גבי השבת אבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני סתם גללים אפקורי מפקר להו וממילא לא קי\"ל כרשב\"ג ואע\"ג דאפשר לשנויי אליביה שינויא דחיקא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השם בהמה לחבירו וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ילדה הבהמה וכו' מקום שנהגו וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>חייב המתעסק וכו'.</b> ברייתא שם (דף ע') ואע\"ג דרבי יוסי פליג אהא הלכה כת\"ק: \n",
+                "<b>רצה להטפל בהם וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו ומחצה בשל חבירו ופירש\"י דשכר עמל ומזון ליכא וכו' דכיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית: \n",
+                "<b>ואם לא התנה כן וכו'.</b> כך כתבו קצת מפרשים ואמרו דדמיא להא דתנן בבתרא האחין שהשביחו את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם: \n",
+                "<b>מקום שנהגו להעלות שכר וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בברייתא פרק איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה והראב\"ד ז\"ל כתב האי פירושא לא נהיר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שהיתה לו שדה וכו'.</b> דלא שייך צד רבית בקרקע כדשייך במטלטלין שכן מצינו חכמי הגמרא שהיו להם אריסים: \n",
+                "<b>אריס אומר למחצה וכו'.</b> פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) ופסק כרב נחמן בדיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו וכו' עד ושמין להן כאריס.</b> בעיא דאיפשיטא בכתובות פרק האשה שנפלו (כתובות דף פ' ע״א) והטעם שאם היה הבעל אריס יודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה יורד הוא הרי האשה אומרת להם לא הועלתוני דבר ואינה נותנת להם אלא הוצאה שיעור שבח ואם אין הבעל אריס הרי הועילוה דארעא לאריסי קיימא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה.</b> כך מפורש שם לגבי בעל ופשיטא דלא עדיפי מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין או שאר היורשין וכו'.</b> שבכ\"מ שנינו האחין השותפין ואם האחין הם שותפין למה ליה למיתניא אחים אטו משום דאחים נינהו ה\"א דגריעי אלא ודאי הכי קאמר האחין שלא חלקו או השותפים שנשתתפו וסובר רבינו דלאו דוקא אחים אלא הוא הדין שאר יורשים. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ירושת מורישן</b> כתב הראב\"ד א\"א לא האירו דבריו וכו'. ואיני יודע מניין לו לחלק בכך: \n",
+                "<b>אחד מן האחין וכו'.</b> משנה בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ד ע״ב) האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובגמרא תנא לאומנות המלך שלח רבין משמיה דרבי אילעא לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. והוי יודע דתניא בגמרא אבבא דרישא שאם נפל לאומנות המלך מחמת האחין לאחין פירוש לאמצע ואם מחמת עצמו לעצמו וכתבה הרי״ף ואיני יודע למה השמיטה רבינו ונראה שלזה כיון הראב״ד שכתב אחד מן האחין או השותפין שנפל לאומנות המלך וכו' א״א גם בזה קיצר מאד עכ״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השותפין כולן וכו'.</b> משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית ופירש רבינו אפוטרופין שמינו אותם ב״ד דאילו מינם אבי היתומים לא ישבעו כמו שנתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>כל אחד מאלו נשבע וכו'.</b> שם (דף מ\"ח ע\"ב) בגמרא אמרינן אמתניתין דואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן כלומר שמשביעין בלא טענה ומהדרינן ה\"ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כלומר שטוענו שמא עכבת משלי: \n",
+                "<b>ולמה תיקנו חכמים וכו'.</b> מפורש שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין כל אחד מאלו נשבע וכו'.</b> שם אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה שתי כסף כרב כלומר דבפרק שבועת הדיינים פליגי רב ושמואל והלכה כרב וכמו שפסק רבינו פ\"ג מטוען ונטען ופירוש דברי רב שם הם שהטענה צריכה שתהיה שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה ורש\"י גבי שבועת השותפין פירש שגם שם צריך הודאה בפרוטה דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא אבל דעת רבינו כדעת ר\"י ן' מיגאש דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה ונ\"ל דהיינו טעמא דכיון דמעיקרא הוה ס\"ד דבלא שום טענה משביעים להו כשהשיבו ה\"ק נשבעין בטענת שמא די לנו שנאמר שחידש שהיה שם טענה ולא שהיה שם טענה וכפירה ועוד דאי הוה בעינן טענה וכפירה כעין דאורייתא למה ליה לר\"נ למימר דבעינן כפירת טענה שתי כסף כרב אלא ודאי לא בעינן הודאה וכיון דלא בעינן הודאה ממילא בטענת שתי כסף סגי דע\"כ לא אמרינן בשבועת הדיינים דבעינן שתי כסף ופרוטה אלא היכא דבעינן הודאה אבל היכא דלא בעינן הודאה בשיעור כפירה דהיינו שתי כסף סגי. אי נמי דנהי דבמודה במקצת בעינן הודאה היינו טעמא משום דעיקר אותה שבועה על הודאה היא באה שאילו כפר בכל פטור היה אבל שבועת השותפין כיון דכופר במה שטענו מחוייב לישבע כיון דמשום ספק הוא וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש:. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן הורו רבותי שאם מת השותף וכו' ויש מי שהורה וכו'.</b> איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדים אותה בשתי כסף ואין לומר דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדין אותה לאינם חושדים אותה דהא פשיטא דאיכא למימר דסמך על מאי דאמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין שם עדים וכו'.</b> כן כתב הרא\"ש ריש שבועת הדיינים בשם הר\"י ן' מיגש ורבינו נמשך לדעת רבו: \n",
+                "<b>איזהו בן הבית וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו'.</b> בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ב) פלוגתא דאבא שאול ורבנן במתניתין ופסקו בגמרא הלכה כאבא שאול דאמר מינהו אבי היתומים לא ישבע: \n",
+                "<b>וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא וכו'.</b> בכתובות פרק הכותב מימרא דרב מתנא ופסק הרי\"ף כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשלח ביד חבירו וכו' עד שנשא ונתן.</b> כתב מ\"ע הוא בתשובת הגאונים: \n",
+                "<b>ודע</b> שהרשב\"א בתשובה חולק שאומר לא אמרו אלא בבן הבית שמתעסק תמיד בבית כגדול האחין וכן פירש\"י וכן מסתבר שאם כדברי הרמב\"ם ליתני השליח דהוי רבותא טפי ועוד הביא ראיות לדבר. וכתב עוד שאם הוא חשוד על השבועה חזרה שבועה למקומה ואף הרמב\"ם יודה בזה וטען טענות בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שנושאין ונותנין וכו'.</b> דין זה פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין וכו'.</b> משנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ח) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וכתב הרי״ף והוא הדין לשאר ופשוט הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> בח\"מ בשם הרמ\"ה דמדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי והשתדל לתת טעם לדבר ולפי נוסחאותינו אכולהו קאי וכסברת הרי\"ף וכמ\"ש: \n",
+                "<b>אבל אם היה לו טענת ודאי וכו'.</b> זה פשוט דהא אינש דעלמא דלאו שותף אם טענו טענת ודאי צריך לישבע ומשום דשותף הוא לא גרע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומגלגל עליה כל מה שירצה.</b> שם במשנה נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל כלומר מגלגלין גם את זו עליו: \n",
+                "<b>וכן אם נתחייב לו שבועה וכו' בין של דבריהם.</b> שם איבעיא להו מגלגלין בדרבנן ואיפשיטא דמגלגלין ומפורש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפילו בשמא על שמא איתא וכדברי הרמב\"ן ז\"ל והר\"נ בפ\"ק דקידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שחלקו ונשאר להם חובות אבל וכו' עד סוף הפרק.</b> כתב מ\"ע דאיתיה בתשובת הגאונים וספר מצות גדול. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות שעדיין לא חלקו וכו'.</b> נלמד ממה שאמר הרב אלפסי בפרק הנשבעין ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שתבע את חבירו וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> התובע שותפו להשביעו שבועת וכו' טענו שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהטיל לכיס וכו' ומ\"ש טען ראובן ששמעון יודע וכו' יגלגל על שמעון וכו'.</b> כלומר ישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה וה\"ה שאם רצה משביעו היסת שאינו יודע בודאי סכום הפחת ויגלגל עליו שבועת השותפין כמ\"ש בתחלת הפרק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל.</b> כלומר דהשתא אין לו לישבע שבועת השותפין ישבע שמעון היסת שאינו יודע וכו' והטעם דברישא ישבע ראובן ויפטר אבל לא תועיל לו שבועתו לגבות משמעון עוד חמשים שהוא תשלום החלק הנוגע לו בהפסד שאינו נשבע ונוטל וכמ\"ש בסוף דבריו שאין השותף מהנשבעין ונוטלין ונראה שדקדק לכתוב ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו ולא כתב שפחתו לו חמש מאות מפני שכיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע לשמעון דהיינו מאתים וחמשים מיחזי כאילו נשבע לשקר ולפיכך נשבע שפחתו ולא פחתו פחות מת' וכדאמרינן בריש מציעא על זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכשטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זה כלומר וצריך לשלם לו חמשים תשלום הנוגע לחלקו בהפסד צריך לישבע שאינו יודע ואם לא רצה לישבע ישלם ודקדק לכתוב שטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו לפי שאם לא היה טוען אלא שמא יודע הא קי\"ל דאין משביעין על טענת שמא וכמ\"ש בפ\"א מטוען וא\"כ לא היה יכול לכתוב ואם לא נתעסק וכו' ישבע שמעון היסת אבל מ\"ש יגלגל על שמעון שאינו יודע אפילו לא טענו שיודע שמעון בודאי יכול לגלגל וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מטוען דאיתא בפ\"ק דקידושין והיינו לומר שישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא וכו'.</b> ארישא קאי דקתני אין אומרים ישבע ראובן וכו' וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישבע שמעון כלומר והשתא קאמר שכבר אפשר שיטול שמעון חמשים והיינו אם המנה בידו והוקשה לו כיון דראובן טען שפחתו ת\"ק ה\"ל לשמעון ליתן כל המנה שבידו לראובן וניחא ליה משום דאין השותף מהנשבעין ונוטלין הילכך שבועת ראובן אינה מעלה ולא מורדת לענין זה הילכך חולקין שניהם המנה הנשאר מאחר שהוא ביד שמעון וטעם זה עולה גם למ\"ש ברישא שלא ישלם לו כלום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מי שאמר שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שאמר הוא למעלה הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא ראובן מפסיד מאתים וחמשים ושמעון כמו כן מאתים וחמשים אלא שאיני מודה שישלם שמעון כלום וכן בכל גרעון שיהיה שם שלא קיבל זה אחריות לזה אלא זה מפסיד ממה שהיה לו וזה מפסיד ממה שהיה לו לפי מעותיהם וכו' נמצא לראובן בהפסד הת\"ק של\"ג דינרים בקירוב ולשמעון קס\"ז נשארו לשמעון באותו המנה ל\"ג והשאר לראובן וזהו דין אמת עכ\"ל. ומ\"ש [מ\"ש] שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שכתב הוא למעלה כלומר בפיסקא הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע והראב\"ד חולק עליו לענין ההפסד שהוא סובר שכל אחד מפסיד לפי מעותיו ומודה בשכר שחולקין אותו לאמצע ואע\"פ שזה מעותיו מועטים נוטל בשכר כמו שנוטל מי שמעותיו מרובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טען שמעון שיש ללוי וכו': כתב</b> הראב\"ד ומאחר שהשטר של לוי מפורש שהוא מן השיתוף של ראובן וכו'. ודבריו דברי טעם הם ונראה שלא יחלוק עליהם רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון</b> מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב א\"נ אפילו אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9715805156472df19d7dd460a44a433f9cd52f0e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,274 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שאמר לחבירו וכו'.  </b> נראה שרבינו מפרש גוד אגוד כפי' הערוך דהיינו משוך או אמשוך שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך ורש\"י פירש בענין אחר:  כתב ה\"ה בפ\"ב על בד\"א בכרך אחד וכו' כתבו המפרשים דבארבע אמות של פירוק משא אין בהם דין גוד או אגוד שאם אין חצר לפרק משאו אין בית:   ",
+                "<b>לפיכך שני אחים וכו'. </b> כתב ה\"ה ופירוש עשאן לשכר שהם גדולים וראויים להשכירן וכו' לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה, ואין נראה כן מדברי רבינו אלא הכל תלוי בדעת האב וכפשטא דמתני': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא את השדה עד שיהא בה זריעת תשעה קבין וכו'. </b> משנה בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב) ומסיים בה במתני' ר' יהודה אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה [ואמרו בגמרא] (דף י\"א) ול\"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה ויש לתמוה למה לא כתב רבינו כן ואפשר דס\"ל דכיון דסתם מתני' היא תשעה קבין רוב המקומות נוהגין כך ואתריה דרבי יהודה מיעוטא הוא ולכן לא חשש רבינו לכתבו א\"נ ס\"ל דהלכה כסתם משנה ואפילו באתריה דר' יהודה לא הוי שדה בציר מט' קבין ורבי יהודה סבר דבאתריה מיהא בט' חצאי קבין הוי שדה ומאי דקאמר גמרא ול\"פ היינו לומר שאין מחלוקתם גמור שהרי בשאר מקומות כ\"ע לא פליגי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד היו שני שותפים וכו'. </b> כתב ה\"ה רחב ארבע אמות שיש לכל פתח וכו'. אבל הרא\"ש כתב אם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע דלא חזי לפרק משאו בבציר מהכי כדאמרינן בפרק חזקת (דף ס') גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשווייה תרי בר תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר עכ\"ל ויש לתמוה על רבינו שהרי ראיה זו שהביא הרא\"ש ראיה חזקה היא ולכן נ\"ל לפרש דרבינו נמי סבר דבסתם פתח שהוא רחב איירי ולא חשש לפרש שאם הפתח פחות מד' אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע מפני שאינו מפורש בהדיא בגמרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. </b> וכתב ה\"ה המחבר אינו מפרש יחוד תיקון כניסה ויציאה וכו' וכשייחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית עכ\"ל. וא\"ת הרי כתב רבינו בסמוך בית סתום יש לו ארבע אמות ומי עדיף ייחד לו פתח מפתח סתום ונ\"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח אחד אע\"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחים שחלקו הרי הם כלקוחות וכו'. </b> כתב הריב\"ש בסי' תי\"ו הסכימו כל המפרשים שאין הכוונה שיוכל האחד לכוף את האחר שיסלק ההיזק ההוא אלא שהניזק יכול לבנות בשלו בענין שיסתלק השיעבוד ההוא כגון שאם היתה אמת המים עוברת דרך שדהו יכול לסתרה לפי שכל אחד יבנה בשלו מה שירצה מבלי שיוכל חבירו לעכב עליו אבל לא שיוכל הוא לכוף את חבירו שיסתרנה הוא וכן אם היו לאחד נטפי ושופכי על חצר חבירו אין זה יכול לכופו לסלקה אבל אם יכול הוא לעשות אי זה בניין בשלו בענין שלא ירדו המים ההם בחצר הרשות בידו וזהו לשון הרמב\"ם שאם היתה אמת המים עוברת יכול זה לסתרה וכן יש מי שפירש גם כן אין להם חלונות אין להם דין חלונות זה על זה שיצטרך זה להרחיק מכנגדן ארבע אמות כדי שלא יאפיל אלא בונה בשלו כרצונו אבל אינו כופהו לסתמן מפני היזק ראייה אמנם הרמב\"ם כתב שאם היה לו חלון המשקיף על חבירו יכול לכופו לסתמה אע\"פ שלא כתב כן באמת המים והטעם לדבריו דשאני היזק ראייה דגירי דידיה הוא ויש בו קצת איסור מה שאין כן באותם השיעבודים האחרים עכ\"ל והרא\"ש כתב וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם מיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע\"פ שיש בהם היזק ראייה ואין דבריו נראים כלל דכיון דאין חזקה באורה היכי מצי מיעביד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה וכן כתב הרמב\"ם שצריך לסתום החלון עכ\"ל הרא\"ש. ולעניות דעתי נראה שאין דברי רבינו מוכרחים להתפרש כן שהרי אפשר לפרש דבריו כדברי המפרשים שאינו יכול לומר לו סתום חלונותיך. ומ\"ש   ",
+                "<b>סותם החלון. </b> היינו לומר שבונה כנגדו ואע\"פ שהוא סותם חלונותיו של זה ודבריו שבפרק ז' מהלכות אלו מוכיחים שכוונתו כך וגם מדקדוק לשונו בפרק זה עצמו משמע כן שכתב בונה בצד הסולם ועל דרך זה הוא מ\"ש סותם את החלון ועוד דמדפתח יש לי להסיר אמת המים דמיירי באותו שבא לערער על חבירו א\"כ גם מ\"ש וכן סותם החלון באותו שבא לערער על חבירו מיירי שבא לבנות כותל בפני חלונותיו של זה ונמצאו נסתמות אבל כל זמן שהוא אינו בונה אינו יכול לכוף את חבירו לסתום חלונותיו וזה נכון בפירוש דברי רבינו ולא כמו שפירשם הריב\"ש ואפשר שהיה כתוב בנוסחת רבינו שביד הריב\"ש יכול לכופו לסתמו ולפיכך הוצרך לידחק בנתינת טעם לדבריו לחלק בין אמת המים לחלון אבל נוסחא דידן כמו שפירשתי דבריו להסכימם עם כל המפרשים זולת הרא\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו וכו'. </b> בגמרא קאמר היכא דעבד המחיצה מהוצא מאי תקנתא ליעביד ואיני יודע למה השמיטו רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר גינה לחבירו סתם וכו'. </b> כתב ה\"ה לא ידעתי מנין לו זה למחבר וכו' עד ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. * ול\"נ שרבינו סובר דמאי דאוקימנא דמתני' ה\"ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין אותו ה\"פ המוכר גינה סתם מעורבת עם גנות אחרות מחייבין את הלוקח לגדור [אבל המוכר סתם בקעה אין מחייבין אותו לגדור ומ\"ש]   ",
+                "<b>ואפילו במקום שלא נהגו לגדור בגנות.  </b> פירושו שלא נהגו לגדור דהיינו סתם וכמקום שנהגו לגדור דמי ואע\"פ שמתוך דברי רבינו בפרק זה נראה שהוא מפרש אוקימתא זו כפשטה אפשר ששני פירושים נאמרו בה ותרווייהו איתנהו: * [עיין בתי\"ט פ\"א דב\"ב משנה ב']:   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כותל חצר וכו' אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו. </b> מ\"כ נ\"א ואפילו שהיה גבוה יותר מדי כשנפל שיכול לומר אם מתחלה נתרציתי לך אולי היה עשיר ועתה הוא עני או שדה אחרת יש לו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה הכותל של זה שבנה וכו'. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א זה המשפט מעוקל וכו' ודעת המחבר שאין מחייבין אותו חצי ההוצאה וכו' עד זה נ\"ל לדעתו ז\"ל. אבל הרמב\"ן כתב אם גדר במקום שלא נהגו לגדור בבקעה מגלגלין עליו את הכל ובלבד שיהא הגדר כולו בשל בונה אבל אם היה חציו בשל זה וחציו בשל זה אינו יכול לכופו ליתן לו אפילו פרוטה שהרי אם רצה אומר לו אין רצוני בגדר שקרקעי מתמעט ואנא כורכמא רישקא הייתי זורע שם ואושיב שומר וישמור שאם אין אתה אומר כן במקום שלא נהגו לגדור בבקעה יקדים אחד מהם ויגדור ויגלגל על חבירו את הכל עכ\"ל. ולי נראה דבבקעה מודה רבינו דלא שאני לן בין אם מקום הכותל של שניהם לאם מקום הכותל של הבונה או שסובר דדוקא כשמקום הכותל של הבונה מגלגלין אבל אם המקום של שניהם אין מגלגלין וכדברי הרמב\"ן דע\"כ לא קאמר רבינו דדוקא כשמקום הכותל של הבונה אלא בחורבה שדרכה ליבנות ועתיד הוא לסמוך על הכתלים וכמ\"ש מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה וכו' אבל בבקעה שאינה עומדת לסמוך על הכתלים שבה אפשר דמודה וכדאמרן ואפשר שסובר שכיון שלא נהגו לגדור אין מגלגלין כלל ועובדא דרוניא חורבה היתה ולא שדה. ומ\"ש הרמב\"ן שאם אתה אומר כן וכו' זה הוא לאם עמד מקיף אבל לאם עמד ניקף אין מכאן הכרח כלל דלא הוה ליה למיגדר ואיהו דאפסיד אנפשיה וגם לעמד מקיף אין הכרח כ\"כ שלא יתרצה להוציא כל ההוצאות שלא מדעת חבירו ואח\"כ ליקום עלייהו בדינא ודיינא ועוד שהרי אם רצה ניקף עומד וגודר את הרביעית בקנים ואינו משלם אלא דמי קנים ונמצא מקיף נפסד ולפיכך לא יצא זה לגדור כדי לגלגל על חבירו ועוד כי יקדים אחד מהם מאי הוי ימחה חבירו בידו ולא ישלם לו אלא דמי נטירא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גג הסמוך לחצר חבירו וכו' שאין בני אדם דרין בגגות. </b> כתב הריב\"ש הדין עם שמעון דבגגין האלו יש היזק ראייה מדאמר אביי שני בתים בשני צדדי ר\"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' וההיא דאמר שמואל דבין גג לגג אין היזק ראייה קצת מהמפרשים ומכללם הרמב\"ם והראב\"ד העמידוהו בגגין שאין עשויין לתשמיש כגון שהם משופעים וכדומה לזה אבל בעשויין לדירה או לתשמיש יש בהם היזק ראייה והיינו ההיא דאמר אביי זה עושה מעקה לחצי גגו וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה לו עלייה וכו'. </b> טעמו מדתנן בפרק בתרא דמציעא (דף קי\"ז) הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ומשמע לרבינו שבעה\"ב חייב לבנות כל הבית בלי שיסייעו העליון בשום דבר דאמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות הכי משמע וגם מדקתני עד שיתן לו יציאותיו דאי לא עד שיתן לו חצי יציאותיו מיבעי ליה וכן פירש\"י אמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלים עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג וכתב ה\"ה לקמן גבי אמר בעל העלייה לבע\"ה לבנות הקשה הרשב\"א למה לא יכוף בעל העלייה לבעל הבית לבנותו וכתב בירושלמי העמידוה בשהלך לו בע\"ה למד\"ה ואין ב\"ד יורדין לנכסיו וכתב הרמב\"ן וזה נראה דעת המחבר עכ\"ל ולי נראה שאין דעת רבינו כן ומ\"ש בראש הפרק   ",
+                "<b>כופה את בעל הבית לבנותו כשהיה. </b> היינו דוקא כשנפל כותל מכותלי הבית שע\"כ צריך לבנותו כדי שלא יפול כל הבית הילכך בעל העלייה יכול לבנותו אבל הכא שנפל כל הבית אם אין בעל הבית רוצה לבנותו אין בעל העלייה יכול לכופו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי גנות זו על גב זו וכו' היה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו וכו'. </b> גירסת רבינו כגירסת הרא\"ש ועלתה בתיקו ויש לתמוה דכיון דספיקא הוא הו\"ל לומר חולקין ואפשר שטעמו משום דתחתון הוי כמו מוחזק בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטף נהר את זיתיו וכו' ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע. </b> כתב ה\"ה על דברי ההשגות ואני אומר כשנעקרו בלא גושין ה\"ז אבידה המותרת וכו' א\"נ כל שנעקרו עם הגושין וכו' עד אלא שחשו ליישוב הארץ כך נ\"ל עכ\"ל. ואני אומר שעל תירוץ ראשון קשה אע\"פ שגדלו עם סיוע הגושין כיון דהוו כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ואין להם חלק בו אבל העיקר כתירוץ השני ויהיה דין זה דוקא בארץ ישראל א\"נ כדברי הראב\"ד והגמרא ורבינו קיצר במובן דפשיטא שיתן לו דמי עצים וזה נ\"ל יותר וכ\"כ הר\"ן אבל לאחר ג' הכל של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן נהר אבל מה שהשביחו דבעל הקרקע הוי דשבחא דאילנות אפילו תוך שלש הרי הוא כפירות דלאחר שלש דמצי א\"ל אי אנא נטעי כוליה שבחא דידי הוה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חצר השותפין כל אחד מהם וכו'. </b> כתב ה\"ה פסק כת\"ק. ואע\"ג דרשב\"ג פליג עליה ואמר ר\"י כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתב הר\"ן דלא קי\"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה: ",
+                "<b>עשה אחד מהם בעצמו וכו'. </b> כתב ה\"ה אולי הוציא זה מדין בונה הכותל למעלה מד' אמות וכו'. ואפשר שלמד זה מדין המקיף את חבירו משלש רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו וכו' ואם פתח יסתום.</b> היינו כר' חייא בס\"פ חזקת (דף נ\"ט) דאמר לההוא דפתח חלונותיו לחצר השותפין יגעת ופתחת יגע וסתום וס\"ל לרבינו דמיירי כשצוח חבירו המעכב עליו כשידע דאל\"כ מחל וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א: ",
+                "<b>וכן לא יפתחו השותפין בחצר וכו'. </b> כתב ה\"ה ולולא שאמרה הר\"ש היה נראה שצריך להרחיק וכו'. הרמב\"ן בחידושיו נתן טעם לדברי הר\"ש:   ",
+                "<b>אבל פותח הוא לר\"ה וכו'. </b> כתב ה\"ה והקשו עליו מאותה דאביי הנזכרת פרק ראשון וכו' שאמרו זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' כלומר וכ\"ש דיכול למימר בני ר\"ה כי לא דרכי גמלים לא חזו לי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ כן לא יפתח אדם חנות וכו'.  </b> כתב ה\"ה ודקדקו המפרשים ז\"ל במבוי שאינו מפולש וכו'.  הטור כתב בסימן קנ\"ד בשם הר\"י ברצלוני שכל מבוי שאינו מפולש דינו כחצר וכ\"כ נימוקי יוסף בס\"פ חזקת בשם הרמב\"ן והריטב\"א וכ\"נ מהירושלמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת וכו'. </b> רבינו מפרש כהרי\"ף שכתב בתשובה שמי שלקח בית בחצר אחרת יכול לפותחה לתוך ביתו אבל לא לחצר השותפין ובלבד שיסתום הפתח שהיה לו לחצר אחרת וכ\"ת כיון שאין שם דרך אלא על ביתו אמאי צריך לסתום הפתח שיש לו בחצר אחרת והא אין אדם עשוי להכניס דיורין שיעברו דרך עליו כדאמרינן גבי עלייה י\"ל דבעלי אותה חצר כשיהיה הפתח פתוח עושין משם קפנדריא דרך חצר השותפין כדי לקצר הדרך הדרך שלא מדעתו אי נמי לפעמים אפילו מדעתו כיון דבכל שעה אינם עוברים דרך שם לא קפיד כ\"כ והיינו דאמרינן התם מאי חדר שחלק ביתו לשנים ואין לו שום פתח למקום אחר אלא הפתח הראשון שהיה לו לחצר וכן נמי יכול לבנות עלייה על גבי ביתו בניין חדש ובלבד שלא תהיה פתוחה לחצר אלא שעולין לה דרך ארובה שבקרקעיתה לפי שאינה עשויה לדירה ואין עשוי להשכיר לאחרים מקום כזה שיעברו דרך עליו כמ\"ש הוא ז\"ל בפרק המוכר את הבית וכן דעת רבינו ואע\"פ שלא כתב פתח גבי בית כמו בעלייה מוכרח הוא בדבריו שלא אמר לא יפתחנה אלא לחצר הא לביתו יפתח ואי הוה ס\"ל דלא יפתח אפילו לבית הוה ליה למימר לא יפתחנה לבית דהוי רבותא דכ\"ש לחצר ועוד שכיון שסתם פתח של הצד האחר היינו חלק ביתו לשנים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והוא הדין ללוקח בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו ולא עשה לו פתח לחצר השותפין וסתם הפתח שהיה בחצר שהכל בכלל חלק ביתו לשנים וכפי מה שפירשתי אין מקום להשגת הראב\"ד דההיא אינה עשויה לדירה כדאמרן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש וכו' ואם היה מבוי מפולש וכו'. </b> וכתב ה\"ה ובמפולש לר\"ה ונימוקי יוסף כתב אבל אם היה מפולש אין מעכבין עליו דהוי ליה כר\"ה אע\"פ שאין לו י\"ו אמה ונ\"ל שאין זה חולק על ה\"ה דר\"ה דקאמר לא להצריך שיהא בו י\"ו אמה אלא לאפוקי דוקא סימטא דכיון דאין רבים בוקעין בו להדיא יש להקפיד בו על דריסת הרגל אבל ר\"ה אע\"פ שאין לו ט\"ז אמה אין להקפיד בו על דריסת הרגל: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אחד מבני מבוי שביקש לסתום פתחו וכו'.  </b> בפ\"ק דבתרא (דף י\"א) בעא מיניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א\"ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת ודעת רבינו כדעת המפרשים שכתב * הרמב\"ן ששתי השאלות אחת הן וכך שאל אחד מבני המבוי שביקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שמהלך מטיל לפי בני אדם הנכנסים ויוצאים במבוי מתחלקת או לפי פתחי' מתחלקת הילכך כל זמן שלא פרץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כמו שהיה מקודם לכן ואין בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין וא\"ת הרי כתב רבינו לעיל בסמוך מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך וזה הוא פירוש דברי ר\"ה לשאר מפרשים ומאחר שהוא מפרש דברי רב הונא בע\"א כמ\"ש מנין לרבינו דין זה וי\"ל דיליף לה מדתניא בההוא פירקא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו והתימה מה\"ה שכתב על ההיא דמי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש שנתבאר בסוגיא ולא כתב שהיא ברייתא: (* נ\"ל דהיינו דוקא לפי גירסתם ששתי הבעיות בחדא מחתא מחתינהו אבל גירסתנו בגמרא תרי בעיות חלוקות בני מבוי מעכבין או אין מעכבין א\"ל בני מבוי מעכבין אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או אינה מתחלקת א\"ל לפי בני אדם מתחלקת ודו\"ק):   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בעל השנייה וכו'. </b> כתב ה\"ה שהוא מוכרח שם ואני איני רואה הכרח וגם דברי רבינו צריכין ביאור שכתב אבל פתח בינו ולבין השלישית הפנימית מעכבת עליו משמע שאם פתח בינו ובין החיצונה אין הפנימית מעכבת עליו דאל\"כ הוה ליה למיפלג ולמיתני בדידה אין החיצונה מעכבת עליו אבל הפנימית מעכבת עליו וקשיא לן אמאי אין הפנימית מעכבת עליו הרי אמרו פנימית משתמשת עם כולן ועוד יש לדקדק למה אמר הפנימית מעכבת עליו הל\"ל הרי היא מעכבת עליה ואפשר לומר שאע\"פ שאמרו הפנימית משתמשת עם כולן כיון שהשנייה יכולה להשתמש מפתחה ולחוץ הרי היא רשאי לפתוח בינה לחיצונה שהיא והפנימית שותפות בתשמיש המקום ההוא אבל מפתחה ולפנים אין לשנייה רשות להשתמש כלל הילכך הפנימית מעכבת עליה ודקדק לומר הפנימית מעכבת עליה ללמדנו שאפילו אם השלישית מתרצה שיפתח פתח זה הרביעית שהיא פנימית ממנה מעכבת עליה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני מבוי שאינו מפולש וכו'. </b> כתב המגיה צ\"ע למה פרט אלו שהם רופא אומן גרדי וכו' הלא לעיל אמר שלא להושיב ביניהם וכו' ולא אחד מבעלי אומניות וכו' משמע שלכל אומנות מעכבים ואם הבבא דלעיל היתה בשיש כבר במבוי אחד מאותה אומנות הוי א\"ש אמנם לשון רבינו משמע שגם שם מיירי בשאין כבר ביניהם מאותה אומנות כמו שמפרש במ\"מ עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שפתח חלון לחצר חבירו וכו'. </b> כתב הטור בסימן קצ\"ד בשם הרי\"ף והרמב\"ן ז\"ל דחלון אם יש בו היזק ראייה לעולם אין בו חזקה ואפילו נתן לו רשות לפתחו ואפילו מחל לו הנזק [יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל] וכו' וכ\"כ הרמב\"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיש לו חזקה וכ\"כ הר\"י הלוי עכ\"ל ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם רבינו שהרי בפירוש כתב בכאן בהיפך ונראה שכתב כן מפני שראה לרבינו שכתב בפרק שני גבי חצר השותפין שהיזק ראייה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר אלא אע\"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ואי מהא לא איריא שהרי כתב שם ה\"ה דעת המחבר כדעת רבו דבחצר בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקין זה את זה בלא עשיית שום מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן שלש שנים או יותר אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתם עכ\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בשפתחה לתשמיש וכו' אבל אם פתחה לאורה וכו'. </b> כתב הריב\"ש פרק חזקת חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ובגמרא א\"ר זירא למטה מד\"א יש לו חזקה ולמעלה אין לו חזקה ונחלקו המפרשים בפירוש זאת המימרא ומלשון הרמב\"ם נראה שהכל תלוי בדעת הפותח אם פתח אותו לכוונת אורה ופירש הוא טעם הדבר לפי מה שנראה מלשונו שכיון שפתחה לאורה וזה שתק [מחל על האורה] ואין יכול למנעה מעתה וצריך להרחיק כדי שלא יאפיל אבל בשלא נעשית לאורה אלא שפתחה לתשמיש או לזון עיניו ולדבר עם חבירו אע\"פ שג\"כ מוסיף אורה בבית זה יכול לומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיתה קטנה וגבוהה אבל שתחזיק עלי שאצטרך להרחיק בנייני בזה לא הנחתיך. ומ\"ש ג\"כ בגמרא בזה החלון העשוי לאורה אפילו כל שהוא שיש לו חזקה הוכיח הרמב\"ן ז\"ל מהירושלמי ששיעורו בחזקה כשיעורו לטומאה שהוא כמלא מקדח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה הזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש הא דתנן זיז טפח יש לו חזקה היינו לענין שיכול למחות בעל הזיז בבעל החצר מלבנות תחת אותו הזיז שמבטל תשמישו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה וכו'.  </b> כתב הריב\"ש יש לבאר דבריו בכותל החוצץ בינו ובין חבירו שאף אם לאחד כמה תקראות סמוכות לכותל ההוא והאחר אינו סומך כי אם קורה אחת וטוען ששותף היה בכותל ההוא מעת היותו נאמן אך צ\"ע בדבריו מה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחד יותר מן האחר אע\"פ שהוא סומך לו כמה קורות ותקראות והאחר לא סמך עדיין מה ראיה היא שיהיה הכותל לאחד כיון שאף אם יהיה בשיתוף כל אחד יכול לסמוך כשירצה עכ\"ל:  וכתב בתשובה אחרת בנדון זה כיון שלא נודע מי בנאו תחלה והכותל מפסיק בין שניהם וזה קדם וסמך והאחר לא היה צריך אז או לא היה רוצה לסמוך לאותו רוח וכל מה ששנינו במתניתין שכותל חצר שנפל הכל הוא בשנודע שהאחד בנאו מתחלה אבל בשלא נודע ודאי כיון שהכותל מפסיק בין שניהם בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהאחד סומך והאחר אינו סומך ואפילו בכותל חצר שהרי זה אומר דעתי היה לסמוך לאחר זמן ומתחלה בניתיה עמו אצ\"ל בכותל המפסיק בין שני בתים. ומ\"ש הרמב\"ם   ",
+                "<b>אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה הואיל והשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולן. </b> דמשמע שאם לא נשתמש בקורה כלל אין ראיה שהוא שותף בה יש ליישב דבריו דמיירי בכותל הידוע לאחד כמו שנראה מראש הבבא שמתחיל בה מי שהחזיק בכותל זה וכו' דמשמע דקאי על כותל שבין ראובן ושמעון והוא של ראובן לבדו דאם שמעון טוען מחמת מחילה על הכנסת הקורה אין לו לסמוך כי אם הקורה ההיא ולא יותר אבל אם טוען שפרע לו חלקו המגיעו במחצית כל הכותל נאמן כיון שהשתמש בקורה אחת דהשתא ליתיה לטעמא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן דלא אמרי ההוא טעמא אלא בסמך כותל אחר ולא נתן עליו את התקרה דמי יימר דמחייבי ליה רבנן בגלויי דעתא בלבד אבל הנותן אפילו קורה אחת פשיטא דמחייבי ליה רבנן והו\"ל כפרעתיך לאחר זמני זה נ\"ל בביאור דברי הרב אבל אם לא נודע מי בנאו תחלה בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהוא מחזיק בסמיכת קורות ולא האחר ומיהו כל זה לפי דין הגמרא ובעיר שאין בה מנהג ידוע אבל בעיר שיש בה מנהג ידוע הולכים אחר המנהג דכלל גדול בדברים האלה הכל כמנהג המדינה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מרחיקין את הזרעים וכו'. </b> על מ\"ש מגיד משנה ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכים אלא לתרץ רבה בר בר חנה אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכים לתירוץ זה ואפשר דרבינו סובר שאחר דמתניתין סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו הברייתא דע\"כ בכל כותל מיירי דצריך ג\"ט דהיינו משום שופכין אכן הרי\"ף הביא המשנה והברייתא כצורתה ולא הזכיר חילוק זה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון וכו'. </b> על מ\"ש מגיד משנה ותירצו שלא היה אלא כמין גם כתב המגיה בגמרא שלנו לא נמצא תירוץ זה רק שמוסיף רבא על המשנה ונפל עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא לחפור בור בסוף שדהו וכו'. </b> בראש פרק זה כתב רבינו לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה וכו' אלא א\"כ הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסיד בסיד וכו' וכאן לא הזכיר אלא הרחקה ולא הצריך לסוד בסיד והטעם משום דהתם שהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ולא מוריד ודי בהרחקה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מרחיקין גורן קבוע מן העיר וכו'. </b> כתב ה\"ה ופירוש גורן קבוע פירשו בגמרא וכו'. וא\"ת והא לא איתמר אלא אליבא דאביי ואנן לא קי\"ל אלא כרב אשי דבתרא הוא וי\"ל דנהי דלא קי\"ל כאביי מ\"מ מימרא דר\"י בר חנינא דמפרש היכי דמי גורן קבוע איתא ואע\"ג דגמרא מייתי לה על אוקימתא דאביי מימרא דרבי יוסי בר חנינא בלא מימרא דאביי [איתאמרא] אמתני' דקתני גורן קבוע דהא רבי יוסי בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה נקטינן דרב אשי לא פליג עליה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו וכו' וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו או על בית האילן וכו'. </b> רבינו גורס במשנה בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולות ורש\"י גורס גירסא אחרת: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וכו' אם אמר אחד מהם תנו לי חלקי וכו'. </b> בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב ע\"ב) ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי פלגי אמר להו פלוגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה [אחי] מעלינן ליה [עלויא כי] נכסי דבי בר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי ניגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרתי אחד ניגרא א\"ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא ופירש רש\"י דזבן ארעא אמצרא דבי נשא קנה קרקע אצל שדה אביו. כי מטא למפלג עם אחיו בנכסי אביו. אמרי אחי מעלינן ליה וכו' לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות וכו'. תרי ארעתא אתרי ניגרי וכו' שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחת מהם ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו וכו'. האי מדויל דרך היאורים לייבש כשהנהר שנמשכים ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהן וכו' או תן לנו מעילוי בדמים. תרתי ארעתא יש לנו לחלוק על חד ניגרא ואחד מהם קנה קרקעות אצל האחת. כופין על מדת סדום דכיון דאחד ניגרא נינהו שתיהן שוות. ניחא לי לאפושי אריסי טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע כדי שתרבה לך אריסים ותהא שדה שלי משתמרת יפה. והשתא מה שפסק רבינו ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו וכו' הוא כדעת רבה וקשה דהא איפסיקא הכא בהדיא הלכתא כרב יוסף וגם בפרק יש נוחלין פסקינן הלכה כרב יוסף בשדה קנין ומחצה ופירש רש\"י דשדה היינו הך דהכא וכן משמע בערוך וכבר הרגישו בקושיא זו בעלי ההגהות אלא שהניחו הדבר בצ\"ע והתימה מה\"ה שלא הרגיש בקושיא זו כלל וכתב שפסק כרב יוסף והדבר ברור שאינו כן. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא מפרש כמו שכתבו הרמב\"ן והרא\"ש בשם הגאונים דמעלינן ליה בנכסי דבר מריון היינו כגון שאומרים או יטול זה העילוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב\"ד וא\"כ כל היכא דאמר תנו לי חלקי בצד השדה שלי ואין חבירו מעלה עליו בדמים נותנין לו וכופין אותו על כך דע\"כ לא פליג רב יוסף אלא בשהלה מעלהו בדמים אבל קשה לפירוש זה למה לא כתב רבינו שאם העלהו האחד בדמים שאין כופין זה את זה על כך לכך יש לומר שרבינו מפרש דכל היכא שהקרקעות שוים לכולי עלמא כופין על מדת סדום לתת לזה חלקו אצל מצר שלו וההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דאמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' מפרש גמרא דלא תימא דאפילו בקרקעות שוים כגון תרתי אחד ניגרא אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' אלא בתרי ארעתא אתרי ניגרי הוה עובדא ומשום [הכי אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' משום] דהאי מדויל אבל בתרתי ארעתא אחד ניגרא לא הוה פליג דהא הוא דאמר כגון זו כופין על מדת סדום ואהכי אתי שפיר מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו. </b> היינו דוקא בשוים וכמ\"ש קודם בסמוך אם היתה כולה שוה ודין זה הוא ממה שאמרו תרתי אחד ניגרא דמודה ביה רב יוסף שכופין על מדת סדום. ומ\"ש   ",
+                "<b>אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. </b> הוא מאי דמודו ביה כולי עלמא היכא דחלק אחד טוב מחבירו דאמרי ליה מעלינן ליה וכו' ונכלל בדבר זה פלוגתא דרבה ורב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דהיינו פלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי דכיון דאפשר להעלות על הדעת קצת עילויא דהיינו דילמא האי מדויל וכו' אע\"ג דלא ידיע לן חיישינן ליה ואמרינן מעלינן ליה וכו' וכ\"ש היכא שהעילוי מבואר וידוע דאז לכולי עלמא אמרינן מעלינן ליה וכו' וקשה כיון דתרי ארעתא אתרי ניגרי הוא פירושא דההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא למה ליה למימר והלכתא כרב יוסף בתרוייהו וי\"ל שאחר שכתב ההוא דזבן ארעא וכו' והלכתא כרב יוסף בא בעל הגמרא ופירש דפלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי ובההוא פסק כרב יוסף דאילו בתרתי אחד ניגרא אפילו רב יוסף מודה דכופין ועי\"ל דרבינו לא גרס והלכתא כרב יוסף אלא בחד מינייהו ואם אנו מוכרחים לומר כן א\"צ לשום תירוץ רק שנאמר דלא גריס והלכתא כרב יוסף בההוא דזבן ארעא ופסק בההוא פלוגתא כרבה ומשמע שדעת רבינו לפרש דכל הני מילי [דרב יוסף] קאי אההוא דזבן ארעא וכמו שפירש\"י ודרבינו עדיפא דההיא דחדא גיסא וכו' פלגי לה בקרנזול משמע ליה דסמכוה לכאן ללמד שאם בן המצר תבע חלק שאצל שדהו כיון שהחלקים שוים שומעים לו ואפילו לאביי דהכא ליכא טענה דאפושי אריסי וזהו שכתב רבינו ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף וכו' ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו: ודע שרבינו מפרש דניגרא הוא דרך כמו ניגרי ברייתא [אנקטה] שר\"ל פסיעות ועל שם הפסיעות נקרא הדרך ניגרא וזהו שכתב אבל אם היה חלק כו' טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ופירוש לשון הגמרא לפ\"ז כך הוא תרי ארעי אתרי ניגרי כלומר שכל אחת מהשתי שדות יש לו דרך מיוחד שעובר עליו אמר רב יוסף זימנין דהאי מדויל כלומר זימנין דבדרך זה יבואו מים ובדרך זה לא יבואו וא\"כ כשכתב רבינו או קרוב לדרך היינו לומר שקרוב לדרך זה ושדה האחרת אינה קרובה לדרך זה ואע\"פ שקרובה לדרך אחרת אבל לא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכל כך יפה זה כזה אלא שאנו אומרים דילמא האי מדויל וכו' גם אם נאמר שהוא מפרש ניגרא יאור וזהו שכתב או קרוב לנהר יותר מ\"מ יקשה למה לא הזכיר היכא שכל קרקע סמוך אצל יאור אחד או אצל דרך אחד שזה הוא פלוגתא דרבה ורב יוסף בתרי ארעתא אתרי ניגרי ואם נאמר שמ\"ש או קרוב לנהר היינו שכל אחת יש לה נהר אחד יקשה מה שהקשיתי דלא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכ\"כ יפה זה כמו זה וצ\"ע. והיותר נ\"ל שרבינו לא גריס הלכה כרב יוסף אלא בתרי ארעי אחד ניגרא וז\"ש אם היתה כולה שוה וכו' ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה וכו' שומעין לו וכופה אותו על זה ולא חילק בתרי ארעתא אתרי ניגרי משום דהאי מדויל וכו' אלא כל שנראה לנו שהן שוות אף ע\"ג דאפשר דזימנין מדויל האי ולא האי השתא מיהא שתיהן שוות וכופין אותו כרבה. ומ\"ש   ",
+                "<b>אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. </b> מדברי רבה נשמע דכל כה\"ג כיון דאיכא דניחא ליה בעידית אע\"ג דהיא פורתא ואיכא דניחא ליה בזיבורית מפני ששיעורה מרובה מעידית ליכא למימר ביה כופין על מדת סדום:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו וכו'. </b> מהרי\"ק בשורש כ' כתב דשותף שמכר חלקו שותף חבירו יכול לסלקו אפילו במטלטלין ודייק כן מדברי רבינו שכתב כאן אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר מסלקים את הלוקח וכו' עד ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלקו ומדהזכיר קרקע גבי בן המצר ולא הזכיר גבי אחים או שותפים אלא כתב סתם שמכר חלקו לאחר וכו' דמשמע אי זה חלק שיהיה בין היה קרקע בין היה מטלטלין משמע דלגבי שותפין אין לחלק בין קרקע למטלטלין עכ\"ל. ודברי תימה הם שדקדוק זה שדקדק אינו כלום שהרי הלכות אלו הלכות שכנים קרי להו ושותפין דמטלטלים לענין מטלטלין שמכרו לאחר לאו שכנים מיקרו ועוד דבפרק זה בין לפניו בין לאחריו בדיני קרקע איירי וא\"כ מהיכא תיתי לן לומר דהכא במטלטלין עסיק ועוד שלשון של בבא זו יוכיח שכתב מסלקין את הלוקח כדי שלא יכנס זר ביניהם והאי לישנא בקרקע שייך כדכתיב להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם ואפילו אם ת\"ל דנקט לשון זה מושאל במטלטלין א\"א לומר כן דהא לא אידכר האי דינא בגמרא ומהיכא תיתי ליה לרבינו ועוד דבהדיא כתב ה\"ה דהיינו מאי דאמרינן האי דאחזיק ביני אחי ביני שותפי וכו' וההיא פשיטא דבקרקע היא ועוד דאי במטלטלין מיירי רבינו מאי ולא עוד וכו' אדרבה בבא דרישא עדיפא דאפי' במטלטלין מסלקין ללוקח אלא ודאי לא עלה על דעת רבינו לומר דין זה אלא בקרקע לבדו ומ\"ש שמכר חלקו ולא כתב שמכר חלקו בקרקע משום דבשותפין שיש להם חלק בקרקע עסיק מש\"ה לא איצטריך לפרושה הילכך לית דחש לדקדוק זה דמהרי\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השכירות אין בה משום דין בן המצר. </b> מדברי הטור נראה שהוא מפרש דברי רבינו שאם ראובן השכיר חצר לאחר לא יאמר המצרן אני רוצה לשכרו ממך ואני קודם בו וכ\"ש שמי שיש לו חצר בשכירות וחצר שאצלו נמכר אינו יכול להוציאו מדין בן המצר וכך נראה בפירוש ממ\"ש רבינו בפרק זה לקמן וזה לשונו לפיכך אם טען הלוקח גזלן אתה לשדה זו אריס אתה או שוכר. שוכר אבל ה\"ה כתב השכירות אין בו דין המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ\"ל ק\"ו ממשכונא וכמו שיתבאר עכ\"ל ובדין משכונא כתב רבינו בסמוך הממשכן מקום ואח\"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דינא דבר מצרא וא\"כ נראה שהוא מפרש דברי רבינו דה\"ק אם השכיר ביתו לאחד ואח\"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציאה מידו והק\"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה שכירות שהוא דר בה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומיה ממכר הוא לא כל שכן שאם קדם וקנה זכה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וכו' לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו' או שוכר או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראיה. </b> מדבריו אלה משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע ליה דהוא הדין נמי אפילו קדם וקנה מוציא מידו בן המצר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה כתוב בשטר מתנה וכו'. </b> כתב ה\"ה מפורש בהלכות הדין והטעם וכתב הרשב\"א ואם זה עומד בטענתו וכו' תמיהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו שהרשב\"א ז\"ל סובר שאינו נותן לו אלא מה ששוה ורבינו סובר שנותן לו מאתים זוז והו\"ל לרב המגיד לכתוב אבל הרשב\"א כתב דלשתמע שבא לחלוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>החליף חצר בחצר וכו'. </b> הטור כתב אחר דברי רבינו ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של לוי טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב\"ם ז\"ל היה מודה בזה שהוא לא כתב אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ\"ל ואני אומר שחילוק זה שחילק בין חצר לשדה וכרם אינו נראה בעיני דודאי כי היכי דאיכא קפידא בחצר איכא קפידא בשדה ובכרם שאעפ\"י שזה יפה כזה ואפילו אם של בן המצר יפה יותר לפעמים שאדם אינו חפץ ביפה מפני שהוא רחוק או מפני שאין לו שכונה טובה או מפני כמה טענות שאפשר להמצא הילכך בחליפי קרקע בקרקע לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל ורבינו נקט חצר והוא הדין לשאר קרקעות ותדע דקתני בסיפא שאם החליף בבהמה או במטלטלין יש בו דין בן המצר ואם כדברי הטור ליפלוג בקרקע גופיה וליתני [אבל] אם החליף בשדה או בכרם יש בו דין בן המצר [ואעפ\"י שיש לדחות דעדיפא מיניה אשמעינן דא\"צ ליתן לו בהמה ומטלטלין וגם לא דמים לקצב לו עליהם אלא דמי שויים אבל בשדה ובכר' צריך המצרן ליתן לו שדה וכרם טובים כמו של לוקח מ\"מ מה שכתבתי דל\"ש לרבינו בין חצר לשדה וכרם נראה נכון בעיני וכ\"כ המפרשים דלרבינו אין חילוק אלא בהחליף קרקע בבהמה ומטלטלין] וגם מ\"ש לדקדק מדברי הגאון שאם כרמו של לוי טוב כמו של לוקח מסלקו יש לדחות שמאחר שהמוכר אומר אינו טוב בעיני כמו של לוי אעפ\"י שבעינינו הוא טוב כשל לוי או יותר טוב לא כייפינן ליה ליקח כרם שאינו טוב בעיניו מפני אי זו טענה כמו שכתבתי וטעמא דמסתבר הוא ועם זה אין חילוק בין הגאון לרבינו ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח שבנה והשביח וכו' בן המצר מסלקו. </b> כתב רבינו ירוחם דמיירי שמיחה בעל המצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל חוב של מוכר שטרף השדה וכו'. </b> כתב ה\"ה דעת הרב שאחריות בן המצר על הלוקח וכו'. ואני אומר דדברים תמוהים הם דאתו רבנן לתקן משום הישר והטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה ומ\"ש הראב\"ד דאולי מפני שפשע וכו' לא ידענא היאך אפשר לחייבו מפני טענה זו שאם הלוקח ידע שיש שט\"ח על המוכר משום דשטרא קלא אית ליה א\"כ גם המצרן ידע ולא היה לו לסלק ללוקח דאילו היה ביד הלוקח לכוף למצרן שיקחנה היה אפשר לחייבו מפני שפשע וכו' אבל מאחר שאין בידו לכוף למצרן והמצרן הוא שסילקו מדעתו אי זה פשיעה היא זו. לכן נ\"ל לפרש דברי רבינו דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר משום דא\"ל לאו בעל דברים דידי את אלא יתבע ללוקח והלוקח למוכר ואע\"פ שלפי זה הו\"ל לומר הרי בעל המצר תובע את הלוקח ולא הל\"ל חוזר וטורף מן הלוקח אפשר דה\"ק יטרוף מן הלוקח עד שיתבע את המוכר ויטול ממנו דאם לא כן לא ירצה הלוקח לתבוע מהמוכר שמאחר שזה סילקו משדה זו רוצה הוא שיפסיד מעותיו ולהכי קאמר רבינו שטורף ממנו כדי לכופו ע\"י כך לתבוע למוכר וכל זה כשיש למוכר ממה יפרע אבל אם אין לו פשיטא שלא יפסיד הלוקח ולא הוצרך רבינו לפרש כן וקרוב לזה מצאתי להרשב\"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקביל מוכר ללוקח אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר אבל היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוציא בן המצר מעות וכו'. </b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמ\"ה ה\"ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי ואינו נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר לו תן לי כמו שלקחתי שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום עכ\"ל. ול\"נ שאין הכרח לומר דרבינו לא ס\"ל כהרמ\"ה דהתם איכא למימר שלא החליף עמו אלא כדי לשומם עליו ביותר מדמיהם כדי לבטל דין המצר הערמה היא ואינה מועלת לו כלום הילכך נותן לו דמיהם ואין בזה הפסד למוכר דבהמה ומטלטלין שכיחי ובמעות שבידו ימצא לקנות כמו שירצה ולפיכך כשהחליף בקרקע כיון שהקרקע כזה לא שכיח כלומר שיש אדם שחפץ בקרקע זה יותר מקרקע שבמקום פלוני נתבטל דין בן המצר ומפני כך כתב החליף חצר בחצר אין בה דין בן המצר וקפידא דזוזי טבי וזוזי תקולי ודאי הוי כמו החליף חצר בחצר דקפידא היא כמ\"ש ולעולם בטבי ותקולי דאיכא אינשי דקפדי בהו ואם יבא להחליפם יצטרך להפסיד בהם מודה רבינו להרמ\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שצריך קניין וכו'. </b> כתב הרא\"ש על דברי רבינו ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראה ומשתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה ולא מסתבר כלל עכ\"ל ולי נראה שאי אפשר לפרש כן דברי רבינו שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דרבינו הכא מיירי כשתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבינו האי והרי\"ף שכתב ה\"ה ראהו בונה או סותר וכו' ואח\"כ תבעו בדין אעפ\"י שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו האי והרי\"ף אינו יכול לסלקו אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ\"נ מדברי ה\"ה והריב\"ש שכך פירוש דברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם וכו'.  </b> כתב ה\"ה זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון וכו' טעמו שהוא מחשב אותו כטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ מפני שאינו טוען בגוף המשכון כמ\"ש בהלכות מלוה ולוה: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות שכנים</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..06f359470598c9cd9b9632a241e87a21d0e0cb63
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,274 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Neighbors",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שאמר לחבירו וכו'.  </b> נראה שרבינו מפרש גוד אגוד כפי' הערוך דהיינו משוך או אמשוך שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך ורש\"י פירש בענין אחר:  כתב ה\"ה בפ\"ב על בד\"א בכרך אחד וכו' כתבו המפרשים דבארבע אמות של פירוק משא אין בהם דין גוד או אגוד שאם אין חצר לפרק משאו אין בית:   ",
+                "<b>לפיכך שני אחים וכו'. </b> כתב ה\"ה ופירוש עשאן לשכר שהם גדולים וראויים להשכירן וכו' לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה, ואין נראה כן מדברי רבינו אלא הכל תלוי בדעת האב וכפשטא דמתני': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא את השדה עד שיהא בה זריעת תשעה קבין וכו'. </b> משנה בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב) ומסיים בה במתני' ר' יהודה אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה [ואמרו בגמרא] (דף י\"א) ול\"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה ויש לתמוה למה לא כתב רבינו כן ואפשר דס\"ל דכיון דסתם מתני' היא תשעה קבין רוב המקומות נוהגין כך ואתריה דרבי יהודה מיעוטא הוא ולכן לא חשש רבינו לכתבו א\"נ ס\"ל דהלכה כסתם משנה ואפילו באתריה דר' יהודה לא הוי שדה בציר מט' קבין ורבי יהודה סבר דבאתריה מיהא בט' חצאי קבין הוי שדה ומאי דקאמר גמרא ול\"פ היינו לומר שאין מחלוקתם גמור שהרי בשאר מקומות כ\"ע לא פליגי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד היו שני שותפים וכו'. </b> כתב ה\"ה רחב ארבע אמות שיש לכל פתח וכו'. אבל הרא\"ש כתב אם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע דלא חזי לפרק משאו בבציר מהכי כדאמרינן בפרק חזקת (דף ס') גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשווייה תרי בר תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר עכ\"ל ויש לתמוה על רבינו שהרי ראיה זו שהביא הרא\"ש ראיה חזקה היא ולכן נ\"ל לפרש דרבינו נמי סבר דבסתם פתח שהוא רחב איירי ולא חשש לפרש שאם הפתח פחות מד' אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע מפני שאינו מפורש בהדיא בגמרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. </b> וכתב ה\"ה המחבר אינו מפרש יחוד תיקון כניסה ויציאה וכו' וכשייחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית עכ\"ל. וא\"ת הרי כתב רבינו בסמוך בית סתום יש לו ארבע אמות ומי עדיף ייחד לו פתח מפתח סתום ונ\"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח אחד אע\"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחים שחלקו הרי הם כלקוחות וכו'. </b> כתב הריב\"ש בסי' תי\"ו הסכימו כל המפרשים שאין הכוונה שיוכל האחד לכוף את האחר שיסלק ההיזק ההוא אלא שהניזק יכול לבנות בשלו בענין שיסתלק השיעבוד ההוא כגון שאם היתה אמת המים עוברת דרך שדהו יכול לסתרה לפי שכל אחד יבנה בשלו מה שירצה מבלי שיוכל חבירו לעכב עליו אבל לא שיוכל הוא לכוף את חבירו שיסתרנה הוא וכן אם היו לאחד נטפי ושופכי על חצר חבירו אין זה יכול לכופו לסלקה אבל אם יכול הוא לעשות אי זה בניין בשלו בענין שלא ירדו המים ההם בחצר הרשות בידו וזהו לשון הרמב\"ם שאם היתה אמת המים עוברת יכול זה לסתרה וכן יש מי שפירש גם כן אין להם חלונות אין להם דין חלונות זה על זה שיצטרך זה להרחיק מכנגדן ארבע אמות כדי שלא יאפיל אלא בונה בשלו כרצונו אבל אינו כופהו לסתמן מפני היזק ראייה אמנם הרמב\"ם כתב שאם היה לו חלון המשקיף על חבירו יכול לכופו לסתמה אע\"פ שלא כתב כן באמת המים והטעם לדבריו דשאני היזק ראייה דגירי דידיה הוא ויש בו קצת איסור מה שאין כן באותם השיעבודים האחרים עכ\"ל והרא\"ש כתב וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם מיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע\"פ שיש בהם היזק ראייה ואין דבריו נראים כלל דכיון דאין חזקה באורה היכי מצי מיעביד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה וכן כתב הרמב\"ם שצריך לסתום החלון עכ\"ל הרא\"ש. ולעניות דעתי נראה שאין דברי רבינו מוכרחים להתפרש כן שהרי אפשר לפרש דבריו כדברי המפרשים שאינו יכול לומר לו סתום חלונותיך. ומ\"ש   ",
+                "<b>סותם החלון. </b> היינו לומר שבונה כנגדו ואע\"פ שהוא סותם חלונותיו של זה ודבריו שבפרק ז' מהלכות אלו מוכיחים שכוונתו כך וגם מדקדוק לשונו בפרק זה עצמו משמע כן שכתב בונה בצד הסולם ועל דרך זה הוא מ\"ש סותם את החלון ועוד דמדפתח יש לי להסיר אמת המים דמיירי באותו שבא לערער על חבירו א\"כ גם מ\"ש וכן סותם החלון באותו שבא לערער על חבירו מיירי שבא לבנות כותל בפני חלונותיו של זה ונמצאו נסתמות אבל כל זמן שהוא אינו בונה אינו יכול לכוף את חבירו לסתום חלונותיו וזה נכון בפירוש דברי רבינו ולא כמו שפירשם הריב\"ש ואפשר שהיה כתוב בנוסחת רבינו שביד הריב\"ש יכול לכופו לסתמו ולפיכך הוצרך לידחק בנתינת טעם לדבריו לחלק בין אמת המים לחלון אבל נוסחא דידן כמו שפירשתי דבריו להסכימם עם כל המפרשים זולת הרא\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו וכו'. </b> בגמרא קאמר היכא דעבד המחיצה מהוצא מאי תקנתא ליעביד ואיני יודע למה השמיטו רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר גינה לחבירו סתם וכו'. </b> כתב ה\"ה לא ידעתי מנין לו זה למחבר וכו' עד ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. * ול\"נ שרבינו סובר דמאי דאוקימנא דמתני' ה\"ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין אותו ה\"פ המוכר גינה סתם מעורבת עם גנות אחרות מחייבין את הלוקח לגדור [אבל המוכר סתם בקעה אין מחייבין אותו לגדור ומ\"ש]   ",
+                "<b>ואפילו במקום שלא נהגו לגדור בגנות.  </b> פירושו שלא נהגו לגדור דהיינו סתם וכמקום שנהגו לגדור דמי ואע\"פ שמתוך דברי רבינו בפרק זה נראה שהוא מפרש אוקימתא זו כפשטה אפשר ששני פירושים נאמרו בה ותרווייהו איתנהו: * [עיין בתי\"ט פ\"א דב\"ב משנה ב']:   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כותל חצר וכו' אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו. </b> מ\"כ נ\"א ואפילו שהיה גבוה יותר מדי כשנפל שיכול לומר אם מתחלה נתרציתי לך אולי היה עשיר ועתה הוא עני או שדה אחרת יש לו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה הכותל של זה שבנה וכו'. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א זה המשפט מעוקל וכו' ודעת המחבר שאין מחייבין אותו חצי ההוצאה וכו' עד זה נ\"ל לדעתו ז\"ל. אבל הרמב\"ן כתב אם גדר במקום שלא נהגו לגדור בבקעה מגלגלין עליו את הכל ובלבד שיהא הגדר כולו בשל בונה אבל אם היה חציו בשל זה וחציו בשל זה אינו יכול לכופו ליתן לו אפילו פרוטה שהרי אם רצה אומר לו אין רצוני בגדר שקרקעי מתמעט ואנא כורכמא רישקא הייתי זורע שם ואושיב שומר וישמור שאם אין אתה אומר כן במקום שלא נהגו לגדור בבקעה יקדים אחד מהם ויגדור ויגלגל על חבירו את הכל עכ\"ל. ולי נראה דבבקעה מודה רבינו דלא שאני לן בין אם מקום הכותל של שניהם לאם מקום הכותל של הבונה או שסובר דדוקא כשמקום הכותל של הבונה מגלגלין אבל אם המקום של שניהם אין מגלגלין וכדברי הרמב\"ן דע\"כ לא קאמר רבינו דדוקא כשמקום הכותל של הבונה אלא בחורבה שדרכה ליבנות ועתיד הוא לסמוך על הכתלים וכמ\"ש מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה וכו' אבל בבקעה שאינה עומדת לסמוך על הכתלים שבה אפשר דמודה וכדאמרן ואפשר שסובר שכיון שלא נהגו לגדור אין מגלגלין כלל ועובדא דרוניא חורבה היתה ולא שדה. ומ\"ש הרמב\"ן שאם אתה אומר כן וכו' זה הוא לאם עמד מקיף אבל לאם עמד ניקף אין מכאן הכרח כלל דלא הוה ליה למיגדר ואיהו דאפסיד אנפשיה וגם לעמד מקיף אין הכרח כ\"כ שלא יתרצה להוציא כל ההוצאות שלא מדעת חבירו ואח\"כ ליקום עלייהו בדינא ודיינא ועוד שהרי אם רצה ניקף עומד וגודר את הרביעית בקנים ואינו משלם אלא דמי קנים ונמצא מקיף נפסד ולפיכך לא יצא זה לגדור כדי לגלגל על חבירו ועוד כי יקדים אחד מהם מאי הוי ימחה חבירו בידו ולא ישלם לו אלא דמי נטירא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גג הסמוך לחצר חבירו וכו' שאין בני אדם דרין בגגות. </b> כתב הריב\"ש הדין עם שמעון דבגגין האלו יש היזק ראייה מדאמר אביי שני בתים בשני צדדי ר\"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' וההיא דאמר שמואל דבין גג לגג אין היזק ראייה קצת מהמפרשים ומכללם הרמב\"ם והראב\"ד העמידוהו בגגין שאין עשויין לתשמיש כגון שהם משופעים וכדומה לזה אבל בעשויין לדירה או לתשמיש יש בהם היזק ראייה והיינו ההיא דאמר אביי זה עושה מעקה לחצי גגו וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה לו עלייה וכו'. </b> טעמו מדתנן בפרק בתרא דמציעא (דף קי\"ז) הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ומשמע לרבינו שבעה\"ב חייב לבנות כל הבית בלי שיסייעו העליון בשום דבר דאמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות הכי משמע וגם מדקתני עד שיתן לו יציאותיו דאי לא עד שיתן לו חצי יציאותיו מיבעי ליה וכן פירש\"י אמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלים עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג וכתב ה\"ה לקמן גבי אמר בעל העלייה לבע\"ה לבנות הקשה הרשב\"א למה לא יכוף בעל העלייה לבעל הבית לבנותו וכתב בירושלמי העמידוה בשהלך לו בע\"ה למד\"ה ואין ב\"ד יורדין לנכסיו וכתב הרמב\"ן וזה נראה דעת המחבר עכ\"ל ולי נראה שאין דעת רבינו כן ומ\"ש בראש הפרק   ",
+                "<b>כופה את בעל הבית לבנותו כשהיה. </b> היינו דוקא כשנפל כותל מכותלי הבית שע\"כ צריך לבנותו כדי שלא יפול כל הבית הילכך בעל העלייה יכול לבנותו אבל הכא שנפל כל הבית אם אין בעל הבית רוצה לבנותו אין בעל העלייה יכול לכופו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי גנות זו על גב זו וכו' היה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו וכו'. </b> גירסת רבינו כגירסת הרא\"ש ועלתה בתיקו ויש לתמוה דכיון דספיקא הוא הו\"ל לומר חולקין ואפשר שטעמו משום דתחתון הוי כמו מוחזק בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטף נהר את זיתיו וכו' ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע. </b> כתב ה\"ה על דברי ההשגות ואני אומר כשנעקרו בלא גושין ה\"ז אבידה המותרת וכו' א\"נ כל שנעקרו עם הגושין וכו' עד אלא שחשו ליישוב הארץ כך נ\"ל עכ\"ל. ואני אומר שעל תירוץ ראשון קשה אע\"פ שגדלו עם סיוע הגושין כיון דהוו כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ואין להם חלק בו אבל העיקר כתירוץ השני ויהיה דין זה דוקא בארץ ישראל א\"נ כדברי הראב\"ד והגמרא ורבינו קיצר במובן דפשיטא שיתן לו דמי עצים וזה נ\"ל יותר וכ\"כ הר\"ן אבל לאחר ג' הכל של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן נהר אבל מה שהשביחו דבעל הקרקע הוי דשבחא דאילנות אפילו תוך שלש הרי הוא כפירות דלאחר שלש דמצי א\"ל אי אנא נטעי כוליה שבחא דידי הוה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חצר השותפין כל אחד מהם וכו'. </b> כתב ה\"ה פסק כת\"ק. ואע\"ג דרשב\"ג פליג עליה ואמר ר\"י כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתב הר\"ן דלא קי\"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה: ",
+                "<b>עשה אחד מהם בעצמו וכו'. </b> כתב ה\"ה אולי הוציא זה מדין בונה הכותל למעלה מד' אמות וכו'. ואפשר שלמד זה מדין המקיף את חבירו משלש רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו וכו' ואם פתח יסתום.</b> היינו כר' חייא בס\"פ חזקת (דף נ\"ט) דאמר לההוא דפתח חלונותיו לחצר השותפין יגעת ופתחת יגע וסתום וס\"ל לרבינו דמיירי כשצוח חבירו המעכב עליו כשידע דאל\"כ מחל וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א: ",
+                "<b>וכן לא יפתחו השותפין בחצר וכו'. </b> כתב ה\"ה ולולא שאמרה הר\"ש היה נראה שצריך להרחיק וכו'. הרמב\"ן בחידושיו נתן טעם לדברי הר\"ש:   ",
+                "<b>אבל פותח הוא לר\"ה וכו'. </b> כתב ה\"ה והקשו עליו מאותה דאביי הנזכרת פרק ראשון וכו' שאמרו זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' כלומר וכ\"ש דיכול למימר בני ר\"ה כי לא דרכי גמלים לא חזו לי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ כן לא יפתח אדם חנות וכו'.  </b> כתב ה\"ה ודקדקו המפרשים ז\"ל במבוי שאינו מפולש וכו'.  הטור כתב בסימן קנ\"ד בשם הר\"י ברצלוני שכל מבוי שאינו מפולש דינו כחצר וכ\"כ נימוקי יוסף בס\"פ חזקת בשם הרמב\"ן והריטב\"א וכ\"נ מהירושלמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת וכו'. </b> רבינו מפרש כהרי\"ף שכתב בתשובה שמי שלקח בית בחצר אחרת יכול לפותחה לתוך ביתו אבל לא לחצר השותפין ובלבד שיסתום הפתח שהיה לו לחצר אחרת וכ\"ת כיון שאין שם דרך אלא על ביתו אמאי צריך לסתום הפתח שיש לו בחצר אחרת והא אין אדם עשוי להכניס דיורין שיעברו דרך עליו כדאמרינן גבי עלייה י\"ל דבעלי אותה חצר כשיהיה הפתח פתוח עושין משם קפנדריא דרך חצר השותפין כדי לקצר הדרך הדרך שלא מדעתו אי נמי לפעמים אפילו מדעתו כיון דבכל שעה אינם עוברים דרך שם לא קפיד כ\"כ והיינו דאמרינן התם מאי חדר שחלק ביתו לשנים ואין לו שום פתח למקום אחר אלא הפתח הראשון שהיה לו לחצר וכן נמי יכול לבנות עלייה על גבי ביתו בניין חדש ובלבד שלא תהיה פתוחה לחצר אלא שעולין לה דרך ארובה שבקרקעיתה לפי שאינה עשויה לדירה ואין עשוי להשכיר לאחרים מקום כזה שיעברו דרך עליו כמ\"ש הוא ז\"ל בפרק המוכר את הבית וכן דעת רבינו ואע\"פ שלא כתב פתח גבי בית כמו בעלייה מוכרח הוא בדבריו שלא אמר לא יפתחנה אלא לחצר הא לביתו יפתח ואי הוה ס\"ל דלא יפתח אפילו לבית הוה ליה למימר לא יפתחנה לבית דהוי רבותא דכ\"ש לחצר ועוד שכיון שסתם פתח של הצד האחר היינו חלק ביתו לשנים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והוא הדין ללוקח בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו ולא עשה לו פתח לחצר השותפין וסתם הפתח שהיה בחצר שהכל בכלל חלק ביתו לשנים וכפי מה שפירשתי אין מקום להשגת הראב\"ד דההיא אינה עשויה לדירה כדאמרן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש וכו' ואם היה מבוי מפולש וכו'. </b> וכתב ה\"ה ובמפולש לר\"ה ונימוקי יוסף כתב אבל אם היה מפולש אין מעכבין עליו דהוי ליה כר\"ה אע\"פ שאין לו י\"ו אמה ונ\"ל שאין זה חולק על ה\"ה דר\"ה דקאמר לא להצריך שיהא בו י\"ו אמה אלא לאפוקי דוקא סימטא דכיון דאין רבים בוקעין בו להדיא יש להקפיד בו על דריסת הרגל אבל ר\"ה אע\"פ שאין לו ט\"ז אמה אין להקפיד בו על דריסת הרגל: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אחד מבני מבוי שביקש לסתום פתחו וכו'.  </b> בפ\"ק דבתרא (דף י\"א) בעא מיניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א\"ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת ודעת רבינו כדעת המפרשים שכתב * הרמב\"ן ששתי השאלות אחת הן וכך שאל אחד מבני המבוי שביקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שמהלך מטיל לפי בני אדם הנכנסים ויוצאים במבוי מתחלקת או לפי פתחי' מתחלקת הילכך כל זמן שלא פרץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כמו שהיה מקודם לכן ואין בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין וא\"ת הרי כתב רבינו לעיל בסמוך מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך וזה הוא פירוש דברי ר\"ה לשאר מפרשים ומאחר שהוא מפרש דברי רב הונא בע\"א כמ\"ש מנין לרבינו דין זה וי\"ל דיליף לה מדתניא בההוא פירקא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו והתימה מה\"ה שכתב על ההיא דמי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש שנתבאר בסוגיא ולא כתב שהיא ברייתא: (* נ\"ל דהיינו דוקא לפי גירסתם ששתי הבעיות בחדא מחתא מחתינהו אבל גירסתנו בגמרא תרי בעיות חלוקות בני מבוי מעכבין או אין מעכבין א\"ל בני מבוי מעכבין אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או אינה מתחלקת א\"ל לפי בני אדם מתחלקת ודו\"ק):   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בעל השנייה וכו'. </b> כתב ה\"ה שהוא מוכרח שם ואני איני רואה הכרח וגם דברי רבינו צריכין ביאור שכתב אבל פתח בינו ולבין השלישית הפנימית מעכבת עליו משמע שאם פתח בינו ובין החיצונה אין הפנימית מעכבת עליו דאל\"כ הוה ליה למיפלג ולמיתני בדידה אין החיצונה מעכבת עליו אבל הפנימית מעכבת עליו וקשיא לן אמאי אין הפנימית מעכבת עליו הרי אמרו פנימית משתמשת עם כולן ועוד יש לדקדק למה אמר הפנימית מעכבת עליו הל\"ל הרי היא מעכבת עליה ואפשר לומר שאע\"פ שאמרו הפנימית משתמשת עם כולן כיון שהשנייה יכולה להשתמש מפתחה ולחוץ הרי היא רשאי לפתוח בינה לחיצונה שהיא והפנימית שותפות בתשמיש המקום ההוא אבל מפתחה ולפנים אין לשנייה רשות להשתמש כלל הילכך הפנימית מעכבת עליה ודקדק לומר הפנימית מעכבת עליה ללמדנו שאפילו אם השלישית מתרצה שיפתח פתח זה הרביעית שהיא פנימית ממנה מעכבת עליה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני מבוי שאינו מפולש וכו'. </b> כתב המגיה צ\"ע למה פרט אלו שהם רופא אומן גרדי וכו' הלא לעיל אמר שלא להושיב ביניהם וכו' ולא אחד מבעלי אומניות וכו' משמע שלכל אומנות מעכבים ואם הבבא דלעיל היתה בשיש כבר במבוי אחד מאותה אומנות הוי א\"ש אמנם לשון רבינו משמע שגם שם מיירי בשאין כבר ביניהם מאותה אומנות כמו שמפרש במ\"מ עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שפתח חלון לחצר חבירו וכו'. </b> כתב הטור בסימן קצ\"ד בשם הרי\"ף והרמב\"ן ז\"ל דחלון אם יש בו היזק ראייה לעולם אין בו חזקה ואפילו נתן לו רשות לפתחו ואפילו מחל לו הנזק [יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל] וכו' וכ\"כ הרמב\"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיש לו חזקה וכ\"כ הר\"י הלוי עכ\"ל ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם רבינו שהרי בפירוש כתב בכאן בהיפך ונראה שכתב כן מפני שראה לרבינו שכתב בפרק שני גבי חצר השותפין שהיזק ראייה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר אלא אע\"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ואי מהא לא איריא שהרי כתב שם ה\"ה דעת המחבר כדעת רבו דבחצר בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקין זה את זה בלא עשיית שום מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן שלש שנים או יותר אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתם עכ\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בשפתחה לתשמיש וכו' אבל אם פתחה לאורה וכו'. </b> כתב הריב\"ש פרק חזקת חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ובגמרא א\"ר זירא למטה מד\"א יש לו חזקה ולמעלה אין לו חזקה ונחלקו המפרשים בפירוש זאת המימרא ומלשון הרמב\"ם נראה שהכל תלוי בדעת הפותח אם פתח אותו לכוונת אורה ופירש הוא טעם הדבר לפי מה שנראה מלשונו שכיון שפתחה לאורה וזה שתק [מחל על האורה] ואין יכול למנעה מעתה וצריך להרחיק כדי שלא יאפיל אבל בשלא נעשית לאורה אלא שפתחה לתשמיש או לזון עיניו ולדבר עם חבירו אע\"פ שג\"כ מוסיף אורה בבית זה יכול לומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיתה קטנה וגבוהה אבל שתחזיק עלי שאצטרך להרחיק בנייני בזה לא הנחתיך. ומ\"ש ג\"כ בגמרא בזה החלון העשוי לאורה אפילו כל שהוא שיש לו חזקה הוכיח הרמב\"ן ז\"ל מהירושלמי ששיעורו בחזקה כשיעורו לטומאה שהוא כמלא מקדח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה הזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש הא דתנן זיז טפח יש לו חזקה היינו לענין שיכול למחות בעל הזיז בבעל החצר מלבנות תחת אותו הזיז שמבטל תשמישו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה וכו'.  </b> כתב הריב\"ש יש לבאר דבריו בכותל החוצץ בינו ובין חבירו שאף אם לאחד כמה תקראות סמוכות לכותל ההוא והאחר אינו סומך כי אם קורה אחת וטוען ששותף היה בכותל ההוא מעת היותו נאמן אך צ\"ע בדבריו מה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחד יותר מן האחר אע\"פ שהוא סומך לו כמה קורות ותקראות והאחר לא סמך עדיין מה ראיה היא שיהיה הכותל לאחד כיון שאף אם יהיה בשיתוף כל אחד יכול לסמוך כשירצה עכ\"ל:  וכתב בתשובה אחרת בנדון זה כיון שלא נודע מי בנאו תחלה והכותל מפסיק בין שניהם וזה קדם וסמך והאחר לא היה צריך אז או לא היה רוצה לסמוך לאותו רוח וכל מה ששנינו במתניתין שכותל חצר שנפל הכל הוא בשנודע שהאחד בנאו מתחלה אבל בשלא נודע ודאי כיון שהכותל מפסיק בין שניהם בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהאחד סומך והאחר אינו סומך ואפילו בכותל חצר שהרי זה אומר דעתי היה לסמוך לאחר זמן ומתחלה בניתיה עמו אצ\"ל בכותל המפסיק בין שני בתים. ומ\"ש הרמב\"ם   ",
+                "<b>אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה הואיל והשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולן. </b> דמשמע שאם לא נשתמש בקורה כלל אין ראיה שהוא שותף בה יש ליישב דבריו דמיירי בכותל הידוע לאחד כמו שנראה מראש הבבא שמתחיל בה מי שהחזיק בכותל זה וכו' דמשמע דקאי על כותל שבין ראובן ושמעון והוא של ראובן לבדו דאם שמעון טוען מחמת מחילה על הכנסת הקורה אין לו לסמוך כי אם הקורה ההיא ולא יותר אבל אם טוען שפרע לו חלקו המגיעו במחצית כל הכותל נאמן כיון שהשתמש בקורה אחת דהשתא ליתיה לטעמא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן דלא אמרי ההוא טעמא אלא בסמך כותל אחר ולא נתן עליו את התקרה דמי יימר דמחייבי ליה רבנן בגלויי דעתא בלבד אבל הנותן אפילו קורה אחת פשיטא דמחייבי ליה רבנן והו\"ל כפרעתיך לאחר זמני זה נ\"ל בביאור דברי הרב אבל אם לא נודע מי בנאו תחלה בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהוא מחזיק בסמיכת קורות ולא האחר ומיהו כל זה לפי דין הגמרא ובעיר שאין בה מנהג ידוע אבל בעיר שיש בה מנהג ידוע הולכים אחר המנהג דכלל גדול בדברים האלה הכל כמנהג המדינה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מרחיקין את הזרעים וכו'. </b> על מ\"ש מגיד משנה ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכים אלא לתרץ רבה בר בר חנה אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכים לתירוץ זה ואפשר דרבינו סובר שאחר דמתניתין סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו הברייתא דע\"כ בכל כותל מיירי דצריך ג\"ט דהיינו משום שופכין אכן הרי\"ף הביא המשנה והברייתא כצורתה ולא הזכיר חילוק זה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון וכו'. </b> על מ\"ש מגיד משנה ותירצו שלא היה אלא כמין גם כתב המגיה בגמרא שלנו לא נמצא תירוץ זה רק שמוסיף רבא על המשנה ונפל עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא לחפור בור בסוף שדהו וכו'. </b> בראש פרק זה כתב רבינו לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה וכו' אלא א\"כ הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסיד בסיד וכו' וכאן לא הזכיר אלא הרחקה ולא הצריך לסוד בסיד והטעם משום דהתם שהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ולא מוריד ודי בהרחקה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מרחיקין גורן קבוע מן העיר וכו'. </b> כתב ה\"ה ופירוש גורן קבוע פירשו בגמרא וכו'. וא\"ת והא לא איתמר אלא אליבא דאביי ואנן לא קי\"ל אלא כרב אשי דבתרא הוא וי\"ל דנהי דלא קי\"ל כאביי מ\"מ מימרא דר\"י בר חנינא דמפרש היכי דמי גורן קבוע איתא ואע\"ג דגמרא מייתי לה על אוקימתא דאביי מימרא דרבי יוסי בר חנינא בלא מימרא דאביי [איתאמרא] אמתני' דקתני גורן קבוע דהא רבי יוסי בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה נקטינן דרב אשי לא פליג עליה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו וכו' וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו או על בית האילן וכו'. </b> רבינו גורס במשנה בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולות ורש\"י גורס גירסא אחרת: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וכו' אם אמר אחד מהם תנו לי חלקי וכו'. </b> בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב ע\"ב) ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי פלגי אמר להו פלוגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה [אחי] מעלינן ליה [עלויא כי] נכסי דבי בר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי ניגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרתי אחד ניגרא א\"ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא ופירש רש\"י דזבן ארעא אמצרא דבי נשא קנה קרקע אצל שדה אביו. כי מטא למפלג עם אחיו בנכסי אביו. אמרי אחי מעלינן ליה וכו' לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות וכו'. תרי ארעתא אתרי ניגרי וכו' שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחת מהם ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו וכו'. האי מדויל דרך היאורים לייבש כשהנהר שנמשכים ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהן וכו' או תן לנו מעילוי בדמים. תרתי ארעתא יש לנו לחלוק על חד ניגרא ואחד מהם קנה קרקעות אצל האחת. כופין על מדת סדום דכיון דאחד ניגרא נינהו שתיהן שוות. ניחא לי לאפושי אריסי טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע כדי שתרבה לך אריסים ותהא שדה שלי משתמרת יפה. והשתא מה שפסק רבינו ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו וכו' הוא כדעת רבה וקשה דהא איפסיקא הכא בהדיא הלכתא כרב יוסף וגם בפרק יש נוחלין פסקינן הלכה כרב יוסף בשדה קנין ומחצה ופירש רש\"י דשדה היינו הך דהכא וכן משמע בערוך וכבר הרגישו בקושיא זו בעלי ההגהות אלא שהניחו הדבר בצ\"ע והתימה מה\"ה שלא הרגיש בקושיא זו כלל וכתב שפסק כרב יוסף והדבר ברור שאינו כן. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא מפרש כמו שכתבו הרמב\"ן והרא\"ש בשם הגאונים דמעלינן ליה בנכסי דבר מריון היינו כגון שאומרים או יטול זה העילוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב\"ד וא\"כ כל היכא דאמר תנו לי חלקי בצד השדה שלי ואין חבירו מעלה עליו בדמים נותנין לו וכופין אותו על כך דע\"כ לא פליג רב יוסף אלא בשהלה מעלהו בדמים אבל קשה לפירוש זה למה לא כתב רבינו שאם העלהו האחד בדמים שאין כופין זה את זה על כך לכך יש לומר שרבינו מפרש דכל היכא שהקרקעות שוים לכולי עלמא כופין על מדת סדום לתת לזה חלקו אצל מצר שלו וההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דאמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' מפרש גמרא דלא תימא דאפילו בקרקעות שוים כגון תרתי אחד ניגרא אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' אלא בתרי ארעתא אתרי ניגרי הוה עובדא ומשום [הכי אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' משום] דהאי מדויל אבל בתרתי ארעתא אחד ניגרא לא הוה פליג דהא הוא דאמר כגון זו כופין על מדת סדום ואהכי אתי שפיר מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו. </b> היינו דוקא בשוים וכמ\"ש קודם בסמוך אם היתה כולה שוה ודין זה הוא ממה שאמרו תרתי אחד ניגרא דמודה ביה רב יוסף שכופין על מדת סדום. ומ\"ש   ",
+                "<b>אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. </b> הוא מאי דמודו ביה כולי עלמא היכא דחלק אחד טוב מחבירו דאמרי ליה מעלינן ליה וכו' ונכלל בדבר זה פלוגתא דרבה ורב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דהיינו פלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי דכיון דאפשר להעלות על הדעת קצת עילויא דהיינו דילמא האי מדויל וכו' אע\"ג דלא ידיע לן חיישינן ליה ואמרינן מעלינן ליה וכו' וכ\"ש היכא שהעילוי מבואר וידוע דאז לכולי עלמא אמרינן מעלינן ליה וכו' וקשה כיון דתרי ארעתא אתרי ניגרי הוא פירושא דההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא למה ליה למימר והלכתא כרב יוסף בתרוייהו וי\"ל שאחר שכתב ההוא דזבן ארעא וכו' והלכתא כרב יוסף בא בעל הגמרא ופירש דפלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי ובההוא פסק כרב יוסף דאילו בתרתי אחד ניגרא אפילו רב יוסף מודה דכופין ועי\"ל דרבינו לא גרס והלכתא כרב יוסף אלא בחד מינייהו ואם אנו מוכרחים לומר כן א\"צ לשום תירוץ רק שנאמר דלא גריס והלכתא כרב יוסף בההוא דזבן ארעא ופסק בההוא פלוגתא כרבה ומשמע שדעת רבינו לפרש דכל הני מילי [דרב יוסף] קאי אההוא דזבן ארעא וכמו שפירש\"י ודרבינו עדיפא דההיא דחדא גיסא וכו' פלגי לה בקרנזול משמע ליה דסמכוה לכאן ללמד שאם בן המצר תבע חלק שאצל שדהו כיון שהחלקים שוים שומעים לו ואפילו לאביי דהכא ליכא טענה דאפושי אריסי וזהו שכתב רבינו ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף וכו' ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו: ודע שרבינו מפרש דניגרא הוא דרך כמו ניגרי ברייתא [אנקטה] שר\"ל פסיעות ועל שם הפסיעות נקרא הדרך ניגרא וזהו שכתב אבל אם היה חלק כו' טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ופירוש לשון הגמרא לפ\"ז כך הוא תרי ארעי אתרי ניגרי כלומר שכל אחת מהשתי שדות יש לו דרך מיוחד שעובר עליו אמר רב יוסף זימנין דהאי מדויל כלומר זימנין דבדרך זה יבואו מים ובדרך זה לא יבואו וא\"כ כשכתב רבינו או קרוב לדרך היינו לומר שקרוב לדרך זה ושדה האחרת אינה קרובה לדרך זה ואע\"פ שקרובה לדרך אחרת אבל לא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכל כך יפה זה כזה אלא שאנו אומרים דילמא האי מדויל וכו' גם אם נאמר שהוא מפרש ניגרא יאור וזהו שכתב או קרוב לנהר יותר מ\"מ יקשה למה לא הזכיר היכא שכל קרקע סמוך אצל יאור אחד או אצל דרך אחד שזה הוא פלוגתא דרבה ורב יוסף בתרי ארעתא אתרי ניגרי ואם נאמר שמ\"ש או קרוב לנהר היינו שכל אחת יש לה נהר אחד יקשה מה שהקשיתי דלא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכ\"כ יפה זה כמו זה וצ\"ע. והיותר נ\"ל שרבינו לא גריס הלכה כרב יוסף אלא בתרי ארעי אחד ניגרא וז\"ש אם היתה כולה שוה וכו' ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה וכו' שומעין לו וכופה אותו על זה ולא חילק בתרי ארעתא אתרי ניגרי משום דהאי מדויל וכו' אלא כל שנראה לנו שהן שוות אף ע\"ג דאפשר דזימנין מדויל האי ולא האי השתא מיהא שתיהן שוות וכופין אותו כרבה. ומ\"ש   ",
+                "<b>אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. </b> מדברי רבה נשמע דכל כה\"ג כיון דאיכא דניחא ליה בעידית אע\"ג דהיא פורתא ואיכא דניחא ליה בזיבורית מפני ששיעורה מרובה מעידית ליכא למימר ביה כופין על מדת סדום:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו וכו'. </b> מהרי\"ק בשורש כ' כתב דשותף שמכר חלקו שותף חבירו יכול לסלקו אפילו במטלטלין ודייק כן מדברי רבינו שכתב כאן אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר מסלקים את הלוקח וכו' עד ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלקו ומדהזכיר קרקע גבי בן המצר ולא הזכיר גבי אחים או שותפים אלא כתב סתם שמכר חלקו לאחר וכו' דמשמע אי זה חלק שיהיה בין היה קרקע בין היה מטלטלין משמע דלגבי שותפין אין לחלק בין קרקע למטלטלין עכ\"ל. ודברי תימה הם שדקדוק זה שדקדק אינו כלום שהרי הלכות אלו הלכות שכנים קרי להו ושותפין דמטלטלים לענין מטלטלין שמכרו לאחר לאו שכנים מיקרו ועוד דבפרק זה בין לפניו בין לאחריו בדיני קרקע איירי וא\"כ מהיכא תיתי לן לומר דהכא במטלטלין עסיק ועוד שלשון של בבא זו יוכיח שכתב מסלקין את הלוקח כדי שלא יכנס זר ביניהם והאי לישנא בקרקע שייך כדכתיב להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם ואפילו אם ת\"ל דנקט לשון זה מושאל במטלטלין א\"א לומר כן דהא לא אידכר האי דינא בגמרא ומהיכא תיתי ליה לרבינו ועוד דבהדיא כתב ה\"ה דהיינו מאי דאמרינן האי דאחזיק ביני אחי ביני שותפי וכו' וההיא פשיטא דבקרקע היא ועוד דאי במטלטלין מיירי רבינו מאי ולא עוד וכו' אדרבה בבא דרישא עדיפא דאפי' במטלטלין מסלקין ללוקח אלא ודאי לא עלה על דעת רבינו לומר דין זה אלא בקרקע לבדו ומ\"ש שמכר חלקו ולא כתב שמכר חלקו בקרקע משום דבשותפין שיש להם חלק בקרקע עסיק מש\"ה לא איצטריך לפרושה הילכך לית דחש לדקדוק זה דמהרי\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השכירות אין בה משום דין בן המצר. </b> מדברי הטור נראה שהוא מפרש דברי רבינו שאם ראובן השכיר חצר לאחר לא יאמר המצרן אני רוצה לשכרו ממך ואני קודם בו וכ\"ש שמי שיש לו חצר בשכירות וחצר שאצלו נמכר אינו יכול להוציאו מדין בן המצר וכך נראה בפירוש ממ\"ש רבינו בפרק זה לקמן וזה לשונו לפיכך אם טען הלוקח גזלן אתה לשדה זו אריס אתה או שוכר. שוכר אבל ה\"ה כתב השכירות אין בו דין המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ\"ל ק\"ו ממשכונא וכמו שיתבאר עכ\"ל ובדין משכונא כתב רבינו בסמוך הממשכן מקום ואח\"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דינא דבר מצרא וא\"כ נראה שהוא מפרש דברי רבינו דה\"ק אם השכיר ביתו לאחד ואח\"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציאה מידו והק\"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה שכירות שהוא דר בה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומיה ממכר הוא לא כל שכן שאם קדם וקנה זכה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וכו' לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו' או שוכר או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראיה. </b> מדבריו אלה משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע ליה דהוא הדין נמי אפילו קדם וקנה מוציא מידו בן המצר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה כתוב בשטר מתנה וכו'. </b> כתב ה\"ה מפורש בהלכות הדין והטעם וכתב הרשב\"א ואם זה עומד בטענתו וכו' תמיהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו שהרשב\"א ז\"ל סובר שאינו נותן לו אלא מה ששוה ורבינו סובר שנותן לו מאתים זוז והו\"ל לרב המגיד לכתוב אבל הרשב\"א כתב דלשתמע שבא לחלוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>החליף חצר בחצר וכו'. </b> הטור כתב אחר דברי רבינו ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של לוי טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב\"ם ז\"ל היה מודה בזה שהוא לא כתב אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ\"ל ואני אומר שחילוק זה שחילק בין חצר לשדה וכרם אינו נראה בעיני דודאי כי היכי דאיכא קפידא בחצר איכא קפידא בשדה ובכרם שאעפ\"י שזה יפה כזה ואפילו אם של בן המצר יפה יותר לפעמים שאדם אינו חפץ ביפה מפני שהוא רחוק או מפני שאין לו שכונה טובה או מפני כמה טענות שאפשר להמצא הילכך בחליפי קרקע בקרקע לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל ורבינו נקט חצר והוא הדין לשאר קרקעות ותדע דקתני בסיפא שאם החליף בבהמה או במטלטלין יש בו דין בן המצר ואם כדברי הטור ליפלוג בקרקע גופיה וליתני [אבל] אם החליף בשדה או בכרם יש בו דין בן המצר [ואעפ\"י שיש לדחות דעדיפא מיניה אשמעינן דא\"צ ליתן לו בהמה ומטלטלין וגם לא דמים לקצב לו עליהם אלא דמי שויים אבל בשדה ובכר' צריך המצרן ליתן לו שדה וכרם טובים כמו של לוקח מ\"מ מה שכתבתי דל\"ש לרבינו בין חצר לשדה וכרם נראה נכון בעיני וכ\"כ המפרשים דלרבינו אין חילוק אלא בהחליף קרקע בבהמה ומטלטלין] וגם מ\"ש לדקדק מדברי הגאון שאם כרמו של לוי טוב כמו של לוקח מסלקו יש לדחות שמאחר שהמוכר אומר אינו טוב בעיני כמו של לוי אעפ\"י שבעינינו הוא טוב כשל לוי או יותר טוב לא כייפינן ליה ליקח כרם שאינו טוב בעיניו מפני אי זו טענה כמו שכתבתי וטעמא דמסתבר הוא ועם זה אין חילוק בין הגאון לרבינו ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח שבנה והשביח וכו' בן המצר מסלקו. </b> כתב רבינו ירוחם דמיירי שמיחה בעל המצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל חוב של מוכר שטרף השדה וכו'. </b> כתב ה\"ה דעת הרב שאחריות בן המצר על הלוקח וכו'. ואני אומר דדברים תמוהים הם דאתו רבנן לתקן משום הישר והטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה ומ\"ש הראב\"ד דאולי מפני שפשע וכו' לא ידענא היאך אפשר לחייבו מפני טענה זו שאם הלוקח ידע שיש שט\"ח על המוכר משום דשטרא קלא אית ליה א\"כ גם המצרן ידע ולא היה לו לסלק ללוקח דאילו היה ביד הלוקח לכוף למצרן שיקחנה היה אפשר לחייבו מפני שפשע וכו' אבל מאחר שאין בידו לכוף למצרן והמצרן הוא שסילקו מדעתו אי זה פשיעה היא זו. לכן נ\"ל לפרש דברי רבינו דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר משום דא\"ל לאו בעל דברים דידי את אלא יתבע ללוקח והלוקח למוכר ואע\"פ שלפי זה הו\"ל לומר הרי בעל המצר תובע את הלוקח ולא הל\"ל חוזר וטורף מן הלוקח אפשר דה\"ק יטרוף מן הלוקח עד שיתבע את המוכר ויטול ממנו דאם לא כן לא ירצה הלוקח לתבוע מהמוכר שמאחר שזה סילקו משדה זו רוצה הוא שיפסיד מעותיו ולהכי קאמר רבינו שטורף ממנו כדי לכופו ע\"י כך לתבוע למוכר וכל זה כשיש למוכר ממה יפרע אבל אם אין לו פשיטא שלא יפסיד הלוקח ולא הוצרך רבינו לפרש כן וקרוב לזה מצאתי להרשב\"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקביל מוכר ללוקח אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר אבל היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוציא בן המצר מעות וכו'. </b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמ\"ה ה\"ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי ואינו נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר לו תן לי כמו שלקחתי שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום עכ\"ל. ול\"נ שאין הכרח לומר דרבינו לא ס\"ל כהרמ\"ה דהתם איכא למימר שלא החליף עמו אלא כדי לשומם עליו ביותר מדמיהם כדי לבטל דין המצר הערמה היא ואינה מועלת לו כלום הילכך נותן לו דמיהם ואין בזה הפסד למוכר דבהמה ומטלטלין שכיחי ובמעות שבידו ימצא לקנות כמו שירצה ולפיכך כשהחליף בקרקע כיון שהקרקע כזה לא שכיח כלומר שיש אדם שחפץ בקרקע זה יותר מקרקע שבמקום פלוני נתבטל דין בן המצר ומפני כך כתב החליף חצר בחצר אין בה דין בן המצר וקפידא דזוזי טבי וזוזי תקולי ודאי הוי כמו החליף חצר בחצר דקפידא היא כמ\"ש ולעולם בטבי ותקולי דאיכא אינשי דקפדי בהו ואם יבא להחליפם יצטרך להפסיד בהם מודה רבינו להרמ\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שצריך קניין וכו'. </b> כתב הרא\"ש על דברי רבינו ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראה ומשתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה ולא מסתבר כלל עכ\"ל ולי נראה שאי אפשר לפרש כן דברי רבינו שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דרבינו הכא מיירי כשתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבינו האי והרי\"ף שכתב ה\"ה ראהו בונה או סותר וכו' ואח\"כ תבעו בדין אעפ\"י שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו האי והרי\"ף אינו יכול לסלקו אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ\"נ מדברי ה\"ה והריב\"ש שכך פירוש דברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם וכו'.  </b> כתב ה\"ה זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון וכו' טעמו שהוא מחשב אותו כטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ מפני שאינו טוען בגוף המשכון כמ\"ש בהלכות מלוה ולוה: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות שכנים</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6acc40b4db55468ea4c539014e08326d16267a7e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,286 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפורס מצודה בשדה חבירו וכו'. </b> כתב ה\"ה אבל כאן דין אחר הוא זה וכו' עד והענין נכון בעצמו. ואני אומר שעדיין צ\"ע מהיכן למד רבינו חילוק זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בקעה גדולה וכו'. </b> כתב ה\"ה ודעת המחבר נ\"ל שע\"כ לא אמרו למעלה כדאזיל תיירא דתורי והדר וכו' עד והביאו שתי המימרות. ולי נראה דאפשר עוד לחלק דהכא בשנתכוין לקנות את כולה וכמבואר בדברי רבינו וההיא דלעיל בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה: "
+            ],
+            [
+                "\n                     עכו\"ם  ",
+                "<b>שמכר מטלטלין לישראל וכו' ומקנה במשיכה או בדמים. </b> פירוש האי או בדמים קאי בין לקונה בין למקנה והכי קאמר קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים:   ",
+                "<b>אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה זה נתבאר שם פ' חזקת וכו'. ונ\"ל דהיינו הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם ומפרשה רבינו לענין קנין וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מהל' מכירה: ",
+                "<b>לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו\"ם ונתן דמים וכו'. </b> וכתב ה\"ה וז\"ל וכתב המחבר דדוקא כשהשני החזיק קודם חזקת הראשון הא אם החזיק הראשון וכו'. וא\"ת הרי כתב רבינו בפ\"א מהל' מכירה שהעכו\"ם אינו קונה בחזקה וישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ומשמע דהיינו לומר שישראל הקונה מן העכו\"ם אינו קונה בחזקה ובפ' זה כתב שהעכו\"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר וא\"כ היאך דקדק ה\"ה מדבריו שאם נתן דמים והחזיק זכה וי\"ל דכיון שהעכו\"ם קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דהעכו\"ם אלא של הפקר ואע\"פ שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. </b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. </b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבונה פלטרין גדולים וכו'. </b> כתב ה\"ה מימרא שם וכו' וכבר מבואר זה בדברי המחבר באומרו ואין צורת אותו בנין מועלת וכו'. לא קאי אלא למ\"ש בסוף דבריו אם הראשון עשה מהם מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה דאילו למ\"ש בתחלת דבריו דלא חפר הראשון את היסודות אין לשון זה מוכיח כלום ולא ה\"ל להביא אלא ממ\"ש הראשון לא עשה בגוף הארץ כלום. וכ\"כ הר\"ן וז\"ל דדוקא כגון שלא חפר הראשון את היסודות [הא אילו חפר הראשון את היסודות] קנה וכך נוטים דברי הרמב\"ם ז\"ל תלמידו שכתב קנה האחרון שלא עשה הראשון בגוף הארץ עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמת וכו'. </b> בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) ובפרק השולח (דף ל\"ט) וכאבא שאול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו'. </b> כתב הרב המגיד על זה והאריך ובסוף הניח הדבר בצריך עיון. ואני אומר דההיא דשני דייני גזירות לא קשיא דאיכא לאוקומי כדאמר דיקלא משדה פלונית והביא דגט פשוט כשהיה לו שדה חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל שדה שבמקום פלוני מכור לך וכן ההיא דבית בביתי כשהיה לו בית חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל בית בביתי שבמקום פלוני מכור לך דהוה ליה כי סיים לו שדה ולפי שאין אלו מקומות דין זה לא חש הגמרא להאריך בכך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הנותן מתנה לאשה וכו'. </b> כתב ה\"ה שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקבל את המתנה וזכה בה וכו'.</b> בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד) ופ' השולח (דף ל\"ב). ומ\"ש ",
+                "<b>לא אמר כלום. </b> פירוש לענין שלא תחזור לבעלים הראשונים אבל לענין הפקר דבריו קיימים כדלקמן: כתב הר\"ן בר\"פ השולח על מ\"ש רבינו שאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב\"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ\"ל. וה\"ה כתב נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר\"ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שאין דרכו של רבינו להשמיט הדינים מפני חילוף הגרסאות והוה ליה לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה. ועוד ק\"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר\"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעי ליה. ע\"כ נראה לי לפרש בדברי רבינו שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דלר\"י תבטל או מבוטלת להבא משמע אלא אפילו אומר הרי היא בטילה להבא משמע. ופירש בהשגות דמדבריו נלמוד דוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות. ונראה שגירסת רבינו בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבוה תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים ובכריתות פריך לר\"ל מדאמר רבה בר אבוה דאי אפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר\"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה. כך נראה לגרוס לדעתו ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבוה דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ\"ש בסוף הפרק שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ממילא משמע דהוא הדין לאומר בטילה או אינה מתנה דבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הוה ליה הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי. ומ\"מ מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. </b> איני יודע מניין לו ואין טעם בדבר דהא אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין דודאי הכיר בו משעה ראשונה ואע\"פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה דהיינו לומר עכשיו נראה ולא קודם מאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו' או תן מאה זוז לשמעון. </b> דעת רבינו דתן הוי כזכי במתנה. וטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן ועוד שהרי גבי האומר תן גט שחרור זה לעבדי דהוי כמתנה דתן הוי כזכי. וזה לשון הרשב\"א בתשובה על דברי רבינו סבור הרב ז\"ל דתן בכ\"מ כזכי כדאמרינן בפ\"ק דגיטין ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ודאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי מגביה מציאה לחבירו דא\"ל תנה לי ולא אמר ליה זכה לי התם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה אתננה לך ומיהו בירושלמי דגיטין פ\"ק אמרו גבי מתני' דתנו גט לעבדי דתן לאו כזכי דמי והרב פסק כדעת ר\"י דגמרין ולא חשש מההיא דירושלמי אבל מה שאמרת דבשילהי פ\"ק דגיטין משמע דבמתנה תן לאו כזכי כן האמת לפי פשטן של דברים מההיא דא\"ל לרב אדא ברדלא קבא מוריקא דאית לי גבך תנהו לפלוני וכו' ומשמע התם דמתנה הוה ואפ\"ה משום מעמד שלשתן קנה הא לאו הכי לא קנה וכבר ראית שר\"ת כן דעתו וגם ראית שדעתי נוטה כך אבל הראב\"ד נראה שהודה להרמב\"ם בהשגות ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בחצר המשתמרת וכו'. </b> כתב הר\"ן בפ\"ק דמציעא לדעת הרמב\"ן והרי\"ף רב אשי לאו לפרוקי אליביה בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותריץ רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעא משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס\"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת בשליחות היא וזכיא במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים דמשום יד א\"א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' אבל אם כתב אתננה לו וכו'. </b> ה\"ה כתב לשון רש\"י ואין דברי רבינו עולים כהוגן בפירוש זה דפשיטא שאם אמר לעדים כתבו ותנו וכתבו ונתנו לו דמהני. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דה\"ק אם כתב בשטר אתן שדה זו לפלוני והעידו עליו עדים ונתן לו השטר לא מהני דמשמע להבא אתן ועדיין לא נתן אבל כשצוה לעדים לכתוב ולתת לו אף אם נכתב בשטר אתננו זכה דלהכי מהני מה שאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו דהוי כאילו תלה בדעתם, וא\"ת סוף סוף להבא משמע ועדיין לא נתן לכך כתב רבינו שאין המקבל זוכה וכו' כלומר וא\"כ כשכתבו אתננו דמשמע להבא יפה כתבו שעדיין לא זכה עד שיגיע השטר לידו וכשיגיע לידו אז הוא שזכה כך נפרש דבריו כשאמר לעדים כתבו ותנו שתלה בדעתם אבל כשלא אמר לעדים אלא הוא כתב אתננו לך לא נפרשם כן ואם נפשך לומר דעד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנים היינו לומר שכתבו שאמר נתתי שדה פלונית לפלוני האי שאין המקבל זוכה עד שיגיע השטר לידו קאי למ\"ש הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו וכן קאי למ\"ש ונותנים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשכתב לבן בין הבנים וכו'. </b> כתב ה\"ה ושם בהלכות ופרשו רבנן דוקא כותב וכו' והמחבר הביא מימרא כפשטה עכ\"ל. ואני אומר דאשתמיטתיה לרב המגיד מ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' נחלות דאם לא כן היה לו לכתוב ודעת רבינו כדעת הרי\"ף: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הכותב כל נכסיו לאשתו וכו'. </b> כתב הר\"ן מדברי הרמב\"ם שהוא מפרש לומר דלא בעי אלא מילתא דרב ולא מילתא דשמואל ולא דר' יוסי בר' חנינא אלא כיון שעשאה שותף בין הבנים ולא מיחת איבדה כתובתה והלשון הזה נוח לי דכיון דאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל ואמר רבי יוסי בר' חנינא מר כמאן סבירא ליה אם איתא דס\"ל כחד מינייהו הוה ליה לומר אנא כפלוני ס\"ל מדקאמר שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים וכו' ש\"מ דלאקולי טפי מכולהו אתא עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי ששלח כלים וכו'. </b> נראה שמפרש רבינו דהא דאמור בירושלמי בנותיו בכלל היינו לומר שאם יש בהם דברים שאינם ראויים אלא לבנות ינתנו להן אבל בדברים שאינם ראויים אלא לזכרים אין לבנות חלק בהם וכדא\"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות דאל\"כ היה הירושלמי חולק עם גמרא דידן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות לבית חמיו וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש דהא דתניא סבלונות העשויים ליבלות אין נגבין וכו' היינו בעשויים ליבלות ובלו. ודין כלים מועטים ששלח לה להשתמש בבית אביה וכו' שכתב היינו ייבא וסבכתא דתרגמו בגמרא אמתני' דשלח סבלונות מועטים כדי שתשתמש בבית אביה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מת ראובן ואח\"כ נשא שמעון וכו'. </b> כתב הר\"ן דטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שכ\"מ שצוה ואמר ליתן לפלוני וכו' ואינו צריך קניין. </b> ודוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר מקצת צריך קניין אא\"כ נתן אותו מקצת בפירוש בתורת מתנת שכ\"מ וכמו שביאר רבינו בפרק זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה וכו'. </b> כתב ה\"ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו וכו' עד אין נותנין לאחר מיתה ועיקר. ואני אומר שגם הראב\"ד לא אמר אלא כשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן. והראב\"ד לא להשיג בא אלא לבאר וכ\"נ שהוא דעת הטור שלא הביא אלא דברי הראב\"ד לבד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי וכו'. </b> כתב ה\"ה בשם הרשב\"א ולפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר וכו'. ואני אומר שלפי מ\"ש רבינו שהם אלו אין מקום לחששא זו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו'. </b> אע\"ג דבפ\"ט מהל' גירושין לא חילק בין הלך על משענתו להלך בלא משענת משום דאליבא דרב הונא הוא דמפלגינן הכי בפ' מי שאחזו ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבה ורבא דלא ס\"ל כרב הונא מ\"מ לענין מתנה כתב רבינו דשאני לן בין הלך במשענת להלך בלא משענת משום דלא פליגי רבה ורבא עליה דרב הונא אלא גבי גט דוקא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה דליתא אלא לאחר מיתה מודו לרב הונא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה מחמת מיתה וכו'. </b> נראה שהטעם משום דטעמא דמתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו אלא להחניף לאיש ההוא אבל במצוה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא מייתי ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה. אי נמי שכשם שהיקל ר\"ש במסוכן האומר כתבו גט לאשתי שיכתבו ויתנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה\"נ לענין מתנתו אמרינן שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבוה בשוקא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שהודה שיש לפלוני וכו'. </b> ומ\"ש   ",
+                "<b>תנוהו לו. </b> שאל\"כ אין נותנין כלומר משום דאיכא למימר שמא שלא להשביע את בניו אמר כן ולפי אם הודאה זו היתה לפני בעל דבר שהרי אין כאן טענת שלא להשביע אפילו לא אמר תנו נותנים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר פלוני עבדי וכו' שעבד ישנו במקצת מצות. </b> כלומר ולא דמי לעובד כוכבים שאסור לתת לו מתנת חנם ואע\"פ שכתב ה\"ה דאית לן למימר שעשה לו טובה וכו' ונהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה וה\"ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם ומש\"ה כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שכתב לזה וחזר וכתב לאחר וכו' ששכ\"מ שזיכה עדיין מתנת שכ\"מ היא. </b> כתב הטור בסי' ר\"ן על זה ולא נהירא דמתנת שכ\"מ במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו. וי\"ל דמשכחת לה מתנת שכ\"מ במקצת שיכול לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ\"מ דכל כה\"ג יכול לחזור בו כמ\"ש רבינו בפ' שמיני: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן מקצת נכסיו וקנו מידו. </b> פי' כשנתן סתם שהיא במתנת בריא כיון שהיא במקצת בקניין כמו שנתבאר בפרק ומש\"ה קנה בין מת בין עמד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה כב, כג]",
+                "<b>מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. </b> כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה כב, כג]",
+                "<b>מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. </b> כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו'. </b> נימוקי יוסף בספ\"ק דמציעא חולק עם ה\"ה בהבנת דברי רבינו והריב\"ש בסימן קס\"א הסכים לדברי המגיד והכריח כן ממ\"ש רבינו בפרק שקודם זה אל תטעה בשכ\"מ שכתב כל נכסיו וכו' שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שכתב שט\"ח על עצמו וכו'. </b> כתב ה\"ה שם מפורש זה ג\"כ עכ\"ל. ואני אומר שלא מצאתי דבר זה בגמרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. </b> כתב ה\"ה וכ\"נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו ויש לי לחלק בין זה לההיא דדירה וכו'. הר\"ן בפ' מי שמת גבי ההיא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כתב שאפשר לו לקיים דברי רבינו דכל שכ\"מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע\"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ\"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם שאמרה בהנהו שטרי להוו לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפ\"ז ההיא דאימיה דרב עמרם אתיא כפשטה דמכיון שאמרה להוו לעמרם הרי הכל בכלל דבריה אינו אלא פירוש שאנו עושים לדבריה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. </b> כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים:  "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. </b> כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אמר לה כשהיא נשואה כו' (היתה אשת איש וכו'). </b> כתב ה\"ה ונראה שאפילו אחריך רוצה שיהיו של בעל אין בדבריו כלום, כ\"נ ממ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא לוקח וכו':.  </b>       סליקו הלכות זכיה ומתנה בס\"ד: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..681645f26ace58f3a814dafdbe195b00098a547a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,286 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפורס מצודה בשדה חבירו וכו'. </b> כתב ה\"ה אבל כאן דין אחר הוא זה וכו' עד והענין נכון בעצמו. ואני אומר שעדיין צ\"ע מהיכן למד רבינו חילוק זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בקעה גדולה וכו'. </b> כתב ה\"ה ודעת המחבר נ\"ל שע\"כ לא אמרו למעלה כדאזיל תיירא דתורי והדר וכו' עד והביאו שתי המימרות. ולי נראה דאפשר עוד לחלק דהכא בשנתכוין לקנות את כולה וכמבואר בדברי רבינו וההיא דלעיל בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה: "
+            ],
+            [
+                "\n                     עכו\"ם  ",
+                "<b>שמכר מטלטלין לישראל וכו' ומקנה במשיכה או בדמים. </b> פירוש האי או בדמים קאי בין לקונה בין למקנה והכי קאמר קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים:   ",
+                "<b>אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה זה נתבאר שם פ' חזקת וכו'. ונ\"ל דהיינו הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם ומפרשה רבינו לענין קנין וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מהל' מכירה: ",
+                "<b>לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו\"ם ונתן דמים וכו'. </b> וכתב ה\"ה וז\"ל וכתב המחבר דדוקא כשהשני החזיק קודם חזקת הראשון הא אם החזיק הראשון וכו'. וא\"ת הרי כתב רבינו בפ\"א מהל' מכירה שהעכו\"ם אינו קונה בחזקה וישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ומשמע דהיינו לומר שישראל הקונה מן העכו\"ם אינו קונה בחזקה ובפ' זה כתב שהעכו\"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר וא\"כ היאך דקדק ה\"ה מדבריו שאם נתן דמים והחזיק זכה וי\"ל דכיון שהעכו\"ם קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דהעכו\"ם אלא של הפקר ואע\"פ שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. </b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. </b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבונה פלטרין גדולים וכו'. </b> כתב ה\"ה מימרא שם וכו' וכבר מבואר זה בדברי המחבר באומרו ואין צורת אותו בנין מועלת וכו'. לא קאי אלא למ\"ש בסוף דבריו אם הראשון עשה מהם מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה דאילו למ\"ש בתחלת דבריו דלא חפר הראשון את היסודות אין לשון זה מוכיח כלום ולא ה\"ל להביא אלא ממ\"ש הראשון לא עשה בגוף הארץ כלום. וכ\"כ הר\"ן וז\"ל דדוקא כגון שלא חפר הראשון את היסודות [הא אילו חפר הראשון את היסודות] קנה וכך נוטים דברי הרמב\"ם ז\"ל תלמידו שכתב קנה האחרון שלא עשה הראשון בגוף הארץ עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמת וכו'. </b> בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) ובפרק השולח (דף ל\"ט) וכאבא שאול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו'. </b> כתב הרב המגיד על זה והאריך ובסוף הניח הדבר בצריך עיון. ואני אומר דההיא דשני דייני גזירות לא קשיא דאיכא לאוקומי כדאמר דיקלא משדה פלונית והביא דגט פשוט כשהיה לו שדה חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל שדה שבמקום פלוני מכור לך וכן ההיא דבית בביתי כשהיה לו בית חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל בית בביתי שבמקום פלוני מכור לך דהוה ליה כי סיים לו שדה ולפי שאין אלו מקומות דין זה לא חש הגמרא להאריך בכך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הנותן מתנה לאשה וכו'. </b> כתב ה\"ה שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקבל את המתנה וזכה בה וכו'.</b> בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד) ופ' השולח (דף ל\"ב). ומ\"ש ",
+                "<b>לא אמר כלום. </b> פירוש לענין שלא תחזור לבעלים הראשונים אבל לענין הפקר דבריו קיימים כדלקמן: כתב הר\"ן בר\"פ השולח על מ\"ש רבינו שאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב\"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ\"ל. וה\"ה כתב נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר\"ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שאין דרכו של רבינו להשמיט הדינים מפני חילוף הגרסאות והוה ליה לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה. ועוד ק\"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר\"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעי ליה. ע\"כ נראה לי לפרש בדברי רבינו שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דלר\"י תבטל או מבוטלת להבא משמע אלא אפילו אומר הרי היא בטילה להבא משמע. ופירש בהשגות דמדבריו נלמוד דוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות. ונראה שגירסת רבינו בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבוה תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים ובכריתות פריך לר\"ל מדאמר רבה בר אבוה דאי אפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר\"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה. כך נראה לגרוס לדעתו ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבוה דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ\"ש בסוף הפרק שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ממילא משמע דהוא הדין לאומר בטילה או אינה מתנה דבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הוה ליה הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי. ומ\"מ מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. </b> איני יודע מניין לו ואין טעם בדבר דהא אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין דודאי הכיר בו משעה ראשונה ואע\"פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה דהיינו לומר עכשיו נראה ולא קודם מאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו' או תן מאה זוז לשמעון. </b> דעת רבינו דתן הוי כזכי במתנה. וטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן ועוד שהרי גבי האומר תן גט שחרור זה לעבדי דהוי כמתנה דתן הוי כזכי. וזה לשון הרשב\"א בתשובה על דברי רבינו סבור הרב ז\"ל דתן בכ\"מ כזכי כדאמרינן בפ\"ק דגיטין ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ודאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי מגביה מציאה לחבירו דא\"ל תנה לי ולא אמר ליה זכה לי התם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה אתננה לך ומיהו בירושלמי דגיטין פ\"ק אמרו גבי מתני' דתנו גט לעבדי דתן לאו כזכי דמי והרב פסק כדעת ר\"י דגמרין ולא חשש מההיא דירושלמי אבל מה שאמרת דבשילהי פ\"ק דגיטין משמע דבמתנה תן לאו כזכי כן האמת לפי פשטן של דברים מההיא דא\"ל לרב אדא ברדלא קבא מוריקא דאית לי גבך תנהו לפלוני וכו' ומשמע התם דמתנה הוה ואפ\"ה משום מעמד שלשתן קנה הא לאו הכי לא קנה וכבר ראית שר\"ת כן דעתו וגם ראית שדעתי נוטה כך אבל הראב\"ד נראה שהודה להרמב\"ם בהשגות ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בחצר המשתמרת וכו'. </b> כתב הר\"ן בפ\"ק דמציעא לדעת הרמב\"ן והרי\"ף רב אשי לאו לפרוקי אליביה בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותריץ רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעא משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס\"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת בשליחות היא וזכיא במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים דמשום יד א\"א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' אבל אם כתב אתננה לו וכו'. </b> ה\"ה כתב לשון רש\"י ואין דברי רבינו עולים כהוגן בפירוש זה דפשיטא שאם אמר לעדים כתבו ותנו וכתבו ונתנו לו דמהני. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דה\"ק אם כתב בשטר אתן שדה זו לפלוני והעידו עליו עדים ונתן לו השטר לא מהני דמשמע להבא אתן ועדיין לא נתן אבל כשצוה לעדים לכתוב ולתת לו אף אם נכתב בשטר אתננו זכה דלהכי מהני מה שאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו דהוי כאילו תלה בדעתם, וא\"ת סוף סוף להבא משמע ועדיין לא נתן לכך כתב רבינו שאין המקבל זוכה וכו' כלומר וא\"כ כשכתבו אתננו דמשמע להבא יפה כתבו שעדיין לא זכה עד שיגיע השטר לידו וכשיגיע לידו אז הוא שזכה כך נפרש דבריו כשאמר לעדים כתבו ותנו שתלה בדעתם אבל כשלא אמר לעדים אלא הוא כתב אתננו לך לא נפרשם כן ואם נפשך לומר דעד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנים היינו לומר שכתבו שאמר נתתי שדה פלונית לפלוני האי שאין המקבל זוכה עד שיגיע השטר לידו קאי למ\"ש הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו וכן קאי למ\"ש ונותנים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשכתב לבן בין הבנים וכו'. </b> כתב ה\"ה ושם בהלכות ופרשו רבנן דוקא כותב וכו' והמחבר הביא מימרא כפשטה עכ\"ל. ואני אומר דאשתמיטתיה לרב המגיד מ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' נחלות דאם לא כן היה לו לכתוב ודעת רבינו כדעת הרי\"ף: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הכותב כל נכסיו לאשתו וכו'. </b> כתב הר\"ן מדברי הרמב\"ם שהוא מפרש לומר דלא בעי אלא מילתא דרב ולא מילתא דשמואל ולא דר' יוסי בר' חנינא אלא כיון שעשאה שותף בין הבנים ולא מיחת איבדה כתובתה והלשון הזה נוח לי דכיון דאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל ואמר רבי יוסי בר' חנינא מר כמאן סבירא ליה אם איתא דס\"ל כחד מינייהו הוה ליה לומר אנא כפלוני ס\"ל מדקאמר שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים וכו' ש\"מ דלאקולי טפי מכולהו אתא עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי ששלח כלים וכו'. </b> נראה שמפרש רבינו דהא דאמור בירושלמי בנותיו בכלל היינו לומר שאם יש בהם דברים שאינם ראויים אלא לבנות ינתנו להן אבל בדברים שאינם ראויים אלא לזכרים אין לבנות חלק בהם וכדא\"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות דאל\"כ היה הירושלמי חולק עם גמרא דידן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות לבית חמיו וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש דהא דתניא סבלונות העשויים ליבלות אין נגבין וכו' היינו בעשויים ליבלות ובלו. ודין כלים מועטים ששלח לה להשתמש בבית אביה וכו' שכתב היינו ייבא וסבכתא דתרגמו בגמרא אמתני' דשלח סבלונות מועטים כדי שתשתמש בבית אביה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מת ראובן ואח\"כ נשא שמעון וכו'. </b> כתב הר\"ן דטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שכ\"מ שצוה ואמר ליתן לפלוני וכו' ואינו צריך קניין. </b> ודוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר מקצת צריך קניין אא\"כ נתן אותו מקצת בפירוש בתורת מתנת שכ\"מ וכמו שביאר רבינו בפרק זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה וכו'. </b> כתב ה\"ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו וכו' עד אין נותנין לאחר מיתה ועיקר. ואני אומר שגם הראב\"ד לא אמר אלא כשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן. והראב\"ד לא להשיג בא אלא לבאר וכ\"נ שהוא דעת הטור שלא הביא אלא דברי הראב\"ד לבד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי וכו'. </b> כתב ה\"ה בשם הרשב\"א ולפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר וכו'. ואני אומר שלפי מ\"ש רבינו שהם אלו אין מקום לחששא זו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו'. </b> אע\"ג דבפ\"ט מהל' גירושין לא חילק בין הלך על משענתו להלך בלא משענת משום דאליבא דרב הונא הוא דמפלגינן הכי בפ' מי שאחזו ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבה ורבא דלא ס\"ל כרב הונא מ\"מ לענין מתנה כתב רבינו דשאני לן בין הלך במשענת להלך בלא משענת משום דלא פליגי רבה ורבא עליה דרב הונא אלא גבי גט דוקא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה דליתא אלא לאחר מיתה מודו לרב הונא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה מחמת מיתה וכו'. </b> נראה שהטעם משום דטעמא דמתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו אלא להחניף לאיש ההוא אבל במצוה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא מייתי ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה. אי נמי שכשם שהיקל ר\"ש במסוכן האומר כתבו גט לאשתי שיכתבו ויתנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה\"נ לענין מתנתו אמרינן שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבוה בשוקא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שהודה שיש לפלוני וכו'. </b> ומ\"ש   ",
+                "<b>תנוהו לו. </b> שאל\"כ אין נותנין כלומר משום דאיכא למימר שמא שלא להשביע את בניו אמר כן ולפי אם הודאה זו היתה לפני בעל דבר שהרי אין כאן טענת שלא להשביע אפילו לא אמר תנו נותנים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר פלוני עבדי וכו' שעבד ישנו במקצת מצות. </b> כלומר ולא דמי לעובד כוכבים שאסור לתת לו מתנת חנם ואע\"פ שכתב ה\"ה דאית לן למימר שעשה לו טובה וכו' ונהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה וה\"ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם ומש\"ה כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שכתב לזה וחזר וכתב לאחר וכו' ששכ\"מ שזיכה עדיין מתנת שכ\"מ היא. </b> כתב הטור בסי' ר\"ן על זה ולא נהירא דמתנת שכ\"מ במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו. וי\"ל דמשכחת לה מתנת שכ\"מ במקצת שיכול לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ\"מ דכל כה\"ג יכול לחזור בו כמ\"ש רבינו בפ' שמיני: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן מקצת נכסיו וקנו מידו. </b> פי' כשנתן סתם שהיא במתנת בריא כיון שהיא במקצת בקניין כמו שנתבאר בפרק ומש\"ה קנה בין מת בין עמד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה כב, כג]",
+                "<b>מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. </b> כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה כב, כג]",
+                "<b>מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. </b> כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו'. </b> נימוקי יוסף בספ\"ק דמציעא חולק עם ה\"ה בהבנת דברי רבינו והריב\"ש בסימן קס\"א הסכים לדברי המגיד והכריח כן ממ\"ש רבינו בפרק שקודם זה אל תטעה בשכ\"מ שכתב כל נכסיו וכו' שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שכתב שט\"ח על עצמו וכו'. </b> כתב ה\"ה שם מפורש זה ג\"כ עכ\"ל. ואני אומר שלא מצאתי דבר זה בגמרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. </b> כתב ה\"ה וכ\"נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו ויש לי לחלק בין זה לההיא דדירה וכו'. הר\"ן בפ' מי שמת גבי ההיא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כתב שאפשר לו לקיים דברי רבינו דכל שכ\"מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע\"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ\"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם שאמרה בהנהו שטרי להוו לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפ\"ז ההיא דאימיה דרב עמרם אתיא כפשטה דמכיון שאמרה להוו לעמרם הרי הכל בכלל דבריה אינו אלא פירוש שאנו עושים לדבריה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. </b> כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים:  "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. </b> כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אמר לה כשהיא נשואה כו' (היתה אשת איש וכו'). </b> כתב ה\"ה ונראה שאפילו אחריך רוצה שיהיו של בעל אין בדבריו כלום, כ\"נ ממ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא לוקח וכו':.  </b>       סליקו הלכות זכיה ומתנה בס\"ד: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..744205dcb61e09e257606121409b1695cbdcf032
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,765 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בכסף וכו'. בד\"א במקום שאין כותבין את השטר [וכו'. </b>, ופירש\"י] דכיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתו של לוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנותו על השטר הוא (סומך). וי\"א דמאי דאמרינן שבמקום שדרכן לכתוב השטר לא קנה עד שיכתוב היינו דוקא שטר קניין כלומר שכתב בו שדי מכורה לך והיינו טעמא דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקניין שהוא יותר מועיל ושטר הוא יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקניין ולראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קניין אע\"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף. אבל רבינו סתם ולא חילק וכן דעת הרב רבינו נסים והיינו טעמא דכיון שדרכן לכתוב שטר לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר ואפילו בשטר הודאה ובשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה ושטר ראיה דאמרינן שאינו מועיל לקניין היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קניין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך, כך כתב הר\"ן והביא ראיות על זה וכתב שזה דעת בעל העיטור והרשב\"א ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו וכו' קנה הבית מדין ערב. </b> בריש קדושין (דף ז') אמר רבא לענין קדושין הא לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר נמי תן מנה לפלוני ואקדש לו מקודשת מדין ערב ומדין עבד כנעני ובתר כולהו אמר רבא וכן לענין ממונא וא\"כ כשם שכתב רבינו שקנה מדין ערב היה לו לכתוב שאר החלוקות וכתב הרב רבינו ניסים שאולי סובר דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדים מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ\"ע עכ\"ל. ותמהני איך עלה בדעתו של הר\"ן לומר דשמא סובר רבינו דדוקא לגבי קדושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני דאטו רבינו אמורא הוא דליפלוג על רב דאמר וכן לענין ממונא. לכן צ\"ל דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן לו ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמרה מדין ערב ולא אמרה מדין עבד אפשר דהוי מטעמא דכתב הר\"ן:  "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בשטר וכו'. ואע\"פ שאין השטר שוה כלום. </b> דסד\"א כל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. אי נמי שרבינו כתב הברייתא כלשונה וברייתא איידי דגבי קדושין איצטריך למיכתב אע\"פ שאין בו שוה פרוטה תנא נמי גבי מכירה:   ",
+                "<b>בד\"א במוכר שדהו מפני וכו'. </b> שם (דף כ\"ו) אמר שמואל לא שנו דקנה אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ואותיב עליה רב המנונא מדתניא בשטר כיצד כתב לו [על הנייר או על החרס אע\"פ שאין בהם שוה פרוטה] שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה כלומר ומשום הכי קנה בשטר לחודיה הא לאו הכי לא קני עד שיתן הכסף רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי לייפות את כחו. ופירש\"י דלרב אשי הך מתניתין בנותן [מתנה] מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה (לך) ונתונה לך כדי לייפות את כחו שאם יגבנה ב\"ח של נותן ממנו ישוב לתבוע דמים המפורשים. ולפי זה יש לנו לפסוק כרב אשי דבתרא הוא דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא אלא לעולם לא קנה בשטר אלא א\"כ כתב שדי מכורה לך. ונתונה לך ויש לתמוה על רבינו שפסק כרב המנונא ותירץ ה\"ה דרב אשי לאו לאיפלוגי אתא אלא ליתן טעם לדבר דמפני רעתה דין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ\"ל. כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא ולפ\"ז אין לנו לגרוס רב אשי אמר דמשמע דאתא לאיפלוגי אלא אמר רב אשי. ול\"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא וגם לא לפרש דבריו אלא לומר דברייתא אפשר לתרוצה בגוונא אחרינא וכיון שלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דדינא הכי הוי. ועי\"ל דאפילו נימא דסבר רבינו דרב אשי לאיפלוגי אתא וכדפירש\"י לא שבקינן פירוקיה דרב המנונא דהוא גופיה מותיב לה משום פירוקיה דרב אשי כ\"ש דמסתבר טעמיה טפי דשביק ברייתא כפשטה דאו או קתני. ועי\"ל דמטעם אחר פסק כרב המנונא משום דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דגמרא קאמר לה בפרק האומנין (דף ע\"ח) גבי עייל ונפיק אזוזי וכיון דסתמא דגמרא קאמר לה הכי נקטינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בחזקה וכו'. </b> מדברי רבינו שכתב בד\"א במקום שאין כותבין שטר קודם כיצד בחזקה משמע שסובר כדברי האומרים דחזקה לחודה קניא בלא כסף ושטר אפילו במקום שכותבין שטר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המחזיק בנעילה וכו' ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו. </b> ה\"ה הביא ראיה לדברי רבינו מההוא שכיב מרע דפרק הזורק (דף ע\"ז:) דאמרינן ביה תיחוד ותפתח. והטור כתב בסי' קצ\"ב על דברי רבינו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח\"כ. והרמב\"ן כתב דלרבינו בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן עכ\"ל. ולפי זה תיחוד ותפתח לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ול\"נ דלרבינו נמי בנעילה לחוד קני ומ\"ש וחזר ופתחו ל\"מ קאמר ל\"מ בנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפילו חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו שום מעשה שעשה לקנות אפילו הכי קני. וכתב הרא\"ש דמתיחוד ותפתח דפרק הזורק אין ראיה דשאני התם דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה אפשר לומר דבדוקא כתב רבינו ופתחו משום דאם אינו פותחו מיד לא מוכחא מילתא שנעל לשום קניין אלא שהוא נועל הבית בשליחות בעה\"ב כדי לשמור מה שבתוכו אבל כשחוזר ופתחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין ולפי זה נעל דמתני' לישנא קיטא הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא וכו' והשלימו לעשרה. </b> מימרא דשמואל פרק חזקת הבתים (דף נ\"ג) וא\"ת למה לי דנקט והשלימו לעשרה אי סגי באין יכולין לעלות אלא ע\"י הדחק. ותירץ הנמוקי יוסף דעשרה דנקט לאו דוקא אלא כל שאין עולין לו עכשיו אלא ע\"י הדחק קנה וכ\"נ מדברי ה\"ה. ול\"נ דעשרה דנקט דוקא דכל פחות מעשרה עולין לו בריוח הוא ולכך צריך שישלימו לעשרה דכיון שהשלימו לעשרה עולין לו ע\"י הדחק: כתב הטור בסימן קצ\"ב וזה לשונו. כתב הרמב\"ם שצריך ג\"כ שמתחלה לא היה גבוה מעשרה והשלימו לעשרה וכ\"כ הרא\"ש וי\"א שאין צריך דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימו לעשרה אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי וה\"ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו לומר דרבינו דוקא נקט שדבריו כלשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. </b> פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה:   ",
+                "<b>ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. </b> סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. </b> נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. </b> פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה:   ",
+                "<b>ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. </b> סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. </b> נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הקרקע צחיח סלע וכו'. </b> על מ\"ש כאן הרב המגיד להשוות דין לדין קרקע העבד עיין בפרק כ' כי שם חילקתי ביניהם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העכו\"ם אינו קונה בחזקה וכו' וישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו'. </b> פ' חזקת הבתים (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו', ומפרשה רבינו בין לענין חזקת ג' שנים בין לעניין קנייה לאלתר ואע\"פ שלא הוזכר במימרא אלא שטר ודאי דלא עדיף מישראל ולא קני בשטר לחודיה בלא כסף אלא במוכר שדהו מפני רעתה. ופי' ישראל הבא מחמת עכו\"ם היינו ישראל הקונה מהעכו\"ם והטעם דכי היכי שכתבנו למעלה שאפי' שטר ראיה ומקום שכותבין לא סמכא דעתיה למיקני בכסף עד דאיכא שטר וכיון שנכתב קנה למפרע בכסף ה\"נ המוכר לעכו\"ם והקונה מעכו\"ם לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב משום דסתם עכו\"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יראים ממנו וזה טעם מספיק. ומדברי רבינו בפ\"א מהל' זכייה משמע דטעמא משום דעכו\"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר וטעם ה\"ה אינו מספיק לישראל הקונה מן העכו\"ם ועיין בהר\"ן בפ\"ק דקידושין, ואפשר לומר שדקדק רבינו שכתב אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף לומר דלא קני דשטר וכסף שניהם יחד צריך וג\"כ צריך שיקדים כתיבת השטר לנתינת הכסף וזהו פירוש בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף כלומר עם נתינת הכסף שאחר כתיבת השטר הא אם נתן הכסף ואח\"כ כתב לו השטר לא קני וכמ\"ש בנימוקי יוסף בשם המפרשים פ' חזקת גבי נכסי גר הרי הם כמדבר ומ\"ש תחלה נראה יותר. ומ\"ש רבינו עוד בישראל הבא מחמת העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ואינו קונה אלא בשטר לאו למימרא דקני בשטר לחודיה אלא בשטר עם נתינת הכסף קאמר ואמאי דאמר גבי עכו\"ם סמיך ולא הזכיר שטר אלא לומר דלא קני בחזקה דהא ודאי פשיטא דלא עדיף מישראל וכמ\"ש ה\"ה בקונה עכו\"ם והוא הדין למוכר עכו\"ם דשוים הם וכמו שאמרו ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם: ",
+                "<b>כל המחובר לקרקע וכו'. </b> בפ' שבועת הדיינין (דף מ\"ג) ר\"מ סבר (ענבים העומדים ליבצר) כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין וסובר רבינו דע\"כ לא פליגי אלא בצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין דפרכינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ\"א) בפשיטות כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופשיטא דכרבנן קי\"ל אלא ודאי דבאין צריכים אפי' רבנן מודו. והוי יודע שבענין השומרים לא שאני לן בין צריכים לקרקע לאינם צריכים אלא לעולם הם כקרקע וזהו שכתב רבינו הרי הם כמטלטלין לקניין ויש להם אונאה משמע דיש דבר שאינם לו כמטלטלין גם פ\"ח דטוען ונטען כתב טענו ענבים שעומדים ליבצר וכו' שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה נראה ג\"כ דיש דבר שאינם לו כמטלטלין ובצריכין לקרקע כתב הרי הן כקרקע לכל דבר ובפ\"ב דהלכות שכירות כתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרים, נראה מלשונו שדין השומרים משונה משאר דינים דאפילו אין צריך לקרקע דינו כקרקע דעתו כדעת ר\"י הלוי ז\"ל רבו שכתב טח\"מ סי' צ\"ה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכתב הר\"י הלוי דוקא לענין שומרים אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות להבצר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו ניהליה כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי והיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוה ליה כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ\"ל: כתב ה\"ה כל המחובר לקרקע וכו' דין החזקה נתבאר בפרק הספינה על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה ובסוגיא שעליה עכ\"ל. ויש לתמוה שזה ע\"פ פירוש רשב\"ם שם אבל רבינו כתב שם דהוי כאינו צריך לקרקע וכתב ה\"ה שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע עכ\"ל. וא\"כ אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יט, כ]",
+                "<b>המוכר לחבירו י' שדות וכו'. </b> ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכן בשכירות. </b> נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב   ",
+                "<b>וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. </b> דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יט, כ]",
+                "<b>המוכר לחבירו י' שדות וכו'. </b> ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכן בשכירות. </b> נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב   ",
+                "<b>וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. </b> דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר. </b> כלומר במקום שכותבים שטר דומיא דקרקע או בחזקה לחודה אפי' במקום שכותבין ומכאן נראה שדעת רבינו כדעת הסוברים כן: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד התיר לו מנעלו וכו'. </b> כתב ה\"ה דסברת רבינו דכשם שקרקע נקנה באכילת פירות כן העבד נקנה באי זו מלאכה שיעשה אפילו אינה מלאכת עבדות כגון תפר לו בגד או בישל לו קדרה ושלא כדברי הרשב\"א והרמב\"ן. ואני אומר דאדרבה לשון רבינו נראה בהפך שכתב שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים דמשמע דוקא תשמיש המיוחד לעבדות ולא דמי לאכילת פירות דקרקע דשאני התם דבעת הנאתו מינכר לכל שהוא שלו אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע: "
+            ],
+            [
+                "<b>או שאמר לו רבו הראשון לך אצל וכו'. </b> טעמו משום דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שאני לן בין קראו רבו השני ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. </b> כתב ה\"ה ולא במסירה דטפי עדיפא משיכה ממסירה. כך נראה שהוא דעת רבינו שכתב בפ\"ג הספינה הואיל וא\"א להגביה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו'. </b> עיין במ\"ש בפי\"ז מהל' גזילה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר וכו'.  </b> כתובות פ' האשה שנפלו (דף פ\"ב) וכתבו שם התוס' בד\"ה הא דאמר לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות אע\"פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר ל' יום אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר ל' יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. וכתבו עוד דר\"י שהוא בעל המימרא ס\"ל דמעכשיו מתחיל הקניין ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ולהכי אמרינן בהכותב (דף פ\"ו) שצריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה:  כתב הר\"ן בפ' הכותב על הא דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא ירדתי לסוף דעתו של הרמב\"ם שכתב פ\"ט מהל' גירושין דבלא א\"ל מעכשיו מגורשת ובפ\"ג מהלכות מכירה כתב דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה. וה\"ה בפ\"ט מהל' גירושין נתן טוב טעם ודעת לדברי רבינו:   כתב ה\"ה מ\"ש אפילו אם עומדת באגם הכוונה ברשות שאינו שלו וכו'. ולא ידעתי למה כתב כן דהא בגמרא משמע דוקא בעומדת באגם אבל עומדת ברה\"ר לא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המקבץ עצים וכו'. </b> כתב ה\"ה דגרסינן התם על מימרא זו וכו' שאני פשתן דמשתמיט. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש שאני פשתן שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו ומש\"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה והוא הדין לכל דבר שאין טורח כל כך כשישמטנו מעט ויגביהנו אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנין במשיכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הספינה הואיל וא\"א להגביהה וכו' ואינה נמשכת אלא לרבים. </b> פי' ע\"י רבים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו'. </b> כתב ה\"ה ודברי רבינו צ\"ע וכו'. ואני אומר שאין נראה כן מדברי רבינו כי ביאור דבריו כך הוא לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר ועל כרחו טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן הדמים נקנה המקח בדין תורה: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן השוכר המקום וכו'. </b> כתב ה\"ה זה מבואר בהרבה מקומות וכו'. הוא עובדא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו וקתני בברייתא שקיבל שכר ממנו ובפ\"ק דמציעא איכא תרי לישני ללישנא קמא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה לו דאילו מדין חצר לא קנה מפני שלא היה משתמר לדעתו ורב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהא עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן ואע\"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה. והרי\"ף נראה שפוסק כת\"ק וכן דעת רבינו בפ\"ד מהלכות זכייה ותמהני מה\"ה שהביא ראיה מהל' גזילה שהוא בענין מציאה דלכ\"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אלא אם כן עומד בצדה ולא הביא ראיה מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקנה קרקע ומטלטלין כאחד וכו'. </b> ה\"ה תמה על רבינו למה לא כתב שאם לא נתן לו דמי כל המטלטלין שלא קנה. ול\"נ דלפי גירסת ההלכות דלא גריס אמר רבא לא שאני אלא שנתן דמי כולם וכו' אלא אההיא דשמואל דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות ולא קאי אקניית מטלטלין באגב ל\"ק מידי שהרי בפ\"א גבי מכר לו עשר שדות כתב בד\"א שנתן לו דמי כולן דאהתם קאי רבא וכאן לא כתב כן משום דלא קאי לענין מטלטלין אגב קרקע וכמ\"ש ואין ספק שגירסת הרי\"ף היא גירסת רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיו המטלטלין צבורין באותה קרקע וכו':. </b> כתב ה\"ה החילוק שכתב רבינו וכו'. כיוצא בדברי ה\"ה כתב הר\"ן ז\"ל בדעת רבינו וכתב עליו ואין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ\"ק דמציעא ואף הוא ז\"ל כתב כן בפ\"ד מהל' זכייה וכבר השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ול\"נ שמלבד ההכרח שכתבו ה\"ה והר\"ן לדברי רבינו יש לו עוד הכרח אחר דאמרי' איבעיא השנית והלכתא צבורים לא בעינן אגב וקני בעינן ומאחר דפשטינן לעיל דצבורין לא בעינן למה לי למיהדר ולמימר דצבורים לא בעינן אלא ודאי היינו לומר צבורים לא בעינן ומשום דאפילו אינם צבורים מיקנו אגב קרקע מש\"ה אגב וקני בעינן לשאינן צבורים הא אילו לא הוו מיקנו שאינם צבורים לא הוה בעי אגב וקני כלל. ומה שכתב שאין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש וכו' אע\"פ שה\"ל לפרש [דדוקא בחצר המשתמרת היא] לא מפני זה לא יהיה פירושו בגמרא מחוור כ\"ש שי\"ל שסמך על מ\"ש פרק ד' מהל' זכייה דבחצר שאינה משתמרת לא קנה אא\"כ עומד בצדה ומכיון דצבורין לא בעינן אגב אם כן ע\"כ מטעם חצירו קנה ופשיטא דבעינן שיהא עומד בצדה אם אינה משתמרת וכן דרכו של רבינו בכמה מקומות לסמוך כאן על מה שאמר במקום אחר. ומ\"ש וכבר השיג עליו הראב\"ד לא מטעם זה השיג עליו אלא משום דשמעתא לא מתחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן צבורים לא בעינן והא זימנין דצבורים בעינן אגב וקני לא בעינן מש\"ה כתב שאינו מחוור. ובמה שכתבתי לעיל נתיישב גם זה דה\"פ משום דצבורים לא בעינן אגב וקני בעינן לשאינם צבורים הא אילו לא הוה בעינן צבורים לא הוה בעינן אגב וקני. כל זה על פי דרך הרב רבינו ניסים בדברי רבינו אבל הנכון בדברי רבינו הוא דלאו מטעם חצירו הוא דלא בעינן בצבורים אגב שא\"כ לא היה לו להזכיר דין זה בהלכות אלו אלא הטעם הוא דנהי דכשאינן צבורין צ\"ל אגב להודיע שעם הקרקע הוא מקנה אותן מטלטלין אבל כשהם צבורים בתוכו אין צריך לדיבורו שהרי הענין עצמו מוכיח שאגב החצר הוא מקנה אותן מטלטלין כנ\"ל:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עציץ נקוב לאחד וכו'. </b> כתבו התוס' דאין ה\"נ דהוה מצי לאשמועינן האי דינא בעציץ וזרעים של אחד כי היכי דנקט אידך דינא דבסמוך אלא לרבותא נקט הכי דאע\"ג דבעל עציץ קונה זרעים אפילו הכי לא קנה אע\"פ שהם בתוך העציץ שלו, והרב רבינו ניסים כתב דאפשר דבהאי גוונא אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דומיא דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע\"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכל שכן הכא שאין דמי העציץ ידועים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פשתן שהוא מחובר לקרקע וכו'. </b> כתב בעל נימוקי יוסף דכיון שלא קנה אלא מדין שכירות קרקע יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה דהא בעלמא אשכחן הכי כדאמרינן גבי עישור וכו' ומקומו מושכר לו וכך מטין דברי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר וכו'. </b> כתב ה\"ה מפורש באותה סוגיא בפ' הספינה וכו' אלא שהוא תימה שאותם סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח קנה וכו' וכן כתב הר\"י ן' מיגאש וכו'. ואני אומר שדעת הר\"י ן' מיגאש כדעת הרא\"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא [אי קנה לוקח] ואין כן דעת רבינו שכתב דבשניהם לא קנה ואם איתא הו\"ל לכתוב שהוא ספק וגם הרי\"ף לא הו\"ל לכתוב א\"ל לא קנה אלא כך הל\"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי\"ף ורבינו ס\"ל דנקטינן כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בריה דרב אשי דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן. ומה שתמה ה\"ה שאותן סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י\"ל דסבירא להו להרי\"ף ורבינו דמר בר רב אשי ס\"ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ולא דס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ואי אפשר לאוקומי האי בריי' דפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי ואע\"ג דכי אוקימנא במתכלי דתומי לא מצינן לאיתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ\"מ דינא הכי הוי ואפילו למר בר רב אשי והכי משמע מדברי הרי\"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש מר בר רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקומי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו שלא בדרך דחייה דאיהו נמי ס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו להרי\"ף לפרש כן הוא דמאחר דס\"ל דהלכה כרב הונא דפשט קנה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מאי דאפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע\"ג דסבירא ליה למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני [לוקח] דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקומי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וא\"כ מנא להו להרי\"ף ורבינו דס\"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה [לוקח] ואפשר דכיון דחזינן דמשכן נפשיה לאוקומה במתכלי דתומי דהיא אוקמתא דחיקא טובא לאו לדחייא איכוון אלא לקושטא כי היכי דלא תפלוג אמאי דקי\"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ודברי ה\"ה תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו. ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא [דכולהו] ועוד שכתב וכן כתב הר\"י ן' מיגש דכיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא לר\"י ן' מיגאש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז\"ל [כיון דחזינן אוקימתא] הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו הפירות ברשות הלוקח וכו' קנה לוקח.</b> כלומר והוא שפסק: ",
+                "<b>היו ברשות המופקדים אצלו וכו'. </b> גירסת רבינו כגירסת הרי\"ף. ומ\"ש ה\"ה וי\"ג ברשות המופקדים וכו' בודאי דסגי בכך עכ\"ל. ואני אומר דלא סגי בכך אלא לבעלי אותה גירסא אבל לדברי רבינו לא סגי בכך: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפילו היו ברשות לוקח וכו'. </b> נראה דרישא דקתני יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה קאי אכולהו אבל סיפא דקתני ראשון ראשון קנה לא קאי אלא ארשות לוקח דוקא וכדמסיים בה ומערה לתוך כליו של מוכר ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה דכיון שהמודד הוא המוכר והמדה ג\"כ שלו צריך שיהיו הפירות ברשות לוקח ושהמוכר יגביה המדה ויערה אבל כשהמדה של סרסור אפילו בסימטא כיון שנתמלאת המדה קנה ואין צריך להגביה ולערות שהמדה מושאלת היא ללוקח כשתתמלא כיון שאינה של מוכר. וכל זה כשהפירות הם בתוך כליו של מוכר אבל אם הם צבורים בסימטא אע\"פ שמוכר מודד כיון שנתמלאת המדה קנה אע\"פ שלא הגביה ועירה כמו בבבא דרישא ואם היו במדה רשמים כיון שהגיע לרושם קנה ראשון ראשון ואע\"פ שהמדה של מוכר דרשמים עדיפי מנתמלאה אי נמי היתה המדה של אחד מהם היינו של לוקח דוקא ומש\"ה קנה בהגיע לרושם אבל אם היתה של סרסור לא קנה אלא בנתמלאת המדה ולא בהגיע לרושם דנתמלאת המדה עדיף מרשמים:   ",
+                "<b>ואם א\"ל וכו'. </b> וא\"ת מאחר שגם אחר המדידה הם בכליו של מוכר כמבואר בדברי רבינו מאחר שהוא ז\"ל פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א\"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח קנה צ\"ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה\"ל כאילו אמר ללוקח זיל קני וס\"ל לרבינו דזיל קני מהני בכליו של מוכר ברשות לוקח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך המושך וכו'. </b> פירש\"י (דף פ\"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו והתבואה על גבן. בין פסק עד שלא מדד אם באו לחזור קודם מדידה יחזרו דבמאי נקנה לא משיכת תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודה על צוארם ולא הונחה לרשותו ולא פירקן כדמוכח סיפא דקתני בה פירקן מכלל דרישא בלא פירקן אלא הכנסה בעלמא שמשכן והכניסן לתוך ביתו קתני והך משיכה לאו משיכה היא לקנות שהרי האדם הוא מושך ומשיכת אדם טעון פירות לא מהניא לקנות הפירות עד שימשוך הפירות עצמן. בין מדד דהונחו לרשותו עד שלא פסק אם באו לחזור קודם פיסוק חוזרין אע\"פ שהונחה עתה בשעת מדידה ברשות לוקח בכליו של לוקח דלא קניא רשותו קודם פיסוק דמים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דמים שאין מקפידין עליהם וכו' כיצד הרי שחפן מעות וכו'. </b> מדברי רש\"י משמע שכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע\"פ שלוקח ידע כמה הם נקנה מקח. ואפשר שגם רבינו סובר כן אלא דאורחא דמילתא נקט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם היה חוב לו עליו וכו' לא קנה. </b> היינו לענין שיכול לחזור בו אבל מקבל עליו מי שפרע כמו שנתבאר בפ\"ז: "
+            ],
+            [
+                "<b>הקרקעות והעבדים וכו'. </b> במציעא (דף מ\"ז) אמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקניין סודר ובפ\"ק דקדושין (דף כ\"ב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים מטלטלין נמי נקנין בקניין סודר ובהמה בכלל מטלטלין הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין קונין אלא בכלים וכו'.  </b> שלל כל שאר הדברים וא\"כ למה לו לומר אחר כך ולא בפירות ולא במטבע שכבר ממועטים הם ועוד דמרישא משמע דבכלים קונין אבל לא במידי אחרינא ומסיפא משמע דדוקא בפירות ובמטבע אין קונין אבל בכל מילי אע\"ג דלא הוו כלי קונין ועוד קשה מה שתקנו לכתוב בשטרות וקנינא וכו' ואמרו בגמרא במנא לאפוקי ממ\"ד קונין בפירות ביה למעוטי מטבע שכיון שאמרו במנא נתמעטו בין מטבע בין שאר דברים דלא הוו כלי וביה למה לי למעוטי מטבע. י\"ל דכל מילי מיקרו כלי לבד מפירות לפי שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשים בהם בשום מלאכה ונרקבין ונפסדין במעט זמן ואין מתקיימין כנעל ומטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו נרקב וטעמא דאינו נעשה חליפין אמרו בגמ' משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא פירוש דכיון דדעתו של מקנה חפץ ונוטל מטבע אינו על עצמו של מטבע אלא על צורתו שאינו חשוב אלא ע\"י כך ופעמים שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם והתם בפרק הזהב ממעטינן דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל ולפיכך הוצרכו לכתוב וקנינא וכו' במנא למעוטי פירות וביה למעוטי מטבע דממנא לא הוה ממעטינן מטבע כך למדתי מדברי רש\"י והתוס' בפרק הזהב אי נמי דלא מיקרי כלי אלא דבר שהוא כלי לענין טומאה וטהרה אבל כל שאר הדברים פירי מיקרו וזה שכתב רבינו ריש פ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' הכל כשאר המטלטלים הם ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו דמשמע דכל המטלטלין דוקא נקנין בקנין אבל לא קונין וזהו ממש דין הפירות שלדעת רבינו הן נקנין בקניין סודר ואינן קונין ועוד שכתב זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן נראה שפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד שכתב בראש פרק זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן מדערבינהו ותנינהו אלמא ס\"ל דב\"ח ופירות כי הדדי נינהו ואין להם קניין אלא בחליפין שהם בתורת שווי הדמים וכמ\"ש הרב המגיד. ועוד שלא אמר בו להוציא מטבע משום דלא איצטריכא ליה דמכיון דאמר מנא יצא מטבע מן הכלל. וכ\"כ בח\"מ (סימן קצ\"ה) שקונין בכלי ואין קונין בשאר כל המטלטלין שאינן כלי אבל בהמה פירש ר' יצחק שהוא כמו כלי וקונין בה, אין קונין במטבע אע\"פ שהוא כמו כלי עכ\"ל. הרי בפירוש נראה מדבריו כמ\"ש שאין קונין אלא דוקא בכלי גמור אבל שאר כל המטלטלין פירות מיקרו. ורבינו ירוחם כתב יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב דקונין בה דינה כפירות דאין עשויה לירקב. והתוספות כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא. והוי יודע שעיקר זה המחלוקת במה שאגיד לך והוא דבגמרא (דף מ\"ה:) איפליגו רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין או לא והדר איפליגו ר\"נ ורב ששת (דף מ\"ו) אי קונין בפירות או דוקא בכלי והלכתא כמ\"ד בכלי והוקשה לרש\"י ותוספות אי ס\"ל למ\"ד אין קונין במטבע כמ\"ד קונין בכלי דוקא אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי ואי לא ס\"ל כוותיה א\"כ אתו רב ולוי דלא כהלכתא לכך הוצרכו לומר דמטבע מיקרי כלי דחזי למשקלות וכו' וא\"כ מדר\"נ דאמר כלי דוקא לא הוה ממעיט מטבע אילו לא היה מחלוקתם של רב ולוי וא\"כ לדעתם כל מידי שראוי להשתמש בו וכו' מיקרי כלי וזהו דרך הראשונה שכתבתי אבל לדעת רבינו וח\"מ פלוגתייהו דרב ולוי שייכא בדרב ששת ור\"נ מאן דאמר אין קונין במטבע הוא הדין דאין קונין אלא בכלי אלא דאיפליגו במטבע והוא הדין לכל מילי לבר מכלי:  כתבו הגהות דמשמע מלשון רבינו דס\"ל כר\"י דדוקא בשר הוי פרי אבל שור וחמור עצמם הוי כלי הואיל וחזו למלאכה, ומה שכתבו דמשמע להו הכי נראה שהוא מדכתב אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא שדעתו לומר דדוקא בכלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות שבכלל מה שאמר אין קונין אלא בכלים הוא הילכך משמע דדוקא פירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים. ול\"נ דאין מכאן הכרע דרבינו לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דרבינו איכא למידק איפכא שכתב בפ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' כשאר מטלטלין הם ונקנין בקניין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקניין סודר ואינם קונין ועוד שכתב בפרק זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שכתב וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלא כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע ורבינו לא כתב כן משום דסבירא ליה דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעיט מטבע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. </b> בפ\"ז מהל' שכירות כתב רבינו שכל תנאי שבממון או בתביעות של ממון קיים ואין צריך עדים. ומ\"ש   ",
+                "<b>או המוחל לחבירו. </b> בפי\"ז מהל' אישות כתב רבינו המוחלת כתובתה אינה צריכה קניין ולא עדים אלא בדברים בלבד והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיה דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו וכו' או שישתתפו. </b> כתב ה\"ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקניין נראה דעתו שאם נשתתפו וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קניין הא קי\"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין. ומ\"ש   ",
+                "<b>שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע. </b> פירוש שאנחנו לא נחוש שיהיה הדבר הנקנה עיקר או פירות אבל עיקר הדבר שיהיה הדבר הנקנה ידוע. ועם כל זה נראה שט\"ס יש כאן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו וכו'. </b> קשה אמאי קאמר הכי הרי יש לו דרך אחר שהרי הוא נקנה במשיכת המטלטלין. וי\"ל דה\"ק אין מטבע יכולים לקנותו לשקודם שיבא לידו יזכה בו שאם נגנב או אבד לקונה אבד אלא ע\"ג קרקע ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהם. אי נמי הכי קאמר שאר מטלטלין אם רוצה לזכותם לאחר שיהיו שלו יכול לזכותם ע\"י קניין סודר אבל המטבע אין לו דרך שיזכה בו אלא על גבי קרקע: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו עומדים וכו'. </b> בענין זה אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן אם לאו נחלקו הפוסקים גם נחלקו בענין הממחה את חבירו אצל אחר במעמד שלשתן אם נפטר ממי שהיה חייב לו או אם צריך שיפטרנו בפירוש. ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה שמי שסובר שאם לא פטרו בפירוש אינו פטור כיון שעדיין יש לו תפיסת יד בזה החוב א\"כ יכול למחול ומי שסובר שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור כיון שאין לו בחוב זה תפיסת יד אינו יכול למחול. ודעת רבינו היא שאינו יכול למחול ממ\"ש פ\"ה מהלכות אישות שאם קדש האשה בחוב שיש לו ביד אחרים במעמד שלשתן שהיא מקודשת ואילו היה סובר שהוא יכול למחול לא היתה מקודשת וכמ\"ש שם ה\"ה. גם הר\"ן בהאיש מקדש כתב שזה דעת רבינו וכיון דס\"ל לרבינו דאינו יכול למחול ממילא ס\"ל שאע\"פ שלא פטרו כבר נפטר ממנו. גם מהבבא שכתב בסמוך יכולין אנו לדקדק כן שכתב לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן בשאר חובו דמשמע דוקא בכה\"ג שלא חייב לו אבל אם היה לוי חייב לראובן וא\"ל תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה ונפטר ראובן. גם בבבא זו בעצמה כתב בפירוש ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו וכן דעת הרי\"ף בהמקבל. וא\"ת אילו היה כן דהא בהא תליה למה השמיט הרי\"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש וכמ\"ש הר\"ן דאילו היה סובר דאינו יכול למחול ה\"נ ה\"ל להביא הא דאמרינן התם במלוה על פה פליגי אי מעמד שלשתן מהני דוקא בפקדון או אפילו במלוה ולוה דכיון דקיי\"ל כרב אפילו במלוה אמר כדאיתא פ\"ק דגיטין היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי ס\"ל דיכול למחול ואינה מקודשת. ואני אומר שכיון דמאן דפליג בקידושין אילו הוה ס\"ל דרב אמר אפילו במלוה לא הוה פליג א\"כ מאחר שכתב פ\"ק דגיטין דרב אפילו במלוה אמר וגם כתב בהמקבל שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור ממילא משמע דאינו יכול למחול ומקודשת היא וא\"כ אותה סוגיא דהאיש מקדש יפה עשה הרי\"ף שהשמיטה ואע\"פ שהרא\"ש והטור סוברים שאם לא פטרו בפירוש לא נפטר ממנו ועכ\"ז סוברים שאינו יכול למחול מ\"מ מ\"ש דהא בהא תליא טעמא דמסתבר הוא. ורבינו הביא בפי\"ו מהל' מלוה ולוה כל דיני ממחה את חבירו אצל אחר דבר ברור הוא דהרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל דאפילו לא פטרו בפירוש הוא פטור מהירושלמי שכתב הרי\"ף בהמקבל ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי אי פרסן לוי וכו' וכתבו הרמב\"ם בפרק י\"ז מהל' מלוה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קנין השטרות מד\"ס. </b> וא\"ת שהרי אנו ממעטינן בהזהב (דף נ\"ו:) שטרות מאונאה דהכי אמרינן התם וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכי תמכרו ממכר (מי) שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם ונאמרו תירוצים הרבה בקושיא זו והיותר נכון הוא מ\"ש הר\"ן בהכותב דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ\"ה מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא הילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה וזהו דעת רבינו שבפי\"ג כתב אלו דברים שאין להם אונאה וכו' דבר הנקנה מיד ליד יצאו הקרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן קנוי עמיתך ולא הקדש הרי שקרקעות והקדש הוציא מייתור ושטרות לא הוציא אלא ממשמעות הפסוק תדע שכן הוא דבגמרא מרבינן שכירות לאונאה מדכתיב ממכר סתם ולא כתיב ממכר לעולם וכתבו שם התוספות דדוקא גבי אונאה הוי שכירות כמכר משום יתורא דממכר אבל לשאר דברים לא הוי כמכר וא\"כ כי ממעטינן שטרות לאו מייתורא דממכר ממעטינן להו דהא איצטריך לרבות שכירות אלא ודאי ממשמעותא דקרא ממעטינן להו ולא מייתורא: כתב הראב\"ד לא מן השם הוא זה וכו' לפיכך אם כתב לו וכו'. ול\"נ דאי כתב ליה הכי גם להרי\"ף ורבינו אינו יכול למחול: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנה לחבירו קרקע כל שהוא וכו' עד בלי כתיבה ומסירה. </b> והוא שיאמר לו על פה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה:   ",
+                "<b>וכן המוכר קרקע וכתב השטר וכו' נקנה השטר בכ\"מ שהוא. </b> פירש\"י וכגון דא\"ל זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל החוזר מקבל מי שפרע וכו'. </b> בפ' הזהב (דף מ\"ד) משנה נתן לו מעות ולא משך יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו וכו'. </b> שם (דף מ\"ח:) בגמרא אתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה (אבל מילט לא לייטינן ליה) ורבא אמר מילט (נמי) לייטינן ליה משום דלאו עושה מעשה עמך הוא וידוע שהלכה כרבא. ופירוש מי שאינו עומד בדבורו דבור שבא לכלל מעשה כזה דאילו דבור לחוד אינו חייב לקבל מי שפרע כמ\"ש רבינו בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו וכו'.  </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא ידעתי מאין לו זה ההפרש וכו' כאן שהוא אומר לו טול מעותיך מיד וכו'. ואני אומר שיש מקום לבעל דין לחלוק שמאחר שהוא רוצה שיקבל מי שפרע מפני כך אין הלוקח רוצה לקבלה עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למוחלו יקויים המקח וא\"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיעלה הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע:  כתב עוד ה\"ה וחייב באחריותם ואע\"פ שחזר וכו' אחריות לפי דברי ההלכות הוא וכו'. ונראה לי לדקדק מדברי רבינו דאי א\"ל תא שקול זוזך ולא רצה ובאו לב\"ד וקבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר וכו'. </b> בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע:  ",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. </b> בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר וכו'. </b> בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע:  ",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. </b> בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לקח שוה מאה מאתים וכו'.  </b> חסרון לשון יש כאן וכך צריך להגיה הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדה מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו וכו'. ומה שכתב הרב המגיד שהיא גירסת רבינו אינו מכוון גם מה שכתב פירש\"י לגירסת רבינו אינו מכוון אלא גירסת * רבינו כך היתה זבין שוה מאה במאתן ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתו דמי או לא תיקו:   (לא ירדתי לסוף דברי הכ\"מ דנראה דהיא גופה גירסת רבינו לדברי ה\"ה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. </b> וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ",
+                "<b>ואם הוזלו הפירות וכו'. </b> הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. </b> וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ",
+                "<b>ואם הוזלו הפירות וכו'. </b> הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכו' כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' והוקרו הפירות חוזרים בהם וכו'. </b> ואין דין היתומים חלוק מדין הדיוט אלא בחלוקה זו בלבד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שאנסוהו וכו' שמפני אונסו גמר ומקנה אע\"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. </b> נ\"ל כוונת רבינו שלפי שכתב בהל' גזילה פ\"ט שהגוזל שדה וחזר ולקחה מהבעלים שכל שלא העידו שמנה המעות בפניהם והנגזל טוען מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אע\"פ שלא מסר מודעא מוציאין הקרקע מיד הגזלן בלא דמים אבל בזה שלא הוחזק גזלן על שדה זו כיון שהודה בפני עדים שקבל המעות שוב אינו יכול לומר מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אם לא שמסר מודעא על זה וכמו שנתבאר בסוף הפרק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א באנס שהרי הוא חמסן וכו' אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח\"כ לקח שדה שגזל וכו'. </b> כן כתב רבינו גם בפ\"ט מהלכות גזילה, ויש לתמוה עליו דהא אמר ר\"נ חז\"ה (דף מ\"ז:) אמר לי הונא כולם שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידים שדה בידם גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו וכו' רב ביבי מסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו ואמרינן בתר הכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ואותיבנא עליה מדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה\"ב מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ושני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא\"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא ס\"ל. ופירש\"י ולרב ביבי דמסיים ואמר בה וכו' אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס\"ל לרב ביבי דאפילו נתן הגזלן מעות לנגזל לא קנה דתליוה וזבין לאו זביניה זביני ובתר הכי אסיקנא הלכתא דתליוה וזבין זביניה זביני וכיון שכן משמע דכרב הונא קיימא לן ולא כרב ביבי אלא תליוה וזבין זביניה זביני אלא א\"כ מסר מודעא ומאחר שפסק כרב הונא דתליוה וזבין זביניה זביני כמ\"ש בריש פרק זה היאך פסק כרב ביבי דלא ס\"ל לרב הונא כוותיה דאם איתא דבגזלן נמי ס\"ל לרב הונא דמקחו בטל לא הל\"ל דלא ס\"ל כרב ביבי וטפי היה עדיף למימר דרב ביבי בגזלן ומש\"ה מקחו בטל ורב הונא נמי מודה בהכי אלא ודאי רב הונא לית ליה דרב ביבי וכרב הונא קי\"ל וכבר השיגו הראב\"ד. ונ\"ל ליישב דעת רבינו שהוא ז\"ל סובר דרב הונא מודה לרב ביבי דגבי גזלן תליוה וזבין לאו זביניה זביני ורב המנונא דאותיב ליה מלקח מסקריקון וכו' הוה ס\"ד דרב הונא פליג ארב ביבי וגמרא אהדר ליה לפום שיטתיה דרב הונא לא ס\"ל דרב ביבי אבל קושטא דמילתא היא דאית ליה דרב ביבי. ועי\"ל דאה\"נ דרב הונא לית ליה דרב ביבי מיהו כיון דרב ביבי משמיה דר\"נ א\"ל ור\"נ דיינא הוא והלכתא כוותיה בדיני הכי קי\"ל. ודבר פשוט הוא דלפ\"ז אין פירוש דברי רב ביבי לדעת רבינו כמו לדעת רשב\"ם דלפירוש רשב\"ם תליוה וזבין לעולם לאו זביניה זביני לרב ביבי ולפירוש רבינו גם לרב ביבי זביניה זביני אא\"כ הוחזק גזלן על שדה זו דאע\"ג דרב הונא לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מנה הדמים בפניהם חייב להחזיר. </b> זה נלמד ממאי דאמר רב ביבי בפ' חזקת (דף מ\"ו:) גבי גזלן שהביא ראיה שחזר וקנה השדה שאין ראייתו ראיה קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד\"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכך לי מי שאנסוהו למכור ומסר מודעא כמו גזלן שחזר וקנה השדה הילכך בתרוייהו כל שלא ראו העדים שמנה לו המעות אע\"פ שהודה בפניהם שקיבלם אם המוכר אומר לא קבלתי ומחמת האונס הודיתי לאו כלום הוא שמחמת האונס הודה כן. ומיהו אם המוכר טוען לא הודיתי כן מעולם צ\"ע אי מדמינן לה לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי או דילמא כיון שלא קבל המעות לא מסיק אדעתיה שהודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>העידו עליו עדי המכר וכו' הרי מכר בטל ואע\"פ שקנו לבטל המודעא וכו'. </b> כתב ה\"ה זה פשוט והוא מבואר בערכין וכו' ולא חילק ה\"ה בין היכא שאנסוהו לבטל המודעא להיכא שנסתלק האונס וביטל המודעא מדעתו משמע דס\"ל דלדעת רבינו אם ביטל המודעא אפילו מתוך האונס היא מתבטלת וטעמא משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרינן דאגב אונסא גמר ומקנה ה\"נ גמר ומבטל מודעא: ",
+                "<b>ואע\"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארנו. </b> הוקשה לרבינו דמשמע מדבריו שהקניין מקיים ביטול המודעא והרי בדברים כיוצא באלו אין הקניין מועיל כלום וכמבואר בפ\"ה לזה תיקן ואמר שמה שכתב אע\"פ שקנו מידו דמשמע שהקניין מועיל ומקיים ביטול המודעא הוא על הדרך שביאר שם שמועיל להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו'. </b> טעמו דכיון דאמרינן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ו) בהלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שאם א\"ל מעכשיו וקנו מידו על כך אע\"פ שלא החזיק עדיין בקרקע קנה א\"כ צריך לומר כל שהחזיק בדבר וקנה אותו באחד מהדברים שקונין בהם לא גרע מאומר לו קנה מעכשיו וכן משמע בפ' ארבעה נדרים (דף כ\"ז) דאמר ההוא גברא דאתפיס זכוותיה וכו' ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ולא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכו' שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ומפרש הוא ז\"ל שאני הכא שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותם שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו ומינה משמע שהמוסר ביד חבירו וא\"ל אם לא אעשה כך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכן כתב הר\"ן שם שזהו טעם רבינו. ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותיה קאי דבההיא לא צריך ב\"ד ולא קניין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קניין בבית דין חשוב ואע\"פ שרבינו כתב כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ע\"מ שילך עמו לירושלים וכו' לאו דוקא דא\"ל ע\"מ דא\"כ לא היה צריך להחזיק בבית דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר רבינו דאע\"ג דלא החזיק קנה אלא אשגירת לישן הוא ולאו דוקא. ודעת רבינו דהא דאוקי בגמ' מתני' בהלוהו על שדהו בשלא החזיק בה הוא ומש\"ה אוקמוה בדא\"ל מעכשיו אין ה\"נ דהו\"מ לאוקומה בשהחזיק בקרקע אלא דעדיף ליה לאוקומה בין שהחזיק בה בין שלא החזיק בה. ואפשר דס\"ל דההיא מתני' בשהחזיקו בו הוא ואפ\"ה אצרכוה דלימא מעכשיו דשאני התם שלא מסרו בידו בתורת קנין אלא למשכון שאם לא יפרענו עד ג' שנים תהיה שלו ומש\"ה בעינן דלימא קני מעכשיו כדי שתבא לידו בתורת קניין וכשהחזיקו בו בתורת קניין אלא שהתנה עמו שאם יעשה כך עד יום פלוני שיחזירנה לו קניין גמור הוא אלא שהתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזירם לי דמכר קיים דאע\"ג דלא א\"ל מעכשיו הוי כאילו אמרו. וקרוב לזה כתב ה\"ה בפרק זה אבל מ\"ש הר\"ן בפ' איזהו נשך דאיכא למימר דלרבינו קרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת נ\"ל שאי אפשר ליישבו לדעת רבינו שהרי רבינו בין בקרקע בין במטלטלין מיירי כמבואר בדבריו בריש פרק זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "\n                     ומ\"ש רבינו ",
+                "<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וכו'. </b> ברייתא פ' הזהב (דף מ\"ח:) ובפ' האומנין (דף ע\"ז:) הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. וסובר רבינו דע\"כ לא פליג ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך דברי הכל קנה ולשון דיו שיקנה הכי משמע דלא פליג אלא שלא יכפול לו ערבונו ודלא כרש\"י שפירש דיו שיקנה כנגד ערבונו לא זה יכפול ולא זה ימחול. וכתב הר\"ן בפ' הזהב דאיכא למידק על דברי רבינו מדתנן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) הלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בדא\"ל מעכשיו הא לא\"ה לא אלמא אע\"פ שהקרקע ביד המלוה אסמכתא היא. ולאו קושיא היא דממאי דמלוה אוכל פירות דילמא [לוה] אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' גט פשוט (דף קס\"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו דא\"כ מה יתן דקאמר רבי יוסי והיאך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל השעבוד מקצתו [אלא ודאי] הכי קאמר לא יהו מעות אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן אלמא במחילה נמי שייכא אסמכתא וה\"נ משמע בתוספתא דתניא הנותן דנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא\"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו, ומדקאמר הגיע זמן ולא נתן משמע ודאי דאלוקח קאי שנתן ערבון ואמר ר\"י היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא אפילו במחילה איכא אסמכתא, וגרסינן תו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון אם א\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה וש\"מ מדלא פליג בה ר' יהודה דאע\"ג דכהאי גוונא במקרקעי הוי אסמכתא אלא כי א\"ל מעכשיו במטלטלי לית בהו משום אסמכתא עכ\"ל. והרשב\"א בתשובה כתב בתוספתא אחרת לסתור דברי רבינו וזה לשונו בהדיא תנינן בתוספתא דמציעא משכן לו בית משכן לו שדה וא\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה [ר' יהודה] בשנים שהיו מעוררים על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו על כרחך כשהיה נתון בידו משמע ואפ\"ה לר' יהודה דאית ליה אסמכתא לא קנה עכ\"ל. ואני אומר שתוספתא זו יש ליישבה לדעת רבינו דאין לי בידך כלום ה\"ק אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אז תוכל להחזיק בשדה או בבית ולא אוכל להוציאו מידך ויהיה כאילו אין לי בידך כלום יתקיים התנאי דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר אסמכתא לא קניא וכיון שכן אפילו אם כשהגיע זמן החזיק בו ינתחנו ויוציאנו מתחת ידו, א\"נ ה\"ק אין לי בידך כלום כלומר הרי זכותי מסתלק ומסור לך מהיום ההוא והלאה להחזיק בו לעצמך יתקיים התנאי וילך ויחזיק בו דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר דלא קניא ולא ילך להחזיק בו אלא ינתחנו כלומר יתפוס הקרקע בצווי ב\"ד כדי להפרע מחובו אבל מכח התנאי לא דאסמכתא היא ולא קניא וכעין זה מצינו בסוף פ' המקבל שליח ב\"ד מנתח נתוחי והא דלא תני בסיפא מודה ר' יהודה שאם החזיק מיד בקרקע שנתקיים התנאי משום דההוא לאו אסמכתא הוא ופשיטא דקנה. ועוד י\"ל שהיה רבינו מפרש תוספתא זו כדברי הרשב\"א וסובר דלית הלכתא כוותיה משום דפליגא אברייתא דמייתי בגמרא. ומה שהקשה הר\"ן לרבינו מההיא דגט פשוט י\"ל שמפרש רבינו דאומר לו תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו מתוקמא ואפ\"ה א\"ר יוסי יתן משום דאע\"ג דקי\"ל שטר שלוה בו אינו חוזר ולוה בו היינו דוקא כשאינו נותנו לו בעדי מסירה אבל כשנותנו לו בעדי מסירה חוזר ולוה בו וכמ\"ש המרדכי בפ' הכותב ואע\"ג דבמרדכי ביום החתימה איירי ומתני' אפילו תימא דלאו ביום החתימה איירי לא תקשי לרבינו דסבר דשטרי חוב המוקדמים גובים בהם מבני חורין וא\"כ שייך למימר יתן בעדי מסירה כדי לגבות מבני חורין וסיפא דתוספתא דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג ר' יהודה א\"ש לרבינו דאפילו לר\"י כיון שנתן לו המשכון או החזיקו בקרקע זכה במה שבידו ולא שאני לן בין קרקע למטלטלי ורישא דקתני הגיע זמן נתן [וקתני עלה ר\"י אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו וכו' י\"ל דהגיע זמן ולא נתן] לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וממילא משתמע אידך וה\"ל כאילו אמר הגיע זמן ולא נתן או חזר בו [הלה] נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ור\"י פליג אחזר בו מוכר וקאמר היאך יזכה זה בדבר שאינו שלו כלומר דאין אדם זוכה בדבר אלא באומר מחול לך דהיינו מוכר שנתן לו לוקח הערבון שיהיה שלו אותו הוא שזכה בו כיון שבא לידו אבל באתן לך דהיינו לוקח שלא בא לידו לא זכה. א\"נ ה\"ק הגיע הזמן והביא הלוקח מעותיו ולא רצה המוכר לתת לו הקרקע אלא שחזר בו ועוד י\"ל שסובר רבינו דברייתא דגמרא דילן וההיא תוספתא פליגי בדברי ר\"י תרי תנאי ואליבא דר\"י וברייתא דאיתא בגמרא היא עיקר טפי מתוספתא וכיון דלישנא דברייתא דגמרא דילן משמע דר\"י סבר שמי שהערבון בידו קנה כמו שהוכחנו מדקתני דיו הכי נקיטינן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "\n                     על מ\"ש רבינו  ",
+                "<b>שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה וכו'. </b> כתב הטור לא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו וזה תימה דבגמרא מחלק בזה [י\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש רבינו האיי שכתבו הר\"ן ותלמידי הרשב\"א באיזהו נשך והרמב\"ן] בפ' גט פשוט דכי אמרינן בגמרא התם בידו הכא לאו בידו לאו למימרא דמידי דלאו בידו הוי אסמכתא ומידי דבידו לא הוי אסמכתא דאדרבה פ' זה בורר משמע שכל שבידו הוי אסמכתא טפי הילכך הא מתני' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולאו מדינא מהני אלא מתקנתא דכיון דהאי גברא סמך עליה קנסוה לחיובי כנגד הפסדו של זה וכי אקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר וכו' היינו לומר דכי היכי דהתם תקנו רבנן שישלם כנגד הפסדו של חבירו כיון שהיה סומך עליו ה\"נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון דבידו ולא עבד קנסוהו רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסיה עכ\"ל. ומאחר שרבינו היה מפרש כן לא שנא דבר שהוא בידו ל\"ש דבר שאינו בידו ל\"ש גזים ל\"ש לא גזים הוי אסמכתא ולא קנה אלא דכל היכא דבידו ולא גזים קנסוהו רבנן ולפיכך בפרק זה שבו נתבארו דיני אסמכתא לא חילק בין אם הוי בידו ללא הוי בידו ובין גזים ללא גזים דבכולהו הוי אסמכתא ובפ\"ה מהל' שכירות כתב דהיכא דבידו ולא גזים חייב לשלם ואע\"פ שכתב שם ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו משמע דס\"ל כדברי התוס' דטעמא דמשלם לפי שאינה אסמכתא ודינא הוא ולא תקנתא, וכ\"נ שפירשו דבריו בהגהות י\"ל דה\"ק אילו היה פוסק על עצמו דבר קצוב לא היו מתקנים לו שישלם שכבר אפשר שלא יבור אלא מקצתה שאין ההפסד שוה כנגד מה שקצב על עצמו וכיון שכן כך לי פוסק על עצמו י' זוזי כמו פוסק על עצמו אלפא זוזי משום דהוי אסמכתא גמורה שהיא בדרך גוזמא שאמר אם אוביר אתן כך וכך והוא בוטח בעצמו שלא יוביר ולא גמר ומקנה אבל כשאומר אשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא אינה כ\"כ דרך גוזמא כמו האסמכתא הגמורה ודרך בני אדם הוא דכל כה\"ג אע\"פ שהיא אסמכתא גמר ומשעבד נפשיה ולפיכך תקנו שישלם. א\"נ ה\"ק דמחייב עצמו בדבר קצוב כיון שהיא אסמכתא גמורה אע\"פ שהיו מתקנים שישלם לא הוה גמר ומשעבד נפשיה אבל באשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא כיון שאינה כ\"כ גמורה אם יתקנו רבנן דלישלם גמר ומשעבד ולפיכך תקנו לו שישלם. כך נ\"ל לדעת רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנו וכו' קנה בית זה מעכשיו וקנה מידו על כך וכו'.  </b> כלומר דאי לא קנו מידו אע\"ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא ומאחר דקי\"ל שכל הדברים נקנין בקניין סודר וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו אפילו לא אמר מעכשיו קנה לדעת רבינו שכתב בפרק זה המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה וכו' בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם ולא הזכיר שם מעכשיו וא\"כ קשה למה הצריך שיאמר מעכשיו כדי שלא יהיה אסמכתא ואין לומר דקניין סודר גרוע משאר קניינין ומש\"ה בעינן דלימא מעכשיו (דהא ליתא) דבשלמא חזקה עדיפא מיניה מפני שהיא בגופה של קרקע אבל כסף ושטר גם הם אינם בגופה של קרקע כמו קניין ועוד שרבינו כתב בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם וקניין סודר בכלל דרכים שקונין בהם הוא. ואפשר לומר דכשלא אמר מעכשיו לא קנה אא\"כ החזיק אבל ע\"י כסף ושטר כיון שאינו מעשה בגוף הקרקע לא קנה וה\"ה לקניין סודר. ומ\"ש רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם אין כוונתו לומר שקנה באי זה מהדרכים אלא דוקא שקנה בדרך מיוחד מהדרכים שקונה בהם דהיינו חזקה ותדע שאח\"כ כתב כיצד המוכר ביתו וכו' והחזיק זה בבית ה\"ז קנה. ועוד כתב אע\"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה ומדנקט לישנא דהחזיק ולא נקט לישנא דוקנה דפתח ביה משמע דבקניין חזקה דוקא עסיק כדפרישית. ועוד י\"ל דקניין סתמא מהני להודיע שאינו אומר הדברים כמשחק וכמ\"ש רבינו בפ\"ה הילכך לא קנה בקניין לחודיה לפי שסובר שאינו נוטל קניין אלא להודיע שאינו מהתל ולא להקנות אבל שאר קנינין או כשאומר מעכשיו בקניין ידוע שהוא להקנות וגמר ומקני. ועוד י\"ל שכתב רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונין בהם באיזה מהדרכים קאמר ובתר הכי מפרש ואזיל דבשאר קנינין א\"צ מעכשיו אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו וטעמא דמילתא משום דכסף ושטר עדיפי מקניין סודר דכסף כיון שנתן דמי כל השדה קניין מעליא הוא ושטר נמי כיון שהוא בידו וכל שעה יכול להראותו קניין חשוב הוא אבל קנין סודר כיון שאינו שוה דמי כל הקרקע וגם אחר שנטל קניין אינו יכול להראותו כל שעה לא חשיב כולי האי ומש\"ה אי לא א\"ל מעכשיו לא קני. אבל קשה על פירוש זה דלא הול\"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל אלא הכי הל\"ל בד\"א שאין צ\"ל מעכשיו בשאר קניינים אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו. ודע דהא דמהני קניין במעכשיו ולא הוי אסמכתא לדעת רבינו היינו כשייחד לו קרקע או מטלטל ידוע אבל אם אמר לתת לו מטלטל או שאמר לתת לו מעות לאו כלום הוא דאין קניין קונה אלא דבר ידוע ואינו מטבע כמבואר בפרק ולכן כשכתב רבינו דכל האומר קני מעכשיו קנה כתב כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה וכו' ללמדנו דדבר ידוע ומסויים בעינן. לפי מ\"ש רבינו דבאומר מעכשיו ליכא אסמכתא כלל נראה דה\"ה באומר ע\"מ דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי וכמ\"ש (בפ\"ו) מהל' אישות.  מיהו כתב הרשב\"א בתשובה שלא אמרו דע\"מ הוי כמעכשיו אלא בע\"מ הבא על קיום מעשה וקיום התנאי כמו ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ע\"מ שתתני לי את הנייר ע\"מ שאתן ליך מנה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך שכל כיוצא באלו הוא רוצה שיתקיים התנאי והיינו שתתן הנייר והמאתים זוז ושלא תלך לבית אביה ורוצה שיתקיים המעשה בכך כלומר שיהיה הגט גט והקדושין קדושין מעכשיו ע\"מ שיתקיים התנאי אבל ע\"מ הבא על מניעת מעשה כגון שהיה מתנה שלא תנשא ואומרת ע\"מ אם אנשא בכיוצא בזה לא מצאנו דאדרבה אנו רואים אותה דמחייבת עצמה דרך קנס אם אנשא וכיון דאמר אם אנשא גם ע\"מ זה אינו כאומר מעכשיו אלא באם כאילו אמרה ובתנאי זה אם אנשא וכיון שנתחייבה בלשון אם ואין כאן מעכשיו אינם קונים עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. </b> מלשון רבינו והמפרשים נראה שזה הדין דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין וכן כתב הרא\"ש בקדושין פרק האומר וז\"ל פירש\"י לנכסי מקרקעי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל המטלטלין שלו אפילו אומר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר בכאן עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. </b> ברייתא פ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) וכמ\"ש ה\"ה ורש\"י מפרש שברישא מכיון שהמוכר הוא שהתנה הלוקח ע\"כ צריך לחזור אם כן מעיקרא לאו מכר הוא אבל סיפא שמדעתו א\"ל אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין א\"כ עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. ואין כן דעת רבינו שכתב מכר לו סתם וכו' הרי התנאי קיים דמשמע דחייב להחזיר ואפילו הכי הלוקח אוכל פירות ונצטרך לדעתו ז\"ל לפרש כך דבין אמר לוקח בין אמר מוכר בשעת המכר חייב להחזיר אלא שכשאמר מוכר ה\"ז כמי שרצה ללוות ברבית שלא רצה למכור אלא על תנאי זה ובדידיה תליא מילתא כשירצה יביא המעות ויקח הקרקע וכל שלא יביא מעות יאכל הלה פירות בשכר המעות אבל כשהמוכר לא התנה אע\"פ שאמר הלוקח ה\"ז כאומר לו אל תצטער בעד שאתה מוכר שדך שכשתביא מעות אני אחזירנו לך הרי מוכר לא נתכוון להלוות ברבית שהרי לא התנה וגם הלוקח אע\"פ שהתנה כדי שלא יצטער המוכר נתכוון ולא להלוות ברבית תדע שהרי ידו על התחתונה שאם יתייקר יביא המוכר מעות ויקחהו ואם יוזל יניחהו ביד הלוקח ופירוש יפה הוא לפיכך חזר המוכר ואמר בתנאי זה אני מוכר לך מותר כיון שהלוקח פתח בדבר תחלה והיינו דאמר רבא סיפא דא\"ל מדעתיה שנראה שהדבר תלוי באם הלוקח אמר מדעתו אם לאו. ואילו לפירש\"י כך היה לו לומר רישא כיון שאמר מוכר תנאו קיים סיפא דאמר לוקח אין תנאו קיים ועוד שאם כשאמר לוקח אין תנאו קיים פשיטא דלוקח אוכל פירות ולמה לה לברייתא להשמיענו כך ועוד שמה שאמר לוקח על כרחך אית לן למימר שאמרו בשעת המכר דומיא דמוכר וא\"כ ודאי שהתנאי קיים ועוד יש לפרש בענין אחר כמו שאכתוב בסמוך: ",
+                "<b>מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי וכו'.</b> כתב הטור ע\"ז ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א\"כ היאך יאכל (הלוקח) פירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ\"ל. ובאמת שדבריו תמוהים והתימה מה\"ה שלא ביארם ובפ\"י מהלכות מלוה כתב ה\"ה יש מי שפירש דוקא כשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר ואם אמר קודם לכן אסור לפי שעל דרך כן י\"ל שנגמר המכר ויש מי שפירש אפילו בין התחלה לגמר כגון שנתן מעות במקום שכותבין שטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר ע\"פ התנאי ה\"ז מותר וכזה העלה הרשב\"א עכ\"ל. ובכל זה לא עלה תירוץ למה שהקשה הטור. ונ\"ל שרבינו מפרש שמועה זו שלא כדברי רש\"י והרא\"ש אלא דס\"ד דרב אשי דרבא דאמר סיפא דא\"ל מדעתו ה\"ק אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין מותר כלומר דאין תנאי זה כלום ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתי תנאו קיים [ומש\"ה אקשי לאמימר דכיון דבהאי עובדא לא אמר מדעתי תנאו קיים] לדעת רבא ואהדר ליה דהכי קאמר רבא אם אחר שנגמר המקח אמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אע\"פ שקנו מידו שתנאו קיים אפי' הכי מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת הפירות הוי כאילו א\"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכי דהתם מותר הכא נמי מותר דכיון שכבר נגמר המקח הוי כאילו חוזר ומוכרו לו אבל בההיא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא. ומ\"ש וא\"ל הלוקח מדעתו אורחא דמלתא נקט שאחר גמר המכר אין דרך המוכר להתנות כך שכבר נסתלקו ידיו מהקרקע ודרך הלוקח להתנות כן להראות טוב לבבו למוכר שאינו רוצה להחזיק בנכסיו אלא כשיביא לו מעותיו יחזירנו לו ובהגהות אשר\"י מצאתי שפירש פירוש זה בשם ר\"ח ונכון הוא לומר שרבינו מפרש כן ואע\"פ שלא הזכיר שקנו מידו ממילא משמע דכיון שאחר גמר המכר התנה היאך יהיה התנאי קיים אם לא כשקנו מידו וכן משמע מסוף לשונו שכתב שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ואם לא קנו מידו מהיכא תיתי ליה חיוב. ומ\"ש ",
+                "<b>שהרי מדעתו חייב עצמו. </b> היינו לומר שכיון שלא היה המכר בתנאי אלא אחרי שנגמר המכר הוא שהתנה כן ואילו לא רצה להתנות כן המכר היה קיים עכ\"פ אלא מדעתו הוא שחייב עצמו בתנאי זה הוה כאילו היה שלו מעולם והתנה עם זה בקניין למכרו לו כשיביא מעות דתנאו קיים ומותר לאכול פירות עד שיביא הלה הדמים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ",
+                "<b>ואם עכבו נהר או חולי. </b> נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ",
+                "<b>ואם עכבו נהר או חולי. </b> נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: "
+            ],
+            [
+                "<b>המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו'. </b> זה נלמד מדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ\"ט) ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא: "
+            ],
+            [
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. </b> הר\"א כתב שלא ידע מאין הורו כן גם ה\"ה כתב שאינו יודע להם ראיה. ואני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרינן בפ' הנושא (דף ק\"ב:) דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע\"פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקניין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקומה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקניין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב: ",
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. </b> הר\"ן בפ' י' יוחסין כתב שהרב כתב בתשובה שלא כדעת רבינו מדאמרינן התם דבנכסים שיפלו לו לאחר מכאן אדם יכול ליתן במתנה לר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע\"ג דאינו יודע כמה יפול לו ומדר\"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב וכתב שעוד הביא ראיות אחרות. ומראיה זו שכתב אין השגה לרבינו שסבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפי דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא\"כ אין לדבר סוף אלא כיון שיכול לשעבד עצמו לממון רב אמרינן מגו: "
+            ],
+            [
+                "\n                     ומ\"ש רבינו  ",
+                "<b>ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. </b> בספר התרומות כתב שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב בפכ\"ג מהל' אישות כלשון הזה הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותן שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר עכ\"ל, הרי אף שלא בשעת הקידושין אם קנו מידו חייב לזונם אע\"פ שהוא דבר שאינו קצוב וזה סותר מ\"ש כאן. וליישב בזה נ\"ל לומר שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ\"ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקניין מהני לחייבו בדבר שאינו קצוב אפי' שלא בשעת הקדושין התם שאני שהיה בשעת נישואין כלומר בין קדושין לנשואין ומפני שאינו בשעת קדושין אינו מתחייב בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין מהני קניין וזהו שכתב והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה כלומר אילו היה בשעת קידושין היה נקנה באמירה לבד בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין דומה לי קצת לבשעת קדושין מהני ביה קניין. זהו אמיתת כוונת רבינו למבין הדברים על בוריין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא וכו'. </b> כתב ה\"ה שדעת רבינו כדעת החכמים ההם שאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכו'. ואני תמה עליו שהרי כתב רבינו בפרק זה דקניין מעכשיו אין בו אסמכתא וכאן כתב שכל זמן שעשה וכו' מחול לו מעכשיו וכיון דאיכא מעכשיו למה להו התנאי במחול לך והא אפילו באתן לך קנה וא\"כ אין מכאן ראיה שיש קניין בלא מעכשיו וכמ\"ש ה\"ה בפרק זה גבי אסמכתא שקנו מידו עליה בב\"ד חשוב ועוד שאם אינו קונה עד לאחר זמן הוה ליה משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה אלא ודאי אין קניין בלא מעכשיו וחכמי ספרד שהיו עושין כן לא מפני מ\"ש ה\"ה היו עושין כן אלא לפי שהיו צריכין לייחד הדבר שיתן לו אם לא יהיה כך וכך שאין קניין חל אלא על דבר מיוחד ופעמים שאין מזדמן להם דבר שייחדוהו ועוד שלא היו יכולים להקנות מטבע דאין מטבע נקנה בחליפין ודרך רוב העולם לקנות בסך מעות לכך היו קונין מזה שהוא חייב לזה סך מעות ואח\"כ היו קונין מחבירו שאם יעשה כך וכך שהוא מוחלם לו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור וכו'. </b> כתב ה\"ה ואפשר שדעת המחבר כדעת קצת הראשונים וכו'. איני יודע במה הטריח עצמו ה\"ה שהרי מדברי הרי\"ף בפ' הספינה יש ללמוד כדברי רבינו וכן למד הרא\"ש מדבריו לחד לישנא וכתב שכן דעת ריב\"ם ז\"ל וכ\"כ בטור ח\"מ שהוא דעת הרי\"ף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל המחליף פירות וכו' בין בפירות ששמו אותם קודם וכו'.  </b> נראה דמדקאמר גבי פירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין שמו אותם אח\"כ יש להם אונאה משמע דדכוותה בכלים אין להם אונאה ומדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אח\"כ אלא אמר צבור פירות זה בצבור פירות זה אני מחליף אין לו אונאה:  כתב בשם הרמב\"ן דחליפין ומקפיד עליהן יש לו אונאה אבל תלמידי הרשב\"א כתבו שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב: "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח  בדמים אכסרה וכו' קנה ומחזיר אונאה. </b> הדין מחלוקת ופסק כרבה משמיה דרב הונא דאמר קנה ומחזיר אונאה וכן פסק הרי\"ף והפליא רבינו לעשות כסדרו לחלק המימרא ובפ\"ה שבו הזכיר דיני הקניין כתב קנה ובפרק זה שבו הזכיר דיני האונאה כתב שמחזיר אונאה ואמרינן בגמ' קנה אע\"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר ליה פירש לשון ממכר ולא לשון חליפין, נראה מכאן שאם לא הזכיר לשון מכירה אלא א\"ל החלף פרתך באלו אין לו עליו אונאה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה וכו'. </b> נראה ששכרו בקבלנות ואע\"פ שכתב רבינו בסוף הפרק שקבלן יש לו אונאה ה\"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקע וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא כקבלן דקרקע או כקבלן דמטלטלין. ופירוש השמועה לדעת זו כך היא היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שית ואתו סהדי ואמרי דלא שדא אלא חמש והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' ואפילו היה קרקע היה צריך להחזיר וכן כאן מנכה לו שכר זריעת אותה סאה ומאי תיבעי לך אלא דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה מי אמרינן דהוי כקבלן דארעא כיון שהמלאכה נעשית בגוף הקרקע או דילמא הוי כקבלן דמטלטלין כיון שהדבר הנזרע הוא מטלטל. ומ\"ש הרמב\"ן ואם לא זרע בה כראוי הפסידה והפסיד שכרו ומה מקום לאונאה. י\"ל שאין מקום להפסד שכרו שהרי עכ\"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ולא דמי לאם אוביר ולא אעביד שלא שבחה כלל וכיון שכן שכר יש לו ומיבעי לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוי כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיה ראוי הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוי כקבלן דמטלטלין: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הכלים או את וכו'. </b> נראה שהוא שוה ממש למכר פחות משתות מחל שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל השכירות ושניהם יכולים לחזור בהם דכיון דמפקינן לה מדכתיב ממכר סתמא ושכירות ליומיה ממכר הוי דומה הוא למכר בכל ענייניו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בדברים שיש בהם חיי נפש וכו'. </b> כתב ה\"ה זה אינו מבואר וכו'. נראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואין דבריו נראים כלל שדבר פשוט הוא דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע שכל שהוא מאכל בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו [וה\"ה לכל מאכל אדם] והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה דמשמע בהדיא שלא מיעט אלא כגון הני שאינם מאכל אדם כלל [אבל כל שהם ראויים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהן חיי נפש] והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל כמון תבלין ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואפשר דמדנקט רבינו אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה שהוא סובר דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין וכמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר משתות: ומה שרצה ה\"ה להכריע מדלא אמר תסתיים אינו הכרע דאיכא למימר דמשום דמילתא דפשיטא הוא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש\"ה לא אמר תסתיים. ועוד י\"ל דלא הוה מצי למימר תסתיים דהא אפשר דהא דאמר על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא דאל ישתכר יותר על שתות כמ\"ש התוס': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א במדינה שאין בה חכם חשוב וכו' ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קבל התנאי. </b> איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע\"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום הוא וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך. וצ\"ל שמ\"ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי: כתב הריב\"ש דבתקנות בני העיר אפי' בלא אדם חשוב נמי וכ\"נ מדברי הרמב\"ם שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות והאריך בטעם הדבר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו חמרים מבקשים תבואה וכו'. </b> אפשר לפרש שנתכוון לבייש לבעל הבית ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכ\"נ מדברי רש\"י בהזהב אי נמי שנתכוון לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעל הבית והלה אומר להם וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וכו'. </b> משמע שאין דברי רבינו אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח כדעת הרמב\"ן והרא\"ש וכ\"כ הר\"ן שהוא דעת רבינו: כתב ה\"ה בהשגות א\"א פעמים שאין המקח נקנה וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שנראה שהראב\"ד דין אחר הוא שחידש ואפשר שרבינו ורבו יודו בו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום וכו'. </b> כתב הטור ח\"מ סימן רל\"ב וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה [ע\"כ]. ולכאורה דבריו נכונים אלא דמסיים וכתב כמו המפרש באונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי הרב המגיד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים וכו'. </b> בגמרא אמרינן המוכר פרה לחבירו וכו' היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א\"ל רב אחא (בריה דרבא) לרב אשי היו בה כל המומים הללו מהו וא\"ל דאמרי משמיה דרבא אין זה מקח טעות ומפרש רבינו שרב אחא נסתפק לו פירוש הברייתא אי רישא דוקא אי סיפא דוקא אי דוקא כשהראה לו המום דהיינו מום זה אין זה מקח טעות אבל אם לא הראה המום אע\"פ שהיה בה לא הוי מקח טעות דדילמא לא דק שפיר דסבר דלאו קושטא קאמר או דילמא דוקא היכא דלא היו בה אותן מומין הוא דהוי מקח טעות אבל אם היו בה כולן או קצתן אין זה מקח טעות ומאי דנקט סיפא מום זה ומום אחר הרי זה מקח טעות לרבותא נקטיה דסד\"א חשב שאין שם מום אחר אלא אותו שראה ומום אחר שאמר לו להשביח דעתו נתכוון קמ\"ל ואהדר ליה דרישא דוקא כלומר דמשום דאין בה אחד מהמומין הנראין הוי מקח טעות אבל אם היה בה אחד מהמומין ההם לא הוי מקח טעות וסיפא לרבותא נקטיה כך נראה לי לדעת רבינו אע\"פ שרש\"י לא פירש כן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המוכר שפחה ואמר לו גדמת היא וכו' ולא היה בה מום מאלו המומים שמנה. </b> כלומר לא היה מום מאלו המומים הגלויים שמנה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר זרעוני גינה וכו' ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו. </b> בגמרא (דף צ\"ג:) ת\"ר מה הוא נותן לו דמי זרע ולא (דמי) הוצאה וי\"א אף הוצאה, וידוע דהלכה כת\"ק וכן פסק הרי\"ף וזהו שכתב רבינו מחזיר לו הדמים שלקח ממנו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכאן אתה למד וכו' ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו וכו'.  </b> פי' דוקא אבד או נגנב אחר שהודיע הלוקח למוכר שיש בו מום הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו הרי ברשות לוקח, ולפ\"ז יש להסתפק אם לא היה לו שהות להודיעו עד שנגנב או נאבד אי הוי ברשות מוכר או ברשות לוקח שהלשון מורה שכל שלא הודיעו הוא ברשות הלוקח והשכל אינו גוזר כן אי נמי אפשר לומר דמעת שנמצא בו המום הוא ברשות המוכר כיון שלא היה לו שהות להודיעו ויישוב הלשון כך הוא ואפי' אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וצ\"ע:  כתב ה\"ה מכאן אתה למד וכו'. א\"א דין אמת הוא וכו' והמחבר סובר כי הדברים ק\"ו וכו'. הר\"ן בחידושיו כתב כדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. </b> יש לעיין כשנמצא בו מום ואח\"כ אבד שכתב שהוא ברשות לוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מאי טעמא לא הוי ברשות מוכר ומ\"ש מהתליע ונפסד שכתב בסמוך שהוא ברשות מוכר ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה\"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיע המוכר ולא הודיעו ה\"ז ברשות לוקח וצ\"ע. ובנוסחא ישנה ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן. ובטור ח\"מ סימן רל\"ב גורס אם התליע או נפסד מחמת המום: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם שנה ועשה מום אחר וכו'. </b> שיעור הלשון כך הוא ואם קודם שיוודע לו המום שנה ועשה מום אחר מחזיר המקח לבעליו וכו' אחר שיוודע לו המום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות וכו'. </b> הטור תמה על רבינו שכתב שאם היה סרסור שנשבע שלא ידע במום זה ונפטר דהא בההוא עובדא דהמפקיד (דף מ\"ג:) אסיקנא שהמוכר חייב לשלם ליתומים ואע\"פ שהיה סרסור גם ה\"ה כתב שמעשה זה צ\"ע לדעת הרב. ועתה אני אפרש בההוא עובדא הוה סלקא דעתיה דבעו לפטור הבקרא אז [משום הכי] אקשינן דהא ש\"ש דיתמי הוא [ואמאי פטור] ופרקינן דהכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למארי תורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי תמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למישקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודוען ומש\"ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן סרסירא הוה וכיון שהוא סרסירא פשיטא דמיפטר וא\"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא והיינו דאמר היכי נדיינו דייני [להאי דינא נימא לאפוטרופוס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים] וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור הוה הסרסירא ואסיקנא דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש\"ש דיתמי הוא ולפ\"ז הדבר מבואר דסרסירא משתבע ומיפטר וכדברי רבינו. אבל הטור נראה שהיה מפרש שכבר פרע סרסירא ליתמי ומשתבע למשקל מבקרא וכן משמע מפירוש רש\"י ופשטא דמילתא משמע כדברי רבינו מדמסיק דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ואם כדברי הטור [כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מסרסירא] מאי האי דקאמר משתבע סרסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע\"ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפירש\"י מ\"מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דרבינו דייק טפי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בשר לחבירו וכו' אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מד\"ס וכו'. </b> כתב הריב\"ש נראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא איסורי תורה באכילה או איסורי הנאה של דבריהם ובהנהו מחזיר דמים אע\"פ שאכלו אבל איסורי הנאה מדרבנן כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום ואע\"פ שלרב ז\"ל אין לו ראיה ברורה בדין זה לא מצינו מן הבאים אחריו שחלקו עליו עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. </b> לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. </b> מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. </b> לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. </b> מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המקבל חבית של יין מחבירו וכו'. </b> דעת רבינו דבמקבל בתורת עסק עסקינן שבכל הבבות הללו כתב המוכר וכאן כתב המקבל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מרתף זה של יין וכו'. </b> חילוף דינים הללו תלוי שאם אמר לו מרתף זה גרע כחו ואפילו היה חומץ דמרתף זה משמע כמות שהוא ואם א\"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ייפה כחו כיון שלא הזכיר זה וא\"ל יין למקפה וחייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל ואם א\"ל מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן יין הנמכר בחנות ואם א\"ל מרתף זה של יין למקפה מצד שהזכיר זה גרע כחו ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו והוי כאילו א\"ל מרתף של יין סתם ונותן לו עשרה קנקנים שהתחיל יינם להשתנות במאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מערבין פירות בפירות וכו'. </b> פירוש בעל הבית האומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך לא יערבם בפירות שדה אחר ואין צריך לומר אם פסק למכור לו חדשים שלא יערב עמהם ישנים:   ",
+                "<b>ואם היה טעמו ניכר וכו' ולפיכך מותר לערב אותו. </b> קשה לי מאי ולפיכך דאי אין טעמו ניכר אסור הוא ואי טעמו ניכר כבר כתב שמותר לערבו ולמה לי למנקט לוקח. וצריך עיון: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך הבורר צרור מתוך גרנו וכו'. </b> נ\"ל דקאי דוקא אמאי דקאמר ויש מקומות שאפילו היה בהם מחצה שמרים וכו' דאי במקום שנהגו שיהיו מנוקים מאי אפסדיה ואם נאמר דקאי היכא דלית להו מנהג קאי דוקא היכא דלא היה אלא רובא קטנית לסאה חטין כו' דאי הוה ביה יותר מאי אפסדיה הא צריך היה לברור הכל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "\n                     המוכר קרקע לחבירו וכו' ואפילו דש המצר וכו'.  כבר פירשתיו למעלה בפ\"א וכתוב בעיטור להרי\"ף ודוקא דאית ליה נכסי לאשתלומי מיניה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א\"ל אדהכי והכי אכלת להו לזוזי וליכא לאשתלומי מינך: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר קרקע לחבירו וכו' אפילו בא העכו\"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם. </b> פירוש דוקא אם גזלה מחמת המוכר כגון שטען שהמוכר גזלה ממנו אבל אם גזלה שלא מחמת המוכר כגון שטען שהלוקח גזלה ממנו פטור שאע\"פ שקבל עליו כל אונס שיולד לו ה\"מ אונס שיולד לו מחמתו אבל שלא מחמתו לא ואם חזר נהר לעבור בתוכה או השחיתה הזוועה כיון שאינו מחמת הלוקח הוה ליה כאילו הוא מחמת המוכר ואילולא שהוא אונס שאינו מצוי היה חייב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. </b> דברי רבינו סותרים אלו את אלו מכאן לפ' ט\"ז מהלכות עדות ושם כתבתיו בארוכה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. </b> ואע\"ג דאילו בא ב\"ח ומצאה ביד שמעון הוה טריף לה אי נמי מכרה לאיש אחר היה חייב שמעון ולא היה יכול לחזור על ראובן שהרי שלא באחריות לקחה השתא אינו יכול לחזור על שמעון שאע\"פ שלא קבל אחריות וכו' אבל אם בא בע\"ח של יעקב וכו' חוזר כל הדמים על שמעון דהוה ליה האי ב\"ח כב\"ח דעלמא העורר עליה מחמת מי שמכרה לראובן תחלה וכיון דראובן לא קבל אחריות ושמעון קבל חייב לראובן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד. </b> למד כן מדתנן בפרק המפקיד (דף ל\"ז) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע אי זה מכם אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמן בעל המקח וכו'.  </b> פירוש אם שנים מעוררים על המקח כ\"א אומר לי נתרצה למכור נאמן בעל המקח בזמן שמקחו בידו דרמי עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק:  כתב ה\"ה מתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר אינו יודע וכו'. ויש לדקדק על רבינו שלא כתב דבזמן שמקחו בידו ונקיט זוזי מחד נאמן לומר לא נתרציתי אלא לאחר וכדפירש\"י וגם הרי\"ף לדעת הרא\"ש סובר כן. ואפשר לומר שמאחר שסתם וכתב דכשמקחו בידו נאמן ממילא משמע דבכל גוונא נאמן אפילו אומר לא נתרציתי אלא לאחר. אבל קשה דכשאין מקחו בידו סתם וכתב אינו נאמן ומשמע דבכל גוונא אינו נאמן אפי' לא נקיט זוזי אלא מחד ואילו לפירש\"י וכן למ\"ש הרא\"ש לדעת הרי\"ף כי לא נקיט זוזי אלא מחד אפילו אין מקחו בידו נאמן לומר שלא נתרצה אלא לאחר. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דכי לא נקיט זוזי אלא מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר לא נתרציתי לו אלא לאחר דאנן סהדי דמשקר והא לא איצטריכא ליה לאשמועינן דמילתא דפשיטא היא וכי נקיט זוזי מתרווייהו וידע הי מדעתיה הוא דקתני דכשמקחו בידו נאמן וכשאין מקחו בידו אינו נאמן וכשמקחו בידו ולא ידע חולקין בשבועה כדקתני מתני'. ויש לתמוה על ה\"ה שלא הכניס עצמו ליישב דברי רבינו ע\"פ סוגיית הגמ' ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייעו פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לחנוני תן וכו'. </b> הוי יודע ששבועת המשנה היא כעין של תורה בנקיטת חפץ ושבועת היסת שנתקנה בימי ר\"נ לכופר בכל אינה בנקיטת חפץ וכשהפירות מונחים ברה\"ר תיקנו חכמי המשנה שבועה ללוקח לפי שכיון שאינם ברשות החנוני שמכרם הוה ליה כאילו הם ברשות לוקח וכשאין חנוני מודה שמכרם כיון שאינן ברשות לוקח הוה ליה כאילו הם ברשות חנוני ותקנו לו שבועה וכשהם ברשות אחד מהם הוה ליה כופר בכל ופטור אלא שחייב לישבע שבועת היסת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחליף פרה בחמור וכו' זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' אפי' אמר המוכר איני יודע וכו'. </b> לכאורה נראה שטעמו מדאמרינן בגמ' לרבא שפסקו הרי\"ף והרא\"ש כוותיה דע\"כ לא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ותני זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי וסיימו בה הרי\"ף והרא\"ש אבל בברי וברי או ברי ושמא אע\"ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא והוי אידך המע\"ה אלא דאיכא למידק דמשמע דהא ברי ושמא דאמור הרי\"ף והרא\"ש היינו במוכר אומר ברי ולוקח אומר שמא ומש\"ה מודה סומכוס אבל בלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא פשיטא דלא מודה בה סומכוס שהמע\"ה וק\"ו הוא משמא ושמא. וה\"ה כתב מ\"ש המחבר אפילו אומר המוכר וכו' אלא הכוונה שצריך הלוקח להביא ראיה וכו'. ואיני יודע מה תיקן במ\"ש אלא שהכוונה שצריך להביא ראיה וכו' דמ\"מ ביד המוכר מעמידים אותה כל זמן שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתה דכ\"ש הוא משניהם אומרים שמא. ואין לומר דלמאי דס\"ד אם נשבע אפי' הביא אח\"כ הלוקח עדים אין מוציאין אותה מיד המוכר דהא בודאי לא עלה על דעת שנכחיש עדות העדים מפני שבועת המוכר. וע\"ק דשבועה זו למה היה לנו להעמידה ביד המוכר בלא שבועה וכשיביא הלוקח ראיה יוציאוה מידו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנולד הספק ברשותו וכו'. </b> כתובות פרק המדיר (דף ע\"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ואקשינן עליה מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה וזה אומר שמא עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המע\"ה ואם הטבח כבר נתן דמים צריך להביא ראיה להוציא ואם לא ימצא ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצאה ריעותא דומיא דחמור דשמואל ובעל הבהמה הוה ליה להביא ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה כלומר ועל בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה כך פירש רש\"י וא\"כ יש לנו לפסוק כרמי דעל בעל הפרה להביא ראיה. ויש לתמוה על רבינו שפסק על בעל החמור להביא ראיה דהא איתותב ההוא לישנא גם הרי\"ף כתב לישנא קמא בהלכותיו וכדברי רבינו דעל בעל החמור הראיה ואין לנו בזה אלא מ\"ש הר\"ן בשם הר\"ז שפירש דרב יהודה ס\"ל דאותו שנולד הספק בממונו עליו הראיה וחמור ממונו של בעל החמור מיקרי שהרי בתחלה ממונו היה ואע\"פ שאפשר שקנהו בעל הפרה אין ספק מוציא מידי ודאי ואותביה עליה ממחט הנמצא בעובי בית הכוסות וכדפרישית אלא כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' כלומר דלאו בממונו תליא מילתא כדאמר רב יהודה משמיה דשמואל אלא ברשותו תלי דכל שנמצא ספק בביתו עליו הראיה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו ונפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי דאילו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור הראיה כיון שהיה בעליו תחלה ואילו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת ולפ\"ז הפירוש יפה עשו הרב אלפסי ז\"ל ורבינו שכתבו לישנא דרב יהודה ואע\"ג דאידחיא ליה משום דכיון שמת בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה ולא פליגי אלא בטעמא ונפקא מינה היכא שמת בביתו של בעל הפרה וכדכתיבנא. וא\"ת מי הכניסו ברשות בעל הפרה וי\"ל כגון שהכניסו שם בעליו לשמרו ואח\"כ הסכימו להחליפו: "
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. </b> בסוגיא זו שכתבתי בסמוך הקשו לרמי מדתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכלשון רבינו אלא דמסיים בה לא הוגלד פי המכה המע\"ה ואם לא נתן הטבח דמים בעל בהמה צריך להביא ראיה ולהוציא ואמאי ספיקא ברשות טבח אתייליד ומשני דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב הראיה עליו הוא אלא דאורחא דמילתא נקט שקודם נותנים המעות ואחר כך לוקחין הבהמה וכיון דקיימא לן כרמי ממילא קיי\"ל דאפילו לא נתן הטבח דמים כיון שברשותו נולד הספק חייב לשלם:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. </b> יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. </b> יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבורה וכו'. </b> כתב ה\"ה ויש בזה מקום עיון עוד בדברי המחבר שלא הזכיר אלא מערה אחת וכו' [שהוא מפרש סיפא בשקיבל לעשות חצר בפירוש] וקשה לי על דבריו דמכל מקום היה לו לכתבה להשמיענו המקבל עליו בפירוש [לעשות] חצר. ולי נראה שטעם רבינו משום דסבר דההיא סיפא ליתא אלא לר\"ש ולא קי\"ל כוותיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו בתוך שדהו מקום אמת המים וכו' לאגפיה. </b> פירשב\"ם לתקן מאותו קרקע אגפיה של אמת המים אם יפולו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואמת המים זו שכלו אגפיה וכו'. </b> ואע\"פ שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כיון שכלו מתקנן עדיין מעפר השדה מיהו להכי אהני מה שנותן לו מתחלה שתי אמות שאין לבעל השדה להשתמש בהם אלא בנטיעה ולא בדבר אחר אבל בשאר השדה משתמש כרצונו אבל כשיצטרך בעל האמה ליטול עפר וכלו השתי אמות נוטל מיתר השדה כך פירשב\"ם. ול\"נ דנותן לו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה פירוש שאמת המים צריכה כותלים לשלא יזיקו המים בקרקע המוכר וגם יפסיד הלוקח שיתפשטו לכאן ולכאן המים ולזה נותן לו אלו השתי אמות ואם קלקלו המים שתי אמות הללו נוטל עפר מהשדה וחוזר ובונה אותם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שדה לחבירו ומצר לו וכו' ואם היה של שנים וכו'. </b> כלומר שמצר הארוך לראובן ושמעון ומצר ראובן מספיק למה שכנגד המצר הקצר קנה כנגד ראש תור שאל\"כ למה מצר לו מצר שמעון וכ\"ש אם מצר ראובן ארוך יותר מהמצר הקצר. ונראה שאם לא היה מספיק מצר ראובן כנגד המצר הקצר כגון שהמצר קצר כנגד שליש שמעון או רביעיתו לא קנה אלא כנגד הקצר שמוכרח היה להזכיר מצר שמעון להודיע שכנגד הקצר הוא מוכר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצר לו מצר ראשון וכו'. </b> מסקנא דגמ' בהמוכר את הבית קנה כל מה שמובלע בתוך שלשת המצרים אבל התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה דלהכי אהני מאי דלא כתב מצר רביעי:   ",
+                "<b>ואם לא היה מובלע. </b> ג\"ז מסקנא דגמ' שם ופירוש לא היה מובלע שאינו מובלע בין שני המצרים שמכאן ומכאן אלא הולך על פני שניהם:   ",
+                "<b>היה מובלע ויש עליו רכב דקלים וכו'. </b> גם זה שם מסקנא דגמרא מובלע ואיכא עליה וכו' שודא דייני ופירש רבינו כפירש\"י שכתב בהכותב שאומדין דעתו של מוכר או של נותן: "
+            ],
+            [
+                "<b>סיים לו את הזויות. </b> כלומר שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותו ולא כתב אלא ארבע שדות של ארבע זויות השדה כלומר שדות שעומדות במצר חודן של זויות ואינם משוכות לא לצד זה ולא לצד זה כגון שחודן של שתי שדות מחוברים וגופן של שדות מרוחקות דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור הזויות לבד כל השדה מכר ולכך סיים זויותיו ואיכא למימר לא מכר לו אלא תלם אחד באלכסון מקרן לקרן שתי וערב או שסיים לו שני מצרים כמין גא\"ם כלומר שמצר קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית מערבית דאיכא למימר כיון שמצר תחלת כל הרוחות כמו שמצר את כולן דמי ואיכא למימר לא קנה אלא תלם אחד באלכסון מרוח לחבירו או שסיים לו חלק מכל רוח ורוח כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם שנים לכל רוח וסיים לו שדה אחת לכל רוח דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור בסירוגין רגלים לדבר שטורח היה לו לכתוב את כולם ודילג בסירוגין ליתן מצר בכל ארבע רוחות ואיכא למימר לא קנה אלא כנגד אותם שמצר באלכסון ודינים אלו בעיות בהמוכר את הבית ועלו בתיקו וא\"כ ה\"ל לרבינו לפסוק דבכולם לא קנה לפי שהמוכר הוא מוחזק בקרקע והלוקח הוא מוציא ממנו וע\"ה. ואפשר שבגרסתו היה כתוב שודא דדייני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שדות אני מוכר לך וכו'. </b> אין נוסחת גמרות שלנו ונוסחת ההלכות שבידינו מסכימים לפסק רבינו אבל ה\"ה כתב שנוסחת ההלכות מסכמת לפסק רבינו וכדאי הוא לסמוך עליו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך וכו'. </b> מעשה ריש פ' חזקת הבתים (דף ל') ההוא דאמר לחבריה נכסי דבי סיסן מזביננא לך ופסק כר\"נ: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו מצר שדה שממנה נחלקת וכו'. </b> פי' המוכר או נותן חלק משדהו ולא פירש חלק השדה אלא כתב כך זה השדה מצר ראובן ומצר שמעון היא ארעא שלי שממנה פליגא או פסיקא החלק שאני מוכר לך או לא אמר גם שאר המצרים מצפון ודרום כיון שלא היה שום חלק מבורר לא יתן לו אלא תשעה קבין שהוא שיעור שדה ואם אמר לו אלו מצריה דהיינו שסיים לו גם מצר צפון ומצר דרום מאחר שייתר בלשונו דעתו ליתן לו יותר משיעור שדה ועל כרחו יתן לו פלגא דאין לנו אלא או חציו או שיעור שדה דהיינו ט' קבין. וזה הפירוש יותר נראה בדברי רבינו שבסוף פכ\"ה בדין מוכר בית הבד והיו חוצה לו חנויות כתב אם מצר לו מצרים החיצונים קנה הכל ואם לאו לא קנה אלא מה שבתוכה ובאותו הדין אמרו בגמ' אי אמר לו ואלין מצרנהא קני ואי לא לא קני הרי שרבינו מפרש בו אלין מצרנאה שמצר לו המצרים גם כאן כתב אם לא מצר לו מצריה וכו' אלמא ואלין מצרנהא פירושו מצר לו המצרים וע\"פ הדרך שכתבתי. אבל רשב\"ם פירש בדין זה ובדין בית הבד שכתב ואלין מצרנהא מצר פלוני מזרח וכך הולך וחושב כל המצרים האי ואלין מצרנהא ייתור לשון הוא ליפות כחו ומ\"מ פירוש ה\"ה שפירש לא מצר לו מצריה שלא מצר לו מצרים כלל איני יודע איך יתכן שהרי בתחלת דבריהם אמרו מצר ארעא דמינה פליגא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הפוסק על שער וכו'. </b> כתב ה\"ה מבואר בריש פרק איזהו נשך עכ\"ל. ואני אומר שמאחר דההיא דריש פרק איזהו נשך אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לו ללמוד משם לענין קיום המקח. ונ\"ל שרבינו למד דין זה מדתניא בתוספתא דמציעא פרק ד' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ומפרשה רבינו בפוסק עמו על שער שבשוק שכבר יצא ולענין קיום מקח למי שפרע. ואם תאמר והא כיון שאינו ברשותו לא קני שכך כתב רבינו בסמוך שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וי\"ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הוה ליה כאילו הוא ברשותו וזהו שכתב הפוסק על שער על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ\"ז מ\"ש בסמוך שמי שהקנה מטלטלין אגב קרקע שאם אינם ברשות מוכר אינם קנויים היינו דוקא מטלטלין שאין כיוצא בהם נמכר בשוק אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע\"פ שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע אבל בשהקנה לו מטלטלין אגב קרקע אע\"פ שהיו בעולם כיון שלא היו ברשותו ההוא קניין לא מהני מידי מדין קניין אגב קרקע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבן שמכר בנכסי אביו וכו'.  </b> על מ\"ש הרב המ\"מ אלא דאב מוציא מיד הלקוחות כתב המגיה דט\"ס הוא * ואב נתחלף לו בבן: * כבר נתקן:  ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנה למין ממיני חיה וכו' א\"ל קנה את ובהמה זו וכו'. </b> נ\"ל עיקר הנוסחא אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה ע\"כ וכך אמרו בגמ' קנה את וחמור וכך מצאתי בנוסחא מדוייקת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "\n                     דין ההקדש ודין העניים.  כתב הטור בסימן רי\"ב דעת א\"א ז\"ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלונית יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא א\"כ אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו. והראב\"ד השיג עליו ג\"כ וכתב אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו מהכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא בא לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים עכ\"ל הטור. ואני אומר שכוונת רבינו היא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה בדבר שלא בא לעולם כך אין העניים זוכים בו לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מפני שזכו בהם העניים. וכך הם דבריו ג\"כ בפרק ו' מהלכות ערכין והם הם דברי הרא\"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא\"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי רבינו אינו אלא במ\"ש שאם צוה שכ\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים מ\"מ מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו השכ\"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש וזו היא השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב על רבינו. ונ\"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבול והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר אילן לזה ופירותיו לאחר וכו'. </b> כלומר מקום צימוח הפירות דהיינו ענפי האילן שבו גדלים הפירות אבל אם שייר פירות לעצמו שייר גם מקום פירות דלגביה דידיה בעין יפה משייר וכיון שכן הפירות משויירים ולא הוו דבר שלא בא לעולם ומדסתם רבינו ולא פירש משמע דס\"ל דשייר לעצמו יורשי בניו או יורשיו אחריו וקשיא עליה ברייתא דבן לוי שמכר לישראל דאיתא בריש פרק המוכר את הבית (דף ס\"ג) דמשמע ממאי דאתמר עלה שאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו ופסק כן רבינו בפרק ו' מהלכות מעשר ושמא י\"ל שסמך רבינו פה על מה שכתב שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ז, ח]",
+                "<b>ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. </b> וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה:   ",
+                "<b>אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. </b> תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ז, ח]",
+                "<b>ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. </b> וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה:   ",
+                "<b>אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. </b> תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות שובך וכו' ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם וכו'. </b> כתב זה כי היכי דלא נימא דסתם מתני' בהספינה שהזכירה דינים אלו אתיא כמ\"ד אדם מקנה דבר שלב\"ל. אבל צריך לפרש כוונתו שחילק בין מוכר פירות אילן למוכר פירות שובך שהמוכר פירות שובך ה\"ל כמוכר אילן לפירותיו. ואפשר לומר דמוכר פירות אילן או פירות שדה לא משמע שמכר לו רק הפירות והראיה שאין לו רשות ליכנס בקרקע שלא ברשות בעל השדה והטעם לפי שרוב אילנות אינם צריכים שום עבודה אלא פירי ממילא רבו ואע\"פ שיש אילנות שצריכים עבודה והשדה צריכה עבודה וזריעה סתם מוכר פירות לחבירו כבר השדה נעבדה וזרועה וזהו שמוכר לו פירות לבד שאין לו ליכנס בקרקע אלא עד עת אסיפת הפירות ואפילו שנאמר שמכרה לו קודם עבודה וזריעה הרי א\"צ ליכנס לה אלא ימים מספר ואחר אותם הימים הצריכים לא יכנס לה אלא ברשותו עד עת הוצאת הפירות אבל לוקח פירות שובך פשוט הוא שבכל יום צריך ליכנס שם להאכילם ולוקח פירות כוורת גם הוא צריך לבקרם בכל יום להכניס הנחיל היוצא פן ילך לו ודומה ללוקח אמת המים שאע\"פ שכוונתו לדגים שלא בא לעולם שהמכר קיים לפי שבכל יום הולך לצוד ציד וא\"כ ה\"ל כמוכר שובך לפירותיו. ועוד י\"ל דכיון דשובך וכוורת לגבי פירותיהן טפלים הם דסתמן אינן שוים כל כך ואע\"פ שאין שובך וכוורת מרובין מ\"מ ה\"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהן אבל פירות שדה שטפלים הם לגבי השדה לא ה\"ל כמוכר שדה לפירותיו כל שלא פירש: והראב\"ד כתב על מה שאמר רבינו אלא מוכר הוא שובך לפירותיו או כוורת לדבשו א\"א דוקא שא\"ל כך עכ\"ל. ואני אומר שאין זה במשמע דברי רבינו ועוד דא\"כ מאי איצטריך לאשמועינן הא כבר אשמעינן דבית לדירה ואילן לפירותיו מהני וה\"ה לשובך וכוורת: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביצים והאפרוחים שיש בשובך לא קנה אותם וכו'. </b> לאו למימרא שסובר רבינו שאפילו עמדה מעליהם לא זכתה לו חצרו כל זמן שלא פרחו דא\"כ אפילו שיטפח על השובך מה בכך הא אם תחזור האם עליהם נמצא שלא זכתה לו חצרו, ואף כי יש ליישב דכיון דכשהוגבהה האם מעליהם הקנה לאחרים כיון שנכנסה עליהם רשות אחרים תו לא פקע לענין דלא מצי הדר ביה אכתי קשה דבפי\"ג מהלכות שחיטה בדין שילוח הקן כתב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו וכו' אינם מזומנים ולא קנה לו חצרו ואם איתא הכי ה\"ל לומר אסור לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שלא פרחו לפיכך אפילו היו ביצים או אפרוחים שלא פרחו בעלייתו וכו'. א\"ו כל שעמדה האם מעליהם אפילו שעה אחת זכתה לו חצירו אבל כשלא עמדה אסור לזכות בביצים או באפרוחים אע\"פ שאינו זוכה באם והתורה לא אסרה אלא שלא ליקח האם על הבנים אבל ליקח או לזכות בביצים ושלא ליקח האם לא מיתסר מדאורייתא אבל חכמים אסרוהו גזירה שמא יבא ליקח האם על הבנים ושלא פרחו דנקט רבינו לאו דוקא דאע\"פ שלא פרחו אם עמדה מעליהם זכתה לו אלא דאורחא דמילתא נקט דכל שלא פרחו אין דרך האם לעמוד מעליהם. וה\"ה שכתב ופירש המחבר פירי חדתי שלא פרחו ורש\"י פירש שהטילה אותם האם ולא עמדה עכ\"ל דמשמע מדבריו דלרבינו אפילו עמדה האם מעליהם כל זמן שלא פרחו לא זכתה לו לא נראו דבריו בעיני מהטעם שכתבתי לעיל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות כוורת וכו'. </b> דרך הדבורים להוליד נחיל אחד ולסוף תשעה ימים מולידים עוד אחר וכן מולידים עד ז' וח' פעמים והנולד אחרון יותר גרוע מחבירו ואמרו במשנה פרק הספינה שנוטל ג' נחילין ומסרג ופירש בברייתא שנוטל ג' נחילין ראשונים ומשאר הנחילין מדלג שנוטל אחד ומניח אחד כלומר שהלוקח יטול רביעי וששי ושמיני והמוכר יטול חמישי ושביעי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח זיתים מחבירו וכו' שתי גרופיות. </b> כלומר ב' אגרופין ולא עירב זיתים בהדי סדין של שקמה דהוי נמי טפחיים משום דבשקמה איבעי ליה לפלוגי בין בתולה לסדן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו כו'. </b> פירשב\"ם דבעל האילן אינו זורעם משום דלא נשתעבדו לו אלא לנקיטת פירותיו לדרוס עליהם. משמע מדבריו דלכשייבשו אין לבעל האילנות זכות באותו שיעור שחוצה להן לזורעו ולא לתשמיש אחר אלא ללקיטת פירותיו לבד, גם ה\"ה נתן טעם לבעל האילן לפי שאינו שלו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות. </b> דברי רבינו כדברי התוס' דמדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום הרחב. וה\"ה כתב על דברי רבינו כפירוש רשב\"ם ולא דק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שקונה ג' אילנות וכו' יקוץ כדי שלא ימעט הדרך. </b> פירוש כשנתפשטו הענפים חוץ למלא אורה וסלו וממעט הדרך על בעל השדה דאילו לא נתפשטו אלא בתוך אורה וסלו לא יקוץ שהרי יכול הוא לעלות באילן וללקט:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים וכו' ואם דקל רע הוא ששייר לא קנה מן הדקלים כלום. </b> אפשר לפרש שכוונתו לא קנה מהדקלים הטובים ממנו כלום וכדברי ר\"ש אבל הוא דחוק בלשון אלא הכוונה שלא קנה כלום וכדברי ן' מיגאש והרשב\"א והטעם שכיון שלא שייר טוב רק רע ל\"ש שייר רע שברע או שיש בהם רע ממנו הכל אחד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו קרקע ודקלים וכו'. </b> בנוסחת הלכות שלנו כך כתוב בהמוכר את הבית הא דאמרינן הכא זבין [ליה] תרי דיקלי לאו חיובי מחייבנא ליה למזבן ליה תרי דיקלי דדבר שלא בא לעולם הוא אלא רשותא יהיבנא ליה למיזבן תרי דיקלי דאי א\"ל זביננא לך תרי דיקלי לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כדזבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולה לההיא ארעא ואע\"ג דלית בה תרי דיקלי, ארעא בדיקלא כו'. והן הן דברי רבינו. וא\"ת מ\"נ אי הוו כדבר שלא בא לעולם כיון שלא היו ברשותו אי הוו דבר שבא לעולם דאע\"ג דלא היו ברשותו הרי בעולם היו אי הוו כדבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה אותה שעה ברשותו לא יוכל הלוקח לחזור בו ואי הוו כדבר שבא לעולם למה לא נחייב המוכר לקנות לו דקלין. י\"ל דדין זה הוא מורכב שמצד שלא היה ברשותו אז חשיב שלא בא לעולם ומצד שאע\"פ שלא היה ברשותו כיון שהיה בעולם בא לעולם מיקרי ולגבי לוקח דנין אותו כבא לעולם ולגבי מוכר כלא בא. ואם תאמר לימא איפכא י\"ל דטעמא דמסתבר הוא דכשהמוכר נותן לו השני דקלים הרי הוא אומר לו אני מקיים כמו שהתניתי ואע\"פ שבשעת המכר לא היה ברשותי כיון שאז היה בעולם ועתה הוא ברשותי הוה ליה כאילו היה באותה שעה ברשותי ומחוייב אתה לקיים הממכר אבל כשאין לו הדקלים הרי הוא אומר בעת שעשינו המכר לא באו לרשותי וגם עתה לא באו וה\"ל דבר שלא בא לעולם וכיון שכן לא קנה ואין לנו לחייבו שיקנם לשיהיו דבר שבא לעולם:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר וכו' ע\"מ שדיוטא עליונה שלי. </b> צ\"ע מאין לו להראב\"ד שלא נאמר דוקא כשהיתה בנויה על גבה קודם הוא שחוזר ובונה כשנפלה אבל אם לא בנה על גבה קודם שנפלה איבד את זכותו. ואפשר דמדמי ליה קצת למדור אלמנה שנפל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא מכר את היציע. </b> נראה מדברי ההלכות דוקא כשהוא סביבות הכותלים מחוץ או בעוביו של כותל הוא דאינו מכור אבל אם הוא בבית בפנים מכור הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את הבית לא מכר את החדר. </b> פירש רשב\"ם אע\"פ שהיא פתוחה לבית כיון דאין תשמישו בשל בית דאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה אינו בכלל בית:   ",
+                "<b>המוכר את הבית וכו' ולא את הגג וכו' ויש בו רוחב ד' אמות. </b> כתב ה\"ה לא מצאתי בגמרא שיעור רוחב לגג אולי למדה הרב מיציע עכ\"ל. ואני אומר שמאחר שרבינו לא כתב בחדר שצריך שיהיה בו ד' אמות ולא יליף לה מיציע היכי נימא דיליף גג מיציע דמאי שנא גג מחדר. ואפשר לומר דכיון דטעמא דחדר אינו מכור בכלל בית הוא לפי שאין תשמיש החדר כעין תשמיש דבית אפילו שלא יהא בו שיעור מקום אינו מכור [בכלל] אבל גג דטעמא לאו משום שאין תשמישו שוה לבית הוא אלא מפני שהוא חשוב בפני עצמו כל היכא דלית ביה שיעור בית דהיינו ד' אמות לא פלג רשותא לנפשיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את הבית וכו' אבל לא את המפתח. </b> בגמרא אמר דמפתח אפילו קבועה אינה מכורה ופירשב\"ם שיש מפתחות שאין מזיזין אותה מן הפותחת כגון של בני כפרים וטעמא דמכור לפי שתשמישו קל ונוח לטלטל ופעמים שמטלטלה אבל לא תדיר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית הבד וכו' בין כך ובין כך לא מכר את הכובשין וכו'. </b> יש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא מתניתין קתני שאם א\"ל היא וכל מה שבתוכה עכירים וגלגל וקורה מכורים ואע\"ג דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא מכר את העכירים לא ה\"ל למיפסק אלא כסתם מתניתין ועוד דאפי' כברייתא לא אתי דהא ברייתא דלא מכר אלא עכירים ואילו גלגל וקורה לא קתני וצ\"ל שרבינו היה גורס כן במשנה ויש קצת גילוי לזה בדברי ה\"ה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר את הספינה וכו'. אבל לא מכר את הביצית וכו' ולא מכר את הדוגית וכו'.  </b> יש לתמוה על זה דבגמרא אמרינן אמר רבא ביצית היינו דוגית רבי נתן דבבלאה הוה קרי לה ביצית סומכוס דבר ארץ ישראל קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית חד הוא. ואפשר דס\"ל לרבינו דה\"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה גדולה ובארץ ישראל שהימים שבה עמוקים אצל שפתם ועל ידי כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב אל היבשה לא היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים על שם זה היו קורין אותה דוגית והשתא * הכי קאמר רבינו לא מכר קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים: * (ואפשר דלכך היו קורין לשל בני בבל ביצית על שם ביצה שגדלה על שפת היאור)   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את הקרון לא מכר וכו'. </b> וא\"ת היינו צמד היינו עול היינו עגלה היינו קרון. י\"ל דקתני קרון של פרדות דבזמן שאינן קשורות אינם נמכרות עם הקרון כמוזכר בגמרא והדר קתני מכר העגלה מכר הבקר ואפשר שחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייבת כן ועול וצמד אינה דבר אחד שהרי בפי\"ד ממסכת כלים שנינו בצורת כלי העגלה העול והקטרב ואפשר דצמד היינו קטרב ושם פירש רבינו צורת העול גם צורת הקטרב: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את העול מכר את וכו'. </b> כתב הטור (ח\"מ סימן ר\"ב) תימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב\"ד וכתב שאע\"פ שכתוב כך בתוספתא אין סומכים עליה עכ\"ל. ואפשר לומר שכך היה לשון בני אדם בזמנם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את הבור וכו'. </b> בפ' הספינה (דף ע\"ח:) תנן מכר בור מכר מימיו ובגמרא אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו. וכתב הרי\"ף וכיון דיחידאה הוא לא ס\"ל כוותיה וזה דעת רבינו אבל רשב\"ם כתב דהלכה כמתני' דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתנ' דהא דקאמר הכא יחידאה הוא לאו למימרא דמשום דיחידאה דלא ס\"ל כוותיה אלא לאשמועינן דר\"א בר\"ש כרבנן. ולקיים דברי הרי\"ף ורבינו י\"ל דא\"כ לימא מתניתין מני ר' נתן היא ומדאמר מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה היא לא קי\"ל כוותיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "\n                     בד\"א בשלא היה בהן אלא בית ד' קבין וכו'.  כפי נוסחת ספרינו בדברי רבינו נראה שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך עשרת קבין אבל מדברי ה\"ה נראה שגם רבינו היה גורס בתוך חמשה קבין כמו שהוא בספרים דידן בגמרא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים וכו' פחת יתר וכו'. </b> וכתב ה\"ה לשון המחבר כלשון הגמרא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ דכיון דסתם רבינו דבריו נראה שסובר שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי הטור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חרש שאינו שומע ולא מדבר וכו'. </b> כתב ה\"ה שיש לתמוה על רבינו למה לא השוה מדבר ואינו שומע וכו' הרי הם כפקחים לכל דבריהם עכ\"ל. ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א\"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע\"י בדיקה ג' פעמים הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפרק מי שאחזו הוא הדין דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה\"ה י\"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע\"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכים בדיקה ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע שדינו כחרש גמור לדברים שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י\"ל שסובר רבינו דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא כששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע כמו הפקחים אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמכר בין בנכסיו וכו'.  </b> בפ' מי שמת (דף קנ\"ד) מעשה בבני ברק:                 סליקו הלכות מכירה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8dfd34921f9d0762464d40a7baed125572d3313
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,765 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sales",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בכסף וכו'. בד\"א במקום שאין כותבין את השטר [וכו'. </b>, ופירש\"י] דכיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתו של לוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנותו על השטר הוא (סומך). וי\"א דמאי דאמרינן שבמקום שדרכן לכתוב השטר לא קנה עד שיכתוב היינו דוקא שטר קניין כלומר שכתב בו שדי מכורה לך והיינו טעמא דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקניין שהוא יותר מועיל ושטר הוא יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקניין ולראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קניין אע\"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף. אבל רבינו סתם ולא חילק וכן דעת הרב רבינו נסים והיינו טעמא דכיון שדרכן לכתוב שטר לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר ואפילו בשטר הודאה ובשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה ושטר ראיה דאמרינן שאינו מועיל לקניין היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קניין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך, כך כתב הר\"ן והביא ראיות על זה וכתב שזה דעת בעל העיטור והרשב\"א ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו וכו' קנה הבית מדין ערב. </b> בריש קדושין (דף ז') אמר רבא לענין קדושין הא לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר נמי תן מנה לפלוני ואקדש לו מקודשת מדין ערב ומדין עבד כנעני ובתר כולהו אמר רבא וכן לענין ממונא וא\"כ כשם שכתב רבינו שקנה מדין ערב היה לו לכתוב שאר החלוקות וכתב הרב רבינו ניסים שאולי סובר דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדים מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ\"ע עכ\"ל. ותמהני איך עלה בדעתו של הר\"ן לומר דשמא סובר רבינו דדוקא לגבי קדושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני דאטו רבינו אמורא הוא דליפלוג על רב דאמר וכן לענין ממונא. לכן צ\"ל דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן לו ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמרה מדין ערב ולא אמרה מדין עבד אפשר דהוי מטעמא דכתב הר\"ן:  "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בשטר וכו'. ואע\"פ שאין השטר שוה כלום. </b> דסד\"א כל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. אי נמי שרבינו כתב הברייתא כלשונה וברייתא איידי דגבי קדושין איצטריך למיכתב אע\"פ שאין בו שוה פרוטה תנא נמי גבי מכירה:   ",
+                "<b>בד\"א במוכר שדהו מפני וכו'. </b> שם (דף כ\"ו) אמר שמואל לא שנו דקנה אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ואותיב עליה רב המנונא מדתניא בשטר כיצד כתב לו [על הנייר או על החרס אע\"פ שאין בהם שוה פרוטה] שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה כלומר ומשום הכי קנה בשטר לחודיה הא לאו הכי לא קני עד שיתן הכסף רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי לייפות את כחו. ופירש\"י דלרב אשי הך מתניתין בנותן [מתנה] מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה (לך) ונתונה לך כדי לייפות את כחו שאם יגבנה ב\"ח של נותן ממנו ישוב לתבוע דמים המפורשים. ולפי זה יש לנו לפסוק כרב אשי דבתרא הוא דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא אלא לעולם לא קנה בשטר אלא א\"כ כתב שדי מכורה לך. ונתונה לך ויש לתמוה על רבינו שפסק כרב המנונא ותירץ ה\"ה דרב אשי לאו לאיפלוגי אתא אלא ליתן טעם לדבר דמפני רעתה דין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ\"ל. כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא ולפ\"ז אין לנו לגרוס רב אשי אמר דמשמע דאתא לאיפלוגי אלא אמר רב אשי. ול\"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא וגם לא לפרש דבריו אלא לומר דברייתא אפשר לתרוצה בגוונא אחרינא וכיון שלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דדינא הכי הוי. ועי\"ל דאפילו נימא דסבר רבינו דרב אשי לאיפלוגי אתא וכדפירש\"י לא שבקינן פירוקיה דרב המנונא דהוא גופיה מותיב לה משום פירוקיה דרב אשי כ\"ש דמסתבר טעמיה טפי דשביק ברייתא כפשטה דאו או קתני. ועי\"ל דמטעם אחר פסק כרב המנונא משום דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דגמרא קאמר לה בפרק האומנין (דף ע\"ח) גבי עייל ונפיק אזוזי וכיון דסתמא דגמרא קאמר לה הכי נקטינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בחזקה וכו'. </b> מדברי רבינו שכתב בד\"א במקום שאין כותבין שטר קודם כיצד בחזקה משמע שסובר כדברי האומרים דחזקה לחודה קניא בלא כסף ושטר אפילו במקום שכותבין שטר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המחזיק בנעילה וכו' ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו. </b> ה\"ה הביא ראיה לדברי רבינו מההוא שכיב מרע דפרק הזורק (דף ע\"ז:) דאמרינן ביה תיחוד ותפתח. והטור כתב בסי' קצ\"ב על דברי רבינו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח\"כ. והרמב\"ן כתב דלרבינו בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן עכ\"ל. ולפי זה תיחוד ותפתח לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ול\"נ דלרבינו נמי בנעילה לחוד קני ומ\"ש וחזר ופתחו ל\"מ קאמר ל\"מ בנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפילו חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו שום מעשה שעשה לקנות אפילו הכי קני. וכתב הרא\"ש דמתיחוד ותפתח דפרק הזורק אין ראיה דשאני התם דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה אפשר לומר דבדוקא כתב רבינו ופתחו משום דאם אינו פותחו מיד לא מוכחא מילתא שנעל לשום קניין אלא שהוא נועל הבית בשליחות בעה\"ב כדי לשמור מה שבתוכו אבל כשחוזר ופתחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין ולפי זה נעל דמתני' לישנא קיטא הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא וכו' והשלימו לעשרה. </b> מימרא דשמואל פרק חזקת הבתים (דף נ\"ג) וא\"ת למה לי דנקט והשלימו לעשרה אי סגי באין יכולין לעלות אלא ע\"י הדחק. ותירץ הנמוקי יוסף דעשרה דנקט לאו דוקא אלא כל שאין עולין לו עכשיו אלא ע\"י הדחק קנה וכ\"נ מדברי ה\"ה. ול\"נ דעשרה דנקט דוקא דכל פחות מעשרה עולין לו בריוח הוא ולכך צריך שישלימו לעשרה דכיון שהשלימו לעשרה עולין לו ע\"י הדחק: כתב הטור בסימן קצ\"ב וזה לשונו. כתב הרמב\"ם שצריך ג\"כ שמתחלה לא היה גבוה מעשרה והשלימו לעשרה וכ\"כ הרא\"ש וי\"א שאין צריך דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימו לעשרה אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי וה\"ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו לומר דרבינו דוקא נקט שדבריו כלשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. </b> פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה:   ",
+                "<b>ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. </b> סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. </b> נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. </b> פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה:   ",
+                "<b>ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. </b> סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. </b> נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הקרקע צחיח סלע וכו'. </b> על מ\"ש כאן הרב המגיד להשוות דין לדין קרקע העבד עיין בפרק כ' כי שם חילקתי ביניהם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העכו\"ם אינו קונה בחזקה וכו' וישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו'. </b> פ' חזקת הבתים (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו', ומפרשה רבינו בין לענין חזקת ג' שנים בין לעניין קנייה לאלתר ואע\"פ שלא הוזכר במימרא אלא שטר ודאי דלא עדיף מישראל ולא קני בשטר לחודיה בלא כסף אלא במוכר שדהו מפני רעתה. ופי' ישראל הבא מחמת עכו\"ם היינו ישראל הקונה מהעכו\"ם והטעם דכי היכי שכתבנו למעלה שאפי' שטר ראיה ומקום שכותבין לא סמכא דעתיה למיקני בכסף עד דאיכא שטר וכיון שנכתב קנה למפרע בכסף ה\"נ המוכר לעכו\"ם והקונה מעכו\"ם לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב משום דסתם עכו\"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יראים ממנו וזה טעם מספיק. ומדברי רבינו בפ\"א מהל' זכייה משמע דטעמא משום דעכו\"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר וטעם ה\"ה אינו מספיק לישראל הקונה מן העכו\"ם ועיין בהר\"ן בפ\"ק דקידושין, ואפשר לומר שדקדק רבינו שכתב אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף לומר דלא קני דשטר וכסף שניהם יחד צריך וג\"כ צריך שיקדים כתיבת השטר לנתינת הכסף וזהו פירוש בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף כלומר עם נתינת הכסף שאחר כתיבת השטר הא אם נתן הכסף ואח\"כ כתב לו השטר לא קני וכמ\"ש בנימוקי יוסף בשם המפרשים פ' חזקת גבי נכסי גר הרי הם כמדבר ומ\"ש תחלה נראה יותר. ומ\"ש רבינו עוד בישראל הבא מחמת העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ואינו קונה אלא בשטר לאו למימרא דקני בשטר לחודיה אלא בשטר עם נתינת הכסף קאמר ואמאי דאמר גבי עכו\"ם סמיך ולא הזכיר שטר אלא לומר דלא קני בחזקה דהא ודאי פשיטא דלא עדיף מישראל וכמ\"ש ה\"ה בקונה עכו\"ם והוא הדין למוכר עכו\"ם דשוים הם וכמו שאמרו ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם: ",
+                "<b>כל המחובר לקרקע וכו'. </b> בפ' שבועת הדיינין (דף מ\"ג) ר\"מ סבר (ענבים העומדים ליבצר) כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין וסובר רבינו דע\"כ לא פליגי אלא בצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין דפרכינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ\"א) בפשיטות כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופשיטא דכרבנן קי\"ל אלא ודאי דבאין צריכים אפי' רבנן מודו. והוי יודע שבענין השומרים לא שאני לן בין צריכים לקרקע לאינם צריכים אלא לעולם הם כקרקע וזהו שכתב רבינו הרי הם כמטלטלין לקניין ויש להם אונאה משמע דיש דבר שאינם לו כמטלטלין גם פ\"ח דטוען ונטען כתב טענו ענבים שעומדים ליבצר וכו' שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה נראה ג\"כ דיש דבר שאינם לו כמטלטלין ובצריכין לקרקע כתב הרי הן כקרקע לכל דבר ובפ\"ב דהלכות שכירות כתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרים, נראה מלשונו שדין השומרים משונה משאר דינים דאפילו אין צריך לקרקע דינו כקרקע דעתו כדעת ר\"י הלוי ז\"ל רבו שכתב טח\"מ סי' צ\"ה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכתב הר\"י הלוי דוקא לענין שומרים אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות להבצר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו ניהליה כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי והיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוה ליה כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ\"ל: כתב ה\"ה כל המחובר לקרקע וכו' דין החזקה נתבאר בפרק הספינה על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה ובסוגיא שעליה עכ\"ל. ויש לתמוה שזה ע\"פ פירוש רשב\"ם שם אבל רבינו כתב שם דהוי כאינו צריך לקרקע וכתב ה\"ה שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע עכ\"ל. וא\"כ אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יט, כ]",
+                "<b>המוכר לחבירו י' שדות וכו'. </b> ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכן בשכירות. </b> נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב   ",
+                "<b>וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. </b> דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יט, כ]",
+                "<b>המוכר לחבירו י' שדות וכו'. </b> ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>וכן בשכירות. </b> נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב   ",
+                "<b>וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. </b> דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר. </b> כלומר במקום שכותבים שטר דומיא דקרקע או בחזקה לחודה אפי' במקום שכותבין ומכאן נראה שדעת רבינו כדעת הסוברים כן: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד התיר לו מנעלו וכו'. </b> כתב ה\"ה דסברת רבינו דכשם שקרקע נקנה באכילת פירות כן העבד נקנה באי זו מלאכה שיעשה אפילו אינה מלאכת עבדות כגון תפר לו בגד או בישל לו קדרה ושלא כדברי הרשב\"א והרמב\"ן. ואני אומר דאדרבה לשון רבינו נראה בהפך שכתב שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים דמשמע דוקא תשמיש המיוחד לעבדות ולא דמי לאכילת פירות דקרקע דשאני התם דבעת הנאתו מינכר לכל שהוא שלו אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע: "
+            ],
+            [
+                "<b>או שאמר לו רבו הראשון לך אצל וכו'. </b> טעמו משום דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שאני לן בין קראו רבו השני ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. </b> כתב ה\"ה ולא במסירה דטפי עדיפא משיכה ממסירה. כך נראה שהוא דעת רבינו שכתב בפ\"ג הספינה הואיל וא\"א להגביה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו'. </b> עיין במ\"ש בפי\"ז מהל' גזילה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר וכו'.  </b> כתובות פ' האשה שנפלו (דף פ\"ב) וכתבו שם התוס' בד\"ה הא דאמר לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות אע\"פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר ל' יום אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר ל' יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. וכתבו עוד דר\"י שהוא בעל המימרא ס\"ל דמעכשיו מתחיל הקניין ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ולהכי אמרינן בהכותב (דף פ\"ו) שצריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה:  כתב הר\"ן בפ' הכותב על הא דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא ירדתי לסוף דעתו של הרמב\"ם שכתב פ\"ט מהל' גירושין דבלא א\"ל מעכשיו מגורשת ובפ\"ג מהלכות מכירה כתב דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה. וה\"ה בפ\"ט מהל' גירושין נתן טוב טעם ודעת לדברי רבינו:   כתב ה\"ה מ\"ש אפילו אם עומדת באגם הכוונה ברשות שאינו שלו וכו'. ולא ידעתי למה כתב כן דהא בגמרא משמע דוקא בעומדת באגם אבל עומדת ברה\"ר לא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המקבץ עצים וכו'. </b> כתב ה\"ה דגרסינן התם על מימרא זו וכו' שאני פשתן דמשתמיט. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש שאני פשתן שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו ומש\"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה והוא הדין לכל דבר שאין טורח כל כך כשישמטנו מעט ויגביהנו אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנין במשיכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הספינה הואיל וא\"א להגביהה וכו' ואינה נמשכת אלא לרבים. </b> פי' ע\"י רבים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו'. </b> כתב ה\"ה ודברי רבינו צ\"ע וכו'. ואני אומר שאין נראה כן מדברי רבינו כי ביאור דבריו כך הוא לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר ועל כרחו טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן הדמים נקנה המקח בדין תורה: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן השוכר המקום וכו'. </b> כתב ה\"ה זה מבואר בהרבה מקומות וכו'. הוא עובדא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו וקתני בברייתא שקיבל שכר ממנו ובפ\"ק דמציעא איכא תרי לישני ללישנא קמא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה לו דאילו מדין חצר לא קנה מפני שלא היה משתמר לדעתו ורב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהא עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן ואע\"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה. והרי\"ף נראה שפוסק כת\"ק וכן דעת רבינו בפ\"ד מהלכות זכייה ותמהני מה\"ה שהביא ראיה מהל' גזילה שהוא בענין מציאה דלכ\"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אלא אם כן עומד בצדה ולא הביא ראיה מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקנה קרקע ומטלטלין כאחד וכו'. </b> ה\"ה תמה על רבינו למה לא כתב שאם לא נתן לו דמי כל המטלטלין שלא קנה. ול\"נ דלפי גירסת ההלכות דלא גריס אמר רבא לא שאני אלא שנתן דמי כולם וכו' אלא אההיא דשמואל דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות ולא קאי אקניית מטלטלין באגב ל\"ק מידי שהרי בפ\"א גבי מכר לו עשר שדות כתב בד\"א שנתן לו דמי כולן דאהתם קאי רבא וכאן לא כתב כן משום דלא קאי לענין מטלטלין אגב קרקע וכמ\"ש ואין ספק שגירסת הרי\"ף היא גירסת רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיו המטלטלין צבורין באותה קרקע וכו':. </b> כתב ה\"ה החילוק שכתב רבינו וכו'. כיוצא בדברי ה\"ה כתב הר\"ן ז\"ל בדעת רבינו וכתב עליו ואין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ\"ק דמציעא ואף הוא ז\"ל כתב כן בפ\"ד מהל' זכייה וכבר השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ול\"נ שמלבד ההכרח שכתבו ה\"ה והר\"ן לדברי רבינו יש לו עוד הכרח אחר דאמרי' איבעיא השנית והלכתא צבורים לא בעינן אגב וקני בעינן ומאחר דפשטינן לעיל דצבורין לא בעינן למה לי למיהדר ולמימר דצבורים לא בעינן אלא ודאי היינו לומר צבורים לא בעינן ומשום דאפילו אינם צבורים מיקנו אגב קרקע מש\"ה אגב וקני בעינן לשאינן צבורים הא אילו לא הוו מיקנו שאינם צבורים לא הוה בעי אגב וקני כלל. ומה שכתב שאין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש וכו' אע\"פ שה\"ל לפרש [דדוקא בחצר המשתמרת היא] לא מפני זה לא יהיה פירושו בגמרא מחוור כ\"ש שי\"ל שסמך על מ\"ש פרק ד' מהל' זכייה דבחצר שאינה משתמרת לא קנה אא\"כ עומד בצדה ומכיון דצבורין לא בעינן אגב אם כן ע\"כ מטעם חצירו קנה ופשיטא דבעינן שיהא עומד בצדה אם אינה משתמרת וכן דרכו של רבינו בכמה מקומות לסמוך כאן על מה שאמר במקום אחר. ומ\"ש וכבר השיג עליו הראב\"ד לא מטעם זה השיג עליו אלא משום דשמעתא לא מתחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן צבורים לא בעינן והא זימנין דצבורים בעינן אגב וקני לא בעינן מש\"ה כתב שאינו מחוור. ובמה שכתבתי לעיל נתיישב גם זה דה\"פ משום דצבורים לא בעינן אגב וקני בעינן לשאינם צבורים הא אילו לא הוה בעינן צבורים לא הוה בעינן אגב וקני. כל זה על פי דרך הרב רבינו ניסים בדברי רבינו אבל הנכון בדברי רבינו הוא דלאו מטעם חצירו הוא דלא בעינן בצבורים אגב שא\"כ לא היה לו להזכיר דין זה בהלכות אלו אלא הטעם הוא דנהי דכשאינן צבורין צ\"ל אגב להודיע שעם הקרקע הוא מקנה אותן מטלטלין אבל כשהם צבורים בתוכו אין צריך לדיבורו שהרי הענין עצמו מוכיח שאגב החצר הוא מקנה אותן מטלטלין כנ\"ל:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עציץ נקוב לאחד וכו'. </b> כתבו התוס' דאין ה\"נ דהוה מצי לאשמועינן האי דינא בעציץ וזרעים של אחד כי היכי דנקט אידך דינא דבסמוך אלא לרבותא נקט הכי דאע\"ג דבעל עציץ קונה זרעים אפילו הכי לא קנה אע\"פ שהם בתוך העציץ שלו, והרב רבינו ניסים כתב דאפשר דבהאי גוונא אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דומיא דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע\"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכל שכן הכא שאין דמי העציץ ידועים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פשתן שהוא מחובר לקרקע וכו'. </b> כתב בעל נימוקי יוסף דכיון שלא קנה אלא מדין שכירות קרקע יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה דהא בעלמא אשכחן הכי כדאמרינן גבי עישור וכו' ומקומו מושכר לו וכך מטין דברי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר וכו'. </b> כתב ה\"ה מפורש באותה סוגיא בפ' הספינה וכו' אלא שהוא תימה שאותם סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח קנה וכו' וכן כתב הר\"י ן' מיגאש וכו'. ואני אומר שדעת הר\"י ן' מיגאש כדעת הרא\"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא [אי קנה לוקח] ואין כן דעת רבינו שכתב דבשניהם לא קנה ואם איתא הו\"ל לכתוב שהוא ספק וגם הרי\"ף לא הו\"ל לכתוב א\"ל לא קנה אלא כך הל\"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי\"ף ורבינו ס\"ל דנקטינן כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בריה דרב אשי דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן. ומה שתמה ה\"ה שאותן סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י\"ל דסבירא להו להרי\"ף ורבינו דמר בר רב אשי ס\"ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ולא דס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ואי אפשר לאוקומי האי בריי' דפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי ואע\"ג דכי אוקימנא במתכלי דתומי לא מצינן לאיתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ\"מ דינא הכי הוי ואפילו למר בר רב אשי והכי משמע מדברי הרי\"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש מר בר רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקומי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו שלא בדרך דחייה דאיהו נמי ס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו להרי\"ף לפרש כן הוא דמאחר דס\"ל דהלכה כרב הונא דפשט קנה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מאי דאפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע\"ג דסבירא ליה למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני [לוקח] דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקומי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וא\"כ מנא להו להרי\"ף ורבינו דס\"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה [לוקח] ואפשר דכיון דחזינן דמשכן נפשיה לאוקומה במתכלי דתומי דהיא אוקמתא דחיקא טובא לאו לדחייא איכוון אלא לקושטא כי היכי דלא תפלוג אמאי דקי\"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ודברי ה\"ה תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו. ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא [דכולהו] ועוד שכתב וכן כתב הר\"י ן' מיגש דכיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא לר\"י ן' מיגאש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז\"ל [כיון דחזינן אוקימתא] הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו הפירות ברשות הלוקח וכו' קנה לוקח.</b> כלומר והוא שפסק: ",
+                "<b>היו ברשות המופקדים אצלו וכו'. </b> גירסת רבינו כגירסת הרי\"ף. ומ\"ש ה\"ה וי\"ג ברשות המופקדים וכו' בודאי דסגי בכך עכ\"ל. ואני אומר דלא סגי בכך אלא לבעלי אותה גירסא אבל לדברי רבינו לא סגי בכך: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפילו היו ברשות לוקח וכו'. </b> נראה דרישא דקתני יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה קאי אכולהו אבל סיפא דקתני ראשון ראשון קנה לא קאי אלא ארשות לוקח דוקא וכדמסיים בה ומערה לתוך כליו של מוכר ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה דכיון שהמודד הוא המוכר והמדה ג\"כ שלו צריך שיהיו הפירות ברשות לוקח ושהמוכר יגביה המדה ויערה אבל כשהמדה של סרסור אפילו בסימטא כיון שנתמלאת המדה קנה ואין צריך להגביה ולערות שהמדה מושאלת היא ללוקח כשתתמלא כיון שאינה של מוכר. וכל זה כשהפירות הם בתוך כליו של מוכר אבל אם הם צבורים בסימטא אע\"פ שמוכר מודד כיון שנתמלאת המדה קנה אע\"פ שלא הגביה ועירה כמו בבבא דרישא ואם היו במדה רשמים כיון שהגיע לרושם קנה ראשון ראשון ואע\"פ שהמדה של מוכר דרשמים עדיפי מנתמלאה אי נמי היתה המדה של אחד מהם היינו של לוקח דוקא ומש\"ה קנה בהגיע לרושם אבל אם היתה של סרסור לא קנה אלא בנתמלאת המדה ולא בהגיע לרושם דנתמלאת המדה עדיף מרשמים:   ",
+                "<b>ואם א\"ל וכו'. </b> וא\"ת מאחר שגם אחר המדידה הם בכליו של מוכר כמבואר בדברי רבינו מאחר שהוא ז\"ל פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א\"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח קנה צ\"ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה\"ל כאילו אמר ללוקח זיל קני וס\"ל לרבינו דזיל קני מהני בכליו של מוכר ברשות לוקח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך המושך וכו'. </b> פירש\"י (דף פ\"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו והתבואה על גבן. בין פסק עד שלא מדד אם באו לחזור קודם מדידה יחזרו דבמאי נקנה לא משיכת תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודה על צוארם ולא הונחה לרשותו ולא פירקן כדמוכח סיפא דקתני בה פירקן מכלל דרישא בלא פירקן אלא הכנסה בעלמא שמשכן והכניסן לתוך ביתו קתני והך משיכה לאו משיכה היא לקנות שהרי האדם הוא מושך ומשיכת אדם טעון פירות לא מהניא לקנות הפירות עד שימשוך הפירות עצמן. בין מדד דהונחו לרשותו עד שלא פסק אם באו לחזור קודם פיסוק חוזרין אע\"פ שהונחה עתה בשעת מדידה ברשות לוקח בכליו של לוקח דלא קניא רשותו קודם פיסוק דמים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דמים שאין מקפידין עליהם וכו' כיצד הרי שחפן מעות וכו'. </b> מדברי רש\"י משמע שכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע\"פ שלוקח ידע כמה הם נקנה מקח. ואפשר שגם רבינו סובר כן אלא דאורחא דמילתא נקט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם היה חוב לו עליו וכו' לא קנה. </b> היינו לענין שיכול לחזור בו אבל מקבל עליו מי שפרע כמו שנתבאר בפ\"ז: "
+            ],
+            [
+                "<b>הקרקעות והעבדים וכו'. </b> במציעא (דף מ\"ז) אמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקניין סודר ובפ\"ק דקדושין (דף כ\"ב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים מטלטלין נמי נקנין בקניין סודר ובהמה בכלל מטלטלין הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין קונין אלא בכלים וכו'.  </b> שלל כל שאר הדברים וא\"כ למה לו לומר אחר כך ולא בפירות ולא במטבע שכבר ממועטים הם ועוד דמרישא משמע דבכלים קונין אבל לא במידי אחרינא ומסיפא משמע דדוקא בפירות ובמטבע אין קונין אבל בכל מילי אע\"ג דלא הוו כלי קונין ועוד קשה מה שתקנו לכתוב בשטרות וקנינא וכו' ואמרו בגמרא במנא לאפוקי ממ\"ד קונין בפירות ביה למעוטי מטבע שכיון שאמרו במנא נתמעטו בין מטבע בין שאר דברים דלא הוו כלי וביה למה לי למעוטי מטבע. י\"ל דכל מילי מיקרו כלי לבד מפירות לפי שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשים בהם בשום מלאכה ונרקבין ונפסדין במעט זמן ואין מתקיימין כנעל ומטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו נרקב וטעמא דאינו נעשה חליפין אמרו בגמ' משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא פירוש דכיון דדעתו של מקנה חפץ ונוטל מטבע אינו על עצמו של מטבע אלא על צורתו שאינו חשוב אלא ע\"י כך ופעמים שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם והתם בפרק הזהב ממעטינן דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל ולפיכך הוצרכו לכתוב וקנינא וכו' במנא למעוטי פירות וביה למעוטי מטבע דממנא לא הוה ממעטינן מטבע כך למדתי מדברי רש\"י והתוס' בפרק הזהב אי נמי דלא מיקרי כלי אלא דבר שהוא כלי לענין טומאה וטהרה אבל כל שאר הדברים פירי מיקרו וזה שכתב רבינו ריש פ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' הכל כשאר המטלטלים הם ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו דמשמע דכל המטלטלין דוקא נקנין בקנין אבל לא קונין וזהו ממש דין הפירות שלדעת רבינו הן נקנין בקניין סודר ואינן קונין ועוד שכתב זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן נראה שפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד שכתב בראש פרק זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן מדערבינהו ותנינהו אלמא ס\"ל דב\"ח ופירות כי הדדי נינהו ואין להם קניין אלא בחליפין שהם בתורת שווי הדמים וכמ\"ש הרב המגיד. ועוד שלא אמר בו להוציא מטבע משום דלא איצטריכא ליה דמכיון דאמר מנא יצא מטבע מן הכלל. וכ\"כ בח\"מ (סימן קצ\"ה) שקונין בכלי ואין קונין בשאר כל המטלטלין שאינן כלי אבל בהמה פירש ר' יצחק שהוא כמו כלי וקונין בה, אין קונין במטבע אע\"פ שהוא כמו כלי עכ\"ל. הרי בפירוש נראה מדבריו כמ\"ש שאין קונין אלא דוקא בכלי גמור אבל שאר כל המטלטלין פירות מיקרו. ורבינו ירוחם כתב יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב דקונין בה דינה כפירות דאין עשויה לירקב. והתוספות כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא. והוי יודע שעיקר זה המחלוקת במה שאגיד לך והוא דבגמרא (דף מ\"ה:) איפליגו רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין או לא והדר איפליגו ר\"נ ורב ששת (דף מ\"ו) אי קונין בפירות או דוקא בכלי והלכתא כמ\"ד בכלי והוקשה לרש\"י ותוספות אי ס\"ל למ\"ד אין קונין במטבע כמ\"ד קונין בכלי דוקא אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי ואי לא ס\"ל כוותיה א\"כ אתו רב ולוי דלא כהלכתא לכך הוצרכו לומר דמטבע מיקרי כלי דחזי למשקלות וכו' וא\"כ מדר\"נ דאמר כלי דוקא לא הוה ממעיט מטבע אילו לא היה מחלוקתם של רב ולוי וא\"כ לדעתם כל מידי שראוי להשתמש בו וכו' מיקרי כלי וזהו דרך הראשונה שכתבתי אבל לדעת רבינו וח\"מ פלוגתייהו דרב ולוי שייכא בדרב ששת ור\"נ מאן דאמר אין קונין במטבע הוא הדין דאין קונין אלא בכלי אלא דאיפליגו במטבע והוא הדין לכל מילי לבר מכלי:  כתבו הגהות דמשמע מלשון רבינו דס\"ל כר\"י דדוקא בשר הוי פרי אבל שור וחמור עצמם הוי כלי הואיל וחזו למלאכה, ומה שכתבו דמשמע להו הכי נראה שהוא מדכתב אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא שדעתו לומר דדוקא בכלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות שבכלל מה שאמר אין קונין אלא בכלים הוא הילכך משמע דדוקא פירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים. ול\"נ דאין מכאן הכרע דרבינו לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דרבינו איכא למידק איפכא שכתב בפ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' כשאר מטלטלין הם ונקנין בקניין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקניין סודר ואינם קונין ועוד שכתב בפרק זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שכתב וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלא כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע ורבינו לא כתב כן משום דסבירא ליה דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעיט מטבע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. </b> בפ\"ז מהל' שכירות כתב רבינו שכל תנאי שבממון או בתביעות של ממון קיים ואין צריך עדים. ומ\"ש   ",
+                "<b>או המוחל לחבירו. </b> בפי\"ז מהל' אישות כתב רבינו המוחלת כתובתה אינה צריכה קניין ולא עדים אלא בדברים בלבד והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיה דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו וכו' או שישתתפו. </b> כתב ה\"ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקניין נראה דעתו שאם נשתתפו וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קניין הא קי\"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין. ומ\"ש   ",
+                "<b>שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע. </b> פירוש שאנחנו לא נחוש שיהיה הדבר הנקנה עיקר או פירות אבל עיקר הדבר שיהיה הדבר הנקנה ידוע. ועם כל זה נראה שט\"ס יש כאן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו וכו'. </b> קשה אמאי קאמר הכי הרי יש לו דרך אחר שהרי הוא נקנה במשיכת המטלטלין. וי\"ל דה\"ק אין מטבע יכולים לקנותו לשקודם שיבא לידו יזכה בו שאם נגנב או אבד לקונה אבד אלא ע\"ג קרקע ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהם. אי נמי הכי קאמר שאר מטלטלין אם רוצה לזכותם לאחר שיהיו שלו יכול לזכותם ע\"י קניין סודר אבל המטבע אין לו דרך שיזכה בו אלא על גבי קרקע: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו עומדים וכו'. </b> בענין זה אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן אם לאו נחלקו הפוסקים גם נחלקו בענין הממחה את חבירו אצל אחר במעמד שלשתן אם נפטר ממי שהיה חייב לו או אם צריך שיפטרנו בפירוש. ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה שמי שסובר שאם לא פטרו בפירוש אינו פטור כיון שעדיין יש לו תפיסת יד בזה החוב א\"כ יכול למחול ומי שסובר שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור כיון שאין לו בחוב זה תפיסת יד אינו יכול למחול. ודעת רבינו היא שאינו יכול למחול ממ\"ש פ\"ה מהלכות אישות שאם קדש האשה בחוב שיש לו ביד אחרים במעמד שלשתן שהיא מקודשת ואילו היה סובר שהוא יכול למחול לא היתה מקודשת וכמ\"ש שם ה\"ה. גם הר\"ן בהאיש מקדש כתב שזה דעת רבינו וכיון דס\"ל לרבינו דאינו יכול למחול ממילא ס\"ל שאע\"פ שלא פטרו כבר נפטר ממנו. גם מהבבא שכתב בסמוך יכולין אנו לדקדק כן שכתב לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן בשאר חובו דמשמע דוקא בכה\"ג שלא חייב לו אבל אם היה לוי חייב לראובן וא\"ל תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה ונפטר ראובן. גם בבבא זו בעצמה כתב בפירוש ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו וכן דעת הרי\"ף בהמקבל. וא\"ת אילו היה כן דהא בהא תליה למה השמיט הרי\"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש וכמ\"ש הר\"ן דאילו היה סובר דאינו יכול למחול ה\"נ ה\"ל להביא הא דאמרינן התם במלוה על פה פליגי אי מעמד שלשתן מהני דוקא בפקדון או אפילו במלוה ולוה דכיון דקיי\"ל כרב אפילו במלוה אמר כדאיתא פ\"ק דגיטין היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי ס\"ל דיכול למחול ואינה מקודשת. ואני אומר שכיון דמאן דפליג בקידושין אילו הוה ס\"ל דרב אמר אפילו במלוה לא הוה פליג א\"כ מאחר שכתב פ\"ק דגיטין דרב אפילו במלוה אמר וגם כתב בהמקבל שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור ממילא משמע דאינו יכול למחול ומקודשת היא וא\"כ אותה סוגיא דהאיש מקדש יפה עשה הרי\"ף שהשמיטה ואע\"פ שהרא\"ש והטור סוברים שאם לא פטרו בפירוש לא נפטר ממנו ועכ\"ז סוברים שאינו יכול למחול מ\"מ מ\"ש דהא בהא תליא טעמא דמסתבר הוא. ורבינו הביא בפי\"ו מהל' מלוה ולוה כל דיני ממחה את חבירו אצל אחר דבר ברור הוא דהרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל דאפילו לא פטרו בפירוש הוא פטור מהירושלמי שכתב הרי\"ף בהמקבל ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי אי פרסן לוי וכו' וכתבו הרמב\"ם בפרק י\"ז מהל' מלוה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קנין השטרות מד\"ס. </b> וא\"ת שהרי אנו ממעטינן בהזהב (דף נ\"ו:) שטרות מאונאה דהכי אמרינן התם וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכי תמכרו ממכר (מי) שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם ונאמרו תירוצים הרבה בקושיא זו והיותר נכון הוא מ\"ש הר\"ן בהכותב דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ\"ה מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא הילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה וזהו דעת רבינו שבפי\"ג כתב אלו דברים שאין להם אונאה וכו' דבר הנקנה מיד ליד יצאו הקרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן קנוי עמיתך ולא הקדש הרי שקרקעות והקדש הוציא מייתור ושטרות לא הוציא אלא ממשמעות הפסוק תדע שכן הוא דבגמרא מרבינן שכירות לאונאה מדכתיב ממכר סתם ולא כתיב ממכר לעולם וכתבו שם התוספות דדוקא גבי אונאה הוי שכירות כמכר משום יתורא דממכר אבל לשאר דברים לא הוי כמכר וא\"כ כי ממעטינן שטרות לאו מייתורא דממכר ממעטינן להו דהא איצטריך לרבות שכירות אלא ודאי ממשמעותא דקרא ממעטינן להו ולא מייתורא: כתב הראב\"ד לא מן השם הוא זה וכו' לפיכך אם כתב לו וכו'. ול\"נ דאי כתב ליה הכי גם להרי\"ף ורבינו אינו יכול למחול: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנה לחבירו קרקע כל שהוא וכו' עד בלי כתיבה ומסירה. </b> והוא שיאמר לו על פה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה:   ",
+                "<b>וכן המוכר קרקע וכתב השטר וכו' נקנה השטר בכ\"מ שהוא. </b> פירש\"י וכגון דא\"ל זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל החוזר מקבל מי שפרע וכו'. </b> בפ' הזהב (דף מ\"ד) משנה נתן לו מעות ולא משך יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו וכו'. </b> שם (דף מ\"ח:) בגמרא אתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה (אבל מילט לא לייטינן ליה) ורבא אמר מילט (נמי) לייטינן ליה משום דלאו עושה מעשה עמך הוא וידוע שהלכה כרבא. ופירוש מי שאינו עומד בדבורו דבור שבא לכלל מעשה כזה דאילו דבור לחוד אינו חייב לקבל מי שפרע כמ\"ש רבינו בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו וכו'.  </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא ידעתי מאין לו זה ההפרש וכו' כאן שהוא אומר לו טול מעותיך מיד וכו'. ואני אומר שיש מקום לבעל דין לחלוק שמאחר שהוא רוצה שיקבל מי שפרע מפני כך אין הלוקח רוצה לקבלה עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למוחלו יקויים המקח וא\"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיעלה הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע:  כתב עוד ה\"ה וחייב באחריותם ואע\"פ שחזר וכו' אחריות לפי דברי ההלכות הוא וכו'. ונראה לי לדקדק מדברי רבינו דאי א\"ל תא שקול זוזך ולא רצה ובאו לב\"ד וקבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר וכו'. </b> בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע:  ",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. </b> בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר וכו'. </b> בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע:  ",
+                "<b>המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. </b> בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לקח שוה מאה מאתים וכו'.  </b> חסרון לשון יש כאן וכך צריך להגיה הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדה מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו וכו'. ומה שכתב הרב המגיד שהיא גירסת רבינו אינו מכוון גם מה שכתב פירש\"י לגירסת רבינו אינו מכוון אלא גירסת * רבינו כך היתה זבין שוה מאה במאתן ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתו דמי או לא תיקו:   (לא ירדתי לסוף דברי הכ\"מ דנראה דהיא גופה גירסת רבינו לדברי ה\"ה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. </b> וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ",
+                "<b>ואם הוזלו הפירות וכו'. </b> הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. </b> וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ",
+                "<b>ואם הוזלו הפירות וכו'. </b> הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכו' כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' והוקרו הפירות חוזרים בהם וכו'. </b> ואין דין היתומים חלוק מדין הדיוט אלא בחלוקה זו בלבד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שאנסוהו וכו' שמפני אונסו גמר ומקנה אע\"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. </b> נ\"ל כוונת רבינו שלפי שכתב בהל' גזילה פ\"ט שהגוזל שדה וחזר ולקחה מהבעלים שכל שלא העידו שמנה המעות בפניהם והנגזל טוען מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אע\"פ שלא מסר מודעא מוציאין הקרקע מיד הגזלן בלא דמים אבל בזה שלא הוחזק גזלן על שדה זו כיון שהודה בפני עדים שקבל המעות שוב אינו יכול לומר מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אם לא שמסר מודעא על זה וכמו שנתבאר בסוף הפרק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א באנס שהרי הוא חמסן וכו' אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח\"כ לקח שדה שגזל וכו'. </b> כן כתב רבינו גם בפ\"ט מהלכות גזילה, ויש לתמוה עליו דהא אמר ר\"נ חז\"ה (דף מ\"ז:) אמר לי הונא כולם שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידים שדה בידם גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו וכו' רב ביבי מסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו ואמרינן בתר הכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ואותיבנא עליה מדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה\"ב מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ושני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא\"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא ס\"ל. ופירש\"י ולרב ביבי דמסיים ואמר בה וכו' אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס\"ל לרב ביבי דאפילו נתן הגזלן מעות לנגזל לא קנה דתליוה וזבין לאו זביניה זביני ובתר הכי אסיקנא הלכתא דתליוה וזבין זביניה זביני וכיון שכן משמע דכרב הונא קיימא לן ולא כרב ביבי אלא תליוה וזבין זביניה זביני אלא א\"כ מסר מודעא ומאחר שפסק כרב הונא דתליוה וזבין זביניה זביני כמ\"ש בריש פרק זה היאך פסק כרב ביבי דלא ס\"ל לרב הונא כוותיה דאם איתא דבגזלן נמי ס\"ל לרב הונא דמקחו בטל לא הל\"ל דלא ס\"ל כרב ביבי וטפי היה עדיף למימר דרב ביבי בגזלן ומש\"ה מקחו בטל ורב הונא נמי מודה בהכי אלא ודאי רב הונא לית ליה דרב ביבי וכרב הונא קי\"ל וכבר השיגו הראב\"ד. ונ\"ל ליישב דעת רבינו שהוא ז\"ל סובר דרב הונא מודה לרב ביבי דגבי גזלן תליוה וזבין לאו זביניה זביני ורב המנונא דאותיב ליה מלקח מסקריקון וכו' הוה ס\"ד דרב הונא פליג ארב ביבי וגמרא אהדר ליה לפום שיטתיה דרב הונא לא ס\"ל דרב ביבי אבל קושטא דמילתא היא דאית ליה דרב ביבי. ועי\"ל דאה\"נ דרב הונא לית ליה דרב ביבי מיהו כיון דרב ביבי משמיה דר\"נ א\"ל ור\"נ דיינא הוא והלכתא כוותיה בדיני הכי קי\"ל. ודבר פשוט הוא דלפ\"ז אין פירוש דברי רב ביבי לדעת רבינו כמו לדעת רשב\"ם דלפירוש רשב\"ם תליוה וזבין לעולם לאו זביניה זביני לרב ביבי ולפירוש רבינו גם לרב ביבי זביניה זביני אא\"כ הוחזק גזלן על שדה זו דאע\"ג דרב הונא לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מנה הדמים בפניהם חייב להחזיר. </b> זה נלמד ממאי דאמר רב ביבי בפ' חזקת (דף מ\"ו:) גבי גזלן שהביא ראיה שחזר וקנה השדה שאין ראייתו ראיה קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד\"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכך לי מי שאנסוהו למכור ומסר מודעא כמו גזלן שחזר וקנה השדה הילכך בתרוייהו כל שלא ראו העדים שמנה לו המעות אע\"פ שהודה בפניהם שקיבלם אם המוכר אומר לא קבלתי ומחמת האונס הודיתי לאו כלום הוא שמחמת האונס הודה כן. ומיהו אם המוכר טוען לא הודיתי כן מעולם צ\"ע אי מדמינן לה לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי או דילמא כיון שלא קבל המעות לא מסיק אדעתיה שהודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>העידו עליו עדי המכר וכו' הרי מכר בטל ואע\"פ שקנו לבטל המודעא וכו'. </b> כתב ה\"ה זה פשוט והוא מבואר בערכין וכו' ולא חילק ה\"ה בין היכא שאנסוהו לבטל המודעא להיכא שנסתלק האונס וביטל המודעא מדעתו משמע דס\"ל דלדעת רבינו אם ביטל המודעא אפילו מתוך האונס היא מתבטלת וטעמא משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרינן דאגב אונסא גמר ומקנה ה\"נ גמר ומבטל מודעא: ",
+                "<b>ואע\"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארנו. </b> הוקשה לרבינו דמשמע מדבריו שהקניין מקיים ביטול המודעא והרי בדברים כיוצא באלו אין הקניין מועיל כלום וכמבואר בפ\"ה לזה תיקן ואמר שמה שכתב אע\"פ שקנו מידו דמשמע שהקניין מועיל ומקיים ביטול המודעא הוא על הדרך שביאר שם שמועיל להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו'. </b> טעמו דכיון דאמרינן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ו) בהלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שאם א\"ל מעכשיו וקנו מידו על כך אע\"פ שלא החזיק עדיין בקרקע קנה א\"כ צריך לומר כל שהחזיק בדבר וקנה אותו באחד מהדברים שקונין בהם לא גרע מאומר לו קנה מעכשיו וכן משמע בפ' ארבעה נדרים (דף כ\"ז) דאמר ההוא גברא דאתפיס זכוותיה וכו' ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ולא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכו' שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ומפרש הוא ז\"ל שאני הכא שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותם שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו ומינה משמע שהמוסר ביד חבירו וא\"ל אם לא אעשה כך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכן כתב הר\"ן שם שזהו טעם רבינו. ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותיה קאי דבההיא לא צריך ב\"ד ולא קניין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קניין בבית דין חשוב ואע\"פ שרבינו כתב כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ע\"מ שילך עמו לירושלים וכו' לאו דוקא דא\"ל ע\"מ דא\"כ לא היה צריך להחזיק בבית דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר רבינו דאע\"ג דלא החזיק קנה אלא אשגירת לישן הוא ולאו דוקא. ודעת רבינו דהא דאוקי בגמ' מתני' בהלוהו על שדהו בשלא החזיק בה הוא ומש\"ה אוקמוה בדא\"ל מעכשיו אין ה\"נ דהו\"מ לאוקומה בשהחזיק בקרקע אלא דעדיף ליה לאוקומה בין שהחזיק בה בין שלא החזיק בה. ואפשר דס\"ל דההיא מתני' בשהחזיקו בו הוא ואפ\"ה אצרכוה דלימא מעכשיו דשאני התם שלא מסרו בידו בתורת קנין אלא למשכון שאם לא יפרענו עד ג' שנים תהיה שלו ומש\"ה בעינן דלימא קני מעכשיו כדי שתבא לידו בתורת קניין וכשהחזיקו בו בתורת קניין אלא שהתנה עמו שאם יעשה כך עד יום פלוני שיחזירנה לו קניין גמור הוא אלא שהתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזירם לי דמכר קיים דאע\"ג דלא א\"ל מעכשיו הוי כאילו אמרו. וקרוב לזה כתב ה\"ה בפרק זה אבל מ\"ש הר\"ן בפ' איזהו נשך דאיכא למימר דלרבינו קרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת נ\"ל שאי אפשר ליישבו לדעת רבינו שהרי רבינו בין בקרקע בין במטלטלין מיירי כמבואר בדבריו בריש פרק זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "\n                     ומ\"ש רבינו ",
+                "<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וכו'. </b> ברייתא פ' הזהב (דף מ\"ח:) ובפ' האומנין (דף ע\"ז:) הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. וסובר רבינו דע\"כ לא פליג ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך דברי הכל קנה ולשון דיו שיקנה הכי משמע דלא פליג אלא שלא יכפול לו ערבונו ודלא כרש\"י שפירש דיו שיקנה כנגד ערבונו לא זה יכפול ולא זה ימחול. וכתב הר\"ן בפ' הזהב דאיכא למידק על דברי רבינו מדתנן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) הלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בדא\"ל מעכשיו הא לא\"ה לא אלמא אע\"פ שהקרקע ביד המלוה אסמכתא היא. ולאו קושיא היא דממאי דמלוה אוכל פירות דילמא [לוה] אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' גט פשוט (דף קס\"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו דא\"כ מה יתן דקאמר רבי יוסי והיאך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל השעבוד מקצתו [אלא ודאי] הכי קאמר לא יהו מעות אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן אלמא במחילה נמי שייכא אסמכתא וה\"נ משמע בתוספתא דתניא הנותן דנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא\"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו, ומדקאמר הגיע זמן ולא נתן משמע ודאי דאלוקח קאי שנתן ערבון ואמר ר\"י היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא אפילו במחילה איכא אסמכתא, וגרסינן תו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון אם א\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה וש\"מ מדלא פליג בה ר' יהודה דאע\"ג דכהאי גוונא במקרקעי הוי אסמכתא אלא כי א\"ל מעכשיו במטלטלי לית בהו משום אסמכתא עכ\"ל. והרשב\"א בתשובה כתב בתוספתא אחרת לסתור דברי רבינו וזה לשונו בהדיא תנינן בתוספתא דמציעא משכן לו בית משכן לו שדה וא\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה [ר' יהודה] בשנים שהיו מעוררים על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו על כרחך כשהיה נתון בידו משמע ואפ\"ה לר' יהודה דאית ליה אסמכתא לא קנה עכ\"ל. ואני אומר שתוספתא זו יש ליישבה לדעת רבינו דאין לי בידך כלום ה\"ק אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אז תוכל להחזיק בשדה או בבית ולא אוכל להוציאו מידך ויהיה כאילו אין לי בידך כלום יתקיים התנאי דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר אסמכתא לא קניא וכיון שכן אפילו אם כשהגיע זמן החזיק בו ינתחנו ויוציאנו מתחת ידו, א\"נ ה\"ק אין לי בידך כלום כלומר הרי זכותי מסתלק ומסור לך מהיום ההוא והלאה להחזיק בו לעצמך יתקיים התנאי וילך ויחזיק בו דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר דלא קניא ולא ילך להחזיק בו אלא ינתחנו כלומר יתפוס הקרקע בצווי ב\"ד כדי להפרע מחובו אבל מכח התנאי לא דאסמכתא היא ולא קניא וכעין זה מצינו בסוף פ' המקבל שליח ב\"ד מנתח נתוחי והא דלא תני בסיפא מודה ר' יהודה שאם החזיק מיד בקרקע שנתקיים התנאי משום דההוא לאו אסמכתא הוא ופשיטא דקנה. ועוד י\"ל שהיה רבינו מפרש תוספתא זו כדברי הרשב\"א וסובר דלית הלכתא כוותיה משום דפליגא אברייתא דמייתי בגמרא. ומה שהקשה הר\"ן לרבינו מההיא דגט פשוט י\"ל שמפרש רבינו דאומר לו תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו מתוקמא ואפ\"ה א\"ר יוסי יתן משום דאע\"ג דקי\"ל שטר שלוה בו אינו חוזר ולוה בו היינו דוקא כשאינו נותנו לו בעדי מסירה אבל כשנותנו לו בעדי מסירה חוזר ולוה בו וכמ\"ש המרדכי בפ' הכותב ואע\"ג דבמרדכי ביום החתימה איירי ומתני' אפילו תימא דלאו ביום החתימה איירי לא תקשי לרבינו דסבר דשטרי חוב המוקדמים גובים בהם מבני חורין וא\"כ שייך למימר יתן בעדי מסירה כדי לגבות מבני חורין וסיפא דתוספתא דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג ר' יהודה א\"ש לרבינו דאפילו לר\"י כיון שנתן לו המשכון או החזיקו בקרקע זכה במה שבידו ולא שאני לן בין קרקע למטלטלי ורישא דקתני הגיע זמן נתן [וקתני עלה ר\"י אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו וכו' י\"ל דהגיע זמן ולא נתן] לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וממילא משתמע אידך וה\"ל כאילו אמר הגיע זמן ולא נתן או חזר בו [הלה] נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ור\"י פליג אחזר בו מוכר וקאמר היאך יזכה זה בדבר שאינו שלו כלומר דאין אדם זוכה בדבר אלא באומר מחול לך דהיינו מוכר שנתן לו לוקח הערבון שיהיה שלו אותו הוא שזכה בו כיון שבא לידו אבל באתן לך דהיינו לוקח שלא בא לידו לא זכה. א\"נ ה\"ק הגיע הזמן והביא הלוקח מעותיו ולא רצה המוכר לתת לו הקרקע אלא שחזר בו ועוד י\"ל שסובר רבינו דברייתא דגמרא דילן וההיא תוספתא פליגי בדברי ר\"י תרי תנאי ואליבא דר\"י וברייתא דאיתא בגמרא היא עיקר טפי מתוספתא וכיון דלישנא דברייתא דגמרא דילן משמע דר\"י סבר שמי שהערבון בידו קנה כמו שהוכחנו מדקתני דיו הכי נקיטינן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "\n                     על מ\"ש רבינו  ",
