73a1b39789885f6095591071858663a76c4129edae85d548c90c85f7153f5c86

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Nezikin/Gra on Pirkei Avot/Hebrew/Pirkei Avot with commentary of the Vilna Gaon, Vilna 1836.json

@@ -0,0 +1,514 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Gra on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "http://dlib.rsl.ru/viewer/01006756620#?page=5",
+    "versionTitle": "Pirkei Avot with commentary of the Vilna Gaon, Vilna 1836",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "פרקי אבות עם פירוש הגר\"א, וילנא, תקצ\"ו",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "גר\"א על פרקי אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>משה קבל כו'.</b> שנאמר (ויקרא כ״ו) אלה החקים והמשפטי' והתורות כו' בהר סיני ביד משה. אדר״נ. בת״כ פ' צו כאשר צוה ה' את משה בהר סיני כו'. אלה לרבות את כולם שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ובריש פרשה בהר מה ענין שמיטה אצל סיני כו' אלא מה שמיטה כו' מסיני אף כלם כו' ודקדוקיהם מסיני. ובפרשה בחוקותי שם בהר סיני ביד משה מלמד שנתנה התורה הלכותי' ודקדוקיה ופירושי' על ידי משה מסיני דדריש שם אלה החקי' אלו המדרשות כו' ע״ש ושם אלה המצו' כו' שכולם נמסרו למשה מסיני. ובירושלמי פ״ב דפאה ריב״ל אמר ועליה' ככל הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני כו' יש דבר ראה זה חדש וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמי' ע״ש. ובגמרא פ״א דברכות (ה' א') מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות כו' מלמד שכולם כו' מסיני ובפ״ב דמגילה (י״ט ב') מאי דכתיב ועליהם כל הדברים כו':\n",
+                "<b>ומסרם ליהושע.</b> שנאמר (במדבר כ״ו) ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ובתמורה (ט״ז א') בשעה שנפטר משה רבינו לג״ע א״ל רבי כלום הנחתיך שעה א' והלכתי כו' לא כך כתבת בי (שמות ל״ג) ומשרתו יהושע כו' לא ימיש כו': \n",
+                "<b>ויהושע לזקנים.</b> שנא' (שופטי' ב') ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' וגו'. אדר״נ:\n",
+                "<b>וזקני' לנביאים.</b> שנאמר (ירמיה ז') ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאי' יום השכם ושלוח. שם ותיכף אחרי יהושע כתיב (שופטים א') ויעל מלאך ה' מן הגלגל וגו':\n",
+                "<b>ונביאים כו' לאנשי כה״ג.</b> שהם היו בימי נביאים האחרוני': \n",
+                "<b>היו</b> כו' כמ״ש (ובסנהדרין ז' ב') דרש בר קפרא מנא הא מילתא כו' הוו מתונים כו' דכתיב לא תעלה במעלות וסמוך ליה אלה המשפטי' ובספרי ואצוה את שופטיכ' שיהיו מתוני' בדין כו': \n",
+                "<b>והעמידו כו'.</b> כמ״ש ביבמו' (ס״ב ב') היו לו תלמידי' בילדותו יהיו לו תלמידי' בזקנותו שנא' בבקר זרע זרעך וגו': \n",
+                "<b>ועשו סיג כו'.</b> כדרך שעשתה התורה סייג לדבריה. איזהו סייג שעשתה תורה לדברי' ה״ה אומר (ויקרא י״ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' הרי הוא אומר (שם) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כו' לדבר המביא כו' ובמ״ר פ' נשא ק״פ ב' כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך כו' וכ״ה אומר וכל משרת ענבים לא ישתה מכל אשר כו' ע״ש. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על התורה.</b> שנאמ' (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו' וכמ״ש סוף פ״ג דנדרי' ופ״ו דפסחי': \n",
+                "<b>ועל העבודה.</b> בסוף מגילה (ל״א ב') מה״מ א״ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (שם) אם לא בריתי גו':\n",
+                "<b>ועל ג״ח.</b> שנאמר (תהלים פ״ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה וגומ' וכ״כ באדר״נ וכתיב (הושע ו׳:ו׳) חסד חפצתי ולא זבח ודע' אלהים מעולות ששניה' חביבים מעבוד'. ובירושלמי ושלשת' בפסוק אחד (ישעיהו נ״א:ט״ז) ואשים דברי בפיך זו ת״ת ובצל ידי כסיתיך זו ג״ח לנטוע שמים וליסוד ארץ זה הקרבנות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהיו כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ב א') תניא לאהב' כו' שלא יאמר אדם אקרא כו' למוד מאהבה וסוף כו': \n",
+                "<b>ויהי כו'</b> כמ״ש (דברים י״ג:ה׳) ואותו תיראו וכיוצא בשבת (ל״א א'): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך כו'.</b> שנאמר (דברים י״א) ולדבק' בו ואמרו בספרי וכי אפשר לדבק בה' אלא הדבק בחכמים כו':\n",
+                "<b>והוי מתאבק כו'.</b> ר״ל שתלך תמיד אחריהם כמ״ש (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם ומשלו לחנוני מוכר בשמים שנשאר האבק בו ובאדר״נ פי' שר״ל שתשב לפניה' על הארץ ותקבל דבריהם באימ' בירא' ברתת וזיע כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה כו' וכמ״ש בפ״ג דברכות (כ״א ב') והודעתם לבניך וגו': \n",
+                "<b>והוי שותה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח כו'.</b> כמו אברהם אבינו שנאמר (בראשית כ״א:ל״ג) ויטע אשל כו' ויקרא שם כו'. ואמרו (אדר״נ) ביתו של אברהם אבינו מפולש כו' וכל הבא אכל ושתה ובירך לשמים וכל שהפה שואל מצוי כו': ",
+                "<b>ויהיו עניים כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:י״ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה כו'. וע' באדר״נ: ",
+                "<b>ואל תרבה כו'.</b> שמזה נטרד קרח כמ״ש ברב' וז״ש מכאן אמרו כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>עשה לך רב.</b> כמ״ש (במכילת' פ' בא) דברו כו' שהיה משה אומ' לאהרן למדני ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם: \n",
+                "<b>וקנה לך חבר.</b> כמ״ש (קהלת ד׳:ט׳) יש אחד ואין כו' טובים השני' כו' ונאמר (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו כו' וכמ״ש ברכות ס״ג ב' מאי דכתיב חרב אל הבדים כו' ולא עוד אלא שמטפשים שחבירו מעמידו על האמת כמ״ש בפ״ק דמגילה (ה' ב') קרי עליה טובים השניים וגו' וז״ש קנה כמ״ש (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנ' וגו' וכמ״ש (תעני' ז' א') ומחבירי יותר מהם:\n",
+                "<b>והוי דן כו'.</b> כמ״ש בר״פ העדות (שבועות ל' א') בצדק תשפוט עמיתך הוי דן כו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b> הרחק כו'.</b> כמ״ש בת״כ פ' מצורע ובמתני' סוף פי״ב דנגעים וחלצו מלמ' ששניה' חולצין כו' מכאן אמרו אוי לרש' אוי לשכנו. וברבה. יהודה ויששכר וזבולון שכנים של מטה ואהרן נאמר יהודה מחקקי ומבני יששכר יודעי בינ' לעתים ומזבולן מושכי' בשב' סופר וראובן שכינו של קרח נשתתפו עמו: ",
+                "<b>ואל תתחבר לרשע.</b> כמה שכתוב (ד״ה ב' כ') בהתחברך עם אחזיהו וגו' וכן בהתחבר אמנון ליונדב ויהושפט עם אחאב. אדר״נ: ",
+                "<b>ואל תתיאש כו'.</b> כמה שכתוב בפ' הנזקין (גטין נ״ה ב') מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אל תעש כו'.</b> בפרק תולין (שבת קל״ט א') שפתותיכם דברו שקר אלו עורכי הדיינין: \n",
+                "<b>וכשהיו כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״ג ו') לא תטה משפט אביונך בריבו. ואמרו במכילתא אביון במצו' שהוא רשע ותחשוב שודאי מדבר שקר ועם חביריו האמת: \n",
+                "<b>וכשנפטרים.</b> כמש״ל בצדק תשפוט כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי כו'.</b> כמ״ש (דברים י״ג ט״ו) ודרשה כו'. ומדאורייתא אחד דיני כו': \n",
+                "<b>והוי זהיר כו'.</b> שנאמר (שמות כ״ג) מדבר שקר תרחק מן הגורם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אהוב את כו'.</b> כשם שהתורה ניתנה בברית כו' שנא' (שמות כ' ט') ששת ימים תעבוד ועשית כו'. אדר״נ. ואמרו כבר קדמך יוצרך שנאמר ויכל אלהים וגומר. ואמרינן בפ״א דקדושין (ל' ב) ראה ��יים עם כו' חייב ללמדו אומנות כו' ואמרינן ב״מ (ל' ב') והודעת אותם זה בית חייהם: ",
+                "<b>ושנא כו'.</b> כמ״ש (בספ״ק דסוטה) אוי לרבנות שמקברת כו' ולמדו מיוסף, ואמרו באגדה נואף אשה חסר לב זה המקב' הרבנות: ",
+                "<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ח) לעלוקה שתי כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>חכמים הזהרו כו'.</b> כמו שהזהירה התורה בדבריה כמ״ש (סנהדרין ל״ח ב') כל מקום שנפקרו המינים תשובתן בצידן כו':  "
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כמ״ש (מלאכי ג') בריתי היתה אתו החיים והשלום: \n",
+                "<b>אוהב כו'.</b>כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך כו' וכמ״ש במשה רבינו (במדבר י״ד) וילך אל דתן ואבירם ואמרו מכאן כו' וישלח מלאכים אל סיחון כו' ואע״פ שאמר לו הקב״ה להלח' עמו: \n",
+                "<b>אוהב שלום ורודף' שלום.</b> בירושלמי פ״א דפאה בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקו' אחר וכמ״ש (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה: \n",
+                "<b>ומקרבן לתורה.</b> כמ״ש (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגד כו'.</b> באדר״נ שלא יוציא לו שם בשררות ונותני' בו עיניה' ונוטלים ממונו ושם בספי״א אל תתודע לרשות כו' ונטלו כל ממונו ע״ז נאמר מברך רעהו כו' וכן אמרו בגמרא: \n",
+                "<b>ודלא מוסיף יסיף.</b> אמרו בסוף תענית מן הלילה עד היו' תקבריה אמיה. לפי שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה כו' שמים וארץ ושמים נגד יום וארץ נגד לילה והיא אמו כמ״ש (שירים א') בני אמי (איוב א׳:כ״א) ערום יצאתי גו' אשוב שמה: \n",
+                "<b>ודלא יליף.</b> כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) השמר לך ושמור נפשך כו' מלה״ד גו': \n",
+                "<b>ודאשתמש כו'.</b> כמ״ש בנדרים ס״ב ומה בלשצר כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין כו'.</b> כמ״ש (תהלים מ״ט) אח לא פדה כו': \n",
+                "<b>וכשאני כו'.</b> כמ״ש (איוב ט') ומה יצדק אנוש אף כי אנוש כו' וכיוצא הרבה: \n",
+                "<b>ואם לא כו'.</b> כמ״ש (קהל' ט' י') כל אשר תמצא גו' כי אין מעשה ג' ואמרינן בפ״ב דשבת ודקאמר שלמה כי לכלב החי גומ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה תורתך קבע.</b> כמ״ש בפ״ק דיומא ודברת בם עשה אות' קבע ואל כו': \n",
+                "<b>ומלאכתך עראי.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות (ל״ה ב') ואספת דגנך כו': \n",
+                "<b>אמור כו'.</b> כמ״ש בב״מ (פ״ז א') כתיב ואקחה פת כו' וכתיב ואל הבקר כו' מכאן לצדיקים שאומרי' מעט כו'. \n",
+                "<b>והוי כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו ט״ז) טוב כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר״ג אומר עשה כו'.</b> פיר' הרמב״ם שהכל דבר אחד שיעש' לו רב כדי להסתלק כו' וכן אל תרבה כו' מפני הספק. וכמ״ש (ויקרא י״ז:ט״ז) ולא ידע ונשא עונו ע״ז ידוו כל הדווים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מצאתי כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ז) גם אויל מחרי' כו' וע' סוף פ״ט דפסחים ונאמר (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל: \n",
+                "<b>ולא המדרש כו'.</b> כמ״ש בספ״ב דברכו' (י״ז א') שכל טוב לכל עושיהם ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם לעושים כו': \n",
+                "<b>וכל המרבה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ט) ברוב דברי' לא יחדל פשע: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא כו'.</b> כמ״ש (משלי ג' ד') ומצא חן ושכל כו' אלקים ואדם. והוי כו' שמ״ש (משלי ה' ו') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע וע' רש״י שם ובילקו' ר״פ עקב. ",
+                "<b>והוי מחשב כו'.</b> כמ״ש (שם ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ובמדרש בחקותי חשבת�� דרכי ואשיבה רגלי כו':  ",
+                "<b>חשבה הפסד מצוה כו'</b> ובפ״ה דב״ב (ע״ה) באו חשבין אלו שמחשבין כו':  ",
+                "<b>והסתכל כו'.</b> כמ״ש בסוף פרק ג' דנדרים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה כו':  ",
+                "<b>דע כו' עיין כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:ד׳) כי עיניו על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור. (ירמיהו ל״ב:י״ט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי כו' (משלי ה׳:כ״א) כי נוכח עיני ה' דרכי איש גו'. וע' בילקוט וכיוצא הרבה:  ",
+                "<b>ואזן כו'.</b> כמ״ש (תהילים צ״ד:ט׳) הנוטע אזן הלא ישמע גו':  ",
+                "<b>וכל מעשיך כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>יפה תלמוד תורה כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז׳:י״א) טובה חכמה עם נחלה ועיין ילקוט שם: \n",
+                "<b>וכל תורה כו'.</b> כמ״ש ברפ״ו דברכות ת״ר ואספת דגנך כו': \n",
+                "<b>וצדקתם עומדת לעד.</b> כמ״ש ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני הן על כפים חקותיך: \n",
+                "<b>ואתם כו'.</b> פי' הרמב״ם שאף שימנע עשיית מצוה כו' וכמ״ש בפ״א דברכות ופ״ו דשבת (ס״ג) מאי ולחושבי שמו כו' וכמ״ש ע״פ שנים כו' אם כך ענש הכתוב לנסקל כו' ק״ו לעושי כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוו כו'.</b> כמש״ל פ״א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא היה כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב כ״ג:ג׳) מושל באד' צדיק מושל יראת אלקים וכמ״ש בפ״ג דמ״ק: \n",
+                "<b>בטל כו'.</b> ע״ש בפ״א דגטין (ז) דום לה' כו' השכם כו': \n",
+                "<b>אל תפרוש.</b> כמ״ש (שמות י״ז:י״ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו וע' בפ״א דתענית: \n",
+                "<b>ואל תאמין כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ל״ג:י״ח) ובשוב צדיק מצדקתו כו' וכמ״ש בפ״ד דברכות: \n",
+                "<b>ואל תדין כו'.</b> כמ״ש (בראשית ו') הנפילים כו': \n",
+                "<b>ואל תאמר כו'</b> פי' שלא תאמר דבר בסתר ותאמר איני חושש שאי אפשר להתגלות הדבר הזה וכמ״ש (קהלת י׳:כ׳) ובחדרי משכבך כו' כי עוף השמים כו' ועיין פ״א דב״ב: \n",
+                "<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר כי גו'. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא הבישן למד.</b> כמ״ש (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות גו': \n",
+                "<b>ולא הקפדן מלמד.</b> כמ״ש ודבר ה' אל משה פנים כו' כשם שאני הסברתי כו' הרב בכעס כו': \n",
+                "<b>ולא כל וכו'.</b> כמ״ש בריש פ״ה דעירובין (נ״ה א') ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על דאטפת כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״א:י״ג) והאלהים אנה לידו מרשעים יצא רשע כו' וכמ״ש (מכות י' ב') שמזמנן לפונדק אחד כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרבה בשר כו'.</b> (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב: \n",
+                "<b>מרבה נכסים כו'.</b> כמ״ש (קהלת ב') כי כל ימיו כו' גם בלילה כו': \n",
+                "<b>מרבה נשים כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל י״ג) המשפחות כו' וכן נאמר מכשפה בלשון נקבה: \n",
+                "<b>מרבה שפחות כו'.</b> כמ״ש בעזרא ט ואיל צאן ואמרו שכולם שפחה חרופה בעלו כמ״ש קדקד שער מתהלך באשמיו על אשם שפחה חרופה כמ״ש דהיא שכיחא וזילא: \n",
+                "<b>מרבה עבדים כו'.</b> כמ״ש ששה דברים צוה כנען את בניו אהבו את הגזל וכמ״ש כנען בידו מאזני מרמה: \n",
+                "<b>מרבה תורה כו'.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ב׳) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ונאמר (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך: \n",
+                "<b>מרבה ישיבה כו'.</b> כמ״ש בפ״א דתענית (ז' א') מאי דכתיב ברזל בברזל יחד ואיש כו' והיינו דאמר ר״א הרבה כו': \n",
+                "<b>מרבה עצה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ב:ט״ו) שומע לעצה חכם. (ישעיהו מ׳:י״ד) את מי נועץ ויבינהו: \n",
+                "<b>מרבה צדקה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ז:ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום כו': \n",
+                "<b>קנה שם כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ב) נבחר שם כו' (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. וכמ״ש במדרש שם: \n",
+                "<b>קנה לו דברי תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים ל׳:כ׳) כי היא חייך ואורך ימיך וכמ״ש בספ״ק דקדושין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כי לכך נוצרת כו'.</b> כמ״ש (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד ואמרינן בפרק חלק איני יודע אם לעמל פה כו' כשהוא אומר כי אכף כו' ועדיין כו' כשהוא אומר לא ימוש כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה.</b> כמ״ש (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך: \n",
+                "<b>חבר טוב.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ל״ד) אם ללצים כו' ולענוים יתן חן: \n",
+                "<b>שכן טוב.</b> כנ״ל בפ״א מדגל יהודה שנאמר יהודה מחקקי כו': \n",
+                "<b>הרואה את הנולד.</b> כמ״ש (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כו' ואמרו בראשיתו רואה כו': \n",
+                "<b>לב כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו) וטוב לב כו'. והרבה מקראות כזה: \n",
+                "<b>שבכלל כו'.</b> כמ״ש בירושלמי תנה בני לבך לי כו' אין יהבת לבך לי אנא ידעת דאת כולה דילי: \n",
+                "<b>עין רעה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״א) ומונע בר יקבוהו לאום: \n",
+                "<b>חבר רע.</b> כמ״ש (משלי ג') אם ללצים כו': \n",
+                "<b>שכן רע.</b> כמש״ל בפ״א: \n",
+                "<b>לב רע.</b> כמ״ש (במדבר ט״ו) ולא תתורו כו' ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי כו' העין הולך אחר הלב כו' ועיין בילקוט ס״פ שלח וז״ש רואה אני כו' שבכלל דבריו כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואל תהי כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז') ואל תבהל כו' כי כעס כו'. ואמרו לא יהיה בך אל זר כו': ",
+                "<b>ושוב כו'.</b> כמ״ש בסוף פכ״ג דשבת בכל עת יהיו בגדיך לבנים כו': ",
+                "<b>והוי מתחמם כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו ב׳:ה׳) לכו נלכ' כו'. וכמ״ש (בראשית י״ג:ה׳) וגם ללוט ההולך כו', מי גרם הליכתו עם אברהם ולמד ממעשיו ויפצר בם מאד כו': ",
+                "<b>והוי זהיר כו'.</b> כמ״ש (מלכים ב ה׳:כ״ז) וצרעת נעמן כו'. ועיין בפי' הרמב״ם ובאגדה הפרד נא מעלי ז״ש והוי זהיר כו' שגרם לו פרידת עולם שנאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>עין הרע כו'.</b> שכולם היו בבלעם והוציאו אותו מן העולם וכמ״ש בפרק ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והתקן כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ו) יפקוד אלהי הרוחות כו' קח לך את כו' א״ל הקב״ה בניך היו יושבים ויהושע כו' יאמרו ג' כתרים הן זר ארון כו' כתר תורה עדיין כו': ",
+                "<b>וכל מעשיך.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו כו'. ואמרו איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה כו' ועיין סוף ברכות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שקוד כו'.</b> כמ״ש (משלי ח׳:ל״ד) לשקוד על דלתותי יום יום כו': \n",
+                "<b>ודע לפני מי.</b> כנ״ל בכל דרכיך דעהו: \n",
+                "<b>ונאמן כו'.</b> כמ״ש בת״כ פרשת אמור אני ה' נאמן לשלם שכר וכמ״ש בפ״ד דמנחות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היום קצר.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ט׳) כי צל ימינו כו' וכיוצא: ",
+                "<b>והמלאכה מרובה.</b> כמ״ש (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה כו': ",
+                "<b>והשכר הרבה.</b> כמ״ש (משלי ח׳:י״א) וכל חפציך לא ישוו בה וכיוצא: ",
+                "<b>ובעל הבית דוחק.</b> כמ״ש (יהושע א') לא ימוש כו' ופן יסורו כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>לא עליך כו' ולא כו'.</b> כמ״ש (דברים י״א:י״ג) אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר כו' ארוכה מארץ מדה כו' שכיר יום אתה עד ירצה כשכיר יומו: ",
+                "<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ב) למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב כו'. וכמ״ש ותשחק ליום אחרון וע״ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסתכל בשלשה כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך כו' ודרש ר״ע בארך זה ליחה סרוחה. בורך זה רמה ותולעה. בוראך זה ממ״ה הקב״ה וע״ש (מדרש רבה קהלת פרשה יב). ואמר בסוטה כתב ועפר ומים, מים - זהו מאין באת, ועפר - לאן אתה הולך, וכתב - ולפני מי כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ובו כל אדם יחתום כו': ",
+                "<b>מאין באת כו'.</b> כמ״ש (תהילים נ״א:ז׳) הן בעון חוללתי כו' (איוב י״ג:ה׳) מי יתן טהור מטמא כו': ",
+                "<b>ולאן כו'.</b> כמ״ש (בראש' ג') כי עפר אתה כו' (קהלת י״ב:ז׳) וישב העפר כו' וכתיב (איוב כ״ה:ו׳) אנוש רמה ובן אדם תולעה כו': ",
+                "<b>ולפני מי כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״א) כי על כל כו'. (קהלת י״ב:י״ד) כי את כל מעשה האלקים יביא כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתפלל כו'.</b> כמ״ש (חבקוק א׳:י״ד) ומעשה אדם כדגי הים כו' ואמרו בפ״ק דע״א מה דגים שבים כל הגדול כו' והיינו דתנן ר״ח ס״ה כו': \n",
+                "<b>שנאמר ובמושב לצים כו'.</b> ר״ל שנאמר בסיפא דקרא כי אם בתורת ה' כו' ועיין ברמב״ם וכמ״ש (ישעיהו כ״ח:ז׳) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא כו' כי כל כו' את מי יורה דעה כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר״ח כו'.</b> ומפנה כו'. כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) ופן יסורו מלבבך כו' וכתיב (שם) ושמור נפשך כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המקבל כו'.</b> עול מלכות, כמ״ש בפ״ה דעירובין חרות על הלוחות - חירות מגליות. ואמרו בפ״ק דבבא בתרא ויתנו מעט ממשא מלך כו' ע״ש: ",
+                "<b>ועול ד״א.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ולא עוד אלא שאחרים כו' שנא' ועמדו זרים כו' בזמן שישראל עושים כו' שנאמר ועמדו זרים כו': ",
+                "<b>וכל הפורק כו'.</b> כמ״ש ובזמן שאין עושים שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא כו' שנאמר עבדת כו' ר״ר כמ״ש תחת אשר כו' ועבדת הרי עול גלות ועול ד״א ועבדת ואספת כנ״ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושונה.</b> כמ״ש בפ״ב דחגיגה כל העוסק כו' שנאמר הקוטפי' כו'. ובפ״ב דב״ב כל הפורש מד״ת כו' שנאמר מהאש יצאו כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שיראת כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' כו': \n",
+                "<b>כל שמעשיו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א א') מאי דכתיב והי' אמונת עתיך כו' ואפ״ה אי יראת ה' כו' ושם ויאמר לאדם הן יראת ה' הי' כו' ועתה כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שרוח כו'.</b> כמ״ש (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ",
+                "<b>שינה של שחרית.</b> כמ״ש (משלי כ״ו:י״ד) הדלת תסוב על צירה ועצל כו'. אדר״נ: ",
+                "<b>יין של צהרים.</b> כמ״ש (קהלת י׳:י״ז) אשרך ארץ כו' בגבורה ולא בשתי. ועיין אדר״נ: ",
+                "<b>ושיחת הילדים.</b> שמבטלין מד״ת ואדם נמשך אחריהם ונאמר לא ימיש כו'. שם ע״ש: ",
+                "<b>וישיבת כו'.</b> כמ״ש אשרי האיש כו' כי אם כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>המחלל כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל כ״ב:ח׳) קדשי בזית כו' (שמואל א ב׳:כ״ט) למה תבעטו בזבחי כו': ",
+                "<b>והמבזה כו'.</b> כמ״ש כל המבזה את כו' שנאמר אלהי מסיכה כו' חג המצות כו': ",
+                "<b>והמלבין כו'.</b> כמ״ש בסו' פ״ו דברכות ובב״מ פ״ד נוח כו' שנאמר היא מוצאת כו': ",
+                "<b>והמיפר כו' והמגלה כו'.</b> כמ״ש בפ' חלק ד״א <b>כי דבר ה' בזה</b> זה המגלה פנים בתורה <b>ואת מצותו הפר</b> זה המפר ברית בשר <b>הכרת</b> בעולם הזה <b>תכרת</b> בעולם הבא, מכאן אמר ר״א המודעי כו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסורת כו'.</b> כמ״ש במגילה (ג' א') ונדרים ויבינו במקרא כו': ",
+                "<b>מעשרות כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית עשר בשביל שתתעשר כו' ובחנוני נא כו': ",
+                "<b>נדרים סיג.</b> כמ״ש (תהלים קי״ט) ואקימה כו' וכמ״ש בפ״ק דנדרים לזרוזי עצמו ונאמר חי ה' שכבי כו' ואמרו ליצרו נשבע כו': ",
+                "<b>סיג כו'.</b> כמ״ש (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל וכן (שם י״ז) חושך אמריו יודע דעת כו' (משלי י״ז כ״ח) אוטם שפתיו נבון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבו נברא העולם.</b> כמ״ש (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים כו' ואמרו בראשי' ברא אין ראשית אלא תורה שנאמר ראשית חכמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל צפוי.</b> כמ״ש (ירמיהו ל״ב:כ״ז) הממני יפלא כל דבר וכיוצא בזה: ",
+                "<b>והרשות כו'.</b> כמ״ש (דברי' ל״א) הנה נתתי לפניך כו' ובחרת כו' ואמרו הכל בידי שמים חוץ מי״ש שנאמר ועתה מה כו': ",
+                "<b>ובטוב כו'.</b> כמ״ש (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' החסד כי אתה כו' וכמ״ש בפ״ק דר״ה (י״ז א) בתחילה ואמת ואח״כ ורב חסד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כו'.</b> כמ״ש (שם) כי אתה תשלם כו': ",
+                "<b>ומצודה כו'.</b> כמ״ש (איוב י״ח:ח׳) ועל שבכה יתהלך: ",
+                "<b>והיד כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ו) וביד כל אדם חתום: ",
+                "<b>והכל מתוקן.</b> כמ״ש (איוב מ׳:ל׳) יכרו עליו חברים וכמ״ש בפ״ח דבבא בתרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין חכמה כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) שכל טוב כו' ונאמר (משלי ב׳:ה׳) אם לבינה תקרא כו' אז תבין יראת ה': \n",
+                "<b>אם אין יראה כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) ראשית חכמה יראת כו': \n",
+                "<b>אם אין בינה כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו:י״ד) לב נבין יבקש דעת ונאמר (משלי ב׳:ג׳) אם לבינה תקרא כו' אז כו' ודעת אלקי' תמצא. ונאמר (משלי ט׳:י׳) תחילת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה והקשיבו לדעת בינה: \n",
+                "<b>אם אין קמח כו'.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ואספת דגנך הנהג כו': \n",
+                "<b>אם אין תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת כו' בעירום וברעב כו' ונאמר (ויקרא כ״ו:כ״ו) אם באלה סי' בשברי לכם מטה לחם כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.</b> פי' אף שלכאורה דיני הקינין והנדה כל פרטיהם היא לפי כללי החשבון כמ״ש במס' קינין כמה דברים ע״פ חשבון, וכן בנדה ימי הזיבות והנדות והטועות, וה״א שלא הוצרך להם בתחילה רק הכללים וכל הפרטים נעשו ע״י כללי החשבון לזה אמר קינין כו' הן הן גופי הלכות ר״ל שנתנו מסיני וא״כ ה״א שחשבון תקופות וגמטריאות גם כן גופי הלכות לז״א תקופות כו' פרפראות לחכמה: ",
+                "<b>תקופות כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דשבת שנאמר כי היא חכמתכם כו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הוי רץ למצוה קלה כו'.</b> בירושל' פ״א דפאה אורך חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה, ו) טלטל הקב״ה מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושין אותן באמונה, ושם כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל שיש לך בתורה השמר שאין אתה יודע מאיזה מהן יוציא לך חיים, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות לחמורה שבחמורות, קלה שבקלות זה שלוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים. ובספרי פי' ראה כל הדבר אשר אנכי מצוה כו' שתהא ח��יבה עליך מצוה קלה כחמורה. ושם לשמור את כל המצוה כו' שתהא כו' ושם ולשמור ולעשות את כל המצוה שתהא כו'. וכמ״ש (דברים ד') אז יבדיל כו' ואמרו יודע היה משה שאינן קולטת כו' ראה במה רץ חצי מצוה שלא הגיע זמנה: ",
+                "<b>ובורח כו'.</b> כמ״ש (משלי ד') מכל משמור נצור כו' כי ממנו כו': ",
+                "<b>שמצוה כו'.</b> שנאמר אם בחוקותי תלכו כו' ואם לא תשמעו כו': ",
+                "<b>ועבירה גוררת כו'.</b> ספרי פרשת ראה כי יהי' איש שונא לרעהו ברוע לו. מכאן אמרו עבר אדם על עבירה קלה סופו לעבור על עבירה חמורה, עבר על מצוה ואהבת לרעיך כמוך כו' וז״ש ובורח מן העבירה: ",
+                "<b>ששכר מצוה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דב״ב מאי דכתיב רודף צדקה כו' הקב״ה ממציא לו כו': ",
+                "<b>שכר כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ג') ונתת מכשול לפניו כו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאד כו'.</b> כמ״ש (ירמיהו י״ג:ט״ו) והאזינו ואל תגבהו. ורם לבבך ושכחת כו' לבלתי רום לבבו והרבה כיוצא וע' בפ״ק דסוטה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלומד על מנת כו'.</b> כמ״ש מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו: \n",
+                "<b>אל תעשה עטרה כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ה א') ואהבת את כו' שלא יאמר אקרא כדי שיקראוני רבי כו': \n",
+                "<b>ולא קרדום כו'.</b> כמ״ש בפר״א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המכבד כו'.</b> כמ״ש כי מכבדי אכבד כו' אדר״נ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין דן כו'.</b> כמ״ש (איוב כ״ג) והוא באחד כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוי ממעט כו'.</b> כמ״ש ודברת בם כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה מצוה כו'.</b> כמ״ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד כו'. ואמרו איזה פרקליטין של אדם כו': ",
+                "<b>והעובר כו'.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ד׳) אם בניך חטאו כו' וישלחם כו': ",
+                "<b>תשובה ומע״ט כו'.</b> כמ״ש (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי כנע אחאב מפני כו'. ונאמר (יחזקאל ג׳:י״ח) ובאמרי לרשע מות תמות ושב כו' חיה יחיה כו': ",
+                "<b>כל כנסי' כו'.</b> כמ״ש ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם ילדים מכבדין כו' קריבה לש״ש ומ״ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>יהי כבוד כו'.</b> כמ״ש (שמות י״ז:ט׳) בחר לנו אנשים: ",
+                "<b>וכבוד כו'.</b> כמ״ש (במדבר י״ב:י״א) ויאמר אהרן אל משה בי אדוני: ",
+                "<b>ומורא כו'.</b> כמ״ש ויאמר אדני משה כלאם שוקלו נגד שכינה. אדר״נ פכ״ז. ובגמרא פ״ב דפסחים עד שבא ר״מ ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת״ח וע' תוס' שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה כתרים כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דיומא שלשה זירים הן ונגד שם טוב היא המנורה שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחבירך כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית מאי דכתיב ברזל בברזל יחד כו' והיינו דאר״ח כו': \n",
+                "<b>ואל בינתך גו'.</b> פסוק הוא במשלי ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מקדים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום כו': \n",
+                "<b>והוי כו'.</b> כמ״ש ובאבנר הראש כלב כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יפה כו'</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל' א) ודקאמר כי לכלב החי כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אל תרצה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דברכות מנין שאין מרצין כו' שנאמר פני ילכו: \n",
+                "<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ב:ד׳) אל תאיצו לנחמני: \n",
+                "<b>ואל תשאל כו'.</b> כמ״ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ולא בשעת השבועה כמ״ש במדרש ע״ש: \n",
+                "<b>ואל תשתדל כו'.</b> כמ״ש באדם ויקחו עלה תאנה כו' ואח״כ ויקרא ה' אלהים אל האדם כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלומד ילד כו'.</b> כמ״ש באדר״נ פכ״ג הלומד ילד למה״ד לעגלה כו' שנאמר אפרים עגלה כו' והלומד בזקנותו דומה לפרה שנאמר כפרה כו' ונאמר וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים כו': \n",
+                "<b>הלומ' מן הקטנים כו'.</b> כמ״ש בספרי פ' עקב כי טובים כו' מה יין כל זמן שממתין בקנקן משביח כו' שנאמר בישישים חכמ' זה שאמר ר' מאיר אל תסתכל אלא על היין עצמו שיש קטן שלמד מזקן כמ״ש אמרתי ימים ידברו אכן רוח כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנאה.</b> מן הנחש וקין וכיוצא: \n",
+                "<b>והתאוה.</b> מן בלעם: \n",
+                "<b>והכבוד.</b> מן קרח וכלם היו בבלעם כמ״ש בפ״ה. ונאמר (משלי י״ד) ורקב עצמות קנאה. (שם כ״א) תאות עצל תמיתנו ולפני שבר גאון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הילודים כו'.</b> כמ״ש (בראשית ג') כי מעפר כו'. (שמואל ב') כי מות נמות וכמי' כו': \n",
+                "<b>והמתים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כו': \n",
+                "<b>שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:י״ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כו' ה' צבאות שמו: \n",
+                "<b>הוא המבין.</b> כמ״ש (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין כו': \n",
+                "<b>הוא הדיין.</b> כמ״ש (איוב כ״א:כ״ב) הלאל כו' והוא רמים ישפוט וכיוצא: \n",
+                "<b>הוא עד הוא בעל דין.</b> כמ״ש (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליהם למשפט והייתי עד כו' וע' בפ״ק דחגיגה: \n",
+                "<b>לא עולה.</b> כמ״ש (דברים ל״ב:ד׳) כי כל דרכיו וגו' משפט ואין עול (תהלים צ״ב) ולא עולתה בו (איוב ח׳:ג׳) האל יעות כו': \n",
+                "<b>ולא שכחה.</b> כמ״ש (ישעיהו מ״ט:י״ד) ותאמר ציון עזבני ה' כו' התשכח כו' וכן להיפך נאמר (ירמיהו י״ז:א׳) חטאת יהודה כו': \n",
+                "<b>ולא משוא פנים.</b> כמ״ש (איוב ל״ד:י״ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר כו' ונאמר (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד: \n",
+                "<b>שהכל שלו.</b> כמ״ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף כו'. ונאמר (דברי הימים א כ״ט:י״ד) וממך הכל כו': \n",
+                "<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב) כי את כל מעשה כו' על כל נעלם: \n",
+                "<b>ואל יבטיחך כו'.</b> שלא תאמר כמ״ש (איוב ג׳:י״ג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז כו' עם כו': \n",
+                "<b>ועל כרחך אתה חי.</b> כמ״ש (איוב ג׳:כ׳) למה יתן כו' וחיים כו' המחכים כו': \n",
+                "<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ו') אין אדם שליט ברוח כו' ואין שלטון ביום כו' (תהילים מ״ט:ט׳) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם: \n",
+                "<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ח') ודע כי על כל אלה כו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעשרה מאמרות כו'.</b> ואלו הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי. ופרו ורבו הוא ציוי. וברכה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות.</b> בפרקי ר״א פ' כ״ו. <b>א'</b> כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ י״ג שנה שלא ראה שמש וירח, ואחר כך יצא מתחת לארץ מדבר בלה״ק, מאס אשרים ושקץ פסילים ובטח ביצרו.<b> ב'</b> כבשן האש. <b>ג'</b> לך לך. <b>ד'</b> רעב <b>ה'</b> ותלקח שרה. <b>ו'</b> בהלחמו במלכים. <b>ז'</b> דבר ה' אל אברם במחזה. <b>ח'</b> מילה. <b>ט'</b> גרוש הגר וישמעאל. <b>י'</b> העקידה. ע״ש ואדר״נ: <small>(הוא לפי גי' הרמב״ם באדר״נ שם)</small>",
+                "<b>וברמב״ם המה מנויים כך:</b> <b>א'</b> לך לך מארצך. <b>ב'</b> ויה' רעב בארץ. <b>ג'</b> ותלקח שרה. <b>ד'</b> בהלחמו במלכים.<b> ה'</b> לקיחת הגר לאשה.<b> ו'</b> מילה.<b> ז'</b> לקיחת שרה לאבימלר.<b> ח'</b> גרוש הגר. <b>ט'</b> גרוש ישמעאל. <b>י'</b> העקידה: "
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים כו'.</b> שנצלו מעשר מכות ובכולם כתיב לבד מכנים. <b>בדם.</b> ולא יכלו מצרים לשתות. ו<b>בצפרדעים.</b> ובכה ובעמך. ו<b>בערוב.</b> והיפלתי כו' ושמתי פדות. ו<b>בדבר.</b> והפלה ה' כו' וישלח פרעה כו'. ו<b>בשחין</b>. כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. <b>בברד.</b> רק בארץ גשן גו'. ו<b>בארבה</b>. ומלאו בתיך ובתי כו'. ו<b>בחשך</b> ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ו<b>בכורות.</b> ולכל בני ישראל גו' למען תדעון וראיתי את הדם ופסחתי עליכם גו' וכיוצא: ",
+                "<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. <b>א'</b> נעשה נקבים כמ״ש נקבת במטיו ראש פרזיו. ה<b>ב'</b> שנעשה בקעה. שנאמר בקע ים ויעבירם. כבהמה בבקעה תרד. ה<b>ג'</b> שנעשה גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. ה<b>ד'</b> שנעשה חומר שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. ה<b>ה'</b> שנעשה מדבר שנאמר ויוליכם בתהומות כמדבר ה<b>ו'</b> שנעשה פירורים שנאמר אתה פוררת בעזך ים. ה<b>ז'</b> שנעשה סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים ואין משתברין אלא על הסלעים. ה<b>ח'</b> שנעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ונאמר הפך ים ליבשה. ה<b>ט'</b> שנעשה חומות שנאמר והמים להם חומה כו'. ה<b>עשירי</b> שנעשה נאדות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים והיו יוצאין להם מים מתוקים כמ״ש ונוזלים מן לבנון: ",
+                "<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. ה<b>א'</b> שהרעים עליהם בקולו נפלאות שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו כו'. ה<b>ב'</b> שנגלה בקשת שנאמר עריה תעיר קשתך'. ה<b>ג'</b> בחצים שנאמר וישלח חיציו ויפיצם. ה<b>ד' וה'</b> בחרבות ורמחים שנאמר ברקים רב ויהומם ואין ברק אלא חרב שנאמר חרב כו' למען היות לה ברק כו'.. ה<b>ו' וז'</b> במגן וצנה שנאמר החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. ה<b>ח'</b> בחנית שנאמר לנגה ברק חניתך. ה<b>ט' וי'</b> בברד וגחלי אש שנאמר ממנה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש והוא במקום אבנים וקלעים: ",
+                "<b>עשרה נסיונות כו'.</b> כמ״ש בערכין (ט״ו א') שנים בים א' בירידה המבלי אין קברים כו' וא' בעליה וימרו על ים כו' ונאמר וירא ישראל כו' ויאמינו. שנים במים במרה וברפידים שנים במן שנים בשליו בראשון ובשני בשבתנו על סיר כו' והאספסוף כו' בעגל ובמרגלים: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא הזיק כו' ולא אמר כו'.</b> שנאמר (איכה ב') כלילת יופי משוש כו' ואמרו במ״ר איכה וסוף פקודי כפה של חשבונו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה דברים נבראו כו'.</b> כמ״ש ואין כל חדש נאמר (שמו' י״ד) לאיתנו ואמרו לתנאו והכל בין השמשו' כמ״ש ויכל אלקים ביום השביעי והקשו והא נאמר וישבות ביום השביעי אלא בין השמשות ואמרו אדם שאינו כו' וז״ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ר״ל לאחר זמן לעשותם עכשיו ברא בכניסת השבת \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חכם אינו מדבר.</b> כמ״ש (ויקרא ל״א) ויקצוף על אלעזר ואיתמר כו' וידבר אהרן כו': \n",
+                "<b>ואינו נכנס כו'.</b> כמ״ש בבני ראובן שאמר להם משה כה עשו אבותיכם כו' והמתינו עד שסיים. וכן בחבירי איוב ויען אליפז ויען כו': \n",
+                "<b>ואינו כו'.</b> כמ״ש באליהו (איוב ל״ב) הן הוחלתי לדבריכם אאזין כו': \n",
+                "<b>שואל כענין.</b> בנות צלפחד: \n",
+                "<b>ומשיב כהלכה.</b> יהודה: \n",
+                "<b>ואומר כו'</b> רבקה בת בתואל אנכי כו': \n",
+                "<b>ועל מה שלא שמע כו' ומודה כו'.</b> משה רבינו שנאמר למה נגרע והשיבן אין קדשים קרבים בטמא' ואמרו יזרוק כו' והשיב לא שמעתי עמדו ואשמעה כו': \n",
+                "<b>ומודה כו'.</b> כמ״ש וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר שבעה כו'</b> וכלל כל הן חמשה כמ״ש בספרי פרשת עקב וחרה אף כולו ונאמר שפך חרון אפי מה להלן חרון מחיה רעה ודבר אף כו' ומה כאן עצירת גשמים וגלות כולו אף כולו נמצא למידים כל מקום שנאמר חרון אף ה' מינים כו' ע״ש: ",
+                "<b>מקצתן כו'.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:ז׳) והמטרתי על עיר כו': ",
+                "<b>גמרו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א) שנא' ציה גם חם יגזלו כו': ",
+                "<b>ושלא ליטול כו'.</b> כמ״ש שם והפקדתי עליכם כו': ",
+                "<b>דבר כו'.</b> כמ״ש אע״פ שד' מיתות כו': ",
+                "<b>חרב כו'.</b> כמ״ש שם שנאמר והבאתי עליכם חרב כו' יען ובמשפטי מאסו: "
+            ],
+            [
+                "<b>חיה כו'.</b> כמ״ש שני ואם באלה אל תקרי באלה אלא כו' וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה כו' וכתיב וחללת ובחלול השם כתיב לא תחללו כו': ",
+                "<b>גלות כו'.</b> כמ״ש שם כ״ו ונתתי את כו' ואתכם כו'. <b>בגלוי עריות</b> כתיב כי את כל כו' ולא תקיא כו'. <b>בשפיכות דמים</b> כתיב ולא תחניפו את הארץ אשר אתם יושבים בה כו'. <b>בהשמטת הארץ</b> כתיב אז תרצה הארץ כו'. עיין שם בפ״ב: ",
+                "<b>בארבעה פרקים.</b> בשניהן בפירות שביעית ובמתנות עניים גוזל את העניים כמ״ש בשביעית (שמות) ואכלו אביוני עמך וכתיב (משלי כ״ב) אל תגזול דל כו' וקבע את כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד.</b> כמ״ש (איוב א׳:א׳) וסר מרע ותרן בממונו היה כו' שהיה כו': \n",
+                "<b>שלי שלי ושלך כו'.</b> שכל אוהב בצע נקרא רשע כמ״ש (איוב ג׳:י״ז) שם רשעים חדלו רוגז כו' אלו הרודפים אחר הבצע וכמ״ש (קהלת) כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו גם כו': \n",
+                "<b>וי״א כו'.</b> כמ״ש בחלק (צ״ט א') באו ונשכח כו' שנאמר פרץ נחל כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשה לכעוס ונוח כו'.</b> כמ״ש ארך אפים ורב חסד. לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא הרי שפניהם ממדות החסד. ונאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) חסיד אני לא אפיל פני בכם ולא אטור לעולם: \n",
+                "<b>נוח כו'.</b> כמ״ש (סוטה) כל הכועס אפילו שכינה כו' שנאמר רשע בגובע אפו כו' הרי שנקרא רשע ונאמר (עמוס א׳:י״א) עברתו שמרה נצח: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יתן ויתנו כו'.</b> כמ״ש גדול המעשה כו' שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכמ״ש (הושע ו') זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. צדקה תרומם גוי וחסד כו' ועיין בפ״ק דב״ב: \n",
+                "<b>לא יתן כו'.</b> כמ״ש (ב״ב) כל המעלים כו' שנאמר עם לבבך בליעל כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הולך כו'.</b> ר״ל הלימוד והמעשה הם שני דברים, וכמ״ש בספרי פ' עקב כי אם שמור כו' לעשותם, למד אדם תורה הרי בידו מצוה, למד ועשה אין למעלה הימנה, וכן עשה ולא למד לא למד ולא עשה כמ״ש בסוף כתובות אר״א ע״ה אינן חיים שנאמר כי טל אורות כו' מצאתי להן תקנה מן התורה ואתם הדבקים כיוצא כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>ספוג כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז ז') נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק. <b>נופת</b> זהו נפה כמ״ש בספרי פ' עקב. ו<b>נפש רעבה</b> זהו משפך <b>כל מר מתוק</b> זה משמרת כמ״ש (ישעי' ה') שמים מר למתוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זו מחלוקת הלל ושמאי.</b> כמ״ש (במדב' ל״א) את והב בסופה כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המזכה כו'.</b> כמ״ש סוף יומא שנאמר (תהלים י״ז) כי לא תעזוב כו': \n",
+                "<b>וכל כו'.</b> שנאמר אדם כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה כו'.</b> שנאמר (בראשית י״ד) אם אקח כו' ונאמר (שם) הנה נא ידעתי כו' וכמ״ש בפ״ק דב״ב ונאמר (שם י״ח) אנכי עפר ואפר: \n",
+                "<b>ושלשה כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן כו' ונאמר (שם) מאן ה' לתתי להלוך עמכם. ונאמר שם אם יתן לי בלק כו' ועיין רש״י שם: \n",
+                "<b>להנחיל כו'.</b> כמ״ש (ישעיה) זרע אברהם אוהבי (שופטים ז') ואוהביו כצאת השמש כו' העלובין ואינן כו': \n",
+                "<b>אנשי דמים כו'.</b> כמ״ש (במדבר ל״א) הן הנה היו בדבר בלעם כו': \n",
+                "<b>לא יחצו ימיהם.</b> כמ״ש בפ' חלק ע״ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי עז כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״ט:מ״ו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וע' טור ש״ע א״ח סימן א': \n",
+                "<b>וקל כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב') מנשרים קלו מאריות גברו: \n",
+                "<b>רץ כצבי כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) חשתי ולא התמהמהתי כו' ונאמר אחרי ה' ילכו כארי' כו' ונאמר (הושע ו׳:ג׳) נדעה נרדפה כו' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו': \n",
+                "<b>עז פנים כו'.</b> כמ״ש (ישעי' ג') הכרת פניהם כו' אדר״נ: \n",
+                "<b>ובושת פנים כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתי על פניכם כו': \n",
+                "<b>וכל שאין כו' ג' סימנים באומה זו כו' ביישנים כו'. יהי רצון כו'.</b> ט״ס כאן וצ״ל בסוף הפרק כמ״ש למטה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן עשר כו'. בן ט״ו כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דחולין (כ' א') ומבן חמש ועשרים כו' ",
+                "<b>בן י״ג כו'.</b> דאיש כתיב בעונשין ובכמה מצות ולא קטן, וי״ג נקרא איש שנאמר (בראשית ל״ד) ויקחו שמעון ולוי איש וגו' וי״ג שנה שהיה יעקב אצל לבן אחר הנשואין צא ג' עיבורין שכל א' ו' חדשים נגד זה שהה ח״י חדשים בדרך כמ״ש בספ״ק דמגילה: ",
+                "<b>בן כ' כו'.</b> כמ״ש (במדבר א׳:י״ח) מבן עשרים ומעלה כל יוצא צבא כו': ",
+                "<b>בן שלשים.</b> כמ״ש בלוים (שם) מבן שלשים: ",
+                "<b>בן ארבעים כו'.</b> זכר לדבר א״ם לבינה תקרא: ",
+                "<b>בן חמשים כו'.</b> כמ״ש ברפ״ב דחגיגה שר חמישים כו': ",
+                "<b>בן ששים כו'.</b> כמ״ש (שמואל א') ולא יהיה זקן כו' והיינו פחות מס' כמ״ש בסוף מ״ק תבא בכלח כו' כעלות גדיש בעתו אלמא בן ס' הוא בעתו: ",
+                "<b>בן שבעים כו'.</b> כמ״ש בדוד (מלכים א') וימת בשיבה טובה וכמ״ש (שמואל ב') בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך כו': ",
+                "<b>בן שמונים כו'.</b> כמ״ש (תהלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה: ",
+                "<b>בן תשעים כו'.</b> דע״כ הוא בגבורות ולא יותר וכמ״ש (קהלת י״ב:ג׳) ביום שיזיעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, וכמ״ש בס״פ כ״ג דשבת: ",
+                "<b>בן מאה כו'.</b> כמ״ש (ישעיה מ״ה) הנער בן מאה שנה כו' לברכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפך בה.</b> כמ״ש (משלי ג') סלסלה כו'. וכמ״ש בפ״ב דמגילה לא ידעי רבנן כו': \n",
+                "<b>והפך בה.</b> כמ״ש (שם) דדיה ירווך וכמ״ש בפ״ב דעירובין מה הדד הזה כו': \n",
+                "<b>ובה תחזי.</b> כמ״ש (שם) ותורה אור וכמ״ש בפ״ג דסוטה (כ״א א') ועיין רש״י שם ד״ה הגיע כו' הגיע כו': \n",
+                "<b>וסיב כו'.</b> כמ״ש בסוף קידושין בזקנתו מהו אומר עוד ינובון בשיבה כו': \n",
+                "<b>ובלה בה.</b> כמ״ש בפ״ט דשבת אדם כי ימות באהל כו': \n",
+                "<b>ומנה כו'.</b> כמ״ש אל יליזו מעיניך נצור כו': \n",
+                "<b>שאין כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ד) כל חפצים לא ישוו בה ואמרו אפילו מצות ומעשים טובים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפום כו'.</b> כמ״ש שם בכל עצב יהיה מותר. (וכאן צ״ל <b>י״ר שיבנה כו'</b>, וכן בסוף תמיד, וכאן לפי שהוא כלל התורה משה קבל כו' ואין תורה בלא בית המקדש כמ״ש איכה א' מלכה ושריה בגוים אין תורה, אמר י״ר שיבנה כו' ותן כו' כמ״ש (ישעיה י״א) ומלאה הארץ דעה את ה'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולה תורה יותר מן הכהונ' ומן המלכות שהמלכו' נקנית בשלשים מעלות והכהונה בכ״ד.</b> הנה הל' מעלות של המלכות מפורשים בקרא (שמואל א ח׳:י״א) ואלו הן. <b>א'</b> אשר ימלוך עליכם: <b>ב'.</b> את בניכם יקח: <b>ג'.</b> ושם לו במרכבתו: <b>ד'.</b> ופרשיו: <b>ה'.</b> ורצו לפני מרכבתו: <b>ו'.</b> ולשים לו שרי אלפים: <b>ז'</b> ושרי חמשים: <b>ח'.</b> ולחרוש חרישו: <b>ט'.</b> ולקצור קצירו: <b>י'</b> ולעשות כלי מלחמה: <b>י״א.</b> וכלי רכבו: <b>י״ב.</b> ואת בנותיכם יקח: <b>יג.</b> לרקחות: <b>י״ד.</b> ולטבחות: <b>ט״ו.</b> ולאפות: <b>ט״ז.</b> ואת שדותיכם: <b>י״ז.</b> ואת כרמיכם: <b>י״ח.</b> וזיתיכם הטובים: <b>י״ט.</b> ונתן לעבדיו: <b>כ'.</b> וזרעכם: <b>כ״א.</b> וכרמיכם יעשור: <b>כ״ב.</b> ונתן לסריסיו: <b>כ״ג.</b> ולעבדיו: <b>כ״ד.</b> ואת עבדיכם: <b>כ״ה.</b> ואת שפחותיכם: <b>כ״ו.</b> ואת בחוריכם הטובים: <b>כ״ז.</b> את חמוריכם יקח: <b>כ״ח.</b> ועשה למלאכתו: <b>כ״ט.</b> צאנכם יעשור: <b>ל'.</b> ואתם תהיו לו לעבדים.<br> וכנגדן הם ל' מעלות במלך המפורשין במתניתין רפ״ב דסנהד' ואלו הן. <b>א'.</b> המלך לא דן: <b>ב'.</b> ולא דנין אותו: <b>ג'.</b> ולא מעיד: <b>ד'.</b> ולא מעידין אותו: <b>ה'.</b> לא חולץ: <b>ו'.</b> ולא חולצין לאשת: <b>ז'.</b> לא מייבם: <b>ח'.</b> ולא מייבמין לאשתו: <b>ט'.</b> ואין נושאין אלמנותו: <b>י'.</b> מת לו מת אינו יוצא כו': <b>י״א.</b> וכשמברין אותו כל כו' והוא מיסב על הדרגש: <b>י״ב</b>. ומוציא למלחמת הרשות ע״פ ב״ד של ע״א: <b>י״ג.</b> ופורץ לעשות לו דרך כו': <b>י״ד.</b> דרך המלך אין לו שיעור: <b>ט״ו.</b> וכל העם בוזזין ונותנין לפניו: <b>ט״ז.</b> והוא נוטל חלק בראש: <b>י״ז.</b> לא ירבה לו נשים כו': <b>י״ח.</b> לא ירבה לו סוסים: <b>י״ט.</b> וכסף וזהב לא ירבה לו: <b>כ'.</b> וכותב לו ס״ת לשמו: <b>כ״א.</b> יוצא למלחמה מוציאה עמו: <b>כ״ב.</b> נכנס מכניסה עמו: <b>כ״ג.</b> יושב בדין היא עמו: <b>כ״ד.</b> מיסב היא כנגדו: <b>כ״ה.</b> אין רוכבין על סוסו: <b>כ״ו.</b> ואין יושבין על כסאו: <b>כ״ז.</b> ואין משתמשין בשרביטו: <b>כ״ח.</b> ואין רואין אותו כשהוא מסתפר: <b>כ״ט.</b> ולא כשהוא ערום: <b>ל'.</b> ולא בבית המרחץ הרי שלשים מעלות של המלך ועיין בערוך. ",
+                "<b>והכהונה בכ״ד</b> כלם מפורשים בקרא בפ' קרח והם י״ב במקדש וי״ב בגבולין וסימניך ז״ה יהיה לך כו' ושם מפורשים קדשי מקדש ואח״כ וזה לך תרומת מתנם כו' שם מפורשים י״ב שבגבולין. ואלו הן י״ב שבקדשי מקדש. <b>א'</b> מקדש הקדשים זה זבחי שלמי צבור שאין כל השלמים ק״ק אלא אלו ב' מן האש זה עור העולה שהיא כולה כליל לאישים. <b>ג' ד'.</b> כל קרבנם זה שתי הלחם ולחם הפנים שאין מקריבין מהם כלים אלא הם בעצמם קרבנם. <b>ה' ו'.</b> לכל מנחתם זו שירי מנחות ושירי מנחת העומר. <b>ז' ח'.</b> ולכל חטאתם אלו בשר של חטאת בהמה וחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה.<b> ט' י'.</b> ולכל אשמם זו אשם ודאי ואשם תלוי. <b>י״א.</b> אשר ישיבו לי זה גזל הגר שהוא המושב לה'. <b>י״ב.</b> קדש קדשים זה לוג שמן של מצורע ונקרא קדש קדשים לפי שדם מצורע בא לפנים.<br> וזה לך תרומת מתנם כו' אלו י״ב שבגבולין. <b>א'.</b> חזה ושוק אף שהן במקדש מ״מ נחשבים לקדשי הגבול לפי שנאכלין בכל העיר. <b>ב'</b> תרומה. <b>ג'</b> תרומת מעשר. <b>ד'</b> ראשית הגז <b>ה'</b> חלה.<b>ו'</b> הוא מתנות הזרוע והלחיים והקיבה. <b>ז'</b> בכורים. <b>ח'</b> שדה אחוזה.<b> ט'</b> שדה חרם. <b>י'</b> בכור אדם. <b>י״א</b> בכור בהמה טהורה. <b>י״ב</b> בכור בהמה טמאה. וכל אלה מרומזים בפסוקים. לכל תרומת מתנם לכל תנופת כו' אלו חזה ושוק שצריכין תנופה. כל חלב יצהר זו תרומה. וכל חלב תירוש זה תרומת מעשר. אשר יתנו זו מתנות זרוע והלחיים וקיבה וראשית הגז. לה' זו חלה שאסור באכילה עד שיפרישנה אבל תרומה אפילו פירש עדיין אינו ראוי לאכילה. בכור כל. זה בכורים. אשר בארצם זה שדה אחוזה. כל חרם. זה שדה חרם. כל פטר כו' ופדויו כו' אך בכור שור כו'. <br>וכנגדן יש כ״ד מעלות בכ״ג ואלו הן. <b>א.</b> אינו חייב על הוראה אא״כ הורה לבטל מקצת. <b>ב'</b> אינו חייב על טומאת מקדש. <b>ג'</b> אינו חייב על טומאת קדשיו. <b>ד'</b> שמביא פר על חטאת. <b>ה'</b> שמביא פר ביו״הכ. <b>ו'</b> שמביא עשירית האיפה. <b>ז'</b> שאין עבודת יה״כ כשר אלא בו. <b>ח'</b> מצוה על הבתולה. <b>ט'</b> ומוזהר על האלמנה שלא ישאנה.<b> י'</b> שאינו מטמא בקרוביו. <b>י״א</b> לא פורע. <b>י״ב</b> ולא פורם. <b>י״ג</b> מחזיר את הרוצח. י״ד מקריב אונן. <b>ט״ו</b> פרו קודם לפר העדה. <b>ט״ז</b> אינו חייב אלא על העלם דבר. <b>י״ז</b> אין דנין אותו אלא בב״ד של ע״א. <b>י״ח</b> אינו יוצא אחר המטה. <b>י״ט</b> כשמנחם אחרים כו' עיין פ״ב דסנהדרין. <b>כ'.</b> כשהוא מתנחם כו'. שם. <b>כ״א</b> וכשמברין אותו כו'. שם. <b>כ״ב</b> נוטל חלק בראש. <b>כ״ג</b> ומקריב חלק בראש. <b>כ״ד</b> ומשמש בשמונה בגדים. ומפורשים בפ' בתרא דהוריות ברייתא ומבוארים במתניתין גם כן י״א שם ב' בפ״א דיומא ג' בפ״ב דהוריות הרי ט״ז א' במתניתין פ״א דסנהדרין ד' בספ״ב שם והשאר בברייתא דהוריות שם ועיין בהוריות ט' א': "
+            ],
+            [
+                "<b>ותומכיה מאושר ואומר אורך ימים בימינה כו'.</b> כ״ה הגירסא בברייתא דתנא דבי אליהו וחשיב בז' דרגין הראשון מצא אשה מצא טוב. ולכל בשרו כו' שני ביסוד שלישי ותומכיה בנו״ה. רביעי ארך ימים כו' בחו״ג. ה' כי לוית חן כו'. ת״ת ובינה המתפשט בו. ו' תתן כו' עטרת כו' בינה וכתר בסוד אקיה אשר אקיה. ז' כי ארך כו'. בחכמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוי כו'.</b> <b>והחכמה</b> לא גרסינן כי בזה לא שייך נאה כי אין בור ירא חטא וכמו שלא חשיב מעשים טובים, וכן לא מביא פסוק ע״ז: ",
+                "<b>שנאמר כו'.</b> מביא ראיה לשיבה ולהלן נאמר עטרת תפארת תמגנך כמ״ש במתני' הקודם ואומר עטרת כו' ראיה לבנים ולהלן נאמר עטרת כנ״ל וכן לכח שנאמר תפארת כו' והשיב' אינו הזקנה אלא השיבה עצמה ומביא ראיה על הזקנה שנאמר ונגד זקניו כבוד ולהלן נאמר בשמאלה עושר וכבוד כנ״ל ואע״ג שאריכת ימיו גם כן נאמר שם מ״מ הזקנה עצמה שהוא הדר לא נאמר אבל הנוי ועושר והכבוד מפורש במתני' הנ״ל בשמאל' כו' תתן לראשך כו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמישה קנינים.</b> צ״ל ארבעה כמ״ש במכילתא ובגמ':",
+                "<b>שמים וארץ מנין שנא' ברוך אברהם כו'.</b> כצ״ל, וכל הישובים שכתבו המפרשים הם דוחקים גדולים, והאמת יורה דרכו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Nezikin/Gra on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,510 @@
+{
+    "title": "Gra on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Gra_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>משה קבל כו'.</b> שנאמר (ויקרא כ״ו) אלה החקים והמשפטי' והתורות כו' בהר סיני ביד משה. אדר״נ. בת״כ פ' צו כאשר צוה ה' את משה בהר סיני כו'. אלה לרבות את כולם שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ובריש פרשה בהר מה ענין שמיטה אצל סיני כו' אלא מה שמיטה כו' מסיני אף כלם כו' ודקדוקיהם מסיני. ובפרשה בחוקותי שם בהר סיני ביד משה מלמד שנתנה התורה הלכותי' ודקדוקיה ופירושי' על ידי משה מסיני דדריש שם אלה החקי' אלו המדרשות כו' ע״ש ושם אלה המצו' כו' שכולם נמסרו למשה מסיני. ובירושלמי פ״ב דפאה ריב״ל אמר ועליה' ככל הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני כו' יש דבר ראה זה חדש וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמי' ע״ש. ובגמרא פ״א דברכות (ה' א') מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות כו' מלמד שכולם כו' מסיני ובפ״ב דמגילה (י״ט ב') מאי דכתיב ועליהם כל הדברים כו':\n",
+                "<b>ומסרם ליהושע.</b> שנאמר (במדבר כ״ו) ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ובתמורה (ט״ז א') בשעה שנפטר משה רבינו לג״ע א״ל רבי כלום הנחתיך שעה א' והלכתי כו' לא כך כתבת בי (שמות ל״ג) ומשרתו יהושע כו' לא ימיש כו': \n",
+                "<b>ויהושע לזקנים.</b> שנא' (שופטי' ב') ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' וגו'. אדר״נ:\n",
+                "<b>וזקני' לנביאים.</b> שנאמר (ירמיה ז') ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאי' יום השכם ושלוח. שם ותיכף אחרי יהושע כתיב (שופטים א') ויעל מלאך ה' מן הגלגל וגו':\n",
+                "<b>ונביאים כו' לאנשי כה״ג.</b> שהם היו בימי נביאים האחרוני': \n",
+                "<b>היו</b> כו' כמ״ש (ובסנהדרין ז' ב') דרש בר קפרא מנא הא מילתא כו' הוו מתונים כו' דכתיב לא תעלה במעלות וסמוך ליה אלה המשפטי' ובספרי ואצוה את שופטיכ' שיהיו מתוני' בדין כו': \n",
+                "<b>והעמידו כו'.</b> כמ״ש ביבמו' (ס״ב ב') היו לו תלמידי' בילדותו יהיו לו תלמידי' בזקנותו שנא' בבקר זרע זרעך וגו': \n",
+                "<b>ועשו סיג כו'.</b> כדרך שעשתה התורה סייג לדבריה. איזהו סייג שעשתה תורה לדברי' ה״ה אומר (ויקרא י״ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' הרי הוא אומר (שם) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כו' לדבר המביא כו' ובמ״ר פ' נשא ק״פ ב' כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך כו' וכ״ה אומר וכל משרת ענבים לא ישתה מכל אשר כו' ע״ש. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על התורה.</b> שנאמ' (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו' וכמ״ש סוף פ״ג דנדרי' ופ״ו דפסחי': \n",
+                "<b>ועל העבודה.</b> בסוף מגילה (ל״א ב') מה״מ א״ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (שם) אם לא בריתי גו':\n",
+                "<b>ועל ג״ח.</b> שנאמר (תהלים פ״ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה וגומ' וכ״כ באדר״נ וכתיב (הושע ו׳:ו׳) חסד חפצתי ולא זבח ודע' אלהים מעולות ששניה' חביבים מעבוד'. ובירושלמי ושלשת' בפסוק אחד (ישעיהו נ״א:ט״ז) ואשים דברי בפיך זו ת״ת ובצל ידי כסיתיך זו ג״ח לנטוע שמים וליסוד ארץ זה הקרבנות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהיו כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ב א') תניא לאהב' כו' שלא יאמר אדם אקרא כו' למוד מאהבה וסוף כו': \n",
+                "<b>ויהי כו'</b> כמ״ש (דברים י״ג:ה׳) ואותו תיראו וכיוצא בשבת (ל״א א'): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך כו'.</b> שנאמר (דברים י״א) ולדבק' בו ואמרו בספרי וכי אפשר לדבק בה' אלא הדבק בחכמים כו':\n",
+                "<b>והוי מתאבק כו'.</b> ר״ל שתלך תמיד אחריהם כמ״ש (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם ומשלו לחנוני מוכר בשמים שנשאר האבק בו ובאדר״נ פי' שר״ל שתשב לפניה' על הארץ ותקבל דבריהם באימ' בירא' ברתת וזיע כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה כו' וכמ״ש בפ״ג דברכות (כ״א ב') והודעתם לבניך וגו': \n",
+                "<b>והוי שותה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח כו'.</b> כמו אברהם אבינו שנאמר (בראשית כ״א:ל״ג) ויטע אשל כו' ויקרא שם כו'. ואמרו (אדר״נ) ביתו של אברהם אבינו מפולש כו' וכל הבא אכל ושתה ובירך לשמים וכל שהפה שואל מצוי כו': ",
+                "<b>ויהיו עניים כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:י״ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה כו'. וע' באדר״נ: ",
+                "<b>ואל תרבה כו'.</b> שמזה נטרד קרח כמ״ש ברב' וז״ש מכאן אמרו כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>עשה לך רב.</b> כמ״ש (במכילת' פ' בא) דברו כו' שהיה משה אומ' לאהרן למדני ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם: \n",
+                "<b>וקנה לך חבר.</b> כמ״ש (קהלת ד׳:ט׳) יש אחד ואין כו' טובים השני' כו' ונאמר (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו כו' וכמ״ש ברכות ס״ג ב' מאי דכתיב חרב אל הבדים כו' ולא עוד אלא שמטפשים שחבירו מעמידו על האמת כמ״ש בפ״ק דמגילה (ה' ב') קרי עליה טובים השניים וגו' וז״ש קנה כמ״ש (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנ' וגו' וכמ״ש (תעני' ז' א') ומחבירי יותר מהם:\n",
+                "<b>והוי דן כו'.</b> כמ״ש בר״פ העדות (שבועות ל' א') בצדק תשפוט עמיתך הוי דן כו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b> הרחק כו'.</b> כמ״ש בת״כ פ' מצורע ובמתני' סוף פי״ב דנגעים וחלצו מלמ' ששניה' חולצין כו' מכאן אמרו אוי לרש' אוי לשכנו. וברבה. יהודה ויששכר וזבולון שכנים של מטה ואהרן נאמר יהודה מחקקי ומבני יששכר יודעי בינ' לעתים ומזבולן מושכי' בשב' סופר וראובן שכינו של קרח נשתתפו עמו: ",
+                "<b>ואל תתחבר לרשע.</b> כמה שכתוב (ד״ה ב' כ') בהתחברך עם אחזיהו וגו' וכן בהתחבר אמנון ליונדב ויהושפט עם אחאב. אדר״נ: ",
+                "<b>ואל תתיאש כו'.</b> כמה שכתוב בפ' הנזקין (גטין נ״ה ב') מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אל תעש כו'.</b> בפרק תולין (שבת קל״ט א') שפתותיכם דברו שקר אלו עורכי הדיינין: \n",
+                "<b>וכשהיו כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״ג ו') לא תטה משפט אביונך בריבו. ואמרו במכילתא אביון במצו' שהוא רשע ותחשוב שודאי מדבר שקר ועם חביריו האמת: \n",
+                "<b>וכשנפטרים.</b> כמש״ל בצדק תשפוט כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי כו'.</b> כמ״ש (דברים י״ג ט״ו) ודרשה כו'. ומדאורייתא אחד דיני כו': \n",
+                "<b>והוי זהיר כו'.</b> שנאמר (שמות כ״ג) מדבר שקר תרחק מן הגורם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אהוב את כו'.</b> כשם שהתורה ניתנה בברית כו' שנא' (שמות כ' ט') ששת ימים תעבוד ועשית כו'. אדר״נ. ואמרו כבר קדמך יוצרך שנאמר ויכל אלהים וגומר. ואמרינן בפ״א דקדושין (ל' ב) ראה חיים עם כו' חייב ללמדו אומנות כו' ואמרינן ב״מ (ל' ב') והודעת אותם זה בית חייהם: ",
+                "<b>ושנא כו'.</b> כמ״ש (בספ״ק דסוטה) אוי לרבנות שמקברת כו' ולמדו מיוסף, ואמרו באגדה נואף אשה חסר לב זה המקב' הרבנות: ",
+                "<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ח) לעלוקה שתי כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>חכמים הזהרו כו'.</b> כמו שהזהירה התורה בדבריה כמ״ש (סנהדרין ל״ח ב') כל מקום שנפקרו המינים תשובתן בצידן כו':  "
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כמ״ש (מלאכי ג') בריתי היתה אתו החיים והשלום: \n",
+                "<b>אוהב כו'.</b>כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך כו' וכמ״ש במשה רבינו (במדבר י״ד) וילך אל דתן ואבירם ואמרו מכאן כו' וישלח מלאכים אל סיחון כו' ואע״פ שאמר לו הקב״ה להלח' עמו: \n",
+                "<b>אוהב שלום ורודף' שלום.</b> בירושלמי פ״א דפאה בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקו' אחר וכמ״ש (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה: \n",
+                "<b>ומקרבן לתורה.</b> כמ״ש (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגד כו'.</b> באדר״נ שלא יוציא לו שם בשררות ונותני' בו עיניה' ונוטלים ממונו ושם בספי״א אל תתודע לרשות כו' ונטלו כל ממונו ע״ז נאמר מברך רעהו כו' וכן אמרו בגמרא: \n",
+                "<b>ודלא מוסיף יסיף.</b> אמרו בסוף תענית מן הלילה עד היו' תקבריה אמיה. לפי שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה כו' שמים וארץ ושמים נגד יום וארץ נגד לילה והיא אמו כמ״ש (שירים א') בני אמי (איוב א׳:כ״א) ערום יצאתי גו' אשוב שמה: \n",
+                "<b>ודלא יליף.</b> כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) השמר לך ושמור נפשך כו' מלה״ד גו': \n",
+                "<b>ודאשתמש כו'.</b> כמ״ש בנדרים ס״ב ומה בלשצר כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין כו'.</b> כמ״ש (תהלים מ״ט) אח לא פדה כו': \n",
+                "<b>וכשאני כו'.</b> כמ״ש (איוב ט') ומה יצדק אנוש אף כי אנוש כו' וכיוצא הרבה: \n",
+                "<b>ואם לא כו'.</b> כמ״ש (קהל' ט' י') כל אשר תמצא גו' כי אין מעשה ג' ואמרינן בפ״ב דשבת ודקאמר שלמה כי לכלב החי גומ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה תורתך קבע.</b> כמ״ש בפ״ק דיומא ודברת בם עשה אות' קבע ואל כו': \n",
+                "<b>ומלאכתך עראי.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות (ל״ה ב') ואספת דגנך כו': \n",
+                "<b>אמור כו'.</b> כמ״ש בב״מ (פ״ז א') כתיב ואקחה פת כו' וכתיב ואל הבקר כו' מכאן לצדיקים שאומרי' מעט כו'. \n",
+                "<b>והוי כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו ט״ז) טוב כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר״ג אומר עשה כו'.</b> פיר' הרמב״ם שהכל דבר אחד שיעש' לו רב כדי להסתלק כו' וכן אל תרבה כו' מפני הספק. וכמ״ש (ויקרא י״ז:ט״ז) ולא ידע ונשא עונו ע״ז ידוו כל הדווים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מצאתי כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ז) גם אויל מחרי' כו' וע' סוף פ״ט דפסחים ונאמר (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל: \n",
+                "<b>ולא המדרש כו'.</b> כמ״ש בספ״ב דברכו' (י״ז א') שכל טוב לכל עושיהם ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם לעושים כו': \n",
+                "<b>וכל המרבה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ט) ברוב דברי' לא יחדל פשע: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא כו'.</b> כמ״ש (משלי ג' ד') ומצא חן ושכל כו' אלקים ואדם. והוי כו' שמ״ש (משלי ה' ו') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע וע' רש״י שם ובילקו' ר״פ עקב. ",
+                "<b>והוי מחשב כו'.</b> כמ״ש (שם ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ובמדרש בחקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו':  ",
+                "<b>חשבה הפסד מצוה כו'</b> ובפ״ה דב״ב (ע״ה) באו חשבין אלו שמחשבין כו':  ",
+                "<b>והסתכל כו'.</b> כמ״ש בסוף פרק ג' דנדרים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה כו':  ",
+                "<b>דע כו' עיין כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:ד׳) כי עיניו על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור. (ירמיהו ל״ב:י״ט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי כו' (משלי ה׳:כ״א) כי נוכח עיני ה' דרכי איש גו'. וע' בילקוט וכיוצא הרבה:  ",
+                "<b>ואזן כו'.</b> כמ״ש (תהילים צ״ד:ט׳) הנוטע אזן הלא ישמע גו':  ",
+                "<b>וכל מעשיך כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>יפה תלמוד תורה כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז׳:י״א) טובה חכמה עם נחלה ועיין ילקוט שם: \n",
+                "<b>וכל תורה כו'.</b> כמ״ש ברפ״ו דברכות ת״ר ואספת דגנך כו': \n",
+                "<b>וצדקתם עומדת לעד.</b> כמ״ש ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני הן על כפים חקותיך: \n",
+                "<b>ואתם כו'.</b> פי' הרמב״ם שאף שימנע עשיית מצוה כו' וכמ״ש בפ״א דברכות ופ״ו דשבת (ס״ג) מאי ולחושבי שמו כו' וכמ״ש ע״פ שנים כו' אם כך ענש הכתוב לנסקל כו' ק״ו לעושי כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוו כו'.</b> כמש״ל פ״א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא היה כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב כ״ג:ג׳) מושל באד' צדיק מושל יראת אלקים וכמ״ש בפ״ג דמ״ק: \n",
+                "<b>בטל כו'.</b> ע״ש בפ״א דגטין (ז) דום לה' כו' השכם כו': \n",
+                "<b>אל תפרוש.</b> כמ״ש (שמות י״ז:י״ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו וע' בפ״א דתענית: \n",
+                "<b>ואל תאמין כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ל״ג:י״ח) ובשוב צדיק מצדקתו כו' וכמ״ש בפ״ד דברכות: \n",
+                "<b>ואל תדין כו'.</b> כמ״ש (בראשית ו') הנפילים כו': \n",
+                "<b>ואל תאמר כו'</b> פי' שלא תאמר דבר בסתר ותאמר איני חושש שאי אפשר להתגלות הדבר הזה וכמ״ש (קהלת י׳:כ׳) ובחדרי משכבך כו' כי עוף השמים כו' ועיין פ״א דב״ב: \n",
+                "<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר כי גו'. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא הבישן למד.</b> כמ״ש (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות גו': \n",
+                "<b>ולא הקפדן מלמד.</b> כמ״ש ודבר ה' אל משה פנים כו' כשם שאני הסברתי כו' הרב בכעס כו': \n",
+                "<b>ולא כל וכו'.</b> כמ״ש בריש פ״ה דעירובין (נ״ה א') ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על דאטפת כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״א:י״ג) והאלהים אנה לידו מרשעים יצא רשע כו' וכמ״ש (מכות י' ב') שמזמנן לפונדק אחד כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרבה בשר כו'.</b> (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב: \n",
+                "<b>מרבה נכסים כו'.</b> כמ״ש (קהלת ב') כי כל ימיו כו' גם בלילה כו': \n",
+                "<b>מרבה נשים כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל י״ג) המשפחות כו' וכן נאמר מכשפה בלשון נקבה: \n",
+                "<b>מרבה שפחות כו'.</b> כמ״ש בעזרא ט ואיל צאן ואמרו שכולם שפחה חרופה בעלו כמ״ש קדקד שער מתהלך באשמיו על אשם שפחה חרופה כמ״ש דהיא שכיחא וזילא: \n",
+                "<b>מרבה עבדים כו'.</b> כמ״ש ששה דברים צוה כנען את בניו אהבו את הגזל וכמ״ש כנען בידו מאזני מרמה: \n",
+                "<b>מרבה תורה כו'.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ב׳) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ונאמר (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך: \n",
+                "<b>מרבה ישיבה כו'.</b> כמ״ש בפ״א דתענית (ז' א') מאי דכתיב ברזל בברזל יחד ואיש כו' והיינו דאמר ר״א הרבה כו': \n",
+                "<b>מרבה עצה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ב:ט״ו) שומע לעצה חכם. (ישעיהו מ׳:י״ד) את מי נועץ ויבינהו: \n",
+                "<b>מרבה צדקה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ז:ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום כו': \n",
+                "<b>קנה שם כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ב) נבחר שם כו' (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. וכמ״ש במדרש שם: \n",
+                "<b>קנה לו דברי תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים ל׳:כ׳) כי היא חייך ואורך ימיך וכמ״ש בספ״ק דקדושין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כי לכך נוצרת כו'.</b> כמ״ש (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד ואמרינן בפרק חלק איני יודע אם לעמל פה כו' כשהוא אומר כי אכף כו' ועדיין כו' כשהוא אומר לא ימוש כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה.</b> כמ״ש (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך: \n",
+                "<b>חבר טוב.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ל״ד) אם ללצים כו' ולענוים יתן חן: \n",
+                "<b>שכן טוב.</b> כנ״ל בפ״א מדגל יהודה שנאמר יהודה מחקקי כו': \n",
+                "<b>הרואה את הנולד.</b> כמ״ש (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כו' ואמרו בראשיתו רואה כו': \n",
+                "<b>לב כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו) וטוב לב כו'. והרבה מקראות כזה: \n",
+                "<b>שבכלל כו'.</b> כמ״ש בירושלמי תנה בני לבך לי כו' אין יהבת לבך לי אנא ידעת דאת כולה דילי: \n",
+                "<b>עין רעה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״א) ומונע בר יקבוהו לאום: \n",
+                "<b>חבר רע.</b> כמ״ש (משלי ג') אם ללצים כו': \n",
+                "<b>שכן רע.</b> כמש״ל בפ״א: \n",
+                "<b>לב רע.</b> כמ״ש (במדבר ט״ו) ולא תתורו כו' ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי כו' העין הולך אחר הלב כו' ועיין בילקוט ס״פ שלח וז״ש רואה אני כו' שבכלל דבריו כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואל תהי כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז') ואל תבהל כו' כי כעס כו'. ואמרו לא יהיה בך אל זר כו': ",
+                "<b>ושוב כו'.</b> כמ״ש בסוף פכ״ג דשבת בכל עת יהיו בגדיך לבנים כו': ",
+                "<b>והוי מתחמם כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו ב׳:ה׳) לכו נלכ' כו'. וכמ״ש (בראשית י״ג:ה׳) וגם ללוט ההולך כו', מי גרם הליכתו עם אברהם ולמד ממעשיו ויפצר בם מאד כו': ",
+                "<b>והוי זהיר כו'.</b> כמ״ש (מלכים ב ה׳:כ״ז) וצרעת נעמן כו'. ועיין בפי' הרמב״ם ובאגדה הפרד נא מעלי ז״ש והוי זהיר כו' שגרם לו פרידת עולם שנאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>עין הרע כו'.</b> שכולם היו בבלעם והוציאו אותו מן העולם וכמ״ש בפרק ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והתקן כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ו) יפקוד אלהי הרוחות כו' קח לך את כו' א״ל הקב״ה בניך היו יושבים ויהושע כו' יאמרו ג' כתרים הן זר ארון כו' כתר תורה עדיין כו': ",
+                "<b>וכל מעשיך.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו כו'. ואמרו איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה כו' ועיין סוף ברכות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שקוד כו'.</b> כמ״ש (משלי ח׳:ל״ד) לשקוד על דלתותי יום יום כו': \n",
+                "<b>ודע לפני מי.</b> כנ״ל בכל דרכיך דעהו: \n",
+                "<b>ונאמן כו'.</b> כמ״ש בת״כ פרשת אמור אני ה' נאמן לשלם שכר וכמ״ש בפ״ד דמנחות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היום קצר.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ט׳) כי צל ימינו כו' וכיוצא: ",
+                "<b>והמלאכה מרובה.</b> כמ״ש (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה כו': ",
+                "<b>והשכר הרבה.</b> כמ״ש (משלי ח׳:י״א) וכל חפציך לא ישוו בה וכיוצא: ",
+                "<b>ובעל הבית דוחק.</b> כמ״ש (יהושע א') לא ימוש כו' ופן יסורו כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>לא עליך כו' ולא כו'.</b> כמ״ש (דברים י״א:י״ג) אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר כו' ארוכה מארץ מדה כו' שכיר יום אתה עד ירצה כשכיר יומו: ",
+                "<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ב) למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב כו'. וכמ״ש ותשחק ליום אחרון וע״ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסתכל בשלשה כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך כו' ודרש ר״ע בארך זה ליחה סרוחה. בורך זה רמה ותולעה. בוראך זה ממ״ה הקב״ה וע״ש (מדרש רבה קהלת פרשה יב). ואמר בסוטה כתב ועפר ומים, מים - זהו מאין באת, ועפר - לאן אתה הולך, וכתב - ולפני מי כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ובו כל אדם יחתום כו': ",
+                "<b>מאין באת כו'.</b> כמ״ש (תהילים נ״א:ז׳) הן בעון חוללתי כו' (איוב י״ג:ה׳) מי יתן טהור מטמא כו': ",
+                "<b>ולאן כו'.</b> כמ״ש (בראש' ג') כי עפר אתה כו' (קהלת י״ב:ז׳) וישב העפר כו' וכתיב (איוב כ״ה:ו׳) אנוש רמה ובן אדם תולעה כו': ",
+                "<b>ולפני מי כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״א) כי על כל כו'. (קהלת י״ב:י״ד) כי את כל מעשה האלקים יביא כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתפלל כו'.</b> כמ״ש (חבקוק א׳:י״ד) ומעשה אדם כדגי הים כו' ואמרו בפ״ק דע״א מה דגים שבים כל הגדול כו' והיינו דתנן ר״ח ס״ה כו': \n",
+                "<b>שנאמר ובמושב לצים כו'.</b> ר״ל שנאמר בסיפא דקרא כי אם בתורת ה' כו' ועיין ברמב״ם וכמ״ש (ישעיהו כ״ח:ז׳) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא כו' כי כל כו' את מי יורה דעה כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר״ח כו'.</b> ומפנה כו'. כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) ופן יסורו מלבבך כו' וכתיב (שם) ושמור נפשך כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המקבל כו'.</b> עול מלכות, כמ״ש בפ״ה דעירובין חרות על הלוחות - חירות מגליות. ואמרו בפ״ק דבבא בתרא ויתנו מעט ממשא מלך כו' ע״ש: ",
+                "<b>ועול ד״א.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ולא עוד אלא שאחרים כו' שנא' ועמדו זרים כו' בזמן שישראל עושים כו' שנאמר ועמדו זרים כו': ",
+                "<b>וכל הפורק כו'.</b> כמ״ש ובזמן שאין עושים שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא כו' שנאמר עבדת כו' ר״ר כמ״ש תחת אשר כו' ועבדת הרי עול גלות ועול ד״א ועבדת ואספת כנ״ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושונה.</b> כמ״ש בפ״ב דחגיגה כל העוסק כו' שנאמר הקוטפי' כו'. ובפ״ב דב״ב כל הפורש מד״ת כו' שנאמר מהאש יצאו כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שיראת כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' כו': \n",
+                "<b>כל שמעשיו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א א') מאי דכתיב והי' אמונת עתיך כו' ואפ״ה אי יראת ה' כו' ושם ויאמר לאדם הן יראת ה' הי' כו' ועתה כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שרוח כו'.</b> כמ״ש (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ",
+                "<b>שינה של שחרית.</b> כמ״ש (משלי כ״ו:י״ד) הדלת תסוב על צירה ועצל כו'. אדר״נ: ",
+                "<b>יין של צהרים.</b> כמ״ש (קהלת י׳:י״ז) אשרך ארץ כו' בגבורה ולא בשתי. ועיין אדר״נ: ",
+                "<b>ושיחת הילדים.</b> שמבטלין מד״ת ואדם נמשך אחריהם ונאמר לא ימיש כו'. שם ע״ש: ",
+                "<b>וישיבת כו'.</b> כמ״ש אשרי האיש כו' כי אם כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>המחלל כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל כ״ב:ח׳) קדשי בזית כו' (שמואל א ב׳:כ״ט) למה תבעטו בזבחי כו': ",
+                "<b>והמבזה כו'.</b> כמ״ש כל המבזה את כו' שנאמר אלהי מסיכה כו' חג המצות כו': ",
+                "<b>והמלבין כו'.</b> כמ״ש בסו' פ״ו דברכות ובב״מ פ״ד נוח כו' שנאמר היא מוצאת כו': ",
+                "<b>והמיפר כו' והמגלה כו'.</b> כמ״ש בפ' חלק ד״א <b>כי דבר ה' בזה</b> זה המגלה פנים בתורה <b>ואת מצותו הפר</b> זה המפר ברית בשר <b>הכרת</b> בעולם הזה <b>תכרת</b> בעולם הבא, מכאן אמר ר״א המודעי כו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסורת כו'.</b> כמ״ש במגילה (ג' א') ונדרים ויבינו במקרא כו': ",
+                "<b>מעשרות כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית עשר בשביל שתתעשר כו' ובחנוני נא כו': ",
+                "<b>נדרים סיג.</b> כמ״ש (תהלים קי״ט) ואקימה כו' וכמ״ש בפ״ק דנדרים לזרוזי עצמו ונאמר חי ה' שכבי כו' ואמרו ליצרו נשבע כו': ",
+                "<b>סיג כו'.</b> כמ״ש (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל וכן (שם י״ז) חושך אמריו יודע דעת כו' (משלי י״ז כ״ח) אוטם שפתיו נבון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבו נברא העולם.</b> כמ״ש (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים כו' ואמרו בראשי' ברא אין ראשית אלא תורה שנאמר ראשית חכמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל צפוי.</b> כמ״ש (ירמיהו ל״ב:כ״ז) הממני יפלא כל דבר וכיוצא בזה: ",
+                "<b>והרשות כו'.</b> כמ״ש (דברי' ל״א) הנה נתתי לפניך כו' ובחרת כו' ואמרו הכל בידי שמים חוץ מי״ש שנאמר ועתה מה כו': ",
+                "<b>ובטוב כו'.</b> כמ״ש (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' החסד כי אתה כו' וכמ״ש בפ״ק דר״ה (י״ז א) בתחילה ואמת ואח״כ ורב חסד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כו'.</b> כמ״ש (שם) כי אתה תשלם כו': ",
+                "<b>ומצודה כו'.</b> כמ״ש (איוב י״ח:ח׳) ועל שבכה יתהלך: ",
+                "<b>והיד כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ו) וביד כל אדם חתום: ",
+                "<b>והכל מתוקן.</b> כמ״ש (איוב מ׳:ל׳) יכרו עליו חברים וכמ״ש בפ״ח דבבא בתרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין חכמה כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) שכל טוב כו' ונאמר (משלי ב׳:ה׳) אם לבינה תקרא כו' אז תבין יראת ה': \n",
+                "<b>אם אין יראה כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) ראשית חכמה יראת כו': \n",
+                "<b>אם אין בינה כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו:י״ד) לב נבין יבקש דעת ונאמר (משלי ב׳:ג׳) אם לבינה תקרא כו' אז כו' ודעת אלקי' תמצא. ונאמר (משלי ט׳:י׳) תחילת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה והקשיבו לדעת בינה: \n",
+                "<b>אם אין קמח כו'.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ואספת דגנך הנהג כו': \n",
+                "<b>אם אין תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת כו' בעירום וברעב כו' ונאמר (ויקרא כ״ו:כ״ו) אם באלה סי' בשברי לכם מטה לחם כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.</b> פי' אף שלכאורה דיני הקינין והנדה כל פרטיהם היא לפי כללי החשבון כמ״ש במס' קינין כמה דברים ע״פ חשבון, וכן בנדה ימי הזיבות והנדות והטועות, וה״א שלא הוצרך להם בתחילה רק הכללים וכל הפרטים נעשו ע״י כללי החשבון לזה אמר קינין כו' הן הן גופי הלכות ר״ל שנתנו מסיני וא״כ ה״א שחשבון תקופות וגמטריאות גם כן גופי הלכות לז״א תקופות כו' פרפראות לחכמה: ",
+                "<b>תקופות כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דשבת שנאמר כי היא חכמתכם כו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הוי רץ למצוה קלה כו'.</b> בירושל' פ״א דפאה אורך חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה, ו) טלטל הקב״ה מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושין אותן באמונה, ושם כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל שיש לך בתורה השמר שאין אתה יודע מאיזה מהן יוציא לך חיים, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות לחמורה שבחמורות, קלה שבקלות זה שלוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים. ובספרי פי' ראה כל הדבר אשר אנכי מצוה כו' שתהא חביבה עליך מצוה קלה כחמורה. ושם לשמור את כל המצוה כו' שתהא כו' ושם ולשמור ולעשות את כל המצוה שתהא כו'. וכמ״ש (דברים ד') אז יבדיל כו' ואמרו יודע היה משה שאינן קולטת כו' ראה במה רץ חצי מצוה שלא הגיע זמנה: ",
+                "<b>ובורח כו'.</b> כמ״ש (משלי ד') מכל משמור נצור כו' כי ממנו כו': ",
+                "<b>שמצוה כו'.</b> שנאמר אם בחוקותי תלכו כו' ואם לא תש��עו כו': ",
+                "<b>ועבירה גוררת כו'.</b> ספרי פרשת ראה כי יהי' איש שונא לרעהו ברוע לו. מכאן אמרו עבר אדם על עבירה קלה סופו לעבור על עבירה חמורה, עבר על מצוה ואהבת לרעיך כמוך כו' וז״ש ובורח מן העבירה: ",
+                "<b>ששכר מצוה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דב״ב מאי דכתיב רודף צדקה כו' הקב״ה ממציא לו כו': ",
+                "<b>שכר כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ג') ונתת מכשול לפניו כו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאד כו'.</b> כמ״ש (ירמיהו י״ג:ט״ו) והאזינו ואל תגבהו. ורם לבבך ושכחת כו' לבלתי רום לבבו והרבה כיוצא וע' בפ״ק דסוטה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלומד על מנת כו'.</b> כמ״ש מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו: \n",
+                "<b>אל תעשה עטרה כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ה א') ואהבת את כו' שלא יאמר אקרא כדי שיקראוני רבי כו': \n",
+                "<b>ולא קרדום כו'.</b> כמ״ש בפר״א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המכבד כו'.</b> כמ״ש כי מכבדי אכבד כו' אדר״נ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין דן כו'.</b> כמ״ש (איוב כ״ג) והוא באחד כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוי ממעט כו'.</b> כמ״ש ודברת בם כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה מצוה כו'.</b> כמ״ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד כו'. ואמרו איזה פרקליטין של אדם כו': ",
+                "<b>והעובר כו'.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ד׳) אם בניך חטאו כו' וישלחם כו': ",
+                "<b>תשובה ומע״ט כו'.</b> כמ״ש (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי כנע אחאב מפני כו'. ונאמר (יחזקאל ג׳:י״ח) ובאמרי לרשע מות תמות ושב כו' חיה יחיה כו': ",
+                "<b>כל כנסי' כו'.</b> כמ״ש ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם ילדים מכבדין כו' קריבה לש״ש ומ״ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>יהי כבוד כו'.</b> כמ״ש (שמות י״ז:ט׳) בחר לנו אנשים: ",
+                "<b>וכבוד כו'.</b> כמ״ש (במדבר י״ב:י״א) ויאמר אהרן אל משה בי אדוני: ",
+                "<b>ומורא כו'.</b> כמ״ש ויאמר אדני משה כלאם שוקלו נגד שכינה. אדר״נ פכ״ז. ובגמרא פ״ב דפסחים עד שבא ר״מ ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת״ח וע' תוס' שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה כתרים כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דיומא שלשה זירים הן ונגד שם טוב היא המנורה שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחבירך כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית מאי דכתיב ברזל בברזל יחד כו' והיינו דאר״ח כו': \n",
+                "<b>ואל בינתך גו'.</b> פסוק הוא במשלי ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מקדים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום כו': \n",
+                "<b>והוי כו'.</b> כמ״ש ובאבנר הראש כלב כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יפה כו'</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל' א) ודקאמר כי לכלב החי כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אל תרצה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דברכות מנין שאין מרצין כו' שנאמר פני ילכו: \n",
+                "<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ב:ד׳) אל תאיצו לנחמני: \n",
+                "<b>ואל תשאל כו'.</b> כמ״ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ולא בשעת השבועה כמ״ש במדרש ע״ש: \n",
+                "<b>ואל תשתדל כו'.</b> כמ״ש באדם ויקחו עלה תאנה כו' ואח״כ ויקרא ה' אלהים אל האדם כו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלומד ילד כו'.</b> כמ״ש באדר״נ פכ״ג הלומד ילד למה״ד לעגלה כו' שנאמר אפרים עגלה כו' והלומד בזקנותו דומה לפרה שנאמר כפרה כו' ונאמר וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים כו': \n",
+                "<b>הלומ' מן הקטנים כו'.</b> כמ״ש בספרי פ' עקב כי טובים כו' מה יין כל זמן שממתין בקנקן משביח כו' שנאמר בישישים חכמ' זה שאמר ר' מאיר אל תסתכל אלא על היין עצמו שיש קטן שלמד מזקן כמ״ש אמרתי ימים ידברו אכן רוח כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנאה.</b> מן הנחש וקין וכיוצא: \n",
+                "<b>והתאוה.</b> מן בלעם: \n",
+                "<b>והכבוד.</b> מן קרח וכלם היו בבלעם כמ״ש בפ״ה. ונאמר (משלי י״ד) ורקב עצמות קנאה. (שם כ״א) תאות עצל תמיתנו ולפני שבר גאון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הילודים כו'.</b> כמ״ש (בראשית ג') כי מעפר כו'. (שמואל ב') כי מות נמות וכמי' כו': \n",
+                "<b>והמתים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כו': \n",
+                "<b>שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:י״ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כו' ה' צבאות שמו: \n",
+                "<b>הוא המבין.</b> כמ״ש (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין כו': \n",
+                "<b>הוא הדיין.</b> כמ״ש (איוב כ״א:כ״ב) הלאל כו' והוא רמים ישפוט וכיוצא: \n",
+                "<b>הוא עד הוא בעל דין.</b> כמ״ש (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליהם למשפט והייתי עד כו' וע' בפ״ק דחגיגה: \n",
+                "<b>לא עולה.</b> כמ״ש (דברים ל״ב:ד׳) כי כל דרכיו וגו' משפט ואין עול (תהלים צ״ב) ולא עולתה בו (איוב ח׳:ג׳) האל יעות כו': \n",
+                "<b>ולא שכחה.</b> כמ״ש (ישעיהו מ״ט:י״ד) ותאמר ציון עזבני ה' כו' התשכח כו' וכן להיפך נאמר (ירמיהו י״ז:א׳) חטאת יהודה כו': \n",
+                "<b>ולא משוא פנים.</b> כמ״ש (איוב ל״ד:י״ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר כו' ונאמר (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד: \n",
+                "<b>שהכל שלו.</b> כמ״ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף כו'. ונאמר (דברי הימים א כ״ט:י״ד) וממך הכל כו': \n",
+                "<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב) כי את כל מעשה כו' על כל נעלם: \n",
+                "<b>ואל יבטיחך כו'.</b> שלא תאמר כמ״ש (איוב ג׳:י״ג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז כו' עם כו': \n",
+                "<b>ועל כרחך אתה חי.</b> כמ״ש (איוב ג׳:כ׳) למה יתן כו' וחיים כו' המחכים כו': \n",
+                "<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ו') אין אדם שליט ברוח כו' ואין שלטון ביום כו' (תהילים מ״ט:ט׳) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם: \n",
+                "<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ח') ודע כי על כל אלה כו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעשרה מאמרות כו'.</b> ואלו הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי. ופרו ורבו הוא ציוי. וברכה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות.</b> בפרקי ר״א פ' כ״ו. <b>א'</b> כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ י״ג שנה שלא ראה שמש וירח, ואחר כך יצא מתחת לארץ מדבר בלה״ק, מאס אשרים ושקץ פסילים ובטח ביצרו.<b> ב'</b> כבשן האש. <b>ג'</b> לך לך. <b>ד'</b> רעב <b>ה'</b> ותלקח שרה. <b>ו'</b> בהלחמו במלכים. <b>ז'</b> דבר ה' אל אברם במחזה. <b>ח'</b> מילה. <b>ט'</b> גרוש הגר וישמעאל. <b>י'</b> העקידה. ע״ש ואדר״נ: <small>(הוא לפי גי' הרמב״ם באדר״נ שם)</small>",
+                "<b>וברמב״ם המה מנויים כך:</b> <b>א'</b> לך לך מארצך. <b>ב'</b> ויה' רעב בארץ. <b>ג'</b> ותלקח שרה. <b>ד'</b> בהלחמו במלכים.<b> ה'</b> לקיחת הגר לאשה.<b> ו'</b> מילה.<b> ז'</b> לקיחת שרה לאבימלר.<b> ח'</b> גרוש הגר. <b>ט'</b> גרוש ישמעאל. <b>י'</b> העקידה: "
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים כו'.</b> שנצלו מעשר מכות ובכולם כתיב לבד מכנים. <b>בדם.</b> ולא יכלו מצרים לשתות. ו<b>בצפרדעים.</b> ובכה ו��עמך. ו<b>בערוב.</b> והיפלתי כו' ושמתי פדות. ו<b>בדבר.</b> והפלה ה' כו' וישלח פרעה כו'. ו<b>בשחין</b>. כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. <b>בברד.</b> רק בארץ גשן גו'. ו<b>בארבה</b>. ומלאו בתיך ובתי כו'. ו<b>בחשך</b> ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ו<b>בכורות.</b> ולכל בני ישראל גו' למען תדעון וראיתי את הדם ופסחתי עליכם גו' וכיוצא: ",
+                "<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. <b>א'</b> נעשה נקבים כמ״ש נקבת במטיו ראש פרזיו. ה<b>ב'</b> שנעשה בקעה. שנאמר בקע ים ויעבירם. כבהמה בבקעה תרד. ה<b>ג'</b> שנעשה גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. ה<b>ד'</b> שנעשה חומר שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. ה<b>ה'</b> שנעשה מדבר שנאמר ויוליכם בתהומות כמדבר ה<b>ו'</b> שנעשה פירורים שנאמר אתה פוררת בעזך ים. ה<b>ז'</b> שנעשה סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים ואין משתברין אלא על הסלעים. ה<b>ח'</b> שנעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ונאמר הפך ים ליבשה. ה<b>ט'</b> שנעשה חומות שנאמר והמים להם חומה כו'. ה<b>עשירי</b> שנעשה נאדות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים והיו יוצאין להם מים מתוקים כמ״ש ונוזלים מן לבנון: ",
+                "<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. ה<b>א'</b> שהרעים עליהם בקולו נפלאות שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו כו'. ה<b>ב'</b> שנגלה בקשת שנאמר עריה תעיר קשתך'. ה<b>ג'</b> בחצים שנאמר וישלח חיציו ויפיצם. ה<b>ד' וה'</b> בחרבות ורמחים שנאמר ברקים רב ויהומם ואין ברק אלא חרב שנאמר חרב כו' למען היות לה ברק כו'.. ה<b>ו' וז'</b> במגן וצנה שנאמר החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. ה<b>ח'</b> בחנית שנאמר לנגה ברק חניתך. ה<b>ט' וי'</b> בברד וגחלי אש שנאמר ממנה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש והוא במקום אבנים וקלעים: ",
+                "<b>עשרה נסיונות כו'.</b> כמ״ש בערכין (ט״ו א') שנים בים א' בירידה המבלי אין קברים כו' וא' בעליה וימרו על ים כו' ונאמר וירא ישראל כו' ויאמינו. שנים במים במרה וברפידים שנים במן שנים בשליו בראשון ובשני בשבתנו על סיר כו' והאספסוף כו' בעגל ובמרגלים: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא הזיק כו' ולא אמר כו'.</b> שנאמר (איכה ב') כלילת יופי משוש כו' ואמרו במ״ר איכה וסוף פקודי כפה של חשבונו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה דברים נבראו כו'.</b> כמ״ש ואין כל חדש נאמר (שמו' י״ד) לאיתנו ואמרו לתנאו והכל בין השמשו' כמ״ש ויכל אלקים ביום השביעי והקשו והא נאמר וישבות ביום השביעי אלא בין השמשות ואמרו אדם שאינו כו' וז״ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ר״ל לאחר זמן לעשותם עכשיו ברא בכניסת השבת \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חכם אינו מדבר.</b> כמ״ש (ויקרא ל״א) ויקצוף על אלעזר ואיתמר כו' וידבר אהרן כו': \n",
+                "<b>ואינו נכנס כו'.</b> כמ״ש בבני ראובן שאמר להם משה כה עשו אבותיכם כו' והמתינו עד שסיים. וכן בחבירי איוב ויען אליפז ויען כו': \n",
+                "<b>ואינו כו'.</b> כמ״ש באליהו (איוב ל״ב) הן הוחלתי לדבריכם אאזין כו': \n",
+                "<b>שואל כענין.</b> בנות צלפחד: \n",
+                "<b>ומשיב כהלכה.</b> יהודה: \n",
+                "<b>ואומר כו'</b> רבקה בת בתואל אנכי כו': \n",
+                "<b>ועל מה שלא שמע כו' ומודה כו'.</b> משה רבינו שנאמר למה נגרע והשיבן אין קדשים קרבים בטמא' ואמרו יזרוק כו' והשיב לא שמעתי עמדו ואשמעה כו': \n",
+                "<b>ומודה כו'.</b> כמ״ש וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר שבעה כו'</b> וכלל כל הן חמשה כמ״ש בספרי פרשת עקב וחרה אף כו��ו ונאמר שפך חרון אפי מה להלן חרון מחיה רעה ודבר אף כו' ומה כאן עצירת גשמים וגלות כולו אף כולו נמצא למידים כל מקום שנאמר חרון אף ה' מינים כו' ע״ש: ",
+                "<b>מקצתן כו'.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:ז׳) והמטרתי על עיר כו': ",
+                "<b>גמרו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א) שנא' ציה גם חם יגזלו כו': ",
+                "<b>ושלא ליטול כו'.</b> כמ״ש שם והפקדתי עליכם כו': ",
+                "<b>דבר כו'.</b> כמ״ש אע״פ שד' מיתות כו': ",
+                "<b>חרב כו'.</b> כמ״ש שם שנאמר והבאתי עליכם חרב כו' יען ובמשפטי מאסו: "
+            ],
+            [
+                "<b>חיה כו'.</b> כמ״ש שני ואם באלה אל תקרי באלה אלא כו' וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה כו' וכתיב וחללת ובחלול השם כתיב לא תחללו כו': ",
+                "<b>גלות כו'.</b> כמ״ש שם כ״ו ונתתי את כו' ואתכם כו'. <b>בגלוי עריות</b> כתיב כי את כל כו' ולא תקיא כו'. <b>בשפיכות דמים</b> כתיב ולא תחניפו את הארץ אשר אתם יושבים בה כו'. <b>בהשמטת הארץ</b> כתיב אז תרצה הארץ כו'. עיין שם בפ״ב: ",
+                "<b>בארבעה פרקים.</b> בשניהן בפירות שביעית ובמתנות עניים גוזל את העניים כמ״ש בשביעית (שמות) ואכלו אביוני עמך וכתיב (משלי כ״ב) אל תגזול דל כו' וקבע את כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד.</b> כמ״ש (איוב א׳:א׳) וסר מרע ותרן בממונו היה כו' שהיה כו': \n",
+                "<b>שלי שלי ושלך כו'.</b> שכל אוהב בצע נקרא רשע כמ״ש (איוב ג׳:י״ז) שם רשעים חדלו רוגז כו' אלו הרודפים אחר הבצע וכמ״ש (קהלת) כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו גם כו': \n",
+                "<b>וי״א כו'.</b> כמ״ש בחלק (צ״ט א') באו ונשכח כו' שנאמר פרץ נחל כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשה לכעוס ונוח כו'.</b> כמ״ש ארך אפים ורב חסד. לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא הרי שפניהם ממדות החסד. ונאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) חסיד אני לא אפיל פני בכם ולא אטור לעולם: \n",
+                "<b>נוח כו'.</b> כמ״ש (סוטה) כל הכועס אפילו שכינה כו' שנאמר רשע בגובע אפו כו' הרי שנקרא רשע ונאמר (עמוס א׳:י״א) עברתו שמרה נצח: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יתן ויתנו כו'.</b> כמ״ש גדול המעשה כו' שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכמ״ש (הושע ו') זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. צדקה תרומם גוי וחסד כו' ועיין בפ״ק דב״ב: \n",
+                "<b>לא יתן כו'.</b> כמ״ש (ב״ב) כל המעלים כו' שנאמר עם לבבך בליעל כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הולך כו'.</b> ר״ל הלימוד והמעשה הם שני דברים, וכמ״ש בספרי פ' עקב כי אם שמור כו' לעשותם, למד אדם תורה הרי בידו מצוה, למד ועשה אין למעלה הימנה, וכן עשה ולא למד לא למד ולא עשה כמ״ש בסוף כתובות אר״א ע״ה אינן חיים שנאמר כי טל אורות כו' מצאתי להן תקנה מן התורה ואתם הדבקים כיוצא כו': "
+            ],
+            [
+                "<b>ספוג כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז ז') נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק. <b>נופת</b> זהו נפה כמ״ש בספרי פ' עקב. ו<b>נפש רעבה</b> זהו משפך <b>כל מר מתוק</b> זה משמרת כמ״ש (ישעי' ה') שמים מר למתוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זו מחלוקת הלל ושמאי.</b> כמ״ש (במדב' ל״א) את והב בסופה כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המזכה כו'.</b> כמ״ש סוף יומא שנאמר (תהלים י״ז) כי לא תעזוב כו': \n",
+                "<b>וכל כו'.</b> שנאמר אדם כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה כו'.</b> שנאמר (בראשית י״ד) אם אקח כו' ונאמר (שם) הנה נא ידעתי כו' וכמ״ש בפ״ק דב״ב ונאמר (שם י״ח) אנכי עפר ואפר: \n",
+                "<b>ושלשה כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן כו' ונאמר (שם) מאן ה' לתתי להלוך עמכם. ונאמר שם אם יתן לי בלק כו' ועיין רש״י שם: \n",
+                "<b>להנחיל כו'.</b> כמ״ש (ישעיה) זרע אברהם אוהבי (שופטים ז') ואוהביו כצאת השמש כו' העלובין ואינן כו': \n",
+                "<b>אנשי דמים כו'.</b> כמ״ש (במדבר ל״א) הן הנה היו בדבר בלעם כו': \n",
+                "<b>לא יחצו ימיהם.</b> כמ״ש בפ' חלק ע״ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי עז כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״ט:מ״ו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וע' טור ש״ע א״ח סימן א': \n",
+                "<b>וקל כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב') מנשרים קלו מאריות גברו: \n",
+                "<b>רץ כצבי כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) חשתי ולא התמהמהתי כו' ונאמר אחרי ה' ילכו כארי' כו' ונאמר (הושע ו׳:ג׳) נדעה נרדפה כו' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו': \n",
+                "<b>עז פנים כו'.</b> כמ״ש (ישעי' ג') הכרת פניהם כו' אדר״נ: \n",
+                "<b>ובושת פנים כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתי על פניכם כו': \n",
+                "<b>וכל שאין כו' ג' סימנים באומה זו כו' ביישנים כו'. יהי רצון כו'.</b> ט״ס כאן וצ״ל בסוף הפרק כמ״ש למטה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן עשר כו'. בן ט״ו כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דחולין (כ' א') ומבן חמש ועשרים כו' ",
+                "<b>בן י״ג כו'.</b> דאיש כתיב בעונשין ובכמה מצות ולא קטן, וי״ג נקרא איש שנאמר (בראשית ל״ד) ויקחו שמעון ולוי איש וגו' וי״ג שנה שהיה יעקב אצל לבן אחר הנשואין צא ג' עיבורין שכל א' ו' חדשים נגד זה שהה ח״י חדשים בדרך כמ״ש בספ״ק דמגילה: ",
+                "<b>בן כ' כו'.</b> כמ״ש (במדבר א׳:י״ח) מבן עשרים ומעלה כל יוצא צבא כו': ",
+                "<b>בן שלשים.</b> כמ״ש בלוים (שם) מבן שלשים: ",
+                "<b>בן ארבעים כו'.</b> זכר לדבר א״ם לבינה תקרא: ",
+                "<b>בן חמשים כו'.</b> כמ״ש ברפ״ב דחגיגה שר חמישים כו': ",
+                "<b>בן ששים כו'.</b> כמ״ש (שמואל א') ולא יהיה זקן כו' והיינו פחות מס' כמ״ש בסוף מ״ק תבא בכלח כו' כעלות גדיש בעתו אלמא בן ס' הוא בעתו: ",
+                "<b>בן שבעים כו'.</b> כמ״ש בדוד (מלכים א') וימת בשיבה טובה וכמ״ש (שמואל ב') בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך כו': ",
+                "<b>בן שמונים כו'.</b> כמ״ש (תהלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה: ",
+                "<b>בן תשעים כו'.</b> דע״כ הוא בגבורות ולא יותר וכמ״ש (קהלת י״ב:ג׳) ביום שיזיעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, וכמ״ש בס״פ כ״ג דשבת: ",
+                "<b>בן מאה כו'.</b> כמ״ש (ישעיה מ״ה) הנער בן מאה שנה כו' לברכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפך בה.</b> כמ״ש (משלי ג') סלסלה כו'. וכמ״ש בפ״ב דמגילה לא ידעי רבנן כו': \n",
+                "<b>והפך בה.</b> כמ״ש (שם) דדיה ירווך וכמ״ש בפ״ב דעירובין מה הדד הזה כו': \n",
+                "<b>ובה תחזי.</b> כמ״ש (שם) ותורה אור וכמ״ש בפ״ג דסוטה (כ״א א') ועיין רש״י שם ד״ה הגיע כו' הגיע כו': \n",
+                "<b>וסיב כו'.</b> כמ״ש בסוף קידושין בזקנתו מהו אומר עוד ינובון בשיבה כו': \n",
+                "<b>ובלה בה.</b> כמ״ש בפ״ט דשבת אדם כי ימות באהל כו': \n",
+                "<b>ומנה כו'.</b> כמ״ש אל יליזו מעיניך נצור כו': \n",
+                "<b>שאין כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ד) כל חפצים לא ישוו בה ואמרו אפילו מצות ומעשים טובים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפום כו'.</b> כמ״ש שם בכל עצב יהיה מותר. (וכאן צ״ל <b>י״ר שיבנה כו'</b>, וכן בסוף תמיד, וכאן לפי שהוא כלל התורה משה קבל כו' ואין תורה בלא בית המקדש כמ״ש איכה א' מלכה ושריה בגוים אין תורה, אמר י״ר שיבנה כו' ותן כו' כמ״ש (ישעיה י״א) ומלאה הארץ דעה את ה'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולה תורה יותר מן הכהונ' ומן המלכות שהמלכו' נקנית בשלשים מעלות והכהונה בכ״ד.</b> הנה הל' מעלות של המלכות מפורשים בקרא (שמואל א ח׳:י״א) ואלו הן. <b>א'</b> אשר ימלוך עליכם: <b>ב'.</b> את בניכם יקח: <b>ג'.</b> ושם לו במרכבתו: <b>ד'.</b> ופרשיו: <b>ה'.</b> ורצו לפני מרכבתו: <b>ו'.</b> ולשים לו שרי אלפים: <b>ז'</b> ושרי חמשים: <b>ח'.</b> ולחרוש חרישו: <b>ט'.</b> ולקצור קצירו: <b>י'</b> ולעשות כלי מלחמה: <b>י״א.</b> וכלי רכבו: <b>י״ב.</b> ואת בנותיכם יקח: <b>יג.</b> לרקחות: <b>י״ד.</b> ולטבחות: <b>ט״ו.</b> ולאפות: <b>ט״ז.</b> ואת שדותיכם: <b>י״ז.</b> ואת כרמיכם: <b>י״ח.</b> וזיתיכם הטובים: <b>י״ט.</b> ונתן לעבדיו: <b>כ'.</b> וזרעכם: <b>כ״א.</b> וכרמיכם יעשור: <b>כ״ב.</b> ונתן לסריסיו: <b>כ״ג.</b> ולעבדיו: <b>כ״ד.</b> ואת עבדיכם: <b>כ״ה.</b> ואת שפחותיכם: <b>כ״ו.</b> ואת בחוריכם הטובים: <b>כ״ז.</b> את חמוריכם יקח: <b>כ״ח.</b> ועשה למלאכתו: <b>כ״ט.</b> צאנכם יעשור: <b>ל'.</b> ואתם תהיו לו לעבדים.<br> וכנגדן הם ל' מעלות במלך המפורשין במתניתין רפ״ב דסנהד' ואלו הן. <b>א'.</b> המלך לא דן: <b>ב'.</b> ולא דנין אותו: <b>ג'.</b> ולא מעיד: <b>ד'.</b> ולא מעידין אותו: <b>ה'.</b> לא חולץ: <b>ו'.</b> ולא חולצין לאשת: <b>ז'.</b> לא מייבם: <b>ח'.</b> ולא מייבמין לאשתו: <b>ט'.</b> ואין נושאין אלמנותו: <b>י'.</b> מת לו מת אינו יוצא כו': <b>י״א.</b> וכשמברין אותו כל כו' והוא מיסב על הדרגש: <b>י״ב</b>. ומוציא למלחמת הרשות ע״פ ב״ד של ע״א: <b>י״ג.</b> ופורץ לעשות לו דרך כו': <b>י״ד.</b> דרך המלך אין לו שיעור: <b>ט״ו.</b> וכל העם בוזזין ונותנין לפניו: <b>ט״ז.</b> והוא נוטל חלק בראש: <b>י״ז.</b> לא ירבה לו נשים כו': <b>י״ח.</b> לא ירבה לו סוסים: <b>י״ט.</b> וכסף וזהב לא ירבה לו: <b>כ'.</b> וכותב לו ס״ת לשמו: <b>כ״א.</b> יוצא למלחמה מוציאה עמו: <b>כ״ב.</b> נכנס מכניסה עמו: <b>כ״ג.</b> יושב בדין היא עמו: <b>כ״ד.</b> מיסב היא כנגדו: <b>כ״ה.</b> אין רוכבין על סוסו: <b>כ״ו.</b> ואין יושבין על כסאו: <b>כ״ז.</b> ואין משתמשין בשרביטו: <b>כ״ח.</b> ואין רואין אותו כשהוא מסתפר: <b>כ״ט.</b> ולא כשהוא ערום: <b>ל'.</b> ולא בבית המרחץ הרי שלשים מעלות של המלך ועיין בערוך. ",
+                "<b>והכהונה בכ״ד</b> כלם מפורשים בקרא בפ' קרח והם י״ב במקדש וי״ב בגבולין וסימניך ז״ה יהיה לך כו' ושם מפורשים קדשי מקדש ואח״כ וזה לך תרומת מתנם כו' שם מפורשים י״ב שבגבולין. ואלו הן י״ב שבקדשי מקדש. <b>א'</b> מקדש הקדשים זה זבחי שלמי צבור שאין כל השלמים ק״ק אלא אלו ב' מן האש זה עור העולה שהיא כולה כליל לאישים. <b>ג' ד'.</b> כל קרבנם זה שתי הלחם ולחם הפנים שאין מקריבין מהם כלים אלא הם בעצמם קרבנם. <b>ה' ו'.</b> לכל מנחתם זו שירי מנחות ושירי מנחת העומר. <b>ז' ח'.</b> ולכל חטאתם אלו בשר של חטאת בהמה וחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה.<b> ט' י'.</b> ולכל אשמם זו אשם ודאי ואשם תלוי. <b>י״א.</b> אשר ישיבו לי זה גזל הגר שהוא המושב לה'. <b>י״ב.</b> קדש קדשים זה לוג שמן של מצורע ונקרא קדש קדשים לפי שדם מצורע בא לפנים.<br> וזה לך תרומת מתנם כו' אלו י״ב שבגבולין. <b>א'.</b> חזה ושוק אף שהן במקדש מ״מ נחשבים לקדשי הגבול לפי שנאכלין בכל העיר. <b>ב'</b> תרומה. <b>ג'</b> תרומת מעשר. <b>ד'</b> ראשית הגז <b>ה'</b> חלה.<b>ו'</b> הוא מתנות הזרוע והלחיים והקיבה. <b>ז'</b> בכורים. <b>ח'</b> שדה אחוזה.<b> ט'</b> שדה חרם. <b>י'</b> בכור אדם. <b>י״א</b> בכור בהמה טהורה. <b>י״ב</b> בכור בהמה טמאה. וכל אלה מרומזים בפסוקים. לכל תרומת מתנם לכל תנופת כו' אלו חזה ושוק שצריכין תנופה. כל חלב יצהר זו תרומה. וכל חלב תירוש זה תרומת מעשר. אשר יתנו זו מתנות זרוע והלחיים וקיבה וראשית הגז. לה' זו חלה שאסור באכילה עד שיפרישנה אבל תרומה אפילו פירש עדיין אינו ראוי לאכילה. בכור כל. זה בכורים. אשר בארצם זה שדה אחוזה. כל חרם. זה שדה חרם. כל פטר כו' ופדויו כו' אך בכור שור כו'. <br>וכנגדן יש כ״ד מעלות בכ״ג ואלו הן. <b>א.</b> אינו חייב על הוראה אא״כ הורה לבטל מקצת. <b>ב'</b> אינו חייב על טומאת מקדש. <b>ג'</b> אינו חייב על טומאת קדשיו. <b>ד'</b> שמביא פר על חטאת. <b>ה'</b> שמביא פר ביו״הכ. <b>ו'</b> שמביא עשירית האיפה. <b>ז'</b> שאין עבודת יה״כ כשר אלא בו. <b>ח'</b> מצוה על הבתולה. <b>ט'</b> ומוזהר על האלמנה שלא ישאנה.<b> י'</b> שאינו מטמא בקרוביו. <b>י״א</b> לא פורע. <b>י״ב</b> ולא פורם. <b>י״ג</b> מחזיר את הרוצח. י״ד מקריב אונן. <b>ט״ו</b> פרו קודם לפר העדה. <b>ט״ז</b> אינו חייב אלא על העלם דבר. <b>י״ז</b> אין דנין אותו אלא בב״ד של ע״א. <b>י״ח</b> אינו יוצא אחר המטה. <b>י״ט</b> כשמנחם אחרים כו' עיין פ״ב דסנהדרין. <b>כ'.</b> כשהוא מתנחם כו'. שם. <b>כ״א</b> וכשמברין אותו כו'. שם. <b>כ״ב</b> נוטל חלק בראש. <b>כ״ג</b> ומקריב חלק בראש. <b>כ״ד</b> ומשמש בשמונה בגדים. ומפורשים בפ' בתרא דהוריות ברייתא ומבוארים במתניתין גם כן י״א שם ב' בפ״א דיומא ג' בפ״ב דהוריות הרי ט״ז א' במתניתין פ״א דסנהדרין ד' בספ״ב שם והשאר בברייתא דהוריות שם ועיין בהוריות ט' א': "
+            ],
+            [
+                "<b>ותומכיה מאושר ואומר אורך ימים בימינה כו'.</b> כ״ה הגירסא בברייתא דתנא דבי אליהו וחשיב בז' דרגין הראשון מצא אשה מצא טוב. ולכל בשרו כו' שני ביסוד שלישי ותומכיה בנו״ה. רביעי ארך ימים כו' בחו״ג. ה' כי לוית חן כו'. ת״ת ובינה המתפשט בו. ו' תתן כו' עטרת כו' בינה וכתר בסוד אקיה אשר אקיה. ז' כי ארך כו'. בחכמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוי כו'.</b> <b>והחכמה</b> לא גרסינן כי בזה לא שייך נאה כי אין בור ירא חטא וכמו שלא חשיב מעשים טובים, וכן לא מביא פסוק ע״ז: ",
+                "<b>שנאמר כו'.</b> מביא ראיה לשיבה ולהלן נאמר עטרת תפארת תמגנך כמ״ש במתני' הקודם ואומר עטרת כו' ראיה לבנים ולהלן נאמר עטרת כנ״ל וכן לכח שנאמר תפארת כו' והשיב' אינו הזקנה אלא השיבה עצמה ומביא ראיה על הזקנה שנאמר ונגד זקניו כבוד ולהלן נאמר בשמאלה עושר וכבוד כנ״ל ואע״ג שאריכת ימיו גם כן נאמר שם מ״מ הזקנה עצמה שהוא הדר לא נאמר אבל הנוי ועושר והכבוד מפורש במתני' הנ״ל בשמאל' כו' תתן לראשך כו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמישה קנינים.</b> צ״ל ארבעה כמ״ש במכילתא ובגמ':",
+                "<b>שמים וארץ מנין שנא' ברוך אברהם כו'.</b> כצ״ל, וכל הישובים שכתבו המפרשים הם דוחקים גדולים, והאמת יורה דרכו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Pirkei Avot with commentary of the Vilna Gaon, Vilna 1836",
+            "http://dlib.rsl.ru/viewer/01006756620#?page=5"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "גר\"א על פרקי אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,168 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>משקין טמאין כו'.</b> ושלא לרצון. הכא במשקין של זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו שטמאים מחמת עצמן דאי במשקין שנטמאו מאחר שלא לרצון היכי משכחת לה הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אלא א\"כ חשב אותן והו\"ל תחלתו לרצון. ותחלתו לרצון כל משקה מכשיר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המרעיד את האילן.</b> להשיר ממנו משקין:",
+                    "<b>ונפלו על חבירו.</b> שהמשקין נפלו על אילן אחר וכן בשוכה שהרעידה להשיר ממנו משקין ונפלו המשקין על חברתה:",
+                    "<b>ותחתיהן זרעים.</b> או תחתיהן זרעים שהרעיד את האילן או את השוכה להשיר מהן משקין ותחתיהן זרעים או ירקות המחוברין לקרקע ונפלו המשקין על אותן הזרעים והירקות דכולהו נפיל המשקין על המחובר לקרקע:",
+                    "<b>בש\"א בכי יותן.</b> אע\"פ שנפלו המשקין בעודן מחוברין לקרקע הרי הן בכי יותן:",
+                    "<b>ובה\"א אינן בכי יותן.</b> קסברי ב\"ה אין משקה מכשיר עד שיפול בתלוש. כדתניא בתוספתא המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ונפלו על תלושין שבו ועל מחוברין שתחתיו ב\"ש אומרים בכי יותן וב\"ה אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברין אינן בכי יותן:",
+                    "<b>אמר רבי יהושע כו' תמה עצמך כו'.</b> רבי יהושע אכולהו מתני' פליג דתנן להשיר ממנו משקין היוצאין בכי יותן ואע\"ג דלא ניחא ליה בהני משקין כלל אלא שיושרו מן האילן ויצאו לאבוד ואתא רבי יהושע וקאמר תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוין ויתן בידים אבל נפלו לא שנאמר וכי יתן ורבנן הוא דגזור טומאה בנפול היכא דקא מכוין לנפילה וניחא ליה בהנך משקין דליפול היכא דצריך ליה אבל הכא דלא צריך ליה להנך משקין כלל לא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף התחתון טהור.</b> גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בא במים שאובין כו'.</b> זה הכלל כל זיעה הבאה מחמת המים טמאה וכל שלא מחמת המים טהורה. והיינו טעמא דכולהו:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הטורף כו'.</b> תניא בתוספתא הטורף את גגו והמכבס את כסותו אימתי יודע אם רבו גשמים או לאו בתחלה היה מנטף גסות. ועכשיו הוא מנטף טיפין עבות רבי יהודה אומר בתחלה היה מנטף טיפים חתוכות ועכשיו יורד טפה אחר טיפה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בה רשות רוחץ בה מיד.</b> דסתמא בשבילו הוחם. ואע\"פ שידוע לו שהוחם בשבת מותר שהוחם בשביל הרשות וכן פסק הרמב\"ם. והיינו דקתני סיפא גבי ירק אם יש בה רשות לוקח מיד שבשבילו הובא. והא דאמרינן בגמרא שיש לו עשרה עבדים הואיל ויש לו עשרה עבדים אדם חשוב הוא להחם בשבילו. דליכא למימר הואיל ויש לו הרבה עבדים סתמא הוחם אחר השבת שעושים מהר דא\"כ גבי ירק מאי איכא למימר מה לי אחד המביא מה לי עשרה שמביאים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מצא בה תינוק מושלך כו'.</b> תניא בתוספתא מצא בה תינוק מושלך מחצה למחצה מטילין עליו שני חומרים ורבי יהודא אומר אם היתה שם נכרית אחת או שפחה אח�� היא חשודה להשליך:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור.</b> כדתנן במעשרות (פ\"א ח') בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו:",
+                    "<b>דמאי.</b> כלומר ספיקא הוא ולא דמי לשאר דמאי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל רביעית על של חמישית.</b> ל\"ג דבשתיהם מעשר שני. וא\"נ גרסינן משום דאין מעשרין משנה על שנה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לרבנן הכל בכי יותן אפי' הצד שאינו כנגד המים שנתלחלחו מאותן שכנגד המים.</b> ולר\"י שכנגד המים בכי יותן דניחא ליה וכל שאינו כנגד המים אינו בכי יותן אע\"פ שנתלחלחו מאותן שכנגד המים לא ניחא ליה דאי הוה ניחא ליה היה מניחן בשני שקים ע\"ג המים והוה כולה כנגד המים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שהיא מלאה פירות.</b> תניא בתוספ' אמר ר' יוסי בד\"א בשל חרס אבל בשאר כל הכלים אינן שואבין וכלי אבן הרכים הרי הן ככלי חרס:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המטנן כו'.</b> ה\"ג המטנן בטיט הנגוב אם יש בו משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש\"א בין כך ובין כך אינו בכי יותן. ור\"ש אכולהו מתני' פליג כדתניא בתוספתא דר\"ש פליג אמרבץ את ביתו דתניא המרבץ את ביתו במים ונתן בו שיבולין וטננו אם יש עליהן משקה טופח הרי הן בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש\"א אע\"פ שיש עליו משקה טופח אינו בכי יותן וטעמא דר\"ש משום שאינו מתכוין לטנן אלא לרבץ את ביתו. ה\"ג המרבץ את גרנו אינו חושש שמא היה בו חטים וטננו. ובהא אפילו רבנן דפליגי עליה דר\"ש מודים דלרבץ גרנו קא מכוין וכן בעשבים מודים כדתניא בתוספתא מודים חכמים לר\"ש במרבץ את גרנו שאינו בכי יותן ובמשכים להביא פסולת אם בשביל שיש עליו טל הרי זה בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן:",
+                    "<b>רבי יהודה אומר א\"א שלא לשמוח כו'.</b> ור\"י לטעמיה דאמר גבי פרה (פ\"ב ד) רי\"א אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה. דכל דממילא לאו כלום אלא אם כן עשה מעשה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אי אפשר כו' אלא אם עמד והדיח באדם.</b> באדם עמד והדיח בעינן ובבהמה טמאה לעולם טמא ובתוספתא גרסינן איפכא דר\"ש בן אלעזר אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים רי\"א מים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים והיינו דמתניתין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אפילו אב הטומאה אינו בכי יותן.</b> דאין משקה מקבל טומאה אא\"כ חשב עליהם. והא דתנן בריש מכילתין משקים טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון. הא פרישנא לה התם במשקים דזב וזבה:",
+                    "<b>ואם נער בכי יותן.</b> אע\"פ שאינו צריך להמים דומיא דהמרעיד את האילן להשיר מהם משקים דפ\"ק. בכי יותן הוא דהוי אבל טמויי לא מיטמאי אוקימנא לה בגמרין במנער בכל כחו בבת אחת הא שותתים ויורדים מטמאים בשעת פרישתם:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בש\"א ישבר.</b> שאם יערה כשיתלשם מן הקרקע יהיו שאובים:",
+                    "<b>ובה\"א יערה.</b> הואיל ואינו מגביהם מהקרקע אלא מטה על צדה ומערה אינם שאובים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנתזין והצפין אינם בכי יותן.</b> ה\"ה מה שבתוכה אינם בכי יותן וקתני הנתזים והצפים משום סיפא דפליגי בנתזים ובצפים:",
+                    "<b>נטלה לשפכה.</b> אלו ואלו מודים שהם בכי יותן בפ\"�� דשבת (דף י\"ב) אמרינן אלא לסיפא עריבה שירד כו'. וחסרים כמה מלין אלא ה\"ג התם עריבה שירד הדלף לתוכה אינו בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה מים הנתזים והצפים אינם בכי יותן ושבתוכה ה\"ז בכי יותן. ובתוספות כתבו ושבתוכה ה\"ז בכי יותן אין זה במשנה אלא שהש\"ס מדקדק מדנקט הנתזים והצפים אינם בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן. ולדעתין לאו מדיוקא דמתני' אלא בפירוש קתני לה בסיפא ולאו כי לישנא דאייתי בגמרא דהכי אורחא דתלמודא למייתי מתני' מאי דצריכא ליה בקצרה. ומייתי רישא בירד לתוכה אינו בכי יותן לב\"ה לעולם אינו בכי יותן אף מה שבתוכה ואפילו נטלה לשפכה ובסיפא מייתי ושבתוכה ה\"ז בכי יותן מדקתני סיפא נטלה לשפכה אלו ואלו מודים שהם בכי יותן. ולאו דוקא נטלה לשפכה מ\"ש רישא דפליגי ב\"ה ומ\"ש סיפא דמודו אלא סיפא לאו משום דנטלה לשפכה אלא משום דהניחה ואפילו לא נטלה לשפכה. דאי משום דנטלה לשפכה לב\"ה נמי מה שבתוכה בכי יותן ובנתזים וצפים הוא דפליגי ב\"ה ונטלה לשפכה דקתני איידי דתני רישא נטלה לשפכה דפליגי ב\"ש וב\"ה קתני נמי סיפא דהכא מודים בנטלה לשפכה והשתא הא בהדיא קתני מתני' סיפא דמה שבתוכה לב\"ה נמי בכי יותן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגעים בקופה טמאי'.</b> דניחא לי' במים שסביבות הקופה שתודח הקופה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הממלא בקילון עד ג' ימים טמאים.</b> ואפילו ידוע שנגבו טמאים עד ג' ימים ולאחר ג' ימים אפילו ידוע שלא נגבו טהורים ור\"ע פליג וקאמר בנגבו ולא נגבו תליא מלתא ולא בג' ימים שאם ידוע שנגבו מיד טהורים ואם ידוע שלא נגבו אפילו עד ל' יום טמאים ומודה ר\"ע לת\"ק בסתם דעד ג' ימים כדתניא בתוספתא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד.</b> מילי מילי קתני ולא יסיקם אפילו בידים טהורות שיצאו מים טמאים הבלועות מהם ויטמאו את מי הגשמים שחשבן כשהוציאם שירדו עליהם. ולא יטלטלם ולא יגעם אלא בידים טהורות שאם יגע בידים טמאות יטמא את מי הגשמים מחמת הידים:",
+                    "<b>רש\"א אם היו לחין כו'.</b> קסבר ר\"ש מי פירות מבטלים למים טמאים ברוב והמשקים שמחמת עצמם הם כמי פירות כדתניא בתוספתא ר\"ש אומר כו' טהורים מק\"ו ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה הרי הם מטהרין ברוב מי פירות שאין עלולים לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב א\"ל לא אי אמרת בגשמים שהם מטהרים את הטמאים תאמר במי פירות שאין מטהרים את הטמאים:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והיה לפניו נהר אחר.</b> דוקא נהר אחר אבל באותו נהר כל הנהר הוא לרצון שאין כוונתו דוקא לטבול במקום זה וכל מקום אותו הנהר הוא לרצון. והכי תניא בתוספתא הטביל בים או בנהר אע\"פ שהפליג יותר ממיל הרי הוא בכי יותן עבר בנהר אחר או שדחהו חברו או שירדו עליו גשמים ורבו טהרו שניים את הראשונים:",
+                    "<b>דחהו חברו לשכרו וכן לבהמתו.</b> שדחם שלא בכוונה טהרו שנים:",
+                    "<b>ואם כמשחק עמו.</b> שדחהו לנהר בכוונה לשחוק עמו ה\"ז בכי יותן אע\"ג דאיהו לא חשב על המים שעליו מ\"מ ע\"י מעשה יכול להכשיר אפילו פירות חברו וה\"ה להחשיב את המים שעל חברו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>העושה צפור במים.</b> שעושה בקנה צורת צפור במים:",
+                    "<b>הנתזים ואת שבה.</b> שבקנה אינם בכי יותן דלא ניחא במים שבקנה ובנתזים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רש\"א בכי יותן.</b> דומיא דמרעיד את האילן להשיר ממנו משקה דריש מכילתין (פ\"א ב'):",
+                    "<b>וחכ\"א אינו בכי יותן.</b> דלא ניחא ליה כלל דבללן כדי שיגנבו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א לעמקו בכי יותן.</b> דניחא ליה במים שברושם הקנה לידע כמה עמקו אע\"פ שהמים התחתונים מהרושם לא ניחא ליה הואיל ואי אפשר הוי כמים שאחורי הדלי שא\"א למלאות אלא א\"כ היה מים אחוריו ומכשרי כדתנן רפ\"ד ה\"נ א\"א לראות למעלה בקנה שיהיה רושם למעלה אלא א\"כ יש למטה והכי תניא בתוספתא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרק אבן לבור כו'.</b> הנתזין בכי יותן גרסינן ואת שבאבן טהורים. דניחא ליה בנתזים שבהם יודע אם יש בו מים ובמים שבאבן לא ניחא ליה דהא יודע בנתזים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהוא מתכוון שיצאו עם הצואה.</b> ודמיא למרעיד את האילן להשיר ממנו משקים דריש מכילתין והלכה כר' יוסי שהוא היה שלחא ובקי בו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שיש להן מעשה.</b> בירושלמי ריש תרומות אמר ואיזו מעשה שלהן ר' חונא אמר בתפוש בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש\"ו אע\"פ שחשב שיודחו רגליהם אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהם אמר ר' חונא במשפשף בהם במים. והוא מתני' דשלהי פ\"ג דמכילתין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה.</b> אר' יהודה פליג דקמפליג בין לחים ליבשים א\"ל ר\"מ וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה. שדרך להתיר קשר האגודות בפה ונטמאו ממשקה הפה ומה לי לחים ומה לי יבשים. ור' יהודה סבר כלום מתירן אלא ביבשים מבחוץ ולחים מבפנים מתירן בפה ומהפך את שמבפנים לחוץ ואת שמבחוץ לפני' כדי שיתלחלח כולו אבל בלחים גם מבחוץ אינו מתירו ואין בו משקה הפה כלל. והכי אמרינן בירושלמי דדמאי פ\"ה דטעמא דר\"מ דמטמא משום משקה הפה משום דמתירן וקושרן בפיו להפך שבפנים לחוץ ושבחוץ לפנים דאמר התם ר' יונה בעי וכר' מאיר מעשר מכל קלח וקלח דתנינן תמן אמר רבי מאיר וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו ברם הכא דרך אגודה ליתור והוא נותן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הדגים בחזקת טומאה.</b> מפני שמנער את הרשתות ומפיל המים על הדגים ולאחר מותן עודן המים עליהם ומתכשרו ויש טמאין בהן ומתטמאין:",
+                    "<b>חתיכות אלתות.</b> שחי הרבה לאחר שיוצא מן המים וקודם שימות ויחשב אוכל מתנגב מן המים שנפלו עליו מהרשתות הלכך טהור:",
+                    "<b>כל הציר בחזקת טומאה דחיישינן שמא נפלו עליהם רוב מים.</b> אבל אם ידוע שלא נפלו עליה רוב מים טהורה. והאי תנא ר' שמעון הוא דאמר גבי עצים (ספ\"ד) אם היו לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהם כו' טהורים דמי פירות מבטל ולכך ע\"ה נאמנים עליהם לומר שלא נפלו עליהם רוב מים חוץ משל דגה מפני שהן מפקידין אותה כו' הלכך אינו נאמן על הדגה מפני שמפקידים אותה אצלו וחיישינן אימא נפל עליה רוב מים אצל ע\"ה הנפקד והוא אינו יודע:",
+                    "<b>ראב\"י אומר כו' מים כ\"ש טמא.</b> פליג בתרתי קסבר לא בעינן רוב מים אלא אפילו כ\"ש טמא דציר אינו מבטלו וע\"ה אינו נאמן עליו הואיל ובכ\"ש מתטמא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מי רגלים בין גדולים בין קטנים.</b> בין של אדם גדול בין של אדם קטן:",
+                    "<b>לדעתו ושלא לדעתו.</b> אמי רגלים קאי:",
+                    "<b>והמוחל כשמן כו' רמ\"א אע\"פ שאין עמו שמ��.</b> ואזדו לטעמייהו דתנן בטהרות (פ\"ט) והמוחל היוצא מהם טהור נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרין המוחל היוצא מהם ר\"א מטהר וחכמים מטמאים אר\"ש לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור שר\"א מטהר וחכמים מטמאים. ובהא פליגי ת\"ק סבר מוחל עצמו הוא משקה ובמוחל עצמו פליגי ר\"א ורבנן אם נגמרה מלאכתו ור\"ש סבר מוחל עצמו אינו משקה ואפילו נגמרה מלאכתו דכ\"ע טהור כי פליגי ביוצא מן הבור לפי שא\"א בלא צחצוחי שמן ולהכי רבנן מטמאין בנגמרה מלאכתן וסתם מתני' ר\"מ ות\"ק דהתם היינו ר\"מ דהכא. וג' מיני מוחל הן קודם שנגמרה מלאכתו דברי הכל טהור כדקתני רישא דהתם המוחל היוצא מהן טהור היוצא מן הבור בין לר\"מ בין לר\"ש חכמים מטמאים לא נחלקו ר\"מ ור\"ש אלא אם נגמרה מלאכתו ועדיין לא יצא מן הבור לר\"מ בזה חכמים מטמאים ולר\"ש טהור. והיינו דאמרינן בשבת בפ' חבית דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו רש\"א מוחל אינו כמשקה מה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא\"א בלא צחצוחי שמן מאי בינייהו א\"ב דאתא בתר איצצתא. כלומר ר' יעקב סבר כת\"ק דטהרות שמוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו כלומר הא דתנן בטהרות המוחל היוצא מהן טהור לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו שהוא רוצה עדיין ליקח עוד כדקתני בטהרות ורוצה להניח שם עוד מה שיקח עד שיתרככו גם אותם שיקח ובתוך כך יתקלקלו הפירות האלו ולכך אינו רוצה בקיומו. ורש\"א מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו כלומר שמודה ר\"ש במוחל היוצא מן הבור שחכמים מטמאים וקאמר מפני שא\"א בלא צחצוחי שמן. וקאמר מאי בינייהו קודם שנגמרה מלאכתו לכולי עלמא טהור ולאחר שנגמרה מלאכתו שהוא יוצא מן הבור לכ\"ע טמא ומשני דאתא בתר איצצתא אותם שנגמרה מלאכתם שאינו רוצה ליקח עוד ואינו יוצא מן הבור בהא פליגי ר' יעקב ור\"ש כדקא פליגי ת\"ק ור\"ש בטהרות והיינו נמי פלוגתיי' הכא דר\"ש סבר שאין המוחל יוצא מידי שמן שא\"א בלא צחצוחי שמן ור\"מ סבר אע\"פ שאין עמו שמן שהמוחל עצמו הוא משקה ומכשיר אף בלא שמן: (שייך למ\"ה):",
+                    "<b>ואין לנו כיוצא בו.</b> שיהא הדם מטמא כבשר ובשיעורו:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה מכשירין",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,168 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>משקין טמאין כו'.</b> ושלא לרצון. הכא במשקין של זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו שטמאים מחמת עצמן דאי במשקין שנטמאו מאחר שלא לרצון היכי משכחת לה הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אלא א\"כ חשב אותן והו\"ל תחלתו לרצון. ותחלתו לרצון כל משקה מכשיר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המרעיד את האילן.</b> להשיר ממנו משקין:",
+                    "<b>ונפלו על חבירו.</b> שהמשקין נפלו על אילן אחר וכן בשוכה שהרעידה להשיר ממנו משקין ונפלו המשקין על חברתה:",
+                    "<b>ותחתיהן זרעים.</b> או תחתיהן זרעים שהרעיד את האילן או את השוכה להשיר מהן משקין ותחתיהן זרעים או ירקות המחוברין לקרקע ונפלו המשקין על אותן הזרעים והירקות דכולהו נפיל המשקין על המחובר לקרקע:",
+                    "<b>בש\"א בכי יותן.</b> אע\"פ שנפלו המשקין בעודן מחוברין לקרקע הרי הן בכי יותן:",
+                    "<b>ובה\"א אינן בכי יותן.</b> קסברי ב\"ה אין משקה מכשיר עד שיפול בתלוש. כדתניא בתוספתא המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ונפלו על תלושין שבו ועל מחוברין שתחתיו ב\"ש אומרים בכי יותן וב\"ה אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברין אינן בכי יותן:",
+                    "<b>אמר רבי יהושע כו' תמה עצמך כו'.</b> רבי יהושע אכולהו מתני' פליג דתנן להשיר ממנו משקין היוצאין בכי יותן ואע\"ג דלא ניחא ליה בהני משקין כלל אלא שיושרו מן האילן ויצאו לאבוד ואתא רבי יהושע וקאמר תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוין ויתן בידים אבל נפלו לא שנאמר וכי יתן ורבנן הוא דגזור טומאה בנפול היכא דקא מכוין לנפילה וניחא ליה בהנך משקין דליפול היכא דצריך ליה אבל הכא דלא צריך ליה להנך משקין כלל לא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף התחתון טהור.</b> גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בא במים שאובין כו'.</b> זה הכלל כל זיעה הבאה מחמת המים טמאה וכל שלא מחמת המים טהורה. והיינו טעמא דכולהו:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הטורף כו'.</b> תניא בתוספתא הטורף את גגו והמכבס את כסותו אימתי יודע אם רבו גשמים או לאו בתחלה היה מנטף גסות. ועכשיו הוא מנטף טיפין עבות רבי יהודה אומר בתחלה היה מנטף טיפים חתוכות ועכשיו יורד טפה אחר טיפה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בה רשות רוחץ בה מיד.</b> דסתמא בשבילו הוחם. ואע\"פ שידוע לו שהוחם בשבת מותר שהוחם בשביל הרשות וכן פסק הרמב\"ם. והיינו דקתני סיפא גבי ירק אם יש בה רשות לוקח מיד שבשבילו הובא. והא דאמרינן בגמרא שיש לו עשרה עבדים הואיל ויש לו עשרה עבדים אדם חשוב הוא להחם בשבילו. דליכא למימר הואיל ויש לו הרבה עבדים סתמא הוחם אחר השבת שעושים מהר דא\"כ גבי ירק מאי איכא למימר מה לי אחד המביא מה לי עשרה שמביאים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מצא בה תינוק מושלך כו'.</b> תניא בתוספתא מצא בה תינוק מושלך מחצה למחצה מטילין עליו שני חומרים ורבי יהודא אומר אם היתה שם נכרית אחת או שפחה אחת היא חשודה להשליך:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור.</b> כדתנן במעשרות (פ\"א ח') בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לבי��ו:",
+                    "<b>דמאי.</b> כלומר ספיקא הוא ולא דמי לשאר דמאי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל רביעית על של חמישית.</b> ל\"ג דבשתיהם מעשר שני. וא\"נ גרסינן משום דאין מעשרין משנה על שנה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לרבנן הכל בכי יותן אפי' הצד שאינו כנגד המים שנתלחלחו מאותן שכנגד המים.</b> ולר\"י שכנגד המים בכי יותן דניחא ליה וכל שאינו כנגד המים אינו בכי יותן אע\"פ שנתלחלחו מאותן שכנגד המים לא ניחא ליה דאי הוה ניחא ליה היה מניחן בשני שקים ע\"ג המים והוה כולה כנגד המים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שהיא מלאה פירות.</b> תניא בתוספ' אמר ר' יוסי בד\"א בשל חרס אבל בשאר כל הכלים אינן שואבין וכלי אבן הרכים הרי הן ככלי חרס:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המטנן כו'.</b> ה\"ג המטנן בטיט הנגוב אם יש בו משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש\"א בין כך ובין כך אינו בכי יותן. ור\"ש אכולהו מתני' פליג כדתניא בתוספתא דר\"ש פליג אמרבץ את ביתו דתניא המרבץ את ביתו במים ונתן בו שיבולין וטננו אם יש עליהן משקה טופח הרי הן בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש\"א אע\"פ שיש עליו משקה טופח אינו בכי יותן וטעמא דר\"ש משום שאינו מתכוין לטנן אלא לרבץ את ביתו. ה\"ג המרבץ את גרנו אינו חושש שמא היה בו חטים וטננו. ובהא אפילו רבנן דפליגי עליה דר\"ש מודים דלרבץ גרנו קא מכוין וכן בעשבים מודים כדתניא בתוספתא מודים חכמים לר\"ש במרבץ את גרנו שאינו בכי יותן ובמשכים להביא פסולת אם בשביל שיש עליו טל הרי זה בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן:",
+                    "<b>רבי יהודה אומר א\"א שלא לשמוח כו'.</b> ור\"י לטעמיה דאמר גבי פרה (פ\"ב ד) רי\"א אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה. דכל דממילא לאו כלום אלא אם כן עשה מעשה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אי אפשר כו' אלא אם עמד והדיח באדם.</b> באדם עמד והדיח בעינן ובבהמה טמאה לעולם טמא ובתוספתא גרסינן איפכא דר\"ש בן אלעזר אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים רי\"א מים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים והיינו דמתניתין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אפילו אב הטומאה אינו בכי יותן.</b> דאין משקה מקבל טומאה אא\"כ חשב עליהם. והא דתנן בריש מכילתין משקים טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון. הא פרישנא לה התם במשקים דזב וזבה:",
+                    "<b>ואם נער בכי יותן.</b> אע\"פ שאינו צריך להמים דומיא דהמרעיד את האילן להשיר מהם משקים דפ\"ק. בכי יותן הוא דהוי אבל טמויי לא מיטמאי אוקימנא לה בגמרין במנער בכל כחו בבת אחת הא שותתים ויורדים מטמאים בשעת פרישתם:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בש\"א ישבר.</b> שאם יערה כשיתלשם מן הקרקע יהיו שאובים:",
+                    "<b>ובה\"א יערה.</b> הואיל ואינו מגביהם מהקרקע אלא מטה על צדה ומערה אינם שאובים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנתזין והצפין אינם בכי יותן.</b> ה\"ה מה שבתוכה אינם בכי יותן וקתני הנתזים והצפים משום סיפא דפליגי בנתזים ובצפים:",
+                    "<b>נטלה לשפכה.</b> אלו ואלו מודים שהם בכי יותן בפ\"ק דשבת (דף י\"ב) אמרינן אלא לסיפא עריבה שירד כו'. וחסרים כמה מלין אלא ה\"ג התם עריבה שירד הדלף לתוכה אינו בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה מים הנתזים והצפים אינם בכי יותן ושבתוכה ה\"ז בכי יותן. ובתוספות כתבו ושבתוכה ה\"ז בכי יותן אין זה במשנה אלא שהש\"ס מדקדק מדנקט הנתזים והצפים אינם בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן. ולדעתין לאו מדיוקא דמתני' אלא בפירוש קתני לה בסיפא ולאו כי לישנא דאייתי בגמרא דהכי אורחא דתלמודא למייתי מתני' מאי דצריכא ליה בקצרה. ומייתי רישא בירד לתוכה אינו בכי יותן לב\"ה לעולם אינו בכי יותן אף מה שבתוכה ואפילו נטלה לשפכה ובסיפא מייתי ושבתוכה ה\"ז בכי יותן מדקתני סיפא נטלה לשפכה אלו ואלו מודים שהם בכי יותן. ולאו דוקא נטלה לשפכה מ\"ש רישא דפליגי ב\"ה ומ\"ש סיפא דמודו אלא סיפא לאו משום דנטלה לשפכה אלא משום דהניחה ואפילו לא נטלה לשפכה. דאי משום דנטלה לשפכה לב\"ה נמי מה שבתוכה בכי יותן ובנתזים וצפים הוא דפליגי ב\"ה ונטלה לשפכה דקתני איידי דתני רישא נטלה לשפכה דפליגי ב\"ש וב\"ה קתני נמי סיפא דהכא מודים בנטלה לשפכה והשתא הא בהדיא קתני מתני' סיפא דמה שבתוכה לב\"ה נמי בכי יותן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגעים בקופה טמאי'.</b> דניחא לי' במים שסביבות הקופה שתודח הקופה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הממלא בקילון עד ג' ימים טמאים.</b> ואפילו ידוע שנגבו טמאים עד ג' ימים ולאחר ג' ימים אפילו ידוע שלא נגבו טהורים ור\"ע פליג וקאמר בנגבו ולא נגבו תליא מלתא ולא בג' ימים שאם ידוע שנגבו מיד טהורים ואם ידוע שלא נגבו אפילו עד ל' יום טמאים ומודה ר\"ע לת\"ק בסתם דעד ג' ימים כדתניא בתוספתא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד.</b> מילי מילי קתני ולא יסיקם אפילו בידים טהורות שיצאו מים טמאים הבלועות מהם ויטמאו את מי הגשמים שחשבן כשהוציאם שירדו עליהם. ולא יטלטלם ולא יגעם אלא בידים טהורות שאם יגע בידים טמאות יטמא את מי הגשמים מחמת הידים:",
+                    "<b>רש\"א אם היו לחין כו'.</b> קסבר ר\"ש מי פירות מבטלים למים טמאים ברוב והמשקים שמחמת עצמם הם כמי פירות כדתניא בתוספתא ר\"ש אומר כו' טהורים מק\"ו ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה הרי הם מטהרין ברוב מי פירות שאין עלולים לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב א\"ל לא אי אמרת בגשמים שהם מטהרים את הטמאים תאמר במי פירות שאין מטהרים את הטמאים:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והיה לפניו נהר אחר.</b> דוקא נהר אחר אבל באותו נהר כל הנהר הוא לרצון שאין כוונתו דוקא לטבול במקום זה וכל מקום אותו הנהר הוא לרצון. והכי תניא בתוספתא הטביל בים או בנהר אע\"פ שהפליג יותר ממיל הרי הוא בכי יותן עבר בנהר אחר או שדחהו חברו או שירדו עליו גשמים ורבו טהרו שניים את הראשונים:",
+                    "<b>דחהו חברו לשכרו וכן לבהמתו.</b> שדחם שלא בכוונה טהרו שנים:",
+                    "<b>ואם כמשחק עמו.</b> שדחהו לנהר בכוונה לשחוק עמו ה\"ז בכי יותן אע\"ג דאיהו לא חשב על המים שעליו מ\"מ ע\"י מעשה יכול להכשיר אפילו פירות חברו וה\"ה להחשיב את המים שעל חברו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>העושה צפור במים.</b> שעושה בקנה צורת צפור במים:",
+                    "<b>הנתזים ואת שבה.</b> שבקנה אינם בכי יותן דלא ניחא במים שבקנה ובנתזים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רש\"א בכי יותן.</b> דומיא דמרעיד את האילן להשיר ממנו משקה דריש מכילתין (פ\"א ב'):",
+                    "<b>וחכ\"א אינו בכי יותן.</b> דלא ניחא ליה כלל דבללן כדי שיגנבו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א לעמקו בכי יותן.</b> דניחא ליה ��מים שברושם הקנה לידע כמה עמקו אע\"פ שהמים התחתונים מהרושם לא ניחא ליה הואיל ואי אפשר הוי כמים שאחורי הדלי שא\"א למלאות אלא א\"כ היה מים אחוריו ומכשרי כדתנן רפ\"ד ה\"נ א\"א לראות למעלה בקנה שיהיה רושם למעלה אלא א\"כ יש למטה והכי תניא בתוספתא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרק אבן לבור כו'.</b> הנתזין בכי יותן גרסינן ואת שבאבן טהורים. דניחא ליה בנתזים שבהם יודע אם יש בו מים ובמים שבאבן לא ניחא ליה דהא יודע בנתזים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהוא מתכוון שיצאו עם הצואה.</b> ודמיא למרעיד את האילן להשיר ממנו משקים דריש מכילתין והלכה כר' יוסי שהוא היה שלחא ובקי בו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שיש להן מעשה.</b> בירושלמי ריש תרומות אמר ואיזו מעשה שלהן ר' חונא אמר בתפוש בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש\"ו אע\"פ שחשב שיודחו רגליהם אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהם אמר ר' חונא במשפשף בהם במים. והוא מתני' דשלהי פ\"ג דמכילתין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה.</b> אר' יהודה פליג דקמפליג בין לחים ליבשים א\"ל ר\"מ וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה. שדרך להתיר קשר האגודות בפה ונטמאו ממשקה הפה ומה לי לחים ומה לי יבשים. ור' יהודה סבר כלום מתירן אלא ביבשים מבחוץ ולחים מבפנים מתירן בפה ומהפך את שמבפנים לחוץ ואת שמבחוץ לפני' כדי שיתלחלח כולו אבל בלחים גם מבחוץ אינו מתירו ואין בו משקה הפה כלל. והכי אמרינן בירושלמי דדמאי פ\"ה דטעמא דר\"מ דמטמא משום משקה הפה משום דמתירן וקושרן בפיו להפך שבפנים לחוץ ושבחוץ לפנים דאמר התם ר' יונה בעי וכר' מאיר מעשר מכל קלח וקלח דתנינן תמן אמר רבי מאיר וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו ברם הכא דרך אגודה ליתור והוא נותן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הדגים בחזקת טומאה.</b> מפני שמנער את הרשתות ומפיל המים על הדגים ולאחר מותן עודן המים עליהם ומתכשרו ויש טמאין בהן ומתטמאין:",
+                    "<b>חתיכות אלתות.</b> שחי הרבה לאחר שיוצא מן המים וקודם שימות ויחשב אוכל מתנגב מן המים שנפלו עליו מהרשתות הלכך טהור:",
+                    "<b>כל הציר בחזקת טומאה דחיישינן שמא נפלו עליהם רוב מים.</b> אבל אם ידוע שלא נפלו עליה רוב מים טהורה. והאי תנא ר' שמעון הוא דאמר גבי עצים (ספ\"ד) אם היו לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהם כו' טהורים דמי פירות מבטל ולכך ע\"ה נאמנים עליהם לומר שלא נפלו עליהם רוב מים חוץ משל דגה מפני שהן מפקידין אותה כו' הלכך אינו נאמן על הדגה מפני שמפקידים אותה אצלו וחיישינן אימא נפל עליה רוב מים אצל ע\"ה הנפקד והוא אינו יודע:",
+                    "<b>ראב\"י אומר כו' מים כ\"ש טמא.</b> פליג בתרתי קסבר לא בעינן רוב מים אלא אפילו כ\"ש טמא דציר אינו מבטלו וע\"ה אינו נאמן עליו הואיל ובכ\"ש מתטמא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מי רגלים בין גדולים בין קטנים.</b> בין של אדם גדול בין של אדם קטן:",
+                    "<b>לדעתו ושלא לדעתו.</b> אמי רגלים קאי:",
+                    "<b>והמוחל כשמן כו' רמ\"א אע\"פ שאין עמו שמן.</b> ואזדו לטעמייהו דתנן בטהרות (פ\"ט) והמוחל היוצא מהם טהור נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרין המוחל היוצא מהם ר\"א מטהר וחכמים מטמאים אר\"ש לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ועל מה נחלקו על הי��צא מן הבור שר\"א מטהר וחכמים מטמאים. ובהא פליגי ת\"ק סבר מוחל עצמו הוא משקה ובמוחל עצמו פליגי ר\"א ורבנן אם נגמרה מלאכתו ור\"ש סבר מוחל עצמו אינו משקה ואפילו נגמרה מלאכתו דכ\"ע טהור כי פליגי ביוצא מן הבור לפי שא\"א בלא צחצוחי שמן ולהכי רבנן מטמאין בנגמרה מלאכתן וסתם מתני' ר\"מ ות\"ק דהתם היינו ר\"מ דהכא. וג' מיני מוחל הן קודם שנגמרה מלאכתו דברי הכל טהור כדקתני רישא דהתם המוחל היוצא מהן טהור היוצא מן הבור בין לר\"מ בין לר\"ש חכמים מטמאים לא נחלקו ר\"מ ור\"ש אלא אם נגמרה מלאכתו ועדיין לא יצא מן הבור לר\"מ בזה חכמים מטמאים ולר\"ש טהור. והיינו דאמרינן בשבת בפ' חבית דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו רש\"א מוחל אינו כמשקה מה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא\"א בלא צחצוחי שמן מאי בינייהו א\"ב דאתא בתר איצצתא. כלומר ר' יעקב סבר כת\"ק דטהרות שמוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו כלומר הא דתנן בטהרות המוחל היוצא מהן טהור לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו שהוא רוצה עדיין ליקח עוד כדקתני בטהרות ורוצה להניח שם עוד מה שיקח עד שיתרככו גם אותם שיקח ובתוך כך יתקלקלו הפירות האלו ולכך אינו רוצה בקיומו. ורש\"א מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו כלומר שמודה ר\"ש במוחל היוצא מן הבור שחכמים מטמאים וקאמר מפני שא\"א בלא צחצוחי שמן. וקאמר מאי בינייהו קודם שנגמרה מלאכתו לכולי עלמא טהור ולאחר שנגמרה מלאכתו שהוא יוצא מן הבור לכ\"ע טמא ומשני דאתא בתר איצצתא אותם שנגמרה מלאכתם שאינו רוצה ליקח עוד ואינו יוצא מן הבור בהא פליגי ר' יעקב ור\"ש כדקא פליגי ת\"ק ור\"ש בטהרות והיינו נמי פלוגתיי' הכא דר\"ש סבר שאין המוחל יוצא מידי שמן שא\"א בלא צחצוחי שמן ור\"מ סבר אע\"פ שאין עמו שמן שהמוחל עצמו הוא משקה ומכשיר אף בלא שמן: (שייך למ\"ה):",
+                    "<b>ואין לנו כיוצא בו.</b> שיהא הדם מטמא כבשר ובשיעורו:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה מכשירין",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,205 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שתה טמא ושתה טהור טמא.</b> שמא שתה הטהור אותה טפה שנפלה מפיו של טמא. וכשנטל הטהור בפיו או בידיו לשתות חשב את המים שבפה או שביד ושוב אינה בטלה הטפה ברוב אלא מטמאה את כל המשקין שבפה או שביד ושתה משקין טמאין ונטמא. וכן מילא בכלי טהור. חשב את המים כשמילאן בכלי ונטמאו כל המים שבכלי מן הטפה:",
+                    "<b>אם הדיח טמא.</b> שהרי חשב את המים כשהדיח ונטמאו מאותה הטפה:",
+                    "<b>ואם לא הדיח טהור.</b> שבטלה הטפה ברוב מים הטהורין שהרי לא חשב על המים שבככר שהככר מעצמו נפל. והכי תניא בתוספתא א\"ר נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו הגביהן רבו הטהורין על הטמאין מפני מה אמרו הדיח טמא הוכשרו המים שבידו ונטמאו וטמאו את הככר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רש\"א בין שהדיח כו' טמא.</b> דחיישי' שמא כשהגביהו נפלו כל המים שעל הככר ונשתיירה אותה הטפה ואינה בטלה ומטמאת את הככר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי בורות מי שיחין מי מערות.</b> שהעולם נברא בשלשה דברים אמ\"ש אויר מים אש. וכל אחד הוא נצרך לשלשה דברים. אויר לרוח החיוני שבו תלוי חיות האדם. ורוח המקיר להקיר עצמו ושלא ירקיבו הפירות. ורוח לזרות התבואה למזון. אש להאיר. אש לבשל. אש לשרוף. מים לרחוץ עצמו. מים לכבס כסותו. מים לשתות. וכנגדן בור שיח ומערה. בור לשתות הילכך הוא עגול שיהא יכול לשתות מכל צד. שיח הוא לכבס כסותו הלכך הוא ארוך שהארוך יפה לכבוס שצריך להוליך ולהביא את הבגד כדרך הכובסין. מערה היא לרחיצה. שבכ\"מ שהוזכר רחיצה וטבילה שנינו בו מערה כמו הרוחץ במי מערה וכן בכל הטבילות שנינו בהן מערה. וכנגדן נברא העולם בעגול ושתי מרובעין:",
+                    "<b>עד שיהלכו רוב בני אדם.</b> תניא בתוספתא בד\"א בגבי שאפשר לשתות ולא יהיה מקום פרסת רגליו נכרות אבל גבי שא\"א לו לשתות עד שיהיה מקום רגליו ניכרין מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת רגלי בהמה דקה טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשרין לחולין וליטול מהן לידים.</b> גרסי'. דמ\"ש חלה מתרומה דתני סיפא כשרין לתרומה אלא הכא לחולין וסיפא לתרומה:",
+                    "<b>וליטול מהן לידים.</b> ליטול מהן בכלי וליתן לידים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומטבילין.</b> כלים וידים שכשאין בו ארבעים סאה נוטלין מהן בכלי ונותנים לידים אבל אם הטביל בו את הידים לא עלתה לו לא לנטילה ולא לטבילה אבל שיש בו מ' סאה מטבילין בו את הידים ועלתה לו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מטמא.</b> והכי נמי פליג בספק ידים ליטהר ומטמא (ידים פ\"ב ד) שהן בחזקת טומאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק מים שאובין שטהרו חכמים.</b> דתנן בטהרות (פרק ד ז) אלו ספיקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ולא פריש לה התם מאי ניהו קתני הכא ספק מים שאובין שהתירו חכמים שאמרתי לך ספק נפלו כו':"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ור\"ש מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המניח קנקנים כו' ונתמלאו מים.</b> ואותן מים כשרין הן. שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור מעין יכול אפי' שאובין ת\"ל אך מעין יכול אפילו אין בו תפיסת ידי אדם כגון המניח קנקנים לנגבן ת\"ל ובור יכול אפילו יש בו תפיסת ידי אדם ת\"ל מקוה מים. והיינו דכתיב מעין מקוה מים בלא ו' ובור כתיב בוי\"ו לגלויי דבור לרבויי אתא והנך למעוטי קאתי:",
+                    "<b>או יש בו כמעט מים גרסי'.</b> כלומר אם עונת גשמים הוא מסתמא ירדו לתוך הבור כמעט מים שיפלו מי הקנקנים לתוכן או אם אינו עונת גשמים ויש בו כמעט מים בבור:",
+                    "<b>ישבר.</b> ויפלו מי הקנקנים לתוך הבור ואינו צריך להמשיכן מצד הבור אלא אפי' יפלו מן הקנקנים לתוך הבור כשר שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם. וצריך לישבר שאם יגביהם קצת יעשו שאובין בהגבהתו:",
+                    "<b>ואם לאו.</b> שאינו עונת גשמים ואין בבור כמעט מים:",
+                    "<b>לא ישבר.</b> ר\"א לטעמיה דמחמיר בתחלה במים שאובין. דאמר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין ע\"פ המים ה\"נ מחמיר בתחלה בקנקנים שאין בהן תפיסת ידי אדם הואיל ומ\"מ הם בכלים שאם אין בו מעט מים בבור לא ישבר שיפלו לתוך הבור:",
+                    "<b>רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר.</b> סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר\"א ברביעית מים בתחלה וקסברי בין בתחלה בין בסוף ג' לוגין דלא חמיר בתחלה מבסוף וה\"נ לא חמיר בתחלה ואפי' אינו עונת גשמים ואין בו כמעט מים בבור ישבר ויפלו לתוך הבור שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם היו המים צפים ע\"ג כו'.</b> ולא נעשו שאובין מעולם הואיל ומחוברין הן למי הבור:",
+                    "<b>ואם לאו לא ישבר.</b> אע\"פ שיש בו מים בבור וביש בו כמעט מים בבור מודה ר\"א בקנקנים שישבר. התם לאו תפיסת ידי אדם הן דלא ניחא ליה כלל במים שבקנקנים דלנגבן העלן אבל הכא ניחא ליה קצת וקסבר ר\"א דהוי כשאובין שאפי' ביש בו מים בבור פוסלין ורבי יהושע סבר דלא הוי כשאובין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שבלע הבור את מימיו כו'.</b> סתמא כרבי יהושע שאפי' אין בבור כמעט מים ישבר ומחלוקת ואח\"כ סתם הוא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפני שלא נקרא עליהן שם פסול.</b> איידי דבעי למיתנא סיפא נחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול. קתני נמי הכא כשרים מפני שלא נקרא עליהן שום פסול. דהכא בלאו הכי כשרים דכי נתערבו ואית בהו ג' לוגין שאובין אית בהו נמי ארבעים סאה ותו לא פסלי להו מים שאובין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ראב\"ע פוסל אא\"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים.</b> בור שהוא מלא מים שאובין לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשה לוגין. וגירסא דקמן אתחלף ונתערבו הדברים ראשונים לאחרונים ואחרונים לראשוני'. והכי פירושא דמילתא ת\"ק סבר אם יצא ממנו מלואו ועוד תולין היוצאין בפסולין שהפסולים שבבור יצאו והכשרים מאמת המים נשתיירו בבור וראב\"ע סבר אין תולין אלא דאמרי' אימא מאמת המי' יצאו כולם ושבבור נשתיירו אלא א\"כ פקק האמת המים ואח\"כ יצאו מן הבור מלואו וע��ד דודאי יצאו מן הבור. או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה הן דברי ראב\"ע שפסולין אלא א\"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים. והדר קתני בור מלא מים שאובין וה\"נ באמת המים נכנסת ויוצאת ממנו אלא דלא צריכא ליה למיתני הכא דארישא קאי דקמיירי באמת המים שנכנסת ויוצאת ממנו והכא הואיל ומלא מים שאובין הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתיירו מן הראשונים ג' לוגין ואפילו רבנן מודו במלא שאובין דמלואו לא מהני אלא מחשבין המים השאובין ומי האמה שנכנסה לתוכה שיהא לפי ערך המים יצאו מן הבור עד שלא נשתייר מן השאובין שלשה לוגין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>צרצור.</b> הוא כלי שיש לה דדין הרבה והיא מלאה מים ומן הדדין שופכין המים מעט מעט:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכלי אחד.</b> אפילו ממקומות הרבה כמו מן הצרצור ומכלים משנים ושלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחד כלים גדולים.</b> הבאין במדה שאינן מקבלין טומאה:",
+                    "<b>אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת.</b> ארישא קאי דקאמר רבי מאיר נמנו ורבו ואמר רבי יוסי לא נמנו ולא רבו אלא עדיין מחלוקת במקומה עומדת. דאי אשכח בחצר דקאמר ת\"ק מודים קאמר רבי יוסי שנחלקו למאי נ\"מ אם נחלקו ב\"ש בזה הא הלכה כב\"ה אלא ארישא דקאמר רבי מאיר רבו ב\"ש קאמר ר\"י עדיין במקומה עומדת והלכה כבית הלל:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס.</b> כי הא דתנן בכלים (פ\"ב ב) מלוג ועד סאה ברביעית:",
+                    "<b>סילון שהוא צר כו' מפני שלא נעשה לקבלה.</b> צר מצדיה הוא דאינו פוסל שלא נעשה לקבלה הא היה בקרקרותה לקבל פוסל ולא דמי להא דתנן בכלים (פ\"ב ג) הטהורין שבכ\"ח סילונות אע\"פ שמקבלין כלומר שיכולין לקבל קצת בקרקרותה והתם בנעשית לקבל מאליה שנרקב מחמת המים אבל הכא שעושין בידים לכך. מצד הוא דלא חשיב קבלה הא היה בקרקרותה חשיב קבלה ופוסל:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כשר חוצה לו.</b> כיון שהמים שע\"ג השפה הוא כמעין מטהר את כל המים שבשוקת בהשקה כמקוה שיש בו ארבעים סאה דמעין כ\"ש הוא כמקוה שיש בו ארבעים סאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלבד שלא יטביל ע\"ג הספסל.</b> רבי יוסי קאמר לה וטעמא קאמר הרי הוא כמקוה הואיל וע\"ג ספסל אסור להטביל הרי דבר פסול מפסיק בינו לבין המעין ושוב אינו חשוב כהמעין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעין שהוא מושך כנדל.</b> שנתייבש המעיין במקומות הרבה ברחבו והולך פסקי פסקי במקומות הנמוכים:",
+                    "<b>ריבה עליו והמשיכו.</b> שריבה עליו מים שאובין עד שהמשיכו לכל הפלגים על פני כל הרוחב ונעשין אחד:",
+                    "<b>הרי הוא כמו שהיה.</b> הואיל והמעין היה מושך מעצמו. במה שריבה והמשיכו לא בטלו ממה שהיה ומטהר בזוחלין ובכל שהוא:",
+                    "<b>היה עומד.</b> שעמד המעין כלל מלהמשיך ולילך ועומד במקום א':",
+                    "<b>וריבה עליו והמשיכו.</b> ריבה עליו שאובין עד שנתגדל המעין ומימיו נזחלין ומושכין:",
+                    "<b>שוה למקוה לטהר באשבורן.</b> הואיל ועיקר המעין עמד ואינו מזחיל אלא בשאובין הזחילו:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>סומך אפילו מקל אפילו קנה אפי' זב וזבה.</b> אפי' זב וזבה סומך את המקל ואת הקנה להזחיל את הנוטפין ע\"ג המקל והקנה לעשותן זוחלין ואע\"פ שע\"ג המקל והקנה מז��ילין מעט חשוב זוחלין ואע\"פ שהזב וזבה סומכין אותו והוה הזחלה ע\"י טמאין:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה כו'.</b> וכ\"ש זב וזבה שהן בעצמן טמאים:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המקואות טהורין.</b> ולא חיישי' שמא נתערב האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר ומיפסל האמצעי מהשאוב וכן בשאוב באמצע דסיפא לא מיפסלי הצדדין מהשאוב. דבתר דהדרי כ\"ח לדוכתיה הדר לנפשיה טפי מלחבריה והמים שאובין חוזרין לעצמן יותר ממה שהולך להכשר וכן מי הכשר חוזרין למקומן יותר ממה שהולכים להשאובים ונתבטלו השאובים ההולכין להכשרין שרוב מי הכשרין החוזרים למקומם והוי רבוי והמשכה ואין השאובים פוסלין כדתנן גבי מי שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה (פ\"ד ד):"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן.</b> גרסינן. ולא גרסינן אלא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל טמאים ע\"ג כלי חרס.</b> שהגיסטרא יוצאה קצת מהמים וכשהוציא את הכלים אחר הטבילה הם עדיין נגד הגיסטרא ומשקה טופח עליהן ונטמא המשקה מאויר כלי חרס ומטמא את הכלים:",
+                    "<b>אם היו המים צפים כו'.</b> שלא נטמא המשקה טופח שעל הכלים מאויר כלי חרס שהרי לא היו הכלים באויר הגיסטרא עצמה אלא בתוך המים והמים טהורין הן שמחוברין עם מי המקוה והכלים לא נטמאו מאויר כלי חרס דאין הכלים מיטמאין מאויר כ\"ח:",
+                    "<b>וידיו טמאות.</b> ואפילו המים צפין ע\"ג שהידים עצמן נטמאו מאויר כ\"ח אע\"פ שהמים טהורין שאין המים שבתוך התנור מבטל אויר התנור. וכל שהידים באויר התנור טמאים ואחר שעולים מן התנור אין בהמים שע\"ג התנור כדי טבילת הידים:",
+                    "<b>ואם היו כו' רום ידיו כו'.</b> שנטהרו הידים כשעולין מן התנור מהמים שע\"ג התנור שנטבלו בהן שהרי יש בהן רום ידיו:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המטהרת כו' כמה יהא בנקב כו'.</b> לפי' המפרשים קשיא חדא מאי כמה יהא בנקב וכי לא ידעינן שיעור לוג. ומינה ידעינן שיעור שלשה לוגין. ועוד במאי מיתרצא אחד משלש מאות ועשרים לבריכה אכתי קשיא כמה יהא בנקב ויהיה בו אחד מש\"ך לבריכה. דאכתי לא ידעינן גודל הנקב שיכנס בו בבת אחת שלשה לוגין. ותו בריכה למאי קתני לה ליתני אחד מש\"ך למקוה. ותו מאי שנא דתנא מטהרת ליתני מקוה של שאובין סמוך לכשרה פחותה ממ' סאה ונקב בכותל שביניהם. אלא הכא בסדן העשוי במרחץ והיא חקוקה בה שני סילונות זה בצד זה להמשיך מים מהן לשאוב מהן אחת חקוקה עמוקה ואחת אינה עמוקה נמצא העמוקה היא תחתונה שהמים שבה נמוכים וחברתה שאינה עמוקה כל כך היא עליונה שהמים שיוצאים בה גבוהים ממים שיוצאים בתחתונה וכותל מפסיק בין השתי סילונות ובהכותל נקב מזו לזו ומים נמשכים אל הסילונות האלו משתי מקומות אחרים להתחתונה נמשכים מים שאובים ולהעליונה נמשכים מים כשרים ומהסילונות יוצאים המימות מהעליונה יוצאים המים אל בריכה וממי העליונה נעשית כל הבריכה ומהתחתונה יוצאים המים למקום אחר ואינם מגיעים לבריכה. ואמות המימות האלו נכנסים אל הסילונות ויוצאים מהם תמיד. ומשעת עשייתן היה הנקב שבין זו לזו. ושנה כאן דין הבריכה הנמשך לה המים הכשרים מהעליונה אם היא כשרה למקוה משום שחוששים שמא דרך הנקב שבין הסילונות נכנסים מים שאובים מהתחתונה להעליונה ויוצאים מהעליונה לבריכה ופוסלים את הבריכה. וקתני אם יש בנקב שלשה לוגין פסול. כלומר אם יש בנקב להלוך שלשה לוגין להעליונה ולצאת מהעליונה לבריכה עד שלא יצאו הימנה ארבעים סאה לבריכה הבריכה פסולה שג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה אם נפלו בעוד שאין בה ארבעים סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אפי' כל שאובים שבעולם אין פוסלים אותו. והבריכה הזו שנעשית ממי העליונה אם יוצאים דרך הנקב מים שאובים עד שלא יצאו מ' סאה פסולה. וקאמר כמה יהא בנקב ויהיה בו ג' לוגין. כמה שיעור הנקב שיכנסו בו מים ג' לוגין להעליונה ויצאו מהעליונה לבריכה עד שלא יצא הימנה מ' סאה לבריכה. וקאמר א' מש\"ך לבריכה. כלומר א' מש\"ך חלקים מה שיוצאין מהכשרים להבריכה יצאו מהפסולין. ונוכל לדעת אם נפקוק את הנקב ונעמיד כלי תחת העליונה שיצאו בו שי\"ט לוגין או שאר מדה בשעה ואח\"כ נסיר את הפקק ונעמיד כלי ונראה אם יצא עכשיו מהעליונה ש\"ך לוגין בשעה נודע כי דרך הנקב יצא אחד מש\"ך חלקים של העליונה. ואם יוצא דרך הנקב אחד מש\"ך חלקים מהעליונה בין שהנקב מוציא לוג או ג' לוגין או פחות מלוג או יותר אלא שיוצא אחד מש\"ך חלקים מהעליונה הבריכה פסולה. מפני שבכל מה שיוצא מהעליונה מים כשרים להבריכה יוצא מים שאובים מהתחתונה אחד מש\"ך מעורבת עמו ויוצא מהעליונה כשרים שי\"ט חלקים לבריכה ושאובין חלק אחד ונמצא בעוד שיצאו כשרים שי\"ט פעמים ג' לוגין לבריכה יצאו עמם מהשאובין ג' לוגים לבריכה ובמ' סאה יש ש\"ך פעמים ג' לוגים שהוא תתק\"ס לוג וכי יצאו מהכשרים שי\"ט פעמים ג' לוגים הרי מ' סאה חסר ג' לוגים ויצאו עמם מהשאובין ג' לוגין ופסלו את הבריכה וכן מעולם אין יוצאים לבריכה מ' סאה כשרים שלא יצא קודם להם ג' לוגים שאובים שבכל יציאה ויציאה מעורבין השאובים א' מש\"ך מהכשרים וכי יצאו מהכשרים שי\"ט פעמים ג' לוגין שהיא מ' סאה חסר ג' לוגין יצאו מהשאובין בתוכו ג' לוגין ופסלוהו:",
+                    "<b>ורא\"א אפי' התחתונה כו' כשר.</b> שאין המים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה כדתנן לעיל (פ\"ד ד') מי גשמים ומי שאובין שנתערבו בחצר ובעוקה כו' וה\"נ הא המים הכשרים רבו על הפסולין ונמשכו להבריכה. וכל הני מתני' דתנן אין מים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה סתמא כר\"א:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>הכי גרסינן אבל שאר המשקים ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ לא מעלין ולא פוסלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו ולא פסלוהו היה בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה ה\"ז כשר.</b> ול\"ג פעמים מעלין ופעמים שאינם מעלים. ומתני' כל הני תלתא בבי דפתח בהו קמפרש ואזיל ומפרש ברישא מעלין ולא פוסלין והדר מפרש פוסלים ולא מעלין והדר קמפרש לא מעלין ולא פוסלין שאר המשקים ומי פירות וכו' ומפרש כיצד לא מעלין ולא פוסלים כדקמפרש באינך בבי כיצד וקאמר מקוה שיש בו מ' סאה חסר אח' וכו' לא העלוהו ולא פסלוהו משום מים שאובים. והדר קתני היו בו מ' סאה מלתא באנפי נפשה היא ואשאובין קאי שאפי' נתן לתוכו סאה שאובין ונטל סאה ה\"ז כשר כיון שהיו בו מ' סאה כשרים קודם שנפלו לתוכו סאה שאובין אין כל שאובים שבעולם פוסלים אותו והרי הוא בהכשרו שאפי' נטל אח\"כ סאה ה\"ז כשר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדיח בו סלי זיתים כו'.</b> שמעתא דהדיח בו סלי זיתים ודמי הצבע גרסי' בתר הנך שמעתתא דיין ומוחל. וברישא גרסי' נפל לתוכו יין או מוחל כו' כיצד יעשה כו' נפל לתוכו כו' ושינו מקצת מראיו כו' ה\"ז לא יטביל בו והדר גרסי' הדיח בו סלי זיתים כו' ר' יוסי אומר מי הצבע כו'. וקמ\"ל ברישא דין שנוי מראה דפסול במקוה כגון יין ומוחל והדר קתני הדחת כלים ומי הצבע לר' יוסי אין פוסלים בשינוי מראה דלהך גירסא דקמן קשיא אכתי לא ידעינן דין שינוי מראה דפסול במקוה כלל ותנא הדיח ומי הצבע לר' יוסי דלא פסלי בשינוי מראה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מפני שהמים מקדמין.</b> כשנועץ את הרגלים בטיט כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחבו מקדמין המים לבא בנקב העשוי בטיט מן הרגלים קודם שיתחבו הרגלים בהנקב שדרך הטיט שבמים כשנועץ בו מקל וקנה כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחוב המקל באים המים להנקב שבטיט העשוי מהמקל ונמצאו הרגלים נטבלים במים שבנקב הטיט ונטבלה המטה כולה כאחת במי המקוה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כאילו לא טבלה.</b> שהאשה נטמאה בשני דרכים בשמוש הבית ובפליטת שכבת זרע ואם טבלה אחר ששמשה ולא בדקה לכבד ביתה כאילו לא טבלה שחוששין שמא תפלוט שכבת זרע:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכשות של קטן גרסינן.</b> ואחציצה קאי וכשות של קטן נמי אינו חוצץ כי הנך:",
+                    "<b>לא טמא ולא מטמא.</b> אכולהו בין אותן שחוצצין ובין אותן שאין חוצצין לא טמא ולא מטמא שאינן חבור לגוף והכי תניא בתוספתא (פ\"ו) ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מטמאין חוץ מקרום שע\"ג המכה ואגוד שע\"ג המכה וכו':"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>צלוחית שפיה שוקע.</b> ששפתה שלמעלה שסביב פיה היא שוקעת בתוכה ואין המים באים בין השפה לדופני הצלוחית עד שינקבנה מצדה ויבואו המים דרך הנקב בין השפה ולדופן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שלשלת דלי גדול ד' טפחים.</b> שדלי גדול אינו יכול להגביהו מרחוק אלא אוחז בשלשלת מקרוב ומגביהו ודולה והוה יד עד ד' טפחים:",
+                    "<b>ושל קטן עשרה.</b> שיכול להגביה מרחוק והוה יד עד עשרה טפחים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>זה חומר בשותה משקין טמאין מבנפלו עליו.</b> גרסי'. שהן מי\"ח דבר שותה משקין טמאים וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים מים שאובים קתני זה חומר בשותה שכל המשקים מצטרפים ובנפלו עליו אין שאר המשקים מטמאים אותו אלא מים בלבד:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה מקואות",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,205 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שתה טמא ושתה טהור טמא.</b> שמא שתה הטהור אותה טפה שנפלה מפיו של טמא. וכשנטל הטהור בפיו או בידיו לשתות חשב את המים שבפה או שביד ושוב אינה בטלה הטפה ברוב אלא מטמאה את כל המשקין שבפה או שביד ושתה משקין טמאין ונטמא. וכן מילא בכלי טהור. חשב את המים כשמילאן בכלי ונטמאו כל המים שבכלי מן הטפה:",
+                    "<b>אם הדיח טמא.</b> שהרי חשב את המים כשהדיח ונטמאו מאותה הטפה:",
+                    "<b>ואם לא הדיח טהור.</b> שבטלה הטפה ברוב מים הטהורין שהרי לא חשב על המים שבככר שהככר מעצמו נפל. והכי תניא בתוספתא א\"ר נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו הגביהן רבו הטהורין על הטמאין מפני מה אמרו הדיח טמא הוכשרו המים שבידו ונטמאו וטמאו את הככר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רש\"א בין שהדיח כו' טמא.</b> דחיישי' שמא כשהגביהו נפלו כל המים שעל הככר ונשתיירה אותה הטפה ואינה בטלה ומטמאת את הככר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי בורות מי שיחין מי מערות.</b> שהעולם נברא בשלשה דברים אמ\"ש אויר מים אש. וכל אחד הוא נצרך לשלשה דברים. אויר לרוח החיוני שבו תלוי חיות האדם. ורוח המקיר להקיר עצמו ושלא ירקיבו הפירות. ורוח לזרות התבואה למזון. אש להאיר. אש לבשל. אש לשרוף. מים לרחוץ עצמו. מים לכבס כסותו. מים לשתות. וכנגדן בור שיח ומערה. בור לשתות הילכך הוא עגול שיהא יכול לשתות מכל צד. שיח הוא לכבס כסותו הלכך הוא ארוך שהארוך יפה לכבוס שצריך להוליך ולהביא את הבגד כדרך הכובסין. מערה היא לרחיצה. שבכ\"מ שהוזכר רחיצה וטבילה שנינו בו מערה כמו הרוחץ במי מערה וכן בכל הטבילות שנינו בהן מערה. וכנגדן נברא העולם בעגול ושתי מרובעין:",
+                    "<b>עד שיהלכו רוב בני אדם.</b> תניא בתוספתא בד\"א בגבי שאפשר לשתות ולא יהיה מקום פרסת רגליו נכרות אבל גבי שא\"א לו לשתות עד שיהיה מקום רגליו ניכרין מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת רגלי בהמה דקה טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשרין לחולין וליטול מהן לידים.</b> גרסי'. דמ\"ש חלה מתרומה דתני סיפא כשרין לתרומה אלא הכא לחולין וסיפא לתרומה:",
+                    "<b>וליטול מהן לידים.</b> ליטול מהן בכלי וליתן לידים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומטבילין.</b> כלים וידים שכשאין בו ארבעים סאה נוטלין מהן בכלי ונותנים לידים אבל אם הטביל בו את הידים לא עלתה לו לא לנטילה ולא לטבילה אבל שיש בו מ' סאה מטבילין בו את הידים ועלתה לו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מטמא.</b> והכי נמי פליג בספק ידים ליטהר ומטמא (ידים פ\"ב ד) שהן בחזקת טומאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק מים שאובין שטהרו חכמים.</b> דתנן בטהרות (פרק ד ז) אלו ספיקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ולא פריש לה התם מאי ניהו קתני הכא ספק מים שאובין שהתירו חכמים שאמרתי לך ספק נפלו כו':"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ור\"ש מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המניח קנקנים כו' ונתמלאו מים.</b> ואותן מים כשרין הן. שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור מעין יכול אפי' שאובין ת\"ל אך מעין יכול אפילו אין בו תפיסת ידי אדם כגון המניח קנקנים לנגבן ת\"ל ובור יכול אפילו יש בו תפיסת ידי אדם ת\"ל מקוה מים. והיינו דכתיב מעין מקוה מים בלא ו' ובור כתיב בוי\"ו לגלויי דבור לרבויי אתא והנך למעוטי קאתי:",
+                    "<b>או יש בו כמעט מים גרסי'.</b> כלומר אם עונת גשמים הוא מסתמא ירדו לתוך הבור כמעט מים שיפלו מי הקנקנים לתוכן או אם אינו עונת גשמים ויש בו כמעט מים בבור:",
+                    "<b>ישבר.</b> ויפלו מי הקנקנים לתוך הבור ואינו צריך להמשיכן מצד הבור אלא אפי' יפלו מן הקנקנים לתוך הבור כשר שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם. וצריך לישבר שאם יגביהם קצת יעשו שאובין בהגבהתו:",
+                    "<b>ואם לאו.</b> שאינו עונת גשמים ואין בבור כמעט מים:",
+                    "<b>לא ישבר.</b> ר\"א לטעמיה דמחמיר בתחלה במים שאובין. דאמר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין ע\"פ המים ה\"נ מחמיר בתחלה בקנקנים שאין בהן תפיסת ידי אדם הואיל ומ\"מ הם בכלים שאם אין בו מעט מים בבור לא ישבר שיפלו לתוך הבור:",
+                    "<b>רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר.</b> סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר\"א ברביעית מים בתחלה וקסברי בין בתחלה בין בסוף ג' לוגין דלא חמיר בתחלה מבסוף וה\"נ לא חמיר בתחלה ואפי' אינו עונת גשמים ואין בו כמעט מים בבור ישבר ויפלו לתוך הבור שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם היו המים צפים ע\"ג כו'.</b> ולא נעשו שאובין מעולם הואיל ומחוברין הן למי הבור:",
+                    "<b>ואם לאו לא ישבר.</b> אע\"פ שיש בו מים בבור וביש בו כמעט מים בבור מודה ר\"א בקנקנים שישבר. התם לאו תפיסת ידי אדם הן דלא ניחא ליה כלל במים שבקנקנים דלנגבן העלן אבל הכא ניחא ליה קצת וקסבר ר\"א דהוי כשאובין שאפי' ביש בו מים בבור פוסלין ורבי יהושע סבר דלא הוי כשאובין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שבלע הבור את מימיו כו'.</b> סתמא כרבי יהושע שאפי' אין בבור כמעט מים ישבר ומחלוקת ואח\"כ סתם הוא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפני שלא נקרא עליהן שם פסול.</b> איידי דבעי למיתנא סיפא נחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול. קתני נמי הכא כשרים מפני שלא נקרא עליהן שום פסול. דהכא בלאו הכי כשרים דכי נתערבו ואית בהו ג' לוגין שאובין אית בהו נמי ארבעים סאה ותו לא פסלי להו מים שאובין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ראב\"ע פוסל אא\"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים.</b> בור שהוא מלא מים שאובין לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשה לוגין. וגירסא דקמן אתחלף ונתערבו הדברים ראשונים לאחרונים ואחרונים לראשוני'. והכי פירושא דמילתא ת\"ק סבר אם יצא ממנו מלואו ועוד תולין היוצאין בפסולין שהפסולים שבבור יצאו והכשרים מאמת המים נשתיירו בבור וראב\"ע סבר אין תולין אלא דאמרי' אימא מאמת המי' יצאו כולם ושבבור נשתיירו אלא א\"כ פקק האמת המים ואח\"כ יצאו מן הבור מלואו ועוד דודאי יצאו מן הבור. או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה הן דברי ראב\"ע שפסולין אלא א\"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים. והדר קתני בור מלא מים שאובין וה\"נ באמת המים נכנסת וי��צאת ממנו אלא דלא צריכא ליה למיתני הכא דארישא קאי דקמיירי באמת המים שנכנסת ויוצאת ממנו והכא הואיל ומלא מים שאובין הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתיירו מן הראשונים ג' לוגין ואפילו רבנן מודו במלא שאובין דמלואו לא מהני אלא מחשבין המים השאובין ומי האמה שנכנסה לתוכה שיהא לפי ערך המים יצאו מן הבור עד שלא נשתייר מן השאובין שלשה לוגין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>צרצור.</b> הוא כלי שיש לה דדין הרבה והיא מלאה מים ומן הדדין שופכין המים מעט מעט:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכלי אחד.</b> אפילו ממקומות הרבה כמו מן הצרצור ומכלים משנים ושלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחד כלים גדולים.</b> הבאין במדה שאינן מקבלין טומאה:",
+                    "<b>אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת.</b> ארישא קאי דקאמר רבי מאיר נמנו ורבו ואמר רבי יוסי לא נמנו ולא רבו אלא עדיין מחלוקת במקומה עומדת. דאי אשכח בחצר דקאמר ת\"ק מודים קאמר רבי יוסי שנחלקו למאי נ\"מ אם נחלקו ב\"ש בזה הא הלכה כב\"ה אלא ארישא דקאמר רבי מאיר רבו ב\"ש קאמר ר\"י עדיין במקומה עומדת והלכה כבית הלל:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס.</b> כי הא דתנן בכלים (פ\"ב ב) מלוג ועד סאה ברביעית:",
+                    "<b>סילון שהוא צר כו' מפני שלא נעשה לקבלה.</b> צר מצדיה הוא דאינו פוסל שלא נעשה לקבלה הא היה בקרקרותה לקבל פוסל ולא דמי להא דתנן בכלים (פ\"ב ג) הטהורין שבכ\"ח סילונות אע\"פ שמקבלין כלומר שיכולין לקבל קצת בקרקרותה והתם בנעשית לקבל מאליה שנרקב מחמת המים אבל הכא שעושין בידים לכך. מצד הוא דלא חשיב קבלה הא היה בקרקרותה חשיב קבלה ופוסל:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כשר חוצה לו.</b> כיון שהמים שע\"ג השפה הוא כמעין מטהר את כל המים שבשוקת בהשקה כמקוה שיש בו ארבעים סאה דמעין כ\"ש הוא כמקוה שיש בו ארבעים סאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלבד שלא יטביל ע\"ג הספסל.</b> רבי יוסי קאמר לה וטעמא קאמר הרי הוא כמקוה הואיל וע\"ג ספסל אסור להטביל הרי דבר פסול מפסיק בינו לבין המעין ושוב אינו חשוב כהמעין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעין שהוא מושך כנדל.</b> שנתייבש המעיין במקומות הרבה ברחבו והולך פסקי פסקי במקומות הנמוכים:",
+                    "<b>ריבה עליו והמשיכו.</b> שריבה עליו מים שאובין עד שהמשיכו לכל הפלגים על פני כל הרוחב ונעשין אחד:",
+                    "<b>הרי הוא כמו שהיה.</b> הואיל והמעין היה מושך מעצמו. במה שריבה והמשיכו לא בטלו ממה שהיה ומטהר בזוחלין ובכל שהוא:",
+                    "<b>היה עומד.</b> שעמד המעין כלל מלהמשיך ולילך ועומד במקום א':",
+                    "<b>וריבה עליו והמשיכו.</b> ריבה עליו שאובין עד שנתגדל המעין ומימיו נזחלין ומושכין:",
+                    "<b>שוה למקוה לטהר באשבורן.</b> הואיל ועיקר המעין עמד ואינו מזחיל אלא בשאובין הזחילו:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>סומך אפילו מקל אפילו קנה אפי' זב וזבה.</b> אפי' זב וזבה סומך את המקל ואת הקנה להזחיל את הנוטפין ע\"ג המקל והקנה לעשותן זוחלין ואע\"פ שע\"ג המקל והקנה מזחילין מעט חשוב זוחלין ואע\"פ שהזב וזבה סומכין אותו והוה הזחלה ע\"י טמאין:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה כו'.</b> וכ\"ש זב וזבה שהן בעצמן טמאים:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המקואות טהורין.</b> ולא חיישי' שמא נתערב האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר ומיפסל האמצעי מהשאוב וכן בשאוב באמצע דסיפא לא מיפסלי הצדדין מהשאוב. דבתר דהדרי כ\"ח לדוכתיה הדר לנפשיה טפי מלחבריה והמים שאובין חוזרין לעצמן יותר ממה שהולך להכשר וכן מי הכשר חוזרין למקומן יותר ממה שהולכים להשאובים ונתבטלו השאובים ההולכין להכשרין שרוב מי הכשרין החוזרים למקומם והוי רבוי והמשכה ואין השאובים פוסלין כדתנן גבי מי שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה (פ\"ד ד):"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן.</b> גרסינן. ולא גרסינן אלא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל טמאים ע\"ג כלי חרס.</b> שהגיסטרא יוצאה קצת מהמים וכשהוציא את הכלים אחר הטבילה הם עדיין נגד הגיסטרא ומשקה טופח עליהן ונטמא המשקה מאויר כלי חרס ומטמא את הכלים:",
+                    "<b>אם היו המים צפים כו'.</b> שלא נטמא המשקה טופח שעל הכלים מאויר כלי חרס שהרי לא היו הכלים באויר הגיסטרא עצמה אלא בתוך המים והמים טהורין הן שמחוברין עם מי המקוה והכלים לא נטמאו מאויר כלי חרס דאין הכלים מיטמאין מאויר כ\"ח:",
+                    "<b>וידיו טמאות.</b> ואפילו המים צפין ע\"ג שהידים עצמן נטמאו מאויר כ\"ח אע\"פ שהמים טהורין שאין המים שבתוך התנור מבטל אויר התנור. וכל שהידים באויר התנור טמאים ואחר שעולים מן התנור אין בהמים שע\"ג התנור כדי טבילת הידים:",
+                    "<b>ואם היו כו' רום ידיו כו'.</b> שנטהרו הידים כשעולין מן התנור מהמים שע\"ג התנור שנטבלו בהן שהרי יש בהן רום ידיו:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המטהרת כו' כמה יהא בנקב כו'.</b> לפי' המפרשים קשיא חדא מאי כמה יהא בנקב וכי לא ידעינן שיעור לוג. ומינה ידעינן שיעור שלשה לוגין. ועוד במאי מיתרצא אחד משלש מאות ועשרים לבריכה אכתי קשיא כמה יהא בנקב ויהיה בו אחד מש\"ך לבריכה. דאכתי לא ידעינן גודל הנקב שיכנס בו בבת אחת שלשה לוגין. ותו בריכה למאי קתני לה ליתני אחד מש\"ך למקוה. ותו מאי שנא דתנא מטהרת ליתני מקוה של שאובין סמוך לכשרה פחותה ממ' סאה ונקב בכותל שביניהם. אלא הכא בסדן העשוי במרחץ והיא חקוקה בה שני סילונות זה בצד זה להמשיך מים מהן לשאוב מהן אחת חקוקה עמוקה ואחת אינה עמוקה נמצא העמוקה היא תחתונה שהמים שבה נמוכים וחברתה שאינה עמוקה כל כך היא עליונה שהמים שיוצאים בה גבוהים ממים שיוצאים בתחתונה וכותל מפסיק בין השתי סילונות ובהכותל נקב מזו לזו ומים נמשכים אל הסילונות האלו משתי מקומות אחרים להתחתונה נמשכים מים שאובים ולהעליונה נמשכים מים כשרים ומהסילונות יוצאים המימות מהעליונה יוצאים המים אל בריכה וממי העליונה נעשית כל הבריכה ומהתחתונה יוצאים המים למקום אחר ואינם מגיעים לבריכה. ואמות המימות האלו נכנסים אל הסילונות ויוצאים מהם תמיד. ומשעת עשייתן היה הנקב שבין זו לזו. ושנה כאן דין הבריכה הנמשך לה המים הכשרים מהעליונה אם היא כשרה למקוה משום שחוששים שמא דרך הנקב שבין הסילונות נכנסים מים שאובים מהתחתונה להעליונה ויוצאים מהעליונה לבריכה ופוסלים את הבריכה. וקתני אם יש בנקב שלשה לוגין פסול. כלומר אם יש בנקב להלוך שלשה לוגין להעליונה ולצאת מהעליונה לבריכה עד שלא יצאו הימנה ארבעים סאה לבריכה הבריכה פסולה שג' לוגין מים שאובים פוסלים את ה��קוה אם נפלו בעוד שאין בה ארבעים סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אפי' כל שאובים שבעולם אין פוסלים אותו. והבריכה הזו שנעשית ממי העליונה אם יוצאים דרך הנקב מים שאובים עד שלא יצאו מ' סאה פסולה. וקאמר כמה יהא בנקב ויהיה בו ג' לוגין. כמה שיעור הנקב שיכנסו בו מים ג' לוגין להעליונה ויצאו מהעליונה לבריכה עד שלא יצא הימנה מ' סאה לבריכה. וקאמר א' מש\"ך לבריכה. כלומר א' מש\"ך חלקים מה שיוצאין מהכשרים להבריכה יצאו מהפסולין. ונוכל לדעת אם נפקוק את הנקב ונעמיד כלי תחת העליונה שיצאו בו שי\"ט לוגין או שאר מדה בשעה ואח\"כ נסיר את הפקק ונעמיד כלי ונראה אם יצא עכשיו מהעליונה ש\"ך לוגין בשעה נודע כי דרך הנקב יצא אחד מש\"ך חלקים של העליונה. ואם יוצא דרך הנקב אחד מש\"ך חלקים מהעליונה בין שהנקב מוציא לוג או ג' לוגין או פחות מלוג או יותר אלא שיוצא אחד מש\"ך חלקים מהעליונה הבריכה פסולה. מפני שבכל מה שיוצא מהעליונה מים כשרים להבריכה יוצא מים שאובים מהתחתונה אחד מש\"ך מעורבת עמו ויוצא מהעליונה כשרים שי\"ט חלקים לבריכה ושאובין חלק אחד ונמצא בעוד שיצאו כשרים שי\"ט פעמים ג' לוגין לבריכה יצאו עמם מהשאובין ג' לוגים לבריכה ובמ' סאה יש ש\"ך פעמים ג' לוגים שהוא תתק\"ס לוג וכי יצאו מהכשרים שי\"ט פעמים ג' לוגים הרי מ' סאה חסר ג' לוגים ויצאו עמם מהשאובין ג' לוגין ופסלו את הבריכה וכן מעולם אין יוצאים לבריכה מ' סאה כשרים שלא יצא קודם להם ג' לוגים שאובים שבכל יציאה ויציאה מעורבין השאובים א' מש\"ך מהכשרים וכי יצאו מהכשרים שי\"ט פעמים ג' לוגין שהיא מ' סאה חסר ג' לוגין יצאו מהשאובין בתוכו ג' לוגין ופסלוהו:",
+                    "<b>ורא\"א אפי' התחתונה כו' כשר.</b> שאין המים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה כדתנן לעיל (פ\"ד ד') מי גשמים ומי שאובין שנתערבו בחצר ובעוקה כו' וה\"נ הא המים הכשרים רבו על הפסולין ונמשכו להבריכה. וכל הני מתני' דתנן אין מים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה סתמא כר\"א:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>הכי גרסינן אבל שאר המשקים ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ לא מעלין ולא פוסלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו ולא פסלוהו היה בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה ה\"ז כשר.</b> ול\"ג פעמים מעלין ופעמים שאינם מעלים. ומתני' כל הני תלתא בבי דפתח בהו קמפרש ואזיל ומפרש ברישא מעלין ולא פוסלין והדר מפרש פוסלים ולא מעלין והדר קמפרש לא מעלין ולא פוסלין שאר המשקים ומי פירות וכו' ומפרש כיצד לא מעלין ולא פוסלים כדקמפרש באינך בבי כיצד וקאמר מקוה שיש בו מ' סאה חסר אח' וכו' לא העלוהו ולא פסלוהו משום מים שאובים. והדר קתני היו בו מ' סאה מלתא באנפי נפשה היא ואשאובין קאי שאפי' נתן לתוכו סאה שאובין ונטל סאה ה\"ז כשר כיון שהיו בו מ' סאה כשרים קודם שנפלו לתוכו סאה שאובין אין כל שאובים שבעולם פוסלים אותו והרי הוא בהכשרו שאפי' נטל אח\"כ סאה ה\"ז כשר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדיח בו סלי זיתים כו'.</b> שמעתא דהדיח בו סלי זיתים ודמי הצבע גרסי' בתר הנך שמעתתא דיין ומוחל. וברישא גרסי' נפל לתוכו יין או מוחל כו' כיצד יעשה כו' נפל לתוכו כו' ושינו מקצת מראיו כו' ה\"ז לא יטביל בו והדר גרסי' הדיח בו סלי זיתים כו' ר' יוסי אומר מי הצבע כו'. וקמ\"ל ברישא דין שנוי מראה דפסול במקוה כגון יין ומוחל והדר קתני הדחת כלים ומי הצבע לר' יוסי אין פוסלים בשינוי מראה דלהך גירסא ד��מן קשיא אכתי לא ידעינן דין שינוי מראה דפסול במקוה כלל ותנא הדיח ומי הצבע לר' יוסי דלא פסלי בשינוי מראה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מפני שהמים מקדמין.</b> כשנועץ את הרגלים בטיט כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחבו מקדמין המים לבא בנקב העשוי בטיט מן הרגלים קודם שיתחבו הרגלים בהנקב שדרך הטיט שבמים כשנועץ בו מקל וקנה כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחוב המקל באים המים להנקב שבטיט העשוי מהמקל ונמצאו הרגלים נטבלים במים שבנקב הטיט ונטבלה המטה כולה כאחת במי המקוה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כאילו לא טבלה.</b> שהאשה נטמאה בשני דרכים בשמוש הבית ובפליטת שכבת זרע ואם טבלה אחר ששמשה ולא בדקה לכבד ביתה כאילו לא טבלה שחוששין שמא תפלוט שכבת זרע:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכשות של קטן גרסינן.</b> ואחציצה קאי וכשות של קטן נמי אינו חוצץ כי הנך:",
+                    "<b>לא טמא ולא מטמא.</b> אכולהו בין אותן שחוצצין ובין אותן שאין חוצצין לא טמא ולא מטמא שאינן חבור לגוף והכי תניא בתוספתא (פ\"ו) ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מטמאין חוץ מקרום שע\"ג המכה ואגוד שע\"ג המכה וכו':"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>צלוחית שפיה שוקע.</b> ששפתה שלמעלה שסביב פיה היא שוקעת בתוכה ואין המים באים בין השפה לדופני הצלוחית עד שינקבנה מצדה ויבואו המים דרך הנקב בין השפה ולדופן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שלשלת דלי גדול ד' טפחים.</b> שדלי גדול אינו יכול להגביהו מרחוק אלא אוחז בשלשלת מקרוב ומגביהו ודולה והוה יד עד ד' טפחים:",
+                    "<b>ושל קטן עשרה.</b> שיכול להגביה מרחוק והוה יד עד עשרה טפחים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>זה חומר בשותה משקין טמאין מבנפלו עליו.</b> גרסי'. שהן מי\"ח דבר שותה משקין טמאים וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים מים שאובים קתני זה חומר בשותה שכל המשקים מצטרפים ובנפלו עליו אין שאר המשקים מטמאים אותו אלא מים בלבד:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה מקואות",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,346 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שניה לה כסיד ההיכל.</b> ר\"מ וחכמים תרוייהו ס\"ל סיד ההיכל לבן מצמר לבן וכדקתני סיפא בפתוך הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד וכן לר\"ע קתני אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה הימנו ותנן נמי (פ\"ז ב') היתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל וכן סדר מעלתן שלג סיד צמר לבן וקרום ביצה וכן בגמ' (שבועות ה') א\"ר חנינא מתני' דלא כר\"ע דאי ר\"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א\"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף כו' ושקלינן וטרינן ופרכינן (שם ו') ובפתוך מי שמעת ליה והתנן ר\"ע אומר אדמדם שבזה ובזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה כשלג ושל סיד דיהה הימנו ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה אמרי אין הכי נמי והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה. והאי שינויא לאו דמשבשינן לה למתני' דקתני של סיד דיהה הימנה חדא דא\"כ הול\"ל תני של צמר דיהה הימנה ותו אטו כל הני מתני' דקתני שלג וסיד שבושי קא משבשת להו והא ר' ישמעאל נמי קאמר הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד ותנן היתה כשלג ונעשה כסיד. אלא הכי קאמר ר' חנינא דאמר משום ר\"ע של צמר לבן עזה מסיד וקאמר מתני' דלא כר\"ע אין הכי נמי דקאמר לר\"ע של צמר דיהה הימנה כר' נתן דפליג אמתני' כדתניא רנ\"א לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה כתנא דמתני' אליבא דר\"ע אלא של צמר דיהה הימנו וכל הני מתני' כר\"מ וחכמים דאמרי אליבא דר\"ע של סיד דיהה הימנה ולא ס\"ל הא דר' נתן דצמר לבן עזה מסיד הלכך קנסבי לה אבות ותולדות:",
+                    "<b>שאת כקרום ביצה שניה לה כו' דר\"מ וחכ\"א כו'.</b> בהא קמיפלגי ר\"מ סבר כדתניא (ת\"כ ר\"פ נגעים סי' ד') שאת זו שאת בהרת זו בהרת ספחת זו שניה לבהרת ומראהו עמוק שניה לשאת מה לשון שאת מובהקת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה החמה שהם עמוקים מן הצל מה לשון ספחת טפילה. הלכך בהרת עזה כשלג כדכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה שניה לה כסיד ההיכל כדכתיב ספחת לשון טפילה ואבהרת קאי שהיא טפילה לבהרת שאת כקרום ביצה שהיא דיהה מתולדתה שהיא לשון מובהקת כמראה הצל הגבוהה מן החמה. שניה לה כצמר לבן כדכתיב ומראהו עמוק כמראה החמה שעמוקה מן הצל וממאי היא עמוקה אי מבהרת הכתיב בה לבנה היא ואין למעלה ממנה לבנה אלא ע\"כ עמוקה היא משאת אביה. ורבנן סברי כדתנא במתניתא ומייתי לה בגמ' (שם) הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת ומדקרי להתולדות לשון טפילה מכלל דהאבות הן הלבנים והתולדות הן הטפילות שדיהן מן האבות. והא דקרי לה רחמנא שאת לשון גובה שהיא גבוהה כנגד בהרת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפתוך שבשלג.</b> שנאמר בהרת לבנה אדמדמת. והוא מראה הפתוך מב' מראות לבנה ואדמדמת:",
+                    "<b>כיין המזוג בשלג.</b> ושיעור המזוג דכולה מתני' כדקתני בעלמא שני חלקים מים ואחד יין וכן בחלב:",
+                    "<b>ר' עקיבא אומר אדמדם שבזה ובזה.</b> ולא קאמר נמי הפתוך שבזה ובזה כדקאמר ר' ישמעאל משום שחייב אדם לומר בלשון רבו ור' ישמעאל קבל מרבו לשון פתוך ור\"ע קבל מרבו לשון אדמדם. כדתנן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שמאי אומר תשעה קבין. אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו כלומר ארבי קאי דקתני לה לפלוגתא דהלל ושמאי בלשונות שונות ולא קתני להו בחד לישנא הלל אומר שלשת קבין ושמאי אומר ט' קבין לפרושי לפלוגתייהו שפיר אלא שחייב לומר בלשון רבו וכך קבל מרבותיו שהלל אמר בלשון הין ושמאי אמר בלשון ט' קבין. א\"נ ר\"ע דקאמר אדמדם לאתויי ראיה לדבריו דקאמר שיעורן שוין הואיל וקרא תרוייהו בלשון אדמדם קרי להו תרוייהו חד שיעורא אית בהו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין גרסינן.</b> דכולהו מצטרפין ור' חנינא סגן הכהנים היא ודאמרי' בגמ' דלא מצטרפי אלא אב ותולדה כר' דוסא בן הרכינס וכדבעינן למימר קמן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר.</b> קאי אמתני' דלעיל דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וס\"ל כסתם מתני' דלעיל דקתני ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין דכולהו מצטרפי להדדי הלכך לכולהו ד' מראות לא קחשיב להו אלא לחדא הואיל וכולהו מצטרפי כחדא מראה נינהו וקאמר מראות נגעים ששה עשר היינו הני דקתני לעיל במתני' להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון הא חדא ולפטור את העומד בסוף שבוע שני הוא שני ושלישי להחליט את שנולד לו מחיה בתחלה רביעי בסוף שבוע ראשון חמישי בסוף שבוע שני ששי לאחר הפטור וכל הני ארבעה זמנים בנולד לו שער לבן הא עשרה ושלשה זמנים בנולד לו פסיון להחליט בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הא שלשה עשר להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור הא ארבעה עשר לפטור ההופך כולו לבן מתוך החלט חמשה עשר או מתוך הסגר הרי ששה עשר:",
+                    "<b>רבי דוסא בן הרכינס אומר כו'.</b> שלשים וששה דחשיב נמי הא דתנן (פ\"ח ד') כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טהרו טמא כשיחזרו טמאים לחדא ותנינא הא דקתני התם סיפא כל חזירת ראשי אברים שבחזירתם טמאו טהור נתכסו טהור נתגלו טמא. והוי להו שמנה עשר. ועוד פליג עליה וקסבר דלא מצטרפי ד' מראות נגעים אלא אב ותולדתו ותו לא וחשבינן להו להנך דמצטרפי לחדא ואיכא שני מיני מראות אב זה ותולדתו ואב זה ותולדתו ושני פעמים שמנה עשר הרי שלשים וששה. (כך שמעתי מפיו ז\"ל ובכתביו מצאתי דרבי דוסא בן הרכינס חשיב נמי הסגר שבתחלה. והן שנים א' בבהרת קטן ב' בבא כולו לבן בתחלה):",
+                    "<b>עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים.</b> דחשיב נמי להנך תרתי דר' דוסא והוו להו י\"ח אלא דס\"ל אב ותולדתו שני אבות ושני תולדות מצטרפין אבל אב עם תולדה מאב אחר אין מצטרפין הלכך הו\"ל ד' מראות ע\"י צרוף אב ותולדתו זה ואב ותולדתו זה ושני אבות ושני תולדות וד' פעמים י\"ח הרי ע\"ב. ולא דמי לדר' חנינא דלא חשיב להו אלא לחדא הואיל ורבי חנינא סבר כולהו מצטרפי כולהו כחדא חשיבי אבל עקביא דסבר אב ותולדה אחרת לא מצטרפי קחשיב להנך דמצטרפי לד'. בתוספתא תניא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים. והכי פירושא ר' ישמעאל קא חשיב מיני נגעים והן שנים עשר שבעה באדם שלשה במקום בשר עור הבשר שחין ומכוה ארבעה במקום שער קרחת וגבחת נתקי הראש ונתקי הזקן. ארבעה בבגדים בגד ועור שתי וערב. א' בבתים. רבי חנינא סגן הכהנים קא חשיב נמי להני מיני נגעים ועוד חשיב ארבעה סימני טומאה ��חיה ושער לבן ופסיון ושער צהוב הרי ששה עשר. ר' דוסא קחשיב נמי להנך וקחשיב נמי למראות הנגעים. חמשה מיני נגעים שבאדם עור הבשר שחין ומכוה וקרחת וגבחת אינן מטמאין אלא בנגע שבהן והנגע מטמא בד' מראות בהרת ותולדתו שאת ותולדתו הרי ד' פעמים חמשה הרי עשרים נתקי הראש ונתקי הזקן מטמאין בכל מראה הרי עשרים ושנים. ארבעה שבבגדים ואחד שבבתים מטמאין בשתי מראות ירקרק או אדמדם הרי עשרה שמנה בבגדים ושנים בבתים הרי שלשים ושנים וד' סימני טומאה הרי שלשים וששה. עקביא בן מהללאל קחשיב נמי להני מיני נגעים ולמראות הנגעים והרי שלשים ושנים וקחשיב לסימני טומאה בכ\"ח וחד פסיון נוהג בכל השלשים ושנים הרי ארבעה וששים שער לבן נוהג בג' בעור הבשר ושחין ומכוה מחיה נוהג בג' בעור הבשר וקרחת וגבחת שער צהוב נוהג בשני נתקין בראש או בזקן הרי שמנה. וארבעה וששים הרי שבעים ושנים. ודתוספתא לאו היינו דמתני' דבמתני' ר' חנינא סגן הכהנים ארישא קאי דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וקחשיב להו ר' חנינא כדקא חשיב להו מתני' קמייתא ואתאי כולהו אחושבנא דר' חנינא וקאמרי יש עוד בזה רבי דוסא בן הרכינס קאמר יש בהן שלשים וששה ואתא עקביא בן מהללאל וקאמר יש בהן שבעים ושנים כולהו כדאמרן. אבל בתוספתא דקתני ר' ישמעאל אומר שנים עשר ועל כרחך לאו היינו דקחשיב במתני' קמייתא אלא קחשיב למיני נגעים ואתא כולהו אחושבנא דר' ישמעאל וקאמר ר' חנינא סגן הכהנים יש עוד ארבעה ואתא ר' דוסא ואמר יש בזה שלשים וששה ועקביא אמר יש בזה שבעים ושנים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו לבנות והשחירו.</b> כלל ולא פירש היאך השחירו. וקאזיל וקא פריש אחת לבנה ואחת שחורה שהיו לבנות והשחירה אחת מהן או השחירו שתיהן:",
+                    "<b>ארוכות והקצירו.</b> כלל והדר מפרש אחת ארוכה וא' קצרה שהקצירה אחת מהן או הקצירו שתיהן כדפריש מהר\"ם ואייתי ניהליה בתי\"ט ואיידי דתני סיפא בלהחמיר האי לישנא והתם פירושיה היו שתיהן שחורות והלבינו או שהיה אחת שחורה וא' לבנה והלבינו שתיהן וכן שתיהן קצרות והאריכו או א' קצרה וא' ארוכה והאריכו שתיהן קתני נמי ברישא כי האי לישנא. והאי מתני' קא חשבא רל\"ח סימני טהרה מן סימני הטומאה שנטהרו הסימנין של טומאה. שלשים בשער לבן היה בו שער לבן והלך לו שער לבן. היו לבנות והשחירה אחת מהן. או שהשחירו שתיהן. היו ארוכות והקצירה אחת מהן. או שהקצירו שתיהן. הרי חמשה סימני טהרה מן סימני טומאה בשער לבן. נסמך השחין לשתיהן. או לאחת מהן. הקיף השחין לשתיהן. או לאחת מהן. או חלקן. הרי חמשה בשחין לשער לבן. וקתני השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה. והבוהק. אלו חמשה דברים שהיתה בהן אלו החמשה שנסמכו לשתיהן או לא' מהן או הקיפו לשתיהן או לא' מהן או שחלקום הרי חמשה פעמים חמשה שהוא עשרים וחמשה סימני טהרה וחמשה הראשונים הרי שלשים בשער לבן. עשרים וחמשה במחיה. הלכה לה המחיה. היתה מרובעת ונעשית עגולה. או נעשית ארוכה. מבוצרת ונעשית מן הצד. מכונסת ונתפזרה. הרי חמשה במחיה. ובא השחין ונכנס בתוכה. הקיפה או חלקה. או מעטה. הרי ארבעה ואותן הארבעה עשתה השחין או מחית השחין. והמכוה או מחית המכוה. והבוהק. אחת מחמשה עשו הארבעה הרי חמשה פעמים ארבעה. הרי עשרים. והחמשה הראשונים הרי עשרים וחמשה. והרי שלשים שבשער לבן ועשרים וחמשה שבמחיה הרי נ\"ה ואותן נ\"ה מצינו בארבעה זמנים בתחלה שאם בא בתחלה בשבת ונדחה לאחר השבת ואירעו א' מאותן נ\"ה דברים ובסו�� שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור ארבעה פעמים נ\"ה הרי מאתים ועשרים. שמנה עשר בפסיון הלך לו פסיון. השחין. ומחית השחין. והמחיה. ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון הרי ששה והמה בשלשה זמנים בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור שלשה פעמים ששה הרי י\"ח ור\"ך שבמחיה ושער לבן הרי רל\"ח סימני טהרה מתוך סימני טומאה. והלכה לה האום או שנתמעטה לא חשבינן. דהאום לאו סימן טומאה הוא ואנן לא חשבינן אלא סימני טהרה מן סימני טומאה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בגרמוני.</b> זה איש מבני גומר כדאמרינן ביומא גומר זה גרממיא וגרסינן גרמניא וכ\"ה בילקוט. והוא שבני נח דרים בג' רוחות העולם שם במזרח יפת בצפון חם בדרום ומפני שהחמה בדרום נמוך הוא מאד בני אדם הדרים שם שחורים וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש ובני יפת הם דרים בצפון ורחוקים הם מהשמש הלכך הם לבנים וגומר דר בסוף צפון הלכך הם לבנים ביותר. ובכושי שהוא שחור ביותר כהה נראית עזה ובגרמוני שהוא לבן ביותר עזה נראית כהה. והני תנאי בהא קמיפלגי כתוב אחד אומר בעור בשרו וכתוב אחד אומר בעור הבשר תנא קמא דריש לקרא דבעור בשרו דבתר בשרו של נראה אזלינן ובגרמוני עזה נראית כהה להקל ופוטרין אותו ובכושי כהה נראית עזה ומסגירין אותו להחמיר. ור' ישמעאל ור' עקיבא וחכמים דרשי לקרא דבעור הבשר דבתר בשרו של בינוני אזלינן ובמה שמיטהר אחד מיטהרין כולן ובמה שמיטמא הא' מיטמאין כולן אלא ר' ישמעאל סבר דמקיפין אל הנגע מבחוץ עץ אשכרוע שהוא מראה בינוני ור\"ע סבר מקיפין בסם בינוני מבחוץ. וחכמים סברי מקיפין את הנגע מבחוץ באדם בינוני. ור' יהודה דריש לתרתי קראי להקל. בגרמוני בעור בשרו להקל בכושי בעור הבשר של בינוני להקל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלש כו'.</b> לאו בתחלת שלש קאמר דא\"כ בשבע נמי בתחלת שבע ובתחלת שבע צהרים הוא. אלא ה\"ק בסוף שלש וכל ארבע ועד סוף חמש שהוא שתי שעות לפני צהרים ובשבע בסוף שבע וכל שמנה עד סוף תשע שהוא שתי שעות לאחר צהרים. רי\"א בארבע בסוף ארבע עד סוף חמש שהוא שעה לפני צהרים ובשמנה בסוף שמנה עד סוף תשע שהוא שעה לאחר צהרים ופליג אדר\"מ דאמר שתי שעות לפני צהרים ושתי שעות לאחר צהרים ואיהו סבר שעה אח' לפני צהרים ושעה א' לאחר צהרים. ולא קאמר בסוף שבע שהוא שעה אחת לאחר צהרים כדקאמר בסוף חמש שהוא שעה א' לפני צהרים דס\"ל לר' יהודה תגבורת הצהרים מתאחר עד שתי שעות מפני שבצהרים החמה מאירה מאד ואינו ניכר ירידתה עד לאחר שתי שעות:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנאמר לכל מראה עיני הכהן.</b> ואי כתיב לכל עיני הכהן הוה שמעינן פרט לסומא באחד מעיניו השתא דכתיב לכל מראה עיני הכהן ש\"מ תרתי סומא באחד מעיניו וכהה מאור עיניו:",
+                    "<b>בית אפל אין פותחין לו כו'.</b> והוא שאין לו חלונות כלל אבל אם יש לו חלונות ומגופות פותחין כדתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פותחין לאותן חלונות ורואין את נגעו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית.</b> וס\"ל בין ליד ימנית ובין ליד שמאלית משערינן להו כאורגת ביד הימנית:",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כטוה לפשתן לשמאלית.</b> וס\"ל לשתי הידים משערינן כטוה בשמאלית ולא גרסינן אף. וכדתניא בתוספתא אמר רבי נראין דר\"מ בימין ודר\"י בשמאל מדקאמר נראין מכלל דפליגי וקסבר ר\"מ בשמאל נמי משערינן באורגת בימנית ור' יהודה סבר בימין נמי משערין כטוה בשמאלית ואסר רבי וקאמר נראין דברי ר\"מ בימין ודר\"י בשמאל:",
+                    "<b>כשם שנראה לנגעו כן הוא נראה לתגלחתו.</b> ולא בבית הסתרים ופריש בתוספתא שנאמר וגלח את כל שערו ונאמר את גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה ולא בבית הסתרים אף כל שערו בנראה ולא בבית הסתרים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנגעים כו'.</b> כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלוין במאמר פה. נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור נדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או שלשה הדיוטות כשר:",
+                    "<b>ר\"י אומר אף לא נדרי אשתו.</b> תניא בתוספתא וחכמים מתירין ואצ\"ל הנדרים שבינו לבינה והלא הבעל מיפר אותן אלא אף שבינה לבין אחרים. ורואה את קדשיו ומעשרותיו ונשאל על הטהרות ועל הטומאות של עצמו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בנגעים.</b> ואפילו קטן שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו ואילו נאמר איש הייתי אומר להוציא את הקטן עכשיו שנאמר אדם אפי' קטן במשמע:",
+                    "<b>הכל כשרים כו' אלא כו' בידי כהן.</b> שנאמר ואם בעיניו עמד הנתק טהור הוא וטהרו הכהן. הנגע בעצמו יהיה טהור שלא יהא בה סימן טומאה ועוד שיטהרנו הכהן ויאמר טהור:",
+                    "<b>אין רואין שני נגעים כאחד.</b> אם מתחלה בא שני נגעים אין רואין את השנים כאחד אלא רואה את האחד ודן אותו אם להסגר אם להחליט אם לפטור ואח\"כ רואה את השני:",
+                    "<b>אין מסגירין את המוסגר.</b> אם הסגירו בנגע אחד ובתוך ימי הסגירו נולד לו נגע אחר אין רואין את השני:",
+                    "<b>אבל בתחלה בסוף שבוע.</b> אם בא בנגע אחד ודן אותו הכהן להסגירו ולא הספיק להסגירו עד שנולד לו נגע שני וכן בסוף שבוע. מסגיר ומסגיר וכן תניא בתוספתא עודהו מסגירו ופוטרו נולד לו נגע אחר ה\"ז נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר נזקק לו לטומאה ולטהרה עד סוף שבוע:",
+                    "<b>המסגיר מסגיר כו'.</b> ולא קתני נמי מסגיר ומחליט מחליט ומסגיר. דמתני' הכי קאמר והמחליט מחליט. מסגיר ופוטר כולהו אמחליט קאי שהמחליט מחליט או מסגיר או פוטר והדר קתני מחליט ופוטר ארישא אמסגיר דקתני המסגיר מסגיר וקתני וכן מחליט ופוטר:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה.</b> אם היה בו בעורו שחין או מכוה ונרפא קצת ועשו קרום כקליפת השום ואח\"כ עלה במקום הקרום נגע:",
+                    "<b>בשער לבן ובפסיון.</b> אבל במחיה לא מטמאין הואיל ולא נרפא לגמרי עד שיעשו צלקת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנתקין.</b> כגון שנשרו שערות ראשו או זקנו כגריס וזהו נתק ואע\"פ שאין בו שום נגע הנשירה הוא נגע וטמא משום נתק:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקרחת והגבחת.</b> כאשר נשרו שער ראשו מלפניו או מלאחריו והוא חלק כעור הבשר ועלה בו נגע דינו כעור הבשר אלא שאין בו סימן שער לבן לפי שאין שער צומח בו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש בשער לבן כו'.</b> שמנה עשר חילוקי טומאה יש כאן שמובדלין השלשה סימני טומאה שער לבן ומחיה ופסיון זה מזה כ\"א וא' בששה דברים. בתחלה מובדלין הן ששער לבן מטמא בתחלה והוא שהפכה שהבהרת קדמה ואח\"כ הפכה ללבן ומחיה מטמא בתחלה אף שלא הפוכה ופסיון אינו מטמא אלא בסוף שבוע. ובמראה מובדלין שהמחיה מטמא בכל מראה ואפי' שחורה כדתניא בתוספתא ושער לבן מטמא בכל מראה לובן ופסיון אינו מטמא אלא בד' מראות הנגעים. ובסימן טהרה מובדלין שהמחיה אין בה סימן טהרה ואף מעכבת היא את הסימן טהרה של פריחה שמעכבת את ההופך כלו לבן ושער לבן לא מעכבת ואין בה סי' טהרה ופסיון יש בה סימן טהרה שאם פרח בכלו טהור. ובשיעור הן מובדלין שהפסיון מטמא בכל שהוא ומחיה בכעדשה ושער לבן בשתי שערות. ובמיני נגעים מובדלין שהפשיון מטמא בכל הנגעים ומחיה אינו מטמא אלא בעור הבשר ובקרחת וגבחת ושער לבן מטמא בעור הבשר ובשחין ומכוה. ובמקום הן מובדלין שהפשיון מטמא חוץ לנגע ושער לבן בתוך הנגע ומחיה דוקא במבוצר שיהא בה שיעור שתי שערות מכל צד:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג.</b> ר' שמעון הוא דאמר כר' עקיבא דתנן (נדה פ\"ו י\"ב) שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובכ\"מ ר' עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג. וסבר ר\"ש כל השיעור של שתי שערות צריך שיהיה לבן. ור\"מ ס\"ל א\"צ כל השיעור של השער שיהא לבן וכדתניא בתוספתא אר\"מ שלא יהא בני אדם מדמין שבכולן הם נידונין אלא אם חודו של שער לבן טמא אין חודו לבן טהור דסגי בחודו לבן:",
+                    "<b>בהרת ובו שער לבן ושער שחור.</b> גרסינן. וקמ\"ל אע\"ג דבנתק שער שחור מציל מידי שער צהוב הכא אינו מציל מטמא. והדר קתני אין חוששין שמא מיעט מלתא באפי נפשה הוא דאין חוששין שמא מיעט מקום השער את הבהרת. וכן בתוספתא הוא תרי מילי דתניא (רפ\"ב) יש בשער לבן מה שאין בשער צהוב ובשער צהוב מה שאין בשער לבן שער לבן לא הציל שער אחר מידו משא\"כ בשער צהוב. והדר תניא היו בו ב' שערות ושוכבות חוצה לו והדר תניא הא דר' מאיר בחודו לבן והדר תניא שאלו תלמידיו את ר' יוסי בהרת ובה שער שחור חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א\"ל בהרת ובה שער לבן חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א\"ל לאו אם אמרת בשער לבן שהוא סימן טומאה תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה א\"ל הרי שיש בו עשר שערות לבנות כלום הם סימני טומאה אלא שתים חוששין אנו למותר כו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו רוחב שתי שערות כו'.</b> ור\"א בר' שמעון פליג דתניא בתוספתא ר\"א בר\"ש אומר כשם שאין נזקקין לטמא במחיה עד שיהא בה רוחב כגריס כך אין נזקקין לטמא בשער לבן ובפסיון עד שיהא בה רוחב כגריס:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כנסה ופשתה פשתה וכנסה האי פשתה לאו באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה דא\"כ היינו הלכה וחזרה והרי היא כמות שהיתה ואמאי ר\"ע מטמא.</b> אלא כנסה באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה מצד זה ופשתה מצד אחר או פשתה תחלה מצד אחר ואח\"כ כנסה באותו מקום מצד זה ר\"ע מטמא שמצטרפין עם הישנה וחכמים מטהרין הואיל והלכה מן האום תו לא מצטרף והכא אכתי לא גמר למילתיה אלא כלומר בהאי מלתא קמיפלגי ר\"ע ורבנן והדר קא מפרש למלתיה וכולהו סיפא פירושא דרישא הוא ונקט בסיפא פשתה וכנסה וה\"ה כנסה תחלה חדא מתרתי קתני. ואזיל וקא מפרש אם פשתה כחצי גריס מצד זה והלך מן האום כחצי גריס מצד אחר והיינו כנסה דרישא רע\"א הרי הוא כבתחלה גרסינן דמצטרפין הפשיון והאום לכגריס וחכמים מטהרין דלא מצטרפין ואם פשתה כחצי גריס ועוד ר\"ע מטמא דמצטרפין והרי פשה וחכמים מטהרין ואם פשתה בכגריס ועוד ר\"ע מטמא שהרי פשה מבתחלה וחכ\"א תראה בתחלה דאזל ליה קמא והאי נגע חדש היא:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים תראה בתחלה.</b> ואע\"ג דכשתראה בתחלה נמי טמא משום מחיה ושער לבן מ\"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. לא גרסי' בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר דמאי קמ\"ל הא ליכא אלא שערה אחת אלא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות נולדה בהרת כחצי גריס ואין בה כלום גרסינן. וקמ\"ל תלתא בבי דכתיב ושערה מפיק ה' שיהפך כולה את כולו ולא מקצתה כולו ולא מקצתה מקצתו ולא כולה מקצתה והיינו ברישא קמ\"ל לא מקצתה את כולה שמקצת הבהרת הפכה את הב' שערות והדר קתני מקצתה מקצתו ומקצתה כולו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי יהושע קיהה.</b> ובתוספתא תניא ר\"א בר\"ש אומר ספק בהרת קדמה לשער לבן ס' שער לבן קדם לבהרת הואיל וספק נגעים להקל טהור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ספק שאחרת באה תחתיה.</b> לאו באותו מקום קאמר דא\"ל אחרת באה תחתיה הרי היא פשה ומחליט כדתנן לעיל הלכה וחזרה הרי היא כמות שהיתה ואם כשיעור הראשון יסגיר ואם בפשיון יחליט ותנן נמי בפ\"ט גבי מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין וכו' שמא תכנוס ותפשה. אלא הכא במקום אחר קאמר ס' שהיא היא באותו מקום ס' שאחרת באה תחתיה במקום אחר תחת הראשונה שהיתה במקום זה כמו עין תחת עין והרי היא נגע חדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתחלה.</b> ומטמא נמי בחזר פשיון תחתיה בתחלה. כדתניא בתוספתא א\"א לפשיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפשיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה והחליטה והלכה לה סימני טומאה ובא לו אצל כהן ופטרו ואח\"כ נולד לו פסיון זה פסיון שמטמא בן יומו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשם שבטלת את דברי עקביא.</b> גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>רבתה הבהרת טמאה.</b> לאו דוקא רבתה אפילו לא רבתה טמאה משום מחיה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' מאיר מטמא.</b> דחשיב ליה פסיון. ובמחיה פחותה מכעדשה הוא דפליג ר\"מ אבל במחיה כעדשה דרישא ל\"פ ר\"מ. דהתם בכעדשה המחיה סימן טומאה היא וכי נתמעטה אזיל הסימן טומאה ונרפאת אפי' ר\"מ מודה דלאו פסיון הוא אלא הסי' טומאה הוא דאזיל ונרפא דאלת\"ה הלכה לה המחיה דתנן בכ\"מ היכי משכחת לה הא פסיון היא אלא התם אפי' ר\"מ מודה דלאו פסיון הוא אבל הכא בפחותה מכעדשה דלא הויא סימן טומאה כלל קסבר ר\"מ כי נתמעטה פסיון הוא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רע\"א בין כך ובין כך טהורה.</b> ר\"ע ורבן גמליאל תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר\"מ דאמרי אין הנגע פושה לתוכו. אלא דר\"ע מוסיף אדר\"ג וקסבר לפנימית נמי לאו פסיון הוא הואיל והחיצונה מקיפתה ואין הנגע פושה לתוך נגע והכי תניא בתוספתא לר\"ע אי משום פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המותר סימן פסיון לפנימית.</b> ר\"ש ס\"ל כרבן גמליאל וס\"ל כת\"ק דר' יוסי הלכך החיצונה טמאה משום מחיה:",
+                    "<b>היה בו בוהק פחות מכעדשה.</b> כלומר או מחיה פחותה מכעדשה. והשתא בנתמעטה והלכה לה. בחיצונה אם היתה כעדשה מכוונת בין כלה מבפנים בין כלה מבחוץ טהורה שמחיתה נתמעטה והלכה סי' טומאה שלה ומשום פסיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכו. אם היתה יתירה מכעדשה ונתמעט המותר בין כלה מבפנים בין מבחוץ להחליט משום מחיה דהא אשתייר כעדשה. אם היתה פחותה מכעדשה ונתמעטה בין כך ובין כך להסגיר. דמשום פסיון אין להחליט שאין הנגע פושה לתוכו ומשום נתמעטה המחיה אין לפטור דהא לאו סימן טומאה היא ולא הוי הלכה סי' טומאה שלה. והפנימית בין היתה כעדשה בין יתירה בין פחותה אם מבחוץ שלה להסגיר ואם מבפנים להחליט משום פסיון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרים וארבעה ראשי איברים באדם כו'.</b> תניא בתוספתא ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאין במחיה ר\"א אומר המסמרות והיבלות והטרטולין אין מטמאין משום מחיה ואם מקומן יושב כגריס מטמאין במחיה ועוד תניא היו לו על ראש חוטמו שופע אילך ואילך על ראש אצבעו שופע אילך ואילך טהור שנאמר וראהו כולו כאחת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המורדין.</b> גרסינן וקאי אשחין ומכוה וקדח. תניא בתוספתא רבי יוסי בן רבי יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לה עור הבשר וראוי לפסיון:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו בהרות טהורות כו'.</b> דכתיב אדם כי יהיה בתר לאמר כלומר מן האמירה ואילך יהיה ולא שכבר היה קודם הדבור. וכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם ישראל כו' ואמרינן תהיה בשעה שהוא אדם ולא שכבר היה קודם שנקרא אדם להוציא עובד כוכבים ונתגייר. וגבי שחין ומכוה כתיב ונרפא והיה והיתה מחית המכוה ולא שכבר היה קודם מחית המכוה וקודם שנרפא השחין להוציא את המורדין. וגבי נתק כתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע שיהיה בו אחר שנקרא איש ולא שכבר היה קודם שנולד. וגבי קרחת וגבחת כתיב וכי יהיה בקרחת שיהיה הנגע בקרחת וגבחת ולא שכבר היה קודם שנקרח:",
+                    "<b>ה\"ג השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו נעשו וחיו.</b> כלומר שהיה בו הנגע עד שלא נעשו השחין והמכוה והיו טמאין ונעשו שחין ומכוה ונטהר וחזרו וחיו ונעשו צרבת ומטמאין והכי תניא בתוספתא בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צרבת עד שלא נעשה מכוה ומשנעשה מכוה נעשה צרבת טהור ראב\"י אומר הואיל ותחלתה וסופה טמא טמא וחכ\"א יראה בתחלה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעשית מספחת שאת כו'.</b> כלומר שלא נשתנה משאת לקרום ביצה אלא היתה כצמר לבן ונעשית מספחת צמר לבן קצת למטה מצמר לבן ועדיין לא בא לקרום או נעשית מספחת עזה שהיתה עזה כשלג ונעשית מספחת שלג קצת למטה משלג ועדיין לא בא לסיד ההיכל ולרבותא דר\"ע נקטי' דאפי' בשינוי קצת ממראהו ואפילו לא בא למראה האחרת קסבר ר\"ע תראה בתחלה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>התולש סימני טומאה ולא קתני התולש שער לבן.</b> הא קמ\"ל עד שיתלוש שלא ישאר בה עוד סימני טומאה כגון התולש אחד משתים ונשאר א' או ב' מג' אבל אם תלש ב' מן ד' ונשאר ב' שהוא סימן טומאה אינו עובר בל\"ת:",
+                    "<b>התחלתי מביא להם ראיות.</b> ובתוספתא מפרש מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימן טומאה שבו אף תוך הסגרו טהור עד שיראה הכהן סימני טומאה שבהן א\"ל יפה אמרת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>קצצה מתכוין רא\"א כו' וחכ\"א כו'.</b> פריש בתוספת' א\"ר יהודה לא נחלקו ר\"א וחכמים על שקצצה ונקצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנו כל שהוא שאם פרחה בכלו שהוא טהור על מה נחלקו על שקצצה מכוון שר' אליעזר אומר אין לו טהרה עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכ\"א פרחה בכלו טהור. פי' אם נקצץ עמו בשר חי ד\"ה פריחה בכלו לא מהני דאימא אי לא קצץ ליה לבשר חי היה מעכב את הפריחה ואם קצצה ושייר מן הנגע כ\"ש מכל סביביו ד\"ה פרחה בכלו טהור דהא חזינן דפרחה בכלו ובשר חי לא קא מעכב ליה ע\"מ נחלקו על שקצצה מכוון דר\"א סבר הואיל וקצצה מכוון חיישינן שמא קצץ עמה קצת בשר חי ואי לא הוה קצץ ליה הוה מעכב הלכך פריחה בכלו לא מהני עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו ורבנן סברי הואיל ולא נקצץ לבשר חי עמו לשמא קצץ לא חיישינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הפורח כו'.</b> בפורח מן הטמא קתני עד שתתמעט בהרתו מכגריס ובפורח מן הטהור קתני עד שתחזיר לכמות שהיה משום דבפורח מן הטמא דאיטהר ליה בפריחה וחזירה דראשי איברים קמיטמא ליה משום בשר חי וכל זמן שהוא מתגלה יותר טומאתו יותרת והו\"ל האי חזירה סימן טומאה וכל כמה דלא אימעט מכגריס א\"נ חזר לכמות שהיה הוה ליה גדלה החזירה וגדלה סימן טומאה דיליה. עד דאימעט מכגריס ואזיל ליה נגעו אבל בפורח מן הטהור דפריחה קא מטמא ליה משום פסיון כי חזר לכמות שהיה הויא הלכה הפסיון וטהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נולד לו שער לבן רבי יהושע מטמא כו'.</b> תניא בתוספתא שער לבן החוזר אחר פריחת החלט מחיה ושער לבן ופסיון ואחר פריחת הסגר. רבי יהושע מטמא. אמר ר' יהושע שער לבן סימן טומאה והמחיה סימן טומאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן חוזר ומטמא א\"ל ר\"ע אם מחיה חוזר ומטמא שכן הוא מטמא בתחלה תאמר בשער לבן שכן אינו מטמא בתחלה ועוד נאמר בשר חי בשר חי חוזר ומטמא ואין שער לבן החוזר מטמא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל פריחת כו' שבפריחתן טהרו טמא.</b> לאפוקי בא כולו לבן בתחלה כשחזרו ראשי איברים הרי אלו כמות שהיו כדתנן לקמן:",
+                    "<b>כל חזירת ראשי איברים שבחזירתן טמאו טהור.</b> לאו דוקא בחזירתן טמאו אלא אם נתכסו מתוך הטומאה ואפילו בא כלו לבן תחלה שחזירתן לא טמאוהו אלא הרי אלו כמות שהיו ואם היה טמא נתכסי טהור כדתנן לקמן מתוך הטומאה טהור אלא אתי לאפוקי אם חזירתן לא טמאוהו והיה טהור נתכסו טמא כדתנן התם מתוך הטהרה טמא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שתי בהרות כו' ואח\"כ פרחה בכולו טהור.</b> ור' נחמיה פליג דתניא בתוספת' ר' נחמיה אומר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור מטהורה לטמאה טמא:",
+                    "<b>אם מדובקין זה לזה.</b> גרסי' הואיל ומדובקין ונראין כא' הו\"ל פורח מן הטמא וטהור:",
+                    "<b>וחכ\"א בוהק פחות מכעדשה.</b> או בוהק אפי' כעדשה או מחיה פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף. ומודה ר\"מ בבוהק שאינו סימן טומאה אלא בתחלה ולא בסוף ולא נחלקו אלא על פחות מכעדשה ר\"מ סבר מחיה פחות מכעדשה אפי' בסוף כבוהק בתחלה מה בהק שאינו טמא משום מחיה בנגע בפריחה מעכב בתחלה אף מחיה פחות מכעדשה אע\"פ שאינו מטמא בנגע משום מחיה מעכב בפריחה אפי' בסוף. ורבנן סברי מחיה פחות מכעדשה בתחלה כבהק בתחלה ומעכב ובסוף כבהק בסוף ואינו סימן טומאה. ובתוספתא תניא כמה חזירת ראשי אברים רמ\"א כל שהוא. ר' יוסי אומר כעדשה. אר\"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים אלא גזירת מלך הוא ואפי' בכל שהוא א\"ר יוסי וכי משום ראשי אברים מטמא והלא אם חזרה אמצעיתו טמא ועוד נאמר כאן בשר חי ולהלן נאמר בשר חי מה בשר חי האמור להלן בכעדשה אף בשר חי האמור כאן כעדשה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג הבא כולו לבן יסגיר נולד לו מחיה או שער לבן טמא לא נולד לו לא מחיה ולא שער לבן טהור נולד לו שער לבן יחליט השחירו שתיהם או אחת מהן הקצירו כו' עד והבה�� טהור.</b> וברישא אשמעינן סימני טומאה שלו ואם לא נולד טהור והדר למאי דפתח נולד לו שער לבן יחליט שאמרתי לך נולד לו שער לבן טמא אם השחירו שתיהן וכו' טהור וכולן שחזרו כו' הרי אלו כמות שהיו. כיון דבפריחתן לא טהרו טמא דלא איקרי פריחה כלל אלא בהרת גדולה הלכך אין בו דין ראשי אברים והרי אלו כמות שהיו בין להסגיר בין להחליט בין לפטור:",
+                    "<b>פרחה במקצתו טמא.</b> אחר שחזרו ראשי אברים פרחה במקצתן טמא משום פשיון:",
+                    "<b>פרחה בכולו.</b> אחר שפרחה במקצתן הרי הוא טהור שפרח מן הטמא. והוא שפרחה בכולו אחר שפרחה במקצתו אבל פרחה בכולו כאחת קאזיל וקתני בסיפא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם בכולו פרחה כו' מתוך הטהרה.</b> כגון הבא כולו לבן בתחלה ולא נולד לו שער לבן או מחיה או שהשחירו וכל גונא דקתני טהור ונתגלו ראשי אברים והרי הוא כמות שהיה וטהור וחזר ופרחה בכולו כאחת טמא:",
+                    "<b>מתוך הטומאה.</b> כגון שנולד לו שער לבן או מחיה והחליטוהו ונתגלו ופרחה כולו כאחד שהוא מתוך הטומאה טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבא כולו לבן כו'.</b> דהכא אית ביה תרי סימני טהרה הלכה המחיה ופרחה בכולו ר' ישמעאל סבר הכא משום הלכה המחיה הוא דאיטהר ולא איקרי פריחה אלא סימן טומאה הוא דאזיל ליה והרי הוא כבא כולו לבן הלכך חזירתו לא טמאו כבהרת גדולה דתנן וכולן שחזרו ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו והוא היה טהור שהלכה מחייתו. ראב\"ע סבר משום פרחה בכולו איטהר והרי היא כבהרת קטנה שפריחתו טהרו וחזירתו טמאו כדתנן לעיל כל שבפריחתן טהרו טמא וכשיחזרו טמאים:"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    "<b>דק לקוי קצר.</b> ר\"ע דרש נוטריקון דק קצר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אחת צהובה ואחת שחורה.</b> לר' יהודה נמי אצטריך כדמשמע בת\"כ ואפילו בצומח כדכתב הר\"ש:",
+                    "<b>אחת לבנה.</b> דצהוב דקרא דוקא צהוב ושחור דקרא לאו דוקא שחור אלא אפילו לבנה וכל מראה לבד מצהוב שתי שערות מצילות. מדכתיב ובו שער צהוב ולא היה בו שער צהוב וכתיב ושער שחור צמח בו ולא כתיב נמי וצמח בו שער שחור כדכתיב בשער צהוב מכלל דוי\"ו ושער שחור אתא לרבויי כל שער לבד מצהוב:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג שער צהוב שקדם את הנתק ר\"י מטמא.</b> ול\"ג טהור:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר כו'.</b> למאי דמפרשי לר\"ש שאותו שער צהוב הוא דטהור אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא קשיא דר\"ש אדר\"ש. דהא ר\"ש הוא דאמר כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק ומציל והכא האי שער צהוב טהור הוא אע\"ג דאזיל ליה שער שחור וליהוי סימן טהרה לאצולי נמי אשער צהוב שיולד לו אח\"כ. ותניא נמי בתוספתא הלך שער שחור מן הנתק והניח שער צהוב במקומו טהור ולא עוד שהוא טהור אלא שהוא מציל מיד שער צהוב דק ופשיון הבאים אח\"כ וע\"כ ר\"ש הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק כל שאינו סימן טומאה הרי הוא סימן טהרה ומציל דר\"א בן יעקב קאמר דלא מציל. תו קשיא היכא אשכחן כה\"ג דליתני ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש והדר ליתני רש\"א למיפלג אדרשב\"י משום ר\"ש. הילכך גרסינן ר\"ש מקמי דר\"ש ב\"י והכי אשכחן טובא דסתמא תני אליבא דר\"ש הכי והדר קתני ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הכי. ומתני' הכי מפרשי ת\"ק סבר אע\"פ שהלך לו שער שחור טהור אותו שער צהוב שהיה קודם לכן אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא וראב\"י הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל והכא נמי שער צהוב שטהר על ידי שער שחור לא מטמא ולא מציל ואם נולד לו שער צהוב אחר לא מציל השער צהוב שהיה כבר לטהרו. ר\"ש אומר כל שער צהוב שטהר כו' אין לו טומאה עולמית כ\"ז שהוא עומד ואפילו נולד לו שער צהוב אחר הרי השער צהוב זה סימן טהרה להציל מיד שער צהוב שנולד לו אח\"כ וכן מיד פשיון אפילו נולד לו אח\"כ כדתניא בתוספתא ור\"ש לטעמיה דאמר התם כל שאינו סימן טומאה מציל. אבל אם נשר שער צהוב זה. ואח\"כ נולד לו שער צהוב אחר או פשיון טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואפילו נשר שער צהוב ואח\"כ נולד לו שער צהוב או פשיון טהור כיון שטהר הנתק שעה אחת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו זקן כו'.</b> ותניא בתוספתא איזהו הראש ואיזהו הזקן מן הפרק של לחי ולמעלה זה הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מלפניו מותח את החוט מאזן לאזן כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש מן החוט ולמטה זהו הזקן מאחריו מפיקה של פירקא ולמעלה זהו הראש מפיקה של פירקא ולמטה אע\"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר מלפניו מחוליא של גרגרת ולמעלה זהו הזקן מחוליא של גרגרת ולמטה אע\"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אפילו חוט אפילו משיחה כו'.</b> ואע\"ג דכל חדא וחדא באפי נפשה לא מטמא בנגעים עורות הים לא מטמאי וחוט ומשיחה נמי לא מטמאי בנגעים עד שיהא בו כדי לארוג שלש על שלש מ\"מ הואיל וחבר להן דבר שהוא מקבל טומאה שהחוט והמשיחה הוא מין המקבל טומאה ואפילו הוא מין המקבל שאר טומאות ולא טומאת נגעים טמא בנגעים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחצה למחצה מטמא בנגעים.</b> ור\"ש ב\"י פליג כדתניא בתוס' ר\"ש ב\"י אומר משום ר\"ש הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצבועים.</b> בשלשה דברים אמרה תורה צמר ופשתים דוקא בנגעים ובגדי כהונה ובשעטנז בנגעים שאינן צבועים דוקא בשעטנז בין צבוע בין שאינו צבוע בבגדי כהונה צמר צבוע דוקא תכלת וארגמן ותולעת שני ופשתן אינו צבוע דוקא. ובנגעים דבעינן שאינן צבועין ילפינן לה בת\"כ דכתיב בפרשה צמר ופשתי' מקיש צמר לפשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו יכול צמר שברייתו שחורה או שאר צבעים מטמא בנגעים ת\"ל הפעם השני צמר ופשתים מה פשתים שברייתו לבנה אף צמר שברייתו לבנה דוקא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל הולך אחר הנראה.</b> ותניא בתוספתא בבגד הולך אחר הערב ובכרים וכסתות אחר השתי וזה הולכין אחר הנראה. כלומר בבגד הערב נראה ובכרים וכסתו' השתי נראה:",
+                    "<b>בירקרק שבירקרוקים כו'.</b> תניא בתוספתא ואיזהו הירוק שבירקרוקים רא\"א כשעוה וכחלמון. סומכוס אומר ככנף טווס וכהוצין של דקל ואיזהו אדמדם שבאדמדומי' כזהורית יפה שבים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>העומד כו'.</b> הבגדים בשבוע ראשון כהה ועומד יכבס ויסגור ופושה ישרף בשבוע שני פושה ועומד ישרף וכהה יקרע. והאי יכבס דבשבוע ראשון הוא בשבע סממנים כתרגומו ויחוורון ודוקא ע\"י ציווי הכהן ואם יסור הנגע אחרי הכבוס דכתיב וכבס שנית וטהר היינו טבילה על ידי עצמו כתרגומו ויצטבע שהוא תרגום של טבילת בגדים. ושני כבוסין הן בשבע סממנין נגעים ודם חטאת שנתן על הבגד ובשניהן תרגומו ויתחורון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזר למטלית שורף את הבגד.</b> תנא עלה בתוספתא והמטלית תשמש עצמה בסימנים:",
+                    "<b>והמטלית כו' הבגד השני בסימנים.</b> תני עלה בתוספתא וטעונה שרפה באחרונה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>פושין מזה לזה.</b> ור\"נ פליג דתניא בתוספתא רבי נחמיה אומר לעולם אין מטמאין בנגעים עד שיהא בא' מן הלבן ג' על ג':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מן הכובד העליונה כו'.</b> כובד העליונה הוא שכרוך עליו השתי והכובד התחתונה הוא שכורכין עליו את הארוג:",
+                    "<b>שני דפי חלוק.</b> כדתניא בתוס' ב' דפין חלוק מצטרפין זה עם זה ופושין מזה לזה א\"ר נחמיה בד\"א בזמן שהן ע\"ג קירוס אבל פצען תפרן ועשאן אחד אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. וקמיירי מתני' כי הא דרבי נחמיה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נראה בשתי העומד כו'.</b> תנא בתוספתא שתי כ\"ז שהוא עתיד לארוג חבור. גמר מלארוג אין טמא אלא עד מקום שהוא עתיד לפצוע:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>על ארבע קורות.</b> שבולטין ארבע קורות מבנין ועליהם תלוי הבית אינו מטמא בנגעים דלאו מחובר בארץ הוא שתלוי באויר על ד' קורות:",
+                    "<b>על ד' עמודים מטמא.</b> שנעץ ארבעה עמודים בארץ ובנה עליהן הבית מטמא בנגעים דהוי מחובר לארץ הואיל ובנה על גבי העמודים הנעוצים בארץ:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש אחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר.</b> ופירוש אחד בין כלומר בין בשיש בין בסלע בין בלבנים בין בעפר טהור:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואפילו חבילי עצים כו'.</b> הני תנאי בהא קמיפלגי ר' יהודה סבר מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כל לרבות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים דלא מיטמאי בשאר טומאות בבית המנוגע מיטמאי וקאמר קרא כל שבבית יטמא. מידי דהוה אבית עצמו דלא מיטמא בשארי טומאות דמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ובנגעים מיטמא גזרת מלך הוא הכא נמי חבילי עצים וחבילי קנים שבבית גזירת מלך הוא דליטמי:",
+                    "<b>רבי שמעון אומר עסק הוא לפנוי.</b> מיטמו לא מיטמאו אלא מדכתיב ופנו את הבית הכתוב מעסיקו לפנות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים ולאו משום טומאה כלל. וכל דכתיב אכלים דמקבלי טומאה. ור' מאיר פליג אתרווייהו וקסבר כל שאינו מקבל טומאה בשאר טומאות הכא נמי לא מיטמא ולאפנויי נמי לא בעי אלא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה אבל כל שיש לו טהרה אפילו הנך דמקבלי טומאה לא בעי לאפנויי דופנו דמצריך קרא משום דחסה על ממונו הוא דמצריך ולא מיבעיא חבילי עצים וחבילי קנים דלא בעי לאפנויי דלא מקבלי טומאה כלל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע.</b> כיון שמביא שתים אפילו תחת שלש תחת ארבע נמי:",
+                    "<b>אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר יקח.</b> הוא לבדו יקח:",
+                    "<b>וטח את הבית.</b> מילתא באנפי נפשה הוא למדרש שאין חבירו מטפל עמו בטיחה וברישא דריש מיקח שאין חבירו מביא את העפר:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"א אומר בית הבנוי כו'.</b> ר\"א אנתיצה קאי דקאמר ת\"ק נותץ את שלו ומניח את של חברו ולא קמפליג מידי ואתא ר\"א וקאמר בד\"א בפתין שהם אבנים קטנים שאין האבן שהנגע בו נכנס לבית חברו אבל נראה בראש שאותו אבן שהנגע בו נכנס לבית חברו נוטל את כולו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>במה שהן.</b> האבן במה שהוא אפילו פחות מכזית וקאמר האי לישנא למימר שאם האבן שלם הוא מטמא במה שהוא אפילו פחות מכזית אבל אם איננו שלם אינו מטמא בפחות מכזית:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא בתוכו.</b> אם הכניס ידו לתוך הבית ונגע בו ואע\"ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מתוכו מיטמא כדפירש\"י:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכן באבן המנוגעת.</b> עד כאן ותו לא גרסינן מידי במתני'. וכ\"ה בברכות ובקדושין. וקתני וכן באבן המנוגעת אם אדם נושא את האבן המנוגעת הוא כמצורע שאם עומד תחת האילן מטמא הטהור אפילו עובר שם ואם טהור עומד והוא עובר טהור ולגירסת הספרים מאי טהור ומאי ואם הניחה אפילו לא הניח אלא שעמד הנושא את האבן טמא הטהור. ובתוספתא תניא וכן באבן המנוגעת הטהור עומד ונזרקו אבנים מנוגעו' תחת האילן טהור ואם נחו טמא. כלומר שנזרקו האבני' דרך תחת האילן ונפלו להלן מן האילן שהוא הטהור עומד וטמא עובר טהור ואם נחו תחת האילן הרי הטמא עומד טמא. והתם שפיר קאמר אם נחו דמיירי בזריקה אבל מתני' דסתמא קתני ולא קמפרש מידי מיירי באדם הנושאן וכגונא דרישא ולא צריכה להניחה אלא אם עמד הנושא טמא. ואמרינן נמי בקדושין א\"ר נחמן בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי מדאמרינן באבן המנוגעת אם האדם הנושאה עובר טהור ואמאי האבן מיתב יתבא בחיקו אלא אנן לאו בתר האבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה ואיהו הא עובר ורכוב נמי לאו בתרא דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו. שמעינן מהא דהכא לאו בהניחה עסקינן אלא באדם הנושא את האבן שהוא כמצורע אם עבר טהור ואם עמד טמא. והא דמייתי בקידושין טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור. ואם ישב הטמא. הטהור טמא. הכי גריס לה רש\"י ז\"ל מדתניא בת\"כ. והאמת שבושא הוא דנפל בת\"כ חדא דהתנן אם טמא עומד אפילו טהור עובר טמא ולא מיבעיא טהור יושב ותו רש\"י ז\"ל בעצמו קמפרש בברכות דמייתי למתני' דהכא טמא עומד וטהור עובר טמא וקאמר רש\"י ז\"ל מכאן אמרו עומד כיושב דמי דקבוע. אלא בת\"כ נמי ה\"ג טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא. טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור. וכן באבן המנוגעת. והכי נמי גרסינן בקדושין ונקט בת\"כ יושב ה\"ה בעומד אלא איידי דקרא כתיב מושבו נקט נמי יושב והיינו נמי דדייק רב נחמן בר כהן רכוב כמהלך דמי מאבן המנוגעת דהתם נמי בעובר טהור דהוי כאילו האבן מהלך וכדאמרן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>טלית טהורה כו'.</b> בטלית טהורה אם הכניס שלש על שלש אע\"פ שאינו רוב הבגד כגון שהוא בגד גדול טמא. כדתניא בתוספתא וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה מכלל דלרבנן אע\"פ שלא הכניס את רובה טמאה ואם הכניס את רוב הבגד אע\"פ שאין בה שלש על שלש שהוא בגד קטן טמא ובין שלש על שלש ובין רוב הבגד אע\"פ שאין בהן כזית טמא אבל אם אין בה לא רוב הבגד ולא ג' על ג' אף ע\"פ שיש בה כזית טהורה ובטלית טמאה אם הכניס ממנה כזית אף ע\"פ שאין בה רוב ולא ג' על ג' או הכניס רוב או ג' על ג' אע\"פ שאין בהן כזית טמאה כדתניא בתוספתא טלית טמאה שיש בה ג' על ג' ואין בה כזית והכניס רובה לבית טהור טמאתו:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אינו דין שלא יטמא את מה שעליו כו'.</b> ותני בתוספתא א\"ל ר\"י מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי אין מקבלין טו��אה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כולם מיד טמאים.</b> גרסינן ול\"ג כלים דמכלים קא סליק אלא כולם קתני כלומר אפילו עד הקורות למר ועד ד\"א למר כולם טמאים מיד רי\"א אם שהה כדי הדלקת הנר ובתוספתא תניא מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם הרי אלו טמאין מיד א\"ר יהודא בד\"א בזמן שנכנס ברשות אבל נכנס שלא ברשות כל הכלים ששם טהורים עד שישהא כדי הדלקת הנר:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>העביר תער על כל בשרו.</b> לאו דוקא כל בשרו אלא מקום כנוס שער ונראה. אבל לא בית הסתרים. אלא איידי דנזיר אינו מגלח אלא שער ראשו קתני הכא במצורע כל בשרו:",
+                    "<b>מנודה מביתו שבעת ימים.</b> שאסור ליכנס לביתו אלא ישב חוץ לביתו וחוץ לביתו נמי אסור בתשמיש המטה והני תרתי שמעינן מאהלו דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ודרשינן מחוץ לאהלו ממש שישב חוץ לביתו ודרשינן נמי אהלו זו אשתו שאסור בתשמיש המטה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרו' ביולדת.</b> שלש טהרות במצורע הן מה שטהור מלטמא בביאה ומה שטהור בהערב שמשו לתרומה ומה שטהור בהבאת כפרתו לקדשים. שבשלשתן כתוב וטהר שנאמר ורחץ במים וטהר ואחר שבעת ימים נאמר ורחץ את בשרו במים וטהר שהוא לתרומה ואחר כפרתו נאמר וכפר עליו הכהן וטהר. וג' טהרות ביולדת מה שטהורה לבעלה אחר שבעה לזכר ואחר שבועיים לנקבה ומה שטהורה אחר מ' לזכר ואחר פ' לנקבה לתרומה כשהעריב שמשה ומה שטהורה אחר כפרתה לקדשים. טהורה לבעלה נאמר תשב בדמי טהרה ולתרומה ילפינן כל מחוסר וכפרה מובא השמש וטהר שאוכלין בהערב שמש ולקדשים כתיב וכפר עליה וטהרה. אבל אוכל במעשר לא חשיב דלא כתיב ביה וטהר דמעשר כחולין והלכך לא חשיב אלא מצורע ויולדת דאיתנהו בהו הנך ג' טהרות דאמרן דכתיב בהו וטהר אבל זב וזבה לית בהו אלא ב' טהרות לתרומה ולקדשים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנזיר והמצורע והלוים.</b> נזיר שער ראשו מצורע ולוים על כל בשרם:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אחד בכלי ואחד ביד.</b> תנא בתוספתא היו ב' כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שנה כשר זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסול זה שקבל בכלי בא וזרקו ע\"ג המזבח זה שקבל ביד בא לו אצל המצורע ואם שנה פסול:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם לא נתן לא כפר.</b> דכתיב יתן על ראש המטהר וכפר משמע יתן וכפר בזה יכפר שזהו הכפרה אבל אם לא נתן לא כפר:",
+                    "<b>ר\"י בן נורי אומר כו'.</b> דכתיב גבי דל יתן על ראש המטהר לכפר ולכפר משמע יתן להרצאת כפרה אבל לא לעכב והא דכתיב נמי גבי עשיר וכפר שאם לא נתן מעלין עליו כאילו לא כפר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>העני והעשיר כו'.</b> תלתא קראי כתיבי אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו. אשר תשיג ידו מלמד אשר תשיג ידו מתחלה כשהיה מצורע ואחר כך קודם שהביא קרבנותיו העני הרי העשיר והעני. מאשר תשיג ידו מקצת אשר תשיג ידו שהשיגה ידו במקצת קרבנותיו ואח\"כ העני. את אשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו היום ובשעת מצורע היה עני הרי עני והעשיר נמצאו שלשתן בכתוב:"
+                ],
+                [
+                    "<b>עני שהביא קרבן עשיר יצא.</b> שנא' זאת תורת אשר לא תשיג ידו תורת לרבות כל התורות הכתוב��ם למעלה בין תורת העשיר בין תורת הדל נוהג באשר לא תשיג ידו שאם הביא קרבן עשיר יצא:",
+                    "<b>ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא.</b> שנאמר זאת למעט באשר לא תשיג נוהג דין שניהם אבל בעשיר אינו נוהג דין עני:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר להם יכתוב נכסיו כו'.</b> תנא בתוספתא מה עושין לתקן המצורע הנשאר זו השאלה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה בא על ספק חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא הא כיצד יכתוב נכסיו לאחרים ונמצא עני ומביא חטאת העוף א\"ל ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה:",
+                    "סליק מסכת נגעים"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,346 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שניה לה כסיד ההיכל.</b> ר\"מ וחכמים תרוייהו ס\"ל סיד ההיכל לבן מצמר לבן וכדקתני סיפא בפתוך הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד וכן לר\"ע קתני אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה הימנו ותנן נמי (פ\"ז ב') היתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל וכן סדר מעלתן שלג סיד צמר לבן וקרום ביצה וכן בגמ' (שבועות ה') א\"ר חנינא מתני' דלא כר\"ע דאי ר\"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א\"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף כו' ושקלינן וטרינן ופרכינן (שם ו') ובפתוך מי שמעת ליה והתנן ר\"ע אומר אדמדם שבזה ובזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה כשלג ושל סיד דיהה הימנו ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה אמרי אין הכי נמי והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה. והאי שינויא לאו דמשבשינן לה למתני' דקתני של סיד דיהה הימנה חדא דא\"כ הול\"ל תני של צמר דיהה הימנה ותו אטו כל הני מתני' דקתני שלג וסיד שבושי קא משבשת להו והא ר' ישמעאל נמי קאמר הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד ותנן היתה כשלג ונעשה כסיד. אלא הכי קאמר ר' חנינא דאמר משום ר\"ע של צמר לבן עזה מסיד וקאמר מתני' דלא כר\"ע אין הכי נמי דקאמר לר\"ע של צמר דיהה הימנה כר' נתן דפליג אמתני' כדתניא רנ\"א לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה כתנא דמתני' אליבא דר\"ע אלא של צמר דיהה הימנו וכל הני מתני' כר\"מ וחכמים דאמרי אליבא דר\"ע של סיד דיהה הימנה ולא ס\"ל הא דר' נתן דצמר לבן עזה מסיד הלכך קנסבי לה אבות ותולדות:",
+                    "<b>שאת כקרום ביצה שניה לה כו' דר\"מ וחכ\"א כו'.</b> בהא קמיפלגי ר\"מ סבר כדתניא (ת\"כ ר\"פ נגעים סי' ד') שאת זו שאת בהרת זו בהרת ספחת זו שניה לבהרת ומראהו עמוק שניה לשאת מה לשון שאת מובהקת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה החמה שהם עמוקים מן הצל מה לשון ספחת טפילה. הלכך בהרת עזה כשלג כדכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה שניה לה כסיד ההיכל כדכתיב ספחת לשון טפילה ואבהרת קאי שהיא טפילה לבהרת שאת כקרום ביצה שהיא דיהה מתולדתה שהיא לשון מובהקת כמראה הצל הגבוהה מן החמה. שניה לה כצמר לבן כדכתיב ומראהו עמוק כמראה החמה שעמוקה מן הצל וממאי היא עמוקה אי מבהרת הכתיב בה לבנה היא ואין למעלה ממנה לבנה אלא ע\"כ עמוקה היא משאת אביה. ורבנן סברי כדתנא במתניתא ומייתי לה בגמ' (שם) הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת ומדקרי להתולדות לשון טפילה מכלל דהאבות הן הלבנים והתולדות הן הטפילות שדיהן מן האבות. והא דקרי לה רחמנא שאת לשון גובה שהיא גבוהה כנגד בהרת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפתוך שבשלג.</b> שנאמר בהרת לבנה אדמדמת. והוא מראה הפתוך מב' מראות לבנה ואדמדמת:",
+                    "<b>כיין המזוג בשלג.</b> ושיעור המזוג דכולה מתני' כדקתני בעלמא שני חלקים מים ואחד יין וכן בחלב:",
+                    "<b>ר' עקיבא אומר אדמדם שבזה ובזה.</b> ולא קאמר נמי הפתוך שבזה ובזה כדקאמר ר' ישמעאל משום שחייב אדם לומר בלשון רבו ור' ישמעאל קבל מרבו לשון פתוך ור\"ע קבל מרבו לשון אדמדם. כדתנן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שמאי אומר תשעה קבין. אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו כלומר ארבי קאי דקתני לה לפלוגתא דהלל ושמאי בלשונות שונות ולא קתני להו בחד לישנא הלל אומר שלשת ��בין ושמאי אומר ט' קבין לפרושי לפלוגתייהו שפיר אלא שחייב לומר בלשון רבו וכך קבל מרבותיו שהלל אמר בלשון הין ושמאי אמר בלשון ט' קבין. א\"נ ר\"ע דקאמר אדמדם לאתויי ראיה לדבריו דקאמר שיעורן שוין הואיל וקרא תרוייהו בלשון אדמדם קרי להו תרוייהו חד שיעורא אית בהו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין גרסינן.</b> דכולהו מצטרפין ור' חנינא סגן הכהנים היא ודאמרי' בגמ' דלא מצטרפי אלא אב ותולדה כר' דוסא בן הרכינס וכדבעינן למימר קמן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר.</b> קאי אמתני' דלעיל דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וס\"ל כסתם מתני' דלעיל דקתני ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין דכולהו מצטרפי להדדי הלכך לכולהו ד' מראות לא קחשיב להו אלא לחדא הואיל וכולהו מצטרפי כחדא מראה נינהו וקאמר מראות נגעים ששה עשר היינו הני דקתני לעיל במתני' להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון הא חדא ולפטור את העומד בסוף שבוע שני הוא שני ושלישי להחליט את שנולד לו מחיה בתחלה רביעי בסוף שבוע ראשון חמישי בסוף שבוע שני ששי לאחר הפטור וכל הני ארבעה זמנים בנולד לו שער לבן הא עשרה ושלשה זמנים בנולד לו פסיון להחליט בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הא שלשה עשר להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור הא ארבעה עשר לפטור ההופך כולו לבן מתוך החלט חמשה עשר או מתוך הסגר הרי ששה עשר:",
+                    "<b>רבי דוסא בן הרכינס אומר כו'.</b> שלשים וששה דחשיב נמי הא דתנן (פ\"ח ד') כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טהרו טמא כשיחזרו טמאים לחדא ותנינא הא דקתני התם סיפא כל חזירת ראשי אברים שבחזירתם טמאו טהור נתכסו טהור נתגלו טמא. והוי להו שמנה עשר. ועוד פליג עליה וקסבר דלא מצטרפי ד' מראות נגעים אלא אב ותולדתו ותו לא וחשבינן להו להנך דמצטרפי לחדא ואיכא שני מיני מראות אב זה ותולדתו ואב זה ותולדתו ושני פעמים שמנה עשר הרי שלשים וששה. (כך שמעתי מפיו ז\"ל ובכתביו מצאתי דרבי דוסא בן הרכינס חשיב נמי הסגר שבתחלה. והן שנים א' בבהרת קטן ב' בבא כולו לבן בתחלה):",