+                "<b>שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה וכו'. </b> כתב הטור לא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו וזה תימה דבגמרא מחלק בזה [י\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש רבינו האיי שכתבו הר\"ן ותלמידי הרשב\"א באיזהו נשך והרמב\"ן] בפ' גט פשוט דכי אמרינן בגמרא התם בידו הכא לאו בידו לאו למימרא דמידי דלאו בידו הוי אסמכתא ומידי דבידו לא הוי אסמכתא דאדרבה פ' זה בורר משמע שכל שבידו הוי אסמכתא טפי הילכך הא מתני' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולאו מדינא מהני אלא מתקנתא דכיון דהאי גברא סמך עליה קנסוה לחיובי כנגד הפסדו של זה וכי אקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר וכו' היינו לומר דכי היכי דהתם תקנו רבנן שישלם כנגד הפסדו של חבירו כיון שהיה סומך עליו ה\"נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון דבידו ולא עבד קנסוהו רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסיה עכ\"ל. ומאחר שרבינו היה מפרש כן לא שנא דבר שהוא בידו ל\"ש דבר שאינו בידו ל\"ש גזים ל\"ש לא גזים הוי אסמכתא ולא קנה אלא דכל היכא דבידו ולא גזים קנסוהו רבנן ולפיכך בפרק זה שבו נתבארו דיני אסמכתא לא חילק בין אם הוי בידו ללא הוי בידו ובין גזים ללא גזים דבכולהו הוי אסמכתא ובפ\"ה מהל' שכירות כתב דהיכא דבידו ולא גזים חייב לשלם ואע\"פ שכתב שם ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו משמע דס\"ל כדברי התוס' דטעמא דמשלם לפי שאינה אסמכתא ודינא הוא ולא תקנתא, וכ\"נ שפירשו דבריו בהגהות י\"ל דה\"ק אילו היה פוסק על עצמו דבר קצוב לא היו מתקנים לו שישלם שכבר אפשר שלא יבור אלא מקצתה שאין ההפסד שוה כנגד מה שקצב על עצמו וכיון שכן כך לי פוסק על עצמו י' זוזי כמו פוסק על עצמו אלפא זוזי משום דהוי אסמכתא גמורה שהיא בדרך גוזמא שאמר אם אוביר אתן כך וכך והוא בוטח בעצמו שלא יוביר ולא גמר ומקנה אבל כשאומר אשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא אינה כ\"כ דרך גוזמא כמו האסמכתא הגמורה ודרך בני אדם הוא דכל כה\"ג אע\"פ שהיא אסמכתא גמר ומשעבד נפשיה ולפיכך תקנו שישלם. א\"נ ה\"ק דמחייב עצמו בדבר קצוב כיון שהיא אסמכתא גמורה אע\"פ שהיו מתקנים שישלם לא הוה גמר ומשעבד נפשיה אבל באשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא כיון שאינה כ\"כ גמורה אם יתקנו רבנן דלישלם גמר ומשעבד ולפיכך תקנו לו שישלם. כך נ\"ל לדעת רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנו וכו' קנה בית זה מעכשיו וקנה מידו על כך וכו'.  </b> כלומר דאי לא קנו מידו אע\"ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא ומאחר דקי\"ל שכל הדברים נקנין בקניין סודר וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו אפילו לא אמר מעכשיו קנה לדעת רבינו שכתב בפרק זה המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה וכו' בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם ולא הזכיר שם מעכשיו וא\"כ קשה למה הצריך שיאמר מעכשיו כדי שלא יהיה אסמכתא ואין לומר דקניין סודר גרוע משאר קניינין ומש\"ה בעינן דלימא מעכשיו (דהא ליתא) דבשלמא חזקה עדיפא מיניה מפני שהיא בגופה של קרקע אבל כסף ושטר גם הם אינם בגופה של קרקע כמו קניין ועוד שרבינו כתב בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם וקניין סודר בכלל דרכים שקונין בהם הוא. ואפשר לומר דכשלא אמר מעכשיו לא קנה אא\"כ החזיק אבל ע\"י כסף ושטר כיון שאינו מעשה בגוף הקרקע לא קנה וה\"ה לקניין סודר. ומ\"ש רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם אין כוונתו לומר שקנה באי זה מהדרכים אלא דוקא שקנה בדרך מיוחד מהדרכים שקונה בהם דהיינו חזקה ותדע שאח\"כ כתב כיצד המוכר ביתו וכו' והחזיק זה בבית ה\"ז קנה. ועוד כתב אע\"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה ומדנקט לישנא דהחזיק ולא נקט לישנא דוקנה דפתח ביה משמע דבקניין חזקה דוקא עסיק כדפרישית. ועוד י\"ל דקניין סתמא מהני להודיע שאינו אומר הדברים כמשחק וכמ\"ש רבינו בפ\"ה הילכך לא קנה בקניין לחודיה לפי שסובר שאינו נוטל קניין אלא להודיע שאינו מהתל ולא להקנות אבל שאר קנינין או כשאומר מעכשיו בקניין ידוע שהוא להקנות וגמר ומקני. ועוד י\"ל שכתב רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונין בהם באיזה מהדרכים קאמר ובתר הכי מפרש ואזיל דבשאר קנינין א\"צ מעכשיו אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו וטעמא דמילתא משום דכסף ושטר עדיפי מקניין סודר דכסף כיון שנתן דמי כל השדה קניין מעליא הוא ושטר נמי כיון שהוא בידו וכל שעה יכול להראותו קניין חשוב הוא אבל קנין סודר כיון שאינו שוה דמי כל הקרקע וגם אחר שנטל קניין אינו יכול להראותו כל שעה לא חשיב כולי האי ומש\"ה אי לא א\"ל מעכשיו לא קני. אבל קשה על פירוש זה דלא הול\"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל אלא הכי הל\"ל בד\"א שאין צ\"ל מעכשיו בשאר קניינים אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו. ודע דהא דמהני קניין במעכשיו ולא הוי אסמכתא לדעת רבינו היינו כשייחד לו קרקע או מטלטל ידוע אבל אם אמר לתת לו מטלטל או שאמר לתת לו מעות לאו כלום הוא דאין קניין קונה אלא דבר ידוע ואינו מטבע כמבואר בפרק ולכן כשכתב רבינו דכל האומר קני מעכשיו קנה כתב כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה וכו' ללמדנו דדבר ידוע ומסויים בעינן. לפי מ\"ש רבינו דבאומר מעכשיו ליכא אסמכתא כלל נראה דה\"ה באומר ע\"מ דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי וכמ\"ש (בפ\"ו) מהל' אישות.  מיהו כתב הרשב\"א בתשובה שלא אמרו דע\"מ הוי כמעכשיו אלא בע\"מ הבא על קיום מעשה וקיום התנאי כמו ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ע\"מ שתתני לי את הנייר ע\"מ שאתן ליך מנה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך שכל כיוצא באלו הוא רוצה שיתקיים התנאי והיינו שתתן הנייר והמאתים זוז ושלא תלך לבית אביה ורוצה שיתקיים המעשה בכך כלומר שיהיה הגט גט והקדושין קדושין מעכשיו ע\"מ שיתקיים התנאי אבל ע\"מ הבא על מניעת מעשה כגון שהיה מתנה שלא תנשא ואומרת ע\"מ אם אנשא בכיוצא בזה לא מצאנו דאדרבה אנו רואים אותה דמחייבת עצמה דרך קנס אם אנשא וכיון דאמר אם אנשא גם ע\"מ זה אינו כאומר מעכשיו אלא באם כאילו אמרה ובתנאי זה אם אנשא וכיון שנתחייבה בלשון אם ואין כאן מעכשיו אינם קונים עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. </b> מלשון רבינו והמפרשים נראה שזה הדין דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין וכן כתב הרא\"ש בקדושין פרק האומר וז\"ל פירש\"י לנכסי מקרקעי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל המטלטלין שלו אפילו אומר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר בכאן עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. </b> ברייתא פ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) וכמ\"ש ה\"ה ורש\"י מפרש שברישא מכיון שהמוכר הוא שהתנה הלוקח ע\"כ צריך לחזור אם כן מעיקרא לאו מכר הוא אבל סיפא שמדעתו א\"ל אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין א\"כ עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. ואין כן דעת רבינו שכתב מכר לו סתם וכו' הרי התנאי קיים דמשמע דחייב להחזיר ואפילו הכי הלוקח אוכל פירות ונצטרך לדעתו ז\"ל לפרש כך דבין אמר לוקח בין אמר מוכר בשעת המכר חייב להחזיר אלא שכשאמר מוכר ה\"ז כמי שרצה ללוות ברבית שלא רצה למכור אלא על תנאי זה ובדידיה תליא מילתא כשירצה יביא המעות ויקח הקרקע וכל שלא יביא מעות יאכל הלה פירות בשכר המעות אבל כשהמוכר לא התנה אע\"פ שאמר הלוקח ה\"ז כאומר לו אל תצטער בעד שאתה מוכר שדך שכשתביא מעות אני אחזירנו לך הרי מוכר לא נתכוון להלוות ברבית שהרי לא התנה וגם הלוקח אע\"פ שהתנה כדי שלא יצטער המוכר נתכוון ולא להלוות ברבית תדע שהרי ידו על התחתונה שאם יתייקר יביא המוכר מעות ויקחהו ואם יוזל יניחהו ביד הלוקח ופירוש יפה הוא לפיכך חזר המוכר ואמר בתנאי זה אני מוכר לך מותר כיון שהלוקח פתח בדבר תחלה והיינו דאמר רבא סיפא דא\"ל מדעתיה שנראה שהדבר תלוי באם הלוקח אמר מדעתו אם לאו. ואילו לפירש\"י כך היה לו לומר רישא כיון שאמר מוכר תנאו קיים סיפא דאמר לוקח אין תנאו קיים ועוד שאם כשאמר לוקח אין תנאו קיים פשיטא דלוקח אוכל פירות ולמה לה לברייתא להשמיענו כך ועוד שמה שאמר לוקח על כרחך אית לן למימר שאמרו בשעת המכר דומיא דמוכר וא\"כ ודאי שהתנאי קיים ועוד יש לפרש בענין אחר כמו שאכתוב בסמוך: ",
+                "<b>מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי וכו'.</b> כתב הטור ע\"ז ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א\"כ היאך יאכל (הלוקח) פירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ\"ל. ובאמת שדבריו תמוהים והתימה מה\"ה שלא ביארם ובפ\"י מהלכות מלוה כתב ה\"ה יש מי שפירש דוקא כשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר ואם אמר קודם לכן אסור לפי שעל דרך כן י\"ל שנגמר המכר ויש מי שפירש אפילו בין התחלה לגמר כגון שנתן מעות במקום שכותבין שטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר ע\"פ התנאי ה\"ז מותר וכזה העלה הרשב\"א עכ\"ל. ובכל זה לא עלה תירוץ למה שהקשה הטור. ונ\"ל שרבינו מפרש שמועה זו שלא כדברי רש\"י והרא\"ש אלא דס\"ד דרב אשי דרבא דאמר סיפא דא\"ל מדעתו ה\"ק אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין מותר כלומר דאין תנאי זה כלום ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתי תנאו קיים [ומש\"ה אקשי לאמימר דכיון דבהאי עובדא לא אמר מדעתי תנאו קיים] לדעת רבא ואהדר ליה דהכי קאמר רבא אם אחר שנגמר המקח אמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אע\"פ שקנו מידו שתנאו קיים אפי' הכי מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת הפירות הוי כאילו א\"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכי דהתם מותר הכא נמי מותר דכיון שכבר נגמר המקח הוי כאילו חוזר ומוכרו לו אבל בההיא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא. ומ\"ש וא\"ל הלוקח מדעתו אורחא דמלתא נקט שאחר גמר המכר אין דרך המוכר להתנות כך שכבר נסתלקו ידיו מהקרקע ודרך הלוקח להתנות כן להראות טוב לבבו למוכר שאינו רוצה להחזיק בנכסיו אלא כשיביא לו מעותיו יחזירנו לו ובהגהות אשר\"י מצאתי שפירש פירוש זה בשם ר\"ח ונכון הוא לומר שרבינו מפרש כן ואע\"פ שלא הזכיר שקנו מידו ממילא משמע דכיון שאחר גמר המכר התנה היאך יהיה התנאי קיים אם לא כשקנו מידו וכן משמע מסוף לשונו שכתב שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ואם לא קנו מידו מהיכא תיתי ליה חיוב. ומ\"ש ",
+                "<b>שהרי מדעתו חייב עצמו. </b> היינו לומר שכיון שלא היה המכר בתנאי אלא אחרי שנגמר המכר הוא שהתנה כן ואילו לא רצה להתנות כן המכר היה קיים עכ\"פ אלא מדעתו הוא שחייב עצמו בתנאי זה הוה כאילו היה שלו מעולם והתנה עם זה בקניין למכרו לו כשיביא מעות דתנאו קיים ומותר לאכול פירות עד שיביא הלה הדמים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ",
+                "<b>ואם עכבו נהר או חולי. </b> נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יג, יד]",
+                "<b>אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. </b> נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ",
+                "<b>ואם עכבו נהר או חולי. </b> נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: "
+            ],
+            [
+                "<b>המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו'. </b> זה נלמד מדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ\"ט) ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא: "
+            ],
+            [
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. </b> הר\"א כתב שלא ידע מאין הורו כן גם ה\"ה כתב שאינו יודע להם ראיה. ואני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרינן בפ' הנושא (דף ק\"ב:) דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע\"פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקניין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקומה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקניין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב: ",
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. </b> הר\"ן בפ' י' יוחסין כתב שהרב כתב בתשובה שלא כדעת רבינו מדאמרינן התם דבנכסים שיפלו לו לאחר מכאן אדם יכול ליתן במתנה לר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע\"ג דאינו יודע כמה יפול לו ומדר\"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב וכתב שעוד הביא ראיות אחרות. ומראיה זו שכתב אין השגה לרבינו שסבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפי דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא\"כ אין לדבר סוף אלא כיון שיכול לשעבד עצמו לממון רב אמרינן מגו: "
+            ],
+            [
+                "\n                     ומ\"ש רבינו  ",
+                "<b>ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. </b> בספר התרומות כתב שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב בפכ\"ג מהל' אישות כלשון הזה הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותן שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר עכ\"ל, הרי אף שלא בשעת הקידושין אם קנו מידו חייב לזונם אע\"פ שהוא דבר שאינו קצוב וזה סותר מ\"ש כאן. וליישב בזה נ\"ל לומר שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ\"ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקניין מהני לחייבו בדבר שאינו קצוב אפי' שלא בשעת הקדושין התם שאני שהיה בשעת נישואין כלומר בין קדושין לנשואין ומפני שאינו בשעת קדושין אינו מתחייב בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין מהני קניין וזהו שכתב והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה כלומר אילו היה בשעת קידושין היה נקנה באמירה לבד בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין דומה לי קצת לבשעת קדושין מהני ביה קניין. זהו אמיתת כוונת רבינו למבין הדברים על בוריין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא וכו'. </b> כתב ה\"ה שדעת רבינו כדעת החכמים ההם שאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכו'. ואני תמה עליו שהרי כתב רבינו בפרק זה דקניין מעכשיו אין בו אסמכתא וכאן כתב שכל זמן שעשה וכו' מחול לו מעכשיו וכיון דאיכא מעכשיו למה להו התנאי במחול לך והא אפילו באתן לך קנה וא\"כ אין מכאן ראיה שיש קניין בלא מעכשיו וכמ\"ש ה\"ה בפרק זה גבי אסמכתא שקנו מידו עליה בב\"ד חשוב ועוד שאם אינו קונה עד לאחר זמן הוה ליה משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה אלא ודאי אין קניין בלא מעכשיו וחכמי ספרד שהיו עושין כן לא מפני מ\"ש ה\"ה היו עושין כן אלא לפי שהיו צריכין לייחד הדבר שיתן לו אם לא יהיה כך וכך שאין קניין חל אלא על דבר מיוחד ופעמים שאין מזדמן להם דבר שייחדוהו ועוד שלא היו יכולים להקנות מטבע דאין מטבע נקנה בחליפין ודרך רוב העולם לקנות בסך מעות לכך היו קונין מזה שהוא חייב לזה סך מעות ואח\"כ היו קונין מחבירו שאם יעשה כך וכך שהוא מוחלם לו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור וכו'. </b> כתב ה\"ה ואפשר שדעת המחבר כדעת קצת הראשונים וכו'. איני יודע במה הטריח עצמו ה\"ה שהרי מדברי הרי\"ף בפ' הספינה יש ללמוד כדברי רבינו וכן למד הרא\"ש מדבריו לחד לישנא וכתב שכן דעת ריב\"ם ז\"ל וכ\"כ בטור ח\"מ שהוא דעת הרי\"ף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל המחליף פירות וכו' בין בפירות ששמו אותם קודם וכו'.  </b> נראה דמדקאמר גבי פירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין שמו אותם אח\"כ יש להם אונאה משמע דדכוותה בכלים אין להם אונאה ומדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אח\"כ אלא אמר צבור פירות זה בצבור פירות זה אני מחליף אין לו אונאה:  כתב בשם הרמב\"ן דחליפין ומקפיד עליהן יש לו אונאה אבל תלמידי הרשב\"א כתבו שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב: "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח  בדמים אכסרה וכו' קנה ומחזיר אונאה. </b> הדין מחלוקת ופסק כרבה משמיה דרב הונא דאמר קנה ומחזיר אונאה וכן פסק הרי\"ף והפליא רבינו לעשות כסדרו לחלק המימרא ובפ\"ה שבו הזכיר דיני הקניין כתב קנה ובפרק זה שבו הזכיר דיני האונאה כתב שמחזיר אונאה ואמרינן בגמ' קנה אע\"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר ליה פירש לשון ממכר ולא לשון חליפין, נראה מכאן שאם לא הזכיר לשון מכירה אלא א\"ל החלף פרתך באלו אין לו עליו אונאה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה וכו'. </b> נראה ששכרו בקבלנות ואע\"פ שכתב רבינו בסוף הפרק שקבלן יש לו אונאה ה\"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקע וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא כקבלן דקרקע או כקבלן דמטלטלין. ופירוש השמועה לדעת זו כך היא היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שית ואתו סהדי ואמרי דלא שדא אלא חמש והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' ואפילו היה קרקע היה צריך להחזיר וכן כאן מנכה לו שכר זריעת אותה סאה ומאי תיבעי לך אלא דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה מי אמרינן דהוי כקבלן דארעא כיון שהמלאכה נעשית בגוף הקרקע או דילמא הוי כקבלן דמטלטלין כיון שהדבר הנזרע הוא מטלטל. ומ\"ש הרמב\"ן ואם לא זרע בה כראוי הפסידה והפסיד שכרו ומה מקום לאונאה. י\"ל שאין מקום להפסד שכרו שהרי עכ\"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ולא דמי לאם אוביר ולא אעביד שלא שבחה כלל וכיון שכן שכר יש לו ומיבעי לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוי כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיה ראוי הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוי כקבלן דמטלטלין: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הכלים או את וכו'. </b> נראה שהוא שוה ממש למכר פחות משתות מחל שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל השכירות ושניהם יכולים לחזור בהם דכיון דמפקינן לה מדכתיב ממכר סתמא ושכירות ליומיה ממכר הוי דומה הוא למכר בכל ענייניו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בדברים שיש בהם חיי נפש וכו'. </b> כתב ה\"ה זה אינו מבואר וכו'. נראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואין דבריו נראים כלל שדבר פשוט הוא דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע שכל שהוא מאכל בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו [וה\"ה לכל מאכל אדם] והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה דמשמע בהדיא שלא מיעט אלא כגון הני שאינם מאכל אדם כלל [אבל כל שהם ראויים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהן חיי נפש] והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל כמון תבלין ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואפשר דמדנקט רבינו אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה שהוא סובר דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין וכמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר משתות: ומה שרצה ה\"ה להכריע מדלא אמר תסתיים אינו הכרע דאיכא למימר דמשום דמילתא דפשיטא הוא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש\"ה לא אמר תסתיים. ועוד י\"ל דלא הוה מצי למימר תסתיים דהא אפשר דהא דאמר על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא דאל ישתכר יותר על שתות כמ\"ש התוס': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א במדינה שאין בה חכם חשוב וכו' ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קבל התנאי. </b> איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע\"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום הוא וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך. וצ\"ל שמ\"ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי: כתב הריב\"ש דבתקנות בני העיר אפי' בלא אדם חשוב נמי וכ\"נ מדברי הרמב\"ם שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות והאריך בטעם הדבר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו חמרים מבקשים תבואה וכו'. </b> אפשר לפרש שנתכוון לבייש לבעל הבית ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכ\"נ מדברי רש\"י בהזהב אי נמי שנתכוון לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעל הבית והלה אומר להם וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וכו'. </b> משמע שאין דברי רבינו אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח כדעת הרמב\"ן והרא\"ש וכ\"כ הר\"ן שהוא דעת רבינו: כתב ה\"ה בהשגות א\"א פעמים שאין המקח נקנה וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שנראה שהראב\"ד דין אחר הוא שחידש ואפשר שרבינו ורבו יודו בו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום וכו'. </b> כתב הטור ח\"מ סימן רל\"ב וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה [ע\"כ]. ולכאורה דבריו נכונים אלא דמסיים וכתב כמו המפרש באונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי הרב המגיד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים וכו'. </b> בגמרא אמרינן המוכר פרה לחבירו וכו' היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א\"ל רב אחא (בריה דרבא) לרב אשי היו בה כל המומים הללו מהו וא\"ל דאמרי משמיה דרבא אין זה מקח טעות ומפרש רבינו שרב אחא נסתפק לו פירוש הברייתא אי רישא דוקא אי סיפא דוקא אי דוקא כשהראה לו המום דהיינו מום זה אין זה מקח טעות אבל אם לא הראה המום אע\"פ שהיה בה לא הוי מקח טעות דדילמא לא דק שפיר דסבר דלאו קושטא קאמר או דילמא דוקא היכא דלא היו בה אותן מומין הוא דהוי מקח טעות אבל אם היו בה כולן או קצתן אין זה מקח טעות ומאי דנקט סיפא מום זה ומום אחר הרי זה מקח טעות לרבותא נקטיה דסד\"א חשב שאין שם מום אחר אלא אותו שראה ומום אחר שאמר לו להשביח דעתו נתכוון קמ\"ל ואהדר ליה דרישא דוקא כלומר דמשום דאין בה אחד מהמומין הנראין הוי מקח טעות אבל אם היה בה אחד מהמומין ההם לא הוי מקח טעות וסיפא לרבותא נקטיה כך נראה לי לדעת רבינו אע\"פ שרש\"י לא פירש כן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המוכר שפחה ואמר לו גדמת היא וכו' ולא היה בה מום מאלו המומים שמנה. </b> כלומר לא היה מום מאלו המומים הגלויים שמנה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר זרעוני גינה וכו' ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו. </b> בגמרא (דף צ\"ג:) ת\"ר מה הוא נותן לו דמי זרע ולא (דמי) הוצאה וי\"א אף הוצאה, וידוע דהלכה כת\"ק וכן פסק הרי\"ף וזהו שכתב רבינו מחזיר לו הדמים שלקח ממנו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכאן אתה למד וכו' ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו וכו'.  </b> פי' דוקא אבד או נגנב אחר שהודיע הלוקח למוכר שיש בו מום הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו הרי ברשות לוקח, ולפ\"ז יש להסתפק אם לא היה לו שהות להודיעו עד שנגנב או נאבד אי הוי ברשות מוכר או ברשות לוקח שהלשון מורה שכל שלא הודיעו הוא ברשות הלוקח והשכל אינו גוזר כן אי נמי אפשר לומר דמעת שנמצא בו המום הוא ברשות המוכר כיון שלא היה לו שהות להודיעו ויישוב הלשון כך הוא ואפי' אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וצ\"ע:  כתב ה\"ה מכאן אתה למד וכו'. א\"א דין אמת הוא וכו' והמחבר סובר כי הדברים ק\"ו וכו'. הר\"ן בחידושיו כתב כדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. </b> יש לעיין כשנמצא בו מום ואח\"כ אבד שכתב שהוא ברשות לוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מאי טעמא לא הוי ברשות מוכר ומ\"ש מהתליע ונפסד שכתב בסמוך שהוא ברשות מוכר ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה\"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיע המוכר ולא הודיעו ה\"ז ברשות לוקח וצ\"ע. ובנוסחא ישנה ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן. ובטור ח\"מ סימן רל\"ב גורס אם התליע או נפסד מחמת המום: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם שנה ועשה מום אחר וכו'. </b> שיעור הלשון כך הוא ואם קודם שיוודע לו המום שנה ועשה מום אחר מחזיר המקח לבעליו וכו' אחר שיוודע לו המום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות וכו'. </b> הטור תמה על רבינו שכתב שאם היה סרסור שנשבע שלא ידע במום זה ונפטר דהא בההוא עובדא דהמפקיד (דף מ\"ג:) אסיקנא שהמוכר חייב לשלם ליתומים ואע\"פ שהיה סרסור גם ה\"ה כתב שמעשה זה צ\"ע לדעת הרב. ועתה אני אפרש בההוא עובדא הוה סלקא דעתיה דבעו לפטור הבקרא אז [משום הכי] אקשינן דהא ש\"ש דיתמי הוא [ואמאי פטור] ופרקינן דהכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למארי תורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי תמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למישקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודוען ומש\"ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן סרסירא הוה וכיון שהוא סרסירא פשיטא דמיפטר וא\"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא והיינו דאמר היכי נדיינו דייני [להאי דינא נימא לאפוטרופוס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים] וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור הוה הסרסירא ואסיקנא דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש\"ש דיתמי הוא ולפ\"ז הדבר מבואר דסרסירא משתבע ומיפטר וכדברי רבינו. אבל הטור נראה שהיה מפרש שכבר פרע סרסירא ליתמי ומשתבע למשקל מבקרא וכן משמע מפירוש רש\"י ופשטא דמילתא משמע כדברי רבינו מדמסיק דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ואם כדברי הטור [כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מסרסירא] מאי האי דקאמר משתבע סרסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע\"ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפירש\"י מ\"מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דרבינו דייק טפי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בשר לחבירו וכו' אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מד\"ס וכו'. </b> כתב הריב\"ש נראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא איסורי תורה באכילה או איסורי הנאה של דבריהם ובהנהו מחזיר דמים אע\"פ שאכלו אבל איסורי הנאה מדרבנן כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום ואע\"פ שלרב ז\"ל אין לו ראיה ברורה בדין זה לא מצינו מן הבאים אחריו שחלקו עליו עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. </b> לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. </b> מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. </b> לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. </b> מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המקבל חבית של יין מחבירו וכו'. </b> דעת רבינו דבמקבל בתורת עסק עסקינן שבכל הבבות הללו כתב המוכר וכאן כתב המקבל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מרתף זה של יין וכו'. </b> חילוף דינים הללו תלוי שאם אמר לו מרתף זה גרע כחו ואפילו היה חומץ דמרתף זה משמע כמות שהוא ואם א\"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ייפה כחו כיון שלא הזכיר זה וא\"ל יין למקפה וחייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל ואם א\"ל מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן יין הנמכר בחנות ואם א\"ל מרתף זה של יין למקפה מצד שהזכיר זה גרע כחו ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו והוי כאילו א\"ל מרתף של יין סתם ונותן לו עשרה קנקנים שהתחיל יינם להשתנות במאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מערבין פירות בפירות וכו'. </b> פירוש בעל הבית האומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך לא יערבם בפירות שדה אחר ואין צריך לומר אם פסק למכור לו חדשים שלא יערב עמהם ישנים:   ",
+                "<b>ואם היה טעמו ניכר וכו' ולפיכך מותר לערב אותו. </b> קשה לי מאי ולפיכך דאי אין טעמו ניכר אסור הוא ואי טעמו ניכר כבר כתב שמותר לערבו ולמה לי למנקט לוקח. וצריך עיון: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך הבורר צרור מתוך גרנו וכו'. </b> נ\"ל דקאי דוקא אמאי דקאמר ויש מקומות שאפילו היה בהם מחצה שמרים וכו' דאי במקום שנהגו שיהיו מנוקים מאי אפסדיה ואם נאמר דקאי היכא דלית להו מנהג קאי דוקא היכא דלא היה אלא רובא קטנית לסאה חטין כו' דאי הוה ביה יותר מאי אפסדיה הא צריך היה לברור הכל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "\n                     המוכר קרקע לחבירו וכו' ואפילו דש המצר וכו'.  כבר פירשתיו למעלה בפ\"א וכתוב בעיטור להרי\"ף ודוקא דאית ליה נכסי לאשתלומי מיניה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א\"ל אדהכי והכי אכלת להו לזוזי וליכא לאשתלומי מינך: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר קרקע לחבירו וכו' אפילו בא העכו\"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם. </b> פירוש דוקא אם גזלה מחמת המוכר כגון שטען שהמוכר גזלה ממנו אבל אם גזלה שלא מחמת המוכר כגון שטען שהלוקח גזלה ממנו פטור שאע\"פ שקבל עליו כל אונס שיולד לו ה\"מ אונס שיולד לו מחמתו אבל שלא מחמתו לא ואם חזר נהר לעבור בתוכה או השחיתה הזוועה כיון שאינו מחמת הלוקח הוה ליה כאילו הוא מחמת המוכר ואילולא שהוא אונס שאינו מצוי היה חייב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. </b> דברי רבינו סותרים אלו את אלו מכאן לפ' ט\"ז מהלכות עדות ושם כתבתיו בארוכה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. </b> ואע\"ג דאילו בא ב\"ח ומצאה ביד שמעון הוה טריף לה אי נמי מכרה לאיש אחר היה חייב שמעון ולא היה יכול לחזור על ראובן שהרי שלא באחריות לקחה השתא אינו יכול לחזור על שמעון שאע\"פ שלא קבל אחריות וכו' אבל אם בא בע\"ח של יעקב וכו' חוזר כל הדמים על שמעון דהוה ליה האי ב\"ח כב\"ח דעלמא העורר עליה מחמת מי שמכרה לראובן תחלה וכיון דראובן לא קבל אחריות ושמעון קבל חייב לראובן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד. </b> למד כן מדתנן בפרק המפקיד (דף ל\"ז) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע אי זה מכם אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמן בעל המקח וכו'.  </b> פירוש אם שנים מעוררים על המקח כ\"א אומר לי נתרצה למכור נאמן בעל המקח בזמן שמקחו בידו דרמי עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק:  כתב ה\"ה מתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר אינו יודע וכו'. ויש לדקדק על רבינו שלא כתב דבזמן שמקחו בידו ונקיט זוזי מחד נאמן לומר לא נתרציתי אלא לאחר וכדפירש\"י וגם הרי\"ף לדעת הרא\"ש סובר כן. ואפשר לומר שמאחר שסתם וכתב דכשמקחו בידו נאמן ממילא משמע דבכל גוונא נאמן אפילו אומר לא נתרציתי אלא לאחר. אבל קשה דכשאין מקחו בידו סתם וכתב אינו נאמן ומשמע דבכל גוונא אינו נאמן אפי' לא נקיט זוזי אלא מחד ואילו לפירש\"י וכן למ\"ש הרא\"ש לדעת הרי\"ף כי לא נקיט זוזי אלא מחד אפילו אין מקחו בידו נאמן לומר שלא נתרצה אלא לאחר. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דכי לא נקיט זוזי אלא מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר לא נתרציתי לו אלא לאחר דאנן סהדי דמשקר והא לא איצטריכא ליה לאשמועינן דמילתא דפשיטא היא וכי נקיט זוזי מתרווייהו וידע הי מדעתיה הוא דקתני דכשמקחו בידו נאמן וכשאין מקחו בידו אינו נאמן וכשמקחו בידו ולא ידע חולקין בשבועה כדקתני מתני'. ויש לתמוה על ה\"ה שלא הכניס עצמו ליישב דברי רבינו ע\"פ סוגיית הגמ' ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייעו פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לחנוני תן וכו'. </b> הוי יודע ששבועת המשנה היא כעין של תורה בנקיטת חפץ ושבועת היסת שנתקנה בימי ר\"נ לכופר בכל אינה בנקיטת חפץ וכשהפירות מונחים ברה\"ר תיקנו חכמי המשנה שבועה ללוקח לפי שכיון שאינם ברשות החנוני שמכרם הוה ליה כאילו הם ברשות לוקח וכשאין חנוני מודה שמכרם כיון שאינן ברשות לוקח הוה ליה כאילו הם ברשות חנוני ותקנו לו שבועה וכשהם ברשות אחד מהם הוה ליה כופר בכל ופטור אלא שחייב לישבע שבועת היסת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחליף פרה בחמור וכו' זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' אפי' אמר המוכר איני יודע וכו'. </b> לכאורה נראה שטעמו מדאמרינן בגמ' לרבא שפסקו הרי\"ף והרא\"ש כוותיה דע\"כ לא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ותני זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי וסיימו בה הרי\"ף והרא\"ש אבל בברי וברי או ברי ושמא אע\"ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא והוי אידך המע\"ה אלא דאיכא למידק דמשמע דהא ברי ושמא דאמור הרי\"ף והרא\"ש היינו במוכר אומר ברי ולוקח אומר שמא ומש\"ה מודה סומכוס אבל בלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא פשיטא דלא מודה בה סומכוס שהמע\"ה וק\"ו הוא משמא ושמא. וה\"ה כתב מ\"ש המחבר אפילו אומר המוכר וכו' אלא הכוונה שצריך הלוקח להביא ראיה וכו'. ואיני יודע מה תיקן במ\"ש אלא שהכוונה שצריך להביא ראיה וכו' דמ\"מ ביד המוכר מעמידים אותה כל זמן שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתה דכ\"ש הוא משניהם אומרים שמא. ואין לומר דלמאי דס\"ד אם נשבע אפי' הביא אח\"כ הלוקח עדים אין מוציאין אותה מיד המוכר דהא בודאי לא עלה על דעת שנכחיש עדות העדים מפני שבועת המוכר. וע\"ק דשבועה זו למה היה לנו להעמידה ביד המוכר בלא שבועה וכשיביא הלוקח ראיה יוציאוה מידו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנולד הספק ברשותו וכו'. </b> כתובות פרק המדיר (דף ע\"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ואקשינן עליה מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה וזה אומר שמא עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המע\"ה ואם הטבח כבר נתן דמים צריך להביא ראיה להוציא ואם לא ימצא ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצאה ריעותא דומיא דחמור דשמואל ובעל הבהמה הוה ליה להביא ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה כלומר ועל בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה כך פירש רש\"י וא\"כ יש לנו לפסוק כרמי דעל בעל הפרה להביא ראיה. ויש לתמוה על רבינו שפסק על בעל החמור להביא ראיה דהא איתותב ההוא לישנא גם הרי\"ף כתב לישנא קמא בהלכותיו וכדברי רבינו דעל בעל החמור הראיה ואין לנו בזה אלא מ\"ש הר\"ן בשם הר\"ז שפירש דרב יהודה ס\"ל דאותו שנולד הספק בממונו עליו הראיה וחמור ממונו של בעל החמור מיקרי שהרי בתחלה ממונו היה ואע\"פ שאפשר שקנהו בעל הפרה אין ספק מוציא מידי ודאי ואותביה עליה ממחט הנמצא בעובי בית הכוסות וכדפרישית אלא כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' כלומר דלאו בממונו תליא מילתא כדאמר רב יהודה משמיה דשמואל אלא ברשותו תלי דכל שנמצא ספק בביתו עליו הראיה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו ונפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי דאילו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור הראיה כיון שהיה בעליו תחלה ואילו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת ולפ\"ז הפירוש יפה עשו הרב אלפסי ז\"ל ורבינו שכתבו לישנא דרב יהודה ואע\"ג דאידחיא ליה משום דכיון שמת בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה ולא פליגי אלא בטעמא ונפקא מינה היכא שמת בביתו של בעל הפרה וכדכתיבנא. וא\"ת מי הכניסו ברשות בעל הפרה וי\"ל כגון שהכניסו שם בעליו לשמרו ואח\"כ הסכימו להחליפו: "
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. </b> בסוגיא זו שכתבתי בסמוך הקשו לרמי מדתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכלשון רבינו אלא דמסיים בה לא הוגלד פי המכה המע\"ה ואם לא נתן הטבח דמים בעל בהמה צריך להביא ראיה ולהוציא ואמאי ספיקא ברשות טבח אתייליד ומשני דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב הראיה עליו הוא אלא דאורחא דמילתא נקט שקודם נותנים המעות ואחר כך לוקחין הבהמה וכיון דקיימא לן כרמי ממילא קיי\"ל דאפילו לא נתן הטבח דמים כיון שברשותו נולד הספק חייב לשלם:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. </b> יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. </b> יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבורה וכו'. </b> כתב ה\"ה ויש בזה מקום עיון עוד בדברי המחבר שלא הזכיר אלא מערה אחת וכו' [שהוא מפרש סיפא בשקיבל לעשות חצר בפירוש] וקשה לי על דבריו דמכל מקום היה לו לכתבה להשמיענו המקבל עליו בפירוש [לעשות] חצר. ולי נראה שטעם רבינו משום דסבר דההיא סיפא ליתא אלא לר\"ש ולא קי\"ל כוותיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו בתוך שדהו מקום אמת המים וכו' לאגפיה. </b> פירשב\"ם לתקן מאותו קרקע אגפיה של אמת המים אם יפולו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואמת המים זו שכלו אגפיה וכו'. </b> ואע\"פ שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כיון שכלו מתקנן עדיין מעפר השדה מיהו להכי אהני מה שנותן לו מתחלה שתי אמות שאין לבעל השדה להשתמש בהם אלא בנטיעה ולא בדבר אחר אבל בשאר השדה משתמש כרצונו אבל כשיצטרך בעל האמה ליטול עפר וכלו השתי אמות נוטל מיתר השדה כך פירשב\"ם. ול\"נ דנותן לו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה פירוש שאמת המים צריכה כותלים לשלא יזיקו המים בקרקע המוכר וגם יפסיד הלוקח שיתפשטו לכאן ולכאן המים ולזה נותן לו אלו השתי אמות ואם קלקלו המים שתי אמות הללו נוטל עפר מהשדה וחוזר ובונה אותם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שדה לחבירו ומצר לו וכו' ואם היה של שנים וכו'. </b> כלומר שמצר הארוך לראובן ושמעון ומצר ראובן מספיק למה שכנגד המצר הקצר קנה כנגד ראש תור שאל\"כ למה מצר לו מצר שמעון וכ\"ש אם מצר ראובן ארוך יותר מהמצר הקצר. ונראה שאם לא היה מספיק מצר ראובן כנגד המצר הקצר כגון שהמצר קצר כנגד שליש שמעון או רביעיתו לא קנה אלא כנגד הקצר שמוכרח היה להזכיר מצר שמעון להודיע שכנגד הקצר הוא מוכר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצר לו מצר ראשון וכו'. </b> מסקנא דגמ' בהמוכר את הבית קנה כל מה שמובלע בתוך שלשת המצרים אבל התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה דלהכי אהני מאי דלא כתב מצר רביעי:   ",
+                "<b>ואם לא היה מובלע. </b> ג\"ז מסקנא דגמ' שם ופירוש לא היה מובלע שאינו מובלע בין שני המצרים שמכאן ומכאן אלא הולך על פני שניהם:   ",
+                "<b>היה מובלע ויש עליו רכב דקלים וכו'. </b> גם זה שם מסקנא דגמרא מובלע ואיכא עליה וכו' שודא דייני ופירש רבינו כפירש\"י שכתב בהכותב שאומדין דעתו של מוכר או של נותן: "
+            ],
+            [
+                "<b>סיים לו את הזויות. </b> כלומר שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותו ולא כתב אלא ארבע שדות של ארבע זויות השדה כלומר שדות שעומדות במצר חודן של זויות ואינם משוכות לא לצד זה ולא לצד זה כגון שחודן של שתי שדות מחוברים וגופן של שדות מרוחקות דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור הזויות לבד כל השדה מכר ולכך סיים זויותיו ואיכא למימר לא מכר לו אלא תלם אחד באלכסון מקרן לקרן שתי וערב או שסיים לו שני מצרים כמין גא\"ם כלומר שמצר קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית מערבית דאיכא למימר כיון שמצר תחלת כל הרוחות כמו שמצר את כולן דמי ואיכא למימר לא קנה אלא תלם אחד באלכסון מרוח לחבירו או שסיים לו חלק מכל רוח ורוח כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם שנים לכל רוח וסיים לו שדה אחת לכל רוח דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור בסירוגין רגלים לדבר שטורח היה לו לכתוב את כולם ודילג בסירוגין ליתן מצר בכל ארבע רוחות ואיכא למימר לא קנה אלא כנגד אותם שמצר באלכסון ודינים אלו בעיות בהמוכר את הבית ועלו בתיקו וא\"כ ה\"ל לרבינו לפסוק דבכולם לא קנה לפי שהמוכר הוא מוחזק בקרקע והלוקח הוא מוציא ממנו וע\"ה. ואפשר שבגרסתו היה כתוב שודא דדייני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שדות אני מוכר לך וכו'. </b> אין נוסחת גמרות שלנו ונוסחת ההלכות שבידינו מסכימים לפסק רבינו אבל ה\"ה כתב שנוסחת ההלכות מסכמת לפסק רבינו וכדאי הוא לסמוך עליו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך וכו'. </b> מעשה ריש פ' חזקת הבתים (דף ל') ההוא דאמר לחבריה נכסי דבי סיסן מזביננא לך ופסק כר\"נ: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו מצר שדה שממנה נחלקת וכו'. </b> פי' המוכר או נותן חלק משדהו ולא פירש חלק השדה אלא כתב כך זה השדה מצר ראובן ומצר שמעון היא ארעא שלי שממנה פליגא או פסיקא החלק שאני מוכר לך או לא אמר גם שאר המצרים מצפון ודרום כיון שלא היה שום חלק מבורר לא יתן לו אלא תשעה קבין שהוא שיעור שדה ואם אמר לו אלו מצריה דהיינו שסיים לו גם מצר צפון ומצר דרום מאחר שייתר בלשונו דעתו ליתן לו יותר משיעור שדה ועל כרחו יתן לו פלגא דאין לנו אלא או חציו או שיעור שדה דהיינו ט' קבין. וזה הפירוש יותר נראה בדברי רבינו שבסוף פכ\"ה בדין מוכר בית הבד והיו חוצה לו חנויות כתב אם מצר לו מצרים החיצונים קנה הכל ואם לאו לא קנה אלא מה שבתוכה ובאותו הדין אמרו בגמ' אי אמר לו ואלין מצרנהא קני ואי לא לא קני הרי שרבינו מפרש בו אלין מצרנאה שמצר לו המצרים גם כאן כתב אם לא מצר לו מצריה וכו' אלמא ואלין מצרנהא פירושו מצר לו המצרים וע\"פ הדרך שכתבתי. אבל רשב\"ם פירש בדין זה ובדין בית הבד שכתב ואלין מצרנהא מצר פלוני מזרח וכך הולך וחושב כל המצרים האי ואלין מצרנהא ייתור לשון הוא ליפות כחו ומ\"מ פירוש ה\"ה שפירש לא מצר לו מצריה שלא מצר לו מצרים כלל איני יודע איך יתכן שהרי בתחלת דבריהם אמרו מצר ארעא דמינה פליגא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הפוסק על שער וכו'. </b> כתב ה\"ה מבואר בריש פרק איזהו נשך עכ\"ל. ואני אומר שמאחר דההיא דריש פרק איזהו נשך אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לו ללמוד משם לענין קיום המקח. ונ\"ל שרבינו למד דין זה מדתניא בתוספתא דמציעא פרק ד' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ומפרשה רבינו בפוסק עמו על שער שבשוק שכבר יצא ולענין קיום מקח למי שפרע. ואם תאמר והא כיון שאינו ברשותו לא קני שכך כתב רבינו בסמוך שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וי\"ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הוה ליה כאילו הוא ברשותו וזהו שכתב הפוסק על שער על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ\"ז מ\"ש בסמוך שמי שהקנה מטלטלין אגב קרקע שאם אינם ברשות מוכר אינם קנויים היינו דוקא מטלטלין שאין כיוצא בהם נמכר בשוק אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע\"פ שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע אבל בשהקנה לו מטלטלין אגב קרקע אע\"פ שהיו בעולם כיון שלא היו ברשותו ההוא קניין לא מהני מידי מדין קניין אגב קרקע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבן שמכר בנכסי אביו וכו'.  </b> על מ\"ש הרב המ\"מ אלא דאב מוציא מיד הלקוחות כתב המגיה דט\"ס הוא * ואב נתחלף לו בבן: * כבר נתקן:  ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנה למין ממיני חיה וכו' א\"ל קנה את ובהמה זו וכו'. </b> נ\"ל עיקר הנוסחא אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה ע\"כ וכך אמרו בגמ' קנה את וחמור וכך מצאתי בנוסחא מדוייקת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "\n                     דין ההקדש ודין העניים.  כתב הטור בסימן רי\"ב דעת א\"א ז\"ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלונית יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא א\"כ אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו. והראב\"ד השיג עליו ג\"כ וכתב אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו מהכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא בא לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים עכ\"ל הטור. ואני אומר שכוונת רבינו היא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה בדבר שלא בא לעולם כך אין העניים זוכים בו לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מפני שזכו בהם העניים. וכך הם דבריו ג\"כ בפרק ו' מהלכות ערכין והם הם דברי הרא\"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא\"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי רבינו אינו אלא במ\"ש שאם צוה שכ\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים מ\"מ מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו השכ\"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש וזו היא השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב על רבינו. ונ\"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבול והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר אילן לזה ופירותיו לאחר וכו'. </b> כלומר מקום צימוח הפירות דהיינו ענפי האילן שבו גדלים הפירות אבל אם שייר פירות לעצמו שייר גם מקום פירות דלגביה דידיה בעין יפה משייר וכיון שכן הפירות משויירים ולא הוו דבר שלא בא לעולם ומדסתם רבינו ולא פירש משמע דס\"ל דשייר לעצמו יורשי בניו או יורשיו אחריו וקשיא עליה ברייתא דבן לוי שמכר לישראל דאיתא בריש פרק המוכר את הבית (דף ס\"ג) דמשמע ממאי דאתמר עלה שאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו ופסק כן רבינו בפרק ו' מהלכות מעשר ושמא י\"ל שסמך רבינו פה על מה שכתב שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ז, ח]",
+                "<b>ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. </b> וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה:   ",
+                "<b>אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. </b> תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ז, ח]",
+                "<b>ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. </b> וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה:   ",
+                "<b>אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. </b> תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות שובך וכו' ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם וכו'. </b> כתב זה כי היכי דלא נימא דסתם מתני' בהספינה שהזכירה דינים אלו אתיא כמ\"ד אדם מקנה דבר שלב\"ל. אבל צריך לפרש כוונתו שחילק בין מוכר פירות אילן למוכר פירות שובך שהמוכר פירות שובך ה\"ל כמוכר אילן לפירותיו. ואפשר לומר דמוכר פירות אילן או פירות שדה לא משמע שמכר לו רק הפירות והראיה שאין לו רשות ליכנס בקרקע שלא ברשות בעל השדה והטעם לפי שרוב אילנות אינם צריכים שום עבודה אלא פירי ממילא רבו ואע\"פ שיש אילנות שצריכים עבודה והשדה צריכה עבודה וזריעה סתם מוכר פירות לחבירו כבר השדה נעבדה וזרועה וזהו שמוכר לו פירות לבד שאין לו ליכנס בקרקע אלא עד עת אסיפת הפירות ואפילו שנאמר שמכרה לו קודם עבודה וזריעה הרי א\"צ ליכנס לה אלא ימים מספר ואחר אותם הימים הצריכים לא יכנס לה אלא ברשותו עד עת הוצאת הפירות אבל לוקח פירות שובך פשוט הוא שבכל יום צריך ליכנס שם להאכילם ולוקח פירות כוורת גם הוא צריך לבקרם בכל יום להכניס הנחיל היוצא פן ילך לו ודומה ללוקח אמת המים שאע\"פ שכוונתו לדגים שלא בא לעולם שהמכר קיים לפי שבכל יום הולך לצוד ציד וא\"כ ה\"ל כמוכר שובך לפירותיו. ועוד י\"ל דכיון דשובך וכוורת לגבי פירותיהן טפלים הם דסתמן אינן שוים כל כך ואע\"פ שאין שובך וכוורת מרובין מ\"מ ה\"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהן אבל פירות שדה שטפלים הם לגבי השדה לא ה\"ל כמוכר שדה לפירותיו כל שלא פירש: והראב\"ד כתב על מה שאמר רבינו אלא מוכר הוא שובך לפירותיו או כוורת לדבשו א\"א דוקא שא\"ל כך עכ\"ל. ואני אומר שאין זה במשמע דברי רבינו ועוד דא\"כ מאי איצטריך לאשמועינן הא כבר אשמעינן דבית לדירה ואילן לפירותיו מהני וה\"ה לשובך וכוורת: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביצים והאפרוחים שיש בשובך לא קנה אותם וכו'. </b> לאו למימרא שסובר רבינו שאפילו עמדה מעליהם לא זכתה לו חצרו כל זמן שלא פרחו דא\"כ אפילו שיטפח על השובך מה בכך הא אם תחזור האם עליהם נמצא שלא זכתה לו חצרו, ואף כי יש ליישב דכיון דכשהוגבהה האם מעליהם הקנה לאחרים כיון שנכנסה עליהם רשות אחרים תו לא פקע לענין דלא מצי הדר ביה אכתי קשה דבפי\"ג מהלכות שחיטה בדין שילוח הקן כתב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו וכו' אינם מזומנים ולא קנה לו חצרו ואם איתא הכי ה\"ל לומר אסור לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שלא פרחו לפיכך אפילו היו ביצים או אפרוחים שלא פרחו בעלייתו וכו'. א\"ו כל שעמדה האם מעליהם אפילו שעה אחת זכתה לו חצירו אבל כשלא עמדה אסור לזכות בביצים או באפרוחים אע\"פ שאינו זוכה באם והתורה לא אסרה אלא שלא ליקח האם על הבנים אבל ליקח או לזכות בביצים ושלא ליקח האם לא מיתסר מדאורייתא אבל חכמים אסרוהו גזירה שמא יבא ליקח האם על הבנים ושלא פרחו דנקט רבינו לאו דוקא דאע\"פ שלא פרחו אם עמדה מעליהם זכתה לו אלא דאורחא דמילתא נקט דכל שלא פרחו אין דרך האם לעמוד מעליהם. וה\"ה שכתב ופירש המחבר פירי חדתי שלא פרחו ורש\"י פירש שהטילה אותם האם ולא עמדה עכ\"ל דמשמע מדבריו דלרבינו אפילו עמדה האם מעליהם כל זמן שלא פרחו לא זכתה לו לא נראו דבריו בעיני מהטעם שכתבתי לעיל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות כוורת וכו'. </b> דרך הדבורים להוליד נחיל אחד ולסוף תשעה ימים מולידים עוד אחר וכן מולידים עד ז' וח' פעמים והנולד אחרון יותר גרוע מחבירו ואמרו במשנה פרק הספינה שנוטל ג' נחילין ומסרג ופירש בברייתא שנוטל ג' נחילין ראשונים ומשאר הנחילין מדלג שנוטל אחד ומניח אחד כלומר שהלוקח יטול רביעי וששי ושמיני והמוכר יטול חמישי ושביעי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח זיתים מחבירו וכו' שתי גרופיות. </b> כלומר ב' אגרופין ולא עירב זיתים בהדי סדין של שקמה דהוי נמי טפחיים משום דבשקמה איבעי ליה לפלוגי בין בתולה לסדן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו כו'. </b> פירשב\"ם דבעל האילן אינו זורעם משום דלא נשתעבדו לו אלא לנקיטת פירותיו לדרוס עליהם. משמע מדבריו דלכשייבשו אין לבעל האילנות זכות באותו שיעור שחוצה להן לזורעו ולא לתשמיש אחר אלא ללקיטת פירותיו לבד, גם ה\"ה נתן טעם לבעל האילן לפי שאינו שלו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות. </b> דברי רבינו כדברי התוס' דמדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום הרחב. וה\"ה כתב על דברי רבינו כפירוש רשב\"ם ולא דק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שקונה ג' אילנות וכו' יקוץ כדי שלא ימעט הדרך. </b> פירוש כשנתפשטו הענפים חוץ למלא אורה וסלו וממעט הדרך על בעל השדה דאילו לא נתפשטו אלא בתוך אורה וסלו לא יקוץ שהרי יכול הוא לעלות באילן וללקט:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים וכו' ואם דקל רע הוא ששייר לא קנה מן הדקלים כלום. </b> אפשר לפרש שכוונתו לא קנה מהדקלים הטובים ממנו כלום וכדברי ר\"ש אבל הוא דחוק בלשון אלא הכוונה שלא קנה כלום וכדברי ן' מיגאש והרשב\"א והטעם שכיון שלא שייר טוב רק רע ל\"ש שייר רע שברע או שיש בהם רע ממנו הכל אחד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו קרקע ודקלים וכו'. </b> בנוסחת הלכות שלנו כך כתוב בהמוכר את הבית הא דאמרינן הכא זבין [ליה] תרי דיקלי לאו חיובי מחייבנא ליה למזבן ליה תרי דיקלי דדבר שלא בא לעולם הוא אלא רשותא יהיבנא ליה למיזבן תרי דיקלי דאי א\"ל זביננא לך תרי דיקלי לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כדזבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולה לההיא ארעא ואע\"ג דלית בה תרי דיקלי, ארעא בדיקלא כו'. והן הן דברי רבינו. וא\"ת מ\"נ אי הוו כדבר שלא בא לעולם כיון שלא היו ברשותו אי הוו דבר שבא לעולם דאע\"ג דלא היו ברשותו הרי בעולם היו אי הוו כדבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה אותה שעה ברשותו לא יוכל הלוקח לחזור בו ואי הוו כדבר שבא לעולם למה לא נחייב המוכר לקנות לו דקלין. י\"ל דדין זה הוא מורכב שמצד שלא היה ברשותו אז חשיב שלא בא לעולם ומצד שאע\"פ שלא היה ברשותו כיון שהיה בעולם בא לעולם מיקרי ולגבי לוקח דנין אותו כבא לעולם ולגבי מוכר כלא בא. ואם תאמר לימא איפכא י\"ל דטעמא דמסתבר הוא דכשהמוכר נותן לו השני דקלים הרי הוא אומר לו אני מקיים כמו שהתניתי ואע\"פ שבשעת המכר לא היה ברשותי כיון שאז היה בעולם ועתה הוא ברשותי הוה ליה כאילו היה באותה שעה ברשותי ומחוייב אתה לקיים הממכר אבל כשאין לו הדקלים הרי הוא אומר בעת שעשינו המכר לא באו לרשותי וגם עתה לא באו וה\"ל דבר שלא בא לעולם וכיון שכן לא קנה ואין לנו לחייבו שיקנם לשיהיו דבר שבא לעולם:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר וכו' ע\"מ שדיוטא עליונה שלי. </b> צ\"ע מאין לו להראב\"ד שלא נאמר דוקא כשהיתה בנויה על גבה קודם הוא שחוזר ובונה כשנפלה אבל אם לא בנה על גבה קודם שנפלה איבד את זכותו. ואפשר דמדמי ליה קצת למדור אלמנה שנפל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא מכר את היציע. </b> נראה מדברי ההלכות דוקא כשהוא סביבות הכותלים מחוץ או בעוביו של כותל הוא דאינו מכור אבל אם הוא בבית בפנים מכור הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את הבית לא מכר את החדר. </b> פירש רשב\"ם אע\"פ שהיא פתוחה לבית כיון דאין תשמישו בשל בית דאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה אינו בכלל בית:   ",
+                "<b>המוכר את הבית וכו' ולא את הגג וכו' ויש בו רוחב ד' אמות. </b> כתב ה\"ה לא מצאתי בגמרא שיעור רוחב לגג אולי למדה הרב מיציע עכ\"ל. ואני אומר שמאחר שרבינו לא כתב בחדר שצריך שיהיה בו ד' אמות ולא יליף לה מיציע היכי נימא דיליף גג מיציע דמאי שנא גג מחדר. ואפשר לומר דכיון דטעמא דחדר אינו מכור בכלל בית הוא לפי שאין תשמיש החדר כעין תשמיש דבית אפילו שלא יהא בו שיעור מקום אינו מכור [בכלל] אבל גג דטעמא לאו משום שאין תשמישו שוה לבית הוא אלא מפני שהוא חשוב בפני עצמו כל היכא דלית ביה שיעור בית דהיינו ד' אמות לא פלג רשותא לנפשיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את הבית וכו' אבל לא את המפתח. </b> בגמרא אמר דמפתח אפילו קבועה אינה מכורה ופירשב\"ם שיש מפתחות שאין מזיזין אותה מן הפותחת כגון של בני כפרים וטעמא דמכור לפי שתשמישו קל ונוח לטלטל ופעמים שמטלטלה אבל לא תדיר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית הבד וכו' בין כך ובין כך לא מכר את הכובשין וכו'. </b> יש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא מתניתין קתני שאם א\"ל היא וכל מה שבתוכה עכירים וגלגל וקורה מכורים ואע\"ג דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא מכר את העכירים לא ה\"ל למיפסק אלא כסתם מתניתין ועוד דאפי' כברייתא לא אתי דהא ברייתא דלא מכר אלא עכירים ואילו גלגל וקורה לא קתני וצ\"ל שרבינו היה גורס כן במשנה ויש קצת גילוי לזה בדברי ה\"ה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר את הספינה וכו'. אבל לא מכר את הביצית וכו' ולא מכר את הדוגית וכו'.  </b> יש לתמוה על זה דבגמרא אמרינן אמר רבא ביצית היינו דוגית רבי נתן דבבלאה הוה קרי לה ביצית סומכוס דבר ארץ ישראל קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית חד הוא. ואפשר דס\"ל לרבינו דה\"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה גדולה ובארץ ישראל שהימים שבה עמוקים אצל שפתם ועל ידי כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב אל היבשה לא היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים על שם זה היו קורין אותה דוגית והשתא * הכי קאמר רבינו לא מכר קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים: * (ואפשר דלכך היו קורין לשל בני בבל ביצית על שם ביצה שגדלה על שפת היאור)   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את הקרון לא מכר וכו'. </b> וא\"ת היינו צמד היינו עול היינו עגלה היינו קרון. י\"ל דקתני קרון של פרדות דבזמן שאינן קשורות אינם נמכרות עם הקרון כמוזכר בגמרא והדר קתני מכר העגלה מכר הבקר ואפשר שחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייבת כן ועול וצמד אינה דבר אחד שהרי בפי\"ד ממסכת כלים שנינו בצורת כלי העגלה העול והקטרב ואפשר דצמד היינו קטרב ושם פירש רבינו צורת העול גם צורת הקטרב: "
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את העול מכר את וכו'. </b> כתב הטור (ח\"מ סימן ר\"ב) תימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב\"ד וכתב שאע\"פ שכתוב כך בתוספתא אין סומכים עליה עכ\"ל. ואפשר לומר שכך היה לשון בני אדם בזמנם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את הבור וכו'. </b> בפ' הספינה (דף ע\"ח:) תנן מכר בור מכר מימיו ובגמרא אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו. וכתב הרי\"ף וכיון דיחידאה הוא לא ס\"ל כוותיה וזה דעת רבינו אבל רשב\"ם כתב דהלכה כמתני' דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתנ' דהא דקאמר הכא יחידאה הוא לאו למימרא דמשום דיחידאה דלא ס\"ל כוותיה אלא לאשמועינן דר\"א בר\"ש כרבנן. ולקיים דברי הרי\"ף ורבינו י\"ל דא\"כ לימא מתניתין מני ר' נתן היא ומדאמר מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה היא לא קי\"ל כוותיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "\n                     בד\"א בשלא היה בהן אלא בית ד' קבין וכו'.  כפי נוסחת ספרינו בדברי רבינו נראה שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך עשרת קבין אבל מדברי ה\"ה נראה שגם רבינו היה גורס בתוך חמשה קבין כמו שהוא בספרים דידן בגמרא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים וכו' פחת יתר וכו'. </b> וכתב ה\"ה לשון המחבר כלשון הגמרא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ דכיון דסתם רבינו דבריו נראה שסובר שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי הטור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חרש שאינו שומע ולא מדבר וכו'. </b> כתב ה\"ה שיש לתמוה על רבינו למה לא השוה מדבר ואינו שומע וכו' הרי הם כפקחים לכל דבריהם עכ\"ל. ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א\"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע\"י בדיקה ג' פעמים הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפרק מי שאחזו הוא הדין דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה\"ה י\"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע\"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכים בדיקה ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע שדינו כחרש גמור לדברים שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י\"ל שסובר רבינו דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא כששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע כמו הפקחים אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמכר בין בנכסיו וכו'.  </b> בפ' מי שמת (דף קנ\"ד) מעשה בבני ברק:                 סליקו הלכות מכירה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d038224dc3736fc0c7879286dd590db766770a8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,548 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר כי תקנה עבד עברי.</b> במכילתא: \n",
+                "<b>מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר וכו' ואינו רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום וכו'.</b> בת\"כ פרשת בהר סיני מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא א\"כ העני תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר הא אינו נמכר אלא אם כן העני וברייתא זו מתפרשת מתוך דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ליתנם לבעל חובו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שאין האשה וכו'.</b> משנה בסוטה סוף פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אינה מוכרת עצמה.</b> מבואר במכילתא: \n",
+                "<b>ואינה קונה לא עבד עברי וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) פסק כת״ק דרבן שמעון בן גמליאל: \n",
+                "<b>ואין הגר נקנה וכו'.</b> גם זה ברייתא שם וכתב ספר מצות גדול ומה ששנינו במכילתין דבין לרבי ישמעאל בין לר' עקיבא גר נקנה בע\"ע לשם מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה כך פירש מורי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד עברי שמכרוהו ב\"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר.</b> כך היא הגירסא הנכונה והוא מדתניא בספרי כי ימכר לך מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך ובפרק איזהו נשך שם תניא גר צדק האמור לענין מכירה דכתיב וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב משפחת גר זה עכו\"ם כשהוא אומר או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה אמר מר ולא לך אלא לגר למימרא דגר קני ע\"ע ורמינהי אין הגר נקנה בע\"ע ואין אשה וגר קונים ע\"ע גר לא נקנה בע\"ע ושב אל משפחתו בעינן והא ליכא ואין אשה וגר קונים ע\"ע אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני אר\"נ בר יצחק אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כעכו\"ם דתניא הנרצע והנמכר לעכו\"ם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ופירש\"י אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ועבדו לעולם ולא לבן. והנמכר לעכו\"ם. ילפינן בקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא ואמר לך וכו'.</b> הכי משמע פשטיה דקרא אחרי נמכר גאולה תהיה לו ואיתיה בת\"כ בא ואמר הריני נמכר יכול הוזקק לו תלמוד לומר אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוכר עצמו וכו' אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת בהר סיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך וכו'.</b> שם לא תרדה בו בפרך שלא תאמר לו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך הצן לי את הכוס והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור וכו' עד מקום פלוני. א\"א הסברא שלו היא זו אבל חכמים לא פירשו בו טעם קצבה ולא אמרו שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא משום קצבה ולא קצבה אלא שלא יאמר לו עד שאבא והוא מתעכב לבא וכו'. ואיני רואה בכל הדברים האלו השגה לדברי רבינו דמה לי אומר עד שאבא והוא מתעכב לבא עד שיצטער כדברי הראב\"ד מה לי שהטעם מפני שלא נתן קצבה כדברי רבינו שטעם הצער בלא נתן לו קצבה מפני שהוא מצטער בכל שעה כמו שאמרו דשאני בין בהבאה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואם נתן לו מלאכה שאין לו קצבה כדי לצערו הדבר מסור לה' שיודע אם נתכוון לצערו. ומ\"ש ועוד העבד לא יהיה אלא כפועל וכו'. איכא לאקשויי ולדידיה מי ניחא אלא מאי אית לך למימר דמיירי בשעשה כך שאמר לו עד שאבא ונתאחר מלבא לרבינו נמי מיירי בשאמר ליה עד שאבא וטעמא משום דלא נתן לו קצבה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן העכו\"ם שנמכר לו וכו'.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו\"ם וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי וכו' עד כשהיה עושה מקודם.</b> הכל במכילתא ובתורת כהנים: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> גם זה שם אבל בבנו ותלמידו רשאי וכתב רבינו שהוא הדין לשאר כל אדם שאינו עבד ונתן טעם לדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשים שאינם נוהגים כשורה וכו' עד מותר להשתמש בו כעבד.</b> מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ג ע״ב). וכתב הראב״ד ז״ל בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא וכו'. ואינה השגה שהוא ז״ל מפרש משעבדי בהו טפי שפורעין עשרה ומשתמשין בהם שוה ט״ו ורבינו מפרש שמשתעבדים יותר מדאי ויש הוכחה לפירוש רבינו מדסמך לזה בגמרא ההיא דמי שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל לא כעבד</b> כלומר כעבד כנעני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי וכו' עד כקונה אדון לעצמו.</b> פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n",
+                "<b>ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות וכו'.</b> בתורת כהנים כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה יכול אף הוא ינהוג עמך באחוה ת\"ל עבד יכול אף אתה תתנהג עמו כעבד ת\"ל אחיך הא כיצד אתה נוהג באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אמה העבריה נוהג וכו'.</b> בפרק המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט) אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבד עברי שמכרוהו בית דין נקנה בכסף וכו'.</b> משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר ובכל מקום הוי שוה כסף ככסף דילפינן מנזקין ועבד עברי דכתיב בהו ישיב כמו שכתבו התוספות בריש קידושין. אבל קשה שכתב רבינו עבד עברי שמכרוהו בית דין ובגמרא ילפינן מקראי דלא שנא בין מכרוהו בית דין למוכר עצמו. ומצאתי בספר מוגה שכתב כלשון הזה עבד עברי שמכרוהו בית דין והמוכר עצמו נקנה בכסף (לענין זה): \n",
+                "<b>כיצד בשטר וכו'.</b> שם (דף ט\"ז) שטר אמה העבריה מי כותבו רב הונא אמר אדון כותבו רב חסדא אמר אב כותבו ופסק כרב חסדא דאב צריך לכתוב בתי מכורה לך והוא הדין לעבד דלא ידעינן דעבד נקנה בשטר אלא מדכתיב אחיך העברי או העבריה הוקשו זה לזה ובאמה כתיב לא תצא כצאת העבדים ודרשינן אבל נקנית היא כקניין העבדים ולמדנו שקניינה יהיה בשטר ולא בחזקה מדכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כלומר אשה הנקנית בשטר מכל מקום עיקר למידת קניינות בשטר הוי מעבד כנעני וכשם שהוא או רבו המוכרו כותבין השטר כן אמה העבריה אב כותבו והוא הדין לעבד עברי כמו שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרוהו ב\"ד עובד שש שנים.</b> כלומר ולא יותר כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב מיום מכירתו</b> במכילתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים ת\"ל שש שנים יעבוד הוי שביעית למכירה ולא שביעית לשנים ובפרק קמא דקידושין ירושלמי נמי שביעית של מכירה לא שביעית של עולם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם פגעה בו שנת השמטה</b> כן נלמד ממה שכתבתי בסמוך בשם מכילתא והירושלמי שביעית למכירה ולא שביעית של עולם. ורבינו כתב בפירוש המשנה שזהו למאמר הכתוב שש שנים יעבוד ובשביעית דמשמע שאף בשביעית יעבוד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל וכו'.</b> שם ושב אל משפחתו וכו' אמר ראב\"י במה הכתוב מדבר במכרוהו ב\"ד שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו וכו'.</b> גם זה בברייתא שם (דף י\"ד ע\"ב) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש ומפרש טעמא בגמרא דכתיב ועבדך שש שנים וגו' ולא המוכר עצמו ואף על גב דרבי אליעזר פליג התם ואמר זה וזה אינו נמכר אלא לשש פסק כת\"ק: \n",
+                "<b>הרי שמכר עצמו לעשר שנים וכו'. </b> גם זה שם (דף ט\"ו) אמר רבי אליעזר בן יעקב ושב אל משפחתו במה הכתוב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור כלומר דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך וכו' אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוכר עצמו וכו'.</b> שם (דף ט\"ז:) תניא מנין לבורח שחייב להשלים ת\"ל שש שנים יעבוד ומברייתא אחרת משמע שאינו חייב להשלים ואוקמה רב ששת כגון שברח ופגע בו יובל ובסמ\"ג כתב ואם פגע בו יובל יצא בד\"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין מאי טעמא זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ\"ל ויש לתמוה למה דחה גמ' דידן מפני הירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלה בין שחלה שנה אחר שנה וכו'.</b> ברייתא שם יכול אפילו חלה חייב להשלים ת\"ל ובשביעית יצא כלומר יצא מכל מקום ורמינן עלה מדתניא חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט כלומר הא דתניא דאינו חייב להשלים היינו בעושה מעשה מחט בחליו שהוא מעשה קל ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעים כאן שחלה רצופים משמע ליה לרבינו דלא שני לן והדר אמרינן הא גופא קשיא אמרת חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ארבע אין חייב להשלים הכי קאמר חלה ד' נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פגע בו יובל יצא.</b> למדו בקל וחומר מבורח וכתבו התוספות שי\"א שדין השכיר כדין עבד עברי לענין אם חלה אבל לא נראה להם כן אלא שהשכיר חייב להשלים כל ימי החולי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו לעכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ט\"ו ע\"ב) אם לא יגאל באלה כלומר בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו או בן דודו וגו' רבי אומר באלה הוא נגאל ואין נגאל בשש ואע\"ג דר\"י הגלילי ורבי עקיבא פליגי ארבי ומפקי להאי באלה לאם פדאוהו קרובים או אחרים אם משתעבד להם או לא פסק רבינו כמותו משום דבתר הכי אמילתייהו דרבי יוסי ורבי עקיבא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפיק להאי באלה לדרשא אחרינא כלומר לומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ומדאתא ר' חייא במסקנא דמילתא למימר זו דברי ר\"י וכו' ואפקיה לרבי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וקרוב קרוב קודם.</b> שם מימרא דרב נחמן בר יצחק ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובית דין כופין את קרוביו וכו'.</b> שם ובכל וגו' גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי ואוקמוה בעבד עברי הנמכר לעכו\"ם ואמרינן התם דאף על גב דהא כתיב בתריה או דודו או בן דודו וגו' איצטריך האי קרא לקובעו חובה. \n",
+                "<b>ומ״ש לא פדאוהו קרוביו וכו' מצוה על כל אדם מישראל לפדותו.</b> בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ו ע״ב) תנן המוכר את עצמו ואת בניו לעכו״ם אין פודין אותם ואמרינן בגמ' והוא שמכרן ושנה ושילש משמע הא קודם לכן מצוה לפדותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שפדאוהו קרובים וכו'.</b> כרבי דאמר התם הכל לשחרור כלומר בין קרובים בין שאר כל אדם ופסק רבינו כמותו מהטעם שכתבתי למעלה: \n",
+                "<b>ויש לו ללוות ולגאול את עצמו וכו'.</b> תמהני על פסק זה ששם בגמרא (דף כ' ע\"ב) אמרינן דבעא ר\"ה מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו\"ם נגאל לחצאין או לא ופשט ליה דאינו נגאל ולקמן בגמרא אמרינן עבד עברי הנמכר לעכו\"ם יוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה ואין לוה וגואל לחצאין ולא נראה לי הכרח אחר מאותה הסוגיא אלא שאחר שפשט רב ששת אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא אלמא אביי דהוא בתראה לא ס\"ל כפשיטותיה דרב ששת ואכתי קשיא שאין זה כדאי לדחות פשיטותיה של רב ששת ומצאתי לסמ\"ג שכתב הנמכר לעכו\"ם מסיק שם רב ששת שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל לחצאין ויש לתמוה שלא שת לבו להביא דברי רבינו כמנהגו: \n",
+                "<b>אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודים אותו.</b> שם (דף כ\"א) עבד עברי הנמכר לישראל נגאל לקרובים או לא אליבא דרבי לא תיבעי לך דאמר ומה מי שאינו נגאל באלה אלמא לא מיפרק כלומר דאמר בברייתא שכתבתי לעיל שיכול ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיגאל בשש ת\"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש למדנו דאליבא דרבי עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים ומפרש רבינו דהיינו שאין הקרובים חייבים לפדותו וכבר פסק רבינו הלכה כרבי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוכר עצמו וכו'.</b> כך שנינו שם במשנה וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף והדרכים הללו נוהגים בכל מיני עבד עברי דסתם שנינו אותם חוץ מיוצא בשש שנים שפירש רבינו דלא הוי בנמכר לעכו\"ם: \n",
+                "<b>ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא.</b> שם וקונה את עצמו בכסף תנא בכסף ובשוה כסף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנמכר לעכו\"ם מחשב הדמים וכו'.</b> מבואר בכתוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים וכו'.</b> בת\"כ בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים ובירושלמי פרק קמא דקידושין והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד שוה כסף ככסף אמר ר' אבא מרי שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף מכסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף וכו'.</b> ברייתא בפרק קמא דקידושין עלה כ': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנמכר לעכו\"ם וכו' פעמים יהיה להקל ופעמים להחמיר וכו'.</b> שם (דף כ' ע\"ב) אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא וכמו שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרב שמחל לעבד וכו'.</b> שם אמתניתין הקונה עצמו בשטר אמרו בגמרא (דף ט\"ז) ה\"ד אילימא שיחרור לימא ליה באפי תרי או באפי בי דינא זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדון שמת אם הניח בן זכר וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ובברייתא אחרת אמרו דאינו עובד את האח וכתב רבי לוי בן גרשון בפרשת משפטים שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר: \n",
+                "<b>והנמכר לגר צדק או לעכו״ם וכו'.</b> דין העכו״ם מפורש באותה ברייתא הנמכר לעכו״ם אינו עובד לא [את] הבן ולא את הבת ודין הגר צדק מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) גר קונה עבד עברי ודינו כעכו״ם שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת ולפי זה לא שנא אם הבן הורתו ולידתו שלא בקדושה או בקדושה ואפשר דהיינו טעמא שכיון שלא מצינו שיוכל לימכר לגר צדק אלא מדכתיב ונמכר לגר תושב הנמכר לגר הרי דינו כעכו״ם כשם שהעכו״ם אינו עובד לבנו כן אינו עובד לבן הגר ותפס רבינו גר צדק וכ״ש לגר תושב ותפס עכו״ם לומר שבענין זה שוה הוא לעכו״ם ואפשר עוד שהגר תושב בכלל עכו״ם הוא אבל קשה שהיה לנו להשוותו ג״כ לגאולת קרובים וללוה וגואל וגואל לחצאין ואפשר דהתם היינו טעמא כדי שלא יטמע בין העכו״ם מה שאין כן בגר צדק והא דאינו עובד את הבן לאו משום שלא יטמע הוא אלא גזירה היא דהא נרצע אינו עובד את הבן אע״ג שלא שייך ביה שמא יטמע הילכך יש לנו לומר שהוקשו לענין זה: \n",
+                "<b>מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו וכו': אפי' חלה והוציא עליו רבו הוצאות וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל עבד עברי הרי האדון חייב וכו'.</b> זה שחייב לזון אשתו ובניו פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ובמכילתא נמי דריש הכי וקאמר תו יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם תלמוד לומר אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו עמו להוציא ארוסה שאינה עמו: \n",
+                "<b>אבל אם היתה מאיסורי לאוין וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>במכרוהו בית דין נאמר וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ויצא מעמך הוא ובניו אם הוא נמכר בניו [ובנותיו מי] נמכרים מכאן שרבו חייב במזונות בניו כיוצא בדבר אתה אומר אם בעל אשה הוא וכו' אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת מכאן שרבו חייב במזונות אשתו: \n",
+                "<b>אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה וכו' עד וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה.</b> הכל במכילתא דר\"ש כתבה הרמב\"ן בפרשת משפטים ז\"ל אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף אשתו ובניו חייב במזונותיהם עדיין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו רבו חייב במזונותיהן וכו' ת\"ל אם בעל אשה הוא וכו' שתי נשים כאן אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו יכול אפילו היתה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת\"ל ויצאה אשתו עמו אשה שראויה להתקיים עמו יצאה זו וכו' יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו תלמוד לומר הוא מה הוא מדעת רבו אף אשתו מדעת רבו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת\"ל הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו עד כאן בברייתא ורבינו תפס הברייתא כפשטה אף על פי שהרמב\"ן פירש בה פירוש אחר כמבואר בפירוש התורה שלו. ומכל מקום לדברי רבינו צ\"ע אם חייב במזונות בניו כשהם יותר מבני שש או לא. עוד צריך לדקדק שכתב בראש הפרק אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה ומנא לן דשנייה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד ועוד שכיון שמעמו דרשינן אשה הראויה לו לא ממעט אלא איסורי תורה אבל איסורי סופרים משמע שלא נתכוונה התורה למעט ואפשר דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ועוד דשניות ילפינן להו מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא. ודע שאף על פי שבברייתא אמרו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו וכו' ולא הזכירו מעשה ידי אשתו הוא הדין לאשתו אלא דחדא מינייהו נקט תדע מדקתני סיפא ת\"ל הוא דמשמע דוקא הוא מעשה ידיו לרבו אבל לא אשתו ולא בניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהאדון וכו'.</b> אפשר שלמד כן מהברייתא שכתבתי לעיל אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמכרוהו בית דין וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף ט\"ו) ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו יש לרבו</b> כלומר הרשות ביד רבו. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה. ומה שכתב וכופהו על זה.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) המוכר את עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית רבי אליעזר אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית וכו' מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי בין ביום בין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום בין בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך וכו' אמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית: \n",
+                "<b>והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומפרשינן טעמא בגמ' דאמר קרא אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ואמר רב נחמן בר יצחק דה\"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ומשנת ראב\"י קב ונקי ועוד דרב נחמן בר יצחק פירש דבריו אלמא כוותיה סבירא ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה הנמכר כהן וכו'. </b> שם (דף כ\"א) איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי ועוד שרב נחמן הכריע שם שא\"א לומר דאסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היו לו אשה ובנים וכו' ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות וכו'. ומ\"ש ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים.</b> במכילתא ר\"ע אומר אם אדוניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר: \n",
+                "<b>נרצע שמסר לו רבו וכו'.</b> בפרק המניח (דף כ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו אינו נרצע וכו'.</b> ברייתא פירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ופסק כתנא קמא דאמר המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו בית דין נרצע ויליף לה מדכתיב ורצע אדוניו את אזנו אזנו שלו ולא של מוכר עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהניח בן וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד עברי כהן אינו נרצע וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ״א) ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז): \n",
+                "<b>ואינו שב לשררה שהיה בה.</b> פלוגתא דר״מ ור' יהודה במכות סוף פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) ופסק כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאו לב\"ד של ג'.</b> במכילתא והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינים שימלך במוכריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לסוף שש.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש אל הדלת או אל המזוזה כשהם עומדים בבניין.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין דלת ומזוזה של אדון וכו': ונוקב את אזנו הימנית.</b> במכילתא ובפ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בגופה של אזן.</b> פירוש בתנוך ולא בבשר וזה מחלוקת בפ\"ק דקידושין ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש במרצע של מתכת.</b> פירוש בכל דבר שהוא של מתכת ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"א ע\"ב) אמרינן דאיכא מאן דאמר דבכל דבר שהוא נוקב רוצעין ורבי סבר דדוקא בדבר של מתכת ומשום דכתב קרא ולקחת דהיינו כלל במרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל אנו דנין כעין הפרט מה הפרט של מתכת אף כל של מתכת אף אם אינו מרצע וידוע דהלכה כרבי מחבירו ובמכילתא סתם כרבי: \n",
+                "<b>עד שיגיע לדלת וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ת\"ר אילו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר וכו' ירצענה לאזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת ת\"ל באזנו ובדלת הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת ובמכילתא ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעבור באזנו ובדלת תלמוד לומר ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת: \n",
+                "<b>ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד וכו': ומה מזוזה כשהיא עומדת וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין שם שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה תלמוד לומר מזוזה מה מזוזה מעומד כלומר דבלאו הכי לא מיקרי מזוזה אף דלת נמי מעומד: \n",
+                "<b>האדון הוא שרוצע וכו'.</b> במכילתא ורצע אדוניו למה נאמר לפי שמצינו בכ\"מ ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו: \n",
+                "<b>ואין רוצעין שני עבדים וכו'.</b> פירקא קמא דסוטה עלה ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם אמר יאמר העבד וכו' עד הרי זה כאומר אחר שש.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) תניא בסיפרי פ' ראה על כן אנכי מצוך הדבר הזה היום ביום רוצעין ולא בלילה ונרמז בדברי רבינו שכתב שנשאר מן היום שוה פרוטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה לעבד וכו' עד שיהיו שניהם בטובה.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) כלשון רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שניהם חולים.</b> בעיא שם עמך בעינן והא איכא כלומר שהרי הוא שרוי כמו שרבו שרוי בין טוב ובין רע או דילמא כי טוב לו עמך בעינן והא ליכא תיקו ופסק רבינו להקל על העבד ולא יוכל להשתעבד בו אף אם העבד רוצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין מוכר עצמו וכו' עד מעניקין לו.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) כתבתי רובה למעלה וטעמיה ואחזור לכתבה כאן הטעם שמוכר עצמו אינו נרצע למאמר הכתוב בעבד שמכרוהו ב\"ד ורצע אדוניו את אזנו אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו ואמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואמר עוד ועבדך שש שנים זה ולא מוכר את עצמו שיכול לימכר יותר על שש ואמר עוד הענק תעניק לו ולא למוכר את עצמו וכבר כתבתי דר\"א פליג אכל הני ואומר ששניהם שוים וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לישראל וכו'.</b> בסיפרי מנין כשבית דין מוכרין אותו אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת וכו'.</b> בסיפרי ואף לאמתך תעשה כן להענקה יכול אף לרציעה ת\"ל ואם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל\"ת.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והרי הכתוב נתקו לעשה.</b> טעמו משום דהוי כמו שילוח הקן דכתיב לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ותנן בסוף חולין דלחכמים הוי לאו שניתק לעשה: \n",
+                "<b>אחד היוצא בסוף שש וכו' עד ואח\"כ יצא.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ז) וכת\"ק ופירש הטעם בגמרא כדברי רבינו: \n",
+                "<b>העניק תעניק לו וכו'.</b> ברייתא שם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב מנין לרבות כל דבר ת\"ל אשר ברכך וגו' א\"כ מה ת\"ל צאן גרן ויקב לומר לך מה צאן גרן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר\"ש ראב\"י אומר יצאו פרדות כלומר וכל שכן כספים ור\"ש פרדות משבחן בגופייהו ופסק רבינו כר\"ש דמסתבר טעמיה: \n",
+                "<b>וכמה נותן לו.</b> שם פלוגתא דר\"מ אמר ט\"ו סלעים ור\"ש חמשים ור\"י אמר שלשים ופסק כר\"י דה\"ל ר\"ש ור\"י תרי לגבי ר\"מ דלתרוייהו בעי טפי מט\"ו ולענין חמשים דאמר ר\"ש ה\"ל ר\"מ ור\"י תרי לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>וכתב בין ממין אחד וכו'.</b> לאפוקי מר\"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינין ור\"י שאין לדקדק כן מדבריו משמע דבין ממין אחד בין ממינין הרבה: \n",
+                "<b>בין שנתברך הבית וכו'.</b> ברייתא שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם פגע בו יובל וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ענק ע\"ע לעצמו וכו'. </b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>וענק אמה וכו'.</b> ג\"ז שם ברייתא: \n",
+                "<b>ואם מת אביה וכו'.</b> שם תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותני חדא ענק אמה העבריה לאביה וכו' ל\"ק הא דאיתיה לאב הא דליתיה לאב כו' לעצמה ולא לאחין לפי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ויש לדקדק על מ\"ש ואם מת האב קודם שיבא לידו משמע שאע\"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו וצ\"ל דבא לידה כבא לידו דמי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ' ע\"ב) תני קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר וכו' משתביא שתי שערות וכו' אין לה מכר ובריש פרק ט' דערכין (דף כ\"ט ע\"ב) מייתי לה מקל וחומר השתא מכורה כבר יוצאה [בסימנין] שאינה מכורה על אחת כמה וכמה שאין יכול למכרה וקרוב לזה איתא במכילתא: \n",
+                "<b>אף הקטנה שהיא איילונית וכו'.</b> בריש פירקא קמא דקידושין (דף ד') מייתי לה מדכתב רחמנא ויצאה חנם וכו' ודרשינן ויצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ופריך דלכתוב רחמנא נערות ותו לא איצטריך למכתב בגרות דכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה ואמרינן דאילו לא כתב אלא נערות ה\"א דאתיא סימני נערות הוו זבינה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוו זבינה זבינא לכך איצטריך לומר דיש שיוצאה בבגרות אף על פי שאין לה נערות והיינו אילונית וממילא שמעינן דזבינה זביני: \n",
+                "<b>אבל הטומטום.</b> בתוספתא דבכורים פרק בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האב רשאי למכור וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ'.) כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו ושדותיו ואח\"כ מוכר בתו ואמרינן התם דיוזיף ברביתא ולא ליזבון ברתיה משמע מכאן דאין לו למכרה עד בלתי השאיר לו שריד: \n",
+                "<b>ואעפ\"כ כופין את האב וכו'.</b> שם (דף י\"ח) ומפדין אותה בעל כרחו ואסיקנא דהיינו בע\"כ דאב ואיכא למידק דהא פריך לאביי א\"ה ע\"ע נמי נכפינהו לגבי משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה ה\"נ הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית ומנו ר\"ש היא ומאחר שפסק רבינו בסוף פרק זה דמוכר ושונה כתנא קמא הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בע\"כ ואפשר שהוא ז\"ל סובר דלא דמי ע\"ע לאמה דבע\"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לגבי משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופין שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א\"נ דגבי אמה כיון דאין האב רשאי למוכרה אלא א\"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ובדין דהוה מצי לשנויי ליה דשאני עבד עברי מאמה העבריה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דמשוה להו ועי\"ל דניחא ליה לאוקומיה כר\"ש משום דסיפא דברייתא אתי כוותיה אבל אה\"נ דלתנא קמא דר' שמעון נמי מפדין אותה בע\"כ דאב: \n",
+                "<b>ברח האב וכו' עובדת עד שתצא.</b> כלומר באחד מהדרכים שנזכיר אבל אין כופין את הקרובים לפדותה שכבר נתבאר רפ\"ג שרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה העבריה נקנית וכו'.</b> משנה פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף ובשטר ובגמרא (דף י\"ו) והפדה מלמד שנקנית בכסף ושוה כסף ככסף כמ\"ש רפ\"ב ושטר ילפינן לה מדכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקניין העבדים ולמדנו שיהיה בשטר ולא בחזקה לפי שכתוב אם אחרת הקישה הכתוב לאחרת הנקנית בשטר: \n",
+                "<b>ואינה נקנית בפרוטה וכו'.</b> קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ואיני רואה דבר מתיישב בזה רק ששאלו בגמרא (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף מנ\"ל אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן ע\"ע הנמכר לעכו\"ם וכו' נמכר לישראל מנ\"ל אמר קרא והפדה והוקש עברי לעבריה מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אשכחן מכרוהו ב\"ד מוכר עצמו מנ\"ל יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף וכו' אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר אמר קרא וכי תשיג וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתוב בנמכר לעכו\"ם ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואף ע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ\"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך: \n",
+                "<b>ושטר אמה העבריה האב כותבו.</b> כבר כתבתי רפ\"ב שהוא מחלוקת רב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא דיליף דנקנית בשטר מלא תצא כצאת העבדים וא\"כ כשם שמוכר העבד או הקרקע כותב השטר ואומר שדי או עבדי מכור לך או קנוי לך ואינו נכתב בלשון הקונה לומר שדך מכורה לי [כך במוכר בתו] ומה שלמדנו מאם אחרת הקישה הכתוב אינו אלא גילוי בעלמא ובירושלמי פרק קמא דקידושין סדר מכירה כך הוא אני פלוני מכרתי בתי לפלוני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה העבריה עובדת שש וכו'.</b> משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין כלומר יתירה עליו שקונה את עצמה בכל אלו ובסימנין: \n",
+                "<b>מת האדון אף על פי שהניח בן וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) והקשו והרי דרשנו ואף לאמתך להענק כמוזכר בדברי רבינו פ\"ג ותירצו א\"כ נכתוב רחמנא ואף לאמתך מאי תעשה ש\"מ תרתי: \n",
+                "<b>וכן מגרעת מפדיונה וכו'.</b> זה פשוט דעיקר גרעון בה כתיב דמדכתיב והפדה דמשמע שאף האדון מסייע בפדיונה למדנו שקונה את עצמה בגרעון כסף שהוא מנכה לשני עבודתה המגיע לפי דמי קניינה. ומ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן</b> קאי למה שכתב שיוצאה בתחלת שבע וביובל ובמיתת האדון: \n",
+                "<b>ואם כתב לה שטר שחרור וכו'.</b> ברייתא שם בעבד עברי כתבתיה למעלה וכיון שהוקשו עברי לעבריה למדנו שגם היא קונה את עצמה בשטר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתירה עליו אמה העבריה וכו'.</b> משנה שם (דף ד') ובריש מכילתין יליף לה מדכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות: \n",
+                "<b>היתה הבת אילונית וכו'.</b> בריש קידושין אמרו דאע\"ג דלא הוה קרא אילו הוה ס\"ד דנמכרת ה\"א דנפקא מק\"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וקרא דאין כסף אלו ימי בגרות לא איצטריך אלא לשיכול למוכרה מ\"מ השתא דכתיב קרא למדנו כן בין מק\"ו בין מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אמה העבריה יוצאה בראשי איברים וכו'.</b> כך אמרו פ\"ק (דף י\"ו) והקשו והא אפיקתיה לאבל נקנית בקניין העבדים וכמו שכתבתי למעלה ותירצו א\"כ לימא קרא לא תצא כעבדים מאי כצאת שמע מינה תרתי: \n",
+                "<b>וכן עבד עברי וכו'.</b> אף על פי שלא מצאתי כן בפירוש אפשר ללמדו מדאיתקש עברי לעבריה וכמוזכר לעיל: \n",
+                "<b>נמצאת למד וכו'.</b> פשוט הוא ונתבאר במה שקדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יעד אותה האדון לעצמו וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף י\"ח) ברייתא ע\"ע יוצא בשנים וביובל מה שאין כן בעבריה ואוקמה רב ששת כגון שיעדה יעדה פשיטא גיטא בעיא מהו דתימא לא ליבטלא הני הלכתא מינה קמ\"ל: \n",
+                "<b>ומצות יעוד קודמת וכו'.</b> משנה ספ\"ק דבכורות (דף י\"ג): \n",
+                "<b>כיצד מצות יעוד וכו' עד ואינו נוהג בה מנהג שפחות.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ט ע\"ב) כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש סמוך לשקיעת החמה</b> פירוש אע\"פ שאין בנשאר מהיום שיעור ששוה עבודתו פרוטה לפי שמעות הראשונות כלומר מעות שנתן האדון לאביה לקידושין ניתנו וכל שאמר לה כן בתוך שש הוה ליה ייעוד למפרע משעת מכירה ולכך אע\"פ שהוא סמוך לשקיעת החמה אינו צריך ליתן לה כלום ואע\"פ שר' יוסי ברבי יהודה חולק שם ואומר דמעות הראשונות לא לקידושין ניתנו הלכה כת\"ק: \n",
+                "<b>ואינו מייעד שתים וכו'.</b> במכילתא: \n",
+                "<b>וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול.</b> בפ\"ק דקידושין (דף י\"ט) בעי ר\"ל מהו שייעד לבנו קטן וכו' ת\"ש דאמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האדון מייעד וכו'.</b> פ\"ק דקידושין שם ואמר ר\"נ בר יצחק דרשינן הכי מדכתיב יעדה שהוא לשון דיעה דרשינן שהוא צריך להודיעה והיינו כדי שתתרצה שאל\"כ מה תועלת יש בהודעתה: \n",
+                "<b>אם מת האדון וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הייעוד כאירוסין וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא פ\"ק דקידושין (דף י\"ח ע\"ב): \n",
+                "<b>אם שלש אלה וכו'.</b> איני רואה מה צורך לרבינו לכתוב דברים אלו אלא שהשלים לבאר הפסוק שהתחיל לבאר אשר לא יעדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האדון יכול למכור וכו'.</b> במכילתא: \n",
+                "<b>וכן עבד עברי.</b> מהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה: \n",
+                "<b>ויראה לי וכו'.</b> כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד כלומר לימכר ולחזור אותו האדון למוכרו אלא שהוצרך לפרש כן באמה לפי שמצינו שנתנה לו תורה רשות ליעדה לבנו סד\"א כיון שיכול ליעדה לאחר שאינו אדון מה לי בנו מה לי אחר קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האמה העבריה נמכרת וכו' עד קידושין תופסין בהם.</b> פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את בתו וכו' עד כמו שביארנו.</b> ברייתא שם ופסק כת\"ק אלא דאיכא למידק דאמרינן התם (דף י\"ח ע\"ב) אפלוגתא דת\"ק ור\"ש ובפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר\"ע ר\"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כלומר ות\"ק כר\"ע ומשמע דה\"פ כיון שפירש טליתו עליה האדון לשם יעוד שוב אין האב רשאי למוכרה וא\"כ היאך פסק דאם יעד אותה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב הרי האב מוכרה פעם שנייה ושמא י\"ל דרבינו היה מפרש כיון שפירש טליתו עליה היינו אם קידשה לאחר אבל אם יעדה אדון אה\"נ שרשאי למוכרה דס\"ל מוכרה לשפחות אחר שפחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את בתו ואח\"כ הלך וקידשה וכו'.</b> שם (דף י\"ט ע\"ב) גבי הא דתניא דמיעדה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה משל לאומר לאשה תתקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את בתו ופסק וכו'.</b> ברייתא שם פירקא קמא דקידושין ופסק כחכמים דפליגי ארבי מאיר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבד כנעני נקנה וכו' נקנה בכסף או בשטר או בחזקה.</b> משנה פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בחליפין.</b> שם תנא אף בחליפין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או במשיכה.</b> שם אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה: \n",
+                "<b>וקונה את עצמו וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ועבד קטן וכו'.</b> פרק קמא דקידושין שם אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד קונה את עצמו בכסף וכו'.</b> שם (דף כ\"ג) נתבאר בגמרא שלדעת חכמים דקיימא לן כוותייהו עבד קונה את עצמו בכסף ע\"י אחרים אפילו שלא מדעתו לפי שזכות הוא לעבד לצאת מתחת יד רבו וזכין לאדם שלא בפניו וכן נתבאר שם שאם הקנה לעבד ע\"מ שיצא בו לחירות לא קנה רבו: \n",
+                "<b>ואחד הכסף או שוה וכו'.</b> שם (דף ט\"ז) אהא דתנן דעבד עברי קונה את עצמו בכסף תנא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף דילפינן מניזקין וע\"ע דכתיב בהו ישיב כמ\"ש התוספות בריש קידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בשטר וכו' הרי את בן חורין כו'.</b> פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) תנן גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את של עצמך ואיבעיא לן בגמרא אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו ופשטוה דיצא בן חורין והכי איתא נמי בריש קידושין (דף ו') ואע״פ שהאומר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שנתבאר בדברי רבינו פ' ג' מהלכות זכייה ומתנה עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא״כ בשדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוסר לו את השטר וכו' או שהיו העדים חתומים וכו'.</b> כמו בגט אשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרי גיטו וידו באים כאחד.</b> כך כתוב בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) אליבא דרבנן דקי\"ל כוותייהו דבשטר קונה עצמו אפי' על ידי עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד: \n",
+                "<b>אמר לו שלא בכתב וכו'.</b> גיטין פרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) ת״ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין [הרי הוא בן חורין וכו'] אמר ר״י וכולן בשטר ופירש״י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן לשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין: \n",
+                "<b>ועל מ״ש רבינו ואעפ״י שקנו מידו.</b> כתב הראב״ד ז״ל דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא והלכה כר״ש שהכסף גומר בו עכ״ל וההוא מעשה דכומתא איתיה בפרק השולח (גיטין דף ל״ט ע״ב) והכי איתא התם לאפוקי מהאי תנא דתניא ר״ש אומר יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת״ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה וכו' ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע (אתיא בכיא קמיה] אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה ושדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר״ש ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה ופירש רש״י דהוה ליה כליו של מקנה וקי״ל כרב וכו' דהלכתא בכליו של קונה עכ״ל ומשמע שאילו היה בכליו של קונה הוי שיחרור וכן כתב [הרא״ש] בשם רש״י והתוס' וכתב עוד אבל רבינו חננאל כתב שאינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב״ן ז״ל דלפי דברי ר״ח [כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה] לא עשה כלום אף להוציאה מידי שיעבוד אבל בכליו של קונה יצאה מידי שיעבוד וצריכה גט שיחרור ובתוספתא כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היא אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה וכן דעת הרמב״ם ז״ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שיעבוד עכ״ל. ומ״ש עוד הראב״ד והלכה כר״ש שהכסף גומר בו קשיא לי ר״ש סבר שאין הכסף גומר ולכן נ״ל שט״ס יש כאן וצריך להגיה שאין הלכה כר״ש: \n",
+                "<b>הכותב לשפחתו הרי את מותרת וכו'.</b> פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) פשיטא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום ואיתא נמי בריש קידושין (דף ו' ע״ב) ופירש״י שם דטעמא משום דאין זה לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) ושחתה עד שיתכוון לשחתה ואליבא דרבנן ה\"פ עד שיתכוון לעין ואע\"פ שלא נתכוין לשחתה וכמו שיתבאר אבל אם לא נתכוון לעין כלל פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחסרו אחד מכ\"ד ראשי איברים יצא לחירות וצריך גט שיחרור.</b> שם מחלוקת תנאים אם צריך גט שיחרור והכריע הרי\"ף שם כמ\"ד צריך גט שחרור בין בשן ועין בין בשאר ראשי איברים. \n",
+                "<b>ומ\"ש א\"כ למה נאמר בתורה שן ועין וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>אבל המסרס עבדו וכו'.</b> גם זה שם (דף כ\"ה) בכולם כלומר בראשי איברים עבד יוצא בהם לחירות בן עזאי אומר אף הלשון ואף על פי שלפעמים מתכסה חשיב גלוי רבי אומר אף הסירוס כלומר סירוס דביצים שאף על פי שטמונים בכיס חשיבי גלוי והרי\"ף כתב הלשון כך ולא הכריע ולא היה לו להביא דברי רבי ובן עזאי ומכיון שהביאם אלמא הלכתא כוותייהו ס\"ל אבל רבינו סובר דכיון דיחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו וכתב הרא\"ש בפסקיו והסירוס דביצים פליגי בשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מהכיס לגמרי לכ\"ע הוי מום שבגלוי ורבינו לא חילק: \n",
+                "<b>וכן המפיל שן הקטן כו' סופו לחזור.</b> מבואר שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין יוצא בראשי איברים וכו' אלו הן ראשי איברים שאינן וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>אבל העינים וכו'.</b> כלומר ואין צריך למנותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה לו אצבע יתירה וכו'.</b> שם (דף כ\"ד ע\"ב) א\"ר חייא בר אשי היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בה לחירות א\"ר חסדא והוא שנספרת על גב היד ופירש\"י נספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות: \n",
+                "<b>היתה עינו סמויה וכו'.</b> מימרא דרב ששת שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהו על עינו וסמאה וכו' הכהו כנגד עינו ואינו רואה וכו'.</b> ברייתא שם וכתבו התוס' פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח) בד״ה מתיב רבא וא״ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי״ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ״מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועוד יש לומר דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהו על עינו וחסרה מאורה וכו'.</b> [ברייתא שם]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה עינו כהה וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהו על ידו וצמתה וכו'.</b> ברייתא שם ופירש\"י צמתה יבשה: \n",
+                "<b>תלש בזקנו וכו'.</b> תמהני על דין זה שהרי שם בגמרא אמרו אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא הרי מפורש שתלישת העצם אין בה ביטול מלאכה ואפילו הכי יוצא לחירות וי\"ל שרבינו מפרש דכי אמרינן אי מה הפרט מפורש וכו' אלמה תניא תלש בזקנו וכו' היינו לומר דתלש בזקנו ודלדל בו עצם אף על פי שבטלו ממלאכתו ואין סופו לחזור כיון שאינו בגלוי שהרי העור מכסה לא היה יוצא לחירות אי לאו ריבויא דלחפשי ישלחנו ואין להקשות אם כן סירוס דביצים נמי ליתי מריבויא דלחפשי דהא בטל לגיד המחובר לו ממלאכתו ואין סופו לחזור ויש לומר שאף על פי שסרסו הביצים כיון שעדיין תלויים בכיס יכול להתקשות קצת על ידי הדחק ונמצא שלא בטלו ממלאכתו לגמרי אי נמי אינו חוזר היינו שסופו לייבש וליפול כדפרישית אבל ביצים שכרתן ועודם תלויים בכיס אין סופן לייבש וליפול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפיל את שינו וכו'.</b> בסוף פרק שני דבבא קמא (דף כ\"ו ע\"ב) אמרינן שאם היתה אבן מונחת לו בחיקו [בין] שלא הכיר בה [בין שהכיר בה ושכחה] ועמד ונפלה לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושיחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש רש\"י לענין עבד אם נפלה על עבדו וסימאה עינו עכ\"ל ומשמע דלרבנן יצא לחירות ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שלא יצא לחירות ולקמן בסמוך פסק כרבנן ואפשר לומר דמשום דקשיא ליה מה ענין זה לענין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דהתם שאני שנתכוון ליגע בעין ובשן משא\"כ בהא דהיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היתה לו כוונה כלל ולכן נראה שמפרש רבינו דה\"פ לענין עבד אפילו לפי פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פטור ודוחק ועוד י\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) על האי ברייתא דהרי שהיה רבו רופא ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ\"ט דאמר קרא ושחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש\"י לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו להוציא עוברה דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול עיני דנתכוון לעין אע\"ג דלא נתכוון לשחתה חייב ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כת\"ק דרשב\"ג והא דאמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פליגא אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין וכוותה נקטינן דהיא בדוכתה ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגתא דרשב\"ג ורבנן לאו לקושטא דמילתא אמרה אלא לומר דלכאורה משמע דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ולמיכלל מילי טובא כההיא דהיתה אבן מונחת בחיקו אתא למימר דנ\"מ לענין ניזקין ולענין ארבעה דברים ולעניין שבת ולענין גלות וכדאיתא התם וקאמר דאף לענין עבד משמע לכאורה דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי לא יצא לחירות מושחתה כההיא דפ\"ק דקידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הושיט ידו למעי שפחתו וכו'.</b> ברייתא פירקא קמא דקידושין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהיה רבו רופא וכו'.</b> גם זה שם ופסק כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפיל שן עבדו וסימא את עינו וכו'.</b> בפרק מרובה. ודע שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות חובל כל עבד שיצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו ולא האדון יכול להוציא מהם לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ\"ל. וטעמא מדאיבעיא לן בפ' השולח מעוכב גט שיחרור אם יש לו קנס ובעינן למפשטה מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמאן דאמר אינו צריך גט שיחרור וא\"כ כשכתב רבינו פה ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט שיחרור בין הפיל שינו לסימא עינו א\"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב\"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ\"ש בפ\"ד מהלכות חובל ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב וז\"ל דבריו סותרים זא\"ז וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'.</b> ברייתא בפרק החובל (בבא קמא דף צ') ומפרש טעמא משום דאמר קרא עבדו המיוחד ואע\"ג דההיא ר\"א היא ושאר תנאי פליגי עליה משמע התם דהלכה כר\"א משום דאמוראי מפרשי טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבדי צאן ברזל יוצאים בראשי איברים וכו'.</b> שם (דף פ\"ט:) תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומוקי לה בגמרא דכולי עלמא אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כלומר דברייתא דלאשה ולא לאיש קודם תקנה וברייתא דלא לאיש ולא לאשה אחר תקנה ואי בעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה אלא מאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבא וכו' לימא דרבא תנאי היא לא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקניין פירות כקניין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו' כלומר ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אתי כר\"א שכתבתי בסמוך דהלכתא כוותיה והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א והלכתא כוותיה הכי נקטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יציאת העבד בראשי איברים וכו'.</b> בפ״ק דסנהדרין (דף ח') ופ״ק דב״ק וס״פ אלו נערות (כתובות דף מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו'.</b> בפרק מרובה אמרינן מעשה בר\"ג שסימא את עין עבדו והיה שמח וא\"ל ר\"ג לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א\"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ודייק עלה הא יש לו עדים חייב וש\"מ מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב ומשני שאני ר\"ג דשלא בב\"ד אודי והא רבי יהושע אב ב\"ד הוה חוץ לב\"ד הוה הא קמן דאודי שלא בפני ב\"ד לא נתחייב בהודאתו וכדא\"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ומ\"מ כיון דהודאה בב\"ד שאינו סמוך לאו הודאה היא לפוטרו בין תפס קודם הודאה בין תפס אחר הודאה לא מפקינן מיניה ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו יצא לחירות בין הודה בין לא הודה. ולפי זה מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים</b> לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב\"ד סמוכים דהא כיון דקי\"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין ועבד תפוס בעצמו הוא לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב\"ד סמוכים אבל בפני ב\"ד שאינן סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו. \n",
+                "<b>ובמ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור</b> פירוש אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא עינו פטור מקרבן דאין חייבים קרבן אלא על שבועת כפירת ממון והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס וא\"כ כי כפר אשתכח דלא כפר ממונא ולפיכך סיים \n",
+                "<b>וכתב שכל מודה בקנס פטור מלשלמו</b> כלומר פיטור דגבי מודה בקנס הוא פיטור מלשלמו אבל פיטור דגבי כפירת קנס הוא פיטור מקרבן וללמדנו דהא דמודה בקנס פטור מלשלם דוקא במודה בפני ב\"ד הוא ולזה כתב ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים אי נמי בדין תורה קאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו אבל אין לומר דה\"ק אין דנין בו לקבל עדות העדים לידע אם יניחו מה שתפס בידו או אם יוציאוהו מידו דעבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכין הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו רבו להשתעבד בו אם לא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכותב שטר שיחרור לעבדו וזיכה לו בו ע\"י אחר וכו'.</b> בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"ב) איפליגו ר\"מ וחכמים אי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו או לאו והלכה כחכמים דאמרי זכות הוא לו ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) תנן דחכמים אומרים דעבד קונה עצמו בשטר ע\"י אחרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף י\"א) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר\"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וכתב הרי\"ף אבל לא בשיחרורי עבדים והני מילי לחזרה דלא מצי רביה למהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכייה כה\"ג עכ\"ל והרא\"ש תמה עליו דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא הילכך נראה כפירוש רש\"י וכפירוש ר\"ת דרש\"י פירש דל\"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכה\"ג נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ורבינו תם פירש דל\"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הילכך לא יתנו לאחר מיתה עכ\"ל וגם הר\"ן חולק על הרי\"ף. ורבינו תפס דברי הרי\"ף עיקר ופסק כמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין.</b> ברייתא פרק השולח (גיטין דף מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש כתב בשטר אעשנו בן חורין לא יצא לחירות.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>אמר כתבתי גט שיחרור ונתתי לו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שצוה בשעת מיתתו וכו'.</b> ג\"ז שם (דף מ) כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן וכו' פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שיחרור אמרו לפניו רבי אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופירש\"י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתם אבל עבדים היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה להם אביהם כן עכ\"ל ומדשתק להו ר' יוחנן אלמא הדר ביה וכתב הרא\"ש ז\"ל שלא יטריחוה במלאכות כבדות והר\"ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמר עשו לה קורת רוח וכו'.</b> שם אם אמר יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירש הרי\"ף מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא למעבד בה לא כייפינן לה ורש\"י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשיחרור כופין היורשין לשחררה והכי מסתבר להרא\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים וכו'.</b> פשוט הוא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכ\"כ התוס' גבי עובדא דכומתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בששה דרכים שוים שיחרורי עבדים לגיטי נשים וכו'.</b> מתבארים והולכים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כל השטרות העולים בערכאות כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים.</b> משנה פירקא קמא דגיטין (דף י' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שטר שיש עליו וכו' עד והוא שיהיה כותי חבר.</b> משנה וגמרא פרק קמא דגיטין (דף י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שיחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה עד שיכתוב לשמה.</b> בתוספתא דגיטין פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן וכו' ובגט שיחרור הוא אומר וכו'.</b> בפרק קמא דגיטין (דף ט' ע\"ב) אהא דתנו רבנן בשלשה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים מקשו ותו ליכא והא איכא לשמה וכו' והא איכא מחובר ומשני כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני: \n",
+                "<b>אחד גיטי נשים וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד שוין במוליך ומביא וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף ט') תנן אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהמביא גט שיחרור בארץ ישראל א\"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'.</b> הכי משמע שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כשם שהאשה עצמה מביאה את גיטה ואינה צריכה לקיימו וכו' וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' כך העבד וכו'.</b> משמע לרבינו שכל זה בכלל מה ששנינו אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אינו צריך לקיימו א\"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב וכו'. וה\"ה בהל' גיטין פ\"ז ופי\"ב כתב בזה עיין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד.</b> ג\"ז בכלל מה ששנינו ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים במוליך ומביא: \n",
+                "<b>והעבד מקבל גט חבירו וכו'.</b> מימרא דר' יוחנן בסוף פרק ב' דגיטין (דף כ\"ג ע\"ב) ופירש\"י מיד רבו של חבירו שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שיחרור שליחא נמי מצי מיהוי. אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסר גט בידו לא יצא מרשותו ואף על גב דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא עכ\"ל: \n",
+                "<b>הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו'.</b> ברייתא בפרק השולח (גיטין דף מ') פלוגתא דרבי מאיר ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי ומשמע התם דאי לא אמר לה אלא התקדשי גרידא אמרינן ודאי שיחררה מעיקרא וחלו הקידושין וכן כתב רש״י בהדיא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גט שיחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת וכו' לפיכך הכותב לעבדו וכו'.</b> בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) מייתי הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין ר״ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם ואיפסיקא הלכתא בגמרא כת״ק ואמר רב אשי דטעמא דת״ק משום דלאו כרות גיטא הוא ופירש הרי״ף דכיון דשייר ליה קרקע כל שהו וכתב הכי בגיטא ה״ל לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא וכך הם דברי רבינו והתוספות והרא״ש פירשו בע״א ואמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט) דשייר קרקע דתנן לאו דוקא דה״ה לשייר מטלטלין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שהביא גט וכו'.</b> ברייתא שם (דף ח' ע\"ב) ופירש\"י עצמו קנה דנאמן הוא על שיחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה דבעי עדים כשאר קיום שטרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה כתוב בו כל נכסי קנויים לך וכו'.</b> שם בעיא ופשטה רבא הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשחרר שני עבדים בשטר וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ב) תני חדא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו ואוקימנא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי והא מדקתני סיפא אם אמר חצי חצי לא קנו מכלל דרישא דאמר כולו פרושי קא מפרש אף עצמן לא קנו כיצד כגון דאמר חצי חצי וכו' ואיבעית אימא לא קשיא כאן בשטר אחד כאן בשני שטרות בשטר אחד מאי איריא [דאמר] חצי חצי אפילו אמר כולו נמי לא קני ה״נ קאמר אף עצמן לא קנו בד״א בשטר אחד אבל בשני שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בשני שטרות נמי לא קנו וכתב הר״ן דהיינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל ואף על פי ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו עכ״ל וכך הם דברי רבינו והמפרשים פירשו בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשחרר חצי עבדו בשטר וכו'.</b> שם ת\"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר וכו' דרבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אבל בכסף ד\"ה קנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בששחרר חציו בשטר וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) אמר רבה מחלוקת בששחרר חציו והניח חציו אבל שחרר חציו ומכר או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כוליה ד\"ה קנה ופירש\"י והניח חציו דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה אבל שחרר חציו ומכר תחלה חציו או בבת אחת וכ\"כ הר\"ן וכי אמרינן בשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשיחרור דיליה או כגון שהוא כותב בשטר שיחרור עצמו שהוא נותן חציו האחר לאותו אחר ומזכה השטר לאחד בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שיחרור קני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עבד של שני שותפים וכו'.</b> שם מימרא דרבינא ופירש\"י דכיון דאין לו בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב לשפחתו מעוברת וכו'.</b> ברייתא בתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה כ״ה:) ובקידושין פ' האומר (דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק השולח האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמותה דברי ר' יוסי הגלילי וחכ״א דבריו קיימים והלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי את שפחה וולדך ב\"ח וכו'.</b> שם הרי את שפחה וולדך ב\"ח אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה כולו ואנן קי\"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי לא קנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד קשיא רישא אסיפא וכו'. ודבריו אינם השגה אלא פירוש וטעם ושפתים ישק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפחה חרופה אם רצה לשחרר וכו' ותיעשה א״א גמורה.</b> כך היא הגירסא הנכונה והוא בפרק השולח (גיטין דף מ״ג ע״ב) איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אר״נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אמר ר״נ גמרו קידושי ראשון ופירש״י גמרו קידושי ראשון ע״י השיחרור גמרו ומשמע שפוסק רבינו כרבי זירא ועיין בפ״ד מהלכות קידושין בדברי רבינו ובדברי ה״ה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד פירוש המאורסת לע\"ע וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וכו'.</b> משנה בפרק השולח (גיטין דף מ״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בעבד וכו' אבל השפחה וכו' ואם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכו'.</b> שם (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו וכו' אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. ופירש\"י מפסדי ליה מינאי כדאמרינן במתניתין כופין את רבו ועושה אותו ב\"ח. אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב\"ד. מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא לברור לו דמים יפים כמו שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו ומקרקש ליה עבדא זוזי דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב\"ד לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכו' ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולים והתוספות כתבו דלא נראה לר\"ש פירש\"י דמפרש כתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין אלא נ\"ל לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע\"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאים להוציאם לחירות הכא כיון שלא עשה כהוגן הפקירוהו בית דין ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו וכו' ובלא קרקושי זוזי לא רצו ב\"ד ליתן רשות לאפוטרופוס לשחררו דאין נכון לעבור על דעתו של תינוק ור\"ת מפרש דלאו קנסא הוא וכו' דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו בכך כדאמרינן בהניזקין וכו' ואפילו בלא קרקושי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי קא מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר וכו' אלא שלפי שעושה בע\"כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה וגם הרשב\"א והר\"ן תמהו על פירש\"י והעלו שהאפוטרופוס כותב השטר וכן דעת הרי\"ף וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש וכתב הרי\"ף יש שואלים וכי מאחר דמוקמינן אפוטרופוס למאי הלכתא אמרינן ידעינן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומהדרי רבנן משום דחיישינן דילמא מסתביך ביה ינוקא בההוא עבדא וכיון דמקרקשינן ליה בזוזי לא אתי לאיסתבוכי ביה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו נשתבש כאן שיבוש גדול וכו'. ואיני יודע למה כתב שנשתבש שיבוש גדול והרי נתבאר שהרי\"ף ורוב המפרשים סוברים כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד וכו'.</b> מימרא פירקא קמא דגיטין (דף ט'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר את עבדו לעכו״ם יצא בן חורין.</b> משנה פרק השולח (גיטין דף מ״ג) ופירש״י יצא בן חורין אם ברח מן העכו״ם או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמרינן לקמן כשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא שהפקיעו מן המצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו\"ם עד עשרה בדמיו.</b> שם מימרא דריב\"ל וכלישנא בתרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכותב לו גט שיחרור ויוצא.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב\"ד מומחין.</b> כן כתב הרי\"ף וז\"ל וחזינן לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא\"י אבל בח\"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל עד כאן לשונו והרא\"ש כתב ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכים בבבל אבל אם חכמים תיקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל עכ\"ל ורבינו כתב כדברי הגאון והרי\"ף. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מת המוכר אין קונסין את היורש וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוה על עבדו מן העכו\"ם וכו'.</b> שם לוה עליו מן העכו\"ם כיון שעשה לו עכו\"ם נימוסו יצא לחירות מאי נימוסו וכו' אמר רב ששת זמן ופירש\"י זמן אם לא פרעתיך יהא חלוט לך ואקשינן עליה מדתניא האריסין וכו' ועכו\"ם שמשכן שדהו לישראל אע\"פ שיעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר ומשני ל\"ק הא דמטי זימניה הא דלא מטא זימניה ומקשה אלא גבי עבד דמטא זימניה צריכא למימר ומשני אלא אידי ואידי דלא מטא זימניה ול\"ק הא לגופא הא לפירא ואיבעית אימא בשלוה ע\"מ למשכנו ולא משכנו ופירש\"י הא לגופא גבי עבד דקבע לו זמן לגופו שאם לא יתן עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעכו\"ם ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזילזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעכו\"ם קנסוהו ואע\"ג דלא מטא זימניה. ואמאי דמשני ע\"מ למשכנו ולא משכנו פירש\"י דהכי קאמר לעולם בדמטא זימניה ואיצטריך לאשמועינן היכא דעדיין לא משכנו שאעפ\"כ יצא לחירות הואיל ובידו למשכנו הוא ורבינו השמיט דין זה נראה שטעמו מפני שהוא מפרש דהאי שינויא קאי למאי דאמר הא לגופא הא לפירא כלומר עבד ודאי מיירי במשכנו לגופא כלומר להיות הגוף קנוי לו וכדפרישית אבל שדה מיירי בשלא משכנו אלא לפירות ואיבעית אימא דשדה נמי במשכנו לגופא והיינו טעמא דפטור משום דלוה עליו למשכנו ולא משכנו עדיין ולפ\"ז לא נפקא לן מהאי שינויא לגבי עבד: \n",
+                "<b>גבאו העכו\"ם בחובו או שבאו עליו מצירים וכו'.</b> שם (דף מ\"ד) ת\"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר עבדו לאחד מגדולי המלך וכו'.</b> שם אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עכו\"ם יצא לחירות ומפרש טעמא משום דה\"ל לפייס ולא פייס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרו לעכו\"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וי\"ט.</b> כך היא הגירסא הנכונה ופירש\"י חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מיפקע ממצות לחלל שבתות א\"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וי\"ט ופסק רבינו הרי זה ספק משום דבפרק הנזכר הוו בעיי דלא איפשיטו. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו וכו'</b> כתב הראב\"ד א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל ואין בדבריו הכרע ואפילו לפי דבריו מה שהפקיעו מהמצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדה בו בפרך וכמ\"ש בעל מ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אחד מוכר עבדו לעכו\"ם עובד ע\"ז או שמכרו לגר תושב.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לכותי.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ומשמע לרבינו דע\"כ לא איבעיא לן אלא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שעשאום עכו\"ם לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין הא ודאי דין כותי כדין עכו\"ם וכ\"כ הר\"ן: \n",
+                "<b>ומ\"ש מכרו לישראל מומר.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עבדו לח\"ל יצא בן חורין.</b> משנה שם (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש כופין את רבו וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו.</b> בפ\"ק דגיטין עלה ח' בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ\"ד ע\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו'.</b> מימרא וברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכופין את הלוקח לשחררו.</b> [נתבאר לעיל ה\"ו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שאמר לעלות לא\"י כופין וכו'.</b> בסוף כתובות (ק\"י:) הכל מעלין לא\"י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל לאיתויי עבדים ואע\"פ שרש\"י פירשה בע\"ע רבינו מפרש בעבד כנעני וכ\"כ בשם הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שברח מח״ל וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ה) ההוא עבדא דערק מח״ל לארץ אזל מאריה אבתריה אתא לקמיה דר' אמי א״ל לכתוב ליה שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דאמר וכו' לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד זה שברח לארץ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול וכו'.</b> מימרא דריב״ל בפרק החולץ (יבמות דף מ״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם התנה העבד עליו תחלה וכו'.</b> שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכו' אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו ואמר רב פפא דאתי אפילו כר\"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מולים דה\"מ היכא דלא אתני אבל היכא דאתני אתני ורבינו כתב בפ\"א ממילה ובפי\"ד מאיסורי ביאה כלשון הזה ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו עכו\"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצות ויהיה כגר תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל עכ\"ל ובכאן סמך על מ\"ש שם: \n",
+                "<b>וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ד) ומה שאמרו וכותב ומעלה בערכאות שלהם כתבו התוספות דהיינו לומר שאע״פ שנראה כמקיים המקח שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר עבדו וכו'.</b> מימרא דרב ור\"י שם (דף ל\"ח ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מת האדון וכו'.</b> מסקנא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שברח מבית האסורים וכו' וכופין את רבו וכו'.</b> שם מימרא דרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שנשבה אם וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ז ע\"ב) עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמרא במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם ב\"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש וכו' רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב\"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב\"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וכתב הרי\"ף חזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן ונראה ממה שכתב הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן שהם סוברים שהרי\"ף סובר כדברי הגאון דהלכה כרבנן ואע\"פ שהרא\"ש כתב בשם הראב\"ד דהלכה כרשב\"ג והביא כמה ראיות הרשב\"א כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל לדחות כל ראיות הראב\"ד והעלה דהלכה כרבנן וכך הם דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש דאם לא נתייאש ממנו רבו ראשון שנוטל פדיונו מרבו</b> תוספתא כתבוה שם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו וכתב הר\"ן דלפני יאוש מיתוקמא ומש\"ה לת\"ק משתעבד לרבו ראשון ומ\"מ ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטא דהך תוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב\"ם כתב דלשם ב\"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום עכ\"ל ואני תמה על מ\"ש דפשטא דתוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו דאדרבה פשטא משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב\"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב\"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על הדעת שיטול פדיונו מרבו ראשון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עבד שנשבה וכו' א\"א זהו כרשב\"ג ואביי עכ\"ל. ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמ\"ש רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב\"ג וכמו שכתבתי שזהו דעתו של הראב\"ד וכאביי וכמ\"ש הרשב\"א דמאן דפסק כרשב\"ג היינו משום דמוקי מתניתין בלפני יאוש כאוקימתא דאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכו'.</b> משנה בפרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) עבד שעשאו אפותיקי לאחרים ושיחררו [שורת הדין] אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו ב״ח וכותב עבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי דמר סבר חייב ומר סבר פטור וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן דמתניתין באפותיקי מפורש מיירי דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבד ליה כל נכסיו ופסקו הרי״ף והרא״ש כרשב״ג דדינא דגרמי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שהשיאו רבו בת חורין.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ט מ') אמר ר' זירא וכו' אמר רב עבד שנשא ב״ח בפני רבו יצא לחירות ואוקימנא דהיינו כשהשיאו רבו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהניח לו רבו תפילין בראשו.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שא\"ל רבו לקרות שלשה פסוקים וכו'.</b> נלמד מהא דהניח לו רבו תפילין בראשו וכ\"כ הרא\"ש שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכופין את רבו לכתוב גט שחרור</b> בנוסחת הרי\"ף והרא\"ש מסיים בהא דא\"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שיחרור: \n",
+                "<b>וכן אם נדר נדר וכו'.</b> בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ב ע\"ב) תנן הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירתו זו היא גירסת רבינו ומפרש דתרתי קתני בהפר חדא דיצא לחירות תרתי דמשלים נזירותו אבל הראב\"ד היה גורס הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו לפיכך כתב א\"א נראה לי שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה וכו'. דעתו לומר שאע\"פ שהוא גורס יצא לחירות בלא וי\"ו ה\"ל לפרש מפני קושיא זו דחדא קתני עבד שנדר והפר לו רבו ואח\"כ יצא העבד לחירות משלים נזירותו ונראה שטעם רבינו שאע\"פ שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ\"מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיר שעבודו דהפרה לגבי כפייה הפקעת שעבוד היא: \n",
+                "<b>אבל אם לוה מעבדו וכו' עד ולא מיחה בו.</b> ברייתא בפ' השולח (גיטין דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות.</b> נלמד ממה שאמרו שאם קרא שלשה פסוקים בבה\"כ בפני רבו לא יצא לחירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל וכו'.</b> בפ' החולץ (יבמות מ״ה:) א״ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמא עכו״ם גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה וכו'. אמר שמואל וצריך לתקפו במים ופירש רש״י לתקפו במים כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם ב״ח לא יהא ממשות בדבריו ואיתמר עלה מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם בני חורין טעמא דבפניה הא שלא בפניה לא אמר רבא בפניה בין בסתם בין במפרש שלא בפניה במפרש אין בסתם לא זו היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו אף על פי שרש״י והרא״ש גורסים בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שתקף בעכו\"ם קטן וכו'.</b> זה פירש רבינו על מה שאמרו בפ\"ק דכתובות (דף יא) א\"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שקדמו וכו'.</b> נראה שלמד כן מההיא דמעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה משמע דלפניה ובפניה הוה והיינו דדייק גמרא טעמא דבפניה וכתבה רבינו לעיל בסמוך וכאן כתבה לענין שטבלו לפניה ונ\"ל דגרסינן הכא בדברי רבינו וטבלו לפניו בלמ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל שבא על שפחה כנענית וכו'.</b> בפרק שמיני דיבמות (דף ע\"ח ע\"ב) ובספ\"ג דקידושין שולד שפחה כמותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהיא שפחתו.</b> מבואר במכילתא ובתורת כהנים פרשת בהר סיני ועיין במ\"ש רבינו ובדברי מ\"מ פרק רביעי מהלכות נחלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא נהיר ומהו לכל דבר עכ\"ל. כך מצאתי בנוסחא אחת ונראה שטעמו מפני שכתב הרי\"ף בפ\"ד דיבמות בשם קצת גאונים שאם בא על שפחתו הולד חשוב בנו וקצתם מספקא להו ומפני כך כתב דלא נהיר מה שכתב רבינו בפשיטות שאע\"פ שהיא שפחתו הוא עבד לכל דבר דספיקא הוי ואזלינן ביה לחומרא שהוא זוקק את אשת אחיו לחליצה ואינו פוטר את אשת אביו ורבינו אזיל לטעמיה שכתב בפ\"א מהלכות יבום וחליצה דפשיטא ליה שאינו זוקק ולא פוטר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הקונה עבד כנעני מישראל וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות דף מ״ה ע״ב) אהא דאמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם ב״ח קנה עצמו ב״ח מ״ט עכו״ם גופא לא קני מאי דקני ליה הוא דמקני לישראל וכיון דקדם וטבל לשם ב״ח אפקעה לשעבודיה וכו' אמר רב אויא לא שאנו אלא בלוקח מן העכו״ם אבל עכו״ם גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עכו״ם לא קני לישראל למעשה ידיו וכו' אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונים מהם אפילו גופו ואע״ג דפריך ליה רב אחאי כתבו הרי״ף והרא״ש דהלכתא כוותיה ופירש״י אבל עכו״ם גופיה עכו״ם שמכר עצמו לישראל קנאו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו ב״ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם</b> מבואר בכתוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו וכו'.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע\"ח ע\"ב) ובסוף פרק ג' דקידושין (דף ס\"ח ע\"ב) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן באומות הלך אחר הזכר כדתניא מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו יכול אפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ומפרש רבינו דלענין אם הולד עבד או בן חורין איתמר אבל רש\"י פירש דלענין אם יש לולד דין ז' עממין והוא בכלל לא תחיה כל נשמה או לא איתמר ומכל מקום יש לתמוה עליו שר\"י אמר הלך אחר הזכר ולפי דברי רבינו אינו הולך אלא אחר הנקבה שכתב שאם האם כנענית הבן עבד כנעני ואם האם משאר אומות אין הבן עבד והראב\"ד מפרש כפירוש רש\"י ולפיכך השיג על רבינו וכתב אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו א\"א זהו בהיפך ממה שאמרו בגמרא וכו'. ולדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דלא מיירי התם לענין אם הוא בכלל לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות דשם והוא גורס בדברי ר' יוחנן באומות הלך אחר הנקבה וגורס בשתי הבבות דמייתי לה מאשר הולידו בארצכם וה\"פ מניין לאחד מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד כלומר שהוא עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם דהיינו שהאם היא מארצכם שהיא כנענית יכול שאפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות שהולד עבד כלומר ולעולם נלך אחר צד העבדות בין שהאב כנעני בין שהאם כנענית וגלי קרא באם כנענית והוא הדין לאב כנעני תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם כלומר ועבד לא אמרינן ביה הולידו דאין לו יחס והוי כאילו אמר לא אמרתי שנלך אחר צד עבדות אלא במי ששייך ביה הולדה לאפוקי עבד דלא שייך ביה הולדה שאין הולכים אחר צד עבדות שלו וסמ\"ג כתב בשם הגמרא כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלך עכו״ם שעשה מלחמה והביא שביה וכו'.</b> נראה שטעמו מדגרסינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאינשי לכרגייהו ומשתעבדי בהו וכי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא אמר ליה הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסיא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש רש״י והתוספות והרא״ש דעכו״ם היו הנקנים וכתבו התוספות מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואף על גב דלא קני גופא הכא קני או דילמא ה״נ לא קני אלא למעשה ידיו עכ״ל וכיון דפשט ליה דצריכי גיטא דחירותא אלמא גופם קנוי משום דינא דמלכותא וזהו \n",
+                "<b>שכתב והרי הוא כעבד כנעני לכל דבר</b> כלומר שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם היינו דוקא בישראל הקונה את העכו\"ם בדינים אלו אבל עכו\"ם שקנה עכו\"ם אחר בדינים אלו לא קנה גופו דאמרינן בפרק השולח שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש מניין לעכו\"ם שקונה את העכו\"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים וכו' ולא הם קונים זה את זה לגופו הרי מפורש דאין עכו\"ם קונה את עכו\"ם לגופו ואפילו לקחו בשביה ואם כן אפשר דאף בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה דכיון דעכו\"ם לאו בר מיקני עכו\"ם אחר לגופו הוא בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה או אפשר דאלים דינא דמלכותא לאקנויי ליה לגופיה וההיא דפרק השולח בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא דאילו בדינא דמלכותא הוה קני ליה גופיה אף על פי שהוא עכו\"ם וזה נראה יותר אבל מדברי הרשב\"א בתשובה נראה שסובר כלשון ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו וכו'.</b> קשה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) דלוקח עבד מן העכו״ם לא קנה גופו משום דעכו״ם לא מצי מקנה לישראל אלא מאי דאית ליה ביה דהיינו זכות מעשה ידיו וכתבו רבינו בפרק שקודם זה והיאך כתב כאן עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות וכו' אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל וי״ל דה״ק עכו״ם שמכר עצמו לעכו״ם לא קנה העכו״ם גופו ואעפ״כ אם העכו״ם מכר עצמו לישראל הרי גופו קנוי לישראל כדאמרינן בגמרא אתם קונים מהם ויותר נ״ל דה״ק עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו אעפ״כ אם בא העכו״ם הקונה הזה ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל אחר שיטבילנו לשם עבדות דלא אמרו דאין גופו קנוי לישראל אלא קודם שיטבילנו לשם עבדות אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה לגופיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים.</b> ברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א). \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאינה אסורה לקנות אלא עבד בן תשע שנים וכו'</b> כתב הטור ונראה דאין להתיר בפחות מבן תשע שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל עכ\"ל. ויש לומר שרבינו לא חייש להכי משום דכיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא חששא בעלמא דיינו שנאסור לה לקנות עבד ראוי לביאה אבל שנגזור שלא תקנה שאינו ראוי משום דלכשיגדיל אתיא לידי חשד זו אין לנו: \n",
+                "<b>וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ז ע״ב) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ח ע״ב) מימרא דרב יהודה. ותיבת וכן שכתב אינו נוח לי שנראה שאין לו קשר עם מה שלמעלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וכו'.</b> ג\"ז שם וכתב הר\"ן בפרק השולח על הא דעובר בעשה דלאו עשה גמור הוא דא\"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבה\"כ ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעכו\"ם לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך והו\"ל כנותן דמי עצמו עכ\"ל. ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא דאמרינן להשלים עשרה בבה\"כ מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שפחה שנוהגים בה העם מנהג הפקר וכו'.</b> בפרק השולח שם פלוגתא דאביי ורבינא ופסקו הפוסקים כרבינא דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יכול הרב לומר וכו'.</b> מסקנא בגמרא פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בעבדיו וכו' אבל עבדים שהכניסה לו אשתו וכו'.</b> דברים של טעם הם והראב\"ד כתב לא נתברר לי דבר זה וכו'. וי\"ל שאפשר שרבינו יודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך כמו שכתב בתחלת הבבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בד\"א שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צא מעשה ידיך במזונותיך אע\"פ שהיא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו וטעמו מדאיתא בגמרא שם תניא רשב\"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי לי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי רחים ואע\"ג דהאי אוקימתא איתמרא בגמרא למימר דבין לרשב\"ג בין חכמים אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ובמסקנא אסיקנא דיכול לומר כן מכל מקום כיון דא\"א לאוקמי ברייתא באומר לו עשה עמי ואיני זנך דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול דא\"כ מאי או פרנסני או הוציאני לחירות דקאמר או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי ליה ועוד מ\"ש בשני בצורת דנקט כדמקשינן בגמרא ע\"כ אית לן לאוקומה באומר צא מעשה ידיך במזונותיך אבל לומר לו עשה עמי ואיני זנך בין לרשב\"ג בין לחכמים אינו יכול וכי היכי דלא תיקשי אמסקנא דגמרא אית ל\"ל דע\"כ לא אסיקנא דיכול אלא בשאר שנים אבל לא בשני בצורת וכ\"כ התוספות והרשב\"א והרא\"ש וכך הם דברי הטור ופסקו כחכמים אבל הרי\"ף כתב מסקנא דגמרא סתם ולא חילק משמע דס\"ל דכיון דלההיא אוקימתא לכ\"ע אין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ואנן אסקינן סתמא דיכול ולא מפלגינן בין שני בצורת לשאר שנים ליתא לההיא אוקימתא וע\"כ מוקמינן לה דפליגי באי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך או לא והא דנקט או הוציאני לחירות וכן הא דנקט שני בצורת לאו דוקא וכן דעת רבינו שסתם ולא חילק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.</b> כן משמע מדלא אזהר רחמנא שלא לרדות בפרך אלא בע\"ע שהוא ישראל גמור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן וכו' עד סוף הפרק.</b> הם דברי רבינו ראויים אליו. \n",
+                "<b>ומ״ש חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל וכו'.</b> בירושלמי פרק החובל אהא דאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבד חבירו רבו נוטל נזקו וצערו ריפוי שבתו ובשתו והא רבי יוחנן אכיל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה וקרי אנפשיה הלא בבטן עושני עשהו אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים ובגמרא דידן פרק אע״פ (כתובות דף ס״א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר אשתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה הנהו תרי חסידי וכו' מר מקדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: \n",
+                "<b>בריך רחמנא דסייען</b>. \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79fc897c0fc4bb953d3c25e51555cd4f271a69f2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,545 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Slaves",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר כי תקנה עבד עברי.</b> במכילתא: \n",
+                "<b>מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר וכו' ואינו רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום וכו'.</b> בת\"כ פרשת בהר סיני מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא א\"כ העני תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר הא אינו נמכר אלא אם כן העני וברייתא זו מתפרשת מתוך דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ליתנם לבעל חובו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שאין האשה וכו'.</b> משנה בסוטה סוף פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אינה מוכרת עצמה.</b> מבואר במכילתא: \n",
+                "<b>ואינה קונה לא עבד עברי וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) פסק כת״ק דרבן שמעון בן גמליאל: \n",
+                "<b>ואין הגר נקנה וכו'.</b> גם זה ברייתא שם וכתב ספר מצות גדול ומה ששנינו במכילתין דבין לרבי ישמעאל בין לר' עקיבא גר נקנה בע\"ע לשם מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה כך פירש מורי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד עברי שמכרוהו ב\"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר.</b> כך היא הגירסא הנכונה והוא מדתניא בספרי כי ימכר לך מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך ובפרק איזהו נשך שם תניא גר צדק האמור לענין מכירה דכתיב וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב משפחת גר זה עכו\"ם כשהוא אומר או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה אמר מר ולא לך אלא לגר למימרא דגר קני ע\"ע ורמינהי אין הגר נקנה בע\"ע ואין אשה וגר קונים ע\"ע גר לא נקנה בע\"ע ושב אל משפחתו בעינן והא ליכא ואין אשה וגר קונים ע\"ע אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני אר\"נ בר יצחק אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כעכו\"ם דתניא הנרצע והנמכר לעכו\"ם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ופירש\"י אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ועבדו לעולם ולא לבן. והנמכר לעכו\"ם. ילפינן בקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא ואמר לך וכו'.</b> הכי משמע פשטיה דקרא אחרי נמכר גאולה תהיה לו ואיתיה בת\"כ בא ואמר הריני נמכר יכול הוזקק לו תלמוד לומר אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוכר עצמו וכו' אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת בהר סיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך וכו'.</b> שם לא תרדה בו בפרך שלא תאמר לו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך הצן לי את הכוס והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור וכו' עד מקום פלוני. א\"א הסברא שלו היא זו אבל חכמים לא פירשו בו טעם קצבה ולא אמרו שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא משום קצבה ולא קצבה אלא שלא יאמר לו עד שאבא והוא מתעכב לבא וכו'. ואיני רואה בכל הדברים האלו השגה לדברי רבינו דמה לי אומר עד שאבא והוא מתעכב לבא עד שיצטער כדברי הראב\"ד מה לי שהטעם מפני שלא נתן קצבה כדברי רבינו שטעם הצער בלא נתן לו קצבה מפני שהוא מצטער בכל שעה כמו שאמרו דשאני בין בהבאה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואם נתן לו מלאכה שאין לו קצבה כדי לצערו הדבר מסור לה' שיודע אם נתכוון לצערו. ומ\"ש ועוד העבד לא יהיה אלא כפועל וכו'. איכא לאקשויי ולדידיה מי ניחא אלא מאי אית לך למימר דמיירי בשעשה כך שאמר לו עד שאבא ונתאחר מלבא לרבינו נמי מיירי בשאמר ליה עד שאבא וטעמא משום דלא נתן לו קצבה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן העכו\"ם שנמכר לו וכו'.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו\"ם וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי וכו' עד כשהיה עושה מקודם.</b> הכל במכילתא ובתורת כהנים: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> גם זה שם אבל בבנו ותלמידו רשאי וכתב רבינו שהוא הדין לשאר כל אדם שאינו עבד ונתן טעם לדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשים שאינם נוהגים כשורה וכו' עד מותר להשתמש בו כעבד.</b> מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ג ע״ב). וכתב הראב״ד ז״ל בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא וכו'. ואינה השגה שהוא ז״ל מפרש משעבדי בהו טפי שפורעין עשרה ומשתמשין בהם שוה ט״ו ורבינו מפרש שמשתעבדים יותר מדאי ויש הוכחה לפירוש רבינו מדסמך לזה בגמרא ההיא דמי שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל לא כעבד</b> כלומר כעבד כנעני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי וכו' עד כקונה אדון לעצמו.</b> פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n",
+                "<b>ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות וכו'.</b> בתורת כהנים כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה יכול אף הוא ינהוג עמך באחוה ת\"ל עבד יכול אף אתה תתנהג עמו כעבד ת\"ל אחיך הא כיצד אתה נוהג באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אמה העבריה נוהג וכו'.</b> בפרק המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט) אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבד עברי שמכרוהו בית דין נקנה בכסף וכו'.</b> משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר ובכל מקום הוי שוה כסף ככסף דילפינן מנזקין ועבד עברי דכתיב בהו ישיב כמו שכתבו התוספות בריש קידושין. אבל קשה שכתב רבינו עבד עברי שמכרוהו בית דין ובגמרא ילפינן מקראי דלא שנא בין מכרוהו בית דין למוכר עצמו. ומצאתי בספר מוגה שכתב כלשון הזה עבד עברי שמכרוהו בית דין והמוכר עצמו נקנה בכסף (לענין זה): \n",
+                "<b>כיצד בשטר וכו'.</b> שם (דף ט\"ז) שטר אמה העבריה מי כותבו רב הונא אמר אדון כותבו רב חסדא אמר אב כותבו ופסק כרב חסדא דאב צריך לכתוב בתי מכורה לך והוא הדין לעבד דלא ידעינן דעבד נקנה בשטר אלא מדכתיב אחיך העברי או העבריה הוקשו זה לזה ובאמה כתיב לא תצא כצאת העבדים ודרשינן אבל נקנית היא כקניין העבדים ולמדנו שקניינה יהיה בשטר ולא בחזקה מדכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כלומר אשה הנקנית בשטר מכל מקום עיקר למידת קניינות בשטר הוי מעבד כנעני וכשם שהוא או רבו המוכרו כותבין השטר כן אמה העבריה אב כותבו והוא הדין לעבד עברי כמו שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרוהו ב\"ד עובד שש שנים.</b> כלומר ולא יותר כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב מיום מכירתו</b> במכילתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים ת\"ל שש שנים יעבוד הוי שביעית למכירה ולא שביעית לשנים ובפרק קמא דקידושין ירושלמי נמי שביעית של מכירה לא שביעית של עולם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם פגעה בו שנת השמטה</b> כן נלמד ממה שכתבתי בסמוך בשם מכילתא והירושלמי שביעית למכירה ולא שביעית של עולם. ורבינו כתב בפירוש המשנה שזהו למאמר הכתוב שש שנים יעבוד ובשביעית דמשמע שאף בשביעית יעבוד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל וכו'.</b> שם ושב אל משפחתו וכו' אמר ראב\"י במה הכתוב מדבר במכרוהו ב\"ד שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו וכו'.</b> גם זה בברייתא שם (דף י\"ד ע\"ב) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש ומפרש טעמא בגמרא דכתיב ועבדך שש שנים וגו' ולא המוכר עצמו ואף על גב דרבי אליעזר פליג התם ואמר זה וזה אינו נמכר אלא לשש פסק כת\"ק: \n",
+                "<b>הרי שמכר עצמו לעשר שנים וכו'. </b> גם זה שם (דף ט\"ו) אמר רבי אליעזר בן יעקב ושב אל משפחתו במה הכתוב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור כלומר דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך וכו' אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוכר עצמו וכו'.</b> שם (דף ט\"ז:) תניא מנין לבורח שחייב להשלים ת\"ל שש שנים יעבוד ומברייתא אחרת משמע שאינו חייב להשלים ואוקמה רב ששת כגון שברח ופגע בו יובל ובסמ\"ג כתב ואם פגע בו יובל יצא בד\"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין מאי טעמא זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ\"ל ויש לתמוה למה דחה גמ' דידן מפני הירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלה בין שחלה שנה אחר שנה וכו'.</b> ברייתא שם יכול אפילו חלה חייב להשלים ת\"ל ובשביעית יצא כלומר יצא מכל מקום ורמינן עלה מדתניא חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט כלומר הא דתניא דאינו חייב להשלים היינו בעושה מעשה מחט בחליו שהוא מעשה קל ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעים כאן שחלה רצופים משמע ליה לרבינו דלא שני לן והדר אמרינן הא גופא קשיא אמרת חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ארבע אין חייב להשלים הכי קאמר חלה ד' נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פגע בו יובל יצא.</b> למדו בקל וחומר מבורח וכתבו התוספות שי\"א שדין השכיר כדין עבד עברי לענין אם חלה אבל לא נראה להם כן אלא שהשכיר חייב להשלים כל ימי החולי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו לעכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ט\"ו ע\"ב) אם לא יגאל באלה כלומר בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו או בן דודו וגו' רבי אומר באלה הוא נגאל ואין נגאל בשש ואע\"ג דר\"י הגלילי ורבי עקיבא פליגי ארבי ומפקי להאי באלה לאם פדאוהו קרובים או אחרים אם משתעבד להם או לא פסק רבינו כמותו משום דבתר הכי אמילתייהו דרבי יוסי ורבי עקיבא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפיק להאי באלה לדרשא אחרינא כלומר לומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ומדאתא ר' חייא במסקנא דמילתא למימר זו דברי ר\"י וכו' ואפקיה לרבי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וקרוב קרוב קודם.</b> שם מימרא דרב נחמן בר יצחק ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובית דין כופין את קרוביו וכו'.</b> שם ובכל וגו' גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי ואוקמוה בעבד עברי הנמכר לעכו\"ם ואמרינן התם דאף על גב דהא כתיב בתריה או דודו או בן דודו וגו' איצטריך האי קרא לקובעו חובה. \n",
+                "<b>ומ״ש לא פדאוהו קרוביו וכו' מצוה על כל אדם מישראל לפדותו.</b> בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ו ע״ב) תנן המוכר את עצמו ואת בניו לעכו״ם אין פודין אותם ואמרינן בגמ' והוא שמכרן ושנה ושילש משמע הא קודם לכן מצוה לפדותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שפדאוהו קרובים וכו'.</b> כרבי דאמר התם הכל לשחרור כלומר בין קרובים בין שאר כל אדם ופסק רבינו כמותו מהטעם שכתבתי למעלה: \n",
+                "<b>ויש לו ללוות ולגאול את עצמו וכו'.</b> תמהני על פסק זה ששם בגמרא (דף כ' ע\"ב) אמרינן דבעא ר\"ה מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו\"ם נגאל לחצאין או לא ופשט ליה דאינו נגאל ולקמן בגמרא אמרינן עבד עברי הנמכר לעכו\"ם יוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה ואין לוה וגואל לחצאין ולא נראה לי הכרח אחר מאותה הסוגיא אלא שאחר שפשט רב ששת אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא אלמא אביי דהוא בתראה לא ס\"ל כפשיטותיה דרב ששת ואכתי קשיא שאין זה כדאי לדחות פשיטותיה של רב ששת ומצאתי לסמ\"ג שכתב הנמכר לעכו\"ם מסיק שם רב ששת שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל לחצאין ויש לתמוה שלא שת לבו להביא דברי רבינו כמנהגו: \n",
+                "<b>אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודים אותו.</b> שם (דף כ\"א) עבד עברי הנמכר לישראל נגאל לקרובים או לא אליבא דרבי לא תיבעי לך דאמר ומה מי שאינו נגאל באלה אלמא לא מיפרק כלומר דאמר בברייתא שכתבתי לעיל שיכול ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיגאל בשש ת\"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש למדנו דאליבא דרבי עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים ומפרש רבינו דהיינו שאין הקרובים חייבים לפדותו וכבר פסק רבינו הלכה כרבי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוכר עצמו וכו'.</b> כך שנינו שם במשנה וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף והדרכים הללו נוהגים בכל מיני עבד עברי דסתם שנינו אותם חוץ מיוצא בשש שנים שפירש רבינו דלא הוי בנמכר לעכו\"ם: \n",
+                "<b>ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא.</b> שם וקונה את עצמו בכסף תנא בכסף ובשוה כסף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנמכר לעכו\"ם מחשב הדמים וכו'.</b> מבואר בכתוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים וכו'.</b> בת\"כ בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים ובירושלמי פרק קמא דקידושין והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד שוה כסף ככסף אמר ר' אבא מרי שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף מכסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף וכו'.</b> ברייתא בפרק קמא דקידושין עלה כ': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנמכר לעכו\"ם וכו' פעמים יהיה להקל ופעמים להחמיר וכו'.</b> שם (דף כ' ע\"ב) אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא וכמו שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרב שמחל לעבד וכו'.</b> שם אמתניתין הקונה עצמו בשטר אמרו בגמרא (דף ט\"ז) ה\"ד אילימא שיחרור לימא ליה באפי תרי או באפי בי דינא זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדון שמת אם הניח בן זכר וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ובברייתא אחרת אמרו דאינו עובד את האח וכתב רבי לוי בן גרשון בפרשת משפטים שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר: \n",
+                "<b>והנמכר לגר צדק או לעכו״ם וכו'.</b> דין העכו״ם מפורש באותה ברייתא הנמכר לעכו״ם אינו עובד לא [את] הבן ולא את הבת ודין הגר צדק מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) גר קונה עבד עברי ודינו כעכו״ם שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת ולפי זה לא שנא אם הבן הורתו ולידתו שלא בקדושה או בקדושה ואפשר דהיינו טעמא שכיון שלא מצינו שיוכל לימכר לגר צדק אלא מדכתיב ונמכר לגר תושב הנמכר לגר הרי דינו כעכו״ם כשם שהעכו״ם אינו עובד לבנו כן אינו עובד לבן הגר ותפס רבינו גר צדק וכ״ש לגר תושב ותפס עכו״ם לומר שבענין זה שוה הוא לעכו״ם ואפשר עוד שהגר תושב בכלל עכו״ם הוא אבל קשה שהיה לנו להשוותו ג״כ לגאולת קרובים וללוה וגואל וגואל לחצאין ואפשר דהתם היינו טעמא כדי שלא יטמע בין העכו״ם מה שאין כן בגר צדק והא דאינו עובד את הבן לאו משום שלא יטמע הוא אלא גזירה היא דהא נרצע אינו עובד את הבן אע״ג שלא שייך ביה שמא יטמע הילכך יש לנו לומר שהוקשו לענין זה: \n",
+                "<b>מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו וכו': אפי' חלה והוציא עליו רבו הוצאות וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל עבד עברי הרי האדון חייב וכו'.</b> זה שחייב לזון אשתו ובניו פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ובמכילתא נמי דריש הכי וקאמר תו יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם תלמוד לומר אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו עמו להוציא ארוסה שאינה עמו: \n",
+                "<b>אבל אם היתה מאיסורי לאוין וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>במכרוהו בית דין נאמר וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ויצא מעמך הוא ובניו אם הוא נמכר בניו [ובנותיו מי] נמכרים מכאן שרבו חייב במזונות בניו כיוצא בדבר אתה אומר אם בעל אשה הוא וכו' אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת מכאן שרבו חייב במזונות אשתו: \n",
+                "<b>אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה וכו' עד וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה.</b> הכל במכילתא דר\"ש כתבה הרמב\"ן בפרשת משפטים ז\"ל אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף אשתו ובניו חייב במזונותיהם עדיין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו רבו חייב במזונותיהן וכו' ת\"ל אם בעל אשה הוא וכו' שתי נשים כאן אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו יכול אפילו היתה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת\"ל ויצאה אשתו עמו אשה שראויה להתקיים עמו יצאה זו וכו' יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו תלמוד לומר הוא מה הוא מדעת רבו אף אשתו מדעת רבו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת\"ל הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו עד כאן בברייתא ורבינו תפס הברייתא כפשטה אף על פי שהרמב\"ן פירש בה פירוש אחר כמבואר בפירוש התורה שלו. ומכל מקום לדברי רבינו צ\"ע אם חייב במזונות בניו כשהם יותר מבני שש או לא. עוד צריך לדקדק שכתב בראש הפרק אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה ומנא לן דשנייה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד ועוד שכיון שמעמו דרשינן אשה הראויה לו לא ממעט אלא איסורי תורה אבל איסורי סופרים משמע שלא נתכוונה התורה למעט ואפשר דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ועוד דשניות ילפינן להו מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא. ודע שאף על פי שבברייתא אמרו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו וכו' ולא הזכירו מעשה ידי אשתו הוא הדין לאשתו אלא דחדא מינייהו נקט תדע מדקתני סיפא ת\"ל הוא דמשמע דוקא הוא מעשה ידיו לרבו אבל לא אשתו ולא בניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהאדון וכו'.</b> אפשר שלמד כן מהברייתא שכתבתי לעיל אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמכרוהו בית דין וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף ט\"ו) ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו יש לרבו</b> כלומר הרשות ביד רבו. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה. ומה שכתב וכופהו על זה.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) המוכר את עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית רבי אליעזר אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית וכו' מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי בין ביום בין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום בין בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך וכו' אמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית: \n",
+                "<b>והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומפרשינן טעמא בגמ' דאמר קרא אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ואמר רב נחמן בר יצחק דה\"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ומשנת ראב\"י קב ונקי ועוד דרב נחמן בר יצחק פירש דבריו אלמא כוותיה סבירא ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה הנמכר כהן וכו'. </b> שם (דף כ\"א) איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי ועוד שרב נחמן הכריע שם שא\"א לומר דאסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היו לו אשה ובנים וכו' ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות וכו'. ומ\"ש ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים.</b> במכילתא ר\"ע אומר אם אדוניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר: \n",
+                "<b>נרצע שמסר לו רבו וכו'.</b> בפרק המניח (דף כ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו אינו נרצע וכו'.</b> ברייתא פירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ופסק כתנא קמא דאמר המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו בית דין נרצע ויליף לה מדכתיב ורצע אדוניו את אזנו אזנו שלו ולא של מוכר עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהניח בן וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד עברי כהן אינו נרצע וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ״א) ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז): \n",
+                "<b>ואינו שב לשררה שהיה בה.</b> פלוגתא דר״מ ור' יהודה במכות סוף פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) ופסק כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאו לב\"ד של ג'.</b> במכילתא והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינים שימלך במוכריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לסוף שש.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש אל הדלת או אל המזוזה כשהם עומדים בבניין.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין דלת ומזוזה של אדון וכו': ונוקב את אזנו הימנית.</b> במכילתא ובפ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בגופה של אזן.</b> פירוש בתנוך ולא בבשר וזה מחלוקת בפ\"ק דקידושין ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש במרצע של מתכת.</b> פירוש בכל דבר שהוא של מתכת ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"א ע\"ב) אמרינן דאיכא מאן דאמר דבכל דבר שהוא נוקב רוצעין ורבי סבר דדוקא בדבר של מתכת ומשום דכתב קרא ולקחת דהיינו כלל במרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל אנו דנין כעין הפרט מה הפרט של מתכת אף כל של מתכת אף אם אינו מרצע וידוע דהלכה כרבי מחבירו ובמכילתא סתם כרבי: \n",
+                "<b>עד שיגיע לדלת וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ת\"ר אילו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר וכו' ירצענה לאזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת ת\"ל באזנו ובדלת הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת ובמכילתא ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעבור באזנו ובדלת תלמוד לומר ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת: \n",
+                "<b>ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד וכו': ומה מזוזה כשהיא עומדת וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין שם שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה תלמוד לומר מזוזה מה מזוזה מעומד כלומר דבלאו הכי לא מיקרי מזוזה אף דלת נמי מעומד: \n",
+                "<b>האדון הוא שרוצע וכו'.</b> במכילתא ורצע אדוניו למה נאמר לפי שמצינו בכ\"מ ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו: \n",
+                "<b>ואין רוצעין שני עבדים וכו'.</b> פירקא קמא דסוטה עלה ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם אמר יאמר העבד וכו' עד הרי זה כאומר אחר שש.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) תניא בסיפרי פ' ראה על כן אנכי מצוך הדבר הזה היום ביום רוצעין ולא בלילה ונרמז בדברי רבינו שכתב שנשאר מן היום שוה פרוטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה לעבד וכו' עד שיהיו שניהם בטובה.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) כלשון רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שניהם חולים.</b> בעיא שם עמך בעינן והא איכא כלומר שהרי הוא שרוי כמו שרבו שרוי בין טוב ובין רע או דילמא כי טוב לו עמך בעינן והא ליכא תיקו ופסק רבינו להקל על העבד ולא יוכל להשתעבד בו אף אם העבד רוצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין מוכר עצמו וכו' עד מעניקין לו.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) כתבתי רובה למעלה וטעמיה ואחזור לכתבה כאן הטעם שמוכר עצמו אינו נרצע למאמר הכתוב בעבד שמכרוהו ב\"ד ורצע אדוניו את אזנו אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו ואמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואמר עוד ועבדך שש שנים זה ולא מוכר את עצמו שיכול לימכר יותר על שש ואמר עוד הענק תעניק לו ולא למוכר את עצמו וכבר כתבתי דר\"א פליג אכל הני ואומר ששניהם שוים וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לישראל וכו'.</b> בסיפרי מנין כשבית דין מוכרין אותו אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת וכו'.</b> בסיפרי ואף לאמתך תעשה כן להענקה יכול אף לרציעה ת\"ל ואם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל\"ת.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והרי הכתוב נתקו לעשה.</b> טעמו משום דהוי כמו שילוח הקן דכתיב לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ותנן בסוף חולין דלחכמים הוי לאו שניתק לעשה: \n",
+                "<b>אחד היוצא בסוף שש וכו' עד ואח\"כ יצא.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ז) וכת\"ק ופירש הטעם בגמרא כדברי רבינו: \n",
+                "<b>העניק תעניק לו וכו'.</b> ברייתא שם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב מנין לרבות כל דבר ת\"ל אשר ברכך וגו' א\"כ מה ת\"ל צאן גרן ויקב לומר לך מה צאן גרן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר\"ש ראב\"י אומר יצאו פרדות כלומר וכל שכן כספים ור\"ש פרדות משבחן בגופייהו ופסק רבינו כר\"ש דמסתבר טעמיה: \n",
+                "<b>וכמה נותן לו.</b> שם פלוגתא דר\"מ אמר ט\"ו סלעים ור\"ש חמשים ור\"י אמר שלשים ופסק כר\"י דה\"ל ר\"ש ור\"י תרי לגבי ר\"מ דלתרוייהו בעי טפי מט\"ו ולענין חמשים דאמר ר\"ש ה\"ל ר\"מ ור\"י תרי לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>וכתב בין ממין אחד וכו'.</b> לאפוקי מר\"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינין ור\"י שאין לדקדק כן מדבריו משמע דבין ממין אחד בין ממינין הרבה: \n",
+                "<b>בין שנתברך הבית וכו'.</b> ברייתא שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם פגע בו יובל וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>ענק ע\"ע לעצמו וכו'. </b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>וענק אמה וכו'.</b> ג\"ז שם ברייתא: \n",
+                "<b>ואם מת אביה וכו'.</b> שם תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותני חדא ענק אמה העבריה לאביה וכו' ל\"ק הא דאיתיה לאב הא דליתיה לאב כו' לעצמה ולא לאחין לפי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ויש לדקדק על מ\"ש ואם מת האב קודם שיבא לידו משמע שאע\"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו וצ\"ל דבא לידה כבא לידו דמי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ' ע\"ב) תני קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר וכו' משתביא שתי שערות וכו' אין לה מכר ובריש פרק ט' דערכין (דף כ\"ט ע\"ב) מייתי לה מקל וחומר השתא מכורה כבר יוצאה [בסימנין] שאינה מכורה על אחת כמה וכמה שאין יכול למכרה וקרוב לזה איתא במכילתא: \n",
+                "<b>אף הקטנה שהיא איילונית וכו'.</b> בריש פירקא קמא דקידושין (דף ד') מייתי לה מדכתב רחמנא ויצאה חנם וכו' ודרשינן ויצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ופריך דלכתוב רחמנא נערות ותו לא איצטריך למכתב בגרות דכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה ואמרינן דאילו לא כתב אלא נערות ה\"א דאתיא סימני נערות הוו זבינה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוו זבינה זבינא לכך איצטריך לומר דיש שיוצאה בבגרות אף על פי שאין לה נערות והיינו אילונית וממילא שמעינן דזבינה זביני: \n",
+                "<b>אבל הטומטום.</b> בתוספתא דבכורים פרק בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האב רשאי למכור וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ'.) כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו ושדותיו ואח\"כ מוכר בתו ואמרינן התם דיוזיף ברביתא ולא ליזבון ברתיה משמע מכאן דאין לו למכרה עד בלתי השאיר לו שריד: \n",
+                "<b>ואעפ\"כ כופין את האב וכו'.</b> שם (דף י\"ח) ומפדין אותה בעל כרחו ואסיקנא דהיינו בע\"כ דאב ואיכא למידק דהא פריך לאביי א\"ה ע\"ע נמי נכפינהו לגבי משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה ה\"נ הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית ומנו ר\"ש היא ומאחר שפסק רבינו בסוף פרק זה דמוכר ושונה כתנא קמא הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בע\"כ ואפשר שהוא ז\"ל סובר דלא דמי ע\"ע לאמה דבע\"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לגבי משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופין שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א\"נ דגבי אמה כיון דאין האב רשאי למוכרה אלא א\"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ובדין דהוה מצי לשנויי ליה דשאני עבד עברי מאמה העבריה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דמשוה להו ועי\"ל דניחא ליה לאוקומיה כר\"ש משום דסיפא דברייתא אתי כוותיה אבל אה\"נ דלתנא קמא דר' שמעון נמי מפדין אותה בע\"כ דאב: \n",
+                "<b>ברח האב וכו' עובדת עד שתצא.</b> כלומר באחד מהדרכים שנזכיר אבל אין כופין את הקרובים לפדותה שכבר נתבאר רפ\"ג שרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה העבריה נקנית וכו'.</b> משנה פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף ובשטר ובגמרא (דף י\"ו) והפדה מלמד שנקנית בכסף ושוה כסף ככסף כמ\"ש רפ\"ב ושטר ילפינן לה מדכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקניין העבדים ולמדנו שיהיה בשטר ולא בחזקה לפי שכתוב אם אחרת הקישה הכתוב לאחרת הנקנית בשטר: \n",
+                "<b>ואינה נקנית בפרוטה וכו'.</b> קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ואיני רואה דבר מתיישב בזה רק ששאלו בגמרא (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף מנ\"ל אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן ע\"ע הנמכר לעכו\"ם וכו' נמכר לישראל מנ\"ל אמר קרא והפדה והוקש עברי לעבריה מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אשכחן מכרוהו ב\"ד מוכר עצמו מנ\"ל יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף וכו' אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר אמר קרא וכי תשיג וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתוב בנמכר לעכו\"ם ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואף ע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ\"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך: \n",
+                "<b>ושטר אמה העבריה האב כותבו.</b> כבר כתבתי רפ\"ב שהוא מחלוקת רב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא דיליף דנקנית בשטר מלא תצא כצאת העבדים וא\"כ כשם שמוכר העבד או הקרקע כותב השטר ואומר שדי או עבדי מכור לך או קנוי לך ואינו נכתב בלשון הקונה לומר שדך מכורה לי [כך במוכר בתו] ומה שלמדנו מאם אחרת הקישה הכתוב אינו אלא גילוי בעלמא ובירושלמי פרק קמא דקידושין סדר מכירה כך הוא אני פלוני מכרתי בתי לפלוני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה העבריה עובדת שש וכו'.</b> משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין כלומר יתירה עליו שקונה את עצמה בכל אלו ובסימנין: \n",
+                "<b>מת האדון אף על פי שהניח בן וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) והקשו והרי דרשנו ואף לאמתך להענק כמוזכר בדברי רבינו פ\"ג ותירצו א\"כ נכתוב רחמנא ואף לאמתך מאי תעשה ש\"מ תרתי: \n",
+                "<b>וכן מגרעת מפדיונה וכו'.</b> זה פשוט דעיקר גרעון בה כתיב דמדכתיב והפדה דמשמע שאף האדון מסייע בפדיונה למדנו שקונה את עצמה בגרעון כסף שהוא מנכה לשני עבודתה המגיע לפי דמי קניינה. ומ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן</b> קאי למה שכתב שיוצאה בתחלת שבע וביובל ובמיתת האדון: \n",
+                "<b>ואם כתב לה שטר שחרור וכו'.</b> ברייתא שם בעבד עברי כתבתיה למעלה וכיון שהוקשו עברי לעבריה למדנו שגם היא קונה את עצמה בשטר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתירה עליו אמה העבריה וכו'.</b> משנה שם (דף ד') ובריש מכילתין יליף לה מדכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות: \n",
+                "<b>היתה הבת אילונית וכו'.</b> בריש קידושין אמרו דאע\"ג דלא הוה קרא אילו הוה ס\"ד דנמכרת ה\"א דנפקא מק\"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וקרא דאין כסף אלו ימי בגרות לא איצטריך אלא לשיכול למוכרה מ\"מ השתא דכתיב קרא למדנו כן בין מק\"ו בין מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אמה העבריה יוצאה בראשי איברים וכו'.</b> כך אמרו פ\"ק (דף י\"ו) והקשו והא אפיקתיה לאבל נקנית בקניין העבדים וכמו שכתבתי למעלה ותירצו א\"כ לימא קרא לא תצא כעבדים מאי כצאת שמע מינה תרתי: \n",
+                "<b>וכן עבד עברי וכו'.</b> אף על פי שלא מצאתי כן בפירוש אפשר ללמדו מדאיתקש עברי לעבריה וכמוזכר לעיל: \n",
+                "<b>נמצאת למד וכו'.</b> פשוט הוא ונתבאר במה שקדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יעד אותה האדון לעצמו וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף י\"ח) ברייתא ע\"ע יוצא בשנים וביובל מה שאין כן בעבריה ואוקמה רב ששת כגון שיעדה יעדה פשיטא גיטא בעיא מהו דתימא לא ליבטלא הני הלכתא מינה קמ\"ל: \n",
+                "<b>ומצות יעוד קודמת וכו'.</b> משנה ספ\"ק דבכורות (דף י\"ג): \n",
+                "<b>כיצד מצות יעוד וכו' עד ואינו נוהג בה מנהג שפחות.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ט ע\"ב) כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש סמוך לשקיעת החמה</b> פירוש אע\"פ שאין בנשאר מהיום שיעור ששוה עבודתו פרוטה לפי שמעות הראשונות כלומר מעות שנתן האדון לאביה לקידושין ניתנו וכל שאמר לה כן בתוך שש הוה ליה ייעוד למפרע משעת מכירה ולכך אע\"פ שהוא סמוך לשקיעת החמה אינו צריך ליתן לה כלום ואע\"פ שר' יוסי ברבי יהודה חולק שם ואומר דמעות הראשונות לא לקידושין ניתנו הלכה כת\"ק: \n",
+                "<b>ואינו מייעד שתים וכו'.</b> במכילתא: \n",
+                "<b>וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול.</b> בפ\"ק דקידושין (דף י\"ט) בעי ר\"ל מהו שייעד לבנו קטן וכו' ת\"ש דאמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האדון מייעד וכו'.</b> פ\"ק דקידושין שם ואמר ר\"נ בר יצחק דרשינן הכי מדכתיב יעדה שהוא לשון דיעה דרשינן שהוא צריך להודיעה והיינו כדי שתתרצה שאל\"כ מה תועלת יש בהודעתה: \n",
+                "<b>אם מת האדון וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הייעוד כאירוסין וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא פ\"ק דקידושין (דף י\"ח ע\"ב): \n",
+                "<b>אם שלש אלה וכו'.</b> איני רואה מה צורך לרבינו לכתוב דברים אלו אלא שהשלים לבאר הפסוק שהתחיל לבאר אשר לא יעדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האדון יכול למכור וכו'.</b> במכילתא: \n",
+                "<b>וכן עבד עברי.</b> מהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה: \n",
+                "<b>ויראה לי וכו'.</b> כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד כלומר לימכר ולחזור אותו האדון למוכרו אלא שהוצרך לפרש כן באמה לפי שמצינו שנתנה לו תורה רשות ליעדה לבנו סד\"א כיון שיכול ליעדה לאחר שאינו אדון מה לי בנו מה לי אחר קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין האמה העבריה נמכרת וכו' עד קידושין תופסין בהם.</b> פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את בתו וכו' עד כמו שביארנו.</b> ברייתא שם ופסק כת\"ק אלא דאיכא למידק דאמרינן התם (דף י\"ח ע\"ב) אפלוגתא דת\"ק ור\"ש ובפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר\"ע ר\"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כלומר ות\"ק כר\"ע ומשמע דה\"פ כיון שפירש טליתו עליה האדון לשם יעוד שוב אין האב רשאי למוכרה וא\"כ היאך פסק דאם יעד אותה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב הרי האב מוכרה פעם שנייה ושמא י\"ל דרבינו היה מפרש כיון שפירש טליתו עליה היינו אם קידשה לאחר אבל אם יעדה אדון אה\"נ שרשאי למוכרה דס\"ל מוכרה לשפחות אחר שפחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את בתו ואח\"כ הלך וקידשה וכו'.</b> שם (דף י\"ט ע\"ב) גבי הא דתניא דמיעדה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה משל לאומר לאשה תתקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את בתו ופסק וכו'.</b> ברייתא שם פירקא קמא דקידושין ופסק כחכמים דפליגי ארבי מאיר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבד כנעני נקנה וכו' נקנה בכסף או בשטר או בחזקה.</b> משנה פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בחליפין.</b> שם תנא אף בחליפין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או במשיכה.</b> שם אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה: \n",
+                "<b>וקונה את עצמו וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ועבד קטן וכו'.</b> פרק קמא דקידושין שם אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד קונה את עצמו בכסף וכו'.</b> שם (דף כ\"ג) נתבאר בגמרא שלדעת חכמים דקיימא לן כוותייהו עבד קונה את עצמו בכסף ע\"י אחרים אפילו שלא מדעתו לפי שזכות הוא לעבד לצאת מתחת יד רבו וזכין לאדם שלא בפניו וכן נתבאר שם שאם הקנה לעבד ע\"מ שיצא בו לחירות לא קנה רבו: \n",
+                "<b>ואחד הכסף או שוה וכו'.</b> שם (דף ט\"ז) אהא דתנן דעבד עברי קונה את עצמו בכסף תנא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף דילפינן מניזקין וע\"ע דכתיב בהו ישיב כמ\"ש התוספות בריש קידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בשטר וכו' הרי את בן חורין כו'.</b> פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) תנן גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את של עצמך ואיבעיא לן בגמרא אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו ופשטוה דיצא בן חורין והכי איתא נמי בריש קידושין (דף ו') ואע״פ שהאומר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שנתבאר בדברי רבינו פ' ג' מהלכות זכייה ומתנה עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא״כ בשדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוסר לו את השטר וכו' או שהיו העדים חתומים וכו'.</b> כמו בגט אשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרי גיטו וידו באים כאחד.</b> כך כתוב בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) אליבא דרבנן דקי\"ל כוותייהו דבשטר קונה עצמו אפי' על ידי עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד: \n",
+                "<b>אמר לו שלא בכתב וכו'.</b> גיטין פרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) ת״ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין [הרי הוא בן חורין וכו'] אמר ר״י וכולן בשטר ופירש״י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן לשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין: \n",
+                "<b>ועל מ״ש רבינו ואעפ״י שקנו מידו.</b> כתב הראב״ד ז״ל דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא והלכה כר״ש שהכסף גומר בו עכ״ל וההוא מעשה דכומתא איתיה בפרק השולח (גיטין דף ל״ט ע״ב) והכי איתא התם לאפוקי מהאי תנא דתניא ר״ש אומר יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת״ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה וכו' ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע (אתיא בכיא קמיה] אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה ושדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר״ש ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה ופירש רש״י דהוה ליה כליו של מקנה וקי״ל כרב וכו' דהלכתא בכליו של קונה עכ״ל ומשמע שאילו היה בכליו של קונה הוי שיחרור וכן כתב [הרא״ש] בשם רש״י והתוס' וכתב עוד אבל רבינו חננאל כתב שאינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב״ן ז״ל דלפי דברי ר״ח [כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה] לא עשה כלום אף להוציאה מידי שיעבוד אבל בכליו של קונה יצאה מידי שיעבוד וצריכה גט שיחרור ובתוספתא כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היא אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה וכן דעת הרמב״ם ז״ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שיעבוד עכ״ל. ומ״ש עוד הראב״ד והלכה כר״ש שהכסף גומר בו קשיא לי ר״ש סבר שאין הכסף גומר ולכן נ״ל שט״ס יש כאן וצריך להגיה שאין הלכה כר״ש: \n",
+                "<b>הכותב לשפחתו הרי את מותרת וכו'.</b> פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) פשיטא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום ואיתא נמי בריש קידושין (דף ו' ע״ב) ופירש״י שם דטעמא משום דאין זה לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) ושחתה עד שיתכוון לשחתה ואליבא דרבנן ה\"פ עד שיתכוון לעין ואע\"פ שלא נתכוין לשחתה וכמו שיתבאר אבל אם לא נתכוון לעין כלל פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחסרו אחד מכ\"ד ראשי איברים יצא לחירות וצריך גט שיחרור.</b> שם מחלוקת תנאים אם צריך גט שיחרור והכריע הרי\"ף שם כמ\"ד צריך גט שחרור בין בשן ועין בין בשאר ראשי איברים. \n",
+                "<b>ומ\"ש א\"כ למה נאמר בתורה שן ועין וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>אבל המסרס עבדו וכו'.</b> גם זה שם (דף כ\"ה) בכולם כלומר בראשי איברים עבד יוצא בהם לחירות בן עזאי אומר אף הלשון ואף על פי שלפעמים מתכסה חשיב גלוי רבי אומר אף הסירוס כלומר סירוס דביצים שאף על פי שטמונים בכיס חשיבי גלוי והרי\"ף כתב הלשון כך ולא הכריע ולא היה לו להביא דברי רבי ובן עזאי ומכיון שהביאם אלמא הלכתא כוותייהו ס\"ל אבל רבינו סובר דכיון דיחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו וכתב הרא\"ש בפסקיו והסירוס דביצים פליגי בשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מהכיס לגמרי לכ\"ע הוי מום שבגלוי ורבינו לא חילק: \n",
+                "<b>וכן המפיל שן הקטן כו' סופו לחזור.</b> מבואר שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין יוצא בראשי איברים וכו' אלו הן ראשי איברים שאינן וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>אבל העינים וכו'.</b> כלומר ואין צריך למנותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה לו אצבע יתירה וכו'.</b> שם (דף כ\"ד ע\"ב) א\"ר חייא בר אשי היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בה לחירות א\"ר חסדא והוא שנספרת על גב היד ופירש\"י נספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות: \n",
+                "<b>היתה עינו סמויה וכו'.</b> מימרא דרב ששת שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהו על עינו וסמאה וכו' הכהו כנגד עינו ואינו רואה וכו'.</b> ברייתא שם וכתבו התוס' פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח) בד״ה מתיב רבא וא״ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי״ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ״מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועוד יש לומר דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהו על עינו וחסרה מאורה וכו'.</b> [ברייתא שם]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה עינו כהה וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהו על ידו וצמתה וכו'.</b> ברייתא שם ופירש\"י צמתה יבשה: \n",
+                "<b>תלש בזקנו וכו'.</b> תמהני על דין זה שהרי שם בגמרא אמרו אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא הרי מפורש שתלישת העצם אין בה ביטול מלאכה ואפילו הכי יוצא לחירות וי\"ל שרבינו מפרש דכי אמרינן אי מה הפרט מפורש וכו' אלמה תניא תלש בזקנו וכו' היינו לומר דתלש בזקנו ודלדל בו עצם אף על פי שבטלו ממלאכתו ואין סופו לחזור כיון שאינו בגלוי שהרי העור מכסה לא היה יוצא לחירות אי לאו ריבויא דלחפשי ישלחנו ואין להקשות אם כן סירוס דביצים נמי ליתי מריבויא דלחפשי דהא בטל לגיד המחובר לו ממלאכתו ואין סופו לחזור ויש לומר שאף על פי שסרסו הביצים כיון שעדיין תלויים בכיס יכול להתקשות קצת על ידי הדחק ונמצא שלא בטלו ממלאכתו לגמרי אי נמי אינו חוזר היינו שסופו לייבש וליפול כדפרישית אבל ביצים שכרתן ועודם תלויים בכיס אין סופן לייבש וליפול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפיל את שינו וכו'.</b> בסוף פרק שני דבבא קמא (דף כ\"ו ע\"ב) אמרינן שאם היתה אבן מונחת לו בחיקו [בין] שלא הכיר בה [בין שהכיר בה ושכחה] ועמד ונפלה לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושיחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש רש\"י לענין עבד אם נפלה על עבדו וסימאה עינו עכ\"ל ומשמע דלרבנן יצא לחירות ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שלא יצא לחירות ולקמן בסמוך פסק כרבנן ואפשר לומר דמשום דקשיא ליה מה ענין זה לענין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דהתם שאני שנתכוון ליגע בעין ובשן משא\"כ בהא דהיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היתה לו כוונה כלל ולכן נראה שמפרש רבינו דה\"פ לענין עבד אפילו לפי פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פטור ודוחק ועוד י\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) על האי ברייתא דהרי שהיה רבו רופא ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ\"ט דאמר קרא ושחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש\"י לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו להוציא עוברה דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול עיני דנתכוון לעין אע\"ג דלא נתכוון לשחתה חייב ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כת\"ק דרשב\"ג והא דאמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פליגא אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין וכוותה נקטינן דהיא בדוכתה ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגתא דרשב\"ג ורבנן לאו לקושטא דמילתא אמרה אלא לומר דלכאורה משמע דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ולמיכלל מילי טובא כההיא דהיתה אבן מונחת בחיקו אתא למימר דנ\"מ לענין ניזקין ולענין ארבעה דברים ולעניין שבת ולענין גלות וכדאיתא התם וקאמר דאף לענין עבד משמע לכאורה דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי לא יצא לחירות מושחתה כההיא דפ\"ק דקידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הושיט ידו למעי שפחתו וכו'.</b> ברייתא פירקא קמא דקידושין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהיה רבו רופא וכו'.</b> גם זה שם ופסק כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפיל שן עבדו וסימא את עינו וכו'.</b> בפרק מרובה. ודע שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות חובל כל עבד שיצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו ולא האדון יכול להוציא מהם לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ\"ל. וטעמא מדאיבעיא לן בפ' השולח מעוכב גט שיחרור אם יש לו קנס ובעינן למפשטה מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמאן דאמר אינו צריך גט שיחרור וא\"כ כשכתב רבינו פה ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט שיחרור בין הפיל שינו לסימא עינו א\"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב\"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ\"ש בפ\"ד מהלכות חובל ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב וז\"ל דבריו סותרים זא\"ז וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'.</b> ברייתא בפרק החובל (בבא קמא דף צ') ומפרש טעמא משום דאמר קרא עבדו המיוחד ואע\"ג דההיא ר\"א היא ושאר תנאי פליגי עליה משמע התם דהלכה כר\"א משום דאמוראי מפרשי טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבדי צאן ברזל יוצאים בראשי איברים וכו'.</b> שם (דף פ\"ט:) תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומוקי לה בגמרא דכולי עלמא אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כלומר דברייתא דלאשה ולא לאיש קודם תקנה וברייתא דלא לאיש ולא לאשה אחר תקנה ואי בעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה אלא מאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבא וכו' לימא דרבא תנאי היא לא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקניין פירות כקניין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו' כלומר ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אתי כר\"א שכתבתי בסמוך דהלכתא כוותיה והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א והלכתא כוותיה הכי נקטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יציאת העבד בראשי איברים וכו'.</b> בפ״ק דסנהדרין (דף ח') ופ״ק דב״ק וס״פ אלו נערות (כתובות דף מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו'.</b> בפרק מרובה אמרינן מעשה בר\"ג שסימא את עין עבדו והיה שמח וא\"ל ר\"ג לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א\"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ודייק עלה הא יש לו עדים חייב וש\"מ מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב ומשני שאני ר\"ג דשלא בב\"ד אודי והא רבי יהושע אב ב\"ד הוה חוץ לב\"ד הוה הא קמן דאודי שלא בפני ב\"ד לא נתחייב בהודאתו וכדא\"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ומ\"מ כיון דהודאה בב\"ד שאינו סמוך לאו הודאה היא לפוטרו בין תפס קודם הודאה בין תפס אחר הודאה לא מפקינן מיניה ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו יצא לחירות בין הודה בין לא הודה. ולפי זה מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים</b> לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב\"ד סמוכים דהא כיון דקי\"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין ועבד תפוס בעצמו הוא לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב\"ד סמוכים אבל בפני ב\"ד שאינן סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו. \n",
+                "<b>ובמ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור</b> פירוש אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא עינו פטור מקרבן דאין חייבים קרבן אלא על שבועת כפירת ממון והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס וא\"כ כי כפר אשתכח דלא כפר ממונא ולפיכך סיים \n",
+                "<b>וכתב שכל מודה בקנס פטור מלשלמו</b> כלומר פיטור דגבי מודה בקנס הוא פיטור מלשלמו אבל פיטור דגבי כפירת קנס הוא פיטור מקרבן וללמדנו דהא דמודה בקנס פטור מלשלם דוקא במודה בפני ב\"ד הוא ולזה כתב ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים אי נמי בדין תורה קאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו אבל אין לומר דה\"ק אין דנין בו לקבל עדות העדים לידע אם יניחו מה שתפס בידו או אם יוציאוהו מידו דעבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכין הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו רבו להשתעבד בו אם לא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכותב שטר שיחרור לעבדו וזיכה לו בו ע\"י אחר וכו'.</b> בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"ב) איפליגו ר\"מ וחכמים אי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו או לאו והלכה כחכמים דאמרי זכות הוא לו ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) תנן דחכמים אומרים דעבד קונה עצמו בשטר ע\"י אחרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף י\"א) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר\"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וכתב הרי\"ף אבל לא בשיחרורי עבדים והני מילי לחזרה דלא מצי רביה למהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכייה כה\"ג עכ\"ל והרא\"ש תמה עליו דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא הילכך נראה כפירוש רש\"י וכפירוש ר\"ת דרש\"י פירש דל\"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכה\"ג נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ורבינו תם פירש דל\"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הילכך לא יתנו לאחר מיתה עכ\"ל וגם הר\"ן חולק על הרי\"ף. ורבינו תפס דברי הרי\"ף עיקר ופסק כמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין.</b> ברייתא פרק השולח (גיטין דף מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש כתב בשטר אעשנו בן חורין לא יצא לחירות.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>אמר כתבתי גט שיחרור ונתתי לו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שצוה בשעת מיתתו וכו'.</b> ג\"ז שם (דף מ) כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן וכו' פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שיחרור אמרו לפניו רבי אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופירש\"י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתם אבל עבדים היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה להם אביהם כן עכ\"ל ומדשתק להו ר' יוחנן אלמא הדר ביה וכתב הרא\"ש ז\"ל שלא יטריחוה במלאכות כבדות והר\"ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמר עשו לה קורת רוח וכו'.</b> שם אם אמר יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירש הרי\"ף מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא למעבד בה לא כייפינן לה ורש\"י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשיחרור כופין היורשין לשחררה והכי מסתבר להרא\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים וכו'.</b> פשוט הוא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכ\"כ התוס' גבי עובדא דכומתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בששה דרכים שוים שיחרורי עבדים לגיטי נשים וכו'.</b> מתבארים והולכים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כל השטרות העולים בערכאות כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים.</b> משנה פירקא קמא דגיטין (דף י' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שטר שיש עליו וכו' עד והוא שיהיה כותי חבר.</b> משנה וגמרא פרק קמא דגיטין (דף י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שיחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה עד שיכתוב לשמה.</b> בתוספתא דגיטין פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן וכו' ובגט שיחרור הוא אומר וכו'.</b> בפרק קמא דגיטין (דף ט' ע\"ב) אהא דתנו רבנן בשלשה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים מקשו ותו ליכא והא איכא לשמה וכו' והא איכא מחובר ומשני כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני: \n",
+                "<b>אחד גיטי נשים וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד שוין במוליך ומביא וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף ט') תנן אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהמביא גט שיחרור בארץ ישראל א\"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'.</b> הכי משמע שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כשם שהאשה עצמה מביאה את גיטה ואינה צריכה לקיימו וכו' וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' כך העבד וכו'.</b> משמע לרבינו שכל זה בכלל מה ששנינו אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אינו צריך לקיימו א\"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב וכו'. וה\"ה בהל' גיטין פ\"ז ופי\"ב כתב בזה עיין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד.</b> ג\"ז בכלל מה ששנינו ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים במוליך ומביא: \n",
+                "<b>והעבד מקבל גט חבירו וכו'.</b> מימרא דר' יוחנן בסוף פרק ב' דגיטין (דף כ\"ג ע\"ב) ופירש\"י מיד רבו של חבירו שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שיחרור שליחא נמי מצי מיהוי. אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסר גט בידו לא יצא מרשותו ואף על גב דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא עכ\"ל: \n",
+                "<b>הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו'.</b> ברייתא בפרק השולח (גיטין דף מ') פלוגתא דרבי מאיר ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי ומשמע התם דאי לא אמר לה אלא התקדשי גרידא אמרינן ודאי שיחררה מעיקרא וחלו הקידושין וכן כתב רש״י בהדיא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גט שיחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת וכו' לפיכך הכותב לעבדו וכו'.</b> בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) מייתי הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין ר״ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם ואיפסיקא הלכתא בגמרא כת״ק ואמר רב אשי דטעמא דת״ק משום דלאו כרות גיטא הוא ופירש הרי״ף דכיון דשייר ליה קרקע כל שהו וכתב הכי בגיטא ה״ל לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא וכך הם דברי רבינו והתוספות והרא״ש פירשו בע״א ואמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט) דשייר קרקע דתנן לאו דוקא דה״ה לשייר מטלטלין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שהביא גט וכו'.</b> ברייתא שם (דף ח' ע\"ב) ופירש\"י עצמו קנה דנאמן הוא על שיחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה דבעי עדים כשאר קיום שטרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה כתוב בו כל נכסי קנויים לך וכו'.</b> שם בעיא ופשטה רבא הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשחרר שני עבדים בשטר וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ב) תני חדא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו ואוקימנא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי והא מדקתני סיפא אם אמר חצי חצי לא קנו מכלל דרישא דאמר כולו פרושי קא מפרש אף עצמן לא קנו כיצד כגון דאמר חצי חצי וכו' ואיבעית אימא לא קשיא כאן בשטר אחד כאן בשני שטרות בשטר אחד מאי איריא [דאמר] חצי חצי אפילו אמר כולו נמי לא קני ה״נ קאמר אף עצמן לא קנו בד״א בשטר אחד אבל בשני שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בשני שטרות נמי לא קנו וכתב הר״ן דהיינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל ואף על פי ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו עכ״ל וכך הם דברי רבינו והמפרשים פירשו בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשחרר חצי עבדו בשטר וכו'.</b> שם ת\"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר וכו' דרבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אבל בכסף ד\"ה קנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בששחרר חציו בשטר וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) אמר רבה מחלוקת בששחרר חציו והניח חציו אבל שחרר חציו ומכר או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כוליה ד\"ה קנה ופירש\"י והניח חציו דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה אבל שחרר חציו ומכר תחלה חציו או בבת אחת וכ\"כ הר\"ן וכי אמרינן בשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשיחרור דיליה או כגון שהוא כותב בשטר שיחרור עצמו שהוא נותן חציו האחר לאותו אחר ומזכה השטר לאחד בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שיחרור קני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עבד של שני שותפים וכו'.</b> שם מימרא דרבינא ופירש\"י דכיון דאין לו בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב לשפחתו מעוברת וכו'.</b> ברייתא בתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה כ״ה:) ובקידושין פ' האומר (דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק השולח האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמותה דברי ר' יוסי הגלילי וחכ״א דבריו קיימים והלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי את שפחה וולדך ב\"ח וכו'.</b> שם הרי את שפחה וולדך ב\"ח אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה כולו ואנן קי\"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי לא קנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד קשיא רישא אסיפא וכו'. ודבריו אינם השגה אלא פירוש וטעם ושפתים ישק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפחה חרופה אם רצה לשחרר וכו' ותיעשה א״א גמורה.</b> כך היא הגירסא הנכונה והוא בפרק השולח (גיטין דף מ״ג ע״ב) איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אר״נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אמר ר״נ גמרו קידושי ראשון ופירש״י גמרו קידושי ראשון ע״י השיחרור גמרו ומשמע שפוסק רבינו כרבי זירא ועיין בפ״ד מהלכות קידושין בדברי רבינו ובדברי ה״ה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד פירוש המאורסת לע\"ע וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וכו'.</b> משנה בפרק השולח (גיטין דף מ״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בעבד וכו' אבל השפחה וכו' ואם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכו'.</b> שם (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו וכו' אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. ופירש\"י מפסדי ליה מינאי כדאמרינן במתניתין כופין את רבו ועושה אותו ב\"ח. אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב\"ד. מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא לברור לו דמים יפים כמו שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו ומקרקש ליה עבדא זוזי דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב\"ד לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכו' ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולים והתוספות כתבו דלא נראה לר\"ש פירש\"י דמפרש כתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין אלא נ\"ל לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע\"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאים להוציאם לחירות הכא כיון שלא עשה כהוגן הפקירוהו בית דין ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו וכו' ובלא קרקושי זוזי לא רצו ב\"ד ליתן רשות לאפוטרופוס לשחררו דאין נכון לעבור על דעתו של תינוק ור\"ת מפרש דלאו קנסא הוא וכו' דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו בכך כדאמרינן בהניזקין וכו' ואפילו בלא קרקושי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי קא מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר וכו' אלא שלפי שעושה בע\"כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה וגם הרשב\"א והר\"ן תמהו על פירש\"י והעלו שהאפוטרופוס כותב השטר וכן דעת הרי\"ף וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש וכתב הרי\"ף יש שואלים וכי מאחר דמוקמינן אפוטרופוס למאי הלכתא אמרינן ידעינן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומהדרי רבנן משום דחיישינן דילמא מסתביך ביה ינוקא בההוא עבדא וכיון דמקרקשינן ליה בזוזי לא אתי לאיסתבוכי ביה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו נשתבש כאן שיבוש גדול וכו'. ואיני יודע למה כתב שנשתבש שיבוש גדול והרי נתבאר שהרי\"ף ורוב המפרשים סוברים כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד וכו'.</b> מימרא פירקא קמא דגיטין (דף ט'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר את עבדו לעכו״ם יצא בן חורין.</b> משנה פרק השולח (גיטין דף מ״ג) ופירש״י יצא בן חורין אם ברח מן העכו״ם או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמרינן לקמן כשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא שהפקיעו מן המצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו\"ם עד עשרה בדמיו.</b> שם מימרא דריב\"ל וכלישנא בתרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכותב לו גט שיחרור ויוצא.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב\"ד מומחין.</b> כן כתב הרי\"ף וז\"ל וחזינן לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא\"י אבל בח\"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל עד כאן לשונו והרא\"ש כתב ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכים בבבל אבל אם חכמים תיקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל עכ\"ל ורבינו כתב כדברי הגאון והרי\"ף. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מת המוכר אין קונסין את היורש וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוה על עבדו מן העכו\"ם וכו'.</b> שם לוה עליו מן העכו\"ם כיון שעשה לו עכו\"ם נימוסו יצא לחירות מאי נימוסו וכו' אמר רב ששת זמן ופירש\"י זמן אם לא פרעתיך יהא חלוט לך ואקשינן עליה מדתניא האריסין וכו' ועכו\"ם שמשכן שדהו לישראל אע\"פ שיעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר ומשני ל\"ק הא דמטי זימניה הא דלא מטא זימניה ומקשה אלא גבי עבד דמטא זימניה צריכא למימר ומשני אלא אידי ואידי דלא מטא זימניה ול\"ק הא לגופא הא לפירא ואיבעית אימא בשלוה ע\"מ למשכנו ולא משכנו ופירש\"י הא לגופא גבי עבד דקבע לו זמן לגופו שאם לא יתן עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעכו\"ם ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזילזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעכו\"ם קנסוהו ואע\"ג דלא מטא זימניה. ואמאי דמשני ע\"מ למשכנו ולא משכנו פירש\"י דהכי קאמר לעולם בדמטא זימניה ואיצטריך לאשמועינן היכא דעדיין לא משכנו שאעפ\"כ יצא לחירות הואיל ובידו למשכנו הוא ורבינו השמיט דין זה נראה שטעמו מפני שהוא מפרש דהאי שינויא קאי למאי דאמר הא לגופא הא לפירא כלומר עבד ודאי מיירי במשכנו לגופא כלומר להיות הגוף קנוי לו וכדפרישית אבל שדה מיירי בשלא משכנו אלא לפירות ואיבעית אימא דשדה נמי במשכנו לגופא והיינו טעמא דפטור משום דלוה עליו למשכנו ולא משכנו עדיין ולפ\"ז לא נפקא לן מהאי שינויא לגבי עבד: \n",
+                "<b>גבאו העכו\"ם בחובו או שבאו עליו מצירים וכו'.</b> שם (דף מ\"ד) ת\"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר עבדו לאחד מגדולי המלך וכו'.</b> שם אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עכו\"ם יצא לחירות ומפרש טעמא משום דה\"ל לפייס ולא פייס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרו לעכו\"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וי\"ט.</b> כך היא הגירסא הנכונה ופירש\"י חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מיפקע ממצות לחלל שבתות א\"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וי\"ט ופסק רבינו הרי זה ספק משום דבפרק הנזכר הוו בעיי דלא איפשיטו. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו וכו'</b> כתב הראב\"ד א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל ואין בדבריו הכרע ואפילו לפי דבריו מה שהפקיעו מהמצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדה בו בפרך וכמ\"ש בעל מ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אחד מוכר עבדו לעכו\"ם עובד ע\"ז או שמכרו לגר תושב.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לכותי.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ומשמע לרבינו דע\"כ לא איבעיא לן אלא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שעשאום עכו\"ם לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין הא ודאי דין כותי כדין עכו\"ם וכ\"כ הר\"ן: \n",
+                "<b>ומ\"ש מכרו לישראל מומר.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עבדו לח\"ל יצא בן חורין.</b> משנה שם (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש כופין את רבו וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו.</b> בפ\"ק דגיטין עלה ח' בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ\"ד ע\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו'.</b> מימרא וברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכופין את הלוקח לשחררו.</b> [נתבאר לעיל ה\"ו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שאמר לעלות לא\"י כופין וכו'.</b> בסוף כתובות (ק\"י:) הכל מעלין לא\"י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל לאיתויי עבדים ואע\"פ שרש\"י פירשה בע\"ע רבינו מפרש בעבד כנעני וכ\"כ בשם הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שברח מח״ל וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ה) ההוא עבדא דערק מח״ל לארץ אזל מאריה אבתריה אתא לקמיה דר' אמי א״ל לכתוב ליה שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דאמר וכו' לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד זה שברח לארץ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול וכו'.</b> מימרא דריב״ל בפרק החולץ (יבמות דף מ״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם התנה העבד עליו תחלה וכו'.</b> שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכו' אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו ואמר רב פפא דאתי אפילו כר\"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מולים דה\"מ היכא דלא אתני אבל היכא דאתני אתני ורבינו כתב בפ\"א ממילה ובפי\"ד מאיסורי ביאה כלשון הזה ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו עכו\"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצות ויהיה כגר תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל עכ\"ל ובכאן סמך על מ\"ש שם: \n",
+                "<b>וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ד) ומה שאמרו וכותב ומעלה בערכאות שלהם כתבו התוספות דהיינו לומר שאע״פ שנראה כמקיים המקח שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר עבדו וכו'.</b> מימרא דרב ור\"י שם (דף ל\"ח ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מת האדון וכו'.</b> מסקנא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שברח מבית האסורים וכו' וכופין את רבו וכו'.</b> שם מימרא דרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שנשבה אם וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ז ע\"ב) עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמרא במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם ב\"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש וכו' רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב\"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב\"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וכתב הרי\"ף חזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן ונראה ממה שכתב הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן שהם סוברים שהרי\"ף סובר כדברי הגאון דהלכה כרבנן ואע\"פ שהרא\"ש כתב בשם הראב\"ד דהלכה כרשב\"ג והביא כמה ראיות הרשב\"א כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל לדחות כל ראיות הראב\"ד והעלה דהלכה כרבנן וכך הם דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש דאם לא נתייאש ממנו רבו ראשון שנוטל פדיונו מרבו</b> תוספתא כתבוה שם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו וכתב הר\"ן דלפני יאוש מיתוקמא ומש\"ה לת\"ק משתעבד לרבו ראשון ומ\"מ ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטא דהך תוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב\"ם כתב דלשם ב\"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום עכ\"ל ואני תמה על מ\"ש דפשטא דתוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו דאדרבה פשטא משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב\"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב\"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על הדעת שיטול פדיונו מרבו ראשון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עבד שנשבה וכו' א\"א זהו כרשב\"ג ואביי עכ\"ל. ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמ\"ש רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב\"ג וכמו שכתבתי שזהו דעתו של הראב\"ד וכאביי וכמ\"ש הרשב\"א דמאן דפסק כרשב\"ג היינו משום דמוקי מתניתין בלפני יאוש כאוקימתא דאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכו'.</b> משנה בפרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) עבד שעשאו אפותיקי לאחרים ושיחררו [שורת הדין] אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו ב״ח וכותב עבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי דמר סבר חייב ומר סבר פטור וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן דמתניתין באפותיקי מפורש מיירי דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבד ליה כל נכסיו ופסקו הרי״ף והרא״ש כרשב״ג דדינא דגרמי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שהשיאו רבו בת חורין.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ט מ') אמר ר' זירא וכו' אמר רב עבד שנשא ב״ח בפני רבו יצא לחירות ואוקימנא דהיינו כשהשיאו רבו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהניח לו רבו תפילין בראשו.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שא\"ל רבו לקרות שלשה פסוקים וכו'.</b> נלמד מהא דהניח לו רבו תפילין בראשו וכ\"כ הרא\"ש שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכופין את רבו לכתוב גט שחרור</b> בנוסחת הרי\"ף והרא\"ש מסיים בהא דא\"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שיחרור: \n",
+                "<b>וכן אם נדר נדר וכו'.</b> בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ב ע\"ב) תנן הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירתו זו היא גירסת רבינו ומפרש דתרתי קתני בהפר חדא דיצא לחירות תרתי דמשלים נזירותו אבל הראב\"ד היה גורס הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו לפיכך כתב א\"א נראה לי שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה וכו'. דעתו לומר שאע\"פ שהוא גורס יצא לחירות בלא וי\"ו ה\"ל לפרש מפני קושיא זו דחדא קתני עבד שנדר והפר לו רבו ואח\"כ יצא העבד לחירות משלים נזירותו ונראה שטעם רבינו שאע\"פ שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ\"מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיר שעבודו דהפרה לגבי כפייה הפקעת שעבוד היא: \n",
+                "<b>אבל אם לוה מעבדו וכו' עד ולא מיחה בו.</b> ברייתא בפ' השולח (גיטין דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות.</b> נלמד ממה שאמרו שאם קרא שלשה פסוקים בבה\"כ בפני רבו לא יצא לחירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל וכו'.</b> בפ' החולץ (יבמות מ״ה:) א״ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמא עכו״ם גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה וכו'. אמר שמואל וצריך לתקפו במים ופירש רש״י לתקפו במים כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם ב״ח לא יהא ממשות בדבריו ואיתמר עלה מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם בני חורין טעמא דבפניה הא שלא בפניה לא אמר רבא בפניה בין בסתם בין במפרש שלא בפניה במפרש אין בסתם לא זו היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו אף על פי שרש״י והרא״ש גורסים בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שתקף בעכו\"ם קטן וכו'.</b> זה פירש רבינו על מה שאמרו בפ\"ק דכתובות (דף יא) א\"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שקדמו וכו'.</b> נראה שלמד כן מההיא דמעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה משמע דלפניה ובפניה הוה והיינו דדייק גמרא טעמא דבפניה וכתבה רבינו לעיל בסמוך וכאן כתבה לענין שטבלו לפניה ונ\"ל דגרסינן הכא בדברי רבינו וטבלו לפניו בלמ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל שבא על שפחה כנענית וכו'.</b> בפרק שמיני דיבמות (דף ע\"ח ע\"ב) ובספ\"ג דקידושין שולד שפחה כמותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהיא שפחתו.</b> מבואר במכילתא ובתורת כהנים פרשת בהר סיני ועיין במ\"ש רבינו ובדברי מ\"מ פרק רביעי מהלכות נחלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא נהיר ומהו לכל דבר עכ\"ל. כך מצאתי בנוסחא אחת ונראה שטעמו מפני שכתב הרי\"ף בפ\"ד דיבמות בשם קצת גאונים שאם בא על שפחתו הולד חשוב בנו וקצתם מספקא להו ומפני כך כתב דלא נהיר מה שכתב רבינו בפשיטות שאע\"פ שהיא שפחתו הוא עבד לכל דבר דספיקא הוי ואזלינן ביה לחומרא שהוא זוקק את אשת אחיו לחליצה ואינו פוטר את אשת אביו ורבינו אזיל לטעמיה שכתב בפ\"א מהלכות יבום וחליצה דפשיטא ליה שאינו זוקק ולא פוטר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הקונה עבד כנעני מישראל וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות דף מ״ה ע״ב) אהא דאמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם ב״ח קנה עצמו ב״ח מ״ט עכו״ם גופא לא קני מאי דקני ליה הוא דמקני לישראל וכיון דקדם וטבל לשם ב״ח אפקעה לשעבודיה וכו' אמר רב אויא לא שאנו אלא בלוקח מן העכו״ם אבל עכו״ם גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עכו״ם לא קני לישראל למעשה ידיו וכו' אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונים מהם אפילו גופו ואע״ג דפריך ליה רב אחאי כתבו הרי״ף והרא״ש דהלכתא כוותיה ופירש״י אבל עכו״ם גופיה עכו״ם שמכר עצמו לישראל קנאו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו ב״ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם</b> מבואר בכתוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו וכו'.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע\"ח ע\"ב) ובסוף פרק ג' דקידושין (דף ס\"ח ע\"ב) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן באומות הלך אחר הזכר כדתניא מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו יכול אפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ומפרש רבינו דלענין אם הולד עבד או בן חורין איתמר אבל רש\"י פירש דלענין אם יש לולד דין ז' עממין והוא בכלל לא תחיה כל נשמה או לא איתמר ומכל מקום יש לתמוה עליו שר\"י אמר הלך אחר הזכר ולפי דברי רבינו אינו הולך אלא אחר הנקבה שכתב שאם האם כנענית הבן עבד כנעני ואם האם משאר אומות אין הבן עבד והראב\"ד מפרש כפירוש רש\"י ולפיכך השיג על רבינו וכתב אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו א\"א זהו בהיפך ממה שאמרו בגמרא וכו'. ולדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דלא מיירי התם לענין אם הוא בכלל לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות דשם והוא גורס בדברי ר' יוחנן באומות הלך אחר הנקבה וגורס בשתי הבבות דמייתי לה מאשר הולידו בארצכם וה\"פ מניין לאחד מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד כלומר שהוא עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם דהיינו שהאם היא מארצכם שהיא כנענית יכול שאפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות שהולד עבד כלומר ולעולם נלך אחר צד העבדות בין שהאב כנעני בין שהאם כנענית וגלי קרא באם כנענית והוא הדין לאב כנעני תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם כלומר ועבד לא אמרינן ביה הולידו דאין לו יחס והוי כאילו אמר לא אמרתי שנלך אחר צד עבדות אלא במי ששייך ביה הולדה לאפוקי עבד דלא שייך ביה הולדה שאין הולכים אחר צד עבדות שלו וסמ\"ג כתב בשם הגמרא כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלך עכו״ם שעשה מלחמה והביא שביה וכו'.</b> נראה שטעמו מדגרסינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאינשי לכרגייהו ומשתעבדי בהו וכי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא אמר ליה הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסיא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש רש״י והתוספות והרא״ש דעכו״ם היו הנקנים וכתבו התוספות מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואף על גב דלא קני גופא הכא קני או דילמא ה״נ לא קני אלא למעשה ידיו עכ״ל וכיון דפשט ליה דצריכי גיטא דחירותא אלמא גופם קנוי משום דינא דמלכותא וזהו \n",
+                "<b>שכתב והרי הוא כעבד כנעני לכל דבר</b> כלומר שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם היינו דוקא בישראל הקונה את העכו\"ם בדינים אלו אבל עכו\"ם שקנה עכו\"ם אחר בדינים אלו לא קנה גופו דאמרינן בפרק השולח שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש מניין לעכו\"ם שקונה את העכו\"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים וכו' ולא הם קונים זה את זה לגופו הרי מפורש דאין עכו\"ם קונה את עכו\"ם לגופו ואפילו לקחו בשביה ואם כן אפשר דאף בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה דכיון דעכו\"ם לאו בר מיקני עכו\"ם אחר לגופו הוא בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה או אפשר דאלים דינא דמלכותא לאקנויי ליה לגופיה וההיא דפרק השולח בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא דאילו בדינא דמלכותא הוה קני ליה גופיה אף על פי שהוא עכו\"ם וזה נראה יותר אבל מדברי הרשב\"א בתשובה נראה שסובר כלשון ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו וכו'.</b> קשה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) דלוקח עבד מן העכו״ם לא קנה גופו משום דעכו״ם לא מצי מקנה לישראל אלא מאי דאית ליה ביה דהיינו זכות מעשה ידיו וכתבו רבינו בפרק שקודם זה והיאך כתב כאן עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות וכו' אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל וי״ל דה״ק עכו״ם שמכר עצמו לעכו״ם לא קנה העכו״ם גופו ואעפ״כ אם העכו״ם מכר עצמו לישראל הרי גופו קנוי לישראל כדאמרינן בגמרא אתם קונים מהם ויותר נ״ל דה״ק עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו אעפ״כ אם בא העכו״ם הקונה הזה ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל אחר שיטבילנו לשם עבדות דלא אמרו דאין גופו קנוי לישראל אלא קודם שיטבילנו לשם עבדות אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה לגופיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים.</b> ברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א). \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאינה אסורה לקנות אלא עבד בן תשע שנים וכו'</b> כתב הטור ונראה דאין להתיר בפחות מבן תשע שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל עכ\"ל. ויש לומר שרבינו לא חייש להכי משום דכיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא חששא בעלמא דיינו שנאסור לה לקנות עבד ראוי לביאה אבל שנגזור שלא תקנה שאינו ראוי משום דלכשיגדיל אתיא לידי חשד זו אין לנו: \n",
+                "<b>וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכו'.</b> בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ז ע״ב) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ח ע״ב) מימרא דרב יהודה. ותיבת וכן שכתב אינו נוח לי שנראה שאין לו קשר עם מה שלמעלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וכו'.</b> ג\"ז שם וכתב הר\"ן בפרק השולח על הא דעובר בעשה דלאו עשה גמור הוא דא\"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבה\"כ ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעכו\"ם לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך והו\"ל כנותן דמי עצמו עכ\"ל. ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא דאמרינן להשלים עשרה בבה\"כ מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן שפחה שנוהגים בה העם מנהג הפקר וכו'.</b> בפרק השולח שם פלוגתא דאביי ורבינא ופסקו הפוסקים כרבינא דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יכול הרב לומר וכו'.</b> מסקנא בגמרא פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בעבדיו וכו' אבל עבדים שהכניסה לו אשתו וכו'.</b> דברים של טעם הם והראב\"ד כתב לא נתברר לי דבר זה וכו'. וי\"ל שאפשר שרבינו יודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך כמו שכתב בתחלת הבבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור בד\"א שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צא מעשה ידיך במזונותיך אע\"פ שהיא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו וטעמו מדאיתא בגמרא שם תניא רשב\"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי לי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי רחים ואע\"ג דהאי אוקימתא איתמרא בגמרא למימר דבין לרשב\"ג בין חכמים אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ובמסקנא אסיקנא דיכול לומר כן מכל מקום כיון דא\"א לאוקמי ברייתא באומר לו עשה עמי ואיני זנך דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול דא\"כ מאי או פרנסני או הוציאני לחירות דקאמר או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי ליה ועוד מ\"ש בשני בצורת דנקט כדמקשינן בגמרא ע\"כ אית לן לאוקומה באומר צא מעשה ידיך במזונותיך אבל לומר לו עשה עמי ואיני זנך בין לרשב\"ג בין לחכמים אינו יכול וכי היכי דלא תיקשי אמסקנא דגמרא אית ל\"ל דע\"כ לא אסיקנא דיכול אלא בשאר שנים אבל לא בשני בצורת וכ\"כ התוספות והרשב\"א והרא\"ש וכך הם דברי הטור ופסקו כחכמים אבל הרי\"ף כתב מסקנא דגמרא סתם ולא חילק משמע דס\"ל דכיון דלההיא אוקימתא לכ\"ע אין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ואנן אסקינן סתמא דיכול ולא מפלגינן בין שני בצורת לשאר שנים ליתא לההיא אוקימתא וע\"כ מוקמינן לה דפליגי באי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך או לא והא דנקט או הוציאני לחירות וכן הא דנקט שני בצורת לאו דוקא וכן דעת רבינו שסתם ולא חילק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.</b> כן משמע מדלא אזהר רחמנא שלא לרדות בפרך אלא בע\"ע שהוא ישראל גמור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן וכו' עד סוף הפרק.</b> הם דברי רבינו ראויים אליו. \n",
+                "<b>ומ״ש חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל וכו'.</b> בירושלמי פרק החובל אהא דאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבד חבירו רבו נוטל נזקו וצערו ריפוי שבתו ובשתו והא רבי יוחנן אכיל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה וקרי אנפשיה הלא בבטן עושני עשהו אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים ובגמרא דידן פרק אע״פ (כתובות דף ס״א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר אשתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה הנהו תרי חסידי וכו' מר מקדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: \n",
+                "<b>בריך רחמנא דסייען</b>. \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5283f0a96810f818390a01f515735c1a678b5652
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א כשנאנס שלא וכו'. </b> קשה לי בדברי רבינו שכתב שאם מתה קודם שיחרוש בה מאחר דשלא בשעת מלאכה חייב ומשמע דאפילו לא שינה בה ובסוף דבריו כתב שאם מתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה שהוא חייב משמע אף כששינה בענין שתמות בעת השינוי כי היכי דליחייב: ",
+                "<b>וכן השואל בהמה מחבירו וכו'. </b> כתב הריב\"ש בסי' [תכ\"ג] הרמב\"ם ז\"ל סובר דאינו פטור השואל אלא בשמתה בשעת מלאכה ממש ומפני זה כתב בלשונו ומתה תחתיו ר\"ל בין רגליו בעוד שהוא רוכב עליה שהוא מפרש מחמת מלאכה מתה בשעת מלאכה ומ\"ש באותה הדרך לומר שלא שינה להוליכה בדרך אחרת אלא בדרך שהשאילה ללכת בה הלך ונראה שלכך פירש מחמת מלאכה בשעת מלאכה כי הוקשה לו איך נדע הבהמה מחמת מה מתה ומי מפיס ולכך פירש כן שכל שמתה בשעת מלאכה נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ואפשר ג\"כ שמ\"ש ומתה תחתיו לא שמתה ונפלה שדודה בין רגליו אלא שהתחיל לה החולי שמתה ממנו בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שלא מת ממש בין ידיו אלא תוך יום שהוא כיומים ועדיין אין דבריו מחוורים וכבר השיגוהו הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א ז\"ל עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' ואם הניח להם אביהם נכסים וכו'. </b> כתב ה\"ה ולפ\"ז יש תימה בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא וכו' ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו וכו' עד וצ\"ע. ואני אומר דל\"נ דרבינו לא הוה גריס ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע לי' דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן דהא דאמר רב פפא סד\"א הואיל ואמר רב וכו' קמ\"ל לאו למימרא דמשעת שאלה לא איחייב באונסיה כלל דהא ודאי משעת שאלה איחייב בהו אלא היינו לומר שחיוב זה תלוי ועומד הוא שמא לא תיאנס ואם תיאנס יתחייב נמצא כשטבחהו אז נתחייב בפועל ואותו חיוב בכח התחיל משעת שאלה וא\"כ כי אמרינן הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם אונסיה טעמא משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותם נכסים ור\"פ מודה בהא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שותפין ששאלו זה מזה.  </b> כתב ה\"ה נראית הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו אבל תמהתי על לשון שותפין וכו'. ואני אומר שנ\"ל דהכי פירושה שותפין ששאל אחד מחבירו הוי שאלה בבעלים שהרי בעל הדבר השאול עמו במלאכתו הוא ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר כלומר אם לא היה להם שותפות אלא זה שא\"ל השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים כמו שנתבאר בפ\"י מהל' שכירות. * והרב המגיה כתב שדעת רבינו אפילו שאחד שאל מחבירו קרוי שאלה בבעלים שכל אחד מהשותפים שאול לחבירו בעסק השותפות ולזה נקט שותפים דוקא ומה שכתב ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים י\"ל שכשאמר השותף למחר גילה בדעתו שהיום לא יהיה עמו בשום מלאכה עכ\"ל: *הוא מהר\"ם פדוואה  ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו השואל הכישה במקל וכו' אבל אם מתה בדרך פטור. </b> טעמו משום דבגמרא גבי מאי דמקשה ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו ושני שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה אמרינן ורב אמר אפילו תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבא ומשמע דשמואל פליג עליה מדלא אשכח גוונא לאוקמה בעבד כנעני וקי\"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דמייתי סייעתא לרב מברייתא ודחי לה רב אשי משמע קצת דלא ס\"ל כוותיה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. </b> משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ",
+                "<b>זה אומר שאולה וכו'. </b> שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ",
+                "<b>השאילו שתי פרות וכו'. </b> כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. </b> משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ",
+                "<b>זה אומר שאולה וכו'. </b> שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ",
+                "<b>השאילו שתי פרות וכו'. </b> כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו באו עליו גנבים וכו'. </b> כתב הרב המגיד מעשה פ' הגוזל ומאכיל ופירשו רבינו דוקא כשהיו מעות של שבויים שאינם ידועים עד כך נראה מתוך דבריו, יש לתמוה למה כתב שכך נראה מתוך דבריו שמבואר הוא בדבריו כן: ",
+                "<b>בד\"א בשאין זה הממון וכו'. </b> כתב ה\"ה נראה שהכוונה היא דבעינן תרתי וכו'. נ\"ל דהיינו לומר שאם אין חלק כל אחד ידוע הוי כממון שאין לו תובעים דלכל חד מצי למדחי דילמא לא היו נותנין לך אלא לחבירך ויותר נראה לומר דלדעת רבינו אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ\"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה נאמר שישבע כאן בעל הפקדון וכו'. </b> כתב הרב המגיד ולא אמרו יטול בלא שבועה כמו שנזכר למעלה לפי שאין השומר מחוייב שבועה. כלומר ולא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דאינו מחוייב אלא שבועת היסת: כתב עוד ה\"ה ועוד הוסיף דברים ואמר אם תשאל כיון שאילו אמר ברי לי וכו' עד ודברי תלמידו כמותן. יש לתמוה עליו איך כתב כן בשם רבינו שהרי רבינו כתב בהיפך בפ\"א מהלכות טוען גבי כור חיטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חיטים אם שעורים: כתב עוד ה\"ה אלא שכל הסוגיא אשר שם מראה בהיפך מזה שהשוה דינים אלו לטוענו חיטים ושעורים: אומר אני שאין בזה כדי להכריע דאיכא למימר דלפום מאי דס\"ד להשוות נזקי ממונו למה שהוא חייב מחמת עצמו שקיל וטרי בכולה סוגיא אבל קושטא דמילתא היא דאיכא לפלוגי בינייהו ועוד יש לומר דהיינו טעמא דשק צרור נשבע בעל השק ונוטל מפני שפשע בו השומר ולא דמי לההיא דשוורים ולא לההיא דרבה בר נתן דלית בהו פשיעה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען השומר תנאי היה בינינו וכו'. </b> כתב ה\"ה פירוש עדים הלו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ז\"ל אבל יש קצת תימה בעיני בדברי רבינו וכו'. ואני אומר שלא דקדק הרב המגיד בדבריו שאין זה דומה לאותו שהביא דהתם טוען שלא נעשה לו שומר כלל כמו שמבואר בדבריו שם אבל הכא מודה שהוא שומר אלא שהתנה עמו לשמור שלא כדרך השומרים כגון שהפקיד אצלו מעות שדרך שמירתן בקרקע והתנה עמו שיניחם בזוית ביתו דכיון דשמירה כל דהו קיבל עליו שומר מיקרי וחלה עליו שבועה דאורייתא: ועל מה שכתב פירוש עדים הללו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד. הילך לשון השגת הראב\"ד זהו תימה וכי העדים לא שמעו התנאי וכו' [עיין בהשגת הר\"א] ומעתה יש לתמוה על ה\"ה איך כתב ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שהרי ההשגה עדיין במקומה עומדת שמה שאמר אין העדים מעידים אלא שדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי הרי על זה השיג הראב\"ד ז\"ל כיון שהפקיד סתם הרי נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ומה שנראה לי בתירוץ השגה זו שמה שמעידים שהפקיד סתם בפניהם אינו סותר למה שאמר זה תנאי היה בינינו שהרי אפשר שכך התנו בינים ואח\"כ מסר לו בפני עדים סתם על סמך התנאי שהיה ביניהם ואילו היו מעידים שכשמסר לו פקדון זה בפנינו אמר לו שישמרהו כדרך השומרים אם היה טוען זה תנאי היה בינינו הוה אמרינן מה לי לשקר במקום עדים הוא וכדאמרן ואפשר לזה נתכוון הרב המגיד אלא שקיצר: "
+            ],
+            [
+                "<b>שומר חנם שהביא ראיה שלא פשע וכו' ובעל הפקדון שהביא ראיה וכו'. </b> כתב ה\"ה זה נכון וכו' ובהשגות שיטה אחרת עכ\"ל. לא הבנתי זה שכתב שבהשגות שיטה אחרת שאין זו שיטה אחרת כי השגה היא שמשיג עליו ומה שנ\"ל בתירוצה הוא שבבא זו היא סיום בבא קמייתא וברישא קתני שאם הודה השומר שפשע אלא שאמר תנאי היה בינינו נאמן במיגו והשתא קאמר דהני מילי בשאין עדים שפשע אבל אם יש עדים שפשע אינו נאמן במיגו דבמקום עדים הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו'. </b> כתב ה\"ה אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו' ובהשגות אמר אברהם וכו' ובוודאי כן הוא וכבר כתבתי כן בפ\"ב מהלכות שכריות וכו'. ואני אומר שכבר כתבתי שם טעמו של רבינו והוא דבר נכון בלי פקפוק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה וכו'. </b> כתבו תלמידי הרשב\"א בפרק המפקיד שיש להביא ראייה לדין זה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף ק\"ח) גבי תבעוהו בעלים והודה הגנב וכו' או דילמא מצו אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא ושקלינן אנן דידן ואת שקלת דידך מדקאמר שקלינן אנן דידן שמע מיניה דהכי דינא דכל היכא שהבהמה חוזרת הכי דינא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכו' לפיכך חולקים הכפל וכו' ואם קידם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפילו בחוצה לארץ. </b> כלומר דבשלמא כשודאי הוא לאחד מהם דין הוא כשתפסו אין מוציאין מידו כדאיתא בסוף פרק אלו נערות אבל השתא שמוטל בספק הוה אמינא שמוציאין מידו לפחות החצי קמ\"ל אין מוציאין מידו כלל ולא מיבעיא בא\"י שאם היה בא לבית דין היה זוכה בחצי אלא אפילו בח\"ל דהשתא הורע כחו מכמה פנים חדא שהיא בח\"ל ואפילו אם היה בארץ ישראל לא היה נותן לו אלא החצי אפילו הכי אם תפס הכל אין מוציאין מידו:   ",
+                "<b>או שלא הספיק וכו'. </b> כתב ה\"ה בעיא שם וכו' וכתב הרשב\"א דנראה מתוך דבריו שאם נגנבה בחיי האב ושלם שומר לבניו פשיטא שזכה בכפל עכ\"ל. קשה לי דכיון דבנגנבה בלחוד בחיי המפקיד נקנה לו הכפל א\"כ כשנגנב ומת השומר ושלמו בנים כיון דבשעה שנגנב נקנה לו הכפל תו לא מצי למהדר ביה ועוד דהא לא מקני ליה כפילא עד שעה שמשלם כדאמר רבא לכשתרצה ותשלמני ולי נראה דמש\"ה פירש\"י בשמתו בעלים ואח\"כ נגנבה משום דאי נגנבה קודם מיתת הבעלים לא שייכא הך בעיא דהא אין אדם מוריש קנס לבניו וא\"ת היאך פירש\"י גבי שלמו בנים כשנגנבה בחיי האב י\"ל דשאני התם שבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני שומר מבעל הפקדון זכו דלגבי דידיה לאו קנס הוא ודברי הרשב\"א צ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>נגנב הפקדון וכו'.  </b> כתב הרב המגיד פסח כרבא וכו' עד וזה דעת רבינו, ואני אומר שאיני יודע מנין הכריע דעת רבינו שהרי דבריו כדברי הגמרא ממש וכל פירוש שיפורש בדברי הגמרא יתפרש ג\"כ בדבריו: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות שאלה ופקדון</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b74fbe6cf31bd7eccbdeb717177ceb5bb0666d44
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א כשנאנס שלא וכו'. </b> קשה לי בדברי רבינו שכתב שאם מתה קודם שיחרוש בה מאחר דשלא בשעת מלאכה חייב ומשמע דאפילו לא שינה בה ובסוף דבריו כתב שאם מתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה שהוא חייב משמע אף כששינה בענין שתמות בעת השינוי כי היכי דליחייב: ",
+                "<b>וכן השואל בהמה מחבירו וכו'. </b> כתב הריב\"ש בסי' [תכ\"ג] הרמב\"ם ז\"ל סובר דאינו פטור השואל אלא בשמתה בשעת מלאכה ממש ומפני זה כתב בלשונו ומתה תחתיו ר\"ל בין רגליו בעוד שהוא רוכב עליה שהוא מפרש מחמת מלאכה מתה בשעת מלאכה ומ\"ש באותה הדרך לומר שלא שינה להוליכה בדרך אחרת אלא בדרך שהשאילה ללכת בה הלך ונראה שלכך פירש מחמת מלאכה בשעת מלאכה כי הוקשה לו איך נדע הבהמה מחמת מה מתה ומי מפיס ולכך פירש כן שכל שמתה בשעת מלאכה נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ואפשר ג\"כ שמ\"ש ומתה תחתיו לא שמתה ונפלה שדודה בין רגליו אלא שהתחיל לה החולי שמתה ממנו בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שלא מת ממש בין ידיו אלא תוך יום שהוא כיומים ועדיין אין דבריו מחוורים וכבר השיגוהו הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א ז\"ל עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' ואם הניח להם אביהם נכסים וכו'. </b> כתב ה\"ה ולפ\"ז יש תימה בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא וכו' ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו וכו' עד וצ\"ע. ואני אומר דל\"נ דרבינו לא הוה גריס ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע לי' דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן דהא דאמר רב פפא סד\"א הואיל ואמר רב וכו' קמ\"ל לאו למימרא דמשעת שאלה לא איחייב באונסיה כלל דהא ודאי משעת שאלה איחייב בהו אלא היינו לומר שחיוב זה תלוי ועומד הוא שמא לא תיאנס ואם תיאנס יתחייב נמצא כשטבחהו אז נתחייב בפועל ואותו חיוב בכח התחיל משעת שאלה וא\"כ כי אמרינן הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם אונסיה טעמא משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותם נכסים ור\"פ מודה בהא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שותפין ששאלו זה מזה.  </b> כתב ה\"ה נראית הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו אבל תמהתי על לשון שותפין וכו'. ואני אומר שנ\"ל דהכי פירושה שותפין ששאל אחד מחבירו הוי שאלה בבעלים שהרי בעל הדבר השאול עמו במלאכתו הוא ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר כלומר אם לא היה להם שותפות אלא זה שא\"ל השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים כמו שנתבאר בפ\"י מהל' שכירות. * והרב המגיה כתב שדעת רבינו אפילו שאחד שאל מחבירו קרוי שאלה בבעלים שכל אחד מהשותפים שאול לחבירו בעסק השותפות ולזה נקט שותפים דוקא ומה שכתב ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים י\"ל שכשאמר השותף למחר גילה בדעתו שהיום לא יהיה עמו בשום מלאכה עכ\"ל: *הוא מהר\"ם פדוואה  ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו השואל הכישה במקל וכו' אבל אם מתה בדרך פטור. </b> טעמו משום דבגמרא גבי מאי דמקשה ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו ושני שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה אמרינן ורב אמר אפילו תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבא ומשמע דשמואל פליג עליה מדלא אשכח גוונא לאוקמה בעבד כנעני וקי\"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דמייתי סייעתא לרב מברייתא ודחי לה רב אשי משמע קצת דלא ס\"ל כוותיה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. </b> משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ",
+                "<b>זה אומר שאולה וכו'. </b> שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ",
+                "<b>השאילו שתי פרות וכו'. </b> כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. </b> משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ",
+                "<b>זה אומר שאולה וכו'. </b> שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ",
+                "<b>השאילו שתי פרות וכו'. </b> כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו באו עליו גנבים וכו'. </b> כתב הרב המגיד מעשה פ' הגוזל ומאכיל ופירשו רבינו דוקא כשהיו מעות של שבויים שאינם ידועים עד כך נראה מתוך דבריו, יש לתמוה למה כתב שכך נראה מתוך דבריו שמבואר הוא בדבריו כן: ",
+                "<b>בד\"א בשאין זה הממון וכו'. </b> כתב ה\"ה נראה שהכוונה היא דבעינן תרתי וכו'. נ\"ל דהיינו לומר שאם אין חלק כל אחד ידוע הוי כממון שאין לו תובעים דלכל חד מצי למדחי דילמא לא היו נותנין לך אלא לחבירך ויותר נראה לומר דלדעת רבינו אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ\"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה נאמר שישבע כאן בעל הפקדון וכו'. </b> כתב הרב המגיד ולא אמרו יטול בלא שבועה כמו שנזכר למעלה לפי שאין השומר מחוייב שבועה. כלומר ולא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דאינו מחוייב אלא שבועת היסת: כתב עוד ה\"ה ועוד הוסיף דברים ואמר אם תשאל כיון שאילו אמר ברי לי וכו' עד ודברי תלמידו כמותן. יש לתמוה עליו איך כתב כן בשם רבינו שהרי רבינו כתב בהיפך בפ\"א מהלכות טוען גבי כור חיטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חיטים אם שעורים: כתב עוד ה\"ה אלא שכל הסוגיא אשר שם מראה בהיפך מזה שהשוה דינים אלו לטוענו חיטים ושעורים: אומר אני שאין בזה כדי להכריע דאיכא למימר דלפום מאי דס\"ד להשוות נזקי ממונו למה שהוא חייב מחמת עצמו שקיל וטרי בכולה סוגיא אבל קושטא דמילתא היא דאיכא לפלוגי בינייהו ועוד יש לומר דהיינו טעמא דשק צרור נשבע בעל השק ונוטל מפני שפשע בו השומר ולא דמי לההיא דשוורים ולא לההיא דרבה בר נתן דלית בהו פשיעה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען השומר תנאי היה בינינו וכו'. </b> כתב ה\"ה פירוש עדים הלו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ז\"ל אבל יש קצת תימה בעיני בדברי רבינו וכו'. ואני אומר שלא דקדק הרב המגיד בדבריו שאין זה דומה לאותו שהביא דהתם טוען שלא נעשה לו שומר כלל כמו שמבואר בדבריו שם אבל הכא מודה שהוא שומר אלא שהתנה עמו לשמור שלא כדרך השומרים כגון שהפקיד אצלו מעות שדרך שמירתן בקרקע והתנה עמו שיניחם בזוית ביתו דכיון דשמירה כל דהו קיבל עליו שומר מיקרי וחלה עליו שבועה דאורייתא: ועל מה שכתב פירוש עדים הללו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד. הילך לשון השגת הראב\"ד זהו תימה וכי העדים לא שמעו התנאי וכו' [עיין בהשגת הר\"א] ומעתה יש לתמוה על ה\"ה איך כתב ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שהרי ההשגה עדיין במקומה עומדת שמה שאמר אין העדים מעידים אלא שדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי הרי על זה השיג הראב\"ד ז\"ל כיון שהפקיד סתם הרי נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ומה שנראה לי בתירוץ השגה זו שמה שמעידים שהפקיד סתם בפניהם אינו סותר למה שאמר זה תנאי היה בינינו שהרי אפשר שכך התנו בינים ואח\"כ מסר לו בפני עדים סתם על סמך התנאי שהיה ביניהם ואילו היו מעידים שכשמסר לו פקדון זה בפנינו אמר לו שישמרהו כדרך השומרים אם היה טוען זה תנאי היה בינינו הוה אמרינן מה לי לשקר במקום עדים הוא וכדאמרן ואפשר לזה נתכוון הרב המגיד אלא שקיצר: "
+            ],
+            [
+                "<b>שומר חנם שהביא ראיה שלא פשע וכו' ובעל הפקדון שהביא ראיה וכו'. </b> כתב ה\"ה זה נכון וכו' ובהשגות שיטה אחרת עכ\"ל. לא הבנתי זה שכתב שבהשגות שיטה אחרת שאין זו שיטה אחרת כי השגה היא שמשיג עליו ומה שנ\"ל בתירוצה הוא שבבא זו היא סיום בבא קמייתא וברישא קתני שאם הודה השומר שפשע אלא שאמר תנאי היה בינינו נאמן במיגו והשתא קאמר דהני מילי בשאין עדים שפשע אבל אם יש עדים שפשע אינו נאמן במיגו דבמקום עדים הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו'. </b> כתב ה\"ה אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו' ובהשגות אמר אברהם וכו' ובוודאי כן הוא וכבר כתבתי כן בפ\"ב מהלכות שכריות וכו'. ואני אומר שכבר כתבתי שם טעמו של רבינו והוא דבר נכון בלי פקפוק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה וכו'. </b> כתבו תלמידי הרשב\"א בפרק המפקיד שיש להביא ראייה לדין זה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף ק\"ח) גבי תבעוהו בעלים והודה הגנב וכו' או דילמא מצו אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא ושקלינן אנן דידן ואת שקלת דידך מדקאמר שקלינן אנן דידן שמע מיניה דהכי דינא דכל היכא שהבהמה חוזרת הכי דינא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכו' לפיכך חולקים הכפל וכו' ואם קידם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפילו בחוצה לארץ. </b> כלומר דבשלמא כשודאי הוא לאחד מהם דין הוא כשתפסו אין מוציאין מידו כדאיתא בסוף פרק אלו נערות אבל השתא שמוטל בספק הוה אמינא שמוציאין מידו לפחות החצי קמ\"ל אין מוציאין מידו כלל ולא מיבעיא בא\"י שאם היה בא לבית דין היה זוכה בחצי אלא אפילו בח\"ל דהשתא הורע כחו מכמה פנים חדא שהיא בח\"ל ואפילו אם היה בארץ ישראל לא היה נותן לו אלא החצי אפילו הכי אם תפס הכל אין מוציאין מידו:   ",
+                "<b>או שלא הספיק וכו'. </b> כתב ה\"ה בעיא שם וכו' וכתב הרשב\"א דנראה מתוך דבריו שאם נגנבה בחיי האב ושלם שומר לבניו פשיטא שזכה בכפל עכ\"ל. קשה לי דכיון דבנגנבה בלחוד בחיי המפקיד נקנה לו הכפל א\"כ כשנגנב ומת השומר ושלמו בנים כיון דבשעה שנגנב נקנה לו הכפל תו לא מצי למהדר ביה ועוד דהא לא מקני ליה כפילא עד שעה שמשלם כדאמר רבא לכשתרצה ותשלמני ולי נראה דמש\"ה פירש\"י בשמתו בעלים ואח\"כ נגנבה משום דאי נגנבה קודם מיתת הבעלים לא שייכא הך בעיא דהא אין אדם מוריש קנס לבניו וא\"ת היאך פירש\"י גבי שלמו בנים כשנגנבה בחיי האב י\"ל דשאני התם שבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני שומר מבעל הפקדון זכו דלגבי דידיה לאו קנס הוא ודברי הרשב\"א צ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>נגנב הפקדון וכו'.  </b> כתב הרב המגיד פסח כרבא וכו' עד וזה דעת רבינו, ואני אומר שאיני יודע מנין הכריע דעת רבינו שהרי דבריו כדברי הגמרא ממש וכל פירוש שיפורש בדברי הגמרא יתפרש ג\"כ בדבריו: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות שאלה ופקדון</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..18a50fa392c66923e732810daeb8173a050b8d59
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,446 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. </b> כתב ה\"ה דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות וכו'. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ\"ב דכתובות (דף י\"ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' לוה כל כמיניה ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בבגדי החול וכו'. </b> כתב הטור בסי' צ\"ז כל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צ\"ב אין ב\"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך האשה להכניס לבעל וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרמ\"ה ובעל התרומות בשער ראשון וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק לה הוא שאין ב\"ח גובה מהם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו' ותפסה האשה וכו'. </b> כתב בעל התרומות בשער ראשון דטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע\"פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לב\"ח דהא גמר קיחה קיחה מערכין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כשראו הגאונים וכו' התקינו שמשביעין את הלוה וכו'.  </b> כתוב בספר התרומות שער שני ששבועה זו דומה לשבועת מודה מקצת שהוא מפני שאנו אומרים שהוא נשמט משום דדחיקא ליה שעתא סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ורמו רבנן שבועה כי היכי דלודי וכך אנו אומרים בזה. וכתב עוד שם ששבועה זו אפילו אין הלוה בא עליו בטענת ברי שיש לו במה לפורעו אלא אפילו טוען שמא יש לו משביעין אותו והראשונים קראו אותה שבועת החשד עכ\"ל:  וכתב עוד על מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>שמשביעין אותו שלא נתן מתנה על מנת להחזיר וכו'. </b> למה תקנוה שאם באו להזהירו שיפרענה בשיחזירנה לו ה\"ז כלול בנשבע שכל מה שירויח יפרענו ואפילו נתנו לו במתנה בכלל זה ואם תקנוה להודיע לוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן שלוה היכן מצינו זה בתקנת הגאונים אלא עיקר תקנה זו כפי מ\"ש הרמב\"ן דממאי דאיתמר במתנת בית חורון משמע שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחין עליו שאינו גומר ליתנה אבל נתן בדעת גמורה ע\"מ להחזיר הרי היה כשאר כל התנאים דעלמא מעתה הרמב\"ם לזה נתכוון שישבע שלא נתן עכשיו ע\"מ להחזיר כדי להבריח מב\"ח דלא הוי מתנה דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב\"ח בלבד עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. </b> נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. </b> נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרב שלוה מעבדו וכו'. </b> כתב ה\"ה ואין זה דעת רבינו שלא חילק כ\"כ בספר התרומות בשער ל\"ז דבין טמונין בין שאינן טמונין אין להם עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלמנה בין שהיא עניה וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו. </b> כתב הריב\"ש סי' תפ\"ח נ\"ל דאתיא כרבא דאמר בפ\"ק דתמורה (דף ד' ע\"ב) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אם עבר מהני שאיונ חייב להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביהקרא השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא כדאיתא בפ\"ק דתמורה. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ואם תודה תשלם וכו'. </b> לא בא לומר שלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי אם משכן אותו שלא בעדים שהרי באיש דומיא דאלמנה בחבל כלים שעושין בהם אוכל נפש יכול לטעון עד כדי דמיהם אי ליכא עדים על החבלה דהכי אמרינן בגמרא בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שליח ב\"ד שבא למשכן וכו' ומניח מטה ומצע לעשיר וכו'.  </b> כתב הטור בסי' צ\"ז קשה כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכין לו למה מחזירין והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכין לו ואותם כבר הניח לו עכ\"ל ואני אומר דלאו קושיא היא שהרי רבינו סובר דכל כלי אומנות אפילו הצריכין לו הוא מניח וכמ\"ש ה\"ה אבל אי קשיא לדברי רבינו הא קשיא היכי תנן בפרק המקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע וי\"ל דמתניתין מיירי שעבר ומשכנו או שמשכנו מדעת הלוה א\"נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד:  ודע דבברייתא אמרינן נותן לו מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ומפרש בגמרא למאי צריכי שתי מטות חדא דאכיל עלה וחדא לישן עליה ורבינו לא חשש לומר כאן שיניח לו מטה ומטה מפני שסמך על מה שכתבה בפ\"א גבי סידור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. </b> בגמרא אוקימנא דהא דבעי שיהא לו דרך לאותה מדינה ואם אין לו דרך לשם לא היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אם אין מלכיות מקפידות זו על זו אפילו אין לו דרך לאותה מדינה נמי ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי\"ף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומצות עשה להשיך לעכו\"ם וכו'. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר\"ן כתב בפרק אי זה נשך ול\"נ כדברי הרמב\"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו\"ם מדאוריית' שרי הדרי' למאי דס\"ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ\"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס\"ל דרבית דעכו\"ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו\"ם מדאורייתא שרי נקטינן ע\"כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ\"ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו\"ם ברבית דה\"ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו\"ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם העמידו אצל ישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה זה מחלוקת בין המפרשים וכו' ומ\"מ מ\"ש שהוא רבית קצוצה אע\"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' עד אלו דבריהם ותלמידי הרשב\"א כתבו ושמא רצונו לומר דהחמירו לעשות כרבית קצוצה לומר שהיא יוצאה בדיינין ולא נהיר עכ\"ל. ולי נראה דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו\"ם. </b> כלומר להפקיד ביד עכו\"ם ועכו\"ם מלוה אותם ברבית לישראל והכי תניא בתוספתא פרק איזהו נשך ישראל שאמר לעכו\"ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם עכו\"ם שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור לישראל ללוות הימנו ברבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ביצים להושיב תחת התרנגולים שלו. </b> במשנה פרק אי זהו נשך (דף ס\"ח) אין מושיבין תרנגולין למחצה ופירש\"י לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחין למחצית שכר מה שיהיו האפרוחין שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הו\"ל פלגא מלוה וכו' ונמצא מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו וכך עולה מדברי רבינו פ\"ח מהלכות שלוחין ושותפין ואם אין אחריות הביצים על בעל התרנגולים יתבאר ספ\"ח:   ",
+                "<b>אלא א\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. </b> כלומר בכל החלוקות הנזכרות בעי למיתן ליה שכר עמלו ובנותן ביצים להושיב תחת התרנגולת בעי למיתן ליה נמי שכר מזונו שהוא מוציא באפרוחין וטעמא דמילתא דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שמתעסק בפלגא דפקדון משום הנאת המתנת המלוה ולפיכך צריך שיתן לו שכר עמלו ומזונו: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשתתף עם חבירו במעות וכו'. </b> בפרק איזהו נשך (דף ס\"ח) אמר רבא לית הילכתא כשטרי מתוזנאי דזקפי רווחא אקרנא מי יימר דהוי רווחא:   ",
+                "<b>וכן לא יתן לא מעות בתורת עסקא וכו'. </b> שם בסמוך א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבין עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו א\"ל תינח היכא דאיתיה לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי ואע\"פ שבדין הראשון כתב רבינו המשתתף במעות או בקרקע או הנותן לו עסק ובדין השני כתב וכן לא יתן לו בתורת עסק או שותפות לאו דוקא דהוא הדין קרקע נמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב וכו'. </b> פירוש עתה בא לומר דרבית נמי שרי אפילו התנה הלוה שיוכל לסלקו תוך הזמן דכיון שאין המלוה יכול לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה שכירות הוא ואפי' בית שרי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכל הממשכן סתם וכו'. </b> פי' סתם קרי למקום שאין בו מנהג ידוע ומשכן סתם שאילו היה מנהגם לסלקו כל זמן שיביא לו מעות אפילו מיד מסלקו ואילו היה מנהגם שלא יוכל לסלקו עד סוף זמן המשכונא לאחר י\"ב חדש נמי אינו יכול לסלקו אם לא הגיע זמן המשכונא הילכך על כרחין ליכא לאוקמא אלא כדאוקימנא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שמשכונא זו אסורה היא וכו'. </b> נ\"ל שכ\"כ רבינו משום דרישא דקתני המלוה את חבירו וכו' אין מסלקין אותו בלא כלום וכו' א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי איסור רבית איכא אלא או בטעות או במזיד ודקאמר מקום שנהגו לסלק המלוה והו' א\"א לאוקומה בשנהגו כן בטעות דהיאך אפשר שנהגו כן מימי קדם ולא מיחו בידם חכמים א\"ו במזיד היא וזו היא דרך כל מי שחוטא ומשכן או עכו\"ם והא דאמר אין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי שביעית שייך ביה ומאי דין הבכור אית ביה אלא או בטעות או דרך כל מי שחוטא ומשכן ולכך כתב רבינו הני תלתא גווני: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור להרבות על המכר וכו'. </b> כתב ה\"ה משנה מפורשת שם ופירוש וכו' כלומר דלא תימא דאינו אלא איסור בעלמא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקנות פרי הפרדס וכו'. </b> נ\"ל שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירותיהן של אותה שנה ויחזיק בהם לקנותם מיד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לשכור הספינה וכו' וכן מותר להשכיר סיר של נחשת וכו'. </b> אמרינן בגמרא אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא כלומר מאחר שמקבלים הפחת למה נותנין שכר אינו אלא משום רבית ומשני הא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא כלומר פחת דמי הנחשת דכל מאי דמקלי נחשא בצרי דמיה ולפיכך נוטלין שכר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משכרת אשה וכו'. </b> כלומר דכיון דבלשון שכירות הוא אין אחריות הביצים על בעל התרנגולת ולהכי שרי: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה נושה בחבירו וכו'. </b> רבינו העתיק לשון הגמרא שכשלקח הדבר ביותר משוויו איירי במטלטלי וכשלקח בפחות איירי בקרקע ומשמע דה\"ה איפכא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים וכו'. </b> כוונת הדברים שכשב\"ה יכול לסלקו שלוה ממנו וזורע וכשיוקירו החטים יתן לו חטים אין זה הלואה אלא לבציר מהכי נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע\"מ שיטול ב\"ה הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין שעל מנת כן ירד. ומ\"ש   ",
+                "<b>שבמקום שדרך בע\"ה לתת את הזרע וכו'. </b> כלומר ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס. ומ\"ש   ",
+                "<b>אבל אחר שירד וכו'. </b> כלומר מתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואח\"כ נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה הוא גביה ואסור כך פירש\"י ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ויש מן הגאונים שהורה וכו'. </b> נראה לפרש חתמו או העידו בפני ב\"ד שמסרתיו בפניכם והכוונה שאם יודעין לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב\"ד והב\"ד יכתבו עדותם של עדים ויגבה בו כך כתב הר\"ש בן הר\"ש צמח ול\"נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר. שיכתבו בו שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו על זה וה\"ק חתמו על עדותכם שנמסר בפניכם שטר זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליו כתב ידו וכו' ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין כו'. </b> כלומר משום דטענינן להו שאביהם פרעו אבל אם ידוע שלא פרעו ע\"פ אחד משלשה דברים שכתב רבינו לקמן בפרק זה ודאי גובה מהיורשין דלא גרע ממלוה ע\"פ וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה על היתומים וכו' ואם תפס ב\"ח מחיים גובה מהם. </b> כתב הריב\"ש אחר תקנת הגאונים אין לחלק בכך שהרי מטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה לא שאם לא כתבו לא יהיו דנים כתקנת הגאונים שהרי כבר כתב הרב בסמוך שכן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם אבל ר\"ל שבמערב כדי שלא יהיו צריכין לתקנת הגאונים במה שאפשר הנהיגו לכתוב בשטרות שיעבוד מטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ועשו כן כי חששו אולי לא ידע הלוה בתקנה זו ואין דעתו לשעבד עצמו כי אם בדין הגמרא ונמצא שנתאנה הלוה ותהיה תקנה זו נזק היתומים שלא בדין ועוד שבתנאי זה הוא גובה יותר מן התקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלין גובה מן המטלטלין אף מן היתומים מן הדין שתנאי שבממון הוא ומן התקנה לא היה גובה מן המטלטלין מאחר שיש שם קרקע וליכא פסידא למלוה מעמידין אותו על דין הגמרא לזה כיון הרמב\"ם בפרק זה. ומ\"ש בפי\"ו מהל' אישות בתקנת גביית הכתובה שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אעפ\"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב בכתובה שיעבוד מטלטלין נראה שלא נשתעבד אלא כדין הגמרא אלא אם כן היה יודע תקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבים האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל כי אם ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה ועתה ג\"כ אנו רואים שדנין בה והכל יודעין שכל נכסי הלוה בין קרקעות בין מטלטלין משועבדים לב\"ח בין ממנו בין מיורשיו ודין הגמרא אינו נודע להם דלא כ\"ע דינא גמירי עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין נפרעין מן היורשים וכו'. </b> כפי מ\"ש ה\"ה כוונת רבינו דבמלוה על פה היכא דגובה מיורשים גדולים דהיינו היכא שהיה אחד מג' תנאים אלו הנזכרים גובה גם מיורשים קטנים וכל שאינו גובה מיורשין דהיינו היכא שלא היה אחד משלשה תנאים אלו הנזכרים אף מגדולים אינו גובה ובמלוה בשטר אם יש בו אחד משלשה תנאים אלו גובה אפילו מיורשים קטנים דלא גרע ממלוה ע\"פ אבל כשאין שום אחד משלשה תנאים אלו אע\"פ שגובה מיורשים גדולים אינו גובה מיורשים קטנים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אשה שתבעה כתובתה וכו' מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקים. </b> כתב הרשב\"א דאפילו היא זקנה שאינה ראויה לינשא נזקקין לה. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ונזקקים משום חן האשה וכו'.  </b> לפי מה שאכתוב בסמוך בשם הרשב\"א ור\"י דלא נקט טעמא דמזוני משום גרושה ועוד לאשמועינן באלמנה נמי דאפילו היכא דאיכא טעמא דמזוני וכגון שלא היו הנכסים יותר מכתובתה אפ\"ה נזקקים לה משום חינא ולאפוקי מהוראת קצת הגאונים שכתב בסמוך:  כתב הרשב\"א בתשובה שמדברי רבינו בפרק זה נראה שהוא סבור ששתי לשונות שנאמרו בפרק שום הדיינים בכתובת אשה משום ר\"י חד משום מזוני ומרימר מתני לה משום חינא ששניהם אמת עכ\"ל ולע\"ד נראה שרבינו מפרש דמ\"ד משום מזוני לית ליה משום חינא אבל מ\"ד משום חינא לא פליג אטעמא דמזוני אלא דאתא למימר דאפילו היכא דליכא טעמא דמזוני נזקקין לה משום חינא וכיון דמרימר עבד בה עובדא ורבינא דאקשי ליה כי א\"ל אנן משום חינא מתנינן ליה שתיק ליה והכי נקטינן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית דין שמכרו שלא בהכרזה וכו'. </b> נראה דאפילו ביתומים גדולים מיירי והוא הדין לנכסי כל אדם אם מכרו בית דין שלא בהכרזה וראיה ממה שכתב רבינו והרב המגיד פי\"ב מהלכות אישות: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובית דין שהכריזו כראוי וכו'. </b> כתב הרב המגיד וכתב הרמב\"ן דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עכ\"ל איפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא:   ",
+                "<b>אבל אם לא בדקו בשומא וכו'. </b> כ' ה\"ה פירוש במקום שאין מכריזין וכו'. ק\"ל א\"כ מאי וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה וכו' שכתב בסמוך היא היא לכך נ\"ל שמה שכתב אבל אם לא בדקו בשומא וכו' לאו למימרא שלא הכריזו עליה אלא הכריזו עליה אבל לא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט ודברים אלו הם מבוארים פה בדברי רבינו ובפירוש המשנה פרק אלמנה ניזונת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוה שבא להפרע וכו' ואם א\"א להודיעו במהרה. </b> בסמוך יתבאר כמה שיעור מהרה זה. ומ\"ש   ",
+                "<b>אומרים למלוה שישבע.</b> בסמוך יתבאר דהיינו בשאין בשטר נאמנות. ומה שכתב ",
+                "<b>ואין חוששין לשובר. </b> ג\"ז יתבאר בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש ראיות צריך להביא וכו'. </b> כתוב בתשובות הרא\"ש כלל ע\"ג ילמדנו הא דאמרינן שמלוה שבא לגבות מנכסי לוה ואיננו פה שצריך להודיעו אם הוא כך טרם לכתו היה מצפה בכל יום לביאת המלוה לירד לנכסים כי לא היה לו ממה לפרוע ושוב הרחיק הלוה כ' פרסאות או שלשים ואחר זמן בא המלוה לירד לנכסיו אם בית דין צריך להודיעו בזה וכשמודיעין אותו שכר השליח על מי ורבינו עשה כתב שלש ראיות צריך להביא לבית דין וכו' ומה ראיה צריך הא ליתא קמן ומה שיעור המרחק שיהא קרוי אינו מצוי לעמוד בדין שלישית שאלו הנכסים של פלוני הלוה הם אם ראינו שהלוה דר בהם כמה שנים אמנם אין כאן עדות ברורה אם לקחם או ירשם והיאך באו לידו מה ראיה אחרת צריך כל זמן שאין מערער. תשובה ראיתי בדברי גאון אם יכולים לשלוח ללוה שילך ויחזור תוך שלשים יום על ידי יציאת הלוה והראיה שכתב רבינו משה שהב\"ח במדינה אחרת היינו כגון שטוען המלוה שאין שליח יכול לילך אליו ולחזור תוך שלשים יום אם יביא מזה ראיה יורדין לנכסיו מיד בשטר מקויים משום נעילת דלת והנכסים שהם בחזקת הלוה עד היום הזה אע\"פ שאין ידוע היאך באו לידו בית דין יורדין להם ומגבין אותם למלוה ואם יבא שום אחד אחר כך בשטר או בראיה מוקדמת לשטר המלוה יוציא הנכסים מתחת ידו וכתב עוד ראיתי הירושלמי שהביא בעל העיטור שצריך להודיעו תלתא זימני בכל תלתין יומין חדא זימנא ולפי הירושלמי אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אא\"כ עמד בבית דין וברח הילכך מסתבר אם יכול להודיעו בתוך שלשים יום שהוא זמן בית דין יודיעוהו אבל מאי זה טעם יצטרך שיודיעו ג\"פ כיון שאין ההודעה אלא כדי שיבא מידי דהוה אחזקה למ\"ד שאם הוא באספמיא כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת אלמא כל מידי דמשום הודעה די בהודעה אחת של שלשים יום וכן ראיתי דנים ומסתבר דלא חיישינן לשובר דאם כן כל אדם יהא לוקח ממון חבירו וילך למדה\"י דכיון דחיישת לא ירדו לנכסיו לעולם ואם יש בשטר נאמנות מאחר שאם היה כאן לא היה יכול להשביעו למה ישביעוהו עתה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מלוה שבא לבית דין והביא וכו'. </b> מדברי הטור בסימן ע\"ג נראה שסובר דרבינו מיירי אפילו אם הלוה בעיר והריב\"ש כתב בסימן שצ\"ו לדעת הרמב\"ם איפשר שאף אם הלוה בעיר אין צריך להזמינו לדין ולא להודיעו ואפשר שדבריו בשאין הלוה בעיר וזה נראה יותר עכ\"ל וכתוב בספר המקח שמי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו שלא בבית דין כדתנן ומשלשים ולהלן מוכרו בבית דין וביאר על פי זה דברי רבינו פה שכתב ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים שלא הוצרך רבינו להזכיר המכירה בבית דין שכבר הזכיר בפ\"ג דין משלשים יום ולהלן מוכרו בב\"ד וגם זה בב\"ד מוכרו ר\"ל בית דין הדיוטות שהם בקיאים בשומא ואפילו בשומת בית דין משיאין לו עצה למוכרו בעדים כשיבא הלוה ידע בכמה נמכר כי אע\"פ שזה מכרו ברשות בית דין ובשומתן אולי [ימכור] ביותר מהשומא וכדי שלא יתעצמו על זה בדין ולא יהיו צריכין לשבועה משיאין אותו עצה להזמין עדים על המכירה עכ\"ל ואיני יודע מי דחקו לומר כן דפשטא דמילתא היינו לומר שימכרנו ברשות בית דין אבל מנין לנו שיצטרך שישומו בשומת בית דין ועוד שומא זו מאי עבידתה הגע עצמך שישומו במנה ולא נמצא מי שיקנהו אלא בתשעים איך יעלה על הדעת שיפסיד זה עשרה אלא ודאי אין כאן שומא אלא ימכר ע\"פ ב\"ד במה שימצא מי שיקנהו כך נ\"ל והכי הוא סוגיין דעלמא ומעולם לא ראיתי מי שהצריך שומא למשכון:   ",
+                "<b>וכן המלוה וכו'. </b> לשון זה צריך תיקון שאם מתו הלוה והמלוה היאך כתב שנשבע בנקיטת חפץ שהיורשין אין להם לישבע אלא שלא פקדנו אבא ונ\"ל דה\"ק המלוה על המשכון הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו וכו' ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ואפילו מתו הלוה והמלוה ואפילו מת לוה תחלה ואח\"כ מת מלוה לא הפסיד חובו מפני שהוא על המשכון: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וכו' אומרים למלוה המתן עוד וכו'. </b> הטעם שכיון שעדיין לא הגיע זמנו ואפילו לדברי המלוה לא ישבע עכשיו: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה המלוה בשטר וכו'. </b> נראה דה\"ה אם הלוה על המשכון וכן כתב בטור ח\"מ סימן ע\"ג: ומ\"ש   ",