+                    "<b>עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים.</b> דחשיב נמי להנך תרתי דר' דוסא והוו להו י\"ח אלא דס\"ל אב ותולדתו שני אבות ושני תולדות מצטרפין אבל אב עם תולדה מאב אחר אין מצטרפין הלכך הו\"ל ד' מראות ע\"י צרוף אב ותולדתו זה ואב ותולדתו זה ושני אבות ושני תולדות וד' פעמים י\"ח הרי ע\"ב. ולא דמי לדר' חנינא דלא חשיב להו אלא לחדא הואיל ורבי חנינא סבר כולהו מצטרפי כולהו כחדא חשיבי אבל עקביא דסבר אב ותולדה אחרת לא מצטרפי קחשיב להנך דמצטרפי לד'. בתוספתא תניא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים. והכי פירושא ר' ישמעאל קא חשיב מיני נגעים והן שנים עשר שבעה באדם שלשה במקום בשר עור הבשר שחין ומכוה ארבעה במקום שער קרחת וגבחת נתקי הראש ונתקי הזקן. ארבעה בבגדים בגד ועור שתי וערב. א' בבתים. רבי חנינא סגן הכהנים קא חשיב נמי להני מיני נגעים ועוד חשיב ארבעה סימני טומאה מחיה ושער לבן ופסיון ושער צהוב הרי ששה עשר. ר' דוסא קחשיב נמי להנך וקחשיב נמי למראות הנגעים. חמשה מיני נגעים שבאדם עור הבשר שחין ומכוה וקרחת וגבחת אינן מטמאין אלא בנגע שבהן והנגע מטמא בד' מראות בה��ת ותולדתו שאת ותולדתו הרי ד' פעמים חמשה הרי עשרים נתקי הראש ונתקי הזקן מטמאין בכל מראה הרי עשרים ושנים. ארבעה שבבגדים ואחד שבבתים מטמאין בשתי מראות ירקרק או אדמדם הרי עשרה שמנה בבגדים ושנים בבתים הרי שלשים ושנים וד' סימני טומאה הרי שלשים וששה. עקביא בן מהללאל קחשיב נמי להני מיני נגעים ולמראות הנגעים והרי שלשים ושנים וקחשיב לסימני טומאה בכ\"ח וחד פסיון נוהג בכל השלשים ושנים הרי ארבעה וששים שער לבן נוהג בג' בעור הבשר ושחין ומכוה מחיה נוהג בג' בעור הבשר וקרחת וגבחת שער צהוב נוהג בשני נתקין בראש או בזקן הרי שמנה. וארבעה וששים הרי שבעים ושנים. ודתוספתא לאו היינו דמתני' דבמתני' ר' חנינא סגן הכהנים ארישא קאי דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וקחשיב להו ר' חנינא כדקא חשיב להו מתני' קמייתא ואתאי כולהו אחושבנא דר' חנינא וקאמרי יש עוד בזה רבי דוסא בן הרכינס קאמר יש בהן שלשים וששה ואתא עקביא בן מהללאל וקאמר יש בהן שבעים ושנים כולהו כדאמרן. אבל בתוספתא דקתני ר' ישמעאל אומר שנים עשר ועל כרחך לאו היינו דקחשיב במתני' קמייתא אלא קחשיב למיני נגעים ואתא כולהו אחושבנא דר' ישמעאל וקאמר ר' חנינא סגן הכהנים יש עוד ארבעה ואתא ר' דוסא ואמר יש בזה שלשים וששה ועקביא אמר יש בזה שבעים ושנים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו לבנות והשחירו.</b> כלל ולא פירש היאך השחירו. וקאזיל וקא פריש אחת לבנה ואחת שחורה שהיו לבנות והשחירה אחת מהן או השחירו שתיהן:",
+                    "<b>ארוכות והקצירו.</b> כלל והדר מפרש אחת ארוכה וא' קצרה שהקצירה אחת מהן או הקצירו שתיהן כדפריש מהר\"ם ואייתי ניהליה בתי\"ט ואיידי דתני סיפא בלהחמיר האי לישנא והתם פירושיה היו שתיהן שחורות והלבינו או שהיה אחת שחורה וא' לבנה והלבינו שתיהן וכן שתיהן קצרות והאריכו או א' קצרה וא' ארוכה והאריכו שתיהן קתני נמי ברישא כי האי לישנא. והאי מתני' קא חשבא רל\"ח סימני טהרה מן סימני הטומאה שנטהרו הסימנין של טומאה. שלשים בשער לבן היה בו שער לבן והלך לו שער לבן. היו לבנות והשחירה אחת מהן. או שהשחירו שתיהן. היו ארוכות והקצירה אחת מהן. או שהקצירו שתיהן. הרי חמשה סימני טהרה מן סימני טומאה בשער לבן. נסמך השחין לשתיהן. או לאחת מהן. הקיף השחין לשתיהן. או לאחת מהן. או חלקן. הרי חמשה בשחין לשער לבן. וקתני השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה. והבוהק. אלו חמשה דברים שהיתה בהן אלו החמשה שנסמכו לשתיהן או לא' מהן או הקיפו לשתיהן או לא' מהן או שחלקום הרי חמשה פעמים חמשה שהוא עשרים וחמשה סימני טהרה וחמשה הראשונים הרי שלשים בשער לבן. עשרים וחמשה במחיה. הלכה לה המחיה. היתה מרובעת ונעשית עגולה. או נעשית ארוכה. מבוצרת ונעשית מן הצד. מכונסת ונתפזרה. הרי חמשה במחיה. ובא השחין ונכנס בתוכה. הקיפה או חלקה. או מעטה. הרי ארבעה ואותן הארבעה עשתה השחין או מחית השחין. והמכוה או מחית המכוה. והבוהק. אחת מחמשה עשו הארבעה הרי חמשה פעמים ארבעה. הרי עשרים. והחמשה הראשונים הרי עשרים וחמשה. והרי שלשים שבשער לבן ועשרים וחמשה שבמחיה הרי נ\"ה ואותן נ\"ה מצינו בארבעה זמנים בתחלה שאם בא בתחלה בשבת ונדחה לאחר השבת ואירעו א' מאותן נ\"ה דברים ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור ארבעה פעמים נ\"ה הרי מאתים ועשרים. שמנה עשר בפסיון הלך לו פסיון. השחין. ומחית השחין. והמחיה. ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון הרי ששה והמה בשלשה זמנים בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור שלשה פעמים ששה הרי י\"ח ור\"ך שבמחיה ושער לבן הרי רל\"ח סימני טהרה מתוך סימני טומאה. והלכה לה האום או שנתמעטה לא חשבינן. דהאום לאו סימן טומאה הוא ואנן לא חשבינן אלא סימני טהרה מן סימני טומאה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בגרמוני.</b> זה איש מבני גומר כדאמרינן ביומא גומר זה גרממיא וגרסינן גרמניא וכ\"ה בילקוט. והוא שבני נח דרים בג' רוחות העולם שם במזרח יפת בצפון חם בדרום ומפני שהחמה בדרום נמוך הוא מאד בני אדם הדרים שם שחורים וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש ובני יפת הם דרים בצפון ורחוקים הם מהשמש הלכך הם לבנים וגומר דר בסוף צפון הלכך הם לבנים ביותר. ובכושי שהוא שחור ביותר כהה נראית עזה ובגרמוני שהוא לבן ביותר עזה נראית כהה. והני תנאי בהא קמיפלגי כתוב אחד אומר בעור בשרו וכתוב אחד אומר בעור הבשר תנא קמא דריש לקרא דבעור בשרו דבתר בשרו של נראה אזלינן ובגרמוני עזה נראית כהה להקל ופוטרין אותו ובכושי כהה נראית עזה ומסגירין אותו להחמיר. ור' ישמעאל ור' עקיבא וחכמים דרשי לקרא דבעור הבשר דבתר בשרו של בינוני אזלינן ובמה שמיטהר אחד מיטהרין כולן ובמה שמיטמא הא' מיטמאין כולן אלא ר' ישמעאל סבר דמקיפין אל הנגע מבחוץ עץ אשכרוע שהוא מראה בינוני ור\"ע סבר מקיפין בסם בינוני מבחוץ. וחכמים סברי מקיפין את הנגע מבחוץ באדם בינוני. ור' יהודה דריש לתרתי קראי להקל. בגרמוני בעור בשרו להקל בכושי בעור הבשר של בינוני להקל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלש כו'.</b> לאו בתחלת שלש קאמר דא\"כ בשבע נמי בתחלת שבע ובתחלת שבע צהרים הוא. אלא ה\"ק בסוף שלש וכל ארבע ועד סוף חמש שהוא שתי שעות לפני צהרים ובשבע בסוף שבע וכל שמנה עד סוף תשע שהוא שתי שעות לאחר צהרים. רי\"א בארבע בסוף ארבע עד סוף חמש שהוא שעה לפני צהרים ובשמנה בסוף שמנה עד סוף תשע שהוא שעה לאחר צהרים ופליג אדר\"מ דאמר שתי שעות לפני צהרים ושתי שעות לאחר צהרים ואיהו סבר שעה אח' לפני צהרים ושעה א' לאחר צהרים. ולא קאמר בסוף שבע שהוא שעה אחת לאחר צהרים כדקאמר בסוף חמש שהוא שעה א' לפני צהרים דס\"ל לר' יהודה תגבורת הצהרים מתאחר עד שתי שעות מפני שבצהרים החמה מאירה מאד ואינו ניכר ירידתה עד לאחר שתי שעות:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנאמר לכל מראה עיני הכהן.</b> ואי כתיב לכל עיני הכהן הוה שמעינן פרט לסומא באחד מעיניו השתא דכתיב לכל מראה עיני הכהן ש\"מ תרתי סומא באחד מעיניו וכהה מאור עיניו:",
+                    "<b>בית אפל אין פותחין לו כו'.</b> והוא שאין לו חלונות כלל אבל אם יש לו חלונות ומגופות פותחין כדתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פותחין לאותן חלונות ורואין את נגעו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית.</b> וס\"ל בין ליד ימנית ובין ליד שמאלית משערינן להו כאורגת ביד הימנית:",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כטוה לפשתן לשמאלית.</b> וס\"ל לשתי הידים משערינן כטוה בשמאלית ולא גרסינן אף. וכדתניא בתוספתא אמר רבי נראין דר\"מ בימין ודר\"י בשמאל מדקאמר נראין מכלל דפליגי וקסבר ר\"מ בשמאל נמי משערינן באורגת בימנית ור' יהודה סבר בימין נמי משערין כטוה בשמאלית ואסר רבי וקאמר נראין דברי ר\"מ בימין ודר\"י בשמאל:",
+                    "<b>כשם שנראה לנגעו כן הוא נראה לתגלחתו.</b> ולא בבית הסתרים ופריש בתוספתא שנאמר וגלח את כל שערו ונאמר את גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה ולא בבית הסתרים אף כל שערו בנראה ולא בבית הסתרים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנגעים כו'.</b> כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלוין במאמר פה. נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור נדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או שלשה הדיוטות כשר:",
+                    "<b>ר\"י אומר אף לא נדרי אשתו.</b> תניא בתוספתא וחכמים מתירין ואצ\"ל הנדרים שבינו לבינה והלא הבעל מיפר אותן אלא אף שבינה לבין אחרים. ורואה את קדשיו ומעשרותיו ונשאל על הטהרות ועל הטומאות של עצמו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בנגעים.</b> ואפילו קטן שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו ואילו נאמר איש הייתי אומר להוציא את הקטן עכשיו שנאמר אדם אפי' קטן במשמע:",
+                    "<b>הכל כשרים כו' אלא כו' בידי כהן.</b> שנאמר ואם בעיניו עמד הנתק טהור הוא וטהרו הכהן. הנגע בעצמו יהיה טהור שלא יהא בה סימן טומאה ועוד שיטהרנו הכהן ויאמר טהור:",
+                    "<b>אין רואין שני נגעים כאחד.</b> אם מתחלה בא שני נגעים אין רואין את השנים כאחד אלא רואה את האחד ודן אותו אם להסגר אם להחליט אם לפטור ואח\"כ רואה את השני:",
+                    "<b>אין מסגירין את המוסגר.</b> אם הסגירו בנגע אחד ובתוך ימי הסגירו נולד לו נגע אחר אין רואין את השני:",
+                    "<b>אבל בתחלה בסוף שבוע.</b> אם בא בנגע אחד ודן אותו הכהן להסגירו ולא הספיק להסגירו עד שנולד לו נגע שני וכן בסוף שבוע. מסגיר ומסגיר וכן תניא בתוספתא עודהו מסגירו ופוטרו נולד לו נגע אחר ה\"ז נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר נזקק לו לטומאה ולטהרה עד סוף שבוע:",
+                    "<b>המסגיר מסגיר כו'.</b> ולא קתני נמי מסגיר ומחליט מחליט ומסגיר. דמתני' הכי קאמר והמחליט מחליט. מסגיר ופוטר כולהו אמחליט קאי שהמחליט מחליט או מסגיר או פוטר והדר קתני מחליט ופוטר ארישא אמסגיר דקתני המסגיר מסגיר וקתני וכן מחליט ופוטר:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה.</b> אם היה בו בעורו שחין או מכוה ונרפא קצת ועשו קרום כקליפת השום ואח\"כ עלה במקום הקרום נגע:",
+                    "<b>בשער לבן ובפסיון.</b> אבל במחיה לא מטמאין הואיל ולא נרפא לגמרי עד שיעשו צלקת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנתקין.</b> כגון שנשרו שערות ראשו או זקנו כגריס וזהו נתק ואע\"פ שאין בו שום נגע הנשירה הוא נגע וטמא משום נתק:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקרחת והגבחת.</b> כאשר נשרו שער ראשו מלפניו או מלאחריו והוא חלק כעור הבשר ועלה בו נגע דינו כעור הבשר אלא שאין בו סימן שער לבן לפי שאין שער צומח בו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש בשער לבן כו'.</b> שמנה עשר חילוקי טומאה יש כאן שמובדלין השלשה סימני טומאה שער לבן ומחיה ופסיון זה מזה כ\"א וא' בששה דברים. בתחלה מובדלין הן ששער לבן מטמא בתחלה והוא שהפכה שהבהרת קדמה ואח\"כ הפכה ללבן ומחיה מטמא בתחלה אף שלא הפוכה ופסיון אינו מטמא אלא בסוף שבוע. ובמראה מובדלין שהמחיה מטמא בכל מראה ואפי' שחורה כדתניא בתוספתא ושער לבן מטמא בכל מראה לובן ופסיון אינו מטמא אלא בד' מראות הנגעים. ובסימן טהרה מובדלין שהמחיה אין בה סימן טהרה ואף מעכבת היא את הסימן טהרה של פריחה שמעכבת את ההופך כלו לבן ושער לבן לא מעכבת ואין בה סי' טהרה ופסיון י�� בה סימן טהרה שאם פרח בכלו טהור. ובשיעור הן מובדלין שהפסיון מטמא בכל שהוא ומחיה בכעדשה ושער לבן בשתי שערות. ובמיני נגעים מובדלין שהפשיון מטמא בכל הנגעים ומחיה אינו מטמא אלא בעור הבשר ובקרחת וגבחת ושער לבן מטמא בעור הבשר ובשחין ומכוה. ובמקום הן מובדלין שהפשיון מטמא חוץ לנגע ושער לבן בתוך הנגע ומחיה דוקא במבוצר שיהא בה שיעור שתי שערות מכל צד:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג.</b> ר' שמעון הוא דאמר כר' עקיבא דתנן (נדה פ\"ו י\"ב) שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובכ\"מ ר' עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג. וסבר ר\"ש כל השיעור של שתי שערות צריך שיהיה לבן. ור\"מ ס\"ל א\"צ כל השיעור של השער שיהא לבן וכדתניא בתוספתא אר\"מ שלא יהא בני אדם מדמין שבכולן הם נידונין אלא אם חודו של שער לבן טמא אין חודו לבן טהור דסגי בחודו לבן:",
+                    "<b>בהרת ובו שער לבן ושער שחור.</b> גרסינן. וקמ\"ל אע\"ג דבנתק שער שחור מציל מידי שער צהוב הכא אינו מציל מטמא. והדר קתני אין חוששין שמא מיעט מלתא באפי נפשה הוא דאין חוששין שמא מיעט מקום השער את הבהרת. וכן בתוספתא הוא תרי מילי דתניא (רפ\"ב) יש בשער לבן מה שאין בשער צהוב ובשער צהוב מה שאין בשער לבן שער לבן לא הציל שער אחר מידו משא\"כ בשער צהוב. והדר תניא היו בו ב' שערות ושוכבות חוצה לו והדר תניא הא דר' מאיר בחודו לבן והדר תניא שאלו תלמידיו את ר' יוסי בהרת ובה שער שחור חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א\"ל בהרת ובה שער לבן חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א\"ל לאו אם אמרת בשער לבן שהוא סימן טומאה תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה א\"ל הרי שיש בו עשר שערות לבנות כלום הם סימני טומאה אלא שתים חוששין אנו למותר כו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו רוחב שתי שערות כו'.</b> ור\"א בר' שמעון פליג דתניא בתוספתא ר\"א בר\"ש אומר כשם שאין נזקקין לטמא במחיה עד שיהא בה רוחב כגריס כך אין נזקקין לטמא בשער לבן ובפסיון עד שיהא בה רוחב כגריס:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כנסה ופשתה פשתה וכנסה האי פשתה לאו באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה דא\"כ היינו הלכה וחזרה והרי היא כמות שהיתה ואמאי ר\"ע מטמא.</b> אלא כנסה באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה מצד זה ופשתה מצד אחר או פשתה תחלה מצד אחר ואח\"כ כנסה באותו מקום מצד זה ר\"ע מטמא שמצטרפין עם הישנה וחכמים מטהרין הואיל והלכה מן האום תו לא מצטרף והכא אכתי לא גמר למילתיה אלא כלומר בהאי מלתא קמיפלגי ר\"ע ורבנן והדר קא מפרש למלתיה וכולהו סיפא פירושא דרישא הוא ונקט בסיפא פשתה וכנסה וה\"ה כנסה תחלה חדא מתרתי קתני. ואזיל וקא מפרש אם פשתה כחצי גריס מצד זה והלך מן האום כחצי גריס מצד אחר והיינו כנסה דרישא רע\"א הרי הוא כבתחלה גרסינן דמצטרפין הפשיון והאום לכגריס וחכמים מטהרין דלא מצטרפין ואם פשתה כחצי גריס ועוד ר\"ע מטמא דמצטרפין והרי פשה וחכמים מטהרין ואם פשתה בכגריס ועוד ר\"ע מטמא שהרי פשה מבתחלה וחכ\"א תראה בתחלה דאזל ליה קמא והאי נגע חדש היא:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים תראה בתחלה.</b> ואע\"ג דכשתראה בתחלה נמי טמא משום מחיה ושער לבן מ\"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. לא גרסי' בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר דמאי קמ\"ל הא ליכא אלא שערה אחת אלא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות נולדה בהרת כחצי גריס ואין בה כלום גרסינן. וקמ\"ל תלתא בבי דכתיב ושערה מפיק ה' שיהפך כולה את כולו ולא מקצתה כולו ולא מקצתה מקצתו ולא כולה מקצתה והיינו ברישא קמ\"ל לא מקצתה את כולה שמקצת הבהרת הפכה את הב' שערות והדר קתני מקצתה מקצתו ומקצתה כולו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי יהושע קיהה.</b> ובתוספתא תניא ר\"א בר\"ש אומר ספק בהרת קדמה לשער לבן ס' שער לבן קדם לבהרת הואיל וספק נגעים להקל טהור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ספק שאחרת באה תחתיה.</b> לאו באותו מקום קאמר דא\"ל אחרת באה תחתיה הרי היא פשה ומחליט כדתנן לעיל הלכה וחזרה הרי היא כמות שהיתה ואם כשיעור הראשון יסגיר ואם בפשיון יחליט ותנן נמי בפ\"ט גבי מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין וכו' שמא תכנוס ותפשה. אלא הכא במקום אחר קאמר ס' שהיא היא באותו מקום ס' שאחרת באה תחתיה במקום אחר תחת הראשונה שהיתה במקום זה כמו עין תחת עין והרי היא נגע חדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתחלה.</b> ומטמא נמי בחזר פשיון תחתיה בתחלה. כדתניא בתוספתא א\"א לפשיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפשיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה והחליטה והלכה לה סימני טומאה ובא לו אצל כהן ופטרו ואח\"כ נולד לו פסיון זה פסיון שמטמא בן יומו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשם שבטלת את דברי עקביא.</b> גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>רבתה הבהרת טמאה.</b> לאו דוקא רבתה אפילו לא רבתה טמאה משום מחיה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' מאיר מטמא.</b> דחשיב ליה פסיון. ובמחיה פחותה מכעדשה הוא דפליג ר\"מ אבל במחיה כעדשה דרישא ל\"פ ר\"מ. דהתם בכעדשה המחיה סימן טומאה היא וכי נתמעטה אזיל הסימן טומאה ונרפאת אפי' ר\"מ מודה דלאו פסיון הוא אלא הסי' טומאה הוא דאזיל ונרפא דאלת\"ה הלכה לה המחיה דתנן בכ\"מ היכי משכחת לה הא פסיון היא אלא התם אפי' ר\"מ מודה דלאו פסיון הוא אבל הכא בפחותה מכעדשה דלא הויא סימן טומאה כלל קסבר ר\"מ כי נתמעטה פסיון הוא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רע\"א בין כך ובין כך טהורה.</b> ר\"ע ורבן גמליאל תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר\"מ דאמרי אין הנגע פושה לתוכו. אלא דר\"ע מוסיף אדר\"ג וקסבר לפנימית נמי לאו פסיון הוא הואיל והחיצונה מקיפתה ואין הנגע פושה לתוך נגע והכי תניא בתוספתא לר\"ע אי משום פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המותר סימן פסיון לפנימית.</b> ר\"ש ס\"ל כרבן גמליאל וס\"ל כת\"ק דר' יוסי הלכך החיצונה טמאה משום מחיה:",
+                    "<b>היה בו בוהק פחות מכעדשה.</b> כלומר או מחיה פחותה מכעדשה. והשתא בנתמעטה והלכה לה. בחיצונה אם היתה כעדשה מכוונת בין כלה מבפנים בין כלה מבחוץ טהורה שמחיתה נתמעטה והלכה סי' טומאה שלה ומשום פסיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכו. אם היתה יתירה מכעדשה ונתמעט המותר בין כלה מבפנים בין מבחוץ להחליט משום מחיה דהא אשתייר כעדשה. אם היתה פחותה מכעדשה ונתמעטה בין כך ובין כך להסגיר. דמשום פסיון אין להחליט שאין הנגע פושה לתוכו ומשום נתמעטה המחיה אין לפטור דהא לאו סימן טומאה היא ולא הוי הלכה סי' טומאה שלה. והפנימית בין היתה כעדשה בין יתירה בין פחותה אם מבחוץ שלה להסגיר ואם מבפנים להחליט משום פסיון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרים וארבעה ראשי איברים באדם כו'.</b> תניא בתוספתא ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאין במחיה ר\"א אומר המסמרות והיבלות והטרטולין אין מטמאין משום מחיה ואם מקומן יושב כגריס מטמאין במחיה ועוד תניא היו לו על ראש חוטמו שופע אילך ואילך על ראש אצבעו שופע אילך ואילך טהור שנאמר וראהו כולו כאחת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המורדין.</b> גרסינן וקאי אשחין ומכוה וקדח. תניא בתוספתא רבי יוסי בן רבי יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לה עור הבשר וראוי לפסיון:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו בהרות טהורות כו'.</b> דכתיב אדם כי יהיה בתר לאמר כלומר מן האמירה ואילך יהיה ולא שכבר היה קודם הדבור. וכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם ישראל כו' ואמרינן תהיה בשעה שהוא אדם ולא שכבר היה קודם שנקרא אדם להוציא עובד כוכבים ונתגייר. וגבי שחין ומכוה כתיב ונרפא והיה והיתה מחית המכוה ולא שכבר היה קודם מחית המכוה וקודם שנרפא השחין להוציא את המורדין. וגבי נתק כתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע שיהיה בו אחר שנקרא איש ולא שכבר היה קודם שנולד. וגבי קרחת וגבחת כתיב וכי יהיה בקרחת שיהיה הנגע בקרחת וגבחת ולא שכבר היה קודם שנקרח:",
+                    "<b>ה\"ג השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו נעשו וחיו.</b> כלומר שהיה בו הנגע עד שלא נעשו השחין והמכוה והיו טמאין ונעשו שחין ומכוה ונטהר וחזרו וחיו ונעשו צרבת ומטמאין והכי תניא בתוספתא בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צרבת עד שלא נעשה מכוה ומשנעשה מכוה נעשה צרבת טהור ראב\"י אומר הואיל ותחלתה וסופה טמא טמא וחכ\"א יראה בתחלה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעשית מספחת שאת כו'.</b> כלומר שלא נשתנה משאת לקרום ביצה אלא היתה כצמר לבן ונעשית מספחת צמר לבן קצת למטה מצמר לבן ועדיין לא בא לקרום או נעשית מספחת עזה שהיתה עזה כשלג ונעשית מספחת שלג קצת למטה משלג ועדיין לא בא לסיד ההיכל ולרבותא דר\"ע נקטי' דאפי' בשינוי קצת ממראהו ואפילו לא בא למראה האחרת קסבר ר\"ע תראה בתחלה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>התולש סימני טומאה ולא קתני התולש שער לבן.</b> הא קמ\"ל עד שיתלוש שלא ישאר בה עוד סימני טומאה כגון התולש אחד משתים ונשאר א' או ב' מג' אבל אם תלש ב' מן ד' ונשאר ב' שהוא סימן טומאה אינו עובר בל\"ת:",
+                    "<b>התחלתי מביא להם ראיות.</b> ובתוספתא מפרש מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימן טומאה שבו אף תוך הסגרו טהור עד שיראה הכהן סימני טומאה שבהן א\"ל יפה אמרת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>קצצה מתכוין רא\"א כו' וחכ\"א כו'.</b> פריש בתוספת' א\"ר יהודה לא נחלקו ר\"א וחכמים על שקצצה ונקצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנו כל שהוא שאם פרחה בכלו שהוא טהור על מה נחלקו על שקצצה מכוון שר' אליעזר אומר אין לו טהרה עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכ\"א פרחה בכלו טהור. פי' אם נקצץ עמו בשר חי ד\"ה פריחה בכלו לא מהני דאימא אי לא קצץ ליה לבשר חי היה מעכב את הפריחה ואם קצצה ושייר מן הנגע כ\"ש מכל סביביו ד\"ה פרחה בכלו טהור דהא חזינן דפרחה בכלו ובשר חי לא קא מעכב ליה ע\"מ נחלקו על שקצצה מכוון דר\"א סבר הואיל וקצצה מכוון חיישינן שמא קצץ עמה קצת בשר חי ואי לא הוה קצץ ליה הוה מעכב הלכך פריחה בכלו לא מהני עד שיולד לו נגע אחר ו��טהר הימנו ורבנן סברי הואיל ולא נקצץ לבשר חי עמו לשמא קצץ לא חיישינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הפורח כו'.</b> בפורח מן הטמא קתני עד שתתמעט בהרתו מכגריס ובפורח מן הטהור קתני עד שתחזיר לכמות שהיה משום דבפורח מן הטמא דאיטהר ליה בפריחה וחזירה דראשי איברים קמיטמא ליה משום בשר חי וכל זמן שהוא מתגלה יותר טומאתו יותרת והו\"ל האי חזירה סימן טומאה וכל כמה דלא אימעט מכגריס א\"נ חזר לכמות שהיה הוה ליה גדלה החזירה וגדלה סימן טומאה דיליה. עד דאימעט מכגריס ואזיל ליה נגעו אבל בפורח מן הטהור דפריחה קא מטמא ליה משום פסיון כי חזר לכמות שהיה הויא הלכה הפסיון וטהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נולד לו שער לבן רבי יהושע מטמא כו'.</b> תניא בתוספתא שער לבן החוזר אחר פריחת החלט מחיה ושער לבן ופסיון ואחר פריחת הסגר. רבי יהושע מטמא. אמר ר' יהושע שער לבן סימן טומאה והמחיה סימן טומאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן חוזר ומטמא א\"ל ר\"ע אם מחיה חוזר ומטמא שכן הוא מטמא בתחלה תאמר בשער לבן שכן אינו מטמא בתחלה ועוד נאמר בשר חי בשר חי חוזר ומטמא ואין שער לבן החוזר מטמא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל פריחת כו' שבפריחתן טהרו טמא.</b> לאפוקי בא כולו לבן בתחלה כשחזרו ראשי איברים הרי אלו כמות שהיו כדתנן לקמן:",
+                    "<b>כל חזירת ראשי איברים שבחזירתן טמאו טהור.</b> לאו דוקא בחזירתן טמאו אלא אם נתכסו מתוך הטומאה ואפילו בא כלו לבן תחלה שחזירתן לא טמאוהו אלא הרי אלו כמות שהיו ואם היה טמא נתכסי טהור כדתנן לקמן מתוך הטומאה טהור אלא אתי לאפוקי אם חזירתן לא טמאוהו והיה טהור נתכסו טמא כדתנן התם מתוך הטהרה טמא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שתי בהרות כו' ואח\"כ פרחה בכולו טהור.</b> ור' נחמיה פליג דתניא בתוספת' ר' נחמיה אומר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור מטהורה לטמאה טמא:",
+                    "<b>אם מדובקין זה לזה.</b> גרסי' הואיל ומדובקין ונראין כא' הו\"ל פורח מן הטמא וטהור:",
+                    "<b>וחכ\"א בוהק פחות מכעדשה.</b> או בוהק אפי' כעדשה או מחיה פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף. ומודה ר\"מ בבוהק שאינו סימן טומאה אלא בתחלה ולא בסוף ולא נחלקו אלא על פחות מכעדשה ר\"מ סבר מחיה פחות מכעדשה אפי' בסוף כבוהק בתחלה מה בהק שאינו טמא משום מחיה בנגע בפריחה מעכב בתחלה אף מחיה פחות מכעדשה אע\"פ שאינו מטמא בנגע משום מחיה מעכב בפריחה אפי' בסוף. ורבנן סברי מחיה פחות מכעדשה בתחלה כבהק בתחלה ומעכב ובסוף כבהק בסוף ואינו סימן טומאה. ובתוספתא תניא כמה חזירת ראשי אברים רמ\"א כל שהוא. ר' יוסי אומר כעדשה. אר\"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים אלא גזירת מלך הוא ואפי' בכל שהוא א\"ר יוסי וכי משום ראשי אברים מטמא והלא אם חזרה אמצעיתו טמא ועוד נאמר כאן בשר חי ולהלן נאמר בשר חי מה בשר חי האמור להלן בכעדשה אף בשר חי האמור כאן כעדשה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג הבא כולו לבן יסגיר נולד לו מחיה או שער לבן טמא לא נולד לו לא מחיה ולא שער לבן טהור נולד לו שער לבן יחליט השחירו שתיהם או אחת מהן הקצירו כו' עד והבהק טהור.</b> וברישא אשמעינן סימני טומאה שלו ואם לא נולד טהור והדר למאי דפתח נולד לו שער לבן יחליט שאמרתי לך נולד לו שער לבן טמא אם השחירו שתיהן וכו' טהור וכולן שחזרו כו' הרי אלו כמות שהיו. כיון דבפריח��ן לא טהרו טמא דלא איקרי פריחה כלל אלא בהרת גדולה הלכך אין בו דין ראשי אברים והרי אלו כמות שהיו בין להסגיר בין להחליט בין לפטור:",
+                    "<b>פרחה במקצתו טמא.</b> אחר שחזרו ראשי אברים פרחה במקצתן טמא משום פשיון:",
+                    "<b>פרחה בכולו.</b> אחר שפרחה במקצתן הרי הוא טהור שפרח מן הטמא. והוא שפרחה בכולו אחר שפרחה במקצתו אבל פרחה בכולו כאחת קאזיל וקתני בסיפא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם בכולו פרחה כו' מתוך הטהרה.</b> כגון הבא כולו לבן בתחלה ולא נולד לו שער לבן או מחיה או שהשחירו וכל גונא דקתני טהור ונתגלו ראשי אברים והרי הוא כמות שהיה וטהור וחזר ופרחה בכולו כאחת טמא:",
+                    "<b>מתוך הטומאה.</b> כגון שנולד לו שער לבן או מחיה והחליטוהו ונתגלו ופרחה כולו כאחד שהוא מתוך הטומאה טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבא כולו לבן כו'.</b> דהכא אית ביה תרי סימני טהרה הלכה המחיה ופרחה בכולו ר' ישמעאל סבר הכא משום הלכה המחיה הוא דאיטהר ולא איקרי פריחה אלא סימן טומאה הוא דאזיל ליה והרי הוא כבא כולו לבן הלכך חזירתו לא טמאו כבהרת גדולה דתנן וכולן שחזרו ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו והוא היה טהור שהלכה מחייתו. ראב\"ע סבר משום פרחה בכולו איטהר והרי היא כבהרת קטנה שפריחתו טהרו וחזירתו טמאו כדתנן לעיל כל שבפריחתן טהרו טמא וכשיחזרו טמאים:"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    "<b>דק לקוי קצר.</b> ר\"ע דרש נוטריקון דק קצר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אחת צהובה ואחת שחורה.</b> לר' יהודה נמי אצטריך כדמשמע בת\"כ ואפילו בצומח כדכתב הר\"ש:",
+                    "<b>אחת לבנה.</b> דצהוב דקרא דוקא צהוב ושחור דקרא לאו דוקא שחור אלא אפילו לבנה וכל מראה לבד מצהוב שתי שערות מצילות. מדכתיב ובו שער צהוב ולא היה בו שער צהוב וכתיב ושער שחור צמח בו ולא כתיב נמי וצמח בו שער שחור כדכתיב בשער צהוב מכלל דוי\"ו ושער שחור אתא לרבויי כל שער לבד מצהוב:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג שער צהוב שקדם את הנתק ר\"י מטמא.</b> ול\"ג טהור:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר כו'.</b> למאי דמפרשי לר\"ש שאותו שער צהוב הוא דטהור אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא קשיא דר\"ש אדר\"ש. דהא ר\"ש הוא דאמר כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק ומציל והכא האי שער צהוב טהור הוא אע\"ג דאזיל ליה שער שחור וליהוי סימן טהרה לאצולי נמי אשער צהוב שיולד לו אח\"כ. ותניא נמי בתוספתא הלך שער שחור מן הנתק והניח שער צהוב במקומו טהור ולא עוד שהוא טהור אלא שהוא מציל מיד שער צהוב דק ופשיון הבאים אח\"כ וע\"כ ר\"ש הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק כל שאינו סימן טומאה הרי הוא סימן טהרה ומציל דר\"א בן יעקב קאמר דלא מציל. תו קשיא היכא אשכחן כה\"ג דליתני ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש והדר ליתני רש\"א למיפלג אדרשב\"י משום ר\"ש. הילכך גרסינן ר\"ש מקמי דר\"ש ב\"י והכי אשכחן טובא דסתמא תני אליבא דר\"ש הכי והדר קתני ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הכי. ומתני' הכי מפרשי ת\"ק סבר אע\"פ שהלך לו שער שחור טהור אותו שער צהוב שהיה קודם לכן אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא וראב\"י הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל והכא נמי שער צהוב שטהר על ידי שער שחור לא מטמא ולא מציל ואם נולד לו שער צהוב אחר לא מציל השער צהוב שהיה כבר לטהרו. ר\"ש אומר כל שער צהוב שטהר כו' אין לו טומאה עולמית כ\"ז שהוא עומד ואפילו נולד לו שער צהוב אחר הרי השער צהוב זה סימן טהרה להציל מיד שער צהוב שנולד לו אח\"כ וכן מיד פשיון אפילו נולד לו אח\"כ כדתניא בתוספתא ור\"ש לטעמיה דאמר התם כל שאינו סימן טומאה מציל. אבל אם נשר שער צהוב זה. ואח\"כ נולד לו שער צהוב אחר או פשיון טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואפילו נשר שער צהוב ואח\"כ נולד לו שער צהוב או פשיון טהור כיון שטהר הנתק שעה אחת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו זקן כו'.</b> ותניא בתוספתא איזהו הראש ואיזהו הזקן מן הפרק של לחי ולמעלה זה הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מלפניו מותח את החוט מאזן לאזן כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש מן החוט ולמטה זהו הזקן מאחריו מפיקה של פירקא ולמעלה זהו הראש מפיקה של פירקא ולמטה אע\"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר מלפניו מחוליא של גרגרת ולמעלה זהו הזקן מחוליא של גרגרת ולמטה אע\"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אפילו חוט אפילו משיחה כו'.</b> ואע\"ג דכל חדא וחדא באפי נפשה לא מטמא בנגעים עורות הים לא מטמאי וחוט ומשיחה נמי לא מטמאי בנגעים עד שיהא בו כדי לארוג שלש על שלש מ\"מ הואיל וחבר להן דבר שהוא מקבל טומאה שהחוט והמשיחה הוא מין המקבל טומאה ואפילו הוא מין המקבל שאר טומאות ולא טומאת נגעים טמא בנגעים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחצה למחצה מטמא בנגעים.</b> ור\"ש ב\"י פליג כדתניא בתוס' ר\"ש ב\"י אומר משום ר\"ש הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצבועים.</b> בשלשה דברים אמרה תורה צמר ופשתים דוקא בנגעים ובגדי כהונה ובשעטנז בנגעים שאינן צבועים דוקא בשעטנז בין צבוע בין שאינו צבוע בבגדי כהונה צמר צבוע דוקא תכלת וארגמן ותולעת שני ופשתן אינו צבוע דוקא. ובנגעים דבעינן שאינן צבועין ילפינן לה בת\"כ דכתיב בפרשה צמר ופשתי' מקיש צמר לפשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו יכול צמר שברייתו שחורה או שאר צבעים מטמא בנגעים ת\"ל הפעם השני צמר ופשתים מה פשתים שברייתו לבנה אף צמר שברייתו לבנה דוקא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל הולך אחר הנראה.</b> ותניא בתוספתא בבגד הולך אחר הערב ובכרים וכסתות אחר השתי וזה הולכין אחר הנראה. כלומר בבגד הערב נראה ובכרים וכסתו' השתי נראה:",
+                    "<b>בירקרק שבירקרוקים כו'.</b> תניא בתוספתא ואיזהו הירוק שבירקרוקים רא\"א כשעוה וכחלמון. סומכוס אומר ככנף טווס וכהוצין של דקל ואיזהו אדמדם שבאדמדומי' כזהורית יפה שבים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>העומד כו'.</b> הבגדים בשבוע ראשון כהה ועומד יכבס ויסגור ופושה ישרף בשבוע שני פושה ועומד ישרף וכהה יקרע. והאי יכבס דבשבוע ראשון הוא בשבע סממנים כתרגומו ויחוורון ודוקא ע\"י ציווי הכהן ואם יסור הנגע אחרי הכבוס דכתיב וכבס שנית וטהר היינו טבילה על ידי עצמו כתרגומו ויצטבע שהוא תרגום של טבילת בגדים. ושני כבוסין הן בשבע סממנין נגעים ודם חטאת שנתן על הבגד ובשניהן תרגומו ויתחורון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזר למטלית שורף את הבגד.</b> תנא עלה בתוספתא והמטלית תשמש עצמה בסימנים:",
+                    "<b>והמטלית כו' הבגד השני בסימנים.</b> תני עלה בתוספתא וטעונה שרפה באחרונה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>פושין מזה לזה.</b> ור\"נ פליג דתניא בתוספתא רבי נחמיה אומר לעולם אין מטמאין בנגעים עד שיהא בא' מן הלבן ג' על ג':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מן הכובד העליונה כו'.</b> כובד העליונה הוא שכרוך עליו השתי והכובד התחתונה הוא שכורכין עליו את הארוג:",
+                    "<b>שני דפי חלוק.</b> כדתניא בתוס' ב' דפין חלוק מצטרפין זה עם זה ופושין מזה לזה א\"ר נחמיה בד\"א בזמן שהן ע\"ג קירוס אבל פצען תפרן ועשאן אחד אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. וקמיירי מתני' כי הא דרבי נחמיה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נראה בשתי העומד כו'.</b> תנא בתוספתא שתי כ\"ז שהוא עתיד לארוג חבור. גמר מלארוג אין טמא אלא עד מקום שהוא עתיד לפצוע:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>על ארבע קורות.</b> שבולטין ארבע קורות מבנין ועליהם תלוי הבית אינו מטמא בנגעים דלאו מחובר בארץ הוא שתלוי באויר על ד' קורות:",
+                    "<b>על ד' עמודים מטמא.</b> שנעץ ארבעה עמודים בארץ ובנה עליהן הבית מטמא בנגעים דהוי מחובר לארץ הואיל ובנה על גבי העמודים הנעוצים בארץ:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ה\"ג בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש אחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר.</b> ופירוש אחד בין כלומר בין בשיש בין בסלע בין בלבנים בין בעפר טהור:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואפילו חבילי עצים כו'.</b> הני תנאי בהא קמיפלגי ר' יהודה סבר מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כל לרבות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים דלא מיטמאי בשאר טומאות בבית המנוגע מיטמאי וקאמר קרא כל שבבית יטמא. מידי דהוה אבית עצמו דלא מיטמא בשארי טומאות דמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ובנגעים מיטמא גזרת מלך הוא הכא נמי חבילי עצים וחבילי קנים שבבית גזירת מלך הוא דליטמי:",
+                    "<b>רבי שמעון אומר עסק הוא לפנוי.</b> מיטמו לא מיטמאו אלא מדכתיב ופנו את הבית הכתוב מעסיקו לפנות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים ולאו משום טומאה כלל. וכל דכתיב אכלים דמקבלי טומאה. ור' מאיר פליג אתרווייהו וקסבר כל שאינו מקבל טומאה בשאר טומאות הכא נמי לא מיטמא ולאפנויי נמי לא בעי אלא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה אבל כל שיש לו טהרה אפילו הנך דמקבלי טומאה לא בעי לאפנויי דופנו דמצריך קרא משום דחסה על ממונו הוא דמצריך ולא מיבעיא חבילי עצים וחבילי קנים דלא בעי לאפנויי דלא מקבלי טומאה כלל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע.</b> כיון שמביא שתים אפילו תחת שלש תחת ארבע נמי:",
+                    "<b>אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר יקח.</b> הוא לבדו יקח:",
+                    "<b>וטח את הבית.</b> מילתא באנפי נפשה הוא למדרש שאין חבירו מטפל עמו בטיחה וברישא דריש מיקח שאין חבירו מביא את העפר:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"א אומר בית הבנוי כו'.</b> ר\"א אנתיצה קאי דקאמר ת\"ק נותץ את שלו ומניח את של חברו ולא קמפליג מידי ואתא ר\"א וקאמר בד\"א בפתין שהם אבנים קטנים שאין האבן שהנגע בו נכנס לבית חברו אבל נראה בראש שאותו אבן שהנגע בו נכנס לבית חברו נוטל את כולו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>במה שהן.</b> האבן במה שהוא אפילו פחות מכזית וקאמר האי לישנא למימר שאם האבן שלם הוא מטמא במה שהוא אפילו פחות מכזית אבל אם איננו שלם אינו מטמא בפחות מכזית:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא בתוכו.</b> אם הכניס ידו לתוך הבית ונגע בו ואע\"ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מתוכו מיטמא כדפירש\"י:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכן באבן המנוגעת.</b> עד כאן ותו לא גרסינן מידי במתני'. וכ\"ה בברכות ובקדושין. וקתני וכן באבן המנוגעת אם אדם נושא את האבן המנוגעת הוא כמצורע שאם עומד תחת האילן מטמא הטהור אפילו עובר שם ואם טהור עומד והוא עובר טהור ולגירסת הספרים מאי טהור ומאי ואם הניחה אפילו לא הניח אלא שעמד הנושא את האבן טמא הטהור. ובתוספתא תניא וכן באבן המנוגעת הטהור עומד ונזרקו אבנים מנוגעו' תחת האילן טהור ואם נחו טמא. כלומר שנזרקו האבני' דרך תחת האילן ונפלו להלן מן האילן שהוא הטהור עומד וטמא עובר טהור ואם נחו תחת האילן הרי הטמא עומד טמא. והתם שפיר קאמר אם נחו דמיירי בזריקה אבל מתני' דסתמא קתני ולא קמפרש מידי מיירי באדם הנושאן וכגונא דרישא ולא צריכה להניחה אלא אם עמד הנושא טמא. ואמרינן נמי בקדושין א\"ר נחמן בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי מדאמרינן באבן המנוגעת אם האדם הנושאה עובר טהור ואמאי האבן מיתב יתבא בחיקו אלא אנן לאו בתר האבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה ואיהו הא עובר ורכוב נמי לאו בתרא דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו. שמעינן מהא דהכא לאו בהניחה עסקינן אלא באדם הנושא את האבן שהוא כמצורע אם עבר טהור ואם עמד טמא. והא דמייתי בקידושין טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור. ואם ישב הטמא. הטהור טמא. הכי גריס לה רש\"י ז\"ל מדתניא בת\"כ. והאמת שבושא הוא דנפל בת\"כ חדא דהתנן אם טמא עומד אפילו טהור עובר טמא ולא מיבעיא טהור יושב ותו רש\"י ז\"ל בעצמו קמפרש בברכות דמייתי למתני' דהכא טמא עומד וטהור עובר טמא וקאמר רש\"י ז\"ל מכאן אמרו עומד כיושב דמי דקבוע. אלא בת\"כ נמי ה\"ג טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא. טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור. וכן באבן המנוגעת. והכי נמי גרסינן בקדושין ונקט בת\"כ יושב ה\"ה בעומד אלא איידי דקרא כתיב מושבו נקט נמי יושב והיינו נמי דדייק רב נחמן בר כהן רכוב כמהלך דמי מאבן המנוגעת דהתם נמי בעובר טהור דהוי כאילו האבן מהלך וכדאמרן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>טלית טהורה כו'.</b> בטלית טהורה אם הכניס שלש על שלש אע\"פ שאינו רוב הבגד כגון שהוא בגד גדול טמא. כדתניא בתוספתא וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה מכלל דלרבנן אע\"פ שלא הכניס את רובה טמאה ואם הכניס את רוב הבגד אע\"פ שאין בה שלש על שלש שהוא בגד קטן טמא ובין שלש על שלש ובין רוב הבגד אע\"פ שאין בהן כזית טמא אבל אם אין בה לא רוב הבגד ולא ג' על ג' אף ע\"פ שיש בה כזית טהורה ובטלית טמאה אם הכניס ממנה כזית אף ע\"פ שאין בה רוב ולא ג' על ג' או הכניס רוב או ג' על ג' אע\"פ שאין בהן כזית טמאה כדתניא בתוספתא טלית טמאה שיש בה ג' על ג' ואין בה כזית והכניס רובה לבית טהור טמאתו:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אינו דין שלא יטמא את מה שעליו כו'.</b> ותני בתוספתא א\"ל ר\"י מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כולם מיד טמאים.</b> גרסינן ול\"ג כלים דמכלים קא סליק אלא כולם קתני כלומר אפילו עד הקורות למר ועד ד\"א למר כולם טמאים מיד רי\"א אם שהה כדי הדלקת הנר ובתוספתא תניא מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם הרי אלו טמאין מיד א\"ר יהודא בד\"א בזמן שנכנס ברשות אבל נכנס שלא ברשות כל הכלים ששם טהורים עד שישהא כדי הדלקת הנר:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>העביר תער על כל בשרו.</b> לאו דוקא כל בשרו אלא מקום כנוס שער ונראה. אבל לא בית הסתרים. אלא איידי דנזיר אינו מגלח אלא שער ראשו קתני הכא במצורע כל בשרו:",
+                    "<b>מנודה מביתו שבעת ימים.</b> שאסור ליכנס לביתו אלא ישב חוץ לביתו וחוץ לביתו נמי אסור בתשמיש המטה והני תרתי שמעינן מאהלו דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ודרשינן מחוץ לאהלו ממש שישב חוץ לביתו ודרשינן נמי אהלו זו אשתו שאסור בתשמיש המטה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרו' ביולדת.</b> שלש טהרות במצורע הן מה שטהור מלטמא בביאה ומה שטהור בהערב שמשו לתרומה ומה שטהור בהבאת כפרתו לקדשים. שבשלשתן כתוב וטהר שנאמר ורחץ במים וטהר ואחר שבעת ימים נאמר ורחץ את בשרו במים וטהר שהוא לתרומה ואחר כפרתו נאמר וכפר עליו הכהן וטהר. וג' טהרות ביולדת מה שטהורה לבעלה אחר שבעה לזכר ואחר שבועיים לנקבה ומה שטהורה אחר מ' לזכר ואחר פ' לנקבה לתרומה כשהעריב שמשה ומה שטהורה אחר כפרתה לקדשים. טהורה לבעלה נאמר תשב בדמי טהרה ולתרומה ילפינן כל מחוסר וכפרה מובא השמש וטהר שאוכלין בהערב שמש ולקדשים כתיב וכפר עליה וטהרה. אבל אוכל במעשר לא חשיב דלא כתיב ביה וטהר דמעשר כחולין והלכך לא חשיב אלא מצורע ויולדת דאיתנהו בהו הנך ג' טהרות דאמרן דכתיב בהו וטהר אבל זב וזבה לית בהו אלא ב' טהרות לתרומה ולקדשים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנזיר והמצורע והלוים.</b> נזיר שער ראשו מצורע ולוים על כל בשרם:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אחד בכלי ואחד ביד.</b> תנא בתוספתא היו ב' כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שנה כשר זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסול זה שקבל בכלי בא וזרקו ע\"ג המזבח זה שקבל ביד בא לו אצל המצורע ואם שנה פסול:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם לא נתן לא כפר.</b> דכתיב יתן על ראש המטהר וכפר משמע יתן וכפר בזה יכפר שזהו הכפרה אבל אם לא נתן לא כפר:",
+                    "<b>ר\"י בן נורי אומר כו'.</b> דכתיב גבי דל יתן על ראש המטהר לכפר ולכפר משמע יתן להרצאת כפרה אבל לא לעכב והא דכתיב נמי גבי עשיר וכפר שאם לא נתן מעלין עליו כאילו לא כפר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>העני והעשיר כו'.</b> תלתא קראי כתיבי אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו. אשר תשיג ידו מלמד אשר תשיג ידו מתחלה כשהיה מצורע ואחר כך קודם שהביא קרבנותיו העני הרי העשיר והעני. מאשר תשיג ידו מקצת אשר תשיג ידו שהשיגה ידו במקצת קרבנותיו ואח\"כ העני. את אשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו היום ובשעת מצורע היה עני הרי עני והעשיר נמצאו שלשתן בכתוב:"
+                ],
+                [
+                    "<b>עני שהביא קרבן עשיר יצא.</b> שנא' זאת תורת אשר לא תשיג ידו תורת לרבות כל התורות הכתובים למעלה בין תורת העשיר בין תורת הדל נוהג באשר לא תשיג ידו שאם הביא קרבן עשיר יצא:",
+                    "<b>ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא.</b> שנאמר זאת למעט באשר לא תשיג נוהג דין שניהם אבל בעשיר אינו נוהג דין ע��י:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר להם יכתוב נכסיו כו'.</b> תנא בתוספתא מה עושין לתקן המצורע הנשאר זו השאלה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה בא על ספק חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא הא כיצד יכתוב נכסיו לאחרים ונמצא עני ומביא חטאת העוף א\"ל ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה:",
+                    "סליק מסכת נגעים"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,163 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>והמשמשת בעדים.</b> היא הבדיקה שלאחר תשמיש דתנן משמשת בשני עדים אחד לו ואחד לה קתני העד שלה הרי זה כפקידה. והא דקתני עדים קמ\"ל אותו העד שלה שבשעת מעשה יש עדים שהוא לאחר תשמיש שיש שני עדים אחד לו ואחד לה הוא דהוי כפקידה אבל העד שלה שאין בשעת מעשה אלא עד אחד כגון בדיקה שלפני תשמיש דתנן הצנועות מתקנות להן שלישי לא הוי כפקידה כדאמר רב יהודה אמר רב עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בחורין ובסדקין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינה מונה אלא משעה שראתה.</b> דסד\"א תיהוי מקולקלת ממעת לעת כרואה כתם דתנן הרואה כתם הרי זו מקולקלת (פ\"ו י\"ג) ה\"נ לא ידעה פתח נדתה ואימת קא מתחיל י\"א יום שבין נדה לנדה אי מתחיל לאחר ז' ימים ממעת לעת דממעת לעת חזאתה אי מתחיל לאחר ז' ימים מהשתא. קמ\"ל אינה מונה אלא משעה שראתה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל הלכה כר\"א.</b> לאו ר' יהושע קאמר לה אלא סתם מתני' היא דקאמרה לה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכי גרסי' מניקה עד שתגמול את בנה נתנה (את) בנה למניקה גמלתו או מת מטמאה מעת לעת דברי רבי מאיר וחכ\"א דיה שעתה.</b> ודברי רבי מאיר אכולהו וקאמר מניקה עד שתגמול את בנה ואפילו מניקה והולכת ארבע וחמש שנים ואם אינה מניקה אלא שנתנה (את) בנה למניקה או גמלתו או מת אפי' בתוך כ\"ד חדש מטמאה מעת לעת. קסבר דם נעכר ונעשה חלב. וחכ\"א דיה שעתה כל כ\"ד חודש בין מניקה ובין שאינה מניקה כל כ\"ד חדש דיה שעתה לאחר מכן מטמאה מעת לעת. קסברי יולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ\"ד חדש. והכי תניא בתוספתא מניקה שמת לה בנה בתוך כ\"ד חדש מטמאה מעת לעת לפיכך אם מניקתו והולכת אפי' ארבע וחמש שנים דיה שעתה דברי רבי מאיר. רבי יוסי ור\"ש אומרים דיה שעתה כל כ\"ד חודש לפיכך אם מניקתו והולכת אפילו ארבע וחמש שנים אין לה אלא כ\"ד חודש. והכי מייתי לה בגמרא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם ראתה הראשונה מאונס.</b> תניא בתוספתא ואיזהו מאונס פיהקה וראתה קפצה וראתה הכתה בעלה וראתה נשאת משא כבד וראתה זהו אונס:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>איזה אחר זמן כדי שתרד כו'.</b> כלומר איזה אחר. אחר זמן שאחר זמן אותו יום טמאים מספק ופטורין מקרבן וקאמר איזה אחר אחר זמן שלא תטמא עוד את בועלה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וזהו אח\"כ שנחלקו עליו ר\"ע וחכמים. והכי מפרש לה למתני' בגמ' משום דקשיא ליה תוספתא דתניא בכדי שתושיט ידה תחת הכר טמאין מספק ופטורין מקרבן ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכן כששהתה מעל\"ע נחלקו ר\"ע וחכמים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>או תשמש לאור הנר.</b> מסקינן בגמרא אימא תבדוק לאור הנר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם אינו מטמא כו' מטמא משום משקה.</b> כלומר משום מעינות הנדה כמו רוקה ומימי רגליה:",
+                    "<b>לא כך ולא כך.</b> לא משום כתם ולא משום מעינותיה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אדומים.</b> אכולהו אשערה ואקליפה ואעפר ואיבחושים שהיו אדומים:",
+                    "<b>כמין דגים וכו' שיש ארבעה מיני שרצים המפורשין בתורה.</b> שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ הן שנים את שפרים ורבים ואת שאינם פרים ורבים כגון תולעים ודומיהם שנבראים מן האדמה. וכולן שנויין במשנה. דגים הן שרץ המים שכל שבמים נקראים דגים. וחגבים הן שרצי העוף שקצים הן שרץ האדמה שפרים ורבים. ורמשים הן אותן שאין פרים ורבים. והכי תניא בת\"כ לכל שרץ אין לי אלא אותן שפרים ורבים שאינן פרים ורבים מנין ת\"ל הרומש על הארץ:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מטמאין משכב תחתון כעליון.</b> אפי' עשר מצעות זו על גבי זו מטמאין המשכב התחתון כעליון ששוכב עליו:",
+                    "<b>מפני שהן בועלי נדות.</b> ובנשואים שנו:",
+                    "<b>והן יושבות על כל דם ודם.</b> ולא קתני שהן. דתרתי קתני מפני שהן בועלי נדות משום שיום שפוסקת בו זיבה מונה למנין שבעה דסברי מקצת היום ככולו ואנן שבעה נקיים שלמים בעינן ועוד שהן יושבות על כל דם ודם ומשלימות דם אדום לדם ירוק שאם רואה דם ירוק מתחלת למנות שבעה ימי נדה ואם רואה באותן הימים דם אדום משלימים לדם ירוק ומדם אדום ליכא ז':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ב\"ש אומרים כרוקה וכמימיה רגלי'.</b> דגזור אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים ביולדת בזוב ומאי נפקא לן מיניה אם מודי ב\"ש אלא סיפא לגלויי רישא וה\"ט דב\"ש דאמרו כרוקה וכמימי רגלי' משום גזרה דיולדת בזוב ומטמא לח ואינו מטמא יבש דעבוד רבנן הכירא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מטמא בזיבה וכו'.</b> כאן שנה ג' מיני טומאות טומאת זיבה היוצאת מן הגוף. וטומאת נגעים שעל הגוף וטומאת מת שהיא טומאת מגע:",
+                    "<b>כחתן שלם.</b> שהחתן דרך להתאבל עליו מאד וקאמר שעל התינוק מתאבלין בכל דיני אבלות כמו שמתאבלין על חתן גמור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבין עליה משום אשת איש.</b> אם בא אחר על היבמה הזו שהיא בת ג' ויום א' והיבם בא עליה חייב משום א\"א שקנינו קנין גמור. אבל בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו דקתני סיפא קנאה לא קתני חייבין עליה משום א\"א שאין קנינו קנין גמור לחייב עליה משום א\"א כדקתני סיפא ואינו נותן גט עד שיגדיל:",
+                    "<b>לטמא משכב תחתון כעליון.</b> שאפי' עשר מצעות זו ע\"ג זו מטמא משכב התחתון כהעליון ששוכב עליו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונסקלת על ידו.</b> וקשיא רישא גבי תינוקת נמי ליתני ובהמה נסקל על ידה. שאם בא עליה בהמה נסקל על ידו. ונראה לי דתנן (סנהדרין דף נ\"ד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאת לאדם תקלה ע\"י לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד\"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. בעי רב המנונא (שם נ\"ה) ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו. תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא או דלמא קלון אע\"פ שאין תקלה. ואמר רב יוסף ת\"ש דתנן בקטנה בת ג' שנים ויום אחד ואם בא עליה אחד מכל העריות מומתין ע\"י ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין ומשנינן כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ואמר רבא תש' בן תשע שנים ויום אחד פוסל את הבהמה ונסקלת על ידו והא הכא תקלה ליכא וקתני נסקלת ומשנינן כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה עליה דידיה חס רח��נא אבהמה לא חס רחמנא. וקשיא לן וכי מאחר דמשנינן בקטנה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מאי הדר רבא ופשיט לה מקטן בקטן נמי ל\"ש. וניחא לן קסבר רבא האי שינויא דקטנה דיחויא בעלמא הוא דאיכא למימר ואם בא עליה אחד מכל עריות דקתני היינו חוץ מבהמה דקטנה לאו מזידה היא כדאמרינן בעלמא פתוי קטנה אונס וא\"נ מדעתה עשתה היא כמפותה והוי אונס והיינו דפשיט ליה מקטן דקתני בהדיא ונסקלת על ידו ומשני כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא והשתא איכא למימר מתני' דלא קתני בקטנה ובהמה נסקל על ידה משום דלא פסיקא ליה דאימא הואיל ופתוי קטנה אונס הוא אינו נסקל אבל בקטן ודאי נסקלת דזכר לא אנוס דאין קישוי אלא לדעת:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פגה בוחל וצמל.</b> שהאשה כל זמן שהיא בבית אביה נמשלת כתאנה והיינו דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה אביה שנוצרה אוכל פירותיה מציאתה ומעשה ידיה ומוכרה. ופירותיה הן כתאנה שנלקטין מעט מעט ואין לקיטתן כאחת כך אביה אוכל פירותיה מעט מעט מה שמוצאת ומה שעושה ומרוחת מעט מעט ומוכר אותה לשנה ונוטל שכר שנה או שנתים וכשהיא בבית בעלה נמשלת כגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה וכמו שהגפן אינו אלא לפירות כך אשה אינו אלא לבנים והיינו דתנן נשים בבתוליהן כגפנים. נמצא ד' זמנים באשה. קטנה. נערה. ובוגרת. וכשהיא נשואה נקראת על שם בעלה. אך בתוס' ה\"א אשה על שם איש שאם הוא חכם נקראת היא חכמה בעלה עשיר היא נקראת עשירה. חסיד נקראת חסידה. נקב\"ה סי'. נער\"ה קטנ\"ה בוגר\"ת ה\"א:"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו סימניה.</b> סימני נערות. דתנן (ר\"פ דלקמן) בא סימן התחתון עד שלא בא העליון. מכדי סימן התחתון ודאי סימני נערה דסימן התחתון בבוגרת ליכא אי אמרת בשלמא סימן העליון נמי בנערה היינו דקתני בא התחתון עד שלא בא העליון אלא אי אמרת העליון בבוגרת מאי בא תחתון עד שלא בא העליון פשיטא דסימני נערה מקמי סימני בוגרת קאתי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן כ' שנה כו' והוא סריס.</b> זה הכלל עד בן י\"ג שנה ויום אחד אפילו אם הביא שתי שערות אינן אלא שומא והרי הוא קטן לכל דבר ואפי' אם נשארו אותן השערות שהביא לפני י\"ג ויום אחד עד לאחר י\"ג ויום אחד אינן אלא שומא. בן י\"ג שנה ויום אחד אם הביא ב' שערות הרי הוא כגדול לכל דבר לא הביא ב' שערות אע\"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא כקטן לכל דבר עד שיהא בן עשרים שנה. בן כ' שנה הביא שתי שערות אם נראו בו כל סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא גדול למפרע מי\"ג שנה ויום א' ואילך. לא נראה בו כל סימני סריס אע\"פ שיש בו מקצת סימני סריס הרי הוא כגדול מכאן ולהבא ועד כ' הוא כקטן. לא הביא ב' שערות אם נראו בו אפילו מקצת סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא כגדול למפרע מי\"ג שנים ויום אחד לא נראו בו סימני סריס כלל ולא הביא ב' שערות הרי הוא כקטן עד שיעברו רוב שנותיו שהוא ל\"ה שנים ויום אחד. ואם הוא בן ל\"ה ויום אחד אע\"פ שאין בו לא סימני סריס ולא ב' שערות בידוע שהוא סריס:"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מבין ישראל ומבין הכותי'.</b> כלומר כתמים הנמצאים בעיר שישראלים וכותים דרים בה ואין שם נכרים. ר\"מ מטמא חוששין שמא של כותים נדות הן שנחשדו הכותים על כתמיהם וחכמי' מטהרים שלא נחשדו הכותי' על כתמיהם ותולים בדם חיה ובהמה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהורין.</b> שחזקת בנות ישראל מצניעין כתמיהם שלא יטמא אדם בהן:",
+                    "<b>חוץ מן הנמצאים בחדרים.</b> שמא הצניעו שם:",
+                    "<b>ובסביבות בית הטומאות.</b> שמחזיקין אותו בטומאה ואין הולכין שם טהורין חוששין שמא זרקו לשם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרעות.</b> קוצים וברקנים יוצאים מן הגדר כדפרישית באהלות:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עקבה.</b> הוא כף הרגל הנוגע בקרקע כשעומדת. ופעמים שהוא כנגד המקור כשיושבת וכופשת את רגליה תחתיה ויושבת עליהם הוא כנגד המקור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחת הפנימית.</b> כו'. פריך בגמרא מ\"ש רישא דלא מפליג ומ\"ש סיפא דקמפליג א\"ר אמי במשולבות. ופי' רש\"י רישא במשולבות שהן תכופות ודבוקות יחד וסיפא בשאינן דבוקות. ואנן לא מסתבר לן לאפלוגי בכה\"ג מאחר דשכבי בהדדי מ\"ש תכופות ומ\"ש אינן תכופות. ותו מ\"ש סיפא דקתני נמי בדקו שתים ומצאו טהורות ומ\"ש רישא דלא קתני אלא בדקה אחת ומצאה טמאה ולא קתני נמי בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה. אלא רבי אמי הכי קאמר סיפא במשולבות שהן שוכבות בבת אחת והיינו דמפליג בין נמצאת תחת הפנימית ובין נמצאת תחת החיצונה ובין תחת האמצעית ורישא בזו אחר זו דומיא דחלוק דבזו אחר זו ואח\"כ כשעמדה השלישית נמצא דם במטה כולן טמאות והיינו נמי דלא קתני בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה כדא\"ר יהודה אמר רב ארישא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת ולא יותר משיעור וסת הילכך בדקה אחת מהן משכחת לה בשיעור וסת כגון שבדק' האחרונה סמוך לעמידתה מן המטה אלא בדקו שתים לא משכחת לה בשיעור וסת אפי' בשתים האחרונות דמתני' באחר שנמצא הדם על המטה עמדו ובדקו והדם הוא נמצא אחר שעמדה השלישית והא מפסקא שכיבה דשלישית ועמידתה בין עמידה דאמצעית לבדיקתה ואיכא טפי משיעור וסת:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חלוקת נפש.</b> שנחלקה מנפשה כלומר מעצמה ולא בידי אדם וכן פירשו הגאונים:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נשים בבתוליהן כגפנים.</b> כללא קא כייל ברישא לפרושי טעמא דב\"ה דפרקא דלקמן. דתנן ב\"ה אומרים עד שתחיה המכה ולא תלינן לדידהו בימים כי היכי דתלי ב\"ש בד' לילות ולא תלינן נמי בשינוי מראה למימר כי אשתנו דמיה למראה אחרת פסקו דם בתולים מינה ואתחיל דם נדה. להכי קא כייל כללא ברישא נשים בבתוליהן כגפנים יש גפן שיינה אדום ויש שיינה שחור כך יש אשה שדם בתוליה שחור ויש שדם בתוליה אדום הלכך שינוי מראה בדמים לאו כלום הוא שדם בתולים עצמן משתנין. ויש שיינה מרובה ויש שיינה מועט כך יש אשה שדם בתוליה מרובה ויש שדם בתוליה מועט הלכך לב\"ה ימים לא מעלין ולא מורידין אלא עד שתחי' המכה. ואתא רבי יהודה וקאמר כיון שהנשים משתנין דם בתולים לטהר מנלן שמא אותה האשה אין לה דם בתולים כלל ודם נדה הוא וקמפרק לה משום שכל גפן יש לה יין כך כל אשה יש לה דם בתולים ושאין בה יין הרי זה דורקטי דור קטוע שאין לה לא דם נדה ולא דם בתולים ואם אין לה דם בתולים דם נדה נמי אין לה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד.</b> קסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן מידי דהוה אנזיר שהלך לבית הפרס אין עולה לו אותו היום למנין ואין סותר את הקודמין כדתנן בנזיר (פ\"ו ג). משום דמדרבנן הוא לא סתר את הקודמין ועולין לו הקודמין למנין ה\"נ הואיל ומדרבנן היא אע\"ג דימים שבינתים דלא בדקו אין עולין להן מ\"מ אינו סותר את הראשון ועולה הוא לו:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בראשונה כו' מערה מים לפסח.</b> אבל במים שבכלי אסורה ליגע שהיא טבולת יום ארוך כדכתיב בכל קדש לא תגע ואע\"ג דמים חולין הן ואין טבול יום פוסל את החולין חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי לטמא קדש גמור וטבול יום מטמא משקה קדש ה\"נ מטמאה את המשקין לטמא את הפסח שהוא קדש כשידיח בהמים את הפסח. ולערות המים היא מותרת ולא חיישינן אימא איכא משקה טופח על הכלי דאין משקה הנפסל בטבול יום מטמאה כלי כדתנן (פרה פרק ח ו) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. ומשקה שהיא תחלה מטמא כלי כדאמרינן בכמה דוכתי אבל משקה שנפסל מטבול יום אינו מטמא כלי:",
+                    "<b>חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים.</b> כלומר ואסורה לערות מים לפסח שהיא כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון וחוששין שמא יש משקה טופח על הכלי והוא שיהא ראשונה עושה את המשקה טופח תחלה ומשקה טופח חוזר ומטמא את הכלי והכלי את המים שבתוכה ומים שבתוכה את הפסח כשידיח בהן. דכל שסופו לקדשים כגון זה שידיח בהמים שבתוך הכלי את הפסח עשאוה כמגע טמא מת. מיהא בכלי דאיכא למיחש למשקה טופח הוא דאינה מערה אבל בכלי נגוב דליכא למיחש למשקה טופח מערה. דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה או ממשקה שהוא תחלה. וב\"ש אומרים אף כטמא מת שהוא אב הטומאה ואפי' בכלי נגוב אינה מערה. ובגמרא הכי גרסינן מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי סיפא חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהר' הקדש לאו כקדש דמי. ולא גרסינן אימא סיפא. דלאו קושיא היא וסיפא לא קסתיר לה לרישא אלא פרושי הוא דקאזיל וקמפרש רישא וסיפא ותרוייהו חדא היא. והכי קאמר מדקתני מערה מכלל דנוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמיא לענין קדש גמור. דמטמאה במגעה המים והמים יטמאו הפסח כשידיח בהן. וסיפא קתני הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא לאו כקדש דמי אלא היכא דסופן לקדשים כגון הכא שידיח בהן את הפסח אבל היכא דאין סופן לקדשים הן עצמן לאו כקדש דמיין למימני בהו שלישי ורביעי כי היכי דמנינן בקדש וכדתנן בטהרות (פ\"ב ח) וחולין שנעשו ע\"ג קדש ה\"א כחולין וכדפרשינן התם דהוא לענין עצמם בשאין סופן ליגע בקדש. והא דאמרי' בגמרא מתני' אבא שאול היא לאו אשקלא וטריא דלעיל קאי אלא מלתא באפי נפשה היא דמתני' אבא שאול היא ואבא שאול פליג אדר' מאיר וחכמים דפרה (פי\"א):"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה נדה",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,163 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>והמשמשת בעדים.</b> היא הבדיקה שלאחר תשמיש דתנן משמשת בשני עדים אחד לו ואחד לה קתני העד שלה הרי זה כפקידה. והא דקתני עדים קמ\"ל אותו העד שלה שבשעת מעשה יש עדים שהוא לאחר תשמיש שיש שני עדים אחד לו ואחד לה הוא דהוי כפקידה אבל העד שלה שאין בשעת מעשה אלא עד אחד כגון בדיקה שלפני תשמיש דתנן הצנועות מתקנות להן שלישי לא הוי כפקידה כדאמר רב יהודה אמר רב עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בחורין ובסדקין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינה מונה אלא משעה שראתה.</b> דסד\"א תיהוי מקולקלת ממעת לעת כרואה כתם דתנן הרואה כתם הרי זו מקולקלת (פ\"ו י\"ג) ה\"נ לא ידעה פתח נדתה ואימת קא מתחיל י\"א יום שבין נדה לנדה אי מתחיל לאחר ז' ימים ממעת לעת דממעת לעת חזאתה אי מתחיל לאחר ז' ימים מהשתא. קמ\"ל אינה מונה אלא משעה שראתה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל הלכה כר\"א.</b> לאו ר' יהושע קאמר לה אלא סתם מתני' היא דקאמרה לה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכי גרסי' מניקה עד שתגמול את בנה נתנה (את) בנה למניקה גמלתו או מת מטמאה מעת לעת דברי רבי מאיר וחכ\"א דיה שעתה.</b> ודברי רבי מאיר אכולהו וקאמר מניקה עד שתגמול את בנה ואפילו מניקה והולכת ארבע וחמש שנים ואם אינה מניקה אלא שנתנה (את) בנה למניקה או גמלתו או מת אפי' בתוך כ\"ד חדש מטמאה מעת לעת. קסבר דם נעכר ונעשה חלב. וחכ\"א דיה שעתה כל כ\"ד חודש בין מניקה ובין שאינה מניקה כל כ\"ד חדש דיה שעתה לאחר מכן מטמאה מעת לעת. קסברי יולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ\"ד חדש. והכי תניא בתוספתא מניקה שמת לה בנה בתוך כ\"ד חדש מטמאה מעת לעת לפיכך אם מניקתו והולכת אפי' ארבע וחמש שנים דיה שעתה דברי רבי מאיר. רבי יוסי ור\"ש אומרים דיה שעתה כל כ\"ד חודש לפיכך אם מניקתו והולכת אפילו ארבע וחמש שנים אין לה אלא כ\"ד חודש. והכי מייתי לה בגמרא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם ראתה הראשונה מאונס.</b> תניא בתוספתא ואיזהו מאונס פיהקה וראתה קפצה וראתה הכתה בעלה וראתה נשאת משא כבד וראתה זהו אונס:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>איזה אחר זמן כדי שתרד כו'.</b> כלומר איזה אחר. אחר זמן שאחר זמן אותו יום טמאים מספק ופטורין מקרבן וקאמר איזה אחר אחר זמן שלא תטמא עוד את בועלה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וזהו אח\"כ שנחלקו עליו ר\"ע וחכמים. והכי מפרש לה למתני' בגמ' משום דקשיא ליה תוספתא דתניא בכדי שתושיט ידה תחת הכר טמאין מספק ופטורין מקרבן ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכן כששהתה מעל\"ע נחלקו ר\"ע וחכמים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>או תשמש לאור הנר.</b> מסקינן בגמרא אימא תבדוק לאור הנר:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם אינו מטמא כו' מטמא משום משקה.</b> כלומר משום מעינות הנדה כמו רוקה ומימי רגליה:",
+                    "<b>לא כך ולא כך.</b> לא משום כתם ולא משום מעינותיה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אדומים.</b> אכולהו אשערה ואקליפה ואעפר ואיבחושים שהיו אדומים:",
+                    "<b>כמין דגים וכו' שיש ארבעה מיני שרצים המפורשין בתורה.</b> שרץ העוף ושרץ המים וש��ץ הארץ הן שנים את שפרים ורבים ואת שאינם פרים ורבים כגון תולעים ודומיהם שנבראים מן האדמה. וכולן שנויין במשנה. דגים הן שרץ המים שכל שבמים נקראים דגים. וחגבים הן שרצי העוף שקצים הן שרץ האדמה שפרים ורבים. ורמשים הן אותן שאין פרים ורבים. והכי תניא בת\"כ לכל שרץ אין לי אלא אותן שפרים ורבים שאינן פרים ורבים מנין ת\"ל הרומש על הארץ:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מטמאין משכב תחתון כעליון.</b> אפי' עשר מצעות זו על גבי זו מטמאין המשכב התחתון כעליון ששוכב עליו:",
+                    "<b>מפני שהן בועלי נדות.</b> ובנשואים שנו:",
+                    "<b>והן יושבות על כל דם ודם.</b> ולא קתני שהן. דתרתי קתני מפני שהן בועלי נדות משום שיום שפוסקת בו זיבה מונה למנין שבעה דסברי מקצת היום ככולו ואנן שבעה נקיים שלמים בעינן ועוד שהן יושבות על כל דם ודם ומשלימות דם אדום לדם ירוק שאם רואה דם ירוק מתחלת למנות שבעה ימי נדה ואם רואה באותן הימים דם אדום משלימים לדם ירוק ומדם אדום ליכא ז':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ב\"ש אומרים כרוקה וכמימיה רגלי'.</b> דגזור אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים ביולדת בזוב ומאי נפקא לן מיניה אם מודי ב\"ש אלא סיפא לגלויי רישא וה\"ט דב\"ש דאמרו כרוקה וכמימי רגלי' משום גזרה דיולדת בזוב ומטמא לח ואינו מטמא יבש דעבוד רבנן הכירא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מטמא בזיבה וכו'.</b> כאן שנה ג' מיני טומאות טומאת זיבה היוצאת מן הגוף. וטומאת נגעים שעל הגוף וטומאת מת שהיא טומאת מגע:",
+                    "<b>כחתן שלם.</b> שהחתן דרך להתאבל עליו מאד וקאמר שעל התינוק מתאבלין בכל דיני אבלות כמו שמתאבלין על חתן גמור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבין עליה משום אשת איש.</b> אם בא אחר על היבמה הזו שהיא בת ג' ויום א' והיבם בא עליה חייב משום א\"א שקנינו קנין גמור. אבל בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו דקתני סיפא קנאה לא קתני חייבין עליה משום א\"א שאין קנינו קנין גמור לחייב עליה משום א\"א כדקתני סיפא ואינו נותן גט עד שיגדיל:",
+                    "<b>לטמא משכב תחתון כעליון.</b> שאפי' עשר מצעות זו ע\"ג זו מטמא משכב התחתון כהעליון ששוכב עליו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונסקלת על ידו.</b> וקשיא רישא גבי תינוקת נמי ליתני ובהמה נסקל על ידה. שאם בא עליה בהמה נסקל על ידו. ונראה לי דתנן (סנהדרין דף נ\"ד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאת לאדם תקלה ע\"י לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד\"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. בעי רב המנונא (שם נ\"ה) ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו. תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא או דלמא קלון אע\"פ שאין תקלה. ואמר רב יוסף ת\"ש דתנן בקטנה בת ג' שנים ויום אחד ואם בא עליה אחד מכל העריות מומתין ע\"י ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין ומשנינן כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ואמר רבא תש' בן תשע שנים ויום אחד פוסל את הבהמה ונסקלת על ידו והא הכא תקלה ליכא וקתני נסקלת ומשנינן כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה עליה דידיה חס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא. וקשיא לן וכי מאחר דמשנינן בקטנה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מאי הדר רבא ופשיט לה מקטן בקטן נמי ל\"ש. וניחא לן קסבר רבא האי שינויא דקטנה דיחויא בעלמא הוא דאיכא למימר ואם ב�� עליה אחד מכל עריות דקתני היינו חוץ מבהמה דקטנה לאו מזידה היא כדאמרינן בעלמא פתוי קטנה אונס וא\"נ מדעתה עשתה היא כמפותה והוי אונס והיינו דפשיט ליה מקטן דקתני בהדיא ונסקלת על ידו ומשני כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא והשתא איכא למימר מתני' דלא קתני בקטנה ובהמה נסקל על ידה משום דלא פסיקא ליה דאימא הואיל ופתוי קטנה אונס הוא אינו נסקל אבל בקטן ודאי נסקלת דזכר לא אנוס דאין קישוי אלא לדעת:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פגה בוחל וצמל.</b> שהאשה כל זמן שהיא בבית אביה נמשלת כתאנה והיינו דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה אביה שנוצרה אוכל פירותיה מציאתה ומעשה ידיה ומוכרה. ופירותיה הן כתאנה שנלקטין מעט מעט ואין לקיטתן כאחת כך אביה אוכל פירותיה מעט מעט מה שמוצאת ומה שעושה ומרוחת מעט מעט ומוכר אותה לשנה ונוטל שכר שנה או שנתים וכשהיא בבית בעלה נמשלת כגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה וכמו שהגפן אינו אלא לפירות כך אשה אינו אלא לבנים והיינו דתנן נשים בבתוליהן כגפנים. נמצא ד' זמנים באשה. קטנה. נערה. ובוגרת. וכשהיא נשואה נקראת על שם בעלה. אך בתוס' ה\"א אשה על שם איש שאם הוא חכם נקראת היא חכמה בעלה עשיר היא נקראת עשירה. חסיד נקראת חסידה. נקב\"ה סי'. נער\"ה קטנ\"ה בוגר\"ת ה\"א:"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו סימניה.</b> סימני נערות. דתנן (ר\"פ דלקמן) בא סימן התחתון עד שלא בא העליון. מכדי סימן התחתון ודאי סימני נערה דסימן התחתון בבוגרת ליכא אי אמרת בשלמא סימן העליון נמי בנערה היינו דקתני בא התחתון עד שלא בא העליון אלא אי אמרת העליון בבוגרת מאי בא תחתון עד שלא בא העליון פשיטא דסימני נערה מקמי סימני בוגרת קאתי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן כ' שנה כו' והוא סריס.</b> זה הכלל עד בן י\"ג שנה ויום אחד אפילו אם הביא שתי שערות אינן אלא שומא והרי הוא קטן לכל דבר ואפי' אם נשארו אותן השערות שהביא לפני י\"ג ויום אחד עד לאחר י\"ג ויום אחד אינן אלא שומא. בן י\"ג שנה ויום אחד אם הביא ב' שערות הרי הוא כגדול לכל דבר לא הביא ב' שערות אע\"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא כקטן לכל דבר עד שיהא בן עשרים שנה. בן כ' שנה הביא שתי שערות אם נראו בו כל סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא גדול למפרע מי\"ג שנה ויום א' ואילך. לא נראה בו כל סימני סריס אע\"פ שיש בו מקצת סימני סריס הרי הוא כגדול מכאן ולהבא ועד כ' הוא כקטן. לא הביא ב' שערות אם נראו בו אפילו מקצת סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא כגדול למפרע מי\"ג שנים ויום אחד לא נראו בו סימני סריס כלל ולא הביא ב' שערות הרי הוא כקטן עד שיעברו רוב שנותיו שהוא ל\"ה שנים ויום אחד. ואם הוא בן ל\"ה ויום אחד אע\"פ שאין בו לא סימני סריס ולא ב' שערות בידוע שהוא סריס:"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מבין ישראל ומבין הכותי'.</b> כלומר כתמים הנמצאים בעיר שישראלים וכותים דרים בה ואין שם נכרים. ר\"מ מטמא חוששין שמא של כותים נדות הן שנחשדו הכותים על כתמיהם וחכמי' מטהרים שלא נחשדו הכותי' על כתמיהם ותולים בדם חיה ובהמה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהורין.</b> שחזקת בנות ישראל מצניעין כתמיהם שלא יטמא אדם בהן:",
+                    "<b>חוץ מן הנמצאים בחדרים.</b> שמא הצניעו שם:",
+                    "<b>ובסביבות בית הטומאות.</b> שמחזיקין אותו בטומאה ואין הולכין שם טהורין חוששין שמא זרקו לשם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרעות.</b> קוצים וברקנים יוצאים מן הגדר כדפרישית באהלות:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עקבה.</b> הוא כף הרגל הנוגע בקרקע כשעומדת. ופעמים שהוא כנגד המקור כשיושבת וכופשת את רגליה תחתיה ויושבת עליהם הוא כנגד המקור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחת הפנימית.</b> כו'. פריך בגמרא מ\"ש רישא דלא מפליג ומ\"ש סיפא דקמפליג א\"ר אמי במשולבות. ופי' רש\"י רישא במשולבות שהן תכופות ודבוקות יחד וסיפא בשאינן דבוקות. ואנן לא מסתבר לן לאפלוגי בכה\"ג מאחר דשכבי בהדדי מ\"ש תכופות ומ\"ש אינן תכופות. ותו מ\"ש סיפא דקתני נמי בדקו שתים ומצאו טהורות ומ\"ש רישא דלא קתני אלא בדקה אחת ומצאה טמאה ולא קתני נמי בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה. אלא רבי אמי הכי קאמר סיפא במשולבות שהן שוכבות בבת אחת והיינו דמפליג בין נמצאת תחת הפנימית ובין נמצאת תחת החיצונה ובין תחת האמצעית ורישא בזו אחר זו דומיא דחלוק דבזו אחר זו ואח\"כ כשעמדה השלישית נמצא דם במטה כולן טמאות והיינו נמי דלא קתני בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה כדא\"ר יהודה אמר רב ארישא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת ולא יותר משיעור וסת הילכך בדקה אחת מהן משכחת לה בשיעור וסת כגון שבדק' האחרונה סמוך לעמידתה מן המטה אלא בדקו שתים לא משכחת לה בשיעור וסת אפי' בשתים האחרונות דמתני' באחר שנמצא הדם על המטה עמדו ובדקו והדם הוא נמצא אחר שעמדה השלישית והא מפסקא שכיבה דשלישית ועמידתה בין עמידה דאמצעית לבדיקתה ואיכא טפי משיעור וסת:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חלוקת נפש.</b> שנחלקה מנפשה כלומר מעצמה ולא בידי אדם וכן פירשו הגאונים:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נשים בבתוליהן כגפנים.</b> כללא קא כייל ברישא לפרושי טעמא דב\"ה דפרקא דלקמן. דתנן ב\"ה אומרים עד שתחיה המכה ולא תלינן לדידהו בימים כי היכי דתלי ב\"ש בד' לילות ולא תלינן נמי בשינוי מראה למימר כי אשתנו דמיה למראה אחרת פסקו דם בתולים מינה ואתחיל דם נדה. להכי קא כייל כללא ברישא נשים בבתוליהן כגפנים יש גפן שיינה אדום ויש שיינה שחור כך יש אשה שדם בתוליה שחור ויש שדם בתוליה אדום הלכך שינוי מראה בדמים לאו כלום הוא שדם בתולים עצמן משתנין. ויש שיינה מרובה ויש שיינה מועט כך יש אשה שדם בתוליה מרובה ויש שדם בתוליה מועט הלכך לב\"ה ימים לא מעלין ולא מורידין אלא עד שתחי' המכה. ואתא רבי יהודה וקאמר כיון שהנשים משתנין דם בתולים לטהר מנלן שמא אותה האשה אין לה דם בתולים כלל ודם נדה הוא וקמפרק לה משום שכל גפן יש לה יין כך כל אשה יש לה דם בתולים ושאין בה יין הרי זה דורקטי דור קטוע שאין לה לא דם נדה ולא דם בתולים ואם אין לה דם בתולים דם נדה נמי אין לה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד.</b> קסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן מידי דהוה אנזיר שהלך לבית הפרס אין עולה לו אותו היום למנין ואין סותר את הקודמין כדתנן בנזיר (פ\"ו ג). משום דמדרבנן הוא לא סתר את הקודמין ועולין לו הקודמין למנין ה\"נ הואיל ומדרבנן היא אע\"ג דימים שבינתים דלא בדקו אין עולין להן מ\"מ אינו סותר את הראשון ועולה ��וא לו:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בראשונה כו' מערה מים לפסח.</b> אבל במים שבכלי אסורה ליגע שהיא טבולת יום ארוך כדכתיב בכל קדש לא תגע ואע\"ג דמים חולין הן ואין טבול יום פוסל את החולין חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי לטמא קדש גמור וטבול יום מטמא משקה קדש ה\"נ מטמאה את המשקין לטמא את הפסח שהוא קדש כשידיח בהמים את הפסח. ולערות המים היא מותרת ולא חיישינן אימא איכא משקה טופח על הכלי דאין משקה הנפסל בטבול יום מטמאה כלי כדתנן (פרה פרק ח ו) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. ומשקה שהיא תחלה מטמא כלי כדאמרינן בכמה דוכתי אבל משקה שנפסל מטבול יום אינו מטמא כלי:",
+                    "<b>חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים.</b> כלומר ואסורה לערות מים לפסח שהיא כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון וחוששין שמא יש משקה טופח על הכלי והוא שיהא ראשונה עושה את המשקה טופח תחלה ומשקה טופח חוזר ומטמא את הכלי והכלי את המים שבתוכה ומים שבתוכה את הפסח כשידיח בהן. דכל שסופו לקדשים כגון זה שידיח בהמים שבתוך הכלי את הפסח עשאוה כמגע טמא מת. מיהא בכלי דאיכא למיחש למשקה טופח הוא דאינה מערה אבל בכלי נגוב דליכא למיחש למשקה טופח מערה. דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה או ממשקה שהוא תחלה. וב\"ש אומרים אף כטמא מת שהוא אב הטומאה ואפי' בכלי נגוב אינה מערה. ובגמרא הכי גרסינן מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי סיפא חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהר' הקדש לאו כקדש דמי. ולא גרסינן אימא סיפא. דלאו קושיא היא וסיפא לא קסתיר לה לרישא אלא פרושי הוא דקאזיל וקמפרש רישא וסיפא ותרוייהו חדא היא. והכי קאמר מדקתני מערה מכלל דנוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמיא לענין קדש גמור. דמטמאה במגעה המים והמים יטמאו הפסח כשידיח בהן. וסיפא קתני הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא לאו כקדש דמי אלא היכא דסופן לקדשים כגון הכא שידיח בהן את הפסח אבל היכא דאין סופן לקדשים הן עצמן לאו כקדש דמיין למימני בהו שלישי ורביעי כי היכי דמנינן בקדש וכדתנן בטהרות (פ\"ב ח) וחולין שנעשו ע\"ג קדש ה\"א כחולין וכדפרשינן התם דהוא לענין עצמם בשאין סופן ליגע בקדש. והא דאמרי' בגמרא מתני' אבא שאול היא לאו אשקלא וטריא דלעיל קאי אלא מלתא באפי נפשה היא דמתני' אבא שאול היא ואבא שאול פליג אדר' מאיר וחכמים דפרה (פי\"א):"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה נדה",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל.</b> השורש העב שהוא באמצע השרשים הדקין והוא מתעקם והולך. וכשהוא נגד האוכל אפילו יבש מצטרף וכשאינו כנגד האוכל לח אינו מצטרף כדקתני סיפא:",
+                    "<b>שורש צנון גדול.</b> שורש גדול של צנון:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף עוקץ דלעת.</b> מצטרף דחזי נמי לאוכל עם הדלעת כדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר עוקץ דלעת טמא מפני שנשלק עמה. ופליג אדרבנן בתרתי דרבנן סברי עד טפח הוי יד ומטמא טפי אפילו יד לא הוי ועד טפח נמי מיטמא ומטמא משום יד אבל אצטרופי לא מצטרף ורבי יוסי סבר אפילו טפי מטפח אצטרופי נמי מצטרף הואיל וחזי למיכל עם הדלעת:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל זמן שהיא לפני התגר טמאה.</b> דניחא ליה לתגר שיהו אוחזין בכשות כי היכי דלא לטנפי לכשות והוי יד:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הגלעינין מיטמאו' ומטמאות ומצטרפות גרסינן.</b> לפיכך לא גרסינן:",
+                    "ה\"ג וכן הסיאה והאזוב והקורנית ול\"ג כגון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונמוק מן האמצע אינו מצטרף.</b> אפילו השלם שמכאן ומכאן אינו חבור הואיל והנימוק מפסיקן. כדתניא בתוספתא נימוק האמצעי והצדדין קיימין אין הצדדין חבור זה לזה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>קור הרי הוא כעץ לכל דבר כו'.</b> היינו דאמרינן בגמרא דעירובין [דף כח ב] ואע\"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כוותיה דשמואל משום דסתם מתני' כר' יהודה דאמר קור ה\"ה כעץ לכל דבר ואמרינן א\"ב ברכה:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה עוקצים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל.</b> השורש העב שהוא באמצע השרשים הדקין והוא מתעקם והולך. וכשהוא נגד האוכל אפילו יבש מצטרף וכשאינו כנגד האוכל לח אינו מצטרף כדקתני סיפא:",
+                    "<b>שורש צנון גדול.</b> שורש גדול של צנון:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף עוקץ דלעת.</b> מצטרף דחזי נמי לאוכל עם הדלעת כדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר עוקץ דלעת טמא מפני שנשלק עמה. ופליג אדרבנן בתרתי דרבנן סברי עד טפח הוי יד ומטמא טפי אפילו יד לא הוי ועד טפח נמי מיטמא ומטמא משום יד אבל אצטרופי לא מצטרף ורבי יוסי סבר אפילו טפי מטפח אצטרופי נמי מצטרף הואיל וחזי למיכל עם הדלעת:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל זמן שהיא לפני התגר טמאה.</b> דניחא ליה לתגר שיהו אוחזין בכשות כי היכי דלא לטנפי לכשות והוי יד:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הגלעינין מיטמאו' ומטמאות ומצטרפות גרסינן.</b> לפיכך לא גרסינן:",
+                    "ה\"ג וכן הסיאה והאזוב והקורנית ול\"ג כגון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונמוק מן האמצע אינו מצטרף.</b> אפילו השלם שמכאן ומכאן אינו חבור הואיל והנימוק מפסיקן. כדתניא בתוספתא נימוק האמצעי והצדדין קיימין אין הצדדין חבור זה לזה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>קור הרי הוא כעץ לכל דבר כו'.</b> היינו דאמרינן בגמרא דעירובין [דף כח ב] ואע\"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כוותיה דשמואל משום דסתם מתני' כר' יהודה דאמר קור ה\"ה כעץ לכל דבר ואמרינן א\"ב ברכה:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה עוקצים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,313 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>רמ\"א אף בת חמש כשרה והזקנה.</b> גרסינן:",
+                    "<b>שמא תשחיר ושלא תפסל.</b> גרסינן. שמא תשחיר או שמא יארע בה פסול אחר:",
+                    "<b>שלשית.</b> בקמץ:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כבשים בני שנה.</b> תניא בתוספתא כבשים בני שנה האמור בתורה שס\"ה כנגד ימות החמה דברי רבי. וחכמים אומרי' מאחד בניסן לאחד בניסן מט\"ו באב לט\"ו באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. רבי טרפון קורהו פלגס פלגס הוא לשון פלג לשון ספק ספק איל ספק כבש. אבל חדא מיניה הוא איל או כבש אלא לא ידענא ביה מאי ניהו אם איל אם כבש הלכך האומר הרי עלי איל או האומר הרי עלי כבש אינו מביאו שהוא ספק. אבל האומר הרי עלי או מן האיל או מן הכבש יכול להביאו ממ\"נ אם איל הוא יצא אם כבש הוא יצא:",
+                    "<b>בן עזאי קורהו נוקד.</b> נוקד הוא לשון צאן שאינו נקרא לא איל ולא כבש אלא הוא בכלל מין הצאן הלכך אם אמר או איל או כבש לא יצא בו אבל אם אמר הרי עלי מן הצאן מביאו:",
+                    "<b>רבי ישמעאל קורהו פרכדיגמא.</b> הוא מטבע שנפסל שהוא פסול להקרבה כלל וכלל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חטאת הצבור וחטאת היחיד.</b> דדרשינן בת\"כ (פרק ו) אהא דכתיב והביא את קרבנו שעירת עזים מנין שתהא בת שנתה ת\"ל בעבודת אלילים תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה הרי כל העושה בשגגה כע\"א מה חטאת ע\"א באה בת שנתה אף זו באה בת שנתה כשהוא אומר יהיה לרבות שעירי רגלים לכם לרבות שעירי עבודת אלילים לעושה לרבות שעיר נשיא. פירוש יהיה בגימטריא שלשים וכל שעירי רגלים וראשי חדשים הן שלשים. שבעה של פסח וא' של עצרת וא' של ר\"ה וא' של יו\"כ ושמנה של סוכות הרי י\"ח וי\"ב של ר\"ח הרי שלשים שעירים. לכם לרבות שעירי ע\"א של צבור דלכם רבים משמע לעושה לרבות שעיר נשיא דעושה לשון יחיד הוא ונמצינו למדין מזה ששעירי חטאת הצבור ושעירת חטאת יחיד הם בני שנה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הכנענים.</b> שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. בני ישראל יקחו אליך ואין העכו\"ם יקחו אליך כדאיתא בפסיקתא זוטא:",
+                    "<b>וחכמים מכשירין.</b> דלית להו הך דרשא. והא דלא חשו חכמים לדלמא העלה העכו\"ם עליה עול. משום דסימן היה להם בשתי שערות שיש על צואר הבהמה שהן עומדות ואם עלה עליה עול הן נופלות. כדאיתא בפסיקתא זוטרתי (פרשה חקת) פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה מצאוה אצל נכרי אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה. והעלה בדמים מרובים נתנו לו כל מה שביקש מהם אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צווארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלת. אמרו קח את שלך ותן לנו הממון שכבר נפסלה הימנו. הלך אותו הטמא וחנק את עצמו מחמת צער:",
+                    "<b>ולא זו בלבד.</b> ור\"א ס\"ל אף כל הקרבנות אין נלקחין מן הנכרים וקאמרי רבנן ולא זו בלבד נלקחת מן הנכרים אלא כל הקרבנות הצבור והיחיד וכו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>גלגל העין כו' אין פו��לין בפרה.</b> ולא שנו אלא שלא מצאו אחרת אבל מצא אחרת אין לוקחין אותה שגלגל עיניה שחורין כדתניא בתוספתא רמ\"א פרה שגלגל עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה כשרה. כלומר אם אין פרה אחרת כיוצא בה שתהא כשרה כיוצא בה ואין גלגל עיניה שחורין הרי זו כשרה. אבל אם יש אחרת שתהא כשרה ואין גלגל עיניה שחורין אין זו שגלגל עיניה שחורין כשרה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתלה בזנבה עבר בה את הנהר.</b> שנתלה בזנבה כשעבר בה את הנהר כדי שיוכל לעבור את הנהר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה.</b> ואף על גב דניחא להו לבעליה כשרה דר\"י לטעמיה דסבר צריך מעשה כדתנן גבי הכשר (מכשירין פ\"ג) המוליך חטין לטחון וירדו עליהן גשמים וכן בזיתים נתוני' בגג ובחמרים שהיו עוברים בנהר דר\"י סבר בכולן שאינן בכי יותן אע\"ג ששמח אלא אם כן עשה בהן מעשה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו בתוך כוס אחד.</b> שבהמה יש בשערותיה עגולים עגולים וקאמר רב יהודה אפילו שתי שערות בתוך עגול אחד פסולה ואם מוכיחות זו את זו אפי' בתוך שני עגולים טמא. ובתוספתא תניא בתוך שתי גומות כשרה ר\"י אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה והתם קאמר ר\"י לישנא דבשתי גומות ומוכיחות ובמתניתין קמ\"ל אפילו הן בשתי כוסות ומוכיחות:",
+                    "<b>וחכמים אומרים אחר העיקר.</b> תניא בתוספתא היו בה ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר רבי יוסי בן משולם אומר מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז. פי' שאינה כקדשים לאסרה בגיזה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכל שבע חטאות שהיו שם.</b> גרסינן. והיינו דקתני לקמן לא מצאו משבע וקמ\"ל דשבע אינו מעכב דאי לא גרסינן הכא שבע. מאי לא מצאו משבע דקתני בתר הכי שבע מאן דכר שמיה. אלא גרסינן הכא שבע וסתמא כר' מאיר דאמר חמש מעזרא ואילך דאי רבנן האמרי שבע מעזרא ואילך והו\"ל תשע חטאות והא דמזין עליו מכל השבע חטאות מעלה עשו בה אימא האי פרה עבוד בכשרות טפי מהאי. ובכל יום היו מזין עליו מכל השבעה משום האי טעמא ונמצא מוזה כל השבעה מהאי דכשר טפי:",
+                    "<b>ועל של יום הכפורים.</b> דרבנן ס\"ל אחד זה ואחד של יוה\"כ מזין כל השבעה ור' יוסי סבר אחד זה ואחד זה אין מזין אלא שלישי ושביעי ואתא רבי חנינא סגן הכהנים וקאמר בשל פרה כל שבעה ובשל יוה\"כ שלישי ושביעי והכי תניא בברייתא ומייתי לה בגמ' ריש יומא (דף ח'):"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומביאים שוורים וע\"ג דלתות.</b> ואף שוורים שאין כריסן רחבים שהיו יושבין על הדלתות ור\"י פליג וסבר שלא היו מביאין דלתות אלא שוורים וכריסן רחבות כדתניא בתוספתא ומביאין שוורים וע\"ג דלתות ותינוקות יושבים עליהן רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביאין שוורין המצרים שכריסן רחבות והתינוקות יושבים על גביהן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת.</b> בפתח עזרת נשים הסמוכה לחיל כדתניא בתוספתא באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקלל של אבן היו קבועים בכותל של עזרת נשים וכיסוי של אבן נראין בחיל והיינו דקתני בשלהי פרקין אחד ניתן בחיל היינו הך דבפתח העזרה:",
+                    "<b>אלא הוא נוטל ומקדש.</b> והא דבמים עשו כל הני מעלות ובאפר לא עשו. משום דאפר אינו מקבל טומאה מן התורה כלל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא היו צריכין להזות.</b> תניא בתוספתא והכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וישמעאל בן פאבי.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכבש היו עושים כו'.</b> ורבי יהודא פליג כדתניא בתוספתא:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כפתוה כו'.</b> ותניא בתוספתא וי\"מ במוכני היתה עולה. ר' אליעזר בן יעקב אומר כבש היו עושין לה שהיתה עולה בו:",
+                    "<b>ר' יהודה אומר כו'.</b> תני בתוספתא רי\"א בימין היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו ונותן בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבקעה שנאמר אל תוך.</b> אל תוך הפרה עצמה משמע:",
+                    "<b>ועמד חוץ מגתה.</b> שנאמר והשליך מרחוק משמע:",
+                    "<b>שלשה פעמים על כל דבר ודבר.</b> ותניא בתוספתא ר\"א בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן ג\"פ על כל דבר ודבר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שחור שיש בו אפר.</b> כמין אבק דק מלמעלה:",
+                    "<b>ושאין בו אפר.</b> כמין אבק:",
+                    "<b>העצם בין כך ובין כך.</b> בין שיש בו אפר כמין אבק בין שאין בו אפר כמין אבק:",
+                    "<b>היה נכתש.</b> והא דתניא בתוס' שאם קדש בעצם בלא אבק לא עשה ולא כלום. היינו בעצם עצמו בלא תערובת ומתני' על ידי תערובת עם שאר האפר:",
+                    "<b>אחד ניתן בחיל כו'.</b> תנא בתוספתא זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין ממנו. זה שניתן בהר המשחה היו כהנים מקדשין בו. זה שניתן בחיל היו משמרין אותה שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ושלא רחוץ ידים ורגלים.</b> תניא בתוספתא ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ר\"א מכשיר שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים אין קדוש ידים ורגלים אלא לפנים. ושלא בכהן גדול פסולה. תניא בתוס' שרפת הפרה והזאתה בכ\"ג ושאר כל מעשיה בכהן הדיוט שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. אותה באלעזר שהוא סגן. ושאר כל הפרות בכ\"ג דברי ר' מאיר. ר\"י ור\"ש וראב\"י אומרים אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט:",
+                    "<b>ובכלי לבן היתה נעשית.</b> תניא בתוספתא מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן עשאה בבגדי זהב ובבגד חול פסולה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזה מששית שביעי'.</b> דבעינן על כל הזיה טבילה ואם טבל להזות הזאה ששית ובאותה טבילת ששית הזה ששית ושביעית אע\"פ שחזר והזה שביעית בטבילה שביעית פסולה דהא מפסקה הזאה פסולה בין הזאת ששית לשביעית דהזאת שביעית בפסול היה שלא טבל עליה אצבעו:",
+                    "<b>משביעית שמינית.</b> שטבל טבילה שביעית להזות שביעית והזה מאותה טביל' שביעית ושמינית כשרה דהא כבר שלמו לה ז' הזאות כשרות ואף על פי שחזר והזה שמינית בטבילה שמינית והוסיף בהזאות לא פסול כיון דגמר לז' הזאות בהכשר תו לא חיישינן להוספת הזאות:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומעשיה ביום.</b> כל מעשיה עד שתעשה אפר הוא ביום ולא בלילה וכן שרפתה בלילה פסולה. והר\"ש כתב שרפתה בלילה כשרה ומתניתין לא משמע הכי אלא עד שתעשה אפר הוא ביום ותו תניא בברייתא ומייתי לה פרק ד' דיומא (דף מ\"ב) אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרים כו' אלא ביום מנין לרבות שחיטתה כו' ושרפת' כו' ת\"ל תורה כו' אמרת הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימיה אינן כשרים אלא ביום אף אני אביא שחיטתה כו' ושרפתה כו' הואיל ואין כשרים באשה כבאיש אין כשרין אלא ביום. שמעינן דשרפתה אינה כשרה אלא ביום. והא דמייתי הר\"ש מספרי חטאת הוא מגיד שנשרפת בלילה כיום טעות סופר הוא בספרי:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר מן הסדר השני.</b> אע\"פ שהחבר פותח את הכבשן אינו נוטל אלא מן הסדר השני. דחיישינן אימא הסיט ע\"ה את הסדר הראשון וא\"נ לא נגע אימא הסיט:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי.</b> דחייש נמי אסדר השני אימא הסיט ע\"ה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>במים שהן ראוין לקדש א\"צ לנגב.</b> הואיל והמטביל יודע שישא' מים בכלי הו\"ל כאילו מילא מתחלה המים הנשארין בכלי לחטאת:",
+                    "<b>אם לאסוף לתוכו גרסינן.</b> דבמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' מים הראוין לקדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקדשין בה עד שתטמא.</b> דבדלעת טהורה לא חיישינן לשמא תפלוט מים שאינן ראוין לקדש דכי נמי פליט לה טפה בטיל ברוב מים הראויין לקדש בהן הלכך לא חמירי כולי האי למיחש לשמא תפלוט אכל נטמאה דכי פליט לה טפה תטמא את כל המים חמירא וחיישינן לשמא תפלוט. ורבי יהושע סבר בטהורה נמי חיישינן לשמא תפלוט וקאמר בין כך ובין כך בין מים שאין ראוים בין מים הראוין לא יאסוף לתוכה מים מקודשים דחיישינן שמא תפלוט ובמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' ראוין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפופרת שחתכה לחטאת רא\"א יטביל מיד.</b> כגון שחתכה ממחובר ואע\"ג דבמחובר לא נטמאת וכי חתכה חתכה לשם חטאת מ\"מ משום מעלה דחטאת מחזקינן לה כטמאה לחטאת וצריך טבילה וא\"צ לטמאות' כי היכי דליהוי טבול יום ואף דר\"א סבר בכל הראוי לטמא טמא מת ולא מדרס שאינו מדף (לקמן רפ\"י) היינו שאינו מדף לטמא מדרס אבל לטמא טומאת מת במגע טמא כדפריש בתוספתא טעמא דר\"א שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה דף כג) שלא אמרו קורדם מטמא מושב כלומר לא אמרו קורדום שאינו ראוי לטמא מושב בשום מקום שאינו מיוחד לישיבה בפרה נמי לא אמרו שיהא מטמא מושב ואליבא דר\"א דקסבר אע\"ג דכמה מעלות עשו בפרה מ\"מ לחדש בה טומאה חדשה שאינו יכול להיות כלל באותו דבר אותה טומאה לא חדשו בפרה והיינו דקאמר ר\"א אינו מדף לטמא מדרס הואיל ואינו ראוי למדרס אבל לטמא במגע כטמא מת מחזקינן ליה לטמאה לחטאת הואיל וראוי לטמא טמא מת חדשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת. ורבנן סברי אף שאינו ראוי למדרס עשו מעלה בפרה לטמאו מדרס וה\"נ האי קנה לר\"א מחזקינן לה לחטאת כטמאה טומאת מת וצריך טבילה וא\"צ לטמאו עוד להכירא:",
+                    "<b>חוץ מחרש שוטה וקטן.</b> וטומטום פסול משום ספק ערל. כדתניא בתוספתא טומטום קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל. והערל פסול מלקדש. אנדרוגינוס קדושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה מלקדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא במגופת החבית.</b> ותניא בתוס' מגופה שהתקינה לכלי כשרה לקדש בה:",
+                    "<b>אין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מן הצד כו' כשרים מפני שהם עגולי' כלי.</b> שמעינן מהא שמותר ליטול ידים בכלי שמנוקב מן הצד הואיל ועגולים כלי אע\"ג דניקב מן הצד מידי דהוה אמי חטאת דחשבינן ליה כלי וליכא למימר הכא כשהמים הן למטה מהנקב אבל מה שלמעלה מהנקב לא חשיב כלי א\"כ הו\"ל למתני הלכו המים לשם פסולים כדקתני גבי עטרה של טיט שאם הלכו המים לשם פ��ולים משום דלאו כלי הוא אלא הכא אפילו הלכו המים לשם כשרים דלמעלה מהנקב נמי חשיב כלי וגבי נט\"י נמי ל\"ש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקדש את אחת מהן המים שבשניה מקודשין.</b> והוא שנתן אפר כשיעור כדי שיראה על שניהן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים שביניהם אינן מקודשין.</b> אבל שבצדדין מקודשין ולא להזות מהן דלהזאה פסולין דמתערבין עם המים שביניהן אלא נ\"מ במה שמקודשין שהן מי חטא' פסולין ומטמאין כמי חטאת דאי לא הוו מקודשין לא הוי מי חטאת כלל ולא הוו מטמא. א\"נ אם יכול גדלות מהצדדין מעט שלא נתערבו הן כשרין להזות בהן ובתוספתא תניא אמר רבי יוסי שתיהן אינן מקודשות פליג אמתניתין וסבר שאינן מקודשות כלל אף הצדדין ולא הוו מי חטאת לא להזאה ולא לטמא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לתוך ידו כשר מפני שאי אפשר גרסינן.</b> כלומר שמטה השפופרת לתת האפר ואחר שהטה זקפה בארץ הוי מלאכה ופוסלת אם אחר שהטה השפופרת ונתן האפר מגביהה מעט לתוך ידו כדי שתעמוד מליצא אפר מתוכה כשר מפני שאי אפשר לעשות אלא כן שאם לא יעמידה ויניחה מוטה יפול כל האפר מתוך השפופרת הלכך לא הוי מלאכה ולא פסלה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יחיד כו' ונמלך לקדשן כו'.</b> אע\"פ שנמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון שהראשונים ממנו נפסלו במילוי האחרון שהוא מלאכה בין מילוי הראשון ממנו לקידוש:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואח\"כ מילא את שלו פסול.</b> אבל אם מילא תחלה את שלו ואח\"כ מילא לחטאת ואח\"כ קשר את שלו כשר דקשירה שלו לא פסלה כיון שהוא צורך החטאת שאינו יכול לשאת אא\"כ קשורין שניהם באסל. אלא לכתחלה הוא דקושרו באסל ואח\"כ ממלא את של חטאת אבל בדיעבד לא פסל:",
+                    "מפני שאי אפשר גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם התנו ביניהן.</b> שיהא עוזר זה את זה וזה את זה ואם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו כשר שמה שעוזר את חברו הוא צורך מילוי לעצמו שאם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו וכה\"ג תניא בתוספתא גבי גדר וקצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם גדר פסול.</b> תניא בתוספתא רבי יוסי אומר הפורץ ע\"מ לגדור והתנה עמו אעפ\"י שגדר כשר וכן היה רבי יוסי אומר האוכל על מנת לקצות והתנה עמו אע\"פ שקצה כשר. כלומר אם התנה עמו שאינו מניח לו לפרוץ אלא א\"כ יגדור תיכף אע\"פ שגדר כשר שהוא צורך חטאת שאם לא יגדור מיד לא יניחנו לפרוץ ולא יוכל לילך וכן התנה עמו שלא לאכול עד שיקצה מיד אע\"פ שקצה מיד כשר שאם לא יקצה לא יניחנו לאכול ואכילה צורך חטאת חשוב שהוא מתחזק באכילה ונושא המים שאם ירעב יחלש ולא יוכל לשאת המים:"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    "<b>והטל עולה וחכמים פוסלין.</b> בתוספתא וחכמים אומרים אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>החושב רבי אליעזר אומר פסול.</b> אע\"ג דאמר רבי אליעזר אין מחשבה פוסלת בפרה (פ\"ד ג') הנ\"מ מחשבה דפוסלת בקרבן אבל מחשבה דמלאכה פסול. ורבי יהודה פליג אדמתני' דתניא בתוספתא אמר רבי יהודה והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל שר\"א אומר כשרה ורבי יהושע אומר כשישתה פסול מפני משקה פיו ואם גרגר כשר. כלומר ר\"י קאמר לרבנן והלא אין דברי ר\"א בפרה אלא להקל דאמר אין מחשבה פוסלת בפרה אלא שר\"א אומר כשרה וכו':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא יעבירם בנהר.</b> תניא בתוספתא אחד ירדן ואחד כל הנהרות חנינא בן עקביא אומר לא אמרו אלא בירדן בלבד. פי' מפני שמעשה שהיה בירדן היה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת הטהור לחטאת לא בידיו לא בגופו.</b> שאין מי חטאת מטמאין לא במגע ולא במשא אלא את הטמא לחטאת מטמא אותו לכל דבר ואע\"פ שהוא טהור לתרומה אבל את הטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו כלל לא במגע ולא במשא והני מי חטאת שנפסלו לענין טומאה ככשרין דמיין הלכך את הטהור לתרומה מטמאין אותו בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת אין מטמאין אותו לא בידיו ולא בגופו והיינו דאמרינן בגמרא מזה טהור ונושא טמא ואקשו בה מפרשים מזה דטהור היכי משכחת לה כיון דנטל בידו טמאוהו משום נושא ולדידן לא קשיא דלאו דוקא מזה דטהור אלא כל שטיהר עצמו לחטאת טהור ומזה דקאמר אורחא דמלתא קאמר סתם מזה מטהר עצמו לחטאת ונושא טמא לחטאת:",
+                    "<b>נטמאו מטמאין כו'.</b> נותנין עליהן שתי חומרות לטהור לתרומה נותנין עליו חומרי מי חטאת כשרים לטמא גופו ולטהור לחטאת נותנין עליו חומרי משקין טמאין לטמא ידיו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפר כשר כו'.</b> הני נמי כמי חטאת שנפסלו ולענין טומאה ככשרין דמיין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הראוי ליטמא מדרס מדף לחטאת.</b> האי מתניתין אכתי לא קמפרשא דין המדף אלא ברישא קא מפרש מאי הוי מדף לחטאת ומאי דלא הוה מדף לחטאת ובמתניתין דבתרה קא מפרש ליה לדין המדף מאי טומאה איכא במדף:",
+                    "<b>מדף לחטאת.</b> פי' מדף מדרס כי הא דאמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת האי מדרס דעבוד רבנן משום מעלה היינו דקרי לה מדף. וקתני כל הראוי לטמא מדרס בין טמא בין טהור ואע\"פ שהוא טהור לתרומה ולקדש עשאוהו לחטאת כמדרס דכל טומאה שיכולין לתלות שיכול להיות בה אותו הטומאה תולין בחטאת:",
+                    "<b>ואדם כיוצא בהן.</b> שהוא מדף לחטאת כזב גמור:",
+                    "<b>כל הראוי ליטמא טמא מת.</b> ולא מדרס שאינו מיוחד לשכיבה ולישיבה:",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר אינו מדף.</b> כלומר אינו כמדרס. וכדתני טעמא בתוספתא שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה כג) שלא אמרו קורדום טמא מושב. כלומר בדבר שאינו יכול להיות בו כלל אותו טומאה שאינו ראוי לכך לא אמרו בפרה לטמא אותו טומאה. הלכך הכא בין טמא בין טהור אינו מדרס שאינו ראוי להיות מדרס כלל:",
+                    "<b>רי\"א מדף.</b> אע\"פ שאינו ראוי כלל למדרס משום מעלה דפרה עשאוהו כמדרס:",
+                    "<b>וחכמים אומרים הטמא מדף.</b> תניא בתוספתא הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהור לחטא' שנשא במדף גרסינן.</b> והאי סיפא פרושי קמפרש לרישא הא דקתני מדף למאי הלכתא. וקא מפרש לה לענין משא דאי במדף היא אפילו במשא מטמא כדין מדרס:",
+                    "<b>ולגין של חטאת שנגע במדף טמא.</b> אבל במשא לא מטמא דבמדרס גמור נמי לא מטמא במשא אלא אדם כדתנן בזבים:",
+                    "<b>שנגע באוכלים ומשקים בידו טמא.</b> ואפילו הן טהורין הואיל ויכולין לבא לידי טומאת ראשון הלכך עשאן כאילו נטמאו אוכלין ומשקין במת והוי ראשון ומטמאין ידיו וקי\"ל בחטאת נטמא ידיו נטמא גופו:",
+                    "<b>וברגלו טהור.</b> שאינן יכולין להיות אלא ראשון אי�� ראשון מטמא אדם:",
+                    "<b>הסיטן בידו רבי יהושע מטמא.</b> אפי' הן טהורין ור\"י לטעמיה דאמר בראוי לטמא טמא מת אעפ\"י שאינו ראוי למדרס מטמא מדרס הואיל ויכול להיות בו שום טומאה ה\"נ הואיל ויכול להיות באוכלין ומשקין טומאה על ידי ידים במגע לטמא אדם מטמאין נמי בהיסט ע\"י ידים:",
+                    "<b>וחכמים מטהרין.</b> אפילו הן טמאין הואיל ואינן יכולין להיות אב הטומאה לעולם לא עשו אותן מדף:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"ע מטהר.</b> דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא והוו כמאן דמנחא הקלילות אארעא ובמקום טהור הוא והיינו טעמא דמטמא בסיפא והיינו דמטהר הכא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לגין של חטאת שנגע כו' של חטאת טמא.</b> דלגין של תרומה טמאין לחטאת ומטמאין ללגין של חטאת בנגיעתן ונטמאו הלגין של חטאת ומטמאין את מי החטאת שאין מונין ראשון ושני בחטאת וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו וחזרו מי חטאת ומטמאין את הלגין ונעשו ראשון כדין נוגע במי חטאת והוי ראשון לכל דבר אפילו לתרומה:",
+                    "<b>ושל קדש ושל תרומה טהורין.</b> הואיל ולא נגעו אלא בראשון שהלגין של חטאת ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה:",
+                    "<b>שניהן בשתי ידיו שניהן טמאין.</b> שנטמא האדם מלגין של תרומה שנגע בהן ונטמא בנגיעתו בהן וטהור לתרומה טמא לחטאת וכיון שנטמא האדם ממגע לגין של תרומה מטמא את הלגין של חטאת ולגין מטמאין את המים שאין מונין ראשון ושני לחטאת. והואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאום משום נושא מי חטאת שכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו והנושא מי חטאת מטמא בגדים וכלים במגע בשעה שנושאן כדתנן ר\"פ כלים ומטמא הלגין של תרומה במגע בשעה שנושא את מי החטאת והלגין של תרומה נעשו ראשונים שהוא בשעה שנושא את מי חטאת הוי אב הטומאה כל זמן שלא פירש כדתנן בפ\"ב דזבים כל המטמא בגדים בשעת מגעו כל זמן שלא פירש הוי אב הטומאה וחזרו הלגין של תרומה שנעשו ראשון ומטמאין את התרומה:",
+                    "<b>שניהם בשתי ניירות שניהן טהורין.</b> הואיל ונייר מפסיק בין לגין של תרומה לידיו ולא נגע בהלגין ולא נטמא האדם ועדיין הוא טהור לחטאת כמו שהיה והטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו לא במגע ולא במשא כדאמרן בשלהי פרקא דלעיל הלכך שניהם טהורין:",
+                    "<b>של חטאת בנייר כו' שניהן טמאין.</b> של חטאת טמא אף ע\"ג דנייר לא מקבל טומאה כלל הואיל ושל תרומה בידו נטמא במגע לגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במשא כדתנן בפרקא דלקמן מתניתין ו' כל הטעון ביאת מים כו' בין מד\"ס מטמא את מי חטאת במגע ובמשא והכי נמי הא טעון ביאת מים מד\"ס הואיל ונגע בלגין של תרומה שהן טמאין לחטאת. ושל תרומה טמאין הואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאוהו משום נושא מי חטאת ונעשה אב הטומאה כל זמן שלא פירש ומטמא הלגין של תרומה בשעה שנושא את מי החטאת להיות ראשון וחוזרין ומטמאין את התרומה:",
+                    "<b>של תרומה בנייר כו' שניהן טהורין.</b> הואיל ולא נגע בהלגין של תרומה ולא נטמא ואין מי חטאת מטמאין אותו משום דטהור לחטאת הלכך שניהן טהורין:",
+                    "<b>ר\"י אומר של חטאת טמא.</b> בין שניהן בשתי ניירות בין של תרומה בנייר. ר\"י לטעמיה דאמר הסיט בידו אוכלין ומשקין נטמא אע\"פ שאין ראויין לטמא אדם בכך כדאמרן התם ה\"נ נטמא האדם כשהסיט בידו את הלגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במגע ובמשא. אבל של תרומה טהור הואיל ונייר מפסי�� ולא נגע בהן ובמשא אינו מטמא כדתנן בפ\"ב דזבין כל הטעון כבוס בגדים שאינו מטמא אלא במגע אבל לא במשא אפילו לא פירש:",
+                    "<b>היו נתונין ע\"ג הארץ כו' של חטאת טמא.</b> הואיל ונגע בלגין של תרומה טמאוהו ומטמא לשל חטאת ולהמים דאין מונין בו ראשון ושני וחזרו מי חטאת ועשאוהו ללגין ראשון לכל דבר:",
+                    "<b>ושל תרומה טהורה.</b> דמי חטאת לא טמאוהו להאדם דהא בלגין הוא דנגע ולא במים עצמן והלגין ראשוני' הן ואין אדם מקבל טומא' אלא מאב הטומאה וטהור הוא לקדש ולתרומה:",
+                    "<b>הסיטן.</b> את שניהן ר\"י מטמא לשל חטאת לטעמיה. דמטמא אף בהיסט כדאמרן אבל של תרומה טהור דאינו מטמא בהיסט אע\"פ שלא פירש כדאמרן:",
+                    "<b>וחכמים מטהרין.</b> שאין הלגין של תרומה מטמאין אותו בהיסט הואיל ואין ראויין לטמא בהיסט כלל:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת גרסינן:</b>",
+                    "<b>נשפך לחטאת.</b> הואיל ואין בהן קדושה אלא טהרה לכך נשפך:",
+                    "<b>הרפפות.</b> רפפות הן השנויין בפ\"ג דזבים שנסטו בזב מחמת שהן רפויין ויש מהן טהורין ויש מהן טמאין כדקתני התם והרעדות הן השנויין בפ\"ד דזבים שהקיש הזב עליהן ונפלו מחמת הרעדה ויש מהן ג\"כ טמאין וטהורין. וקאמר ת\"ק הכא הרפפות הטהורין בזב טהורין לכל דבר לקדש ולתרומה ולחטאת וה\"ה רעדות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת וחדא מיניה נקט ואתא ר\"א וקאמר הרעדות טמאין לחטאת רפפות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת שאינו ניכר בהם ההיסט אבל רעדות דקתני התם טהורין טמאין לחטאת הואיל וניכר בהן שמכחו שהקיש בהן הוא דנפלו. ומדר\"א נשמע לת\"ק דקסבר ה\"ה רעדות:"
+                ],
+                [
+                    "<b>והאוכלה חייב מיתה.</b> שנטמא האדם מהדבלה של תרומה שטמאה לחטאת ונעשה טמא לחטאת. וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו לכל דבר ונמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף וחייב מיתה לאו דוקא דהא תרומה טמאה הוא אלא איסור חיוב מיתה קאמר וכה\"ג אשכחן בכמה דוכתי:",
+                    "<b>אין בה כביצה כו'.</b> לא גרסינן לה דאם אין בה כביצה אין האוכלה חייב מיתה. דהא לא נטמא בפחות מכביצה והוי טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו ולאו אוכל תרומה בטומאת הגוף הוא:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר בטהורה המים טהורים.</b> כדתניא בתוספתא ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת מזה מי חטאת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין לאחר ביאתו חייב.</b> וברישא דקתני ואסור על ביאת מקדש ולא קתני חייב כדקתני הכא. דהתם כללא קאמר כל הטעון ב\"מ מד\"ת ויש דטעון ביאת מים מד\"ת ואינו חייב על ביאת מקדש כגון כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכיוצא בו. אבל הכא לאו כללא דחיובא קאמר אלא נחית לאשמעינן דלא שאני לן בין לפני ביאתו לאחר ביאתו וכל הני דחייב בהו לפני ביאתו מחייב נמי לאחר ביאתו ואי איכא דפטור לפני ביאתו נמי פטור:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את מי החטאת.</b> מים המקודשין באפר:",
+                    "<b>ואת אפר החטאת.</b> אפר בלא מים:",
+                    "<b>ואת המזה מי החטאת.</b> וכל הטהור לחטאת:",
+                    "<b>במגע ובמשא.</b> בין שנגע בהן הטעון ביאת מים בין שנשא אותן. וטמא שנשא את הטהור דמטמא לא אשכחן לה בשאר מילי אלא בזב שנשא את הטהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל טהורה לא יזה.</b> מאי טהורה טהורה לחטאת הלכך ��ם הזה כשר. ולכתחלה לא יזה מפני שמפסיד את התרומה ואע\"ג דטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו מ\"מ הו\"ל מפסיד את התרומה שיכול לבא לידי הפסד שמא יארע בו פסול לחטאת ונמצא מי חטאת מטמאין אותו:",
+                    "<b>אלו הן היונקות גבעולין כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו תמרות שלא הנצו כל עיקר דר\"מ וחכ\"א כו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>כשר לטהר בו את המצורע.</b> וקמ\"ל דמצורע לא פסיל ביה מלאכה שעשה בהאזוב:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>טובל ומעלה כדרכו.</b> ולא חיישינן שמא יספג ויקנח מצדדי הכלי ותנן בסיפא ובלבד שלא יספג:",
+                    "<b>רי\"א הזיה ראשונה.</b> דבהזיה ראשונה לא חיישינן שמא יספג קצת דא\"נ יספג קצת יבלע באזוב וכי מזה ממי טבילה מזה אבל בהזיה שניה חיישינן כי טבל בתוכה האזוב שמא יסחט לתוך המים ממה שספג בראשונה וכדתניא בתוספת' אבל לא הזאה שניה מפני שהמים נסחטין דברי ר\"י:",
+                    "<b>לפניו והזה על צדדין שלפניו הזייתו כשרה.</b> ותניא בתוספתא לאחריו והזה על הצדדין שלאחריו הזייתו כשרה:",
+                    "<b>מדעתו ושלא מדעתו.</b> ותניא בתוספתא בין ער בין ישן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתכוין כו'.</b> אם נתכוין להזות על דבר הראוי להזאה שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כלל שאינו מקבל טומאה כמו בהמה דסיפא:",
+                    "<b>אם יש באזוב לא ישנה.</b> כלומר לא ישנה לא יזה עוד ממים הנשארין באזוב דנפסלו המים מלהזות בהן עוד הואיל והזה על דבר שאינו ראוי להזייה והכי תניא בתוספתא לשם דבר שהוא ראוי להזייה והזה על דבר שאינו ראוי להזייה על הע\"א ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפין טמאים ופסולין מלהזות אם יש באזוב לא ישנה:",
+                    "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה.</b> שאינו ראוי להזאה:",
+                    "<b>והזה על דבר שמקבל טומאה.</b> ואע\"פ שאינו צריך להזאה שלא נטמא אלא שהוא ראוי להזאה שהוא מקבל טומאה:",
+                    "<b>אם יש באזוב ישנה.</b> ישנה ויזה ממים הנשארין באזוב שלא נפסלו מלהזות בכוונתו הואיל והזה על דבר הראוי להזות:"
+                ],
+                [
+                    "פטור הואיל וספק טומאה ברה\"ר לא הו\"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דא\"נ אית בה ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור והו\"ל אנוס ופטור אבל ברה\"י הו\"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכנפיו גרסי'.</b> ואפילו נגע הקרדום במת והוא אבי אבות הטומאה והקרדום עושה כנפו האחד אב הטומאה וכנף הב' נעשה ראשון ואינו מטמא אדם:",
+                    "<b>אע\"פ כו' טהור.</b> ואע\"פ שמצותן ומשאן באין כאחד טהור הואיל ולא נשאן קודם שנעשה מצותן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כוש של רובן.</b> הן כמו צמר שיש בין קליפה של עץ ובין העץ ואותו טוין בכוש:",
+                    "<b>לא על הכוש ולא על הפיקה.</b> אלא על עיקר הכלי:",
+                    "<b>אף החדוקות.</b> גרסינן בדלי\"ת וקרוחות הן הידות שתוחבין אותן בבית יד של כלי שהוא חלול בפנים ומשימין היד בחלל הבית יד שבכלי. וחדוקות הן שהידות חלולין בפנים ותוחבין את הבית יד של כלי בחלל הידות:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקרן של כליכה.</b> גרסינן בכ\"ף:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מטומטום.</b> ובקידוש לא קתני טומטום. דפשיטא ליה הואיל וספק ערל הוא וערל פסול לקידוש וכדאמרן התם. אבל להזאה ערל כשר צריכה לי' למתני טומטום:",
+                    "<b>והאשה.</b> הואיל וגבי קדוש קסברי רבנן אשה כשרה וקטן פסול הלכך גבי הזאה אשה פסולה וקטן כשר ור\"י דפליג התם בקידוש וסבר אשה פסולה וקטן כשר פליג נמי בהזאה וקסבר דאשה כשרה וקטן פסול כדאמרינן ביומא דמשמע מוציא מיד משמע. ובתוספתא דמייתי רבוותא דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן ור\"י מכשיר בקטן ט\"ס הוא וה\"ג הכל כשרין להזות חוץ מחש\"ו דברי ר\"י. שר\"י מכשיר באשה ופוסל בקטן וניחא הא דיומא ולא קשיא מידי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום.</b> כלומר טובל בליל שמיני אחר הזאתו ומזה ביום שלפניו שהוא יום שביעי דקודם הזאתו ודאי אין טובל כדכתיב וחטאו והדר יכבס בגדיו ורחץ. והא דקתני טובל בלילה ומזה ביום ולא קתני כסדרו מזה ביום וטובל בלילה משום לסיומי ביה שאין מזין אלא עד שתנץ החמה:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה פרה",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,313 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Parah",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>רמ\"א אף בת חמש כשרה והזקנה.</b> גרסינן:",
+                    "<b>שמא תשחיר ושלא תפסל.</b> גרסינן. שמא תשחיר או שמא יארע בה פסול אחר:",
+                    "<b>שלשית.</b> בקמץ:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כבשים בני שנה.</b> תניא בתוספתא כבשים בני שנה האמור בתורה שס\"ה כנגד ימות החמה דברי רבי. וחכמים אומרי' מאחד בניסן לאחד בניסן מט\"ו באב לט\"ו באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. רבי טרפון קורהו פלגס פלגס הוא לשון פלג לשון ספק ספק איל ספק כבש. אבל חדא מיניה הוא איל או כבש אלא לא ידענא ביה מאי ניהו אם איל אם כבש הלכך האומר הרי עלי איל או האומר הרי עלי כבש אינו מביאו שהוא ספק. אבל האומר הרי עלי או מן האיל או מן הכבש יכול להביאו ממ\"נ אם איל הוא יצא אם כבש הוא יצא:",
+                    "<b>בן עזאי קורהו נוקד.</b> נוקד הוא לשון צאן שאינו נקרא לא איל ולא כבש אלא הוא בכלל מין הצאן הלכך אם אמר או איל או כבש לא יצא בו אבל אם אמר הרי עלי מן הצאן מביאו:",
+                    "<b>רבי ישמעאל קורהו פרכדיגמא.</b> הוא מטבע שנפסל שהוא פסול להקרבה כלל וכלל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חטאת הצבור וחטאת היחיד.</b> דדרשינן בת\"כ (פרק ו) אהא דכתיב והביא את קרבנו שעירת עזים מנין שתהא בת שנתה ת\"ל בעבודת אלילים תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה הרי כל העושה בשגגה כע\"א מה חטאת ע\"א באה בת שנתה אף זו באה בת שנתה כשהוא אומר יהיה לרבות שעירי רגלים לכם לרבות שעירי עבודת אלילים לעושה לרבות שעיר נשיא. פירוש יהיה בגימטריא שלשים וכל שעירי רגלים וראשי חדשים הן שלשים. שבעה של פסח וא' של עצרת וא' של ר\"ה וא' של יו\"כ ושמנה של סוכות הרי י\"ח וי\"ב של ר\"ח הרי שלשים שעירים. לכם לרבות שעירי ע\"א של צבור דלכם רבים משמע לעושה לרבות שעיר נשיא דעושה לשון יחיד הוא ונמצינו למדין מזה ששעירי חטאת הצבור ושעירת חטאת יחיד הם בני שנה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הכנענים.</b> שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. בני ישראל יקחו אליך ואין העכו\"ם יקחו אליך כדאיתא בפסיקתא זוטא:",
+                    "<b>וחכמים מכשירין.</b> דלית להו הך דרשא. והא דלא חשו חכמים לדלמא העלה העכו\"ם עליה עול. משום דסימן היה להם בשתי שערות שיש על צואר הבהמה שהן עומדות ואם עלה עליה עול הן נופלות. כדאיתא בפסיקתא זוטרתי (פרשה חקת) פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה מצאוה אצל נכרי אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה. והעלה בדמים מרובים נתנו לו כל מה שביקש מהם אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צווארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלת. אמרו קח את שלך ותן לנו הממון שכבר נפסלה הימנו. הלך אותו הטמא וחנק את עצמו מחמת צער:",
+                    "<b>ולא זו בלבד.</b> ור\"א ס\"ל אף כל הקרבנות אין נלקחין מן הנכרים וקאמרי רבנן ולא זו בלבד נלקחת מן הנכרים אלא כל הקרבנות הצבור והיחיד וכו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>גלגל העין כו' אין פוסלין בפרה.</b> ולא שנו אלא שלא מצאו אחרת אבל מצא אחרת אין לוקחין אותה שגלגל עיניה שחורין כדתניא בתוספתא רמ\"א פרה שגלגל עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה כשרה. כלומר אם אין פרה אחרת כיוצא בה שת��א כשרה כיוצא בה ואין גלגל עיניה שחורין הרי זו כשרה. אבל אם יש אחרת שתהא כשרה ואין גלגל עיניה שחורין אין זו שגלגל עיניה שחורין כשרה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתלה בזנבה עבר בה את הנהר.</b> שנתלה בזנבה כשעבר בה את הנהר כדי שיוכל לעבור את הנהר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה.</b> ואף על גב דניחא להו לבעליה כשרה דר\"י לטעמיה דסבר צריך מעשה כדתנן גבי הכשר (מכשירין פ\"ג) המוליך חטין לטחון וירדו עליהן גשמים וכן בזיתים נתוני' בגג ובחמרים שהיו עוברים בנהר דר\"י סבר בכולן שאינן בכי יותן אע\"ג ששמח אלא אם כן עשה בהן מעשה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו בתוך כוס אחד.</b> שבהמה יש בשערותיה עגולים עגולים וקאמר רב יהודה אפילו שתי שערות בתוך עגול אחד פסולה ואם מוכיחות זו את זו אפי' בתוך שני עגולים טמא. ובתוספתא תניא בתוך שתי גומות כשרה ר\"י אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה והתם קאמר ר\"י לישנא דבשתי גומות ומוכיחות ובמתניתין קמ\"ל אפילו הן בשתי כוסות ומוכיחות:",
+                    "<b>וחכמים אומרים אחר העיקר.</b> תניא בתוספתא היו בה ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר רבי יוסי בן משולם אומר מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז. פי' שאינה כקדשים לאסרה בגיזה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכל שבע חטאות שהיו שם.</b> גרסינן. והיינו דקתני לקמן לא מצאו משבע וקמ\"ל דשבע אינו מעכב דאי לא גרסינן הכא שבע. מאי לא מצאו משבע דקתני בתר הכי שבע מאן דכר שמיה. אלא גרסינן הכא שבע וסתמא כר' מאיר דאמר חמש מעזרא ואילך דאי רבנן האמרי שבע מעזרא ואילך והו\"ל תשע חטאות והא דמזין עליו מכל השבע חטאות מעלה עשו בה אימא האי פרה עבוד בכשרות טפי מהאי. ובכל יום היו מזין עליו מכל השבעה משום האי טעמא ונמצא מוזה כל השבעה מהאי דכשר טפי:",
+                    "<b>ועל של יום הכפורים.</b> דרבנן ס\"ל אחד זה ואחד של יוה\"כ מזין כל השבעה ור' יוסי סבר אחד זה ואחד זה אין מזין אלא שלישי ושביעי ואתא רבי חנינא סגן הכהנים וקאמר בשל פרה כל שבעה ובשל יוה\"כ שלישי ושביעי והכי תניא בברייתא ומייתי לה בגמ' ריש יומא (דף ח'):"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומביאים שוורים וע\"ג דלתות.</b> ואף שוורים שאין כריסן רחבים שהיו יושבין על הדלתות ור\"י פליג וסבר שלא היו מביאין דלתות אלא שוורים וכריסן רחבות כדתניא בתוספתא ומביאין שוורים וע\"ג דלתות ותינוקות יושבים עליהן רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביאין שוורין המצרים שכריסן רחבות והתינוקות יושבים על גביהן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת.</b> בפתח עזרת נשים הסמוכה לחיל כדתניא בתוספתא באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקלל של אבן היו קבועים בכותל של עזרת נשים וכיסוי של אבן נראין בחיל והיינו דקתני בשלהי פרקין אחד ניתן בחיל היינו הך דבפתח העזרה:",
+                    "<b>אלא הוא נוטל ומקדש.</b> והא דבמים עשו כל הני מעלות ובאפר לא עשו. משום דאפר אינו מקבל טומאה מן התורה כלל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא היו צריכין להזות.</b> תניא בתוספתא והכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וישמעאל בן פאבי.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכבש היו עושים כו'.</b> ורבי יהודא פליג כדתניא בתוספתא:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כפתוה כו'.</b> ותניא בתוספתא וי\"מ במוכני היתה עולה. ר' אליעזר בן יעקב אומר כבש היו עושין לה שהיתה עולה בו:",
+                    "<b>ר' יהודה אומר כו'.</b> תני בתוספתא רי\"א בימין היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו ונותן בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבקעה שנאמר אל תוך.</b> אל תוך הפרה עצמה משמע:",
+                    "<b>ועמד חוץ מגתה.</b> שנאמר והשליך מרחוק משמע:",
+                    "<b>שלשה פעמים על כל דבר ודבר.</b> ותניא בתוספתא ר\"א בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן ג\"פ על כל דבר ודבר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שחור שיש בו אפר.</b> כמין אבק דק מלמעלה:",
+                    "<b>ושאין בו אפר.</b> כמין אבק:",
+                    "<b>העצם בין כך ובין כך.</b> בין שיש בו אפר כמין אבק בין שאין בו אפר כמין אבק:",
+                    "<b>היה נכתש.</b> והא דתניא בתוס' שאם קדש בעצם בלא אבק לא עשה ולא כלום. היינו בעצם עצמו בלא תערובת ומתני' על ידי תערובת עם שאר האפר:",
+                    "<b>אחד ניתן בחיל כו'.</b> תנא בתוספתא זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין ממנו. זה שניתן בהר המשחה היו כהנים מקדשין בו. זה שניתן בחיל היו משמרין אותה שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ושלא רחוץ ידים ורגלים.</b> תניא בתוספתא ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ר\"א מכשיר שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים אין קדוש ידים ורגלים אלא לפנים. ושלא בכהן גדול פסולה. תניא בתוס' שרפת הפרה והזאתה בכ\"ג ושאר כל מעשיה בכהן הדיוט שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. אותה באלעזר שהוא סגן. ושאר כל הפרות בכ\"ג דברי ר' מאיר. ר\"י ור\"ש וראב\"י אומרים אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט:",
+                    "<b>ובכלי לבן היתה נעשית.</b> תניא בתוספתא מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן עשאה בבגדי זהב ובבגד חול פסולה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזה מששית שביעי'.</b> דבעינן על כל הזיה טבילה ואם טבל להזות הזאה ששית ובאותה טבילת ששית הזה ששית ושביעית אע\"פ שחזר והזה שביעית בטבילה שביעית פסולה דהא מפסקה הזאה פסולה בין הזאת ששית לשביעית דהזאת שביעית בפסול היה שלא טבל עליה אצבעו:",
+                    "<b>משביעית שמינית.</b> שטבל טבילה שביעית להזות שביעית והזה מאותה טביל' שביעית ושמינית כשרה דהא כבר שלמו לה ז' הזאות כשרות ואף על פי שחזר והזה שמינית בטבילה שמינית והוסיף בהזאות לא פסול כיון דגמר לז' הזאות בהכשר תו לא חיישינן להוספת הזאות:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומעשיה ביום.</b> כל מעשיה עד שתעשה אפר הוא ביום ולא בלילה וכן שרפתה בלילה פסולה. והר\"ש כתב שרפתה בלילה כשרה ומתניתין לא משמע הכי אלא עד שתעשה אפר הוא ביום ותו תניא בברייתא ומייתי לה פרק ד' דיומא (דף מ\"ב) אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרים כו' אלא ביום מנין לרבות שחיטתה כו' ושרפת' כו' ת\"ל תורה כו' אמרת הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימיה אינן כשרים אלא ביום אף אני אביא שחיטתה כו' ושרפתה כו' הואיל ואין כשרים באשה כבאיש אין כשרין אלא ביום. שמעינן דשרפתה אינה כשרה אלא ביום. והא דמייתי הר\"ש מספרי חטאת הוא מגיד שנשרפת בלילה כיום טעות סופר הוא בספרי:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר מן הסדר השני.</b> אע\"פ שהחבר פותח את הכבשן אינו נוטל אלא מן הסדר השני. דחיישינן אימא הסיט ע\"ה את הסדר הראשון וא\"נ לא נגע אימא הסיט:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי.</b> דחייש נמי אסדר השני אימא הסיט ע\"ה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>במים שהן ראוין לקדש א\"צ לנגב.</b> הואיל והמטביל יודע שישא' מים בכלי הו\"ל כאילו מילא מתחלה המים הנשארין בכלי לחטאת:",
+                    "<b>אם לאסוף לתוכו גרסינן.</b> דבמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' מים הראוין לקדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקדשין בה עד שתטמא.</b> דבדלעת טהורה לא חיישינן לשמא תפלוט מים שאינן ראוין לקדש דכי נמי פליט לה טפה בטיל ברוב מים הראויין לקדש בהן הלכך לא חמירי כולי האי למיחש לשמא תפלוט אכל נטמאה דכי פליט לה טפה תטמא את כל המים חמירא וחיישינן לשמא תפלוט. ורבי יהושע סבר בטהורה נמי חיישינן לשמא תפלוט וקאמר בין כך ובין כך בין מים שאין ראוים בין מים הראוין לא יאסוף לתוכה מים מקודשים דחיישינן שמא תפלוט ובמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' ראוין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפופרת שחתכה לחטאת רא\"א יטביל מיד.</b> כגון שחתכה ממחובר ואע\"ג דבמחובר לא נטמאת וכי חתכה חתכה לשם חטאת מ\"מ משום מעלה דחטאת מחזקינן לה כטמאה לחטאת וצריך טבילה וא\"צ לטמאות' כי היכי דליהוי טבול יום ואף דר\"א סבר בכל הראוי לטמא טמא מת ולא מדרס שאינו מדף (לקמן רפ\"י) היינו שאינו מדף לטמא מדרס אבל לטמא טומאת מת במגע טמא כדפריש בתוספתא טעמא דר\"א שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה דף כג) שלא אמרו קורדם מטמא מושב כלומר לא אמרו קורדום שאינו ראוי לטמא מושב בשום מקום שאינו מיוחד לישיבה בפרה נמי לא אמרו שיהא מטמא מושב ואליבא דר\"א דקסבר אע\"ג דכמה מעלות עשו בפרה מ\"מ לחדש בה טומאה חדשה שאינו יכול להיות כלל באותו דבר אותה טומאה לא חדשו בפרה והיינו דקאמר ר\"א אינו מדף לטמא מדרס הואיל ואינו ראוי למדרס אבל לטמא במגע כטמא מת מחזקינן ליה לטמאה לחטאת הואיל וראוי לטמא טמא מת חדשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת. ורבנן סברי אף שאינו ראוי למדרס עשו מעלה בפרה לטמאו מדרס וה\"נ האי קנה לר\"א מחזקינן לה לחטאת כטמאה טומאת מת וצריך טבילה וא\"צ לטמאו עוד להכירא:",
+                    "<b>חוץ מחרש שוטה וקטן.</b> וטומטום פסול משום ספק ערל. כדתניא בתוספתא טומטום קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל. והערל פסול מלקדש. אנדרוגינוס קדושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה מלקדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא במגופת החבית.</b> ותניא בתוס' מגופה שהתקינה לכלי כשרה לקדש בה:",
+                    "<b>אין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מן הצד כו' כשרים מפני שהם עגולי' כלי.</b> שמעינן מהא שמותר ליטול ידים בכלי שמנוקב מן הצד הואיל ועגולים כלי אע\"ג דניקב מן הצד מידי דהוה אמי חטאת דחשבינן ליה כלי וליכא למימר הכא כשהמים הן למטה מהנקב אבל מה שלמעלה מהנקב לא חשיב כלי א\"כ הו\"ל למתני הלכו המים לשם פסולים כדקתני גבי עטרה של טיט שאם הלכו המים לשם פסולים משום דלאו כלי הוא אלא הכא אפילו הלכו המים לשם כשרים דלמעלה מהנקב נמי חשיב כלי וגבי נט\"י נמי ל\"ש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקדש את אחת מהן המים שבשניה מקודשין.</b> והוא שנתן אפר כש��עור כדי שיראה על שניהן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים שביניהם אינן מקודשין.</b> אבל שבצדדין מקודשין ולא להזות מהן דלהזאה פסולין דמתערבין עם המים שביניהן אלא נ\"מ במה שמקודשין שהן מי חטא' פסולין ומטמאין כמי חטאת דאי לא הוו מקודשין לא הוי מי חטאת כלל ולא הוו מטמא. א\"נ אם יכול גדלות מהצדדין מעט שלא נתערבו הן כשרין להזות בהן ובתוספתא תניא אמר רבי יוסי שתיהן אינן מקודשות פליג אמתניתין וסבר שאינן מקודשות כלל אף הצדדין ולא הוו מי חטאת לא להזאה ולא לטמא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לתוך ידו כשר מפני שאי אפשר גרסינן.</b> כלומר שמטה השפופרת לתת האפר ואחר שהטה זקפה בארץ הוי מלאכה ופוסלת אם אחר שהטה השפופרת ונתן האפר מגביהה מעט לתוך ידו כדי שתעמוד מליצא אפר מתוכה כשר מפני שאי אפשר לעשות אלא כן שאם לא יעמידה ויניחה מוטה יפול כל האפר מתוך השפופרת הלכך לא הוי מלאכה ולא פסלה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יחיד כו' ונמלך לקדשן כו'.</b> אע\"פ שנמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון שהראשונים ממנו נפסלו במילוי האחרון שהוא מלאכה בין מילוי הראשון ממנו לקידוש:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואח\"כ מילא את שלו פסול.</b> אבל אם מילא תחלה את שלו ואח\"כ מילא לחטאת ואח\"כ קשר את שלו כשר דקשירה שלו לא פסלה כיון שהוא צורך החטאת שאינו יכול לשאת אא\"כ קשורין שניהם באסל. אלא לכתחלה הוא דקושרו באסל ואח\"כ ממלא את של חטאת אבל בדיעבד לא פסל:",
+                    "מפני שאי אפשר גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם התנו ביניהן.</b> שיהא עוזר זה את זה וזה את זה ואם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו כשר שמה שעוזר את חברו הוא צורך מילוי לעצמו שאם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו וכה\"ג תניא בתוספתא גבי גדר וקצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם גדר פסול.</b> תניא בתוספתא רבי יוסי אומר הפורץ ע\"מ לגדור והתנה עמו אעפ\"י שגדר כשר וכן היה רבי יוסי אומר האוכל על מנת לקצות והתנה עמו אע\"פ שקצה כשר. כלומר אם התנה עמו שאינו מניח לו לפרוץ אלא א\"כ יגדור תיכף אע\"פ שגדר כשר שהוא צורך חטאת שאם לא יגדור מיד לא יניחנו לפרוץ ולא יוכל לילך וכן התנה עמו שלא לאכול עד שיקצה מיד אע\"פ שקצה מיד כשר שאם לא יקצה לא יניחנו לאכול ואכילה צורך חטאת חשוב שהוא מתחזק באכילה ונושא המים שאם ירעב יחלש ולא יוכל לשאת המים:"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    "<b>והטל עולה וחכמים פוסלין.</b> בתוספתא וחכמים אומרים אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>החושב רבי אליעזר אומר פסול.</b> אע\"ג דאמר רבי אליעזר אין מחשבה פוסלת בפרה (פ\"ד ג') הנ\"מ מחשבה דפוסלת בקרבן אבל מחשבה דמלאכה פסול. ורבי יהודה פליג אדמתני' דתניא בתוספתא אמר רבי יהודה והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל שר\"א אומר כשרה ורבי יהושע אומר כשישתה פסול מפני משקה פיו ואם גרגר כשר. כלומר ר\"י קאמר לרבנן והלא אין דברי ר\"א בפרה אלא להקל דאמר אין מחשבה פוסלת בפרה אלא שר\"א אומר כשרה וכו':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא יעבירם בנהר.</b> תניא בתוספתא אחד ירדן ואחד כל הנהרות חנינא בן עקביא אומר לא אמרו אלא בירדן בלבד. פי' מפני שמעשה שהיה בירדן היה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת הטהור לחטאת לא בידיו לא בגופו.</b> שאין מי חטאת מטמאין לא במגע ולא במשא אלא את הטמא לחטאת מטמא אותו לכל דבר ואע\"פ שהוא טהור לתרומה אבל את הטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו כלל לא במגע ולא במשא והני מי חטאת שנפסלו לענין טומאה ככשרין דמיין הלכך את הטהור לתרומה מטמאין אותו בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת אין מטמאין אותו לא בידיו ולא בגופו והיינו דאמרינן בגמרא מזה טהור ונושא טמא ואקשו בה מפרשים מזה דטהור היכי משכחת לה כיון דנטל בידו טמאוהו משום נושא ולדידן לא קשיא דלאו דוקא מזה דטהור אלא כל שטיהר עצמו לחטאת טהור ומזה דקאמר אורחא דמלתא קאמר סתם מזה מטהר עצמו לחטאת ונושא טמא לחטאת:",
+                    "<b>נטמאו מטמאין כו'.</b> נותנין עליהן שתי חומרות לטהור לתרומה נותנין עליו חומרי מי חטאת כשרים לטמא גופו ולטהור לחטאת נותנין עליו חומרי משקין טמאין לטמא ידיו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפר כשר כו'.</b> הני נמי כמי חטאת שנפסלו ולענין טומאה ככשרין דמיין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הראוי ליטמא מדרס מדף לחטאת.</b> האי מתניתין אכתי לא קמפרשא דין המדף אלא ברישא קא מפרש מאי הוי מדף לחטאת ומאי דלא הוה מדף לחטאת ובמתניתין דבתרה קא מפרש ליה לדין המדף מאי טומאה איכא במדף:",
+                    "<b>מדף לחטאת.</b> פי' מדף מדרס כי הא דאמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת האי מדרס דעבוד רבנן משום מעלה היינו דקרי לה מדף. וקתני כל הראוי לטמא מדרס בין טמא בין טהור ואע\"פ שהוא טהור לתרומה ולקדש עשאוהו לחטאת כמדרס דכל טומאה שיכולין לתלות שיכול להיות בה אותו הטומאה תולין בחטאת:",
+                    "<b>ואדם כיוצא בהן.</b> שהוא מדף לחטאת כזב גמור:",
+                    "<b>כל הראוי ליטמא טמא מת.</b> ולא מדרס שאינו מיוחד לשכיבה ולישיבה:",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר אינו מדף.</b> כלומר אינו כמדרס. וכדתני טעמא בתוספתא שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה כג) שלא אמרו קורדום טמא מושב. כלומר בדבר שאינו יכול להיות בו כלל אותו טומאה שאינו ראוי לכך לא אמרו בפרה לטמא אותו טומאה. הלכך הכא בין טמא בין טהור אינו מדרס שאינו ראוי להיות מדרס כלל:",
+                    "<b>רי\"א מדף.</b> אע\"פ שאינו ראוי כלל למדרס משום מעלה דפרה עשאוהו כמדרס:",
+                    "<b>וחכמים אומרים הטמא מדף.</b> תניא בתוספתא הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהור לחטא' שנשא במדף גרסינן.</b> והאי סיפא פרושי קמפרש לרישא הא דקתני מדף למאי הלכתא. וקא מפרש לה לענין משא דאי במדף היא אפילו במשא מטמא כדין מדרס:",
+                    "<b>ולגין של חטאת שנגע במדף טמא.</b> אבל במשא לא מטמא דבמדרס גמור נמי לא מטמא במשא אלא אדם כדתנן בזבים:",
+                    "<b>שנגע באוכלים ומשקים בידו טמא.</b> ואפילו הן טהורין הואיל ויכולין לבא לידי טומאת ראשון הלכך עשאן כאילו נטמאו אוכלין ומשקין במת והוי ראשון ומטמאין ידיו וקי\"ל בחטאת נטמא ידיו נטמא גופו:",
+                    "<b>וברגלו טהור.</b> שאינן יכולין להיות אלא ראשון אין ראשון מטמא אדם:",
+                    "<b>הסיטן בידו רבי יהושע מטמא.</b> אפי' הן טהורין ור\"י לטעמיה דאמר בראוי לטמא טמא מת אעפ\"י שאינו ראוי למדרס מטמא מדרס הואיל ויכול להיות בו שום טומאה ה\"נ הואיל ויכול לה��ות באוכלין ומשקין טומאה על ידי ידים במגע לטמא אדם מטמאין נמי בהיסט ע\"י ידים:",
+                    "<b>וחכמים מטהרין.</b> אפילו הן טמאין הואיל ואינן יכולין להיות אב הטומאה לעולם לא עשו אותן מדף:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"ע מטהר.</b> דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא והוו כמאן דמנחא הקלילות אארעא ובמקום טהור הוא והיינו טעמא דמטמא בסיפא והיינו דמטהר הכא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לגין של חטאת שנגע כו' של חטאת טמא.</b> דלגין של תרומה טמאין לחטאת ומטמאין ללגין של חטאת בנגיעתן ונטמאו הלגין של חטאת ומטמאין את מי החטאת שאין מונין ראשון ושני בחטאת וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו וחזרו מי חטאת ומטמאין את הלגין ונעשו ראשון כדין נוגע במי חטאת והוי ראשון לכל דבר אפילו לתרומה:",
+                    "<b>ושל קדש ושל תרומה טהורין.</b> הואיל ולא נגעו אלא בראשון שהלגין של חטאת ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה:",
+                    "<b>שניהן בשתי ידיו שניהן טמאין.</b> שנטמא האדם מלגין של תרומה שנגע בהן ונטמא בנגיעתו בהן וטהור לתרומה טמא לחטאת וכיון שנטמא האדם ממגע לגין של תרומה מטמא את הלגין של חטאת ולגין מטמאין את המים שאין מונין ראשון ושני לחטאת. והואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאום משום נושא מי חטאת שכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו והנושא מי חטאת מטמא בגדים וכלים במגע בשעה שנושאן כדתנן ר\"פ כלים ומטמא הלגין של תרומה במגע בשעה שנושא את מי החטאת והלגין של תרומה נעשו ראשונים שהוא בשעה שנושא את מי חטאת הוי אב הטומאה כל זמן שלא פירש כדתנן בפ\"ב דזבים כל המטמא בגדים בשעת מגעו כל זמן שלא פירש הוי אב הטומאה וחזרו הלגין של תרומה שנעשו ראשון ומטמאין את התרומה:",
+                    "<b>שניהם בשתי ניירות שניהן טהורין.</b> הואיל ונייר מפסיק בין לגין של תרומה לידיו ולא נגע בהלגין ולא נטמא האדם ועדיין הוא טהור לחטאת כמו שהיה והטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו לא במגע ולא במשא כדאמרן בשלהי פרקא דלעיל הלכך שניהם טהורין:",
+                    "<b>של חטאת בנייר כו' שניהן טמאין.</b> של חטאת טמא אף ע\"ג דנייר לא מקבל טומאה כלל הואיל ושל תרומה בידו נטמא במגע לגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במשא כדתנן בפרקא דלקמן מתניתין ו' כל הטעון ביאת מים כו' בין מד\"ס מטמא את מי חטאת במגע ובמשא והכי נמי הא טעון ביאת מים מד\"ס הואיל ונגע בלגין של תרומה שהן טמאין לחטאת. ושל תרומה טמאין הואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאוהו משום נושא מי חטאת ונעשה אב הטומאה כל זמן שלא פירש ומטמא הלגין של תרומה בשעה שנושא את מי החטאת להיות ראשון וחוזרין ומטמאין את התרומה:",
+                    "<b>של תרומה בנייר כו' שניהן טהורין.</b> הואיל ולא נגע בהלגין של תרומה ולא נטמא ואין מי חטאת מטמאין אותו משום דטהור לחטאת הלכך שניהן טהורין:",
+                    "<b>ר\"י אומר של חטאת טמא.</b> בין שניהן בשתי ניירות בין של תרומה בנייר. ר\"י לטעמיה דאמר הסיט בידו אוכלין ומשקין נטמא אע\"פ שאין ראויין לטמא אדם בכך כדאמרן התם ה\"נ נטמא האדם כשהסיט בידו את הלגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במגע ובמשא. אבל של תרומה טהור הואיל ונייר מפסיק ולא נגע בהן ובמשא אינו מטמא כדתנן בפ\"ב דזבין כל הטעון כבוס בגדים שאינו מטמא אלא במגע אבל לא במשא אפילו לא פירש:",
+                    "<b>היו נתונין ע\"ג הארץ כו' של חטאת טמא.</b> הואיל ונגע בלגין של תרומה טמאוהו ומטמא לשל חטאת ולהמים דאין מונין בו ראשון ושני וחזרו מי חטאת ועשאוהו ללגין ראשון לכל דבר:",
+                    "<b>ושל תרומה טהורה.</b> דמי חטאת לא טמאוהו להאדם דהא בלגין הוא דנגע ולא במים עצמן והלגין ראשוני' הן ואין אדם מקבל טומא' אלא מאב הטומאה וטהור הוא לקדש ולתרומה:",
+                    "<b>הסיטן.</b> את שניהן ר\"י מטמא לשל חטאת לטעמיה. דמטמא אף בהיסט כדאמרן אבל של תרומה טהור דאינו מטמא בהיסט אע\"פ שלא פירש כדאמרן:",
+                    "<b>וחכמים מטהרין.</b> שאין הלגין של תרומה מטמאין אותו בהיסט הואיל ואין ראויין לטמא בהיסט כלל:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת גרסינן:</b>",
+                    "<b>נשפך לחטאת.</b> הואיל ואין בהן קדושה אלא טהרה לכך נשפך:",
+                    "<b>הרפפות.</b> רפפות הן השנויין בפ\"ג דזבים שנסטו בזב מחמת שהן רפויין ויש מהן טהורין ויש מהן טמאין כדקתני התם והרעדות הן השנויין בפ\"ד דזבים שהקיש הזב עליהן ונפלו מחמת הרעדה ויש מהן ג\"כ טמאין וטהורין. וקאמר ת\"ק הכא הרפפות הטהורין בזב טהורין לכל דבר לקדש ולתרומה ולחטאת וה\"ה רעדות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת וחדא מיניה נקט ואתא ר\"א וקאמר הרעדות טמאין לחטאת רפפות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת שאינו ניכר בהם ההיסט אבל רעדות דקתני התם טהורין טמאין לחטאת הואיל וניכר בהן שמכחו שהקיש בהן הוא דנפלו. ומדר\"א נשמע לת\"ק דקסבר ה\"ה רעדות:"
+                ],
+                [
+                    "<b>והאוכלה חייב מיתה.</b> שנטמא האדם מהדבלה של תרומה שטמאה לחטאת ונעשה טמא לחטאת. וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו לכל דבר ונמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף וחייב מיתה לאו דוקא דהא תרומה טמאה הוא אלא איסור חיוב מיתה קאמר וכה\"ג אשכחן בכמה דוכתי:",
+                    "<b>אין בה כביצה כו'.</b> לא גרסינן לה דאם אין בה כביצה אין האוכלה חייב מיתה. דהא לא נטמא בפחות מכביצה והוי טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו ולאו אוכל תרומה בטומאת הגוף הוא:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר בטהורה המים טהורים.</b> כדתניא בתוספתא ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת מזה מי חטאת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין לאחר ביאתו חייב.</b> וברישא דקתני ואסור על ביאת מקדש ולא קתני חייב כדקתני הכא. דהתם כללא קאמר כל הטעון ב\"מ מד\"ת ויש דטעון ביאת מים מד\"ת ואינו חייב על ביאת מקדש כגון כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכיוצא בו. אבל הכא לאו כללא דחיובא קאמר אלא נחית לאשמעינן דלא שאני לן בין לפני ביאתו לאחר ביאתו וכל הני דחייב בהו לפני ביאתו מחייב נמי לאחר ביאתו ואי איכא דפטור לפני ביאתו נמי פטור:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את מי החטאת.</b> מים המקודשין באפר:",
+                    "<b>ואת אפר החטאת.</b> אפר בלא מים:",
+                    "<b>ואת המזה מי החטאת.</b> וכל הטהור לחטאת:",
+                    "<b>במגע ובמשא.</b> בין שנגע בהן הטעון ביאת מים בין שנשא אותן. וטמא שנשא את הטהור דמטמא לא אשכחן לה בשאר מילי אלא בזב שנשא את הטהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל טהורה לא יזה.</b> מאי טהורה טהורה לחטאת הלכך אם הזה כשר. ולכתחלה לא יזה מפני שמפסיד את התרומה ואע\"ג דטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו מ\"מ הו\"ל מפסיד את התרומה שיכול לבא לידי הפסד שמא יארע בו פסול לחטאת ונמצא מי חטאת מטמאין אותו:",
+                    "<b>אלו הן היונקות גבעולין כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו תמרות שלא הנצו כל עיקר דר\"מ וחכ\"א כו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>כשר לטהר בו את המצורע.</b> וקמ\"ל דמצורע לא פסיל ביה מלאכה שעשה בהאזוב:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>טובל ומעלה כדרכו.</b> ולא חיישינן שמא יספג ויקנח מצדדי הכלי ותנן בסיפא ובלבד שלא יספג:",
+                    "<b>רי\"א הזיה ראשונה.</b> דבהזיה ראשונה לא חיישינן שמא יספג קצת דא\"נ יספג קצת יבלע באזוב וכי מזה ממי טבילה מזה אבל בהזיה שניה חיישינן כי טבל בתוכה האזוב שמא יסחט לתוך המים ממה שספג בראשונה וכדתניא בתוספת' אבל לא הזאה שניה מפני שהמים נסחטין דברי ר\"י:",
+                    "<b>לפניו והזה על צדדין שלפניו הזייתו כשרה.</b> ותניא בתוספתא לאחריו והזה על הצדדין שלאחריו הזייתו כשרה:",
+                    "<b>מדעתו ושלא מדעתו.</b> ותניא בתוספתא בין ער בין ישן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתכוין כו'.</b> אם נתכוין להזות על דבר הראוי להזאה שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כלל שאינו מקבל טומאה כמו בהמה דסיפא:",
+                    "<b>אם יש באזוב לא ישנה.</b> כלומר לא ישנה לא יזה עוד ממים הנשארין באזוב דנפסלו המים מלהזות בהן עוד הואיל והזה על דבר שאינו ראוי להזייה והכי תניא בתוספתא לשם דבר שהוא ראוי להזייה והזה על דבר שאינו ראוי להזייה על הע\"א ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפין טמאים ופסולין מלהזות אם יש באזוב לא ישנה:",
+                    "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה.</b> שאינו ראוי להזאה:",
+                    "<b>והזה על דבר שמקבל טומאה.</b> ואע\"פ שאינו צריך להזאה שלא נטמא אלא שהוא ראוי להזאה שהוא מקבל טומאה:",
+                    "<b>אם יש באזוב ישנה.</b> ישנה ויזה ממים הנשארין באזוב שלא נפסלו מלהזות בכוונתו הואיל והזה על דבר הראוי להזות:"
+                ],
+                [
+                    "פטור הואיל וספק טומאה ברה\"ר לא הו\"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דא\"נ אית בה ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור והו\"ל אנוס ופטור אבל ברה\"י הו\"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכנפיו גרסי'.</b> ואפילו נגע הקרדום במת והוא אבי אבות הטומאה והקרדום עושה כנפו האחד אב הטומאה וכנף הב' נעשה ראשון ואינו מטמא אדם:",
+                    "<b>אע\"פ כו' טהור.</b> ואע\"פ שמצותן ומשאן באין כאחד טהור הואיל ולא נשאן קודם שנעשה מצותן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כוש של רובן.</b> הן כמו צמר שיש בין קליפה של עץ ובין העץ ואותו טוין בכוש:",
+                    "<b>לא על הכוש ולא על הפיקה.</b> אלא על עיקר הכלי:",
+                    "<b>אף החדוקות.</b> גרסינן בדלי\"ת וקרוחות הן הידות שתוחבין אותן בבית יד של כלי שהוא חלול בפנים ומשימין היד בחלל הבית יד שבכלי. וחדוקות הן שהידות חלולין בפנים ותוחבין את הבית יד של כלי בחלל הידות:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקרן של כליכה.</b> גרסינן בכ\"ף:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מטומטום.</b> ובקידוש לא קתני טומטום. דפשיטא ליה הואיל וספק ערל הוא וערל פסול לקידוש וכדאמרן התם. אבל להזאה ערל כשר צריכה לי' למתני טומטום:",
+                    "<b>והאשה.</b> הואיל וגבי קדוש קסברי רבנן אשה כשרה וקטן פסול הלכך גבי הזאה אשה פסולה וקטן כשר ור\"י דפליג התם בקידוש וסבר אשה פסולה וקטן כשר פליג נמי בהזאה וקסבר דאשה כשרה וקטן פסול כדאמרינן ביומא דמשמע מוציא מיד משמע. ובתוספתא דמייתי רבוותא דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן ור\"י מכשיר בקטן ט\"ס הוא וה\"ג הכל כשרין להזות חוץ מחש\"ו דברי ר\"י. שר\"י מכשיר באשה ופוסל בקטן וניחא הא דיומא ולא קשיא מידי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום.</b> כלומר טובל בליל שמיני אחר הזאתו ומזה ביום שלפניו שהוא יום שביעי דקודם הזאתו ודאי אין טובל כדכתיב וחטאו והדר יכבס בגדיו ורחץ. והא דקתני טובל בלילה ומזה ביום ולא קתני כסדרו מזה ביום וטובל בלילה משום לסיומי ביה שאין מזין אלא עד שתנץ החמה:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה פרה",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,328 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ושורפין עליה את התרומה.</b> אם האדם האוכלה נגע בתרומה שורפין את התרומה. וכן אם היא עצמה נגעה בתרומה שורפין את התרומה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכנפים והנוצה מיטמאות.</b> כנפים הן הנוצות הגדולות והנוצות הן הקטנות הדבוקים לגוף ומיד כשנעשה נבלה מיטמאות הכנפים והנוצה מדין יד:",
+                    "<b>ומטמאות.</b> אחרים כדין יד שמוציא טומאה לטמא אחרים:",
+                    "<b>ולא מצטרפות.</b> דקי\"ל יש שומר לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה אלא הוא כיד כדאמרינן בחולין. והכא אפילו לטומאה קלה אין מצטרפות. דכל עצמה של טומאה קלה שמטמאה אינו אלא משום שסופו לטמא טומאה חמורה הלכך אין שומר לה אלא הוא כיד וכל שהוא יד מיטמא ומטמא ולא מצטרף כדתנן בעוקצין. אבל בעוף טמא דסיפא וכן בשאר עוף טהור מצטרפת לטומאת אוכלין דהוה טומאה קלה ולטומאה קלה יש שומר ושומר מצטרף כדתנן בעוקצין:",
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת.</b> מפני שנאכלת עמה:",
+                    "<b>החרטום.</b> היא הקרום שתחת העצם והצפרנים המובלעין בבשר מצטרפים שנאכלין עמה והוה אוכל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>צריכה מחשבה.</b> אפילו בשווקים שאינו מיוחד לאכילה כלל:",
+                    "<b>ואין בה כזית בבית הבליעה.</b> דס\"ד הא דצריכה כחצי פרס לפסול את הגויה בשכבר נאכל והיא בגויה אבל אם עודה בבית הבליעה אפילו כזית מטמא קמ\"ל:",
+                    "<b>אבל שורפין עליה את התרומה.</b> אם אכל כחצי פרס ונגע בתרומה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>והרוטב.</b> לא רוטב לבד אלא שנקלף בה מן הבשר קצת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפלו שניהן כאחד.</b> ואפילו לא נפלו במקום אחד אלא זה מצד זה וזה מצד אחר מצטרפין כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא באהלות (פ\"ג) בכל הטומאו' שנחלקו דמצטרפין:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ככרות הקדש כו'.</b> נטמאת אחת מהן בשרץ כו' בתרומה כו'. כדתנן (פ\"ב ו') השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קודש. שכל הפוסל את התרומה כגון שני מטמא משקה חולין ותרומה להיות תחלה וכל הפוסל את הקדש כגון שלישי שעושה רביעי בקודש מטמא משקה קדש להיות תחלה אבל שלישי בתרומה אינו מטמא משקה תרומה משום שאינו פוסל את התרומה דאין שלישי עושה רביעי בתרומה והכא נטמאת אחת מהן בשרץ דתנן לאו דוקא שרץ אלא אפילו נטמאת אחת מהן בידים נמי כולן טמאות דהראשונה נעשה שלישי מחמת ידים ומטמאה המשקין שבתוכה להיות תחלה שכל הפוסל בקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה וחזרו המשקין ומטמאין את הככר להיות שגני ומטמא הככר השנייה להיות שלישי וחזרו הככר השניה ומטמא המשקין שבתוכ' להיו' תחל' והמשקין מטמאין אותה להיות שני והיא מטמאה את הככר השלישית להיות שלישי וחזרה השלישית ומטמאה להמשקין שבתוכה להיות תחלה והמשקין מטמאין אותה להיות שני וכן עד אלף ככרות כולן טמאות. ושרץ דקתני משום תרומה דאפילו נטמאת אחת מהן בשרץ מטמא שנים ופוסל אחד. דהראשונה נעשית ראשון מחמת שרץ וכן המשקין שבתוכה ראשון ומטמאה את הככר השנית להיות שני וחזרה השנייה ומטמא המשקין שבתוכה להיות תחלה והככר שני כמות שהיתה ופוסלת את הככר השלישי להיות שלישי ושוב אינה מטמאת את המשקין שבתוכה דשלישי אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא משקה תרומה (והכי תניא בתוספתא ככרות הקדש בתוך גומותיהם מים המוקדשין נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות בתרומה מטמא שנים ופוסל אחד בחולין מטמא אחד ופוסל אחד אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא אלא קדש בלבד. כלומר והיינו טעמא דכולהו וכדאמרן):",
+                    "<b>אם יש ביניהם משקה טופח כו'.</b> שהככר הראשונה שנגעה בשרץ נעשה ראשון ומטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקים מטמאים את הככר השני להיות שני והשני מטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקה עושה את הככר השלישית שני והשלישית עושה את המשקה טופח תחלה וכן עד כולן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חוץ לקדרה במקום הנגוב, כצ\"ל:",
+                    "<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו הוא טמא והכל טהור כצ\"ל.</b></b> ומהכא שמעינן אוכלי' ליטמא עצמן ומשקים לטמא אחרים בכל שהוא. ואוכלים לטמא אחרים. הוא דצריך כביצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר כו'.</b> תניא בתוספתא א\"ל רבי יהושע לר\"א היכן מצינו טומאה בתורה שהיא עושה טומאה אחרת כיוצא בה שאתה אומר ראשון עושה ראשון א\"ל אף אתה אומר שני עושה שני א\"ל מצינו שהשני מטמא את המשקה לעשות תחלה והמשקין מטמא את האוכלין לעשות שני אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום:",
+                    "<b>בחולין שנעשו לטהרת תרומה.</b> וטהרתה טומאה היא אצל הקודש והוי השלישי כראשון וכדתנן לקמן (י'). ובתרומה ממש לא קתני דבהיתר קמיירי אבל תרומה טמאה דאיסור הוא לא קמיירי. ובחולין גרידא לא קתני דשלישי שלו הוי ראשון לקדש והאוכלה שני. משום דחולין גרידא נאכל בנזיד הדמע כדקתני בסמוך ואנן תנן ולא שני לתרומה דאם נגע בה לא פסלה ודייקינן בגמרא הא שלישי לתרומה מיהא הוי למיפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין גרידא אפילו שלישי לתרומה לא הוי דהא שלישי דחולין גופא נאכל בנזיד הדמע ולא מיבעיא האוכל שלישי לחולין דלא פסול גופו לתרומה. ובחולין שנעשו על טהרת קדש לא קתני דאוכל שלישי שלו לא הוי שני לקדש אלא רביעי לקדש. וכי תימא אוכל שלישי בחולין שנעשה על טהרת הקדש נמי ליהוי שני לקדש מידי דהוה אאוכל שני דנעשה שני לתרומה לרבי יהושע משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין כדקתני בתוספתא הכי נמי מצינו שלישי לקודש עושה שני לקודש על ידי משקין דכל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחלה והמשקין מטמאין את אוכלי קדש להיות שני. תירץ רבי יהושע כמאן דאמר חולין שנעשו ע\"ג קדש הרי אלו כחולין כדתנן לקמן בשלהי פירקין. ולא מטמא משקה קדש להיות תחלה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשון שבחולין טמא ומטמא.</b> האי מטמא היינו פוסל שהוא עצמו טמא ופוסל שני בחולין:",
+                    "<b>השני פסול גרסינן:",
+                    "ולא מטמא.</b> דאין שני עושה שלישי בחולין:",
+                    "<b>והשלישי נאכל בנזיד הדמע.</b> אם נתערב שלישי של חולין בתרומה נאכל שאין שלישי בחולין אפילו לגבי תרומה. ואע\"ג דבגדי אוכלי חולין מדרס לתרומה בגדו הוא דהוי מדרס אבל האוכלין של חולין אינן טמאין לתרומה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומטמאים.</b> היינו פוסלים שהראשון מטמא והשני פוסל:",
+                    "<b>השלישי פסול.</b> גרסינן:",
+                    "<b>והרביעי נאכל בנזיד הקדש.</b> בתרומה שנעשו על טהרת הקדש כדמפרש לקמן (ו) אבל נעשו על טהרת תרומה מטמאין את הקדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרביעי פסול גרסינן:",
+                    "<b>והחמישי נאכל בנזיד הקדש.</b></b> משנה שאינה צריכה היא דחמישי עצמה קדש היא אלא איידי דקתני ברישא בחולין ותרומה קתני נמי הכא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר פליג בתרתי.</b> חדא דס\"ל אפילו חולין טהורין הן כקדש ולא מיבעיא תרומה ולית ליה דטהרת תרומה ולא מיבעיא טהרת חולין טומאה היא אצל הקודש. ועוד דס\"ל שלישי בחולין לפסול קודש. ואע\"ג דטהרתה כטהרת הקדש מ\"מ פוסל קודש אלמא איכא שלישי בחולין ורבי יהושע סבר שלישי בחולין נאכל בנזיד הדמע דליכא שלישי בחולין כלל אלא לקודש הוא דטמא משום דכל טהרתו טומאה היא אצל הקודש והוי כאילו נגע בשרץ:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>קרשו הרי אלו שניים.</b> ואפילו כביצה מכוון דראשון ראשון שנקרש נוגע באותה טפה שלא נקרש ואוכלין ליטמא עצמן מיטמאין בכל שהן. ומשקין אף לטמא אחרים בכ\"ש וטפה אחרונה שנקרשה באחרונה טמאה משום חבור דהוי גוש אחד כדתנן גבי מקרצות נושכות זו בזו בשלהי פ\"ק (ז' ח'):",
+                    "<b>חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור.</b> דפרחה טומאה מיניה דיצא מהן תורת אוכל ואין למשקה זה מי שיטמאנו דמכי יצתה טפה ראשונה ליכא כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>השמן תחלה לעולם.</b> ואפילו נקרש עדיין בלחותו הוא עומד וכן אם חזר ונמוח הרי הוא תחלה כאילו לא נקרש וכן פי' הרמב\"ם:",
+                    "<b>אם היו פרודין כו'.</b> שכל טפה וטפה שיצתה מכל פרוד ופרוד נשרף ונבלע בתנור ולא נתחברו המשקין וכל טפה נגע בפרוד פחות מכביצה. אבל אם לא היה נבלע כל טפה בתנור ונתכנסו ונתחברו המשקין כאחד מיטמאין המשקין מהפרודין שיש בהן ביחד כביצה והמשקין כולן אחד הן ונגעו באוכלין כביצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>זב שחלב כו' שכיון שיצאה טפה הראשונה.</b> טפה ראשונה לאו דוקא דכל טפה וטפה נטמאת במשא כטפה הראשונה אלא איידי דאינך נקטיה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכל הפקח.</b> לאתויי סימא ואע\"ג דלא ידע ספיקו טמא דהא יש בו דעת לישאל. וכדתניא בתוספתא הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טמא מפני שיש בהן דעת לישאל:",
+                    "<b>וכל שאין בו דעת לישאל.</b> כגון חמור וכלים וכדקתני סיפא וכן חמור בין הקברות כו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן חמור בין הקברות.</b> כדתניא בתוספתא חמור שהיה עומד במקום טהרה ואפשר לו לעבור במקום הטומאה כלים שע\"ג טהורין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיתנגב.</b> מעצמו:",
+                    "<b>שהוא פקח.</b> תניא בתוספתא רבי אלעיא אמר משום ראב\"י בכלב הרי זה טהור שהוא אומר בכל שעה משקין מצויין ואין בכל שעה אוכלין מצויין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפתח בין הככרות ככר בין המפתחות גרסינן ברישא מפתח ולא גרסינן לבין בלמ\"ד.</b> דס\"ל בין טומאה בין טהרה הנזרקת ספיקו טהור כדתניא בתוספתא כל הנתלין וכל הנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין וכל הנזרקין ספיקן טהור. והא דקתני הזורק טומאה אפילו זורק טהרה אלא איידי דפתח במפתח בין הככרות דהוא זריקה דטומאה נקט הזורק טומא':",
+                    "<b>רי\"א כו'.</b> ס\"ל לא בעינן קביעת מקום אלא לטומאה אבל טהרה אפילו נזרקת טמא. אבל משום דעת לישאל בין לת\"ק בין לר\"י הואיל ונזרקה ע\"י אדם הוה ספק טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקו טהור.</b> מפני שני דברים שאין לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקן טהור.</b> ואע\"פ שיש בהן דעת לישאל הואיל ואין לטומאה מקום:",
+                    "<b>היו מנקרים כו' ספיקו טמא.</b> שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק אדם טמא.</b> שיש בו דעת לישאל ויש לטומאה מקום דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום:",
+                    "<b>ספק כלי טהור.</b> ואע\"פ שיש לטומאה מקום טהור שאין בו דעת לישאל. וקתני הכא כולהו בבי ברישא קתני שרץ בפי החולדה ומהלכת שאין בו דעת לישאל ואין לטומאה מקום והדר קתני השרץ בפי החולדה ועברו בין הטהורים שיש בהן דעת לישאל ואין לטומאה מקום ספיקן טהור והדר קתני מנקרין שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל וכן במת ספק אדם ספיקו טמא והדר קתני ספק כלים במת שיש לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל ספיקן טהור:",
+                    "<b>הממלא בעשר דליים.</b> שמילא בעשרה דליים מן הבור זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מן הדליים הוא טמא וכולן טהורין ולא חיישינן שמא היה השרץ בבור ונטמאו כל הדליים בנגיעתן בשרץ בבור אלא אמרינן כאן נמצא כאן היה ובאותו דלי שנמצא היה בו השרץ. והשרץ שבאותו דלי לא טמא המים שבבור כששואב בו דמים מחוברים לא מיטמאי:",
+                    "<b>העליון טהור.</b> דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ואמרינן כאן בתחתון נמצא כאן היה ולא היה בעליון כלל אבל אם נמצא שרץ בעליון התחתון טמא דמחזקינן טומאה משעה לשעה ואמרינן מקודם שעירה היה בו השרץ:"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ספק הרוקין.</b> ולא גרסינן הנמצאין דאפי' שוטה אחת בעיר או כנענית או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין כדתנן לקמן (פ\"ה ח). על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. כדפי' בתו' פרק קמא דשבת (ט\"ו ב) דכשהן זה אצל זה ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רש\"א כו' ובקרקע טהור.</b> דבקרקע מקוה הוא דשיעור מקוה מן התורה לכלים ברביעית ומקוה טהור הוא דכתיב אך מעין ובור וגו' יהיה טהור:",
+                    "<b>רי\"א ספק ירידתו טמא.</b> כדתניא בתוספתא רי\"א ספק ירידתו טמא מפני שהמים עולין וא\"א לו שלא ליגע. ספק עליתו טהור מפני שהמים דוחפין אותו לצדדין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע כו' ספיקו טמא.</b> הואיל וזרקה אדם הוה טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל. ולא דמי להא דתנן בריש פרקין הזורק טומאה ממקום למקום טהור דספק טומא' הנזרקין טהורין מפני שאין לטומאה מקום דהתם שזרקה למקום אחר דרך בין הככרות שעברה הטומאה דרך בין הככרות לחוץ ואין מקום לטומאה. אבל הכא בזרקה לבין משקין טהורין שתנוח שם ונשארה בין המשקין ועדיין גם הספק במונח אם נגע לאחר שהונחה שם ויש מקום לטומאה והיינו דגרסינן התם בין הככרות שזורק למקום אחר דרך בין הככרות והכא קתני לבין משקין טהורין שזורק לשם שתנוח שם וכן במקל דסיפא טהור משום דלטמא טהור אבל משום ספק נזרקין הוה טמא שזרקה לבין הככרות שתנוח שם ועדיין הספק לאחר שנח אם נגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> כיצד שתי חביות כו'. הא דנקט רבי יוסי בבא חדתא ולא ניחא ליה בבא דנקטי רבנן מקל שהיה בראשו משקין טמאין וסברי רבנן טהור ואיהו לימא בהאי בבא שספק לטמא אוכלין טמא. משום דהתם אפי' ר\"י מודה דטהור כדתניא בתוספתא מקל שהיה בראשו משקין טמאין לא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים כו' כלומר ר\"י ור\"ש דתני לעיל בתוספתא דסברי לטמא אוכלין טמא. ולא מטעמא דרבנן קסבר ר\"י התם טהור משום דספק משקין לטמא טהור אלא ר' יוסי קסבר נזרק אין בו דעת לישאל הוא ואע\"פ שנזרק ע\"י אדם לא הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם הואיל וזרקו ולא הניחה אדם. ונקט כיצד שתי חביות שאדם נוטל ולש את העיסה בידים והוי יש בו דעת לישאל:",
+                    "<b>לאוכלין טמא ולכלים טהור.</b> שעשה העיסה בכלי. וקמ\"ל שאותן המשקים עצמן להעיסה מטמאין מספק ולכלי שעשה בו העיסה אין מטמאין מספק:"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שנפלו על ראשו ורובו כו'.</b> בנפילה גזרו ג\"כ על טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובים אבל בביאה לא גזרו אלא על טבול יום אבל טהור גמור בביאה לא גזור. כדפי' בתוספות פ\"ק דשבת (יג ב) דמעשה שהיה בטבול יום בנפילה היה כדאמרינן שהיו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין ואחר טבילה היו נותנין עליהן מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וגזרו עליהן טומאה. וגזרו נמי על טהור גמור בנפילה כדאמרינן התם דאי לא הא לא קיימא הא מיהו בטהור גמור לא גזור אלא דומיא דמעשה שהיה בנפילה וכן גזרו נמי על טבול יום בביאה אבל טהור גמור בביאה לא גזור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר\"ע מטמא.</b> דכי אמרינן ספק ר\"ה טהור הנ\"מ דספיקא תלוי ברבים וכי מטמאינן ליה מספק מטמאינן נמי לרבים בהדיה כגון רבים שהלכו אצל הטומאה והספק בכולן אם נגעו וספק שהוא על רבים טהור אבל הכא דליחיד הוא דהוי ספיקא אם נגע ולא לרבים לא שאני לן בין רה\"י לר\"ה והיינו דר\"י מטמא בכולן דס\"ל כר\"ע ומטהר בשביל שדרך בני אדם להלוך והו\"ל הספק לרבים שמא הלכו באותו שביל ואין דרכם ליגע ולא הוי הספק אלא ליחיד זה שנגע ולא לרבים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם לא טהר בינתיים הראשונות טהורות.</b> גרסינן. והשניות ישרפו. דרישא דאלו ואלו תלויות ליכא למיתלי בחדא טפי מחברתה. וליטהר תרוייהו אי אפשר. דחדא ממ\"נ טמא ולא ידעינן הי מינייהו הלכך אלו ואלו תלויות אבל הכא דשניות ישרפו ודאי דממ\"נ טמאין תלינן הטומאה בשביל האחרון והראשונות טהורות כדין ספק ר\"ה דטהור. והכי תניא בתוספתא הלך בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות והשניות ישרפו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם לא טבל בינתים הראשונות טהורות.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נגע בא' בלילה כו' וחכמים מטמאין.</b> בלא ראהו חי מבערב אבל ראהו חי מבערב מודים חכמים לר\"מ שהוא טהור כדתניא בתוספתא נגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ובשחר מצאו מת ר\"מ מטהר שספק ר\"ה טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר\"מ שאם ראהו חי מבערב אע\"פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק ר\"ה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוטה.</b> בקמץ שהיא נקבה:",
+                    "<b>או כנעני.</b> גרסינן שהוא זכר דגזרו על הכנענים שיהיו כזבין לכל דבריהן:",
+                    "<b>או כותית.</b> שבנות כותים נ��ות מעריסתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמן הוא ע\"י עצמו כלומר כדתניא.</b> בתוספתא ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יעשה לעצמו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רש\"א ר\"ה מפסקת.</b> כדתניא בתוספתא ר\"ש מטהר את הראשונה שהיה ר\"ש אומר ר\"ה מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברה\"י וחיה בר\"ה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא עומד כו'.</b> דסבר ר' יהושע ספק ר\"ה שאמרו טהור לא אמרו אלא כשהטומאה והטהרה עוברין ברה\"ר אבל אם א' עומד בין הטמא ובין הטהור הו\"ל העובר נמי כאילו הוא ברה\"י וספיקו טמא. וכן הטומאה ברה\"י וספיקו ברה\"ר או איפכא ר\"י מטמא הואיל ואחת היא ברה\"י וחכמים מטהרין הואיל וא' היא בר\"ה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נכנס לבקעה כו' ר\"א מטהר.</b> איצטריך דסד\"א מבוי וחצר הוא דמטהר ר\"א ספק ביאה הואיל ואיכא מחיצות ביניהן אבל בקעה דליכא מחיצות מפסיקות ביניהן אפי' ר\"א מודה קמ\"ל דאפילו בהא מטהר ר\"א ספק ביאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>השבילין המפולשין לבורות כו' רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה.</b> ור\"א פליג כדתניא בתוספת' רא\"א בזמן שהן מפולשין לרה\"ר לכך ולכך ואם אינם מפולשין רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בקעה בימות החמה כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן ימות החמה משתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה השניה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסילקי.</b> הוא חצר גדולה שיש לה שני פתחים זה כנגד זה אלא שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה:",
+                    "<b>רי\"א אם עומד הוא בפתח הזה ואינו רואה את הנכנסין והיוצאין גרסי'.</b> דכי אינו רואה הוי מקום סתירה ורה\"י הוא לכך ולכך ואם לאו שהוא רואה רה\"י לשבת ורה\"ר לטומא' והכי תניא בתוספתא כדבעינא למימר קמן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרן.</b> פרן הוא חצר גדולה דומה לבסילקי אלא שפתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדתניא בתוספתא ובאמצע לר\"ה ר\"ה לטומאה אפילו לר\"י הואיל ומכוונין זה כנגד זה לא הוי מקום סתירה דהא רואה את הנכנסין והיוצאין ובצדדין פליג ר\"מ כיון שפתחיהן מכוונין הן ויכולין להלך באמצע ואין מקיפין לצדדין כלל הוי רה\"י לכך ולכך. והכי תניא בתוספתא בסילקי שיש לה שני פתחים זה כנגד זה כו' רי\"א אם עומד בצד זה ורואה הנכנסין והיוצאין בצד הלז רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ואם לאו רה\"י לכאן ולכאן בסילקי שיש לה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה האמצע שלה רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה הצדדין רה\"י לכאן ולכאן דברי ר\"מ וחכ\"א אחד הצדדין ואחד האמצע רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ומודה ר\"מ לחכמים בבסילקי שאין שני פתחים מכוונים של זה כנגד זה כגון חצר בית גדי וחמתה שאחד האמצע ואחד הצדדין רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה. כלומר הואיל ואין מכוונין מקיפין בה לצדדין ולא הוי מקום סתירה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חצר.</b> הוא חצר קטנה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה ולא פליג רבי יהודה כי היכי דפליג בבסילקי משום דהכא חצר קטנה ואם עומד בפתח הזה ודאי רואה את הנכנסין והיוצאין וברואה אפי' ר\"י מודה שר\"ה לטומאה. ור\"מ נמי לא פליג בחצר בצדדין הואיל ואין מכוונין מקיפין בה רבים לצדדין כדתניא בתוספתא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והחיצונות טמאות.</b> שמא נטלן ע\"ה לראותן ונגע באוירן:",
+                    "<b>א\"ר יוסי בד\"א במותרות.</b> דחיישינן שמא נטלן ע\"ה לראותן:",
+                    "<b>אבל באגודות הכל טהור.</b> שאינו יכול ע\"ה ליטלן הואיל ואגודות הן זה בזה:",
+                    "<b>המוסר מפתחו לע\"ה הבית טהור.</b> ור\"ש פליג דתניא בתוספתא רש\"א המוסר מפתחו לע\"ה הבית טמא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ער ומצאו ער.</b> טהור שמתיירא ליגע שחושב שבעה\"ב משמרו כיון שהניחו ער:",
+                    "<b>ישן ומצאו ישן.</b> לא חיישינן שמא עמד וחזר וישן הואיל ומצאו כמו שהניחו:",
+                    "<b>ישן ומצאו ער הבית טמא.</b> שאינו מתירא ליגע שחושב שבעה\"ב אינו משמרו הואיל והניחו ישן סובר בעה\"ב עדיין ישן הוא ואינו משמרו וחיישינן שמא נגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המניח אומנים כו' טמא.</b> דסמכי דעתי' דבעה\"ב לא משמר לה דמימר אמר בעה\"ב אומנים במלאכתן עוסקין ותו לא מיסתפי למינגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת ממשמשת.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והסיע את לבו מלאכול.</b> הכא לענין טהרת התרומה קמיירי ר\"י מטהר את התרומה ולא חיישינן שמא נגע בהן ע\"ה שדרך טמאין פורשין ממנו וממאכליו וסיפא לענין טהרת ידים אפילו ר\"י מודה שהידים עסקניות הן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן האשה שיצאת.</b> רישא אשמעינן להודיעך כחו דר\"ע אע\"פ שהעני יודע שתצא האשה ליתן לו את הפת ומתירא ממנה ליגע בככרות מ\"מ מטמא ר\"ע וסיפא אשמעינן להודיעך כחן דרבנן אע\"פ שחברתה אינה יודעת שתצא בעלת הבית מטהרין חכמים:",
+                    "<b>וכי מפני מה כו' ל\"ג וחכמים מטהרים אלא וכי מפני מה ר\"ע מטמא מפני שהנשים גרגרניות הן כו'.</b> ופליג את\"ק דסבר דר\"ע מטמא אפילו באיש העני ובככרות וכן בקדרה מגולה ורבי אליעזר ב\"פ סבר דר\"ע לא מטמא אלא באשה ובקדרה ומכוסה מפני שהנשים גרגרניות וחשודה לגלות לידע מה היא מבשלת אבל מגולה אע\"פ שלא תגע תדע מה היא מבשלת:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואין פוסלין את האוכלין.</b> ר\"א לטעמיה דאמר גבי ידים אין דנין ק\"ו דברי סופרים מד\"ת ולא ד\"ס מד\"ס:",
+                    "<b>רבי יהושע אומר כו'.</b> רבי יהושע לטעמיה דאמר גבי ידים דנין ק\"ו ד\"ס מד\"ת וד\"ס מד\"ס. דתנן (ידים פרק ג ב) היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע וחכ\"א אין שני עושה שני א\"ל והלא כתבי הקודש שניים מטמאין את הידים א\"ל אין דנין ד\"ת מד\"ס ולא ד\"ס מד\"ת ולא ד\"ס מד\"ס. וחכמים דהתם היינו ר\"א דהכא דסבר אין דנין מד\"ס והכי אמר ר\"א בנזיר גבי עצם כשעורה (פ\"ז ד) אין דנין כאן מק\"ו כלומר שאין דנין ק\"ו מהלכה שהיא ד\"ס:",
+                    "<b>שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך.</b> קסבר כרבי יהושע שדנין ק\"ו אלא הוא אומר חלוף הדברים כדתניא בתוספתא דטבול יום אחורי כלים שנטמאו במשקין רא\"א מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין והלכה כדבריו רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין מק\"ו מה אם טבול יום שאין מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שהן מטמאין משקה כו' דין הוא שיפסלו אוכלי תרומה שמעון אחי עזריה אומר חלוף הדברים מה אם טבול יום שהוא פוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה, חולין אחורי כלים שאינן פוסלין אוכלי תרומה דין הוא שאין מטמאין משקה חולין אמר ר' יוסי ראה איך הלכה זו נחלקו עליו אבות הראשונים ודנו ד\"ת מד\"ס וד\"ס מד\"ת:",
+                    "<b>משקין שנטמאו באחורי הכ��ים מטמאין אחד.</b> ופוסלין אחד גרסינן. ול\"ג אלא ולאו שמעון אחי עזריה הוא דאמר לה אלא ר\"א הוא דאמר לה דסבר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין קאמר המשקה שנטמא בהן מטמא אחד שהוא מטמא אוכלין שמהשקה ראשון שהמשקין לעולם תחלה ומטמא אוכלין להיות שניים ופוסל תרומה להיות שלישי הרי אוכל אומר להמשקה מטמאיך שהוא אחורי הכלי לא טמאוני שאחורי הכלים אין פוסלין את האוכלין ואתה טמאתני:"
+                ],
+                [
+                    "<b>קטפרס.</b> שאינו חבור כדתנן לקמן הנצוק והקטפרס אינו חבור:",
+                    "<b>והבצק מלמעלה ומשקה טופח מלמטן.</b> הבצק מונח למעלה ותחת כל הבצק הוא משקה טופח מלמטן מהבצקות על פני כולן תחת כל חתיכ' וחתיכה וחתיכה:",
+                    "<b>ג' חתיכות בכביצה אינן מצטרפות.</b> שהמשקה טופח שבין כל חתיכה וחתיכה נוגע טפה זו שביניהן בשתי חתיכות הבצק שמצד זה ומצד זה ואם השלש חתיכות הוא כביצה אינן מצטרפות לטמא את המשקין לטמא את העריבה דטיפה שבין החתיכות אינה נוגעת אלא בשתי חתיכות שמצדיה ובשתי החתיכות אין בהם כביצה לטמא את המשקה דאם היה המשקה עומד כל המשקה שתחת כל הבצק חבור והרי נוגע כולו בכביצה וכדקתני סיפא אבל קטפרס אין המשקה שתחתיהן ושתי הטיפות שבין החתיכות חבור לחשבן אחת ולומר שנוגעין בכביצה:",
+                    "<b>ושתים מצטרפו'.</b> אם בשתי חתיכות יש כביצה מצטרפות לטמא המשקין לטמא העריבה שהרי טפה משקה שבין השתי חתיכות נוגעת בשתיהן שמצדיה והרי נוגעת בכביצה אוכל. ומשקה לטמא אחרים א\"צ שיעור:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו' אא\"כ היו רוצצות משקה.</b> אינה חבור עד שתהא רוצצת שתעמוד בדוחק בין החתיכות והחתיכות מקורבות זו לזו:",
+                    "<b>רבי דוסא אומר פרוד כו'.</b> רבי דוסא לטעמיה דאמר (ריש פרק ו דאהלות) כל המטמאין באהל שנחלקו טהור דסבר לא מצטרף:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנצוק אינו חבור.</b> כגון המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח אינו טמא אלא אותו טפה כדתנן בטבול יום (פ\"ב ז):",
+                    "<b>והקטפרס.</b> אינו חבור לטומאה כי הא דתנן באהלות (פ\"ג ג) נשפך באויר אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו טהור וכן בטמא שנגע בקטפרס אינו טמא אלא הטפה שנגע ואע\"ג דכל טפה וטפה מיטמא בחברתה נ\"מ לטבול יום שנגע שאינו מטמא את המשקה אלא פוסלה א\"נ נ\"מ לקטפרס שתחת ג' בצקות שבין כולם כביצה כדתנן לעיל:",
+                    "<b>ולטהרה.</b> לענין השקה הא דמקל דאמרו חכמים עד שיטביל את כולה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אבל עתיד ליקח.</b> כיון שעתיד ליקח לא ניחא ליה בהנך משקין היוצאין ממנו כלל שצריך להמתין עד שיתרככו גם הזיתים שעתיד ליקח ובתוך כך יתקלקלו אותן הפירות שיתרככו יותר מדאי הלכך לא ניחא ליה כלל בהמשקין שיוצא מהן ולא הוכשרו:",
+                    "<b>אבל עתיד ללות.</b> גרסי'. ולשון הלואה במה שאינו מחזיר בעין והזיתים ג\"כ אין מחזירן בעין:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ישייר קופה אחת.</b> ויתננה לעיני הכהן גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אפילו הן רום אמה אינן מוכשרים.</b> גרסינן:",
+                    "<b>שיפתחם ושימלחם.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רצה ליטול מהן בד אחד.</b> ועדיין לא נגמרה מלאכתו שרוצה ליקח עוד ואותן שנשתיירו במעטן ד\"ה לא הוכשרו ולא נחלקו אלא באותן שנוטל שבש\"א קוצה בטומאה בשעה שקוצה מהמעטן ��וצה אפי' בטומאה ולאחר שקצאן ומוליכן לבית הבד מחפה אותן שנוטל בטהרה שאותן שנוטל חשוב נגמרה מלאכתן. ובה\"א אף מחפה בטומאה אף אותן הבדים שהוא מוליך לא נגמרה מלאכתן ומחפן בטומאה הואיל והניח מקצת מהמעטן לא הוה נגמרה מלאכתן בשעה שהוא מוליך אבל אם עוקר כל המעטן הוה נגמרה מלאכתן ור' יוסי אומר אפילו עוקר כל המעטן ומוליכו לבית הבד הוה כאילו לא נגמרה מלאכתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישאלו הבדדים לומר לא נגע.</b> גרסינן. שיאמרו הבדדים לא נגע השרץ בהזיתים:",
+                    "<b>אפי' בשערה.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצא ע\"ג פרודים כו'.</b> כלומר שעל האום מונחין פרודים חתיכות חתיכות זיתים של פחות פחות מכביצה וכמה מהן ביחד הוא כביצה ואם נוגע השרץ בכמה פרודים ביחד עד שהן כביצה הכל טמא שהפרודין קבלו טומאה מהשרץ שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא וחוזרין החתיכות בכביצה ומטמאין את האום שנוגע בהם שהאום נוגע בכל כביצה הטמאה מהשרץ:",
+                    "<b>פרודים ע\"ג פרודים.</b> שאינן מונחין על האום אלא מונחין חתיכות ע\"ג חתיכות:",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוא נוגע בכביצה.</b> אע\"פ שהשרץ נוגע בהעליונות בכמה ביחד עד שהוא כביצה אין טמא אלא מקום מגעו שהן הפרודים העליונות אותן שנגע השרץ בהן אבל התחתונות כולן טהורין שכל חתיכה וחתיכ' התחתונה לא נגע אלא בחתיכה אחת שהוא פחות מכביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה אבל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים הלכך התחתונות טהורין שלא נגעו בכביצה ואין טמא אלא מקום מגעו שמקום מגעו מכל מקום טמא שליטמא עצמן בכל שהן טמאין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וכי מפני טמאין גרסינן.</b> ר' יוסי אדר\"ש מהדר דקא מפליג בין טמאים להם לטהורין להם א\"ל ר' יוסי וכי מפני מה טמאים עמי הארץ מפני מה גזור רבנן טומאה על ע\"ה אלא שאין ע\"ה בקיאין בהיסט ומ\"ל טמאים להם מ\"ל טהורים להם טמאים להם נמי נהי דממגע יזהרו מהיסט מי יזהרו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן התנוקות שביניהן.</b> התינוקות שבאו אל אביהן לבית הבד והתינוקות טמאים שנשים נדות מחבקות אותם נאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהתינוקות כמו שנאמנים בטומאה לפניהם:",
+                    "<b>יוצאים חוץ לפתח בית הבד.</b> מילתא באנפי נפשיה הוא שיוצאים הבדדים חוץ לפתח בית הבד ופונים וכו':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בש\"א נותן בידים טהורות.</b> קסבר הוכשרו במשקה היוצא מהם בסלים ובמשטיח:",
+                    "<b>ובה\"א נותן בידים טמאות.</b> שלא הוכשרו בהן שמשקה היוצא מהן הולך לאבוד שהסלים מנוקבים והולכת לחוץ ובמשטיח של אדמה האדמה שואבת ולא חשיבי משקה להכשיר:",
+                    "<b>ומן העביט ומן המשטיח של עלים.</b> שאין המשקה הולך לאבוד הכל שוים שהוא נותן בידים טהורות שהוכשרו במשקים היוצא מהם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לו חותם טהור.</b> אע\"פ שנגע בהגרגיר בידים טמאות וטמאו הידים את הגרגיר שכבר הוכשר בעבט מ\"מ הגת טהור שהגרגר אין בו כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:",
+                    "<b>אין לו חותם טמא.</b> שנגע בידיו בהמשקה שבגרגר ונטמא המשקה ומטמא כל הגת שמשקה מטמא אחרים בכל שהוא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקו טהור.</b> משום שאין לטומאה מקום והוי כמו ספק טומאה הנזרקת דפ\"ד דספיקו טהור. דלא אמרינן ספיקו טמא אלא בשהטומאה נחה וספק נגע ספק לא נגע שיש להטומאה מקום אבל ספק טומאה הנזרקת ספק הגיע ספק לא הגיע ספיקו טהור משום שאין לטומאה מקום והכא נמי הא נזרקה צינורא מפיו וס' הגיע וס' לא הגיע לבור הלכך ספיקו טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בבור הכל טמא.</b> ולא אמרינן אחר שמלאום נפל דבזמן לא אמרינן עכשיו נפל. ואפילו לא בדק ולא כסה הכל טמא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלפני הבוצרים.</b> את שלפני הבוצרים שעדיין לא בצרוהו:",
+                    "<b>רה\"י.</b> שאין מניחין שם בני אדם לכנס:",
+                    "<b>ושלאחר הבוצרים.</b> את שלאחר שבצרוהו הבוצרים:",
+                    "<b>רה\"ר.</b> שנתנה רשות לכ\"א ליכנס:",
+                    "<b>אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו.</b> שיהא בזה שאחר הבוצרים ב' פתחין שנכנסין בזו ויוצאים בזו אבל אם אין בזו שלאחר הבוצרים ב' פתחים אף ע\"פ שיש פתח בזו שלאחר הבוצרים ופתח כנגדו בזו שלפני הבוצרים ורבים נכנסים בזה הפתח שלאחר הבוצרים רה\"י משום שפתח שכנגדו באותו שלפני הבוצרים הוא ושם הוא רשות היחיד:",
+                    "<b>בשבולת הנהר.</b> והוא שיניחנו שם י\"ב שעות:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה טהרות",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,328 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ושורפין עליה את התרומה.</b> אם האדם האוכלה נגע בתרומה שורפין את התרומה. וכן אם היא עצמה נגעה בתרומה שורפין את התרומה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכנפים והנוצה מיטמאות.</b> כנפים הן הנוצות הגדולות והנוצות הן הקטנות הדבוקים לגוף ומיד כשנעשה נבלה מיטמאות הכנפים והנוצה מדין יד:",
+                    "<b>ומטמאות.</b> אחרים כדין יד שמוציא טומאה לטמא אחרים:",
+                    "<b>ולא מצטרפות.</b> דקי\"ל יש שומר לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה אלא הוא כיד כדאמרינן בחולין. והכא אפילו לטומאה קלה אין מצטרפות. דכל עצמה של טומאה קלה שמטמאה אינו אלא משום שסופו לטמא טומאה חמורה הלכך אין שומר לה אלא הוא כיד וכל שהוא יד מיטמא ומטמא ולא מצטרף כדתנן בעוקצין. אבל בעוף טמא דסיפא וכן בשאר עוף טהור מצטרפת לטומאת אוכלין דהוה טומאה קלה ולטומאה קלה יש שומר ושומר מצטרף כדתנן בעוקצין:",
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת.</b> מפני שנאכלת עמה:",
+                    "<b>החרטום.</b> היא הקרום שתחת העצם והצפרנים המובלעין בבשר מצטרפים שנאכלין עמה והוה אוכל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>צריכה מחשבה.</b> אפילו בשווקים שאינו מיוחד לאכילה כלל:",
+                    "<b>ואין בה כזית בבית הבליעה.</b> דס\"ד הא דצריכה כחצי פרס לפסול את הגויה בשכבר נאכל והיא בגויה אבל אם עודה בבית הבליעה אפילו כזית מטמא קמ\"ל:",
+                    "<b>אבל שורפין עליה את התרומה.</b> אם אכל כחצי פרס ונגע בתרומה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>והרוטב.</b> לא רוטב לבד אלא שנקלף בה מן הבשר קצת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפלו שניהן כאחד.</b> ואפילו לא נפלו במקום אחד אלא זה מצד זה וזה מצד אחר מצטרפין כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא באהלות (פ\"ג) בכל הטומאו' שנחלקו דמצטרפין:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ככרות הקדש כו'.</b> נטמאת אחת מהן בשרץ כו' בתרומה כו'. כדתנן (פ\"ב ו') השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קודש. שכל הפוסל את התרומה כגון שני מטמא משקה חולין ותרומה להיות תחלה וכל הפוסל את הקדש כגון שלישי שעושה רביעי בקודש מטמא משקה קדש להיות תחלה אבל שלישי בתרומה אינו מטמא משקה תרומה משום שאינו פוסל את התרומה דאין שלישי עושה רביעי בתרומה והכא נטמאת אחת מהן בשרץ דתנן לאו דוקא שרץ אלא אפילו נטמאת אחת מהן בידים נמי כולן טמאות דהראשונה נעשה שלישי מחמת ידים ומטמאה המשקין שבתוכה להיות תחלה שכל הפוסל בקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה וחזרו המשקין ומטמאין את הככר להיות שגני ומטמא הככר השנייה להיות שלישי וחזרו הככר השניה ומטמא המשקין שבתוכ' להיו' תחל' והמשקין מטמאין אותה להיות שני והיא מטמאה את הככר השלישית להיות שלישי וחזרה השלישית ומטמאה להמשקין שבתוכה להיות תחלה והמשקין מטמאין אותה להיות שני וכן עד אלף ככרות כולן טמאות. ושרץ דקתני משום תרומה דאפילו נטמאת אחת מהן בשרץ מטמא שנים ופוסל אחד. דהראשונה נעשית ראשון מחמת שרץ וכן המשקין שבתוכה ראשון ומטמאה את הככר השנית להיות שני וחזרה השנייה ומטמא המשקין שבתוכה להיות תחלה והככר שני כמות שהיתה ופוסלת את הככ�� השלישי להיות שלישי ושוב אינה מטמאת את המשקין שבתוכה דשלישי אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא משקה תרומה (והכי תניא בתוספתא ככרות הקדש בתוך גומותיהם מים המוקדשין נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות בתרומה מטמא שנים ופוסל אחד בחולין מטמא אחד ופוסל אחד אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא אלא קדש בלבד. כלומר והיינו טעמא דכולהו וכדאמרן):",
+                    "<b>אם יש ביניהם משקה טופח כו'.</b> שהככר הראשונה שנגעה בשרץ נעשה ראשון ומטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקים מטמאים את הככר השני להיות שני והשני מטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקה עושה את הככר השלישית שני והשלישית עושה את המשקה טופח תחלה וכן עד כולן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חוץ לקדרה במקום הנגוב, כצ\"ל:",
+                    "<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו הוא טמא והכל טהור כצ\"ל.</b></b> ומהכא שמעינן אוכלי' ליטמא עצמן ומשקים לטמא אחרים בכל שהוא. ואוכלים לטמא אחרים. הוא דצריך כביצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר כו'.</b> תניא בתוספתא א\"ל רבי יהושע לר\"א היכן מצינו טומאה בתורה שהיא עושה טומאה אחרת כיוצא בה שאתה אומר ראשון עושה ראשון א\"ל אף אתה אומר שני עושה שני א\"ל מצינו שהשני מטמא את המשקה לעשות תחלה והמשקין מטמא את האוכלין לעשות שני אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום:",
+                    "<b>בחולין שנעשו לטהרת תרומה.</b> וטהרתה טומאה היא אצל הקודש והוי השלישי כראשון וכדתנן לקמן (י'). ובתרומה ממש לא קתני דבהיתר קמיירי אבל תרומה טמאה דאיסור הוא לא קמיירי. ובחולין גרידא לא קתני דשלישי שלו הוי ראשון לקדש והאוכלה שני. משום דחולין גרידא נאכל בנזיד הדמע כדקתני בסמוך ואנן תנן ולא שני לתרומה דאם נגע בה לא פסלה ודייקינן בגמרא הא שלישי לתרומה מיהא הוי למיפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין גרידא אפילו שלישי לתרומה לא הוי דהא שלישי דחולין גופא נאכל בנזיד הדמע ולא מיבעיא האוכל שלישי לחולין דלא פסול גופו לתרומה. ובחולין שנעשו על טהרת קדש לא קתני דאוכל שלישי שלו לא הוי שני לקדש אלא רביעי לקדש. וכי תימא אוכל שלישי בחולין שנעשה על טהרת הקדש נמי ליהוי שני לקדש מידי דהוה אאוכל שני דנעשה שני לתרומה לרבי יהושע משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין כדקתני בתוספתא הכי נמי מצינו שלישי לקודש עושה שני לקודש על ידי משקין דכל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחלה והמשקין מטמאין את אוכלי קדש להיות שני. תירץ רבי יהושע כמאן דאמר חולין שנעשו ע\"ג קדש הרי אלו כחולין כדתנן לקמן בשלהי פירקין. ולא מטמא משקה קדש להיות תחלה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשון שבחולין טמא ומטמא.</b> האי מטמא היינו פוסל שהוא עצמו טמא ופוסל שני בחולין:",
+                    "<b>השני פסול גרסינן:",
+                    "ולא מטמא.</b> דאין שני עושה שלישי בחולין:",
+                    "<b>והשלישי נאכל בנזיד הדמע.</b> אם נתערב שלישי של חולין בתרומה נאכל שאין שלישי בחולין אפילו לגבי תרומה. ואע\"ג דבגדי אוכלי חולין מדרס לתרומה בגדו הוא דהוי מדרס אבל האוכלין של חולין אינן טמאין לתרומה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומטמאים.</b> היינו פוסלים שהראשון מטמא והשני פוסל:",
+                    "<b>השלישי פסול.</b> גרסינן:",
+                    "<b>והרביעי נאכל בנזיד הקדש.</b> בתרומה שנעשו על טהרת הקדש כדמפרש לקמן (ו) אבל נעשו על טהרת תרומה מטמאין א�� הקדש:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרביעי פסול גרסינן:",
+                    "<b>והחמישי נאכל בנזיד הקדש.</b></b> משנה שאינה צריכה היא דחמישי עצמה קדש היא אלא איידי דקתני ברישא בחולין ותרומה קתני נמי הכא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר פליג בתרתי.</b> חדא דס\"ל אפילו חולין טהורין הן כקדש ולא מיבעיא תרומה ולית ליה דטהרת תרומה ולא מיבעיא טהרת חולין טומאה היא אצל הקודש. ועוד דס\"ל שלישי בחולין לפסול קודש. ואע\"ג דטהרתה כטהרת הקדש מ\"מ פוסל קודש אלמא איכא שלישי בחולין ורבי יהושע סבר שלישי בחולין נאכל בנזיד הדמע דליכא שלישי בחולין כלל אלא לקודש הוא דטמא משום דכל טהרתו טומאה היא אצל הקודש והוי כאילו נגע בשרץ:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>קרשו הרי אלו שניים.</b> ואפילו כביצה מכוון דראשון ראשון שנקרש נוגע באותה טפה שלא נקרש ואוכלין ליטמא עצמן מיטמאין בכל שהן. ומשקין אף לטמא אחרים בכ\"ש וטפה אחרונה שנקרשה באחרונה טמאה משום חבור דהוי גוש אחד כדתנן גבי מקרצות נושכות זו בזו בשלהי פ\"ק (ז' ח'):",
+                    "<b>חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור.</b> דפרחה טומאה מיניה דיצא מהן תורת אוכל ואין למשקה זה מי שיטמאנו דמכי יצתה טפה ראשונה ליכא כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>השמן תחלה לעולם.</b> ואפילו נקרש עדיין בלחותו הוא עומד וכן אם חזר ונמוח הרי הוא תחלה כאילו לא נקרש וכן פי' הרמב\"ם:",
+                    "<b>אם היו פרודין כו'.</b> שכל טפה וטפה שיצתה מכל פרוד ופרוד נשרף ונבלע בתנור ולא נתחברו המשקין וכל טפה נגע בפרוד פחות מכביצה. אבל אם לא היה נבלע כל טפה בתנור ונתכנסו ונתחברו המשקין כאחד מיטמאין המשקין מהפרודין שיש בהן ביחד כביצה והמשקין כולן אחד הן ונגעו באוכלין כביצה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>זב שחלב כו' שכיון שיצאה טפה הראשונה.</b> טפה ראשונה לאו דוקא דכל טפה וטפה נטמאת במשא כטפה הראשונה אלא איידי דאינך נקטיה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכל הפקח.</b> לאתויי סימא ואע\"ג דלא ידע ספיקו טמא דהא יש בו דעת לישאל. וכדתניא בתוספתא הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טמא מפני שיש בהן דעת לישאל:",
+                    "<b>וכל שאין בו דעת לישאל.</b> כגון חמור וכלים וכדקתני סיפא וכן חמור בין הקברות כו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן חמור בין הקברות.</b> כדתניא בתוספתא חמור שהיה עומד במקום טהרה ואפשר לו לעבור במקום הטומאה כלים שע\"ג טהורין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיתנגב.</b> מעצמו:",
+                    "<b>שהוא פקח.</b> תניא בתוספתא רבי אלעיא אמר משום ראב\"י בכלב הרי זה טהור שהוא אומר בכל שעה משקין מצויין ואין בכל שעה אוכלין מצויין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפתח בין הככרות ככר בין המפתחות גרסינן ברישא מפתח ולא גרסינן לבין בלמ\"ד.</b> דס\"ל בין טומאה בין טהרה הנזרקת ספיקו טהור כדתניא בתוספתא כל הנתלין וכל הנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין וכל הנזרקין ספיקן טהור. והא דקתני הזורק טומאה אפילו זורק טהרה אלא איידי דפתח במפתח בין הככרות דהוא זריקה דטומאה נקט הזורק טומא':",
+                    "<b>רי\"א כו'.</b> ס\"ל לא בעינן קביעת מקום אלא לטומאה אבל טהרה אפילו נזרקת טמא. אבל משום דעת לישאל בין לת\"ק בין לר\"י הואיל ונזרקה ע\"י אדם הוה ספק טומא�� הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקו טהור.</b> מפני שני דברים שאין לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקן טהור.</b> ואע\"פ שיש בהן דעת לישאל הואיל ואין לטומאה מקום:",
+                    "<b>היו מנקרים כו' ספיקו טמא.</b> שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק אדם טמא.</b> שיש בו דעת לישאל ויש לטומאה מקום דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום:",
+                    "<b>ספק כלי טהור.</b> ואע\"פ שיש לטומאה מקום טהור שאין בו דעת לישאל. וקתני הכא כולהו בבי ברישא קתני שרץ בפי החולדה ומהלכת שאין בו דעת לישאל ואין לטומאה מקום והדר קתני השרץ בפי החולדה ועברו בין הטהורים שיש בהן דעת לישאל ואין לטומאה מקום ספיקן טהור והדר קתני מנקרין שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל וכן במת ספק אדם ספיקו טמא והדר קתני ספק כלים במת שיש לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל ספיקן טהור:",
+                    "<b>הממלא בעשר דליים.</b> שמילא בעשרה דליים מן הבור זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מן הדליים הוא טמא וכולן טהורין ולא חיישינן שמא היה השרץ בבור ונטמאו כל הדליים בנגיעתן בשרץ בבור אלא אמרינן כאן נמצא כאן היה ובאותו דלי שנמצא היה בו השרץ. והשרץ שבאותו דלי לא טמא המים שבבור כששואב בו דמים מחוברים לא מיטמאי:",
+                    "<b>העליון טהור.</b> דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ואמרינן כאן בתחתון נמצא כאן היה ולא היה בעליון כלל אבל אם נמצא שרץ בעליון התחתון טמא דמחזקינן טומאה משעה לשעה ואמרינן מקודם שעירה היה בו השרץ:"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ספק הרוקין.</b> ולא גרסינן הנמצאין דאפי' שוטה אחת בעיר או כנענית או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין כדתנן לקמן (פ\"ה ח). על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. כדפי' בתו' פרק קמא דשבת (ט\"ו ב) דכשהן זה אצל זה ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רש\"א כו' ובקרקע טהור.</b> דבקרקע מקוה הוא דשיעור מקוה מן התורה לכלים ברביעית ומקוה טהור הוא דכתיב אך מעין ובור וגו' יהיה טהור:",
+                    "<b>רי\"א ספק ירידתו טמא.</b> כדתניא בתוספתא רי\"א ספק ירידתו טמא מפני שהמים עולין וא\"א לו שלא ליגע. ספק עליתו טהור מפני שהמים דוחפין אותו לצדדין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע כו' ספיקו טמא.</b> הואיל וזרקה אדם הוה טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל. ולא דמי להא דתנן בריש פרקין הזורק טומאה ממקום למקום טהור דספק טומא' הנזרקין טהורין מפני שאין לטומאה מקום דהתם שזרקה למקום אחר דרך בין הככרות שעברה הטומאה דרך בין הככרות לחוץ ואין מקום לטומאה. אבל הכא בזרקה לבין משקין טהורין שתנוח שם ונשארה בין המשקין ועדיין גם הספק במונח אם נגע לאחר שהונחה שם ויש מקום לטומאה והיינו דגרסינן התם בין הככרות שזורק למקום אחר דרך בין הככרות והכא קתני לבין משקין טהורין שזורק לשם שתנוח שם וכן במקל דסיפא טהור משום דלטמא טהור אבל משום ספק נזרקין הוה טמא שזרקה לבין הככרות שתנוח שם ועדיין הספק לאחר שנח אם נגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> כיצד שתי חביות כו'. הא דנקט רבי יוסי בבא חדתא ולא ניחא ליה בבא דנקטי רבנן מקל שהיה בראשו משקין טמאין וסברי רבנן טהור ואיהו לימא בהאי בבא שספק לטמא אוכלין טמא. משום דהתם אפי' ר\"י מודה דטהור כדתניא בתוספתא מקל שהיה בראשו משקין טמאין לא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים כו' כלומר ר\"י ור\"ש דתני לעיל בתוספתא דסברי לטמא אוכלין טמא. ולא מטעמא דרבנן קסבר ר\"י התם טהור משום דספק משקין לטמא טהור אלא ר' יוסי קסבר נזרק אין בו דעת לישאל הוא ואע\"פ שנזרק ע\"י אדם לא הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם הואיל וזרקו ולא הניחה אדם. ונקט כיצד שתי חביות שאדם נוטל ולש את העיסה בידים והוי יש בו דעת לישאל:",
+                    "<b>לאוכלין טמא ולכלים טהור.</b> שעשה העיסה בכלי. וקמ\"ל שאותן המשקים עצמן להעיסה מטמאין מספק ולכלי שעשה בו העיסה אין מטמאין מספק:"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שנפלו על ראשו ורובו כו'.</b> בנפילה גזרו ג\"כ על טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובים אבל בביאה לא גזרו אלא על טבול יום אבל טהור גמור בביאה לא גזור. כדפי' בתוספות פ\"ק דשבת (יג ב) דמעשה שהיה בטבול יום בנפילה היה כדאמרינן שהיו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין ואחר טבילה היו נותנין עליהן מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וגזרו עליהן טומאה. וגזרו נמי על טהור גמור בנפילה כדאמרינן התם דאי לא הא לא קיימא הא מיהו בטהור גמור לא גזור אלא דומיא דמעשה שהיה בנפילה וכן גזרו נמי על טבול יום בביאה אבל טהור גמור בביאה לא גזור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר\"ע מטמא.</b> דכי אמרינן ספק ר\"ה טהור הנ\"מ דספיקא תלוי ברבים וכי מטמאינן ליה מספק מטמאינן נמי לרבים בהדיה כגון רבים שהלכו אצל הטומאה והספק בכולן אם נגעו וספק שהוא על רבים טהור אבל הכא דליחיד הוא דהוי ספיקא אם נגע ולא לרבים לא שאני לן בין רה\"י לר\"ה והיינו דר\"י מטמא בכולן דס\"ל כר\"ע ומטהר בשביל שדרך בני אדם להלוך והו\"ל הספק לרבים שמא הלכו באותו שביל ואין דרכם ליגע ולא הוי הספק אלא ליחיד זה שנגע ולא לרבים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם לא טהר בינתיים הראשונות טהורות.</b> גרסינן. והשניות ישרפו. דרישא דאלו ואלו תלויות ליכא למיתלי בחדא טפי מחברתה. וליטהר תרוייהו אי אפשר. דחדא ממ\"נ טמא ולא ידעינן הי מינייהו הלכך אלו ואלו תלויות אבל הכא דשניות ישרפו ודאי דממ\"נ טמאין תלינן הטומאה בשביל האחרון והראשונות טהורות כדין ספק ר\"ה דטהור. והכי תניא בתוספתא הלך בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות והשניות ישרפו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם לא טבל בינתים הראשונות טהורות.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נגע בא' בלילה כו' וחכמים מטמאין.</b> בלא ראהו חי מבערב אבל ראהו חי מבערב מודים חכמים לר\"מ שהוא טהור כדתניא בתוספתא נגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ובשחר מצאו מת ר\"מ מטהר שספק ר\"ה טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר\"מ שאם ראהו חי מבערב אע\"פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק ר\"ה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוטה.</b> בקמץ שהיא נקבה:",
+                    "<b>או כנעני.</b> גרסינן שהוא זכר דגזרו על הכנענים שיהיו כזבין לכל דבריהן:",
+                    "<b>או כותית.</b> שבנות כותים נדות מעריסתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמן הוא ע\"י עצמו כלומר כדתניא.</b> בתוספתא ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יעשה לעצמו:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רש\"א ר\"ה מפסקת.</b> כדתניא בתוספתא ר\"ש מטהר את הראשונה שהיה ר\"ש אומר ר\"ה מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברה\"י וחיה בר\"ה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא עומד כו'.</b> דסבר ר' יהושע ספק ר\"ה שאמרו טהור לא אמרו אלא כשהטומאה והטהרה עוברין ברה\"ר אבל אם א' עומד בין הטמא ובין הטהור הו\"ל העובר נמי כאילו הוא ברה\"י וספיקו טמא. וכן הטומאה ברה\"י וספיקו ברה\"ר או איפכא ר\"י מטמא הואיל ואחת היא ברה\"י וחכמים מטהרין הואיל וא' היא בר\"ה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נכנס לבקעה כו' ר\"א מטהר.</b> איצטריך דסד\"א מבוי וחצר הוא דמטהר ר\"א ספק ביאה הואיל ואיכא מחיצות ביניהן אבל בקעה דליכא מחיצות מפסיקות ביניהן אפי' ר\"א מודה קמ\"ל דאפילו בהא מטהר ר\"א ספק ביאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>השבילין המפולשין לבורות כו' רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה.</b> ור\"א פליג כדתניא בתוספת' רא\"א בזמן שהן מפולשין לרה\"ר לכך ולכך ואם אינם מפולשין רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בקעה בימות החמה כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן ימות החמה משתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה השניה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסילקי.</b> הוא חצר גדולה שיש לה שני פתחים זה כנגד זה אלא שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה:",
+                    "<b>רי\"א אם עומד הוא בפתח הזה ואינו רואה את הנכנסין והיוצאין גרסי'.</b> דכי אינו רואה הוי מקום סתירה ורה\"י הוא לכך ולכך ואם לאו שהוא רואה רה\"י לשבת ורה\"ר לטומא' והכי תניא בתוספתא כדבעינא למימר קמן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרן.</b> פרן הוא חצר גדולה דומה לבסילקי אלא שפתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדתניא בתוספתא ובאמצע לר\"ה ר\"ה לטומאה אפילו לר\"י הואיל ומכוונין זה כנגד זה לא הוי מקום סתירה דהא רואה את הנכנסין והיוצאין ובצדדין פליג ר\"מ כיון שפתחיהן מכוונין הן ויכולין להלך באמצע ואין מקיפין לצדדין כלל הוי רה\"י לכך ולכך. והכי תניא בתוספתא בסילקי שיש לה שני פתחים זה כנגד זה כו' רי\"א אם עומד בצד זה ורואה הנכנסין והיוצאין בצד הלז רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ואם לאו רה\"י לכאן ולכאן בסילקי שיש לה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה האמצע שלה רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה הצדדין רה\"י לכאן ולכאן דברי ר\"מ וחכ\"א אחד הצדדין ואחד האמצע רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ומודה ר\"מ לחכמים בבסילקי שאין שני פתחים מכוונים של זה כנגד זה כגון חצר בית גדי וחמתה שאחד האמצע ואחד הצדדין רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה. כלומר הואיל ואין מכוונין מקיפין בה לצדדין ולא הוי מקום סתירה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חצר.</b> הוא חצר קטנה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה ולא פליג רבי יהודה כי היכי דפליג בבסילקי משום דהכא חצר קטנה ואם עומד בפתח הזה ודאי רואה את הנכנסין והיוצאין וברואה אפי' ר\"י מודה שר\"ה לטומאה. ור\"מ נמי לא פליג בחצר בצדדין הואיל ואין מכוונין מקיפין בה רבים לצדדין כדתניא בתוספתא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והחיצונות טמאות.</b> שמא נטלן ע\"ה לראותן ונגע באוירן:",
+                    "<b>א\"ר יוסי בד\"א במותרות.</b> דחיישינן שמא נטלן ע\"ה לראותן:",
+                    "<b>אבל באגודות הכל טהור.</b> שאינו יכול ע\"ה ליטלן הואיל ואגודות הן זה בזה:",
+                    "<b>המוסר מפתחו לע\"ה הבית טהור.</b> ור\"ש פליג דתניא בתוספתא רש\"א המוסר מפתחו לע\"ה הבית טמא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ער ומצאו ער.</b> טהור שמתיירא ליגע שחושב שבעה\"ב משמרו כיון שהניחו ער:",
+                    "<b>ישן ומצאו ישן.</b> לא חיישינן שמא עמד וחזר וישן הואיל ומצאו כמו שהניחו:",
+                    "<b>ישן ומצאו ער הבית טמא.</b> שאינו מתירא ליגע שחושב שבעה\"ב אינו משמרו הואיל והניחו ישן סובר בעה\"ב עדיין ישן הוא ואינו משמרו וחיישינן שמא נגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המניח אומנים כו' טמא.</b> דסמכי דעתי' דבעה\"ב לא משמר לה דמימר אמר בעה\"ב אומנים במלאכתן עוסקין ותו לא מיסתפי למינגע:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת ממשמשת.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והסיע את לבו מלאכול.</b> הכא לענין טהרת התרומה קמיירי ר\"י מטהר את התרומה ולא חיישינן שמא נגע בהן ע\"ה שדרך טמאין פורשין ממנו וממאכליו וסיפא לענין טהרת ידים אפילו ר\"י מודה שהידים עסקניות הן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן האשה שיצאת.</b> רישא אשמעינן להודיעך כחו דר\"ע אע\"פ שהעני יודע שתצא האשה ליתן לו את הפת ומתירא ממנה ליגע בככרות מ\"מ מטמא ר\"ע וסיפא אשמעינן להודיעך כחן דרבנן אע\"פ שחברתה אינה יודעת שתצא בעלת הבית מטהרין חכמים:",
+                    "<b>וכי מפני מה כו' ל\"ג וחכמים מטהרים אלא וכי מפני מה ר\"ע מטמא מפני שהנשים גרגרניות הן כו'.</b> ופליג את\"ק דסבר דר\"ע מטמא אפילו באיש העני ובככרות וכן בקדרה מגולה ורבי אליעזר ב\"פ סבר דר\"ע לא מטמא אלא באשה ובקדרה ומכוסה מפני שהנשים גרגרניות וחשודה לגלות לידע מה היא מבשלת אבל מגולה אע\"פ שלא תגע תדע מה היא מבשלת:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואין פוסלין את האוכלין.</b> ר\"א לטעמיה דאמר גבי ידים אין דנין ק\"ו דברי סופרים מד\"ת ולא ד\"ס מד\"ס:",
+                    "<b>רבי יהושע אומר כו'.</b> רבי יהושע לטעמיה דאמר גבי ידים דנין ק\"ו ד\"ס מד\"ת וד\"ס מד\"ס. דתנן (ידים פרק ג ב) היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע וחכ\"א אין שני עושה שני א\"ל והלא כתבי הקודש שניים מטמאין את הידים א\"ל אין דנין ד\"ת מד\"ס ולא ד\"ס מד\"ת ולא ד\"ס מד\"ס. וחכמים דהתם היינו ר\"א דהכא דסבר אין דנין מד\"ס והכי אמר ר\"א בנזיר גבי עצם כשעורה (פ\"ז ד) אין דנין כאן מק\"ו כלומר שאין דנין ק\"ו מהלכה שהיא ד\"ס:",
+                    "<b>שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך.</b> קסבר כרבי יהושע שדנין ק\"ו אלא הוא אומר חלוף הדברים כדתניא בתוספתא דטבול יום אחורי כלים שנטמאו במשקין רא\"א מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין והלכה כדבריו רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין מק\"ו מה אם טבול יום שאין מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שהן מטמאין משקה כו' דין הוא שיפסלו אוכלי תרומה שמעון אחי עזריה אומר חלוף הדברים מה אם טבול יום שהוא פוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה, חולין אחורי כלים שאינן פוסלין אוכלי תרומה דין הוא שאין מטמאין משקה חולין אמר ר' יוסי ראה איך הלכה זו נחלקו עליו אבות הראשונים ודנו ד\"ת מד\"ס וד\"ס מד\"ת:",
+                    "<b>משקין שנטמאו באחורי הכלים מטמאין אחד.</b> ופוסלין אחד גרסינן. ול\"ג אלא ולאו שמעון אחי עזריה הוא דאמר לה אלא ר\"א הוא דאמר לה דסבר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין קאמר המשקה שנטמא בהן מטמא אחד שהוא מטמא אוכלין שמהשקה ראשון שהמשקין לעולם תחלה ומטמא אוכלין להיות שניים ופוסל תרומה להיות שלישי הרי אוכל אומר להמשקה מטמאיך שהוא אחורי הכלי לא טמאוני שאחורי הכלים אין פוסלין את האוכלין ואתה טמאתני:"
+                ],
+                [
+                    "<b>קטפרס.</b> שאינו חבור כדתנן לקמן הנצוק והקטפרס אינו חבור:",
+                    "<b>והבצק מלמעלה ומשקה טופח מלמטן.</b> הבצק מונח למעלה ותחת כל הבצק הוא משקה טופח מלמטן מהבצקות על פני כולן תחת כל חתיכ' וחתיכה וחתיכה:",
+                    "<b>ג' חתיכות בכביצה אינן מצטרפות.</b> שהמשקה טופח שבין כל חתיכה וחתיכה נוגע טפה זו שביניהן בשתי חתיכות הבצק שמצד זה ומצד זה ואם השלש חתיכות הוא כביצה אינן מצטרפות לטמא את המשקין לטמא את העריבה דטיפה שבין החתיכות אינה נוגעת אלא בשתי חתיכות שמצדיה ובשתי החתיכות אין בהם כביצה לטמא את המשקה דאם היה המשקה עומד כל המשקה שתחת כל הבצק חבור והרי נוגע כולו בכביצה וכדקתני סיפא אבל קטפרס אין המשקה שתחתיהן ושתי הטיפות שבין החתיכות חבור לחשבן אחת ולומר שנוגעין בכביצה:",
+                    "<b>ושתים מצטרפו'.</b> אם בשתי חתיכות יש כביצה מצטרפות לטמא המשקין לטמא העריבה שהרי טפה משקה שבין השתי חתיכות נוגעת בשתיהן שמצדיה והרי נוגעת בכביצה אוכל. ומשקה לטמא אחרים א\"צ שיעור:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו' אא\"כ היו רוצצות משקה.</b> אינה חבור עד שתהא רוצצת שתעמוד בדוחק בין החתיכות והחתיכות מקורבות זו לזו:",
+                    "<b>רבי דוסא אומר פרוד כו'.</b> רבי דוסא לטעמיה דאמר (ריש פרק ו דאהלות) כל המטמאין באהל שנחלקו טהור דסבר לא מצטרף:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנצוק אינו חבור.</b> כגון המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח אינו טמא אלא אותו טפה כדתנן בטבול יום (פ\"ב ז):",
+                    "<b>והקטפרס.</b> אינו חבור לטומאה כי הא דתנן באהלות (פ\"ג ג) נשפך באויר אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו טהור וכן בטמא שנגע בקטפרס אינו טמא אלא הטפה שנגע ואע\"ג דכל טפה וטפה מיטמא בחברתה נ\"מ לטבול יום שנגע שאינו מטמא את המשקה אלא פוסלה א\"נ נ\"מ לקטפרס שתחת ג' בצקות שבין כולם כביצה כדתנן לעיל:",
+                    "<b>ולטהרה.</b> לענין השקה הא דמקל דאמרו חכמים עד שיטביל את כולה:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אבל עתיד ליקח.</b> כיון שעתיד ליקח לא ניחא ליה בהנך משקין היוצאין ממנו כלל שצריך להמתין עד שיתרככו גם הזיתים שעתיד ליקח ובתוך כך יתקלקלו אותן הפירות שיתרככו יותר מדאי הלכך לא ניחא ליה כלל בהמשקין שיוצא מהן ולא הוכשרו:",
+                    "<b>אבל עתיד ללות.</b> גרסי'. ולשון הלואה במה שאינו מחזיר בעין והזיתים ג\"כ אין מחזירן בעין:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ישייר קופה אחת.</b> ויתננה לעיני הכהן גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אפילו הן רום אמה אינן מוכשרים.</b> גרסינן:",
+                    "<b>שיפתחם ושימלחם.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רצה ליטול מהן בד אחד.</b> ועדיין לא נגמרה מלאכתו שרוצה ליקח עוד ואותן שנשתיירו במעטן ד\"ה לא הוכשרו ולא נחלקו אלא באותן שנוטל שבש\"א קוצה בטומאה בשעה שקוצה מהמעטן קוצה אפי' בטומאה ולאחר שקצאן ומוליכן לבית הבד מחפה אותן שנוטל בטהרה שאותן שנוטל חשוב נגמרה מלאכתן. ובה\"א אף מחפה בטומאה אף אותן הבדים שהוא מוליך לא נגמרה מלאכתן ומחפן בטומאה הואיל והניח מקצת מה��עטן לא הוה נגמרה מלאכתן בשעה שהוא מוליך אבל אם עוקר כל המעטן הוה נגמרה מלאכתן ור' יוסי אומר אפילו עוקר כל המעטן ומוליכו לבית הבד הוה כאילו לא נגמרה מלאכתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישאלו הבדדים לומר לא נגע.</b> גרסינן. שיאמרו הבדדים לא נגע השרץ בהזיתים:",
+                    "<b>אפי' בשערה.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצא ע\"ג פרודים כו'.</b> כלומר שעל האום מונחין פרודים חתיכות חתיכות זיתים של פחות פחות מכביצה וכמה מהן ביחד הוא כביצה ואם נוגע השרץ בכמה פרודים ביחד עד שהן כביצה הכל טמא שהפרודין קבלו טומאה מהשרץ שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא וחוזרין החתיכות בכביצה ומטמאין את האום שנוגע בהם שהאום נוגע בכל כביצה הטמאה מהשרץ:",
+                    "<b>פרודים ע\"ג פרודים.</b> שאינן מונחין על האום אלא מונחין חתיכות ע\"ג חתיכות:",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוא נוגע בכביצה.</b> אע\"פ שהשרץ נוגע בהעליונות בכמה ביחד עד שהוא כביצה אין טמא אלא מקום מגעו שהן הפרודים העליונות אותן שנגע השרץ בהן אבל התחתונות כולן טהורין שכל חתיכה וחתיכ' התחתונה לא נגע אלא בחתיכה אחת שהוא פחות מכביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה אבל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים הלכך התחתונות טהורין שלא נגעו בכביצה ואין טמא אלא מקום מגעו שמקום מגעו מכל מקום טמא שליטמא עצמן בכל שהן טמאין:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וכי מפני טמאין גרסינן.</b> ר' יוסי אדר\"ש מהדר דקא מפליג בין טמאים להם לטהורין להם א\"ל ר' יוסי וכי מפני מה טמאים עמי הארץ מפני מה גזור רבנן טומאה על ע\"ה אלא שאין ע\"ה בקיאין בהיסט ומ\"ל טמאים להם מ\"ל טהורים להם טמאים להם נמי נהי דממגע יזהרו מהיסט מי יזהרו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן התנוקות שביניהן.</b> התינוקות שבאו אל אביהן לבית הבד והתינוקות טמאים שנשים נדות מחבקות אותם נאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהתינוקות כמו שנאמנים בטומאה לפניהם:",
+                    "<b>יוצאים חוץ לפתח בית הבד.</b> מילתא באנפי נפשיה הוא שיוצאים הבדדים חוץ לפתח בית הבד ופונים וכו':"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בש\"א נותן בידים טהורות.</b> קסבר הוכשרו במשקה היוצא מהם בסלים ובמשטיח:",
+                    "<b>ובה\"א נותן בידים טמאות.</b> שלא הוכשרו בהן שמשקה היוצא מהן הולך לאבוד שהסלים מנוקבים והולכת לחוץ ובמשטיח של אדמה האדמה שואבת ולא חשיבי משקה להכשיר:",
+                    "<b>ומן העביט ומן המשטיח של עלים.</b> שאין המשקה הולך לאבוד הכל שוים שהוא נותן בידים טהורות שהוכשרו במשקים היוצא מהם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לו חותם טהור.</b> אע\"פ שנגע בהגרגיר בידים טמאות וטמאו הידים את הגרגיר שכבר הוכשר בעבט מ\"מ הגת טהור שהגרגר אין בו כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:",
+                    "<b>אין לו חותם טמא.</b> שנגע בידיו בהמשקה שבגרגר ונטמא המשקה ומטמא כל הגת שמשקה מטמא אחרים בכל שהוא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקו טהור.</b> משום שאין לטומאה מקום והוי כמו ספק טומאה הנזרקת דפ\"ד דספיקו טהור. דלא אמרינן ספיקו טמא אלא בשהטומאה נחה וספק נגע ספק לא נגע שיש להטומאה מקום אבל ספק טומאה הנזרקת ספק הגיע ספק לא הגיע ספיקו טהור משום שאין לטומאה מקום והכא נמי הא נזרקה צינורא מפיו וס' הגיע וס' לא הגיע לבור הלכך ספיקו טהור:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בבור הכל טמ��.</b> ולא אמרינן אחר שמלאום נפל דבזמן לא אמרינן עכשיו נפל. ואפילו לא בדק ולא כסה הכל טמא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלפני הבוצרים.</b> את שלפני הבוצרים שעדיין לא בצרוהו:",
+                    "<b>רה\"י.</b> שאין מניחין שם בני אדם לכנס:",
+                    "<b>ושלאחר הבוצרים.</b> את שלאחר שבצרוהו הבוצרים:",
+                    "<b>רה\"ר.</b> שנתנה רשות לכ\"א ליכנס:",
+                    "<b>אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו.</b> שיהא בזה שאחר הבוצרים ב' פתחין שנכנסין בזו ויוצאים בזו אבל אם אין בזו שלאחר הבוצרים ב' פתחים אף ע\"פ שיש פתח בזו שלאחר הבוצרים ופתח כנגדו בזו שלפני הבוצרים ורבים נכנסים בזה הפתח שלאחר הבוצרים רה\"י משום שפתח שכנגדו באותו שלפני הבוצרים הוא ושם הוא רשות היחיד:",
+                    "<b>בשבולת הנהר.</b> והוא שיניחנו שם י\"ב שעות:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה טהרות",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מקרצות כו'.</b> והא דלא חשיב נמי חלות בהדייהו בחד בבא. משום דחלות במכנס ע\"מ להפריש הוא דפליגי ב\"ה ואמרו אינו חבור אבל מכנס ע\"מ שלא להפריש מודו כדקתני סיפא ובמקרצות וככרות אפילו מכנס ע\"מ שלא להפריש קא סברי ב\"ה דאינו חבור. תדע דקתני סיפא חלות ע\"מ שלא להפריש וכל הנך בבי בגוונא דמודו ב\"ה ולא קתני נמי מקרצות וככרות ע\"מ שלא להפריש בהדייהו מכלל דמקרצו' וככרות אפי' ע\"מ שלא להפריש נמי פליגי בית הלל:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>השעורה כו' בזמן שאינם קלופים.</b> כו' אם נגע בקליפה אינו חבור ולא נטמאת השעורה והכוסמת וכל הנך. והני דומיא דכולהו פירקא דקמיירי לענין חבור והכי תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפרישן בין שלא להפרישן פרשו ואח\"כ נשכן נפסלת במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שאין קלופין רש\"א אף פולין הגמלונין כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואצ\"ל בטבול יום דר\"מ וחכ\"א טהורין בט\"י וטמאין בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שהן קלופין והתבלין והשניניות חבור בט\"י ואצ\"ל בכל הטומאות משמע דכולא חד טעמא משום חבור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המקפה של תרומה כו' שנגע טבול יום במקצתן כו'.</b> אפילו לא נגע אלא במקצת השום והשמן פסל כל המקפה וכל השום והשמן אפילו מה שבצד השני של המקפה. דשום ושמן בטיל לגבי מקפה של תרומה והוי כאילו כולו תרומה וכולו אחד:",
+                    "<b>המקפה של חולין כו'.</b> לא בטיל המקפה לגבי שום ושמן ולא הוי המקפה כאילו הוא תרומה ואין טבול יום יכול לפוסלה ואפילו נעשית על טהרת תרומה אין ט\"י פוסל חולין שנעשו על טהרת תרומה כדתניא בתוספתא חומר בידים מבטבול יום שפוסלות את החולין שנעשו ע\"ט תרומה. והלכך אפילו השום ושמן עצמן שהן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו אבל מה שבצד השני של המקפה לא פסל שהמקפה של חולין מפסקת ביניהן:",
+                    "<b>מפני שהוא רוצה בפיזורו.</b> ואפילו הן גוש לא הוי חבור שכל שדוכן ניחא ליה הפזור:",
+                    "<b>וכן שאר כל הנדוכין שדכן במשקין גרסינן.</b> כלומר בהנך שאני לן בין גוש למפוזר כמו בשום:",
+                    "<b>אבל את שדרכו לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש.</b> כלומר אע\"פ שהן גוש הרי אלו כעגולי דבלה שאינו חבור כהרמב\"ם וכדתניא בתוספת' עגולי דבלה שנפלו משקין על מקצתה הרי זה קוצה ממנו עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דר\"י וחכמים אומרים אין נוטל אלא מקום המשקה בלבד:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מקום שהולך השמן פסל.</b> ר\"א בן יהודה איש ברתותא הוא דאמר מי פירות עושה חבור. דתנן (פ\"ג ד') עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ר\"א בן ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה רע\"א משמו לא פסל אלא מקום מגעו:",
+                    "<b>חתיכה וכל העולים עמה חבור.</b> גרסינן ולא גרסינן בדברי ת\"ק זה לזה:",
+                    "<b>מעשה קדרה וקטניות.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חבית ששקעה כו'.</b> חבית ריקנית שנפלה לתוך בור של יין של תרומה:",
+                    "<b>מן השפה ולפנים.</b> כל היין שנכנס לתוך החבית אם נגע טבול יום במקצתו כל מה שבחבית טמא שהוא חבור:",
+                    "<b>מן השפה ולחוץ.</b> הוא היין שבבור אינו חבור אלא היין שבחבית ואם נגע טבול יום ביין שבחבית היין שבבור טהור:",
+                    "<b>אפילו ע\"ג רום קומה.</b> ששקעה החבית לקרקע הבור ויין הרבה צף ע\"פ החבית ונגע כנגד פיה חבור להיין שבתוך החבית:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "שנקב מבפנים ומבחוץ בין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו.</b> אפילו מן השפה ולפנים אינו חבור אלא כל שנקלף עמו. וכדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאין נקלף עמו אין חבור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>לשה את העיסה.</b> קמ\"ל אפילו לכתחלה מותרת ללוש ולא חיישינן שמא תגע בחלה אחר שתקרא לה שם וכן בעריבה:",
+                    "סליק מסכת טבול יום"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה טבול יום",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מקרצות כו'.</b> והא דלא חשיב נמי חלות בהדייהו בחד בבא. משום דחלות במכנס ע\"מ להפריש הוא דפליגי ב\"ה ואמרו אינו חבור אבל מכנס ע\"מ שלא להפריש מודו כדקתני סיפא ובמקרצות וככרות אפילו מכנס ע\"מ שלא להפריש קא סברי ב\"ה דאינו חבור. תדע דקתני סיפא חלות ע\"מ שלא להפריש וכל הנך בבי בגוונא דמודו ב\"ה ולא קתני נמי מקרצות וככרות ע\"מ שלא להפריש בהדייהו מכלל דמקרצו' וככרות אפי' ע\"מ שלא להפריש נמי פליגי בית הלל:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>השעורה כו' בזמן שאינם קלופים.</b> כו' אם נגע בקליפה אינו חבור ולא נטמאת השעורה והכוסמת וכל הנך. והני דומיא דכולהו פירקא דקמיירי לענין חבור והכי תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפרישן בין שלא להפרישן פרשו ואח\"כ נשכן נפסלת במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שאין קלופין רש\"א אף פולין הגמלונין כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואצ\"ל בטבול יום דר\"מ וחכ\"א טהורין בט\"י וטמאין בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שהן קלופין והתבלין והשניניות חבור בט\"י ואצ\"ל בכל הטומאות משמע דכולא חד טעמא משום חבור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המקפה של תרומה כו' שנגע טבול יום במקצתן כו'.</b> אפילו לא נגע אלא במקצת השום והשמן פסל כל המקפה וכל השום והשמן אפילו מה שבצד השני של המקפה. דשום ושמן בטיל לגבי מקפה של תרומה והוי כאילו כולו תרומה וכולו אחד:",
+                    "<b>המקפה של חולין כו'.</b> לא בטיל המקפה לגבי שום ושמן ולא הוי המקפה כאילו הוא תרומה ואין טבול יום יכול לפוסלה ואפילו נעשית על טהרת תרומה אין ט\"י פוסל חולין שנעשו על טהרת תרומה כדתניא בתוספתא חומר בידים מבטבול יום שפוסלות את החולין שנעשו ע\"ט תרומה. והלכך אפילו השום ושמן עצמן שהן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו אבל מה שבצד השני של המקפה לא פסל שהמקפה של חולין מפסקת ביניהן:",
+                    "<b>מפני שהוא רוצה בפיזורו.</b> ואפילו הן גוש לא הוי חבור שכל שדוכן ניחא ליה הפזור:",
+                    "<b>וכן שאר כל הנדוכין שדכן במשקין גרסינן.</b> כלומר בהנך שאני לן בין גוש למפוזר כמו בשום:",
+                    "<b>אבל את שדרכו לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש.</b> כלומר אע\"פ שהן גוש הרי אלו כעגולי דבלה שאינו חבור כהרמב\"ם וכדתניא בתוספת' עגולי דבלה שנפלו משקין על מקצתה הרי זה קוצה ממנו עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דר\"י וחכמים אומרים אין נוטל אלא מקום המשקה בלבד:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מקום שהולך השמן פסל.</b> ר\"א בן יהודה איש ברתותא הוא דאמר מי פירות עושה חבור. דתנן (פ\"ג ד') עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ר\"א בן ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה רע\"א משמו לא פסל אלא מקום מגעו:",
+                    "<b>חתיכה וכל העולים עמה חבור.</b> גרסינן ולא גרסינן בדברי ת\"ק זה לזה:",
+                    "<b>מעשה קדרה וקטניות.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חבית ששקעה כו'.</b> חבית ריקנית שנפלה לתוך בור של יין של תרומה:",
+                    "<b>מן השפה ולפנים.</b> כל היין שנכנס לתוך החבית אם נגע טבול יום במקצתו כל מה שבחבית טמא שהוא חבור:",
+                    "<b>מן השפה ולחוץ.</b> הוא היין שבבור אינו חבור אלא היין שבחבית ואם נגע טבול יום ביין שבחבית היין שבבור טהור:",
+                    "<b>אפילו ע\"ג רום קומה.</b> ששקעה החבית לקרקע הבור ויין הרבה צף ע\"פ החבית ונגע כנגד פיה חבור להיין שבתוך החבית:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "שנקב מבפנים ומבחוץ בין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו.</b> אפילו מן השפה ולפנים אינו חבור אלא כל שנקלף עמו. וכדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאין נקלף עמו אין חבור:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>לשה את העיסה.</b> קמ\"ל אפילו לכתחלה מותרת ללוש ולא חיישינן שמא תגע בחלה אחר שתקרא לה שם וכן בעריבה:",
+                    "סליק מסכת טבול יום"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה טבול יום",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים.</b> אם יש רביעית מים בכלי נותנין אף לשנים ואע\"ג דלכל חד בציר ליה מרביעית מ\"מ הראשון הואיל ובכלי איכא רביעית מצי שייר ליה מיניה לשני והשני הואיל ואתי משירי טהרה שפיר דמי וכן במחצית לוג כו' אע\"ג דליכא רביעית לכל חד:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> ר\"י פליג אשירי טהרה וקסבר רביעית לכל חד בעינן ובתוספתא תנא דלא פליג ר' יוסי אלא לשתי ידיו אבל לידו אחת מודה דשירי טהרה מהני. דתניא רבי יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מרביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר. והא דאמרי' בשבת (דף ס\"ב ב') המזלזל בנט\"י אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ופירש\"י משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם. ולא מיחוורא מאחר דקא משא כי שיעורא דרבנן ברביעית מאי משא ולא משא הוא אלא משא ולא משא הוא כגון דמשא מרביעית שלמה ושייר מיניה לשני כי הא דתנן הכא נותנין לאחד אף לשני והיינו נושא ולא משא הואיל ולא קיהיב כולה רביעית:",
+                    "<b>מוסיפין על השנים.</b> דתנא רישא מרביעית נותנין לאחד אף לשנים ומחצי לוג שלשה וארבעה ומלוג לחמשה ולי' ולמאה. קתני הכא אם השנים האלו שנטלו משירי רביעית אם לא הגיעו משירי טהרה עד הפרק. יכולין להוסיף מים אחרים. אף שלא באו משירי טהרה ואין בהן רביעית:",
+                    "<b>ואין מוסיפין על הראשונים.</b> אם הראשוני' שנטלו מרביעית ומחצי לוג ומלוג ולא נתן על הידים כל הרביעית ששיירו ממנו לשנים א\"ל הגיעו עד הפרק אין מוסיפין עליהן מים אחרים אלא צריכין ליטול שוב מרביעית שלם או משירי טהרה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן. כלומר להציל מחמת תוך תוכו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים שנפסלו משתית הבהמה.</b> מחמת מרירות דמחמת טיט אפילו בקרקע פסולין ומחמת סרחון אין נפסלין משתית בהמה ועוף וכן אמרינן בירושלמי. שמעון התימני אומר אם נתכוין גרסינן. דצריך כוונה למלאכה אבל בלא כוונה כשרין:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי פוסל בשני אלו.</b> בקוף ובמטה חבית על צדה דלא חשיב להו כח גברא. אבל מודה במניח חבית בין ברכיו דהוי כח גברא. כדתניא בתוספתא ומודה ר\"י שמניח חבית בין ברכיו או בין אציליו ונטל שידיו טהורות:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה.</b> ור' מאיר מטמא לשני ידיו משטיפה אחת עד שיטול מרביעית הכי גרסינן. כלומר במקום שצריך ליטול רק ידו אחת ונטל מכלי שיש בו רביעית ולא נתן על ידו כל הרביעית אלא שייר הימנו ולא עשה רק שטיפה אחת ידו טהורה ור\"מ מטמא אפילו לידו אחת עד שיתן עליו רביעית שלם או שתי שטיפות:",
+                    "<b>לשני ידיו משטיפה אחת.</b> דברי הכל עד שיטול מרביעית כלומר עד שיטול כל הרביעית שלם או אם שייר הימנו יעשה ב' שטיפות. ומשנה ראשונה ששנה מרביעית נותנין אף לשנים בשתי שטיפות. שלשני ידיו צריך א�� ב' שטיפות או כל הרביעית:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק כו'.</b> שיצאו מן הפרק לחוץ וחזרו ליד טמאין שמים הראשונים נטמאו לפנים מהפרק וכשיצאו חוץ לפרק נשארו בטומאתן והמים השניים שיצאו אח\"כ חוץ לפרק אינם מטהרים את הראשונים שהמים השניים אין מטהרין אלא עד הפרק ונטמאו השניים בהראשונים וכשחזרו אח\"כ ליד לפנים מהפרק טמאה היד מהן:",
+                    "<b>נטל את הראשונים בידו אחת.</b> כפירוש הרמב\"ם:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אין שני עושה שני.</b> אבל מודים חכמים שעושה שלישי לפסול את הקדשים והשתא לרבנן אין הפוסל את התרומה מטמא אלא יד אחת ולקדשים. אבל לתרומה אפילו יד אחת אינו מטמא ולר' יהושע דס\"ל שני עושה שני מטמא את הידים אפילו הן מאה וכולן שניות לתרומה:",
+                    "<b>אין דנין ד\"ת מד\"ס.</b> ור\"י סבר דנין ד\"ת מד\"ס וגמר מכתבי הקודש שהשני עושה שני. וד\"ס הוא כל שלא נכתב בפירוש בתורה אע\"פ שהוא הלכה למשה מסיני. וחכמים דהכא היינו ר\"א. ור\"א ור\"י אזדו לטעמייהו דטהרות (פ\"ח) כדפרישנא התם. והיינו דתנן בנזיר (פ\"ו ד') אר\"ע דנתי לפני ר\"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שמטמא אדם באהל א\"ד שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו א\"ל מ\"ז עקיבא אין דנין כאן מק\"ו כשבאתי והרצתי לפני ר' יהושע א\"ל יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה. ומה בין ר\"א לר\"י ור\"א נמי א\"ל אין דנין כאן מק\"ו לפי שהיא הלכה אלא ר\"א א\"ל אין למדין ק\"ו מהלכה כלל ואפילו לא הוה הלכה ארביעית דם אלא אעצם כשעורה שהנזיר מגלח עליו אין דנין רביעית דם הימנו שאין דנין ק\"ו מהלכה וכדאר\"א הכא אין דנין מד\"ס ור\"י א\"ל יפה אמרת דבעלמא דנין ק\"ו מהלכה כדאר\"י הכא אלא כן אמרו הלכה שבפירוש אמרו הלכה על רביעית דם שאע\"פ שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רש\"א רצועות תפילין אינן מיטמאות כו'.</b> תניא בתוספתא ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' יוסי אומר משום ר' שמעון הנוגע בקציצה טהור עד שיגע במזוזה. כלומר בפרשיות עצמן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מפי ע\"ב זקנים.</b> גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>מפי ע\"ב זקנים.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אני לא שניתי מסדר השנים.</b> דכתיב בקרא שנה השלישית וכן הששית מעשר עני אבל בכל שאר השנים מעשר שני:",
+                    "<b>נעשים מעשר עני.</b> נעשים משמע שאף אם ספק הוא בידינו נעשים מעשר עני והיינו דא\"ל ראב\"ע הרי אתה כמהנן כו' שאתה אומר משום ספק נעשים מעשר עני ודילמא קבעו בה חכמים מע\"ש ונמצאת מפסיד נפשות שקובע אתה את השמים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>א\"ל ר\"ג כו' לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי.</b> הא דמייתי נמי סיפא דקרא גם דור עשירי היינו משום דבעמון ומואב כתיב עד עולם ובממזר לא כתיב עד עולם. משום דעמון ומואב הוא על דבר אשר לא קדמו והוא אותו הדור שהיה בימי משה בלבד להכי כתיב עד עולם שלעולם לא יבואו. אבל ממזר לא חלוק כלל והיינו דמייתי ר\"ג כולא קרא למימר דלעולם הן אסורין:",
+                    "סליק מסכת ידים"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה ידים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים.</b> אם יש רביעית מים בכלי נותנין אף לשנים ואע\"ג דלכל חד בציר ליה מרביעית מ\"מ הראשון הואיל ובכלי איכא רביעית מצי שייר ליה מיניה לשני והשני הואיל ואתי משירי טהרה שפיר דמי וכן במחצית לוג כו' אע\"ג דליכא רביעית לכל חד:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> ר\"י פליג אשירי טהרה וקסבר רביעית לכל חד בעינן ובתוספתא תנא דלא פליג ר' יוסי אלא לשתי ידיו אבל לידו אחת מודה דשירי טהרה מהני. דתניא רבי יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מרביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר. והא דאמרי' בשבת (דף ס\"ב ב') המזלזל בנט\"י אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ופירש\"י משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם. ולא מיחוורא מאחר דקא משא כי שיעורא דרבנן ברביעית מאי משא ולא משא הוא אלא משא ולא משא הוא כגון דמשא מרביעית שלמה ושייר מיניה לשני כי הא דתנן הכא נותנין לאחד אף לשני והיינו נושא ולא משא הואיל ולא קיהיב כולה רביעית:",
+                    "<b>מוסיפין על השנים.</b> דתנא רישא מרביעית נותנין לאחד אף לשנים ומחצי לוג שלשה וארבעה ומלוג לחמשה ולי' ולמאה. קתני הכא אם השנים האלו שנטלו משירי רביעית אם לא הגיעו משירי טהרה עד הפרק. יכולין להוסיף מים אחרים. אף שלא באו משירי טהרה ואין בהן רביעית:",
+                    "<b>ואין מוסיפין על הראשונים.</b> אם הראשוני' שנטלו מרביעית ומחצי לוג ומלוג ולא נתן על הידים כל הרביעית ששיירו ממנו לשנים א\"ל הגיעו עד הפרק אין מוסיפין עליהן מים אחרים אלא צריכין ליטול שוב מרביעית שלם או משירי טהרה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן. כלומר להציל מחמת תוך תוכו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים שנפסלו משתית הבהמה.</b> מחמת מרירות דמחמת טיט אפילו בקרקע פסולין ומחמת סרחון אין נפסלין משתית בהמה ועוף וכן אמרינן בירושלמי. שמעון התימני אומר אם נתכוין גרסינן. דצריך כוונה למלאכה אבל בלא כוונה כשרין:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי פוסל בשני אלו.</b> בקוף ובמטה חבית על צדה דלא חשיב להו כח גברא. אבל מודה במניח חבית בין ברכיו דהוי כח גברא. כדתניא בתוספתא ומודה ר\"י שמניח חבית בין ברכיו או בין אציליו ונטל שידיו טהורות:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה.</b> ור' מאיר מטמא לשני ידיו משטיפה אחת עד שיטול מרביעית הכי גרסינן. כלומר במקום שצריך ליטול רק ידו אחת ונטל מכלי שיש בו רביעית ולא נתן על ידו כל הרביעית אלא שייר הימנו ולא עשה רק שטיפה אחת ידו טהורה ור\"מ מטמא אפילו לידו אחת עד שיתן עליו רביעית שלם או שתי שטיפות:",
+                    "<b>לשני ידיו משטיפה אחת.</b> דברי הכל עד שיטול מרביעית כלומר עד שיטול כל הרביעית שלם או אם שייר הימנו יעשה ב' שטיפות. ומשנה ראשונה ששנה מרביעית נותנין אף לשנים בשתי שטיפות. שלשני ידיו צריך או ב' שטיפות או כל הרביעית:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק כו'.</b> שיצאו מן הפרק לחוץ וחזרו ליד טמאין שמים הראשונים נטמאו לפנים מהפרק וכשיצאו חוץ לפרק נשארו בטומאתן והמים השניים שיצאו אח\"כ חוץ לפרק אינם מטהרים את הראשונים שהמים השניים אין מטהרין אלא עד הפרק ונטמאו השניים בהראשונים וכשחזרו אח\"כ ליד לפנים מהפרק טמאה היד מהן:",
+                    "<b>נטל את הראשונים בידו אחת.</b> כפירוש הרמב\"ם:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אין שני עושה שני.</b> אבל מודים חכמים שעושה שלישי לפסול את הקדשים והשתא לרבנן אין הפוסל את התרומה מטמא אלא יד אחת ולקדשים. אבל לתרומה אפילו יד אחת אינו מטמא ולר' יהושע דס\"ל שני עושה שני מטמא את הידים אפילו הן מאה וכולן שניות לתרומה:",
+                    "<b>אין דנין ד\"ת מד\"ס.</b> ור\"י סבר דנין ד\"ת מד\"ס וגמר מכתבי הקודש שהשני עושה שני. וד\"ס הוא כל שלא נכתב בפירוש בתורה אע\"פ שהוא הלכה למשה מסיני. וחכמים דהכא היינו ר\"א. ור\"א ור\"י אזדו לטעמייהו דטהרות (פ\"ח) כדפרישנא התם. והיינו דתנן בנזיר (פ\"ו ד') אר\"ע דנתי לפני ר\"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שמטמא אדם באהל א\"ד שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו א\"ל מ\"ז עקיבא אין דנין כאן מק\"ו כשבאתי והרצתי לפני ר' יהושע א\"ל יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה. ומה בין ר\"א לר\"י ור\"א נמי א\"ל אין דנין כאן מק\"ו לפי שהיא הלכה אלא ר\"א א\"ל אין למדין ק\"ו מהלכה כלל ואפילו לא הוה הלכה ארביעית דם אלא אעצם כשעורה שהנזיר מגלח עליו אין דנין רביעית דם הימנו שאין דנין ק\"ו מהלכה וכדאר\"א הכא אין דנין מד\"ס ור\"י א\"ל יפה אמרת דבעלמא דנין ק\"ו מהלכה כדאר\"י הכא אלא כן אמרו הלכה שבפירוש אמרו הלכה על רביעית דם שאע\"פ שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רש\"א רצועות תפילין אינן מיטמאות כו'.</b> תניא בתוספתא ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' יוסי אומר משום ר' שמעון הנוגע בקציצה טהור עד שיגע במזוזה. כלומר בפרשיות עצמן:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מפי ע\"ב זקנים.</b> גרסינן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>מפי ע\"ב זקנים.</b> גרסינן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אני לא שניתי מסדר השנים.</b> דכתיב בקרא שנה השלישית וכן הששית מעשר עני אבל בכל שאר השנים מעשר שני:",
+                    "<b>נעשים מעשר עני.</b> נעשים משמע שאף אם ספק הוא בידינו נעשים מעשר עני והיינו דא\"ל ראב\"ע הרי אתה כמהנן כו' שאתה אומר משום ספק נעשים מעשר עני ודילמא קבעו בה חכמים מע\"ש ונמצאת מפסיד נפשות שקובע אתה את השמים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>א\"ל ר\"ג כו' לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי.</b> הא דמייתי נמי סיפא דקרא גם דור עשירי היינו משום דבעמון ומואב כתיב עד עולם ובממזר לא כתיב עד עולם. משום דעמון ומואב הוא על דבר אשר לא קדמו והוא אותו הדור שהיה בימי משה בלבד להכי כתיב עד עולם שלעולם לא יבואו. אבל ממזר לא חלוק כלל והיינו דמייתי ר\"ג כולא קרא למימר דלעולם הן אסורין:",
+                    "סליק מסכת ידים"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה ידים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna, 1901.json

@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1901",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הרואה.</b> ב\"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום. מודים ב\"ש שהוא עצמו אינו אלא כבעל קרי והוא טובל ואוכל את פסחו לערב כדקתני בתוספתא אלא לב\"ש משכבו ומושבו וכן המסיט את הראי' תולין שאם יראה עוד ראיה טמא משכבו ומושבו והמסיט את הראי' למפרע ולב\"ה אם יראה עוד המסיט את הראיה השניה טמא והמסיט את הראשונה טהור וכן משכב ומושב שבין ראשונה לשניה טהור כדתניא בתוספתא:",
+                    "<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'.</b> תניא בתוספתא אמר ר\"ע לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שהוא זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש\"א זב גמור ובה\"א כו' כשהי' ר\"ע מסדר הלכות לתלמידיו אמר כל מי ששמע כו' אמר לפניו ר\"ש משום ר\"א בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על שראה אחת בראשון כו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה א' א\"ל לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם א\"ל ר\"ש כך אמרו ב\"ה לב\"ש מה לי כשראה שתים בתחלה וא' בסוף ומה לי כשראה א' בתחלה וב' בסוף א\"ל כשראה א' בתחלה וב' בסוף ביטל יום הטהור את הראי' ויש בידו שני ראיות כשראה שתים בתחלה וא' בסוף הואיל ונזקק לספירת שבעה ביטל הראי' את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות חזר ר\"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בש\"א סתר ב' ימים שלפניו.</b> הואיל והוחזק לזיבה חיישינן עד תלתא יומי לצחצוחי זיבה דסבר כל שלשה ימים הראשונים אי אפשר בלא צחצוחי זיבה:",
+                    "<b>רי\"א הרואה בשני סותר שלפניו.</b> אף לב\"ה מפני שהוחזק לזיבה אי אפשר בשני בלא צחצוח זיבה:",
+                    "<b>ר\"ע אומר כו'.</b> הכי גרסי' שבש\"א סותר את שלפניו. ולא גרסינן ב' ימים שלפניו דהא ברואה בשני נמי פליגי."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>הרהר אף שלא ראה ראה אף שלא הרהר.</b> גרסינן. דגירסא דהרהר עד שלא ראה ראה עד שלא הרהר משמע דתרוייהו בעינן ראה והרהר אלא דלא שאני בין הרהר קודם עד שלא ראה ואח\"כ ראה ובין ראה קודם עד שלא הרהר ואח\"כ הרהר. וא\"כ אמאי חשיב להו לשני דרכים הואיל ותרוייהו בעינן הני תרתי דרכים חדא הוא דהוי אם הרהר באשה וראה אותה אלא דל\"ש הרהור קדם ל\"ש ראיה קדמה. הלכך גרסינן אף והיינו דחשיב להו לשני דרכים הרהר לחודיה אף שלא ראה או ראה לחוד אף שלא הרהר:",
+                    "<b>ר\"ע אומר אפילו אכל כל מאכל.</b> ולתנא קמא במאכל המביאו לידי זיבה דוקא כדתניא בתוספתא זב תולין אותו במאכל וכל מיני מאכל דר\"ע ר\"א ברבי פנחס אומר משום ר\"י בן בתירא החלב והגבינה ובשר שמן ויין ישן וגריסין של פול ובצים ומורייס מרגילין לדבר זיבה והיינו במאכל דת\"ק דמתניתין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי כו'.</b> בגמ' דנזיר (דף ס\"ו) אמתני' דתנן התם שכבת זרע טמאה קא שקיל וטרי התם למאי ואמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה וקאמר התם סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי וגרסינן התם א\"ל רבא והא תנן כו' עד מתני' דנזיר היה שמואל ולא נהירא לן כולהו גירסא וכן קראי דמייתי התם דקמיפלגי נמי לא ברירא מאי משמע מהני קראי. אלא הכי גרסינן התם א\"ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה אין לך חולי גדול מזה אלא תנאי היא דתנן הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו במאי קמיפלגי בדשמואל דאמר שמואל כתיב לפנות ערב ירחץ במים וכתיב כבא השמש יבא אל תוך המחנה מלמד שהקרי פוטר בזיבה יומו ומ\"ד מעת לעת דכתיב מקרה לילה ומ\"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א\"ל אורחא דקרי למיתי בליליא. הדין הוא גירסא והכי פירושה אין לך חולי גדול מזה פי' ומפני מה מטמא מיד בזיבה הא חולי הוא ותנן דבחולה טהור ומשני תנאי היא דתניא ש\"ז כל מעל\"ע פי' כל מע\"ל שראה בתוך המעל\"ע תולין כל המעת לעת מן הראיה על הקרי ואינו מטמא בזיבה כל מעל\"ע של קרי ור' יוסי אומר יומו שאין תולין אלא מה שראה באותו היום שראה קרי דהיינו אם ראה קרי בבקר אינו מטמא בזיבה כל היום. כתיב לפנות ערב ירחץ כו' וכתיב כבוא השמש. פי' כיון שכבר כתב שלא יבא אל המחנה אלא כבא השמש וא\"כ ל\"ל למכתב שיטבול לעת ערב מאי נפקא מינה בזה אם יטבול לעת ערב או קודם דהא עיקר הקפדה הוא שלא יבא לתוך המחנה וכבר כתיב וכבא השמש כו' אלא ע\"כ דאגב אורחא נשמע עצה טובה מזה שלא יטבול עד לעת ערב כי מחמת הראייה שראה כבר הוא עלול לראות ושמא יראה עוד יצטרך לטבול עוד פעם אחרת לכן לא יטבול את עצמו עד לפנות ערב ושמעינן מינה דהרואה קרי הוא עלול לראות עוד עד לעת ערב ולכן תלינן בו הזיבה כל אותו היום מחמת שהוא עלול לקרי. ומ\"ד מעת לעת דריש מקרה לילה פי' אף אם ראה קרי בתחלת הלילה לא יטבול עד לפנות ערב והוא מעת לעת נמצא שמעינן שהוא עלול מעת לעת. ופריך ומ\"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א\"ל אורחא כו':",
+                    "<b>כלב שאכל כו'.</b> ג' ימים מעת לעת. קא נקיט רישא דמתני' דאהלות (פ' י\"א ז') ועיקר קאי אסיפא דהתם דתנן ר\"י בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת. דהכא כל הני דמעת לעת קחשיב ואתי אבל ג' ימים איכא טובא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרי אלו טמאים מדרס.</b> איידי דמתמוטט אימא כרע הטהור את הזב והו\"ל נתלה הזב על הטהור ועל בגדיו ומטמא לבגדים מדרס שעשאן משכב ומושב:",
+                    "<b>על הכבש.</b> מעלה שעולין בה:",
+                    "<b>ועל הדלת.</b> שעשויה על פי ארובה שבין בית לעליה והיא שוכבת ומצעת. דומיא דכבש וקורה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מן הטוחנים ברחיים של יד.</b> ה\"ה של חמור כדתניא בתוספתא פורקים מן החמור או טוענין בזמן כו'. בהא נמי ר\"ש מודה דבזמן שמשאם כבד טמאים כדתניא בתוספתא מודה ר\"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של יד או של חמור או טוענין בזמן שמשאן כבד בגדי טהור טמאין:",
+                    "<b>וכולן טהורין לבני הכנסת.</b> אמשאן קל דקתני טהורין לא שנו אלא לבני הכנס' שאוכלין חוליהן בטהרה אבל לאוכלי תרומה אפילו משאן קל טמאין דחיישינן אימא הכריע הטהור על הטמא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נוטלת עריבה כו'.</b> כגון שנשאה הנדה עם הטהורה כדפי' מהר\"ם וכי הא דפירקא דלעיל פורקין מן החמור כו':",