+                "<b>וישבע היסת.  </b> ( * שנשאר עוד חמשה ימים) בטור ח\"מ סי' ע\"ג העתיק לשון רבינו ואין שם תיבת היסת וכן נראה לי דתיבת היסת ט\"ס היא דמה ענין היסת לכאן דאין היסת אלא בנשבע לפטור עצמו והכא במלוה על המשכון הוא נשבע שבועה כעין דאורייתא ובמלוה בשטר אם נדמהו לאומר פרעתיך היה לנו לומר פרע מיד ואם יאמר השבע לי שלא קבעת לי זמן אז ישבע לו ואיפשר לקיים הגירסא משום דאיכא למימר דלא דמי לאומר פרעתיך כיון שמודה שהוא חייב לו אלא הוי כאילו תובע הלוה למלוה חייב אתה להמתין לי כך וכך ימים ולפיכך חייב המלוה לישבע היסת: * (עי' במל\"מ)  ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר מקויים וכו'. </b> כתב ה\"ה פרק חזקת מעשה וכו' אבל דעת הרמב\"ן והרשב\"א היא ששטר זה בשעת שהודה המלוה וכו' עד אלו דבריהם. ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שט\"ח בעד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> כתב הרשב\"א בתשובה מסתברא לי שאינו נעשה כפרן ע\"פ עד אחד ואם תאמר והא כללא כייל שמואל כ\"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע\"א מחייבו שבועה וכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אם כן אף ע\"א מחייבו שבועה לא היא דלא אמרו אלא כשהעדים מחייבין אותו ממון בעדותן ממש אבל כאן אין העדים מחייבין אותו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וכל שנעשה כפרן על פי שנים והיה חייב לפרוע ממון על פיהם הוחזק זה כפרן גמור משא\"כ כשהוחזק בע\"א שאילו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה ולפיכך אינו כפרן גמור א\"נ חזקה היא שכל שהוכחש בעדים הוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא\"כ בע\"א שאילו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפורעו בינו לבין עצמו ולפי שאי אפשר להתקיים בממון על פה. ומ\"ש הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות מלוה הכופר במלוה ע\"פ בבית דין ואמר שלא לוה ובא ע\"א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב\"ד אין לויתי ופרעתי וכן העמידה הר\"א בהשגות שם וחזר וכתב כן בפ\"ד מהלכות טוען: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר וכו'. </b> כתב הרב המגיד בהשגות א\"א ואף זה לא נהיר וכו' והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו וכו'. ולי נראה שדברי רבינו ורבותיו בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה רבינו תולה הדבר בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב\"ד: על מה שכתב הראב\"ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר וכו' והורו הגאונים שאפילו היה החוב וכו' א\"א אין דין זה מחוור ומלובן וכו'. כתב הרב המגיה מהרמ\"פ גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב\"ד הם דברי רבינו עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו בעדים וכו' בין שא\"ל אחר שהלוהו וכו'. </b> כתב הר\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה המלוה שיהיה גובה בלא שבועה וכו' אבל אם בא לגבות מיורשיו וכו'. </b> דוקא ביורשים גדולים אבל ביורשים קטנים אינו גובה מהם כלל כמבואר ריש פ\"י: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהוציא שט\"ח וכו' טען לוי שלא מכר וכו'. </b> נראה דשבועה שנשבע שמעון כדי לפטור עצמו מלוי דומה דין זה לדין הנזכר בפי\"ד בשם הוראת רבותיו שאפילו היה השטר יוצא מתחת יד אחד וכו' נשבע היסת ונפטר וכתב ה\"ה מה שאמר רבינו ולא נתן יראה לי שדעתו ז\"ל וכו' שאם לא תאמר כן אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום וכו' איני מבין הכרע זה שמ\"ש טען לוי שלא מכר ולא נתן היינו לומר שהוא אומר שאין שטר זה פרוע וא\"כ היאך אפשר לדייק ולומר אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע קודם נתינה דהא כיון דבאומר שאינו פרוע עסקינן לא שייך לומר אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע ועוד שמאחר שרבינו לא הזכיר נתינה אצל הודה לו שפרע לו מנין לו לדייק כן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא השטר בין שטרות פרועים וכו'. </b> כתב בעל התרומות בשער נ\"ג דאע\"ג דתניא אין עליו עדים פסול ה\"מ כשלא נמצא השטר בין הקרועים אבל נמצא בין הקרועים בודאי ההוא תברא דוקא היה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו' וגובין שאר השטר בין מן המלוה בין מיורשיו. </b> נראה שדעת רבינו לפרש שכשאמרו הבו דלא לוסיף עלה היינו לומר דאפילו ביתומים הבאים ליפרע מיתומים כל שהשבועה שנתחייב המלוה לא היתה שבועת הבא ליפרע מהיתומים אלא שבועת פוגם שטרו אע\"פ שהיתומים אח\"כ באים ליפרע מיתמי לוה הבו דלא לוסיף עלה הוא מיהו איכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינו אלא כשמת מלוה קודם לוה שמעולם לא נתחייב מלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל אם מת לוה קודם מלוה שמלבד שהיה המלוה צריך ליפרע משום פוגם שטרו חלה עליו ג\"כ שבועת הבא ליפרע אין אדם מורישה לבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוציא שט\"ח על חבירו וכו'. </b> כתב הר\"ן משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפורעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב\"ם כתב שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיה דרים בשעת הלואה במקום אחר נופל במקום הלואה ואין כל זה במשמע עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו סתם וכו'. לפיכך כשיבא לגבות תובע בעל חובו תחלה. </b> כלומר כיון שאין הנכסים משועבדין אלא מדין ערב צריך לתבוע את הלוה תחלה וכדאמרינן בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דערב מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה וכו' וכתבו רבינו בר\"פ כ\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר הלוה וכו'. </b> כתב הרב המגיד פי\"ט ע\"כ נמצא במקצת ספרי הרב ז\"ל וכו' ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך. בפ\"ז מהלכות ערכין לא משמע הכי מדברי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לוה וכתב וכו'. </b> לכאורה משמע מפשט לשון רבינו שאם לוה וכתב לו דאקנה וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקנה ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכן כתב בספר צרור הכסף שהוא דעת רבינו אבל מדברי הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ב\"ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכתב ופעמים נוטל כולו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקח דאקנה וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ואין לומר שרבינו חלוק בדבר דא\"כ לא הוה שתיק בעל התרומות מלהזכיר סברת רבינו כמנהגו בכ\"מ הילכך צריך לומר דסבר בעל התרומות דרבינו חדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם אמר בתחילה כשתבעו וכו'. </b> למד כן מדאמרינן בפרק הנושא (דף ק\"ד) אמר ליה רבא בר שילא זיל הב ליה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. </b> כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. </b> כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. </b> כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו וכו'. </b> כתב ה\"ה כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז\"ל וכו' עד וכל זה איננו שוה ועדיין צ\"ע. ואני אומר אע\"פ שלא נתפייס ה\"ה בתירוצו תירוץ יפה הוא בעיני והכי דייק דברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד ששמו לבעל חוב וכו' ואחר כך השיגה ידו של לוה או של נטרף וכו'. </b> הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמציעא דקדק מלשון רבינו שאין צורך לקניה אחרת אלא סילוק בעלמא ושלא כדברי הרב רבינו משה בר נחמן שהצריך לכתוב שטר מכר: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמו קרקע לאשה ונשאת וכו'. </b> כתב הרב המגיד ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח וכו'. ואני אומר דבהוקרה אין טעמו נכון בעיני דאי מטעם דמיחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות אלא על כרחך מכר גמור הוא וליכא משום חשש מיחזי כנוטל שכר מעותיו כלל אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא אם יצטרך לפדותה ביותר ממה ששמוה לו אין זה טוב לו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שטרי חוב המאוחרים כשרים וכו'. </b> כתב ה\"ה ותמה בדברי רבינו איך לא ביאר חילוק זה במאוחרין וכו'. ולי נראה שלא הוצרך לבאר כן שמאחר שתלה כשרות המאוחרים מפני שהורע כחו של בעל השטר ממילא משמע דהיכא דייפה כחו שלא כדין פסולים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שנמסרה להם העדות במדינה אחת וכו'. </b> כתב הריב\"ש בשם הרמב\"ן דכי כתבינן יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני בשכותבין יום הכתיבה אמרו וכתב עוד כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני דמיפסל שטרא אי לא עבדי הכי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אין כותבין שני שטרי מכר וכו'. </b> כתב ה\"ה למדנו שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות וכו' עד בנמוקי הרמב\"ן ז\"ל. ויש לתמוה על מ\"ש שיכול לכוף ללקוחות לדון עמו וב\"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין אותו ואין הלקוחות יכולים לומר לך אצל הלוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא הרי אנו פורעין שמאחר שאינו יכול לטרוף לקוחות עד שישבע הלוה שאין לו ממה לפרוע היאך אפשר לחייבם מבלי שיהיה שם הלוה וי\"ל שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל שבועה וכדמשמע מדברי רבינו בפרק זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר חוב שנתקרע. </b> כתב ה\"ה וכ\"נ מדברי ההלכות שהביאו שתי האוקימתות ואני אומר שלי נראה שאין זה הכרע שכבר אפשר שההלכות סמכו דמסתמא הלכה כאביי שהוא בתרא וכתבו דברי ר\"י א\"ר לגלות על דברי אביי דבכל מקום בעינן שתי וערב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה לזה עידית ובינונית וכו'.  </b> הרב המגיד תמה על דברי רבינו שכאן פסק כרב נחמן דסוף כתובות ובפרק י\"ט פסק שמי שיש לו בינונית וזיבורית שדין בע\"ח בבינונית והניח הדבר בצריך עיון ואע\"פ שדחק עצמו לומר דרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה אפילו תמצא לומר דבשל עולם הם שמין יש בזה תועלת וכו' כבר כתב הר\"ן דכיון דבהדדי אתו לבית דין למיגבי יהבי ב\"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה וא\"כ אין מקום לדבריו והרי הוא בעצמו חזר והניחה בצ\"ע ועוד קשה לדבריו דלהרי\"ף א\"א לתרץ כן שכתב בסוף כתובות דרב נחמן סבר דבשלו הם שמין ופסק כוותיה ובריש ב\"ק כתב דמאן דאמר בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא ומשמע דקיימא לן הכי והר\"ן בכתובות הרגיש בקושיא זו בין על הרי\"ף בין על רבינו והניח הדבר בצ\"ע:  ולכן נ\"ל שגירסת הרי\"ף ורבינו אינה כגירסת הר\"ן דגריס רבינא אמר בשל עולם הם שמין אלא גירסתם כגירסת ספרינו דגרסי רבינא אמר בדעולא פליגי וכו' ואם תאמר סוף סוף יקשה דמשמע דבשל עולם הם שמין כיון דאע\"ג דלית ליה אלא בינונית וזיבורית גבי בעל חוב בינונית מתוך דברי נמוקי יוסף שכתב בשם הרמ\"ה למדנו תירוץ קושיא זו שכתב על ההיא דרבינא דמסתברא דבהאי תירוצא כשהיה לו עידית ומכרה עסקינן דומיא דאינך שינויי דאיתא בגמ' וכתב בסוף דבריו ומיהו אי לא הויא ליה עידית ללוה בשעה שלוה נמצא דעידית היא לגבי בינונית דעלמא דקיימא לן בשלו הם שמין והשתא שני הפסקים אמת צדקו יחדו שבפרק זה פסק כרב נחמן ובפרק י\"ט פסק כרבינא דהיינו בשהיה לו עידית ומכרה ואזלינן בתר שיעבודא דמעיקרא דאית ליה תקנתא דעולא ותניא אידך לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הו\"ל עידית נמי סבירא ליה דלישקול בע\"ח מזיבורית וכן פירש\"י ורבינו כתב הברייתא כצורתה כמנהגו ועל כרחין ליישבה כמו שפירשתי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איזהו ערב וכו' אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב וכו' הלוהו ואני קבלן כו' תן לו ואני ערב כולם לשון ערבנות הם ואינו תובעו תחילה. </b> טעמא משום דכל הני לישני משמע אני אפרע לך אם לא יפרע לך הוא אבל תן לו ואני אתן לך דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שצוהו למכור לזה קיבל עליו לפורעו דמשמע כאילו הוא עצמו קיבל מיד המלוה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. </b> כתב ה\"ה דין זה לא ידעתי בשום מקום וכו' עד שאפילו בקנין יש אסמכתא ולפי' זה שכתב רבינו ואם קנו מידו שהוא ערב הרי זה חייב התם לאו אסמכתא היא שהרי נתחייב לשלם כל עת שירצה שמעון לתבעו והוי מעכשיו ולי נראה שטעם רבינו דכשאדם מלוה לחבירו והלה נכנס לו ערב בשבילו כיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שנכנס ערב נכנס אדעתא שיוציא זה הלואתו ויפרע הוא בעדו הילכך לא הויא אסמכתא אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו ערעור כשנכנס ערב ודאי אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוהו מתחת ידו לא היה נכנס ערב הלכך הוי אסמכתא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שלוו בשטר אחד וכו'. </b> הטור בסי' ע\"ז כתב בלשון הזה הרמב\"ם ז\"ל כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן שני שותפין שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות יקח ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני השאר עכ\"ל אלמא אע\"פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני עכ\"ל הטור. ונסחא משובשת נזדמנה לטור בדברי רבינו שהרי גירסת הספרים שלנו בדברי רבינו כך הוא שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד או שלקח הרי הם ערבים זה לזה אע\"פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא יש לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני בשאר החוב וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ג תימה גדולה מ\"ש בטור שרבינו משה כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד וכו' שיפרע מאיזה שירצה והנה בדקתי בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי שכתב סתם שנעשו ערבים זה לזה ודוקא בשנים שנעשו ערבים לאחד הוא שכתב כן ופשוט דלא דמו כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומשום כך יפרע ממי שירצה אבל שנים שלוו בשטר אחד יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר אחד ומשום כך לא יפרע הכל מהאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד לוה מחצית המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה זהו דעת האומרים שכשיש לשני מה לפרוע שצריך לגבות משניהם ולא מהאחד לבדו וכן יוכל רבינו משה לסבור ואדרבא כן נראה מדבריו מדכתב סתם שנעשין ערבין זה לזה ולא פירש שיכול לגבות ממי שירצה אלא דוקא גבי שנים שנעשו ערבים עכ\"ל וגם ה\"ה כתב כן בשם הרשב\"א וכ\"כ הנמוקי יוסף בשם הרשב\"א בפרק המפקיד שדעת רבינו כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב ומילי דסברא נינהו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו וכו' ה\"ז תובע את הערב תחלה.  </b> היינו דוקא במלוה בשטר אבל לא במלוה על פה כמ\"ש לקמן בסמוך:  וכתב בעל תרומות בשער ל\"ה הורו המורים שלא נאמרו דברי הרמב\"ם שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו אלא בשאין ללוה נכסים ידועים במדינה זו אבל אם יש לו הרי זה יורד בב\"ד באותם נכסים כמו שאנו דנים שנפרעין מן האדם שלא בפניו ולפיכך אין לו לתבוע מהערב עד שידין בב\"ד בנכסי הלוה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ערב שבא ליטול מה שפרע וכו' הרי זה צריך להביא ראיה שפרע וכו'. </b> והא דאמרינן בפרק חזקת ההוא ערבא דאמר ללוה הב לי ק' זוזי דפרעית למלוה עילוך והא שטרא היה יכול לומר נפל ממני או היו שם עדים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל כל השטרות שחותמיהן עכו\"ם וכו' וכן שטרי הודאות ומתנות וכו'. </b> מ\"ש שטרי מתנות כתב הטור בסי' ס\"ח כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר והם חתומים בו וכן משמע מפשטא דלישנא דגמרא דקאמר אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכן פירש\"י אלא מתנה דע\"י השטר הוא קונה במסירת השטר היכי מיקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא עכ\"ל ומשמע שאם קנה המתנה בחזקה או בקנין סודר ולא בשטר או אם היתה מתנת שכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים דבכל הני אין השטר אלא לראיה כמו שטר מכר כשר אבל קשה דא\"כ שטרי מחילות אמאי אינם כשרים הא אם מחל לו אפילו שלא בפני עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי והשטר אינו אלא לראיה וגם על שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו ובהא יש לומר דאע\"ג דאודי ליה שחייב לו אינו כלום אא\"כ הודה בפני עדים כשרים וכיון שעכו\"ם פסולים לעדות אינו כלום ושטרי פשרות דאינם כלום ניחא משום דפשרה צריכה קנין ועכו\"ם אינם בקיאים בכך לא פלוג רבנן. ומצאתי להריב\"ש שכתב בתשובה ז\"ל אפילו לדעת הרמב\"ם ז\"ל הדבר ברור דשטרי צואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין דדבריו ככתובים וכמסורים דמו ואין השטר אלא לראיה בעלמא והעד כי נאמן לומר שכך צוה דהא לא מרע נפשיה דהוה ליה כשטרי מכר ובתשובה אחרת הוקשה לו מה שהקשיתי על מ\"ש רבינו לפסול בשטרי מחילות העשויים בערכאות וכתב שדברי רבינו תמוהים בפיסול זה וכתב בסוף דבריו ואולי הרב ז\"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שעדיו עכו\"ם שמסרו הלוה ליד וכו'.  </b> בפ\"ק דגיטין (דף י:) תנן כל השטרות העולים בערכאות של עכו\"ם אע\"פ שחותמיהן עכו\"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר\"ש אומר אף אלו כשרים לא הוזכרו [לפיסול] אלא בזמן שנעשו בהדיוט ופריך בגמרא והא לאו בני כריתה נינהו א\"ר זירא ירד ר\"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי פירש\"י ור' שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בפני עדי ישראל והאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שפסול כלומר שאם חתמו עדים פסולים פסול מדרבנן דילמא אתי לממסריה באפייהו ומיסמך עלייהו הב\"ע בשמות מובהקין דעכו\"ם כלומר דתו לא אתי למיסמך עלייהו דמידע ידיע דעכו\"ם הם. וסובר רבינו דכיון דאוקימנא לר\"ש כר\"א דהלכתא כוותיה הלכה כר\"ש בשאר שטרות ומשמע דבשאין שמותיהן מובהקין אף בשאר שטרות חיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו שיחשוב שהם ישראל ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין שמות מובהקין לשאינם מובהקין דהא מודה ר\"א במזוייף מתוכו ואין לומר דס\"ל דלא אמרינן הכי אלא בגיטי נשים דהא בפרק זה בורר גבי ההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי אמרינן דמודה ר\"א במזוייף מתוכו והתימה מה\"ה שלא נתעורר לזה ואפשר לומר שסובר רבינו דהא דמשמע בגמרא דבעדים עכו\"ם חשיב מזוייף מתוכו ה\"מ בגיטי נשים אבל בשערי מון נהי דבישראלים קרובים או פסולים חשיב מזוייף מתוכו משום דאתי לאיחלופי לאכשורי בלא עדי מסירה אבל בעדי עכו\"ם לא חיישינן להכי אפילו בשמות שאינם מובהקין בגיות: ",
+                "<b>תמו נשלמו הלכות מלוה ולוה</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c036bca574a017f8650826cf28bcf3aeb8459449
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,446 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. </b> כתב ה\"ה דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות וכו'. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ\"ב דכתובות (דף י\"ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' לוה כל כמיניה ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בבגדי החול וכו'. </b> כתב הטור בסי' צ\"ז כל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צ\"ב אין ב\"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך האשה להכניס לבעל וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרמ\"ה ובעל התרומות בשער ראשון וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק לה הוא שאין ב\"ח גובה מהם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו' ותפסה האשה וכו'. </b> כתב בעל התרומות בשער ראשון דטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע\"פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לב\"ח דהא גמר קיחה קיחה מערכין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כשראו הגאונים וכו' התקינו שמשביעין את הלוה וכו'.  </b> כתוב בספר התרומות שער שני ששבועה זו דומה לשבועת מודה מקצת שהוא מפני שאנו אומרים שהוא נשמט משום דדחיקא ליה שעתא סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ורמו רבנן שבועה כי היכי דלודי וכך אנו אומרים בזה. וכתב עוד שם ששבועה זו אפילו אין הלוה בא עליו בטענת ברי שיש לו במה לפורעו אלא אפילו טוען שמא יש לו משביעין אותו והראשונים קראו אותה שבועת החשד עכ\"ל:  וכתב עוד על מ\"ש רבינו   ",
+                "<b>שמשביעין אותו שלא נתן מתנה על מנת להחזיר וכו'. </b> למה תקנוה שאם באו להזהירו שיפרענה בשיחזירנה לו ה\"ז כלול בנשבע שכל מה שירויח יפרענו ואפילו נתנו לו במתנה בכלל זה ואם תקנוה להודיע לוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן שלוה היכן מצינו זה בתקנת הגאונים אלא עיקר תקנה זו כפי מ\"ש הרמב\"ן דממאי דאיתמר במתנת בית חורון משמע שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחין עליו שאינו גומר ליתנה אבל נתן בדעת גמורה ע\"מ להחזיר הרי היה כשאר כל התנאים דעלמא מעתה הרמב\"ם לזה נתכוון שישבע שלא נתן עכשיו ע\"מ להחזיר כדי להבריח מב\"ח דלא הוי מתנה דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב\"ח בלבד עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. </b> נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. </b> נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרב שלוה מעבדו וכו'. </b> כתב ה\"ה ואין זה דעת רבינו שלא חילק כ\"כ בספר התרומות בשער ל\"ז דבין טמונין בין שאינן טמונין אין להם עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלמנה בין שהיא עניה וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו. </b> כתב הריב\"ש סי' תפ\"ח נ\"ל דאתיא כרבא דאמר בפ\"ק דתמורה (דף ד' ע\"ב) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אם עבר מהני שאיונ חייב להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביהקרא השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא כדאיתא בפ\"ק דתמורה. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ואם תודה תשלם וכו'. </b> לא בא לומר שלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי אם משכן אותו שלא בעדים שהרי באיש דומיא דאלמנה בחבל כלים שעושין בהם אוכל נפש יכול לטעון עד כדי דמיהם אי ליכא עדים על החבלה דהכי אמרינן בגמרא בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שליח ב\"ד שבא למשכן וכו' ומניח מטה ומצע לעשיר וכו'.  </b> כתב הטור בסי' צ\"ז קשה כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכין לו למה מחזירין והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכין לו ואותם כבר הניח לו עכ\"ל ואני אומר דלאו קושיא היא שהרי רבינו סובר דכל כלי אומנות אפילו הצריכין לו הוא מניח וכמ\"ש ה\"ה אבל אי קשיא לדברי רבינו הא קשיא היכי תנן בפרק המקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע וי\"ל דמתניתין מיירי שעבר ומשכנו או שמשכנו מדעת הלוה א\"נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד:  ודע דבברייתא אמרינן נותן לו מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ומפרש בגמרא למאי צריכי שתי מטות חדא דאכיל עלה וחדא לישן עליה ורבינו לא חשש לומר כאן שיניח לו מטה ומטה מפני שסמך על מה שכתבה בפ\"א גבי סידור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. </b> בגמרא אוקימנא דהא דבעי שיהא לו דרך לאותה מדינה ואם אין לו דרך לשם לא היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אם אין מלכיות מקפידות זו על זו אפילו אין לו דרך לאותה מדינה נמי ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי\"ף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומצות עשה להשיך לעכו\"ם וכו'. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר\"ן כתב בפרק אי זה נשך ול\"נ כדברי הרמב\"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו\"ם מדאוריית' שרי הדרי' למאי דס\"ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ\"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס\"ל דרבית דעכו\"ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו\"ם מדאורייתא שרי נקטינן ע\"כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ\"ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו\"ם ברבית דה\"ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו\"ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם העמידו אצל ישראל וכו'. </b> כתב ה\"ה זה מחלוקת בין המפרשים וכו' ומ\"מ מ\"ש שהוא רבית קצוצה אע\"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' עד אלו דבריהם ותלמידי הרשב\"א כתבו ושמא רצונו לומר דהחמירו לעשות כרבית קצוצה לומר שהיא יוצאה בדיינין ולא נהיר עכ\"ל. ולי נראה דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו\"ם. </b> כלומר להפקיד ביד עכו\"ם ועכו\"ם מלוה אותם ברבית לישראל והכי תניא בתוספתא פרק איזהו נשך ישראל שאמר לעכו\"ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם עכו\"ם שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור לישראל ללוות הימנו ברבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ביצים להושיב תחת התרנגולים שלו. </b> במשנה פרק אי זהו נשך (דף ס\"ח) אין מושיבין תרנגולין למחצה ופירש\"י לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחין למחצית שכר מה שיהיו האפרוחין שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הו\"ל פלגא מלוה וכו' ונמצא מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו וכך עולה מדברי רבינו פ\"ח מהלכות שלוחין ושותפין ואם אין אחריות הביצים על בעל התרנגולים יתבאר ספ\"ח:   ",
+                "<b>אלא א\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. </b> כלומר בכל החלוקות הנזכרות בעי למיתן ליה שכר עמלו ובנותן ביצים להושיב תחת התרנגולת בעי למיתן ליה נמי שכר מזונו שהוא מוציא באפרוחין וטעמא דמילתא דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שמתעסק בפלגא דפקדון משום הנאת המתנת המלוה ולפיכך צריך שיתן לו שכר עמלו ומזונו: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשתתף עם חבירו במעות וכו'. </b> בפרק איזהו נשך (דף ס\"ח) אמר רבא לית הילכתא כשטרי מתוזנאי דזקפי רווחא אקרנא מי יימר דהוי רווחא:   ",
+                "<b>וכן לא יתן לא מעות בתורת עסקא וכו'. </b> שם בסמוך א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבין עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו א\"ל תינח היכא דאיתיה לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי ואע\"פ שבדין הראשון כתב רבינו המשתתף במעות או בקרקע או הנותן לו עסק ובדין השני כתב וכן לא יתן לו בתורת עסק או שותפות לאו דוקא דהוא הדין קרקע נמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב וכו'. </b> פירוש עתה בא לומר דרבית נמי שרי אפילו התנה הלוה שיוכל לסלקו תוך הזמן דכיון שאין המלוה יכול לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה שכירות הוא ואפי' בית שרי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכל הממשכן סתם וכו'. </b> פי' סתם קרי למקום שאין בו מנהג ידוע ומשכן סתם שאילו היה מנהגם לסלקו כל זמן שיביא לו מעות אפילו מיד מסלקו ואילו היה מנהגם שלא יוכל לסלקו עד סוף זמן המשכונא לאחר י\"ב חדש נמי אינו יכול לסלקו אם לא הגיע זמן המשכונא הילכך על כרחין ליכא לאוקמא אלא כדאוקימנא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שמשכונא זו אסורה היא וכו'. </b> נ\"ל שכ\"כ רבינו משום דרישא דקתני המלוה את חבירו וכו' אין מסלקין אותו בלא כלום וכו' א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי איסור רבית איכא אלא או בטעות או במזיד ודקאמר מקום שנהגו לסלק המלוה והו' א\"א לאוקומה בשנהגו כן בטעות דהיאך אפשר שנהגו כן מימי קדם ולא מיחו בידם חכמים א\"ו במזיד היא וזו היא דרך כל מי שחוטא ומשכן או עכו\"ם והא דאמר אין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי שביעית שייך ביה ומאי דין הבכור אית ביה אלא או בטעות או דרך כל מי שחוטא ומשכן ולכך כתב רבינו הני תלתא גווני: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור להרבות על המכר וכו'. </b> כתב ה\"ה משנה מפורשת שם ופירוש וכו' כלומר דלא תימא דאינו אלא איסור בעלמא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקנות פרי הפרדס וכו'. </b> נ\"ל שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירותיהן של אותה שנה ויחזיק בהם לקנותם מיד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לשכור הספינה וכו' וכן מותר להשכיר סיר של נחשת וכו'. </b> אמרינן בגמרא אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא כלומר מאחר שמקבלים הפחת למה נותנין שכר אינו אלא משום רבית ומשני הא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא כלומר פחת דמי הנחשת דכל מאי דמקלי נחשא בצרי דמיה ולפיכך נוטלין שכר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משכרת אשה וכו'. </b> כלומר דכיון דבלשון שכירות הוא אין אחריות הביצים על בעל התרנגולת ולהכי שרי: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה נושה בחבירו וכו'. </b> רבינו העתיק לשון הגמרא שכשלקח הדבר ביותר משוויו איירי במטלטלי וכשלקח בפחות איירי בקרקע ומשמע דה\"ה איפכא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים וכו'. </b> כוונת הדברים שכשב\"ה יכול לסלקו שלוה ממנו וזורע וכשיוקירו החטים יתן לו חטים אין זה הלואה אלא לבציר מהכי נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע\"מ שיטול ב\"ה הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין שעל מנת כן ירד. ומ\"ש   ",
+                "<b>שבמקום שדרך בע\"ה לתת את הזרע וכו'. </b> כלומר ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס. ומ\"ש   ",
+                "<b>אבל אחר שירד וכו'. </b> כלומר מתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואח\"כ נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה הוא גביה ואסור כך פירש\"י ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ויש מן הגאונים שהורה וכו'. </b> נראה לפרש חתמו או העידו בפני ב\"ד שמסרתיו בפניכם והכוונה שאם יודעין לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב\"ד והב\"ד יכתבו עדותם של עדים ויגבה בו כך כתב הר\"ש בן הר\"ש צמח ול\"נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר. שיכתבו בו שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו על זה וה\"ק חתמו על עדותכם שנמסר בפניכם שטר זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליו כתב ידו וכו' ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין כו'. </b> כלומר משום דטענינן להו שאביהם פרעו אבל אם ידוע שלא פרעו ע\"פ אחד משלשה דברים שכתב רבינו לקמן בפרק זה ודאי גובה מהיורשין דלא גרע ממלוה ע\"פ וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה על היתומים וכו' ואם תפס ב\"ח מחיים גובה מהם. </b> כתב הריב\"ש אחר תקנת הגאונים אין לחלק בכך שהרי מטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה לא שאם לא כתבו לא יהיו דנים כתקנת הגאונים שהרי כבר כתב הרב בסמוך שכן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם אבל ר\"ל שבמערב כדי שלא יהיו צריכין לתקנת הגאונים במה שאפשר הנהיגו לכתוב בשטרות שיעבוד מטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ועשו כן כי חששו אולי לא ידע הלוה בתקנה זו ואין דעתו לשעבד עצמו כי אם בדין הגמרא ונמצא שנתאנה הלוה ותהיה תקנה זו נזק היתומים שלא בדין ועוד שבתנאי זה הוא גובה יותר מן התקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלין גובה מן המטלטלין אף מן היתומים מן הדין שתנאי שבממון הוא ומן התקנה לא היה גובה מן המטלטלין מאחר שיש שם קרקע וליכא פסידא למלוה מעמידין אותו על דין הגמרא לזה כיון הרמב\"ם בפרק זה. ומ\"ש בפי\"ו מהל' אישות בתקנת גביית הכתובה שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אעפ\"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב בכתובה שיעבוד מטלטלין נראה שלא נשתעבד אלא כדין הגמרא אלא אם כן היה יודע תקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבים האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל כי אם ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה ועתה ג\"כ אנו רואים שדנין בה והכל יודעין שכל נכסי הלוה בין קרקעות בין מטלטלין משועבדים לב\"ח בין ממנו בין מיורשיו ודין הגמרא אינו נודע להם דלא כ\"ע דינא גמירי עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין נפרעין מן היורשים וכו'. </b> כפי מ\"ש ה\"ה כוונת רבינו דבמלוה על פה היכא דגובה מיורשים גדולים דהיינו היכא שהיה אחד מג' תנאים אלו הנזכרים גובה גם מיורשים קטנים וכל שאינו גובה מיורשין דהיינו היכא שלא היה אחד משלשה תנאים אלו הנזכרים אף מגדולים אינו גובה ובמלוה בשטר אם יש בו אחד משלשה תנאים אלו גובה אפילו מיורשים קטנים דלא גרע ממלוה ע\"פ אבל כשאין שום אחד משלשה תנאים אלו אע\"פ שגובה מיורשים גדולים אינו גובה מיורשים קטנים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אשה שתבעה כתובתה וכו' מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקים. </b> כתב הרשב\"א דאפילו היא זקנה שאינה ראויה לינשא נזקקין לה. ומ\"ש רבינו   ",
+                "<b>ונזקקים משום חן האשה וכו'.  </b> לפי מה שאכתוב בסמוך בשם הרשב\"א ור\"י דלא נקט טעמא דמזוני משום גרושה ועוד לאשמועינן באלמנה נמי דאפילו היכא דאיכא טעמא דמזוני וכגון שלא היו הנכסים יותר מכתובתה אפ\"ה נזקקים לה משום חינא ולאפוקי מהוראת קצת הגאונים שכתב בסמוך:  כתב הרשב\"א בתשובה שמדברי רבינו בפרק זה נראה שהוא סבור ששתי לשונות שנאמרו בפרק שום הדיינים בכתובת אשה משום ר\"י חד משום מזוני ומרימר מתני לה משום חינא ששניהם אמת עכ\"ל ולע\"ד נראה שרבינו מפרש דמ\"ד משום מזוני לית ליה משום חינא אבל מ\"ד משום חינא לא פליג אטעמא דמזוני אלא דאתא למימר דאפילו היכא דליכא טעמא דמזוני נזקקין לה משום חינא וכיון דמרימר עבד בה עובדא ורבינא דאקשי ליה כי א\"ל אנן משום חינא מתנינן ליה שתיק ליה והכי נקטינן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית דין שמכרו שלא בהכרזה וכו'. </b> נראה דאפילו ביתומים גדולים מיירי והוא הדין לנכסי כל אדם אם מכרו בית דין שלא בהכרזה וראיה ממה שכתב רבינו והרב המגיד פי\"ב מהלכות אישות: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובית דין שהכריזו כראוי וכו'. </b> כתב הרב המגיד וכתב הרמב\"ן דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עכ\"ל איפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא:   ",
+                "<b>אבל אם לא בדקו בשומא וכו'. </b> כ' ה\"ה פירוש במקום שאין מכריזין וכו'. ק\"ל א\"כ מאי וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה וכו' שכתב בסמוך היא היא לכך נ\"ל שמה שכתב אבל אם לא בדקו בשומא וכו' לאו למימרא שלא הכריזו עליה אלא הכריזו עליה אבל לא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט ודברים אלו הם מבוארים פה בדברי רבינו ובפירוש המשנה פרק אלמנה ניזונת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוה שבא להפרע וכו' ואם א\"א להודיעו במהרה. </b> בסמוך יתבאר כמה שיעור מהרה זה. ומ\"ש   ",
+                "<b>אומרים למלוה שישבע.</b> בסמוך יתבאר דהיינו בשאין בשטר נאמנות. ומה שכתב ",
+                "<b>ואין חוששין לשובר. </b> ג\"ז יתבאר בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש ראיות צריך להביא וכו'. </b> כתוב בתשובות הרא\"ש כלל ע\"ג ילמדנו הא דאמרינן שמלוה שבא לגבות מנכסי לוה ואיננו פה שצריך להודיעו אם הוא כך טרם לכתו היה מצפה בכל יום לביאת המלוה לירד לנכסים כי לא היה לו ממה לפרוע ושוב הרחיק הלוה כ' פרסאות או שלשים ואחר זמן בא המלוה לירד לנכסיו אם בית דין צריך להודיעו בזה וכשמודיעין אותו שכר השליח על מי ורבינו עשה כתב שלש ראיות צריך להביא לבית דין וכו' ומה ראיה צריך הא ליתא קמן ומה שיעור המרחק שיהא קרוי אינו מצוי לעמוד בדין שלישית שאלו הנכסים של פלוני הלוה הם אם ראינו שהלוה דר בהם כמה שנים אמנם אין כאן עדות ברורה אם לקחם או ירשם והיאך באו לידו מה ראיה אחרת צריך כל זמן שאין מערער. תשובה ראיתי בדברי גאון אם יכולים לשלוח ללוה שילך ויחזור תוך שלשים יום על ידי יציאת הלוה והראיה שכתב רבינו משה שהב\"ח במדינה אחרת היינו כגון שטוען המלוה שאין שליח יכול לילך אליו ולחזור תוך שלשים יום אם יביא מזה ראיה יורדין לנכסיו מיד בשטר מקויים משום נעילת דלת והנכסים שהם בחזקת הלוה עד היום הזה אע\"פ שאין ידוע היאך באו לידו בית דין יורדין להם ומגבין אותם למלוה ואם יבא שום אחד אחר כך בשטר או בראיה מוקדמת לשטר המלוה יוציא הנכסים מתחת ידו וכתב עוד ראיתי הירושלמי שהביא בעל העיטור שצריך להודיעו תלתא זימני בכל תלתין יומין חדא זימנא ולפי הירושלמי אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אא\"כ עמד בבית דין וברח הילכך מסתבר אם יכול להודיעו בתוך שלשים יום שהוא זמן בית דין יודיעוהו אבל מאי זה טעם יצטרך שיודיעו ג\"פ כיון שאין ההודעה אלא כדי שיבא מידי דהוה אחזקה למ\"ד שאם הוא באספמיא כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת אלמא כל מידי דמשום הודעה די בהודעה אחת של שלשים יום וכן ראיתי דנים ומסתבר דלא חיישינן לשובר דאם כן כל אדם יהא לוקח ממון חבירו וילך למדה\"י דכיון דחיישת לא ירדו לנכסיו לעולם ואם יש בשטר נאמנות מאחר שאם היה כאן לא היה יכול להשביעו למה ישביעוהו עתה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מלוה שבא לבית דין והביא וכו'. </b> מדברי הטור בסימן ע\"ג נראה שסובר דרבינו מיירי אפילו אם הלוה בעיר והריב\"ש כתב בסימן שצ\"ו לדעת הרמב\"ם איפשר שאף אם הלוה בעיר אין צריך להזמינו לדין ולא להודיעו ואפשר שדבריו בשאין הלוה בעיר וזה נראה יותר עכ\"ל וכתוב בספר המקח שמי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו שלא בבית דין כדתנן ומשלשים ולהלן מוכרו בבית דין וביאר על פי זה דברי רבינו פה שכתב ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים שלא הוצרך רבינו להזכיר המכירה בבית דין שכבר הזכיר בפ\"ג דין משלשים יום ולהלן מוכרו בב\"ד וגם זה בב\"ד מוכרו ר\"ל בית דין הדיוטות שהם בקיאים בשומא ואפילו בשומת בית דין משיאין לו עצה למוכרו בעדים כשיבא הלוה ידע בכמה נמכר כי אע\"פ שזה מכרו ברשות בית דין ובשומתן אולי [ימכור] ביותר מהשומא וכדי שלא יתעצמו על זה בדין ולא יהיו צריכין לשבועה משיאין אותו עצה להזמין עדים על המכירה עכ\"ל ואיני יודע מי דחקו לומר כן דפשטא דמילתא היינו לומר שימכרנו ברשות בית דין אבל מנין לנו שיצטרך שישומו בשומת בית דין ועוד שומא זו מאי עבידתה הגע עצמך שישומו במנה ולא נמצא מי שיקנהו אלא בתשעים איך יעלה על הדעת שיפסיד זה עשרה אלא ודאי אין כאן שומא אלא ימכר ע\"פ ב\"ד במה שימצא מי שיקנהו כך נ\"ל והכי הוא סוגיין דעלמא ומעולם לא ראיתי מי שהצריך שומא למשכון:   ",
+                "<b>וכן המלוה וכו'. </b> לשון זה צריך תיקון שאם מתו הלוה והמלוה היאך כתב שנשבע בנקיטת חפץ שהיורשין אין להם לישבע אלא שלא פקדנו אבא ונ\"ל דה\"ק המלוה על המשכון הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו וכו' ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ואפילו מתו הלוה והמלוה ואפילו מת לוה תחלה ואח\"כ מת מלוה לא הפסיד חובו מפני שהוא על המשכון: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וכו' אומרים למלוה המתן עוד וכו'. </b> הטעם שכיון שעדיין לא הגיע זמנו ואפילו לדברי המלוה לא ישבע עכשיו: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה המלוה בשטר וכו'. </b> נראה דה\"ה אם הלוה על המשכון וכן כתב בטור ח\"מ סימן ע\"ג: ומ\"ש   ",
+                "<b>וישבע היסת.  </b> ( * שנשאר עוד חמשה ימים) בטור ח\"מ סי' ע\"ג העתיק לשון רבינו ואין שם תיבת היסת וכן נראה לי דתיבת היסת ט\"ס היא דמה ענין היסת לכאן דאין היסת אלא בנשבע לפטור עצמו והכא במלוה על המשכון הוא נשבע שבועה כעין דאורייתא ובמלוה בשטר אם נדמהו לאומר פרעתיך היה לנו לומר פרע מיד ואם יאמר השבע לי שלא קבעת לי זמן אז ישבע לו ואיפשר לקיים הגירסא משום דאיכא למימר דלא דמי לאומר פרעתיך כיון שמודה שהוא חייב לו אלא הוי כאילו תובע הלוה למלוה חייב אתה להמתין לי כך וכך ימים ולפיכך חייב המלוה לישבע היסת: * (עי' במל\"מ)  ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר מקויים וכו'. </b> כתב ה\"ה פרק חזקת מעשה וכו' אבל דעת הרמב\"ן והרשב\"א היא ששטר זה בשעת שהודה המלוה וכו' עד אלו דבריהם. ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שט\"ח בעד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> כתב הרשב\"א בתשובה מסתברא לי שאינו נעשה כפרן ע\"פ עד אחד ואם תאמר והא כללא כייל שמואל כ\"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע\"א מחייבו שבועה וכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אם כן אף ע\"א מחייבו שבועה לא היא דלא אמרו אלא כשהעדים מחייבין אותו ממון בעדותן ממש אבל כאן אין העדים מחייבין אותו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וכל שנעשה כפרן על פי שנים והיה חייב לפרוע ממון על פיהם הוחזק זה כפרן גמור משא\"כ כשהוחזק בע\"א שאילו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה ולפיכך אינו כפרן גמור א\"נ חזקה היא שכל שהוכחש בעדים הוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא\"כ בע\"א שאילו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפורעו בינו לבין עצמו ולפי שאי אפשר להתקיים בממון על פה. ומ\"ש הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות מלוה הכופר במלוה ע\"פ בבית דין ואמר שלא לוה ובא ע\"א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב\"ד אין לויתי ופרעתי וכן העמידה הר\"א בהשגות שם וחזר וכתב כן בפ\"ד מהלכות טוען: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר וכו'. </b> כתב הרב המגיד בהשגות א\"א ואף זה לא נהיר וכו' והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו וכו'. ולי נראה שדברי רבינו ורבותיו בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה רבינו תולה הדבר בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב\"ד: על מה שכתב הראב\"ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר וכו' והורו הגאונים שאפילו היה החוב וכו' א\"א אין דין זה מחוור ומלובן וכו'. כתב הרב המגיה מהרמ\"פ גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב\"ד הם דברי רבינו עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו בעדים וכו' בין שא\"ל אחר שהלוהו וכו'. </b> כתב הר\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה המלוה שיהיה גובה בלא שבועה וכו' אבל אם בא לגבות מיורשיו וכו'. </b> דוקא ביורשים גדולים אבל ביורשים קטנים אינו גובה מהם כלל כמבואר ריש פ\"י: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהוציא שט\"ח וכו' טען לוי שלא מכר וכו'. </b> נראה דשבועה שנשבע שמעון כדי לפטור עצמו מלוי דומה דין זה לדין הנזכר בפי\"ד בשם הוראת רבותיו שאפילו היה השטר יוצא מתחת יד אחד וכו' נשבע היסת ונפטר וכתב ה\"ה מה שאמר רבינו ולא נתן יראה לי שדעתו ז\"ל וכו' שאם לא תאמר כן אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום וכו' איני מבין הכרע זה שמ\"ש טען לוי שלא מכר ולא נתן היינו לומר שהוא אומר שאין שטר זה פרוע וא\"כ היאך אפשר לדייק ולומר אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע קודם נתינה דהא כיון דבאומר שאינו פרוע עסקינן לא שייך לומר אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע ועוד שמאחר שרבינו לא הזכיר נתינה אצל הודה לו שפרע לו מנין לו לדייק כן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא השטר בין שטרות פרועים וכו'. </b> כתב בעל התרומות בשער נ\"ג דאע\"ג דתניא אין עליו עדים פסול ה\"מ כשלא נמצא השטר בין הקרועים אבל נמצא בין הקרועים בודאי ההוא תברא דוקא היה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו' וגובין שאר השטר בין מן המלוה בין מיורשיו. </b> נראה שדעת רבינו לפרש שכשאמרו הבו דלא לוסיף עלה היינו לומר דאפילו ביתומים הבאים ליפרע מיתומים כל שהשבועה שנתחייב המלוה לא היתה שבועת הבא ליפרע מהיתומים אלא שבועת פוגם שטרו אע\"פ שהיתומים אח\"כ באים ליפרע מיתמי לוה הבו דלא לוסיף עלה הוא מיהו איכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינו אלא כשמת מלוה קודם לוה שמעולם לא נתחייב מלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל אם מת לוה קודם מלוה שמלבד שהיה המלוה צריך ליפרע משום פוגם שטרו חלה עליו ג\"כ שבועת הבא ליפרע אין אדם מורישה לבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוציא שט\"ח על חבירו וכו'. </b> כתב הר\"ן משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפורעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב\"ם כתב שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיה דרים בשעת הלואה במקום אחר נופל במקום הלואה ואין כל זה במשמע עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו סתם וכו'. לפיכך כשיבא לגבות תובע בעל חובו תחלה. </b> כלומר כיון שאין הנכסים משועבדין אלא מדין ערב צריך לתבוע את הלוה תחלה וכדאמרינן בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דערב מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה וכו' וכתבו רבינו בר\"פ כ\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר הלוה וכו'. </b> כתב הרב המגיד פי\"ט ע\"כ נמצא במקצת ספרי הרב ז\"ל וכו' ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך. בפ\"ז מהלכות ערכין לא משמע הכי מדברי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לוה וכתב וכו'. </b> לכאורה משמע מפשט לשון רבינו שאם לוה וכתב לו דאקנה וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקנה ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכן כתב בספר צרור הכסף שהוא דעת רבינו אבל מדברי הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ב\"ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכתב ופעמים נוטל כולו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקח דאקנה וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ואין לומר שרבינו חלוק בדבר דא\"כ לא הוה שתיק בעל התרומות מלהזכיר סברת רבינו כמנהגו בכ\"מ הילכך צריך לומר דסבר בעל התרומות דרבינו חדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם אמר בתחילה כשתבעו וכו'. </b> למד כן מדאמרינן בפרק הנושא (דף ק\"ד) אמר ליה רבא בר שילא זיל הב ליה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. </b> כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. </b> כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. </b> כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו וכו'. </b> כתב ה\"ה כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז\"ל וכו' עד וכל זה איננו שוה ועדיין צ\"ע. ואני אומר אע\"פ שלא נתפייס ה\"ה בתירוצו תירוץ יפה הוא בעיני והכי דייק דברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד ששמו לבעל חוב וכו' ואחר כך השיגה ידו של לוה או של נטרף וכו'. </b> הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמציעא דקדק מלשון רבינו שאין צורך לקניה אחרת אלא סילוק בעלמא ושלא כדברי הרב רבינו משה בר נחמן שהצריך לכתוב שטר מכר: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמו קרקע לאשה ונשאת וכו'. </b> כתב הרב המגיד ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח וכו'. ואני אומר דבהוקרה אין טעמו נכון בעיני דאי מטעם דמיחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות אלא על כרחך מכר גמור הוא וליכא משום חשש מיחזי כנוטל שכר מעותיו כלל אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא אם יצטרך לפדותה ביותר ממה ששמוה לו אין זה טוב לו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שטרי חוב המאוחרים כשרים וכו'. </b> כתב ה\"ה ותמה בדברי רבינו איך לא ביאר חילוק זה במאוחרין וכו'. ולי נראה שלא הוצרך לבאר כן שמאחר שתלה כשרות המאוחרים מפני שהורע כחו של בעל השטר ממילא משמע דהיכא דייפה כחו שלא כדין פסולים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שנמסרה להם העדות במדינה אחת וכו'. </b> כתב הריב\"ש בשם הרמב\"ן דכי כתבינן יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני בשכותבין יום הכתיבה אמרו וכתב עוד כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני דמיפסל שטרא אי לא עבדי הכי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אין כותבין שני שטרי מכר וכו'. </b> כתב ה\"ה למדנו שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות וכו' עד בנמוקי הרמב\"ן ז\"ל. ויש לתמוה על מ\"ש שיכול לכוף ללקוחות לדון עמו וב\"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין אותו ואין הלקוחות יכולים לומר לך אצל הלוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא הרי אנו פורעין שמאחר שאינו יכול לטרוף לקוחות עד שישבע הלוה שאין לו ממה לפרוע היאך אפשר לחייבם מבלי שיהיה שם הלוה וי\"ל שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל שבועה וכדמשמע מדברי רבינו בפרק זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר חוב שנתקרע. </b> כתב ה\"ה וכ\"נ מדברי ההלכות שהביאו שתי האוקימתות ואני אומר שלי נראה שאין זה הכרע שכבר אפשר שההלכות סמכו דמסתמא הלכה כאביי שהוא בתרא וכתבו דברי ר\"י א\"ר לגלות על דברי אביי דבכל מקום בעינן שתי וערב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה לזה עידית ובינונית וכו'.  </b> הרב המגיד תמה על דברי רבינו שכאן פסק כרב נחמן דסוף כתובות ובפרק י\"ט פסק שמי שיש לו בינונית וזיבורית שדין בע\"ח בבינונית והניח הדבר בצריך עיון ואע\"פ שדחק עצמו לומר דרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה אפילו תמצא לומר דבשל עולם הם שמין יש בזה תועלת וכו' כבר כתב הר\"ן דכיון דבהדדי אתו לבית דין למיגבי יהבי ב\"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה וא\"כ אין מקום לדבריו והרי הוא בעצמו חזר והניחה בצ\"ע ועוד קשה לדבריו דלהרי\"ף א\"א לתרץ כן שכתב בסוף כתובות דרב נחמן סבר דבשלו הם שמין ופסק כוותיה ובריש ב\"ק כתב דמאן דאמר בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא ומשמע דקיימא לן הכי והר\"ן בכתובות הרגיש בקושיא זו בין על הרי\"ף בין על רבינו והניח הדבר בצ\"ע:  ולכן נ\"ל שגירסת הרי\"ף ורבינו אינה כגירסת הר\"ן דגריס רבינא אמר בשל עולם הם שמין אלא גירסתם כגירסת ספרינו דגרסי רבינא אמר בדעולא פליגי וכו' ואם תאמר סוף סוף יקשה דמשמע דבשל עולם הם שמין כיון דאע\"ג דלית ליה אלא בינונית וזיבורית גבי בעל חוב בינונית מתוך דברי נמוקי יוסף שכתב בשם הרמ\"ה למדנו תירוץ קושיא זו שכתב על ההיא דרבינא דמסתברא דבהאי תירוצא כשהיה לו עידית ומכרה עסקינן דומיא דאינך שינויי דאיתא בגמ' וכתב בסוף דבריו ומיהו אי לא הויא ליה עידית ללוה בשעה שלוה נמצא דעידית היא לגבי בינונית דעלמא דקיימא לן בשלו הם שמין והשתא שני הפסקים אמת צדקו יחדו שבפרק זה פסק כרב נחמן ובפרק י\"ט פסק כרבינא דהיינו בשהיה לו עידית ומכרה ואזלינן בתר שיעבודא דמעיקרא דאית ליה תקנתא דעולא ותניא אידך לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הו\"ל עידית נמי סבירא ליה דלישקול בע\"ח מזיבורית וכן פירש\"י ורבינו כתב הברייתא כצורתה כמנהגו ועל כרחין ליישבה כמו שפירשתי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איזהו ערב וכו' אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב וכו' הלוהו ואני קבלן כו' תן לו ואני ערב כולם לשון ערבנות הם ואינו תובעו תחילה. </b> טעמא משום דכל הני לישני משמע אני אפרע לך אם לא יפרע לך הוא אבל תן לו ואני אתן לך דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שצוהו למכור לזה קיבל עליו לפורעו דמשמע כאילו הוא עצמו קיבל מיד המלוה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. </b> כתב ה\"ה דין זה לא ידעתי בשום מקום וכו' עד שאפילו בקנין יש אסמכתא ולפי' זה שכתב רבינו ואם קנו מידו שהוא ערב הרי זה חייב התם לאו אסמכתא היא שהרי נתחייב לשלם כל עת שירצה שמעון לתבעו והוי מעכשיו ולי נראה שטעם רבינו דכשאדם מלוה לחבירו והלה נכנס לו ערב בשבילו כיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שנכנס ערב נכנס אדעתא שיוציא זה הלואתו ויפרע הוא בעדו הילכך לא הויא אסמכתא אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו ערעור כשנכנס ערב ודאי אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוהו מתחת ידו לא היה נכנס ערב הלכך הוי אסמכתא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שלוו בשטר אחד וכו'. </b> הטור בסי' ע\"ז כתב בלשון הזה הרמב\"ם ז\"ל כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן שני שותפין שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות יקח ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני השאר עכ\"ל אלמא אע\"פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני עכ\"ל הטור. ונסחא משובשת נזדמנה לטור בדברי רבינו שהרי גירסת הספרים שלנו בדברי רבינו כך הוא שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד או שלקח הרי הם ערבים זה לזה אע\"פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא יש לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני בשאר החוב וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ג תימה גדולה מ\"ש בטור שרבינו משה כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד וכו' שיפרע מאיזה שירצה והנה בדקתי בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי שכתב סתם שנעשו ערבים זה לזה ודוקא בשנים שנעשו ערבים לאחד הוא שכתב כן ופשוט דלא דמו כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומשום כך יפרע ממי שירצה אבל שנים שלוו בשטר אחד יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר אחד ומשום כך לא יפרע הכל מהאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד לוה מחצית המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה זהו דעת האומרים שכשיש לשני מה לפרוע שצריך לגבות משניהם ולא מהאחד לבדו וכן יוכל רבינו משה לסבור ואדרבא כן נראה מדבריו מדכתב סתם שנעשין ערבין זה לזה ולא פירש שיכול לגבות ממי שירצה אלא דוקא גבי שנים שנעשו ערבים עכ\"ל וגם ה\"ה כתב כן בשם הרשב\"א וכ\"כ הנמוקי יוסף בשם הרשב\"א בפרק המפקיד שדעת רבינו כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב ומילי דסברא נינהו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו וכו' ה\"ז תובע את הערב תחלה.  </b> היינו דוקא במלוה בשטר אבל לא במלוה על פה כמ\"ש לקמן בסמוך:  וכתב בעל תרומות בשער ל\"ה הורו המורים שלא נאמרו דברי הרמב\"ם שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו אלא בשאין ללוה נכסים ידועים במדינה זו אבל אם יש לו הרי זה יורד בב\"ד באותם נכסים כמו שאנו דנים שנפרעין מן האדם שלא בפניו ולפיכך אין לו לתבוע מהערב עד שידין בב\"ד בנכסי הלוה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ערב שבא ליטול מה שפרע וכו' הרי זה צריך להביא ראיה שפרע וכו'. </b> והא דאמרינן בפרק חזקת ההוא ערבא דאמר ללוה הב לי ק' זוזי דפרעית למלוה עילוך והא שטרא היה יכול לומר נפל ממני או היו שם עדים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל כל השטרות שחותמיהן עכו\"ם וכו' וכן שטרי הודאות ומתנות וכו'. </b> מ\"ש שטרי מתנות כתב הטור בסי' ס\"ח כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר והם חתומים בו וכן משמע מפשטא דלישנא דגמרא דקאמר אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכן פירש\"י אלא מתנה דע\"י השטר הוא קונה במסירת השטר היכי מיקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא עכ\"ל ומשמע שאם קנה המתנה בחזקה או בקנין סודר ולא בשטר או אם היתה מתנת שכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים דבכל הני אין השטר אלא לראיה כמו שטר מכר כשר אבל קשה דא\"כ שטרי מחילות אמאי אינם כשרים הא אם מחל לו אפילו שלא בפני עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי והשטר אינו אלא לראיה וגם על שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו ובהא יש לומר דאע\"ג דאודי ליה שחייב לו אינו כלום אא\"כ הודה בפני עדים כשרים וכיון שעכו\"ם פסולים לעדות אינו כלום ושטרי פשרות דאינם כלום ניחא משום דפשרה צריכה קנין ועכו\"ם אינם בקיאים בכך לא פלוג רבנן. ומצאתי להריב\"ש שכתב בתשובה ז\"ל אפילו לדעת הרמב\"ם ז\"ל הדבר ברור דשטרי צואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין דדבריו ככתובים וכמסורים דמו ואין השטר אלא לראיה בעלמא והעד כי נאמן לומר שכך צוה דהא לא מרע נפשיה דהוה ליה כשטרי מכר ובתשובה אחרת הוקשה לו מה שהקשיתי על מ\"ש רבינו לפסול בשטרי מחילות העשויים בערכאות וכתב שדברי רבינו תמוהים בפיסול זה וכתב בסוף דבריו ואולי הרב ז\"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שעדיו עכו\"ם שמסרו הלוה ליד וכו'.  </b> בפ\"ק דגיטין (דף י:) תנן כל השטרות העולים בערכאות של עכו\"ם אע\"פ שחותמיהן עכו\"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר\"ש אומר אף אלו כשרים לא הוזכרו [לפיסול] אלא בזמן שנעשו בהדיוט ופריך בגמרא והא לאו בני כריתה נינהו א\"ר זירא ירד ר\"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי פירש\"י ור' שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בפני עדי ישראל והאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שפסול כלומר שאם חתמו עדים פסולים פסול מדרבנן דילמא אתי לממסריה באפייהו ומיסמך עלייהו הב\"ע בשמות מובהקין דעכו\"ם כלומר דתו לא אתי למיסמך עלייהו דמידע ידיע דעכו\"ם הם. וסובר רבינו דכיון דאוקימנא לר\"ש כר\"א דהלכתא כוותיה הלכה כר\"ש בשאר שטרות ומשמע דבשאין שמותיהן מובהקין אף בשאר שטרות חיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו שיחשוב שהם ישראל ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין שמות מובהקין לשאינם מובהקין דהא מודה ר\"א במזוייף מתוכו ואין לומר דס\"ל דלא אמרינן הכי אלא בגיטי נשים דהא בפרק זה בורר גבי ההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי אמרינן דמודה ר\"א במזוייף מתוכו והתימה מה\"ה שלא נתעורר לזה ואפשר לומר שסובר רבינו דהא דמשמע בגמרא דבעדים עכו\"ם חשיב מזוייף מתוכו ה\"מ בגיטי נשים אבל בשערי מון נהי דבישראלים קרובים או פסולים חשיב מזוייף מתוכו משום דאתי לאיחלופי לאכשורי בלא עדי מסירה אבל בעדי עכו\"ם לא חיישינן להכי אפילו בשמות שאינם מובהקין בגיות: ",
+                "<b>תמו נשלמו הלכות מלוה ולוה</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ccf4d07f075aef57c66f2242c48042a9c4518f71
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה וכו' לא ישאילנו לאחר. </b> משמע מדברי רבינו דלהניח לאחר לקרות בו ברשותו מותר שהרי אין פקדונו ביד אחר. בפרק חמישי כתב רבינו דהא דאין השוכר רשאי להשכיר דוקא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אינו אומר כן: ",
+                "<b>לפיכך אם היה דרך הבעלים וכו'. </b> כתב מהר\"י ויי\"ל בתשובה וז\"ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מציא לאה למטען אין רצוני וכו' וכן משמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני השומר הראשון פטור ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ\"ל. ואין דבריו נראין לי שהרי כתב רבינו בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים דבר זה שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי טעמא שייך אפילו במאמינו לפרקים ועוד דלפי דברי מהר\"י ויי\"ל צריך שיפקיד אצלו תמיד בכל יום ואם יחסר יום או יומים שלא הפקיד אצלו לא וזה דבר שלא עלה בדעת והוא עצמו מודה בכך דהא לא נחת בההוא עובדא אלא משום דלא הפקידה אצלו אלא חדא זימנא או תרי הא אם הפקידה אצלו יותר פעמים מודה דפטור אע\"פ שלא היתה מפקדת אצלו תדיר בכל יום והשתא נמי תיקשי ליה לפי דבריו כיון דלא בעינן שיפקיד אצלו תדיר בכל יום אי זה גבול שיעור יהיה לו להקרא מפקיד אצלו תדיר א\"ו דתמיד דנקט רבינו לישנא דגמרא נקט דאמר שאני התם דכל יומא אינהו גופייהו גבי סבתא הוו מפקדי ולאו דוקא אלא כך היה מעשה ואפשר דנקט תמיד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וכיוצא בו דבאותם זמנים שהם זמני טירדא ובהלה אדם מפקיד נכסיו אפילו אצל מי שאינו נאמן אצלו לסיבות מתחדשות אצלו כפי הזמן ולכך אין לומר שהוא מחזיקו לנאמן אלא על ידי שהפקיד אצלו בשעת יישוב ושופי אי נמי י\"ל דנקט תמיד לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואחר כך העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שהיה רגיל להפקיד אצלו קודם לכן הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ועוד יש לדקדק כן ממ\"ש שהרי הוא אומר לבעלים אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה דמשמע דומיא דאמש בעינן שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה ונעשה חשוד או עני לא: ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דדוקא כשהיה זה רגיל להפקיד אצלו אותו דבר בעצמו אבל אם היה רגיל להפקיד אצלו דברים אחרים חייב והוא דבר תימה דכיון שהוא מאמינו בממון מה לי מאמינו לדבר זה מה לי מאמינו לדברים אחרים לכן נראה דדבר זה דנקט לאו דוקא דהוא הדין לדברים אחרים אלא סירכא דגמרא נקט ואתא דקאמר דמרייהו הוו מפקדי כל יומא גבי סבתא ומעשה שהיה כך היה אלא שקשה בעיני דכפל פעמים דבר זה משמע דדוקא נקט ואפשר דנקט דבר זה לומר דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקיד אצלו הוא דפטרינן ליה אבל יותר מכאן לא פטרינן ליה דדילמא לא היה מאמינו ביותר מאותו שיעור: ומ\"ש   ",
+                "<b>והוא שלא ימעט שמירתו וכו' אע\"פ ששאל או שכר בבעלים וכו'. </b> כתב ה\"ה נ\"ל טעמו לפי שהשואל בבעלים ופשע פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו וכו'. זה נראה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ שהטעם משום דפשיעה דמפטר כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב ומסרה לאחר ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק בידים ואף ע\"פ שכתב רבינו בפרק שאחר זה דפושע הוי כמזיק בידים צריך לומר דיותר מזיק בידים הוי כשמסרה לאחר מבפשע בה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם קנו מידו וכו'. </b> אנושא שכר או שוכר קאי דאילו לש\"ח היאך יקנו ממנו שישבע הא קניין דברים הוא ומיהו אם קנו מידו שיתחייב כשומר שכר או כשואל חייב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר וכו'. </b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ' ה' מהלכות טוען שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראייה וכו' ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד ה\"ז פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור וה\"ה כתב שם ליישב זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת. </b> ולא לכפירה במקצת. בטור ח\"מ כתוב בסימן פ\"ז וזה לשונו הרמב\"ם כתב אין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת כיצד הפקיד כלים וטעם שנגנבו אז נשבע ונפטר אבל אם א\"ל הפקדתיך וזה אומר לא הפקדת או החזרתי ונסתלק מעלי שמירתך נשבע היסת עכ\"ל וכ\"כ גם כן בספר התרומות בשם רבינו והוא ממה שכתב בסמוך טעם שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו וכו'. </b> כתב הרב המגיד זה פשוט וכו' אבל בטוען לא הפקדתני וכו' אבל פשוט הוא שיש שם שבועת היסת עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון באומר החזרתי שישבע בנקיטת חפץ אצל מעשה באחד שהפקיד שומשמין ולכן נ\"ל שאין הדבר תלוי במה שהמפקיד יודע בו כמו הנפקד או אינו יודע כמו שתלה הרב המגיד אלא שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי או שאמר תנאי היה שם כיון שמודה שנעשה שומר חלה עליו שבועת השומרים וצריך לישבע כעין שבועה דאורייתא אבל בשטוען שלא נעשה לו שומר כלל אין כאן מקום לשבועה דאורייתא כלל הילכך אינו נשבע אלא היסת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הרועה מזויין וכו'. </b> כתב הרב המגיד זו בעיא דלא איפשיטא שם וכו'. בנוסחי דידן בגמרא איפשיטא דהוי אונס: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השוכר את הבהמה וכו' אע\"פ שאין סופה לחזור. </b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דאנגריא שאינה חוזרת היינו שאין מחזירין אותה כלל: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה וכו'. </b> כתב ה\"ה מיהו כתב הרשב\"א נראה לי דדוקא באומר שנה זו וכו'. זה כתב בחידושיו ואין ספק שלא בא ליד ה\"ה תשובת הרשב\"א ז\"ל שהרי כתב בה דלא אמרה אלא להלכה אבל למעשה יעשו כדברי הרמב\"ם: "
+            ],
+            [
+                "<b>תבעו המשכיר לאחר שלשים יום וכו'. </b> בס\"פ השואל (דף ק\"ב ע\"ב)  איבעיא לן אם תבעו ביום משלם זמניה אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא ואסיקנא דעבד דפרע ביום משלם זמניה ומהימן שוכר בשבועה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר פרדס וכו' וגוף האילנות שיבשו וכו'. </b> כלומר כשיבשו אילנות שבפרדס זה ימכרו וילקח בהם קרקע אבל לא יקח גוף האילנות לא המשכיר ולא השוכר ודין זה שנינו בברייתא פרק המקבל (דף ק\"ט ע\"ב)  יבש האילן או נקצץ שניהם אסורים בו כיצד יעשה ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ורבא דהלכתא כוותיה מוקי לה התם כשיבש או נקצץ בתוך זמן המושכר לו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכו'. </b> בסוף פרק המקבל (דף ק\"י) אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי אמר ליה רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מ\"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכבשיה לשטריה סבר אוכלה תרתין שנין יתירתא והרי\"ף והרא\"ש השמיטו הא דאמר ליה ר\"פ לרב אשי ולא כתבו אלא מילתא דרב יהודה בלבד אלמא סבירא להו דהלכתא כוותיה וכן דעת רבינו ויש לתמוה כיון דאמר ליה ר\"פ לרב אשי דרב זביד ורב עוירא לא ס\"ל הא דרב יהודה ושתיק ליה רב אשי משמע דקבלה מיניה וי\"ל כיון דאיתא בתר הכי א\"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא וכו' והם מפרשים דארב יהודה קאי וכיון דאמר סתם אלא מעתה ולא אמר אלא מעתה לרב יהודה משמע דס\"ל כרב יהודה ומסתמא ממתיבתא דרב אשי שמיע ליה והכי נקטינן ואע\"ג דשתק ליה רב אשי לרב פפא אפשר דמשום דלא חש ליה הוה משום דטעמא דרב זביד לא משמע ליה דהא כמה פעמים אדם נזהר בשטר ביותר ואפ\"ה אין בידו לשומרו מן העכברים א\"נ דאה\"נ דקבלה מיניה מיהו מדחזינן לרבינא דהוה בתר ר\"פ דא\"ל לרב אשי הכי ומסתמא מיניה שמיע ליה איכא למימר דבתר הכי הדר ביה רב אשי ומשום הכי מייתי גמרא מאי דא\"ל ר\"פ לומר דהא דרבינא בתרייתא היא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב וכו'. </b> כתבו התוספות דהיינו בששכרן סתמא ואמר להם אחר ששכרן להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשלא התחילו במלאכה וכו'. </b> כתב מהרי\"ק בשרש קפ\"ב דאפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעה\"ב יכול לחזור והמעות חוב עליו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו'. </b> כתב ה\"ה מדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא על כל הברייתא וכו'. ואני אומר שאפשר לומר שגם רבינו סובר דלא שייך שמירה בבעלים אלא דוקא בשמור לי ואשמור לך והיינו דגבי שמירה בבעלים לא כתב אלא שמור לי ואשמור לך והא דכתב השאילני היום ואשאילך למחר לאו למידק מינה דוקא למחר אבל אם אמר לו ואשאילך עתה ה\"ז שמירה בבעלים דא\"כ לא הוה שתיק מלמיתני בהדיא בבבא דרישא אלא היינו טעמא משום דמשמע ליה דכיון דצריכים לאוקמי ברייתא באומר לו ואשמור לך למחר ממילא משמע דכולה ברייתא מיתוקמא הכי ולא נוקים פלגא באשמור לך למחר ופלגא באשאילך עתה ולא משום דיוקא נקט הכי וכדפרישית. אח\"כ ראיתי שכתב רבינו בפרק שני מהלכות שאלה אם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים ולכאורה משמע התם דבדוקא נקט ואשאילך למחר וכדברי ה\"ה ומיהו גם שם אפשר לומר דאורחא דמילתא נקט או שנמשך אחר לישנא דאוקימתא דברייתא זו ולאו דוקא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכובש שכר שכיר וכו' ועובר בארבע אזהרות וכו'. </b> לדעת רבינו צ\"ל דמאי דשני רב חסדא שם שכירות אחת היא ה\"פ כיון דכולהו לאוין בשכירות כשכבשו יום ולילה עבר בכולם דבשקעה חמה עבר על לא תבא עליו השמש וביומו תתן שכרו וכשהאיר היום ועודנו בכיבושו עבר על לא תלין וזהו כשדעתו שלא לשלם לו או שרוצה לצערו וזהו הנקרא כובש אבל מי שדעתו לפרעו אלא שאינו רוצה להוציא עכשיו מעות מידו נקרא משהה ואינו עובר אלא בשל יום או בשל לילה וזהו שכתב רבינו בסמוך המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע\"פ שכבר עבר בעשה ול\"ת כלומר אבל משום בל תעשוק ובל תגזול ליכא: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתן טליתו לאומן וכו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר בבל תלין. </b> כך הוא לשון הברייתא בפרק המקבל וכן כתבו כל הפוסקים ותימה דהא משום לא תבא עליו השמש מיבעי ליה דלא תלין לא שייך אלא בנתנה לו בלילה ובברייתא ה\"א דלאו דוקא ומשום דבנתנה לו בלילה שייך בל תלין נקטיה דלא נחית השתא לפרושי על איזה לאו עובר אלא ללמוד שעובר עליו ומשום הכי לא דק אבל על הפוסקים יש לתמוה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין השוכר עובר וכו' או שהמחהו אצל אחר וקיבל.  </b> כלומר ונתפייס לקבל שכרו מהאחר דאילו לא נתפייס השכיר עובר ויותר נראה לפרש דה\"ק וקיבל עליו אותו האחר לתתו לו אינו עובר דאי אפשר לפרש דוקיבל המעות קאמר דא\"כ פשיטא דמה לי קיבל שכרו מהשוכר מה לי קבלו מהאחר:  ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שחוזר עליו כדאמר רבה דקי\"ל כוותיה וי\"ל שזה אינו דין מיוחד בשכירות וכבר נתבארו פרטיו בפ\"ז מהלכות מכירה ופ\"ו מהלכות מלוה שאם לא היה לו ביד הלה כלום הרי זה חוזר עליו ואם היה לו ביד הלה אין זה חוזר עליו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"אנ אין הדעת מסכמת על זה וכו' ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה וכו'. ואני אומר שכל זה לפי נוסחתם בדברי רבינו ונוסחא דידן דגריס אפילו היה השוכר קטן עיקר שהיא מסכמת עם מ\"ש בסוף פ\"ה מהלכות טוען וכך היא נוסחת הטור בספרי רבינו אפילו אם השוכר קטן כדאיתא בסימן פ\"ט:   ",
+                "<b>הביא ראייה שתבעו כל זמנו וכו' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'. </b> דברי רבינו אינם מובנים לי שאם כוונתו לומר שכל שהוא מתמיד והולך בתביעתו לעולם הוא בחזקת שלא פרעו הל\"ל ה\"ז נשבע ונוטל עד יום ה' וכן לעולם ואם כוונתו לומר דדוקא כל יום ה' אבל מיום ה' ואילך לא אפילו אם הוא מתמיד בתביעתו זו מנין לו כי בגמרא לא נזכר חילוק זה והיותר נ\"ל שכוונתו לומר דיום ה' לאו דוקא דה\"ה לעולם וקיצר במובן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיר הבא לישבע אין מחמירין עליו וכו'.</b> כתב ה\"ה מימרא שם וכו' ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא וכו' ופסק כרב חסדא. קשה לי על דברי ה\"ה היאך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב ועוד דא\"כ למה כתב רבינו גם דברי ר\"ה. לפיכך נראה כמ\"ש הר\"ן בפרק הנשבעין שרבינו מפרש דרב חסדא הוסיף ואמר דאע\"ג דאסור לפתוח לבעלי דינין לומר בשבועתך תלוי או בכיוצא בזה בשכיר מותר לפתוח לו מיד ולומר לו אל תיגע עצמך וכו' ור\"ה לא מיירי בהכי ואפשר דהכי ס\"ל נמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאן דבעא מאי בינייהו ס\"ד דדברי רב חסדא הן הן דברי ר\"ה ולהכי בעא מה לי לכל מגלגלין מה לי לכל מקילין והשיב לו דדין חדש הוא וכמו שכתבתי: ",
+                "<b>אפילו היה וכו'. </b> וכתב ה\"ה זה פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא\"כ מ\"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם התירוץ הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין. ולכך נ\"ל שלא בא רבינו פה ללמדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא ומ\"ש   ",
+                "<b>אלא בשבועה. </b> דמשמע דבשבועה מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל דינו גם את זאת דאז יטול אע\"פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע\"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ\"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני כך אע\"פ שגילה דעתו בפ\"ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה\"ה בתירוץ הראשון: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרביץ לה ארי מבחוץ וכו' אסור ואינו לוקה.  </b> יש לתמוה על זה דהא אמרינן בגמרא דחסימה מעלייתא היא ולכן נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב רבץ ארי מבחוץ דומיא דישב לה קוץ וכמ\"ש ה\"ה: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות שכירות </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8c75a6b4ab504f68dfc0a4d473c50698de3f9974
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Hiring",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה וכו' לא ישאילנו לאחר. </b> משמע מדברי רבינו דלהניח לאחר לקרות בו ברשותו מותר שהרי אין פקדונו ביד אחר. בפרק חמישי כתב רבינו דהא דאין השוכר רשאי להשכיר דוקא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אינו אומר כן: ",
+                "<b>לפיכך אם היה דרך הבעלים וכו'. </b> כתב מהר\"י ויי\"ל בתשובה וז\"ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מציא לאה למטען אין רצוני וכו' וכן משמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני השומר הראשון פטור ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ\"ל. ואין דבריו נראין לי שהרי כתב רבינו בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים דבר זה שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי טעמא שייך אפילו במאמינו לפרקים ועוד דלפי דברי מהר\"י ויי\"ל צריך שיפקיד אצלו תמיד בכל יום ואם יחסר יום או יומים שלא הפקיד אצלו לא וזה דבר שלא עלה בדעת והוא עצמו מודה בכך דהא לא נחת בההוא עובדא אלא משום דלא הפקידה אצלו אלא חדא זימנא או תרי הא אם הפקידה אצלו יותר פעמים מודה דפטור אע\"פ שלא היתה מפקדת אצלו תדיר בכל יום והשתא נמי תיקשי ליה לפי דבריו כיון דלא בעינן שיפקיד אצלו תדיר בכל יום אי זה גבול שיעור יהיה לו להקרא מפקיד אצלו תדיר א\"ו דתמיד דנקט רבינו לישנא דגמרא נקט דאמר שאני התם דכל יומא אינהו גופייהו גבי סבתא הוו מפקדי ולאו דוקא אלא כך היה מעשה ואפשר דנקט תמיד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וכיוצא בו דבאותם זמנים שהם זמני טירדא ובהלה אדם מפקיד נכסיו אפילו אצל מי שאינו נאמן אצלו לסיבות מתחדשות אצלו כפי הזמן ולכך אין לומר שהוא מחזיקו לנאמן אלא על ידי שהפקיד אצלו בשעת יישוב ושופי אי נמי י\"ל דנקט תמיד לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואחר כך העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שהיה רגיל להפקיד אצלו קודם לכן הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ועוד יש לדקדק כן ממ\"ש שהרי הוא אומר לבעלים אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה דמשמע דומיא דאמש בעינן שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה ונעשה חשוד או עני לא: ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דדוקא כשהיה זה רגיל להפקיד אצלו אותו דבר בעצמו אבל אם היה רגיל להפקיד אצלו דברים אחרים חייב והוא דבר תימה דכיון שהוא מאמינו בממון מה לי מאמינו לדבר זה מה לי מאמינו לדברים אחרים לכן נראה דדבר זה דנקט לאו דוקא דהוא הדין לדברים אחרים אלא סירכא דגמרא נקט ואתא דקאמר דמרייהו הוו מפקדי כל יומא גבי סבתא ומעשה שהיה כך היה אלא שקשה בעיני דכפל פעמים דבר זה משמע דדוקא נקט ואפשר דנקט דבר זה לומר דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקיד אצלו הוא דפטרינן ליה אבל יותר מכאן לא פטרינן ליה דדילמא לא היה מאמינו ביותר מאותו שיעור: ומ\"ש   ",
+                "<b>והוא שלא ימעט שמירתו וכו' אע\"פ ששאל או שכר בבעלים וכו'. </b> כתב ה\"ה נ\"ל טעמו לפי שהשואל בבעלים ופשע פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו וכו'. זה נראה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ שהטעם משום דפשיעה דמפטר כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב ומסרה לאחר ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק בידים ואף ע\"פ שכתב רבינו בפרק שאחר זה דפושע הוי כמזיק בידים צריך לומר דיותר מזיק בידים הוי כשמסרה לאחר מבפשע בה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם קנו מידו וכו'. </b> אנושא שכר או שוכר קאי דאילו לש\"ח היאך יקנו ממנו שישבע הא קניין דברים הוא ומיהו אם קנו מידו שיתחייב כשומר שכר או כשואל חייב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר וכו'. </b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ' ה' מהלכות טוען שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראייה וכו' ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד ה\"ז פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור וה\"ה כתב שם ליישב זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת. </b> ולא לכפירה במקצת. בטור ח\"מ כתוב בסימן פ\"ז וזה לשונו הרמב\"ם כתב אין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת כיצד הפקיד כלים וטעם שנגנבו אז נשבע ונפטר אבל אם א\"ל הפקדתיך וזה אומר לא הפקדת או החזרתי ונסתלק מעלי שמירתך נשבע היסת עכ\"ל וכ\"כ גם כן בספר התרומות בשם רבינו והוא ממה שכתב בסמוך טעם שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו וכו'. </b> כתב הרב המגיד זה פשוט וכו' אבל בטוען לא הפקדתני וכו' אבל פשוט הוא שיש שם שבועת היסת עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון באומר החזרתי שישבע בנקיטת חפץ אצל מעשה באחד שהפקיד שומשמין ולכן נ\"ל שאין הדבר תלוי במה שהמפקיד יודע בו כמו הנפקד או אינו יודע כמו שתלה הרב המגיד אלא שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי או שאמר תנאי היה שם כיון שמודה שנעשה שומר חלה עליו שבועת השומרים וצריך לישבע כעין שבועה דאורייתא אבל בשטוען שלא נעשה לו שומר כלל אין כאן מקום לשבועה דאורייתא כלל הילכך אינו נשבע אלא היסת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הרועה מזויין וכו'. </b> כתב הרב המגיד זו בעיא דלא איפשיטא שם וכו'. בנוסחי דידן בגמרא איפשיטא דהוי אונס: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השוכר את הבהמה וכו' אע\"פ שאין סופה לחזור. </b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דאנגריא שאינה חוזרת היינו שאין מחזירין אותה כלל: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה וכו'. </b> כתב ה\"ה מיהו כתב הרשב\"א נראה לי דדוקא באומר שנה זו וכו'. זה כתב בחידושיו ואין ספק שלא בא ליד ה\"ה תשובת הרשב\"א ז\"ל שהרי כתב בה דלא אמרה אלא להלכה אבל למעשה יעשו כדברי הרמב\"ם: "
+            ],
+            [
+                "<b>תבעו המשכיר לאחר שלשים יום וכו'. </b> בס\"פ השואל (דף ק\"ב ע\"ב)  איבעיא לן אם תבעו ביום משלם זמניה אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא ואסיקנא דעבד דפרע ביום משלם זמניה ומהימן שוכר בשבועה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר פרדס וכו' וגוף האילנות שיבשו וכו'. </b> כלומר כשיבשו אילנות שבפרדס זה ימכרו וילקח בהם קרקע אבל לא יקח גוף האילנות לא המשכיר ולא השוכר ודין זה שנינו בברייתא פרק המקבל (דף ק\"ט ע\"ב)  יבש האילן או נקצץ שניהם אסורים בו כיצד יעשה ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ורבא דהלכתא כוותיה מוקי לה התם כשיבש או נקצץ בתוך זמן המושכר לו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכו'. </b> בסוף פרק המקבל (דף ק\"י) אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי אמר ליה רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מ\"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכבשיה לשטריה סבר אוכלה תרתין שנין יתירתא והרי\"ף והרא\"ש השמיטו הא דאמר ליה ר\"פ לרב אשי ולא כתבו אלא מילתא דרב יהודה בלבד אלמא סבירא להו דהלכתא כוותיה וכן דעת רבינו ויש לתמוה כיון דאמר ליה ר\"פ לרב אשי דרב זביד ורב עוירא לא ס\"ל הא דרב יהודה ושתיק ליה רב אשי משמע דקבלה מיניה וי\"ל כיון דאיתא בתר הכי א\"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא וכו' והם מפרשים דארב יהודה קאי וכיון דאמר סתם אלא מעתה ולא אמר אלא מעתה לרב יהודה משמע דס\"ל כרב יהודה ומסתמא ממתיבתא דרב אשי שמיע ליה והכי נקטינן ואע\"ג דשתק ליה רב אשי לרב פפא אפשר דמשום דלא חש ליה הוה משום דטעמא דרב זביד לא משמע ליה דהא כמה פעמים אדם נזהר בשטר ביותר ואפ\"ה אין בידו לשומרו מן העכברים א\"נ דאה\"נ דקבלה מיניה מיהו מדחזינן לרבינא דהוה בתר ר\"פ דא\"ל לרב אשי הכי ומסתמא מיניה שמיע ליה איכא למימר דבתר הכי הדר ביה רב אשי ומשום הכי מייתי גמרא מאי דא\"ל ר\"פ לומר דהא דרבינא בתרייתא היא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב וכו'. </b> כתבו התוספות דהיינו בששכרן סתמא ואמר להם אחר ששכרן להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשלא התחילו במלאכה וכו'. </b> כתב מהרי\"ק בשרש קפ\"ב דאפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעה\"ב יכול לחזור והמעות חוב עליו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו'. </b> כתב ה\"ה מדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא על כל הברייתא וכו'. ואני אומר שאפשר לומר שגם רבינו סובר דלא שייך שמירה בבעלים אלא דוקא בשמור לי ואשמור לך והיינו דגבי שמירה בבעלים לא כתב אלא שמור לי ואשמור לך והא דכתב השאילני היום ואשאילך למחר לאו למידק מינה דוקא למחר אבל אם אמר לו ואשאילך עתה ה\"ז שמירה בבעלים דא\"כ לא הוה שתיק מלמיתני בהדיא בבבא דרישא אלא היינו טעמא משום דמשמע ליה דכיון דצריכים לאוקמי ברייתא באומר לו ואשמור לך למחר ממילא משמע דכולה ברייתא מיתוקמא הכי ולא נוקים פלגא באשמור לך למחר ופלגא באשאילך עתה ולא משום דיוקא נקט הכי וכדפרישית. אח\"כ ראיתי שכתב רבינו בפרק שני מהלכות שאלה אם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים ולכאורה משמע התם דבדוקא נקט ואשאילך למחר וכדברי ה\"ה ומיהו גם שם אפשר לומר דאורחא דמילתא נקט או שנמשך אחר לישנא דאוקימתא דברייתא זו ולאו דוקא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכובש שכר שכיר וכו' ועובר בארבע אזהרות וכו'. </b> לדעת רבינו צ\"ל דמאי דשני רב חסדא שם שכירות אחת היא ה\"פ כיון דכולהו לאוין בשכירות כשכבשו יום ולילה עבר בכולם דבשקעה חמה עבר על לא תבא עליו השמש וביומו תתן שכרו וכשהאיר היום ועודנו בכיבושו עבר על לא תלין וזהו כשדעתו שלא לשלם לו או שרוצה לצערו וזהו הנקרא כובש אבל מי שדעתו לפרעו אלא שאינו רוצה להוציא עכשיו מעות מידו נקרא משהה ואינו עובר אלא בשל יום או בשל לילה וזהו שכתב רבינו בסמוך המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע\"פ שכבר עבר בעשה ול\"ת כלומר אבל משום בל תעשוק ובל תגזול ליכא: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתן טליתו לאומן וכו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר בבל תלין. </b> כך הוא לשון הברייתא בפרק המקבל וכן כתבו כל הפוסקים ותימה דהא משום לא תבא עליו השמש מיבעי ליה דלא תלין לא שייך אלא בנתנה לו בלילה ובברייתא ה\"א דלאו דוקא ומשום דבנתנה לו בלילה שייך בל תלין נקטיה דלא נחית השתא לפרושי על איזה לאו עובר אלא ללמוד שעובר עליו ומשום הכי לא דק אבל על הפוסקים יש לתמוה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין השוכר עובר וכו' או שהמחהו אצל אחר וקיבל.  </b> כלומר ונתפייס לקבל שכרו מהאחר דאילו לא נתפייס השכיר עובר ויותר נראה לפרש דה\"ק וקיבל עליו אותו האחר לתתו לו אינו עובר דאי אפשר לפרש דוקיבל המעות קאמר דא\"כ פשיטא דמה לי קיבל שכרו מהשוכר מה לי קבלו מהאחר:  ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שחוזר עליו כדאמר רבה דקי\"ל כוותיה וי\"ל שזה אינו דין מיוחד בשכירות וכבר נתבארו פרטיו בפ\"ז מהלכות מכירה ופ\"ו מהלכות מלוה שאם לא היה לו ביד הלה כלום הרי זה חוזר עליו ואם היה לו ביד הלה אין זה חוזר עליו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"אנ אין הדעת מסכמת על זה וכו' ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה וכו'. ואני אומר שכל זה לפי נוסחתם בדברי רבינו ונוסחא דידן דגריס אפילו היה השוכר קטן עיקר שהיא מסכמת עם מ\"ש בסוף פ\"ה מהלכות טוען וכך היא נוסחת הטור בספרי רבינו אפילו אם השוכר קטן כדאיתא בסימן פ\"ט:   ",
+                "<b>הביא ראייה שתבעו כל זמנו וכו' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'. </b> דברי רבינו אינם מובנים לי שאם כוונתו לומר שכל שהוא מתמיד והולך בתביעתו לעולם הוא בחזקת שלא פרעו הל\"ל ה\"ז נשבע ונוטל עד יום ה' וכן לעולם ואם כוונתו לומר דדוקא כל יום ה' אבל מיום ה' ואילך לא אפילו אם הוא מתמיד בתביעתו זו מנין לו כי בגמרא לא נזכר חילוק זה והיותר נ\"ל שכוונתו לומר דיום ה' לאו דוקא דה\"ה לעולם וקיצר במובן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיר הבא לישבע אין מחמירין עליו וכו'.</b> כתב ה\"ה מימרא שם וכו' ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא וכו' ופסק כרב חסדא. קשה לי על דברי ה\"ה היאך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב ועוד דא\"כ למה כתב רבינו גם דברי ר\"ה. לפיכך נראה כמ\"ש הר\"ן בפרק הנשבעין שרבינו מפרש דרב חסדא הוסיף ואמר דאע\"ג דאסור לפתוח לבעלי דינין לומר בשבועתך תלוי או בכיוצא בזה בשכיר מותר לפתוח לו מיד ולומר לו אל תיגע עצמך וכו' ור\"ה לא מיירי בהכי ואפשר דהכי ס\"ל נמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאן דבעא מאי בינייהו ס\"ד דדברי רב חסדא הן הן דברי ר\"ה ולהכי בעא מה לי לכל מגלגלין מה לי לכל מקילין והשיב לו דדין חדש הוא וכמו שכתבתי: ",
+                "<b>אפילו היה וכו'. </b> וכתב ה\"ה זה פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא\"כ מ\"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם התירוץ הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין. ולכך נ\"ל שלא בא רבינו פה ללמדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא ומ\"ש   ",
+                "<b>אלא בשבועה. </b> דמשמע דבשבועה מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל דינו גם את זאת דאז יטול אע\"פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע\"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ\"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני כך אע\"פ שגילה דעתו בפ\"ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה\"ה בתירוץ הראשון: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרביץ לה ארי מבחוץ וכו' אסור ואינו לוקה.  </b> יש לתמוה על זה דהא אמרינן בגמרא דחסימה מעלייתא היא ולכן נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב רבץ ארי מבחוץ דומיא דישב לה קוץ וכמ\"ש ה\"ה: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות שכירות </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fdc85c54d7f9504b2a8811be820b8ae4fd9d4ae7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,137 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל יורש את כל נכסי אשתו מד\"ס.</b> כתב הרב המגיד שסובר רבינו שהיא מדבריהן וכבר היה אפשר לומר שסובר רבינו שהיא מדאורייתא ומ\"ש שהיא מד\"ס לטעמיה אזיל שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא ד\"ס אלא שבפ\"ו משמע בהדיא מדברי רבינו שסובר שהיא מדבריהם שכתב ירושת הבעל אע\"פ שהיא מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא אחר נפלים וכו'.</b> כתב הרב המגיד מפורש בגמרא שאין הלכה כשמואל וכו'. ואני אומר שאין דבריו אלה מכוונים דשמואל לא אמר אלא לענין חמש סלעים אבל לענין נחלה לדידיה נמי בן תשעה שהוציא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור וכן מבואר בגמרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' והוא שישתנו הנכסים וכו'.</b> הר\"ן כתב לענין הלכה קי\"ל כרבא בחפורי והוו שבלי שלפופי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר\"ח דאע\"ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקי\"ל כוותיה לא פליג אדרבא ואפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה קסבר כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא אבל בשלפופי והוו תמרי חפורי והוו שבלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא ואם עשה עשוי אבל ראיתי להרמב\"ם בפ\"ג מהל' נחלות שכתב אין הבכור נוטל פי שנים בחפורי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס\"ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ\"ל דהא סוגיין רהטא דטפי מיקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן לפיכך נ\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל עיקר אע\"פ שגדולי האחרונים כתבו בהפך עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשלא מיחה אבל מיחה באחיו וכו'.</b> כתב ה\"ה וקי\"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה עכ\"ל. ויש לתמוה עליו חדא דאנן איפכא תנינן דהלכתא כרב יוסף וכדאיתא בפרק ועוד דמשמע דליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף בהא דהא אסיקנא דרב יוסף לא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא [להיכא דדרכום] לכ\"ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמים לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שומרת יבם [שמתה] אפילו עשה בה אחד וכו'.</b> בפרק האשה שנפלו כתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה לדב\"ש אתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו אי נשואין עושה נכסי בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם לא שנא נפלו כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נצ\"ב כפירש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר עבדי וחזר ואמר בני וכו' ואם היו קורים לו עבד בן מאה וכו'.</b> נראה שרבינו היה גורס בגמ' התם דקרו ליה עבדא בר אמה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך מי שמת והניח בן וטומטום וכו'.</b> יש לתמוה למה לא יהא נזון הטומטום דאפילו את\"ל שהיא נקבה מזונות מיהא אית לה. וי\"ל דלא איירי רבינו אלא לענין ירושה אבל אין הכי נמי שהוא נזון דממ\"נ יש לו מזונות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל הבית עליו ועל בן בתו וכו'.</b> כתב ה\"ה שיש לתמוה היאך פסק רבינו כברייתא וכו' עד לא מצא בזה תירוץ. והנה הרא\"ש בכלל פ\"ד כתב לתרץ קושיא זו שיש לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח\"כ האם באו נכסים ליד קרוביה לכן מעמידים כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ\"נ הנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת וספק מת האב תחלה ותחזור ותמשמש למעלה לקרוב קרוב קודם הילכך הואיל וממ\"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע\"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו וכו' אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו וכו'.</b> משמע מדבריו אלה שאין צריך שנשמע שמת. וממה שכתב לקמן בסמוך נראה שצריך שנשמע אחר כך שמת וצריך עיון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבוי שנשבה וברח וכו'.</b> כתב ה\"ה וממימרא זו יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים היינו דוקא בנשבה אבל בלא נשבה מורידין קרוב למטלטלין של קטן אעפ\"י שאין מורידין אותו לקרקעות וזה מבואר בדברי רבינו ובדברי הרב המגיד פרק עשירי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעו בו שמת וכו'.</b> יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמרא דשמעו בו שמת שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן.</b> בפרק עשירי כתב דהני מילי בקרקעות אבל במעות ממנין אפילו קרוב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האחין שעדיין לא חלקו וכו' עד אבל אם שבחו נכסים מעצמן השבח לאמצע.</b> כתב ה\"ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמ' מוחלפת משלנו עד זה מורה לשון רבינו. ול\"נ שהיה גורס רבינו ל\"ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ואסיפא דמתני' קאי דקתני אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן קאמר דה\"מ כשהשביחו מחמת עצמן דהיינו שהוציאו הוצאות משלהם או שטרחו בגופם אבל שבחו נכסים מחמת נכסים דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית אפילו אמרו ראו מה שהניח לנו אבא השביחו לאמצע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה וכו'.</b> הר\"ן בפרק נערה שנתפתתה כתב על דברי רבינו ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה הכי נמי מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה וכשהלך למ\"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והיינו טעמא דאיפליגו רב חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך למדינת הים ולא איפליגו בדבר אחר דגבי מי שנשתטה: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..24c9b99e6b847cc5f43f6162e55e62897d77a52c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל יורש את כל נכסי אשתו מד\"ס.</b> כתב הרב המגיד שסובר רבינו שהיא מדבריהן וכבר היה אפשר לומר שסובר רבינו שהיא מדאורייתא ומ\"ש שהיא מד\"ס לטעמיה אזיל שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא ד\"ס אלא שבפ\"ו משמע בהדיא מדברי רבינו שסובר שהיא מדבריהם שכתב ירושת הבעל אע\"פ שהיא מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא אחר נפלים וכו'.</b> כתב הרב המגיד מפורש בגמרא שאין הלכה כשמואל וכו'. ואני אומר שאין דבריו אלה מכוונים דשמואל לא אמר אלא לענין חמש סלעים אבל לענין נחלה לדידיה נמי בן תשעה שהוציא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור וכן מבואר בגמרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' והוא שישתנו הנכסים וכו'.</b> הר\"ן כתב לענין הלכה קי\"ל כרבא בחפורי והוו שבלי שלפופי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר\"ח דאע\"ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקי\"ל כוותיה לא פליג אדרבא ואפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה קסבר כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא אבל בשלפופי והוו תמרי חפורי והוו שבלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא ואם עשה עשוי אבל ראיתי להרמב\"ם בפ\"ג מהל' נחלות שכתב אין הבכור נוטל פי שנים בחפורי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס\"ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ\"ל דהא סוגיין רהטא דטפי מיקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן לפיכך נ\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל עיקר אע\"פ שגדולי האחרונים כתבו בהפך עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשלא מיחה אבל מיחה באחיו וכו'.</b> כתב ה\"ה וקי\"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה עכ\"ל. ויש לתמוה עליו חדא דאנן איפכא תנינן דהלכתא כרב יוסף וכדאיתא בפרק ועוד דמשמע דליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף בהא דהא אסיקנא דרב יוסף לא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא [להיכא דדרכום] לכ\"ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמים לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שומרת יבם [שמתה] אפילו עשה בה אחד וכו'.</b> בפרק האשה שנפלו כתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה לדב\"ש אתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו אי נשואין עושה נכסי בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם לא שנא נפלו כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נצ\"ב כפירש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר עבדי וחזר ואמר בני וכו' ואם היו קורים לו עבד בן מאה וכו'.</b> נראה שרבינו היה גורס בגמ' התם דקרו ליה עבדא בר אמה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך מי שמת והניח בן וטומטום וכו'.</b> יש לתמוה למה לא יהא נזון הטומטום דאפילו את\"ל שהיא נקבה מזונות מיהא אית לה. וי\"ל דלא איירי רבינו אלא לענין ירושה אבל אין הכי נמי שהוא נזון דממ\"נ יש לו מזונות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל הבית עליו ועל בן בתו וכו'.</b> כתב ה\"ה שיש לתמוה היאך פסק רבינו כברייתא וכו' עד לא מצא בזה תירוץ. והנה הרא\"ש בכלל פ\"ד כתב לתרץ קושיא זו שיש לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח\"כ האם באו נכסים ליד קרוביה לכן מעמידים כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ\"נ הנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת וספק מת האב תחלה ותחזור ותמשמש למעלה לקרוב קרוב קודם הילכך הואיל וממ\"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע\"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו וכו' אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו וכו'.</b> משמע מדבריו אלה שאין צריך שנשמע שמת. וממה שכתב לקמן בסמוך נראה שצריך שנשמע אחר כך שמת וצריך עיון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבוי שנשבה וברח וכו'.</b> כתב ה\"ה וממימרא זו יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים היינו דוקא בנשבה אבל בלא נשבה מורידין קרוב למטלטלין של קטן אעפ\"י שאין מורידין אותו לקרקעות וזה מבואר בדברי רבינו ובדברי הרב המגיד פרק עשירי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעו בו שמת וכו'.</b> יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמרא דשמעו בו שמת שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן.</b> בפרק עשירי כתב דהני מילי בקרקעות אבל במעות ממנין אפילו קרוב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האחין שעדיין לא חלקו וכו' עד אבל אם שבחו נכסים מעצמן השבח לאמצע.</b> כתב ה\"ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמ' מוחלפת משלנו עד זה מורה לשון רבינו. ול\"נ שהיה גורס רבינו ל\"ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ואסיפא דמתני' קאי דקתני אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן קאמר דה\"מ כשהשביחו מחמת עצמן דהיינו שהוציאו הוצאות משלהם או שטרחו בגופם אבל שבחו נכסים מחמת נכסים דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית אפילו אמרו ראו מה שהניח לנו אבא השביחו לאמצע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה וכו'.</b> הר\"ן בפרק נערה שנתפתתה כתב על דברי רבינו ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה הכי נמי מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה וכשהלך למ\"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והיינו טעמא דאיפליגו רב חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך למדינת הים ולא איפליגו בדבר אחר דגבי מי שנשתטה: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0370ff6e0619e847c3def40334257c4950e577d9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו' אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהם וכו'. </b> קשה לי דמשמע מדברי רבינו אלה דמהפכינן בקצת שבועות משבועות המשנה דהא נשבעים ונוטלים לא שייך אלא בשבועות המשנה ומשמע מדבריו דטעמא דאין מהפכין משום דנשבעין ונוטלין הא אינך דאין נשבעין ונוטלין אפילו בשבועת המשנה מהפכין והדר קתני ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד. וי\"ל דלא מפלגינן בין נשבעין ונוטלין לנשבעין ונפטרין אלא לענין אם לא רצה לישבע דבנשבעין ונוטלין ילך לו ובנשבעין ונפטרין משמתין וכו' וכן לענין אם אמר התובע אי אפשי בתקנה זו וכו' דבנשבעין ונוטלין שייך ולא בנשבעין ונפטרין אבל לענין היפוך שבועה שום שבועה אינה נהפכת חוץ משבועת היסת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החשוד שבועה מדבריהם וכו' וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה. </b> כלומר כגון שאומר למלוה שטר פרוע הוא. ומ\"ש   ",
+                "<b>וטען הלוה ישבע לי. </b> חוזר למה שאמר וכן כל כיוצא בזה כלומר לאומר שטר פרוע הוא שאין ב\"ד אומרין למלוה לישבע לו אא\"כ טען הלוה ישבע לי אבל אינו חוזר לפוגם שטרו דההוא אע\"פ שלא טען הלוה ישבע לי משביעין אותו כמו שנתבאר בפ' י\"ד מהל' מלוה: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק וכו' לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה. </b> ותדע למה לא נתחייב שבועה מן התורה לפי שאין התובע טוענו טענת ודאי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא וכו'.  </b> ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הטענה שתי כסף מכסף מדינה שהוא כסף ירושלים דהיינו שני דינרין ממטבע ששמיניתו כסף והשאר נחשת וע\"פ מ\"ש עשרים גרה השקל נמצאו שני דינרים הם עשר מעין ששמינית שלהם מעה ורביע שהם משקל עשרים שעורות כסף הוצא משקל חצי שעורה כסף שהוא שוה פרוטה להודאה נשאר בכפירת משקל י\"ט שעורים וחצי. ומ\"ש רבינו {שיש לו כמה ראיות לסתור דבריהם:.   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד עליו עד אחד וכו'. </b> כתב ה\"ה נחלקו המפרשים אם ע\"א מחייב לשבועה בטענת שמא וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שלא נתבאר בדברי רבינו כאן נתבאר בפרק ד' מהלכות גזילה דחייב במה שכתב אצל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה וכלי יש לי בידך וכו'. </b> כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאע\"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון וכו'. ואני אומר שאין מכאן הכרע דאיכא למימר דהילך שכתב כאן רבינו לאו למימרא שמביא הכלי בידו אלא היינו לומר שהכלי בעין שלא נאבד ולא נשרף אלא שבפרק א' מהלכות טוען כתב הטוען מטלטלין על חבירו והודה במקצת ונתנו מיד ואמר לו אין לך בידי אלא זה והילך פטור משבועת התורה: כתב הטור בסימן פ\"ז וזה לשונו כתב הרמב\"ם ז\"ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי הרי זה נשבע היסת וכו' ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו וכו' צריך לישבע שבועה דאורייתא עד כאן ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך עכ\"ל. ואני אומר שלא ה\"ל לכתוב כן בלשון אפשר דבהדיא כתב רבינו בפרק שאחר זה שמשכון לאו הילך הוא אצל מנה לי בידך על משכון זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. </b> ר\"ן ונ\"י בפ\"ק דמציעא לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבר ולפיכך השיאו דעתו לדעת אחרת וה\"ה כיון יפה לדעתו ודקדק יפה בלשונו ושפתים ישק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שכתוב בו סלעים וכו'. </b> נראין דברי ה\"ה דגבי שטר שכתוב בו סלעים כתב רבינו מפני שהוא כמשיב אבדה כלומר ואינו משיב אבדה גמור ובדין אמר לי אבא שיש לי בידך מנה כתב ה\"ז משיב אבדה ופטור משבועת היסת כלומר לפי שהוא משיב אבדה גמור לפיכך פטור משבועת היסת דאילו לעיל שלא היה אלא כמשיב אבידה אינו פטור משבועת היסת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו וכו'. </b> כתב ה\"ה וא\"א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים וכו' כ\"פ הריב\"ש בתשובה דברי רבינו וזהו שתפס הרב בלשונו אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ולא אמר פרעתיך וכיון שהעד העיד שעדיין חייב לו המנה אינו נאמן לפטור עצמו בטענה אחרת מחוץ במגו שיכול להכחיש העד והיה נאמן בשבועה אלא הרי האו כשנים מעידים בו שחייב לו מנה שאז אין מגו להאמינו במה שטוען אבל אתה חייב לי כנגדן וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בסמוך וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזרתי הפקדון ה\"ז מחוייב וכו' ר\"ל שטען תחלה בבית דין להד\"מ ואחר שבא העד טען שפרע וכן פירש הראב\"ד דברי הרמב\"ם בהשגתו ולכן קראו כפרן ודין זה כתבו הרמב\"ם בפי\"ד מהל' מלוה בפיסקא שהתחלתה וכן הורו רבותי שהכופר במלוה על פה וכו' ושם ביאר הראב\"ד ז\"ל טעם הדבר ביאור רחב וגם במ\"ש הרמב\"ם לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו' פירש הראב\"ד ז\"ל בשהוחזק כפרן על פי שטר זה אלא שאין נראה כן מפשט דברי הרמב\"ם שהרי כתב אח\"כ וכן כפרן מכלל דרישא לאו בכפרן אבל נראה שדעת הרמב\"ם דכיון שאם היו שנים בשטר היו מחייבים אותו ממון ולא היה נאמן לומר פרעתי ומ\"מ דבריו בדין זה מן המתמיהים דאף אם נודה בעד אחד בשטר שמחייבו שבועה מ\"מ עדיין קשה היאך שיפה כח עד אחד בשטר משנים בע\"פ ואם תאמר שאני הכא דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי לא היא דכיון דלא גבו בשטר זה אלא מבני חרי הו\"ל ככתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי כמ\"ש הרמב\"ם עצמו הילכך אין דינו ברור בעד אחד בשטר שנאמר בו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכבר חלק עליו הרשב\"א בתשובה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר מסרתי לך וכו' ואם אמר הנתבע מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו'.  </b> רבינו כתב בפ' שביעי מהלכות חובל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטרו שאע\"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון בלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד עכ\"ל. ולפי זה מה שכתב כאן רבינו ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו' מיירי בשלא האמינו המזיק דכל כי האי גוונא אפילו שרפו בידים אינו משלם לו אלא דמי הנייר. ואם תאמר ברישא כי אמר להד\"ם אמאי נשבע היסת הרי כיון שלא האמינו אפי' איבדו בידים אינו מתחייב לו ממון וכבר כתב רבינו בפרק ראשון שכל הטוען את חבירו טענה שאם הודה אינו חייב לשלם ממון אע\"פ שכפר אין מחייבין אותו שבועת היסת. י\"ל דשאני הכא שאינו תובע ממנו ממון אלא שטר ראייתו שהוא שוה לו ממון ומאחר שהוא כופר שלא מסרו לו ישבע היסת ואם היפך שבועה על התובע הרי הוא מאמינו בשבועתו ששטר מקויים היה וכו' ומחמת שאבדו אינו יכול לגבות החוב וזה שאמרו הרי זה נשבע היסת שהיתה בו ראייה לעשרה דינרין ואיבדו באבידת השטר ויטול ואכתי קשה כי נשבעו הכי מאי הוי דילמא לא אבדו בפשיעה וכל שלא בפשיעה פטור בשמירת שטרות ויש לומר דהכא אין אנו אומרים שאבד אלא שהוא בידו ומעכב שטרו של חבירו אי נמי כיון דאמר להד\"ם אין לך פושע גדול מזה:  כתב ה\"ה שטר מסרתי לך וכו' דינים אלו שהזכיר רבינו וכו' ולענין הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי. איני מבין דברים אלו שהרי התובע טוענו ברי לי שמסרתי לך ואם לומר שאינו טוען ברי לי שפשע הא לפמ\"ש אפי' טוענו כן בברי והלה מודה לו פטור הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נשבעין על טענת וכו' לפי שהמקצת הזה וכו'. </b> ואם תאמר כשבא בטענת עצמו וטוענו ודאי והא לא הוי משיב אבידה וא\"ל דהב\"ע בטוענו טענת שמא דא\"כ ה\"ל לרבינו לפרשו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>הורו רבותי וכו'. </b> הבין הרב המגיד בדבריהם שאין נשבעין על טענת הקטן שבועת התורה ואפילו שבועת השומרים ולא הביא רבינו דבריהם אלא לומר שאע\"פ שאין משביעין הקטן שבועת התורה מכל מקום משביעין אותו היסת: "
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שטענו הגדול וכו' אם טענו בדבר וכו'. </b> כלומר שאם לא יעשו להם דין יתרחקו בני אדם ממנו ולא ישאו ויתנו עמו נמצא שבדין שדנין אותו אע\"פ שיחייבוהו עושין לו הנייה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תן לי מנה שהלויתי לך והרי העדים וכו'. </b> כתב ה\"ה דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך וכו' ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה וכו'. לי נראה לחלק בענין אחר דהכא מיירי דיחדו אותם לעדים דכל כה\"ג מידכר דכירי ואם באו ואמרו להד\"מ הוחזק כפרן והכי דייק לשון רבינו שכתב בבבא דלעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהוזמנו העדים בו ואפשר לומר בענין אחר שרבינו מפרש דהא דאמרינן בפ' גט פשוט לברר קאמינא הכי קאמר הא דאמינא יבאו פלוני ופלוני ויעידו לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד\"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שתפטר משבועה ואין הכי נמי דאפילו לא באו או באו ואמרו להד\"מ בשבועה סגי ליה והיינו ההיא דפ' שבועת הדיינין דכי אמרו להד\"מ נאמן ובשבועה וה\"ה שכתב שנראה מדברי רבינו כדעת הרבה מהמפרשים שכתבו שאם באו אותם פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם טעמו מדנקט רבינו לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת משמע דוקא בהני גווני הוא דישבע היסת אבל אם הכחישוהו אינו נאמן דאם לא כן לישמעינן הא וכ\"ש הנך ולי נראה שאין זה הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט שאם הם נמצאים למה אינם באים: כתב  עוד ה\"ה ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה כלומר וזה כבר כתבו רבינו ברפט\"ו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות וכו' אבל אם טען משטה הייתי בו וכו' או שלא להשביע עצמי נתכוונתי וכו'. </b> ליכא למידק מהכא דסבר רבינו דמצי למיטען שלא להשביע אפילו כשהלה תובעו דאמאי דכתב ברישא וכן האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן כתב או שלא להשביע עצמי נתכוונתי דאפשר דטענת משטה ולהד\"מ קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך ושלא להשביע עצמי נתכוונתי לא קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המודה בפני עדים וכו' ואמר להם בדרך הודייה. </b> למד כן רבינו מדתנן פרק זה בורר שאם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו מנה או איש פלוני אמר לנו שהוא חייב לו מנה לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו מנה מפרש רבינו דה\"פ ואם אמרו העדים הוא אמר לנו דרך שיחה שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר בדרך הודייה ובגמרא מסייע לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עדי כלומר אם לא הזכיר לו הודייה וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר לשון הודייה ויש הוכחה לזה מדגרסינן בירושלמי פ' זה בורר אהא דתנן שאם אמרו העדים הוא אמר לנו שהוא חייב לו אינו כלום כלומר עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ר' יוסא בשם ר' יוחנן אמר אם היה מתכווין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ומפרש רבינו דה\"ק אם כמוסר דבריו דרך הודייה לא דרך שיחה: וכתב הטור בסימן פ\"א בשם הרמ\"ה אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דע\"כ לא אמרינן דצריך לומר אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אין צ\"ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה אני בך וכן כתב בעל התרומות בשער מ\"ב: ודע שעל מה שאמרו אדם עשוי שלא להשביע את בניו כתבו התוס' וא\"ת דאמרינן בפרק גט פשוט שכ\"מ שהודה אצ\"ל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו ויש לומר שתבעו והודה לו דלא שייך טענת שלא להשביע וכן כתב הרא\"ש דכשתבעו לא שייך לומר שלא להשביע את עצמו וכעין זה דעת רבינו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כשאין התובע שם אבל כשהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע את עצמו פן יתבענו זה וה\"ל כאילו תבעו והודה לו דלא שייך למימר ביה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וההיא דפ' גט פשוט לדעת רבינו מתוקמא אפילו כשלא תבעו אלא שהתובע שם דכיון דבשעת מיתה ליכא טענת משטה הייתי בך וכיון שהתובע שם ליכא טענת שלא להשביע את בניו ויש להוכיח עוד כן מהירושלמי שכתבתי בסמוך אם היה מתכוין למסור לו עדות דמתיבת לו איכא למידק שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שאינו יכול לטעון ולומר שלא להשביע את עצמי הודיתי: "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו כותבין ונותנין והוא שיהו ב\"ד מכירין את שניהם וכו'. </b> זה נלמד מדתנן בפ' גט פשוט (דך קס\"ז) כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע\"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן: "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד של שלשה שהיו יושבין מעצמן וכו'. </b> רבינו מפרש דעד דקבעי דוכתא היינו שיהיו יושבין במקום הקבוע שלהם אפילו לא כנפינהו איהו אלא שהיו יושבים שם מעצמם וגם לא אמר הוו עלי דייני אם שלחו לו דמזמני ליה לב\"ד כותבין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "\n                     וכן  ",
+                "<b>מי שנתחייב שבועה בב\"ד ויצא ואמר נשבעתי וכו'. </b> כתב ה\"ה בשם רבינו האיי גאון שאם היה חייב שבועת התורה וכו'. ואני אומר שאין כן דעת רבינו שכתב בסוף הלכות שותפים שאין משביעין היסת אלא אם טענו דבר שאם יודה בו חייב לשלם ממון אבל דבר שאפילו הודה בו אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו אפילו על ידי גלגול: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהודה בב\"ד וכו' שהרי לא הכחיש עדות וכו'. </b> כלומר ואינו דומה לדין הנזכר בפ\"ו אצל מנה הלויתיך ואמר לא היו דברים מעולם. הר\"ן בריש מציעא כתב על דין זה דדבר תימה הוא והוא ז\"ל דקדק שם מהא דאמרינן מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה בהפך וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לטוען בב\"ד לחזור ולטעון טענה אחרת וכו'. </b> כתב הרשב\"א בתשובה מפני שראיתי שטען אפילו הודיתי יכול אני לחזור בי ולסתור טענותי הראשונות כל זמן שלא יכחישוני עדים וזה שבוש וכמדומה שנשתבש במה שראה בהלכות טוען להרמב\"ם ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה הטוען לנטען ושמתחייב עצמו בב\"ד באותה טענה שא\"א לטעון ולחזור בב\"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור, ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפיטור כגון שטענו ואמר לו מנה לי בידך א\"ל הן ואח\"כ חזר ואמר להד\"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא בו מנה לי בידך בשטר זה וא\"ל מנה שבשטר זה עשרים דינרין יש בו רבית ואמר לו הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפילו באו עדים ואמרו אנו היינו בשעת הלואה ובפנינו מנה לו כל אותו סך הכתוב בשטר ואח\"כ לא זזה ידנו מתוך ידו אפ\"ה הוא נאמן לחובתו יותר ממאה עדים וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינים האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים כיצד הרי שא\"ל מה אתה עושה בתוך שלי השיבו מפני שבית זה של אבי היה והביא הטוען עדים שמת אביו מתוכה מעתה אין הנטען נאמן לומר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו אבל אם קודם שבאו עדים וחזר ואמר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן וכן אם א\"ל מנה לי בידך ואמר להד\"מ ובאו עדים ואמר שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל אם קודם שבאו חזר וטען שלוה ופרעו וז\"ש הרב לא זולת עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והורו הגאונים וכ'ו. </b> בפרק שאחר זה כתב שאין דעתו נוטה לזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כל הדברים האלו אמורים וכו' מפני שאין לו טוען. </b> כלומר שאין הלה טוען הפקדתיו אצלך או השאלתיו לך והוה ליה כטוען שמא שאין זה נשבע כמו שנתבאר בפ\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אתה למד וכו'. </b> תימה דדברים פשוטים הם במ\"ש בראש הפרק ומאי קמשמע לן במה שאמר מכאן אתה למד היא היא. ואפשר שבא ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ואם לא כן כי אמר שלך היא אבל אתה חייב לי וכו' לא היה לו לישבע אלא היסת: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספינה וכיוצא בה וכו' תפסוה בית דין וכו' אין שומעין להם וכו'. </b> כתב הר\"ן ז\"ל בין תפסו ברשות כגון שאמרו להם שניהם לתפסו בין תפסו שלא כדין לא מפקינן שכיון שבא ליד ב\"ד אין ראוי שיוציאוה מרשותם עד שיתברר הדבר ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא ראובן עדים וכו' ויראה לי שהדין הזה אינו אלא בכפרים וכו'. </b> ותמהני על זה שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דשווקים דקאמר היינו ירידים פיירייא\"ש בלעז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויח להו עלמא טובא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיון שמיחה בשנה ראשונה וכו' אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות. </b> עיין בדברי ה\"ה בפט\"ו אצל ראובן שהיה בתוך שדה וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל שדה הבעל וכו' ושדה האילן אינם מיום ליום וכו'. </b> וא\"ת הא אמרינן דטעמא דסגי בעדי חזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה וא\"כ אע\"פ שאכלה שלש תבואות כל שלא עברו שלש שנים נימא ליה אחוי שטרך. תירץ נמוקי יוסף דלאו בשנים תליא מלתא אלא באכילת הפירות שכיון שאכל שלש פעמים מפרי אחד ולא מיחה בטוח הוא שלא ימחה שוב תדע דבאכילת הפירות תליא מלתא מדאמרינן (ל\"ו)  תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ומאי לא אמרינן דכיון שעברו שלש שנים לא מזדהר אלא ודאי כדאמרן: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים וכו'. </b> נראה שסובר רבינו דהא דאמרינן דמודה מר זוטרא אי לא טעין המערער לייתי סהדי דדר בה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה מודה שאם המחזיק או העדים שמעידים שדרו בה רוכלים אינם מצויין בעיר טענינן בשביל המערער ואמרינן למחזיק שיביא עדים שהחזיק בה שלש שנים ביום ובלילה דכיון דרוכלים הם מסתמא לא דרו בה ביום ובלילה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכלה בפני האב וכו'. </b> כתב הרב המגיד ומה שכתב אבל אם מכר וכו' וכ\"נ מדברי רבינו שלא הזכיר שטר עכ\"ל. אומר אני שנעלם מעיני ה\"ה מ\"ש רבינו בפרק ט\"ו גבי ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו שנראה מדבריו שם שצריך מכירה בשטר שכתב והלא שטר מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אריס של בתי אבות וכו'. </b> כתב ה\"ה ופר\"ש שכל זמן שאריס זה מתעסק בה לא הויא חזקה וכו'. ואני אומר שזה אינו כפירוש רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן וכו'. </b> כתב הטור בסי' קמ\"ט שכן כתב רבינו האיי ופירש הרב רבינו יונה דבריהם שאם יצא הקול בחיי האב קודם שהחזיק בו שלש שנים שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכל השנים ההם אחרי מות אביהם לא הוי חזקה שאין מחאה גדולה מזו והיה לו ליזהר בשטרו כיון שיצא הקול שבמשכונה באה לידו שמפני הקול לא הוזקק אביהם למחות אבל אם החזיק בה שלש שנים בחיי האב קודם שיצא הקול הוי חזקה ומקבלים עדי החזקה אפילו בפני הקטן וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען המערער ואמר וכו'. </b> כתב הטור בסי' קמ\"ו וז\"ל וכתב הר\"י ברצלוני דוקא במזכיר היום שמכר לו אבל אם אינו מזכיר היום אינו צריך להביא ראיה שהיה כאן ביום שקנאה לפי שאינו נזכר על היום ואפי' אם יאמר המערער אמור באי זה יום קנית אותה אין מזקיקין אותו לכך וכ\"כ הרמ\"ה שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דאמר ליה מינך זבינתה ביום פלוני אין צריך להביא ראיה דההיא יומא הוה בהדיה דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבינית מינך נאמן וכן כתב א\"א הרא\"ש עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו וכו'.  </b> כתב הרב המגיד ומה שכתב ואם החזיק בדרך וכו' נראה שהוא כשמחזיק בו שיעור חזקה כדינו וכו'. אין דברי ה\"ה נראין בעיני דאם כן פשיטא אלא בשאחר שאבדה לו דרך שדהו אמר שהכירה והחזיק בה אפילו בע\"כ של זה אין מסלקין אותו ממנה וטעמא משום דודאי דרכו אצל זה היא כשמחזיק בדרך ואמר זו היא דרכי אין בידינו לסלקו ממנה אלא בראיה ברורה: ",
+                "<b>סליקו הלכות טוען ונטען בס\"ד</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d17b064b783ab95b7d5ddf94b44491a6006df9c6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו' אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהם וכו'. </b> קשה לי דמשמע מדברי רבינו אלה דמהפכינן בקצת שבועות משבועות המשנה דהא נשבעים ונוטלים לא שייך אלא בשבועות המשנה ומשמע מדבריו דטעמא דאין מהפכין משום דנשבעין ונוטלין הא אינך דאין נשבעין ונוטלין אפילו בשבועת המשנה מהפכין והדר קתני ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד. וי\"ל דלא מפלגינן בין נשבעין ונוטלין לנשבעין ונפטרין אלא לענין אם לא רצה לישבע דבנשבעין ונוטלין ילך לו ובנשבעין ונפטרין משמתין וכו' וכן לענין אם אמר התובע אי אפשי בתקנה זו וכו' דבנשבעין ונוטלין שייך ולא בנשבעין ונפטרין אבל לענין היפוך שבועה שום שבועה אינה נהפכת חוץ משבועת היסת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החשוד שבועה מדבריהם וכו' וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה. </b> כלומר כגון שאומר למלוה שטר פרוע הוא. ומ\"ש   ",
+                "<b>וטען הלוה ישבע לי. </b> חוזר למה שאמר וכן כל כיוצא בזה כלומר לאומר שטר פרוע הוא שאין ב\"ד אומרין למלוה לישבע לו אא\"כ טען הלוה ישבע לי אבל אינו חוזר לפוגם שטרו דההוא אע\"פ שלא טען הלוה ישבע לי משביעין אותו כמו שנתבאר בפ' י\"ד מהל' מלוה: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק וכו' לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה. </b> ותדע למה לא נתחייב שבועה מן התורה לפי שאין התובע טוענו טענת ודאי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא וכו'.  </b> ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הטענה שתי כסף מכסף מדינה שהוא כסף ירושלים דהיינו שני דינרין ממטבע ששמיניתו כסף והשאר נחשת וע\"פ מ\"ש עשרים גרה השקל נמצאו שני דינרים הם עשר מעין ששמינית שלהם מעה ורביע שהם משקל עשרים שעורות כסף הוצא משקל חצי שעורה כסף שהוא שוה פרוטה להודאה נשאר בכפירת משקל י\"ט שעורים וחצי. ומ\"ש רבינו {שיש לו כמה ראיות לסתור דבריהם:.   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד עליו עד אחד וכו'. </b> כתב ה\"ה נחלקו המפרשים אם ע\"א מחייב לשבועה בטענת שמא וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שלא נתבאר בדברי רבינו כאן נתבאר בפרק ד' מהלכות גזילה דחייב במה שכתב אצל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה וכלי יש לי בידך וכו'. </b> כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאע\"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון וכו'. ואני אומר שאין מכאן הכרע דאיכא למימר דהילך שכתב כאן רבינו לאו למימרא שמביא הכלי בידו אלא היינו לומר שהכלי בעין שלא נאבד ולא נשרף אלא שבפרק א' מהלכות טוען כתב הטוען מטלטלין על חבירו והודה במקצת ונתנו מיד ואמר לו אין לך בידי אלא זה והילך פטור משבועת התורה: כתב הטור בסימן פ\"ז וזה לשונו כתב הרמב\"ם ז\"ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי הרי זה נשבע היסת וכו' ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו וכו' צריך לישבע שבועה דאורייתא עד כאן ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך עכ\"ל. ואני אומר שלא ה\"ל לכתוב כן בלשון אפשר דבהדיא כתב רבינו בפרק שאחר זה שמשכון לאו הילך הוא אצל מנה לי בידך על משכון זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. </b> ר\"ן ונ\"י בפ\"ק דמציעא לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבר ולפיכך השיאו דעתו לדעת אחרת וה\"ה כיון יפה לדעתו ודקדק יפה בלשונו ושפתים ישק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שכתוב בו סלעים וכו'. </b> נראין דברי ה\"ה דגבי שטר שכתוב בו סלעים כתב רבינו מפני שהוא כמשיב אבדה כלומר ואינו משיב אבדה גמור ובדין אמר לי אבא שיש לי בידך מנה כתב ה\"ז משיב אבדה ופטור משבועת היסת כלומר לפי שהוא משיב אבדה גמור לפיכך פטור משבועת היסת דאילו לעיל שלא היה אלא כמשיב אבידה אינו פטור משבועת היסת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו וכו'. </b> כתב ה\"ה וא\"א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים וכו' כ\"פ הריב\"ש בתשובה דברי רבינו וזהו שתפס הרב בלשונו אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ולא אמר פרעתיך וכיון שהעד העיד שעדיין חייב לו המנה אינו נאמן לפטור עצמו בטענה אחרת מחוץ במגו שיכול להכחיש העד והיה נאמן בשבועה אלא הרי האו כשנים מעידים בו שחייב לו מנה שאז אין מגו להאמינו במה שטוען אבל אתה חייב לי כנגדן וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בסמוך וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזרתי הפקדון ה\"ז מחוייב וכו' ר\"ל שטען תחלה בבית דין להד\"מ ואחר שבא העד טען שפרע וכן פירש הראב\"ד דברי הרמב\"ם בהשגתו ולכן קראו כפרן ודין זה כתבו הרמב\"ם בפי\"ד מהל' מלוה בפיסקא שהתחלתה וכן הורו רבותי שהכופר במלוה על פה וכו' ושם ביאר הראב\"ד ז\"ל טעם הדבר ביאור רחב וגם במ\"ש הרמב\"ם לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו' פירש הראב\"ד ז\"ל בשהוחזק כפרן על פי שטר זה אלא שאין נראה כן מפשט דברי הרמב\"ם שהרי כתב אח\"כ וכן כפרן מכלל דרישא לאו בכפרן אבל נראה שדעת הרמב\"ם דכיון שאם היו שנים בשטר היו מחייבים אותו ממון ולא היה נאמן לומר פרעתי ומ\"מ דבריו בדין זה מן המתמיהים דאף אם נודה בעד אחד בשטר שמחייבו שבועה מ\"מ עדיין קשה היאך שיפה כח עד אחד בשטר משנים בע\"פ ואם תאמר שאני הכא דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי לא היא דכיון דלא גבו בשטר זה אלא מבני חרי הו\"ל ככתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי כמ\"ש הרמב\"ם עצמו הילכך אין דינו ברור בעד אחד בשטר שנאמר בו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכבר חלק עליו הרשב\"א בתשובה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר מסרתי לך וכו' ואם אמר הנתבע מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו'.  </b> רבינו כתב בפ' שביעי מהלכות חובל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטרו שאע\"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון בלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד עכ\"ל. ולפי זה מה שכתב כאן רבינו ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו' מיירי בשלא האמינו המזיק דכל כי האי גוונא אפילו שרפו בידים אינו משלם לו אלא דמי הנייר. ואם תאמר ברישא כי אמר להד\"ם אמאי נשבע היסת הרי כיון שלא האמינו אפי' איבדו בידים אינו מתחייב לו ממון וכבר כתב רבינו בפרק ראשון שכל הטוען את חבירו טענה שאם הודה אינו חייב לשלם ממון אע\"פ שכפר אין מחייבין אותו שבועת היסת. י\"ל דשאני הכא שאינו תובע ממנו ממון אלא שטר ראייתו שהוא שוה לו ממון ומאחר שהוא כופר שלא מסרו לו ישבע היסת ואם היפך שבועה על התובע הרי הוא מאמינו בשבועתו ששטר מקויים היה וכו' ומחמת שאבדו אינו יכול לגבות החוב וזה שאמרו הרי זה נשבע היסת שהיתה בו ראייה לעשרה דינרין ואיבדו באבידת השטר ויטול ואכתי קשה כי נשבעו הכי מאי הוי דילמא לא אבדו בפשיעה וכל שלא בפשיעה פטור בשמירת שטרות ויש לומר דהכא אין אנו אומרים שאבד אלא שהוא בידו ומעכב שטרו של חבירו אי נמי כיון דאמר להד\"ם אין לך פושע גדול מזה:  כתב ה\"ה שטר מסרתי לך וכו' דינים אלו שהזכיר רבינו וכו' ולענין הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי. איני מבין דברים אלו שהרי התובע טוענו ברי לי שמסרתי לך ואם לומר שאינו טוען ברי לי שפשע הא לפמ\"ש אפי' טוענו כן בברי והלה מודה לו פטור הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נשבעין על טענת וכו' לפי שהמקצת הזה וכו'. </b> ואם תאמר כשבא בטענת עצמו וטוענו ודאי והא לא הוי משיב אבידה וא\"ל דהב\"ע בטוענו טענת שמא דא\"כ ה\"ל לרבינו לפרשו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>הורו רבותי וכו'. </b> הבין הרב המגיד בדבריהם שאין נשבעין על טענת הקטן שבועת התורה ואפילו שבועת השומרים ולא הביא רבינו דבריהם אלא לומר שאע\"פ שאין משביעין הקטן שבועת התורה מכל מקום משביעין אותו היסת: "
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שטענו הגדול וכו' אם טענו בדבר וכו'. </b> כלומר שאם לא יעשו להם דין יתרחקו בני אדם ממנו ולא ישאו ויתנו עמו נמצא שבדין שדנין אותו אע\"פ שיחייבוהו עושין לו הנייה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תן לי מנה שהלויתי לך והרי העדים וכו'. </b> כתב ה\"ה דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך וכו' ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה וכו'. לי נראה לחלק בענין אחר דהכא מיירי דיחדו אותם לעדים דכל כה\"ג מידכר דכירי ואם באו ואמרו להד\"מ הוחזק כפרן והכי דייק לשון רבינו שכתב בבבא דלעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהוזמנו העדים בו ואפשר לומר בענין אחר שרבינו מפרש דהא דאמרינן בפ' גט פשוט לברר קאמינא הכי קאמר הא דאמינא יבאו פלוני ופלוני ויעידו לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד\"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שתפטר משבועה ואין הכי נמי דאפילו לא באו או באו ואמרו להד\"מ בשבועה סגי ליה והיינו ההיא דפ' שבועת הדיינין דכי אמרו להד\"מ נאמן ובשבועה וה\"ה שכתב שנראה מדברי רבינו כדעת הרבה מהמפרשים שכתבו שאם באו אותם פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם טעמו מדנקט רבינו לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת משמע דוקא בהני גווני הוא דישבע היסת אבל אם הכחישוהו אינו נאמן דאם לא כן לישמעינן הא וכ\"ש הנך ולי נראה שאין זה הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט שאם הם נמצאים למה אינם באים: כתב  עוד ה\"ה ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה כלומר וזה כבר כתבו רבינו ברפט\"ו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות וכו' אבל אם טען משטה הייתי בו וכו' או שלא להשביע עצמי נתכוונתי וכו'. </b> ליכא למידק מהכא דסבר רבינו דמצי למיטען שלא להשביע אפילו כשהלה תובעו דאמאי דכתב ברישא וכן האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן כתב או שלא להשביע עצמי נתכוונתי דאפשר דטענת משטה ולהד\"מ קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך ושלא להשביע עצמי נתכוונתי לא קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המודה בפני עדים וכו' ואמר להם בדרך הודייה. </b> למד כן רבינו מדתנן פרק זה בורר שאם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו מנה או איש פלוני אמר לנו שהוא חייב לו מנה לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו מנה מפרש רבינו דה\"פ ואם אמרו העדים הוא אמר לנו דרך שיחה שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר בדרך הודייה ובגמרא מסייע לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עדי כלומר אם לא הזכיר לו הודייה וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר לשון הודייה ויש הוכחה לזה מדגרסינן בירושלמי פ' זה בורר אהא דתנן שאם אמרו העדים הוא אמר לנו שהוא חייב לו אינו כלום כלומר עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ר' יוסא בשם ר' יוחנן אמר אם היה מתכווין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ומפרש רבינו דה\"ק אם כמוסר דבריו דרך הודייה לא דרך שיחה: וכתב הטור בסימן פ\"א בשם הרמ\"ה אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דע\"כ לא אמרינן דצריך לומר אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אין צ\"ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה אני בך וכן כתב בעל התרומות בשער מ\"ב: ודע שעל מה שאמרו אדם עשוי שלא להשביע את בניו כתבו התוס' וא\"ת דאמרינן בפרק גט פשוט שכ\"מ שהודה אצ\"ל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו ויש לומר שתבעו והודה לו דלא שייך טענת שלא להשביע וכן כתב הרא\"ש דכשתבעו לא שייך לומר שלא להשביע את עצמו וכעין זה דעת רבינו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כשאין התובע שם אבל כשהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע את עצמו פן יתבענו זה וה\"ל כאילו תבעו והודה לו דלא שייך למימר ביה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וההיא דפ' גט פשוט לדעת רבינו מתוקמא אפילו כשלא תבעו אלא שהתובע שם דכיון דבשעת מיתה ליכא טענת משטה הייתי בך וכיון שהתובע שם ליכא טענת שלא להשביע את בניו ויש להוכיח עוד כן מהירושלמי שכתבתי בסמוך אם היה מתכוין למסור לו עדות דמתיבת לו איכא למידק שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שאינו יכול לטעון ולומר שלא להשביע את עצמי הודיתי: "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו כותבין ונותנין והוא שיהו ב\"ד מכירין את שניהם וכו'. </b> זה נלמד מדתנן בפ' גט פשוט (דך קס\"ז) כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע\"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן: "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד של שלשה שהיו יושבין מעצמן וכו'. </b> רבינו מפרש דעד דקבעי דוכתא היינו שיהיו יושבין במקום הקבוע שלהם אפילו לא כנפינהו איהו אלא שהיו יושבים שם מעצמם וגם לא אמר הוו עלי דייני אם שלחו לו דמזמני ליה לב\"ד כותבין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "\n                     וכן  ",
+                "<b>מי שנתחייב שבועה בב\"ד ויצא ואמר נשבעתי וכו'. </b> כתב ה\"ה בשם רבינו האיי גאון שאם היה חייב שבועת התורה וכו'. ואני אומר שאין כן דעת רבינו שכתב בסוף הלכות שותפים שאין משביעין היסת אלא אם טענו דבר שאם יודה בו חייב לשלם ממון אבל דבר שאפילו הודה בו אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו אפילו על ידי גלגול: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהודה בב\"ד וכו' שהרי לא הכחיש עדות וכו'. </b> כלומר ואינו דומה לדין הנזכר בפ\"ו אצל מנה הלויתיך ואמר לא היו דברים מעולם. הר\"ן בריש מציעא כתב על דין זה דדבר תימה הוא והוא ז\"ל דקדק שם מהא דאמרינן מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה בהפך וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לטוען בב\"ד לחזור ולטעון טענה אחרת וכו'. </b> כתב הרשב\"א בתשובה מפני שראיתי שטען אפילו הודיתי יכול אני לחזור בי ולסתור טענותי הראשונות כל זמן שלא יכחישוני עדים וזה שבוש וכמדומה שנשתבש במה שראה בהלכות טוען להרמב\"ם ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה הטוען לנטען ושמתחייב עצמו בב\"ד באותה טענה שא\"א לטעון ולחזור בב\"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור, ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפיטור כגון שטענו ואמר לו מנה לי בידך א\"ל הן ואח\"כ חזר ואמר להד\"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא בו מנה לי בידך בשטר זה וא\"ל מנה שבשטר זה עשרים דינרין יש בו רבית ואמר לו הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפילו באו עדים ואמרו אנו היינו בשעת הלואה ובפנינו מנה לו כל אותו סך הכתוב בשטר ואח\"כ לא זזה ידנו מתוך ידו אפ\"ה הוא נאמן לחובתו יותר ממאה עדים וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינים האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים כיצד הרי שא\"ל מה אתה עושה בתוך שלי השיבו מפני שבית זה של אבי היה והביא הטוען עדים שמת אביו מתוכה מעתה אין הנטען נאמן לומר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו אבל אם קודם שבאו עדים וחזר ואמר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן וכן אם א\"ל מנה לי בידך ואמר להד\"מ ובאו עדים ואמר שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל אם קודם שבאו חזר וטען שלוה ופרעו וז\"ש הרב לא זולת עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והורו הגאונים וכ'ו. </b> בפרק שאחר זה כתב שאין דעתו נוטה לזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כל הדברים האלו אמורים וכו' מפני שאין לו טוען. </b> כלומר שאין הלה טוען הפקדתיו אצלך או השאלתיו לך והוה ליה כטוען שמא שאין זה נשבע כמו שנתבאר בפ\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אתה למד וכו'. </b> תימה דדברים פשוטים הם במ\"ש בראש הפרק ומאי קמשמע לן במה שאמר מכאן אתה למד היא היא. ואפשר שבא ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ואם לא כן כי אמר שלך היא אבל אתה חייב לי וכו' לא היה לו לישבע אלא היסת: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספינה וכיוצא בה וכו' תפסוה בית דין וכו' אין שומעין להם וכו'. </b> כתב הר\"ן ז\"ל בין תפסו ברשות כגון שאמרו להם שניהם לתפסו בין תפסו שלא כדין לא מפקינן שכיון שבא ליד ב\"ד אין ראוי שיוציאוה מרשותם עד שיתברר הדבר ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא ראובן עדים וכו' ויראה לי שהדין הזה אינו אלא בכפרים וכו'. </b> ותמהני על זה שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דשווקים דקאמר היינו ירידים פיירייא\"ש בלעז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויח להו עלמא טובא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיון שמיחה בשנה ראשונה וכו' אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות. </b> עיין בדברי ה\"ה בפט\"ו אצל ראובן שהיה בתוך שדה וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל שדה הבעל וכו' ושדה האילן אינם מיום ליום וכו'. </b> וא\"ת הא אמרינן דטעמא דסגי בעדי חזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה וא\"כ אע\"פ שאכלה שלש תבואות כל שלא עברו שלש שנים נימא ליה אחוי שטרך. תירץ נמוקי יוסף דלאו בשנים תליא מלתא אלא באכילת הפירות שכיון שאכל שלש פעמים מפרי אחד ולא מיחה בטוח הוא שלא ימחה שוב תדע דבאכילת הפירות תליא מלתא מדאמרינן (ל\"ו)  תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ומאי לא אמרינן דכיון שעברו שלש שנים לא מזדהר אלא ודאי כדאמרן: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים וכו'. </b> נראה שסובר רבינו דהא דאמרינן דמודה מר זוטרא אי לא טעין המערער לייתי סהדי דדר בה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה מודה שאם המחזיק או העדים שמעידים שדרו בה רוכלים אינם מצויין בעיר טענינן בשביל המערער ואמרינן למחזיק שיביא עדים שהחזיק בה שלש שנים ביום ובלילה דכיון דרוכלים הם מסתמא לא דרו בה ביום ובלילה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכלה בפני האב וכו'. </b> כתב הרב המגיד ומה שכתב אבל אם מכר וכו' וכ\"נ מדברי רבינו שלא הזכיר שטר עכ\"ל. אומר אני שנעלם מעיני ה\"ה מ\"ש רבינו בפרק ט\"ו גבי ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו שנראה מדבריו שם שצריך מכירה בשטר שכתב והלא שטר מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אריס של בתי אבות וכו'. </b> כתב ה\"ה ופר\"ש שכל זמן שאריס זה מתעסק בה לא הויא חזקה וכו'. ואני אומר שזה אינו כפירוש רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן וכו'. </b> כתב הטור בסי' קמ\"ט שכן כתב רבינו האיי ופירש הרב רבינו יונה דבריהם שאם יצא הקול בחיי האב קודם שהחזיק בו שלש שנים שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכל השנים ההם אחרי מות אביהם לא הוי חזקה שאין מחאה גדולה מזו והיה לו ליזהר בשטרו כיון שיצא הקול שבמשכונה באה לידו שמפני הקול לא הוזקק אביהם למחות אבל אם החזיק בה שלש שנים בחיי האב קודם שיצא הקול הוי חזקה ומקבלים עדי החזקה אפילו בפני הקטן וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען המערער ואמר וכו'. </b> כתב הטור בסי' קמ\"ו וז\"ל וכתב הר\"י ברצלוני דוקא במזכיר היום שמכר לו אבל אם אינו מזכיר היום אינו צריך להביא ראיה שהיה כאן ביום שקנאה לפי שאינו נזכר על היום ואפי' אם יאמר המערער אמור באי זה יום קנית אותה אין מזקיקין אותו לכך וכ\"כ הרמ\"ה שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דאמר ליה מינך זבינתה ביום פלוני אין צריך להביא ראיה דההיא יומא הוה בהדיה דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבינית מינך נאמן וכן כתב א\"א הרא\"ש עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו וכו'.  </b> כתב הרב המגיד ומה שכתב ואם החזיק בדרך וכו' נראה שהוא כשמחזיק בו שיעור חזקה כדינו וכו'. אין דברי ה\"ה נראין בעיני דאם כן פשיטא אלא בשאחר שאבדה לו דרך שדהו אמר שהכירה והחזיק בה אפילו בע\"כ של זה אין מסלקין אותו ממנה וטעמא משום דודאי דרכו אצל זה היא כשמחזיק בדרך ואמר זו היא דרכי אין בידינו לסלקו ממנה אלא בראיה ברורה: ",
+                "<b>סליקו הלכות טוען ונטען בס\"ד</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1663294447a8649cd633a64030325844558e28e9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,705 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל</b> לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'.</b> בפרק בתרא דמכות (דף כ\"א:) ובריש מ\"ק (דף ב':) ופירש\"י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: \n",
+                "<b>ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב.</b> בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ\"ק דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות.</b> הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לזרוע כלאים לנכרי.</b> תוספתא ספ\"ב דכלאים ואיתא פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ג ע\"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה: \n",
+                "<b>ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב</b> הראב״ד א״א ואם אמרו בח״ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע״פ שהראב״ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר״ן בפרק תולין, י״ל שהוא ז״ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה״ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ״ש בפט״ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס״ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי״ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קל״ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח״ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב״ד. וי״ל שסובר רבינו שא״א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע״י נכרי הלא אפילו ע״י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וא״כ כשותא בכרמא גם בח״ל אסור ואפ״ה ע״י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי״ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ״ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ״ח לענין כלאי הכרם בחו״ל ובמקום זה ודאי בא״י מיירי רבינו דאילו בח״ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר״י קורקוס ז״ל תירץ דה״ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב״ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה״ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע״פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ״מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א״י לח״ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע״י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י״ל דע״כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע״ג דבארץ אסור בח״ל מותר. ולקושיא ראשונה י״ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע״י נכרי ואח״כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי״ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו: \n",
+                "<b>ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'.</b> בפ' בתרא דמכות דף כ\"א ובריש מ\"ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר\"ע אומר אף המקיים משמע דלת\"ק אינו לוקה ומ\"מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע\"ג דבריש מ\"ק אמרינן כולה ר\"ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר\"ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה\"ל למיפסק דמקיים לוקה, י\"ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר\"ע הוא דסבר מקיים לוקה ות\"ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ\"ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי\"ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר\"ע משמע דר\"ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא\"כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה\"ל ספיקא ולקולא וברפ\"ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר\"ע דר\"ע אומר המקיים עובר בל\"ת א\"ר (יוסי) ד\"ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע\"י מעשה אבל אם קיים ע\"י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ\"ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר\"ע ואמרי דמקיים שלא ע\"י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ\"ק כולה ר\"ע היא כי אמר ר\"ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק\"ל דא\"כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה: \n",
+                "<b>ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע\"ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אסור משום כלאי זרעים וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא תנן בספ\"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ\"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ\"ק אמרו שהזונין אע\"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע\"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ\"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ\"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ\"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלאי האילנות וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) א\"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד\"ס ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק.</b> משנה בפ״ק דכלאים וכת״ק. ואע״ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו״ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו״ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו״ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה״ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא״י לוקה וי״ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא״י לוקה מכ״ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (חולין דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע״ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו״ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא״י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי״ל דלעולם בא״י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר״ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו״ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש לוקה בכל מקום</b> הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'.</b> אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ\"ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט\"ז מהא\"ב לענין סירוס ופי\"ג מה' שכירות לענין חסימה: \n",
+                "<b>ומותר לזרוע זרעים וכו'.</b> נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ\"ק דפאה ור\"פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד</b> היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא\"י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ\"ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר\"ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ\"ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ\"א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש\"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי\"ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע\"פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ\"ע: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אינו מחוור דבירושלמי פ\"ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ\"ש הראב\"ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ\"ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב\"ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע זרעים כלאים וכו'.</b> ברפ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לזה שעבר וזרען.</b> כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד: \n",
+                "<b>ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'.</b> זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'.</b> רפ\"ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר\"ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ\"א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת\"ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א\"ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע\"כ. מחלוקת חכמים עם ת\"ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת\"ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'.</b> שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'.</b> שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה\"ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ\"ל שהוא בע\"א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע שדהו מין מן המינים וכו'.</b> בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'.</b> בפ\"ב דכלאים (מ\"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'.</b> בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'.</b> בפירקא קמא דכלאים: \n",
+                "<b>הטומן אגודת לפת וצנון וכו'.</b> שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב\"ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו תחת הגפן</b> אבאר בפ\"ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל מה שפירש הראב\"ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה\"ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'.</b> בפ\"ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע\"פ שאינן עושות אלא לשלש שנים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה חטים וכו'.</b> שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח\"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'.</b> שם בירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה.</b> בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ\"ד עד סוף הפרק.</b> שם במועד קטן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ו)</small> יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'.</b> הכל בפ\"ק דכלאים ובירושלמי שם א\"ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע\"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ\"ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ\"ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ\"א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ\"ל בפ\"א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ\"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ\"ל. וה\"פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש\"ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא\"ת אה\"נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל\"כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה\"ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב\"ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש\"ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה\"פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ\"ש עוד הראב\"ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ\"ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר\"ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע\"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ\"ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א\"ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ\"ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל: \n",
+                "<b>ועל</b> מ\"ש הראב\"ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ\"ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע\"י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א\"כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי\"ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש\"ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב\"ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה\"ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'.</b> היא משנה בפ\"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת\"ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין מן האמצע בין מן הצד</b> נלמד מהדין שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים.</b> ירושלמי בספ\"ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ\"ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה ירק וכו'.</b> בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו דלעת.</b> שם דלעת בירק כירק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין מן הצד בין מן האמצע,</b> בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר\"ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר\"ע עכ\"ל. והרי זה באמצע ואפ\"ה שרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח.</b> ירושלמי יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ\"ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ\"ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע\"כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה\"נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'.</b> בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'.</b> בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר\"ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר\"ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר\"ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה תבואה וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'.</b> בפרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'.</b> למד כן בק\"ו ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'.</b> שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה חטים וכו'.</b> גם זה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'.</b> גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו\"ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ\"ל. וכאן כתב פירוש אחר: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ\"ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא: \n",
+                "<b>וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'.</b> שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואים וכו'.</b> בפ\"ג דכלאים ומייתי ליה בגמרא פרק רבי עקיבא (שבת פ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות וכו'.</b> גם זה בפרק שלישי דכלאים וכחכמים וכפירוש רבינו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדה של דלעת זרועה וכו'.</b> שם וכת\"ק דאמר שלדלעת יחידית נותנים לה עבודתה בית רובע: \n",
+                "<b>וכל דבר שיהיה וכו'.</b> בפרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלם או אמת וכו'.</b> בפ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לנטוע שני מינים בתוך גומא וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נטע ארבעה מינים וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין וכו'.</b> בפ\"ב הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין וכו' ב\"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני ובירושלמי עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ופירש רבינו משר ערוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה לעשות שדהו וכו'.</b> גם זה שם וכחכמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מקום הזרע נקרא קרחת עכ\"ל. ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי איפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מיני ירקות שאין בני אדם וכו'.</b> בפרק ג' כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעים בערוגה: \n",
+                "<b>ומה שכתב מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת וכו'.</b> ג״ז שם בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה:) מפרש לה גמרא ופירשה רבינו בפירוש המשנה פ״ג דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים בערוגה שהיא וכו'.</b> בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה) אמתני' דערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע אמר רב בערוגה בחורבה שנינו ופריך והא איכא קרנות ומשני בממלא את הקרנות והדר פריך וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ומשני שמא ימלא את הקרנות. ופירש״י דרב מוקי מתני' בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הילכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני הערבוב של שתי הערוגות. וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקומי בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא. ויש לתמוה על רבינו שגם פה גם בפירוש המשנה לא הזכיר ממלא את הקרנות וכתב הר״י קורקוס אולי הוא מפרש שהמקשה היה סבור שאינו זורע בכל צד אלא גרעין אחד וא״כ יש ריחוק רב ולמה לא יזרע את הערוגות שחוצה לה. ומשני בממלא כל הקרנות פירוש שאינו מניח אלא שיעור הרחקה כמו שביארנו. והדר פריך מאי דוחקיה דרב לאוקומי בממלא עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה לוקמה בערוגה בין הערוגות כי אורחא ובמניח קרנות בלא זריעה באופן שלא יתערבו עם זרע הערוגות שחוצה לה ויזרע מבחוץ ומשני גזירה וכו' וזו היא שיטת ר״ת. ואפשר עוד שסובר רבינו שכשאמר גזירה שמא ימלא וכו' ה״ק לאו בממלא דוקא אלא אפילו בלא ממלא גזרינן שמא ימלא. ובפירוש המשנה כתב רבינו וליזרע מאבראי כלומר למה לא התרנו לזרוע חוצה לה כנגד הקרנות ושני גזירה וכו' ואפשר לפרש דבריו לומר שהיה מפרש כמו שכתבתי בסמוך או שלא היה גורס קושיא קמייתא דוהא איכא קרנות: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן וכו'.</b> שם נאמר בגמרא לדעת שמואל וסובר רבינו דרב לא פליג בהא דמתני' היא בפ\"ג דכלאים נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וכו' ולא פליגי רב ושמואל אלא בפירושה דמתניתין ולא כדפירש רש\"י דפליגי ורבינו שמשון פירש כדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם עשה תלם כו'. </b> פלוגתא שם ופסק כרב אשי ואף על גב דתנן שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור אקשו מיניה לרב אשי ושאני התם דאיכא שראכן ופירש רש\"י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואסור לזרוע וכו'.</b> זהו מה שהקשו בגמ' וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ותירצו גזירה שמא ימלא הקרנות: \n",
+                "<b>אח\"כ</b> מצאתי מי שפירש שמועה זו בשם הר\"י הלוי וראיתי להעתיקה פה כדי שיתבארו דברי רבינו יפה. וז\"ל פי' הר\"י הלוי הלכה זו וגילה טעמה ומעולם לא נתבררה לגאון לפניו ומאן חכים למעבד הכי כרב יוסף וזהו פירושה. ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' נמצאת ערוגה זו שיש בה זרוע לרוח מזרחית ג\"ט ארך ברוחב טפח ויש מכאן קרחת טפח ומחצה עד קרן מזרחית צפונית ויש מכאן קרחת עד קרן מזרחית דרומית וע\"ד זה בכל רוח נמצא שזרע בה י\"ג טפחים כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה א') אמר רב ערוגה בחורבה שנו שאילו היה בין הערוגות כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה ב') לא היה יכול לזרוע שפת הערוגה משום דנגעי זרעים בהדדי ואקשו והא איכא מקום הקרנות כלומר נהי דבהדי ערוגה לא יכול למזרע מאבראי בהדי קרנות ליזרע מאבראי ומהדרינן דממלא מקום הקרנות כזה (עיין בסוף הספר צורה ג') שכיון שהקרנות הם זרועים אינו יכול לזרוע כנגדן מאבראי ואקשו וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר ליזרע מאבראי כנגד הקרנות ולשבקינהו לקרנות מגואי פנויות כגון הצורה הראשונה ומהדרינן היינו טעמא דלא שבקינן למזרע מאבראי כנגד הקרנות ולמשבקינהו לקרנות פנויות בלא זרע גזירה שמא ימלא את הקרנות והכר זרע מאבראי דנגעי זרעים אהדדי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד וירחיק בין כל מין ומין טפח וכו' א״א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במס' שבת ולא ידעתי מאין ה״ל עכ״ל. טעמו מפני שהוא ז״ל מפרש כדברי רש״י שצריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים וטעם זה משום דאמרינן בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) גבי ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונין דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי אהדדי והכריח רבינו שמשון כדברי רבינו דלא בעי להרחיק אלא טפח ומחצה ואע״פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא״כ היה ראוי להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים י״ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ״כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הערוגה ששה על ששה וכו'.</b> גם זה בפרק שלישי דכלאים ופירשה שם רבינו והסכים לדעת רבי יהודה שאמר ששה באמצע וטעמא משום דבירושלמי הקשו לתנא קמא וכן כתב רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה וכו'.</b> כבר כתבתי בסמוך שהוא בפ\"ג דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גבול שהיה גבוה טפח וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק רבים וכו'.</b> בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה ה' וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני ביני אמרי דבי ר' ינאי במרחיב בין הבינים רב אשי אמר אם היו זרועים שתי זורען ערב ערב זורען שתי. ודברי רבינו בפירושה מבוארים שאינו משייר בקרקע מקום פנוי בלא זריעה ואע״פ שאינו מרחיק בין זרע לזרע כלל אין בכך כלומר מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה ע״י שכל אחד בעוגל לעצמו ומה שבין העיגולים ע״י שאם היה שתי זורען ערב וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד איני יודע לאיזה חשבון יעלה וכו'. ומה שכתב איני יודע לאיזה חשבון יעלה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם אלא טפח. לא ידעתי מה קשה לו שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח שאע\"פ שאין בין זרע לזרע כלום אין אנו חוששים מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה וכמו שכתב רבינו בס\"פ זה. גם לא ידעתי מה איכפת לן שאין שם מקום אלא טפח שאם מפני שאינו שוה לשאר העיגולים מה בכך. ומ\"ש ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות שלשה על שלשה וכו' כלומר והרי כאן ט' מינים חוץ מהקרנות כלומר ואמאי לא אמר ועוגל בה ט' וי\"ל דמילתא מציעתא נקט שאין דרך להרבות כ\"כ מינים בשיעור מועט שנמצא כל מין ומין אין בו שיעור לגומא א\"נ י\"ל דלא שרא כולי האי משום דמיחזי כערבוביא, ומ\"ש שלא נאמרה אותה מימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים בערוגה אומר אני כי הפירוש היותר פשוט הוא שאינה מימרא בפני עצמה שהרי רש\"י כך פירשה וכן נראה מדברי התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכל אלו הדברים וכו'.</b> דברים פשוטים שכך יש ללמוד מהדינין הנ\"ל וז\"ל רבינו בפירוש המשנה בפ\"ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי' שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם יהיה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשר בו כך (ציור) יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ\"ש אם היתה זוית זרע זה נדבקת בזוית האחרת כמו זה (ציור) ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע השני כמו זה (ציור) אסור להדביק האחרת בשנית מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים. ודרך ההפרש ביניהם על אחת משלש דרכים. הא' לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם השני מינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק. או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח. והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד שני עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר עכ\"ל. ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ\"ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הזורע שני מיני תבואה וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ״ק דקידושין (דף ל״ט) דקיי״ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ״ט וכ״כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ״ח דכלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב בארץ ישראל</b> יתבאר בסמוך ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ\"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע: \n",
+                "<b>וכן אם חיפה אותה בעפר לוקה.</b> כבר נתבאר בפ\"א שהמחפה לוקה כזורע: \n",
+                "<b>וכן אם זרע ב' מיני וכו'.</b> זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמשמע לר' יאשיה דה\"ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו חייב מן התורה,</b> כלומר אינו חייב משום כלאי הכרם אלא על קנבוס ולוף וכו' אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו:) ומפרש רבינו דדוקא קנבוס ולוף וכיוצא בהם ממיני זרעים שאינם נאכלים הוא שאסרה תורה שהם נגמרים עם תבואת הכרם דמדכתיב כרמך כלאים משמע דבזרעים הדומים לכרם דוקא הוא דאסור אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים בכרם מן התורה אלא מדבריהם מיהו ה\"מ בנאכלים אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם</b> נ\"ל דהיינו שאינם עושים אלא לשלש שנים כמו קנבוס ולוף שאינה נעשית אלא לשלש שנים כדתנן בפרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ\"כ התוספות בפ\"ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוו דאורייתא וכ\"כ הר\"ן בפרק ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם אלא דקנבוס ולוף לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ\"ל. ומ\"מ נראה שהתוס' והר\"ן חולקים על רבינו בירק. ומ\"ש הראב\"ד שהוא טעות שטעה במקום אחר לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והטעתו והרי הוא מוגה לפנים, יתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>וכן אסור מדבריהם וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין עודרין עם הנכרי בכלאים וכו'.</b> בפרק חמישי דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין אסור משום כלאי הכרם וכו'.</b> היינו מדתנן בפ\"ה דכלאים האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ומשמע לרבינו דאפי' מדרבנן שרו דלא גזרו בהו והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דאירוס וקיסוס ושושנת המלך דאילו בשאר מיני זרעים כבר כתב בסמוך שהם אסורים מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו'.</b> בפרק כל גגות (עירובין דף צ״ג) כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם עשה כן אע״פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה.</b> הטעם שאינו לוקה הוא מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג עלמא כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הר״ן ומיהו אע״ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות אבל לענין איסור הפירות מודה שאע״פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה״ז קידש ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב״ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ״ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש״מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ״ל. ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו״ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הר\"ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו. כתב הרא\"ש בהלכות כלאים כר\"י אע\"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיא דגמרא דלא כר' יאשיה אפי' הכי בדורות אחרונים חזרו להיות עושים כרבי יאשיה. והראב\"ד כתב הא דתני ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש. ונראה לפ\"ד דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן ולדעת ר\"י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסיר בחו\"ל אע\"ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן. והרמ\"ה כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור אפילו בחד מינא דזרעים אסור אבל בחו\"ל שרי ואם זרע שני מינים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו\"ל דכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא ולא ידענא מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר דעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונאסרו שניהם בהנאה.</b> הכי משמע בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו) דהיכא דאסור מדאורייתא נאסרו שניהם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושורפים את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע,</b> במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ו:) מני כלאי הכרם בהדי הנשרפים ובפ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) מייתי לה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו הקש של תבואה וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן,</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוטע ואחד המקיים וכו'.</b> בפרק חמישי ופרק ראשון: \n",
+                "<b>ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע״ג תבואתו של חבירו וכו'.</b> בפרק שביעי המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור״ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר״ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו פירוש משום דכתיב כרמך. ובסוף פרק הערל (יבמות דף פ״ג) אמר שמואל דהלכה כרבי יוסי ואע״ג דאמרינן קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת״ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א״ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי אמרי בי רב מנו רב הונא ורב הונא אמר [אין] הלכה. ומאחר דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי ה״ל למיפסק דאין הלכה כרבי יוסי משמע לרבינו דכיון דשמואל פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי ואיכא מ״ד דרב סובר כוותיה נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר״ש ועוד דר״ע סבר כוותיה ועוד שעשה מעשה וקי״ל מעשה רב: \n",
+                "<b>ומ\"ש קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה וכן מה שכתב סיכך גפן חבירו ע\"ג תבואתו וכו'.</b> שם בירושלמי פ\"ז דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'.</b> ירושלמי בפרק חמישי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעוסק במלאכתו עשו אותו כפועל עכ\"ל. והילך לשון הירושלמי על מאי דתנן בפרק הנזכר הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור קאמר בירושלמי ר\"י בר חנינא אמר בפועל שנו בעל הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כרבי שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ע\"כ. ונ\"ל דה\"פ אמר רבי יוסי בר חנינא בפועל שנו כלומר הא דקתני שאם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הני מילי בפועל שהוא עסוק במלאכה ומשום הכי כשאומר כשאגיע לו אלקטנו לא הוה יאוש אבל אם אינו עסוק במלאכה ואמר כשאגיע לו אלקטנו כיון שלא הלך מיד ללקטו הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור לו והדר מפרש דפועל שאמרו לאו דוקא פועל דהוא הדין לבעל הבית אם הוא עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר שפירוש פועל כאן עוסק בין שהוא בעל הבית בין שהוא אחר ולא הוציאוהו בלשון פועל אלא לאשמועינן דאפילו שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו. ורבינו כשכתב לקמן בפרק זה דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעוסק במלאכה מיירי משום דמלישנא דכשאגיע לו אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה. זה נראה לי לדחוק בדעת רבינו שהשמיט הירושלמי הזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האנס שזרע כלאים בכרם חבירו וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ז. וכתוב בספר הבתים מלשון הר\"ם שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוח שעקרה פארות הגפן וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב יגדוד</b> בדלי\"ת פירושו יחתוך מלשון גודו אילנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד וכו'.</b> גם זה משנה שם. ופירוש נשתקעו הבעלים שנשתקע שם הבעלים מאותו קרקע ונקרא על שם האנס: \n",
+                "<b>כתב</b> הרא\"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקצרה במועד אע\"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים. ונ\"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע\"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ\"ל. ומתוך דבריו נתבאר מ\"ש רבינו ובירושלמי עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנא אמר שליש לדמים כלומר שליש מה ששוה כל הזרע ופסק רבינו. כמאן דמיקל. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואם נשתהא הזרע וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תבואה או ירק מתקדשין וכו' עד אינן מתקדשות.</b> משנה בפרק שביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'.</b> בתוספתא ספ\"ג גפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשים אבל אין מתקדשים עד שיעשו כפול הלבן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל הבוסר מותר (א\"א מותר) בהנאה עכ\"ל. ואינו מוכרח. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו'</b> יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרים הזרע ומדסתם וכתב אוסרים משמע דאסורים בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיעו לכפול הלבן שאם הגיעו מדינא אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרעים קודם שיעשו כפול הלבן מותר בהנאה. ויש לדחוק ולומר דאוסרים בהנאה אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן מאחר שעתידין להיות כפול הלבן אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו באכילה ומ\"מ זו איני יודע מנין לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מקצתן נעשו כפול הלבן וכו'</b> תוספתא דכלאים ספ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ענבים שנעשו כפול הלבן וכו'.</b> זהו מה ששנינו בפ\"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שאם ליקט קודם שישריש מותר בהנאה: כתב</b> הראב\"ד דאפילו באכילה עד כאן לשונו. ואין הכרע בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפן שיבשו העלים שלה וכו'.</b> משנה בפרק שביעי. ומה שכתב הראב\"ד א\"א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא וכו' אבל מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל. כלומר וה\"ל לרבינו לפרש. ואני אומר דמדברי רבינו איכא למשמע הכי שכתב כדרך שתיבש בימי הקור לומר דוקא כשיבשה כדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי משום הכי אסור לזרוע בצדה אבל אם ניכר בה שיבשה לגמרי מותר לזרוע בצדה. וכך הם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז\"ל ומה שכתב גפן שיבשה שנפלו העלים שלה בתחלת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב וכו' עד הרי הוא כארץ.</b> גם זה שם במשנה ומדקתני בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים וכו' עד הרי זה תשרף.</b> בפרק חמישי. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה זורע או זורה בשדה הלבן</b> כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה וכן אמרו בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהכל אסור בהנאה</b> פלוגתא בירושלמי ופסק כר' יוחנן דאמר אף הקשין אסורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה בכרם עשב וכו' כיצד המקיים קוצים בכרם וכו'.</b> משנה בפרק חמישי המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים. ומפרש בירושלמי בפירקא קמא רבנן אמרין מקום שמקיימין אותם אסורים ומקום שאין מקיימין אותם מותרים מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותם במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא וכן מבואר בגמרא דידן פרק חבית (שבת דף קמ\"ד:) וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האירוס והקיסוס וכו'.</b> משנה בפרק ה'. והראב\"ד כתב אמר אברהם נ\"ל טעות הוא זה והעיקר כך הוא וכו'. כוונתו להשיג על רבינו ורצה להגיה המשנה מהתוספתא ורבינו תופס לשון המשנה עיקר ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהקינרס מקדש בכרם</b> משנה ספ\"ה. ובספרי הדפוס כתוב הקנבוס וטעות סופר הוא דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם וכן מפורש בראש הפרק ומאי קמשמע לן ועוד דשבקיה ללוף בר זוגיה הלכך לא גרסי' אלא הקינדס וכן מצאתי בספר מוגה. ופירש קינרס קארד\"ו בלעז. \n",
+                "<b>ומה שכתב שצמר גפן מקדש בכרם</b> היינו דלא כרבי מאיר בפרק ז'. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל מיני דשאים וכו'.</b> ירושלמי בסוף פרק חמישי: \n",
+                "<b>ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש.</b> בתוספתא פרק שלישי: \n",
+                "<b>הקנים והורד וכו' עד לכל דבר.</b> ירושלמי פרק ה': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כא-כב)</small> הרואה ירק בכרם וכו'.</b> משנה בפ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד משערים שיעור זה וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד עיקר הדברים הללו בירושלמי וכו' עד וכן למאתים. ור' שמשון פירש כשליקט ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח עד שגדל אחד ממאתים שבו. ואין זה דרך הירושלמי ופירוש רבינו בו נכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לעבור בעציץ נקוב וכו' עד ה\"ז קידש.</b> משנה בסוף פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצל שנטעו בכרם וכו'.</b> בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז ע״ב) ובירושלמי פרק ה' דכלאים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו וכו'.</b> בפרק ה' שנינו הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' היו נטועות על ו' ו' או על ז' ז' ה\"ז מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות. ובירושלמי היך עבידא שבע שורין מן שבע שורין צא מהם ארבע גפנים לד' זויות הכרם נשתיירו שם מ\"ה גפנים. וכתב רבינו בפירוש המשנה מה שהצריכה לקצב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במנין הגפנים וכו' ולקצוב בדמיון השני כמדת העגולה וכו' מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ד' ד' והוא שיהיה בין כל שורה ד' אמות בשורות האורך ובשורות הרוחב יהיה בין כל גפן וגפן ד' אמות או אם יהיה נטוע על ה' ה' שיהיה בין כל גפן וגפן ה' אמות יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה מ\"ה כאשר אבאר אחר שיהיה על ד' ד' או על ה' ה' אבל אם יהיה על ו' ו' או על ז' ז' ונעגל עגולה שיהיה באלכסונה ל\"ב אמות לא יהיה מנין הגפנים המצויים בתוך העגולה כשיהיה שש על שש כפי מניינם כשיהיה שבע על שבע עכ\"ל. והאריך שם בביאור דבר זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ורואין כל העיגול שרחבו ל\"ב אמה כאילו הוא כולו מלא ירק.</b> נראה שזה פירוש מה שאמרו בירושלמי ר' יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשהיה בין שפתי העיגול ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכו'.</b> נראה שטעמו מאחר שפירש הירושלמי שרואין כל העיגול כאילו הוא מלא ירק הרי הוא אוסר ד' אמות חוצה לו אלא שקשה לו איך ישארו מ\"ה גפנים בתוך העיגול והלא מרובע יתר על העיגול רביע וע\"כ הוצרך להוסיף על שפת העיגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב בד\"א כשהיה בין שפת העיגול הזה וכו'. א\"א כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא וכו' עכ\"ל. ורבינו שמשון האריך בפירוש משנה זו וכן רבינו האריך שם בפירוש. ומצאתי כתוב ששאל הרא\"ש את ה\"ר ישראל שהיה חכם בחכמות על דברי מי יש לסמוך והשיב לו כלשון הזה. אדוני ומרי תרב גדולתך כגודל כשרון פעולתך. עיינתי בפירוש משנת הנוטע ירק בכרם להר\"מ ז\"ל וראיתי כי הפליא עצה הגדיל תושיה בפירושה אבל נראה לי לפי עניות דעתי כי האריך בה הרבה והלשון אינו מחוור כפי הצורך כי נראה סתירה בדבריו למי שאינו מעיין בהם עיון דק. אבל כלם נכוחים למבין. והענין אין לנטות ממנו ימין ושמאל. והנה פירשתים לפי דעתו ולא חדשתי בה כלום מלבי אלא קיצור הלשון ותיקונו: \n",
+                "<b>הנוטע</b> ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהם נטועות וכו', הצעת משנה זו כך היא. הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ט\"ז אמות לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אפרש בתחלה המשנה על הצעה זו ואבאר מה נשתנה כשהן נטועות על ה' ה' משאר נטועות. ואח\"כ אבאר הטעם למה לא הציע התנא על סדר זה והיה מקצר יותר. נאמר כי כשנפריש מאיזה כרם שיהיה מרובע ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והירק נטוע בנקודת אמצעיתו ונעגל בתוכו עגול יהיה הקפו בצלעות המרובע ויהיה אלכסונו ל\"ב אמות כצלע המרובע יתקדש העגול כולו שהוא ט\"ז אמות לכל רוח מן הירק. והנה אם הם הגפנים נטועות על ד' ד' יהיה המרובע מן ט' שורות אורך על ט' שורות רוחב ובכל שורה ט' גפנים ויפול מהם בתוך עיגול ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב שהם מ\"ט גפנים חוץ מד' זויות וישארו בתוך העגול מ\"ה גפנים כמו שאתה רואה בצורה א' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעגול המתקדש בתוכו: \n",
+                "<b>ואם</b> הם גפנים נטועות על ו' ו' יפול במרובע ו' שורות אורך על ו' שורות רוחב ובכל שורה ו' גפנים, ויפלו בתוך העגול כל שתי שורות הפנימיות שיש בהם י\"ב גפנים והשתי שורות הסמוכות לפנימיות יפלו בתוך העיגול ד' גפנים מכל שורה יעלו לח' גפנים הרי כ' גפנים ומשני שורות החיצונות ב' גפנים מכל אחת הרי בתוך העיגול כ\"ד גפנים כמו שאתה רואה בצורה ב' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש המרובע הפנימי הוא ל' על ל' אמה והעיגול הוא ל\"ב על ל\"ב נמצא העיגול יוצא מן המרובע אמה לכל רוח והמרובע החיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). \n",
+                "<b>ואם</b> הם גפנים נטועות על ז' ז' יפול בתוך המרובע ה' שורות אורך על ה' שורות רוחב וכל שורה ה' גפנים שיעלו למנין כ\"ה גפנים ויפלו כולם בתוך העיגול חוץ מד' זויותיו וישארו כ\"א גפנים כמו שאתה רואה בצורה ג' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. \n",
+                "<b>ואם</b> הם גפנים נטועות על ה' ה' יפול בתוך המרובע שלו ל\"ב אמות, ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב ובכל שורה ז' גפנים ויפלו מהן בתוך העיגול ג' שורות הפנימיות כולן יעלו לכ\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות הסמוכות לפנימיות ה' גפנים הרי בידך ל\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות החיצונות ג' נמצא בתוך העיגול ל\"ז גפנים כמו שאתה רואה בצורה ד' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש זה המרובע יש לו בו ז' שורות וששה אוירים ויש בו ל' על ל' ובעיגול ל\"ב על ל\"ב ומוסיף עליו אמה לכל רוח כמו שמפרש למטה ומרובע חיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). א\"כ מהו שאמרה המשנה אם הם נטועות על ה' ה' הרי זה מקדש מ\"ה גפנים. עתה שים לבך והתבונן בצורה הרביעית הנך רואה בעיניך כי אלכסון העיגול שהוא ל\"ב אמות יוצא חוץ מהשבע שורות אמה לכל רוח לפי שאורך השורה שלשים אמות כי יש בה שבע גפנים ביניהן ו' ריחוקין ה' אמות בכל ריחוק יעלו לשלשים אמה נמצא האלכסון עודף על השורה שתי אמות אמה מקצה מזה ואמה מקצה מזה וישאר מן הריחוק שבין כל שורה ושורה ארבע אמות בין קצה האלכסון ובין השורה הסמוכה לו חוץ למרובע כמו שתראה. ובצורה ה' (הציור בסוף הספר) העיגול הגדול אלכסונו ארבעים אמה. המרובע המופרש ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול בתוכו. וד' אמות אלו הם כדי עבודת הכרם. ולפי שהשיעור מצומצם נחשוב כאילו העיגול נמשך ברוחב עד שהגיע לשורות החיצונות שביניהם ובין קצה האלכסון ארבע אמות וניתוסף באלכסונו ארבע אמות לכל רוח עד שחוזר ארבעים אמה ויהיה עתה הירק מקדש עשרים אמה לכל רוח עד שחזר ארבעים אמה ויפול עתה בתוך זה העיגול הגדול מרובע של שבע שורות כלומר חוץ מארבע זויותיו וישארו בתוכו ארבעים וחמש גפנים. וזה שאמרה המשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' הרי מקדש ארבעים וחמש גפנים. הנה ביארנו כי עיקר הקידוש בנוטע ירק בכרם הוא ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש ארבעים וחמש גפנים כמו שהצענו המשנה. ונתבאר כי אם הם נטועות על ו' ו' מקדש כ\"ד גפנים כמו שראית בצורה השנית. ואם הם נטועות על שבע שבע מקדש כ\"א גפנים כמו שראית בצורה השלישית. ואם הם נטועות על ד' ד' או על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אלא שבנטועות על ד' ד' מקדש ט\"ז אמה לכל רוח בעיקר הקדוש. ובנטועות על ה' ה' מקדש כ' אמה לכל רוח בשביל תוספת עבודת הכרם על העיקר כמו שנתבאר בצורה הראשונה ובצורה החמישית. והטעם במה שלא אמר במשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' שמקדש כ' אמה לכל רוח ואמר ה\"ז מקדש מ\"ה גפנים. מפני שעיקר הקדוש הוא ט\"ז אמה לכל רוח והד' אמות תוספת הוכרח להם לקירוב האלכסון מהשורות החיצונות כדי עבודת הכרם מה שאין כן כשהן נטועות על ו' ו' או על ז' ז'. והטעם במה שלא הציע המשנה כמו שהצעתי ופרט בזמן שהן נטועות על ד' ד' מכלל ט\"ז אמה לכל רוח וצירף אותו עם שהן נטועות על ה' ה'. לפי שהן שוים במנין הגפנים והצורות דומות זו לזו כי יפול בתוך העיגול בכל אחת מהם ז' שורות על ז' חוץ מארבע זויות. זהו מה שהבנתי מפירוש משנה זו מדברי רמז\"ל והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. ואל יתפתה אדוני ומורי במ\"ש רבינו שמשון ז\"ל בפירוש משנה זו ואל תשגיח עליו כלל כי חוץ מכבודו הוא שבוש נטוי על קו תוהו ואבני בוהו לא זה הדרך ולא זו העיר. ומה שכתב בשם חכמי המדות הוא אמת. ומ\"ש ז\"ל כי ברבוע שארכו יותר על רחבו אין על דבריהם הוכחה. יש ויש. ומה שכתב ליתיה להאי כללא, איתיה על כל פנים. ויהי כנהר שלומך ויעמוד לעד זרעך ושמך, כחפצך וכחפץ צעיר תלמידיך נוגה חסדיך, ישראל בר יוסף נ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בזורע או מקיים תוך הכרם וכו'.</b> בפ\"ד הזורע ארבע אמות שבכרם ב\"ש אומרים קידש שורה אחת וב\"ה אומרים קידש שתי שורות. ודברי רבינו יכולים להתבאר מתוך משנה זו ואיני יודע למה הראב\"ד כתב שאין לו שורש ודברי סמ\"ג כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח.</b> בפ\"ג ובפ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילדה פחות מטפח וכו'.</b> בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:) ופירש״י נ״ל דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן אבל כוליה כרם גדול וכו' הואיל וחשיבא גזור עלה עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים. ומשמע לי שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי גנות זו על גבי זו וכו'.</b> ירושלמי בפרק ו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב או לגפן יחידית</b> ירושלמי בפ\"ז. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם העליונה עשויה כרם וכו'</b> ירושלמי בפרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיתה שדהו זרועה ירק וכו' עד וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים.</b> משנה בפרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבריך את הגפן בארץ וכו'.</b> משנה בפרק ז' המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. ובירושלמי הדא דתימא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר אינו צריך עד שיהא שם שלשה טפחים עפר מלמעלן והא דשרי בדלעת היינו דוקא ביבשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר לזרוע בצדה</b> ברייתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט) ותוספתא פרק שלישי וירושלמי פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הבריכה בסלע וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשאין עיקר הגפן נראה וכו'.</b> ירושלמי. ודע דבירושלמי קאמר דדוקא בסלע קשה אבל סלע רך השרשים מפעפעים ועוברים ולא חש רבינו לכתבו משום דמשמע ליה דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבריך שלש גפנים וכו'.</b> משנה שם המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים ר' אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם מארבע אמות עד שמונה הרי אלו מצטרפות ואם לאו אינם מצטרפות ופירש רבינו מצטרפות לשאר גפנים. והראב\"ד פירש בע\"א שכתב א\"א לא פירש לו רבו כהוגן וכו'. וטעמו משום דשתי שורות של שלש גפנים בכל שורה הוי כרם כמה שכתב רבינו ברפ\"ז וז\"ל הרמב\"ן בפרק הספינה המבריך שלש גפנים פירש הרמב\"ם שהבריך הגפנים ולא כיסם כולם מן העיקר כדרך הברכה אלא הניח עיקריהם מגולים וכיסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהם להיות כרם להרחיק ד' אמות כאילו לא הבריכן אבל ב' אינם מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על הג' על לצרפן לכרם ולא הב' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הזורע תחת השריגים וכו'.</b> משנה וירושלמי בספ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו' עד הרי זה מחזירם למקום אחר.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הזורע תחת מותר האפיפירות וכו' ה\"ז אסור לקיימו או להחזיר השריגים וכו'.</b> כן משמע שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנים היוצאים מן העריס וכו' עד סוף הפרק</b> משנה שם (פ\"ו מ\"ח): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא לזרוע בצד הכרם וכו'.</b> משנה בפרק ד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ו' טפחים וזורע.</b> משנה בפ\"ג ובפ\"ו וכת\"ק: \n",
+                "<b>היתה שורה אחת של גפנים וכו'.</b> בפ\"ד הנוטע שורה של ה' גפנים ב\"ש אומרים כרם ובה\"א אינו כרם עד שיהיו שתי שורות וידוע דהלכה כב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר.</b> שם בירושלמי אמרו זרע כנגד האמצעי על דעתיה דב\"ה אוסר שלש כנגד שלש ומשמע לרבינו מירושלמי זה דשלש כנגד שלש הוו שני שורות דג' הוי שורה וכההיא דאמרינן פרק קמא דיו\"ט גבי מנות ובפרק יום הכפורים גבי ישור על אנשים וכן מבואר עוד בירושלמי בפרק הנזכר גבי מחול הכרם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> בד\"א כשהיה בין כל גפן וגפן וכו'. היו שלש שורות וכו'.</b> בפרק ד' הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ ממקום גפנים עצמם</b> שם בירושלמי א\"ר זעירא שמנה חוץ ממקום כורתין פי' גזע הגפן נקרא כורתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה ביניהם פחות מד' וכו'</b> בפרק ה' כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר\"ש אומר אינו כרם וחכמים אומרים רואים את האמצעיות כאילו אינם. ובירושלמי אמר ר' חנניה הדא אמרה בשהיו שש כנגד שש אבל אם היו חמש כנגד חמש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם. ורבינו נראה שהיה גורס הדא אמרה כשהיו שתים אבל אם היו שלש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם וצ\"ע. וכן צ\"ע למה פסק כר\"ש. ואפשר שטעמו משום דהא דאמר רבי חנניה דבסמוך לפרושי דברי ר\"ש איצטריך ומאחר דאמורא מפרש דבריו משמע דסבירא ליה דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>וכן אם היו שלש שורות וכו'. ולפיכך הנוטע כרמו מתחילה וכו'.</b> שם (דף כ\"ז) הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם היו ג' אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם ראב\"י אומר משום חנינא בן חכינאי אפי' חרבה האמצעית ואין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחלה נטען היה מותר בשמונה אמות הנוטע את כרמו (ט\"ז אמה) על ט\"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכו' ר\"מ ור\"ש אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה אמות מותר ופסק בירושלמי הלכה כר\"מ ור\"ש ומתוך כך משמע דלית הלכתא כהא דתנן היו שלש שורות אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז לא יביא זרע לשם ואע\"ג דראב\"י סבר הכי לא קיי\"ל כוותיה ואף על גב דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנינא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס\"ל ועוד דקאמר בירושלמי דראב\"י ס\"ל כב\"ש דשורה אחת הוי כרם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לפי המשנה נ\"ל וכו'. וטעמו לפי שהוא סבור דהלכה כת\"ק כמו שהוא דרך בשאר מקומות לפסוק כת\"ק וכל שכן דאיכא כמה תנאי דמסייעי ליה. ורבינו תפס כדברי הירושלמי שפסק כר\"מ ור\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים: כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מצאתי לזה עיקר בירושלמי וכו'. ולדעת רבינו אפשר לומר דמשמע ליה איפכא שהרואה מבחוץ שלש שורות נטועות אינו מבחין שיש ביניהם שמונה אמות ונראה לו שהוא כרם גמור אבל בתוכו ניכר הוא שיש ביניהם מרחק רב. ומ\"מ צ\"ע מנין לנו לחלק בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בשדה זו שורה של גפנים וכו'.</b> משנה בפ\"ד: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ט\"ז אמה כדרך הרבים אלא שהוא שביל הדרכים לרבים עכ\"ל. טעמו משום דהא תנן שאם יש ביניהם שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ופשוט הוא וכך מבואר בדברי רבינו והוא שיהא ביניהם פחות מח' אמות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטע שורה אחת בארץ וכו'.</b> משנה בפרק ששי בשם רבי אליעזר ואין עליו חולק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב וכו'.</b> משנה בפ\"ד. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כזה (ציור) ושתים כנגד שתים ואחת באמצע כזה (ציור) ושתים כנגד ואחת בינתים כזה (ציור): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שחרב וכו'.</b> משנה רפ\"ה כרם שחרב אם יש בו ללקט י' גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן ה\"ז נקרא כרם דל. ונטועות כהלכתן היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כמו שנתבאר: \n",
+                "<b>ומה שכתב או יש בו לכוין שלש כנגד שלש.</b> זה על פי מה שכתב בתחלת פרק זה היו שתי שורות הרי אלו כרם וכמה יהא בכל שורה שלש גפנים או יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שאינו נטוע שורות שורות וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו העיקרים מכוונים וכו' עד ומותח מזו לזו.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שחרב באמצעו וכו'.</b> משנה בפרק ד' וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בפרק שביעי אלו אוסרים ולא מקדשים מותר חרבן הכרם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים וכו' והוא הנקרא מחול הכרם וכו'.</b> גם זה משנה בפרק ד' וכב\"ה ואיתיה בפרק כל גגות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות ה\"ז לא קידש.</b> גם זה משנה בפ\"ז אלו אסורים ואינם מקדשים מותר חרבן הכרם מותר מחול הכרם: \n",
+                "<b>בד\"א בכרם גדול וכו'.</b> ירושלמי שם ואמרו עוד שם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש הא שלש כנגד שלש כנגד שלש יש לו מחול, ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>וכן כרם גדול וכו'.</b> ירושלמי פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הגדר המקיף את הכרם וכו'.</b> אפשר דהיינו מדתניא בתוספתא פרק ג' העושה מחיצה לכרם גבוה י' ורחב ד' בטל ד' אמות שבכרם. ומפרש רבינו בטל ארבע אמות שנתבטל ממנו דין ארבע אמות ונותנין לו מחול ומשמע הא אם פחותה מגובה י' ומרוחב ארבעה סגי בארבע אמות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גדר שהוא גבוה י' טפחים וכו'.</b> משנה בפ\"ד אצל מחול הכרם איזהו גדר שהוא גבוה י' טפחים וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבע מחיצות הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה. ואפשר שסבור רבינו שדברים אלו גם לענין מחול הכרם הם אמורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ וכו' עד שירחיק כשיעור.</b> משנה בפרק רביעי ואף על פי שבמשנה שנינו אם העומד מרובה על הפרוץ מותר משמע דדוקא בעומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי בפרק קמא דעירובין מסיק דהלכה כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחיצת הכרם שנפרצה וכו'.</b> בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק') ובריש בתרא (דף ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שחציו מקורה וכו'.</b> בפרק כל גגות ופירוש השוה את קירויו שקירה כל הבית שעכשיו נסתלק מכאן פי תקרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר קטנה שנפרצה וכו' עד ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חריץ שהוא עובר בכרם וכו'.</b> משנה פ\"ה דכלאים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככים עליו כמו שביארנו.</b> הוא בפרק ששי כל הזורע תחת השריגים והעלים וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע\"פ שהיא עמוקה עשרה ורחבה ד' וכו'.</b> שם במשנה הנזכרת וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שביל שבין ב' הכרמים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שומרה שבכרם וכו'.</b> משנה פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה.</b> זהו מה ששנינו שם ואם היה שער כותש אסור: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במרובעת וכו' עד ג' טפחים.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבית שבכרם אם היה יתר וכו'.</b> משנה וירושלמי בפרק חמישי וסובר רבינו דירושלמי קאי אבית שבכרם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> גפן יחידית וכו'.</b> משנה בפ\"ה גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנים לה עבודתה וזורע את המותר וכבר נתבאר שעבודת גפן יחידית ששה טפחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה וכו'.</b> נראה שכתב כן ממה ששנינו שם הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ר' אליעזר אומר זורעים בתוכה וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר וכו'.</b> תוספתא פ' ד' העושה מחיצה לגפן עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ביטל ששה טפחים שבגפן העושה מחיצה לגפן גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה לא ביטל ששה טפחים שבגפן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הרחיק ששה וזרע לא קידש. ומה שכתב וכמה ירחיק לכתחילה יזרע ארבע אמות לכל רוח.</b> בתוספתא פ\"ד רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקין ארבע אמות מעיקר גפנים לגדר וכן משמע במתני' גבי גפן שהיה נטוע בנקע או בגת דפליג ר' יוסי ואמר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם ומינה נשמע לרבנן היכא דעמוק עשרה ורחב ארבעה וכן בדין דמסתייה דנחמיר ביה כאילו היה כרם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הגפנים שגדלו כברייתן וכו'.</b> זה הוא הקדמה להבין השמות שיבאו בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע שורה אחת של חמש גפנים וכו'.</b> משנה ברפ\"ו אי זהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ארבעה נותנים לו עבודתו ארבע אמות ב\"ש אומרים מודדים ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה וב\"ה אומרים מן הגדר לשדה כלומר ואע\"ג דנוטע שורה אחת אינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים כשהוא עריס אע\"פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם וצריך להרחיק ארבע אמות. ובירושלמי מה ביניהון וכו' היו שם שתי אמות מ\"ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות מ\"ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרים. וזה מבואר בפירוש רבינו כאן וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי, והראב\"ד שכתב דבירושלמי איתא כפירושו נראה שהיתה גרסתו בירושלמי מהופכת משלנו: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש וכו'. ורבינו בפירוש המשנה כתב כפירוש הראב\"ד וכאן חזר בו מפני הירושלמי ועוד משום דלאותו פירוש אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר גפנים אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מהגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפים שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. ומה שהקשה הראב\"ד שלא עלה על דעת שיהא הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע, י\"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים וכבר הוכחתי דלפירושו אפשר שיהיה הגדר חמור יותר מעיקר הגפנים וא\"כ איך יקשה על רבינו כן. ומה שהוקשה לרבינו שמשון על פירוש זה למה לא מנו אותו מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה יש לומר דשאני הכא דפליג ר\"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הבונה את הגדר ואח\"כ נטע וכו' נהרס הגדר וכו'.</b> שם בירושלמי הלכה חמישית: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> עריס שחרב אמצעו וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד מששים באמה.</b> שם בתוספתא פ\"ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא\"ש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו'. מ\"ש שבירושלמי אמרו שהוא טפח הירושלמי אפשר להתפרש בדוחק בענין שלא יחלוק על דברי רבינו. ויותר נכון לומר שגירסת התוספתא אחד מששה באמה כמו שגורס רבינו שמשון והרא\"ש ושגירסת רבינו הנכונה אחד מששה באמה והוא טפח כדברי הירושלמי ואע\"ג דבירושלמי משמע שהוא יותר מטפח מעט להיותו דבר מועט ולא נודע כמה לא חש רבינו לכתבו. ומ\"ש הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו' כבר נתבאר שאין כאן טעות ושאדרבה פירוש רבינו הוא הנכון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אין שם גדר וכו'</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה ביניהם שמונה אמות בצמצום וכו'</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם זרע לא קידש</b> בפ\"ז במתניתין דאלו אוסרים ואין מקדשין. \n",
+                "<b>ומ\"ש חזר ובנה הגדר וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו משנה חמישית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנה קטנה שהיא מוקפת עריס וכו'.</b> משנה בפרק שני דעדיות (משנה ד') ופירשה רבינו ע\"פ דרכו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אף זה מן הטעות הראשון וכו'. כבר נתבאר שאין כאן טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפנים שהיו זרועות במדרגה גבוהה וכו'.</b> משנה בפרק ששי דברי ראב\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כותלים הסמוכים זה לזה וכו'.</b> גם זה משנה שם עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד איני מסכים עמו בפירוש המשנה עכ\"ל. אפשר שהוא ז\"ל מפרש כפירוש רבינו שמשון שכתב כלומר חמש גפנים בצד גדר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט וכו'.</b> משנה בפרק ז' הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפרק ששי: \n",
+                "<b>זרע ירק או תבואה וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ה ואע\"ג דבפרק כל שעה אמרינן דתנור שהסיקו בקשים של כלאי הכרם יותץ כתבו התוספות דהתם בשזרע הכלאים תחת הגפן וכך הם דברי רבינו והוא מפורש בירושלמי: \n",
+                "<b>היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות וכו'.</b> בתוספתא פרק רביעי היו השרשים יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם אפילו למטה משלשה טפחים מותר פירוש שרשים שרשי הגפן ופירוש שרשי פיאה שרשי הזרעים. ואיתא בירושלמי פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ההרחקות וכו'.</b> בריש עירובין (דף ג' ודף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השיעורים האלו וכו' אבל בח\"ל מותר לזרוע בצד הגפנים וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני א\"ל ניתי מר ונשמתיה א\"ל לא צהריתו הא קי\"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והני רבנן אמוראי בח\"ל הוו ומש\"ה לא אמרי ליה מידי לההוא דזרע בי גופני משום דבחוצה לארץ מותר לכתחלה למיזרע ביני גופני בלא הרחקה וליכא אפילו איסורא דרבנן דאל\"כ הוה ליה למימר ליה דאסור מדרבנן מיהא ואי נמי למשמתיה משום דעבר אדרבנן אלא ודאי אפילו מדרבנן שרי. ודקדק רבינו לכתוב מותר לזרוע בצד הגפנים כלומר דאילו ע\"ג הגפנים אפילו בחו\"ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בחו\"ל אסור עמו כמו שנתבאר בספ\"ק דקידושין וכתבתיו בפ\"א מהלכות אלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא אסרו בחו\"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד.</b> שם בספ\"ק דקידושין אמרינן כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחו\"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו ע\"כ בזורעם במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בחו\"ל כמו שנתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול וכו'.</b> היינו מדאמרינן בפ' תולין (שבת קל\"ט) גבי כשותא בכרמא דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן לנכרי גדול אתי לאיחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא היה צריך לזרוע ע\"י נכרי כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם וכו'.</b> בסוף ערלה כרם (שהוא) נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחו\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי דהיינו לומר יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט משמע שאם ראהו לוקט אסור וקשיא לו מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי\"ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי. וא\"ת ההוא דזרע ביני גופני אמאי לא אמרו ליה דאסור באכילה וי\"ל דאפשר דאמרו ליה אלא דגמרא לא איצטריך לאשמועינן אלא דשרי למיזרע. אי נמי לא איצטריכא ליה למימר משום דמסתמא מאן דאגמריה דשרי למיזרע אגמריה דאסור באכילה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.</b> הוא בפ\"י וז\"ל כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסר שניהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שהרא\"ש כתב על דברי רבינו שכתב פה וז\"ל מדבריו משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו\"ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה\"ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את\"ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ\"מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה\"ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו\"ל,</b> ר\"ל אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו\"ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ\"ל הרא\"ש. ואני אומר שמ\"ש כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וכו' אין משם ראיה דהא אפשר שזרעם כדי למכרם לעכו\"ם. וגם מ\"ש דכיון שידעו שזרען לאכלם ה\"ל להודיעו שאסורים באכילה ולישנא משמע שלא א\"ל כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם להדרש ללא שאלום שמא היה יודע הדין ואת\"ל שעכ\"ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא נזכר בגמ' דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו תא נשמתיה. ומה שפירש בדברי רבינו דלא קאמר שאסור באכילה אלא כשהוא ספק אם נזרע במפולת יד או אם נזרע בצד הגפנים אבל אם בודאי נזרע בצד הגפנים מותר באכילה לישנא דאותו הויא תיובתיה דא\"כ לא ה\"ל לכתוב אלא אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל ירק הנמצא זרוע אסור באכילה ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים. ומה שכתב וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא נראה מדבריו שהוא סובר דלרבינו ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שנזרע לא במפולת יד. קשה שממקום שבא יש להביא ראיה להיפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בה' מ\"א והדבר ידוע דבה' מ\"א בודאי בכלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפ\"ה בח\"ל אם ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר. ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרא\"ש בדברי רבינו שכל שידוע שנזרע שלא במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב בפ\"ה אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע\"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי בהדיא שאע\"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכך מבואר בדבריו גם בה' מ\"א שאסור בהנאה מן התורה והיינו בא\"י אבל בח\"ל מותר לזרעו ואסור באכילה. ומה שביארתי בדברי רבינו מבואר לכל מעיין שהוא הביאור הנכון. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס\"ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא\"י ליכא מלקות דזריעה בח\"ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא\"י אסור בהנאה בח\"ל אסור באכילה מיהא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המרכיב זכר על נקבה וכו'.</b> משנה בס\"פ הפרה (ב\"ק נ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' במיני חיה שבים.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בארץ בין בח\"ל.</b> פשוט הוא שהרי אין מצוה זו תלויה בארץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו.</b> בתורת כהנים פרשת קדושים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם העלם זה על זה בלבד וכו' מכין אותו מכת מרדות.</b> דאע\"ג דאינו לוקה מ\"מ משמע לרבינו דאסור מדרבנן: \n",
+                "<b>ואינו לוקה עד שיכניס וכו'.</b> בפרק הפועלים (ב\"מ צ\"א:) מימרא דשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור ליתן בהמתו לעכו\"ם להרביעה לו.</b> בפרק הפועלים איבעיא אמירה לעכו\"ם באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא: \n",
+                "<b>מותר להכניס שני מינים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים וכו'.</b> משנה ריש פרק ח' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שביארנו במאכלות אסורות,</b> בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מיני בהמה או חיה שדומים זה לזה וכו' כיצד הזאב עם הכלב וכו'.</b> משנה בפ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מין שיש לו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו'.</b> משנה בפ\"ח: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה וכו'.</b> בס\"פ הפרה (ב\"ק דף נ\"ה): \n",
+                "<b>והכוי כלאים עם החיה וכו'.</b> בפ\"ב דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הילודים מן הכלאים וכו'.</b> בפ״ח דכלאים תנן ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע״פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע״פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. ובפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט) איבעיא להו מי פשיט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ״מ למשרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה פרי עם האם שרי אלא אי אמרת מספקא ליה פרי עם האם אסור מאי וכו' ת״ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מיניה ספוקי מספקא ליה ואע״ג דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כר״י משום שבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״א) פסיק הלכתא כוותיה ועובדא דר' אבא בפ' אותו ואת בנו כוותיה אתיא. והרא״ש תמה על רבינו שכתב אם היו אמותיהם משני מינים אסור להרכיבם זה על זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה דמדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ״ל. ואני מצאתי בספר אחר שעבר הקולמוס על ואם הרכיבן לוקה, ואין אותה נוסחא נוחה דא״כ מ״ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מוחלקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד (דבלא כן) אכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמרא ולפ״ז שפיר גרסינן בתרווייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך רבינו להוציא מכת מרדות בלשון מלקות ועוד (דאף מכות מרדות אין מלקין על הספק) ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך וכו'</b> בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מלאכה וכו'.</b> משנה בס\"פ הפרה (דף נ\"ד:) אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים וכו' א\"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד החורש או המושך וכו' או הנהיגם כאחד.</b> משנה פ\"ח דכלאים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו בקול לוקה.</b> שם בירושלמי ובגמרא פרק הפועלים (בבא מציעא דף צ':) פלוגתא דר״י וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n",
+                "<b>ומדברי</b> הטור נראה שהוא מפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד אם הנהיגם בקול ואע\"פ שבחבורי בית יוסף הראיתי פנים לסברא זו לדעת רבינו לפי האמת אינו נראה לי אלא אם אינם קשורים יחד והנהיגם בקול רבינו נמי פטר ולא בא לומר אלא שאף ע\"פ שלא משך ולא הנהיגם ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד, זה הוא הנראה בפשט דברי רבינו. ועוד אני אומר שאותה סברא א\"א להעלותה על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אלא א\"כ קשורים יחד דאל\"כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג וזה פשוט. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג.</b> ברייתא פרק הפועלים (דף צ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד שור וחמור וכו'.</b> בפ' שמיני דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה חיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכתב רבינו בפירוש המשנה שעל מה ששנה אינם אסורים אלא מלהרביע שנה דהני מילי בהמה עם בהמה או חיה עם חיה או טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה אבל טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג זהו מדין תורה אבל מד\"ס בכולם אסור והכי תניא בתוספתא פ' בתרא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה ואם עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וכתב סמ\"ג פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. והרא\"ש כתב שאין נראה לו דברי רבינו אלא כל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהחזיר מין בהמה והפיל והכלב מין חיה</b> משנה בפ\"ח דכלאים וכת\"ק. וכתוב בספרי רבינו או חיה עם חיה כחמור עם הפיל וט\"ס הוא דחמור מין בהמה הוא וצריך להגיה ולכתוב כיחמור וכן מצאתי בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים.</b> בס\"פ הפרה (דף נ\"ה) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה שהיו מושכים אותה וכו' וכן אם היה אחד יושב בעגלה וכו'.</b> משנה בפ\"ח המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר\"מ פוטר (היושב בקרון) ופסק כת\"ק. וקשה דאמרינן בריש מציעא (דף ח' ע\"ב) דשמואל מפיך ותני דחכמים פוטרים את היושב בקרון ואפשר דמשמע לרבינו דשמואל בלחוד הוא דהוה מפיך אבל שאר רבנן כולהו לא הוו מפכי וקי\"ל כוותייהו. והרא\"ש כתב וז\"ל רבי יצחק פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע\"ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי\"ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך משום דפריך ליה טובא ואע\"ג דשנינהו נראה להר\"י אלפס דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול ולוקה משום דבדיבור קא עביד מעשה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ודע</b> דתנן במתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ורבינו השמיט דין זה ונראה לי שטעמו מפני שהיה מפרש המשנה דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ולא הוצרך לכתוב זה שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת בבהמה שתמשוך העגלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה וכו'.</b> משנה בספ\"ח דכלאים ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת פסולי המוקדשין וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים.</b> מימרות בסוף מכות (דף כ\"א:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אנו אין בידינו וכו'. ודברי רבינו כפירוש רש\"י ודברי הראב\"ד כפי' ר\"ת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'.</b> משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ\"ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל\"ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי\"ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי: \n",
+                "<b>כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים.</b> משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים. \n",
+                "<b>ומ\"ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים.</b> שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז: \n",
+                "<b>ודע</b> שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז\"ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב\"ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א\"א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ\"ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש\"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס\"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש\"ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז\"ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה\"ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד\"ס עכ\"ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא\"כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה\"ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע\"פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא\"כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז\"ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא\"כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד\"ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ\"ל. ובנ\"א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד\"ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ\"ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ\"א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א\"כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה\"ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ\"א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את\"ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע\"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה\"נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'.</b> משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו'</b> נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'.</b> משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע\"פ שהרצועה באמצע. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו',</b> מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'.</b> בר\"פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס\"ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכלאים אין לו שיעור וכו'.</b> הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צמר רחלים וכו'.</b> משנה בפרק תשיעי דכלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר</b> פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ\"ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד\"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן.</b> כתב הראב\"ד הל\"ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ\"ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'.</b> שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד צמר שנפרם וכו'.</b> שם בתוספתא וכתב ר\"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא\"ש כתב דנ\"ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'.</b> ג\"ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב\"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'.</b> משנה בפ\"ח דכלאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר לא תלבש שעטנז,</b> כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'.</b> אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו,</b> ירושלמי בסוף כלאים: \n",
+                "<b>וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם.</b> בר\"פ בא לו (דף י\"ד:) ובספ\"ק דביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד אבל אם היו קשים וכו'. א\"א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ\"ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'.</b> גם זה בספ\"ק דביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנעל שהוא כלאים וכו'.</b> שם (ט\"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל\"כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מנעל שהוא כלאים וכו' א\"א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש\"ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ\"ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ\"ל שאף ע\"פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ\"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב\"י): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן.</b> משנה פרק תשיעי דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יקח אדם ביצה וכו'.</b> ירושלמי בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי\"ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע\"ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'.</b> משנה שם וכתבו הר״ש והרא״ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס״ל דאפילו ר״ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע״פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע״ג דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע״ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר״ע דתניא אסור להבריח את המכס ר״ש אומר משום ר״ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין.</b> ספ\"ק דביצה (דף ט\"ו) וכדמסיק רב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'.</b> בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ציץ של עור או משי וכו'.</b> זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (שבת דף נ״ז ע״ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי״ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'.</b> בפרק במה בהמה (שבת דף נ״ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'.</b> משנה בפ\"ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ\"ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'.</b> משנה בסוף כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'.</b> שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע\"כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'.</b> משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר\"ש אע\"פ שהרא\"ש חולק. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה</b> למד כן מדין הכרים והכסתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת והבהמה וכו'.</b> תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'.</b> בנדה פ' האשה (דף ס\"א ע\"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה:  ",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שכל איסורי ספיקות מד\"ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב\"ד דספיקא דאורייתא לחומרא י\"ל שחז\"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא:   "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'.</b> משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה.</b> יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'.</b> ת\"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'.</b> שם ת\"ש ולאחותו מה ת\"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת\"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש\"י והתוספות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>היה לבוש בכלאים וכו'.</b> פרק בתרא דמכות (דף כ\"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א\"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. \n",
+                "<b>ומ\"ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'.</b> זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ\"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב\"א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא\"ו אע\"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד\"א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ\"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ\"ל שמ\"ש בד\"א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד\"א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו\"א אלא אם כן התרו בו עכאו\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שהוא חייב אחת כל היום וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלביש את חבירו וכו'.</b> תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל\"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא\"ש ששאל להרשב\"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב\"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע\"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא\"א לאחר להלבישו אא\"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים שלבשו וכו'.</b> בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ\"ג וכו'. וי\"ל שמה שהקשה מדאמרינן בר\"פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י\"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע\"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ\"ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ\"ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל\"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ\"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי\"ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5623b0ce9de7f8aeff4af9f684ed4e90f2a50d64
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,702 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל</b> לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'.</b> בפרק בתרא דמכות (דף כ\"א:) ובריש מ\"ק (דף ב':) ופירש\"י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: \n",
+                "<b>ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב.</b> בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ\"ק דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות.</b> הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לזרוע כלאים לנכרי.</b> תוספתא ספ\"ב דכלאים ואיתא פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ג ע\"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה: \n",
+                "<b>ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב</b> הראב״ד א״א ואם אמרו בח״ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע״פ שהראב״ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר״ן בפרק תולין, י״ל שהוא ז״ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה״ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ״ש בפט״ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס״ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי״ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קל״ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח״ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב״ד. וי״ל שסובר רבינו שא״א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע״י נכרי הלא אפילו ע״י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וא״כ כשותא בכרמא גם בח״ל אסור ואפ״ה ע״י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי״ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ״ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ״ח לענין כלאי הכרם בחו״ל ובמקום זה ודאי בא״י מיירי רבינו דאילו בח״ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר״י קורקוס ז״ל תירץ דה״ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב״ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה״ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע״פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ״מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א״י לח״ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע״י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י״ל דע״כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע״ג דבארץ אסור בח״ל מותר. ולקושיא ראשונה י״ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע״י נכרי ואח״כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי״ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו: \n",
+                "<b>ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'.</b> בפ' בתרא דמכות דף כ\"א ובריש מ\"ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר\"ע אומר אף המקיים משמע דלת\"ק אינו לוקה ומ\"מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע\"ג דבריש מ\"ק אמרינן כולה ר\"ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר\"ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה\"ל למיפסק דמקיים לוקה, י\"ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר\"ע הוא דסבר מקיים לוקה ות\"ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ\"ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי\"ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר\"ע משמע דר\"ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא\"כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה\"ל ספיקא ולקולא וברפ\"ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר\"ע דר\"ע אומר המקיים עובר בל\"ת א\"ר (יוסי) ד\"ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע\"י מעשה אבל אם קיים ע\"י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ\"ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר\"ע ואמרי דמקיים שלא ע\"י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ\"ק כולה ר\"ע היא כי אמר ר\"ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק\"ל דא\"כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה: \n",
+                "<b>ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע\"ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אסור משום כלאי זרעים וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא תנן בספ\"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ\"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ\"ק אמרו שהזונין אע\"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע\"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ\"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ\"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ\"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלאי האילנות וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) א\"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד\"ס ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק.</b> משנה בפ״ק דכלאים וכת״ק. ואע״ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו״ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו״ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו״ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה״ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא״י לוקה וי״ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא״י לוקה מכ״ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (חולין דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע״ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו״ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא״י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי״ל דלעולם בא״י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר״ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו״ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש לוקה בכל מקום</b> הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'.</b> אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ\"ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט\"ז מהא\"ב לענין סירוס ופי\"ג מה' שכירות לענין חסימה: \n",
+                "<b>ומותר לזרוע זרעים וכו'.</b> נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ\"ק דפאה ור\"פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד</b> היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא\"י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ\"ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר\"ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ\"ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ\"א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש\"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי\"ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע\"פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ\"ע: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אינו מחוור דבירושלמי פ\"ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ\"ש הראב\"ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ\"ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב\"ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע זרעים כלאים וכו'.</b> ברפ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לזה שעבר וזרען.</b> כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד: \n",
+                "<b>ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'.</b> זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'.</b> רפ\"ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר\"ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ\"א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת\"ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א\"ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע\"כ. מחלוקת חכמים עם ת\"ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת\"ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'.</b> שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'.</b> שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה\"ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ\"ל שהוא בע\"א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע שדהו מין מן המינים וכו'.</b> בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'.</b> בפ\"ב דכלאים (מ\"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'.</b> בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'.</b> בפירקא קמא דכלאים: \n",
+                "<b>הטומן אגודת לפת וצנון וכו'.</b> שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב\"ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו תחת הגפן</b> אבאר בפ\"ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל מה שפירש הראב\"ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה\"ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'.</b> בפ\"ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע\"פ שאינן עושות אלא לשלש שנים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה חטים וכו'.</b> שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח\"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'.</b> שם בירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה.</b> בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ\"ד עד סוף הפרק.</b> שם במועד קטן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ו)</small> יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'.</b> הכל בפ\"ק דכלאים ובירושלמי שם א\"ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע\"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ\"ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ\"ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ\"א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ\"ל בפ\"א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ\"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ\"ל. וה\"פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש\"ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא\"ת אה\"נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל\"כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה\"ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב\"ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש\"ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה\"פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ\"ש עוד הראב\"ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ\"ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר\"ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע\"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ\"ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א\"ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ\"ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל: \n",
+                "<b>ועל</b> מ\"ש הראב\"ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ\"ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע\"י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א\"כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי\"ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש\"ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב\"ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה\"ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'.</b> היא משנה בפ\"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת\"ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין מן האמצע בין מן הצד</b> נלמד מהדין שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים.</b> ירושלמי בספ\"ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ\"ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה ירק וכו'.</b> בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו דלעת.</b> שם דלעת בירק כירק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין מן הצד בין מן האמצע,</b> בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר\"ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר\"ע עכ\"ל. והרי זה באמצע ואפ\"ה שרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח.</b> ירושלמי יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ\"ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ\"ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע\"כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה\"נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'.</b> בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'.</b> בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר\"ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר\"ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר\"ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה תבואה וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'.</b> בפרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'.</b> למד כן בק\"ו ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'.</b> שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה חטים וכו'.</b> גם זה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'.</b> גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו\"ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ\"ל. וכאן כתב פירוש אחר: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ\"ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא: \n",
+                "<b>וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'.</b> שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואים וכו'.</b> בפ\"ג דכלאים ומייתי ליה בגמרא פרק רבי עקיבא (שבת פ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות וכו'.</b> גם זה בפרק שלישי דכלאים וכחכמים וכפירוש רבינו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שדה של דלעת זרועה וכו'.</b> שם וכת\"ק דאמר שלדלעת יחידית נותנים לה עבודתה בית רובע: \n",
+                "<b>וכל דבר שיהיה וכו'.</b> בפרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלם או אמת וכו'.</b> בפ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לנטוע שני מינים בתוך גומא וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נטע ארבעה מינים וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין וכו'.</b> בפ\"ב הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין וכו' ב\"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני ובירושלמי עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ופירש רבינו משר ערוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה לעשות שדהו וכו'.</b> גם זה שם וכחכמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מקום הזרע נקרא קרחת עכ\"ל. ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי איפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מיני ירקות שאין בני אדם וכו'.</b> בפרק ג' כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעים בערוגה: \n",
+                "<b>ומה שכתב מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת וכו'.</b> ג״ז שם בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה:) מפרש לה גמרא ופירשה רבינו בפירוש המשנה פ״ג דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים בערוגה שהיא וכו'.</b> בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה) אמתני' דערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע אמר רב בערוגה בחורבה שנינו ופריך והא איכא קרנות ומשני בממלא את הקרנות והדר פריך וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ומשני שמא ימלא את הקרנות. ופירש״י דרב מוקי מתני' בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הילכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני הערבוב של שתי הערוגות. וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקומי בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא. ויש לתמוה על רבינו שגם פה גם בפירוש המשנה לא הזכיר ממלא את הקרנות וכתב הר״י קורקוס אולי הוא מפרש שהמקשה היה סבור שאינו זורע בכל צד אלא גרעין אחד וא״כ יש ריחוק רב ולמה לא יזרע את הערוגות שחוצה לה. ומשני בממלא כל הקרנות פירוש שאינו מניח אלא שיעור הרחקה כמו שביארנו. והדר פריך מאי דוחקיה דרב לאוקומי בממלא עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה לוקמה בערוגה בין הערוגות כי אורחא ובמניח קרנות בלא זריעה באופן שלא יתערבו עם זרע הערוגות שחוצה לה ויזרע מבחוץ ומשני גזירה וכו' וזו היא שיטת ר״ת. ואפשר עוד שסובר רבינו שכשאמר גזירה שמא ימלא וכו' ה״ק לאו בממלא דוקא אלא אפילו בלא ממלא גזרינן שמא ימלא. ובפירוש המשנה כתב רבינו וליזרע מאבראי כלומר למה לא התרנו לזרוע חוצה לה כנגד הקרנות ושני גזירה וכו' ואפשר לפרש דבריו לומר שהיה מפרש כמו שכתבתי בסמוך או שלא היה גורס קושיא קמייתא דוהא איכא קרנות: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן וכו'.</b> שם נאמר בגמרא לדעת שמואל וסובר רבינו דרב לא פליג בהא דמתני' היא בפ\"ג דכלאים נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וכו' ולא פליגי רב ושמואל אלא בפירושה דמתניתין ולא כדפירש רש\"י דפליגי ורבינו שמשון פירש כדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם עשה תלם כו'. </b> פלוגתא שם ופסק כרב אשי ואף על גב דתנן שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור אקשו מיניה לרב אשי ושאני התם דאיכא שראכן ופירש רש\"י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואסור לזרוע וכו'.</b> זהו מה שהקשו בגמ' וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ותירצו גזירה שמא ימלא הקרנות: \n",
+                "<b>אח\"כ</b> מצאתי מי שפירש שמועה זו בשם הר\"י הלוי וראיתי להעתיקה פה כדי שיתבארו דברי רבינו יפה. וז\"ל פי' הר\"י הלוי הלכה זו וגילה טעמה ומעולם לא נתבררה לגאון לפניו ומאן חכים למעבד הכי כרב יוסף וזהו פירושה. ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' נמצאת ערוגה זו שיש בה זרוע לרוח מזרחית ג\"ט ארך ברוחב טפח ויש מכאן קרחת טפח ומחצה עד קרן מזרחית צפונית ויש מכאן קרחת עד קרן מזרחית דרומית וע\"ד זה בכל רוח נמצא שזרע בה י\"ג טפחים כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה א') אמר רב ערוגה בחורבה שנו שאילו היה בין הערוגות כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה ב') לא היה יכול לזרוע שפת הערוגה משום דנגעי זרעים בהדדי ואקשו והא איכא מקום הקרנות כלומר נהי דבהדי ערוגה לא יכול למזרע מאבראי בהדי קרנות ליזרע מאבראי ומהדרינן דממלא מקום הקרנות כזה (עיין בסוף הספר צורה ג') שכיון שהקרנות הם זרועים אינו יכול לזרוע כנגדן מאבראי ואקשו וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר ליזרע מאבראי כנגד הקרנות ולשבקינהו לקרנות מגואי פנויות כגון הצורה הראשונה ומהדרינן היינו טעמא דלא שבקינן למזרע מאבראי כנגד הקרנות ולמשבקינהו לקרנות פנויות בלא זרע גזירה שמא ימלא את הקרנות והכר זרע מאבראי דנגעי זרעים אהדדי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד וירחיק בין כל מין ומין טפח וכו' א״א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במס' שבת ולא ידעתי מאין ה״ל עכ״ל. טעמו מפני שהוא ז״ל מפרש כדברי רש״י שצריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים וטעם זה משום דאמרינן בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) גבי ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונין דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי אהדדי והכריח רבינו שמשון כדברי רבינו דלא בעי להרחיק אלא טפח ומחצה ואע״פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא״כ היה ראוי להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים י״ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ״כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הערוגה ששה על ששה וכו'.</b> גם זה בפרק שלישי דכלאים ופירשה שם רבינו והסכים לדעת רבי יהודה שאמר ששה באמצע וטעמא משום דבירושלמי הקשו לתנא קמא וכן כתב רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה וכו'.</b> כבר כתבתי בסמוך שהוא בפ\"ג דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גבול שהיה גבוה טפח וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק רבים וכו'.</b> בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה ה' וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני ביני אמרי דבי ר' ינאי במרחיב בין הבינים רב אשי אמר אם היו זרועים שתי זורען ערב ערב זורען שתי. ודברי רבינו בפירושה מבוארים שאינו משייר בקרקע מקום פנוי בלא זריעה ואע״פ שאינו מרחיק בין זרע לזרע כלל אין בכך כלומר מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה ע״י שכל אחד בעוגל לעצמו ומה שבין העיגולים ע״י שאם היה שתי זורען ערב וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד איני יודע לאיזה חשבון יעלה וכו'. ומה שכתב איני יודע לאיזה חשבון יעלה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם אלא טפח. לא ידעתי מה קשה לו שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח שאע\"פ שאין בין זרע לזרע כלום אין אנו חוששים מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה וכמו שכתב רבינו בס\"פ זה. גם לא ידעתי מה איכפת לן שאין שם מקום אלא טפח שאם מפני שאינו שוה לשאר העיגולים מה בכך. ומ\"ש ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות שלשה על שלשה וכו' כלומר והרי כאן ט' מינים חוץ מהקרנות כלומר ואמאי לא אמר ועוגל בה ט' וי\"ל דמילתא מציעתא נקט שאין דרך להרבות כ\"כ מינים בשיעור מועט שנמצא כל מין ומין אין בו שיעור לגומא א\"נ י\"ל דלא שרא כולי האי משום דמיחזי כערבוביא, ומ\"ש שלא נאמרה אותה מימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים בערוגה אומר אני כי הפירוש היותר פשוט הוא שאינה מימרא בפני עצמה שהרי רש\"י כך פירשה וכן נראה מדברי התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכל אלו הדברים וכו'.</b> דברים פשוטים שכך יש ללמוד מהדינין הנ\"ל וז\"ל רבינו בפירוש המשנה בפ\"ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי' שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם יהיה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשר בו כך (ציור) יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ\"ש אם היתה זוית זרע זה נדבקת בזוית האחרת כמו זה (ציור) ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע השני כמו זה (ציור) אסור להדביק האחרת בשנית מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים. ודרך ההפרש ביניהם על אחת משלש דרכים. הא' לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם השני מינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק. או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח. והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד שני עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר עכ\"ל. ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ\"ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הזורע שני מיני תבואה וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ״ק דקידושין (דף ל״ט) דקיי״ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ״ט וכ״כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ״ח דכלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב בארץ ישראל</b> יתבאר בסמוך ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ\"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע: \n",
+                "<b>וכן אם חיפה אותה בעפר לוקה.</b> כבר נתבאר בפ\"א שהמחפה לוקה כזורע: \n",
+                "<b>וכן אם זרע ב' מיני וכו'.</b> זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמשמע לר' יאשיה דה\"ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו חייב מן התורה,</b> כלומר אינו חייב משום כלאי הכרם אלא על קנבוס ולוף וכו' אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו:) ומפרש רבינו דדוקא קנבוס ולוף וכיוצא בהם ממיני זרעים שאינם נאכלים הוא שאסרה תורה שהם נגמרים עם תבואת הכרם דמדכתיב כרמך כלאים משמע דבזרעים הדומים לכרם דוקא הוא דאסור אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים בכרם מן התורה אלא מדבריהם מיהו ה\"מ בנאכלים אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם</b> נ\"ל דהיינו שאינם עושים אלא לשלש שנים כמו קנבוס ולוף שאינה נעשית אלא לשלש שנים כדתנן בפרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ\"כ התוספות בפ\"ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוו דאורייתא וכ\"כ הר\"ן בפרק ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם אלא דקנבוס ולוף לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ\"ל. ומ\"מ נראה שהתוס' והר\"ן חולקים על רבינו בירק. ומ\"ש הראב\"ד שהוא טעות שטעה במקום אחר לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והטעתו והרי הוא מוגה לפנים, יתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>וכן אסור מדבריהם וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין עודרין עם הנכרי בכלאים וכו'.</b> בפרק חמישי דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין אסור משום כלאי הכרם וכו'.</b> היינו מדתנן בפ\"ה דכלאים האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ומשמע לרבינו דאפי' מדרבנן שרו דלא גזרו בהו והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דאירוס וקיסוס ושושנת המלך דאילו בשאר מיני זרעים כבר כתב בסמוך שהם אסורים מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו'.</b> בפרק כל גגות (עירובין דף צ״ג) כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם עשה כן אע״פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה.</b> הטעם שאינו לוקה הוא מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג עלמא כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הר״ן ומיהו אע״ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות אבל לענין איסור הפירות מודה שאע״פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה״ז קידש ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב״ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ״ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש״מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ״ל. ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו״ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הר\"ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו. כתב הרא\"ש בהלכות כלאים כר\"י אע\"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיא דגמרא דלא כר' יאשיה אפי' הכי בדורות אחרונים חזרו להיות עושים כרבי יאשיה. והראב\"ד כתב הא דתני ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש. ונראה לפ\"ד דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן ולדעת ר\"י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסיר בחו\"ל אע\"ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן. והרמ\"ה כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור אפילו בחד מינא דזרעים אסור אבל בחו\"ל שרי ואם זרע שני מינים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו\"ל דכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא ולא ידענא מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר דעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונאסרו שניהם בהנאה.</b> הכי משמע בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו) דהיכא דאסור מדאורייתא נאסרו שניהם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושורפים את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע,</b> במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ו:) מני כלאי הכרם בהדי הנשרפים ובפ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) מייתי לה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו הקש של תבואה וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן,</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוטע ואחד המקיים וכו'.</b> בפרק חמישי ופרק ראשון: \n",
+                "<b>ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע״ג תבואתו של חבירו וכו'.</b> בפרק שביעי המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור״ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר״ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו פירוש משום דכתיב כרמך. ובסוף פרק הערל (יבמות דף פ״ג) אמר שמואל דהלכה כרבי יוסי ואע״ג דאמרינן קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת״ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א״ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי אמרי בי רב מנו רב הונא ורב הונא אמר [אין] הלכה. ומאחר דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי ה״ל למיפסק דאין הלכה כרבי יוסי משמע לרבינו דכיון דשמואל פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי ואיכא מ״ד דרב סובר כוותיה נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר״ש ועוד דר״ע סבר כוותיה ועוד שעשה מעשה וקי״ל מעשה רב: \n",
+                "<b>ומ\"ש קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה וכן מה שכתב סיכך גפן חבירו ע\"ג תבואתו וכו'.</b> שם בירושלמי פ\"ז דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'.</b> ירושלמי בפרק חמישי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעוסק במלאכתו עשו אותו כפועל עכ\"ל. והילך לשון הירושלמי על מאי דתנן בפרק הנזכר הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור קאמר בירושלמי ר\"י בר חנינא אמר בפועל שנו בעל הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כרבי שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ע\"כ. ונ\"ל דה\"פ אמר רבי יוסי בר חנינא בפועל שנו כלומר הא דקתני שאם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הני מילי בפועל שהוא עסוק במלאכה ומשום הכי כשאומר כשאגיע לו אלקטנו לא הוה יאוש אבל אם אינו עסוק במלאכה ואמר כשאגיע לו אלקטנו כיון שלא הלך מיד ללקטו הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור לו והדר מפרש דפועל שאמרו לאו דוקא פועל דהוא הדין לבעל הבית אם הוא עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר שפירוש פועל כאן עוסק בין שהוא בעל הבית בין שהוא אחר ולא הוציאוהו בלשון פועל אלא לאשמועינן דאפילו שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו. ורבינו כשכתב לקמן בפרק זה דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעוסק במלאכה מיירי משום דמלישנא דכשאגיע לו אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה. זה נראה לי לדחוק בדעת רבינו שהשמיט הירושלמי הזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האנס שזרע כלאים בכרם חבירו וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ז. וכתוב בספר הבתים מלשון הר\"ם שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוח שעקרה פארות הגפן וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב יגדוד</b> בדלי\"ת פירושו יחתוך מלשון גודו אילנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד וכו'.</b> גם זה משנה שם. ופירוש נשתקעו הבעלים שנשתקע שם הבעלים מאותו קרקע ונקרא על שם האנס: \n",
+                "<b>כתב</b> הרא\"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקצרה במועד אע\"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים. ונ\"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע\"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ\"ל. ומתוך דבריו נתבאר מ\"ש רבינו ובירושלמי עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנא אמר שליש לדמים כלומר שליש מה ששוה כל הזרע ופסק רבינו. כמאן דמיקל. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואם נשתהא הזרע וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תבואה או ירק מתקדשין וכו' עד אינן מתקדשות.</b> משנה בפרק שביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'.</b> בתוספתא ספ\"ג גפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשים אבל אין מתקדשים עד שיעשו כפול הלבן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל הבוסר מותר (א\"א מותר) בהנאה עכ\"ל. ואינו מוכרח. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו'</b> יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרים הזרע ומדסתם וכתב אוסרים משמע דאסורים בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיעו לכפול הלבן שאם הגיעו מדינא אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרעים קודם שיעשו כפול הלבן מותר בהנאה. ויש לדחוק ולומר דאוסרים בהנאה אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן מאחר שעתידין להיות כפול הלבן אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו באכילה ומ\"מ זו איני יודע מנין לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מקצתן נעשו כפול הלבן וכו'</b> תוספתא דכלאים ספ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ענבים שנעשו כפול הלבן וכו'.</b> זהו מה ששנינו בפ\"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שאם ליקט קודם שישריש מותר בהנאה: כתב</b> הראב\"ד דאפילו באכילה עד כאן לשונו. ואין הכרע בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפן שיבשו העלים שלה וכו'.</b> משנה בפרק שביעי. ומה שכתב הראב\"ד א\"א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא וכו' אבל מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל. כלומר וה\"ל לרבינו לפרש. ואני אומר דמדברי רבינו איכא למשמע הכי שכתב כדרך שתיבש בימי הקור לומר דוקא כשיבשה כדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי משום הכי אסור לזרוע בצדה אבל אם ניכר בה שיבשה לגמרי מותר לזרוע בצדה. וכך הם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז\"ל ומה שכתב גפן שיבשה שנפלו העלים שלה בתחלת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב וכו' עד הרי הוא כארץ.</b> גם זה שם במשנה ומדקתני בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים וכו' עד הרי זה תשרף.</b> בפרק חמישי. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה זורע או זורה בשדה הלבן</b> כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה וכן אמרו בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהכל אסור בהנאה</b> פלוגתא בירושלמי ופסק כר' יוחנן דאמר אף הקשין אסורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה בכרם עשב וכו' כיצד המקיים קוצים בכרם וכו'.</b> משנה בפרק חמישי המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים. ומפרש בירושלמי בפירקא קמא רבנן אמרין מקום שמקיימין אותם אסורים ומקום שאין מקיימין אותם מותרים מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותם במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא וכן מבואר בגמרא דידן פרק חבית (שבת דף קמ\"ד:) וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האירוס והקיסוס וכו'.</b> משנה בפרק ה'. והראב\"ד כתב אמר אברהם נ\"ל טעות הוא זה והעיקר כך הוא וכו'. כוונתו להשיג על רבינו ורצה להגיה המשנה מהתוספתא ורבינו תופס לשון המשנה עיקר ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהקינרס מקדש בכרם</b> משנה ספ\"ה. ובספרי הדפוס כתוב הקנבוס וטעות סופר הוא דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם וכן מפורש בראש הפרק ומאי קמשמע לן ועוד דשבקיה ללוף בר זוגיה הלכך לא גרסי' אלא הקינדס וכן מצאתי בספר מוגה. ופירש קינרס קארד\"ו בלעז. \n",
+                "<b>ומה שכתב שצמר גפן מקדש בכרם</b> היינו דלא כרבי מאיר בפרק ז'. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל מיני דשאים וכו'.</b> ירושלמי בסוף פרק חמישי: \n",
+                "<b>ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש.</b> בתוספתא פרק שלישי: \n",
+                "<b>הקנים והורד וכו' עד לכל דבר.</b> ירושלמי פרק ה': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כא-כב)</small> הרואה ירק בכרם וכו'.</b> משנה בפ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד משערים שיעור זה וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד עיקר הדברים הללו בירושלמי וכו' עד וכן למאתים. ור' שמשון פירש כשליקט ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח עד שגדל אחד ממאתים שבו. ואין זה דרך הירושלמי ופירוש רבינו בו נכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לעבור בעציץ נקוב וכו' עד ה\"ז קידש.</b> משנה בסוף פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצל שנטעו בכרם וכו'.</b> בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז ע״ב) ובירושלמי פרק ה' דכלאים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו וכו'.</b> בפרק ה' שנינו הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' היו נטועות על ו' ו' או על ז' ז' ה\"ז מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות. ובירושלמי היך עבידא שבע שורין מן שבע שורין צא מהם ארבע גפנים לד' זויות הכרם נשתיירו שם מ\"ה גפנים. וכתב רבינו בפירוש המשנה מה שהצריכה לקצב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במנין הגפנים וכו' ולקצוב בדמיון השני כמדת העגולה וכו' מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ד' ד' והוא שיהיה בין כל שורה ד' אמות בשורות האורך ובשורות הרוחב יהיה בין כל גפן וגפן ד' אמות או אם יהיה נטוע על ה' ה' שיהיה בין כל גפן וגפן ה' אמות יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה מ\"ה כאשר אבאר אחר שיהיה על ד' ד' או על ה' ה' אבל אם יהיה על ו' ו' או על ז' ז' ונעגל עגולה שיהיה באלכסונה ל\"ב אמות לא יהיה מנין הגפנים המצויים בתוך העגולה כשיהיה שש על שש כפי מניינם כשיהיה שבע על שבע עכ\"ל. והאריך שם בביאור דבר זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ורואין כל העיגול שרחבו ל\"ב אמה כאילו הוא כולו מלא ירק.</b> נראה שזה פירוש מה שאמרו בירושלמי ר' יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשהיה בין שפתי העיגול ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכו'.</b> נראה שטעמו מאחר שפירש הירושלמי שרואין כל העיגול כאילו הוא מלא ירק הרי הוא אוסר ד' אמות חוצה לו אלא שקשה לו איך ישארו מ\"ה גפנים בתוך העיגול והלא מרובע יתר על העיגול רביע וע\"כ הוצרך להוסיף על שפת העיגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב בד\"א כשהיה בין שפת העיגול הזה וכו'. א\"א כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא וכו' עכ\"ל. ורבינו שמשון האריך בפירוש משנה זו וכן רבינו האריך שם בפירוש. ומצאתי כתוב ששאל הרא\"ש את ה\"ר ישראל שהיה חכם בחכמות על דברי מי יש לסמוך והשיב לו כלשון הזה. אדוני ומרי תרב גדולתך כגודל כשרון פעולתך. עיינתי בפירוש משנת הנוטע ירק בכרם להר\"מ ז\"ל וראיתי כי הפליא עצה הגדיל תושיה בפירושה אבל נראה לי לפי עניות דעתי כי האריך בה הרבה והלשון אינו מחוור כפי הצורך כי נראה סתירה בדבריו למי שאינו מעיין בהם עיון דק. אבל כלם נכוחים למבין. והענין אין לנטות ממנו ימין ושמאל. והנה פירשתים לפי דעתו ולא חדשתי בה כלום מלבי אלא קיצור הלשון ותיקונו: \n",
+                "<b>הנוטע</b> ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהם נטועות וכו', הצעת משנה זו כך היא. הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ט\"ז אמות לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אפרש בתחלה המשנה על הצעה זו ואבאר מה נשתנה כשהן נטועות על ה' ה' משאר נטועות. ואח\"כ אבאר הטעם למה לא הציע התנא על סדר זה והיה מקצר יותר. נאמר כי כשנפריש מאיזה כרם שיהיה מרובע ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והירק נטוע בנקודת אמצעיתו ונעגל בתוכו עגול יהיה הקפו בצלעות המרובע ויהיה אלכסונו ל\"ב אמות כצלע המרובע יתקדש העגול כולו שהוא ט\"ז אמות לכל רוח מן הירק. והנה אם הם הגפנים נטועות על ד' ד' יהיה המרובע מן ט' שורות אורך על ט' שורות רוחב ובכל שורה ט' גפנים ויפול מהם בתוך עיגול ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב שהם מ\"ט גפנים חוץ מד' זויות וישארו בתוך העגול מ\"ה גפנים כמו שאתה רואה בצורה א' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעגול המתקדש בתוכו: \n",
+                "<b>ואם</b> הם גפנים נטועות על ו' ו' יפול במרובע ו' שורות אורך על ו' שורות רוחב ובכל שורה ו' גפנים, ויפלו בתוך העגול כל שתי שורות הפנימיות שיש בהם י\"ב גפנים והשתי שורות הסמוכות לפנימיות יפלו בתוך העיגול ד' גפנים מכל שורה יעלו לח' גפנים הרי כ' גפנים ומשני שורות החיצונות ב' גפנים מכל אחת הרי בתוך העיגול כ\"ד גפנים כמו שאתה רואה בצורה ב' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש המרובע הפנימי הוא ל' על ל' אמה והעיגול הוא ל\"ב על ל\"ב נמצא העיגול יוצא מן המרובע אמה לכל רוח והמרובע החיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). \n",
+                "<b>ואם</b> הם גפנים נטועות על ז' ז' יפול בתוך המרובע ה' שורות אורך על ה' שורות רוחב וכל שורה ה' גפנים שיעלו למנין כ\"ה גפנים ויפלו כולם בתוך העיגול חוץ מד' זויותיו וישארו כ\"א גפנים כמו שאתה רואה בצורה ג' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. \n",
+                "<b>ואם</b> הם גפנים נטועות על ה' ה' יפול בתוך המרובע שלו ל\"ב אמות, ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב ובכל שורה ז' גפנים ויפלו מהן בתוך העיגול ג' שורות הפנימיות כולן יעלו לכ\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות הסמוכות לפנימיות ה' גפנים הרי בידך ל\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות החיצונות ג' נמצא בתוך העיגול ל\"ז גפנים כמו שאתה רואה בצורה ד' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש זה המרובע יש לו בו ז' שורות וששה אוירים ויש בו ל' על ל' ובעיגול ל\"ב על ל\"ב ומוסיף עליו אמה לכל רוח כמו שמפרש למטה ומרובע חיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). א\"כ מהו שאמרה המשנה אם הם נטועות על ה' ה' הרי זה מקדש מ\"ה גפנים. עתה שים לבך והתבונן בצורה הרביעית הנך רואה בעיניך כי אלכסון העיגול שהוא ל\"ב אמות יוצא חוץ מהשבע שורות אמה לכל רוח לפי שאורך השורה שלשים אמות כי יש בה שבע גפנים ביניהן ו' ריחוקין ה' אמות בכל ריחוק יעלו לשלשים אמה נמצא האלכסון עודף על השורה שתי אמות אמה מקצה מזה ואמה מקצה מזה וישאר מן הריחוק שבין כל שורה ושורה ארבע אמות בין קצה האלכסון ובין השורה הסמוכה לו חוץ למרובע כמו שתראה. ובצורה ה' (הציור בסוף הספר) העיגול הגדול אלכסונו ארבעים אמה. המרובע המופרש ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול בתוכו. וד' אמות אלו הם כדי עבודת הכרם. ולפי שהשיעור מצומצם נחשוב כאילו העיגול נמשך ברוחב עד שהגיע לשורות החיצונות שביניהם ובין קצה האלכסון ארבע אמות וניתוסף באלכסונו ארבע אמות לכל רוח עד שחוזר ארבעים אמה ויהיה עתה הירק מקדש עשרים אמה לכל רוח עד שחזר ארבעים אמה ויפול עתה בתוך זה העיגול הגדול מרובע של שבע שורות כלומר חוץ מארבע זויותיו וישארו בתוכו ארבעים וחמש גפנים. וזה שאמרה המשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' הרי מקדש ארבעים וחמש גפנים. הנה ביארנו כי עיקר הקידוש בנוטע ירק בכרם הוא ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש ארבעים וחמש גפנים כמו שהצענו המשנה. ונתבאר כי אם הם נטועות על ו' ו' מקדש כ\"ד גפנים כמו שראית בצורה השנית. ואם הם נטועות על שבע שבע מקדש כ\"א גפנים כמו שראית בצורה השלישית. ואם הם נטועות על ד' ד' או על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אלא שבנטועות על ד' ד' מקדש ט\"ז אמה לכל רוח בעיקר הקדוש. ובנטועות על ה' ה' מקדש כ' אמה לכל רוח בשביל תוספת עבודת הכרם על העיקר כמו שנתבאר בצורה הראשונה ובצורה החמישית. והטעם במה שלא אמר במשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' שמקדש כ' אמה לכל רוח ואמר ה\"ז מקדש מ\"ה גפנים. מפני שעיקר הקדוש הוא ט\"ז אמה לכל רוח והד' אמות תוספת הוכרח להם לקירוב האלכסון מהשורות החיצונות כדי עבודת הכרם מה שאין כן כשהן נטועות על ו' ו' או על ז' ז'. והטעם במה שלא הציע המשנה כמו שהצעתי ופרט בזמן שהן נטועות על ד' ד' מכלל ט\"ז אמה לכל רוח וצירף אותו עם שהן נטועות על ה' ה'. לפי שהן שוים במנין הגפנים והצורות דומות זו לזו כי יפול בתוך העיגול בכל אחת מהם ז' שורות על ז' חוץ מארבע זויות. זהו מה שהבנתי מפירוש משנה זו מדברי רמז\"ל והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. ואל יתפתה אדוני ומורי במ\"ש רבינו שמשון ז\"ל בפירוש משנה זו ואל תשגיח עליו כלל כי חוץ מכבודו הוא שבוש נטוי על קו תוהו ואבני בוהו לא זה הדרך ולא זו העיר. ומה שכתב בשם חכמי המדות הוא אמת. ומ\"ש ז\"ל כי ברבוע שארכו יותר על רחבו אין על דבריהם הוכחה. יש ויש. ומה שכתב ליתיה להאי כללא, איתיה על כל פנים. ויהי כנהר שלומך ויעמוד לעד זרעך ושמך, כחפצך וכחפץ צעיר תלמידיך נוגה חסדיך, ישראל בר יוסף נ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בזורע או מקיים תוך הכרם וכו'.</b> בפ\"ד הזורע ארבע אמות שבכרם ב\"ש אומרים קידש שורה אחת וב\"ה אומרים קידש שתי שורות. ודברי רבינו יכולים להתבאר מתוך משנה זו ואיני יודע למה הראב\"ד כתב שאין לו שורש ודברי סמ\"ג כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח.</b> בפ\"ג ובפ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילדה פחות מטפח וכו'.</b> בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:) ופירש״י נ״ל דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן אבל כוליה כרם גדול וכו' הואיל וחשיבא גזור עלה עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים. ומשמע לי שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי גנות זו על גבי זו וכו'.</b> ירושלמי בפרק ו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב או לגפן יחידית</b> ירושלמי בפ\"ז. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם העליונה עשויה כרם וכו'</b> ירושלמי בפרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיתה שדהו זרועה ירק וכו' עד וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים.</b> משנה בפרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבריך את הגפן בארץ וכו'.</b> משנה בפרק ז' המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. ובירושלמי הדא דתימא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר אינו צריך עד שיהא שם שלשה טפחים עפר מלמעלן והא דשרי בדלעת היינו דוקא ביבשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר לזרוע בצדה</b> ברייתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט) ותוספתא פרק שלישי וירושלמי פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הבריכה בסלע וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשאין עיקר הגפן נראה וכו'.</b> ירושלמי. ודע דבירושלמי קאמר דדוקא בסלע קשה אבל סלע רך השרשים מפעפעים ועוברים ולא חש רבינו לכתבו משום דמשמע ליה דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבריך שלש גפנים וכו'.</b> משנה שם המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים ר' אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם מארבע אמות עד שמונה הרי אלו מצטרפות ואם לאו אינם מצטרפות ופירש רבינו מצטרפות לשאר גפנים. והראב\"ד פירש בע\"א שכתב א\"א לא פירש לו רבו כהוגן וכו'. וטעמו משום דשתי שורות של שלש גפנים בכל שורה הוי כרם כמה שכתב רבינו ברפ\"ז וז\"ל הרמב\"ן בפרק הספינה המבריך שלש גפנים פירש הרמב\"ם שהבריך הגפנים ולא כיסם כולם מן העיקר כדרך הברכה אלא הניח עיקריהם מגולים וכיסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהם להיות כרם להרחיק ד' אמות כאילו לא הבריכן אבל ב' אינם מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על הג' על לצרפן לכרם ולא הב' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הזורע תחת השריגים וכו'.</b> משנה וירושלמי בספ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו' עד הרי זה מחזירם למקום אחר.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הזורע תחת מותר האפיפירות וכו' ה\"ז אסור לקיימו או להחזיר השריגים וכו'.</b> כן משמע שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנים היוצאים מן העריס וכו' עד סוף הפרק</b> משנה שם (פ\"ו מ\"ח): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא לזרוע בצד הכרם וכו'.</b> משנה בפרק ד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ו' טפחים וזורע.</b> משנה בפ\"ג ובפ\"ו וכת\"ק: \n",
+                "<b>היתה שורה אחת של גפנים וכו'.</b> בפ\"ד הנוטע שורה של ה' גפנים ב\"ש אומרים כרם ובה\"א אינו כרם עד שיהיו שתי שורות וידוע דהלכה כב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר.</b> שם בירושלמי אמרו זרע כנגד האמצעי על דעתיה דב\"ה אוסר שלש כנגד שלש ומשמע לרבינו מירושלמי זה דשלש כנגד שלש הוו שני שורות דג' הוי שורה וכההיא דאמרינן פרק קמא דיו\"ט גבי מנות ובפרק יום הכפורים גבי ישור על אנשים וכן מבואר עוד בירושלמי בפרק הנזכר גבי מחול הכרם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> בד\"א כשהיה בין כל גפן וגפן וכו'. היו שלש שורות וכו'.</b> בפרק ד' הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ ממקום גפנים עצמם</b> שם בירושלמי א\"ר זעירא שמנה חוץ ממקום כורתין פי' גזע הגפן נקרא כורתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה ביניהם פחות מד' וכו'</b> בפרק ה' כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר\"ש אומר אינו כרם וחכמים אומרים רואים את האמצעיות כאילו אינם. ובירושלמי אמר ר' חנניה הדא אמרה בשהיו שש כנגד שש אבל אם היו חמש כנגד חמש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם. ורבינו נראה שהיה גורס הדא אמרה כשהיו שתים אבל אם היו שלש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם וצ\"ע. וכן צ\"ע למה פסק כר\"ש. ואפשר שטעמו משום דהא דאמר רבי חנניה דבסמוך לפרושי דברי ר\"ש איצטריך ומאחר דאמורא מפרש דבריו משמע דסבירא ליה דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>וכן אם היו שלש שורות וכו'. ולפיכך הנוטע כרמו מתחילה וכו'.</b> שם (דף כ\"ז) הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם היו ג' אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם ראב\"י אומר משום חנינא בן חכינאי אפי' חרבה האמצעית ואין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחלה נטען היה מותר בשמונה אמות הנוטע את כרמו (ט\"ז אמה) על ט\"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכו' ר\"מ ור\"ש אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה אמות מותר ופסק בירושלמי הלכה כר\"מ ור\"ש ומתוך כך משמע דלית הלכתא כהא דתנן היו שלש שורות אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז לא יביא זרע לשם ואע\"ג דראב\"י סבר הכי לא קיי\"ל כוותיה ואף על גב דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנינא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס\"ל ועוד דקאמר בירושלמי דראב\"י ס\"ל כב\"ש דשורה אחת הוי כרם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לפי המשנה נ\"ל וכו'. וטעמו לפי שהוא סבור דהלכה כת\"ק כמו שהוא דרך בשאר מקומות לפסוק כת\"ק וכל שכן דאיכא כמה תנאי דמסייעי ליה. ורבינו תפס כדברי הירושלמי שפסק כר\"מ ור\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים: כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מצאתי לזה עיקר בירושלמי וכו'. ולדעת רבינו אפשר לומר דמשמע ליה איפכא שהרואה מבחוץ שלש שורות נטועות אינו מבחין שיש ביניהם שמונה אמות ונראה לו שהוא כרם גמור אבל בתוכו ניכר הוא שיש ביניהם מרחק רב. ומ\"מ צ\"ע מנין לנו לחלק בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בשדה זו שורה של גפנים וכו'.</b> משנה בפ\"ד: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ט\"ז אמה כדרך הרבים אלא שהוא שביל הדרכים לרבים עכ\"ל. טעמו משום דהא תנן שאם יש ביניהם שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ופשוט הוא וכך מבואר בדברי רבינו והוא שיהא ביניהם פחות מח' אמות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטע שורה אחת בארץ וכו'.</b> משנה בפרק ששי בשם רבי אליעזר ואין עליו חולק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב וכו'.</b> משנה בפ\"ד. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כזה (ציור) ושתים כנגד שתים ואחת באמצע כזה (ציור) ושתים כנגד ואחת בינתים כזה (ציור): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שחרב וכו'.</b> משנה רפ\"ה כרם שחרב אם יש בו ללקט י' גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן ה\"ז נקרא כרם דל. ונטועות כהלכתן היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כמו שנתבאר: \n",
+                "<b>ומה שכתב או יש בו לכוין שלש כנגד שלש.</b> זה על פי מה שכתב בתחלת פרק זה היו שתי שורות הרי אלו כרם וכמה יהא בכל שורה שלש גפנים או יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שאינו נטוע שורות שורות וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו העיקרים מכוונים וכו' עד ומותח מזו לזו.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שחרב באמצעו וכו'.</b> משנה בפרק ד' וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בפרק שביעי אלו אוסרים ולא מקדשים מותר חרבן הכרם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים וכו' והוא הנקרא מחול הכרם וכו'.</b> גם זה משנה בפרק ד' וכב\"ה ואיתיה בפרק כל גגות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות ה\"ז לא קידש.</b> גם זה משנה בפ\"ז אלו אסורים ואינם מקדשים מותר חרבן הכרם מותר מחול הכרם: \n",
+                "<b>בד\"א בכרם גדול וכו'.</b> ירושלמי שם ואמרו עוד שם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש הא שלש כנגד שלש כנגד שלש יש לו מחול, ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>וכן כרם גדול וכו'.</b> ירושלמי פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הגדר המקיף את הכרם וכו'.</b> אפשר דהיינו מדתניא בתוספתא פרק ג' העושה מחיצה לכרם גבוה י' ורחב ד' בטל ד' אמות שבכרם. ומפרש רבינו בטל ארבע אמות שנתבטל ממנו דין ארבע אמות ונותנין לו מחול ומשמע הא אם פחותה מגובה י' ומרוחב ארבעה סגי בארבע אמות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גדר שהוא גבוה י' טפחים וכו'.</b> משנה בפ\"ד אצל מחול הכרם איזהו גדר שהוא גבוה י' טפחים וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבע מחיצות הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה. ואפשר שסבור רבינו שדברים אלו גם לענין מחול הכרם הם אמורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ וכו' עד שירחיק כשיעור.</b> משנה בפרק רביעי ואף על פי שבמשנה שנינו אם העומד מרובה על הפרוץ מותר משמע דדוקא בעומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי בפרק קמא דעירובין מסיק דהלכה כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחיצת הכרם שנפרצה וכו'.</b> בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק') ובריש בתרא (דף ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שחציו מקורה וכו'.</b> בפרק כל גגות ופירוש השוה את קירויו שקירה כל הבית שעכשיו נסתלק מכאן פי תקרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר קטנה שנפרצה וכו' עד ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חריץ שהוא עובר בכרם וכו'.</b> משנה פ\"ה דכלאים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככים עליו כמו שביארנו.</b> הוא בפרק ששי כל הזורע תחת השריגים והעלים וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע\"פ שהיא עמוקה עשרה ורחבה ד' וכו'.</b> שם במשנה הנזכרת וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שביל שבין ב' הכרמים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שומרה שבכרם וכו'.</b> משנה פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה.</b> זהו מה ששנינו שם ואם היה שער כותש אסור: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במרובעת וכו' עד ג' טפחים.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבית שבכרם אם היה יתר וכו'.</b> משנה וירושלמי בפרק חמישי וסובר רבינו דירושלמי קאי אבית שבכרם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> גפן יחידית וכו'.</b> משנה בפ\"ה גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנים לה עבודתה וזורע את המותר וכבר נתבאר שעבודת גפן יחידית ששה טפחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה וכו'.</b> נראה שכתב כן ממה ששנינו שם הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ר' אליעזר אומר זורעים בתוכה וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר וכו'.</b> תוספתא פ' ד' העושה מחיצה לגפן עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ביטל ששה טפחים שבגפן העושה מחיצה לגפן גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה לא ביטל ששה טפחים שבגפן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הרחיק ששה וזרע לא קידש. ומה שכתב וכמה ירחיק לכתחילה יזרע ארבע אמות לכל רוח.</b> בתוספתא פ\"ד רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקין ארבע אמות מעיקר גפנים לגדר וכן משמע במתני' גבי גפן שהיה נטוע בנקע או בגת דפליג ר' יוסי ואמר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם ומינה נשמע לרבנן היכא דעמוק עשרה ורחב ארבעה וכן בדין דמסתייה דנחמיר ביה כאילו היה כרם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הגפנים שגדלו כברייתן וכו'.</b> זה הוא הקדמה להבין השמות שיבאו בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע שורה אחת של חמש גפנים וכו'.</b> משנה ברפ\"ו אי זהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ארבעה נותנים לו עבודתו ארבע אמות ב\"ש אומרים מודדים ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה וב\"ה אומרים מן הגדר לשדה כלומר ואע\"ג דנוטע שורה אחת אינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים כשהוא עריס אע\"פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם וצריך להרחיק ארבע אמות. ובירושלמי מה ביניהון וכו' היו שם שתי אמות מ\"ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות מ\"ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרים. וזה מבואר בפירוש רבינו כאן וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי, והראב\"ד שכתב דבירושלמי איתא כפירושו נראה שהיתה גרסתו בירושלמי מהופכת משלנו: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש וכו'. ורבינו בפירוש המשנה כתב כפירוש הראב\"ד וכאן חזר בו מפני הירושלמי ועוד משום דלאותו פירוש אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר גפנים אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מהגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפים שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. ומה שהקשה הראב\"ד שלא עלה על דעת שיהא הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע, י\"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים וכבר הוכחתי דלפירושו אפשר שיהיה הגדר חמור יותר מעיקר הגפנים וא\"כ איך יקשה על רבינו כן. ומה שהוקשה לרבינו שמשון על פירוש זה למה לא מנו אותו מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה יש לומר דשאני הכא דפליג ר\"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הבונה את הגדר ואח\"כ נטע וכו' נהרס הגדר וכו'.</b> שם בירושלמי הלכה חמישית: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> עריס שחרב אמצעו וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד מששים באמה.</b> שם בתוספתא פ\"ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא\"ש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו'. מ\"ש שבירושלמי אמרו שהוא טפח הירושלמי אפשר להתפרש בדוחק בענין שלא יחלוק על דברי רבינו. ויותר נכון לומר שגירסת התוספתא אחד מששה באמה כמו שגורס רבינו שמשון והרא\"ש ושגירסת רבינו הנכונה אחד מששה באמה והוא טפח כדברי הירושלמי ואע\"ג דבירושלמי משמע שהוא יותר מטפח מעט להיותו דבר מועט ולא נודע כמה לא חש רבינו לכתבו. ומ\"ש הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו' כבר נתבאר שאין כאן טעות ושאדרבה פירוש רבינו הוא הנכון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אין שם גדר וכו'</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה ביניהם שמונה אמות בצמצום וכו'</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם זרע לא קידש</b> בפ\"ז במתניתין דאלו אוסרים ואין מקדשין. \n",
+                "<b>ומ\"ש חזר ובנה הגדר וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו משנה חמישית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנה קטנה שהיא מוקפת עריס וכו'.</b> משנה בפרק שני דעדיות (משנה ד') ופירשה רבינו ע\"פ דרכו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אף זה מן הטעות הראשון וכו'. כבר נתבאר שאין כאן טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפנים שהיו זרועות במדרגה גבוהה וכו'.</b> משנה בפרק ששי דברי ראב\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כותלים הסמוכים זה לזה וכו'.</b> גם זה משנה שם עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד איני מסכים עמו בפירוש המשנה עכ\"ל. אפשר שהוא ז\"ל מפרש כפירוש רבינו שמשון שכתב כלומר חמש גפנים בצד גדר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט וכו'.</b> משנה בפרק ז' הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפרק ששי: \n",
+                "<b>זרע ירק או תבואה וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ה ואע\"ג דבפרק כל שעה אמרינן דתנור שהסיקו בקשים של כלאי הכרם יותץ כתבו התוספות דהתם בשזרע הכלאים תחת הגפן וכך הם דברי רבינו והוא מפורש בירושלמי: \n",
+                "<b>היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות וכו'.</b> בתוספתא פרק רביעי היו השרשים יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם אפילו למטה משלשה טפחים מותר פירוש שרשים שרשי הגפן ופירוש שרשי פיאה שרשי הזרעים. ואיתא בירושלמי פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ההרחקות וכו'.</b> בריש עירובין (דף ג' ודף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השיעורים האלו וכו' אבל בח\"ל מותר לזרוע בצד הגפנים וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני א\"ל ניתי מר ונשמתיה א\"ל לא צהריתו הא קי\"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והני רבנן אמוראי בח\"ל הוו ומש\"ה לא אמרי ליה מידי לההוא דזרע בי גופני משום דבחוצה לארץ מותר לכתחלה למיזרע ביני גופני בלא הרחקה וליכא אפילו איסורא דרבנן דאל\"כ הוה ליה למימר ליה דאסור מדרבנן מיהא ואי נמי למשמתיה משום דעבר אדרבנן אלא ודאי אפילו מדרבנן שרי. ודקדק רבינו לכתוב מותר לזרוע בצד הגפנים כלומר דאילו ע\"ג הגפנים אפילו בחו\"ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בחו\"ל אסור עמו כמו שנתבאר בספ\"ק דקידושין וכתבתיו בפ\"א מהלכות אלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא אסרו בחו\"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד.</b> שם בספ\"ק דקידושין אמרינן כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחו\"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו ע\"כ בזורעם במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בחו\"ל כמו שנתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול וכו'.</b> היינו מדאמרינן בפ' תולין (שבת קל\"ט) גבי כשותא בכרמא דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן לנכרי גדול אתי לאיחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא היה צריך לזרוע ע\"י נכרי כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם וכו'.</b> בסוף ערלה כרם (שהוא) נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחו\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי דהיינו לומר יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט משמע שאם ראהו לוקט אסור וקשיא לו מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי\"ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי. וא\"ת ההוא דזרע ביני גופני אמאי לא אמרו ליה דאסור באכילה וי\"ל דאפשר דאמרו ליה אלא דגמרא לא איצטריך לאשמועינן אלא דשרי למיזרע. אי נמי לא איצטריכא ליה למימר משום דמסתמא מאן דאגמריה דשרי למיזרע אגמריה דאסור באכילה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.</b> הוא בפ\"י וז\"ל כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסר שניהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שהרא\"ש כתב על דברי רבינו שכתב פה וז\"ל מדבריו משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו\"ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה\"ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את\"ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ\"מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה\"ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו\"ל,</b> ר\"ל אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו\"ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ\"ל הרא\"ש. ואני אומר שמ\"ש כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וכו' אין משם ראיה דהא אפשר שזרעם כדי למכרם לעכו\"ם. וגם מ\"ש דכיון שידעו שזרען לאכלם ה\"ל להודיעו שאסורים באכילה ולישנא משמע שלא א\"ל כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם להדרש ללא שאלום שמא היה יודע הדין ואת\"ל שעכ\"ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא נזכר בגמ' דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו תא נשמתיה. ומה שפירש בדברי רבינו דלא קאמר שאסור באכילה אלא כשהוא ספק אם נזרע במפולת יד או אם נזרע בצד הגפנים אבל אם בודאי נזרע בצד הגפנים מותר באכילה לישנא דאותו הויא תיובתיה דא\"כ לא ה\"ל לכתוב אלא אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל ירק הנמצא זרוע אסור באכילה ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים. ומה שכתב וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא נראה מדבריו שהוא סובר דלרבינו ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שנזרע לא במפולת יד. קשה שממקום שבא יש להביא ראיה להיפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בה' מ\"א והדבר ידוע דבה' מ\"א בודאי בכלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפ\"ה בח\"ל אם ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר. ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרא\"ש בדברי רבינו שכל שידוע שנזרע שלא במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב בפ\"ה אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע\"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי בהדיא שאע\"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכך מבואר בדבריו גם בה' מ\"א שאסור בהנאה מן התורה והיינו בא\"י אבל בח\"ל מותר לזרעו ואסור באכילה. ומה שביארתי בדברי רבינו מבואר לכל מעיין שהוא הביאור הנכון. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס\"ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא\"י ליכא מלקות דזריעה בח\"ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא\"י אסור בהנאה בח\"ל אסור באכילה מיהא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המרכיב זכר על נקבה וכו'.</b> משנה בס\"פ הפרה (ב\"ק נ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' במיני חיה שבים.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בארץ בין בח\"ל.</b> פשוט הוא שהרי אין מצוה זו תלויה בארץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו.</b> בתורת כהנים פרשת קדושים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם העלם זה על זה בלבד וכו' מכין אותו מכת מרדות.</b> דאע\"ג דאינו לוקה מ\"מ משמע לרבינו דאסור מדרבנן: \n",
+                "<b>ואינו לוקה עד שיכניס וכו'.</b> בפרק הפועלים (ב\"מ צ\"א:) מימרא דשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור ליתן בהמתו לעכו\"ם להרביעה לו.</b> בפרק הפועלים איבעיא אמירה לעכו\"ם באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא: \n",
+                "<b>מותר להכניס שני מינים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים וכו'.</b> משנה ריש פרק ח' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שביארנו במאכלות אסורות,</b> בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מיני בהמה או חיה שדומים זה לזה וכו' כיצד הזאב עם הכלב וכו'.</b> משנה בפ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מין שיש לו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו'.</b> משנה בפ\"ח: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה וכו'.</b> בס\"פ הפרה (ב\"ק דף נ\"ה): \n",
+                "<b>והכוי כלאים עם החיה וכו'.</b> בפ\"ב דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הילודים מן הכלאים וכו'.</b> בפ״ח דכלאים תנן ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע״פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע״פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. ובפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט) איבעיא להו מי פשיט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ״מ למשרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה פרי עם האם שרי אלא אי אמרת מספקא ליה פרי עם האם אסור מאי וכו' ת״ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מיניה ספוקי מספקא ליה ואע״ג דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כר״י משום שבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״א) פסיק הלכתא כוותיה ועובדא דר' אבא בפ' אותו ואת בנו כוותיה אתיא. והרא״ש תמה על רבינו שכתב אם היו אמותיהם משני מינים אסור להרכיבם זה על זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה דמדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ״ל. ואני מצאתי בספר אחר שעבר הקולמוס על ואם הרכיבן לוקה, ואין אותה נוסחא נוחה דא״כ מ״ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מוחלקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד (דבלא כן) אכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמרא ולפ״ז שפיר גרסינן בתרווייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך רבינו להוציא מכת מרדות בלשון מלקות ועוד (דאף מכות מרדות אין מלקין על הספק) ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך וכו'</b> בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מלאכה וכו'.</b> משנה בס\"פ הפרה (דף נ\"ד:) אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים וכו' א\"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד החורש או המושך וכו' או הנהיגם כאחד.</b> משנה פ\"ח דכלאים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו בקול לוקה.</b> שם בירושלמי ובגמרא פרק הפועלים (בבא מציעא דף צ':) פלוגתא דר״י וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n",
+                "<b>ומדברי</b> הטור נראה שהוא מפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד אם הנהיגם בקול ואע\"פ שבחבורי בית יוסף הראיתי פנים לסברא זו לדעת רבינו לפי האמת אינו נראה לי אלא אם אינם קשורים יחד והנהיגם בקול רבינו נמי פטר ולא בא לומר אלא שאף ע\"פ שלא משך ולא הנהיגם ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד, זה הוא הנראה בפשט דברי רבינו. ועוד אני אומר שאותה סברא א\"א להעלותה על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אלא א\"כ קשורים יחד דאל\"כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג וזה פשוט. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג.</b> ברייתא פרק הפועלים (דף צ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד שור וחמור וכו'.</b> בפ' שמיני דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה חיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכתב רבינו בפירוש המשנה שעל מה ששנה אינם אסורים אלא מלהרביע שנה דהני מילי בהמה עם בהמה או חיה עם חיה או טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה אבל טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג זהו מדין תורה אבל מד\"ס בכולם אסור והכי תניא בתוספתא פ' בתרא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה ואם עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וכתב סמ\"ג פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. והרא\"ש כתב שאין נראה לו דברי רבינו אלא כל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהחזיר מין בהמה והפיל והכלב מין חיה</b> משנה בפ\"ח דכלאים וכת\"ק. וכתוב בספרי רבינו או חיה עם חיה כחמור עם הפיל וט\"ס הוא דחמור מין בהמה הוא וצריך להגיה ולכתוב כיחמור וכן מצאתי בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים.</b> בס\"פ הפרה (דף נ\"ה) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה שהיו מושכים אותה וכו' וכן אם היה אחד יושב בעגלה וכו'.</b> משנה בפ\"ח המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר\"מ פוטר (היושב בקרון) ופסק כת\"ק. וקשה דאמרינן בריש מציעא (דף ח' ע\"ב) דשמואל מפיך ותני דחכמים פוטרים את היושב בקרון ואפשר דמשמע לרבינו דשמואל בלחוד הוא דהוה מפיך אבל שאר רבנן כולהו לא הוו מפכי וקי\"ל כוותייהו. והרא\"ש כתב וז\"ל רבי יצחק פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע\"ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי\"ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך משום דפריך ליה טובא ואע\"ג דשנינהו נראה להר\"י אלפס דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול ולוקה משום דבדיבור קא עביד מעשה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ודע</b> דתנן במתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ורבינו השמיט דין זה ונראה לי שטעמו מפני שהיה מפרש המשנה דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ולא הוצרך לכתוב זה שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת בבהמה שתמשוך העגלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה וכו'.</b> משנה בספ\"ח דכלאים ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת פסולי המוקדשין וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים.</b> מימרות בסוף מכות (דף כ\"א:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אנו אין בידינו וכו'. ודברי רבינו כפירוש רש\"י ודברי הראב\"ד כפי' ר\"ת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'.</b> משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ\"ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל\"ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי\"ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי: \n",
+                "<b>כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים.</b> משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים. \n",
+                "<b>ומ\"ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים.</b> שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז: \n",
+                "<b>ודע</b> שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז\"ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב\"ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א\"א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ\"ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש\"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס\"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש\"ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז\"ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה\"ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד\"ס עכ\"ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא\"כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה\"ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע\"פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא\"כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז\"ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא\"כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד\"ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ\"ל. ובנ\"א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד\"ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ\"ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ\"א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א\"כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה\"ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ\"א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את\"ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע\"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה\"נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'.</b> משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו'</b> נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'.</b> משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע\"פ שהרצועה באמצע. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו',</b> מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'.</b> בר\"פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס\"ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכלאים אין לו שיעור וכו'.</b> הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צמר רחלים וכו'.</b> משנה בפרק תשיעי דכלאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר</b> פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ\"ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד\"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן.</b> כתב הראב\"ד הל\"ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ\"ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'.</b> שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד צמר שנפרם וכו'.</b> שם בתוספתא וכתב ר\"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא\"ש כתב דנ\"ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'.</b> ג\"ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב\"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'.</b> משנה בפ\"ח דכלאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר לא תלבש שעטנז,</b> כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'.</b> אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו,</b> ירושלמי בסוף כלאים: \n",
+                "<b>וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם.</b> בר\"פ בא לו (דף י\"ד:) ובספ\"ק דביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד אבל אם היו קשים וכו'. א\"א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ\"ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'.</b> גם זה בספ\"ק דביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנעל שהוא כלאים וכו'.</b> שם (ט\"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל\"כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מנעל שהוא כלאים וכו' א\"א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש\"ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ\"ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ\"ל שאף ע\"פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ\"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב\"י): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן.</b> משנה פרק תשיעי דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יקח אדם ביצה וכו'.</b> ירושלמי בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי\"ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע\"ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'.</b> משנה שם וכתבו הר״ש והרא״ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס״ל דאפילו ר״ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע״פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע״ג דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע״ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר״ע דתניא אסור להבריח את המכס ר״ש אומר משום ר״ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין.</b> ספ\"ק דביצה (דף ט\"ו) וכדמסיק רב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'.</b> בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ציץ של עור או משי וכו'.</b> זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (שבת דף נ״ז ע״ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי״ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'.</b> בפרק במה בהמה (שבת דף נ״ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'.</b> משנה בפ\"ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ\"ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'.</b> משנה בסוף כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'.</b> שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע\"כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'.</b> משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר\"ש אע\"פ שהרא\"ש חולק. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה</b> למד כן מדין הכרים והכסתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת והבהמה וכו'.</b> תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'.</b> בנדה פ' האשה (דף ס\"א ע\"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה:  ",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שכל איסורי ספיקות מד\"ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב\"ד דספיקא דאורייתא לחומרא י\"ל שחז\"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא:   "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'.</b> משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה.</b> יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'.</b> ת\"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'.</b> שם ת\"ש ולאחותו מה ת\"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת\"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש\"י והתוספות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>היה לבוש בכלאים וכו'.</b> פרק בתרא דמכות (דף כ\"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א\"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. \n",
+                "<b>ומ\"ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'.</b> זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ\"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב\"א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא\"ו אע\"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד\"א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ\"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ\"ל שמ\"ש בד\"א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד\"א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו\"א אלא אם כן התרו בו עכאו\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שהוא חייב אחת כל היום וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלביש את חבירו וכו'.</b> תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל\"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא\"ש ששאל להרשב\"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב\"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע\"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא\"א לאחר להלבישו אא\"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים שלבשו וכו'.</b> בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ\"ג וכו'. וי\"ל שמה שהקשה מדאמרינן בר\"פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י\"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע\"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ\"ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ\"ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל\"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ\"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי\"ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d4436b3d0948624a373804b41025a346af04e8c1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,861 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג): \n",
+                "<b>וכל כהן שאינו מודה בהן וכו'.</b> בפ' הזרוע ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון וכל שכן במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת ענין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמנה מתנות מהם אין אוכלים אותם הכהנים וכו'.</b> רבינו חילקם בחילוק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת וכו'.</b> בסוף פרק הגוזל עצים (ב\"ק דף ק\"י:) ובירושלמי סוף חלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו'.</b> משנה בסוף שקלים (דף י\"א) ובסיפרי פרשת והיה כי תבא כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים: \n",
+                "<b>ומ״ש ובא״י בלבד.</b> פ״ק דכלים (מ״ו) ובפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n",
+                "<b>ומביאים בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג.</b> משנה בסוף פרק קמא דבכורים (משנה י') אלו מביאים וקורין וכו' מזיתי שמן מעבר הירדן רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש וידוע דהלכה כת\"ק. ומשמע לרבינו דלא פליג ת\"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכבר כתב מהרי\"ק בסי' קנ\"ב להוכיח מהיכן משמע ליה הכי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירושלים.</b> משנה בסוף חלה (משנה י\"א): \n",
+                "<b>אבל עמון ומואב ובבל וכו'.</b> עמון ומואב ירושלמי בסוף בכורים ובתוספתא פ\"ק ומשמע לרבינו דה\"ה בבבל: \n",
+                "<b>ואם הביא ביכורים מחוצה לארץ אינם ביכורים כו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינין וכו'.</b> משנה בפ\"ק דבכורים (מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו.</b> ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים לא מתמרים שבהרים וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'.</b> בפרק כל קרבנות הצבור (מנחות דף פ\"ד:) ובירושלמי פ\"ק דבכורים פלוגתא בתמרים שבהרים ובפירות שבעמקים ופסק כרבי יוחנן דאמר לא נתקדשו ותניא תו תמן תאנים x סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות אין מביאין ומשמע לרבינו שאם הביא לא נתקדשו דלא עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים וכו'.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ג') ומייתי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף ק\"כ:) ופרק ב דערכין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא משקין אין מקבלים ממנו.</b> בסוף חלה (משנה י\"א) תנן יוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ומוקי לה בירושלמי (הלכה ה') כשלא בצרן מתחלה לכך וההיא דסוף תרומות בשבצרן מתחלה לכך. ואיני יודע למה לא חילק רבינו בכך. ובפירוש המשנה כתב רבינו ומה שאמרו שהביכורים מביאים אותם יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא לומד הביכורים מן התרומה וכן אמרו מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לה ביכורים מתרומה ואין הלכה כרבי יהודה עכ\"ל. ודברי רבינו נראה כאן שהוא פוסק כההיא דסוף תרומות ולא כההיא דיוסף הכהן. ומכל מקום יליף מינה למשקין דשאר פירות שאם הביא אין מקבלים ממנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרובים לירושלים וכו'.</b> משנה פרק ג' דבכורים (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים בכורים קודם לעצרת וכו'.</b> משנה פירקא קמא דביכורים (משנה ג') וסוף חלה (משנה י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא יניחם שם עד שתבא עצרת וכו'.</b> תוספתא בריש בכורים: \n",
+                "<b>וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה וכו'.</b> כן משמע במשנה פירקא קמא דביכורים דקתני מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא משמע הא אחר חנוכה אינו מביא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואיך יתכן זה וכו'. ויש לומר דכיון דמחנוכה ואילך כלים לחיה מן השדה ולא קרינן בהו מארצך כדדריש בסיפרי אינם נחשבים משנה שעברה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן וכו'.</b> ירושלמי פירקא קמא דבכורים (הלכה ו'): \n",
+                "<b>אחד הנטוע ואחד העולה מאליו וכו'.</b> ריש פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופירות של שותפין חייבין וכו'.</b> כך כתוב בספרי רבינו המוגהים והוא בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגדל בעציץ וכו'.</b> פ' כל קרבנות הצבור: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש אבל מביא הוא מן הגדל בגנה ובחורבה.</b> כתב הראב\"ד הוא פסק כר\"ל וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דהתם הכי איתא תנן התם אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואמרינן עלה ר\"י אמר אם הביא לא קידש ר\"ל אמר אם הביא קידש וכו' תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר\"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה כו' אלא לר\"י קשיא תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ופירש\"י תנאי היא דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא וה\"ה לתמרים שבהרים ושבעמקים עכ\"ל. וצ\"ל על כרחנו דבשגג ושבחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ושבעמקים דבהני קתני בברייתא דמסייעא לר\"י מביא וקורא ובהנך קאמר ר\"י דאם הביא לא קידש והשתא אתי שפיר פסק רבינו כר\"י. והתימה על הראב\"ד שגזר אומר שרבינו פסק כר\"ל והיאך אפשר להעלות כן על הדעת שהרי ר\"ל מפליג בגג בין של בית לשל מערה ובחורבה בין עבודה לשאינה עבודה ובעציץ בין נקוב לשאינו נקוב ובספינה בין של עץ לשל חרס ורבינו לא מפליג כלל. וי\"ל דהראב\"ד לטעמיה דסבר לר\"י אינו מביא מן הגג ומהחורבה כלל דלפי זה מי שיאמר שיביא אינו אלא כר\"ל וק\"ל למה לא פסק כר\"י ותו דאפילו כר\"ל לא אתיא דאיהו מפליג בין גג לגג ובין חורבה לחורבה ורבינו לא מפליג ותו דמפליג בין עציץ וספינה לגג וחורבה והיינו לא כר\"ל ולא כר\"י. זהו ביאור דברי הראב\"ד וכבר יישבתי דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו וכו' עד מאדמתך.</b> פירקא קמא דביכורים (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו חבירו רשות להבריך וכו'. אפילו לשעה וכו'. </b> שם בירושלמי וכר' יונה ורבי יוחנן: \n",
+                "<b>ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו וכו'.</b> בס״פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האריסין והחכירין ובעלי זרוע וכו'.</b> משנה פ\"ק דביכורים (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו נתייאשו הבעלים.</b> בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו וכו'.</b> משנה ו' בפ\"ק דבכורים הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא ר\"מ אומר מביא וקורא וכו' ובמי\"א הקונה ג' אילנות בתוך (שדה) של חבירו מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וידוע דהלכה כת\"ק דאמר דוקא ג' אילנות מביא וקורא. \n",
+                "<b>ומ״ש ואע״פ שאין לו אלא אילנות בלבד</b> אינו סותר מ״ש תחלה יש לו קרקע די״ל דה״ק אע״פ שקניית השלשה אילנות היה בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפרק כ״ד מהלכות מכירה כיון שקנה ג' הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע קנה אע״פ שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין בכורים. ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גווני שקנה שלשה מביא וקורא אע״פ שאין זה הכרע דהא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ב) קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצריך לאוקומי בהנך גווני דמוקי לה בגמרא. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל נ״ל דכוונת רבינו דודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחלת לשונו שלשה יש לו \n",
+                "<b>קרקע ומ\"ש אע\"פ שאין לו אלא אילנות</b> ה\"פ ואע\"פ שזה לא קנה בפירוש אלא אילנות ואין עיקר דעתו אלא על האילנות והקרקע לא הזכירו ולא פירשו בשעת המקח וא\"כ הרי הוא כמי שאין לו קרקע ואיך יאמר פרי האדמה אשר נתת לי והוא לא קנה אותה שלא החשיב והזכיר אלא האילנות והרי הוא בעיניו כמי שאין לו אלא אילנות אפ\"ה כיון דסתמא יש לו הרי הוא כאילו קנה קרקע עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש הקונה אילן אינו מביא לפי שאין לו קרקע</b> נראה שטעמו מדתני ת\"ק דהקונה שני אילנות מביא ואינו קורא משמע שאם לא קנה אלא אילן אחד אינו מביא דאל\"כ לישמעינן באילן אחד דמביא וכל שכן בשנים אע\"פ שיש לדחות דאינו קורא אתא לאשמועינן דאפילו בשנים אינו קורא כל שכן באחד י\"ל דהל\"ל הקונה פחות מג' אילנות ואף גם זה יש לדחות ולומר דמשום דלר\"מ בשנים מביא וקורא נקט בת\"ק שנים אבל אה\"נ דלת\"ק דין אילן אחד שוה לשנים וי\"ל דממשנה יתירה קא דייק דכיון דהוה בעי למיתני הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וממילא משמע הא שנים מביא ואינו קורא למה ליה למיתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא אלא ודאי היינו ללמדנו דבשנים דוקא הוא דמביא ואינו קורא הא באחד בלבד אינו מביא וקצת סמך יש לזה מדקאמר בפרק הספינה מ\"ט דר\"מ באילן אחד ומ\"ט דרבנן בשני אילנות ולא קאמר ומ\"ט דרבנן בין באילן א' בין בשני אילנות אע\"פ שאין טעם לחלק בין אילן אחד לשני אילנות כיון שאין לו קרקע בין בזה ובין בזה אפשר שגם זה בכלל מה ששאל מ\"ט דרבנן בשני אילנות. אח\"כ מצאתי בירושלמי דביכורים פ\"ק (הלכה ו') אחד אינו מביא כל עיקר שנים מביא ואינו קורא וזה מבואר כדברי [רבינו]. ומ\"מ רבינו שנתן טעם לאילן אחד מפני שאין לו קרקע יקשה מ\"ש שני אילנות וי\"ל דה\"ק מפני שאין לו קרקע בודאי מה שאין כן בשני אילנות דמספקא לן כדאמר בפ' הספינה וכתבו רבינו בפ\"ד. וא\"ת למה השמיט רבינו דין קונה שני אילנות שמביא ואינו קורא וי\"ל דמדיוקא דרישא וסיפא איכא למשמע מינה דמדקתני באילן אחד אינו מביא משמע הא שנים מביא ומדקתני בשלשה הרי הוא כמי שקנה קרקע כלומר וקורא משמע הא שנים אינו קורא ולקמן בפ\"ד כתבו בפירוש כמו שהוא שנוי במשנה מביא ואינו קורא כדי לכוללו עם השנויים באותו פרק שמביא ואינו קורא. ועל מש\"כ רבינו ג' יש לו קרקע ואע\"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא כי אלא מפני שבסתם וכו' ואני כבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n",
+                "<b>קנה אילן א' וקרקעו הרי זה מביא.</b> משנה פ\"ק דביכורים (מי\"א) קנה אילן וקרקעו מביא וקורא ויש לתמוה למה השמיט רבינו וקורא ונראה דט\"ס הוא אי נמי שמאחר שמפני שקנה קרקע מביא פשיטא שקורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע וכו' עד שהרי יש לו קרקע ופירותיה.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע.</b> כך היא הגירסא בספרי רבינו המוגהי' והחלוקה הראשונה היא בירושלמי פ״ק (הלכה ו') והחלוקה השנית דבר פשוט הוא ובפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) אמרו דלר״מ לוקח פירות מן השוק (בלא קרקע) מביא וקורא והקשה מהקונה אילן אחד וכו' וסלקא בתיובתא: \n",
+                "<b>ומ\"ש חזר המוכר ולקח הפירות וכו'.</b> ירושלמי פרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו לעכו\"ם וכו'.</b> משנה בסוף פרק x השולח (דף מ\"ז) ולרש\"י גירסא אחרת ופשטא דגמרא דקאמר שתי תקנות הוו וכו' משמע כדפירש\"י וצריך ליישבו לדעת רבינו ועיין במ\"ש xx בפי' המשנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד המוכר שדהו לעכו\"ם וכו' א\"א אע\"פ שבכרו ברשות העכו\"ם עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שכתב אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמה שכתב בפרק א' מהלכות תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דברייתא בהכי מיירי ובשבכרו ברשות העכו\"ם אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות העכו\"ם שאין ישראל הקונה חייב עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשרה שבטלה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכורים אין להם שיעור וכו'.</b> משנה בריש פאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים.</b> ירושלמי רפ״ג דביכורים והכי משמע בגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו.</b> משנה פ\"ב דבכורים (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן וכו' עד אינה כבכורים.</b> משנה שם פ\"ג (משנה י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאינה ביכורים אינה נאכלת אלא בטהרה: ומ\"ש ואין מעטרין את הביכורים וכו'.</b> שם (משנה ט') וכר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מפרישין וכו' עד הרי אלו ביכורים.</b> משנה בפ\"ג (מ\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>לא הפרישם במחובר וכו'. ומ\"ש ואם נטמאו הפירות כולם וכו'</b> נראה דיליף לה מדתנן בפ\"ב דביכורים (משנה ה') גבי תר\"מ שוה לביכורים ניטלת מן הטהור על הטמא כביכורים משמע אם הכל טמא לא: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן יראה לי שהביכורים [שנטמאו] אינו מסיק בהם התנור וכו'.</b> יש לתמוה למה תלה הדבר ביראה לי שזה פשוט בפרק הערל (יבמות דף ע״ג) וגם בירושלמי בפ״ב דבכורים (הלכה א') ואפשר שמה שכתב יראה לי אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע״ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בטמא ההוא במעשר הוא דכתיב והגמ' קיצר במובן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש בכוריו ונמקו וכו'.</b> משנ' פ\"ק דביכורים (מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש בכוריו להעלותן בידו וכו'.</b> ירוש' פ\"ק דבכורים הלכה ו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבכורים נותנים אותן לאנשי משמר וכו'.</b> משנה בסוף ביכורים (משנה י\"ב): \n",
+                "<b>וכבר ביארנו שהם קרויים תרומה וכו'. </b> משנה ריש פרק ב' דביכורים (משנה א') התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח י״ט) בכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית וכתב רבינו בספר המצות שלו בסימן קמ״א דמשיראה פני הבית היינו משהגיע לפנים מחומת ירושלים וכן נראה מדבריו עוד שם בסימן קל״ט והטעם לומר דמשיכנסו לפנים מהחומה אז רואים פני הבתים שבעיר ודייקא דנקט משיראו ולא נקט עד שיראו וכן משמע מהא דר״ש שאכתוב דיליף בכורים ממעשר במכ״ש ואם איתא שאינם שוים איכא למיפרך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וכו'.</b> פרק אלו הן הלוקין (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים וכו'.</b> שם עלה י\"ז ותרומת ידך אלו הבכורים אמר ר\"ש מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק\"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל האוכלו חוץ לחומה לוקה בכורים לא כ\"ש הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם ולפי שאין עונשין מן הדין כתב רבינו שלוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך: \n",
+                "<b>וכן אם אכלם הכהן וכו'.</b> שם אהא דתנן גבי אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהם קריאה אינה מעכבת בהם ומשמע התם דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים באכילה.</b> בריש פרק בהמה המקשה חולין (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> אכילת בכורים וכו' שהן אסורים לאונן וטעונין הבאת מקום.</b> משנה בפרק שני דביכורים (משנה ב') ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף פ״ג:): \n",
+                "<b>וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה וכו': ומניין שהביכורים אסורים לאונן וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב מכין אותו מכת מרדות.</b> כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכורים טעונים כלי שני וכו'.</b> נראה דתיבת שני ט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיימה היינו לומר שלא יביאם בכלי שהביאם מן השדה לבית אלא ישימם בכלי אחר ויוליכם ויליף מדכתיב ושמת בטנא והלכת והראשון נראה יותר וכ\"נ מדברי רבינו בסוף הפרק גבי שהביכורים טעונים ז' דברים הבאת מקום וכלי ולא כתב כלי שני. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו</b> תוספתא פ\"ב דביכורים מצוה להביאה בז' כלים ואם הביאם בכלי אחד יצא פירוש בז' כלים כשהם ז' מינים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא יביאם וכו' עד אשכולות של ענבים מבחוץ.</b> תוספתא בסוף ביכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאם בכלי מתכות עד והסלים לכהנים.</b> משנה פ\"ג דביכורים (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמאו הביכורים אין הסלים לכהנים.</b> יש לתמוה דבירושלמי פ\"ק דביכורים (הלכה ה') אמרינן איפכא ויליף לה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כלומר שאינו לוקח הטנא וכך היא גירסת ר\"ש והרא\"ש אבל רבינו גורס אין הסלים לכהנים ולפי זה יליף מדכתיב הטנא משמע הטנא הנזכר עם הביכורים כשהם ראויים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו מביאים הביכורים וכו'.</b> משנה בפ\"ג דביכורים (משנה ה') הגוזלות שע\"ג הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנים לכהנים ומפרש רבינו דהכי קאמר הגוזלות שבידם ניתנים לכהנים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אומר אני מה שבידם וכו' כלומר שהוא מפרש דמה שבידם היינו הביכורים עצמם ופשטא דלישנא משמע כדברי רבינו. וכתב רבינו וכן היו תולים מצד הסלים כר' יוסי דאמר הכי בתוספ' וסבר רבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דע\"ג הסלים דתנן לא על גביהם ממש היו כדי שלא יטנפו את הפירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה להתודות במקדש וכו'.</b> מבואר במקרא ובמשנה פ\"ג דביכורים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש.</b> משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר וענית ואמרת וכו'.</b> יש קיצור בלשון רבינו דהתם במתניתין מייתי לה מדכתיב הכא וענית ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות וכו'.</b> משנה פרק ג' דביכורים (מ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא בכורים יש לו רשות וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דביכורים. \n",
+                "<b>ומה שכתב הגיע להר הבית וכו' עד מניחו בצד המזבח.</b> משנה ו' פרק ג'. \n",
+                "<b>ומה שכתב בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומניין שהם טעונים תנופה וכו'.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א) ויליף מדכתיב הכא מידיך וכתיב התם ידיו תביאנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכיון שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים וכו'.</b> במשנה פרק ב' (משנה ד') טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה ובירושלמי (הלכה ג') טעונים קרבן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים ותיבת וכיון שכתובה בספרי רבינו אינו נוחה לי שאין הקרבן תלוי בתנופה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין הקרבן מעכב</b> טעמו מדאמרינן שם בירושלמי גבי טעונים לינה דכתיב ופנית בבקר הא כל הפונות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר אמר רבי יונה הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן נראה בהדיא שאין הקרבן מעכב. ומה שכתב רבינו לקמן בסמוך הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום לאו למימרא דתרתי בעינן אלא רבינו סידרא דמילתא לכתחלה נקט ואם לא הביא קרבן טעון לינה משום ביכורים כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואימתי קורין בשיר עליהם וכו'.</b> משנה פ\"ג דביכורים (משנה ד'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל המביא ביכורים וכו' ומה שכתב ואלו מביאים ולא קורין וכו'.</b> משנה פרק קמא דביכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הגר מביא וקורא וכו'.</b> שם בירוש' איפסיקא הלכתא כרבי יהודה דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולאברהם היתה השבועה וכו'.</b> כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש: \n",
+                "<b>וכן כהנים ולוים וכו'.</b> משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ד) וכרבי יוסי לענין וידוי מעשר ומינה ילפינן לבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה שני אילנות.</b> משנה דבכורים פ\"ק (מ\"ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב לפי שהדבר ספק וכו' עד מעכבת בו.</b> בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכוריו וכו עד מביא וקורא.</b> משנה פרק קמא דבכורים (מ\"ז) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו לפירות וכו'.</b> בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ז.) וכר״ל דאיפסקא הלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שמתה אשתו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו וכו' עד אינו כקנין הגוף.</b> גם זה בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח) ופירש רבינו בה דלא כפירש״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכורים וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דביכורים ובנוסחא דידן כשהיה אביו חולה או מסוכן ורבינו גריס ומסוכן וכן מוכרח לגרוס שם: \n",
+                "<b>הפריש ביכוריו ושלחן ביד אחר וכו'.</b> בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכוריו ואבדו וכו' עד ולא שתים.</b> משנה פ\"ק דביכורים (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא בכוריו ונטמאו וכו'. כתב</b> הראב\"ד הביא בכוריו ונטמאו בעזרה וכו'. א\"א יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו עכ\"ל. ורבינו לישנא דמתני' נקט דקתני נופץ ופירש רבינו נוער ור\"ש פירש מפזרן והראב\"ד בא לומר אחר שמריקם שם מה יעשה בהם יניחם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא ביכורים כו'.</b> שם מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) יהיב טעמא לפי שאינו זמן שמחה. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו אע״פ שהפרישם קודם החג וכו'</b> יש לתמוה דהא בפרק אלו הן הלוקין אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא הפריש ביכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו ויהיב טעמא בגמרא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וצ״ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דפרק השולח (גיטין דף מ״ז:) דאמר ר״י בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד ואע״ג דבירושלמי מוקי לה בשליקטן לשלחן ע״י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינם נתרים אלא בקריאה מאחר דגמרא דידן מייתי להא דר״י בר חנינא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) ובפרק השולח סתמא ואי הוה סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוה שתיק מלפלוגי בהכי וכגמרא דידן נקטינן ועוד דמתניתין דהפריש ביכוריו ואח״כ מכר שדהו ומתניתין דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתנו סתמא אתו כר״י בר חנינא ואע״ג דבירושלמי משני להו שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה ולפי זה מ״ש רבינו לעיל בפרק זה גבי הקונה שני אילנות שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו התם שאני דמחמת ספק הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביכורים והתרומות וכו' הם נכסי כהן וכו'.</b> לגבי בכורים משנה פ\"ב ופ\"ג דביכורים (משנה י\"ב): \n",
+                "<b>והתרומות וחלה וקרן וחומש ומתנות בהמה.</b> ברייתא פרק הזרוע עלה קל\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואף ע\"פ שהביכורים עולים באחד ומאה וכו'.</b> משנה ברפ\"ב דביכורים (מ\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נתערבו בחולין בירושלים אסורים בכל שהן במינה וכו'.</b> גם זה שם במשנה (משנה ב') גבי יש במעשר והביכורים מה שאין כן בתרומה ודקדק לכתוב במינם משום דאילו שלא במינם אפילו דבר שיש לו מתירין בטל כמו שכתב רבינו בפ\"ק מהלכות מ\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו זרע הבכורים וכו'.</b> שם במשנה הנזכרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים וכו'.</b> משנה פרק ט' דתרומות (משנה ד') הבכורים גידוליהם חולין ובירושלמי רמי תרי משניות הללו אהדדי ומסיק הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות וזה מבואר כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> כיצד מעלין את הביכורים וכו'.</b> משנה פרק ג' דביכורים (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני אהל הטומאה.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב להודיע שהביכורים משבעת המינים.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב והם הולכים בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית יי' נלך.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב אם באו אנשים הרבה וכו'.</b> וכן \n",
+                "<b>מ\"ש ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו וכו'.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב ואומרים הללויה הללו אל בקדשו וכו'.</b> הכל שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא היו מהלכים ביום אלא שתי ידות בלבד.</b> בתוספתא פרק ב' דביכורים לא היו מהלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה להם לח ויבש וכו'.</b> ירושלמי שם צמוקים היה מעטרן בענבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה וכו' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה וכו'.</b> בספרי פרשת שלח: \n",
+                "<b>והעושה כל עיסתו חלה וכו'.</b> משנה ספ\"ק דחלה (מ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שמפרישין אחד מכ\"ד וכו' עד כדי שלא יהא חוטא נשכר.</b> משנה פ\"ב דחלה (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחלה טמאה לכהן וכו'.</b> פשוט הוא דתרומה קרייה רחמנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין בחלה מן התורה וכו' עד אינה אלא מדבריהם.</b> בפ״ב דכתובות (דף כ״ה) ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות חוצה לארץ וכו'.</b> משנה ריש פ\"ב דחלה (משנה א') וכרבי עקיבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פירות הארץ שיצאו ח\"ל פטורים א\"א פירוש ד\"ת אבל חייבים מדרבנן בשתי חלות עכ\"ל. ולא היה צריך לכתוב דהרי רבינו כתבו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרישין חלה בח״ל וכו'.</b> בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ואין מביאין חלות ח\"ל וכו'.</b> משנה בסוף חלה (משנה י') נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהם מאלכסנדריא ולא קבלו מהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא מניחה עד ערב פסח וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דינים לחלה בשלש ארצות וכו'.</b> משנה ח' פרק רביעי דחלה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה מפרישין בה שתי חלות וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומותרת לזבים ולזבות א\"א נ\"א אסורה לזבים ולזבות וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שזבים וזבות אפי' טבלו אסורים לאכול בתרומה אפילו של ח\"ל וכבר כתבתי שם שהפוסקים הסכימו שכשאמרו בתרומת ח\"ל שאסורה לזבים לא אמרו אלא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם וא\"כ מה ששנינו בסוף חלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל שאסורה לזבים היינו דוקא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואצ\"ל לשאר טמאים</b> כלומר הנך טמאים שאין טומאה יוצאה מגופם דקילי כדאיתא בפרק עד כמה וכתבה רבינו בפרק שביעי מהלכות תרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה וכו'.</b> כ\"כ בה\"ג וסמ\"ג ורש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלת ח\"ל וכו'.</b> נתבאר בפ\"ז מהלכות תרומות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואינו צריך להפריש שניה א\"א כבר כתבנו מה שנראה לנו מהגמרא ומהלכות הרב עכ\"ל הוא הדבר אשר דברתי שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שתרומת ח\"ל אסורה לזבים ולזבות אפי' טבלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה שם כ\"ג שטבל וכו'.</b> משנה פ\"ד דחלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל טבול יום אוכלה. \n",
+                "<b>ומ״ש וא״צ להפריש חלה שניה בח״ל</b> נראה שיש ללמוד קצת כן מדתנן בפ״ד דחלה ר״ג אומר שתי חלות בסוריא ר״א אומר חלה אחת משמע דאפי' לר״ג דוקא בסוריא הוא דהוו שתי חלות ואמרינן בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ו) אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי הרי בהדיא דכי אכיל לה כהן אינו צריך להפריש חלה שנייה: \n",
+                "<b>כל המפריש חלה מברך תחילה וכו'.</b> נתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א כתב רב אחא ז\"ל וקורא לה שם ואומר ה\"ז תרומה עכ\"ל. טעמו משום דחלה שם העוגה וכבר כתב סמ\"ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה. \n",
+                "<b>ומ״ש בין בח״ל</b> כלומר אע״פ שאינה אלא מדבריהם מברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה</b> בפ\"ב דחלה (משנה ג') תנן כשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה וכו'.</b> משנה בפ\"ב דחלה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל פניה טוחות בקרקע</b> הכי מוקי לה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנדה וכיוצא בה וכו' שאינה מוזהרת על מגעה.</b> בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ואם היה שם כהן קטן וכו' ה\"ז מותר לאכלה עם הזר על שלחן אחד.</b> בפ\"ד דחלה (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומ״ש לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה.</b> נראה שאע״פ שאמרו בר״פ עד כמה דחלת ח״ל בטלה ברוב טעמו של רבינו מדגרסי' בירושלמי (פ״ד ה״י) על הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן הורה רבי אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר רבי יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה אמר רבי זעירא מתניתין אמרה אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר משום דאם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר וס״ל דהלכה כרבי זעירא דמתניתין מסייעא ליה וכן פסק סמ״ג ואע״פ שבתרומת ח״ל לא התיר שמואל לבטלה אלא ברוב אפשר דהיינו דוקא במתכוין לבטלה אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השלחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערבה אלא שוה בשוה מותר ורש״י כתב בפרק עד כמה אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטלה ברוב לאוכלה זר ולא בעינן ק״א ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאתו לאחר שבטלה. והתוספות כתבו אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטילה ברוב להתירה לכהן טמא וכו' ולא כמו שפירש הקונטרס לאכלה זר וכו' דבהדיא מוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ג) דאסורה לזר וכו' דדייק התם הא דישראל אינה מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא בק״א וכ״כ בסה״ת והרשב״א בפסקי חלה שלו כתב דההיא דשמואל אף לאכלה היא ומיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא דלית הלכתא כרבי זעירא דירושלמי והא דמשמע בפ״ר ישמעאל דחלת ח״ל מדמעת התם כשנתערבה חד בחד וא״נ לרבי זעירא דירושלמי בפחות מחד בחד עכ״ל: \n",
+                "<b>ומ״ש ונותנים כו'.</b> משנה בפ״ד דחלה (משנה ח') ונתנת לכל כהן וכו' ופירש״י בר״פ כל הבשר (חולין דף ק״ד:) דהיינו אפי' לכהן ע״ה: \n",
+                "<b>ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש</b> ובספרים דידן חסר כל זה והוא ט\"ס. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין בה משום כהן המסייע וכו'.</b> בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש החלה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת וכו' כתרומה.</b> בספ\"ק דחלה ובפ\"ק דטבול יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה.</b> בספ\"ב דחלה (משנה ח') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום כו'.</b> פשוט הוא שהרי היא נקראת תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחילה וכו'.</b> כלומר אע\"פ שאין תורמין לכתחילה כמו שנתבאר בפ\"ק דתרומות הכא שאני דלא שייך ההוא טעמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח מן הנחתום חייב בחלה.</b> משנה בפ\"ה דדמאי (מ\"א) הלוקח מן הנחתום נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. וא\"ת הא תנן בפ\"ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ת\"מ וחלה וכתבה רבינו בפ\"ט מהלכות מעשר אלמא שהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי (הלכה א') רמי להו אהדדי ותירץ רבי יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור\"א תירץ כאן במדה דקה כאן במדה גסה כלומר במדה דקה צריך הנחתום להפריש מפני התינוקות שקונים מהם ואינם בקיאים להפריש. ויש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות סתם ולא פירש: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפריש מן החמה על הצוננת וכו' אפילו מדפוסים הרבה.</b> בפ\"ה דדמאי (משנה ג') איפליגו תנאי לענין דמאי ור\"ש מתיר בחלה וכתב רבינו שמשון בחלה אפי' ר\"י מודה אפילו של אמש בשל היום ואפילו מב' דפוסין דאפילו מתרי גברי זבן לא חיישינן שהרי אצל הנחתום נתחייבה בחלה שהוא גילגל את העיסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים וכו'.</b> משנה בריש חלה (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט והשכחה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהקדימו בשבלים.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר העומר.</b> משנה שם ובמנחות פרק רבי ישמעאל ופירש\"י משום דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושתי הלחם ולחם הפנים.</b> מהטעם שנאמר במותר העומר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה של מעשר שני וכו'.</b> בפרק חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ח) עיסה של מעשר שני לדברי ר״מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת ופסק כחכמים ויש לתמוה דהא פסק הוא ז״ל בפרק ג' מהלכות מעשר שני (הלכה י״ז) כר״מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא וא״כ הו״ל למיפסק דפטורה מן החלה. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ״ט פליגי בה רבי חייא ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ״ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון רבי חייא סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ורבי אסי סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר״מ למ״ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה פירוש ומתניתין דתנן התם אתרוג של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אתיא אפילו כר״מ ולמ״ד בעינן נמי דין ממון מתניתין כרבנן דוקא אתיא דסברי ממון הדיוט והרי יש בו דין ממון ולא כרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא נמצא דלרבי חייא בהיתר אכילה תליא מילתא ואין כאן ענין לדין ממון וגבי מצה הכי קי״ל דיוצאין בשל מעשר שני בירושלים וכן פסק רבינו בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דר״ע הכי ס״ל התם ור״י הגלילי הוא דפליג עליה וקי״ל כר״ע מחבירו וע״כ ר״מ כר״ע ס״ל אע״ג דסבר ממון גבוה הוא דאי לא קשיא הלכתא אהלכתא אלא ודאי האי פסקא כרבי חייא אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד גם גבי אתרוג כן פסק רבינו כסתם מתניתין דאם נטל כשר וכרבי חייא דתלי בהיתר אכילה דלדידיה אתיא סתם מתניתין כר״מ דהלכתא כוותיה עכ״ל. והאריך ליישב הסוגיא לדרך זה ואני אומר עוד דודאי כרבי חייא קי״ל לגבי רבי אסי דהא רביה דרביה הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. כתב עוד הר״י קורקוס ז״ל נ״ל ראיה גמורה ומוכרחת לזה מדתניא בתוספתא דחלה פרק קמא עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ספק מדומע חייב בחלה דברי ר״מ רבי יוסי פוטר הרי תוספתא מוכחת דאעיסה ליכא מאן דפליג וגם ר״מ מודה בה דבספק מדומע פליג בסיפא משמע דמודה ברישא גם בספרי פרשת שלח אמרו מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ומעשר שני ת״ל תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובודאי כיון שאמרו בתחילה ולא שזה וזה קדוש דאליבא דר״מ הוא דאמר ממון גבוה הוא ועלה קאמר אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה מוכח דלר״מ נמי חייבת ואפשר דטעמא דשאני תרומה שהוא קדש גמור ואסור לזרים משא״כ במעשר עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועיסת שביעית.</b> משנה סוף פרק ט' דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וספק מדומע.</b> ירושלמי פרק קמא דחלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המדומע פטור מן החלה.</b> משנה שם פרק קמא (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלות תודה וכו'.</b> משנה פרק קמא דחלה (מ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת השותפים.</b> בריש פרק ראשית הגז. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעושה עיסה לרבים וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסה מן וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ה דדמאי ופרק קמא דחלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> העושה עיסה וכו'.</b> סיפרי זוטא ויליף לה מדכתיב עריסותיכם: \n",
+                "<b>עיסת הכלבי' וכו'.</b> משנה פרק קמא דחלה (משנה ח') ובירושלמי (הלכה ה') איפליגו כמה הוא עיסת כלבים ונראה מדברי רבינו שפסק כמ\"ד דאפילו עשאה גלוסקין והא תנינן בזמן וכו' ואם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ואם כן אפילו עשאה כמצתו של שלמה ואין בה שום גריעות ולא שינוי ולא היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו ממנה שכתב לעיל בסמוך העושה עיסה לבהמה ולחיה פטורה וכתב לקמן שאין חייבת אלא עיסה שסופה לאפות לחם למאכל אדם ומפני שעיסת הכלבים דרך הרועים לפעמים לאכול ממנה כלומר שדרך אותם רועים לאכול מאותה עיסה או שאפאה ע\"ד כן נקרא לחם העשוי למאכל אדם וחייב. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דמש\"ה לא סיים רבינו ואם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה כדמסיים במתני' לפי שכבר כתבו לעיל העושה עיסה לבהמה ולחיה וכו': \n",
+                "<b>עיסת העכו\"ם וכו' עד ה\"ז חייבת בחלה.</b> משנה פ\"ג דחלה (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהפריש חלה וכו' עד פחות משיעור חלה.</b> במנחות פרק רבי ישמעאל (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערב קמח חטים וכו'.</b> משנה פ\"ג דחלה ומייתי לה בפרק התערובות (זבחים דף ע\"ח) להוכיח דנותן טעם ברוב דאורייתא דס\"ל דמיירי אע\"ג דרובא אורז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה השאור חטים וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומשמע</b> ממשניות אלו שאע\"פ שאין בחטים חמשת רבעים כל שיש בעיסה חמשת רבעים חייבת אם יש בה טעם דגן והרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב אבל בירושלמי אמרו (הלכה ה') מתניתין דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור רבי יעקב בר אידי בשם ר\"ל הלכה כרשב\"ג וכ\"כ הראב\"ד והכין מסתבר כיון שפסקו כך בירושלמי ע\"כ: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב כאן על דברי רבינו אם יש בה טעם דגן. א\"א נראה מן הירושלמי וכו'. וכתב עוד אפי' היה השאור חטים א\"א והוא שיהא השאור מעיסה חייבת עכ\"ל. והוכרח לומר כן מפני שהוא סובר דאינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור וסתם שאור אין בו כשיעור ולפיכך הוצרך להעמיד מתניתין דמחייב בשבאה מעיסה חייבת. ויש לתמוה על רבינו שמאחר שבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב\"ג ופסקו שם הלכה כרשב\"ג הרי דחאוה למשנה זו מהלכה ולמה פסק כמותה. ואפשר שרבינו היה גורס מתניתין כרשב\"ג וכן הוא בספרים שלנו וה\"פ מתניתין דקתני שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב\"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב\"ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפירוש זה מדקתני בתוספתא (דף ס\"ח ע\"ג) העושה עיסה מהחטים ומהאורז רשב\"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י\"ח בפסח אלא ודאי כשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן כדפרישית ולא משמע ליה דכשיעור דקתני לענין פסח היינו שיהא בו כזית בכדי א\"פ. חדא דדוחק לפרש כשיעור דרישא היינו עיסת חלה וכשיעור דסיפא כזית בכדי א\"פ ועוד דמשמע ליה ז\"ל דאע\"פ דאין בו כזית בכדי א\"פ יוצא בה אדם י\"ח בפסח וכמ\"ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות פסח שהוא דעת רבינו והרמב\"ן ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנילושה ביין וכו'.</b> משנה בפרק ב' דחלה (משנה ב') ואף על גב דבירושלמי (הלכה א') אמר רבי יוסי בר חנינא דמתניתין כרבי אלעזר איש ברתותא משום רבי יהושע כלומר ולא כרבי עקיבא משום רבי יהושע הא רבי יוחנן פליג עליה התם ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לרבי יוסי בר חנינא כיון דמשום רבי יהושע הוא דאיפליגו אפשר דרבי אלעזר איש ברתותא בתרייתא הוא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כוותיה וכן פסק הרשב\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב או מים רותחים או שהרתיח וכו'.</b> משנה פרק קמא דחלה (משנה ו') המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ז) קתני עלה איזו היא המעיסה ואיזה היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין החליטה מוגלשין שעל גבי קמח פירוש מוגלשין מים רותחים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' ותנא קמא מאי שנא המעיסה ומאי שנא החליטה אמר רבי יהודה וכו' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ופסק רבינו כלישנא דאמר זה וזה לחיוב וטעמו משום דבירושלמי פירקא קמא דחלה (הלכה א') שנויה בלשון הזה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב וכיוצא בזה בפרק כל שעה בגמרא דידן וכיון דתנייה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא כוותיה והכי אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם אפאה וכו' עד ואחר כך הדביק הבצק.</b> פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק כל שעה ופסק כרבי יוחנן וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בקרקע</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) האי טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין וכו' כובא דארעא פי' שעושין חפירה בקרקע ואופים שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר כך הרתיחן באש מלמטה</b> כלומר ואין צריך לומר אם האור מהלך מן הצד ולא מלמטה דבהא אפילו ריש לקיש מודה כדאיתא בירושלמי וטעמא משום דזהו דרך אפיית פת פורני. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנתן לתוכה תבלין</b> נלמד מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ה) דפת הבאה בכסנין אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לחם מן הארץ וכיון דאיקרי לחם חייב בחלה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל העושה עיסה ליבשה בחמה.</b> בפרק כל שעה אמרינן דמודה ביה רבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב או לבשלה בקדרה.</b> הכי אמרינן בירושלמי (הלכה ג') ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה: \n",
+                "<b>וכן קלי שלשין אותו וכו'.</b> ירושלמי פירקא קמא דחלה קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה רבי יוסי בשם רבי יוחנן אמר והוא שאפאן משמע בהדיא שאם לא אפאן פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שלשה תחלה וכו'.</b> שם פ\"ק (מ\"ה) עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחילתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה ופירש הרמב\"ן שבדעתו הדבר תלוי שאם מתחלה עשאה ע\"ד לחם אז חייבת בגלגול אע\"פ שלבסוף עשאה סופגנין ואם עשאה ע\"ד סופגנים אע\"פ שמתחלה בלילתה קשה פטורה וכן העלה הרא\"ש והר\"ש וזה דעת רבינו וכ\"כ הרשב\"א שדעת זה עיקר. ולאפוקי מפירוש ר\"ת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן קלי.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחם העשוי לכותח וכו'.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) ופירש״י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה כעכין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה כלמודים כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור העיסה וכו'.</b> פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ג ע״א) ת״ר ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהם שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי ופירש״י שם ובפרק אלו עוברין האיפה ג' סאין כדיליף בפרק התודה והעומר עשירית של ג' סאין שהם י״ח קבין שהם ע״ב לוגין עשירית ע' לוגין ז' לוגין עשירית של שני לוגין חומש הלוג שהוא ביצה וחומשא והיינו דקאמר ז' רבעים ועוד ז' רבעי הקב דהיינו ז' לוגין ועוד ביצה וחומשא שהן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וחומשו דביצה וחומשא הוי חומש הלוג ביצה חומש לחמש ביצים והחומש ביצה הוא תוספת לביצה הששית הרי לוג וחומשו והם נעשים לוג ירושלמי שהרי ששה חומשים נעשו חמשה הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיות וסאה צפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמרינן בעירובין הרי עומר שהיה ששה רבעי ירושלמית נכנס בחומש צפוריים ומאחר ששבעה רבעי קב מדבריים וחומש הוי שיעור העיסה וכל רובע קב מהם הוא שש ביצים עולה מ״ג ביצים וחומש שיעור עיסה החייבת בחלה וע״פ זה יתבאר לך שמ״ש רבינו ששיעור העומר שני קבין פחות חומש הוא ע״פ המדה המדברית שהאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י״ח קבין נמצאת עשיריתה שני קבין פחות חומש שהן ז' לוגין ועוד מדבריים שהם ה' לוגין צפוריים והיינו דתנן בפ״ק דעדיות חמשה רבעים חייבים בחלה שהלוג רביעית הקב הוא והרביעית אצבעיים על אצבעיים וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהם משקל תק\"כ זוז מזוזי מצרים</b> פירוש כל זוז היא משקל דרה\"ם וכל סלע ד' דינרים וכל דינר ו' מעין נמצא כל דינר משקלו דרה\"ם וחצי וכל סלע משקלו ששה דרה\"ם נמצא פ\"ו סלעים עולים תקי\"ו דרה\"ם ושני שלישי סלע הם ד' דרה\"ם הרי תק\"כ דרה\"ם לפ\"ו סלעים ושני שלישי סלע. \n",
+                "<b>ומ\"ש כולם מצטרפין לשיעור.</b> משנה בריש חלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ג דחלה (הלכה א') הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין: \n",
+                "<b>והמפריש חלה מעיסה וכו'.</b> משנה פ\"ד דחלה (משנה ד') וכחכמים: \n",
+                "<b>עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה וכו'.</b> משנה פ״ב דחלה (משנה ד') העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר״א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ובפ״ק דנדה (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין התנור מצרפן לחלה.</b> בפרק אלו עוברין תניא ר\"א אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר התנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות של בבל שנושכות זו בזו מצטרפות ומשמע דלר\"א סל דוקא מצרף ולא תנור ופסק כמותו משום דהא איפסיקא הלכתא כוותיה דמשמע דלאפוקי נמי מדרבי יהושע איפסיקא ותו דרשב\"ג נמי סבר דאין תנור מצרפן והו\"ל רבי יהושע יחיד לגבייהו והרשב\"א כתב בפסקי חלה שלו וז\"ל ואפשר היה לומר דרבי יהושע תנור ולא סל קאמר ור\"א אפילו הסל מצרף וכ\"ש התנור אבל בירושלמי (הלכה ב') גרסינן אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבים בחלה מספק אבל בח\"ל דוקא בסל כר\"א והרמב\"ם כתב אבל בתנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ לח\"ל ולא ידעתי מי הביאו לידי כך עכ\"ל. ואני בעניי גברא רבה חזינא ותיובתא לא חזינא שרבינו יפרש דהאי תנאי דפליגי בירושלמי הם רבי אליעזר ורבי יהושע והא איפסיקא הלכתא כר\"א ועוד דאפילו אי הוה סבר רבינו כהרשב\"א לא היה לו לחלק בין א\"י לח\"ל משום דחלה אף בא\"י בזמן הזה אינה כימי עזרא אלא מדרבנן כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות תרומות ופ\"ה מהלכות חלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו הככרות נושכות זו בזו וכו'.</b> הרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב וז\"ל העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו פירוש אע\"פ שנגעו לאחר עריכה זה בזה אינם מצטרפין אבל אם השיכן זה לזה הואיל והם לאדם אחד מצטרפין וחייבים ואי זו היא נשיכה שנינו בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא כלומר שאי אפשר שלא יתלוש מזה עם זה כשמפרידן ר' אליעזר אומר אפילו אינו מדביקן בעודן עיסה אלא שאפאן ונתנן בסל הסל מצרפן לחלה והוא שיהו ממין אחד ואע\"פ שאינן נוגעות זו בזו כגון כעכין וכדאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח:) השיך הככרות זו בזו לאחר אפייה כל שאינן בתוך כלי אינן מצטרפות ואני תמה ממה שכתב רבינו משה שכך כתב עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל הסל מצרפן לחלה היו הככרות נושכות זו בזו וכו' חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דאלמא משמע מדבריו דכל שהן כככרות של בבל חייבים ולא הוצרכו לסל אלא כעכין ונראה שהוא ז\"ל פירש עד שישוכו דמתניתין אפי' לאחר אפייה ואינו אלא בלישה ואפילו לר\"א דמחמיר טפי מדרבנן ואמר שאף הסל מצרפן הוה סבר ריב\"ל דדוקא ככרות של בבל כדאמר פרק אלו עוברין אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא א\"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה אמר ליה דעבדין כר\"א דתנן ר\"א אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר ואקשי עלה והא איתמר עלה אמר ריב\"ל לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא אלמא לריב\"ל אליבא דר\"א תרתי בעינן נשיכת ככרות וצירוף סל ורבנן הקלו בלאחר אפייה ואמרו דאין מצטרפין אלא בשנשכו בעיסה והיינו דלא הזכירו ככרות אלא העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה כלומר שני הקבין בעיסתן והא דתניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר תנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות שנושכות זו בזו מצטרפות רשב\"ג מחמיר הוא מדכולהו ור\"א ורבי יהושע אינם מודים לו בכך ואפשר שהרב ז\"ל מפרש דר\"א ורבי יהושע איירי בכעכין ובשאר ככרות שהם כעין כעכין שאינם נושכות זו מזו ורשב\"ג איירי בככרות הנושכות ולא פליגי וקי\"ל כרשב\"ג דלא אשכחן מאן דפליג עליה והא דתנן במתניתין עד שישוכו אפילו לאחר אפייה קאמר ולא גריס הרב בדברי ר\"א אף הרודה אלא הרודה ות\"ק סבר שהכל תלוי בנשיכה אבל סל בלא נשיכה לא מעלה ולא מוריד ור\"א אליבא דריב\"ל סבר דתרתי בעינן נשיכה וסל כבככרות של בבל ור\"א לקולא וכדאסיקנא אמר רבי חנינא אפילו כעכין ור\"א לחומרא או נשיכה כככרות של בבל או כעכין וצרוף סל קאמר זה נ\"ל להעמיד דברי הרב אע\"פ שהוא דחוק מאד שנמחוק הספרים שכתב בהם אף הרודה ועוד שנפרש דר\"א ורבי יהושע לא דברו אלא בכעכין דוקא ועוד דלריב\"ל ודאי רבי אליעזר חולק הוא על רשב\"ג דהא אף ככרות הנושכות בעו צירוף סל וכיון דאליבא דריב\"ל פליגי עליה דרשב\"ג אנן מאן לימא לן דלא פליגי עכ\"ל. ולענין מ\"ש רבינו מפרש שישוכו דמתני' הוי אפי' לאחר אפייה תמהני שאיני יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאיני רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סובר כן ונראה שרבינו מפרש דמתניתין דעד שישוכו היינו שנדבקו זה בזה בתנור כמו שאירע לפעמים שנדבקים שם יפה וכשמוציאין אותם מהתנור יתראו כאילו שניהם אחד אם לא יפרידו אותם וכ\"כ בפירוש המשנה ונגעו זה בזה ר\"ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה עכ\"ל וכן פירש\"י. ולענין מה שנדחק לפרש המשנה והגמרא לדעת רבינו אני איישב בלי שנמחוק גירסת הספרים ובלי דוחק והוא לומר שרבינו מפרש דר\"א אומר אע\"פ שלא נשכו זה בזה אם נתנן לסל הסל מצרפן והוה סבר ריב\"ל דלא א\"ר אליעזר הסל מצרפן אלא בככרות של בבל שהן כתבנית שכשהן דחוקות בתנור עשויות לישוך זו בזו כלומר לידבק דיבוק יפה הילכך כשלא נשכו מהני להו צירוף סל אבל כעכין שמתוך שהן בתבנית אף ע\"פ שיהיו נדחקות בתנור אינם נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ורבי חנינא סבר דאף בכעכין אר\"א דמהני להו צירוף סל נמצא שכשנשכו זה בזה בין לת\"ק בין לרבי אליעזר מצטרפין וכשלא נשכו זה בזה ונתנן בסל לת\"ק אין מצטרפין ולרבי אליעזר מצטרפין ומשמע דרשב\"ג דברייתא היינו ת\"ק דמתניתין ופליג ארבי אליעזר ורבי יהושע ואמר לא סל ולא תנור מצרפן אלא אם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור ואם אין נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ותנור ור\"א ורבי יהושע סברי שאם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור וכשאין נושכות סל מצרפן לרבי אליעזר ותנור לרבי יהושע והשתא מ\"ש רבינו היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דברי הכל היא וליכא מאן דפליג ביה. ובכן עלו דברי רבינו כהוגן בלי פקפוק: \n",
+                "<b>אפה מעט מעט וכו'.</b> בפרק אלו עוברין בעיא דלא איפשיטא ופסק בה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמח שלא רקדו וכו'.</b> משנה פ\"ב דחלה (מ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נחתום שעשה עיסה וכו'.</b> משנה בפ\"ק דחלה (משנה ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם לא תמכר יעשנה פת.</b> שם בירושלמי (הלכה ה') נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא (לא) ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה כך נראה שהיא גירסת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העושה עיסה לחלקה בצק אסורה.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל מהגמרא שאף האשה שעשתה וכו': \n",
+                "<b>ודע</b> שלשון הירושלמי בפרק הנזכר כך הוא הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר\"י אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"ל קמיה דר\"י והא תנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת כשיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור א\"ל שניא היא שכן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תתיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות x וימלך לעשותה עיסה ע\"כ. כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת הראב\"ד והיא גירסת הרשב\"א בפסקי חלה שלו ובנוסחא דידן כתוב מתיב ר\"י לר\"ל וט\"ס הוא. וז\"ל רבינו שמשון בפירוש המשנה [נחתום] שעשה שאור לחלק כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגי בירושלמי אי נחתום דוקא אי לא ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין כולן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רבי יוחנן אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"י לר\"ל והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהם כדי שיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי וקאמר ר\"י בעושה עיסה ע\"מ לחלקה [בצק] פטורה מן החלה כדמשני הכא אמר ליה שניא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה אמר ליה והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר ליה לא תתיבני נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונים עכ\"ל. ורבינו פסק כר\"י שמחלק בין נחתום לאחר והראב\"ד סובר דלא קי\"ל כוותיה אלא כר\"ל דפליג עליה ואמר נחתום לאו דוקא ונסתייע בזה מעובדא דירושלמי דאמר דחיישי' שמא תמלך לעשותה עיסה ה\"נ חיישינן שמא תמלך שלא לחלקה וכן מדיוקא דמתניתין ויש לומר לדעת רבינו שאין לנו לדחות הכלל שבידינו דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וההיא דירושלמי לא מכרעה דהתם עשתה עיסתה אטרינא שהם סופגנין ואחר כך רצתה ליקח קצת ממנה לאפותה ושאלה אם יכולה לאכלה בלא חלה כיון שאין במה שלקחה לאפות שיעור חלה ואסר לה משום שמא תמלך על כולה או על שיעור חלה לאפותה דאיכא למימר שאני התם דמתחלה עשתה כל עיסתה ע\"ד לעשותה כולה אטרינא ואחר כך נמלכה לאפות קצתה דכיון דחזינן שנמלכה על קצתה איכא למיחש שמא תמלך על כולה או על כדי שיעור חלה מה שאין כן בעושה עיסתה לחלק דכיון דלא ראינו שנמלכה לא חיישינן שתמלך ומה שרצה לדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וכו' סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום משמע בהדיא דדוקא נחתום הא שאר כל אדם שעשה עיסה לחלק פטורה ואיידי דאיירי רישא בנחתום נקט בסיפא בנחתום לומר דאע\"ג דברישא נחתום שעשה עיסה לחלק חייב בנחתום דסיפא פטור ומשום דאין דרך אשה אחת לתת קמח לנחתום לעשות עיסה לחלק נקטה בנשים שנתנו. ועי\"ל שהרי רבינו שמשון פירש דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ולפי פירוש זה לא שייך לדייק מה שדייק הראב\"ד שאין זה ענין לעושה עיסה לחלק ודין עושה עיסה לחלק הא שמעינן מדיוקא דרישא כדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי עיסות וכו'.</b> משנה רפ\"ד דחלה (מ\"א) שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטורין ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם ידוע שאינם מקפידין וכו' וכן מה שכתב ואם היה מקפיד וכו'.</b> שם בירושלמי (ה\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מצטרפות וכו'.</b> שם במשנה ב' אי זהו מין במינו החטים אינם מצטרפות [עם הכל] אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים ר״י בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים זה עם זה ופסק כר״י בן נורי משום דמשמע ליה דר״י בן נורי לאו לאיפלוגי את״ק אתא אלא לפרושי דאע״ג דבירושלמי אמרו מהו שיירתא רב הונא אמר אם אומר את השיפון מין כוסמין מצטרף עם החטים שבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החטים ופירשו ר״ש והרא״ש דת״ק פליג אר״י בן נורי בשאר מינים דלת״ק שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים ואין מצטרפין ולי נראה שפירושם דחוק בלשון הירושלמי אלא ה״פ משום דר״י בן נורי אמר שאר מינים מצטרפין זה עם זה נראה ששיפון וכוסמין ושבולת שועל שלשתן מין אחד הם ומאחר שהחטים מצטרפות עם הכוסמין למה לא יצטרפו עם השיפון ושבולת שועל ושני רב הונא דאע״ג דשאר מינים מצטרפין זה עם זה לא יחוייב בשביל זה שיצטרפו עם החטים דבשלמא שיפון מאחר שהוא מין כוסמין להיותו דומה לו יש מקום לומר שמצטרפים עם החטים אבל שבולת שועל שהוא מין שעורים פשיטא שאינם מצטרפין עם החטים נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת״ק אם נאמר דשיפון מין כוסמין מצטרף אבל לענין שאר מינים שמצטרפים זה עם זה ליכא מאן דפליג אר״י בן נורי. זה נ״ל שהוא דעת רבינו בפירוש הירושלמי הזה. ומה ששנינו במנחות ס״פ ר' ישמעאל (מנחות דף ע') תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל מין שעורים צ״ל דאף מין חטים קאמר ושפיר מצטרפים שלשתן זה עם זה דשלשתן מין שעורים הם אלא שהכוסמין הם מין שעורים ומין חטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת חדש וכו' ולא יתרום מאמצע שתיהן.</b> משנה (דף שם) וירושלמי בפ\"ד דחלה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן.</b> שם בירושלמי קב חדש מצטרף ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן וה\"ה אם היה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן: \n",
+                "<b>בד\"א בעיסה שנגעה וכו'.</b> בירושלמי בריש חלה (הלכה א') רמי מתניתין דחמשת מינים מצטרפין זה עם זה אמתניתין דהחטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין וכו' ומשני כאן בנשוך כאן בבלול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שהיא וכו'.</b> משנה ג' פרק רביעי דחלה שני קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או מדומע או עיסת עכו\"ם</b> בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה באמצע עיסה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה ביניהם עיסת הקדש וכו' עד הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.</b> שם בירושלמי (הלכה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור וכו'.</b> משנה ה' שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> שני עכו\"ם שעשו עיסה וכו' עד מפני שעשאוה לחלק.</b> ירושלמי בפ\"ג דחלה (הלכה ד'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל שני ישראלים וכו'. א\"א אין דבר זה מחוור וכו' ורבינו סובר שאין לדחות הירושלמי בכך וע\"כ יש למצוא טעם לדברי הירושלמי דלא תיקשי ליה מהעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וי\"ל דשאני התם שעדיין לא היה לה שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע לה שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר היה לה שעת חובה שהרי היה כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דה\"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה והרי זו דומה לאותה ששנינו בפרק ג' דחלק (משנה ג') הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח\"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ואין זה ענין אצל דיחוי דמצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה העיסה ביד עכו\"ם והישראל בשותפות וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי ישראל ועכו\"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם מהו כלום חלקו של עכו\"ם חייב אלא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו\"ם פטור. והראב\"ד גורס כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם והיא הגירסא הנכונה ופסק רבינו כירושלמי הזה כפשוטו שהוא בניחותא: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א דומה דקשיא דידיה אדידיה וכו'. ואני אומר דגם לפירוש הראב\"ד קשה לירושלמי עצמו שפסק בשני עכו\"ם לפטור ובשני ישראלים לחיוב דישראל ועכו\"ם אמאי שניהם חייבים הל\"ל של עכו\"ם חייב ושל ישראל פטור לפיכך נראה ליישב הירושלמי לדברי רבינו דשל ישראל חייבת משום דכיון שחלקו היה מחובר עם של עכו\"ם ועכו\"ם לאו בר חיובא הוא נמצא שלא בא עיסה זו עדיין לידי חיוב חלה מעולם והוי כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וז\"ש כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם כלומר דאין חלקו של ישראל חייב אלא מפני שהמשלים שיעור חלה היה חלקו של עכו\"ם דלאו בר חיובא הוא והוי חלקו של ישראל כאילו נלוש לבדו הילכך כשיוסיף עליו וישלים לכשיעור חייב ומה שאמרו אחר זה חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם פטור היינו לומר דכיון דחזינן דחלקו של ישראל חייב מטעמא דאמרן ממילא שמעינן דחלקו של עכו\"ם פטור דכיון דחלק העכו\"ם מחובר לחלק ישראל דבר חיובא הוא א\"כ הוי כאילו לש העכו\"ם שיעור חלה וכבר היה לה שעת חובה ונפטרה מפני שהיה עכו\"ם באותה שעה ושוב אינה חוזרת להתחייב כמו שנתבאר וצ\"ל דבעשו עיסה זו על מנת שלא לחלק ואחר כך נמלכו וחלקו מיירי דאי מתחלה עשאוה ע\"מ לחלק לא היה לה שעת חובה מעולם והכי דייק לישנא דרבינו שכתב בבבא זו היתה העיסה ביד העכו\"ם וביד הישראל בשותפות מה שלא כתב כן בשאר בבות והיינו לומר שלא עשאוה לחלקה אלא להיות ביניהם בשותפות ואחר כך נמלכו וחלקוה ומש\"ה של עכו\"ם פטורה שכבר היה לה שעת חובה אבל אם מתחלה עשאוה ע\"מ לחלקה של עכו\"ם נמי חייבת דהא לא היה לה שעת חובה מעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל שאור וכו' עד שיפריש חלה על הכל.</b> משנה פרק ג' דחלה (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה הטבולה לחלה וכו'.</b> בסוף פ' ב' דחלה (משנה ח') תנן ר\"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין. ופירש שם רבינו א\"ר אליעזר שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח\"כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד א' עיסה טהורה ובצדה מצד שני עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואח\"כ יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורים דבוקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג\"כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהן לא נגעה אלא בפחות מכביצה אוכל טמא וכו' ומה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא אינו מטמא טומאת אוכלים עכ\"ל. ובס\"פ כשם קאמר אהא דמתניתין ותניא כביצה סברוה אידי ואידי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה לאו כחלה דמו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ס אין שני עושה שלישי בחולין ומ\"ס שני עושה שלישי בחולין אמר רב מרי בריה דרב כהנא דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולים לחלה קמיפלגי מ\"ס כחלה דמו ומ\"ס לאו כחלה דמו ואיבעית אימא דכ\"ע חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין והכא לגרום טומאה לחולין שבא\"י קמיפלגי מ\"ס מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י ומ\"ס אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י ופי' רש\"י ותניא בברייתא דאליבא דר\"א ונותנת אף כביצה באמצע ואפ\"ה לא מטמא לה לחלק עד שלא נקרא עליה שם סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר\"א אין שני עושה שלישי בחולין ס\"ל. אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דר\"א דשרי כביצה ומתניתין דאמרה פחות תרוייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפילו הכי קאמר ר\"א בברייתא כביצה ואע\"ג דמטמאת אמצעית מחמת ראשונה והו\"ל שנייה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע\"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה היא עכ\"ל. ובפ\"ד דע\"ז אסיקנא דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכן בפ\"ק דחולין ובפרק קמא דנדה ורבינו פוסק כר\"א ונראה שטעמו מדאמרי' בירושלמי (הלכה ג') ר' טבי וכו' אמר הלכה כר\"א רבי יצחק בר נחמן אמר וכו' הלכה כר\"א רב הונא אמר אין הלכה כר\"א רבי יוסי ברבי בון אמר וכו' אין הלכה כר\"א אתא עובדא קמיה ולא אורי אמר תרתי כל קבל תרי אינון אמר ליה והא רבי יצחק בר נחמן אורי אפילו כן לא אורי. ויש לתמוה כיון דתרי ותרי נינהו חזר הדין לפסוק כחכמים דרבים נינהו וכבר השיגו הראב\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א הוא פסק כר\"א וכו'. ואפשר דכיון דרבי יצחק בר נחמן אורי מעשה רב ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבי יצחק בר נחמן משום מאי דמספקא ליה לרבי יוסי ברבי בון ועוד דאפילו לרבי יוסי ברבי בון כיון דתרי ותרי נינהו ה\"ל ספיקא במידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ומהאי טעמא נמי פסק כברייתא דקתני כביצה: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הראב\"ד מפני שהוא מטמא חלתה פחות מכביצה יש לתמוה דהא תנן פרק ב' דערלה (משנה ד') לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושה אדם עיסה בטהרה וכו'.</b> משנה ו' פרק ד' דחלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש חלתו קמח וכו'.</b> פרק שני דחלה (משנה ה') המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ורבינו שלא כתב אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כרבי יהושע ומשמע לי שהטעם משום דס\"ל דרבנן דאמרו לו פליגי עליה ופסק כוותייהו דרבים נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי מפרישין חלה וכו'.</b> משנה פרק ג' דחלה (משנה א') כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר הרי זה חלה וכו'.</b> בירושלמי (הלכה א') אלא שמוסיף שם ועל הקרן שניתן תחתיה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אימתי מפרישין החלה כשיתן את המים א\"א אין יפה לעשות כן וכו'. טעמו שהוא סובר שכוונת רבינו שעיקר המצוה להפריש החלה מכיון שהיא נותנת את המים וע\"כ הקשה עליו דא\"כ היאך שנינו שמותר לאכול עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכתב שמה שאמרו שם בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם לא שיעשה כן לכתחלה אלא היינו לומר שאם עשה כן הרי קיים מצות ראשית עריסותיכם שהיא נחשבת עיסה וי\"ל שאין דעת רבינו כמו שחשב הראב\"ד אלא אין כוונתו לומר שיהא זה עיקר המצוה שיותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה הכל גוף אחד אלא כוונתו לומר שאם רצה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה מכיון שהיא נותנת המים רשאי להפריש וזהו פירוש הירושלמי שאמרו כיון שהיא נותנת את המים זהו ראשית עריסותיכם אבל עיקר חיוב חלה משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים וזהו מה שכתב בסמוך מאימתי תתחיי' העיסה בחלה משתתגלגל בחטים וזהו ממש דעת הראב\"ד וזהו דעת הרשב\"א והרא\"ש וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ק דביצה (דף פ' ע\"ד) ופרק אלו עוברין (דף ל':) דגרסינן התם הלש עיסה ביו\"ט מפריש חלתה ביו\"ט וכו' אמר רבי שמואל [אחוי דרבי ברכיה תיפתר] בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף אמר רבי יוסי ברבי בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה ואע\"ג דגבי מאימתי תתחייב העיסה בחלה כתב רבינו משתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים כמו שכתב גבי אימתי מפרישין חלה ויתערב הקמח במים צ\"ל דלא דמי עירוב לעירוב דעירוב דרישא היינו מה שמעורב מעצמו ע\"י נתינת המים בלבד ועירוב דסיפא היינו מה שמתערב הקמח עם המים ע\"י שמגלגל ומערב בידיו הקמח עם המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח העיסה עד שלש הכל וכו'.</b> עד ה\"ז מפריש מן הפת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תתחייב העיסה בחלה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו'.</b> משנה רפ\"ג דחלה (מ\"א) ופירש הערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכוסמין כחטים ושבולת שועל ושיפון כשעורים</b> נראה שהוא נלמד מדאמר במנחות פרק ששי (דף ע') כוסמין מין חטים שיפון ושבולת שועל מין שעורים ומפרש רבינו דאף לענין גלגול וטמטום קאמר והכוסמין אע\"ג דמצטרפים אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים וכו'.</b> משנה רפ\"ג דחלה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b><small>(ו-יג)</small> פה יש חסרון הרבה בספרי רבינו מטעות סופר ולכן אעתיק כל מה שחסר ואחר כך אבארנו והילך מה שחסר (ה\"ו-הי\"ג): עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל ופדאה או זכה בה ואח\"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה\"ז חייבת בחלה. הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואחר כך פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משגלגלה פטורה גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש. עיסה שנולד לה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא\"י ותשרף חלתה נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה הזאת תלויה לא נאכלת ולא נשרפת. לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה. אין עושין חלת ע\"ה בטהרה אבל עושין עיסת חולין בטהרה כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה שאין מקבלים טומאה וכשיבא ע\"ה נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שמא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל. אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים לעיסה לא תסייע מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין וכו'. והילך ביאורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת.</b> משנה ב' שם: \n",
+                "<b>וכן המקדיש עיסתו וכו' עד שבשעת חובתה היתה פטורה.</b> משנה ג' שם ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) יליף מקרא דגלגול הקדש פוטר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או הפקיר אותה.</b> נלמד מדין הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה וכו'.</b> משנה ה' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו'.</b> משנה שם ואיתא בפ' הזרוע (חולין דף קל״ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם בפ\"ג דחלה ובירושלמי מפרש טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנולד לה ספק טומאה וכו'.</b> משנה ב' שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל וכו' וכן מה שכתב ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה וכו' עד ולא נשרפת.</b> בפרק קמא דנדה (דף ז'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל שהלשון הכתוב בספרי רבינו שכל שודאו מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולין לחלה שלא יטמאו אותם ט\"ס הוא וצריך להיות גזרו על ספיקו דחולין הטבולים לחלה שיטמאו אותם והוא ליתן טעם לדין שכתב בסוף דבריו שחלתה תלויה כי להיות ודאו חמור החמירו בספיקו להיות החלה תלויה ואסורה ליאכל משא\"כ בטבולת יום שחלתה טהורה לפי שודאה קל לא החמירו בספיקה אפילו בטבולה לחלה כיון דמדינא לאו כחלה דמו ואף ע\"פ שלשון רבינו נראה שבא לתת טעם למה שכבר הזכיר דיגמרנה בטהרה א\"א שתהיה זו כוונתו מכח הסוגיא דפרק קמא דנדה הנזכר וגם ממקומו הוא מוכרח דאדרבה כל הטומאה יותר קלה ראוי לומר בספיקה יגמור בטהרה שכיון שמן התורה אין כאן טומאה איך יגמרנה בטומאה אלא ודאי מה שהצריכו ספק שודאו מטמא את החולין להיות חלתה טהורה הוא שהצריכו כן ועל סוף הלשון סמך רבינו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם עיסתו בטומאה וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>היה בינו ובין המים יותר על ד' מילין וכו'.</b> בירושלמי פ״ב (הלכה ב') ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) לגבל ולתפלה ולנט״י ד' מילין ודברי רבינו כפירוש רש״י דמ״ש ל״ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנ״י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין חלת ע״ה בטהרה וכו' עד משום כדי חייו של גבל.</b> בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשת חבר מרקדת וכו'.</b> משנה בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) ובסוף פרק ה' דשביעית (משנה ט'): \n",
+                "<b>וכן הנחתום שעושה בטומאה וכו'.</b> משנה בע\"ז פ' רבי ישמעאל (נ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מנחתום ע\"ה בסוריא וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד דחלה (ה\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בח\"ל מן הנחתום וכו' עד סוף הפרק.</b> גם זה ירושלמי שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואין צ\"ל המתארח אצלו א\"א מהגמרא נראה וכו'. ואני אומר דבנוסחא דידן בירושלמי פ\"ד דחלה כתוב כדברי רבינו דלא שרי במתארח אלא אצל בע\"ה אלא דמסיים בה רבי יונה בשם ר' חנניה חברין דרבנין במתארח אצלו לעיסתו אמר רבי יונה והן שראו אותו מגבל אצל אחר וצריך טעם למה השמיטה רבינו ואפשר לומר שסובר רבינו שדברי יחיד הם ולית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה וכו' עד אבל לא במוקדשים.</b> בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקדשים שקדם מום קבוע וכו'.</b> משנה שם ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק בכור חייב במתנות וכו' עד שהמוציא מחבירו עליו הראיה.</b> בפרק ב' דבכורות (דף י״ח:). ובענין נסתפק בשנים ולקח הכהן מספק וכו' פסק כרבי יוסי לגבי ר״מ ועוד דבפ״ק דמציעא (דף י״ב:) פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה ואע״ג דבפרק כל הגט (גיטין דף ל') אמר עולא מתניתין כרבי יוסי ואמוראי פליגי ואמרו כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן איכא למימר דלאו דסבירא ליה דלית הלכתא כוותיה אלא דמ״מ רצו להעמיד סתם מתניתין כרבים ועי״ל דיש לחלק בין ההיא דפרק כל הגט לההיא דפ״ב דבכורות וההיא דפרק קמא דמציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת קדשים שנפסלה במומה וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב) תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטים את כולם פוטרים את כולם אחד שוחט את כולם פוטרים לו אחד ובגמרא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין וכו' אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומוכרו לישראל במומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייב במתנות וכו'.</b> פשוט הוא ולא נכתב אלא להיות הצעה לדינים הבאים אחריו: \n",
+                "<b>כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות.</b> בפ' הזרוע בברייתא ודריש לה מיתורא דאם: \n",
+                "<b>ומ״ש וכוי אע״פ שהוא ספק וכו'.</b> בפרק הזרוע ת״ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות x (מן התייש ומן הצביה) פטור מהמתנות מכדי קי״ל דלענין (כסוי הדם) מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה קא מיפלגי וכו' בשלמא לרבי אליעזר וכו' אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות. הא דאמר מכדי קי״ל דלענין מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' פירוש דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) מקיש אהאי ברייתא במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצבייה וילדה בשלמא לר״א וכו' אלא לרבנן נהי דסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לא יהיב ליה אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול ואסיקנא דלא משכחת להאי פלוגתא דרבנן ור״א אלא בצבי הבא על התיישה וכו' ובפ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמרינן בתר הכי כי אתא רבין א״ר יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שה מה ת״ל אם שה לרבות את הכוי. וכתב הר״ן פירש״י דאע״ג דמספקא לן אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבוייא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר דבלאו רבוייא הוא מיחייב בפלגא דשה ואפילו מקצת שה משמע ואהני רבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירושא לא נ״ל דכיון דאיצטריך רבויא ניפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי ובר״פ בתרא דיומא (דף ע״ד) נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת״ל כל חלב ומוכחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספיקא וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא לפיכך נ״ל דרבין ורבי יוחנן דאסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס״ל דכוי בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויי כבהמה ומיהו מודה לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב״ם למדתי שכך כתב בפ״ט מהלכות בכורים הכוי אע״פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע״כ אבל אינו נראה כן מסוגיית אותו ואת בנו עכ״ל הר״ן. ונראה דהיינו מדתניא בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצביה וכו' דמשמע בהדיא דכוי לאו בריה בפני עצמו הוא אלא הבא מן הבהמה ומן החיה הוא: \n",
+                "<b>והטור</b> כתב על דברי רבינו איני מבין דבריו למה מפרישים כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינם טובלים ע\"כ טעמו שהבין בדברי רבינו שדעתו לומר דכוי היינו הבא מן הבהמה ומן החיה וקאמר דמפרישים ממנו כל המתנות ולא יתנם כולם לכהן דבצבי הבא על העז יתן החצי ובתייש הבא על הצבייה לא יתן כלום והוקשה לו אם אינו נותנם למה הוצרך להפרישם ועוד יש לתמוה על רבינו דמנא ליה הא דרבי יוחנן חייב בכל קאמר משמע דחייב ליתנם כולם לכהן ועוד דמשמע דמייתי לה גמרא לומר דליתא לדרב הונא דאמר מאי חייב דאמרי רבנן חייב בחצי מתנות דהא רבי יוחנן אמר דחייב בכולהו מתנות: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה היא כמו שכתב הר\"ן וכרבי יוסי בפרק אותו ואת בנו וכרב יהודה דאמר התם הכי ורב חסדא דאמר בפרק אותו ואת בנו איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצבייה סבר דכוי זה הבא מן הבהמה ומן החיה וכמ\"ד התם הכי ולא קי\"ל כוותיה: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דלא גריס רבינו בברייתא דפרק אותו ואת בנו כדברי ר\"א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אלא הכי גריס מן התייש ומן הצביה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכמו שהיא שנויה בפרק הזרוע גבי מתנות דהשתא ע\"כ ל\"ג בדברי רב חסדא איזהו כוי דר\"א לא איפליג אלא אכלאים ולא אכוי ואע\"ג דרש\"י דחה גירסא זו בברייתא משום דא\"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועינן י\"ל דטובא אשמעינן דלא נימא דהא דאמר ר\"א הבא מן התייש ומן הצביה לאו דוקא דהוא הדין לבא מן הצבי ומן התיישה ולא אתא אלא לאפוקי מן העז ומן הרחל וכדאמר רב פפא לענין אותו ואת בנו משכחת לה לפלוגתייהו דרבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה קמ\"ל וכן מתבאר מדברי רבינו בכסוי הדם דכוי בריה בפני עצמה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכוי מפרישין ממנו כל המתנות</b> היינו לומר שמפרישים ונותנם לכהן כולם שאע\"פ שהוא ספק נתרבה מאם וכדרבין אמר רבי יוחנן ובצבי הבא על העז פסק דחייב בחצי מתנות כרבנן דאמרי חייב וכדאסיק רב הונא בר חייא ובתייש הבא על הצביה ליכא לאוקמי דאם כן לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפילו מקצת שה אמרינן מאן לימא לן דאיכא מקצת שה דילמא אין חוששין לזרע האב וכוליה צבי הוא והמע\"ה ואל יקשה על מה שכתבתי שרבינו סובר דכוי בריה בפני עצמה היא ממה שכתב בפ\"א ממאכלות אסורות כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור וכו' שזו נוסחא משובשת ובנוסחא האמיתית אין כתוב בבא זו הוא הנקרא כוי אלא בבבא למעלה ממנה כתוב וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או בהמה והוא הנקרא כוי חלבו אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד השוחט לאכילת עכו\"ם וכו'. כתב</b> הראב\"ד פירוש דילפינן מכיסוי הדם וכו'. ואין צורך ללמוד משם דתוספתא ערוכה היא בפרק תשיעי דחולין השוחט לרפואה לאכילת עכו\"ם לאכילת כלבים חייב במתנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת השותפים חייבת וכו'.</b> בר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכת״ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> הלוקח בהמה מפירות שביעית וכו'.</b> פ\"ק דבכורות (דף י\"ב). \n",
+                "<b>כהנים ולויים פטורים וכו'. וספק הם הלוים וכו' עד מנדין אותו עד שיתן.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נטל הכהן לא יחזיר</b> תמה עליו הר\"ן דמאי שנא מספק בכור שאם תקפו כהן מוציאין מידו כדאמרי' בפ\"ק דמציעא (דף ו':) וי\"ל דאין כאן תמיהא שרבינו סובר ג\"כ בההיא שאם תקפו כהן אין מוציאין מידו שכן כתב בפרק ה' מהלכות בכורות ושם ביארתי טעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט לעכו״ם ולכהן וכו'.</b> הטור כתב על דברי רבינו ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובעכו״ם אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום עכ״ל. ואמת כן משמע פשט השמועה דהכי איתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) על מתניתין דהמשתתף עמהם צריך שירשום ואפילו עם העכו״ם ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העכו״ם וכו' אין צריך לרשום הב״ע דיתיב עכו״ם אמסחתא דכוותא גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי עכו״ם נמי אמרי בישרא קא זבין אלא הב״ע דיתיב אכספתא דכוותא גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך לרשום אמרי הימוני הימניה עכו״ם נמי אמרי הימוני הימניה אין אמונה בעכו״ם איבעית אימא סתם עכו״ם מיפעא פעי ופירש״י דיתיב עכו״ם אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכחא מילתא דעכו״ם שותף הוא וכו'. דיתיב עכו״ם אכספתא על הארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מהלוקחים דהא ודאי מוכחא מילתא שפיר דעכו״ם שותף בה. דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו. אין אמונה בעכו״ם אין ישראל רגילים להאמין בהם איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב עכו״ם אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמו דסתם עכו״ם מיפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף וזה מבואר כדברי הטור. וליישב דברי רבינו צ״ל שהוא ז״ל סובר דכי אמרינן ואב״א עכו״ם מיפעא פעי לא בדיתיב אמסחתא היא אלא אע״ג דלא יתיב אמסחתא עכו״ם מיפעא פעי אפילו חוץ למטבחי' ומודיע לכל שהוא שותף ומש״ה תניא דהמשתתף עם העכו״ם אינו צריך לרשום ומתניתין דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא אעכו״ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא וה״מ בדלא יתיב אמסחתא או אכספתא אבל אי יתיב אמסחתא או אכספתא אין צריך לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף וז״ש ונושא ונותן עמו דיתיב אכספתא נמי בכלל נושא ונותן שהרי הוא מקבל ממנו המעות שקיבל מהלוקחים דאל״כ איכא למיתמה על רבינו דנהי דפסק כלישנא דאי בעית אימא משום דבתרא היא אמאי פסק לענין משתתף עם כהן כלישנא דמסחתא דקמא הוא לכך אני אומר שפסק כדברי שניהם דס״ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי לישני: \n",
+                "<b>ואהא</b> דתנן צריך שירשום פירש\"י שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל והר\"ן כתב ישראל המשתתף עמהם שוחטים ומקבלים ביניהם פטור מהמתנות אפילו חלקו של ישראל ומיהו צריך שירשום ויעשה לו סימן כמו שהיו רגילים לרשום בשר שפטור מהמתנות וכדי שיבינו הרואים שאין כולם של ישראל ולא יחשדוהו ברשע. והרמב\"ם כתב בפ\"ט מהלכות בכורים המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא סיים חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעים שהכהן שותף בו וכו' ואיכא למידק [וחלקו] של ישראל אמאי פטור והא אמרינן בגמרא דכוי הבא מצבי שבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפילו מקצת שה משמע וה\"נ נהי דחלקו של כהן פטור חלקו של ישראל מיהא ליחייב איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה ואפילו מקצת שה ה\"מ דכל שיות שבו חייב דבכה\"ג כוליה שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה\"ג לא חייב רחמנא עכ\"ל. ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה והמשתתף עם העכו\"ם אינו צריך לרשום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התנה הכהן עמו וכו'.</b> בסוף המשנה הנזכרת ואם אמר [לו] חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ומפרשה רבינו כשהכהן שותף עמו חוץ מן המתנות ורש\"י פירשה בשמכר לו הכהן פרה חוץ מן המתנות. בספר כתיבת יד כתוב בדברי רבינו התנה הכהן עמו שהוא מוכר הכל חוץ מן המתנות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר לו הכהן ע\"מ שהמתנות שלי וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הכהן שותף בראש וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא (דף קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'.</b> מסקנא דגמרא שם (דף קל\"ב:): \n",
+                "<b>ומה שכתב והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן וכו' עבר ואכלן וכו'.</b> שם (דף ק\"ל:) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מאי טעמא איבעית אימא משום דכתיב וזה איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים ופירש רש\"י המזיק מתנות כהונה קודם שיתנם לכהן השליכן לאור או לים. דכתיב בהן וזה דמשמע בעודם קיימות חייב ליתנם אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומין. שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך. והר\"ן כתב על פירוש רש\"י ותמהני אם כן מאי איריא [הזיק] אפילו איתנהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה\"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי לפיכך נ\"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכתבו התוספות דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלמאן דמפיק לה מדכתיב וזה אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וללישנא בתרא כיון דלא פטר ליה אלא משום דהוי ממון שאין לו תובעים בבא לצאת ידי שמים חייב ולא ידעתי למה דהנהו גווני דאמרינן בהו בפרק הגוזל ובפרק המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמי להאי כלל דהכא אי לא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות שישלם מדמייתי עלה בגמרא ת\"ש בע\"ה העובר ממקום למקום וצריך כלומר שנצטרך למזונות נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכו' מכל מקום משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עכ\"ל. ורבינו \n",
+                "<b>כתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע</b> משמע דס\"ל כדברי התוספות ופסק כלישנא בתרא לחומרא דאם לא כן אמאי שבקיה ללישנא קמא דיהיב טעמא מקרא ותו איכא למידק הכי מדשני לישנא דרב חסדא דאמר פטור וכתב אינו חייב דמשמע אין בית דין מחייבין אותו ומדנקט גבי אכלן עבר משמע דלכתחלה מיהא אסור לאכלן: \n",
+                "<b>ומה שכתב והקונה אותם וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לטבח וכו'.</b> בקצת ספרי רבינו יש טעות סופר והכי גרסינן אמר לטבח מסור לי בני מעיה של פרה והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה הטבח לו מן הדמים לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה הטבח לו מן הדמים והוא משנה שם (דף קל\"ב) אמר [לו] מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואין מנכה לו מהדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופירש\"י נותנם לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה ללוקח מהדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל הליטרא כך וכך ושקל לו הקיבה נותנם לו לוקח לכהן שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב והטבח ינכה לו מהדמים ע\"כ שמכר דבר שאינו שלו ובגמרא (דף קל\"ד) אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו לימא בדרב חסדא קמיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' לא דכ\"ע אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי ופירש\"י לא שנו היכא דלקח ממנו במשקל דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא בששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דינו של כהן לפיכך זה לוקח נותנם והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל אבל שקלן לו הטבח הדין של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף עם הטבח והטבח חוזר עליהם אם יש בעין נותנם לכהן והכי מפרש בריש הגוזל דאף עם הטבח קאמר עכ\"ל. ופסקו הפוסקים כרב משום דרבו הוא וכתב הר\"ן על דברי רבינו שנראה מדבריו שהוא מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות ע\"כ. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו כמו שחילק רב וי\"ל משום דאמרינן בגמרא איכא דמתני לה באפי נפשה רב אמר מתנות כהונה נגזלות ורב אסי אמר אין נגזלות ולההוא לישנא לא מפלגינן בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו ופסק כההוא לישנא משום דלישנא בתרא הוא וגם משום דלההיא לישנא אתיא מתניתין כפשטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשלח בשר לחבירו וכו'.</b> תוספתא פ' הזרוע המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אין חוששין שמא מתנות כהונה הם פירוש אינו חושש שמא גזל אותם המשלח אלא תולה שמהכהן קנאם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן: \n",
+                "<b>מקום שאין בו כהן.</b> בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד וכו' ואם היו של שור וכו'.</b> שם (דף קל\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו הזרוע וכו' עד פיקה של גרגרת.</b> משנה שם (דף קל\"ד:): \n",
+                "<b>ומ\"ש עם הלשון שביניהם.</b> כן פירש\"י שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מולגין אותן וכו'.</b> שם הלחיים למאי אתא להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקיבה בחלב שעליה וכו' עד לבעלים.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנת אוכלת המתנות וכו' עד בגלל אשתו.</b> שם (דף קל\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל חללה וכו': ואם רצה הכהן למכור המתנות וכו'.</b> אפילו לעכו\"ם או להאכילה לכלבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהיו לו חברים וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) האי כהנא דאית ליה צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע״ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ונראה שסובר רבינו דצורבא דרבנן לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ומיהו דחיקא ליה שעתא בעינן כדאיתא התם כי אמרי אנא למאן דלא אפשר ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל היה הכהן שמשו וכו'.</b> שם גבי עובדא דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחטוף הכהן וכו' עד סוף הפרק.</b> שם וכתבו התוספות שאם ערב להם מבושל יותר מצלי אין לכפותו לאכול צלי כי דרך המלכים לאכול מה שערב להם יותר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז וכו' ולוים בכלל ישראל במצוה זו.</b> כלומר אע\"ג דבזרוע לחיים וקיבה לוים פטורים בראשית הגז חייבים וטעמא משום דהתם לא נפטרו לוים אלא משום דכתיב מאת העם ומספקא לן דילמא לוים לא הוו בכלל עם אבל בראשית הגז דלא אידכר ביה עם לא באו לכלל ספק: \n",
+                "<b>ואין לראשית הגז שיעור מן התורה ומד״ס שלא יפחות מס' וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז:) אמרינן דראשית הגז בס' ומשמע התם דהיינו מדרבנן דאילו מדאוריית' בכל שהוא דומיא דתרומה דמייתי התם: \n",
+                "<b>ואינה נוהגת אלא בארץ.</b> אע״ג דתנן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) דנוהג בארץ ובחו״ל הא אמר רב נחמן התם (דף קל״ו:) נהוג עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו ר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בפני הבית וכו' אבל לא במוקדשין.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד הרי שהקדיש בהמות וכו' או הקדיש בהמה וכו'.</b> שם בגמרא אבל לא במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא [גז] צאנך ולא צאן הקדש והקשו על זה טעמא דכתב רחמנא גז צאנך הא לאו הכי ה\"א קדשים חייבים בראשית הגז וכו' עד יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שכתב הרי שהקדיש בהמתו לבדק הבית וגזזה וכו' שהרי אוקימתא זו נדחית משום דלא אתיא אלא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה ואילו רבינו פסק בפרק חמישי מהלכות ערכין דבעו העמדה והערכה וע\"ק שכתב אוקימתא דרב מני דאמר חוץ מגיזה דלא מיתרצא אלא בדאמר חוץ מגיזה וכחישה ולמה השמיט רבינו כחישה וע\"ק למה השמיט רבינו אוקימתא דרב והאריך ונדחק מאד ביישוב תמיהות אלו. ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזתה בענין שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרב דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקדשים וכו' פטורים מראשית הגז.</b> משנה שם (דף ק\"ל) ופרק ב' x דבכורות (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד.</b> משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) ויליף לה בגמרא (דף קל״ז) מדכתיב לעמוד לשרת כלומר וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר לעמוד לשרת שיתן לו דבר הראוי לשירות ואין דבר הראוי לשירות אלא של רחלים פי' דהיינו תכלת דכתב קרא בבגדי כהונה וכתב הר״י קורקוס ז״ל ונראה שלזה נתכוון רבינו במ״ש שהצמר שלהם הוא הראוי לבגדים ופירושו לבגדים שהכהן רגיל ללבוש דהיינו בגדי כהונה שאם כוונת רבינו לבגדים סתם הלא נוצה של עזים ראוי לבגדים. \n",
+                "<b>ומ\"ש זכרים כנקבות</b> ג\"ז שם במשנה מכר לו זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה צמרן קשה וכו'</b> שם תנא דבי רבי ישמעאל (דף קל\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הצמר שלהן אדום וכו'.</b> הכי משמע שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם גזז הצמר וצבעו וכו' עד אחר שלבנו.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>התולש צמר רחלים בידו וכו'.</b> שם פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ופסק כרבנן ומה שקשה על זה ממה שפסק בפ\"ב ממתנות עניים נתבאר שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי.</b> תוספתא פ\"י דחולין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל לענין ראשית הגז וכו'. \n",
+                "<b>ומ״ש ובטרפה</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) פריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות מה שאין כן במתנות אמר רבינא הא מני רבי שמעון היא דתניא ר״ש פוטר את הטריפות מראשית הגז מ״ט דר״ש וכו' ומסקינן דיליף צאן צאן ממעשר וכתב הר״ן וכיון דשקלינן וטרינן טובא עליה דר״ש ומתניתין אתיא כוותיה היה ראוי לפסוק כמותו והרי״ף שהביא משנתנו כצורתה דאתיא כר״ש לפום מאי דאמרינן בגמרא משמע דהכי ס״ל אלא שראיתי להרמב״ם שכתב x ראשית הגז נוהג בטרפה ולא ידעתי למה דכיון דמתני' אתיא כר״ש אפילו פליגי רבנן עליה בברייתא היה ראוי לפסוק כסתם משנתנו אבל אפשר שהוא סובר דרבינא דאמר הא מני ר״ש היא לאו למימרא דס״ל דתנא דמתניתין נקיט כר״ש אלא הכי קאמר משום דפלוגתא דר״ש ורבנן היא לא תנא ליה לפי שלא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכיון דמתניתין לא מוכחא בהא מידי ודאמרינן מני ר״ש היא מוכח דרבנן פליגי עליה נקטינן ככללין דיחיד ורבים הלכה כרבים xx ובפ' יוצא דופן נמי משמע דגמרא הכי ס״ל דטרפה חייבת בראשית הגז דאמרינן עלה דמתניתין דתנן כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים אע״ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מיטמא טומאת אוכלים דהיינו הפרט ולא המין ואמרינן עלה הנ״מ דקתני סיפא כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ואם איתא כלומר דכל קתני ולא מין דוקא הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות דאע״ג דרבינא דחי התם ואמר ר״ש היא דתנן ר״ש פוטר את הטריפה מראשית הגז כדקאמר הכא אפילו הכי משמע דגמרא הכי ס״ל דטריפה חייבת בראשית הגז וההיא דרבינא דהתם דחייה בעלמא היא דמסקנא הכי סלקא התם דמין קתני זה נראה לי בטעמו של הרמב״ם ז״ל עכ״ל: \n",
+                "<b>אבל הגוזז את המתה פטור.</b> תוספתא ר\"פ ראשית הגז וטעמא משום דלא גז מיקרי ולא צאן מיקרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש ראשית הגז ואבד וכו'.</b> תוספתא פרק ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה לא מיפטר עד שיתן לו: \n",
+                "<b>האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים.</b> בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דלרבי אלעאי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה וכו' אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרים אף ראשית הגז כן אין והתניא האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום הא כל גיזי ראשית דבריו קיימים ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש״מ הא רבי אלעאי הא רבנן ויש לתמוה שמאחר שרבינו פסק כר' אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ הוה ליה לפסוק שהאומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום ובסמוך יתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח גז צאנו של עכו\"ם.</b> שם (דף קל\"ה) איתמר גזז ומכר ראשונה (ראשונה) וכו' רב חסדא אמר חייב דהא גזז רבי נתן בר הושעיא אמר פטור בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה תרגמה רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום ומאחר שרבינו פסק כרב חסדא מהטעם שאכתוב ממילא קים ליה מתניתין כפשטא ומפרש רבינו דהלוקח גז צאנו של עכו\"ם היינו שלקח ממנו אחר שגזזן וצאנו לגזוז היינו שלקח הצאן לגיזתן וגזזן הישראל ואם לקח הגיזה קודם גזיזה שיגזוז אותה המוכר ה\"ז נקרא גז צאנו של עכו\"ם אחר שגזזן העכו\"ם ורש\"י והר\"ן פירשו בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח גז צאנו של חבירו וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שני מיני גיזה וכו'.</b> משנה שם. ודע דבגמרא (דף קל\"ו) על הא דאמר ר' אלעאי אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אמרינן אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא אין והתניא היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שנים ושלשה שנים אין מצטרפות הא חמש מצטרפות והתניא אין מצטרפות ופירש\"י אם היו לו ה' צאן וגזז השתים בשנה זו וג' בשנה שנייה דהשתא איכא גיזין של ה' צאן מצטרפות ואע\"ג דחדש וישן הוא והתניא אידך דאפילו ה' אין מצטרפות וכו' אלא שמע מינה הא רבי אלעאי הא רבנן ותו פריך אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור וכו' וכ\"ת הכי נמי והא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב מתניתין דלא כר' אלעאי אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז [ממין על שאינו מינו לא וכו'] אין והא תנן היו לו שני מינים שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הכי נמי משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון הכא נמי עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מתרוייהו הא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי. ומעתה יש לתמוה על מה שנראה מדברי רבינו בזכרים ונקבות מדין שני מינים נגעו בה וכבר נתבאר בגמרא שכתבתי דלית בה אלא משום עצה טובה וכן יש לתמוה שמאחר שפסק כרבי אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ למה פסק דלא כוותיה באומר כל גיזותי ראשית כמו שכתבתי בסמוך. ומ\"ש הר\"ן בזה אינו עולה לדעת רבינו שמה שהתיר להפריש מן החדש על הישן הוי תיובתיה ומה שנ\"ל שאפשר לומר בזה לדעת רבינו הוא דמשמע ליה ז\"ל דלא אלים האי מנהגא דנהוג עלמא כרבי אלעאי לענין דאינו נוהג אלא בארץ למידחי כל הני סתמי דאתו כרבנן ומסתיין דננקוט כוותיה במאי דנהוג כוותיה לחוד והבו דלא לוסיף עלה הוא ובענין ההוא דזכרים ונקבות יש לומר דלישנא דמתני' נקט כמנהגו ומה שיתפרש במתני' יתפרש בדבריו ועי\"ל דה\"מ למימר ליה אה\"נ דזכרים ונקבות תרי מיני נינהו וכפשטא דמתני' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה. ובספרי רבינו כתוב זה נותן לעצמו על מה שמכר והוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת שמכר ולכתוב במקומה ששייר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנתגייר והיו לו גיזות וכו'.</b> בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' מהם לפיטור וחד מינייהו ראשית הגז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש.</b> משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכב״ה ואע״ג דאמרינן בגמרא (דף קל״ז) שקילס רבי סברת ר״י דאמר ד' ראה רבינו לסמוך יותר על ב״ה דמתניתין וכ״כ הרב ר' יצחק אלפס בשם בה״ג ומר חפץ גאון. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ס' סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י\"ב סלע וכו' עד מראשית הגז.</b> שם בגמרא פלוגתא ופסק רבינו כמ\"ד הכי דרבים נינהו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף. ופסק נמי כרב דאמר מחומשות דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין חייבים בראשית הגז.</b> בריש פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) (ותוספתא שם): \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה בחלק כ\"א מהן כשיעור וכו'.</b> נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשית הגז מצותה בתחלה וכו'.</b> תוספתא פרק ראשית הגז: \n",
+                "<b>היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דרב חסדא ורב נתן בר הושעיא ופסק כרב חסדא משום דהוא מארי דגמרא טפי ועוד דמתניתין אתיא ליה כפשטה ואע\"ג דרב חסדא גופיה תרגמה למתניתין אליבא דרב נתן שינויא הוא ולא סמכינן עליה ודברי רבינו בפירוש מחלוקת זה מוחלק מפירוש רש\"י וצריך ליישב פירוש זה מאי דמותיב עלה גמרא מהלוקח גז צאנו של עכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויש לו להפריש מן החדש על הישן וכו'.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו גיזות הרבה וכו'.</b> משנה שם וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ואוקמוה בגמרא בישראל שיש לו גיזין הרבה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש מלובן וכו' עד כדי מתנה המועלת.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשית הגז חולין לכל דבר וכו'.</b> פ' הזרוע (חולין דף קל״א:) כל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע וכו' ובפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) השוה מתנות וראשית הגז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לפדות כל איש וכו' ואין האשה חייבת וכו'.</b> בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n",
+                "<b>עבר האב ולא פדהו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הוא לפדות וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) ובפ' יש בכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בנו לפדות וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה את בנו מברך וכו'. ומ\"ש וחוזר ומברך שהחיינו.</b> בסוף פסחים (דף קכ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה זו נוהגת בכ\"מ.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש ובכל זמן: ובכמה פודהו וכו' בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון וכו' עד אינו פדוי.</b> משנה וגמ' פ' יש בכור (בכורות דף נ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב לכהן וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>נתן לו כלי וכו'.</b> בפרקא קמא דקידושין (דף ח') תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בה' סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני וכו' בנו פדוי [האי פדיון] ה\"ד אילימא דלא שוי כל כמיניה אלא לאו אע\"ג דשוי וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי ה' סלעים אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא x (ולא אזיל בגילוי הראש) ומיבעיא ליה סודרא ארישיה אבל כ\"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה י' בי\"ג וכתב הר\"ן (דף תרכ\"ג ע\"ב) על הא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא נראה דה\"ה למי שדרכו להתייקר באי זה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בה' סלעים במה בנו פדוי [אלא ודאי כדאמרן] ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוי לי אלא שיש לתמוה על הרמב\"ם שכתב [בפי\"א מה' xx בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חילק אם דרכו להתייקר בו אם לאו עכ\"ל. ול\"נ שסובר רבינו שכל שהוא שוה ה' סלעים לשום אדם אע\"פ שלכהן זה אינו שוה כ\"כ יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו' היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים וה\"פ לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אבל כ\"ע כלומר מילתא דלכ\"ע לא שוי ה' סלעים כיון דלשום אדם בעולם לא שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וז\"ש כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים כלומר בשוק אינו שוה כ\"כ אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי: \n",
+                "<b>נתן ה' סלעים לעשרה כהנים וכו'.</b> פרק יש בכור (בכורות דף נ״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר וכו' עד יחזיר.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכן אם פירש ונתן לו וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף ו':) ומסיים בה התם ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות x ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים פטורים וכו'.</b> בריש בכורות (דף ד') ומשנה ריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה וכו'.</b> מסקנא דהלכתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לויה המעוברת מעכו״ם בנה פטור וכו' וכהנת המעוברת מעכו״ם וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנולד לו בן חלל וכו' עד שהרי זכה האב בפדיונו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ו) נתגיירה מעוברת [וילדה] נשתחררה מעוברת וילדה כו' בכור לכהן: \n",
+                "<b>ומ\"ש אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכרית והשפחה שילדו וכו'.</b> שם במשנה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הבא אחר הנפלים.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>כל נפל וכו' עד וחייב לפדות.</b> משנה שם (דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתך העובר במעיה וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ו) והיוצא מחותך הבא אחריו אינו בכור לכהן: \n",
+                "<b>בן שמנה חדשים שהוציא ראשו וכו' וכן בן תשעה שמת וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשתצא פדחתו וכו'.</b> משנה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ח) ומייתי לה בבכורות (דף מ\"ו:) פרק יש בכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצא דופן והבא אחריו וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ב דבכורות (דף י\"ט) וכרבי עקיבא x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יתחייב בפדיון וכו'.</b> פשוט במשנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח): \n",
+                "<b>מת הבן בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים וכו'.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) וכת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נעשה טרפה.</b> בפ\"ק דב\"ק (דף י\"א:) ודברי רבינו כפירוש התוספות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הקדים ונתן לכהן וכו'.</b> משנה פרק יש בכור וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שפדה בנו בתוך שלשים יום וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכ״ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו' לאחר ל' יום דאיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר ל' יום ונתעכלו המעות וכו' והלכתא כוותיה דשמואל וכו' תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי א״ל שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואף על גב דקי״ל [הלכה] כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל ולפי זה יש לתמוה למה פסק רבינו כרב וצ״ל שדעת רבינו כדעת הרא״ש (דף ס״ז ע״ד) שכתב ונראה שהלכה כרב דהך ברייתא מסייעא ליה ועוד דהלכתא כרב באיסורי ואע״ג דלכאורה רב יהודה כשמואל ס״ל מדמשבש לברייתא לאוקומה כשמואל מ״מ כיון דקי״ל הלכתא כרב באיסורי לא שבקינן האי כללא אף אי רב יהודה תלמידו פליג עליה וסבר כשמואל ומיהו תימה למה היה רב יהודה משבש האי תנא אם היה שונה כרב הילכך נראה לפרש דהאי תנא סתמא תנא בנו פדוי ולא פירש אם אמר מעכשיו או אם אמר לאחר שלשים יום וא״ל רב יהודה שמואל אמר אין בנו פדוי אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות וגם לרב מעכשיו אין בנו פדוי ואת תני סתמא בנו פדוי מוטב שתשנה אין בנו פדוי ואתיא ככ״ע לרב בדאמר מעכשיו ולשמואל אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות ולא יטעו בדבריך להקל עכ״ל. ואין ספק שלא היתה בנוסחת גמרא שלהם פסק הלכה בהדיא כשמואל כמו שהוא בנוסחא שלנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא ספק וכו'.</b> מתבאר מהדינים שיבאו בפרק זה: \n",
+                "<b>מת האב בתוך ל' יום וכו' עד שיודיעוהו שלא נפדה.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) ומייתי לה בפרק השואל (דף ק״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלא בכרה אשתו וכו' עד פטור שהמע\"ה.</b> משנה שם (דף מ\"ח): \n",
+                "<b>מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום וכו'.</b> הטור כתב על זה ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' יום אפילו חלקו חייבים עכ״ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הטור וכאן חזר בו ולכן אעתיק לשון המשנה והגמרא ומשם יתבאר. תנן פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב והבנים קיימים ר״מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים ובגמרא דמת האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר״מ כי חלקו פטורין והא אישתעבדו להו נכסיה אלא דמית בתוך ל' יום מ״ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום [ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל] והב״ע דליכא אלא ה' סלעים ודכ״ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכ״ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ״ע אית להו דרב פפא דאמר מלוה ע״פ גובה מהיורשים ואינו גובה מהלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמיפלגי וכו' א״ה [רבי יהודה אומר] נתחייבו הנכסים נתחייב גברא מיבעי ליה ועוד תניא ר' יהודה אומר האחין שחלקו וכו' אלמא חמש ולא חצי חמש ס״ל אלא דכ״ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים אימת אילימא דמית לאחר ל' יום מכלל דר״מ סבר כי חלקו פטורים הא אישתעבדו להו נכסיה אלא בתוך ל' יום כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה ליזיל גבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה ואסיקנא כמו בלישנא קמא: \n",
+                "<b>והשתא</b> כיון דאוקמה רבא במת לאחר ל' יום משמע דבמת בתוך ל' יום מודה רבי יהודה דפטורים משום דאזיל גבי האי ודחי ליה וכו' וזהו טעמו של רבינו בפירוש המשנה ושל הטור. וטעמו של רבינו כאן נראה שהוא מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אמית בתוך שלשים יום ואמר ליזיל גבי האי ולדחייה וכו' לא מתמה אלא אדר\"מ ולא אדר' יהודה משמע דלר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוייה משום דאע\"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע\"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי נשיו שלא בכרו וכו' עד ואחריה זכר.</b> משנה שם (דף מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> שתי נשיו אחת בכרה וכו' עד וזו שבכרה ילדה זכר.</b> ג\"ז משנה שם ויש טעות סופר בקצת ספרי רבינו בסוף בבא זו וה\"ג מת האב ינתן מן הנכסים ה' סלעים, ופסק כר\"י לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי נשים של ב' אנשים וכו' עד לפדות את עצמו.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מבכרת שלא שהתה וכו'.</b> תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילדו שתי נקבות וזכר וכו'.</b> משנה פרק יש בכור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כט-ל)</small> שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה וכו'.</b> פה יש חסרון בקצת ספרי רבינו מט\"ס וה\"ג שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים שלא נפטר אלא בב' ספיקות. ודינים אלו עד אין כאן לכהן כלום. גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שתי נשים וכו' ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום א\"א טעה בזה שזה חייב וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו וכו' א\"א כל זה שבוש אלא שניהם פטורים כמו שכתבתי למעלה עכ\"ל. טעמו מפני שהוא גורס במתניתין דשתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ואינו גורס שני זכרים ונקבה וכן בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה גרסינן זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ובגמרא (דף מ\"ט) תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש\"י תני רב הונא גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבוא אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה שני זכרים הא' בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואפילו הכי הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל אין אני בכור אלא חבירי. באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה כיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוים בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה וכתב עוד גבי שתי נשים של שני אנשים וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים א\"א כל זה שבוש וכו'. הראב\"ד בהרגישו קושיא דבאיש אחד ושתי נשיו נמי איכא לספוקי שמא אותה שלא בכרה ילדה נקבה לבד או נקבה ואח\"כ זכר כתב דבאיש אחד אין ספק ספיקא פוטר אותו ואיני יודע טעם לזה. ורבינו גורס במשנה כגירסת הראב\"ד ומפרש דהא דתני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ארישא קאי דוקא וגורס כיון דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה ומפרש דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה דאין כאן לכהן כלום משום דאיכא למימר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר ובשני אנשים לא משכחת לה שלא יהא לכהן כלום ונתן טעם לדבר שלא נפטר אלא בשתי ספיקות ומ\"מ דברי רבינו תמוהים מ\"ש מאיש אחד ושתי נשיו שכתב בשני זכרים ונקבה שאין כאן לכהן כלום דהתם נמי אינו נפטר אלא בשני ספיקות דאם אותה שלא בכרה ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא\"כ ילדה הנקבה תחלה ועוד הקשה עליו הטור שגם אינו מתחייב אלא בשני ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אא\"כ יצא הזכר תחלה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק וצ\"ע. והר\"י קורקוס כתב שנ\"ל שגירסת רבינו היפך מגירסא דידן והכי גריס ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים הוא דמשכחת לה בשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה\"פ באיש אחד ושתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה והוא הדין שכתב למעלה ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום שאני אומר וכו' וקצת טעם י\"ל כדברי דכשהוא איש אחד ואיש זה נולד לו נקבה בודאי ה\"ז אומר נקבה זו לבד ילדה אותה שלא בכרה ואת\"ל שילדה ג\"כ אני אומר שילדה נקבה תחלה ואין זה דבר רחוק ולפיכך פטור כיון שיש לאיש זה אשה שבכרה במה לתלות הזכרים או הזכר גם יש לו נקבה לומר שזו היא פטרה רחם אותה שלא בכרה אבל בב' אנשים לא משכחת לה דכיון שזה לא בכרה אשתו ויש כאן ב' זכרים לפנינו ואין לזה אשה אחרת שבכרה לתלות אין פוטרין אותו בשיתלה באשת חבירו וזהו שאמרו בשני אנשים לא משכחת לה והוא הדין שהזכיר רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לפדות וכו' ואם לא רצה לפדותו מ\"ע לערפו וכו'.</b> כתב הראב\"ד בחיי ראשי אין זה מן הפלפול וכו'. ורבינו סמך על פשטא דמשנה בפ' קמא דבכורות (דף י\"ג) דקתני מצות פדייה קודמת למצות עריפה דאם לא כן לא היה התנא מוציא עבירה בלשון מצוה: \n",
+                "<b>ושתי מצות אלו נוהגות בכ\"מ ובכל זמן.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בארץ בין בחו\"ל: \n",
+                "<b>ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.</b> משנה פ\"ק דבכורות (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השה שפודין בו נותנו לכהן.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כל פטר רחם וגו'</b> כך היא הגירסא הנכונה והוא בפ' קרח ומדכתיב יהיה לך יליף שהוא לכהן. וספרים שכתוב בהם שנאמר כל פטר חמור ט\"ס הוא. ומה שסיים רבינו ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה הטמאה האמורה כאן הוא החמור בלבד משום דמלישנא דקרא הוה משמע דבכל בכור בהמה טמאה נוהגת דין בכורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטר חמור אסור בהנאה וכו'.</b> בפ\"ק דבכורות (דף ט':) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור\"ש מתיר ואמרינן בגמרא (דף י\"א) דפליגי בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו ומשמע התם דהלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אם דמיו אסורים וכו'. ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא: \n",
+                "<b>ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן וכו' עד בפניו.</b> ברייתא ומימרא ספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש פדיון פטר חמור וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת כלומר השה רבי אליעזר אומר חייב באחריותו וכו' וחכ\"א אינו חייב באחריותו וכו' מת פטר חמור ר\"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ\"א אינו צריך להקבר וטלה לכהן ופירש\"י אינו צריך להקבר דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי וידוע דהלכה כחכמים ותנן תו התם (דף ט') גבי פדיון פטר חמור אם מת נהנים בו ומוקי לה בגמרא (דף י\"א:) דמת ביד בעלים ונהנה בו כהן סד\"א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה קמ\"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי חייב לפדותו וכו'.</b> בספ\"ק דבכורות (דף י\"ב:) x תניא פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין וכו' ובפטר חמור פחות משלשים [יום] ומוסיפים עד עולם אמר ר\"נ לומר שאם פדאו פדוי וכו' רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו ופירש\"י לומר שאם פדאו פדוי הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים רב ששת אמר לעולם מצות פדיון לאלתר והא דקתני אין בערכין ובפטר חמור פחות משלשים [יום] שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר עכ\"ל. וידוע דהלכה כרב ששת באיסורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד.</b> כלומר אין כאן דבר אחר אלא שנתעכב ולא למצוה והיינו עובר עליו דקאמר רב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא רצה לפדותו עורפו וכו'.</b> משנה שם (דף יג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין ממיתין אותו לא במקל וכו'.</b> ברייתא שם (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין לא בעגל וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין בשה הדומה לאחר וכו'.</b> שם איבעיא להו מהו לפדות בנדמה כלומר בן רחל הדומה לעז ולא איפשיטא ופסק בה לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור לפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף: \n",
+                "<b>ופודין בבן פקועה.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב אשי דבתרא הוא: \n",
+                "<b>ואין פודין בפסולי המוקדשין וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פודין בשה בין זכרים וכו'.</b> משנה (שם דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> שה שלקחו מדמי שביעית וכו'.</b> גם זה [בעיא דאיפשיטא] שם (דף י\"ב): \n",
+                "<b>אם אין לו שה לפדותו וכו'.</b> בפ\"ק דבכורות (דף ט':) אמרינן דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה הקפידה תורה על פטר חמור לפדותו בשה ואקשינן ומי הקפידה והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקא בשוויו בשוויו לא קאמרי כי קאמרי שלא בשוויו ומסיק (דף י\"א) דטעמא דרבי יהודה משום דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו תניא (דף י':) תפדה [אפילו] כל שהוא ופסק רב יוסף הלכתא הכי וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. ופירש\"י בשילקא עשבים שלוקות. חמור מן ההקדש שפודהו בכסף בשוויו. להחמיר עליו שלא יפדהו אלא בשה. אלא להקל עליו שאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא. פטרוזא שה כחוש. ואמרינן בגמרא רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה [ברגיא] תלתא זוזי וכו' קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו ופירש\"י קשיא הלכתא אהלכתא הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכה [כדברי חכמים] דאפילו בת דנקא. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בא לימלך לעושה מעצמו כדמפליג גמרא וכ\"כ עליו הראב\"ד ז\"ל א\"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים וכו'. ועוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב לחלק בין אם היו דמי פטר חמור ג' זוזין או יותר לכשהם פחות מניין לו לחלק כן ושמא גירסא אחרת היתה לו בגמרא וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה פטר חמור של חבירו וכו'.</b> מימרא פירקא קמא דבכורות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים פטורים וכו'.</b> משנה בריש בכורות (דף ד') ובריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח עובר חמורו וכו'.</b> משנה בריש בכורות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין קונסין אותו על דבר זה.</b> שם בגמרא כל הני למה לי צריכי דאי תנא לוקח ה\"א וכו' אבל מוכר דמפקע ליה מקדושה אימא ליקנסיה קמ\"ל כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס: \n",
+                "<b>היה העכו\"ם שותף וכו' עד הרי זה חייב.</b> פלוגתא דאמוראי בריש בכורות (דף ג') ופסק כרב הונא דאמר אפילו אזנו בין באם בין בעובר דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר אפילו מום קל. וכתב הטור על דברי רבינו ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דהוא הדין נמי אפילו אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שאין צריך שיהיה לו כל האבר עכ\"ל. וי\"ל דס\"ל לרבינו דכשיש לעכו\"ם שותפות בכל הבהמה אפילו אחד מאלף שותף מיקרי ופוטר אבל כשאין לו שותפות אלא באבר אחד על זה אמרו בגמרא וכמה תהיה שותפות העכו\"ם ותהא פטורה מן הבכורה ואמר רב הונא אפילו אזנו ומשמע דכל אזנו קאמר מדאתקיף ליה ר\"נ לימא ליה שקול אזנך וזיל ופסק כרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ופירש\"י אפילו אין לעכו\"ם שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה וא\"ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך ולא תהיה בעלת מום וי\"ל דמשכחת לה שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר: \n",
+                "<b>וכן המקבל חמור מן העכו\"ם וכו' או עכו\"ם שקיבל מישראל וכו'.</b> משנה בריש בכורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנתגייר וכו'.</b> פרק הזרוע (חולין דף קל״ד) גבי ח' ספיקות נאמרו בגר ארבעה לפיטור וחד מינייהו פטר חמור פירוש לענין ממון ומיהו כיון דקי״ל ספק איסור לחומרא צריך לפדותו להפקיע איסורו שאסור בהנאה והפדיון מעכבו לעצמו דהמע״ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו'.</b> מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שילדה כמין חמור וכו'.</b> משנה פירקא קמא דבכורות (דף ה':). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה.</b> שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל ופסק באת\"ל כמנהגו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> חמורו שלא בכרה וכו'.</b> משנה פרק קמא דבכורות (דף ט') חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין [כאן] לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. ובגמרא (דף ט':) מפריש טלה לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי לאיסוריה מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. א\"א יש כאן שבושים והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדברי רש\"י והתוספות שסוברים דכל היכא דקתני בענין פטר חמור אין כאן לכהן כלום מפריש טלה לאפקועי איסוריה והוא לעצמו ורבינו כתב דבשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אינו צריך להפריש טלה לעצמו וזה אצל הראב\"ד שיבוש משום דכיון דלא מפסיד מידי למה לא יתקן בהפרשת טלה וכתב שיש כאן שיבושים משום דמשמע מדברי רבינו דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה מפריש טלה לעצמו אע\"פ שלא הוזכרה במשנה וגם הוא זכרונו לברכה לא הזכירו שהרי לא מיעט אלא שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות וזה בעיני הראב\"ד שיבוש לחלק במה ששנו אין כאן לכהן כלום בין זה לזה שבזה מפריש טלה לעצמו ובזה אינו צריך להפריש ולדעת רבינו י\"ל דשאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע\"ג דתרי ספיקי הוא אבל בב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות כיון דאינו צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ומ\"ש והספיקות שמא הזכר יצא אחר הנקבה טעמו להשיג על רבינו למה כתב שיש כאן ספיקות הרבה שהכל נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הלוקח חמור מן העכו\"ם ואין ידוע אם בכרה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו עשרה טלאים וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק קמא דבכורות עלה י\"א: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..07d4a035b86fce958fa2837e9e6b93e0dadcaaf3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,858 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג): \n",
+                "<b>וכל כהן שאינו מודה בהן וכו'.</b> בפ' הזרוע ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון וכל שכן במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת ענין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמנה מתנות מהם אין אוכלים אותם הכהנים וכו'.</b> רבינו חילקם בחילוק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת וכו'.</b> בסוף פרק הגוזל עצים (ב\"ק דף ק\"י:) ובירושלמי סוף חלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו'.</b> משנה בסוף שקלים (דף י\"א) ובסיפרי פרשת והיה כי תבא כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים: \n",
+                "<b>ומ״ש ובא״י בלבד.</b> פ״ק דכלים (מ״ו) ובפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n",
+                "<b>ומביאים בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג.</b> משנה בסוף פרק קמא דבכורים (משנה י') אלו מביאים וקורין וכו' מזיתי שמן מעבר הירדן רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש וידוע דהלכה כת\"ק. ומשמע לרבינו דלא פליג ת\"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכבר כתב מהרי\"ק בסי' קנ\"ב להוכיח מהיכן משמע ליה הכי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירושלים.</b> משנה בסוף חלה (משנה י\"א): \n",
+                "<b>אבל עמון ומואב ובבל וכו'.</b> עמון ומואב ירושלמי בסוף בכורים ובתוספתא פ\"ק ומשמע לרבינו דה\"ה בבבל: \n",
+                "<b>ואם הביא ביכורים מחוצה לארץ אינם ביכורים כו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינין וכו'.</b> משנה בפ\"ק דבכורים (מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו.</b> ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים לא מתמרים שבהרים וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'.</b> בפרק כל קרבנות הצבור (מנחות דף פ\"ד:) ובירושלמי פ\"ק דבכורים פלוגתא בתמרים שבהרים ובפירות שבעמקים ופסק כרבי יוחנן דאמר לא נתקדשו ותניא תו תמן תאנים x סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות אין מביאין ומשמע לרבינו שאם הביא לא נתקדשו דלא עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים וכו'.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ג') ומייתי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף ק\"כ:) ופרק ב דערכין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא משקין אין מקבלים ממנו.</b> בסוף חלה (משנה י\"א) תנן יוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ומוקי לה בירושלמי (הלכה ה') כשלא בצרן מתחלה לכך וההיא דסוף תרומות בשבצרן מתחלה לכך. ואיני יודע למה לא חילק רבינו בכך. ובפירוש המשנה כתב רבינו ומה שאמרו שהביכורים מביאים אותם יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא לומד הביכורים מן התרומה וכן אמרו מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לה ביכורים מתרומה ואין הלכה כרבי יהודה עכ\"ל. ודברי רבינו נראה כאן שהוא פוסק כההיא דסוף תרומות ולא כההיא דיוסף הכהן. ומכל מקום יליף מינה למשקין דשאר פירות שאם הביא אין מקבלים ממנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרובים לירושלים וכו'.</b> משנה פרק ג' דבכורים (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאים בכורים קודם לעצרת וכו'.</b> משנה פירקא קמא דביכורים (משנה ג') וסוף חלה (משנה י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא יניחם שם עד שתבא עצרת וכו'.</b> תוספתא בריש בכורים: \n",
+                "<b>וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה וכו'.</b> כן משמע במשנה פירקא קמא דביכורים דקתני מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא משמע הא אחר חנוכה אינו מביא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואיך יתכן זה וכו'. ויש לומר דכיון דמחנוכה ואילך כלים לחיה מן השדה ולא קרינן בהו מארצך כדדריש בסיפרי אינם נחשבים משנה שעברה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן וכו'.</b> ירושלמי פירקא קמא דבכורים (הלכה ו'): \n",
+                "<b>אחד הנטוע ואחד העולה מאליו וכו'.</b> ריש פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופירות של שותפין חייבין וכו'.</b> כך כתוב בספרי רבינו המוגהים והוא בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגדל בעציץ וכו'.</b> פ' כל קרבנות הצבור: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש אבל מביא הוא מן הגדל בגנה ובחורבה.</b> כתב הראב\"ד הוא פסק כר\"ל וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דהתם הכי איתא תנן התם אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואמרינן עלה ר\"י אמר אם הביא לא קידש ר\"ל אמר אם הביא קידש וכו' תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר\"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה כו' אלא לר\"י קשיא תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ופירש\"י תנאי היא דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא וה\"ה לתמרים שבהרים ושבעמקים עכ\"ל. וצ\"ל על כרחנו דבשגג ושבחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ושבעמקים דבהני קתני בברייתא דמסייעא לר\"י מביא וקורא ובהנך קאמר ר\"י דאם הביא לא קידש והשתא אתי שפיר פסק רבינו כר\"י. והתימה על הראב\"ד שגזר אומר שרבינו פסק כר\"ל והיאך אפשר להעלות כן על הדעת שהרי ר\"ל מפליג בגג בין של בית לשל מערה ובחורבה בין עבודה לשאינה עבודה ובעציץ בין נקוב לשאינו נקוב ובספינה בין של עץ לשל חרס ורבינו לא מפליג כלל. וי\"ל דהראב\"ד לטעמיה דסבר לר\"י אינו מביא מן הגג ומהחורבה כלל דלפי זה מי שיאמר שיביא אינו אלא כר\"ל וק\"ל למה לא פסק כר\"י ותו דאפילו כר\"ל לא אתיא דאיהו מפליג בין גג לגג ובין חורבה לחורבה ורבינו לא מפליג ותו דמפליג בין עציץ וספינה לגג וחורבה והיינו לא כר\"ל ולא כר\"י. זהו ביאור דברי הראב\"ד וכבר יישבתי דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו וכו' עד מאדמתך.</b> פירקא קמא דביכורים (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו חבירו רשות להבריך וכו'. אפילו לשעה וכו'. </b> שם בירושלמי וכר' יונה ורבי יוחנן: \n",
+                "<b>ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו וכו'.</b> בס״פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האריסין והחכירין ובעלי זרוע וכו'.</b> משנה פ\"ק דביכורים (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו נתייאשו הבעלים.</b> בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו וכו'.</b> משנה ו' בפ\"ק דבכורים הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא ר\"מ אומר מביא וקורא וכו' ובמי\"א הקונה ג' אילנות בתוך (שדה) של חבירו מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וידוע דהלכה כת\"ק דאמר דוקא ג' אילנות מביא וקורא. \n",
+                "<b>ומ״ש ואע״פ שאין לו אלא אילנות בלבד</b> אינו סותר מ״ש תחלה יש לו קרקע די״ל דה״ק אע״פ שקניית השלשה אילנות היה בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפרק כ״ד מהלכות מכירה כיון שקנה ג' הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע קנה אע״פ שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין בכורים. ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גווני שקנה שלשה מביא וקורא אע״פ שאין זה הכרע דהא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ב) קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצריך לאוקומי בהנך גווני דמוקי לה בגמרא. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל נ״ל דכוונת רבינו דודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחלת לשונו שלשה יש לו \n",
+                "<b>קרקע ומ\"ש אע\"פ שאין לו אלא אילנות</b> ה\"פ ואע\"פ שזה לא קנה בפירוש אלא אילנות ואין עיקר דעתו אלא על האילנות והקרקע לא הזכירו ולא פירשו בשעת המקח וא\"כ הרי הוא כמי שאין לו קרקע ואיך יאמר פרי האדמה אשר נתת לי והוא לא קנה אותה שלא החשיב והזכיר אלא האילנות והרי הוא בעיניו כמי שאין לו אלא אילנות אפ\"ה כיון דסתמא יש לו הרי הוא כאילו קנה קרקע עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש הקונה אילן אינו מביא לפי שאין לו קרקע</b> נראה שטעמו מדתני ת\"ק דהקונה שני אילנות מביא ואינו קורא משמע שאם לא קנה אלא אילן אחד אינו מביא דאל\"כ לישמעינן באילן אחד דמביא וכל שכן בשנים אע\"פ שיש לדחות דאינו קורא אתא לאשמועינן דאפילו בשנים אינו קורא כל שכן באחד י\"ל דהל\"ל הקונה פחות מג' אילנות ואף גם זה יש לדחות ולומר דמשום דלר\"מ בשנים מביא וקורא נקט בת\"ק שנים אבל אה\"נ דלת\"ק דין אילן אחד שוה לשנים וי\"ל דממשנה יתירה קא דייק דכיון דהוה בעי למיתני הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וממילא משמע הא שנים מביא ואינו קורא למה ליה למיתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא אלא ודאי היינו ללמדנו דבשנים דוקא הוא דמביא ואינו קורא הא באחד בלבד אינו מביא וקצת סמך יש לזה מדקאמר בפרק הספינה מ\"ט דר\"מ באילן אחד ומ\"ט דרבנן בשני אילנות ולא קאמר ומ\"ט דרבנן בין באילן א' בין בשני אילנות אע\"פ שאין טעם לחלק בין אילן אחד לשני אילנות כיון שאין לו קרקע בין בזה ובין בזה אפשר שגם זה בכלל מה ששאל מ\"ט דרבנן בשני אילנות. אח\"כ מצאתי בירושלמי דביכורים פ\"ק (הלכה ו') אחד אינו מביא כל עיקר שנים מביא ואינו קורא וזה מבואר כדברי [רבינו]. ומ\"מ רבינו שנתן טעם לאילן אחד מפני שאין לו קרקע יקשה מ\"ש שני אילנות וי\"ל דה\"ק מפני שאין לו קרקע בודאי מה שאין כן בשני אילנות דמספקא לן כדאמר בפ' הספינה וכתבו רבינו בפ\"ד. וא\"ת למה השמיט רבינו דין קונה שני אילנות שמביא ואינו קורא וי\"ל דמדיוקא דרישא וסיפא איכא למשמע מינה דמדקתני באילן אחד אינו מביא משמע הא שנים מביא ומדקתני בשלשה הרי הוא כמי שקנה קרקע כלומר וקורא משמע הא שנים אינו קורא ולקמן בפ\"ד כתבו בפירוש כמו שהוא שנוי במשנה מביא ואינו קורא כדי לכוללו עם השנויים באותו פרק שמביא ואינו קורא. ועל מש\"כ רבינו ג' יש לו קרקע ואע\"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא כי אלא מפני שבסתם וכו' ואני כבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n",
+                "<b>קנה אילן א' וקרקעו הרי זה מביא.</b> משנה פ\"ק דביכורים (מי\"א) קנה אילן וקרקעו מביא וקורא ויש לתמוה למה השמיט רבינו וקורא ונראה דט\"ס הוא אי נמי שמאחר שמפני שקנה קרקע מביא פשיטא שקורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע וכו' עד שהרי יש לו קרקע ופירותיה.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע.</b> כך היא הגירסא בספרי רבינו המוגהי' והחלוקה הראשונה היא בירושלמי פ״ק (הלכה ו') והחלוקה השנית דבר פשוט הוא ובפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) אמרו דלר״מ לוקח פירות מן השוק (בלא קרקע) מביא וקורא והקשה מהקונה אילן אחד וכו' וסלקא בתיובתא: \n",
+                "<b>ומ\"ש חזר המוכר ולקח הפירות וכו'.</b> ירושלמי פרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו לעכו\"ם וכו'.</b> משנה בסוף פרק x השולח (דף מ\"ז) ולרש\"י גירסא אחרת ופשטא דגמרא דקאמר שתי תקנות הוו וכו' משמע כדפירש\"י וצריך ליישבו לדעת רבינו ועיין במ\"ש xx בפי' המשנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד המוכר שדהו לעכו\"ם וכו' א\"א אע\"פ שבכרו ברשות העכו\"ם עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שכתב אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמה שכתב בפרק א' מהלכות תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דברייתא בהכי מיירי ובשבכרו ברשות העכו\"ם אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות העכו\"ם שאין ישראל הקונה חייב עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשרה שבטלה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכורים אין להם שיעור וכו'.</b> משנה בריש פאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים.</b> ירושלמי רפ״ג דביכורים והכי משמע בגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו.</b> משנה פ\"ב דבכורים (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן וכו' עד אינה כבכורים.</b> משנה שם פ\"ג (משנה י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאינה ביכורים אינה נאכלת אלא בטהרה: ומ\"ש ואין מעטרין את הביכורים וכו'.</b> שם (משנה ט') וכר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מפרישין וכו' עד הרי אלו ביכורים.</b> משנה בפ\"ג (מ\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>לא הפרישם במחובר וכו'. ומ\"ש ואם נטמאו הפירות כולם וכו'</b> נראה דיליף לה מדתנן בפ\"ב דביכורים (משנה ה') גבי תר\"מ שוה לביכורים ניטלת מן הטהור על הטמא כביכורים משמע אם הכל טמא לא: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן יראה לי שהביכורים [שנטמאו] אינו מסיק בהם התנור וכו'.</b> יש לתמוה למה תלה הדבר ביראה לי שזה פשוט בפרק הערל (יבמות דף ע״ג) וגם בירושלמי בפ״ב דבכורים (הלכה א') ואפשר שמה שכתב יראה לי אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע״ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בטמא ההוא במעשר הוא דכתיב והגמ' קיצר במובן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש בכוריו ונמקו וכו'.</b> משנ' פ\"ק דביכורים (מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש בכוריו להעלותן בידו וכו'.</b> ירוש' פ\"ק דבכורים הלכה ו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבכורים נותנים אותן לאנשי משמר וכו'.</b> משנה בסוף ביכורים (משנה י\"ב): \n",
+                "<b>וכבר ביארנו שהם קרויים תרומה וכו'. </b> משנה ריש פרק ב' דביכורים (משנה א') התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח י״ט) בכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית וכתב רבינו בספר המצות שלו בסימן קמ״א דמשיראה פני הבית היינו משהגיע לפנים מחומת ירושלים וכן נראה מדבריו עוד שם בסימן קל״ט והטעם לומר דמשיכנסו לפנים מהחומה אז רואים פני הבתים שבעיר ודייקא דנקט משיראו ולא נקט עד שיראו וכן משמע מהא דר״ש שאכתוב דיליף בכורים ממעשר במכ״ש ואם איתא שאינם שוים איכא למיפרך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וכו'.</b> פרק אלו הן הלוקין (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים וכו'.</b> שם עלה י\"ז ותרומת ידך אלו הבכורים אמר ר\"ש מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק\"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל האוכלו חוץ לחומה לוקה בכורים לא כ\"ש הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם ולפי שאין עונשין מן הדין כתב רבינו שלוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך: \n",
+                "<b>וכן אם אכלם הכהן וכו'.</b> שם אהא דתנן גבי אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהם קריאה אינה מעכבת בהם ומשמע התם דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים באכילה.</b> בריש פרק בהמה המקשה חולין (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> אכילת בכורים וכו' שהן אסורים לאונן וטעונין הבאת מקום.</b> משנה בפרק שני דביכורים (משנה ב') ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף פ״ג:): \n",
+                "<b>וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה וכו': ומניין שהביכורים אסורים לאונן וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב מכין אותו מכת מרדות.</b> כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכורים טעונים כלי שני וכו'.</b> נראה דתיבת שני ט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיימה היינו לומר שלא יביאם בכלי שהביאם מן השדה לבית אלא ישימם בכלי אחר ויוליכם ויליף מדכתיב ושמת בטנא והלכת והראשון נראה יותר וכ\"נ מדברי רבינו בסוף הפרק גבי שהביכורים טעונים ז' דברים הבאת מקום וכלי ולא כתב כלי שני. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו</b> תוספתא פ\"ב דביכורים מצוה להביאה בז' כלים ואם הביאם בכלי אחד יצא פירוש בז' כלים כשהם ז' מינים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא יביאם וכו' עד אשכולות של ענבים מבחוץ.</b> תוספתא בסוף ביכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאם בכלי מתכות עד והסלים לכהנים.</b> משנה פ\"ג דביכורים (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמאו הביכורים אין הסלים לכהנים.</b> יש לתמוה דבירושלמי פ\"ק דביכורים (הלכה ה') אמרינן איפכא ויליף לה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כלומר שאינו לוקח הטנא וכך היא גירסת ר\"ש והרא\"ש אבל רבינו גורס אין הסלים לכהנים ולפי זה יליף מדכתיב הטנא משמע הטנא הנזכר עם הביכורים כשהם ראויים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו מביאים הביכורים וכו'.</b> משנה בפ\"ג דביכורים (משנה ה') הגוזלות שע\"ג הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנים לכהנים ומפרש רבינו דהכי קאמר הגוזלות שבידם ניתנים לכהנים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אומר אני מה שבידם וכו' כלומר שהוא מפרש דמה שבידם היינו הביכורים עצמם ופשטא דלישנא משמע כדברי רבינו. וכתב רבינו וכן היו תולים מצד הסלים כר' יוסי דאמר הכי בתוספ' וסבר רבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דע\"ג הסלים דתנן לא על גביהם ממש היו כדי שלא יטנפו את הפירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה להתודות במקדש וכו'.</b> מבואר במקרא ובמשנה פ\"ג דביכורים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש.</b> משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר וענית ואמרת וכו'.</b> יש קיצור בלשון רבינו דהתם במתניתין מייתי לה מדכתיב הכא וענית ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות וכו'.</b> משנה פרק ג' דביכורים (מ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא בכורים יש לו רשות וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דביכורים. \n",
+                "<b>ומה שכתב הגיע להר הבית וכו' עד מניחו בצד המזבח.</b> משנה ו' פרק ג'. \n",
+                "<b>ומה שכתב בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומניין שהם טעונים תנופה וכו'.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א) ויליף מדכתיב הכא מידיך וכתיב התם ידיו תביאנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכיון שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים וכו'.</b> במשנה פרק ב' (משנה ד') טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה ובירושלמי (הלכה ג') טעונים קרבן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים ותיבת וכיון שכתובה בספרי רבינו אינו נוחה לי שאין הקרבן תלוי בתנופה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין הקרבן מעכב</b> טעמו מדאמרינן שם בירושלמי גבי טעונים לינה דכתיב ופנית בבקר הא כל הפונות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר אמר רבי יונה הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן נראה בהדיא שאין הקרבן מעכב. ומה שכתב רבינו לקמן בסמוך הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום לאו למימרא דתרתי בעינן אלא רבינו סידרא דמילתא לכתחלה נקט ואם לא הביא קרבן טעון לינה משום ביכורים כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואימתי קורין בשיר עליהם וכו'.</b> משנה פ\"ג דביכורים (משנה ד'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל המביא ביכורים וכו' ומה שכתב ואלו מביאים ולא קורין וכו'.</b> משנה פרק קמא דביכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הגר מביא וקורא וכו'.</b> שם בירוש' איפסיקא הלכתא כרבי יהודה דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולאברהם היתה השבועה וכו'.</b> כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש: \n",
+                "<b>וכן כהנים ולוים וכו'.</b> משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ד) וכרבי יוסי לענין וידוי מעשר ומינה ילפינן לבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה שני אילנות.</b> משנה דבכורים פ\"ק (מ\"ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב לפי שהדבר ספק וכו' עד מעכבת בו.</b> בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכוריו וכו עד מביא וקורא.</b> משנה פרק קמא דבכורים (מ\"ז) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו לפירות וכו'.</b> בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ז.) וכר״ל דאיפסקא הלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שמתה אשתו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו וכו' עד אינו כקנין הגוף.</b> גם זה בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח) ופירש רבינו בה דלא כפירש״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכורים וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דביכורים ובנוסחא דידן כשהיה אביו חולה או מסוכן ורבינו גריס ומסוכן וכן מוכרח לגרוס שם: \n",
+                "<b>הפריש ביכוריו ושלחן ביד אחר וכו'.</b> בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש ביכוריו ואבדו וכו' עד ולא שתים.</b> משנה פ\"ק דביכורים (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא בכוריו ונטמאו וכו'. כתב</b> הראב\"ד הביא בכוריו ונטמאו בעזרה וכו'. א\"א יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו עכ\"ל. ורבינו לישנא דמתני' נקט דקתני נופץ ופירש רבינו נוער ור\"ש פירש מפזרן והראב\"ד בא לומר אחר שמריקם שם מה יעשה בהם יניחם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא ביכורים כו'.</b> שם מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) יהיב טעמא לפי שאינו זמן שמחה. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו אע״פ שהפרישם קודם החג וכו'</b> יש לתמוה דהא בפרק אלו הן הלוקין אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא הפריש ביכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו ויהיב טעמא בגמרא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וצ״ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דפרק השולח (גיטין דף מ״ז:) דאמר ר״י בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד ואע״ג דבירושלמי מוקי לה בשליקטן לשלחן ע״י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינם נתרים אלא בקריאה מאחר דגמרא דידן מייתי להא דר״י בר חנינא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) ובפרק השולח סתמא ואי הוה סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוה שתיק מלפלוגי בהכי וכגמרא דידן נקטינן ועוד דמתניתין דהפריש ביכוריו ואח״כ מכר שדהו ומתניתין דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתנו סתמא אתו כר״י בר חנינא ואע״ג דבירושלמי משני להו שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה ולפי זה מ״ש רבינו לעיל בפרק זה גבי הקונה שני אילנות שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו התם שאני דמחמת ספק הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביכורים והתרומות וכו' הם נכסי כהן וכו'.</b> לגבי בכורים משנה פ\"ב ופ\"ג דביכורים (משנה י\"ב): \n",
+                "<b>והתרומות וחלה וקרן וחומש ומתנות בהמה.</b> ברייתא פרק הזרוע עלה קל\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואף ע\"פ שהביכורים עולים באחד ומאה וכו'.</b> משנה ברפ\"ב דביכורים (מ\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נתערבו בחולין בירושלים אסורים בכל שהן במינה וכו'.</b> גם זה שם במשנה (משנה ב') גבי יש במעשר והביכורים מה שאין כן בתרומה ודקדק לכתוב במינם משום דאילו שלא במינם אפילו דבר שיש לו מתירין בטל כמו שכתב רבינו בפ\"ק מהלכות מ\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו זרע הבכורים וכו'.</b> שם במשנה הנזכרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים וכו'.</b> משנה פרק ט' דתרומות (משנה ד') הבכורים גידוליהם חולין ובירושלמי רמי תרי משניות הללו אהדדי ומסיק הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות וזה מבואר כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> כיצד מעלין את הביכורים וכו'.</b> משנה פרק ג' דביכורים (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני אהל הטומאה.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב להודיע שהביכורים משבעת המינים.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב והם הולכים בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית יי' נלך.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב אם באו אנשים הרבה וכו'.</b> וכן \n",
+                "<b>מ\"ש ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו וכו'.</b> וכן מה \n",
+                "<b>שכתב ואומרים הללויה הללו אל בקדשו וכו'.</b> הכל שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא היו מהלכים ביום אלא שתי ידות בלבד.</b> בתוספתא פרק ב' דביכורים לא היו מהלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה להם לח ויבש וכו'.</b> ירושלמי שם צמוקים היה מעטרן בענבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה וכו' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה וכו'.</b> בספרי פרשת שלח: \n",
+                "<b>והעושה כל עיסתו חלה וכו'.</b> משנה ספ\"ק דחלה (מ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שמפרישין אחד מכ\"ד וכו' עד כדי שלא יהא חוטא נשכר.</b> משנה פ\"ב דחלה (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחלה טמאה לכהן וכו'.</b> פשוט הוא דתרומה קרייה רחמנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין בחלה מן התורה וכו' עד אינה אלא מדבריהם.</b> בפ״ב דכתובות (דף כ״ה) ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות חוצה לארץ וכו'.</b> משנה ריש פ\"ב דחלה (משנה א') וכרבי עקיבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פירות הארץ שיצאו ח\"ל פטורים א\"א פירוש ד\"ת אבל חייבים מדרבנן בשתי חלות עכ\"ל. ולא היה צריך לכתוב דהרי רבינו כתבו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרישין חלה בח״ל וכו'.</b> בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ואין מביאין חלות ח\"ל וכו'.</b> משנה בסוף חלה (משנה י') נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהם מאלכסנדריא ולא קבלו מהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא מניחה עד ערב פסח וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דינים לחלה בשלש ארצות וכו'.</b> משנה ח' פרק רביעי דחלה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה מפרישין בה שתי חלות וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומותרת לזבים ולזבות א\"א נ\"א אסורה לזבים ולזבות וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שזבים וזבות אפי' טבלו אסורים לאכול בתרומה אפילו של ח\"ל וכבר כתבתי שם שהפוסקים הסכימו שכשאמרו בתרומת ח\"ל שאסורה לזבים לא אמרו אלא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם וא\"כ מה ששנינו בסוף חלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל שאסורה לזבים היינו דוקא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואצ\"ל לשאר טמאים</b> כלומר הנך טמאים שאין טומאה יוצאה מגופם דקילי כדאיתא בפרק עד כמה וכתבה רבינו בפרק שביעי מהלכות תרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה וכו'.</b> כ\"כ בה\"ג וסמ\"ג ורש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלת ח\"ל וכו'.</b> נתבאר בפ\"ז מהלכות תרומות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואינו צריך להפריש שניה א\"א כבר כתבנו מה שנראה לנו מהגמרא ומהלכות הרב עכ\"ל הוא הדבר אשר דברתי שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שתרומת ח\"ל אסורה לזבים ולזבות אפי' טבלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה שם כ\"ג שטבל וכו'.</b> משנה פ\"ד דחלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל טבול יום אוכלה. \n",
+                "<b>ומ״ש וא״צ להפריש חלה שניה בח״ל</b> נראה שיש ללמוד קצת כן מדתנן בפ״ד דחלה ר״ג אומר שתי חלות בסוריא ר״א אומר חלה אחת משמע דאפי' לר״ג דוקא בסוריא הוא דהוו שתי חלות ואמרינן בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ו) אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי הרי בהדיא דכי אכיל לה כהן אינו צריך להפריש חלה שנייה: \n",
+                "<b>כל המפריש חלה מברך תחילה וכו'.</b> נתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א כתב רב אחא ז\"ל וקורא לה שם ואומר ה\"ז תרומה עכ\"ל. טעמו משום דחלה שם העוגה וכבר כתב סמ\"ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה. \n",
+                "<b>ומ״ש בין בח״ל</b> כלומר אע״פ שאינה אלא מדבריהם מברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה</b> בפ\"ב דחלה (משנה ג') תנן כשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה וכו'.</b> משנה בפ\"ב דחלה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל פניה טוחות בקרקע</b> הכי מוקי לה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנדה וכיוצא בה וכו' שאינה מוזהרת על מגעה.</b> בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ואם היה שם כהן קטן וכו' ה\"ז מותר לאכלה עם הזר על שלחן אחד.</b> בפ\"ד דחלה (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומ״ש לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה.</b> נראה שאע״פ שאמרו בר״פ עד כמה דחלת ח״ל בטלה ברוב טעמו של רבינו מדגרסי' בירושלמי (פ״ד ה״י) על הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן הורה רבי אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר רבי יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה אמר רבי זעירא מתניתין אמרה אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר משום דאם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר וס״ל דהלכה כרבי זעירא דמתניתין מסייעא ליה וכן פסק סמ״ג ואע״פ שבתרומת ח״ל לא התיר שמואל לבטלה אלא ברוב אפשר דהיינו דוקא במתכוין לבטלה אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השלחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערבה אלא שוה בשוה מותר ורש״י כתב בפרק עד כמה אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטלה ברוב לאוכלה זר ולא בעינן ק״א ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאתו לאחר שבטלה. והתוספות כתבו אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטילה ברוב להתירה לכהן טמא וכו' ולא כמו שפירש הקונטרס לאכלה זר וכו' דבהדיא מוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ג) דאסורה לזר וכו' דדייק התם הא דישראל אינה מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא בק״א וכ״כ בסה״ת והרשב״א בפסקי חלה שלו כתב דההיא דשמואל אף לאכלה היא ומיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא דלית הלכתא כרבי זעירא דירושלמי והא דמשמע בפ״ר ישמעאל דחלת ח״ל מדמעת התם כשנתערבה חד בחד וא״נ לרבי זעירא דירושלמי בפחות מחד בחד עכ״ל: \n",
+                "<b>ומ״ש ונותנים כו'.</b> משנה בפ״ד דחלה (משנה ח') ונתנת לכל כהן וכו' ופירש״י בר״פ כל הבשר (חולין דף ק״ד:) דהיינו אפי' לכהן ע״ה: \n",
+                "<b>ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש</b> ובספרים דידן חסר כל זה והוא ט\"ס. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין בה משום כהן המסייע וכו'.</b> בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש החלה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת וכו' כתרומה.</b> בספ\"ק דחלה ובפ\"ק דטבול יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה.</b> בספ\"ב דחלה (משנה ח') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום כו'.</b> פשוט הוא שהרי היא נקראת תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחילה וכו'.</b> כלומר אע\"פ שאין תורמין לכתחילה כמו שנתבאר בפ\"ק דתרומות הכא שאני דלא שייך ההוא טעמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח מן הנחתום חייב בחלה.</b> משנה בפ\"ה דדמאי (מ\"א) הלוקח מן הנחתום נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. וא\"ת הא תנן בפ\"ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ת\"מ וחלה וכתבה רבינו בפ\"ט מהלכות מעשר אלמא שהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי (הלכה א') רמי להו אהדדי ותירץ רבי יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור\"א תירץ כאן במדה דקה כאן במדה גסה כלומר במדה דקה צריך הנחתום להפריש מפני התינוקות שקונים מהם ואינם בקיאים להפריש. ויש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות סתם ולא פירש: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפריש מן החמה על הצוננת וכו' אפילו מדפוסים הרבה.</b> בפ\"ה דדמאי (משנה ג') איפליגו תנאי לענין דמאי ור\"ש מתיר בחלה וכתב רבינו שמשון בחלה אפי' ר\"י מודה אפילו של אמש בשל היום ואפילו מב' דפוסין דאפילו מתרי גברי זבן לא חיישינן שהרי אצל הנחתום נתחייבה בחלה שהוא גילגל את העיסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים וכו'.</b> משנה בריש חלה (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט והשכחה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהקדימו בשבלים.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר העומר.</b> משנה שם ובמנחות פרק רבי ישמעאל ופירש\"י משום דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושתי הלחם ולחם הפנים.</b> מהטעם שנאמר במותר העומר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה של מעשר שני וכו'.</b> בפרק חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ח) עיסה של מעשר שני לדברי ר״מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת ופסק כחכמים ויש לתמוה דהא פסק הוא ז״ל בפרק ג' מהלכות מעשר שני (הלכה י״ז) כר״מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא וא״כ הו״ל למיפסק דפטורה מן החלה. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ״ט פליגי בה רבי חייא ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ״ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון רבי חייא סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ורבי אסי סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר״מ למ״ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה פירוש ומתניתין דתנן התם אתרוג של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אתיא אפילו כר״מ ולמ״ד בעינן נמי דין ממון מתניתין כרבנן דוקא אתיא דסברי ממון הדיוט והרי יש בו דין ממון ולא כרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא נמצא דלרבי חייא בהיתר אכילה תליא מילתא ואין כאן ענין לדין ממון וגבי מצה הכי קי״ל דיוצאין בשל מעשר שני בירושלים וכן פסק רבינו בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דר״ע הכי ס״ל התם ור״י הגלילי הוא דפליג עליה וקי״ל כר״ע מחבירו וע״כ ר״מ כר״ע ס״ל אע״ג דסבר ממון גבוה הוא דאי לא קשיא הלכתא אהלכתא אלא ודאי האי פסקא כרבי חייא אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד גם גבי אתרוג כן פסק רבינו כסתם מתניתין דאם נטל כשר וכרבי חייא דתלי בהיתר אכילה דלדידיה אתיא סתם מתניתין כר״מ דהלכתא כוותיה עכ״ל. והאריך ליישב הסוגיא לדרך זה ואני אומר עוד דודאי כרבי חייא קי״ל לגבי רבי אסי דהא רביה דרביה הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. כתב עוד הר״י קורקוס ז״ל נ״ל ראיה גמורה ומוכרחת לזה מדתניא בתוספתא דחלה פרק קמא עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ספק מדומע חייב בחלה דברי ר״מ רבי יוסי פוטר הרי תוספתא מוכחת דאעיסה ליכא מאן דפליג וגם ר״מ מודה בה דבספק מדומע פליג בסיפא משמע דמודה ברישא גם בספרי פרשת שלח אמרו מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ומעשר שני ת״ל תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובודאי כיון שאמרו בתחילה ולא שזה וזה קדוש דאליבא דר״מ הוא דאמר ממון גבוה הוא ועלה קאמר אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה מוכח דלר״מ נמי חייבת ואפשר דטעמא דשאני תרומה שהוא קדש גמור ואסור לזרים משא״כ במעשר עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועיסת שביעית.</b> משנה סוף פרק ט' דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וספק מדומע.</b> ירושלמי פרק קמא דחלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המדומע פטור מן החלה.</b> משנה שם פרק קמא (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלות תודה וכו'.</b> משנה פרק קמא דחלה (מ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת השותפים.</b> בריש פרק ראשית הגז. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעושה עיסה לרבים וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסה מן וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ה דדמאי ופרק קמא דחלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> העושה עיסה וכו'.</b> סיפרי זוטא ויליף לה מדכתיב עריסותיכם: \n",
+                "<b>עיסת הכלבי' וכו'.</b> משנה פרק קמא דחלה (משנה ח') ובירושלמי (הלכה ה') איפליגו כמה הוא עיסת כלבים ונראה מדברי רבינו שפסק כמ\"ד דאפילו עשאה גלוסקין והא תנינן בזמן וכו' ואם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ואם כן אפילו עשאה כמצתו של שלמה ואין בה שום גריעות ולא שינוי ולא היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו ממנה שכתב לעיל בסמוך העושה עיסה לבהמה ולחיה פטורה וכתב לקמן שאין חייבת אלא עיסה שסופה לאפות לחם למאכל אדם ומפני שעיסת הכלבים דרך הרועים לפעמים לאכול ממנה כלומר שדרך אותם רועים לאכול מאותה עיסה או שאפאה ע\"ד כן נקרא לחם העשוי למאכל אדם וחייב. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דמש\"ה לא סיים רבינו ואם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה כדמסיים במתני' לפי שכבר כתבו לעיל העושה עיסה לבהמה ולחיה וכו': \n",
+                "<b>עיסת העכו\"ם וכו' עד ה\"ז חייבת בחלה.</b> משנה פ\"ג דחלה (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהפריש חלה וכו' עד פחות משיעור חלה.</b> במנחות פרק רבי ישמעאל (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערב קמח חטים וכו'.</b> משנה פ\"ג דחלה ומייתי לה בפרק התערובות (זבחים דף ע\"ח) להוכיח דנותן טעם ברוב דאורייתא דס\"ל דמיירי אע\"ג דרובא אורז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה השאור חטים וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומשמע</b> ממשניות אלו שאע\"פ שאין בחטים חמשת רבעים כל שיש בעיסה חמשת רבעים חייבת אם יש בה טעם דגן והרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב אבל בירושלמי אמרו (הלכה ה') מתניתין דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור רבי יעקב בר אידי בשם ר\"ל הלכה כרשב\"ג וכ\"כ הראב\"ד והכין מסתבר כיון שפסקו כך בירושלמי ע\"כ: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב כאן על דברי רבינו אם יש בה טעם דגן. א\"א נראה מן הירושלמי וכו'. וכתב עוד אפי' היה השאור חטים א\"א והוא שיהא השאור מעיסה חייבת עכ\"ל. והוכרח לומר כן מפני שהוא סובר דאינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור וסתם שאור אין בו כשיעור ולפיכך הוצרך להעמיד מתניתין דמחייב בשבאה מעיסה חייבת. ויש לתמוה על רבינו שמאחר שבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב\"ג ופסקו שם הלכה כרשב\"ג הרי דחאוה למשנה זו מהלכה ולמה פסק כמותה. ואפשר שרבינו היה גורס מתניתין כרשב\"ג וכן הוא בספרים שלנו וה\"פ מתניתין דקתני שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב\"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב\"ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפירוש זה מדקתני בתוספתא (דף ס\"ח ע\"ג) העושה עיסה מהחטים ומהאורז רשב\"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י\"ח בפסח אלא ודאי כשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן כדפרישית ולא משמע ליה דכשיעור דקתני לענין פסח היינו שיהא בו כזית בכדי א\"פ. חדא דדוחק לפרש כשיעור דרישא היינו עיסת חלה וכשיעור דסיפא כזית בכדי א\"פ ועוד דמשמע ליה ז\"ל דאע\"פ דאין בו כזית בכדי א\"פ יוצא בה אדם י\"ח בפסח וכמ\"ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות פסח שהוא דעת רבינו והרמב\"ן ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנילושה ביין וכו'.</b> משנה בפרק ב' דחלה (משנה ב') ואף על גב דבירושלמי (הלכה א') אמר רבי יוסי בר חנינא דמתניתין כרבי אלעזר איש ברתותא משום רבי יהושע כלומר ולא כרבי עקיבא משום רבי יהושע הא רבי יוחנן פליג עליה התם ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לרבי יוסי בר חנינא כיון דמשום רבי יהושע הוא דאיפליגו אפשר דרבי אלעזר איש ברתותא בתרייתא הוא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כוותיה וכן פסק הרשב\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב או מים רותחים או שהרתיח וכו'.</b> משנה פרק קמא דחלה (משנה ו') המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ז) קתני עלה איזו היא המעיסה ואיזה היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין החליטה מוגלשין שעל גבי קמח פירוש מוגלשין מים רותחים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' ותנא קמא מאי שנא המעיסה ומאי שנא החליטה אמר רבי יהודה וכו' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ופסק רבינו כלישנא דאמר זה וזה לחיוב וטעמו משום דבירושלמי פירקא קמא דחלה (הלכה א') שנויה בלשון הזה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב וכיוצא בזה בפרק כל שעה בגמרא דידן וכיון דתנייה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא כוותיה והכי אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם אפאה וכו' עד ואחר כך הדביק הבצק.</b> פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק כל שעה ופסק כרבי יוחנן וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בקרקע</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) האי טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין וכו' כובא דארעא פי' שעושין חפירה בקרקע ואופים שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר כך הרתיחן באש מלמטה</b> כלומר ואין צריך לומר אם האור מהלך מן הצד ולא מלמטה דבהא אפילו ריש לקיש מודה כדאיתא בירושלמי וטעמא משום דזהו דרך אפיית פת פורני. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנתן לתוכה תבלין</b> נלמד מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ה) דפת הבאה בכסנין אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לחם מן הארץ וכיון דאיקרי לחם חייב בחלה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל העושה עיסה ליבשה בחמה.</b> בפרק כל שעה אמרינן דמודה ביה רבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב או לבשלה בקדרה.</b> הכי אמרינן בירושלמי (הלכה ג') ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה: \n",
+                "<b>וכן קלי שלשין אותו וכו'.</b> ירושלמי פירקא קמא דחלה קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה רבי יוסי בשם רבי יוחנן אמר והוא שאפאן משמע בהדיא שאם לא אפאן פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שלשה תחלה וכו'.</b> שם פ\"ק (מ\"ה) עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחילתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה ופירש הרמב\"ן שבדעתו הדבר תלוי שאם מתחלה עשאה ע\"ד לחם אז חייבת בגלגול אע\"פ שלבסוף עשאה סופגנין ואם עשאה ע\"ד סופגנים אע\"פ שמתחלה בלילתה קשה פטורה וכן העלה הרא\"ש והר\"ש וזה דעת רבינו וכ\"כ הרשב\"א שדעת זה עיקר. ולאפוקי מפירוש ר\"ת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן קלי.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחם העשוי לכותח וכו'.</b> בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) ופירש״י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה כעכין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה כלמודים כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור העיסה וכו'.</b> פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ג ע״א) ת״ר ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהם שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי ופירש״י שם ובפרק אלו עוברין האיפה ג' סאין כדיליף בפרק התודה והעומר עשירית של ג' סאין שהם י״ח קבין שהם ע״ב לוגין עשירית ע' לוגין ז' לוגין עשירית של שני לוגין חומש הלוג שהוא ביצה וחומשא והיינו דקאמר ז' רבעים ועוד ז' רבעי הקב דהיינו ז' לוגין ועוד ביצה וחומשא שהן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וחומשו דביצה וחומשא הוי חומש הלוג ביצה חומש לחמש ביצים והחומש ביצה הוא תוספת לביצה הששית הרי לוג וחומשו והם נעשים לוג ירושלמי שהרי ששה חומשים נעשו חמשה הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיות וסאה צפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמרינן בעירובין הרי עומר שהיה ששה רבעי ירושלמית נכנס בחומש צפוריים ומאחר ששבעה רבעי קב מדבריים וחומש הוי שיעור העיסה וכל רובע קב מהם הוא שש ביצים עולה מ״ג ביצים וחומש שיעור עיסה החייבת בחלה וע״פ זה יתבאר לך שמ״ש רבינו ששיעור העומר שני קבין פחות חומש הוא ע״פ המדה המדברית שהאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י״ח קבין נמצאת עשיריתה שני קבין פחות חומש שהן ז' לוגין ועוד מדבריים שהם ה' לוגין צפוריים והיינו דתנן בפ״ק דעדיות חמשה רבעים חייבים בחלה שהלוג רביעית הקב הוא והרביעית אצבעיים על אצבעיים וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהם משקל תק\"כ זוז מזוזי מצרים</b> פירוש כל זוז היא משקל דרה\"ם וכל סלע ד' דינרים וכל דינר ו' מעין נמצא כל דינר משקלו דרה\"ם וחצי וכל סלע משקלו ששה דרה\"ם נמצא פ\"ו סלעים עולים תקי\"ו דרה\"ם ושני שלישי סלע הם ד' דרה\"ם הרי תק\"כ דרה\"ם לפ\"ו סלעים ושני שלישי סלע. \n",
+                "<b>ומ\"ש כולם מצטרפין לשיעור.</b> משנה בריש חלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ג דחלה (הלכה א') הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין: \n",
+                "<b>והמפריש חלה מעיסה וכו'.</b> משנה פ\"ד דחלה (משנה ד') וכחכמים: \n",
+                "<b>עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה וכו'.</b> משנה פ״ב דחלה (משנה ד') העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר״א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ובפ״ק דנדה (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין התנור מצרפן לחלה.</b> בפרק אלו עוברין תניא ר\"א אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר התנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות של בבל שנושכות זו בזו מצטרפות ומשמע דלר\"א סל דוקא מצרף ולא תנור ופסק כמותו משום דהא איפסיקא הלכתא כוותיה דמשמע דלאפוקי נמי מדרבי יהושע איפסיקא ותו דרשב\"ג נמי סבר דאין תנור מצרפן והו\"ל רבי יהושע יחיד לגבייהו והרשב\"א כתב בפסקי חלה שלו וז\"ל ואפשר היה לומר דרבי יהושע תנור ולא סל קאמר ור\"א אפילו הסל מצרף וכ\"ש התנור אבל בירושלמי (הלכה ב') גרסינן אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבים בחלה מספק אבל בח\"ל דוקא בסל כר\"א והרמב\"ם כתב אבל בתנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ לח\"ל ולא ידעתי מי הביאו לידי כך עכ\"ל. ואני בעניי גברא רבה חזינא ותיובתא לא חזינא שרבינו יפרש דהאי תנאי דפליגי בירושלמי הם רבי אליעזר ורבי יהושע והא איפסיקא הלכתא כר\"א ועוד דאפילו אי הוה סבר רבינו כהרשב\"א לא היה לו לחלק בין א\"י לח\"ל משום דחלה אף בא\"י בזמן הזה אינה כימי עזרא אלא מדרבנן כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות תרומות ופ\"ה מהלכות חלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו הככרות נושכות זו בזו וכו'.</b> הרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב וז\"ל העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו פירוש אע\"פ שנגעו לאחר עריכה זה בזה אינם מצטרפין אבל אם השיכן זה לזה הואיל והם לאדם אחד מצטרפין וחייבים ואי זו היא נשיכה שנינו בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא כלומר שאי אפשר שלא יתלוש מזה עם זה כשמפרידן ר' אליעזר אומר אפילו אינו מדביקן בעודן עיסה אלא שאפאן ונתנן בסל הסל מצרפן לחלה והוא שיהו ממין אחד ואע\"פ שאינן נוגעות זו בזו כגון כעכין וכדאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח:) השיך הככרות זו בזו לאחר אפייה כל שאינן בתוך כלי אינן מצטרפות ואני תמה ממה שכתב רבינו משה שכך כתב עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל הסל מצרפן לחלה היו הככרות נושכות זו בזו וכו' חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דאלמא משמע מדבריו דכל שהן כככרות של בבל חייבים ולא הוצרכו לסל אלא כעכין ונראה שהוא ז\"ל פירש עד שישוכו דמתניתין אפי' לאחר אפייה ואינו אלא בלישה ואפילו לר\"א דמחמיר טפי מדרבנן ואמר שאף הסל מצרפן הוה סבר ריב\"ל דדוקא ככרות של בבל כדאמר פרק אלו עוברין אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא א\"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה אמר ליה דעבדין כר\"א דתנן ר\"א אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר ואקשי עלה והא איתמר עלה אמר ריב\"ל לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא אלמא לריב\"ל אליבא דר\"א תרתי בעינן נשיכת ככרות וצירוף סל ורבנן הקלו בלאחר אפייה ואמרו דאין מצטרפין אלא בשנשכו בעיסה והיינו דלא הזכירו ככרות אלא העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה כלומר שני הקבין בעיסתן והא דתניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר תנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות שנושכות זו בזו מצטרפות רשב\"ג מחמיר הוא מדכולהו ור\"א ורבי יהושע אינם מודים לו בכך ואפשר שהרב ז\"ל מפרש דר\"א ורבי יהושע איירי בכעכין ובשאר ככרות שהם כעין כעכין שאינם נושכות זו מזו ורשב\"ג איירי בככרות הנושכות ולא פליגי וקי\"ל כרשב\"ג דלא אשכחן מאן דפליג עליה והא דתנן במתניתין עד שישוכו אפילו לאחר אפייה קאמר ולא גריס הרב בדברי ר\"א אף הרודה אלא הרודה ות\"ק סבר שהכל תלוי בנשיכה אבל סל בלא נשיכה לא מעלה ולא מוריד ור\"א אליבא דריב\"ל סבר דתרתי בעינן נשיכה וסל כבככרות של בבל ור\"א לקולא וכדאסיקנא אמר רבי חנינא אפילו כעכין ור\"א לחומרא או נשיכה כככרות של בבל או כעכין וצרוף סל קאמר זה נ\"ל להעמיד דברי הרב אע\"פ שהוא דחוק מאד שנמחוק הספרים שכתב בהם אף הרודה ועוד שנפרש דר\"א ורבי יהושע לא דברו אלא בכעכין דוקא ועוד דלריב\"ל ודאי רבי אליעזר חולק הוא על רשב\"ג דהא אף ככרות הנושכות בעו צירוף סל וכיון דאליבא דריב\"ל פליגי עליה דרשב\"ג אנן מאן לימא לן דלא פליגי עכ\"ל. ולענין מ\"ש רבינו מפרש שישוכו דמתני' הוי אפי' לאחר אפייה תמהני שאיני יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאיני רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סובר כן ונראה שרבינו מפרש דמתניתין דעד שישוכו היינו שנדבקו זה בזה בתנור כמו שאירע לפעמים שנדבקים שם יפה וכשמוציאין אותם מהתנור יתראו כאילו שניהם אחד אם לא יפרידו אותם וכ\"כ בפירוש המשנה ונגעו זה בזה ר\"ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה עכ\"ל וכן פירש\"י. ולענין מה שנדחק לפרש המשנה והגמרא לדעת רבינו אני איישב בלי שנמחוק גירסת הספרים ובלי דוחק והוא לומר שרבינו מפרש דר\"א אומר אע\"פ שלא נשכו זה בזה אם נתנן לסל הסל מצרפן והוה סבר ריב\"ל דלא א\"ר אליעזר הסל מצרפן אלא בככרות של בבל שהן כתבנית שכשהן דחוקות בתנור עשויות לישוך זו בזו כלומר לידבק דיבוק יפה הילכך כשלא נשכו מהני להו צירוף סל אבל כעכין שמתוך שהן בתבנית אף ע\"פ שיהיו נדחקות בתנור אינם נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ורבי חנינא סבר דאף בכעכין אר\"א דמהני להו צירוף סל נמצא שכשנשכו זה בזה בין לת\"ק בין לרבי אליעזר מצטרפין וכשלא נשכו זה בזה ונתנן בסל לת\"ק אין מצטרפין ולרבי אליעזר מצטרפין ומשמע דרשב\"ג דברייתא היינו ת\"ק דמתניתין ופליג ארבי אליעזר ורבי יהושע ואמר לא סל ולא תנור מצרפן אלא אם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור ואם אין נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ותנור ור\"א ורבי יהושע סברי שאם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור וכשאין נושכות סל מצרפן לרבי אליעזר ותנור לרבי יהושע והשתא מ\"ש רבינו היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דברי הכל היא וליכא מאן דפליג ביה. ובכן עלו דברי רבינו כהוגן בלי פקפוק: \n",
+                "<b>אפה מעט מעט וכו'.</b> בפרק אלו עוברין בעיא דלא איפשיטא ופסק בה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמח שלא רקדו וכו'.</b> משנה פ\"ב דחלה (מ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נחתום שעשה עיסה וכו'.</b> משנה בפ\"ק דחלה (משנה ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם לא תמכר יעשנה פת.</b> שם בירושלמי (הלכה ה') נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא (לא) ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה כך נראה שהיא גירסת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העושה עיסה לחלקה בצק אסורה.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל מהגמרא שאף האשה שעשתה וכו': \n",
+                "<b>ודע</b> שלשון הירושלמי בפרק הנזכר כך הוא הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר\"י אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"ל קמיה דר\"י והא תנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת כשיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור א\"ל שניא היא שכן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תתיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות x וימלך לעשותה עיסה ע\"כ. כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת הראב\"ד והיא גירסת הרשב\"א בפסקי חלה שלו ובנוסחא דידן כתוב מתיב ר\"י לר\"ל וט\"ס הוא. וז\"ל רבינו שמשון בפירוש המשנה [נחתום] שעשה שאור לחלק כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגי בירושלמי אי נחתום דוקא אי לא ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין כולן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רבי יוחנן אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"י לר\"ל והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהם כדי שיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי וקאמר ר\"י בעושה עיסה ע\"מ לחלקה [בצק] פטורה מן החלה כדמשני הכא אמר ליה שניא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה אמר ליה והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר ליה לא תתיבני נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונים עכ\"ל. ורבינו פסק כר\"י שמחלק בין נחתום לאחר והראב\"ד סובר דלא קי\"ל כוותיה אלא כר\"ל דפליג עליה ואמר נחתום לאו דוקא ונסתייע בזה מעובדא דירושלמי דאמר דחיישי' שמא תמלך לעשותה עיסה ה\"נ חיישינן שמא תמלך שלא לחלקה וכן מדיוקא דמתניתין ויש לומר לדעת רבינו שאין לנו לדחות הכלל שבידינו דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וההיא דירושלמי לא מכרעה דהתם עשתה עיסתה אטרינא שהם סופגנין ואחר כך רצתה ליקח קצת ממנה לאפותה ושאלה אם יכולה לאכלה בלא חלה כיון שאין במה שלקחה לאפות שיעור חלה ואסר לה משום שמא תמלך על כולה או על שיעור חלה לאפותה דאיכא למימר שאני התם דמתחלה עשתה כל עיסתה ע\"ד לעשותה כולה אטרינא ואחר כך נמלכה לאפות קצתה דכיון דחזינן שנמלכה על קצתה איכא למיחש שמא תמלך על כולה או על כדי שיעור חלה מה שאין כן בעושה עיסתה לחלק דכיון דלא ראינו שנמלכה לא חיישינן שתמלך ומה שרצה לדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וכו' סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום משמע בהדיא דדוקא נחתום הא שאר כל אדם שעשה עיסה לחלק פטורה ואיידי דאיירי רישא בנחתום נקט בסיפא בנחתום לומר דאע\"ג דברישא נחתום שעשה עיסה לחלק חייב בנחתום דסיפא פטור ומשום דאין דרך אשה אחת לתת קמח לנחתום לעשות עיסה לחלק נקטה בנשים שנתנו. ועי\"ל שהרי רבינו שמשון פירש דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ולפי פירוש זה לא שייך לדייק מה שדייק הראב\"ד שאין זה ענין לעושה עיסה לחלק ודין עושה עיסה לחלק הא שמעינן מדיוקא דרישא כדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי עיסות וכו'.</b> משנה רפ\"ד דחלה (מ\"א) שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטורין ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם ידוע שאינם מקפידין וכו' וכן מה שכתב ואם היה מקפיד וכו'.</b> שם בירושלמי (ה\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מצטרפות וכו'.</b> שם במשנה ב' אי זהו מין במינו החטים אינם מצטרפות [עם הכל] אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים ר״י בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים זה עם זה ופסק כר״י בן נורי משום דמשמע ליה דר״י בן נורי לאו לאיפלוגי את״ק אתא אלא לפרושי דאע״ג דבירושלמי אמרו מהו שיירתא רב הונא אמר אם אומר את השיפון מין כוסמין מצטרף עם החטים שבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החטים ופירשו ר״ש והרא״ש דת״ק פליג אר״י בן נורי בשאר מינים דלת״ק שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים ואין מצטרפין ולי נראה שפירושם דחוק בלשון הירושלמי אלא ה״פ משום דר״י בן נורי אמר שאר מינים מצטרפין זה עם זה נראה ששיפון וכוסמין ושבולת שועל שלשתן מין אחד הם ומאחר שהחטים מצטרפות עם הכוסמין למה לא יצטרפו עם השיפון ושבולת שועל ושני רב הונא דאע״ג דשאר מינים מצטרפין זה עם זה לא יחוייב בשביל זה שיצטרפו עם החטים דבשלמא שיפון מאחר שהוא מין כוסמין להיותו דומה לו יש מקום לומר שמצטרפים עם החטים אבל שבולת שועל שהוא מין שעורים פשיטא שאינם מצטרפין עם החטים נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת״ק אם נאמר דשיפון מין כוסמין מצטרף אבל לענין שאר מינים שמצטרפים זה עם זה ליכא מאן דפליג אר״י בן נורי. זה נ״ל שהוא דעת רבינו בפירוש הירושלמי הזה. ומה ששנינו במנחות ס״פ ר' ישמעאל (מנחות דף ע') תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל מין שעורים צ״ל דאף מין חטים קאמר ושפיר מצטרפים שלשתן זה עם זה דשלשתן מין שעורים הם אלא שהכוסמין הם מין שעורים ומין חטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת חדש וכו' ולא יתרום מאמצע שתיהן.</b> משנה (דף שם) וירושלמי בפ\"ד דחלה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן.</b> שם בירושלמי קב חדש מצטרף ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן וה\"ה אם היה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן: \n",
+                "<b>בד\"א בעיסה שנגעה וכו'.</b> בירושלמי בריש חלה (הלכה א') רמי מתניתין דחמשת מינים מצטרפין זה עם זה אמתניתין דהחטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין וכו' ומשני כאן בנשוך כאן בבלול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שהיא וכו'.</b> משנה ג' פרק רביעי דחלה שני קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או מדומע או עיסת עכו\"ם</b> בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה באמצע עיסה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה ביניהם עיסת הקדש וכו' עד הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.</b> שם בירושלמי (הלכה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור וכו'.</b> משנה ה' שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> שני עכו\"ם שעשו עיסה וכו' עד מפני שעשאוה לחלק.</b> ירושלמי בפ\"ג דחלה (הלכה ד'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל שני ישראלים וכו'. א\"א אין דבר זה מחוור וכו' ורבינו סובר שאין לדחות הירושלמי בכך וע\"כ יש למצוא טעם לדברי הירושלמי דלא תיקשי ליה מהעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וי\"ל דשאני התם שעדיין לא היה לה שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע לה שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר היה לה שעת חובה שהרי היה כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דה\"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה והרי זו דומה לאותה ששנינו בפרק ג' דחלק (משנה ג') הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח\"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ואין זה ענין אצל דיחוי דמצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה העיסה ביד עכו\"ם והישראל בשותפות וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי ישראל ועכו\"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם מהו כלום חלקו של עכו\"ם חייב אלא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו\"ם פטור. והראב\"ד גורס כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם והיא הגירסא הנכונה ופסק רבינו כירושלמי הזה כפשוטו שהוא בניחותא: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א דומה דקשיא דידיה אדידיה וכו'. ואני אומר דגם לפירוש הראב\"ד קשה לירושלמי עצמו שפסק בשני עכו\"ם לפטור ובשני ישראלים לחיוב דישראל ועכו\"ם אמאי שניהם חייבים הל\"ל של עכו\"ם חייב ושל ישראל פטור לפיכך נראה ליישב הירושלמי לדברי רבינו דשל ישראל חייבת משום דכיון שחלקו היה מחובר עם של עכו\"ם ועכו\"ם לאו בר חיובא הוא נמצא שלא בא עיסה זו עדיין לידי חיוב חלה מעולם והוי כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וז\"ש כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם כלומר דאין חלקו של ישראל חייב אלא מפני שהמשלים שיעור חלה היה חלקו של עכו\"ם דלאו בר חיובא הוא והוי חלקו של ישראל כאילו נלוש לבדו הילכך כשיוסיף עליו וישלים לכשיעור חייב ומה שאמרו אחר זה חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם פטור היינו לומר דכיון דחזינן דחלקו של ישראל חייב מטעמא דאמרן ממילא שמעינן דחלקו של עכו\"ם פטור דכיון דחלק העכו\"ם מחובר לחלק ישראל דבר חיובא הוא א\"כ הוי כאילו לש העכו\"ם שיעור חלה וכבר היה לה שעת חובה ונפטרה מפני שהיה עכו\"ם באותה שעה ושוב אינה חוזרת להתחייב כמו שנתבאר וצ\"ל דבעשו עיסה זו על מנת שלא לחלק ואחר כך נמלכו וחלקו מיירי דאי מתחלה עשאוה ע\"מ לחלק לא היה לה שעת חובה מעולם והכי דייק לישנא דרבינו שכתב בבבא זו היתה העיסה ביד העכו\"ם וביד הישראל בשותפות מה שלא כתב כן בשאר בבות והיינו לומר שלא עשאוה לחלקה אלא להיות ביניהם בשותפות ואחר כך נמלכו וחלקוה ומש\"ה של עכו\"ם פטורה שכבר היה לה שעת חובה אבל אם מתחלה עשאוה ע\"מ לחלקה של עכו\"ם נמי חייבת דהא לא היה לה שעת חובה מעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל שאור וכו' עד שיפריש חלה על הכל.</b> משנה פרק ג' דחלה (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה הטבולה לחלה וכו'.</b> בסוף פ' ב' דחלה (משנה ח') תנן ר\"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין. ופירש שם רבינו א\"ר אליעזר שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח\"כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד א' עיסה טהורה ובצדה מצד שני עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואח\"כ יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורים דבוקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג\"כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהן לא נגעה אלא בפחות מכביצה אוכל טמא וכו' ומה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא אינו מטמא טומאת אוכלים עכ\"ל. ובס\"פ כשם קאמר אהא דמתניתין ותניא כביצה סברוה אידי ואידי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה לאו כחלה דמו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ס אין שני עושה שלישי בחולין ומ\"ס שני עושה שלישי בחולין אמר רב מרי בריה דרב כהנא דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולים לחלה קמיפלגי מ\"ס כחלה דמו ומ\"ס לאו כחלה דמו ואיבעית אימא דכ\"ע חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין והכא לגרום טומאה לחולין שבא\"י קמיפלגי מ\"ס מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י ומ\"ס אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י ופי' רש\"י ותניא בברייתא דאליבא דר\"א ונותנת אף כביצה באמצע ואפ\"ה לא מטמא לה לחלק עד שלא נקרא עליה שם סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר\"א אין שני עושה שלישי בחולין ס\"ל. אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דר\"א דשרי כביצה ומתניתין דאמרה פחות תרוייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפילו הכי קאמר ר\"א בברייתא כביצה ואע\"ג דמטמאת אמצעית מחמת ראשונה והו\"ל שנייה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע\"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה היא עכ\"ל. ובפ\"ד דע\"ז אסיקנא דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכן בפ\"ק דחולין ובפרק קמא דנדה ורבינו פוסק כר\"א ונראה שטעמו מדאמרי' בירושלמי (הלכה ג') ר' טבי וכו' אמר הלכה כר\"א רבי יצחק בר נחמן אמר וכו' הלכה כר\"א רב הונא אמר אין הלכה כר\"א רבי יוסי ברבי בון אמר וכו' אין הלכה כר\"א אתא עובדא קמיה ולא אורי אמר תרתי כל קבל תרי אינון אמר ליה והא רבי יצחק בר נחמן אורי אפילו כן לא אורי. ויש לתמוה כיון דתרי ותרי נינהו חזר הדין לפסוק כחכמים דרבים נינהו וכבר השיגו הראב\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א הוא פסק כר\"א וכו'. ואפשר דכיון דרבי יצחק בר נחמן אורי מעשה רב ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבי יצחק בר נחמן משום מאי דמספקא ליה לרבי יוסי ברבי בון ועוד דאפילו לרבי יוסי ברבי בון כיון דתרי ותרי נינהו ה\"ל ספיקא במידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ומהאי טעמא נמי פסק כברייתא דקתני כביצה: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הראב\"ד מפני שהוא מטמא חלתה פחות מכביצה יש לתמוה דהא תנן פרק ב' דערלה (משנה ד') לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושה אדם עיסה בטהרה וכו'.</b> משנה ו' פרק ד' דחלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש חלתו קמח וכו'.</b> פרק שני דחלה (משנה ה') המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ורבינו שלא כתב אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כרבי יהושע ומשמע לי שהטעם משום דס\"ל דרבנן דאמרו לו פליגי עליה ופסק כוותייהו דרבים נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי מפרישין חלה וכו'.</b> משנה פרק ג' דחלה (משנה א') כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר הרי זה חלה וכו'.</b> בירושלמי (הלכה א') אלא שמוסיף שם ועל הקרן שניתן תחתיה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אימתי מפרישין החלה כשיתן את המים א\"א אין יפה לעשות כן וכו'. טעמו שהוא סובר שכוונת רבינו שעיקר המצוה להפריש החלה מכיון שהיא נותנת את המים וע\"כ הקשה עליו דא\"כ היאך שנינו שמותר לאכול עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכתב שמה שאמרו שם בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם לא שיעשה כן לכתחלה אלא היינו לומר שאם עשה כן הרי קיים מצות ראשית עריסותיכם שהיא נחשבת עיסה וי\"ל שאין דעת רבינו כמו שחשב הראב\"ד אלא אין כוונתו לומר שיהא זה עיקר המצוה שיותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה הכל גוף אחד אלא כוונתו לומר שאם רצה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה מכיון שהיא נותנת המים רשאי להפריש וזהו פירוש הירושלמי שאמרו כיון שהיא נותנת את המים זהו ראשית עריסותיכם אבל עיקר חיוב חלה משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים וזהו מה שכתב בסמוך מאימתי תתחיי' העיסה בחלה משתתגלגל בחטים וזהו ממש דעת הראב\"ד וזהו דעת הרשב\"א והרא\"ש וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ק דביצה (דף פ' ע\"ד) ופרק אלו עוברין (דף ל':) דגרסינן התם הלש עיסה ביו\"ט מפריש חלתה ביו\"ט וכו' אמר רבי שמואל [אחוי דרבי ברכיה תיפתר] בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף אמר רבי יוסי ברבי בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה ואע\"ג דגבי מאימתי תתחייב העיסה בחלה כתב רבינו משתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים כמו שכתב גבי אימתי מפרישין חלה ויתערב הקמח במים צ\"ל דלא דמי עירוב לעירוב דעירוב דרישא היינו מה שמעורב מעצמו ע\"י נתינת המים בלבד ועירוב דסיפא היינו מה שמתערב הקמח עם המים ע\"י שמגלגל ומערב בידיו הקמח עם המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח העיסה עד שלש הכל וכו'.</b> עד ה\"ז מפריש מן הפת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תתחייב העיסה בחלה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו'.</b> משנה רפ\"ג דחלה (מ\"א) ופירש הערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכוסמין כחטים ושבולת שועל ושיפון כשעורים</b> נראה שהוא נלמד מדאמר במנחות פרק ששי (דף ע') כוסמין מין חטים שיפון ושבולת שועל מין שעורים ומפרש רבינו דאף לענין גלגול וטמטום קאמר והכוסמין אע\"ג דמצטרפים אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים וכו'.</b> משנה רפ\"ג דחלה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b><small>(ו-יג)</small> פה יש חסרון הרבה בספרי רבינו מטעות סופר ולכן אעתיק כל מה שחסר ואחר כך אבארנו והילך מה שחסר (ה\"ו-הי\"ג): עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל ופדאה או זכה בה ואח\"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה\"ז חייבת בחלה. הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואחר כך פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משגלגלה פטורה גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש. עיסה שנולד לה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא\"י ותשרף חלתה נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה הזאת תלויה לא נאכלת ולא נשרפת. לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה. אין עושין חלת ע\"ה בטהרה אבל עושין עיסת חולין בטהרה כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה שאין מקבלים טומאה וכשיבא ע\"ה נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שמא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל. אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים לעיסה לא תסייע מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין וכו'. והילך ביאורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת.</b> משנה ב' שם: \n",
+                "<b>וכן המקדיש עיסתו וכו' עד שבשעת חובתה היתה פטורה.</b> משנה ג' שם ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) יליף מקרא דגלגול הקדש פוטר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או הפקיר אותה.</b> נלמד מדין הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה וכו'.</b> משנה ה' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו'.</b> משנה שם ואיתא בפ' הזרוע (חולין דף קל״ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם בפ\"ג דחלה ובירושלמי מפרש טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנולד לה ספק טומאה וכו'.</b> משנה ב' שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל וכו' וכן מה שכתב ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה וכו' עד ולא נשרפת.</b> בפרק קמא דנדה (דף ז'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל שהלשון הכתוב בספרי רבינו שכל שודאו מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולין לחלה שלא יטמאו אותם ט\"ס הוא וצריך להיות גזרו על ספיקו דחולין הטבולים לחלה שיטמאו אותם והוא ליתן טעם לדין שכתב בסוף דבריו שחלתה תלויה כי להיות ודאו חמור החמירו בספיקו להיות החלה תלויה ואסורה ליאכל משא\"כ בטבולת יום שחלתה טהורה לפי שודאה קל לא החמירו בספיקה אפילו בטבולה לחלה כיון דמדינא לאו כחלה דמו ואף ע\"פ שלשון רבינו נראה שבא לתת טעם למה שכבר הזכיר דיגמרנה בטהרה א\"א שתהיה זו כוונתו מכח הסוגיא דפרק קמא דנדה הנזכר וגם ממקומו הוא מוכרח דאדרבה כל הטומאה יותר קלה ראוי לומר בספיקה יגמור בטהרה שכיון שמן התורה אין כאן טומאה איך יגמרנה בטומאה אלא ודאי מה שהצריכו ספק שודאו מטמא את החולין להיות חלתה טהורה הוא שהצריכו כן ועל סוף הלשון סמך רבינו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם עיסתו בטומאה וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>היה בינו ובין המים יותר על ד' מילין וכו'.</b> בירושלמי פ״ב (הלכה ב') ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) לגבל ולתפלה ולנט״י ד' מילין ודברי רבינו כפירוש רש״י דמ״ש ל״ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנ״י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין חלת ע״ה בטהרה וכו' עד משום כדי חייו של גבל.</b> בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשת חבר מרקדת וכו'.</b> משנה בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) ובסוף פרק ה' דשביעית (משנה ט'): \n",
+                "<b>וכן הנחתום שעושה בטומאה וכו'.</b> משנה בע\"ז פ' רבי ישמעאל (נ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מנחתום ע\"ה בסוריא וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד דחלה (ה\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בח\"ל מן הנחתום וכו' עד סוף הפרק.</b> גם זה ירושלמי שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואין צ\"ל המתארח אצלו א\"א מהגמרא נראה וכו'. ואני אומר דבנוסחא דידן בירושלמי פ\"ד דחלה כתוב כדברי רבינו דלא שרי במתארח אלא אצל בע\"ה אלא דמסיים בה רבי יונה בשם ר' חנניה חברין דרבנין במתארח אצלו לעיסתו אמר רבי יונה והן שראו אותו מגבל אצל אחר וצריך טעם למה השמיטה רבינו ואפשר לומר שסובר רבינו שדברי יחיד הם ולית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה וכו' עד אבל לא במוקדשים.</b> בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקדשים שקדם מום קבוע וכו'.</b> משנה שם ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק בכור חייב במתנות וכו' עד שהמוציא מחבירו עליו הראיה.</b> בפרק ב' דבכורות (דף י״ח:). ובענין נסתפק בשנים ולקח הכהן מספק וכו' פסק כרבי יוסי לגבי ר״מ ועוד דבפ״ק דמציעא (דף י״ב:) פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה ואע״ג דבפרק כל הגט (גיטין דף ל') אמר עולא מתניתין כרבי יוסי ואמוראי פליגי ואמרו כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן איכא למימר דלאו דסבירא ליה דלית הלכתא כוותיה אלא דמ״מ רצו להעמיד סתם מתניתין כרבים ועי״ל דיש לחלק בין ההיא דפרק כל הגט לההיא דפ״ב דבכורות וההיא דפרק קמא דמציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת קדשים שנפסלה במומה וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב) תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטים את כולם פוטרים את כולם אחד שוחט את כולם פוטרים לו אחד ובגמרא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין וכו' אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומוכרו לישראל במומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייב במתנות וכו'.</b> פשוט הוא ולא נכתב אלא להיות הצעה לדינים הבאים אחריו: \n",
+                "<b>כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות.</b> בפ' הזרוע בברייתא ודריש לה מיתורא דאם: \n",
+                "<b>ומ״ש וכוי אע״פ שהוא ספק וכו'.</b> בפרק הזרוע ת״ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות x (מן התייש ומן הצביה) פטור מהמתנות מכדי קי״ל דלענין (כסוי הדם) מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה קא מיפלגי וכו' בשלמא לרבי אליעזר וכו' אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות. הא דאמר מכדי קי״ל דלענין מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' פירוש דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) מקיש אהאי ברייתא במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצבייה וילדה בשלמא לר״א וכו' אלא לרבנן נהי דסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לא יהיב ליה אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול ואסיקנא דלא משכחת להאי פלוגתא דרבנן ור״א אלא בצבי הבא על התיישה וכו' ובפ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמרינן בתר הכי כי אתא רבין א״ר יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שה מה ת״ל אם שה לרבות את הכוי. וכתב הר״ן פירש״י דאע״ג דמספקא לן אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבוייא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר דבלאו רבוייא הוא מיחייב בפלגא דשה ואפילו מקצת שה משמע ואהני רבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירושא לא נ״ל דכיון דאיצטריך רבויא ניפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי ובר״פ בתרא דיומא (דף ע״ד) נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת״ל כל חלב ומוכחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספיקא וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא לפיכך נ״ל דרבין ורבי יוחנן דאסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס״ל דכוי בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויי כבהמה ומיהו מודה לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב״ם למדתי שכך כתב בפ״ט מהלכות בכורים הכוי אע״פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע״כ אבל אינו נראה כן מסוגיית אותו ואת בנו עכ״ל הר״ן. ונראה דהיינו מדתניא בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצביה וכו' דמשמע בהדיא דכוי לאו בריה בפני עצמו הוא אלא הבא מן הבהמה ומן החיה הוא: \n",
+                "<b>והטור</b> כתב על דברי רבינו איני מבין דבריו למה מפרישים כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינם טובלים ע\"כ טעמו שהבין בדברי רבינו שדעתו לומר דכוי היינו הבא מן הבהמה ומן החיה וקאמר דמפרישים ממנו כל המתנות ולא יתנם כולם לכהן דבצבי הבא על העז יתן החצי ובתייש הבא על הצבייה לא יתן כלום והוקשה לו אם אינו נותנם למה הוצרך להפרישם ועוד יש לתמוה על רבינו דמנא ליה הא דרבי יוחנן חייב בכל קאמר משמע דחייב ליתנם כולם לכהן ועוד דמשמע דמייתי לה גמרא לומר דליתא לדרב הונא דאמר מאי חייב דאמרי רבנן חייב בחצי מתנות דהא רבי יוחנן אמר דחייב בכולהו מתנות: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה היא כמו שכתב הר\"ן וכרבי יוסי בפרק אותו ואת בנו וכרב יהודה דאמר התם הכי ורב חסדא דאמר בפרק אותו ואת בנו איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצבייה סבר דכוי זה הבא מן הבהמה ומן החיה וכמ\"ד התם הכי ולא קי\"ל כוותיה: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דלא גריס רבינו בברייתא דפרק אותו ואת בנו כדברי ר\"א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אלא הכי גריס מן התייש ומן הצביה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכמו שהיא שנויה בפרק הזרוע גבי מתנות דהשתא ע\"כ ל\"ג בדברי רב חסדא איזהו כוי דר\"א לא איפליג אלא אכלאים ולא אכוי ואע\"ג דרש\"י דחה גירסא זו בברייתא משום דא\"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועינן י\"ל דטובא אשמעינן דלא נימא דהא דאמר ר\"א הבא מן התייש ומן הצביה לאו דוקא דהוא הדין לבא מן הצבי ומן התיישה ולא אתא אלא לאפוקי מן העז ומן הרחל וכדאמר רב פפא לענין אותו ואת בנו משכחת לה לפלוגתייהו דרבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה קמ\"ל וכן מתבאר מדברי רבינו בכסוי הדם דכוי בריה בפני עצמה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכוי מפרישין ממנו כל המתנות</b> היינו לומר שמפרישים ונותנם לכהן כולם שאע\"פ שהוא ספק נתרבה מאם וכדרבין אמר רבי יוחנן ובצבי הבא על העז פסק דחייב בחצי מתנות כרבנן דאמרי חייב וכדאסיק רב הונא בר חייא ובתייש הבא על הצביה ליכא לאוקמי דאם כן לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפילו מקצת שה אמרינן מאן לימא לן דאיכא מקצת שה דילמא אין חוששין לזרע האב וכוליה צבי הוא והמע\"ה ואל יקשה על מה שכתבתי שרבינו סובר דכוי בריה בפני עצמה היא ממה שכתב בפ\"א ממאכלות אסורות כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור וכו' שזו נוסחא משובשת ובנוסחא האמיתית אין כתוב בבא זו הוא הנקרא כוי אלא בבבא למעלה ממנה כתוב וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או בהמה והוא הנקרא כוי חלבו אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד השוחט לאכילת עכו\"ם וכו'. כתב</b> הראב\"ד פירוש דילפינן מכיסוי הדם וכו'. ואין צורך ללמוד משם דתוספתא ערוכה היא בפרק תשיעי דחולין השוחט לרפואה לאכילת עכו\"ם לאכילת כלבים חייב במתנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת השותפים חייבת וכו'.</b> בר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכת״ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> הלוקח בהמה מפירות שביעית וכו'.</b> פ\"ק דבכורות (דף י\"ב). \n",
+                "<b>כהנים ולויים פטורים וכו'. וספק הם הלוים וכו' עד מנדין אותו עד שיתן.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נטל הכהן לא יחזיר</b> תמה עליו הר\"ן דמאי שנא מספק בכור שאם תקפו כהן מוציאין מידו כדאמרי' בפ\"ק דמציעא (דף ו':) וי\"ל דאין כאן תמיהא שרבינו סובר ג\"כ בההיא שאם תקפו כהן אין מוציאין מידו שכן כתב בפרק ה' מהלכות בכורות ושם ביארתי טעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט לעכו״ם ולכהן וכו'.</b> הטור כתב על דברי רבינו ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובעכו״ם אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום עכ״ל. ואמת כן משמע פשט השמועה דהכי איתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) על מתניתין דהמשתתף עמהם צריך שירשום ואפילו עם העכו״ם ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העכו״ם וכו' אין צריך לרשום הב״ע דיתיב עכו״ם אמסחתא דכוותא גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי עכו״ם נמי אמרי בישרא קא זבין אלא הב״ע דיתיב אכספתא דכוותא גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך לרשום אמרי הימוני הימניה עכו״ם נמי אמרי הימוני הימניה אין אמונה בעכו״ם איבעית אימא סתם עכו״ם מיפעא פעי ופירש״י דיתיב עכו״ם אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכחא מילתא דעכו״ם שותף הוא וכו'. דיתיב עכו״ם אכספתא על הארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מהלוקחים דהא ודאי מוכחא מילתא שפיר דעכו״ם שותף בה. דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו. אין אמונה בעכו״ם אין ישראל רגילים להאמין בהם איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב עכו״ם אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמו דסתם עכו״ם מיפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף וזה מבואר כדברי הטור. וליישב דברי רבינו צ״ל שהוא ז״ל סובר דכי אמרינן ואב״א עכו״ם מיפעא פעי לא בדיתיב אמסחתא היא אלא אע״ג דלא יתיב אמסחתא עכו״ם מיפעא פעי אפילו חוץ למטבחי' ומודיע לכל שהוא שותף ומש״ה תניא דהמשתתף עם העכו״ם אינו צריך לרשום ומתניתין דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא אעכו״ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא וה״מ בדלא יתיב אמסחתא או אכספתא אבל אי יתיב אמסחתא או אכספתא אין צריך לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף וז״ש ונושא ונותן עמו דיתיב אכספתא נמי בכלל נושא ונותן שהרי הוא מקבל ממנו המעות שקיבל מהלוקחים דאל״כ איכא למיתמה על רבינו דנהי דפסק כלישנא דאי בעית אימא משום דבתרא היא אמאי פסק לענין משתתף עם כהן כלישנא דמסחתא דקמא הוא לכך אני אומר שפסק כדברי שניהם דס״ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי לישני: \n",
+                "<b>ואהא</b> דתנן צריך שירשום פירש\"י שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל והר\"ן כתב ישראל המשתתף עמהם שוחטים ומקבלים ביניהם פטור מהמתנות אפילו חלקו של ישראל ומיהו צריך שירשום ויעשה לו סימן כמו שהיו רגילים לרשום בשר שפטור מהמתנות וכדי שיבינו הרואים שאין כולם של ישראל ולא יחשדוהו ברשע. והרמב\"ם כתב בפ\"ט מהלכות בכורים המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא סיים חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעים שהכהן שותף בו וכו' ואיכא למידק [וחלקו] של ישראל אמאי פטור והא אמרינן בגמרא דכוי הבא מצבי שבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפילו מקצת שה משמע וה\"נ נהי דחלקו של כהן פטור חלקו של ישראל מיהא ליחייב איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה ואפילו מקצת שה ה\"מ דכל שיות שבו חייב דבכה\"ג כוליה שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה\"ג לא חייב רחמנא עכ\"ל. ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה והמשתתף עם העכו\"ם אינו צריך לרשום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התנה הכהן עמו וכו'.</b> בסוף המשנה הנזכרת ואם אמר [לו] חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ומפרשה רבינו כשהכהן שותף עמו חוץ מן המתנות ורש\"י פירשה בשמכר לו הכהן פרה חוץ מן המתנות. בספר כתיבת יד כתוב בדברי רבינו התנה הכהן עמו שהוא מוכר הכל חוץ מן המתנות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר לו הכהן ע\"מ שהמתנות שלי וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הכהן שותף בראש וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא (דף קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'.</b> מסקנא דגמרא שם (דף קל\"ב:): \n",
+                "<b>ומה שכתב והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן וכו' עבר ואכלן וכו'.</b> שם (דף ק\"ל:) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מאי טעמא איבעית אימא משום דכתיב וזה איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים ופירש רש\"י המזיק מתנות כהונה קודם שיתנם לכהן השליכן לאור או לים. דכתיב בהן וזה דמשמע בעודם קיימות חייב ליתנם אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומין. שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך. והר\"ן כתב על פירוש רש\"י ותמהני אם כן מאי איריא [הזיק] אפילו איתנהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה\"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי לפיכך נ\"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכתבו התוספות דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלמאן דמפיק לה מדכתיב וזה אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וללישנא בתרא כיון דלא פטר ליה אלא משום דהוי ממון שאין לו תובעים בבא לצאת ידי שמים חייב ולא ידעתי למה דהנהו גווני דאמרינן בהו בפרק הגוזל ובפרק המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמי להאי כלל דהכא אי לא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות שישלם מדמייתי עלה בגמרא ת\"ש בע\"ה העובר ממקום למקום וצריך כלומר שנצטרך למזונות נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכו' מכל מקום משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עכ\"ל. ורבינו \n",
+                "<b>כתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע</b> משמע דס\"ל כדברי התוספות ופסק כלישנא בתרא לחומרא דאם לא כן אמאי שבקיה ללישנא קמא דיהיב טעמא מקרא ותו איכא למידק הכי מדשני לישנא דרב חסדא דאמר פטור וכתב אינו חייב דמשמע אין בית דין מחייבין אותו ומדנקט גבי אכלן עבר משמע דלכתחלה מיהא אסור לאכלן: \n",
+                "<b>ומה שכתב והקונה אותם וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לטבח וכו'.</b> בקצת ספרי רבינו יש טעות סופר והכי גרסינן אמר לטבח מסור לי בני מעיה של פרה והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה הטבח לו מן הדמים לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה הטבח לו מן הדמים והוא משנה שם (דף קל\"ב) אמר [לו] מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואין מנכה לו מהדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופירש\"י נותנם לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה ללוקח מהדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל הליטרא כך וכך ושקל לו הקיבה נותנם לו לוקח לכהן שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב והטבח ינכה לו מהדמים ע\"כ שמכר דבר שאינו שלו ובגמרא (דף קל\"ד) אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו לימא בדרב חסדא קמיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' לא דכ\"ע אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי ופירש\"י לא שנו היכא דלקח ממנו במשקל דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא בששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דינו של כהן לפיכך זה לוקח נותנם והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל אבל שקלן לו הטבח הדין של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף עם הטבח והטבח חוזר עליהם אם יש בעין נותנם לכהן והכי מפרש בריש הגוזל דאף עם הטבח קאמר עכ\"ל. ופסקו הפוסקים כרב משום דרבו הוא וכתב הר\"ן על דברי רבינו שנראה מדבריו שהוא מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות ע\"כ. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו כמו שחילק רב וי\"ל משום דאמרינן בגמרא איכא דמתני לה באפי נפשה רב אמר מתנות כהונה נגזלות ורב אסי אמר אין נגזלות ולההוא לישנא לא מפלגינן בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו ופסק כההוא לישנא משום דלישנא בתרא הוא וגם משום דלההיא לישנא אתיא מתניתין כפשטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשלח בשר לחבירו וכו'.</b> תוספתא פ' הזרוע המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אין חוששין שמא מתנות כהונה הם פירוש אינו חושש שמא גזל אותם המשלח אלא תולה שמהכהן קנאם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן: \n",
+                "<b>מקום שאין בו כהן.</b> בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד וכו' ואם היו של שור וכו'.</b> שם (דף קל\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו הזרוע וכו' עד פיקה של גרגרת.</b> משנה שם (דף קל\"ד:): \n",
+                "<b>ומ\"ש עם הלשון שביניהם.</b> כן פירש\"י שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מולגין אותן וכו'.</b> שם הלחיים למאי אתא להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקיבה בחלב שעליה וכו' עד לבעלים.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנת אוכלת המתנות וכו' עד בגלל אשתו.</b> שם (דף קל\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל חללה וכו': ואם רצה הכהן למכור המתנות וכו'.</b> אפילו לעכו\"ם או להאכילה לכלבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהיו לו חברים וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) האי כהנא דאית ליה צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע״ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ונראה שסובר רבינו דצורבא דרבנן לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ומיהו דחיקא ליה שעתא בעינן כדאיתא התם כי אמרי אנא למאן דלא אפשר ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל היה הכהן שמשו וכו'.</b> שם גבי עובדא דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחטוף הכהן וכו' עד סוף הפרק.</b> שם וכתבו התוספות שאם ערב להם מבושל יותר מצלי אין לכפותו לאכול צלי כי דרך המלכים לאכול מה שערב להם יותר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז וכו' ולוים בכלל ישראל במצוה זו.</b> כלומר אע\"ג דבזרוע לחיים וקיבה לוים פטורים בראשית הגז חייבים וטעמא משום דהתם לא נפטרו לוים אלא משום דכתיב מאת העם ומספקא לן דילמא לוים לא הוו בכלל עם אבל בראשית הגז דלא אידכר ביה עם לא באו לכלל ספק: \n",
+                "<b>ואין לראשית הגז שיעור מן התורה ומד״ס שלא יפחות מס' וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז:) אמרינן דראשית הגז בס' ומשמע התם דהיינו מדרבנן דאילו מדאוריית' בכל שהוא דומיא דתרומה דמייתי התם: \n",
+                "<b>ואינה נוהגת אלא בארץ.</b> אע״ג דתנן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) דנוהג בארץ ובחו״ל הא אמר רב נחמן התם (דף קל״ו:) נהוג עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו ר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בפני הבית וכו' אבל לא במוקדשין.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד הרי שהקדיש בהמות וכו' או הקדיש בהמה וכו'.</b> שם בגמרא אבל לא במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא [גז] צאנך ולא צאן הקדש והקשו על זה טעמא דכתב רחמנא גז צאנך הא לאו הכי ה\"א קדשים חייבים בראשית הגז וכו' עד יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שכתב הרי שהקדיש בהמתו לבדק הבית וגזזה וכו' שהרי אוקימתא זו נדחית משום דלא אתיא אלא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה ואילו רבינו פסק בפרק חמישי מהלכות ערכין דבעו העמדה והערכה וע\"ק שכתב אוקימתא דרב מני דאמר חוץ מגיזה דלא מיתרצא אלא בדאמר חוץ מגיזה וכחישה ולמה השמיט רבינו כחישה וע\"ק למה השמיט רבינו אוקימתא דרב והאריך ונדחק מאד ביישוב תמיהות אלו. ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזתה בענין שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרב דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקדשים וכו' פטורים מראשית הגז.</b> משנה שם (דף ק\"ל) ופרק ב' x דבכורות (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד.</b> משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) ויליף לה בגמרא (דף קל״ז) מדכתיב לעמוד לשרת כלומר וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר לעמוד לשרת שיתן לו דבר הראוי לשירות ואין דבר הראוי לשירות אלא של רחלים פי' דהיינו תכלת דכתב קרא בבגדי כהונה וכתב הר״י קורקוס ז״ל ונראה שלזה נתכוון רבינו במ״ש שהצמר שלהם הוא הראוי לבגדים ופירושו לבגדים שהכהן רגיל ללבוש דהיינו בגדי כהונה שאם כוונת רבינו לבגדים סתם הלא נוצה של עזים ראוי לבגדים. \n",
+                "<b>ומ\"ש זכרים כנקבות</b> ג\"ז שם במשנה מכר לו זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה צמרן קשה וכו'</b> שם תנא דבי רבי ישמעאל (דף קל\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הצמר שלהן אדום וכו'.</b> הכי משמע שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם גזז הצמר וצבעו וכו' עד אחר שלבנו.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>התולש צמר רחלים בידו וכו'.</b> שם פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ופסק כרבנן ומה שקשה על זה ממה שפסק בפ\"ב ממתנות עניים נתבאר שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי.</b> תוספתא פ\"י דחולין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל לענין ראשית הגז וכו'. \n",
+                "<b>ומ״ש ובטרפה</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) פריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות מה שאין כן במתנות אמר רבינא הא מני רבי שמעון היא דתניא ר״ש פוטר את הטריפות מראשית הגז מ״ט דר״ש וכו' ומסקינן דיליף צאן צאן ממעשר וכתב הר״ן וכיון דשקלינן וטרינן טובא עליה דר״ש ומתניתין אתיא כוותיה היה ראוי לפסוק כמותו והרי״ף שהביא משנתנו כצורתה דאתיא כר״ש לפום מאי דאמרינן בגמרא משמע דהכי ס״ל אלא שראיתי להרמב״ם שכתב x ראשית הגז נוהג בטרפה ולא ידעתי למה דכיון דמתני' אתיא כר״ש אפילו פליגי רבנן עליה בברייתא היה ראוי לפסוק כסתם משנתנו אבל אפשר שהוא סובר דרבינא דאמר הא מני ר״ש היא לאו למימרא דס״ל דתנא דמתניתין נקיט כר״ש אלא הכי קאמר משום דפלוגתא דר״ש ורבנן היא לא תנא ליה לפי שלא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכיון דמתניתין לא מוכחא בהא מידי ודאמרינן מני ר״ש היא מוכח דרבנן פליגי עליה נקטינן ככללין דיחיד ורבים הלכה כרבים xx ובפ' יוצא דופן נמי משמע דגמרא הכי ס״ל דטרפה חייבת בראשית הגז דאמרינן עלה דמתניתין דתנן כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים אע״ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מיטמא טומאת אוכלים דהיינו הפרט ולא המין ואמרינן עלה הנ״מ דקתני סיפא כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ואם איתא כלומר דכל קתני ולא מין דוקא הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות דאע״ג דרבינא דחי התם ואמר ר״ש היא דתנן ר״ש פוטר את הטריפה מראשית הגז כדקאמר הכא אפילו הכי משמע דגמרא הכי ס״ל דטריפה חייבת בראשית הגז וההיא דרבינא דהתם דחייה בעלמא היא דמסקנא הכי סלקא התם דמין קתני זה נראה לי בטעמו של הרמב״ם ז״ל עכ״ל: \n",
+                "<b>אבל הגוזז את המתה פטור.</b> תוספתא ר\"פ ראשית הגז וטעמא משום דלא גז מיקרי ולא צאן מיקרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש ראשית הגז ואבד וכו'.</b> תוספתא פרק ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה לא מיפטר עד שיתן לו: \n",
+                "<b>האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים.</b> בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דלרבי אלעאי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה וכו' אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרים אף ראשית הגז כן אין והתניא האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום הא כל גיזי ראשית דבריו קיימים ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש״מ הא רבי אלעאי הא רבנן ויש לתמוה שמאחר שרבינו פסק כר' אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ הוה ליה לפסוק שהאומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום ובסמוך יתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח גז צאנו של עכו\"ם.</b> שם (דף קל\"ה) איתמר גזז ומכר ראשונה (ראשונה) וכו' רב חסדא אמר חייב דהא גזז רבי נתן בר הושעיא אמר פטור בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה תרגמה רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום ומאחר שרבינו פסק כרב חסדא מהטעם שאכתוב ממילא קים ליה מתניתין כפשטא ומפרש רבינו דהלוקח גז צאנו של עכו\"ם היינו שלקח ממנו אחר שגזזן וצאנו לגזוז היינו שלקח הצאן לגיזתן וגזזן הישראל ואם לקח הגיזה קודם גזיזה שיגזוז אותה המוכר ה\"ז נקרא גז צאנו של עכו\"ם אחר שגזזן העכו\"ם ורש\"י והר\"ן פירשו בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח גז צאנו של חבירו וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שני מיני גיזה וכו'.</b> משנה שם. ודע דבגמרא (דף קל\"ו) על הא דאמר ר' אלעאי אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אמרינן אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא אין והתניא היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שנים ושלשה שנים אין מצטרפות הא חמש מצטרפות והתניא אין מצטרפות ופירש\"י אם היו לו ה' צאן וגזז השתים בשנה זו וג' בשנה שנייה דהשתא איכא גיזין של ה' צאן מצטרפות ואע\"ג דחדש וישן הוא והתניא אידך דאפילו ה' אין מצטרפות וכו' אלא שמע מינה הא רבי אלעאי הא רבנן ותו פריך אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור וכו' וכ\"ת הכי נמי והא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב מתניתין דלא כר' אלעאי אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז [ממין על שאינו מינו לא וכו'] אין והא תנן היו לו שני מינים שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הכי נמי משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון הכא נמי עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מתרוייהו הא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי. ומעתה יש לתמוה על מה שנראה מדברי רבינו בזכרים ונקבות מדין שני מינים נגעו בה וכבר נתבאר בגמרא שכתבתי דלית בה אלא משום עצה טובה וכן יש לתמוה שמאחר שפסק כרבי אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ למה פסק דלא כוותיה באומר כל גיזותי ראשית כמו שכתבתי בסמוך. ומ\"ש הר\"ן בזה אינו עולה לדעת רבינו שמה שהתיר להפריש מן החדש על הישן הוי תיובתיה ומה שנ\"ל שאפשר לומר בזה לדעת רבינו הוא דמשמע ליה ז\"ל דלא אלים האי מנהגא דנהוג עלמא כרבי אלעאי לענין דאינו נוהג אלא בארץ למידחי כל הני סתמי דאתו כרבנן ומסתיין דננקוט כוותיה במאי דנהוג כוותיה לחוד והבו דלא לוסיף עלה הוא ובענין ההוא דזכרים ונקבות יש לומר דלישנא דמתני' נקט כמנהגו ומה שיתפרש במתני' יתפרש בדבריו ועי\"ל דה\"מ למימר ליה אה\"נ דזכרים ונקבות תרי מיני נינהו וכפשטא דמתני' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה. ובספרי רבינו כתוב זה נותן לעצמו על מה שמכר והוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת שמכר ולכתוב במקומה ששייר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנתגייר והיו לו גיזות וכו'.</b> בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' מהם לפיטור וחד מינייהו ראשית הגז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש.</b> משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכב״ה ואע״ג דאמרינן בגמרא (דף קל״ז) שקילס רבי סברת ר״י דאמר ד' ראה רבינו לסמוך יותר על ב״ה דמתניתין וכ״כ הרב ר' יצחק אלפס בשם בה״ג ומר חפץ גאון. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ס' סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י\"ב סלע וכו' עד מראשית הגז.</b> שם בגמרא פלוגתא ופסק רבינו כמ\"ד הכי דרבים נינהו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף. ופסק נמי כרב דאמר מחומשות דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין חייבים בראשית הגז.</b> בריש פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) (ותוספתא שם): \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה בחלק כ\"א מהן כשיעור וכו'.</b> נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשית הגז מצותה בתחלה וכו'.</b> תוספתא פרק ראשית הגז: \n",
+                "<b>היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דרב חסדא ורב נתן בר הושעיא ופסק כרב חסדא משום דהוא מארי דגמרא טפי ועוד דמתניתין אתיא ליה כפשטה ואע\"ג דרב חסדא גופיה תרגמה למתניתין אליבא דרב נתן שינויא הוא ולא סמכינן עליה ודברי רבינו בפירוש מחלוקת זה מוחלק מפירוש רש\"י וצריך ליישב פירוש זה מאי דמותיב עלה גמרא מהלוקח גז צאנו של עכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויש לו להפריש מן החדש על הישן וכו'.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו גיזות הרבה וכו'.</b> משנה שם וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ואוקמוה בגמרא בישראל שיש לו גיזין הרבה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש מלובן וכו' עד כדי מתנה המועלת.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשית הגז חולין לכל דבר וכו'.</b> פ' הזרוע (חולין דף קל״א:) כל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע וכו' ובפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) השוה מתנות וראשית הגז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לפדות כל איש וכו' ואין האשה חייבת וכו'.</b> בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n",
+                "<b>עבר האב ולא פדהו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הוא לפדות וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) ובפ' יש בכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בנו לפדות וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה את בנו מברך וכו'. ומ\"ש וחוזר ומברך שהחיינו.</b> בסוף פסחים (דף קכ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה זו נוהגת בכ\"מ.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש ובכל זמן: ובכמה פודהו וכו' בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון וכו' עד אינו פדוי.</b> משנה וגמ' פ' יש בכור (בכורות דף נ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב לכהן וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>נתן לו כלי וכו'.</b> בפרקא קמא דקידושין (דף ח') תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בה' סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני וכו' בנו פדוי [האי פדיון] ה\"ד אילימא דלא שוי כל כמיניה אלא לאו אע\"ג דשוי וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי ה' סלעים אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא x (ולא אזיל בגילוי הראש) ומיבעיא ליה סודרא ארישיה אבל כ\"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה י' בי\"ג וכתב הר\"ן (דף תרכ\"ג ע\"ב) על הא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא נראה דה\"ה למי שדרכו להתייקר באי זה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בה' סלעים במה בנו פדוי [אלא ודאי כדאמרן] ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוי לי אלא שיש לתמוה על הרמב\"ם שכתב [בפי\"א מה' xx בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חילק אם דרכו להתייקר בו אם לאו עכ\"ל. ול\"נ שסובר רבינו שכל שהוא שוה ה' סלעים לשום אדם אע\"פ שלכהן זה אינו שוה כ\"כ יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו' היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים וה\"פ לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אבל כ\"ע כלומר מילתא דלכ\"ע לא שוי ה' סלעים כיון דלשום אדם בעולם לא שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וז\"ש כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים כלומר בשוק אינו שוה כ\"כ אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי: \n",
+                "<b>נתן ה' סלעים לעשרה כהנים וכו'.</b> פרק יש בכור (בכורות דף נ״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר וכו' עד יחזיר.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכן אם פירש ונתן לו וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף ו':) ומסיים בה התם ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות x ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים פטורים וכו'.</b> בריש בכורות (דף ד') ומשנה ריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה וכו'.</b> מסקנא דהלכתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לויה המעוברת מעכו״ם בנה פטור וכו' וכהנת המעוברת מעכו״ם וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנולד לו בן חלל וכו' עד שהרי זכה האב בפדיונו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ו) נתגיירה מעוברת [וילדה] נשתחררה מעוברת וילדה כו' בכור לכהן: \n",
+                "<b>ומ\"ש אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכרית והשפחה שילדו וכו'.</b> שם במשנה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הבא אחר הנפלים.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>כל נפל וכו' עד וחייב לפדות.</b> משנה שם (דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתך העובר במעיה וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ו) והיוצא מחותך הבא אחריו אינו בכור לכהן: \n",
+                "<b>בן שמנה חדשים שהוציא ראשו וכו' וכן בן תשעה שמת וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשתצא פדחתו וכו'.</b> משנה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ח) ומייתי לה בבכורות (דף מ\"ו:) פרק יש בכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצא דופן והבא אחריו וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ב דבכורות (דף י\"ט) וכרבי עקיבא x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יתחייב בפדיון וכו'.</b> פשוט במשנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח): \n",
+                "<b>מת הבן בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים וכו'.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) וכת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נעשה טרפה.</b> בפ\"ק דב\"ק (דף י\"א:) ודברי רבינו כפירוש התוספות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הקדים ונתן לכהן וכו'.</b> משנה פרק יש בכור וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שפדה בנו בתוך שלשים יום וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכ״ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו' לאחר ל' יום דאיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר ל' יום ונתעכלו המעות וכו' והלכתא כוותיה דשמואל וכו' תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי א״ל שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואף על גב דקי״ל [הלכה] כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל ולפי זה יש לתמוה למה פסק רבינו כרב וצ״ל שדעת רבינו כדעת הרא״ש (דף ס״ז ע״ד) שכתב ונראה שהלכה כרב דהך ברייתא מסייעא ליה ועוד דהלכתא כרב באיסורי ואע״ג דלכאורה רב יהודה כשמואל ס״ל מדמשבש לברייתא לאוקומה כשמואל מ״מ כיון דקי״ל הלכתא כרב באיסורי לא שבקינן האי כללא אף אי רב יהודה תלמידו פליג עליה וסבר כשמואל ומיהו תימה למה היה רב יהודה משבש האי תנא אם היה שונה כרב הילכך נראה לפרש דהאי תנא סתמא תנא בנו פדוי ולא פירש אם אמר מעכשיו או אם אמר לאחר שלשים יום וא״ל רב יהודה שמואל אמר אין בנו פדוי אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות וגם לרב מעכשיו אין בנו פדוי ואת תני סתמא בנו פדוי מוטב שתשנה אין בנו פדוי ואתיא ככ״ע לרב בדאמר מעכשיו ולשמואל אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות ולא יטעו בדבריך להקל עכ״ל. ואין ספק שלא היתה בנוסחת גמרא שלהם פסק הלכה בהדיא כשמואל כמו שהוא בנוסחא שלנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא ספק וכו'.</b> מתבאר מהדינים שיבאו בפרק זה: \n",
+                "<b>מת האב בתוך ל' יום וכו' עד שיודיעוהו שלא נפדה.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) ומייתי לה בפרק השואל (דף ק״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלא בכרה אשתו וכו' עד פטור שהמע\"ה.</b> משנה שם (דף מ\"ח): \n",
+                "<b>מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום וכו'.</b> הטור כתב על זה ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' יום אפילו חלקו חייבים עכ״ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הטור וכאן חזר בו ולכן אעתיק לשון המשנה והגמרא ומשם יתבאר. תנן פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב והבנים קיימים ר״מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים ובגמרא דמת האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר״מ כי חלקו פטורין והא אישתעבדו להו נכסיה אלא דמית בתוך ל' יום מ״ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום [ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל] והב״ע דליכא אלא ה' סלעים ודכ״ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכ״ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ״ע אית להו דרב פפא דאמר מלוה ע״פ גובה מהיורשים ואינו גובה מהלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמיפלגי וכו' א״ה [רבי יהודה אומר] נתחייבו הנכסים נתחייב גברא מיבעי ליה ועוד תניא ר' יהודה אומר האחין שחלקו וכו' אלמא חמש ולא חצי חמש ס״ל אלא דכ״ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים אימת אילימא דמית לאחר ל' יום מכלל דר״מ סבר כי חלקו פטורים הא אישתעבדו להו נכסיה אלא בתוך ל' יום כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה ליזיל גבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה ואסיקנא כמו בלישנא קמא: \n",
+                "<b>והשתא</b> כיון דאוקמה רבא במת לאחר ל' יום משמע דבמת בתוך ל' יום מודה רבי יהודה דפטורים משום דאזיל גבי האי ודחי ליה וכו' וזהו טעמו של רבינו בפירוש המשנה ושל הטור. וטעמו של רבינו כאן נראה שהוא מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אמית בתוך שלשים יום ואמר ליזיל גבי האי ולדחייה וכו' לא מתמה אלא אדר\"מ ולא אדר' יהודה משמע דלר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוייה משום דאע\"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע\"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי נשיו שלא בכרו וכו' עד ואחריה זכר.</b> משנה שם (דף מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כה)</small> שתי נשיו אחת בכרה וכו' עד וזו שבכרה ילדה זכר.</b> ג\"ז משנה שם ויש טעות סופר בקצת ספרי רבינו בסוף בבא זו וה\"ג מת האב ינתן מן הנכסים ה' סלעים, ופסק כר\"י לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי נשים של ב' אנשים וכו' עד לפדות את עצמו.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מבכרת שלא שהתה וכו'.</b> תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילדו שתי נקבות וזכר וכו'.</b> משנה פרק יש בכור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כט-ל)</small> שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה וכו'.</b> פה יש חסרון בקצת ספרי רבינו מט\"ס וה\"ג שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים שלא נפטר אלא בב' ספיקות. ודינים אלו עד אין כאן לכהן כלום. גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שתי נשים וכו' ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום א\"א טעה בזה שזה חייב וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו וכו' א\"א כל זה שבוש אלא שניהם פטורים כמו שכתבתי למעלה עכ\"ל. טעמו מפני שהוא גורס במתניתין דשתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ואינו גורס שני זכרים ונקבה וכן בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה גרסינן זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ובגמרא (דף מ\"ט) תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש\"י תני רב הונא גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבוא אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה שני זכרים הא' בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואפילו הכי הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל אין אני בכור אלא חבירי. באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה כיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוים בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה וכתב עוד גבי שתי נשים של שני אנשים וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים א\"א כל זה שבוש וכו'. הראב\"ד בהרגישו קושיא דבאיש אחד ושתי נשיו נמי איכא לספוקי שמא אותה שלא בכרה ילדה נקבה לבד או נקבה ואח\"כ זכר כתב דבאיש אחד אין ספק ספיקא פוטר אותו ואיני יודע טעם לזה. ורבינו גורס במשנה כגירסת הראב\"ד ומפרש דהא דתני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ארישא קאי דוקא וגורס כיון דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה ומפרש דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה דאין כאן לכהן כלום משום דאיכא למימר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר ובשני אנשים לא משכחת לה שלא יהא לכהן כלום ונתן טעם לדבר שלא נפטר אלא בשתי ספיקות ומ\"מ דברי רבינו תמוהים מ\"ש מאיש אחד ושתי נשיו שכתב בשני זכרים ונקבה שאין כאן לכהן כלום דהתם נמי אינו נפטר אלא בשני ספיקות דאם אותה שלא בכרה ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא\"כ ילדה הנקבה תחלה ועוד הקשה עליו הטור שגם אינו מתחייב אלא בשני ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אא\"כ יצא הזכר תחלה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק וצ\"ע. והר\"י קורקוס כתב שנ\"ל שגירסת רבינו היפך מגירסא דידן והכי גריס ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים הוא דמשכחת לה בשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה\"פ באיש אחד ושתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה והוא הדין שכתב למעלה ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום שאני אומר וכו' וקצת טעם י\"ל כדברי דכשהוא איש אחד ואיש זה נולד לו נקבה בודאי ה\"ז אומר נקבה זו לבד ילדה אותה שלא בכרה ואת\"ל שילדה ג\"כ אני אומר שילדה נקבה תחלה ואין זה דבר רחוק ולפיכך פטור כיון שיש לאיש זה אשה שבכרה במה לתלות הזכרים או הזכר גם יש לו נקבה לומר שזו היא פטרה רחם אותה שלא בכרה אבל בב' אנשים לא משכחת לה דכיון שזה לא בכרה אשתו ויש כאן ב' זכרים לפנינו ואין לזה אשה אחרת שבכרה לתלות אין פוטרין אותו בשיתלה באשת חבירו וזהו שאמרו בשני אנשים לא משכחת לה והוא הדין שהזכיר רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לפדות וכו' ואם לא רצה לפדותו מ\"ע לערפו וכו'.</b> כתב הראב\"ד בחיי ראשי אין זה מן הפלפול וכו'. ורבינו סמך על פשטא דמשנה בפ' קמא דבכורות (דף י\"ג) דקתני מצות פדייה קודמת למצות עריפה דאם לא כן לא היה התנא מוציא עבירה בלשון מצוה: \n",
+                "<b>ושתי מצות אלו נוהגות בכ\"מ ובכל זמן.</b> בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בארץ בין בחו\"ל: \n",
+                "<b>ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.</b> משנה פ\"ק דבכורות (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השה שפודין בו נותנו לכהן.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כל פטר רחם וגו'</b> כך היא הגירסא הנכונה והוא בפ' קרח ומדכתיב יהיה לך יליף שהוא לכהן. וספרים שכתוב בהם שנאמר כל פטר חמור ט\"ס הוא. ומה שסיים רבינו ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה הטמאה האמורה כאן הוא החמור בלבד משום דמלישנא דקרא הוה משמע דבכל בכור בהמה טמאה נוהגת דין בכורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטר חמור אסור בהנאה וכו'.</b> בפ\"ק דבכורות (דף ט':) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור\"ש מתיר ואמרינן בגמרא (דף י\"א) דפליגי בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו ומשמע התם דהלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אם דמיו אסורים וכו'. ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא: \n",
+                "<b>ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן וכו' עד בפניו.</b> ברייתא ומימרא ספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש פדיון פטר חמור וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת כלומר השה רבי אליעזר אומר חייב באחריותו וכו' וחכ\"א אינו חייב באחריותו וכו' מת פטר חמור ר\"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ\"א אינו צריך להקבר וטלה לכהן ופירש\"י אינו צריך להקבר דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי וידוע דהלכה כחכמים ותנן תו התם (דף ט') גבי פדיון פטר חמור אם מת נהנים בו ומוקי לה בגמרא (דף י\"א:) דמת ביד בעלים ונהנה בו כהן סד\"א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה קמ\"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי חייב לפדותו וכו'.</b> בספ\"ק דבכורות (דף י\"ב:) x תניא פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין וכו' ובפטר חמור פחות משלשים [יום] ומוסיפים עד עולם אמר ר\"נ לומר שאם פדאו פדוי וכו' רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו ופירש\"י לומר שאם פדאו פדוי הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים רב ששת אמר לעולם מצות פדיון לאלתר והא דקתני אין בערכין ובפטר חמור פחות משלשים [יום] שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר עכ\"ל. וידוע דהלכה כרב ששת באיסורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד.</b> כלומר אין כאן דבר אחר אלא שנתעכב ולא למצוה והיינו עובר עליו דקאמר רב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא רצה לפדותו עורפו וכו'.</b> משנה שם (דף יג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין ממיתין אותו לא במקל וכו'.</b> ברייתא שם (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין לא בעגל וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין בשה הדומה לאחר וכו'.</b> שם איבעיא להו מהו לפדות בנדמה כלומר בן רחל הדומה לעז ולא איפשיטא ופסק בה לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור לפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף: \n",
+                "<b>ופודין בבן פקועה.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב אשי דבתרא הוא: \n",
+                "<b>ואין פודין בפסולי המוקדשין וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פודין בשה בין זכרים וכו'.</b> משנה (שם דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> שה שלקחו מדמי שביעית וכו'.</b> גם זה [בעיא דאיפשיטא] שם (דף י\"ב): \n",
+                "<b>אם אין לו שה לפדותו וכו'.</b> בפ\"ק דבכורות (דף ט':) אמרינן דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה הקפידה תורה על פטר חמור לפדותו בשה ואקשינן ומי הקפידה והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקא בשוויו בשוויו לא קאמרי כי קאמרי שלא בשוויו ומסיק (דף י\"א) דטעמא דרבי יהודה משום דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו תניא (דף י':) תפדה [אפילו] כל שהוא ופסק רב יוסף הלכתא הכי וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. ופירש\"י בשילקא עשבים שלוקות. חמור מן ההקדש שפודהו בכסף בשוויו. להחמיר עליו שלא יפדהו אלא בשה. אלא להקל עליו שאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא. פטרוזא שה כחוש. ואמרינן בגמרא רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה [ברגיא] תלתא זוזי וכו' קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו ופירש\"י קשיא הלכתא אהלכתא הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכה [כדברי חכמים] דאפילו בת דנקא. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בא לימלך לעושה מעצמו כדמפליג גמרא וכ\"כ עליו הראב\"ד ז\"ל א\"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים וכו'. ועוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב לחלק בין אם היו דמי פטר חמור ג' זוזין או יותר לכשהם פחות מניין לו לחלק כן ושמא גירסא אחרת היתה לו בגמרא וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה פטר חמור של חבירו וכו'.</b> מימרא פירקא קמא דבכורות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים פטורים וכו'.</b> משנה בריש בכורות (דף ד') ובריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח עובר חמורו וכו'.</b> משנה בריש בכורות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין קונסין אותו על דבר זה.</b> שם בגמרא כל הני למה לי צריכי דאי תנא לוקח ה\"א וכו' אבל מוכר דמפקע ליה מקדושה אימא ליקנסיה קמ\"ל כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס: \n",
+                "<b>היה העכו\"ם שותף וכו' עד הרי זה חייב.</b> פלוגתא דאמוראי בריש בכורות (דף ג') ופסק כרב הונא דאמר אפילו אזנו בין באם בין בעובר דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר אפילו מום קל. וכתב הטור על דברי רבינו ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דהוא הדין נמי אפילו אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שאין צריך שיהיה לו כל האבר עכ\"ל. וי\"ל דס\"ל לרבינו דכשיש לעכו\"ם שותפות בכל הבהמה אפילו אחד מאלף שותף מיקרי ופוטר אבל כשאין לו שותפות אלא באבר אחד על זה אמרו בגמרא וכמה תהיה שותפות העכו\"ם ותהא פטורה מן הבכורה ואמר רב הונא אפילו אזנו ומשמע דכל אזנו קאמר מדאתקיף ליה ר\"נ לימא ליה שקול אזנך וזיל ופסק כרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ופירש\"י אפילו אין לעכו\"ם שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה וא\"ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך ולא תהיה בעלת מום וי\"ל דמשכחת לה שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר: \n",