+                    "<b>זב שהקיש כו' טהור.</b> שכחה יפה ולא נפל מכרו היסטו אלא מכח הרעדה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שהוא עשוי בחבלים.</b> ואינו קבוע בכותל אלא מחובר לו בחבלים מ\"מ הו\"ל נפל מכח הרעדה וטהור:",
+                    "<b>וע�� הים.</b> הוא תיבה של עץ שהקמח נופלת ומתקבץ לתוכה לאחר שנטחן קאסטי\"ן בל\"א:",
+                    "<b>אצטרוביל.</b> הוא המקום שהאבנים של רחים של מים קבועין בו ושל יד נקרא חמור ושל זיתים נקרא סאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הדלת.</b> שבכותל הבית:",
+                    "<b>על המסיט.</b> גרסינן. והוא עץ הקבוע בכותל ובו תקוע המקל של רחיים של יד ונקרא מסיט על שם ששם מתנועע המקל כשטוחנין:",
+                    "<b>ועל הקלת.</b> הוא התיבה שבה נותנין התבואה לטחון. קא\"ס בל\"א:",
+                    "<b>ועל הדלת.</b> שבקירות שבארובה. כדאמרן בפרקא דלעיל:",
+                    "<b>ר\"נ ור\"ש מטהרין באלו.</b> קאמר בגמ' ברעדה דכ\"ע טהורין מחמת כחו דכ\"ע טמאין כי פליגי ברעדה מחמת כחו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>זב שהיה מוטל כו' לרחבן טהורין.</b> תניא בתוספתא זב שהיה מוטל על חמשה כסאות לרחבן כולן טהורין שאין א' מהן נושא את רובו ואם היה אמצע גבוה טמא מפני שרובו נשא עליו:",
+                    "<b>עומד על ב' כסאות טמא.</b> גרסינן:",
+                    "<b>רש\"א אם רחוקין זה מזה טהורין.</b> אם היו קרובין דכ\"ע טמא דזימנין נשען אהאי זימנין אהאי והוי כישן ספק שנתהפך דטמא כ\"פ ברחוקין שאינו יכול לעמוד לא על זה ולא על זה אלא על שניהן ואזדו לטעמייהו דתנן גבי שבת (שבת פ\"י מתני' ה') לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור\"ש פוטר דעושה כולה מלאכה בשבת חייב והעושה מקצת מלאכה פטור וכן שנים שעשאוה פטורין אלא הואיל וזה אינו יכול וזה אינו יכול קסברי רבנן דחייבין דהו\"ל כל אחד כעושה כל המלאכה הואיל וחבירו אינו יכול לעשותה בלא זה ור\"ש פוטר קסבר אע\"פ שאין היחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורין. וה\"נ האי כסא אינו יכול לישא את רובו של זב והאי אינו יכול הלכך רבנן לטעמייהו דסברי התם חייבין דכעושה כל אחד כל המלאכה הוי ה\"נ כנושא כל כסא רובו של זב דמי הואיל ואידך כסא לא מצי נמי בלאו האי כסא ור\"ש לטעמיה דפוטר התם דהוי כ\"א כעושה מקצת מלאכה וה\"נ כל חדא וחדא כנושא מקצת הזב וטהורין ממדרס:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרע הזב כו'.</b> גירסא דגריס רש\"י עיקר דגריס הכא כרע הזב טמאין כרעו הן טמאין. ובסיפא גרסינן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין. דכל שהזב מסיט אותו כדין הנישא ע\"ג הזב שבין משכבות ומושבות ובין אוכלין ומשקין הכל טמא כדתנן לקמן (פ\"ה ב') ומה שהטהרה מסיטה את הזב כדין הזב נשא עליו שאין טמאין אלא משכבות ואדם כדתנן לקמן. הלכך הכא במשכב ומושב כנגדו כרע הזב טמאין טומאה קלה דהוי ראשונים כדין הנישא ע\"ג הזב דהוי ראשון. כרעו הן טמאין טומאת מדרס כדין משכבו ומושבו של זב דמטמא בנתלה כדתנן (ספ\"ב). וקתני לשון רבים כרעו הן לאפוקי מדר\"ש דאמר במרובין טהור קמ\"ל אפילו אחד לא יכול להכריעו ונצטרפו כולן והכריעוהו טמאין ובאוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין טומאה קלה והוו ראשונים כעליונו של זב שנישא ע\"ג הזב דמטמא אפילו אינו ראוי למשכב ומושב. כרעו הן טהורין דכל שהזב נישא עליו אין טמא אלא הראוי למשכב ומושב אדם:",
+                    "<b>ובמרובין טהור.</b> ר\"ש לטעמיה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול כ\"א מקצתי' קעביד כדאמרן לעיל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכי גרסינן זה חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב כו'.</b> ולא גרסינן הכא וחומר במת מבזב ובסיפא הוא דגרסינן חומר במת שהמת מטמא כו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמשענ�� הסוס על רגליו.</b> שהסוס עומד לרכיבה שכחו הוא ברגליו ויכול לרוץ מהרה וידיו אינו אלא כמסייע ומסייע אין בו ממש הלכך אפילו נתן תחת רגל אחד טמא שאינו יכול לעמוד על רגל אחד והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול וטמא כת\"ק דר\"ש ומשענת החמור על ידיו שהחמור עומד למשא והוא אינו יכול לרוץ כלל שכחו בידיו הלכך יכול לישא משאות הרבה יותר מן הסוס שכח המשא הוא בידים וכח המרוצה ברגלים ורגלי החמור אינן אלא כמסייע ואפילו נתן תחת יד אחד טמא שאינו יכול לעמוד על יד אחד:",
+                    "<b>ישב על קורות בית הבד.</b> לא כנגד הכלים שבעקל דכנגדו טמא משום אבן מסמא אלא ישב בצדו ומחמת כובד הזב נכפפת קורת בית הבד ומסיט הכלים שבעקל וטמאין משום מושבו מפני שכובד הזב עליהן והוי כאלו ישב עליהן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "[פתיחה] האי פירקא איכלל ביה כולהו כללי דטומאה הפוך בה דכולהו כללי דטומאה בה. [ע\"כ פתיחה]",
+                    "<b>המסיט את הזב.</b> זהו טומאת משא האמורה בכל מקום ובכל מקום ששנינו נושא לאו דוקא נושא את הטומאה אלא מנענעו והיינו מסיט היינו משא. שכל שהטהור מסיט את הטומאה נקרא משא והזב מסיטו הוא הנקרא היסט שהטמא מסיט את הטהרה. ונושא ונישא ששנינו לקמן הוא בלא היסט שאינו מנענעו שהוא על ידי אבן מסמא והוא אבן מסמא האמורה בכ\"מ כדבעינא למימר קמן. ומסיט את הזב דתנן לא שנו אלא באדם אבל שאר דברים המסיטין את הזב טהורין כדתניא בתוספתא אין לך דבר שאין בו רוח חיים שמטמא בהיסט ואין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים כלומר שאין מסיט אלא בדבר שיש בו רוח חיים הוא שיסיט. וכל טומאות המסיטות את הטהרה טהורין חוץ מן הארבעה הזב המסיט וזבה ונדה ויולדת ומטמאין בהסיטן כל דבר שניסטין על ידיהן. והנוגע בזב או הזב נוגע בו והמסיט את הזב או הזב מסיטו מטמאים בגדים או כלים שנוגע בהן בשעת מגעו או בשעת ההיסט. והוא באדם אבל שאר דברים אין בהם טומאת בגדים:",
+                    "<b>והידים להיות שניות.</b> כרבנן דפליגי עליה דר\"ע בריש פ\"ג דידים דאמרי אין הידים תחלה לעולם. בחמשה דברים חמור אדם מכלים שכל המסיט את הזב טהור חוץ מן האדם. וכל שהזב מסיטו או נישא ע\"ג הזב ע\"י אבן מסמא טמא טומאה קלה שהוא ראשון חוץ מן האדם שבשעת היסט מטמא בגדים ונעשה אב הטומאה לטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה כמו אם הוא תחת הזב. ובכל דבר לא חלק בשעת מעשה מאחר פרישתו חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים והוה אב הטומאה. וכל שתחת הזב שאין ראוי למשכב ומושב טהור חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים ולאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד. וכל הנושא ונישא ע\"ג משכב טהור ואפי' ראוי למשכב ע\"ג המשכב טהור שאין משכב עושה משכב ואדם טמא. כל המטמא בגדים מטמא שאר כלים במגע ובשעת טומאתו חוץ מאדם וכלי חרס:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנישא כו' וכל שהזב נישא עליו כו'.</b> האי נישא ע\"ג הזב והזב נישא עליו הוא בלא היסט כדקא מפרש ואזיל כיצד אצבעו כו' ובין ע\"ג הזב ובין תחת הזב אפילו מפסיקין כמה דברים ואינו מניעו כלל כמו ע\"י אבן ותחת הנדבך דקתני והוא אבן מסמא האמורה בכ\"מ בין שהטומאה תחת האבן או ע\"ג האבן מטמא כל גוונא דתנן הכא. ואין אבן מסמא נוהג אלא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. והוא הדין היסטו של זב שהזב מסיטו או המסיט את הזב אע\"פ שאין נושאין ונישאין הרי הן כנושא ונישא כדאמרן בפרקא דלעיל שהזב מסיטו כדין הנישא ע\"ג הזב שטמא הכל אפילו אוכלין ומשקין ודברים שאין ראויין למשכב ומושב. והמסיט את הזב דינו כדין הנושא אותו והזב נישא עליו שאין טמא אלא אדם המסיט ומשכב ומושב ע\"י כף מאזנים כדתנן בפירקא דלעיל (שם) (והכא תני אלא נושא ונישא אבל היסט לא קתני משום דבעי למיתנא סיפא כל הנושא ונישא ע\"ג המשכב טהור חוץ מן האדם והתם נושא ונישא דוקא אבל היסט דמשכב לא מטמא שאם המשכב מסיט את האדם טהור שאין היסט אלא בזב וסייעתו כדתניא בתוספתא שאין מטמא בהיסט אלא שיש בו רוח חיים ולאפוקי משכב ומושב ומרכב אע\"ג דמטמאין בנושא ונישא. ולאו כל דבר שיש בו רוח חיים מטמא בהיסט אלא זב וסייעתו בלבד כדאמרן לעיל). כל הנישא ע\"ג הזב. אע\"פ שאינו ראוי למשכב ומושב:",
+                    "<b>כיצד אצבעו כו'.</b> ברישא קמפרש אדם שאינו חלוק בין ע\"ג הזב בין תחת הזב:",
+                    "<b>הטהור מלמעלן.</b> כל הטהור משמע אבל מקצת הטהור קא פליג ר\"ש ואמר מקצת טהור על הטמא טהור וקתני הטהור כל הטהור אליבא דכ\"ע:",
+                    "<b>הטמא מלמעלה והטהור מלמטה.</b> ה\"ה דאפילו מקצת טמא על מקצת טהור טמא לכ\"ע אלא משום סיפא דמשכב ומושב דאי מקצת טהור על המשכב ומקצת טמא על המשכב טהור כדתנן בפירקין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנושא ונישא כו' גרסינן.</b> ולא גרסינן מפני שאמרו. והאי כל הנושא ונישא נמי ע\"י אבן מסמא נושא שהטהור תחת האבן והמשכב מלמעלה ונישא שהמשכב תחת האבן והטהור מלמעלה שהמשכב אינו מטמא באבן מסמא לא מלמעלה ולא מלמטה אלא האדם:",
+                    "<b>חוץ מן האדם.</b> וה\"ה אם אדם מסיט את המשכב טמא:",
+                    "<b>ע\"ג הנבלה טהור.</b> שאין הנבלה מטמא באבן מסמא:",
+                    "<b>חוץ מן המסיט.</b> זהו המשא האמורה בכ\"מ והוא המניע את הנבלה טמא אף שאינו נושאו אלא שהסיטו בקנה או בכף מאזנים. ומסיט אינו מטמא אלא אדם כדתניא בתוספתא שאין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים וכדאמרן לעיל בריש פירקין:",
+                    "<b>רא\"א אף הנושא.</b> פשטא דמתני' דר\"א מחמיר ואמר אף הנושא בלא היסט ע\"י אבן מסמא נמי וקסבר נבלה נמי מטמא באבן מסמא ונישא בלא מסיט או מסיט בלא נושא טמא אלא דבגמרא מחמת קושיא מגיה למתני'. וגריס רא\"א והוא שנושא ומיקל דסבר מסיט אינו מטמא אלא כשהוא נושא ג\"כ שהנבלה היא למעלה מהאדם אבל מסיטה בקנה או בכף מאזנים טהור לר\"א ונושא לחוד שהוא ע\"י אבן מסמא דכ\"ע טהור בנבלה. ואדם בזמן שהוא מסיט. קא פריש הכא אדם משום דהמאהיל טמא הכל קתני במסיט אדם דוקא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הכי גרסינן הטמא על מקצת המשכב והטהור על מקצת המשכב טמא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאת ממנו במיעוטו מקצת טמא על המשכב כו'.</b> שהטומאה נכנסת להמשכב מהטמא שנשען עליו אפילו במיעוטו של משכב וכן יוצאת ממנו לטמא הטהור שנשען על מקצתו אבל אין נכנסת ואין יוצאת עד שיהא רובו של טמא ורובו של טהור נשען עליו:",
+                    "<b>ככר של תרומה כו' גרסינן ולא גרסינן וכן.</b> וקמ\"ל שאין המשכב מטמא באבן מסמא בין מלמעלן בין מלמטן:",
+                    "<b>וכן באבן המנוגעת.</b> קמ\"ל שאין אבן המנוגעת מטמא באהל לא כשהוא מאהיל על אותו דבר או אותו דבר מאהיל עליו אלא כשדבר אחר מאהיל על שניהם טמא שזהו ביאה האמורה בתורה:",
+                    "<b>ר\"ש מטמא בזו.</b> קסבר אבן המנוגעת מטמא באהל כמת שמטמא בכגון זה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>במשכב ומושב.</b> במשכב ומושב של כל הני דחשיב של זב וזבה נדה ויולדת ו��צורע שכולן מטמאין במו\"מ כדתניא בתוספתא הנוגע במו\"מ של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע מטמאין ב' ופוסלים אחד אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא וא' הנישא ומסיטו אין בהם והא דאמרינן בפסחים אדרבה זב חמור שמטמא במשכב ומושב ובהיסט לא גרסינן במשכב ומושב אלא בהיסט גרסינן דמצורע נמי מטמא במו\"מ והכי תניא בת\"כ אחד הנוגע ואחד המסיט. ולא קתני נמי נוגע בו ומסיטו משום משכב ומושב ומצורע שאין מטמאין בהיסט כשהן מסיטין את הטהרה וכן לא שייכא במשכב ומושב נוגע בו שאין בהן רוח חיים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנושא את הנבלה.</b> מי חטאת שיש בהן כדי הזיה ונבלה אלו השנים מטמאין במשא לטמא בגדים אבל במגע אין מטמאין בגדים אבל שאר טומאות המטמאין בגדים אפילו במגע מטמאין בגדים ומרכב שוה למי חטאת ונבלה שאין מטמא בגדים במגע אלא במשא אלא שמרכב חמור לטמא באבן מסמא דהיינו נושא ונישא:",
+                    "<b>הנושא את הנבלה.</b> היינו מסיט וקתני הנושא כדאמר בכולהו גמרא משא אלא היכא דתני נושא ונישא דהיינו אבן מסמא קרי ליה מסיט והיכא דלא קתני נושא ונישא קרי למסיט נושא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור גרסינן.</b> ולא גרסינן וטהור התנור וכן גריס הר\"ש דטהור אתנור קאי דגברא הא טמא הוא דהא בבית הבליעה קמיירי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמי חטאת שאין בהן כדי הזיה.</b> דאלו יש בהן כדי הזייה אי אפשר ליגע במים שלא יסיטן ומטמא בגדים במשא כדתניא בתוספתא הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנוגע שלא יסיט פירוש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן של נבלה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד:",
+                    "<b>זה הכלל.</b> וט\"ס בתוספתא שהביא הר\"ש בריש פירקין דתניא שם כלים הנוגעין בזב כו' מטמאין שנים כו' וגרסינן אדם הנוגע בזב כו':",
+                    "<b>כל הנוגע בא' מכל אבות כו'.</b> קתני נוגע אבל מסיט שהוא משא אף הדבר עצמו אינו נטמא אלא האדם כדתניא בתוספתא דאייתינן בריש פירקין ובת\"כ. וכן הנושא ונישא של משכב ומושב ומרכב אין טמא אלא אדם כדאמר בת\"כ דאין משכב עושה משכב וכדתנן בפירקין. זה הכלל נושא שהוא הנושא את הטומאה ע\"י אבן מסמא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. אלא שבמו\"מ ומרכב אין טמא הנושא אלא האדם ובאידך משכב ומושב ואדם. וכן במסיט את הטומאה. ונישא ע\"ג הטומאה ע\"י אבן מסמא נוהג ג\"כ בשמנה אלו אלא שבמשכב ומושב ומרכב אין טמא הנישא ע\"ג אלא האדם שאין משכב עושה משכב ואינך מטמאים בכל דבר הנישא ע\"ג אבל הניסט אין מטמא אלא בזב וזבה ונדה ויולדת בלבד שכל הטומאות המסיטות טהור חוץ מאלו. ואדם המסיט נוהג אף בשאר טומאות כדקתני הכא ובפ\"ק דכלים:",
+                    "<b>והא לך כללי טומאה נקוט האי כללא בידך.</b> ששה טומאות יש נוגע בטמא. או שטמא נוגע בו. המסיט את הטומאה והיא משא האמורה בכ\"מ. או שהטמא מסיטו והוא היסט. והנושא. והנישא אפילו ע\"י אבן מסמא. הנושא והנישא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב אלא שהנישא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע בכל דבר הן והנושא אותן אין טמא אלא האדם והראוי למשכב ומושב. ובמשכב ומושב ומרכב בין נושא בין נישא אין טמא אלא האדם ובשאר כל הטומאות אין נושא ונישא כלל שהוא ע\"י אבן מסמא. וההיסט שהטומאה מסיטו דינ�� כנישא שנוהג בכל דבר. ומסיט דינו כנושא. ההיסט שטומאה מסיטו אינו אלא בארבעה בזב וזבה נדה ויולדת. ומסיט את הטומאה בזב וזבה נדה ויולדת ובמצורע ובמשכב ומושב ומרכב ובזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו וכן מעיינות של מצורע וכן של זב זבה ונדה ויולדת רוקם ומימי רגלם ודם נדתם נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והמת כזית מן המת כזית מן הנצל מלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורביעית דם ורביעית דם תבוסה. וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן החי אע\"פ שאין עליו בשר כראוי וכן אבר מן החי בבהמה ובכולן אין טמא אלא אדם בלבד. והמסיט בכולן מטמא בגדים וכן היסט שהטומאה מסיטו ונושא ונישא באותן שהן מטמאין מטמא בגדים. ואין מטמא בגדים אלא אדם בלבד ודוקא בשעת מגעו חוץ מן המת וכלים הנוגעים במת ומאהילים על המת אפילו לאחר פרישתן מטמאין בגדים. כל המטמא בגדים מטמא כל הכלים בין שעליו בין שאינן עליו ודוקא במגע שנוגע בהם בשעת טומאתו חוץ מכלי חרס ואדם שאינן מיטמאין הימנו וכל המטמא בגדים בשעת מגעו הרי הוא כאב הטומאה וכל הנוגע בו הוא ראשון לבד ידים שאין נעשין תחלה לעולם. ולאחר פרישתו ממטמאיו הוא ראשון ועושה שני ואין מטמא כלים כלל שאין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד או ממשקין דרבנן. המשקין לעולם ראשונים חוץ ממגע טבול יום שאינן אלא פוסלין ולא מטמאין בין בתרומה בין בקדשים. הנוגע נוהג בכל הטומאות חוץ מנבלת עוף טהור שאין מטמא אלא בבית הבליעה ומטמא את האדם לטמא בגדים בשעה שהיא בבית הבליעה וכן שורף את הפרה ופרים אינן מטמאין אלא המתעסק וכן השעיר אינו מטמא אלא המשלחו וכן תרווד רקב וכיוצא שהוא פרוד. באלו הנוגע מטמא בגדים. בזב ובזבה בנדה ויולדת ומצורע ובזובו של זב ורוקו וש\"ז ומימי רגליו וכן של מצורע וכן של זבה נדה ויולדת במשכב ומושב במת וכזית מן המת ורביעית דם ורביעית דם תבוסה ועצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וגולל ודופק ואבר מן החי וכלים הנוגעים במת לבד כלי חרס שאין כ\"ח נעשה אב הטומאה וכן אוכלין ומשקין אין נעשין אב הטומאה לעולם. האדם אע\"פ שמטמא בגדים מ\"מ אינו נעשה כמת אלא כלים בלבד ודוקא הנוגעים במת וכל הפורשת ממנו. משכב ומושב ומרכב אף לאחר פרישתן ממטמאיהן הן אב הטומאה לטמא אדם וכלים לטמא אדם לטמא בגדים וכן מעיינותיהם של זב וסייעתו הן אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אבל כלים הנישאין ע\"ג הזב וכן שהזב מסיטן אף בשעת קבול טומאתן אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם וכלים. אבל השרץ וש\"ז ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה אין בהן טומאת בגדים כלל וכן בטומאת מת חוץ מכלים וכל הנזכרים. אין חילוק בין שעת מגעו לאחר פרישתו אלא אדם:",
+                    "סליק מסכת זבים"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה זבים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "title": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הרואה.</b> ב\"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום. מודים ב\"ש שהוא עצמו אינו אלא כבעל קרי והוא טובל ואוכל את פסחו לערב כדקתני בתוספתא אלא לב\"ש משכבו ומושבו וכן המסיט את הראי' תולין שאם יראה עוד ראיה טמא משכבו ומושבו והמסיט את הראי' למפרע ולב\"ה אם יראה עוד המסיט את הראיה השניה טמא והמסיט את הראשונה טהור וכן משכב ומושב שבין ראשונה לשניה טהור כדתניא בתוספתא:",
+                    "<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'.</b> תניא בתוספתא אמר ר\"ע לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שהוא זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש\"א זב גמור ובה\"א כו' כשהי' ר\"ע מסדר הלכות לתלמידיו אמר כל מי ששמע כו' אמר לפניו ר\"ש משום ר\"א בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על שראה אחת בראשון כו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה א' א\"ל לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם א\"ל ר\"ש כך אמרו ב\"ה לב\"ש מה לי כשראה שתים בתחלה וא' בסוף ומה לי כשראה א' בתחלה וב' בסוף א\"ל כשראה א' בתחלה וב' בסוף ביטל יום הטהור את הראי' ויש בידו שני ראיות כשראה שתים בתחלה וא' בסוף הואיל ונזקק לספירת שבעה ביטל הראי' את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות חזר ר\"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בש\"א סתר ב' ימים שלפניו.</b> הואיל והוחזק לזיבה חיישינן עד תלתא יומי לצחצוחי זיבה דסבר כל שלשה ימים הראשונים אי אפשר בלא צחצוחי זיבה:",
+                    "<b>רי\"א הרואה בשני סותר שלפניו.</b> אף לב\"ה מפני שהוחזק לזיבה אי אפשר בשני בלא צחצוח זיבה:",
+                    "<b>ר\"ע אומר כו'.</b> הכי גרסי' שבש\"א סותר את שלפניו. ולא גרסינן ב' ימים שלפניו דהא ברואה בשני נמי פליגי."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>הרהר אף שלא ראה ראה אף שלא הרהר.</b> גרסינן. דגירסא דהרהר עד שלא ראה ראה עד שלא הרהר משמע דתרוייהו בעינן ראה והרהר אלא דלא שאני בין הרהר קודם עד שלא ראה ואח\"כ ראה ובין ראה קודם עד שלא הרהר ואח\"כ הרהר. וא\"כ אמאי חשיב להו לשני דרכים הואיל ותרוייהו בעינן הני תרתי דרכים חדא הוא דהוי אם הרהר באשה וראה אותה אלא דל\"ש הרהור קדם ל\"ש ראיה קדמה. הלכך גרסינן אף והיינו דחשיב להו לשני דרכים הרהר לחודיה אף שלא ראה או ראה לחוד אף שלא הרהר:",
+                    "<b>ר\"ע אומר אפילו אכל כל מאכל.</b> ולתנא קמא במאכל המביאו לידי זיבה דוקא כדתניא בתוספתא זב תולין אותו במאכל וכל מיני מאכל דר\"ע ר\"א ברבי פנחס אומר משום ר\"י בן בתירא החלב והגבינה ובשר שמן ויין ישן וגריסין של פול ובצים ומורייס מרגילין לדבר זיבה והיינו במאכל דת\"ק דמתניתין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי כו'.</b> בגמ' דנזיר (דף ס\"ו) אמתני' דתנן התם שכבת זרע טמאה קא שקיל וטרי התם למאי ואמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה וקאמר התם סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי וגרסינן התם א\"ל רבא והא תנן כו' עד מתני' דנזיר היה שמואל ולא נהירא לן כולהו גירסא וכן קראי דמייתי התם דקמיפלגי נמי לא ברירא מאי משמע מהני קראי. אלא הכי גרסינן התם א\"ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד ��זיבה אין לך חולי גדול מזה אלא תנאי היא דתנן הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו במאי קמיפלגי בדשמואל דאמר שמואל כתיב לפנות ערב ירחץ במים וכתיב כבא השמש יבא אל תוך המחנה מלמד שהקרי פוטר בזיבה יומו ומ\"ד מעת לעת דכתיב מקרה לילה ומ\"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א\"ל אורחא דקרי למיתי בליליא. הדין הוא גירסא והכי פירושה אין לך חולי גדול מזה פי' ומפני מה מטמא מיד בזיבה הא חולי הוא ותנן דבחולה טהור ומשני תנאי היא דתניא ש\"ז כל מעל\"ע פי' כל מע\"ל שראה בתוך המעל\"ע תולין כל המעת לעת מן הראיה על הקרי ואינו מטמא בזיבה כל מעל\"ע של קרי ור' יוסי אומר יומו שאין תולין אלא מה שראה באותו היום שראה קרי דהיינו אם ראה קרי בבקר אינו מטמא בזיבה כל היום. כתיב לפנות ערב ירחץ כו' וכתיב כבוא השמש. פי' כיון שכבר כתב שלא יבא אל המחנה אלא כבא השמש וא\"כ ל\"ל למכתב שיטבול לעת ערב מאי נפקא מינה בזה אם יטבול לעת ערב או קודם דהא עיקר הקפדה הוא שלא יבא לתוך המחנה וכבר כתיב וכבא השמש כו' אלא ע\"כ דאגב אורחא נשמע עצה טובה מזה שלא יטבול עד לעת ערב כי מחמת הראייה שראה כבר הוא עלול לראות ושמא יראה עוד יצטרך לטבול עוד פעם אחרת לכן לא יטבול את עצמו עד לפנות ערב ושמעינן מינה דהרואה קרי הוא עלול לראות עוד עד לעת ערב ולכן תלינן בו הזיבה כל אותו היום מחמת שהוא עלול לקרי. ומ\"ד מעת לעת דריש מקרה לילה פי' אף אם ראה קרי בתחלת הלילה לא יטבול עד לפנות ערב והוא מעת לעת נמצא שמעינן שהוא עלול מעת לעת. ופריך ומ\"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א\"ל אורחא כו':",
+                    "<b>כלב שאכל כו'.</b> ג' ימים מעת לעת. קא נקיט רישא דמתני' דאהלות (פ' י\"א ז') ועיקר קאי אסיפא דהתם דתנן ר\"י בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת. דהכא כל הני דמעת לעת קחשיב ואתי אבל ג' ימים איכא טובא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרי אלו טמאים מדרס.</b> איידי דמתמוטט אימא כרע הטהור את הזב והו\"ל נתלה הזב על הטהור ועל בגדיו ומטמא לבגדים מדרס שעשאן משכב ומושב:",
+                    "<b>על הכבש.</b> מעלה שעולין בה:",
+                    "<b>ועל הדלת.</b> שעשויה על פי ארובה שבין בית לעליה והיא שוכבת ומצעת. דומיא דכבש וקורה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מן הטוחנים ברחיים של יד.</b> ה\"ה של חמור כדתניא בתוספתא פורקים מן החמור או טוענין בזמן כו'. בהא נמי ר\"ש מודה דבזמן שמשאם כבד טמאים כדתניא בתוספתא מודה ר\"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של יד או של חמור או טוענין בזמן שמשאן כבד בגדי טהור טמאין:",
+                    "<b>וכולן טהורין לבני הכנסת.</b> אמשאן קל דקתני טהורין לא שנו אלא לבני הכנס' שאוכלין חוליהן בטהרה אבל לאוכלי תרומה אפילו משאן קל טמאין דחיישינן אימא הכריע הטהור על הטמא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נוטלת עריבה כו'.</b> כגון שנשאה הנדה עם הטהורה כדפי' מהר\"ם וכי הא דפירקא דלעיל פורקין מן החמור כו':",
+                    "<b>זב שהקיש כו' טהור.</b> שכחה יפה ולא נפל מכרו היסטו אלא מכח הרעדה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שהוא עשוי בחבלים.</b> ואינו קבוע בכותל אלא מחובר לו בחבלים מ\"מ הו\"ל נפל מכח הרעדה וטהור:",
+                    "<b>ועל הים.</b> הוא תיבה של עץ שהקמח נופלת ומתקבץ לתוכה לאחר שנטחן קאסטי\"ן בל\"א:",
+                    "<b>אצטרוביל.</b> הוא המקום שהאבנים של רחים של מים קבועין בו ושל יד נקרא חמור ושל זיתים נקרא סאה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הדלת.</b> שבכותל הבית:",
+                    "<b>על המסיט.</b> גרסינן. והוא עץ הקבוע בכותל ובו תקוע המקל של רחיים של יד ונקרא מסיט על שם ששם מתנועע המקל כשטוחנין:",
+                    "<b>ועל הקלת.</b> הוא התיבה שבה נותנין התבואה לטחון. קא\"ס בל\"א:",
+                    "<b>ועל הדלת.</b> שבקירות שבארובה. כדאמרן בפרקא דלעיל:",
+                    "<b>ר\"נ ור\"ש מטהרין באלו.</b> קאמר בגמ' ברעדה דכ\"ע טהורין מחמת כחו דכ\"ע טמאין כי פליגי ברעדה מחמת כחו:"
+                ],
+                [
+                    "<b>זב שהיה מוטל כו' לרחבן טהורין.</b> תניא בתוספתא זב שהיה מוטל על חמשה כסאות לרחבן כולן טהורין שאין א' מהן נושא את רובו ואם היה אמצע גבוה טמא מפני שרובו נשא עליו:",
+                    "<b>עומד על ב' כסאות טמא.</b> גרסינן:",
+                    "<b>רש\"א אם רחוקין זה מזה טהורין.</b> אם היו קרובין דכ\"ע טמא דזימנין נשען אהאי זימנין אהאי והוי כישן ספק שנתהפך דטמא כ\"פ ברחוקין שאינו יכול לעמוד לא על זה ולא על זה אלא על שניהן ואזדו לטעמייהו דתנן גבי שבת (שבת פ\"י מתני' ה') לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור\"ש פוטר דעושה כולה מלאכה בשבת חייב והעושה מקצת מלאכה פטור וכן שנים שעשאוה פטורין אלא הואיל וזה אינו יכול וזה אינו יכול קסברי רבנן דחייבין דהו\"ל כל אחד כעושה כל המלאכה הואיל וחבירו אינו יכול לעשותה בלא זה ור\"ש פוטר קסבר אע\"פ שאין היחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורין. וה\"נ האי כסא אינו יכול לישא את רובו של זב והאי אינו יכול הלכך רבנן לטעמייהו דסברי התם חייבין דכעושה כל אחד כל המלאכה הוי ה\"נ כנושא כל כסא רובו של זב דמי הואיל ואידך כסא לא מצי נמי בלאו האי כסא ור\"ש לטעמיה דפוטר התם דהוי כ\"א כעושה מקצת מלאכה וה\"נ כל חדא וחדא כנושא מקצת הזב וטהורין ממדרס:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרע הזב כו'.</b> גירסא דגריס רש\"י עיקר דגריס הכא כרע הזב טמאין כרעו הן טמאין. ובסיפא גרסינן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין. דכל שהזב מסיט אותו כדין הנישא ע\"ג הזב שבין משכבות ומושבות ובין אוכלין ומשקין הכל טמא כדתנן לקמן (פ\"ה ב') ומה שהטהרה מסיטה את הזב כדין הזב נשא עליו שאין טמאין אלא משכבות ואדם כדתנן לקמן. הלכך הכא במשכב ומושב כנגדו כרע הזב טמאין טומאה קלה דהוי ראשונים כדין הנישא ע\"ג הזב דהוי ראשון. כרעו הן טמאין טומאת מדרס כדין משכבו ומושבו של זב דמטמא בנתלה כדתנן (ספ\"ב). וקתני לשון רבים כרעו הן לאפוקי מדר\"ש דאמר במרובין טהור קמ\"ל אפילו אחד לא יכול להכריעו ונצטרפו כולן והכריעוהו טמאין ובאוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין טומאה קלה והוו ראשונים כעליונו של זב שנישא ע\"ג הזב דמטמא אפילו אינו ראוי למשכב ומושב. כרעו הן טהורין דכל שהזב נישא עליו אין טמא אלא הראוי למשכב ומושב אדם:",
+                    "<b>ובמרובין טהור.</b> ר\"ש לטעמיה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול כ\"א מקצתי' קעביד כדאמרן לעיל:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכי גרסינן זה חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב כו'.</b> ולא גרסינן הכא וחומר במת מבזב ובסיפא הוא דגרסינן חומר במת שהמת מטמא כו':"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמשענת הסוס על רגליו.</b> שהסוס עומד לרכיבה שכחו הוא ברגליו ויכול לרוץ מהרה וידיו אינו אלא כמסייע ומסייע אין בו ממש הלכך אפילו נתן תחת רגל אחד טמא שאינו יכול לעמוד על רגל אחד והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול וטמא כת\"ק דר\"ש ומשענת החמור על ידיו שהחמור עומד למשא והוא אינו יכול לרוץ כלל שכחו בידיו הלכך יכול לישא משאות הרבה יותר מן הסוס שכח המשא הוא בידים וכח המרוצה ברגלים ורגלי החמור אינן אלא כמסייע ואפילו נתן תחת יד אחד טמא שאינו יכול לעמוד על יד אחד:",
+                    "<b>ישב על קורות בית הבד.</b> לא כנגד הכלים שבעקל דכנגדו טמא משום אבן מסמא אלא ישב בצדו ומחמת כובד הזב נכפפת קורת בית הבד ומסיט הכלים שבעקל וטמאין משום מושבו מפני שכובד הזב עליהן והוי כאלו ישב עליהן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "[פתיחה] האי פירקא איכלל ביה כולהו כללי דטומאה הפוך בה דכולהו כללי דטומאה בה. [ע\"כ פתיחה]",
+                    "<b>המסיט את הזב.</b> זהו טומאת משא האמורה בכל מקום ובכל מקום ששנינו נושא לאו דוקא נושא את הטומאה אלא מנענעו והיינו מסיט היינו משא. שכל שהטהור מסיט את הטומאה נקרא משא והזב מסיטו הוא הנקרא היסט שהטמא מסיט את הטהרה. ונושא ונישא ששנינו לקמן הוא בלא היסט שאינו מנענעו שהוא על ידי אבן מסמא והוא אבן מסמא האמורה בכ\"מ כדבעינא למימר קמן. ומסיט את הזב דתנן לא שנו אלא באדם אבל שאר דברים המסיטין את הזב טהורין כדתניא בתוספתא אין לך דבר שאין בו רוח חיים שמטמא בהיסט ואין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים כלומר שאין מסיט אלא בדבר שיש בו רוח חיים הוא שיסיט. וכל טומאות המסיטות את הטהרה טהורין חוץ מן הארבעה הזב המסיט וזבה ונדה ויולדת ומטמאין בהסיטן כל דבר שניסטין על ידיהן. והנוגע בזב או הזב נוגע בו והמסיט את הזב או הזב מסיטו מטמאים בגדים או כלים שנוגע בהן בשעת מגעו או בשעת ההיסט. והוא באדם אבל שאר דברים אין בהם טומאת בגדים:",
+                    "<b>והידים להיות שניות.</b> כרבנן דפליגי עליה דר\"ע בריש פ\"ג דידים דאמרי אין הידים תחלה לעולם. בחמשה דברים חמור אדם מכלים שכל המסיט את הזב טהור חוץ מן האדם. וכל שהזב מסיטו או נישא ע\"ג הזב ע\"י אבן מסמא טמא טומאה קלה שהוא ראשון חוץ מן האדם שבשעת היסט מטמא בגדים ונעשה אב הטומאה לטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה כמו אם הוא תחת הזב. ובכל דבר לא חלק בשעת מעשה מאחר פרישתו חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים והוה אב הטומאה. וכל שתחת הזב שאין ראוי למשכב ומושב טהור חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים ולאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד. וכל הנושא ונישא ע\"ג משכב טהור ואפי' ראוי למשכב ע\"ג המשכב טהור שאין משכב עושה משכב ואדם טמא. כל המטמא בגדים מטמא שאר כלים במגע ובשעת טומאתו חוץ מאדם וכלי חרס:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנישא כו' וכל שהזב נישא עליו כו'.</b> האי נישא ע\"ג הזב והזב נישא עליו הוא בלא היסט כדקא מפרש ואזיל כיצד אצבעו כו' ובין ע\"ג הזב ובין תחת הזב אפילו מפסיקין כמה דברים ואינו מניעו כלל כמו ע\"י אבן ותחת הנדבך דקתני והוא אבן מסמא האמורה בכ\"מ בין שהטומאה תחת האבן או ע\"ג האבן מטמא כל גוונא דתנן הכא. ואין אבן מסמא נוהג אלא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. והוא הדין היסטו של זב שהזב מסיטו או המסיט את הזב אע\"פ שאין נושאין ונישאין הרי הן כנושא ונישא כדאמרן בפרקא דלעיל שהזב מסיטו כדין הנישא ע\"ג הזב שטמא הכל אפילו אוכלין ומשקין ודברים שאין ראויין למשכב ומושב. והמסיט את הזב דינו כדין הנושא אותו והזב נישא עליו שאין טמא אלא אדם המסיט ומשכב ומושב ע\"י כף מאזנים כדתנן בפירקא דלעיל (שם) (והכא תני אלא נ��שא ונישא אבל היסט לא קתני משום דבעי למיתנא סיפא כל הנושא ונישא ע\"ג המשכב טהור חוץ מן האדם והתם נושא ונישא דוקא אבל היסט דמשכב לא מטמא שאם המשכב מסיט את האדם טהור שאין היסט אלא בזב וסייעתו כדתניא בתוספתא שאין מטמא בהיסט אלא שיש בו רוח חיים ולאפוקי משכב ומושב ומרכב אע\"ג דמטמאין בנושא ונישא. ולאו כל דבר שיש בו רוח חיים מטמא בהיסט אלא זב וסייעתו בלבד כדאמרן לעיל). כל הנישא ע\"ג הזב. אע\"פ שאינו ראוי למשכב ומושב:",
+                    "<b>כיצד אצבעו כו'.</b> ברישא קמפרש אדם שאינו חלוק בין ע\"ג הזב בין תחת הזב:",
+                    "<b>הטהור מלמעלן.</b> כל הטהור משמע אבל מקצת הטהור קא פליג ר\"ש ואמר מקצת טהור על הטמא טהור וקתני הטהור כל הטהור אליבא דכ\"ע:",
+                    "<b>הטמא מלמעלה והטהור מלמטה.</b> ה\"ה דאפילו מקצת טמא על מקצת טהור טמא לכ\"ע אלא משום סיפא דמשכב ומושב דאי מקצת טהור על המשכב ומקצת טמא על המשכב טהור כדתנן בפירקין:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנושא ונישא כו' גרסינן.</b> ולא גרסינן מפני שאמרו. והאי כל הנושא ונישא נמי ע\"י אבן מסמא נושא שהטהור תחת האבן והמשכב מלמעלה ונישא שהמשכב תחת האבן והטהור מלמעלה שהמשכב אינו מטמא באבן מסמא לא מלמעלה ולא מלמטה אלא האדם:",
+                    "<b>חוץ מן האדם.</b> וה\"ה אם אדם מסיט את המשכב טמא:",
+                    "<b>ע\"ג הנבלה טהור.</b> שאין הנבלה מטמא באבן מסמא:",
+                    "<b>חוץ מן המסיט.</b> זהו המשא האמורה בכ\"מ והוא המניע את הנבלה טמא אף שאינו נושאו אלא שהסיטו בקנה או בכף מאזנים. ומסיט אינו מטמא אלא אדם כדתניא בתוספתא שאין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים וכדאמרן לעיל בריש פירקין:",
+                    "<b>רא\"א אף הנושא.</b> פשטא דמתני' דר\"א מחמיר ואמר אף הנושא בלא היסט ע\"י אבן מסמא נמי וקסבר נבלה נמי מטמא באבן מסמא ונישא בלא מסיט או מסיט בלא נושא טמא אלא דבגמרא מחמת קושיא מגיה למתני'. וגריס רא\"א והוא שנושא ומיקל דסבר מסיט אינו מטמא אלא כשהוא נושא ג\"כ שהנבלה היא למעלה מהאדם אבל מסיטה בקנה או בכף מאזנים טהור לר\"א ונושא לחוד שהוא ע\"י אבן מסמא דכ\"ע טהור בנבלה. ואדם בזמן שהוא מסיט. קא פריש הכא אדם משום דהמאהיל טמא הכל קתני במסיט אדם דוקא:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הכי גרסינן הטמא על מקצת המשכב והטהור על מקצת המשכב טמא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאת ממנו במיעוטו מקצת טמא על המשכב כו'.</b> שהטומאה נכנסת להמשכב מהטמא שנשען עליו אפילו במיעוטו של משכב וכן יוצאת ממנו לטמא הטהור שנשען על מקצתו אבל אין נכנסת ואין יוצאת עד שיהא רובו של טמא ורובו של טהור נשען עליו:",
+                    "<b>ככר של תרומה כו' גרסינן ולא גרסינן וכן.</b> וקמ\"ל שאין המשכב מטמא באבן מסמא בין מלמעלן בין מלמטן:",
+                    "<b>וכן באבן המנוגעת.</b> קמ\"ל שאין אבן המנוגעת מטמא באהל לא כשהוא מאהיל על אותו דבר או אותו דבר מאהיל עליו אלא כשדבר אחר מאהיל על שניהם טמא שזהו ביאה האמורה בתורה:",
+                    "<b>ר\"ש מטמא בזו.</b> קסבר אבן המנוגעת מטמא באהל כמת שמטמא בכגון זה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>במשכב ומושב.</b> במשכב ומושב של כל הני דחשיב של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע שכולן מטמאין במו\"מ כדתניא בתוספתא הנוגע במו\"מ של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע מטמאין ב' ופוסלים אחד אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא וא' הנישא ומסיטו אין בהם והא דאמרינן בפסחים אדרבה זב חמור שמ��מא במשכב ומושב ובהיסט לא גרסינן במשכב ומושב אלא בהיסט גרסינן דמצורע נמי מטמא במו\"מ והכי תניא בת\"כ אחד הנוגע ואחד המסיט. ולא קתני נמי נוגע בו ומסיטו משום משכב ומושב ומצורע שאין מטמאין בהיסט כשהן מסיטין את הטהרה וכן לא שייכא במשכב ומושב נוגע בו שאין בהן רוח חיים:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנושא את הנבלה.</b> מי חטאת שיש בהן כדי הזיה ונבלה אלו השנים מטמאין במשא לטמא בגדים אבל במגע אין מטמאין בגדים אבל שאר טומאות המטמאין בגדים אפילו במגע מטמאין בגדים ומרכב שוה למי חטאת ונבלה שאין מטמא בגדים במגע אלא במשא אלא שמרכב חמור לטמא באבן מסמא דהיינו נושא ונישא:",
+                    "<b>הנושא את הנבלה.</b> היינו מסיט וקתני הנושא כדאמר בכולהו גמרא משא אלא היכא דתני נושא ונישא דהיינו אבן מסמא קרי ליה מסיט והיכא דלא קתני נושא ונישא קרי למסיט נושא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור גרסינן.</b> ולא גרסינן וטהור התנור וכן גריס הר\"ש דטהור אתנור קאי דגברא הא טמא הוא דהא בבית הבליעה קמיירי:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמי חטאת שאין בהן כדי הזיה.</b> דאלו יש בהן כדי הזייה אי אפשר ליגע במים שלא יסיטן ומטמא בגדים במשא כדתניא בתוספתא הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנוגע שלא יסיט פירוש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן של נבלה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד:",
+                    "<b>זה הכלל.</b> וט\"ס בתוספתא שהביא הר\"ש בריש פירקין דתניא שם כלים הנוגעין בזב כו' מטמאין שנים כו' וגרסינן אדם הנוגע בזב כו':",
+                    "<b>כל הנוגע בא' מכל אבות כו'.</b> קתני נוגע אבל מסיט שהוא משא אף הדבר עצמו אינו נטמא אלא האדם כדתניא בתוספתא דאייתינן בריש פירקין ובת\"כ. וכן הנושא ונישא של משכב ומושב ומרכב אין טמא אלא אדם כדאמר בת\"כ דאין משכב עושה משכב וכדתנן בפירקין. זה הכלל נושא שהוא הנושא את הטומאה ע\"י אבן מסמא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. אלא שבמו\"מ ומרכב אין טמא הנושא אלא האדם ובאידך משכב ומושב ואדם. וכן במסיט את הטומאה. ונישא ע\"ג הטומאה ע\"י אבן מסמא נוהג ג\"כ בשמנה אלו אלא שבמשכב ומושב ומרכב אין טמא הנישא ע\"ג אלא האדם שאין משכב עושה משכב ואינך מטמאים בכל דבר הנישא ע\"ג אבל הניסט אין מטמא אלא בזב וזבה ונדה ויולדת בלבד שכל הטומאות המסיטות טהור חוץ מאלו. ואדם המסיט נוהג אף בשאר טומאות כדקתני הכא ובפ\"ק דכלים:",
+                    "<b>והא לך כללי טומאה נקוט האי כללא בידך.</b> ששה טומאות יש נוגע בטמא. או שטמא נוגע בו. המסיט את הטומאה והיא משא האמורה בכ\"מ. או שהטמא מסיטו והוא היסט. והנושא. והנישא אפילו ע\"י אבן מסמא. הנושא והנישא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב אלא שהנישא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע בכל דבר הן והנושא אותן אין טמא אלא האדם והראוי למשכב ומושב. ובמשכב ומושב ומרכב בין נושא בין נישא אין טמא אלא האדם ובשאר כל הטומאות אין נושא ונישא כלל שהוא ע\"י אבן מסמא. וההיסט שהטומאה מסיטו דינו כנישא שנוהג בכל דבר. ומסיט דינו כנושא. ההיסט שטומאה מסיטו אינו אלא בארבעה בזב וזבה נדה ויולדת. ומסיט את הטומאה בזב וזבה נדה ויולדת ובמצורע ובמשכב ומושב ומרכב ובזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו וב��ימי רגליו וכן מעיינות של מצורע וכן של זב זבה ונדה ויולדת רוקם ומימי רגלם ודם נדתם נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והמת כזית מן המת כזית מן הנצל מלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורביעית דם ורביעית דם תבוסה. וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן החי אע\"פ שאין עליו בשר כראוי וכן אבר מן החי בבהמה ובכולן אין טמא אלא אדם בלבד. והמסיט בכולן מטמא בגדים וכן היסט שהטומאה מסיטו ונושא ונישא באותן שהן מטמאין מטמא בגדים. ואין מטמא בגדים אלא אדם בלבד ודוקא בשעת מגעו חוץ מן המת וכלים הנוגעים במת ומאהילים על המת אפילו לאחר פרישתן מטמאין בגדים. כל המטמא בגדים מטמא כל הכלים בין שעליו בין שאינן עליו ודוקא במגע שנוגע בהם בשעת טומאתו חוץ מכלי חרס ואדם שאינן מיטמאין הימנו וכל המטמא בגדים בשעת מגעו הרי הוא כאב הטומאה וכל הנוגע בו הוא ראשון לבד ידים שאין נעשין תחלה לעולם. ולאחר פרישתו ממטמאיו הוא ראשון ועושה שני ואין מטמא כלים כלל שאין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד או ממשקין דרבנן. המשקין לעולם ראשונים חוץ ממגע טבול יום שאינן אלא פוסלין ולא מטמאין בין בתרומה בין בקדשים. הנוגע נוהג בכל הטומאות חוץ מנבלת עוף טהור שאין מטמא אלא בבית הבליעה ומטמא את האדם לטמא בגדים בשעה שהיא בבית הבליעה וכן שורף את הפרה ופרים אינן מטמאין אלא המתעסק וכן השעיר אינו מטמא אלא המשלחו וכן תרווד רקב וכיוצא שהוא פרוד. באלו הנוגע מטמא בגדים. בזב ובזבה בנדה ויולדת ומצורע ובזובו של זב ורוקו וש\"ז ומימי רגליו וכן של מצורע וכן של זבה נדה ויולדת במשכב ומושב במת וכזית מן המת ורביעית דם ורביעית דם תבוסה ועצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וגולל ודופק ואבר מן החי וכלים הנוגעים במת לבד כלי חרס שאין כ\"ח נעשה אב הטומאה וכן אוכלין ומשקין אין נעשין אב הטומאה לעולם. האדם אע\"פ שמטמא בגדים מ\"מ אינו נעשה כמת אלא כלים בלבד ודוקא הנוגעים במת וכל הפורשת ממנו. משכב ומושב ומרכב אף לאחר פרישתן ממטמאיהן הן אב הטומאה לטמא אדם וכלים לטמא אדם לטמא בגדים וכן מעיינותיהם של זב וסייעתו הן אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אבל כלים הנישאין ע\"ג הזב וכן שהזב מסיטן אף בשעת קבול טומאתן אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם וכלים. אבל השרץ וש\"ז ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה אין בהן טומאת בגדים כלל וכן בטומאת מת חוץ מכלים וכל הנזכרים. אין חילוק בין שעת מגעו לאחר פרישתו אלא אדם:",
+                    "סליק מסכת זבים"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1901",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "אליהו רבא על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Gra",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "אליהו רבא על משנה זבים",
+        "enTitle": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim",
+        "key": "Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Avodah Zarah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עבודה זרה\n<br> ע\"א יש בה חמשה פרקים, כנגד חמש של אלהים, וכן חמש אותיות באחרים, וכן חמש אותיות בטמאים. וע\"ד הנסתר י\"ל, משום שמקומם הוא סביב עולם העשיה, המכונה בה' אחרונה של שם:\n<br>\n<br><br><b>לפני אדיהן</b>. בהא כ\"ע לא פליגי, אלא הפלוגתא ביום אידם תליא אי הוי אותו יום ממנינא או לא, כדאיתא במשנה ב'. משום הכי תנא הענין ברישא ולא המנין, אע\"ג דא\"א בלא הוא. ועיין מ\"ש ביומא פ\"א משנה א' ובזה מתישב הרגש התי\"ט בשם התוספות <small>(ב. ד\"ה לפני וכו')</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ח ז.)</small> ר' בון בר חייה בעי, אף בהמה גסה במחלוקת מוכר לו על מנת לשחוט, אשכח תני אף בהמה גסה במחלוקת, ע\"כ. ומכאן תימא להרא\"ש <small>(סימן כא)</small> שרוצה לפרש דר' יהודה פרושי קמפרש מלתיה דת\"ק, והתי\"ט נמי דקאמר דאע\"ג דתני ליה בלשון מחלוקת אין קפידא כי מצינו במשנה דוגמתו שאינו חולק, וכבר אני הראתי בכל מקום כי לא דבר רק, וכשאין בו טעם הוכחתי דודאי חולק. ועוד בש\"ס דידן נמי מפורש בפירוש דכל זה וכיוצא בו מחלוקת דר\"מ ור' יהודה הוא, כדגרסינן <small>(דף כ:)</small> ת\"ר מוכרין להם אילן על מנת לקוץ וקוצץ דברי ר' יהודה, ר\"מ אומר אין מוכרין להם אלא קצוצה שחת ע\"מ וכו' ע\"ש. וכבר ידענו דסתם משנה הוא ר\"מ, ועוד ילמד סתום מן המפורש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסורין ואיסורן איסור הנאה</b>. לא ידענא אמאי לא קצר ואמר, אלו דברים של עכו\"ם אסורים בהנאה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וישראל רואהו</b>. ראהו לא קתני אלא רואהו, דמשמע שיכול היה לראותו אעפ\"י שלא ראהו מותר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הוא נעשה זבל</b>. ואסור שנא' וגו'. כן צריך לפרש לישנא דמתניתין. ויכולני למימר נמי דרמז לנו שבהיות זה בעולם, האף הוא בעולם, ופירושו אף הוא ממש, שנעשה זבל ובני אדם נהנים ממנו שנא' <small>(דברים יג, יח)</small> ולא ידבק וגו' למען ישוב ה' מחרון אפו, וכה\"ג תנן בסוף פ\"י דסנהדרין ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אומרים נעשה מרחץ</b>. כתב הר\"ב ועוד תשובה אחרת אין אומרין וכו'. וכנראה שמשיטת התלמוד <small>(דף מד:)</small> דקאמרא תשובה גנובה השיבו ר\"ג להגמון. למד כן, דאיכא מ\"ד דאני לא באתי וכו' היא תשובה גנובה, ואיכא מ\"ד דאין אומרים וכו' היא התשובה גנובה, ש\"מ דשתי תשובות הם, ולא קתני ד\"א כדקתני בתשובה השלשית, משום דהשני תשובות הראשונות דומות זו לזו משא\"כ השלשית שאינה דומה להן כלל:\n",
+                "<b>את שנוהג בו משום אלוק</b>. הא דלא תנן את שנוהג בו כאלוק דהכי הל\"ל, אלא קאמר ליה משום אלוק, נראה דרמז לו מאי דאמרו בש\"ס <small>(דף מד:)</small> למ\"ד דתשובה זו היתה התשובה גנובה להיות דפעור יוכיח דאיננה גנובה מפני דשאני פעור דעבודתו בכך, וזה הוא כוונת ר\"ג את שנוהג בו אפילו דבר של בזוי משום אלוק, כגון הפעור דזה הוא עבודתו אסור, ושאינו נוהג בו הבזוי הזה משום אלוק, כי עבודתו איננה בבזוי זה מותר. ונראה שזו היא כוונת הירושלמי דגרסינן התם <small>(ה\"ד כ.)</small> תשובת הפלג השיבו (פי' תשובה גנובה), דלא כן היה לו להשיבו מבעל פעור שאין עבודתו אלא בפריעה (פי' שהיה יכול הגוי להשיב לו פעור יוכיח), מאי כדון (פי' ומה תשובה היתה זאת), את שנוהג בו (פי' הבזוי) משום אלוק (פי' דכך היא עבודתו) אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוק מותר. כדפרשתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה נדה מטמאה במשא</b>. נראה דהאריך בסיפא לגלויי רישא, דכשרץ דתנן היינו דלא מטמא במשא, אבל לא לענין שיעורא כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העמיד תחתיה ע\"ז וביטלה</b>. וי\"ג ונטלה, כ\"כ התי\"ט. ונכון בעיני כי כן בבית תנן והוציאה ובאבן וסילקה דדמי לנטלה, ודוחק לומר דמשום דהכא טמונה בקרקע היא מסתמא כנראה מן המעשה דצידון, לא טרח לחפור ולהוציאה אלא מבטלה שם במכור אותה לצורך, דאם היא של גוי דווקא ראויה לכך ולא של ישראל ואנן סתמא תנן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקל</b>. אע\"ג דלא נטלו לשרוף אלא להשען עליו, דאיכא למימר דלא לבטלה קא מכוין אלא אדרבא דעתו נוטה שיש לאותו מקל סגולה, לא אמרינן הכי אלא בטלה:\n",
+                "<b>או שרביט</b>. לעשות ממנו תשמיש חשוב יותר ממקל, כדכתיב במלך <small>(אסתר ה, ב)</small> (ו)את שרביט הזהב אשר בידו. אפילו הכי אמרינן בטלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בראשו</b>. פי' הר\"ב, של מרקוליס, וכן פי' רש\"י <small>(דף נא:)</small>. ויפה פירש מדתנן ראשו לשון זכר, ופירושו על גבי האבנים. אבל מה שפירש אח\"כ על צוארו וכתפו, לא דק דזה החילוק לא שייך במרקוליס שאינו צורת בריה אלא אבנים מונחות זו ע\"ג זו:\n",
+                "<b>פרכילי ענבים ועטרות של שבולים</b>. הקדימם ליינות ושמנים וסלתות, ואע\"ג דאין הענבים ושבלים קרבי' ע\"ג המזבח כיינות שמנים וסלתות, והוי זו ואצ\"ל זו, משום דפרכילי ועטרות שכיחי להמצא בו יותר מיינות ודומיהם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני ש\"מ דדין אחר בפני עצמו הוא, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בנותן טעם</b>. כתב התי\"ט יש מפרשים בששים, ע\"כ. וסימניך נותן טעם נוטריקון נ\"ט, דעד נ\"ט כנגדו יש בו נותן טעם, וכשעבר מנ\"ט אין בו נותן טעם יותר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושור הנסקל וכו'</b>. טעם סדר זה מפורש בפ\"ב דקדושין:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שפה והיא טהורה</b>. אבל בשפוד ואסכלה לא הוצרך לומר דטהורים הם, דהא מכיון שמלבנן באור עליהם הכתוב אומר בפירוש <small>(במדבר לא, כג)</small> תעבירו באש וטהר:\n<br><b>עבודה</b> זרה מתחיל בלמד ומסיים בהא, כי מסכתא זו היתה סדורה מימות אברהם אבינו כמו שאז\"ל (דף יד:) מסכת ע\"ז דאברהם אבינו היה בה ת' פרקי, והעולם לא יחסר משלשים צדיקים כמוהו שאז\"ל (תנחומא מקץ פ\"ו) על פסוק (בראשית יח, יח) ואברהם היה יהיה. והוא זכה להא, שמאברם נקרא אברהם. ועוד כשרצו לשרפו על הע\"ז הקיפוהו ה' אמות גובה מעצים וה' אמות רוחב כדאיתא במדרש (עי' תדא\"ז פכ\"ה). ועוד ל\"ה, כנגד ל\"ה שנים שמלך בחיי אביו תרח בזכות שהוציאו מאותו מקו�� אחר אותו מעשה כדי שלא יהרגוהו עוד כדאיתא במדרש (עי' שם), וכל זה גרם שבירת ע\"ז:<br><b>סליק</b> מסכת עבודה זרה. אשר בהנאה היא אסורה:<br><b>הרחק</b> דרכך מדת האומות מחוללות.<br><b>כי</b> דרכם בעבודת כוכבים ומזלות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,106 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Avodah Zarah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Avodah_Zarah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עבודה זרה\n<br> ע\"א יש בה חמשה פרקים, כנגד חמש של אלהים, וכן חמש אותיות באחרים, וכן חמש אותיות בטמאים. וע\"ד הנסתר י\"ל, משום שמקומם הוא סביב עולם העשיה, המכונה בה' אחרונה של שם:\n<br>\n<br><br><b>לפני אדיהן</b>. בהא כ\"ע לא פליגי, אלא הפלוגתא ביום אידם תליא אי הוי אותו יום ממנינא או לא, כדאיתא במשנה ב'. משום הכי תנא הענין ברישא ולא המנין, אע\"ג דא\"א בלא הוא. ועיין מ\"ש ביומא פ\"א משנה א' ובזה מתישב הרגש התי\"ט בשם התוספות <small>(ב. ד\"ה לפני וכו')</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ח ז.)</small> ר' בון בר חייה בעי, אף בהמה גסה במחלוקת מוכר לו על מנת לשחוט, אשכח תני אף בהמה גסה במחלוקת, ע\"כ. ומכאן תימא להרא\"ש <small>(סימן כא)</small> שרוצה לפרש דר' יהודה פרושי קמפרש מלתיה דת\"ק, והתי\"ט נמי דקאמר דאע\"ג דתני ליה בלשון מחלוקת אין קפידא כי מצינו במשנה דוגמתו שאינו חולק, וכבר אני הראתי בכל מקום כי לא דבר רק, וכשאין בו טעם הוכחתי דודאי חולק. ועוד בש\"ס דידן נמי מפורש בפירוש דכל זה וכיוצא בו מחלוקת דר\"מ ור' יהודה הוא, כדגרסינן <small>(דף כ:)</small> ת\"ר מוכרין להם אילן על מנת לקוץ וקוצץ דברי ר' יהודה, ר\"מ אומר אין מוכרין להם אלא קצוצה שחת ע\"מ וכו' ע\"ש. וכבר ידענו דסתם משנה הוא ר\"מ, ועוד ילמד סתום מן המפורש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסורין ואיסורן איסור הנאה</b>. לא ידענא אמאי לא קצר ואמר, אלו דברים של עכו\"ם אסורים בהנאה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וישראל רואהו</b>. ראהו לא קתני אלא רואהו, דמשמע שיכול היה לראותו אעפ\"י שלא ראהו מותר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הוא נעשה זבל</b>. ואסור שנא' וגו'. כן צריך לפרש לישנא דמתניתין. ויכולני למימר נמי דרמז לנו שבהיות זה בעולם, האף הוא בעולם, ופירושו אף הוא ממש, שנעשה זבל ובני אדם נהנים ממנו שנא' <small>(דברים יג, יח)</small> ולא ידבק וגו' למען ישוב ה' מחרון אפו, וכה\"ג תנן בסוף פ\"י דסנהדרין ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אומרים נעשה מרחץ</b>. כתב הר\"ב ועוד תשובה אחרת אין אומרין וכו'. וכנראה שמשיטת התלמוד <small>(דף מד:)</small> דקאמרא תשובה גנובה השיבו ר\"ג להגמון. למד כן, דאיכא מ\"ד דאני לא באתי וכו' היא תשובה גנובה, ואיכא מ\"ד דאין אומרים וכו' היא התשובה גנובה, ש\"מ דשתי תשובות הם, ולא קתני ד\"א כדקתני בתשובה השלשית, משום דהשני תשובות הראשונות דומות זו לזו משא\"כ השלשית שאינה דומה להן כלל:\n",
+                "<b>את שנוהג בו משום אלוק</b>. הא דלא תנן את שנוהג בו כאלוק דהכי הל\"ל, אלא קאמר ליה משום אלוק, נראה דרמז לו מאי דאמרו בש\"ס <small>(דף מד:)</small> למ\"ד דתשובה זו היתה התשובה גנובה להיות דפעור יוכיח דאיננה גנובה מפני דשאני פעור דעבודתו בכך, וזה הוא כוונת ר\"ג את שנוהג בו אפילו דבר של בזוי משום אלוק, כגון הפעור דזה הוא עבודתו אסור, ושאינו נוהג בו הבזוי הזה משום אלוק, כי עבודתו איננה בבזוי זה מותר. ונראה שזו היא כוונת הירושלמי דגרסינן התם <small>(ה\"ד כ.)</small> תשובת הפלג השיבו (פי' תשובה גנובה), דלא כן היה לו להשיבו מבעל פעור שאין עבודתו אלא בפריעה (פי' שהיה יכול הגוי להשיב לו פעור יוכיח), מאי כדון (פי' ומה תשובה היתה זאת), את שנוהג בו (פי' הבזוי) משום אלוק (פי' דכך היא עבודתו) אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוק מותר. כדפרשתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה נדה מטמאה במשא</b>. נראה דהאריך בסיפא לגלויי רישא, דכשרץ דתנן היינו דלא מטמא במשא, אבל לא לענין שיעורא כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העמיד תחתיה ע\"ז וביטלה</b>. וי\"ג ונטלה, כ\"כ התי\"ט. ונכון בעיני כי כן בבית תנן והוציאה ובאבן וסילקה דדמי לנטלה, ודוחק לומר דמשום דהכא טמונה בקרקע היא מסתמא כנראה מן המעשה דצידון, לא טרח לחפור ולהוציאה אלא מבטלה שם במכור אותה לצורך, דאם היא של גוי דווקא ראויה לכך ולא של ישראל ואנן סתמא תנן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקל</b>. אע\"ג דלא נטלו לשרוף אלא להשען עליו, דאיכא למימר דלא לבטלה קא מכוין אלא אדרבא דעתו נוטה שיש לאותו מקל סגולה, לא אמרינן הכי אלא בטלה:\n",
+                "<b>או שרביט</b>. לעשות ממנו תשמיש חשוב יותר ממקל, כדכתיב במלך <small>(אסתר ה, ב)</small> (ו)את שרביט הזהב אשר בידו. אפילו הכי אמרינן בטלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בראשו</b>. פי' הר\"ב, של מרקוליס, וכן פי' רש\"י <small>(דף נא:)</small>. ויפה פירש מדתנן ראשו לשון זכר, ופירושו על גבי האבנים. אבל מה שפירש אח\"כ על צוארו וכתפו, לא דק דזה החילוק לא שייך במרקוליס שאינו צורת בריה אלא אבנים מונחות זו ע\"ג זו:\n",
+                "<b>פרכילי ענבים ועטרות של שבולים</b>. הקדימם ליינות ושמנים וסלתות, ואע\"ג דאין הענבים ושבלים קרבי' ע\"ג המזבח כיינות שמנים וסלתות, והוי זו ואצ\"ל זו, משום דפרכילי ועטרות שכיחי להמצא בו יותר מיינות ודומיהם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני ש\"מ דדין אחר בפני עצמו הוא, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בנותן טעם</b>. כתב התי\"ט יש מפרשים בששים, ע\"כ. וסימניך נותן טעם נוטריקון נ\"ט, דעד נ\"ט כנגדו יש בו נותן טעם, וכשעבר מנ\"ט אין בו נותן טעם יותר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושור הנסקל וכו'</b>. טעם סדר זה מפורש בפ\"ב דקדושין:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שפה והיא טהורה</b>. אבל בשפוד ואסכלה לא הוצרך לומר דטהורים הם, דהא מכיון שמלבנן באור עליהם הכתוב אומר בפירוש <small>(במדבר לא, כג)</small> תעבירו באש וטהר:\n<br><b>עבודה</b> זרה מתחיל בלמד ומסיים בהא, כי מסכתא זו היתה סדורה מימות אברהם אבינו כמו שאז\"ל (דף יד:) מסכת ע\"ז דאברהם אבינו היה בה ת' פרקי, והעולם לא יחסר משלשים צדיקים כמוהו שאז\"ל (תנחומא מקץ פ\"ו) על פסוק (בראשית יח, יח) ואברהם היה יהיה. והוא זכה להא, שמאברם נקרא אברהם. ועוד כשרצו לשרפו על הע\"ז הקיפוהו ה' אמות גובה מעצים וה' אמות רוחב כדאיתא במדרש (עי' תדא\"ז פכ\"ה). ועוד ל\"ה, כנגד ל\"ה שנים שמלך בחיי אביו תרח בזכות שהוציאו מאותו מקום אחר אותו מעשה כדי שלא יהרגוהו עוד כדאיתא במדרש (עי' שם), וכל זה גרם שבירת ע\"ז:<br><b>סליק</b> מסכת עבודה זרה. אשר בהנאה היא אסורה:<br><b>הרחק</b> דרכך מדת האומות מחוללות.<br><b>כי</b> דרכם בעבודת כוכבים ומזלות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,221 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bava Batra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בבא בתרא\n<br>\n<br><br><b>זה נותן שלשה וזה נותן וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(ב. ד\"ה בגויל)</small> דלא קאמר בגויל ששה טפחים, כדי שלא נטעה לומר ששה לכל אחד, ע\"כ. ונראה לע\"ד דאי מטעם זה לבד היה יכול לקצר נמי לשונו באמור בגויל נותנים בין שניהם הששה טפחים, ובגזית חמשה, בכפיסין ארבעה, בלבנים שלשה. והא דלא קתני הכי אלא פירט זה נותן וזה נותן, נראה דקמ\"לן דאם יפול זה הכתל וכבר בנו שני השותפים כל אחד בחצירו בתים עד שלא נשאר בחצרם עם מקום הכתל שיעור שיהיה בו דין חלוקה, דלא אמרינן על מקום הכתל גוד או אגוד הואיל ואין בו שיעור חצר, ויעכבו זה את זה מלחלקו, אלא הרי הוא כחלוקה ועומד מתחילה, כי זה נותן מחלקו וזה נותן מחלקו.\n<br><b>ואפשר</b> דמשום זה הוצרך לשנות בסיפא המקום והאבנים של שניהם, דמלתא דפשיטא הוא דהא שניהם נתנוהו, ועל האבנים כבר תירצו בש\"ס <small>(דף ד.)</small> כמ\"ש הר\"ב דקמ\"לן דאע\"ג וכו', אבל על המקום לא פירשו כלום, והתוספות <small>(ב. ד\"ה לפיכך)</small> כתבו דאגב אבנים נשנה. ולע\"ד הא קמ\"לן דשל שניהם הוא כלומר חציו לזה וחציו לזה, ואינו חשוב כחצר השותפין שאין בו דין חלוקה, הואיל ובעת שחלקו חצר זה שאין בו דין חלוקה היה אף המקום הזה בכלל. ואל תתמה שהוצרך התנא לאשמועינן זה, שהרי בגובה הכותל מאחר שנפל יכול לחזור בו, כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' ד\"ה כותל:"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אם נפל וכו' המקום וכו'</b>. אין בידי טעם לזה אלא דנקט ליה משום סירכא דמשנה א':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא כל העיירות ראויות לחומה</b>. וכ\"ש לדלתים ובריח, משום הכי לא הוצרך למתניי בפירוש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה חצאי קבין</b>. סירכא דת\"ק נקט משום הכי לא קתני ארבע קבין וחצי:\n",
+                "<b>ולא את הטלית</b>. שנאו בין הדברים המחוברים סמוך לשובך, לרמוז דאם נשתתפו בשובך בדבר המיטלטל כטלית דהיינו היונים, שלא יחלוקו כשאין שניהם רוצים אלא אם כן יש בהם כדי לזה וכדי לזה, דהיינו שישאר לכל אחד מהשותפים שיעור לקיום המין דהיינו לפחות זוג אחד של יונים זכר ונקבה, דומיא דידיה דהוא דבר המיטלטל (ובענין) [ובעינן] שיהיה בו כדי לזה וכדי לזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואת הסלעים וכו' וסד בסיד</b>. בנוסח המשנה דבבלי ודירושלמי גרסינן בהך סיפא או סד בסיד, וליכא למימר דטעות נפל בספרים שהרי ה\"ג בירושלמי בפירקין <small>(ה\"א ג:)</small> לא יחפור וכו', כיני מתניתא וסד בסיד, אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד שלשה טפחים, מהדא מרחיקין את הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכתל חבירו שלשה טפחים או סד בסיד, ע\"כ. ואין ספק דטעות נפל בספרים וצ\"ל כיני מתניתא או סד בסיד, שהרי מפרש ואזיל ומוכיח שאו זה או זה דיו, וזה מוכיח אותו מסיפא כדקאמר מהדא וכו', הרי מפורש דאו בפירוש גרסינן בסיפא. ותמהני מהתוספות <small>(דף יז. ד\"ה וסד בסיד)</small> שכתבו התי\"ט דלא רצה לגרוס אותו.\n<br><b>והא</b> ��לא ערבינהו התנא לפי דברי הירושלמי דחולק אבבלי וס\"ל דאף ברישא או או קתני, י\"ל מן הטעם עצמו שכתב הבבלי <small>(דף יט.)</small> דרישא הוי בהזיקא דמ(מ)[ת]ונא וסיפא בהזיקא דהבלא, ושאין זה הכרח לפרש ברישא וסד אי לאו דאית ליה ראיה מפורשת מברייתא אחרת כמבואר בש\"ס דהוי דינא הכי, והירושלמי לא סלה\"ו כאותה ברייתא, ואפשר משום דהיא יחידאה דתניא ר' יהודה אומר וכו', וס\"ל לירושלמי דתנא דידן פליג עליו, ומה\"ט לא הביא הירושלמי לברייתא זו כלל. ומה שהקשו התוספות <small>(יז. שם)</small> דאי גרסינן או בסיפא בפירוש, הוה ליה לתלמודא לפשוט הבעיא דרישא הוי וסד דווקא, מדלא תנן או כמו בסיפא. מלשון הירושלמי מוכח דאין זה הכרח, שהרי אדרבא הם פירשו לרישא דומיא דסיפא באו, משום שכן דרך התנא לפעמים לסתום דבורו ברישא והדר פרושי קמפרש יותר בסיפא, ולסתימתו דרישא היינו יכולים ליתן טעם ולומר דרצה לרמוז לנו אף אם היה האמת כפי הירושלמי דאו או קתני דמ\"מ ההיזק השנוי ברישא הוא היזק גדול יותר מדסיפא, והראיה דסתם דבורו והראה לנו לכאורה דתרתי בעינן, באמרו וסד אע\"פי שאין כוונתו כך, משא\"כ בסיפא דקתני או סד בפירוש. ונפקא מינא לידע חילוק זה להקל או להחמיר בעניינים אחרים הדומים לאלו שאינם מפורשים במשנה, וא\"א לומר דלא הוי ההיזק הראשון חמור, שהרי תלמודא דידן פירשוהו בפירוש כפשוטו דהוי לחומרא דתרתי בעינן משא\"כ בסיפא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יפתח</b>. דרך מעמידי חנות לפתוח הפתח לר\"ה, כדי להראות את מלאכתם וירגילו בני אדם לבא אצלם לקנות, משום הכי קתני לשון פתיחה:\n",
+                "<b>ולא רפת בקר</b>. אינו בכלל חנות, משום הכי נשנה בפני עצמו. ועוד מפני שהוא משונה שלא התירו בו ביין, משא\"כ בחנות:\n",
+                "<b>מקול הנכנסים</b>. איכא תרתי לרעותא קול ממש ורבוי הדרך, משא\"כ בפטיש ורחים דסיפא שאין שם אלא קול לבד, משום הכי לא מצי (לממש) [למחות], כן נלע\"ד. והתי\"ט כתב בשם המפרשים דטעמא דפטיש ורחים, הוא משום דלא אתא מחמת אחרים אלא מחמת עצמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלמטן</b>. כתב התי\"ט בשם המגיד <small>(ה' שכנים פ\"ז ה\"א)</small> ויש מי שכתב, דדוקא כשלא הרחיק את הכתל אלא כדינו, אבל אם הרחיק ריחוק גדול, אם הגביה כותלו ארבע אמות מחלונו של זה כ\"ש שיראה שם להדיא, ע\"כ. ואני שמעתי ולא אבין מאי כ\"ש איכא מחמת הגובה, דבשלמא מחמת הריחוק האמת אתו שיכול להציץ יותר בתוך ביתו מכשהוא קרוב, וזה מבואר במופת:\n",
+                "<b>והוא כי גלוי וידוע שדרך ראית בת עין לדבר הנראה הוא בענין זה, ששני קוים יוצאים מן הבת עין, ומגבילים הדבר הנראה אחד מכאן ואחד מכאן, עד שכל חוש הראות מתפשט בשטח משולש שתושבתו הוא דבר הנראה, וזוית המקביל התושבת הוא הבת עין, ושני זויות התושבת הם שני קצות הדבר הנראה עם השני קוים שמכאן ומכאן כזה נקודת א' היא הבת עין, וקו כב\"ל הוא דבר הנראה, וקו אג\"כ וקו אח\"ל הם השני קוים היוצאים מהבת עין ונוגעים אחד מכאן ואחד מכאן לקו כב\"ל שהוא דבר הנראה, ולכן כשתתן מסך כנגד העין בהיותו קרוב אליו מונע חוש הראות מלראות דבר גדול יותר מהמסך, כגון בצורה זו שלפנינו שקו ה\"ו הוא מסך מבדיל בין נקודת א' לקו כב\"ל</b>. והנה עינינו רואות שקו ה\"ו קטון מקו כב\"ל, שהרי השני קוים המגבילים הזויות של הבת עין שהוא נקודת א', פוגעים זה בזה בנקודה אחת בבת עין, ומשם מתרחבים והולכים עד הגיעם אל הדבר הנראה אחד מכאן ואחד מכאן, ושם הוא תכלית הרוחב שביניה�� באותו מקום שבין הדבר הנראה לעין הרואה. נמצא שכל שהוא מקביל לדבר הנראה ברחוק שוה בין שני הקוים האלו, אף אם הולך מקו לקו כמוהו, כגון קו זה של ה\"ו הנה הוא קצר ממנו, שהרי ממנו ולפנים האויר שבין הקוים לעולם מתקצר והולך עד שכלה לנקודה. הרי מבואר שקו ה\"ו הקטון מסך מבדיל בין נקודת א' בת עין הרואה, לקו כב\"ל הנראה גדול ממנו, מונע חוש הראות מלראותו, שהרי אינו מניח מקום לחוש הראות לעבור תוך המשולש המגביל אותו דבר הנראה, להיותו נוגע בשני הקוים אע\"ג דקטן הוא, בהיותו עומד ביניהם במקום הקצר:\n",
+                "<b></b>אבל אם יהיה קו זה הקטון עומד מרחוק יותר מן העין, במקום שהמשולש הוא רחב יותר מארכו, עד שלא יוכל ליגע בשני הקוים שמכאן ומכאן, כאשר אתה רואה בצורה שלפניך בקו ז\"ח אשר הוא גדול כקו ה\"ו, ולהיותו עומד בין שני הקוים במקום רחב יותר מקו ה\"ו, מניח מקום פנוי מכאן ומכאן לעבור חוש הראות, ולא ימנע חוש הראות מלראות קו כב\"ל הנראה אלא באמצעיתו באורך כל ארכו ומעט יותר כפי ערך רחוק מסך זה הקטון ממנו, לפי ששני קוי חוש הראות המגבילים המסך הקטון הזה העומד באויר המשולש משני קצותיו, מתרחבים הם ממנו ולמטה כדרך המשולש, ונמצא לפי זה שבהגיעם למטה על קו כב\"ל הנראה הם רחוקים זה מזה יותר ממה שיהיו רחוקים בהיותם פוגעים משני קצות הקו ז\"ח מסך קטון כקו ה\"ו, ולכן אותו החלק של קו כב\"ל העומד ביניהם ונוגע בשניהם הוא גדול מקו ז\"ח, וכל אותו החלק הוא הנסתר מחוש הראות מחמת קו ז\"ח, אבל שני קצותיו שהם מכאן ומכאן חוץ לשני הקוים האלה המגבילים המסך הקטן, הם נראים, שאין מסך הקטן עומד כנגדם, ולכסותם יצטרך מסך גדול יותר ההולך מקו לקו באותו מקום הרחב כגון קו ט\"י, ופשוט הוא:\n",
+                "<b>ודע כי מה שאנו אומרים שחוש העין מתפשט בדרך משולש, לאו דווקא הוא שיהיה כל המשולש קוים ישרים, שאם יהיה הדבר הנראה דבר עגול או בצורה אחרת כמו כן, יהיה תושבת המשלש הזה כמו כן, שהרי הוא דבר הנראה כזה או כזה כלל העולה, כל דבר הנראה הן קטן הן גדול העומד כנגד הבת עין, הוא תושבת המשולש באיזה צורה שיהיה</b>. אבל הקוים היוצאים מהבת עין לעולם לא ישתנה צורתם כי לעולם יהיו קוים ישרים, שאין חוש הראות מתפשט לא בעגול כזה או בעקום כזה אלא צורה כזו או כזו או כיוצא בה, אינה נעשת אלא משני ראיות או יותר כפי הענין. ואף אם נראה שאדם רואה כלי עשוי כזה או כיוצא בו כלו בבת אחת, לא משום זה נאמר שיהיו קוי הראייה עקומה, כי בראית הכלי רואה האויר שסביבו עד מקום שעינו מגיע שלא יהיה שם מסך מבדיל, ותהיה כל אויר הראיה כמו כן במשולש ובתוכו צורת הכלי זה כזה ואם ירצה לראות צורת כלי זה מבפנים, א\"א שיראנו כלו בראיה אחת אם לא שיהיה פיו רחב וירחיקנו מבת עינו קצת עד שיהיה כלו כתושבת לפני קוי הראיה היוצאים מעיניו כזה כי לעולם קוי הראיה ישרים הם, וגם שלא יהיה קערירות הכלי גדול עד שיצא ממשולש הנעשה משני קוי הראיה בהכנסם בפי הכלי אם יתארכו עד הגיעם כנגדו כזה שאם יהיה כן, כל אשר יצא חוצה מקוי הראיה לא יוכל לראות בראיה זו, ואין להאריך יותר בזה השרש כי הרוצה לראות יראה בעינו שהאמת כן הוא. וכל זה שאנו מדברים הוא בעצם קוי הראיה, כי במה שמתפשט מהם אפשר להיות באיזו צורה שיהיה, אבל אינה ראיה עצמית ואין כחה ככח עצם קו הראיה, וכמבואר בספרי משנת חסידים סדר זרעים מסכת אורות הנקודים פ\"א:\n",
+                "<b>ועתה נראה איך הוא אמת שהאדם יציץ מן החלונות של חבירו יותר בהי��תו רחוק מבהיותו קרוב, ונביט בצורה זו שלפנינו וזו היא           הא' היא הבית, ב' הוא קרקעית הבית, ושם בקרקעיתו בנקודת צ' עומד עליו כותל הבית שבו החלון שגבהו מג' ועד ד', וכנגדו עומד הכתל ה' וגבהו עד ק', ועליו עומדים שני אנשים בשני קצות עביו, אחד בסמוך לבית והוא ז', ואחר בקצה הרחוק והוא ו' ובבת עינו של זה הוא בנקודת ח'</b>. ושל האחר הקרוב אל הבית הוא כמו כן באותו הגובה אלא שהוא קרוב אל הבית יותר ממנו והוא בנקודת ט', ויהיו שני קוי הראיה שלו הנכנסים דרך החלון אחת בראשו ואחת בתחתיתו, כי יותר מזה א\"א להם להתרחב כדי להכנס בתוך הבית, כי הכותל שלמעלה ושלמטה מן החלון מעכבן, וקו הראיה העליון שלו הוא רשום באותיות טלגע\"ש, והתחתון (ש)[ט]מפ\"ד[ת]. ושני קוי הראיה של העומד רחוק ממנו בנקודת ח', הם העליון חיג\"נר, והתחתון חכז\"סת:\n",
+                "<b>והנך רואה בעיניך איך תושבת המשולש הנעשה מקוי הראיה של העומד בנקודת ח' הרחוקה מהבית, תופס כל קרקעית הבית חוץ ממה שיש בארץ מצ' ועד ת' שהוא דבר מועט, כי בת' מתחיל תושבתו והולך עד נקודת ך' סוף הקרקעית</b>. ותושבת המשולש הנעשה מקוי הראיה של העומד בנקודת ט' הקרובה אל הבית יותר מנקודת ח', אינה תופסת בקרקעית הבית כי אם מצ' ועד ב', שהוא פחות מהתושבת האחרת שכמעט היתה תופסת כל הבית בתחתיתו. הרי מבואר לך בחוש הראות איך הראיה הבאה מרחוק מקום, מתפשטת בתוך הבית יותר מהבאה בקרוב:\n",
+                "<b></b>וכאשר ראינו אותו בעין הראות, כך נראה אותו בעין השכל בחכמת המכאניקה והחשבון שאין לה הונאה כחוש הראות, ובא חשבון והסתכל בצורה הזאת העשויה במדה הראויה לה במדות הגיאוגרפיאה, וזו היא:        \n",
+                "<b>והנה קרקעית הבית הוא חמשה אמות, והאויר שבינו לכתל אמה אחת, ועובי הכתל ארבע אמות, וגובה הכתל שלשה אמות, וגובה האדם העומד עליו עד בבת עינו שלשה אמות, וגובה הבית ששה אמות - כותל הבית עד החלון מלמטה אמה אחת, גובה החלון שני אמות, וגובה הכותל שעל החלון עד תקרת הבית שלשה אמות</b>. וכל האמות האלו הם רשומים באותיות מרובעות כאשר אתה רואה בעיניך, וכבר ידעת שאין קוי הראיה מתפשטים כי אם ביושר, ואם יבדיל מסך ביניהם אינם מתפשטים בעקום לראות מה שאחר המסך כמו שרשמתי לעיל:\n",
+                "<b>והלא כבר ידענו שמהבת עין העומדת על הכתל בקצה הרחוק מן הבית עד הארץ, יש שם ששה אמות</b>. ומתכלית עובי הכתל הזה למטה עד סוף קרקעית הבית, יש שם עשרה אמות. והנה הקו העליון היוצא מהבת עין הרחוק נכנס בבית דרך החלון ונוגע בעובי המשקוף מידי עברו, כי משם ולמעלה הכתל מעכבו מלהכנס. והנה כתל זה שבו החלון הוא רחוק מסוף עובי הכתל שעליו עומד הבת עין הזה הרחוק ה' אמות, נמצא שזה הקו בגובה שלשה אמות יורד ומתרחק ממקום שיצא ברוחב חמשה אמות, נמצא שמתרחק ממקומו בכל גובה אמה, אמה ושני שלישים. ולפיכך בהכנסו בתוך הבית דרך החלון עד הגיעו אל קרקעית הבית שיש שם שלשה אמות, יתרחק מהכתל שבו החלון חמשה אמות ויגיע עד סוף קרקעית הבית, כי זה הוא ערכו לפי ערך תחילת רחוקו מקו היושר בתחילת התפשטותו:\n",
+                "<b></b>ועל דרך זה צא וחשוב כניסת הקו האחר הנוגע בעובי אסקופת החלון בהכנסו בתוך הבית, ותמצא שבהגיעו לקרקעית הבית יהיה רחוק מהכתל שבו החלון אמה אחד, נמצא שזה הרואה מרחוק מגביל בין שני קוי הראיה שלו ארבע אמות מקרקע הבית, משא\"כ הרואה מקרוב שאינו מגביל בין שני קוי הראיה שלו מקרקע הבית כי אם ארבעה חומשי אמה, צא וחשוב על הדרך שחשבת בקוי הראיה של הרחוק ותמצא כי כן הוא דווקא:\n",
+                "<b></b>ולא בלבד דבקרקעיתו רואה הרחוק יותר מן הקרוב, אלא אפילו כל ראיתו בתוך הבית היא יתרה ממנו, כי אויר חלק המשולש הנעשה מקוי הרא(ו)יה שלו, עודף על האויר של חלק המשולש הנעשה מקוי הראיה של הקרוב בתוך הבית, וזה נראה אותו במופת חותך על פי חכמת ההנדסה:\n",
+                "<b>והוא כי קו א\"ב מכתל הבית שהוא ג' אמות, עומד על קו א\"ג שהוא ה' אמות בזוית נצב, וקו עליון של ראית הרחוק מהחלון ולפנים שהוא קו ב\"ג הוא מיתרם</b>. נמצא שאויר משלש זה הוא חצי מרובע שארכו ה' ורחבו ג' ששטחו שבעה אמות וחצי, וכשתוציא מאויר זה חצי מרובע של אמה על אמה, כי כן קו התחתון של ראית הרחוק מהחלון ולפנים שהוא קו ד\"ה, הוא מיתר משלש נצב הזוית, הנעשה מהכתל שתחת החלון שהוא אמה והוא קו ד\"א, וקרקעית הבית שהוא גם כן אמה והוא קו א\"ה שיהיה שטח משולש זה שהוא חצי מרובע של אמה על אמה חצי אמה ישאר מה שבתוך המשלש הגדול הנעשה מהרחוק בתוך הבית שבעה אמות, כי החצי הנותר שאמרנו יוצא חוצה ממשולש קוי הראיה שלו שבתוך הבית:\n",
+                "<b>וכי תחשוב על דרך זה אויר חלק המשלש שבתוך הבית הנעשה מהקרוב, תמצא אוירו חצי מרובע של אמה על שלש שהוא אמה וחצי, וכאשר תוציא ממנו מה שחוצה לו שהוא חצי מרובע שלש אמה על חומש אמה, ישאר מה שבתוכו אמה וארבע עשיריות אמה, דוק ותשכח כי כן הוא</b>. הרי מבואר שהרחוק רואה בתוך הבית יותר מהקרוב, בהיותם עומדים במקום גבוה שוה לשניהם:\n",
+                "<b></b>אבל אמת הוא, שאותו העומד מרחוק אינו רואה בבירור הדבר הנראה כמו שרואה אותה העומד על עמדו יותר קרוב ממנו, מפני שניצוץ הראות של העומד מרחוק מתפשט יותר מהעומד בקרוב, שניצוץ ראותו עומד במקום צר וכחו גדול, משא\"כ ניצוץ הראות של העומד מרחוק שתש כחו מפני רוב התפשטותו:\n",
+                "<b></b>אבל בהיותם עומדים במקום יותר גבוה אין ספק שיתמעט ראותם, שאם נניח דרך משל שיהיו עומדים שבעה אמות גבוהים מן הארץ במקום היותם ששה, נמצא שהרחוק במקום ארבע אמות אינו רואה בקרקעית הבית כי אם שלשה אמות פחות אחד מי\"ב באמה, והקרוב לא יראה בקרקעית הבית כי אם חצי אמה ואחד מי\"ב באמה, וכאשר תעמוד לחשבון בדרך הנ\"ל תראה בפירוש שהאמת אתי, ולכן קשה על הרב המגיד שכתב להפך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה</b>. לפי מה שכתב התי\"ט בשם התוספות <small>(כג. ד\"ה מרחיקין)</small> נראה דבעיר דשייך בו דין מגרש והוא בא\"י קאי, ואי הכי הוא ליכא לאוקמי אלא בשובך העשויה במחילה כמ\"ש בסוף ערכין ע\"ש כי הארכתי, וגם הוכחתי דבכל עיירות איירינן, והכי מסתבר מדלא הקשו בש\"ס ותיפוק ליה משום דאין עושין מגרש עיר, ולישנ[י](ו) הב\"ע בשובך העשוי במחילה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניהם יחלוקו</b>. להוציא המוצא, תנא שניהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובחרוב ובשקמה</b>. בלשון זה קתני ליה בכולי מכלתין, ומן הראוי היה לשנות והחרוב והשקמה, אלא מפני שאף אלו הם נכללים בתיבת האילן הנזכרת ברישא, שאף אלו אילן הם ואינם מלתא אחריתי, קתני הכי. ופירושו הכי הוא, מרחיקין האילן מן העיר וכו', וכאשר איירינן בחרוב ובשקמה כלומר ובהיותו אילן זה חרוב ושקמה וכו', והכי יש לפרש כל כה\"ג:\n",
+                "<b>ספק זה קדם ספק זה קדם</b>. מדלא קתני סתם ספק איזה קדם, אלא פירש ספק זה קדם ספק זה קדם, נראה דקמ\"לן דדוקא כשהספק שקול אז קוצץ מיד, אבל אם הספק קרוב לודאי שהאילן ��דם, אין מחייבין אותו לקוץ מיד, אלא נותנים לו זמן לברר הדבר קודם שיקצצנו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ ממערבה</b>. התי\"ט האריך כאן על מקום הארון, ואני הארכתי בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן ע\"ש בפירוש פיסקא ז' בפרק ח':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק זה קדם וספק זה קדם</b>. הכא נמי יש לדקדק כמו במשנה ז' ולומר דאם הספק קרוב לודאי שהבור קדם הואיל ונותן דמים יקוץ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כנס את תבואתו</b>. של כרם, כן כתב הר\"ב. והוא האילן הראשון שנמנה בקרא <small>(דברים ח, ח)</small> סמוך לארץ הראשון, ומסק את זיתיו. והוא האילן הראשון שנמנה סמוך לארץ השני <small>(שם)</small>. וכנס את קייצו. הם התאנים, והם רחוקים מן הארץ <small>(שם)</small> יותר מן הראשונים שאמרנו. ומפני שפירות אלו מחזיקים את הארץ ביד מי שהיא, שנאם כסדר סמיכתם לארץ. והתי\"ט כתב טעמים אחרים לסדר זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה ביהודה והחזיק בגליל וכו'</b>. אבל שיהיה באחת משני ארצות אלו והחזיק בעבר הירדן או איפכא לא שכיח כל כך, משום הכי דלגו התנא, אע\"ג דברישא נזכר אחר ביהודה. ובמשנה ב' פ\"ט דשב[י]עית כתבתי למה נשנה עבר הירדן בין יהודה לגליל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מעמיד בהמה וכו'</b>. פתח במאי דסליק, משום דלהיות לו חזקה צריך להוסיף על מה שעשה ואין לו חזקה:\n",
+                "<b>ורחים</b>. כיון דברחיא דידא איירינן כמ\"ש התי\"ט, אתי שפיר דלא נשנו קודם התנור, דאין דרך רחיא דידא להשתמש בהם לטחון חיטים או כיוצא בהם לעשות פת, אלא טוחנים בהם לבשלם שאינם צריכים להיות קמח דק, או טוחנים בהם סממנים אחרים שאין להם צורך לתנור אחר טחינתם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ולא את הבור ולא את הדות</b>. תמהני מהתי\"ט שהכריע כפירוש הרשב\"ם <small>(סד. ד\"ה בחפירה וד\"ה בבנין)</small> שכתב דבור היינו בחפירה וגם דות, אלא שהדות הוא עשוי בבנין אבנים סביב משא\"כ בור שהוא קרקע קשה ומחזיק מים מעצמו. ממה שכתב הרמב\"ם בפכ\"ה מהלכות מכירה <small>(ה\"ב)</small> ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור, ע\"כ. דהלא הוא בעצמו כתב בתחילת הדבור שאף הרמב\"ם פירש כפירוש הר\"ב דדות היינו בנין ע\"ג קרקע ממש, ולמה לו להרמב\"ם לחזור בו בחבורו ממ\"ש בפירושו, שלשון המשנה מוכיח פירושו דקתני אע\"פ שכתב לו עומקא ורומא, ואי כולהו בחפירה מאי האי דקמ\"לן מתניתין בהזכירו אף רומא, דמ\"ש התי\"ט בשם המגיד <small>(שם)</small> דרומא קאי אולא את הגג דמשנה א', ודעת התוספות <small>(סד. ד\"ה ואי)</small> נמי הוא דקאי אף הגג, מלתא דדחיקא היא ורש\"י חולק עליהם. ומלישנא דמתניתין נראה דהאמת עם רש\"י דלא קאי אלא אבור ודות הסמוכים ליה, וכן פשטא דתלמודא בדף ס\"ג ע\"א וס\"ד ע\"ב מתישב יותר לפירוש רש\"י. ולכן מוכח שדות הוא בנין דשייך בו רומא והוא מפני שנבנה ע\"ג קרקע, אלא שלפי דברי הר\"ב הוא בנין בפני עצמו, ולדברי הרמב\"ם בחבורו נכלל בו אף החוליא שסביב הבור למעלה, וזהו אמרו ולא את הדות הבנוי בבור. או אפשר דס\"ל להרמב\"ם דדוקא דות שע\"ג הבור לא מכר לו הואיל ואף הבור עצמו אינו מכור, אבל דות שלא בבור כחדר שבבית חשוב ומכור הוא, וכן משמע ממה שכתב בפירושו והביאו התי\"ט בד\"ה אע\"פי וז\"ל, לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ או מה שעל הגג, ע\"כ. והדות נמי נראה על הארץ אלא דשל בור כבור חשוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין חרבין בין ישובין</b>. לגבי הנותן מתנה ודומיו הוו לא זו אף זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את החמור מכר את הסייח</b>. להיות כי לשון חמור הוא זכר, לא ניחא ליה לתנא לשנות בנה, וגם בנו לא רצה לשנות להיות שם זה מורה אף על הנקבה, והכא בנקבה דווקא איירינן כמ\"ש הר\"ב, משום הכי שנאו התנא על שם עצמו באמרו מכר את הסייח. משא\"כ בפרה דהשם והלשון מורה על הנקבה, משום הכי ניחא ליה למנקט בנה, דיש בו רבותא בלשון זה דאע\"פי שהוא בנה אינו נמכר עמה. ובחמור נמי יש בו רבותא שאע\"פי שיש לבנו שם בפני עצמו נמכר עמו. והתי\"ט כתב טעם אחר לדקדוק לשון זה, ושבעים פנים לתורה. אבל זה מתיישב יותר להיותו מורה מה בענינו ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר את הקנה</b>. נראה דקרא לראה בשם קנה <small>(עי' רע\"ב)</small>, לרמוז דאם מכר לו את הקנה מכר לו את הראה, כי זה שמה אשר יקראו לה, ובזה נתישבה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה וכו'</b>. התוספות <small>(פז: ד\"ה והתנן)</small> תמהו על מאי דתנן בפרקא בתרא דתרומות <small>(מ\"ח)</small> הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, דאמאי הוי תרומה מאחר דהמדות של חולין שמדד להוציא מהן התרומה היו כמו כן בלא הרכינה ומיצה. ופירוש דבריהם הוא שזה המיצוי היה לו להיות טבל ולא תרומה, כי בכל המדות שמדד עד עתה לא נשאר לתרום עליהם כי אם על המצוי הזה הנשאר במדה הזאת מהמדה ראשונה ועד עתה, דנמצא שכל מדות הטבל שמדד קודם תרומה זאת היו חסרים המצוי הזה אשר היה משלים לכל מדה ומדה ולעולם לא יצא מהמדה, וכמו כן המדה הזאת שהיא תרומה עליהם מן הדין צריכה להיות חסרה כל המצוי הזה, ולפי זה לא היה לו להיות המצוי הזה תרומה כי אם טבל כבראשונה.\n<br><b>ובזה</b> נחה הרגשת התי\"ט עליהם שכתב דלא עמד על דעתם, ז\"ל: דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם, מ\"מ נשארו ביד ישראל ואיה התרומה שעליהם, ע\"כ. ועל מה שהרגיש עליהם, דמאן לימא לן דבישראל המודד לתרום איירינן, דדלמא דבתרומה שביד כהן היא מתניתא, ע\"כ. י\"ל דלשון המשנה הביאם לכך, דתנן <small>(תרומות שם)</small> המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין והדר אמר הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, ואי הוי סיפא דומיא דרישא דבכהן המודד משמע הל\"ל הרכינה ומיצה אינו נותן לתוכה חולין, אבל מדאמר הרי זו תרומה נראה שהמצוי הזה מחדש נעשה תרומה אבל מעיקרא לא היה תרומה, ואין זה אלא בישראל המודד כמ\"ש התוספות, דקמ\"לן מתניתין דאפילו בכה\"ג יש לו למצוי דין תרומה וכ\"ש בכהן המודד תרומה שכבר היה לו מתחילה לשמן הזה הנמצה דין תרומה, ומשום הכי לא קתני דומיא דרישא אינו נותן לתוכה חולין, וכמו כן לא קתני עדיין הוא תרומה דהכי הל\"ל אם אמת היה הדבר הזה דמתניתין בכהן המודד תרומה איירי, אלא קתני הרי זו תרומה דמשמע עתה נעשת תרומה מה שלא היתה מתחילה. וברישא נקט המשנה לישנא דמשתמע אפילו לכהן המודד תרומה, לרבותא דאפילו בכי האי גוונא שכבר היה לאותו הנדבק בדופני הכלי שם תרומה, כשהטיף שלש טיפין אינו חושש לו ונותן לתוכה חולין, וכ\"ש בישראל המודד לתרום דאיכא למימר דלא חל שם תרומה עליו מעולם, כי לא כיוון להקדיש כי אם היוצא מהכלי דומיא דשאר המדות של חולין ולא הנשאר דבוק בדופניו:"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהצלוחית ביד התנוק ומדד החנוני לתוכה</b>. לאחרים, בעודה ב��ד התנוק, כנל\"עד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג בד\"א וכו'</b>. משום דאדבר[י] ת\"ק קאי באמרו בד\"א, קתני אמר אע\"ג דפליג, כמ\"ש כלל זה בכמה דוכתי. ובזה נחה הרגשה שהרגיש התי\"ט, אמאי פסק הרמב\"ם דלא כותיה, הואיל ומלשון המשנה דתנן אמר נראה דלא פליג:\n",
+                "<b>אחד לעשרה</b>. אחד מעשרה לא קתני אלא אחד לעשרה, ובזה החסרון מובן כמ\"ש התי\"ט, והא דלא קתני בפירוש אחד ממאה והיה מקצר לשונו בזה יותר, י\"ל דרמז לנו שאפילו בדבר מועט נותן לו את גירומיו לפי חשבון, דלא תימא דהוי דומיא דהכרע במקום שנהגו להכריע שעל דבר מועט שהוא פחות מליטרא אינו נותן לו הכרע, אלא אפילו לא הגיע למנין המאה נותן לו את גירומיו. והתי\"ט נתן טעם אחר לחסרון זה, אבל אינו עולה ללח כמ\"ש אלא ליבש, האמת אתו שאם היה אומר אחד משני מאות היה מאריך, אבל מ\"מ לא טריחא ליה מלתא לתנא לשנות אחד מעשרה לעשרים שהם תיבות בלתי שוות כמו באחד מעשרה לעשרה שהם שוות ממש, וא\"כ אפוא ליתני בפירוש אחד מעשרה לעשרים, אלא די\"ל דתני סיפא דומיא דרישא. אחר כתבי זה ראיתי לבעל התוס' <small>(פח: ד\"ה אחד מעשרה)</small> שהקשו קושיא זו, והוא שהקשו אמאי לא תנן אחד ממאה, ותירצו הפך ממ\"ש והוא דקמ\"לן מתניתין דדוקא בעשרה לטרין מתחייב ליתן לו גירומיו ולא בפחות מכאן, והכי מסתבר מדהזכיר התנא סכום הלטרין כי לעשרה בלמד הוא סכום הלטרין, משא\"כ אי הוה תנן אחד ממאה דלא ידענו באיזה מין משקל איירינן. ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב דכלה רשב\"ג וחסורי מחסרא. ואין שום דוחק בחסרון זה שהרי דברי רשב\"ג לא נזכרו כלל ברישא להפך, אלא אדרבא מדיוקא דרישא שמעינן ממש כדבריו כמ\"ש הר\"ב וכ\"כ רש\"י, ולכן אין החסרון הזה צריך שום טעם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם אמר הן חסר הן יתר וכו'</b>. החילוק שרצה לחלק התי\"ט בשם התוספות <small>(קד. ד\"ה אלא לאו)</small> והרא\"ש <small>(שם)</small>, בד\"ה אם אמר וכו', כדי שלא תקשה משנה זו אמתניתין דלעיל דטרשין <small>(עי' דף קג.)</small>. לא ידעתי מי הכריחו לזה, שהרי מעצמו הוא חלוק, דטעמא דלעיל הוא מפני שאין אדם רוצה ליתן מעותיו על מקום אחד ויהיה נראה כשנים ושלשה מקומות <small>(שם)</small> והאי טעמא לא שייך כשחסר ממש מגוף הקרקע כמו הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משמנין ביניהם וכו'</b>. כתב התי\"ט בד\"ה חציה וכו'. שלשון הרמב\"ם בפירושו אינו מובן לו כלל, ע\"כ. ומה מאד תמהני מהרב הגדול הזה העוקר הרים בפלפולו שישפיל עצמו באמור שאינו מובן אצלו לשון זה של הרמ\"בם בפירושו, מאחר שכבר פשוט אצלו לשונו שבחבורו. דלע\"ד הדבר פשוט מאד להבינו, והטה אזנך ושמע המשל אשר אמשול לך בלשונו שבחבורו ותראה בעיניך איך הוא ההפך מלשונו שבפירושו, וז\"ל בפ' כ\"א מהל' מכירה <small>(הכ\"ב)</small> האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך שמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מן הכחוש שבה מה ששוה חצי הדמים של כל השדה, וכן אם אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין דמי כלה ונותן לו בדרומה חצי כל הדמים, עכ\"ל. והמשל בזה אם השדה כלה הוא מאה אמה ושוה נ\"ח דינרים, ומצד דרום שבו יש בו שלשים אמה ששוים שלשים דינרים, נמצאו היות השבעים אחרים שוים הכ\"ח אחרים, וחצי דמי כל השדה הם תשעה ועשרים, ולכן לוקח הלוקח כל השבעים אמה הרעים ואמה אחת מהשלשים בכ\"ט דינרים. דכי אמר לו חצי שדה אמרינן דלא על הקרקע קאי אלא אמה ששוה חצי דמי כל השדה, וזה יקחנו מהרע שבו. וכן אם אמר לו חציה בדרום אמרינן דלא קאי אקרקע אלא אחצי דמי כל השדה, אלא שהכא רשם לו מקום ואמר לו ששווי זה החצי יקח אותו בקרקע שבצד דרום, ולהיות אותו צד עדית שכל אמה שוה דינר, נותן לו תשע[ה](ים) ועשרים אמות ממנו בתשעה ועשרים דינרים, שהוא מה ששוה חצי דמי כל השדה. אבל בפירושו פירש להפך מזה, וז\"ל: משמנין, הוא שידעו כמה שוה כל השדה, וכמה דמים ראוי לחצי השדה במדה מן הכחוש שבה, והוא נותן ללוקח. כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה, ויהיה בה מקום שמדתו ל' אמה שוה ל' דינרין, ימשח לו (ג') [נ'] אמה מן השבעים ויתן לו כ' דינרין. ואם פסק עמו ברוח ובאותו הרוח על דרך משל היו אלו השלשים אמה השמנים, ימשח לו מאותן השלשים תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי חבל, והבין זה, עכ\"ל.\n<br><b>ונראה</b> דס\"ל בפירושו דמספקא לן אי חצי שדה אקרקע קאי או אחצי דמי שויו קאי, ולכן אנו מיפין כח המוכר המוחזק בכל האפשר, והוא כי ידענו כי רוצה אדם בקב עידית מתשעה קבין של זבורית, ולכן כשלא סיים לו מקום אין אנו מוציאין מיד המוכר אפי' אמה אחת של עידית, אלא אמרינן דחצי דקאמר אקרקע קאי, ונותן לו חצי שדה מן הזבורית במה ששוה, ולהיות כי כל השדה של מאה אמה שוה נ\"ח דינרים ושלשים מהם לבד שוים שלשים, נמצאו היות השבעים של זבורית שוים כ\"ח, וכשנוציא מהם שיעור חצי השדה שהוא נ' אמה וניתן אותם ללוקח, יתחייב הלוקח על פי ערך זה ליתן עשרים דינרים, וישאר כל העידית ביד המוכר בל' דינרים ועשרים מן הזבורית בשמנה דינרים כי זה הוא ערכו ממש, וכן פרע לו המוכר הנ' שקבל כל עשרים בשמונה דינרים, והחשבון פשוט הוא כי שני פעמים עשרים הם ארבעים והם ששה עשר דינרים, והעשרה להשלים הנ' והם חצי מהעשרים שווים ארבע דינרים, הרי עשרים דינרים. אבל כשסיים לו המקום ובאותו מקום יש בו העידית, אז ליפות כח המוכר שלא יצא כל העדית מתחת ידו לא מוקמינן חצי אקרקע כבראשונה, ושיתחייב ליתן לו כל העדית שבאותו מקום שסיים לו ועוד עשרים אמה מן הזבורית להשלים הנ' אמה שהוא חצי השדה. אלא אמרינן דחצי דקאמר אדמי כל השדה קאי שיתן לו מה ששוה חצי דמיו מצד דרום, ולהיותו כן אינו חייב ליתן לו כי אם תשעה ועשרים אמות מהעידית שבדרום, שכך פירט לו בתשעה ועשרים דינרים שהם חצי שווי דמי כל השדה, ובענין זה ישאר ביד המוכר עוד אמה של עדית מלבד כל הזבורית. כלל העולה הלוקח שהוא מוציא מחבירו המוכר עליו להביא ראיה, ובלאו הכי המוכר המוחזק על העליונה, זו היא סברת הרמב\"ם בפירושו לע\"ד ופשוט הוא:",
+                "<b>והוא מקבל עליו</b>. פי' הר\"ב הלוקח, וכן פסק רמב\"ם. והכי מסתברא דלא כמו שפירש הרש\"בם <small>(קז: ד\"ה ומקבל עליו)</small> המוכר, דאי הכי ה\"לל ונוטל חציה בדרום ומקום הגדר וכו':\n",
+                "<b>וכמה הוא חריץ וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב טפח, הוא בעומק. ומתניתין ברוחב כמ\"ש הרמ\"בם, והתנא לא חש לאשמועינן כי אם הרוחב הלוקח מקום בשדה הלוקח משא\"כ העומק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו  נוחלין ומנחילין</b>. ביתור זה רמז לנו התנא ירושת האבי אבות לבני בנים וכל כיוצא בזה וכן איפכא, דלא תנן במתניתין כדי שלא להאריך הרבה, והיינו דתנן ואלו בויו מוסיף על הראשונים, כי האבי אבות הם ראשונים לאב:\n",
+                "<b>האיש את אמו</b>. דומה לאיש את אשתו דאינו יורשה בקבר <small>(דף קיד:)</small>, כן כתב התי\"ט. משום הכי שנאו בלשון זה ולא קתני הבן את אמו והבעל את אשתו, כדקתני סיפא האשה את בעלה. ולפי זה בבא דהאשה את בניה וכו' לא נצרכה אלא לשנות כולי גווני הנזכרים ברישא, והתי\"ט תפס לו דרך אחרת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל יוצאי ירכו</b>. בנ\"א וכן בנוסח המשנה דירושלמי ה\"ג בכל הבבות, והכי מסתבר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוחנן בן ברוקה וכו'</b>. החסרון שכתב התי\"ט הוא פשוט ואינו צריך טעם, כמ\"ש בשאר דוכתי הדומים לזה. ועוד בש\"ס <small>(דף קל.)</small> איכא אוקמתא אחריתי דמוקמא למתניתין בלא חסרון:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאחר מותו</b>. רמז לנו דהלכתא כר' יוסי דאינו צריך לכתוב מהיום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין השותפין</b>. כן היא הגירסא כמ\"ש התי\"ט אף בנוסח המשנה שבירושלמי. ואמרינן עלה <small>(ה\"ג כח.)</small> ר' חייה רובה אמר סתם אחין שותפין עד ג' דורות, ע\"כ. ומראית המדרש <small>(בר\"ר פנ\"ד ב)</small> שהביא הנמוקי יוסף <small>(סז: מדה\"ר)</small> וכתבו התי\"ט, מהפסוק <small>(בראשית כא, כג)</small> אם תשקור לי ולניני ולנכדי. מוכח דבאלו הג' דורות נכלל האב, וזהו שכתב <small>(בתשו' המיוחסות ל)</small> הרמ\"בן <small>(סי' כא)</small> והביאו התי\"ט ז\"ל לפי שאנו רואים וכו' וכאלו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב, והם ובניהם מתפרנסים מתפיסת הבית, עכ\"ל. הרי שהוציא מכאן בני בניהם שהם הדור השלשי מהאחין ואילך, אם כן אפוא האב עצמו הוא אחד משלשה דורות אלו, או שאנו מוכרחים לומר דהוי עד ולא עד בכלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה מנה</b>. מנין זה נקט התנא להיות לישנא קלילא:\n",
+                "<b>שייר קרקע וכו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ה מטלטלין, עיין מ\"ש בסוף פ\"ג דפאה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסוכן</b>. לא קתני שכיב מרע אלא מסוכן, לרבותא דאף כי הוא מסוכן ממש אין הנכסים שנתן במתנה כמסורים, אלא צריך שיקנם באחד מדרכי הקניה, ובהכי אתי שפיר מאי דכתב התי\"ט דבמצוה מחמת מיתה נמי פליג, כי סתם המצוה מחמת מיתה, דהוא מאן דאמר דוי ליה דמיית כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל, הוא המסוכן:\n",
+                "<b>בכסף</b>. סירכא דמשנה ה' דפ\"ק דקדושין נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו ואלו מודים</b>. אף לב\"ש שייך לשון הודאה, כיון דלעיל אמר דיחלוקו מטעם דשניהם מוחזקים, והכא לא שייך טעם זה דאדרבא שניהם בספק, ואפילו הכי אמר דיחלוקו ולא אמרינן יהיה מונח עד שיבא אליהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקושר</b>. לפי מה שנראה מלשון הרמ\"בם ולשון הר\"ב זה צורתו ולפי זה העדים הם חתומים תחת השיטות כדין חתימת העדים, אלא שבמקום היותם בפנים הם בחוץ, וכל שיטה תופרה עם העד שאצלה מאחוריה, ונמצא צורתו אח\"כ כך וזו היא הצורה ממש שעושים מקלף להבריח הזבובים במצרים שכ' הרמב\"ם <small>(בפיה\"מ)</small>. והא לך צורתו יותר מבוררת ובש\"ס <small>(דף קס:)</small> פליגי בה ר' ירמיה בר אבא ורב הונא, ור' ירמיה ס\"ל דהעד חתום אחורי הכתב ממש:\n",
+                "<b>פשוט שכתבו עדיו מאחוריו</b>. מ\"ש התי\"ט הכא בשם התוספות <small>(שם. ד\"ה פשוט שכתבו)</small> עיין עליו במקומו כי כאן העיקר חיסר ומשום הכי אינו מובן. ועיין עוד בש\"ס <small>(דף קסד.)</small> בפיסקת ר' חנינא בן גמליאל וכו':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יכתבו סימן</b>. כתב התי\"ט שגיחור פי' הר\"ב בבכורות <small>(פ\"ז מ\"ו)</small> אדום כארגמן, ע\"כ. ואני הוכחתי בספרי מעשה חושב פ\"ג פיסקא ב', שאין הארגמן אדום, אלא הוא גוון ממוזג מכל ראשי הגו��נים והם אדום שחור לבן ירוק, והוא כצבע הזהב ממש. ובפ\"ט דכלאים משנה א' הארכתי כמו כן בזה ובררתי הענין יותר ממה שכתבתי במעשה חושב ע\"ש:\n",
+                "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. מדאמר בין כך ובין כך, משמע דעל כל שתי הבבות פליג ומחלק בין יש נכסים לאין נכסים, וזה א\"א מדקתני סיפא וכך היה רשב\"ג אומר, דמשמע דלעולם להקל על הערב אתא, ולפי זה בערב סתם נמצא מחמיר עליו יותר מהת\"ק דלא חילק אלא אמר סתם לא יפרע מן הערב. לכן צ\"ל דרשב\"ג קאי אשתי בבות דלא נזכרו במתניתין דת\"ק מחמיר אערב באחת מהן יותר מן האחרת, והוא אומר דזו כזו להקל. וא\"א למצוא אותם אלא בענין שכתב הר\"ב, כי כן קיימו וקבלו דכך היא סברת הת\"ק כדאיתא בש\"ס <small>(דף קעג:)</small> ולהפחיד האנשים הבלתי יודעים שצריך להתרחק מן הערבות, סתם דברי ת\"ק דהלכה כמותו ולא פירט הקולא הנמצאת לערב כשאמר על מנת שאפרע וכו' ויש לו נכסים ללוה, כדי שיהיו סבורים שבכל ענין יפרע מן הערב וכ\"ש כשהוא קבלן, וירחיקו מהם, ובזה החסרון וטעמו מובן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוהו ואני נותן לך</b>. היינו ערב קבלן, ומלתא דפסיקא נקט דקי\"לן אעפ\"י שיש נכסים ללוה יפרע ממנו, אבל ה\"ה לערב סתם כסברת הת\"ק דמשנה ז' כנ\"ל:\n",
+                "<b>מקצוע</b>. זוית הכולל שני צלעות, כן בדיני ממונות בכל דין מהם שייך כמה מיני דינים מדינים שונים, כמעין הנובע שמרוב נביעתו מתפשט לכמה צדדים:\n<br><b>בתרא</b> מתחיל בהא ומסיים בסמך הרי ה\"ס, שלבעלי קרקעות ראויה השתיקה, כי הרבה מריבות מצויים עליהם, כמשא\"זל (סנהדרין נח:) שלא ניתנו קרקעות אלא לבעלי זרוע, וסימניך איש זרוע לו הארץ (איוב כב, ח). ולהנצל מהמריבה לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (אבות פ\"א מי\"ז):<br><b>סליק</b> מסכת בתרא. דין לקיחה ומכירה:<br><b>הן</b> תרבה מאה חכמה גם תעז ולא תירא.<br><b>כי</b> תלמוד בתוך קמא ומציעא וגם בתרא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bava Batra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bava_Batra",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בבא בתרא\n<br>\n<br><br><b>זה נותן שלשה וזה נותן וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(ב. ד\"ה בגויל)</small> דלא קאמר בגויל ששה טפחים, כדי שלא נטעה לומר ששה לכל אחד, ע\"כ. ונראה לע\"ד דאי מטעם זה לבד היה יכול לקצר נמי לשונו באמור בגויל נותנים בין שניהם הששה טפחים, ובגזית חמשה, בכפיסין ארבעה, בלבנים שלשה. והא דלא קתני הכי אלא פירט זה נותן וזה נותן, נראה דקמ\"לן דאם יפול זה הכתל וכבר בנו שני השותפים כל אחד בחצירו בתים עד שלא נשאר בחצרם עם מקום הכתל שיעור שיהיה בו דין חלוקה, דלא אמרינן על מקום הכתל גוד או אגוד הואיל ואין בו שיעור חצר, ויעכבו זה את זה מלחלקו, אלא הרי הוא כחלוקה ועומד מתחילה, כי זה נותן מחלקו וזה נותן מחלקו.\n<br><b>ואפשר</b> דמשום זה הוצרך לשנות בסיפא המקום והאבנים של שניהם, דמלתא דפשיטא הוא דהא שניהם נתנוהו, ועל האבנים כבר תירצו בש\"ס <small>(דף ד.)</small> כמ\"ש הר\"ב דקמ\"לן דאע\"ג וכו', אבל על המקום לא פירשו כלום, והתוספות <small>(ב. ד\"ה לפיכך)</small> כתבו דאגב אבנים נשנה. ולע\"ד הא קמ\"לן דשל שניהם הוא כלומר חציו לזה וחציו לזה, ואינו חשוב כחצר השותפין שאין בו דין חלוקה, הואיל ובעת שחלקו חצר זה שאין בו דין חלוקה היה אף המקום הזה בכלל. ואל תתמה שהוצרך התנא לאשמועינן זה, שהרי בגובה הכותל מאחר שנפל יכול לחזור בו, כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' ד\"ה כותל:"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אם נפל וכו' המקום וכו'</b>. אין בידי טעם לזה אלא דנקט ליה משום סירכא דמשנה א':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא כל העיירות ראויות לחומה</b>. וכ\"ש לדלתים ובריח, משום הכי לא הוצרך למתניי בפירוש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה חצאי קבין</b>. סירכא דת\"ק נקט משום הכי לא קתני ארבע קבין וחצי:\n",
+                "<b>ולא את הטלית</b>. שנאו בין הדברים המחוברים סמוך לשובך, לרמוז דאם נשתתפו בשובך בדבר המיטלטל כטלית דהיינו היונים, שלא יחלוקו כשאין שניהם רוצים אלא אם כן יש בהם כדי לזה וכדי לזה, דהיינו שישאר לכל אחד מהשותפים שיעור לקיום המין דהיינו לפחות זוג אחד של יונים זכר ונקבה, דומיא דידיה דהוא דבר המיטלטל (ובענין) [ובעינן] שיהיה בו כדי לזה וכדי לזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואת הסלעים וכו' וסד בסיד</b>. בנוסח המשנה דבבלי ודירושלמי גרסינן בהך סיפא או סד בסיד, וליכא למימר דטעות נפל בספרים שהרי ה\"ג בירושלמי בפירקין <small>(ה\"א ג:)</small> לא יחפור וכו', כיני מתניתא וסד בסיד, אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד שלשה טפחים, מהדא מרחיקין את הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכתל חבירו שלשה טפחים או סד בסיד, ע\"כ. ואין ספק דטעות נפל בספרים וצ\"ל כיני מתניתא או סד בסיד, שהרי מפרש ואזיל ומוכיח שאו זה או זה דיו, וזה מוכיח אותו מסיפא כדקאמר מהדא וכו', הרי מפורש דאו בפירוש גרסינן בסיפא. ותמהני מהתוספות <small>(דף יז. ד\"ה וסד בסיד)</small> שכתבו התי\"ט דלא רצה לגרוס אותו.\n<br><b>והא</b> דלא ערבינהו התנא לפי דברי הירושלמי דחולק אבבלי וס\"ל דאף ברישא או או קתני, י\"ל מן הטעם עצמו שכתב הבבלי <small>(דף יט.)</small> דרישא הוי בהזיקא דמ(מ)[ת]ונא וסיפא בהזיקא דהבלא, ושאין זה הכרח לפרש ברישא וסד אי לאו דאית ליה ראיה מפורשת מברייתא אחרת כמבואר בש\"ס דהוי דינא הכי, והירושלמי לא סלה\"ו כאותה ברייתא, ואפשר משום דהיא יחידאה דתניא ר' יהודה אומר וכו', וס\"ל לירושלמי דתנא דידן פליג עליו, ומה\"ט לא הביא הירושלמי לברייתא זו כלל. ומה שהקשו התוספות <small>(יז. שם)</small> דאי גרסינן או בסיפא בפירוש, הוה ליה לתלמודא לפשוט הבעיא דרישא הוי וסד דווקא, מדלא תנן או כמו בסיפא. מלשון הירושלמי מוכח דאין זה הכרח, שהרי אדרבא הם פירשו לרישא דומיא דסיפא באו, משום שכן דרך התנא לפעמים לסתום דבורו ברישא והדר פרושי קמפרש יותר בסיפא, ולסתימתו דרישא היינו יכולים ליתן טעם ולומר דרצה לרמוז לנו אף אם היה האמת כפי הירושלמי דאו או קתני דמ\"מ ההיזק השנוי ברישא הוא היזק גדול יותר מדסיפא, והראיה דסתם דבורו והראה לנו לכאורה דתרתי בעינן, באמרו וסד אע\"פי שאין כוונתו כך, משא\"כ בסיפא דקתני או סד בפירוש. ונפקא מינא לידע חילוק זה להקל או להחמיר בעניינים אחרים הדומים לאלו שאינם מפורשים במשנה, וא\"א לומר דלא הוי ההיזק הראשון חמור, שהרי תלמודא דידן פירשוהו בפירוש כפשוטו דהוי לחומרא דתרתי בעינן משא\"כ בסיפא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יפתח</b>. דרך מעמידי חנות לפתוח הפתח לר\"ה, כדי להראות את מלאכתם וירגילו בני אדם לבא אצלם לקנות, משום הכי קתני לשון פתיחה:\n",
+                "<b>ולא רפת בקר</b>. אינו בכלל חנות, משום הכי נשנה בפני עצמו. ועוד מפני שהוא משונה שלא התירו בו ביין, משא\"כ בחנות:\n",
+                "<b>מקול הנכנסים</b>. איכא תרתי לרעותא קול ממש ורבוי הדרך, משא\"כ בפטיש ורחים דסיפא שאין שם אלא קול לבד, משום הכי לא מצי (לממש) [למחות], כן נלע\"ד. והתי\"ט כתב בשם המפרשים דטעמא דפטיש ורחים, הוא משום דלא אתא מחמת אחרים אלא מחמת עצמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלמטן</b>. כתב התי\"ט בשם המגיד <small>(ה' שכנים פ\"ז ה\"א)</small> ויש מי שכתב, דדוקא כשלא הרחיק את הכתל אלא כדינו, אבל אם הרחיק ריחוק גדול, אם הגביה כותלו ארבע אמות מחלונו של זה כ\"ש שיראה שם להדיא, ע\"כ. ואני שמעתי ולא אבין מאי כ\"ש איכא מחמת הגובה, דבשלמא מחמת הריחוק האמת אתו שיכול להציץ יותר בתוך ביתו מכשהוא קרוב, וזה מבואר במופת:\n",
+                "<b>והוא כי גלוי וידוע שדרך ראית בת עין לדבר הנראה הוא בענין זה, ששני קוים יוצאים מן הבת עין, ומגבילים הדבר הנראה אחד מכאן ואחד מכאן, עד שכל חוש הראות מתפשט בשטח משולש שתושבתו הוא דבר הנראה, וזוית המקביל התושבת הוא הבת עין, ושני זויות התושבת הם שני קצות הדבר הנראה עם השני קוים שמכאן ומכאן כזה נקודת א' היא הבת עין, וקו כב\"ל הוא דבר הנראה, וקו אג\"כ וקו אח\"ל הם השני קוים היוצאים מהבת עין ונוגעים אחד מכאן ואחד מכאן לקו כב\"ל שהוא דבר הנראה, ולכן כשתתן מסך כנגד העין בהיותו קרוב אליו מונע חוש הראות מלראות דבר גדול יותר מהמסך, כגון בצורה זו שלפנינו שקו ה\"ו הוא מסך מבדיל בין נקודת א' לקו כב\"ל</b>. והנה עינינו רואות שקו ה\"ו קטון מקו כב\"ל, שהרי השני קוים המגבילים הזויות של הבת עין שהוא נקודת א', פוגעים זה בזה בנקודה אחת בבת עין, ומשם מתרחבים והולכים עד הגיעם אל הדבר הנראה אחד מכאן ואחד מכאן, ושם הוא תכלית הרוחב שביניהם באותו מקום שבין הדבר הנראה לעין הרואה. נמצא שכל שהוא מקביל לדבר הנראה ברחוק שוה בין שני הקוים האלו, אף אם הולך מקו לקו כמוהו, כגון קו זה של ה\"ו הנה הוא קצר ממנו, שהרי ממנו ולפנים האויר שבין הקוים לעולם מתקצר והולך עד שכלה לנקודה. הרי מבואר שקו ה\"ו הקטון מסך מבדיל בין נקודת א' בת עין ��רואה, לקו כב\"ל הנראה גדול ממנו, מונע חוש הראות מלראותו, שהרי אינו מניח מקום לחוש הראות לעבור תוך המשולש המגביל אותו דבר הנראה, להיותו נוגע בשני הקוים אע\"ג דקטן הוא, בהיותו עומד ביניהם במקום הקצר:\n",
+                "<b></b>אבל אם יהיה קו זה הקטון עומד מרחוק יותר מן העין, במקום שהמשולש הוא רחב יותר מארכו, עד שלא יוכל ליגע בשני הקוים שמכאן ומכאן, כאשר אתה רואה בצורה שלפניך בקו ז\"ח אשר הוא גדול כקו ה\"ו, ולהיותו עומד בין שני הקוים במקום רחב יותר מקו ה\"ו, מניח מקום פנוי מכאן ומכאן לעבור חוש הראות, ולא ימנע חוש הראות מלראות קו כב\"ל הנראה אלא באמצעיתו באורך כל ארכו ומעט יותר כפי ערך רחוק מסך זה הקטון ממנו, לפי ששני קוי חוש הראות המגבילים המסך הקטון הזה העומד באויר המשולש משני קצותיו, מתרחבים הם ממנו ולמטה כדרך המשולש, ונמצא לפי זה שבהגיעם למטה על קו כב\"ל הנראה הם רחוקים זה מזה יותר ממה שיהיו רחוקים בהיותם פוגעים משני קצות הקו ז\"ח מסך קטון כקו ה\"ו, ולכן אותו החלק של קו כב\"ל העומד ביניהם ונוגע בשניהם הוא גדול מקו ז\"ח, וכל אותו החלק הוא הנסתר מחוש הראות מחמת קו ז\"ח, אבל שני קצותיו שהם מכאן ומכאן חוץ לשני הקוים האלה המגבילים המסך הקטן, הם נראים, שאין מסך הקטן עומד כנגדם, ולכסותם יצטרך מסך גדול יותר ההולך מקו לקו באותו מקום הרחב כגון קו ט\"י, ופשוט הוא:\n",
+                "<b>ודע כי מה שאנו אומרים שחוש העין מתפשט בדרך משולש, לאו דווקא הוא שיהיה כל המשולש קוים ישרים, שאם יהיה הדבר הנראה דבר עגול או בצורה אחרת כמו כן, יהיה תושבת המשלש הזה כמו כן, שהרי הוא דבר הנראה כזה או כזה כלל העולה, כל דבר הנראה הן קטן הן גדול העומד כנגד הבת עין, הוא תושבת המשולש באיזה צורה שיהיה</b>. אבל הקוים היוצאים מהבת עין לעולם לא ישתנה צורתם כי לעולם יהיו קוים ישרים, שאין חוש הראות מתפשט לא בעגול כזה או בעקום כזה אלא צורה כזו או כזו או כיוצא בה, אינה נעשת אלא משני ראיות או יותר כפי הענין. ואף אם נראה שאדם רואה כלי עשוי כזה או כיוצא בו כלו בבת אחת, לא משום זה נאמר שיהיו קוי הראייה עקומה, כי בראית הכלי רואה האויר שסביבו עד מקום שעינו מגיע שלא יהיה שם מסך מבדיל, ותהיה כל אויר הראיה כמו כן במשולש ובתוכו צורת הכלי זה כזה ואם ירצה לראות צורת כלי זה מבפנים, א\"א שיראנו כלו בראיה אחת אם לא שיהיה פיו רחב וירחיקנו מבת עינו קצת עד שיהיה כלו כתושבת לפני קוי הראיה היוצאים מעיניו כזה כי לעולם קוי הראיה ישרים הם, וגם שלא יהיה קערירות הכלי גדול עד שיצא ממשולש הנעשה משני קוי הראיה בהכנסם בפי הכלי אם יתארכו עד הגיעם כנגדו כזה שאם יהיה כן, כל אשר יצא חוצה מקוי הראיה לא יוכל לראות בראיה זו, ואין להאריך יותר בזה השרש כי הרוצה לראות יראה בעינו שהאמת כן הוא. וכל זה שאנו מדברים הוא בעצם קוי הראיה, כי במה שמתפשט מהם אפשר להיות באיזו צורה שיהיה, אבל אינה ראיה עצמית ואין כחה ככח עצם קו הראיה, וכמבואר בספרי משנת חסידים סדר זרעים מסכת אורות הנקודים פ\"א:\n",
+                "<b>ועתה נראה איך הוא אמת שהאדם יציץ מן החלונות של חבירו יותר בהיותו רחוק מבהיותו קרוב, ונביט בצורה זו שלפנינו וזו היא           הא' היא הבית, ב' הוא קרקעית הבית, ושם בקרקעיתו בנקודת צ' עומד עליו כותל הבית שבו החלון שגבהו מג' ועד ד', וכנגדו עומד הכתל ה' וגבהו עד ק', ועליו עומדים שני אנשים בשני קצות עביו, אחד בסמוך לבית והוא ז', ואחר בקצה הרחוק והוא ו' ובבת עינו של זה הוא בנקודת ח'</b>. ושל האחר הקרוב אל הבית הוא כמו כן באותו הגובה אלא שהוא קרוב אל הבית יותר ממנו והוא בנקודת ט', ויהיו שני קוי הראיה שלו הנכנסים דרך החלון אחת בראשו ואחת בתחתיתו, כי יותר מזה א\"א להם להתרחב כדי להכנס בתוך הבית, כי הכותל שלמעלה ושלמטה מן החלון מעכבן, וקו הראיה העליון שלו הוא רשום באותיות טלגע\"ש, והתחתון (ש)[ט]מפ\"ד[ת]. ושני קוי הראיה של העומד רחוק ממנו בנקודת ח', הם העליון חיג\"נר, והתחתון חכז\"סת:\n",
+                "<b>והנך רואה בעיניך איך תושבת המשולש הנעשה מקוי הראיה של העומד בנקודת ח' הרחוקה מהבית, תופס כל קרקעית הבית חוץ ממה שיש בארץ מצ' ועד ת' שהוא דבר מועט, כי בת' מתחיל תושבתו והולך עד נקודת ך' סוף הקרקעית</b>. ותושבת המשולש הנעשה מקוי הראיה של העומד בנקודת ט' הקרובה אל הבית יותר מנקודת ח', אינה תופסת בקרקעית הבית כי אם מצ' ועד ב', שהוא פחות מהתושבת האחרת שכמעט היתה תופסת כל הבית בתחתיתו. הרי מבואר לך בחוש הראות איך הראיה הבאה מרחוק מקום, מתפשטת בתוך הבית יותר מהבאה בקרוב:\n",
+                "<b></b>וכאשר ראינו אותו בעין הראות, כך נראה אותו בעין השכל בחכמת המכאניקה והחשבון שאין לה הונאה כחוש הראות, ובא חשבון והסתכל בצורה הזאת העשויה במדה הראויה לה במדות הגיאוגרפיאה, וזו היא:        \n",
+                "<b>והנה קרקעית הבית הוא חמשה אמות, והאויר שבינו לכתל אמה אחת, ועובי הכתל ארבע אמות, וגובה הכתל שלשה אמות, וגובה האדם העומד עליו עד בבת עינו שלשה אמות, וגובה הבית ששה אמות - כותל הבית עד החלון מלמטה אמה אחת, גובה החלון שני אמות, וגובה הכותל שעל החלון עד תקרת הבית שלשה אמות</b>. וכל האמות האלו הם רשומים באותיות מרובעות כאשר אתה רואה בעיניך, וכבר ידעת שאין קוי הראיה מתפשטים כי אם ביושר, ואם יבדיל מסך ביניהם אינם מתפשטים בעקום לראות מה שאחר המסך כמו שרשמתי לעיל:\n",
+                "<b>והלא כבר ידענו שמהבת עין העומדת על הכתל בקצה הרחוק מן הבית עד הארץ, יש שם ששה אמות</b>. ומתכלית עובי הכתל הזה למטה עד סוף קרקעית הבית, יש שם עשרה אמות. והנה הקו העליון היוצא מהבת עין הרחוק נכנס בבית דרך החלון ונוגע בעובי המשקוף מידי עברו, כי משם ולמעלה הכתל מעכבו מלהכנס. והנה כתל זה שבו החלון הוא רחוק מסוף עובי הכתל שעליו עומד הבת עין הזה הרחוק ה' אמות, נמצא שזה הקו בגובה שלשה אמות יורד ומתרחק ממקום שיצא ברוחב חמשה אמות, נמצא שמתרחק ממקומו בכל גובה אמה, אמה ושני שלישים. ולפיכך בהכנסו בתוך הבית דרך החלון עד הגיעו אל קרקעית הבית שיש שם שלשה אמות, יתרחק מהכתל שבו החלון חמשה אמות ויגיע עד סוף קרקעית הבית, כי זה הוא ערכו לפי ערך תחילת רחוקו מקו היושר בתחילת התפשטותו:\n",
+                "<b></b>ועל דרך זה צא וחשוב כניסת הקו האחר הנוגע בעובי אסקופת החלון בהכנסו בתוך הבית, ותמצא שבהגיעו לקרקעית הבית יהיה רחוק מהכתל שבו החלון אמה אחד, נמצא שזה הרואה מרחוק מגביל בין שני קוי הראיה שלו ארבע אמות מקרקע הבית, משא\"כ הרואה מקרוב שאינו מגביל בין שני קוי הראיה שלו מקרקע הבית כי אם ארבעה חומשי אמה, צא וחשוב על הדרך שחשבת בקוי הראיה של הרחוק ותמצא כי כן הוא דווקא:\n",
+                "<b></b>ולא בלבד דבקרקעיתו רואה הרחוק יותר מן הקרוב, אלא אפילו כל ראיתו בתוך הבית היא יתרה ממנו, כי אויר חלק המשולש הנעשה מקוי הרא(ו)יה שלו, עודף על האויר של חלק המשולש הנעשה מקוי הראיה של הקרוב בתוך הבית, וזה נראה אותו במופת חו��ך על פי חכמת ההנדסה:\n",
+                "<b>והוא כי קו א\"ב מכתל הבית שהוא ג' אמות, עומד על קו א\"ג שהוא ה' אמות בזוית נצב, וקו עליון של ראית הרחוק מהחלון ולפנים שהוא קו ב\"ג הוא מיתרם</b>. נמצא שאויר משלש זה הוא חצי מרובע שארכו ה' ורחבו ג' ששטחו שבעה אמות וחצי, וכשתוציא מאויר זה חצי מרובע של אמה על אמה, כי כן קו התחתון של ראית הרחוק מהחלון ולפנים שהוא קו ד\"ה, הוא מיתר משלש נצב הזוית, הנעשה מהכתל שתחת החלון שהוא אמה והוא קו ד\"א, וקרקעית הבית שהוא גם כן אמה והוא קו א\"ה שיהיה שטח משולש זה שהוא חצי מרובע של אמה על אמה חצי אמה ישאר מה שבתוך המשלש הגדול הנעשה מהרחוק בתוך הבית שבעה אמות, כי החצי הנותר שאמרנו יוצא חוצה ממשולש קוי הראיה שלו שבתוך הבית:\n",
+                "<b>וכי תחשוב על דרך זה אויר חלק המשלש שבתוך הבית הנעשה מהקרוב, תמצא אוירו חצי מרובע של אמה על שלש שהוא אמה וחצי, וכאשר תוציא ממנו מה שחוצה לו שהוא חצי מרובע שלש אמה על חומש אמה, ישאר מה שבתוכו אמה וארבע עשיריות אמה, דוק ותשכח כי כן הוא</b>. הרי מבואר שהרחוק רואה בתוך הבית יותר מהקרוב, בהיותם עומדים במקום גבוה שוה לשניהם:\n",
+                "<b></b>אבל אמת הוא, שאותו העומד מרחוק אינו רואה בבירור הדבר הנראה כמו שרואה אותה העומד על עמדו יותר קרוב ממנו, מפני שניצוץ הראות של העומד מרחוק מתפשט יותר מהעומד בקרוב, שניצוץ ראותו עומד במקום צר וכחו גדול, משא\"כ ניצוץ הראות של העומד מרחוק שתש כחו מפני רוב התפשטותו:\n",
+                "<b></b>אבל בהיותם עומדים במקום יותר גבוה אין ספק שיתמעט ראותם, שאם נניח דרך משל שיהיו עומדים שבעה אמות גבוהים מן הארץ במקום היותם ששה, נמצא שהרחוק במקום ארבע אמות אינו רואה בקרקעית הבית כי אם שלשה אמות פחות אחד מי\"ב באמה, והקרוב לא יראה בקרקעית הבית כי אם חצי אמה ואחד מי\"ב באמה, וכאשר תעמוד לחשבון בדרך הנ\"ל תראה בפירוש שהאמת אתי, ולכן קשה על הרב המגיד שכתב להפך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה</b>. לפי מה שכתב התי\"ט בשם התוספות <small>(כג. ד\"ה מרחיקין)</small> נראה דבעיר דשייך בו דין מגרש והוא בא\"י קאי, ואי הכי הוא ליכא לאוקמי אלא בשובך העשויה במחילה כמ\"ש בסוף ערכין ע\"ש כי הארכתי, וגם הוכחתי דבכל עיירות איירינן, והכי מסתבר מדלא הקשו בש\"ס ותיפוק ליה משום דאין עושין מגרש עיר, ולישנ[י](ו) הב\"ע בשובך העשוי במחילה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניהם יחלוקו</b>. להוציא המוצא, תנא שניהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובחרוב ובשקמה</b>. בלשון זה קתני ליה בכולי מכלתין, ומן הראוי היה לשנות והחרוב והשקמה, אלא מפני שאף אלו הם נכללים בתיבת האילן הנזכרת ברישא, שאף אלו אילן הם ואינם מלתא אחריתי, קתני הכי. ופירושו הכי הוא, מרחיקין האילן מן העיר וכו', וכאשר איירינן בחרוב ובשקמה כלומר ובהיותו אילן זה חרוב ושקמה וכו', והכי יש לפרש כל כה\"ג:\n",
+                "<b>ספק זה קדם ספק זה קדם</b>. מדלא קתני סתם ספק איזה קדם, אלא פירש ספק זה קדם ספק זה קדם, נראה דקמ\"לן דדוקא כשהספק שקול אז קוצץ מיד, אבל אם הספק קרוב לודאי שהאילן קדם, אין מחייבין אותו לקוץ מיד, אלא נותנים לו זמן לברר הדבר קודם שיקצצנו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ ממערבה</b>. התי\"ט האריך כאן על מקום הארון, ואני הארכתי בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן ע\"ש בפירוש פיסקא ז' בפרק ח':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק זה ��דם וספק זה קדם</b>. הכא נמי יש לדקדק כמו במשנה ז' ולומר דאם הספק קרוב לודאי שהבור קדם הואיל ונותן דמים יקוץ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כנס את תבואתו</b>. של כרם, כן כתב הר\"ב. והוא האילן הראשון שנמנה בקרא <small>(דברים ח, ח)</small> סמוך לארץ הראשון, ומסק את זיתיו. והוא האילן הראשון שנמנה סמוך לארץ השני <small>(שם)</small>. וכנס את קייצו. הם התאנים, והם רחוקים מן הארץ <small>(שם)</small> יותר מן הראשונים שאמרנו. ומפני שפירות אלו מחזיקים את הארץ ביד מי שהיא, שנאם כסדר סמיכתם לארץ. והתי\"ט כתב טעמים אחרים לסדר זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה ביהודה והחזיק בגליל וכו'</b>. אבל שיהיה באחת משני ארצות אלו והחזיק בעבר הירדן או איפכא לא שכיח כל כך, משום הכי דלגו התנא, אע\"ג דברישא נזכר אחר ביהודה. ובמשנה ב' פ\"ט דשב[י]עית כתבתי למה נשנה עבר הירדן בין יהודה לגליל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מעמיד בהמה וכו'</b>. פתח במאי דסליק, משום דלהיות לו חזקה צריך להוסיף על מה שעשה ואין לו חזקה:\n",
+                "<b>ורחים</b>. כיון דברחיא דידא איירינן כמ\"ש התי\"ט, אתי שפיר דלא נשנו קודם התנור, דאין דרך רחיא דידא להשתמש בהם לטחון חיטים או כיוצא בהם לעשות פת, אלא טוחנים בהם לבשלם שאינם צריכים להיות קמח דק, או טוחנים בהם סממנים אחרים שאין להם צורך לתנור אחר טחינתם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ולא את הבור ולא את הדות</b>. תמהני מהתי\"ט שהכריע כפירוש הרשב\"ם <small>(סד. ד\"ה בחפירה וד\"ה בבנין)</small> שכתב דבור היינו בחפירה וגם דות, אלא שהדות הוא עשוי בבנין אבנים סביב משא\"כ בור שהוא קרקע קשה ומחזיק מים מעצמו. ממה שכתב הרמב\"ם בפכ\"ה מהלכות מכירה <small>(ה\"ב)</small> ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור, ע\"כ. דהלא הוא בעצמו כתב בתחילת הדבור שאף הרמב\"ם פירש כפירוש הר\"ב דדות היינו בנין ע\"ג קרקע ממש, ולמה לו להרמב\"ם לחזור בו בחבורו ממ\"ש בפירושו, שלשון המשנה מוכיח פירושו דקתני אע\"פ שכתב לו עומקא ורומא, ואי כולהו בחפירה מאי האי דקמ\"לן מתניתין בהזכירו אף רומא, דמ\"ש התי\"ט בשם המגיד <small>(שם)</small> דרומא קאי אולא את הגג דמשנה א', ודעת התוספות <small>(סד. ד\"ה ואי)</small> נמי הוא דקאי אף הגג, מלתא דדחיקא היא ורש\"י חולק עליהם. ומלישנא דמתניתין נראה דהאמת עם רש\"י דלא קאי אלא אבור ודות הסמוכים ליה, וכן פשטא דתלמודא בדף ס\"ג ע\"א וס\"ד ע\"ב מתישב יותר לפירוש רש\"י. ולכן מוכח שדות הוא בנין דשייך בו רומא והוא מפני שנבנה ע\"ג קרקע, אלא שלפי דברי הר\"ב הוא בנין בפני עצמו, ולדברי הרמב\"ם בחבורו נכלל בו אף החוליא שסביב הבור למעלה, וזהו אמרו ולא את הדות הבנוי בבור. או אפשר דס\"ל להרמב\"ם דדוקא דות שע\"ג הבור לא מכר לו הואיל ואף הבור עצמו אינו מכור, אבל דות שלא בבור כחדר שבבית חשוב ומכור הוא, וכן משמע ממה שכתב בפירושו והביאו התי\"ט בד\"ה אע\"פי וז\"ל, לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ או מה שעל הגג, ע\"כ. והדות נמי נראה על הארץ אלא דשל בור כבור חשוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין חרבין בין ישובין</b>. לגבי הנותן מתנה ודומיו הוו לא זו אף זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר את החמור מכר את הסייח</b>. להיות כי לשון חמור הוא זכר, לא ניחא ליה לתנא לשנות בנה, וגם בנו לא רצה לשנות להיות שם זה מורה אף על הנקבה, והכא בנקבה דווקא איירינן כמ\"ש הר\"ב, משום הכי שנאו התנא על שם עצמו באמרו מכר את הסייח. משא\"כ בפרה דהשם והלשון מורה על הנקבה, משום הכי ניחא ליה למנקט בנה, דיש בו רבותא בלשון זה דאע\"פי שהוא בנה אינו נמכר עמה. ובחמור נמי יש בו רבותא שאע\"פי שיש לבנו שם בפני עצמו נמכר עמו. והתי\"ט כתב טעם אחר לדקדוק לשון זה, ושבעים פנים לתורה. אבל זה מתיישב יותר להיותו מורה מה בענינו ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכר את הקנה</b>. נראה דקרא לראה בשם קנה <small>(עי' רע\"ב)</small>, לרמוז דאם מכר לו את הקנה מכר לו את הראה, כי זה שמה אשר יקראו לה, ובזה נתישבה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה וכו'</b>. התוספות <small>(פז: ד\"ה והתנן)</small> תמהו על מאי דתנן בפרקא בתרא דתרומות <small>(מ\"ח)</small> הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, דאמאי הוי תרומה מאחר דהמדות של חולין שמדד להוציא מהן התרומה היו כמו כן בלא הרכינה ומיצה. ופירוש דבריהם הוא שזה המיצוי היה לו להיות טבל ולא תרומה, כי בכל המדות שמדד עד עתה לא נשאר לתרום עליהם כי אם על המצוי הזה הנשאר במדה הזאת מהמדה ראשונה ועד עתה, דנמצא שכל מדות הטבל שמדד קודם תרומה זאת היו חסרים המצוי הזה אשר היה משלים לכל מדה ומדה ולעולם לא יצא מהמדה, וכמו כן המדה הזאת שהיא תרומה עליהם מן הדין צריכה להיות חסרה כל המצוי הזה, ולפי זה לא היה לו להיות המצוי הזה תרומה כי אם טבל כבראשונה.\n<br><b>ובזה</b> נחה הרגשת התי\"ט עליהם שכתב דלא עמד על דעתם, ז\"ל: דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם, מ\"מ נשארו ביד ישראל ואיה התרומה שעליהם, ע\"כ. ועל מה שהרגיש עליהם, דמאן לימא לן דבישראל המודד לתרום איירינן, דדלמא דבתרומה שביד כהן היא מתניתא, ע\"כ. י\"ל דלשון המשנה הביאם לכך, דתנן <small>(תרומות שם)</small> המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין והדר אמר הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, ואי הוי סיפא דומיא דרישא דבכהן המודד משמע הל\"ל הרכינה ומיצה אינו נותן לתוכה חולין, אבל מדאמר הרי זו תרומה נראה שהמצוי הזה מחדש נעשה תרומה אבל מעיקרא לא היה תרומה, ואין זה אלא בישראל המודד כמ\"ש התוספות, דקמ\"לן מתניתין דאפילו בכה\"ג יש לו למצוי דין תרומה וכ\"ש בכהן המודד תרומה שכבר היה לו מתחילה לשמן הזה הנמצה דין תרומה, ומשום הכי לא קתני דומיא דרישא אינו נותן לתוכה חולין, וכמו כן לא קתני עדיין הוא תרומה דהכי הל\"ל אם אמת היה הדבר הזה דמתניתין בכהן המודד תרומה איירי, אלא קתני הרי זו תרומה דמשמע עתה נעשת תרומה מה שלא היתה מתחילה. וברישא נקט המשנה לישנא דמשתמע אפילו לכהן המודד תרומה, לרבותא דאפילו בכי האי גוונא שכבר היה לאותו הנדבק בדופני הכלי שם תרומה, כשהטיף שלש טיפין אינו חושש לו ונותן לתוכה חולין, וכ\"ש בישראל המודד לתרום דאיכא למימר דלא חל שם תרומה עליו מעולם, כי לא כיוון להקדיש כי אם היוצא מהכלי דומיא דשאר המדות של חולין ולא הנשאר דבוק בדופניו:"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהצלוחית ביד התנוק ומדד החנוני לתוכה</b>. לאחרים, בעודה ביד התנוק, כנל\"עד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג בד\"א וכו'</b>. משום דאדבר[י] ת\"ק קאי באמרו בד\"א, קתני אמר אע\"ג דפליג, כמ\"ש כלל זה בכמה דוכתי. ובזה נחה הרגשה שהרגיש התי\"ט, אמאי פסק הרמב\"ם דלא כותיה, הואיל ומלשון המשנה דתנן אמר נראה דלא פליג:\n",
+                "<b>אחד לעשרה</b>. אחד מעשרה לא קתני אלא אחד לעשרה, ובזה החסרון מובן כמ\"ש התי\"ט, והא דלא קתני בפירוש אחד ממאה והיה מקצר לשונו בזה יותר, י\"ל דרמז לנו שאפילו בדבר מועט נותן לו את גירומיו לפי חשבון, דלא תימא דהוי דומיא דהכרע במקום שנהגו להכריע שעל דבר מועט שהוא פחות מליטרא אינו נותן לו הכרע, אלא אפילו לא הגיע למנין המאה נותן לו את גירומיו. והתי\"ט נתן טעם אחר לחסרון זה, אבל אינו עולה ללח כמ\"ש אלא ליבש, האמת אתו שאם היה אומר אחד משני מאות היה מאריך, אבל מ\"מ לא טריחא ליה מלתא לתנא לשנות אחד מעשרה לעשרים שהם תיבות בלתי שוות כמו באחד מעשרה לעשרה שהם שוות ממש, וא\"כ אפוא ליתני בפירוש אחד מעשרה לעשרים, אלא די\"ל דתני סיפא דומיא דרישא. אחר כתבי זה ראיתי לבעל התוס' <small>(פח: ד\"ה אחד מעשרה)</small> שהקשו קושיא זו, והוא שהקשו אמאי לא תנן אחד ממאה, ותירצו הפך ממ\"ש והוא דקמ\"לן מתניתין דדוקא בעשרה לטרין מתחייב ליתן לו גירומיו ולא בפחות מכאן, והכי מסתבר מדהזכיר התנא סכום הלטרין כי לעשרה בלמד הוא סכום הלטרין, משא\"כ אי הוה תנן אחד ממאה דלא ידענו באיזה מין משקל איירינן. ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב דכלה רשב\"ג וחסורי מחסרא. ואין שום דוחק בחסרון זה שהרי דברי רשב\"ג לא נזכרו כלל ברישא להפך, אלא אדרבא מדיוקא דרישא שמעינן ממש כדבריו כמ\"ש הר\"ב וכ\"כ רש\"י, ולכן אין החסרון הזה צריך שום טעם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם אמר הן חסר הן יתר וכו'</b>. החילוק שרצה לחלק התי\"ט בשם התוספות <small>(קד. ד\"ה אלא לאו)</small> והרא\"ש <small>(שם)</small>, בד\"ה אם אמר וכו', כדי שלא תקשה משנה זו אמתניתין דלעיל דטרשין <small>(עי' דף קג.)</small>. לא ידעתי מי הכריחו לזה, שהרי מעצמו הוא חלוק, דטעמא דלעיל הוא מפני שאין אדם רוצה ליתן מעותיו על מקום אחד ויהיה נראה כשנים ושלשה מקומות <small>(שם)</small> והאי טעמא לא שייך כשחסר ממש מגוף הקרקע כמו הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משמנין ביניהם וכו'</b>. כתב התי\"ט בד\"ה חציה וכו'. שלשון הרמב\"ם בפירושו אינו מובן לו כלל, ע\"כ. ומה מאד תמהני מהרב הגדול הזה העוקר הרים בפלפולו שישפיל עצמו באמור שאינו מובן אצלו לשון זה של הרמ\"בם בפירושו, מאחר שכבר פשוט אצלו לשונו שבחבורו. דלע\"ד הדבר פשוט מאד להבינו, והטה אזנך ושמע המשל אשר אמשול לך בלשונו שבחבורו ותראה בעיניך איך הוא ההפך מלשונו שבפירושו, וז\"ל בפ' כ\"א מהל' מכירה <small>(הכ\"ב)</small> האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך שמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מן הכחוש שבה מה ששוה חצי הדמים של כל השדה, וכן אם אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין דמי כלה ונותן לו בדרומה חצי כל הדמים, עכ\"ל. והמשל בזה אם השדה כלה הוא מאה אמה ושוה נ\"ח דינרים, ומצד דרום שבו יש בו שלשים אמה ששוים שלשים דינרים, נמצאו היות השבעים אחרים שוים הכ\"ח אחרים, וחצי דמי כל השדה הם תשעה ועשרים, ולכן לוקח הלוקח כל השבעים אמה הרעים ואמה אחת מהשלשים בכ\"ט דינרים. דכי אמר לו חצי שדה אמרינן דלא על הקרקע קאי אלא אמה ששוה חצי דמי כל השדה, וזה יקחנו מהרע שבו. וכן אם אמר לו חציה בדרום אמרינן דלא קאי אקרקע אלא אחצי דמי כל השדה, אלא שהכא רשם לו מקום ואמר לו ששווי זה החצי יקח אותו בקרקע שבצד דרום, ולהיות אותו צד עדית שכל אמה שוה דינר, נותן לו תשע[ה](ים) ועשרים אמות ממנו בתשעה ועשרים דינרים, שהוא מה ששוה חצי דמי כל השדה. אבל בפירושו פירש להפך מזה, וז\"ל: משמנין, הוא שידעו כמה שוה כל השדה, וכמה דמים ראוי לחצי השדה במדה מן הכחוש שבה, והוא נותן ללוקח. כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה, ויהיה בה מקום שמדתו ל' אמה שוה ל' דינרין, ימשח לו (ג') [נ'] אמה מן השבעים ויתן לו כ' דינרין. ואם פסק עמו ברוח ובאותו הרוח על דרך משל היו אלו השלשים אמה השמנים, ימשח לו מאותן השלשים תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי חבל, והבין זה, עכ\"ל.\n<br><b>ונראה</b> דס\"ל בפירושו דמספקא לן אי חצי שדה אקרקע קאי או אחצי דמי שויו קאי, ולכן אנו מיפין כח המוכר המוחזק בכל האפשר, והוא כי ידענו כי רוצה אדם בקב עידית מתשעה קבין של זבורית, ולכן כשלא סיים לו מקום אין אנו מוציאין מיד המוכר אפי' אמה אחת של עידית, אלא אמרינן דחצי דקאמר אקרקע קאי, ונותן לו חצי שדה מן הזבורית במה ששוה, ולהיות כי כל השדה של מאה אמה שוה נ\"ח דינרים ושלשים מהם לבד שוים שלשים, נמצאו היות השבעים של זבורית שוים כ\"ח, וכשנוציא מהם שיעור חצי השדה שהוא נ' אמה וניתן אותם ללוקח, יתחייב הלוקח על פי ערך זה ליתן עשרים דינרים, וישאר כל העידית ביד המוכר בל' דינרים ועשרים מן הזבורית בשמנה דינרים כי זה הוא ערכו ממש, וכן פרע לו המוכר הנ' שקבל כל עשרים בשמונה דינרים, והחשבון פשוט הוא כי שני פעמים עשרים הם ארבעים והם ששה עשר דינרים, והעשרה להשלים הנ' והם חצי מהעשרים שווים ארבע דינרים, הרי עשרים דינרים. אבל כשסיים לו המקום ובאותו מקום יש בו העידית, אז ליפות כח המוכר שלא יצא כל העדית מתחת ידו לא מוקמינן חצי אקרקע כבראשונה, ושיתחייב ליתן לו כל העדית שבאותו מקום שסיים לו ועוד עשרים אמה מן הזבורית להשלים הנ' אמה שהוא חצי השדה. אלא אמרינן דחצי דקאמר אדמי כל השדה קאי שיתן לו מה ששוה חצי דמיו מצד דרום, ולהיותו כן אינו חייב ליתן לו כי אם תשעה ועשרים אמות מהעידית שבדרום, שכך פירט לו בתשעה ועשרים דינרים שהם חצי שווי דמי כל השדה, ובענין זה ישאר ביד המוכר עוד אמה של עדית מלבד כל הזבורית. כלל העולה הלוקח שהוא מוציא מחבירו המוכר עליו להביא ראיה, ובלאו הכי המוכר המוחזק על העליונה, זו היא סברת הרמב\"ם בפירושו לע\"ד ופשוט הוא:",