+                "<b>וכן המקבל חמור מן העכו\"ם וכו' או עכו\"ם שקיבל מישראל וכו'.</b> משנה בריש בכורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנתגייר וכו'.</b> פרק הזרוע (חולין דף קל״ד) גבי ח' ספיקות נאמרו בגר ארבעה לפיטור וחד מינייהו פטר חמור פירוש לענין ממון ומיהו כיון דקי״ל ספק איסור לחומרא צריך לפדותו להפקיע איסורו שאסור בהנאה והפדיון מעכבו לעצמו דהמע״ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו'.</b> מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שילדה כמין חמור וכו'.</b> משנה פירקא קמא דבכורות (דף ה':). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה.</b> שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל ופסק באת\"ל כמנהגו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> חמורו שלא בכרה וכו'.</b> משנה פרק קמא דבכורות (דף ט') חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין [כאן] לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. ובגמרא (דף ט':) מפריש טלה לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי לאיסוריה מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. א\"א יש כאן שבושים והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדברי רש\"י והתוספות שסוברים דכל היכא דקתני בענין פטר חמור אין כאן לכהן כלום מפריש טלה לאפקועי איסוריה והוא לעצמו ורבינו כתב דבשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אינו צריך להפריש טלה לעצמו וזה אצל הראב\"ד שיבוש משום דכיון דלא מפסיד מידי למה לא יתקן בהפרשת טלה וכתב שיש כאן שיבושים משום דמשמע מדברי רבינו דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה מפריש טלה לעצמו אע\"פ שלא הוזכרה במשנה וגם הוא זכרונו לברכה לא הזכירו שהרי לא מיעט אלא שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות וזה בעיני הראב\"ד שיבוש לחלק במה ששנו אין כאן לכהן כלום בין זה לזה שבזה מפריש טלה לעצמו ובזה אינו צריך להפריש ולדעת רבינו י\"ל דשאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע\"ג דתרי ספיקי הוא אבל בב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות כיון דאינו צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ומ\"ש והספיקות שמא הזכר יצא אחר הנקבה טעמו להשיג על רבינו למה כתב שיש כאן ספיקות הרבה שהכל נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הלוקח חמור מן העכו\"ם ואין ידוע אם בכרה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו עשרה טלאים וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק קמא דבכורות עלה י\"א: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d63eacb902b94b17651d22ccf80969f2506dccfa
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,734 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הקוצר את שדהו וכו'.</b> כלומר שמצות הפאה להניחה בקמה כמבואר בפרק שני. \n",
+                "<b>ומה שכתב בסוף השדה</b> בפ״ק דפאה וטעמא איתא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n",
+                "<b>ומ״ש אחד הקוצר ואחד התולש</b> פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) ות״כ פרשת קדושים וירושלמי פ״ק דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמניח בשדה כך באילנות וכו'.</b> כן משמע במשנה רפ\"ד דפאה ובת\"כ ובירושלמי פ\"ק דפאה: \n",
+                "<b>עבר וקצר את כל השדה וכו' עד ה״ז נותן ממנו פאה לעניים.</b> בר״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש יפריש מהעמרים לא הפריש מהעמרים יפריש מהכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אף מפריש מן העיסה ונותן לו. ומשמע דלרבי ישמעאל אפי' אפאו מפריש ממנו ופסק רבינו כמותו משום דבעי התם ר' יונתן אליביה ועוד דאביי בעא לאוקומי התם לר' ישמעאל בשיטה ורבא דחי ליה דלעולם קסבר ר' ישמעאל שינוי קונה כסתם מתני' דהתם וכב״ה ומשמע לרבינו דלאו דיחויא בלחוד הוא אלא לקושטא דמילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבד כל הקציר וכו'.</b> פרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) וטעמא משום שאינו יכול עוד לקיים עשה שניתק לו ויתבאר פרק ט״ז מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בלקט כשקוצר וכו'.</b> מפורש בתורה פרשת אמור. \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר ולקטן אפי' טחן ואפה וכו'</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בפאה וכר' ישמעאל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבדו או נשרפו וכו'.</b> גם זה ע\"פ מה שנתבאר בפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בפרט וכו' וכן בעוללות וכו'.</b> הכל מבואר בתורה בפרשת קדושים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המעמר וכו',</b> בפרשת כי תצא. \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר ולקטו וכו' עד ואם לא קיים עשה שבהן לוקה.</b> ע\"פ מה שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה וכו'.</b> כן משמע בפ\"ו דתנן קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה משמע דאי הוי פחות מסאתים הוי שכחה ובספרי יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה וכו' וה\"ה לשאר האילנות.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת למד שארבע מתנות לעניים וכו' עד ושתים באילנות השכחה והפאה.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קל״א) ובתוספתא דפאה פ״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנות עניים אין וכו' מוציאין אותן מידו.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל גר האמור במתנות וכו'.</b> ת\"כ פרשת קדושים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואעפ״כ אין מונעים עניי עכו״ם וכו'.</b> משנה פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמר במתנות עניים וכו' עד והרי אין עניים.</b> בסוף פרק הזרוע (חולין דף קל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'.</b> משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) ובפ״ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר״י ור״ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר״ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב״א שטעמו מפני שהוא סבור דר״י ור״ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד״ה דבהכי עניים מתייאשים ולא איפליגו אלא בפירוש תיבת נמושות והדין עמו דאטו באתר דליכא סבי כי הני יהיו כל אדם אסורים לעולם לדעת ר״י אלא לר״י ה״ה בלקוטי בתר לקוטי ולר״ל ה״ה נמי בסבי דאזלי אתיגרא ונקט רבינו לישנא דר״ל משום דליקוטי בתר ליקוטי שכיחי בכל אתר. ועוד תדע דלאו דוקא אמרו אלא כל היכא דסמכא דעתין דמסחי עניים דעתייהו אומרים כן כאותה שאמרו בפ״ק דמציעא בפועל שמלקט בנו אחריו משום דעשאוה כהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו: \n",
+                "<b>מאימתי מותרים כל אדם בפרט וכו'.</b> משנה בפ\"ח דפאה: \n",
+                "<b>מאימתי מותרים כל אדם בשכחה וכו'.</b> שם במשנה ובזיתים משתרד רביעה שניה ואמרינן בפ\"ק דתענית (דף ו') יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר\"מ וחכ\"א יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא אי זו היא רביעה ראשונה הבכירה בג' בחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי\"ז בו דברי ר\"מ רבי יהודה אומר בז' ובי\"ז ובכ\"ג רבי יוסי אומר בי\"ז ובכ\"ג ובר\"ח כסליו וכו' אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט וכו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והשתא כיון דזמן רביעה שנייה לר' יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה הויא בכ\"ג לחשוון ושלישית הויא בר\"ח כסליו יש לתמוה על רבינו למה כתב שרביעה שניה היא בר\"ח כסליו ואע\"פ שכתב רבינו בשנה אפילה דמשמע דאע\"ג דבשאר שנים לא הוי רביעה שניה בר\"ח כסליו בשנה אפילה הוה רביעה שניה בר\"ח כסליו איני יודע מנין לו ואין לומר שגירסתו בגמרא היה כן שהרי כתב בפ\"י מהל' נדרים שזמן רביעה שניה הוא מכ\"ג במרחשון ואילך. ונ\"ל שרבינו מפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה\"ק רביעה שניה בשנה בכירה בי\"ז ובשנה בינונית היא בכ\"ג ובשנה אפילה היא בר\"ח כסליו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ח דפאה וכן משמע מדבריו פה והטעם שתפס כאן זמן רביעה שניה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בספ\"ד דפאה ולענין נדרים פסק דנקיטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני, ומשמע לרבינו דזמן רביעה שניה דאמרינן היינו לזיתים שבראש הזית דאלו לצבורי זיתים ששכח תחת האילן מדחזינן שהניחו עניים מלחזר אחריהם ודאי מותרים שמאחר שהם מזומנין ומונחין לפניהם ופסקו מלחזר אחריהם ודאי נתיאשו מהם דומיא דבתבואה משילכו הנמושות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל זמן שיש וכו'.</b> נראה שזהו פירוש מה ששנינו בפ\"ח דפאה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ובירושלמי פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הלך המחבא אע\"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ומשמע לי דה\"פ לדעת רבינו דהני תרי פיתרי דקאמר בירושלמי היינו לומר דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו וה\"ק כל זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו נוטל אף על פי שאין לו ליטול בראשו שכבר הותר לכל אדם האי הוא פירושא דרישא דקתני כל זמן שיש לו תחתיו ומאי דקתני סיפא יש לו בראשו הוי מילתא באפי נפשה וה\"ק אם יש לו לעני ליטול בראשו שעדיין לא הותר לכל אדם נוטל ואף על פי שאין לו תחתיו ולפי זה פיתרא קדמאה הוי פירושא דסיפא ופיתרא תניינא הוי פירושא דרישא ועשה כן לפרש פירושא דסיפא ברישא להורות שצריך להפריד סיפא מרישא. ולפי פירוש זה משמע לי דאפשר לומר דהא דמסיים במתני' רבי מאיר אומר משתהלך המחבא לאו מיפלג פליג אלא פירושי קא מפרש אימתי אין לו בראשו משתהלך המחבא דהיינו שחבטו העניים הזיתים בכלי שהוא משיר כל הזיתים הנחבאים במחבואו שאז הותר לכל אדם אם כן מיפלג פליג לומר דמשחבטו העניים בכלי המשיר כל הזיתים הנחבאים הותר לכל אדם השאר ולתנא קמא לא הותר עדיין: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א בחיי ראשי אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני וכו'. ורש\"י פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתנות עניים וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ח דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנות עניים האלו וכו' הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'.</b> ירושלמי פ\"ג דפאה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח״ל מדבריהם,</b> נ״ל דהיינו מדאמרינן בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד:) לוי זרע בכישא ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א״ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים משמע דבח״ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הפאה וכו'.</b> במשנה פרק קמא דפאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בארץ בין בח\"ל.</b> בפרק ראשית הגז. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה וכו'.</b> משנה בפרק קמא דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד שדה שהיא קטנה ביותר וכו'.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המוסיף על הפאה וכו'</b> אהא דתנן בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור קאמר בירושלמי ולמה לא תנינן עפר סוטה ואפר פרה ומשני לא מיתניא במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה אלו אע\"פ שמוסיף אין בעשייתן מצוה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום.</b> משנה בפ\"ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס\"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השומים והבצלים חייבים בפאה.</b> במשנה פ\"ו דפאה (דף ט') וכת\"ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האמהות של בצלים וכו'.</b> משנה בפ\"ג דפאה וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרקע כל שהוא חייבת בפאה.</b> משנה שם וכר\"ע. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'.</b> ר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל.</b> משנה פ\"ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש קצר חציה והקדישו וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שהיה וכו'.</b> זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ\"ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז\"ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר\"ל הבוצר מצד אחד עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'.</b> ירושלמי שם אכתבנו בספ״ד ותוספתא פ״ק דפאה ואע״ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר״ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק״ל דא״כ ה״ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז״ל פסק בפ״י מהלכות בכורים דחייב והניח הר״ן הדבר בצ״ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר״ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ״ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע״ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר כל שדהו וכו'.</b> ירושלמי פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה.</b> משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שקצר שדהו וכו'.</b> גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוכרים פועלים עכו\"ם לקצור וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ב דפאה ותוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעה״ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'.</b> בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ״ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע״פ שנותן משום פאה חייב במעשרות: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'.</b> אהא דתנן בפ\"ג דפאה ר\"ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ\"ג וז\"ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ\"ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ\"כ שם התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו.</b> תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ״ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ואע״ג דר״ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את״ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את״ל דפליג פוסק כר״ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י״ל שרבינו מפרש דהא דתני ת״ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ״ע אין נותנים אלא מסוף השדה. \n",
+                "<b>ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'.</b> משנה בפ\"ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר\"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר\"ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את\"ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר\"ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את\"ל דר\"ש פליג את\"ק פסק כר\"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית שנתן וכו'.</b> תוספתא דפאה פ\"ב ואיתא בפרק המניח: \n",
+                "<b>וכן בעל השדה שהפריש וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה\"ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר\"ן דמיבעיא ליה באת\"ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת\"ל דאע\"פ שכמדומה לי שכשאין האת\"ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ\"מ י\"ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה.</b> בתוספתא דפאה פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה.</b> הכל משנה פ\"ד דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומחייבין בעה\"ב להוריד ולחלקה ביניהם.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שנטל מקצת הפאה וכו'.</b> משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר\"מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר\"מ היא וה\"ק שר\"מ אומר כ\"כ הר\"ן בריש מציעא שזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקח את הפאה וכו'.</b> משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ\"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ\"ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד\"ה זכה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית שהניח פאה וכו'.</b> תוספתא דפאה פ\"ב וירושלמי פ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מניחין את הפאה וכו'.</b> ירושלמי פרק שני דפאה ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה.</b> ירושלמי בפרק שני דפאה והכי משמע בפרק הכונס ובפרק חזקת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה שדהו זרועה כולה מין אחד וכו' עד או שקצר באמצעה וכו'.</b> הכל משנה בפרק שני דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש גבי נחל אע\"פ שאינו מושך וגבי אמת המים שתהיה מושכת.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש באמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת.</b> במשנה הנזכרת אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ולכאורה משמע דת\"ק פליג עליה ומדפסק רבינו כר' יהודה נ\"ל שהוא מפרש דד\"ה היא ונכתב בשם ר' יהודה משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דהני מילי בשאינה יכולה להקצר כאחת. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ענין שאינה יכולה להקצר כאחד כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור מצד אחר וכו' והלכה כרבי יהודה עכ\"ל. והתוספתא פ\"ק תניא אלו מפסיקין לפאה וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחד אר\"י אם עומד באמצע קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק וה\"פ כיון שאם עומד בצד אחד לא יוכל לקצור הצד השני אע\"פ שאם עומד באמצע קוצר השני צדדים מפסיק ואם לאו פירוש שאין צריך לעמוד באמצע אלא מהצד האחד קוצר השני אינו מפסיק. ובירושלמי הוון בעי מימר ולא פליגין אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת הוון בעון מימר מה דאמר ר\"י בעומד מצד זה ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכחת תני ופליגי (דתניא) היה עומד באמצע וקצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. ונ\"ל דהכי פירושו לדעת רבינו הוון בעי מימר ולא פליגין. האי פליגין לאו לשון מחלוקת חכמים הוא אלא היינו לומר שאין חלוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינו קבוע עד שמצאו דתניא דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה. ומ\"ש הוון בעון מימר מאי דאמר ר\"י וכו' אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תני ופליג כלומר מצאו ברייתא שחולקת עם זאת הסברא דתניא היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק וכו' והיא התוספתא שכתבתי בסמוך וכמו שפירשתיה וככה עלו דברי רבינו כדין וכהלכה על פי התוספתא והירושלמי. ודע דבפרק הכונס (ב\"ק ס\"א) אמרינן דשלולית היינו אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו מפרש כאן במחלקת שלל לאגפיה היינו שהיא מושכת מים שעל ידי כן הצדדים שלה מובלעים מים וכאילו חולקת להם שלל לאפוקי נחל שאמרו בו שאע\"פ שאינו מושך. ואע\"פ שבפירוש המשנה פירש דמחלקת שלל לאגפיה היינו שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים כאן חזר בו משום דקשיא ליה דנחל שיש בו מים היא ע\"כ דאין לומר דבאין בו מים מיירי מלשון נחל איתן דהיינו בור וכבר שנאו ותרתי למה לי וכיון דכשיש בו מים מיירי מאחר דקתני דמפסיק אע\"פ שאין נמשכים ממנו אמות המים אמאי איצטריך למיתני שלולית שנמשכים ממנה אמות המים דהא מכ\"ש אתיא לכך פירש מחלקות מים לאגפיה כענין שפירשתי וה\"ה הנחל בין שהמים נמשכים בין שאינם נמשכים ומי יימר דדא אמת המים ועוד דנחל מיירי אפי' באינו מושך ולא רצה לידחק במה שנדחק רבינו שמשון לומר דלא זו אף זו קתני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה.</b> משנה בפרק המוכר פירות (ב\"ב צ\"ט:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' א\"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות וכו'. ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד' שהוא דרך היחיד ושביל של רבים פחות מט\"ז שהוא דרך הרבים ובירושלמי (פ\"ב ה\"א) מכיון דתנינן דרך היחיד (דרך הרבים) מה צורכה (אנא מימר לך) אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן (אלא גדר) מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש או שקצר באמצעה וכו'.</b> שם במשנה הקוצר לשחת מפסיק דברי ר\"מ וחכ\"א אינו מפסיק אא\"כ חרש וידוע דהלכה כחכמים. ולשון אפילו קשה דאדרבה מפני שלא הביאה שליש לא נקרא קצירה היה ראוי להפסיק יותר מכשנקצר אחר שהביאה שליש דאז י\"ל התחלת קצירה היא כדמשמע במנחות פרק ר' ישמעאל. ואפשר לומר שמפני שכתב אח\"כ וחרש כתב אפילו כלומר דאפילו קצר קודם שהביאה שליש בעינן חרש: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא פחות מבית רובע.</b> כן משמע שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב בד\"א בשדה קטנה וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אא\"כ היה בו רוחב בית רובע.</b> גם זה משמע שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה.</b> בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כל שהוא ר\"י אומר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח מה ופליג מה דאמר רב בחיוב פאה ומה דאמר ר\"י בפיטור פאה והתני בור וניר חייבים בפאה מן מה דאמר רב בשדה בינונית מן מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים עכ\"ל הירושלמי. ומדקתני בור וניר חייבים בפאה והיינו בחמשים על שתים ושבקיה לזרע אחר משמע דזרע אחר כל שהוא כדקאמר רב וכיון דברייתא מסייעא ליה נקיטינן כותיה ולא כר\"י דאמר זרע אחר בשלשה תלמים של פתיח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וכו' עד כי הדדי נינהו. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי וגירסת הראב\"ד נראה שיש בה ט\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה גובאי או וכו'.</b> ירושלמי שם ואיתא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע בהר שאינו וכו'.</b> משנה בפ\"ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע\"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. ודברי רבינו כאן בזה כדבריו בפירוש השני בפירוש משנה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדרגות שהן גבוהות וכו' עד אינו מפסיק.</b> שם ובירושלמי חייא בר אדא בשם ר\"ל היה שם סלע ע\"פ כל שדהו אם עוקר הוא את (כל) המחרישה מצד זה ונתנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק והתני מדרגות שהן גבוהות י' טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחת על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה מצד אחר אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני י' אלא בגין סופה שאם היו ראשי מדרגות מעורבין שהוא נותן מאחת על הכל. ומשמע דה\"פ אה\"נ שכל שהוא צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד אחר אע\"פ שהן פתוחות מי' מפסיק ולא נקט י' אלא משום סיפא. ולפי זה מאי דתני פחות מכאן נותן מאחת על הכל אינו מלשון הברייתא. ויש הוכחה לדבר דבתוספתא דאייתי האי ברייתא ליתיה חלא מדברי המקשה הוא דדייק הכי וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסקה בסמוך לדר\"ל וכאן גבי מדרגות כתב שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל והרי אלו תרתי דסתרן. וצ\"ל שרבינו סבר שיש לחלק בין סלע שאינו ראוי לזריעה למדרגות שהן נזרעות ולפיכך כל שהן פחות מעשרה אינו מפסיק והמקשה לא דק לחלק חילוק זה והמתרץ השיב לו לפי דרכו ואמר לו לפי מה שעלה בדעתך להשוותם יש לתרץ דלא נקטה אלא משום סיפא אבל לפום קושטא לא דמו כלל וכמו שחילקתי ודרך זה נהגו בגמרא וכדאמרינן פ\"ה דפאה גבי שבולת של לקט שנתערבה עם הגדיש ובפ\"ט דשביעית גבי מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה ובפ\"ק דמציעא גבי מי שליקט את הפאה ובכמה דוכתי והשתא שפיר עביד רבינו דפסקה לדר\"ל וכתב בההיא דמדרגות שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל. ועי\"ל ע\"פ דרך זה דבענין אחר יש להקל בין סלע למדרגות דסלע מיירי כשהוא על פני כל שדהו ומדרגות מיירי שאינה על פני כל השדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע שדה שיש בה אילנות וכו'.</b> משנה ריש פ\"ג דפאה וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשהיו האילנות וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אינו כן בגמרא דירושלמי וכו'. וגירסת רבינו בירושלמי נראה שהיתה מהופכת והיא יותר נכונה דבמרווחין נותן פאה מכל אחד לפי ששיעור כל מלבן הוא גדול וכדאי להיות שדה בפני עצמו וכשהן מפוזרים כל מלבן שיעורו קטן ואינו כדאי להיות שדה בפני עצמו ואילו לגירסת הראב\"ד בירושלמי הוי איפכא וכשהרגיש הראב\"ד חולשת גירסתו השתדל לבקש לה פנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מלבנות הבצלים וכו'.</b> משנה שם ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שכולה זרועה מין אחד וכו'.</b> משנה שם המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים ר\"ע אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכ\"א מאחד על הכל ומודים חכמים לר\"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל אחד ואחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש בד״א בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן וכו'.</b> שם בירושלמי עד כדון כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע רבי בא בר חייא בשם ר״י אתיא דר״מ בשיטת ר״ע רבו (כמו דר״ע) אמר לח ויבש שני מינים כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין (הם) ומשמע דהא דלח מכאן ומכאן ויבש באמצע בעיא ולא איפשיטא היא דהא דא״ר בא בר חייא מילתא באפי נפשה היא לפרושי מילתא דר״ע וא״כ קשה למה פסקה רבינו בפשיטות וכבר השיגו הראב״ד וכתב עירבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש דלאו בעיא היא אלא ה״פ עד כדון לא אמרי רבנן מאחד על הכל אלא בשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע דכיון שהוא יבש מכאן ומכאן חשיב כאילו כולו יבש דמה שבאמצע בטל לגבי מה שבצדדין אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע כיון שהוא לח מכאן ומכאן א״א לחשבו כאילו כולו יבש וממילא משמע דמודו לר״ע בהא דפאה מכל אחד ואחד ואפילו את״ל שהיא בעיא דלא איפשיטא שפיר דמי למיפסקה לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן בהו לחומרא כדאיתא בסוף פרק ד' דפאה. ומ״ש ולא ידעינן הא דר״מ היכן היא עם היות שהראב״ד היה סוקר כל הגמרות בסקירה אחת פה נעלם ממנו אי זה מקום דבר זה כי הלא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:) גמרא ערוכה והוא ז״ל כתבו בלשון י״א ונראה מדבריו שהוא דוחה אותו: \n",
+                "<b>ודע</b> דבירושלמי מסיים בה הכי אמרי חברייא קומי רבי יוסא ולמה לי כרבי עקיבא אפילו כרבנן דתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן) אמר רבי יוסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים. וכתב ה\"ר שלמה שיביל\"יו ז\"ל בפירושו לירושלמי עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הכא סברה הגמרא כרבי יוחנן פרק ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומיבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע\"כ אין לנו לפרש אלא דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע כרבי עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיריים. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מהו כלומר שהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש. אתיא דרבי מאיר כשיטת רבי עקיבא רבו. ונראה בעיני דאייתי הגמרא מימרא דרבי בא לשנויי בעיין וה\"ק דר\"י אמר עלה דההיא דר\"מ דקוצר לשחת דאתיא כרבי עקיבא דהכא דכי היכי דלרבי עקיבא דמתני' לח ויבש ב' מינים וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לא יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל ה\"נ לרבי מאיר דס\"ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחד כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר ליה כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה שקצר באמצע דמי ליבש באמצע הילכך לא מצטרף יבש של כאן ליבש של כאן אלא בנותן פאה מכל אחד ואחד וכיון דרבי מאיר בשיטת ר\"ע אמרה וכך הוא נימור השחת כיון דהביא שליש כמו נמור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר\"ע ונותן פאה מכל אחת ואחת ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו' ולמה לי כר\"ע למה לן לדחוקי נפשין ולמיפשט מדאוקימנא כר\"ע ותילף מרבנן דהתם בעיא דילן מאחד על הכל תילף מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר לבסוף ללח חייב על זה בפני עצמו וכו' דתנן המחליק בצלים וכו' דהיינו שעקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם ומקיים יבשים לגרן מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותם שם כדי שיגדלו כל צרכו ויהיו מבושלים דהיינו דמניח הלח שיתבשל דנדון דידן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר שיתייבש כל צרכו דהוי רובא שני מינים חשיב לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחד דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא ר\"מ לחודיה הוא דאית ליה הכי והדר רבי יוסא לתלמידיו דמהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהו ב' מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב\"ם בפרק ג' ממתנות עניים כדברי חבריא שכתב אבל לח מכאן ומכאן וכו' דס\"ל דמאי דא\"ר יוסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל פ\"ב. ודברי הראב\"ד בזה אינם נוחים אצלי כלל ודברי הרמב\"ם נכונים בעיני עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שזרעה וכו'.</b> גם זה שם משנה המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע את שדהו וכו'.</b> משנה בפרק ב' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין שחלקו נותנין וכו'.</b> משנה פ\"ג דפאה: \n",
+                "<b>השותפין שקצרו וכו'.</b> שם בירושלמי קצר חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו לא בתחלה ולא בסוף חזרו וחלקו ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (אינו) מפריש שבסוף על חבירו שבסוף אבל לא משלו שבתחלה לחבירו שבתחלה. פי' אותו שלקח הקציר אינו מפריש לא מקציר וגם לא בסוף דהיינו מהחצי שבקמה. והטעם דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר החצי השני אין לחבירו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו חזרו ונשתתפו וקצרו החצי השני בשותפות כל אחד חייב להפריש מן הקמה גם על חלק חבירו של הקמה וזהו שבסוף על חלק חבירו שבסוף כי החלק השני קורא שבסוף והחצי האחד שנקצר בתחלה נקרא שבתחלה דכיון שנפטר אותו חצי בעת שחלקו נפטר ואינו חוזר לחיובו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שהגיע וכו'.</b> ירושלמי שם אמר רבי יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הא' על האמצעים ומן האמצעים על הא' ואינו מפריש מן הא' על הא' ולשון זה נראה שאין לו הבנה. והר\"י קורקוס ז\"ל גורס בכל הני א' ראשון ופירש אבל לא מן הראשון דהיינו רביע א' שקצר על הראש האחר כי במה שקצר אותו רביע עדיין לא הביא שליש האחרון ולא היה נקרא תבואה. וה\"ר שלמה אישביל\"י ז\"ל (גורס כגירסא דידן) פי' ולא הספיק לגמור חצי חציה של אותו שהביא שליש מפריש מן הראשון על האמצעי דחשיב כילוי האמצעי לגבי ראשון דרמי חיובא עליה ומפריש מן הראשון על האמצעי דאמצע חשיב כלוי בהדי ראשון ומן האמצעי על הראשון וכל שכן מן האחרון על האמצעי דהא הוי האמצעי בקמה בשעה שנתחייב האחרון דכולה חדא שדה ומצטרפת ואינו מפריש מן הראשון על הראשון דחובת פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על הקציר אלא היכא דכילה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר מקומות וכו'.</b> משנה (פאה פ\"ג מ\"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א\"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וכבר נודע שכל מקום שאמר ר\"י אימתי אינו חולק אלא מפרש דברי חכמים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה שר\"י הוא מבאר ואין חולק עליו והא דאמרינן בס\"פ ראשית הגז מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא ר\"י הוא לאו למימרא דאיכא מאן דפליג עליה אלא מפני שהוא היה בעל מאמר זה בבית המדרש אע\"פ שלא נמצא מי שחלק עליו נקרא בשמו ובס\"פ ראשית הגז מסקי רב חסדא ורבא דהא דא\"ר יהודה אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל והוא שהתחיל בעל השדה לקצור משום דכתיב ובקצרכם מעידנא דאתחיל לקצור מיחייב בכולה שדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עוד רבינו ואם מכר תחלה מפריש הלוקח וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כא)</small> שדה אילן וכו' עד ופאה אחת לכולן.</b> משנה פרק ב' דפאה ודלא כרבי אליעזר בר צדוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואין פירושו מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב היו שני הצדדים רואים את האמצעיים וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר מקצת כרמו וכו'.</b> משנה בפרק ג' דפאה המידל נותן מהמשואר על מה ששייר והמחלק מאחר יד נותן מהמשואר על הכל. ובירושלמי נותן מהמשואר על מה ששייר תני א\"ר יודא בד\"א במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מהמשואר על הכל א\"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע\"מ להדל אבל אם עיבה ע\"מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מהמשואר על הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כבר בארנוהו.</b> בפ\"ב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אי זהו לקט וכו'.</b> משנה בפ\"ד דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הנופל שבולת אחת או שתים וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והנופל מאחר המגל או מאחר היד וכו'.</b> משנה בפ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קוצר ביד וכו'.</b> ירושלמי שם ובגמ' דידן פ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל התולש דברים התולשים אותם וכו'</b> בפ' ראשית הגז: \n",
+                "<b>היה קוצר או תולש וכו'.</b> פ\"ד דפאה ובסיפרא מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכו'.</b> משנה בפ\"ה דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו שתי שבולות זו בצד זו וכו'.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע\"פ שעדיין לא נקצרה</b> קשה שהרי אפילו החיצונה אינה כנופלת מתוך המגל כיון שיכולה להקצר עם הפנימית והפנימית הרי היא כאילו היא מן הקמה שבצדה ועוד שנופלת מתוך המגל היא לקט וזו אמר שנצולת והיא לבעה\"ב. וי\"ל דקאי למה שכתב לעיל בסמוך היה קוצר ונשאר שבולת אחת וכו' ואם לאו הרי היא של עניים. ואם תאמר מה טעם והלא אין לקט אלא מה שנפל וזו לא נפלה לז\"א שמאחר שנשארה היא לבדה הרי היא כנפלה וכולי עניינא חד הוא שע\"י שאמר שאם יכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה הוסיף ואמר שלא את עצמה בלבד הציל אלא גם את הטפילה. ואפשר דקאי נמי לדין השני שאמר שהוא לבעל השדה לפי שהפנימית נקצרת עם הקמה אבל אילו לא היתה פנימית עם הקמה לא היתה מצלת עצמה ולא לזולתה. והטעם לפי שהרי היא כנופלת וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב והשבלים שבקש הרי הם של בעל השדה.</b> תוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוח שפיזרה את העמרים וכו'.</b> משנה בפרק ה' דפאה שפיזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים רשב״ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה ומשמע מדברי רבינו כאן דרשב״ג לא אתי לאפלוגי את״ק אלא לפרושי כמה לקט היא ראויה לעשות x וכן פירש״י פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שזה אונס</b> שם בירושלמי מקשה xx (מ\"ש דהכא תנן) אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות xxx (וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו תנן) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ומשני קנס קנסו בו שגדש ע\"ג לקטן של עניים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה הוא שיעור זה ד' קבין וכו'.</b> שם בירושלמי ובגמ' דידן פ' המקבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקט שנפל לארץ וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ולמה אין אומדין אותה וכו' עד הרי הם לעניים.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריך לרבץ שדהו וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי וכחכמים ובתוספתא ספ\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב הרי זה מדת חסידות.</b> כן משמע שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזרעים הנמצאים בחורי וכו'.</b> משנה בפרק ד' דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית ר״מ אומר הכל לעניים שספק לקט כלקט ומשמע בירושלמי ובגמרא דידן פ' הזרוע (חולין דף קל״ד) דהלכה כר״מ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שנמצא שחור וכו'.</b> שם בירושלמי x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבולת של לקט שנתערבה בגדיש וכו'.</b> משנה (דף ו':) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו בירושלמי כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא ה\"ז יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות (של) לקט היא א\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו אחת מהן. ונראה שרבינו גורס בדרבי יונה וחוזר ואומר על השניה אם זו של לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בו אי נמי שהוא מפרש דמאי דא\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר ה\"ק אחר שהביא שתי שבלים כמו שקדם חוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה וכו' ומ\"מ קשה מה הועיל בתקנתו הא אם אחת מהן של לקט לא נתקנה חברתה דהא תנן בפ\"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ואם תרם אין תרומתו תרומה ונראה שקושיא זו היא שהקשה וחש לומר וכו' והיאך בא רבי יונה לתרצה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ורבינו שמשון פירש ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם זו לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח\"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונות קבועים על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועים ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד ויש לתמוה עליו שאם אותה שבולת שעיכב בעה\"ב לעצמו היא של לקט לא נתקנה השבולת שנותן לעני וכן קשה איך יפרש הירושלמי שלא תיקן רבי יונה כלום לקושיא וחש לומר ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל לכך אני אומר מתוך הדוחק דחוזר ומתנה כן על שבולת שניה שכתב רבינו אינה הראשונה שהפריש תחלה אלא שחוזר ולוקח עוד שלישית מן הגדיש ומתנה גם עליה ואותה שקבע בה מעשרות הראשונה אין חוזר ומתנה עליה דבר אלא משום דאיכא למיחש שמא היא של לקט ונמצא שנתן לעני טבל כדברי הירושלמי לכך חוזר ולוקח אחרת ומתנה גם עליה ולכך קרא אותה שניה שהיא שניה לשל תנאי דמתנה עליה כאשר התנה על השניה שהניח וזהו חוזר ומתנה כן על שבולת שניה כלומר כאשר התנה על אותה שקבע בה המעשרות ומסתמא מן הגדיש יקח אותה ויאמר אם הראשונה לקט הרי יפה ואם היא טבל אם אותה האחרת גם כן היתה טבל הרי יפה כי כבר תקנתי עליה אותה הראשונה ואם היתה לקט מעשרות הראשונה קבועים בזאת השניה עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שבתחילה קס\"ד שלא היה אומר אם זו של לקט וכו' אלא פעם אחת אמר נותן לו את הראשונה וכן שנה ר' יונה ואמר שחוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה כמו שפירשתי שוב אין להקשות שמא אותה שקבע בה מעשרות של לקט היא דממילא משמע שאותה שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועים בה בעצמה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשניה בתורת מעשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותן לו אחת מהן.</b> ה\"פ כשנותן לו שתיהן אחת מהן תהיה בתורת מתנות עניים של לקט והשניה תהיה בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישכור אדם את הפועל וכו'.</b> משנה פ\"ה דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל האריסין והחכירין.</b> תוספתא פרק ג' דפאה האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור מלקט בנו אחריו. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש לפועל להביא אשתו ובניו וכו' עד בשכרו.</b> בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב) וכר״י דאיפסקא התם הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו מניח את העניים וכו' עד ה\"ז גוזל את העניים.</b> משנה בפ\"ה דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם להרביץ וכו'.</b> בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב): \n",
+                "<b>היו שם עניים וכו'.</b> תוספתא דפאה פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את הלקט וכו'.</b> ברפ\"ה דתמורה (דף כ\"ח) ופירש רש\"י עם נשירת רובו דבעי למהוי לקט (ואמר) דלהוי הפקר אפילו לעשירים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו פרט וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בוצר וכרת את וכו'.</b> משנה פ\"ז דפאה: \n",
+                "<b>היה בוצר ומשליך לארץ וכו'.</b> בפ\"ו דפאה בירושלמי ר' אליעזר בשם רבי חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט והתניא שני גרגרים פרט רבי אמי וכו' בקוצר ומניח תחת הגפן ומשמע לרבינו דתרי אמוראי אליבא דר' חייא חד אמר חצי אשכול וחד אמר אפילו אשכול שלם. ובספר רבינו מוגה מצאתי כתוב וכן אשכול שלם שנפרט שם הוא פרט ולפי זה פסק כתני רבי חייא דמשמע שזה מה שהיה שגור בפני בני הישיבה משם רבי חייא ולא כדאמר ר' אליעזר בשמו דהוי ר\"א יחיד לגבי בני הישיבה. ועוד כיון דספיקא הוא אית לן למפסק כמאן דמזכה את העניים כדאיתא בספ\"ד דפאה ומשמע ליה דה\"פ או אשכול שלם שנפרט קאמר: \n",
+                "<b>והמניח את הכלכלה וכו'.</b> משנה פרק ז' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזוהי עוללת וכו'.</b> ג\"ז משנה שם אי זו היא עוללת כל שאין לה כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף לבעה\"ב אם ספק לעניים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש איזהו כתף וכו' עד ויורדות.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו.</b> ג\"ז שם בירושלמי איזהו כתף פסיגים זו ע\"ג זו איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ר' בא בשם רב יהודה והן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו לא כן א\"ר חייא מעשה שלקחו עוללות שבע לטריות בצפורי א\"ר חנינא שאם נתנה ע\"ג טבלא וכן שיהיו כולן נוגעות בטבלא. ורבינו שמשון כתב בירושלמי אמרינן איזהו כתף פסיגין זה ע\"ג זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו פסיגין המחוברות בשדרה זו ע\"ג זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול היא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברין בו שבהם הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה שדרה (דדמי לשדרה) שהצלעות מחוברות (בה) ולאותן אשכולות קטנים קרי פסיגין וכו' מלשון נתחים כדכתיב ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגוהי שהם נתחים של אשכול וכשהפסיגין שוכבים זה ע\"ג זה כמשוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרים בשדרה אין כאן כתף. ונטף הם גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלויים שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפים מלמטה קרוי נטף עכ\"ל. ודבריו מתיישבים יותר ממה שפירש ה\"ר אליה מזרחי בבאורו לרש\"י פרשת קדושים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב לא כן הסוגיא בגמרא וכו'. וממה שהשיג הראב\"ד על דברי רבינו וכתב אלמא לענין פיטור אתמר נראה שהוא סובר שמ\"ש רבינו והוא שיהיו כל הענבים וכו' לאין לה נטף קאי לומר דלא מיקרי אין לה נטף למהוי לעניים אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים לא הוי לעניים אלא לבעה\"ב. ואני אומר דאי משום הא לא קשיא מפני שאפשר לפרש דברי רבינו דקאי אאיזהו נטף דסמיך ליה לומר דלא מיקרי יש לו נטף למהוי לבעל הבית אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים הוי לעניים אבל אי קשיא הא קשיא דכיון שעל מה שאמר והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו הקשו מדא\"ר חייא מעשה ששקלו עוללת אחת וכו' ותירצו שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא לא ה\"ל לכתוב שיהיו נוגעות בפס ידו דהא אידחי ליה אלא כך ה\"ל לכתוב שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא כמסקנא דגמרא. לפיכך נ\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש הראב\"ד אלא ה\"פ והוא שיהיו כולן נוגעות בפס ידו כלומר שאותם ענבים שבשדרה אינה זו ע\"ג זו בענין שהתחתונות נוגעות בפס ידו והעליונות אינם נוגעות אלא הם מפוזרות בענין שכלם נוגעות בפס ידו ואז הוי עוללות ולעניים ולפי שהזכיר פס ידו הוה משמע ליה דבעוללת קטן הנכנס בפס ידו הוי עוללת אבל אי הוי גדול אינו עוללת ומש\"ה אקשי ליה מדרבי חייא ושני ליה דלאו דוקא נקט פס ידו אלא אורחא דמילתא נקט וה\"ה אם היה גדול הרבה הוי עוללת והוא שכשיתנוהו ע\"ג טבלא גדולה ביותר יהיו כל הענבים נוגעים בטבלא והשתא להאי פירושא אין כאן חזרה ממה שאמר והוא שיהיו כל הענבים נוגעים בפס ידו. ויש חסרון בספרי רבינו וצריך לכתוב כך יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם: \n",
+                "<b>ולמה נקרא וכו'.</b> כ\"כ גם רבינו שמשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בעה\"ב חייב וכו' x. וגרגיר יחידי הרי היא עוללת.</b> משנה בפ\"ז דפאה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זמורה שהיה בה וכו'.</b> משנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שכולו עוללות וכו'.</b> ג\"ז משנה וכר\"ע: \n",
+                "<b>ואין הפרט והעוללות נוהגים וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״א) בתוספתא פרק ב' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין העניים זוכים ליקח וכו'.</b> בפרק ז' דפאה במשנה אליבא דר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה יבצור וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש כרמו וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויתנו שכר גידולם להקדש,</b> שם לר\"י ואמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזומר את הגפן וכו'.</b> ג\"ז משנה שם המידל בגפנים וכו'. וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שמכר כרמו לישראל וכו'.</b> תוספתא דפאה ספ\"ג ומסיים בה וישראל שמכר כרמו לנכרי לבצור פטור מן העוללות ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שהטעם משום דממילא משמע שאחר מי שהיה הכרם בידו אזלינן: \n",
+                "<b>ישראל ונכרי שהיו וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שדך למעוטי שותפות נכרי ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לפטור של נכרי בלבד וכרשב״ג דאמר התם הכי לענין תרומה בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן לוי שנתנו לו וכו'.</b> ירושלמי פרק ז' דפאה בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה\"ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ועוללות לאו של עני הוא ר' אבין בשם רבנן דתמן אני אומר הנקרצות עם האשכולות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א שעושה אותו תרומת מעשר על מ בתוספתא לא אמר כן וכו'. ורבינו לאו של עניים הם ר' אבין אמ נראה שמפרש דהכי קאמר אומר אני דכי קתני עושה אותם תרומת מעשר במקום אחר דוקא בנקרצות עם האשכולות וקמ\"ל דלא גזרינן אטו אינן נקרצות עם האשכולות והתוספתא שהביא הראב\"ד אפשר דרבינו גורס חושש ואפילו אי הוה גריס אינו חושש יש לפרש דהכי קאמר אינו חושש לגזור נקרצות עם האשכול אטו אינן נקרצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דפאה ובתוספתא פ\"ק דפאה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומן הפאה עכ\"ל. נראה שהיה גורס שם כן ואפשר שאע\"פ שלא היה גורס כן ומשמע ליה דכיון דפטור מן השכחה ה\"ה שפטור מן הפאה. והכי משמע שם בירושלמי ורבינו סמך על מה שכתב בפרק ב' בדין קוטף מלילות מעט מעט ומכניסן לביתו שהוא פטור אף מן הפאה וממנו למד בכרם בבוצר לאכול ענבים ששוים הם ולא בא כאן אלא ללמדנו שחייב בעוללות לפטור מן הרבעי דלא שייכי בתבואה: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד אא\"כ שייר מקצתן א\"א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע\"פ ששייר עכ\"ל. ומחלוקתן תלוי בפירוש הירושלמי בפרק הנזכר דגרסינן התם ר' זעירא וכו' בשם ר\"י המלקט שבלים לעיסתו אפילו כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אמר אפילו במגל אמר ר' יוסי והוא ששייר והתני היו לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט (ומן הערלה) ומן הרבעי וחייב בעוללת (אמר ר' יודן וכו') תמן כשבקש לאוכלן ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר וההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר עכ\"ל. ופשטא דסוגיא משמע דכששייר גורם פיטור למה שקצר או בצר וכשנתכוון לאוכלם מלילות או ענבים פטור אפילו שייר ואם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב\"ד ומאי דקתני בסיפא שאם בקש לשתותן והוא ששייר הוי כאילו קאמר אפילו שייר והכי קאמר שאם בקש לשתותן יין חייב והא דאיצטריך לאשמועינן דחייב בששייר דאילו לא שייר פשיטא אבל קשה לזה דאם כן מידחי מאי דאמר רבי יוסי על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר לכך נראה דגרסינן שאם בקש לשתותן יין חייב אא\"כ שייר דהשתא אתיא שפיר כר\"י דאמר על מלקט לעיסתו פטור והוא ששייר. ונראה שזאת היתה גירסת רבינו והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפשט דברי הירושלמי כדברי רבינו וה\"פ שאם בקש לשתותם יין והוא ששייר דאז פטור אבל אם לא שייר חייב והוא מ\"ש ר\"י על שבלים לעיסתו דפטור וקאמר ששייר דליין ולעיסה חד דינא אית להו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העומר ששכחוהו וכו'.</b> משנה פרק חמישי דפאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים וכו'.</b> שם בירושלמי רבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון אומר אפילו חמרים שעברו וראו עומר ששכחו פועליו ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם כך היא גירסת רבינו וסבר רבינו דרבי שמעון לפרש דברי תנא קמא אתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה.</b> בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בעל השדה בעיר וכו'.</b> בירושלמי ספ״ה היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני הרי זה שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת ורבינו פסק בהפך משום דבפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״א) אמרינן ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת״ל ושכחת עומר בשדה בשדה שכחת ולא בעיר הא גופא קשיא וכו' אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה מ״ט דכיון דקאי גביה הוה ליה חצירו וזכתה לו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ״ט דליתיה גביה דליזכי ליה. ופסק רבינו כגמרא דידן ומשמע ליה שהירושלמי סבור כדקס״ד בגמרא דידן דקאמר ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ואע״ג דמהדר גמרא אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר הירושלמי דריש להאי יהיה לדרשא אחריתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמדו עניים בפניו או חיפוהו בקש.</b> משנה פ\"ה דפאה עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה ובירושלמי רבי יונה אמר בזוכר את הקשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהחזיק בו וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה: \n",
+                "<b>אבל אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו'.</b> משנה שם העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה ומסיק בירושלמי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים שבית שמאי אומרים אינו שכחה (מפני שזכה בו) ובית הלל אומרים שכחה וידוע דהלכה כבית הלל וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל עומר להוליכו לעיר וכו'.</b> שם בירושלמי ופרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) עומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה רבי שמעון אומר שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אומר בזוכר את העליון: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הסוגיא שאמרה וכו'. כלומר וכיון דלא קי\"ל כר\"ש אלא כת\"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ורבינו נראה שמפרש דכי אמר רבי זעירא בזוכר קאי למאי דאמר ר\"ש דהתחתון אינו שכחה וה\"ק ע\"כ לא פליג ת\"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת\"ק נמי אין התחתון שכחה ויפה כחו של פירוש רבינו דקאי ר' זעירא את\"ק דהלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפו עמריו וכו'.</b> בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל עומר ראשון שני ושלישי וכו'.</b> ירוש' בפ\"ו דפאה עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי (ושכח את הרביעי) אית תניי תני אם נטל את החמישי הרי הוא שכחה ואית תנייא תני אם שהה ליטול החמישי ה\"ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מ\"ד נוטל החמישי כשיש שם ששי מ\"ד אם שהא (כדי) ליטול (את) החמישי כשאין שם ששי אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה את הרביעי לידון בשורה את אמר שכחה וכו'. וכתב ר\"ש פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי. דמ\"ד נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהא ליטול לא כשיש בשורה שלשה עומרים דכשיעמר ג' והניח ג' נחשבה שורה הג' שהניחה ונמצא כששהא ואח\"כ עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה מש\"ה תני אם נטל החמישי שלא שהא ומ\"ד דאפי' שהא הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר ג' לא נשתיירו כי אם שנים דאע\"פ ששהא קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון. ולכאורה נראה שיטה זו כב\"ה דאמרי שנים לעניים ושלשה לבעה\"ב עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עמרים מעורבבין וכו'.</b> גם זה ירושלמי שם. נ\"א שדה שעמריה מעורבבין וכו', היא בתוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוף והשום וכו'.</b> משנה פ\"ו כחכמים ואיתא בפרק עגלה ערופה: \n",
+                "<b>הקוצר בלילה וכו' עד תנאו בטל.</b> גם זה משנה שם. ובמה ששנינו אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה פירש הר\"ש אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבואה שקצרה וכו' עד אין להם שכחה.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר שהתחיל לקצור וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהתחילו לקצור וכו'.</b> גם זה משנה שם שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינו שכחה. ופירש ה\"ר עובדיה שנים שהתחילו מאמצע שורה של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום ושכחו לפניהם לאחר שהתחילו לעמר דילגו עומר ושכחוהו הוי שכחה דקרינן ביה לא תשוב לקחתו. ולאחריהם אינו שכחה אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו אינו שכחה לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שמשון ומדברי רבינו נראה שמפרש שהיו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים מסודרות וכשהתחילו שנים מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום אם שכחו לאחריהם במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאל\"כ ה\"ל להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה. אבל אם שכחו ממה שלפניהם אי זה עומר הוי שכחה משום דכיון שהתחיל לקצור מצפון לדרום אינו עשוי להניח עומר אחד שיהיה ראש שורה ממזרח למערב. אבל קשה לי למה תלה הדבר שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהם זה שלפניו הוא לאחריו של חבירו. ועוד קשה לי מה לנו שיהיה עומר זה לאחור של חבירו כיון שהוא לפני הקוצר עצמו אם מטעם שהוא לפניו אינו ראוי להיות שכחה מפני שהוא לאחורי חבירו לא הוה ליה להיות שכחה. ולכן נראה לי דמשום דבמתני' מסיים בה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא ולפיכך פירש דהא דקתני בשנים שהתחילו מאמצע שורה שלפניהם שכחה היינו לומר שאע\"פ שהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו ואינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בששנים התחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהם לפניו אע\"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הוי שכחה מפני שהוא לאחוריו של חבירו והטעם שכיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה ה\"ל תרוייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן ביה לא תשוב לקחתו והוי שכחה וכשהתחילו מאמצע שורה דקתני שאם שכחו לאחריהם אינו שכחה הוי טעמא כדפרישית: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וכו'. וכבר ביארתי המשניות לדעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן השורות של עמרים וכו'.</b> מבואר בירושלמי שם מנין לראשי שורות אמר רבי יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה וכו' עד כדון ראשי שורות x קמה סוף שורות קמה כו' אמר רבי יונה נילף ראש שורות עומרים מראש שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ולא ידעתי למה תמה עליו הראב\"ד וכתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים דהא ירושלמי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר ואלם אלומות אלומות וכו'.</b> משנה בפ\"ה דפאה המעשר לכובעות ולכומסאות וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שתי כריכות וכו'.</b> תוספתא דפאה פרק שלישי: \n",
+                "<b>שני עמרים וכו' שני צבורי זיתים וכו' שני הוצני פשתן וכו'.</b> משנה בפ״ו דפאה וכתב הרא״ש הוצני פשתן כשעוקרים אותה הם כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה לי דמיירי כשהזריעו ואז הוא מאכל אדם כדאיתא בר״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ב) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי גפנים וכו'.</b> תוספתא פרק שלישי דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו כל העומרים וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היו של שני קבין וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומר שיש בו סאתים וכו'.</b> משנה בפ\"ו דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאע\"פ שכולם סאתים סאתים.</b> טעמו משום דכיון דמולא גדיש ממעטין ליה אף זה בכלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכח שני עמרים וכו'.</b> שם במשנה ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יראה לי וכו'.</b> פשוט הוא שגם זה בכלל הטעם שנתנו שם במשנה ובירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמה שיש בה סאתים וכו' עד אינה שכחה.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רואים את השבלים הדקות וכו'.</b> זה פירוש הוא מה ששנינו שם אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא ענבה של שעורים וכן פירשו בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח סאה תבואה עקורה וכו' עד אלא שניהם שכחה.</b> משנה בפ\"ו דפאה וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכח עומר בצד הקמה וכו'.</b> משנה שם הקמה מצלת את העומר ולא את הקמה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אי זו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד והטעם בירושלמי ובספרי פ' כי תצא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם שכח עומר וכו' אפילו היה בו סאתים וכו'.</b> הכי משמע ממתני': \n",
+                "<b>אין קמת חבירו מצלת וכו' עד ממין העומר.</b> שם בירושלמי ותוספתא פרק ששי פלוגתא ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכח אילן וכו'.</b> משנה פרק שביעי דפאה כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכו' ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינם שכחה. ופירש רבינו שמשון שנים שכחה באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כבית הלל דאמרי בפרקין דלעיל שנים לעניים עכ\"ל, וכך הם דברי רבינו פה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב השוכח אילן בין האילנות וכו'. א\"א זה אינו מחוור כלל עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דלא מסתבר ליה שאילן אחד או שני אילנות או שלשה שלימים יהיו שכחה דהא דקתני כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה דמשמע דזית שאין לו שם בשדה הוי שכחה נראה שפירש הראב\"ד דהיינו לומר שאם שכח קצת זיתים אם יש לו שם בשדה אינה שכחה ואם אין לו שם בשדה הוי שכחה ועל דרך זה יתפרש מאי דקתני סיפא ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינם שכחה והדבר ברור כמה דחוק פירוש זה ומאי דקשיא ליה היאך יתכן לשכוח אילן או שנים שלימים מי שרואה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו שלשה אילנות או יותר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שכוונת הר\"א על מה שכתב רבינו שאפילו שיש בו סאתים שהוא סובר דכי היכי דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה גם אילן שיש בו סאתים אין ראוי שיהיה שכחה ואפשר דכל שכן הוא ולכך כתב אין זה מחוור כלל. אבל דעת רבינו דכיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא בעומרים עומר שיש בו סאתים חשיב ולא הוי שכחה אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי לגבי שאר אילנות שנאמר שלא יהיה שכחה וטעמיה דילפינן מינייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים גדיש נקרא ולא עומר או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן ופרק שביעי שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דדוקא אילן שיש לו שם באותם שלשה דברים הוא דאינו שכחה דעל ידי כך זכור אבל סאתים פירות באילן לא חשיבי להיות זכור על ידי כך עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה מסויים בדעתו וכו' עד זה מסיים את זה.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה כל שדהו וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n",
+                "<b>בד\"א שלא התחיל וכו'.</b> שם במשנה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ובתוספתא פ\"ג כל הזית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים וכו': כתב</b> הראב\"ד מן המשנה נראה שאינו כן. ואני אומר כי דברי רבינו מבוארים בתוספתא ועל פיה צריך לפרש המשנה וכן פירשוה רבינו ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו: וכתב</b> הראב\"ד א\"א אין זה מחוור כלל עכ\"ל. נראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם וכבר כתבתי בסמוך דפשטא דמתניתין כדברי רבינו ומלשון זה שכתב רבינו בד\"א שלא התחיל באילן זה המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אלא א\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו נראה שאפילו בזית שאינה נטופה אם התחיל בו ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא\"כ לפי זה נמצא דבאינה נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו ושכחו בכזית נטופה הוי איפכא וזה דבר תימה שאם בכזית נטופה אם שכח האילן אינו שכחה כשהתחיל בו ושכחו הוי שכחה אלמא כשהתחיל בו ושכחו ראוי להיות שכחה יותר. וא\"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה כשהתחיל בו ושכחו מכל שכן דהוה ליה להיות שכחה. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דבשאר אילנות בהתחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפילו נשאר בו \n",
+                "<b>סאתים ומ\"ש אחר כך שכח כל האילן</b> פירושו אלא אם כן אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה כמו שביארנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זית העומד וכו'.</b> משנה שם זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה: \n",
+                "<b>ולמה אמרו זית בלבד וכו'.</b> שם במשנה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים ואמרינן בירושלמי לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויים שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויים יש להם שכחה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אינו אלא לדעת ר' יוסי עכ\"ל. כלומר וכיון דיחידאה הוא לא הוה ליה למפסק כוותיה. ולדעת רבינו יש לומר דגם הוא ז\"ל לא פסק כוותיה אלא דאע\"ג דלא קיי\"ל כר' יוסי מ\"מ יליף מיניה רבינו לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו שכחה וכו'.</b> משנה שם ובמקום מה שכתוב במשנה וברגליות משיעבור הימנה כתב רבינו ובכרם משיעבור מן הגפן ומן הגפנים ונראה x שט\"ס הוא ואפשר לקיים הגירסא וכתב כן רבינו מפני שאינו ניכר ששכחה עד שיבצור גפן אחר ויעבור הימנו ומתניתין לישנא קלילא נקט. \n",
+                "<b>ומ\"ש בדלית ובדקל וכו' עד כל סביביו,</b> תוספתא דפאה ספ\"ג: \n",
+                "<b>בד\"א בשלא התחיל וכו' אבל אם התחיל בו.</b> וכך כתוב בספרי רבינו של דפוס ורבינו שמשון כתב שט\"ס הוא בתוספתא וצריך להגיה בד\"א כשהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו. כך מצאתי בספר רבינו מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את כרמו וכו'.</b> בס״פ הזרוע (חולין קל״ד:) ופ״ק דתמורה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם זכה מן ההפקר וכו'.</b> כן פירש\"י שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מתנה אחרת ששית יש לעניים וכו'. ומ\"ש מפריש ממנו אחד מחמשים וכו'.</b> בפרק ד' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה וכו'.</b> בפרק ה' דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה וכו' אבל בשלישי ובששי מן השבוע וכו' והוא הנקרא מעשר עני וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנת השמיטה כולה הפקר וכו'.</b> סיפרי פרשת ראה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובחו\"ל שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני וכו' אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני,</b> בפ\"ד דידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והל\"מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית.</b> שם במשנה א\"ר אליעזר כן ומ\"מ משמע דלאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חוצה לארץ מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכן כתב רבינו עצמו בתחלת הלכות תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים וכן פירש ר\"ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא כהל\"מ ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות ידע דלאו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר ראשון שלקח הלוי וכו'.</b> בפ\"ה דמעשר שני ובספרי סוף פרשת קרח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל השדה שעברו עליו עניים וכו'.</b> פרק בכל מערבין (דף כ':) וירושלמי פ\"ח דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אם מן החטים וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומן האורז רובע הקב וכו' עד אתרוג אחד.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן לו משאר פירות וכו'.</b> שם במשנה פאה פרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו דבר מועט וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומעשר עני המתחלק בגורן וכו' עד ונותנו לכל עני שירצה.</b> בפרק הזרוע חולין (דף קל\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו מעשר בגורן וכו'.</b> משנה בפרק שמיני דפאה היה נוטל מחצה ונותן מחצה ונתפרשה בירושלמי. וכתב רבינו כרבי יונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שאינו נותן לעני וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> באו איש ואשה לבית וכו'.</b> פרק נושאין (יבמות ק'): \n",
+                "<b>אב ובנו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ה דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עניים וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקבל שדה לקצור וכו'.</b> גם זה משנה שם וכרבי יהודה דאמר אימתי לפרש דברי תנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את שדהו וכו'.</b> גם זה משנה שם וירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא נתן דמים ואפילו לוה הדמים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה.</b> תוספתא פ\"ד דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ וכו'.</b> ספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה ליתן צדקה וכו': וכל הרואה עני מבקש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> לפי מה שחסר העני וכו' ואחר כך משיאין לו אשה.</b> בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא העני ושאל וכו' וכמה עד חמישית.</b> בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ובירושלמי ריש פאה ומייתי לה מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ופירש״י עשר אעשרנו שני עישורים ה״ל חומש. ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) מקשה מהא דאל יבזבז יותר מחומש להא דר' אבהו כי קא ניחא נפשיה בזבזיה לפלגא דממוניה ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ורבינו לא מיירי הכא אלא בחיים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה: ולעולם לא ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה.</b> בפ\"ק דבתרא (דף ט'): \n",
+                "<b>ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו'.</b> פ\"ק דגיטין (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שאין מכירים אותו וכו'.</b> פ\"ק דבתרא (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרנסים ומכסים עניי עכו״ם וכו'.</b> בס״פ הנזקין (גיטין דף ס״א): \n",
+                "<b>ועני המחזר על הפתחים וכו'.</b> פ\"ק דבתרא: \n",
+                "<b>ואסור להחזיר את העני וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין לעני וכו'.</b> משנה בסוף פאה (דף י':). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם לן וכו'.</b> שם לן נותנין לו פרנסת לינה ובפרק קמא דבתרא (דף ט') ובפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ח) מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושמן וקטנית</b> בתוספתא דסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות</b> משנה בסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמוסיפין לו בשבת דג וירק</b> שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם היו מכירים אותו וכו'.</b> הכי משמע בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שאינו רוצה ליקח צדקה וכו'.</b> בפרק מציאת האשה תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה נותנים לו לשום הלואה וחוזרים ונותנין לו לשום מתנה דברי ר\"מ וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרים ונותנים לו לשום הלואה לשום מתנה הא לא שקיל אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה ופסק רבינו כחכמים: \n",
+                "<b>ועשיר המרעיב את עצמו וכו'.</b> שם ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו רוצה ליתן צדקה וכו'.</b> בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ט): \n",
+                "<b>וממשכנין [על] הצדקה וכו'.</b> בפ\"ק דבתרא (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שוע וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוסקין צדקה על יתומים וכו' עד מותר.</b> שם: \n",
+                "<b>גבאי צדקה וכו' עד ועניותן.</b> בסוף בבא קמא (דף קי\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שהוא קרובו וכו'.</b> בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהלך בסחורה וכו' עד כמו שיראה לו.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פרק הגוזל ופרק חזקת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הצדקה הרי היא בכלל הנדרים וכו'.</b> בפירקא קמא דראש השנה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם התנה וכו'. וכן אם התנה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים וכו'.</b> פ\"ק דנדרים (דף ז') בעיא דאיפשיטא באת\"ל כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר וכו'.</b> נלמד ממתני' פרק בתרא דמנחות (דף ק\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האומר סלע זו צדקה וכו' עד אסור לשנותו.</b> פירקא קמא דערכין (דף ו'): \n",
+                "<b>ואם רצו הגבאים לצרף וכו'.</b> פירקא קמא דבבא דבתרא (דף ח' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לעניים הנאה וכו'.</b> פ\"ק דערכין והביאו הרי\"ף פרק ד' וה': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> מי שהתנדב מנורה וכו' עד ומכרוהו לעצמם.</b> שם ובירושלמי פרק קמא דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהתנדב לבדק הבית וכו'.</b> פרק קמא דערכין (דף ו':) תני חדא עכו\"ם שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים ממנו ותניא אידך אין מקבלים א\"ר אילא א\"ר יוחנן ל\"ק הא בתחלה הא בסוף דאמר רב אסי א\"ר יוחנן בתחלה אפי' מים ומלח אין מקבלים מהם בסוף דבר המסויים אין מקבלים דבר שאינו מסויים מקבלים. ופירש\"י דבר המסויים שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו. ורבינו מפרש שמ\"ש הא בתחלה הא בסוף היינו לומר הא בתחלה הא בדיעבד ורש\"י פירש בע\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לבית הכנסת מקבלים מהם לכתחלה וכו'</b> שם (דף ו') עכו\"ם שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים ומסיק דה\"ה אע\"ג דאין שם כתוב עליה בעיא גניזה והא קמ\"ל דאע\"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר ופירש\"י טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה וכו'. יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת עכ\"ל. ונראה מדברי רבינו דכי תניא וישתמש במותר וישתמש לבנותה בבהכ\"נ קאמר: \n",
+                "<b>ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים וכו'.</b> פרק קמא דשקלים בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לישראל וכו'.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו:): \n",
+                "<b>ומלך או שר וכו'.</b> בפירקא קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכו'. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.</b> שם (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי העיר שגבו וכו'.</b> שם (דף ג':) אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וכו' אמר ליה רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו (רמי ליבני) שריגי ליבני והדרי הודרי וכו' א\"ל דילמא דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו א\"ה אפילו בנו נמי א\"ל דירתיה דאינשי לא מזבני: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יד)</small> אין פודין את השבויים וכו' עד אסור לפדות.</b> בפ' השולח (גיטין דף מ״ה). ופסק כלישנא דלא ליגררו ולייתו וכן פסק הרי״ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה קודמת לאיש וכו' עד לפי שאין דרכו בכך.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתום ויתומה וכו'.</b> בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> היו לפנינו עניים הרבה וכו' עד ת\"ח קודם.</b> משנה בסוף הוריות (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הגדול בחכמה וכו'. ומ\"ש ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עיר שיש בה ישראל וכו'.</b> כן משמע בפרק קמא דבתרא (דף ח':) ובסוף פאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתעניות מחלקים וכו'.</b> בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) וירושלמי סוף פאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקופה אינה נגבית אלא בשנים וכו'.</b> משנה בסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מותר להאמין לאחד המעות של קופה.</b> בפ\"ק דבתרא (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינה נחלקת אלא בשלשה וכו'</b> משנה בסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והתמחוי נגבה בשלשה וכו'.</b> פרק קמא דבתרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-יב)</small> התמחוי נגבה בכל יום וכו' עד כל צרכי קבורה.</b> בפ\"ק דבתרא: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרי\"ק ואשר תמהת על רבינו משה שכתב ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ואמרת דבגמרא דידן ברייתא הויא איפכא. דעו כי חילוק נוסחאות היא בספרים שהרי מצאתיה בשני ספרים כדברי רבינו משה ויש הוכחה לגירסת רבינו דבתוספתא דפאה כתוב שלשים יום לקופה ולגירסא זו הטעם מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש מקומות שלא נהגו בתמחוי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו' עד ומצוה ליתן לו.</b> משנה בסוף פאה: \n",
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה וכו'.</b> בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) שם אוקימתא דרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם וכו'.</b> שם אוקימתא דרב פפא שלענין דינא לא פליגי וכן דעת הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעה\"ב שהיה מהלך וכו'.</b> משנה בפרק חמישי דפאה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> מי שהיו לו בתים וכו' עד שאינו דחוק למכור.</b> בפ\"ק דב\"ק (דף ז') תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זלא בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואי דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה (והדר אמר רבה) לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זלא ארעא דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי השתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. זו היא גירסת הרי\"ף ופירשו התוספות גירסא זו דמיירי בששויים הרבה ועד מחצה היינו עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם לכל הפחות. ואפי' פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כ\"כ שאפילו במחצה לא יתנו לו לא ליספו כיון דזיל ארעתא דכולי עלמא ושוות מאתים לפי הזול. אפי' טובא נמי ליספו ליה פי' אפי' שמוצא שיקנו טפי ממחצה מ\"מ ליספו ליה עד שימצא למכור בשוויין דאין מוצא למכור לפי שרואים שהוא דחוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו ירוחם שכ\"פ הר\"ר יונה וסיים בה לא נצרכה וכו'. כלומר אם ישוו מחצה בדמיהם ימכרם ולא יטול מעשר עני. טפי לאו אורחיה כלומר ויש לו לתלות שבשביל דחקו למכור אינו מוצא חצי שוויין שישוו בניסן ומאכילין אותו מעשר עני עד שימצא חצי דמיהם. וכתב סמ\"ג כל רבותינו הקדמונים בצרפת אומרים שזו הגירסא ופי' זה עיקר. ולאפוקי מגירסת רש\"י ופירושו. ודברי רבינו פשוטים שהם כגי' רי\"ף אלא שמ\"ש שמאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם הוא שלא כמו שפירשו לדעת הרי\"ף שהם פירשוה לדעתו דהיינו לומר שמאכילין אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם ורבינו נראה שמפרש מאכילים אותו עד חצי דמי הקרקעות משום דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא ואע\"פ שאפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק מאכילין אותו עד שימצא למכור בחצי דמיהם מכל מקום פשט לשונו משמע הכי אלא דה\"ק מאכילין אותו עד חצי דמי הקרקעות. ורבינו השמיט דין זול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה והטעם משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שגבו לו וכו' עד ליורשיו.</b> משנה פרק שני דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שנתן פרוטה וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פ\"ד דפאה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין אנו להזהר וכו'. ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה וכו'.</b> פרק קמא דבתרא (דף י') ופרק תולין שבת (דף קל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם אין אדם מיעני וכו': כל המרחם מרחמין עליו וכו'.</b> פרק הערל (יבמות דף ע\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המעלים עינו וכו'.</b> בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) ובספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנותן צדקה לעני וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאל העני ממך וכו'.</b> במדרש משלי על פסוק טוב ארוחת ירק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות וכו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכופה אחרים וכו'.</b> מימרא דר\"א פ\"ק דבתרא: x \n",
+                "<b>(ומ\"ש ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים.</b> שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה מעלות וכו'.</b> מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח.</b> פרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ט:) ופ״ק דבתרא (דף י') שתי צדקות הללו למה וכו' ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון לשכת חשאין וכו'.</b> משנה בפ\"ה דשקלים (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יתן אדם תוך קופה של צדקה וכו'.</b> בפרק קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כגון גדולי החכמים וכו'.</b> בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) עובדא דמר עוקבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם וכו'.</b> שם רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי. ופירש רש\"י מצלי עיניה מטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירם שעושה עצמו עני, והעניים באים ומתירים אותם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני וכו'.</b> פרק קמא דבתרא (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מזונות לבניו ולבנותיו וכו'.</b> בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ופירוש הגדולים שהם גדולים יותר משש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו וכו': וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צוו חכמים שיהיו בני ביתו וכו'.</b> בפרק קמא דאבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם ידחוק אדם עצמו וכו' וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול וכו'.</b> בפרק ע\"פ (דף קי\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היה חכם ומכובד וכו' מוטב לפשוט עור בהמות נבילות וכו'.</b> שם (דף קי\"ג) ובפרק יש נוחלין: \n",
+                "<b>גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים.</b> הלל בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ה:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ונושאי הקורות.</b> רב ששת ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ס״ז:). \n",
+                "<b>ושואבי מים לגנות.</b> רב הונא בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה). \n",
+                "<b>ועושים הברזל והפחמים.</b> רבי יהושע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו צריך ליטול וכו'.</b> משנה בסוף פאה: \n",
+                "<b>וכל מי שצריך ליטול וכו'.</b> ירושלמי בסוף פאה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל מי שצריך וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>סליקו הלכות מתנות עניים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bf133619dfb05d28655466a8f7aeb8b92e753d56
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,731 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הקוצר את שדהו וכו'.</b> כלומר שמצות הפאה להניחה בקמה כמבואר בפרק שני. \n",
+                "<b>ומה שכתב בסוף השדה</b> בפ״ק דפאה וטעמא איתא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n",
+                "<b>ומ״ש אחד הקוצר ואחד התולש</b> פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) ות״כ פרשת קדושים וירושלמי פ״ק דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמניח בשדה כך באילנות וכו'.</b> כן משמע במשנה רפ\"ד דפאה ובת\"כ ובירושלמי פ\"ק דפאה: \n",
+                "<b>עבר וקצר את כל השדה וכו' עד ה״ז נותן ממנו פאה לעניים.</b> בר״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש יפריש מהעמרים לא הפריש מהעמרים יפריש מהכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אף מפריש מן העיסה ונותן לו. ומשמע דלרבי ישמעאל אפי' אפאו מפריש ממנו ופסק רבינו כמותו משום דבעי התם ר' יונתן אליביה ועוד דאביי בעא לאוקומי התם לר' ישמעאל בשיטה ורבא דחי ליה דלעולם קסבר ר' ישמעאל שינוי קונה כסתם מתני' דהתם וכב״ה ומשמע לרבינו דלאו דיחויא בלחוד הוא אלא לקושטא דמילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבד כל הקציר וכו'.</b> פרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) וטעמא משום שאינו יכול עוד לקיים עשה שניתק לו ויתבאר פרק ט״ז מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בלקט כשקוצר וכו'.</b> מפורש בתורה פרשת אמור. \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר ולקטן אפי' טחן ואפה וכו'</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בפאה וכר' ישמעאל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבדו או נשרפו וכו'.</b> גם זה ע\"פ מה שנתבאר בפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בפרט וכו' וכן בעוללות וכו'.</b> הכל מבואר בתורה בפרשת קדושים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המעמר וכו',</b> בפרשת כי תצא. \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר ולקטו וכו' עד ואם לא קיים עשה שבהן לוקה.</b> ע\"פ מה שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה וכו'.</b> כן משמע בפ\"ו דתנן קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה משמע דאי הוי פחות מסאתים הוי שכחה ובספרי יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה וכו' וה\"ה לשאר האילנות.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת למד שארבע מתנות לעניים וכו' עד ושתים באילנות השכחה והפאה.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קל״א) ובתוספתא דפאה פ״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנות עניים אין וכו' מוציאין אותן מידו.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל גר האמור במתנות וכו'.</b> ת\"כ פרשת קדושים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואעפ״כ אין מונעים עניי עכו״ם וכו'.</b> משנה פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמר במתנות עניים וכו' עד והרי אין עניים.</b> בסוף פרק הזרוע (חולין דף קל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'.</b> משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) ובפ״ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר״י ור״ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר״ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב״א שטעמו מפני שהוא סבור דר״י ור״ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד״ה דבהכי עניים מתייאשים ולא איפליגו אלא בפירוש תיבת נמושות והדין עמו דאטו באתר דליכא סבי כי הני יהיו כל אדם אסורים לעולם לדעת ר״י אלא לר״י ה״ה בלקוטי בתר לקוטי ולר״ל ה״ה נמי בסבי דאזלי אתיגרא ונקט רבינו לישנא דר״ל משום דליקוטי בתר ליקוטי שכיחי בכל אתר. ועוד תדע דלאו דוקא אמרו אלא כל היכא דסמכא דעתין דמסחי עניים דעתייהו אומרים כן כאותה שאמרו בפ״ק דמציעא בפועל שמלקט בנו אחריו משום דעשאוה כהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו: \n",
+                "<b>מאימתי מותרים כל אדם בפרט וכו'.</b> משנה בפ\"ח דפאה: \n",
+                "<b>מאימתי מותרים כל אדם בשכחה וכו'.</b> שם במשנה ובזיתים משתרד רביעה שניה ואמרינן בפ\"ק דתענית (דף ו') יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר\"מ וחכ\"א יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא אי זו היא רביעה ראשונה הבכירה בג' בחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי\"ז בו דברי ר\"מ רבי יהודה אומר בז' ובי\"ז ובכ\"ג רבי יוסי אומר בי\"ז ובכ\"ג ובר\"ח כסליו וכו' אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט וכו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והשתא כיון דזמן רביעה שנייה לר' יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה הויא בכ\"ג לחשוון ושלישית הויא בר\"ח כסליו יש לתמוה על רבינו למה כתב שרביעה שניה היא בר\"ח כסליו ואע\"פ שכתב רבינו בשנה אפילה דמשמע דאע\"ג דבשאר שנים לא הוי רביעה שניה בר\"ח כסליו בשנה אפילה הוה רביעה שניה בר\"ח כסליו איני יודע מנין לו ואין לומר שגירסתו בגמרא היה כן שהרי כתב בפ\"י מהל' נדרים שזמן רביעה שניה הוא מכ\"ג במרחשון ואילך. ונ\"ל שרבינו מפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה\"ק רביעה שניה בשנה בכירה בי\"ז ובשנה בינונית היא בכ\"ג ובשנה אפילה היא בר\"ח כסליו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ח דפאה וכן משמע מדבריו פה והטעם שתפס כאן זמן רביעה שניה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בספ\"ד דפאה ולענין נדרים פסק דנקיטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני, ומשמע לרבינו דזמן רביעה שניה דאמרינן היינו לזיתים שבראש הזית דאלו לצבורי זיתים ששכח תחת האילן מדחזינן שהניחו עניים מלחזר אחריהם ודאי מותרים שמאחר שהם מזומנין ומונחין לפניהם ופסקו מלחזר אחריהם ודאי נתיאשו מהם דומיא דבתבואה משילכו הנמושות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל זמן שיש וכו'.</b> נראה שזהו פירוש מה ששנינו בפ\"ח דפאה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ובירושלמי פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הלך המחבא אע\"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ומשמע לי דה\"פ לדעת רבינו דהני תרי פיתרי דקאמר בירושלמי היינו לומר דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו וה\"ק כל זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו נוטל אף על פי שאין לו ליטול בראשו שכבר הותר לכל אדם האי הוא פירושא דרישא דקתני כל זמן שיש לו תחתיו ומאי דקתני סיפא יש לו בראשו הוי מילתא באפי נפשה וה\"ק אם יש לו לעני ליטול בראשו שעדיין לא הותר לכל אדם נוטל ואף על פי שאין לו תחתיו ולפי זה פיתרא קדמאה הוי פירושא דסיפא ופיתרא תניינא הוי פירושא דרישא ועשה כן לפרש פירושא דסיפא ברישא להורות שצריך להפריד סיפא מרישא. ולפי פירוש זה משמע לי דאפשר לומר דהא דמסיים במתני' רבי מאיר אומר משתהלך המחבא לאו מיפלג פליג אלא פירושי קא מפרש אימתי אין לו בראשו משתהלך המחבא דהיינו שחבטו העניים הזיתים בכלי שהוא משיר כל הזיתים הנחבאים במחבואו שאז הותר לכל אדם אם כן מיפלג פליג לומר דמשחבטו העניים בכלי המשיר כל הזיתים הנחבאים הותר לכל אדם השאר ולתנא קמא לא הותר עדיין: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א בחיי ראשי אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני וכו'. ורש\"י פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתנות עניים וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ח דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנות עניים האלו וכו' הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'.</b> ירושלמי פ\"ג דפאה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח״ל מדבריהם,</b> נ״ל דהיינו מדאמרינן בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד:) לוי זרע בכישא ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א״ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים משמע דבח״ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הפאה וכו'.</b> במשנה פרק קמא דפאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בארץ בין בח\"ל.</b> בפרק ראשית הגז. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה וכו'.</b> משנה בפרק קמא דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד שדה שהיא קטנה ביותר וכו'.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המוסיף על הפאה וכו'</b> אהא דתנן בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור קאמר בירושלמי ולמה לא תנינן עפר סוטה ואפר פרה ומשני לא מיתניא במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה אלו אע\"פ שמוסיף אין בעשייתן מצוה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום.</b> משנה בפ\"ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס\"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השומים והבצלים חייבים בפאה.</b> במשנה פ\"ו דפאה (דף ט') וכת\"ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האמהות של בצלים וכו'.</b> משנה בפ\"ג דפאה וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרקע כל שהוא חייבת בפאה.</b> משנה שם וכר\"ע. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'.</b> ר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל.</b> משנה פ\"ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש קצר חציה והקדישו וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שהיה וכו'.</b> זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ\"ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז\"ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר\"ל הבוצר מצד אחד עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'.</b> ירושלמי שם אכתבנו בספ״ד ותוספתא פ״ק דפאה ואע״ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר״ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק״ל דא״כ ה״ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז״ל פסק בפ״י מהלכות בכורים דחייב והניח הר״ן הדבר בצ״ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר״ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ״ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע״ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר כל שדהו וכו'.</b> ירושלמי פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה.</b> משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שקצר שדהו וכו'.</b> גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוכרים פועלים עכו\"ם לקצור וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ב דפאה ותוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעה״ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'.</b> בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ״ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע״פ שנותן משום פאה חייב במעשרות: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'.</b> אהא דתנן בפ\"ג דפאה ר\"ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ\"ג וז\"ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ\"ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ\"כ שם התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו.</b> תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ״ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ואע״ג דר״ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את״ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את״ל דפליג פוסק כר״ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י״ל שרבינו מפרש דהא דתני ת״ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ״ע אין נותנים אלא מסוף השדה. \n",
+                "<b>ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'.</b> משנה בפ\"ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר\"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר\"ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את\"ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר\"ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את\"ל דר\"ש פליג את\"ק פסק כר\"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית שנתן וכו'.</b> תוספתא דפאה פ\"ב ואיתא בפרק המניח: \n",
+                "<b>וכן בעל השדה שהפריש וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה\"ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר\"ן דמיבעיא ליה באת\"ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת\"ל דאע\"פ שכמדומה לי שכשאין האת\"ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ\"מ י\"ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה.</b> בתוספתא דפאה פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה.</b> הכל משנה פ\"ד דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומחייבין בעה\"ב להוריד ולחלקה ביניהם.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שנטל מקצת הפאה וכו'.</b> משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר\"מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר\"מ היא וה\"ק שר\"מ אומר כ\"כ הר\"ן בריש מציעא שזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקח את הפאה וכו'.</b> משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ\"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ\"ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד\"ה זכה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית שהניח פאה וכו'.</b> תוספתא דפאה פ\"ב וירושלמי פ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מניחין את הפאה וכו'.</b> ירושלמי פרק שני דפאה ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה.</b> ירושלמי בפרק שני דפאה והכי משמע בפרק הכונס ובפרק חזקת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה שדהו זרועה כולה מין אחד וכו' עד או שקצר באמצעה וכו'.</b> הכל משנה בפרק שני דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש גבי נחל אע\"פ שאינו מושך וגבי אמת המים שתהיה מושכת.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש באמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת.</b> במשנה הנזכרת אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ולכאורה משמע דת\"ק פליג עליה ומדפסק רבינו כר' יהודה נ\"ל שהוא מפרש דד\"ה היא ונכתב בשם ר' יהודה משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דהני מילי בשאינה יכולה להקצר כאחת. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ענין שאינה יכולה להקצר כאחד כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור מצד אחר וכו' והלכה כרבי יהודה עכ\"ל. והתוספתא פ\"ק תניא אלו מפסיקין לפאה וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחד אר\"י אם עומד באמצע קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק וה\"פ כיון שאם עומד בצד אחד לא יוכל לקצור הצד השני אע\"פ שאם עומד באמצע קוצר השני צדדים מפסיק ואם לאו פירוש שאין צריך לעמוד באמצע אלא מהצד האחד קוצר השני אינו מפסיק. ובירושלמי הוון בעי מימר ולא פליגין אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת הוון בעון מימר מה דאמר ר\"י בעומד מצד זה ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכחת תני ופליגי (דתניא) היה עומד באמצע וקצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. ונ\"ל דהכי פירושו לדעת רבינו הוון בעי מימר ולא פליגין. האי פליגין לאו לשון מחלוקת חכמים הוא אלא היינו לומר שאין חלוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינו קבוע עד שמצאו דתניא דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה. ומ\"ש הוון בעון מימר מאי דאמר ר\"י וכו' אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תני ופליג כלומר מצאו ברייתא שחולקת עם זאת הסברא דתניא היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק וכו' והיא התוספתא שכתבתי בסמוך וכמו שפירשתיה וככה עלו דברי רבינו כדין וכהלכה על פי התוספתא והירושלמי. ודע דבפרק הכונס (ב\"ק ס\"א) אמרינן דשלולית היינו אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו מפרש כאן במחלקת שלל לאגפיה היינו שהיא מושכת מים שעל ידי כן הצדדים שלה מובלעים מים וכאילו חולקת להם שלל לאפוקי נחל שאמרו בו שאע\"פ שאינו מושך. ואע\"פ שבפירוש המשנה פירש דמחלקת שלל לאגפיה היינו שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים כאן חזר בו משום דקשיא ליה דנחל שיש בו מים היא ע\"כ דאין לומר דבאין בו מים מיירי מלשון נחל איתן דהיינו בור וכבר שנאו ותרתי למה לי וכיון דכשיש בו מים מיירי מאחר דקתני דמפסיק אע\"פ שאין נמשכים ממנו אמות המים אמאי איצטריך למיתני שלולית שנמשכים ממנה אמות המים דהא מכ\"ש אתיא לכך פירש מחלקות מים לאגפיה כענין שפירשתי וה\"ה הנחל בין שהמים נמשכים בין שאינם נמשכים ומי יימר דדא אמת המים ועוד דנחל מיירי אפי' באינו מושך ולא רצה לידחק במה שנדחק רבינו שמשון לומר דלא זו אף זו קתני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה.</b> משנה בפרק המוכר פירות (ב\"ב צ\"ט:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' א\"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות וכו'. ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד' שהוא דרך היחיד ושביל של רבים פחות מט\"ז שהוא דרך הרבים ובירושלמי (פ\"ב ה\"א) מכיון דתנינן דרך היחיד (דרך הרבים) מה צורכה (אנא מימר לך) אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן (אלא גדר) מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש או שקצר באמצעה וכו'.</b> שם במשנה הקוצר לשחת מפסיק דברי ר\"מ וחכ\"א אינו מפסיק אא\"כ חרש וידוע דהלכה כחכמים. ולשון אפילו קשה דאדרבה מפני שלא הביאה שליש לא נקרא קצירה היה ראוי להפסיק יותר מכשנקצר אחר שהביאה שליש דאז י\"ל התחלת קצירה היא כדמשמע במנחות פרק ר' ישמעאל. ואפשר לומר שמפני שכתב אח\"כ וחרש כתב אפילו כלומר דאפילו קצר קודם שהביאה שליש בעינן חרש: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא פחות מבית רובע.</b> כן משמע שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב בד\"א בשדה קטנה וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אא\"כ היה בו רוחב בית רובע.</b> גם זה משמע שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה.</b> בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כל שהוא ר\"י אומר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח מה ופליג מה דאמר רב בחיוב פאה ומה דאמר ר\"י בפיטור פאה והתני בור וניר חייבים בפאה מן מה דאמר רב בשדה בינונית מן מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים עכ\"ל הירושלמי. ומדקתני בור וניר חייבים בפאה והיינו בחמשים על שתים ושבקיה לזרע אחר משמע דזרע אחר כל שהוא כדקאמר רב וכיון דברייתא מסייעא ליה נקיטינן כותיה ולא כר\"י דאמר זרע אחר בשלשה תלמים של פתיח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וכו' עד כי הדדי נינהו. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי וגירסת הראב\"ד נראה שיש בה ט\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה גובאי או וכו'.</b> ירושלמי שם ואיתא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע בהר שאינו וכו'.</b> משנה בפ\"ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע\"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. ודברי רבינו כאן בזה כדבריו בפירוש השני בפירוש משנה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדרגות שהן גבוהות וכו' עד אינו מפסיק.</b> שם ובירושלמי חייא בר אדא בשם ר\"ל היה שם סלע ע\"פ כל שדהו אם עוקר הוא את (כל) המחרישה מצד זה ונתנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק והתני מדרגות שהן גבוהות י' טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחת על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה מצד אחר אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני י' אלא בגין סופה שאם היו ראשי מדרגות מעורבין שהוא נותן מאחת על הכל. ומשמע דה\"פ אה\"נ שכל שהוא צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד אחר אע\"פ שהן פתוחות מי' מפסיק ולא נקט י' אלא משום סיפא. ולפי זה מאי דתני פחות מכאן נותן מאחת על הכל אינו מלשון הברייתא. ויש הוכחה לדבר דבתוספתא דאייתי האי ברייתא ליתיה חלא מדברי המקשה הוא דדייק הכי וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסקה בסמוך לדר\"ל וכאן גבי מדרגות כתב שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל והרי אלו תרתי דסתרן. וצ\"ל שרבינו סבר שיש לחלק בין סלע שאינו ראוי לזריעה למדרגות שהן נזרעות ולפיכך כל שהן פחות מעשרה אינו מפסיק והמקשה לא דק לחלק חילוק זה והמתרץ השיב לו לפי דרכו ואמר לו לפי מה שעלה בדעתך להשוותם יש לתרץ דלא נקטה אלא משום סיפא אבל לפום קושטא לא דמו כלל וכמו שחילקתי ודרך זה נהגו בגמרא וכדאמרינן פ\"ה דפאה גבי שבולת של לקט שנתערבה עם הגדיש ובפ\"ט דשביעית גבי מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה ובפ\"ק דמציעא גבי מי שליקט את הפאה ובכמה דוכתי והשתא שפיר עביד רבינו דפסקה לדר\"ל וכתב בההיא דמדרגות שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל. ועי\"ל ע\"פ דרך זה דבענין אחר יש להקל בין סלע למדרגות דסלע מיירי כשהוא על פני כל שדהו ומדרגות מיירי שאינה על פני כל השדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע שדה שיש בה אילנות וכו'.</b> משנה ריש פ\"ג דפאה וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשהיו האילנות וכו'.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אינו כן בגמרא דירושלמי וכו'. וגירסת רבינו בירושלמי נראה שהיתה מהופכת והיא יותר נכונה דבמרווחין נותן פאה מכל אחד לפי ששיעור כל מלבן הוא גדול וכדאי להיות שדה בפני עצמו וכשהן מפוזרים כל מלבן שיעורו קטן ואינו כדאי להיות שדה בפני עצמו ואילו לגירסת הראב\"ד בירושלמי הוי איפכא וכשהרגיש הראב\"ד חולשת גירסתו השתדל לבקש לה פנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מלבנות הבצלים וכו'.</b> משנה שם ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שכולה זרועה מין אחד וכו'.</b> משנה שם המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים ר\"ע אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכ\"א מאחד על הכל ומודים חכמים לר\"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל אחד ואחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש בד״א בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן וכו'.</b> שם בירושלמי עד כדון כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע רבי בא בר חייא בשם ר״י אתיא דר״מ בשיטת ר״ע רבו (כמו דר״ע) אמר לח ויבש שני מינים כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין (הם) ומשמע דהא דלח מכאן ומכאן ויבש באמצע בעיא ולא איפשיטא היא דהא דא״ר בא בר חייא מילתא באפי נפשה היא לפרושי מילתא דר״ע וא״כ קשה למה פסקה רבינו בפשיטות וכבר השיגו הראב״ד וכתב עירבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש דלאו בעיא היא אלא ה״פ עד כדון לא אמרי רבנן מאחד על הכל אלא בשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע דכיון שהוא יבש מכאן ומכאן חשיב כאילו כולו יבש דמה שבאמצע בטל לגבי מה שבצדדין אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע כיון שהוא לח מכאן ומכאן א״א לחשבו כאילו כולו יבש וממילא משמע דמודו לר״ע בהא דפאה מכל אחד ואחד ואפילו את״ל שהיא בעיא דלא איפשיטא שפיר דמי למיפסקה לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן בהו לחומרא כדאיתא בסוף פרק ד' דפאה. ומ״ש ולא ידעינן הא דר״מ היכן היא עם היות שהראב״ד היה סוקר כל הגמרות בסקירה אחת פה נעלם ממנו אי זה מקום דבר זה כי הלא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:) גמרא ערוכה והוא ז״ל כתבו בלשון י״א ונראה מדבריו שהוא דוחה אותו: \n",
+                "<b>ודע</b> דבירושלמי מסיים בה הכי אמרי חברייא קומי רבי יוסא ולמה לי כרבי עקיבא אפילו כרבנן דתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן) אמר רבי יוסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים. וכתב ה\"ר שלמה שיביל\"יו ז\"ל בפירושו לירושלמי עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הכא סברה הגמרא כרבי יוחנן פרק ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומיבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע\"כ אין לנו לפרש אלא דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע כרבי עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיריים. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מהו כלומר שהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש. אתיא דרבי מאיר כשיטת רבי עקיבא רבו. ונראה בעיני דאייתי הגמרא מימרא דרבי בא לשנויי בעיין וה\"ק דר\"י אמר עלה דההיא דר\"מ דקוצר לשחת דאתיא כרבי עקיבא דהכא דכי היכי דלרבי עקיבא דמתני' לח ויבש ב' מינים וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לא יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל ה\"נ לרבי מאיר דס\"ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחד כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר ליה כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה שקצר באמצע דמי ליבש באמצע הילכך לא מצטרף יבש של כאן ליבש של כאן אלא בנותן פאה מכל אחד ואחד וכיון דרבי מאיר בשיטת ר\"ע אמרה וכך הוא נימור השחת כיון דהביא שליש כמו נמור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר\"ע ונותן פאה מכל אחת ואחת ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו' ולמה לי כר\"ע למה לן לדחוקי נפשין ולמיפשט מדאוקימנא כר\"ע ותילף מרבנן דהתם בעיא דילן מאחד על הכל תילף מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר לבסוף ללח חייב על זה בפני עצמו וכו' דתנן המחליק בצלים וכו' דהיינו שעקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם ומקיים יבשים לגרן מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותם שם כדי שיגדלו כל צרכו ויהיו מבושלים דהיינו דמניח הלח שיתבשל דנדון דידן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר שיתייבש כל צרכו דהוי רובא שני מינים חשיב לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחד דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא ר\"מ לחודיה הוא דאית ליה הכי והדר רבי יוסא לתלמידיו דמהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהו ב' מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב\"ם בפרק ג' ממתנות עניים כדברי חבריא שכתב אבל לח מכאן ומכאן וכו' דס\"ל דמאי דא\"ר יוסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל פ\"ב. ודברי הראב\"ד בזה אינם נוחים אצלי כלל ודברי הרמב\"ם נכונים בעיני עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שזרעה וכו'.</b> גם זה שם משנה המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע את שדהו וכו'.</b> משנה בפרק ב' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין שחלקו נותנין וכו'.</b> משנה פ\"ג דפאה: \n",
+                "<b>השותפין שקצרו וכו'.</b> שם בירושלמי קצר חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו לא בתחלה ולא בסוף חזרו וחלקו ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (אינו) מפריש שבסוף על חבירו שבסוף אבל לא משלו שבתחלה לחבירו שבתחלה. פי' אותו שלקח הקציר אינו מפריש לא מקציר וגם לא בסוף דהיינו מהחצי שבקמה. והטעם דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר החצי השני אין לחבירו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו חזרו ונשתתפו וקצרו החצי השני בשותפות כל אחד חייב להפריש מן הקמה גם על חלק חבירו של הקמה וזהו שבסוף על חלק חבירו שבסוף כי החלק השני קורא שבסוף והחצי האחד שנקצר בתחלה נקרא שבתחלה דכיון שנפטר אותו חצי בעת שחלקו נפטר ואינו חוזר לחיובו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שהגיע וכו'.</b> ירושלמי שם אמר רבי יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הא' על האמצעים ומן האמצעים על הא' ואינו מפריש מן הא' על הא' ולשון זה נראה שאין לו הבנה. והר\"י קורקוס ז\"ל גורס בכל הני א' ראשון ופירש אבל לא מן הראשון דהיינו רביע א' שקצר על הראש האחר כי במה שקצר אותו רביע עדיין לא הביא שליש האחרון ולא היה נקרא תבואה. וה\"ר שלמה אישביל\"י ז\"ל (גורס כגירסא דידן) פי' ולא הספיק לגמור חצי חציה של אותו שהביא שליש מפריש מן הראשון על האמצעי דחשיב כילוי האמצעי לגבי ראשון דרמי חיובא עליה ומפריש מן הראשון על האמצעי דאמצע חשיב כלוי בהדי ראשון ומן האמצעי על הראשון וכל שכן מן האחרון על האמצעי דהא הוי האמצעי בקמה בשעה שנתחייב האחרון דכולה חדא שדה ומצטרפת ואינו מפריש מן הראשון על הראשון דחובת פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על הקציר אלא היכא דכילה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר מקומות וכו'.</b> משנה (פאה פ\"ג מ\"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א\"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וכבר נודע שכל מקום שאמר ר\"י אימתי אינו חולק אלא מפרש דברי חכמים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה שר\"י הוא מבאר ואין חולק עליו והא דאמרינן בס\"פ ראשית הגז מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא ר\"י הוא לאו למימרא דאיכא מאן דפליג עליה אלא מפני שהוא היה בעל מאמר זה בבית המדרש אע\"פ שלא נמצא מי שחלק עליו נקרא בשמו ובס\"פ ראשית הגז מסקי רב חסדא ורבא דהא דא\"ר יהודה אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל והוא שהתחיל בעל השדה לקצור משום דכתיב ובקצרכם מעידנא דאתחיל לקצור מיחייב בכולה שדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עוד רבינו ואם מכר תחלה מפריש הלוקח וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כא)</small> שדה אילן וכו' עד ופאה אחת לכולן.</b> משנה פרק ב' דפאה ודלא כרבי אליעזר בר צדוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואין פירושו מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב היו שני הצדדים רואים את האמצעיים וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר מקצת כרמו וכו'.</b> משנה בפרק ג' דפאה המידל נותן מהמשואר על מה ששייר והמחלק מאחר יד נותן מהמשואר על הכל. ובירושלמי נותן מהמשואר על מה ששייר תני א\"ר יודא בד\"א במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מהמשואר על הכל א\"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע\"מ להדל אבל אם עיבה ע\"מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מהמשואר על הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כבר בארנוהו.</b> בפ\"ב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אי זהו לקט וכו'.</b> משנה בפ\"ד דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הנופל שבולת אחת או שתים וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והנופל מאחר המגל או מאחר היד וכו'.</b> משנה בפ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קוצר ביד וכו'.</b> ירושלמי שם ובגמ' דידן פ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל התולש דברים התולשים אותם וכו'</b> בפ' ראשית הגז: \n",
+                "<b>היה קוצר או תולש וכו'.</b> פ\"ד דפאה ובסיפרא מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכו'.</b> משנה בפ\"ה דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו שתי שבולות זו בצד זו וכו'.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע\"פ שעדיין לא נקצרה</b> קשה שהרי אפילו החיצונה אינה כנופלת מתוך המגל כיון שיכולה להקצר עם הפנימית והפנימית הרי היא כאילו היא מן הקמה שבצדה ועוד שנופלת מתוך המגל היא לקט וזו אמר שנצולת והיא לבעה\"ב. וי\"ל דקאי למה שכתב לעיל בסמוך היה קוצר ונשאר שבולת אחת וכו' ואם לאו הרי היא של עניים. ואם תאמר מה טעם והלא אין לקט אלא מה שנפל וזו לא נפלה לז\"א שמאחר שנשארה היא לבדה הרי היא כנפלה וכולי עניינא חד הוא שע\"י שאמר שאם יכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה הוסיף ואמר שלא את עצמה בלבד הציל אלא גם את הטפילה. ואפשר דקאי נמי לדין השני שאמר שהוא לבעל השדה לפי שהפנימית נקצרת עם הקמה אבל אילו לא היתה פנימית עם הקמה לא היתה מצלת עצמה ולא לזולתה. והטעם לפי שהרי היא כנופלת וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב והשבלים שבקש הרי הם של בעל השדה.</b> תוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוח שפיזרה את העמרים וכו'.</b> משנה בפרק ה' דפאה שפיזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים רשב״ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה ומשמע מדברי רבינו כאן דרשב״ג לא אתי לאפלוגי את״ק אלא לפרושי כמה לקט היא ראויה לעשות x וכן פירש״י פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שזה אונס</b> שם בירושלמי מקשה xx (מ\"ש דהכא תנן) אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות xxx (וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו תנן) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ומשני קנס קנסו בו שגדש ע\"ג לקטן של עניים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה הוא שיעור זה ד' קבין וכו'.</b> שם בירושלמי ובגמ' דידן פ' המקבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקט שנפל לארץ וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ולמה אין אומדין אותה וכו' עד הרי הם לעניים.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריך לרבץ שדהו וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי וכחכמים ובתוספתא ספ\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב הרי זה מדת חסידות.</b> כן משמע שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזרעים הנמצאים בחורי וכו'.</b> משנה בפרק ד' דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית ר״מ אומר הכל לעניים שספק לקט כלקט ומשמע בירושלמי ובגמרא דידן פ' הזרוע (חולין דף קל״ד) דהלכה כר״מ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שנמצא שחור וכו'.</b> שם בירושלמי x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבולת של לקט שנתערבה בגדיש וכו'.</b> משנה (דף ו':) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו בירושלמי כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא ה\"ז יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות (של) לקט היא א\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו אחת מהן. ונראה שרבינו גורס בדרבי יונה וחוזר ואומר על השניה אם זו של לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בו אי נמי שהוא מפרש דמאי דא\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר ה\"ק אחר שהביא שתי שבלים כמו שקדם חוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה וכו' ומ\"מ קשה מה הועיל בתקנתו הא אם אחת מהן של לקט לא נתקנה חברתה דהא תנן בפ\"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ואם תרם אין תרומתו תרומה ונראה שקושיא זו היא שהקשה וחש לומר וכו' והיאך בא רבי יונה לתרצה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ורבינו שמשון פירש ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם זו לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח\"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונות קבועים על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועים ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד ויש לתמוה עליו שאם אותה שבולת שעיכב בעה\"ב לעצמו היא של לקט לא נתקנה השבולת שנותן לעני וכן קשה איך יפרש הירושלמי שלא תיקן רבי יונה כלום לקושיא וחש לומר ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל לכך אני אומר מתוך הדוחק דחוזר ומתנה כן על שבולת שניה שכתב רבינו אינה הראשונה שהפריש תחלה אלא שחוזר ולוקח עוד שלישית מן הגדיש ומתנה גם עליה ואותה שקבע בה מעשרות הראשונה אין חוזר ומתנה עליה דבר אלא משום דאיכא למיחש שמא היא של לקט ונמצא שנתן לעני טבל כדברי הירושלמי לכך חוזר ולוקח אחרת ומתנה גם עליה ולכך קרא אותה שניה שהיא שניה לשל תנאי דמתנה עליה כאשר התנה על השניה שהניח וזהו חוזר ומתנה כן על שבולת שניה כלומר כאשר התנה על אותה שקבע בה המעשרות ומסתמא מן הגדיש יקח אותה ויאמר אם הראשונה לקט הרי יפה ואם היא טבל אם אותה האחרת גם כן היתה טבל הרי יפה כי כבר תקנתי עליה אותה הראשונה ואם היתה לקט מעשרות הראשונה קבועים בזאת השניה עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שבתחילה קס\"ד שלא היה אומר אם זו של לקט וכו' אלא פעם אחת אמר נותן לו את הראשונה וכן שנה ר' יונה ואמר שחוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה כמו שפירשתי שוב אין להקשות שמא אותה שקבע בה מעשרות של לקט היא דממילא משמע שאותה שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועים בה בעצמה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשניה בתורת מעשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותן לו אחת מהן.</b> ה\"פ כשנותן לו שתיהן אחת מהן תהיה בתורת מתנות עניים של לקט והשניה תהיה בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישכור אדם את הפועל וכו'.</b> משנה פ\"ה דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל האריסין והחכירין.</b> תוספתא פרק ג' דפאה האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור מלקט בנו אחריו. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש לפועל להביא אשתו ובניו וכו' עד בשכרו.</b> בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב) וכר״י דאיפסקא התם הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו מניח את העניים וכו' עד ה\"ז גוזל את העניים.</b> משנה בפ\"ה דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם להרביץ וכו'.</b> בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב): \n",
+                "<b>היו שם עניים וכו'.</b> תוספתא דפאה פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את הלקט וכו'.</b> ברפ\"ה דתמורה (דף כ\"ח) ופירש רש\"י עם נשירת רובו דבעי למהוי לקט (ואמר) דלהוי הפקר אפילו לעשירים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו פרט וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בוצר וכרת את וכו'.</b> משנה פ\"ז דפאה: \n",
+                "<b>היה בוצר ומשליך לארץ וכו'.</b> בפ\"ו דפאה בירושלמי ר' אליעזר בשם רבי חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט והתניא שני גרגרים פרט רבי אמי וכו' בקוצר ומניח תחת הגפן ומשמע לרבינו דתרי אמוראי אליבא דר' חייא חד אמר חצי אשכול וחד אמר אפילו אשכול שלם. ובספר רבינו מוגה מצאתי כתוב וכן אשכול שלם שנפרט שם הוא פרט ולפי זה פסק כתני רבי חייא דמשמע שזה מה שהיה שגור בפני בני הישיבה משם רבי חייא ולא כדאמר ר' אליעזר בשמו דהוי ר\"א יחיד לגבי בני הישיבה. ועוד כיון דספיקא הוא אית לן למפסק כמאן דמזכה את העניים כדאיתא בספ\"ד דפאה ומשמע ליה דה\"פ או אשכול שלם שנפרט קאמר: \n",
+                "<b>והמניח את הכלכלה וכו'.</b> משנה פרק ז' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזוהי עוללת וכו'.</b> ג\"ז משנה שם אי זו היא עוללת כל שאין לה כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף לבעה\"ב אם ספק לעניים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש איזהו כתף וכו' עד ויורדות.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו.</b> ג\"ז שם בירושלמי איזהו כתף פסיגים זו ע\"ג זו איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ר' בא בשם רב יהודה והן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו לא כן א\"ר חייא מעשה שלקחו עוללות שבע לטריות בצפורי א\"ר חנינא שאם נתנה ע\"ג טבלא וכן שיהיו כולן נוגעות בטבלא. ורבינו שמשון כתב בירושלמי אמרינן איזהו כתף פסיגין זה ע\"ג זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו פסיגין המחוברות בשדרה זו ע\"ג זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול היא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברין בו שבהם הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה שדרה (דדמי לשדרה) שהצלעות מחוברות (בה) ולאותן אשכולות קטנים קרי פסיגין וכו' מלשון נתחים כדכתיב ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגוהי שהם נתחים של אשכול וכשהפסיגין שוכבים זה ע\"ג זה כמשוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרים בשדרה אין כאן כתף. ונטף הם גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלויים שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפים מלמטה קרוי נטף עכ\"ל. ודבריו מתיישבים יותר ממה שפירש ה\"ר אליה מזרחי בבאורו לרש\"י פרשת קדושים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב לא כן הסוגיא בגמרא וכו'. וממה שהשיג הראב\"ד על דברי רבינו וכתב אלמא לענין פיטור אתמר נראה שהוא סובר שמ\"ש רבינו והוא שיהיו כל הענבים וכו' לאין לה נטף קאי לומר דלא מיקרי אין לה נטף למהוי לעניים אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים לא הוי לעניים אלא לבעה\"ב. ואני אומר דאי משום הא לא קשיא מפני שאפשר לפרש דברי רבינו דקאי אאיזהו נטף דסמיך ליה לומר דלא מיקרי יש לו נטף למהוי לבעל הבית אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים הוי לעניים אבל אי קשיא הא קשיא דכיון שעל מה שאמר והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו הקשו מדא\"ר חייא מעשה ששקלו עוללת אחת וכו' ותירצו שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא לא ה\"ל לכתוב שיהיו נוגעות בפס ידו דהא אידחי ליה אלא כך ה\"ל לכתוב שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא כמסקנא דגמרא. לפיכך נ\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש הראב\"ד אלא ה\"פ והוא שיהיו כולן נוגעות בפס ידו כלומר שאותם ענבים שבשדרה אינה זו ע\"ג זו בענין שהתחתונות נוגעות בפס ידו והעליונות אינם נוגעות אלא הם מפוזרות בענין שכלם נוגעות בפס ידו ואז הוי עוללות ולעניים ולפי שהזכיר פס ידו הוה משמע ליה דבעוללת קטן הנכנס בפס ידו הוי עוללת אבל אי הוי גדול אינו עוללת ומש\"ה אקשי ליה מדרבי חייא ושני ליה דלאו דוקא נקט פס ידו אלא אורחא דמילתא נקט וה\"ה אם היה גדול הרבה הוי עוללת והוא שכשיתנוהו ע\"ג טבלא גדולה ביותר יהיו כל הענבים נוגעים בטבלא והשתא להאי פירושא אין כאן חזרה ממה שאמר והוא שיהיו כל הענבים נוגעים בפס ידו. ויש חסרון בספרי רבינו וצריך לכתוב כך יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם: \n",
+                "<b>ולמה נקרא וכו'.</b> כ\"כ גם רבינו שמשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בעה\"ב חייב וכו' x. וגרגיר יחידי הרי היא עוללת.</b> משנה בפ\"ז דפאה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זמורה שהיה בה וכו'.</b> משנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שכולו עוללות וכו'.</b> ג\"ז משנה וכר\"ע: \n",
+                "<b>ואין הפרט והעוללות נוהגים וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״א) בתוספתא פרק ב' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין העניים זוכים ליקח וכו'.</b> בפרק ז' דפאה במשנה אליבא דר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה יבצור וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש כרמו וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויתנו שכר גידולם להקדש,</b> שם לר\"י ואמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזומר את הגפן וכו'.</b> ג\"ז משנה שם המידל בגפנים וכו'. וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שמכר כרמו לישראל וכו'.</b> תוספתא דפאה ספ\"ג ומסיים בה וישראל שמכר כרמו לנכרי לבצור פטור מן העוללות ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שהטעם משום דממילא משמע שאחר מי שהיה הכרם בידו אזלינן: \n",
+                "<b>ישראל ונכרי שהיו וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שדך למעוטי שותפות נכרי ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לפטור של נכרי בלבד וכרשב״ג דאמר התם הכי לענין תרומה בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן לוי שנתנו לו וכו'.</b> ירושלמי פרק ז' דפאה בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה\"ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ועוללות לאו של עני הוא ר' אבין בשם רבנן דתמן אני אומר הנקרצות עם האשכולות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א שעושה אותו תרומת מעשר על מ בתוספתא לא אמר כן וכו'. ורבינו לאו של עניים הם ר' אבין אמ נראה שמפרש דהכי קאמר אומר אני דכי קתני עושה אותם תרומת מעשר במקום אחר דוקא בנקרצות עם האשכולות וקמ\"ל דלא גזרינן אטו אינן נקרצות עם האשכולות והתוספתא שהביא הראב\"ד אפשר דרבינו גורס חושש ואפילו אי הוה גריס אינו חושש יש לפרש דהכי קאמר אינו חושש לגזור נקרצות עם האשכול אטו אינן נקרצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דפאה ובתוספתא פ\"ק דפאה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומן הפאה עכ\"ל. נראה שהיה גורס שם כן ואפשר שאע\"פ שלא היה גורס כן ומשמע ליה דכיון דפטור מן השכחה ה\"ה שפטור מן הפאה. והכי משמע שם בירושלמי ורבינו סמך על מה שכתב בפרק ב' בדין קוטף מלילות מעט מעט ומכניסן לביתו שהוא פטור אף מן הפאה וממנו למד בכרם בבוצר לאכול ענבים ששוים הם ולא בא כאן אלא ללמדנו שחייב בעוללות לפטור מן הרבעי דלא שייכי בתבואה: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד אא\"כ שייר מקצתן א\"א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע\"פ ששייר עכ\"ל. ומחלוקתן תלוי בפירוש הירושלמי בפרק הנזכר דגרסינן התם ר' זעירא וכו' בשם ר\"י המלקט שבלים לעיסתו אפילו כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אמר אפילו במגל אמר ר' יוסי והוא ששייר והתני היו לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט (ומן הערלה) ומן הרבעי וחייב בעוללת (אמר ר' יודן וכו') תמן כשבקש לאוכלן ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר וההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר עכ\"ל. ופשטא דסוגיא משמע דכששייר גורם פיטור למה שקצר או בצר וכשנתכוון לאוכלם מלילות או ענבים פטור אפילו שייר ואם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב\"ד ומאי דקתני בסיפא שאם בקש לשתותן והוא ששייר הוי כאילו קאמר אפילו שייר והכי קאמר שאם בקש לשתותן יין חייב והא דאיצטריך לאשמועינן דחייב בששייר דאילו לא שייר פשיטא אבל קשה לזה דאם כן מידחי מאי דאמר רבי יוסי על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר לכך נראה דגרסינן שאם בקש לשתותן יין חייב אא\"כ שייר דהשתא אתיא שפיר כר\"י דאמר על מלקט לעיסתו פטור והוא ששייר. ונראה שזאת היתה גירסת רבינו והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפשט דברי הירושלמי כדברי רבינו וה\"פ שאם בקש לשתותם יין והוא ששייר דאז פטור אבל אם לא שייר חייב והוא מ\"ש ר\"י על שבלים לעיסתו דפטור וקאמר ששייר דליין ולעיסה חד דינא אית להו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העומר ששכחוהו וכו'.</b> משנה פרק חמישי דפאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים וכו'.</b> שם בירושלמי רבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון אומר אפילו חמרים שעברו וראו עומר ששכחו פועליו ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם כך היא גירסת רבינו וסבר רבינו דרבי שמעון לפרש דברי תנא קמא אתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה.</b> בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בעל השדה בעיר וכו'.</b> בירושלמי ספ״ה היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני הרי זה שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת ורבינו פסק בהפך משום דבפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״א) אמרינן ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת״ל ושכחת עומר בשדה בשדה שכחת ולא בעיר הא גופא קשיא וכו' אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה מ״ט דכיון דקאי גביה הוה ליה חצירו וזכתה לו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ״ט דליתיה גביה דליזכי ליה. ופסק רבינו כגמרא דידן ומשמע ליה שהירושלמי סבור כדקס״ד בגמרא דידן דקאמר ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ואע״ג דמהדר גמרא אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר הירושלמי דריש להאי יהיה לדרשא אחריתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמדו עניים בפניו או חיפוהו בקש.</b> משנה פ\"ה דפאה עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה ובירושלמי רבי יונה אמר בזוכר את הקשים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהחזיק בו וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה: \n",
+                "<b>אבל אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו'.</b> משנה שם העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה ומסיק בירושלמי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים שבית שמאי אומרים אינו שכחה (מפני שזכה בו) ובית הלל אומרים שכחה וידוע דהלכה כבית הלל וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל עומר להוליכו לעיר וכו'.</b> שם בירושלמי ופרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) עומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה רבי שמעון אומר שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אומר בזוכר את העליון: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הסוגיא שאמרה וכו'. כלומר וכיון דלא קי\"ל כר\"ש אלא כת\"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ורבינו נראה שמפרש דכי אמר רבי זעירא בזוכר קאי למאי דאמר ר\"ש דהתחתון אינו שכחה וה\"ק ע\"כ לא פליג ת\"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת\"ק נמי אין התחתון שכחה ויפה כחו של פירוש רבינו דקאי ר' זעירא את\"ק דהלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפו עמריו וכו'.</b> בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל עומר ראשון שני ושלישי וכו'.</b> ירוש' בפ\"ו דפאה עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי (ושכח את הרביעי) אית תניי תני אם נטל את החמישי הרי הוא שכחה ואית תנייא תני אם שהה ליטול החמישי ה\"ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מ\"ד נוטל החמישי כשיש שם ששי מ\"ד אם שהא (כדי) ליטול (את) החמישי כשאין שם ששי אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה את הרביעי לידון בשורה את אמר שכחה וכו'. וכתב ר\"ש פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי. דמ\"ד נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהא ליטול לא כשיש בשורה שלשה עומרים דכשיעמר ג' והניח ג' נחשבה שורה הג' שהניחה ונמצא כששהא ואח\"כ עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה מש\"ה תני אם נטל החמישי שלא שהא ומ\"ד דאפי' שהא הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר ג' לא נשתיירו כי אם שנים דאע\"פ ששהא קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון. ולכאורה נראה שיטה זו כב\"ה דאמרי שנים לעניים ושלשה לבעה\"ב עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עמרים מעורבבין וכו'.</b> גם זה ירושלמי שם. נ\"א שדה שעמריה מעורבבין וכו', היא בתוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוף והשום וכו'.</b> משנה פ\"ו כחכמים ואיתא בפרק עגלה ערופה: \n",
+                "<b>הקוצר בלילה וכו' עד תנאו בטל.</b> גם זה משנה שם. ובמה ששנינו אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה פירש הר\"ש אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבואה שקצרה וכו' עד אין להם שכחה.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר שהתחיל לקצור וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהתחילו לקצור וכו'.</b> גם זה משנה שם שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינו שכחה. ופירש ה\"ר עובדיה שנים שהתחילו מאמצע שורה של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום ושכחו לפניהם לאחר שהתחילו לעמר דילגו עומר ושכחוהו הוי שכחה דקרינן ביה לא תשוב לקחתו. ולאחריהם אינו שכחה אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו אינו שכחה לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שמשון ומדברי רבינו נראה שמפרש שהיו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים מסודרות וכשהתחילו שנים מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום אם שכחו לאחריהם במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאל\"כ ה\"ל להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה. אבל אם שכחו ממה שלפניהם אי זה עומר הוי שכחה משום דכיון שהתחיל לקצור מצפון לדרום אינו עשוי להניח עומר אחד שיהיה ראש שורה ממזרח למערב. אבל קשה לי למה תלה הדבר שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהם זה שלפניו הוא לאחריו של חבירו. ועוד קשה לי מה לנו שיהיה עומר זה לאחור של חבירו כיון שהוא לפני הקוצר עצמו אם מטעם שהוא לפניו אינו ראוי להיות שכחה מפני שהוא לאחורי חבירו לא הוה ליה להיות שכחה. ולכן נראה לי דמשום דבמתני' מסיים בה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא ולפיכך פירש דהא דקתני בשנים שהתחילו מאמצע שורה שלפניהם שכחה היינו לומר שאע\"פ שהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו ואינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בששנים התחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהם לפניו אע\"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הוי שכחה מפני שהוא לאחוריו של חבירו והטעם שכיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה ה\"ל תרוייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן ביה לא תשוב לקחתו והוי שכחה וכשהתחילו מאמצע שורה דקתני שאם שכחו לאחריהם אינו שכחה הוי טעמא כדפרישית: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וכו'. וכבר ביארתי המשניות לדעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן השורות של עמרים וכו'.</b> מבואר בירושלמי שם מנין לראשי שורות אמר רבי יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה וכו' עד כדון ראשי שורות x קמה סוף שורות קמה כו' אמר רבי יונה נילף ראש שורות עומרים מראש שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ולא ידעתי למה תמה עליו הראב\"ד וכתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים דהא ירושלמי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר ואלם אלומות אלומות וכו'.</b> משנה בפ\"ה דפאה המעשר לכובעות ולכומסאות וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שתי כריכות וכו'.</b> תוספתא דפאה פרק שלישי: \n",
+                "<b>שני עמרים וכו' שני צבורי זיתים וכו' שני הוצני פשתן וכו'.</b> משנה בפ״ו דפאה וכתב הרא״ש הוצני פשתן כשעוקרים אותה הם כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה לי דמיירי כשהזריעו ואז הוא מאכל אדם כדאיתא בר״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ב) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי גפנים וכו'.</b> תוספתא פרק שלישי דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו כל העומרים וכו'.</b> משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היו של שני קבין וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומר שיש בו סאתים וכו'.</b> משנה בפ\"ו דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאע\"פ שכולם סאתים סאתים.</b> טעמו משום דכיון דמולא גדיש ממעטין ליה אף זה בכלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכח שני עמרים וכו'.</b> שם במשנה ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יראה לי וכו'.</b> פשוט הוא שגם זה בכלל הטעם שנתנו שם במשנה ובירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמה שיש בה סאתים וכו' עד אינה שכחה.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רואים את השבלים הדקות וכו'.</b> זה פירוש הוא מה ששנינו שם אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא ענבה של שעורים וכן פירשו בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח סאה תבואה עקורה וכו' עד אלא שניהם שכחה.</b> משנה בפ\"ו דפאה וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכח עומר בצד הקמה וכו'.</b> משנה שם הקמה מצלת את העומר ולא את הקמה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אי זו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד והטעם בירושלמי ובספרי פ' כי תצא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם שכח עומר וכו' אפילו היה בו סאתים וכו'.</b> הכי משמע ממתני': \n",
+                "<b>אין קמת חבירו מצלת וכו' עד ממין העומר.</b> שם בירושלמי ותוספתא פרק ששי פלוגתא ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכח אילן וכו'.</b> משנה פרק שביעי דפאה כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכו' ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינם שכחה. ופירש רבינו שמשון שנים שכחה באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כבית הלל דאמרי בפרקין דלעיל שנים לעניים עכ\"ל, וכך הם דברי רבינו פה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב השוכח אילן בין האילנות וכו'. א\"א זה אינו מחוור כלל עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דלא מסתבר ליה שאילן אחד או שני אילנות או שלשה שלימים יהיו שכחה דהא דקתני כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה דמשמע דזית שאין לו שם בשדה הוי שכחה נראה שפירש הראב\"ד דהיינו לומר שאם שכח קצת זיתים אם יש לו שם בשדה אינה שכחה ואם אין לו שם בשדה הוי שכחה ועל דרך זה יתפרש מאי דקתני סיפא ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינם שכחה והדבר ברור כמה דחוק פירוש זה ומאי דקשיא ליה היאך יתכן לשכוח אילן או שנים שלימים מי שרואה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו שלשה אילנות או יותר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שכוונת הר\"א על מה שכתב רבינו שאפילו שיש בו סאתים שהוא סובר דכי היכי דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה גם אילן שיש בו סאתים אין ראוי שיהיה שכחה ואפשר דכל שכן הוא ולכך כתב אין זה מחוור כלל. אבל דעת רבינו דכיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא בעומרים עומר שיש בו סאתים חשיב ולא הוי שכחה אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי לגבי שאר אילנות שנאמר שלא יהיה שכחה וטעמיה דילפינן מינייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים גדיש נקרא ולא עומר או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן ופרק שביעי שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דדוקא אילן שיש לו שם באותם שלשה דברים הוא דאינו שכחה דעל ידי כך זכור אבל סאתים פירות באילן לא חשיבי להיות זכור על ידי כך עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה מסויים בדעתו וכו' עד זה מסיים את זה.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה כל שדהו וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n",
+                "<b>בד\"א שלא התחיל וכו'.</b> שם במשנה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ובתוספתא פ\"ג כל הזית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים וכו': כתב</b> הראב\"ד מן המשנה נראה שאינו כן. ואני אומר כי דברי רבינו מבוארים בתוספתא ועל פיה צריך לפרש המשנה וכן פירשוה רבינו ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו: וכתב</b> הראב\"ד א\"א אין זה מחוור כלל עכ\"ל. נראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם וכבר כתבתי בסמוך דפשטא דמתניתין כדברי רבינו ומלשון זה שכתב רבינו בד\"א שלא התחיל באילן זה המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אלא א\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו נראה שאפילו בזית שאינה נטופה אם התחיל בו ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא\"כ לפי זה נמצא דבאינה נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו ושכחו בכזית נטופה הוי איפכא וזה דבר תימה שאם בכזית נטופה אם שכח האילן אינו שכחה כשהתחיל בו ושכחו הוי שכחה אלמא כשהתחיל בו ושכחו ראוי להיות שכחה יותר. וא\"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה כשהתחיל בו ושכחו מכל שכן דהוה ליה להיות שכחה. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דבשאר אילנות בהתחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפילו נשאר בו \n",
+                "<b>סאתים ומ\"ש אחר כך שכח כל האילן</b> פירושו אלא אם כן אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה כמו שביארנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זית העומד וכו'.</b> משנה שם זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה: \n",
+                "<b>ולמה אמרו זית בלבד וכו'.</b> שם במשנה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים ואמרינן בירושלמי לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויים שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויים יש להם שכחה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אינו אלא לדעת ר' יוסי עכ\"ל. כלומר וכיון דיחידאה הוא לא הוה ליה למפסק כוותיה. ולדעת רבינו יש לומר דגם הוא ז\"ל לא פסק כוותיה אלא דאע\"ג דלא קיי\"ל כר' יוסי מ\"מ יליף מיניה רבינו לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו שכחה וכו'.</b> משנה שם ובמקום מה שכתוב במשנה וברגליות משיעבור הימנה כתב רבינו ובכרם משיעבור מן הגפן ומן הגפנים ונראה x שט\"ס הוא ואפשר לקיים הגירסא וכתב כן רבינו מפני שאינו ניכר ששכחה עד שיבצור גפן אחר ויעבור הימנו ומתניתין לישנא קלילא נקט. \n",
+                "<b>ומ\"ש בדלית ובדקל וכו' עד כל סביביו,</b> תוספתא דפאה ספ\"ג: \n",
+                "<b>בד\"א בשלא התחיל וכו' אבל אם התחיל בו.</b> וכך כתוב בספרי רבינו של דפוס ורבינו שמשון כתב שט\"ס הוא בתוספתא וצריך להגיה בד\"א כשהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו. כך מצאתי בספר רבינו מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את כרמו וכו'.</b> בס״פ הזרוע (חולין קל״ד:) ופ״ק דתמורה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם זכה מן ההפקר וכו'.</b> כן פירש\"י שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מתנה אחרת ששית יש לעניים וכו'. ומ\"ש מפריש ממנו אחד מחמשים וכו'.</b> בפרק ד' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה וכו'.</b> בפרק ה' דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה וכו' אבל בשלישי ובששי מן השבוע וכו' והוא הנקרא מעשר עני וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנת השמיטה כולה הפקר וכו'.</b> סיפרי פרשת ראה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובחו\"ל שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני וכו' אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני,</b> בפ\"ד דידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והל\"מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית.</b> שם במשנה א\"ר אליעזר כן ומ\"מ משמע דלאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חוצה לארץ מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכן כתב רבינו עצמו בתחלת הלכות תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים וכן פירש ר\"ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא כהל\"מ ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות ידע דלאו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר ראשון שלקח הלוי וכו'.</b> בפ\"ה דמעשר שני ובספרי סוף פרשת קרח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל השדה שעברו עליו עניים וכו'.</b> פרק בכל מערבין (דף כ':) וירושלמי פ\"ח דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אם מן החטים וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומן האורז רובע הקב וכו' עד אתרוג אחד.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן לו משאר פירות וכו'.</b> שם במשנה פאה פרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו דבר מועט וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומעשר עני המתחלק בגורן וכו' עד ונותנו לכל עני שירצה.</b> בפרק הזרוע חולין (דף קל\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו מעשר בגורן וכו'.</b> משנה בפרק שמיני דפאה היה נוטל מחצה ונותן מחצה ונתפרשה בירושלמי. וכתב רבינו כרבי יונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שאינו נותן לעני וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> באו איש ואשה לבית וכו'.</b> פרק נושאין (יבמות ק'): \n",
+                "<b>אב ובנו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ה דפאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עניים וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקבל שדה לקצור וכו'.</b> גם זה משנה שם וכרבי יהודה דאמר אימתי לפרש דברי תנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את שדהו וכו'.</b> גם זה משנה שם וירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא נתן דמים ואפילו לוה הדמים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה.</b> תוספתא פ\"ד דפאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ וכו'.</b> ספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה ליתן צדקה וכו': וכל הרואה עני מבקש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> לפי מה שחסר העני וכו' ואחר כך משיאין לו אשה.</b> בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא העני ושאל וכו' וכמה עד חמישית.</b> בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ובירושלמי ריש פאה ומייתי לה מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ופירש״י עשר אעשרנו שני עישורים ה״ל חומש. ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) מקשה מהא דאל יבזבז יותר מחומש להא דר' אבהו כי קא ניחא נפשיה בזבזיה לפלגא דממוניה ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ורבינו לא מיירי הכא אלא בחיים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה: ולעולם לא ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה.</b> בפ\"ק דבתרא (דף ט'): \n",
+                "<b>ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו'.</b> פ\"ק דגיטין (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שאין מכירים אותו וכו'.</b> פ\"ק דבתרא (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרנסים ומכסים עניי עכו״ם וכו'.</b> בס״פ הנזקין (גיטין דף ס״א): \n",
+                "<b>ועני המחזר על הפתחים וכו'.</b> פ\"ק דבתרא: \n",
+                "<b>ואסור להחזיר את העני וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין לעני וכו'.</b> משנה בסוף פאה (דף י':). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם לן וכו'.</b> שם לן נותנין לו פרנסת לינה ובפרק קמא דבתרא (דף ט') ובפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ח) מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושמן וקטנית</b> בתוספתא דסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות</b> משנה בסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמוסיפין לו בשבת דג וירק</b> שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם היו מכירים אותו וכו'.</b> הכי משמע בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שאינו רוצה ליקח צדקה וכו'.</b> בפרק מציאת האשה תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה נותנים לו לשום הלואה וחוזרים ונותנין לו לשום מתנה דברי ר\"מ וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרים ונותנים לו לשום הלואה לשום מתנה הא לא שקיל אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה ופסק רבינו כחכמים: \n",
+                "<b>ועשיר המרעיב את עצמו וכו'.</b> שם ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו רוצה ליתן צדקה וכו'.</b> בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ט): \n",
+                "<b>וממשכנין [על] הצדקה וכו'.</b> בפ\"ק דבתרא (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שוע וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוסקין צדקה על יתומים וכו' עד מותר.</b> שם: \n",
+                "<b>גבאי צדקה וכו' עד ועניותן.</b> בסוף בבא קמא (דף קי\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שהוא קרובו וכו'.</b> בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהלך בסחורה וכו' עד כמו שיראה לו.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פרק הגוזל ופרק חזקת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הצדקה הרי היא בכלל הנדרים וכו'.</b> בפירקא קמא דראש השנה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם התנה וכו'. וכן אם התנה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים וכו'.</b> פ\"ק דנדרים (דף ז') בעיא דאיפשיטא באת\"ל כדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר וכו'.</b> נלמד ממתני' פרק בתרא דמנחות (דף ק\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האומר סלע זו צדקה וכו' עד אסור לשנותו.</b> פירקא קמא דערכין (דף ו'): \n",
+                "<b>ואם רצו הגבאים לצרף וכו'.</b> פירקא קמא דבבא דבתרא (דף ח' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לעניים הנאה וכו'.</b> פ\"ק דערכין והביאו הרי\"ף פרק ד' וה': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> מי שהתנדב מנורה וכו' עד ומכרוהו לעצמם.</b> שם ובירושלמי פרק קמא דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהתנדב לבדק הבית וכו'.</b> פרק קמא דערכין (דף ו':) תני חדא עכו\"ם שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים ממנו ותניא אידך אין מקבלים א\"ר אילא א\"ר יוחנן ל\"ק הא בתחלה הא בסוף דאמר רב אסי א\"ר יוחנן בתחלה אפי' מים ומלח אין מקבלים מהם בסוף דבר המסויים אין מקבלים דבר שאינו מסויים מקבלים. ופירש\"י דבר המסויים שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו. ורבינו מפרש שמ\"ש הא בתחלה הא בסוף היינו לומר הא בתחלה הא בדיעבד ורש\"י פירש בע\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לבית הכנסת מקבלים מהם לכתחלה וכו'</b> שם (דף ו') עכו\"ם שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים ומסיק דה\"ה אע\"ג דאין שם כתוב עליה בעיא גניזה והא קמ\"ל דאע\"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר ופירש\"י טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה וכו'. יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת עכ\"ל. ונראה מדברי רבינו דכי תניא וישתמש במותר וישתמש לבנותה בבהכ\"נ קאמר: \n",
+                "<b>ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים וכו'.</b> פרק קמא דשקלים בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לישראל וכו'.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו:): \n",
+                "<b>ומלך או שר וכו'.</b> בפירקא קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכו'. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.</b> שם (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי העיר שגבו וכו'.</b> שם (דף ג':) אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וכו' אמר ליה רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו (רמי ליבני) שריגי ליבני והדרי הודרי וכו' א\"ל דילמא דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו א\"ה אפילו בנו נמי א\"ל דירתיה דאינשי לא מזבני: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יד)</small> אין פודין את השבויים וכו' עד אסור לפדות.</b> בפ' השולח (גיטין דף מ״ה). ופסק כלישנא דלא ליגררו ולייתו וכן פסק הרי״ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה קודמת לאיש וכו' עד לפי שאין דרכו בכך.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתום ויתומה וכו'.</b> בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> היו לפנינו עניים הרבה וכו' עד ת\"ח קודם.</b> משנה בסוף הוריות (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הגדול בחכמה וכו'. ומ\"ש ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עיר שיש בה ישראל וכו'.</b> כן משמע בפרק קמא דבתרא (דף ח':) ובסוף פאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתעניות מחלקים וכו'.</b> בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) וירושלמי סוף פאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקופה אינה נגבית אלא בשנים וכו'.</b> משנה בסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מותר להאמין לאחד המעות של קופה.</b> בפ\"ק דבתרא (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינה נחלקת אלא בשלשה וכו'</b> משנה בסוף פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והתמחוי נגבה בשלשה וכו'.</b> פרק קמא דבתרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-יב)</small> התמחוי נגבה בכל יום וכו' עד כל צרכי קבורה.</b> בפ\"ק דבתרא: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרי\"ק ואשר תמהת על רבינו משה שכתב ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ואמרת דבגמרא דידן ברייתא הויא איפכא. דעו כי חילוק נוסחאות היא בספרים שהרי מצאתיה בשני ספרים כדברי רבינו משה ויש הוכחה לגירסת רבינו דבתוספתא דפאה כתוב שלשים יום לקופה ולגירסא זו הטעם מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש מקומות שלא נהגו בתמחוי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו' עד ומצוה ליתן לו.</b> משנה בסוף פאה: \n",
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה וכו'.</b> בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) שם אוקימתא דרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם וכו'.</b> שם אוקימתא דרב פפא שלענין דינא לא פליגי וכן דעת הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעה\"ב שהיה מהלך וכו'.</b> משנה בפרק חמישי דפאה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> מי שהיו לו בתים וכו' עד שאינו דחוק למכור.</b> בפ\"ק דב\"ק (דף ז') תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זלא בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואי דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה (והדר אמר רבה) לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זלא ארעא דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי השתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. זו היא גירסת הרי\"ף ופירשו התוספות גירסא זו דמיירי בששויים הרבה ועד מחצה היינו עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם לכל הפחות. ואפי' פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כ\"כ שאפילו במחצה לא יתנו לו לא ליספו כיון דזיל ארעתא דכולי עלמא ושוות מאתים לפי הזול. אפי' טובא נמי ליספו ליה פי' אפי' שמוצא שיקנו טפי ממחצה מ\"מ ליספו ליה עד שימצא למכור בשוויין דאין מוצא למכור לפי שרואים שהוא דחוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו ירוחם שכ\"פ הר\"ר יונה וסיים בה לא נצרכה וכו'. כלומר אם ישוו מחצה בדמיהם ימכרם ולא יטול מעשר עני. טפי לאו אורחיה כלומר ויש לו לתלות שבשביל דחקו למכור אינו מוצא חצי שוויין שישוו בניסן ומאכילין אותו מעשר עני עד שימצא חצי דמיהם. וכתב סמ\"ג כל רבותינו הקדמונים בצרפת אומרים שזו הגירסא ופי' זה עיקר. ולאפוקי מגירסת רש\"י ופירושו. ודברי רבינו פשוטים שהם כגי' רי\"ף אלא שמ\"ש שמאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם הוא שלא כמו שפירשו לדעת הרי\"ף שהם פירשוה לדעתו דהיינו לומר שמאכילין אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם ורבינו נראה שמפרש מאכילים אותו עד חצי דמי הקרקעות משום דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא ואע\"פ שאפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק מאכילין אותו עד שימצא למכור בחצי דמיהם מכל מקום פשט לשונו משמע הכי אלא דה\"ק מאכילין אותו עד חצי דמי הקרקעות. ורבינו השמיט דין זול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה והטעם משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שגבו לו וכו' עד ליורשיו.</b> משנה פרק שני דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני שנתן פרוטה וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פ\"ד דפאה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין אנו להזהר וכו'. ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה וכו'.</b> פרק קמא דבתרא (דף י') ופרק תולין שבת (דף קל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם אין אדם מיעני וכו': כל המרחם מרחמין עליו וכו'.</b> פרק הערל (יבמות דף ע\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המעלים עינו וכו'.</b> בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) ובספרי פרשת ראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנותן צדקה לעני וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאל העני ממך וכו'.</b> במדרש משלי על פסוק טוב ארוחת ירק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות וכו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכופה אחרים וכו'.</b> מימרא דר\"א פ\"ק דבתרא: x \n",
+                "<b>(ומ\"ש ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים.</b> שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה מעלות וכו'.</b> מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח.</b> פרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ט:) ופ״ק דבתרא (דף י') שתי צדקות הללו למה וכו' ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון לשכת חשאין וכו'.</b> משנה בפ\"ה דשקלים (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יתן אדם תוך קופה של צדקה וכו'.</b> בפרק קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כגון גדולי החכמים וכו'.</b> בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) עובדא דמר עוקבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם וכו'.</b> שם רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי. ופירש רש\"י מצלי עיניה מטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירם שעושה עצמו עני, והעניים באים ומתירים אותם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני וכו'.</b> פרק קמא דבתרא (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מזונות לבניו ולבנותיו וכו'.</b> בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ופירוש הגדולים שהם גדולים יותר משש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו וכו': וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צוו חכמים שיהיו בני ביתו וכו'.</b> בפרק קמא דאבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם ידחוק אדם עצמו וכו' וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול וכו'.</b> בפרק ע\"פ (דף קי\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היה חכם ומכובד וכו' מוטב לפשוט עור בהמות נבילות וכו'.</b> שם (דף קי\"ג) ובפרק יש נוחלין: \n",
+                "<b>גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים.</b> הלל בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ה:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ונושאי הקורות.</b> רב ששת ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ס״ז:). \n",
+                "<b>ושואבי מים לגנות.</b> רב הונא בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה). \n",
+                "<b>ועושים הברזל והפחמים.</b> רבי יהושע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו צריך ליטול וכו'.</b> משנה בסוף פאה: \n",
+                "<b>וכל מי שצריך ליטול וכו'.</b> ירושלמי בסוף פאה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל מי שצריך וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>סליקו הלכות מתנות עניים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1df90ecec8c1d9f631ee35ef5693085a1f0cdd2d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1222 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>התרומות והמעשרות אינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.</b> בסיפרי סוף פרשת קרח ובפרק ב' דבכורים (משנה ג'): \n",
+                "<b>ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אפילו בארץ שנער וכו'.</b> בפ\"ד דמסכת ידים (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארץ ישראל האמורה בכל מקום וכו'.</b> בפרק קמא דע\"ז איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי כיבוש יחיד אי הוי כיבוש ופסק רבינו כרבי יוסי דאמר דלא הוי כיבוש ומפרש רבינו דכיבוש יחיד היינו כל שאינו מדעת רוב ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הארצות שכבש דוד וכו'.</b> זו הוא סוריא שהוזכרה דינה בכמה מקומות בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה ירדו ממעלת א\"י וכו'</b> בסיפרי סוף פרשת והיה עקב וירושלמי רפ\"ב דחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל וכו'.</b> פ\"ק דגיטין (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש והקונה בה קרקע כקונה בא\"י</b> הכי משמע במשנה ספ\"ו דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל בסוריא מד\"ס</b> כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם. וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל\"ל דאפי' למ\"ד דמדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו חייבת אלא מד\"ס ושמא יש לומר דה\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתניתין אפי' תימא דחייבת מדאורייתא והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דטעמא משום דקתני בה חייבת בתרומה ומעשרות כא\"י משמע דחייבת מן התורה כא\"י קאמר ומש\"ה הוצרך לאוקומה כמ\"ד שמיה כיבוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'.</b> בסוף ערכין (דף ל\"ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ\"ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר\"מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר\"ש בן אליקים משום ר\"א בן פדת משום ר\"א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ\"ק דיבמות ובפ\"ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות</b> בירושלמי פ\"ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ\"ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא התיר רבי וכו'. כן פירש\"י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ\"ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז\"ל הרשב\"א בפ\"ק דחולין הרמב\"ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ\"כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שכתב רבי' בספ\"ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א\"י ונתן טעם לדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא כל העולם וכו'.</b> מתבאר מתוך מה שקדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר ארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.</b> התוס' בפ\"ק דחולין (דף ז' ע\"ב בד\"ה והתיר) כתבו דבקצת מקומות מוכח דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ובקצת מקומות מוכח דאינה נוהגת והאריכו בדבר ובסוף כתבו הא דאמרי' בירושלמי סוף חלה אמר ר\"י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלו אותם מאן אינון הרובים תרגמוניא ושעל זה סמכו שלא להפריש תרומה ומעשרות בח\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וכו' עד מן החוט ולחוץ ח\"ל.</b> בפ\"ק דגיטין (דף ח'). וכתב רבינו שמשון בפ\"ו דשביעית דטורי אמנון היינו ראש אמנה דקרא כדאיתא בירושלמי והוא הר ההר והר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מהיכן החזיקו עולי בבל וכו'.</b> בפרק ששי דשביעית תנן ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו [בו] עולי בבל מא\"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו [בו] עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובירושלמי אמר רב הונא כיני מתניתין מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. וכתב רבינו שמשון כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב ובפ\"ק דדמאי תנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי תני כזיב בעצמה פטורה מן הדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא סוריא מארץ ישראל וכו': אבל עכו חוצה לארץ וכו'.</b> בפ״ק דגיטין (דף ב') ר״י אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ופי' ר' שלמה יצחקי מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא״י וכן כולם. ואע״ג דבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״ב) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ו) משמע דעכו א״י כבר אמרו בפרק ששי דשביעית עכו יש בה א״י ויש בה חוצה לארץ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן ואפשר לומר דרבינו לא נחית הכא אלא לומר שמה שיש בעכו שאינו א״י אין לו דין סוריא אלא דין חוצה לארץ ועי״ל דבכלל מ״ש והם תחומי א״י יש מקומות במשמע שקצתם מא״י. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש דאשקלון ח\"ל</b> יש לתמוה דבספר יהושע ובספר שופטים משמע שהיא מא\"י ועוד דבירושלמי מני בתחומי א\"י שהחזיקו עולי בבל גניא דאשקלון וקאמר עלה אשקלון עצמה מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים ועוד דאמרינן התם שנמנו עליה לפטרה מהמעשרות וכתבו רבינו בסמוך אלמא מכיבוש עולי מצרים היא והיאך כתב כאן שהיא חוצה לארץ ואפשר לומר שיש בה א\"י ויש בה ח\"ל כמו שבארנו בעכו ומ\"מ איני יודע למה תלה רבינו עכו באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שקנה קרקע בא״י לא הפקיעוה וכו'.</b> בסוף פרק השולח גיטין (דף מ״ז) איפליגו רבה ור״א במילתא ופסק כרבה דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתני' אליביה וסוגיא דפ״ק דבכורות (דף י״א) גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו״ם הכי סברה ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״א) גבי הא דאמר ר״ש שזורי נתערב לו טבל בחולין בחד לישנא הכי סבר וכך היא שנויה בפ״ה דדמאי כההוא לישנא. ואע״ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו״ם לא קי״ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש קנין לעכו\"ם בסוריא וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע וכו'.</b> בספ\"ק דבכורות (דף י\"א) א\"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם מעשרן והם שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם מעשרן דאין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס'. \n",
+                "<b>ומ\"ש חייבים בכל מן התורה</b> משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו\"ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו\"ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפריש תרומה גדולה וכו' עד ולוקח דמיה.</b> שם: \n",
+                "<b>כתוב</b> באורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב\"ד אפילו קנה מהעכו\"ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות ואם קנה מהעכו\"ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו\"ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר עכו\"ם מרחו פטור עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו לרב ז\"ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו\"ם אחר ואפשר דהוא הדין אם המוכר עכו\"ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור. ומ\"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לעכו\"ם: \n",
+                "<b>ודע</b> דבמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו:) אמרינן מירוח העכו״ם אי פוטר תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של עכו״ם ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו״ם אבל לא משל ישראל על של עכו״ם ושל כותיים ולא משל עכו״ם ושל כותיים על של ישראל (עוד שם דף ס״ז) בעי רבא גלגול העכו״ם מאי וכו' הדר אמר רבא מ״ד מירוח העכו״ם פוטר גלגול העכו״ם פוטר מ״ד מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם אינו פוטר. איתיביה רב פפא [לרבא] עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו' ועוד איתיביה רבינא לרבא חלת העכו״ם בארץ וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש״י משל כל על של כל וכו' מאי זה שירצה תורם על של חבירו ואפי' משל עכו״ם וכותיים על של ישראל אלמא מירוח העכו״ם אינו פוטר והו״ל שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל וכו' דקסבר מירוח העכו״ם פוטר והו״ל מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. מדרבנן כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הויא אסור מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן עכו״ם שלא יעשר דמירוח עכו״ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעכו״ם וימרחהו עכו״ם ומפקע ליה ממעשר עכ״ל. ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח עכו״ם היכא שהיו של העכו״ם משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותייהו דבתראי נינהו ובהכי אתי שפיר ההיא דפ״ק דבכורות דפטר אפי' מדרבנן ועוד דא״ל דרבא נמי לא גזר משום בעלי כיסים אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש״י אבל היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם לא גזר. והראב״ד חולק ע״ז שעל מ״ש רבינו בספי״א מהלכות מעשרות דגנך ולא דגן עכו״ם כתב א״א חייב מדרבנן עכ״ל. ומצאתי שכתב ריב״א בתשובה ונטה לומר דהלכה כרבא דחייב משום גזירת בעלי כיסין אלא שבזה יש להסתפק אי גזירה דבעלי כיסין שייכא היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם ומירחו עכו״ם דשמא לא נגזרה אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל ומכרו לעכו״ם ומרחו עכו״ם דומיא דבעלי כיסין אבל היכא שלא היה מתחלתו של ישראל פטור לגמרי ולפי המסקנא דפרק רבי ישמעאל דמוקי לה משום בעלי כיסין ההוא דחלת עכו״ם מיתוקמא כשהיה מתחלתו של ישראל ומכרו ומירחו ואין זה דוחק דהא ההיא דרבי יהודה מוקמינא בגדל שליש ביד ישראל כדפרישית לעיל וכל שכן דהשתא ניחא טפי דלא מוקי הא דר״ש שזורי כמ״ד אין קנין וס״ל דמירוח עכו״ם פוטר דא״כ היה פטור לגמרי דלא שייכא גזירה דבעלי כיסין דמסתמא כי אמר ליה לך וקח מן העכו״ם דגדל ברשות העכו״ם מיירי ולא סמך ע״ז שימצא מזומן שגדל ברשות ישראל ומכרו. ועוד דהו״ל לפרש אם בענין זה דבר והאריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב ולענין מירוח העכו״ם נראה בעיני דהלכה כרבי יוסי לגבי ר״מ ורבי יהודה דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכל שכן לגבי ר״מ ואע״פ שאסרתי אפילו כשהיה מתחלתו של עכו״ם משום בעלי כיסין אם היה מנהג בא״י שלא להחמיר לא היה בידי לבטל המנהג כי מנהג אבותיהם בידיהם והייתי תולה הטעם שהראשונים היו סוברים כר״פ ורבינא ואע״פ שקשה לי ההיא דבכורות בהלכה רופפת הלך אחר המנהג ונדחק לפרש וכו' ובספר הרמב״ם מצאתי כשהיו מתחלתן ביד עכו״ם ומירחם העכו״ם ומפני שנסתפקתי ולא יכולתי לעמוד על בירור הדבר נראה בעיני להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מתבואות העכו״ם אע״פ שגדלה שליש בידו ומירחה מפני שלאיסור באות כל ההלכות בפשיטות יותר אלא מפני הספק יש ליזהר שלא להפריש מתבואה שגדלה שליש ביד ישראל ומירחה העכו״ם על תבואה שגדלה שליש ביד עכו״ם ומירחה שלא יהא מן החיוב על הפטור ואם יש מנהג ראוי לעמוד על המנהג עכ״ל ריב״א. והמנהג הפשוט בכל א״י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו״ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו״ם וגם מירחן עכו״ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב״א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא״ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח״כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו״ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע״פ רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר העכו\"ם הפירות שלו וכו'.</b> בפ' בתרא דמעשרות (משנה ה') תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא x באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור וכו' אמר ר\"ש בן גמליאל בד\"א בזמן שקנה קרקע אבל אם לא קנה קרקע xx אע\"פ שלא בא לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון ומפרש בירושלמי דרבי ארישא דמתניתין קאי דת\"ק פוטר כשבא לעונת המעשרות אף ע\"פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו\"ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי (שם הלכה ב') תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו\"ם ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכ\"א התוספת חייב דע\"כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא\"י לכ\"ע הכל לפי חשבון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שמכר וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ז) ישראל שלקח שדה מהעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא כלומר ותיקשי למאן דאמר אין קנין לעכו״ם להפקיע ותירצו בסוריא. וזהו שכתב הראב״ד א״א לא ידעתי זה הגמר מהו וכו'. וי״ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן ומש״ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו\"ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו\"ם פטורים לגמרי כיון שהעכו\"ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו\"ם פוטר לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה\"ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע שקנו בא\"י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו\"ם פטורים מכלום ואע\"פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי\"ל אין קנין לעכו\"ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו\"ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו\"ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו\"ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו\"ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמרי ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו\"ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו\"ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו\"ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו\"ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב\"ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו\"ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש\"י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ\"ל. וכן מפורש בירושלמי בפ\"ה דדמאי (הלכה ח') רבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר\"א אע\"ג דר\"מ אמר אין קנין לעכו\"ם בא\"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א\"ר בא לאכילת פירות פירוש דכי אמר ר\"מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו\"ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו\"ם זרעה וגם עשה מירוח לכ\"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ\"ז הלכה ד': \n",
+                "<b>וכן העכו\"ם שגמר פירות וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו\"ם כולל אפילו מירח העכו\"ם פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון עכו\"ם פטור אפילו שהוא דגנך ולכך כשמכר העכו\"ם פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן עכו\"ם פטורין לגמרי אע\"פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שהעכו\"ם מירחן פטורים מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים ואפשר ללמוד זה מאותה סוגיא דבכורות שהקשו אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו עכו\"ם אחר שקנאה הישראל וחייבים מיהא מדרבנן אלא משמע דל\"ש ובכל גוונא פטור לגמרי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקונה שדה בסוריא וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף ח') ובסוף חלה (משנה י\"א) שנינו הקונה בסוריא כקונה x בפרווד בירושלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הקונה פירות מן העכו\"ם בסוריא וכו'</b> הכי משמע בספ\"ו דדמאי במשנה (דף י\"ח) ובירושלמי וכן משמע בסוף מעשרות (משנה ה') במשנה שכתבתי בסמוך הלוקח ירק בסוריא וכרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו ועוד דאמרינן בירושלמי דכשיטת ר\"ג אמרה ובההיא הלכה כר\"ג כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש קנה קרקע מן העכו\"ם בסוריא וכו'.</b> במשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שהיה אריס לעכו\"ם וכו'.</b> במשנה בסוף חלה (משנה ז') וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו: \n",
+                "<b>וכן החוכר והמקבל והשוכר וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שלקח בסוריא שדה וכו'.</b> בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז) שכתבתי בסמוך ישראל שלקח שדה מעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה ומקשה מינה למ״ד אין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מידי מעשר דטעמא דחייבת מפני שכבר נתחייבה הא לא נתחייבה לא ושני הב״ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכתב רבינו וחזר ולקחה ישראל פעם שניה מפני שאל״כ ה״ל דגן עכו״ם ופטור ויש לגמגם בזה מאחר שנתחייבה ביד ישראל אע״פ שהיא ביד עכו״ם לא ה״ל לפטור. וכ' הר״י קורקוס ז״ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה״ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש״י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לשעת המעשרו' היו בקרקע ואח״כ מירחן הוא והם שלו חייב וע״כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ״מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע״ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתשוב' כתב רבינו ז״ל חייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהיה לו קרקע בסוריא וכו'.</b> ירושלמי פרק ו' דדמאי ובנוסחא דילן כתוב שא\"ל הרי אלו מעושרים ובנוסחת רבינו בירושלמי נראה שלא היה כתוב כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותפות העכו״ם וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שותפות עכו״ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב״ג אומר של ישראל חייב ושל עכו״ם פטור ע״כ לא פליגי אלא דמ״ס יש ברירה ומ״ס אין ברירה אבל שותפות דעכו״ם דברי הכל חייבת וסבר רבינו בה כפירוש רש״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חלקו שדה בקמתה.</b> ירושלמי פ\"ו דדמאי (הלכה ו') ובס\"פ השולח מתיב מהאי ברייתא למ\"ד אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר דע\"כ לא פליגי אלא דמ\"ס יש ברירה וכו' אבל דכ\"ע יש קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע ממעשר ומוקי לה בסוריא ופסק רבינו בארץ שהיא דאורייתא כמ\"ד אין ברירה ובסוריא שהיא דרבנן כמ\"ד יש ברירה דהכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אבל יש לתמוה שמאחר דלמ\"ד אין קנין לעכו\"ם וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא\"י הכל טבל ורבינו פסק כמ\"ד אין קנין וכו' לא ה\"ל לכתוב בא\"י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה\"ל לכתוב הכל טבל וי\"ל דה\"מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו\"ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב\"ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו ולפי מ\"ש רבינו בס\"פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא\"י יש ברירה והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו\"ם ודרשינן ולא דיגון עכו\"ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו\"ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח של עכו\"ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו\"ם אלא חלק העכו\"ם שנתמרח ע\"י עכו\"ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא\"ת אמאי איצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא\"י ופליגי במה שמירח העכו\"ם דשייך ברירה אפילו למ\"ד אין קנין לעכו\"ם וי\"ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה\"נ בסוריא עכ\"ל ועוד האריך בדבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות א\"י וכו' וכן פירות ח\"ל וכו'.</b> משנה רפ\"ב דחלה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ושיצאו מכאן לשם ר\"א מחייב ור\"ע פוטר ופסק כר\"ע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולי נראה שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה וכו'. ורבינו סובר שדין דתרומה ומעשרות כדין חלה לענין זה וגם סובר דאפילו מדרבנן מיפטר דאל\"כ לא הוו שתקי מיניה במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי ובירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד לחייבם מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים וכו' איכא למימר דשאני הכי דלא שכיחי. ומ\"ש ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם איכא למימר דליכא למיחש להכי דיציאתם ח\"ל מוכחת עליהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה וכו'.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יצאו לסוריא.</b> בפ\"ו דדמאי (משנה י\"א) המוכר פירות בסוריא ואמר משל א\"י הם חייב לעשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נקבעו למעשר וכו'</b> לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח\"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח\"ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א\"י שיצאו לח\"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרומות ומעשרות פטור מן התורה ולפיכך הוא ז\"ל מפרש דמאי דמן פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם וה\"ה לתרומה ומעשרות דמדבריהם שכתב בסוף דבריו קאי גם לחלה ואפשר לומר בע\"א דאה\"נ בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה\"ה לתרומה ומעשרות מיהו ה\"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בח\"ל ואחר כך נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח\"ל פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ולפי זה שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח\"ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפר ח\"ל וכו'.</b> משנה פרק ב' דחלה (משנה ב') עפר ח\"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע\"ג דבפ\"ק דגיטין (דף ז':) משמע דר' יהודה לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שעומד בח\"ל וכו'.</b> משנה ספ\"ג דמעשרות (משנה י'): \n",
+                "<b>היו מקצת שרשיו וכו'.</b> בספ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל ופסק כרבי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> עציץ נקוב וכו'.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא: \n",
+                "<b>התרומה בזמן הזה וכו'. כתב</b> הראב״ד לא כיון להלכה יפה וכו'. וי״ל דלענין מה שכתב דהא קי״ל כר' יוחנן כתב הרב המגיד בפ' עשרים מהא״ב וז״ל מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פרק הערל וכו' ושם בפרק הערל (יבמות דף פ״ב) נחלקו ר״ל ור״י דר״י ס״ל כרבי יוסי ודעת רבינו דאע״ג דר״ל ור״י הלכה כר״י ה״מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר״ל ס״ל כרבנן וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ועוד דסוגיין [דאלו עוברין פסחים (דף מ״ד) משמע הכי דתרומה דרבנן וסוגיין נמי] דפרק האשה שנתארמלה [מכרעא לדעת רבינו] דתרומה דרבנן וכו' ודברי רבינו עיקר וכבר הכריע הרשב״א כן ביבמות עכ״ל. ואני אומר שי״ל עוד לדעת רבי' דהא דקאמר ר' יוחנן בפרק הערל ואנא דאמרי כרבי יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי דאנדרוגינוס דמתניתין קיימי וכן פירש״י וכן כתבו שם התוס' לחד תירוצא ועוד דרבי יוסי גופיה לא בריר לן אי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא דבפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) משני קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואמר ר״י מאן תנא סדר עולם רבי יוסי תני לה ולא סבר לה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק הערל א\"ר יוחנן כי אותביה ממתני' דמשמע מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם ופירש\"י ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם כלומר לא בעו למהדר ומירתה דירושה ועומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה הארץ בגלות טיטוס עכ\"ל. משמע דרבי יוחנן משמע ליה דרבי יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא משום דאמר דקדושה שניה קידשה לע\"ל ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם היאך מביא רבי יוחנן ראיה דרבי יוסי סבר תרומה בזה\"ז דאורייתא משום דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבא והלא כיון דלא באו כולם לא הוי דאורייתא ועוד קשה דמשמע דחכמים דפליגי ארבי יוסי ואמרי תרומה בזמן הזה דרבנן סברי דקדושה שניה נמי לא קידשה לע\"ל ואני לא מצאתי מי שיסבור כן. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ר\"ח דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קידשה לעולם דהשתא מייתי שפיר ר\"י ראיה דלרבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא מדאמר דירושה שניה שהיא ירושת יהושע קידשה לע\"ל דבאותה ירושה היתה ביאת כל ישראל ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי תרומה בזה\"ז דרבנן סברי דקדושת יהושע לא היתה אלא לשעתה וקדושת עזרא שהיתה לע\"ל לא היתה בביאת כולם ואע\"פ שכתבו התוס' על פי' ר\"ח ולא יתכן לפרש כן דבס\"פ יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה וא\"כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עכ\"ל. י\"ל דבפרק יוצא דופן לא אמרינן דמפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה לקושטא דמילתא אלא בדרך דחייה לומר דמההיא ברייתא דעיסה שנדמעה וכו' רבי יוסי ור\"ש פוטרים מן החלה ליכא לאוכוחי דסבר ר' יוסי תרומה בזה\"ז דרבנן דאע\"ג דבההיא ברייתא משמע דר' יוסי סבר חלה דרבנן אפשר דמפליג בין חלה לתרומה ויסבור דתרומה דאורייתא ולההיא דחייה לא תיקשי מדתני רבי יוסי בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם דאיכא למימר דלא דריש ההיא דרשא ויסבור דקדושת יהושע לא היתה לעתיד לבא וקדושת עזרא היתה לע\"ל ולא קאמר ודילמא סבר רבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא וחלה דרבנן אלא לדחויי מאי דאמר תני לה ולא סבר לה, ועי\"ל דאפילו תימא דלההיא דחייה תני לה וסבר לה יפרש דירושה ראשונה היינו ירושת יהושע וירושה שנייה היינו ירושת עזרא: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב עוד הראב\"ד והוא עצמו נראה שכך כתב וכו' אם נתכוון למה שכתב שנוהגים אף שלא בפני הבית אין זו סתירה שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה אף בפני הבית פטורים ואם נתכוון למה שכתב בפרק זה כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע\"ל שנראה מדבריו אלה שע\"י אותה קדושה נתקדשה מן התורה והדבר פשוט שאין זו סתירה שרבינו לא פטר כאן מטעם שבטלה הקדושה שהרי גם בימי עזרא פטר והא ודאי ע\"י אותה חזקה שהחזיקו בימי עזרא נתקדשה לשעתה ולע\"ל לשביעית מן התורה ולתרומה מדרבנן וכמו שביאר בסוף הפרק. ומ\"ש עוד הראב\"ד ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ\"ל, טעמו משום דגרסינן בפ\"ב דכתובות ובפרק יוצא דופן דרב הונא בריה דרב יהושע אמר אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק ורבינו פסק בפ\"ה מבכורי' דחלה אפילו בימי עזרא דרבנן וכדמסיק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר רבינו דילפינן תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא: \n",
+                "<b>כתב</b> סמ״ג שנ״ל שראיית רבינו מדאמרי' בפסחי' ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור״ל בפרק הערל (יבמות דף פ״א) אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס״ל שכן הלכה כדדייקי' בפרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב) מדמתרץ לה אליבא דרבי יהודה הכי סבירא ליה ולרבי יוחנן הוי תרומה דרבנן לרבנן והוי הלכה כמותו לגבי ר״ל עכ״ל. \n",
+                "<b>וכתב רבינו ויראה לי שה\"ה במעשרות וכו'</b> כלומר אע\"ג דמעשרות לאו תרומה נינהו כי היכי דנגמרו מחלה מכל מקום תרומה ומעשרות בחדא שיאטא שייטי וכל היכא דמיפטר מתרומה מיפטר נמי ממעשרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל אוכל אדם הנשמר וכו'.</b> משנה בריש מעשרות (פ״א מ״א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע״פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא ה״ה לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ״ב דעירובין ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ״ק דר״ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב״ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש״י בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרשינים אף על פי שאינם מאכל אדם וכו'.</b> זהו פירוש למה שאמרו בירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינים בימי רעבון: \n",
+                "<b>הסיאה והאזוב וכו' עד פטורה.</b> בפרק בא סימן עלה נ\"א וכדאסיק רב אשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הקצח וכו'.</b> בפ\"ג דעוקצין (משנה ו') ופ\"ה דעדיות (משנה ג') הקצח ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין [וכן למעשרות]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות של תלתן וכו'.</b> משנה ספ״ד דמעשרות (משנה ו') רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר״ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי והלכה כר״ע לגבי ר״א כמו שאמרו בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ובירושלמי מה פליגי בשזרעו לזרע אבל זרעו לירק אף רבנן מודו ומפרש רבינו שזה הירושלמי קאי גם לדרשב״ג לומר דרבנן פליגי עליה כשזרעו לזרע ופסק כרבנן: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> לקמן בפרק זה מפרש דר\"ע חולק על רשב\"ג והלכה כר\"ע ודבר תימה הוא בעיני דפשטא דמילתא דר\"ע לא קאי אלא לרבי אליעזר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסבר שזרעה לזרע וכו'.</b> משנה שם כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ר\"א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ\"א אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד ובירושל' (הלכה ה') תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ותנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחלי' וגרגר בלבד כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגר בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הירקות אף על פי שהם מאכל אדם אינן חייבין וכו'.</b> ירושלמי בריש מעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפרישין תרומות ומעשרות וכו'.</b> ירושל' בסוף חלה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ירק הבא מח\"ל וכו': התבואה והקטנית וכו'.</b> תוספתא פ\"ב דשביעית אלא שכתובה בשיבוש. ודע דאיתא תו התם ובר\"פ בכל מערבין ובירושלמי פ\"ד דמעשרות (הלכה ה') תני הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ויש לתמוה אמאי תנא הני הא בכלל תבואה וקטנית הם ואפשר לדחוק ולומר דמשום תלתן תני לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן אע\"פ שאינו אוכל אדם וכו'.</b> כן יש ללמוד מהמשנה שכתבתי לעיל בפרק זה ר\"ג אומר תמרות של תלתן חייב במעשר וע\"כ לא פליגי עליה אלא בתמרות אבל [בתלתן] לכ\"ע חייבין ובפ\"ק דמעשרות (הלכה ב') גבי מאימתי הפירות חייבים במעשרות התלתן משתצמח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הרי הוא סותר דבריו וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה דהכא מיירי לענין חיוב תלתן במעשר אע\"פ דכשיקשה לא יהיה אוכל אדם ולעיל מיירי לענין התמרות שלו אם הם חשובים להתחייב במעשר ומה ענין זה לזה ומה שיש לתמוה עוד על הראב\"ד כתבתי בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו פטורים וכו'.</b> במשנה פ\"ק דחלה (משנה ג') וסיפרי פרשת שלח. \n",
+                "<b>ומ\"ש והפרט והעוללות וכו' אם עשה מהן גורן וכו' עד שהכל יודעים שהם לקט וכו'.</b> בפרק משוח מלחמה בשם ראב\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' העמיד כרי</b> הוא לאפוקי ממ\"ש בירושלמי פ\"ה דפאה אמר ראב\"י העושה כרי מן הלקט וכו' חייב בתרומה גדולה שמאחר שבפרק משוח מלחמה שכתבתי בסמוך לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן ואמרו הוקבע למעשר נקטינן כגמרא דידן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט והשכחה והפיאה של עכו\"ם וכו'.</b> משנה פ\"ד דפיאה (משנה ט') ומייתי לה בפ' השולח: \n",
+                "<b>וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וכו'.</b> משנה פ\"ק דמעשרות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומנין יודע וכו'</b> ירושלמי שם בפ\"ק דחלה הלכה ד' ובתוספתא דתרומות סוף פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר והפריש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן ההפקר פטור וכו'.</b> משנה וירושלמי פ\"ק דחלה ופרק קמא דמעשרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו\"ם</b> כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ\"ד דפאה (משנה ט') הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא\"כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו\"ם אין לו קנין בא\"י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע\"י הפקר שלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הזורע שדה הפקר וכו'</b> ירושלמי בריש מעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפקיר קמה וזכה בה וכו' אבל אם הפקיר שבלים וכו'.</b> ירושלמי בריש מעשרו' ומסיים בה מה בין קמה לשבלים קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלים עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה ה\"ז תרומה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא שיהא חייב וכו'. נראה שהיה גורס בדברי רבינו והפריש ממנה תרומה ומפני כך הוצרך לפרש לא שיהא חייב ונוסחא דידן בדברי רבינו ועבר והפריש והיא הנוסחא האמיתית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל המפריש וכו'</b> נלמד מהירושלמי הזה: \n",
+                "<b>דברים שאין דרך וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב דבר שחייב בתרומה וכו'.</b> משנה פרק שלישי דחלה (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) ובפרק הערל עלה ע\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן תרומת מעשר וכו': וכל המפריש תרומה גדולה וכו'.</b> ירושלמי בפירקא קמא דתרומות הלכה ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין תרומה וכו'.</b> בירושלמי סוף חלה: \n",
+                "<b>ואין מביאין תרומה מח\"ל וכו'.</b> משנה פרק ששי דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא לא תאכל וכו'.</b> בירושלמי סוף חלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> תרומה גדולה אין לה שיעור וכו'.</b> פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ז ע\"ב) ובירושלמי ריש פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה וכו': וכמה הוא וכו'.</b> משנה פרק ד' דתרומות (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל תרומה שאין הכהנים וכו' עד תורמין אחד מששים.</b> בתוספתא דתרומות פרק חמישי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אמת הוא כי כן מצא בתוספתא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין תרומה זו וכו' עד שהחציה מדה.</b> משנה בפ\"ק דתרומות (משנה ז') ויהיב טעמא בירוש' משום שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא מן השם הוא זה וכו'. ואיני יודע למה כתב לא מן השם הוא זה שהרי מה שנתן רבינו טעם לפי שלא נאמר בה שיעור הוא יסוד מוסד לכל מה שיאמר בזה שאילו היתה תורה נותנת בו שיעור היה צריך להפריש במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד עצמו הוצרך לאומרו שכתב שכיון שלא נתנה בו תורה שיעור וזה שכתב רבינו הוא פירוש מה שאמרו בירושלמי ונחשב לכם וכו' וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה. וטעמו הוא שכיון שהתורה לא נתנה שיעור אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא צותה תורה. והטעם שכתב הראב\"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו דנראה כאילו הוא טעם הפוך דהשתא שהוא תורם באומד קרוב לודאי שתרומתו או פירותיו מקולקלים ברוב הפעמים ואילו היה תורם במדה במשקל ובמנין לעולם לא יבא לידי כך ואע\"פ שהרב ז\"ל רצה ליזהר מזה שכתב שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט וכו' שנראה מדבריו שכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אע\"פ שיוסיף או ימעט אין בכך כלום אין דעתי נוחה בכך דמה לנו ולקפידתו שאם הוא מוסיף או ממעט אע\"ג שאין מקפיד קלקל מ\"מ ואם אינו מוסיף ולא ממעט אע\"פ שהוא מקפיד תיקן. ורבינו שמשון כתב מצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וטעם יפה הוא למה שאמרו במחשבה ניטלת וכו' אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיף בתרומה ונמצא תרומתו מקולקלת וצ\"ל דלב ב\"ד מתנה שאם יהיה בו תוספת שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומות ומעשרות: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל בקצת ספרים כתוב כאן ומפריש בדעתו כמו אחד מס' וט\"ס הוא וצריך להיות א' מחמשים שזה עין בינוני וכל אדם צריך לנהוג כבינוני לא בעין רעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבה בתרומה וכו'.</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ה') וכרבי טרפון ורבי עקיבא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אמר וכו' עד לא אמר כלום.</b> משנה סוף פרק קמא דחלה (משנה ט'): \n",
+                "<b>המתכוין לתרום וכו'.</b> בתוספתא דתרומות פ\"ד וז\"ל נתכוון לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים ומארבעים ומחמשי' ומששים תרומתו תרומה נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה ונראה שהטעם שכשעלה בידו שיעור תרומה פחות ממה שחשב תרומתו תרומה שבכלל מחשבתו היא דבכלל מאתים מנה אבל כשעלה בידו שיעור תרומה יותר ממה שחשב אינה תרומה כיון שלא נתכוון לכך ורבינו נקט חד גוונא שעלה בידו פחות וחד גוונא שעלה בידו יותר ומינה נילף לשארא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש תרומה וכו'.</b> פ' אלמנה ניזונת עלה צ\"ט והגירסא הנכונה אפילו אחד מעשרים וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>תרם ועלתה בידו וכו' עד בראשונה.</b> משנה בתרומות פ\"ד (משנה ג') וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מקצת התרומה וכו'.</b> משנה שם (משנה א') וכת\"ק. ומ\"ש הראב\"ד על זה שהגיה בהלכות מעשר פ\"א שם אבאר בע\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> המפריש מקצת וכו'.</b> ירושלמי ריש פ\"ד דתרומות: \n",
+                "<b>האומר תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ג דתרומות (משנה ה') וכחכמים ואיתא פרק בכל מערבין: \n",
+                "<b>אמר תרומה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ג דתרומות וה\"פ אם אמר תרומת הכרי זה שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו'.</b> ירושלמי בפרק קמא דתרומות וכסתם מתניתין דפ\"ד דתרומות ודלא כאבא אלעזר בן גמלא דס\"פ כל הגט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דבר שדרכו למדוד וכו'. ומ\"ש המונה משובח וכו'.</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות תרומת מעשר וכו'.</b> מפורש בספרי ומקרא מלא הוא. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש לישראל להפריש אותה וכו'.</b> בס״פ כל הגט (גיטין ל:) ובירושלמי פ״ק דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו'.</b> בפ' ג' שאכלו (דף מ\"ז) ובפ\"ק דביצה (דף י' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש דש</b> היינו לומר דש ומירח דבמירוח תליא מילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן לוי שלקח מעשר וכו'.</b> משנה בפ\"י דתרומות (משנה ו') היו לו חבילי תלתן של טבל כותש וכו' ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע ומוקי לה בספ\"ק דביצה (דף י\"ג) במע\"ר שהלוי הקדימו בשבלים ופריך כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך אמר רבא קנסא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן ישראל שאמר ללוי וכו'.</b> בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל' ע״ב) ת״ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר ומסיק רב אשי דה״ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לת״מ שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בע״ה כור מעשר לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לת״מ שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בע״ה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו מה שכתב אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא גורס בדרב אשי ה\"ק בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לת\"מ שבו כיון דלא קיץ תקוני תקניה בע\"ה כור מעשר לך בידי חוששין לת\"מ שבו כיון דקיץ לא תקניה בע\"ה, וה\"פ דבשלא הזכיר לו מדה משמע שכולו של לוי אבל כשמזכיר לו מדה משמע שצריך הלוי לפרוש ממנו שלא הזכיר לו מדה אלא כדי שיפריש ממנו לפי חשבון וגירסא נכונה היא יותר מגירסת הספרים דידן שמהפך רב אשי גירסת הברייתא רישא לסיפא וסיפא לרישא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר שהיה בה וכו'.</b> משנה בסוף תרומות (מ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא משליכה באור ושורפה.</b> שם בתוספתא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וביין ובשמן וכו'. ומ\"ש ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה כו'.</b> תוספתא וירושלמי בסוף תרומות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מצאתי בירושלמי וכו'. ונראה שרבינו מפרש מ\"ש בירושלמי פחות מכאן נותנה בנרו הכי קאמר לא אמרו דאחד משמנה בשמינית אלא באוכל אבל במשקה אם הוא שמן אפילו פחות משמנה לשמינית ראוי ליתנו בנרו וה\"ה ליין שאפילו כל שהוא נהנה אדם בו להחזיק הלב אבל אוכל אם אין בו כשיעור אין בו הנאה כלל ומ\"מ יש לתמוה שהרי לשון המשנה כמה יהא בת\"מ של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית ומדברי רבינו בפי' שם נראה שכך היתה גירסתו ומשמע דוקא בשל דמאי אבל אם היתה של ודאי אפילו כל שהו יוליכנה לכהן והיאך כתב כאן רבינו בהיפך ואם תאמר שסמך על הירושלמי והתוספתא קשה היאך הניח המשנה והא אמרינן בעלמא סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין אם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה אלמא מתניתין עיקר. ועוד קשה שדברי רבינו אינם מובנים שכתב אבל אם היתה טמאה וכו' אם אין בה כשיעור אין מיטפל בה וכו' שזהו דין הרישא ממש ומאי אבל והתימא על הראב\"ד שלא השיגו בזה ואפשר לומר שמה שאמר רבינו אבל אם היתה טמאה וכו' לא קאי אלא למה שאמר וביין ובשמן אפי' כ\"ש מוליכה לכהן דה\"מ בת\"מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או דמאי אם אין בה כשיעור דהיינו אחד משמנה לשמינית אינו מטפל בה והיינו במשקה אבל אוכל אפילו של דמאי שיעורו באחד משמנה לשמינית והיינו דבמתניתין נקט של דמאי אבל אוכל אפילו של דמאי הוי שיעורא הכי באוכל ורבינו סתם הדברים ומסתמא משמע דל\"ש ליה בין ודאי לדמאי באוכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף.</b> משנה ספ\"ק דחלה (משנה ט) ובפ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הפריש וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך היה טעון כדי יין וכו' טעמא שהיו משתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם היה טעון כדי יין וכו'.</b> פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קטו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות המפוזרין וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דתרומות אלא ששם כתוב שתי מגורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת ורבינו אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת או אפשר שדחה התוספתא מקמי מתניתין דחביות דבסמוך דעד שלא גפן תורם מאחת על הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש שקי תבואה וכו'.</b> שם בתוספתא: \n",
+                "<b>חביות של יין וכו'.</b> משנה פרק ג' דמעשר שני (מי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה מלקט גפי ירק וכו' עד אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד.</b> תוספתא בפ\"ג דתרומות ובירוש' פ\"ב דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר וכו'.</b> משנה פ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר מכל מעשרותיכם וכו' עד מאחד על הכל.</b> ירושלמי פ\"ב דתרומות: \n",
+                "<b>ומה שכתב ותלמידי חכמים אין תורמין וכו'.</b> בס״פ כל הגט (גיטין דף ל'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא כתב זה וכו'. ורבינו אינו נראה לו לחלק בין לוי לישראל מדעתנו ודברי רבינו שמשון בסוף מסכת טבול יום כדברי רבינו וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל על דברי הראב\"ד מה שרוצה להעמיד קרא דממנו גם בתרומת מעשר דהיינו בלוי המפריש הירושלמי דריש פרק ב' דתרומות הויא תיובתיה שהרי אמרו מלמדת ואינה למדה וכן אמרו גם בסיפרי ומוכח דכלל לא איירי בתרומת מעשר גם ההיא דהזהב קשיא עליה כי שם אמרו בפירוש רשאי בן לוי וכו' ובפרק קמא דחולין (דף ז') גבי ר\"מ שאכל עלה ירק וכו' ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מוכח כדעת רבינו דר\"מ לא היה לוי ובחכירות הוא דתלי לה ובדשוייה שליח לא חש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כא-כב)</small> בן לוי שהיה לו מעשר ראשון וכו' עד אינו עושה אותו תרומה לאחרים.</b> סיפרי זוטא וכתבו רבינו שמשון בפ\"ה דתרומות משנה חמישית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המניח פירות וכו'.</b> נלמד מהדין הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמפרישין תרומה ומעשר וכו'.</b> משנה פ\"ג דתרומות (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה.</b> בפרק קמא דתמורה עלה ד' פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל ולישנא דמתני' בפ\"ג דתרומות הכי דייק דקתני אע\"פ שהוא עובר בל\"ת מה שעשה עשוי ולא קתני אע\"פ שהוא לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה להפריש תרומה גדולה וכו'.</b> משנה פרק ה' דדמאי (משנה ב'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפריש אחד מל\"ג פירוש שהם ג' סאין ואומר וכו'. דבריו הם פי' המשנה והם דברים פשוטים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עושה אדם שליח וכו' עד בני ברית.</b> ריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) ואמרינן בספ״ב דגיטין (דף כ״ג:) דעבד הוי שליח דבן ברית הוא x דכתיב מחוטב עציך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו וכו'.</b> בריש תרומות (מ\"א): \n",
+                "<b>אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן.</b> בפרק אין בין המודר עלה ל\"ו ע\"ב ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם שלא ברשות וכו' ואם בא ב״ה וליקט וכו'.</b> בפרק האיש מקדש עלה נ״ב ע״ב ובפרק אלו מציאות ואע״ג דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״ב) אוקמיה בדשווייה שליח אליבא דמ״ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא חש ליה רבינו משום דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) גבי ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא ובפרק אלו מציאות גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק משמע דבלא שוייה שליח היא וא״כ מאי דתרגמוהו בשעשאו שליח אליבא דמקשה הוא אבל קושטא דאפי' לא עשאו שליח נמי כיון דלמתרם קאי ועוד דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי ורבינו לא גריס ה״נ מסתברא אלא ותסברא ואפילו את״ל דגריס ה״נ מסתברא איכא למימר דהיינו מקמי דסליק אדעתין לפלוגי בין תרומה לאבידה אבל בתר דמפלגינן בינייהו אידחי ליה ההוא תירוצא וה״נ מסתברא דאיתמר עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו וכו'.</b> משנה פרק קמא דתרומות (משנה ו') חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי וקאמר עלה בירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני שאינם יכולים לברך הסומא והשכור מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר והשמיט רבינו בעל קרי משום דאמרינן בפרק היה קורא דהאידנא בטלוה לטבילותא דב\"ק והכניס במקומו חרש המדבר ואינו שומע שהוא שנוי בפ' הנזכר באפי נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'.</b> משנה שם (מ\"ג) וכר' יוסי: \n",
+                "<b>ומ״ש ואפי' בתרומה של תורה וכו'</b> בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן ור״ל דאמרי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו צא ותרום לי.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) וכרב נחמן. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל וכו'</b> בפרק התקבל גיטין (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו צא ותרום וכו'.</b> משנה פ\"ד דתרומות (מ\"ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מצ\"ט אין תרומתו תרומה.</b> זהו פירוש מה ששנינו שם ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה ובפירוש המשנה פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות השותפים וכו'.</b> פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש והשותפין אינם צריכים ליטול רשות וכו': תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה שהרי לא ידע שחבירו תרם אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין פ' ג' דתרומות (מ\"ג) השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ\"א תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי (שם הלכה ב') מה אנן קיימין אם בממחין אף ר\"ע מודה ואם בשאינם ממחין אף רבנן מודין אלא כי נן קיימין בסתם ר\"ע אומר סתמן אינן ממחין ורבנן אמרין סתמן ממחין ופירש רבינו שמשון ממחין בקיאים לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה והוה ליה תורם שלא ברשות ולי נראה דאפשר לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד מהם סומך על מה שעושה חבירו ומחזיק אותו לעשוי ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם ואינם ממחין היינו שאינו סומך על מה שחבירו עושה ואע\"פ שהיה יודע שתרם חבירו היה תורם גם הוא ולישנא דרבינו דייק שכתב ממחין זה על זה ואי לפירוש רבינו שמשון מאי זה על זה. ואמרו עוד בירושלמי מה כשיעור תורה או כשיעור חבירו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר\"י כרבנין אין תעבדיניה כשיעור חבירו ר\"י כרבנין ופירש רבינו בפירוש המשנה שנסתפקו במה דאמר ר\"י כשיעור אם ר\"ל שיעור דאורייתא או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באומרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם רצה לומר שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים עד כאן לשונו. ואע\"פ שבירושלמי נסתפקו בדבר נקיט ליה הכא רבינו דר\"י מפרש דברי חכמים משום דבפרק קמא דתמורה עלה י\"ג אמאי דתניא אין תרומה אחר תרומה קאמר מתניתין מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה ר\"ע אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה וכיון דבברייתא זו לא הזכיר ר\"י וקתני להאי סברא דר\"י בלשון חכמים אלמא קים ליה דרבי יוסי לפרש דברי חכמים אתא ולפיכך פסק רבינו לחלק בין תרם הראשון כשיעור ללא תרם כשיעור ונראה שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמר ר\"י שאם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה ולא רצה לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא תרומת הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי ומ\"מ יש קיצור בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דהא דקתני אם תרם הראשון כשיעור היינו כשיעור חבירו: \n",
+                "<b>ועדיין</b> יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור וכו' ובירושלמי אמרו ואם בשאינם ממחין אוף רבנין מודו לר\"ע דתרומת שניהם תרומה ולא פליגי אלא בסתם והיאך פסק רבינו שאם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה. וי\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קאמר ואי בשאינם ממחין יש צד דאף רבנן מודו דתרומת שניהם תרומה והיינו בלא תרם הראשון כשיעור וזה מה שיחזק עוד מה שפירש דכי אמר ר\"י תרומת השני תרומה היינו אף תרומת השני תרומה: \n",
+                "<b>ואכתי</b> איכא למידק למה השמיט רבינו דין בסתם דמוקי ביה הירושלמי פלוגתייהו וקאמר דלרבנן סתמן ממחין ובדברי רבינו אין הכרע דמדיוקא דרישא משמע דסתמן אינם ממחין ומדיוקא דסיפא איכא למשמע איפכא וצ\"ע. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לפרש דברי רבינו ואם אין ממחין וכו' דהכי קאמר אם אין ידוע שהם ממחין והוא הסתם הנזכר בירושלמי ורישא דמילתיה דוקא אם ממחין היינו שידוע שהם ממחין וסיפא דאין ממחין היינו דאין ידוע שהם ממחין עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הר\"י קורקוס ז\"ל שהקשו המפרשים על משנה זו מדדרשינן בפרק האיש מקדש אתם ולא שותפים ותירץ הוא לדעת רבינו דס\"ל כתירוצא דירושלמי בריש תרומות כאן להלכה כאן למעשה פי' כאן לכתחלה כאן בדיעבד דבדיעבד הויא תרומה בשותפין לא קפדי אהדדי אבל לכתחלה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד ויהיה פי' דברי רבינו כל התורם מהן כיון שכבר תרם תרומתו תרומה או שהוא סובר דההיא דרשא דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשותפו וכו'.</b> משנה בפ\"ג דתרומות (מ\"ד) הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום ת\"ת ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין ת\"ת אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ובירושלמי (הלכה ב') ולית הדא פליג על דר\"ל דר\"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר כגון שא\"ל לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. והא דר\"ל איתא בקידושין בפרק האומר (דף נ\"ט) ופליג עליה ר\"י ואסיק גמרא דהלכה כר\"י וכיון דלר\"י אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו לא שינה אין תרומתו תרומה וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסק שאם לא שינה תרומתו תרומה וכבר השיגו הראב\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א מה ראה זה המחבר שפסק כר\"ל וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר\"י לר\"ל מהאי מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשמע דאפילו ר\"ל לא אמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בשיש מעשה בדיבור ראשון אבל אם אין בו מעשה כי מתניתין מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור וא\"כ אפילו לר\"ל לא בעינן שינה לפום גמרא דידן. ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדשני בגמרא דידן ומיהו בהא י\"ל דתרי תירוצי איכא במילתא חד נסיב גמרא דידן וחד נסיב הירושלמי ומדחזינן דר\"ל סתם ואמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור משמע טפי דלא שאני ליה בין דיבור דאית ביה מעשה לדיבור דלית ביה מעשה ומ\"מ תמיהא קמייתא שהשיגו הראב\"ד צ\"ע, והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר\"י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר\"י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע\"ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא\"כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא\"כ שינה שליחותו שא\"ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע\"פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ומעתה אין מקום להקשות על רבינו מה שהקשה ר\"י בעל הטורים שכתב ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל\"ל שינה אפילו בלא שינה אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה ע\"כ וכבר הוכחתי דאי קשיא הך בתרייתא על הירושלמי קשיא אלא דודאי לא קשיא לא הא ולא הא כאשר כתבתי והיינו דבגמרא דידן משני רבא קושיא דמקשה ר\"י לר\"ל אע\"ג דלית הלכתא כוותיה ולא קאמר תרגמא אליבא דר\"ל משמע דרבא כר\"ל ס\"ל גבי תרומה מיהת מדמתרץ לה אליביה והשתא דאתינא להכי אפשר שאפילו אם ר\"י חולק גם גבי תרומה כיון דרבא סבר כוותיה דר\"ל גבי תרומה מיהת מדמשני לה אליביה מהטעם שנתבאר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אריס שתרם וכו'.</b> תוספתא בפרק קמא דתרומות ומסיים בה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד. כתב הר״י קורקוס ז״ל ואע״ג דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב) ובפרק הניזקין (דף מ״א) אתם ולא אריסין אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע״ה והכא בתורם על חלקו וכדמסיים בתוספתא א״נ דהתם לכתחלה והכא דיעבד כמו שתירצו בירושלמי שכתבתי למעלה וכן מוכיח בההיא דהניזקין והוא הנראה בדעת רבינו עכ״ל: \n",
+                "<b>והאפוטרופסין תורמין נכסי וכו'.</b> שם בתוספתא ובפרק הניזקין עלה נ\"ב תניא דה\"מ להאכיל אבל לא להניח ורבינו לא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ\"ש בסוף הלכות נחלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגנב והגזלן וכו'. ואם היו הבעלים רודפים אחריהם וכו'.</b> תוספתא פ״ק דתרומות ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) מייתי מתניתין דפכ״ו דכלים עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר״ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ת״ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר״ש קשיא גנב בשלמא לעולא וכו' בידוע וד״ה היא אלא לרבה [קשיא] וכו' בליסטים מזויין ור״ש היא א״ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופירש״י אבל בידוע דשמעינן דמייאש ד״ה יאוש כדי קני ורבינו (בפכ״ד) מהלכות כלים פסק כעולא ומפני כך פסקו להאי תוספתא מאחר דלעולא ד״ה היא ומ״מ קשה שהו״ל לפרש דבידוע שנתייאשו הבעלים דוקא היא וי״ל דכיון דקתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע בהדיא דרישא בשנתייאשו הבעלים היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבן והשכיר והעבד והאשה וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דתרומות: \n",
+                "<b>הבן כשאוכל עם וכו'.</b> גם זה שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בפרק שלישי דתרומות (משנה ד') הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהם מטמאין את הגת מיד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה כך הוא חוץ וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פועל שאמר לו ב\"ה וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דתרומות ומסיים בה שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם. \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לשון התוספתא כך הוא וכו'. וכפי נוסחת הראב\"ד לא אמר לו ב\"ה תרום אלא כנוס גרני בלבד אמר לו והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם ורבינו גורס שאמר לו תרום אלא שבעה\"ב אמר לו כנוס ותרום והוא תרם ואחר כך כנס ואשמעינן דאפילו הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר בע\"ה לאו דוקא שיתרום אח\"כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא א\"כ נתרם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העכו\"ם שהפריש תרומה משלו וכו' במה ד\"א בא\"י וכו'.</b> זהו פירוש רבינו במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס\"ז שמירוח העכו\"ם אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסים ורש\"י והתוספות פירשו בע\"א: \n",
+                "<b>ובודקין את העכו\"ם וכו'.</b> בפרק קמא דערכין עלה ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתכוין לומר תרומה וכו'.</b> משנה פרק ג' דתרומות (משנה ח'): \n",
+                "<b>הפריש תרומה במחשבתו וכו'.</b> בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) פירשו כן רש״י והתוספות על הא דתניא שהתרומה ניטלת במחשבה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) פריך גמרא מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש תרומה על תנאי וכו'.</b> נלמד מהדין שכתב רבינו לקמן בסמוך התורם בור של יין: \n",
+                "<b>וכן המפריש תרומה ומעשרות וכו'.</b> בס\"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ט) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברובא פירש הר\"ן דאי בעי מיתשיל עלה ע\"י פתח וחרטה כשאר נדרים: \n",
+                "<b>ודע</b> דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא\"ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא\"ש בשם הר\"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם בור של יין וכו'.</b> משנה בסוף טבול יום (פ\"ד מ\"ז) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתרומה גדולה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דתרומות (הלכה א') משנה שניה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פירוש ואינו חושש וכו'. ואיני יודע אהיכא קאי ונראה שבנוסחא שלו היה כתוב ואינו חושש שמא יאבדו וכו'. ובא לפרשו אבל אין כתוב כן בנוסחא דידן לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שלמעלה תרומה וכו'.</b> ירושלמי סוף פרק רביעי דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם את הגורן וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פרק שלישי דתרומות וקצתו איתא נמי במשנה סוף מעשרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין אלא מן היפה וכו'.</b> משנה בפ\"ב דתרומות (משנה ד') כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד תורם תאנים על הגרוגרות וכו'.</b> בפרק כל המנחות עלה נ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורמין בצל שלם וכו'.</b> שם משנה בפרק שני דתרומות וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב בכ״מ</b> כלומר בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ט:) לפי מה שנראה שמפרש רבינו: \n",
+                "<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו וכו'.</b> משנה שם ואיתיה בפ\"ק דתמורה (דף ה') ופ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקישות והמלפפון מין אחד.</b> גם זה משנה שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>כל מין תאנים וכו' עד מפני שאינן אוכל אדם.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>והא דאבל לא מן הרע על היפה.</b> [נמי שם] ואיתיה בפרק האיש מקדש ופרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו'.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כדגן מן הגורן.</b> בפ\"ק דבכורות יליף לה מקרא אחרינא ובספרי זוטא יליף לה מקרא אחרינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תורמין את הגורן משיברור ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור.</b> כ\"כ בנוסחא שלפני ובנוסחא אחרת מצאתי מאימתי תורמין את הגורן משיכבור כבר מקצת תורמין מן הכבור על שאינו כבור והוא מלשון כברה שנותנין חטה בכברה כדי שירד המוץ ומתוך התוספתא פ\"ב דתרומות נראה לגרוס מאימתי תורמין הגורן משיצבור צבר מקצת תורמין מן הצבור על שאינו צבור והיא הגירסא היותר נכונה בעיני: \n",
+                "<b>המכניס שבלים וכו'.</b> בספ\"ק דביצה עלה י\"ג ופסק כרבי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> מאימתי תורמין את הגת וכו'.</b> תוספתא פרק שני דתרומות: \n",
+                "<b>מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו.</b> שם בירושלמי ובתוספתא ופירוש משיטענו הקורה עליהם: \n",
+                "<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא וכו' עד לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה.</b> משנה רפ\"ב דתרומות (משנה א): \n",
+                "<b>ומש\"כ והלכה למשה מסיני.</b> שם באמת אמרו העיגול [של דבילה] שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ואמרינן כל מקום שאמרו באמת אמרו הל\"מ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותורמין ת\"מ וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'.</b> שם (משנה ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל מפריש עליו והולך שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום ר״י אומר אם היה יודע בו מתחלה אע״פ שהוא שוגג לא עשה כלום ופסק רבינו כר״י ואפשר שהטעם משום דאמרינן בירושלמי (שם ה״א) תני בשם ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי רבי פנחס בעי קומי ר' ייסא [עד] כדון כסבור בהם שהם טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א״ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה״ק יפה אתה אומר שהלכה כר״י שהוא כדבריך. ובריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט) איתמר עלה דמתניתין מאי במזיד לא עשה ולא כלום אמר רב חסדא לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבלא רב נתן ברבי אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ופירש רש״י את השירים את הטהור שזה היה עושה אותו שירים אבל תרומה הוי וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר״ח לדידך וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בתרומת מעשר</b> נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ\"ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן המחובר וכו'.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) ובקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו מהו אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותניא כוותיה ומסיים בה בברייתא יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו [מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו] תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת אבל באגם לא רב יוסף אמר אפילו באגם וכו' כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר\"י אע\"פ שלא הוכר עוברה ואיכא דאמרי אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשי אבל בשחת דבי שקיא לא רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל אמר אביי ראב\"י ורבי ור\"מ כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע\"כ בגמרא. ולענין הלכה רבינו פסק בפ\"ז מהלכות אישות כר' חנינא דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הר\"ן שטעמו מפני שהוא מפרש דאביי דסבירא ליה דלית הלכתא כראב\"י לא פליג בהדי רבה ור\"י בדינא דכולהו מודו בשחת דבי כבשא דשב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מילתא דראב\"י בשחת דהוי דשב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי ואביי סבירא ליה דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב\"ל ומש\"ה אוקמי' בשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה דשב\"ל מיקרי עכ\"ל. ואיכא למידק עליה דא\"כ למה פסק כאן שצריך בהביאו שליש בעת שאמר הא אפילו בשחת דבי כבשא מיקרי דבר שבא לעולם לפי דבריו ז\"ל לפיכך נראה לי שרבינו סובר דכיון דאוקימנא לראב\"י בשיטה לית הלכתא כוותיה ומש\"ה פסק דבעינן שהביאו שליש והוכר עוברה אפילו לרבנן מקודשת דחשיב בא לעולם כמו הביאה שליש בתבואה. ואע\"ג דהוה אפשר לומר דכיון דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי וגם מדחזינן דרבה ור\"י פליגי אליביה אלמא סבירא לן כוותיה וגם מדמהדר גמרא לאוקמי לדרבי חנינא כרבה וכר\"י ואליבא דראב\"י משמע דסבר גמרא דהלכתא כוותיה ואע\"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב\"ל הכא חשיב דשב\"ל כיון שהוא שחת לרבה או אגם לר\"י ואע\"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דשלב\"ל הוה ליה יחידאה ועי\"ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם דהוי דבר שבא לעולם אלא דסבר דראב\"י אפילו מקמי דליהוי אגם קאמר מדסתם דבריו ומש\"ה אוקמיה בשיט' אבל כל שהוא שחת או אגם דבר שבא לעולם חשיב לאביי עכ\"ז פסק רבינו והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר משום דאמרינן בירושלמי פ\"ק דתרומות ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע\"ג דבירושלמי פ\"ק דתרומות אמרינן שאם תרם תרומתו תרומה הכא שאני שהוא ממחובר על התלוש. ועוד דבירושלמי רפ\"ט דתרומות אמרינן הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. ויש תוס' בספרי רבינו שכתוב בהן אפי' אמר לכשיתלשו וטעות סופר הוא וצריך למוחקו ואם נפשך שלא לשבש הספרים כ\"כ לא תמחוק אלא תיבת אמר בלבד וה\"ק אפילו לכשיתלשו אינם תרומה כיון שהוא לא אמר לכשיתלשו ומ\"מ יש ייתור לשון בדברי רבינו דנקט היו לו פירות תלושין וכו' ונקט היו לו שתי ערוגות וכו' ותרתי למה לי ובסוף נראה שיש חסרון ונ\"ל שהנוסחא הנכונה בדברי רבינו כך היא כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הלח על היבש וכו' עד וליקט בערב תורם מזה על זה.</b> תוספתא דתרומות פרק ד': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מפירות שנה זו וכו'.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) אין תורמין וכו' מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר שנה שנה.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ב:) ובר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג:) ומאחר דמקרא יליף לה אינה תרומה: \n",
+                "<b>ליקט ירק ערב ר\"ה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם ליקט אתרוג בערב ט\"ו בשבט וכו'.</b> שם עלה י\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מפירות הארץ וכו'.</b> משנה פירקא קמא דתרומות (מ\"ה) ויליף לה בספרי מדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומאחר דמקרא יליף ממילא משמע שאם תרם אינה תרומה כמו ששנו במשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש תרומה ממעשר ראשון וכו': כתב</b> הראב\"ד אין אלו אלא דברי תימה וכו'. ונראה לומר שרבינו גורס במשנה פרק קמא דתרומות (מ\"ה) אין תורמין ממעשר שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו כדקס\"ד דהראב\"ד דבדוקא נקט רבינו אלא לרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע\"פ שהוא טבול לתרומה גדולה אין תורמין ממנו וכל שכן היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכ\"ש אם נפדו דפשיטא דחולין גמורים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה וכו'.</b> נלמד מדין עציץ נקוב ושאינו נקוב ודמאי וודאי שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום</b> לא קאי אלא למאי דסמיך ליה מן המחוייב מדבריהם על החיוב מה\"ת דאילו רישא דהיינו שתרם מדבר שהוא חייב מה\"ת על דבר שהוא חייב מדבריהם דינא דתרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ורבינו לא נחת הכא אלא ללמדנו דתרומתו תרומה ואילו לומר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות סמך על מש\"כ גבי תרם מן הנקוב על שאינו נקוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עציץ נקוב הרי הוא כארץ.</b> משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה יהא בנקב וכו'</b> משנה ספ\"ב דעוקצין (מ\"י). \n",
+                "<b>ומ״ש והוא פחות מכזית</b> בס״פ המצניע (שבת דף צ״ו): \n",
+                "<b>זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב וכו'.</b> במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') א״ל רבי חנינא בר מניומי לאביי עציץ [שאינו] נקוב מהו אי לא נקוב הא לא נקוב דילמא חזר ונקבו קא אמרת ומוכח התם שפירושו כמ״ש רבינו ואע״ג דלא איפשיטא התם איפשיטא בירושלמי פרק בתר' דמעשרות הלכה רביעית שאמרו עכשיו נקב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> התורם מפירות הגדלים בארץ וכו' התורם מן הדמאי על הדמאי וכו' עד ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.</b> משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י' י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין שבלים על החטים וכו'. ומ\"ש וזיתים על השמן וכו' עד לעשותן צמוקים.</b> משנה פ\"ק דתרומות ופ' כל המנחות באות מצה: \n",
+                "<b>וכן תורמין מזיתי שמן וכו' על שאינו מבושל.</b> משנה פרק שני דתרומות (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומה שכתב מן הצלול וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי אלא שבתוספתא כתובה בחילוף והוא טעות סופר. \n",
+                "<b>ומה שכתב מתאנים על גרוגרות וכו'.</b> ירושלמי פרק שני דתרומות ותוספתא פרק רביעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותורמין חטים על הפת וכו'.</b> תוספתא דתרומות בפרק רביעי אלא ששם כתוב אבל לא פת על החטים אלא לפי חשבון ומצאתי כתוב שכך הגירסא בספרי רבינו המוגהים ונראה שהטעם מפני שהחטים נקראים יפה מפני שהם מתקיימים יותר מהפת ועוד שהחטים יכול לעשות פת אם ירצה והפת אינו יכול להחזירו חטים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשים וכו' עד אינו צריך לחזור ולתרום.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין חומץ על יין וכו'.</b> בתוספתא פ\"ד רבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ופסק כחכמים ומכל מקום אין תורמין חומץ על יין מפני שהוא מן הרע על היפה. וק\"ל למה לא סיים בה ואם תרם תרומתו תרומה וי\"ל שמאחר שכתב שהם מין אחד ממילא משמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ד דתרומות והטעם שאע\"פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוין לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא בידו יין תרומתו תרומה</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא ג\"כ שם בתוספתא אלא שהיא כתובה בשיבוש וטעם הדבר שמאחר שהיה בלבו לתרום מן הרע על הרע ועלה בידו מן היפה על הרע שפיר דמי שהרי מין אחד הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(כב-כג)</small> התורם חבית של יין על היין וכו'.</b> משנה בפרק ג' דתרומות (משנה א') ומ\"מ ק\"ל דבתוספתא פרק ד' דתרומות קתני עלה דברי רבי יוסי שרבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ומאחר שרבינו פסק כחכמים היאך פסק כמשנה זו. ונ\"ל דמשמע לרבינו דההיא תוספתא משבשתא היא דהא איכא למימר דכיון דנתכוון לתרום יין אם היה חומץ הוה ליה תרומה בטעות ואפי' לרבנן אינה תרומה והיינו דסתם לה תנא דמתני' בלא מחלוקת וגמרא דידן סמך על ההיא מתניתין גבי הבודק את החבית שיבא בסמוך. ומצאתי לסמ\"ג שכתב אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ דתניא בפרק הספינה לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הם לענין תרומה ומעשר ואע\"פ שבירושלמי פוסק כרבי מכל מקום מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוו מין אחד כך כתב רבינו שמשון עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן התורם קישות וכו'.</b> שם במשנה (בריש פ״ג) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדקתני ונמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע והכי אמרי' בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט) ומשמע לרבינו דבספק קודם שתרם הסריח מיתניא מתניתין שאם ידוע שקודם שתרם הסריח אינה תרומה ואם ידוע שאחר שתרם הסריח אינו צריך לחזור ולתרום. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנמצאו נקורין</b> ירושלמי פ\"ג דתרומות (הלכה א') אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום ומפרש רבינו כמו במתניתין דבספק מיתניא. וא\"ת היכי מצי לפרושי מתניתין דנמצאת מרה בספק הא מרה מעיקרא היא עיין בירושלמי שם ובתוספות פרק האשה רבה ובתוספתא בתרא (עלה קמ\"ג) ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה (או שהסריחה) ואינה מרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש תרם חבית של יין ונמצאת מגולה</b> בתוספתא דתרומות פ\"ד והיה ראוי לכתוב כאן רבינו וכן אלא שסמך על מ\"ש בסמוך וכן דקאי נמי אנמצאו נקורין והיינו נקורין היינו מגולה: \n",
+                "<b>ואין אחת משתיהן מדמעת וכו'.</b> לכל מה שכתב תרומה ויחזור ויתרום קאי שהרי עד מדמעות בקטנה שבשתיהן שנוי במשנה רפ\"ג דתרומות גבי תורם קישות ונמצאת מרה וכו' ותורם חבית של יין ונמצאת חומץ:\n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אכל זר וכו'</b> הוא נלמד ממה ששנינו בפרק ז' דתרומות גבי שתי קופות שאין ידוע אי זו היא של תרומה ואי זו היא של חולין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכיצד הוא עושה בשתיהם וכו'.</b> ירושלמי בפרק שלישי דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבודק את החבית וכו'</b> ברייתא פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) ובריש נדה (דף ב') וכרבי יוחנן ואע״ג דריב״ל פליג וקי״ל כוותיה לגבי ר״י שא״ה דדרומאי מתנו משמיה דריב״ל כר״י ועוד דבפרק בתרא דע״ז איפליגו אביי ורבא בריחיה חלא וטעמיה חמרא וקם ליה רבא כר״י וכן פסקו התוספות ועיין בירושלמי ס״פ כל הגט. ומ״מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר״ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים בודקים את היין וכו'.</b> משנה בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) ואע״ג דר״י קתני לה משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה. ודע דאהא דקתני בקדים של מוצאי החג אמרינן בגמרא תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה ופי' רש״י של תקופה אם כבר נכנס' תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>ויין מגתו מפרישין עליו וכו'.</b> בירושלמי יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום וטעמו מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום וכן נראה להגיה בדברי רבינו ולכתוב עד במקום בן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח פירות וכו'.</b> במשנה בסוף פרק כל הגט ואף על גב דקתני בה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א בן שמוע הא אמרינן בגמרא דחלוקים עליו חביריו דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר\"ה בין ברה\"י טמאות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים וכו'.</b> פשוט בפרק הערל ובפרק אלמנה לכ\"ג ובפרק אע\"פ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובהמתן.</b> משנה בסוף תרומות (פי\"א מ\"ט): \n",
+                "<b>עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה וכו'.</b> גיטין (עלה י\"ב) ותוספתא פ\"י דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומה של תורה וכו'.</b> בפ\"ב דכתובות (כ\"ד כ\"ה): \n",
+                "<b>ותרומה טהורה וכו' אינה ניתנת אלא לת״ח כהן וכו'.</b> בר״פ הזרוע (חולין ק״ל:) אין נותנין מתנה לכהן ע״ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה.</b> בפ\"ד דחלה (מ\"ט) אלו ניתנים לכל כהן תני בהדייהו שמן שריפה ופירש רבינו לכל כהן בין חבר בין ע\"ה ור\"ש פי' דלא לע\"ה קאמר אלא לחבר אע\"פ שאינו אוכל חולין בטהרה וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א זה אינו מחוור עכ\"ל ובירושל' מוכיח כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה</b> [קשה] דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה כמו שקדם וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראלית שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וחזה ושוק</b> בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ז) נתבאר שאשת כהן אוכלת חזה ושוק: \n",
+                "<b>ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו'.</b> בפרק אף על פי (כתובות דף נ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרשת ושוטה וכו'.</b> בריש פרק חרש (דף קי\"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזר אסור לאכול תרומות וכו' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע') ובפרק קמא דקידושין (דף ד') ובס״פ התערובות (דף פ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר.</b> בת\"כ פרשת אמור יכול אפילו קנה ע\"ע יאכל בתרומה ת\"ל כסף יצא ע\"ע שאין כסף עכ\"ל ויש לתמוה דמשמע דקנוי קנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע\"ע שעתיד לצאת בשביעית וכן פירש\"י וכיון דילפינן מתושב ושכיר שאין שום ע\"ע אוכל למה הוצרך ת\"כ למעט ע\"ע מכסף וכן יש לתמוה על רבינו שכתב דע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו ע\"ע ואין לומר דתושב ושכיר בכנענים מיירי דהא ת\"כ גופיה קאמר דעבדים אוכלים בתרומה וכן מפורש במשנה פרק הערל ובכמה דוכתי וקנוי קנין עולם דהיינו עבד היכי קאמר דלא אכיל ושמא י\"ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למוכרו לאחר כמו שהוא העבד אבל קשה דבס\"פ התערובות ובריש קידושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי\"ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב\"ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו \n",
+                "<b>ב\"ד ומ\"ש וע\"ע</b> היינו מוכר את עצמו. \n",
+                "<b>ומ״ש וכהנת אשת הזר הרי היא כזר.</b> משנה בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) ומבואר בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר וכל זר וכו'.</b> בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר שאכל תרומה בזדון וכו'.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ואע״ג דרב פליג לא שבקינן מתניתין מקמי דרב ופ״ק דחלה (מ״ט) ופ״ב דבכורים (מ״א) שנינו וחייבים עליהם מיתה וחומש פירוש מיתה במזיד וחומש בשוגג. \n",
+                "<b>ומ״ש ולוקה על אכילתה.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) מונה אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו משלם דמי מה שאכל וכו'.</b> בר״פ אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וברפ״ז דתרומות (מ״א) תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-י)</small> ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' עד ואע״פ שיש לה זרע מכהן.</b> בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח) וקצתו פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה פ״ו): \n",
+                "<b>כתב</b> רבינו בפרק א' מאיסורי ביאה כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כמו סריס חמה אע״פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אבל פוסל הוא מן התרומה והוא מימרא בסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו) אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכתבו רבינו בפרק ח' גבי בן תשע שנים ויום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה וכו'.</b> משנה פרק ג' דעדיות (משנה ו') ובפ\"ב דכתובות (דף ל\"ו): \n",
+                "<b>והנרבעת לבהמה וכו'.</b> בפרק הבא על יבמתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-טז)</small> ישראלית שיש לה זרע מכהן וכו' עד שהעבדים אין להם ייחוס.</b> משנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה סוף פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו:): \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו לא בחזה ושוק</b> אדסמיך ליה דוקא קאי דהיינו חוזרת לבית אביה אבל כשמת בנה מישראל והיא חוזרת לאכול בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק והכי מפורש שם בגמרא והתם יהיב טעמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה.</b> שם בגמרא (עלה ע\"ד): \n",
+                "<b>ומ״ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'.</b> בס\"פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'.</b> בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ\"ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'.</b> בפרק הערל (עלה ע\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה.</b> ה\"ק מפני שאין בו לאו אלא עשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה אוכל בתרומה וכו'.</b> משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי.</b> בפרק כל היד (נדה דף י״ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוכבי גמלים וכו'.</b> שם (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשמשת מטתה וכו'.</b> פרק יוצא דופן (עלה מ\"א ע\"ב): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד טובלת ואוכלת לערב א\"א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב\"ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א\"ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל\"ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ\"ל לדעת רבינו. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו.</b> הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ\"ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת חוצה לארץ וכו'.</b> בפרק ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש\"י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'.</b> בפרק בתרא דחלה (מ\"ח) גבי חלת ח\"ל תנן טבול יום אוכלה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח\"ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה\"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב\"ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה\"נ דמציא אכלה וכן פירש\"י והתוס' שם וכן הכריע הרא\"ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ\"ש הראב\"ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו\"ט חלת ח\"ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו\"ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ\"ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל\"כ הל\"ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר\"ן והשיבו על הרי\"ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ\"ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ\"ל. הרי שגם הרי\"ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ\"ש הראב\"ד ע\"פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז\"ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח\"ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה\"ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא\"ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ\"ע שרי ומ\"ש עוד הראב\"ד א\"נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג\"ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא\"כ ביטלת תורת טבילה. ומ\"ש ומש\"ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע\"י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג\"ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'.</b> בפ' ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח\"ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'.</b> זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח\"ל אכיל לה כהן קטן. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו</b> בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'.</b> משנה וגמרא ר״פ הערל (יבמות דף ע' ע״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל.</b> שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו.</b> במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע\"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר\"א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור\"ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר\"מ שאני הכא שכבר אכלה ור\"א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש\"י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע\"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר\"א ור\"ש מכשירין. הא קמן דלר\"י אליבא דכ\"ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר\"א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ\"ע וז\"ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא: \n",
+                "<b>וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת.</b> בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב\"י אכלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פצוע דכא כהן וכו'.</b> בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו ע״ב) אמר ר״א אמר רבי אושעיא פצוע דכא שקידש בת ישראל באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה לר״א ור״ש דאמרי וכו' הא נמי אכלה ופסק רבינו כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה ור״ח גורס פצוע דכא כהן שנשא בת כהן ולפסלה אפילו מתרומת בית אביה מטעם דמשתמרת לביאה פסולה וגירסא זו הכריחו בתוספות והיא גירסת רבינו: \n",
+                "<b>סריס חמה וכו'.</b> משנה פרק הערל (יבמות דף פ״א) ופרש״י אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומ' דבי נשא דהיינו פצוע דכא: \n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים אבל לא נשותיהם.</b> ר״פ הערל (יבמות דף ע״ב) טומטום אינו אוכל בתרומה כלומר מפני הערלה נשיו ועבדיו אוכלים ובעי בגמרא נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש קידושיו קידושין וכו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן אמר אביי בשביציו ניכרות מבחוץ רבא אמר מאי נשיו אמו וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין ביציו ניכרות לאינם ניכרות. ואנדרוגינוס תנן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג) ר״י אומר שהוא מאכיל בתרומה אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר״י אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ואע״ג דשמואל פליג הלכה כרב באיסורי ואמרינן בתר הכי אמרי בי רב הלכה כר״י ודעת ר״ח והרי״ף דכר' יוסי דברייתא קאמר וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים וכו'.</b> בתוספתא דיבמות פ\"ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב\"ד או אפוטרופוס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו'.</b> לכאורה משמע שטעם רבינו משום דאמרינן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג ע״ב) אמר ר״י אמר רב אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משני מקומות דסבר כרבי סימאי וסבר דהלכתא כוותיה ומ״מ שותא דמר רבינו לא ידענא מאי איריא נבעל לפסול אפילו נבעל לכשר נמי כיון שנבעל בעילה אסורה שחייבים עליה סקילה ומיהו בהא איכא למימר דכיון דאיסור בעילה אינה אלא מצד זכרות שבו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה אבל קשה מ״ש רישא דקתני דאף בנבעל דרך זכרותו נפסל ובסיפא קתני שאם נבעל דרך זכרותו לא נפסל ועוד לפי מה שנתן טעם בסיפא שאין זכר פוסל זכר הא ברישא שייך האי טעמא יותר שהבועל הוא זכר ודאי ולכך נראה שט״ס יש כאן וצריך למחוק מהרישא ארבע תיבות בי״ן דר״ך זכרות״ו בי״ן. ופסק כר״א וכרבנן דפליגי ארבי סימאי ואמרי שאין חייבים עליו סקילה אלא כשנבעל בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור משום דאע״ג דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכן פסק ז״ל בפ״א מהא״ב. אחר כך מצאתי להרשב״א שכתב בס״פ הערל נבעל נפסל מן התרומה כנשים פי' אם נבעל לפסול מן התרומה ירושלמי וקשיא רבי ניחא כרבי סבא רבי יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה פי' אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה וכן פסק הרמב״ם פ״ז מתרומות שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה שאם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקבותו פסול עכ״ל. ואף לדבריו ז״ל קשו הני קושייתה שהקשיתי לגירסת בין דרך זכרותו וצ״ע: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הרשב\"א הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר\"י באנדרוגינוס פרש\"י כר\"י דמתניתין דאיירי בה כמו ר\"ש ואמרי בי רב פליגי אדרב דאמרי ליתא למתניתין מקמי ברייתא ולפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך ר\"ה משמיה דרב אנדרוגינוס חייב עליו סקילה משני מקומות אבל ר\"ח והרי\"ף פירשו כרבי יוסי דברייתא ולא פליגי דבי רב אדרב ופליגי דבי רב אדרב הונא דאמר חייבים עליו משני מקומות והרמב\"ם פסק בחיבורו ובפירוש המשנה כר\"י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא ופסק כר\"א דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו היאך אתה סוקל על ביאתו ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא תהא התרומה חמורה מהסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר ושמא הוא סובר דאף ר\"א סבר דבריה בפני עצמו הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו נקבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ואף על גב דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבים במי שיש בו זכרות ונקבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכר והיינו דאמרינן לא לכל אמר רבי אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואי הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. מיהו אכתי ק\"ל מדבריו לדבריו דאילו היתה סקילתו מגזירת הכתוב ולא שיהא זכר כשמנה הוא ז\"ל בפרק ראשון מאיסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר ה\"ל למנות ג\"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמו הוא ועוד ק\"ל שהוא ז\"ל כתב דנושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה ועוד דהא ר\"ל דס\"ל דספק הוא אותביה ר\"י ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא אלמא אי לאו זכר הוא אינו נושא לכתחלה ור\"ל נמי דחה תני נשא ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות וא\"כ אף הוא יאכל בתרומה דאורייתא וצל\"ע עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ שמה שהקשה שה\"ל למנות גם כן הבא על האנדרוגינוס י\"ל דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא מכל מקום מטעם זכר חייבו הכתוב ואין למנותו בפני עצמו ומה שהקשה עוד שכתב נושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה וכו' עד סוף דבריו נתיישב במה שכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה. ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב רבינו בין דרך זכרותו מצאתי להר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שהוא מדתנן בתוספתא סוף ביכורים וירושלמי ס\"פ הערל אנדרוגינוס שנבעל נפסל מן הכהונה כנשים ופירוש נבעל בנבעל לפסול מן הכהונה מדקאמר כנשים משמע דאין הפרש בין דרך זכרות לדרך נקבות בנשים השוה הכתוב לכל ענין עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה א\"א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל מחלוקתם תלוי בביאור ירושלמי שבפ' הערל ז\"ל נבעל נפסל מן הכהונה כנשים רבי יונה בשם רב המנונא אפי' מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר ואם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ע\"כ בירושלמי וביאורו דרבי יונה אפילו במינו דהיינו שנבעל לאנדרוגינוס אחר אפילו כ\"ש פירוש באי זה צד שיבעול בין דרך זכרות בין דרך נקבות והקשו על זה אם אנדרוגינוס זכר אין זכר פוסל זכר ואם נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ובודאי שאין לעשות להבועל זכר והנבעל נקבה שכולם מין אחד הם דבריה בפני עצמו היא וכו' ומשני דמכל מקום צד זכרות פוסל צד נקבות ופירושו לדעת רבינו שפוסל אותו כשבא דרך נקבותו אבל אין הכוונה שיפסול בכל ענין מפני צד נקבות שיש בו כי לדעת רבינו אין באנדרוגינוס צד זכרות וצד נקבות אלא אם הוא זכר כולו זכר ואם נקבה כולו נקבה ולא הכריעו בו חכמים אם כן כשאמרו פוסל צד נקבות פירושו כשבא דרך נקבות והוא סותר מה שאמר רב המנונא אפילו כל שהוא אי נמי אפשר דאפילו כ\"ש לאו דברי רב המנונא הם אלא דברי המקשה דקא מתמה מדקאמר סתמא משמע דבכל גווני פוסל ואם כן הוא קשיא וכו' ומסיק דלאו בכל גווני אלא כשבא דרך נקבותו ואפשר לפי זה שגם מה שאמרו נפסל כנשים פירושו כשבא דרך הנשים אבל דעת הר\"א כי מה שאמרו בירוש' פוסל צד נקבות פירושו שפוסל אותו מפני צד נקבות שיש בו והוי כאשה שנבעלה וכדרך שאמרו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות והם דברי רב המנונא שאמר כל שהו וטעמא יהיב למילתיה לתרץ הקושיא. ומכל מקום עדיין קשה לן טובא על דברי רבינו שכתב שאם בא עליו דרך זכרותו לא נפסל שאין זכר פוסל זכר והרי אם בא עליו זכר ודאי אפילו דרך זכרותו הוא פוסל אותו כמו שנתבאר בסמוך והשתא ומה כשנבעל לזכר ודאי הוא נפסל ולא אמרינן ביה אין זכר פוסל זכר כשנבעל לאנדרוגינוס אמרינן אין זכר פוסל זכר יציבא בארעא וכו'. ונראה לי לתרץ דחדא חומרא מחמרינן מן הספק ולכך כשנבעל לזכר ודאי אנו פוסלים אותו אפילו דרך זכרותו שמא נקבה הוא שהרי ספק הוא אבל תרי חומרי דסתרן אהדדי לא מחמרינן כאחד ולכך כשנבעל לאנדרוגינוס צ\"ל תרי חומרי דסתרן אהדדי לפסול אותו דבועל צריך להחשיב אותו כזכר דאי נקבה היא אינה פוסלת לא זכר ולא נקבה והנבעל צריך להחשיב אותו נקבה ושתי אלו ודאי א\"א דאנדרוגינוס כולם מין אחד הם ואם אחד נקבה כולם נקבות הם ואם אחד זכר כולם זכרים הם ואם אתה אומר שהאחד זכר והאחד נקבה מיחזי להו לאינשי כחוכא ואיטלולא ולא מיקיימא תקנת חכמים אבל כשבא דרך נקבותו לא סתרי אהדדי כולי האי שכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה הדעת נותן שראויה לפסלו מן התרומה ודברי חכמים מתקיימים שהרי רואים שאין אנו עושים אותו כנקבה גמורה שאם בא דרך זכרותו אין אנו פוסלין אותו אבל כשהוא בועל זכר גמור דין הוא שנעשהו נקבה גמורה מספק וכיוצא בחילוק זה חילקו בפרק הדר גבי שני בתים ושתי חצרות. עוד אפשר לומר טעם אחר לחלק בין דרך זכרותו לדרך נקבותו שכיון שהכתוב עשה זכרותו כזכר ודאי וחייב עליו סקילה כזכר מדרך זכרותו לבד מגזירת הכתוב כמו שנתבאר לא ראו חכמים להחמיר כל כך כשנבעל לאנדרוגינוס דרך זכרותו לפסול אותו כיון שמן התורה דרך זכרותו דין זכר יש לו אבל דרך נקבותו החמירו שמא נקבה הוא אף על פי שהאנדרוגינוס הבועל יהיה זכר שהרי הכתוב אף על פי שבזכרות נתן לו דין זכר בנקבות נתן לו דין נקבה ולא חייב סקילה או אפשר שפסלו אותו כדי שלא יתחלף בנקבה גמורה כיון שנבעל דרך נקבות אתי למיטעי ומצאתי להרשב\"א שכתב לשון הירושלמי עליו וכן פסק הרמב\"ם והביא כל דברי רבינו נראה שדעתו לפרש כדרך רבינו בירושלמי ודלא כהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד של שני שותפים וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת אמור ובירושלמי סוף תרומות: \n",
+                "<b>וכל המאכיל בתרומה וכו'.</b> בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) אהא דתנן סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש בתרומה בזה״ז שהיא מדרבנן הוא מאכילה ואינו מאכילה בחזה ושוק דהוו דאורייתא ור״י אומר אף מאכילה בחזה ושוק [דתרומה בזמן הזה דאורייתא] ופסק רבינו כרבי יוחנן ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר״ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וקנין האוכל וכו'</b> שם אמר רבינא כן לחלק בין זו לההיא דבסמוך דאלמנה לכהן גדול שעבדי מלוג אינם אוכלים אף על פי שהם קנין קנינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> בת כהן שנשאת לישראל וכו' עד מפני שהם של בעל.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>נשא שניה וכו'.</b> בפרק הבע\"י עלה נ\"ח ע\"ב אמרינן דלרבי יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ\"מ איני יודע מניין לנו בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צאן ברזל שלה יאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנת אלמנה שנתארסה וכו'.</b> משנה בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו:) אלמנה לכ״ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת״ק וכלשון ראשון שכתב רש״י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'.</b> שם בעלה נ\"ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתאלמנו או נתגרשו וכו'</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנת שמת בעלה כהן וכו'.</b> שם עלה נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת וכו'.</b> שם בעלה הנזכר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n",
+                "<b>וכן כהנת חלוצה וכו'.</b> הוא בכלל מה שנתבאר בסמוך דלר\"י משתמרת לביאה פסולה דרבנן אכלה. וא\"ת מאי איריא משתמרת אפילו נשואה כתב רבינו בסמוך נשא שניה היא אוכלת וי\"ל דהתם לומר דבעל מאכילה והכא שלא לפסלה מתרומת בית אביה ואין לומר [וכי] לא כל שכן הוא אם הוא מאכילה כל שכן שלא יפסלנה דאיכא למימר דאפשר דהתם אין עבדי מלוג אוכלים והכא עבדיה אוכלים: \n",
+                "<b>כהן הדיוט שנשא אילונית וכו'.</b> בפ' הבע״י (יבמות דף ס״א) במשנה א״ר יהודה דכהן הדיוט לא ישא אילונית שהיא זונה וחכ״א שאינה זונה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת.</b> משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי״ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ״ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא\"ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי\"ף הקשה הראב\"ד וכתב כיון דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ\"ש בירושה הבאה מאליה וא\"כ היכי נדחי למילתיה דר\"י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי\"ל דעובר אית ליה זכייה עכ\"ל והשיב עליו הרמב\"ן לקיים דברי הרי\"ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס\"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל\"ש מתנה ל\"ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא\"ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל: \n",
+                "<b>ודברי</b> רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ\"ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע\"ק דבגמ' אמרינן מ\"ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ\"ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד\"ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע\"כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע\"פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא\"ש x. ומה שהקשה הראב\"ד מהא דקי\"ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ\"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת\"ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה\"ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף ס\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'.</b> שם (דף נ\"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש\"י והרי\"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב\"ן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'.</b> משנה וגמ' פרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:): \n",
+                "<b>ישראל שאמר לכהנת וכו'.</b> נלמד ממתני' דקידושין ר\"פ האומר: \n",
+                "<b>החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת.</b> בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתארסה לכהן פקח וכו'.</b> ברייתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא: \n",
+                "<b>ואשת חרש שילדה ממנו וכו'.</b> ברייתא שם עלה נ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'.</b> בפ' אלמנה לכ\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה שחוף.</b> נתבאר בפ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה\"ז אסורה לאכול.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'.</b> ריש פרק חרש (דף קי\"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'.</b> משנה בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות ד' ס״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'.</b> שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ\"כ גם בפרק ט\"ו מהלכות אישות: \n",
+                "<b>וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה\"ז תאכל.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'.</b> משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'.</b> בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל,</b> כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה״י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי x (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע״ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה אוכלת בתרומה עד וכו'.</b> במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל.</b> נלמד מהדינים שיתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה וכו' עד שיגיע גט לידה.</b> משנה פרק התקבל: \n",
+                "<b>האומר לאשתו הרי זה גיטיך וכו'.</b> פרק כל הגט עלה כ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שהקיפוה כרקום וכו' עד ולא תאכל אשתו.</b> משנה וגמרא שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר.</b> ירושלמי ותוספתא פרק ב' דגיטין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו\"ם וכו'</b> שם כלישנא בתרא דרב יוסף. ואיכא למידק דגבי בית דין של ישראל לא כתב רבינו אלא לא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן והשמיט דין בת כהן לישראל משום דממילא משמע שאוכלת דאל\"כ מאי איכא בין ב\"ד של ישראל לב\"ד של עכו\"ם ועוד שכתב הרי הוא בחזקת מת כלומר מת ודאי ולא מצד חומרא. ואיכא למידק על מה שכתב רבינו והניחוהו בבית הסקילה דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין בלבד וי\"ל שטעמו משום דעל כרחין לומר שגמר דין שאמרו בגמרא לאו דוקא דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד שהרי אפשר שכשהיו מוליכים אותו לבית הסקילה והכרוז יוצא לפניו בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות והחזירוהו ע\"י המניף בסודרים ומצאו לו זכות ופטרוהו אבל מי שהניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שיאמר יש לי ללמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניחה בעלה גוסס וכו'.</b> שם (דף כ\"ח) מימרא דרבה ואע\"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע\"ג דבתר הכי אמרו ואיבעית אימא כיון דפלג פלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ\"ש בתחלה תיובתא דרבה דשינויא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרב ר\"י אלפסי והרשב\"א וכן הכריעו מהירושלמי: \n",
+                "<b>אחד אומר מת וכו'.</b> בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'.</b> במשנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ח) פלוגתא דר״ע ורבי טרפון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון דאמר הכי והראב״ד לא היה כתוב כן בנוסחת גמרא שלו ולפיכך השיג על רבינו וכתב אמר אברהם הוא פוסק כרבי טרפון וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט וכו'.</b> משנה פ\"ק דגיטין (י\"א:): \n",
+                "<b>וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור וכו'.</b> בעיא בפ' השולח (גיטין דף מ״ב:) ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו על ידי וכו'.</b> שם ובס\"פ השוחט פלוגתא דתנא קמא ורשב\"ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא לן כמאן הלכתא ואמרינן התם דתנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ישראל ששכר פרה מכהן וכו' עד ה\"ז מאכילה בתרומה.</b> משנה בפרק בתרא דתרומות (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרתו של ישראל שילדה בכור וכו' עד ויאכלו אותן.</b> תוספתא פרק י' דתרומות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מקרא מפורש הוא. ומ\"ש אעפ\"י שיודע שהיא תרומה וכו'.</b> קצת משמע כן בירושלמי ריש פ\"ו דתרומות וריש פ\"ח ובגמרא דידן פרק כלל גדול (שבת דף ס\"ט) נחלקו ר\"י ור\"ל דלר\"ל לא מיקרי שגגה עד שישגוג בלאו וכרת ולרבי יוחנן הזיד בלאו ושגג בכרת ה\"ז שגגה וידוע דהלכה כר\"י עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר\"י דרבא סבר דמית' במקום כרת עומדת וכי היכי דלר\"י היכא דאיכא כרת אין אנו צריכים שישגוג בלאו אלא כשישגוג בכרת סגי ה\"ה בדבר שיש בו מיתה כמו תרומה א\"צ שישגוג בלאו ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האוכל וכו'.</b> משנה רפ״ו דתרומות (משנה א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה וא' הסך ובפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב) יליף להו מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב דבר שדרכו וכו'</b> נלמד ממתני' דרפ\"ב דמעשר שני (משנה א): \n",
+                "<b>ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה וכו'.</b> משנה רפ\"ו דתרומות: \n",
+                "<b>ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשם שאכילת תרומה בכזית כו'</b> תוספתא רפ\"ו דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל וחזר ואכל וכו'.</b> ג\"ז בתוספתא שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אמת הוא שכן מצא בתוספתא וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דפסחים פ\"ק כתוב בכדי שתיית רביעית ובפ\"ד ממאכלות אסורות ובהלכות יוה\"כ פרק שני כתב רבינו בכדי שתיית רביעית וכתב המ\"מ דהכי איתא בתוספתא ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי א\"פ ולמדו כן ממ\"ש בפרק אמרו לו כל המשקין מצטרפין בכדי א\"פ כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי א\"פ מצטרפין וכתב רבינו דין זה בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאות וי\"ל שעשה חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכ\"נ בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאים ומשקים טמאים משאר איסורים ואע\"ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורים ושלא לדחות תוספתא עכ\"ל. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב עוד טעם אחר דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדי אכילת פרס אבל טומאת גויה לאו באכילה ושתייה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו בכא\"פ מצטרפין עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התרומה ותרומת מעשר וכו'.</b> בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו ע\"ב שהוא מ\"ט) ופרק ב' דערלה (משנה א') ודבר פשוט הוא \n",
+                "<b>שמ\"ש לחייב עליהם מיתה</b> לא קאי אדמאי שאינו אלא מדרבנן. \n",
+                "<b>ומ״ש ומן הדין שאין חייבים חומש וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תרומה במזיד וכו'.</b> משנה ברפ\"ז דתרומות (משנה א): \n",
+                "<b>ומ״ש ואם היתה טמאה נוטל דמי עצים וכו' עד שהרי אינם ראויים להסקה.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל תרומת חמץ בפסח וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"א:) האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים ובגמרא (דף ל\"ב) איבעיא להו (האוכל תרומה שוגג) כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא\"ב לפי מדה משלם שפיר אא\"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא אין הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה וכו' כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ר\"ע ר\"י בן נורי מחייב וכו' בד\"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד\"ה אינה קדושה תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ודמי עצים דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר חסמא מחייב וכו' אמר אביי ראב\"י ור\"ע ור\"י בן נורי כולהו ס\"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר\"ע סבר לפי דמים משלם ורבי יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וסובר רבינו דכיון דר\"ע סבר לפי דמים משלם וגם ראב\"י משמע דהכי ס\"ל הכי נקיטינן ומאחר דהלכתא לפי דמים משלם בשוגג נמי פטור מתשלומין כמו במזיד: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לא נתברר לי דבר זה וכו' וטעם רבינו דכיון דר\"ע דהלכה כמותו מחבירו וראב\"י דהלכתא כוותיה בכל דוכתא סברי לפי דמים משלם מוטב למפסק הלכתא כוותיה מלמידחי דברי ר\"ע וראב\"י מהלכתא כדי להעמיד סתם מתני' כהלכתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל השוגג שאכל תרומה ביוה״כ.</b> בתוספתא דתרומות רפ״ו ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב) אמרינן דר' נחוניא בן הקנה היה עושה י״ה כשבת לתשלומין ומשמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה</b> תוספתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד. ומ\"ש או שכסס את החטים או שגמע את החומץ.</b> בירושלמי פרק יוה\"כ (הלכה ג') ופ\"ו דתרומות תני הכוסס את החטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אני אומר משלם קרן וחומש רבי ירמיה בשם רבי אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה [אחר טיבלו] שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרבי דיחידאה הוא וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס\"ל הכי וקיימא לן כרבנן ואע\"פ דמברכין עליה ב\"פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש דליתא שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא משלם חומש מפני שמשיב את הנפש וכל שכן לכוסס חטה דלכ\"ע משלם חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר משום דאמרי' פרק בתרא דיומא (דף פ' פ\"א) א\"ר ירמיה אמר רבי יוחנן זה שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומדנקט ר\"י שעורים ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורים לפי שאינם מאכל אדם נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה וכיון דר\"י סבר כרבי הכי נקיטינן ועוד דאמרי' פרק ו' דתרומות ירושלמי רבי אבהו בשם ר\"י הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> היה שבע וקץ במזונו וכו'.</b> פרק יום הכיפורים (יומא דף פ':): \n",
+                "<b>וכן הכוסס שעורים וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו'.</b> גם זה שם (דף פ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומה וכו'.</b> משנה פרק ו' דתרומות וכחכמים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאכיל את בניו הקטנים וכו'.</b> משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ונזיר ששגג וכו'. כתב</b> הראב\"ד התוספתא אמרה וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דתרומות כתוב משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכדברי רבינו והטעם משום דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשותה שמן והסך את היין</b> בתוספתא פ\"ו אלא שכתובה בשיבוש בספרים דידן והטעם שאינו חייב חומש משום דאין כאן לא שתייה ולא סיכה וחייב קרן משום מזיק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת כהן שהיתה נשואה לישראל וכו'.</b> משנה פ\"ז דתרומות (משנה ב') וכחכמים: \n",
+                "<b>האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו'.</b> פ״ח דתרומות (משנה א') האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר ובס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ד) אמרינן דרבי יהושע לא אמר דטעה בדבר מצוה פטור אלא בשזמנו בהול ומותיב עליה מהאי מתניתא דאע״ג דאין זמנו בהול פטור ומוקי לה בתרומה בע״פ דזמנה בהול שלא תשרף ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דרבי יהושע פוטר מחומש בלבד ואם היה בע״פ כיון דזמנה בהול פטור אף מקרן ותמיהא לי א״כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע״פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ב:) בתר האי תירוצא דבערב פסח קאמר אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' דכתיב ברך ה' חילו [ופי' רש״י אפילו] חללים שבו וסובר רבינו דלא פליגי הני לישני דבתרומה בע״פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מידי דהוה אבת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר ומ״מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו: \n",
+                "<b>וכולן שהיתה להן וכו'.</b> משנה שנייה פ\"ח דתרומות וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות אחת של תרומה וכו' עד כקטנה שבשתיהן.</b> משנה פרק ז' דתרומות (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל את החומש וכו'.</b> משנה פ״ו דתרומות (מ״א) משלם חומשה וחומש חומשה ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד ע״ב) יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>כל המשלם קרן וחומש וכו' עד אם רצה הכהן למחול מוחל.</b> משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין.</b> ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שאכלה תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ו דתרומות (משנה ב'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא מהופכת וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא הספיקה לשלם וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ו דתרומות (מ\"א): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשלמין מן הלקט וכו'.</b> שם במשנה ה' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה וכו' דברי ר\"מ וחכמים מתירים באלו ובירוש' (ה\"ב) א\"ר יוחנן דחכמים אכולהו קיימי ור\"ל פליג וידוע דהלכה כר\"י וגיר' רבינו כגירסת הירוש' דגריס ממע\"ר שניטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים דאין משלמין ממנה וכן גורס מע\"ש והקדש שנפדו ומפרש לה בשנפדו ולא כהלכתן דהיינו מע\"ש על אסימון והקדש על הקרקע דאם לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן דהרי קדש הם ואין קדש פודה קדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומן החדש על הישן</b> כ\"מ שם במשנה בההיא דאוכל קישואים דבסמוך. \n",
+                "<b>ומ'\"'ש אבל לא ממין על שאינו מינו וכו'.</b> שם במשנה ו' וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב האוכל קישואין של ערב שביעית וכו'.</b> שם במשנה ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תרומה טמאה וכו'.</b> בפרק הניזקין עלה נ״ד ופרק האשה רבה (יבמות דף צ'.) וכחכמים. ויש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאים בין טהורים אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תרומת חבר וכו' אכל תרומת ע\"ה וכו'.</b> ירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') ותוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'.</b> גם זה ירושלמי פ\"ו דתרומות וכר\"י: \n",
+                "<b>וכן אם נפלה לו תרומה וכו' וב\"ח שגבה תרומה וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> הגונב תרומה וכו' עד משום שנהנה מהקדש.</b> משנה פ\"ו דתרומות (משנה ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמי משלם וכו'</b> שם בירוש' אלא שנוסחת רבינו בירושלמי מהופכת מנוסחתנו ונוסחתו מיושרת בעיני דתשלומי הקדש בשיש בו שוה פרוטה תלוי ותשלומי אכילה תלוי בכזית כדאיתא בפרק כל שעה עלה ל\"ב ע\"ב ת\"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה ת\"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ה\"ד אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואי דאית ביה שוה פרוטה חומש נמי לשלם לעולם דאית ביה שוה פרוטה ואפ\"ה כיון דלית ביה כזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותניא תו אבא שאול אומר את שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין את שאין בו שוה פרוטה אינו חייב בתשלומין אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד ופירש\"י דאית בה שוה פרוטה וליכא כזית כגון שנת בצורת כיון דליכא כזית דאכילה כתיבא ביה חייב בתשלומין אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר לענין מעילה בהנאת הקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפילו יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית עכ\"ל. וידוע דהלכה כת\"ק ומ\"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואהדר ליה לעולם דאית ביה שוה פרוטה משמע דלדברי הכל כי לית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם והיאך כתב רבינו אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם ואפשר לומר דהאי קס\"ד הוא אבל לפום קושטא דמילתא כיון דת\"ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דהיינו תרומה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב הדבר בכזית אפילו אינו שוה פרוטה ואע\"ג דאברייתא קמייתא איתמר האי ילפותא אין לחוש דאין מוקדם ומאוחר והירושלמי יכריע דקתני יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומפני מה חל איסור הקדש וכו'.</b> דין איסור מוסיף בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו על דרך שבארנו בהלכות ביאות אסורות</b> בפרק רביעי מהלכות שגגות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואיסורי מאכלות</b> הוא בפרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגוזל תרומה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א) גזל תרומה משל אבי אמו [כהן] רבי יוחנן אמר משלם לשבט ור\"ל אמר משלם לעצמו א\"ר יונה כך היה משיב ר\"ל לרבי יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה רבי ייסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא בו ידי גזילו ומפרש דהיינו מדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה. ונראה דהכי פירושו גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח\"כ מת אבי אמו והרי זה שגזל יורשו ר\"י אמר משלם לשבט כלומר צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לכהן אחר היותר ראוי ליורשו אחריו ור\"ל אמר מאחר שהוא יורשו אינו צריך להוציאו מידו והקשה ר\"ל לר\"י מדתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן חומש להקדש משום אוכל קדש וחומש לכהן משום אוכל תרומה וקרן להקדש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש ובשלמא לדידי איכא לאוקמיה בשאבי אמו כהן היה לו תרומה והקדישה וגזלה זה ואח\"כ מת אבי אמו וירשו זה דהשתא חומש דמשום גזל אינו חייב לשלם מאחר שהוא יורשו הרי הוא מעכב חומש זה לעצמו ומ\"מ חומש דמשום אוכל תרומה חייב לשלם לכהן אחר דחומש שענש הכתוב לאוכל תרומה אינו בכלל ירושה אלא לדידך דאמרת דגזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לשבט קשיא ואהדר ליה דכיון דמשלם הקדש וחומשו פטור מלשלם חומש דגזילה. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד נ\"ל שיש כאן שיבוש וכו'. ויל\"ד במה שכתב ולמה לא ישלם שני חומשים בגזלן כמו בגנב כי זה סותר מה שכתב תחלה ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד וצ\"ל דה\"ק לפי האמת בשניהם אינו משלם אלא חומש אחד אבל לדעתך שאתה אומר שבגנב משלם שני חומשים ואינך חושש לדרשת ונתן לכהן את הקדש אף בגזלן תאמר כן: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נ\"ל שגם לדעתו ז\"ל בין גנב בין גזלן אינו משלם חומש משום גזל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי חומש גזילו וידי גניבתו והא דנקט רבינו הגוזל ה\"ה לגונב וחדא מינייהו נקט ומה נפלאו דברי הראב\"ד שחשד לרבינו שראה פלוגתא דר\"י ור\"ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן ולא ראה מה שהקשה ר\"ל על ר\"י וא\"א להכחיש מה שהשיב לו ר\"י מונתן לכהן שהרי כתבו רבינו וכל מעיין יראה כמה יש בזה מהזרות ומה שכתבתי בדעת רבינו הוא דבר נאה ומתקבל: \n",
+                "<b>גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש.</b> נלמד מדין המאכיל את הפועל ואת האורחים תרומה השנוי לעיל בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ״ש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג ע״ב) איבעיא לן חומשא אי הוי מלגו או מלבר ואיפשיטא דמלבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה וכו'</b> בפרק כל שעה עלה ל\"ב איבעיא להו [כשהוא משלם] לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי מאי לפי מדה משלם דא\"ל גריוא אכל גריוא משלם או דילמא לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא ור\"ע סבר לפי דמים משלם וראב\"י נמי משמע דסבר הכי וכבר כתבתי בפרק זה והלכתא כוותייהו ופירש\"י דמעיקרא כשאכל והשתא כשמשלם ונתבארו דברי רבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו'. וי\"ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין. ומה שכתב גם י\"ל שאינו משלם לפי דמים כבר נתבאר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה וכו' עד אבל סך הוא את השמן.</b> משנה פ\"ח דשביעית (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ״ש ומדליק את הטמא.</b> פ' במה מדליקין (שבת דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרים של תרומה מותר וכו' ואסור לעשות מהם שכר.</b> בפרק כיצד מברכין (עלה ל\"ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אין עושין תמרים דבש וכו' עד חוץ מזיתים וענבים בלבד.</b> משנה פירקא בתרא דתרומות (מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר ועשה וכו': וזר שאכל דבש תמרים וכו'.</b> משנה ב' בפירקא בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו' ר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר וידוע דהלכה כר' יהושע ובירו' (הלכה ב') הוון בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף רבי יהושע מודה. ולכאורה משמע דהוו בעיין מימר הכי ולא קמה הכי אבל א\"א לומר כן וכמ\"ש הראב\"ד א\"א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל עכ\"ל וכן כתבו בפירוש המשנה רבינו ורבינו שמשון דלא פטר רבי יהושע אלא מחומש ולפיכך יש לפרש הירושלמי הזה הוון בעי מימר פירושו אנו צריכים לומר א\"נ אפשר דהוון בעי מימר הוי כמו סברוה וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני הכי נמי האי הוון בעי מימר קאי הכי. ואיכא למידק על רבינו היאך סתם וכתב ואינו חייב לשלם דמשמע דאף קרן אינו חייב לשלם וקשה לא יהא אלא גזל וצריך לומר דמיירי בשלא באת ליד כהן וכדאוקמה הראב\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אכל במזיד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין דבילה וגרוגרת וכו' עד מפני שהוא ממעטו.</b> משנה בפירקא בתרא דתרומות (מ\"א) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו אבל מערבין יין ושמן ודבש,</b> שמן ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אין מבשלין יין של תרומה.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>אין כובשין בצלים וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דתרומות: \n",
+                "<b>אין מערבין תבואה בקטניות וכו'.</b> תוספתא בסוף תרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שמרקדין את הקמח בחולין וכו' עד במקום מוצנע.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של תרומה וכו' עד מפני שמאבדו.</b> תוספתא בסוף תרומות ופירוש חוסמים שדרך למשוח אותם בעודם חדשים כדי לחזקם גם המנעל והעור מושחין אותו בעודו חדש לרככו וליפותו ופירוש קטובליא עור ששוכבין או יושבין עליו ומושחין אותו בעודו חדש. ודין טבלא של שיש שם ורשב\"ג חולק דמתיר בזה ונראה שטעמו שכיון שהשיש אינו בולע אין זה מאבד דבר והלכה כת\"ק דסוף סוף נשאר מעט בטבלא שא\"א לקנח הכל בגופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נט״י וכו'.</b> בסוף פרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח ע״ב) חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים וכו' טעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכו' ל״ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ופירש רש״י הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינה נאכלת עם הזר על השלחן וכו' ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן.</b> בריש פרק כל הבשר (חולין דף ק״ד) והיא משנה בסוף חלה (מ״ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינה צריכה נט\"י כחולין.</b> כלומר לפירות: \n",
+                "<b>ואין סכין שמן תרומה וכו' נפל על בשרו וכו'</b> תוספתא בסוף תרומות: \n",
+                "<b>אבל סכין את הקטן וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע״א) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סך הוא הכהן עצמו בשמן וכו' עד אע\"פ שהוא נסוך ממנו.</b> תוספתא בסוף תרומות ואיתא בפרק קמא דכריתות (דף ז') והטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן עצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בן בתו</b> לאו דוקא דה\"ה לאחר אלא אורחא דמילתא נקט. \n",
+                "<b>ומ\"ש מותר לזר למושחו</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה למשמשו ואם נפשך לקיים הגירסא תפרש למשחו למודדו כלשון ארמי והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנת שחפפה ראשה וכו'.</b> תוספתא בסוף תרומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה הותרו וכו' שאינו ראוי וכו'.</b> כלומר אלא על ידי הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> עוקצי תאנים וכו'.</b> בפ' בתרא דתרומות (מ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש מיעי אבטיח וקניבת ירק</b> משנה פ\"ג דעדיות ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבת ירק לזרים וכו' רבי דוסא מתיר (של תרומה) [אמר] ר' אבהו בשם ר\"י לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין ורבינו נראה דגריס איפכא וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבים אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת. \n",
+                "<b>ומ\"ש קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון וכו'</b> תוספתא בסוף תרומות: \n",
+                "<b>קליפי פולין ושומשמין וכו' עד בזמן שכנסן.</b> שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש בהם לחלוחית למצוץ אותם.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הסובין של חטים חדשות וכו'.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב ועד מתי נקראו חדשות וכו'.</b> שם בירושלמי ובתוספתא וכת\"ק: \n",
+                "<b>הנצולות והרקבניות של תרומה וכו' עד מותרות.</b> גם זה שם x בתוספתא. ופירוש נצולות כמו שאמרו בב\"ר על ויצל אלהים מן הנצולות ופירש הערוך שהם החסוכים כלומר גרועים ודקים: \n",
+                "<b>שמרים של תרומה וכו'.</b> ג\"ז שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתן עליהם מים וכו'.</b> כן משמע שם לת\"ק ודלא כראב\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה וכו' עד אותה התמצית תרומה.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ו ז ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יח)</small> ממלא הכהן נר שמן שריפה עד שלא ברשות כהן.</b> הכל בתוספתא שם: \n",
+                "<b>וכן מדליקין שמן שריפה וכו'.</b> משנה שם (משנה י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ובירושלמי מפרש דברשות כהן לא קאי אלא לע\"ג החולים אבל קדמייתא אפילו שלא ברשות כהן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>מותר לכהן להדליק שמן וכו'.</b> משנה שם פלוגתא דתנאי ובירושלמי איכא כמה אמוראי דפסקו כר\"ש דמתיר כאן וכאן ואע\"ג דאיכא מאן דפסק כר\"י הוא יחידאה ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע תרומה וכו'.</b> משנה רפ\"ט דתרומות (משנה א). \n",
+                "<b>ומ\"ש קנס קנסו בו וכו'.</b> בירושלמי (הלכה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר וכו'.</b> בפרק ט' דתרומות תנן גידולי תרומה תרומה ובירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') אמרינן גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים: \n",
+                "<b>ומ\"ש גזרו חכמים עליהם וכו' משום תרומה טמאה שביד כהן וכו'.</b> בפרק קמא דשבת עלה י\"ז ע\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין</b> בתוספתא הידים וטבול יום אין פוסלין בהם ומשמע לרבינו דקאי אגדולי תרומה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כל זה שיבוש שאפילו הטבל וכו'. ואיני רואה כאן מקום להשיג על רבינו שהרי דבריו מבוארים בגמרא שכתבתי ולכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב עליו שהוא שיבוש ואפשר שהראב\"ד הבין בדברי רבינו שמ\"ש הרי הגידולים השניים מעלים את העיקר לגידולי גידולין קרי גידולין שניים וקאמר שהם מעלים את העיקר דהיינו התרומה עצמה ומפני כך השיגו והדבר ברור שאין כוונתו כן אלא גידולים שניים שניים לגידולי גידולין קאמר דהיינו גידולין שלישיים והם מעלים את העיקר דהיינו גידולין שניים וזה מבואר מאד בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גידולי גידולין חולין לכל דבר.</b> במשנה פ\"ט (משנה ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין ומאחר שנתבאר בירושלמי (פ\"ו ה\"א) דמאי דקתני גידולי תרומה תרומה אינו אלא לענין שאסורים לזרים ממילא משמע דכי קתני גידולי גידולין חולין לכל דבריהם חולין. ואמרינן בירושלמי (פ\"ט הלכה ב') אהא דתנן כולן מותרים תני עלה בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים והכי אמרינן בפרק כל שעה עלה ל\"ד: \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר וכו'.</b> בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״ב) אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קא אמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ״ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר קמ״ל ופירש הרא״ש ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ״ל דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל [אי] רבו [אפילו גידולין מותרין] דגידולי היתר מעלין את האיסור וכן פי' הר״ן: \n",
+                "<b>וכן תרומת ח\"ל והמדומע.</b> משנה בפ\"ט דתרומות (משנה ד') ולשון וכן שכתב רבינו אינו נוח לי דבהני אפילו גידולין מותרים ולשון אבל הו\"ל למיתנא וכך היא במשנה בלשון אבל. ויש ליישב לשון וכן שכתב רבינו בדוחק וה\"ק כשם שבתרומה מותרים גידולי גידולין כך באלו מותרים הגידולין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותוספת תרומה.</b> בתוספתא פ\"ז דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזרעוני גינה שאין נאכלים.</b> משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אלו השנים שהם זרעוני גינה וכו'. ויש לתמוה שהרי דברי רבינו מפורשים במשנה שהרי שנינו בסוף מעשרות זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו. ומ\"ש שבירושלמי נותן טעם לכולם מפני שאינם מצויים וכו'. הדבר מבואר בירושלמי פ\"ט דתרומות (הלכה ב') דטעם שאינם מצויים לא קאי אלא לספיחי שביעית ותרומת ח\"ל וביכורים. ומ\"ש שלא מצא היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי לזרעוני גינה שאינם נאכלים ולזרע פשתן. יש לתמוה עליו שהרי בסוף מעשרות שנינו זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מהמעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה שאינם נאכלים לענין שביעית וא\"כ ה\"ה לענין גידולין ובפרק המוכר פירות (ב\"ב דף צ\"ג:) אמרו דזרע פשתן מזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא. ומ\"ש ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית במשנה הוא שנוי ומ\"מ אין זה השגה על רבינו למה לא כתב זה פה דהכא בדיני תרומות קא עסיק לא בדיני שביעית ובפ\"ד מהלכות שמטה כתבו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כה)</small> הזורע תרומה וכו'.</b> בסוף פרק ט' דתרומות (משנה ז) תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ר״י אומר עד שיגום וישנה ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) וכי מאחר דטהורים מלטמא אמאי אסורים מלאכול וכו' אמר רבא מאי אסורים אסורים לזרים מאי קמ״ל תנינא וכו' אמר רב ששת מאי אסורים אסורים לכהנים ואסיקנא דטעמא דאסורים מלאכול לכהנים כדרב אושעיא דאמר מי החג שנטמאו השיקן ואח״כ הקדישן טהורין הקדישן ואח״כ השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח״כ הקדישן מה לי הקדישן ואח״כ השיקן אלמא אין זריעה להקדש ה״נ אין זריעה לתרומה ופירש״י אין זריעה להקדש וכו' ומכאן יכולים ללמוד טעמה של משנה דאסורים לאכול משום מעלה דאע״ג דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה עכ״ל. ובירושלמי ספ״ט דתרומות (הלכה ג') שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חתך את העלים שצמחו וכו'</b> שם במשנה הנזכרת שכתבתי בסמוך כר\"י דאמר עד שיגום וישנה ופסק רבינו כמותו מפני שאמרו בירושלמי א\"ר יוחנן כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה ומאחר דר\"י ביאר דבריו משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שתילי חולין שנטמאו וזרען וכו'</b> כן נלמד מההיא דר\"פ כל שעה שכתבתי בסמוך דמפליג בין הקדישן ואח\"כ השיקן להשיקן ואחר כך הקדישן וע\"פ זה יתפרש הירושלמי שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הזורע תרומה טמאה וכו' עד מותר באכילה א\"א מותר לכהנים וכו'. ודברים פשוטים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבולת שהיתה בתוך הכרי וכו'.</b> במנחות פ' ר' ישמעאל עלה ע' בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשא לה או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלא מינה אמרו ליה רבנן לאביי א\"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר להו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופירש\"י שמירחה בכרי שהשוה אותה ברחת דזהו קביעותה למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר. מהו מי הויא תרומה או לא. א\"כ דחל עליה שם תרומה וכו'. כי תניא ההיא דלא מצינו לענין לאחיובי מיתה וחומש. תלושה היא ואכתי במחובר לא אשכחנא לה. ואי גחין ואכיל כשהיא מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה של גידולי תרומה וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ\"ט דתרומות (משנה ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל וכו'.</b> בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) גבי הא דתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה אבל משתטיל את המים לא תגע ובפרק קמא דפסחים (דף י״ד ט״ו) ובפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ וכו' לפיכך נדה קוצה לה חלה בח\"ל וכו'.</b> בריש פרק עד כמה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומה שנטמאת בספק וכו'.</b> בפרק ח' דתרומות (משנה ח') גבי חבית שנולד לה ספק טומאה וכרבן גמליאל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש שם ספיקות וכו'</b> בפרק ד' דמסכת טהרות (משנה ה'). \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שיתבאר</b> בפרק [י\"ג מהלכות שאר אבות הטומאות]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של תרומה וכו'.</b> משנה בפ\"ח דתרומות (משנה ח) וכר\"ג דאמר אל יחדש בה דבר והטעם מפני שכל זמן שהיא בספק אינה ראויה לא לאכילה ולא לזילוף שמא טהורה היא ולא יזיזנה ממקומה לשמרה כדי שלא תטמא ודאי דמוטב שתטמא כדי שתהא ראויה לזילוף ובלבד שלא תטמא על ידו ולזה אמר ולא יגלנה כדי שלא תטמא על ידי מעשיו כך פירש ר\"ש ואין נראה כן מדברי רבינו דא\"כ הו\"ל לסיים בה יניחנה עד שתטמא ודאי ותעשה זילוף אלא כוונתו לומר לא יזיזנה ממקומה לשמרה שמוטב שתטמא כדי שתשרף ולא יבא בה לידי תקלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנשברה בגת וכו'.</b> משנה ט' בפ\"ח דתרומות וכר' יהושע: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> לחלק בין חבית של יין לשל שמן ובין יש בתחתונה ק' סאה ליש בה פחות הכל בספ\"ק דפסחים (דף כ':) ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין יין ישן שראוי לזילוף ליין חדש שאינו ראוי לזילוף כדמפליג התם והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו כגון היין קוברים אותו ואין מזלפין בו ודלא כההיא סוגיא ואפשר שמה שהעמידו אותו שם בחדש היינו אליבא דמ\"ד דראוי לזילוף וכב\"ה דאמרי הכי אבל קושטא דמילתא שאסור לזלף בו אלא קוברין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן חבית של שמן וכו'.</b> ג\"ז במשנה י' בפרק ח' דתרומות וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר וכו'.</b> נראה שזה הוא פירוש מה שאמרו בפ\"ק דפסחים על משנה זו להפסד מועט לא חששו משמע הא להפסד מרובה חששו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עובר ממקום למקום וכו'.</b> משנה בפרק ח' דתרומות (מי\"א) וכרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן והכרשינין של תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשר שני (מ\"ג) וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך נותנים תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה</b> בסוף חלה (משנה ט') גבי אלו ניתנים לכל כהן כרשיני תרומה ר\"ע מתיר וחכמים אוסרין. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר\"ע לגבי חכמים דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו וע\"ק שבתוספתא פרק ב' שנינו דר\"ע סבר כל מעשיה בטומאה ולפיכך הוא אמר יתננה לכל כהן וחכמים לא הודו לו וכך אמרו בירושלמי (הלכה ד') ומאחר ששני דינים אלו תלויים זה בזה מאחר שפסק ששורים בטהרה הו\"ל לפסוק שלא יתנם לכהן ע\"ה מיהו בהא איכא למימר שסמך על מה שאמר בירושלמי אח\"כ אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שטתיה שניא היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ונראה דמצוה גרסינן כלומר וא\"כ לא אסרינן לתתם לכהן ע\"ה לחוש שמא ישרה ויטמאנה שאפילו ישרה ויטמא מדינא שרו ודי אם גזרו לשרותה בטהרה אבל לגזור שלא יתננה לכהן עם הארץ משום גזירה לגזירה [לא] ומאחר דשקלי וטרו במילתא דר\"ע משמע דסברי דהלכתא כוותיה ואע\"פ דכל זה לא נאמר אלא בכרשינין משמע לרבינו דה\"ה לתלתן דתרווייהו בחדא שיאטה שייטי בכמה דוכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפקידין תרומה אצל כהן וכו'.</b> בס״פ הניזקין (גיטין סא:) אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה רמי מדתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע״ה ולא אצל כהן ע״ה מפני שלבו גס בה א״ר אלעא הב״ע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא א״ר ירמיה כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ורבינו נראה דלא גריס אלא בשינויא דר' ירמיה ולא בא לעקור אוקימתא דרבי אילעא אלא להוסיף עליו וגם צ״ל דלא הוה גריס אלא כר' אלעא ולא קאי אדאביי דאביי איתותב מההיא ברייתא ולא אתו ר' אלעא ור' ירמיה אלא לפרושי הא דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל וכך היא גיר' רבינו א״ר אלעא הכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה א״ר ירמיה בפירות שלא הוכשרו כלומר וכל זה במאי דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל אבל אצל כהן אין מפקידין כלל ועכ״ז יש לתמוה עליו כיון דלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א טעה בזאת הסוגיא וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דמעלה עשו בתרומה וגזרו פירות שלא הוכשרו אטו הוכשרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין לע״ה תרומת זיתיו בטהרה וכו' עד שלא תחזור לטבלה.</b> בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) ופי' רש״י אין עושין תרומת זיתיו בטהרה לאחר שהפך זיתיו לתתן לבית הבד אין מפרישין בדדין חברים תרומה מהם לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהם טהורים ובעי בגמרא וטעמא מאי אמר רבי יוחנן וכו' משום כדי חייו דבדד ופרש״י ומ״ט שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דילמא הדר נגע עכ״ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> בספרי רבינו משום כ\"ח בלבד תיבת בלבד נ\"ל שט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיים הגירסא נאמר שרבינו היה גורס בלבד במקום דבדד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שעושה פירותיו וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דעבודה זרה (דף נ\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים שנטמאו וכו' עד שאין שלישי עושה רביעי בתרומה.</b> כר\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג ול\"ד. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב שאפילו נטמאו אחר שעשה אותם תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה ולפי מ\"ש בגמרא לא נאמר זה אלא בחולין דאילו בתרומה אין חילוק בין סוחט כביצה או פחות מכביצה דמעלה עשו בהם ולא אמרינן בהו משקין מיפקיד פקידי אלא המשקה מיטמא עם האוכל וגם בסוף הלשון נראה שיש חילוק בתרומה בין נגע בשני לנגע בראשון שכן כתב והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולפי מ\"ש שבגמ' אין לחלק כן לגבי תרומה דמעלה עשו בה ומשקה מטמא עם האוכל ואין לחלק בה בין שלישי לרביעי דלא אמרינן בה משקה מיפקיד פקידי. ועוד יש לתמוה למה לא הזכיר רבינו גבי נטמאו בעודם חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמ\"ש בגמרא ונראה שדעת רבינו שמימרא דר' יוחנן דדורכם פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ה\"ה בענבים של תרומה שיינם מותר לכהנים ואידך מימרא דר\"י דהקדישן ואחר כך דרכן וכו' בהקדישן לנסכים מיירי וכדקס\"ד מעיקרא ומאי דאמר רב יוסף הכא בענבים של תרומה וכו' דיחויא בעלמא הוא דלא תפשוט שעשו מעלות בקדושת פה אבל קושטא דמילתא כדקס\"ד רב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה דהכי מסקינן התם והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים כפשטה ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה. ומה שהקשיתי עוד שלא פירש רבינו בתחלת דבריו דסוחט פחות מכביצה אפשר דאסוף דבריו סמיך דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי ומסיפא נשמע לרישא. א\"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בפחות ליתר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת תרומה וכו' עד יסיק בהם תנור וכירים.</b> שם עלה ל\"ג וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ג:) תנן את שדרכו לשרוף ישרף לקבור יקבר ופירש כגון היין שניטמא קוברים אותו ונראה מדבריו שאין מזלפין בו ואע\"ג דבפרק קמא דפסחים ופרק הגוזל תניא דב\"ה ס\"ל תיעשה זילוף כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלא קיימא לן הכי משום דהתם אמרינן דטעמא דב\"ה משום דלא חייש לתקלה ואילו אנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר ובפרק כל שעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין של תרומה שנתגלה וכו' עד הרי אלו אסורים באכילה.</b> משנה פ\"ח דתרומות (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומה שכתב מה יעשה בהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנילושה במים וכו'.</b> תוספתא בפרק שביעי דתרומות וירושלמי פרק שמיני וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לכהן ליטול תרומה וכו'.</b> בספרי פרשת נשא: \n",
+                "<b>ולא יטלם אחר שהורמו וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובת הנאה אינה ממון:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנתנו לו תרומה וכו'.</b> תוספתא בסוף תרומות ובפרק הזרוע ברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ישראל חייבים להטפל בתרומה וכו'.</b> בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לכהנים וללוים וכו'.</b> בפרק הזרוע ובריש פרק עד כמה (בכורות דף כ״ו:) ואמרינן התם (דף כ״ז) דתרומת חוץ לארץ אין בה משום המסייע בבית הגרנות ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן תרומה לכהן ע\"מ להחזירה וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין עלה ו' ע\"ב: \n",
+                "<b>וכן אסור להם שיחטפו וכו' ואפילו לשאול וכו'.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קל״ג) ואע״ג דמסיק בה אי יהבו לי שקילנא כיון דשמעית הא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא משמע לרבינו דהיינו דוקא בזרוע לחיים וקיבה וכשיש רבים בבית המטבחים משום דמיחזי כגרגרנותא ולפיכך כתבה רבינו בפ״ט מהלכות בכורים והשמיטה מכאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יתן אדם תרומה וכו'.</b> בכורות (דף כ\"ז): \n",
+                "<b>ורשאי ישראל לומר וכו'.</b> בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן וכו'.</b> ירושלמי בפרק ששי דדמאי: \n",
+                "<b>וכן אסור לעשות סחורה בתרומות וכו'.</b> משנה בפרק שביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה אין חולקין להם תרומה וכו'.</b> בפרק נושאין (יבמות דף צ\"ט:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו</b> הוא לשון התוספתא פ״ק דחגיגה ופירושו שאינו יודע לפרוש כפיו דאי יודע לפרוש כפיו חולקין לו בבית הגרנות כדתניא ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולם משלחים להם לבתיהם חוץ מן הנושא וכו' והטמא והערל</b> יש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו ובגמרא (דף ק') אבל ערל משגרינן ליה מ\"ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה עולה באחד ומאה וכו'.</b> משנה בפרק ד' דתרומות (משנה ז') כרבי אליעזר. ויש לתמוה שהרי בירושלמי פסק כרבי יוסי בן המשולם דאמר שאינה עולה אלא במאה ועוד קב ונראה שטעמו משום דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ב דערלה וסתם גמרא נקט לה הכי בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו'</b> ירושלמי בפרק ב' דערלה וטעמא משום דכיון שאינו מרים אלא מפני גזל השבט כל שאין מקפידים אין כאן גזל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה סאה תרומה לפחות ממאה וכו'.</b> משנה בפ\"ה דתרומות (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים כשנתערב מין במינו אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם וכו'</b> הכי תנן בפ\"ב דערלה (משנה ו') גבי טבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה וכו'.</b> משנה פרק ה' דתרומות (משנה ה') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'</b> גם זה שם במשנה (מ\"ו) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להבלל וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו'.</b> משנה ז' פ\"ה דתרומות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אינו כן אלא שאם נפלו חמשים ואחת סאה וכו'. ורבינו לא בחר זה הפירוש משום דתנן בההוא פירקא סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רא\"א מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דלחכמים דקיימא לן כוותייהו לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת ה\"נ לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת אלא ראשון ראשון מתבטל וה\"ל הכל חולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת.</b> שם במשנה סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה ור\"ש מתיר ובירושלמי ר\"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה ובתוספתא פ\"ה אמר ר\"א בר\"ש בד\"א בזמן שלא ידע ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זה מותרת שכבר היה לו להעלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמה רב גובריה וכו'. ונראה שרבינו מפרש [דר\"א בר\"ש] דתוספתא לפרושי מילתא דת\"ק אתא ומ\"מ יש לתמוה למה לא פירש דלפרושי מילתא דר\"ש היא ולא לרבנן וכדמשמע בירושלמי. ודע שהתוספתא שהביא הראב\"ד נוסחא משובשת נזדמנה לו שכתוב בה תרומה במקום ערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין וכו'.</b> ירושלמי בס\"פ הנזכר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד יותר מכן אמרו בירושלמי וכו' ואין מזה השגה על רבינו שלא כ״כ משום דגמרא דידן משמע דפליג אירושלמי בהא דבפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל קאמר דלמ״ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת שנויה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוג יין של תרומה צלול וכו'.</b> תוספתא פרק ה' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוג מים שנפל לצ\"ט לוגין יין וכו'.</b> (שם) בתוספתא בפרק הנזכר וכחכמים ותיבת שמן שכתובה בתוספתא היא שיבוש וצריך לכתוב יין במקום שמן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א הפירוש שהוא מפרש וכו'. וי\"ל שבמה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר לומר שנתכוון למה שפירש הראב\"ד בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'.</b> משנה פרק ה' דתרומות (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב וכו'.</b> בפרק עד כמה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חוצה לארץ וכו'</b> כתב הראב\"ד טועה בזה וכו'. וזה תלוי בגירסת הגמרא שם כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד נטלא דתרומה ושקיל חד מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא פי' היה נוטל מהג' לוגין א' והוא של תרומה ומחשיב השנים הנשארים כאילו הם חולין ונותן לתוכם אחד של תרומה ונוטל אחד מג' ושוב נותן אחד ונוטל א' וכן לעולם זו היא גירסת הראב\"ד אבל רבינו נראה שלא היה גורס בתחלה ושקיל חד אלא כך היה גורס הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד דתרומה ורמי עוד חד דתרומה מכאן ואילך רמי חד ושקיל חד פירוש דבתר דרמי חד דתרומה רמי עוד חד דהוו ארבעה ואז שקיל חד וגירסא זו יותר נכונה ולשון מכאן ואילך אתי שפיר שבתחלה היה מיקל להשליך שנים קודם כל דבר ואחר כך רמי חד ושקיל חד. ומה שהקשה הראב\"ד שהרי מחצה על מחצה הוא י\"ל שמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרי' קמא קמא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע תרומה בצד חולין וכו' עד הוי הכל מדומע.</b> משנה בפרק תשיעי דתרומות (משנה ה'). פירוש לגנה ערוגה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתלש הכל וכו' ולא יתלוש לכתחלה.</b> תוספתא דתרומות פרק שביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות אחת של וכו' עד הגידולין מדומע.</b> שם פ\"ז דתרומות (משנה ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שתי קופות וכו' א\"א דבר זה מן הטעות הראשונה וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו בסוף פרק ראשון מהלכות אלו: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזורע את השניה וכו'.</b> ירוש' שם אלא שיש בו טעות סופר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו'.</b> בסוף פרק הערל עלה פ\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה.</b> שם וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בתרומה בזמן הזה וכו'.</b> שם (דף מ\"ד) ובפרק אלו עוברין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דתרומות (הלכה ג'). \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו' א\"א בעיא היא בירושלמי. ונראה שרבינו לא היה גורס בעיא אלא כך היה גורס רבי יצחק בן אלעזר אמר סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש ליישב לדעת רבינו גירסת בעיא דלשון בעיא קאי על תרומת שני כריים כאחד שהזכיר אחר כך והוא כאילו אמר רבי יצחק שאל שאלה והתחיל פשיטא לי סאה תרומה שנפלה וכו' ואידך פלוגתא וכי קא מיבעיא ליה הא וכן אמר בה מהו: \n",
+                "<b>אמר תרומת הכרי בצפונו וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו שני כריים וכו'.</b> שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>היו לפניו שתי סאין וכרי אחד וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n",
+                "<b>היו לפניו שני כריים וסאה אחת וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות וכו'.</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ט') וכרבי עקיבא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ידע מה היתה וכו'.</b> שם בירושלמי (דף מ\"ג) אליבא דר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה וכו'.</b> משנה ח' פרק ד' דתרומות: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין במנין בין במשקל כיצד נפל עיגול למאה עיגולים וכו'.</b> שם בירושל': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והקמח והסולת אינם מצטרפים וכו'.</b> בתוספ' דתרומות פ\"ה פלוגתא דרבי נחמיה וחכמים ופסק כחכמים ואע\"פ שלשון התוספתא אין מעלים זא\"ז מפרש רבינו דהיינו לומר שאין מצטרפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה של חטים שנפלה על פי מגורה וכו'.</b> משנה פ' רביעי דתרומות (מי\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד יעשה וכו'.</b> בתוספתא פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> שתי קופות או שתי מגורות וכו' עד וחציה מזו מעלה.</b> שם במשנה וכתנא קמא ובירושלמי: \n",
+                "<b>כדים מלאים תאנים וכו'.</b> משנה י' בפ\"ד דתרומות דרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע אי זו היא ר\"א אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ורבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד ובריש ביצה (דף ד') ובריש פרק התערובות (דף ע\"ב:) קתני לה בהאי לישנא רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ופסק כר' יהושע ואע\"ג דבריש ביצה אמרינן דזו דברי ר\"מ אבל ר' יהודה קאמר פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע בגוונא אחרינא נקט רבינו כסתם מתניתין ועוד דבירושלמי פרק רביעי דתרומות נקיט לה בשם רבי יהודה כסתם מתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם דרסה על פי כוורת או על פי עיגול ואין ידוע אי זהו.</b> שם בירושלמי (הלכה ז'). \n",
+                "<b>ומה שכתב דרסה ע\"פ העיגול ואינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זה עיגול הוא וכו'.</b> בריש ביצה (דף ד') דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה עיגול דרסה ד\"ה יעלו ד\"ה היינו פלוגתייהו אמר רב פפא ה\"ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום עיגול דרסה אי לצפונה או לדרומה ד\"ה יעלו ומאחר דקאמר גמרא דבאינו יודע באי זה עיגול היינו פלוגתייהו וכיון דקי\"ל כרבי יהושע הוה ליה לרבינו למיפסק בה דלא תעלה עד שיהא שם מאה עיגול ויש לתמוה למה פסק דרואין אותן כאילו הן פרודות ואפשר דהכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר' יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ד דתרומות (סוף הלכה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התרומה ודאה אוסר במאה וכו'.</b> משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ז') וכרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בפרק ב' דערלה (מ\"א) דתרומה עולה בק\"א וסתם גמרא נקיט לה הכי בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וספיקה אוסר בחמשים</b> בירושלמי פ\"ד דתרומות תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב ומפרש רבינו דה\"ק הא ששים לא שבעים לא בניחותא דכל שהוא יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליה חולין עד שיהיו שם מאה ואחד אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות ופירוש זה מבואר הדוחק דאם כן לא הל\"ל ששים ושבעים מאחר דבנ\"א סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחוור הראב\"ד בפירוש זה וכתב א\"א ובירושלמי פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות וכו' עד פרק התערובות. וגם פירושו דחוק. ובתחלת הסוגיא גרסינן היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת [לתוכן ואבדה] אחת מהן ריש לקיש אמר ספיקה בטל ברוב רבי יוחנן אמר כולן נעשו הוכח מודה רבי יוחנן שאם תרם מהן על מקום אחר או שריבה מהן למקום אחר או שריבה ממקום אחר לתוכן שספיקן בטל ברוב וידוע דהלכה כרב יוחנן דאין בטל ברוב אלא אם כן ריבה עליהם חמשים ואחד דבהא מודה רבי יוחנן ועשרים שהזכירו שם לאו דוקא דחמשים ועשרים חד דינא אית להו עד שיהיו יותר מחצי המאה וכמו שאמרו אחר כך וספיקה כחמשים וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'.</b> משנה ריש פרק ה' דתרומות (מ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה וכו'.</b> גם זה משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להאכל חי וכו'.</b> בירושלמי (הלכה א') מקשה אמתני' ניחא טהורים ירקבו טמאים ירקבו על דעתי' דרבי יוחנן ידלק וכו' סבר ר\"י כהדא דר\"י בר חנינא שמא ימצא בהן עלויה ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שמא ימצא בהן תקלה. ומשמע לי שרבינו גורס להאכל במקום להבלל ומפרש דהיינו שדרכו להאכל חי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טהורה שנפלה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (מ\"ד) וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נפלה לפחות ממאה וכו'.</b> שם בירושל' ומה שלא אמרו תשרף לפי שאין שורפין תרומה טהורה ולא מפני הסאה הטמאה נקל בשאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד דתרומות (הלכה ח') ובתוספתא פ\"ד: \n",
+                "<b>נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי ובתוספתא פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'.</b> תוספתא פרק חמישי דתרומות אלא ששם כתוב אחת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה ומסיים בה וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה ונראה שרבינו כתב סתם לומר דגם כששתיהן חולין אומרים לתוך הטמאה נפלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכו'.</b> בירושלמי פרק שביעי (הלכה ג') אלא שבבא ראשונה במקום תרומה טהורה כתוב שם תרומה טמאה ובמקום חולין טמאים כתוב שם חולין טהורים וכך היא גירסת התוספתא והיא נוסחא מיושרת בעיני לענין מה שכתוב בה שהחולין טהורים דמשום הכי החולין יאכלו בטהרה כתרומה מפני שהם טהורים שאילו היו טמאים היכי שייך למיתני בהו יאכלו בטהרה וכן אתי שפיר מאי דתני בבבא שניה יאכלו קליות או ילושו במי פירות דאילו היו החולין טמאים לא הוה שייך למיתני הכי וכמו שהקשה הראב\"ד שכתב א\"א זאת הפיסקא לא מצאתיה וכו' ולכן צריך להגיה בדברי רבינו ואחת של חולין טהורים. ודע שעוד יש חילוף בנוסחת הירושלמי דגבי נפלה סאה תרומה טהורה קתני החולין יאכלו ניקודין וגבי נפלה סאה תרומה טמאה קתני החולין יאכלו בטהרה ובזה אין נוסחת הירושלמי מיושרת וגירסת רבינו בזה היא נכונה וק\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים וכו' עד סוף הפרק.</b> בירושלמי דתרומות פרק שביעי שם (הלכה ג') אלא ששם כתוב אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכתוב ברישא החולין יאכלו ניקודים והיא נוסחא מיושרת בעיני ומשום הכי החולין יאכלו ניקודים או קליות דכיון שהם טמאים איכא למיחש שמא נפלה הסאה תרומה טהורה לתוכה ואם ילוש יותר מכביצה נמצאו החולין מטמאים את התרומה ואף על פי שאנו אומרין לתוך של תרומה נפלה היינו כדי שלא לאסור את החולין משום מדומע דלית ליה תקנתא אבל צריכים אנו לחוש לחולין שלא יטמאו את התרומה אם נפלה לתוכה כיון דאית לה תקנתא באכילת ניקודים או קליות וגם גירסת רבינו בזה יש לה מקום וק\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שאחר כך מצאתי שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על פירוש אלו הבבות שבסוף פרק זה והשיב וז\"ל שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם נאמר לתוך של תרומה נפלה שהיא מינה ונאמר גם כן ואולי לתוך החולין נפלה ולכך יאכלו החולין בטהרה כתרומה שאם יאכלו בטומאה אולי היתה התרומה בתוכן ותטמא ואם היתה הסאה של תרומה שנפלה טמאה נאמר גם כן לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לתוך החולין ועם היותה טמאה והחולין טמאים לא נשרה החולין במים לפי שהם יוכשרו לטומאה ואף על פי שהתרומה שאולי נפלה לתוכן טמאה לא נוסיף בה טומאה אלא יאכלו החולין קליות או ילושו במי פירות ואם היו שתי קופות אחת מהן תרומה טמאה ואחת מהן חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לחולין והחולין טהורים והיא טהורה ולא נסבב לחולין הכשר כדי שלא נכשיר התרומה לטומאה ואם היתה התרומה שנפלה טמאה שתיהן אסורות ולא נאמר בזה אומרים לתוך של תרומה נפלה אלא נחמיר ונאמר לתוך של חולין נפלה ואסור לאכול החולין מפני התרומה הטמאה שאסור לאכלה מן התורה והקופה שבה תרומה טמאה ידוע שהיא כולה אסורה באכילה ואלו הדינים כולם מדרבנן ואין לך אלא מה שאמרו עכ\"ל. והרי זה מבואר כמו שהוכחתי דברישא גרסינן והחולין טהורים במקום מה שכתוב בספרי רבינו טמאים. ומה שסיים רבינו שספק תרומה טמאה אסור וספק המדומע מותר וכו' מבואר שבא ליתן טעם למה בבבא דסיפא כשנפלה סאה תרומה טהורה שתיהן מותרות וכשנפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חבית סתומה מדמעת בכל שהוא וכו'.</b> במשנה פ\"ג דערלה (משנה ו') מני חביות סתומות בהדי דברים שמקדשין בכל שהן נתפתחו החביות יעלו ובפ\"ג דמעשר שני (משנה י\"ב) תנן עד שלא גפן עולות באחד ומאה משגפן מקדשות בכל שהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' מה שאין כן בתאנה וכו'.</b> מימרא דר\"ל בפ' התערובות (דף ע\"ד:) וכדפריש רבא דבתרא הוא ואי גרסי' רבה בה\"א כדמוכח מדאקדמיה גמרא קודם רב יוסף פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד חבית סתומה א\"א דבר זה שלא כהלכה וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אליעזר אלא באיסורי תורה אבל במידי דרבנן מודו ליה וכיון דרבינו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן שפיר פסק כר\"ל ובלאו הכי האי אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ועי\"ל דכיון דבגמרא דידן לא מדכר דר' יוחנן פליג אדר\"ל ואדרבא שקלי וטרו אמוראי לפרושי לדר\"ל משמע דסברי דהלכתא כוותיה ולענין מה שהקשה הראב\"ד דכיון דבגמרא לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר דמצריך התם לדרב נחמן ולדר\"ל ומוקי לדרב נחמן כר\"א ופשיטא דלית הלכתא כוותיה אלא כתנא קמא וא\"כ לא הוה ליה לרבינו לפסוק כר\"ל תירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דההיא דימותו כולם שאני דע\"כ לא התיר ר\"י אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דמקשה סבר שאין חילוק בין נפלה להפילה ומש\"ה קשיא ליה מההיא דימותו כולם ולטעמיה מתרץ דמוקים לה כר\"א דאמר אם קרב ראש אחד וכו' דדמי להפילה אבל קושטא דמילתא דימותו כולם שאני דהוי דומיא דהפילה ולכך ימותו כולם וזה דעת רבה ורב יוסף דפליגי אליבייהו דודאי לא סברי כולהו כר\"א ושבקי רבנן דרבים נינהו אלא ודאי מפלגו בין נפלה להפילה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' עד ושותה המאה השאר.</b> שם, ודע שיש בספרי הדפוס חסרון הניכר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב תיבת השאר ואחר כך לכתוב נתערבה: \n",
+                "<b>נתערבה חבית במאה וחמשים חביות ונפתחו מהם מאה חביות נוטל מהן כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היה כמה אלפים חביות וכו'</b> כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המוגהים וגם זה שם ובירושלמי פ\"ד דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> כבר ביארנו וכו' שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא.</b> משנה פרק ב' דערלה (מ\"ד): \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו'.</b> משנה בפרק י' דתרומות (מ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ביצה שנתבלה וכו'</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו חלמון</b> כלומר שהוא באמצע ואינו מעורב עם החלבון אפילו הכי אוסר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאור של תרומה וכו'.</b> תוספתא דתרומות פ\"ח ורמוזה בפ' כל המנחות באות מצה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כבר ביארנו שאם נתערב תרומה וכו': לפיכך בצל מחותך שנתבשל וכו'.</b> בפרק עשירי דתרומות (משנה א') תנן בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם ובירושלמי (דף מ\"ו:) רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשים מימיהן שעדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו' ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל [של חולין] שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור העביר פטמתו כמחותך הוא וכו' הדא דתימא בשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור. פירוש שהוציאו עדשים מימיהן שנתבשלו כבר וצופדות כובשות ואינם פולטות והוא מל' צפד עורם. ומ\"ש מתניתין בבצל שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו' השמיטו רבינו משום דמשמע דפליג אדרבי חזקיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואם היו בצלים רכים הרי הם כמחותך.</b> שם בירושלמי היו שנים שלשה [קטנים] כמחותכים הם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נטלה פטמתו וקליפתו החיצונה</b> פירוש או בקליפתו החיצונה וזה פירוש מה שאמרו בירושל' הדא דתימא בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש ירק של חולין וכו'.</b> משנה שם (מ\"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר ופירש רבינו חסית שומים ובצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדותם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> זיתי חולין שכבשן וכו' עד הרי הן אסורים לזרים.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'.</b> משנה בפירקא בתרא דעוקצין (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרודה פת חמה וכו'.</b> משנה פ״י דתרומות (משנה ג') וכרבי יוסי ובפרק בתרא דע״ז (דף ס״ו:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר ר״ל בפת חמה וחבית פתוחה ד״ה אסור בפת צוננת וחבית מגופה ד״ה מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית סתומה פת צוננת וחבית פתוחה ויש לתמוה על רבינו שכ' משנתנו כצורתה ולא חילק בדבר ותירץ הר״י קורקוס שסובר רבינו דההיא מימרא דר״ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר דלכ״ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי דפרק בתרא דע״ז ורבא פליג עליה גם בפרק כיצד צולין נחלקו רב ולוי גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ושם הביאו הא דר״ל לתרוצי לדרב דלא תיהוי כתנאי וכבר פסק רבינו כלוי בפט״ו מהמ״א וכרבא בפי״ג וא״כ ליתא לדר״ל כלל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עד הרי הן מותרים.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>תלתן של תרומה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כוסות של יין וכו'.</b> בפירקא בתרא דעבודה זרה עלה ע\"ג ע\"ב: \n",
+                "<b>ומה שכתב שכבר ביארנו.</b> הוא בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין של תרומה שנפל על גבי פירות וכו' עד שבו טעם השמן.</b> תוספתא פ\"ח דתרומות ויש בה קצת טעות סופר. ואיתא בפירקא בתרא דע\"ז לענין יין נסך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדרה שבישל בה תרומה וכו'.</b> ברייתא בפרק גיד הנשה עלה צ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שטף הקדרה וכו' עד מקום הבישול בלבד.</b> בפרק דם חטאת עלה צ\"ו ע\"ב וכפירוש רש\"י צריך הגעלה בחמין ואחר כך שטיפה וזהו שכתב עליו הראב\"ד א\"א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן וכו'. והנה מצאתי שנשאל רבינו מחכמי לוני\"ל על זה והשיב שסמך בזה על המשנה השנוי בסוף תרומות (משנה ח') המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה וזהו פירושה המערה כד שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שנתרוקן ונפסק כל הנצוק והתחיל המשקה לנטף טפה אחר טפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו ג' טיפין טפה אחר טפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים מדמעים ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו הג' טיפין עד שנתקבצו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. שמענו ממשנה זו שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריך הגעלה אלא שטיפה בלבד וק\"ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אע\"פ שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדומעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמם של תרומה ק\"ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע\"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומ' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו' עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה.</b> משנה רפ\"ב דערלה (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ״ש ותרומת ידך וכו' הא למדת שהם קרויים תרומה.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמאו ישרפו. ומ\"ש ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים וכו'.</b> במשנה רפ\"ב דערלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שאין לוקין על אכילתה.</b> פשוט הוא דאין לוקין מספק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל תרומה וכו' ואחר כך מברך.</b> מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה: \n",
+                "<b>סליק הלכות תרומות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a3e78e551a3b1cafc922917dec380eeafd8b089
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1219 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>התרומות והמעשרות אינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.</b> בסיפרי סוף פרשת קרח ובפרק ב' דבכורים (משנה ג'): \n",
+                "<b>ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אפילו בארץ שנער וכו'.</b> בפ\"ד דמסכת ידים (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארץ ישראל האמורה בכל מקום וכו'.</b> בפרק קמא דע\"ז איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי כיבוש יחיד אי הוי כיבוש ופסק רבינו כרבי יוסי דאמר דלא הוי כיבוש ומפרש רבינו דכיבוש יחיד היינו כל שאינו מדעת רוב ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הארצות שכבש דוד וכו'.</b> זו הוא סוריא שהוזכרה דינה בכמה מקומות בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה ירדו ממעלת א\"י וכו'</b> בסיפרי סוף פרשת והיה עקב וירושלמי רפ\"ב דחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל וכו'.</b> פ\"ק דגיטין (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש והקונה בה קרקע כקונה בא\"י</b> הכי משמע במשנה ספ\"ו דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל בסוריא מד\"ס</b> כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם. וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל\"ל דאפי' למ\"ד דמדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו חייבת אלא מד\"ס ושמא יש לומר דה\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתניתין אפי' תימא דחייבת מדאורייתא והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דטעמא משום דקתני בה חייבת בתרומה ומעשרות כא\"י משמע דחייבת מן התורה כא\"י קאמר ומש\"ה הוצרך לאוקומה כמ\"ד שמיה כיבוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'.</b> בסוף ערכין (דף ל\"ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ\"ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר\"מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר\"ש בן אליקים משום ר\"א בן פדת משום ר\"א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ\"ק דיבמות ובפ\"ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות</b> בירושלמי פ\"ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ\"ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא התיר רבי וכו'. כן פירש\"י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ\"ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז\"ל הרשב\"א בפ\"ק דחולין הרמב\"ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ\"כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שכתב רבי' בספ\"ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א\"י ונתן טעם לדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא כל העולם וכו'.</b> מתבאר מתוך מה שקדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר ארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.</b> התוס' בפ\"ק דחולין (דף ז' ע\"ב בד\"ה והתיר) כתבו דבקצת מקומות מוכח דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ובקצת מקומות מוכח דאינה נוהגת והאריכו בדבר ובסוף כתבו הא דאמרי' בירושלמי סוף חלה אמר ר\"י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלו אותם מאן אינון הרובים תרגמוניא ושעל זה סמכו שלא להפריש תרומה ומעשרות בח\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וכו' עד מן החוט ולחוץ ח\"ל.</b> בפ\"ק דגיטין (דף ח'). וכתב רבינו שמשון בפ\"ו דשביעית דטורי אמנון היינו ראש אמנה דקרא כדאיתא בירושלמי והוא הר ההר והר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מהיכן החזיקו עולי בבל וכו'.</b> בפרק ששי דשביעית תנן ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו [בו] עולי בבל מא\"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו [בו] עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובירושלמי אמר רב הונא כיני מתניתין מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. וכתב רבינו שמשון כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב ובפ\"ק דדמאי תנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי תני כזיב בעצמה פטורה מן הדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא סוריא מארץ ישראל וכו': אבל עכו חוצה לארץ וכו'.</b> בפ״ק דגיטין (דף ב') ר״י אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ופי' ר' שלמה יצחקי מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא״י וכן כולם. ואע״ג דבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״ב) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ו) משמע דעכו א״י כבר אמרו בפרק ששי דשביעית עכו יש בה א״י ויש בה חוצה לארץ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן ואפשר לומר דרבינו לא נחית הכא אלא לומר שמה שיש בעכו שאינו א״י אין לו דין סוריא אלא דין חוצה לארץ ועי״ל דבכלל מ״ש והם תחומי א״י יש מקומות במשמע שקצתם מא״י. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש דאשקלון ח\"ל</b> יש לתמוה דבספר יהושע ובספר שופטים משמע שהיא מא\"י ועוד דבירושלמי מני בתחומי א\"י שהחזיקו עולי בבל גניא דאשקלון וקאמר עלה אשקלון עצמה מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים ועוד דאמרינן התם שנמנו עליה לפטרה מהמעשרות וכתבו רבינו בסמוך אלמא מכיבוש עולי מצרים היא והיאך כתב כאן שהיא חוצה לארץ ואפשר לומר שיש בה א\"י ויש בה ח\"ל כמו שבארנו בעכו ומ\"מ איני יודע למה תלה רבינו עכו באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו״ם שקנה קרקע בא״י לא הפקיעוה וכו'.</b> בסוף פרק השולח גיטין (דף מ״ז) איפליגו רבה ור״א במילתא ופסק כרבה דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתני' אליביה וסוגיא דפ״ק דבכורות (דף י״א) גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו״ם הכי סברה ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״א) גבי הא דאמר ר״ש שזורי נתערב לו טבל בחולין בחד לישנא הכי סבר וכך היא שנויה בפ״ה דדמאי כההוא לישנא. ואע״ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו״ם לא קי״ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש קנין לעכו\"ם בסוריא וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע וכו'.</b> בספ\"ק דבכורות (דף י\"א) א\"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם מעשרן והם שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם מעשרן דאין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס'. \n",
+                "<b>ומ\"ש חייבים בכל מן התורה</b> משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו\"ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו\"ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפריש תרומה גדולה וכו' עד ולוקח דמיה.</b> שם: \n",
+                "<b>כתוב</b> באורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב\"ד אפילו קנה מהעכו\"ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות ואם קנה מהעכו\"ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו\"ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר עכו\"ם מרחו פטור עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו לרב ז\"ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו\"ם אחר ואפשר דהוא הדין אם המוכר עכו\"ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור. ומ\"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לעכו\"ם: \n",
+                "<b>ודע</b> דבמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו:) אמרינן מירוח העכו״ם אי פוטר תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של עכו״ם ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו״ם אבל לא משל ישראל על של עכו״ם ושל כותיים ולא משל עכו״ם ושל כותיים על של ישראל (עוד שם דף ס״ז) בעי רבא גלגול העכו״ם מאי וכו' הדר אמר רבא מ״ד מירוח העכו״ם פוטר גלגול העכו״ם פוטר מ״ד מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם אינו פוטר. איתיביה רב פפא [לרבא] עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו' ועוד איתיביה רבינא לרבא חלת העכו״ם בארץ וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש״י משל כל על של כל וכו' מאי זה שירצה תורם על של חבירו ואפי' משל עכו״ם וכותיים על של ישראל אלמא מירוח העכו״ם אינו פוטר והו״ל שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל וכו' דקסבר מירוח העכו״ם פוטר והו״ל מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. מדרבנן כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הויא אסור מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן עכו״ם שלא יעשר דמירוח עכו״ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעכו״ם וימרחהו עכו״ם ומפקע ליה ממעשר עכ״ל. ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח עכו״ם היכא שהיו של העכו״ם משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותייהו דבתראי נינהו ובהכי אתי שפיר ההיא דפ״ק דבכורות דפטר אפי' מדרבנן ועוד דא״ל דרבא נמי לא גזר משום בעלי כיסים אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש״י אבל היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם לא גזר. והראב״ד חולק ע״ז שעל מ״ש רבינו בספי״א מהלכות מעשרות דגנך ולא דגן עכו״ם כתב א״א חייב מדרבנן עכ״ל. ומצאתי שכתב ריב״א בתשובה ונטה לומר דהלכה כרבא דחייב משום גזירת בעלי כיסין אלא שבזה יש להסתפק אי גזירה דבעלי כיסין שייכא היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם ומירחו עכו״ם דשמא לא נגזרה אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל ומכרו לעכו״ם ומרחו עכו״ם דומיא דבעלי כיסין אבל היכא שלא היה מתחלתו של ישראל פטור לגמרי ולפי המסקנא דפרק רבי ישמעאל דמוקי לה משום בעלי כיסין ההוא דחלת עכו״ם מיתוקמא כשהיה מתחלתו של ישראל ומכרו ומירחו ואין זה דוחק דהא ההיא דרבי יהודה מוקמינא בגדל שליש ביד ישראל כדפרישית לעיל וכל שכן דהשתא ניחא טפי דלא מוקי הא דר״ש שזורי כמ״ד אין קנין וס״ל דמירוח עכו״ם פוטר דא״כ היה פטור לגמרי דלא שייכא גזירה דבעלי כיסין דמסתמא כי אמר ליה לך וקח מן העכו״ם דגדל ברשות העכו״ם מיירי ולא סמך ע״ז שימצא מזומן שגדל ברשות ישראל ומכרו. ועוד דהו״ל לפרש אם בענין זה דבר והאריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב ולענין מירוח העכו״ם נראה בעיני דהלכה כרבי יוסי לגבי ר״מ ורבי יהודה דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכל שכן לגבי ר״מ ואע״פ שאסרתי אפילו כשהיה מתחלתו של עכו״ם משום בעלי כיסין אם היה מנהג בא״י שלא להחמיר לא היה בידי לבטל המנהג כי מנהג אבותיהם בידיהם והייתי תולה הטעם שהראשונים היו סוברים כר״פ ורבינא ואע״פ שקשה לי ההיא דבכורות בהלכה רופפת הלך אחר המנהג ונדחק לפרש וכו' ובספר הרמב״ם מצאתי כשהיו מתחלתן ביד עכו״ם ומירחם העכו״ם ומפני שנסתפקתי ולא יכולתי לעמוד על בירור הדבר נראה בעיני להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מתבואות העכו״ם אע״פ שגדלה שליש בידו ומירחה מפני שלאיסור באות כל ההלכות בפשיטות יותר אלא מפני הספק יש ליזהר שלא להפריש מתבואה שגדלה שליש ביד ישראל ומירחה העכו״ם על תבואה שגדלה שליש ביד עכו״ם ומירחה שלא יהא מן החיוב על הפטור ואם יש מנהג ראוי לעמוד על המנהג עכ״ל ריב״א. והמנהג הפשוט בכל א״י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו״ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו״ם וגם מירחן עכו״ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב״א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא״ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח״כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו״ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע״פ רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר העכו\"ם הפירות שלו וכו'.</b> בפ' בתרא דמעשרות (משנה ה') תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא x באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור וכו' אמר ר\"ש בן גמליאל בד\"א בזמן שקנה קרקע אבל אם לא קנה קרקע xx אע\"פ שלא בא לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון ומפרש בירושלמי דרבי ארישא דמתניתין קאי דת\"ק פוטר כשבא לעונת המעשרות אף ע\"פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו\"ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי (שם הלכה ב') תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו\"ם ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכ\"א התוספת חייב דע\"כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא\"י לכ\"ע הכל לפי חשבון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שמכר וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף מ״ז) ישראל שלקח שדה מהעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא כלומר ותיקשי למאן דאמר אין קנין לעכו״ם להפקיע ותירצו בסוריא. וזהו שכתב הראב״ד א״א לא ידעתי זה הגמר מהו וכו'. וי״ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן ומש״ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו\"ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו\"ם פטורים לגמרי כיון שהעכו\"ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו\"ם פוטר לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה\"ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע שקנו בא\"י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו\"ם פטורים מכלום ואע\"פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי\"ל אין קנין לעכו\"ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו\"ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו\"ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו\"ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו\"ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמרי ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו\"ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו\"ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו\"ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו\"ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב\"ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו\"ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש\"י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ\"ל. וכן מפורש בירושלמי בפ\"ה דדמאי (הלכה ח') רבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר\"א אע\"ג דר\"מ אמר אין קנין לעכו\"ם בא\"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א\"ר בא לאכילת פירות פירוש דכי אמר ר\"מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו\"ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו\"ם זרעה וגם עשה מירוח לכ\"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ\"ז הלכה ד': \n",
+                "<b>וכן העכו\"ם שגמר פירות וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו\"ם כולל אפילו מירח העכו\"ם פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון עכו\"ם פטור אפילו שהוא דגנך ולכך כשמכר העכו\"ם פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן עכו\"ם פטורין לגמרי אע\"פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שהעכו\"ם מירחן פטורים מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים ואפשר ללמוד זה מאותה סוגיא דבכורות שהקשו אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו עכו\"ם אחר שקנאה הישראל וחייבים מיהא מדרבנן אלא משמע דל\"ש ובכל גוונא פטור לגמרי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקונה שדה בסוריא וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף ח') ובסוף חלה (משנה י\"א) שנינו הקונה בסוריא כקונה x בפרווד בירושלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הקונה פירות מן העכו\"ם בסוריא וכו'</b> הכי משמע בספ\"ו דדמאי במשנה (דף י\"ח) ובירושלמי וכן משמע בסוף מעשרות (משנה ה') במשנה שכתבתי בסמוך הלוקח ירק בסוריא וכרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו ועוד דאמרינן בירושלמי דכשיטת ר\"ג אמרה ובההיא הלכה כר\"ג כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש קנה קרקע מן העכו\"ם בסוריא וכו'.</b> במשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שהיה אריס לעכו\"ם וכו'.</b> במשנה בסוף חלה (משנה ז') וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו: \n",
+                "<b>וכן החוכר והמקבל והשוכר וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שלקח בסוריא שדה וכו'.</b> בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז) שכתבתי בסמוך ישראל שלקח שדה מעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה ומקשה מינה למ״ד אין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מידי מעשר דטעמא דחייבת מפני שכבר נתחייבה הא לא נתחייבה לא ושני הב״ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכתב רבינו וחזר ולקחה ישראל פעם שניה מפני שאל״כ ה״ל דגן עכו״ם ופטור ויש לגמגם בזה מאחר שנתחייבה ביד ישראל אע״פ שהיא ביד עכו״ם לא ה״ל לפטור. וכ' הר״י קורקוס ז״ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה״ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש״י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לשעת המעשרו' היו בקרקע ואח״כ מירחן הוא והם שלו חייב וע״כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ״מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע״ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתשוב' כתב רבינו ז״ל חייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהיה לו קרקע בסוריא וכו'.</b> ירושלמי פרק ו' דדמאי ובנוסחא דילן כתוב שא\"ל הרי אלו מעושרים ובנוסחת רבינו בירושלמי נראה שלא היה כתוב כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותפות העכו״ם וכו'.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שותפות עכו״ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב״ג אומר של ישראל חייב ושל עכו״ם פטור ע״כ לא פליגי אלא דמ״ס יש ברירה ומ״ס אין ברירה אבל שותפות דעכו״ם דברי הכל חייבת וסבר רבינו בה כפירוש רש״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חלקו שדה בקמתה.</b> ירושלמי פ\"ו דדמאי (הלכה ו') ובס\"פ השולח מתיב מהאי ברייתא למ\"ד אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר דע\"כ לא פליגי אלא דמ\"ס יש ברירה וכו' אבל דכ\"ע יש קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע ממעשר ומוקי לה בסוריא ופסק רבינו בארץ שהיא דאורייתא כמ\"ד אין ברירה ובסוריא שהיא דרבנן כמ\"ד יש ברירה דהכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אבל יש לתמוה שמאחר דלמ\"ד אין קנין לעכו\"ם וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא\"י הכל טבל ורבינו פסק כמ\"ד אין קנין וכו' לא ה\"ל לכתוב בא\"י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה\"ל לכתוב הכל טבל וי\"ל דה\"מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו\"ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב\"ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו ולפי מ\"ש רבינו בס\"פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא\"י יש ברירה והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו\"ם ודרשינן ולא דיגון עכו\"ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו\"ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח של עכו\"ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו\"ם אלא חלק העכו\"ם שנתמרח ע\"י עכו\"ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא\"ת אמאי איצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא\"י ופליגי במה שמירח העכו\"ם דשייך ברירה אפילו למ\"ד אין קנין לעכו\"ם וי\"ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה\"נ בסוריא עכ\"ל ועוד האריך בדבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות א\"י וכו' וכן פירות ח\"ל וכו'.</b> משנה רפ\"ב דחלה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ושיצאו מכאן לשם ר\"א מחייב ור\"ע פוטר ופסק כר\"ע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולי נראה שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה וכו'. ורבינו סובר שדין דתרומה ומעשרות כדין חלה לענין זה וגם סובר דאפילו מדרבנן מיפטר דאל\"כ לא הוו שתקי מיניה במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי ובירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד לחייבם מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים וכו' איכא למימר דשאני הכי דלא שכיחי. ומ\"ש ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם איכא למימר דליכא למיחש להכי דיציאתם ח\"ל מוכחת עליהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה וכו'.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יצאו לסוריא.</b> בפ\"ו דדמאי (משנה י\"א) המוכר פירות בסוריא ואמר משל א\"י הם חייב לעשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נקבעו למעשר וכו'</b> לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח\"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח\"ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א\"י שיצאו לח\"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרומות ומעשרות פטור מן התורה ולפיכך הוא ז\"ל מפרש דמאי דמן פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם וה\"ה לתרומה ומעשרות דמדבריהם שכתב בסוף דבריו קאי גם לחלה ואפשר לומר בע\"א דאה\"נ בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה\"ה לתרומה ומעשרות מיהו ה\"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בח\"ל ואחר כך נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח\"ל פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ולפי זה שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח\"ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפר ח\"ל וכו'.</b> משנה פרק ב' דחלה (משנה ב') עפר ח\"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע\"ג דבפ\"ק דגיטין (דף ז':) משמע דר' יהודה לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שעומד בח\"ל וכו'.</b> משנה ספ\"ג דמעשרות (משנה י'): \n",
+                "<b>היו מקצת שרשיו וכו'.</b> בספ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל ופסק כרבי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> עציץ נקוב וכו'.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא: \n",
+                "<b>התרומה בזמן הזה וכו'. כתב</b> הראב״ד לא כיון להלכה יפה וכו'. וי״ל דלענין מה שכתב דהא קי״ל כר' יוחנן כתב הרב המגיד בפ' עשרים מהא״ב וז״ל מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פרק הערל וכו' ושם בפרק הערל (יבמות דף פ״ב) נחלקו ר״ל ור״י דר״י ס״ל כרבי יוסי ודעת רבינו דאע״ג דר״ל ור״י הלכה כר״י ה״מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר״ל ס״ל כרבנן וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ועוד דסוגיין [דאלו עוברין פסחים (דף מ״ד) משמע הכי דתרומה דרבנן וסוגיין נמי] דפרק האשה שנתארמלה [מכרעא לדעת רבינו] דתרומה דרבנן וכו' ודברי רבינו עיקר וכבר הכריע הרשב״א כן ביבמות עכ״ל. ואני אומר שי״ל עוד לדעת רבי' דהא דקאמר ר' יוחנן בפרק הערל ואנא דאמרי כרבי יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי דאנדרוגינוס דמתניתין קיימי וכן פירש״י וכן כתבו שם התוס' לחד תירוצא ועוד דרבי יוסי גופיה לא בריר לן אי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא דבפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) משני קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואמר ר״י מאן תנא סדר עולם רבי יוסי תני לה ולא סבר לה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק הערל א\"ר יוחנן כי אותביה ממתני' דמשמע מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם ופירש\"י ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם כלומר לא בעו למהדר ומירתה דירושה ועומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה הארץ בגלות טיטוס עכ\"ל. משמע דרבי יוחנן משמע ליה דרבי יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא משום דאמר דקדושה שניה קידשה לע\"ל ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם היאך מביא רבי יוחנן ראיה דרבי יוסי סבר תרומה בזה\"ז דאורייתא משום דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבא והלא כיון דלא באו כולם לא הוי דאורייתא ועוד קשה דמשמע דחכמים דפליגי ארבי יוסי ואמרי תרומה בזמן הזה דרבנן סברי דקדושה שניה נמי לא קידשה לע\"ל ואני לא מצאתי מי שיסבור כן. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ר\"ח דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קידשה לעולם דהשתא מייתי שפיר ר\"י ראיה דלרבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא מדאמר דירושה שניה שהיא ירושת יהושע קידשה לע\"ל דבאותה ירושה היתה ביאת כל ישראל ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי תרומה בזה\"ז דרבנן סברי דקדושת יהושע לא היתה אלא לשעתה וקדושת עזרא שהיתה לע\"ל לא היתה בביאת כולם ואע\"פ שכתבו התוס' על פי' ר\"ח ולא יתכן לפרש כן דבס\"פ יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה וא\"כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עכ\"ל. י\"ל דבפרק יוצא דופן לא אמרינן דמפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה לקושטא דמילתא אלא בדרך דחייה לומר דמההיא ברייתא דעיסה שנדמעה וכו' רבי יוסי ור\"ש פוטרים מן החלה ליכא לאוכוחי דסבר ר' יוסי תרומה בזה\"ז דרבנן דאע\"ג דבההיא ברייתא משמע דר' יוסי סבר חלה דרבנן אפשר דמפליג בין חלה לתרומה ויסבור דתרומה דאורייתא ולההיא דחייה לא תיקשי מדתני רבי יוסי בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם דאיכא למימר דלא דריש ההיא דרשא ויסבור דקדושת יהושע לא היתה לעתיד לבא וקדושת עזרא היתה לע\"ל ולא קאמר ודילמא סבר רבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא וחלה דרבנן אלא לדחויי מאי דאמר תני לה ולא סבר לה, ועי\"ל דאפילו תימא דלההיא דחייה תני לה וסבר לה יפרש דירושה ראשונה היינו ירושת יהושע וירושה שנייה היינו ירושת עזרא: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב עוד הראב\"ד והוא עצמו נראה שכך כתב וכו' אם נתכוון למה שכתב שנוהגים אף שלא בפני הבית אין זו סתירה שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה אף בפני הבית פטורים ואם נתכוון למה שכתב בפרק זה כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע\"ל שנראה מדבריו אלה שע\"י אותה קדושה נתקדשה מן התורה והדבר פשוט שאין זו סתירה שרבינו לא פטר כאן מטעם שבטלה הקדושה שהרי גם בימי עזרא פטר והא ודאי ע\"י אותה חזקה שהחזיקו בימי עזרא נתקדשה לשעתה ולע\"ל לשביעית מן התורה ולתרומה מדרבנן וכמו שביאר בסוף הפרק. ומ\"ש עוד הראב\"ד ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ\"ל, טעמו משום דגרסינן בפ\"ב דכתובות ובפרק יוצא דופן דרב הונא בריה דרב יהושע אמר אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק ורבינו פסק בפ\"ה מבכורי' דחלה אפילו בימי עזרא דרבנן וכדמסיק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר רבינו דילפינן תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא: \n",
+                "<b>כתב</b> סמ״ג שנ״ל שראיית רבינו מדאמרי' בפסחי' ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור״ל בפרק הערל (יבמות דף פ״א) אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס״ל שכן הלכה כדדייקי' בפרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב) מדמתרץ לה אליבא דרבי יהודה הכי סבירא ליה ולרבי יוחנן הוי תרומה דרבנן לרבנן והוי הלכה כמותו לגבי ר״ל עכ״ל. \n",
+                "<b>וכתב רבינו ויראה לי שה\"ה במעשרות וכו'</b> כלומר אע\"ג דמעשרות לאו תרומה נינהו כי היכי דנגמרו מחלה מכל מקום תרומה ומעשרות בחדא שיאטא שייטי וכל היכא דמיפטר מתרומה מיפטר נמי ממעשרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל אוכל אדם הנשמר וכו'.</b> משנה בריש מעשרות (פ״א מ״א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע״פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא ה״ה לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ״ב דעירובין ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ״ק דר״ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב״ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש״י בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרשינים אף על פי שאינם מאכל אדם וכו'.</b> זהו פירוש למה שאמרו בירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינים בימי רעבון: \n",
+                "<b>הסיאה והאזוב וכו' עד פטורה.</b> בפרק בא סימן עלה נ\"א וכדאסיק רב אשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הקצח וכו'.</b> בפ\"ג דעוקצין (משנה ו') ופ\"ה דעדיות (משנה ג') הקצח ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין [וכן למעשרות]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות של תלתן וכו'.</b> משנה ספ״ד דמעשרות (משנה ו') רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר״ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי והלכה כר״ע לגבי ר״א כמו שאמרו בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ובירושלמי מה פליגי בשזרעו לזרע אבל זרעו לירק אף רבנן מודו ומפרש רבינו שזה הירושלמי קאי גם לדרשב״ג לומר דרבנן פליגי עליה כשזרעו לזרע ופסק כרבנן: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> לקמן בפרק זה מפרש דר\"ע חולק על רשב\"ג והלכה כר\"ע ודבר תימה הוא בעיני דפשטא דמילתא דר\"ע לא קאי אלא לרבי אליעזר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסבר שזרעה לזרע וכו'.</b> משנה שם כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ר\"א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ\"א אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד ובירושל' (הלכה ה') תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ותנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחלי' וגרגר בלבד כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגר בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הירקות אף על פי שהם מאכל אדם אינן חייבין וכו'.</b> ירושלמי בריש מעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפרישין תרומות ומעשרות וכו'.</b> ירושל' בסוף חלה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ירק הבא מח\"ל וכו': התבואה והקטנית וכו'.</b> תוספתא פ\"ב דשביעית אלא שכתובה בשיבוש. ודע דאיתא תו התם ובר\"פ בכל מערבין ובירושלמי פ\"ד דמעשרות (הלכה ה') תני הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ויש לתמוה אמאי תנא הני הא בכלל תבואה וקטנית הם ואפשר לדחוק ולומר דמשום תלתן תני לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן אע\"פ שאינו אוכל אדם וכו'.</b> כן יש ללמוד מהמשנה שכתבתי לעיל בפרק זה ר\"ג אומר תמרות של תלתן חייב במעשר וע\"כ לא פליגי עליה אלא בתמרות אבל [בתלתן] לכ\"ע חייבין ובפ\"ק דמעשרות (הלכה ב') גבי מאימתי הפירות חייבים במעשרות התלתן משתצמח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הרי הוא סותר דבריו וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה דהכא מיירי לענין חיוב תלתן במעשר אע\"פ דכשיקשה לא יהיה אוכל אדם ולעיל מיירי לענין התמרות שלו אם הם חשובים להתחייב במעשר ומה ענין זה לזה ומה שיש לתמוה עוד על הראב\"ד כתבתי בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו פטורים וכו'.</b> במשנה פ\"ק דחלה (משנה ג') וסיפרי פרשת שלח. \n",
+                "<b>ומ\"ש והפרט והעוללות וכו' אם עשה מהן גורן וכו' עד שהכל יודעים שהם לקט וכו'.</b> בפרק משוח מלחמה בשם ראב\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' העמיד כרי</b> הוא לאפוקי ממ\"ש בירושלמי פ\"ה דפאה אמר ראב\"י העושה כרי מן הלקט וכו' חייב בתרומה גדולה שמאחר שבפרק משוח מלחמה שכתבתי בסמוך לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן ואמרו הוקבע למעשר נקטינן כגמרא דידן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט והשכחה והפיאה של עכו\"ם וכו'.</b> משנה פ\"ד דפיאה (משנה ט') ומייתי לה בפ' השולח: \n",
+                "<b>וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וכו'.</b> משנה פ\"ק דמעשרות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומנין יודע וכו'</b> ירושלמי שם בפ\"ק דחלה הלכה ד' ובתוספתא דתרומות סוף פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר והפריש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן ההפקר פטור וכו'.</b> משנה וירושלמי פ\"ק דחלה ופרק קמא דמעשרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו\"ם</b> כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ\"ד דפאה (משנה ט') הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא\"כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו\"ם אין לו קנין בא\"י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע\"י הפקר שלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הזורע שדה הפקר וכו'</b> ירושלמי בריש מעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפקיר קמה וזכה בה וכו' אבל אם הפקיר שבלים וכו'.</b> ירושלמי בריש מעשרו' ומסיים בה מה בין קמה לשבלים קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלים עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה ה\"ז תרומה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא שיהא חייב וכו'. נראה שהיה גורס בדברי רבינו והפריש ממנה תרומה ומפני כך הוצרך לפרש לא שיהא חייב ונוסחא דידן בדברי רבינו ועבר והפריש והיא הנוסחא האמיתית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל המפריש וכו'</b> נלמד מהירושלמי הזה: \n",
+                "<b>דברים שאין דרך וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב דבר שחייב בתרומה וכו'.</b> משנה פרק שלישי דחלה (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) ובפרק הערל עלה ע\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן תרומת מעשר וכו': וכל המפריש תרומה גדולה וכו'.</b> ירושלמי בפירקא קמא דתרומות הלכה ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין תרומה וכו'.</b> בירושלמי סוף חלה: \n",
+                "<b>ואין מביאין תרומה מח\"ל וכו'.</b> משנה פרק ששי דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא לא תאכל וכו'.</b> בירושלמי סוף חלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> תרומה גדולה אין לה שיעור וכו'.</b> פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ז ע\"ב) ובירושלמי ריש פאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה וכו': וכמה הוא וכו'.</b> משנה פרק ד' דתרומות (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל תרומה שאין הכהנים וכו' עד תורמין אחד מששים.</b> בתוספתא דתרומות פרק חמישי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אמת הוא כי כן מצא בתוספתא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין תרומה זו וכו' עד שהחציה מדה.</b> משנה בפ\"ק דתרומות (משנה ז') ויהיב טעמא בירוש' משום שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא מן השם הוא זה וכו'. ואיני יודע למה כתב לא מן השם הוא זה שהרי מה שנתן רבינו טעם לפי שלא נאמר בה שיעור הוא יסוד מוסד לכל מה שיאמר בזה שאילו היתה תורה נותנת בו שיעור היה צריך להפריש במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד עצמו הוצרך לאומרו שכתב שכיון שלא נתנה בו תורה שיעור וזה שכתב רבינו הוא פירוש מה שאמרו בירושלמי ונחשב לכם וכו' וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה. וטעמו הוא שכיון שהתורה לא נתנה שיעור אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא צותה תורה. והטעם שכתב הראב\"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו דנראה כאילו הוא טעם הפוך דהשתא שהוא תורם באומד קרוב לודאי שתרומתו או פירותיו מקולקלים ברוב הפעמים ואילו היה תורם במדה במשקל ובמנין לעולם לא יבא לידי כך ואע\"פ שהרב ז\"ל רצה ליזהר מזה שכתב שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט וכו' שנראה מדבריו שכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אע\"פ שיוסיף או ימעט אין בכך כלום אין דעתי נוחה בכך דמה לנו ולקפידתו שאם הוא מוסיף או ממעט אע\"ג שאין מקפיד קלקל מ\"מ ואם אינו מוסיף ולא ממעט אע\"פ שהוא מקפיד תיקן. ורבינו שמשון כתב מצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וטעם יפה הוא למה שאמרו במחשבה ניטלת וכו' אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיף בתרומה ונמצא תרומתו מקולקלת וצ\"ל דלב ב\"ד מתנה שאם יהיה בו תוספת שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומות ומעשרות: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל בקצת ספרים כתוב כאן ומפריש בדעתו כמו אחד מס' וט\"ס הוא וצריך להיות א' מחמשים שזה עין בינוני וכל אדם צריך לנהוג כבינוני לא בעין רעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבה בתרומה וכו'.</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ה') וכרבי טרפון ורבי עקיבא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אמר וכו' עד לא אמר כלום.</b> משנה סוף פרק קמא דחלה (משנה ט'): \n",
+                "<b>המתכוין לתרום וכו'.</b> בתוספתא דתרומות פ\"ד וז\"ל נתכוון לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים ומארבעים ומחמשי' ומששים תרומתו תרומה נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה ונראה שהטעם שכשעלה בידו שיעור תרומה פחות ממה שחשב תרומתו תרומה שבכלל מחשבתו היא דבכלל מאתים מנה אבל כשעלה בידו שיעור תרומה יותר ממה שחשב אינה תרומה כיון שלא נתכוון לכך ורבינו נקט חד גוונא שעלה בידו פחות וחד גוונא שעלה בידו יותר ומינה נילף לשארא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש תרומה וכו'.</b> פ' אלמנה ניזונת עלה צ\"ט והגירסא הנכונה אפילו אחד מעשרים וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>תרם ועלתה בידו וכו' עד בראשונה.</b> משנה בתרומות פ\"ד (משנה ג') וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מקצת התרומה וכו'.</b> משנה שם (משנה א') וכת\"ק. ומ\"ש הראב\"ד על זה שהגיה בהלכות מעשר פ\"א שם אבאר בע\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> המפריש מקצת וכו'.</b> ירושלמי ריש פ\"ד דתרומות: \n",
+                "<b>האומר תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ג דתרומות (משנה ה') וכחכמים ואיתא פרק בכל מערבין: \n",
+                "<b>אמר תרומה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ג דתרומות וה\"פ אם אמר תרומת הכרי זה שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו'.</b> ירושלמי בפרק קמא דתרומות וכסתם מתניתין דפ\"ד דתרומות ודלא כאבא אלעזר בן גמלא דס\"פ כל הגט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דבר שדרכו למדוד וכו'. ומ\"ש המונה משובח וכו'.</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות תרומת מעשר וכו'.</b> מפורש בספרי ומקרא מלא הוא. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש לישראל להפריש אותה וכו'.</b> בס״פ כל הגט (גיטין ל:) ובירושלמי פ״ק דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו'.</b> בפ' ג' שאכלו (דף מ\"ז) ובפ\"ק דביצה (דף י' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש דש</b> היינו לומר דש ומירח דבמירוח תליא מילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן לוי שלקח מעשר וכו'.</b> משנה בפ\"י דתרומות (משנה ו') היו לו חבילי תלתן של טבל כותש וכו' ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע ומוקי לה בספ\"ק דביצה (דף י\"ג) במע\"ר שהלוי הקדימו בשבלים ופריך כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך אמר רבא קנסא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן ישראל שאמר ללוי וכו'.</b> בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל' ע״ב) ת״ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר ומסיק רב אשי דה״ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לת״מ שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בע״ה כור מעשר לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לת״מ שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בע״ה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו מה שכתב אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא גורס בדרב אשי ה\"ק בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לת\"מ שבו כיון דלא קיץ תקוני תקניה בע\"ה כור מעשר לך בידי חוששין לת\"מ שבו כיון דקיץ לא תקניה בע\"ה, וה\"פ דבשלא הזכיר לו מדה משמע שכולו של לוי אבל כשמזכיר לו מדה משמע שצריך הלוי לפרוש ממנו שלא הזכיר לו מדה אלא כדי שיפריש ממנו לפי חשבון וגירסא נכונה היא יותר מגירסת הספרים דידן שמהפך רב אשי גירסת הברייתא רישא לסיפא וסיפא לרישא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר שהיה בה וכו'.</b> משנה בסוף תרומות (מ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא משליכה באור ושורפה.</b> שם בתוספתא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וביין ובשמן וכו'. ומ\"ש ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה כו'.</b> תוספתא וירושלמי בסוף תרומות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מצאתי בירושלמי וכו'. ונראה שרבינו מפרש מ\"ש בירושלמי פחות מכאן נותנה בנרו הכי קאמר לא אמרו דאחד משמנה בשמינית אלא באוכל אבל במשקה אם הוא שמן אפילו פחות משמנה לשמינית ראוי ליתנו בנרו וה\"ה ליין שאפילו כל שהוא נהנה אדם בו להחזיק הלב אבל אוכל אם אין בו כשיעור אין בו הנאה כלל ומ\"מ יש לתמוה שהרי לשון המשנה כמה יהא בת\"מ של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית ומדברי רבינו בפי' שם נראה שכך היתה גירסתו ומשמע דוקא בשל דמאי אבל אם היתה של ודאי אפילו כל שהו יוליכנה לכהן והיאך כתב כאן רבינו בהיפך ואם תאמר שסמך על הירושלמי והתוספתא קשה היאך הניח המשנה והא אמרינן בעלמא סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין אם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה אלמא מתניתין עיקר. ועוד קשה שדברי רבינו אינם מובנים שכתב אבל אם היתה טמאה וכו' אם אין בה כשיעור אין מיטפל בה וכו' שזהו דין הרישא ממש ומאי אבל והתימא על הראב\"ד שלא השיגו בזה ואפשר לומר שמה שאמר רבינו אבל אם היתה טמאה וכו' לא קאי אלא למה שאמר וביין ובשמן אפי' כ\"ש מוליכה לכהן דה\"מ בת\"מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או דמאי אם אין בה כשיעור דהיינו אחד משמנה לשמינית אינו מטפל בה והיינו במשקה אבל אוכל אפילו של דמאי שיעורו באחד משמנה לשמינית והיינו דבמתניתין נקט של דמאי אבל אוכל אפילו של דמאי הוי שיעורא הכי באוכל ורבינו סתם הדברים ומסתמא משמע דל\"ש ליה בין ודאי לדמאי באוכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף.</b> משנה ספ\"ק דחלה (משנה ט) ובפ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הפריש וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך היה טעון כדי יין וכו' טעמא שהיו משתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם היה טעון כדי יין וכו'.</b> פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קטו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות המפוזרין וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דתרומות אלא ששם כתוב שתי מגורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת ורבינו אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת או אפשר שדחה התוספתא מקמי מתניתין דחביות דבסמוך דעד שלא גפן תורם מאחת על הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש שקי תבואה וכו'.</b> שם בתוספתא: \n",
+                "<b>חביות של יין וכו'.</b> משנה פרק ג' דמעשר שני (מי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה מלקט גפי ירק וכו' עד אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד.</b> תוספתא בפ\"ג דתרומות ובירוש' פ\"ב דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר וכו'.</b> משנה פ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר מכל מעשרותיכם וכו' עד מאחד על הכל.</b> ירושלמי פ\"ב דתרומות: \n",
+                "<b>ומה שכתב ותלמידי חכמים אין תורמין וכו'.</b> בס״פ כל הגט (גיטין דף ל'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא כתב זה וכו'. ורבינו אינו נראה לו לחלק בין לוי לישראל מדעתנו ודברי רבינו שמשון בסוף מסכת טבול יום כדברי רבינו וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל על דברי הראב\"ד מה שרוצה להעמיד קרא דממנו גם בתרומת מעשר דהיינו בלוי המפריש הירושלמי דריש פרק ב' דתרומות הויא תיובתיה שהרי אמרו מלמדת ואינה למדה וכן אמרו גם בסיפרי ומוכח דכלל לא איירי בתרומת מעשר גם ההיא דהזהב קשיא עליה כי שם אמרו בפירוש רשאי בן לוי וכו' ובפרק קמא דחולין (דף ז') גבי ר\"מ שאכל עלה ירק וכו' ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מוכח כדעת רבינו דר\"מ לא היה לוי ובחכירות הוא דתלי לה ובדשוייה שליח לא חש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כא-כב)</small> בן לוי שהיה לו מעשר ראשון וכו' עד אינו עושה אותו תרומה לאחרים.</b> סיפרי זוטא וכתבו רבינו שמשון בפ\"ה דתרומות משנה חמישית. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המניח פירות וכו'.</b> נלמד מהדין הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמפרישין תרומה ומעשר וכו'.</b> משנה פ\"ג דתרומות (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה.</b> בפרק קמא דתמורה עלה ד' פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל ולישנא דמתני' בפ\"ג דתרומות הכי דייק דקתני אע\"פ שהוא עובר בל\"ת מה שעשה עשוי ולא קתני אע\"פ שהוא לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה להפריש תרומה גדולה וכו'.</b> משנה פרק ה' דדמאי (משנה ב'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפריש אחד מל\"ג פירוש שהם ג' סאין ואומר וכו'. דבריו הם פי' המשנה והם דברים פשוטים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עושה אדם שליח וכו' עד בני ברית.</b> ריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) ואמרינן בספ״ב דגיטין (דף כ״ג:) דעבד הוי שליח דבן ברית הוא x דכתיב מחוטב עציך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו וכו'.</b> בריש תרומות (מ\"א): \n",
+                "<b>אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן.</b> בפרק אין בין המודר עלה ל\"ו ע\"ב ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם שלא ברשות וכו' ואם בא ב״ה וליקט וכו'.</b> בפרק האיש מקדש עלה נ״ב ע״ב ובפרק אלו מציאות ואע״ג דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״ב) אוקמיה בדשווייה שליח אליבא דמ״ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא חש ליה רבינו משום דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) גבי ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא ובפרק אלו מציאות גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק משמע דבלא שוייה שליח היא וא״כ מאי דתרגמוהו בשעשאו שליח אליבא דמקשה הוא אבל קושטא דאפי' לא עשאו שליח נמי כיון דלמתרם קאי ועוד דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי ורבינו לא גריס ה״נ מסתברא אלא ותסברא ואפילו את״ל דגריס ה״נ מסתברא איכא למימר דהיינו מקמי דסליק אדעתין לפלוגי בין תרומה לאבידה אבל בתר דמפלגינן בינייהו אידחי ליה ההוא תירוצא וה״נ מסתברא דאיתמר עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו וכו'.</b> משנה פרק קמא דתרומות (משנה ו') חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי וקאמר עלה בירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני שאינם יכולים לברך הסומא והשכור מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר והשמיט רבינו בעל קרי משום דאמרינן בפרק היה קורא דהאידנא בטלוה לטבילותא דב\"ק והכניס במקומו חרש המדבר ואינו שומע שהוא שנוי בפ' הנזכר באפי נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'.</b> משנה שם (מ\"ג) וכר' יוסי: \n",
+                "<b>ומ״ש ואפי' בתרומה של תורה וכו'</b> בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן ור״ל דאמרי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו צא ותרום לי.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) וכרב נחמן. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל וכו'</b> בפרק התקבל גיטין (דף ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו צא ותרום וכו'.</b> משנה פ\"ד דתרומות (מ\"ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מצ\"ט אין תרומתו תרומה.</b> זהו פירוש מה ששנינו שם ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה ובפירוש המשנה פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות השותפים וכו'.</b> פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש והשותפין אינם צריכים ליטול רשות וכו': תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה שהרי לא ידע שחבירו תרם אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין פ' ג' דתרומות (מ\"ג) השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ\"א תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי (שם הלכה ב') מה אנן קיימין אם בממחין אף ר\"ע מודה ואם בשאינם ממחין אף רבנן מודין אלא כי נן קיימין בסתם ר\"ע אומר סתמן אינן ממחין ורבנן אמרין סתמן ממחין ופירש רבינו שמשון ממחין בקיאים לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה והוה ליה תורם שלא ברשות ולי נראה דאפשר לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד מהם סומך על מה שעושה חבירו ומחזיק אותו לעשוי ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם ואינם ממחין היינו שאינו סומך על מה שחבירו עושה ואע\"פ שהיה יודע שתרם חבירו היה תורם גם הוא ולישנא דרבינו דייק שכתב ממחין זה על זה ואי לפירוש רבינו שמשון מאי זה על זה. ואמרו עוד בירושלמי מה כשיעור תורה או כשיעור חבירו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר\"י כרבנין אין תעבדיניה כשיעור חבירו ר\"י כרבנין ופירש רבינו בפירוש המשנה שנסתפקו במה דאמר ר\"י כשיעור אם ר\"ל שיעור דאורייתא או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באומרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם רצה לומר שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים עד כאן לשונו. ואע\"פ שבירושלמי נסתפקו בדבר נקיט ליה הכא רבינו דר\"י מפרש דברי חכמים משום דבפרק קמא דתמורה עלה י\"ג אמאי דתניא אין תרומה אחר תרומה קאמר מתניתין מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה ר\"ע אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה וכיון דבברייתא זו לא הזכיר ר\"י וקתני להאי סברא דר\"י בלשון חכמים אלמא קים ליה דרבי יוסי לפרש דברי חכמים אתא ולפיכך פסק רבינו לחלק בין תרם הראשון כשיעור ללא תרם כשיעור ונראה שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמר ר\"י שאם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה ולא רצה לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא תרומת הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי ומ\"מ יש קיצור בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דהא דקתני אם תרם הראשון כשיעור היינו כשיעור חבירו: \n",
+                "<b>ועדיין</b> יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור וכו' ובירושלמי אמרו ואם בשאינם ממחין אוף רבנין מודו לר\"ע דתרומת שניהם תרומה ולא פליגי אלא בסתם והיאך פסק רבינו שאם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה. וי\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קאמר ואי בשאינם ממחין יש צד דאף רבנן מודו דתרומת שניהם תרומה והיינו בלא תרם הראשון כשיעור וזה מה שיחזק עוד מה שפירש דכי אמר ר\"י תרומת השני תרומה היינו אף תרומת השני תרומה: \n",
+                "<b>ואכתי</b> איכא למידק למה השמיט רבינו דין בסתם דמוקי ביה הירושלמי פלוגתייהו וקאמר דלרבנן סתמן ממחין ובדברי רבינו אין הכרע דמדיוקא דרישא משמע דסתמן אינם ממחין ומדיוקא דסיפא איכא למשמע איפכא וצ\"ע. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לפרש דברי רבינו ואם אין ממחין וכו' דהכי קאמר אם אין ידוע שהם ממחין והוא הסתם הנזכר בירושלמי ורישא דמילתיה דוקא אם ממחין היינו שידוע שהם ממחין וסיפא דאין ממחין היינו דאין ידוע שהם ממחין עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הר\"י קורקוס ז\"ל שהקשו המפרשים על משנה זו מדדרשינן בפרק האיש מקדש אתם ולא שותפים ותירץ הוא לדעת רבינו דס\"ל כתירוצא דירושלמי בריש תרומות כאן להלכה כאן למעשה פי' כאן לכתחלה כאן בדיעבד דבדיעבד הויא תרומה בשותפין לא קפדי אהדדי אבל לכתחלה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד ויהיה פי' דברי רבינו כל התורם מהן כיון שכבר תרם תרומתו תרומה או שהוא סובר דההיא דרשא דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשותפו וכו'.</b> משנה בפ\"ג דתרומות (מ\"ד) הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום ת\"ת ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין ת\"ת אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ובירושלמי (הלכה ב') ולית הדא פליג על דר\"ל דר\"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר כגון שא\"ל לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. והא דר\"ל איתא בקידושין בפרק האומר (דף נ\"ט) ופליג עליה ר\"י ואסיק גמרא דהלכה כר\"י וכיון דלר\"י אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו לא שינה אין תרומתו תרומה וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסק שאם לא שינה תרומתו תרומה וכבר השיגו הראב\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א מה ראה זה המחבר שפסק כר\"ל וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר\"י לר\"ל מהאי מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשמע דאפילו ר\"ל לא אמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בשיש מעשה בדיבור ראשון אבל אם אין בו מעשה כי מתניתין מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור וא\"כ אפילו לר\"ל לא בעינן שינה לפום גמרא דידן. ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדשני בגמרא דידן ומיהו בהא י\"ל דתרי תירוצי איכא במילתא חד נסיב גמרא דידן וחד נסיב הירושלמי ומדחזינן דר\"ל סתם ואמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור משמע טפי דלא שאני ליה בין דיבור דאית ביה מעשה לדיבור דלית ביה מעשה ומ\"מ תמיהא קמייתא שהשיגו הראב\"ד צ\"ע, והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר\"י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר\"י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע\"ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא\"כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא\"כ שינה שליחותו שא\"ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע\"פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ומעתה אין מקום להקשות על רבינו מה שהקשה ר\"י בעל הטורים שכתב ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל\"ל שינה אפילו בלא שינה אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה ע\"כ וכבר הוכחתי דאי קשיא הך בתרייתא על הירושלמי קשיא אלא דודאי לא קשיא לא הא ולא הא כאשר כתבתי והיינו דבגמרא דידן משני רבא קושיא דמקשה ר\"י לר\"ל אע\"ג דלית הלכתא כוותיה ולא קאמר תרגמא אליבא דר\"ל משמע דרבא כר\"ל ס\"ל גבי תרומה מיהת מדמתרץ לה אליביה והשתא דאתינא להכי אפשר שאפילו אם ר\"י חולק גם גבי תרומה כיון דרבא סבר כוותיה דר\"ל גבי תרומה מיהת מדמשני לה אליביה מהטעם שנתבאר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אריס שתרם וכו'.</b> תוספתא בפרק קמא דתרומות ומסיים בה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד. כתב הר״י קורקוס ז״ל ואע״ג דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב) ובפרק הניזקין (דף מ״א) אתם ולא אריסין אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע״ה והכא בתורם על חלקו וכדמסיים בתוספתא א״נ דהתם לכתחלה והכא דיעבד כמו שתירצו בירושלמי שכתבתי למעלה וכן מוכיח בההיא דהניזקין והוא הנראה בדעת רבינו עכ״ל: \n",
+                "<b>והאפוטרופסין תורמין נכסי וכו'.</b> שם בתוספתא ובפרק הניזקין עלה נ\"ב תניא דה\"מ להאכיל אבל לא להניח ורבינו לא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ\"ש בסוף הלכות נחלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגנב והגזלן וכו'. ואם היו הבעלים רודפים אחריהם וכו'.</b> תוספתא פ״ק דתרומות ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) מייתי מתניתין דפכ״ו דכלים עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר״ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ת״ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר״ש קשיא גנב בשלמא לעולא וכו' בידוע וד״ה היא אלא לרבה [קשיא] וכו' בליסטים מזויין ור״ש היא א״ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופירש״י אבל בידוע דשמעינן דמייאש ד״ה יאוש כדי קני ורבינו (בפכ״ד) מהלכות כלים פסק כעולא ומפני כך פסקו להאי תוספתא מאחר דלעולא ד״ה היא ומ״מ קשה שהו״ל לפרש דבידוע שנתייאשו הבעלים דוקא היא וי״ל דכיון דקתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע בהדיא דרישא בשנתייאשו הבעלים היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבן והשכיר והעבד והאשה וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דתרומות: \n",
+                "<b>הבן כשאוכל עם וכו'.</b> גם זה שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בפרק שלישי דתרומות (משנה ד') הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהם מטמאין את הגת מיד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה כך הוא חוץ וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פועל שאמר לו ב\"ה וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דתרומות ומסיים בה שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם. \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לשון התוספתא כך הוא וכו'. וכפי נוסחת הראב\"ד לא אמר לו ב\"ה תרום אלא כנוס גרני בלבד אמר לו והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם ורבינו גורס שאמר לו תרום אלא שבעה\"ב אמר לו כנוס ותרום והוא תרם ואחר כך כנס ואשמעינן דאפילו הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר בע\"ה לאו דוקא שיתרום אח\"כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא א\"כ נתרם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העכו\"ם שהפריש תרומה משלו וכו' במה ד\"א בא\"י וכו'.</b> זהו פירוש רבינו במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס\"ז שמירוח העכו\"ם אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסים ורש\"י והתוספות פירשו בע\"א: \n",
+                "<b>ובודקין את העכו\"ם וכו'.</b> בפרק קמא דערכין עלה ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתכוין לומר תרומה וכו'.</b> משנה פרק ג' דתרומות (משנה ח'): \n",
+                "<b>הפריש תרומה במחשבתו וכו'.</b> בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) פירשו כן רש״י והתוספות על הא דתניא שהתרומה ניטלת במחשבה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) פריך גמרא מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש תרומה על תנאי וכו'.</b> נלמד מהדין שכתב רבינו לקמן בסמוך התורם בור של יין: \n",
+                "<b>וכן המפריש תרומה ומעשרות וכו'.</b> בס\"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ט) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברובא פירש הר\"ן דאי בעי מיתשיל עלה ע\"י פתח וחרטה כשאר נדרים: \n",
+                "<b>ודע</b> דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא\"ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא\"ש בשם הר\"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם בור של יין וכו'.</b> משנה בסוף טבול יום (פ\"ד מ\"ז) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתרומה גדולה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דתרומות (הלכה א') משנה שניה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פירוש ואינו חושש וכו'. ואיני יודע אהיכא קאי ונראה שבנוסחא שלו היה כתוב ואינו חושש שמא יאבדו וכו'. ובא לפרשו אבל אין כתוב כן בנוסחא דידן לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שלמעלה תרומה וכו'.</b> ירושלמי סוף פרק רביעי דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם את הגורן וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פרק שלישי דתרומות וקצתו איתא נמי במשנה סוף מעשרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין אלא מן היפה וכו'.</b> משנה בפ\"ב דתרומות (משנה ד') כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד תורם תאנים על הגרוגרות וכו'.</b> בפרק כל המנחות עלה נ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורמין בצל שלם וכו'.</b> שם משנה בפרק שני דתרומות וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב בכ״מ</b> כלומר בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ט:) לפי מה שנראה שמפרש רבינו: \n",
+                "<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו וכו'.</b> משנה שם ואיתיה בפ\"ק דתמורה (דף ה') ופ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקישות והמלפפון מין אחד.</b> גם זה משנה שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>כל מין תאנים וכו' עד מפני שאינן אוכל אדם.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>והא דאבל לא מן הרע על היפה.</b> [נמי שם] ואיתיה בפרק האיש מקדש ופרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו'.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כדגן מן הגורן.</b> בפ\"ק דבכורות יליף לה מקרא אחרינא ובספרי זוטא יליף לה מקרא אחרינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תורמין את הגורן משיברור ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור.</b> כ\"כ בנוסחא שלפני ובנוסחא אחרת מצאתי מאימתי תורמין את הגורן משיכבור כבר מקצת תורמין מן הכבור על שאינו כבור והוא מלשון כברה שנותנין חטה בכברה כדי שירד המוץ ומתוך התוספתא פ\"ב דתרומות נראה לגרוס מאימתי תורמין הגורן משיצבור צבר מקצת תורמין מן הצבור על שאינו צבור והיא הגירסא היותר נכונה בעיני: \n",
+                "<b>המכניס שבלים וכו'.</b> בספ\"ק דביצה עלה י\"ג ופסק כרבי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> מאימתי תורמין את הגת וכו'.</b> תוספתא פרק שני דתרומות: \n",
+                "<b>מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו.</b> שם בירושלמי ובתוספתא ופירוש משיטענו הקורה עליהם: \n",
+                "<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא וכו' עד לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה.</b> משנה רפ\"ב דתרומות (משנה א): \n",
+                "<b>ומש\"כ והלכה למשה מסיני.</b> שם באמת אמרו העיגול [של דבילה] שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ואמרינן כל מקום שאמרו באמת אמרו הל\"מ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותורמין ת\"מ וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'.</b> שם (משנה ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל מפריש עליו והולך שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום ר״י אומר אם היה יודע בו מתחלה אע״פ שהוא שוגג לא עשה כלום ופסק רבינו כר״י ואפשר שהטעם משום דאמרינן בירושלמי (שם ה״א) תני בשם ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי רבי פנחס בעי קומי ר' ייסא [עד] כדון כסבור בהם שהם טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א״ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה״ק יפה אתה אומר שהלכה כר״י שהוא כדבריך. ובריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט) איתמר עלה דמתניתין מאי במזיד לא עשה ולא כלום אמר רב חסדא לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבלא רב נתן ברבי אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ופירש רש״י את השירים את הטהור שזה היה עושה אותו שירים אבל תרומה הוי וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר״ח לדידך וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בתרומת מעשר</b> נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ\"ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן המחובר וכו'.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) ובקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו מהו אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותניא כוותיה ומסיים בה בברייתא יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו [מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו] תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת אבל באגם לא רב יוסף אמר אפילו באגם וכו' כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר\"י אע\"פ שלא הוכר עוברה ואיכא דאמרי אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשי אבל בשחת דבי שקיא לא רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל אמר אביי ראב\"י ורבי ור\"מ כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע\"כ בגמרא. ולענין הלכה רבינו פסק בפ\"ז מהלכות אישות כר' חנינא דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הר\"ן שטעמו מפני שהוא מפרש דאביי דסבירא ליה דלית הלכתא כראב\"י לא פליג בהדי רבה ור\"י בדינא דכולהו מודו בשחת דבי כבשא דשב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מילתא דראב\"י בשחת דהוי דשב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי ואביי סבירא ליה דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב\"ל ומש\"ה אוקמי' בשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה דשב\"ל מיקרי עכ\"ל. ואיכא למידק עליה דא\"כ למה פסק כאן שצריך בהביאו שליש בעת שאמר הא אפילו בשחת דבי כבשא מיקרי דבר שבא לעולם לפי דבריו ז\"ל לפיכך נראה לי שרבינו סובר דכיון דאוקימנא לראב\"י בשיטה לית הלכתא כוותיה ומש\"ה פסק דבעינן שהביאו שליש והוכר עוברה אפילו לרבנן מקודשת דחשיב בא לעולם כמו הביאה שליש בתבואה. ואע\"ג דהוה אפשר לומר דכיון דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי וגם מדחזינן דרבה ור\"י פליגי אליביה אלמא סבירא לן כוותיה וגם מדמהדר גמרא לאוקמי לדרבי חנינא כרבה וכר\"י ואליבא דראב\"י משמע דסבר גמרא דהלכתא כוותיה ואע\"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב\"ל הכא חשיב דשב\"ל כיון שהוא שחת לרבה או אגם לר\"י ואע\"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דשלב\"ל הוה ליה יחידאה ועי\"ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם דהוי דבר שבא לעולם אלא דסבר דראב\"י אפילו מקמי דליהוי אגם קאמר מדסתם דבריו ומש\"ה אוקמיה בשיט' אבל כל שהוא שחת או אגם דבר שבא לעולם חשיב לאביי עכ\"ז פסק רבינו והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר משום דאמרינן בירושלמי פ\"ק דתרומות ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע\"ג דבירושלמי פ\"ק דתרומות אמרינן שאם תרם תרומתו תרומה הכא שאני שהוא ממחובר על התלוש. ועוד דבירושלמי רפ\"ט דתרומות אמרינן הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. ויש תוס' בספרי רבינו שכתוב בהן אפי' אמר לכשיתלשו וטעות סופר הוא וצריך למוחקו ואם נפשך שלא לשבש הספרים כ\"כ לא תמחוק אלא תיבת אמר בלבד וה\"ק אפילו לכשיתלשו אינם תרומה כיון שהוא לא אמר לכשיתלשו ומ\"מ יש ייתור לשון בדברי רבינו דנקט היו לו פירות תלושין וכו' ונקט היו לו שתי ערוגות וכו' ותרתי למה לי ובסוף נראה שיש חסרון ונ\"ל שהנוסחא הנכונה בדברי רבינו כך היא כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הלח על היבש וכו' עד וליקט בערב תורם מזה על זה.</b> תוספתא דתרומות פרק ד': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מפירות שנה זו וכו'.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) אין תורמין וכו' מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר שנה שנה.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ב:) ובר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג:) ומאחר דמקרא יליף לה אינה תרומה: \n",
+                "<b>ליקט ירק ערב ר\"ה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם ליקט אתרוג בערב ט\"ו בשבט וכו'.</b> שם עלה י\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מפירות הארץ וכו'.</b> משנה פירקא קמא דתרומות (מ\"ה) ויליף לה בספרי מדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומאחר דמקרא יליף ממילא משמע שאם תרם אינה תרומה כמו ששנו במשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש תרומה ממעשר ראשון וכו': כתב</b> הראב\"ד אין אלו אלא דברי תימה וכו'. ונראה לומר שרבינו גורס במשנה פרק קמא דתרומות (מ\"ה) אין תורמין ממעשר שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו כדקס\"ד דהראב\"ד דבדוקא נקט רבינו אלא לרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע\"פ שהוא טבול לתרומה גדולה אין תורמין ממנו וכל שכן היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכ\"ש אם נפדו דפשיטא דחולין גמורים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה וכו'.</b> נלמד מדין עציץ נקוב ושאינו נקוב ודמאי וודאי שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום</b> לא קאי אלא למאי דסמיך ליה מן המחוייב מדבריהם על החיוב מה\"ת דאילו רישא דהיינו שתרם מדבר שהוא חייב מה\"ת על דבר שהוא חייב מדבריהם דינא דתרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ורבינו לא נחת הכא אלא ללמדנו דתרומתו תרומה ואילו לומר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות סמך על מש\"כ גבי תרם מן הנקוב על שאינו נקוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עציץ נקוב הרי הוא כארץ.</b> משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה יהא בנקב וכו'</b> משנה ספ\"ב דעוקצין (מ\"י). \n",
+                "<b>ומ״ש והוא פחות מכזית</b> בס״פ המצניע (שבת דף צ״ו): \n",
+                "<b>זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב וכו'.</b> במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') א״ל רבי חנינא בר מניומי לאביי עציץ [שאינו] נקוב מהו אי לא נקוב הא לא נקוב דילמא חזר ונקבו קא אמרת ומוכח התם שפירושו כמ״ש רבינו ואע״ג דלא איפשיטא התם איפשיטא בירושלמי פרק בתר' דמעשרות הלכה רביעית שאמרו עכשיו נקב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> התורם מפירות הגדלים בארץ וכו' התורם מן הדמאי על הדמאי וכו' עד ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.</b> משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י' י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין שבלים על החטים וכו'. ומ\"ש וזיתים על השמן וכו' עד לעשותן צמוקים.</b> משנה פ\"ק דתרומות ופ' כל המנחות באות מצה: \n",
+                "<b>וכן תורמין מזיתי שמן וכו' על שאינו מבושל.</b> משנה פרק שני דתרומות (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומה שכתב מן הצלול וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי אלא שבתוספתא כתובה בחילוף והוא טעות סופר. \n",
+                "<b>ומה שכתב מתאנים על גרוגרות וכו'.</b> ירושלמי פרק שני דתרומות ותוספתא פרק רביעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותורמין חטים על הפת וכו'.</b> תוספתא דתרומות בפרק רביעי אלא ששם כתוב אבל לא פת על החטים אלא לפי חשבון ומצאתי כתוב שכך הגירסא בספרי רבינו המוגהים ונראה שהטעם מפני שהחטים נקראים יפה מפני שהם מתקיימים יותר מהפת ועוד שהחטים יכול לעשות פת אם ירצה והפת אינו יכול להחזירו חטים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשים וכו' עד אינו צריך לחזור ולתרום.</b> משנה פ\"ק דתרומות (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין חומץ על יין וכו'.</b> בתוספתא פ\"ד רבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ופסק כחכמים ומכל מקום אין תורמין חומץ על יין מפני שהוא מן הרע על היפה. וק\"ל למה לא סיים בה ואם תרם תרומתו תרומה וי\"ל שמאחר שכתב שהם מין אחד ממילא משמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ד דתרומות והטעם שאע\"פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוין לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא בידו יין תרומתו תרומה</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא ג\"כ שם בתוספתא אלא שהיא כתובה בשיבוש וטעם הדבר שמאחר שהיה בלבו לתרום מן הרע על הרע ועלה בידו מן היפה על הרע שפיר דמי שהרי מין אחד הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(כב-כג)</small> התורם חבית של יין על היין וכו'.</b> משנה בפרק ג' דתרומות (משנה א') ומ\"מ ק\"ל דבתוספתא פרק ד' דתרומות קתני עלה דברי רבי יוסי שרבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ומאחר שרבינו פסק כחכמים היאך פסק כמשנה זו. ונ\"ל דמשמע לרבינו דההיא תוספתא משבשתא היא דהא איכא למימר דכיון דנתכוון לתרום יין אם היה חומץ הוה ליה תרומה בטעות ואפי' לרבנן אינה תרומה והיינו דסתם לה תנא דמתני' בלא מחלוקת וגמרא דידן סמך על ההיא מתניתין גבי הבודק את החבית שיבא בסמוך. ומצאתי לסמ\"ג שכתב אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ דתניא בפרק הספינה לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הם לענין תרומה ומעשר ואע\"פ שבירושלמי פוסק כרבי מכל מקום מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוו מין אחד כך כתב רבינו שמשון עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן התורם קישות וכו'.</b> שם במשנה (בריש פ״ג) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדקתני ונמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע והכי אמרי' בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט) ומשמע לרבינו דבספק קודם שתרם הסריח מיתניא מתניתין שאם ידוע שקודם שתרם הסריח אינה תרומה ואם ידוע שאחר שתרם הסריח אינו צריך לחזור ולתרום. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנמצאו נקורין</b> ירושלמי פ\"ג דתרומות (הלכה א') אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום ומפרש רבינו כמו במתניתין דבספק מיתניא. וא\"ת היכי מצי לפרושי מתניתין דנמצאת מרה בספק הא מרה מעיקרא היא עיין בירושלמי שם ובתוספות פרק האשה רבה ובתוספתא בתרא (עלה קמ\"ג) ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה (או שהסריחה) ואינה מרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש תרם חבית של יין ונמצאת מגולה</b> בתוספתא דתרומות פ\"ד והיה ראוי לכתוב כאן רבינו וכן אלא שסמך על מ\"ש בסמוך וכן דקאי נמי אנמצאו נקורין והיינו נקורין היינו מגולה: \n",
+                "<b>ואין אחת משתיהן מדמעת וכו'.</b> לכל מה שכתב תרומה ויחזור ויתרום קאי שהרי עד מדמעות בקטנה שבשתיהן שנוי במשנה רפ\"ג דתרומות גבי תורם קישות ונמצאת מרה וכו' ותורם חבית של יין ונמצאת חומץ:\n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אכל זר וכו'</b> הוא נלמד ממה ששנינו בפרק ז' דתרומות גבי שתי קופות שאין ידוע אי זו היא של תרומה ואי זו היא של חולין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכיצד הוא עושה בשתיהם וכו'.</b> ירושלמי בפרק שלישי דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבודק את החבית וכו'</b> ברייתא פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) ובריש נדה (דף ב') וכרבי יוחנן ואע״ג דריב״ל פליג וקי״ל כוותיה לגבי ר״י שא״ה דדרומאי מתנו משמיה דריב״ל כר״י ועוד דבפרק בתרא דע״ז איפליגו אביי ורבא בריחיה חלא וטעמיה חמרא וקם ליה רבא כר״י וכן פסקו התוספות ועיין בירושלמי ס״פ כל הגט. ומ״מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר״ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים בודקים את היין וכו'.</b> משנה בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) ואע״ג דר״י קתני לה משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה. ודע דאהא דקתני בקדים של מוצאי החג אמרינן בגמרא תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה ופי' רש״י של תקופה אם כבר נכנס' תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>ויין מגתו מפרישין עליו וכו'.</b> בירושלמי יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום וטעמו מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום וכן נראה להגיה בדברי רבינו ולכתוב עד במקום בן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח פירות וכו'.</b> במשנה בסוף פרק כל הגט ואף על גב דקתני בה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א בן שמוע הא אמרינן בגמרא דחלוקים עליו חביריו דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר\"ה בין ברה\"י טמאות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים וכו'.</b> פשוט בפרק הערל ובפרק אלמנה לכ\"ג ובפרק אע\"פ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובהמתן.</b> משנה בסוף תרומות (פי\"א מ\"ט): \n",
+                "<b>עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה וכו'.</b> גיטין (עלה י\"ב) ותוספתא פ\"י דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומה של תורה וכו'.</b> בפ\"ב דכתובות (כ\"ד כ\"ה): \n",
+                "<b>ותרומה טהורה וכו' אינה ניתנת אלא לת״ח כהן וכו'.</b> בר״פ הזרוע (חולין ק״ל:) אין נותנין מתנה לכהן ע״ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה.</b> בפ\"ד דחלה (מ\"ט) אלו ניתנים לכל כהן תני בהדייהו שמן שריפה ופירש רבינו לכל כהן בין חבר בין ע\"ה ור\"ש פי' דלא לע\"ה קאמר אלא לחבר אע\"פ שאינו אוכל חולין בטהרה וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א זה אינו מחוור עכ\"ל ובירושל' מוכיח כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה</b> [קשה] דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה כמו שקדם וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראלית שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וחזה ושוק</b> בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ז) נתבאר שאשת כהן אוכלת חזה ושוק: \n",
+                "<b>ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו'.</b> בפרק אף על פי (כתובות דף נ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרשת ושוטה וכו'.</b> בריש פרק חרש (דף קי\"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזר אסור לאכול תרומות וכו' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע') ובפרק קמא דקידושין (דף ד') ובס״פ התערובות (דף פ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר.</b> בת\"כ פרשת אמור יכול אפילו קנה ע\"ע יאכל בתרומה ת\"ל כסף יצא ע\"ע שאין כסף עכ\"ל ויש לתמוה דמשמע דקנוי קנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע\"ע שעתיד לצאת בשביעית וכן פירש\"י וכיון דילפינן מתושב ושכיר שאין שום ע\"ע אוכל למה הוצרך ת\"כ למעט ע\"ע מכסף וכן יש לתמוה על רבינו שכתב דע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו ע\"ע ואין לומר דתושב ושכיר בכנענים מיירי דהא ת\"כ גופיה קאמר דעבדים אוכלים בתרומה וכן מפורש במשנה פרק הערל ובכמה דוכתי וקנוי קנין עולם דהיינו עבד היכי קאמר דלא אכיל ושמא י\"ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למוכרו לאחר כמו שהוא העבד אבל קשה דבס\"פ התערובות ובריש קידושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי\"ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב\"ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו \n",
+                "<b>ב\"ד ומ\"ש וע\"ע</b> היינו מוכר את עצמו. \n",
+                "<b>ומ״ש וכהנת אשת הזר הרי היא כזר.</b> משנה בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) ומבואר בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר וכל זר וכו'.</b> בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר שאכל תרומה בזדון וכו'.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ואע״ג דרב פליג לא שבקינן מתניתין מקמי דרב ופ״ק דחלה (מ״ט) ופ״ב דבכורים (מ״א) שנינו וחייבים עליהם מיתה וחומש פירוש מיתה במזיד וחומש בשוגג. \n",
+                "<b>ומ״ש ולוקה על אכילתה.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) מונה אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו משלם דמי מה שאכל וכו'.</b> בר״פ אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וברפ״ז דתרומות (מ״א) תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-י)</small> ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' עד ואע״פ שיש לה זרע מכהן.</b> בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח) וקצתו פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה פ״ו): \n",
+                "<b>כתב</b> רבינו בפרק א' מאיסורי ביאה כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כמו סריס חמה אע״פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אבל פוסל הוא מן התרומה והוא מימרא בסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו) אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכתבו רבינו בפרק ח' גבי בן תשע שנים ויום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה וכו'.</b> משנה פרק ג' דעדיות (משנה ו') ובפ\"ב דכתובות (דף ל\"ו): \n",
+                "<b>והנרבעת לבהמה וכו'.</b> בפרק הבא על יבמתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-טז)</small> ישראלית שיש לה זרע מכהן וכו' עד שהעבדים אין להם ייחוס.</b> משנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה סוף פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו:): \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו לא בחזה ושוק</b> אדסמיך ליה דוקא קאי דהיינו חוזרת לבית אביה אבל כשמת בנה מישראל והיא חוזרת לאכול בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק והכי מפורש שם בגמרא והתם יהיב טעמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה.</b> שם בגמרא (עלה ע\"ד): \n",
+                "<b>ומ״ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'.</b> בס\"פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'.</b> בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ\"ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'.</b> בפרק הערל (עלה ע\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה.</b> ה\"ק מפני שאין בו לאו אלא עשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה אוכל בתרומה וכו'.</b> משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי.</b> בפרק כל היד (נדה דף י״ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוכבי גמלים וכו'.</b> שם (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשמשת מטתה וכו'.</b> פרק יוצא דופן (עלה מ\"א ע\"ב): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד טובלת ואוכלת לערב א\"א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב\"ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א\"ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל\"ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ\"ל לדעת רבינו. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו.</b> הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ\"ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת חוצה לארץ וכו'.</b> בפרק ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש\"י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'.</b> בפרק בתרא דחלה (מ\"ח) גבי חלת ח\"ל תנן טבול יום אוכלה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח\"ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה\"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב\"ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה\"נ דמציא אכלה וכן פירש\"י והתוס' שם וכן הכריע הרא\"ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ\"ש הראב\"ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו\"ט חלת ח\"ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו\"ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ\"ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל\"כ הל\"ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר\"ן והשיבו על הרי\"ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ\"ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ\"ל. הרי שגם הרי\"ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ\"ש הראב\"ד ע\"פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז\"ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח\"ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה\"ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא\"ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ\"ע שרי ומ\"ש עוד הראב\"ד א\"נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג\"ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא\"כ ביטלת תורת טבילה. ומ\"ש ומש\"ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע\"י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג\"ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'.</b> בפ' ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח\"ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'.</b> זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח\"ל אכיל לה כהן קטן. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו</b> בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'.</b> משנה וגמרא ר״פ הערל (יבמות דף ע' ע״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל.</b> שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו.</b> במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע\"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר\"א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור\"ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר\"מ שאני הכא שכבר אכלה ור\"א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש\"י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע\"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר\"א ור\"ש מכשירין. הא קמן דלר\"י אליבא דכ\"ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר\"א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ\"ע וז\"ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא: \n",
+                "<b>וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת.</b> בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב\"י אכלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פצוע דכא כהן וכו'.</b> בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו ע״ב) אמר ר״א אמר רבי אושעיא פצוע דכא שקידש בת ישראל באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה לר״א ור״ש דאמרי וכו' הא נמי אכלה ופסק רבינו כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה ור״ח גורס פצוע דכא כהן שנשא בת כהן ולפסלה אפילו מתרומת בית אביה מטעם דמשתמרת לביאה פסולה וגירסא זו הכריחו בתוספות והיא גירסת רבינו: \n",
+                "<b>סריס חמה וכו'.</b> משנה פרק הערל (יבמות דף פ״א) ופרש״י אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומ' דבי נשא דהיינו פצוע דכא: \n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים אבל לא נשותיהם.</b> ר״פ הערל (יבמות דף ע״ב) טומטום אינו אוכל בתרומה כלומר מפני הערלה נשיו ועבדיו אוכלים ובעי בגמרא נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש קידושיו קידושין וכו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן אמר אביי בשביציו ניכרות מבחוץ רבא אמר מאי נשיו אמו וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין ביציו ניכרות לאינם ניכרות. ואנדרוגינוס תנן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג) ר״י אומר שהוא מאכיל בתרומה אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר״י אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ואע״ג דשמואל פליג הלכה כרב באיסורי ואמרינן בתר הכי אמרי בי רב הלכה כר״י ודעת ר״ח והרי״ף דכר' יוסי דברייתא קאמר וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים וכו'.</b> בתוספתא דיבמות פ\"ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב\"ד או אפוטרופוס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו'.</b> לכאורה משמע שטעם רבינו משום דאמרינן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג ע״ב) אמר ר״י אמר רב אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משני מקומות דסבר כרבי סימאי וסבר דהלכתא כוותיה ומ״מ שותא דמר רבינו לא ידענא מאי איריא נבעל לפסול אפילו נבעל לכשר נמי כיון שנבעל בעילה אסורה שחייבים עליה סקילה ומיהו בהא איכא למימר דכיון דאיסור בעילה אינה אלא מצד זכרות שבו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה אבל קשה מ״ש רישא דקתני דאף בנבעל דרך זכרותו נפסל ובסיפא קתני שאם נבעל דרך זכרותו לא נפסל ועוד לפי מה שנתן טעם בסיפא שאין זכר פוסל זכר הא ברישא שייך האי טעמא יותר שהבועל הוא זכר ודאי ולכך נראה שט״ס יש כאן וצריך למחוק מהרישא ארבע תיבות בי״ן דר״ך זכרות״ו בי״ן. ופסק כר״א וכרבנן דפליגי ארבי סימאי ואמרי שאין חייבים עליו סקילה אלא כשנבעל בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור משום דאע״ג דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכן פסק ז״ל בפ״א מהא״ב. אחר כך מצאתי להרשב״א שכתב בס״פ הערל נבעל נפסל מן התרומה כנשים פי' אם נבעל לפסול מן התרומה ירושלמי וקשיא רבי ניחא כרבי סבא רבי יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה פי' אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה וכן פסק הרמב״ם פ״ז מתרומות שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה שאם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקבותו פסול עכ״ל. ואף לדבריו ז״ל קשו הני קושייתה שהקשיתי לגירסת בין דרך זכרותו וצ״ע: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הרשב\"א הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר\"י באנדרוגינוס פרש\"י כר\"י דמתניתין דאיירי בה כמו ר\"ש ואמרי בי רב פליגי אדרב דאמרי ליתא למתניתין מקמי ברייתא ולפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך ר\"ה משמיה דרב אנדרוגינוס חייב עליו סקילה משני מקומות אבל ר\"ח והרי\"ף פירשו כרבי יוסי דברייתא ולא פליגי דבי רב אדרב ופליגי דבי רב אדרב הונא דאמר חייבים עליו משני מקומות והרמב\"ם פסק בחיבורו ובפירוש המשנה כר\"י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא ופסק כר\"א דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו היאך אתה סוקל על ביאתו ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא תהא התרומה חמורה מהסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר ושמא הוא סובר דאף ר\"א סבר דבריה בפני עצמו הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו נקבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ואף על גב דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבים במי שיש בו זכרות ונקבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכר והיינו דאמרינן לא לכל אמר רבי אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואי הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. מיהו אכתי ק\"ל מדבריו לדבריו דאילו היתה סקילתו מגזירת הכתוב ולא שיהא זכר כשמנה הוא ז\"ל בפרק ראשון מאיסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר ה\"ל למנות ג\"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמו הוא ועוד ק\"ל שהוא ז\"ל כתב דנושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה ועוד דהא ר\"ל דס\"ל דספק הוא אותביה ר\"י ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא אלמא אי לאו זכר הוא אינו נושא לכתחלה ור\"ל נמי דחה תני נשא ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות וא\"כ אף הוא יאכל בתרומה דאורייתא וצל\"ע עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ שמה שהקשה שה\"ל למנות גם כן הבא על האנדרוגינוס י\"ל דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא מכל מקום מטעם זכר חייבו הכתוב ואין למנותו בפני עצמו ומה שהקשה עוד שכתב נושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה וכו' עד סוף דבריו נתיישב במה שכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה. ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב רבינו בין דרך זכרותו מצאתי להר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שהוא מדתנן בתוספתא סוף ביכורים וירושלמי ס\"פ הערל אנדרוגינוס שנבעל נפסל מן הכהונה כנשים ופירוש נבעל בנבעל לפסול מן הכהונה מדקאמר כנשים משמע דאין הפרש בין דרך זכרות לדרך נקבות בנשים השוה הכתוב לכל ענין עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה א\"א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל מחלוקתם תלוי בביאור ירושלמי שבפ' הערל ז\"ל נבעל נפסל מן הכהונה כנשים רבי יונה בשם רב המנונא אפי' מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר ואם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ע\"כ בירושלמי וביאורו דרבי יונה אפילו במינו דהיינו שנבעל לאנדרוגינוס אחר אפילו כ\"ש פירוש באי זה צד שיבעול בין דרך זכרות בין דרך נקבות והקשו על זה אם אנדרוגינוס זכר אין זכר פוסל זכר ואם נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ובודאי שאין לעשות להבועל זכר והנבעל נקבה שכולם מין אחד הם דבריה בפני עצמו היא וכו' ומשני דמכל מקום צד זכרות פוסל צד נקבות ופירושו לדעת רבינו שפוסל אותו כשבא דרך נקבותו אבל אין הכוונה שיפסול בכל ענין מפני צד נקבות שיש בו כי לדעת רבינו אין באנדרוגינוס צד זכרות וצד נקבות אלא אם הוא זכר כולו זכר ואם נקבה כולו נקבה ולא הכריעו בו חכמים אם כן כשאמרו פוסל צד נקבות פירושו כשבא דרך נקבות והוא סותר מה שאמר רב המנונא אפילו כל שהוא אי נמי אפשר דאפילו כ\"ש לאו דברי רב המנונא הם אלא דברי המקשה דקא מתמה מדקאמר סתמא משמע דבכל גווני פוסל ואם כן הוא קשיא וכו' ומסיק דלאו בכל גווני אלא כשבא דרך נקבותו ואפשר לפי זה שגם מה שאמרו נפסל כנשים פירושו כשבא דרך הנשים אבל דעת הר\"א כי מה שאמרו בירוש' פוסל צד נקבות פירושו שפוסל אותו מפני צד נקבות שיש בו והוי כאשה שנבעלה וכדרך שאמרו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות והם דברי רב המנונא שאמר כל שהו וטעמא יהיב למילתיה לתרץ הקושיא. ומכל מקום עדיין קשה לן טובא על דברי רבינו שכתב שאם בא עליו דרך זכרותו לא נפסל שאין זכר פוסל זכר והרי אם בא עליו זכר ודאי אפילו דרך זכרותו הוא פוסל אותו כמו שנתבאר בסמוך והשתא ומה כשנבעל לזכר ודאי הוא נפסל ולא אמרינן ביה אין זכר פוסל זכר כשנבעל לאנדרוגינוס אמרינן אין זכר פוסל זכר יציבא בארעא וכו'. ונראה לי לתרץ דחדא חומרא מחמרינן מן הספק ולכך כשנבעל לזכר ודאי אנו פוסלים אותו אפילו דרך זכרותו שמא נקבה הוא שהרי ספק הוא אבל תרי חומרי דסתרן אהדדי לא מחמרינן כאחד ולכך כשנבעל לאנדרוגינוס צ\"ל תרי חומרי דסתרן אהדדי לפסול אותו דבועל צריך להחשיב אותו כזכר דאי נקבה היא אינה פוסלת לא זכר ולא נקבה והנבעל צריך להחשיב אותו נקבה ושתי אלו ודאי א\"א דאנדרוגינוס כולם מין אחד הם ואם אחד נקבה כולם נקבות הם ואם אחד זכר כולם זכרים הם ואם אתה אומר שהאחד זכר והאחד נקבה מיחזי להו לאינשי כחוכא ואיטלולא ולא מיקיימא תקנת חכמים אבל כשבא דרך נקבותו לא סתרי אהדדי כולי האי שכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה הדעת נותן שראויה לפסלו מן התרומה ודברי חכמים מתקיימים שהרי רואים שאין אנו עושים אותו כנקבה גמורה שאם בא דרך זכרותו אין אנו פוסלין אותו אבל כשהוא בועל זכר גמור דין הוא שנעשהו נקבה גמורה מספק וכיוצא בחילוק זה חילקו בפרק הדר גבי שני בתים ושתי חצרות. עוד אפשר לומר טעם אחר לחלק בין דרך זכרותו לדרך נקבותו שכיון שהכתוב עשה זכרותו כזכר ודאי וחייב עליו סקילה כזכר מדרך זכרותו לבד מגזירת הכתוב כמו שנתבאר לא ראו חכמים להחמיר כל כך כשנבעל לאנדרוגינוס דרך זכרותו לפסול אותו כיון שמן התורה דרך זכרותו דין זכר יש לו אבל דרך נקבותו החמירו שמא נקבה הוא אף על פי שהאנדרוגינוס הבועל יהיה זכר שהרי הכתוב אף על פי שבזכרות נתן לו דין זכר בנקבות נתן לו דין נקבה ולא חייב סקילה או אפשר שפסלו אותו כדי שלא יתחלף בנקבה גמורה כיון שנבעל דרך נקבות אתי למיטעי ומצאתי להרשב\"א שכתב לשון הירושלמי עליו וכן פסק הרמב\"ם והביא כל דברי רבינו נראה שדעתו לפרש כדרך רבינו בירושלמי ודלא כהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד של שני שותפים וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת אמור ובירושלמי סוף תרומות: \n",
+                "<b>וכל המאכיל בתרומה וכו'.</b> בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) אהא דתנן סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש בתרומה בזה״ז שהיא מדרבנן הוא מאכילה ואינו מאכילה בחזה ושוק דהוו דאורייתא ור״י אומר אף מאכילה בחזה ושוק [דתרומה בזמן הזה דאורייתא] ופסק רבינו כרבי יוחנן ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר״ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וקנין האוכל וכו'</b> שם אמר רבינא כן לחלק בין זו לההיא דבסמוך דאלמנה לכהן גדול שעבדי מלוג אינם אוכלים אף על פי שהם קנין קנינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> בת כהן שנשאת לישראל וכו' עד מפני שהם של בעל.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>נשא שניה וכו'.</b> בפרק הבע\"י עלה נ\"ח ע\"ב אמרינן דלרבי יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ\"מ איני יודע מניין לנו בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צאן ברזל שלה יאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנת אלמנה שנתארסה וכו'.</b> משנה בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו:) אלמנה לכ״ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת״ק וכלשון ראשון שכתב רש״י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'.</b> שם בעלה נ\"ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתאלמנו או נתגרשו וכו'</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנת שמת בעלה כהן וכו'.</b> שם עלה נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת וכו'.</b> שם בעלה הנזכר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n",
+                "<b>וכן כהנת חלוצה וכו'.</b> הוא בכלל מה שנתבאר בסמוך דלר\"י משתמרת לביאה פסולה דרבנן אכלה. וא\"ת מאי איריא משתמרת אפילו נשואה כתב רבינו בסמוך נשא שניה היא אוכלת וי\"ל דהתם לומר דבעל מאכילה והכא שלא לפסלה מתרומת בית אביה ואין לומר [וכי] לא כל שכן הוא אם הוא מאכילה כל שכן שלא יפסלנה דאיכא למימר דאפשר דהתם אין עבדי מלוג אוכלים והכא עבדיה אוכלים: \n",
+                "<b>כהן הדיוט שנשא אילונית וכו'.</b> בפ' הבע״י (יבמות דף ס״א) במשנה א״ר יהודה דכהן הדיוט לא ישא אילונית שהיא זונה וחכ״א שאינה זונה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת.</b> משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי״ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ״ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא\"ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי\"ף הקשה הראב\"ד וכתב כיון דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ\"ש בירושה הבאה מאליה וא\"כ היכי נדחי למילתיה דר\"י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי\"ל דעובר אית ליה זכייה עכ\"ל והשיב עליו הרמב\"ן לקיים דברי הרי\"ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס\"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל\"ש מתנה ל\"ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא\"ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל: \n",
+                "<b>ודברי</b> רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ\"ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע\"ק דבגמ' אמרינן מ\"ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ\"ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד\"ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע\"כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע\"פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא\"ש x. ומה שהקשה הראב\"ד מהא דקי\"ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ\"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת\"ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה\"ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף ס\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'.</b> שם (דף נ\"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש\"י והרי\"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב\"ן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'.</b> משנה וגמ' פרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:): \n",
+                "<b>ישראל שאמר לכהנת וכו'.</b> נלמד ממתני' דקידושין ר\"פ האומר: \n",
+                "<b>החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת.</b> בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתארסה לכהן פקח וכו'.</b> ברייתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא: \n",
+                "<b>ואשת חרש שילדה ממנו וכו'.</b> ברייתא שם עלה נ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'.</b> בפ' אלמנה לכ\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה שחוף.</b> נתבאר בפ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה\"ז אסורה לאכול.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'.</b> ריש פרק חרש (דף קי\"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'.</b> משנה בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות ד' ס״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'.</b> שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ\"כ גם בפרק ט\"ו מהלכות אישות: \n",
+                "<b>וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה\"ז תאכל.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'.</b> משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'.</b> בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל,</b> כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה״י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי x (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע״ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה אוכלת בתרומה עד וכו'.</b> במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל.</b> נלמד מהדינים שיתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה וכו' עד שיגיע גט לידה.</b> משנה פרק התקבל: \n",
+                "<b>האומר לאשתו הרי זה גיטיך וכו'.</b> פרק כל הגט עלה כ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שהקיפוה כרקום וכו' עד ולא תאכל אשתו.</b> משנה וגמרא שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר.</b> ירושלמי ותוספתא פרק ב' דגיטין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו\"ם וכו'</b> שם כלישנא בתרא דרב יוסף. ואיכא למידק דגבי בית דין של ישראל לא כתב רבינו אלא לא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן והשמיט דין בת כהן לישראל משום דממילא משמע שאוכלת דאל\"כ מאי איכא בין ב\"ד של ישראל לב\"ד של עכו\"ם ועוד שכתב הרי הוא בחזקת מת כלומר מת ודאי ולא מצד חומרא. ואיכא למידק על מה שכתב רבינו והניחוהו בבית הסקילה דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין בלבד וי\"ל שטעמו משום דעל כרחין לומר שגמר דין שאמרו בגמרא לאו דוקא דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד שהרי אפשר שכשהיו מוליכים אותו לבית הסקילה והכרוז יוצא לפניו בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות והחזירוהו ע\"י המניף בסודרים ומצאו לו זכות ופטרוהו אבל מי שהניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שיאמר יש לי ללמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניחה בעלה גוסס וכו'.</b> שם (דף כ\"ח) מימרא דרבה ואע\"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע\"ג דבתר הכי אמרו ואיבעית אימא כיון דפלג פלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ\"ש בתחלה תיובתא דרבה דשינויא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרב ר\"י אלפסי והרשב\"א וכן הכריעו מהירושלמי: \n",
+                "<b>אחד אומר מת וכו'.</b> בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'.</b> במשנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ח) פלוגתא דר״ע ורבי טרפון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון דאמר הכי והראב״ד לא היה כתוב כן בנוסחת גמרא שלו ולפיכך השיג על רבינו וכתב אמר אברהם הוא פוסק כרבי טרפון וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט וכו'.</b> משנה פ\"ק דגיטין (י\"א:): \n",
+                "<b>וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור וכו'.</b> בעיא בפ' השולח (גיטין דף מ״ב:) ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו על ידי וכו'.</b> שם ובס\"פ השוחט פלוגתא דתנא קמא ורשב\"ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא לן כמאן הלכתא ואמרינן התם דתנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ישראל ששכר פרה מכהן וכו' עד ה\"ז מאכילה בתרומה.</b> משנה בפרק בתרא דתרומות (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרתו של ישראל שילדה בכור וכו' עד ויאכלו אותן.</b> תוספתא פרק י' דתרומות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מקרא מפורש הוא. ומ\"ש אעפ\"י שיודע שהיא תרומה וכו'.</b> קצת משמע כן בירושלמי ריש פ\"ו דתרומות וריש פ\"ח ובגמרא דידן פרק כלל גדול (שבת דף ס\"ט) נחלקו ר\"י ור\"ל דלר\"ל לא מיקרי שגגה עד שישגוג בלאו וכרת ולרבי יוחנן הזיד בלאו ושגג בכרת ה\"ז שגגה וידוע דהלכה כר\"י עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר\"י דרבא סבר דמית' במקום כרת עומדת וכי היכי דלר\"י היכא דאיכא כרת אין אנו צריכים שישגוג בלאו אלא כשישגוג בכרת סגי ה\"ה בדבר שיש בו מיתה כמו תרומה א\"צ שישגוג בלאו ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האוכל וכו'.</b> משנה רפ״ו דתרומות (משנה א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה וא' הסך ובפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב) יליף להו מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב דבר שדרכו וכו'</b> נלמד ממתני' דרפ\"ב דמעשר שני (משנה א): \n",
+                "<b>ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה וכו'.</b> משנה רפ\"ו דתרומות: \n",
+                "<b>ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשם שאכילת תרומה בכזית כו'</b> תוספתא רפ\"ו דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל וחזר ואכל וכו'.</b> ג\"ז בתוספתא שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אמת הוא שכן מצא בתוספתא וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דפסחים פ\"ק כתוב בכדי שתיית רביעית ובפ\"ד ממאכלות אסורות ובהלכות יוה\"כ פרק שני כתב רבינו בכדי שתיית רביעית וכתב המ\"מ דהכי איתא בתוספתא ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי א\"פ ולמדו כן ממ\"ש בפרק אמרו לו כל המשקין מצטרפין בכדי א\"פ כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי א\"פ מצטרפין וכתב רבינו דין זה בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאות וי\"ל שעשה חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכ\"נ בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאים ומשקים טמאים משאר איסורים ואע\"ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורים ושלא לדחות תוספתא עכ\"ל. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב עוד טעם אחר דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדי אכילת פרס אבל טומאת גויה לאו באכילה ושתייה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו בכא\"פ מצטרפין עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התרומה ותרומת מעשר וכו'.</b> בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו ע\"ב שהוא מ\"ט) ופרק ב' דערלה (משנה א') ודבר פשוט הוא \n",
+                "<b>שמ\"ש לחייב עליהם מיתה</b> לא קאי אדמאי שאינו אלא מדרבנן. \n",
+                "<b>ומ״ש ומן הדין שאין חייבים חומש וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תרומה במזיד וכו'.</b> משנה ברפ\"ז דתרומות (משנה א): \n",
+                "<b>ומ״ש ואם היתה טמאה נוטל דמי עצים וכו' עד שהרי אינם ראויים להסקה.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל תרומת חמץ בפסח וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"א:) האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים ובגמרא (דף ל\"ב) איבעיא להו (האוכל תרומה שוגג) כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא\"ב לפי מדה משלם שפיר אא\"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא אין הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה וכו' כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ר\"ע ר\"י בן נורי מחייב וכו' בד\"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד\"ה אינה קדושה תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ודמי עצים דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר חסמא מחייב וכו' אמר אביי ראב\"י ור\"ע ור\"י בן נורי כולהו ס\"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר\"ע סבר לפי דמים משלם ורבי יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וסובר רבינו דכיון דר\"ע סבר לפי דמים משלם וגם ראב\"י משמע דהכי ס\"ל הכי נקיטינן ומאחר דהלכתא לפי דמים משלם בשוגג נמי פטור מתשלומין כמו במזיד: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לא נתברר לי דבר זה וכו' וטעם רבינו דכיון דר\"ע דהלכה כמותו מחבירו וראב\"י דהלכתא כוותיה בכל דוכתא סברי לפי דמים משלם מוטב למפסק הלכתא כוותיה מלמידחי דברי ר\"ע וראב\"י מהלכתא כדי להעמיד סתם מתני' כהלכתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל השוגג שאכל תרומה ביוה״כ.</b> בתוספתא דתרומות רפ״ו ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב) אמרינן דר' נחוניא בן הקנה היה עושה י״ה כשבת לתשלומין ומשמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה</b> תוספתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד. ומ\"ש או שכסס את החטים או שגמע את החומץ.</b> בירושלמי פרק יוה\"כ (הלכה ג') ופ\"ו דתרומות תני הכוסס את החטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אני אומר משלם קרן וחומש רבי ירמיה בשם רבי אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה [אחר טיבלו] שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרבי דיחידאה הוא וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס\"ל הכי וקיימא לן כרבנן ואע\"פ דמברכין עליה ב\"פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש דליתא שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא משלם חומש מפני שמשיב את הנפש וכל שכן לכוסס חטה דלכ\"ע משלם חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר משום דאמרי' פרק בתרא דיומא (דף פ' פ\"א) א\"ר ירמיה אמר רבי יוחנן זה שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומדנקט ר\"י שעורים ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורים לפי שאינם מאכל אדם נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה וכיון דר\"י סבר כרבי הכי נקיטינן ועוד דאמרי' פרק ו' דתרומות ירושלמי רבי אבהו בשם ר\"י הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> היה שבע וקץ במזונו וכו'.</b> פרק יום הכיפורים (יומא דף פ':): \n",
+                "<b>וכן הכוסס שעורים וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו'.</b> גם זה שם (דף פ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומה וכו'.</b> משנה פרק ו' דתרומות וכחכמים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאכיל את בניו הקטנים וכו'.</b> משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ונזיר ששגג וכו'. כתב</b> הראב\"ד התוספתא אמרה וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דתרומות כתוב משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכדברי רבינו והטעם משום דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשותה שמן והסך את היין</b> בתוספתא פ\"ו אלא שכתובה בשיבוש בספרים דידן והטעם שאינו חייב חומש משום דאין כאן לא שתייה ולא סיכה וחייב קרן משום מזיק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת כהן שהיתה נשואה לישראל וכו'.</b> משנה פ\"ז דתרומות (משנה ב') וכחכמים: \n",
+                "<b>האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו'.</b> פ״ח דתרומות (משנה א') האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר ובס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ד) אמרינן דרבי יהושע לא אמר דטעה בדבר מצוה פטור אלא בשזמנו בהול ומותיב עליה מהאי מתניתא דאע״ג דאין זמנו בהול פטור ומוקי לה בתרומה בע״פ דזמנה בהול שלא תשרף ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דרבי יהושע פוטר מחומש בלבד ואם היה בע״פ כיון דזמנה בהול פטור אף מקרן ותמיהא לי א״כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע״פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ב:) בתר האי תירוצא דבערב פסח קאמר אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' דכתיב ברך ה' חילו [ופי' רש״י אפילו] חללים שבו וסובר רבינו דלא פליגי הני לישני דבתרומה בע״פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מידי דהוה אבת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר ומ״מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו: \n",
+                "<b>וכולן שהיתה להן וכו'.</b> משנה שנייה פ\"ח דתרומות וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות אחת של תרומה וכו' עד כקטנה שבשתיהן.</b> משנה פרק ז' דתרומות (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל את החומש וכו'.</b> משנה פ״ו דתרומות (מ״א) משלם חומשה וחומש חומשה ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד ע״ב) יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>כל המשלם קרן וחומש וכו' עד אם רצה הכהן למחול מוחל.</b> משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ד): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין.</b> ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שאכלה תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ו דתרומות (משנה ב'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא מהופכת וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא הספיקה לשלם וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ו דתרומות (מ\"א): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשלמין מן הלקט וכו'.</b> שם במשנה ה' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה וכו' דברי ר\"מ וחכמים מתירים באלו ובירוש' (ה\"ב) א\"ר יוחנן דחכמים אכולהו קיימי ור\"ל פליג וידוע דהלכה כר\"י וגיר' רבינו כגירסת הירוש' דגריס ממע\"ר שניטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים דאין משלמין ממנה וכן גורס מע\"ש והקדש שנפדו ומפרש לה בשנפדו ולא כהלכתן דהיינו מע\"ש על אסימון והקדש על הקרקע דאם לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן דהרי קדש הם ואין קדש פודה קדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומן החדש על הישן</b> כ\"מ שם במשנה בההיא דאוכל קישואים דבסמוך. \n",
+                "<b>ומ'\"'ש אבל לא ממין על שאינו מינו וכו'.</b> שם במשנה ו' וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב האוכל קישואין של ערב שביעית וכו'.</b> שם במשנה ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תרומה טמאה וכו'.</b> בפרק הניזקין עלה נ״ד ופרק האשה רבה (יבמות דף צ'.) וכחכמים. ויש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאים בין טהורים אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תרומת חבר וכו' אכל תרומת ע\"ה וכו'.</b> ירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') ותוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'.</b> גם זה ירושלמי פ\"ו דתרומות וכר\"י: \n",
+                "<b>וכן אם נפלה לו תרומה וכו' וב\"ח שגבה תרומה וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> הגונב תרומה וכו' עד משום שנהנה מהקדש.</b> משנה פ\"ו דתרומות (משנה ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמי משלם וכו'</b> שם בירוש' אלא שנוסחת רבינו בירושלמי מהופכת מנוסחתנו ונוסחתו מיושרת בעיני דתשלומי הקדש בשיש בו שוה פרוטה תלוי ותשלומי אכילה תלוי בכזית כדאיתא בפרק כל שעה עלה ל\"ב ע\"ב ת\"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה ת\"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ה\"ד אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואי דאית ביה שוה פרוטה חומש נמי לשלם לעולם דאית ביה שוה פרוטה ואפ\"ה כיון דלית ביה כזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותניא תו אבא שאול אומר את שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין את שאין בו שוה פרוטה אינו חייב בתשלומין אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד ופירש\"י דאית בה שוה פרוטה וליכא כזית כגון שנת בצורת כיון דליכא כזית דאכילה כתיבא ביה חייב בתשלומין אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר לענין מעילה בהנאת הקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפילו יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית עכ\"ל. וידוע דהלכה כת\"ק ומ\"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואהדר ליה לעולם דאית ביה שוה פרוטה משמע דלדברי הכל כי לית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם והיאך כתב רבינו אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם ואפשר לומר דהאי קס\"ד הוא אבל לפום קושטא דמילתא כיון דת\"ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דהיינו תרומה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב הדבר בכזית אפילו אינו שוה פרוטה ואע\"ג דאברייתא קמייתא איתמר האי ילפותא אין לחוש דאין מוקדם ומאוחר והירושלמי יכריע דקתני יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומפני מה חל איסור הקדש וכו'.</b> דין איסור מוסיף בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו על דרך שבארנו בהלכות ביאות אסורות</b> בפרק רביעי מהלכות שגגות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואיסורי מאכלות</b> הוא בפרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגוזל תרומה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א) גזל תרומה משל אבי אמו [כהן] רבי יוחנן אמר משלם לשבט ור\"ל אמר משלם לעצמו א\"ר יונה כך היה משיב ר\"ל לרבי יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה רבי ייסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא בו ידי גזילו ומפרש דהיינו מדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה. ונראה דהכי פירושו גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח\"כ מת אבי אמו והרי זה שגזל יורשו ר\"י אמר משלם לשבט כלומר צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לכהן אחר היותר ראוי ליורשו אחריו ור\"ל אמר מאחר שהוא יורשו אינו צריך להוציאו מידו והקשה ר\"ל לר\"י מדתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן חומש להקדש משום אוכל קדש וחומש לכהן משום אוכל תרומה וקרן להקדש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש ובשלמא לדידי איכא לאוקמיה בשאבי אמו כהן היה לו תרומה והקדישה וגזלה זה ואח\"כ מת אבי אמו וירשו זה דהשתא חומש דמשום גזל אינו חייב לשלם מאחר שהוא יורשו הרי הוא מעכב חומש זה לעצמו ומ\"מ חומש דמשום אוכל תרומה חייב לשלם לכהן אחר דחומש שענש הכתוב לאוכל תרומה אינו בכלל ירושה אלא לדידך דאמרת דגזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לשבט קשיא ואהדר ליה דכיון דמשלם הקדש וחומשו פטור מלשלם חומש דגזילה. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד נ\"ל שיש כאן שיבוש וכו'. ויל\"ד במה שכתב ולמה לא ישלם שני חומשים בגזלן כמו בגנב כי זה סותר מה שכתב תחלה ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד וצ\"ל דה\"ק לפי האמת בשניהם אינו משלם אלא חומש אחד אבל לדעתך שאתה אומר שבגנב משלם שני חומשים ואינך חושש לדרשת ונתן לכהן את הקדש אף בגזלן תאמר כן: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נ\"ל שגם לדעתו ז\"ל בין גנב בין גזלן אינו משלם חומש משום גזל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי חומש גזילו וידי גניבתו והא דנקט רבינו הגוזל ה\"ה לגונב וחדא מינייהו נקט ומה נפלאו דברי הראב\"ד שחשד לרבינו שראה פלוגתא דר\"י ור\"ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן ולא ראה מה שהקשה ר\"ל על ר\"י וא\"א להכחיש מה שהשיב לו ר\"י מונתן לכהן שהרי כתבו רבינו וכל מעיין יראה כמה יש בזה מהזרות ומה שכתבתי בדעת רבינו הוא דבר נאה ומתקבל: \n",
+                "<b>גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש.</b> נלמד מדין המאכיל את הפועל ואת האורחים תרומה השנוי לעיל בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ״ש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג ע״ב) איבעיא לן חומשא אי הוי מלגו או מלבר ואיפשיטא דמלבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה וכו'</b> בפרק כל שעה עלה ל\"ב איבעיא להו [כשהוא משלם] לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי מאי לפי מדה משלם דא\"ל גריוא אכל גריוא משלם או דילמא לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא ור\"ע סבר לפי דמים משלם וראב\"י נמי משמע דסבר הכי וכבר כתבתי בפרק זה והלכתא כוותייהו ופירש\"י דמעיקרא כשאכל והשתא כשמשלם ונתבארו דברי רבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו'. וי\"ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין. ומה שכתב גם י\"ל שאינו משלם לפי דמים כבר נתבאר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה וכו' עד אבל סך הוא את השמן.</b> משנה פ\"ח דשביעית (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ״ש ומדליק את הטמא.</b> פ' במה מדליקין (שבת דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרים של תרומה מותר וכו' ואסור לעשות מהם שכר.</b> בפרק כיצד מברכין (עלה ל\"ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אין עושין תמרים דבש וכו' עד חוץ מזיתים וענבים בלבד.</b> משנה פירקא בתרא דתרומות (מ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר ועשה וכו': וזר שאכל דבש תמרים וכו'.</b> משנה ב' בפירקא בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו' ר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר וידוע דהלכה כר' יהושע ובירו' (הלכה ב') הוון בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף רבי יהושע מודה. ולכאורה משמע דהוו בעיין מימר הכי ולא קמה הכי אבל א\"א לומר כן וכמ\"ש הראב\"ד א\"א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל עכ\"ל וכן כתבו בפירוש המשנה רבינו ורבינו שמשון דלא פטר רבי יהושע אלא מחומש ולפיכך יש לפרש הירושלמי הזה הוון בעי מימר פירושו אנו צריכים לומר א\"נ אפשר דהוון בעי מימר הוי כמו סברוה וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני הכי נמי האי הוון בעי מימר קאי הכי. ואיכא למידק על רבינו היאך סתם וכתב ואינו חייב לשלם דמשמע דאף קרן אינו חייב לשלם וקשה לא יהא אלא גזל וצריך לומר דמיירי בשלא באת ליד כהן וכדאוקמה הראב\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אכל במזיד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין דבילה וגרוגרת וכו' עד מפני שהוא ממעטו.</b> משנה בפירקא בתרא דתרומות (מ\"א) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו אבל מערבין יין ושמן ודבש,</b> שמן ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אין מבשלין יין של תרומה.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>אין כובשין בצלים וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דתרומות: \n",
+                "<b>אין מערבין תבואה בקטניות וכו'.</b> תוספתא בסוף תרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שמרקדין את הקמח בחולין וכו' עד במקום מוצנע.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של תרומה וכו' עד מפני שמאבדו.</b> תוספתא בסוף תרומות ופירוש חוסמים שדרך למשוח אותם בעודם חדשים כדי לחזקם גם המנעל והעור מושחין אותו בעודו חדש לרככו וליפותו ופירוש קטובליא עור ששוכבין או יושבין עליו ומושחין אותו בעודו חדש. ודין טבלא של שיש שם ורשב\"ג חולק דמתיר בזה ונראה שטעמו שכיון שהשיש אינו בולע אין זה מאבד דבר והלכה כת\"ק דסוף סוף נשאר מעט בטבלא שא\"א לקנח הכל בגופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נט״י וכו'.</b> בסוף פרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח ע״ב) חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים וכו' טעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכו' ל״ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ופירש רש״י הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינה נאכלת עם הזר על השלחן וכו' ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן.</b> בריש פרק כל הבשר (חולין דף ק״ד) והיא משנה בסוף חלה (מ״ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינה צריכה נט\"י כחולין.</b> כלומר לפירות: \n",
+                "<b>ואין סכין שמן תרומה וכו' נפל על בשרו וכו'</b> תוספתא בסוף תרומות: \n",
+                "<b>אבל סכין את הקטן וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע״א) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סך הוא הכהן עצמו בשמן וכו' עד אע\"פ שהוא נסוך ממנו.</b> תוספתא בסוף תרומות ואיתא בפרק קמא דכריתות (דף ז') והטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן עצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בן בתו</b> לאו דוקא דה\"ה לאחר אלא אורחא דמילתא נקט. \n",
+                "<b>ומ\"ש מותר לזר למושחו</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה למשמשו ואם נפשך לקיים הגירסא תפרש למשחו למודדו כלשון ארמי והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנת שחפפה ראשה וכו'.</b> תוספתא בסוף תרומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה הותרו וכו' שאינו ראוי וכו'.</b> כלומר אלא על ידי הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> עוקצי תאנים וכו'.</b> בפ' בתרא דתרומות (מ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש מיעי אבטיח וקניבת ירק</b> משנה פ\"ג דעדיות ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבת ירק לזרים וכו' רבי דוסא מתיר (של תרומה) [אמר] ר' אבהו בשם ר\"י לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין ורבינו נראה דגריס איפכא וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבים אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת. \n",
+                "<b>ומ\"ש קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון וכו'</b> תוספתא בסוף תרומות: \n",
+                "<b>קליפי פולין ושומשמין וכו' עד בזמן שכנסן.</b> שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש בהם לחלוחית למצוץ אותם.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הסובין של חטים חדשות וכו'.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב ועד מתי נקראו חדשות וכו'.</b> שם בירושלמי ובתוספתא וכת\"ק: \n",
+                "<b>הנצולות והרקבניות של תרומה וכו' עד מותרות.</b> גם זה שם x בתוספתא. ופירוש נצולות כמו שאמרו בב\"ר על ויצל אלהים מן הנצולות ופירש הערוך שהם החסוכים כלומר גרועים ודקים: \n",
+                "<b>שמרים של תרומה וכו'.</b> ג\"ז שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתן עליהם מים וכו'.</b> כן משמע שם לת\"ק ודלא כראב\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה וכו' עד אותה התמצית תרומה.</b> משנה בסוף תרומות (משנה ו ז ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יח)</small> ממלא הכהן נר שמן שריפה עד שלא ברשות כהן.</b> הכל בתוספתא שם: \n",
+                "<b>וכן מדליקין שמן שריפה וכו'.</b> משנה שם (משנה י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ובירושלמי מפרש דברשות כהן לא קאי אלא לע\"ג החולים אבל קדמייתא אפילו שלא ברשות כהן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל שנשאת לכהן וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>מותר לכהן להדליק שמן וכו'.</b> משנה שם פלוגתא דתנאי ובירושלמי איכא כמה אמוראי דפסקו כר\"ש דמתיר כאן וכאן ואע\"ג דאיכא מאן דפסק כר\"י הוא יחידאה ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע תרומה וכו'.</b> משנה רפ\"ט דתרומות (משנה א). \n",
+                "<b>ומ\"ש קנס קנסו בו וכו'.</b> בירושלמי (הלכה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר וכו'.</b> בפרק ט' דתרומות תנן גידולי תרומה תרומה ובירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') אמרינן גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים: \n",
+                "<b>ומ\"ש גזרו חכמים עליהם וכו' משום תרומה טמאה שביד כהן וכו'.</b> בפרק קמא דשבת עלה י\"ז ע\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין</b> בתוספתא הידים וטבול יום אין פוסלין בהם ומשמע לרבינו דקאי אגדולי תרומה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כל זה שיבוש שאפילו הטבל וכו'. ואיני רואה כאן מקום להשיג על רבינו שהרי דבריו מבוארים בגמרא שכתבתי ולכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב עליו שהוא שיבוש ואפשר שהראב\"ד הבין בדברי רבינו שמ\"ש הרי הגידולים השניים מעלים את העיקר לגידולי גידולין קרי גידולין שניים וקאמר שהם מעלים את העיקר דהיינו התרומה עצמה ומפני כך השיגו והדבר ברור שאין כוונתו כן אלא גידולים שניים שניים לגידולי גידולין קאמר דהיינו גידולין שלישיים והם מעלים את העיקר דהיינו גידולין שניים וזה מבואר מאד בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גידולי גידולין חולין לכל דבר.</b> במשנה פ\"ט (משנה ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין ומאחר שנתבאר בירושלמי (פ\"ו ה\"א) דמאי דקתני גידולי תרומה תרומה אינו אלא לענין שאסורים לזרים ממילא משמע דכי קתני גידולי גידולין חולין לכל דבריהם חולין. ואמרינן בירושלמי (פ\"ט הלכה ב') אהא דתנן כולן מותרים תני עלה בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים והכי אמרינן בפרק כל שעה עלה ל\"ד: \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר וכו'.</b> בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״ב) אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קא אמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ״ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר קמ״ל ופירש הרא״ש ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ״ל דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל [אי] רבו [אפילו גידולין מותרין] דגידולי היתר מעלין את האיסור וכן פי' הר״ן: \n",
+                "<b>וכן תרומת ח\"ל והמדומע.</b> משנה בפ\"ט דתרומות (משנה ד') ולשון וכן שכתב רבינו אינו נוח לי דבהני אפילו גידולין מותרים ולשון אבל הו\"ל למיתנא וכך היא במשנה בלשון אבל. ויש ליישב לשון וכן שכתב רבינו בדוחק וה\"ק כשם שבתרומה מותרים גידולי גידולין כך באלו מותרים הגידולין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותוספת תרומה.</b> בתוספתא פ\"ז דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזרעוני גינה שאין נאכלים.</b> משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אלו השנים שהם זרעוני גינה וכו'. ויש לתמוה שהרי דברי רבינו מפורשים במשנה שהרי שנינו בסוף מעשרות זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו. ומ\"ש שבירושלמי נותן טעם לכולם מפני שאינם מצויים וכו'. הדבר מבואר בירושלמי פ\"ט דתרומות (הלכה ב') דטעם שאינם מצויים לא קאי אלא לספיחי שביעית ותרומת ח\"ל וביכורים. ומ\"ש שלא מצא היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי לזרעוני גינה שאינם נאכלים ולזרע פשתן. יש לתמוה עליו שהרי בסוף מעשרות שנינו זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מהמעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה שאינם נאכלים לענין שביעית וא\"כ ה\"ה לענין גידולין ובפרק המוכר פירות (ב\"ב דף צ\"ג:) אמרו דזרע פשתן מזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא. ומ\"ש ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית במשנה הוא שנוי ומ\"מ אין זה השגה על רבינו למה לא כתב זה פה דהכא בדיני תרומות קא עסיק לא בדיני שביעית ובפ\"ד מהלכות שמטה כתבו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כה)</small> הזורע תרומה וכו'.</b> בסוף פרק ט' דתרומות (משנה ז) תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ר״י אומר עד שיגום וישנה ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) וכי מאחר דטהורים מלטמא אמאי אסורים מלאכול וכו' אמר רבא מאי אסורים אסורים לזרים מאי קמ״ל תנינא וכו' אמר רב ששת מאי אסורים אסורים לכהנים ואסיקנא דטעמא דאסורים מלאכול לכהנים כדרב אושעיא דאמר מי החג שנטמאו השיקן ואח״כ הקדישן טהורין הקדישן ואח״כ השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח״כ הקדישן מה לי הקדישן ואח״כ השיקן אלמא אין זריעה להקדש ה״נ אין זריעה לתרומה ופירש״י אין זריעה להקדש וכו' ומכאן יכולים ללמוד טעמה של משנה דאסורים לאכול משום מעלה דאע״ג דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה עכ״ל. ובירושלמי ספ״ט דתרומות (הלכה ג') שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חתך את העלים שצמחו וכו'</b> שם במשנה הנזכרת שכתבתי בסמוך כר\"י דאמר עד שיגום וישנה ופסק רבינו כמותו מפני שאמרו בירושלמי א\"ר יוחנן כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה ומאחר דר\"י ביאר דבריו משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שתילי חולין שנטמאו וזרען וכו'</b> כן נלמד מההיא דר\"פ כל שעה שכתבתי בסמוך דמפליג בין הקדישן ואח\"כ השיקן להשיקן ואחר כך הקדישן וע\"פ זה יתפרש הירושלמי שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הזורע תרומה טמאה וכו' עד מותר באכילה א\"א מותר לכהנים וכו'. ודברים פשוטים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבולת שהיתה בתוך הכרי וכו'.</b> במנחות פ' ר' ישמעאל עלה ע' בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשא לה או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלא מינה אמרו ליה רבנן לאביי א\"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר להו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופירש\"י שמירחה בכרי שהשוה אותה ברחת דזהו קביעותה למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר. מהו מי הויא תרומה או לא. א\"כ דחל עליה שם תרומה וכו'. כי תניא ההיא דלא מצינו לענין לאחיובי מיתה וחומש. תלושה היא ואכתי במחובר לא אשכחנא לה. ואי גחין ואכיל כשהיא מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה של גידולי תרומה וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ\"ט דתרומות (משנה ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל וכו'.</b> בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) גבי הא דתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה אבל משתטיל את המים לא תגע ובפרק קמא דפסחים (דף י״ד ט״ו) ובפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ וכו' לפיכך נדה קוצה לה חלה בח\"ל וכו'.</b> בריש פרק עד כמה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומה שנטמאת בספק וכו'.</b> בפרק ח' דתרומות (משנה ח') גבי חבית שנולד לה ספק טומאה וכרבן גמליאל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש שם ספיקות וכו'</b> בפרק ד' דמסכת טהרות (משנה ה'). \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שיתבאר</b> בפרק [י\"ג מהלכות שאר אבות הטומאות]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של תרומה וכו'.</b> משנה בפ\"ח דתרומות (משנה ח) וכר\"ג דאמר אל יחדש בה דבר והטעם מפני שכל זמן שהיא בספק אינה ראויה לא לאכילה ולא לזילוף שמא טהורה היא ולא יזיזנה ממקומה לשמרה כדי שלא תטמא ודאי דמוטב שתטמא כדי שתהא ראויה לזילוף ובלבד שלא תטמא על ידו ולזה אמר ולא יגלנה כדי שלא תטמא על ידי מעשיו כך פירש ר\"ש ואין נראה כן מדברי רבינו דא\"כ הו\"ל לסיים בה יניחנה עד שתטמא ודאי ותעשה זילוף אלא כוונתו לומר לא יזיזנה ממקומה לשמרה שמוטב שתטמא כדי שתשרף ולא יבא בה לידי תקלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנשברה בגת וכו'.</b> משנה ט' בפ\"ח דתרומות וכר' יהושע: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> לחלק בין חבית של יין לשל שמן ובין יש בתחתונה ק' סאה ליש בה פחות הכל בספ\"ק דפסחים (דף כ':) ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין יין ישן שראוי לזילוף ליין חדש שאינו ראוי לזילוף כדמפליג התם והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו כגון היין קוברים אותו ואין מזלפין בו ודלא כההיא סוגיא ואפשר שמה שהעמידו אותו שם בחדש היינו אליבא דמ\"ד דראוי לזילוף וכב\"ה דאמרי הכי אבל קושטא דמילתא שאסור לזלף בו אלא קוברין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן חבית של שמן וכו'.</b> ג\"ז במשנה י' בפרק ח' דתרומות וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר וכו'.</b> נראה שזה הוא פירוש מה שאמרו בפ\"ק דפסחים על משנה זו להפסד מועט לא חששו משמע הא להפסד מרובה חששו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עובר ממקום למקום וכו'.</b> משנה בפרק ח' דתרומות (מי\"א) וכרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן והכרשינין של תרומה וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשר שני (מ\"ג) וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך נותנים תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה</b> בסוף חלה (משנה ט') גבי אלו ניתנים לכל כהן כרשיני תרומה ר\"ע מתיר וחכמים אוסרין. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר\"ע לגבי חכמים דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו וע\"ק שבתוספתא פרק ב' שנינו דר\"ע סבר כל מעשיה בטומאה ולפיכך הוא אמר יתננה לכל כהן וחכמים לא הודו לו וכך אמרו בירושלמי (הלכה ד') ומאחר ששני דינים אלו תלויים זה בזה מאחר שפסק ששורים בטהרה הו\"ל לפסוק שלא יתנם לכהן ע\"ה מיהו בהא איכא למימר שסמך על מה שאמר בירושלמי אח\"כ אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שטתיה שניא היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ונראה דמצוה גרסינן כלומר וא\"כ לא אסרינן לתתם לכהן ע\"ה לחוש שמא ישרה ויטמאנה שאפילו ישרה ויטמא מדינא שרו ודי אם גזרו לשרותה בטהרה אבל לגזור שלא יתננה לכהן עם הארץ משום גזירה לגזירה [לא] ומאחר דשקלי וטרו במילתא דר\"ע משמע דסברי דהלכתא כוותיה ואע\"פ דכל זה לא נאמר אלא בכרשינין משמע לרבינו דה\"ה לתלתן דתרווייהו בחדא שיאטה שייטי בכמה דוכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפקידין תרומה אצל כהן וכו'.</b> בס״פ הניזקין (גיטין סא:) אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה רמי מדתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע״ה ולא אצל כהן ע״ה מפני שלבו גס בה א״ר אלעא הב״ע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא א״ר ירמיה כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ורבינו נראה דלא גריס אלא בשינויא דר' ירמיה ולא בא לעקור אוקימתא דרבי אילעא אלא להוסיף עליו וגם צ״ל דלא הוה גריס אלא כר' אלעא ולא קאי אדאביי דאביי איתותב מההיא ברייתא ולא אתו ר' אלעא ור' ירמיה אלא לפרושי הא דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל וכך היא גיר' רבינו א״ר אלעא הכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה א״ר ירמיה בפירות שלא הוכשרו כלומר וכל זה במאי דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל אבל אצל כהן אין מפקידין כלל ועכ״ז יש לתמוה עליו כיון דלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א טעה בזאת הסוגיא וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דמעלה עשו בתרומה וגזרו פירות שלא הוכשרו אטו הוכשרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין לע״ה תרומת זיתיו בטהרה וכו' עד שלא תחזור לטבלה.</b> בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) ופי' רש״י אין עושין תרומת זיתיו בטהרה לאחר שהפך זיתיו לתתן לבית הבד אין מפרישין בדדין חברים תרומה מהם לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהם טהורים ובעי בגמרא וטעמא מאי אמר רבי יוחנן וכו' משום כדי חייו דבדד ופרש״י ומ״ט שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דילמא הדר נגע עכ״ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> בספרי רבינו משום כ\"ח בלבד תיבת בלבד נ\"ל שט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיים הגירסא נאמר שרבינו היה גורס בלבד במקום דבדד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שעושה פירותיו וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דעבודה זרה (דף נ\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים שנטמאו וכו' עד שאין שלישי עושה רביעי בתרומה.</b> כר\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג ול\"ד. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב שאפילו נטמאו אחר שעשה אותם תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה ולפי מ\"ש בגמרא לא נאמר זה אלא בחולין דאילו בתרומה אין חילוק בין סוחט כביצה או פחות מכביצה דמעלה עשו בהם ולא אמרינן בהו משקין מיפקיד פקידי אלא המשקה מיטמא עם האוכל וגם בסוף הלשון נראה שיש חילוק בתרומה בין נגע בשני לנגע בראשון שכן כתב והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולפי מ\"ש שבגמ' אין לחלק כן לגבי תרומה דמעלה עשו בה ומשקה מטמא עם האוכל ואין לחלק בה בין שלישי לרביעי דלא אמרינן בה משקה מיפקיד פקידי. ועוד יש לתמוה למה לא הזכיר רבינו גבי נטמאו בעודם חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמ\"ש בגמרא ונראה שדעת רבינו שמימרא דר' יוחנן דדורכם פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ה\"ה בענבים של תרומה שיינם מותר לכהנים ואידך מימרא דר\"י דהקדישן ואחר כך דרכן וכו' בהקדישן לנסכים מיירי וכדקס\"ד מעיקרא ומאי דאמר רב יוסף הכא בענבים של תרומה וכו' דיחויא בעלמא הוא דלא תפשוט שעשו מעלות בקדושת פה אבל קושטא דמילתא כדקס\"ד רב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה דהכי מסקינן התם והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים כפשטה ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה. ומה שהקשיתי עוד שלא פירש רבינו בתחלת דבריו דסוחט פחות מכביצה אפשר דאסוף דבריו סמיך דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי ומסיפא נשמע לרישא. א\"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בפחות ליתר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת תרומה וכו' עד יסיק בהם תנור וכירים.</b> שם עלה ל\"ג וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ג:) תנן את שדרכו לשרוף ישרף לקבור יקבר ופירש כגון היין שניטמא קוברים אותו ונראה מדבריו שאין מזלפין בו ואע\"ג דבפרק קמא דפסחים ופרק הגוזל תניא דב\"ה ס\"ל תיעשה זילוף כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלא קיימא לן הכי משום דהתם אמרינן דטעמא דב\"ה משום דלא חייש לתקלה ואילו אנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר ובפרק כל שעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין של תרומה שנתגלה וכו' עד הרי אלו אסורים באכילה.</b> משנה פ\"ח דתרומות (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומה שכתב מה יעשה בהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנילושה במים וכו'.</b> תוספתא בפרק שביעי דתרומות וירושלמי פרק שמיני וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לכהן ליטול תרומה וכו'.</b> בספרי פרשת נשא: \n",
+                "<b>ולא יטלם אחר שהורמו וכו'.</b> בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובת הנאה אינה ממון:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנתנו לו תרומה וכו'.</b> תוספתא בסוף תרומות ובפרק הזרוע ברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ישראל חייבים להטפל בתרומה וכו'.</b> בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לכהנים וללוים וכו'.</b> בפרק הזרוע ובריש פרק עד כמה (בכורות דף כ״ו:) ואמרינן התם (דף כ״ז) דתרומת חוץ לארץ אין בה משום המסייע בבית הגרנות ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן תרומה לכהן ע\"מ להחזירה וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין עלה ו' ע\"ב: \n",
+                "<b>וכן אסור להם שיחטפו וכו' ואפילו לשאול וכו'.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קל״ג) ואע״ג דמסיק בה אי יהבו לי שקילנא כיון דשמעית הא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא משמע לרבינו דהיינו דוקא בזרוע לחיים וקיבה וכשיש רבים בבית המטבחים משום דמיחזי כגרגרנותא ולפיכך כתבה רבינו בפ״ט מהלכות בכורים והשמיטה מכאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יתן אדם תרומה וכו'.</b> בכורות (דף כ\"ז): \n",
+                "<b>ורשאי ישראל לומר וכו'.</b> בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן וכו'.</b> ירושלמי בפרק ששי דדמאי: \n",
+                "<b>וכן אסור לעשות סחורה בתרומות וכו'.</b> משנה בפרק שביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה אין חולקין להם תרומה וכו'.</b> בפרק נושאין (יבמות דף צ\"ט:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו</b> הוא לשון התוספתא פ״ק דחגיגה ופירושו שאינו יודע לפרוש כפיו דאי יודע לפרוש כפיו חולקין לו בבית הגרנות כדתניא ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולם משלחים להם לבתיהם חוץ מן הנושא וכו' והטמא והערל</b> יש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו ובגמרא (דף ק') אבל ערל משגרינן ליה מ\"ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה עולה באחד ומאה וכו'.</b> משנה בפרק ד' דתרומות (משנה ז') כרבי אליעזר. ויש לתמוה שהרי בירושלמי פסק כרבי יוסי בן המשולם דאמר שאינה עולה אלא במאה ועוד קב ונראה שטעמו משום דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ב דערלה וסתם גמרא נקט לה הכי בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו'</b> ירושלמי בפרק ב' דערלה וטעמא משום דכיון שאינו מרים אלא מפני גזל השבט כל שאין מקפידים אין כאן גזל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה סאה תרומה לפחות ממאה וכו'.</b> משנה בפ\"ה דתרומות (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים כשנתערב מין במינו אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם וכו'</b> הכי תנן בפ\"ב דערלה (משנה ו') גבי טבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה וכו'.</b> משנה פרק ה' דתרומות (משנה ה') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'</b> גם זה שם במשנה (מ\"ו) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להבלל וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו'.</b> משנה ז' פ\"ה דתרומות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אינו כן אלא שאם נפלו חמשים ואחת סאה וכו'. ורבינו לא בחר זה הפירוש משום דתנן בההוא פירקא סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רא\"א מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דלחכמים דקיימא לן כוותייהו לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת ה\"נ לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת אלא ראשון ראשון מתבטל וה\"ל הכל חולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת.</b> שם במשנה סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה ור\"ש מתיר ובירושלמי ר\"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה ובתוספתא פ\"ה אמר ר\"א בר\"ש בד\"א בזמן שלא ידע ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זה מותרת שכבר היה לו להעלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמה רב גובריה וכו'. ונראה שרבינו מפרש [דר\"א בר\"ש] דתוספתא לפרושי מילתא דת\"ק אתא ומ\"מ יש לתמוה למה לא פירש דלפרושי מילתא דר\"ש היא ולא לרבנן וכדמשמע בירושלמי. ודע שהתוספתא שהביא הראב\"ד נוסחא משובשת נזדמנה לו שכתוב בה תרומה במקום ערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין וכו'.</b> ירושלמי בס\"פ הנזכר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד יותר מכן אמרו בירושלמי וכו' ואין מזה השגה על רבינו שלא כ״כ משום דגמרא דידן משמע דפליג אירושלמי בהא דבפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל קאמר דלמ״ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת שנויה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוג יין של תרומה צלול וכו'.</b> תוספתא פרק ה' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוג מים שנפל לצ\"ט לוגין יין וכו'.</b> (שם) בתוספתא בפרק הנזכר וכחכמים ותיבת שמן שכתובה בתוספתא היא שיבוש וצריך לכתוב יין במקום שמן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א הפירוש שהוא מפרש וכו'. וי\"ל שבמה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר לומר שנתכוון למה שפירש הראב\"ד בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'.</b> משנה פרק ה' דתרומות (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב וכו'.</b> בפרק עד כמה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חוצה לארץ וכו'</b> כתב הראב\"ד טועה בזה וכו'. וזה תלוי בגירסת הגמרא שם כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד נטלא דתרומה ושקיל חד מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא פי' היה נוטל מהג' לוגין א' והוא של תרומה ומחשיב השנים הנשארים כאילו הם חולין ונותן לתוכם אחד של תרומה ונוטל אחד מג' ושוב נותן אחד ונוטל א' וכן לעולם זו היא גירסת הראב\"ד אבל רבינו נראה שלא היה גורס בתחלה ושקיל חד אלא כך היה גורס הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד דתרומה ורמי עוד חד דתרומה מכאן ואילך רמי חד ושקיל חד פירוש דבתר דרמי חד דתרומה רמי עוד חד דהוו ארבעה ואז שקיל חד וגירסא זו יותר נכונה ולשון מכאן ואילך אתי שפיר שבתחלה היה מיקל להשליך שנים קודם כל דבר ואחר כך רמי חד ושקיל חד. ומה שהקשה הראב\"ד שהרי מחצה על מחצה הוא י\"ל שמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרי' קמא קמא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע תרומה בצד חולין וכו' עד הוי הכל מדומע.</b> משנה בפרק תשיעי דתרומות (משנה ה'). פירוש לגנה ערוגה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתלש הכל וכו' ולא יתלוש לכתחלה.</b> תוספתא דתרומות פרק שביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות אחת של וכו' עד הגידולין מדומע.</b> שם פ\"ז דתרומות (משנה ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שתי קופות וכו' א\"א דבר זה מן הטעות הראשונה וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו בסוף פרק ראשון מהלכות אלו: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזורע את השניה וכו'.</b> ירוש' שם אלא שיש בו טעות סופר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו'.</b> בסוף פרק הערל עלה פ\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה.</b> שם וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בתרומה בזמן הזה וכו'.</b> שם (דף מ\"ד) ובפרק אלו עוברין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דתרומות (הלכה ג'). \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו' א\"א בעיא היא בירושלמי. ונראה שרבינו לא היה גורס בעיא אלא כך היה גורס רבי יצחק בן אלעזר אמר סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש ליישב לדעת רבינו גירסת בעיא דלשון בעיא קאי על תרומת שני כריים כאחד שהזכיר אחר כך והוא כאילו אמר רבי יצחק שאל שאלה והתחיל פשיטא לי סאה תרומה שנפלה וכו' ואידך פלוגתא וכי קא מיבעיא ליה הא וכן אמר בה מהו: \n",
+                "<b>אמר תרומת הכרי בצפונו וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו שני כריים וכו'.</b> שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>היו לפניו שתי סאין וכרי אחד וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n",
+                "<b>היו לפניו שני כריים וסאה אחת וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות וכו'.</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ט') וכרבי עקיבא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ידע מה היתה וכו'.</b> שם בירושלמי (דף מ\"ג) אליבא דר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה וכו'.</b> משנה ח' פרק ד' דתרומות: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין במנין בין במשקל כיצד נפל עיגול למאה עיגולים וכו'.</b> שם בירושל': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והקמח והסולת אינם מצטרפים וכו'.</b> בתוספ' דתרומות פ\"ה פלוגתא דרבי נחמיה וחכמים ופסק כחכמים ואע\"פ שלשון התוספתא אין מעלים זא\"ז מפרש רבינו דהיינו לומר שאין מצטרפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה של חטים שנפלה על פי מגורה וכו'.</b> משנה פ' רביעי דתרומות (מי\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד יעשה וכו'.</b> בתוספתא פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> שתי קופות או שתי מגורות וכו' עד וחציה מזו מעלה.</b> שם במשנה וכתנא קמא ובירושלמי: \n",
+                "<b>כדים מלאים תאנים וכו'.</b> משנה י' בפ\"ד דתרומות דרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע אי זו היא ר\"א אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ורבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד ובריש ביצה (דף ד') ובריש פרק התערובות (דף ע\"ב:) קתני לה בהאי לישנא רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ופסק כר' יהושע ואע\"ג דבריש ביצה אמרינן דזו דברי ר\"מ אבל ר' יהודה קאמר פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע בגוונא אחרינא נקט רבינו כסתם מתניתין ועוד דבירושלמי פרק רביעי דתרומות נקיט לה בשם רבי יהודה כסתם מתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם דרסה על פי כוורת או על פי עיגול ואין ידוע אי זהו.</b> שם בירושלמי (הלכה ז'). \n",
+                "<b>ומה שכתב דרסה ע\"פ העיגול ואינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זה עיגול הוא וכו'.</b> בריש ביצה (דף ד') דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה עיגול דרסה ד\"ה יעלו ד\"ה היינו פלוגתייהו אמר רב פפא ה\"ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום עיגול דרסה אי לצפונה או לדרומה ד\"ה יעלו ומאחר דקאמר גמרא דבאינו יודע באי זה עיגול היינו פלוגתייהו וכיון דקי\"ל כרבי יהושע הוה ליה לרבינו למיפסק בה דלא תעלה עד שיהא שם מאה עיגול ויש לתמוה למה פסק דרואין אותן כאילו הן פרודות ואפשר דהכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר' יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ד דתרומות (סוף הלכה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התרומה ודאה אוסר במאה וכו'.</b> משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ז') וכרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בפרק ב' דערלה (מ\"א) דתרומה עולה בק\"א וסתם גמרא נקיט לה הכי בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וספיקה אוסר בחמשים</b> בירושלמי פ\"ד דתרומות תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב ומפרש רבינו דה\"ק הא ששים לא שבעים לא בניחותא דכל שהוא יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליה חולין עד שיהיו שם מאה ואחד אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות ופירוש זה מבואר הדוחק דאם כן לא הל\"ל ששים ושבעים מאחר דבנ\"א סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחוור הראב\"ד בפירוש זה וכתב א\"א ובירושלמי פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות וכו' עד פרק התערובות. וגם פירושו דחוק. ובתחלת הסוגיא גרסינן היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת [לתוכן ואבדה] אחת מהן ריש לקיש אמר ספיקה בטל ברוב רבי יוחנן אמר כולן נעשו הוכח מודה רבי יוחנן שאם תרם מהן על מקום אחר או שריבה מהן למקום אחר או שריבה ממקום אחר לתוכן שספיקן בטל ברוב וידוע דהלכה כרב יוחנן דאין בטל ברוב אלא אם כן ריבה עליהם חמשים ואחד דבהא מודה רבי יוחנן ועשרים שהזכירו שם לאו דוקא דחמשים ועשרים חד דינא אית להו עד שיהיו יותר מחצי המאה וכמו שאמרו אחר כך וספיקה כחמשים וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'.</b> משנה ריש פרק ה' דתרומות (מ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה וכו'.</b> גם זה משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להאכל חי וכו'.</b> בירושלמי (הלכה א') מקשה אמתני' ניחא טהורים ירקבו טמאים ירקבו על דעתי' דרבי יוחנן ידלק וכו' סבר ר\"י כהדא דר\"י בר חנינא שמא ימצא בהן עלויה ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שמא ימצא בהן תקלה. ומשמע לי שרבינו גורס להאכל במקום להבלל ומפרש דהיינו שדרכו להאכל חי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טהורה שנפלה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (מ\"ד) וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נפלה לפחות ממאה וכו'.</b> שם בירושל' ומה שלא אמרו תשרף לפי שאין שורפין תרומה טהורה ולא מפני הסאה הטמאה נקל בשאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד דתרומות (הלכה ח') ובתוספתא פ\"ד: \n",
+                "<b>נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי ובתוספתא פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'.</b> תוספתא פרק חמישי דתרומות אלא ששם כתוב אחת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה ומסיים בה וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה ונראה שרבינו כתב סתם לומר דגם כששתיהן חולין אומרים לתוך הטמאה נפלה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכו'.</b> בירושלמי פרק שביעי (הלכה ג') אלא שבבא ראשונה במקום תרומה טהורה כתוב שם תרומה טמאה ובמקום חולין טמאים כתוב שם חולין טהורים וכך היא גירסת התוספתא והיא נוסחא מיושרת בעיני לענין מה שכתוב בה שהחולין טהורים דמשום הכי החולין יאכלו בטהרה כתרומה מפני שהם טהורים שאילו היו טמאים היכי שייך למיתני בהו יאכלו בטהרה וכן אתי שפיר מאי דתני בבבא שניה יאכלו קליות או ילושו במי פירות דאילו היו החולין טמאים לא הוה שייך למיתני הכי וכמו שהקשה הראב\"ד שכתב א\"א זאת הפיסקא לא מצאתיה וכו' ולכן צריך להגיה בדברי רבינו ואחת של חולין טהורים. ודע שעוד יש חילוף בנוסחת הירושלמי דגבי נפלה סאה תרומה טהורה קתני החולין יאכלו ניקודין וגבי נפלה סאה תרומה טמאה קתני החולין יאכלו בטהרה ובזה אין נוסחת הירושלמי מיושרת וגירסת רבינו בזה היא נכונה וק\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים וכו' עד סוף הפרק.</b> בירושלמי דתרומות פרק שביעי שם (הלכה ג') אלא ששם כתוב אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכתוב ברישא החולין יאכלו ניקודים והיא נוסחא מיושרת בעיני ומשום הכי החולין יאכלו ניקודים או קליות דכיון שהם טמאים איכא למיחש שמא נפלה הסאה תרומה טהורה לתוכה ואם ילוש יותר מכביצה נמצאו החולין מטמאים את התרומה ואף על פי שאנו אומרין לתוך של תרומה נפלה היינו כדי שלא לאסור את החולין משום מדומע דלית ליה תקנתא אבל צריכים אנו לחוש לחולין שלא יטמאו את התרומה אם נפלה לתוכה כיון דאית לה תקנתא באכילת ניקודים או קליות וגם גירסת רבינו בזה יש לה מקום וק\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שאחר כך מצאתי שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על פירוש אלו הבבות שבסוף פרק זה והשיב וז\"ל שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם נאמר לתוך של תרומה נפלה שהיא מינה ונאמר גם כן ואולי לתוך החולין נפלה ולכך יאכלו החולין בטהרה כתרומה שאם יאכלו בטומאה אולי היתה התרומה בתוכן ותטמא ואם היתה הסאה של תרומה שנפלה טמאה נאמר גם כן לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לתוך החולין ועם היותה טמאה והחולין טמאים לא נשרה החולין במים לפי שהם יוכשרו לטומאה ואף על פי שהתרומה שאולי נפלה לתוכן טמאה לא נוסיף בה טומאה אלא יאכלו החולין קליות או ילושו במי פירות ואם היו שתי קופות אחת מהן תרומה טמאה ואחת מהן חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לחולין והחולין טהורים והיא טהורה ולא נסבב לחולין הכשר כדי שלא נכשיר התרומה לטומאה ואם היתה התרומה שנפלה טמאה שתיהן אסורות ולא נאמר בזה אומרים לתוך של תרומה נפלה אלא נחמיר ונאמר לתוך של חולין נפלה ואסור לאכול החולין מפני התרומה הטמאה שאסור לאכלה מן התורה והקופה שבה תרומה טמאה ידוע שהיא כולה אסורה באכילה ואלו הדינים כולם מדרבנן ואין לך אלא מה שאמרו עכ\"ל. והרי זה מבואר כמו שהוכחתי דברישא גרסינן והחולין טהורים במקום מה שכתוב בספרי רבינו טמאים. ומה שסיים רבינו שספק תרומה טמאה אסור וספק המדומע מותר וכו' מבואר שבא ליתן טעם למה בבבא דסיפא כשנפלה סאה תרומה טהורה שתיהן מותרות וכשנפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חבית סתומה מדמעת בכל שהוא וכו'.</b> במשנה פ\"ג דערלה (משנה ו') מני חביות סתומות בהדי דברים שמקדשין בכל שהן נתפתחו החביות יעלו ובפ\"ג דמעשר שני (משנה י\"ב) תנן עד שלא גפן עולות באחד ומאה משגפן מקדשות בכל שהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' מה שאין כן בתאנה וכו'.</b> מימרא דר\"ל בפ' התערובות (דף ע\"ד:) וכדפריש רבא דבתרא הוא ואי גרסי' רבה בה\"א כדמוכח מדאקדמיה גמרא קודם רב יוסף פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד חבית סתומה א\"א דבר זה שלא כהלכה וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אליעזר אלא באיסורי תורה אבל במידי דרבנן מודו ליה וכיון דרבינו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן שפיר פסק כר\"ל ובלאו הכי האי אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ועי\"ל דכיון דבגמרא דידן לא מדכר דר' יוחנן פליג אדר\"ל ואדרבא שקלי וטרו אמוראי לפרושי לדר\"ל משמע דסברי דהלכתא כוותיה ולענין מה שהקשה הראב\"ד דכיון דבגמרא לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר דמצריך התם לדרב נחמן ולדר\"ל ומוקי לדרב נחמן כר\"א ופשיטא דלית הלכתא כוותיה אלא כתנא קמא וא\"כ לא הוה ליה לרבינו לפסוק כר\"ל תירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דההיא דימותו כולם שאני דע\"כ לא התיר ר\"י אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דמקשה סבר שאין חילוק בין נפלה להפילה ומש\"ה קשיא ליה מההיא דימותו כולם ולטעמיה מתרץ דמוקים לה כר\"א דאמר אם קרב ראש אחד וכו' דדמי להפילה אבל קושטא דמילתא דימותו כולם שאני דהוי דומיא דהפילה ולכך ימותו כולם וזה דעת רבה ורב יוסף דפליגי אליבייהו דודאי לא סברי כולהו כר\"א ושבקי רבנן דרבים נינהו אלא ודאי מפלגו בין נפלה להפילה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' עד ושותה המאה השאר.</b> שם, ודע שיש בספרי הדפוס חסרון הניכר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב תיבת השאר ואחר כך לכתוב נתערבה: \n",
+                "<b>נתערבה חבית במאה וחמשים חביות ונפתחו מהם מאה חביות נוטל מהן כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היה כמה אלפים חביות וכו'</b> כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המוגהים וגם זה שם ובירושלמי פ\"ד דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> כבר ביארנו וכו' שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא.</b> משנה פרק ב' דערלה (מ\"ד): \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו'.</b> משנה בפרק י' דתרומות (מ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ביצה שנתבלה וכו'</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו חלמון</b> כלומר שהוא באמצע ואינו מעורב עם החלבון אפילו הכי אוסר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאור של תרומה וכו'.</b> תוספתא דתרומות פ\"ח ורמוזה בפ' כל המנחות באות מצה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כבר ביארנו שאם נתערב תרומה וכו': לפיכך בצל מחותך שנתבשל וכו'.</b> בפרק עשירי דתרומות (משנה א') תנן בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם ובירושלמי (דף מ\"ו:) רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשים מימיהן שעדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו' ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל [של חולין] שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור העביר פטמתו כמחותך הוא וכו' הדא דתימא בשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור. פירוש שהוציאו עדשים מימיהן שנתבשלו כבר וצופדות כובשות ואינם פולטות והוא מל' צפד עורם. ומ\"ש מתניתין בבצל שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו' השמיטו רבינו משום דמשמע דפליג אדרבי חזקיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואם היו בצלים רכים הרי הם כמחותך.</b> שם בירושלמי היו שנים שלשה [קטנים] כמחותכים הם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נטלה פטמתו וקליפתו החיצונה</b> פירוש או בקליפתו החיצונה וזה פירוש מה שאמרו בירושל' הדא דתימא בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש ירק של חולין וכו'.</b> משנה שם (מ\"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר ופירש רבינו חסית שומים ובצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדותם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> זיתי חולין שכבשן וכו' עד הרי הן אסורים לזרים.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'.</b> משנה בפירקא בתרא דעוקצין (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרודה פת חמה וכו'.</b> משנה פ״י דתרומות (משנה ג') וכרבי יוסי ובפרק בתרא דע״ז (דף ס״ו:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר ר״ל בפת חמה וחבית פתוחה ד״ה אסור בפת צוננת וחבית מגופה ד״ה מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית סתומה פת צוננת וחבית פתוחה ויש לתמוה על רבינו שכ' משנתנו כצורתה ולא חילק בדבר ותירץ הר״י קורקוס שסובר רבינו דההיא מימרא דר״ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר דלכ״ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי דפרק בתרא דע״ז ורבא פליג עליה גם בפרק כיצד צולין נחלקו רב ולוי גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ושם הביאו הא דר״ל לתרוצי לדרב דלא תיהוי כתנאי וכבר פסק רבינו כלוי בפט״ו מהמ״א וכרבא בפי״ג וא״כ ליתא לדר״ל כלל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עד הרי הן מותרים.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>תלתן של תרומה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כוסות של יין וכו'.</b> בפירקא בתרא דעבודה זרה עלה ע\"ג ע\"ב: \n",
+                "<b>ומה שכתב שכבר ביארנו.</b> הוא בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין של תרומה שנפל על גבי פירות וכו' עד שבו טעם השמן.</b> תוספתא פ\"ח דתרומות ויש בה קצת טעות סופר. ואיתא בפירקא בתרא דע\"ז לענין יין נסך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדרה שבישל בה תרומה וכו'.</b> ברייתא בפרק גיד הנשה עלה צ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שטף הקדרה וכו' עד מקום הבישול בלבד.</b> בפרק דם חטאת עלה צ\"ו ע\"ב וכפירוש רש\"י צריך הגעלה בחמין ואחר כך שטיפה וזהו שכתב עליו הראב\"ד א\"א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן וכו'. והנה מצאתי שנשאל רבינו מחכמי לוני\"ל על זה והשיב שסמך בזה על המשנה השנוי בסוף תרומות (משנה ח') המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה וזהו פירושה המערה כד שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שנתרוקן ונפסק כל הנצוק והתחיל המשקה לנטף טפה אחר טפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו ג' טיפין טפה אחר טפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים מדמעים ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו הג' טיפין עד שנתקבצו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. שמענו ממשנה זו שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריך הגעלה אלא שטיפה בלבד וק\"ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אע\"פ שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדומעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמם של תרומה ק\"ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע\"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומ' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו' עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה.</b> משנה רפ\"ב דערלה (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ״ש ותרומת ידך וכו' הא למדת שהם קרויים תרומה.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמאו ישרפו. ומ\"ש ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים וכו'.</b> במשנה רפ\"ב דערלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שאין לוקין על אכילתה.</b> פשוט הוא דאין לוקין מספק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל תרומה וכו' ואחר כך מברך.</b> מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה: \n",
+                "<b>סליק הלכות תרומות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6599865ece5940115671cf0341876295d1ce2c75
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,881 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לשבות וכו' אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו'.</b> בריש מועד קטן (דף ג') ובחרישה בשביעית נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומספיקא לא מלקינן ליה ועוד דרבא דאמר אהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב סבר כוותיה ועוד דבירושלמי פ\"ז סיימו דרבי יוחנן סבר אין לוקין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק.</b> ירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') רשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית משמע דרבנן אסרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יחתוך היבולת וכו'.</b> משנה פ\"ב דשביעית (מ\"ב) ואיתא בגמרא בריש מ\"ק (דף ג'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפסג.</b> בריש מ\"ק x ופירש\"י כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו והר\"ן כתב שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מציתין את האור וכו'.</b> תוספתא פ\"ג וירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש באישת הקנים</b> שם [באישת הקנים] מחיצת הקנים: \n",
+                "<b>ואין מלמדין את הפרה וכו' ושורין וכו' עד במוצאי שביעית.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>הראב\"ד</b> כתב נ\"א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית עכ\"ל ואיני יודע מה מלמדנו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקיימים האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו.</b> שם בירוש' ולא נתפרש לי פירוש האלויי ומ\"כ פי' האלויי העולים בראש הגג וטעמו מפני שאל\"ף ועי\"ן מתחלפות. ומ\"מ יש לתמוה מאי אשמעינן דמקיימין אותו והא אף בשדה העולה בו מקיימין אותו. והראב\"ד כתב נ\"א מקיימין את העלין שבגג עכ\"ל. וגם עליו יש לתמוה כן ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק אע\"פ שאין איסור בקיומו אין משקין אותו ויותר נכון לומר דהכי קאמר אע\"פ שירקות רכין אין מקיימין אותן כמו שיתבאר בפרק ד' מפני מראית העין שיבאו לומר שנזרעו בשביעית אבל העולים בראש הגג אע\"פ שהם רכים מותר לקיימם דליכא למיחש שיאמרו שנזרעו בשביעית שאין דרך לזרוע בגג אלא מאליו עולה ונראה שלכך היה שונה העלים להורות דברכים מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים.</b> ירושלמי פ\"ד דשביעית (ומ\"ק דף ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ועודרין תחת הגפנים.</b> בריש מ\"ק ורש\"י כתב דל\"ג לה משום דלעיל קתני מנין לעידור שאסור ורבינו נראה שלא היה גורס ההיא דמנין לעידור דאסור. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור וכו'.</b> שם ופירש\"י קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקין בית השלחין וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>וכן שדה האילנות וכו'. </b> משנה שם (דף ו':) רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וכו' וחכמים מתירים ובירושלמי שם (הלכה ג') ובסוף פ\"ב דשביעית (הלכה ז') מה נן קיימין אם במרווחין דברי הכל אסור אם ברצופין דברי הכל מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה רבי אליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין הא רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מהו להמשיך [נילף הדא דרבנן מן דרבי אליעזר בן יעקב כמה דראב\"י אמר במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך] כן רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך. ואע\"פ שמשנת ראב\"י קב ונקי פסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ואע\"פ שבפ\"ח מהלכות שביתת יום טוב פסק כראב\"י היינו משום דאשכחן מימרא דרב יהודה אם היתה שדה מטוענת מותר דשייכא בדראב\"י דאילו לרבנן לא איצטריך ורב יהודה לא איירי אלא במועד אבל בשביעית הדרינן לכללין ופסקינן כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית לחול המועד כדאיתא בירושלמי פרק ב' דשביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עפר הלבן וכו'.</b> משנה פרק ב' דשביעית (משנה י') מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר\"ש ראב\"י אוסר ומן הדין היה לפסוק כראב\"י שמשנתו קב ונקי אלא מפני שאמרו שם בירושלמי אתיא דר\"ש כרבנן ודראב\"י כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן וכו' וכיון דר\"ש כרבנן פסק הלכה כרבנן וכן פסק בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושין עוגיות לגפנים.</b> ברייתא בריש מ\"ק (דף ג') לענין שביעית ולפי מה ששנינו שם במשנה אין עושין עוגיות לגפנים לא קאי אלא למועד ולא לשביעית ובפירש\"י עוגיות עגול סביב: \n",
+                "<b>ועושין אמת המים בתחלה.</b> משנה שם ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וממלאים את הנקעים מים.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפני מה התירו כל אלה וכו' שאין אסור מן התורה אלא אותם שתי אבות וכו'.</b> בריש מ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משרבו האנסין וכו'.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספי [שביעית] כשרים ומפרש רבינו שהטילו מלכי רומי לעשות מחנות לחיילותיהם ורש״י פירש ארנונא מס שגובה מן התבואות כך וכך מן השדה לשנה. פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ. והראב״ד כתב אנו קבלנו וכו': \n",
+                "<b>וכן מי שכפאו אנס וכו'.</b> נראה שבא ללמדנו שאף על פי שלא יהיה האנס מלך או עבד מלך הרי זה עושה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בחנם</b> נראה שהטעם כדי שלא יבואו להערים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע בשביעית וכו'.</b> משנה פ\"ב דתרומות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שישראל חשודים וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החורש את שדהו וכו'.</b> משנה פ\"ד דשביעית (משנה ב') שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין חוכרין אותה ממנו.</b> גם זה משנה ג' שם חוכרים נירים מן העכו\"ם בשביעית אבל לא מישראל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם מת יזרענה בנו.</b> שם בירושלמי ובפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״ג) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ה:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף מ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעביר קוצים מארצו וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דשביעית (משנה ב') שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שסקל ממנה אבנים וכו'.</b> במועד קטן (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומן לפת וכו'.</b> משנה ספ\"ק דכלאים (משנה ט'): \n",
+                "<b>הטומן את הלוף וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ב') וכחכמים: \n",
+                "<b>ומותר למרס באורז בשביעית וכו'.</b> משנה ספ\"ב דשביעית (משנה י') ממרסין באורז בשביעית ר\"ש אומר אבל אין מכסחין ופי' הר\"ש ממרסין באורז שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס אבל אין מכסחין שאין חותכין עלין של אורז תרגום לא תזמור לא תכסח. ופסק רבינו כרבי שמעון ונראה לי שהטעם מפני שהוא מפרש שרבי שמעון לא לחלוק בא אלא לפרש וכן נראה מדבריו מפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> בראשונה היו אומרים וכו'.</b> משנה ריש פ\"ד (מ\"א) וירושלמי פ\"ד דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה בהמתו עומדת בתוך וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצץ אילן וכו' עד מותר לשרש.</b> משנה שם (משנה ד) וכב\"ה ואע\"פ שהיא שנויה בזיתים הוא הדין לכל אילן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבקיע בזית וכו'.</b> משנה ה' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזנב בגפנים וכו'.</b> גם זה משנה ו' שם וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קוצצין בתולת שקמה וכו'.</b> משנה ה' שם ופסק כרבי יהודה וכן פסק בפירוש המשנה ואפשר שהטעם מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח וכו'.</b> גם זה משנה ו' שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא יוציא אדם זבלים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יעשה אשפה בתוך שדהו וכו'.</b> משנה רפ\"ג דשביעית (משנה א') ופסק כר' יוסי לגבי ר\"מ ורבי יהודה, \n",
+                "<b>ומתוק</b> פירש בירוש' פקוע והוא מלשון פקועות שדה וכו' והוא הנקרא בערבי חנט\"ל והוא מר וקראוהו מתוק ע\"ד סגי נהור. \n",
+                "<b>ומשיקשר</b> פירש בירוש' משיעשה קשרים קשרים: \n",
+                "<b>ולא יעשה אשפה פחותה מק\"נ סאה של זבל וכו'.</b> משנה שם (מ\"ב) עד כמה מזבלין עד ג' ג' אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך וידוע שהכור שלשים סאין ולתך חצי כור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להוסיף יוסיף.</b> שם במשנה מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ר\"ש אומר אף על האשפתות וכתב רבינו אם ירצה להוסיף מוסיף כלומר אם ירצה להוסיף בכל אשפה יותר מק\"נ סאה מוסיף והיינו דתנן מוסיפין על המשפלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה לו דבר מועט וכו'.</b> שם במשנה ג' ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יעשה בכל בית סאה יתר מג' אשפתות</b> היינו כת\"ק דאמר אין מוסיפין על האשפתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והרוצה לעשות כל שדהו וכו'.</b> משנה ג' שם עושה אדם את שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה יתר מכאן x מחציב דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק ג' או עד שיגביה ג' כך היא גירסת ספרי המשנה ונוסחא אחרת יתר מכאן מותר וזו גירסא נכונה וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובא שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים ופירוש יתר מכאן כלומר אפילו יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ור\"ש לטעמיה ואע\"ג דתנא ליה ברישא הדר תנייה כדאמרינן בירושלמי ולמה תניתא תרי זימנין אמר רבי ירמיה כאן בפוחת מן המשפלות וכו' ומשמע לי שרבינו מפרש דמתני' תרי מילי קתני ברישא שאם רצה לעשות כל שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה עושה והדר קתני שאם רצה להוסיף יותר מג' ג' אשפתות לבית סאה מותר לרבי שמעון ולחכמים אסור להוסיף יותר משלש אשפתות לבית סאה אלא ע\"י שיעמיק שלשה או יגביה שלשה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעושה זבלו אוצר עושה.</b> משנה שם וכת\"ק ופי' הר\"ש עושה אדם את זבלו אוצר דאותן שלש אשפתות לבית סאה אם בא להניחן במקום אחד בשדה ואפילו מאה משפלות במקום אחד מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר משלש אשפתות לבית סאה ה\"נ אסור במקום אחד יותר משיעור שלש אשפתות קמ\"ל דמותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו היה מעמיד הזבל על הסלע וכו'.</b> היינו סיפא דמתניתין שכתבתי בסמוך יתר מכאן מותר דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה וידוע דהלכה כחכמים ומשמע לרבינו דהוא הדין לנותן על הסלע מדקתני התם בבבא אחריתי דרבי אליעזר בן עזריה משוה נותן על הסלע למעמיק שלשה או מגביה שלשה משמע דת\"ק גם בנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לאדם להוציא זבל וכו' עד וגומם עד לארץ.</b> הכל משנה שם (משנה ד'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עיקם עלינו את הדרך וכו'. ויש לומר שרבינו מפרש כאן שמה ששנינו ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו מילתא באפי נפשה היא דאשמעינן שמותר להוציא זבל מהסהר ולתת בתוך שדהו בין שהיה הסהר בתוך שדהו או בתוך שדה חבירו וכדרך ששנה ברישא עושה אדם שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה דהתם איירי במוציא הזבל מהחצר והכא איירי במוציא מהסהר ואשמעינן דחצר וסהר שוים הן ולהורות לנו שאינו מקושר ומוציא מן הסהר וכו' עם המדייר שדהו וכו' דלא נימא דוקא בהאי גוונא שעוקר שלש רוחות וכו' הוא שמוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו אבל בגוונא אחרינא אינו מוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו ולהזהר מזה הקדים רבינו מוציא מן הסהר ואין בדבר עיקום ולא בילבול אדרבה אפריון נמטייה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנתכוון לתקן שדהו וכו'.</b> לשון המשנה בד\"א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול בד\"א בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל. ובירושלמי תני אמר רבי יודא בד\"א בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפילו יותר מכאן מותר אמר רבן שמעון בן גמליאל [בד\"א] בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור אמר רב ביבי הורי רבי ייסא כדון תניא לקולא ורבינו נראה שגורס הורי רבי ייסא כדון תניא לחומרא ועל האומר לקולא תמהני איך יתכן שיקל בנתכוון לתקן שדהו יותר מכשלא נתכוון וגם על סברת רבי יהודה יש לתמוה כן ונראה שהיא כתובה בטעות וכך צריך להגיה בד\"א שנתכוון לתיקון שדהו אבל לא נתכוון אפילו יותר מכאן מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבנים שראויות וכו' עד לא ינטלו.</b> גם זה משנה שם (משנה ז') אבנים שזעזעתן המחרישה ובירושלמי לא סוף דבר בשזעזעתן [המחרישה] אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזען: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסקל שדהו וכו' עד יטול את כולן.</b> ג\"ז במשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימלא אדם גיא עפר וכו'.</b> ג\"ז משנה ח' שם ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ וכל אבן שיכול לפשוט ידו וליטלה ה\"ז תנטל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד המשנה לא דברה על זה כלל אבל היא כך וכו'. ואני אומר שהוקשה לרבינו מה תיקון יש בבנין המדרגות ע\"פ הגאיות ולפיכך פירש בפירוש משנה זו כך כשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנם לא יסמוך בעפר ר\"ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה\"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזיר עפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם ומ\"מ יש לתמוה למה לא חילק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים לשביעית משפסקו גשמים כמו שחילקו במשנה וצ\"עx. ועל מה ששנינו אבל עושה הוא חייץ פירש שם רבינו חייץ הוא מחיצה ר\"ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה עכ\"ל. וע\"פ מה שפירש באין בונין מדרגות ע\"פ הגאיות שאין אסור בנין המדרגות אלא שלא יסמוך בעפר איך יפול על זה אבל עושה הוא חייץ ואפשר דה\"ק לא יחזיר העפר לגאיות משום דהוי תיקון הקרקע אבל עושה הוא חייץ שאף ע\"פ שהוא שבח לגיא להיות מובדל משאר שדות מ\"מ אינו תיקון הקרקע ממש. ועל מה ששנינו וכל אבן שהוא יכול לפשוט ידו וליטלה פירש רבינו האבנים שיהיו קרובים לפי הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם נאמר שהוא לתקן שדהו נתכוון עכ\"ל. והר\"ש פירש כל אבן שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכים לגדר הרי זה תנטל שהגדר מוכיח עליו דלבנות הגדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה עכ\"ל. והראב\"ד פירש כל אבן שהוא יכול לפשוט כשעומד בר\"ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל וכו' והוא על פי הירושלמי דאמאי דתנן כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה ה\"ז תנטל א\"ר יעקב בר בון בשם ר\"ל זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו די מנכש ויהיב עשביה עליהון הדא דתימא בבקעה אבל בהרים ובטרשים וטיבו חשב ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבני כתף וכו'.</b> ג\"ז משנה ט' שם וכרבי יוסי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מ\"מ אפילו מתוך שלו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הקבלן מביא מ\"מ.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ וכו'. ותמיהא לי וכי נתכוון לחלוק שדהו מה בכך הא תנן אבל עושה הוא חייץ וצ\"ע. ופי' הר\"ש הקבלן מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ\"מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפילו מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפילו אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל וי\"מ קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אע\"פ שהוא אריס בה עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כי\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרצה שהיא סוגה בעפר וכו'.</b> ירושלמי שם (הלכה י') אמאי דתנן הבונה גדר בינו ובין ר\"ה מותר להעמיק עד הסלע ל\"ש אלא בינו לבין ר\"ה הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין ר\"ה אסור בפירצה שהיא סגה את העפר אבל בפירצה שאינה סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית וכו' ושאינה מכשלת את הרבים אבל אם היתה מכשלת אע\"פ x (שאינה) סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לבנות גדר וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה ג' שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבודת הארץ בשנה ששית וכו' עד כדין תורה.</b> בריש מ\"ק (דף ג') ובתוספתא פירקא קמא דשביעית ובירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו שדה האילן וכו' עד ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות.</b> משנה פרק קמא דשביעית (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד חורשין כל בית סאה בשבילן א\"א נ\"ל מהגמרא וכו'. משיג על רבינו שסיים וכתב ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות שמהירושלמי נראה שכל אחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות לערך ס' מנה ולדעת רבינו נ\"ל דמתניתין קשיתיה דקתני עד שיהו משלשה ועד תשעה ולא הוה ליה למיתני אלא עד שיהיו עשרה ולכך פירש דמג' עד ט' יש להם דין אחר דג' בעינן שכל אחד יהא ראוי לעשות ואם יש בהם אחד שאינו ראוי לעשות אין חורשים להם אלא לצרכן וכשהם מג' ועד ט' אע\"פ שיש בהם אחד שאינו ראוי לעשות חורשין כל בית סאה בשבילן. ומ\"ש בירושלמי ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים נראה דקאי אמג' ועד ט' דלא תימא כיון שהם יותר משלשה אע\"פ שיעשו פחות מס' מנה חורשין כל בית סאה אלא צריך שלא יפחות ממה שצריך שיעשו כשהם שלשה דהיינו ס' מנה וזעירא בר' חנינא אמר שלא יפחות מחשבון מתושעים היינו לומר שמשלשה ולמעלה צריך שיהו כל שלשה ראויים לעשות ס' מנה ונמצא שכשהם ט' צריך שיהיו ראויים לעשות שלשה ככרים של ס' מנה כל אחד ופסק רבינו כרב ביבי משום דמשמיה דרבי חנינא קאמר לה דהוא מאריה דגמרא טובא טפי מזעירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עשרה אילנות וכו' עשר נטיעות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (משנה ד'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הל\"מ.</b> בפ' לולב וערבה (סוכה ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עשויות שורה אחת וכו' עד לעשרה.</b> משנה ספ\"ק דשביעית: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היו עשויות שורה אחת מוקפות א\"א נ\"ל מהגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין עכ\"ל. איני יודע מהיכא יליף לה ומ\"מ לישנא דמתניתין משמע דאו מוקפות קתני דמוקפות בעטרה אינו כתבנית עשויות שורה וכן פירש רבינו בפירוש המשנה שורה הוא שיהיו כשורה אחת על קו אחד. ומוקפות עטרה להיות כקשת עגולה עכ\"ל. ור\"ש פירש שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות וכו' מוקפות עטרה גדר סביב וא\"כ איני יודע למה הוצרך להזהיר ולומר דאו קתני ויש ספרים דגרסי במתניתין או מוקפות וכתב רבינו שמשון שהטעם שאין חורשין להם אלא לצרכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימין במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדילועין וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא נטיעה וכו'.</b> גם זה פרקא קמא משנה ח' שם וכר' עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנקצץ.</b> ג\"ז משנה שם דברי רבי שמעון ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ואין לומר שטעמו משום דאמרינן בירושלמי רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד וכמו שכתב בפירוש המשנה דכיון דחכמים פליגי עלייהו הוה ליה למיפסק כרבים ואין לומר דמשום דמשנת ראב\"י קב ונקי שהרי בפ\"א פסק רבינו דלא כוותיה ועוד דכי אמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוה ליה שיטה ולא קיי\"ל כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף בזמן המקדש מותר לסקל וכו' עד ולא מנקבין.</b> משנה פרק שני דשביעית (משנה ב' - ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן המקדש אין בונין מדרגות וכו'.</b> משנה פ\"ג דשביעית (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף בזמן הזה אין נוטעין וכו'.</b> משנה פרק ב' דשביעית (משנה ו') אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר\"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ור\"ש אומרים לשתי שבתות ואיפסיקא הלכתא בסוף פרק הערל (יבמות דף פ\"ג) כר' יוסי ור\"ש ואמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף י') שמלבד השתי שבתות של קליטה צריך שלשים יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא עקר הפירות מותרים ואם מת קודם שיעקור וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שתוציא הארץ וכו' הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה וכו'.</b> בת\"כ והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה ב\"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב\"ה אומרים אוכלים ואיתא נמי להאי פלוגתא במתניתין פ\"ד דשביעית (משנה ב') וידוע דהלכה כב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה וכו'</b> בת\"כ לא תבצור כדרך הבוצרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומד\"ס שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה</b> בת\"כ חכמים אומרים אין ספיחים מן התורה אלא מד\"ס ותניא תו התם את ספיח קצירך מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ובפ\"ט דשביעית (משנה א') תנן וחכ\"א כל הספיחים אסורים ואע\"פ שרבינו בפירוש המשנה פירשה לענין אחר כאן הוא מפרשה לענין זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו'.</b> כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ואע\"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהם.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספיחים העולים בשדה וכו'.</b> ירושלמי פ' הספינה: \n",
+                "<b>וכן התבן וכו'.</b> פ\"ט דשביעית ירושלמי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא גזרו עליו איסור ספיחים וכו'. כך כתוב בספר כתיבת יד. וגם רבינו לא איירי אלא בדין ספיחין ודין קדושת שביעית כתב בפ\"ה ושם כתב דין התבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעי' וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דשביעית ספיחים של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ומדקתני חורש על כרחנו לומר דלא מיירי בשביעית אלא בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו ועד מתי אסורים ספיחי שביעית.</b> כתב הראב\"ד א\"א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה וכו'. ואני אומר דאישתמיטתי' למרן מקום דין זה ודחק עצמו לבקש מקום מוצאו ולא עלה בידו ודברי רבינו מבוארים בפרק שני דדמאי ירושלמי וז\"ל ולענין ספיחים מראש השנה ועד חנוכה איסור ספיחים מהחנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ראש השנה צריכה ופסק רבינו דמעצרת ועד ראש השנה לקולא משום דאיסור ספיחים אינו אלא מדרבנן והתוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ח:) בד\"ה כל הספיחים הביאו הירושלמי הזה וכתוב בו מחנוכה ועד ראש השנה היתר ספיחים ונראה שכך היה גירסת רבינו: \n",
+                "<b>והזורע ספיחי שביעית במוצאי שביעית וכו'.</b> משנה פרק תשיעי דתרומות (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו'.</b> תוספתא פ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שאר הפירות אין לוקחין אותם במוצאי שביעית כו' עשה הבכיר וכו'.</b> משנה בפרק ו' דשביעית מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו עשה הבכיר הותר האפיל רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ומשמע בירושלמי דהלכה כרבי. וכן משמע בפ\"ק דסנהדרין ומשמע לרבינו שדין שאר פירות כדין ירק לתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מותר אדם ליקח לוף וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ה') וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד בתשרי ר\"ה וכו'.</b> משנה בריש ראש השנה: \n",
+                "<b>פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (עלה י\"ב ע\"ב) מייתי מתני' דפירקא קמא דמעשרות מאימתי הפירות חייבים במעשרות התאנים משיבחלו התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה\"מ אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מקץ שבע שנים וכו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית ומשם יש ללמוד להביאה שליש בששית לפני ר\"ה שאתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האורז והדוחן וכו' הולכים בהם אחר גמר הפרי וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ג:) מייתי הא דתנן בפרק ב' דשביעית האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר\"ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבאה ומייתי תו בברייתא דר\"ש שזורי סבר שזרעו לזרע אזלינן ביה בתר השרשה ובתר הכי אמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ופירש\"י במיני קטניות פליגי דר\"ש אזיל בתר השרשה ורבנן לא אזלי [בתר השרשה] למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועליה סמיך לפלוגי עליה דר\"ש שזורי ועלה דהא מתניתין דתנינן לעיל האורז והדוחן וכו' שהשרישו וכו' ומשמע לרבינו דהא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר הפרי גם לענין שביעית היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הירק בשעת לקיטתו וכו'.</b> פרק קמא דר\"ה (דף י\"ב) אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית: \n",
+                "<b>והאתרוג אפילו היה כפול וכו'.</b> יש בקצת ספרי רבינו חסרון מט״ס בסוף בבא זו וכך צריך להגיה ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית והדין הוא בפ״ב דבכורים (משנה ו') תנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר״ג רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר. ובפ״ק דר״ה (דף ט״ו) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר וכו' עד חייבים עליהם משום טבל ופירש״י אמר רבה אתרוג בת ששית שחנטה בששית וכו' עד חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אמרינן דסתם מתני' דהתם סבר כרבותינו דאושא דאמרינן אתרוג בתר לקיטה לשביעית ורבינו נראה דספוקי מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית כחמשה זקנים וכמתניתין דפ״ב דבכורים או אחר לקיטתו כרבותינו דאושא וכסתם מתניתין דפ' לולב הגזול וכן מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה למעשרות כרבי אליעזר דפ״ב דבכורים וכר״י ור״ל דבתראי נינהו או אזלינן ביה בתר לקיטה כר״ע דפ״ב דבכורים וכחמשה זקנים וכרבותינו דאושא ופסק בתרוייהו לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן פירות שביעית משיצאו למוצאי שביעית וכו'.</b> ארישא דמילתא קאי דקתני פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות וכו' והגיעו לעונת המעשרות האורז והדוחן וכו' אחר גמר פרי והירק כשעת לקיטתו והשתא קאמר דהוא הדין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהולכים בתבואה וקטניות וכו' אחר עונת המעשרות ובאורז ודוחן וכו' אחר גמר פרי ובירק אחר לקיטתו והוא מבואר שם ויליף מדכתיב במועד שנת השמטה לומר לך כל תבואה שהביאה שליש לפני ר\"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית ושליש היינו עונת המעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פול המצרי שזרעו לזרע וכו'.</b> בפרק שני דשביעית (משנה ז') גבי מתניתין דהאורז והדוחן וכו' בתר השרשה תנן רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דאזלינן בהו בתר השרשה וכבר כתבתי בסמוך דהלכה כשמואל דאמר לא הלכו בקטניות אלא אחר גמר פרי וגרסינן בירושלמי פרק שני דשביעית (הלכה ח') על פול המצרי זרעו לזרע לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לירק לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לזרע ולירק לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מהו תני רבי חייא אסור תני רבי חלפתא בן שאול מותר מ\"ד מותר דבר תורה מ\"ד אסור מפני מראית העין ורבינו שסתם וכתב וכן אם זרע לזרע ולירק אסור אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת בירושלמי או שהוא סובר שאף ע\"פ שבתחלה אמרו פשיטא זרעו מותר כי אסיקנא דמ\"ד אסור מפני מראית העין קאי אף אזרעו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו וכו'.</b> שם בירושלמי זרעו לזרע לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לירק לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השמינית ונכנסה שמינית זרעו אסור וירקו מותר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר וכו'. ואני אומר שמתוך דבריו ז\"ל נלמד להליץ בעד רבינו ולומר דאיירי במקומות שהשביעית מדבריהם. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דאע\"ג דאסור לזרוע ואם זרע אפילו בשוגג יעקור הכא מיירי דעבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית ומל' עבר וזרע ויצא וכו' וכבר נתבאר ספ\"ג שאע\"פ שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרים והולכים בו אחר גמר פרי ואין בפירות אלא איסור ספיחים בלבד ומעתה הדין שוה אפילו במקום שהשביעית מן התורה ואפילו זרעו ישראל כפשט הירושלמי ול\"ק מידי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנות שוח וכו'.</b> משנה רפ\"ה דשביעית (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבצלים הסריסים ופול המצרי וכו'.</b> משנה פ\"ב שם (משנה ט') וכחכמים ואע\"פ שפסק רבינו לעיל בסמוך הולכים אחר גמר פרי י\"ל שגמר פריין תלוי בשסמוך לגמרן ימנעו מהם מים שלשים יום ובשל בעל שלש עונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלועין שקיימן לזרע וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (משנה י') ובירושלמי כיצד הוא בודק [רבי יוסי בן חנינא אומר] עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש אם מתאחה הנקב ונסתם נראה שעדיין הוא לח ואסור ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר: \n",
+                "<b>וכן הירקות וכו'.</b> תוספתא פרק שני דשביעית כל ירקות x שהוקשו לפני ר\"ה מותר לקיימן בשביעית אם היו רכים אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין כלומר שיאמרו הרואים שנזרעו בשביעית וזהו שכתב רבינו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאע\"פ שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסרו לקיימן מפני מראית העין מתוך שהם רכים יבואו לומר שנזרעו בשביעית: \n",
+                "<b>ואין מחייבים אותו לשרש את הלוף וכו' ואין מחייבים אותו לשרש את הקנדס וכו'.</b> תוס' פ\"ב דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוף של ערב וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ד') וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבצלים שירדו עליהם גשמים וכו'.</b> משנה פרק ו' דשביעית (מ\"ג) ואיתא בפרק הנודר מן הירק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין כך ובין כך וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצל שעקרו בשביעית וכו'.</b> פרק הנודר מן הירק: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא עשה רבי אבהו מעשה אלא במרוכנים וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבפרק הנודר מן הירק בגמרא דידן לא אוקמוה במרוכנין אלא בדרך דילמא. ועוד דבירושלמי הכי איתיה רבי יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ולא שניא בין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית [בין שעקרו בשביעית] רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ורבי אימי תרויהון אמרי אסור וכו' רבי אבהו עאל לארבאל וכו' ושאלין ליה באילין בצליא והורי לון הדא דר' זעירא מכיון שרבה עליו החדש מותר חמתון סמיכין עלוי אמר לון אני לא אמרתי אלא במרוכנין א\"ר יהודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה כדשמע דר' לא ור' אימי פליגין שמט מיניה. משמע מהכא דרבי זעירא בכל גוונא שרי אפילו בשאינם מרוכנים ולא א\"ר אבהו אני לא אמרתי במרוכנין אלא משום דשמע דרבי לא ורבי אימי פליגי ומאחר דגמרא דידן שרי אלמא ס\"ל כרבי זעירא וכיון דרבי זעירא לא מפליג בין מרוכנין לשאינם מרוכנים אנן נמי לא מפלגינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפירות שיוציא האילן וכו'.</b> בתורת כהנים ומשנה וירושלמי פ\"ה דשביעית ופירוש מוקצה מקום שדרכן לשטוח בו התאנים ליבש. ולענין זיתים. לשון המשנה אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה ר\"ש אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה ובירושלמי רבותינו התירו לעשות בקוטב ר\"י הורי לאילין דרבי ינאי לטחון בריחיים כרבי שמעון ולעשות דרבי בקוטב כרבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה קוטב הוא גת קטן לזיתים ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד ובזה נתבארו דברי רבינו. מ\"ש כותש ומכניס לתוך גת קטן ביותר הם דברי רבנן שאמרו כותש ומכניס לבודידה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטוחן בבית הבד ומכניס לבד קטנה</b> הוא מ\"ש בירושלמי שרבי יוחנן הורה לשל רבי ינאי לטחון בריחים ולעשות בקוטב ולכך כתב בתחלה קטנה ביותר כי כן הוא פירוש בודידה ובסוף לא כתב אלא בד קטנה ותו לא כי הקוטב אינו כ\"כ קטן כמו הבודידה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט וכו'. ומ\"ש וכן אם אסף כל פירותיו לתוך וכו'.</b> במכילתא והשביעית תשמטנה שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה וכו' לא שיאכלו העניים הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים ת\"ל והשביעית תשמטנה וכו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם כלומר שגדרו שלא יפרוץ פרצות בשדהו אבל לגדור ודאי שהוא עובר ומבטל מצות עשה אף אם דעתו להפקירם אח\"כ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לו להביא וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שביעית נוהגת אלא בא\"י בלבד וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דשביעית (הלכה א') ומשנה בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ: \n",
+                "<b>ונוהגת בין בפני הבית וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל\"ו) לגבי פרוזבול רבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופירש רש\"י אע\"ג דהלל בבית שני הוה ס\"ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה היובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר [ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במס' גיטין] x בירושלמי מניין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמטת יובל ואחת שמטת שביעית אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהגת בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת עכ\"ל. ומדברי רבינו פה נראה שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה ופסק כההיא דת\"כ משום דמשמע דההיא כחכמים דפליגי עליה דרבי והלכה כרבים אבל קשה שהרי כתב בפרק ט' ההיא דקתני רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ועוד דההיא דפרוזבול ליתא אלא אליבא דרבי וכיון שרבינו פסקה לההיא דפרוזבול משמע דסבר לה כרבי והיאך נאמר שכאן פסק כחכמים לפיכך נ\"ל דלעולם כרבי ס\"ל ול\"ק שהוא ז\"ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לא אשמטת קרקעות בשביעית קאמר דההיא לעולם נהגה אף שלא בפני הבית אלא ליובל קרי שמטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעלים וכמבואר בדבריו רפ\"ט וכן פירש ר\"ת אבל קשה שכתב רבינו בפירוש בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחת מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם הרי שכתב בשביעית בזמן שאין היובל נוהג אינה אלא מדבריהם ואפילו שביעית דקרקעות וי\"ל דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה דאילו שמטת קרקעות מדאורייתא נמי נהגה בכל זמן ואי הוה אמרינן שמה שכתב רבינו כאן דנוהגת אף שלא בפני הבית מדרבנן הוה ניחא אבל פשטא דמילתא דמדאורייתא קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהחזיקו בו עולי בבל וכו'.</b> משנה בפ\"ו דשביעית (מ\"א) ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו בו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד ומן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ומפרש רבינו נאכל ולא נאכל לענין הספיחים. ובמשנה לא פירש כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא אע\"פ שאין שביעית נוהגת בה וכו'.</b> משנה ב' שם עושים בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין ובירושלמי אמר ר' אבהו שלא יהו הולכים ומשתקעין שם בתלוש למה הוא מותר מן גו דו חמי רווחא [קריב] לא נפיק: \n",
+                "<b>אבל עמון ומואב ומצרים ושנער וכו'.</b> פ\"ד דידים (משנה ג') מתוך מחלוקת ר\"ט ור\"א ב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בהם בשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם.</b> בירושלמי פרק ו' דשביעית רבי יצחק בר נחמן ור\"ל שאל לרבי חנינא הקונה מעמון ומואב מהו [א\"ל קשיתי קמי רבי ייסא לית עמון ומואב דמשה] אמר רבי מנא קשיתה קמי רבי חגיי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דר\"א בן עזריה אמר רבי יוסי בר בון כתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא צריכה לר\"ש טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה אין תימר טהרה חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר ר' תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי את ארצו חולין לפניך משמע בהדיא דחייבת בשביעית ומתניתין היא בפ\"ט דשביעית (משנה ב') ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ומשמע לרבינו שאין חיובה אלא מדבריהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים וכו'</b> כתב עליו הראב\"ד מה היה צריך להביאו מק\"ו הרי לא החזיקו עולי בבל עכ\"ל. וי\"ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש ששים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שקנה קרקע בא\"י וכו'.</b> כתב על זה בעל כפתור ופרח בפרק מ\"ז תימה על זה אמאי פירותיו של עכו\"ם מותרים מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב עצמו פירש שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפילו בקרקע העכו\"ם שאם היה דעת הרב שאינו נעבד ר\"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע העכו\"ם נעבד א\"כ היה בא מטעם יש קנין ואם הוא כן לא היה צריך ז\"ל לזכרון ספיחים ומ\"ש ז\"ל פה שלא גזרו על הספיחים וכו' אלא ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורים משום גזירה אבל לזרוע אסור מן התורה והעכו\"ם אינם מצווים על השביעית ומש\"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפילו הכי פירותיהם חייבים ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל בהלכות שמטה שהספיחים מותרים והעבודה אסורה ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרים פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסורי הפירות ותלי תניא בדלא תניא והיאך נתלה היתר פירות העכו\"ם מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזירה לא הפירות וכיבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו העכו\"ם נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד נראה בפירוש שפירות העכו\"ם בעבודתו שהם אסורים ולזה לא מצא הרב היתר לפירות העכו\"ם בשביעית אלא משום שהעכו\"ם אינם מצווים על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות העכו\"ם בשביעית מותרים ולשתוק ע\"כ לשונו והאריך עוד ובסוף דבריו כתב ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין ובפרק חלק בענין בני כנען שבאו לדון עם ישראל בענין שאמר להם אלכסנדרוס החזירו להם תשובה וכו' הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם א\"כ מה שזרע העכו\"ם בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור אבל ספיחיו מותרים ובקדושה ראשונה אם זרע העכו\"ם נאכל הוא וכ\"ש שספיחיו מותרים אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן יש בו עכ\"ל. וכל דבריו הם שלא בהשגחה שמה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד ופירש רבינו שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע\"פ שבפירוש המשנה כתב כן כאן בפרק זה פירשה לענין ספיחים ועוד מה שכתב בפירוש המשנה שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול וכו' היינו דוקא בשאותו אחר ישראל אבל אם הוא עכו\"ם מותר ומ\"ש עוד אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע וכו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ\"ט ובפ\"ו דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ומ\"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ\"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו\"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו\"ם מעולם אבל בעודה ביד עכו\"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא. ומ\"ש ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל שהספיחים מותרים ועבודה אסורה ע\"כ הדבר ברור שאינם ענין זו לזו דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה עכו\"ם. ומ\"ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים וכו' עד ולשתוק אילו היה יורד לסוף דעת רבינו לא היה כותב כן שמה שכתב רבינו ולא גזרו על הספיחים לא לתת טעם להיתר פירות שזרע העכו\"ם בשדהו בא כמו שנראה מדברי כפתור ופרח. שפירוש דברי רבינו כך הם עכו\"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו\"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע\"י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע\"פ שלא נעבדה ע\"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו\"ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו. ויש לתמוה עליו שהביא ההוא מעשה דפרק חלק שהיא מפורשת כדברי רבינו וא\"כ לא היה לו לתמוה עליו וכן קשה שמביא אותו מעשה והוא מעשה לסתור דבריו. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדגרס בירושלמי ספ\"ט דשביעית ריב\"ל היה מפקד לתלמידיה לא תזבון לי ירק אלא מגנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב אמר ליה אזיל אימור לרבך לית הדא גנתא דסיסרא דיהודאי הוה וקטליה ונסבה מיניה אין בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברך ונראה דה\"פ שריב\"ל צוה לתלמידו שלא יקנה ירק בשביעית אלא מגנתא דסיסרא דהוה משמע ליה שהיתה של סיסרא הכתוב במקרא ומעולם לא נכבשה מישראל ואם כן אע\"פ שהעכו\"ם עובדה בשביעית פירותיה מותרים אבל בשדות אחרות שהיו עכשיו של עכו\"ם יש להסתפק שמא מקודם היו של ישראל וכיון שנעבדו בשביעית פירותיהם אסורים אף ע\"פ שעבדם עכו\"ם אמר ליה זכור לטוב שגם שדה זו היא של ישראל מקודם ולפי חששתו גם זה היה אסור אבל לפי האמת גם זה פירותיו מותרים כיון דבחזקת עכו\"ם הוא ועכו\"ם עבדו ולכן לא יחמיר על עצמו יותר ממה שמחמירים חביריו והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו\"ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיירות א\"י הסמוכות לספר וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דשביעית: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ז דשביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.</b> בת\"כ פ' בהר סיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאכילה ולשתייה כיצד כו'.</b> משנה בפ\"ח דשביעית (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומה שכתב דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל</b> זה נלמד ממה ששנינו שם לאכול דבר שדרכו לאכול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי.</b> ירושלמי רפ\"ח דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה</b> זהו פירוש מה ששנינו שם גבי דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסל והפת שעיפשה.</b> ירושלמי פרק שמיני דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין מבשלין ירק של שביעית וכו'.</b> משנה שם (משנה ז') וכתנא קמא לגבי ר\"ש ואע\"ג דבירושלמי משמע דהלכה כר\"ש דשרי לא סמך עליו רבינו משום דירושלמי לטעמיה שסובר דר\"מ ור\"ש הלכה כר\"ש אבל גמרא דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק להו בתיקו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר וכו'.</b> שם בירושלמי נהיגין הוינן מבשלים על יד על יד ואוכלים מיד ומשמע דאפילו לכתחלה שרי וצריך טעם למה לא התיר רבינו אלא בדיעבד ונראה שגם רבינו מתיר לכתחלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בישל</b> הכי קאמר רצה לבשל וסוף הלשון מוכיח כן שכתב מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות המיוחדים למאכל אדם וכו' הלכה הבהמה וכו'.</b> תוספתא פרק חמישי דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לסיכה כיצד וכו'.</b> משנה פרק ח' דשביעית (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפטם את השמן.</b> תוספתא פ\"ו דשביעית אין עושין היין אלונתית ואת השמן ערב ומסיים בה ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואין סך מהיין והשמיטו רבינו מפני שהוא בכלל מה שכתב לעיל בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס.</b> ירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל.</b> ירושלמי שם ותוספתא פ\"ו דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות.</b> תוספתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא יסוך רגלו וכו' עד ע\"ג קטבליא.</b> תוספתא שם וירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>להדלקת הנר כיצד וכו' מכרו ולקח בו שמן אחר וכו'.</b> תוספתא פרק ה' דשביעית וירושלמי פ\"ז שמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו ומסיים בה בירושלמי החליף שמן בשמן שניהם אסורים: \n",
+                "<b>ולא יתן השמן לתוך המדורה וכו'.</b> תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לצביעה כיצד וכו' אבל אין צובעין לבהמה וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ח דשביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה.</b> היינו לומר שכשלמדו מפי השמועה שפירות שביעית ניתנו לצביעה היינו לצביעת אדם שצביעתו חל עליה קדושת שביעית ולפיכך מותר אבל על צביעת בהמה אינה חלה לפיכך אסור לצבוע בהם לבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיני כבוסים וכו' אבל אין מכבסין בפירות שביעית.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) תניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה רבי יוסי אומר מוסרין מאן וכו' כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כרבי יוסי דאי כרבנן הא איכא נמי משרה וכביסה ופסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וסובר רבינו דע״כ לא אפליגו אלא בפירות וכדדייק לישנא דברייתא ולישנא דקרא דלאכלה אבל במיני כבוסים שאינם פירות אף לרבנן מכבסים בהם ובירושלמי פ״ז דשביעית מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. פירוש קדושת שביעית חלה על הכביסה ולפיכך מכבסים בהם ואע״ג דבפרק לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטי משרה וכביסה הא כתיב לכם דמשמע לכל צרכיכם ותירצו לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן ופירשו שם שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתן אינה עד לבישה י״ל שלא אמרו כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבו מלכם אע״פ שהנאתם וביעורם אינו שוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל גדול אמרו בפרות שביעית וכו'.</b> משנה רפ\"ח דשביעית (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר למכור אוכלי אדם וכו'.</b> תוספתא סוף פרק ה' דשביעית וירושלמי פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שביעית אין מוציאין אותם וכו'.</b> משנה ספ\"ו דשביעית (משנה ה'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לסוריא</b> שם אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ומשמע דלת\"ק אפילו לסוריא אין מוציאין ופסק כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר וכו' עד אבל נזונית משל בעלה.</b> תוספתא פרק ה' דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> אין אוספים פירות שביעית כשהם בוסר וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה וכו' עד לעונת המעשרות.</b> משנה פ\"ד דשביעית (מ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לקוץ אילנות וכו' עד משיוציאו בוסר.</b> משנה שם ופירש רבינו שמשון משישלשלו כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת. משיגריעו משיגדלו הענבים קצת ונקרא גירוע ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (שביעית פ״ד ה״ח) א״ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין קוצצין את הכפניות בשביעית וכו'.</b> בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורפין תבן וקש וכו'.</b> בפרק ט' דשביעית (משנה ז') מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה משמע דקודם לכן אסור. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מסיקין בגפת ובזגין וכו'.</b> תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרחץ שהוסקה וכו'.</b> משנה בספ\"ח דשביעית (משנה י\"א). וא\"ת מאחר שכתב בסמוך שאין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא מאכל בהמה היאך התירו להסיק מרחץ בהן. וי\"ל דאם הוסק דיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי\"ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ וכו'. מ\"ש אבל בשכר לא דהוי כסחורה י\"ל דלא נאסרה סחורה אלא בדבר שראוי לאכילה וכדדרשינן לאכלה ולא לסחורה. ומ\"ש ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית י\"ל דאה\"נ ותבן וקש של שביעית דנקט משום רישא לאשמועינן שאף על פי שהם של שביעית מותר לרחוץ במרחץ שהוסק בהן. ועוד יש לומר דהוסקה בתבן וקש לרבותא נקט שאף על פי שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחוץ בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקליפין והגרעינין וכו': והקור קדושת שביעית חלה עליו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד (הלכה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל וכו'.</b> תוספתא דשביעית פרק ששי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין תבן וקש וכו'.</b> ג\"ז תוספתא ספ\"ה וירושלמי פ\"ט (הלכה ז'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם נתן הרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו וכו'. ואפשר שלא היה כן בגי' רבינו ואת\"ל שהיה כן בגירסתו י\"ל שהוא מפרש דוהוא שיישן עליו לא שיישן עליו ממש קאמר אלא שנתנו בכר כדי לישן עליו ולא הוצרך רבינו לפרש דמסתמא לכך נותנו בכר והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שמפרש שלא נאמר כן אלא לרבי אושעיא דמחמיר שלא ליהנות בתבן עד שתסרח: \n",
+                "<b>תנור שהסיקוהו וכו'.</b> גם זה תוספתא שם. וכ' הר\"י קורקוס ז\"ל צריך טעם לחלק בין מרחץ לתנור כי במרחץ אמרו מותר לרחוץ בה ובתנור אמרו יוצן ואפשר דבמרחץ היסקו הוא לרחוץ בה והנאה זו אינה ניכרת ולא נראית לעין ואין בה ממש אבל תנור היסקו הוא לבשל בו דבר או לאפות בו פת והנאה זו נראית וניכרת היא ושבח עצים ניכר בפת ובתבשיל כי על ידי תבן וקש של שביעית הוכשר דבר זה לאכילה ודבר ניכר הוא כי מתחלה היה חי ועכשיו מבושל ולכך אמרו בו יוצן עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומשתרד רביעה שניה וכו'.</b> פ\"ט דשביעית (משנה ז'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין עושין סחורה בפירות שביעית.</b> משנה פ\"ח דשביעית. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם רצה למכור מעט וכו'.</b> בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אוקימנא הא דתנן בפ״ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' ונלקחים מכל אדם בשביעית בכדי מן שנו כלומר בכדי מזונותיו דוקא ולא יותר ומשמע התם דהיינו מזון ג' סעודות ורבינו אע״פ שלא הזכיר פה מזון ג' סעודות סמך על מ״ש ברפ״ח דדוקא מזון ג' סעודות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואותן הדמים הרי הם כפירות שביעית וכו' ואותו הפרי הנמכר וכו'.</b> הוא ע\"פ מה שיתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יהיה לוקח ירקות שדה וכו' עד הרי זה מותר.</b> משנה פרק ז' דשביעית (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד לא יאגוד אותן.</b> משנה שם פ\"ח (משנה ג'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לשון המשנה וב\"ה אומרים וכו' ואין פירושו מוכרח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות ח\"ל וכו'.</b> ירושלמי שם ותוספתא פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומר בשביעית מבהקדש וכו' האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה.</b> משנה פ\"ח דשביעית (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהם בשר וכו'.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) ובע״ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שביעית מתחללת וכו'.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) אמר רבי אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול ואסיק רב אשי (שם דף מא) מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשמחללין פרי הנלקח שנית וכו'.</b> שם ברייתא וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב וכו' עד וצריך להודיע.</b> ירושלמי פ\"ג דדמאי (הלכה א') ותוספתא פ\"ז דשביעית: \n",