+                "<b>והוא מקבל עליו</b>. פי' הר\"ב הלוקח, וכן פסק רמב\"ם. והכי מסתברא דלא כמו שפירש הרש\"בם <small>(קז: ד\"ה ומקבל עליו)</small> המוכר, דאי הכי ה\"לל ונוטל חציה בדרום ומקום הגדר וכו':\n",
+                "<b>וכמה הוא חריץ וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב טפח, הוא בעומק. ומתניתין ברוחב כמ\"ש הרמ\"בם, והתנא לא חש לאשמועינן כי אם הרוחב הלוקח מקום בשדה הלוקח משא\"כ העומק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו  נוחלין ומנחילין</b>. ביתור זה רמז לנו התנא ירושת האבי אבות לבני בנים וכל כיוצא בזה וכן איפכא, דלא תנן במתניתין כדי שלא להאריך הרבה, והיינו דתנן ואלו בויו מוסיף על הראשונים, כי האבי אבות הם ראשונים לאב:\n",
+                "<b>האיש את אמו</b>. דומה לאיש את אשתו דאינו יורשה בקבר <small>(דף קיד:)</small>, כן כתב התי\"ט. משום הכי שנאו בלשון זה ולא קתני הבן את אמו והבעל את אשתו, כדקתני סיפא האשה את בעלה. ולפי זה בבא דהאשה את בניה וכו' לא נצרכה אלא לשנות כולי גווני הנזכרים ברישא, והתי\"ט תפס לו דרך אחרת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל יוצאי ירכו</b>. בנ\"א וכן בנוסח המשנה דירושלמי ה\"ג בכל הבבות, והכי מסתבר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוחנן בן ברוקה וכו'</b>. החסרון שכתב התי\"ט הוא פשוט ואינו צריך טעם, כמ\"ש בשאר דוכתי הדומים לזה. ועוד בש\"ס <small>(דף קל.)</small> איכא אוקמתא אחריתי דמוקמא למתניתין בלא חסרון:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאחר מותו</b>. רמז לנו דהלכתא כר' יוסי דאינו צריך לכתוב מהיום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין השותפין</b>. כן היא הגירסא כמ\"ש התי\"ט אף בנוסח המשנה שבירושלמי. ואמרינן עלה <small>(ה\"ג כח.)</small> ר' חייה רובה אמר סתם אחין שותפין עד ג' דורות, ע\"כ. ומראית המדרש <small>(בר\"ר פנ\"ד ב)</small> שהביא הנמוקי יוסף <small>(סז: מדה\"ר)</small> וכתבו התי\"ט, מהפסוק <small>(בראשית כא, כג)</small> אם תשקור לי ולניני ולנכדי. מוכח דבאלו הג' דורות נכלל האב, וזהו שכתב <small>(בתשו' המיוחסות ל)</small> הרמ\"בן <small>(סי' כא)</small> והביאו התי\"ט ז\"ל לפי שאנו רואים וכו' וכאלו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב, והם ובניהם מתפרנסים מתפיסת הבית, עכ\"ל. הרי שהוציא מכאן בני בניהם שהם הדור השלשי מהאחין ואילך, אם כן אפוא האב עצמו הוא אחד משלשה דורות אלו, או שאנו מוכרחים לומר דהוי עד ולא עד בכלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה מנה</b>. מנין זה נקט התנא להיות לישנא קלילא:\n",
+                "<b>שייר קרקע וכו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ה מטלטלין, עיין מ\"ש בסוף פ\"ג דפאה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסוכן</b>. לא קתני שכיב מרע אלא מסוכן, לרבותא דאף כי הוא מסוכן ממש אין הנכסים שנתן במתנה כמסורים, אלא צריך שיקנם באחד מדרכי הקניה, ובהכי אתי שפיר מאי דכתב התי\"ט דבמצוה מחמת מיתה נמי פליג, כי סתם המצוה מחמת מיתה, דהוא מאן דאמר דוי ליה דמיית כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל, הוא המסוכן:\n",
+                "<b>בכסף</b>. סירכא דמשנה ה' דפ\"ק דקדושין נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו ואלו מודים</b>. אף לב\"ש שייך לשון הודאה, כיון דלעיל אמר דיחלוקו מטעם דשניהם מוחזקים, והכא לא שייך טעם זה דאדרבא שניהם בספק, ואפילו הכי אמר דיחלוקו ולא אמרינן יהיה מונח עד שיבא אליהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקושר</b>. לפי מה שנראה מלשון הרמ\"בם ולשון הר\"ב זה צורתו ולפי זה העדים הם חתומים תחת השיטות כדין חתימת העדים, אלא שבמקום היותם בפנים הם בחוץ, וכל שיטה תופרה עם העד שאצלה מאחוריה, ונמצא צורתו אח\"כ כך וזו היא הצורה ממש שעושים מקלף להבריח הזבובים במצרים שכ' הרמב\"ם <small>(בפיה\"מ)</small>. והא לך צורתו יותר מבוררת ובש\"ס <small>(דף קס:)</small> פליגי בה ר' ירמיה בר אבא ורב הונא, ור' ירמיה ס\"ל דהעד חתום אחורי הכתב ממש:\n",
+                "<b>פשוט שכתבו עדיו מאחוריו</b>. מ\"ש התי\"ט הכא בשם התוספות <small>(שם. ד\"ה פשוט שכתבו)</small> עיין עליו במקומו כי כאן העיקר חיסר ומשום הכי אינו מובן. ועיין עוד בש\"ס <small>(דף קסד.)</small> בפיסקת ר' חנינא בן גמליאל וכו':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יכתבו סימן</b>. כתב התי\"ט שגיחור פי' הר\"ב בבכורות <small>(פ\"ז מ\"ו)</small> אדום כארגמן, ע\"כ. ואני הוכחתי בספרי מעשה חושב פ\"ג פיסקא ב', שאין הארגמן אדום, אלא הוא גוון ממוזג מכל ראשי הגוונים והם אדום שחור לבן ירוק, והוא כצבע הזהב ממש. ובפ\"ט דכלאים משנה א' הארכתי כמו כן בזה ובררתי הענין יותר ממה שכתבתי במעשה חושב ע\"ש:\n",
+                "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. מדאמר בין כך ובין כך, משמע דעל כל שתי הבבות פליג ומחלק בין יש נכסים לאין נכסים, וזה א\"א מדקתני סיפא וכך הי�� רשב\"ג אומר, דמשמע דלעולם להקל על הערב אתא, ולפי זה בערב סתם נמצא מחמיר עליו יותר מהת\"ק דלא חילק אלא אמר סתם לא יפרע מן הערב. לכן צ\"ל דרשב\"ג קאי אשתי בבות דלא נזכרו במתניתין דת\"ק מחמיר אערב באחת מהן יותר מן האחרת, והוא אומר דזו כזו להקל. וא\"א למצוא אותם אלא בענין שכתב הר\"ב, כי כן קיימו וקבלו דכך היא סברת הת\"ק כדאיתא בש\"ס <small>(דף קעג:)</small> ולהפחיד האנשים הבלתי יודעים שצריך להתרחק מן הערבות, סתם דברי ת\"ק דהלכה כמותו ולא פירט הקולא הנמצאת לערב כשאמר על מנת שאפרע וכו' ויש לו נכסים ללוה, כדי שיהיו סבורים שבכל ענין יפרע מן הערב וכ\"ש כשהוא קבלן, וירחיקו מהם, ובזה החסרון וטעמו מובן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוהו ואני נותן לך</b>. היינו ערב קבלן, ומלתא דפסיקא נקט דקי\"לן אעפ\"י שיש נכסים ללוה יפרע ממנו, אבל ה\"ה לערב סתם כסברת הת\"ק דמשנה ז' כנ\"ל:\n",
+                "<b>מקצוע</b>. זוית הכולל שני צלעות, כן בדיני ממונות בכל דין מהם שייך כמה מיני דינים מדינים שונים, כמעין הנובע שמרוב נביעתו מתפשט לכמה צדדים:\n<br><b>בתרא</b> מתחיל בהא ומסיים בסמך הרי ה\"ס, שלבעלי קרקעות ראויה השתיקה, כי הרבה מריבות מצויים עליהם, כמשא\"זל (סנהדרין נח:) שלא ניתנו קרקעות אלא לבעלי זרוע, וסימניך איש זרוע לו הארץ (איוב כב, ח). ולהנצל מהמריבה לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (אבות פ\"א מי\"ז):<br><b>סליק</b> מסכת בתרא. דין לקיחה ומכירה:<br><b>הן</b> תרבה מאה חכמה גם תעז ולא תירא.<br><b>כי</b> תלמוד בתוך קמא ומציעא וגם בתרא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bava Kamma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בְּשׁוֹק יָמִין כְּמֹשֶה תַּחֲרוֹק שֵׁן <br>יְשׁוּעוֹת מִנְּזִיקִין תֶּחֱזֶה סָבִיב <br>אֲשֶׁר נֶצַח לְמוּלָךְ עֵר וְגַם יָשֵׁן <br>יְדֹוָד עִם צְבָאוֹת רוּם כְּבֵן חָבִיב</b>",
+                "<b>פירוש</b><br>בשוק ימין כמשה תחרוק שן. כלומר כמו שזכה משה בחזה התנופה (שמות כט, כו) לחרוק שן דהיינו לאכלו, כן אתה האיש הקורא בסדר נזיקין תזכה לאכול בסעודה המשומרת לעתיד לבא משוק ימין, כי כן זכה שאול לאכול השוק (שמואל א' ט, כד), כשזכה להמשח למלך בזכות הרחקת הנזק מרבים, שהיה קיש, אביו (אביאל) מדליק נרות במבואות האפלות כמשא\"זל (ויק\"ר פ\"ט ב), והדעת מכרעת שהיתה של הימין מדכתיב (שם) השוק בהא הידיעה, וכש\"אזל (חולין צא.) הירך המיומנת שבירך: ישועות מנזיקין תחזה סביב. כי תהיה נושע מנזיקין, מדה כנגד מדה שלמדת אותו כדי לקיימו. ועוד ישועות על שם ישועות זה סדר נזיקין (שבת לא.), מנזיקין על שם הסדר: אשר נצח למולך ער וגם ישן. לשון זה של נצח הוא על שם וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א' טו, כט) ממה שהבטיח מדה כנגד מדה (עי' סנהדרין צ. בר\"ר פ\"ט יא): ה' עם צבאות רום כבן חביב. כי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין (ב\"ק ל.) וכתיב (שמואל א' ב, ט) רגלי חסידיו ישמור:",
+                "<b>הפירוש הזה המדובר. הוא כמו התבן את הבר:</b>",
+                "<b>נזיקין</b> יש בו שמנה מסכתות, כי תלתא בבי כחד חשיבי כדאיתא בש\"ס (ב\"ק קב.) וה\"ט דנקראו בשם בבא כשם חלק משנה אחת, שכל חלק ממנה נקראת בבא אחת. ושמונה עם הכולל הנה הם תשעה, וכנגדם הם תשעה אותיות אלף אלף למד דהוא א אל ברבוע אשר הוא בנצח דנוקבא דז\"א ששם שרש לסדר זה:",
+                "<b>בבא</b> קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, נחלקו לג' אע\"ג דאחד הם, משום דכולהו דיני ממונות נינהו ודיני ממונות בשלשה (סנהדרין פ\"א מ\"א). ופרקיהם שלשים כי המלכות דנה דיני ממונות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ\"ג מ\"ב) ונקנית בל' מעלות (שם פ\"ו מ\"ה). ועשרה פרקים יש לכל אחד, כי היוד על שם המחשבה נאמרה כמ\"ש רש\"י בפי' השירה (שמות טו, א), והמחשבה הוא כלי אומנות החכמה כדכתיב (שמות לא, ג-ד) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. (ו)לחשוב מחשבות. ותנן (ב\"ב פ\"י מ\"ח) הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.<br>ועל דרך נסתר נכון בעיני לומר, שבבא קמא מתחלת ארבע אבות נזיקין, תהיה כנגד ד' קליפות הסובבות עולם העשיה שבה עשר ספירות. ובבא מציעא המתחיל שנים אוחזין בטלית, שהוא לבוש לי' ספירות דז\"א המקנן ביצירה כדאיתא במאורות נתן, ועוד דאיתא בזהר פ' פינחס (רע\"מ רכו: רכח.) דטלית דא איהו מטטרון, וכבר ידענו שהוא ביצירה ששם הוא עץ הדעת טוב ורע כדאיתא בס' הגלגולים פ' י\"ז, ושנים אוחזין בו יצה\"ט ויצה\"ר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר טהרות מסכת היצירה פ\"ב וסדר נזיקין מסכת היכלות הקליפות פ\"ד. ובבא בתרא המתחלת השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, כנגד עולם הבריאה שנקרא חצר כמפורש במאורות נתן, שיש שם מחיצה ומעקה לגנה בין האצילות לבריאה, ועיין בספרי הנ\"ל בסדר קדשים מסכת החשמל פ\"ב, ושם יש השותפים הידועים שרצו לעשות אותה מחיצה כמבואר הכל במאורות נתן. וקראם כלם בשם בבא שפירושו תרע\"א דר\"ל שער, משום דהשער שהיא המלכות שער לה' ובה יש השם שמספרו תרע\"א כוללת אותם, ולא נרמזה בבא לאצילות בסדר נזיקין, משום דלא אצטריכא דשם אין שטן ואין פגע רע כדכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ועיין בספרי הנ\"ל בסדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ\"ב. ",
+                "<b>קמא</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהוא ראש סדר נזיקין:",
+                "<b>ארבעה</b>. התוספות הרגישו למה לא תנן הכא הן, ומצאו לו דוגמא. אבל בעל עשרה מאמרות נתן טעם לזה בדרך רמז, עיין בספרו <small>(מאמר חקור דין חלק א' פ\"ג)</small>. ועוד אומר אני, דהכא אע\"ג דלא אמרו בפירוש מ\"מ רמזו לנו בתחילת דבורו, כי נוטריקון של ארב\"עה הוא \"אש \"רגל \"בור \"עצם והוא השן, וההא ה\"ן אבות נזיקין. והדר מפרש שהשור והבור והמבע' וההבער שהם ארבע אבות אלו הרמוזים בתיבת ארבע, לא ראי זה כראי זה. ואי בעית אימא דאפילו ברמז לא קתני הן מהטעם שכתב בעל עשרה מאמרות, וההא תרמוז לקרן הרמוז בקרא בתיבת הדר, בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו <small>(דברים לג, יז)</small> דאף הוא בכלל ארבעה אבות נזיקין הוא, והוא השור הנזכר ברישא, ומ\"ש הרב שהשור זה הרגל, אין זה מוכרח בש\"ס דידן אלא על השור הנזכר בלא ראי זה כראי זה, הוא דקא מסיק תלמודא <small>(דף ד.)</small> דפירושו לא ראי הרגל כראי השן וכו' מן הטעם הנזכר שם, והקרן לא הוצרך להזכיר בלא ראי זה וכו' לגלות דאף הוא אצטריך ולא אתי מאחריני, משום דפשוט הוא דמשונה מכלם שהם מועדים מתחילתם משא\"כ הקרן. אבל בכל שם האבות למה לו לתנא להשמיטו הלא אף הוא אב הוא, והכי תניא נמי בש\"ס <small>(דף ב:)</small> שלשה אבות נזיקין בשור הקרן הרגל והשן, ובירושלמי <small>(ה\"א)</small> נמי ה\"ג השור זה הקרן המבעה זה השן והרגל. וגרסינן עוד תמן <small>(שם ב.)</small> שאל ר' חגי' איך תנינן ארבעה אבות נזיקין, אם הכל אמור בשור אחד, נתני שלשה. ואם הכל אמור בשור שלשה, נתני חמשה. אלא כמה דאשתעי קרייא אשתעית מתניתא, ע\"כ. ופירושו פשוט דאיך מונה התנא אלו לארבעה אבות, אם כל האבות האמורים בשור חשיב לאחד, ליתני שלשה אבות, שהקרן והרגל והשן דאיתינהו בשור הם אחד, והבור וההבער שנים, שהם שלשה. ואי חשיב השלשה דשור לשלשה, לתני חמשה. ומשני כי היכי דמשתעי קרא דמזכיר הקרן בפני עצמו <small>(שמות כא, כח-לב לה-ו)</small> והשן והרגל כאחד בפסוק אחר והוא פסוק ושלח את בעירו וגו' <small>(שם כב, ד)</small> דתרויהו רמיזי בההוא קרא כמו שמפורש התם, וגם בבבלי הכי משתעי מתניתא וקא חשיב לאלו השנים לאב אחד והקרן לאב בפני עצמו, הרי מפורש שהשור זה הקרן והמבעה הוא השן והרגל דתרויהו לאב אחד חשיבי, וקרא מבעה לשניהם אע\"פי שהוא שם מיוחד לשן. <br><b>וכשבא</b> התנא לומר לא ראי זה כראי זה, דאז אינו צריך לקרן אלא לשן ורגל, והוא לא רצה לשנות לשונו ולומר בפירוש לא ראי רגל כראי שן וכו' אלא לתפוס הלשון שהזכיר באבות, וא\"א לו לומר לא הרי מבעה כהרי מבעה, דהיה צריך לפרש דהמבעה הראשון פירושו רגל והמבעה השני פירושו שן, כי תרויהו בשם מבעה נקראו כמ\"ש, וכשהיה חוזר עוד לומר לא הרי השן כהרי הרגל בלשון הראשון היה צריך לפרש ולומר להפך שהראשון פירושו שן והשני רגל, ולא רצה התנא לסתום כל כך דבורו, ולכן תפס דרך אחר אז וקרא לרגל בשם שור דבמנין האבות הוא הקרן, משום דדמי ליה במה שאין הנאה לו מהיזקו, והניח השן בשמו הראשון בשם מבעה, והיינו דאמרינן בש\"ס דידן <small>(דף ד.)</small> תני שור לרגלו ומבעה לשינו, כלומר אע\"ג דברישא הזכיר השור על שם הקרן והמבעה על שם השן והרגל, הכא בסיפא ליכא למימר הכי מהטעם המפורש התם, אלא תני שור לרגלו ומבעה לשינו, שהקרן אינו צריך שיזכירנו הכא, ומ\"מ רמזו לנו ברמז בוכשהזיק דמשנה ב' כמ\"ש התי\"ט והכי איתא בש\"ס <small>(שם)</small>.<br><b>נמצינו</b> למדים דלעולם בארבע שמות שבארבע אבות נשנה אף הקרן והוא הראשון דהיינו השור, והמבעה כולל השן והרגל, ולאב אחד קחשיב להו כמו שהם נזכרים בקרא בפסוק אחד, וע\"י זה אתי שפיר הסדר דנקט התנא, ברישא השור שהוא הקרן והדר הבור והדר המבעה דהוא השן והרגל והדר ההבער דכסדר הזה ממש הם מסודרים בקרא, וכי היכי דמשתעי קרא משתעי מתניתא כדאמרינן בירושלמי הנ\"ל. דלפי מאי דס\"ד מעיקרא דהאי שור רגל הוא ולא נזכר קרן במנין ארבעה אבות אלו כלל, קשה אמאי הקדימו לבור, דמ\"ש התוספות <small>(ב. ד\"ה השור)</small> והביאו התי\"ט דמחמת השם של שור דקדים לבור הקדימו דוחק הוא, שהרי סוף סוף האי שור הנזכר במתניתין אינו השור הכתוב בקרא קודם הבור, דאותו השור בקרן דווקא משתעי ולא ברגל אלא דהתנא נשתמש באותו שם לקרוא בו לרגל ולא אלימא האי טעמא להקדימו לבור הואיל ולאו אאותו שור דקרא דקדי' לבור קאי, כנל\"עד. ועל ידי זה למדנו טוב טעם אמאי לא תנן השן בפירוש, דאי הוה תני ליה בפירוש לא הוה שמעינן מיניה רגל כלל, מש\"אכ בשנותו מבעה שהוא לשון גילוי לבד דאף הרגל נכלל בו שהרי הוא מגולה.<br><b>ועוד</b> אומר אני דעיקר שם מבעה יש לפרשו על הרגל יותר מן השן, דהרי הרגל לעולם מגולה הוא משא\"כ השן, ועד כאן לא טרח הש\"ס <small>(דף ג:)</small> להכניס שם זה בשן אלא מטעם זה שלכאורה ליכא למקרי ליה בשם זה להיותו על הרוב מכוסה, וקא מסיק דבהיותו לפעמים נגלה <small>(עי\"ש רש\"י ד\"ה איגליין)</small> נקרא אף הוא בשם זה, ולכן אין לתמוה במה דנקט התנא בלא ראי זה המבעה על שם השן שלא לשנות מלשון השם דנקט בד' אבות, ולע\"ד זה הוא טעם הגון כי הטעם שכתב התי\"ט בשם הנמוקי יוסף על מה שקרא התנא לשון מבעה ולא שנא אותו בפירוש הוא טעם חלוש מאד, דאיך תלה טעם הגילוי בהנאה משום דבשעת אכילה הוא נגלה, דבאכילה עצמה אפשר דאין לה הנאה בהיזקה כגון שאכלה כסות וכלים. ועיין לקמן ד\"ה ההבער וד\"ה לא הרי השור וכו':",
+                "<b>וההבער</b>. זכור אני שהר\"ב בעל עשרה מאמרות <small>(מאמר חקור דין חלק א' פ\"ג)</small> נתן טעם ברמז לנוטריקון של אלו ד' אבות שהוא שבמ\"ה, ובהיות הרמז אמת מתריץ אמאי תנן בור שאין בו רוח חיים בין שור ומבעה שיש בו רוח חיים, מלבד הטעם הפשוט שכן בתורה קודם למבעה. ואמאי לא תנן השן והאש בפירוש. והתי\"ט נתן טעם לאש, ושבעים פנים לתורה: ",
+                "<b>לא הרי השור וכו'</b>. הכא לא פירש השינוי שביניהם כמו שפירש באש ובור, ולפי מה שכתבתי לעיל בד\"ה ארבעה דשור הראשון הוא הקרן והמבעה כולל השן והרגל והכא דווקא הוא דמפרשינן שור הרגל ומבעה השן מן הטעם שהכריח הש\"ס, טעמא רבא איכא בהאי מלתא, דאי הוה התנא מפרש השנוים בפירוש כמ\"ש הר\"ב משמא דגמרא, היינו למדים מדבריו בפירוש שהשור הוא הרגל והמבעה הוא השן, וע\"כ הייתי אומר דילמוד רישא הסתומה מן הסיפא המפורשת ושהשור דרישא הוא רגל והמבעה שן, ואין זו כוונת התנא כמ\"ש לעיל בד\"ה ארבעה, ולכן סתם דבורו אף בסיפא דמ\"מ ראה וידע דמכח ההכרחיות המפורשות בש\"ס יפרשוה על בוריה דהיינו שור לרגלו ומבעה לשינו, דע\"י זה תשש כחם ללמוד מסיפא זו פירוש לרישא להיותה סתומה כמו הרישא ובזה לא ישנו פירושא דרישא מכוונת התנא מחמת הסיפא אלא יאמרו הא כדאיתא והא כדאיתא, דבסיפא דהטעמים המפורשים בש\"ס מכריחים לפרש אותה כך שור לרגלו ומבעה לשינו אנו מפרשים אותה כך, וברישא דסדרא דקרא ולשון מבעה מכריחים לפרש אותה בדרך אחר כמ\"ש אנו מפרשים אותה באותו הדרך האחר: ",
+                "<b>ולא הרי המבעה כהרי השור</b>. משום דלא פירש השינוי שיש בין המבעה לשור עד שנדע אם לשינוי זה יש לו צדדים להקל ולהחמיר ושבענין זה יהיה אותו שינוי לבד מספיק להצריך את שניהם כאשר מספיק באש ובור כאשר נפרש לקמן בע\"ה, שנא אף דרך זה השני ולא הרי המבעה כהרי השור, לגלות דאין שינוי אחד מספיק להצריך שניהם, דכי אמרינן ברישא לא הרי השור כהרי המבעה שהרגל הזיקה מצוי והשן אין הזיקה מצוי ומשום דאין הזיקה מצוי הוה ליה כמלתא דלא שכיחא דלא גזור רבנן, ושכיוצא בזה לא חייבתו תורה, בכי האי גוונא מיד אתי רגל מק\"ו מיניה, וא\"כ לכתוב קרא שן וכ\"ש רגל, וליכא למדחי דאצטריך רגל מן הטעם הזה עצמו דהזיקן מצוי במה שאנו מסבבים זה הטעם לדרך אחרת המחייבתו יותר מאין הזיקה מצוי דאין לסברא זו עיקר כלל ולכן אנו צריכים למצוא שינוי אחר שיש ברגל והוא דאין הנאה להיזקו משא\"כ בשן דמטעם זה איכא להחמיר ולחייב השן אע\"פי שאין היזקה מצוי יותר מהרגל וכמו כן אם היינו מקשים לכתוב רגל דאין הנאה שחייב וכ\"ש שן דאיכא הנאה א\"א לתרץ דמהאי טעמא ממש איכא לחייב הרגל יותר מהשן במה שהיינו מצדדים טעם זה בדרך אחר דאף לסברא זו אין לה עיקר כלל, ולכן מוכרחים אנו למצוא שינוי אחר דבזה השינוי איכא למתלי חייוב הרגל יותר מן השן והוא השינוי של היזקה מצוי, וה\"ט דהש\"ס נקט שני שינויים מחמת לשון המשנה דקתני לא הרי וכו' ולא הרי וכו', מה שלא עשה כן באש ובור משום דבאותו הטעם לבד יש לצדד בו שני הצדדים כמ\"ש בע\"ה: ",
+                "<b>שאין בו רוח חיים</b>. ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שאין בו רוח חיים וכל הנזק בא מכחו חייב וליכא למילף מיניה שן ורגל, ולכן מחמת שינוי זה לבד תרויהו אצטריכו: ",
+                "<b>שאין דרכו לילך ולהזיק</b>. ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שהנזק אשר הזיק במקומו עומד ולא הלך ממקום למקום משום הכי הוא חייב, וליכא למילף מיניה האחריני שהנזק מעצמו זז ממקומו והולך לו לצד אחר, ולכן הכא נמי מחמת שינוי זה לבד כולהו אצטריכו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכשרתי במקצת נזקו חבתי וכו'</b>. הכשרתי מקצת נזקו חבתי וכו' לא קתני, דא\"כ אף הראשון שהתחיל לחפור הבאר היה בכלל החייוב, כיון שאף הוא הכשיר מקצת הנזק, אלא קתני הכשרתי במקצת נזקו חבתי וכו', דר\"ל אני שהכשרתי ותקנתי הנזק והוא האחרון, במקצת הנזק אשר היה כבר עשוי, חבתי בכל נזקו אם מת או ניזוק אליבא דמאן, ולא הראשון וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>וכשהזיק באיזה ענין שיהיה חב וכו'</b>. בקרן, דלהא אתא כמ\"ש התי\"ט והוא בש\"ס <small>(דף ד.)</small>, משא\"כ ברגל. ובזה פשוט הוא דקרן לא אתיא משן ורגל ולא אינהו מיניה משום דחלוקים הם בתשלום נזקיהם, ולכן לא נצרך להזכירו לעיל בלא הרי זה כהרי זה, אבל במנין האבות ודאי נזכר אף הוא כמש\"ל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה תמין וחמשה מועדין</b>. הן לא קתני, משום דאיכא נמי מועדין אחרים השנויים בסיפא אלא דלא שכיחי בישוב ��מ\"ש הר\"ב, ומשום הכי לא כללם בהדי הנך. ועוד משום דפלוגתא דר\"א לא קאי אלא עלייהו, ובזה החסרון וטעמו מובן מעצמו:\n",
+                "<b>הבהמה</b>. לאפוקי חיה שהם החיות שנזכרו במתניתין, שהם מועדין מתחילה לכל הנזיקין שנזכרו הכא דאפשר לבא על ידיהם:\n",
+                "<b>אינה מועדת</b>. מכלל דאם העידו עליה ג' פעמים כדינה הוי מועדת כמ\"ש הר\"ב, משום הכי לא קתני הבהמה תמה. והתי\"ט כתב טעם אחר:\n",
+                "<b>לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך וכו'</b>. אע\"ג דנגיחה ונשיכה שניהם בראש, ונגיפה היא בכל הגוף כמ\"ש הר\"ב, מ\"מ הפסיק בנגיפה בין נגיחה לנשיכה, לסמוך נגיפה לנגיחה דשניהם נזכרו בקרא בפירוש:\n",
+                "<b>הזאב והארי</b>. אפשר דסדרם כסדר העדאתם שהאחד הוא מועד להזיק יותר מחבירו הסמוך לו, וכן חבירו לחבירו, ושמשום הכי לא היה יכול להקדים הארי לכלם אעפ\"י שהוא מלך שבחיות, וסירכא זו נקט במשנה ד' פ\"א דסנהדרין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרנגולים</b>. העופות סתם לא קתני אלא התרנגולים, משום דלאו כולהו עופות מועדים לכך. ועוד העופות המצויים בא\"י לפי מה שראו עיני, אינם אלא תרנגולים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכלב שנטל וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף כג.)</small> מוקמי לה בשחתר, ואמרו עלה זאת אומרת סתם דלתות חתורות הם אצל כלב. ש\"מ דלא כן הוא אצל הגדי ודומיו דכשחתרו הוו אונס ולא משלמו אלא חצי נזק, ה\"ט דלא הזכיר בסיפא אלא כלב משא\"כ ברישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>איזו הוא תם ואיזה הוא מועד מועד וכו' תם וכו'</b>. פתח ברישא בתם על כי השור הוא תם קודם שנעשה מועד, וקמפרש ברישא מועד מפני שהתם דקא שאיל עליה מתניתין הוא אשר יקרא תם אחר העדאה, כמ\"ש התי\"ט בשם הנ\"י:\n",
+                "<b>מועד שהעידו בו שלשה פעמים</b>. הכא לא קתני כל כמו בדר' יהודה, משום דבשלשה העדאות לבד נעשה מועד, משא\"כ לר\"י דאפשר שיעידו בו העדאות הרבה קודם שיעשה מועד, כיון דלדידיה הדבר תלוי אף בימים:\n",
+                "<b>כל שיהיו התנוקות וכו'</b>. הכא לא שייך למימר משיחזרו התנוקות למשמש וכו' דומיא דר\"י, משום דלא בעינן שיהיה כן אף מקודם שנעשה מועד, אלא די לו מתחילה להקרא תם שלא יהיה נוגח השוורים אשר הוא רואה אע\"ג דאין התנוקות יכולים לשחק בו, אבל משהועד דאתרע חזקתיה אמרינן הרגל נעשה טבע שני ולא מחזרינן ליה לחזקתו הראשונה עד שאנו רואים בו סימנים מובהקים הראוים לסמוך עליהם חזקתו הראשונה, והם כל שיהיו התנוקות וכו':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין בשוגג בין במזיד</b>. הקדים שוגג למזיד אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל, משום דלא שכיח מזיד כמו שוגג, וכן ער שכיח יותר מישן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשברה כדו</b>. שלא הניח אלא נתקל ונשברה, כ\"כ התי\"ט. וה\"ט דלא קתני נשברה הכד, דהוה משמע הכד הנזכר ברישא דתנן המניח את הכד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השופך מים</b>. אצטריך לאשמועינן אע\"ג דברשות עביד כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>המצניע וכו'</b>. אצטריך לאשמועינן אע\"ג דהצניעו:\n",
+                "<b>את הקוץ ואת הזכוכית</b>. לא שייך למימר הכא קוצו וזכוכיתו כדתנן גדרו תבנו וקשו, דהאי כדי להוציאם מרשותו הוא מצניעם כי מתפחד להנזק בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו</b>. אצטריך לאשמועינן דאע\"ג דהנושא משאוי כזה מפשילו לאחוריו והנושא נר מביאה בידו לפניו, ואיכא למימר כשבעל הנר ראשון ועמד ונשרף הפשתן דהוי אנוס כיון דמתחילה כשעמד היו שני גופים מחלקים בין הפשתן לנר, אפילו הכי לא אמרינן הכי וחייב. והתי\"ט כתב צריכות אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים וכו'</b>. החסרון הזה הוא כמו הכא במאי עסקינן, והוא מוכרח מלשון המשנה כמפורש בש\"ס <small>(דף לב.)</small> דקתני בתחילה אחד רץ ואחד מהלך דלכאורה לא אצטריך תו שניהם רצים דאתו במכ\"ש, אי לאו דמוקמינן לתרי בבי בשני זמנים:\n",
+                "<b>אחד רץ</b>. בע\"ש וי\"ט, נראה דלאו דווקא הוא אלא ה\"ה לכל דבר מצוה, ולפי זה אתי שפיר הא דסתם התנא דבריו ולא פירט בע\"ש וי\"ט, דאף בשאר הימים אפשר שיהיה אחד רץ פטור כמו שניהם רצים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין הנבלה יפה כלום</b>. פי' אין הנבלה ראויה לכלום, כי לאוכל נבלות יש להם הרבה לאכול ובשביל זה אינה שוה כלום דלא קפי[ץ](נן) עלה שום זבינא, אבל בלאו הכי יש בה דררא דממונא, היינו טעמא דלא קתני ואין הנבלה שוה כבשר החי אלא יפה, דאילו קתני שוה הוה משמע דמחמת עצמה אינה שוה כלום כי היא כחושה או סרוחה או נרקבת, ואילו היה כן כמעט א\"א שתשביח משעת מיתה עד שעת העמדה בדין דאדרבא לעולם היא מתנוולת והולכת, ורצה התנא לאשמועינן דבנבלה שהשביחה בשעת העמדה בדין פליגי כמ\"ש הר\"ב, וזה אינו אלא בנבלה שאינה יפה כלום לאוכלי נבלות דשכיחי להו אוכלים אחרים, אע\"פ שהיא שוה דבר מה מחמת עצמה שכזו יכולה להשביח בשעת העמדה בדין במה דקפי[ץ](נן) עליה זבינא כשלא ימצאו אוכלי נבלות מה לאכול כבראשונה. ועוד כמעט דבר שא\"א לשמוע הוא, שיהיה השור חי שוה מאתים מיד שנתנבל שלא יהיה שוה כלום מחמת עצמו:\n",
+                "<b>שורו שבייש וכו'</b>. כתב התי\"ט פתח במאי דסליק, ע\"כ. והא דלא פתח ברישא דמתניתין נמי בפיטורא דשור, ויהיה סדר פירוש דבריו כסדר פתיחתם, משום דהתם נמי פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל בחיובא דשור:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שניהם פטורים</b>. לא שייך למימר הכא המוציא מחבירו עליו הראיה כבשאר בבי דמתניתין, דאין החלוק הנזכר במתניתין בענין זה בין המזיק והניזק, אלא בין המזיקין החולקים על מי מוטל לשלם הנזק לניזק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה</b>. אע\"ג דבג' נגיחות נעשה מועד להבא אפשר שיגח ד' ועדיין תם הוא, וחמשה אצטריך דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מועד לקטנים אינו וכו'</b>. מסתברא דקאי אף אאדם כמ\"ש התי\"ט, מדשנא בבא זו בתריה:\n",
+                "<b>לימות החול משלם חצי נזק</b>. משום דס\"ל דלא הוי מועד לשלם נזק שלם עד שיעידו בו שלשה ימים כדתנן בפ\"ב משנה ד', הוסיף תיבת לימות לומר שמשלם חצי נזק אף אם נגח יותר מיום אחד בחול:\n",
+                "<b>ימי שבתות</b>. דלא תימא דשבתות היינו שבועות קתני ימי, אבל ברישא דתנן הרי שהיה מועד לשבתות א\"א לטעות, שהרי כתיב אחריו אינו מועד לחול, וכן באמר להם לשבתות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין שהוא יפה</b>. הואיל ובמין אנושי מדבר נקט לשון יפה ולא לשון שוה כבשור:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור שהוא יוצא ליסקל</b>. שיצא לא קתני אלא שהוא יוצא להסקל, ש\"מ דבנגמר דינו אע\"פי שלא יצא עדיין איירי, כמ\"ש התי\"ט בשם הנ\"י:\n",
+                "<b>מוקדש</b>. כתב הרב ונפקא מינה דמועלין בו, ע\"כ. וכלומר דאינו נפטר ממיתה מפני שהקדישו, דהא לעיל תנן שור ההקדש בהדי הנהו דחייבין מיתה:\n",
+                "<b>ואם שחטו</b>. וברישא קתני שחט�� ולא קתני ואם, כי קרוב לודאי הוא שישחטנו הואיל וכבר נגמר דינו וצריך למות, דקסבור שבענין זה יותר באכילה, אבל הכא דעדיין לא נגמר דינו, הוא מקוה שמא לא ימיתוהו ומתרשל בשחיטתו, כי בעודנו חי יכול ליהנות ממנו יותר מבמותו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ורביע נזק לולד</b>. אפשר דפתח בעובר וסיים בולד, לרמוז דהיינו עובר היינו ולד ונפקא מינא למקח וממכר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור</b>. אע\"ג דשלא כדין עשה לגדל כלב רע בתוך ביתו דכתיב <small>(דברים כב, ח. ב\"ק טו:)</small> ולא תשים דמים בביתך, ומשום הכי אצטריך, ואזלה לה תמיהת התי\"ט דתמא תרתי למה לי:\n",
+                "<b>בעל החצר חייב</b>. וכן תנן במשנה ב' בעל החצר חייב, אבל בהכנס שלא ברשות דפטור, תנן ושברתן בהמתו של בעל הבית, וכן כיוצא בזה בכולהו. ונראה דרבותא רמז לנו, דאם המזיק היה מבעל הבית, דיש לו דריסת הרגל לבד דרך העברה באותו חצר, ובעל החצר ממש הוא אדם אחר, ושאע\"פי שזה לא הכניסו ברשות אותו המזיק שהוא הבעל הבית שאין החצר רשותו, אלא ברשות בעל החצר שהוא אדם אחר, הואיל ויש לו לבע\"ה דרך באותו חצר הרי הוא כבעל החצר לענין זה, שאם הזיק למי שהכניס באותו חצר שלא ברשות פטור, אבל כשהכניס ברשות שייך לחלק, ומשום הכי אז סתם התנא דבורו והזכיר בעל חצר דבהכניס בחצר איירינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה בור</b>. האמור בתורה, שיש בו כדי להמית. דכתיב ביה <small>(שמות כא, לד)</small> והמת יהיה לו, הוא של עשרה טפחים <small>(דף ג.)</small>, והם שהם בעלי לשון הקדש הכי קים להו דלא מקרי בור בפחות מעשרה טפחים, וסימניך בו\"ר דהוא במספר קטן עשרה. ואל תתמה ממה שאנו מונים אותו במספר קטן, דלא היה ראוי לעשות כן כמו שמבואר בספרי משנת חסידים סדר מועד מסכת תלמוד תורה פ' ד' פיסקא ה', כי זה דין נזק הוא וראוי הוא לכך כמו שראוי לאבלות וכדאיתא בספרי הנ\"ל מסכת גמלות חסדים פ\"ג פיסקא ח' אשתכח דמאי דשייך לאבלות וכדאיתא בספרי הנ\"ל מסכת גמלות חסדים פ\"ג פיסקא ח', אשתכח דמאי דשייך לאבלות שייך לבור הגורם לאבלות, במה שממית בהיות עמקו כמספרו הקטן שהוא עשרה, ומה בור שיעורו כך אף כל שיש בו כדי להמית דהיינו שיח וכיוצא בה, חייב עליה כשיהיה בה עשרה אע\"ג דאפשר לומר דלהמית יותר מכאן בעינן, מהטעם שהצריכם התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף נ:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לנפילת הבור</b>. הקדימו להפרשת הר סיני שלא כסדר הכתוב, משום דביה קאי:\n",
+                "<b>ולהפרשת הר סיני</b>. אע\"ג דמאי דהוה [הוה], נפקא מינה לנודר, וכה\"ג י\"ל בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>ולתשלומי כפל</b>. הוא במשפטים <small>(שמות כב, ג)</small> ופסוק דשבת דמיניה ילפינן דאף חיה ועוף במשמע, והוא פסוק שורך וחמורך וכל בהמתך כמ\"ש הר\"ב בד\"ה ולשבת, אינו ביתרו אלא בואתחנן <small>(דברים ה, יג)</small>, לפיכך אין מקומו אחר הפרשת הר סיני:\n",
+                "<b>ולחסימה</b>. סמך לפריקה שלא כסדר הכתוב, דבשניהם הוא צער בעלי חיים:\n",
+                "<b>ולשבת</b>. שנאו בסוף שלא כסדר הכתוב, משום דהני ג' אחרוני' מיניה ילפו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה</b>. הא דלא קתני לרבותא הפילוה חברותיה וכמו שהרגיש התי\"ט. י\"ל דרמז לנו חדוש גדול יותר מזה, והוא דאף בנפלה מעצמה אפשר דמשלמת מה שהזיקה, והוא כשאכלה בערוגה אחרת שלא נפלה עליה, דהוי כירדה כדרכה, פי' כדרכה הלכה מערוגה לערוגה, כי זו היא דעת רב כהנא בש\"ס <small>(דף נח.)</small> דהוא הוא דמפרש למתניתין כפירוש הר\"ב, דמחלק בין נפלה להפילוה חברותיה:\n",
+                "<b>שמין בית סאה באותה שדה</b>. וברישא תנן נפלה לגינה, וטעמא נ\"ל משום דסתם גנות עומדים על המים, וכדכתיב <small>(במדבר כד, ו)</small> (ו)כגנות עלי נהר. ושם הוא המקום יותר נמוך שבר\"ה, משום הכי קתני נפלה לגינה, ובסיפ' הזכיר שדה, לרמוז לנו טעמא דקרא דהוא מדכתיב <small>(שמות כב, ד)</small> בשדה אחר:\n",
+                "<b>כמה היתה יפה</b>. נקט הלשון הזה כמו בלשון האנושי, משום דאף שומת אבר מאברי מן האנושי שמים אותם כשומת בית סאה באותה שדה דמיניה יליף, כמ\"ש התי\"ט בשם הרא\"ש בפ\"ח משנה א' ד\"ה כמה היה יפה וכמה הוא יפה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עברה גדר וכו' או דרך הרבים וכו'</b>. אף ע\"ג דטבע האש לעלות למעלה דרך הרוח להביאו למרחוק יותר ממה שיכול לעלות למעלה בטבעו בהיותו דולק, ובהכי הוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו משלם אלא גדיש של חיטין ושל שעורין</b>. אילו תנן אינו משלם אלא גדיש ותו לא, יש לטעות ולומר דאינו משלם אלא הגדיש שהדליק ותו לא, להכי קתני של חיטין דמשמע אע\"ג דלא הוו חיטין משלם גדיש של חיטין, ש\"מ דאף על מקום הכלים משלם כאילו היה שם גדיש. ואילו לא תנן אלא חיטים, הוה אמינא דדוקא הם, ושעל מקום הכלים לעולם משלם כגדיש החשוב והוא גדיש של חיטים, אע\"ג דכל הגדיש הוא ממין אחר הגרוע, להכי קתני נמי ושל שעורין, לגלות דאינו משלם על מקום הכלים אלא כגדיש שהדליק אם חטים חטים ואם שעורין שעורין כמ\"ש רש\"י <small>(סא: ד\"ה אלא גדיש)</small>, וה\"ה למינים אחרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמל</b>. הא דלא קתני בהמה סתם אלא הזכיר גמל, י\"ל משום דמשאוי גדול שיכנס בחנות בעברו בר\"ה, דרכו להיות מובא על הגמל:\n",
+                "<b>בנר חנוכה</b>. בנר של חנוכה לא קתני, אלא בנר חנוכה, ש\"מ דהכי גרסינן בש\"ס <small>(שבת כג. עיי\"ש)</small> בברכת נר חנוכה, לאפוקי ממאן דגרסי ואמרי נר של חנוכה בברכתה דמשמע דהנר באה מחנוכה אבל הנר עצמו אינה חנוכה שלמה, וכדדייקי בש\"ס דשבת דף כ\"ט ע\"ב על פתילת הבגד דמדלא תני פתילה של בגד, ש\"מ דאין פתילה זו חלק מבגד גדול אלא הבגד עצמו שהוכפל ועשאוהו פתילה ועדיין בגד הוא. וה\"נ הנר אינה חלק מחנוכה גדולה בפרט בליל ראשון אלא הנר היא החנוכה כלה ממש, ואפילו בכל הלילות כל הנרות כאחד הוו מצות חנוכה, ואכולהו מכוין בתיבת נר דקאמר בברכתו, נמצא דלעולם לא הוי האי נר דמזכיר בברכתו חלק חנוכה אלא הוא הוא כל החנוכה, ולפיכך אינו ראוי לומר נר של חנוכה. ולא דמי לברכת נר של י\"ט ושל יה\"כ ושל שבת, דהתם אין כל מצות הימים ההם תלויים בנר לבד, עד שנאמר שהנר הוא כל מצות היום ההוא, אלא חלק קטן מחלקי המצות הנוהגות בימים ההם, לכך אתי שפיר למימר נר של שבת וכדומה דומיא דפתילה של בגד, אבל בחנוכה אין בה מצות אחרות כי אם הדלקת הנר לבד נמצא שהנר בחנוכה היא החנוכה ממש. לכך שייך לומר נר חנוכה כמו פתילת הבגד, ודוק כי הוא דקדוק אמיתי. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חשון וכסליו פרק ד' פיסקא ג':\n",
+                "<b>חנוכה</b>. הא דלא קראוה נח\"ו כ\"ה, דנחו בכ\"ה בכסליו, וחנו הוא מלשון חנה. י\"ל דרמזו לנו ח\"ן וכ\"ה, כי ע\"י שנשאה יהודית חן בעיני השר צבא, וכ\"ה דהיא השכינה הנקראת כה שהיתה עמה, נעשה הנס:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשבת</b>. אמכר לבד קא��, וכן יום הכפורים אטבח:\n",
+                "<b>לעבודה זרה</b>. נראה דחמיר מאיסור מכירה בשבת, דמשום הכי הפסיק בה בינו ליום הכפורים, ולא הקדימו אליו:\n",
+                "<b>וטבח ביום הכפורים</b>. עיין לקמן ד\"ה ר' שמעון:\n",
+                "<b>לרפואה</b>. שלא ע\"י אכילה, דאי לאו הכי פשיטא:\n",
+                "<b>השוחט ונמצא טרפה השוחט חולין בעזרה</b>. שנא השוחט תרי זמני, לאשמועינן כחו דר' שמעון, דאע\"ג דשחט כדרך השוחטים פוטרו מפני שאינה שחיטה ראויה, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>רבי שמעון פוטר בשני אלו</b>. לא תימא מכלל דמודה בכולהו אחריני, דהא אטבח ביום הכפורים נמי פליג, דס\"ל דאין אדם לוקה ומשלם. אלא מכלל דמודה בלרפואה או לכלבים (ש\"ס <small>(דף עא:)</small>) שנשנו בבבא זו דפליג עלה, וה\"ט דלא כלל לרפואה ולכלבים בבבא דלעיל. ולפי זה יש לתמוה מהר\"ב שפירש בטבח ומכר בי\"ה, בדלא אתרו ביה דלא לקי, דאי באתרו הא קי\"לן אין אדם לוקה ומשלם, דבהא אפילו ר\"ש מודה והכי קאמרא הש\"ס דאטבח בי\"ה פליג. ועוד בפירוש אוקמוה בש\"ס כר\"מ דס\"ל דאדם לוקה ומשלם, דהכי גרסינן התם <small>(שם.)</small> גנב וטבח בי\"ה, אמרי אמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא, וקיימא לן דלוקה ואינו משלם, אמרי הא מני ר' מאיר היא דאמר לוקה ומשלם, אי ר\"מ וכו' עד דקמסיים אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא מי מצית מוקמת מתניתין כר\"מ ולא כר' שמעון והא קתני סיפא ר' שמעון פוטר בשני אלו מכלל דבכול' מתניתין מודה, א\"ל לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים. ופי' רש\"י ז\"ל ואצטריך לאשמועינן אע\"ג דלר\"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה הך שחיטה ראויה קא חשיב ליה, אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם, עכ\"ל. הרי מפורש דלא רצו לאוקמי טבח בי\"ה כר\"ש ובלא אתרו ביה, וא\"כ אפוא קשה לר\"ע [מברטנורה] דפי' דלא כש\"ס. ואי האמת אתא לאשמועינן ה\"ל לפרש מתניתין מתחילה כמסקנת התלמוד ואח\"כ יאמר דאין הלכה כן כדרכו בשאר המקומות, ולא לפרש מתניתין על פי מאי דקיל\"ן הפך דעת התלמוד דבפירוש מוקמו לה דלא כהלכתא, ותמהני מהתי\"ט דלא העיר בזה:\n",
+                "<b>בשני אלו</b>. כתב התי\"ט ז\"ל דקסבר ר\"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח והכן, בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא, ע\"כ. פי' אע\"ג דלאו שמה שחיטה חייב על אותו לאו דשחוטי חוץ. ובזה אתי שפיר הא דפטרינן ליה מדו\"ה לקמן במשנה ד' לשוחט קדשים בחוץ תמימים לר\"ש, מהאי טעמא דלא שמה שחיטה כמ\"ש הר\"ב, דאי הוה אמרינן דשחיטת שחוטי חוץ שמה שחיטה ה\"ל להתחייב אף בדו\"ה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מאחד ממאה</b>. מנין זה הוא מנין מסויים ודבר מועט ושכיחי:\n",
+                "<b>השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם וכו' ואינו משלם</b>. קצת קשה דהוי זו ואצ\"ל זו. וי\"ל דמאי דשכיח נקט ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומת</b>. מחמת משיכתו, ומשום הכי לא נפטר מקרן, ואזלא לה הרגשת התי\"ט. אבל עדיין צריכין אנו למודעי מי הכריחם להר\"ב והרמב\"ם לפרש המשנה כך, דהא סתמא תנן ומת פטור, ומאן לימא לן דבמת מחמת משיכתו איירינן, ושפטור פירושו מכפל דווקא, דילמא דמת ר\"ל מעצמו ופטור מן הכל:\n",
+                "<b>לבכורות בנו וכו'</b>. לפי פי' רש\"י כולהו אצטריכו, כי לבכורות בנו הכהן עוסק במצוה ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דגנוב הוא, ובעל חובו אינו עוסק במצוה אבל טרוד הוא לגבות חובו, והשומר חנם גריע מכולהו דאינו עוסק במצוה ואינו טרוד בשום דבר, דאדרבא הוה ליה להתרחק מזה כמו שאז\"ל <small>(יבמות קט, ועי\"ע בר\"ר פצ\"ג א)</small> הרחק מן הפקדונות, ומשום הכי איכא למימר דהוה ליה לעיוני קודם שיקבלנו ואפילו הכי פטור הוא, והגנב חייב, ושאר השומרים אגב שומר חנם נקטינהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מגדלין בהמה דקה וכו'</b>. התי\"ט תמה למה לא נשנית משנה זו בריש פ\"ו. ולעד\"נ דמשום שאר בבי דמגדלין דלא שייכי בנזיקין שנאם כולהו הכא בסוף פרק זה:\n",
+                "<b>את הכלב</b>. הכלבים לשון רבים דומיא דתרנגולים וחזירים לא קתני, משום דאין דרך בני אדם לגדל כלבים הרבה, בפרט מהרעים דבהם איירי מתניתין כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנזק ובצער</b>. הקדימו לבושת ורפוי, שלא כסדר ראית הכתוב לפי מ\"ש הר\"ב, משום דנזקן שכיח יותר מכולהו, דמחייב עליו אף שלא ע\"י חבלת עצמו. וצער שייך לשנותו לגבי נזק, לרמוז דמחייב עליו אפילו במקום נזק כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>ברפוי בשבת</b>. הקדים רפוי לשבת שלא כסדר הכתוב, לסמכו לצער משום דדמי ליה, דאדם מצטער בנותנו על המכה הסמים המרפאים:\n",
+                "<b>כיצד סימא את עינו וכו'</b>. כולהו כתיבי בפסוק <small>(שמות כא, כד)</small> עין תחת עין וכו', ושן דלא נקט הוא משום דלא פסיקא ליה כאחריני, דעל שן קטן החוזר פטור מנזק שהוא ראש לחמשה דברים <small>(עי' קדושין כד:)</small>:\n",
+                "<b>המבייש את הערום וכו'</b>. לא כלל שלשתם במבייש אחד משום דלא דמו, דערום אצטריך דלא תימא כיון שמבוייש ועומד הוא דפטור, וסומא אצטריך דלא תימא כיון שאינו רואה אין בשתו בושת, וישן אינו נכון לכללו בהדי סומא משום דאיירי כשידע בבושת אחר שהקיץ כמ\"ש התי\"ט, משא\"כ בסומא דלא היה לו ידיעה בסוף יותר מבתחילה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העבד והאשה</b>. אע\"ג דבכוליה מתניתין תנן נשים ועבדים, וכן בסיפא תנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד, הכא הקדים העבד לאשה, לרמוז דבאשה המשועבדת כעבד והיא הנשואה איירי:\n",
+                "<b>נתגרשה האשה</b>. דומה לנשתחרר העבד, משום הכי לא נקט נתאלמנה אע\"ג דשכיח יותר מנתגרשה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כאלו הם בני חורין</b>. משום דהעניים מוכרחים ללוות מפני עניותם, וכתיב <small>(משלי כב, ז)</small> [ו]עבד לוה לאיש מלוה. קרי לעשירים בני חורין:\n",
+                "<b>פטור</b>. ממלקות, וכה\"ג יש לפרש בקוצץ נטיעותיו, ובדלא אתרו ביה דומיא דאחרים שקצצו דבדלא אתרו ביה איירינן כמ\"ש התי\"ט, ובזה אזלה לה הרגשת התוספות שכתב התי\"ט לפי דבריהם דסל\"הו דכשאנו יכולים לפרש פטור ממלקות אתי שפיר, אבל לדידי עדיין הענין קשה דלא דמי פיטורא לחייובא, דפיטורא במלקות וחייובא בממון. ונלע\"ד לומר דאפשר לאוקמיה הכל בממון, והחובל בעצמו אם הוא עבד ד\"מ אעפ\"י שאינו רשאי פטור מכלם ואינו חייב לשלם לרבו כשישתחרר ואחרים שחבלו בו חייבים לשלם כדתנן במשנה ג' החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם, ופטור דקוצץ נטיעותיו אגב לשון פטור דאדם נקט ליה, אבל לעולם פירושו האמיתי הוא אף בהו פטור מממון:\n",
+                "<b>והקוצץ נטיעותיו וכו'</b>. רצה התנא לאשמועינן דין זה (בקוף) [בגוף] ובממון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרע את כסותי</b>. אפשר לתקנו קצת בתפירה, אבל שבר את כדי דמסתמא הוא של חרס דכשנשבר אין לו תקנה, איכא למטעי ולומר דאינו פטור, ומשום הכי אצטריך:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הגוזל</b>. בפ\"ז דשנא דיני תשלומי כפל, דדוקא הגנב הוא דחייב, נקט כולהו דיני בלשון גנבה, אבל מכאן ועד סוף מכלתין דלא תנן דיני תשלומי כפל, אלא דינין סתמיים דשייכי אף בגזלן נקט כולהו דיני בלשון גזילה, חוץ מבמשנה ח' דפ\"י דתנן הגונב טלה וכו' משום דכשלא ידעו הבעלים בגנבתו איירינן כמפורש התם, ומכיון שלא ידעו גנבה מקרי ולא גזלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שנפסלה מעל גבי המזבח</b>. הפסיק בבבא זו בין נעבדה בה עבירה ליוצאת ליסקל, לרמוז דנעבדה בה עבירה היינו בעד אחד דאינה נסקלת, אלא שנפסלה מעל גבי המזבח:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לצבוע לו אדום וצבעו שחור</b>. הוי רבותא לר\"מ, דאע\"ג דשינה לגריעותא לא הפסיד כלום. שחור וצבעו אדום, הוי רבותא לר' יהודה, דאע\"ג דשינה למעליותא ידו על התחתונה. לכך פירט התנא הצבעים, ונקט שנים אלו מפני שיש להם שייכות זה לזה, דהכי אמרו ז\"ל <small>(נדה יט.)</small> האי שחור אדום הוא אלא שלקה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו</b>. צריך לפסוע פסיעות גסות המחשיכים מאור עיניו של אדם <small>(ברכות מג: ועוד)</small>, כמדי שהחשיך עיניהם של ישראל, כמשא\"זל <small>(בר\"ר פמ\"ד יז)</small> על תיבת (ו)חשיכה האמורה בברית בין הבתרים <small>(בראשית טו, יב)</small>, כדי להגיעו, חייב לצאת ידי השבה להוליכו אחריו, משום הכא נקט התנא מדי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל נוטל הוא מתוך ביתו</b>. וברישא הזכיר מוכסים וגבאים בלשון רבים, וטעמא משום דדרך המלך למנות על המכס והגבאות יותר מאדם אחד. א\"נ מתוך ביתו וכו' אמוכס לבד קאי דמטיל מעותיו בתיבה ויש לה מקום מיוחד, ולא אגבאי ההולך אנה ואנה לגבות, ולפיכך מטיל מעותיו בכיס כמוזכר ברישא דהיא אצלו לעולם, כנלע\"ד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלו מוכסין וכו'</b>. מוקמי לה בכי האי גוונא דמציל מידם, דאי לאו הכי אסור כדתנן לעיל אין פורטין וכו':\n",
+                "<b>את חמורו</b>. כן דרך המוכס ליטול הבהמה שעליה המשאוי שלא נפרע עליו המכס:\n",
+                "<b>חמורו</b>. דרך ארץ הוא לישא המשאוי על החמור יותר מבהמה אחרת, וכמאמרם ז\"ל <small>(ע\"ז ה:)</small> כשור לעול וכחמור למשאוי:\n",
+                "<b>גזלו לסטים את כסותו</b>. דרכם של לסטים לגזול דברים שיכולים להצניע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש</b>. מה מתוק מדבש משל זה שהמשיל התנא לדבש בכד וליין בחבית, ולא לחנם אמרו ברעיא מהימנא פ' פינחס דף רמ\"ד ע\"ב ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה, ע\"כ. דהכא נמי רמז לנו התנא במתק לשונו מקומם העליון היכן הוא, והורה לנו דהיין הוא משומר בסוד החבית העליון שכינתא עילאה, דה\"ג ברעיא מהימנא פ' הנ\"ל ד' רמ\"ה ע\"ב וארח רזא שכינתא עילאה איהי תמינאה ח' ספיראן מתתא לעילא, ובגין דא אתקריאת ח', ואתמר בה בחכמה יבנ\"ה בית, והיינו חבית, ח' בית, ובגין דאיהו חיים דכתיב <small>(משלי ג יח)</small> עץ חיים היא למחזיקים בה יין מתמן איהו חי, ע\"כ. והדבש המורה על הוד דרגא דדוד, דהכי מפורש ברעיא מהימנא פ' ויקרא דף ד' ע\"א. איהו בכ\"ד שכינתא תתאה הנקראת כד, כמבואר בתקונים דף ע\"ג ע\"א כד דאיהו שכינתא תתאה כלילא מכ\"ד ספרי אורייתא וכו', והנה הם מורים על כ\"ד צירופי אדני כמבואר במאורות נתן. ועל הא דתנן אח\"כ נסדקה חבית של דבש, כבר דקדקוה בש\"ס ריש פ\"ג, ותירצו דקמ\"לן דהיינו כד היינו חבית, ונפקא מינה למקח וממכר. זה הוא פשוטו, ועל פי דרכנו הנסתר נמי הכי הוי, כי תרין שכנתין תרין ההין אינון כידוע לי\"ח, והמדקדק עוד היטב בדרך זה בענין שבירת הכלים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת מיתת המלכים, מצא ימצא לע\"ד במשנה זו תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, ויראה כמו כן איך הוא אמת מה שהוכחתי בסוף דמאי, דעל הסתם חבית גדולה מכד:\n",
+                "<b>אין לו אלא שכרו</b>. כתב התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף קטו:)</small> דאיירי בשעקל בית הבד כרוך עליה. ופי' רש\"י <small>(שם ד\"ה ולימא)</small>, דלגבי חמור לא שייך להקשות דלימא מהפקרא קא זכינא, משום דיכול להצילה הוא, משא\"כ בדבש דאין לו כלי אחר להצילו ושייך לומר ביה מהפקרא קא זכינא, אי לאו דמוקמינן ליה בשעקל בית הבד כרוך עליה:\n",
+                "<b>ואתה נותן לי את שלי</b>. הכא לא קתני דמי שלי כמו ברישא, כי מסתמא חמור לרכוב עליו ולילך לדרכו בעי ולא מעות, ואם ככה אמר לו הדעת מכרעת שצריך להניח לו חמורו עד שימצא לו חמור אחר, והוא ילך ברגליו כל אותו הדרך, דמן הסתם כשהחזיקו בדרך איירי מדקתני אם אמר לו, משא\"כ ברישא דאמר אם אמר סתם, אע\"ג דהכא נמי ה\"ה אם אמר לפני ב\"ד ולא לו כמ\"ש התי\"ט, משום דלא שכיח ב\"ד בדרך:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגונב וכו'</b>. ישוב לשון המשנה על פי פירוש הר\"ב כך הוא, הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב חייב באחריותו, והטעם הוא על כי לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו, דאילו הוו ידעי הוו זהירי ביה, ומכיון שהוא מטעם זה פשוט הוא דאף אם מנו את הצאן והיא שלימה אינו כלום, דלא משום מנין זה נתגלה להם שתהיה צאן אחת למודה לצאת, הואיל ולא ידעו בגנבתה, כי סבורים הם דלהיותה שלימה דמעולם לא נגנב מהם כלום. ומנו את הצאן והיא שלימה דסיפא הכי קאמר, אם מנו את הצאן, ומדנתנו דעתם למנות הצאן ש\"מ דידעו בגניבה ומנו אותם לראות אם נחזרה או אם נגנב מהם יותר מאחת, ומצאו הצאן שלימה פטור, דכי ידעו בחזרה כבר ידוע להם שיש בין הצאן צאן אחת הרגילה לצאת, ועליה דידוה קא רמיא לשמר'.\n<br><b>ואפשר</b> דמהאי טעמא סתם התנא דבורו, ועל כי לא ידעו בגניבה לא הזכיר מנו כלל אע\"ג דה\"ה אם מנו, ועל אם מנו לא הזכיר ידיעת הגניבה כלל, משום דמסתמא כי לא ידעי בגניבה לא סלקא דעתם למנות, דאין דרך למנות הצאן על לא דבר, שאין הברכה מצויה בדבר המנוי <small>(תענית ח: ב\"מ מב.)</small> בפרט פעמים הרבה, וכי מנו את הצאן מסתמא ידעו בגניבה, דזה גרם שעלה במחשבה למנותם. ולפי פי' רש\"י <small>(קיח. ד\"ה חייב באחריותו)</small> שהכל תלוי בדין ההשבה, ושבלתי ידיעתם לא מקרי השבה, וכן נראה מפשטא דמתניתין כמו שהוכיח התי\"ט, פירוש המשנה הכי הוא, הגונב וכו' על כי לא ידעו וכו' ולכן לא מקרי השבה, דאף אם מנו הצאן ושלימה היא לא סלקא דעתיהו שהושב להם כלום על כי לא ידעו שנגנב מהם כלום, אבל אם מנו וכו' דאין זה מסתמא אלא כשידעו שנגנב כמ\"ש לעיל, ומצאוה שלימה הרי ידעו בבירור שהוחזרה להם, בהיות יודעים שנגנב מתחילה ועתה מוצאים הצאן שלימה, ולכן מקרי השבה גמורה אע\"ג דהגנב עצמו לא הודיע להם כלום כשהשיב, אלא שהם מעצמם ידעו זה ע\"י מנין הצאן:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלן</b>. נראה דמדלא קתני ואם אלא וכלן, דייק הרמב\"ם דקאי אף אתרנגולים ובצים כמ\"ש התי\"ט, וכדי שלא נטעה לומר דדוקא מן הנשים התירו ליקח בצים ותרנגולים בכל מקום, אבל לא מכל אדם בכל מקום כגון משומר תרנגולים, לא כללם בבבא אחת עם הנשים, אלא הפסיק ביניהם בוכ[ו]לן שאמרו וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מכן</b>. ��רי אלו, שלשה חוטים הנזכרים, של בעל הבית. וכ\"ש היתרים, כן נראה לדקדק לישנא דמתניתין דקתני הרי אלו, על פי מה שכתב התי\"ט בשם הטור:\n",
+                "<b>כדי לתפור בו</b>. מלשון זה דייק בש\"ס <small>(דף קיט:)</small> דבעינן כמלא מחט חוץ למחט, והוא דבפחות מזה אינו ראוי לתפור, כמ\"ש התי\"ט:\n<br><b>בבא</b> קמא מתחיל באלף ומסיים בתיו, כי הנזהר במילי דנזיקין הרי הוא מוכן לקיים כל התורה מאלף ועד תיו, כמאז\"ל (דף ל.) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין:<br><b>סליק</b> מסכת בבא קמא. כי כל דיני נזק במקומה:<br><b>דע</b> נא גר וגם אזרח מנזק וכל אשמה.<br><b>תתרחק</b> ואף תברח כי תלמוד בתוך קמא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,260 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bava Kamma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bava_Kamma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בְּשׁוֹק יָמִין כְּמֹשֶה תַּחֲרוֹק שֵׁן <br>יְשׁוּעוֹת מִנְּזִיקִין תֶּחֱזֶה סָבִיב <br>אֲשֶׁר נֶצַח לְמוּלָךְ עֵר וְגַם יָשֵׁן <br>יְדֹוָד עִם צְבָאוֹת רוּם כְּבֵן חָבִיב</b>",
+                "<b>פירוש</b><br>בשוק ימין כמשה תחרוק שן. כלומר כמו שזכה משה בחזה התנופה (שמות כט, כו) לחרוק שן דהיינו לאכלו, כן אתה האיש הקורא בסדר נזיקין תזכה לאכול בסעודה המשומרת לעתיד לבא משוק ימין, כי כן זכה שאול לאכול השוק (שמואל א' ט, כד), כשזכה להמשח למלך בזכות הרחקת הנזק מרבים, שהיה קיש, אביו (אביאל) מדליק נרות במבואות האפלות כמשא\"זל (ויק\"ר פ\"ט ב), והדעת מכרעת שהיתה של הימין מדכתיב (שם) השוק בהא הידיעה, וכש\"אזל (חולין צא.) הירך המיומנת שבירך: ישועות מנזיקין תחזה סביב. כי תהיה נושע מנזיקין, מדה כנגד מדה שלמדת אותו כדי לקיימו. ועוד ישועות על שם ישועות זה סדר נזיקין (שבת לא.), מנזיקין על שם הסדר: אשר נצח למולך ער וגם ישן. לשון זה של נצח הוא על שם וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א' טו, כט) ממה שהבטיח מדה כנגד מדה (עי' סנהדרין צ. בר\"ר פ\"ט יא): ה' עם צבאות רום כבן חביב. כי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין (ב\"ק ל.) וכתיב (שמואל א' ב, ט) רגלי חסידיו ישמור:",
+                "<b>הפירוש הזה המדובר. הוא כמו התבן את הבר:</b>",
+                "<b>נזיקין</b> יש בו שמנה מסכתות, כי תלתא בבי כחד חשיבי כדאיתא בש\"ס (ב\"ק קב.) וה\"ט דנקראו בשם בבא כשם חלק משנה אחת, שכל חלק ממנה נקראת בבא אחת. ושמונה עם הכולל הנה הם תשעה, וכנגדם הם תשעה אותיות אלף אלף למד דהוא א אל ברבוע אשר הוא בנצח דנוקבא דז\"א ששם שרש לסדר זה:",
+                "<b>בבא</b> קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, נחלקו לג' אע\"ג דאחד הם, משום דכולהו דיני ממונות נינהו ודיני ממונות בשלשה (סנהדרין פ\"א מ\"א). ופרקיהם שלשים כי המלכות דנה דיני ממונות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ\"ג מ\"ב) ונקנית בל' מעלות (שם פ\"ו מ\"ה). ועשרה פרקים יש לכל אחד, כי היוד על שם המחשבה נאמרה כמ\"ש רש\"י בפי' השירה (שמות טו, א), והמחשבה הוא כלי אומנות החכמה כדכתיב (שמות לא, ג-ד) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. (ו)לחשוב מחשבות. ותנן (ב\"ב פ\"י מ\"ח) הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.<br>ועל דרך נסתר נכון בעיני לומר, שבבא קמא מתחלת ארבע אבות נזיקין, תהיה כנגד ד' קליפות הסובבות עולם העשיה שבה עשר ספירות. ובבא מציעא המתחיל שנים אוחזין בטלית, שהוא לבוש לי' ספירות דז\"א המקנן ביצירה כדאיתא במאורות נתן, ועוד דאיתא בזהר פ' פינחס (רע\"מ רכו: רכח.) דטלית דא איהו מטטרון, וכבר ידענו שהוא ביצירה ששם הוא עץ הדעת טוב ורע כדאיתא בס' הגלגולים פ' י\"ז, ושנים אוחזין בו יצה\"ט ויצה\"ר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר טהרות מסכת היצירה פ\"ב וסדר נזיקין מסכת היכלות הקליפות פ\"ד. ובבא בתרא המתחלת השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, כנגד עולם הבריאה שנקרא חצר כמפורש במאורות נתן, שיש שם מחיצה ומעקה לגנה בין האצילות לבריאה, ועיין בספרי הנ\"ל בסדר קדשים מסכת החשמל פ\"ב, ושם יש השותפים הידועים שרצו לעשות אותה מחיצה כמבואר הכל במאורות נתן. וקראם כלם בשם בבא שפירושו תרע\"א דר\"ל שער, משום דהשער שהיא המלכות שער לה' ובה יש השם שמספרו תרע\"א כוללת אותם, ולא נרמזה בבא לאצילות בסדר נזיקין, משום דלא אצטריכא דשם אין שטן ואין פגע רע כדכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ועיין בספרי הנ\"ל בסדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ\"ב. ",
+                "<b>קמא</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהוא ראש סדר נזיקין:",
+                "<b>ארבעה</b>. התוספות הרגישו למה לא תנן הכא הן, ומצאו לו דוגמא. אבל בעל עשרה מאמרות נתן טעם לזה בדרך רמז, עיין בספרו <small>(מאמר חקור דין חלק א' פ\"ג)</small>. ועוד אומר אני, דהכא אע\"ג דלא אמרו בפירוש מ\"מ רמזו לנו בתחילת דבורו, כי נוטריקון של ארב\"עה הוא \"אש \"רגל \"בור \"עצם והוא השן, וההא ה\"ן אבות נזיקין. והדר מפרש שהשור והבור והמבע' וההבער שהם ארבע אבות אלו הרמוזים בתיבת ארבע, לא ראי זה כראי זה. ואי בעית אימא דאפילו ברמז לא קתני הן מהטעם שכתב בעל עשרה מאמרות, וההא תרמוז לקרן הרמוז בקרא בתיבת הדר, בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו <small>(דברים לג, יז)</small> דאף הוא בכלל ארבעה אבות נזיקין הוא, והוא השור הנזכר ברישא, ומ\"ש הרב שהשור זה הרגל, אין זה מוכרח בש\"ס דידן אלא על השור הנזכר בלא ראי זה כראי זה, הוא דקא מסיק תלמודא <small>(דף ד.)</small> דפירושו לא ראי הרגל כראי השן וכו' מן הטעם הנזכר שם, והקרן לא הוצרך להזכיר בלא ראי זה וכו' לגלות דאף הוא אצטריך ולא אתי מאחריני, משום דפשוט הוא דמשונה מכלם שהם מועדים מתחילתם משא\"כ הקרן. אבל בכל שם האבות למה לו לתנא להשמיטו הלא אף הוא אב הוא, והכי תניא נמי בש\"ס <small>(דף ב:)</small> שלשה אבות נזיקין בשור הקרן הרגל והשן, ובירושלמי <small>(ה\"א)</small> נמי ה\"ג השור זה הקרן המבעה זה השן והרגל. וגרסינן עוד תמן <small>(שם ב.)</small> שאל ר' חגי' איך תנינן ארבעה אבות נזיקין, אם הכל אמור בשור אחד, נתני שלשה. ואם הכל אמור בשור שלשה, נתני חמשה. אלא כמה דאשתעי קרייא אשתעית מתניתא, ע\"כ. ופירושו פשוט דאיך מונה התנא אלו לארבעה אבות, אם כל האבות האמורים בשור חשיב לאחד, ליתני שלשה אבות, שהקרן והרגל והשן דאיתינהו בשור הם אחד, והבור וההבער שנים, שהם שלשה. ואי חשיב השלשה דשור לשלשה, לתני חמשה. ומשני כי היכי דמשתעי קרא דמזכיר הקרן בפני עצמו <small>(שמות כא, כח-לב לה-ו)</small> והשן והרגל כאחד בפסוק אחר והוא פסוק ושלח את בעירו וגו' <small>(שם כב, ד)</small> דתרויהו רמיזי בההוא קרא כמו שמפורש התם, וגם בבבלי הכי משתעי מתניתא וקא חשיב לאלו השנים לאב אחד והקרן לאב בפני עצמו, הרי מפורש שהשור זה הקרן והמבעה הוא השן והרגל דתרויהו לאב אחד חשיבי, וקרא מבעה לשניהם אע\"פי שהוא שם מיוחד לשן. <br><b>וכשבא</b> התנא לומר לא ראי זה כראי זה, דאז אינו צריך לקרן אלא לשן ורגל, והוא לא רצה לשנות לשונו ולומר בפירוש לא ראי רגל כראי שן וכו' אלא לתפוס הלשון שהזכיר באבות, וא\"א לו לומר לא הרי מבעה כהרי מבעה, דהיה צריך לפרש דהמבעה הראשון פירושו רגל והמבעה השני פירושו שן, כי תרויהו בשם מבעה נקראו כמ\"ש, וכשהיה חוזר עוד לומר לא הרי השן כהרי הרגל בלשון הראשון היה צריך לפרש ולומר להפך שהראשון פירושו שן והשני רגל, ולא רצה התנא לסתום כל כך דבורו, ולכן תפס דרך אחר אז וקרא לרגל בשם שור דבמנין האבות הוא הקרן, משום דדמי ליה במה שאין הנאה לו מהיזקו, והניח השן בשמו הראשון בשם מבעה, והיינו דאמרינן בש\"ס דידן <small>(דף ד.)</small> תני שור לרגלו ומבעה לשינו, כלומר אע\"ג דברישא הזכיר השור על שם הקרן והמבעה על שם השן והרגל, הכא בסיפא ליכא למימר הכי מהטעם המפורש התם, ��לא תני שור לרגלו ומבעה לשינו, שהקרן אינו צריך שיזכירנו הכא, ומ\"מ רמזו לנו ברמז בוכשהזיק דמשנה ב' כמ\"ש התי\"ט והכי איתא בש\"ס <small>(שם)</small>.<br><b>נמצינו</b> למדים דלעולם בארבע שמות שבארבע אבות נשנה אף הקרן והוא הראשון דהיינו השור, והמבעה כולל השן והרגל, ולאב אחד קחשיב להו כמו שהם נזכרים בקרא בפסוק אחד, וע\"י זה אתי שפיר הסדר דנקט התנא, ברישא השור שהוא הקרן והדר הבור והדר המבעה דהוא השן והרגל והדר ההבער דכסדר הזה ממש הם מסודרים בקרא, וכי היכי דמשתעי קרא משתעי מתניתא כדאמרינן בירושלמי הנ\"ל. דלפי מאי דס\"ד מעיקרא דהאי שור רגל הוא ולא נזכר קרן במנין ארבעה אבות אלו כלל, קשה אמאי הקדימו לבור, דמ\"ש התוספות <small>(ב. ד\"ה השור)</small> והביאו התי\"ט דמחמת השם של שור דקדים לבור הקדימו דוחק הוא, שהרי סוף סוף האי שור הנזכר במתניתין אינו השור הכתוב בקרא קודם הבור, דאותו השור בקרן דווקא משתעי ולא ברגל אלא דהתנא נשתמש באותו שם לקרוא בו לרגל ולא אלימא האי טעמא להקדימו לבור הואיל ולאו אאותו שור דקרא דקדי' לבור קאי, כנל\"עד. ועל ידי זה למדנו טוב טעם אמאי לא תנן השן בפירוש, דאי הוה תני ליה בפירוש לא הוה שמעינן מיניה רגל כלל, מש\"אכ בשנותו מבעה שהוא לשון גילוי לבד דאף הרגל נכלל בו שהרי הוא מגולה.<br><b>ועוד</b> אומר אני דעיקר שם מבעה יש לפרשו על הרגל יותר מן השן, דהרי הרגל לעולם מגולה הוא משא\"כ השן, ועד כאן לא טרח הש\"ס <small>(דף ג:)</small> להכניס שם זה בשן אלא מטעם זה שלכאורה ליכא למקרי ליה בשם זה להיותו על הרוב מכוסה, וקא מסיק דבהיותו לפעמים נגלה <small>(עי\"ש רש\"י ד\"ה איגליין)</small> נקרא אף הוא בשם זה, ולכן אין לתמוה במה דנקט התנא בלא ראי זה המבעה על שם השן שלא לשנות מלשון השם דנקט בד' אבות, ולע\"ד זה הוא טעם הגון כי הטעם שכתב התי\"ט בשם הנמוקי יוסף על מה שקרא התנא לשון מבעה ולא שנא אותו בפירוש הוא טעם חלוש מאד, דאיך תלה טעם הגילוי בהנאה משום דבשעת אכילה הוא נגלה, דבאכילה עצמה אפשר דאין לה הנאה בהיזקה כגון שאכלה כסות וכלים. ועיין לקמן ד\"ה ההבער וד\"ה לא הרי השור וכו':",
+                "<b>וההבער</b>. זכור אני שהר\"ב בעל עשרה מאמרות <small>(מאמר חקור דין חלק א' פ\"ג)</small> נתן טעם ברמז לנוטריקון של אלו ד' אבות שהוא שבמ\"ה, ובהיות הרמז אמת מתריץ אמאי תנן בור שאין בו רוח חיים בין שור ומבעה שיש בו רוח חיים, מלבד הטעם הפשוט שכן בתורה קודם למבעה. ואמאי לא תנן השן והאש בפירוש. והתי\"ט נתן טעם לאש, ושבעים פנים לתורה: ",
+                "<b>לא הרי השור וכו'</b>. הכא לא פירש השינוי שביניהם כמו שפירש באש ובור, ולפי מה שכתבתי לעיל בד\"ה ארבעה דשור הראשון הוא הקרן והמבעה כולל השן והרגל והכא דווקא הוא דמפרשינן שור הרגל ומבעה השן מן הטעם שהכריח הש\"ס, טעמא רבא איכא בהאי מלתא, דאי הוה התנא מפרש השנוים בפירוש כמ\"ש הר\"ב משמא דגמרא, היינו למדים מדבריו בפירוש שהשור הוא הרגל והמבעה הוא השן, וע\"כ הייתי אומר דילמוד רישא הסתומה מן הסיפא המפורשת ושהשור דרישא הוא רגל והמבעה שן, ואין זו כוונת התנא כמ\"ש לעיל בד\"ה ארבעה, ולכן סתם דבורו אף בסיפא דמ\"מ ראה וידע דמכח ההכרחיות המפורשות בש\"ס יפרשוה על בוריה דהיינו שור לרגלו ומבעה לשינו, דע\"י זה תשש כחם ללמוד מסיפא זו פירוש לרישא להיותה סתומה כמו הרישא ובזה לא ישנו פירושא דרישא מכוונת התנא מחמת הסיפא אלא יאמרו הא כדאיתא והא כדאיתא, דבסיפא דהטעמים המפורשים בש\"ס מכריחים לפרש אותה כך שור לר��לו ומבעה לשינו אנו מפרשים אותה כך, וברישא דסדרא דקרא ולשון מבעה מכריחים לפרש אותה בדרך אחר כמ\"ש אנו מפרשים אותה באותו הדרך האחר: ",
+                "<b>ולא הרי המבעה כהרי השור</b>. משום דלא פירש השינוי שיש בין המבעה לשור עד שנדע אם לשינוי זה יש לו צדדים להקל ולהחמיר ושבענין זה יהיה אותו שינוי לבד מספיק להצריך את שניהם כאשר מספיק באש ובור כאשר נפרש לקמן בע\"ה, שנא אף דרך זה השני ולא הרי המבעה כהרי השור, לגלות דאין שינוי אחד מספיק להצריך שניהם, דכי אמרינן ברישא לא הרי השור כהרי המבעה שהרגל הזיקה מצוי והשן אין הזיקה מצוי ומשום דאין הזיקה מצוי הוה ליה כמלתא דלא שכיחא דלא גזור רבנן, ושכיוצא בזה לא חייבתו תורה, בכי האי גוונא מיד אתי רגל מק\"ו מיניה, וא\"כ לכתוב קרא שן וכ\"ש רגל, וליכא למדחי דאצטריך רגל מן הטעם הזה עצמו דהזיקן מצוי במה שאנו מסבבים זה הטעם לדרך אחרת המחייבתו יותר מאין הזיקה מצוי דאין לסברא זו עיקר כלל ולכן אנו צריכים למצוא שינוי אחר שיש ברגל והוא דאין הנאה להיזקו משא\"כ בשן דמטעם זה איכא להחמיר ולחייב השן אע\"פי שאין היזקה מצוי יותר מהרגל וכמו כן אם היינו מקשים לכתוב רגל דאין הנאה שחייב וכ\"ש שן דאיכא הנאה א\"א לתרץ דמהאי טעמא ממש איכא לחייב הרגל יותר מהשן במה שהיינו מצדדים טעם זה בדרך אחר דאף לסברא זו אין לה עיקר כלל, ולכן מוכרחים אנו למצוא שינוי אחר דבזה השינוי איכא למתלי חייוב הרגל יותר מן השן והוא השינוי של היזקה מצוי, וה\"ט דהש\"ס נקט שני שינויים מחמת לשון המשנה דקתני לא הרי וכו' ולא הרי וכו', מה שלא עשה כן באש ובור משום דבאותו הטעם לבד יש לצדד בו שני הצדדים כמ\"ש בע\"ה: ",
+                "<b>שאין בו רוח חיים</b>. ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שאין בו רוח חיים וכל הנזק בא מכחו חייב וליכא למילף מיניה שן ורגל, ולכן מחמת שינוי זה לבד תרויהו אצטריכו: ",
+                "<b>שאין דרכו לילך ולהזיק</b>. ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שהנזק אשר הזיק במקומו עומד ולא הלך ממקום למקום משום הכי הוא חייב, וליכא למילף מיניה האחריני שהנזק מעצמו זז ממקומו והולך לו לצד אחר, ולכן הכא נמי מחמת שינוי זה לבד כולהו אצטריכו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכשרתי במקצת נזקו חבתי וכו'</b>. הכשרתי מקצת נזקו חבתי וכו' לא קתני, דא\"כ אף הראשון שהתחיל לחפור הבאר היה בכלל החייוב, כיון שאף הוא הכשיר מקצת הנזק, אלא קתני הכשרתי במקצת נזקו חבתי וכו', דר\"ל אני שהכשרתי ותקנתי הנזק והוא האחרון, במקצת הנזק אשר היה כבר עשוי, חבתי בכל נזקו אם מת או ניזוק אליבא דמאן, ולא הראשון וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>וכשהזיק באיזה ענין שיהיה חב וכו'</b>. בקרן, דלהא אתא כמ\"ש התי\"ט והוא בש\"ס <small>(דף ד.)</small>, משא\"כ ברגל. ובזה פשוט הוא דקרן לא אתיא משן ורגל ולא אינהו מיניה משום דחלוקים הם בתשלום נזקיהם, ולכן לא נצרך להזכירו לעיל בלא הרי זה כהרי זה, אבל במנין האבות ודאי נזכר אף הוא כמש\"ל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה תמין וחמשה מועדין</b>. הן לא קתני, משום דאיכא נמי מועדין אחרים השנויים בסיפא אלא דלא שכיחי בישוב כמ\"ש הר\"ב, ומשום הכי לא כללם בהדי הנך. ועוד משום דפלוגתא דר\"א לא קאי אלא עלייהו, ובזה החסרון וטעמו מובן מעצמו:\n",
+                "<b>הבהמה</b>. לאפוקי חיה שהם החיות שנזכרו במתניתין, שהם מועדין מתחילה לכל הנזיקין שנזכרו הכא דאפשר לבא על ידיהם:\n",
+                "<b>אינה מועדת</b>. מכלל דאם העידו עליה ג' פעמים כדינה הוי מועדת כמ\"ש הר\"ב, משום הכי לא קתני הבהמה תמה. והתי\"ט כתב טעם אחר:\n",
+                "<b>לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך וכו'</b>. אע\"ג דנגיחה ונשיכה שניהם בראש, ונגיפה היא בכל הגוף כמ\"ש הר\"ב, מ\"מ הפסיק בנגיפה בין נגיחה לנשיכה, לסמוך נגיפה לנגיחה דשניהם נזכרו בקרא בפירוש:\n",
+                "<b>הזאב והארי</b>. אפשר דסדרם כסדר העדאתם שהאחד הוא מועד להזיק יותר מחבירו הסמוך לו, וכן חבירו לחבירו, ושמשום הכי לא היה יכול להקדים הארי לכלם אעפ\"י שהוא מלך שבחיות, וסירכא זו נקט במשנה ד' פ\"א דסנהדרין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרנגולים</b>. העופות סתם לא קתני אלא התרנגולים, משום דלאו כולהו עופות מועדים לכך. ועוד העופות המצויים בא\"י לפי מה שראו עיני, אינם אלא תרנגולים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכלב שנטל וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף כג.)</small> מוקמי לה בשחתר, ואמרו עלה זאת אומרת סתם דלתות חתורות הם אצל כלב. ש\"מ דלא כן הוא אצל הגדי ודומיו דכשחתרו הוו אונס ולא משלמו אלא חצי נזק, ה\"ט דלא הזכיר בסיפא אלא כלב משא\"כ ברישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>איזו הוא תם ואיזה הוא מועד מועד וכו' תם וכו'</b>. פתח ברישא בתם על כי השור הוא תם קודם שנעשה מועד, וקמפרש ברישא מועד מפני שהתם דקא שאיל עליה מתניתין הוא אשר יקרא תם אחר העדאה, כמ\"ש התי\"ט בשם הנ\"י:\n",
+                "<b>מועד שהעידו בו שלשה פעמים</b>. הכא לא קתני כל כמו בדר' יהודה, משום דבשלשה העדאות לבד נעשה מועד, משא\"כ לר\"י דאפשר שיעידו בו העדאות הרבה קודם שיעשה מועד, כיון דלדידיה הדבר תלוי אף בימים:\n",
+                "<b>כל שיהיו התנוקות וכו'</b>. הכא לא שייך למימר משיחזרו התנוקות למשמש וכו' דומיא דר\"י, משום דלא בעינן שיהיה כן אף מקודם שנעשה מועד, אלא די לו מתחילה להקרא תם שלא יהיה נוגח השוורים אשר הוא רואה אע\"ג דאין התנוקות יכולים לשחק בו, אבל משהועד דאתרע חזקתיה אמרינן הרגל נעשה טבע שני ולא מחזרינן ליה לחזקתו הראשונה עד שאנו רואים בו סימנים מובהקים הראוים לסמוך עליהם חזקתו הראשונה, והם כל שיהיו התנוקות וכו':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין בשוגג בין במזיד</b>. הקדים שוגג למזיד אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל, משום דלא שכיח מזיד כמו שוגג, וכן ער שכיח יותר מישן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשברה כדו</b>. שלא הניח אלא נתקל ונשברה, כ\"כ התי\"ט. וה\"ט דלא קתני נשברה הכד, דהוה משמע הכד הנזכר ברישא דתנן המניח את הכד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השופך מים</b>. אצטריך לאשמועינן אע\"ג דברשות עביד כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>המצניע וכו'</b>. אצטריך לאשמועינן אע\"ג דהצניעו:\n",
+                "<b>את הקוץ ואת הזכוכית</b>. לא שייך למימר הכא קוצו וזכוכיתו כדתנן גדרו תבנו וקשו, דהאי כדי להוציאם מרשותו הוא מצניעם כי מתפחד להנזק בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו</b>. אצטריך לאשמועינן דאע\"ג דהנושא משאוי כזה מפשילו לאחוריו והנושא נר מביאה בידו לפניו, ואיכא למימר כשבעל הנר ראשון ועמד ונשרף הפשתן דהוי אנוס כיון דמתחילה כשעמד היו שני גופים מחלקים בין הפשתן לנר, אפילו הכי לא אמרינן הכי וחייב. והתי\"ט כתב צריכות אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים וכו'</b>. החסרון הזה הוא כמו הכא במאי עסקינן, והוא מוכרח מלשון המשנה כמפורש בש\"ס <small>(דף לב.)</small> דקתני בתחילה אחד רץ ואחד מהל�� דלכאורה לא אצטריך תו שניהם רצים דאתו במכ\"ש, אי לאו דמוקמינן לתרי בבי בשני זמנים:\n",
+                "<b>אחד רץ</b>. בע\"ש וי\"ט, נראה דלאו דווקא הוא אלא ה\"ה לכל דבר מצוה, ולפי זה אתי שפיר הא דסתם התנא דבריו ולא פירט בע\"ש וי\"ט, דאף בשאר הימים אפשר שיהיה אחד רץ פטור כמו שניהם רצים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין הנבלה יפה כלום</b>. פי' אין הנבלה ראויה לכלום, כי לאוכל נבלות יש להם הרבה לאכול ובשביל זה אינה שוה כלום דלא קפי[ץ](נן) עלה שום זבינא, אבל בלאו הכי יש בה דררא דממונא, היינו טעמא דלא קתני ואין הנבלה שוה כבשר החי אלא יפה, דאילו קתני שוה הוה משמע דמחמת עצמה אינה שוה כלום כי היא כחושה או סרוחה או נרקבת, ואילו היה כן כמעט א\"א שתשביח משעת מיתה עד שעת העמדה בדין דאדרבא לעולם היא מתנוולת והולכת, ורצה התנא לאשמועינן דבנבלה שהשביחה בשעת העמדה בדין פליגי כמ\"ש הר\"ב, וזה אינו אלא בנבלה שאינה יפה כלום לאוכלי נבלות דשכיחי להו אוכלים אחרים, אע\"פ שהיא שוה דבר מה מחמת עצמה שכזו יכולה להשביח בשעת העמדה בדין במה דקפי[ץ](נן) עליה זבינא כשלא ימצאו אוכלי נבלות מה לאכול כבראשונה. ועוד כמעט דבר שא\"א לשמוע הוא, שיהיה השור חי שוה מאתים מיד שנתנבל שלא יהיה שוה כלום מחמת עצמו:\n",
+                "<b>שורו שבייש וכו'</b>. כתב התי\"ט פתח במאי דסליק, ע\"כ. והא דלא פתח ברישא דמתניתין נמי בפיטורא דשור, ויהיה סדר פירוש דבריו כסדר פתיחתם, משום דהתם נמי פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל בחיובא דשור:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שניהם פטורים</b>. לא שייך למימר הכא המוציא מחבירו עליו הראיה כבשאר בבי דמתניתין, דאין החלוק הנזכר במתניתין בענין זה בין המזיק והניזק, אלא בין המזיקין החולקים על מי מוטל לשלם הנזק לניזק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה</b>. אע\"ג דבג' נגיחות נעשה מועד להבא אפשר שיגח ד' ועדיין תם הוא, וחמשה אצטריך דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מועד לקטנים אינו וכו'</b>. מסתברא דקאי אף אאדם כמ\"ש התי\"ט, מדשנא בבא זו בתריה:\n",
+                "<b>לימות החול משלם חצי נזק</b>. משום דס\"ל דלא הוי מועד לשלם נזק שלם עד שיעידו בו שלשה ימים כדתנן בפ\"ב משנה ד', הוסיף תיבת לימות לומר שמשלם חצי נזק אף אם נגח יותר מיום אחד בחול:\n",
+                "<b>ימי שבתות</b>. דלא תימא דשבתות היינו שבועות קתני ימי, אבל ברישא דתנן הרי שהיה מועד לשבתות א\"א לטעות, שהרי כתיב אחריו אינו מועד לחול, וכן באמר להם לשבתות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין שהוא יפה</b>. הואיל ובמין אנושי מדבר נקט לשון יפה ולא לשון שוה כבשור:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור שהוא יוצא ליסקל</b>. שיצא לא קתני אלא שהוא יוצא להסקל, ש\"מ דבנגמר דינו אע\"פי שלא יצא עדיין איירי, כמ\"ש התי\"ט בשם הנ\"י:\n",
+                "<b>מוקדש</b>. כתב הרב ונפקא מינה דמועלין בו, ע\"כ. וכלומר דאינו נפטר ממיתה מפני שהקדישו, דהא לעיל תנן שור ההקדש בהדי הנהו דחייבין מיתה:\n",
+                "<b>ואם שחטו</b>. וברישא קתני שחטו ולא קתני ואם, כי קרוב לודאי הוא שישחטנו הואיל וכבר נגמר דינו וצריך למות, דקסבור שבענין זה יותר באכילה, אבל הכא דעדיין לא נגמר דינו, הוא מקוה שמא לא ימיתוהו ומתרשל בשחיטתו, כי בעודנו חי יכול ליהנות ממנו יותר מבמותו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ורביע נזק לולד</b>. אפשר ��פתח בעובר וסיים בולד, לרמוז דהיינו עובר היינו ולד ונפקא מינא למקח וממכר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור</b>. אע\"ג דשלא כדין עשה לגדל כלב רע בתוך ביתו דכתיב <small>(דברים כב, ח. ב\"ק טו:)</small> ולא תשים דמים בביתך, ומשום הכי אצטריך, ואזלה לה תמיהת התי\"ט דתמא תרתי למה לי:\n",
+                "<b>בעל החצר חייב</b>. וכן תנן במשנה ב' בעל החצר חייב, אבל בהכנס שלא ברשות דפטור, תנן ושברתן בהמתו של בעל הבית, וכן כיוצא בזה בכולהו. ונראה דרבותא רמז לנו, דאם המזיק היה מבעל הבית, דיש לו דריסת הרגל לבד דרך העברה באותו חצר, ובעל החצר ממש הוא אדם אחר, ושאע\"פי שזה לא הכניסו ברשות אותו המזיק שהוא הבעל הבית שאין החצר רשותו, אלא ברשות בעל החצר שהוא אדם אחר, הואיל ויש לו לבע\"ה דרך באותו חצר הרי הוא כבעל החצר לענין זה, שאם הזיק למי שהכניס באותו חצר שלא ברשות פטור, אבל כשהכניס ברשות שייך לחלק, ומשום הכי אז סתם התנא דבורו והזכיר בעל חצר דבהכניס בחצר איירינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה בור</b>. האמור בתורה, שיש בו כדי להמית. דכתיב ביה <small>(שמות כא, לד)</small> והמת יהיה לו, הוא של עשרה טפחים <small>(דף ג.)</small>, והם שהם בעלי לשון הקדש הכי קים להו דלא מקרי בור בפחות מעשרה טפחים, וסימניך בו\"ר דהוא במספר קטן עשרה. ואל תתמה ממה שאנו מונים אותו במספר קטן, דלא היה ראוי לעשות כן כמו שמבואר בספרי משנת חסידים סדר מועד מסכת תלמוד תורה פ' ד' פיסקא ה', כי זה דין נזק הוא וראוי הוא לכך כמו שראוי לאבלות וכדאיתא בספרי הנ\"ל מסכת גמלות חסדים פ\"ג פיסקא ח' אשתכח דמאי דשייך לאבלות וכדאיתא בספרי הנ\"ל מסכת גמלות חסדים פ\"ג פיסקא ח', אשתכח דמאי דשייך לאבלות שייך לבור הגורם לאבלות, במה שממית בהיות עמקו כמספרו הקטן שהוא עשרה, ומה בור שיעורו כך אף כל שיש בו כדי להמית דהיינו שיח וכיוצא בה, חייב עליה כשיהיה בה עשרה אע\"ג דאפשר לומר דלהמית יותר מכאן בעינן, מהטעם שהצריכם התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף נ:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לנפילת הבור</b>. הקדימו להפרשת הר סיני שלא כסדר הכתוב, משום דביה קאי:\n",
+                "<b>ולהפרשת הר סיני</b>. אע\"ג דמאי דהוה [הוה], נפקא מינה לנודר, וכה\"ג י\"ל בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>ולתשלומי כפל</b>. הוא במשפטים <small>(שמות כב, ג)</small> ופסוק דשבת דמיניה ילפינן דאף חיה ועוף במשמע, והוא פסוק שורך וחמורך וכל בהמתך כמ\"ש הר\"ב בד\"ה ולשבת, אינו ביתרו אלא בואתחנן <small>(דברים ה, יג)</small>, לפיכך אין מקומו אחר הפרשת הר סיני:\n",
+                "<b>ולחסימה</b>. סמך לפריקה שלא כסדר הכתוב, דבשניהם הוא צער בעלי חיים:\n",
+                "<b>ולשבת</b>. שנאו בסוף שלא כסדר הכתוב, משום דהני ג' אחרוני' מיניה ילפו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה</b>. הא דלא קתני לרבותא הפילוה חברותיה וכמו שהרגיש התי\"ט. י\"ל דרמז לנו חדוש גדול יותר מזה, והוא דאף בנפלה מעצמה אפשר דמשלמת מה שהזיקה, והוא כשאכלה בערוגה אחרת שלא נפלה עליה, דהוי כירדה כדרכה, פי' כדרכה הלכה מערוגה לערוגה, כי זו היא דעת רב כהנא בש\"ס <small>(דף נח.)</small> דהוא הוא דמפרש למתניתין כפירוש הר\"ב, דמחלק בין נפלה להפילוה חברותיה:\n",
+                "<b>שמין בית סאה באותה שדה</b>. וברישא תנן נפלה לגינה, וטעמא נ\"ל משום דסתם גנות עומדים על המים, וכדכתיב <small>(במדבר כד, ו)</small> (ו)כגנות עלי נהר. ושם ה��א המקום יותר נמוך שבר\"ה, משום הכי קתני נפלה לגינה, ובסיפ' הזכיר שדה, לרמוז לנו טעמא דקרא דהוא מדכתיב <small>(שמות כב, ד)</small> בשדה אחר:\n",
+                "<b>כמה היתה יפה</b>. נקט הלשון הזה כמו בלשון האנושי, משום דאף שומת אבר מאברי מן האנושי שמים אותם כשומת בית סאה באותה שדה דמיניה יליף, כמ\"ש התי\"ט בשם הרא\"ש בפ\"ח משנה א' ד\"ה כמה היה יפה וכמה הוא יפה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עברה גדר וכו' או דרך הרבים וכו'</b>. אף ע\"ג דטבע האש לעלות למעלה דרך הרוח להביאו למרחוק יותר ממה שיכול לעלות למעלה בטבעו בהיותו דולק, ובהכי הוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו משלם אלא גדיש של חיטין ושל שעורין</b>. אילו תנן אינו משלם אלא גדיש ותו לא, יש לטעות ולומר דאינו משלם אלא הגדיש שהדליק ותו לא, להכי קתני של חיטין דמשמע אע\"ג דלא הוו חיטין משלם גדיש של חיטין, ש\"מ דאף על מקום הכלים משלם כאילו היה שם גדיש. ואילו לא תנן אלא חיטים, הוה אמינא דדוקא הם, ושעל מקום הכלים לעולם משלם כגדיש החשוב והוא גדיש של חיטים, אע\"ג דכל הגדיש הוא ממין אחר הגרוע, להכי קתני נמי ושל שעורין, לגלות דאינו משלם על מקום הכלים אלא כגדיש שהדליק אם חטים חטים ואם שעורין שעורין כמ\"ש רש\"י <small>(סא: ד\"ה אלא גדיש)</small>, וה\"ה למינים אחרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמל</b>. הא דלא קתני בהמה סתם אלא הזכיר גמל, י\"ל משום דמשאוי גדול שיכנס בחנות בעברו בר\"ה, דרכו להיות מובא על הגמל:\n",
+                "<b>בנר חנוכה</b>. בנר של חנוכה לא קתני, אלא בנר חנוכה, ש\"מ דהכי גרסינן בש\"ס <small>(שבת כג. עיי\"ש)</small> בברכת נר חנוכה, לאפוקי ממאן דגרסי ואמרי נר של חנוכה בברכתה דמשמע דהנר באה מחנוכה אבל הנר עצמו אינה חנוכה שלמה, וכדדייקי בש\"ס דשבת דף כ\"ט ע\"ב על פתילת הבגד דמדלא תני פתילה של בגד, ש\"מ דאין פתילה זו חלק מבגד גדול אלא הבגד עצמו שהוכפל ועשאוהו פתילה ועדיין בגד הוא. וה\"נ הנר אינה חלק מחנוכה גדולה בפרט בליל ראשון אלא הנר היא החנוכה כלה ממש, ואפילו בכל הלילות כל הנרות כאחד הוו מצות חנוכה, ואכולהו מכוין בתיבת נר דקאמר בברכתו, נמצא דלעולם לא הוי האי נר דמזכיר בברכתו חלק חנוכה אלא הוא הוא כל החנוכה, ולפיכך אינו ראוי לומר נר של חנוכה. ולא דמי לברכת נר של י\"ט ושל יה\"כ ושל שבת, דהתם אין כל מצות הימים ההם תלויים בנר לבד, עד שנאמר שהנר הוא כל מצות היום ההוא, אלא חלק קטן מחלקי המצות הנוהגות בימים ההם, לכך אתי שפיר למימר נר של שבת וכדומה דומיא דפתילה של בגד, אבל בחנוכה אין בה מצות אחרות כי אם הדלקת הנר לבד נמצא שהנר בחנוכה היא החנוכה ממש. לכך שייך לומר נר חנוכה כמו פתילת הבגד, ודוק כי הוא דקדוק אמיתי. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חשון וכסליו פרק ד' פיסקא ג':\n",
+                "<b>חנוכה</b>. הא דלא קראוה נח\"ו כ\"ה, דנחו בכ\"ה בכסליו, וחנו הוא מלשון חנה. י\"ל דרמזו לנו ח\"ן וכ\"ה, כי ע\"י שנשאה יהודית חן בעיני השר צבא, וכ\"ה דהיא השכינה הנקראת כה שהיתה עמה, נעשה הנס:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשבת</b>. אמכר לבד קאי, וכן יום הכפורים אטבח:\n",
+                "<b>לעבודה זרה</b>. נראה דחמיר מאיסור מכירה בשבת, דמשום הכי הפסיק בה בינו ליום הכפורים, ולא הקדימו אליו:\n",
+                "<b>וטבח ביום הכפורים</b>. עיין לקמן ד\"ה ר' שמעון:\n",
+                "<b>לרפואה</b>. שלא ע\"י אכילה, דאי לאו הכי פשיטא:\n",
+                "<b>השוחט ונמצא טרפה השוחט חולין בעזרה</b>. שנא השוחט תרי זמני, לאשמועינן כחו דר' שמעון, דאע\"ג דשחט כדרך השוחטים פוטרו מפני שאינה שחיטה ראויה, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>רבי שמעון פוטר בשני אלו</b>. לא תימא מכלל דמודה בכולהו אחריני, דהא אטבח ביום הכפורים נמי פליג, דס\"ל דאין אדם לוקה ומשלם. אלא מכלל דמודה בלרפואה או לכלבים (ש\"ס <small>(דף עא:)</small>) שנשנו בבבא זו דפליג עלה, וה\"ט דלא כלל לרפואה ולכלבים בבבא דלעיל. ולפי זה יש לתמוה מהר\"ב שפירש בטבח ומכר בי\"ה, בדלא אתרו ביה דלא לקי, דאי באתרו הא קי\"לן אין אדם לוקה ומשלם, דבהא אפילו ר\"ש מודה והכי קאמרא הש\"ס דאטבח בי\"ה פליג. ועוד בפירוש אוקמוה בש\"ס כר\"מ דס\"ל דאדם לוקה ומשלם, דהכי גרסינן התם <small>(שם.)</small> גנב וטבח בי\"ה, אמרי אמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא, וקיימא לן דלוקה ואינו משלם, אמרי הא מני ר' מאיר היא דאמר לוקה ומשלם, אי ר\"מ וכו' עד דקמסיים אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא מי מצית מוקמת מתניתין כר\"מ ולא כר' שמעון והא קתני סיפא ר' שמעון פוטר בשני אלו מכלל דבכול' מתניתין מודה, א\"ל לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים. ופי' רש\"י ז\"ל ואצטריך לאשמועינן אע\"ג דלר\"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה הך שחיטה ראויה קא חשיב ליה, אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם, עכ\"ל. הרי מפורש דלא רצו לאוקמי טבח בי\"ה כר\"ש ובלא אתרו ביה, וא\"כ אפוא קשה לר\"ע [מברטנורה] דפי' דלא כש\"ס. ואי האמת אתא לאשמועינן ה\"ל לפרש מתניתין מתחילה כמסקנת התלמוד ואח\"כ יאמר דאין הלכה כן כדרכו בשאר המקומות, ולא לפרש מתניתין על פי מאי דקיל\"ן הפך דעת התלמוד דבפירוש מוקמו לה דלא כהלכתא, ותמהני מהתי\"ט דלא העיר בזה:\n",
+                "<b>בשני אלו</b>. כתב התי\"ט ז\"ל דקסבר ר\"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח והכן, בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא, ע\"כ. פי' אע\"ג דלאו שמה שחיטה חייב על אותו לאו דשחוטי חוץ. ובזה אתי שפיר הא דפטרינן ליה מדו\"ה לקמן במשנה ד' לשוחט קדשים בחוץ תמימים לר\"ש, מהאי טעמא דלא שמה שחיטה כמ\"ש הר\"ב, דאי הוה אמרינן דשחיטת שחוטי חוץ שמה שחיטה ה\"ל להתחייב אף בדו\"ה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מאחד ממאה</b>. מנין זה הוא מנין מסויים ודבר מועט ושכיחי:\n",
+                "<b>השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם וכו' ואינו משלם</b>. קצת קשה דהוי זו ואצ\"ל זו. וי\"ל דמאי דשכיח נקט ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומת</b>. מחמת משיכתו, ומשום הכי לא נפטר מקרן, ואזלא לה הרגשת התי\"ט. אבל עדיין צריכין אנו למודעי מי הכריחם להר\"ב והרמב\"ם לפרש המשנה כך, דהא סתמא תנן ומת פטור, ומאן לימא לן דבמת מחמת משיכתו איירינן, ושפטור פירושו מכפל דווקא, דילמא דמת ר\"ל מעצמו ופטור מן הכל:\n",
+                "<b>לבכורות בנו וכו'</b>. לפי פי' רש\"י כולהו אצטריכו, כי לבכורות בנו הכהן עוסק במצוה ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דגנוב הוא, ובעל חובו אינו עוסק במצוה אבל טרוד הוא לגבות חובו, והשומר חנם גריע מכולהו דאינו עוסק במצוה ואינו טרוד בשום דבר, דאדרבא הוה ליה להתרחק מזה כמו שאז\"ל <small>(יבמות קט, ועי\"ע בר\"ר פצ\"ג א)</small> הרחק מן הפקדונות, ומשום הכי איכא למימר דהוה ליה לעיוני קודם שיקבלנו ואפילו הכי פטור הוא, והגנב חייב, ושאר השומרים אגב שומר חנם נקטינהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מגדלין בהמה דקה וכו'</b>. התי\"ט תמה למה לא נשנית משנה זו בריש פ\"ו. ולעד\"נ דמשום שאר בבי דמגדלין דלא שייכי בנזיקין שנאם כולהו הכא בסוף פרק זה:\n",
+                "<b>את הכלב</b>. הכלבים לשון רבים דומיא דתרנגולים וחזירים לא קתני, משום דאין דרך בני אדם לגדל כלבים הרבה, בפרט מהרעים דבהם איירי מתניתין כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנזק ובצער</b>. הקדימו לבושת ורפוי, שלא כסדר ראית הכתוב לפי מ\"ש הר\"ב, משום דנזקן שכיח יותר מכולהו, דמחייב עליו אף שלא ע\"י חבלת עצמו. וצער שייך לשנותו לגבי נזק, לרמוז דמחייב עליו אפילו במקום נזק כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>ברפוי בשבת</b>. הקדים רפוי לשבת שלא כסדר הכתוב, לסמכו לצער משום דדמי ליה, דאדם מצטער בנותנו על המכה הסמים המרפאים:\n",
+                "<b>כיצד סימא את עינו וכו'</b>. כולהו כתיבי בפסוק <small>(שמות כא, כד)</small> עין תחת עין וכו', ושן דלא נקט הוא משום דלא פסיקא ליה כאחריני, דעל שן קטן החוזר פטור מנזק שהוא ראש לחמשה דברים <small>(עי' קדושין כד:)</small>:\n",
+                "<b>המבייש את הערום וכו'</b>. לא כלל שלשתם במבייש אחד משום דלא דמו, דערום אצטריך דלא תימא כיון שמבוייש ועומד הוא דפטור, וסומא אצטריך דלא תימא כיון שאינו רואה אין בשתו בושת, וישן אינו נכון לכללו בהדי סומא משום דאיירי כשידע בבושת אחר שהקיץ כמ\"ש התי\"ט, משא\"כ בסומא דלא היה לו ידיעה בסוף יותר מבתחילה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העבד והאשה</b>. אע\"ג דבכוליה מתניתין תנן נשים ועבדים, וכן בסיפא תנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד, הכא הקדים העבד לאשה, לרמוז דבאשה המשועבדת כעבד והיא הנשואה איירי:\n",
+                "<b>נתגרשה האשה</b>. דומה לנשתחרר העבד, משום הכי לא נקט נתאלמנה אע\"ג דשכיח יותר מנתגרשה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כאלו הם בני חורין</b>. משום דהעניים מוכרחים ללוות מפני עניותם, וכתיב <small>(משלי כב, ז)</small> [ו]עבד לוה לאיש מלוה. קרי לעשירים בני חורין:\n",
+                "<b>פטור</b>. ממלקות, וכה\"ג יש לפרש בקוצץ נטיעותיו, ובדלא אתרו ביה דומיא דאחרים שקצצו דבדלא אתרו ביה איירינן כמ\"ש התי\"ט, ובזה אזלה לה הרגשת התוספות שכתב התי\"ט לפי דבריהם דסל\"הו דכשאנו יכולים לפרש פטור ממלקות אתי שפיר, אבל לדידי עדיין הענין קשה דלא דמי פיטורא לחייובא, דפיטורא במלקות וחייובא בממון. ונלע\"ד לומר דאפשר לאוקמיה הכל בממון, והחובל בעצמו אם הוא עבד ד\"מ אעפ\"י שאינו רשאי פטור מכלם ואינו חייב לשלם לרבו כשישתחרר ואחרים שחבלו בו חייבים לשלם כדתנן במשנה ג' החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם, ופטור דקוצץ נטיעותיו אגב לשון פטור דאדם נקט ליה, אבל לעולם פירושו האמיתי הוא אף בהו פטור מממון:\n",
+                "<b>והקוצץ נטיעותיו וכו'</b>. רצה התנא לאשמועינן דין זה (בקוף) [בגוף] ובממון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרע את כסותי</b>. אפשר לתקנו קצת בתפירה, אבל שבר את כדי דמסתמא הוא של חרס דכשנשבר אין לו תקנה, איכא למטעי ולומר דאינו פטור, ומשום הכי אצטריך:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הגוזל</b>. בפ\"ז דשנא דיני תשלומי כפל, דדוקא הגנב הוא דחייב, נקט כולהו דיני בלשון גנבה, אבל מכאן ועד סוף מכלתין דלא תנן דיני תשלומי כפל, אלא דינין סתמיים דשייכי אף בגזלן נקט כולהו דיני בלשון גזילה, חוץ מבמשנה ח' דפ\"י דתנן הגונב טלה וכו' משום דכשלא ידעו הבעלים בגנבתו איירינן כמפורש התם, ומכיון שלא ידעו גנבה מקרי ולא גזלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שנפסלה מעל גבי המזבח</b>. הפסיק בבבא זו בין נעבדה בה עבירה ליוצאת ליסקל, לרמוז דנעבדה בה עבירה היינו בעד אחד דאינה נסקלת, אלא שנפסלה מעל גבי המזבח:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לצבוע לו אדום וצבעו שחור</b>. הוי רבותא לר\"מ, דאע\"ג דשינה לגריעותא לא הפסיד כלום. שחור וצבעו אדום, הוי רבותא לר' יהודה, דאע\"ג דשינה למעליותא ידו על התחתונה. לכך פירט התנא הצבעים, ונקט שנים אלו מפני שיש להם שייכות זה לזה, דהכי אמרו ז\"ל <small>(נדה יט.)</small> האי שחור אדום הוא אלא שלקה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו</b>. צריך לפסוע פסיעות גסות המחשיכים מאור עיניו של אדם <small>(ברכות מג: ועוד)</small>, כמדי שהחשיך עיניהם של ישראל, כמשא\"זל <small>(בר\"ר פמ\"ד יז)</small> על תיבת (ו)חשיכה האמורה בברית בין הבתרים <small>(בראשית טו, יב)</small>, כדי להגיעו, חייב לצאת ידי השבה להוליכו אחריו, משום הכא נקט התנא מדי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל נוטל הוא מתוך ביתו</b>. וברישא הזכיר מוכסים וגבאים בלשון רבים, וטעמא משום דדרך המלך למנות על המכס והגבאות יותר מאדם אחד. א\"נ מתוך ביתו וכו' אמוכס לבד קאי דמטיל מעותיו בתיבה ויש לה מקום מיוחד, ולא אגבאי ההולך אנה ואנה לגבות, ולפיכך מטיל מעותיו בכיס כמוזכר ברישא דהיא אצלו לעולם, כנלע\"ד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלו מוכסין וכו'</b>. מוקמי לה בכי האי גוונא דמציל מידם, דאי לאו הכי אסור כדתנן לעיל אין פורטין וכו':\n",
+                "<b>את חמורו</b>. כן דרך המוכס ליטול הבהמה שעליה המשאוי שלא נפרע עליו המכס:\n",
+                "<b>חמורו</b>. דרך ארץ הוא לישא המשאוי על החמור יותר מבהמה אחרת, וכמאמרם ז\"ל <small>(ע\"ז ה:)</small> כשור לעול וכחמור למשאוי:\n",
+                "<b>גזלו לסטים את כסותו</b>. דרכם של לסטים לגזול דברים שיכולים להצניע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש</b>. מה מתוק מדבש משל זה שהמשיל התנא לדבש בכד וליין בחבית, ולא לחנם אמרו ברעיא מהימנא פ' פינחס דף רמ\"ד ע\"ב ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה, ע\"כ. דהכא נמי רמז לנו התנא במתק לשונו מקומם העליון היכן הוא, והורה לנו דהיין הוא משומר בסוד החבית העליון שכינתא עילאה, דה\"ג ברעיא מהימנא פ' הנ\"ל ד' רמ\"ה ע\"ב וארח רזא שכינתא עילאה איהי תמינאה ח' ספיראן מתתא לעילא, ובגין דא אתקריאת ח', ואתמר בה בחכמה יבנ\"ה בית, והיינו חבית, ח' בית, ובגין דאיהו חיים דכתיב <small>(משלי ג יח)</small> עץ חיים היא למחזיקים בה יין מתמן איהו חי, ע\"כ. והדבש המורה על הוד דרגא דדוד, דהכי מפורש ברעיא מהימנא פ' ויקרא דף ד' ע\"א. איהו בכ\"ד שכינתא תתאה הנקראת כד, כמבואר בתקונים דף ע\"ג ע\"א כד דאיהו שכינתא תתאה כלילא מכ\"ד ספרי אורייתא וכו', והנה הם מורים על כ\"ד צירופי אדני כמבואר במאורות נתן. ועל הא דתנן אח\"כ נסדקה חבית של דבש, כבר דקדקוה בש\"ס ריש פ\"ג, ותירצו דקמ\"לן דהיינו כד היינו חבית, ונפקא מינה למקח וממכר. זה הוא פשוטו, ועל פי דרכנו הנסתר נמי הכי הוי, כי תרין שכנתין תרין ההין אינון כידוע לי\"ח, והמדקדק עוד היטב בדרך זה בענין שבירת הכלים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת מיתת המלכים, מצא ימצא לע\"ד במשנה זו תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, ויראה כמו כן איך הוא אמת מה שהוכחתי בסוף דמאי, דעל הסתם חבית גדולה מכד:\n",
+                "<b>אין לו אלא שכרו</b>. ��תב התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף קטו:)</small> דאיירי בשעקל בית הבד כרוך עליה. ופי' רש\"י <small>(שם ד\"ה ולימא)</small>, דלגבי חמור לא שייך להקשות דלימא מהפקרא קא זכינא, משום דיכול להצילה הוא, משא\"כ בדבש דאין לו כלי אחר להצילו ושייך לומר ביה מהפקרא קא זכינא, אי לאו דמוקמינן ליה בשעקל בית הבד כרוך עליה:\n",
+                "<b>ואתה נותן לי את שלי</b>. הכא לא קתני דמי שלי כמו ברישא, כי מסתמא חמור לרכוב עליו ולילך לדרכו בעי ולא מעות, ואם ככה אמר לו הדעת מכרעת שצריך להניח לו חמורו עד שימצא לו חמור אחר, והוא ילך ברגליו כל אותו הדרך, דמן הסתם כשהחזיקו בדרך איירי מדקתני אם אמר לו, משא\"כ ברישא דאמר אם אמר סתם, אע\"ג דהכא נמי ה\"ה אם אמר לפני ב\"ד ולא לו כמ\"ש התי\"ט, משום דלא שכיח ב\"ד בדרך:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגונב וכו'</b>. ישוב לשון המשנה על פי פירוש הר\"ב כך הוא, הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב חייב באחריותו, והטעם הוא על כי לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו, דאילו הוו ידעי הוו זהירי ביה, ומכיון שהוא מטעם זה פשוט הוא דאף אם מנו את הצאן והיא שלימה אינו כלום, דלא משום מנין זה נתגלה להם שתהיה צאן אחת למודה לצאת, הואיל ולא ידעו בגנבתה, כי סבורים הם דלהיותה שלימה דמעולם לא נגנב מהם כלום. ומנו את הצאן והיא שלימה דסיפא הכי קאמר, אם מנו את הצאן, ומדנתנו דעתם למנות הצאן ש\"מ דידעו בגניבה ומנו אותם לראות אם נחזרה או אם נגנב מהם יותר מאחת, ומצאו הצאן שלימה פטור, דכי ידעו בחזרה כבר ידוע להם שיש בין הצאן צאן אחת הרגילה לצאת, ועליה דידוה קא רמיא לשמר'.\n<br><b>ואפשר</b> דמהאי טעמא סתם התנא דבורו, ועל כי לא ידעו בגניבה לא הזכיר מנו כלל אע\"ג דה\"ה אם מנו, ועל אם מנו לא הזכיר ידיעת הגניבה כלל, משום דמסתמא כי לא ידעי בגניבה לא סלקא דעתם למנות, דאין דרך למנות הצאן על לא דבר, שאין הברכה מצויה בדבר המנוי <small>(תענית ח: ב\"מ מב.)</small> בפרט פעמים הרבה, וכי מנו את הצאן מסתמא ידעו בגניבה, דזה גרם שעלה במחשבה למנותם. ולפי פי' רש\"י <small>(קיח. ד\"ה חייב באחריותו)</small> שהכל תלוי בדין ההשבה, ושבלתי ידיעתם לא מקרי השבה, וכן נראה מפשטא דמתניתין כמו שהוכיח התי\"ט, פירוש המשנה הכי הוא, הגונב וכו' על כי לא ידעו וכו' ולכן לא מקרי השבה, דאף אם מנו הצאן ושלימה היא לא סלקא דעתיהו שהושב להם כלום על כי לא ידעו שנגנב מהם כלום, אבל אם מנו וכו' דאין זה מסתמא אלא כשידעו שנגנב כמ\"ש לעיל, ומצאוה שלימה הרי ידעו בבירור שהוחזרה להם, בהיות יודעים שנגנב מתחילה ועתה מוצאים הצאן שלימה, ולכן מקרי השבה גמורה אע\"ג דהגנב עצמו לא הודיע להם כלום כשהשיב, אלא שהם מעצמם ידעו זה ע\"י מנין הצאן:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלן</b>. נראה דמדלא קתני ואם אלא וכלן, דייק הרמב\"ם דקאי אף אתרנגולים ובצים כמ\"ש התי\"ט, וכדי שלא נטעה לומר דדוקא מן הנשים התירו ליקח בצים ותרנגולים בכל מקום, אבל לא מכל אדם בכל מקום כגון משומר תרנגולים, לא כללם בבבא אחת עם הנשים, אלא הפסיק ביניהם בוכ[ו]לן שאמרו וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מכן</b>. הרי אלו, שלשה חוטים הנזכרים, של בעל הבית. וכ\"ש היתרים, כן נראה לדקדק לישנא דמתניתין דקתני הרי אלו, על פי מה שכתב התי\"ט בשם הטור:\n",
+                "<b>כדי לתפור בו</b>. מלשון זה דייק בש\"ס <small>(דף קיט:)</small> דבעינן כמלא מחט חוץ למחט, והוא דבפחות מזה אינו ראוי לתפור, כמ\"ש התי\"ט:\n<br><b>בבא</b> קמא מתחיל באלף ומסיים בתיו, כי הנזהר במילי דנזיקין הרי הוא מוכן לקיים כל התורה מאלף ועד תיו, כמאז\"ל (דף ל.) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין:<br><b>סליק</b> מסכת בבא קמא. כי כל דיני נזק במקומה:<br><b>דע</b> נא גר וגם אזרח מנזק וכל אשמה.<br><b>תתרחק</b> ואף תברח כי תלמוד בתוך קמא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,269 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bava Metzia",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "בבא מציעא\n<br>\n<br><br><b>ראה אותם רצים אחר מציאה וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם <small>(ה' גזלה ואבידה פי\"ז הי\"א)</small>, דמציאה זו היינו צבי שבור הנזכר אחריה. ותמהני דהכא דהמציאה ידועה דנזכרה במתניתין, מאי היא [ד]קתני מציאה בלא הא הידיעה, וברישא דמתניתין וכן במשנה ג' דהמציאה סתומה קתני המציאה בהא הידיעה:\n",
+                "<b>גוזלות</b>. קתני לשון רבים, דמסתמא אין אדם טורח לילך אחר מציאת גוזל אחד. והתי\"ט כתב טעם אחר:\n",
+                "<b>היה צבי</b>. שבור האמור לעיל, רץ כדרכו. בקלות, עד שאינו יכול להגיעו קודם שיצא מתוך שדהו, או שהיו הגוזלות. האמורין, מפריחין. הרוצים להגיעם קודם שיצאו מתוך שדהו. כן נלע\"ד לפרש דלא כמ\"ש התי\"ט על מפריחין משום דדרך וכו', ובזה לא שייך להקשות ליפלוג וליתני בד\"א בשיכול להגיעם קודם שיצאו מתוך שדהו, אבל אין יכול להגיעם אפילו צבי שבור או גוזלות שלא פרחו דאיכא למימר שמא מחמת שהצבי שבור ושהגוזלות לא פרחו יצטרכו לעמוד בתוך השדה לפוש ובין כך ובין כך יגיעם לא זכתה לו, דהוי כאילו פליג בפירוש וכ\"ש אחר צבי שאינו שבור או אחר גוזלות פורחין, וה\"ט דלא קתני סיפא דומיא דרישא אחר צבי וכו' אחר גוזלות וכו' דמורה ענין חדש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מציאת עבדו ושפחתו הכנענים</b>. הפסיק בין הבנים לאשה בהם, משום דדמו לבתו דמקרא נפקו <small>(עי' רש\"י יב. ד\"ה מציאת בנו וכו' וד\"ה מציאת עבדו)</small>, משא\"כ האשה דהיא מדרבנן כמ\"ש הר\"ב. ולפי דברי התי\"ט דאף בתו לא מקרא נפקא אלא דתקינו לה רבנן משום איבה, יש לישב, דמשום דעבדו ושפחתו הם זכר ונקבה דומיא דבנו ובתו סמכם זה לזה, ומ\"מ לדברי הר\"ב מסתבר יותר סדרא דמתניתין, דהקדים תולדות האדם לאשה אשר ממנה יוצאים, משום דאשה אינה אלא מדרבנן, משא\"כ אחת מן התולדות, ולפי זה הוי לא זו אף זו. ומיהו אף לדברי התי\"ט יש לישב ולומר, דמשום סיפא דצריך להאריך באשה שמשום הכי נשנית בסוף, שנאה נמי ברישא בסוף, ולתרויהו צ\"ל דלא כלל את כלם במציאה אחת, משום הכנענים השנוים באמצע שלא רצה לכללם עם העבדים, ובסיפא אע\"ג דעבדים הם עברים, מ\"מ לא רצה לשנות בהם מלישנא דרישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל מעשה ב\"ד</b>. עיין מ\"ש בפ\"י דשביעית משנה ב' ד\"ה וכל מעשה ב\"ד:\n",
+                "<b>אחד הלוה משלשה</b>. נקט ענין זה משום דנזכר לעיל באגודה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות מפוזרים מעות מפוזרות כריכות וכו'</b>. הפסיק במעות בין מיני המאכל, לסמוך מפוזרין למפוזרות:\n",
+                "<b>ולשונות של ארגמן</b>. פי' הר\"ב, צמר צבוע ארגמן. והוא דהפסיק באניצי פשתן בין גיזי צמר לאלו, יש לומר משום דאניצי דמו לגיזי צמר הנזכרים שהם בלתי סרוקים, משא\"כ הלשונות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא פירות וכו' מעות וכו' כריכות וכו'</b>. ה\"נ שנאם כסדר שהם שנויים במשנה א', וה\"ט נמי דנקט כדי יין וכדי שמן דלא ה��זכרו שם בסיפא:\n",
+                "<b>הרי אלו חייב להכריז</b>. חזר לשנותו, להפסיק בין הדברים השנויים במשנה זו לשנויים ברישא דהמשנה ג' דלא יגע בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החזירה וברחה</b>. הוא כינוי לפרה לבד, משום דדבר התנא בהווה דכתיב <small>(הושע ד, טז)</small> כי כפרה סוררה. אבל חמור אדרבא כתיב ביה <small>(ישעיה א, ג)</small> ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו:\n",
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. אע\"ג דבתלתא הויא חזקה ולמודה לברוח ובעליה יהיו צריכים להזהר ולשמרה שמירה מעלייא, ומכיון שברחה פעם אחרת נראה דלא שמרוה כראוי לה והוה אמינא דלא מטריחינן ליה עוד, קמ\"לן:\n",
+                "<b>וחמשה</b>. אצטריך דלא תימא ארבעה דווקא, וה\"ט נמי לחמשה דמתניתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייב בה</b>. מדלא קתני אין זו אבדה כמו במתניתין דלעיל, נראה לומר דאפילו לנעול בפניה אינו חייב, דאמרינן בעליה הניחוה שם לכתחילה כי יודעים שאינה רגילה לברוח, ואגב דתני ברישא אין חייב תני נמי סיפא חייב:\n",
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. ה\"נ לאפוקי מדר\"י הגלילי דאמר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו, ודבר זה ניכר בג' פעמים שרובץ תחתיה, דאפילו הכי חייב עדיין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלו קודמת</b>. וברישא לגבי האב לא קתני שלו אלא אבדתו, וטעמא נ\"ל משום דאינו מן הראוי להקרא הממון שברשותו בחיי אביו שלו, כי כלו משועבד הוא מדרבנן להאכילו ולהשקותו <small>(עי' קדושין לב.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר\"י</b>. אע\"ג דפליג קתני אמר, משום דהוא כמקשה על דברי ת\"ק באמרו כיצד הלה עושה וכו'. וכה\"ג יש לתרץ במשנה ד' וה':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד יפה אלף זוז</b>. במעות נקט המנין הרגיל שהוא מנה מאתים, ובכלים הוסיף עליהם עד אלף זוז דהוא מנין גדול ומסויים ושכיח שיהיה כלי אחד שוה כ\"כ, לאשמועינן רבותא דאע\"ג דיש הפרש גדול בין שני הכלים, ואם אחד משני המפקידים הוא עני י\"ל מלתא דלא שכיחא היא שיהיה לעני זה כלי גדול כזה, ואיכא למימר ודאי שקורי קמשקר, לא אמרינן הכי:\n",
+                "<b>אלף זוז</b>. הרויח התנא בלשון זה שני אותיות היתרות בעשרה מנים, ובמאתים דמתניתין דלעיל אות אחת היתרה בשני מנים והא דלא קתני הקטון כגדול, הוא נמי מטעם זה דוק ותשכח. ובסדר נשים בעיקרא דעובדא דמנה מאתים כתבתי עוד טעם אחר, ובאמת לו אנו צריכים ולומר דאדידיה (פריך) [סמיך], דאי לאו הכי קשה דבשלמא כשמרויח שני אותיות אפילו אי הוה קתני מנה במקום מנים כדרכו בכל המקומות לפחות היה מרויח אות אחת, אבל כי לא מרויח אלא אות אחת בשנותו מלשון מנה ליתני מנה במקום מנים ולא יאריך כלל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעה חצאי קבין</b>. לשנותו דוגמא דסיפא דתנן ביה תשעה, לא קתני ארבעה קבין וחצי:\n",
+                "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. נראה דכר' יוחנן בן נורי ס\"ל דלא איכפת להם לעכברים וכו', והכי משמע בתוספתא דתנן התם בפ\"ג <small>(ה\"ד)</small> אחר דברי ר\"י בן נורי, אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל אם מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות, ע\"כ. ומדתני בד\"א אחר דברי רי\"בן ש\"מ דכותיה ס\"ל, וס\"ל נמי דינכה מהחסרון של כור אחד מה שמותירות כל החיטין, ולכן לפי רוב החיטים נתמעט נכיית החסרון, וכשיגיעו לעשר כורין לא יוכל לנכות כלל כי מותירות כל מה שהיה מנ��ה דהיינו החסרון של כור אחד בלבד.\n<br><b>ומשמע</b> לי שזו היא סברת התוספות <small>(דף מ.)</small> שכתבו ז\"ל [בד\"ה] מדה מרובה י' כורין, וא\"ת אפילו ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון דחסרונות העולה להם, וי\"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא, ולהכי נקט י' כורין לאפוקי פחות, עכ\"ל. דפירושו לע\"ד, דמתחילה ס\"ד דתוספות דר' יהודה כת\"ק ס\"ל, ולכן הקשה מפני מה נקט ר' יהודה דינו במדה מרובה דהיינו י' כורין, הלא אף בפחות מזה מתנפחין לפי חשבון החסרונות, וכנגד החסרון של כל כור מחמת העכברים ודומיה' מתנפח כל כור מחמת הגשמים. והשיב דלא כן ס\"ל לר' יהודה אלא כר' יוחנן דלעולם אינו מנכה החסרון אלא על כור אחד, והחסרון הזה מתנפח בעשרה כורין, ולכן כשהם עשרה כורין אינו מנכה לו כלל, משא\"כ כשהם פחות דעדיין נשאר חסרון קצת שצריך לנכותו מפני שאין הנפוח שבהם מגיע לחסרון החסר מכור האחד, והוא אמרם וי\"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות דקאמר ר\"י אינו ר\"ל חסרונות של [כל] כור וכור, שהרי על כור אחד לבד מוציא ולא יותר, ועוד שאם היה פירושו על כל כור וכור מאי נפקא מינה דמדה מרובה אפילו במדה מועט' מוציא לפי חשבון. אלא חסרונות רצה לומר כל החסרון אינו צריך להוציא כשהם מדה מרובה, דהיינו החסרון של כור אחד לא יוציא שהרי הנפח של עשרה כורין כנגדו, ולהכי נקט עשרה כורין משום דכשהגיעו למנין זה אז אינו מנכה כלום, לאפוקי פחות ממנין זה שאין הנפח ממלא החסרון של כור האחד, ולכן ינכה מחסרון כור, אחד מעשרה בחסרון על כל כור שהנפח שבכל כור ממלאו, והשאר ינכה אותו מן המפקיד ויתן לו פחות ממה שהפקיד אצלו, ואם בדרך משל החסרון של כור אחד הוא עשרה לוגין והנפח של כל כור הוא לוג אחד, והוא הפקיד אצלו ששה כורים, כשמחזיר לו פקדונו יחזיר לו הששה כורים פחות ארבעה לוגים, שאע\"פי שחסרו עשרה לוגים מ\"מ העדיפו בששה כורים ששה לוגים, נמצא שלא נחסרו בידו כי אם ארבעה לוגים, ואם הפקיד אצלו עשרה כורים אינו מנכה כלל, כי העשרה כורים שחסר העדיפו העשרה כורים לוג אחד לכל כור.<br><b>ואם</b> תאמר שאין זו כוונת התוספות ושלעולם סלה\"ו דר\"י כת\"ק ס\"ל, ושפירוש הי\"ל דבעשרה וכו' הכי הוא, דס\"ל לר' יהודה דנפוח של עשרה כורין ממלא החסרון של כור אחד, וכי יש נפוח למלאות חסרון של כור אחד שלם אז מנכה לנפוח מהחסרון, אבל כי ליכא נפוח כל כך למלאות חסרון של כור אחד והוא בהיות הכורים פחותים מעשרה, אז אינו מחשב הנפוח כלל ואינו מנכה אותו מהחסרון, ופי' דבריהם כך הוא, וי\"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא על כי הנפח של העשרה כורין משלימו, מכלל דכשאין הנפח מגיע למלאות החסרון של כור אחד והוא בהיותם פחות מעשרה אין אנו מחשיבין הנפח כלל אפילו לפי חשבון, וזהו אמרם ולהכי נקט עשרה כורים לאפוקי פחות ע\"כ, מ\"מ לשון התוספתא מוכיח כמ\"ש דר\"י כר' יוחנן ס\"ל. ועוד קשה לפירוש התוספות, מ\"ש נפוח של כור אחד מנפוח של לתך אחד, שנפוח של כור אחד אנו מנכים אותו מהחסרון ובפחות משיעור זה אין אנו מנכים אותו כלל, וכי מה הפרש יש בין החסרון לנפוח שהחסרון אנו מנכים אותו לעולם לפי חשבון לדעת ת\"ק הן מעט הן הרבה, והנפוח אין אנו מחשבים אותו לכלום אלא אם כן הוא מרובה, דהיינו שיגיע למלאות החסרון של כור אחד כפי דעת ר' יהודה דכת\"ק ס\"ל לפי דברי התוספות. והיה אפשר לחלק ולומר, דשאני החסרון מהנפוח, משום דהחסרון הוא בממשות חסרון שלא יוכל להמנות יותר, על כי כבר העכברים אכלוהו וכיוצא בו, ומשום הכי הן מעט הן הרבה אנו מחשבין אותו, אבל הנפוח הוא דבר החוזר לבר[י]יתו והולך לו בעבור זמן הגשמים, ולכן אינו יתרון ממשי להחשב בדבר מועט אלא אם כן הוא נפוח הרבה אז יש לו כח לעמוד כנגד החסרון ולמלאותו להפסיד הנפקד.<br><b>אבל</b> מ\"מ לע\"ד כל אלו החילוקים דוחקים הם, ויותר מתישב מ\"ש דר' יהודה כר' יוחנן ס\"ל כנראה מלשון התוספתא, ואעפ\"כ אנו צריכים לגילוי זה שכתבתי שהניפוח הוא דבר החוזר לברייתו, דמטעם זה נאמר דס\"ל לר' יהודה דאף אם הפקיד אצלו יותר מעשרה כורים שהנפוח שלהם הוא יותר מהחסרון של כור אחד, אינו מתחייב משום זה הנפקד להחזיר למפקיד יותר ממה שקבל כפי מה שנתרבה הנפוח על החסרון של כור אחד, דסוף סוף נפוח זה דבר שאין בו ממש הוא ואין בנו כח לחייבו מטעם זה לשלם חטים ממש, ודיו במה שאנו מעריכים אותו כערך החסרון להשלימו, ושיתחייב הנפקד משום זה להחזיר כל המדות של חטים שלימות אע\"פי שחסרו בידו ע\"י העכברים. והראיה דר' יהודה ס\"ל הכי, הוא מדאמר מדה מרובה ולא אמר עשרה כורים בפירוש, דמשמע באמרו מדה מרובה דכשיגיעו לזה המדה המרובה שהם העשר כורים אינו מנכה עוד הפחת, כי כבר יש בנפוח כדי להשלימו, וממילא ידעינן דאינו מוסיף להחזיר לו יותר ממדתו מחמת הנפוח, שהרי הנפוח הוא כנגד החסרון דווקא, ובלשון זה של מדה מרובה כלול כל המדות שמעשר ולמעלה, שמשם ואילך מדה מרובה היא.<br><b>נמצא</b> לפי זה שזה הדין הנאמר בעשר שהוא תחילת שיעור המדה מרובה, נאמר בכל אשר יקרא בשם זה של מדה מרובה, והם כל המדות שמעשר ולמעלה, ואם לא היה זו דעת ר\"י לא היה סותם דבורו בלשון זה של מדה מרובה, אלא היה אומר בפירוש עשר כורים, דעל ידי זה היינו אומרים דדין זה לא נאמר אלא בהיותם עשר, אבל בהיותם יותר דין אחר יש והוא שהיה צריך הנפקד להוסיף על המדות כל הנפוח היתר על החסרון, ומדלא אמר הכי ש\"מ כמ\"ש. ואפשר שלזה כיון הר\"ב בפירושו מדה מרובה מעשרה ולמעלה, דפירוש דבריו הוא כמ\"ש התי\"ט שהמדה מרובה מתחלת מעשרה כמבואר בש\"ס <small>(דף מ.)</small> וכמה מדה מרובה עשרה כורים. והדין שיש לה בעשר כורים יש לה אף בהיותם למעלה מעשרה כמו שכתבתי, דא\"א לפרש דמעשרה ולמעלה דווקא דהיינו כשהם יותר מעשרה אז הם מדה מרובה, דמשמע ולא פחות מעשרה ולמעלה ואפילו עשרה ממש, שהרי לא כן אמרו בש\"ס כמ\"ש התי\"ט, אלא שבמנין עשרה נקראת מדה מרובה, וא\"כ אפוא א\"א שתהיה זו כוונת הר\"ב באמרו ולמעלה אלא להוכיח מה שכתבתי כנלע\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א אינו חייב וכו'</b>. כתב הר\"ב ז\"ל, והאי על כל דבר פשע דרשי ביה ב\"ה אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מניין שהוא חייב וכו'. פי' אם שלחו בו יד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב</b>. ה\"ג הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף דה\"ג בירושלמי בפירוש, ואמרינן התם <small>(ה\"א יג:)</small> עלה, זהו כללו של דבר כל הירוד (פי' שפל) מחבירו, קונה את חבירו. אמר ר' חייה בר אשי מאן תניתא ר' שמעון ב\"ר, אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף. אמר ליה לינא חזור בי, דעד דהוה חילך עליך אתניתי הכסף קונה את הזהב, ע\"כ. וליכא למימר דש\"ס דידן פליג על זה, ושלעולם גרסינן במ��ניתין הזהב קונה את הכסף, שהרי דבריה סתומין דה\"ג בה <small>(דף מד.)</small> מתני ליה ר' לר' שמעון בריה הזהב קונה את הכסף, אמר ליה ר' שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף (בתמיה), בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא, בזקנותיה סבר כספא דחריף וכו', כפירוש הר\"ב, דהכי הוי מסקנא דש\"ס כזקנותיה. הרי דאין להוכיח משם היכי גרסינן במשנה דידן אי כילדותיה או כזקנותיה, אבל מדאמרינן בירושלמי מאן תניתה וכו' שמעינן מינה דה\"ג במשנה, ואע\"ג דבסוף ימיו חזר בו רבי ושתפסו בבבלי ההיא חזרה להלכתא, מ\"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה דר\"ש ב\"ר היא, דהכי ס\"ל כפי מה שלמד לו אביו בילדותו, והוה ליה כשאר המשניות דיחיד ורבים חולקים עליה דאין הלכה כמותו, דבכה\"ג משנה זו אתיא דלא כר' ולאו סתימאה היא אלא יחידאה והלכה כר' מחבירו <small>(ב\"ב קכד:)</small> וכ\"ש מבנו.\n<br><b>מכל</b> זה יצא לנו דהשונה במשנה הזהב קונה את הכסף משתבש, דהא רש\"בר היא והוא איפכא ס\"ל כמפורש בירושלמי הנ\"ל, ואע\"ג דמצינו אח\"כ בבבלי <small>(דף מה:)</small> דמקשה מהאי מתניתין, וקאמר תנן הזהב קונה את הכסף וכו', אין זה קושיא, דמדאסיקו דהכי ס\"ל לר' בזקנותו, עשו המסקנא ההיא עיקר כאילו היא מפורשת במתניתין, דסוף סוף ר' שחיבר מתניתין קאמר לה, ודחה מה שחיבר במשנה להפך. ומלשון המשנה עצמה יש להוכיח דרישא דידה אתיא כרשב\"ר, ודגרסינן ברישא דידה הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף. מדלא עירבה בהדי סיפא דהנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת, משום דבענין זה אין לו מקום לערב שני הבבות אלו כאחד, משום דהכסף הנזכר בשניהם אין פעולתו שוה בשניהם, דברישא קונה ואינו נקנה, ובסיפא הוא להפך דנקנה ואינו קונה, אבל אי אמרת דגרסינן במשנה הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב, נמצא דאף ברישא הכסף נקנה ואינו קונה, וא\"כ הוא לערבינהו ולתנינהו (הזהב) הזהב והנחושת קונים את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ואת הנחושת, שהרי הטעם שוה לתרויהו להיותם חשובים פירא לגבי כסף משום דהכסף חריף מהם, אלא ודאי מדלא ערבינהו ש\"מ דכשסדר רבי המשנה על פי גירסת ילדותו סידרה, ואע\"ג דאח\"כ חזר בו לא רצה ליגע בה יד מכיון שכבר הורגלה בפי התלמידים, כמאמרם ז\"ל בכמה מקומות <small>(יבמות ל. ועוד)</small> ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.<br><b>וטעמא</b> דהאי מלתא נלע\"ד, דהוא משום דקי\"לן דנפקא מינה טובא לגירסא דינקותא, כמבואר בש\"ס <small>(עי' שבת כא:)</small> דאינה באה לידי שכחה <small>(רש\"י שם ד\"ה גירסא)</small>, ולכן חשש רבי שאם ימחוק המשנה ראשונה ויגרוס בה גירסא אחרת, וירגיל התלמידים לגרוס המשנה ולהרגילה בפיהם כפי גירסא השניה האמיתית, שמ\"מ לא ישכחו הגירסא ראשונה להיותה גירסא דינקותא, ובאורך הזמן אחר ששני הגרסאות הם מורגלות בפיהם ישכחו ולא ידעו איזה מהם היתה ראשונה דלא כהלכתא ואיזו היא האחרונה כהלכתא ויבאו לטעות, ולכן אמר מוטב שיגרסו המשנה כפי מה שכבר הורגלו אף כי אין הדין כן, וידעו מבחוץ שאין הלכתא כאותה משנה, דבכה\"ג לא אתו לידי תקלה דאין שגור בפיהם כי אם לשון אחד, וכאשר ידעו שאין הלכה כאותו לשון כבר ידעו אמתות הענין וא\"א להם לבא לעולם לידי ספק, על כי לא הורגל בפיהם כי אם לשון אחד, וכשירצו לידע הדין אמת יחזרו המשנה השגורה בפיהם בעל פה ויעשו הפך השגור בפיהם, בזכרם דאין הלכה כאותו לשון.<br><b>וה\"נ</b> חשש ר' לחששא זו שאמרנו והניח המשנה ראשונה במקומה ולא שינה בלשונה כלום, שאם היה משנה הרישא ודאי שהיה משנה גם לשון הסיפא והיה מערבה בהדי רישא, מהטעם שכתבתי לעיל דפעולת הכסף לפי משנה אחרונה שוה בשניהם. ועוד מהטעם עצמו שכתבנו של חשש השכחה היה לו לעשות כן, כי בשנותו לבד לישנא דרישא ולגרוס במקום הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף, הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. קרוב הדבר מאד שישכחו התלמידים באחרית הימים איזה מהם קדם, בהיות שני הגרסאות שגורות בפיהם הגירסא דינקותא דלא זזה ממקומה והשניה אשר הורגלו בה בזקנותם והיא האמיתית, כי השינוי הוא שינוי קל וקל לשכח אמיתותו, משא\"כ אם היה משנה הלשון ביותר במה שיכלול הסיפא עם הרישא כי היה צריך לכך כמ\"ש לעיל, שבהיותו השינוי גדול לא היו באים לידי שכחה כל כך מהר, וכ\"ש דהוה להו סימן בגויה דע\"י שנוי זה נתגדלה הבבא ראשונה ממה שהיתה בראשונה, וזה סימן שהבבא גדולה זו אחר שנתגדל רבי והזקין אמרה, משא\"כ אם לא היה משנה אלא בבא ראשונה לבד בהחליף קונה לאינו קונה ואינו קונה לקונה, דאין בה לא תוספת ולא מגרעת כי אם חילוף התיבות ממקום למקום, דהדבר קל מאד לבא לידי שכחה. ולכן הנכון הוא מה שהוכחתי על פי הירושלמי וגירסת המשנה שבו דהכסף קונה את הזהב וכו' גרסינן, דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה מהטעם שכתבתי בדרך פשט.<br><b>ועל</b> דרך רמז וראיה מן התורה יש להעמיד ענין זה דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה, דבענין חרבן הבית מצינו שאמר הקב\"ה בתחילה ועל [כל] איש אשר עליו התיו אל תגשו. וזה מפורש בקרא <small>(יחזקאל ט, ו)</small> ואח\"כ כשחזר בו מחמת קטרוג מדת הדין צוה שאדרבא מהם יתחילו, וזה הצווי לא פירשו בכתוב אלא רמזו ברמז באמרו וממקדשי תחלו <small>(שם. עי' שבת נה.)</small>, שלפי פשוטו נראה שמה שאמר מתחילה ועל [כל] איש אשר עליו התיו אל תגשו כך היה לו להיות דלא מצינו חזרה בו, כי פשוטו של מקרא וממקדשי תחלו אבית המקדש קאי, אלא שרז\"ל <small>(שם)</small> הדורשים אף כתרי אותיות מצאו בו זה הרמז של מקודשי והם הצדיקים, ולא שתק הכתוב מאמרו הצווי הראשון שהוא וכל איש אשר עליו התיו אל תגשו בפירוש, אע\"ג דלא הוה כן, והרי זו כמו משנה ראשונה לא זזה ממקומה, וברמז לבד רמז אח\"כ שלא היה כן ולא בפירוש. וכה\"ג לא שנה ר' הפך המשנה ראשונה בפירוש, במה שידחה גירסתו הראשונה וילמד לתלמידיו שיגרסו בתוך המשנה גירסא אחרת ושישגרו אותה הגירסא אחרת בפיהם וישלחו הראשונה, אלא רמז להם אמיתות הענין חוץ מן המשנה ראשונה, והניח לשון המשנה ראשונה במקומה.<br><b>ועל</b> דרך דרש י\"ל, דהגיד לנו בדרך זה שלא יבוש אדם לחזור בו במה שראה שלא כיוון לדין אמת בפירוש, כדי שילמדו ממנו בני אדם שלא לעמוד על דבריהם, וכדשנינו בעדיות <small>(פ\"א מ\"ד)</small>, ולא יבקש עילות להסתיר ולהעלים טעותו הראשון מעיני בני אדם שלא ידעו בו כלל, אלא יודה ולא יבוש, ויזכה את הרבים בהודאה זו כי ממנו יראו וכן יעשו אף הם, ולכן אף כשיגלה בפירוש בתוך המשנה המשנה האחרונה, כדתנן בנזיר <small>(עיי\"ש פ\"ו מ\"א)</small> ובמקומות אחרות אבל משנה אחרונה וכו', או שכתב משנה אחרונה סתמית במקום אחר מהמשנה כגון במסכת חולין ובמקומות אחרות, לא מנע עצמו מלשנות אף המשנה ראשונה, כדי שידעו הכל שאותה משנה נאמרה מפיו או מפי אחרים וחזרו בהם:",
+                "<b>והרוצה ליכנס בפתח הרביעי של הפרדס הזה המקיף המשנה הזאת, כמדומה לי שיבא לידו מפתח הפתח הנסתר הנחבא אל הכלים הנשברים, כאשר ידע כי המשנה ראשונה אם הבנים העליונים, כאשר ילדה המשנה אחרונה רחל המבכה על בניה, ואתרע חזקתה של האמה עליונה כדין המשנה ראשונה שאתרע חזקתה מחמת דין המשנה אחרונה הסותרתה, לא זזה ממקומה העליון להתגלגל מעולם לעולם כמו המשנה אחרונה, אלא אף כי נחלשה נשאר בה כח לעמוד בהיכל המלך כידוע לי\"ח</b>. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת מיתת המלכים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שפרע וכו' הוא עתיד להפרע וכו'</b>. התי\"ט הרגיש אמאי לא תנן מי שנפרע, ותירץ מה שתירץ. אבל עדיין לא נתקררה דעתי בתירוצו, שא\"כ הוא אף בסוף הל\"ל הוא עתיד ליפרע, דומיא דרישא דמי שפרע דלפי דרכו עולה שפיר. ועוד שדרכו אשר דרך לא נתישבה על לבי כי לא מצאתי לה סמוכות. ולכן נלע\"ד לישב על פי מה שפירש הרב בעל עשרה מאמרות <small>(מאמר חקור דין חלק א' פ\"ט)</small> במאריך אפיה וגבי דיליה <small>(עי' בר\"ר פס\"ז ד)</small>, דפירושו הוא שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו עם הרשעים ואינו מטרדם מן העולם מיד אחרי חטאם, כדי לגבות הנשמה שהיא שלו שתחזור בתשובה, שכשהנפש החוטאת היא תמות בחטאה אוי לה ולמזלה, נמצא שכשהרשע חוזר בתשובה הוא פורע להקב\"ה, ונקרא הק\"בה לגבי זה נפרע, שהרי הוא גובה נשמתו כמלוה הגובה חובו הנפרע לו מהלוה, אבל כשאינו כן אלא שהרשע הוצרך להתיסר ביסורים מאת ה' על כי לא חזר בו, אז הק\"בה הוי לגבי זה פורע, כי הוצרך לשלוח בו חציו לפרוע לו גמול ידיו הרעים, ואינו נפרע אז שאין נשמתו חוזרת לו להיותה מלוכלכת, כי אחרי צאתה מן הגוף להיותה מסוכסכת בין הקליפות היא צריכה להיות נסרקת במסרק של ברזל ויסורין קשים וגלגולים מרים קודם שתתקן ותחזור למקום אשר חוצבה, וכבר ידענו שכל אלו היסורים הבאים על הרשעים הם ממש הכינו אותם בחטאם אשר חטאו מדה כנגד מדה.\n<br><b>נמצא</b> שכשבאים עליהם הם נפרעים בשלהם ממש כי ברשתם אשר טמנו הם נלכדים, וכבר ידענו דאין נכון לאדם שיפתח פיו לשטן <small>(ברכות יט. ועוד)</small> אלא לעולם יטה פיו לכף זכות, כי ברית כרותה לשפתים <small>(סנהדרין קב.)</small>, וידענו כמו כן שדור המבול ודומיו לא חזרו בתשובה כי הוצרך מדת הדין לדונם בדינים קשים קצתם במים קצתם באש וקצתם ביסורים אחרים, ולכן שייך לומר בהם מי שפרע שלא גבה הקב\"ה נשמתו מהם ע\"י תשובה, אלא פרע להם גמולם הרע ע\"י יסורים קשים ומיתות משונות, וזה הפרעון אשר פרע להם היה מרכושם רע אשר רכשו בעוונם והוו היסורים ההם, ולכן אתי שפיר לומר מאנשי, שמשלהם ממש פרע להם, ולהיות כי אפשר שזה האיש אשר חטא במה שלא עמד בדבורו יעשה תשובה, ולפי זה נמצא שהקב\"ה אינו צריך ליפרע לו, אלא אדרבא הוא גבי דיליה ונפרע ממנו, לכן אין אנו פותחים פינו לרעה באמור ליפרע, שבזה אנו מבשרים אותו שיצטרך להתיסר כי לא יעשה תשובה, אלא אנו אומרים להפרע המורה שיעשה תשובה, וממילא יודע שאם לא יעשה יחול עליו יסורי דור המבול ודומיו:",
+                "<b>מאנשי דור המבול ומדור הפלגה</b>. ומאנשי סדום ועמורה ומן המצרים ששטפו בים, כן העתיק הרב, והכי איתא בש\"ס <small>(דף מח.)</small>. וצ\"ל דתני ושייר העונשים שלא היו לכל העולם:\n",
+                "<b>דור המבול</b>. הא דלא הזכירו עונש דור אנוש דקדם לדור המבול, שעלה אוקינוס והציף שליש העולם כדאיתא במדרש <small>(עי' בר\"ר פ\"ה, ו. פכ\"ג, ז. ילקוט יתרו רפו)</small>. י\"ל משום דאינו מפורש בתורה כמו ארבעה אלו, אבל טעם ודמיון החוזר מדבורו לאלו החטאים לא יכלתי למצוא, כי אם למצ��ים כי ענשם ה' על מה שחזר פרעה מדבורו כמה פעמים אחר שהבטיח למשה להוציא את ישראל, ולפי זה אפשר לישב גם כן דנקט דור המבול וכו', כי אותם של הדורות ההמה הם היו אותם שנצרפו בגלות מצרים כדאיתא בכתבי האר\"י זלה\"ה <small>(שעה\"כ פסח דרוש א')</small>. ועיין בספרי חושב מחשבות חלק קולות מים מאמר קול כתבי הקדש רמז קי\"ח ותראה פירוש נפלא על זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האונאה ארבעה כסף מכ\"ד כסף לסלע שתות למקח</b>. הא דהאריך להזכיר ההונאה במטבע, ולא קתני סתם ההונאה שתות למקח. י\"ל דקמ\"לן דשיעור הונאת חסרון המטבע הוא כשיעור הונאת המקח דהוא שתות, דהכי הלכתא כמ\"ש הר\"ב במשנה ה':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה אומר וכו'</b>. אלוקח קאי, ושייר המוכר כמ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף נא.)</small> משום דלא שכיח שיתאנה, משום דקים ליה בזבינתיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה איסרין איסר לדינר</b>. נראה דקמ\"לן באמרו איסר לדינר, דאף בדינר שהוא מטבע קטן לא קפדינן אחסרונו כשהוא לערך זה של סלע, ולא אמרינן כיון שהמטבע היא קטנה אפילו חסרון מועט עושה רושם גדול בה והוי הונאה, וכה\"ג יש לפרש בר\"י ור\"ש:\n",