+                "<b>וכן אין לוקחים מהם וכו' ואין מביאים מהם וכו' ואין סכין כלים וכו'.</b> משנה בפ\"ח דשביעית (מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנים מהם לא לבלן וכו' עד מתנת חנם.</b> ג\"ז משנה שם (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לפועל הא לך איסר וכו'.</b> גם זה משנה שם (משנה ד') ופירש רש\"י בריש פרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ב) לקוט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק שכרו אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית לקוט לי ירק לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית. ולדעת רבינו צ\"ל דמתניתין בירקות שאין דרך לזרעם אבל בירקות שדרך לזרען אפילו גדלו בששית כל גידולם אסורים בשביעית כמבואר בדבריו פרק רביעי ולישנא דמתניתין הכי מוכח דקתני לקח ממין ירקות שדה ומדנקט ירקות שדה משמע דבירקות שגדלו מאליהם בשדה מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרים העושים וכו' עד משום כדי חייו.</b> בריש פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ב:) מסקנא דרבא ופירש רבינו הא דחמרים בעושים מלאכה אסורה וכ\"כ הר\"ן וכך הוא בירושלמי (פ\"ח הלכה ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מן הנחתום וכו'.</b> משנה פרק שמיני דשביעית (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'.</b> משנה פרק ד' דשביעית (משנה ב') וכב\"ה: \n",
+                "<b>מי שנתנו לו פירות שביעית וכו'.</b> בספ\"ט דשביעית (משנה ט') מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ר\"א אומר ינתנו לאוכליהן וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם ומפרש בירושלמי (פרק ט' הלכה ט') דר\"א סבר כב\"ש דאין אוכלין פירות שביעית בטובה וחכמים לדבריו דר\"א קאמרי ומשמע דלדידהו מותר לו לאכלם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'.</b> בת״כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'.</b> משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר״י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב:) בד״ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ״ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז״ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז״ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מעכו״ם כמו שיתבאר ספ״ד מ״מ כיון שאין קנין לעכו״ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו״ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע״פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ״מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ״ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל. והראב״ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': \n",
+                "<b>ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו'</b> גם הראב\"ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ\"ג ודעת הרמב\"ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ\"ש הראב\"ד ודחה סברת רבינו והראב\"ד בשתי ידים, והראב\"ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב\"ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ\"מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד\"ס והברייתות השנויות בת\"כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו צמוקים וכו'.</b> כך פירש רבינו ממה ששנינו בפרק תשיעי דשביעית (מ\"ד) אוכלים על המופקר אבל לא על השמור. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר וכו'</b> נראה שזהו פירוש מה ששנינו שם אוכלין על הטפיחין ופי' רבינו שם טפיחין קיבוץ טופח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטנית שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחזקתם והם כשאר המינים כגון הקורטמאן ממין השעורים ששמו טופח עכ\"ל. וע\"פ דרך זה לקח פה הדמיון בענבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית [אוכלים] על הטפיחין ועל הדיפרא אבל לא על הסתוניות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש שלשה כבשים וכו'</b> משנה שם (משנה ה') x ופסק בירושלמי הלכה כר\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם התחיל בה וכו'.</b> שם בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמבערים את הפירות וכו'.</b> פ\"ז (מ\"א) כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיו שביעית יש להם ביעור ולדמיו ביעור וביעור הדמים נתבאר בפ\"ו מההיא דלקח בפירות שביעית בשר וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-יא)</small> שלש ארצות לביעור וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית (משנה ב') וכפי' רבינו שמשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש וג' ארצות אלו כולן חשובות כאחת לזיתים ולתמרים</b> שם במשנה (מ\"ג) ובירושלמי תני אף לחרובין: \n",
+                "<b>ואוכלים בתמרים וכו' עד החנוכה.</b> בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) ודקדק רבינו לכתוב בענבים עד הפסח של מוצאי שביעית משום דשל תחלת שביעית כבר נגמר פריין בששית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך פירות שביעית וכו'.</b> משנה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ') וכת״ק: \n",
+                "<b>ופירות הארץ שיצאו לח\"ל וכו'.</b> שם (דף נ\"ב:) ת\"ר פירות שיצאו לח\"ל מתבערין בכ\"מ שהן רשב\"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב\"א וכן אמרו בירושלמי ספ\"ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל גדול אמרו בשביעית וכו' עד והעקרבנין.</b> משנה פ\"ז דשביעית (מ\"א) ומייתי לה בפרק בא סימן (נדה דף נ\"א): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה א\"א זו דברי ר\"מ וכו'. ואני אומר שנוסחא דידן בספרי רבינו אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה כך נמצא בספר מוגה והרי זה כחכמים שאמרו אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור אבל אי קשיא הא קשיא שמ\"ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה נראה שאינו כחכמים דלדידהו אפילו אחר ר\"ה נמי נהנין וצובעין בו ואפילו ר\"מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר\"ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ואפשר שכוונתו לומר שאין להם ביעור כלל ומשום דכשיש ביעור היינו שיתבער קודם ר\"ה נמצא שבאמרו נהנים וצובעים בו עד ר\"ה הוי כאומר אינו מתבער כלל. ומ\"מ לשון שהרי מתקיים בארץ צריך ליישבו לנוסחא זו דמה טענה היא זו לומר דאין לדמיהם ביעור וצ\"ל דארישא קאי אין להם ביעור שהרי מתקיים בארץ וכיון שכן א\"א לבער אלא נהנים וצובעים בו עד ר\"ה וכ\"ש אחר ר\"ה וכיון שלהם אין ביעור גם לדמיהם אין ביעור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב עוד הראב\"ד וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם וכו' א\"א אי אפשר זה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל וכו': וי\"ל</b> שרבינו מפרש שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים בארץ לא קאי אלא למין הצבעים כגון הפואה והרכפה אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף והשוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין בין שהם מתקיימים בין שאינם מתקיימים אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה והראב\"ד שכתב א\"א זה בלא שיבוש וכו' טעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש המשנה כפשטה דמאי דקתני בבבא שנית ומתקיים בארץ קאי לכל מה ששנוי בבבא ההיא ולפיכך נראה לו שיש שיבוש וכבר כתבתי הפירוש שמפרש רבינו במשנה. \n",
+                "<b>ומ״ש שאם אינו ממאכל אדם וכו' עד והקורנית</b> הוא משנה בפ״ח. ומ״ש הראב״ד שחומרי אדם היינו שיש להם שביעית במשנה הנזכרת משמע דחומרי אדם היינו שאין עושין מלוגמא וכן פירשו רבינו ור״ש ויש לתמוה על הראב״ד שעירב משנה זו עם האחרת שאין אותה משנה ענין לזו דההיא לענין שמאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא ואין שולקין אותו ומאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא ושולקין אותו והעשוי לעצים תלוי במחשבה אבל משנה זו אינה עסוקה בזה אלא לומר שיש להם דין שביעית שאין עושים סחורה מהם ושאין להם ולא לדמיהם ביעור וזה אינו תלוי במחשבה אלא אע״פ שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה הואיל ואינם עצים ממש יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וזה פשוט ומבואר ורבינו כתב דין אותה משנה בפרק ה'. ומ״ש הראב״ד וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ וכו' וכן מה שכתב ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו הוא ע״פ פירושו במשנה הנזכרת וכבר כתבתי שרבינו מפרש דלא מפלגא מתניתין בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא במין הצבעים בלבד. ומ״ש עוד הראב״ד ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו רבי יהודה וחכמים וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ר״מ במקום ר' יהודה. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל הנה מחלוקתם תלוי בחילוק גירסאות כי רבינו כתב כן מהמשנה שבפרק הנזכר ז״ל ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואי זה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין וכו' וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית וכו'. כך גירסת רבינו וה״פ כל שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא ממין הצובעים אפילו אינו מתקיים או שהוא ממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו ולדמיהם שביעית ואין להם ולדמיהם ביעור. ואל החלוקה הראשונה הביא משל מעיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו' כי לדעת רבינו אינם מאכל אדם גם אינם מתקיימים בארץ. ואל החלוקה השנית שהיא ממין הצובעים ומתקיים הביא משל הפואה והרכפא ולשיטתו צריך לגרוס בפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) יש לו שביעית ואין לו ביעור הפואה והרכפא דאילו עיקר הלוף והדנדנה לדעת רבינו אינם מתקיימים ושם אמרו דכתיב וכו' והני לא כלו נינהו וע״כ צריך לשנות הגירסא אבל ר״ש והרא״ש גורסין ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ ועלה קאי כגון הלוף השוטה והדנדנה והערקבנין וכו' סוברים שכל אלו ראויים לאדם ולבהמה ומתקיים בארץ וזו נראה גירסת הר״א ולכך כתב שכל אלו תלויים במחשבה והם האזוב וכו' ולא נתפרש באלו וכו' כי לפי גירסתם ודאי כן הוא כי לא הוזכר במשנה מה שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא הצובעים אלא פואה וקורנית ואזוב ובהם לא נתבאר דין ביעור אבל עיקר הלוף וכו' לדעתו ראוי למאכל אדם ולמאכל בהמה והוא כשיטת ר״ש והרא״ש שכתבתי ולפי זו השיטה כלל אמרו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור דעיקר הלוף וחביריו מתקיימים הם אבל לשיטת רבינו לאו כללא הוא דהא איכא לוף שוטה וחבריו שהם מתקיימים וגירסת התוספות בר״פ כלל גדול כגירסת רבינו שמשון והרא״ש והר״א עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קליפי רמון והנץ שלו וכו' עד ונושרים מאילנותיהם.</b> משנה שם פ\"ז (מ\"ג) גרעינים לא אאגוזים קאי דאגוזים אין להם גרעינים אלא גרעיני שאר פירות קאמר וראויים להסקה ויש להם שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלי זיתים ועלי קנים וכו'.</b> עלי קנים אין להם ביעור ירושלמי פרק תשיעי (הלכה ה'). \n",
+                "<b>ומ\"ש עלי זיתים:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט וכו' ועד מתי יהיו העניים מותרים וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית (משנה ו' ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורד והכופר וכו'.</b> משנה פ\"ז דשביעית (משנה ו'): \n",
+                "<b>הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות וכו'.</b> בפ\"ז דשביעית תנן הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית ר\"ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי וגרסינן בפ\"ק דנדה (דף ח':) א\"ל רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא רבי אליעזר הוא והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן ע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"א אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא [דפירא] מודו ליה דתנן א\"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי ואב\"א כי פליגי רבנן עליה דר\"א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זה הוא פריו דתנן ר\"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זה הוא פריו מאן חכמים לאו רבנן דפליגי עליה דר\"א ופסק רבינו כהני תרי תירוצי דמשמע דתרווייהו קושטא נינהו אבל איתא התם בתר הכי א\"ל ההוא סבא הכי א\"ר יוחנן מאן חכמים ר\"א דאמר קטפו זהו פריו אי ר\"א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו אילן העושה פרי נמי קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי ליה לא שנא והשתא יש לתמוה למה פסק דלא כרבי יוחנן ואפשר לומר שטעמו משום דלא אשכחן מאן דאמר הכי משמיה דרבי יוחנן אלא ההוא סבא לא סמכינן עליה דאם איתא בבי מדרשא הוו ידעי לה. ועוד דטעמא דחיקא הוא לומר דלדבריהם דרבנן קאמר ואפשר דאם איתא דאמרה רבי יוחנן דרך משא ומתן אמרה ולא לקושטא דמילתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכובש ורד שביעית וכו'.</b> משנה ספ\"ז דשביעית (משנה ז') ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי (הלכה ב') הכא את אמר וילקט את הורד והכא את אמר חייב בביעור ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תניין אינון א\"ר זעירא יכיל אנא פתר [בתרי פתרי] ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש ורד שביעית בשמן של שמינית וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקיטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע\"פ דמוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ורד חדש שכבשו בשמן ישן הוא שיטמין ורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כל הוורדים וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב וישן בחדש הוא לתת ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזהו יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה יבער השמן עכ\"ל פירוש כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרובין של שביעית שכבשן וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה סופה דמתניתין דבסמוך חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבים בביעור ופירש רבינו שם החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין עכ\"ל פירוש שהחרובין קולטין טעם היין מיד ולא דמו לוורד בשמן: \n",
+                "<b>זה הכלל פירות שביעית שנתערבו וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית וכו'. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם וכו' עד וכל כליה.</b> משנה פרק ה' דשביעית (משנה ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד וכו'.</b> ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצר מוכר חמשה כדי שמן וכו' עד שמא יביא לארץ.</b> משנה שם (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוכר לחשוד פרה וכו'.</b> משנה א' שם וכבית הלל ואיתא פירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו): \n",
+                "<b>ומוכר לו שדהו וכו' אבל לא ימכור לו שדה האילן וכו'.</b> תוספתא סוף פרק ג' דשביעית: \n",
+                "<b>ומשאילו סאה וכו'. עד וכולן בפירוש אסורין.</b> משנה פרק ה' דשביעית (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן משאלת וכו' מחזיקין ידי עכו״ם וכו'.</b> משנה ט' שם ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לרדות עמהם הכוורת.</b> ירושלמי פרק רביעי (הלכה ג') הורי רבי אמי לרדות עמו כלומר ולאפוקי מר\"א דחשיב כוורת כקרקע בסוף שביעית (משנה ז') ובסוף עוקצין ובתוספתא דבסוף עוקצין: \n",
+                "<b>וחוכרים מהם נירין וכו'.</b> משנה פרק רביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות בסוריא בתלוש וכו'.</b> משנה פרק ששי דשביעית (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאסור לעשות סחורה וכו' עד משום כדי חייו של מוכר.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בזמן שהיה מוכר וכו' אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> בד\"א בעם הארץ סתם וכו'.</b> משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ\"ט:) וכרבי שמעון ואע\"ג דמתניתין לגבי חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין היא ילפינן מינה לחשוד על השביעית: \n",
+                "<b>ואין לוקחין ממנו פשתן וכו' עד ולא על השביעית.</b> משנה שם ולשון המשנה אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים ופירש רבינו שם בגדים אלו שבכאן ר\"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כל שכן הדבר העשוי מן הטווי עכ\"ל והוא פירוש לדברי הגמרא שם. וז\"ש שזור במקום בגדים השנוי שם במשנה, ובירושלמי (פ\"ה ה\"ג) סוף מעשרות ופשתן לאו קיסמין הוא א\"ר חיננא מפני זרעה וז\"ש רבינו שיש עליו זיקת שביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החשוד על הדבר וכו': כתב</b> הראב\"ד כבר כתבתי בפי\"ב מהל' מעשר שאין לסמוך על זה עכ\"ל וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים חשודים על השביעית לפי שהם אומרים וכו' לפיכך סאה תרומה וכו'.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצבענין והפטמין וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דשביעית ובירושלמי פרק ט': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גבאי קופה בשביעית לא יהיו וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דדמאי: \n",
+                "<b>ומותר ללוות מן העניים וכו'.</b> פרק בתרא דע\"ז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט המלוה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'.</b> בפרק השולח גיטין (דף ל\"ו) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק עשירי אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה.</b> בספרי ובערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט את הפרה וכו'.</b> משנה בפרק בתרא דשביעית (משנה ב'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי וכו'. וכתב בעל מגדל עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לרב יוסף בפרק שואל ודחיק לשנויי ולא דחי הא מני רבי יהודה היא עד כאן לשונו. ולי נראה שטעם רבינו משום דקשיא ליה היאך אפשר לומר דפליגי רבנן בההיא דהשוחט את הפרה דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט וכך נראה קצת מדברי רבינו בפירוש המשנה ואם כן הא דהשוחט את הפרה כרבנן נמי אתיא דמאחר שלא לקח ממנו אלא פעם אחת משמט ואם כן כי אמר רבי אלעזר דרבי יהודה היא היינו משום דמתניתין סתמא קתני אפילו חזר והקיף בו ביום ומשום הכי אסור דאי חזר והקיף ממנו בו ביום דמשמט היינו לרבי יהודה אבל כשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו פעם אחרת לרבנן נמי אם היה החדש מעובר משמט ואם כן שפיר עבד רבינו דפסקה למשנה זו להלכה דפשטה בשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו בהקפה פעם אחרת דלדברי הכל אם היה החדש מעובר משמט ועוד יש לומר שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא יום טוב הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד ואם כן הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וכן נראה מהירושלמי וא\"כ כרבי עקיבא אתיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שביעית משמטת את המלוה וכו'.</b> בפ״י דשביעית (משנה א') תנן שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואיתמר עלה בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ור״י ור״ל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע״פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דר״י ור״ל ש״ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו כלומר הראה בסימניה ומצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפי' כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אע״ג דלא דמי לגבוי כסיים ובתר הכי אמרינן דר״י פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט והשיב וכי מפני שאנו מדמים כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה כלומר להוציא ממנו בידים וההיא ברייתא דילמא ב״ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הרי שאפי' ר״י פסק דמשמט. וכתב הר״ן בשם הרמב״ן דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא סבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באי זהו נשך (דף ס״ז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת וכ״ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט [כלומר] כיון שיכול לסלקו כל שעה שירצה אבל הרמב״ם פסקה בפ״ט מה״ש ומשמע לי דס״ל דלא מדחינן אלא מאי דמידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא מדחינן ליה עכ״ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעל התרומות בשער מ״ה הרמב״ם פסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ומסתברא דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ״ל: \n",
+                "<b>והשביעית משמטת את השבועה.</b> משנה בסוף פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ומייתי לה מדכתיב וזה דבר השמיטה ורבינו מייתי לה מלא יגוש ותניא בתוספתא דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשבועת הדיינים וכו'.</b> כן מתבאר מהתוספתא שכתבתי בסמוך וכן פירש\"י על המשנה שכתבתי בסמוך ושביעית משמטת את השבועה לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה ובזה אין מקום למה שכתב הראב\"ד כמדומה לי דבר זה הוציא מן הירושלמי וכו' ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם משבועות שאם יודה בהם ישלם הרי זה ישבע אחרי השמטה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וא\"כ היאך כתב דשביעית משמטתה וצ\"ל דה\"ק אבל שבועת השומרים והשותפים שאם יודה ואח\"כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה ה\"ז ישבע אחר השמיטה. ומכל מקום יש לגמגם על זה הירושלמי דהא משמע דרבנן פליגי ארבי מאיר ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א\"נ י\"ל דליכא מאן דפליג אר\"מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בית מדרשא קבעוה בשמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוהו ותבעו וכפר בו וכו': כתב</b> הראב\"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו'. וי\"ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר\"ן בפרק הנשבעים לא תקשה לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ\"י ה\"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד\"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ\"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב\"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט וי\"ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי כגבוי עכ\"ל. וכן נראה מלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו'.</b> מימרא בפרק קמא דמכות (דף ג') ופסק כלישנא בתרא וכן פסקו רבינו תם והרא\"ש והרמב\"ן וספר התרומות: \n",
+                "<b>התנה עמו שלא יתבענו וכו'.</b> ירושלמי פ\"י דשביעית. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נ\"ל טעם הדבר שאע\"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'.</b> בפרק קמא דמכות מימרא דשמואל ע\"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו ופירש\"י שביעית משמטתו שהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא משמטת וכתב הרא\"ש בתשובה שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> הקפת חנות וכו' שכר שכיר וכו' קנסות של אונס ומפתה וכו'.</b> הכל משנה פ\"י דשביעית וכתב רבינו בפירוש המשנה הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו עכ\"ל. ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו וזהו טעם שכר שכיר שאינו נשמט מפני שדרך לקבץ שכר שנה או שנתים ביד השוכר אותו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. וכתב עוד רבינו בפירוש המשנה הקנסות שחייב הכתוב לאונס ומפתה ומוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש ההוא נתחייב בהם והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם עכ\"ל. ואיני יורד לסוף חילוק זה דגם הלוה מחבירו חייב הוא לפורעו אלא שהשביעית משמטתו ואפשר לומר שמאחר שכתובים בתורה הוה ליה כגבויים או כמסורים ביד בית דין x: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומאימתי נזקפין וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המגרש את אשתו וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה על המשכון.</b> משנה פ\"י דשביעית (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו'.</b> כתב רבינו שמשון שם בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט דכתיב אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב״ג דס״פ שבועת הדיינים דאמר אע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט עכ״ל. וכ״כ הרא״ש בפרק השולח והשתא קשה על רבינו למה פסק והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' ונ״ל שטעמו משום דההיא דס״פ שבועת הדיינים (שבועות דף מ״ד:) הכי איתא לימא כתנאי המלוה [את חבירו] על המשכון ונכנסה שמטה אף ע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב״ג רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קמיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר כנגדו [אינו משמט] רבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא. והשתא יש לתמוה על רבינו שמשון והרא״ש דנקטי בפשיטות דלרשב״ג אפילו אינו שוה אלא פלג משמט כל החוב דהא קאמרה גמרא לעולם כנגדו ואף ע״ג דדרך דחייה איתמר מ״מ לא מיפשט פשיטא מילתא דלרשב״ג משמט כולו ורבינו סובר דנקטינן כהאי אוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו משום דלאוקימתא קמייתא קם ליה שמואל כרשב״ג ורבינו פסק ברפ״י משכירות דלא כשמואל ובפלוגתא דתנאי אית לן למינקט כרשב״ג לגבי רבי יהודה הנשיא הילכך ע״כ לומר דנקיטינן כאוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו ומהירוש' (שביעית פ״י ה״א) דאמר שמואל אפילו על המחט אין ראיה דשמואל לטעמיה אזיל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולית הלכתא כוותיה ועוד דמשמע דבירושלמי גופיה פליגי עליה דשמואל דלא גרסינן דכתיב אלא הכי גרסינן אשר יהיה לך את אחיך וכו' ולאו מדברי שמואל הוא אלא מדברי מאן דפליג עליה וה״ק דינא דמשכון לא ילפינן ליה אלא מפרט לשל אחיך בידך והיינו כנגד מה שיש לאחיך בידך דוקא לא על יותר ממה שיש לאחיך בידך ובכן עלו דברי רבינו על נכון ודעת הר״ן כדעת רבינו שכתב בפרק השולח כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד החוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בפ' שבועת הדיינים עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוסר שטרותיו לבית דין וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>וכן בית דין שחתכו את הדין וכו'.</b> גם זה משנה וכל מעשה בית דין אינן משמטין ובירושלמי מעשה בית דין אלו גזרי דיינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשראה הלל הזקן וכו'.</b> משנה שם (מ\"ג): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל לו א״א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי וכו' טעמו דבפרק השולח (גיטין דף ל״ו) מקשה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה [דרבנן] וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דמשמט ותירץ אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר בית דין הפקר. והראב״ד מפרש כרש״י שפירש דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא אבל רבינו נראה שמפרש כפי' התוספות דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תקינו דלשמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב״ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקני להוציא מידו ע״י הפקר אבל קושיא קמייתא דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא לא מיתרצא אלא כדאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין פרוזבול וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל\"ז): \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ומכל מקום בית דין דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר\"ת כתב פרוזבול מטעם זה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בתשובה וכ\"כ הריב\"ש בשם הרשב\"א וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב סתם דיני פרוזבול וכן נראה דעת רבינו ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבית דין של רבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דין של רבי אמי ורבי אסי וכן משמע עוד ממ\"ש בסמוך גבי תלמידי חכמים שהלוו זה את זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זהו גופו של פרוזבול וכו'.</b> משנה פרק עשירי דשביעית (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין פרוזבול וכו'.</b> גם זה משנה ו' שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפי' קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכיריים וכו'</b> בפרק השולח: \n",
+                "<b>היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול.</b> גם זה במשנה שם היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש שם רבינו דאפי' היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפילו הכי כותבין עליה פרוזבול ואף על גב דמתניתין קתני ממושכנת בעיר נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ולפיכך השמיט רבינו תיבת בעיר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'.</b> גם זה במשנה שם בשם רבי חוצפית וכתב שם רבינו רבי חוצפית איני רואה חולק עליו: \n",
+                "<b>אין לו קרקע וכו' היה לו חוב על חבירו וכו'.</b> ברייתא פרק השולח (גיטין דף ל״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד שלוה מחמשה וכו' עד פרוזבול א' לכולן.</b> גם זה משנה בפ\"י דשביעית (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כג)</small> כתב הפרוזבול תחלה וכו'.</b> בתוספתא אלא ששנויה בהיפך ונראה שט\"ס הוא שהטעם מהופך וקל להבין: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך פרוזבול המוקדם כשר וכו'.</b> במשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא שטר חוב וכו' ואם אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו'. ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד וכו'.</b> מימרא פרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש שמזמן הסכנה ואילך וכו'.</b> משנה ס\"פ הכותב (כתובות פ\"ט) ב\"ח שהוציא ש\"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב\"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' ב\"ח גובה שלא בפרוזבול ונראה מדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה שהוא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו עכו\"ם גזירה על המצות היו יריאים לשמור פרוזבוליהם התקינו שיהא המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע\"פ שעבר הגזירה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ור\"ש בן גמליאל מפרש הוא והלכה כמותו ואת\"ל שהוא חולק הא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n",
+                "<b>והיתומים אינם צריכים פרוזבול.</b> מימרא בפרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> הוציא פרוזבול וטען הנתבע וכו' עד ואוכל דבר אסור.</b> נלמד ממה שנתבאר שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמידי חכמים שהלוו זה את זה.</b> בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. כתב הראב\"ד דבריו סותרים זה את זה עכ\"ל. כלומר שהוא כתב לעיל שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין וי\"ל שכבר כתבתי שדעת רבינו דב\"ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי ורבי אסי בדורם דכל ב\"ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול דיפתח בדורו כשמואל בדורו ורבנן דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והיו חשובים להפקיע ממון ורבינו לא חשש לכתוב כאן שצריך שיהיו ב\"ד חשוב שסמך על מה שכתב בפרק זה ולא בא כאן אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי ותלמידים שכתב היינו תלמידים מב\"ד חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כח-כט)</small> כל המחזיר חוב וכו' אמר לו אע\"פ כן וכו'.</b> משנה פרק י' דשביעית (מ\"ח וט'): \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך המלוה לומר וכו' ואל יאמר לו בחובי וכו' החזיר לו חובו וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) ודברי רבינו במה שכתוב בגמרא ותלי ליה עד שיאמר לו אעפ״כ שלא כפירוש רש״י אלא קרוב לפירוש הערוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנמנע מלהלוות וכו'.</b> מבואר בתורה ובפ\"י דשביעית (מ\"ג) שנינו כשראה הלל שהיו העם נמנעים מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל וכו'.</b> בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י\"ד שנה וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר שש שנים תזרע שדך</b> כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש י\"ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל\"ו ביובל היתה.</b> בפרק בתרא דערכין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד י\"ז יובלים מנו ישראל א\"א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י\"ז יובלות מנו דהוי אליבא דר\"י וכתב ששנת ל\"ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר\"י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת\"כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ\"ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י\"ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י\"ז שנה של י\"ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר\"ע אתיא ולאו דוקא י\"ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי\"ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י\"ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט\"ז אבל מנין י\"ז הם אע\"ג דבצרי להו י\"ד שנה מ\"מ כיון שמן הי\"ז מנו ל\"ו שנה שפיר שייך למיתני י\"ז יובלות מנו דמנין י\"ז מנו וכן נראה מלשון רש\"י דברייתא כר\"ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי\"ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י\"ז יובלות מנו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק\"ג וכו'</b> כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ\"ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע\"ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי\"ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק\"ב ומשנה שאחריה התחילו למנות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מר\"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה</b> כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ\"ה לאלול למולד בהר\"ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר\"ה ומולדו וי\"ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר\"ה של מולד וי\"ד ולא מר\"ה של מולד בהר\"ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שת\"י שנים עמד בית ראשון</b> כלומר מאחר שכתוב שבת\"פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת\"י שנים סך תת\"צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת\"נ שהם שיעור י\"ז יובלות הוצא מהם י\"ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל\"ו נמצא שחרב הבית בשנת ל\"ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו\"ש שהרי שנת ל\"ה ביובל היתה שמטה: \n",
+                "<b>כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות.</b> בפרק ב' דערכין (דף י\"ב י\"ג) וכרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות.</b> בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב ל\"ג) ופי' רש\"י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה.</b> כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י\"ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט\"ו מן היובל הט' היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י\"ב חדש וכו' הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת\"כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי\"ד הוצא המאות ליובלות נשארו י\"ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט\"ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש\"י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק\"ז לחרבן וכו'</b> כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק\"ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז' והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' שלא מנו באותם ע' שנה וכו' אלא שמטות בלבד בלא יובל.</b> לשון זה קשה בעיני דמאי נ\"מ בין זה למ\"ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע\"פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע\"פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ\"ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע\"פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע' של חרבן ות\"כ שעמד בית שני ואלף ק\"ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ\"ו תחלקם לשביעיות האלף ות' הם מאתים שמטות והקצ\"ו הם כ\"ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע\"פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז\"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז\"ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז\"ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו\"ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ\"ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע\"ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דש\"מ לא מנינן יובל אלא ז' ז' בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ\"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ\"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ' שבועות פ\"ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ\"ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע\"ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ\"ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש\"ה אע\"פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר' יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע\"ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע\"פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ\"ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר\"ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע\"פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע\"ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע\"פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' וכן משחרב באחרונה וכו' וכן עולה מגמרת ע\"ז וכו'</b> כלומר מדאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ט':) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו' ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' א\"א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו'. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע\"פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב\"ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק\"ז לחרבן מוצאי שביעית.</b> כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ\"ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ\"ט הכ\"ח הם ד' שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד' אלפים ותתקל\"ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה' אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנת יובל וכו'.</b> בפרק ב' דערכין (דף י\"ב) ובפרק קמא דראש השנה (דף ט') ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק\"ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משגלה שבט ראובן וכו' והוא שלא יהיו מעורבבין וכו'.</b> בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח\"ל וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח\"ל ומשני סד\"א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח\"ל לא ת\"ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח\"ל ואיתיה בפרק קמא דר\"ה (דף ט'). \n",
+                "<b>ומה שכתב שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע״ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב.</b> בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט): \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו'.</b> לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה\"ת כמו שכתבתי ברפ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו' עד תעבירו שופר.</b> ר\"פ בתרא דר\"ה (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ותוקעין בשופר תשע וכו'.</b> משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר\"ה (דף ל\"ד) יליף מקראי שהן ט' תקיעות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעבירים שופר בכל גבול ישראל.</b> מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של יובל ושל ר\"ה אחד הוא לכל דבר וכו'.</b> משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בו את החדש וכו' עד אלא בפני ב\"ד.</b> שם (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה דברים מעכבים ביובל וכו'.</b> בפרק קמא דראש השנה עלה ט' ע\"ב וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מר\"ה ועד יוה\"כ לא היו עבדים נפטרים וכו'.</b> שם עלה ח' ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> דין היובל בשביתת הארץ וכו' יתירה שביעית על היובל וכו'.</b> בת\"כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה: \n",
+                "<b>יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו'.</b> בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ ישראל המתחלקת לשבטים וכו'. ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה ואין מעשיהם מועילים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמוכר שדה לששים שנה וכו'.</b> [בבא מציעא דף ע\"ט]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם את ביתו וכו' אא\"כ העני אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו וכו'.</b> ת\"כ פרשת בהר סיני. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר ומכר מ\"מ וכו'.</b> בתוספתא פרק חמישי דערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין מוכר שדה אחוזתו וכו'.</b> מפורש בכתוב לפי רוב השנים תרבה מקנתו וכו' וכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא גאלה וכו'.</b> מפו' בכתוב ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה לו והיא מלאה פירות וכו'.</b> משנה וברייתא בפירקא בתרא דערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנים והזמורות וכו'.</b> בתוספתא דערכין פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה אחוזה וכו'.</b> במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את שדהו וכו'.</b> משנה ר\"פ בתרא דערכין (דף כט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו רצה הלוקח אסור.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ״ש מעת לעת.</b> ברייתא בפרק השג יד (ערכין דף י״ח ע״ב) ויליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שיאכל הלוקח וכו' עד הרי אלו עולין למנין. </b> משנה שם (דף כ\"ט ע\"ב) וטעמא דהובירה פירש\"י משום דאיהו אפסיד אנפשיה וא\"כ ה\"ה להובירה שתי שנים ורבינו דנקט הניחה בורה שנה ואכלה שנה לאו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה בשנת היובל עצמה וכו'.</b> שם פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה שנה אחת לפני היובל וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> מכר נקעים מלאים מים או טרשים וכו' עד ולא לאילנות.</b> פ\"ב דערכין (דף י\"ד ע\"ב) אלא שדין נקעים מלאים מים אינו שם ואפשר שחסרון הוא בספרים דידן אי נמי דמדאשכחן דיהיב גמרא טעמא לטרשין משום דלאו בני זריעה ממילא משמע דה\"ה לנקעים מלאים מים שגם הם אינם בני זריעה וגם בכל דוכתא דינם שוה בין לענין מכר בין לענין הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר שדהו לראשון וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה לראשון במאה דינר וכו'. עד הרי זה מחשב עם האחרון.</b> משנה פירקא בתרא דערכין (דף ל): \n",
+                "<b>וכן אם מכר במאה והשביחה וכו' עד ומריעין כח הלוקח.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> המוכר שדה אחוזתו וכו' עד או אינו גואל. </b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצו קרוביו לגאול וכו'.</b> מקרא מלא דבר הכתוב והוזכר פ\"ק דקידושין ובספרי רבינו כתוב או דודו או בן דודו וגו' וט\"ס הוא כי פסוק זה במוכר עצמו הוא דכתיב אבל במוכר שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וכן נמצא בספר כתיבת יד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שדהו מתנה וכו'.</b> משנה בס״פ יש בכור (בכורות דף נ״ב ע״ב) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחים שחלקו וכו'.</b> בס\"פ יש בכור. \n",
+                "<b>ומ\"ש חלקו ביובל וכו': וכן הבכור והמייבם וכו'.</b> משנה פרק יש בכור ואלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמרא דמחזירין זה לזה ומאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחילה כך פירש\"י ומדברי רבינו נראה דה\"ק אין מחזירין לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלוק כבתחילה אלא החלוקה קיימת רק שמחליפים של זה בשל זה דאילו לפירוש רש\"י קשה מהיכא תיסק אדעתין שיהיה מפסיד זה חלק בכורתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל היורש את אשתו וכו'.</b> לטעמיה אזיל שפסק בפרק [י\"ב] מהלכות אישות כמ\"ד הכי: \n",
+                "<b>ואם ירש ממנה בית הקברות וכו'.</b> משנה ס\"פ יש בכור כר\"י בן ברוקא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר בית וכו'.</b> משנה בפ\"ב דערכין (דף ל\"א) המוכר בית בבתי ערי חומה ה\"ז גואל מיד וגואל כל י\"ב חדש ואמרינן בגמרא די\"ב חדש מעת לעת בעינן ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>וכשרוצה לפדות וכו' ואינו גורע ללוקח כלום.</b> כלומר ולא כשדה אחוזה שמגרע מדמי המכר לפי הזמן שהיה בידו כמו שנתבאר בפרק שלפני זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין הקרובים פודים אותה וכו'.</b> בפרק קמא דקידושין (דף כ' כ\"א) בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו: אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין.</b> בפרק בתרא דערכין עלה ל\"א וכרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת הלוקח יפדה מיד בנו וכו'.</b> משנה פ' בתרא דערכין (כ' כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר לראשון וכו'.</b> שם במשנה אין מונין שנה אלא משעה שמכר שנאמר עד מלאת לו שנה ופירש רש\"י שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט שנאמר עד מלאת לו שנה משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונים ובגמרא (דף ל\"א ע\"ב) למי חולט רבי אלעזר אמר ראשון חולט רבי יוחנן אמר שני חולט משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רבי אלעזר דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: \n",
+                "<b>הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נתן הבית וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שנה מעוברת וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר שני בתים וכו'.</b> מימרא שם עלה ל\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיע יום י\"ב חדש ולא נמצא הלוקח וכו'.</b> משנה שם תקנת הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בית עיר חומה וכו'.</b> ברייתא שם עלה ל\"א ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר בית עיר חומה והגיע יובל וכו'.</b> שם עלה ל\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר בית בבתי החצרים וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא לפנים מן החומה וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין בו ד' אמות וכו'.</b> פרק קמא דסוכה (דף ג') ופירש\"י אינו נחלט אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין: \n",
+                "<b>וירושלים אין הבית נחלט בה.</b> בפ' בתרא דערכין (ל\"ב) ובפ' מרובה: \n",
+                "<b>ובית הבנוי בחומה וכו'.</b> משנה שם וכרבי יהודה לגבי רבי שמעון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שגגותיה חומתה וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהים חומתה.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המקום נקרא ערי חומה וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויקיפוה חומה תחילה וכו'</b> מימרא דריב\"ל פירקא קמא דמגילה (דף ג' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ וכו'.</b> שם בעלה הנזכר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חידוש גדול אני רואה בכאן וכו'. כוונתו לומר שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב שמשגלו בטלה קדושת יהושע אפילו אם היא עדיין מוקפת והיאך כתב שאם היתה מוקפת בימי יהושע אף ע\"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת וצריך לומר דעתה לאו אחר שגלו קאי אלא אקודם שגלו בחרבן ראשון קאי וקרי עתה לגבי שעת כיבוש יהושע וזה מבואר מאד בדברי רבינו: \n",
+                "<b>וכיון שגלו בחרבן ראשון וכו' עד סוף הפרק.</b> פרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עיירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני גולה מצאו אלו וקידשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ורמינהי אמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני גולה מצאו אלו וכו' ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא איבעית אימא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ואיבעית אימא חדא מינייהו ר\"א ברבי יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לוא חומה אע\"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן מ\"ט דמ\"ד [קדושה ראשונה קידשה לשעתה] ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו כל x הקהל השבים מן השבי וכו' אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע וכו' ואומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו ואידך דבעו רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלוהו וכו' ופסק רבינו כמאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא משום דמסתבר טעמיה טפי ועוד דאמרינן בפירקא קמא דחולין עלה ז' גבי רבי שהתיר בית שאן מפני שאכל שם רבי מאיר עלה ירק משום דסבר לה כי הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וכו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא כיון דכל הני תנאי ואמוראי סברי הכי אבל יש לתמוה על רבינו שפסק כמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא ופסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר\"א ברבי יוסי דדריש אשר לו חומה וכו' ומשום דדריש הכי מוכח בגמרא דסבר קידשה לעתיד לבא והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי וי\"ל דרבינו פסק כר\"א ברבי יוסי משום דבפ\"ק דמגילה עלה ג' מתיב לריב\"ל מדר\"א ברבי יוסי אלמא הלכתא כוותיה וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא איכא למימר אפשר דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והכי קאמר אע\"פ שאין לו חומה עכשיו וכו' אקודם שגלו בחרבן ראשון דוקא קאי וכי משני גמרא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ולא בעי לשנויי ההיא ר\"א בר\"י היא סבר דאיכא לפרושי מילתיה כדאמרינן דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וכיון דסתם גמרא בפ\"ק דמגילה מתיב מיניה נקיטינן כוותיה בגוונא דלא ליפלוג אמאי דקי\"ל דלא קידשה לעתיד לבא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן לעתיד לבא א\"א הא דלא כרבי יוסי וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> שבט לוי אע\"פ וכו' אלף הראשונים מגרש וכו'.</b> בסוטה פרק חמישי (דף כ\"ז) משנה וכר\"א בנו של רבי יוסי הגלילי ודלא כר\"ע דאמר אלפים תחום שבת משום דקיימא לן בפ\"י דתחומין דרבנן וכתב רבינו ברפ\"ז מהלכות שבת דתוך י\"ב מיל אינו אלא מדבריהם ומפרש רבינו כפשטא דמתני' ששלשת אלפים אמה היו ודלא כפירוש רש\"י שלא היו אלא אלפים ואע\"ג דברייתא דכיצד מעברין (דף נ\"ז:) מסייע ליה דחאה רבינו מקמי xx מתני' כפשטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ה)</small> ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה וכו'.</b> פרק ב' דמכות (דף י\"ב): \n",
+                "<b>אין עושין בערי הלוים עיר מגרש וכו'.</b> משנה בסוף ערכין (דף ל\"ג ע\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בשאר ערי ישראל.</b> משנה וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יסתור וכו'.</b> תוספתא דערכין סוף פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים שמכרו שדה וכו'.</b> משנה בסוף ערכין כהנים ולוים מוכרים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים ופירש רש\"י דלאו בשנת היובל עצמה דהא איכא למימר ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאת וכו' ולכך כתב רבינו ואפילו סמוך ליובל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שירש את אבי אמו לוי וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבט לוי מוזהרים וכו'.</b> סיפרי פרשת שופטים: \n",
+                "<b>ובן לוי או כהן וכו': כתב</b> הראב\"ד אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות וכו'. טעמו לומר שבמדין לא נטלו חלק בביזה כשאר ישראל אלא והרמות מכס ליי' וגו' ממחציתם תקחו וגו' ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וגו' ונתת אותו ללוים ומדין לא היתה מהארץ שנכרת עליה ברית ומאחר שלא נטלו הלוים בביזתה חלק שוה עם ישראל מוכח מילתא דלא שנא בין ארץ שלא נכרת עליה ברית לארץ שנכרת עליה ברית ומה שנטלו שם לא בתורת ביזה נטלו אלא בתורת תרומה שצוה לתת להם הוראת שעה ומאחר שתמורת חלקם בארץ נתן להם הקדוש ברוך הוא תרומות ומעשרות לפי דעת רבינו שבארץ שלא נכרת עליה ברית יש להם חלק בארץ ובביזה לא יטלו בו תרומות. ואני אומר שאין זו השגה דאימר דאה\"נ וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא וסובר רבינו דאדרבא משם ראיה דמדחזינן דבארץ שנכרת עליה ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו אתא לגלויי דמדין כיון שלא נכרת עליה ברית לא היתה בכלל לא היה לכהנים חלק בביזה וה\"ה לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה: \n",
+                "<b>סליק בריך רחמנא</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cae747d966024e295aa4b02783c2fad75120d6f5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,878 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לשבות וכו' אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו'.</b> בריש מועד קטן (דף ג') ובחרישה בשביעית נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומספיקא לא מלקינן ליה ועוד דרבא דאמר אהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב סבר כוותיה ועוד דבירושלמי פ\"ז סיימו דרבי יוחנן סבר אין לוקין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק.</b> ירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') רשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית משמע דרבנן אסרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יחתוך היבולת וכו'.</b> משנה פ\"ב דשביעית (מ\"ב) ואיתא בגמרא בריש מ\"ק (דף ג'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפסג.</b> בריש מ\"ק x ופירש\"י כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו והר\"ן כתב שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מציתין את האור וכו'.</b> תוספתא פ\"ג וירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש באישת הקנים</b> שם [באישת הקנים] מחיצת הקנים: \n",
+                "<b>ואין מלמדין את הפרה וכו' ושורין וכו' עד במוצאי שביעית.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>הראב\"ד</b> כתב נ\"א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית עכ\"ל ואיני יודע מה מלמדנו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקיימים האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו.</b> שם בירוש' ולא נתפרש לי פירוש האלויי ומ\"כ פי' האלויי העולים בראש הגג וטעמו מפני שאל\"ף ועי\"ן מתחלפות. ומ\"מ יש לתמוה מאי אשמעינן דמקיימין אותו והא אף בשדה העולה בו מקיימין אותו. והראב\"ד כתב נ\"א מקיימין את העלין שבגג עכ\"ל. וגם עליו יש לתמוה כן ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק אע\"פ שאין איסור בקיומו אין משקין אותו ויותר נכון לומר דהכי קאמר אע\"פ שירקות רכין אין מקיימין אותן כמו שיתבאר בפרק ד' מפני מראית העין שיבאו לומר שנזרעו בשביעית אבל העולים בראש הגג אע\"פ שהם רכים מותר לקיימם דליכא למיחש שיאמרו שנזרעו בשביעית שאין דרך לזרוע בגג אלא מאליו עולה ונראה שלכך היה שונה העלים להורות דברכים מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים.</b> ירושלמי פ\"ד דשביעית (ומ\"ק דף ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ועודרין תחת הגפנים.</b> בריש מ\"ק ורש\"י כתב דל\"ג לה משום דלעיל קתני מנין לעידור שאסור ורבינו נראה שלא היה גורס ההיא דמנין לעידור דאסור. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור וכו'.</b> שם ופירש\"י קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקין בית השלחין וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>וכן שדה האילנות וכו'. </b> משנה שם (דף ו':) רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וכו' וחכמים מתירים ובירושלמי שם (הלכה ג') ובסוף פ\"ב דשביעית (הלכה ז') מה נן קיימין אם במרווחין דברי הכל אסור אם ברצופין דברי הכל מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה רבי אליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין הא רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מהו להמשיך [נילף הדא דרבנן מן דרבי אליעזר בן יעקב כמה דראב\"י אמר במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך] כן רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך. ואע\"פ שמשנת ראב\"י קב ונקי פסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ואע\"פ שבפ\"ח מהלכות שביתת יום טוב פסק כראב\"י היינו משום דאשכחן מימרא דרב יהודה אם היתה שדה מטוענת מותר דשייכא בדראב\"י דאילו לרבנן לא איצטריך ורב יהודה לא איירי אלא במועד אבל בשביעית הדרינן לכללין ופסקינן כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית לחול המועד כדאיתא בירושלמי פרק ב' דשביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עפר הלבן וכו'.</b> משנה פרק ב' דשביעית (משנה י') מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר\"ש ראב\"י אוסר ומן הדין היה לפסוק כראב\"י שמשנתו קב ונקי אלא מפני שאמרו שם בירושלמי אתיא דר\"ש כרבנן ודראב\"י כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן וכו' וכיון דר\"ש כרבנן פסק הלכה כרבנן וכן פסק בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושין עוגיות לגפנים.</b> ברייתא בריש מ\"ק (דף ג') לענין שביעית ולפי מה ששנינו שם במשנה אין עושין עוגיות לגפנים לא קאי אלא למועד ולא לשביעית ובפירש\"י עוגיות עגול סביב: \n",
+                "<b>ועושין אמת המים בתחלה.</b> משנה שם ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וממלאים את הנקעים מים.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפני מה התירו כל אלה וכו' שאין אסור מן התורה אלא אותם שתי אבות וכו'.</b> בריש מ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משרבו האנסין וכו'.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספי [שביעית] כשרים ומפרש רבינו שהטילו מלכי רומי לעשות מחנות לחיילותיהם ורש״י פירש ארנונא מס שגובה מן התבואות כך וכך מן השדה לשנה. פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ. והראב״ד כתב אנו קבלנו וכו': \n",
+                "<b>וכן מי שכפאו אנס וכו'.</b> נראה שבא ללמדנו שאף על פי שלא יהיה האנס מלך או עבד מלך הרי זה עושה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בחנם</b> נראה שהטעם כדי שלא יבואו להערים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע בשביעית וכו'.</b> משנה פ\"ב דתרומות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שישראל חשודים וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החורש את שדהו וכו'.</b> משנה פ\"ד דשביעית (משנה ב') שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין חוכרין אותה ממנו.</b> גם זה משנה ג' שם חוכרים נירים מן העכו\"ם בשביעית אבל לא מישראל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם מת יזרענה בנו.</b> שם בירושלמי ובפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״ג) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ה:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף מ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעביר קוצים מארצו וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דשביעית (משנה ב') שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שסקל ממנה אבנים וכו'.</b> במועד קטן (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומן לפת וכו'.</b> משנה ספ\"ק דכלאים (משנה ט'): \n",
+                "<b>הטומן את הלוף וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ב') וכחכמים: \n",
+                "<b>ומותר למרס באורז בשביעית וכו'.</b> משנה ספ\"ב דשביעית (משנה י') ממרסין באורז בשביעית ר\"ש אומר אבל אין מכסחין ופי' הר\"ש ממרסין באורז שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס אבל אין מכסחין שאין חותכין עלין של אורז תרגום לא תזמור לא תכסח. ופסק רבינו כרבי שמעון ונראה לי שהטעם מפני שהוא מפרש שרבי שמעון לא לחלוק בא אלא לפרש וכן נראה מדבריו מפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> בראשונה היו אומרים וכו'.</b> משנה ריש פ\"ד (מ\"א) וירושלמי פ\"ד דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה בהמתו עומדת בתוך וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצץ אילן וכו' עד מותר לשרש.</b> משנה שם (משנה ד) וכב\"ה ואע\"פ שהיא שנויה בזיתים הוא הדין לכל אילן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבקיע בזית וכו'.</b> משנה ה' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזנב בגפנים וכו'.</b> גם זה משנה ו' שם וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קוצצין בתולת שקמה וכו'.</b> משנה ה' שם ופסק כרבי יהודה וכן פסק בפירוש המשנה ואפשר שהטעם מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח וכו'.</b> גם זה משנה ו' שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא יוציא אדם זבלים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יעשה אשפה בתוך שדהו וכו'.</b> משנה רפ\"ג דשביעית (משנה א') ופסק כר' יוסי לגבי ר\"מ ורבי יהודה, \n",
+                "<b>ומתוק</b> פירש בירוש' פקוע והוא מלשון פקועות שדה וכו' והוא הנקרא בערבי חנט\"ל והוא מר וקראוהו מתוק ע\"ד סגי נהור. \n",
+                "<b>ומשיקשר</b> פירש בירוש' משיעשה קשרים קשרים: \n",
+                "<b>ולא יעשה אשפה פחותה מק\"נ סאה של זבל וכו'.</b> משנה שם (מ\"ב) עד כמה מזבלין עד ג' ג' אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך וידוע שהכור שלשים סאין ולתך חצי כור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה להוסיף יוסיף.</b> שם במשנה מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ר\"ש אומר אף על האשפתות וכתב רבינו אם ירצה להוסיף מוסיף כלומר אם ירצה להוסיף בכל אשפה יותר מק\"נ סאה מוסיף והיינו דתנן מוסיפין על המשפלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה לו דבר מועט וכו'.</b> שם במשנה ג' ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יעשה בכל בית סאה יתר מג' אשפתות</b> היינו כת\"ק דאמר אין מוסיפין על האשפתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והרוצה לעשות כל שדהו וכו'.</b> משנה ג' שם עושה אדם את שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה יתר מכאן x מחציב דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק ג' או עד שיגביה ג' כך היא גירסת ספרי המשנה ונוסחא אחרת יתר מכאן מותר וזו גירסא נכונה וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובא שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים ופירוש יתר מכאן כלומר אפילו יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ור\"ש לטעמיה ואע\"ג דתנא ליה ברישא הדר תנייה כדאמרינן בירושלמי ולמה תניתא תרי זימנין אמר רבי ירמיה כאן בפוחת מן המשפלות וכו' ומשמע לי שרבינו מפרש דמתני' תרי מילי קתני ברישא שאם רצה לעשות כל שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה עושה והדר קתני שאם רצה להוסיף יותר מג' ג' אשפתות לבית סאה מותר לרבי שמעון ולחכמים אסור להוסיף יותר משלש אשפתות לבית סאה אלא ע\"י שיעמיק שלשה או יגביה שלשה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעושה זבלו אוצר עושה.</b> משנה שם וכת\"ק ופי' הר\"ש עושה אדם את זבלו אוצר דאותן שלש אשפתות לבית סאה אם בא להניחן במקום אחד בשדה ואפילו מאה משפלות במקום אחד מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר משלש אשפתות לבית סאה ה\"נ אסור במקום אחד יותר משיעור שלש אשפתות קמ\"ל דמותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו היה מעמיד הזבל על הסלע וכו'.</b> היינו סיפא דמתניתין שכתבתי בסמוך יתר מכאן מותר דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה וידוע דהלכה כחכמים ומשמע לרבינו דהוא הדין לנותן על הסלע מדקתני התם בבבא אחריתי דרבי אליעזר בן עזריה משוה נותן על הסלע למעמיק שלשה או מגביה שלשה משמע דת\"ק גם בנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לאדם להוציא זבל וכו' עד וגומם עד לארץ.</b> הכל משנה שם (משנה ד'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עיקם עלינו את הדרך וכו'. ויש לומר שרבינו מפרש כאן שמה ששנינו ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו מילתא באפי נפשה היא דאשמעינן שמותר להוציא זבל מהסהר ולתת בתוך שדהו בין שהיה הסהר בתוך שדהו או בתוך שדה חבירו וכדרך ששנה ברישא עושה אדם שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה דהתם איירי במוציא הזבל מהחצר והכא איירי במוציא מהסהר ואשמעינן דחצר וסהר שוים הן ולהורות לנו שאינו מקושר ומוציא מן הסהר וכו' עם המדייר שדהו וכו' דלא נימא דוקא בהאי גוונא שעוקר שלש רוחות וכו' הוא שמוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו אבל בגוונא אחרינא אינו מוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו ולהזהר מזה הקדים רבינו מוציא מן הסהר ואין בדבר עיקום ולא בילבול אדרבה אפריון נמטייה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנתכוון לתקן שדהו וכו'.</b> לשון המשנה בד\"א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול בד\"א בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל. ובירושלמי תני אמר רבי יודא בד\"א בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפילו יותר מכאן מותר אמר רבן שמעון בן גמליאל [בד\"א] בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור אמר רב ביבי הורי רבי ייסא כדון תניא לקולא ורבינו נראה שגורס הורי רבי ייסא כדון תניא לחומרא ועל האומר לקולא תמהני איך יתכן שיקל בנתכוון לתקן שדהו יותר מכשלא נתכוון וגם על סברת רבי יהודה יש לתמוה כן ונראה שהיא כתובה בטעות וכך צריך להגיה בד\"א שנתכוון לתיקון שדהו אבל לא נתכוון אפילו יותר מכאן מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבנים שראויות וכו' עד לא ינטלו.</b> גם זה משנה שם (משנה ז') אבנים שזעזעתן המחרישה ובירושלמי לא סוף דבר בשזעזעתן [המחרישה] אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזען: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסקל שדהו וכו' עד יטול את כולן.</b> ג\"ז במשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימלא אדם גיא עפר וכו'.</b> ג\"ז משנה ח' שם ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ וכל אבן שיכול לפשוט ידו וליטלה ה\"ז תנטל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד המשנה לא דברה על זה כלל אבל היא כך וכו'. ואני אומר שהוקשה לרבינו מה תיקון יש בבנין המדרגות ע\"פ הגאיות ולפיכך פירש בפירוש משנה זו כך כשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנם לא יסמוך בעפר ר\"ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה\"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזיר עפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם ומ\"מ יש לתמוה למה לא חילק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים לשביעית משפסקו גשמים כמו שחילקו במשנה וצ\"עx. ועל מה ששנינו אבל עושה הוא חייץ פירש שם רבינו חייץ הוא מחיצה ר\"ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה עכ\"ל. וע\"פ מה שפירש באין בונין מדרגות ע\"פ הגאיות שאין אסור בנין המדרגות אלא שלא יסמוך בעפר איך יפול על זה אבל עושה הוא חייץ ואפשר דה\"ק לא יחזיר העפר לגאיות משום דהוי תיקון הקרקע אבל עושה הוא חייץ שאף ע\"פ שהוא שבח לגיא להיות מובדל משאר שדות מ\"מ אינו תיקון הקרקע ממש. ועל מה ששנינו וכל אבן שהוא יכול לפשוט ידו וליטלה פירש רבינו האבנים שיהיו קרובים לפי הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם נאמר שהוא לתקן שדהו נתכוון עכ\"ל. והר\"ש פירש כל אבן שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכים לגדר הרי זה תנטל שהגדר מוכיח עליו דלבנות הגדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה עכ\"ל. והראב\"ד פירש כל אבן שהוא יכול לפשוט כשעומד בר\"ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל וכו' והוא על פי הירושלמי דאמאי דתנן כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה ה\"ז תנטל א\"ר יעקב בר בון בשם ר\"ל זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו די מנכש ויהיב עשביה עליהון הדא דתימא בבקעה אבל בהרים ובטרשים וטיבו חשב ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבני כתף וכו'.</b> ג\"ז משנה ט' שם וכרבי יוסי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מ\"מ אפילו מתוך שלו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הקבלן מביא מ\"מ.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ וכו'. ותמיהא לי וכי נתכוון לחלוק שדהו מה בכך הא תנן אבל עושה הוא חייץ וצ\"ע. ופי' הר\"ש הקבלן מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ\"מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפילו מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפילו אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל וי\"מ קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אע\"פ שהוא אריס בה עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כי\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרצה שהיא סוגה בעפר וכו'.</b> ירושלמי שם (הלכה י') אמאי דתנן הבונה גדר בינו ובין ר\"ה מותר להעמיק עד הסלע ל\"ש אלא בינו לבין ר\"ה הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין ר\"ה אסור בפירצה שהיא סגה את העפר אבל בפירצה שאינה סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית וכו' ושאינה מכשלת את הרבים אבל אם היתה מכשלת אע\"פ x (שאינה) סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לבנות גדר וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה ג' שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבודת הארץ בשנה ששית וכו' עד כדין תורה.</b> בריש מ\"ק (דף ג') ובתוספתא פירקא קמא דשביעית ובירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו שדה האילן וכו' עד ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות.</b> משנה פרק קמא דשביעית (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד חורשין כל בית סאה בשבילן א\"א נ\"ל מהגמרא וכו'. משיג על רבינו שסיים וכתב ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות שמהירושלמי נראה שכל אחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות לערך ס' מנה ולדעת רבינו נ\"ל דמתניתין קשיתיה דקתני עד שיהו משלשה ועד תשעה ולא הוה ליה למיתני אלא עד שיהיו עשרה ולכך פירש דמג' עד ט' יש להם דין אחר דג' בעינן שכל אחד יהא ראוי לעשות ואם יש בהם אחד שאינו ראוי לעשות אין חורשים להם אלא לצרכן וכשהם מג' ועד ט' אע\"פ שיש בהם אחד שאינו ראוי לעשות חורשין כל בית סאה בשבילן. ומ\"ש בירושלמי ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים נראה דקאי אמג' ועד ט' דלא תימא כיון שהם יותר משלשה אע\"פ שיעשו פחות מס' מנה חורשין כל בית סאה אלא צריך שלא יפחות ממה שצריך שיעשו כשהם שלשה דהיינו ס' מנה וזעירא בר' חנינא אמר שלא יפחות מחשבון מתושעים היינו לומר שמשלשה ולמעלה צריך שיהו כל שלשה ראויים לעשות ס' מנה ונמצא שכשהם ט' צריך שיהיו ראויים לעשות שלשה ככרים של ס' מנה כל אחד ופסק רבינו כרב ביבי משום דמשמיה דרבי חנינא קאמר לה דהוא מאריה דגמרא טובא טפי מזעירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עשרה אילנות וכו' עשר נטיעות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (משנה ד'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הל\"מ.</b> בפ' לולב וערבה (סוכה ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עשויות שורה אחת וכו' עד לעשרה.</b> משנה ספ\"ק דשביעית: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היו עשויות שורה אחת מוקפות א\"א נ\"ל מהגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין עכ\"ל. איני יודע מהיכא יליף לה ומ\"מ לישנא דמתניתין משמע דאו מוקפות קתני דמוקפות בעטרה אינו כתבנית עשויות שורה וכן פירש רבינו בפירוש המשנה שורה הוא שיהיו כשורה אחת על קו אחד. ומוקפות עטרה להיות כקשת עגולה עכ\"ל. ור\"ש פירש שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות וכו' מוקפות עטרה גדר סביב וא\"כ איני יודע למה הוצרך להזהיר ולומר דאו קתני ויש ספרים דגרסי במתניתין או מוקפות וכתב רבינו שמשון שהטעם שאין חורשין להם אלא לצרכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימין במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדילועין וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא נטיעה וכו'.</b> גם זה פרקא קמא משנה ח' שם וכר' עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנקצץ.</b> ג\"ז משנה שם דברי רבי שמעון ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ואין לומר שטעמו משום דאמרינן בירושלמי רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד וכמו שכתב בפירוש המשנה דכיון דחכמים פליגי עלייהו הוה ליה למיפסק כרבים ואין לומר דמשום דמשנת ראב\"י קב ונקי שהרי בפ\"א פסק רבינו דלא כוותיה ועוד דכי אמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוה ליה שיטה ולא קיי\"ל כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף בזמן המקדש מותר לסקל וכו' עד ולא מנקבין.</b> משנה פרק שני דשביעית (משנה ב' - ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן המקדש אין בונין מדרגות וכו'.</b> משנה פ\"ג דשביעית (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף בזמן הזה אין נוטעין וכו'.</b> משנה פרק ב' דשביעית (משנה ו') אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר\"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ור\"ש אומרים לשתי שבתות ואיפסיקא הלכתא בסוף פרק הערל (יבמות דף פ\"ג) כר' יוסי ור\"ש ואמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף י') שמלבד השתי שבתות של קליטה צריך שלשים יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא עקר הפירות מותרים ואם מת קודם שיעקור וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שתוציא הארץ וכו' הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה וכו'.</b> בת\"כ והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה ב\"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב\"ה אומרים אוכלים ואיתא נמי להאי פלוגתא במתניתין פ\"ד דשביעית (משנה ב') וידוע דהלכה כב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה וכו'</b> בת\"כ לא תבצור כדרך הבוצרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומד\"ס שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה</b> בת\"כ חכמים אומרים אין ספיחים מן התורה אלא מד\"ס ותניא תו התם את ספיח קצירך מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ובפ\"ט דשביעית (משנה א') תנן וחכ\"א כל הספיחים אסורים ואע\"פ שרבינו בפירוש המשנה פירשה לענין אחר כאן הוא מפרשה לענין זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו'.</b> כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ואע\"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהם.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספיחים העולים בשדה וכו'.</b> ירושלמי פ' הספינה: \n",
+                "<b>וכן התבן וכו'.</b> פ\"ט דשביעית ירושלמי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא גזרו עליו איסור ספיחים וכו'. כך כתוב בספר כתיבת יד. וגם רבינו לא איירי אלא בדין ספיחין ודין קדושת שביעית כתב בפ\"ה ושם כתב דין התבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעי' וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דשביעית ספיחים של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ומדקתני חורש על כרחנו לומר דלא מיירי בשביעית אלא בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו ועד מתי אסורים ספיחי שביעית.</b> כתב הראב\"ד א\"א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה וכו'. ואני אומר דאישתמיטתי' למרן מקום דין זה ודחק עצמו לבקש מקום מוצאו ולא עלה בידו ודברי רבינו מבוארים בפרק שני דדמאי ירושלמי וז\"ל ולענין ספיחים מראש השנה ועד חנוכה איסור ספיחים מהחנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ראש השנה צריכה ופסק רבינו דמעצרת ועד ראש השנה לקולא משום דאיסור ספיחים אינו אלא מדרבנן והתוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ח:) בד\"ה כל הספיחים הביאו הירושלמי הזה וכתוב בו מחנוכה ועד ראש השנה היתר ספיחים ונראה שכך היה גירסת רבינו: \n",
+                "<b>והזורע ספיחי שביעית במוצאי שביעית וכו'.</b> משנה פרק תשיעי דתרומות (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו'.</b> תוספתא פ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שאר הפירות אין לוקחין אותם במוצאי שביעית כו' עשה הבכיר וכו'.</b> משנה בפרק ו' דשביעית מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו עשה הבכיר הותר האפיל רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ומשמע בירושלמי דהלכה כרבי. וכן משמע בפ\"ק דסנהדרין ומשמע לרבינו שדין שאר פירות כדין ירק לתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מותר אדם ליקח לוף וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ה') וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד בתשרי ר\"ה וכו'.</b> משנה בריש ראש השנה: \n",
+                "<b>פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (עלה י\"ב ע\"ב) מייתי מתני' דפירקא קמא דמעשרות מאימתי הפירות חייבים במעשרות התאנים משיבחלו התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה\"מ אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מקץ שבע שנים וכו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית ומשם יש ללמוד להביאה שליש בששית לפני ר\"ה שאתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האורז והדוחן וכו' הולכים בהם אחר גמר הפרי וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ג:) מייתי הא דתנן בפרק ב' דשביעית האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר\"ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבאה ומייתי תו בברייתא דר\"ש שזורי סבר שזרעו לזרע אזלינן ביה בתר השרשה ובתר הכי אמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ופירש\"י במיני קטניות פליגי דר\"ש אזיל בתר השרשה ורבנן לא אזלי [בתר השרשה] למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועליה סמיך לפלוגי עליה דר\"ש שזורי ועלה דהא מתניתין דתנינן לעיל האורז והדוחן וכו' שהשרישו וכו' ומשמע לרבינו דהא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר הפרי גם לענין שביעית היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הירק בשעת לקיטתו וכו'.</b> פרק קמא דר\"ה (דף י\"ב) אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית: \n",
+                "<b>והאתרוג אפילו היה כפול וכו'.</b> יש בקצת ספרי רבינו חסרון מט״ס בסוף בבא זו וכך צריך להגיה ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית והדין הוא בפ״ב דבכורים (משנה ו') תנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר״ג רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר. ובפ״ק דר״ה (דף ט״ו) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר וכו' עד חייבים עליהם משום טבל ופירש״י אמר רבה אתרוג בת ששית שחנטה בששית וכו' עד חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אמרינן דסתם מתני' דהתם סבר כרבותינו דאושא דאמרינן אתרוג בתר לקיטה לשביעית ורבינו נראה דספוקי מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית כחמשה זקנים וכמתניתין דפ״ב דבכורים או אחר לקיטתו כרבותינו דאושא וכסתם מתניתין דפ' לולב הגזול וכן מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה למעשרות כרבי אליעזר דפ״ב דבכורים וכר״י ור״ל דבתראי נינהו או אזלינן ביה בתר לקיטה כר״ע דפ״ב דבכורים וכחמשה זקנים וכרבותינו דאושא ופסק בתרוייהו לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן פירות שביעית משיצאו למוצאי שביעית וכו'.</b> ארישא דמילתא קאי דקתני פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות וכו' והגיעו לעונת המעשרות האורז והדוחן וכו' אחר גמר פרי והירק כשעת לקיטתו והשתא קאמר דהוא הדין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהולכים בתבואה וקטניות וכו' אחר עונת המעשרות ובאורז ודוחן וכו' אחר גמר פרי ובירק אחר לקיטתו והוא מבואר שם ויליף מדכתיב במועד שנת השמטה לומר לך כל תבואה שהביאה שליש לפני ר\"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית ושליש היינו עונת המעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פול המצרי שזרעו לזרע וכו'.</b> בפרק שני דשביעית (משנה ז') גבי מתניתין דהאורז והדוחן וכו' בתר השרשה תנן רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דאזלינן בהו בתר השרשה וכבר כתבתי בסמוך דהלכה כשמואל דאמר לא הלכו בקטניות אלא אחר גמר פרי וגרסינן בירושלמי פרק שני דשביעית (הלכה ח') על פול המצרי זרעו לזרע לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לירק לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לזרע ולירק לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מהו תני רבי חייא אסור תני רבי חלפתא בן שאול מותר מ\"ד מותר דבר תורה מ\"ד אסור מפני מראית העין ורבינו שסתם וכתב וכן אם זרע לזרע ולירק אסור אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת בירושלמי או שהוא סובר שאף ע\"פ שבתחלה אמרו פשיטא זרעו מותר כי אסיקנא דמ\"ד אסור מפני מראית העין קאי אף אזרעו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו וכו'.</b> שם בירושלמי זרעו לזרע לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לירק לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השמינית ונכנסה שמינית זרעו אסור וירקו מותר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר וכו'. ואני אומר שמתוך דבריו ז\"ל נלמד להליץ בעד רבינו ולומר דאיירי במקומות שהשביעית מדבריהם. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דאע\"ג דאסור לזרוע ואם זרע אפילו בשוגג יעקור הכא מיירי דעבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית ומל' עבר וזרע ויצא וכו' וכבר נתבאר ספ\"ג שאע\"פ שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרים והולכים בו אחר גמר פרי ואין בפירות אלא איסור ספיחים בלבד ומעתה הדין שוה אפילו במקום שהשביעית מן התורה ואפילו זרעו ישראל כפשט הירושלמי ול\"ק מידי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנות שוח וכו'.</b> משנה רפ\"ה דשביעית (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבצלים הסריסים ופול המצרי וכו'.</b> משנה פ\"ב שם (משנה ט') וכחכמים ואע\"פ שפסק רבינו לעיל בסמוך הולכים אחר גמר פרי י\"ל שגמר פריין תלוי בשסמוך לגמרן ימנעו מהם מים שלשים יום ובשל בעל שלש עונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלועין שקיימן לזרע וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (משנה י') ובירושלמי כיצד הוא בודק [רבי יוסי בן חנינא אומר] עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש אם מתאחה הנקב ונסתם נראה שעדיין הוא לח ואסור ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר: \n",
+                "<b>וכן הירקות וכו'.</b> תוספתא פרק שני דשביעית כל ירקות x שהוקשו לפני ר\"ה מותר לקיימן בשביעית אם היו רכים אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין כלומר שיאמרו הרואים שנזרעו בשביעית וזהו שכתב רבינו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאע\"פ שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסרו לקיימן מפני מראית העין מתוך שהם רכים יבואו לומר שנזרעו בשביעית: \n",
+                "<b>ואין מחייבים אותו לשרש את הלוף וכו' ואין מחייבים אותו לשרש את הקנדס וכו'.</b> תוס' פ\"ב דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוף של ערב וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ד') וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבצלים שירדו עליהם גשמים וכו'.</b> משנה פרק ו' דשביעית (מ\"ג) ואיתא בפרק הנודר מן הירק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין כך ובין כך וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצל שעקרו בשביעית וכו'.</b> פרק הנודר מן הירק: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא עשה רבי אבהו מעשה אלא במרוכנים וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבפרק הנודר מן הירק בגמרא דידן לא אוקמוה במרוכנין אלא בדרך דילמא. ועוד דבירושלמי הכי איתיה רבי יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ולא שניא בין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית [בין שעקרו בשביעית] רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ורבי אימי תרויהון אמרי אסור וכו' רבי אבהו עאל לארבאל וכו' ושאלין ליה באילין בצליא והורי לון הדא דר' זעירא מכיון שרבה עליו החדש מותר חמתון סמיכין עלוי אמר לון אני לא אמרתי אלא במרוכנין א\"ר יהודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה כדשמע דר' לא ור' אימי פליגין שמט מיניה. משמע מהכא דרבי זעירא בכל גוונא שרי אפילו בשאינם מרוכנים ולא א\"ר אבהו אני לא אמרתי במרוכנין אלא משום דשמע דרבי לא ורבי אימי פליגי ומאחר דגמרא דידן שרי אלמא ס\"ל כרבי זעירא וכיון דרבי זעירא לא מפליג בין מרוכנין לשאינם מרוכנים אנן נמי לא מפלגינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפירות שיוציא האילן וכו'.</b> בתורת כהנים ומשנה וירושלמי פ\"ה דשביעית ופירוש מוקצה מקום שדרכן לשטוח בו התאנים ליבש. ולענין זיתים. לשון המשנה אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה ר\"ש אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה ובירושלמי רבותינו התירו לעשות בקוטב ר\"י הורי לאילין דרבי ינאי לטחון בריחיים כרבי שמעון ולעשות דרבי בקוטב כרבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה קוטב הוא גת קטן לזיתים ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד ובזה נתבארו דברי רבינו. מ\"ש כותש ומכניס לתוך גת קטן ביותר הם דברי רבנן שאמרו כותש ומכניס לבודידה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטוחן בבית הבד ומכניס לבד קטנה</b> הוא מ\"ש בירושלמי שרבי יוחנן הורה לשל רבי ינאי לטחון בריחים ולעשות בקוטב ולכך כתב בתחלה קטנה ביותר כי כן הוא פירוש בודידה ובסוף לא כתב אלא בד קטנה ותו לא כי הקוטב אינו כ\"כ קטן כמו הבודידה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט וכו'. ומ\"ש וכן אם אסף כל פירותיו לתוך וכו'.</b> במכילתא והשביעית תשמטנה שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה וכו' לא שיאכלו העניים הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים ת\"ל והשביעית תשמטנה וכו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם כלומר שגדרו שלא יפרוץ פרצות בשדהו אבל לגדור ודאי שהוא עובר ומבטל מצות עשה אף אם דעתו להפקירם אח\"כ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לו להביא וכו'.</b> משנה פ\"ה דשביעית (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שביעית נוהגת אלא בא\"י בלבד וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דשביעית (הלכה א') ומשנה בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ: \n",
+                "<b>ונוהגת בין בפני הבית וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל\"ו) לגבי פרוזבול רבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופירש רש\"י אע\"ג דהלל בבית שני הוה ס\"ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה היובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר [ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במס' גיטין] x בירושלמי מניין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמטת יובל ואחת שמטת שביעית אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהגת בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת עכ\"ל. ומדברי רבינו פה נראה שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה ופסק כההיא דת\"כ משום דמשמע דההיא כחכמים דפליגי עליה דרבי והלכה כרבים אבל קשה שהרי כתב בפרק ט' ההיא דקתני רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ועוד דההיא דפרוזבול ליתא אלא אליבא דרבי וכיון שרבינו פסקה לההיא דפרוזבול משמע דסבר לה כרבי והיאך נאמר שכאן פסק כחכמים לפיכך נ\"ל דלעולם כרבי ס\"ל ול\"ק שהוא ז\"ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לא אשמטת קרקעות בשביעית קאמר דההיא לעולם נהגה אף שלא בפני הבית אלא ליובל קרי שמטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעלים וכמבואר בדבריו רפ\"ט וכן פירש ר\"ת אבל קשה שכתב רבינו בפירוש בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחת מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם הרי שכתב בשביעית בזמן שאין היובל נוהג אינה אלא מדבריהם ואפילו שביעית דקרקעות וי\"ל דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה דאילו שמטת קרקעות מדאורייתא נמי נהגה בכל זמן ואי הוה אמרינן שמה שכתב רבינו כאן דנוהגת אף שלא בפני הבית מדרבנן הוה ניחא אבל פשטא דמילתא דמדאורייתא קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהחזיקו בו עולי בבל וכו'.</b> משנה בפ\"ו דשביעית (מ\"א) ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו בו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד ומן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ומפרש רבינו נאכל ולא נאכל לענין הספיחים. ובמשנה לא פירש כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא אע\"פ שאין שביעית נוהגת בה וכו'.</b> משנה ב' שם עושים בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין ובירושלמי אמר ר' אבהו שלא יהו הולכים ומשתקעין שם בתלוש למה הוא מותר מן גו דו חמי רווחא [קריב] לא נפיק: \n",
+                "<b>אבל עמון ומואב ומצרים ושנער וכו'.</b> פ\"ד דידים (משנה ג') מתוך מחלוקת ר\"ט ור\"א ב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בהם בשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם.</b> בירושלמי פרק ו' דשביעית רבי יצחק בר נחמן ור\"ל שאל לרבי חנינא הקונה מעמון ומואב מהו [א\"ל קשיתי קמי רבי ייסא לית עמון ומואב דמשה] אמר רבי מנא קשיתה קמי רבי חגיי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דר\"א בן עזריה אמר רבי יוסי בר בון כתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא צריכה לר\"ש טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה אין תימר טהרה חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר ר' תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי את ארצו חולין לפניך משמע בהדיא דחייבת בשביעית ומתניתין היא בפ\"ט דשביעית (משנה ב') ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ומשמע לרבינו שאין חיובה אלא מדבריהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים וכו'</b> כתב עליו הראב\"ד מה היה צריך להביאו מק\"ו הרי לא החזיקו עולי בבל עכ\"ל. וי\"ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש ששים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שקנה קרקע בא\"י וכו'.</b> כתב על זה בעל כפתור ופרח בפרק מ\"ז תימה על זה אמאי פירותיו של עכו\"ם מותרים מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב עצמו פירש שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפילו בקרקע העכו\"ם שאם היה דעת הרב שאינו נעבד ר\"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע העכו\"ם נעבד א\"כ היה בא מטעם יש קנין ואם הוא כן לא היה צריך ז\"ל לזכרון ספיחים ומ\"ש ז\"ל פה שלא גזרו על הספיחים וכו' אלא ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורים משום גזירה אבל לזרוע אסור מן התורה והעכו\"ם אינם מצווים על השביעית ומש\"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפילו הכי פירותיהם חייבים ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל בהלכות שמטה שהספיחים מותרים והעבודה אסורה ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרים פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסורי הפירות ותלי תניא בדלא תניא והיאך נתלה היתר פירות העכו\"ם מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזירה לא הפירות וכיבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו העכו\"ם נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד נראה בפירוש שפירות העכו\"ם בעבודתו שהם אסורים ולזה לא מצא הרב היתר לפירות העכו\"ם בשביעית אלא משום שהעכו\"ם אינם מצווים על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות העכו\"ם בשביעית מותרים ולשתוק ע\"כ לשונו והאריך עוד ובסוף דבריו כתב ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין ובפרק חלק בענין בני כנען שבאו לדון עם ישראל בענין שאמר להם אלכסנדרוס החזירו להם תשובה וכו' הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם א\"כ מה שזרע העכו\"ם בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור אבל ספיחיו מותרים ובקדושה ראשונה אם זרע העכו\"ם נאכל הוא וכ\"ש שספיחיו מותרים אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן יש בו עכ\"ל. וכל דבריו הם שלא בהשגחה שמה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד ופירש רבינו שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע\"פ שבפירוש המשנה כתב כן כאן בפרק זה פירשה לענין ספיחים ועוד מה שכתב בפירוש המשנה שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול וכו' היינו דוקא בשאותו אחר ישראל אבל אם הוא עכו\"ם מותר ומ\"ש עוד אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע וכו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ\"ט ובפ\"ו דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ומ\"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ\"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו\"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו\"ם מעולם אבל בעודה ביד עכו\"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא. ומ\"ש ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל שהספיחים מותרים ועבודה אסורה ע\"כ הדבר ברור שאינם ענין זו לזו דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה עכו\"ם. ומ\"ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים וכו' עד ולשתוק אילו היה יורד לסוף דעת רבינו לא היה כותב כן שמה שכתב רבינו ולא גזרו על הספיחים לא לתת טעם להיתר פירות שזרע העכו\"ם בשדהו בא כמו שנראה מדברי כפתור ופרח. שפירוש דברי רבינו כך הם עכו\"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו\"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע\"י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע\"פ שלא נעבדה ע\"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו\"ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו. ויש לתמוה עליו שהביא ההוא מעשה דפרק חלק שהיא מפורשת כדברי רבינו וא\"כ לא היה לו לתמוה עליו וכן קשה שמביא אותו מעשה והוא מעשה לסתור דבריו. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדגרס בירושלמי ספ\"ט דשביעית ריב\"ל היה מפקד לתלמידיה לא תזבון לי ירק אלא מגנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב אמר ליה אזיל אימור לרבך לית הדא גנתא דסיסרא דיהודאי הוה וקטליה ונסבה מיניה אין בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברך ונראה דה\"פ שריב\"ל צוה לתלמידו שלא יקנה ירק בשביעית אלא מגנתא דסיסרא דהוה משמע ליה שהיתה של סיסרא הכתוב במקרא ומעולם לא נכבשה מישראל ואם כן אע\"פ שהעכו\"ם עובדה בשביעית פירותיה מותרים אבל בשדות אחרות שהיו עכשיו של עכו\"ם יש להסתפק שמא מקודם היו של ישראל וכיון שנעבדו בשביעית פירותיהם אסורים אף ע\"פ שעבדם עכו\"ם אמר ליה זכור לטוב שגם שדה זו היא של ישראל מקודם ולפי חששתו גם זה היה אסור אבל לפי האמת גם זה פירותיו מותרים כיון דבחזקת עכו\"ם הוא ועכו\"ם עבדו ולכן לא יחמיר על עצמו יותר ממה שמחמירים חביריו והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו\"ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיירות א\"י הסמוכות לספר וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דשביעית: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ז דשביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.</b> בת\"כ פ' בהר סיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאכילה ולשתייה כיצד כו'.</b> משנה בפ\"ח דשביעית (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומה שכתב דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל</b> זה נלמד ממה ששנינו שם לאכול דבר שדרכו לאכול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי.</b> ירושלמי רפ\"ח דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה</b> זהו פירוש מה ששנינו שם גבי דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסל והפת שעיפשה.</b> ירושלמי פרק שמיני דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין מבשלין ירק של שביעית וכו'.</b> משנה שם (משנה ז') וכתנא קמא לגבי ר\"ש ואע\"ג דבירושלמי משמע דהלכה כר\"ש דשרי לא סמך עליו רבינו משום דירושלמי לטעמיה שסובר דר\"מ ור\"ש הלכה כר\"ש אבל גמרא דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק להו בתיקו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר וכו'.</b> שם בירושלמי נהיגין הוינן מבשלים על יד על יד ואוכלים מיד ומשמע דאפילו לכתחלה שרי וצריך טעם למה לא התיר רבינו אלא בדיעבד ונראה שגם רבינו מתיר לכתחלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בישל</b> הכי קאמר רצה לבשל וסוף הלשון מוכיח כן שכתב מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות המיוחדים למאכל אדם וכו' הלכה הבהמה וכו'.</b> תוספתא פרק חמישי דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לסיכה כיצד וכו'.</b> משנה פרק ח' דשביעית (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפטם את השמן.</b> תוספתא פ\"ו דשביעית אין עושין היין אלונתית ואת השמן ערב ומסיים בה ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואין סך מהיין והשמיטו רבינו מפני שהוא בכלל מה שכתב לעיל בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס.</b> ירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל.</b> ירושלמי שם ותוספתא פ\"ו דשביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות.</b> תוספתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא יסוך רגלו וכו' עד ע\"ג קטבליא.</b> תוספתא שם וירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>להדלקת הנר כיצד וכו' מכרו ולקח בו שמן אחר וכו'.</b> תוספתא פרק ה' דשביעית וירושלמי פ\"ז שמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו ומסיים בה בירושלמי החליף שמן בשמן שניהם אסורים: \n",
+                "<b>ולא יתן השמן לתוך המדורה וכו'.</b> תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לצביעה כיצד וכו' אבל אין צובעין לבהמה וכו'.</b> ירושלמי רפ\"ח דשביעית: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה.</b> היינו לומר שכשלמדו מפי השמועה שפירות שביעית ניתנו לצביעה היינו לצביעת אדם שצביעתו חל עליה קדושת שביעית ולפיכך מותר אבל על צביעת בהמה אינה חלה לפיכך אסור לצבוע בהם לבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיני כבוסים וכו' אבל אין מכבסין בפירות שביעית.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) תניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה רבי יוסי אומר מוסרין מאן וכו' כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כרבי יוסי דאי כרבנן הא איכא נמי משרה וכביסה ופסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וסובר רבינו דע״כ לא אפליגו אלא בפירות וכדדייק לישנא דברייתא ולישנא דקרא דלאכלה אבל במיני כבוסים שאינם פירות אף לרבנן מכבסים בהם ובירושלמי פ״ז דשביעית מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. פירוש קדושת שביעית חלה על הכביסה ולפיכך מכבסים בהם ואע״ג דבפרק לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטי משרה וכביסה הא כתיב לכם דמשמע לכל צרכיכם ותירצו לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן ופירשו שם שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתן אינה עד לבישה י״ל שלא אמרו כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבו מלכם אע״פ שהנאתם וביעורם אינו שוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל גדול אמרו בפרות שביעית וכו'.</b> משנה רפ\"ח דשביעית (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר למכור אוכלי אדם וכו'.</b> תוספתא סוף פרק ה' דשביעית וירושלמי פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שביעית אין מוציאין אותם וכו'.</b> משנה ספ\"ו דשביעית (משנה ה'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לסוריא</b> שם אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ומשמע דלת\"ק אפילו לסוריא אין מוציאין ופסק כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר וכו' עד אבל נזונית משל בעלה.</b> תוספתא פרק ה' דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> אין אוספים פירות שביעית כשהם בוסר וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה וכו' עד לעונת המעשרות.</b> משנה פ\"ד דשביעית (מ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לקוץ אילנות וכו' עד משיוציאו בוסר.</b> משנה שם ופירש רבינו שמשון משישלשלו כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת. משיגריעו משיגדלו הענבים קצת ונקרא גירוע ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (שביעית פ״ד ה״ח) א״ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין קוצצין את הכפניות בשביעית וכו'.</b> בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורפין תבן וקש וכו'.</b> בפרק ט' דשביעית (משנה ז') מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה משמע דקודם לכן אסור. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מסיקין בגפת ובזגין וכו'.</b> תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרחץ שהוסקה וכו'.</b> משנה בספ\"ח דשביעית (משנה י\"א). וא\"ת מאחר שכתב בסמוך שאין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא מאכל בהמה היאך התירו להסיק מרחץ בהן. וי\"ל דאם הוסק דיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי\"ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ וכו'. מ\"ש אבל בשכר לא דהוי כסחורה י\"ל דלא נאסרה סחורה אלא בדבר שראוי לאכילה וכדדרשינן לאכלה ולא לסחורה. ומ\"ש ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית י\"ל דאה\"נ ותבן וקש של שביעית דנקט משום רישא לאשמועינן שאף על פי שהם של שביעית מותר לרחוץ במרחץ שהוסק בהן. ועוד יש לומר דהוסקה בתבן וקש לרבותא נקט שאף על פי שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחוץ בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקליפין והגרעינין וכו': והקור קדושת שביעית חלה עליו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד (הלכה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל וכו'.</b> תוספתא דשביעית פרק ששי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין תבן וקש וכו'.</b> ג\"ז תוספתא ספ\"ה וירושלמי פ\"ט (הלכה ז'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם נתן הרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו וכו'. ואפשר שלא היה כן בגי' רבינו ואת\"ל שהיה כן בגירסתו י\"ל שהוא מפרש דוהוא שיישן עליו לא שיישן עליו ממש קאמר אלא שנתנו בכר כדי לישן עליו ולא הוצרך רבינו לפרש דמסתמא לכך נותנו בכר והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שמפרש שלא נאמר כן אלא לרבי אושעיא דמחמיר שלא ליהנות בתבן עד שתסרח: \n",
+                "<b>תנור שהסיקוהו וכו'.</b> גם זה תוספתא שם. וכ' הר\"י קורקוס ז\"ל צריך טעם לחלק בין מרחץ לתנור כי במרחץ אמרו מותר לרחוץ בה ובתנור אמרו יוצן ואפשר דבמרחץ היסקו הוא לרחוץ בה והנאה זו אינה ניכרת ולא נראית לעין ואין בה ממש אבל תנור היסקו הוא לבשל בו דבר או לאפות בו פת והנאה זו נראית וניכרת היא ושבח עצים ניכר בפת ובתבשיל כי על ידי תבן וקש של שביעית הוכשר דבר זה לאכילה ודבר ניכר הוא כי מתחלה היה חי ועכשיו מבושל ולכך אמרו בו יוצן עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומשתרד רביעה שניה וכו'.</b> פ\"ט דשביעית (משנה ז'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין עושין סחורה בפירות שביעית.</b> משנה פ\"ח דשביעית. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם רצה למכור מעט וכו'.</b> בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אוקימנא הא דתנן בפ״ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' ונלקחים מכל אדם בשביעית בכדי מן שנו כלומר בכדי מזונותיו דוקא ולא יותר ומשמע התם דהיינו מזון ג' סעודות ורבינו אע״פ שלא הזכיר פה מזון ג' סעודות סמך על מ״ש ברפ״ח דדוקא מזון ג' סעודות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואותן הדמים הרי הם כפירות שביעית וכו' ואותו הפרי הנמכר וכו'.</b> הוא ע\"פ מה שיתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יהיה לוקח ירקות שדה וכו' עד הרי זה מותר.</b> משנה פרק ז' דשביעית (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד לא יאגוד אותן.</b> משנה שם פ\"ח (משנה ג'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לשון המשנה וב\"ה אומרים וכו' ואין פירושו מוכרח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות ח\"ל וכו'.</b> ירושלמי שם ותוספתא פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומר בשביעית מבהקדש וכו' האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה.</b> משנה פ\"ח דשביעית (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהם בשר וכו'.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) ובע״ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שביעית מתחללת וכו'.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) אמר רבי אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול ואסיק רב אשי (שם דף מא) מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשמחללין פרי הנלקח שנית וכו'.</b> שם ברייתא וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב וכו' עד וצריך להודיע.</b> ירושלמי פ\"ג דדמאי (הלכה א') ותוספתא פ\"ז דשביעית: \n",
+                "<b>וכן אין לוקחים מהם וכו' ואין מביאים מהם וכו' ואין סכין כלים וכו'.</b> משנה בפ\"ח דשביעית (מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנים מהם לא לבלן וכו' עד מתנת חנם.</b> ג\"ז משנה שם (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לפועל הא לך איסר וכו'.</b> גם זה משנה שם (משנה ד') ופירש רש\"י בריש פרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ב) לקוט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק שכרו אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית לקוט לי ירק לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית. ולדעת רבינו צ\"ל דמתניתין בירקות שאין דרך לזרעם אבל בירקות שדרך לזרען אפילו גדלו בששית כל גידולם אסורים בשביעית כמבואר בדבריו פרק רביעי ולישנא דמתניתין הכי מוכח דקתני לקח ממין ירקות שדה ומדנקט ירקות שדה משמע דבירקות שגדלו מאליהם בשדה מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרים העושים וכו' עד משום כדי חייו.</b> בריש פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ב:) מסקנא דרבא ופירש רבינו הא דחמרים בעושים מלאכה אסורה וכ\"כ הר\"ן וכך הוא בירושלמי (פ\"ח הלכה ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מן הנחתום וכו'.</b> משנה פרק שמיני דשביעית (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'.</b> משנה פרק ד' דשביעית (משנה ב') וכב\"ה: \n",
+                "<b>מי שנתנו לו פירות שביעית וכו'.</b> בספ\"ט דשביעית (משנה ט') מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ר\"א אומר ינתנו לאוכליהן וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם ומפרש בירושלמי (פרק ט' הלכה ט') דר\"א סבר כב\"ש דאין אוכלין פירות שביעית בטובה וחכמים לדבריו דר\"א קאמרי ומשמע דלדידהו מותר לו לאכלם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'.</b> בת״כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'.</b> משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר״י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב:) בד״ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ״ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז״ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז״ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מעכו״ם כמו שיתבאר ספ״ד מ״מ כיון שאין קנין לעכו״ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו״ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע״פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ״מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ״ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל. והראב״ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': \n",
+                "<b>ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו'</b> גם הראב\"ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ\"ג ודעת הרמב\"ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ\"ש הראב\"ד ודחה סברת רבינו והראב\"ד בשתי ידים, והראב\"ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב\"ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ\"מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד\"ס והברייתות השנויות בת\"כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו צמוקים וכו'.</b> כך פירש רבינו ממה ששנינו בפרק תשיעי דשביעית (מ\"ד) אוכלים על המופקר אבל לא על השמור. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר וכו'</b> נראה שזהו פירוש מה ששנינו שם אוכלין על הטפיחין ופי' רבינו שם טפיחין קיבוץ טופח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטנית שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחזקתם והם כשאר המינים כגון הקורטמאן ממין השעורים ששמו טופח עכ\"ל. וע\"פ דרך זה לקח פה הדמיון בענבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית [אוכלים] על הטפיחין ועל הדיפרא אבל לא על הסתוניות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש שלשה כבשים וכו'</b> משנה שם (משנה ה') x ופסק בירושלמי הלכה כר\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם התחיל בה וכו'.</b> שם בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמבערים את הפירות וכו'.</b> פ\"ז (מ\"א) כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיו שביעית יש להם ביעור ולדמיו ביעור וביעור הדמים נתבאר בפ\"ו מההיא דלקח בפירות שביעית בשר וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-יא)</small> שלש ארצות לביעור וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית (משנה ב') וכפי' רבינו שמשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש וג' ארצות אלו כולן חשובות כאחת לזיתים ולתמרים</b> שם במשנה (מ\"ג) ובירושלמי תני אף לחרובין: \n",
+                "<b>ואוכלים בתמרים וכו' עד החנוכה.</b> בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) ודקדק רבינו לכתוב בענבים עד הפסח של מוצאי שביעית משום דשל תחלת שביעית כבר נגמר פריין בששית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך פירות שביעית וכו'.</b> משנה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ') וכת״ק: \n",
+                "<b>ופירות הארץ שיצאו לח\"ל וכו'.</b> שם (דף נ\"ב:) ת\"ר פירות שיצאו לח\"ל מתבערין בכ\"מ שהן רשב\"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב\"א וכן אמרו בירושלמי ספ\"ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל גדול אמרו בשביעית וכו' עד והעקרבנין.</b> משנה פ\"ז דשביעית (מ\"א) ומייתי לה בפרק בא סימן (נדה דף נ\"א): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה א\"א זו דברי ר\"מ וכו'. ואני אומר שנוסחא דידן בספרי רבינו אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה כך נמצא בספר מוגה והרי זה כחכמים שאמרו אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור אבל אי קשיא הא קשיא שמ\"ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה נראה שאינו כחכמים דלדידהו אפילו אחר ר\"ה נמי נהנין וצובעין בו ואפילו ר\"מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר\"ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ואפשר שכוונתו לומר שאין להם ביעור כלל ומשום דכשיש ביעור היינו שיתבער קודם ר\"ה נמצא שבאמרו נהנים וצובעים בו עד ר\"ה הוי כאומר אינו מתבער כלל. ומ\"מ לשון שהרי מתקיים בארץ צריך ליישבו לנוסחא זו דמה טענה היא זו לומר דאין לדמיהם ביעור וצ\"ל דארישא קאי אין להם ביעור שהרי מתקיים בארץ וכיון שכן א\"א לבער אלא נהנים וצובעים בו עד ר\"ה וכ\"ש אחר ר\"ה וכיון שלהם אין ביעור גם לדמיהם אין ביעור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב עוד הראב\"ד וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם וכו' א\"א אי אפשר זה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל וכו': וי\"ל</b> שרבינו מפרש שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים בארץ לא קאי אלא למין הצבעים כגון הפואה והרכפה אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף והשוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין בין שהם מתקיימים בין שאינם מתקיימים אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה והראב\"ד שכתב א\"א זה בלא שיבוש וכו' טעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש המשנה כפשטה דמאי דקתני בבבא שנית ומתקיים בארץ קאי לכל מה ששנוי בבבא ההיא ולפיכך נראה לו שיש שיבוש וכבר כתבתי הפירוש שמפרש רבינו במשנה. \n",
+                "<b>ומ״ש שאם אינו ממאכל אדם וכו' עד והקורנית</b> הוא משנה בפ״ח. ומ״ש הראב״ד שחומרי אדם היינו שיש להם שביעית במשנה הנזכרת משמע דחומרי אדם היינו שאין עושין מלוגמא וכן פירשו רבינו ור״ש ויש לתמוה על הראב״ד שעירב משנה זו עם האחרת שאין אותה משנה ענין לזו דההיא לענין שמאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא ואין שולקין אותו ומאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא ושולקין אותו והעשוי לעצים תלוי במחשבה אבל משנה זו אינה עסוקה בזה אלא לומר שיש להם דין שביעית שאין עושים סחורה מהם ושאין להם ולא לדמיהם ביעור וזה אינו תלוי במחשבה אלא אע״פ שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה הואיל ואינם עצים ממש יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וזה פשוט ומבואר ורבינו כתב דין אותה משנה בפרק ה'. ומ״ש הראב״ד וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ וכו' וכן מה שכתב ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו הוא ע״פ פירושו במשנה הנזכרת וכבר כתבתי שרבינו מפרש דלא מפלגא מתניתין בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא במין הצבעים בלבד. ומ״ש עוד הראב״ד ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו רבי יהודה וחכמים וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ר״מ במקום ר' יהודה. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל הנה מחלוקתם תלוי בחילוק גירסאות כי רבינו כתב כן מהמשנה שבפרק הנזכר ז״ל ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואי זה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין וכו' וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית וכו'. כך גירסת רבינו וה״פ כל שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא ממין הצובעים אפילו אינו מתקיים או שהוא ממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו ולדמיהם שביעית ואין להם ולדמיהם ביעור. ואל החלוקה הראשונה הביא משל מעיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו' כי לדעת רבינו אינם מאכל אדם גם אינם מתקיימים בארץ. ואל החלוקה השנית שהיא ממין הצובעים ומתקיים הביא משל הפואה והרכפא ולשיטתו צריך לגרוס בפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) יש לו שביעית ואין לו ביעור הפואה והרכפא דאילו עיקר הלוף והדנדנה לדעת רבינו אינם מתקיימים ושם אמרו דכתיב וכו' והני לא כלו נינהו וע״כ צריך לשנות הגירסא אבל ר״ש והרא״ש גורסין ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ ועלה קאי כגון הלוף השוטה והדנדנה והערקבנין וכו' סוברים שכל אלו ראויים לאדם ולבהמה ומתקיים בארץ וזו נראה גירסת הר״א ולכך כתב שכל אלו תלויים במחשבה והם האזוב וכו' ולא נתפרש באלו וכו' כי לפי גירסתם ודאי כן הוא כי לא הוזכר במשנה מה שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא הצובעים אלא פואה וקורנית ואזוב ובהם לא נתבאר דין ביעור אבל עיקר הלוף וכו' לדעתו ראוי למאכל אדם ולמאכל בהמה והוא כשיטת ר״ש והרא״ש שכתבתי ולפי זו השיטה כלל אמרו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור דעיקר הלוף וחביריו מתקיימים הם אבל לשיטת רבינו לאו כללא הוא דהא איכא לוף שוטה וחבריו שהם מתקיימים וגירסת התוספות בר״פ כלל גדול כגירסת רבינו שמשון והרא״ש והר״א עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קליפי רמון והנץ שלו וכו' עד ונושרים מאילנותיהם.</b> משנה שם פ\"ז (מ\"ג) גרעינים לא אאגוזים קאי דאגוזים אין להם גרעינים אלא גרעיני שאר פירות קאמר וראויים להסקה ויש להם שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלי זיתים ועלי קנים וכו'.</b> עלי קנים אין להם ביעור ירושלמי פרק תשיעי (הלכה ה'). \n",
+                "<b>ומ\"ש עלי זיתים:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט וכו' ועד מתי יהיו העניים מותרים וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית (משנה ו' ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורד והכופר וכו'.</b> משנה פ\"ז דשביעית (משנה ו'): \n",
+                "<b>הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות וכו'.</b> בפ\"ז דשביעית תנן הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית ר\"ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי וגרסינן בפ\"ק דנדה (דף ח':) א\"ל רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא רבי אליעזר הוא והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן ע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"א אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא [דפירא] מודו ליה דתנן א\"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי ואב\"א כי פליגי רבנן עליה דר\"א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זה הוא פריו דתנן ר\"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זה הוא פריו מאן חכמים לאו רבנן דפליגי עליה דר\"א ופסק רבינו כהני תרי תירוצי דמשמע דתרווייהו קושטא נינהו אבל איתא התם בתר הכי א\"ל ההוא סבא הכי א\"ר יוחנן מאן חכמים ר\"א דאמר קטפו זהו פריו אי ר\"א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו אילן העושה פרי נמי קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי ליה לא שנא והשתא יש לתמוה למה פסק דלא כרבי יוחנן ואפשר לומר שטעמו משום דלא אשכחן מאן דאמר הכי משמיה דרבי יוחנן אלא ההוא סבא לא סמכינן עליה דאם איתא בבי מדרשא הוו ידעי לה. ועוד דטעמא דחיקא הוא לומר דלדבריהם דרבנן קאמר ואפשר דאם איתא דאמרה רבי יוחנן דרך משא ומתן אמרה ולא לקושטא דמילתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכובש ורד שביעית וכו'.</b> משנה ספ\"ז דשביעית (משנה ז') ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי (הלכה ב') הכא את אמר וילקט את הורד והכא את אמר חייב בביעור ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תניין אינון א\"ר זעירא יכיל אנא פתר [בתרי פתרי] ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש ורד שביעית בשמן של שמינית וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקיטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע\"פ דמוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ורד חדש שכבשו בשמן ישן הוא שיטמין ורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כל הוורדים וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב וישן בחדש הוא לתת ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזהו יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה יבער השמן עכ\"ל פירוש כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרובין של שביעית שכבשן וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה סופה דמתניתין דבסמוך חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבים בביעור ופירש רבינו שם החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין עכ\"ל פירוש שהחרובין קולטין טעם היין מיד ולא דמו לוורד בשמן: \n",
+                "<b>זה הכלל פירות שביעית שנתערבו וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית וכו'. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם וכו' עד וכל כליה.</b> משנה פרק ה' דשביעית (משנה ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד וכו'.</b> ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצר מוכר חמשה כדי שמן וכו' עד שמא יביא לארץ.</b> משנה שם (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוכר לחשוד פרה וכו'.</b> משנה א' שם וכבית הלל ואיתא פירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו): \n",
+                "<b>ומוכר לו שדהו וכו' אבל לא ימכור לו שדה האילן וכו'.</b> תוספתא סוף פרק ג' דשביעית: \n",
+                "<b>ומשאילו סאה וכו'. עד וכולן בפירוש אסורין.</b> משנה פרק ה' דשביעית (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן משאלת וכו' מחזיקין ידי עכו״ם וכו'.</b> משנה ט' שם ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לרדות עמהם הכוורת.</b> ירושלמי פרק רביעי (הלכה ג') הורי רבי אמי לרדות עמו כלומר ולאפוקי מר\"א דחשיב כוורת כקרקע בסוף שביעית (משנה ז') ובסוף עוקצין ובתוספתא דבסוף עוקצין: \n",
+                "<b>וחוכרים מהם נירין וכו'.</b> משנה פרק רביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות בסוריא בתלוש וכו'.</b> משנה פרק ששי דשביעית (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאסור לעשות סחורה וכו' עד משום כדי חייו של מוכר.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בזמן שהיה מוכר וכו' אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר וכו'.</b> משנה פ\"ט דשביעית (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> בד\"א בעם הארץ סתם וכו'.</b> משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ\"ט:) וכרבי שמעון ואע\"ג דמתניתין לגבי חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין היא ילפינן מינה לחשוד על השביעית: \n",
+                "<b>ואין לוקחין ממנו פשתן וכו' עד ולא על השביעית.</b> משנה שם ולשון המשנה אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים ופירש רבינו שם בגדים אלו שבכאן ר\"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כל שכן הדבר העשוי מן הטווי עכ\"ל והוא פירוש לדברי הגמרא שם. וז\"ש שזור במקום בגדים השנוי שם במשנה, ובירושלמי (פ\"ה ה\"ג) סוף מעשרות ופשתן לאו קיסמין הוא א\"ר חיננא מפני זרעה וז\"ש רבינו שיש עליו זיקת שביעית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החשוד על הדבר וכו': כתב</b> הראב\"ד כבר כתבתי בפי\"ב מהל' מעשר שאין לסמוך על זה עכ\"ל וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים חשודים על השביעית לפי שהם אומרים וכו' לפיכך סאה תרומה וכו'.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצבענין והפטמין וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דשביעית ובירושלמי פרק ט': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גבאי קופה בשביעית לא יהיו וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דדמאי: \n",
+                "<b>ומותר ללוות מן העניים וכו'.</b> פרק בתרא דע\"ז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט המלוה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'.</b> בפרק השולח גיטין (דף ל\"ו) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק עשירי אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה.</b> בספרי ובערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט את הפרה וכו'.</b> משנה בפרק בתרא דשביעית (משנה ב'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי וכו'. וכתב בעל מגדל עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לרב יוסף בפרק שואל ודחיק לשנויי ולא דחי הא מני רבי יהודה היא עד כאן לשונו. ולי נראה שטעם רבינו משום דקשיא ליה היאך אפשר לומר דפליגי רבנן בההיא דהשוחט את הפרה דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט וכך נראה קצת מדברי רבינו בפירוש המשנה ואם כן הא דהשוחט את הפרה כרבנן נמי אתיא דמאחר שלא לקח ממנו אלא פעם אחת משמט ואם כן כי אמר רבי אלעזר דרבי יהודה היא היינו משום דמתניתין סתמא קתני אפילו חזר והקיף בו ביום ומשום הכי אסור דאי חזר והקיף ממנו בו ביום דמשמט היינו לרבי יהודה אבל כשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו פעם אחרת לרבנן נמי אם היה החדש מעובר משמט ואם כן שפיר עבד רבינו דפסקה למשנה זו להלכה דפשטה בשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו בהקפה פעם אחרת דלדברי הכל אם היה החדש מעובר משמט ועוד יש לומר שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא יום טוב הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד ואם כן הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וכן נראה מהירושלמי וא\"כ כרבי עקיבא אתיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שביעית משמטת את המלוה וכו'.</b> בפ״י דשביעית (משנה א') תנן שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואיתמר עלה בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ור״י ור״ל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע״פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דר״י ור״ל ש״ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו כלומר הראה בסימניה ומצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפי' כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אע״ג דלא דמי לגבוי כסיים ובתר הכי אמרינן דר״י פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט והשיב וכי מפני שאנו מדמים כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה כלומר להוציא ממנו בידים וההיא ברייתא דילמא ב״ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הרי שאפי' ר״י פסק דמשמט. וכתב הר״ן בשם הרמב״ן דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא סבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באי זהו נשך (דף ס״ז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת וכ״ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט [כלומר] כיון שיכול לסלקו כל שעה שירצה אבל הרמב״ם פסקה בפ״ט מה״ש ומשמע לי דס״ל דלא מדחינן אלא מאי דמידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא מדחינן ליה עכ״ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעל התרומות בשער מ״ה הרמב״ם פסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ומסתברא דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ״ל: \n",
+                "<b>והשביעית משמטת את השבועה.</b> משנה בסוף פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ומייתי לה מדכתיב וזה דבר השמיטה ורבינו מייתי לה מלא יגוש ותניא בתוספתא דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשבועת הדיינים וכו'.</b> כן מתבאר מהתוספתא שכתבתי בסמוך וכן פירש\"י על המשנה שכתבתי בסמוך ושביעית משמטת את השבועה לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה ובזה אין מקום למה שכתב הראב\"ד כמדומה לי דבר זה הוציא מן הירושלמי וכו' ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם משבועות שאם יודה בהם ישלם הרי זה ישבע אחרי השמטה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וא\"כ היאך כתב דשביעית משמטתה וצ\"ל דה\"ק אבל שבועת השומרים והשותפים שאם יודה ואח\"כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה ה\"ז ישבע אחר השמיטה. ומכל מקום יש לגמגם על זה הירושלמי דהא משמע דרבנן פליגי ארבי מאיר ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א\"נ י\"ל דליכא מאן דפליג אר\"מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בית מדרשא קבעוה בשמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוהו ותבעו וכפר בו וכו': כתב</b> הראב\"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו'. וי\"ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר\"ן בפרק הנשבעים לא תקשה לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ\"י ה\"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד\"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ\"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב\"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט וי\"ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי כגבוי עכ\"ל. וכן נראה מלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו'.</b> מימרא בפרק קמא דמכות (דף ג') ופסק כלישנא בתרא וכן פסקו רבינו תם והרא\"ש והרמב\"ן וספר התרומות: \n",
+                "<b>התנה עמו שלא יתבענו וכו'.</b> ירושלמי פ\"י דשביעית. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נ\"ל טעם הדבר שאע\"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'.</b> בפרק קמא דמכות מימרא דשמואל ע\"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו ופירש\"י שביעית משמטתו שהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא משמטת וכתב הרא\"ש בתשובה שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> הקפת חנות וכו' שכר שכיר וכו' קנסות של אונס ומפתה וכו'.</b> הכל משנה פ\"י דשביעית וכתב רבינו בפירוש המשנה הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו עכ\"ל. ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו וזהו טעם שכר שכיר שאינו נשמט מפני שדרך לקבץ שכר שנה או שנתים ביד השוכר אותו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. וכתב עוד רבינו בפירוש המשנה הקנסות שחייב הכתוב לאונס ומפתה ומוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש ההוא נתחייב בהם והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם עכ\"ל. ואיני יורד לסוף חילוק זה דגם הלוה מחבירו חייב הוא לפורעו אלא שהשביעית משמטתו ואפשר לומר שמאחר שכתובים בתורה הוה ליה כגבויים או כמסורים ביד בית דין x: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומאימתי נזקפין וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המגרש את אשתו וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה על המשכון.</b> משנה פ\"י דשביעית (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו'.</b> כתב רבינו שמשון שם בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט דכתיב אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב״ג דס״פ שבועת הדיינים דאמר אע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט עכ״ל. וכ״כ הרא״ש בפרק השולח והשתא קשה על רבינו למה פסק והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' ונ״ל שטעמו משום דההיא דס״פ שבועת הדיינים (שבועות דף מ״ד:) הכי איתא לימא כתנאי המלוה [את חבירו] על המשכון ונכנסה שמטה אף ע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב״ג רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קמיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר כנגדו [אינו משמט] רבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא. והשתא יש לתמוה על רבינו שמשון והרא״ש דנקטי בפשיטות דלרשב״ג אפילו אינו שוה אלא פלג משמט כל החוב דהא קאמרה גמרא לעולם כנגדו ואף ע״ג דדרך דחייה איתמר מ״מ לא מיפשט פשיטא מילתא דלרשב״ג משמט כולו ורבינו סובר דנקטינן כהאי אוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו משום דלאוקימתא קמייתא קם ליה שמואל כרשב״ג ורבינו פסק ברפ״י משכירות דלא כשמואל ובפלוגתא דתנאי אית לן למינקט כרשב״ג לגבי רבי יהודה הנשיא הילכך ע״כ לומר דנקיטינן כאוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו ומהירוש' (שביעית פ״י ה״א) דאמר שמואל אפילו על המחט אין ראיה דשמואל לטעמיה אזיל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולית הלכתא כוותיה ועוד דמשמע דבירושלמי גופיה פליגי עליה דשמואל דלא גרסינן דכתיב אלא הכי גרסינן אשר יהיה לך את אחיך וכו' ולאו מדברי שמואל הוא אלא מדברי מאן דפליג עליה וה״ק דינא דמשכון לא ילפינן ליה אלא מפרט לשל אחיך בידך והיינו כנגד מה שיש לאחיך בידך דוקא לא על יותר ממה שיש לאחיך בידך ובכן עלו דברי רבינו על נכון ודעת הר״ן כדעת רבינו שכתב בפרק השולח כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד החוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בפ' שבועת הדיינים עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוסר שטרותיו לבית דין וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>וכן בית דין שחתכו את הדין וכו'.</b> גם זה משנה וכל מעשה בית דין אינן משמטין ובירושלמי מעשה בית דין אלו גזרי דיינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשראה הלל הזקן וכו'.</b> משנה שם (מ\"ג): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל לו א״א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי וכו' טעמו דבפרק השולח (גיטין דף ל״ו) מקשה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה [דרבנן] וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דמשמט ותירץ אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר בית דין הפקר. והראב״ד מפרש כרש״י שפירש דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא אבל רבינו נראה שמפרש כפי' התוספות דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תקינו דלשמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב״ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקני להוציא מידו ע״י הפקר אבל קושיא קמייתא דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא לא מיתרצא אלא כדאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין פרוזבול וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל\"ז): \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ומכל מקום בית דין דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר\"ת כתב פרוזבול מטעם זה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בתשובה וכ\"כ הריב\"ש בשם הרשב\"א וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב סתם דיני פרוזבול וכן נראה דעת רבינו ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבית דין של רבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דין של רבי אמי ורבי אסי וכן משמע עוד ממ\"ש בסמוך גבי תלמידי חכמים שהלוו זה את זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זהו גופו של פרוזבול וכו'.</b> משנה פרק עשירי דשביעית (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין פרוזבול וכו'.</b> גם זה משנה ו' שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפי' קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכיריים וכו'</b> בפרק השולח: \n",
+                "<b>היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול.</b> גם זה במשנה שם היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש שם רבינו דאפי' היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפילו הכי כותבין עליה פרוזבול ואף על גב דמתניתין קתני ממושכנת בעיר נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ולפיכך השמיט רבינו תיבת בעיר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'.</b> גם זה במשנה שם בשם רבי חוצפית וכתב שם רבינו רבי חוצפית איני רואה חולק עליו: \n",
+                "<b>אין לו קרקע וכו' היה לו חוב על חבירו וכו'.</b> ברייתא פרק השולח (גיטין דף ל״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד שלוה מחמשה וכו' עד פרוזבול א' לכולן.</b> גם זה משנה בפ\"י דשביעית (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כג)</small> כתב הפרוזבול תחלה וכו'.</b> בתוספתא אלא ששנויה בהיפך ונראה שט\"ס הוא שהטעם מהופך וקל להבין: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך פרוזבול המוקדם כשר וכו'.</b> במשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא שטר חוב וכו' ואם אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו'. ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד וכו'.</b> מימרא פרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש שמזמן הסכנה ואילך וכו'.</b> משנה ס\"פ הכותב (כתובות פ\"ט) ב\"ח שהוציא ש\"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב\"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' ב\"ח גובה שלא בפרוזבול ונראה מדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה שהוא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו עכו\"ם גזירה על המצות היו יריאים לשמור פרוזבוליהם התקינו שיהא המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע\"פ שעבר הגזירה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ור\"ש בן גמליאל מפרש הוא והלכה כמותו ואת\"ל שהוא חולק הא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n",
+                "<b>והיתומים אינם צריכים פרוזבול.</b> מימרא בפרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> הוציא פרוזבול וטען הנתבע וכו' עד ואוכל דבר אסור.</b> נלמד ממה שנתבאר שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמידי חכמים שהלוו זה את זה.</b> בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. כתב הראב\"ד דבריו סותרים זה את זה עכ\"ל. כלומר שהוא כתב לעיל שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין וי\"ל שכבר כתבתי שדעת רבינו דב\"ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי ורבי אסי בדורם דכל ב\"ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול דיפתח בדורו כשמואל בדורו ורבנן דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והיו חשובים להפקיע ממון ורבינו לא חשש לכתוב כאן שצריך שיהיו ב\"ד חשוב שסמך על מה שכתב בפרק זה ולא בא כאן אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי ותלמידים שכתב היינו תלמידים מב\"ד חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כח-כט)</small> כל המחזיר חוב וכו' אמר לו אע\"פ כן וכו'.</b> משנה פרק י' דשביעית (מ\"ח וט'): \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך המלוה לומר וכו' ואל יאמר לו בחובי וכו' החזיר לו חובו וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) ודברי רבינו במה שכתוב בגמרא ותלי ליה עד שיאמר לו אעפ״כ שלא כפירוש רש״י אלא קרוב לפירוש הערוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנמנע מלהלוות וכו'.</b> מבואר בתורה ובפ\"י דשביעית (מ\"ג) שנינו כשראה הלל שהיו העם נמנעים מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל וכו'.</b> בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י\"ד שנה וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר שש שנים תזרע שדך</b> כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש י\"ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל\"ו ביובל היתה.</b> בפרק בתרא דערכין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד י\"ז יובלים מנו ישראל א\"א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י\"ז יובלות מנו דהוי אליבא דר\"י וכתב ששנת ל\"ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר\"י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת\"כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ\"ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י\"ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י\"ז שנה של י\"ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר\"ע אתיא ולאו דוקא י\"ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי\"ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י\"ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט\"ז אבל מנין י\"ז הם אע\"ג דבצרי להו י\"ד שנה מ\"מ כיון שמן הי\"ז מנו ל\"ו שנה שפיר שייך למיתני י\"ז יובלות מנו דמנין י\"ז מנו וכן נראה מלשון רש\"י דברייתא כר\"ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי\"ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י\"ז יובלות מנו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק\"ג וכו'</b> כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ\"ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע\"ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי\"ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק\"ב ומשנה שאחריה התחילו למנות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מר\"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה</b> כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ\"ה לאלול למולד בהר\"ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר\"ה ומולדו וי\"ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר\"ה של מולד וי\"ד ולא מר\"ה של מולד בהר\"ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שת\"י שנים עמד בית ראשון</b> כלומר מאחר שכתוב שבת\"פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת\"י שנים סך תת\"צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת\"נ שהם שיעור י\"ז יובלות הוצא מהם י\"ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל\"ו נמצא שחרב הבית בשנת ל\"ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו\"ש שהרי שנת ל\"ה ביובל היתה שמטה: \n",
+                "<b>כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות.</b> בפרק ב' דערכין (דף י\"ב י\"ג) וכרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות.</b> בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב ל\"ג) ופי' רש\"י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה.</b> כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י\"ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט\"ו מן היובל הט' היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י\"ב חדש וכו' הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת\"כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי\"ד הוצא המאות ליובלות נשארו י\"ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט\"ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש\"י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק\"ז לחרבן וכו'</b> כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק\"ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז' והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' שלא מנו באותם ע' שנה וכו' אלא שמטות בלבד בלא יובל.</b> לשון זה קשה בעיני דמאי נ\"מ בין זה למ\"ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע\"פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע\"פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ\"ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע\"פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע' של חרבן ות\"כ שעמד בית שני ואלף ק\"ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ\"ו תחלקם לשביעיות האלף ות' הם מאתים שמטות והקצ\"ו הם כ\"ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע\"פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז\"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז\"ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז\"ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו\"ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ\"ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע\"ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דש\"מ לא מנינן יובל אלא ז' ז' בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ\"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ\"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ' שבועות פ\"ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ\"ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע\"ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ\"ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש\"ה אע\"פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר' יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע\"ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע\"פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ\"ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר\"ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע\"פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע\"ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע\"פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' וכן משחרב באחרונה וכו' וכן עולה מגמרת ע\"ז וכו'</b> כלומר מדאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ט':) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו' ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' א\"א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו'. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע\"פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב\"ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק\"ז לחרבן מוצאי שביעית.</b> כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ\"ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ\"ט הכ\"ח הם ד' שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד' אלפים ותתקל\"ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה' אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנת יובל וכו'.</b> בפרק ב' דערכין (דף י\"ב) ובפרק קמא דראש השנה (דף ט') ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק\"ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משגלה שבט ראובן וכו' והוא שלא יהיו מעורבבין וכו'.</b> בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח\"ל וכו'.</b> בספ\"ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח\"ל ומשני סד\"א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח\"ל לא ת\"ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח\"ל ואיתיה בפרק קמא דר\"ה (דף ט'). \n",
+                "<b>ומה שכתב שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע״ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב.</b> בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט): \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו'.</b> לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה\"ת כמו שכתבתי ברפ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו' עד תעבירו שופר.</b> ר\"פ בתרא דר\"ה (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ותוקעין בשופר תשע וכו'.</b> משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר\"ה (דף ל\"ד) יליף מקראי שהן ט' תקיעות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעבירים שופר בכל גבול ישראל.</b> מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של יובל ושל ר\"ה אחד הוא לכל דבר וכו'.</b> משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בו את החדש וכו' עד אלא בפני ב\"ד.</b> שם (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה דברים מעכבים ביובל וכו'.</b> בפרק קמא דראש השנה עלה ט' ע\"ב וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מר\"ה ועד יוה\"כ לא היו עבדים נפטרים וכו'.</b> שם עלה ח' ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> דין היובל בשביתת הארץ וכו' יתירה שביעית על היובל וכו'.</b> בת\"כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה: \n",
+                "<b>יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו'.</b> בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ ישראל המתחלקת לשבטים וכו'. ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה ואין מעשיהם מועילים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמוכר שדה לששים שנה וכו'.</b> [בבא מציעא דף ע\"ט]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם את ביתו וכו' אא\"כ העני אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו וכו'.</b> ת\"כ פרשת בהר סיני. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר ומכר מ\"מ וכו'.</b> בתוספתא פרק חמישי דערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין מוכר שדה אחוזתו וכו'.</b> מפורש בכתוב לפי רוב השנים תרבה מקנתו וכו' וכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא גאלה וכו'.</b> מפו' בכתוב ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה לו והיא מלאה פירות וכו'.</b> משנה וברייתא בפירקא בתרא דערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנים והזמורות וכו'.</b> בתוספתא דערכין פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה אחוזה וכו'.</b> במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר את שדהו וכו'.</b> משנה ר\"פ בתרא דערכין (דף כט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו רצה הלוקח אסור.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ״ש מעת לעת.</b> ברייתא בפרק השג יד (ערכין דף י״ח ע״ב) ויליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שיאכל הלוקח וכו' עד הרי אלו עולין למנין. </b> משנה שם (דף כ\"ט ע\"ב) וטעמא דהובירה פירש\"י משום דאיהו אפסיד אנפשיה וא\"כ ה\"ה להובירה שתי שנים ורבינו דנקט הניחה בורה שנה ואכלה שנה לאו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה בשנת היובל עצמה וכו'.</b> שם פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה שנה אחת לפני היובל וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> מכר נקעים מלאים מים או טרשים וכו' עד ולא לאילנות.</b> פ\"ב דערכין (דף י\"ד ע\"ב) אלא שדין נקעים מלאים מים אינו שם ואפשר שחסרון הוא בספרים דידן אי נמי דמדאשכחן דיהיב גמרא טעמא לטרשין משום דלאו בני זריעה ממילא משמע דה\"ה לנקעים מלאים מים שגם הם אינם בני זריעה וגם בכל דוכתא דינם שוה בין לענין מכר בין לענין הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר שדהו לראשון וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה לראשון במאה דינר וכו'. עד הרי זה מחשב עם האחרון.</b> משנה פירקא בתרא דערכין (דף ל): \n",
+                "<b>וכן אם מכר במאה והשביחה וכו' עד ומריעין כח הלוקח.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> המוכר שדה אחוזתו וכו' עד או אינו גואל. </b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצו קרוביו לגאול וכו'.</b> מקרא מלא דבר הכתוב והוזכר פ\"ק דקידושין ובספרי רבינו כתוב או דודו או בן דודו וגו' וט\"ס הוא כי פסוק זה במוכר עצמו הוא דכתיב אבל במוכר שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וכן נמצא בספר כתיבת יד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שדהו מתנה וכו'.</b> משנה בס״פ יש בכור (בכורות דף נ״ב ע״ב) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחים שחלקו וכו'.</b> בס\"פ יש בכור. \n",
+                "<b>ומ\"ש חלקו ביובל וכו': וכן הבכור והמייבם וכו'.</b> משנה פרק יש בכור ואלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמרא דמחזירין זה לזה ומאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחילה כך פירש\"י ומדברי רבינו נראה דה\"ק אין מחזירין לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלוק כבתחילה אלא החלוקה קיימת רק שמחליפים של זה בשל זה דאילו לפירוש רש\"י קשה מהיכא תיסק אדעתין שיהיה מפסיד זה חלק בכורתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל היורש את אשתו וכו'.</b> לטעמיה אזיל שפסק בפרק [י\"ב] מהלכות אישות כמ\"ד הכי: \n",
+                "<b>ואם ירש ממנה בית הקברות וכו'.</b> משנה ס\"פ יש בכור כר\"י בן ברוקא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר בית וכו'.</b> משנה בפ\"ב דערכין (דף ל\"א) המוכר בית בבתי ערי חומה ה\"ז גואל מיד וגואל כל י\"ב חדש ואמרינן בגמרא די\"ב חדש מעת לעת בעינן ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>וכשרוצה לפדות וכו' ואינו גורע ללוקח כלום.</b> כלומר ולא כשדה אחוזה שמגרע מדמי המכר לפי הזמן שהיה בידו כמו שנתבאר בפרק שלפני זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין הקרובים פודים אותה וכו'.</b> בפרק קמא דקידושין (דף כ' כ\"א) בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו: אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין.</b> בפרק בתרא דערכין עלה ל\"א וכרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת הלוקח יפדה מיד בנו וכו'.</b> משנה פ' בתרא דערכין (כ' כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר לראשון וכו'.</b> שם במשנה אין מונין שנה אלא משעה שמכר שנאמר עד מלאת לו שנה ופירש רש\"י שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט שנאמר עד מלאת לו שנה משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונים ובגמרא (דף ל\"א ע\"ב) למי חולט רבי אלעזר אמר ראשון חולט רבי יוחנן אמר שני חולט משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רבי אלעזר דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: \n",
+                "<b>הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נתן הבית וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה שנה מעוברת וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר שני בתים וכו'.</b> מימרא שם עלה ל\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיע יום י\"ב חדש ולא נמצא הלוקח וכו'.</b> משנה שם תקנת הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בית עיר חומה וכו'.</b> ברייתא שם עלה ל\"א ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר בית עיר חומה והגיע יובל וכו'.</b> שם עלה ל\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר בית בבתי החצרים וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא לפנים מן החומה וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין בו ד' אמות וכו'.</b> פרק קמא דסוכה (דף ג') ופירש\"י אינו נחלט אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין: \n",
+                "<b>וירושלים אין הבית נחלט בה.</b> בפ' בתרא דערכין (ל\"ב) ובפ' מרובה: \n",
+                "<b>ובית הבנוי בחומה וכו'.</b> משנה שם וכרבי יהודה לגבי רבי שמעון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שגגותיה חומתה וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהים חומתה.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המקום נקרא ערי חומה וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויקיפוה חומה תחילה וכו'</b> מימרא דריב\"ל פירקא קמא דמגילה (דף ג' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ וכו'.</b> שם בעלה הנזכר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חידוש גדול אני רואה בכאן וכו'. כוונתו לומר שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב שמשגלו בטלה קדושת יהושע אפילו אם היא עדיין מוקפת והיאך כתב שאם היתה מוקפת בימי יהושע אף ע\"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת וצריך לומר דעתה לאו אחר שגלו קאי אלא אקודם שגלו בחרבן ראשון קאי וקרי עתה לגבי שעת כיבוש יהושע וזה מבואר מאד בדברי רבינו: \n",
+                "<b>וכיון שגלו בחרבן ראשון וכו' עד סוף הפרק.</b> פרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עיירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני גולה מצאו אלו וקידשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ורמינהי אמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני גולה מצאו אלו וכו' ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא איבעית אימא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ואיבעית אימא חדא מינייהו ר\"א ברבי יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לוא חומה אע\"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן מ\"ט דמ\"ד [קדושה ראשונה קידשה לשעתה] ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו כל x הקהל השבים מן השבי וכו' אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע וכו' ואומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו ואידך דבעו רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלוהו וכו' ופסק רבינו כמאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא משום דמסתבר טעמיה טפי ועוד דאמרינן בפירקא קמא דחולין עלה ז' גבי רבי שהתיר בית שאן מפני שאכל שם רבי מאיר עלה ירק משום דסבר לה כי הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וכו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא כיון דכל הני תנאי ואמוראי סברי הכי אבל יש לתמוה על רבינו שפסק כמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא ופסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר\"א ברבי יוסי דדריש אשר לו חומה וכו' ומשום דדריש הכי מוכח בגמרא דסבר קידשה לעתיד לבא והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי וי\"ל דרבינו פסק כר\"א ברבי יוסי משום דבפ\"ק דמגילה עלה ג' מתיב לריב\"ל מדר\"א ברבי יוסי אלמא הלכתא כוותיה וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא איכא למימר אפשר דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והכי קאמר אע\"פ שאין לו חומה עכשיו וכו' אקודם שגלו בחרבן ראשון דוקא קאי וכי משני גמרא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ולא בעי לשנויי ההיא ר\"א בר\"י היא סבר דאיכא לפרושי מילתיה כדאמרינן דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וכיון דסתם גמרא בפ\"ק דמגילה מתיב מיניה נקיטינן כוותיה בגוונא דלא ליפלוג אמאי דקי\"ל דלא קידשה לעתיד לבא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן לעתיד לבא א\"א הא דלא כרבי יוסי וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> שבט לוי אע\"פ וכו' אלף הראשונים מגרש וכו'.</b> בסוטה פרק חמישי (דף כ\"ז) משנה וכר\"א בנו של רבי יוסי הגלילי ודלא כר\"ע דאמר אלפים תחום שבת משום דקיימא לן בפ\"י דתחומין דרבנן וכתב רבינו ברפ\"ז מהלכות שבת דתוך י\"ב מיל אינו אלא מדבריהם ומפרש רבינו כפשטא דמתני' ששלשת אלפים אמה היו ודלא כפירוש רש\"י שלא היו אלא אלפים ואע\"ג דברייתא דכיצד מעברין (דף נ\"ז:) מסייע ליה דחאה רבינו מקמי xx מתני' כפשטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ה)</small> ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה וכו'.</b> פרק ב' דמכות (דף י\"ב): \n",
+                "<b>אין עושין בערי הלוים עיר מגרש וכו'.</b> משנה בסוף ערכין (דף ל\"ג ע\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בשאר ערי ישראל.</b> משנה וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יסתור וכו'.</b> תוספתא דערכין סוף פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים שמכרו שדה וכו'.</b> משנה בסוף ערכין כהנים ולוים מוכרים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים ופירש רש\"י דלאו בשנת היובל עצמה דהא איכא למימר ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאת וכו' ולכך כתב רבינו ואפילו סמוך ליובל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שירש את אבי אמו לוי וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבט לוי מוזהרים וכו'.</b> סיפרי פרשת שופטים: \n",
+                "<b>ובן לוי או כהן וכו': כתב</b> הראב\"ד אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות וכו'. טעמו לומר שבמדין לא נטלו חלק בביזה כשאר ישראל אלא והרמות מכס ליי' וגו' ממחציתם תקחו וגו' ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וגו' ונתת אותו ללוים ומדין לא היתה מהארץ שנכרת עליה ברית ומאחר שלא נטלו הלוים בביזתה חלק שוה עם ישראל מוכח מילתא דלא שנא בין ארץ שלא נכרת עליה ברית לארץ שנכרת עליה ברית ומה שנטלו שם לא בתורת ביזה נטלו אלא בתורת תרומה שצוה לתת להם הוראת שעה ומאחר שתמורת חלקם בארץ נתן להם הקדוש ברוך הוא תרומות ומעשרות לפי דעת רבינו שבארץ שלא נכרת עליה ברית יש להם חלק בארץ ובביזה לא יטלו בו תרומות. ואני אומר שאין זו השגה דאימר דאה\"נ וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא וסובר רבינו דאדרבא משם ראיה דמדחזינן דבארץ שנכרת עליה ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו אתא לגלויי דמדין כיון שלא נכרת עליה ברית לא היתה בכלל לא היה לכהנים חלק בביזה וה\"ה לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה: \n",
+                "<b>סליק בריך רחמנא</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..be8c62b812db79c5eef8ba0a0a3ec6ac114a7818
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,753 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אחר שמפרישין וכו' ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני וכו'.</b> פירקא קמא דראש השנה עלה י\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפרק ששי ממתנות עניים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד בתשרי הוא ר\"ה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובט\"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות.</b> ג\"ז שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והחרובין אע\"פ שחנטו פירותיהם וכו'.</b> שם עלה ט\"ו ע\"ב ת\"ר אילן שחנטו פירותיו וכו' עד אם קיבלה אם לא קיבלה: \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו יראה לי שאין הדברים אמורים וכו': כתב</b> הראב״ד אין סברתו נכונה וכו'. וי״ל דרבינו לטעמיה דסבר דכל הדומה לדגן תירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשרות מן התורה כדמשמע מדבריו בפ״ב מהלכות תרומות אבל קשה הא דאמרינן ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ה״א ה״מ במעשר אילן דבארץ גופה דרבנן ושמא י״ל שיפרש רבינו דהתם בפירות גרועים דוקא דומיא דצלף דביה איירי התם דלא הוי דומיא דתירוש ויצהר. ומ״ש שלא חילקו אלא בין מעשר לשביעית וכו' כלומר דאיכא מ״ד התם אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. ומה שכתב ואם כדבריו מה ענין בנות שוח וכו' טעמו שאם כדברי רבינו דהא דאמר רבי נחמיה והחרובין שחנטו פירותיהם וכו' בחרובי צלמונה שהם גרועות הדברים אמורים אם כן מאי מותיב ר״ל מבנות שוח ולי קשה עוד דקתני רבי נחמיה כגון דקלים וזיתים וחרובין קתני חרובין דומיא דדקלים וזיתים שאינם פסולת מינם ואפשר דה״ק רבינו יראה לי שמה שנהגו העם כרבי נחמיה בחרובין לא נהגו כן אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן וכו' שאע״פ שרבי נחמיה בכל פירות האילן שעושין בריכה אחת אמרה לא נהגו כמותו אלא בחרובין ולא בכל החרובין אלא בחרובי צלמונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הירק בשעת לקיטתו עישורו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האתרוג בלבד וכו'.</b> משנה פרק שני דבכורים (משנה ו') וכרבן גמליאל ואיתיה בפ\"ק דר\"ה (דף ג' וי\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהולכין אחר לקיטתו וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה עלה ט\"ו וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים וכו'. טעמו לומר שהוא ז\"ל מפרש דע\"כ לא אמרו ר\"י ור\"ל בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית דאזלי בתר חנטה אלא לענין אם הוא טבל ואם פטורה מן הביעור ולא איירו לענין אם מפריש מעשר שני או מעשר עני דבהא נקטינן כר' יוסי דאמר אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אחר לקיטתו למעשר ופי' רש\"י למעשר לענין שניה נכנסת לג' או שלישית נכנסת לרביעית ורבינו סובר דכיון דסמוך להא דרבי יוסי איתמר הא דר\"י ור\"ל בההוא גוונא דרבי יוסי מיירו ופסק כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האביונות של צלף וכו'.</b> ירושלמי ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנים עליהם וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד שנה זה המחבר כב״ש וכו'. טעמו מדגרסינן בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה וכו' עד וב״ש במקום ב״ה אינה משנה וכיון דלב״ה אינו כלאים בכרם ה״ל ודאי אילן ודינו כשאר פירות האילן למ״ש ומ״ע ולפי זה הירושלמי הזה אתי כב״ש ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר שהירושלמי זה אפילו כב״ה אתי דאע״ג דס״ל דהוי כאילן ה״מ לכלאים ולערלה אבל לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו וטעמא משום דכיון דאין בדבר זה הפסד החמירו בו ולשון הירושלמי מוכיח כן שכתב וליידא מלה כלומר לאי זה דבר נתנו עליהם חומרי זרעים משמע בהדיא דלא נתנו עליו חומרי זרעים אלא לדבר זה בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האורז והדוחן וכו'.</b> בפירקא קמא דראש השנה (דף י\"ג ע\"ב) תנן התם האורז והדוחן וכו' ופסק כשמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פול המצרי אע\"פ שמקצתו השריש וכו'.</b> שם פסק שמואל הלכה כר\"ש שזורי דאמר הכי וכתב הראב\"ד אם הכל הולך אחר גמר הפרי וכו'. ולכאורה נראה לתמוה שאם קושיא זו קושיא דשמואל אדשמואל ה\"ל לאקשויי דאמר הכל הולך אחר גמר פרי ואיהו גופיה אמר הלכה כר\"ש שזורי דאמר פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר\"ה ומקצתו לאחר ר\"ה צובר גורנו לתוכו אבל לפי האמת אין כאן קושיא שהרי פירש\"י וכי אמר שמואל הלכה כר\"ש שזורי לא מטעמיה קאמר דאילו ר\"ש שזורי טעמיה משום בילה וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא שגדל ונגמר אחר ר\"ה עכ\"ל וכך הוא מוכרח בגמרא וכך מבואר בדברי רבינו ואפשר דודאי דפשיטא להראב\"ד הוא ולא בא להשיג על רבינו אלא מפני שתפס לשון צובר גורנו לתוכו שלשון זה לא יצדק אלא למאן דסובר דבתר השרשה אזלינן ואם יתרום מזה על זה ה\"ל תורם מן החדש על הישן ולפיכך צובר גרנו לתוכו כלומר יבלול אותו יפה לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השניה בזוית זו יחזור ויצברנו לאמצע הגורן כדי שיהיה כולו כאחד נבלל יחד יפה נמצא כשיתרום ויעשר יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן ומן הישן לפי מה שיש ישן וכדפירש\"י. וי\"ל שרבינו מפרש לשון צובר גרנו לתוכו דהיינו לומר שאע\"פ שלא יפריש מכל אחד לבדו אלא שצובר כל גרנו לתוכו ונמצא מעושר מזה על זה שפיר דמי לר\"ש שזורי משום דיש בילה ולשמואל משום דכוליה חדש הוא. ומ\"מ שותא דמרן הראב\"ד ז\"ל לא ידענא דסיים בה דהא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וזה אינו ענין למ\"ד הכל הולך אחר גמר פרי ושמא י\"ל דחדא ועוד קאמר חדא שאם הכל הולך אחר גמר פרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו ואת\"ל דלא אזלינן בתר גמר פרי אלא בתר השרשה כי צובר גרנו לתוכו מאי הוי הא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וכבר יישבתי דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבצלים הסריסים וכו'.</b> משנה פרק שני דשביעית (משנה ט') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהתחילו ליבש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פול המצרי שהביא שליש לפני ר\"ה וכו' עשה קצצין גמורין וכו' עד ומירקו על זרעו.</b> פירוש קצצין גמורין כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו שנתמלא השבולת כל צרכה והוא יותר מתרמלו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד פול המצרי שהביא שליש וכו'. א\"א והוא שליקט לפני ר\"ה וכו'. והנה נוסחת ספרי הירושלמי שבידינו הוא כנוסחת רבינו ואע\"פ שבתוספתא אמרו על פול המצרי לא שמענו מאחר שבירושלמי פירשו כל משפטיו למה לא נפסוק כמותו. ומ\"ש אף כי מצא ספרים משובשים מאן נימא לן שנוסחת רבינו משובשת ואולי מפני מ\"ש בהשגות שאחר זה כתב שמצא ספרים משובשים ושם איישב נוסחת רבינו. ומ\"ש ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא תמהני מאחר שבירושלמי איבעיא ולא איפשיטא היכי פשיט לה איהו ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד והוא שליקט ממנו לפני ר\"ה א\"א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו' וי\"ל שרבינו מפרש הא דאמר שמואל בפ\"ק דר\"ה שהולכים אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שלש אריות וכו'</b> כתב הראב\"ד לא ידענו מהו אריות ופירש דהיינו לקיטות. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם לא הביאו וכו' עד אע\"פ שלא נמנעו.</b> כתב הראב\"ד נ\"ל שהוא שבוש וכו' ולע\"ד נראה דאין כאן שיבוש וה\"ק הא דבעינן שימנע ממנו ג' אריות דוקא בשהביא שליש לפני ר\"ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו לא בעינן שימנע ממנו ג' אריות. ומ\"ש והטעם שאין מחשבת זרע חלה וכו' הוא ע\"פ גירסתו ופירושו. ומ\"ש אמת הוא כך מצא בירושלמי וכו' י\"ל שטעם רבינו לסמוך על הירושלמי יותר מעל התוספתא משום דלא ידעינן אי מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנה שנייה וכו'.</b> משנה פ\"ב דמכשירין (משנה י\"א) ולשון המשנה הולכים אחר הרוב [להקל] מחצה למחצה להחמיר וכתב רבינו מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מ\"ע וכו' כך כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת על מחצה על מחצה להחמיר והכי תנן בפ\"ד דידים דמעשר שני הוי להחמיר לגבי מעשר עני: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולמה לא יפריש מ\"ע וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים ור\"ש פירש כהראב\"ד שיפריש מעשר אחד ויחלל המעשר על מעות והפירות יחלק לעניים והמעות יאכל בירושלים והיינו שני עישורים דר\"ע דפ\"ק דעירובין ופרק קמא דר\"ה. ועל מ\"ש הראב\"ד אפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל כתב הר\"י קורקוס ז\"ל לא ידעתי איך הקשה כן דאם זה נקרא טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכים אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כל מה שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פירוש מה שאמרו הולכים להחמיר ולדעת הר\"א והר\"ש ה\"ל לפרש ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכים להחמיר משמע דאחר אחד מהם אנו הולכים אלא שהולכים אחר החמור והוא השני שצריך לאוכלו בקדושה כך נ\"ל לדעת רבינו ונראה חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר\"א איך אמרו הולכין אחר הרוב דטבל לא בטיל עכ\"ל ומשום דקשיא ליה ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש שני עישורין כתב לחלק ביניהם: \n",
+                "<b>וכן פירות שהם ספק וכו'.</b> נלמד ממה שקדם בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפטור ממעשר ראשון וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו'.</b> ירושל' דמעשרות פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו' לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא.</b> בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג) לימא מתניתין דלא כר\"ע דתניא ר\"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח\"ל לארץ (בזמן שב\"ה קיים) ויקריבנו ת\"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה וכו' אפילו תימא ר\"ע כאן ליקרב כאן ליקדש ובפ\"ג דתמורה (דף כ\"א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית בן עזאי אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה ואע\"ג דלגבי הבאה מח\"ל בכור יליף ממעשר כמבואר בדברי ר\"ע ורבינו תלה כאן מעשר בבכור אלא רצה לכלול רבינו גם דברי רבי ישמעאל ודברי בן עזאי כלומר הואיל וטעון הבאת מקום וכו' ולמד מן בכור אסמכתא למעשה דרבנן שלא יעלו אותו מח\"ל דאילו מן התורה אין מעשר בח\"ל וז\"ש לפיכך לא חייבו וכו' כלומר כי היכי דבכור אין מעלין אותו גם מעשר אין מפרישין אותו ולפיכך לא חייבו ומה שחייבו בשנער ומצרים מפני מעשר עני ומ\"מ לא יעלה אותו עד שיפדנו מאסמכתא דבכור כך נ\"ל ביאור דברי רבינו עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין הטעם הזה מספיק וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שאעפ\"כ מספיק הוא דבשלמא בבכור אפשר לומר בו יאכל במומו אבל במעשר שני טעון הבאת מקום ואם יפרישו יהיו צריכין להעלותו ואנן קי\"ל דאין מביאין אותו מח\"ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ובשנער חייבו מפני שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו אבל בסוריא נראה שלא היו עניים מצויים שם וגם שיטעו ויסברו שהיא כשאר א\"י ויעלו המעשר עצמו. ומה שרצה לומר שמה שאמרו אין מע\"ש בסוריא מן התורה קאמר וגזרו מעשרות ולא נטע רבעי אינו משמע כן פ\"ה דמעשר שני גם פ\"ז דפאה כי שם אמרו לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא מוכח בהדיא דשקולים הם עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים.</b> משנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) ובפרק אלו הן הלוקין. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית וכו' מפי השמועה למדו וכו'.</b> פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט). כתב סמ״ג על מ״ש רבינו אף מע״ש לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה כתב שאם הפירות לא הוכשרו שמותר אף בזמה״ז לאכלן בירושלים לא ידעתי מניין לו ע״כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה x שרבינו מביא ראיה מהפסוק שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדת חסידות שפודין מעשר שני וכו' והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה פודה וכו'.</b> דין ההקדש פרק המקדיש ופרק הזהב: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש ומשליך הפרוטה לים הגדול.</b> כתב סמ\"ג אבל לשאר נהרות צריך לשחקה בתחלה כדאיתא בפ' כל שעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכן אם חילל מע\"ש שוה מנה על ש\"פ מפירות אחרות.</b> כתב הראב\"ד תמה אני אם אמרו הגאונים וכו'. ברפ\"ד יתבאר טעמו וטעם רבינו ומ\"מ מה שכתב הראב\"ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאין אוכלים מעשר שני וכו' עד לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה.</b> תוספתא פ\"ג דמעשר שני ונראה לי דהא דאין פודין אותו שם היינו דוקא במעשר שלא נטמא אבל אם נטמא פודים אותו בירושלים כמו שכתב לקמן בסמוך ובפ\"ג ומתניתין היא בפ\"ב דמעשר שני. וכתב הטור מעשר שני בזה\"ז מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי פרק שלישי דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו.</b> שם אמר רבי זעירא רבי חנינא ורבי יונתן וריב\"ל עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא הוון עבדין כן אלא מפקן חוץ לחומה ופודים אותן שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית מעשר שני וכו' לוקה כו'.</b> משנה פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו'.</b> שם ופ\"ק דכריתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו לוקה מן התורה וכו'.</b> פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) א״ר אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבים עליו משיראה פני החומה מ״ט דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך (וקודם מימרא זו איתא התם) אמר רב ביבי אמר רב אסי מניין למע״ש טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת סמוך לחומה שנאמר כי לא תוכל שאתו והקשו התוספות א״כ שמותר לאכול כל שלא נכנס לפנים מן החומה למה הוזקק לפדות לעולם מע״ש ותירצו דאע״ג דליכא לאו מ״מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף אבל לא בלא פדייה וזהו מכת מרדות שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת מעשר בפנים וכו'.</b> שם לענין בכורים וילפינן מינה למעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין מעשר שני בירושלים.</b> במשנה פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n",
+                "<b>ומ״ש אא״כ נטמא וכו'.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) אר״א מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת״ל כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה הוא בפנים וכו'.</b> שם בעיא ופשטוה מדכתיב כי ירחק ממך המקום ממילואך פי' מלואך משאך ומפרש דה\"ק אפילו לא יהיה המקום רחוק אלא משאך ה\"ז נפדה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה אוחז אותו בקנה וכו'.</b> שם בעי' עלתה בתיקו ואמרינן בתר הכי (דף כ') רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא ונראה שרבינו מפרש דהיינו לומר דהא דדייקנא הא בגבולין לוקה ג' בדעייליה ואפקיה ואקשינן א\"ה מאי למימרא איצטריך כגון דכי אפקיה נקיט ליה בקניא וקמ\"ל דדינו כאילו אפקיה לגמרי וה\"ה לרב פפא דהוי כאילו לא נכנס כלל ורש\"י פי' בהיפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני שנכנס לירושלים.</b> משנה פ\"ג דמ\"ש וכת\"ק (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו של דמאי וכו'.</b> יש לתמוה דהא תני בפ\"ק דדמאי הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ויוצא ורבינו עצמו כתב לקמן בסמוך וכן פירות דמאי אע\"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים פודין מע\"ש שלהם בחוץ. ומצאתי בפ\"ג דמעשר שני ירושלמי (הלכה ד') על משנת פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע\"ש שלהם ויאכל בירושלים א\"ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה פירוש הא דמאי עצמו מעשר שני של דמאי ונראה שעל זה סמך רבינו ומפרש דההיא דנכנס לירושלים ויוצא דוקא בפירות הטבולים לדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר וכו'.</b> הכי משמע בפרק הזהב עלה נ\"ג: \n",
+                "<b>עבר והוציאן או שיצאו וכו' עד ואסור להוציאו.</b> שם ואע\"פ שמה שאמרו שם שאע\"פ שאין שוה פרוטה קלטוה מחיצות משמע שאין בו ממש כתב רבינו אין בחומשו וכו' משום דהתם תניא ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דהיינו אין בחומשו שוה פרוטה וסובר רבינו דה\"ה לענין קליטת מחיצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מעות מעשר שני נכנסים ויוצאים</b> משנה פ\"ג דמע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנגמרה מלאכתן וכו'.</b> משנה ו' פרק ג' דמעשר שני וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' עשה כל הפירות האלו מעשר שני וכו'. ומ\"ש חומר הוא וכו'</b> אעיקרא דמילתא קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שלא נגמרה וכו'.</b> משנה שם פ\"ג דמעשר שני וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן פירות דמאי וכו'.</b> שם במשנה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות מעשר שני שנטמאו וכו'.</b> שם (מ\"ט) וכב\"ה וכדפריש בר קפרא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשהכניסם על מנת שלא תתפשם המחיצות וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלתן של מעשר שני וכו'.</b> משנה שם פ\"ב (מ\"ג) תלתן של מע\"ש יאכל צמחונין ובירושלמי כיני מתניתין מותר להאכל צמחונין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כרשיני מעשר וכו' עד ויאכלו בחוץ.</b> משנה ד' שם וכחכמים. \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמדומה לי שהטעהו הירושלמי וכו'. טעמו משום דמדברי רבינו נראה שבאו להקל לומר שמותר לאכלה צמחונים ואין זה פשט המשנה שבמשנה באו לומר חומר שיש במעשר שני יותר מבתרומה ואם כן פירוש יאכל צמחונין היינו לומר עכ\"פ יאכלו צמחונים ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הראב\"ד ופה חזר בו מפני הירושלמי שפשטו כדברי רבינו פה ואין זה הוצאת המשנה מפשטה דתאכל צמחונין שפיר משתמע מותר שתאכל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו ליאכל וכמו שפירש רש\"י ומה שנשנה שם לענין שיש חומר במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין היא אלא לענין שאר דברים שנשנו שם באותה משנה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואם עשה מהם עיסה וכו'</b> כתב הראב\"ד מפורש בירושלמי וכו'. שם אמתניתין דקתני כרשיני מעשר שני נכנסים לירושלים ויוצאים אמרינן קל הוא שהקילו בכרשינין ובלבד בעיסה של כרשינין ע\"כ ומשמע להראב\"ד דהיינו לומר שאינו רשאי להוציאם לאכלם חוץ לירושלים אלא שמוציאם לעשות מהם עיסה ולחזור ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו לומר שאם עשה מהם עיסה הרי זו מותרת ליכנס לירושלים ולהוציאה. ומכל מקום נראה דגם לרבינו לא יאכלנ' חוץ לירושלים ונראה לי שהטעם שהקילו בעיסה מפני שהכרשינין עצמם נאכלים לאדם על ידי הדחק והעיסה מהם אינה נאכלת אלא יותר בדוחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שעומד לפנים מן כו'.</b> כך היא הגירסא נכונה כגירסת רבינו לפנינו והדין משנה שם (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובס\"פ אלו הן הגולין (מכות דף י\"ב) רמי האי מתניתין אמתניתין דספ\"ג דמעשרות דקתני בירושלים הכל הולך אחר הנוף ומשני הא רבי יהודה הא רבנן ואמרינן דלרבי יהודה באילן הלך אחר נופו לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה והיה נראה שע\"פ זה פסק רבינו כן אבל קשה אמאי שבק רבנן ופסק כר\"י ועוד למה השמיט דין עיקרו בחוץ ונופו בפנים ולכן נראה שרבינו סמך על מאי דאיתא התם בתר הכי רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ונ\"ל שרבינו מפרש דרב אשי אתא לשנויי דלא ליקשו הני משניות אהדדי דתרוייהו כרבנן ומתניתין דקתני דבירושלים הולך אחר הנוף היינו להחמיר ולומר שאם נופו נוטה חוץ לחומה כיון שנכנס תחת נופו דינו כנכנס לפנים לענין שאין פודין אותו ומתניתין דקתני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ היינו לענין שאין אוכלים שם ופסק כרב אשי דבתרא הוא ועוד דמסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתים שבצד החומה וכו'.</b> שם במשנה בתי הבדים שפתחיהם בפנים וחללן לחוץ או שפתחיהם לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים הכל כלפנים וב\"ה אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובירושלמי (הלכה ד:) אמר רבי אלעזר לחומרין ר' יוסי בעי מהו לחומרין אמר רבי יונה הדא דתנינן תמן בתי הבדים שפתחיהם לפנים וחללן לחוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אין שוחטין שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ x פתחיהם לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ מכנגד החומה ולפנים אין שוחטים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ ומדברי רבינו נראה שאין נוסחא זו בירושלמי מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל: \n",
+                "<b>והחלונות ועובי החומה כלפנים.</b> משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) ובגמרא (דף פ״ו) מותיב לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו דראש החומה דומה לגגין ועליות ומשני משכחת לה בבר שורא ופירש רש״י בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה עכ״ל וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'.</b> בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג\"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ומ״ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n",
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בפרק ב'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו'</b> כמו שיתבאר בפרק רביעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'.</b> בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו': \n",
+                "<b>וטמא שטבל אוכל וכו'.</b> משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'.</b> בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק\"ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב\"ן. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות.</b> לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו אונן וכו'.</b> בפ' טבול יום עלה ק\"א וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מעשר שני בלבד וכו'.</b> פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין פירות מעשר שני לע\"ה וכו'.</b> ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'): \n",
+                "<b>אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע\"ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע\"כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע\"ה ונראה שכך היה גורס הראב\"ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב\"ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע\"ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע\"ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע\"פ שהראב\"ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע\"ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ\"ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע\"ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב\"ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני אסור וכו'.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'.</b> שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר\"י אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל\"ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר\"י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק\"ל למה הוצרך לשנות דברי ר\"י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל\"ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה\"פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור\"י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר\"י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר\"י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"ר יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז\"ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו'</b> משום דמשמע לרבינו דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ\"ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ\"ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה\"ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר\"י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב\"ד שגם הוא ז\"ל סובר דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע\"ה ויאכל כנגדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה.</b> משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה א'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'.</b> משנה בספ\"ק דמע\"ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף</b> אע\"פ שהרמב\"ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'.</b> משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן.</b> משנה פ\"ב דמע\"ש (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסחוט את הפירות כו'.</b> משנה פי\"א דתרומות (משנה ג'): \n",
+                "<b>ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'.</b> ירושלמי פרק ב' דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'.</b> פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז) וכת״ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי״ת ודבר פשוט הוא שט״ס הוא דבשניהם צריך להיות כ״ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני.</b> משנה בפ\"ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב\"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר\"י: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע\"ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר\"י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר\"י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ\"ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב\"ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור\"י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו'</b> כתב הראב\"ד א\"א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ\"ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב\"ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב\"ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני אע\"פ שניתן לסיכה וכו'.</b> תוספתא בריש מע\"ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני ממון גבוה הוא.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר״מ דאמר הכי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו נקנה לו במתנה אא\"כ נתן לו הטבל.</b> שם בגמרא אליבא דר\"מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז\"ל פסק בפ\"ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע\"כ לא אמר ר\"מ מע\"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמקבל מפריש המעשר</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין בו וכו'.</b> משנה בריש מע\"ש (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן.</b> שם ירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר שני אין וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע״ש אחר וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין שחלקו וכו'.</b> בירושלמי ריש מע\"ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב\"ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ\"ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה\"ל למיפסק לקולא וצ\"ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע\"ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר.</b> תוספתא בריש מעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה.</b> תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאמר אדם וכו'.</b> משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור\"ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אומר אדם לחבירו וכו'.</b> בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע\"ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע\"ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> לעיל בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע״ש וכו'.</b> בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש מעשר שני שלו וכו'.</b> תוספתא פ' חמישי דמעשר שני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוצה לפדות פירות מעשר שני וכו' ואם לא פירש וכו'.</b> משנה פ' ד' דמעשר שני (משנה ז') וכרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם רצה לחלל פירות המעשר וכו' ולא יחלל ממין על שאינו מינו וכו'.</b> ירושל' רפ\"ד דמעשר שני. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם חילל הרי הן מחוללות: כתב</b> הראב״ד והראשונים לא יצאו לחולין וכו' נראה דהיינו מדתניא התם (סוכה דף מ':) אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין על בהמה חיה ועוף ומסיק מאי שביעית דמי שביעית דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית ופירש״י וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה. ומ״ש ואפי' דיעבד נראה שטעמו מדקתני מתחללים דמשמע דיעבד כדאמרינן בפ' הזהב אפ״ה קאמר דמעשר ממש אינו מתחלל ולרבינו י״ל דהכא מתחללין לאו דוקא דהא בתוספתא קתני מחללין דמשמע לכתחלה. ומ״ש ופרי שני דיעבד אין וכו' נלמד מהא דתניא אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין ואוקימנא בדמי מע״ש ומתחללין דיעבד משמע ליה כמו שכתבתי בסמוך. ומ״ש אלא בדמאי דמחלל לכתחלה. בהשגה שאחר זה אכתוב שמהירושלמי למד כן וטעמו להשיג על רבינו שא״א להעמיד דבריו אפילו בפרי שני דלכתחלה אין מחללין והוא ז״ל כתב וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות דמשמע אפי' לכתחלה וכבר כתבתי דלדעת רבינו דמי מעשר מחללין לכתחלה ובסמוך אכתוב שמהירוש' משמע כדברי רבינו דקתני אין מחללין ממין על שאינו מינו משמע הא על מינו מחללין והשתא אין ראיה מההיא דלולב הגזול דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו. ומ״ש בס״פ לולב הגזול והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו והא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ד:) מוכח דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי אלא על מטבע שנשאו ונתנו שם אי דהבא פירא הוי אי טבעא לחלל עליו מעשר שני משמע דלמ״ד פירא אין מחללין עליו י״ל דדהבא שאני דעד כאן לא שרי רבינו לחלל אלא על פירות שהם אוכל ויש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו בפירקא בתרא דטבול יום בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע״ה חזרו לומר אף על מעותיו וכן פירשה רבינו דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וכו'. נראה דמשום דמהירושלמי הזה קשה למ\"ש בהשגה שקודם זו שפירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על הכסף והרי כאן שלא מיעטו אלא ממין על שאינו מינו הא ממין על מינו מחללין ולפיכך העמיד הירושלמי הזה בדמאי דוקא וזה דוחק שלדמאי קראו מעשר שני סתם ועוד ק\"ל אם הקפידו על דמאי למה לא הקפידו על הודאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני וכו'.</b> ירושלמי סוף פרק קמא דדמאי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אני אומר שאם חילל פירות על פירות וכו'. דבר פשוט הוא דלטעמיה אזיל שסובר שאין פירות ראשונים של מעשר שני מתחללין אלא על הכסף: \n",
+                "<b>ומה שכתב של דמאי אינו צריך ברכה.</b> שם במשנה הדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו טעון ברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפודין את המעשר וכו'.</b> ירושלמי ריש פ\"ד דמעשר שני: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל שלא אמרו דבר זה וכו'. ויש לתמוה מאחר שהוא כתב למעלה שלעולם אין פירות הראשונים מתחללין אלא על כסף היאך כתב כאן שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות ואם בדמאי קאמר ה\"ל לפרש ואפשר דממה שכתב לעיל ממילא משמע דבדמאי מיירי. ועוד יש לדקדק בדבריו דבתחלת דבריו משמע דמסתבר ליה טעמו של רבינו ובסוף דבריו נתן טעם אחר ואפשר דה\"ק אם טעם זה אמת נ\"ל שלא אמרו אלא כשפודין אותו על פירות אבל העיקר אצלי טעם אחר והוא שלא לפגום את המעשר. וא\"ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותים מדמי חולין ולמה הם פחותים מדמי חולין הלא כשפודה אותו הרי הוא חולין גמורים וי\"ל דמ\"מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותים מדמי חולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מחללין וכו'.</b> בפ\"ק דדמאי (משנה ב') במשנה שנינו דכל הני מותר בדמאי משמע אבל לא בודאי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר וחילל וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מחללין וכו'.</b> פרק קמא דמעשר שני (משנה ה') במשנה הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ולא חשש רבינו לבאר דבריו דבמזיד מיירי דמדנקט לשון חילול משמע דבמתכוין לחלל מיירי. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא יחללם על בהמה חיה ועוף וכו' אבל אם חילל על שחוטים וכו'.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת הדחק מותר וכו'.</b> משנה ו' פ\"ב דמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני של דמאי מחללין וכו'.</b> משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ב') וכחכמים ודברי רבינו בה כפירוש התוספות בפרק הזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין פירות מעשר אלא בכסף וכו'. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש וכו'. ואין פודין בכסף שאינו מטבע וכו'.</b> בפרק קמא דמעשר שני (משנה ב') תנן אין מחללין מעשר שני על אסימון ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) דטעמא משום דכתיב וצרת דבר שיש עליו צורה ואמרינן התם דחומשו כמותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פדה בלשון של כסף וכו': ואין פודין בפחות מפרוטה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד אמר רבי חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא על פרוטה ע\"כ. ונראה שכוונת רבינו והירושלמי דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל דכל מטבע פחות מפרוטה הרי הוא כאסימון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין במטבע שאינו יוצא וכו'.</b> משנה בריש מע\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטבע מלכים הראשונים וכו'.</b> שם בירושלמי (הלכה א') מטבע של מלכים הראשונים וכו' אם היה יוצא ע\"ג צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל ובתוספתא מטבע היוצא משם של מלכים הראשונים מחללים אותו עליהם ורבינו תפס לשון התוספתא ופירושה כמו שמבואר בלשון הירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו פודה במעות שאינן ברשותו.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש נפל כיסו לבור וכו'.</b> שם בירושלמי נפל כיסו לבור ובו מאה רבוא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם אותם חמשי' רבוא כמו שהם ברשותו ע\"כ. והדבר מבואר דה\"ק אותם חמשים רבוא שישארו כמו שהם ברשותו ורבינו לא חשש להאריך וכיון שלמדנו שכיסו בבור מיקרי ברשותו וממילא משמע שאינו מחלל אלא עד שיעור מה שישאר אחר מה שצריך להוציא בהעלאתו. ודע שבתוספתא פ\"ק כתוב נפל כיסו לבור אין מחללין וצריך להעמידה באינו יכול להעלותו x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בא בדרך ומעות בידו וכו'.</b> בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קט״ו:) והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים הב״ע בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל [ע״י] הדחק ולפ״ז מה שאמר רבינו פודה בהם פירות שבבית לא שיוכל לעשות כן לכתחלה אלא שאם פדה פדוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח מעות וכו'.</b> משנה וגמרא ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א:) וכרבנן דפליגי על ר״א בן שמוע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עומד בטבריה וכו'.</b> בפרק הגוזל עצים וכו' (דף צ\"ז:) אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ושל בבל והם כאן של בבל והם בבבל מחללין ואוקימנא בשמלכיות מקפידות א\"ה של בבל והם בבבל למאי חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים ובירושלמי פ\"ק דמע\"ש (הלכה א') אין מחללין לא על המעות שהם בבבל ולא על המעות שבבבל כאן לא המעות שכאן בבבל בעומד בבבל ולא המעות שבבבל כאן בעומד כאן היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל ואם לאו אינו מחלל ע\"כ ודברי רבינו תמוהים שאינם לא בתוספתא ולא בירושלמי הזה והם היפך גמרא דידן וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א מן הגמרא שלנו הכל בהיפך וכו'. וע\"כ לומר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא והר\"י קורקוס ז\"ל כתב לפי זה הירושלמי מה שאמרו בפרק הגוזל עצים אין מחללין על מעות של בבל והם כאן וכו' האי והם אבעלים קאי דכיון דבעלים כאן אין מחללין על המעות שבבבל אף אם המעות בבבל והם מטבע בבל וכן אם הבעלים בבבל אין מחללים על מעות של כאן אף אם המעות כאן והם מטבע כאן והוא הדין הראשון שכתב רבינו היה עומד בטבריא וכו' אינו מחלל והוא מה שכתב בירושלמי לא על מעות של בבל כאן בעומד כאן אפילו שהמעות של בבל והם בבבל כיון שהוא עומד כאן אין מחללין, ומה שכתב דברייתא על מעות של בבל והם בבבל מחללים היינו שהבעלים בבבל אפילו שאין המעות שם כיון שהבעלים עומדים במקום שיוצאים והוא הנקרא מקום חלולם לדעת רבינו מחללים והוא מ\"ש בירושלמי לא על מעות של כאן והם בבבל בעומד בבבל ומעות של כאן ויוצאים כאן אפי' אם גם המעות בבבל כיון שהם מטבע כאן אינו מחלל דאי עומד כאן אפילו אין המטבע כאן כיון שהם מטבע היוצא במקום שהוא עומד מחלל דבהכי קפיד רחמנא כמ\"ש וצרת הכסף בידך וסבר כיון שאם היו כאן במקום שמחלל יוצאים מצוי בידך קרינן ביה. ועדיין קשה לדעת רבינו דהא תנן אין מחללין על מעות שאינם ברשותו ומפרשים בהגוזל עצים כגון שהיו לו מעות בקסטרא או בהר המלך וא\"כ היאך מחלל בטבריא על מעות העומדות בבבל. ואפשר לחלק העומדת בקסטרא או בהר המלך שאני שהוא מקום שיש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> האומר מעשר וכו' עד באותה שעה.</b> תוספתא פ\"ד דמ\"ש ואיתא בפרק בכל מערבין וכחכמים וא\"ת דהתם מוכח דטעמא דמ\"ד חילל משום ברירה ומאחר שרבינו פוסק ברפ\"ז מהלכות מעשרות ופ\"א מהלכות תרומות דבדאורייתא אין ברירה לא הו\"ל לפסוק חילל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהכא אין אנו צריכים לטעם ברירה שכיון שזה אמר ה\"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ\"נ המעשר פדוי ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ\"מ איזה סלע שיהיה ה\"ז חילל ובשעה שיעלה הסלע נאמר זהו הסלע שחילל עליו וכתב לתרץ למה הגמרא לא תירץ שם כן. ולי נראה דרבינו לטעמיה אזיל שתרומה בזמן הזה דרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני וכו'.</b> תוספתא בספ\"ג ואיתא בפרק הוציאו לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפודין מעשר שני וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לו לפדות בשער הזול וכו'.</b> משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ״ש ואם עבר ופדה וכו' או חילל וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז) הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הסלע חסירה וכו'.</b> משנה וגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב ע״ב) ובפי' ריב״ן: \n",
+                "<b>פדה בסלע ונמצאת רעה יחליפנה.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין מע\"ש אכסרה וכו'.</b> משנה פ\"ד דמ\"ש (מ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אחד מהם עכו\"ם או בעל המעשר.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו איש ושתי נשיו וכן מ\"ש ג' תגרים.</b> בגמרא דידן בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) ת\"ר מע\"ש שאין דמיו ידועים פודים אותו בג' לקוחות אבל לא בשלשה שאינם לקוחות אפי' עכו\"ם אחד מהם אפי' אחד מהם בעלים בעי רבי ירמיה ג' ומטילים לתוך כיס אחד מהו ת\"ש איש ושתי נשיו פודים מע\"ש שאין דמיו ידועים דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה ופירש\"י לקוחות סוחרים בקיאים בשומא בת אבא סוראה אשת רב פפא וכו' והיתה עושה לעצמה עכ\"ל. ורבינו סתם הדברים כדברי הברייתא ולא חש למאי דדחי דילמא וכו' דדיחויא בעלמא הוא: \n",
+                "<b>וכופין את הבעלים לפתוח ראשון זה חומר במעשר מן ההקדש.</b> זו היתה גירסת רבינו בתוספתא דמ\"ש פ\"ג אבל גירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד כופין את הבעלים לפתוח ראשון אם אמר הרי הוא שלי באיסר יכול לחזור בו זה חומר בהקדש מבמע\"ש. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגירסא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתיא כמ\"ד מע\"ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקי\"ל ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין פירות וכו' עד להמכר בזול.</b> משנה וירושלמי ברפ\"ד דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפודה מעשרו לעצמו וכו'.</b> משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"ג) הפודה מע\"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. \n",
+                "<b>ומ״ש בין שניתן לו בטבלו.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) אמרינן דלר״מ דסבר מע״ש ממון גבוה הוא איך יתן מה שאינו שלו אלא מיירי בדיהיב ליה בטיבליה ובתורת כהנים פרשת בחוקותי יליף לה ושם הזכיר יורשים: \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ג הי\"ז: \n",
+                "<b>ומ״ש אם היה שוה ארבעה נותן חמשה.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) איפשיט דחומשא מלבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואשה שפדת מע\"ש שלה וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף כ\"ד) וגירסת רבינו כגירסת ר\"ת: \n",
+                "<b>וכן אם פדה וכו'</b> בסוף פרק התודה (מנחות דף פ\"ב) המתפיס מעות מע\"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשים אחד לקודש ואחד למעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וכו'.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא נ״ד:) אמר רבא גבי גזל כתיב וחמשיתיו יוסף עליו וכו' גבי מעשר לא מיכתב כתיב [ולא מיתנא תנא] ולא איבעויי איבעיא לן ופירש״י לא איבעויי איבעיא לן דפשיטא שאינו מוסיף שאין במעשר שום רמז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני שאין וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג:) ת״ר אם גאול יגאל איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למע״ש שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה קאמר ומפרש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש ורש״י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון: \n",
+                "<b>וכן מעשר שאין דמיו ידועים וכו'.</b> ירושלמי פרק ד' דמעשרות: \n",
+                "<b>וכל מעשר שהוא וכו'.</b> הכי משמע בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) ומפורש הוא בירושלמי פרק ד' דמעשר שני: \n",
+                "<b>ומעשר שני של דמאי אינו מוסיף עליו חומש.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר ביותר על דמיו וכו'.</b> ירושלמי פרק רביעי דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית אומר בסלע וכו' עד כדי שלא יוסיף חומש.</b> משנה פ\"ד דמעשר שני (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל לא יאמר לו פדה לי בהן.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אמר לו פדה לך משלך.</b> נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך לכתוב וכן אם אמר לו פדה לי משלך וכך הוא בירושלמי שם פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש. ומהתוספתא פ\"ד נראה דאף אם לא אמר ליה פדה לך אלא פדה בהם שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ״ש נתן לשפחתו העבריה וכו'.</b> בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מערים וכו'.</b> מ\"ה פ\"ד דמע\"ש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כשהוא בטבלו.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה שאינו רשאי לתת מע\"ש במתנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אחים או שני שותפים וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דמעשר שני: \n",
+                "<b>אשה שהכניסה לבעלה.</b> פ\"ק דקידושין עלה כ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני לעצמו וכו'.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) וכר' יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות מעשר שני אם רצה לצרפן בדינרי זהב וכו'.</b> משנה פרק ב' דמעשר שני (מ\"ז) וכבית הלל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם צרפו לעצמו אינו מוסיף חומש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה ח') וכב\"ה שתי משניות ומפרש רבינו שתיהן שהיה לו סלע ורצה להחליפו בפרוטות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לחלל כסף וכו'.</b> ירושל' שם אמתני' דקתני ר\"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על הכסף וחכמים אומרים מחללין. ר\"ל אומר מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות שיש בהם כדי כסף אף רבנין מודוי חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא כמו שהוא סובר וכו'. דייק הראב\"ד מדברי רבינו שהוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות מדכתב לא יחלל עם הכסף אלא בפני עצמן ואם היה סובר שהאיסור הוא משום הכסף הכי הל\"ל לא יחלל הכסף עמהם ודעת רבינו הוא דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראויים ליפדות בפני עצמם ולפיכך הם נפדים עם הכסף ופשט לשון הירושלמי כדברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו וכו'.</b> משנה פ\"ב דמע\"ש (מ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש או שליקט מצד אחד וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מתנה ואומר אם אלו שבידי וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לבנו וכו'.</b> משנה בפ\"ד דמע\"ש (מי\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין.</b> לשון המשנה הכל מעשר וכבר השיגו הראב\"ד וטעם רבינו משום דתניא בפ\"ק דביצה (דף י':) ובפ\"ק דפסחים (דף ו') גבי בעיא דעכבר ובירושלמי פ\"ד דמע\"ש הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וא\"כ מתני' רבי היא וחכמים פליגי עליה והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. ואע\"ג דבפרק החולץ אמרינן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. שאני הכא דבפ\"ק דביצה טרחו אמוראי לאוקומי מתני' כחכמים משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם: \n",
+                "<b>הניח מנה מעשר ונמצא מאתים וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י':) ופסק כחכמים וכמ\"ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד הכל חולין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ז)</small> אמר לו אביו כיס מעשר שני לי בבית וכו' עד ואם במתכוין דבריו קיימים.</b> תוספתא פ\"ה דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא כלי וכו'.</b> משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"י): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה של מתכת וכו'.</b> משנה שם וכרבנן דפליגי אר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות הנמצאות וכו'.</b> משנה ט' שם כל המעות הנמצאות הרי אלו חולין אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר ופי' רבינו בנמצאות בירושלים מיירי ונתן טעם הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום וטעם זה נאמר בפרק אלו מציאות ובפ\"ק דפסחים גבי הא דתנן בפ\"ז דשקלים מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה וכו' והנמצאות בהר הבית וכו'.</b> משנה פרק ז' דשקלים (משנה ב') והטעם שנתן רבינו. שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שנשתמש בה חולין וכו'.</b> בפירקא קמא דפסחים (דף ז') והתם מוקי לה בשאינו יודע איזה מהן בסוף אי נמי שנשתמשו בה צבורין צבורין אי נמי כגון דאשתכח בגומא וצריך טעם למה השמיט רבינו אוקימתות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא פירות וכו'.</b> תוספתא פרק שני דמעשר שני: \n",
+                "<b>וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר.</b> משנה פ\"ז דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו וכו'.</b> בתוספתא הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן וכו'.</b> כך פירש רבינו ורבינו שמשון מה ששנינו בפרק ב' דבכורים ואסור לאכול כל שהן בירושלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמנין</b> נראה דהכי פירושו אוסר בכל שהוא כמו שאוסר דבר שבמנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע מעשר שני וכו'.</b> בפרק תשיעי דתרומות (משנה ד') גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי (הלכה ב') מה הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה משמע בהדיא דבמקום הראוי לפדייה מיירי. ובפ\"ב דבכורים בירושלמי (הלכה ב') רמי האי מתני' אמתניתין דבכורים והעלו הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות. ונראה שרבינו מפרש הא דאמר איסור מחיצה היינו כשנכנסו תוך המחיצות יש עליהם איסור כבתחילה והא דתנן מותרים היתר זרות דהיינו חוץ לחומה. ואפשר שזהו מה שאמרה המשנה אסורים מליאכל בירושלים דהיינו לומר אסורים מליאכל כשזרע בירושלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני בטל ברוב וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות הנלקחות בכסף מעשר שני וכו'.</b> משנה פרק ג' דמעשר שני (משנה י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא אם כן נטמאו.</b> שם במשנה וכתנא קמא. ומה שחילק בין נטמאו באב הטומאה לנטמאו בולד הטומאה הטעם מבואר דכשאינו נטמא אלא מדבריהם מאחר דמדאורייתא טהור אינו נאכל בחוץ ומאחר שהוא טמא אע\"פ שאינו אלא מדבריהם יפדה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> אין נלקח בכסף מעשר וכו'.</b> משנה וגמרא ריש פרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) ופרק ג' מינים (נזיר דף ל״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא פירות המחוברים לקרקע ולא פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים.</b> משנה פרק קמא דמעשר שני (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדבש והביצים והחלב וכו'.</b> כתב מגדל עוז שיש ללמוד כן מדתניא בסיפרי פרשת ראה על פסוק עשר תעשר וגו' עד ואכלת יכול אף דבש וחלב ת״ל היוצא השדה ומשמע דאי לא מעטינהו קרא הוו בכלל ואכלת וגבי מעשר שני איתמר ואכלת וביצים אמרינן פרק בא סימן (נדה דף נ') דמטמאין טומאת אוכלים ובפרק ג' דעוקצין (משנה ו') משמע דכל שמטמא טומאת אוכלים הוא נלקח בכסף מעשר עכ״ל ואי מהא לא איריא דההיא דעוקצין רבי יוחנן בן נורי היא ור״ע פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו אבל הטעם הוא משום דבפרק בא סימן אמרינן דנמנו וגמרו כר״י בן נורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמד עד שלא החמיץ וכו'.</b> משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש לקחו עד שלא החמיץ וכו'.</b> פ\"ק דחולין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים בנתן ג' מים וכו'.</b> בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) וכרבנן דאחרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדין וכו' עד נלקחין.</b> תוספתא פ\"ק דמעשר שני ותוספתא דעוקצין פ\"ג: \n",
+                "<b>והקור נלקח בכסף מעשר.</b> משנה פ\"ג דעוקצין (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרכום אינו נלקח וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דמע\"ש: \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך ראשי בשמים הפלפלין וכו'.</b> בפ״ג דעוקצין (מ״ה) איפליגו ביה תנאי ובפרק בא סימן (נדה דף נ') אמר רבי יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת אם ליתן טעם וכו'.</b> בפרק בא סימן (נדה דף נ״א): \n",
+                "<b>עירב מים ומלח וכו'.</b> בר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחים תרומות בכסף מעשר וכו'.</b> משנה בפרק ג' דמע\"ש (משנה ב') כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לוקחין בהמה לזבחי שלמים וכו'.</b> במשנה שם: \n",
+                "<b>בראשונה היו לוקחים בהמות וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמע\"ש אלא שכתוב בטעות ונוסחת רבינו עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחים פירות שביעית וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מים וכו' עד לא קנה המעשר.</b> משנה שם פ\"ק (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ״ש אע״פ שיצאו המעות לחולין: כתב</b> עליו הראב״ד אמר אברהם זה שיבוש אלא יחזרו דמים למקומן וכו'. ובאמת כי בירושלמי (הלכה ג') אמרו על משנתנו תמן תנינן אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדו וכא את אמר הכין רבי יונה אמר איתפלגון רבי חייא בר יוסף ושמואל חד אמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול וחרנא אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר, ובפ' האיש מקדש (קידושין נ״ה:) ת״ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום ורמי עלה מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מע״ש אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן וכו' ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם אמר שמואל בשברח ופרש״י בשברח המוכר שהדמים בידו וזה מבואר כד' הראב״ד. ומצאתי כתוב שה״ר יונתן הכהן כתב להעמיד דברי רבינו שמאחר שמים ומלח ופירות מחוברים או שאינם יכולים להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל עכ״ל. ואין דבריו נראין דאם כן לוקח עבדים וקרקעות ובהמה דאמרינן בפרק האיש מקדש שאדם יודע שאין מעות מעשר מתחללין עליהם ואפ״ה אמרינן יחזרו דמים למקומן. וליישב דברי רבינו נ״ל שגם רבינו פוסק דלוקח מים ומלח וכו' שיחזרו דמים למקומן ואם ליתיה למוכר יאכל כנגדן כי מ״ש לקמן זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה וכו' קאי גם ללוקח מים ומלח וכו' שהדין שוה בכולם דאי ליתיה למוכר יאכל כנגדן ואם איתיה יחזרו דמים \n",
+                "<b>למקומן ומ\"ש כאן אע\"פ שיצאו המעות לחולין</b> אתא לאפוקי ממ\"ד בירושלמי כאן דרך מכירה כאן דרך חילול דהיינו לומר דכי תנן לא קנה מעשר היינו כשהיה דרך מכירה וכי קתני יאכל כנגדו דמשמע שהמכר קיים כשהיה דרך חילול ורבינו סובר דלא קי\"ל כוותיה כיון דגמ' דידן לא מפליג אלא בין איתיה למוכר לליתיה וכאידך אמורא דפליג על האי דמפליג בין דרך מכירה לדרך חילול וזהו שכתב אע\"פ שיצאו המעות לחולין כלומר אע\"פ שהיה דרך חילול לא קנה מעשר ואי ליתיה למוכר יאכל כנגדו ואם איתיה יחזרו דמים למקומן ואם תאמר ואי דרך חילול הוה הוי מזיד ואמאי יאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן הא מעשר מזיד מתחלל. וי\"ל דלאו מדינא אמרי' דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא כדאמרי' בפ' האיש מקדש והשתא אתי שפיר מה שאמר רבינו לקח עבדים וכו' בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו דמים למקומן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות וכו'.</b> משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ה') הלוקח פירות שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ומפרש רבינו דלוקח פירות חוץ לירושלים דאילו בירושלים אמאי יחזרו דמים למקומן הלא זה הוא דין מעות מע\"ש לוקח בהם פירות ואוכלם שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין לוקחים בהמה וכו'.</b> ג\"ז משנה ו' שם הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר ע\"י עורה. ובספרי רבינו (היה) כתוב מזיד במקום שוגג ושוגג במקום מזיד וט\"ס הוא ומפרשה רבינו בלוקח חוץ לירושלים מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח עבדים וקרקעות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (משנה ז') אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וכו' זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע\"ש יאכל כנגדו. ומה שחילק רבינו בין ברח המוכר ללא ברח בספ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:): \n",
+                "<b>ומה שאמר וכן אם הביא עולות וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח חיה לזבחי שלמים וכו'.</b> בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:): \n",
+                "<b>לקח בהמה לשלמים וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דמעשר שני: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מאי אף על פי כן וכו'. וי\"ל דרבינו ה\"ק אף על פי שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס מעות מעשר לשלמים וכו'.</b> בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב) פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ופסק כרבי אלעזר משום דרבי אמי סבר כוותיה ורבא נמי משמע דס״ל כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מעשר שני וכו' אם פירות המעשר עצמן אכל יצעק לשמים</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו. והדין בירושלמי פרק קמא דמע\"ש (הלכה א') האוכל מעשר שני שלו בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים דברי רשב\"ג רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן ופסיק התם הלכה כרבי במעות וכרשב\"ג בפירות ופירוש יצעק לשמים נראה דהיינו לומר שיתפלל לשם שימחול לו ואינו צריך להחזיר דמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יצא ידי שמים א\"א יצעק לשמים. נראה שהיה גורס בדברי רבינו יצא ידי שמים ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד ז\"ל דהיינו לומר שאינו צריך לאכול כנגדו ואין עליו עון אשר חטא וגורס יצא היו\"ד בפת\"ח (קמ\"ץ) ומפני כך משיג עליו שאינו כן שחטא חטא וצריך לצעוק עליו לשמים שימחול לו וליישב דברי רבינו יש לומר לאותה גירסא שגורס יצא ידי שמים היו\"ד בצירי והיינו לומר שצריך לצאת ידי שמים דהיינו שיתפלל ויצעק להקב\"ה שימחול לו עונו: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומן א\"א ומשלם מה שאכל וכו'. נראה שבא לומר שיש חסרון לשון בדברי רבינו שכך הוה ליה לכתוב יחזרו דמים למקומן וישלם מה שאכל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' עד יצא הקנקן לחולין.</b> משנה בפ״ק דמעשר שני ופירוש יצא העור לחולין שאין צריך לאכול דמיו בירושלים ובר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) יליף לה מקרא. ומה שחילק בין תגר לשאינו תגר שם בירושלמי ופירש רבינו הטעם שכשהמוכר אינו יודע בסחורה אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מע״ש אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הקנקן והעור לא יצא דמי העור והקנקן לחולין דודאי מכרו בשיווי העור והקנקן דסתם סוחר מקפיד גם על העור והקנקן ולא מכר לו אלא גם בשיווי העור והקנקן. וקאמר תו התם דהוא הדין ללוקח תגר וצריך טעם למה השמיטו רבינו ואפשר דלא היה גריס לה ואפילו תימא דגריס לה איכא למימר דסבירא ליה דאתי למיפלג ולאוסופי אקמייתא ונקטינן כקמייתא דד״ה היא ועוד דמסתבר טעמיה. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'.</b> כתב הראב\"ד לא ידעתי מה צורך וכו'. ויש לומר דלא משום שיהא לו הנאה בדבר נקט צריך אלא לישנא דמתניתין נקט דקתני מפתיח ואינו צריך לערות וה\"ק אם רצה שלא יצא קנקן לחולין פותח ראשי הכדים, ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הרב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ע\"כ. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא אם פתח הפסיד וכו' איני יודע מה הפסד יש למוכר אם הקונה יאכל כנגד קנקנו, ונראה שטעמו לומר דכי אמרינן לא יצא קנקן לחולין היינו לומר שאע\"פ שיחזירו הקנקן לבעליו צריך הוא לאכול כנגדו ואין זה במשמע דעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'.</b> משנה ספ\"ג דמ\"ש (משנה י\"ג) ב\"ש אומרים מפתיח ומערה לגת וב\"ה אומרים מפתיח ואינו צריך לערות וידוע דהלכה כב\"ה ומפרשה רבינו דקאי אמתניתין דפרק קמא דקתני כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין פתוחות לא יצא קנקן לחולין והשתא קאמרי ב\"ש שכדי שלא יצא קנקן לחולין צריך שיפתח הכדים ויערם לגת דלא מיקרו פתוחות לענין זה בלאו הכי ולב\"ה במפתיח ראשי הכדים סגי לשלא יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'.</b> שם פ\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. א\"א פירוש שמדקדק על היין וכו' ופשוט הוא ונראה דליישב לשון להחמיר דקתני אתא ורבינו כתב בפירוש המשנה ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפילו היו סתומות וטעמא מפני שיודע דמי היין ובודאי קיבל כל דמי שיווי היין בלא הבלעת הקנקן ולפיכך הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקחן פתוחות או סתומות וכו' עד לא יצאו דמי הכלי לחולין.</b> שם במשנה מסיים בה בד\"א וכו' במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין, וה\"פ בד\"א שצריך לפתוח הכדים לשלא יצא קנקן לחולין במקום שדרכן לימכר סתומות וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים, פירוש שהמוכר יודע כמה שוה היין ואין בו כדי הדמים שקיבל אלא עם הקנקן. ובנ\"א כתוב היין במקום הדמים וה\"פ מאחר שהוא מדקדק כ\"כ וקיבל כל דמי שיווי היין למה לא שייר הקנקן אצלו לכך אמר והקנקן צריך לאותו היין כלומר שאם היו מריקים אותו לכלי אחר היה מתקלקל. וטעם דינים אלו דכיון דמקרא ילפינן מדכתיב וביין מלמד שלוקחים יין על גב קנקן לא ילפינן מקרא אלא כשלוקחם סתומות דהוי יין אגב קנקן אבל פתוחות הוי כלוקח כל דבר בפני עצמו ולא בטל קנקן וכלוקח מן התגר דמיא ולא יצא קנקן לחולין כיון שהם פתוחות אע\"פ שהוא במקום שדרכן למכור סתומות כיון שזה פתחם הוי כלוקח קנקן בפני עצמו ואין זה נקרא יין על גבי קנקן וכן סתומות במקום שדרכן לימכר פתוחות כיון שדרך המקום כן הר\"ז כלוקח אותם פתוחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לקח אגוזים ושקדים וכו'.</b> משנה שם פ\"ק (מ\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש לקח חותל של תמרים וכו' קופה של תמרים וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו יין וכו' עד קנה מעשר את הקנקן.</b> משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"ב): \n",
+                "<b>הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' עד את הקנקנים.</b> תוספתא פ\"א ופ\"ב דמע\"ש (דף ס\"ז:) ובירושלמי פרק ג' (הלכה ו') רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צבי שלקחו בכסף מעשר וכו' לקחו חי ושחטו וכו'.</b> משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"א): \n",
+                "<b>המניח דינר וכו' הוקרו המעות וכו'.</b> משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ח') וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות בסלע וכו' עד של דמאי: כתב</b> הראב\"ד א\"א א\"א לזה בלא שיבוש וכו': \n",
+                "<b>ועתה</b> אבאר דע כי בפ\"ד דמע\"ש (משנה ו') תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע\"ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע\"ש שלו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי ובירושלמי (הלכה ד') מתניתין דלא כרשב\"ג דתנינן רשב\"ג אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ומפרש רבינו שקרא במשנה זה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדייה נתינת הכסף של מעשר וברישא כיון שמשך הפירות נקנו לו בסלע כדין הדיוט ולפיכך אף על פי שהוקרו אינו צריך ליתן אלא סלע והשכר למעשר שכל אותם פירות צריך לאוכלם בתורת מעשר ובסיפא אף ע\"פ שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד. ומה שאמרו בירושלמי מתני' דלא כרשב\"ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב\"ג כשם שברישא נקנו לו הפירות בסלע על ידי משיכה ואע\"פ שהוקרו אינו צריך לתת אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואע\"פ שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב\"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתניתין אע\"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר. ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתניתין דלא כרשב\"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר הוא פדיונו ומה שהשיג וכתב ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר עכ\"ל. י\"ל שמאחר שהוא משך אותם הפירות על מנת לפרעם ממעות מעשר נתחייבו מעות המעשר בכך לרשב\"ג בין להקל בין להחמיר ולתנא דמתני' להקל על המעשר ולא להחמיר כמו שנתבאר. אך ק\"ל על דברי רבינו מה שכתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה שאילו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה הוה שייך למיתני שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אבל השתא דקתני ברישא איפכא שאם משך פירות בסלע ולא הספיק ליתן את הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע היכי שייך למיתני עליה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה כלפי לייא הא איפכא הוא. ונראה שזו היתה כוונת הראב\"ד במה שכתב א\"א לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה עכ\"ל. ואפשר לומר שרבינו מפרש ונתן הכסף וקם לו כשבא ליתן הכסף יקום ויהיה לו ריוח ואע\"פ שבשער שעת נתינת הכסף היה ראוי לתת שתים יקום לו וירויח ולא יתן אלא סלע וזהו שסיים וכתב בנתינת הכסף קונה כלומר בערך שער שעת נתינת הכסף הוא מרויח: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק האיש מקדש מביא משנה זו להוכיח דסתם לן תנא כרבי יהודה דאמר מע\"ש ממון הדיוט הוא ואמרו ת\"ש משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר סלע ומע\"ש שלו מני אילימא ר\"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה ומאחר דאיפסקא הלכתא התם כר\"מ דאמר מע\"ש ממון גבוה הוא נמצא דלית הלכתא כאותה משנה ואע\"פ כן כתבה רבינו אלא ששינה בפירושה כי היכי דתיקום כהלכתא דפשט לשונה דמשך ממנו פירות מעשר בסלע ואינו נותן אלא סלע וקנה כל פירות המעשר שהוא שוה שתים ונמצא שהוא מרויח לעצמו סלע. ורבינו כתב כאן והשכר למעשר וכמו שביארתי לעיל דאזלינן להחמיר משום דמ\"ש ממון גבוה הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> נתן לו סלע של מעשר וכו' עד פדייתו היא משיכתו.</b> תוספתא בפ\"ד דמעשר שני בלשון הזה ומה ששנינו והדין ביניהם נ\"ל דהיינו לומר שבמע\"ש העמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות והטעם שנשתנה דין ב' בבות אלו מב' בבות הקודמות משום דהתם שאני שלא נתן מעות המעשר עד לבסוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות חולין וכו' עד אומר כן אף לע\"ה.</b> הכל משנה בפ\"ג דמע\"ש (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לחלל פירות מע\"ש וכו'.</b> בפ\"ד דטבול יום (משנה ה') ופ\"ד דמ\"ש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא בכל ענין כמו שהוא פושט וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא כתוב אם משום חוב מותר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח דינר של מעשר וכו'.</b> משנה רפ\"ד דמע\"ש (משנה ח') המניח איסר של מעשר שני ואכל עליו י\"א באיסר ואחד ממאה באיסר בית שמאי אומרים הכל עשרה וב\"ה אומרים בודאי י\"א ובדמאי עשרה ופירש רבינו בפירוש המשנה וז\"ל ענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מע\"ש של דמאי ואכל בי' חלקים מי\"א חלק האיסר ונשאר עליו חלק מי\"א כבר יצא האיסור לחולין וכו' ואם יהיה האיסר של מע\"ש של ודאי הדין בו א' מק' וכו' ואמרי ב\"ש דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו כאיסר אלא עשיריתו יצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו וכו' ואמרו ב\"ה בודאי י\"א ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו כאיסר של דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזה לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין וכו' ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשיריות הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב מי שפודה מע\"ש שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מהאיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל ש\"פ ואם הוא פחות מהעשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפילו בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי י\"א ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש ועשיריתו הוא פחות מש\"פ כמו שביארנו ע\"כ לשונו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שנשאר ממנו פחות מד' חומשי שוה פרוטה.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ד' חומשי פרוטה עכ\"ל ולע\"ד נראין דברי רבינו מכוונים שאם נשארו ד' חומשי פרוטה כשאתה מוסיף עליו חומש הרי כאן פרוטה שלימה ולא יצא לחולין ולכך צריך שישאר פחות מד' חומשי פרוטה ויש בספרי רבינו חסרון תיבת אלא וכך מצאתי בספר מוגה עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה והרא\"ש הקשה על פירוש זה דאיך נתיר לזלזל במע\"ש שאין בו ש\"פ להוציאו לחולין לכתחלה דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מחללו על מעות הראשונות ועוד דהא קי\"ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני וזה פדיון שני הוא ועוד שאמרו בירושלמי ב\"ש כר\"א הנאמן על השני נאמן על הראשון ולפי פי' זה אין ענין לב\"ש בדר\"א ולראשונה יש לתרץ דהא אסיקנא דחזקיה אין בחומשו קאמר אבל בקרן יש יותר מג' פרוטות כמבואר בדברי רבינו בפ\"ה, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דעי\"ל דאם מתחלה היה פחות מש\"פ לבד ודאי שאין לזלזל בו ולהוציאו לחולין לכתחלה אלא הכא הרי אותו פחות מש\"פ הנשאר כאילו נתחלל על מה שאכל והוי כמו הבלעה שאין אדם מצמצם מעותיו ודמי לדחזקיה ואין זה זילזול וגם זה חילול מעשר הוא ואין אדם מצמצם בחילול שהרי אם היה לו פחות מפרוטה מחללו על מעות אחרות שחילל עליהם כבר מטעם זה דמסתמא יש בהם תוספת דאין אדם מחלל בצמצום כי ירא פן יפחות וכיון שכן גם כן החילול עצמו אם ישאר פחות מפרוטה לא נחוש לו דאומרין שהיה לו תוספת וזה נכון ומכל מקום ודאי דלכתחילה אין אומרים לו אכול ט' חלקים ותניח העשירית אם אכל שמנה אומרים לו אכול שנים אבל אם אכל אחת אז אותו עשירית הנשאר כיון שהוא פחות מש\"פ אין חוששין לו מטעם שנתבאר עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכל זה שהתירוץ הראשון הוא אמת וא\"כ קושיא מעיקרא ליתא וקושיא שניה נמי ליתא דהא דאין מוסיפין חומש בפדיון שני היינו על החומש דוקא אבל על הקרן גם בפדיון שני מוסיף חומש כדאיתא בפרק הזהב ומבואר בדברי רבינו בפ\"ה. ולשלישית שהקשה מהירושלמי הנה ר\"ש פי' משנה זו ע\"פ הירושלמי והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי ואליהו עתיד לפרש. ופירוש רבינו במשנה מחוור וה\"ר עובדי' ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו לימשך אחר פירושי רבינו שמשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'.</b> משנה ספ\"ב דמע\"ש (משנה י'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שלא יטמאוהו א\"א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב\"ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ\"מ על מ\"ש הראב\"ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה\"פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב\"ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב\"ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'.</b> פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נטע רבעי הרי הוא קדש וכו'. ומ\"ש ודינו להאכל בירושלים לבעליו וכו'.</b> כ\"כ רבינו בסה\"מ שלו סי' קי\"ט וז\"ל נטע רבעי דינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו כמו מעשר שני בשוה ואין לכהנים בו כלום שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ומעשר ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע\"ש ונטע רבעי שיהיו לבעלים עכ\"ל. והוא בסיפרא ובפרק בתרא דמע\"ש (הלכה ב') ירושל' כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתה ר\"י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ובסיפרא פרשת קדושים נתבאר שטעון הבאת מקום כמעשר: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא.</b> ירושלמי פ\"ז דפאה ופ\"ה דמע\"ש ובתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ו הביא הירושלמי הזה ופלפל בו והעלו דנטע רבעי נוהג אפי' בח\"ל ושכן דעת כמה גדולים מכל מקום פשט הירושלמי כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובנטע רבעי הוא אומר וכו'</b> צריך להתפרש כמו שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה לפדות נטע רבעי וכו' ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש.</b> משנה פרק חמישי דמעשר שני (משנה ג') ובפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר וכו'.</b> בסיפרא פרשת קדושים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין פודים אותו במחובר וכו'</b> תוספתא בסוף מעשר שני (דף ס\"ח:) כרם רבעי וכו' בית שמאי אומרים אין פודים אותם ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים אבל הכל מודים שאין פודים במחובר לקרקע. כתוב בתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ז וז\"ל הרמב\"ם נתן טעם למה אין פודים אותו במחובר מפני שהוא כמעשר שני ואין מעשר שני במחובר ורבינו שמשון כתב שאי אפשר לומר טעם זה משום דבפרק מרובה משמע דפדיון במחובר מועיל דבר תורה דאמרינן התם א\"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן הצנועים מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודים ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע\"כ. ומכאן קשה לדברי הרמב\"ם ואע\"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ\"מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכ\"ש ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפילו במחובר וקשיא הא שמעתא דמרובה אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר, ועם מ\"ש רבינו שמשון נתיישב שהוא ז\"ל פי' דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללין גבי צנועים התם עבוד שלא יכשלו וזה נכון ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדק בשוויו אלא כשמואל דאמר אם חיללו על ש\"פ מחולל הילכך מוקמינן ליה אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי עכ\"ל. ולענין מה שהקשה על רבינו מפרק מרובה י\"ל דכיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט אע\"ג דלאו מכח קושיא זו דאין פודין במחובר הדר ביה איכא למימר אה\"נ דאי לא הוה אידך קושיא הוה מהדר מכח האי קושיא דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות תוספתא השנויה סתם בלא מחלוקת: \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) והתנן הפודה מע״ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה וכו' מי מצי יהיב ליה והא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו רבי יהודה ומשני לעולם רבי מאיר והב״ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ומ״מ י״ל למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר דמשמע דבוסר גדול מסמדר וע״כ לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר ואין לומר שטעמו משום דמשמע ליה טעמא דשרינן סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצריך עיון. \n",
+                "<b>ומה שאמר ודינו בשאר הדברים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין.</b> תוספתא פרק חמישי דמ\"ש וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הזיתים. ומה שכתב אבל שאר הפירות אין משנין מברייתן.</b> משנה בפי\"א דתרומות (משנה ג') ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ומע\"ש אלא זיתים וענבים. ונטע רבעי יליף קדש קדש ממעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי אין לו לא שכחה וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ז דפאה (משנה ו') ב\"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וכו' וב\"ה אומרים כולו לגת וטעמא דב\"ה דילפי קדש קדש ממעשר: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ענבים של כרם רבעי וכו'.</b> משנה פ\"ה דמע\"ש (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר כל הפירות וכו'.</b> שם בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פודין נטע רבעי וכו' עד כל הנלקט מפירות אלו מחולל על המעות הללו.</b> משנה בפ\"ה דמע\"ש (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה וכו' וגם כתב והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמטה.</b> כרשב״ג דהלכה כמותו כדאמרינן בפ' מרובה (בבא קמא דף ס״ט): \n",
+                "<b>כתוב</b> בתשובות להרמב\"ן סי' קנ\"ו על מה שכתב רבינו והצנועים היו מניחים את המעות וכו'. אינו מחוור דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' ואע\"ג דמתניתין קתני הנלקט אנן לא קי\"ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואי כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפי' הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחולי מש\"ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפי' כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ\"ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפ' מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא לאו אמר ר\"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו וכו' קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כ\"ר נמי גמר קדש קדש ממעשר וכו' מה קדש דכתיב גבי מעשר אע\"ג דממון גבוה הוא וכו' לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה [הילכך אע\"ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל] דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדרבי יוחנן אלא אי לאו דאמר רבי יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר' יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דלא דחינן מתניתין מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מדצנועים להא דאמר רבי יוחנן זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע\"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוספות בדיבור המתחיל הוא דאמר כצנועים ואם כן כל מאי דשקיל וטרי גמרא ומסיק דרבי יוחנן לית ליה דצנועים היינו לפום מאי דקס\"ד דכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל לפום קושטא דמילתא שפיר מצי סבר ר' יוחנן שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועים והא דאמר רבא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא וכו' היינו לומר דאפילו למאי דקס\"ד לדמויי חילול להקדש ה\"א דרחמנא אוקמיה ברשותיה לענין חילול אבל לפום קושטא לא צריכין להכי דבלאו הכי שפיר יכול לחלולי נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו וכדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד בתשרי ר\"ה לערלה ולרבעי.</b> משנה פ\"ק דר\"ה (דף י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא ל' יום בשנה חשובים שנה וכו' עד מר\"ה של שנת י\"ד עד סופה.</b> שם וכר' יוסי ור' יהודה דאיפסיקא הלכתא כותייהו בס\"פ הערל לרב דהלכה כוותיה באיסורי ומפרש רבינו כפירוש התוספות דאערלה קאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> ומ\"ש ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה ולרבעי. ומה שכתב נטע הנטיעה מר\"ח תשרי וכו'.</b> זהו דעת רבינו שסובר שכשאמרו ופירות נטיעה זו אסורים עד ט\"ו בשבט לא אמרו אלא דוקא בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירים עליה בסופה והיינו דאמר פירות נטיעה זו וכתב הר\"ן שהרז\"ה חולק ופלוגתא היא בירושלמי וכתב הראב\"ד הירוש' הזה בהשגות וז\"ל. א\"א דבר זה הוציא מהירושלמי של ר\"ה וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש הר\"ן דפלוגתא היא בירושלמי דלפי האמת לאו פלוגתא היא דאע\"ג דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר\"ה הרי השיב לו ושתק ועוד דהאי דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה אינו סותר דין זה שכתב רבינו וק\"ל: \n",
+                "<b>מונה שלש שנים מיום ליום.</b> כתב הראב\"ד מיום ליום שאמרו מט\"ו לשבט עד ט\"ו לשבט וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאינו ר\"ל מראש תשרי לראש תשרי לפי שאינן שלימות וכו' פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לבארו אבל מה שכתב מט\"ו בשבט לט\"ו בשבט אינו מדוקדק שכבר אפשר שיהיה קודם לכן או אחרי כן כי המנין הוא מיום הנטיעה ועוד י\"ד ימים של קליטה ופשוט הוא: \n",
+                "<b>וראיתי לגאונים דברים וכו'.</b> נראה שכיון לדברי בה\"ג שכתבו התוס' ורבינו שמשון והרא\"ש ודחאום בשתי ידים ורבינו תלה הדבר בט\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העלין והלולבין ומי הגפנים וכו' עד והנובלות כולן אסורות.</b> משנה פ\"ק דערלה (משנה ז') ובת\"כ מייתי לי' מקרא וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כר' יוסי דאמר הסמדר אסור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ק דערלה כל שאין לו ערלה אין לו רבעי והיינו דוקא בארץ דאילו בח\"ל הרי נטע שהוא חייב בערלה מן ההלכה ואינו חייב ברבעי כמבואר בפ' זה ובפ\"י ממאכלות אסורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע אילן מאכל וכו'.</b> משנה בפ\"ק דערלה (משנה א'): \n",
+                "<b>נטעו לסייג וכו'.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>נטעו שלש שנים לסייג וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטע אילן וחשב וכו'.</b> משנה שם לר' יוסי ונראה שסובר רבינו דלא אתא לאיפלוגי את\"ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי וכן פסק הרא\"ש כר\"י: \n",
+                "<b>והצלף חייב בערלה האביונות בלבד וכו'.</b> בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע לרבים וכו'.</b> משנה שם בפרק קמא (מ\"ב) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בתוך שדהו</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר ונטעתם אפילו לרבים.</b> בר״פ כל שעה (פסחים דף כ״ג) ואע״פ ששם אמרו לרבנן ונטעתם ליחיד משמע כתב רחמנא לכם להביא הנטוע לרבים לא חשש רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בא\"י וכו'</b> [ירושלמי שם]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו.</b> משנה שם פ\"ק דערלה והוסיף רבינו וכתב ברה\"י משום דתני בתוספתא דערלה העולה מאליו x פטור. ובהכי ניחא מאי דתניא בסיפרא ונטעתם פרט לעולה מאליו דלא תיקשי דמתניתין ברה\"י ודסיפרא בר\"ה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו.</b> בפיהמ\"ש כתב רבינו דדוקא בנטע לישראל וכאן חזר בו משום דבכמה דוכתי משמע בנטע העכו\"ם לעצמו אסור משום ערלה כמו שכתב ה\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העולה מאליו במקום חורשים וכו' עד חייב בערלה.</b> ירושלמי פ\"ק דערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע למצוה וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n",
+                "<b>הקדישו ואחר כך נטע וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה.</b> ג\"ז שם בירושל': \n",
+                "<b>זה שנטעו עכו\"ם עד שלא באו לארץ פטור וכו' עד משעת ביאה.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהרכיב אילן מאכל וכו'.</b> ג\"ז שם בירושל': \n",
+                "<b>ויש לנכרי נטע רבעי וכו'.</b> משנה פ\"ג דתרומה (מ\"ט) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוטע גרעינה כו'.</b> בסיפרא פ' קדושים נטע ייחור מניין תלמוד לומר כל עץ. ויש בספרי רבינו חסרון וכן מצאתי בספר מוגה או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר: \n",
+                "<b>זעזעו ולא עקרו וכו' עד ואם לאו חייב.</b> משנה פירקא קמא דערלה (מ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אילן שקצצו מעם הארץ וכו'.</b> ירושלמי ספ\"ק דשביעית וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוטע ואחד המבריך וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ט':) משמע בברייתא דמבריך ומרכיב חייב בערלה ובסיפרא תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ותירצו רבינו ורבינו שמשון בפירוש המשנה פ\"ק דערלה (מ\"ה) דההיא דסיפרא מיירי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו וההיא ברייתא דפירקא קמא דר\"ה בשנפסקה וכ\"כ הר\"ן דפירקא קמא דר\"ה בהלכות ערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות וכו'.</b> משנה פ\"ק דערלה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה וכו'.</b> מימרא בפרק הנודר מן הירק עלה נ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ וכו'.</b> משנה פ\"ק דערלה (משנה ה') אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה. ויש בספרי רבינו תיבת מפני מיותרת וצריך למוחקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהבריך בד אחד בארץ וצמח וכו'.</b> שם במשנה כתבתיה בסמוך הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב.</b> תוספתא אלא ששם שנויה בסגנון זה אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו גירסא אחרת היתה לו ששנוי בה בדברי ת\"ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב. ובפרק x המוכר פירות פירשו רואה פני חמה זהו גזע שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים: \n",
+                "<b>ילדה פחותה מטפח וכו' עד לשאר האילנות.</b> בס\"פ משוח מלחמה עלה מ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטעין יחור של ערלה וכו'.</b> משנה פ\"ק דערלה (משנה ט') \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר ונטע וכו'.</b> בס״פ כל הצלמים (עבודה זרה מ״ח:) וטעמא משום דזה וזה גורם מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה וכו'.</b> משנה שם בפ\"ק דערלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר והרכיב מותר וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתודות לפני ה' וכו' שנאמר כי תכלה לעשר וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ומ\"ש ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני וכו' עד בין פירות הארץ.</b> משנה וירושלמי בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה י') וכתוב בספרי רבינו אחר השנה שמפרישין בה מעשר שני והוא ט\"ס וצריך להגיה מעשר עני במקום מעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מתודין אלא ביום כו'.</b> משנה בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ':): \n",
+                "<b>ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות: כתב</b> הראב\"ד זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות ואי משום לפני ה' אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וידוי זה נאמר בכל לשון וכו'.</b> משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב:): \n",
+                "<b>וכל אחד ואחד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצותו במקדש וכו' ואם התודה בכל מקום יצא.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו וכו'.</b> פשוט הוא ומבואר במשנה פ\"ה דמע\"ש: \n",
+                "<b>וערב י\"ט האחרון היה הביעור.</b> משנה בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה ו') ובספרינו כתוב ערב י\"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור וגירסת רבינו אחרון במקום ראשון ויש להוכיח כן מדאמרינן בירושלמי (הלכה ה') ויתודה בי\"ט הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ויתודה בשחרית עד כאן מצוה הוא לאכול. ואם איתא שהביעור היה מעי\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמחר.</b> שם במשנה (משנה י') במנחה ביו\"ט האחרון היו מתודים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הוא עושה וכו'.</b> משנה ו' שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף.</b> זהו פי' מה ששנינו שם במשנה מע\"ש והביכורים מתבערים בכל מקום. ומה שהשוה נטע רבעי למעשר שני הוא מדאמרינן בפרק שני דקידושין דיליף קדש קדש ממעשר וגם ממה ששנינו בפרק בתרא דמע\"ש בערתי הקדש זה מע\"ש ונטע רבעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו.</b> משנה פרק קמא דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור: \n",
+                "<b>ומ\"ש נשאר אצלו ביכורים הרי הם מתבערים בכ\"מ.</b> שם במשנה וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים ששורף ומבער וכו' אבל אם נשאר תבשיל וכו'.</b> שם במשנה וכבית הלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יין ותבלין הרי הם כמבוערים.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין וכו'.</b> נראה שלמד כן מעובדא דרבן גמליאל וזקנים ששנינו שם ונתקבלו זה מזה שכר ולמה הוצרכו לכך יותר נקל היה להקנותם בקנין סודר אלא מפני שנראה כמכירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין שאינו יכול להתודות וכו' עד אינו יכול להתודות.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשרף טבלו אינו יכול להתודות וכו'.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים וכו'.</b> פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד וכו' עד אינו מתודה.</b> ירושלמי בפ\"ב דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה בסוף מעשר שני (משנה יא יב): \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות מע\"ש ונטע רבעי</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cf52f0841e78587d33d41beadc3e90e9605b8a77
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,750 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אחר שמפרישין וכו' ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני וכו'.</b> פירקא קמא דראש השנה עלה י\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפרק ששי ממתנות עניים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד בתשרי הוא ר\"ה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובט\"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות.</b> ג\"ז שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והחרובין אע\"פ שחנטו פירותיהם וכו'.</b> שם עלה ט\"ו ע\"ב ת\"ר אילן שחנטו פירותיו וכו' עד אם קיבלה אם לא קיבלה: \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו יראה לי שאין הדברים אמורים וכו': כתב</b> הראב״ד אין סברתו נכונה וכו'. וי״ל דרבינו לטעמיה דסבר דכל הדומה לדגן תירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשרות מן התורה כדמשמע מדבריו בפ״ב מהלכות תרומות אבל קשה הא דאמרינן ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ה״א ה״מ במעשר אילן דבארץ גופה דרבנן ושמא י״ל שיפרש רבינו דהתם בפירות גרועים דוקא דומיא דצלף דביה איירי התם דלא הוי דומיא דתירוש ויצהר. ומ״ש שלא חילקו אלא בין מעשר לשביעית וכו' כלומר דאיכא מ״ד התם אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. ומה שכתב ואם כדבריו מה ענין בנות שוח וכו' טעמו שאם כדברי רבינו דהא דאמר רבי נחמיה והחרובין שחנטו פירותיהם וכו' בחרובי צלמונה שהם גרועות הדברים אמורים אם כן מאי מותיב ר״ל מבנות שוח ולי קשה עוד דקתני רבי נחמיה כגון דקלים וזיתים וחרובין קתני חרובין דומיא דדקלים וזיתים שאינם פסולת מינם ואפשר דה״ק רבינו יראה לי שמה שנהגו העם כרבי נחמיה בחרובין לא נהגו כן אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן וכו' שאע״פ שרבי נחמיה בכל פירות האילן שעושין בריכה אחת אמרה לא נהגו כמותו אלא בחרובין ולא בכל החרובין אלא בחרובי צלמונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הירק בשעת לקיטתו עישורו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האתרוג בלבד וכו'.</b> משנה פרק שני דבכורים (משנה ו') וכרבן גמליאל ואיתיה בפ\"ק דר\"ה (דף ג' וי\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהולכין אחר לקיטתו וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה עלה ט\"ו וכרבי יוחנן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים וכו'. טעמו לומר שהוא ז\"ל מפרש דע\"כ לא אמרו ר\"י ור\"ל בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית דאזלי בתר חנטה אלא לענין אם הוא טבל ואם פטורה מן הביעור ולא איירו לענין אם מפריש מעשר שני או מעשר עני דבהא נקטינן כר' יוסי דאמר אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אחר לקיטתו למעשר ופי' רש\"י למעשר לענין שניה נכנסת לג' או שלישית נכנסת לרביעית ורבינו סובר דכיון דסמוך להא דרבי יוסי איתמר הא דר\"י ור\"ל בההוא גוונא דרבי יוסי מיירו ופסק כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האביונות של צלף וכו'.</b> ירושלמי ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנים עליהם וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד שנה זה המחבר כב״ש וכו'. טעמו מדגרסינן בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה וכו' עד וב״ש במקום ב״ה אינה משנה וכיון דלב״ה אינו כלאים בכרם ה״ל ודאי אילן ודינו כשאר פירות האילן למ״ש ומ״ע ולפי זה הירושלמי הזה אתי כב״ש ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר שהירושלמי זה אפילו כב״ה אתי דאע״ג דס״ל דהוי כאילן ה״מ לכלאים ולערלה אבל לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו וטעמא משום דכיון דאין בדבר זה הפסד החמירו בו ולשון הירושלמי מוכיח כן שכתב וליידא מלה כלומר לאי זה דבר נתנו עליהם חומרי זרעים משמע בהדיא דלא נתנו עליו חומרי זרעים אלא לדבר זה בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האורז והדוחן וכו'.</b> בפירקא קמא דראש השנה (דף י\"ג ע\"ב) תנן התם האורז והדוחן וכו' ופסק כשמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פול המצרי אע\"פ שמקצתו השריש וכו'.</b> שם פסק שמואל הלכה כר\"ש שזורי דאמר הכי וכתב הראב\"ד אם הכל הולך אחר גמר הפרי וכו'. ולכאורה נראה לתמוה שאם קושיא זו קושיא דשמואל אדשמואל ה\"ל לאקשויי דאמר הכל הולך אחר גמר פרי ואיהו גופיה אמר הלכה כר\"ש שזורי דאמר פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר\"ה ומקצתו לאחר ר\"ה צובר גורנו לתוכו אבל לפי האמת אין כאן קושיא שהרי פירש\"י וכי אמר שמואל הלכה כר\"ש שזורי לא מטעמיה קאמר דאילו ר\"ש שזורי טעמיה משום בילה וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא שגדל ונגמר אחר ר\"ה עכ\"ל וכך הוא מוכרח בגמרא וכך מבואר בדברי רבינו ואפשר דודאי דפשיטא להראב\"ד הוא ולא בא להשיג על רבינו אלא מפני שתפס לשון צובר גורנו לתוכו שלשון זה לא יצדק אלא למאן דסובר דבתר השרשה אזלינן ואם יתרום מזה על זה ה\"ל תורם מן החדש על הישן ולפיכך צובר גרנו לתוכו כלומר יבלול אותו יפה לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השניה בזוית זו יחזור ויצברנו לאמצע הגורן כדי שיהיה כולו כאחד נבלל יחד יפה נמצא כשיתרום ויעשר יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן ומן הישן לפי מה שיש ישן וכדפירש\"י. וי\"ל שרבינו מפרש לשון צובר גרנו לתוכו דהיינו לומר שאע\"פ שלא יפריש מכל אחד לבדו אלא שצובר כל גרנו לתוכו ונמצא מעושר מזה על זה שפיר דמי לר\"ש שזורי משום דיש בילה ולשמואל משום דכוליה חדש הוא. ומ\"מ שותא דמרן הראב\"ד ז\"ל לא ידענא דסיים בה דהא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וזה אינו ענין למ\"ד הכל הולך אחר גמר פרי ושמא י\"ל דחדא ועוד קאמר חדא שאם הכל הולך אחר גמר פרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו ואת\"ל דלא אזלינן בתר גמר פרי אלא בתר השרשה כי צובר גרנו לתוכו מאי הוי הא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וכבר יישבתי דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבצלים הסריסים וכו'.</b> משנה פרק שני דשביעית (משנה ט') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהתחילו ליבש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פול המצרי שהביא שליש לפני ר\"ה וכו' עשה קצצין גמורין וכו' עד ומירקו על זרעו.</b> פירוש קצצין גמורין כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו שנתמלא השבולת כל צרכה והוא יותר מתרמלו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד פול המצרי שהביא שליש וכו'. א\"א והוא שליקט לפני ר\"ה וכו'. והנה נוסחת ספרי הירושלמי שבידינו הוא כנוסחת רבינו ואע\"פ שבתוספתא אמרו על פול המצרי לא שמענו מאחר שבירושלמי פירשו כל משפטיו למה לא נפסוק כמותו. ומ\"ש אף כי מצא ספרים משובשים מאן נימא לן שנוסחת רבינו משובשת ואולי מפני מ\"ש בהשגות שאחר זה כתב שמצא ספרים משובשים ושם איישב נוסחת רבינו. ומ\"ש ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא תמהני מאחר שבירושלמי איבעיא ולא איפשיטא היכי פשיט לה איהו ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד והוא שליקט ממנו לפני ר\"ה א\"א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו' וי\"ל שרבינו מפרש הא דאמר שמואל בפ\"ק דר\"ה שהולכים אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שלש אריות וכו'</b> כתב הראב\"ד לא ידענו מהו אריות ופירש דהיינו לקיטות. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם לא הביאו וכו' עד אע\"פ שלא נמנעו.</b> כתב הראב\"ד נ\"ל שהוא שבוש וכו' ולע\"ד נראה דאין כאן שיבוש וה\"ק הא דבעינן שימנע ממנו ג' אריות דוקא בשהביא שליש לפני ר\"ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו לא בעינן שימנע ממנו ג' אריות. ומ\"ש והטעם שאין מחשבת זרע חלה וכו' הוא ע\"פ גירסתו ופירושו. ומ\"ש אמת הוא כך מצא בירושלמי וכו' י\"ל שטעם רבינו לסמוך על הירושלמי יותר מעל התוספתא משום דלא ידעינן אי מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנה שנייה וכו'.</b> משנה פ\"ב דמכשירין (משנה י\"א) ולשון המשנה הולכים אחר הרוב [להקל] מחצה למחצה להחמיר וכתב רבינו מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מ\"ע וכו' כך כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת על מחצה על מחצה להחמיר והכי תנן בפ\"ד דידים דמעשר שני הוי להחמיר לגבי מעשר עני: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולמה לא יפריש מ\"ע וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים ור\"ש פירש כהראב\"ד שיפריש מעשר אחד ויחלל המעשר על מעות והפירות יחלק לעניים והמעות יאכל בירושלים והיינו שני עישורים דר\"ע דפ\"ק דעירובין ופרק קמא דר\"ה. ועל מ\"ש הראב\"ד אפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל כתב הר\"י קורקוס ז\"ל לא ידעתי איך הקשה כן דאם זה נקרא טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכים אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כל מה שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פירוש מה שאמרו הולכים להחמיר ולדעת הר\"א והר\"ש ה\"ל לפרש ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכים להחמיר משמע דאחר אחד מהם אנו הולכים אלא שהולכים אחר החמור והוא השני שצריך לאוכלו בקדושה כך נ\"ל לדעת רבינו ונראה חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר\"א איך אמרו הולכין אחר הרוב דטבל לא בטיל עכ\"ל ומשום דקשיא ליה ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש שני עישורין כתב לחלק ביניהם: \n",
+                "<b>וכן פירות שהם ספק וכו'.</b> נלמד ממה שקדם בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפטור ממעשר ראשון וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו'.</b> ירושל' דמעשרות פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו' לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא.</b> בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג) לימא מתניתין דלא כר\"ע דתניא ר\"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח\"ל לארץ (בזמן שב\"ה קיים) ויקריבנו ת\"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה וכו' אפילו תימא ר\"ע כאן ליקרב כאן ליקדש ובפ\"ג דתמורה (דף כ\"א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית בן עזאי אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה ואע\"ג דלגבי הבאה מח\"ל בכור יליף ממעשר כמבואר בדברי ר\"ע ורבינו תלה כאן מעשר בבכור אלא רצה לכלול רבינו גם דברי רבי ישמעאל ודברי בן עזאי כלומר הואיל וטעון הבאת מקום וכו' ולמד מן בכור אסמכתא למעשה דרבנן שלא יעלו אותו מח\"ל דאילו מן התורה אין מעשר בח\"ל וז\"ש לפיכך לא חייבו וכו' כלומר כי היכי דבכור אין מעלין אותו גם מעשר אין מפרישין אותו ולפיכך לא חייבו ומה שחייבו בשנער ומצרים מפני מעשר עני ומ\"מ לא יעלה אותו עד שיפדנו מאסמכתא דבכור כך נ\"ל ביאור דברי רבינו עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין הטעם הזה מספיק וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שאעפ\"כ מספיק הוא דבשלמא בבכור אפשר לומר בו יאכל במומו אבל במעשר שני טעון הבאת מקום ואם יפרישו יהיו צריכין להעלותו ואנן קי\"ל דאין מביאין אותו מח\"ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ובשנער חייבו מפני שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו אבל בסוריא נראה שלא היו עניים מצויים שם וגם שיטעו ויסברו שהיא כשאר א\"י ויעלו המעשר עצמו. ומה שרצה לומר שמה שאמרו אין מע\"ש בסוריא מן התורה קאמר וגזרו מעשרות ולא נטע רבעי אינו משמע כן פ\"ה דמעשר שני גם פ\"ז דפאה כי שם אמרו לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא מוכח בהדיא דשקולים הם עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים.</b> משנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) ובפרק אלו הן הלוקין. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית וכו' מפי השמועה למדו וכו'.</b> פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט). כתב סמ״ג על מ״ש רבינו אף מע״ש לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה כתב שאם הפירות לא הוכשרו שמותר אף בזמה״ז לאכלן בירושלים לא ידעתי מניין לו ע״כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה x שרבינו מביא ראיה מהפסוק שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדת חסידות שפודין מעשר שני וכו' והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה פודה וכו'.</b> דין ההקדש פרק המקדיש ופרק הזהב: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש ומשליך הפרוטה לים הגדול.</b> כתב סמ\"ג אבל לשאר נהרות צריך לשחקה בתחלה כדאיתא בפ' כל שעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכן אם חילל מע\"ש שוה מנה על ש\"פ מפירות אחרות.</b> כתב הראב\"ד תמה אני אם אמרו הגאונים וכו'. ברפ\"ד יתבאר טעמו וטעם רבינו ומ\"מ מה שכתב הראב\"ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאין אוכלים מעשר שני וכו' עד לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה.</b> תוספתא פ\"ג דמעשר שני ונראה לי דהא דאין פודין אותו שם היינו דוקא במעשר שלא נטמא אבל אם נטמא פודים אותו בירושלים כמו שכתב לקמן בסמוך ובפ\"ג ומתניתין היא בפ\"ב דמעשר שני. וכתב הטור מעשר שני בזה\"ז מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי פרק שלישי דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו.</b> שם אמר רבי זעירא רבי חנינא ורבי יונתן וריב\"ל עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא הוון עבדין כן אלא מפקן חוץ לחומה ופודים אותן שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית מעשר שני וכו' לוקה כו'.</b> משנה פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו'.</b> שם ופ\"ק דכריתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו לוקה מן התורה וכו'.</b> פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) א״ר אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבים עליו משיראה פני החומה מ״ט דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך (וקודם מימרא זו איתא התם) אמר רב ביבי אמר רב אסי מניין למע״ש טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת סמוך לחומה שנאמר כי לא תוכל שאתו והקשו התוספות א״כ שמותר לאכול כל שלא נכנס לפנים מן החומה למה הוזקק לפדות לעולם מע״ש ותירצו דאע״ג דליכא לאו מ״מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף אבל לא בלא פדייה וזהו מכת מרדות שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת מעשר בפנים וכו'.</b> שם לענין בכורים וילפינן מינה למעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין מעשר שני בירושלים.</b> במשנה פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n",
+                "<b>ומ״ש אא״כ נטמא וכו'.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) אר״א מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת״ל כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה הוא בפנים וכו'.</b> שם בעיא ופשטוה מדכתיב כי ירחק ממך המקום ממילואך פי' מלואך משאך ומפרש דה\"ק אפילו לא יהיה המקום רחוק אלא משאך ה\"ז נפדה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה אוחז אותו בקנה וכו'.</b> שם בעי' עלתה בתיקו ואמרינן בתר הכי (דף כ') רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא ונראה שרבינו מפרש דהיינו לומר דהא דדייקנא הא בגבולין לוקה ג' בדעייליה ואפקיה ואקשינן א\"ה מאי למימרא איצטריך כגון דכי אפקיה נקיט ליה בקניא וקמ\"ל דדינו כאילו אפקיה לגמרי וה\"ה לרב פפא דהוי כאילו לא נכנס כלל ורש\"י פי' בהיפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני שנכנס לירושלים.</b> משנה פ\"ג דמ\"ש וכת\"ק (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו של דמאי וכו'.</b> יש לתמוה דהא תני בפ\"ק דדמאי הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ויוצא ורבינו עצמו כתב לקמן בסמוך וכן פירות דמאי אע\"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים פודין מע\"ש שלהם בחוץ. ומצאתי בפ\"ג דמעשר שני ירושלמי (הלכה ד') על משנת פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע\"ש שלהם ויאכל בירושלים א\"ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה פירוש הא דמאי עצמו מעשר שני של דמאי ונראה שעל זה סמך רבינו ומפרש דההיא דנכנס לירושלים ויוצא דוקא בפירות הטבולים לדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר וכו'.</b> הכי משמע בפרק הזהב עלה נ\"ג: \n",
+                "<b>עבר והוציאן או שיצאו וכו' עד ואסור להוציאו.</b> שם ואע\"פ שמה שאמרו שם שאע\"פ שאין שוה פרוטה קלטוה מחיצות משמע שאין בו ממש כתב רבינו אין בחומשו וכו' משום דהתם תניא ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דהיינו אין בחומשו שוה פרוטה וסובר רבינו דה\"ה לענין קליטת מחיצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מעות מעשר שני נכנסים ויוצאים</b> משנה פ\"ג דמע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנגמרה מלאכתן וכו'.</b> משנה ו' פרק ג' דמעשר שני וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' עשה כל הפירות האלו מעשר שני וכו'. ומ\"ש חומר הוא וכו'</b> אעיקרא דמילתא קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שלא נגמרה וכו'.</b> משנה שם פ\"ג דמעשר שני וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן פירות דמאי וכו'.</b> שם במשנה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות מעשר שני שנטמאו וכו'.</b> שם (מ\"ט) וכב\"ה וכדפריש בר קפרא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשהכניסם על מנת שלא תתפשם המחיצות וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלתן של מעשר שני וכו'.</b> משנה שם פ\"ב (מ\"ג) תלתן של מע\"ש יאכל צמחונין ובירושלמי כיני מתניתין מותר להאכל צמחונין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כרשיני מעשר וכו' עד ויאכלו בחוץ.</b> משנה ד' שם וכחכמים. \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמדומה לי שהטעהו הירושלמי וכו'. טעמו משום דמדברי רבינו נראה שבאו להקל לומר שמותר לאכלה צמחונים ואין זה פשט המשנה שבמשנה באו לומר חומר שיש במעשר שני יותר מבתרומה ואם כן פירוש יאכל צמחונין היינו לומר עכ\"פ יאכלו צמחונים ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הראב\"ד ופה חזר בו מפני הירושלמי שפשטו כדברי רבינו פה ואין זה הוצאת המשנה מפשטה דתאכל צמחונין שפיר משתמע מותר שתאכל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו ליאכל וכמו שפירש רש\"י ומה שנשנה שם לענין שיש חומר במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין היא אלא לענין שאר דברים שנשנו שם באותה משנה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואם עשה מהם עיסה וכו'</b> כתב הראב\"ד מפורש בירושלמי וכו'. שם אמתניתין דקתני כרשיני מעשר שני נכנסים לירושלים ויוצאים אמרינן קל הוא שהקילו בכרשינין ובלבד בעיסה של כרשינין ע\"כ ומשמע להראב\"ד דהיינו לומר שאינו רשאי להוציאם לאכלם חוץ לירושלים אלא שמוציאם לעשות מהם עיסה ולחזור ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו לומר שאם עשה מהם עיסה הרי זו מותרת ליכנס לירושלים ולהוציאה. ומכל מקום נראה דגם לרבינו לא יאכלנ' חוץ לירושלים ונראה לי שהטעם שהקילו בעיסה מפני שהכרשינין עצמם נאכלים לאדם על ידי הדחק והעיסה מהם אינה נאכלת אלא יותר בדוחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שעומד לפנים מן כו'.</b> כך היא הגירסא נכונה כגירסת רבינו לפנינו והדין משנה שם (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובס\"פ אלו הן הגולין (מכות דף י\"ב) רמי האי מתניתין אמתניתין דספ\"ג דמעשרות דקתני בירושלים הכל הולך אחר הנוף ומשני הא רבי יהודה הא רבנן ואמרינן דלרבי יהודה באילן הלך אחר נופו לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה והיה נראה שע\"פ זה פסק רבינו כן אבל קשה אמאי שבק רבנן ופסק כר\"י ועוד למה השמיט דין עיקרו בחוץ ונופו בפנים ולכן נראה שרבינו סמך על מאי דאיתא התם בתר הכי רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ונ\"ל שרבינו מפרש דרב אשי אתא לשנויי דלא ליקשו הני משניות אהדדי דתרוייהו כרבנן ומתניתין דקתני דבירושלים הולך אחר הנוף היינו להחמיר ולומר שאם נופו נוטה חוץ לחומה כיון שנכנס תחת נופו דינו כנכנס לפנים לענין שאין פודין אותו ומתניתין דקתני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ היינו לענין שאין אוכלים שם ופסק כרב אשי דבתרא הוא ועוד דמסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתים שבצד החומה וכו'.</b> שם במשנה בתי הבדים שפתחיהם בפנים וחללן לחוץ או שפתחיהם לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים הכל כלפנים וב\"ה אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובירושלמי (הלכה ד:) אמר רבי אלעזר לחומרין ר' יוסי בעי מהו לחומרין אמר רבי יונה הדא דתנינן תמן בתי הבדים שפתחיהם לפנים וחללן לחוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אין שוחטין שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ x פתחיהם לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ מכנגד החומה ולפנים אין שוחטים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ ומדברי רבינו נראה שאין נוסחא זו בירושלמי מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל: \n",
+                "<b>והחלונות ועובי החומה כלפנים.</b> משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) ובגמרא (דף פ״ו) מותיב לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו דראש החומה דומה לגגין ועליות ומשני משכחת לה בבר שורא ופירש רש״י בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה עכ״ל וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'.</b> בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג\"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ומ״ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n",
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בפרק ב'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו'</b> כמו שיתבאר בפרק רביעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'.</b> בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו': \n",
+                "<b>וטמא שטבל אוכל וכו'.</b> משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'.</b> בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק\"ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב\"ן. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות.</b> לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו אונן וכו'.</b> בפ' טבול יום עלה ק\"א וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מעשר שני בלבד וכו'.</b> פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין פירות מעשר שני לע\"ה וכו'.</b> ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'): \n",
+                "<b>אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע\"ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע\"כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע\"ה ונראה שכך היה גורס הראב\"ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב\"ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע\"ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע\"ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע\"פ שהראב\"ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע\"ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ\"ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע\"ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב\"ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני אסור וכו'.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'.</b> שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר\"י אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל\"ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר\"י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק\"ל למה הוצרך לשנות דברי ר\"י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל\"ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה\"פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור\"י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר\"י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר\"י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"ר יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז\"ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו'</b> משום דמשמע לרבינו דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ\"ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ\"ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה\"ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר\"י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב\"ד שגם הוא ז\"ל סובר דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע\"ה ויאכל כנגדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה.</b> משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה א'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'.</b> משנה בספ\"ק דמע\"ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף</b> אע\"פ שהרמב\"ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'.</b> משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן.</b> משנה פ\"ב דמע\"ש (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יסחוט את הפירות כו'.</b> משנה פי\"א דתרומות (משנה ג'): \n",
+                "<b>ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'.</b> ירושלמי פרק ב' דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'.</b> פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז) וכת״ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי״ת ודבר פשוט הוא שט״ס הוא דבשניהם צריך להיות כ״ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני.</b> משנה בפ\"ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב\"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר\"י: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע\"ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר\"י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר\"י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ\"ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב\"ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור\"י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו'</b> כתב הראב\"ד א\"א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ\"ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב\"ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב\"ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני אע\"פ שניתן לסיכה וכו'.</b> תוספתא בריש מע\"ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני ממון גבוה הוא.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר״מ דאמר הכי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו נקנה לו במתנה אא\"כ נתן לו הטבל.</b> שם בגמרא אליבא דר\"מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז\"ל פסק בפ\"ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע\"כ לא אמר ר\"מ מע\"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמקבל מפריש המעשר</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין בו וכו'.</b> משנה בריש מע\"ש (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן.</b> שם ירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר שני אין וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע״ש אחר וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין שחלקו וכו'.</b> בירושלמי ריש מע\"ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב\"ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ\"ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה\"ל למיפסק לקולא וצ\"ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע\"ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר.</b> תוספתא בריש מעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה.</b> תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאמר אדם וכו'.</b> משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור\"ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אומר אדם לחבירו וכו'.</b> בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע\"ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע\"ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> לעיל בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע״ש וכו'.</b> בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש מעשר שני שלו וכו'.</b> תוספתא פ' חמישי דמעשר שני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוצה לפדות פירות מעשר שני וכו' ואם לא פירש וכו'.</b> משנה פ' ד' דמעשר שני (משנה ז') וכרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם רצה לחלל פירות המעשר וכו' ולא יחלל ממין על שאינו מינו וכו'.</b> ירושל' רפ\"ד דמעשר שני. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם חילל הרי הן מחוללות: כתב</b> הראב״ד והראשונים לא יצאו לחולין וכו' נראה דהיינו מדתניא התם (סוכה דף מ':) אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין על בהמה חיה ועוף ומסיק מאי שביעית דמי שביעית דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית ופירש״י וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה. ומ״ש ואפי' דיעבד נראה שטעמו מדקתני מתחללים דמשמע דיעבד כדאמרינן בפ' הזהב אפ״ה קאמר דמעשר ממש אינו מתחלל ולרבינו י״ל דהכא מתחללין לאו דוקא דהא בתוספתא קתני מחללין דמשמע לכתחלה. ומ״ש ופרי שני דיעבד אין וכו' נלמד מהא דתניא אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין ואוקימנא בדמי מע״ש ומתחללין דיעבד משמע ליה כמו שכתבתי בסמוך. ומ״ש אלא בדמאי דמחלל לכתחלה. בהשגה שאחר זה אכתוב שמהירושלמי למד כן וטעמו להשיג על רבינו שא״א להעמיד דבריו אפילו בפרי שני דלכתחלה אין מחללין והוא ז״ל כתב וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות דמשמע אפי' לכתחלה וכבר כתבתי דלדעת רבינו דמי מעשר מחללין לכתחלה ובסמוך אכתוב שמהירוש' משמע כדברי רבינו דקתני אין מחללין ממין על שאינו מינו משמע הא על מינו מחללין והשתא אין ראיה מההיא דלולב הגזול דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו. ומ״ש בס״פ לולב הגזול והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו והא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ד:) מוכח דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי אלא על מטבע שנשאו ונתנו שם אי דהבא פירא הוי אי טבעא לחלל עליו מעשר שני משמע דלמ״ד פירא אין מחללין עליו י״ל דדהבא שאני דעד כאן לא שרי רבינו לחלל אלא על פירות שהם אוכל ויש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו בפירקא בתרא דטבול יום בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע״ה חזרו לומר אף על מעותיו וכן פירשה רבינו דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וכו'. נראה דמשום דמהירושלמי הזה קשה למ\"ש בהשגה שקודם זו שפירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על הכסף והרי כאן שלא מיעטו אלא ממין על שאינו מינו הא ממין על מינו מחללין ולפיכך העמיד הירושלמי הזה בדמאי דוקא וזה דוחק שלדמאי קראו מעשר שני סתם ועוד ק\"ל אם הקפידו על דמאי למה לא הקפידו על הודאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני וכו'.</b> ירושלמי סוף פרק קמא דדמאי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אני אומר שאם חילל פירות על פירות וכו'. דבר פשוט הוא דלטעמיה אזיל שסובר שאין פירות ראשונים של מעשר שני מתחללין אלא על הכסף: \n",
+                "<b>ומה שכתב של דמאי אינו צריך ברכה.</b> שם במשנה הדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו טעון ברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפודין את המעשר וכו'.</b> ירושלמי ריש פ\"ד דמעשר שני: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל שלא אמרו דבר זה וכו'. ויש לתמוה מאחר שהוא כתב למעלה שלעולם אין פירות הראשונים מתחללין אלא על כסף היאך כתב כאן שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות ואם בדמאי קאמר ה\"ל לפרש ואפשר דממה שכתב לעיל ממילא משמע דבדמאי מיירי. ועוד יש לדקדק בדבריו דבתחלת דבריו משמע דמסתבר ליה טעמו של רבינו ובסוף דבריו נתן טעם אחר ואפשר דה\"ק אם טעם זה אמת נ\"ל שלא אמרו אלא כשפודין אותו על פירות אבל העיקר אצלי טעם אחר והוא שלא לפגום את המעשר. וא\"ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותים מדמי חולין ולמה הם פחותים מדמי חולין הלא כשפודה אותו הרי הוא חולין גמורים וי\"ל דמ\"מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותים מדמי חולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מחללין וכו'.</b> בפ\"ק דדמאי (משנה ב') במשנה שנינו דכל הני מותר בדמאי משמע אבל לא בודאי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר וחילל וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מחללין וכו'.</b> פרק קמא דמעשר שני (משנה ה') במשנה הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ולא חשש רבינו לבאר דבריו דבמזיד מיירי דמדנקט לשון חילול משמע דבמתכוין לחלל מיירי. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא יחללם על בהמה חיה ועוף וכו' אבל אם חילל על שחוטים וכו'.</b> בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת הדחק מותר וכו'.</b> משנה ו' פ\"ב דמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני של דמאי מחללין וכו'.</b> משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ב') וכחכמים ודברי רבינו בה כפירוש התוספות בפרק הזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין פירות מעשר אלא בכסף וכו'. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש וכו'. ואין פודין בכסף שאינו מטבע וכו'.</b> בפרק קמא דמעשר שני (משנה ב') תנן אין מחללין מעשר שני על אסימון ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) דטעמא משום דכתיב וצרת דבר שיש עליו צורה ואמרינן התם דחומשו כמותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פדה בלשון של כסף וכו': ואין פודין בפחות מפרוטה וכו'.</b> ירושלמי פ\"ד אמר רבי חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא על פרוטה ע\"כ. ונראה שכוונת רבינו והירושלמי דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל דכל מטבע פחות מפרוטה הרי הוא כאסימון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין במטבע שאינו יוצא וכו'.</b> משנה בריש מע\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטבע מלכים הראשונים וכו'.</b> שם בירושלמי (הלכה א') מטבע של מלכים הראשונים וכו' אם היה יוצא ע\"ג צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל ובתוספתא מטבע היוצא משם של מלכים הראשונים מחללים אותו עליהם ורבינו תפס לשון התוספתא ופירושה כמו שמבואר בלשון הירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו פודה במעות שאינן ברשותו.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש נפל כיסו לבור וכו'.</b> שם בירושלמי נפל כיסו לבור ובו מאה רבוא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם אותם חמשי' רבוא כמו שהם ברשותו ע\"כ. והדבר מבואר דה\"ק אותם חמשים רבוא שישארו כמו שהם ברשותו ורבינו לא חשש להאריך וכיון שלמדנו שכיסו בבור מיקרי ברשותו וממילא משמע שאינו מחלל אלא עד שיעור מה שישאר אחר מה שצריך להוציא בהעלאתו. ודע שבתוספתא פ\"ק כתוב נפל כיסו לבור אין מחללין וצריך להעמידה באינו יכול להעלותו x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בא בדרך ומעות בידו וכו'.</b> בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קט״ו:) והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים הב״ע בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל [ע״י] הדחק ולפ״ז מה שאמר רבינו פודה בהם פירות שבבית לא שיוכל לעשות כן לכתחלה אלא שאם פדה פדוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח מעות וכו'.</b> משנה וגמרא ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א:) וכרבנן דפליגי על ר״א בן שמוע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עומד בטבריה וכו'.</b> בפרק הגוזל עצים וכו' (דף צ\"ז:) אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ושל בבל והם כאן של בבל והם בבבל מחללין ואוקימנא בשמלכיות מקפידות א\"ה של בבל והם בבבל למאי חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים ובירושלמי פ\"ק דמע\"ש (הלכה א') אין מחללין לא על המעות שהם בבבל ולא על המעות שבבבל כאן לא המעות שכאן בבבל בעומד בבבל ולא המעות שבבבל כאן בעומד כאן היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל ואם לאו אינו מחלל ע\"כ ודברי רבינו תמוהים שאינם לא בתוספתא ולא בירושלמי הזה והם היפך גמרא דידן וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א מן הגמרא שלנו הכל בהיפך וכו'. וע\"כ לומר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא והר\"י קורקוס ז\"ל כתב לפי זה הירושלמי מה שאמרו בפרק הגוזל עצים אין מחללין על מעות של בבל והם כאן וכו' האי והם אבעלים קאי דכיון דבעלים כאן אין מחללין על המעות שבבבל אף אם המעות בבבל והם מטבע בבל וכן אם הבעלים בבבל אין מחללים על מעות של כאן אף אם המעות כאן והם מטבע כאן והוא הדין הראשון שכתב רבינו היה עומד בטבריא וכו' אינו מחלל והוא מה שכתב בירושלמי לא על מעות של בבל כאן בעומד כאן אפילו שהמעות של בבל והם בבבל כיון שהוא עומד כאן אין מחללין, ומה שכתב דברייתא על מעות של בבל והם בבבל מחללים היינו שהבעלים בבבל אפילו שאין המעות שם כיון שהבעלים עומדים במקום שיוצאים והוא הנקרא מקום חלולם לדעת רבינו מחללים והוא מ\"ש בירושלמי לא על מעות של כאן והם בבבל בעומד בבבל ומעות של כאן ויוצאים כאן אפי' אם גם המעות בבבל כיון שהם מטבע כאן אינו מחלל דאי עומד כאן אפילו אין המטבע כאן כיון שהם מטבע היוצא במקום שהוא עומד מחלל דבהכי קפיד רחמנא כמ\"ש וצרת הכסף בידך וסבר כיון שאם היו כאן במקום שמחלל יוצאים מצוי בידך קרינן ביה. ועדיין קשה לדעת רבינו דהא תנן אין מחללין על מעות שאינם ברשותו ומפרשים בהגוזל עצים כגון שהיו לו מעות בקסטרא או בהר המלך וא\"כ היאך מחלל בטבריא על מעות העומדות בבבל. ואפשר לחלק העומדת בקסטרא או בהר המלך שאני שהוא מקום שיש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> האומר מעשר וכו' עד באותה שעה.</b> תוספתא פ\"ד דמ\"ש ואיתא בפרק בכל מערבין וכחכמים וא\"ת דהתם מוכח דטעמא דמ\"ד חילל משום ברירה ומאחר שרבינו פוסק ברפ\"ז מהלכות מעשרות ופ\"א מהלכות תרומות דבדאורייתא אין ברירה לא הו\"ל לפסוק חילל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהכא אין אנו צריכים לטעם ברירה שכיון שזה אמר ה\"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ\"נ המעשר פדוי ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ\"מ איזה סלע שיהיה ה\"ז חילל ובשעה שיעלה הסלע נאמר זהו הסלע שחילל עליו וכתב לתרץ למה הגמרא לא תירץ שם כן. ולי נראה דרבינו לטעמיה אזיל שתרומה בזמן הזה דרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני וכו'.</b> תוספתא בספ\"ג ואיתא בפרק הוציאו לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפודין מעשר שני וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לו לפדות בשער הזול וכו'.</b> משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ״ש ואם עבר ופדה וכו' או חילל וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז) הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הסלע חסירה וכו'.</b> משנה וגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב ע״ב) ובפי' ריב״ן: \n",
+                "<b>פדה בסלע ונמצאת רעה יחליפנה.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין מע\"ש אכסרה וכו'.</b> משנה פ\"ד דמ\"ש (מ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אחד מהם עכו\"ם או בעל המעשר.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו איש ושתי נשיו וכן מ\"ש ג' תגרים.</b> בגמרא דידן בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) ת\"ר מע\"ש שאין דמיו ידועים פודים אותו בג' לקוחות אבל לא בשלשה שאינם לקוחות אפי' עכו\"ם אחד מהם אפי' אחד מהם בעלים בעי רבי ירמיה ג' ומטילים לתוך כיס אחד מהו ת\"ש איש ושתי נשיו פודים מע\"ש שאין דמיו ידועים דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה ופירש\"י לקוחות סוחרים בקיאים בשומא בת אבא סוראה אשת רב פפא וכו' והיתה עושה לעצמה עכ\"ל. ורבינו סתם הדברים כדברי הברייתא ולא חש למאי דדחי דילמא וכו' דדיחויא בעלמא הוא: \n",
+                "<b>וכופין את הבעלים לפתוח ראשון זה חומר במעשר מן ההקדש.</b> זו היתה גירסת רבינו בתוספתא דמ\"ש פ\"ג אבל גירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד כופין את הבעלים לפתוח ראשון אם אמר הרי הוא שלי באיסר יכול לחזור בו זה חומר בהקדש מבמע\"ש. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגירסא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתיא כמ\"ד מע\"ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקי\"ל ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין פירות וכו' עד להמכר בזול.</b> משנה וירושלמי ברפ\"ד דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפודה מעשרו לעצמו וכו'.</b> משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"ג) הפודה מע\"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. \n",
+                "<b>ומ״ש בין שניתן לו בטבלו.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) אמרינן דלר״מ דסבר מע״ש ממון גבוה הוא איך יתן מה שאינו שלו אלא מיירי בדיהיב ליה בטיבליה ובתורת כהנים פרשת בחוקותי יליף לה ושם הזכיר יורשים: \n",
+                "<b>ומה שכתב כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ג הי\"ז: \n",
+                "<b>ומ״ש אם היה שוה ארבעה נותן חמשה.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) איפשיט דחומשא מלבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואשה שפדת מע\"ש שלה וכו'.</b> בפירקא קמא דקידושין (דף כ\"ד) וגירסת רבינו כגירסת ר\"ת: \n",
+                "<b>וכן אם פדה וכו'</b> בסוף פרק התודה (מנחות דף פ\"ב) המתפיס מעות מע\"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשים אחד לקודש ואחד למעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וכו'.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא נ״ד:) אמר רבא גבי גזל כתיב וחמשיתיו יוסף עליו וכו' גבי מעשר לא מיכתב כתיב [ולא מיתנא תנא] ולא איבעויי איבעיא לן ופירש״י לא איבעויי איבעיא לן דפשיטא שאינו מוסיף שאין במעשר שום רמז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני שאין וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג:) ת״ר אם גאול יגאל איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למע״ש שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה קאמר ומפרש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש ורש״י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון: \n",
+                "<b>וכן מעשר שאין דמיו ידועים וכו'.</b> ירושלמי פרק ד' דמעשרות: \n",
+                "<b>וכל מעשר שהוא וכו'.</b> הכי משמע בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) ומפורש הוא בירושלמי פרק ד' דמעשר שני: \n",
+                "<b>ומעשר שני של דמאי אינו מוסיף עליו חומש.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר ביותר על דמיו וכו'.</b> ירושלמי פרק רביעי דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית אומר בסלע וכו' עד כדי שלא יוסיף חומש.</b> משנה פ\"ד דמעשר שני (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל לא יאמר לו פדה לי בהן.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אמר לו פדה לך משלך.</b> נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך לכתוב וכן אם אמר לו פדה לי משלך וכך הוא בירושלמי שם פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש. ומהתוספתא פ\"ד נראה דאף אם לא אמר ליה פדה לך אלא פדה בהם שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ״ש נתן לשפחתו העבריה וכו'.</b> בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מערים וכו'.</b> מ\"ה פ\"ד דמע\"ש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כשהוא בטבלו.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה שאינו רשאי לתת מע\"ש במתנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אחים או שני שותפים וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דמעשר שני: \n",
+                "<b>אשה שהכניסה לבעלה.</b> פ\"ק דקידושין עלה כ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני לעצמו וכו'.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) וכר' יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות מעשר שני אם רצה לצרפן בדינרי זהב וכו'.</b> משנה פרק ב' דמעשר שני (מ\"ז) וכבית הלל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם צרפו לעצמו אינו מוסיף חומש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה ח') וכב\"ה שתי משניות ומפרש רבינו שתיהן שהיה לו סלע ורצה להחליפו בפרוטות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לחלל כסף וכו'.</b> ירושל' שם אמתני' דקתני ר\"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על הכסף וחכמים אומרים מחללין. ר\"ל אומר מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות שיש בהם כדי כסף אף רבנין מודוי חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא כמו שהוא סובר וכו'. דייק הראב\"ד מדברי רבינו שהוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות מדכתב לא יחלל עם הכסף אלא בפני עצמן ואם היה סובר שהאיסור הוא משום הכסף הכי הל\"ל לא יחלל הכסף עמהם ודעת רבינו הוא דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראויים ליפדות בפני עצמם ולפיכך הם נפדים עם הכסף ופשט לשון הירושלמי כדברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו וכו'.</b> משנה פ\"ב דמע\"ש (מ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש או שליקט מצד אחד וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מתנה ואומר אם אלו שבידי וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לבנו וכו'.</b> משנה בפ\"ד דמע\"ש (מי\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין.</b> לשון המשנה הכל מעשר וכבר השיגו הראב\"ד וטעם רבינו משום דתניא בפ\"ק דביצה (דף י':) ובפ\"ק דפסחים (דף ו') גבי בעיא דעכבר ובירושלמי פ\"ד דמע\"ש הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וא\"כ מתני' רבי היא וחכמים פליגי עליה והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. ואע\"ג דבפרק החולץ אמרינן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. שאני הכא דבפ\"ק דביצה טרחו אמוראי לאוקומי מתני' כחכמים משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם: \n",
+                "<b>הניח מנה מעשר ונמצא מאתים וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י':) ופסק כחכמים וכמ\"ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד הכל חולין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ז)</small> אמר לו אביו כיס מעשר שני לי בבית וכו' עד ואם במתכוין דבריו קיימים.</b> תוספתא פ\"ה דמעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא כלי וכו'.</b> משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"י): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה של מתכת וכו'.</b> משנה שם וכרבנן דפליגי אר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות הנמצאות וכו'.</b> משנה ט' שם כל המעות הנמצאות הרי אלו חולין אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר ופי' רבינו בנמצאות בירושלים מיירי ונתן טעם הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום וטעם זה נאמר בפרק אלו מציאות ובפ\"ק דפסחים גבי הא דתנן בפ\"ז דשקלים מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה וכו' והנמצאות בהר הבית וכו'.</b> משנה פרק ז' דשקלים (משנה ב') והטעם שנתן רבינו. שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שנשתמש בה חולין וכו'.</b> בפירקא קמא דפסחים (דף ז') והתם מוקי לה בשאינו יודע איזה מהן בסוף אי נמי שנשתמשו בה צבורין צבורין אי נמי כגון דאשתכח בגומא וצריך טעם למה השמיט רבינו אוקימתות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא פירות וכו'.</b> תוספתא פרק שני דמעשר שני: \n",
+                "<b>וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר.</b> משנה פ\"ז דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו וכו'.</b> בתוספתא הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן וכו'.</b> כך פירש רבינו ורבינו שמשון מה ששנינו בפרק ב' דבכורים ואסור לאכול כל שהן בירושלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמנין</b> נראה דהכי פירושו אוסר בכל שהוא כמו שאוסר דבר שבמנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע מעשר שני וכו'.</b> בפרק תשיעי דתרומות (משנה ד') גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי (הלכה ב') מה הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה משמע בהדיא דבמקום הראוי לפדייה מיירי. ובפ\"ב דבכורים בירושלמי (הלכה ב') רמי האי מתני' אמתניתין דבכורים והעלו הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות. ונראה שרבינו מפרש הא דאמר איסור מחיצה היינו כשנכנסו תוך המחיצות יש עליהם איסור כבתחילה והא דתנן מותרים היתר זרות דהיינו חוץ לחומה. ואפשר שזהו מה שאמרה המשנה אסורים מליאכל בירושלים דהיינו לומר אסורים מליאכל כשזרע בירושלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שני בטל ברוב וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות הנלקחות בכסף מעשר שני וכו'.</b> משנה פרק ג' דמעשר שני (משנה י'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא אם כן נטמאו.</b> שם במשנה וכתנא קמא. ומה שחילק בין נטמאו באב הטומאה לנטמאו בולד הטומאה הטעם מבואר דכשאינו נטמא אלא מדבריהם מאחר דמדאורייתא טהור אינו נאכל בחוץ ומאחר שהוא טמא אע\"פ שאינו אלא מדבריהם יפדה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> אין נלקח בכסף מעשר וכו'.</b> משנה וגמרא ריש פרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) ופרק ג' מינים (נזיר דף ל״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא פירות המחוברים לקרקע ולא פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים.</b> משנה פרק קמא דמעשר שני (משנה ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדבש והביצים והחלב וכו'.</b> כתב מגדל עוז שיש ללמוד כן מדתניא בסיפרי פרשת ראה על פסוק עשר תעשר וגו' עד ואכלת יכול אף דבש וחלב ת״ל היוצא השדה ומשמע דאי לא מעטינהו קרא הוו בכלל ואכלת וגבי מעשר שני איתמר ואכלת וביצים אמרינן פרק בא סימן (נדה דף נ') דמטמאין טומאת אוכלים ובפרק ג' דעוקצין (משנה ו') משמע דכל שמטמא טומאת אוכלים הוא נלקח בכסף מעשר עכ״ל ואי מהא לא איריא דההיא דעוקצין רבי יוחנן בן נורי היא ור״ע פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו אבל הטעם הוא משום דבפרק בא סימן אמרינן דנמנו וגמרו כר״י בן נורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמד עד שלא החמיץ וכו'.</b> משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש לקחו עד שלא החמיץ וכו'.</b> פ\"ק דחולין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים בנתן ג' מים וכו'.</b> בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) וכרבנן דאחרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדין וכו' עד נלקחין.</b> תוספתא פ\"ק דמעשר שני ותוספתא דעוקצין פ\"ג: \n",
+                "<b>והקור נלקח בכסף מעשר.</b> משנה פ\"ג דעוקצין (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרכום אינו נלקח וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דמע\"ש: \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך ראשי בשמים הפלפלין וכו'.</b> בפ״ג דעוקצין (מ״ה) איפליגו ביה תנאי ובפרק בא סימן (נדה דף נ') אמר רבי יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת אם ליתן טעם וכו'.</b> בפרק בא סימן (נדה דף נ״א): \n",
+                "<b>עירב מים ומלח וכו'.</b> בר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחים תרומות בכסף מעשר וכו'.</b> משנה בפרק ג' דמע\"ש (משנה ב') כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לוקחין בהמה לזבחי שלמים וכו'.</b> במשנה שם: \n",
+                "<b>בראשונה היו לוקחים בהמות וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמע\"ש אלא שכתוב בטעות ונוסחת רבינו עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחים פירות שביעית וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מים וכו' עד לא קנה המעשר.</b> משנה שם פ\"ק (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ״ש אע״פ שיצאו המעות לחולין: כתב</b> עליו הראב״ד אמר אברהם זה שיבוש אלא יחזרו דמים למקומן וכו'. ובאמת כי בירושלמי (הלכה ג') אמרו על משנתנו תמן תנינן אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדו וכא את אמר הכין רבי יונה אמר איתפלגון רבי חייא בר יוסף ושמואל חד אמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול וחרנא אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר, ובפ' האיש מקדש (קידושין נ״ה:) ת״ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום ורמי עלה מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מע״ש אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן וכו' ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם אמר שמואל בשברח ופרש״י בשברח המוכר שהדמים בידו וזה מבואר כד' הראב״ד. ומצאתי כתוב שה״ר יונתן הכהן כתב להעמיד דברי רבינו שמאחר שמים ומלח ופירות מחוברים או שאינם יכולים להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל עכ״ל. ואין דבריו נראין דאם כן לוקח עבדים וקרקעות ובהמה דאמרינן בפרק האיש מקדש שאדם יודע שאין מעות מעשר מתחללין עליהם ואפ״ה אמרינן יחזרו דמים למקומן. וליישב דברי רבינו נ״ל שגם רבינו פוסק דלוקח מים ומלח וכו' שיחזרו דמים למקומן ואם ליתיה למוכר יאכל כנגדן כי מ״ש לקמן זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה וכו' קאי גם ללוקח מים ומלח וכו' שהדין שוה בכולם דאי ליתיה למוכר יאכל כנגדן ואם איתיה יחזרו דמים \n",
+                "<b>למקומן ומ\"ש כאן אע\"פ שיצאו המעות לחולין</b> אתא לאפוקי ממ\"ד בירושלמי כאן דרך מכירה כאן דרך חילול דהיינו לומר דכי תנן לא קנה מעשר היינו כשהיה דרך מכירה וכי קתני יאכל כנגדו דמשמע שהמכר קיים כשהיה דרך חילול ורבינו סובר דלא קי\"ל כוותיה כיון דגמ' דידן לא מפליג אלא בין איתיה למוכר לליתיה וכאידך אמורא דפליג על האי דמפליג בין דרך מכירה לדרך חילול וזהו שכתב אע\"פ שיצאו המעות לחולין כלומר אע\"פ שהיה דרך חילול לא קנה מעשר ואי ליתיה למוכר יאכל כנגדו ואם איתיה יחזרו דמים למקומן ואם תאמר ואי דרך חילול הוה הוי מזיד ואמאי יאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן הא מעשר מזיד מתחלל. וי\"ל דלאו מדינא אמרי' דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא כדאמרי' בפ' האיש מקדש והשתא אתי שפיר מה שאמר רבינו לקח עבדים וכו' בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו דמים למקומן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות וכו'.</b> משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ה') הלוקח פירות שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ומפרש רבינו דלוקח פירות חוץ לירושלים דאילו בירושלים אמאי יחזרו דמים למקומן הלא זה הוא דין מעות מע\"ש לוקח בהם פירות ואוכלם שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין לוקחים בהמה וכו'.</b> ג\"ז משנה ו' שם הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר ע\"י עורה. ובספרי רבינו (היה) כתוב מזיד במקום שוגג ושוגג במקום מזיד וט\"ס הוא ומפרשה רבינו בלוקח חוץ לירושלים מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח עבדים וקרקעות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (משנה ז') אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וכו' זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע\"ש יאכל כנגדו. ומה שחילק רבינו בין ברח המוכר ללא ברח בספ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:): \n",
+                "<b>ומה שאמר וכן אם הביא עולות וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח חיה לזבחי שלמים וכו'.</b> בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:): \n",
+                "<b>לקח בהמה לשלמים וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דמעשר שני: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מאי אף על פי כן וכו'. וי\"ל דרבינו ה\"ק אף על פי שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס מעות מעשר לשלמים וכו'.</b> בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב) פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ופסק כרבי אלעזר משום דרבי אמי סבר כוותיה ורבא נמי משמע דס״ל כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מעשר שני וכו' אם פירות המעשר עצמן אכל יצעק לשמים</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו. והדין בירושלמי פרק קמא דמע\"ש (הלכה א') האוכל מעשר שני שלו בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים דברי רשב\"ג רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן ופסיק התם הלכה כרבי במעות וכרשב\"ג בפירות ופירוש יצעק לשמים נראה דהיינו לומר שיתפלל לשם שימחול לו ואינו צריך להחזיר דמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יצא ידי שמים א\"א יצעק לשמים. נראה שהיה גורס בדברי רבינו יצא ידי שמים ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד ז\"ל דהיינו לומר שאינו צריך לאכול כנגדו ואין עליו עון אשר חטא וגורס יצא היו\"ד בפת\"ח (קמ\"ץ) ומפני כך משיג עליו שאינו כן שחטא חטא וצריך לצעוק עליו לשמים שימחול לו וליישב דברי רבינו יש לומר לאותה גירסא שגורס יצא ידי שמים היו\"ד בצירי והיינו לומר שצריך לצאת ידי שמים דהיינו שיתפלל ויצעק להקב\"ה שימחול לו עונו: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומן א\"א ומשלם מה שאכל וכו'. נראה שבא לומר שיש חסרון לשון בדברי רבינו שכך הוה ליה לכתוב יחזרו דמים למקומן וישלם מה שאכל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' עד יצא הקנקן לחולין.</b> משנה בפ״ק דמעשר שני ופירוש יצא העור לחולין שאין צריך לאכול דמיו בירושלים ובר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) יליף לה מקרא. ומה שחילק בין תגר לשאינו תגר שם בירושלמי ופירש רבינו הטעם שכשהמוכר אינו יודע בסחורה אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מע״ש אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הקנקן והעור לא יצא דמי העור והקנקן לחולין דודאי מכרו בשיווי העור והקנקן דסתם סוחר מקפיד גם על העור והקנקן ולא מכר לו אלא גם בשיווי העור והקנקן. וקאמר תו התם דהוא הדין ללוקח תגר וצריך טעם למה השמיטו רבינו ואפשר דלא היה גריס לה ואפילו תימא דגריס לה איכא למימר דסבירא ליה דאתי למיפלג ולאוסופי אקמייתא ונקטינן כקמייתא דד״ה היא ועוד דמסתבר טעמיה. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'.</b> כתב הראב\"ד לא ידעתי מה צורך וכו'. ויש לומר דלא משום שיהא לו הנאה בדבר נקט צריך אלא לישנא דמתניתין נקט דקתני מפתיח ואינו צריך לערות וה\"ק אם רצה שלא יצא קנקן לחולין פותח ראשי הכדים, ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הרב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ע\"כ. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא אם פתח הפסיד וכו' איני יודע מה הפסד יש למוכר אם הקונה יאכל כנגד קנקנו, ונראה שטעמו לומר דכי אמרינן לא יצא קנקן לחולין היינו לומר שאע\"פ שיחזירו הקנקן לבעליו צריך הוא לאכול כנגדו ואין זה במשמע דעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'.</b> משנה ספ\"ג דמ\"ש (משנה י\"ג) ב\"ש אומרים מפתיח ומערה לגת וב\"ה אומרים מפתיח ואינו צריך לערות וידוע דהלכה כב\"ה ומפרשה רבינו דקאי אמתניתין דפרק קמא דקתני כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין פתוחות לא יצא קנקן לחולין והשתא קאמרי ב\"ש שכדי שלא יצא קנקן לחולין צריך שיפתח הכדים ויערם לגת דלא מיקרו פתוחות לענין זה בלאו הכי ולב\"ה במפתיח ראשי הכדים סגי לשלא יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'.</b> שם פ\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. א\"א פירוש שמדקדק על היין וכו' ופשוט הוא ונראה דליישב לשון להחמיר דקתני אתא ורבינו כתב בפירוש המשנה ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפילו היו סתומות וטעמא מפני שיודע דמי היין ובודאי קיבל כל דמי שיווי היין בלא הבלעת הקנקן ולפיכך הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקחן פתוחות או סתומות וכו' עד לא יצאו דמי הכלי לחולין.</b> שם במשנה מסיים בה בד\"א וכו' במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין, וה\"פ בד\"א שצריך לפתוח הכדים לשלא יצא קנקן לחולין במקום שדרכן לימכר סתומות וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים, פירוש שהמוכר יודע כמה שוה היין ואין בו כדי הדמים שקיבל אלא עם הקנקן. ובנ\"א כתוב היין במקום הדמים וה\"פ מאחר שהוא מדקדק כ\"כ וקיבל כל דמי שיווי היין למה לא שייר הקנקן אצלו לכך אמר והקנקן צריך לאותו היין כלומר שאם היו מריקים אותו לכלי אחר היה מתקלקל. וטעם דינים אלו דכיון דמקרא ילפינן מדכתיב וביין מלמד שלוקחים יין על גב קנקן לא ילפינן מקרא אלא כשלוקחם סתומות דהוי יין אגב קנקן אבל פתוחות הוי כלוקח כל דבר בפני עצמו ולא בטל קנקן וכלוקח מן התגר דמיא ולא יצא קנקן לחולין כיון שהם פתוחות אע\"פ שהוא במקום שדרכן למכור סתומות כיון שזה פתחם הוי כלוקח קנקן בפני עצמו ואין זה נקרא יין על גבי קנקן וכן סתומות במקום שדרכן לימכר פתוחות כיון שדרך המקום כן הר\"ז כלוקח אותם פתוחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לקח אגוזים ושקדים וכו'.</b> משנה שם פ\"ק (מ\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש לקח חותל של תמרים וכו' קופה של תמרים וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמע\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו יין וכו' עד קנה מעשר את הקנקן.</b> משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"ב): \n",
+                "<b>הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' עד את הקנקנים.</b> תוספתא פ\"א ופ\"ב דמע\"ש (דף ס\"ז:) ובירושלמי פרק ג' (הלכה ו') רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צבי שלקחו בכסף מעשר וכו' לקחו חי ושחטו וכו'.</b> משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"א): \n",
+                "<b>המניח דינר וכו' הוקרו המעות וכו'.</b> משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ח') וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות בסלע וכו' עד של דמאי: כתב</b> הראב\"ד א\"א א\"א לזה בלא שיבוש וכו': \n",
+                "<b>ועתה</b> אבאר דע כי בפ\"ד דמע\"ש (משנה ו') תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע\"ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע\"ש שלו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי ובירושלמי (הלכה ד') מתניתין דלא כרשב\"ג דתנינן רשב\"ג אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ומפרש רבינו שקרא במשנה זה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדייה נתינת הכסף של מעשר וברישא כיון שמשך הפירות נקנו לו בסלע כדין הדיוט ולפיכך אף על פי שהוקרו אינו צריך ליתן אלא סלע והשכר למעשר שכל אותם פירות צריך לאוכלם בתורת מעשר ובסיפא אף ע\"פ שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד. ומה שאמרו בירושלמי מתני' דלא כרשב\"ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב\"ג כשם שברישא נקנו לו הפירות בסלע על ידי משיכה ואע\"פ שהוקרו אינו צריך לתת אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואע\"פ שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב\"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתניתין אע\"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר. ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתניתין דלא כרשב\"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר הוא פדיונו ומה שהשיג וכתב ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר עכ\"ל. י\"ל שמאחר שהוא משך אותם הפירות על מנת לפרעם ממעות מעשר נתחייבו מעות המעשר בכך לרשב\"ג בין להקל בין להחמיר ולתנא דמתני' להקל על המעשר ולא להחמיר כמו שנתבאר. אך ק\"ל על דברי רבינו מה שכתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה שאילו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה הוה שייך למיתני שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אבל השתא דקתני ברישא איפכא שאם משך פירות בסלע ולא הספיק ליתן את הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע היכי שייך למיתני עליה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה כלפי לייא הא איפכא הוא. ונראה שזו היתה כוונת הראב\"ד במה שכתב א\"א לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה עכ\"ל. ואפשר לומר שרבינו מפרש ונתן הכסף וקם לו כשבא ליתן הכסף יקום ויהיה לו ריוח ואע\"פ שבשער שעת נתינת הכסף היה ראוי לתת שתים יקום לו וירויח ולא יתן אלא סלע וזהו שסיים וכתב בנתינת הכסף קונה כלומר בערך שער שעת נתינת הכסף הוא מרויח: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק האיש מקדש מביא משנה זו להוכיח דסתם לן תנא כרבי יהודה דאמר מע\"ש ממון הדיוט הוא ואמרו ת\"ש משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר סלע ומע\"ש שלו מני אילימא ר\"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה ומאחר דאיפסקא הלכתא התם כר\"מ דאמר מע\"ש ממון גבוה הוא נמצא דלית הלכתא כאותה משנה ואע\"פ כן כתבה רבינו אלא ששינה בפירושה כי היכי דתיקום כהלכתא דפשט לשונה דמשך ממנו פירות מעשר בסלע ואינו נותן אלא סלע וקנה כל פירות המעשר שהוא שוה שתים ונמצא שהוא מרויח לעצמו סלע. ורבינו כתב כאן והשכר למעשר וכמו שביארתי לעיל דאזלינן להחמיר משום דמ\"ש ממון גבוה הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> נתן לו סלע של מעשר וכו' עד פדייתו היא משיכתו.</b> תוספתא בפ\"ד דמעשר שני בלשון הזה ומה ששנינו והדין ביניהם נ\"ל דהיינו לומר שבמע\"ש העמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות והטעם שנשתנה דין ב' בבות אלו מב' בבות הקודמות משום דהתם שאני שלא נתן מעות המעשר עד לבסוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות חולין וכו' עד אומר כן אף לע\"ה.</b> הכל משנה בפ\"ג דמע\"ש (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לחלל פירות מע\"ש וכו'.</b> בפ\"ד דטבול יום (משנה ה') ופ\"ד דמ\"ש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא בכל ענין כמו שהוא פושט וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא כתוב אם משום חוב מותר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח דינר של מעשר וכו'.</b> משנה רפ\"ד דמע\"ש (משנה ח') המניח איסר של מעשר שני ואכל עליו י\"א באיסר ואחד ממאה באיסר בית שמאי אומרים הכל עשרה וב\"ה אומרים בודאי י\"א ובדמאי עשרה ופירש רבינו בפירוש המשנה וז\"ל ענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מע\"ש של דמאי ואכל בי' חלקים מי\"א חלק האיסר ונשאר עליו חלק מי\"א כבר יצא האיסור לחולין וכו' ואם יהיה האיסר של מע\"ש של ודאי הדין בו א' מק' וכו' ואמרי ב\"ש דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו כאיסר אלא עשיריתו יצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו וכו' ואמרו ב\"ה בודאי י\"א ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו כאיסר של דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזה לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין וכו' ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשיריות הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב מי שפודה מע\"ש שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מהאיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל ש\"פ ואם הוא פחות מהעשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפילו בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי י\"א ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש ועשיריתו הוא פחות מש\"פ כמו שביארנו ע\"כ לשונו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שנשאר ממנו פחות מד' חומשי שוה פרוטה.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ד' חומשי פרוטה עכ\"ל ולע\"ד נראין דברי רבינו מכוונים שאם נשארו ד' חומשי פרוטה כשאתה מוסיף עליו חומש הרי כאן פרוטה שלימה ולא יצא לחולין ולכך צריך שישאר פחות מד' חומשי פרוטה ויש בספרי רבינו חסרון תיבת אלא וכך מצאתי בספר מוגה עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה והרא\"ש הקשה על פירוש זה דאיך נתיר לזלזל במע\"ש שאין בו ש\"פ להוציאו לחולין לכתחלה דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מחללו על מעות הראשונות ועוד דהא קי\"ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני וזה פדיון שני הוא ועוד שאמרו בירושלמי ב\"ש כר\"א הנאמן על השני נאמן על הראשון ולפי פי' זה אין ענין לב\"ש בדר\"א ולראשונה יש לתרץ דהא אסיקנא דחזקיה אין בחומשו קאמר אבל בקרן יש יותר מג' פרוטות כמבואר בדברי רבינו בפ\"ה, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דעי\"ל דאם מתחלה היה פחות מש\"פ לבד ודאי שאין לזלזל בו ולהוציאו לחולין לכתחלה אלא הכא הרי אותו פחות מש\"פ הנשאר כאילו נתחלל על מה שאכל והוי כמו הבלעה שאין אדם מצמצם מעותיו ודמי לדחזקיה ואין זה זילזול וגם זה חילול מעשר הוא ואין אדם מצמצם בחילול שהרי אם היה לו פחות מפרוטה מחללו על מעות אחרות שחילל עליהם כבר מטעם זה דמסתמא יש בהם תוספת דאין אדם מחלל בצמצום כי ירא פן יפחות וכיון שכן גם כן החילול עצמו אם ישאר פחות מפרוטה לא נחוש לו דאומרין שהיה לו תוספת וזה נכון ומכל מקום ודאי דלכתחילה אין אומרים לו אכול ט' חלקים ותניח העשירית אם אכל שמנה אומרים לו אכול שנים אבל אם אכל אחת אז אותו עשירית הנשאר כיון שהוא פחות מש\"פ אין חוששין לו מטעם שנתבאר עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכל זה שהתירוץ הראשון הוא אמת וא\"כ קושיא מעיקרא ליתא וקושיא שניה נמי ליתא דהא דאין מוסיפין חומש בפדיון שני היינו על החומש דוקא אבל על הקרן גם בפדיון שני מוסיף חומש כדאיתא בפרק הזהב ומבואר בדברי רבינו בפ\"ה. ולשלישית שהקשה מהירושלמי הנה ר\"ש פי' משנה זו ע\"פ הירושלמי והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי ואליהו עתיד לפרש. ופירוש רבינו במשנה מחוור וה\"ר עובדי' ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו לימשך אחר פירושי רבינו שמשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'.</b> משנה ספ\"ב דמע\"ש (משנה י'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שלא יטמאוהו א\"א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב\"ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ\"מ על מ\"ש הראב\"ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה\"פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב\"ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב\"ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'.</b> פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נטע רבעי הרי הוא קדש וכו'. ומ\"ש ודינו להאכל בירושלים לבעליו וכו'.</b> כ\"כ רבינו בסה\"מ שלו סי' קי\"ט וז\"ל נטע רבעי דינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו כמו מעשר שני בשוה ואין לכהנים בו כלום שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ומעשר ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע\"ש ונטע רבעי שיהיו לבעלים עכ\"ל. והוא בסיפרא ובפרק בתרא דמע\"ש (הלכה ב') ירושל' כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתה ר\"י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ובסיפרא פרשת קדושים נתבאר שטעון הבאת מקום כמעשר: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא.</b> ירושלמי פ\"ז דפאה ופ\"ה דמע\"ש ובתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ו הביא הירושלמי הזה ופלפל בו והעלו דנטע רבעי נוהג אפי' בח\"ל ושכן דעת כמה גדולים מכל מקום פשט הירושלמי כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובנטע רבעי הוא אומר וכו'</b> צריך להתפרש כמו שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה לפדות נטע רבעי וכו' ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש.</b> משנה פרק חמישי דמעשר שני (משנה ג') ובפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר וכו'.</b> בסיפרא פרשת קדושים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין פודים אותו במחובר וכו'</b> תוספתא בסוף מעשר שני (דף ס\"ח:) כרם רבעי וכו' בית שמאי אומרים אין פודים אותם ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים אבל הכל מודים שאין פודים במחובר לקרקע. כתוב בתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ז וז\"ל הרמב\"ם נתן טעם למה אין פודים אותו במחובר מפני שהוא כמעשר שני ואין מעשר שני במחובר ורבינו שמשון כתב שאי אפשר לומר טעם זה משום דבפרק מרובה משמע דפדיון במחובר מועיל דבר תורה דאמרינן התם א\"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן הצנועים מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודים ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע\"כ. ומכאן קשה לדברי הרמב\"ם ואע\"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ\"מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכ\"ש ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפילו במחובר וקשיא הא שמעתא דמרובה אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר, ועם מ\"ש רבינו שמשון נתיישב שהוא ז\"ל פי' דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללין גבי צנועים התם עבוד שלא יכשלו וזה נכון ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדק בשוויו אלא כשמואל דאמר אם חיללו על ש\"פ מחולל הילכך מוקמינן ליה אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי עכ\"ל. ולענין מה שהקשה על רבינו מפרק מרובה י\"ל דכיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט אע\"ג דלאו מכח קושיא זו דאין פודין במחובר הדר ביה איכא למימר אה\"נ דאי לא הוה אידך קושיא הוה מהדר מכח האי קושיא דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות תוספתא השנויה סתם בלא מחלוקת: \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) והתנן הפודה מע״ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה וכו' מי מצי יהיב ליה והא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו רבי יהודה ומשני לעולם רבי מאיר והב״ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ומ״מ י״ל למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר דמשמע דבוסר גדול מסמדר וע״כ לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר ואין לומר שטעמו משום דמשמע ליה טעמא דשרינן סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצריך עיון. \n",
+                "<b>ומה שאמר ודינו בשאר הדברים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין.</b> תוספתא פרק חמישי דמ\"ש וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הזיתים. ומה שכתב אבל שאר הפירות אין משנין מברייתן.</b> משנה בפי\"א דתרומות (משנה ג') ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ומע\"ש אלא זיתים וענבים. ונטע רבעי יליף קדש קדש ממעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי אין לו לא שכחה וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ז דפאה (משנה ו') ב\"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וכו' וב\"ה אומרים כולו לגת וטעמא דב\"ה דילפי קדש קדש ממעשר: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ענבים של כרם רבעי וכו'.</b> משנה פ\"ה דמע\"ש (משנה ב'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר כל הפירות וכו'.</b> שם בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פודין נטע רבעי וכו' עד כל הנלקט מפירות אלו מחולל על המעות הללו.</b> משנה בפ\"ה דמע\"ש (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה וכו' וגם כתב והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמטה.</b> כרשב״ג דהלכה כמותו כדאמרינן בפ' מרובה (בבא קמא דף ס״ט): \n",
+                "<b>כתוב</b> בתשובות להרמב\"ן סי' קנ\"ו על מה שכתב רבינו והצנועים היו מניחים את המעות וכו'. אינו מחוור דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' ואע\"ג דמתניתין קתני הנלקט אנן לא קי\"ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואי כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפי' הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחולי מש\"ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפי' כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ\"ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפ' מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא לאו אמר ר\"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו וכו' קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כ\"ר נמי גמר קדש קדש ממעשר וכו' מה קדש דכתיב גבי מעשר אע\"ג דממון גבוה הוא וכו' לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה [הילכך אע\"ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל] דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדרבי יוחנן אלא אי לאו דאמר רבי יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר' יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דלא דחינן מתניתין מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מדצנועים להא דאמר רבי יוחנן זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע\"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוספות בדיבור המתחיל הוא דאמר כצנועים ואם כן כל מאי דשקיל וטרי גמרא ומסיק דרבי יוחנן לית ליה דצנועים היינו לפום מאי דקס\"ד דכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל לפום קושטא דמילתא שפיר מצי סבר ר' יוחנן שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועים והא דאמר רבא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא וכו' היינו לומר דאפילו למאי דקס\"ד לדמויי חילול להקדש ה\"א דרחמנא אוקמיה ברשותיה לענין חילול אבל לפום קושטא לא צריכין להכי דבלאו הכי שפיר יכול לחלולי נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו וכדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד בתשרי ר\"ה לערלה ולרבעי.</b> משנה פ\"ק דר\"ה (דף י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא ל' יום בשנה חשובים שנה וכו' עד מר\"ה של שנת י\"ד עד סופה.</b> שם וכר' יוסי ור' יהודה דאיפסיקא הלכתא כותייהו בס\"פ הערל לרב דהלכה כוותיה באיסורי ומפרש רבינו כפירוש התוספות דאערלה קאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> ומ\"ש ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה ולרבעי. ומה שכתב נטע הנטיעה מר\"ח תשרי וכו'.</b> זהו דעת רבינו שסובר שכשאמרו ופירות נטיעה זו אסורים עד ט\"ו בשבט לא אמרו אלא דוקא בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירים עליה בסופה והיינו דאמר פירות נטיעה זו וכתב הר\"ן שהרז\"ה חולק ופלוגתא היא בירושלמי וכתב הראב\"ד הירוש' הזה בהשגות וז\"ל. א\"א דבר זה הוציא מהירושלמי של ר\"ה וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש הר\"ן דפלוגתא היא בירושלמי דלפי האמת לאו פלוגתא היא דאע\"ג דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר\"ה הרי השיב לו ושתק ועוד דהאי דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה אינו סותר דין זה שכתב רבינו וק\"ל: \n",
+                "<b>מונה שלש שנים מיום ליום.</b> כתב הראב\"ד מיום ליום שאמרו מט\"ו לשבט עד ט\"ו לשבט וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאינו ר\"ל מראש תשרי לראש תשרי לפי שאינן שלימות וכו' פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לבארו אבל מה שכתב מט\"ו בשבט לט\"ו בשבט אינו מדוקדק שכבר אפשר שיהיה קודם לכן או אחרי כן כי המנין הוא מיום הנטיעה ועוד י\"ד ימים של קליטה ופשוט הוא: \n",
+                "<b>וראיתי לגאונים דברים וכו'.</b> נראה שכיון לדברי בה\"ג שכתבו התוס' ורבינו שמשון והרא\"ש ודחאום בשתי ידים ורבינו תלה הדבר בט\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העלין והלולבין ומי הגפנים וכו' עד והנובלות כולן אסורות.</b> משנה פ\"ק דערלה (משנה ז') ובת\"כ מייתי לי' מקרא וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כר' יוסי דאמר הסמדר אסור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ק דערלה כל שאין לו ערלה אין לו רבעי והיינו דוקא בארץ דאילו בח\"ל הרי נטע שהוא חייב בערלה מן ההלכה ואינו חייב ברבעי כמבואר בפ' זה ובפ\"י ממאכלות אסורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע אילן מאכל וכו'.</b> משנה בפ\"ק דערלה (משנה א'): \n",
+                "<b>נטעו לסייג וכו'.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>נטעו שלש שנים לסייג וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטע אילן וחשב וכו'.</b> משנה שם לר' יוסי ונראה שסובר רבינו דלא אתא לאיפלוגי את\"ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי וכן פסק הרא\"ש כר\"י: \n",
+                "<b>והצלף חייב בערלה האביונות בלבד וכו'.</b> בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע לרבים וכו'.</b> משנה שם בפרק קמא (מ\"ב) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בתוך שדהו</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר ונטעתם אפילו לרבים.</b> בר״פ כל שעה (פסחים דף כ״ג) ואע״פ ששם אמרו לרבנן ונטעתם ליחיד משמע כתב רחמנא לכם להביא הנטוע לרבים לא חשש רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בא\"י וכו'</b> [ירושלמי שם]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו.</b> משנה שם פ\"ק דערלה והוסיף רבינו וכתב ברה\"י משום דתני בתוספתא דערלה העולה מאליו x פטור. ובהכי ניחא מאי דתניא בסיפרא ונטעתם פרט לעולה מאליו דלא תיקשי דמתניתין ברה\"י ודסיפרא בר\"ה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו.</b> בפיהמ\"ש כתב רבינו דדוקא בנטע לישראל וכאן חזר בו משום דבכמה דוכתי משמע בנטע העכו\"ם לעצמו אסור משום ערלה כמו שכתב ה\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העולה מאליו במקום חורשים וכו' עד חייב בערלה.</b> ירושלמי פ\"ק דערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע למצוה וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n",
+                "<b>הקדישו ואחר כך נטע וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה.</b> ג\"ז שם בירושל': \n",
+                "<b>זה שנטעו עכו\"ם עד שלא באו לארץ פטור וכו' עד משעת ביאה.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהרכיב אילן מאכל וכו'.</b> ג\"ז שם בירושל': \n",
+                "<b>ויש לנכרי נטע רבעי וכו'.</b> משנה פ\"ג דתרומה (מ\"ט) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוטע גרעינה כו'.</b> בסיפרא פ' קדושים נטע ייחור מניין תלמוד לומר כל עץ. ויש בספרי רבינו חסרון וכן מצאתי בספר מוגה או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר: \n",
+                "<b>זעזעו ולא עקרו וכו' עד ואם לאו חייב.</b> משנה פירקא קמא דערלה (מ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אילן שקצצו מעם הארץ וכו'.</b> ירושלמי ספ\"ק דשביעית וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוטע ואחד המבריך וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ט':) משמע בברייתא דמבריך ומרכיב חייב בערלה ובסיפרא תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ותירצו רבינו ורבינו שמשון בפירוש המשנה פ\"ק דערלה (מ\"ה) דההיא דסיפרא מיירי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו וההיא ברייתא דפירקא קמא דר\"ה בשנפסקה וכ\"כ הר\"ן דפירקא קמא דר\"ה בהלכות ערלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות וכו'.</b> משנה פ\"ק דערלה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה וכו'.</b> מימרא בפרק הנודר מן הירק עלה נ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ וכו'.</b> משנה פ\"ק דערלה (משנה ה') אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה. ויש בספרי רבינו תיבת מפני מיותרת וצריך למוחקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהבריך בד אחד בארץ וצמח וכו'.</b> שם במשנה כתבתיה בסמוך הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב.</b> תוספתא אלא ששם שנויה בסגנון זה אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו גירסא אחרת היתה לו ששנוי בה בדברי ת\"ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב. ובפרק x המוכר פירות פירשו רואה פני חמה זהו גזע שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים: \n",
+                "<b>ילדה פחותה מטפח וכו' עד לשאר האילנות.</b> בס\"פ משוח מלחמה עלה מ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטעין יחור של ערלה וכו'.</b> משנה פ\"ק דערלה (משנה ט') \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר ונטע וכו'.</b> בס״פ כל הצלמים (עבודה זרה מ״ח:) וטעמא משום דזה וזה גורם מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה וכו'.</b> משנה שם בפ\"ק דערלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש עבר והרכיב מותר וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתודות לפני ה' וכו' שנאמר כי תכלה לעשר וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ומ\"ש ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני וכו' עד בין פירות הארץ.</b> משנה וירושלמי בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה י') וכתוב בספרי רבינו אחר השנה שמפרישין בה מעשר שני והוא ט\"ס וצריך להגיה מעשר עני במקום מעשר שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מתודין אלא ביום כו'.</b> משנה בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ':): \n",
+                "<b>ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות: כתב</b> הראב\"ד זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות ואי משום לפני ה' אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וידוי זה נאמר בכל לשון וכו'.</b> משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב:): \n",
+                "<b>וכל אחד ואחד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצותו במקדש וכו' ואם התודה בכל מקום יצא.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו וכו'.</b> פשוט הוא ומבואר במשנה פ\"ה דמע\"ש: \n",
+                "<b>וערב י\"ט האחרון היה הביעור.</b> משנה בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה ו') ובספרינו כתוב ערב י\"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור וגירסת רבינו אחרון במקום ראשון ויש להוכיח כן מדאמרינן בירושלמי (הלכה ה') ויתודה בי\"ט הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ויתודה בשחרית עד כאן מצוה הוא לאכול. ואם איתא שהביעור היה מעי\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמחר.</b> שם במשנה (משנה י') במנחה ביו\"ט האחרון היו מתודים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הוא עושה וכו'.</b> משנה ו' שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף.</b> זהו פי' מה ששנינו שם במשנה מע\"ש והביכורים מתבערים בכל מקום. ומה שהשוה נטע רבעי למעשר שני הוא מדאמרינן בפרק שני דקידושין דיליף קדש קדש ממעשר וגם ממה ששנינו בפרק בתרא דמע\"ש בערתי הקדש זה מע\"ש ונטע רבעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו.</b> משנה פרק קמא דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור: \n",
+                "<b>ומ\"ש נשאר אצלו ביכורים הרי הם מתבערים בכ\"מ.</b> שם במשנה וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים ששורף ומבער וכו' אבל אם נשאר תבשיל וכו'.</b> שם במשנה וכבית הלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יין ותבלין הרי הם כמבוערים.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין וכו'.</b> נראה שלמד כן מעובדא דרבן גמליאל וזקנים ששנינו שם ונתקבלו זה מזה שכר ולמה הוצרכו לכך יותר נקל היה להקנותם בקנין סודר אלא מפני שנראה כמכירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין שאינו יכול להתודות וכו' עד אינו יכול להתודות.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשרף טבלו אינו יכול להתודות וכו'.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים וכו'.</b> פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד וכו' עד אינו מתודה.</b> ירושלמי בפ\"ב דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה בסוף מעשר שני (משנה יא יב): \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות מע\"ש ונטע רבעי</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ca99d94de01be13e05c84c7d51c89ba4cccd729
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,840 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אחר שמפרישין תרומה גדולה וכו'.</b> בפרק ג' דתרומות (משנה ז') דתרומה קודמת למעשר ראשון וראשון לשני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר ראשון מותר באכילה לישראל.</b> בפ' יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) תנן בת ישראל מאורסת ללוי וכו' לא תאכל במעשר ופריך בגמרא ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר״מ היא דאמר מע״ר אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומע״ר ללוי דר״מ ר' אלעזר בן עזריה אומר נותנו אף לכהן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר״מ דסתם לן תנא כוותיה ועוד דאפילו ר״א בן עזריה לא קאמר דמותר לזרים אלא דמדחזינן דמקשה גמרא בפשיטות ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר משמע דמילתא דפשיטא היא ופירש״י דטעמא משום דכל זר לא יאכל קדש כתיב ומעשר ראשון לאו קדש איקרי ואכתי איכא למיבעי האי פשיטותא כמאן לא כר״מ ולא כר״א בן עזריה וי״ל דאמרינן בגמ' מ״ט דר״מ דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר אסור לזרים ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר טובלת וכדתניא רבי יוסי אומר וכו' הרי דרבנן פליגי אר״מ ונקטינן כוותייהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לאכלו בטומאה וכו'</b> בפרק יש מותרות יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמעשר ראשון חולין וכו': לפיכך בת לוי שנשבית וכו' עד אסורה במעשר.</b> בפרק האשה רבה עלה צ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לויים וכהנים מפרישין וכו'.</b> בסיפרי פרשת קרח (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו' וכן כל מתנות כהונה וכו'.</b> בפרק הזרוע עלה קל\"א תניא ארבע מתנות עניים שבכרם אפילו עני שבישראל מוציאין מידו וכו' ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן מידו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי ומסיק התם במע\"ר נמי אין מוציאין אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאים אותם מידם וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאים אותם מידם וא\"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן וי\"ל שראה רבינו לדחות ההיא ברייתא מקמי מתניתין דספ\"ק דפאה כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ואמרינן בירושלמי דקנסא הוא כדי שלא יקפצו לגרנות משמע דבשלהם אין מוציאין מידם ואף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מהם: \n",
+                "<b>ועזרא קנס את הלויים בזמנו וכו'.</b> בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו ע״ב) ובפרק ב' דכתובות אמרינן דלויים קנסינהו עזרא וממ״ש רבינו בזמנו משמע דלא קנס אלא ללוים שבדורו בלבד ויש לתמוה דהא בפרקים הנזכרים משמע דאף לדורות דבתר הכי קניס. ויש לומר דאיתא בהני פירקי ת״ר מע״ר ללוי דברי ר״ע ר' אלעזר ב״ע אומר לכהן לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן והשתא לר״ע דקי״ל כוותיה דמדין תורה ללוי דוקא כי קנסינהו עזרא היינו שיהיה גם לכהן והיינו דבתר עזרא מצינו שהיו נותנים ללוים וכדתנן בסוף מסכת מעשר שני (משנה ט') שר״ג נתן מעשר ראשון לר' יהושע שהיה לוי ובפרק כל הגט (גיטין דף ל') תנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם ואיתא נמי התם ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפרק הזרוע אמרינן מעשר ראשון דלוי הוא הילכך ע״כ לומר דכי קנס עזרא שלא יתנו ללוים אלא לכהנים בלבד לא קנס אלא בזמנו אבל אח״כ נשאר הדבר שמי שרוצה ליתן ללוים כדינו יתן ומי שיתן לכהנים יתן ובהכי ניחא קרא דכתיב בנחמיה ואדעה כי מניות הלוים לא ניתנה ויברחו איש לשדהו שזה היה מפני קנס עזרא ואח״כ כדי שישובו תקנו שיתנו להם ואמרו שיתנו גם לכהנים מי שירצה כדי שלא לבטל דברי עזרא לגמרי כנ״ל ליישב דברי רבינו כדי שתהא תיבת בזמנו מדוקדקת וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו בסוף הלכות מעשר שני ובזמן שהיו נותנים מעשר לכהנים לא היו מתודים ואם איתא כך הל״ל ובזמן שאין נותנים מעשר אלא לכהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל פירותיו טבלים וכו'.</b> בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל ע״ב): \n",
+                "<b>ומ״ש ובח״ל מותר לאדם וכו'.</b> בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשרין ממקום זה וכו'.</b> בפרק ב' דבכורים (משנה ה') שנינו תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומשמע דכ\"ש למעשר עצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו</b> פרק בתרא דבכורות (דף נ\"ד) וירושלמי בפ\"ב דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן החייב על הפטור וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כל שאמרנו בתרומה וכו'.</b> ירושלמי שם פ\"ק: \n",
+                "<b>האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך וכו'.</b> ירושלמי פרק ב' דמעשר (הלכה א') והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחותו מה שאין כן כשלא פתח הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין אינם חייבים במעשרות וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ו:) אמרינן ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואין משם ראיה דאיכא למימר התם משום דתרומת כל האילנות בר מתירוש ויצהר דרבנן וכמו שכתב הראב\"ד אף לא שאר אילנות וכו' ואנהירינהו לעיינין שכתב דנראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינם מאכל אדם והכי איתא בסיפרי עכ\"ל. ובירושלמי ריש מעשרות נמי איתיה ואע\"ג דבירושלמי דמעשרות פרק ג' קאמר חרובין מאכל בהמה הן ולא מפליג בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין ל\"ק דאיכא לאוקמי בחרובי שיטה וצלמונה דוקא אבל ק\"ל דמשמע דאע\"ג דדריש לה מקר' דאפילו מדבריהם פטרינן להו דאל\"כ מה בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין דהא החרובים הטובים אינם חייבים אלא מדבריהם כשאר פירות האילן חוץ מתירוש ויצהר וא\"כ חרובי שיטה וצלמונה פטורים אפילו מדבריהם ואי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה איירי היאך כתב שהם חייבים מדבריהם וי\"ל דרבינו לטעמיה שהוא סבור דדגן תירוש ויצהר לאו דוקא דה\"ה לכל דדמי להו וכמו שכתב ברפ\"ב מהלכות תרומות וא\"כ החרובים הטובים חייבים מן התורה וחרובי שיטה וצלמונה פטורים מן התורה וחייבים מדבריהם. ודע שראיתי בגירסת הראב\"ד כדברי רבינו לפי שאינם מאכל רוב אדם והיא גירסא נכונה שאם לא היו מאכל אדם כלל לא היו חייבים אפילו מדבריהם: \n",
+                "<b>והשקדים המרים וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' הורה ר' חנינא כדברי האומר זה וזה לפיטור ודעת רבינו כדעת המפרשים שפירשו זה וזה לפיטור מרים בין קטנים בין גדולים וכן מוכיח בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנטעו בתוך הבית וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר וכו'.</b> דין תאנה העומדת בחצר בפרק ג' דמעשרות (משנה ח') וכתב ע\"ז הראב\"ד לא נ\"ל כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר\"ע ורבנן וכו'. מחלוקת זה הוא בפירקא בתרא דמעשרות (הלכה ב') בירושלמי וקאמר עלה זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גביו על דעתיה דר\"ע התוספת חייב על דעתייהו דרבנן התוספת פטור זרע בבית והעביר הסכך [וסיכך על גביו] על דעתיה דר\"ע התוספת פטור על דעתייהו דרבנן התוספת חייב משמע דלדברי הכל זרע בבית פטור משמע להראב\"ד דהיינו לומר דאף מדבריהם פטור דסתם פטור לגמרי משמע ואיני יודע מה ראיה מביא משם דהא פשיטא דאיכא למידחי ולומר דלא קאמר דפטור אלא מדאורייתא. ומ\"ש והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה טעמו מדגרסי' בירושלמי פ\"ג דמעשרות (הלכה ד') עלה דההיא תאנה שהיא עומדת בחצר וכו' אוכל א' א' ופטור ואם צירף חייב תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה אוכלין בתוכה עראי וכו' תני זרע רובה חייבת נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעה לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפה מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת הרי היא כשדה והוא שעידר רובה ומשמע להראב\"ד דירושלמי פירושא דמתניתין הוא לומר דמתניתין מיירי בחצר שהיא נעדרת וא\"כ הרי היא שדה ממש וא\"כ הרי דין פירותיה דין הפירות הנטועים בשדה שהם חייבים דשפיר קרי ביה היוצא השדה משא\"כ בנוטע בבית דלא קרינן ביה היוצא השדה ויש לתמוה עליו דהא בירושלמי לא קאמר דמיקריא שדה אלא בנעדרה רובה דוקא ועוד דלא מיקריא שדה אלא בזרע אבל לא בנטע והראב\"ד עצמו כתב כן בפ\"ד וא\"כ מתניתין דמיירי באילן פשיטא דלא מיקרי שדה כיון דאין כאן זרע ואפילו אם זרע מאחר שלא נעדרה רובה אין כאן שדה א\"כ שפיר מייתי ראיה רבינו לאילן שנטעו בתוך הבית. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה אינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע הוא מפני שהוא חשוב כבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים שהשרישו וכו' עד וחייבים במעשרות.</b> משנה פירקא בתרא דמעשרות (משנה ב') אלא שאין כתוב שם זה בצד זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשמר שדהו מפני ענביו וכו'.</b> תוספתא פ\"ג ואיתא בפ\"ק דפסחים עלה ו' ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעשרים אלא מן המובחר וכו'.</b> בסיפרי פרשת קרח ובפ\"ב דתרומות (מ\"ד) תנן כ\"מ שיש כהן תורם מן היפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעשרין באומד וכו'.</b> בפירקא קמא דאבות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המדקדק בשיעור וכו'</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n",
+                "<b>והמרבה במעשרות וכו'.</b> בפרק מי שהוציאוהו עלה נ' ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מקצת מעשרות וכו'.</b> ריש פ\"ד דתרומות (משנה א') המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. והראב\"ד השיגו. וכתב א\"א לא ידעתי ממי למד זה המחבר וכו'. כלומר דלפירושו הל\"ל אבל לא ממקום אחר ועוד שהל\"ל עליה בלשון נקבה ולפיכך פירש דודאי מה שתרם ועישר קדושים הם וכו'. ורבינו שמשון פירש כפירוש הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעשר מברך תחלה וכו'.</b> תוספתא דברכות פ\"ו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו וכו' אבל הגומר למכרן פטור וכו' וכן הלוקח פטור וכו'. וחייב מדבריהם.</b> בפרק הפועלים עלה פ\"ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשלקחן אחר שנגמרו וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אינו כן את תבואת זרעך וכו'. טעמו לומר שכשם דעשר תעשר מיירי אם אותו שנגמר בידו כך כשמיעט לוקח מיירי בשנגמר בידו של לוקח שהוא שהיה לו לעשר אי לאו דמיעטיה קרא ולדעת רבינו י\"ל דאיכא למימר איפכא דה\"ק עשר תעשר כשבא לעונת המעשרות בידך אז אתה חייב לעשר ולא לוקח אבל בשלא יגמר בידך אלא ביד לוקח לא נתמעט לוקח ובלאו הכי י\"ל דסבר רבינו דכיון דסברא הוא שאם נגמרה מלאכתו ביד לוקח חייב מאחר שגמר מלאכה קובע למעשר ממילא נוקים קרא דפטור ללוקח משנגמרה מלאכתו דוקא. ומ\"ש והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו איכא למימר שאני הפקר שאין בו שום חיוב כדיליף מקרא. ומ\"ש ש\"מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים אפילו מדרבנן ובעיר דנקט לרבותא. ומ\"ש ושמעתא דהפועלים ק\"ל יש לומר שהתוספות כתבו שם דר\"ת סובר מהכרח השמועות דכי אמרינן תבואת זרעך ולא לוקח ה\"מ בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינן ביה. וריב\"ם סובר איפכא שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה והשתא סברת רבינו כפירוש ר\"ת ודעת הראב\"ד נראה דאף כריב\"ם לא אתי' שפשט דברי הראב\"ד שלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן וכו' עד הרי אלו חייבים במעשר בקוטנן.</b> משנה בריש מעשרות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא עונת המעשרות וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק (הלכה ב') דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש וכו' ובמשנה התלתן משתצמיח אמר רב משתצמיח לזרעים שאם יתלשו וזורעים אותו ראוי להצמיח: \n",
+                "<b>כיצד התאנים משיעשו רכים וכו'.</b> בפ\"ק דמעשרות (משנה ב') תנן התאנים משיבחילו. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שיהיו ראויים לאכילה אחר כ\"ד שעות וכו'.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>הענבים והבאושים וכו' עד משיטילו גידים אדומים.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש האגוזים משיתפרש האוכל וכו'.</b> שם במשנה האגוזים משיעשו מגורה רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ופירש רבינו בפירוש המשנה משיעשו מגורה עניינו משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר, ועל משיעשו קליפה פירש ר\"ל הקליפה הפנימית שהיא סמוכה לאוכל כי זו אינה מובדלת אלא לאחר גמר בישולם וכן אמרו בירושלמי (הלכה ב') בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל ומפשטא דמתניתין משמע דלא פליג ת\"ק אר' יהודה אלא באגוזים אבל בשקדים מודו ליה אבל ממה שאמרו בירושלמי מודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאצטרובלין משיעשו קליפה משמע דדוקא בהני מודו אבל לא בשקדים ובתוספתא קתני בהדיא האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ובין כך ובין כך דברי רבינו אינם נוחים לי דנראה ודאי שאינו מפרש דת\"ק משוה שקדים לאגוזין דא\"כ לערבינהו וליתנינהו ועוד דמפליג בינייהו דאגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה ושקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה ואם נאמר דמפליג בינייהו וסובר דמודה ת\"ק לר\"י בשקדים קשה דהל\"ל משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל כמו שאמרו בירושלמי וכמ\"ש הוא עצמו גבי אצטרובלין וכו' ונ\"ל שרבי' סובר דת\"ק פליג ארבי יהודה בשקדים וסבר דשקדים מתוקים משתפרוש קליפתן החיצונה כמו שאמרו בירושלמי ושנינו בתוספתא ואמרי' בירושלמי שהורה כן רבי חנינא: \n",
+                "<b>ומ\"ש המרים פטורים לעולם.</b> בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א\"ר אלעא הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור וכבר נתבאר בפ\"א: \n",
+                "<b>הזיתים משיעשו שמן וכו'.</b> בפ\"ד דשביעית (משנה ט') שנינו זיתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ובירושלמי (הלכה ז') מהו שליש לוג מתניתא שהן עושים ג' לוגין לסאה ורבינו נראה שגורס מהו שליש שליש לוג והראב\"ד גורס כגירסת ספרינו ולפיכך כתב א\"א ספרו הטעהו וכו'. וגירסת רבינו מחוורת דלגירסת הראב\"ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים כיון דלמקומות היפים הוי טפי הוה ליה למישתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין: \n",
+                "<b>התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני וכו'.</b> במשנה פ\"ק דמעשרות (משנה ד') תנן התפוחים ואתרוגים חייבים גדולים וקטנים ומשמע דקטנים דקתני היינו משיתעגלו דקודם לכן אין ניכרים שהם תפוחים וצ\"ע מניין לו ומצאתי בירושלמי פ\"ק דמעשרות (הלכה ג') נהוראי בר שיליא אמר משום ר\"ש תפוחים קטנים פטורים [תפוחים גדולים חייבים] תפוחי מילי מילה בין גדולים ובין קטנים חייבים ודא מתניתא מהו מ\"ד קטנים במחלוקת מ\"ד מילי מילה ד\"ה עכ\"ל: \n",
+                "<b>התותים והאוג משיאדימו וכו' עד חייבים בקטנן כמו שביארנו.</b> משנה בפ\"ק דמעשרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר הירק וכו'.</b> זה ממה ששנינו שם (מ\"א) כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל: \n",
+                "<b>אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי וכו' עד אפילו פרידה אחת כולה חיבור.</b> ירושלמי שם. ומשמע התם דהא דאמרי' כל הרוח קאי גם לרמון וכך צריך לפרש דברי רבינו דוכן רמון שכתב קאי לכל מה שהוא באשכול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם פירותיו וכו'. עד חייבת במעשר.</b> משנה פרק בתרא דמעשרות (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרי יין שנתן עליהם מים וכו'.</b> משנה ו' פירקא בתרא דמעשרות ובגמרא בפ' המוכר פירות עלה צ\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מפריש עליו תרומה וכו'.</b> ירושלמי פירקא בתרא דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש פירותיו וכו'.</b> משנה פ\"ד דפאה (מ\"ח) ופ\"ג דחלה משנה ד': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'.</b> בפ\"ק דמעשרות (משנה ה') תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד:  "
+            ],
+            [
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א בגומר פירותיו וכו' עד אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, א\"א חוץ מדגן תירוש ויצהר וכו'. נראה שטעמו להשיג על רבינו שסתם וכתב בד\"א בגומר אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן וכו' וסובר הראב\"ד דה\"מ בשאר פירות אבל בדגן תירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד הם מתחייבים אפילו היה כוונתו להוליכם לבית ולדעת רבינו י\"ל שאע\"פ שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למכרן בשוק אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי ועל סברת הראב\"ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה אינו חייב בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר כי ילפינן מקרא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ע\"כ בדגן תירוש ויצהר היא דאילו שאר פירות פטורים הם וצ\"ע:   "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'.</b> בס\"פ המביא כדי יין כי אתא רבין א\"ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהאש והמלח קובעין</b> משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') הכובש השולק המולח בשדה חייב ואתמר עלה בירושלמי (הלכה א') אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ולמה לא מנה הכובש וכו'. טעמו דמדקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמו שאמרו מלח קובע על כרחנו לומר דחומץ אינו קובע והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופרושי קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולחו לאפוקי כובש שלא במלח א\"נ כובש היינו שישרה אותם במים ומלח וכן פירש רבינו בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שגם האש והמלח אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו</b> נראה שיש ללמוד כן מדין שאר הדברים הקובעים שאמר ר' יוחנן שאינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית וכו'.</b> משנה פ\"ק דמעשרות כתבתיה בסמוך ובפרק הפועלים (מציעא דף פ\"ז:) א\"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור\"י אמר אפילו חצר קובעת למעשר שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הא כתיב מן הבית אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת ואעפ\"י שבירושלמי פ\"ד דמעשרות רבי אמי בשם ר\"ש בן לקיש המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה פסק רבינו כאן וברפ\"ד כרבי ינאי משום דרביה דרבי יוחנן הוה. ויש לתמוה דהא תנן בפ\"ג דמעשרות (מ\"ה) אי זוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ובפ\"ח דתרומות (מ\"ג) תנן היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור וכי פליג רבי ינאי אמתניתין ותירצו התוספות בפרק הפועלים דלרבי ינאי מדרבנן חצר קובעת ואיהו לא אמר דאין קובעת אלא הבית מדאורייתא והכי דייק לשון רבינו שכתב בריש פרק ד' אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו. ובר\"פ כיצד מברכין פירש\"י אהא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: \n",
+                "<b>הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן וכו'.</b> בפרק הפועלים אהא דרבי ינאי ורבי יוחנן מתיב מר זוטרא איזהו גרנן למעשרות הקישואים והדילועים משיפקסו וכו' מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי משיפקסו עד שיפקסו מיבעי ליה אי תנא עד שיפקסו ה\"א עד דגמר לפיקוסייהו קמ\"ל משיפקסו מכי אתחיל פיקוסייהו: \n",
+                "<b>וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ד') וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא לבית סוכי תאנה וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דמעשרות: \n",
+                "<b>הכניס שבלים וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) וכרבי דהלכה כמותו מחבירו ובירושלמי רפ\"ד דמעשרות סתם כרבי: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתבואה וכו'.</b> בפ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר להערים על התבואה וכו'.</b> בר״פ אין עומדין (ברכות דף ל״א) אמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופירש״י ומכניסה בבית במוץ שלה קודם שיזרה אותה שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע עכ״ל. ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפרק זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגומר פירותיו וכו'.</b> בירושלמי רפ\"ד דמעשרות פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו גמר מלאכתן של פירות וכו'.</b> משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ה') אי זהו גרנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה ופי' רבינו ורבינו שמשון דשילוק לאבטיחים כפיקוס לקישואין: \n",
+                "<b>היה משפשף אחת אחת וכו'.</b> ירושלמי בפרק קמא דמעשרות היה מפקס ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צרכו וישלק כל צרכו וכו' וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבינו דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כל צרכו ורבינו תפס לשון התוספתא ואיני יודע למה לא תפס לשון הירושלמי שהוא יותר מכוון דוק ותשכח: \n",
+                "<b>ותורמין קישואין ודילועין וכו'.</b> תוספתא דמעשרות פ\"ק ומסיים אבטיחים ומלפפונות אע\"פ שלא שלק פירוש ואשמעינן דלענין אם רצה לתרום חשיב נגמרה מלאכתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> הירק הנאגד וכו' כלכלה משיחפה וכו' עד כל צרכו.</b> משנה ה' בפ\"ק דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גדול וכו' עד עד שימלא שניהם.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> אגד הירק אגד גדול וכו'</b> גם זה ירושלמי שם: \n",
+                "<b>הפרד והצימוקים והחרובין וכו' עד וממה שבתוך התבן ואוכל.</b> משנה ו' שם ופירש רבינו פרד הם גרגירי הרמון שמייבשים אותן. מן הקוטעין פי' רבינו שמשון שבלים קטועות שלא נידושו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונוטל מתחת הכברה ואוכל</b> בתוספתא דמעשרות פרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיניחנו בחביות וכו'.</b> משנה ז' שם היין משיקפה אע״פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור x (ומכל מקום) ושותה ופירוש משיקפה שיסיר החרצנים שצפין על היין ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ו) בעי אי האי קיפוי דבור או דחבית ופשט דהוי קיפוי דבור. ויש לתמוה על רבינו שכתב דהוי קיפוי דחבית וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דהתם אמרינן בתר הכי דרבי עקיבא אמר משישלה בחביות ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ב) גבי בעיא דפועל אי משל שמים הוא אוכל משמע דהלכה כרבי עקיבא דאמר משישלה בחביות. ואם תאמר ממה שכתב רבינו אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי משמע שאחר שנתנו בחבית אסור לשתות עראי והרי כתב ברישא שאף אחר שנתנו בחבית שותה עראי עד שישלה וי״ל דקודם שנתנו בחבית אע״פ ששלה שותה עראי פירוש משישלה שאחר שהוא בחביות עולים שמרים וחרצנין וצפין ע״פ היין נוטלין אותם וזורקן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השמן משירד לעוקה וכו'.</b> משנה ז' שם ופי' עוקה גומא שיורד השמן לתוכה ופי' עקל חבלים שקושרים על הזיתים לשום אותם תחת הקורה וממל היא שטוחנים בה הזיתים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי וכו'.</b> לשון המשנה ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן xx ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ובירושלמי (הלכה ד') מחלק רבי יוסי בר בון בין יד סולדת לאינה סולדת ופסק כמותו ומפרש רבינו חמיטה קערה קטנה והיא ותמחוי כלי שני ואינו מבשל וקדרה ואלפס כלי ראשון ומבשל וכבר נתבאר שהאש קובע למעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול של דבילה משיחלקנו וכו' עד עד שיעשר.</b> משנה ח' שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים וענבים שבמוקצה וכו'.</b> ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי ורב דאמרי אין אוכלים על המוקצה אלא על מקומן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן וכו'.</b> משנה שם (פרק ג' משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר ראשון שהקדימו בשבלין אסור וכו'.</b> בפ' קמא דביצה (דף י\"ג): \n",
+                "<b>כיצד היא אכילת עראי וכו' עד לתוך חיקו חייב לעשר.</b> משנה ה' בפ\"ד דמעשרות: \n",
+                "<b>וכן נוטל מן היין וכו'.</b> משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ופירש רבינו בפי' המשנה המקפה לתבשיל ר\"ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא ירושלמית (הלכה א') תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן (אם) סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד קודם שיעשר.</b> משנה ספ\"ק דפאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם גמרו וכו'.</b> כן משמע שם במשנה: \n",
+                "<b>ומותר להאכיל לבהמה וכו'.</b> נתבאר לעיל בפ' זה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד שיעשם חבילות. א\"א שבושים אני רואה בכאן וכו'. ואיני יודע מה שייך לומר כאן שיבושים שאם מפני שלא פסק אי ערימה קובעת בראש גגו כירושלמי או אינה קובעת כתוספתא זה לא יקרא שיבוש וכן מה שלא כתב אם בהמה אוכלת עראי בחצר ג\"ז לא יקרא שיבוש ולענין מה שהקשה מהירושלמי לתוספתא אפשר לומר דלא פליגי דירושלמי מיירי בשכנס החרובין שהיו בראש גגו והעמידן ערימה ותוספתא מיירי בשהביא חרובין והשליכן בראש גגו ומעצמן נעשו ערימה דיקא נמי דקתני בתוספתא היתה לו ערימה ולא קתני העמיד ערימה כדקתני בירושלמי ולישנא דמתני' נמי הכי דייקא דקתני החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד מהם לבהמה ופטור משמע שאע\"פ שהיה משליך חרובין בראש גגו והיו ערימה פטור עד שיכנסם ביד ויעמיד ערימה. ומ\"ש ותניא רשב\"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וכו' וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה וכו'. י\"ל שאפילו לפי דבריו שפיר עבד רבינו שלא חש לדרשב\"א משום דכיון דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ\"ש בספ\"א מהלכות תרומות הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי\"ל שרבינו סובר דרבנן פליגי עליה דההיא דמאכילין פקיעי עמיר וכו' סתמא במאכל בהמה היא ובפ\"ק דדמאי שנינו הלוקח לזרע ולבהמה פטור משמע דוקא דמאי אבל אם ודאי חייב לעשר. ומ\"ש וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס דבר פשוט הוא שכוונת רבינו בספר זה אינה לפרש אלא לאסוף ולחבר ולפיכך קראו חיבור כ\"ש שבמקום הזה לא היה צריך פירוש: \n",
+                "<b>ומאכיל פקיעי עמיר וכו'.</b> תוספתא פרק שני דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא קציצות בדרך וכו' עד שידוע שהם מדבר הגמור.</b> משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא כריכות ברה\"י עד מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות.</b> תוספתא פ\"ב דמעשרות. ורישא איתא בפרק אלו מציאות והתם מפרש טעמא: \n",
+                "<b>מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסים לשוק וכו' עד בשעה שנגמרה מלאכתן.</b> ירוש' בפ\"ג דמעשרות והטעם שכשהרוב מכניסין לשוק כבר נקבעו משנגמר מלאכתן כמו שנתבאר בראש הפ' ומעשר דמאי מפני שהוא ספק אם עישרן או לאו אבל תרומה ודאי תרם כמו שיתבאר ובמקום שהרוב מכניסים לבית זה היה מוליכן לבית ועדיין לא נטבלו ולכך אוכל עראי ומתקן ודאי לאכול מהם קבע מחצה על מחצה ספק ומעשר דמאי זהו בשדה שהרי פטור לפנינו אבל בבית מתקן ודאי דכיון שהוא מחצה על מחצה ונכנסו לבית הרי טבול לפנינו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהוא לפנינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'.</b> שם בירושלמי (הלכה א') עד כדון דבר שאין לו גורן אבל דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה שא\"א בגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה תרומה גדולה והטעם דבדבר שיש לו גורן צריך להפריש תרומת מעשר מפני שמאחר שהוא דבר שיש לו גורן וא\"א שתיעקר אא\"כ נתרמה תרומה גדולה הרי הוקבעה למעשר שהתרומה אחד מהדברים הקובעים למעשר. ולשון ספרי רבינו כאן יש בו ט\"ס ומצאתי בספר מוגה אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אע\"פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. ופירוש דברי רבינו במ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה נראה דברישא דקתני מתקנה ודאי היינו לומר שמפריש ממנה אף תרומה גדולה וע\"ז אתי בד\"א דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חדרי הנמלים וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב וכו'.</b> משנה ד' וירושלמי פ\"ג דמעשרות. \n",
+                "<b>ומ״ש מצא תאנים וכו'</b> שם במשנה (דף ס״ב:) תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) אמרינן תאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש רבינו דעל ידי כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו אם לאו והרי הן ספק ויש לתמוה א״כ היכי קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק ולומר שכלפי ששנה בזיתים וחרובין חייב שנה בתאנים פטורות כלומר שאינם בחיוב הזיתים והחרובין שהם חייבים ודאי אבל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקי וכ״כ רבינו בפירוש המשנה פטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המוצא זיתים וכו' עד או מתאנים שנתעשרו א\"א זה אינו צריך אלא שמא הפקירם עכ\"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל פ' אלו מציאות הביאו משנה זו להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש דא\"כ בזיתים וחרובין למה אסור ותירצו א\"ר אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו וכו' א\"ה תאנה נמי אמר ר\"פ תאנה עם נפילתה נמאסת וסובר רבינו שאע\"פ שתירוץ דר' אבהו ור\"פ לתרוצי לדרבא איתמר ולית הלכתא כוותיה דברי רבי אבהו ור\"פ קושטא נינהו ביישוב המשנה וכן הוכיח הרמב\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש פירות תלושין וכו' עד היו פטורים מן המעשרות.</b> משנה פרק רביעי דפיאה (משנה ח') ופ\"ג דחלה (משנה ד'): \n",
+                "<b>המקדיש קמה למנחות פטורה מהמעשרות.</b> כך מצאתי בספר מוגה והוא משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ו) גבי עומר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניסנו לביתו וכו'.</b> נתבאר בפרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שיכניסנו דרך השער וכו'.</b> בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין הטבל נקבע למעשר וכו' א\"א זה בדבר שאין לו גורן עכ\"ל. ואני אמר דאזדא לטעמיה שכתב בר\"פ זה גבי בד\"א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכבר כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין לוקין וכו' אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דמעשרות (הלכה א') אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה. וא\"ת למה תלה הדבר ביראה לי כיון שהוא פשוט בירושלמי וי\"ל שאע\"פ שהשלשה דברים מבוארים בירושלמי השלשה דברים אחרים אינם מבוארים ורבינו נ\"ל ללמוד אלו מאלו ועדיין יש לדקדק למה כתב אין לוקין מן התורה הכי הל\"ל אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית וממילא הוה משמע דינו למלקות: \n",
+                "<b>וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין בו ד\"א על ד\"א וכו'.</b> פ\"ק דסוכה אמרינן דלא חשוב לכמה דברים ובירושלמי דמעשרות פ\"ג אמרינן דאינו טובל למעשר: \n",
+                "<b>וכן הגגים וכו'.</b> משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה בגג ארבע אמות וכו'.</b> ירושלמי שם פירוש שאם אין בו ד' על ד' לא חשיב באפי נפשיה ובטיל לגבי בית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריפין והבורגנין וכו'.</b> משנה ז' שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובתי הקיץ והוא ד' עמודים וכו'</b> זהו פירוש האלקטיות השנוי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן סוכות שעושים בני הכרמים וכו'.</b> שם במשנה סוכת גינוסר אע\"פ שיש בו ריחים ותרנגולים פטורה: \n",
+                "<b>וכן סוכת היוצרים וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וסוכת החג בחג וכו'.</b> ג\"ז במשנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריפין והבורגנין טובלים לבעליהן.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>וכן בית הספר ובית המדרש וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הכנסת ובית המדרש וכו'.</b> בתוספתא סוף פרקא קמא דמעשרות: \n",
+                "<b>האוריארות והאוצרות שבשדות וכו'.</b> גם זה תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כשם שהבית קובע למעשר כך חצר קובעת וכו'.</b> בפרק ג' דמעשרות (משנה ה') תנן איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ר\"ע אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש פטורה ואיתמר עלה בירושלמי (הלכה ג') הלכה כדברי כולהון להחמיר וכו'. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר\"ע כל שאחד פותח ואחד נועל [פטורה] בשני שותפין לא בשני דיורין מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך הדיור ממחה אמר רבי יונה בבעל הבית ודיורו היא מתניתין בעל הבית ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בעל הבית ופסק התם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ופירש ר' שמשון דיורין קרוי שני שוכרין וממחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתני' בע\"ה ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בע\"ה פירוש ולא בשני דיורין דקתני היינו בבע\"ה ודיורו אבל שני דיורין הרי הם כשני שותפים: \n",
+                "<b>והשתא</b> מה שכתב רבינו שהכלים נשמרים בתוכה היינו כרבי ישמעאל. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה</b> היינו כרבי נחמיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או חצר שאם יכנס אדם לתוכה אומרין לו מה אתה מבקש.</b> היינו כר' יוסי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חצר שיש בה שני דיורין וכו'.</b> היינו דלא כר\"ע והטעם מפני מה שאמרו הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון ר\"ע נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחמרי דאפילו בשני שותפים או בשני דיורים חייבת והלכה כותייהו ויש לתמוה דהא פסיק בירושלמי הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ואין לומר דהיינו לומר דהלכה כוותיה בפירוש דברי ר\"ע אבל אין הלכה כר\"ע גופיה דהא קאמר התם הורי רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ולשון הורי הוא הוראה הלכה למעשה ונ\"ל דכיון דאמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לית הלכתא כר\"ע דפטר וכי אמרינן הורי רבי יוחנן כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע לאו למימרא שפסק כר\"ע שלא פסק אלא כרבנן דמחמרי אלא משום דהוה אפשר לפרושי דאפילו בבע\"ה ודיורו פטר ר\"ע ולפי זה כי פליגי רבנן עליה בבע\"ה ודיורו דוקא משום דכיון דבע\"ה מעכב ע\"י דיור הו\"ל חצר המשתמרת אבל שני שותפין או שני דיורין רבנן נמי פטרי ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר דבבע\"ה ודיורו מודה ר\"ע דחייב ופלוגתייהו בשני שותפין או בשני דיורין והשתא ה\"ק הורי רבי יוחנן כרבנן לחייב אף בשני שותפין או שני דיורין כרבי שמעון בן אלעזר דפריש דפלוגתייהו בהכי ולא כדהוה סלקא דעתך דבהא רבנן נמי פטרי ולפי זה הא דאמר רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתניתא ה\"פ בבע\"ה ודיורו היא מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר לא בשני דיורין בבעל הבית ודיורו קאמר לא בשני דיורין דעלמא דהנהו ושני שותפים שוים: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה פסק כרבי יוסי דפטר בנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש והיה לנו לומר דכיון דבלשון רבי יוסי נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי והוה ליה למיפסק כוותייהו כמו שכתבתי בדר\"ע. ויש לומר דבהא דרבי יוסי ע\"כ ליכא מאן דפליג דכיון דאין אומר לו מה אתה מבקש אין בה שמירה כלל ואנן חצר המשתמרת בעינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת וכו'.</b> משנה ו' בפרק שלישי דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר וכן היא כתובה בספרים הנכונים שתי חצירות זו לפנים מזו שתיהן קובעות סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית.</b> מ\"ש שתי חצירות זו לפנים מזו וכו' היינו דלא כרבי יהודה וכדאמר בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון רבי יהודה נשנית משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דאף החיצונה קובעת והלכה כוותייהו: \n",
+                "<b>ומ\"ש סוכת היוצרים.</b> משנה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחנות קובעת כבית</b> הכי משמע פרק שני דמעשרות (משנה ב') בהא דקתני ובעל השער ובעל החנות חייבין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> המוליך פירותיו ממקום למקום וכו' עד לבית שלנים בו.</b> משנה שם פ\"ב (משנה ג') וכת\"ק ופירוש בחזרה כתב רבינו שמשון כגון שבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא תאנים מן השדה וכו' עד ולא יאכל עד שיעשר.</b> תוספתא בפ\"ב דמעשרות ובירושלמי רפ\"ג דמעשרות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הביאן לאכלן בראש גגו וכו'. א\"א אני לא מצאתי כן בתוספתא וכו'. והאמת שהנוסחא בירושלמי כדברי הראב\"ד וטענתו שטען היא טענה שאין עליה תשובה ונראה שהוא ט\"ס בלשון רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לחצר חבירו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגירסת רבינו נכונה ומה שהקשה עליו דכיון דאינו בית לינה למה יקבע אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר א\"נ דלא אמרו אינו קובע אלא בית שלנים בו אבל ברוכלים שאין להם מקום קבוע ופירותיהם עמהם ודעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהם לכך אין קביעות לפירות אלא מקום שלנים שם אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי בערתי הקדש מביתי כתיב מן הבית כתיב אלא שעדיין קשה דכיון שדעתו היה לאכול במקום פטור ושכח והכניסה לחצר חבירו למה נקבעו והא אמרינן בבבא קמייתא דאם הכניס לאכול בחצר הפטורה אפילו שכח והכניס לביתו יכול לחזור ולהוציאן ולאכול מהן עראי וחצר חבירו ודאי לא עדיף מביתו אדרבא גרע, ואפשר היה לחלק בין שכח והכניס מחצר לביתו דשם הוא שוגג גמור שדרך לטעות בכך אבל בחצר חבירו אין זו שגגה ושכחה זו אינה אלא המלכה וחרטה ומזיד נקרא זה ולכך נקבע ועוד ששם נעשית מחשבתו שהכניס לחצר הפטורה אלא ששגג ולא הניחם שם והכניסן לבית כדרכו דמסתמא בחצר שלפני הבית מיירי וכיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו אלא קודם שיעלם לראש גגו הכניסם לחצר חבירו וכיון שקודם שנכנסו למקום הפיטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו ומחשבה ראשונה כמאן דליתא דמי דאתי מעשה ומוציא ממנה ודמיא הא לקובע פירות חבירו שלא מדעתו שנקבעו וכיון שחבירו שלא מדעתו קבען ה\"ה וכל שכן הוא שלא מדעת עצמו וסיוע מצאתי לזה בירושלמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שהיא נעדרת וכו'.</b> ירושלמי בסוף פרק ג' דמעשרות (הלכה ד') תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלים בתוכה עראי. אמר רבי שמלאי הלכה כרבי נחמיה תני זרע רובה חייב נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעם לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שעדר רובה ע\"כ בירושלמי והוא כתוב בשיבוש כמו שכתב הראב\"ד א\"א נ\"ל שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא וכו' עד וזה העיקר. טעמו במה שכתב שהסוגיא בירושלמי בטעות משום דבספ\"ב דעירובין (דף כ\"ג:) אמרינן קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר אלמא בזרעים מיבטיל דירה ולא בנטיעות וזה היפך הירושלמי הזה ועוד דהנה על נטע רובה פטורה קאמר והוא שנטעם לנויה של חצר דאדרבה מפני שנטעם לנויה של חצר הוה ליה להתחייב ולכן הוא מסכים לומר שנוסחת הירושלמי מוטעת וצריך לגרוס איפכא זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת והשיג על רבינו שאין דבריו לא כגירסא זו ולא כגירסא זו שגירסאות אלו מפלגי בין זרע לנטע והא כדאיתא והא כדאיתא ורבינו משוה נטע לזרע דבין בזה ובין בזה חייב ועוד שכתב שאם נטע לנוי חצר פטורה ואיפכא מסתברא דכיון דנטעה לנוי חצר הרי היא כחצר וחייבת ולדעת רבינו יש לומר שהוא גורס בירושלמי כגירסת ספרים דידן ושאני דין מעשר מדין עירוב דלענין מעשר בין זרע בין נטע אין מבטלין אותה מדין חצר אלא א\"כ נטע לנוי חצר דאז הוי דבר קבוע והוא עיקר והוה ליה כגנה והוא שהיתה נעדרת וה\"פ נטע רובה פטורה והוא שנטעה לנוי של חצר אבל אם נטעה שלא לנוי חייבת כמו בזרע וקאמר הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת פירוש אע\"פ שהיא נעדרת דאע\"ג דבנעדרת רובה פטורה היינו משום דכשהיא נעדרת נראית כשדה ממש אבל כשזרעה אחר כך יצאה מתורת שדה והוה ליה כחצר כך נראה לי בדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם עלה לראש התאנה וכו' עד שאינו אוכל שם אלא אחת</b> משנה שם ובמשנה י': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גפן שנטועה בחצר וכו' עד ואוכל שם.</b> ג\"ז משנה ט' שם וכרבי עקיבא: \n",
+                "<b>היה אוכל באשכול וכו'.</b> משנה פרק ח' דתרומות (משנה ג') וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומה שכתב אע״פ שיצא מן החצר וכו'.</b> הכי משמע ממה דתני ר' נתן על מתניתין בירושלמי שם ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) על ר״א ומיניה נשמע לרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעשרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח פירות תלושין וכו' ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דמעשרות דמים כמקח:  ",
+                "<b>הרי שלא נתן דמים והיה בורר וכו' עד אם רצה להחזיר.</b> בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) ופירוש אם רצה להחזיר כלומר אם רצה המוכר וזהו מה שאמרו שם<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">[בקשתיו ולא מצאתיו].</i> (מדעת המוכר):"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח במחובר לקרקע וכו'.</b> משנה ריש פרק ה' דמעשרות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו וכו'.</b> עד שהרי לקחן במחובר. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש א\"א לא מצא זה בתוספתא וכו'. ואני אומר מה שכתב רבינו ואם קצץ התאנים וצירפם וכו' לא מהתוספתא למד אלא מדיוק לשון המשנה הוא נלמד דקתני בורר ואוכל משמע הא אם קצצן וצרפן חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחליף עם חבירו וכו'</b> בספ״ב דמעשרות המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות זה לאכול וזה לקצות חייב רבי יהודה אומר המחליף לאכול חייב ולקצות פטור ובירושלמי ניחא לאכול חייב לקצות חייב פירוש בתמיה א״ר אליעזר ר״מ היא דר״מ אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן ומשמע דלא קי״ל כר״מ מדמתמה גמרא לקצות חייב ועוד דקאמר עלה שם ר״מ ורבי אליעזר שניהם אמרו דבר אחד וקי״ל דכל כה״ג הויא שטה ולא קיימא לן כחד מינייהו. ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) א״ר יוחנן דאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולאפוקי מהא דתנן המחליף פירות עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וכו' חייב ר״י אומר לאכול חייב לקצות פטור ופרש״י המחליף היינו מקח לקצות דהיינו לא נגמרה דמקח קובע אפילו בשלא נגמר. לאכול חייב זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי וכו': כתב</b> הראב\"ד האומר לחבירו צא ולקט וכו' א\"א בתוספתא אינו כן וכו'. ויש לומר דהא מילתא איתא בירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא כריסי משלך הממלא את כריסו פטור והאוכל במנין חייב רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא ואין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל ופטור א\"ל אין הכא למה הוא חייב א\"ל במצרף אי במצרף אפילו הממלא את כריסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין א\"ר שמיי אין לו חליפין שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל. ומפרש רבינו דכי אמר אם במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקשיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אין לו חליפין וכו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה לממלא כריסו משל חבירו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמילוי כריסו מסתברא דיותר מעשרים תאנים נתכוון רק במתנה נתן לו מילוי כריסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א\"ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט העשרים תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מילוי כריסו נתן אותם לו שכיון שהחליף והם במחובר שכן אמר לו לקט ולא באו עדיין לגורן לכך אינו חייב אלא במצרף ולכן שניהם פטורים וטעם שכתב רבינו שאין זה חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כריסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף דומה לדין שכתב למעלה הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור וכו' קצץ וצירף חייב ומהירושלמי שכתבתי אתה למד שמה שחייב רבינו בצירף לאכול במנין הוא ולא לממלא כריסו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> והמתנה אינה קובעת כמכר.</b> שם: \n",
+                "<b>ועם הארץ שהיה עובר בשוק וכו'.</b> משנה וירושלמי שם ונראה שהטעם שחילקו בכך שכשרוב העם מכניסים לבתים ודאי שזה לא עישר שעדיין הם בשוק וחזקה שלא ראו פני הבית וסתמא שאינם מעשרים עד שיראו פני הבית הילכך כשיכניסום אלו המקבלים לבתיהם מעשרים ודאי ואם הרוב מכניסים לשוק כיון שנגמרה מלאכתן נתחייבו כמו שנתבאר רפ\"ג הילכך כשיכניסום אלו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי שמאחר שכבר נתחייבו במעשר איכא למיחש שמא עישר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים וכו'</b> שם במשנה טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי ובירושלמי (פ\"ב הלכה א') אם במקום שהרוב מכניסין לבתים בהדא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול אני מעשר על ידיך אבל במקום שהרוב מכניסים לשוק אינו נאמן לומר עישרתי ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן. ונראה דהכי קאמר דכיון שאמר טול והכניס הוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר או יעשר על ידו ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר או שיעשר לענין שיהיה פטור לגמרי אלא הו\"ל דמאי הילכך אינם מתקנין אלא דמאי. ומ\"מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן גבי אם אמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי: \n",
+                "<b>נתן לו דבר וכו' עד וזה אוכל וחייב.</b> ירושלמי שם ונראה הטעם בדבר מרובה דכיון דבעין יפה הוא נותן הו\"ל כאומר טול אני מעשר על ידיך וכיון שאין אנו מאמינים שעישר חייב לעשר ודבר שאין דרכו ליאכל חי כיון דע\"כ צריך להכניסו לבית לבשלו הוי כאומר הכניס לבית וזהו טעם אדם שאין דרכו לאכול בשוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אנשים וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן אנשים וכו' א\"א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב בספ\"ד הביאן לאכלן בראש הגג ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו וכאן כתב שאין הבית שאינו שלו קובע לו. ויש לומר שכבר כתבתי שם שנ\"ל שיש ט\"ס שם בדברי רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לתוך חצר חבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר בארנו</b> הוא בפ\"ד ובא לתת טעם למה מי שאינו בעל השער ובעל החנות פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועלים כו' עד הרי זה כלוקח.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכרו לנכש עמו בזיתים וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעשרות (משנה ג') השוכר את הפועל לעשות (עמו) בזיתים א\"ל ע\"מ לאכול זיתים אוכל אחד אחד [*כ\"ה בירושלמי ובבלי פטור] ופטור ואם צירף חייב לנכש בבצלים א\"ל ע\"מ לאכול ירק מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ובירושלמי (הלכה א') מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור ואם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזיתים מן דבתרה לנכש בבצלים:   "
+            ],
+            [
+                "<b>קצץ הפועל שיאכל ליטרא וכו'.</b> בפרק הפועלים עלה פ\"ט: \n",
+                "<b>לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פועל שהיה עושה בלבסין וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא פועלים וכו'.</b> משנה פרק ג' שם (משנה ב') המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים ופטורים xx אבל אם יש להם עליו מזונות אוכלים אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא נגמרה מלאכתן.</b> נתבאר בריש פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המבשל ואחר השולק וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דמעשרות (משנה א'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המעשן את הפירות וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהוא נלמד מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ט:) פועל מהו שיהבהב באור ויאכל דמהבהב היינו מעשן ול\"נ דאין משם ראיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומן פירות באדמה.</b> משנה פרק ד' דמעשרות (משנה א') המכמן באדמה פטור: \n",
+                "<b>ומה שכתב או בתבן או בזבל:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן יין לתבשיל חם וכו'.</b> משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ז'): \n",
+                "<b>מזג יין במים חמין נקבע וכו'.</b> משנה פ\"ד דמעשרות (מ\"ד) שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן פטור דברי ר\"מ רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב וחכמים אומרים על החמין חייב על הצונן פטור וידוע דהלכה כחכמים ומפרש בפ\"ק דשבת (דף י\"א:) דטעמא דפטור על הצונן מפני שהוא מחזיר את המותר כלומר אבל חמין אינו מחזיר המותר לגת מפני שמחמיץ היין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השום והשחלים וכו' עד אינו נקבע.</b> ירושלמי שם. והא דלתמחוי לא נקבע מפורש שם דהיינו דוקא בתבשיל צונן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המולח פירות וכו' הפוצע זיתים וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב טובל הזיתים אחד אחד.</b> בפרק הפועלים מסקינן הכי: \n",
+                "<b>הנוטל זיתים מן וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם פירותיו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנגמרה וכו'.</b> בסוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) ובירושלמי פ״ב דתרומות דקאמר התם ר״י דאפי' ליקטן שלא לצורך שנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כא-כב)</small> תינוקות שטמנו תאנים וכו'.</b> משנה פ\"ד דמעשרות: \n",
+                "<b>תאנה שהיתה מיוחדת וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל באשכול וכו'.</b> משנה בפ\"ח דתרומות (מ\"ג) וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו</b> יש לתמוה על זה ממאי דאתמר עלה בירושלמי שם ובגמרא דידן ס\"פ המביא כדי יין בשם רבי נתן אליבא דרבי אליעזר ומיניה נשמע לרבי יהושע דאפי' הניחם לאחר השבת לא יגמור ורבינו עצמו כתב כן בספ\"ד גבי חצר וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למו\"ש ויגמור אלא בשבת עצמה יגמור כלומר ומינה נשמע לרבי יהושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוקא אבל אם הניחה יגמור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מחליקין בתאנים וכו'.</b> משנה ספ\"ק דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק ופירוש מחליקין לשפשף העיגול של תאנים וענבים (ותאנים) להחליק פניו וקאמר שמותר לעשות זה בתאנים וענבים של טבל ואין זה נקרא מפסיד הטבל: \n",
+                "<b>וכל שאסור לזרים לאכלו בתרומה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ו) ופירש״י בטבל טמא ואין צ״ל בטהור ולקמיה מפרש טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מחפין בטבל וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'</b> בספ\"ק תנן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבא ומשמע דרבנן פליגי עליה וכן אמרו ברפ\"ה דמעשרות בירושלמי ואין הלכה כר\"ע דיחידאה הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתילים וכו'.</b> משנה רפ\"ה דמעשרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העוקר לפת וצנונות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ליטרא מעשר טבול שזרעה וכו'.</b> בס\"פ הנודר מן הירק (עלה נ\"ח:) פירוש ליטרא מעשר טבל מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר חייבת במעשר כל עשר ליטרין ואותה ליטרא שנטע בן לוי כשאינה מעושרת אע\"פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח בן לוי אשתקד שלא הפריש ממנה מעשר עליה עשירית ליטרא ממעשר טבול לתרומת מעשר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה: \n",
+                "<b>ליטרא בצלים שתקנום וזרעום וכו'.</b> שם (עלה נ\"ז) פירוש שתקנה ועישרה כהלכתה וזרעה וגדלה מתעשרת לפי כולה אע\"פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולין ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעונים שהביאו שליש וכו'.</b> מנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה בעי רבה לענין מעשר מאי ה״ד כגון x דמרחינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפו להו וכו'. א״ל אביי מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא א״ל דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה ואתינן למיפשטא מההיא דבצל דבסמוך ודחי התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו ולא איפשיטא וז״ש רבינו ואין אלו דומים לבצלים וכו' כלומר ומש״ה לא פשטינן מבצלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע את הטבל וכו'.</b> בפרק ט' דתרומות (משנה ו') תנן הטבל גדוליו מותרים בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וגרסינן בירושלמי פירקא קמא דדמאי (דף נ\"א:) זרע טבל פטור שכבר אבד בדבר שאין דרכו להתלקט אבל בדבר שדרכו להתלקט קונסין אותו שילקט אותו בלא צמח אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. \n",
+                "<b>ומה שכתב עד שלש גרנות והרביעי מותר</b> ירושלמי פ\"ט דתרומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה הגידולין אסורים וכו'. ומה שכתב וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו: אין מוכרין את הטבל אלא לצורך.</b> משנה בפ\"ה דדמאי (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ולחבר.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר וכו'.</b> בפ\"ג דדמאי (מ\"ג) תנן כל דבר שאין אדם רשאי למכור לחבירו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו ובירושלמי (הלכה ג') אמר רשב\"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקסרין ולמדתי בו שלשה דברים וכו' ולא מתני' היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתי מימר לך אע\"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא דכוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות ונזכר שהם טבל וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ז דדמאי. וכתב הראב\"ד א\"א ואותן המעשרות ותרומת מעשר וכו'. ומצאתי כתוב טעות סופר יש בהשגה זו כי מלת ולא מיותרת במ\"ש ולא ממקום אחר דאדרבה אינו מתקנן אלא ממקום אחר והיא היא ההשגה שאילו היה יכול לתקנן מתוכן כמו שנראה מהתוספתא שמביא בסוף הדבור שאמרה קורא שם למעשרותיהן דמשמע מיניה וביה לא היה קשה כ\"כ דבתיקון נקל כזה סמך על המבין אבל זה א\"א בלא תקלה לכהן פירוש שאם לא היו כאן אלא ספק אבדו פירות שמכר היה די בקריאת שם למעשרות וממ\"נ מתוקן אם קיימים הרי כולם מעשרות ואם אבדו הרי הן טבל מתוקן בקריאת שם זה ואוכל הכל אבל יש ספק אחר שמא אבדו מקצתן ונמצאו מעשרות אלו מקולקלים מטבל ומעשר מעורבים דמרבה במעשרות ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט במעשרות למ\"ד אין בילה דקי\"ל כוותיה הילכך אין תקנה לתקן אלא ממקום אחר ואחרון אחרון ירקב כדברי התוס' בפרק השולח וזהו מ\"ש הראב\"ד ולבסוף א\"א אלא שתרקב אא\"כ חזר בע\"ה ותיקן פירותיו בתנאי פירוש אחר שיפריש מעשרות שמכר ויתקן פירות אחרים כשיעור פירות שמכר בתנאי שיאמר הרי מעשרות כרי זה בצפונו או בדרומו בתנאי אם פירות שמכרתי קיימים ואם אבדו פירוש שמכרתי או נאבדו שנמצאו מעשרות כשהפרשתי עליהן טבל אין בדברי כלום המעשרות שקבעתי בכרי זה ואותן המעשרות שהפרשתי על פירות שמכרתי יהיו על כרי זה וכן אבדו מקצתן יתבטלו דברי במעשרות שקבעתי בכרי זה לפי חשבון ונמצא הכל מתוקן דאף את\"ל שאבדו מקצתן אותו טבל שבמעשרות כנגד מה שאבד ועשה מעשרות לחלק מהכרי כנגד מה שנתבטלו בו דבריו במעשרות שקבע וזה פשוט וגם לפי תירוץ זה יש השגה על רבינו שהו\"ל לפרש שאין לסמוך בתיקון זה על המבין ובתוספתא דמע\"ש אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם פירוש שלפי התוספתא שאמרה תיקון נקל אינו קשה כ\"כ שסמך על המבין אבל מה נעשה שתיקון התוספתא א\"א בלא תקלה לכהן מהטעם שכתבתי וע\"כ לומר דמשבשתא היא או לפרש פי' לפירושה דקריאת שם לאו דוקא אלא הפרשה ממקום אחר א\"נ קריאת שם בתיקון פירות בע\"ה ובתנאי וכדפרישית עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות לחבירו מוכר וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דמע\"ש וירושלמי פ\"ז דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פורעין חוב וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקחו בית וכו'.</b> בפרק הזרוע עלה קל\"א ופירש רש\"י חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח טבל וכו'.</b> משנה בפ' ה' דדמאי (משנה ח'): \n",
+                "<b>המקבל שדה מישראל וכו'.</b> משנה שם פ\"ו (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל החוכר שדה מישראל וכו'.</b> שם במשנה וכר\"י דמפרש דברי ת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוכר שדה מן העכו\"ם וכו'.</b> גם זה שם משנה ב'. \n",
+                "<b>ומ\"ש קנס קנסוהו בזה וכו'.</b> בפרק השואל (מציעא דף ק\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו\"ם וכו'.</b> שם בפרק הנזכר (מ\"ב) וכר\"י דליכא מאן דפליג עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו חוכר ואיזהו מקבל וכו' עד במעות.</b> ירושלמי ריש פרק ו' דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שקבלו שדה וכו'.</b> משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן או לוי שלקחו פירות מישראל וכו'.</b> משנה בספ\"ק דפיאה (מ\"ו) כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו וקאמר עלה בירושלמי (הלכה ה') א\"ר יוחנן קנס קנסו להם שלא יהו קופצים לגתות ולגרנות ומשמע דקאי אדיוקא דמתניתין דמשמע הא אם מירחו אין המעשרות שלהן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אני אומר שאינו קנס וכו'. ומאחר שדברי רבינו מבוארים בירושלמי שהוא משום קנס יש לתמוה עליו איך כתב אני אומר שאינו קנס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן או לוי וכו'.</b> תוספתא פרק ו' דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו'.</b> משנה בפ\"ו דדמאי (מ\"ג) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'.</b> שם במ\"ד ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש המתנות חולקים</b> תוספתא פרק ו' ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהם קיבל מלוי מעשר ראשון ללוי תרומה ומעשר שני חולקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקבל זיתים וכו'.</b> משנה ה' בפ\"ו דדמאי המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה ומדסתם ולא חילק x (רבי יהודה אומר ישראל שקיבל שדה) ועוד מדמסיים בה רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים משמע דלא שאני לת\"ק בין כהן ולוי שקיבלו מישראל לישראל שקיבל מכהן ולוי וסובר רבינו דדוקא מפני שהוא חשוב אבל שאר אילנות דינם כקרקע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שמכר שדה לישראל וכו' עד אותם המעשרות.</b> בר\"פ המוכר את הבית (ב\"ב דף ס\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שקיבל שדה וכו' וכן בן לוי וכו'.</b> תוספתא פרק ו' דדמאי. כתב הראב\"ד א\"א נוסחא דתוספתא וכו'. ואני אומר נוסחת תוספתא דידן כלשון רבינו ונוסחת הירושלמי פרק ו' דדמאי כלשון הראב\"ד וסמך רבינו על התוספתא משום שאם ישראל מוכר לכהן לא נקרא זה כהן עושה כהן דכי היכי דכהן המוכר לישראל אנו אומרים ששייר מקום המעשר הכי איכא למימר בישראל המוכר לכהן אבל בישראל שקיבל מכהן שייך שפיר למימר אין כהן עושה כהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שירש טבל ממורח וכו'.</b> בספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שדהו בקבלה לעכו\"ם וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא בפרק ז' דדמאי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד או למי שאינו נאמן על המעשרות פירוש שהוא חשוד עכ״ל. טעמו לומר דמן הסתם ישראל בחזקת כשרים הם עד שיחשד ואיני יודע זו מניין לו ואפשר שטעמו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיו לו מאה לוג וכו'.</b> בפרק כל הגט עלה כ״ה ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור״ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקובע מעשרות בפי החבית וכו' עד אוכל מפיה.</b> תוספתא פ\"ח דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לאדם לקבוע מעשר שני וכו'.</b> כן משמע בירושלמי ספ\"ק דדמאי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א היינו סבורים וכו'. ביאור דבריו שהיה סבור בתחלה שאין מעשרין ממנו על מקום אחר כשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר ולאפוקי ממ\"ש רבינו שעושהו תר\"מ למקום אחר ואח\"כ מצא בירושלמי כדברי רבינו דגרסינן ספ\"ק דדמאי (הלכה ד') עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן פוטר הוא אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל ועושה אותה שני ופודה אותה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר ודייק הראב\"ד דדוקא תר\"מ אמרו אבל לא תרומה גדולה והטעם משום דכיון דתרומת מעשר מחמת מעשר אתי שפיר מצי עביד לה מסאה שהיתה מעשר שני מה שאין כן בתרומה גדולה שאינה באה מחמת מעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח פירות וכו'.</b> משנה ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות. ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מצאן שאבדו ה\"ז חושש לכל מה שהפריש.</b> שם במשנה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א ובגמרא חלוקים חביריו על ר' אליעזר ופירש\"י חלוקים ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודים וכל פירות שתקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מעשר ודאי.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> המלוה מעות וכו'.</b> משנה שם (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומזכה בהם ע\"י אחר</b> כשמואל שם ורב נמי לא פליג עליה לענין דינא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היו רגילים ליטול ממנו וכו'.</b> כרב שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא מחשב וכו' עד זוכה הלה במה שבידו.</b> הכל שם: \n",
+                "<b>והוא שהניח להם קרקע וכו'.</b> שם יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ומפרש רבינו דארישא קאי וה\"ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים דעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שאמר לבן לוי וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות במגורה וכו'.</b> משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ב') מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עוד ח' סאין ואוכלן דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון ודברי רבינו פה פירש משנה זו לסברת חכמים וכן פירשה ר\"ש בדרך אחרון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית וכו'.</b> משנה פ\"ה דפאה (משנה ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם עשאן בגורן חייב מדבריהם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יג)</small> מי שהיו לפניו שתי כלכלות וכו'.</b> משנה פ\"ז דדמאי (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מעשרן וכו'</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה אחת גדולה מחבירתה וכו'.</b> כלומר שמאחר שהאחת אפשר שהיא כ\"כ קטנה שאין בה כדי להפריש מעשרות שתיהן ולפיכך כתב שמפריש מן הקטנה מעשר הגדולה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפירות שהורם מהם וכו'.</b> משנה פרק בתרא דדמאי (משנה ז') מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה וא' ק' חולין מתוקנים מאה מעשר נוטל מאה ועשר מאה טבל תשעים מעשר תשעים טבל שמונים מעשר לא הפסיד כלום זה הכלל כ\"ז שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ופירש רבינו וז\"ל שמור זה העיקר והוא שתרומת מעשר עולה באחד ומאה ר\"ל כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים דיחזור הכל מאה ואחד יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד וזהו ענין תעלה וכו'. והענין הראשון מזאת ההלכה הוא כשנתערב מאה חלקים טבל ומאה חלקי' חולין ונעשה הכל מאתים חלקי' אמר שיטול מאלו המאתים חלקים ק\"א ויהיו הק\"א שנפל טבל והצ\"ט [שהניח] חולין כמו שהיו ונמצא מפסיד מהחולין אחת אבל הק' הם ק' של טבל הראשונים והאחת היא תרומת מעשר מאותם מאה של טבל וכאילו זה החלק נופל במאה חולין יטלוהו ממנו כמו שביארנו והסברא נותנת שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא והוא תרומת מעשר שלו שנפל במאה של חולין ועלה בק\"א לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה שיהיה ניטל מה שנפל ולא יחסר מהחולין כלום אבל חסרנו בכאן מהחולין אחד שאנו חוששים [שאם נסיר מאה לבד] שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד שזה שנטלנו הם המאה של חולין והנשארים הם המאה של טבל ואין הדבר כן לפי שהטבל הוא הניטל וזה ענין מה שנאמר בגמרא ונוטל ק\"א וא\"ר יוסי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלם. והענין השני מהלכה זו כשנתערב מאה חלקים של טבל עם אחרים שהם ממעשר ראשון יטול כמו כן ק\"א ויהיו מעשר ראשון והצ\"ט חלקי' הנותרים הם טבל כמו שהיו ונמצא שחסר חלק אחד מהטבל אבל המאה חלקים הם ק' של מעשר הראשונים והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר המחוייבת למאה של טבל ונחשוב שנתערב עם מאה חלקים של מעשר ודינו שיעלה כמו שביארנו ואינו מדומע ומפני זה נשארו הק\"א שהוציא מעשר ראשון כמו שהיו והיתה הסברא נותנת ג\"כ בכאן להוציא המאה של מעשר בלבד מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר יעלה בק\"א אבל אמר נוטל מאה ואחד מפני הטעם ההוא שפירש הגמרא בענין הראשון והוא שאילו היה נוטל מאה חלקים בלבד היינו אומרין מאה חלקים של טבל הם שהוציא והמאה הנשארים הם המעשר ואין הדבר כן לפי שהמעשר הוא שיוציא ומפני זה יוציא ק\"א כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף. והענין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנים ומאה מעשר הוא אומר שיוציא ק\"י ויהיה הכל מע\"ר והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחוייבים למאה של מעשר וכאילו נפלו במאה של חולין והוציאו אותם וחסרו מהחולין לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר הם עשירית מאה של חולין [ואינם חלק מק' מהם וכמו כן] לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר מבוארות ומיוחדות כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע מפני שהן אמצעיות בין שתי הקצוות ר\"ל שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר וכמו כן א\"א לומר שיעלו וישארו החולין בחשבונם כמו שהיו מאחר שהם עשירית החולין [אבל תעלה תר\"מ באחת וק'] וגזרנו בהם מהדימוע גזירה בינונית ואמרנו שיחסר מהחולין כמו תר\"מ וכו' [ודע] שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אז נקרא חולין אף על פי שלא הוציאו ממנו המעשרות וכו'. x (וכשהוציאו ממנו גם המעשרות יקרא חולין מתוקנים והשמיענו שאף ע\"פ שהם חולין מתוקנים אם נתערב בהם מעשר יחסר מאותם כמו תרומת מעשר שבאותו מעשר כמו שאמר נוטל מאה ועשר). והענין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר יפרישו תשעים של מעשר בלבד ונשארו מאה טבל כמו שהיו ולא הפסיד כלום והדבר שגרם לנו בענין הזה שלא נקרא שם לתר\"מ של טבל ונוציא צ\"א מפני שהחלק האחד מהטבל שהוא תרומת מעשר כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר חזר המעשר ההוא כולו מדומע מפני שתרומת מעשר [לא] תעלה [בפחות] באחד ומאה וכו' ומפני זה לא יקרא שם לתר\"מ של טבל בענין הזה כדי שלא יפסיד המעשרות וישוב מדומע ועל זה הדרך בעצמו יתבאר לך מה שאמר צ' טבל פ' מעשר וכו'. ומ\"ש כל זמן שהטבל מרובה ר\"ל מרובה על המעשר וכו' אבל כשיהיה המעשר מרובה על הטבל מפרש בגמרא שהוא מפריש טבל ושיעור תרומת מעשר המחוייבת לטבל והמחוייבת למעשר ההוא ויתן שתי התרומות לכהן. ע\"כ דברי רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ה)</small> ומה שכתב רבינו טבל שנתערב בחולין מתוקנים וכו' אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנים כדי תר\"מ שבטבל.</b> ספ\"ג דחלה (משנה ט') זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא (עליו) לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון: \n",
+                "<b>ודע</b> שטבל האמור במשנה זו שהורמה ממנו תרומה גדולה מדקתני נוטל ק\"א ולא קתני נוטל ק\"ג והכי אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני כלומר ולא לתרומה גדולה ומדברי רבינו פה נלמוד כן שכתב וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר משמע דעד השתא מיירי כשאינו טבול אלא לתרומת מעשר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד כיצד מאה סאה של טבל וכו' א\"א תמה אני מאד וכו'. ומה שתמה על רבינו י\"ל שמאחר שיש כאן מאה סאה חולין מתוקנים כשנתערבו עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין מתוקנים וא\"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא ק' של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי ק' חולין מתוקנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד על דברי רבינו והטעם שכתב אינו טוב איני יודע למה כתב כן דכיון שכשנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה ובב\"ר אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין מתוקנים ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר ולפיכך אמרו שיעלה ק\"א כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה ק\"א הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תר\"מ ומאי גריעותא דהאי טעמא שאמר עליו שאינו טוב וכבר כתבתי דברי רבי' בפירוש המשנה שזה הוא פי' מה שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו כטבלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנים אוסר בכל שהוא: ומ\"ש ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מהחולין המתוקנים כדי תרומת מעשר וכו'.</b> זו היא ששנינו מאה טבל מאה מעשר נוטל ק\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש טבל שנתערב במעשר טבול וכו' זו היא ששנינו ק' טבל ק' מעשר נוטל ק\"א: כתב</b> הראב\"ד טבל שנתערב במעשר טבול וכו' עד הנשארות. א\"א אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' עד כמו תר\"מ שבטבל. מ\"ש אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' י\"ל שתיקן הוא שיחזור כמות שהיה וכמבואר במה שכתבתי מלשון רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היה המעשר מרובה קרא שם לתרומה מעשר שבטבל כו' כיצד מאה טבל וכו' עד והם מעשר כשהיו: כתב</b> הראב\"ד בחיי ראשי אפשר שיבא לידי טעות גדולה מזו וכו' וי\"ל שרבינו סובר שמאחר שהיו מאתים מעשר שתרומת מעשר של עשרים סאין אין אדם שיטעה לומר שבשתי סאין שהפריש יהא מתוקן. ולפי שראיתי בספרי רבינו טעות סופר אמרתי לכתוב הנוסחא הנכונה היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר שבטבל ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש ק\"ג והשלש הן תרומת מעשר של ק' טבל ושיעור ת\"מ ממאתים (מעשר) כדי שלא יבאו לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ\"ז והם מעשר כשהיו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> מי שהיו לו עשר שורות וכו'.</b> משנה בסוף דמאי (משנה ח') מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי חביות לוכסן חצי שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל ד' חביות מד' זויות שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שורה אחת לוכסן חצי שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי שורות לוכסן חבית אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל חבית וחבית. וכתב שם רבינו שמא תאמר היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות והלא עישוריתם י' חביות יש לך לדעת שלא גזר זה המעשר על החביות האלו. ואמנם עשאו מעשר על שיש לו במקום אחר אם קבע כד אחת משורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא שיש כאן ד' שורות חיצונות לד' רוחות ולא ידע אי חיצונה שבמזרח או חיצונה שבמערב או בצפון או שבדרום נוטל שתי חביות לוכסן דהיינו חביות שבקרן דרומית מזרחית ושבקרן צפונית מערבית שכל חביות שבקרן נמנית מן השורה לשני רוחות ואם קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו הוא דלא ידיע באי זו שורה ובאי זה צד של שורה הוטל ד' חביות מד' זויות דמה נפשך אחת מהן מעשר כדפרישית. ואם אמר חבית אחת משורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו שורה מהן דהשתא מסופק אף בפנימית הילכך נוטל שורה אחת באלכסון מתחיל מקרן דרומית מזרחית ונוטל חבית אחת מכל שורה עד קרן צפונית מערבית ואם אמר חצי שורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו חצי שורה דהשתא מסופק בכולן ובאי זה צד של חצי שורה הילכך לא סגי באלכסון אחד ונוטל שני אלכסונין אחד מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך באלכסון עד צפונית מערבית ואחד מתחיל מקרן מזרחית צפונית והולך ונוטל באלכסון עד קרן מערבית דרומית: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק במה שכתב רבינו שמערב חביות אלו ומפריש מהן והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובת זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ\"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בימי יוחנן כהן גדול וכו'.</b> פירקא בתרא דסוטה (דף מ\"ח) ופירקא קמא דיומא (דף ט') וכתב רבינו שהיה אחר שמעון הצדיק לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שאין מפרישין וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דדמאי (משנה ג') וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמפרישין מן הדמאי וכו'.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ד') \n",
+                "<b>ומ״ש אין מברכים עליהם לפי שהוא ספק.</b> זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ורבא נתן טעם מפני שרוב ע״ה מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעשרין את הדמאי וכו'.</b> משנה פרק ה' דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינו רשאי להפריש ת\"מ וכו'.</b> כן משמע ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי.</b> משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ד') גבי דמאי אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום ומשמע דוקא הקדים שני לראשון אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא וכן בדין שהרי תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר ואם אין המעשר היאך יפריש מעשרו ומפני כך בכל מקום במשנה דמסכת דמאי מקדים לסיים מקום תרומת מעשר בעודו חולין ואינו קורא שם עליו עד שיקרא שם למעשר ראשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו וכו'.</b> במשנה פ\"ה דדמאי (מ\"א): \n",
+                "<b>וכן הלוקח ככר מן הנחתום וכו'.</b> משנה שם פ\"ה דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המזמין את חבירו וכו'.</b> משנה רפ\"ז דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שמותר להתנות תנאים אלו על הדמאי אע\"פ שאינו ברשותו אבל על הודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד היו ק' תאנים של טבל וכו'.</b> משנה שם פ\"ז (מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך לרחוש בשפתיו וכו'.</b> שם בירושלמי על ההיא דהמזמין את חבירו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וטבל שיש עליו תנאי זה וכו' ונותן עיניו בצד זה כו'.</b> ירושלמי בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו ע\"ה כוס לשתותו וכו'.</b> משנה ב' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>וכן פועל שאינו מאמין לב\"ה וכו'.</b> משנה ג' בפירקא בתרא דדמאי פועל שאינו מאמין לב\"ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו וט' הבאות אחריה עשויות מעשר על צ' שאני אוכל זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' x וחוסך גרוגרת אחת רשב\"ג אומר לא יחסוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של ב\"ה רי\"א לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב\"ד ובתוספתא תנאי ב\"ד שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר עני משל פועל ובירושלמי כתוב בהפך והוא ט\"ס ויש לתמוה למה פסק רבינו כרבי יוסי ולא כת\"ק או ה\"ל למיפסק כרשב\"ג שכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' ויש לומר שרבינו מפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לתת טעם לדבריו וכן כתב בפי' המשנה והו\"ל רשב\"ג יחיד דאין הלכה כמותו וז\"ל רבינו בפירוש המשנה פירוש חוסך מחסר ומ\"ש חוסך גרוגרת אחת האחת היא שעשאה תרומת מעשר יחסרנה מן המנין ויתננה לכהן ואמר רשב\"ג לא יחסרנה מממון ב\"ה כי ימעיט ממונו והוא מ\"ש ממעט מלאכתו הוא ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל ר\"ל מהמנין שפסק עם ב\"ה וחולק רבי יוסי על רבן שמעון בן גמליאל ואמר כי תנאי בית דין הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל ב\"ה וכן אמרו בתוספתא תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו [במה שאמר שהוא תנאי ב\"ד] ואין הלכה כרשב\"ג עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א איני יודע מה צורך לתנאי בית דין וכו'. ואנכי לא ידעתי למה עשה עצמו הראב\"ד כמי שאינו יודע בהיות דברי רבינו מבוארים בתוספתא ובירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחתומים לא חייבום חכמים וכו'.</b> משנה בפרק שני דדמאי (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומה שכתב כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה.</b> שם בירושלמי כרבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים במוכר בחנותו וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שבצרו כרמיהם וכו'.</b> משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ז') ודברי רבינו כאן כמו שכתב בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א המשנה כך היא וכו'. ואני אומר שמדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה לא קשיא מההיא מתניתין דבתרה דהכא מיירי בשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המעשר מחלקו מעשרותיו ואחר כך עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר יש לומר בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי אבל בההיא מתני' כשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו ולא אתא מתניתין אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע\"ה קמ\"ל דכיון ששניהם מין אחד שרי ואין זה ענין למתניתין דשנים שבצרו כרמיהם לתוך גת אחת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקבל עליו להיות נאמן וכו'.</b> משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים.</b> בס\"פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת\"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>תלמיד חכם שמת וכו'.</b> פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו.</b> בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא: \n",
+                "<b>בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ.</b> תוספתא פרק שני דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו נאמן וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דדמאי ותוספתא פ\"ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו.</b> ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט\"ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'.</b> משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י\"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו ל\"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ\"ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם החליף את המעה וכו'.</b> שם בירושלמי תני רשב\"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א\"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע\"ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'.</b> שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז\"ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ\"ש טבל לע\"ה ומותר למוכרו לת\"ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע\"ה לת\"ח לקנות לו וע\"כ כשיאמר ת\"ח השליח לת\"ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע\"ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת\"ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע\"ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע\"ה לידי מכשול ואם יבאר ת\"ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר\"ל לע\"ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י\"ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע\"ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת\"ח עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל.</b> תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע\"ה אא\"כ עישר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין.</b> ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד\"א בע\"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב\"ג אומר בד\"א בע\"ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב\"ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע\"ה טבלים. \n",
+                "<b>ומ״ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי</b> מבואר שהוא ט״ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד״א בע״ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב״ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה״ק במה דברים אמורים בע״ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע״פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע״ה איסורא רבה ורשב״ג סבר איפכא x ופירש״י דכשא״ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא״ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי.</b> משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך להודיען.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גבאי צדקה גובין סתם וכו'.</b> שם במשנה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק.</b> שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור למכור את הדמאי לע\"ה או לשלוח לו וכו'.</b> משנה פ\"ג דדמאי (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מוכרים אותו ומשלחים אותו לת\"ח וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשפיעים במדה גסה וכו'.</b> משנה פ\"ב דדמאי (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהם מוסיפים על המדה.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש סלי זיתים וענבים וכו'.</b> שם במשנה פטר רבי יוסי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דיחידאה הוא ופליגי עליה רבנן דאל\"כ למה נשנה בלשון יחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר אחד מהן באו ונתקן הפירות וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בדמאי ירושלמי פרק ב' וכו'. ואני אומר דברי רבינו מבוארים שם שאין תנאי ב\"ד זה אלא כשאמר אחד מהן באו ונתקן הפירות האלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבר וע\"ה שירשו את אביהם עם הארץ וכו'.</b> משנה פ\"ו דדמאי (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> מי שהיה נושא ירק וכו' עד לא יחזיר עד שיעשר.</b> משנה פ\"ג דדמאי (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא פירות בדרך וכו'.</b> משנה פרק שני דמכשירין (משנה י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלן לאכלן וכו' עד ה\"ז מותר וכו'.</b> משנה פרק ג' דדמאי (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קניבת ירק וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דדמאי ודומה לזה נתבאר בפרק י\"א דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן לפונדקית וכו'.</b> פרק ג' דדמאי (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הנותן לחמותו או לשכנתו וכו'.</b> שם במשנה הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל א\"ר יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ובירושלמי (הלכה ו') אמר רבי יוחנן אוף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הנותן לחמותו כנותן לפונדקית ורבנין אמרין הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתניא הנותן לשכנתו פת לאפות לו תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות אימתי בזמן שנתן לה שאור ותבלין אבל אם לא נתן לה שאור ותבלין חושש משום שביעית ומשום מעשרות. ופירש ר\"ש אף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה וה\"ק דברי רבי יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ופסק רבינו כרבנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שנשא בתה בין שאירסה.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך חטיו וכו' עד להחליף הפקדון.</b> משנה פרק ג' דדמאי (משנה ד'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם מפני הספק הזה וכו'. טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת\"ל החליפן בחטים של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפילו הכי חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפילו למיעוטא והוא הדין דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא. ומה שכתב אלא שמא החליפם משלו ומירוח העכו\"ם חייב מדרבנן יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם הארץ שהיה משתמש וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד פירותיו אצל הנכרי וכו'.</b> משנה פ\"ג דדמאי (משנה ד') וכתנא קמא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי וכו'. שם בירושלמי (הלכה ג') בלשון הזה הכא את אמר לטוחן הנכרי דמאי והכא את אמר אצל הנכרי כפירותיו כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות והראב\"ד מתוך שהוא סובר דמירוח העכו\"ם חייב מדרבנן גורס הכא את אמר ודאי במקום הכא את אמר כפירותיו וע\"פ מה שפירש הוא ז\"ל שהחששא היא שיחליף בפירותיו מפני כך כשהיא קופה בקופות מאחר שהוא מתיירא קרוב הדבר שלא החליף ומש\"ה לא הוי אלא דמאי אבל כשהפקיד פירות בלא קופה מאחר שהנכרי חזקתו מחליף כיון שאינו מתיירא הו\"ל ודאי החליף ולפיכך הוי ודאי אבל לדעת רבינו שסובר דמירוח עכו\"ם בשל עכו\"ם פטור אפילו מדרבנן כשאמרו הרי הן כפירותיו לא אמרו אלא בהפקיד אצלו חולין מתוקנין וכמו שכתב רבינו ומש\"ה הקשו למה אמרו כפירותיו לומר שאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום ולא אמרו שיהיו דמאי כמו שאמרו במוליך לטוחן נכרי ושני דהתם קופה בקופות כלומר דרך להוליך לטחון כל אחד בקופתו ועשויות להתחלף קופה בקופות ע\"ה שהיא דמאי אבל מפקיד אצל נכרי לא שייך להחליף אלא בפירותיו שהן פטורים וזה הוא פירוש הכא פירות בפירות: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו\"ם.</b> כתב הראב\"ד חייבים מדרבנן עכ\"ל. וטעמו מדגרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל מירוח העכו\"ם אי פוטר תנאי היא תורמין משל ישראל וכו' דר\"מ ורבי יהודה סברי אינו פוטר ורבי יוסי ור\"ש סברי פוטר ובתר הכי אמר רבא מ\"ד מירוח העכו\"ם פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מ\"ד מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם אינו פוטר ואותבוה רב פפא ורבינא לרבא מדתניא וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים וטעם רבינו משום דבפ\"ק דבכורות גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם אי דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם משמע בהדיא דדיגון עכו\"ם אפי' מדרבנן פוטר וא\"ת תיקשי לן מאי דתנן בפ\"ג דדמאי גבי מפקיד פירותיו אצל נכרי ר\"ש אומר הרי הן דמאי ואם איתא דמירוח עכו\"ם פוטר אפילו מדרבנן מאחר דרבי יוסי ור\"ש סברי דמירוח העכו\"ם פוטר אמאי אמר ר\"ש דהוו דמאי הא אפילו החליפן פטורים הם וי\"ל דסבר ר\"ש דחיישינן שמא ישראל אחר הפקיד אצלו והוחלפו אלו באלו ולפיכך הם דמאי וכן פירש רבינו בפירוש המשנה ובהא לא קי\"ל כר\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח פירות וכו'.</b> משנה רפ\"ד דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אפי' היו לו פירות אחרות מתוקנים מאותו המין וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוא אוכל על פיו בשבת וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש על שאכל בשבת: היתה שבת ויו\"ט סמוך לה וכו' וכן בשני י\"ט של גליות.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת וכו'.</b> משנה שם (מ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו נאמן וכו'.</b> משנה א' שם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר״ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו ואמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה:) ובפרק אע״פ ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״ד) דהלכה כר״ש שזורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין למקום אחר בין למקומה</b> הכי אמרינן בירושלמי בפרק ד' דמסכת דמאי לר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש כשם שאימת שבת על עמי הארץ וכו'.</b> שם בירושלמי ובתוספתא דדמאי פ\"ה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דברים הללו זרים הם אצלי וכו'. משיג על מה שפירש רבינו שאמר וחזר ואמר הפרשתיה שאם נפלה לפחות ממאה לא סגי כשיפרישנה וע\"כ אי סגי לה בשיפרישנה צ\"ל שנפלה למאה וא\"כ אין כאן דימוע והיאך קאמר אימת דימוע עליו ולפיכך פירש דהב\"ע כשנפלה לפחות ממאה ושואלין אותו אם הדמאי הזה היה מתוקן מקודם ונמצא שלא היה צריך להפריש ממנו תרומת מעשר והכל מותר וכן פירש\"י בפרק ד' דחולין. ואם תאמר א\"כ למה הפריש ממנו יש לומר דלפי שהחבירים לא היו מאמינים אותו אי נמי שהפרישה החבר ולדעת רבינו יש לומר שמ\"ש והפרשתיה היינו שעשה בענין שנתקן המדומע דהיינו שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק\"א, ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד שאם נפלה לפחות מק' אינו נוח לי והכי הל\"ל שאם נפלה לפחות ממאה כי הפרישה מאי הוי. ועל פירוש רבינו ק\"ל דבירושלמי משמע כפירוש הראב\"ד דגרסינן התם (פ\"ד ה\"א) אמר רבי אבין לא דמיא ההיא שאלתא לההיא קמייתא תמן לא בגין דחשיד לך אלא בגין דזבנית מינך אתמול חטין וחמית אוכלוסין עליך ואמרית דילמא דאנשיתה מתקנה מתקנים הויין ברם הכא בגין דחשדתך ותקינתן ותתקריין מתקנן הויין רבי שמואל בריה דרבי יוסי בן ר' בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אומר אמת ומדקאמר מתקנן הויין משמע בהדיא כפירוש הראב\"ד ויש לתמוה למה לא הביא הראב\"ד ראיה לפירושו מהירושלמי הזה ולענין מה שקשה ממנו על פירוש רבינו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש דרבי אבין בתמיהא קאמר לא דמיא ההיא שאלתא כלומר הכא כיצד יאמר לו הייתי חושד אותך ולפיכך תקנתים וזה אומר כיון שזה היה חושד אותי לא אומר לו אמת ומשיב תני בר קפרא שאעפ\"כ יאמר לו אמת משום דאימת דימוע עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו נאמן וכו'. ומה שכתב לפיכך מי שאינו נאמן וכו'.</b> כתב הראב\"ד אני לא מצאתי כן לא בתוספתא וכו'. ואני אומר שטעם רבינו משום דרישא דברייתא בירושלמי פ\"ד דדמאי ובתוספתא דמעשר שני פ\"ג הכי איתא תני ראו אותו מפריש שני נאמן לראשון דר\"א וחכמים אומרים הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון וחכמים אמאי דקתני רישא דברייתא ראו אותו מפריש קיימי וידוע דהלכה כחכמים ונתן רבינו טעם לדבר שכיון שראינו שהפריש מעשר ראשון שהוא צריך לתתו ללוי מכ\"ש שהפריש מעשר שני שאינו צריך לתתו לאחרים שהוא עצמו יעלה ויאכלנו בירושלים אבל אם ראינוהו שהפריש מעשר שני אין להחזיקו שהפריש מעשר ראשון לפיכך המוציא פירות מביתו כלומר שלא ראינוהו מפריש אלא מפיו אנו חיים שאמר פירות אלו מעשר ראשון נאמן שהרי הוא בחזקת שאומר אמת מהטעם הנזכר ואין צריך להפריש מהם תרומה גדולה ואם אומר שהפריש מהם תרומת מעשר גם תרומה זו אין צריך להפריש דמהימנינן ליה ומטעם זה ג\"כ אין צריך להפריש עליהם תרומה ומעשרות אבל אם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן מהטעם שנזכר: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד הוציא להם מעשר שני וכו'. נראה שכתבו משום דהאי בבא מוכחא כפירוש רבינו דמיירי באינו מוחזק לנאמן אלא שראו אותו שהפריש מעשר שני ואחר כך אמר שהוא פדוי נאמן ובהאי גוונא מיפרשא ההיא דהנאמן לראשון נאמן לשני וכפירוש רבינו. ותירץ דאין ראיה משום דהתם בשלא ראו אותו שהפרישו וטעמא אחרינא איכא דאימת קדושתו עליו. ומ\"מ צריך טעם למה כשאמר פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן ואפשר דה\"ג פדוי לי [ופדו] לכם וה\"ק פדוי הוא לי שפדיתיו אבל אם אתם לא תרצו לסמוך עלי פדו לכם ששם פקפוק בדבר אין סומכין עליו ואף גירסת ופדוי לכם תתפרש ע\"פ זה וה\"ק פדוי הוא גם לכם אם תרצו לסמוך עלי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> האומר למי שאינו נאמן על המעשרות וכו' עד הרי אלו נאמנים.</b> משנה פ\"ד דדמאי (מ\"ה): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הנכנס לעיר וכו'. א\"א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן עכ\"ל. וגירסא דידן בירושלמי כך היא אמרו לו שהוא נאמן ה\"ז נאמן אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן וטעמא דמילתא דכשאמרו לו בפניו שאינו נאמן ודאי קושטא קאמרי אבל כשאמרו שלא בפניו לישנא בישא הוא ואינם נאמנים להוציאו מחזקתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם שם וכו' עד לא יקח אלא מן המומחה.</b> תוספתא פ\"ה דדמאי: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' א\"א אמת כי התוספתא כך היא וכו'. ק\"ל לפי פירוש הראב\"ד שמכיר אדם שם פירושו שמכיר אדם מומחה שם היכי קתני סיפא ואם שהה שם שלשים יום אע\"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה שאם אינו מכיר מומחה שם היאך יקח מן המומחה וצ\"ל דה\"ק לא יקח אלא ממי שיאמרו לו הרבה מבני העיר שהוא מומחה וע\"פ זה נוכל לפרש גם הרישא דה\"ק בד\"א שהוא סומך על אחד שיאמר לו איש פלוני נאמן בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם אינו סומך על אחד שיאמר לו פלוני נאמן אלא על מי שהוא מוחזק למומחה להרבה מבני העיר וטעמו משום דעל ידי אותו שהוא מכיר שהוא מבני העיר יגידו לו האמת שפלוני מומחה בעיני כל בני העיר ולא יהתלו כמו שאפשר שיהתלו בו כשאינו מכיר אדם שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא התירו דברים אלו אלא וכו'.</b> בתוספתא דדמאי פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרים שנכנסו לעיר וכו'.</b> משנה ספ\"ד דדמאי (משנה ז') ומייתי לה בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ד) למירמי מינה דרבנן אדרבנן דסברי התם דאין לחוש לגומלין ותירצו בשכלי אומנותו בידו ומדברי רבינו כאן שלא התנה כן נראה שהוא מפרש כפיר\"ח דאמתניתין דהתם קאי שאותו שאומר עליו שהוא כהן מביא כלים שמשתמשים בהם בטהרה כמו כלי גללים וכל אחד נזהר מלטמא אותו ולכך נאמן אלא שבפ\"ב מהא\"ב כתב דין אותה ברייתא ולא התנה בה כן ולכן צ\"ל שסובר רבינו דכי מסקינן בתר הכי דרבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכים תו לאוקמא בשכלי אומנותו בידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות בסוריא וכו'.</b> משנה ספ\"ו דדמאי (מי\"א): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני שרוב פירות שבסוריא וכו' ורבינו בפירוש המשנה כתב הטעם מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א\"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה רוב ממכרו משדהו וכו'.</b> שם בירושלמי והוא שיהא רוב מכנסו משלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה וכו' עד ירק מבושל מקדרתו לעני.</b> משנה בפרק בתרא דפאה (מ\"ב) ויש בספר רבינו חסרון וכך צריך להגיה כיצד חטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנים ואין צ\"ל שאינם נאמנים על הפת וכן נמצא בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה קרוב מן הגורן וכו'</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו וכו' אבל אין נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כל הדברים האלו אמורים וכו' אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה וכו'.</b> משנה בפרק עד כמה (בכורות דף ל') וכר״ש משום דרבא עבד עובדא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו קרבי דגים וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר וכו'.</b> בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ט מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן החשוד למעשר שני וכו'.</b> הכי משמע מדתני ר\"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל זה קנס מדבריהם.</b> אע\"פ שבירושלמי בסוף מעשרות אמרו דלרבי יהודה דפליג אר\"ש משום קנס הוא לאו למימרא דלרבי שמעון לא הוי קנס דודאי לכ\"ע משום קנס הוא אלא דלרבי יהודה הוי קנס מרובה ולרבי שמעון הוי קנס מועט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשוד שהעיד על של אחרים וכו'.</b> משנה פרק חמישי דבכורות (דף ל\"ה) וכרשב\"ג וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו ועוד דבפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) איפסיקא הלכתא כרשב\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך ע\"ה שאמר זה טבל וכו' אפילו בשלו נאמן.</b> כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר וכו'. ויש לומר לדעת רבינו מה שהקשו בגמרא ועד אחד נאמן משום דמתניתין מיתניא סתמא ומשמע דאתיא ככ\"ע מקשה דלא אתיא כרבי מאיר ומשני דמודה רבי מאיר בההיא משום חיי נפש לומר דמצי אתיא ככ\"ע ואין זה ענין לפסק דין. ומ\"ש ואם קבעו הלכה כרשב\"ג וכו' רומז לההיא דסוף יומא דלענין מטיל מום בבכור איתמרא וי\"ל דא\"כ הו\"ל לפרושי דלא פסק הלכה כרשב\"ג אלא בהא ורשב\"ג משמע ודאי דבכל איסורים נמי קאמר דנאמן על של חבירו ומדר\"מ דאמר החשוד על הדבר לא מעידו דמשמע דבכל דבר קאמר נשמע לרשב\"ג דאמר נאמן על של חבירו דבכל דבר קאמר הלכה כמותו וסתם לן תנא דבכורות כר\"מ י\"ל דהא סתם ואח\"כ מחלוקת הוא סתם בספ\"ד ומחלוקת בפ\"ה וכל סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות לחבירו וכו'.</b> עי' במה שכתבתי בסוף ה' פסולי המוקדשין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'.</b> משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש והן שעדיין לא הטילו שאור.</b> שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' א\"ל ע\"ה אינם מעושרים וכו'.</b> שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכורות והסייפות וכו'.</b> שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא: \n",
+                "<b>וכן החומץ העשוי מן התמדים</b> גרסינן בדלי\"ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו על הדמאי וכו'.</b> פ\"א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכזיב עצמה כלחוץ.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'.</b> משנה ברפ\"ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח\"ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא</b> כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח\"ל לא כמ\"ש בפ\"א מהלכות תרומות שפירות א\"י שיצאו חוצה לארץ פטורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרים שהביאו פירות לצור וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דדמאי הלכה ג': \n",
+                "<b>והאורז אין חוששין לו וכו'.</b> משנה רפ\"ב דדמאי (מ\"א) האורז שבח\"ל כל המשתמש ממנו פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דדמאי: \n",
+                "<b>וכן חמור יחידי וכו'.</b> גם זה ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-יא)</small> הלוקח מן העכו\"ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר.</b> ירושלמי בפ\"ד דדמאי: \n",
+                "<b>כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי.</b> תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> לא הלכו חכמים בפירות ח\"ל וכו'.</b> תוספתא בסוף מעשרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו.</b> תוספתא פ\"ד דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ג') \n",
+                "<b>ומ\"ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור.</b> תוספתא פ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותוספת הביכורים.</b> משנה בסוף ביכורים (משנה י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות לאכילה וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא ימכרם לעכו\"ם.</b> תוספתא פרק קמא דדמאי וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי.</b> משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם ששאל וכו' עד ואינו חושש.</b> תוספתא פ\"ק דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח יין למורייס וכו'.</b> שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי.</b> בפ\"ק דחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הפטורים וכו'.</b> חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי\"ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי\"ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ\"ף וה\"ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע\"ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב\"ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ\"ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב\"ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע\"ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע\"ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע\"ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב\"ד קשה לר\"ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה\"ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע\"ד שהוא עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העיר מוכרים ודאי וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דדמאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הלוקח מן הסיטון וכו' עד נאמן.</b> משנה פרק חמישי דדמאי (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שמכיר את החבית.</b> ירושלמי: \n",
+                "<b>היה מוכר כשות וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> הלוקח מבעל הבית וכו' עד לא יעשר מזה על זה.</b> משנה ז' פרק חמישי דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הלוקח פת וכו' עד משני נחתומין.</b> משנה שם (פ\"ה מ\"ב) הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מטפוסין הרבה דברי רבי מאיר רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש משל אחד ושל היום משל אחר וכו'. הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל מודה ר' יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד ופירש רבינו ר' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו אין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכתב עוד מי שילוש הקמח ועושה אותה ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר וכו' ורבי מאיר אומר שהנחתום יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל x הפלטר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים וע\"כ מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם. ופירוש מנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק xx שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כר' יהודה עכ\"ל. וצ\"ל דהא דשרי רבי יהודה בלוקח מן הפלטר לעשר מאחד על הכל משום דמחד נחתום זבין היינו בשכולם משל אמש או משל היום אבל אם קצתו משל אמש וקצתו משל היום לא דלא עדיף מנחתום גופיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה מנפולין שלקחו מעשרה וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מן העני וכו' עד מכל מתנה ומתנה.</b> משנה שם פרק חמישי (משנה ה') ופירש רבינו בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שזה הנותן נתן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו x המעשר ונאמר שעכ\"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי [ואם] היתה מתנה מועטת נחשוב עליו שהוא כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ורבינו שמשון xx פירש בולל דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והם נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסת פת ופלחי דבילה אין נבללין ואתי להפריש מן הפטור על החיוב בזמן שמתנה מרובה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אז מועלת בילה אבל בזמן שהמתנה מועטת כלומר שמתנה אחד מעוטה מחבירתה לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דיליה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> שחק את הפת ועשאה וכו'.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>פועלים או אורחים וכו'.</b> גם זה שם בתוספתא: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות מעשר</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7a73a35844738f23c6036749ed320d70889d787
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,837 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Tithes",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אחר שמפרישין תרומה גדולה וכו'.</b> בפרק ג' דתרומות (משנה ז') דתרומה קודמת למעשר ראשון וראשון לשני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר ראשון מותר באכילה לישראל.</b> בפ' יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) תנן בת ישראל מאורסת ללוי וכו' לא תאכל במעשר ופריך בגמרא ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר״מ היא דאמר מע״ר אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומע״ר ללוי דר״מ ר' אלעזר בן עזריה אומר נותנו אף לכהן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר״מ דסתם לן תנא כוותיה ועוד דאפילו ר״א בן עזריה לא קאמר דמותר לזרים אלא דמדחזינן דמקשה גמרא בפשיטות ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר משמע דמילתא דפשיטא היא ופירש״י דטעמא משום דכל זר לא יאכל קדש כתיב ומעשר ראשון לאו קדש איקרי ואכתי איכא למיבעי האי פשיטותא כמאן לא כר״מ ולא כר״א בן עזריה וי״ל דאמרינן בגמ' מ״ט דר״מ דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר אסור לזרים ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר טובלת וכדתניא רבי יוסי אומר וכו' הרי דרבנן פליגי אר״מ ונקטינן כוותייהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לאכלו בטומאה וכו'</b> בפרק יש מותרות יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמעשר ראשון חולין וכו': לפיכך בת לוי שנשבית וכו' עד אסורה במעשר.</b> בפרק האשה רבה עלה צ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לויים וכהנים מפרישין וכו'.</b> בסיפרי פרשת קרח (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו' וכן כל מתנות כהונה וכו'.</b> בפרק הזרוע עלה קל\"א תניא ארבע מתנות עניים שבכרם אפילו עני שבישראל מוציאין מידו וכו' ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן מידו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי ומסיק התם במע\"ר נמי אין מוציאין אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאים אותם מידם וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאים אותם מידם וא\"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן וי\"ל שראה רבינו לדחות ההיא ברייתא מקמי מתניתין דספ\"ק דפאה כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ואמרינן בירושלמי דקנסא הוא כדי שלא יקפצו לגרנות משמע דבשלהם אין מוציאין מידם ואף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מהם: \n",
+                "<b>ועזרא קנס את הלויים בזמנו וכו'.</b> בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו ע״ב) ובפרק ב' דכתובות אמרינן דלויים קנסינהו עזרא וממ״ש רבינו בזמנו משמע דלא קנס אלא ללוים שבדורו בלבד ויש לתמוה דהא בפרקים הנזכרים משמע דאף לדורות דבתר הכי קניס. ויש לומר דאיתא בהני פירקי ת״ר מע״ר ללוי דברי ר״ע ר' אלעזר ב״ע אומר לכהן לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן והשתא לר״ע דקי״ל כוותיה דמדין תורה ללוי דוקא כי קנסינהו עזרא היינו שיהיה גם לכהן והיינו דבתר עזרא מצינו שהיו נותנים ללוים וכדתנן בסוף מסכת מעשר שני (משנה ט') שר״ג נתן מעשר ראשון לר' יהושע שהיה לוי ובפרק כל הגט (גיטין דף ל') תנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם ואיתא נמי התם ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפרק הזרוע אמרינן מעשר ראשון דלוי הוא הילכך ע״כ לומר דכי קנס עזרא שלא יתנו ללוים אלא לכהנים בלבד לא קנס אלא בזמנו אבל אח״כ נשאר הדבר שמי שרוצה ליתן ללוים כדינו יתן ומי שיתן לכהנים יתן ובהכי ניחא קרא דכתיב בנחמיה ואדעה כי מניות הלוים לא ניתנה ויברחו איש לשדהו שזה היה מפני קנס עזרא ואח״כ כדי שישובו תקנו שיתנו להם ואמרו שיתנו גם לכהנים מי שירצה כדי שלא לבטל דברי עזרא לגמרי כנ״ל ליישב דברי רבינו כדי שתהא תיבת בזמנו מדוקדקת וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו בסוף הלכות מעשר שני ובזמן שהיו נותנים מעשר לכהנים לא היו מתודים ואם איתא כך הל״ל ובזמן שאין נותנים מעשר אלא לכהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל פירותיו טבלים וכו'.</b> בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל ע״ב): \n",
+                "<b>ומ״ש ובח״ל מותר לאדם וכו'.</b> בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשרין ממקום זה וכו'.</b> בפרק ב' דבכורים (משנה ה') שנינו תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומשמע דכ\"ש למעשר עצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו</b> פרק בתרא דבכורות (דף נ\"ד) וירושלמי בפ\"ב דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן החייב על הפטור וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כל שאמרנו בתרומה וכו'.</b> ירושלמי שם פ\"ק: \n",
+                "<b>האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך וכו'.</b> ירושלמי פרק ב' דמעשר (הלכה א') והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחותו מה שאין כן כשלא פתח הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין אינם חייבים במעשרות וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ו:) אמרינן ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואין משם ראיה דאיכא למימר התם משום דתרומת כל האילנות בר מתירוש ויצהר דרבנן וכמו שכתב הראב\"ד אף לא שאר אילנות וכו' ואנהירינהו לעיינין שכתב דנראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינם מאכל אדם והכי איתא בסיפרי עכ\"ל. ובירושלמי ריש מעשרות נמי איתיה ואע\"ג דבירושלמי דמעשרות פרק ג' קאמר חרובין מאכל בהמה הן ולא מפליג בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין ל\"ק דאיכא לאוקמי בחרובי שיטה וצלמונה דוקא אבל ק\"ל דמשמע דאע\"ג דדריש לה מקר' דאפילו מדבריהם פטרינן להו דאל\"כ מה בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין דהא החרובים הטובים אינם חייבים אלא מדבריהם כשאר פירות האילן חוץ מתירוש ויצהר וא\"כ חרובי שיטה וצלמונה פטורים אפילו מדבריהם ואי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה איירי היאך כתב שהם חייבים מדבריהם וי\"ל דרבינו לטעמיה שהוא סבור דדגן תירוש ויצהר לאו דוקא דה\"ה לכל דדמי להו וכמו שכתב ברפ\"ב מהלכות תרומות וא\"כ החרובים הטובים חייבים מן התורה וחרובי שיטה וצלמונה פטורים מן התורה וחייבים מדבריהם. ודע שראיתי בגירסת הראב\"ד כדברי רבינו לפי שאינם מאכל רוב אדם והיא גירסא נכונה שאם לא היו מאכל אדם כלל לא היו חייבים אפילו מדבריהם: \n",
+                "<b>והשקדים המרים וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' הורה ר' חנינא כדברי האומר זה וזה לפיטור ודעת רבינו כדעת המפרשים שפירשו זה וזה לפיטור מרים בין קטנים בין גדולים וכן מוכיח בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנטעו בתוך הבית וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר וכו'.</b> דין תאנה העומדת בחצר בפרק ג' דמעשרות (משנה ח') וכתב ע\"ז הראב\"ד לא נ\"ל כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר\"ע ורבנן וכו'. מחלוקת זה הוא בפירקא בתרא דמעשרות (הלכה ב') בירושלמי וקאמר עלה זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גביו על דעתיה דר\"ע התוספת חייב על דעתייהו דרבנן התוספת פטור זרע בבית והעביר הסכך [וסיכך על גביו] על דעתיה דר\"ע התוספת פטור על דעתייהו דרבנן התוספת חייב משמע דלדברי הכל זרע בבית פטור משמע להראב\"ד דהיינו לומר דאף מדבריהם פטור דסתם פטור לגמרי משמע ואיני יודע מה ראיה מביא משם דהא פשיטא דאיכא למידחי ולומר דלא קאמר דפטור אלא מדאורייתא. ומ\"ש והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה טעמו מדגרסי' בירושלמי פ\"ג דמעשרות (הלכה ד') עלה דההיא תאנה שהיא עומדת בחצר וכו' אוכל א' א' ופטור ואם צירף חייב תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה אוכלין בתוכה עראי וכו' תני זרע רובה חייבת נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעה לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפה מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת הרי היא כשדה והוא שעידר רובה ומשמע להראב\"ד דירושלמי פירושא דמתניתין הוא לומר דמתניתין מיירי בחצר שהיא נעדרת וא\"כ הרי היא שדה ממש וא\"כ הרי דין פירותיה דין הפירות הנטועים בשדה שהם חייבים דשפיר קרי ביה היוצא השדה משא\"כ בנוטע בבית דלא קרינן ביה היוצא השדה ויש לתמוה עליו דהא בירושלמי לא קאמר דמיקריא שדה אלא בנעדרה רובה דוקא ועוד דלא מיקריא שדה אלא בזרע אבל לא בנטע והראב\"ד עצמו כתב כן בפ\"ד וא\"כ מתניתין דמיירי באילן פשיטא דלא מיקרי שדה כיון דאין כאן זרע ואפילו אם זרע מאחר שלא נעדרה רובה אין כאן שדה א\"כ שפיר מייתי ראיה רבינו לאילן שנטעו בתוך הבית. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה אינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע הוא מפני שהוא חשוב כבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים שהשרישו וכו' עד וחייבים במעשרות.</b> משנה פירקא בתרא דמעשרות (משנה ב') אלא שאין כתוב שם זה בצד זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשמר שדהו מפני ענביו וכו'.</b> תוספתא פ\"ג ואיתא בפ\"ק דפסחים עלה ו' ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעשרים אלא מן המובחר וכו'.</b> בסיפרי פרשת קרח ובפ\"ב דתרומות (מ\"ד) תנן כ\"מ שיש כהן תורם מן היפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעשרין באומד וכו'.</b> בפירקא קמא דאבות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המדקדק בשיעור וכו'</b> משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n",
+                "<b>והמרבה במעשרות וכו'.</b> בפרק מי שהוציאוהו עלה נ' ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מקצת מעשרות וכו'.</b> ריש פ\"ד דתרומות (משנה א') המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. והראב\"ד השיגו. וכתב א\"א לא ידעתי ממי למד זה המחבר וכו'. כלומר דלפירושו הל\"ל אבל לא ממקום אחר ועוד שהל\"ל עליה בלשון נקבה ולפיכך פירש דודאי מה שתרם ועישר קדושים הם וכו'. ורבינו שמשון פירש כפירוש הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעשר מברך תחלה וכו'.</b> תוספתא דברכות פ\"ו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו וכו' אבל הגומר למכרן פטור וכו' וכן הלוקח פטור וכו'. וחייב מדבריהם.</b> בפרק הפועלים עלה פ\"ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשלקחן אחר שנגמרו וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אינו כן את תבואת זרעך וכו'. טעמו לומר שכשם דעשר תעשר מיירי אם אותו שנגמר בידו כך כשמיעט לוקח מיירי בשנגמר בידו של לוקח שהוא שהיה לו לעשר אי לאו דמיעטיה קרא ולדעת רבינו י\"ל דאיכא למימר איפכא דה\"ק עשר תעשר כשבא לעונת המעשרות בידך אז אתה חייב לעשר ולא לוקח אבל בשלא יגמר בידך אלא ביד לוקח לא נתמעט לוקח ובלאו הכי י\"ל דסבר רבינו דכיון דסברא הוא שאם נגמרה מלאכתו ביד לוקח חייב מאחר שגמר מלאכה קובע למעשר ממילא נוקים קרא דפטור ללוקח משנגמרה מלאכתו דוקא. ומ\"ש והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו איכא למימר שאני הפקר שאין בו שום חיוב כדיליף מקרא. ומ\"ש ש\"מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים אפילו מדרבנן ובעיר דנקט לרבותא. ומ\"ש ושמעתא דהפועלים ק\"ל יש לומר שהתוספות כתבו שם דר\"ת סובר מהכרח השמועות דכי אמרינן תבואת זרעך ולא לוקח ה\"מ בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינן ביה. וריב\"ם סובר איפכא שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה והשתא סברת רבינו כפירוש ר\"ת ודעת הראב\"ד נראה דאף כריב\"ם לא אתי' שפשט דברי הראב\"ד שלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן וכו' עד הרי אלו חייבים במעשר בקוטנן.</b> משנה בריש מעשרות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא עונת המעשרות וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק (הלכה ב') דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש וכו' ובמשנה התלתן משתצמיח אמר רב משתצמיח לזרעים שאם יתלשו וזורעים אותו ראוי להצמיח: \n",
+                "<b>כיצד התאנים משיעשו רכים וכו'.</b> בפ\"ק דמעשרות (משנה ב') תנן התאנים משיבחילו. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שיהיו ראויים לאכילה אחר כ\"ד שעות וכו'.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>הענבים והבאושים וכו' עד משיטילו גידים אדומים.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש האגוזים משיתפרש האוכל וכו'.</b> שם במשנה האגוזים משיעשו מגורה רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ופירש רבינו בפירוש המשנה משיעשו מגורה עניינו משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר, ועל משיעשו קליפה פירש ר\"ל הקליפה הפנימית שהיא סמוכה לאוכל כי זו אינה מובדלת אלא לאחר גמר בישולם וכן אמרו בירושלמי (הלכה ב') בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל ומפשטא דמתניתין משמע דלא פליג ת\"ק אר' יהודה אלא באגוזים אבל בשקדים מודו ליה אבל ממה שאמרו בירושלמי מודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאצטרובלין משיעשו קליפה משמע דדוקא בהני מודו אבל לא בשקדים ובתוספתא קתני בהדיא האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ובין כך ובין כך דברי רבינו אינם נוחים לי דנראה ודאי שאינו מפרש דת\"ק משוה שקדים לאגוזין דא\"כ לערבינהו וליתנינהו ועוד דמפליג בינייהו דאגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה ושקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה ואם נאמר דמפליג בינייהו וסובר דמודה ת\"ק לר\"י בשקדים קשה דהל\"ל משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל כמו שאמרו בירושלמי וכמ\"ש הוא עצמו גבי אצטרובלין וכו' ונ\"ל שרבי' סובר דת\"ק פליג ארבי יהודה בשקדים וסבר דשקדים מתוקים משתפרוש קליפתן החיצונה כמו שאמרו בירושלמי ושנינו בתוספתא ואמרי' בירושלמי שהורה כן רבי חנינא: \n",
+                "<b>ומ\"ש המרים פטורים לעולם.</b> בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א\"ר אלעא הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור וכבר נתבאר בפ\"א: \n",
+                "<b>הזיתים משיעשו שמן וכו'.</b> בפ\"ד דשביעית (משנה ט') שנינו זיתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ובירושלמי (הלכה ז') מהו שליש לוג מתניתא שהן עושים ג' לוגין לסאה ורבינו נראה שגורס מהו שליש שליש לוג והראב\"ד גורס כגירסת ספרינו ולפיכך כתב א\"א ספרו הטעהו וכו'. וגירסת רבינו מחוורת דלגירסת הראב\"ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים כיון דלמקומות היפים הוי טפי הוה ליה למישתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין: \n",
+                "<b>התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני וכו'.</b> במשנה פ\"ק דמעשרות (משנה ד') תנן התפוחים ואתרוגים חייבים גדולים וקטנים ומשמע דקטנים דקתני היינו משיתעגלו דקודם לכן אין ניכרים שהם תפוחים וצ\"ע מניין לו ומצאתי בירושלמי פ\"ק דמעשרות (הלכה ג') נהוראי בר שיליא אמר משום ר\"ש תפוחים קטנים פטורים [תפוחים גדולים חייבים] תפוחי מילי מילה בין גדולים ובין קטנים חייבים ודא מתניתא מהו מ\"ד קטנים במחלוקת מ\"ד מילי מילה ד\"ה עכ\"ל: \n",
+                "<b>התותים והאוג משיאדימו וכו' עד חייבים בקטנן כמו שביארנו.</b> משנה בפ\"ק דמעשרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר הירק וכו'.</b> זה ממה ששנינו שם (מ\"א) כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל: \n",
+                "<b>אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי וכו' עד אפילו פרידה אחת כולה חיבור.</b> ירושלמי שם. ומשמע התם דהא דאמרי' כל הרוח קאי גם לרמון וכך צריך לפרש דברי רבינו דוכן רמון שכתב קאי לכל מה שהוא באשכול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם פירותיו וכו'. עד חייבת במעשר.</b> משנה פרק בתרא דמעשרות (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרי יין שנתן עליהם מים וכו'.</b> משנה ו' פירקא בתרא דמעשרות ובגמרא בפ' המוכר פירות עלה צ\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מפריש עליו תרומה וכו'.</b> ירושלמי פירקא בתרא דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש פירותיו וכו'.</b> משנה פ\"ד דפאה (מ\"ח) ופ\"ג דחלה משנה ד': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'.</b> בפ\"ק דמעשרות (משנה ה') תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד:  "
+            ],
+            [
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בד\"א בגומר פירותיו וכו' עד אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, א\"א חוץ מדגן תירוש ויצהר וכו'. נראה שטעמו להשיג על רבינו שסתם וכתב בד\"א בגומר אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן וכו' וסובר הראב\"ד דה\"מ בשאר פירות אבל בדגן תירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד הם מתחייבים אפילו היה כוונתו להוליכם לבית ולדעת רבינו י\"ל שאע\"פ שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למכרן בשוק אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי ועל סברת הראב\"ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה אינו חייב בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר כי ילפינן מקרא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ע\"כ בדגן תירוש ויצהר היא דאילו שאר פירות פטורים הם וצ\"ע:   "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'.</b> בס\"פ המביא כדי יין כי אתא רבין א\"ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהאש והמלח קובעין</b> משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') הכובש השולק המולח בשדה חייב ואתמר עלה בירושלמי (הלכה א') אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ולמה לא מנה הכובש וכו'. טעמו דמדקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמו שאמרו מלח קובע על כרחנו לומר דחומץ אינו קובע והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופרושי קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולחו לאפוקי כובש שלא במלח א\"נ כובש היינו שישרה אותם במים ומלח וכן פירש רבינו בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שגם האש והמלח אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו</b> נראה שיש ללמוד כן מדין שאר הדברים הקובעים שאמר ר' יוחנן שאינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית וכו'.</b> משנה פ\"ק דמעשרות כתבתיה בסמוך ובפרק הפועלים (מציעא דף פ\"ז:) א\"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור\"י אמר אפילו חצר קובעת למעשר שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הא כתיב מן הבית אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת ואעפ\"י שבירושלמי פ\"ד דמעשרות רבי אמי בשם ר\"ש בן לקיש המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה פסק רבינו כאן וברפ\"ד כרבי ינאי משום דרביה דרבי יוחנן הוה. ויש לתמוה דהא תנן בפ\"ג דמעשרות (מ\"ה) אי זוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ובפ\"ח דתרומות (מ\"ג) תנן היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור וכי פליג רבי ינאי אמתניתין ותירצו התוספות בפרק הפועלים דלרבי ינאי מדרבנן חצר קובעת ואיהו לא אמר דאין קובעת אלא הבית מדאורייתא והכי דייק לשון רבינו שכתב בריש פרק ד' אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו. ובר\"פ כיצד מברכין פירש\"י אהא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: \n",
+                "<b>הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן וכו'.</b> בפרק הפועלים אהא דרבי ינאי ורבי יוחנן מתיב מר זוטרא איזהו גרנן למעשרות הקישואים והדילועים משיפקסו וכו' מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי משיפקסו עד שיפקסו מיבעי ליה אי תנא עד שיפקסו ה\"א עד דגמר לפיקוסייהו קמ\"ל משיפקסו מכי אתחיל פיקוסייהו: \n",
+                "<b>וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ד') וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא לבית סוכי תאנה וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דמעשרות: \n",
+                "<b>הכניס שבלים וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) וכרבי דהלכה כמותו מחבירו ובירושלמי רפ\"ד דמעשרות סתם כרבי: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתבואה וכו'.</b> בפ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר להערים על התבואה וכו'.</b> בר״פ אין עומדין (ברכות דף ל״א) אמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופירש״י ומכניסה בבית במוץ שלה קודם שיזרה אותה שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע עכ״ל. ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפרק זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגומר פירותיו וכו'.</b> בירושלמי רפ\"ד דמעשרות פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו גמר מלאכתן של פירות וכו'.</b> משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ה') אי זהו גרנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה ופי' רבינו ורבינו שמשון דשילוק לאבטיחים כפיקוס לקישואין: \n",
+                "<b>היה משפשף אחת אחת וכו'.</b> ירושלמי בפרק קמא דמעשרות היה מפקס ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צרכו וישלק כל צרכו וכו' וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבינו דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כל צרכו ורבינו תפס לשון התוספתא ואיני יודע למה לא תפס לשון הירושלמי שהוא יותר מכוון דוק ותשכח: \n",
+                "<b>ותורמין קישואין ודילועין וכו'.</b> תוספתא דמעשרות פ\"ק ומסיים אבטיחים ומלפפונות אע\"פ שלא שלק פירוש ואשמעינן דלענין אם רצה לתרום חשיב נגמרה מלאכתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> הירק הנאגד וכו' כלכלה משיחפה וכו' עד כל צרכו.</b> משנה ה' בפ\"ק דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גדול וכו' עד עד שימלא שניהם.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> אגד הירק אגד גדול וכו'</b> גם זה ירושלמי שם: \n",
+                "<b>הפרד והצימוקים והחרובין וכו' עד וממה שבתוך התבן ואוכל.</b> משנה ו' שם ופירש רבינו פרד הם גרגירי הרמון שמייבשים אותן. מן הקוטעין פי' רבינו שמשון שבלים קטועות שלא נידושו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונוטל מתחת הכברה ואוכל</b> בתוספתא דמעשרות פרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיניחנו בחביות וכו'.</b> משנה ז' שם היין משיקפה אע״פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור x (ומכל מקום) ושותה ופירוש משיקפה שיסיר החרצנים שצפין על היין ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ו) בעי אי האי קיפוי דבור או דחבית ופשט דהוי קיפוי דבור. ויש לתמוה על רבינו שכתב דהוי קיפוי דחבית וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דהתם אמרינן בתר הכי דרבי עקיבא אמר משישלה בחביות ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ב) גבי בעיא דפועל אי משל שמים הוא אוכל משמע דהלכה כרבי עקיבא דאמר משישלה בחביות. ואם תאמר ממה שכתב רבינו אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי משמע שאחר שנתנו בחבית אסור לשתות עראי והרי כתב ברישא שאף אחר שנתנו בחבית שותה עראי עד שישלה וי״ל דקודם שנתנו בחבית אע״פ ששלה שותה עראי פירוש משישלה שאחר שהוא בחביות עולים שמרים וחרצנין וצפין ע״פ היין נוטלין אותם וזורקן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השמן משירד לעוקה וכו'.</b> משנה ז' שם ופי' עוקה גומא שיורד השמן לתוכה ופי' עקל חבלים שקושרים על הזיתים לשום אותם תחת הקורה וממל היא שטוחנים בה הזיתים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי וכו'.</b> לשון המשנה ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן xx ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ובירושלמי (הלכה ד') מחלק רבי יוסי בר בון בין יד סולדת לאינה סולדת ופסק כמותו ומפרש רבינו חמיטה קערה קטנה והיא ותמחוי כלי שני ואינו מבשל וקדרה ואלפס כלי ראשון ומבשל וכבר נתבאר שהאש קובע למעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול של דבילה משיחלקנו וכו' עד עד שיעשר.</b> משנה ח' שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים וענבים שבמוקצה וכו'.</b> ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי ורב דאמרי אין אוכלים על המוקצה אלא על מקומן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן וכו'.</b> משנה שם (פרק ג' משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר ראשון שהקדימו בשבלין אסור וכו'.</b> בפ' קמא דביצה (דף י\"ג): \n",
+                "<b>כיצד היא אכילת עראי וכו' עד לתוך חיקו חייב לעשר.</b> משנה ה' בפ\"ד דמעשרות: \n",
+                "<b>וכן נוטל מן היין וכו'.</b> משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ופירש רבינו בפי' המשנה המקפה לתבשיל ר\"ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא ירושלמית (הלכה א') תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן (אם) סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד קודם שיעשר.</b> משנה ספ\"ק דפאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם גמרו וכו'.</b> כן משמע שם במשנה: \n",
+                "<b>ומותר להאכיל לבהמה וכו'.</b> נתבאר לעיל בפ' זה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד שיעשם חבילות. א\"א שבושים אני רואה בכאן וכו'. ואיני יודע מה שייך לומר כאן שיבושים שאם מפני שלא פסק אי ערימה קובעת בראש גגו כירושלמי או אינה קובעת כתוספתא זה לא יקרא שיבוש וכן מה שלא כתב אם בהמה אוכלת עראי בחצר ג\"ז לא יקרא שיבוש ולענין מה שהקשה מהירושלמי לתוספתא אפשר לומר דלא פליגי דירושלמי מיירי בשכנס החרובין שהיו בראש גגו והעמידן ערימה ותוספתא מיירי בשהביא חרובין והשליכן בראש גגו ומעצמן נעשו ערימה דיקא נמי דקתני בתוספתא היתה לו ערימה ולא קתני העמיד ערימה כדקתני בירושלמי ולישנא דמתני' נמי הכי דייקא דקתני החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד מהם לבהמה ופטור משמע שאע\"פ שהיה משליך חרובין בראש גגו והיו ערימה פטור עד שיכנסם ביד ויעמיד ערימה. ומ\"ש ותניא רשב\"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וכו' וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה וכו'. י\"ל שאפילו לפי דבריו שפיר עבד רבינו שלא חש לדרשב\"א משום דכיון דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ\"ש בספ\"א מהלכות תרומות הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי\"ל שרבינו סובר דרבנן פליגי עליה דההיא דמאכילין פקיעי עמיר וכו' סתמא במאכל בהמה היא ובפ\"ק דדמאי שנינו הלוקח לזרע ולבהמה פטור משמע דוקא דמאי אבל אם ודאי חייב לעשר. ומ\"ש וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס דבר פשוט הוא שכוונת רבינו בספר זה אינה לפרש אלא לאסוף ולחבר ולפיכך קראו חיבור כ\"ש שבמקום הזה לא היה צריך פירוש: \n",
+                "<b>ומאכיל פקיעי עמיר וכו'.</b> תוספתא פרק שני דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא קציצות בדרך וכו' עד שידוע שהם מדבר הגמור.</b> משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא כריכות ברה\"י עד מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות.</b> תוספתא פ\"ב דמעשרות. ורישא איתא בפרק אלו מציאות והתם מפרש טעמא: \n",
+                "<b>מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסים לשוק וכו' עד בשעה שנגמרה מלאכתן.</b> ירוש' בפ\"ג דמעשרות והטעם שכשהרוב מכניסין לשוק כבר נקבעו משנגמר מלאכתן כמו שנתבאר בראש הפ' ומעשר דמאי מפני שהוא ספק אם עישרן או לאו אבל תרומה ודאי תרם כמו שיתבאר ובמקום שהרוב מכניסים לבית זה היה מוליכן לבית ועדיין לא נטבלו ולכך אוכל עראי ומתקן ודאי לאכול מהם קבע מחצה על מחצה ספק ומעשר דמאי זהו בשדה שהרי פטור לפנינו אבל בבית מתקן ודאי דכיון שהוא מחצה על מחצה ונכנסו לבית הרי טבול לפנינו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהוא לפנינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'.</b> שם בירושלמי (הלכה א') עד כדון דבר שאין לו גורן אבל דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה שא\"א בגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה תרומה גדולה והטעם דבדבר שיש לו גורן צריך להפריש תרומת מעשר מפני שמאחר שהוא דבר שיש לו גורן וא\"א שתיעקר אא\"כ נתרמה תרומה גדולה הרי הוקבעה למעשר שהתרומה אחד מהדברים הקובעים למעשר. ולשון ספרי רבינו כאן יש בו ט\"ס ומצאתי בספר מוגה אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אע\"פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. ופירוש דברי רבינו במ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה נראה דברישא דקתני מתקנה ודאי היינו לומר שמפריש ממנה אף תרומה גדולה וע\"ז אתי בד\"א דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חדרי הנמלים וכו'.</b> משנה בסוף מעשרות (משנה ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב וכו'.</b> משנה ד' וירושלמי פ\"ג דמעשרות. \n",
+                "<b>ומ״ש מצא תאנים וכו'</b> שם במשנה (דף ס״ב:) תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) אמרינן תאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש רבינו דעל ידי כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו אם לאו והרי הן ספק ויש לתמוה א״כ היכי קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק ולומר שכלפי ששנה בזיתים וחרובין חייב שנה בתאנים פטורות כלומר שאינם בחיוב הזיתים והחרובין שהם חייבים ודאי אבל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקי וכ״כ רבינו בפירוש המשנה פטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המוצא זיתים וכו' עד או מתאנים שנתעשרו א\"א זה אינו צריך אלא שמא הפקירם עכ\"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל פ' אלו מציאות הביאו משנה זו להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש דא\"כ בזיתים וחרובין למה אסור ותירצו א\"ר אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו וכו' א\"ה תאנה נמי אמר ר\"פ תאנה עם נפילתה נמאסת וסובר רבינו שאע\"פ שתירוץ דר' אבהו ור\"פ לתרוצי לדרבא איתמר ולית הלכתא כוותיה דברי רבי אבהו ור\"פ קושטא נינהו ביישוב המשנה וכן הוכיח הרמב\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש פירות תלושין וכו' עד היו פטורים מן המעשרות.</b> משנה פרק רביעי דפיאה (משנה ח') ופ\"ג דחלה (משנה ד'): \n",
+                "<b>המקדיש קמה למנחות פטורה מהמעשרות.</b> כך מצאתי בספר מוגה והוא משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ו) גבי עומר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניסנו לביתו וכו'.</b> נתבאר בפרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שיכניסנו דרך השער וכו'.</b> בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין הטבל נקבע למעשר וכו' א\"א זה בדבר שאין לו גורן עכ\"ל. ואני אמר דאזדא לטעמיה שכתב בר\"פ זה גבי בד\"א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכבר כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין לוקין וכו' אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דמעשרות (הלכה א') אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה. וא\"ת למה תלה הדבר ביראה לי כיון שהוא פשוט בירושלמי וי\"ל שאע\"פ שהשלשה דברים מבוארים בירושלמי השלשה דברים אחרים אינם מבוארים ורבינו נ\"ל ללמוד אלו מאלו ועדיין יש לדקדק למה כתב אין לוקין מן התורה הכי הל\"ל אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית וממילא הוה משמע דינו למלקות: \n",
+                "<b>וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין בו ד\"א על ד\"א וכו'.</b> פ\"ק דסוכה אמרינן דלא חשוב לכמה דברים ובירושלמי דמעשרות פ\"ג אמרינן דאינו טובל למעשר: \n",
+                "<b>וכן הגגים וכו'.</b> משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה בגג ארבע אמות וכו'.</b> ירושלמי שם פירוש שאם אין בו ד' על ד' לא חשיב באפי נפשיה ובטיל לגבי בית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריפין והבורגנין וכו'.</b> משנה ז' שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובתי הקיץ והוא ד' עמודים וכו'</b> זהו פירוש האלקטיות השנוי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן סוכות שעושים בני הכרמים וכו'.</b> שם במשנה סוכת גינוסר אע\"פ שיש בו ריחים ותרנגולים פטורה: \n",
+                "<b>וכן סוכת היוצרים וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וסוכת החג בחג וכו'.</b> ג\"ז במשנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריפין והבורגנין טובלים לבעליהן.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>וכן בית הספר ובית המדרש וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הכנסת ובית המדרש וכו'.</b> בתוספתא סוף פרקא קמא דמעשרות: \n",
+                "<b>האוריארות והאוצרות שבשדות וכו'.</b> גם זה תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כשם שהבית קובע למעשר כך חצר קובעת וכו'.</b> בפרק ג' דמעשרות (משנה ה') תנן איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ר\"ע אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש פטורה ואיתמר עלה בירושלמי (הלכה ג') הלכה כדברי כולהון להחמיר וכו'. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר\"ע כל שאחד פותח ואחד נועל [פטורה] בשני שותפין לא בשני דיורין מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך הדיור ממחה אמר רבי יונה בבעל הבית ודיורו היא מתניתין בעל הבית ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בעל הבית ופסק התם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ופירש ר' שמשון דיורין קרוי שני שוכרין וממחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתני' בע\"ה ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בע\"ה פירוש ולא בשני דיורין דקתני היינו בבע\"ה ודיורו אבל שני דיורין הרי הם כשני שותפים: \n",
+                "<b>והשתא</b> מה שכתב רבינו שהכלים נשמרים בתוכה היינו כרבי ישמעאל. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה</b> היינו כרבי נחמיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או חצר שאם יכנס אדם לתוכה אומרין לו מה אתה מבקש.</b> היינו כר' יוסי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חצר שיש בה שני דיורין וכו'.</b> היינו דלא כר\"ע והטעם מפני מה שאמרו הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון ר\"ע נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחמרי דאפילו בשני שותפים או בשני דיורים חייבת והלכה כותייהו ויש לתמוה דהא פסיק בירושלמי הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ואין לומר דהיינו לומר דהלכה כוותיה בפירוש דברי ר\"ע אבל אין הלכה כר\"ע גופיה דהא קאמר התם הורי רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ולשון הורי הוא הוראה הלכה למעשה ונ\"ל דכיון דאמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לית הלכתא כר\"ע דפטר וכי אמרינן הורי רבי יוחנן כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע לאו למימרא שפסק כר\"ע שלא פסק אלא כרבנן דמחמרי אלא משום דהוה אפשר לפרושי דאפילו בבע\"ה ודיורו פטר ר\"ע ולפי זה כי פליגי רבנן עליה בבע\"ה ודיורו דוקא משום דכיון דבע\"ה מעכב ע\"י דיור הו\"ל חצר המשתמרת אבל שני שותפין או שני דיורין רבנן נמי פטרי ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר דבבע\"ה ודיורו מודה ר\"ע דחייב ופלוגתייהו בשני שותפין או בשני דיורין והשתא ה\"ק הורי רבי יוחנן כרבנן לחייב אף בשני שותפין או שני דיורין כרבי שמעון בן אלעזר דפריש דפלוגתייהו בהכי ולא כדהוה סלקא דעתך דבהא רבנן נמי פטרי ולפי זה הא דאמר רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתניתא ה\"פ בבע\"ה ודיורו היא מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר לא בשני דיורין בבעל הבית ודיורו קאמר לא בשני דיורין דעלמא דהנהו ושני שותפים שוים: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה פסק כרבי יוסי דפטר בנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש והיה לנו לומר דכיון דבלשון רבי יוסי נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי והוה ליה למיפסק כוותייהו כמו שכתבתי בדר\"ע. ויש לומר דבהא דרבי יוסי ע\"כ ליכא מאן דפליג דכיון דאין אומר לו מה אתה מבקש אין בה שמירה כלל ואנן חצר המשתמרת בעינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת וכו'.</b> משנה ו' בפרק שלישי דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר וכן היא כתובה בספרים הנכונים שתי חצירות זו לפנים מזו שתיהן קובעות סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית.</b> מ\"ש שתי חצירות זו לפנים מזו וכו' היינו דלא כרבי יהודה וכדאמר בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון רבי יהודה נשנית משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דאף החיצונה קובעת והלכה כוותייהו: \n",
+                "<b>ומ\"ש סוכת היוצרים.</b> משנה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחנות קובעת כבית</b> הכי משמע פרק שני דמעשרות (משנה ב') בהא דקתני ובעל השער ובעל החנות חייבין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> המוליך פירותיו ממקום למקום וכו' עד לבית שלנים בו.</b> משנה שם פ\"ב (משנה ג') וכת\"ק ופירוש בחזרה כתב רבינו שמשון כגון שבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא תאנים מן השדה וכו' עד ולא יאכל עד שיעשר.</b> תוספתא בפ\"ב דמעשרות ובירושלמי רפ\"ג דמעשרות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הביאן לאכלן בראש גגו וכו'. א\"א אני לא מצאתי כן בתוספתא וכו'. והאמת שהנוסחא בירושלמי כדברי הראב\"ד וטענתו שטען היא טענה שאין עליה תשובה ונראה שהוא ט\"ס בלשון רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לחצר חבירו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגירסת רבינו נכונה ומה שהקשה עליו דכיון דאינו בית לינה למה יקבע אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר א\"נ דלא אמרו אינו קובע אלא בית שלנים בו אבל ברוכלים שאין להם מקום קבוע ופירותיהם עמהם ודעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהם לכך אין קביעות לפירות אלא מקום שלנים שם אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי בערתי הקדש מביתי כתיב מן הבית כתיב אלא שעדיין קשה דכיון שדעתו היה לאכול במקום פטור ושכח והכניסה לחצר חבירו למה נקבעו והא אמרינן בבבא קמייתא דאם הכניס לאכול בחצר הפטורה אפילו שכח והכניס לביתו יכול לחזור ולהוציאן ולאכול מהן עראי וחצר חבירו ודאי לא עדיף מביתו אדרבא גרע, ואפשר היה לחלק בין שכח והכניס מחצר לביתו דשם הוא שוגג גמור שדרך לטעות בכך אבל בחצר חבירו אין זו שגגה ושכחה זו אינה אלא המלכה וחרטה ומזיד נקרא זה ולכך נקבע ועוד ששם נעשית מחשבתו שהכניס לחצר הפטורה אלא ששגג ולא הניחם שם והכניסן לבית כדרכו דמסתמא בחצר שלפני הבית מיירי וכיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו אלא קודם שיעלם לראש גגו הכניסם לחצר חבירו וכיון שקודם שנכנסו למקום הפיטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו ומחשבה ראשונה כמאן דליתא דמי דאתי מעשה ומוציא ממנה ודמיא הא לקובע פירות חבירו שלא מדעתו שנקבעו וכיון שחבירו שלא מדעתו קבען ה\"ה וכל שכן הוא שלא מדעת עצמו וסיוע מצאתי לזה בירושלמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שהיא נעדרת וכו'.</b> ירושלמי בסוף פרק ג' דמעשרות (הלכה ד') תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלים בתוכה עראי. אמר רבי שמלאי הלכה כרבי נחמיה תני זרע רובה חייב נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעם לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שעדר רובה ע\"כ בירושלמי והוא כתוב בשיבוש כמו שכתב הראב\"ד א\"א נ\"ל שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא וכו' עד וזה העיקר. טעמו במה שכתב שהסוגיא בירושלמי בטעות משום דבספ\"ב דעירובין (דף כ\"ג:) אמרינן קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר אלמא בזרעים מיבטיל דירה ולא בנטיעות וזה היפך הירושלמי הזה ועוד דהנה על נטע רובה פטורה קאמר והוא שנטעם לנויה של חצר דאדרבה מפני שנטעם לנויה של חצר הוה ליה להתחייב ולכן הוא מסכים לומר שנוסחת הירושלמי מוטעת וצריך לגרוס איפכא זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת והשיג על רבינו שאין דבריו לא כגירסא זו ולא כגירסא זו שגירסאות אלו מפלגי בין זרע לנטע והא כדאיתא והא כדאיתא ורבינו משוה נטע לזרע דבין בזה ובין בזה חייב ועוד שכתב שאם נטע לנוי חצר פטורה ואיפכא מסתברא דכיון דנטעה לנוי חצר הרי היא כחצר וחייבת ולדעת רבינו יש לומר שהוא גורס בירושלמי כגירסת ספרים דידן ושאני דין מעשר מדין עירוב דלענין מעשר בין זרע בין נטע אין מבטלין אותה מדין חצר אלא א\"כ נטע לנוי חצר דאז הוי דבר קבוע והוא עיקר והוה ליה כגנה והוא שהיתה נעדרת וה\"פ נטע רובה פטורה והוא שנטעה לנוי של חצר אבל אם נטעה שלא לנוי חייבת כמו בזרע וקאמר הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת פירוש אע\"פ שהיא נעדרת דאע\"ג דבנעדרת רובה פטורה היינו משום דכשהיא נעדרת נראית כשדה ממש אבל כשזרעה אחר כך יצאה מתורת שדה והוה ליה כחצר כך נראה לי בדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם עלה לראש התאנה וכו' עד שאינו אוכל שם אלא אחת</b> משנה שם ובמשנה י': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גפן שנטועה בחצר וכו' עד ואוכל שם.</b> ג\"ז משנה ט' שם וכרבי עקיבא: \n",
+                "<b>היה אוכל באשכול וכו'.</b> משנה פרק ח' דתרומות (משנה ג') וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומה שכתב אע״פ שיצא מן החצר וכו'.</b> הכי משמע ממה דתני ר' נתן על מתניתין בירושלמי שם ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) על ר״א ומיניה נשמע לרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעשרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח פירות תלושין וכו' ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דמעשרות דמים כמקח:  ",
+                "<b>הרי שלא נתן דמים והיה בורר וכו' עד אם רצה להחזיר.</b> בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) ופירוש אם רצה להחזיר כלומר אם רצה המוכר וזהו מה שאמרו שם<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">[בקשתיו ולא מצאתיו].</i> (מדעת המוכר):"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח במחובר לקרקע וכו'.</b> משנה ריש פרק ה' דמעשרות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו וכו'.</b> עד שהרי לקחן במחובר. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש א\"א לא מצא זה בתוספתא וכו'. ואני אומר מה שכתב רבינו ואם קצץ התאנים וצירפם וכו' לא מהתוספתא למד אלא מדיוק לשון המשנה הוא נלמד דקתני בורר ואוכל משמע הא אם קצצן וצרפן חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחליף עם חבירו וכו'</b> בספ״ב דמעשרות המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות זה לאכול וזה לקצות חייב רבי יהודה אומר המחליף לאכול חייב ולקצות פטור ובירושלמי ניחא לאכול חייב לקצות חייב פירוש בתמיה א״ר אליעזר ר״מ היא דר״מ אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן ומשמע דלא קי״ל כר״מ מדמתמה גמרא לקצות חייב ועוד דקאמר עלה שם ר״מ ורבי אליעזר שניהם אמרו דבר אחד וקי״ל דכל כה״ג הויא שטה ולא קיימא לן כחד מינייהו. ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) א״ר יוחנן דאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולאפוקי מהא דתנן המחליף פירות עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וכו' חייב ר״י אומר לאכול חייב לקצות פטור ופרש״י המחליף היינו מקח לקצות דהיינו לא נגמרה דמקח קובע אפילו בשלא נגמר. לאכול חייב זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי וכו': כתב</b> הראב\"ד האומר לחבירו צא ולקט וכו' א\"א בתוספתא אינו כן וכו'. ויש לומר דהא מילתא איתא בירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא כריסי משלך הממלא את כריסו פטור והאוכל במנין חייב רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא ואין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל ופטור א\"ל אין הכא למה הוא חייב א\"ל במצרף אי במצרף אפילו הממלא את כריסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין א\"ר שמיי אין לו חליפין שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל. ומפרש רבינו דכי אמר אם במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקשיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אין לו חליפין וכו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה לממלא כריסו משל חבירו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמילוי כריסו מסתברא דיותר מעשרים תאנים נתכוון רק במתנה נתן לו מילוי כריסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א\"ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט העשרים תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מילוי כריסו נתן אותם לו שכיון שהחליף והם במחובר שכן אמר לו לקט ולא באו עדיין לגורן לכך אינו חייב אלא במצרף ולכן שניהם פטורים וטעם שכתב רבינו שאין זה חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כריסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף דומה לדין שכתב למעלה הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור וכו' קצץ וצירף חייב ומהירושלמי שכתבתי אתה למד שמה שחייב רבינו בצירף לאכול במנין הוא ולא לממלא כריסו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> והמתנה אינה קובעת כמכר.</b> שם: \n",
+                "<b>ועם הארץ שהיה עובר בשוק וכו'.</b> משנה וירושלמי שם ונראה שהטעם שחילקו בכך שכשרוב העם מכניסים לבתים ודאי שזה לא עישר שעדיין הם בשוק וחזקה שלא ראו פני הבית וסתמא שאינם מעשרים עד שיראו פני הבית הילכך כשיכניסום אלו המקבלים לבתיהם מעשרים ודאי ואם הרוב מכניסים לשוק כיון שנגמרה מלאכתן נתחייבו כמו שנתבאר רפ\"ג הילכך כשיכניסום אלו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי שמאחר שכבר נתחייבו במעשר איכא למיחש שמא עישר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים וכו'</b> שם במשנה טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי ובירושלמי (פ\"ב הלכה א') אם במקום שהרוב מכניסין לבתים בהדא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול אני מעשר על ידיך אבל במקום שהרוב מכניסים לשוק אינו נאמן לומר עישרתי ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן. ונראה דהכי קאמר דכיון שאמר טול והכניס הוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר או יעשר על ידו ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר או שיעשר לענין שיהיה פטור לגמרי אלא הו\"ל דמאי הילכך אינם מתקנין אלא דמאי. ומ\"מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן גבי אם אמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי: \n",
+                "<b>נתן לו דבר וכו' עד וזה אוכל וחייב.</b> ירושלמי שם ונראה הטעם בדבר מרובה דכיון דבעין יפה הוא נותן הו\"ל כאומר טול אני מעשר על ידיך וכיון שאין אנו מאמינים שעישר חייב לעשר ודבר שאין דרכו ליאכל חי כיון דע\"כ צריך להכניסו לבית לבשלו הוי כאומר הכניס לבית וזהו טעם אדם שאין דרכו לאכול בשוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אנשים וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן אנשים וכו' א\"א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב בספ\"ד הביאן לאכלן בראש הגג ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו וכאן כתב שאין הבית שאינו שלו קובע לו. ויש לומר שכבר כתבתי שם שנ\"ל שיש ט\"ס שם בדברי רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לתוך חצר חבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר בארנו</b> הוא בפ\"ד ובא לתת טעם למה מי שאינו בעל השער ובעל החנות פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועלים כו' עד הרי זה כלוקח.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכרו לנכש עמו בזיתים וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעשרות (משנה ג') השוכר את הפועל לעשות (עמו) בזיתים א\"ל ע\"מ לאכול זיתים אוכל אחד אחד [*כ\"ה בירושלמי ובבלי פטור] ופטור ואם צירף חייב לנכש בבצלים א\"ל ע\"מ לאכול ירק מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ובירושלמי (הלכה א') מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור ואם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזיתים מן דבתרה לנכש בבצלים:   "
+            ],
+            [
+                "<b>קצץ הפועל שיאכל ליטרא וכו'.</b> בפרק הפועלים עלה פ\"ט: \n",
+                "<b>לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פועל שהיה עושה בלבסין וכו'.</b> משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא פועלים וכו'.</b> משנה פרק ג' שם (משנה ב') המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים ופטורים xx אבל אם יש להם עליו מזונות אוכלים אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא נגמרה מלאכתן.</b> נתבאר בריש פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המבשל ואחר השולק וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דמעשרות (משנה א'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המעשן את הפירות וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהוא נלמד מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ט:) פועל מהו שיהבהב באור ויאכל דמהבהב היינו מעשן ול\"נ דאין משם ראיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומן פירות באדמה.</b> משנה פרק ד' דמעשרות (משנה א') המכמן באדמה פטור: \n",
+                "<b>ומה שכתב או בתבן או בזבל:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן יין לתבשיל חם וכו'.</b> משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ז'): \n",
+                "<b>מזג יין במים חמין נקבע וכו'.</b> משנה פ\"ד דמעשרות (מ\"ד) שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן פטור דברי ר\"מ רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב וחכמים אומרים על החמין חייב על הצונן פטור וידוע דהלכה כחכמים ומפרש בפ\"ק דשבת (דף י\"א:) דטעמא דפטור על הצונן מפני שהוא מחזיר את המותר כלומר אבל חמין אינו מחזיר המותר לגת מפני שמחמיץ היין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השום והשחלים וכו' עד אינו נקבע.</b> ירושלמי שם. והא דלתמחוי לא נקבע מפורש שם דהיינו דוקא בתבשיל צונן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המולח פירות וכו' הפוצע זיתים וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב טובל הזיתים אחד אחד.</b> בפרק הפועלים מסקינן הכי: \n",
+                "<b>הנוטל זיתים מן וכו'.</b> ג\"ז משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם פירותיו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנגמרה וכו'.</b> בסוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) ובירושלמי פ״ב דתרומות דקאמר התם ר״י דאפי' ליקטן שלא לצורך שנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כא-כב)</small> תינוקות שטמנו תאנים וכו'.</b> משנה פ\"ד דמעשרות: \n",
+                "<b>תאנה שהיתה מיוחדת וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל באשכול וכו'.</b> משנה בפ\"ח דתרומות (מ\"ג) וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו</b> יש לתמוה על זה ממאי דאתמר עלה בירושלמי שם ובגמרא דידן ס\"פ המביא כדי יין בשם רבי נתן אליבא דרבי אליעזר ומיניה נשמע לרבי יהושע דאפי' הניחם לאחר השבת לא יגמור ורבינו עצמו כתב כן בספ\"ד גבי חצר וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למו\"ש ויגמור אלא בשבת עצמה יגמור כלומר ומינה נשמע לרבי יהושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוקא אבל אם הניחה יגמור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מחליקין בתאנים וכו'.</b> משנה ספ\"ק דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק ופירוש מחליקין לשפשף העיגול של תאנים וענבים (ותאנים) להחליק פניו וקאמר שמותר לעשות זה בתאנים וענבים של טבל ואין זה נקרא מפסיד הטבל: \n",
+                "<b>וכל שאסור לזרים לאכלו בתרומה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ו) ופירש״י בטבל טמא ואין צ״ל בטהור ולקמיה מפרש טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מחפין בטבל וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'</b> בספ\"ק תנן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבא ומשמע דרבנן פליגי עליה וכן אמרו ברפ\"ה דמעשרות בירושלמי ואין הלכה כר\"ע דיחידאה הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתילים וכו'.</b> משנה רפ\"ה דמעשרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העוקר לפת וצנונות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ליטרא מעשר טבול שזרעה וכו'.</b> בס\"פ הנודר מן הירק (עלה נ\"ח:) פירוש ליטרא מעשר טבל מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר חייבת במעשר כל עשר ליטרין ואותה ליטרא שנטע בן לוי כשאינה מעושרת אע\"פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח בן לוי אשתקד שלא הפריש ממנה מעשר עליה עשירית ליטרא ממעשר טבול לתרומת מעשר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה: \n",
+                "<b>ליטרא בצלים שתקנום וזרעום וכו'.</b> שם (עלה נ\"ז) פירוש שתקנה ועישרה כהלכתה וזרעה וגדלה מתעשרת לפי כולה אע\"פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולין ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעונים שהביאו שליש וכו'.</b> מנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה בעי רבה לענין מעשר מאי ה״ד כגון x דמרחינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפו להו וכו'. א״ל אביי מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא א״ל דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה ואתינן למיפשטא מההיא דבצל דבסמוך ודחי התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו ולא איפשיטא וז״ש רבינו ואין אלו דומים לבצלים וכו' כלומר ומש״ה לא פשטינן מבצלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע את הטבל וכו'.</b> בפרק ט' דתרומות (משנה ו') תנן הטבל גדוליו מותרים בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וגרסינן בירושלמי פירקא קמא דדמאי (דף נ\"א:) זרע טבל פטור שכבר אבד בדבר שאין דרכו להתלקט אבל בדבר שדרכו להתלקט קונסין אותו שילקט אותו בלא צמח אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. \n",
+                "<b>ומה שכתב עד שלש גרנות והרביעי מותר</b> ירושלמי פ\"ט דתרומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה הגידולין אסורים וכו'. ומה שכתב וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו: אין מוכרין את הטבל אלא לצורך.</b> משנה בפ\"ה דדמאי (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ולחבר.</b> שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר וכו'.</b> בפ\"ג דדמאי (מ\"ג) תנן כל דבר שאין אדם רשאי למכור לחבירו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו ובירושלמי (הלכה ג') אמר רשב\"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקסרין ולמדתי בו שלשה דברים וכו' ולא מתני' היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתי מימר לך אע\"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא דכוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות ונזכר שהם טבל וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ז דדמאי. וכתב הראב\"ד א\"א ואותן המעשרות ותרומת מעשר וכו'. ומצאתי כתוב טעות סופר יש בהשגה זו כי מלת ולא מיותרת במ\"ש ולא ממקום אחר דאדרבה אינו מתקנן אלא ממקום אחר והיא היא ההשגה שאילו היה יכול לתקנן מתוכן כמו שנראה מהתוספתא שמביא בסוף הדבור שאמרה קורא שם למעשרותיהן דמשמע מיניה וביה לא היה קשה כ\"כ דבתיקון נקל כזה סמך על המבין אבל זה א\"א בלא תקלה לכהן פירוש שאם לא היו כאן אלא ספק אבדו פירות שמכר היה די בקריאת שם למעשרות וממ\"נ מתוקן אם קיימים הרי כולם מעשרות ואם אבדו הרי הן טבל מתוקן בקריאת שם זה ואוכל הכל אבל יש ספק אחר שמא אבדו מקצתן ונמצאו מעשרות אלו מקולקלים מטבל ומעשר מעורבים דמרבה במעשרות ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט במעשרות למ\"ד אין בילה דקי\"ל כוותיה הילכך אין תקנה לתקן אלא ממקום אחר ואחרון אחרון ירקב כדברי התוס' בפרק השולח וזהו מ\"ש הראב\"ד ולבסוף א\"א אלא שתרקב אא\"כ חזר בע\"ה ותיקן פירותיו בתנאי פירוש אחר שיפריש מעשרות שמכר ויתקן פירות אחרים כשיעור פירות שמכר בתנאי שיאמר הרי מעשרות כרי זה בצפונו או בדרומו בתנאי אם פירות שמכרתי קיימים ואם אבדו פירוש שמכרתי או נאבדו שנמצאו מעשרות כשהפרשתי עליהן טבל אין בדברי כלום המעשרות שקבעתי בכרי זה ואותן המעשרות שהפרשתי על פירות שמכרתי יהיו על כרי זה וכן אבדו מקצתן יתבטלו דברי במעשרות שקבעתי בכרי זה לפי חשבון ונמצא הכל מתוקן דאף את\"ל שאבדו מקצתן אותו טבל שבמעשרות כנגד מה שאבד ועשה מעשרות לחלק מהכרי כנגד מה שנתבטלו בו דבריו במעשרות שקבע וזה פשוט וגם לפי תירוץ זה יש השגה על רבינו שהו\"ל לפרש שאין לסמוך בתיקון זה על המבין ובתוספתא דמע\"ש אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם פירוש שלפי התוספתא שאמרה תיקון נקל אינו קשה כ\"כ שסמך על המבין אבל מה נעשה שתיקון התוספתא א\"א בלא תקלה לכהן מהטעם שכתבתי וע\"כ לומר דמשבשתא היא או לפרש פי' לפירושה דקריאת שם לאו דוקא אלא הפרשה ממקום אחר א\"נ קריאת שם בתיקון פירות בע\"ה ובתנאי וכדפרישית עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות לחבירו מוכר וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דמע\"ש וירושלמי פ\"ז דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פורעין חוב וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקחו בית וכו'.</b> בפרק הזרוע עלה קל\"א ופירש רש\"י חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח טבל וכו'.</b> משנה בפ' ה' דדמאי (משנה ח'): \n",
+                "<b>המקבל שדה מישראל וכו'.</b> משנה שם פ\"ו (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל החוכר שדה מישראל וכו'.</b> שם במשנה וכר\"י דמפרש דברי ת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוכר שדה מן העכו\"ם וכו'.</b> גם זה שם משנה ב'. \n",
+                "<b>ומ\"ש קנס קנסוהו בזה וכו'.</b> בפרק השואל (מציעא דף ק\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו\"ם וכו'.</b> שם בפרק הנזכר (מ\"ב) וכר\"י דליכא מאן דפליג עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו חוכר ואיזהו מקבל וכו' עד במעות.</b> ירושלמי ריש פרק ו' דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שקבלו שדה וכו'.</b> משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן או לוי שלקחו פירות מישראל וכו'.</b> משנה בספ\"ק דפיאה (מ\"ו) כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו וקאמר עלה בירושלמי (הלכה ה') א\"ר יוחנן קנס קנסו להם שלא יהו קופצים לגתות ולגרנות ומשמע דקאי אדיוקא דמתניתין דמשמע הא אם מירחו אין המעשרות שלהן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אני אומר שאינו קנס וכו'. ומאחר שדברי רבינו מבוארים בירושלמי שהוא משום קנס יש לתמוה עליו איך כתב אני אומר שאינו קנס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן או לוי וכו'.</b> תוספתא פרק ו' דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו'.</b> משנה בפ\"ו דדמאי (מ\"ג) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'.</b> שם במ\"ד ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש המתנות חולקים</b> תוספתא פרק ו' ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהם קיבל מלוי מעשר ראשון ללוי תרומה ומעשר שני חולקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקבל זיתים וכו'.</b> משנה ה' בפ\"ו דדמאי המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה ומדסתם ולא חילק x (רבי יהודה אומר ישראל שקיבל שדה) ועוד מדמסיים בה רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים משמע דלא שאני לת\"ק בין כהן ולוי שקיבלו מישראל לישראל שקיבל מכהן ולוי וסובר רבינו דדוקא מפני שהוא חשוב אבל שאר אילנות דינם כקרקע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שמכר שדה לישראל וכו' עד אותם המעשרות.</b> בר\"פ המוכר את הבית (ב\"ב דף ס\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שקיבל שדה וכו' וכן בן לוי וכו'.</b> תוספתא פרק ו' דדמאי. כתב הראב\"ד א\"א נוסחא דתוספתא וכו'. ואני אומר נוסחת תוספתא דידן כלשון רבינו ונוסחת הירושלמי פרק ו' דדמאי כלשון הראב\"ד וסמך רבינו על התוספתא משום שאם ישראל מוכר לכהן לא נקרא זה כהן עושה כהן דכי היכי דכהן המוכר לישראל אנו אומרים ששייר מקום המעשר הכי איכא למימר בישראל המוכר לכהן אבל בישראל שקיבל מכהן שייך שפיר למימר אין כהן עושה כהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שירש טבל ממורח וכו'.</b> בספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שדהו בקבלה לעכו\"ם וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא בפרק ז' דדמאי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד או למי שאינו נאמן על המעשרות פירוש שהוא חשוד עכ״ל. טעמו לומר דמן הסתם ישראל בחזקת כשרים הם עד שיחשד ואיני יודע זו מניין לו ואפשר שטעמו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיו לו מאה לוג וכו'.</b> בפרק כל הגט עלה כ״ה ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור״ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקובע מעשרות בפי החבית וכו' עד אוכל מפיה.</b> תוספתא פ\"ח דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לאדם לקבוע מעשר שני וכו'.</b> כן משמע בירושלמי ספ\"ק דדמאי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א היינו סבורים וכו'. ביאור דבריו שהיה סבור בתחלה שאין מעשרין ממנו על מקום אחר כשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר ולאפוקי ממ\"ש רבינו שעושהו תר\"מ למקום אחר ואח\"כ מצא בירושלמי כדברי רבינו דגרסינן ספ\"ק דדמאי (הלכה ד') עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן פוטר הוא אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל ועושה אותה שני ופודה אותה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר ודייק הראב\"ד דדוקא תר\"מ אמרו אבל לא תרומה גדולה והטעם משום דכיון דתרומת מעשר מחמת מעשר אתי שפיר מצי עביד לה מסאה שהיתה מעשר שני מה שאין כן בתרומה גדולה שאינה באה מחמת מעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח פירות וכו'.</b> משנה ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות. ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מצאן שאבדו ה\"ז חושש לכל מה שהפריש.</b> שם במשנה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א ובגמרא חלוקים חביריו על ר' אליעזר ופירש\"י חלוקים ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודים וכל פירות שתקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מעשר ודאי.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> המלוה מעות וכו'.</b> משנה שם (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומזכה בהם ע\"י אחר</b> כשמואל שם ורב נמי לא פליג עליה לענין דינא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היו רגילים ליטול ממנו וכו'.</b> כרב שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא מחשב וכו' עד זוכה הלה במה שבידו.</b> הכל שם: \n",
+                "<b>והוא שהניח להם קרקע וכו'.</b> שם יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ומפרש רבינו דארישא קאי וה\"ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים דעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שאמר לבן לוי וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות במגורה וכו'.</b> משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ב') מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עוד ח' סאין ואוכלן דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון ודברי רבינו פה פירש משנה זו לסברת חכמים וכן פירשה ר\"ש בדרך אחרון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית וכו'.</b> משנה פ\"ה דפאה (משנה ה'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם עשאן בגורן חייב מדבריהם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יג)</small> מי שהיו לפניו שתי כלכלות וכו'.</b> משנה פ\"ז דדמאי (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מעשרן וכו'</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה אחת גדולה מחבירתה וכו'.</b> כלומר שמאחר שהאחת אפשר שהיא כ\"כ קטנה שאין בה כדי להפריש מעשרות שתיהן ולפיכך כתב שמפריש מן הקטנה מעשר הגדולה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפירות שהורם מהם וכו'.</b> משנה פרק בתרא דדמאי (משנה ז') מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה וא' ק' חולין מתוקנים מאה מעשר נוטל מאה ועשר מאה טבל תשעים מעשר תשעים טבל שמונים מעשר לא הפסיד כלום זה הכלל כ\"ז שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ופירש רבינו וז\"ל שמור זה העיקר והוא שתרומת מעשר עולה באחד ומאה ר\"ל כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים דיחזור הכל מאה ואחד יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד וזהו ענין תעלה וכו'. והענין הראשון מזאת ההלכה הוא כשנתערב מאה חלקים טבל ומאה חלקי' חולין ונעשה הכל מאתים חלקי' אמר שיטול מאלו המאתים חלקים ק\"א ויהיו הק\"א שנפל טבל והצ\"ט [שהניח] חולין כמו שהיו ונמצא מפסיד מהחולין אחת אבל הק' הם ק' של טבל הראשונים והאחת היא תרומת מעשר מאותם מאה של טבל וכאילו זה החלק נופל במאה חולין יטלוהו ממנו כמו שביארנו והסברא נותנת שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא והוא תרומת מעשר שלו שנפל במאה של חולין ועלה בק\"א לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה שיהיה ניטל מה שנפל ולא יחסר מהחולין כלום אבל חסרנו בכאן מהחולין אחד שאנו חוששים [שאם נסיר מאה לבד] שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד שזה שנטלנו הם המאה של חולין והנשארים הם המאה של טבל ואין הדבר כן לפי שהטבל הוא הניטל וזה ענין מה שנאמר בגמרא ונוטל ק\"א וא\"ר יוסי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלם. והענין השני מהלכה זו כשנתערב מאה חלקים של טבל עם אחרים שהם ממעשר ראשון יטול כמו כן ק\"א ויהיו מעשר ראשון והצ\"ט חלקי' הנותרים הם טבל כמו שהיו ונמצא שחסר חלק אחד מהטבל אבל המאה חלקים הם ק' של מעשר הראשונים והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר המחוייבת למאה של טבל ונחשוב שנתערב עם מאה חלקים של מעשר ודינו שיעלה כמו שביארנו ואינו מדומע ומפני זה נשארו הק\"א שהוציא מעשר ראשון כמו שהיו והיתה הסברא נותנת ג\"כ בכאן להוציא המאה של מעשר בלבד מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר יעלה בק\"א אבל אמר נוטל מאה ואחד מפני הטעם ההוא שפירש הגמרא בענין הראשון והוא שאילו היה נוטל מאה חלקים בלבד היינו אומרין מאה חלקים של טבל הם שהוציא והמאה הנשארים הם המעשר ואין הדבר כן לפי שהמעשר הוא שיוציא ומפני זה יוציא ק\"א כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף. והענין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנים ומאה מעשר הוא אומר שיוציא ק\"י ויהיה הכל מע\"ר והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחוייבים למאה של מעשר וכאילו נפלו במאה של חולין והוציאו אותם וחסרו מהחולין לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר הם עשירית מאה של חולין [ואינם חלק מק' מהם וכמו כן] לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר מבוארות ומיוחדות כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע מפני שהן אמצעיות בין שתי הקצוות ר\"ל שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר וכמו כן א\"א לומר שיעלו וישארו החולין בחשבונם כמו שהיו מאחר שהם עשירית החולין [אבל תעלה תר\"מ באחת וק'] וגזרנו בהם מהדימוע גזירה בינונית ואמרנו שיחסר מהחולין כמו תר\"מ וכו' [ודע] שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אז נקרא חולין אף על פי שלא הוציאו ממנו המעשרות וכו'. x (וכשהוציאו ממנו גם המעשרות יקרא חולין מתוקנים והשמיענו שאף ע\"פ שהם חולין מתוקנים אם נתערב בהם מעשר יחסר מאותם כמו תרומת מעשר שבאותו מעשר כמו שאמר נוטל מאה ועשר). והענין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר יפרישו תשעים של מעשר בלבד ונשארו מאה טבל כמו שהיו ולא הפסיד כלום והדבר שגרם לנו בענין הזה שלא נקרא שם לתר\"מ של טבל ונוציא צ\"א מפני שהחלק האחד מהטבל שהוא תרומת מעשר כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר חזר המעשר ההוא כולו מדומע מפני שתרומת מעשר [לא] תעלה [בפחות] באחד ומאה וכו' ומפני זה לא יקרא שם לתר\"מ של טבל בענין הזה כדי שלא יפסיד המעשרות וישוב מדומע ועל זה הדרך בעצמו יתבאר לך מה שאמר צ' טבל פ' מעשר וכו'. ומ\"ש כל זמן שהטבל מרובה ר\"ל מרובה על המעשר וכו' אבל כשיהיה המעשר מרובה על הטבל מפרש בגמרא שהוא מפריש טבל ושיעור תרומת מעשר המחוייבת לטבל והמחוייבת למעשר ההוא ויתן שתי התרומות לכהן. ע\"כ דברי רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ה)</small> ומה שכתב רבינו טבל שנתערב בחולין מתוקנים וכו' אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנים כדי תר\"מ שבטבל.</b> ספ\"ג דחלה (משנה ט') זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא (עליו) לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון: \n",
+                "<b>ודע</b> שטבל האמור במשנה זו שהורמה ממנו תרומה גדולה מדקתני נוטל ק\"א ולא קתני נוטל ק\"ג והכי אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני כלומר ולא לתרומה גדולה ומדברי רבינו פה נלמוד כן שכתב וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר משמע דעד השתא מיירי כשאינו טבול אלא לתרומת מעשר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד כיצד מאה סאה של טבל וכו' א\"א תמה אני מאד וכו'. ומה שתמה על רבינו י\"ל שמאחר שיש כאן מאה סאה חולין מתוקנים כשנתערבו עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין מתוקנים וא\"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא ק' של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי ק' חולין מתוקנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד על דברי רבינו והטעם שכתב אינו טוב איני יודע למה כתב כן דכיון שכשנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה ובב\"ר אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין מתוקנים ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר ולפיכך אמרו שיעלה ק\"א כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה ק\"א הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תר\"מ ומאי גריעותא דהאי טעמא שאמר עליו שאינו טוב וכבר כתבתי דברי רבי' בפירוש המשנה שזה הוא פי' מה שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו כטבלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנים אוסר בכל שהוא: ומ\"ש ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מהחולין המתוקנים כדי תרומת מעשר וכו'.</b> זו היא ששנינו מאה טבל מאה מעשר נוטל ק\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש טבל שנתערב במעשר טבול וכו' זו היא ששנינו ק' טבל ק' מעשר נוטל ק\"א: כתב</b> הראב\"ד טבל שנתערב במעשר טבול וכו' עד הנשארות. א\"א אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' עד כמו תר\"מ שבטבל. מ\"ש אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' י\"ל שתיקן הוא שיחזור כמות שהיה וכמבואר במה שכתבתי מלשון רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היה המעשר מרובה קרא שם לתרומה מעשר שבטבל כו' כיצד מאה טבל וכו' עד והם מעשר כשהיו: כתב</b> הראב\"ד בחיי ראשי אפשר שיבא לידי טעות גדולה מזו וכו' וי\"ל שרבינו סובר שמאחר שהיו מאתים מעשר שתרומת מעשר של עשרים סאין אין אדם שיטעה לומר שבשתי סאין שהפריש יהא מתוקן. ולפי שראיתי בספרי רבינו טעות סופר אמרתי לכתוב הנוסחא הנכונה היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר שבטבל ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש ק\"ג והשלש הן תרומת מעשר של ק' טבל ושיעור ת\"מ ממאתים (מעשר) כדי שלא יבאו לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ\"ז והם מעשר כשהיו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> מי שהיו לו עשר שורות וכו'.</b> משנה בסוף דמאי (משנה ח') מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי חביות לוכסן חצי שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל ד' חביות מד' זויות שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שורה אחת לוכסן חצי שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי שורות לוכסן חבית אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל חבית וחבית. וכתב שם רבינו שמא תאמר היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות והלא עישוריתם י' חביות יש לך לדעת שלא גזר זה המעשר על החביות האלו. ואמנם עשאו מעשר על שיש לו במקום אחר אם קבע כד אחת משורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא שיש כאן ד' שורות חיצונות לד' רוחות ולא ידע אי חיצונה שבמזרח או חיצונה שבמערב או בצפון או שבדרום נוטל שתי חביות לוכסן דהיינו חביות שבקרן דרומית מזרחית ושבקרן צפונית מערבית שכל חביות שבקרן נמנית מן השורה לשני רוחות ואם קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו הוא דלא ידיע באי זו שורה ובאי זה צד של שורה הוטל ד' חביות מד' זויות דמה נפשך אחת מהן מעשר כדפרישית. ואם אמר חבית אחת משורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו שורה מהן דהשתא מסופק אף בפנימית הילכך נוטל שורה אחת באלכסון מתחיל מקרן דרומית מזרחית ונוטל חבית אחת מכל שורה עד קרן צפונית מערבית ואם אמר חצי שורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו חצי שורה דהשתא מסופק בכולן ובאי זה צד של חצי שורה הילכך לא סגי באלכסון אחד ונוטל שני אלכסונין אחד מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך באלכסון עד צפונית מערבית ואחד מתחיל מקרן מזרחית צפונית והולך ונוטל באלכסון עד קרן מערבית דרומית: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק במה שכתב רבינו שמערב חביות אלו ומפריש מהן והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובת זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ\"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בימי יוחנן כהן גדול וכו'.</b> פירקא בתרא דסוטה (דף מ\"ח) ופירקא קמא דיומא (דף ט') וכתב רבינו שהיה אחר שמעון הצדיק לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שאין מפרישין וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דדמאי (משנה ג') וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמפרישין מן הדמאי וכו'.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ד') \n",
+                "<b>ומ״ש אין מברכים עליהם לפי שהוא ספק.</b> זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ורבא נתן טעם מפני שרוב ע״ה מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעשרין את הדמאי וכו'.</b> משנה פרק ה' דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינו רשאי להפריש ת\"מ וכו'.</b> כן משמע ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי.</b> משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ד') גבי דמאי אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום ומשמע דוקא הקדים שני לראשון אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא וכן בדין שהרי תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר ואם אין המעשר היאך יפריש מעשרו ומפני כך בכל מקום במשנה דמסכת דמאי מקדים לסיים מקום תרומת מעשר בעודו חולין ואינו קורא שם עליו עד שיקרא שם למעשר ראשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו וכו'.</b> במשנה פ\"ה דדמאי (מ\"א): \n",
+                "<b>וכן הלוקח ככר מן הנחתום וכו'.</b> משנה שם פ\"ה דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המזמין את חבירו וכו'.</b> משנה רפ\"ז דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שמותר להתנות תנאים אלו על הדמאי אע\"פ שאינו ברשותו אבל על הודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד היו ק' תאנים של טבל וכו'.</b> משנה שם פ\"ז (מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך לרחוש בשפתיו וכו'.</b> שם בירושלמי על ההיא דהמזמין את חבירו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וטבל שיש עליו תנאי זה וכו' ונותן עיניו בצד זה כו'.</b> ירושלמי בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו ע\"ה כוס לשתותו וכו'.</b> משנה ב' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת וכו'.</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>וכן פועל שאינו מאמין לב\"ה וכו'.</b> משנה ג' בפירקא בתרא דדמאי פועל שאינו מאמין לב\"ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו וט' הבאות אחריה עשויות מעשר על צ' שאני אוכל זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' x וחוסך גרוגרת אחת רשב\"ג אומר לא יחסוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של ב\"ה רי\"א לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב\"ד ובתוספתא תנאי ב\"ד שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר עני משל פועל ובירושלמי כתוב בהפך והוא ט\"ס ויש לתמוה למה פסק רבינו כרבי יוסי ולא כת\"ק או ה\"ל למיפסק כרשב\"ג שכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' ויש לומר שרבינו מפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לתת טעם לדבריו וכן כתב בפי' המשנה והו\"ל רשב\"ג יחיד דאין הלכה כמותו וז\"ל רבינו בפירוש המשנה פירוש חוסך מחסר ומ\"ש חוסך גרוגרת אחת האחת היא שעשאה תרומת מעשר יחסרנה מן המנין ויתננה לכהן ואמר רשב\"ג לא יחסרנה מממון ב\"ה כי ימעיט ממונו והוא מ\"ש ממעט מלאכתו הוא ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל ר\"ל מהמנין שפסק עם ב\"ה וחולק רבי יוסי על רבן שמעון בן גמליאל ואמר כי תנאי בית דין הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל ב\"ה וכן אמרו בתוספתא תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו [במה שאמר שהוא תנאי ב\"ד] ואין הלכה כרשב\"ג עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א איני יודע מה צורך לתנאי בית דין וכו'. ואנכי לא ידעתי למה עשה עצמו הראב\"ד כמי שאינו יודע בהיות דברי רבינו מבוארים בתוספתא ובירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחתומים לא חייבום חכמים וכו'.</b> משנה בפרק שני דדמאי (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומה שכתב כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה.</b> שם בירושלמי כרבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים במוכר בחנותו וכו'.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שבצרו כרמיהם וכו'.</b> משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ז') ודברי רבינו כאן כמו שכתב בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א המשנה כך היא וכו'. ואני אומר שמדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה לא קשיא מההיא מתניתין דבתרה דהכא מיירי בשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המעשר מחלקו מעשרותיו ואחר כך עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר יש לומר בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי אבל בההיא מתני' כשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו ולא אתא מתניתין אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע\"ה קמ\"ל דכיון ששניהם מין אחד שרי ואין זה ענין למתניתין דשנים שבצרו כרמיהם לתוך גת אחת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקבל עליו להיות נאמן וכו'.</b> משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים.</b> בס\"פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת\"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>תלמיד חכם שמת וכו'.</b> פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו.</b> בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא: \n",
+                "<b>בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ.</b> תוספתא פרק שני דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו נאמן וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דדמאי ותוספתא פ\"ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו.</b> ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט\"ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'.</b> משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י\"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו ל\"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ\"ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם החליף את המעה וכו'.</b> שם בירושלמי תני רשב\"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א\"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע\"ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'.</b> שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז\"ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ\"ש טבל לע\"ה ומותר למוכרו לת\"ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע\"ה לת\"ח לקנות לו וע\"כ כשיאמר ת\"ח השליח לת\"ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע\"ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת\"ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע\"ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע\"ה לידי מכשול ואם יבאר ת\"ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר\"ל לע\"ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י\"ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע\"ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת\"ח עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל.</b> תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע\"ה אא\"כ עישר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין.</b> ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד\"א בע\"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב\"ג אומר בד\"א בע\"ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב\"ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע\"ה טבלים. \n",
+                "<b>ומ״ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי</b> מבואר שהוא ט״ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד״א בע״ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב״ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה״ק במה דברים אמורים בע״ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע״פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע״ה איסורא רבה ורשב״ג סבר איפכא x ופירש״י דכשא״ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא״ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי.</b> משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך להודיען.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גבאי צדקה גובין סתם וכו'.</b> שם במשנה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק.</b> שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור למכור את הדמאי לע\"ה או לשלוח לו וכו'.</b> משנה פ\"ג דדמאי (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מוכרים אותו ומשלחים אותו לת\"ח וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשפיעים במדה גסה וכו'.</b> משנה פ\"ב דדמאי (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהם מוסיפים על המדה.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש סלי זיתים וענבים וכו'.</b> שם במשנה פטר רבי יוסי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דיחידאה הוא ופליגי עליה רבנן דאל\"כ למה נשנה בלשון יחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר אחד מהן באו ונתקן הפירות וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בדמאי ירושלמי פרק ב' וכו'. ואני אומר דברי רבינו מבוארים שם שאין תנאי ב\"ד זה אלא כשאמר אחד מהן באו ונתקן הפירות האלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבר וע\"ה שירשו את אביהם עם הארץ וכו'.</b> משנה פ\"ו דדמאי (משנה ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> מי שהיה נושא ירק וכו' עד לא יחזיר עד שיעשר.</b> משנה פ\"ג דדמאי (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא פירות בדרך וכו'.</b> משנה פרק שני דמכשירין (משנה י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלן לאכלן וכו' עד ה\"ז מותר וכו'.</b> משנה פרק ג' דדמאי (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קניבת ירק וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דדמאי ודומה לזה נתבאר בפרק י\"א דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן לפונדקית וכו'.</b> פרק ג' דדמאי (משנה ה'): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הנותן לחמותו או לשכנתו וכו'.</b> שם במשנה הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל א\"ר יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ובירושלמי (הלכה ו') אמר רבי יוחנן אוף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הנותן לחמותו כנותן לפונדקית ורבנין אמרין הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתניא הנותן לשכנתו פת לאפות לו תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות אימתי בזמן שנתן לה שאור ותבלין אבל אם לא נתן לה שאור ותבלין חושש משום שביעית ומשום מעשרות. ופירש ר\"ש אף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה וה\"ק דברי רבי יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ופסק רבינו כרבנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שנשא בתה בין שאירסה.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך חטיו וכו' עד להחליף הפקדון.</b> משנה פרק ג' דדמאי (משנה ד'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם מפני הספק הזה וכו'. טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת\"ל החליפן בחטים של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפילו הכי חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפילו למיעוטא והוא הדין דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא. ומה שכתב אלא שמא החליפם משלו ומירוח העכו\"ם חייב מדרבנן יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם הארץ שהיה משתמש וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד פירותיו אצל הנכרי וכו'.</b> משנה פ\"ג דדמאי (משנה ד') וכתנא קמא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי וכו'. שם בירושלמי (הלכה ג') בלשון הזה הכא את אמר לטוחן הנכרי דמאי והכא את אמר אצל הנכרי כפירותיו כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות והראב\"ד מתוך שהוא סובר דמירוח העכו\"ם חייב מדרבנן גורס הכא את אמר ודאי במקום הכא את אמר כפירותיו וע\"פ מה שפירש הוא ז\"ל שהחששא היא שיחליף בפירותיו מפני כך כשהיא קופה בקופות מאחר שהוא מתיירא קרוב הדבר שלא החליף ומש\"ה לא הוי אלא דמאי אבל כשהפקיד פירות בלא קופה מאחר שהנכרי חזקתו מחליף כיון שאינו מתיירא הו\"ל ודאי החליף ולפיכך הוי ודאי אבל לדעת רבינו שסובר דמירוח עכו\"ם בשל עכו\"ם פטור אפילו מדרבנן כשאמרו הרי הן כפירותיו לא אמרו אלא בהפקיד אצלו חולין מתוקנין וכמו שכתב רבינו ומש\"ה הקשו למה אמרו כפירותיו לומר שאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום ולא אמרו שיהיו דמאי כמו שאמרו במוליך לטוחן נכרי ושני דהתם קופה בקופות כלומר דרך להוליך לטחון כל אחד בקופתו ועשויות להתחלף קופה בקופות ע\"ה שהיא דמאי אבל מפקיד אצל נכרי לא שייך להחליף אלא בפירותיו שהן פטורים וזה הוא פירוש הכא פירות בפירות: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו\"ם.</b> כתב הראב\"ד חייבים מדרבנן עכ\"ל. וטעמו מדגרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל מירוח העכו\"ם אי פוטר תנאי היא תורמין משל ישראל וכו' דר\"מ ורבי יהודה סברי אינו פוטר ורבי יוסי ור\"ש סברי פוטר ובתר הכי אמר רבא מ\"ד מירוח העכו\"ם פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מ\"ד מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם אינו פוטר ואותבוה רב פפא ורבינא לרבא מדתניא וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים וטעם רבינו משום דבפ\"ק דבכורות גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם אי דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם משמע בהדיא דדיגון עכו\"ם אפי' מדרבנן פוטר וא\"ת תיקשי לן מאי דתנן בפ\"ג דדמאי גבי מפקיד פירותיו אצל נכרי ר\"ש אומר הרי הן דמאי ואם איתא דמירוח עכו\"ם פוטר אפילו מדרבנן מאחר דרבי יוסי ור\"ש סברי דמירוח העכו\"ם פוטר אמאי אמר ר\"ש דהוו דמאי הא אפילו החליפן פטורים הם וי\"ל דסבר ר\"ש דחיישינן שמא ישראל אחר הפקיד אצלו והוחלפו אלו באלו ולפיכך הם דמאי וכן פירש רבינו בפירוש המשנה ובהא לא קי\"ל כר\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלוקח פירות וכו'.</b> משנה רפ\"ד דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אפי' היו לו פירות אחרות מתוקנים מאותו המין וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוא אוכל על פיו בשבת וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש על שאכל בשבת: היתה שבת ויו\"ט סמוך לה וכו' וכן בשני י\"ט של גליות.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת וכו'.</b> משנה שם (מ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו נאמן וכו'.</b> משנה א' שם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר״ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו ואמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה:) ובפרק אע״פ ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״ד) דהלכה כר״ש שזורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין למקום אחר בין למקומה</b> הכי אמרינן בירושלמי בפרק ד' דמסכת דמאי לר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש כשם שאימת שבת על עמי הארץ וכו'.</b> שם בירושלמי ובתוספתא דדמאי פ\"ה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דברים הללו זרים הם אצלי וכו'. משיג על מה שפירש רבינו שאמר וחזר ואמר הפרשתיה שאם נפלה לפחות ממאה לא סגי כשיפרישנה וע\"כ אי סגי לה בשיפרישנה צ\"ל שנפלה למאה וא\"כ אין כאן דימוע והיאך קאמר אימת דימוע עליו ולפיכך פירש דהב\"ע כשנפלה לפחות ממאה ושואלין אותו אם הדמאי הזה היה מתוקן מקודם ונמצא שלא היה צריך להפריש ממנו תרומת מעשר והכל מותר וכן פירש\"י בפרק ד' דחולין. ואם תאמר א\"כ למה הפריש ממנו יש לומר דלפי שהחבירים לא היו מאמינים אותו אי נמי שהפרישה החבר ולדעת רבינו יש לומר שמ\"ש והפרשתיה היינו שעשה בענין שנתקן המדומע דהיינו שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק\"א, ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד שאם נפלה לפחות מק' אינו נוח לי והכי הל\"ל שאם נפלה לפחות ממאה כי הפרישה מאי הוי. ועל פירוש רבינו ק\"ל דבירושלמי משמע כפירוש הראב\"ד דגרסינן התם (פ\"ד ה\"א) אמר רבי אבין לא דמיא ההיא שאלתא לההיא קמייתא תמן לא בגין דחשיד לך אלא בגין דזבנית מינך אתמול חטין וחמית אוכלוסין עליך ואמרית דילמא דאנשיתה מתקנה מתקנים הויין ברם הכא בגין דחשדתך ותקינתן ותתקריין מתקנן הויין רבי שמואל בריה דרבי יוסי בן ר' בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אומר אמת ומדקאמר מתקנן הויין משמע בהדיא כפירוש הראב\"ד ויש לתמוה למה לא הביא הראב\"ד ראיה לפירושו מהירושלמי הזה ולענין מה שקשה ממנו על פירוש רבינו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש דרבי אבין בתמיהא קאמר לא דמיא ההיא שאלתא כלומר הכא כיצד יאמר לו הייתי חושד אותך ולפיכך תקנתים וזה אומר כיון שזה היה חושד אותי לא אומר לו אמת ומשיב תני בר קפרא שאעפ\"כ יאמר לו אמת משום דאימת דימוע עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו נאמן וכו'. ומה שכתב לפיכך מי שאינו נאמן וכו'.</b> כתב הראב\"ד אני לא מצאתי כן לא בתוספתא וכו'. ואני אומר שטעם רבינו משום דרישא דברייתא בירושלמי פ\"ד דדמאי ובתוספתא דמעשר שני פ\"ג הכי איתא תני ראו אותו מפריש שני נאמן לראשון דר\"א וחכמים אומרים הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון וחכמים אמאי דקתני רישא דברייתא ראו אותו מפריש קיימי וידוע דהלכה כחכמים ונתן רבינו טעם לדבר שכיון שראינו שהפריש מעשר ראשון שהוא צריך לתתו ללוי מכ\"ש שהפריש מעשר שני שאינו צריך לתתו לאחרים שהוא עצמו יעלה ויאכלנו בירושלים אבל אם ראינוהו שהפריש מעשר שני אין להחזיקו שהפריש מעשר ראשון לפיכך המוציא פירות מביתו כלומר שלא ראינוהו מפריש אלא מפיו אנו חיים שאמר פירות אלו מעשר ראשון נאמן שהרי הוא בחזקת שאומר אמת מהטעם הנזכר ואין צריך להפריש מהם תרומה גדולה ואם אומר שהפריש מהם תרומת מעשר גם תרומה זו אין צריך להפריש דמהימנינן ליה ומטעם זה ג\"כ אין צריך להפריש עליהם תרומה ומעשרות אבל אם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן מהטעם שנזכר: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד הוציא להם מעשר שני וכו'. נראה שכתבו משום דהאי בבא מוכחא כפירוש רבינו דמיירי באינו מוחזק לנאמן אלא שראו אותו שהפריש מעשר שני ואחר כך אמר שהוא פדוי נאמן ובהאי גוונא מיפרשא ההיא דהנאמן לראשון נאמן לשני וכפירוש רבינו. ותירץ דאין ראיה משום דהתם בשלא ראו אותו שהפרישו וטעמא אחרינא איכא דאימת קדושתו עליו. ומ\"מ צריך טעם למה כשאמר פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן ואפשר דה\"ג פדוי לי [ופדו] לכם וה\"ק פדוי הוא לי שפדיתיו אבל אם אתם לא תרצו לסמוך עלי פדו לכם ששם פקפוק בדבר אין סומכין עליו ואף גירסת ופדוי לכם תתפרש ע\"פ זה וה\"ק פדוי הוא גם לכם אם תרצו לסמוך עלי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> האומר למי שאינו נאמן על המעשרות וכו' עד הרי אלו נאמנים.</b> משנה פ\"ד דדמאי (מ\"ה): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הנכנס לעיר וכו'. א\"א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן עכ\"ל. וגירסא דידן בירושלמי כך היא אמרו לו שהוא נאמן ה\"ז נאמן אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן וטעמא דמילתא דכשאמרו לו בפניו שאינו נאמן ודאי קושטא קאמרי אבל כשאמרו שלא בפניו לישנא בישא הוא ואינם נאמנים להוציאו מחזקתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם שם וכו' עד לא יקח אלא מן המומחה.</b> תוספתא פ\"ה דדמאי: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' א\"א אמת כי התוספתא כך היא וכו'. ק\"ל לפי פירוש הראב\"ד שמכיר אדם שם פירושו שמכיר אדם מומחה שם היכי קתני סיפא ואם שהה שם שלשים יום אע\"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה שאם אינו מכיר מומחה שם היאך יקח מן המומחה וצ\"ל דה\"ק לא יקח אלא ממי שיאמרו לו הרבה מבני העיר שהוא מומחה וע\"פ זה נוכל לפרש גם הרישא דה\"ק בד\"א שהוא סומך על אחד שיאמר לו איש פלוני נאמן בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם אינו סומך על אחד שיאמר לו פלוני נאמן אלא על מי שהוא מוחזק למומחה להרבה מבני העיר וטעמו משום דעל ידי אותו שהוא מכיר שהוא מבני העיר יגידו לו האמת שפלוני מומחה בעיני כל בני העיר ולא יהתלו כמו שאפשר שיהתלו בו כשאינו מכיר אדם שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא התירו דברים אלו אלא וכו'.</b> בתוספתא דדמאי פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרים שנכנסו לעיר וכו'.</b> משנה ספ\"ד דדמאי (משנה ז') ומייתי לה בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ד) למירמי מינה דרבנן אדרבנן דסברי התם דאין לחוש לגומלין ותירצו בשכלי אומנותו בידו ומדברי רבינו כאן שלא התנה כן נראה שהוא מפרש כפיר\"ח דאמתניתין דהתם קאי שאותו שאומר עליו שהוא כהן מביא כלים שמשתמשים בהם בטהרה כמו כלי גללים וכל אחד נזהר מלטמא אותו ולכך נאמן אלא שבפ\"ב מהא\"ב כתב דין אותה ברייתא ולא התנה בה כן ולכן צ\"ל שסובר רבינו דכי מסקינן בתר הכי דרבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכים תו לאוקמא בשכלי אומנותו בידו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות בסוריא וכו'.</b> משנה ספ\"ו דדמאי (מי\"א): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני שרוב פירות שבסוריא וכו' ורבינו בפירוש המשנה כתב הטעם מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א\"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה רוב ממכרו משדהו וכו'.</b> שם בירושלמי והוא שיהא רוב מכנסו משלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה וכו' עד ירק מבושל מקדרתו לעני.</b> משנה בפרק בתרא דפאה (מ\"ב) ויש בספר רבינו חסרון וכך צריך להגיה כיצד חטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנים ואין צ\"ל שאינם נאמנים על הפת וכן נמצא בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה קרוב מן הגורן וכו'</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו וכו' אבל אין נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.</b> שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כל הדברים האלו אמורים וכו' אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה וכו'.</b> משנה בפרק עד כמה (בכורות דף ל') וכר״ש משום דרבא עבד עובדא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו קרבי דגים וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר וכו'.</b> בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ט מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן החשוד למעשר שני וכו'.</b> הכי משמע מדתני ר\"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל זה קנס מדבריהם.</b> אע\"פ שבירושלמי בסוף מעשרות אמרו דלרבי יהודה דפליג אר\"ש משום קנס הוא לאו למימרא דלרבי שמעון לא הוי קנס דודאי לכ\"ע משום קנס הוא אלא דלרבי יהודה הוי קנס מרובה ולרבי שמעון הוי קנס מועט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חשוד שהעיד על של אחרים וכו'.</b> משנה פרק חמישי דבכורות (דף ל\"ה) וכרשב\"ג וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו ועוד דבפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) איפסיקא הלכתא כרשב\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך ע\"ה שאמר זה טבל וכו' אפילו בשלו נאמן.</b> כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר וכו'. ויש לומר לדעת רבינו מה שהקשו בגמרא ועד אחד נאמן משום דמתניתין מיתניא סתמא ומשמע דאתיא ככ\"ע מקשה דלא אתיא כרבי מאיר ומשני דמודה רבי מאיר בההיא משום חיי נפש לומר דמצי אתיא ככ\"ע ואין זה ענין לפסק דין. ומ\"ש ואם קבעו הלכה כרשב\"ג וכו' רומז לההיא דסוף יומא דלענין מטיל מום בבכור איתמרא וי\"ל דא\"כ הו\"ל לפרושי דלא פסק הלכה כרשב\"ג אלא בהא ורשב\"ג משמע ודאי דבכל איסורים נמי קאמר דנאמן על של חבירו ומדר\"מ דאמר החשוד על הדבר לא מעידו דמשמע דבכל דבר קאמר נשמע לרשב\"ג דאמר נאמן על של חבירו דבכל דבר קאמר הלכה כמותו וסתם לן תנא דבכורות כר\"מ י\"ל דהא סתם ואח\"כ מחלוקת הוא סתם בספ\"ד ומחלוקת בפ\"ה וכל סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר פירות לחבירו וכו'.</b> עי' במה שכתבתי בסוף ה' פסולי המוקדשין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'.</b> משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'): \n",
+                "<b>ומ\"ש והן שעדיין לא הטילו שאור.</b> שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' א\"ל ע\"ה אינם מעושרים וכו'.</b> שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבכורות והסייפות וכו'.</b> שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא: \n",
+                "<b>וכן החומץ העשוי מן התמדים</b> גרסינן בדלי\"ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו על הדמאי וכו'.</b> פ\"א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכזיב עצמה כלחוץ.</b> שם בירושלמי: \n",
+                "<b>וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'.</b> משנה ברפ\"ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח\"ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא</b> כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח\"ל לא כמ\"ש בפ\"א מהלכות תרומות שפירות א\"י שיצאו חוצה לארץ פטורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרים שהביאו פירות לצור וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דדמאי הלכה ג': \n",
+                "<b>והאורז אין חוששין לו וכו'.</b> משנה רפ\"ב דדמאי (מ\"א) האורז שבח\"ל כל המשתמש ממנו פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דדמאי: \n",
+                "<b>וכן חמור יחידי וכו'.</b> גם זה ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי.</b> גם זה שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-יא)</small> הלוקח מן העכו\"ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר.</b> ירושלמי בפ\"ד דדמאי: \n",
+                "<b>כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי.</b> תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> לא הלכו חכמים בפירות ח\"ל וכו'.</b> תוספתא בסוף מעשרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו.</b> תוספתא פ\"ד דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'.</b> משנה פ\"ק דדמאי (משנה ג') \n",
+                "<b>ומ\"ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור.</b> תוספתא פ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותוספת הביכורים.</b> משנה בסוף ביכורים (משנה י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות לאכילה וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא ימכרם לעכו\"ם.</b> תוספתא פרק קמא דדמאי וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי.</b> משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם ששאל וכו' עד ואינו חושש.</b> תוספתא פ\"ק דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח יין למורייס וכו'.</b> שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי.</b> בפ\"ק דחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הפטורים וכו'.</b> חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי\"ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי\"ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ\"ף וה\"ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע\"ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב\"ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ\"ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב\"ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע\"ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע\"ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע\"ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב\"ד קשה לר\"ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה\"ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע\"ד שהוא עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העיר מוכרים ודאי וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דדמאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הלוקח מן הסיטון וכו' עד נאמן.</b> משנה פרק חמישי דדמאי (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שמכיר את החבית.</b> ירושלמי: \n",
+                "<b>היה מוכר כשות וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> הלוקח מבעל הבית וכו' עד לא יעשר מזה על זה.</b> משנה ז' פרק חמישי דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הלוקח פת וכו' עד משני נחתומין.</b> משנה שם (פ\"ה מ\"ב) הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מטפוסין הרבה דברי רבי מאיר רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש משל אחד ושל היום משל אחר וכו'. הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל מודה ר' יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד ופירש רבינו ר' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו אין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכתב עוד מי שילוש הקמח ועושה אותה ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר וכו' ורבי מאיר אומר שהנחתום יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל x הפלטר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים וע\"כ מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם. ופירוש מנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק xx שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כר' יהודה עכ\"ל. וצ\"ל דהא דשרי רבי יהודה בלוקח מן הפלטר לעשר מאחד על הכל משום דמחד נחתום זבין היינו בשכולם משל אמש או משל היום אבל אם קצתו משל אמש וקצתו משל היום לא דלא עדיף מנחתום גופיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה מנפולין שלקחו מעשרה וכו'.</b> ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מן העני וכו' עד מכל מתנה ומתנה.</b> משנה שם פרק חמישי (משנה ה') ופירש רבינו בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שזה הנותן נתן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו x המעשר ונאמר שעכ\"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי [ואם] היתה מתנה מועטת נחשוב עליו שהוא כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ורבינו שמשון xx פירש בולל דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והם נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסת פת ופלחי דבילה אין נבללין ואתי להפריש מן הפטור על החיוב בזמן שמתנה מרובה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אז מועלת בילה אבל בזמן שהמתנה מועטת כלומר שמתנה אחד מעוטה מחבירתה לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דיליה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> שחק את הפת ועשאה וכו'.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>פועלים או אורחים וכו'.</b> גם זה שם בתוספתא: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות מעשר</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file