+                "<b>שני פונדיונות לדינר</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(שם: ד\"ה שני פונדיונים)</small> ז\"ל והא דלא אמר מעה לדינר, משום דר' יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונות, עכ\"ל. ותמהני אמאי לא אמר ארבע מעות מעה לדינר, ולא יחוש לר' יהודה כמו שלא יחוש ר\"י לדר\"מ, דלא אמר שמנה איסרין שני איסרין לדינר אלא קאמר ארבע פונדיונות פונדיון לדינר. ואין בידי לומר אלא דאפשר דבאתריהו דר\"י ור\"ש שכיחי פונדיונות הרבה, משום הכי תרויהו הזכירו פונדיונות שהם המטבעות הרגילות במקומותיהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש</b>. הקדים דין זה למוצא וגוזל דהם עיקר מכלתין, משום דלשון הקדש ומתקדשת שוה, ואל תתמה על מתקדשת עצמו, כי קודם לסדר זה, ולא הקדימה אף להודאה, משום דמהודאה סליק ולכן רצה לפתוח בה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והבכורים</b>. שנויים הם בתורה אחר התרומה והחלה, משום הכי נשנו אחריהם הכא שלא כסדר מצותם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה ומרגלית</b>. הפסיק בבהמה בין ס\"ת למרגלית, אע\"ג דכתיב <small>(משלי ג, טו)</small> יקרה היא מפנינים. לגלות דטעמא דמרגלית אינו כטעם ס\"ת אלא כטעם הבהמה, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחמש</b>. וכן העתיקו המפרשים והפוסקים, ומלשון המשנה נראה דדוקא הוא, דעד חמש התיר ולא יותר, ומ\"מ אין לי טעמא דמסתבר למנין זה על דרך פשוטו, ואין בידי לומר אלא דדבר סתר רמז לנו התנא במתק לשונו, והוא ענין השפע היורד מלמעלה למטה על ידי מי הוא נגיד ונפיק ובמה מתפשט, והוא כי הג\"ר בסוד הדעת משפיעים ה\"ח שהם תבואות הגורן וה\"ג תבואות היקב לג' אבות וב' נביאי קשוט בין כלם ה', והתגר אשר הוא כרוכל יוסף בן רחל, לוקח אותם ונותנם לתוך מגורה אחת, הלא היא רחל אמו סוד המלכות, כוס מלא ברכת ה' כפיטם אחד מלא ממשקה ישראל נקי מכל סיג ושמר, ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סלע בחמשה דינרים סאתים חטים בשלש</b>. דבר התנא בהוה, דדרך בני אדם להרבות ממונם בפירות יותר מהמעות, כי מורים היתר לעצמם באמור דהפירות אפשר שיבאו בזול. כ\"ש שדרך בני אדם ללות חטים לזרע שבאותו זמן על הרוב הם ביוקר, להחזירם לגורן שכמעט כל השנים הם בזול בזמן הגורן יותר מבזמן הזר��, ונמצא שלא הרבה בממונו כלום, בהיות אפשר שיהיו השלש בזמן ההחזרה שוים כשתים בזמן ההלואה, משא\"כ במעות דאין דרכם להוזיל או להתיקר אלא עומדים שנים הרבה בשער אחד, ולכן אין דרך המלוה אותם בריבית להרבות עליהם כל כך, על כי יודע בעצמו שכל הריבית צריך הלוה להפסידו מממונו, שהרי אין אותם מעות מתיקרים או זלים בידו כי על עמדם הם עומדים ושוים הם בעת החזרה כעת ההלואה, ובהוסיף עליהם מפסיד הלוה הכל מממונו, ועיין לקמן ד\"ה איזהו תרבית:\n",
+                "<b>מפני שהוא נושך</b>. נקרא נשך, כך צ\"ל למאן דלא גריס אסור <small>(עי' תוי\"ט)</small>, אבל בתרבית דבר פשוט הוא למה נקרא כך, ולא צריך לכלול בענין טעם לשמו:\n",
+                "<b>איזהו תרבית</b>. פי' הר\"ב, דרבנן. ולהיות דקרו לרבית דרבנן תרבית ולא נשך, יצא לנו טעם הגון אמאי נקט קרא בלישנא דנשך הכסף, ורבית בלישנא דאוכל, דאע\"ג דתרויהו אתרויהו קאי מ\"מ לשון המקרא עצמו המורה לכאורה דאינו כן לא לחנם נכתב, וכפי מה שכתבתי לעיל דבני אדם מורים היתר לעצמם להרבות על האוכל יותר מעל הכסף מהטעם שכתבתי אתי שפיר, דרבית האוכל לכאורה נראה כאילו הוא רבית דרבנן הנקרא בשם תרבית, משא\"כ הכסף, והלשון עצמו מוכיח, דנשך שר\"ל נושך כתב בכסף, להיות דבכסף הוי ממש כנושך כמוצץ את דמו ע\"י נשיכתו ולוקח ממנ[ו](י) מה דלא יהיב ליה, שסלע נתן לו וסלע היה שוה ולוקח ממנו סלע ודינר, נמצא שלוקח ממנו הדינר שלא נתן לו, משא\"כ ברבוי הפירות דמרבה פירותיו במה שנתן לו סאתים ולוקח ממנו שלשה, אבל אפשר שיבא לו זה הרבוי בלי שינשוך אותו כלל, בהיות השלשה שוים עתה בזמן ההחזרה כשנים בזמן ההלואה, דנמצא לפי זה לכאורה שאינו לוקח ממנו כי אם מה שנתן לו, דשוה סלע דרך משל נתן לו דכך היו שוים הסאתים ושוה סלע לוקח ממנו כי כך הם שוים עתה השלשה, ואעפ\"כ התורה אסרתו כאלו היה נושך אותו, להיות הדבר אפשרי ולא ודאי.\n<br><b>ומלשון</b> המשנה יש לנו הכרח שיהיה תיבת נשך מורה חומר האיסור יותר מתיבת רבית, מדחש התנא לאשמועינן דשייך לומר נשך אף אפירות אע\"ג דנראה לכאורה דקרא לא קרא בשם נשך אלא לרבוי הכסף, באמרו איזהו נשך המלוה סלע וכו' סאתים וכו', ולא חש לאשמועינן דתרבית קאי אף הכסף משום דבזה לא נפקא לן מידי, והא דאמרינן דרבית דקרא קאי אף עליו משום דא\"א לנשך בלא תרבית, כדאיתא בש\"ס <small>(דף ס:)</small> והביאו התי\"ט ומי איכא נשך בלא תרבית, וכל כוונת התנא הוא לאשמועינן חומר העון, וחמרתו הוא להיותו נושך את חבירו, שאם לא היה נושך את חבירו לא היה מקפיד התורה שירבה ממונו, ולא אסרה תורה כי אם הרבוי הבא ע\"י נשיכה כגון בכסף, או שיש לחוש לנשיכה כגון רבוי הפירות דסאתים בשלש, ומשום הכי טרח התנא לאשמועינן דרבוי בפירות כלולים נמי בכלל נשך הכתוב בתורה, ולא טרח לאשמועינן דרבוי הכסף כלול בכלל תרבית הכתוב כמו כן בתורה אע\"ג דבלישנא דקרא יש להטעות בשניהם, וכ\"ש שיש להטעות יותר בלישנא דקרא דלא יהיה תרבית קאי אכסף, ממה שיש לטעות שלא יהיה נשך קאי אאוכל, שהרי מקרא אחר כתוב בתורה <small>(דברים כג, כ)</small> לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל. הרי שבפירוש הכניסה התורה במקום אחר רבוי האוכל תחת לשון הנשך, ולא מצינו במקום אחר שיכניס רבוי הכסף תחת לשון תרבית כי אם גלוי זה הרמוז במקרא דאת כספך לא תתן וכו' <small>(ויקרא כה, לז)</small> כמו שמבואר בש\"ס, וא\"כ אפוא היה לו לתנא לטרוח לאשמועינן זה יותר מזה, והוא לא עשה כן ואין זה אלא מהטעם שכתבתי, דנשך מורה חומר העון יו��ר מרבית ושלכן קרו לרבית דרבנן בשם תרבית ולא בשם נשך, ושמטעם זה טועים בני אדם להרבות ממונם יותר בפירות מבכסף, ושמהאי טעמא נקט התנא סלע בחמשה דנרים וסאתים בשלש כמ\"ש בריש פרקין:",
+                "<b>בשלשים דנרים</b>. דינר זהב הוא כ\"ה דנרים, ולכן נוח בעיני התנא להשתמש במנין שלשים, ולא בפחות מזה כדי שלא להאריך. ועוד שהם כנגד שלשים סאים שבכור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באלף זוז</b>. הם עשרה מנה, ובחצר נקט עשרה סלעים, כי מן הסתם אין סכום מעות של שכירות חצר מגיעים לשכירות מעות של מכירת שדה, ומ\"מ לא רצה התנא לצאת ממנין עשרה ושנים עשר הרמוזים ברישא, ועל שלא אמר עשרה מנה, כמו שאמר שנים עשר מנה או איפכא, כתבתי טעמו בפ\"ג משנה ה':\n",
+                "<b>ואם לגורן</b>. אורחא דמלתא נקט, שבזמן שאוסף את תבואתו מוצא מעות על ידה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועד שלש שנים</b>. אע\"ג דלא אפשר בלתי סכום מנין, יש ליתן טעם למנין זה דנקט, שהוא כנגד שני החזקה שהם שלשה. ועוד אפשר דכן היה ביתוס בן זונין עושה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רשב\"ג</b>. הר\"ב כתב דאין הלכה כרשב\"ג קודם ומפריז על שדהו. ש\"מ דמפריז על שדהו אתיא ככ\"ע, ומשום הכי הלכה כן, וזה יצא לו מדגרסינן בבבלי <small>(דף סט:)</small> תניא מפריז על שדהו כיצד וכו', אבל בירושלמי <small>(ה\"ד כב.)</small> גרסינן תני רשב\"ג אומר מפריז וכו'. ומ\"מ צ\"ל דבהא הלכה כמותו, משום דר\"י ור\"ל פליגי בטעמא דידיה, כדאיתא בירושלמי <small>(שם)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא תלוה אשה ככר וכו'</b>. דרך הפת להיות ברשות האשה, משום הכי נקט אשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר וכו' ר' שמעון אומר וכו'</b>. אע\"ג דאין חולק בזה קתני רש\"א, שכל אחד הוא ענין בפני עצמו שאין לו שייכות כלל עם הקודם לו, דלא דבר הת\"ק בריבית מוקדמת או מאוחרת כלל, וכן ר\"ג לא דבר ברבית דברים כלל:\n",
+                "<b>יש רבית מוקדמת וכו'</b>. הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא ואסמכתא מן הכתוב, דכתיב <small>(דברים כג, כ)</small> לא תשיך וגו' אשר ישך. דכתוב לשון [נשך] בתחילה ובסוף בין דכסף בין דאוכל בין דכל דבר, הרי דיש רבית מוקדמת ומאוחרת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין</b>. מדלא קתני סתם שמהלך שניהם שוה והזכיר סכום המילין, נראה דקמ\"לן דבמהלך עשר מילין אפשר שתמות מחמת שינוי האויר וחייב, פחות מזה אין המיתה באה לה מחמת האויר ונסתפחה שדהו של משכיר ופטור. ומפני ששיעור מהלך זה שאפשר לו לגרום המיתה הוא שוה בהר ובבקעה, קתני בשניהם עשר מילין, אע\"ג דאפילו בהיות הדרך שהלך בה קצרה מהדרך שהתנה להלוך חייב כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות <small>(עח. ד\"ה אפילו)</small>, דאי לא תימא הכי הוה ליה לשנות כשהלך בדרך קצרה בפירוש לרבותא:\n",
+                "<b>מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג כו:)</small> אמר ר' יוחנן כשאמר לו חמור סתם, אבל אם אמר לו חמור זה יכיל מימר ליה לדין בעית אייתי ליה קומין, ע\"כ. הרי מפורש כפי' הרא\"ש <small>(כאן סי' י')</small> שכתב התי\"ט בד\"ה חייב כתב הרב למכור וכו', דלא כנראה מפי' רש\"י <small>(עח. ד\"ה חייב)</small> והר\"ב. אבל בבבלי משמע דמתניתין בחמור זה איירי כפי מה שפי' רש\"י <small>(עט. ד\"ה יקח וד\"ה ואם יש)</small> בפלוגתא דרב ושמואל אי מבעי למכלי קרנא או לא, ולכן יפה פי' רש\"י והר\"ב לפסק הלכה כשמואל דהלכתא כותיה בדיני לגבי רב, דאפילו כי מ��ליא קרנא במה שיוציא דמי הנבלה לשכור לו חמור אחר מבעי ליה להעמיד לו חמור אחר, ואם אינו רוצה לכלות קרנו והוא בביתו שבקל ימצא חמור אחר כמ\"ש רש\"י בש\"ס <small>(עי\"ש ד\"ה לא מכלינן)</small>, יוסיף על דמי הנבלה מה שצריך, דמסתמא אין בדמי נבלה שיעור לקנות בהם חמור אחר אם לא יוסיף עליהם, ויעמיד לו חמור אחר. ואם אינו רוצה להוסיף יכלה הקרן וישכור מדמי הנבלה חמור אחר, דעל הרוב אית בדמי נבלה כדי לשכור כמ\"ש התוס' <small>(שם ד\"ה ואם יש)</small>, ואי לית בדמי נבלה אפילו כדי לשכור, אז אין לו עליו אלא תרעומת שנתן לו חמור כחוש כדאיתא בש\"ס <small>(עט. וברש\"י ד\"ה אלא תרעומת)</small> אבל אינו חייב להוסיף משלו על דמי הנבלה כדי לשכור לו חמור אחר שהרי חמור זה שעבד לו ולא אחר, ואם הוא בביתו עדיין יחזו' לו שכרו, ואם הלך חצי הדרך יחזיר לו שכרו של חצי הדרך שלא הלך בה כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small> וזו היא כוונת רש\"י והר\"ב ודאי. ונפקא מינה מלישנא דא דרש\"י והר\"ב תרתי, חדא דאי בעי להוסיף ולקנות חמור אחר אין השוכר יכול לעכב עליו באמור שימהר יחישה מעשהו במה שישכור חמור אחר מדמי הנבלה ולא יאבד זמנו לבקש חמור אחר לקנות, דמצי מימר ליה איני רוצה לכלות הקרן כל היכא דאפשר. וכי אית בדמיה כדי לשכור ותו לא ונתיקר שכירות החמורים יותר ממה שהיה אינו יכול לדחותו במה שיחזיר לו שכרו המועט, אלא מבעי ליה להשכיר לו חמור עד כנגד כל דמי הנבלה, אע\"ג דהוא לא קבל בשכרו כל כך מעות, דהא חמור זה שעבד לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפרה וכו'</b>. הפסיק בשכירות פרה בין שכירות דחמור דמשנה ג' וה', אגב הר ובקעה הנזכרים בסוף משנה ג':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את החמור וכו'</b>. הנה פי' משנה זו לפי מה שנראה לע\"ד מן הש\"ס <small>(דף פ.)</small> הוא, השוכר את החמור להביא עליה כמה לטרין של חטין, והביא עליה שעורין כאותו משקל שקצב חייב, על כי השעורין קלין מהחיטין ובהגיעם למשקל החיטים אשר קצב הרי נפחם יתר מנפח החיטין, ואם יש באותו נפח היתר שיעור שלשה קבין נמצא שהוסיף על משאו אשר קצב שיעור הראוי להתחייב בו וחייב, וזה הוא אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דס\"ל דלעולם אינו חייב עד שיהיה כל התוספת יתר מהכובד השוה ואעפ\"י שאין בתוספת זה תוספת על כובד הקצוב אלא על נפח הקצוב חייב. אבל לאביי כשהוסיף על הנפח שיעור התוספת, אעפ\"י שעם תוספת הנפח עדיין לא הגיע לכובד אשר התנה כי כובדו פחות ממנו, הרי הוא חייב מפני שנפחו יתר. וכן הוא פירושא דתבואה והביא עליה תבן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולגבי תבן נקט התנא תבואה סתם על כי כל מין תבואה כבד מן התבן.\n<br><b>ורבותא</b> אשמועינן תנא לרבא דאפילו תבן דקלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, אינו חייב כי שינה מתנאו עד שתגיע לכובד התבואה שיהיה כל הנפח תוספת, אע\"ג דמחמת קלות התבן מתרבה נפחו הרבה טרם יגיע לכובד התבואה. ולאביי יש נמי רבותא דאע\"ג דהתבן קלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, מתחייב בתוספת נפח של שלשה קבין על נפח הראוי למשקל התבואה אשר קצב אעפ\"י שמשקלו לגבי תבואה כלא חשיב, משא\"כ שעורים לגבי חטים דסוף סוף בהגיע השעורים לנפח הראוי למשקל החטים אשר קצב אין כבדם קל מנפח החיטים כל כך, ולפי הנראה מהש\"ס אין משקלו קל מהחיטים אלא אחד מששה עשר בו כי ששה עשר סאה של שעורים משקלם כחמשה עשר של חיטים.<br><b>והדר</b> מפרש מתניתין טע' מלתא, והוא מפני שהנפח קשה למשאוי אליבא דרבא, ולכן אע\"פי שאין תוספת בכובד אלא בנפח שהכובד שוה והנפח הוא יתר הרי הוא חייב. ולאביי הנפח קשה כמשאוי ממש, וכשהתנה עמו בכובד הרי הוא כאלו התנה עמו כמו כן בנפח הראוי לאותו כובד של אותו המין שהתנה עמו, ולכן כאשר נתן על החמור נפח הראוי לכל הכובד של אותו המין שהתנה, אע\"פי שהוא קל ממנו חשבינן ליה כאילו הוא כבד כמוהו להיות נפחו שוה, ולכן כאשר יוסיף עליו שיעור התוספת מיד הוא חייב, ואף אם לא יהיה שיעור זה התוספת נמי כי אם בנפח ולא בכובד, כי הנפח הרי הוא כמו הכובד.<br><b>והדר</b> אשמועינן מתניתין הדין כשהתנה עמו במדה ולא במשקל, וזהו אמרה להביא לתך חיטים והביא לתך שעורים פטור, ולא אמרינן הואיל ושינה אפילו להקל חייב, וצ\"ל דיש לחלק בין התנה במשקל להתנה במדה, דאי לא תימא הכי קשה דמרישא שמעינן לה דדוקא מחמת התוספת חייב כדקתני טעמא מפני שהנפח קשה ולא מחמת השינוי, ומה שאפשר לחלק הוא דכי התנה במשקל אף כי שינה הואיל ושינה להקל פטור, משום דהמשכיר מתחילה אמשקל הקפיד ולא אמין ובכלל מאתים מנה והוה ליה כאילו לא שינה. אבל כי התנה במדה ליכא למימר דלא הקפיד אמין, שהרי ודאי כי אמר לו השוכר כל כך מדות של מין זה אני רוצה להביא עליו, מיד חשב המשכיר בדעתו אם יש כח בחמורו לקבל כל כך מדות של אותו המין הכבד ועליו התנה, ולא חשב בדעתו על מין אחר, ולכן איכא למטעי ולומר דכי שינה ממין למין בענין זה דחייב.<br><b>והדר</b> אמר דאם הוסיף על משאו מהמדה שהתנה עמו חייב, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואע\"ג דאף זה מרישא שמעינן ליה, י\"ל דאגב תניה. ועוד דהכא מגלה יותר הדין מרישא, דאמר ואם הוסיף וכו', משא\"כ ברישא דלא ידעינן דבתוספת איירי אלא מלישנא דהנפח וכו'.<br><b>והדר</b> אמר וכמה יוסיף וכו', לאביי או אם הוסיף קאי דהיינו בשינה, ולרבא מלתא בפני עצמה היא ואא[י]ניש דעלמא דלא שינה קאי, והכי קאמר וכמה הוא שיעור התוספת בכל ענין סומכוס אומר וכו', הכי איתא בש\"ס, ואי בעית אימא דרישא איירי בלא פירט לא מדה ולא משקל כלל אלא המין, ומאחר ששינה במין אנו מחשבין כמה חיטין היה יכול חמור זה להביא וכמה נפחם לידע כמה הוסיף ע\"י הבאת השעורים, וכן בתבואה ותבן, ובזה אתי שפיר דסיפא אצטריכא שהרי פירט יותר בתנאו ממה שפירט ברישא ואפילו הכי אם שינה להקל פטור, וזה הוא דקמ\"לן דלא שמעינן ליה מרישא:",
+                "<b>שהנפח קשה למשאוי</b>. לרבא אבל גריע קצת ממנו, ולאביי לא גריע כלל אלא הרי הוא כמשאוי ממש, ולתרויהו לא עדיף ממשאוי, ועל זה הקשה התי\"ט דבעומר השכחה מצינו דהנפח קשה יותר ממשאוי, והניחה בצ\"ע. ולע\"ד אין זו קושיא, דהתם בעינן שיהיה אדם אחד מגביה העומר לבדו, ולכן הנפח קשה לו הרבה יותר ממשאוי, והראיה דגמירי דהאי טונא דמדלי איניש על כתפיה אינו אלא תלתא ממשאוי שמסייעין אותו להרים <small>(סוטה לד. הו\"ד רש\"י במדבר יג, כג)</small> אבל הכא דהמשא ניתנת על החמור על ידי בני אדם, מאחר שהיא עליו אין הנפח קשה עליו אלא כמשאוי לאביי, או פחות ממשאוי לרבא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבא שאול אומר</b>. עיין מ\"ש בפ\"ה משנה ה' ד\"ה רשב\"ג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר וכו'</b>. משום תמה אני, דבהא הוא כחולק עליו, קתני הכי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשה וכו'</b>. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם, כמ\"ש בכמה דוכתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים</b>. אע\"ג דבענין זה כתיב בתורה ענבים <small>(דברים כג, כה)</small> וממנו אנו לומדים ותאנים לא, כמ\"ש התי\"ט בשם הספרי וירושלמי דמעשרות <small>(פ\"ב ה\"ד יא:)</small> ואיתא נמי להא בירושלמי דהכא <small>(ה\"ג כח:)</small>, הקדים התנא היה עושה בתאנים להיה עושה בענבים, משום דקדים בשולייהו לענבים, וה\"ט נמי לנתפרסו עגוליו דמשנה ז':\n",
+                "<b>ובחמור כשהיא פורקת</b>. מהמשאוי שעליה, מעצמה בפיה אוכלת, אבל שיטול המחמר בידו המאכל של המשאוי להאכילה אסור כדאיתא בש\"ס <small>(דף צב.)</small>, זה אפשר שרצה לרמוז לנו התנא בלשון זה הסתום הנראה לכאורה הפך כוונתו כמבואר בש\"ס והביאה התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קישות וכו' וכותבת וכו'</b>. קישות הוא פרי גרוע מפרי האדמה, וכותבת הוא מפירות החשובים שבאילן, ואפילו הכי אוכל אפילו בדינר ממנו, וכדי שלא נאמר דבדינר בין שניהם קאמר, לא ערבינהו בדינר אחד:\n",
+                "<b>בדינר</b>. אפשר דלא שכיח שיהיה קישות אחת או כותבת אחת שוה יותר מזה:\n",
+                "<b>אבל מלמדין</b>. כתב הר\"ב, דת\"ק לית ליה מלמדין. והכי איתא בש\"ס <small>(דף צב.)</small> ואע\"ג דעצה טובה היא זו ולמה חש הת\"ק שלא רצה שילמדו אותה. י\"ל דחשש שמא מחמתה ימשוך עצמו מלאכול אפילו מעט, ונמצא ממעט במלאכתו של בעל הבית מחמת הצער שסובל מלמלאות תאותו, וכדתנן בפ\"ו דדמאי משנה ג' רבי שמעון בן גמליאל אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבעים על השבורה וכו' ומשלמין את האבדה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ח דשבועות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלה ומתה</b>. להיות שבבהמה שאינה תקיפה וחזקה איירינן שכיח שתמות, משא\"כ ברישא דבתקפתו איירינן, ולכן מסתמא בריאה וחזקה היא ומשום הכי אפשר שלא תמות בנפילתם, משום הכי לא קתני בה מתה. ובזה יתורץ הרגש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחליף פרה בחמור</b>. הכא לא קתני כמו בקדושין פ\"א משנה י', לרמוז שכשישתדל לעשות חליפין כאלו, סופו להנחם עליהם ובא לידי מחלוקת, כי הכא דזה אומר עד שלא מכרתי ועיין מ\"ש שם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה בצפורי</b>. ומעשה לא קתני, דאין זה ראיה למה ששנה לעיל אלא מלתא אחריתי היא, ובזה החסרון וטעמו מובן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושניהם מספקים את הקנים</b>. כתב הר\"ב, מה טעם קאמר. והא דלא קתני בפירוש דשניהם, אלא קתני ושניהם, הוא לרמוז דדינא הכי הוא דשניהם יספקו, ואם אחד מהם רוצה לספק את כולם יכול חבירו לעכב על ידו, וכן אם אינו רוצה לספק את חלקו ויהיו כל הקנים אח\"כ של חבירו, יכול לומר לו חבירו אני רוצה שאף אתה תספיק את חלקך ונחלוק אח\"כ בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעשרה</b>. הואיל ומתניתין בחכירות דווקא מתניא כמ\"ש רש\"י <small>(קו: ד\"ה ולקתה)</small> והביאו התי\"ט, הוצרך התנא להזכיר כורים, והואיל והזכיר כורים נקט מנין מסויים ורגיל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לשנים מועטות</b>. פי' הר\"ב, פחות משבע שנים. ונקט התנא לשון זה לקצר בדבורו, דמ\"מ א\"א לטעות דסיפא גלי רישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיר יום</b>. התחיל בשכיר יום, אע\"ג דלפי סדר המדרגות הנזכרות במתניתין היה צריך להתחיל בשכיר שעות, משום דכתיב ביה <small>(דברים כד, טו)</small> ביומו תתן שכרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר</b>. כתב הר\"ב, אצל חנוני ואמר לו תן לו בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות, ע\"כ. ואע\"ג דמעות נתחייב לתת לפועל ולא פירות כמ\"ש הר\"ב בפ\"י משנה ה', מ\"מ הוי לא זו אף זו, דחנוני דרכו להקיף ואין דרך השלחני להלוות כי אם להחליף, ואפילו הכי כי המחהו אצלו אינו עובר, ולא אמרינן דמסתמא יחזור בו והוה ליה כאילו לא המחהו:\n",
+                "<b>ואם יש עדים שתבעו</b>. כל זמנו עד שעבר עליו, הרי זה נשבע ונוטל. כל היום שאחר זמנו, משום דליכא למימר השתא כמו ברישא דמשעבר זמנו אינו נשבע ונוטל, משום דלא חשיד בעל הבית לעבור אלאו דלא תלין, דהרי יש עדים דכבר עבר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שניהם חולקין</b>. לא ידעתי מאי קמ\"לן בתיבה זו של שניהם המיותרת:\n",
+                "<b>ובעפר</b>. עוד היום ראיתי פה צפת שבונים בעפר מגובל במים במקום טיט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר אף זה דר וכו' אלא בעל העליה וכו'</b>. אע\"ג דמדהוי כמקשה אדברי ת\"ק ה\"לל אמר ר\"י אע\"ג דפליג, כמ\"ש בשאר דוכתי. לא קתני ליה אלא רי\"א, משום דבמה שמקשה לו נמי ת\"ק פליג וס\"ל דהדר בחצר חבירו בעלמא בענין שהוא נהנה ואין חבירו חסר פטור, ומה\"ט פליג עליה בנדון דידן. ולא דמי הא לדפ\"ג משנה ב' דאמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא וכו', דהתם ת\"ק מודה לר\"י שאין אדם עושה סחורה כו', ולא פליג אלא באותו ענין דס\"ל דלא מקרי עושה סחורה וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכתל</b>. וברישא הקדים נפילת הכתל לאילן, וטעמא משום דשכיח יותר שיפול כותל משיפול אילן, ומה\"ט שכיח שיתנו זמן לקציצת האילן משיתנו זמן לקציצת הכתל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הילך שכרך</b>. הכא ששכרו לפעולה זו והפועל עושה הפעולה, שייך לומר טול שכרך, משא\"כ ברישא דמי יודע אם הוא פועל או בעל הבית השוכר פועלים זה בעל הגינה, והתי\"ט כתב טעמים אחרים על שינוי לשון זה:\n",
+                "<b>אין שורין טיט וכו' אבל גובלין טיט וכו'</b>. ארחא דמלתא נקט דדרך בני אדם לשרות הטיט השריה ראשונה לבד מפני הסכנה אפילו לזמן מרובה, משא\"כ הגבול דאין דרך לעשותו אלא סמוך לבנין, אבל הה\"נ דגבול לזמן מרובה אסור ושרייה לזמן מועט שרי. או אפשר דשורין אסור לעולם לעשותו בר\"ה מחמת השרייה עצמה, כי מעלה עשן וריח טיט ומזיק לבריות מאד, וזה הוא איסור השרייה דתנן במתניתין, כנלע\"ד:\n",
+                "<b>אבל לא לבנים</b>. לא ידענא למה נכפל דין זה, שהרי כבר תנן ואין לובנין לבנים, אבל בסדר המשנה דירושלמי גרסינן אבל לא ללבנים, ולאותה גירסא אפשר לישב הענין ולומר, דאע\"ג דהתיר התנא לגבול הטיט, לעשות ממנו לבנים אסור, גזרה שמא ישהנו שם בר\"ה במה שילבן ויעשה שם הלבנים דאסרנו ברישא, כדתנן ואין לובנין לבנים:\n<br><b>מציעא</b> מתחיל בשין ומסיים בנון הרי שן, כי כל עמל [ה]אדם לפיהו (קהלת ו, ז. ועי' זוהר שמיני מא:). ועוד דהרוצה שיהיה משאו ומתנו מתברך, לא יגלה אותו אלא לצורך כשן שהוא מכוסה ואינו מתגלה אלא לצורך, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין כמשא\"זל (ב\"מ מב.), וכמ\"ש (פסחים נ:) דכל המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה, על כי נפחם גדול והעין שולט בהם, וערכם מועט:<br><b>סליק</b> מסכת מציעא. דיני שומרים ארבעה:<br><b>אתה</b> איש בעת תדין הטה אזנך שמעה.<br><b>שלום</b> ואמת ודי�� בקמא ובמציעא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,266 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bava Metzia",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bava_Metzia",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "בבא מציעא\n<br>\n<br><br><b>ראה אותם רצים אחר מציאה וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם <small>(ה' גזלה ואבידה פי\"ז הי\"א)</small>, דמציאה זו היינו צבי שבור הנזכר אחריה. ותמהני דהכא דהמציאה ידועה דנזכרה במתניתין, מאי היא [ד]קתני מציאה בלא הא הידיעה, וברישא דמתניתין וכן במשנה ג' דהמציאה סתומה קתני המציאה בהא הידיעה:\n",
+                "<b>גוזלות</b>. קתני לשון רבים, דמסתמא אין אדם טורח לילך אחר מציאת גוזל אחד. והתי\"ט כתב טעם אחר:\n",
+                "<b>היה צבי</b>. שבור האמור לעיל, רץ כדרכו. בקלות, עד שאינו יכול להגיעו קודם שיצא מתוך שדהו, או שהיו הגוזלות. האמורין, מפריחין. הרוצים להגיעם קודם שיצאו מתוך שדהו. כן נלע\"ד לפרש דלא כמ\"ש התי\"ט על מפריחין משום דדרך וכו', ובזה לא שייך להקשות ליפלוג וליתני בד\"א בשיכול להגיעם קודם שיצאו מתוך שדהו, אבל אין יכול להגיעם אפילו צבי שבור או גוזלות שלא פרחו דאיכא למימר שמא מחמת שהצבי שבור ושהגוזלות לא פרחו יצטרכו לעמוד בתוך השדה לפוש ובין כך ובין כך יגיעם לא זכתה לו, דהוי כאילו פליג בפירוש וכ\"ש אחר צבי שאינו שבור או אחר גוזלות פורחין, וה\"ט דלא קתני סיפא דומיא דרישא אחר צבי וכו' אחר גוזלות וכו' דמורה ענין חדש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מציאת עבדו ושפחתו הכנענים</b>. הפסיק בין הבנים לאשה בהם, משום דדמו לבתו דמקרא נפקו <small>(עי' רש\"י יב. ד\"ה מציאת בנו וכו' וד\"ה מציאת עבדו)</small>, משא\"כ האשה דהיא מדרבנן כמ\"ש הר\"ב. ולפי דברי התי\"ט דאף בתו לא מקרא נפקא אלא דתקינו לה רבנן משום איבה, יש לישב, דמשום דעבדו ושפחתו הם זכר ונקבה דומיא דבנו ובתו סמכם זה לזה, ומ\"מ לדברי הר\"ב מסתבר יותר סדרא דמתניתין, דהקדים תולדות האדם לאשה אשר ממנה יוצאים, משום דאשה אינה אלא מדרבנן, משא\"כ אחת מן התולדות, ולפי זה הוי לא זו אף זו. ומיהו אף לדברי התי\"ט יש לישב ולומר, דמשום סיפא דצריך להאריך באשה שמשום הכי נשנית בסוף, שנאה נמי ברישא בסוף, ולתרויהו צ\"ל דלא כלל את כלם במציאה אחת, משום הכנענים השנוים באמצע שלא רצה לכללם עם העבדים, ובסיפא אע\"ג דעבדים הם עברים, מ\"מ לא רצה לשנות בהם מלישנא דרישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל מעשה ב\"ד</b>. עיין מ\"ש בפ\"י דשביעית משנה ב' ד\"ה וכל מעשה ב\"ד:\n",
+                "<b>אחד הלוה משלשה</b>. נקט ענין זה משום דנזכר לעיל באגודה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות מפוזרים מעות מפוזרות כריכות וכו'</b>. הפסיק במעות בין מיני המאכל, לסמוך מפוזרין למפוזרות:\n",
+                "<b>ולשונות של ארגמן</b>. פי' הר\"ב, צמר צבוע ארגמן. והוא דהפסיק באניצי פשתן בין גיזי צמר לאלו, יש לומר משום דאניצי דמו לגיזי צמר הנזכרים שהם בלתי סרוקים, משא\"כ הלשונות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא פירות וכו' מעות וכו' כריכות וכו'</b>. ה\"נ שנאם כסדר שהם שנויים במשנה א', וה\"ט נמי דנקט כדי יין וכדי שמן דלא הוזכרו שם בסיפא:\n",
+                "<b>הרי אלו חייב להכריז</b>. חזר לשנותו, להפסיק בין הדברים השנויים במשנה זו לשנויים ברישא דהמשנה ג' דלא יגע בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החזירה וברחה</b>. הוא כינוי לפרה לבד, משום דדבר התנא בהווה דכתיב <small>(הושע ד, טז)</small> כי כפרה סוררה. אבל חמור אדרבא כתיב ביה <small>(ישעיה א, ג)</small> ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו:\n",
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. אע\"ג דבתלתא הויא חזקה ולמודה לברוח ובעליה יהיו צריכים להזהר ולשמרה שמירה מעלייא, ומכיון שברחה פעם אחרת נראה דלא שמרוה כראוי לה והוה אמינא דלא מטריחינן ליה עוד, קמ\"לן:\n",
+                "<b>וחמשה</b>. אצטריך דלא תימא ארבעה דווקא, וה\"ט נמי לחמשה דמתניתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייב בה</b>. מדלא קתני אין זו אבדה כמו במתניתין דלעיל, נראה לומר דאפילו לנעול בפניה אינו חייב, דאמרינן בעליה הניחוה שם לכתחילה כי יודעים שאינה רגילה לברוח, ואגב דתני ברישא אין חייב תני נמי סיפא חייב:\n",
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. ה\"נ לאפוקי מדר\"י הגלילי דאמר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו, ודבר זה ניכר בג' פעמים שרובץ תחתיה, דאפילו הכי חייב עדיין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלו קודמת</b>. וברישא לגבי האב לא קתני שלו אלא אבדתו, וטעמא נ\"ל משום דאינו מן הראוי להקרא הממון שברשותו בחיי אביו שלו, כי כלו משועבד הוא מדרבנן להאכילו ולהשקותו <small>(עי' קדושין לב.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר\"י</b>. אע\"ג דפליג קתני אמר, משום דהוא כמקשה על דברי ת\"ק באמרו כיצד הלה עושה וכו'. וכה\"ג יש לתרץ במשנה ד' וה':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד יפה אלף זוז</b>. במעות נקט המנין הרגיל שהוא מנה מאתים, ובכלים הוסיף עליהם עד אלף זוז דהוא מנין גדול ומסויים ושכיח שיהיה כלי אחד שוה כ\"כ, לאשמועינן רבותא דאע\"ג דיש הפרש גדול בין שני הכלים, ואם אחד משני המפקידים הוא עני י\"ל מלתא דלא שכיחא היא שיהיה לעני זה כלי גדול כזה, ואיכא למימר ודאי שקורי קמשקר, לא אמרינן הכי:\n",
+                "<b>אלף זוז</b>. הרויח התנא בלשון זה שני אותיות היתרות בעשרה מנים, ובמאתים דמתניתין דלעיל אות אחת היתרה בשני מנים והא דלא קתני הקטון כגדול, הוא נמי מטעם זה דוק ותשכח. ובסדר נשים בעיקרא דעובדא דמנה מאתים כתבתי עוד טעם אחר, ובאמת לו אנו צריכים ולומר דאדידיה (פריך) [סמיך], דאי לאו הכי קשה דבשלמא כשמרויח שני אותיות אפילו אי הוה קתני מנה במקום מנים כדרכו בכל המקומות לפחות היה מרויח אות אחת, אבל כי לא מרויח אלא אות אחת בשנותו מלשון מנה ליתני מנה במקום מנים ולא יאריך כלל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעה חצאי קבין</b>. לשנותו דוגמא דסיפא דתנן ביה תשעה, לא קתני ארבעה קבין וחצי:\n",
+                "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. נראה דכר' יוחנן בן נורי ס\"ל דלא איכפת להם לעכברים וכו', והכי משמע בתוספתא דתנן התם בפ\"ג <small>(ה\"ד)</small> אחר דברי ר\"י בן נורי, אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל אם מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות, ע\"כ. ומדתני בד\"א אחר דברי רי\"בן ש\"מ דכותיה ס\"ל, וס\"ל נמי דינכה מהחסרון של כור אחד מה שמותירות כל החיטין, ולכן לפי רוב החיטים נתמעט נכיית החסרון, וכשיגיעו לעשר כורין לא יוכל לנכות כלל כי מותירות כל מה שהיה מנכה דהיינו החסרון של כור אחד בלבד.\n<br><b>ומשמע</b> לי שזו היא סברת התוספות <small>(דף מ.)</small> שכתבו ז\"ל [בד\"ה] מדה מרובה י' כורין, וא\"ת אפילו ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון דחסרונות העולה להם, וי\"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא, ולהכי נקט י' כורין לאפוקי פחות, עכ\"ל. דפירושו לע\"ד, דמתחילה ס\"ד דתוספות דר' יהודה כת\"ק ס\"ל, ולכן הקשה מפני מה נקט ר' יהודה דינו במדה מרובה דהיינו י' כורין, הלא אף בפחות מזה מתנפחין לפי חשבון החסרונות, וכנגד החסרון של כל כור מחמת העכברים ודומיה' מתנפח כל כור מחמת הגשמים. והשיב דלא כן ס\"ל לר' יהודה אלא כר' יוחנן דלעולם אינו מנכה החסרון אלא על כור אחד, והחסרון הזה מתנפח בעשרה כורין, ולכן כשהם עשרה כורין אינו מנכה לו כלל, משא\"כ כשהם פחות דעדיין נשאר חסרון קצת שצריך לנכותו מפני שאין הנפוח שבהם מגיע לחסרון החסר מכור האחד, והוא אמרם וי\"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות דקאמר ר\"י אינו ר\"ל חסרונות של [כל] כור וכור, שהרי על כור אחד לבד מוציא ולא יותר, ועוד שאם היה פירושו על כל כור וכור מאי נפקא מינה דמדה מרובה אפילו במדה מועט' מוציא לפי חשבון. אלא חסרונות רצה לומר כל החסרון אינו צריך להוציא כשהם מדה מרובה, דהיינו החסרון של כור אחד לא יוציא שהרי הנפח של עשרה כורין כנגדו, ולהכי נקט עשרה כורין משום דכשהגיעו למנין זה אז אינו מנכה כלום, לאפוקי פחות ממנין זה שאין הנפח ממלא החסרון של כור האחד, ולכן ינכה מחסרון כור, אחד מעשרה בחסרון על כל כור שהנפח שבכל כור ממלאו, והשאר ינכה אותו מן המפקיד ויתן לו פחות ממה שהפקיד אצלו, ואם בדרך משל החסרון של כור אחד הוא עשרה לוגין והנפח של כל כור הוא לוג אחד, והוא הפקיד אצלו ששה כורים, כשמחזיר לו פקדונו יחזיר לו הששה כורים פחות ארבעה לוגים, שאע\"פי שחסרו עשרה לוגים מ\"מ העדיפו בששה כורים ששה לוגים, נמצא שלא נחסרו בידו כי אם ארבעה לוגים, ואם הפקיד אצלו עשרה כורים אינו מנכה כלל, כי העשרה כורים שחסר העדיפו העשרה כורים לוג אחד לכל כור.<br><b>ואם</b> תאמר שאין זו כוונת התוספות ושלעולם סלה\"ו דר\"י כת\"ק ס\"ל, ושפירוש הי\"ל דבעשרה וכו' הכי הוא, דס\"ל לר' יהודה דנפוח של עשרה כורין ממלא החסרון של כור אחד, וכי יש נפוח למלאות חסרון של כור אחד שלם אז מנכה לנפוח מהחסרון, אבל כי ליכא נפוח כל כך למלאות חסרון של כור אחד והוא בהיות הכורים פחותים מעשרה, אז אינו מחשב הנפוח כלל ואינו מנכה אותו מהחסרון, ופי' דבריהם כך הוא, וי\"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא על כי הנפח של העשרה כורין משלימו, מכלל דכשאין הנפח מגיע למלאות החסרון של כור אחד והוא בהיותם פחות מעשרה אין אנו מחשיבין הנפח כלל אפילו לפי חשבון, וזהו אמרם ולהכי נקט עשרה כורים לאפוקי פחות ע\"כ, מ\"מ לשון התוספתא מוכיח כמ\"ש דר\"י כר' יוחנן ס\"ל. ועוד קשה לפירוש התוספות, מ\"ש נפוח של כור אחד מנפוח של לתך אחד, שנפוח של כור אחד אנו מנכים אותו מהחסרון ובפחות משיעור זה אין אנו מנכים אותו כלל, וכי מה הפרש יש בין החסרון לנפוח שהחסרון אנו מנכים אותו לעולם לפי חשבון לדעת ת\"ק הן מעט הן הרבה, והנפוח אין אנו מחשבים אותו לכלום אלא אם כן הוא מרובה, דהיינו שיגיע למלאות החסרון של כור אחד כפי דעת ר' יהודה דכת\"ק ס\"ל לפי דברי התוספות. והיה אפשר לחלק ולומר, דשאני החסרון מהנפוח, משום דהחסרון הוא בממשות חסרון שלא יוכל להמנות יותר, על כי כבר העכברים אכלוהו וכיוצא בו, ומשום הכי הן מעט הן הרבה אנו מחשבין אותו, אבל הנפוח הוא דבר החוזר לבר[י]יתו והולך לו בעבור זמן הגשמים, ולכן אינו יתר��ן ממשי להחשב בדבר מועט אלא אם כן הוא נפוח הרבה אז יש לו כח לעמוד כנגד החסרון ולמלאותו להפסיד הנפקד.<br><b>אבל</b> מ\"מ לע\"ד כל אלו החילוקים דוחקים הם, ויותר מתישב מ\"ש דר' יהודה כר' יוחנן ס\"ל כנראה מלשון התוספתא, ואעפ\"כ אנו צריכים לגילוי זה שכתבתי שהניפוח הוא דבר החוזר לברייתו, דמטעם זה נאמר דס\"ל לר' יהודה דאף אם הפקיד אצלו יותר מעשרה כורים שהנפוח שלהם הוא יותר מהחסרון של כור אחד, אינו מתחייב משום זה הנפקד להחזיר למפקיד יותר ממה שקבל כפי מה שנתרבה הנפוח על החסרון של כור אחד, דסוף סוף נפוח זה דבר שאין בו ממש הוא ואין בנו כח לחייבו מטעם זה לשלם חטים ממש, ודיו במה שאנו מעריכים אותו כערך החסרון להשלימו, ושיתחייב הנפקד משום זה להחזיר כל המדות של חטים שלימות אע\"פי שחסרו בידו ע\"י העכברים. והראיה דר' יהודה ס\"ל הכי, הוא מדאמר מדה מרובה ולא אמר עשרה כורים בפירוש, דמשמע באמרו מדה מרובה דכשיגיעו לזה המדה המרובה שהם העשר כורים אינו מנכה עוד הפחת, כי כבר יש בנפוח כדי להשלימו, וממילא ידעינן דאינו מוסיף להחזיר לו יותר ממדתו מחמת הנפוח, שהרי הנפוח הוא כנגד החסרון דווקא, ובלשון זה של מדה מרובה כלול כל המדות שמעשר ולמעלה, שמשם ואילך מדה מרובה היא.<br><b>נמצא</b> לפי זה שזה הדין הנאמר בעשר שהוא תחילת שיעור המדה מרובה, נאמר בכל אשר יקרא בשם זה של מדה מרובה, והם כל המדות שמעשר ולמעלה, ואם לא היה זו דעת ר\"י לא היה סותם דבורו בלשון זה של מדה מרובה, אלא היה אומר בפירוש עשר כורים, דעל ידי זה היינו אומרים דדין זה לא נאמר אלא בהיותם עשר, אבל בהיותם יותר דין אחר יש והוא שהיה צריך הנפקד להוסיף על המדות כל הנפוח היתר על החסרון, ומדלא אמר הכי ש\"מ כמ\"ש. ואפשר שלזה כיון הר\"ב בפירושו מדה מרובה מעשרה ולמעלה, דפירוש דבריו הוא כמ\"ש התי\"ט שהמדה מרובה מתחלת מעשרה כמבואר בש\"ס <small>(דף מ.)</small> וכמה מדה מרובה עשרה כורים. והדין שיש לה בעשר כורים יש לה אף בהיותם למעלה מעשרה כמו שכתבתי, דא\"א לפרש דמעשרה ולמעלה דווקא דהיינו כשהם יותר מעשרה אז הם מדה מרובה, דמשמע ולא פחות מעשרה ולמעלה ואפילו עשרה ממש, שהרי לא כן אמרו בש\"ס כמ\"ש התי\"ט, אלא שבמנין עשרה נקראת מדה מרובה, וא\"כ אפוא א\"א שתהיה זו כוונת הר\"ב באמרו ולמעלה אלא להוכיח מה שכתבתי כנלע\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א אינו חייב וכו'</b>. כתב הר\"ב ז\"ל, והאי על כל דבר פשע דרשי ביה ב\"ה אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מניין שהוא חייב וכו'. פי' אם שלחו בו יד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב</b>. ה\"ג הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף דה\"ג בירושלמי בפירוש, ואמרינן התם <small>(ה\"א יג:)</small> עלה, זהו כללו של דבר כל הירוד (פי' שפל) מחבירו, קונה את חבירו. אמר ר' חייה בר אשי מאן תניתא ר' שמעון ב\"ר, אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף. אמר ליה לינא חזור בי, דעד דהוה חילך עליך אתניתי הכסף קונה את הזהב, ע\"כ. וליכא למימר דש\"ס דידן פליג על זה, ושלעולם גרסינן במתניתין הזהב קונה את הכסף, שהרי דבריה סתומין דה\"ג בה <small>(דף מד.)</small> מתני ליה ר' לר' שמעון בריה הזהב קונה את הכסף, אמר ליה ר' שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף (בתמיה), בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא, בזקנותיה סבר כספא דחריף וכו', כפירוש הר\"ב, דהכי הוי מסקנא דש\"ס כזקנותיה. הרי דאין להוכיח משם היכי גרסינן במשנה דידן אי כילדותיה או כזקנותיה, אבל מדאמרינן בירושלמי מאן תניתה וכו' שמעינן מינה דה\"ג במשנה, ואע\"ג דבסוף ימיו חזר בו רבי ושתפסו בבבלי ההיא חזרה להלכתא, מ\"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה דר\"ש ב\"ר היא, דהכי ס\"ל כפי מה שלמד לו אביו בילדותו, והוה ליה כשאר המשניות דיחיד ורבים חולקים עליה דאין הלכה כמותו, דבכה\"ג משנה זו אתיא דלא כר' ולאו סתימאה היא אלא יחידאה והלכה כר' מחבירו <small>(ב\"ב קכד:)</small> וכ\"ש מבנו.\n<br><b>מכל</b> זה יצא לנו דהשונה במשנה הזהב קונה את הכסף משתבש, דהא רש\"בר היא והוא איפכא ס\"ל כמפורש בירושלמי הנ\"ל, ואע\"ג דמצינו אח\"כ בבבלי <small>(דף מה:)</small> דמקשה מהאי מתניתין, וקאמר תנן הזהב קונה את הכסף וכו', אין זה קושיא, דמדאסיקו דהכי ס\"ל לר' בזקנותו, עשו המסקנא ההיא עיקר כאילו היא מפורשת במתניתין, דסוף סוף ר' שחיבר מתניתין קאמר לה, ודחה מה שחיבר במשנה להפך. ומלשון המשנה עצמה יש להוכיח דרישא דידה אתיא כרשב\"ר, ודגרסינן ברישא דידה הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף. מדלא עירבה בהדי סיפא דהנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת, משום דבענין זה אין לו מקום לערב שני הבבות אלו כאחד, משום דהכסף הנזכר בשניהם אין פעולתו שוה בשניהם, דברישא קונה ואינו נקנה, ובסיפא הוא להפך דנקנה ואינו קונה, אבל אי אמרת דגרסינן במשנה הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב, נמצא דאף ברישא הכסף נקנה ואינו קונה, וא\"כ הוא לערבינהו ולתנינהו (הזהב) הזהב והנחושת קונים את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ואת הנחושת, שהרי הטעם שוה לתרויהו להיותם חשובים פירא לגבי כסף משום דהכסף חריף מהם, אלא ודאי מדלא ערבינהו ש\"מ דכשסדר רבי המשנה על פי גירסת ילדותו סידרה, ואע\"ג דאח\"כ חזר בו לא רצה ליגע בה יד מכיון שכבר הורגלה בפי התלמידים, כמאמרם ז\"ל בכמה מקומות <small>(יבמות ל. ועוד)</small> ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.<br><b>וטעמא</b> דהאי מלתא נלע\"ד, דהוא משום דקי\"לן דנפקא מינה טובא לגירסא דינקותא, כמבואר בש\"ס <small>(עי' שבת כא:)</small> דאינה באה לידי שכחה <small>(רש\"י שם ד\"ה גירסא)</small>, ולכן חשש רבי שאם ימחוק המשנה ראשונה ויגרוס בה גירסא אחרת, וירגיל התלמידים לגרוס המשנה ולהרגילה בפיהם כפי גירסא השניה האמיתית, שמ\"מ לא ישכחו הגירסא ראשונה להיותה גירסא דינקותא, ובאורך הזמן אחר ששני הגרסאות הם מורגלות בפיהם ישכחו ולא ידעו איזה מהם היתה ראשונה דלא כהלכתא ואיזו היא האחרונה כהלכתא ויבאו לטעות, ולכן אמר מוטב שיגרסו המשנה כפי מה שכבר הורגלו אף כי אין הדין כן, וידעו מבחוץ שאין הלכתא כאותה משנה, דבכה\"ג לא אתו לידי תקלה דאין שגור בפיהם כי אם לשון אחד, וכאשר ידעו שאין הלכה כאותו לשון כבר ידעו אמתות הענין וא\"א להם לבא לעולם לידי ספק, על כי לא הורגל בפיהם כי אם לשון אחד, וכשירצו לידע הדין אמת יחזרו המשנה השגורה בפיהם בעל פה ויעשו הפך השגור בפיהם, בזכרם דאין הלכה כאותו לשון.<br><b>וה\"נ</b> חשש ר' לחששא זו שאמרנו והניח המשנה ראשונה במקומה ולא שינה בלשונה כלום, שאם היה משנה הרישא ודאי שהיה משנה גם לשון הסיפא והיה מערבה בהדי רישא, מהטעם שכתבתי לעיל דפעולת הכסף לפי משנה אחרונה שוה בשניהם. ועוד מהטעם עצמו שכתבנו של חשש השכחה היה לו לעשות כן, כי בשנותו לבד לישנא דרישא ולגרוס במקום הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף, הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. קרוב הדבר מאד שישכחו התלמידים באחרית הימים איזה מהם קדם, בהיות שני הגרסאות שגורות בפיהם הגירסא דינקותא דלא זזה ממקומה והשניה אשר הורגלו בה בזקנותם והיא האמיתית, כי השינוי הוא שינוי קל וקל לשכח אמיתותו, משא\"כ אם היה משנה הלשון ביותר במה שיכלול הסיפא עם הרישא כי היה צריך לכך כמ\"ש לעיל, שבהיותו השינוי גדול לא היו באים לידי שכחה כל כך מהר, וכ\"ש דהוה להו סימן בגויה דע\"י שנוי זה נתגדלה הבבא ראשונה ממה שהיתה בראשונה, וזה סימן שהבבא גדולה זו אחר שנתגדל רבי והזקין אמרה, משא\"כ אם לא היה משנה אלא בבא ראשונה לבד בהחליף קונה לאינו קונה ואינו קונה לקונה, דאין בה לא תוספת ולא מגרעת כי אם חילוף התיבות ממקום למקום, דהדבר קל מאד לבא לידי שכחה. ולכן הנכון הוא מה שהוכחתי על פי הירושלמי וגירסת המשנה שבו דהכסף קונה את הזהב וכו' גרסינן, דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה מהטעם שכתבתי בדרך פשט.<br><b>ועל</b> דרך רמז וראיה מן התורה יש להעמיד ענין זה דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה, דבענין חרבן הבית מצינו שאמר הקב\"ה בתחילה ועל [כל] איש אשר עליו התיו אל תגשו. וזה מפורש בקרא <small>(יחזקאל ט, ו)</small> ואח\"כ כשחזר בו מחמת קטרוג מדת הדין צוה שאדרבא מהם יתחילו, וזה הצווי לא פירשו בכתוב אלא רמזו ברמז באמרו וממקדשי תחלו <small>(שם. עי' שבת נה.)</small>, שלפי פשוטו נראה שמה שאמר מתחילה ועל [כל] איש אשר עליו התיו אל תגשו כך היה לו להיות דלא מצינו חזרה בו, כי פשוטו של מקרא וממקדשי תחלו אבית המקדש קאי, אלא שרז\"ל <small>(שם)</small> הדורשים אף כתרי אותיות מצאו בו זה הרמז של מקודשי והם הצדיקים, ולא שתק הכתוב מאמרו הצווי הראשון שהוא וכל איש אשר עליו התיו אל תגשו בפירוש, אע\"ג דלא הוה כן, והרי זו כמו משנה ראשונה לא זזה ממקומה, וברמז לבד רמז אח\"כ שלא היה כן ולא בפירוש. וכה\"ג לא שנה ר' הפך המשנה ראשונה בפירוש, במה שידחה גירסתו הראשונה וילמד לתלמידיו שיגרסו בתוך המשנה גירסא אחרת ושישגרו אותה הגירסא אחרת בפיהם וישלחו הראשונה, אלא רמז להם אמיתות הענין חוץ מן המשנה ראשונה, והניח לשון המשנה ראשונה במקומה.<br><b>ועל</b> דרך דרש י\"ל, דהגיד לנו בדרך זה שלא יבוש אדם לחזור בו במה שראה שלא כיוון לדין אמת בפירוש, כדי שילמדו ממנו בני אדם שלא לעמוד על דבריהם, וכדשנינו בעדיות <small>(פ\"א מ\"ד)</small>, ולא יבקש עילות להסתיר ולהעלים טעותו הראשון מעיני בני אדם שלא ידעו בו כלל, אלא יודה ולא יבוש, ויזכה את הרבים בהודאה זו כי ממנו יראו וכן יעשו אף הם, ולכן אף כשיגלה בפירוש בתוך המשנה המשנה האחרונה, כדתנן בנזיר <small>(עיי\"ש פ\"ו מ\"א)</small> ובמקומות אחרות אבל משנה אחרונה וכו', או שכתב משנה אחרונה סתמית במקום אחר מהמשנה כגון במסכת חולין ובמקומות אחרות, לא מנע עצמו מלשנות אף המשנה ראשונה, כדי שידעו הכל שאותה משנה נאמרה מפיו או מפי אחרים וחזרו בהם:",
+                "<b>והרוצה ליכנס בפתח הרביעי של הפרדס הזה המקיף המשנה הזאת, כמדומה לי שיבא לידו מפתח הפתח הנסתר הנחבא אל הכלים הנשברים, כאשר ידע כי המשנה ראשונה אם הבנים העליונים, כאשר ילדה המשנה אחרונה רחל המבכה על בניה, ואתרע חזקתה של האמה עליונה כדין המשנה ראשונה שאתרע חזקתה מחמת דין המשנה אחרונה הסותרתה, לא זזה ממקומה העליון להתגלגל מעולם לעולם כמו המשנה אחרונה, אלא אף כי נחלשה נשאר בה כח לע��וד בהיכל המלך כידוע לי\"ח</b>. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת מיתת המלכים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שפרע וכו' הוא עתיד להפרע וכו'</b>. התי\"ט הרגיש אמאי לא תנן מי שנפרע, ותירץ מה שתירץ. אבל עדיין לא נתקררה דעתי בתירוצו, שא\"כ הוא אף בסוף הל\"ל הוא עתיד ליפרע, דומיא דרישא דמי שפרע דלפי דרכו עולה שפיר. ועוד שדרכו אשר דרך לא נתישבה על לבי כי לא מצאתי לה סמוכות. ולכן נלע\"ד לישב על פי מה שפירש הרב בעל עשרה מאמרות <small>(מאמר חקור דין חלק א' פ\"ט)</small> במאריך אפיה וגבי דיליה <small>(עי' בר\"ר פס\"ז ד)</small>, דפירושו הוא שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו עם הרשעים ואינו מטרדם מן העולם מיד אחרי חטאם, כדי לגבות הנשמה שהיא שלו שתחזור בתשובה, שכשהנפש החוטאת היא תמות בחטאה אוי לה ולמזלה, נמצא שכשהרשע חוזר בתשובה הוא פורע להקב\"ה, ונקרא הק\"בה לגבי זה נפרע, שהרי הוא גובה נשמתו כמלוה הגובה חובו הנפרע לו מהלוה, אבל כשאינו כן אלא שהרשע הוצרך להתיסר ביסורים מאת ה' על כי לא חזר בו, אז הק\"בה הוי לגבי זה פורע, כי הוצרך לשלוח בו חציו לפרוע לו גמול ידיו הרעים, ואינו נפרע אז שאין נשמתו חוזרת לו להיותה מלוכלכת, כי אחרי צאתה מן הגוף להיותה מסוכסכת בין הקליפות היא צריכה להיות נסרקת במסרק של ברזל ויסורין קשים וגלגולים מרים קודם שתתקן ותחזור למקום אשר חוצבה, וכבר ידענו שכל אלו היסורים הבאים על הרשעים הם ממש הכינו אותם בחטאם אשר חטאו מדה כנגד מדה.\n<br><b>נמצא</b> שכשבאים עליהם הם נפרעים בשלהם ממש כי ברשתם אשר טמנו הם נלכדים, וכבר ידענו דאין נכון לאדם שיפתח פיו לשטן <small>(ברכות יט. ועוד)</small> אלא לעולם יטה פיו לכף זכות, כי ברית כרותה לשפתים <small>(סנהדרין קב.)</small>, וידענו כמו כן שדור המבול ודומיו לא חזרו בתשובה כי הוצרך מדת הדין לדונם בדינים קשים קצתם במים קצתם באש וקצתם ביסורים אחרים, ולכן שייך לומר בהם מי שפרע שלא גבה הקב\"ה נשמתו מהם ע\"י תשובה, אלא פרע להם גמולם הרע ע\"י יסורים קשים ומיתות משונות, וזה הפרעון אשר פרע להם היה מרכושם רע אשר רכשו בעוונם והוו היסורים ההם, ולכן אתי שפיר לומר מאנשי, שמשלהם ממש פרע להם, ולהיות כי אפשר שזה האיש אשר חטא במה שלא עמד בדבורו יעשה תשובה, ולפי זה נמצא שהקב\"ה אינו צריך ליפרע לו, אלא אדרבא הוא גבי דיליה ונפרע ממנו, לכן אין אנו פותחים פינו לרעה באמור ליפרע, שבזה אנו מבשרים אותו שיצטרך להתיסר כי לא יעשה תשובה, אלא אנו אומרים להפרע המורה שיעשה תשובה, וממילא יודע שאם לא יעשה יחול עליו יסורי דור המבול ודומיו:",
+                "<b>מאנשי דור המבול ומדור הפלגה</b>. ומאנשי סדום ועמורה ומן המצרים ששטפו בים, כן העתיק הרב, והכי איתא בש\"ס <small>(דף מח.)</small>. וצ\"ל דתני ושייר העונשים שלא היו לכל העולם:\n",
+                "<b>דור המבול</b>. הא דלא הזכירו עונש דור אנוש דקדם לדור המבול, שעלה אוקינוס והציף שליש העולם כדאיתא במדרש <small>(עי' בר\"ר פ\"ה, ו. פכ\"ג, ז. ילקוט יתרו רפו)</small>. י\"ל משום דאינו מפורש בתורה כמו ארבעה אלו, אבל טעם ודמיון החוזר מדבורו לאלו החטאים לא יכלתי למצוא, כי אם למצרים כי ענשם ה' על מה שחזר פרעה מדבורו כמה פעמים אחר שהבטיח למשה להוציא את ישראל, ולפי זה אפשר לישב גם כן דנקט דור המבול וכו', כי אותם של הדורות ההמה הם היו אותם שנצרפו בגלות מצרים כדאיתא בכתבי האר\"י זלה\"ה <small>(שעה\"כ פסח דרוש א')</small>. ועיין בספרי חושב מחשבות חלק קולות מים מאמר קול כתבי הקדש רמז קי\"ח ותראה פירוש נפלא על זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האונאה ארבעה כסף מכ\"ד כסף לסלע שתות למקח</b>. הא דהאריך להזכיר ההונאה במטבע, ולא קתני סתם ההונאה שתות למקח. י\"ל דקמ\"לן דשיעור הונאת חסרון המטבע הוא כשיעור הונאת המקח דהוא שתות, דהכי הלכתא כמ\"ש הר\"ב במשנה ה':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה אומר וכו'</b>. אלוקח קאי, ושייר המוכר כמ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף נא.)</small> משום דלא שכיח שיתאנה, משום דקים ליה בזבינתיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה איסרין איסר לדינר</b>. נראה דקמ\"לן באמרו איסר לדינר, דאף בדינר שהוא מטבע קטן לא קפדינן אחסרונו כשהוא לערך זה של סלע, ולא אמרינן כיון שהמטבע היא קטנה אפילו חסרון מועט עושה רושם גדול בה והוי הונאה, וכה\"ג יש לפרש בר\"י ור\"ש:\n",
+                "<b>שני פונדיונות לדינר</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(שם: ד\"ה שני פונדיונים)</small> ז\"ל והא דלא אמר מעה לדינר, משום דר' יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונות, עכ\"ל. ותמהני אמאי לא אמר ארבע מעות מעה לדינר, ולא יחוש לר' יהודה כמו שלא יחוש ר\"י לדר\"מ, דלא אמר שמנה איסרין שני איסרין לדינר אלא קאמר ארבע פונדיונות פונדיון לדינר. ואין בידי לומר אלא דאפשר דבאתריהו דר\"י ור\"ש שכיחי פונדיונות הרבה, משום הכי תרויהו הזכירו פונדיונות שהם המטבעות הרגילות במקומותיהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש</b>. הקדים דין זה למוצא וגוזל דהם עיקר מכלתין, משום דלשון הקדש ומתקדשת שוה, ואל תתמה על מתקדשת עצמו, כי קודם לסדר זה, ולא הקדימה אף להודאה, משום דמהודאה סליק ולכן רצה לפתוח בה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והבכורים</b>. שנויים הם בתורה אחר התרומה והחלה, משום הכי נשנו אחריהם הכא שלא כסדר מצותם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה ומרגלית</b>. הפסיק בבהמה בין ס\"ת למרגלית, אע\"ג דכתיב <small>(משלי ג, טו)</small> יקרה היא מפנינים. לגלות דטעמא דמרגלית אינו כטעם ס\"ת אלא כטעם הבהמה, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחמש</b>. וכן העתיקו המפרשים והפוסקים, ומלשון המשנה נראה דדוקא הוא, דעד חמש התיר ולא יותר, ומ\"מ אין לי טעמא דמסתבר למנין זה על דרך פשוטו, ואין בידי לומר אלא דדבר סתר רמז לנו התנא במתק לשונו, והוא ענין השפע היורד מלמעלה למטה על ידי מי הוא נגיד ונפיק ובמה מתפשט, והוא כי הג\"ר בסוד הדעת משפיעים ה\"ח שהם תבואות הגורן וה\"ג תבואות היקב לג' אבות וב' נביאי קשוט בין כלם ה', והתגר אשר הוא כרוכל יוסף בן רחל, לוקח אותם ונותנם לתוך מגורה אחת, הלא היא רחל אמו סוד המלכות, כוס מלא ברכת ה' כפיטם אחד מלא ממשקה ישראל נקי מכל סיג ושמר, ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סלע בחמשה דינרים סאתים חטים בשלש</b>. דבר התנא בהוה, דדרך בני אדם להרבות ממונם בפירות יותר מהמעות, כי מורים היתר לעצמם באמור דהפירות אפשר שיבאו בזול. כ\"ש שדרך בני אדם ללות חטים לזרע שבאותו זמן על הרוב הם ביוקר, להחזירם לגורן שכמעט כל השנים הם בזול בזמן הגורן יותר מבזמן הזרע, ונמצא שלא הרבה בממונו כלום, בהיות אפשר שיהיו השלש בזמן ההחזרה שוים כשתים בזמן ההלואה, משא\"כ במעות דאין דרכם להוזיל או להתיקר אלא עומדים שנים הרבה בשער אחד, ולכן אין דרך המלוה אותם בריבית להרבות עליהם כל כך, על כי יודע בעצמו שכל הריבית צריך הלוה להפסידו מממונו, שהרי אין אותם מעות מתיקרים או זלים בידו כי על עמדם הם עומדים ושוים הם בעת החזרה כעת ההלואה, ובהוסיף עליהם מפסיד הלוה הכל מממונו, ועיין לקמן ד\"ה איזהו תרבית:\n",
+                "<b>מפני שהוא נושך</b>. נקרא נשך, כך צ\"ל למאן דלא גריס אסור <small>(עי' תוי\"ט)</small>, אבל בתרבית דבר פשוט הוא למה נקרא כך, ולא צריך לכלול בענין טעם לשמו:\n",
+                "<b>איזהו תרבית</b>. פי' הר\"ב, דרבנן. ולהיות דקרו לרבית דרבנן תרבית ולא נשך, יצא לנו טעם הגון אמאי נקט קרא בלישנא דנשך הכסף, ורבית בלישנא דאוכל, דאע\"ג דתרויהו אתרויהו קאי מ\"מ לשון המקרא עצמו המורה לכאורה דאינו כן לא לחנם נכתב, וכפי מה שכתבתי לעיל דבני אדם מורים היתר לעצמם להרבות על האוכל יותר מעל הכסף מהטעם שכתבתי אתי שפיר, דרבית האוכל לכאורה נראה כאילו הוא רבית דרבנן הנקרא בשם תרבית, משא\"כ הכסף, והלשון עצמו מוכיח, דנשך שר\"ל נושך כתב בכסף, להיות דבכסף הוי ממש כנושך כמוצץ את דמו ע\"י נשיכתו ולוקח ממנ[ו](י) מה דלא יהיב ליה, שסלע נתן לו וסלע היה שוה ולוקח ממנו סלע ודינר, נמצא שלוקח ממנו הדינר שלא נתן לו, משא\"כ ברבוי הפירות דמרבה פירותיו במה שנתן לו סאתים ולוקח ממנו שלשה, אבל אפשר שיבא לו זה הרבוי בלי שינשוך אותו כלל, בהיות השלשה שוים עתה בזמן ההחזרה כשנים בזמן ההלואה, דנמצא לפי זה לכאורה שאינו לוקח ממנו כי אם מה שנתן לו, דשוה סלע דרך משל נתן לו דכך היו שוים הסאתים ושוה סלע לוקח ממנו כי כך הם שוים עתה השלשה, ואעפ\"כ התורה אסרתו כאלו היה נושך אותו, להיות הדבר אפשרי ולא ודאי.\n<br><b>ומלשון</b> המשנה יש לנו הכרח שיהיה תיבת נשך מורה חומר האיסור יותר מתיבת רבית, מדחש התנא לאשמועינן דשייך לומר נשך אף אפירות אע\"ג דנראה לכאורה דקרא לא קרא בשם נשך אלא לרבוי הכסף, באמרו איזהו נשך המלוה סלע וכו' סאתים וכו', ולא חש לאשמועינן דתרבית קאי אף הכסף משום דבזה לא נפקא לן מידי, והא דאמרינן דרבית דקרא קאי אף עליו משום דא\"א לנשך בלא תרבית, כדאיתא בש\"ס <small>(דף ס:)</small> והביאו התי\"ט ומי איכא נשך בלא תרבית, וכל כוונת התנא הוא לאשמועינן חומר העון, וחמרתו הוא להיותו נושך את חבירו, שאם לא היה נושך את חבירו לא היה מקפיד התורה שירבה ממונו, ולא אסרה תורה כי אם הרבוי הבא ע\"י נשיכה כגון בכסף, או שיש לחוש לנשיכה כגון רבוי הפירות דסאתים בשלש, ומשום הכי טרח התנא לאשמועינן דרבוי בפירות כלולים נמי בכלל נשך הכתוב בתורה, ולא טרח לאשמועינן דרבוי הכסף כלול בכלל תרבית הכתוב כמו כן בתורה אע\"ג דבלישנא דקרא יש להטעות בשניהם, וכ\"ש שיש להטעות יותר בלישנא דקרא דלא יהיה תרבית קאי אכסף, ממה שיש לטעות שלא יהיה נשך קאי אאוכל, שהרי מקרא אחר כתוב בתורה <small>(דברים כג, כ)</small> לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל. הרי שבפירוש הכניסה התורה במקום אחר רבוי האוכל תחת לשון הנשך, ולא מצינו במקום אחר שיכניס רבוי הכסף תחת לשון תרבית כי אם גלוי זה הרמוז במקרא דאת כספך לא תתן וכו' <small>(ויקרא כה, לז)</small> כמו שמבואר בש\"ס, וא\"כ אפוא היה לו לתנא לטרוח לאשמועינן זה יותר מזה, והוא לא עשה כן ואין זה אלא מהטעם שכתבתי, דנשך מורה חומר העון יותר מרבית ושלכן קרו לרבית דרבנן בשם תרבית ולא בשם נשך, ושמטעם זה טועים בני אדם להרבות ממונם יותר בפירות מבכסף, ושמהאי טעמא נקט התנא סלע בחמשה דנרים וסאתים בשלש כמ\"ש בריש פרקין:",
+                "<b>בשלשים דנרים</b>. דינר זהב הוא כ\"ה דנרים, ולכן נוח בעיני התנא להשתמש במנין שלשים, ולא בפחות מזה כדי שלא להאריך. ועוד שהם כנגד שלשים סאים שבכור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באלף זוז</b>. הם עשרה מנה, ובחצר נקט עשרה סלעים, כי מן הסתם אין סכום מעות של שכירות חצר מגיעים לשכירות מעות של מכירת שדה, ומ\"מ לא רצה התנא לצאת ממנין עשרה ושנים עשר הרמוזים ברישא, ועל שלא אמר עשרה מנה, כמו שאמר שנים עשר מנה או איפכא, כתבתי טעמו בפ\"ג משנה ה':\n",
+                "<b>ואם לגורן</b>. אורחא דמלתא נקט, שבזמן שאוסף את תבואתו מוצא מעות על ידה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועד שלש שנים</b>. אע\"ג דלא אפשר בלתי סכום מנין, יש ליתן טעם למנין זה דנקט, שהוא כנגד שני החזקה שהם שלשה. ועוד אפשר דכן היה ביתוס בן זונין עושה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רשב\"ג</b>. הר\"ב כתב דאין הלכה כרשב\"ג קודם ומפריז על שדהו. ש\"מ דמפריז על שדהו אתיא ככ\"ע, ומשום הכי הלכה כן, וזה יצא לו מדגרסינן בבבלי <small>(דף סט:)</small> תניא מפריז על שדהו כיצד וכו', אבל בירושלמי <small>(ה\"ד כב.)</small> גרסינן תני רשב\"ג אומר מפריז וכו'. ומ\"מ צ\"ל דבהא הלכה כמותו, משום דר\"י ור\"ל פליגי בטעמא דידיה, כדאיתא בירושלמי <small>(שם)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא תלוה אשה ככר וכו'</b>. דרך הפת להיות ברשות האשה, משום הכי נקט אשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר וכו' ר' שמעון אומר וכו'</b>. אע\"ג דאין חולק בזה קתני רש\"א, שכל אחד הוא ענין בפני עצמו שאין לו שייכות כלל עם הקודם לו, דלא דבר הת\"ק בריבית מוקדמת או מאוחרת כלל, וכן ר\"ג לא דבר ברבית דברים כלל:\n",
+                "<b>יש רבית מוקדמת וכו'</b>. הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא ואסמכתא מן הכתוב, דכתיב <small>(דברים כג, כ)</small> לא תשיך וגו' אשר ישך. דכתוב לשון [נשך] בתחילה ובסוף בין דכסף בין דאוכל בין דכל דבר, הרי דיש רבית מוקדמת ומאוחרת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין</b>. מדלא קתני סתם שמהלך שניהם שוה והזכיר סכום המילין, נראה דקמ\"לן דבמהלך עשר מילין אפשר שתמות מחמת שינוי האויר וחייב, פחות מזה אין המיתה באה לה מחמת האויר ונסתפחה שדהו של משכיר ופטור. ומפני ששיעור מהלך זה שאפשר לו לגרום המיתה הוא שוה בהר ובבקעה, קתני בשניהם עשר מילין, אע\"ג דאפילו בהיות הדרך שהלך בה קצרה מהדרך שהתנה להלוך חייב כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות <small>(עח. ד\"ה אפילו)</small>, דאי לא תימא הכי הוה ליה לשנות כשהלך בדרך קצרה בפירוש לרבותא:\n",
+                "<b>מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג כו:)</small> אמר ר' יוחנן כשאמר לו חמור סתם, אבל אם אמר לו חמור זה יכיל מימר ליה לדין בעית אייתי ליה קומין, ע\"כ. הרי מפורש כפי' הרא\"ש <small>(כאן סי' י')</small> שכתב התי\"ט בד\"ה חייב כתב הרב למכור וכו', דלא כנראה מפי' רש\"י <small>(עח. ד\"ה חייב)</small> והר\"ב. אבל בבבלי משמע דמתניתין בחמור זה איירי כפי מה שפי' רש\"י <small>(עט. ד\"ה יקח וד\"ה ואם יש)</small> בפלוגתא דרב ושמואל אי מבעי למכלי קרנא או לא, ולכן יפה פי' רש\"י והר\"ב לפסק הלכה כשמואל דהלכתא כותיה בדיני לגבי רב, דאפילו כי מכליא קרנא במה שיוציא דמי הנבלה לשכור לו חמור אחר מבעי ליה להעמיד לו חמור אחר, ואם אינו רוצה לכלות קרנו והוא בביתו שבקל ימצא חמור אחר כמ\"ש רש\"י בש\"ס <small>(עי\"ש ד\"ה לא מכלינן)</small>, יוסיף על דמי הנבלה מה שצריך, דמסתמא אין בדמי נבלה שיעור לקנות בהם חמור אחר אם לא יוסיף עליהם, ויעמיד לו חמו�� אחר. ואם אינו רוצה להוסיף יכלה הקרן וישכור מדמי הנבלה חמור אחר, דעל הרוב אית בדמי נבלה כדי לשכור כמ\"ש התוס' <small>(שם ד\"ה ואם יש)</small>, ואי לית בדמי נבלה אפילו כדי לשכור, אז אין לו עליו אלא תרעומת שנתן לו חמור כחוש כדאיתא בש\"ס <small>(עט. וברש\"י ד\"ה אלא תרעומת)</small> אבל אינו חייב להוסיף משלו על דמי הנבלה כדי לשכור לו חמור אחר שהרי חמור זה שעבד לו ולא אחר, ואם הוא בביתו עדיין יחזו' לו שכרו, ואם הלך חצי הדרך יחזיר לו שכרו של חצי הדרך שלא הלך בה כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small> וזו היא כוונת רש\"י והר\"ב ודאי. ונפקא מינה מלישנא דא דרש\"י והר\"ב תרתי, חדא דאי בעי להוסיף ולקנות חמור אחר אין השוכר יכול לעכב עליו באמור שימהר יחישה מעשהו במה שישכור חמור אחר מדמי הנבלה ולא יאבד זמנו לבקש חמור אחר לקנות, דמצי מימר ליה איני רוצה לכלות הקרן כל היכא דאפשר. וכי אית בדמיה כדי לשכור ותו לא ונתיקר שכירות החמורים יותר ממה שהיה אינו יכול לדחותו במה שיחזיר לו שכרו המועט, אלא מבעי ליה להשכיר לו חמור עד כנגד כל דמי הנבלה, אע\"ג דהוא לא קבל בשכרו כל כך מעות, דהא חמור זה שעבד לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפרה וכו'</b>. הפסיק בשכירות פרה בין שכירות דחמור דמשנה ג' וה', אגב הר ובקעה הנזכרים בסוף משנה ג':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את החמור וכו'</b>. הנה פי' משנה זו לפי מה שנראה לע\"ד מן הש\"ס <small>(דף פ.)</small> הוא, השוכר את החמור להביא עליה כמה לטרין של חטין, והביא עליה שעורין כאותו משקל שקצב חייב, על כי השעורין קלין מהחיטין ובהגיעם למשקל החיטים אשר קצב הרי נפחם יתר מנפח החיטין, ואם יש באותו נפח היתר שיעור שלשה קבין נמצא שהוסיף על משאו אשר קצב שיעור הראוי להתחייב בו וחייב, וזה הוא אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דס\"ל דלעולם אינו חייב עד שיהיה כל התוספת יתר מהכובד השוה ואעפ\"י שאין בתוספת זה תוספת על כובד הקצוב אלא על נפח הקצוב חייב. אבל לאביי כשהוסיף על הנפח שיעור התוספת, אעפ\"י שעם תוספת הנפח עדיין לא הגיע לכובד אשר התנה כי כובדו פחות ממנו, הרי הוא חייב מפני שנפחו יתר. וכן הוא פירושא דתבואה והביא עליה תבן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולגבי תבן נקט התנא תבואה סתם על כי כל מין תבואה כבד מן התבן.\n<br><b>ורבותא</b> אשמועינן תנא לרבא דאפילו תבן דקלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, אינו חייב כי שינה מתנאו עד שתגיע לכובד התבואה שיהיה כל הנפח תוספת, אע\"ג דמחמת קלות התבן מתרבה נפחו הרבה טרם יגיע לכובד התבואה. ולאביי יש נמי רבותא דאע\"ג דהתבן קלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, מתחייב בתוספת נפח של שלשה קבין על נפח הראוי למשקל התבואה אשר קצב אעפ\"י שמשקלו לגבי תבואה כלא חשיב, משא\"כ שעורים לגבי חטים דסוף סוף בהגיע השעורים לנפח הראוי למשקל החטים אשר קצב אין כבדם קל מנפח החיטים כל כך, ולפי הנראה מהש\"ס אין משקלו קל מהחיטים אלא אחד מששה עשר בו כי ששה עשר סאה של שעורים משקלם כחמשה עשר של חיטים.<br><b>והדר</b> מפרש מתניתין טע' מלתא, והוא מפני שהנפח קשה למשאוי אליבא דרבא, ולכן אע\"פי שאין תוספת בכובד אלא בנפח שהכובד שוה והנפח הוא יתר הרי הוא חייב. ולאביי הנפח קשה כמשאוי ממש, וכשהתנה עמו בכובד הרי הוא כאלו התנה עמו כמו כן בנפח הראוי לאותו כובד של אותו המין שהתנה עמו, ולכן כאשר נתן על החמור נפח הראוי לכל הכובד של אותו המין שהתנה, אע\"פי שהוא קל ממנו חשבינן ליה כאילו הוא כבד כמוהו להיות נפחו שוה, ולכן כאשר יוסיף עליו שיעור התוספת מיד הוא חייב, ואף אם לא יהיה שיעור זה התוספת נמי כי אם בנפח ולא בכובד, כי הנפח הרי הוא כמו הכובד.<br><b>והדר</b> אשמועינן מתניתין הדין כשהתנה עמו במדה ולא במשקל, וזהו אמרה להביא לתך חיטים והביא לתך שעורים פטור, ולא אמרינן הואיל ושינה אפילו להקל חייב, וצ\"ל דיש לחלק בין התנה במשקל להתנה במדה, דאי לא תימא הכי קשה דמרישא שמעינן לה דדוקא מחמת התוספת חייב כדקתני טעמא מפני שהנפח קשה ולא מחמת השינוי, ומה שאפשר לחלק הוא דכי התנה במשקל אף כי שינה הואיל ושינה להקל פטור, משום דהמשכיר מתחילה אמשקל הקפיד ולא אמין ובכלל מאתים מנה והוה ליה כאילו לא שינה. אבל כי התנה במדה ליכא למימר דלא הקפיד אמין, שהרי ודאי כי אמר לו השוכר כל כך מדות של מין זה אני רוצה להביא עליו, מיד חשב המשכיר בדעתו אם יש כח בחמורו לקבל כל כך מדות של אותו המין הכבד ועליו התנה, ולא חשב בדעתו על מין אחר, ולכן איכא למטעי ולומר דכי שינה ממין למין בענין זה דחייב.<br><b>והדר</b> אמר דאם הוסיף על משאו מהמדה שהתנה עמו חייב, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואע\"ג דאף זה מרישא שמעינן ליה, י\"ל דאגב תניה. ועוד דהכא מגלה יותר הדין מרישא, דאמר ואם הוסיף וכו', משא\"כ ברישא דלא ידעינן דבתוספת איירי אלא מלישנא דהנפח וכו'.<br><b>והדר</b> אמר וכמה יוסיף וכו', לאביי או אם הוסיף קאי דהיינו בשינה, ולרבא מלתא בפני עצמה היא ואא[י]ניש דעלמא דלא שינה קאי, והכי קאמר וכמה הוא שיעור התוספת בכל ענין סומכוס אומר וכו', הכי איתא בש\"ס, ואי בעית אימא דרישא איירי בלא פירט לא מדה ולא משקל כלל אלא המין, ומאחר ששינה במין אנו מחשבין כמה חיטין היה יכול חמור זה להביא וכמה נפחם לידע כמה הוסיף ע\"י הבאת השעורים, וכן בתבואה ותבן, ובזה אתי שפיר דסיפא אצטריכא שהרי פירט יותר בתנאו ממה שפירט ברישא ואפילו הכי אם שינה להקל פטור, וזה הוא דקמ\"לן דלא שמעינן ליה מרישא:",
+                "<b>שהנפח קשה למשאוי</b>. לרבא אבל גריע קצת ממנו, ולאביי לא גריע כלל אלא הרי הוא כמשאוי ממש, ולתרויהו לא עדיף ממשאוי, ועל זה הקשה התי\"ט דבעומר השכחה מצינו דהנפח קשה יותר ממשאוי, והניחה בצ\"ע. ולע\"ד אין זו קושיא, דהתם בעינן שיהיה אדם אחד מגביה העומר לבדו, ולכן הנפח קשה לו הרבה יותר ממשאוי, והראיה דגמירי דהאי טונא דמדלי איניש על כתפיה אינו אלא תלתא ממשאוי שמסייעין אותו להרים <small>(סוטה לד. הו\"ד רש\"י במדבר יג, כג)</small> אבל הכא דהמשא ניתנת על החמור על ידי בני אדם, מאחר שהיא עליו אין הנפח קשה עליו אלא כמשאוי לאביי, או פחות ממשאוי לרבא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבא שאול אומר</b>. עיין מ\"ש בפ\"ה משנה ה' ד\"ה רשב\"ג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר וכו'</b>. משום תמה אני, דבהא הוא כחולק עליו, קתני הכי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשה וכו'</b>. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם, כמ\"ש בכמה דוכתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים</b>. אע\"ג דבענין זה כתיב בתורה ענבים <small>(דברים כג, כה)</small> וממנו אנו לומדים ותאנים לא, כמ\"ש התי\"ט בשם הספרי וירושלמי דמעשרות <small>(פ\"ב ה\"ד יא:)</small> ואיתא נמי להא בירושלמי דהכא <small>(ה\"ג כח:)</small>, הקדים התנא היה עושה בתאנים להיה עושה בענבים, משום דקדים בשולייהו לענבים, וה\"ט נמי לנתפרסו עגוליו דמשנה ז':\n",
+                "<b>ובחמור כשהיא פורקת</b>. מהמשאוי שעליה, מעצמה בפיה אוכלת, אבל שיטול המחמר בידו המאכל של המשאוי להאכילה אסור כדאיתא בש\"ס <small>(דף צב.)</small>, זה אפשר שרצה לרמוז לנו התנא בלשון זה הסתום הנראה לכאורה הפך כוונתו כמבואר בש\"ס והביאה התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קישות וכו' וכותבת וכו'</b>. קישות הוא פרי גרוע מפרי האדמה, וכותבת הוא מפירות החשובים שבאילן, ואפילו הכי אוכל אפילו בדינר ממנו, וכדי שלא נאמר דבדינר בין שניהם קאמר, לא ערבינהו בדינר אחד:\n",
+                "<b>בדינר</b>. אפשר דלא שכיח שיהיה קישות אחת או כותבת אחת שוה יותר מזה:\n",
+                "<b>אבל מלמדין</b>. כתב הר\"ב, דת\"ק לית ליה מלמדין. והכי איתא בש\"ס <small>(דף צב.)</small> ואע\"ג דעצה טובה היא זו ולמה חש הת\"ק שלא רצה שילמדו אותה. י\"ל דחשש שמא מחמתה ימשוך עצמו מלאכול אפילו מעט, ונמצא ממעט במלאכתו של בעל הבית מחמת הצער שסובל מלמלאות תאותו, וכדתנן בפ\"ו דדמאי משנה ג' רבי שמעון בן גמליאל אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבעים על השבורה וכו' ומשלמין את האבדה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ח דשבועות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלה ומתה</b>. להיות שבבהמה שאינה תקיפה וחזקה איירינן שכיח שתמות, משא\"כ ברישא דבתקפתו איירינן, ולכן מסתמא בריאה וחזקה היא ומשום הכי אפשר שלא תמות בנפילתם, משום הכי לא קתני בה מתה. ובזה יתורץ הרגש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחליף פרה בחמור</b>. הכא לא קתני כמו בקדושין פ\"א משנה י', לרמוז שכשישתדל לעשות חליפין כאלו, סופו להנחם עליהם ובא לידי מחלוקת, כי הכא דזה אומר עד שלא מכרתי ועיין מ\"ש שם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה בצפורי</b>. ומעשה לא קתני, דאין זה ראיה למה ששנה לעיל אלא מלתא אחריתי היא, ובזה החסרון וטעמו מובן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושניהם מספקים את הקנים</b>. כתב הר\"ב, מה טעם קאמר. והא דלא קתני בפירוש דשניהם, אלא קתני ושניהם, הוא לרמוז דדינא הכי הוא דשניהם יספקו, ואם אחד מהם רוצה לספק את כולם יכול חבירו לעכב על ידו, וכן אם אינו רוצה לספק את חלקו ויהיו כל הקנים אח\"כ של חבירו, יכול לומר לו חבירו אני רוצה שאף אתה תספיק את חלקך ונחלוק אח\"כ בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעשרה</b>. הואיל ומתניתין בחכירות דווקא מתניא כמ\"ש רש\"י <small>(קו: ד\"ה ולקתה)</small> והביאו התי\"ט, הוצרך התנא להזכיר כורים, והואיל והזכיר כורים נקט מנין מסויים ורגיל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לשנים מועטות</b>. פי' הר\"ב, פחות משבע שנים. ונקט התנא לשון זה לקצר בדבורו, דמ\"מ א\"א לטעות דסיפא גלי רישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיר יום</b>. התחיל בשכיר יום, אע\"ג דלפי סדר המדרגות הנזכרות במתניתין היה צריך להתחיל בשכיר שעות, משום דכתיב ביה <small>(דברים כד, טו)</small> ביומו תתן שכרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר</b>. כתב הר\"ב, אצל חנוני ואמר לו תן לו בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות, ע\"כ. ואע\"ג דמעות נתחייב לתת לפועל ולא פירות כמ\"ש הר\"ב בפ\"י משנה ה', מ\"מ הוי לא זו אף זו, דחנוני דרכו להקיף ��אין דרך השלחני להלוות כי אם להחליף, ואפילו הכי כי המחהו אצלו אינו עובר, ולא אמרינן דמסתמא יחזור בו והוה ליה כאילו לא המחהו:\n",
+                "<b>ואם יש עדים שתבעו</b>. כל זמנו עד שעבר עליו, הרי זה נשבע ונוטל. כל היום שאחר זמנו, משום דליכא למימר השתא כמו ברישא דמשעבר זמנו אינו נשבע ונוטל, משום דלא חשיד בעל הבית לעבור אלאו דלא תלין, דהרי יש עדים דכבר עבר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שניהם חולקין</b>. לא ידעתי מאי קמ\"לן בתיבה זו של שניהם המיותרת:\n",
+                "<b>ובעפר</b>. עוד היום ראיתי פה צפת שבונים בעפר מגובל במים במקום טיט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר אף זה דר וכו' אלא בעל העליה וכו'</b>. אע\"ג דמדהוי כמקשה אדברי ת\"ק ה\"לל אמר ר\"י אע\"ג דפליג, כמ\"ש בשאר דוכתי. לא קתני ליה אלא רי\"א, משום דבמה שמקשה לו נמי ת\"ק פליג וס\"ל דהדר בחצר חבירו בעלמא בענין שהוא נהנה ואין חבירו חסר פטור, ומה\"ט פליג עליה בנדון דידן. ולא דמי הא לדפ\"ג משנה ב' דאמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא וכו', דהתם ת\"ק מודה לר\"י שאין אדם עושה סחורה כו', ולא פליג אלא באותו ענין דס\"ל דלא מקרי עושה סחורה וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכתל</b>. וברישא הקדים נפילת הכתל לאילן, וטעמא משום דשכיח יותר שיפול כותל משיפול אילן, ומה\"ט שכיח שיתנו זמן לקציצת האילן משיתנו זמן לקציצת הכתל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הילך שכרך</b>. הכא ששכרו לפעולה זו והפועל עושה הפעולה, שייך לומר טול שכרך, משא\"כ ברישא דמי יודע אם הוא פועל או בעל הבית השוכר פועלים זה בעל הגינה, והתי\"ט כתב טעמים אחרים על שינוי לשון זה:\n",
+                "<b>אין שורין טיט וכו' אבל גובלין טיט וכו'</b>. ארחא דמלתא נקט דדרך בני אדם לשרות הטיט השריה ראשונה לבד מפני הסכנה אפילו לזמן מרובה, משא\"כ הגבול דאין דרך לעשותו אלא סמוך לבנין, אבל הה\"נ דגבול לזמן מרובה אסור ושרייה לזמן מועט שרי. או אפשר דשורין אסור לעולם לעשותו בר\"ה מחמת השרייה עצמה, כי מעלה עשן וריח טיט ומזיק לבריות מאד, וזה הוא איסור השרייה דתנן במתניתין, כנלע\"ד:\n",
+                "<b>אבל לא לבנים</b>. לא ידענא למה נכפל דין זה, שהרי כבר תנן ואין לובנין לבנים, אבל בסדר המשנה דירושלמי גרסינן אבל לא ללבנים, ולאותה גירסא אפשר לישב הענין ולומר, דאע\"ג דהתיר התנא לגבול הטיט, לעשות ממנו לבנים אסור, גזרה שמא ישהנו שם בר\"ה במה שילבן ויעשה שם הלבנים דאסרנו ברישא, כדתנן ואין לובנין לבנים:\n<br><b>מציעא</b> מתחיל בשין ומסיים בנון הרי שן, כי כל עמל [ה]אדם לפיהו (קהלת ו, ז. ועי' זוהר שמיני מא:). ועוד דהרוצה שיהיה משאו ומתנו מתברך, לא יגלה אותו אלא לצורך כשן שהוא מכוסה ואינו מתגלה אלא לצורך, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין כמשא\"זל (ב\"מ מב.), וכמ\"ש (פסחים נ:) דכל המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה, על כי נפחם גדול והעין שולט בהם, וערכם מועט:<br><b>סליק</b> מסכת מציעא. דיני שומרים ארבעה:<br><b>אתה</b> איש בעת תדין הטה אזנך שמעה.<br><b>שלום</b> ואמת ודין בקמא ובמציעא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Eduyot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,183 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עדיות\n<br> עדיות יש בו שמנה פרקים, כי עדות ביהוסף שמו (תהלים פא, ו), אשר שמר אות ברית קדש הניתן לשמנה ימים, והוא עדות לישראל. וע\"ד הנסתר כבר ידענו היות יוסף צדיק יסוד עולם, והוא עד כדאיתא בת\"ז בראש תיקון ס\"ט על פסוק (שמואל א' ב, ג) כי אל דעות ה'. ואם תחשוב או\"א לאחד להיותם רעים דלא מתפרשין לעלמין, ותפארת ישראל שהוא העד השני מיחדם כמבוא' שם, תמצא יסוד הכל במדרגה השמינית, וע\"ש:\n<br>\n<br><br><b>שמאי אומר כל הנשים</b>. משום דמשנה זו היא תחילת המסכתא במקום אחר <small>(ריש נדה)</small> נשנית נמי הכא בראש המסכתא, לרמוז דמאן דלביש מדא ילבש מדא <small>(עי' ברכות כח.)</small>, כי עדיות נשנית ביום שהושיבו ראב\"ע שאח\"כ הורידוהו מטעם זה <small>(עי' שם)</small>, ואחריו שנא משנה הדומה לה המתחלת שמאי אומר. וכל אלו הטעמים הם נכוחים למבין, שמועילים לזכרון שלא ישכח שום אחד מאלו העדויות:\n",
+                "<b>וסת</b>. נכון בעיני לומר שכנו זמן נדות האשה בשם וסת, על שם ושט הנוטל כל מיני מאכל, שע\"י אכילת פרי עץ הדעת ניתן לה מצות נדה לכפר על שפיכות דמים ששפכה שגרמה מיתה לאדם כמו שאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ז ח)</small>, ואל תתמה על חילוף השין בסמך, שמלבד הטעם דשניהם ממוצא אחת <small>(אותיות השינים זסשר\"ץ)</small>, יש רמז בדבר לענין זה כמשאז\"ל <small>(בר\"ר שם ו)</small> על הסמך של ויסגור בשר תחתנה <small>(בראשית ב, כא)</small> שמורה על בריאת השטן עם האשה, שהוא היה המסית לעון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלל אומר מלא הין מים וכו'</b>. דומה למתניתין דלעיל שחכ\"א לא כדברי זה וכו':\n",
+                "<b>הלל אומר</b>. הקדימו לשמאי, להזכיר כל הלשון ששמע מרבו כיון דקפיד לומר בלשונו, ואילו הזכיר שמאי בראשונה לא היה אומר אלא מלא הין ותו לא, שאילו היה מאריך עוד היה נראה כמיותר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה מזכירין וכו'</b>. לא יכלתי לישב פי' הר\"ב וכן פי' הרמב\"ם על לשון משנה זו, דלפי דבריהם אבות העולם קאי אשמאי והלל, ואנכי לא ידעתי איך בשנותו דבריהם אנו יודעים שלא עמדו על דבריהם, ולכן נלע\"ד דפירושא דמתניתין הכי הוא, ולמה מזכירין וכו', אמתניתין דלעיל קאי דקאמר ב\"ה בלשון רבו דמלא הין פוסל את המקוה, ושמאי אמר תשעה קבין. וכבר ידענו ששמעיה ואבטליון היו רבותם, וכדתנן במסכת אבות <small>(פ\"א מי\"ב)</small> הלל ושמאי קבלו מהם. וכאן מצינו שחכמים על פי עדות הגרדיים בשם שמעיה ואבטליון נמנו וגמרו שלשה לוגים, דמשמע לפי זה ששמעיה ואבטליון חזרו בהם ממה ששנו לתלמידיה' הלל ושמאי, וא\"כ למה לו לתנא להזכיר דברי הלל ושמאי לבטלה, הואיל ושמעיה ואבטליון חזרו מאותה סברא, היה לו לשנות לבד הסברא האמיתית אשר נמנו וגמרו עליה שהיא לשלשה לוגים, ולא לשנות דברי שמאי והלל כלל. ומשני ללמד וכו' שהרי אבות העולם, שהם שמעיה ואבטליון, לא עמדו על דבריהם, שמתחילה שנו לתלמידיהם מלא הין, והדר תשעה קבין, והדר נמנו וגמרו שלשה לוגים, ולא נתביישו לחזור בהם מסברתם פעם וש��ים עד שהעמידו הדין על האמת, ואילו לא שנינו דברי הלל ושמאי לא היינו יודעים זה. זה היה נלע\"ד לומר, אבל מה אעשה דבזהר פ' אחרי מות דף ע\"ג ע\"א משמע דאבות העולם אשמאי והלל קאי, דקאמר ינוחון אבהן דעלמא אינון הלל ושמאי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יהודה א\"כ וכו'</b>. הנה הפירוש שפירשו המפרשי' ז\"ל בזה לע\"ד דוחק הוא, ואין צורך להאריך, אלא אחוה דעי אף אני הצעיר כפי הנראה לע\"ד. והוא דמצאנו וראינו לרז\"ל הקדושים שאמרו בסוף פ\"ג דר\"ה, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב\"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. ופי' הר\"ב ז\"ל שאם יבא אדם לדון אחר ב\"ד שבימיו, לומר וכי ב\"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן, ע\"כ. מכאן מבואר שכל שידענו מי היו אנשי ב\"ד שקדמו נוכל לבא לידי ידיעה אם היו גדולים או קטנים מהב\"ד שאחריו, אבל כי לא ידענו מי היו א\"א לבא לעולם לידי ידיעה זו. ועל פי זה יתפרשו המשניות האלו, והוא שבתחילה שאלה ולמה מזכירין וכו' עד במנין, והדר אמר ר' יהודה דא\"כ הוא דמטעם זה מזכירין דברי היחיד ולא מטעם אחר, למה מזכירין אותם כשהם לבטלה, והוא בהיות המרובים נזכרים בשם חכמים סתם, דטעם זה לא שייך אלא כשהמרובים מפורשים מי הם שהם ר\"פ ור\"פ החולקים על ר\"פ יחיד, שיכול להיות שיבא ב\"ד אחריהם שידעו שהם גדולים מאלו ר\"פ ור\"פ החולקים על היחיד, ולכן הרשות בידם לגזור כנגדם כדברי אותו היחיד, אבל כשהמרובים הם בשם חכמים סתם א\"א לשום ב\"ד שאחריהם לבטל דבריהם, דמאן אתא ואמר להו דאותם חכמים היו פחותים מהם בחכמה ובמנין, וא\"כ למה נזכרו אז דברי יחיד בין המרובים שלא נתפרשו שמותם, ומשני וכו'. ואילו היה דרך הר\"ב לסתם דבורו, היינו מפרשים לשונו כך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א רובע עצמות וכו' שמאי אומר וכו'</b>. דומה לענין המשניות הנ\"ל שנזכרו דברי היחיד בין המרובים, וכן אנו רואים שאבות העולם לא עמדו על דבריהם אלא היו חוזרים בהם כי הדבר הנראה להם יותר אמיתי, שהרי שנינו בש\"א וכו' ושמאי אומר וכו', וכזאת הם כל המשניות שנשנו מכאן עד משנת אלו דברים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברים שחזרו ב\"ה וכו'</b>. אף כי רבים הם, כלם הסכימו לדעת אחד לחזור מסברתם להודות האמת, וזה השבח לא ידענו אותו מחזרת שיעור המים שאובים, כפי מה שפרשתי במשנת ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלה <small>(לעיל מ\"ד)</small>. והתי\"ט העתיק הכא לשון הרמב\"ם ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"ח סגן הכהנים וכו' העיד</b>. דומה למשנה אחרונה דפרקין דלעיל, דאיירי בטומאה וטהרה, ואחר זה הזכיר כל עדיותיו, וה\"ט נמי לדר' ישמעאל דלקמן:\n",
+                "<b>בנר</b>. פי' הר\"ב, של מתכת. וכן פי' בפסחים <small>(פ\"א מ\"ו)</small>. ואע\"ג דהכא והתם פי' דלכל מיני כלים חוץ מכלי חרס יש להם דין זה של מתכת דחרב הרי הוא כחלל, נקט נר של מתכת דווקא, כי נר של בגד ועור ושק ועץ ועצם לא שכיחי, כי בגד ושק אינם מחזיקים שמן, ושל עור ושל עצים מריחים ריח רע מחמת האור וגם מתקלקלים, ושל עץ נשרף, ושל זכוכית אין לו טומאה דאורייתא כי רבנן גזרו טומאה על כלי זכוכית, משום הכי נקט הרב של מתכת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ראינו אינו ראיה</b>. אפילו להצטרף עם אחרת, ולנ\"א דגריס אין לא ראינו ראיה, ר\"ל חשובה בפני עצמה, אבל הין הכי נמי דכשיש ראיה אחרת אף שלילת ראיה זו מוסיף ראיה, זהו ההפרש הנ\"ל שיש בין שני הנוסחאות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם מתעסק</b>. כתב התי\"ט, דאינו צד כדרכו, דאם צד כדרכו אפילו לשחק דאינו לרפואה חייב, זה תורף דבריו. ובזה אתי שפיר דהקדים הכא ההיתר לאיסור, מה שלא עשה כן ברישא, דהכי דייקינן מתניתין שפיר אם מתעסק פטור הא אם אינו מתעסק אלא צד אותו כדרכו אפילו לשחק נעשה כלרפואה וחייב, ובזה לא קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דאי תנן איפכא א\"א לאתויי משחק בנעשה כי אם לפיטורא. והא דלא תני רישא דמפיס דומיא דסיפא דצד, י\"ל משום דסדרא דאיסור והיתר דתנן ברישא דמתניתין נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ג' דברים אמרו לפני ר\"ע</b>. איידי דהזכיר ר\"ע בסוף מתניתין דלעיל הזכיר כל עדויותיו:\n",
+                "<b>ספק נגע ספק לא נגע</b>. עיין מ\"ש בפ\"ב דשבת משנה ז' ד\"ה ספק חשיכה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן</b>. משום דבן חכם ישמח אב <small>(משלי י, א)</small>, תני זוכה. אבל עיקר פירושו לפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב, הוא מזכה:\n",
+                "<b>ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ וכו'</b>. המפרשים פירשו מה שפירשו, ועל כלם אין לשון המשנה מדוקדקת, ולכן אקח הכח היפה שבהם כפי הנלע\"ד, ואומר דהכי פירושה, שהאב מזכה לבן בשנים הרבה עד שיראה בנים ובני בנים, וכל מספר הדורות אשר הועד הדור אחרון שבהם לאיזה טובה לפניו בעודו בחיים חיותו והוא הקץ, כלומר שמספר הדורות הוא הקץ הקצוב להתחלת אותו הטוב, ולכן הטוב אשר ייטב האב לבן אינו תלוי באריכות השנים לבד כי אף בראית מספר הדורות לפניו, שאילולי כן לא היה זוכה אותו הבן באריכות שניו לראות הטוב ההוא אשר הבטיח הקב\"ה לאביו ליתן לזרעו לסוף איזה זמן, כי עיקר זמן הקצוב מאת ה' תלויה בדורות אעפ\"י שהזכיר סכום השנים, כי תחילת סכום השנים יהיה לעולם בזמן אשר סופו יגיע לאותו הדור המעותד לטובה ההיא.\n",
+                "<b>שנא' קורא הדורות מראש</b>. ופסוק זה באברהם אבינו נאמר <small>(ישעיה מא, ד. ועי' רש\"י שם)</small>, ומשמע שהדורות הם ראש ועיקר הזמן. אעפ\"י. שבעת ההבטחה נזכרו שנים, דהיינו ועבדום וכו' ארבע מאות שנה. <small>(בראשית טו, יג)</small> וגם דורות דהיינו ודור רביעי ישובו הנה <small>(שם, טז)</small>.\n<br><b>והא</b> דהזכיר הכתוב השנים עם הדורות תנאי הם דבריו, כדאיתא בתנחומא פ' בא <small>(פ\"ט)</small> כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב ודור רביעי ישובו הנה, הא כיצד, עשו תשובה אגאלם לדורות, ואם לאו לשנים, ע\"כ. פי' אגאלם מיד שיולד הדור ההוא שבו יכלו השנים ההם, אע\"פי שעדיין לא הגיעה השנה עצמה המוכנת לכך, ואם לא ישובו לא יגאלו עד בא השנה ההיא ממש, וכמו שאירע ליוצאי מצרים שלא בא הטוב ההוא מיד שנולד הדור רביעי אלא אחר כלות השנים ממש, מפני שלא שבו. ומפני שביאת הדור ההוא עיקר הקץ כמו שאמרתי ולא השנה, משום הכי לא קאמר נמי איפכא אם עשו תשובה אגאלם לשנים ואם לאו לדורות, אע\"פי שאפשר שיגיעו גם כן השנים קודם הגעת הדורות כשיאריך דור אחד ימיו קודם שיזכה לבנים שהוא דור אחר, שאף אם יהיה כן שתגיע השנה קודם הדור וישובו לא יזכו לטובה ההיא עד בא הדור, כי הוא עיקר הזמן והוא הקץ שקצץ הקב\"ה, ולא הזכיר שנים להקל אלא להחמיר אם לא שבו בראשית הדור ההוא:"
+            ],
+            [
+                "<b>משפט רשעים בגהנם</b>. נשנו באחרונה אע\"ג דקדימי ותדירי מכולהו, משום דכל המשפטים דלעיל בעולם הזה מיירי. ועוד משום דהוצרך להאריך בה�� במחלוקת שנויה:\n",
+                "<b>בגהנם</b>. דווקא, דקודם שיכנסו בו משפטם חרוץ כפי (ב)מעשיהם, בהכנסם בדצח\"ם כמה שנים, כדאיתא בכתבי האר\"י זלה\"ה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטמאין</b>. אף באהלות נשנית משנה זו בריש פ\"ג. ואחריה שנא כל העדויות דר' דוסא, הואיל והזכירו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' ספיקות</b>. במתניתין דלעיל איירי בשבויה דספק אם נבעלה, משום הכי נשנית משנה זו הכא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה</b>. אגב ארבעה דמשנה ז' רצה להזכיר ארבעה דמשנה ט', ומשום דבמס' כלים <small>(פי\"ב מ\"ה)</small> שלשה דר' צדוק קודם אליו, שנאו נמי הכא כי האי גוונא. ואחריו הזכיר כל העדיות דר\"ג:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים מקולי ב\"ש וכו'</b>. דומה למתניתין דלעיל, דאין הלכה כדברי המקל. וגם משנה זו היא ריש פרק במקום אחר <small>(ריש ביצה)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א כלו לגת</b>. כתב התי\"ט בשם הראב\"ד, דהוי חומרא לב\"ה, שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית, ע\"כ. ולא נהירא דהא כי פליג במשניות דלעיל אב\"ש, וקאמר דהוי שכחה והוי לעניים לחומרא חשבינן ליה, והוו תרי חומרי דסתרי אהדדי. ועוד דבירושלמי שהעתקתי בפ\"ח משנה א' דכתובות, מפורש דכל שעדיין העניים לא זכו בו לא מקרי חומר לעניים מה שאין אנו מניחים אותם ליקח. ולכן ניחא בעיני לומר דמקרי הכא חומרא, משום דמטעם דמשוי ליה ממון גבוה שהוא חמור הוי כלו לגת כמ\"ש הר\"ב. וכה\"ג מצינו במשנה ח' דתנן ב\"ש מתירין הצרות לאחין וב\"ה אוסרין, חלצו ב\"ש פוסלין מן הכהונה וב\"ה מכשירין. ודבר זה היא קולא לב\"ה ואפילו הכי חשבינן ליה בהדי חומרי, משום דמכח חומר ואיסור האחים יצתה להיות עומדת בהיתרה הראשון לכהנים, ולא תהא נפסלת בחליצת האחים מכיון שכבר היא אסורה להם, וצ\"ל דכי אתשילו דברים אלו בבית המדרש בענין המחמיר ב\"ה אתשילו, ומשום הכי אפילו הקולות היוצאים מהם בשם חומרי ב\"ה מקרו, כי החומרות נעשו עיקר והקולות טפלים להם, וכה\"ג תירצו התוספות <small>(קידושין ב. ד\"ה ב\"ש)</small> וכתבו התי\"ט במשנה ז', אבל מאי דאתשיל בבית המדרש בענין דב\"ה מקל, אע\"ג דנפיק מיניה חומרא בענין אחר לא קא חשיב ליה בהדי חומרי ב\"ה, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ח דברכות משנה ד' והביא ראיה מהש\"ס, וזה הוא מהאי טעמא דמאי דאתשיל הוי עיקר והיוצא ממנו הוי טפל לו.\n<br><b>והראיה</b> שעיקר השאלה היתה על הצד המחמיר ב\"ה דהיינו רישא דמתניתין, הוא מדסדרה רבי במס' פאה <small>(פ\"ז מ\"ו)</small> ברישא אע\"ג דאין שם מקום כי אם לסיפא זו, ואם היתה השאלה על הסיפא ושממנה למדו הרישא איפכא הל\"ל, כי מה שנשנה אגב ראוי להיות נשנה בסוף ולא ברישא, דהכי אמרינן בזבחים דף צ\"א ע\"ב אלא לאביי קשיא תנא רישא אטו סיפא בשלמא סיפא תני משום רישא אלא רישא משום סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא משום סיפא, ע\"כ. הרי מבואר מכאן שבדוחק אנו אומרים תני רישא אטו סיפא, אבל בלי דוחק לעולם מסתבר איפכא דתני סיפא אטו רישא ולא להפך, ולכן מדרואין אנו ששנה התנא מאי דלא אצטריך ברישא, ש\"מ שממנה יצא לו לתנא הסיפא השייכא לאותה מסכתא ומשום הכי הוצרך לשנותה ברישא, ואין לומר דסירכא דמעשר שני <small>(פ\"ה מ\"ג)</small> נקט ואזיל, דשם הרישא דווקא היא דשייכא לאותה מסכתא, דמסכת מעשר שני לכ\"ע מאוחר הוא למס' פאה והמאוחר אמוקדם סמיך על הרוב ולא איפכא, אלא ודאי סידרא דפאה נעשה בכוונה מכוונת מהטעם שכתבתי, ובמעשר שני דקתני נמי האי סיפא דפאה אע\"ג דאינו צריך לה כלל סירכא דמס' פאה נקט ואזיל, ושם אתי שפיר כי מה שנשנה אגב שנוי בסיפא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'</b>. אף זה הפרק עד משנה ו' הוא מענין השנוי בפרק שלפניו:\n",
+                "<b>ומודים בביצת טריפה וכו'</b>. אין להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, כי יש צד להתירה אפילו לב\"ה כיון שנשחט העוף אילו לא שמעינן להפך מהודאה זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עקביא בן מהללאל העיד ד' דברים</b>. דומה למתניתין דלעיל המתחלת ד' אחין:\n",
+                "<b>אבן</b>. להיכר שחבירו בדלין ממנו, כ\"כ הר\"ב. והא דעושין היכר זה באבן, נראה להראות מה טעם בדלין ממנו, והוא מפני שקשה כאבן כי מת בנדויו ולא חש עליו לחזור ממעשיו להתירו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה בן בבא וכו'</b>. מכאן ואילך שנא כל העדויות, והתחיל מר' יהודה בן בבא מפני שהוא העיד יותר מכלם:\n",
+                "<b>חמשה דברים</b>. לבדו, ולקמן קא חשיב אחרת שהעיד עם ר' יהודה הכהן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע</b>. דומה לדר' יהודה ברוב ענין אע\"פי שאינו אלא עדות אחד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. לעיל מזה נשנה העיד ר' יהושע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' צדוק</b>. לעיל מזה נשנה עדות ר' צדוק עם ר' יהושע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. לעיל מניה נשנה מענינו על זוחלין וכו' שהן כשרים למי חטאת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד וכו' ר' פפיס</b>. לעיל הזכיר ר' פפיס:\n",
+                "<b>פרה זבחי שלמים</b>. הא דקתני בה זבחי משא\"כ בולד, נראה משום דהיא עצמה לשם שלמים הוקדשה ונקראת זבח קודם שנקרבה שלמים, מה שאין כן הולד:\n",
+                "<b>בחג</b>. כתב הר\"ב, חג השבועות. הכי איתא בפ\"ק דר\"ה <small>(דף ו:)</small> אבל איכא נמי התם מאן דאמר דהאי חג נמי סוכות הוא כסתם חג, מדלא קתני עצרת, ואפילו הכי לא עבר בעשה כי היתה חולה בעצרת. ולמאן דמפרש האי חג עצרת, י\"ל דרמז לנו התנא בסתימת דבורו, דעצרת הרי הוא כחג שיש לו תשלומין כל שבעה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד מנחם בן סגנאי וכו'</b>. דומה לתנור שחתכו חליות, אלא שרצה המחבר לשנות כל הן העידו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' נחוניא בן גודגדא</b>. לא ידענא אמאי לא נשנית כאן המשנה א' דפ' ח' דהיא כענין מתניתין דלעיל דטומאה וטהרה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. כבר כתבתי בסוף פרקין דלעיל שעניינו דומה למשנה ח' דפ' הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר\"י בן בבא</b>. מכאן ואילך הם עדויות דנשים זה אחר זה. אבל קשה דהוה ליה לשנות בתחילה עדות דר' יוסי בן יועזר ור' יהושע דמשנה ד' וה', דאיירי בטומאה וטהרה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקרו ליה יוסי שריא</b>. כתב הר\"ב, לפי שהתיר ג' דברים שהיו נוהגין בהן איסור, ע\"כ. ומכיון דכבר נהגו העם כך, הוצרכה משנה זו המורה נגד מנהגם, להשנות בפומבי ובלשון המובן אצל כל העם, ולכן בעבור ישמע העם בדברו עמם נשנית לשון תרגום, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא</b>. פי' הר\"ב, לפי שקדושה שקדש שלמה את הבית, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וכן קדושת י��ושלם קדשה לעולם, אבל קדושת ארץ ישראל לא קדשה בכבוש ראשון אלא לשעתה, עד שחזרו עולי בבל וקדשוה קדושה שניה ואותה קדושה קדשה לעתיד לבא, ע\"כ. וזו היא סברת הרמב\"ם כפי מה שהאריך על לשונו התי\"ט, אבל לא כתבו ראיה מהיכא נפקא לן דקדושת ארץ ישראל משונה מקדושת המקדש וירושלם, דקדושת המקדש וירושלם אמרינן הכא דקדושתם הראשונה קדשה לע\"ל, ולא כן אמרינן בקדושת א\"י. ולכן הנני מביא משנה ערוכה דפ\"ו דשביעית <small>(מ\"א)</small>, שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מא\"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד וכו'. ואם איתא דקדושה ראשונה קדשה לע\"ל אמאי נאכל, אלא ודאי דקדושה דעולי מצרים לא קדשה לע\"ל.\n<br><b>ובטעמא</b> דמלתא נמי י\"ל, מלבד מה שכתבו המפרשים ז\"ל, דקדושת המקדש וירושלם נתקדשה ממש על ידי ישראל בבניינם וחנוכם, ואם היו רוצים להרחיב המקום ההוא כמו כן היה הרשות נתונה להם, וכאשר היו עושים אותו בכל התנאים הצריכים במלך ונביא וכו' <small>(עי' שבועות פ\"ב מ\"ב)</small>, היה לו לאותו התוספת הקדושה עצמה שיש לו לעיקר ולא פחות, ולכן הוה ליה כאדם המקדיש דבר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ומשום הכי אותה קדושה לא בטלה. אבל קדושת א\"י לא נתקדשה ע\"י בניינם וחנוכם, אלא משבאה לידם ע\"י כבושם נתחייבו לנהוג בה כל הקדושות הראויות לה של מעשרות ושביעית וכיוצא בה, וכבר נרשם להם גבולותיה סביב מפי נביא כמ\"ש בס' יהושע, ואף אם יכבשו משם ולהלאה אין אותו כבוש מקדיש המקום ההוא שיהיה לו קדושה דאורייתא (ב)[כ]תוספת העיר והעזרות, שהרי סוריא הם מארצות שכבש דוד שהיה מלך ע\"י עצת סנהדרין ואורים ותומים כמו שאז\"ל ואחרי אחיתופל וכו' אלו סנהדרין ואורים ותומים כדאיתא בברכות <small>(דף ג:)</small>, שעל פיהם דווקא היה יוצא למלחמה, ואעפ\"כ קראוה כיבוש יחיד ולא קדשוה בקדושת הארץ מדאורייתא, אלא כל הקדושות הנוהגים בה מדבר התלוי בארץ הם מדרבנן להיות שאינה מגבולי א\"י. ולכן כאשר גלו מתחילה אזלא לה קדושתה לענין שיחיד הדר בה אח\"כ לא היה חייב לנהוג בה דיני מעשרות ושביעית, כי ע\"י כבוש רבים נקדשה ומשנכבשה מהם בטלה כבושם, משא\"כ קדושת ירושלם ומקדש דלא נתלית בכבוש שנאמר שכבוש הגוים יבטלנה, אלא במעשה ידיהם ובנינם וחנוכם, ולכן אף כי נכבשה מהם אח\"כ ונתבטל ממנה כל המצות התלויות בכבוש מ\"מ לא נתבטל ע\"י זה הקדושה אשר הוקדשה במעשה ידי אדם שלא ע\"י כבוש, דאין הכבוש מבטל אלא את שכנגדו ממש וכל התלוי בו, והוא הכבוש שבו היה תלוי קדושת הארץ, ולא קדושת המקדש וירושלם שלא היה תלוי בכבוש לבד כי אם בדבר אחר, ולמדקדק יפה בלשונו של הרמב\"ם נראה שזו היא טעמו ממש, אלא שתלה קדושת המקדש וירושלם בהשראת שכינה, ואף כי אמת הוא לפי מ\"ש אין אנו צריכים לטעם זה:",
+                "<b>ועל פיו נמי נטעים למה לא נתבטל קדושת הכבוש השני כשנכבשה מהם פעם אחרת, ועל הדרך שפירש דבריו הרב תי\"ט, והוא דבכבוש שני לא נטלוה בכח זרוע מיד המושל בה שנאמר כאשר יבא אחר ויקח אותה מידם בכח זרוע בטל כבושם, אלא ברשות בעליה אשר היתה בידם באותו זמן נכנסו בה והחזיקו בה, ולכן אם בעליו הראשונים היו באים אח\"כ ונוטלים אותה מידם הין הכי נמי דהיינו אומרים דבטל כחם הראשון בחזר בעלים הראשונים, כמו שאמרנו בכבוש הראשון שבזרוע נטלוה וכשבאו מי שיהיה ונטלוה מהם בזרוע מבטל כח הזרוע השני לכח זרוע הראשון, אבל להיות שבחרבן בית שני נכבשה הארץ ממלכות אחר אשר לא היו בעליו הראשונים אשר ברצון לבם נתונה להם, לא אלים כחם לבטל הקדושה אשר נקדשה בכח חזקתם ברצון בעליהם, דבשלמא ע\"י כבוש יש טענה לומר כמו שאתם לקחתם אותה מבעליהם בכח זרוע שלא כרצונם גם אנו עושים כן לכם, וע\"י זה כבושם מבטל כח כבוש הראשון, אבל הכא אין להם הטענה הזאת והרי הם כגוזלים קרקע מיד בעליהם ממש ואין קרקע נגזלת</b>.\n<br><b>ועוד</b> י\"ל טעם אחר על פי מאי דתנן בשביעית פ\"ז, מאמתי הוא נקרא אנס משישקע. ופירשו המפרשים מאמתי נקראת הארץ אשר גזל האנס על שמו לענין שיהיה חשובה כשלו לכל דבר, משישקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן. ולכן נאמר דחש הקב\"ה על כבוד הארץ הקדושה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, שמא תשכח מפי זרעו שתהיה ארץ הזאת ארץ ישראל, מחמת אורך הגלות הזה האחרון המר והנמהר, ותקרא על שם הבעלים עובדי בעלים ואשרות השולטים בה בעונותינו, כמו שעינינו רואות שכמה ארצות אשר נכבשו נקראים דווקא ע\"ש הבעלים השולטים בה שנשכח זכרם של הבעלים הראשונים, ולכן חפץ ורצה שעוד היום גדול לא ינהגו מנהג הפקר בה כשאר הארצות אלא שתהיה משונה במעשיה ובקדושתה, ובזה סימן אית ליה בגויה מי היו בעליו הראשונים ולא ישתקע שמם ממנה לעולם, ומשום הכי לא תקום ולא תהיה לעולם נקראת על שם האנס, ובזה הסימן אף כי אינו מתפשט בכל הארץ דלא הניחו בקדושה ראשונה אלא מה שכבשו עולי בבל, מ\"מ בזכרון אנו זוכרים מה שהיה מקדם כאדם הנותן סימן קטן לזכור בו דבר גדול וע\"י אותו סימן קטן אין אותו דבר גדול נשכח, משא\"כ אם לא היה לו בזכרונו אפילו אותו סימן שהיה הכל נשכח ממנו. ורז\"ל הקדושים המה ראו מעשי ה' אשר עשה לעמו ישראל, ועשו משמרת למשמרתו והניחו אף מה שלא נכבש מעולי בבל אלא מעולי מצרים בכמה עניינים בקדושה הראשונה, וכן עשו לארצות השוכנים אצלה שהם סוריא וכיוצא בה שכבש המלך ישראל, והכל לכבוד הארץ הקדושה הזאת, ע\"ד הדבק לשחוור וישתחוו לך <small>(עי' רש\"י ברכות נו.)</small>. ומה\"ט בחרבן בית הראשון בטלה הקדושה הראשונה ולא חש הקב\"ה שישתקע שם בעליה ממנה, להיות שכבר הבטיח להם לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם <small>(ירמיה כט, י)</small>. ובמשך זמן מועט זה א\"א שישתקע שמם מעליה, להיות שנות אלו של שבעים שנה שנים מועטות, והם שני חיי אדם אחד בנוני כדכתיב <small>(תהלים צ, י)</small> ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכמה אנשים היו בעולם שראו חרבן ראשון ובנין השני, ועוד בגלות בבל היו סמוכים מאד לא\"י כמו שאז\"ל <small>(ירושלמי מע\"ש פ\"ה ה\"ב כט: איכ\"ר פ\"ג ג)</small> על אותו האיש שהיה חורש וברחה הפרה ממנו והוא רץ אחריה וביום אחד מצא עצמו שבא מבבל לא\"י. ולכן מחמת קרוב בעליה אליה אין שמם נשכח מעליה, משא\"כ בגלות אדום שבארבע רוחות השמים נתפזרו, ובזמן מועט אילולי זה השינוי שנעשה בא\"י משאר ארצות כבר ב\"מ נשכח זכרם מעליה:",
+                "<b>ועוד י\"ל, ע\"ד דרש שדרשו רז\"ל בכתובות <small>(דף קיא</small></b><small>.)</small> כל הדר בבבל כאלו דר בא\"י. וכן אמרו <small>(שם קי:)</small> כל הדר בא\"י דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בח\"ל דומה כמי שאין לו אלוק. שמטעם זה כאשר הגלם לבבל לא רצה שיהיו היחידים הנשארים בא\"י יעלו על עולי בבל במה שיתחייבו לנהוג בה המצות התלויות בארץ, אלא הואיל ובטלה קדושתה יהיו אף המה כאחיהם אשר גלו, כדי שיראו וידעו גולי בבל שיש לבבל מדרגה שוה לא\"י בהיותה חרבה, שאין נוהגין בה קדושת הארץ כמו בבבל, אבל בגלות אדום שגלו בחוצה לארץ ממש בארבע פינות העולם, אילולי נהגו בא\"י קדושת הארץ קצת, היו כלם אומרים הא כל אפיא שוים, א\"י בהיות' חרבה הנה היא אינה חשובה אלא כחוצה לארץ, וזה אינו שכל הדר בא\"י אפי' בחרבנה דומה כמי שיש לו אלוק משא\"כ הדר בח\"ל בכל זמן, ואם לא יתנו לבם לזה נמצא שלא יתנו לבם לחזור בתשובה כדי לחזור ע\"י לארצנו ולנחלת אבותינו, וה' היודע עתידות צפה וידע שכל הקצים יכלו ואין הכל תלוי אלא בתשובה <small>(עי' סנהדרין צז:)</small>, ולכן השאיר אחריה ברכה בצוותו שכל מה שכבשו עולי בבל אף שגלו תתנהג בה קדושת הארץ, כדי שיחרד לבם עליה ויאמרו מה זאת עשה אלקים לנו אשר הגלנו מארצנו הקדושה אשר כמה מצות נוהגים בתוכה מה שאין אנו יכולים לנהוג פה בחוצה לארץ, וע\"י זה יתנו לבם לחזור בתשובה כדי שיחזירם ה' על אדמתם ויהיה ה' עליהם לאלוק ולפטרון, כדאיתא במדרש <small>(בר\"ר פמ\"ו ט)</small> שאמר הקב\"ה לאברהם אם בני נכנסים לארץ אני אהיה להם לאלוק ולפטרון ואם אין בני נכנסים לארץ איני עליהם לאלוק ולפטרון. וזה החששה לא חשש ה' בגלות בבל שלא היה תלוי גאולתם וחזרתם לארץ בתשובה אלא בקץ אשר קצץ להם ה' לסוף שבעים שנה בלי תשובה היה מחזירם, והתשובה לשם לא היתה מועלת כי אם שתהיה הגאולה שלימה ויציאה ביד רמה כימי צאתם ממצרים, שלזה לא זכו מפני שלא שבו כתקונו כמשאז\"ל <small>(ברכות ד.)</small> על פסוק <small>(שמות טו, טז)</small> עד יעבור עמך וכו' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו וכו' זו ביאה שניה, מלמד וכו' אלא שגרם החטא:\n",
+                "<b>וגם על הדרך הנסתר אפשר לומר, דלהיות שהכבוש הראשון היה ע\"י עולי מצרים אשר עליהם נאמר <small>(שמות יג, יח)</small> וחמשים עלו בני ישראל</b>. כי בכח חמשים שערי בינה התלוי' בה' ראשונה של שם, המקבלת אורה מהיוד, כי י' פעמים ה' בגי' חמשים, ולכן אורה רב, ותוקף האור הזה הגדול הוא הנעדר, כמבואר בזהר שמות דף ט' ע\"ב ז\"ל: בגין דגלות קדמאה הוה מבית ראשון, ובית ראשון הוא רזא דה' קדמאה, ולקבל שבעין שנין דילה גלות' דבית ראשון הוה שבעין שנין, ואינון שבעין שנין לא אשתכחת אימא רביעא עלייהו והוה פרודא מן שמא עלאה רזא דה' עלאה, וכדין יו\"ד רזא עלאה אסתלק לעילא לעילא לאין סוף ובית ראשון עלאה קדישא לא נביע נביעו דמיין חיין דהא מקורא דילה אסתלק, ואיהי שבעין שנין דגלותא בגין דאיהי שבע שנין אקרייא כד\"א <small>(מלכים א' ו, לח)</small> ויבנהו שבע שנים, ואי תימא דשלטא מלכות בבל לעילא ברזא דשבעין שנין ח\"ו, אלא נהור' ונביעו דאמא עלאה הוה נהיר ונחית לתתא, כיון דחטו ישר' ושלטא מלכות בבל הוה חפי ואחשיך ההוא נהירו ותתאי קדישין לא נהירין, כיון דתתאי לא הוו נהירין מגו שולטנו ומלכותא דבבל אסתלק ההוא נהורא וההוא מבועא עלאה דהוה נביע רזא די' אסתלק לעילא לעילא באין סוף, כדין אינון שבעין שנין לא הוו נהירין בההוא נהירי דאתמנע, [ודא] הוה ודאי גלותא דשבעין שנין, ע\"כ. ולהיות שהאור הגדול הזה של היוד הוא הנעדר, וגם שנתעלה לעילא לעילא הרחק מאד מן הארץ הקדושה הזאת, מהאי טעמא לא נשאר כח בה להתנהג בקדושתה אשר נקדשה ע\"י אותו האור, אבל הכיבוש השני הנעשה מעולי בבל ע\"י אור האספקלריא שאינה מאירה שהיה עמהם כדכתיב <small>(יחזקאל א, א)</small> ואני בתוך הגולה. ה' אחרונה של שם, מלכות שמים הנקנית בשלשים מעלות <small>(עי' אבות פ\"ו מ\"ה)</small>, כי כן מאורה באה אליה מאות ו' של שם הקודמת לה כי כן ו' פעמים ה' בגי' שלשים, ולהיות שאין אורה רב כאור ההא ראשונה לכן לא היה להם כח לכבוש אז כל הארץ ולהחזיק בה כבתחילה, אלא דווקא עד כזיב כתרגומו <small>(עי' תרגום יונתן בראשית לח, ה. ועי' ברש\"י שם)</small> פסק, פסקו מלכבוש, וקדושת אותה הה' אחרונה הצעירה מקדושת הראשונה שלא האירה באותו הבית אחרון, שעל כן היה חסר ה' דברים מן הראשון <small>(יומא כא:)</small> כידוע ליודעי חן, פרחה בחרבן אותו הבית השני, ולהיות שהעדר הארץ באותו זמן היה העדר מועט לגבי העדר הראשון וכמבואר בזהר הנ\"ל ז\"ל: כיון דאעדיאו שלטנו דבבל, ישראל כלהו לא אהדרו לאדכאה למיהוי סגולה שלימתא כמלקדמין, אלא זעיר זעיר בערבוביא, ולא הוו דכיין כמה דאתחזי, ועל כך נביעו עלאה לא נביע ולא נהיר אלא דאהדר לאנהרא זעיר זעיר מגו דחקא דשמאלא, ועל דא אתגרו בהו בישראל קרבין סגיאין עד דהחשך יכסה ארץ, וה' תתאה אתחשך ונפלא לארעא ונביעו עלאה אסתלק כמלקדמין, בגין דמלכות אדום אתתקף וישראל אהדרו לסרחנייהו, ועל דא ה' בית שני אתחרב, וכל אינון תריסר שבטין דילה כחושבן משיריין דלהון אינון בגלותא דמלכות אדום, ונביעו עלאה אסתלק [מ]ההוא נביעו דקיימא עלה כד\"א <small>(ישעיה נז, א)</small> הצדיק אבד, אבד ההוא נביעו דמקורא עילאה דהוה נגיד ומשיך מלעילא, וכדין הוה פרודא בה\"א בית שני ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דלהון תריסר שבטין סלקין לחשבן סגי, ע\"כ. משום הכי לא היה מן הראוי שתשאר הארץ שממה מחמתו, כ\"ש דאיכא למיחש שתאבד זכרה מזכרון הקדוש אי לא הוה עבדינן סימן בגוה, הרי בזה יצאנו ידי טייול בפרד\"ס בענין זה התלוי בארץ הקדושה הזאת, וה' יצילני משגיאות ויזכני למען חסדו להשתקע באוירה המחכימת פתי אני וזרעי לעבודתו יתעלה, ויחזיר קדושתה הראשונה למקומה אכי\"ר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנא' הנה אנכי שולח לכם וכו'</b>. נלע\"ד שמכאן הביאו ראיה כלם, אלא אחד מדקדק הפסוק הראשון, ואחד ראש השני, ואחד הסוף. והוא דמאן דס\"ל דבא לעשות שלום בעולם, מפיק ליה מדכתיב הנה אנכי שולח וכו' לפני בא יום ה', להיות שיבא יום אחד קודם ביאת המשיח, ש\"מ שבא לעשות שלום בעולם בין המלכיות כמ\"ש הראב\"ד. ומאן דס\"ל דבא לברר המשפחות לת\"ק כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה, מדקדק ספיה דקרא דכתיב והשיב וגו' ולב בנים על אבותם, דמשמע באמרו אבותם בכינוי, דבאבות ממש שהם אבותם של אלו הבנים מיירי. ור\"ש דס\"ל דבא להשוות המחלוקת, מדקדק רישא דפסוק השני, דכתיב והשיב לב אבות על בנים ולא קאמר על בניהם, ש\"מ דלא באבות ממש מיירי.\n<br><b>ואפשר</b> דר\"י דאמר לקרב אבל לא לרחק מדקדק שינוי זה, דברישא לא קאמר בניהם דמשמע אעפ\"י שאלו הפסולים דנתקרבו למשפחות כשרות שאבותיהם היו כשרים, לא היה ראוי שאבות המשפחות האלה יקרבו אותם ויקראום בנים, כגון שפסול אחד לקח בת כשר שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו <small>(עי' בר\"ר פפ\"ד כא)</small>, לא היה ראוי שאב בת זו יקרא ויקרב לחתנו זה הנקרא בשם בן אעפ\"י שאינו בנו ממש כשידע שהוא פסול, להיות כי טמא בתו וטמא את משפחתו, ואליהו ז\"ל יעשה שישיב לבו אליו ולא ירחיקנו, וזהו והשיב לב אבות על בנים סתם, והם חתניהם דדרך לקרותם בנים, ומשום הכי לא קאמר בניהם דאינם בניהם ממש. והדר אמר ולב בנים על אבותם ממש, והם אלו הבנים שנתרחקו באמור שהם פסולים, הוא ישיבם על אבותם ממש כי יגלה אבותם מי הם ונדע שהם כשרים, ובזה יחזרו לכשרותם. או אפשר לפרש שישיבם על אבותם, שלא יהיה לבנים תרעומת על האבות שחטאו ופיסלו אותם בענין שנצרכו להבדל מקהל ישראל הכשרים, כי יראו שאין האמת כן כי אבותיהם לא חטאו ושהם כשרים הם:<br><b>עדיות</b> ��תחיל בשין ומסיים במם, כי השין הוא בתפילין המרובעים כמם סתומה, והם עדות לישראל כמו שארז\"ל (ברכות ו. עה\"פ דברים כח, י) וראו כל עמי [הארץ] כי ש\"ם ה' נקרא עליך. אלו תפילין שבראש. הרי שש\"ם מורה על עדות התפילין, והאותיות עצמם מורים על השני עדים אחרים, שהשין נוטריקון שבת, והמם מילה, ואלו הם העדים המעידים על האדם שהוא מזרע ישראל וכשר להעיד כל מיני עדיות:<br><b>סליק</b> מסכת עדיות. כלולה מכל משניות:<br><b>טוב</b> יורו בעת רואים המורים בהוריות.<br><b>הבאים</b> ונמצאים במשנה בעדיות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,180 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עדיות\n<br> עדיות יש בו שמנה פרקים, כי עדות ביהוסף שמו (תהלים פא, ו), אשר שמר אות ברית קדש הניתן לשמנה ימים, והוא עדות לישראל. וע\"ד הנסתר כבר ידענו היות יוסף צדיק יסוד עולם, והוא עד כדאיתא בת\"ז בראש תיקון ס\"ט על פסוק (שמואל א' ב, ג) כי אל דעות ה'. ואם תחשוב או\"א לאחד להיותם רעים דלא מתפרשין לעלמין, ותפארת ישראל שהוא העד השני מיחדם כמבוא' שם, תמצא יסוד הכל במדרגה השמינית, וע\"ש:\n<br>\n<br><br><b>שמאי אומר כל הנשים</b>. משום דמשנה זו היא תחילת המסכתא במקום אחר <small>(ריש נדה)</small> נשנית נמי הכא בראש המסכתא, לרמוז דמאן דלביש מדא ילבש מדא <small>(עי' ברכות כח.)</small>, כי עדיות נשנית ביום שהושיבו ראב\"ע שאח\"כ הורידוהו מטעם זה <small>(עי' שם)</small>, ואחריו שנא משנה הדומה לה המתחלת שמאי אומר. וכל אלו הטעמים הם נכוחים למבין, שמועילים לזכרון שלא ישכח שום אחד מאלו העדויות:\n",
+                "<b>וסת</b>. נכון בעיני לומר שכנו זמן נדות האשה בשם וסת, על שם ושט הנוטל כל מיני מאכל, שע\"י אכילת פרי עץ הדעת ניתן לה מצות נדה לכפר על שפיכות דמים ששפכה שגרמה מיתה לאדם כמו שאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ז ח)</small>, ואל תתמה על חילוף השין בסמך, שמלבד הטעם דשניהם ממוצא אחת <small>(אותיות השינים זסשר\"ץ)</small>, יש רמז בדבר לענין זה כמשאז\"ל <small>(בר\"ר שם ו)</small> על הסמך של ויסגור בשר תחתנה <small>(בראשית ב, כא)</small> שמורה על בריאת השטן עם האשה, שהוא היה המסית לעון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלל אומר מלא הין מים וכו'</b>. דומה למתניתין דלעיל שחכ\"א לא כדברי זה וכו':\n",
+                "<b>הלל אומר</b>. הקדימו לשמאי, להזכיר כל הלשון ששמע מרבו כיון דקפיד לומר בלשונו, ואילו הזכיר שמאי בראשונה לא היה אומר אלא מלא הין ותו לא, שאילו היה מאריך עוד היה נראה כמיותר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה מזכירין וכו'</b>. לא יכלתי לישב פי' הר\"ב וכן פי' הרמב\"ם על לשון משנה זו, דלפי דבריהם אבות העולם קאי אשמאי והלל, ואנכי לא ידעתי איך בשנותו דבריהם אנו יודעים שלא עמדו על דבריהם, ולכן נלע\"ד דפירושא דמתניתין הכי הוא, ולמה מזכירין וכו', אמתניתין דלעיל קאי דקאמר ב\"ה בלשון רבו דמלא הין פוסל את המקוה, ושמאי אמר תשעה קבין. וכבר ידענו ששמעיה ואבטליון היו רבותם, וכדתנן במסכת אבות <small>(פ\"א מי\"ב)</small> הלל ושמאי קבלו מהם. וכאן מצינו שחכמים על פי עדות הגרדיים בשם שמעיה ואבטליון נמנו וגמרו שלשה לוגים, דמשמע לפי זה ששמעיה ואבטליון חזרו בהם ממה ששנו לתלמידיה' הלל ושמאי, וא\"כ למה לו לתנא להזכיר דברי הלל ושמאי לבטלה, הואיל ושמעיה ואבטליון חזרו מאותה סברא, היה לו לשנות לבד הסברא האמיתית אשר נמנו וגמרו עליה שהיא לשלשה לוגים, ולא לשנות דברי שמאי והלל כלל. ומשני ללמד וכו' שהרי אבות העולם, שהם שמעיה ואבטליון, לא עמדו על דבריהם, שמתחילה שנו לתלמידיהם מלא הין, והדר תשעה קבין, והדר נמנו וגמרו שלשה לוגים, ולא נתביישו לחזור בהם מסברתם פעם ושתים עד שהעמידו הדין על האמת, ואילו לא שנינו דברי הלל ושמאי לא היינו יודעים זה. זה היה נלע\"ד לומר, אבל מה אעשה דבזהר פ' אחרי מות דף ע\"ג ע\"א משמע דאבות העולם אשמאי והלל קאי, דקאמר ינוחון אבהן דעלמא אינון הלל ושמאי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יהודה א\"כ וכו'</b>. הנה הפיר��ש שפירשו המפרשי' ז\"ל בזה לע\"ד דוחק הוא, ואין צורך להאריך, אלא אחוה דעי אף אני הצעיר כפי הנראה לע\"ד. והוא דמצאנו וראינו לרז\"ל הקדושים שאמרו בסוף פ\"ג דר\"ה, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב\"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. ופי' הר\"ב ז\"ל שאם יבא אדם לדון אחר ב\"ד שבימיו, לומר וכי ב\"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן, ע\"כ. מכאן מבואר שכל שידענו מי היו אנשי ב\"ד שקדמו נוכל לבא לידי ידיעה אם היו גדולים או קטנים מהב\"ד שאחריו, אבל כי לא ידענו מי היו א\"א לבא לעולם לידי ידיעה זו. ועל פי זה יתפרשו המשניות האלו, והוא שבתחילה שאלה ולמה מזכירין וכו' עד במנין, והדר אמר ר' יהודה דא\"כ הוא דמטעם זה מזכירין דברי היחיד ולא מטעם אחר, למה מזכירין אותם כשהם לבטלה, והוא בהיות המרובים נזכרים בשם חכמים סתם, דטעם זה לא שייך אלא כשהמרובים מפורשים מי הם שהם ר\"פ ור\"פ החולקים על ר\"פ יחיד, שיכול להיות שיבא ב\"ד אחריהם שידעו שהם גדולים מאלו ר\"פ ור\"פ החולקים על היחיד, ולכן הרשות בידם לגזור כנגדם כדברי אותו היחיד, אבל כשהמרובים הם בשם חכמים סתם א\"א לשום ב\"ד שאחריהם לבטל דבריהם, דמאן אתא ואמר להו דאותם חכמים היו פחותים מהם בחכמה ובמנין, וא\"כ למה נזכרו אז דברי יחיד בין המרובים שלא נתפרשו שמותם, ומשני וכו'. ואילו היה דרך הר\"ב לסתם דבורו, היינו מפרשים לשונו כך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א רובע עצמות וכו' שמאי אומר וכו'</b>. דומה לענין המשניות הנ\"ל שנזכרו דברי היחיד בין המרובים, וכן אנו רואים שאבות העולם לא עמדו על דבריהם אלא היו חוזרים בהם כי הדבר הנראה להם יותר אמיתי, שהרי שנינו בש\"א וכו' ושמאי אומר וכו', וכזאת הם כל המשניות שנשנו מכאן עד משנת אלו דברים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברים שחזרו ב\"ה וכו'</b>. אף כי רבים הם, כלם הסכימו לדעת אחד לחזור מסברתם להודות האמת, וזה השבח לא ידענו אותו מחזרת שיעור המים שאובים, כפי מה שפרשתי במשנת ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלה <small>(לעיל מ\"ד)</small>. והתי\"ט העתיק הכא לשון הרמב\"ם ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"ח סגן הכהנים וכו' העיד</b>. דומה למשנה אחרונה דפרקין דלעיל, דאיירי בטומאה וטהרה, ואחר זה הזכיר כל עדיותיו, וה\"ט נמי לדר' ישמעאל דלקמן:\n",
+                "<b>בנר</b>. פי' הר\"ב, של מתכת. וכן פי' בפסחים <small>(פ\"א מ\"ו)</small>. ואע\"ג דהכא והתם פי' דלכל מיני כלים חוץ מכלי חרס יש להם דין זה של מתכת דחרב הרי הוא כחלל, נקט נר של מתכת דווקא, כי נר של בגד ועור ושק ועץ ועצם לא שכיחי, כי בגד ושק אינם מחזיקים שמן, ושל עור ושל עצים מריחים ריח רע מחמת האור וגם מתקלקלים, ושל עץ נשרף, ושל זכוכית אין לו טומאה דאורייתא כי רבנן גזרו טומאה על כלי זכוכית, משום הכי נקט הרב של מתכת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ראינו אינו ראיה</b>. אפילו להצטרף עם אחרת, ולנ\"א דגריס אין לא ראינו ראיה, ר\"ל חשובה בפני עצמה, אבל הין הכי נמי דכשיש ראיה אחרת אף שלילת ראיה זו מוסיף ראיה, זהו ההפרש הנ\"ל שיש בין שני הנוסחאות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם מתעסק</b>. כתב התי\"ט, דאינו צד כדרכו, דאם צד כדרכו אפילו לשחק דאינו לרפואה חייב, זה תורף דבריו. ובזה אתי שפיר דהקדים הכא ההיתר לאיסור, מה שלא עשה כן ברישא, דהכי דייקינן מתניתין שפיר אם מתעסק פטור הא אם אינו מתעסק אלא צד אותו כדרכו אפילו לשחק נעשה כלרפואה וחייב, ובזה לא קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דאי תנן איפכא א\"א לאתויי משחק בנעשה כי אם לפיטורא. והא דלא תני רישא דמפיס דומיא דסיפא דצד, י\"ל משום דסדרא דאיסור והיתר דתנן ברישא דמתניתין נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ג' דברים אמרו לפני ר\"ע</b>. איידי דהזכיר ר\"ע בסוף מתניתין דלעיל הזכיר כל עדויותיו:\n",
+                "<b>ספק נגע ספק לא נגע</b>. עיין מ\"ש בפ\"ב דשבת משנה ז' ד\"ה ספק חשיכה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן</b>. משום דבן חכם ישמח אב <small>(משלי י, א)</small>, תני זוכה. אבל עיקר פירושו לפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב, הוא מזכה:\n",
+                "<b>ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ וכו'</b>. המפרשים פירשו מה שפירשו, ועל כלם אין לשון המשנה מדוקדקת, ולכן אקח הכח היפה שבהם כפי הנלע\"ד, ואומר דהכי פירושה, שהאב מזכה לבן בשנים הרבה עד שיראה בנים ובני בנים, וכל מספר הדורות אשר הועד הדור אחרון שבהם לאיזה טובה לפניו בעודו בחיים חיותו והוא הקץ, כלומר שמספר הדורות הוא הקץ הקצוב להתחלת אותו הטוב, ולכן הטוב אשר ייטב האב לבן אינו תלוי באריכות השנים לבד כי אף בראית מספר הדורות לפניו, שאילולי כן לא היה זוכה אותו הבן באריכות שניו לראות הטוב ההוא אשר הבטיח הקב\"ה לאביו ליתן לזרעו לסוף איזה זמן, כי עיקר זמן הקצוב מאת ה' תלויה בדורות אעפ\"י שהזכיר סכום השנים, כי תחילת סכום השנים יהיה לעולם בזמן אשר סופו יגיע לאותו הדור המעותד לטובה ההיא.\n",
+                "<b>שנא' קורא הדורות מראש</b>. ופסוק זה באברהם אבינו נאמר <small>(ישעיה מא, ד. ועי' רש\"י שם)</small>, ומשמע שהדורות הם ראש ועיקר הזמן. אעפ\"י. שבעת ההבטחה נזכרו שנים, דהיינו ועבדום וכו' ארבע מאות שנה. <small>(בראשית טו, יג)</small> וגם דורות דהיינו ודור רביעי ישובו הנה <small>(שם, טז)</small>.\n<br><b>והא</b> דהזכיר הכתוב השנים עם הדורות תנאי הם דבריו, כדאיתא בתנחומא פ' בא <small>(פ\"ט)</small> כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב ודור רביעי ישובו הנה, הא כיצד, עשו תשובה אגאלם לדורות, ואם לאו לשנים, ע\"כ. פי' אגאלם מיד שיולד הדור ההוא שבו יכלו השנים ההם, אע\"פי שעדיין לא הגיעה השנה עצמה המוכנת לכך, ואם לא ישובו לא יגאלו עד בא השנה ההיא ממש, וכמו שאירע ליוצאי מצרים שלא בא הטוב ההוא מיד שנולד הדור רביעי אלא אחר כלות השנים ממש, מפני שלא שבו. ומפני שביאת הדור ההוא עיקר הקץ כמו שאמרתי ולא השנה, משום הכי לא קאמר נמי איפכא אם עשו תשובה אגאלם לשנים ואם לאו לדורות, אע\"פי שאפשר שיגיעו גם כן השנים קודם הגעת הדורות כשיאריך דור אחד ימיו קודם שיזכה לבנים שהוא דור אחר, שאף אם יהיה כן שתגיע השנה קודם הדור וישובו לא יזכו לטובה ההיא עד בא הדור, כי הוא עיקר הזמן והוא הקץ שקצץ הקב\"ה, ולא הזכיר שנים להקל אלא להחמיר אם לא שבו בראשית הדור ההוא:"
+            ],
+            [
+                "<b>משפט רשעים בגהנם</b>. נשנו באחרונה אע\"ג דקדימי ותדירי מכולהו, משום דכל המשפטים דלעיל בעולם הזה מיירי. ועוד משום דהוצרך להאריך בהם במחלוקת שנויה:\n",
+                "<b>בגהנם</b>. דווקא, דקודם שיכנסו בו משפטם חרוץ כפי (ב)מעשיהם, בהכנסם בדצח\"ם כמה שנים, כדאיתא בכתבי האר\"י זלה\"ה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטמאין</b>. אף באהלות נשנית משנה זו בריש פ\"ג. ואחריה שנא כל העדויות דר' דוסא, הואיל והזכירו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' ספיקות</b>. במתניתין דלעיל איירי בשבויה דספק אם נבעלה, משום הכי נשנית משנה זו הכא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה</b>. אגב ארבעה דמשנה ז' רצה להזכיר ארבעה דמשנה ט', ומשום דבמס' כלים <small>(פי\"ב מ\"ה)</small> שלשה דר' צדוק קודם אליו, שנאו נמי הכא כי האי גוונא. ואחריו הזכיר כל העדיות דר\"ג:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים מקולי ב\"ש וכו'</b>. דומה למתניתין דלעיל, דאין הלכה כדברי המקל. וגם משנה זו היא ריש פרק במקום אחר <small>(ריש ביצה)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א כלו לגת</b>. כתב התי\"ט בשם הראב\"ד, דהוי חומרא לב\"ה, שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית, ע\"כ. ולא נהירא דהא כי פליג במשניות דלעיל אב\"ש, וקאמר דהוי שכחה והוי לעניים לחומרא חשבינן ליה, והוו תרי חומרי דסתרי אהדדי. ועוד דבירושלמי שהעתקתי בפ\"ח משנה א' דכתובות, מפורש דכל שעדיין העניים לא זכו בו לא מקרי חומר לעניים מה שאין אנו מניחים אותם ליקח. ולכן ניחא בעיני לומר דמקרי הכא חומרא, משום דמטעם דמשוי ליה ממון גבוה שהוא חמור הוי כלו לגת כמ\"ש הר\"ב. וכה\"ג מצינו במשנה ח' דתנן ב\"ש מתירין הצרות לאחין וב\"ה אוסרין, חלצו ב\"ש פוסלין מן הכהונה וב\"ה מכשירין. ודבר זה היא קולא לב\"ה ואפילו הכי חשבינן ליה בהדי חומרי, משום דמכח חומר ואיסור האחים יצתה להיות עומדת בהיתרה הראשון לכהנים, ולא תהא נפסלת בחליצת האחים מכיון שכבר היא אסורה להם, וצ\"ל דכי אתשילו דברים אלו בבית המדרש בענין המחמיר ב\"ה אתשילו, ומשום הכי אפילו הקולות היוצאים מהם בשם חומרי ב\"ה מקרו, כי החומרות נעשו עיקר והקולות טפלים להם, וכה\"ג תירצו התוספות <small>(קידושין ב. ד\"ה ב\"ש)</small> וכתבו התי\"ט במשנה ז', אבל מאי דאתשיל בבית המדרש בענין דב\"ה מקל, אע\"ג דנפיק מיניה חומרא בענין אחר לא קא חשיב ליה בהדי חומרי ב\"ה, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ח דברכות משנה ד' והביא ראיה מהש\"ס, וזה הוא מהאי טעמא דמאי דאתשיל הוי עיקר והיוצא ממנו הוי טפל לו.\n<br><b>והראיה</b> שעיקר השאלה היתה על הצד המחמיר ב\"ה דהיינו רישא דמתניתין, הוא מדסדרה רבי במס' פאה <small>(פ\"ז מ\"ו)</small> ברישא אע\"ג דאין שם מקום כי אם לסיפא זו, ואם היתה השאלה על הסיפא ושממנה למדו הרישא איפכא הל\"ל, כי מה שנשנה אגב ראוי להיות נשנה בסוף ולא ברישא, דהכי אמרינן בזבחים דף צ\"א ע\"ב אלא לאביי קשיא תנא רישא אטו סיפא בשלמא סיפא תני משום רישא אלא רישא משום סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא משום סיפא, ע\"כ. הרי מבואר מכאן שבדוחק אנו אומרים תני רישא אטו סיפא, אבל בלי דוחק לעולם מסתבר איפכא דתני סיפא אטו רישא ולא להפך, ולכן מדרואין אנו ששנה התנא מאי דלא אצטריך ברישא, ש\"מ שממנה יצא לו לתנא הסיפא השייכא לאותה מסכתא ומשום הכי הוצרך לשנותה ברישא, ואין לומר דסירכא דמעשר שני <small>(פ\"ה מ\"ג)</small> נקט ואזיל, דשם הרישא דווקא היא דשייכא לאותה מסכתא, דמסכת מעשר שני לכ\"ע מאוחר הוא למס' פאה והמאוחר אמוקדם סמיך על הרוב ולא איפכא, אלא ודאי סידרא דפאה נעשה בכוונה מכוונת מהטעם שכתבתי, ובמעשר שני דקתני נמי האי סיפא דפאה אע\"ג דאינו צריך לה כלל סירכא דמס' פאה נקט ואזיל, ושם אתי שפיר כי מה שנשנה אגב שנוי בסיפא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'</b>. אף זה הפרק עד משנה ו' הוא מענין השנוי בפרק שלפניו:\n",
+                "<b>ומודים בביצת טריפה וכו'</b>. אין להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, כי יש צד להתירה אפילו לב\"ה כיון שנשחט העוף אילו לא שמעינן להפך מהודאה זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עקביא בן מהללאל העיד ד' דברים</b>. דומה למתניתין דלעיל המתחלת ד' אחין:\n",
+                "<b>אבן</b>. להיכר שחבירו בדלין ממנו, כ\"כ הר\"ב. והא דעושין היכר זה באבן, נראה להראות מה טעם בדלין ממנו, והוא מפני שקשה כאבן כי מת בנדויו ולא חש עליו לחזור ממעשיו להתירו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה בן בבא וכו'</b>. מכאן ואילך שנא כל העדויות, והתחיל מר' יהודה בן בבא מפני שהוא העיד יותר מכלם:\n",
+                "<b>חמשה דברים</b>. לבדו, ולקמן קא חשיב אחרת שהעיד עם ר' יהודה הכהן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע</b>. דומה לדר' יהודה ברוב ענין אע\"פי שאינו אלא עדות אחד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. לעיל מזה נשנה העיד ר' יהושע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' צדוק</b>. לעיל מזה נשנה עדות ר' צדוק עם ר' יהושע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. לעיל מניה נשנה מענינו על זוחלין וכו' שהן כשרים למי חטאת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד וכו' ר' פפיס</b>. לעיל הזכיר ר' פפיס:\n",
+                "<b>פרה זבחי שלמים</b>. הא דקתני בה זבחי משא\"כ בולד, נראה משום דהיא עצמה לשם שלמים הוקדשה ונקראת זבח קודם שנקרבה שלמים, מה שאין כן הולד:\n",
+                "<b>בחג</b>. כתב הר\"ב, חג השבועות. הכי איתא בפ\"ק דר\"ה <small>(דף ו:)</small> אבל איכא נמי התם מאן דאמר דהאי חג נמי סוכות הוא כסתם חג, מדלא קתני עצרת, ואפילו הכי לא עבר בעשה כי היתה חולה בעצרת. ולמאן דמפרש האי חג עצרת, י\"ל דרמז לנו התנא בסתימת דבורו, דעצרת הרי הוא כחג שיש לו תשלומין כל שבעה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד מנחם בן סגנאי וכו'</b>. דומה לתנור שחתכו חליות, אלא שרצה המחבר לשנות כל הן העידו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' נחוניא בן גודגדא</b>. לא ידענא אמאי לא נשנית כאן המשנה א' דפ' ח' דהיא כענין מתניתין דלעיל דטומאה וטהרה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. כבר כתבתי בסוף פרקין דלעיל שעניינו דומה למשנה ח' דפ' הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר\"י בן בבא</b>. מכאן ואילך הם עדויות דנשים זה אחר זה. אבל קשה דהוה ליה לשנות בתחילה עדות דר' יוסי בן יועזר ור' יהושע דמשנה ד' וה', דאיירי בטומאה וטהרה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקרו ליה יוסי שריא</b>. כתב הר\"ב, לפי שהתיר ג' דברים שהיו נוהגין בהן איסור, ע\"כ. ומכיון דכבר נהגו העם כך, הוצרכה משנה זו המורה נגד מנהגם, להשנות בפומבי ובלשון המובן אצל כל העם, ולכן בעבור ישמע העם בדברו עמם נשנית לשון תרגום, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא</b>. פי' הר\"ב, לפי שקדושה שקדש שלמה את הבית, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וכן קדושת ירושלם קדשה לעולם, אבל קדושת ארץ ישראל לא קדשה בכבוש ראשון אלא לשעתה, עד שחזרו עולי בבל וקדשוה קדושה שניה ואותה קדושה קדשה לעתיד לבא, ע\"כ. וזו היא סברת הרמב\"ם כפי מה שהאריך על לשונו התי\"ט, אבל לא כתבו ראיה מהיכא נפקא לן דקדושת ארץ ישראל משונה מקדושת המקדש וירושלם, דקדושת המקדש וירוש��ם אמרינן הכא דקדושתם הראשונה קדשה לע\"ל, ולא כן אמרינן בקדושת א\"י. ולכן הנני מביא משנה ערוכה דפ\"ו דשביעית <small>(מ\"א)</small>, שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מא\"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד וכו'. ואם איתא דקדושה ראשונה קדשה לע\"ל אמאי נאכל, אלא ודאי דקדושה דעולי מצרים לא קדשה לע\"ל.\n<br><b>ובטעמא</b> דמלתא נמי י\"ל, מלבד מה שכתבו המפרשים ז\"ל, דקדושת המקדש וירושלם נתקדשה ממש על ידי ישראל בבניינם וחנוכם, ואם היו רוצים להרחיב המקום ההוא כמו כן היה הרשות נתונה להם, וכאשר היו עושים אותו בכל התנאים הצריכים במלך ונביא וכו' <small>(עי' שבועות פ\"ב מ\"ב)</small>, היה לו לאותו התוספת הקדושה עצמה שיש לו לעיקר ולא פחות, ולכן הוה ליה כאדם המקדיש דבר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ומשום הכי אותה קדושה לא בטלה. אבל קדושת א\"י לא נתקדשה ע\"י בניינם וחנוכם, אלא משבאה לידם ע\"י כבושם נתחייבו לנהוג בה כל הקדושות הראויות לה של מעשרות ושביעית וכיוצא בה, וכבר נרשם להם גבולותיה סביב מפי נביא כמ\"ש בס' יהושע, ואף אם יכבשו משם ולהלאה אין אותו כבוש מקדיש המקום ההוא שיהיה לו קדושה דאורייתא (ב)[כ]תוספת העיר והעזרות, שהרי סוריא הם מארצות שכבש דוד שהיה מלך ע\"י עצת סנהדרין ואורים ותומים כמו שאז\"ל ואחרי אחיתופל וכו' אלו סנהדרין ואורים ותומים כדאיתא בברכות <small>(דף ג:)</small>, שעל פיהם דווקא היה יוצא למלחמה, ואעפ\"כ קראוה כיבוש יחיד ולא קדשוה בקדושת הארץ מדאורייתא, אלא כל הקדושות הנוהגים בה מדבר התלוי בארץ הם מדרבנן להיות שאינה מגבולי א\"י. ולכן כאשר גלו מתחילה אזלא לה קדושתה לענין שיחיד הדר בה אח\"כ לא היה חייב לנהוג בה דיני מעשרות ושביעית, כי ע\"י כבוש רבים נקדשה ומשנכבשה מהם בטלה כבושם, משא\"כ קדושת ירושלם ומקדש דלא נתלית בכבוש שנאמר שכבוש הגוים יבטלנה, אלא במעשה ידיהם ובנינם וחנוכם, ולכן אף כי נכבשה מהם אח\"כ ונתבטל ממנה כל המצות התלויות בכבוש מ\"מ לא נתבטל ע\"י זה הקדושה אשר הוקדשה במעשה ידי אדם שלא ע\"י כבוש, דאין הכבוש מבטל אלא את שכנגדו ממש וכל התלוי בו, והוא הכבוש שבו היה תלוי קדושת הארץ, ולא קדושת המקדש וירושלם שלא היה תלוי בכבוש לבד כי אם בדבר אחר, ולמדקדק יפה בלשונו של הרמב\"ם נראה שזו היא טעמו ממש, אלא שתלה קדושת המקדש וירושלם בהשראת שכינה, ואף כי אמת הוא לפי מ\"ש אין אנו צריכים לטעם זה:",
+                "<b>ועל פיו נמי נטעים למה לא נתבטל קדושת הכבוש השני כשנכבשה מהם פעם אחרת, ועל הדרך שפירש דבריו הרב תי\"ט, והוא דבכבוש שני לא נטלוה בכח זרוע מיד המושל בה שנאמר כאשר יבא אחר ויקח אותה מידם בכח זרוע בטל כבושם, אלא ברשות בעליה אשר היתה בידם באותו זמן נכנסו בה והחזיקו בה, ולכן אם בעליו הראשונים היו באים אח\"כ ונוטלים אותה מידם הין הכי נמי דהיינו אומרים דבטל כחם הראשון בחזר בעלים הראשונים, כמו שאמרנו בכבוש הראשון שבזרוע נטלוה וכשבאו מי שיהיה ונטלוה מהם בזרוע מבטל כח הזרוע השני לכח זרוע הראשון, אבל להיות שבחרבן בית שני נכבשה הארץ ממלכות אחר אשר לא היו בעליו הראשונים אשר ברצון לבם נתונה להם, לא אלים כחם לבטל הקדושה אשר נקדשה בכח חזקתם ברצון בעליהם, דבשלמא ע\"י כבוש יש טענה לומר כמו שאתם לקחתם אותה מבעליהם בכח זרוע שלא כרצונם גם אנו עושים כן לכם, וע\"י זה כבושם מבטל כח כבוש הראשון, אבל הכא אין להם הטענה הזאת והרי ��ם כגוזלים קרקע מיד בעליהם ממש ואין קרקע נגזלת</b>.\n<br><b>ועוד</b> י\"ל טעם אחר על פי מאי דתנן בשביעית פ\"ז, מאמתי הוא נקרא אנס משישקע. ופירשו המפרשים מאמתי נקראת הארץ אשר גזל האנס על שמו לענין שיהיה חשובה כשלו לכל דבר, משישקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן. ולכן נאמר דחש הקב\"ה על כבוד הארץ הקדושה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, שמא תשכח מפי זרעו שתהיה ארץ הזאת ארץ ישראל, מחמת אורך הגלות הזה האחרון המר והנמהר, ותקרא על שם הבעלים עובדי בעלים ואשרות השולטים בה בעונותינו, כמו שעינינו רואות שכמה ארצות אשר נכבשו נקראים דווקא ע\"ש הבעלים השולטים בה שנשכח זכרם של הבעלים הראשונים, ולכן חפץ ורצה שעוד היום גדול לא ינהגו מנהג הפקר בה כשאר הארצות אלא שתהיה משונה במעשיה ובקדושתה, ובזה סימן אית ליה בגויה מי היו בעליו הראשונים ולא ישתקע שמם ממנה לעולם, ומשום הכי לא תקום ולא תהיה לעולם נקראת על שם האנס, ובזה הסימן אף כי אינו מתפשט בכל הארץ דלא הניחו בקדושה ראשונה אלא מה שכבשו עולי בבל, מ\"מ בזכרון אנו זוכרים מה שהיה מקדם כאדם הנותן סימן קטן לזכור בו דבר גדול וע\"י אותו סימן קטן אין אותו דבר גדול נשכח, משא\"כ אם לא היה לו בזכרונו אפילו אותו סימן שהיה הכל נשכח ממנו. ורז\"ל הקדושים המה ראו מעשי ה' אשר עשה לעמו ישראל, ועשו משמרת למשמרתו והניחו אף מה שלא נכבש מעולי בבל אלא מעולי מצרים בכמה עניינים בקדושה הראשונה, וכן עשו לארצות השוכנים אצלה שהם סוריא וכיוצא בה שכבש המלך ישראל, והכל לכבוד הארץ הקדושה הזאת, ע\"ד הדבק לשחוור וישתחוו לך <small>(עי' רש\"י ברכות נו.)</small>. ומה\"ט בחרבן בית הראשון בטלה הקדושה הראשונה ולא חש הקב\"ה שישתקע שם בעליה ממנה, להיות שכבר הבטיח להם לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם <small>(ירמיה כט, י)</small>. ובמשך זמן מועט זה א\"א שישתקע שמם מעליה, להיות שנות אלו של שבעים שנה שנים מועטות, והם שני חיי אדם אחד בנוני כדכתיב <small>(תהלים צ, י)</small> ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכמה אנשים היו בעולם שראו חרבן ראשון ובנין השני, ועוד בגלות בבל היו סמוכים מאד לא\"י כמו שאז\"ל <small>(ירושלמי מע\"ש פ\"ה ה\"ב כט: איכ\"ר פ\"ג ג)</small> על אותו האיש שהיה חורש וברחה הפרה ממנו והוא רץ אחריה וביום אחד מצא עצמו שבא מבבל לא\"י. ולכן מחמת קרוב בעליה אליה אין שמם נשכח מעליה, משא\"כ בגלות אדום שבארבע רוחות השמים נתפזרו, ובזמן מועט אילולי זה השינוי שנעשה בא\"י משאר ארצות כבר ב\"מ נשכח זכרם מעליה:",
+                "<b>ועוד י\"ל, ע\"ד דרש שדרשו רז\"ל בכתובות <small>(דף קיא</small></b><small>.)</small> כל הדר בבבל כאלו דר בא\"י. וכן אמרו <small>(שם קי:)</small> כל הדר בא\"י דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בח\"ל דומה כמי שאין לו אלוק. שמטעם זה כאשר הגלם לבבל לא רצה שיהיו היחידים הנשארים בא\"י יעלו על עולי בבל במה שיתחייבו לנהוג בה המצות התלויות בארץ, אלא הואיל ובטלה קדושתה יהיו אף המה כאחיהם אשר גלו, כדי שיראו וידעו גולי בבל שיש לבבל מדרגה שוה לא\"י בהיותה חרבה, שאין נוהגין בה קדושת הארץ כמו בבבל, אבל בגלות אדום שגלו בחוצה לארץ ממש בארבע פינות העולם, אילולי נהגו בא\"י קדושת הארץ קצת, היו כלם אומרים הא כל אפיא שוים, א\"י בהיות' חרבה הנה היא אינה חשובה אלא כחוצה לארץ, וזה אינו שכל הדר בא\"י אפי' בחרבנה דומה כמי שיש לו אלוק משא\"כ הדר בח\"ל בכל זמן, ואם לא יתנו לבם לזה נמצא שלא יתנו לבם לחזור בתשובה כדי לחזור ע\"י לארצנו ולנחלת אבותינו, וה' היודע עתידות צפה וידע שכל הקצים יכלו ואין הכל תלוי אלא בתשובה <small>(עי' סנהדרין צז:)</small>, ולכן השאיר אחריה ברכה בצוותו שכל מה שכבשו עולי בבל אף שגלו תתנהג בה קדושת הארץ, כדי שיחרד לבם עליה ויאמרו מה זאת עשה אלקים לנו אשר הגלנו מארצנו הקדושה אשר כמה מצות נוהגים בתוכה מה שאין אנו יכולים לנהוג פה בחוצה לארץ, וע\"י זה יתנו לבם לחזור בתשובה כדי שיחזירם ה' על אדמתם ויהיה ה' עליהם לאלוק ולפטרון, כדאיתא במדרש <small>(בר\"ר פמ\"ו ט)</small> שאמר הקב\"ה לאברהם אם בני נכנסים לארץ אני אהיה להם לאלוק ולפטרון ואם אין בני נכנסים לארץ איני עליהם לאלוק ולפטרון. וזה החששה לא חשש ה' בגלות בבל שלא היה תלוי גאולתם וחזרתם לארץ בתשובה אלא בקץ אשר קצץ להם ה' לסוף שבעים שנה בלי תשובה היה מחזירם, והתשובה לשם לא היתה מועלת כי אם שתהיה הגאולה שלימה ויציאה ביד רמה כימי צאתם ממצרים, שלזה לא זכו מפני שלא שבו כתקונו כמשאז\"ל <small>(ברכות ד.)</small> על פסוק <small>(שמות טו, טז)</small> עד יעבור עמך וכו' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו וכו' זו ביאה שניה, מלמד וכו' אלא שגרם החטא:\n",
+                "<b>וגם על הדרך הנסתר אפשר לומר, דלהיות שהכבוש הראשון היה ע\"י עולי מצרים אשר עליהם נאמר <small>(שמות יג, יח)</small> וחמשים עלו בני ישראל</b>. כי בכח חמשים שערי בינה התלוי' בה' ראשונה של שם, המקבלת אורה מהיוד, כי י' פעמים ה' בגי' חמשים, ולכן אורה רב, ותוקף האור הזה הגדול הוא הנעדר, כמבואר בזהר שמות דף ט' ע\"ב ז\"ל: בגין דגלות קדמאה הוה מבית ראשון, ובית ראשון הוא רזא דה' קדמאה, ולקבל שבעין שנין דילה גלות' דבית ראשון הוה שבעין שנין, ואינון שבעין שנין לא אשתכחת אימא רביעא עלייהו והוה פרודא מן שמא עלאה רזא דה' עלאה, וכדין יו\"ד רזא עלאה אסתלק לעילא לעילא לאין סוף ובית ראשון עלאה קדישא לא נביע נביעו דמיין חיין דהא מקורא דילה אסתלק, ואיהי שבעין שנין דגלותא בגין דאיהי שבע שנין אקרייא כד\"א <small>(מלכים א' ו, לח)</small> ויבנהו שבע שנים, ואי תימא דשלטא מלכות בבל לעילא ברזא דשבעין שנין ח\"ו, אלא נהור' ונביעו דאמא עלאה הוה נהיר ונחית לתתא, כיון דחטו ישר' ושלטא מלכות בבל הוה חפי ואחשיך ההוא נהירו ותתאי קדישין לא נהירין, כיון דתתאי לא הוו נהירין מגו שולטנו ומלכותא דבבל אסתלק ההוא נהורא וההוא מבועא עלאה דהוה נביע רזא די' אסתלק לעילא לעילא באין סוף, כדין אינון שבעין שנין לא הוו נהירין בההוא נהירי דאתמנע, [ודא] הוה ודאי גלותא דשבעין שנין, ע\"כ. ולהיות שהאור הגדול הזה של היוד הוא הנעדר, וגם שנתעלה לעילא לעילא הרחק מאד מן הארץ הקדושה הזאת, מהאי טעמא לא נשאר כח בה להתנהג בקדושתה אשר נקדשה ע\"י אותו האור, אבל הכיבוש השני הנעשה מעולי בבל ע\"י אור האספקלריא שאינה מאירה שהיה עמהם כדכתיב <small>(יחזקאל א, א)</small> ואני בתוך הגולה. ה' אחרונה של שם, מלכות שמים הנקנית בשלשים מעלות <small>(עי' אבות פ\"ו מ\"ה)</small>, כי כן מאורה באה אליה מאות ו' של שם הקודמת לה כי כן ו' פעמים ה' בגי' שלשים, ולהיות שאין אורה רב כאור ההא ראשונה לכן לא היה להם כח לכבוש אז כל הארץ ולהחזיק בה כבתחילה, אלא דווקא עד כזיב כתרגומו <small>(עי' תרגום יונתן בראשית לח, ה. ועי' ברש\"י שם)</small> פסק, פסקו מלכבוש, וקדושת אותה הה' אחרונה הצעירה מקדושת הראשונה שלא האירה באותו הבית אחרון, שעל כן היה חסר ה' דברים מן הראשון <small>(יומא כא:)</small> כידוע ליודעי חן, פרחה בחרבן אותו הבית השני, ולהיות שהעדר הארץ באותו זמן היה העדר מועט לגבי העדר הראשון וכמבואר בזהר הנ\"ל ז\"ל: כיון דאעדיאו שלטנו דבבל, ישראל כלהו לא אהדרו לאדכאה למיהוי סגולה שלימתא כמלקדמין, אלא זעיר זעיר בערבוביא, ולא הוו דכיין כמה דאתחזי, ועל כך נביעו עלאה לא נביע ולא נהיר אלא דאהדר לאנהרא זעיר זעיר מגו דחקא דשמאלא, ועל דא אתגרו בהו בישראל קרבין סגיאין עד דהחשך יכסה ארץ, וה' תתאה אתחשך ונפלא לארעא ונביעו עלאה אסתלק כמלקדמין, בגין דמלכות אדום אתתקף וישראל אהדרו לסרחנייהו, ועל דא ה' בית שני אתחרב, וכל אינון תריסר שבטין דילה כחושבן משיריין דלהון אינון בגלותא דמלכות אדום, ונביעו עלאה אסתלק [מ]ההוא נביעו דקיימא עלה כד\"א <small>(ישעיה נז, א)</small> הצדיק אבד, אבד ההוא נביעו דמקורא עילאה דהוה נגיד ומשיך מלעילא, וכדין הוה פרודא בה\"א בית שני ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דלהון תריסר שבטין סלקין לחשבן סגי, ע\"כ. משום הכי לא היה מן הראוי שתשאר הארץ שממה מחמתו, כ\"ש דאיכא למיחש שתאבד זכרה מזכרון הקדוש אי לא הוה עבדינן סימן בגוה, הרי בזה יצאנו ידי טייול בפרד\"ס בענין זה התלוי בארץ הקדושה הזאת, וה' יצילני משגיאות ויזכני למען חסדו להשתקע באוירה המחכימת פתי אני וזרעי לעבודתו יתעלה, ויחזיר קדושתה הראשונה למקומה אכי\"ר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנא' הנה אנכי שולח לכם וכו'</b>. נלע\"ד שמכאן הביאו ראיה כלם, אלא אחד מדקדק הפסוק הראשון, ואחד ראש השני, ואחד הסוף. והוא דמאן דס\"ל דבא לעשות שלום בעולם, מפיק ליה מדכתיב הנה אנכי שולח וכו' לפני בא יום ה', להיות שיבא יום אחד קודם ביאת המשיח, ש\"מ שבא לעשות שלום בעולם בין המלכיות כמ\"ש הראב\"ד. ומאן דס\"ל דבא לברר המשפחות לת\"ק כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה, מדקדק ספיה דקרא דכתיב והשיב וגו' ולב בנים על אבותם, דמשמע באמרו אבותם בכינוי, דבאבות ממש שהם אבותם של אלו הבנים מיירי. ור\"ש דס\"ל דבא להשוות המחלוקת, מדקדק רישא דפסוק השני, דכתיב והשיב לב אבות על בנים ולא קאמר על בניהם, ש\"מ דלא באבות ממש מיירי.\n<br><b>ואפשר</b> דר\"י דאמר לקרב אבל לא לרחק מדקדק שינוי זה, דברישא לא קאמר בניהם דמשמע אעפ\"י שאלו הפסולים דנתקרבו למשפחות כשרות שאבותיהם היו כשרים, לא היה ראוי שאבות המשפחות האלה יקרבו אותם ויקראום בנים, כגון שפסול אחד לקח בת כשר שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו <small>(עי' בר\"ר פפ\"ד כא)</small>, לא היה ראוי שאב בת זו יקרא ויקרב לחתנו זה הנקרא בשם בן אעפ\"י שאינו בנו ממש כשידע שהוא פסול, להיות כי טמא בתו וטמא את משפחתו, ואליהו ז\"ל יעשה שישיב לבו אליו ולא ירחיקנו, וזהו והשיב לב אבות על בנים סתם, והם חתניהם דדרך לקרותם בנים, ומשום הכי לא קאמר בניהם דאינם בניהם ממש. והדר אמר ולב בנים על אבותם ממש, והם אלו הבנים שנתרחקו באמור שהם פסולים, הוא ישיבם על אבותם ממש כי יגלה אבותם מי הם ונדע שהם כשרים, ובזה יחזרו לכשרותם. או אפשר לפרש שישיבם על אבותם, שלא יהיה לבנים תרעומת על האבות שחטאו ופיסלו אותם בענין שנצרכו להבדל מקהל ישראל הכשרים, כי יראו שאין האמת כן כי אבותיהם לא חטאו ושהם כשרים הם:<br><b>עדיות</b> מתחיל בשין ומסיים במם, כי השין הוא בתפילין המרובעים כמם סתומה, והם עדות לישראל כמו שארז\"ל (ברכות ו. עה\"פ דברים כח, י) וראו כל עמי [הארץ] כי ש\"ם ה' נקרא עליך. אלו תפילין שבראש. הרי שש\"ם מורה על עדות התפילין, והאותיות עצמם מורים על השני עדים אחרים, שהשין נוטריקון שבת, והמם מילה, ואלו הם העדים המעידים על האדם שהוא מזרע ישראל וכשר להעיד כל מיני עדיות:<br><b>סליק</b> מסכת עדיות. כלולה מכל משניות:<br><b>טוב</b> יורו בעת רואים המורים בהוריות.<br><b>הבאים</b> ונמצאים במשנה בעדיות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Horayot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "הוריות\n<br> הוריות יש בו שלשה פרקים, כנגד שלשה קרבנות משונים המובאים בהוראת כל המצות שבתורה, שהיחיד מביא כשבה ושעירה, והנשיא שעיר, ומשיח וב\"ד מביאין פר. ועל דרך הנסתר י\"ל על שם דכתיב (ישעיה ב, ג. מיכה ד, ב) כי מציון תצא תורה. והוא יסוד דאימא שלשית למנין כדאיתא במאורות נתן:\n<br>\n<br><br><b>אין נדה וכו'</b>. נדה חייבין עליה כרת, שבת חייבין עליה מיתת ב\"ד דחמורה מכרת, ע\"א המודה בה ככופר בכל התורה כלה, ואפילו הכי פטורין מקרבן עד שיורו, כגזרת הכתוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת וכו' וכן המשיח</b>. ומדהשוה בזה דין הוא שיהיה שוה וכו', כן פי' הר\"ב ורש\"י ז\"ל <small>(ז. ד\"ה נתכפר לו עם הצבור)</small>. ובש\"ס <small>(שם)</small> מנא הני מילי שנא' וכו', פי' מנא הני מילי שהואיל והושוה לזה ישוה לדבר אחר, דהטעם הזה אינו אלא סברא בעלמא, ודילמא דון מינא ואוקי באתרה, וכמו שמצינו שאינו מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים כמו כן נאמר דבענין זה אינו מתכפר עם הצבור והכי מבואר בש\"ס, ולפי פירוש זה אין אנו צריכים לדחוק לשון המשנה משום מנא הני מילי דש\"ס, כמו שדחקו התי\"ט ע\"ש, כי טעמא דמתניתין הוא להסביר טעמא דקרא בסברא, אבל המקרא עצמו לא ידענו, ולכן הוצרכה הש\"ס לומר מנא הני מילי:\n",
+                "<b>וכן המשיח</b>. אסיפא נמי קאי, וכן במשנה ג':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין אלא וכו' ולא בע\"ז אין חייבין אלא וכו'</b>. התי\"ט רצה לדקדק אמאי אצטריך האי אין חייבין השני, ואחר שדקדק בו דחה אותו מהש\"ס ומדקדק הדקדוק שעשה הוא ז\"ל ממקום אחר. ואני רואה עוד דקדוק אחר, שבדין זה דקתני בלשון אלא לא הזכיר ב\"ד, ובדינים דקתני בלשון עד דהיינו במשנה ב' ובסיפא דהאי מתניתין הזכיר ב\"ד, הרי ששינה התנא בלשונו בין באמרו אין חייבין, בין במה שלא הזכיר ב\"ד בענין זה, להיות שבלשון עיקר הדין הוא משונה דבזה שייך לומר לשון אלא, משא\"כ באחריני דעיקר הדין נזכר בלשון עד וכו'.\n<br><b>ואעפ\"כ</b> עדיין צריכין אנו למודעי מאי נ\"מ משינוי זה, דלכאורה נראה דאף כי הדין הוא בלשון אלא, אין לשון ב\"ד החסר ולא לשון אין חייבין היתר מעלה או מוריד לו, אבל לפי גירסת נוסח המשנה דירושלמי יצאנו מכל הספקות האלה, והוא דבמשנה ב' דווקא שהוא תחילת הענין מזכיר ב\"ד, וקאמר הדין בלשון עד ולא בלשון אלא כגרסתנו, אבל במשנה ג' בין ברישא בין בסיפא אינו מזכיר ב\"ד, כי באמת אמשנה ב' סמיך, וגם לא נמצא שם לא ברישא ולא בסיפא דהאי מתניתין ג' אין חייבין אחר ולא בע\"ז, וגם שני הדינים דרישא וסיפא הם בסגנון אחד בלשון אלא, דקתני סיפא בלשון זה אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהמלך לא דן ולא דנין אותו</b>. ירושלמי <small>(ה\"ו י:)</small> כיני מתניתא לא מעיד ולא מעידין אותו, ע\"כ. ש\"מ דלא גרסינן במתניתין לא מעיד ולא מעידין אותו:\n",
+                "<b>לא מעיד ולא מעידין אותו</b>. הנה תורף דברי התי\"ט בענין זה הוא שאמר, דבעדות נפשות הוא דמלכי בית דוד דווקא מעידין ולא מלכי ישראל, אבל בעדות אחר אף הם אינם מעידים, וכתב בסוף דבריו ז\"ל וס\"ל לר\"ע דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת הקול אפילו בעדות שיכולין להעיד, ע\"כ. מדבריו אלו משמע שבעדות שיכול המלך להעיד שהוא עדות נפשות, משונה מהדיוט שהוא פטור משבועת העדות, משא\"כ בהדיוט שחייב. וכתב עוד ז\"ל והשתא אתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר\"ע ואע\"ג דטעמא קאמר, משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה, ע\"כ. וממ\"ש לעיל בשמו, העדות דשייך גבי מלך הוא דווקא עדות נפשות, ולפי דבריו אלו משמע דמדפסקו דלא כר\"ע, מלכי בית דוד שמעידים על עדות נפשות חייבין על שבועת העדות, ותימא דבפי' תנן בשבועות <small>(פ\"ד מ\"ח)</small> דאין חייבין על שבועות העדות אלא על עדות ממון. ודבר זה הוא מוסכם בש\"ס ובפוסקים.\n<br><b>והנה</b> צריכים אנו לראות מהיכן למדו לפסוק דלא כר\"י ודלא כר\"ע, ולפי מה שכתב הר\"ב ואין הלכה וכו' כדמוכח לקמן במתניתין. נראה דממאי דתנן במשנה ז' על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב\"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין אלא שאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר\"ש. למדו, דמדלא פי' התנא הנשיא שלא יהיה חייב בשמיעת הקול דברי ר\"ע, ש\"מ דרצה לסתום דלא כותיה. אבל כשנדקדק היטב אין זה ראיה כלל. אלא הענין הוא כמו שפירש רש\"י ז\"ל <small>(דף ט.)</small> אלא שאין כ\"ג וכו' מפרש בש\"ס וה\"ה דקא אמר ר\"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת הקול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו, אלא לא אצטריך ליה למיתנא דהא תנא ליה לעיל ר\"ע, עכ\"ל. ולפי זה אין לנו שום ראיה לפסוק דלא כר\"ע, דאין זה מחלוקת ואח\"כ סתם, אלא בשני המשניות יש מחלוקת בזה, אלא דלא חש התנא להזכירו בפירוש הואיל וכבר שמעינן ליה לר\"ע דאמר כן במשנה ה'.<br><b>והא</b> דאמר על שמיעת הקול וכו' היחיד והנשיא והמשיח חייבין, אינו רוצה לומר שכל אחד מאלו חייבין בשלשה (אל ה') [אלה], אלא בין כלם חייבין, וכלומר יש מהם שחייב בכל השלשה כגון היחיד והמשיח, ויש מהם שאינו חייב אלא בשנים כגון הנשיא שפטור משמיעת קול, והא דסתם התנא דבורו וקתני נשיא דומה ליחיד המראה לכאורה דדומה לו ממש אעפ\"י שאין האמת כן, הוא להורות טעמא דנשיא פטור משמיעת קול דהוא משום דאינו ראוי להעיד, דדומה ממש ליחיד שכשהוא פסול להעיד פטור משמיעת קול, ולפי זה היחיד והנשיא הם דומים ממש שחייבים בשמיעת קול, וכמו שהיחיד אינו חייב אלא בראוי להעיד כן הנשיא אינו חייב אלא בראוי להעיד, ואין זה אלא כשנצטרע דנדחה מנשיאותו כמבואר בש\"ס <small>(שם)</small> לאפוקי דאינו מן הטעם דר\"י הגלילי דהוא משום שאינו בא לידי עניות, דמהאי טעמא אף כשנצטרע דראוי להעיד היה פטור מטעם זה, דאע\"ג דנדחה מנשיאותו גזא דידיה הוא, ולר\"י הגלילי עדיין פטור משלשה אלה כמבואר הכל בש\"ס, ומהאי טעמא ממש לא פירש התנא בר\"ש דאין הנשיא חייב בשמיעת קול אע\"ג דהכי ס\"ל כמבואר בש\"ס מהטעם עצמו דר\"ע, דאם היה קתני לי' בר\"ש בפירוש היה נראה שהוא חולק עליו בזה, ואיננו אלא כמו שכתבתי שבהא מודה לר\"ש, ולכן הזכיר בדברי ר\"ש הענין שחולק עמו לבד ותו לא.<br><b>ועל</b> דרך זה אנו מוכרחים לפרש הברייתא דש\"ס בדברי ר\"ש עצמו דגרסינן התם <small>(שם)</small> תניא ר\"ש היה נותן כלל כל שהיחיד באשם תלוי, הנשיא כיוצא בו, משיח וב\"ד פטורין. וכל שה��א באשם ודאי, נשיא ומשיח כיוצא בהן, וב\"ד פטורין. שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ב\"ד פטורין, נשיא ומשיח חייבין, אלא שאין הנשיא חייב בשמיעת קול ולא משיח בטומאת מקדש וקדשיו. כל שהוא בעולה ויורד, נשיא כיוצא בו, משיח וב\"ד פטורים. הא גופא קשיא, אמרת שאין משיח חייב בטומאת מקדש וקדשיו, בטומאת מקדש וקדשיו הוא דפטור אבל בשמיעת הקול ובטוי שפתים חייב, אימא סיפא כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו משיח וב\"ד פטורין, מה ב\"ד פטורין מכולהון אף משיח פטור מכולהון, קשיין אהדדי. אמר רב הונא בריה דרב יהושע, לא קשיא כאן בדלות כאן בדלי דלות, ור\"ש סבר לה כר\"ע בחדא ופליג עלה בחדא, סבר לה כר\"ע בדלי דלות דפטור, ופליג עליה בדלות, ע\"כ.<br><b>והברייתא</b> מפורשת מעצמה לפי פשוטה, אבל במה שהקשו בגמרא הא גופא קשיא על המשיח, יש להקשות דאמאי לא הקשו נמי על הנשיא, דברישא קאמר דאיני חייב על שמיעת קול, והדר אמר כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו. אבל לפי מ\"ש בפי' המשנה אתי שפיר, דבאמת כך הוא דכל שהוא בעולה ויורד ובכללו יש אף השמיעת קול, הנשיא הוא חייב, ובאיזה זמן היחיד חייב על שמיעת קול עולה ויורד בזמן שהוא ראוי להעיד, וכן הוא הנשיא. והא דאמר ברישא דאין הנשיא חייב על שמיעת קול הוא בזמן שאינו ראוי להעיד, והוא בהיותו נשיא ממש שלא מעיד ולא מעידין אותו כמו שאמרנו. וכדי לגלות לנו דמאי דאמר ברישא דהנשיא פטור משמיעת קול אינו מטעם דר\"י הגלילי דהוא משום שאינו בא לידי עניות, אלא מן הטעם דר\"ע דלא מעיד ולא מעידין אותו, חזר לומר בסיפא כל שהוא בעולה ויורד הנשיא כיוצא בו, לומר שאף הוא בכלל עליה וירידה אע\"ג דלא שכיחי ביה ירידה כמו שאמרנו, וטעמא דפטור משמיעת קול הוא משום שאינו מעיד, ונפקא מינה לכשנצטרע כמ\"ש. ולפי זה אתי שפיר דכוליה סיפא דברייתא רבותא קמ\"לן, והוא דכל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו קמ\"לן הא דאמרן, ומשיח וב\"ד פטורין קמ\"לן מאי דאמר בש\"ס <small>(שם:)</small> דפליג במשיח עם ר\"ע בחדא, והוא דלר\"ע מדאינו יכול להביא בדלי דלות משום מעוטא דזה אינו מביא אפילו בדלות ועשירות, ולר\"ש דלי דלות דמעטיה קרא אינו מביא אבל בעשירות ודלות כגון שהקדיש או הפקיר כל נכסיו וקודם שהעשירו אותו אחיו נתחייב באחת מאלה מביא.<br><b>הרי</b> מבואר איך הש\"ס מסכמת למ\"ש במשנה, מזה הטעם עצמו דהקשו הא גופא קשיא אסיפא דסיפא דקתני ב\"ד ומשיח פטורין, באמרה דודאי דמי לאהדדי דכמו דב\"ד פטור מכולהו כמו כן צריך להיות המשיח, משום דכללם כלם בכלל אחד באמרו כל שהוא בעולה ויורד ולא פירטן אחת אחת כמו ברישא וכמו שהם מפורטים במתניתין, ולא הקשו כמו כן מהאי טעמא אנשיא, משום דבאמת כך הוא דכל שהוא בעולה ויורד ואפילו בשמיעת קול הנשיא כיוצא בו וכמ\"ש. ואע\"ג דיש לישב בענין אחר, והוא דבשלמא נשיא אע\"ג דיהיה פטור ממש משמיעת קול, אתי שפיר לומר ונשיא כיוצא בו משום השנים אחרים שחייב, אבל בפטורא דמשיח דאינו פטור אלא מאחד לפי הס\"ד והוא אטומאת מקדש וקדשיו, אינו מן הראוי לומר עליו פטור סתם משום אותו האחד, הואיל ואיכא שנים מהם דחייב, והואיל ואמר כן ש\"מ דאכולהו קאי, ומשום הכי מקשה שפיר הא גופא קשיא דווקא אסיפא דסיפא, מ\"מ מ\"ש נלע\"ד שהוא עיקר:",
+                "<b>וע\"י זה נלע\"ד שיתורצו כל הקשיות שהקשו הראב\"ד והתי\"ט והאחרונים על הרמב\"ם, והוא באמרנו שבחבורו חזר בו מפירושו, ופסק כר\"ע בשמיעת קול, דהלכתא כותיה לגבי ר\"י הגלילי, וכ\"ש דסתם משנה ג' וכן ר\"ש כותיה ס\"ל כמ\"ש לעיל, ובנשיא שנצטרע כבר פסק בפ' ט\"ו מה' שגגות דעבר מנשיאותו והרי הוא כהדיוט, ובהיותו כהדיוט ודטעמא דפטור משמיעת קול הוא משום דאינו מעיד כר\"ע, באותו זמן יתחייב דהא אז מעיד, ומשום הכי שפיר פסק בפ\"י דה' שגגות דהמלך מביא קרבנו על שבועת העדות, והוא בזמן שיוכל להעיד דהיינו אחר שנצטרע, דמלך אקרי לגבי גזא דידיה וא\"א לו להיות עני, ולר' יוסי דלתא טעמא דפיטורו משמיעת קול בעליה וירידה, הוא דפטור אפילו באותו זמן שעבר מנשיאותו משום דעדיין טעמו קיים, אבל לר\"ע דתלה אותו בכשר להעיד אז דבטל הסיבה הרי הוא ראוי להעיד, ולכן הוא חייב על שמיעת קול, וכותיה פסק הרמב\"ם</b>. ומה שפסק בכמה דוכתי דאין המלך מעיד, הוא בהיותו מלך ממש. ובטומאת מקדש וקדשיו דמשיח, פסק דלא כר\"ש משום דת\"ק פליג עליו, ובזה יוסרו מעליו כל תלונות בני ישראל, כי משה אמת ותורתו אמת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היחיד</b>. שכיח שיחטא יותר מכלם, משום הכי הקדימו, ואגבו סדרם התנא מספיה לרישיה דקרא, ושנא ב\"ד בסוף, מפני שהם מרובים. ועוד דמפני זה לא שכיחי שיטעו בהוראה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש קודם לאשה</b>. מפני שהוא מקודש, ולגלות לנו התנא טעם זה, שנאו מיד אחר כל המקודש וכו' קודם כהן קודם ללוי וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם היה ממזר ת\"ח</b>. נראה דדבר התנא בהוה, שממזרים רובם פקחים כדאיתא במס' סופרים פ' ט\"ו, אבל ה\"ה לגרועים ממנו, דייקא נמי דקתני אימתי בזמן שכלם שוים, דכלם בחדא מחתא מחתינהו, והכתוב מסייענו דכתיב <small>(משלי ג, טו)</small> יקרה היא מפנינים. דמשמע דאתורה קפיד קרא, לא על האיש הלומדה:\n<br><b>הוריות</b> מתחיל בהא ומסיים בצדיק, כי המורה צריך שיהיה בקי בחמשה עקריים, תורה נביאים כתובים משנה ותלמוד, כמשא\"זל (שמו\"ר פמ\"א ה) שת\"ח נמשל לכלה המתקשטת בכ\"ד קישוטים לפי שצריך שיהיה בקי בכ\"ד ספרים, וגם אמרו (שבת קיד.) שצריך שיהיה בקי אפילו במסכת כלה, והצדיק רומז שצריך שיהיה צדיק, כמשאז\"ל (מו\"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיו:<br><b>סליק</b> מסכת הוריות. של כל מיני בריות:<br><b>איש</b> תועה בעת מורה ככתוב במשניות.<br><b>יביט</b> אז וגם יראה מה כתוב בהוריות:<br><b>סליק</b> עתה סדר נזיק\"ין השומר נצ\"ח כל ניב שיחו.<br><b>ישועו\"ת</b> יחיש ובעת יזקין כאיש מש\"ה לא ינום לחו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "הוריות\n<br> הוריות יש בו שלשה פרקים, כנגד שלשה קרבנות משונים המובאים בהוראת כל המצות שבתורה, שהיחיד מביא כשבה ושעירה, והנשיא שעיר, ומשיח וב\"ד מביאין פר. ועל דרך הנסתר י\"ל על שם דכתיב (ישעיה ב, ג. מיכה ד, ב) כי מציון תצא תורה. והוא יסוד דאימא שלשית למנין כדאיתא במאורות נתן:\n<br>\n<br><br><b>אין נדה וכו'</b>. נדה חייבין עליה כרת, שבת חייבין עליה מיתת ב\"ד דחמורה מכרת, ע\"א המודה בה ככופר בכל התורה כלה, ואפילו הכי פטורין מקרבן עד שיורו, כגזרת הכתוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת וכו' וכן המשיח</b>. ומדהשוה בזה דין הוא שיהיה שוה וכו', כן פי' הר\"ב ורש\"י ז\"ל <small>(ז. ד\"ה נתכפר לו עם הצבור)</small>. ובש\"ס <small>(שם)</small> מנא הני מילי שנא' וכו', פי' מנא הני מילי שהואיל והושוה לזה ישוה לדבר אחר, דהטעם הזה אינו אלא סברא בעלמא, ודילמא דון מינא ואוקי באתרה, וכמו שמצינו שאינו מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים כמו כן נאמר דבענין זה אינו מתכפר עם הצבור והכי מבואר בש\"ס, ולפי פירוש זה אין אנו צריכים לדחוק לשון המשנה משום מנא הני מילי דש\"ס, כמו שדחקו התי\"ט ע\"ש, כי טעמא דמתניתין הוא להסביר טעמא דקרא בסברא, אבל המקרא עצמו לא ידענו, ולכן הוצרכה הש\"ס לומר מנא הני מילי:\n",
+                "<b>וכן המשיח</b>. אסיפא נמי קאי, וכן במשנה ג':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין אלא וכו' ולא בע\"ז אין חייבין אלא וכו'</b>. התי\"ט רצה לדקדק אמאי אצטריך האי אין חייבין השני, ואחר שדקדק בו דחה אותו מהש\"ס ומדקדק הדקדוק שעשה הוא ז\"ל ממקום אחר. ואני רואה עוד דקדוק אחר, שבדין זה דקתני בלשון אלא לא הזכיר ב\"ד, ובדינים דקתני בלשון עד דהיינו במשנה ב' ובסיפא דהאי מתניתין הזכיר ב\"ד, הרי ששינה התנא בלשונו בין באמרו אין חייבין, בין במה שלא הזכיר ב\"ד בענין זה, להיות שבלשון עיקר הדין הוא משונה דבזה שייך לומר לשון אלא, משא\"כ באחריני דעיקר הדין נזכר בלשון עד וכו'.\n<br><b>ואעפ\"כ</b> עדיין צריכין אנו למודעי מאי נ\"מ משינוי זה, דלכאורה נראה דאף כי הדין הוא בלשון אלא, אין לשון ב\"ד החסר ולא לשון אין חייבין היתר מעלה או מוריד לו, אבל לפי גירסת נוסח המשנה דירושלמי יצאנו מכל הספקות האלה, והוא דבמשנה ב' דווקא שהוא תחילת הענין מזכיר ב\"ד, וקאמר הדין בלשון עד ולא בלשון אלא כגרסתנו, אבל במשנה ג' בין ברישא בין בסיפא אינו מזכיר ב\"ד, כי באמת אמשנה ב' סמיך, וגם לא נמצא שם לא ברישא ולא בסיפא דהאי מתניתין ג' אין חייבין אחר ולא בע\"ז, וגם שני הדינים דרישא וסיפא הם בסגנון אחד בלשון אלא, דקתני סיפא בלשון זה אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהמלך לא דן ולא דנין אותו</b>. ירושלמי <small>(ה\"ו י:)</small> כיני מתניתא לא מעיד ולא מעידין אותו, ע\"כ. ש\"מ דלא גרסינן במתניתין לא מעיד ולא מעידין אותו:\n",
+                "<b>לא מעיד ולא מעידין אותו</b>. הנה תורף דברי התי\"ט בענין זה הוא שאמר, דבעדות נפשות הוא דמלכי בית דוד דווקא מעידין ולא מלכי ישראל, אבל בעדות אחר אף הם אינם מעידים, וכתב בסוף דבריו ז\"ל וס\"ל לר\"ע דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת הקול אפילו בעדות שיכולין להעיד, ע\"כ. מדבריו אלו משמע שבעדות שיכול המלך להעיד שהוא עדות נפשות, משונה מהדיוט שהוא פטור משבועת העדות, משא\"כ בהדיוט שחייב. וכתב עוד ז\"ל והשתא אתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר\"ע ואע\"ג דטעמא קאמר, משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה, ע\"כ. וממ\"ש לעיל בשמו, העדות דשייך גבי מלך הוא דווקא עדות נפשות, ולפי דבריו אלו משמע דמדפסקו דלא כר\"ע, מלכי בית דוד שמעידים על עדות נפשות חייבין על שבועת העדות, ותימא דבפי' תנן בשבועות <small>(פ\"ד מ\"ח)</small> דאין חייבין על שבועות העדות אלא על עדות ממון. ודבר זה הוא מוסכם בש\"ס ובפוסקים.\n<br><b>והנה</b> צריכים אנו לראות מהיכן למדו לפסוק דלא כר\"י ודלא כר\"ע, ולפי מה שכתב הר\"ב ואין הלכה וכו' כדמוכח לקמן במתניתין. נראה דממאי דתנן במשנה ז' על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב\"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין אלא שאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר\"ש. למדו, דמדלא פי' התנא הנשיא שלא יהיה חייב בשמיעת הקול דברי ר\"ע, ש\"מ דרצה לסתום דלא כותיה. אבל כשנדקדק היטב אין זה ראיה כלל. אלא הענין הוא כמו שפירש רש\"י ז\"ל <small>(דף ט.)</small> אלא שאין כ\"ג וכו' מפרש בש\"ס וה\"ה דקא אמר ר\"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת הקול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו, אלא לא אצטריך ליה למיתנא דהא תנא ליה לעיל ר\"ע, עכ\"ל. ולפי זה אין לנו שום ראיה לפסוק דלא כר\"ע, דאין זה מחלוקת ואח\"כ סתם, אלא בשני המשניות יש מחלוקת בזה, אלא דלא חש התנא להזכירו בפירוש הואיל וכבר שמעינן ליה לר\"ע דאמר כן במשנה ה'.<br><b>והא</b> דאמר על שמיעת הקול וכו' היחיד והנשיא והמשיח חייבין, אינו רוצה לומר שכל אחד מאלו חייבין בשלשה (אל ה') [אלה], אלא בין כלם חייבין, וכלומר יש מהם שחייב בכל השלשה כגון היחיד והמשיח, ויש מהם שאינו חייב אלא בשנים כגון הנשיא שפטור משמיעת קול, והא דסתם התנא דבורו וקתני נשיא דומה ליחיד המראה לכאורה דדומה לו ממש אעפ\"י שאין האמת כן, הוא להורות טעמא דנשיא פטור משמיעת קול דהוא משום דאינו ראוי להעיד, דדומה ממש ליחיד שכשהוא פסול להעיד פטור משמיעת קול, ולפי זה היחיד והנשיא הם דומים ממש שחייבים בשמיעת קול, וכמו שהיחיד אינו חייב אלא בראוי להעיד כן הנשיא אינו חייב אלא בראוי להעיד, ואין זה אלא כשנצטרע דנדחה מנשיאותו כמבואר בש\"ס <small>(שם)</small> לאפוקי דאינו מן הטעם דר\"י הגלילי דהוא משום שאינו בא לידי עניות, דמהאי טעמא אף כשנצטרע דראוי להעיד היה פטור מטעם זה, דאע\"ג דנדחה מנשיאותו גזא דידיה הוא, ולר\"י הגלילי עדיין פטור משלשה אלה כמבואר הכל בש\"ס, ומהאי טעמא ממש לא פירש התנא בר\"ש דאין הנשיא חייב בשמיעת קול אע\"ג דהכי ס\"ל כמבואר בש\"ס מהטעם עצמו דר\"ע, דאם היה קתני לי' בר\"ש בפירוש היה נראה שהוא חולק עליו בזה, ואיננו אלא כמו שכתבתי שבהא מודה לר\"ש, ולכן הזכיר בדברי ר\"ש הענין שחולק עמו לבד ותו לא.<br><b>ועל</b> דרך זה אנו מוכרחים לפרש הברייתא דש\"ס בדברי ר\"ש עצמו דגרסינן התם <small>(שם)</small> תניא ר\"ש היה נותן כלל כל שהיחיד באשם תלוי, הנשיא כיוצא בו, משיח וב\"ד פטורין. וכל שהוא באשם ודאי, נשיא ומשיח כיוצא בהן, וב\"ד פטורין. שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ב\"ד פטורין, נשיא ומשיח חייבין, אלא שאין הנשיא חייב בשמיעת קול ולא משיח בטומאת מקדש וקדשיו. כל שהוא בעולה ויורד, נשיא כיוצא בו, משיח וב\"ד פטורים. הא גופא קשיא, אמרת שאין משיח חייב בטומאת מקדש וקדשיו, בטומאת מקדש וקדשיו הוא דפטור אבל בשמיעת הקול ובטוי שפתים חייב, אימא סיפא כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו משיח וב\"ד פטורין, מה ב\"ד פטורין מכולהון אף משיח פטור מכולהון, קשיין אהדדי. אמר רב הונא בריה דרב יהושע, לא קשיא כאן בדלות כאן בדלי דלות, ור\"ש סבר לה כר\"ע בחדא ופליג עלה בחדא, סבר לה כר\"ע בדלי דלות דפטור, ופליג עליה בדלות, ע\"כ.<br><b>והברייתא</b> מפורשת מעצמה לפי פשוטה, אבל במה שהקשו בגמרא הא גופא קשיא על המשיח, יש להקשות דאמאי לא הקשו נמי על הנשיא, דברישא קאמר דאיני חייב על שמיעת קול, והדר אמר כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו. אבל לפי מ\"ש בפי' המשנה אתי שפיר, דבאמת כך הוא דכל שהוא בעולה ויורד ובכללו יש אף השמיעת קול, הנשיא הוא חייב, ובאיזה זמן היחיד חייב על שמיעת קול עולה ויורד בזמן שהוא ראוי להעיד, וכן הוא הנשיא. והא דאמר ברישא דאין הנשיא חייב על שמיעת קול הוא בזמן שאינו ראוי להעיד, והוא בהיותו נשיא ממש שלא מעיד ולא מעידין אותו כמו שאמרנו. וכדי לגלות לנו דמאי דאמר ברישא דהנשיא פטור משמיעת קול אינו מטעם דר\"י הגלילי דהוא משום שאינו בא לידי עניות, אלא מן הטעם דר\"ע דלא מעיד ולא מעידין אותו, חזר לומר בסיפא כל שהוא בעולה ויורד הנשיא כיוצא בו, לומר שאף הוא בכלל עליה וירידה אע\"ג דלא שכיחי ביה ירידה כמו שאמרנו, וטעמא דפטור משמיעת קול הוא משום שאינו מעיד, ונפקא מינה לכשנצטרע כמ\"ש. ולפי זה אתי שפיר דכוליה סיפא דברייתא רבותא קמ\"לן, והוא דכל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו קמ\"לן הא דאמרן, ומשיח וב\"ד פטורין קמ\"לן מאי דאמר בש\"ס <small>(שם:)</small> דפליג במשיח עם ר\"ע בחדא, והוא דלר\"ע מדאינו יכול להביא בדלי דלות משום מעוטא דזה אינו מביא אפילו בדלות ועשירות, ולר\"ש דלי דלות דמעטיה קרא אינו מביא אבל בעשירות ודלות כגון שהקדיש או הפקיר כל נכסיו וקודם שהעשירו אותו אחיו נתחייב באחת מאלה מביא.<br><b>הרי</b> מבואר איך הש\"ס מסכמת למ\"ש במשנה, מזה הטעם עצמו דהקשו הא גופא קשיא אסיפא דסיפא דקתני ב\"ד ומשיח פטורין, באמרה דודאי דמי לאהדדי דכמו דב\"ד פטור מכולהו כמו כן צריך להיות המשיח, משום דכללם כלם בכלל אחד באמרו כל שהוא בעולה ויורד ולא פירטן אחת אחת כמו ברישא וכמו שהם מפורטים במתניתין, ולא הקשו כמו כן מהאי טעמא אנשיא, משום דבאמת כך הוא דכל שהוא בעולה ויורד ואפילו בשמיעת קול הנשיא כיוצא בו וכמ\"ש. ואע\"ג דיש לישב בענין אחר, והוא דבשלמא נשיא אע\"ג דיהיה פטור ממש משמיעת קול, אתי שפיר לומר ונשיא כיוצא בו משום השנים אחרים שחייב, אבל בפטורא דמשיח דאינו פטור אלא מאחד לפי הס\"ד והוא אטומאת מקדש וקדשיו, אינו מן הראוי לומר עליו פטור סתם משום אותו האחד, הואיל ואיכא שנים מהם דחייב, והואיל ואמר כן ש\"מ דאכולהו קאי, ומשום הכי מקשה שפיר הא גופא קשיא דווקא אסיפא דסיפא, מ\"מ מ\"ש נלע\"ד שהוא עיקר:",
+                "<b>וע\"י זה נלע\"ד שיתורצו כל הקשיות שהקשו הראב\"ד והתי\"ט והאחרונים על הרמב\"ם, והוא באמרנו שבחבורו חזר בו מפירושו, ופסק כר\"ע בשמיעת קול, דהלכתא כותיה לגבי ר\"י הגלילי, וכ\"ש דסתם משנה ג' וכן ר\"ש כותיה ס\"ל כמ\"ש לעיל, ובנשיא שנצטרע כבר פסק בפ' ט\"ו מה' שגגות דעבר מנשיאותו והרי הוא כהדיוט, ובהיותו כהדיוט ודטעמא דפטור משמיעת קול הוא משום דאינו מעיד כר\"ע, באותו זמן יתחייב דהא אז מעיד, ומשום הכי שפיר פסק בפ\"י דה' שגגות דהמלך מביא קרבנו על שבועת העדות, והוא בזמן שיוכל להעיד דהיינו ��חר שנצטרע, דמלך אקרי לגבי גזא דידיה וא\"א לו להיות עני, ולר' יוסי דלתא טעמא דפיטורו משמיעת קול בעליה וירידה, הוא דפטור אפילו באותו זמן שעבר מנשיאותו משום דעדיין טעמו קיים, אבל לר\"ע דתלה אותו בכשר להעיד אז דבטל הסיבה הרי הוא ראוי להעיד, ולכן הוא חייב על שמיעת קול, וכותיה פסק הרמב\"ם</b>. ומה שפסק בכמה דוכתי דאין המלך מעיד, הוא בהיותו מלך ממש. ובטומאת מקדש וקדשיו דמשיח, פסק דלא כר\"ש משום דת\"ק פליג עליו, ובזה יוסרו מעליו כל תלונות בני ישראל, כי משה אמת ותורתו אמת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היחיד</b>. שכיח שיחטא יותר מכלם, משום הכי הקדימו, ואגבו סדרם התנא מספיה לרישיה דקרא, ושנא ב\"ד בסוף, מפני שהם מרובים. ועוד דמפני זה לא שכיחי שיטעו בהוראה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש קודם לאשה</b>. מפני שהוא מקודש, ולגלות לנו התנא טעם זה, שנאו מיד אחר כל המקודש וכו' קודם כהן קודם ללוי וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם היה ממזר ת\"ח</b>. נראה דדבר התנא בהוה, שממזרים רובם פקחים כדאיתא במס' סופרים פ' ט\"ו, אבל ה\"ה לגרועים ממנו, דייקא נמי דקתני אימתי בזמן שכלם שוים, דכלם בחדא מחתא מחתינהו, והכתוב מסייענו דכתיב <small>(משלי ג, טו)</small> יקרה היא מפנינים. דמשמע דאתורה קפיד קרא, לא על האיש הלומדה:\n<br><b>הוריות</b> מתחיל בהא ומסיים בצדיק, כי המורה צריך שיהיה בקי בחמשה עקריים, תורה נביאים כתובים משנה ותלמוד, כמשא\"זל (שמו\"ר פמ\"א ה) שת\"ח נמשל לכלה המתקשטת בכ\"ד קישוטים לפי שצריך שיהיה בקי בכ\"ד ספרים, וגם אמרו (שבת קיד.) שצריך שיהיה בקי אפילו במסכת כלה, והצדיק רומז שצריך שיהיה צדיק, כמשאז\"ל (מו\"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיו:<br><b>סליק</b> מסכת הוריות. של כל מיני בריות:<br><b>איש</b> תועה בעת מורה ככתוב במשניות.<br><b>יביט</b> אז וגם יראה מה כתוב בהוריות:<br><b>סליק</b> עתה סדר נזיק\"ין השומר נצ\"ח כל ניב שיחו.<br><b>ישועו\"ת</b> יחיש ובעת יזקין כאיש מש\"ה לא ינום לחו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Makkot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,125 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Makkot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מכות\n<br> מכות יש בו ג' פרקים כנגד מכות בשלשה (סנהדרין פ\"א מ\"ב). וע\"ד הנסתר הם כנגד התלתא רישין שהם הג' דיינים היושבים על הנלקה כמבואר בסוד המלקות של האר\"י זלה\"ה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת התשובה פרק ז':\n<br>\n<br><br><b>אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה</b>. התי\"ט האריך בפירוש ענין זה כאשר יראה הרואה, אבל הנלע\"ד על פי לשון הירושלמי והבבלי כך הוא הענין, והוא דבירושלמי <small>(ה\"א א:)</small> גרסינן, ואין משלמין על הכתובה אבל משלמין הן טובת הניית כתובה, כיצד, אומד כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שמא תמות בחיי בעלה וירשנה בעלה או שמא ימות בעלה בחייה ויירש הלה את כתובתה, לפי כך משלם, ע\"כ. וזה הוא מה שפירש הר\"ב. ובבבלי <small>(דף ג.)</small> גרסינן, כיצד שמין, אמר רב חסדא בבעל, רב נתן בר אושעיא אמר באשה, אמר רב פפא באשה ובכתובתה, ע\"כ. ופירושו לע\"ד הוא, דס\"ל לש\"ס שזו השומא דשמינן אין אנו (אין) אומדין אותה באדם אחר, כנראה לכאורה מפשטא דירושלמי, אלא בבעל ואשתו אשר עליהם העידו אנו אומדין אותה, ובהא קמפלגי, דרב חסדא אמר שאומדין שומא זו בבעל, כמה היה נותן כדי לקנות מיד אשתו זכותה שיש לה בכתובתה שאם מת הוא או יגרשנה לא יתחייב ליתן לה כלום, שזכות זה היה קונה אותו במעט פחות ממה ששוה כתובתה להיות דהאשה מתגרשת בעל כרחה, והיום אחר שקנה זכותה יכול לגרשה ויפטר מלשלם כתובתה, והאשה כמו כן לא תמכור זכותה זו לו במעות מועטות מטעם זה, ועוד שזכותה רב לגבי זכותו שהוא אינו יורש אותה אלא במיתתה, והיא יפה כחה שמקבלת כתובתה במיתתו וגם בגירושיה, ואם דרך משל כתובתה אלף זוז היא לא תמכור זכותה לו בפחות משמנה מאות זוז, נמצא לפי זה שכל עוד שלא נתגרשה היה באפשר שהבעל יתפשר עם אשתו ליתן לה בשביל כתובתה שהיא אלף זוז אם תתגרש אח\"כ בשמנה מאות זוז, אבל עתה שהעידו עליה עדים שכבר נתגרשה ונתחייב ליתן לה כתובתה ועדיין לא נתנה לה, הנה הוא מוכרח לשלם לה כתובתה משלם שהיא אלף, נמצא שהיו רוצים העדים להפסיד לבעל בעדות זה שני מאות זוז, ולכן אלו השני מאות זוז חייבים ליתן לו. ואפשר שזו היא נמי דעת הירושלמי שאומרת לפי כך משלם, דפירושו הוא על פי זה האומד משלם, ולא שישלם מה שאמרנו שהיה נותן לה, אלא מה שהיה מפסיד על פי זה האומד כמו שביארנו.\n<br><b>ור'</b> נתן ור' הושעיא ס\"ל דאומדין אומד זה באשה הרוצה לקנות זכות בעלה בכתובתה, והוא שאם תמות לא תירשנה אלא שהרשות בידה לעשות בה מה שתרצה אף אם תמות קודם בעלה, ולהיות שהגרושים אינם תלוים ברצונה, ואם תעשה לו דברים שיצטרך לגרשה כמו כן לא תהיה לה כתובה ככל הנשים העושים שלא כהוגן היוצאות בלא כתובה, אין זכות זה מעלה או מוריד לה לשקלו עם זכות הבעל שרוצה לקנות עתה, וגם הבעל אינו מחשיבו למאומה להוזיל במכירת זכותו בשביל רבוי זכות זה שיש לה לאשה עליו, להיות זה תלוי ברצונו, ולפיכך נשאר בידנו שני זכיות אחד לבעל שמא תמות היא וירש כתובתה, ואחד לאשה שמא תתאלמן ותגבה כל כתובתה, ולכן כדי לקנות זכות בעלה מסתמא היא תתן עד חצי דמי הכתובה, דבענין זה הדבר שקול שאם ימות הוא נמצא שהפסידה ע\"י קנייה זו חצי כתובתה שהיא היתה גובה הכל ע\"י מיתתו בלי שתוציא הוצאות, ואם מתה היא אין הבעל מפסיד אלא חצי כתובה דאף כי משלם לה כלה מ\"מ כבר קבל מאשתו חציה ממנה. או אפשר שאפילו ביותר מחציה תקנה זכותו להיות המיתה בקצירות ימים שכיחא בנשים יותר מבאנשים מכמה טעמים כמבואר לכל, ולכן כל אשר תתן האשה לבעלה לקנות זכותו נתחייבו העדים ליתן לבעל לדעת רב נתן, להיות כי זה הוא מה שהפסידו לבעל בעדות' שהעידו עליו שגירש את אשתו ונתחייב ליתן לה כתובתה, שלהיותה כבר מגורשת אינה קונה זכותו עוד דאינה צריכה לזה כי כבר היא גובה כל כתובתה.<br><b>ורב</b> פפא אמר כרב נתן דאומדין באשה כמה היא תתן כדי לקנות זכות בעלה, אבל לא אומדין אותה כמה היא תתן על כל זכות שיש לו עליה אף בנכסי מלוג, אלא בכתובתה דווקא, ואע\"ג דאף זכות זה של נכסי מלוג היו רוצים להפסידו, מ\"מ לא חשבינן ליה הפסד להיות שהיה חייב בפרקונה מחמתם כמבואר בפ\"ד דכתובות משנה ד', ועל ידי עדותם זו כנגד ההפסד היו מרויחין לו זה החיוב שלא היה חייב עוד בפרקונה, משא\"כ כתובה שלא היה לו חייוב תמידי מחמת שהיא בידו שיתפטר על ידי תשלומה שלא תקנו רז\"ל כנגדה כלום אלא שעיקר תקנתם כך היתה שאין הכתובה ניתנת לגבות מחיים אלא ע\"י גרושים:",
+                "<b>אלף זוז</b>. לא ידעתי אמאי לא קתני מאתים זוז, אם לא שנאמר שרצה לקצר בלשונו, וכה\"ג י\"ל במנין דעשר שנים. אבל עתה קשה אמאי האריך במשנה דלקמן, ואפשר דשלשים יום נקט לרמוז על המלוה לחבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום <small>(דף ג:)</small>, ועשר שנים נקט לאשמועינן דהמלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו עד אחר שביעית כגון לשמנה שנים, אין השביעית משמטתו הכי איתא בש\"ס <small>(שם)</small>, ולהיות דהיה צריך להזכיר שמנה שנים נקט עשר שהוא מנין מסויים, וגם קיצר בלשונו כמ\"ש לעיל. ועל מנין המעות נמי נמצא ענין זה, כי נאמר דמטעם זה שהוצרך לומר ההמתנה של עשר שנים דלא שכיחי במעות מועטות, ריבה בהם ונקט אלף זוז דהוא מנין גדול ומסוים ולשון קצר, ומטעם זה במשנה דלקמן שלא הוצרך לזה, נקט המנין הראוי לכתובה שנזכרה לעיל שהם מאתים זוז:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהרי נהרג זה או ההורג היה וכו'</b>. וכן בנוסח המשנה דירושלמי שהרי הנהרג הזה או ההורג היה וכו', וי\"ל דמלתא דשכיחי נקט התנא, דדרך הנהרג להיות שם בב\"ד על כי קרוביו מוליכים אותו מיד לפניהם להעלות חמה ולנקום נקם, ודרך ההורג לברוח שלא יתפס לפחות עד שיחקרו העדים, אבל בנוסח המשנה דבבלי גרסינן בתרויהו זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>להקיש שלשה לשנים</b>. שלשה שיהיו מוזמין לשנים. מה שלשה מזמין את השנים. ונמצא שהשנים זוממין, אף שנים יזומו את השלשה. וישארו זוממין כמו השנים, ובהכי נתישבה לישנא דמתניתין וההערה שהעיר התי\"ט ואמר, דהוה ליה למימר להקיש שנים לשלשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות</b>. משום דדיני נפשות קאי נמי אבתריה בזמן שהתרו בהן וכו', לא קתני אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות, אע\"ג דמקיש דיני ממונות לדיני נפשות ולא דיני נפשות לדיני ממונות. והכי פירושא דמתניתין, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן ��התרו בהם שוים, ופשיטא דהקיש דיני ממונות לדיני נפשות לבטל העדות, דאי הוי איפכא, מאי בזמן שהתרו בהן, אדרבא כ\"ש כשלא התרו בהם דאין בהם כח לבטל העדות כממונות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה משלשל בחבית ונפלה עליו</b>. מסתמא היא ריקנית, ולא שכיח שיפסק החבל אלא שישמט החבל מידו ותרד החבית עמו למטה, וזה ימצא כשהחבל איננה ארוכה כל כך שצריך להורידה כלה ולא ישאר בידו אלא ראש החבל, אבל בסיפא דהיא דרך עליה דמסתמא היא מלאה, שכיח הרבה שיפסק החבל מחמת כובד החבית המלאה. ולפי טעם זה אתי שפיר דלא תני סיפא דומיא דרישא, משא\"כ לפי טעם התוספות <small>(ז. ד\"ה משלשל)</small> שכתב התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבא שאול אומר</b>. מלתא אחריתי, ולפי המסקנא <small>(דף ח.)</small> דאף הוא מאשר יבא וכו' דריש כמ\"ש התי\"ט, נמצא דפליג את\"ק דלא ס\"ל דקרא אתא ללמד רשות לניזק וכו' כסברת הת\"ק:\n",
+                "<b>ושליח ב\"ד</b>. המזמין הבעלי דיני' לדין, כך כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, לאפוקי ממאן דפירשו המלקה. וכן נראה דהמלקה בלשון משנה נקרא חזן הכנסת, ואינו הוא המזמין, ומ\"מ אתי במכ\"ש להיותו ממונה דווקא להכות משא\"כ המזמין. והוא שהכהו מה שאמדוהו ב\"ד ולא יותר, שאם הוסיף לו רצועה אחת, הא תנן בפ\"ג משנה י\"ד שגולה, וזו היתה כוונת הרא\"בד לאפוקי ממאן דהוסיף בדבריו תיבת יותר, דלפי זה הוא הפך משנתנו הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מע\"י גר תושב</b>. התי\"ט נתחכם בחריפותו ליישב לשון זה על פי לשון הרמב\"ם כדי שלא לעשות בו טעות סופר כאש[ר](וה) עשה הבעל כסף משנה <small>(ה' רוצח פ\"ה ה\"ג)</small>. ולע\"ד צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, כי גם התוספות סל\"הו כדעת הכסף משנה והם דחו פי' זה שפירש התי\"ט בלשון זה של חוץ מע\"י גר תושב, עיין בדבריהם בד\"ה אלמא גר תושב. ועוד לי הכרח מלשון המשנה דלא כדבריו, דאי אמרת בשלמא דהאי חוץ מגר תושב כולל שני העניינים, דהיינו שאין הישראל גולה על ידו וכן שהוא אינו גולה ע\"י ישראל, אתי שפיר שהוצרך התנא אח\"כ לומר פעם אחרת וגר תושב אינו גולה וכו', אלא אי אמרת דהאי חוץ מע\"י גר תושב אינו כולל גלות ישראל על ידו, אלא דפירושו הוא שהוא אינו גולה ע\"י ישראל, ה\"ל לתנא לקצר בלשונו ולומר חוץ מגר תושב שאינו גולה אלא ע\"י גר תושב. ומה שרצה להוכיח מלשון הש\"ס, אינו הכרח כאשר יראה המעיין ועיין בתוספות הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמותיהן</b>. משום דידי נשים רחמניות ומתפחדות יותר מן האנשים קתני אמותיהן, ועוד כי מפני צניעותן וכסוי שערן גורמין לבניהם להיות כהנים גדולים, כדאשכחן <small>(יומא מז.)</small> במעשה דקמחית, לפיכך הן הנה החסות עליהם:\n",
+                "<b>של כהנים</b>. גדולים לא קתני, משום דאף כהן שעבר ממשיחותו מחזיר כדשנינו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו יוצא לא לעדות וכו'</b>. אכולהו רוצחים קאי, משום הכי לא כללם באינו יוצא אחד:\n",
+                "<b>ולא לעדות ממון</b>. אע\"ג דידע בבירור שאין שם עדות אחר אלא הוא, שלבדו היה בעת שנעשה אותו העסק, משא\"כ בעדות מצוה דאפשר דאיכא אחריני דראו את החדש, ומשום הכי לא הוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>אינו יוצא משם לעולם</b>. סירכא דרישא נקט:\n",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו</b>. אבל איסורא מיהא איכא, משא\"כ בגואל אדם. כן נראה ליישב גירסת הספר, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אחות אשתו</b>. כל אחות תני ��הדי הדדי, משום הכי לא חש לסדר הכתוב, ואזלה לה תמיהת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא שאכל את הקדש וכו'</b>. התי\"ט כתב שמכאן ואילך לא יכול לעמוד על סידרן של הלאוין, עכ\"ל. ואני בעניי הכנותי איזה טעמים לסדר מצות אלו ואני כותבם כל אחד על מקומו הראוי לו, וזה יצא ראשונה, הטמא שאכל את הקדש נשנה הכא, לסמוך לענייני עריות ענייני קדש, לרמוז שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה <small>(ויק\"ר כד, ו)</small>:\n",
+                "<b>והאוכל חלב</b>. כתיב ביה <small>(ויקרא ז, כה)</small> כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנו אשה לה'. והיינו קדש:\n",
+                "<b>ודם</b>. כתיב ביה <small>(שם יז, יא-יב)</small> ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר וכו' על כן אמרתי לבני ישראל נפש מכם לא תאכל דם:\n",
+                "<b>האוכל חמץ בפסח</b>. בתר דסיים ענייני קדש השייכים הכא, פתח בפסח הקודם בקרא:\n",
+                "<b>האוכל וכו' ביום הכפורים</b>. דומה לחמץ בפסח, שהזמן גורם איסורו:\n",
+                "<b>והמפטם את השמן</b>. רצה לשנות דין זה אחר יום הכפורים, לרמוז דסיכה ביו\"הכ אע\"פי שאין בה כרת אסורה כבשמן המשחה, ומשום דבקרא כתיב <small>(שמות ל, לג)</small> איש אשר ירקח כמהו. קודם, ואשר יתן ממנו על זר <small>(שם)</small>. הקדימו לסך:\n",
+                "<b>והמפטם את הקטורת</b>. רצה לסמוך המפטמים זה לזה משום הכי איחר הסך. ועוד דבכריתות <small>(דף ה.)</small> טעמא רבא איכא לשנות הקטורת באמצע כמבואר שם בש\"ס וכתבה התי\"ט ע\"ש:\n",
+                "<b>והאוכל נבלות וטרפות</b>. כשסיים העניינים השייכים זה אצל זה, חזר לסדר הכתוב ושנא הטרפה הכתובה בפרשת משפטים <small>(שמות כב, ל)</small>, והקדים הנבלה לה, לרמוז דטרפה כנבלה שאינה חיה <small>(עיין חולין מב.)</small>:\n",
+                "<b>שקצים ורמשים</b>. אע\"ג דאכילת הקדש קודם להם, משום דדומים לנבלה וטרפה המאוסים שנאם אחריהם:\n",
+                "<b>אכל טבל וכו'</b>. היה צריך עתה לשנות ההקדש, וכדי שלא לטעות, סדרו כדרכו בכל המשנה אחר טבל ומעשר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל בכורים</b>. איידי דסיים בחיטה שהוא הפרי הראשון שבשבעה מינים שמהם מביאים בכורים, שנאם:\n",
+                "<b>קדשי קדשים וכו'</b>. משום דילפו מקרא דילפו הבכורים, נטר להו עד הכא לכללם עמהם:\n",
+                "<b>השובר את העצם וכו'</b>. גם זה מענייני קדש הוא, ושנאו הכא בסוף כל ענייני קדש משום דצריך להאריך בו באבל המותיר וכו', וה\"ט נמי דלא שנא בבא דאכל טבל ומעשר וכו' והקדש וכו' מיד בתר עניני קדש השנויים ברישא, משום דהוצרך להאריך בו בפלוגתא דר\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל אם וכו'</b>. אגב אינו לוקה דסליק במתניתין דלעיל נקט ליה, דהלכה כחכמים דאינו לוקה, אע\"ג דס\"ל לר\"י דלוקה כמו האחרים השנויים בפרקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורח קרחה בראשו וכו'</b>. מקום זה מתחיל למעלה מפאות הראש והזקן, משום הכי שנאו למעלה מהם אע\"ג דכתוב אחריהם:\n",
+                "<b>חמשה (ש)[ע]ל מת אחד</b>. דרך לשרט חמשה שריטות, כנגד חמשה דברים שיש לנשמה אשר עתה יצאה מהעולם הזה, דומים להקב\"ה <small>(עי' ברכות י.)</small>, משום הכי אפשר דנקט התנא מנין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיכתוב שם השם</b>. התי\"ט כתב כי שם הראשון בקמץ. ולא ידעתי למאי אצטריך, דהא ודאי יכתוב שם. ועוד באמרו שיכתוב שם, נראה דבכתיבה הדבר תלוי, ואינו שהקעקע הוא הגורם, שהרי הוא היה עשוי בצורת האותיות שרוצה לכתוב כמ\"ש הר\"ב, ואם לא קעקע השם אף אם יכתוב השם אינו חייב לר\"ש, דאף הוא ס\"�� דכתיבה בקעקע בעינן. לכן נראה דשם בצירי בעינן, ומשום דהשם סתם הנזכר במשנה מורה על שם של הקב\"ה, הוסיף תיבת שם על דרך כל המוסיף גורע, להורות דשם זה הוא שם ע\"א, ולא אמר שם ע\"א בפירוש אלא הסתירה תחת שם השם, דומיא דקרא דרמז לנו זה באמרו אני ה' <small>(ויקרא יט, כח)</small> כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מטמא למתים כל היום</b>. סמך לשותה יין שלא כסדר הכתוב בנזיר, לרמוז דלא נברא יין אלא לנחם אבלים <small>(סנהדרין ע.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. לישנא דקרא דקאמר <small>(דברים כה, ב-ג)</small> במספר ארבעים. ולא קאמר ל\"ט בפירוש נקט:\n",
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. ורמז לדבר <small>(שם, ג)</small> ונקלה אחי\"ך. שאחי\"ך הוא בגי' ל\"ט, וזה הוא שיעור הקלון אשר צריך לקבל להיות חשוב משם ואילך אחיך, ואף כי אומדין אותו, מ\"מ אותו שאומד חשוב כל\"ט. ועוד דל\"ט דקרא הוא המספר היותר גדול שיוכל להכותו, וזה הוא ונקלה אחי\"ך, שהמלקות היותר גדול שאתה יכול להלקותו הוא אחי\"ך, אבל משנעשה אחי\"ך בהכאות, אף אם היה יכול לסבול עוד הכאות אי אתה יכול להכותו, כי אחי\"ך הוא, ודוק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כפולה אחת לשנים כזה ואחר כך כופלה כזה ובזה הוו שנים לארבעה, וזה צורתו מבוררת א' לשנים  ושנים לארבעה כן כתוב בשערי ציון <small>(תיקון סדר מלקות שער ח)</small>, והכי מוכח לישנא דמתניתין, דלא כמ\"ש הר\"ב והתי\"ט בשם ריב\"ן</b>. ועיין בשערי ציון <small>(שם)</small> ששם מפורש כל משפטה:\n",
+                "<b>הילך והילך</b>. ידו אחד מצד אחד של העמוד, וידו השנית מצד האחר, והעמוד מפסיק בין שתי הידים, כן נ\"ל להוכיח מלשון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והקורא קורא</b>. אילו תנן וקורא אם לא תשמור וגו', איכא למטעי ולומר דוהמכה דסליק מיניה קאי דקורא וכו', משום הכי קתני והקורא קורא ולא המכה. והתי\"ט בשם ריב\"ן כתב טעם אחר ללשון זה, ולע\"ד דוחק גדול הוא, דכמה דינים הם מפורשים בקרא יותר מזה דאנו לומדים אותה מתיבת בקורת <small>(ויקרא יט, כ)</small> ואעפ\"כ לא הזכירם התנא בלשון פשטות כזה, אלא בפירוש קתני עושה כך או אומר כך, ואינו אומר העושה עושה כך או האומר אומר כך כי הכא, אלא טעמא דמלתא דהכא דווקא הוא כדכתיבנא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היושב ולא עבר עבירה</b>. כתב הר\"ב, דווקא שבאה לידו וכבש את יצרו, ע\"כ. ה\"ט דלא תנן ואינו עובר דומיא דיושב דהוא הוה, אלא תנן ולא עבר שהוא עבר, דמשמע שבא לידו ולא עבר:\n<br><b>מכות</b> מתחיל בכף ומסיים בריש, היינו רך, כי טובה מרדות אחת בלבו של אדם, אשר על ידי זה בא רך כקנה, יותר מן המלקות. כמשאז\"ל (ברכות ז.). ועוד ע\"י המלקות עצמה נשבר לבבו ובא רך:<br><b>סליק</b> מסכת מכות. לנפשות מזכות:<br><b>עת</b> כי לא בלב תקשור אמרי אל מאד זכות.<br><b>ברצועת</b> חמור ושור תתיסר בט\"ל מכות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,122 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Makkot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Makkot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מכות\n<br> מכות יש בו ג' פרקים כנגד מכות בשלשה (סנהדרין פ\"א מ\"ב). וע\"ד הנסתר הם כנגד התלתא רישין שהם הג' דיינים היושבים על הנלקה כמבואר בסוד המלקות של האר\"י זלה\"ה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת התשובה פרק ז':\n<br>\n<br><br><b>אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה</b>. התי\"ט האריך בפירוש ענין זה כאשר יראה הרואה, אבל הנלע\"ד על פי לשון הירושלמי והבבלי כך הוא הענין, והוא דבירושלמי <small>(ה\"א א:)</small> גרסינן, ואין משלמין על הכתובה אבל משלמין הן טובת הניית כתובה, כיצד, אומד כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שמא תמות בחיי בעלה וירשנה בעלה או שמא ימות בעלה בחייה ויירש הלה את כתובתה, לפי כך משלם, ע\"כ. וזה הוא מה שפירש הר\"ב. ובבבלי <small>(דף ג.)</small> גרסינן, כיצד שמין, אמר רב חסדא בבעל, רב נתן בר אושעיא אמר באשה, אמר רב פפא באשה ובכתובתה, ע\"כ. ופירושו לע\"ד הוא, דס\"ל לש\"ס שזו השומא דשמינן אין אנו (אין) אומדין אותה באדם אחר, כנראה לכאורה מפשטא דירושלמי, אלא בבעל ואשתו אשר עליהם העידו אנו אומדין אותה, ובהא קמפלגי, דרב חסדא אמר שאומדין שומא זו בבעל, כמה היה נותן כדי לקנות מיד אשתו זכותה שיש לה בכתובתה שאם מת הוא או יגרשנה לא יתחייב ליתן לה כלום, שזכות זה היה קונה אותו במעט פחות ממה ששוה כתובתה להיות דהאשה מתגרשת בעל כרחה, והיום אחר שקנה זכותה יכול לגרשה ויפטר מלשלם כתובתה, והאשה כמו כן לא תמכור זכותה זו לו במעות מועטות מטעם זה, ועוד שזכותה רב לגבי זכותו שהוא אינו יורש אותה אלא במיתתה, והיא יפה כחה שמקבלת כתובתה במיתתו וגם בגירושיה, ואם דרך משל כתובתה אלף זוז היא לא תמכור זכותה לו בפחות משמנה מאות זוז, נמצא לפי זה שכל עוד שלא נתגרשה היה באפשר שהבעל יתפשר עם אשתו ליתן לה בשביל כתובתה שהיא אלף זוז אם תתגרש אח\"כ בשמנה מאות זוז, אבל עתה שהעידו עליה עדים שכבר נתגרשה ונתחייב ליתן לה כתובתה ועדיין לא נתנה לה, הנה הוא מוכרח לשלם לה כתובתה משלם שהיא אלף, נמצא שהיו רוצים העדים להפסיד לבעל בעדות זה שני מאות זוז, ולכן אלו השני מאות זוז חייבים ליתן לו. ואפשר שזו היא נמי דעת הירושלמי שאומרת לפי כך משלם, דפירושו הוא על פי זה האומד משלם, ולא שישלם מה שאמרנו שהיה נותן לה, אלא מה שהיה מפסיד על פי זה האומד כמו שביארנו.\n<br><b>ור'</b> נתן ור' הושעיא ס\"ל דאומדין אומד זה באשה הרוצה לקנות זכות בעלה בכתובתה, והוא שאם תמות לא תירשנה אלא שהרשות בידה לעשות בה מה שתרצה אף אם תמות קודם בעלה, ולהיות שהגרושים אינם תלוים ברצונה, ואם תעשה לו דברים שיצטרך לגרשה כמו כן לא תהיה לה כתובה ככל הנשים העושים שלא כהוגן היוצאות בלא כתובה, אין זכות זה מעלה או מוריד לה לשקלו עם זכות הבעל שרוצה לקנות עתה, וגם הבעל אינו מחשיבו למאומה להוזיל במכירת זכותו בשביל רבוי זכות זה שיש לה לאשה עליו, להיות זה תלוי ברצונו, ולפיכך נשאר בידנו שני זכיות אחד לבעל שמא תמות היא וירש כתובתה, ואחד לאשה שמא תתאלמן ותגבה כל כתובתה, ולכן כדי לקנות זכות בעלה מסתמא היא תתן עד חצי דמי הכתובה, דבענין זה הדבר שקול שאם ימות הוא נמצא שהפסידה ע\"י קנייה זו חצי כתובתה שהיא היתה גובה הכל ע\"י מיתתו בלי שתוציא הוצאות, ואם מתה היא אין הבעל ��פסיד אלא חצי כתובה דאף כי משלם לה כלה מ\"מ כבר קבל מאשתו חציה ממנה. או אפשר שאפילו ביותר מחציה תקנה זכותו להיות המיתה בקצירות ימים שכיחא בנשים יותר מבאנשים מכמה טעמים כמבואר לכל, ולכן כל אשר תתן האשה לבעלה לקנות זכותו נתחייבו העדים ליתן לבעל לדעת רב נתן, להיות כי זה הוא מה שהפסידו לבעל בעדות' שהעידו עליו שגירש את אשתו ונתחייב ליתן לה כתובתה, שלהיותה כבר מגורשת אינה קונה זכותו עוד דאינה צריכה לזה כי כבר היא גובה כל כתובתה.<br><b>ורב</b> פפא אמר כרב נתן דאומדין באשה כמה היא תתן כדי לקנות זכות בעלה, אבל לא אומדין אותה כמה היא תתן על כל זכות שיש לו עליה אף בנכסי מלוג, אלא בכתובתה דווקא, ואע\"ג דאף זכות זה של נכסי מלוג היו רוצים להפסידו, מ\"מ לא חשבינן ליה הפסד להיות שהיה חייב בפרקונה מחמתם כמבואר בפ\"ד דכתובות משנה ד', ועל ידי עדותם זו כנגד ההפסד היו מרויחין לו זה החיוב שלא היה חייב עוד בפרקונה, משא\"כ כתובה שלא היה לו חייוב תמידי מחמת שהיא בידו שיתפטר על ידי תשלומה שלא תקנו רז\"ל כנגדה כלום אלא שעיקר תקנתם כך היתה שאין הכתובה ניתנת לגבות מחיים אלא ע\"י גרושים:",
+                "<b>אלף זוז</b>. לא ידעתי אמאי לא קתני מאתים זוז, אם לא שנאמר שרצה לקצר בלשונו, וכה\"ג י\"ל במנין דעשר שנים. אבל עתה קשה אמאי האריך במשנה דלקמן, ואפשר דשלשים יום נקט לרמוז על המלוה לחבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום <small>(דף ג:)</small>, ועשר שנים נקט לאשמועינן דהמלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו עד אחר שביעית כגון לשמנה שנים, אין השביעית משמטתו הכי איתא בש\"ס <small>(שם)</small>, ולהיות דהיה צריך להזכיר שמנה שנים נקט עשר שהוא מנין מסויים, וגם קיצר בלשונו כמ\"ש לעיל. ועל מנין המעות נמי נמצא ענין זה, כי נאמר דמטעם זה שהוצרך לומר ההמתנה של עשר שנים דלא שכיחי במעות מועטות, ריבה בהם ונקט אלף זוז דהוא מנין גדול ומסוים ולשון קצר, ומטעם זה במשנה דלקמן שלא הוצרך לזה, נקט המנין הראוי לכתובה שנזכרה לעיל שהם מאתים זוז:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהרי נהרג זה או ההורג היה וכו'</b>. וכן בנוסח המשנה דירושלמי שהרי הנהרג הזה או ההורג היה וכו', וי\"ל דמלתא דשכיחי נקט התנא, דדרך הנהרג להיות שם בב\"ד על כי קרוביו מוליכים אותו מיד לפניהם להעלות חמה ולנקום נקם, ודרך ההורג לברוח שלא יתפס לפחות עד שיחקרו העדים, אבל בנוסח המשנה דבבלי גרסינן בתרויהו זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>להקיש שלשה לשנים</b>. שלשה שיהיו מוזמין לשנים. מה שלשה מזמין את השנים. ונמצא שהשנים זוממין, אף שנים יזומו את השלשה. וישארו זוממין כמו השנים, ובהכי נתישבה לישנא דמתניתין וההערה שהעיר התי\"ט ואמר, דהוה ליה למימר להקיש שנים לשלשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות</b>. משום דדיני נפשות קאי נמי אבתריה בזמן שהתרו בהן וכו', לא קתני אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות, אע\"ג דמקיש דיני ממונות לדיני נפשות ולא דיני נפשות לדיני ממונות. והכי פירושא דמתניתין, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהם שוים, ופשיטא דהקיש דיני ממונות לדיני נפשות לבטל העדות, דאי הוי איפכא, מאי בזמן שהתרו בהן, אדרבא כ\"ש כשלא התרו בהם דאין בהם כח לבטל העדות כממונות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה משלשל בחבית ונפלה עליו</b>. מסתמא היא ריקנית, ולא שכיח שיפסק החבל אלא שישמט החבל ��ידו ותרד החבית עמו למטה, וזה ימצא כשהחבל איננה ארוכה כל כך שצריך להורידה כלה ולא ישאר בידו אלא ראש החבל, אבל בסיפא דהיא דרך עליה דמסתמא היא מלאה, שכיח הרבה שיפסק החבל מחמת כובד החבית המלאה. ולפי טעם זה אתי שפיר דלא תני סיפא דומיא דרישא, משא\"כ לפי טעם התוספות <small>(ז. ד\"ה משלשל)</small> שכתב התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבא שאול אומר</b>. מלתא אחריתי, ולפי המסקנא <small>(דף ח.)</small> דאף הוא מאשר יבא וכו' דריש כמ\"ש התי\"ט, נמצא דפליג את\"ק דלא ס\"ל דקרא אתא ללמד רשות לניזק וכו' כסברת הת\"ק:\n",
+                "<b>ושליח ב\"ד</b>. המזמין הבעלי דיני' לדין, כך כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, לאפוקי ממאן דפירשו המלקה. וכן נראה דהמלקה בלשון משנה נקרא חזן הכנסת, ואינו הוא המזמין, ומ\"מ אתי במכ\"ש להיותו ממונה דווקא להכות משא\"כ המזמין. והוא שהכהו מה שאמדוהו ב\"ד ולא יותר, שאם הוסיף לו רצועה אחת, הא תנן בפ\"ג משנה י\"ד שגולה, וזו היתה כוונת הרא\"בד לאפוקי ממאן דהוסיף בדבריו תיבת יותר, דלפי זה הוא הפך משנתנו הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מע\"י גר תושב</b>. התי\"ט נתחכם בחריפותו ליישב לשון זה על פי לשון הרמב\"ם כדי שלא לעשות בו טעות סופר כאש[ר](וה) עשה הבעל כסף משנה <small>(ה' רוצח פ\"ה ה\"ג)</small>. ולע\"ד צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, כי גם התוספות סל\"הו כדעת הכסף משנה והם דחו פי' זה שפירש התי\"ט בלשון זה של חוץ מע\"י גר תושב, עיין בדבריהם בד\"ה אלמא גר תושב. ועוד לי הכרח מלשון המשנה דלא כדבריו, דאי אמרת בשלמא דהאי חוץ מגר תושב כולל שני העניינים, דהיינו שאין הישראל גולה על ידו וכן שהוא אינו גולה ע\"י ישראל, אתי שפיר שהוצרך התנא אח\"כ לומר פעם אחרת וגר תושב אינו גולה וכו', אלא אי אמרת דהאי חוץ מע\"י גר תושב אינו כולל גלות ישראל על ידו, אלא דפירושו הוא שהוא אינו גולה ע\"י ישראל, ה\"ל לתנא לקצר בלשונו ולומר חוץ מגר תושב שאינו גולה אלא ע\"י גר תושב. ומה שרצה להוכיח מלשון הש\"ס, אינו הכרח כאשר יראה המעיין ועיין בתוספות הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמותיהן</b>. משום דידי נשים רחמניות ומתפחדות יותר מן האנשים קתני אמותיהן, ועוד כי מפני צניעותן וכסוי שערן גורמין לבניהם להיות כהנים גדולים, כדאשכחן <small>(יומא מז.)</small> במעשה דקמחית, לפיכך הן הנה החסות עליהם:\n",
+                "<b>של כהנים</b>. גדולים לא קתני, משום דאף כהן שעבר ממשיחותו מחזיר כדשנינו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו יוצא לא לעדות וכו'</b>. אכולהו רוצחים קאי, משום הכי לא כללם באינו יוצא אחד:\n",
+                "<b>ולא לעדות ממון</b>. אע\"ג דידע בבירור שאין שם עדות אחר אלא הוא, שלבדו היה בעת שנעשה אותו העסק, משא\"כ בעדות מצוה דאפשר דאיכא אחריני דראו את החדש, ומשום הכי לא הוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>אינו יוצא משם לעולם</b>. סירכא דרישא נקט:\n",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו</b>. אבל איסורא מיהא איכא, משא\"כ בגואל אדם. כן נראה ליישב גירסת הספר, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אחות אשתו</b>. כל אחות תני בהדי הדדי, משום הכי לא חש לסדר הכתוב, ואזלה לה תמיהת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא שאכל את הקדש וכו'</b>. התי\"ט כתב שמכאן ואילך לא יכול לעמוד על סידרן של הלאוין, עכ\"ל. ואני בעניי הכנותי איזה טעמים לסדר מצות אלו ואני כותבם כל אחד על מקומו הראוי לו, וזה יצא ראשונה, הטמא שאכל ��ת הקדש נשנה הכא, לסמוך לענייני עריות ענייני קדש, לרמוז שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה <small>(ויק\"ר כד, ו)</small>:\n",
+                "<b>והאוכל חלב</b>. כתיב ביה <small>(ויקרא ז, כה)</small> כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנו אשה לה'. והיינו קדש:\n",
+                "<b>ודם</b>. כתיב ביה <small>(שם יז, יא-יב)</small> ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר וכו' על כן אמרתי לבני ישראל נפש מכם לא תאכל דם:\n",
+                "<b>האוכל חמץ בפסח</b>. בתר דסיים ענייני קדש השייכים הכא, פתח בפסח הקודם בקרא:\n",
+                "<b>האוכל וכו' ביום הכפורים</b>. דומה לחמץ בפסח, שהזמן גורם איסורו:\n",
+                "<b>והמפטם את השמן</b>. רצה לשנות דין זה אחר יום הכפורים, לרמוז דסיכה ביו\"הכ אע\"פי שאין בה כרת אסורה כבשמן המשחה, ומשום דבקרא כתיב <small>(שמות ל, לג)</small> איש אשר ירקח כמהו. קודם, ואשר יתן ממנו על זר <small>(שם)</small>. הקדימו לסך:\n",
+                "<b>והמפטם את הקטורת</b>. רצה לסמוך המפטמים זה לזה משום הכי איחר הסך. ועוד דבכריתות <small>(דף ה.)</small> טעמא רבא איכא לשנות הקטורת באמצע כמבואר שם בש\"ס וכתבה התי\"ט ע\"ש:\n",
+                "<b>והאוכל נבלות וטרפות</b>. כשסיים העניינים השייכים זה אצל זה, חזר לסדר הכתוב ושנא הטרפה הכתובה בפרשת משפטים <small>(שמות כב, ל)</small>, והקדים הנבלה לה, לרמוז דטרפה כנבלה שאינה חיה <small>(עיין חולין מב.)</small>:\n",
+                "<b>שקצים ורמשים</b>. אע\"ג דאכילת הקדש קודם להם, משום דדומים לנבלה וטרפה המאוסים שנאם אחריהם:\n",
+                "<b>אכל טבל וכו'</b>. היה צריך עתה לשנות ההקדש, וכדי שלא לטעות, סדרו כדרכו בכל המשנה אחר טבל ומעשר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל בכורים</b>. איידי דסיים בחיטה שהוא הפרי הראשון שבשבעה מינים שמהם מביאים בכורים, שנאם:\n",
+                "<b>קדשי קדשים וכו'</b>. משום דילפו מקרא דילפו הבכורים, נטר להו עד הכא לכללם עמהם:\n",
+                "<b>השובר את העצם וכו'</b>. גם זה מענייני קדש הוא, ושנאו הכא בסוף כל ענייני קדש משום דצריך להאריך בו באבל המותיר וכו', וה\"ט נמי דלא שנא בבא דאכל טבל ומעשר וכו' והקדש וכו' מיד בתר עניני קדש השנויים ברישא, משום דהוצרך להאריך בו בפלוגתא דר\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל אם וכו'</b>. אגב אינו לוקה דסליק במתניתין דלעיל נקט ליה, דהלכה כחכמים דאינו לוקה, אע\"ג דס\"ל לר\"י דלוקה כמו האחרים השנויים בפרקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורח קרחה בראשו וכו'</b>. מקום זה מתחיל למעלה מפאות הראש והזקן, משום הכי שנאו למעלה מהם אע\"ג דכתוב אחריהם:\n",
+                "<b>חמשה (ש)[ע]ל מת אחד</b>. דרך לשרט חמשה שריטות, כנגד חמשה דברים שיש לנשמה אשר עתה יצאה מהעולם הזה, דומים להקב\"ה <small>(עי' ברכות י.)</small>, משום הכי אפשר דנקט התנא מנין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיכתוב שם השם</b>. התי\"ט כתב כי שם הראשון בקמץ. ולא ידעתי למאי אצטריך, דהא ודאי יכתוב שם. ועוד באמרו שיכתוב שם, נראה דבכתיבה הדבר תלוי, ואינו שהקעקע הוא הגורם, שהרי הוא היה עשוי בצורת האותיות שרוצה לכתוב כמ\"ש הר\"ב, ואם לא קעקע השם אף אם יכתוב השם אינו חייב לר\"ש, דאף הוא ס\"ל דכתיבה בקעקע בעינן. לכן נראה דשם בצירי בעינן, ומשום דהשם סתם הנזכר במשנה מורה על שם של הקב\"ה, הוסיף תיבת שם על דרך כל המוסיף גורע, להורות דשם זה הוא שם ע\"א, ולא אמר שם ע\"א בפירוש אלא הסתירה תחת שם השם, דומיא דקרא דרמז לנו זה באמרו אני ה' <small>(ויקרא יט, כח)</small> כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מטמא למתים כל היום</b>. סמך לשותה יין שלא כסדר הכתוב בנזיר, לרמוז דלא נברא יין אלא לנחם אבלים <small>(סנהדרין ע.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. לישנא דקרא דקאמר <small>(דברים כה, ב-ג)</small> במספר ארבעים. ולא קאמר ל\"ט בפירוש נקט:\n",
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. ורמז לדבר <small>(שם, ג)</small> ונקלה אחי\"ך. שאחי\"ך הוא בגי' ל\"ט, וזה הוא שיעור הקלון אשר צריך לקבל להיות חשוב משם ואילך אחיך, ואף כי אומדין אותו, מ\"מ אותו שאומד חשוב כל\"ט. ועוד דל\"ט דקרא הוא המספר היותר גדול שיוכל להכותו, וזה הוא ונקלה אחי\"ך, שהמלקות היותר גדול שאתה יכול להלקותו הוא אחי\"ך, אבל משנעשה אחי\"ך בהכאות, אף אם היה יכול לסבול עוד הכאות אי אתה יכול להכותו, כי אחי\"ך הוא, ודוק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כפולה אחת לשנים כזה ואחר כך כופלה כזה ובזה הוו שנים לארבעה, וזה צורתו מבוררת א' לשנים  ושנים לארבעה כן כתוב בשערי ציון <small>(תיקון סדר מלקות שער ח)</small>, והכי מוכח לישנא דמתניתין, דלא כמ\"ש הר\"ב והתי\"ט בשם ריב\"ן</b>. ועיין בשערי ציון <small>(שם)</small> ששם מפורש כל משפטה:\n",
+                "<b>הילך והילך</b>. ידו אחד מצד אחד של העמוד, וידו השנית מצד האחר, והעמוד מפסיק בין שתי הידים, כן נ\"ל להוכיח מלשון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והקורא קורא</b>. אילו תנן וקורא אם לא תשמור וגו', איכא למטעי ולומר דוהמכה דסליק מיניה קאי דקורא וכו', משום הכי קתני והקורא קורא ולא המכה. והתי\"ט בשם ריב\"ן כתב טעם אחר ללשון זה, ולע\"ד דוחק גדול הוא, דכמה דינים הם מפורשים בקרא יותר מזה דאנו לומדים אותה מתיבת בקורת <small>(ויקרא יט, כ)</small> ואעפ\"כ לא הזכירם התנא בלשון פשטות כזה, אלא בפירוש קתני עושה כך או אומר כך, ואינו אומר העושה עושה כך או האומר אומר כך כי הכא, אלא טעמא דמלתא דהכא דווקא הוא כדכתיבנא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היושב ולא עבר עבירה</b>. כתב הר\"ב, דווקא שבאה לידו וכבש את יצרו, ע\"כ. ה\"ט דלא תנן ואינו עובר דומיא דיושב דהוא הוה, אלא תנן ולא עבר שהוא עבר, דמשמע שבא לידו ולא עבר:\n<br><b>מכות</b> מתחיל בכף ומסיים בריש, היינו רך, כי טובה מרדות אחת בלבו של אדם, אשר על ידי זה בא רך כקנה, יותר מן המלקות. כמשאז\"ל (ברכות ז.). ועוד ע\"י המלקות עצמה נשבר לבבו ובא רך:<br><b>סליק</b> מסכת מכות. לנפשות מזכות:<br><b>עת</b> כי לא בלב תקשור אמרי אל מאד זכות.<br><b>ברצועת</b> חמור ושור תתיסר בט\"ל מכות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "סנהדרין\n<br> סנהדרין יש בו י\"א פרקים, שהסנהדרין הדנין דין אמת, שלום עושים בין הבעלי דינים, ובזה מקיימים את העולם הזה שנברא בה\"א (מנחות כט:), ובששת ימי בראשית, הרי י\"א. וגם המשניות חשבתי ומצאתים ע\"א, כנגד ע\"א סנהדרין. וע\"ד הנסתר איתא במאורות נתן דסנהדרי גדולה הם מצד הבינה, וסנהדרי קטנה מצד המלכות, וכבר ידענו שהם שני ההין, עם הכולל י\"א. ועוד איתא התם בשם הזהר (רע\"מ ויקרא כ.) שסנהדרי גדולה הם בת\"ת, וכבר ידענו שהוא ואו, ועם ההא שבמלכות שבה סנהדרי קטנה  (שם)  הם י\"א דווקא:\n<br>\n<br><br><b>דיני ממונות בג'</b>. שנא הענין קודם המנין אע\"ג דא\"א בלתו, משום דהכי משתמע שפיר, דאילו שנא להפך איכא למטעי:\n",
+                "<b>גזלות וחבלות בשלשה מומחין</b>. משא\"כ דיני ממונות דדי בהדיוטות, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו, רש\"י <small>(ג. ד\"ה תרתי קתני)</small>:\n",
+                "<b>נזק וחצי נזק</b>. סמך נזק לחבלות דדמו לאהדדי, דמשלמים כמו שהזיקו. וחצי נזק לתשלומי כפל, דדמי ליה דאינו משלם כמו שהזיק, משום הכי איחר החצי נזק לנזק, אע\"ג דקדים ליה כי התם קדים למועד:\n",
+                "<b>תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'</b>. שייכי בגנב ולא בגזלן, ומפני שתשלומים אלו הם יותר מהנזק משא\"כ תשלומי גזלות וחבלות, לא כללם בהדייהו. ונזק לא כללו בהדי חבלות אלא בהדי חצי נזק, משום דאגב חצי נשנה:\n",
+                "<b>האונס והמפתה והמוציא שם רע</b>. שלשה אלו שהם ענייני זנות שנאם בפני עצמם, ומהאי טעמא לא שנא המוציא שם רע בפני עצמו אע\"ג דליכא פלוגתא אלא ביה, כמ\"ש לקמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבור השנה</b>. אינו יכול לכללו עם עבור החדש משום פלוגתא דרשב\"ג, דלא הוה ידעינן אהיכא קאי דדבריו סתומים, משא\"כ בדברי חכמים דמתניתין דלעיל דמפרשי דבריהם, ולכן אין קפידא במה שכלל מוציא שם רע דעליו פליגי, בהדי אחריני דלא פליגי:\n",
+                "<b>בשלשה מתחילין וכו'</b>. על מה שהקשה המפרש ל[הלכות] קדוש החדש וכתבו התי\"ט, יש לישב בדרך הדומה למה שישב המפרש, על פי דרכם ז\"ל ודרך הרמב\"ם שכתב התי\"ט, דאף בז' נושאין ונותנין. והוא דהואיל והוצרכו לאלו השלשה בתי דינין מהטעם דאיתא בש\"ס <small>(דף י:)</small> כנגד ברכת כהנים או כיוצא בה, וקי\"לן דלעולם שב ואל תעשה עדיף, משום הכי אנו חושבים לטעם זה שוקל לטעם אחרי רבים להטות, עד שיעלה בידנו מה שאנו צריכים והוא המעמד השלשי של שבעה. ומשום הכי כששנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, אז מוסיפים על הדיינים, להיות ענין זה שקול, כי לגבי הרבים קי\"לן אחרי רבים להטות <small>(שמות כג, ב)</small> ולכן היה צריך לישב, ולגבי היחיד דאמר שלא לישב היה לנו לעשות כמותו מהטעם דשב ואל תעשה עדיף, ולכן בהיות המחלוקת בענין זה צריך להוסיף הדיינים. וכן על דרך זה בהיות אחר התוספת, הרבים אומרים לעבר והמעטים שלא לעבר, יש לנו טעם קצת שלא להניח מכל וכל דברי המעטים אף כי הרבים חולקים עליהם, להיותם הם הסוברים שב ואל תעשה, ולא לעשות בדבריהם דאין ראוי טעם זה לדחות טעם המפורש בקרא דאחרי רבים להטות, אלא להוסיף הדיינים. וכשהוספנו הדיינים זאת הפעם השלשית, והגענו למכוון הרמוז בברכת כהנים או כיוצא בו, אז לא נחוש עוד לטעם שב ואל תעשה לגבי אחרי רבים להטות, וכאשר ארבעה מהם יאמרו לעבר בתריהו אזלינן, וכ\"ש כשאמרו הרבים שלא לעבר, דמלבד הטעם העיקרי של אחרי רבים להטות שעמהם שייך בהו גם הטעם דשב ואל תעשה עדיף. ומה\"ט כאשר יהיה כן במעמד הראשון או במעמד השני שיהיו שני הטעמים עם הרבים, שהם יאמרו שלא לישב או שלא לעבר, אין אנו חוששין לדברי היחיד כלל ואין אנו מוסיפים דיינים אחרים אלא אזלינן אחרי רבים תכף ומיד, להיות הענין שב ואל תעשה שלא נשאר ליחיד שום טעם להיות שקול כנגדם בענין שיצטרך להוסיף, כי אדרבא הורע כחו שהוא יחיד לגבי רבים, ועוד שסברתו הוא קום עשה לגבי שב ואל תעשה.\n<br><b>ועוד</b> י\"ל דכי בעינן שלשה חמשה ושבעה הוא דווקא לעבר, אבל שלא לעבר אין אנו צריכים לאלו, ולכן כשהרוב יאמרו לישב או לעבר, לא די לנו עד שיצא דין זה מפי רוב מעמד השלשי של שבעה. אבל כאשר יאמרו שלא לעבר, אין אנו צריכים למעמד השלשי ויוגמר על פיהם שהם הרוב, שלא לישב או שלא לעבר, ועיין מ\"ש בדבור דלקמן:",
+                "<b>גומרין בשבעה</b>. מ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם כלומר נושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו. לא כן נראה מהש\"ס לא הבבלי ולא הירושלמי, ולא כן משמע לא מפי' רש\"י ולא מפי' הר\"ב. אלא שאין אחר גמר דין של המשא ומתן מחלוקת אחר, אלא הוי מעובר כפי' סברת רוב החמשה, אלא שאין יכולין לעברו אלא במעמד שבעה, והרי זה דומה לדבר שבקדושה שאינו בפחות מעשרה, דכמו כן הכא אין יכולים לגמור הדין ולומר מעובר אלא במעמד שבעה, אבל אינם צריכים שיהיו כל השבעה נושאים ונותנים, ושיהיה הרוב שבהם נוטה לעבר.\n<br><b>וכן</b> נראה מלשון המשנה דקתני בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ולא קתני ובשבעה גומרים כסדר שהתחיל, אלא סמך גומרין אצל נושאין ונותנין, לרמוז דבמשא ומתן זה גומרים הענין ביניהם ואין אחר זה מחלוקת, אלא שאחר שגמרו הענין ביניהם אינם מכריזים אותו אלא במעמד שבעה, והכרזה זאת נמי מקרי גמר.<br><b>ולפי</b> זה אתי שפיר שגומרים קאי אשלשה ואשבעה, ומן המקרא שמעמד שלשה זה רומז והוא הפסוק השלשי זה של ברכת כהנים, יש לרמוז זה שאמרנו שאין באותו מעמד שום מחלוקת אלא שלום, להיות כתוב בו וישם לך שלום. משא\"כ בשני הפסוקים האחרים הרומזים לשני המעמדות הראשונות, דלא כתיב בהו שלום. וגם למאן דס\"ל דרומזים כנגד שלשה שומרי הסף וחמשה רואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך, מצינו רמז לזה שאין במעמד השבעה שנוי דעת ממעמד החמשה, דתרויהו מרואי פני המלך משא\"כ מעמד השלשה שאלו שומרי הסף והאחרים רואי פני המלך, ואי הוה משא ומתן שלשי במעמד השלשי אפשר שישתנה דעתם ויגמרו שלא לעבר במעמד השלשי, מה שלא עשו כן במעמד השני, דהא אין מעמידין המעמד השלשי אלא בהיות המוסכם במעמד השני על פי הרוב לעבר, ועיין מ\"ש בדבור הנ\"ל:",
+                "<b>בשבעה</b>. כתב הרב, הני ג' ה' וז' כנגד ברכת כהנים, ש\"ס <small>(דף י:)</small>. ונ\"ל דחלקו כבוד לכהנים כשרצו לעבר, לסמוך אברכתם, וכמו כן למלך, בסמכם על מנין בני אדם העומדים בהיכלו השומרים הסף ורואים פניו כמבואר ג\"כ בש\"ס <small>(שם)</small>, לפייסם על מה שנדחה המלך והכהן גדול מהיות נמנים בין מעברי השנה כדאיתא בש\"ס <small>(דף יח:)</small> ופסקו הרמב\"ם <small>(ה' קידוש החודש פ\"ד הי\"א)</small>. נמצאו היות שני הטעמים דכהנים ודמלך צריכים למנין זה, והכי מסתבר דאי משום טעמא דכהנים לבד, היה לנו להתחיל ולגמור בחמשה כנגד חמשה טבילות שטובל כ\"ג ביום הכפורים, דבשבילם דווקא אין ממנים כ\"ג בעבור שנה כדי שלא יעכב העבור מפני הצינה כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small>, ולמה לן שלשה ושבעה גם כן, אלא ודאי הוא מטעם אחר והוא מפני המלך, ואע\"ג דמפני המלך היה די בשלשה וחמשה שהוא מנין הראוי למלכי ישראל, כי שלשה וחמשה בצדקיהו נכתבו <small>(מלכים ב' כה, יח-יט)</small>, הוסיפו עוד שבעה כנגד שבעה רואי פני המלך אחשורוש, אע\"ג דגוי הוה ולא היה לנו לרמוז כנגדו, וכמו שהקשו התוספות במגילה דף (כ\"ב ע\"ב) [כ\"ג ע\"א] <small>(ד\"ה שבעה רואי)</small>, משום דשבעה אלו כלם ע\"ש קרבנות נאמרו כדאיתא בש\"ס <small>(שם יב:)</small>, לרמוז שמפני קרבנות המועדים שיקריבום בזמנם היו מעברים את השנה. ועוד רמזו לנו במנין זה של שבעה התלוי באחשורוש שהחדש אשר נהפך מיגון לשמחה בשבילו והוא חדש אדר, והוא החדש השביעי למנינו כי מלכי אומות העולם מתשרי מנינן, הוא שמעברין ולא חדש אחר, וכ\"ש שבמנין זה נגמר מנין התיבות של ברכת כהנים, ולכן ראוי להיות נרמז פה אצל המנינים האחרים הרומזים לשני הפסוקים הראשונים שהוצרכנו להם מהטעמים האמורים, ויהיה בזה גם כן רמז לפיוס הכהנים בהראותנו שאנו צריכים לברכתם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים</b>. פי' הר\"ב על ראש פר העלם דבר של צבור, ויש במשמעות הדברים גם מנוי הדיין וכו', עכ\"ל. ואף כי האמת אתו דסמיכת זקנים השנוי בתוספתא <small>(פ\"א ה\"א)</small> אצל הסמיכה פירושו מינוי הזקנים, מ\"מ אין זה פירוש סמיכת זקנים דמתניתין כלל, ולא חלקו ר\"י ור\"ש במנוי הזקנים מעולם. והראיה דבירושלמי <small>(ה\"ב ו.)</small> ה\"ג סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר\"ש, ורי\"א בחמשה. מ\"ט דר\"ש וסמכו שנים וכו', מ\"ט דר\"י וסמכו שנים וכו'. ובעגלה ערופה מ\"ט דר\"ש וכו'. אמר רבי נראין דברי ר\"י בעריפה וכו', ונראין דברי ר\"ש בסמיכה וכו'. תני הסמיכות בשלשה, לא סמיכה היא סמיכות, תמן קריי למנויי סמיכותא, אמר ר' בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו', ע\"כ בירושלמי.\n<br><b>הרי</b> מבואר דסמיכה דמתניתין דפליגי עליה ר\"ש ור\"י איננה אלא סמיכת פר העלם דבר, וכן רש\"י בפירוש המשנה <small>(ב. ד\"ה סמיכת זקנים)</small> לא פירש אלא פירוש זה, וכן נראה נמי מהבבלי דגרסינן התם <small>(דף יג:)</small> סמיכת זקנים וכו', ת\"ר וסמכו זקני וכו' דברי ר\"י, רש\"א זקני שנים וכו'. תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים, אמר ר' יוחנן מסמך סבי, אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנל\"ן, אילימא מדכתיב <small>(במדבר כז, כג)</small> ויסמוך [את] ידיו עליו, אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משה במקום ע\"א קאי, אי הכי לבעי ע\"א, קשיא, ע\"כ. ואם איתא דסמיכת זקנים דמתניתין פירושו מנוי סבי, ה\"ל לתלמודא להקדים האי תוספתא דסמיכה וסמיכות והדר להביא ת\"ר דסמיכת פר וכו', ובפרט לפי דברי הרמב\"ם בפירושו דלא פירש במתניתין אלא פירוש המינוי ולא פירוש האחר של סמיכות הפר, אלא ודאי מדהקדים מסדר הש\"ס הברייתא דסמיכת פר דפליגי בה ר\"ש ור\"י להאי תוספתא דמינוי, ש\"מ דבהא לא איירינן במתניתין. ועוד מדאמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנ\"לן, ולא קאמר לר\"ש בשלשה מנ\"לן, ש\"מ דאין מחלוקת בזה אלא דלכ\"ע דינא הכי, ועד כאן לא פירש ר' יוחנן סמיכת זקנים מסמך סבי אלא אותו סמיכת זקנים דתוספתא השנוי אצל הסמיכה, אבל בהי��תו שנוי בפני עצמו כמו במתניתין ומצינו דר\"ש ור\"י פליגי ביה ודאי דפירושו הוא סמיכת פר, דמצינו דפליגי בה בפירוש בברייתא כדת\"ר וסמכו וכו', ולא מוקמינן ליה במנוי מדלא מצינו בשום מקום דפליגי ביה.<br><b>ונלע\"ד</b> דהרמב\"ם עצמו חזר בו בחבורו <small>(ה' סנהדרין פ\"ד ה\"ג)</small>, דס\"ל דלא פליגי ר\"ש ור\"י במנוי כלל ומשום הכי פסק דהוי בשלשה כנזכר בתוספתא סתמית <small>(דף יג:)</small> וכמ\"ש עליו הכסף משנה, דליכא למימר דמכח הירושלמי דקאמר נראין דברי ר\"ש בסמיכה פסק כותיה, דהרי לא קאי האי נראין אלא אסמיכה דפר העלם, כדקא מסיים דלא דריש וסמכו והוא הכתוב בפר העלם כמבואר שם, ואמת הוא שמכח האי נראין פסק כר\"ש בסמיכת פר העלם <small>(ה' מעשה הקרבנות פ\"ג ה\"י. ועי' לח\"מ שם)</small> וכר\"י בעגלה <small>(ה' רוצח פ\"ט ה\"א. ועי' כס\"מ שם)</small> וכמ\"ש התי\"ט עצמו בשם הרב בנו בריש פ\"ט דסוטה, ובזה נתישבו כל הקושיות שהקשה התי\"ט בד\"ה רי\"א בחמשה:",
+                "<b>ההקדשות</b>. לא ערבינהו בהדי נטע רבעי ומעשר שני, משום דהני אפילו דמיו ידועים בעינן ג':\n",
+                "<b>הערכין המטלטלין</b>. אם אמת הדבר שכתב התי\"ט דר\"י פליג אף אהקדשות, ושהקרקעות קאי אף אהקדשות דהכא, לפדות קרקע של הקדש צריך תשעה וכהן. לא ידעתי אמאי לא ערבינהו להקדשות בהדי ערכין, והואיל דלא ערבינהו למה לא נשנה המטלטלין גבי הקדשות כמו גבי ערכין, הואיל ויש הפרש גם בפדיון הקדשות בין מטלטלין לקרקעות. אבל אם נאמר דר\"י לא פליג אהקדשות היינו טעמא דלא ערבינהו בהדי ערכין דפליג עלייהו, ואף אם נאמר דפליג, אתי שפיר דלא ערבינהו אם נפר[ש](ע) כנראה מפי' הר\"ב והרמב\"ם דוהקרקעות אערכין לבד קאי, משום דהמטלטלין אערכין לבד קאי, ואי הוה עריב להו איכא למטעי ולמימר דקאי אף אהקדשות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע</b>. וכסדר הזה נשנה בכולהו ש\"ס, וקשה דבקרא הנרבע קודם לרובע בין באזהרה בין בעונש <small>(ויקרא כ, טו-טז)</small> וכן התנא בפ' ארבע מיתות <small>(פ\"ז מ\"ד)</small> ובפ' א' דכריתות <small>(מ\"א)</small> סדרם הפך סדר משנה זו, דקתני הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה, כסדרא דקרא. וי\"ל דהואיל וזו הוא הפעם הראשון שנזכר רובע ונרבע במתניתין, והוצרך להקדים רובע לנרבע מהטעם שאכתוב בדבור דלקמן משום הכי בכל דוכתי דמיירי ברובע ונרבע והוא הכלב או כיוצא בו הרובע או נרבע, הקדים הרובע לנרבע כי הכא. אבל היכא דמיירי באיש ואשה החוטאים עם הבהמה, כגון בפ' ארבע מיתות ודכריתות, דבעונש האיש והאשה קמיירי ולא בעונש הבהמה, הקדים האיש לאשה כסדרא דקרא. ואי בעית אימא דהקדים רובע בכל מקום לנרבע לרמוז מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף טו.)</small> דכולל התנא בלשון רובע אחד רובע איש ואחד רובע אשה, והוא דמן הסתם הרובע רובע לאשה, ולהיות כי נשנה במשנה בראשונה במקום שהיה צריך לשנות הבהמה החוטאת עם האיש כפי סדר הפסוק, ש\"מ דבכה\"ג נמי איירי בשור או כיוצא בו הרובע לאיש מאחריו:\n",
+                "<b>שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה</b>. ואומר ואת הבהמה תהרוגו. והרגת את האשה ואת הבהמה כתוב ברובע <small>(ויקרא כ, טז)</small>, ומדכלל את שניהם בהריגה אחת ש\"מ דדמו לאהדדי להיות מיתתם בכ\"ג, ומדאפקי רחמנא בנרבע <small>(שם, טו)</small> מיתת הבהמה בלשון הריגה, באמרו ואת הבהמה תהרוגו ולא כתב תמיתו, ש\"מ דמיתתה כמיתת הרובע דכתיב ביה והרגת דלמדנו היותו בכ\"ג, להיותו נכלל בהריגה אחת עם האשה, ולהיות כי עיקר הילפותא דדין זה הוא ברובע משום הכי הקדימו התנא:\n",
+                "<b>הזאב והארי</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"א דב\"ק ד\"ה הזאב והארי:\n",
+                "<b>רע\"א אומר מיתתן</b>. של אלו שהוצרך ר\"א לומר עליהם שהם חמורים שכל הקודם להרגם זכה, והם כל הנזכרים בדברי ת\"ק, חוץ מן הנחש דפשוט הוא דלדברי ר\"א חמור מק\"ו דאחריני, להיותו חמור מהם לדידיה אף לענין מועדות, כדתנן בסוף פ\"ק דבב\"ק הזאב וכו' והנחש הרי אלו מועדים רא\"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים, דהנחש מועד לעולם בכ\"ג, וסתם ר\"ע דבורו בענין שנראה כאילו הנחש דומה לאחריני שמיתתו בכ\"ג אע\"ג דלא ס\"ל הכי, לרמוז דמ\"מ דמי להו דאסור בהנאה כאילו נהרג בכ\"ג, כמ\"ש התי\"ט בדברי ר\"א.\n<br><b>ועל</b> מה שפסקו כר\"ע אף בעיני מאד תמוה, כי הטעם שנתן הכסף משנה <small>(ה' סנהדרין פ\"ה ה\"ב)</small> וכתבו התי\"ט, אינו מספיק, כי ת\"ק שהוא סתם משנה הוא כולל רוב חכמי הדור ורבים הם לגבי ר\"א ור\"ע. ויותר ראוי לומר דפסקו כמותו מדנחית סתמא דתלמודא <small>(דף טו:)</small> לסברתו לבררה, באמרה מאי איכא בין ת\"ק לר\"ע. אע\"ג דאף זה דוחק דאיכא למימר דאדרבא לברר סברת הת\"ק אתא הש\"ס, מ\"מ לפי הנראה מלשון המשנה סברת הת\"ק הנה היא מבוררת יותר מסברת ר\"ע. ואעפ\"כ אין זה טעם מפסיק לסמוך עליו, דמצינו כה\"ג בסוף פ\"ד דברכות <small>(דף ל.)</small> מאי איכא וכו', ואעפ\"כ אין הלכתא כחד מיניהו אלא כחכמים דהתם דקמפלגי אתרויהו, ואף כי אפשר לחלק באמור דשאני התם דבעי מאי איכא בין שני הסברות, דלשום אחד מהם אין הלכתא כותיהו לגבי חכמים דמרובים הם, משא\"כ הכא דבעי מאי איכא בין ת\"ק דלגבי ר\"ע היה לו להיות הלכה כותיה ודוק, מ\"מ הדבר צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין וכו'</b>. כל אין דנין כולל בבבא אחת לקצר בלשונו:\n",
+                "<b>ואין מוציאין וכו'</b>. משום דאין טעמם שוה, שנה בבא זו וכן כל בבא בפני עצמה:\n",
+                "<b>ואין עושין עיר וכו'</b>. משום דהוצרך להאריך בה לא סמכה לאין דנין את השבט, אלא שנאה הכא בסוף:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממשמע שנא' ולא תהיה אחרי רבים לרעות</b>. זה הוא תחילת הפסוק של אחרי רבים להטות. משום הכי ממנו מתחיל להקשות, אע\"ג דהקושיא היתה יותר חזקה אם היה מקשה איפכא דאחרי רבים להטות משמע בין לטובה בין לרעה, ומאחרי רבים לרעות משמע דלרעה לא. משא\"כ כשמקשה בדרך שהקשה במתניתין דאין הקושיא אלא בכח ייתור, דמדיוק לרעות ידעינן דלטובה מטין אחרי הרוב ולא אצטריך תו אחרי רבים להטות, דליכא למימר דבכה\"ג נמי מקשה מכח סתירה דבתר דדייק מלרעות דלטובה הין לא שייך להקשות א\"כ למה נאמר אחרי רבים להטות דנראה כסותר דאינו כן דהא מדיוק למדת דיש פעמים דמטין והוא לטובה ובהאי מתוקן קרא ממילא ואין כאן סתירה ודוק:\n",
+                "<b>מאה ועשרים כנגד וכו'</b>. וב' גבאים ושלשי לחלק, כן כתב הר\"ב. ורש\"י <small>(יז: ד\"ה בית דין וכו')</small> כתב וגובין ומחלקין הוו להו חמשה, ועוד כתב רופא ואומן לבלר ומלמד חד גברא, ע\"כ. ובש\"ס <small>(שם ועי\"ש בהגהת הב\"ח)</small> חשיב נמי טבח. ואנכי לא ידעתי לישב דברים אלו זה עם זה, דלדברי הר\"ב אם נחשוב כל גברא וגברא לאחד הוו להו קכ\"א, ואם נחשב הרופא ואומן ולבלר ומלמד לחד גברא הוו להו קי\"ח. והנכון בעיני הוא שטעות סופר נפל בדברי הר\"ב, שנכתב ושלשי במקום ושלשה, ולפי זה יהיה פירושו כפי' רש\"י. ומ\"מ לא נחה דעתי עדיין, שהרי בש\"ס נזכר נמי טבח וא\"כ בצרי להו חדא, ואפשר דלא גרסינן ליה. ואי גרסינן ליה, צ\"ל דאף הוא בהדי אומן ודומיו נכלל. ועיין בהרמב\"ם פ\"א מה' סנהדרין <small>(ה\"י)</small> בכסף משנה. ותמהני מהתי\"ט שלא העיר בזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהוא מסתפר</b>. משום דהמלך מסתפר בכל יום <small>(דף כב:)</small> ושכיח יותר מלראותו ערום, הקדימו לערום, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>ולא בבית המרחץ</b>. אע\"פי שעדיין לבוש, כן נראה. דאי לא תימא הכי קשה דהא תני ערום, ומה לי בבית המרחץ ומה לי במקום אחר, אע\"ג דיש לחלק ולומר דבבית המרחץ כיון דדרך בני אדם לעמוד שם ערומים אי לאו דתני ליה לא הייתי אוסרו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זה בורר לו וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"א יג:)</small> אמר ר' זירא שמתוך שבררו מרדף זכותו, ע\"כ. הרי מפורש דדברי הר\"ב דקאמר דסבר החייב וכו', אין פירושו כפירוש הר\"אש <small>(סי' ב)</small> דהחייב סבר אבל הוא שביררו אינו עושה כן. דלפי לשון הירושלמי הזה משמע שבאמת כך הוא דרכו לעשות ויכול לעשותו, ולא ח\"ו שיכול להטעות את חבירו אם אפשר, שזה הוא ודאי בכלל מטה משפט כמ\"ש הרא\"ש, אלא הענין הוא שבדרך טבע כל אחד מן הדיינים מחפשים כל הזכות שיש למבררו ונותנים דעתם עליהם שלא יאבד שום זכות שלא יתגלה ביניהם, וזה דרכם לעשות דווקא כל אחד למבררו אבל אין דרכם לטרוח אחד על חבירו, ולכן אם לא היה לחבירו דיין מבורר לו היה אפשר שיתעלם מהם איזה זכות שיש לו, משא\"כ בהיות גם לו דיין מבורר לשמו דגם הוא טורח בעדו לגלות כל זכות שיש לו, ומשגילו ביניהם הזכיות של שני הבעלי דינים אין ספק שצריכים ליתן דעתם ולשקלם בכף מאזנים להוציא דין אמת לאמיתו על פיהם, שלא יטה דעתם שום אחד מהם למבררו דא\"כ ודאי שהם בכלל מטה משפט, וזו היא פי' מ\"ש התי\"ט באמצע ד\"ה זה בורר אבל דעת הר\"ב מתוך שזה בררו וכו', והנך רואה שהוא מיוסד על לשון הירושלמי הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הן הפסולין</b>. הקדים לפרש הפסולים לקרובים, שלא כסדר שהם שנויים במשנה א', משום דפסולים דרבנן איירי כמ\"ש התי\"ט וחביבו ליה:\n",
+                "<b>ומלוה בריבית</b>. בפ\"א דר\"ה מ\"ח כתבתי למה נשנה בין משחקי בקוביא ומפריחי יונים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום</b>. לא הוי זו ואצ\"ל זו, דבאיש פלוני ליכא טעמא דעביד איניש לומר כן כדי שלא יחזיקוהו עשיר כמ\"ש הר\"ב בהוא אמר לי, ואפילו הכי לא אמר כלום:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים</b>. שינה מן הסדר שהתחיל דקתני אמרו לו הבא עדים וכו' הבא ראיה וכו', משום דמלתא דשכיחא היא למצוא ראיה יותר מלמצוא עדים שיעידו שקר, ומשום הכי נמי קתני גבי עדים ומצא דדומים למציאה דלא שכיחא, ורשב\"ג שינה סדר הת\"ק וקתני בשניהם ומצא, לומר דדומים למציאה שמתחילה היתה שם כמו שמצאה עתה אלא שלא היתה גלויה לו, וכמו כן הראיה והעדים לדידיה היו מתחילה כמו שנמצאו עתה אלא שלא נגלו לו עד עתה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה</b>. אע\"ג דדיני נפשות חמירי, וגם דרישה וחקירה בהו כתיבי, שנאם אחר דיני ממונות, להתחיל בדיני ממונות דסליק מיניהו. ועוד להרחיק דיני ממונות מדרישה וחקירה, לרמוז דאין מאריכין בהן כדי שלא תנעול דלת וכו':\n",
+                "<b>המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה</b>. לא זו אף זו קתני, משום הכי לא הקדים זכות לחובה כמו שהקדימוהו מתחילת המשנה ועד כאן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמאות והטהרות</b>. בהם נכלל האסור והמותר, דבכל התורה כלה מצינו שעל דבר האסור כתוב לא תטמאו בהם <small>(ויקרא יא, מג)</small>. לטמאה בהם <small>(שם יט, לא)</small>. ונטמתם בם <small>(שם יא, מג)</small>. והכשר והפסול נכנס תחת סוג האסור והמותר, כי מה שהוא כשר מותר לעשות בו אותו דבר הצריך לו, ואיפכא בפסול. ובזה נתישבה קושית התי\"ט ועוד תמיהה אחרת הדומה לה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גורן</b>. נראה דנדמו לגורן אע\"ג דצורתם כירח <small>(עי' ברע\"ב)</small>, לרמוז דדומים לגורן שבה מפרישים האוכל מן הפסולת, ובוררים הטוב מן הרע. שכמו כן הסנהדרין מבררין האמת מן השקר, ע\"י משאם ומתנם הדומה לדיש הנעשה בגורן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ד\"א דמי אחיך</b>. פירושו טיפי דם, ש\"מ שהיה חלוק לכמה טיפות להיותו מושלך על העצים ועל האבנים. ונראה שרמז לנו בזה, שמלבד נקמת הריגתו שהיה תובע, היה תובע נקמת אכזריות אחיו שפצע בו כמה פציעות קודם, על כי לא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאת כדאיתא במדרש <small>(תנחומא בראשית ט)</small>, וזה היתה סיבה היות דמו מושלך על העצים ועל האבנים בהרבה מקומות, וכן נראה מלשון המדרש הנזכר בש\"ס דידן <small>(דף לז:)</small> והובא בילקוט <small>(בראשית רמז לח)</small> בלשון זה, ד\"א דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים, אמר רב יהודה בריה דר' חייא מלמד שעשה קין בהבל אחיו פציעות פציעות וכו'. ולפי זה אפשר שגם זה הוא מכלל האיום, בראות' שאפי' על הפציעות שמחיים עתיד אדם ליתן דין וחשבון, כ\"ש על המיתה ממש, וכ\"ש על המיתה של ארבע מיתות בית דין שהיא מיתה מנוולת. וגם שאפשר שע\"י עדותם ישתנה מיתתו ממיתה קלה למיתה חמורה, ורומזים לו בזה שאף אם יתחייב מיתה, והם יהיו גורמים ע\"י עדותם שימיתו אותו במיתה יותר חמורה ממה שראוי לו, שהם המעידים עתידים ליתן על זה דין וחשבון:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העובד עכו\"ם את מי עבד וכו'</b>. וה\"ה לשאר עבירות, כמ\"ש הרמב\"ם <small>(ה' עדות פ\"א)</small> והביאו התי\"ט. והתנא נקט עון זה לרבותא, דאע\"ג דהוא בסקילה החמורה, והנה הוא ככופר בכל התורה כמשאז\"ל <small>(ספרי, הו\"ד רש\"י במדבר טו, כג)</small> אעפ\"כ היו מדקדקין בו הרבה קודם שימיתוהו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות מעלין אותו וכו'</b>. כן היא הגירסא במשנה, ולא קתני עליו כמו ברישא, לרמוז דזכות הוא לו נמי שמעלין אותו וכו':\n",
+                "<b>כל היום כלו</b>. נראה דבא להורות באמרו כלו המיותר, שאף אם אין ממש בדבריו והוצרך לילך חוץ, כשיחזור יושב עמהם כבתחילה כל אותו יום, ולא אמרינן כיון דכבר הלך מעצמו שאין בושה אם כשיחזור ישב במקום הראוי לו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו ד'</b>. דכבר הוחזק בג' פעמים, דאע\"ג דבדבריו יש קצת ראיה הדומה לזכות, אין לו ראיה חזקה ליפטר עמה, בתוספת מעט זכות מחזירין, משום הכי קתני מנין זה. וחמשה נקט ליה, דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש נסקל ערום</b>. ולפיכך צריך כסוי ערוה, וכן פסק הרמב\"ם בפ' ט\"ו מה' סנהדרין <small>(ה\"א)</small>. ואין האשה נסקלת ערומה. ולכן לא שייך בה כסוי ערוה, ובהא דווקא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, ולא הזכירו האיש וכו' אלא מפני שמהדיוק שאנו למדים שהאיש נסקל ערום, דייקינן נמי שאין האשה נסקלת ערומה כדאיתא בש\"ס <small>(דף מה.)</small> מ\"ט דרבנן דאמר קרא וכו' ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה. ואף כי התוספות <small>(שם ד\"ה הא)</small> רצו לומר דדיוק זה דהא אותה לאו דווקא הוא, כי הוצרך המיעוט למעט הכסות מאיש, ומנין למעט אשה מדין זה של איש ממקרא זה. לע\"ד אין זה מוכרח, דה\"ל קרא למימר ורגמו סתם, ולמעט כסותו הל\"ל ורגמוהו, ומדקאמר המיעוט יותר מבורר והוא אותו, ש\"מ תרתי. ומ\"ש <small>(תוס' שם)</small> דטעמא הוי משום הרהורא או משום בזיונא. אף זה לא נהירא, דהא מסקנא דמלתא היא דרבנן לא חיישי להרהורא, דה\"ג התם, למימרא דרבנן חיישי להרהורא וכו', והא איפכא שמעינן להו וכו', ומשני דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, דאמר קרא <small>(יחזקאל כג, מח)</small> ונוסרו כל הנשים וגו' הכא אין ייסור גדול מזה. ופי' רש\"י ז\"ל, הכא דמיקטלא אין ייסור גדול מזה, וטעמא לאו משום הרהור הוא, עכ\"ל. הרי מבואר דלא משום חשש הרהור אמרו רבנן שאינה נסקלת ערומה, אלא מגזרת הכתוב דמיעטה, הואיל וכבר היא מתייסרת במיתה, דלא נימא נעביד בה תרתי. ואע\"ג דהאי מדרב נחמן מפקינן לה, כדאמרינן התם דאמר רב נחמן ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. מ\"מ אי לאו מיעוט דאותו, הוה אמינא דמיתה יפה הוא ניחא דגופיה, ותסקל ערומה דומיא דאיש כדי שתמות מהר, להכי כתב קרא מעוט אותו ולא אותה בלא כסותה, לגלות דמיתה יפה הוא דנחוש על בזיונא דגופא, ולא תסקל ערומה משום ניחא דגופא, ומזה למדו רבנן דבזיוני דאניש עדיפא ליה מניחא דגופא, משא\"כ לר' יהודה דלא דריש מעוט זה, וכדמסיק בש\"ס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונותנה על לבו</b>. אע\"ג דמשליכה על לבו כמ\"ש התי\"ט, קתני לשון נתינה, לרמוז דהיתה אבן כבדה, כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף מה:)</small> שהיתה משוי שני בני אדם, שא\"א להשליכה בכח, והרי היא הולכת על לבו במתון כאילו ניתנה עליו דרך נתינה:\n",
+                "<b>האיש נתלה</b>. בש\"ס <small>(דף מו.)</small> מ\"ט דרבנן, דכתיב <small>(דברים כא, כב)</small> ותלו אותו ולא אותה. נמצא שממקום שאנו למדים האיש נתלה, דייקינן ולא אשה. לכך קתני ליה אע\"ג דלא אצטריך, וכמ\"ש לעיל באיש נסקל ערום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכינה</b>. על שם דכתיב <small>(ישעיה נ, א)</small> ובפשעכם שלחה אמכם. קתני שכינה, אע\"ג דבסיפא תנן המקום:\n",
+                "<b>כביכול</b>. פירוש, זה הזרוע והראש הנזכר בשכינה, אינו זרוע וראש ממש, כי אין לו דמות הגוף ואינו גוף, ואין אדם יכול לכנות דברים אלו לבורא יתברך, אלא כביכול, פי' בכ\"ב אותיות התורה יכול אדם לומר כן, כי אלו השמות של אברים הם צירופי אותיות של שמות הקדש שעולים במספרם שם אותו האבר. כגון אוזן שבגי' היא שם ס\"ג עם הכולל, מפני שזה האבר הוא מושפע משם זה, ומזה תדון לשאר האברים, וכה תפרש הפעולות הנעשות ע\"י אברים אלו המכונים לבי\"ת, כנזכר בכמה עניינים בדברי רז\"ל ככתוב בכתבי האר\"י זלה\"ה בכמה דוכתי, ותמצא מרגוע לנפשך. והתי\"ט פי' תיבת כביכול בפירושים אחרים, ולעניות דעתי האותיות מחכימות כי זה הוא פי' אמיתי, והוא כלל גדול בתורה. ועיין בספרי משנת חסידים:\n",
+                "<b>המקום</b>. וברישא תנן שכינה, רמז רמז לנו דה' ממרום ישאג, כשרחל מבכה על בניה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע מיתות וכו'</b>. תימא, אמאי לא נשנית משנה זו בפרק רביעי קודם משנה ה' המתחלת כיצד מאיימין, ועיין לקמן בד\"ה זו מצות:\n",
+                "<b>נמסרו לבית דין</b>. ירושלמי <small>(ה\"א ל.)</small> ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד, ע\"כ. ופי' לרשות, נ\"ל דר\"ל למלך, כמו אל תתודע לרשות <small>(אבות פ\"א מ\"י)</small>, אבל למיתות של הוראת שעה דב\"ד שאינה חובה מן התורה, אלא שהרשות נתונה להם להמית להוראת שעה, היא בכל אחת מד' מיתות אלו כפי הענין, דהכי מצינו <small>(דף מו.)</small> באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו להוראת שעה, וכן מצינו לעיל <small>(פ\"ו מ\"ד)</small> בנשים מכשפות דשמעון בן שטח:\n",
+                "<b>זו מצות הנסקלים</b>. הא דלא תנן להא בסוף פרקין דלעיל, אלא הכא אחר ד' מיתות. י\"ל דרמז לנו דכל ארבע מיתות נכללו במצוה זו, שאם נתחייב בכלן, נידון בזו שהיא חמורה מכלם, ובזה רמז לנו דהלכה כחכמים. ואפשר דלרמוז זה, המתין לשנות משנה זו הכא אחר שגמר דיני סקילה, שאם היתה נשנית בפ\"ד קודם משנה ה' כמו שהקשתי לשאול לעיל, לא היה לו לתנא מקום להכניס בה לשון זה של זו מצות הנסקלין, ולא היה יכול לרמוז כמ\"ש. ואף כי כבר מפורש הוא במקום אחר, מ\"מ כבר ידענו שכן דרך התנא לעקם דבורו לפעמים, לרמוז לנו אגב איזה ענין אף כי מפורש הוא כבר במקום אחר, ואין ספק שאינו מוציא דבריו לבטלה, והמעיין ימצא בכל מקום טעם בפני עצמו לכפל ההוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא אם מת בידם</b>. כמו שמת בידם הנידון בחנק, והיינו אף הוא. ולפי זה לישנא דמתניתין לאו לישנא בעלמא הוא כמ\"ש התי\"ט בשם רש\"י, ועיין במשנה ג' ד\"ה עד שנפשו יוצאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שנפשו יוצאה</b>. ממש הוא, שימות תחת ידם, משום הכי לא קיצר בלשונו לומר עד שימות, דהוה משמע דיכולים להניחו כל שידעו שימות ודאי, אע\"ג דעדיין לא מת, וזה אסור, כי היה מצטער הרבה, והכתוב <small>(ויקרא יט, יח)</small> אומר ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה <small>(דף מה. ועוד)</small>, שלא יצטער הרבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא על הזכור</b>. התי\"ט תמה, למאי נפקא מינה נקט ליה הכא. ולעד\"נ דחזר לשנותו, לכלול הבא על הבהמה עמו, לרמוז דכמו שעל הבהמה אין הפרש בין הבא עליה למביאה עליו דבשניהם נסקלים, כן הבא על הזכור שניהם נסקלים, הבא והמביא כאחד כששניהם גדולים:\n",
+                "<b>והנשאל בהם</b>. התי\"ט תמה, אמאי לא קתני השואל. ולי נראה, דרמז לנו דהשואל בהם הוא נשאל מהם ממש שימסור נפשו, כידוע ליודעי חן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים פוטרים</b>. מה מאד תמהני מהתי\"ט שאמר שאין להניח ההלכות אע\"פי שיש כאן תימא, ע\"כ. דהאמת היה אתו אם לשני ההלכות הסכימו עליהם בש\"ס, דאז אמרינן דהתימא בא לנו מסתירת ההלכות, על כי הדבר רק הוא ממנו. אבל בהיותם ההלכות בלתי פסוקות בש\"ס, אלא שהסוגיות סותרות זו את זו, למה לנו לפסוק כשני הסוגיות להעלות קנאת הסתירה עלינו, הלא טוב לנו לדקדק בהם ולראות איזה סוגיא מהם מראה פנים יותר מחברתה להלכה, ולפסוק כמותה דווקא באמור שהסוגיא האחרת חולקת עליה.\n<br><b>והנה</b> בנדון דידן לפי הנראה בש\"ס דעתה לפסוק דלא כהאי חכמים, והוא אמרה הכא <small>(דף סו.)</small> מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי וכו'. וכלומר דיחידאה הוא אלא שראה רבי דבריו וסתמן בלשון חכמים, ומהאי טעמא לא פירש במשנה לעיל <small>(מ\"ה)</small> במגדף שיצטרך שם בשם, משום דמפיק קרא להאי דר' מנחם בר' יוסי. והואיל ומצאנו שסוגית הש\"ס <small>(דף נו.)</small> במגדף מביאה התוספתא דבעי שם בשם, ומביא עליה דברי שמואל דמפיק קרא דר' מנחם לההיא מלתא דמגדף. ש\"מ דס\"ל הכי להלכתא ודלא כר' מנחם דמפיק קרא למקלל אביו, ומדלא נשאר לנו קרא למקלל אביו, בע\"כ אנו פוסקים כר\"מ.<br><b>ועדיין</b> קשיא לפוסקים דזכו שטרא לבי תרי, וליכא למימר דתר��יהו אתו מהאי קרא ונפרש הסוגיא הכי, מה\"מ אמר שמואל ונוקב שם, בנקבו שם יומת. כלומר דקרא לא הל\"ל אלא ונוקב ה' ופירושו פשוט המברך ה', ומדקאמר שם ה' בתוספת זה – שם, רמז לנו דדוקא בנקבו שם, שבברכה עצמה מזכיר שם והוא שמברך בשם לשם, אז יומת. ומשום הכי הזכיר קרא שני פעמים השם, דהיינו שם ה', ולפי זה לא יהיה בנקבו שם יומת הנזכר בש\"ס פסוק אחר <small>(דהיינו סיומא דפסוק ונוקב וגו'. ויקרא כד, טז)</small>, אלא פירוש דברי שמואל. דא\"כ הוא [ד]מתיבת שם הראשון המיותר מפיק ליה, היכי קאמר הש\"ס אח\"כ ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא, דילמא לישנא דמבזע דהיינו קריעה הוא, ושהקורע שם ה' הוא חייב. ודחי לה באמור בעינן שם בשם וליכא, וכמו כן מקשה דדילמא לישנא דפרושי הוא, ודחי לה כמו כן מטעם זה דבעינן שם בשם והא ליכא.<br><b>דהא</b> פשוט הוא ששם הויה נקרא שם העצם, כמו שנאמר כביכול בבני אדם ראובן שמעון שכלם הם שם העצם, ואעפ\"י שעל פי הפשטנים אין שם העצם של בני אדם מורה על עצמות אותו האיש מה הוא, אלא שמו הוא לסימן להקרא בו, והנה הוא אותו השם כמו בית יד לכלי לתפוס אותו ולהוציאו מבין שאר הכלים. מ\"מ ע\"ד האמת איננו כן, כי אין שמות בני ישראל במקרה, אלא שמם מוכיח על שרשם העליון ועצמות נשמתם, וכמו שארז\"ל <small>(ברכות ז:)</small> על פסוק <small>(תהלים מו, ט)</small> לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות אלא שמות, למה נקרא שמה רות וכו'. וכמו כן שם הויה ב\"ה, ממה שנגלה לנו בו, הוא מורה על עצמות ה' יתברך שהוא היה הוה ויהיה, מבלבד שאר העניינים הרמוזים בו הידועים ליודעי חן.<br><b>ואם</b> כן אפוא כל אשר נוכל לומר בשם העצם של בני אדם, נוכל כמו כן לומר בשם העצם ית', אם יהיה אותו דבר מושלל מענין גופני, שזה אף אם נאמר אותו בבני אדם שיש לו גוף, לא נוכל לומר אותו במי שאין לו גוף, אלא בדרך משל ורמז נסתר.<br><b>והנה</b> כאשר נאמר המברך ראובן כן נוכל לומר המברך ה', ואין אנו צריכים לומר שם ה' כמו שאין אנו צריכים לומר שם ראובן, אבל לא נאמר המפרש ראובן דאין לזה משמעות, אלא נאמר המפרש שם ראובן, וכמו כן יקרה לנו מקרה בשם ה' שאנו צריכים לומר המפרש שם ה', שעל ראובן וה' שהוא מורה עצם הדבר, לא שייך לומר בו מפרש, שאין עצם זה כתב או כיוצא בו ששייך לומר בו פירוש. אבל עם כל זה יש הפרש בין ראובן לה', שעל ראובן אנו יכולים לומר הקורע ראובן, דלהיותו גוף שייך לומר בגופו קריעה, משא\"כ בה' שא\"א לומר כן כי אם בשמו שב\"מ יכתבנו ויקרענו. כלל העולה כל פעולה רוחנית כגון ברכה ופירוש שתלויה בדבור שהוא רוחני, שייך לומר שנפעול אנו גופנים ברוחני אף כי לא יעשה פעולתינו ברוחני שום רושם, אבל פעולה גופנית לא שייך כלל לומר שנעשה אותה אנחנו בדבר רוחני בפועל כי אם ברמז, בפרט בה' ית' ויתעלה:",
+                "<b>ולכן אם אמת היה הדבר הזה ששמואל לא למד שם בשם מיתור דבנקבו שם <small>(ויקרא כד, טז)</small></b>. אלא דבנקבו שם דמזכיר לאו מקרא קאמר, אלא דבריו קא מפרש ואזיל מה שלמד מיתור תיבת שם הכתוב אצל ונוקב, דהל\"ל ונוקב ה' ואמאי קאמר ונוקב שם ה' ש\"מ דבעינן שם בשם, [א\"כ] כי מקשה הש\"ס דדילמא האי ונוקב פירושו הוא קריעה או פרושי, היכי דחי לה באמור בעינן שם בשם, והלא כל עיקר למוד זה לא אתא אלא מתיבת שם המיותר, ואין זה מיותר אלא כאשר נפרש ונוקב מברך, דהיה יכול קרא לומר ומברך ה' כמ\"ש לעיל, אבל כאשר נפרשהו קריעה או פירוש א\"א להיות זה מבלי שם כמ\"ש, ואם כן הוא מהיכא נפקא לן תו שם בשם דקא משני בעינן שם בשם, אדרבא דלא בעינן ליה נימא, ומהיכא נפקא לן הא דקאמרא התוספתא עד שיברך, דמשמע דס\"ל דפי' הפסוק הוא ברכה ושמטעם זה יאמר דבעינן שם בשם להיות על פי פירושה תיבת שם מיותר. אלא ודאי מדדחה הש\"ס קושיות אלו באמרה בעינן שם בשם, ש\"מ דלא מיתורא דשם דונוקב מפיק ליה שמואל, אלא מיתורא דבנוקבו שם יומת דסיפיה דקרא. ומכאן ראיה דסוגית הש\"ס כותיה דשמואל ס\"ל דמקרא זה לזה אתא, וממילא ידענו דלית הלכתא כר' מנחם דמפיק מקרא זה לדבר אחר, ומהאי טעמא טרחה הש\"ס התם להודיענו דחכמים דמתניתין לא רבים המה, דלא נטעה לפסוק הלכה כוותיהו שהרי הלכה כשמואל. וא\"כ הדרא קושיא לדוכתין איך פסקו הפוסקים הכא כשמואל והתם כחכמים, דהוו להו תרי דסתרן אהדדי:\n",
+                "<b>ואין בידי לומר אלא בענין זה, והוא דשמואל דקאמר מה\"מ אתרי ענייני שנזכרו בתוספתא, והוא עד שיברך השם בשם, ועל יברך השם</b>. הביא המקרא דונוקב שם, דונוקב פירושו מברך, ומבואר מזה דבעינן שיברך השם. ועל שיהיה זה בשם, הביא המקרא דבנקבו שם, דלהיות כתוב בנקבו בכנוי, לא ניחא למכתב אחריו תיבת שם שהוא הפעול המתברך לפי הנראה לכאורה, בלי שיושם עליו אות למד באמור לשם, או תיבת את באמור את השם. דבשלמא ונוקב שם ה' מצינו הרבה במקרא כיוצא בו, וגם קל הוא לפתור אותו כהוגן שיהיה נוקב הפועל ושם הפעול, אבל הכא דכתיב בנקבו בכנוי אין פתרון שם הכתוב אחריו עולה יפה לפרשו פעול לגבי נקבו, דאילו כתיב בנקב שם בלי כינוי אז הוה אתי שפיר, כמו דאתי שפיר ונוקב שם, ומדקאמר בנקבו שם ש\"מ דפירושו הכי שבברכו יש בו שם, שבברכה עצמה יש בו שם, ואין שם זה פעול אלא הוא הפועל עצמו המברך, הרי מוכח שצריך שיברך בשם, ושיאמר יברך השם לשם, או את השם. ובזה אתי שפיר דתרויהו נפקא לן מבנקבו שם, והוא דאם לא היה כוונת הפסוק לאשמועינן אלא היתור ללמוד ממנו למקלל אביו ואמו, הל\"ל בנקבו את שם, או בנקב שם. אבל באמרו בנקבו שם דפירושו משונה מונוקב שם, ש\"מ נמי הא דשמואל, הכי יש לומר בדוחק. ועיין מ\"ש במשנה י\"ג דפ\"ד דשבועות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וסוקלין אותו האומר אעבוד וכו'</b>. פי' שסוקלין אותו שאומר אעבוד וכו', דבכל אחד משלש לשונות אלו, באחד מארבעה עבודות, נקרא מסית וחייב. ואין להתחיל הבבא מהאומר אעבוד וכו', דאם כן היה העיקר חסר מן הספר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכשף העושה מעשה חייב</b>. משום מכשף. ולא האוחז את העינים. דאינו חייב בעושה מעשה, אלא הוא חייב משום מעונן כחכמים דברייתא <small>(דף סה:)</small>, וה\"ט דלא קתני בפירוש והאוחז את העינים פטור, ואם לא התרו ביה משום מעונן אז הוי פטור אבל אסור. ור\"ע ס\"ל דאפילו התרו ביה משום מעונן הוא פטור אבל אסור, והיינו דקאמר האוחז את העינים פטור דמשמע לעולם פטור, מדלא קאמר פטור ממכשפות. והא דקאמר אביי בש\"ס <small>(דף סז:)</small> הלכות כשפים כהלכות שבת, והאוחז את העינים פטור אבל אסור. ככ\"ע נקט למלתיה, דלענין כשפים אם התרו בהם ועשה מעשה חייב, ואם אחז את העינים הוא פטור אבל אסור משום כשוף דבי' איירי, והין הכי נמי דאם התרו בי' משום מעונן דיהיה חייב מלקות משום מעונן כחכמים דברייתא, וכמו שפסק הרמב\"ם <small>(ה' עבודת כוכבים פי\"א ה\"ט. ועי' בכס\"מ וב\"י וב\"ח יו\"ד קעט)</small> וכאשר השיבו בני בניו. וע\"י זה יצאנו ידי ביאור ר\"ע אומר דפליג, כדרך ר' פלוני אומר דכל המשנה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי\"ט לפרשו על פי דרכו, דס\"ל דאיכא הרבה ר' פלוני אומר במתניתין דלא פליג ��לי שום טעם, דזה אינו כמו שהוכחתי בכל מקום:\n",
+                "<b>לוקטין קשואין</b>. כי גמיר ר\"ע דיני מכשפות בקשואין גמר, כדאיתא בש\"ס <small>(דף סח.)</small>:\n",
+                "<b>העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור</b>. ובלקיטה הקדים פיטורא לחייובא, משום דבאותם הקשואים עצמם יהיה אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, כשיקדים הפטור לחייב אבל לא איפכא, והיינו רבותא. והא דלא קתני נמי בסדר זה הכא, משום דסירכא דסידרא דת\"ק נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אכל טבל וכו' עד נפדו</b>. כולהו שכיחי ביין, ואין לתמוה על לשון אכל, דהא סירכא דמשנה זו ודשאר דוכתי דנשנית בבא זו נקט, דמ\"מ שתיה בכלל אכילה. ומשום הכי אין הטעם שכתב התי\"ט להוציא בבא זו ממתניתין, מספיק להוציא:\n",
+                "<b>אכל דבר שהוא מצוה</b>. מאי ניהו תנחומי אבלים, ש\"ס <small>(דף ע:)</small>. והיינו דקתני דבר, שבדבר עצמו שאכל שם עשה מצוה. כי אין שמחה אלא בבשר <small>(עי' פסחים קט.)</small>, ולא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו' <small>(דף ע.)</small>, ושתיה בכלל אכילה. ותני סיפא לגלויי רישא דאכל בחבורת מצוה, רוצה לומר אבל במה שאכל שם לא עשה מצוה, כסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית <small>(שם:)</small>, ואפילו הכי לא נעשה בן סורר ומורה אפילו היו כלם סריקין. ואי לאו סיפא, הוה אמינא דרישא איירי שאכל בחבורת מצוה הדבר שמצוה לאכול כמ\"ש רש\"י. ואכל בעיבור החדש דפטיר משום דלא הוו חבורה שכלה סריקין, דמסתמא ב\"ד המעברין את החדש בסעודה ההיא היו יושבין, ואינו צריך מסתמא לבקש אם היתה כלה סריקין. אבל אכל דבר שאינו מצוה לאכול כגון בסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית, ובחבורה שכלה סריקין כגון שלא היו עמהם הב\"ד נעשה בן סורר ומורה. ועל פי זה אזלה לה תמיהת התי\"ט דתמה דהא עיבור החדש לאו דאורייתא, דלא משום מצוה דאורייתא או דרבנן הוצרכה מתניתין להאריך כנראה מפירוש רש\"י, אלא משום מה שכתבתי, כן נלע\"ד נכון:\n",
+                "<b>אכל דבר שהוא עבירה</b>. סירכא דמצוה נקט, אע\"ג דלאו הכי הוא, דהדבר עצמו מותר אלא שהזמן אסור, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>עד שיאכל בשר וישתה יין</b>. חזר לשנותו, משום שנאמר דקאי עליו, דאחיובא נחית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה</b>. הכא איכא תרתי לטיבותא, דמשל אחרים לא שכיח, וברשות אביו מבעית. משא\"כ רישא דליכא אלא בעיתותא, ומציעתא דליכא אלא טעמא דלא שכיח. ואפילו הכי שנא בבא זו בסוף, מהאי טעמא נמי דלא שכיח משא\"כ רישא, ומציעתא נשנית גבי רישא משום דדמי לה, שהגנבה והאכילה נעשת בענין אחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה</b>. אין לומר דהוי זו ואצ\"ל זו, דהא רצון האב ראוי לעשות יותר מרצון האם, שהרי האם עצמה צריכה לבטל רצונה מפני רצונו כמשא\"זל <small>(תדא\"ר פ\"ט אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה)</small>, ואפילו הכי אינו נעשה כשהוא לבדו רוצה כדתנן ברישא, וכ\"ש כשהוא אינו רוצה, דנימא כלך לדרך זו דידי נשים רחמניות, ומסתמא הואיל ונעשת אכזרית על בנה צ\"ל דירדה לסוף דעתו ורואה שמעשיו מכוערים הרבה ושודאי עתיד לחטוא הרבה, והא דאביו לא הכיר בו משום דמתירא ממנו יותר מאמו, ולכן נזהר להחבא מפניו בעשותו מעשיו הרעים, כדמצינו בעשו דאביו לא היה מכיר במעשיו הרעים אלא אמו, ואפילו הכי אינו נעשה. ואי בעית אימא דמהאי טעמא דידי נשים רחמניות קת��י ברישא אמו אינה רוצה, דשכיח יותר:\n",
+                "<b>רי\"א אם לא היתה אמו ראויה לאביו</b>. פי' הר\"ב שהיו שוים בקול וכו', ש\"ס <small>(דף עא.)</small>. וקשה דהיכי משכחת להו, בין אי קולו כאשה הוא אחד מסימני סריס, כמ\"ש הר\"ב בפ\"ח דיבמות <small>(מ\"ד)</small>. ואי קולה כאיש הנה יש לה אחד מסימני אילונית, כמ\"ש הר\"ב בפ\"א דיבמות <small>(מ\"א)</small>. וכמדומה לי שמשום זה אמרו בש\"ס <small>(שם)</small> כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כר' יהודה, ע\"כ. ולא מטעמא דלא שכיח אלא מטעמא דלא אפשר כמ\"ש, ולא ידעתי אמאי שתק רש\"י ז\"ל מהא ולא פירש מאומה:\n",
+                "<b>ואם משנגמר דינו ברח</b>. מדלא קתני ברח משנגמר דינו דומיא דרישא, ש\"מ דדוקא כשנגמר דינו כבר ברח אז חייב, אבל אם בעוד שגומרים דינו ברח, דא\"א לצמצם אם הבריחה קדמה לגמר דין או לא, פטור, דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נידון על שם סופו</b>. ולא דמי לבאשר הוא שם. האמור בישמעאל <small>(בראשית כא, יז. וערש\"י שם מ\"ש מב\"ר סופנ\"ג, ור\"ה טז: וברש\"י)</small>, דהתם לא היה הוא עצמו העתיד לחטוא אלא בניו <small>(עי\"ש במהרש\"א)</small>, ואפילו היה הוא עצמו, עדיין לא התחיל להתרגל באותו דבר שעל ידו היו רוצים מלאכי השרת שיענש:\n",
+                "<b>פיזור</b>. לכאורה ה\"ל לסמכו למיתה דדומה לה, שבמיתה הרשעים מתפזרים. אלא דרצה לסמוך אצלה יין דנברא לנחם אבלים <small>(דף ע.)</small>, ושינה דהיא אחת מששים במיתה <small>(ברכות נז:)</small>. והוצרך להקדים יין לשינה, כי בשינה הבאה ע\"י יין איירי:\n",
+                "<b>יין ושינה</b>. השינה הבאה ע\"י יין היא שינה מרובה, וזו היא השינה שהיא הנאה לרשעים ורעה לצדיקים, אבל השינה הבאה שלא ע\"י היין, היא שינה מועטת ובה ינוחו יגיעי כח, ולכן אדרבא היא טובה לצדיקים, שעל ידה יש להם כח לעמוד בהיכל ה' אח\"כ, ולכן היא רעה לרשעים שעל ידה יש להם כח לחטוא אח\"כ, ולכן לא נקט התנא שינה סתם. אחר כתבי זה ראיתי הירושלמי <small>(ה\"ז מג:)</small> וז\"ל: אמר ר' אבהו ובלבד יין עם רוב שינה, אמר ר' יונתן ישנים הם קמעא כדי שתהא דעתם מיושבת, ע\"כ. והנאני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באבן או בברזל</b>. לא זו אף זו קתני, דבאבן אינו חייב אלא כשהיה גדולה שיש בו כדי להמית, מה שאין כן בברזל דאפילו בכל שהוא חייב:\n",
+                "<b>ור\"נ אומר פטור שרגלים לדבר</b>. כתב התי\"ט במשנה ד' פ\"ט דנזיר, ז\"ל: אבל הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות רוצח <small>(ה\"ה)</small> העתיק דברי ת\"ק ומסיים בה שרגלים לדבר, משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת\"ק קאי וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו, שהרי מתחילה אמדוהו, עכ\"ל. ומה מאד תמהני מהרב בעל תי\"ט שתלה פירוש זה לתלות הרגלים הראוים והלא הראוים להיות למטה למעלה בהרמב\"ם ז\"ל, וטוב היה לו להניח לשון הרמב\"ם בצ\"ע, מלהכניס פילא זו בקופא דמחטא לישבם, שאם לא נהפוך כל לשון המשנה מלמטה למעלה לא מצאתי מקום לפי' זה כלל. והן אמת שהאמת עם הרמב\"ם ז\"ל, ומן הירושלמי דהכא <small>(ה\"ג מו:)</small> ונזיר <small>(פ\"ט ה\"ה מו:)</small> יצא לו זה דה\"ג, כיני מתניתא, ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר, ע\"כ. הא קמן לשון הרמב\"ם מיוסד על הש\"ס, אשר הרשות נתונה לה להפוך לשון המשנה מעיקרו, ולשנות וחכמים מחייבין בסוף, דבלאו הכי א\"א לפרש שרגלים לדבר ארישא כלל כמו שעלה על דעת התי\"ט:\n",
+                "<b>פטור</b>. אע\"ג דמת מחולי זה, משום הכי לא קתני רוצח שהכה כברישא, אלא המכה וכו', דהכא אף כי מת ��יכא מאן דאמר דלא מקרי רוצח דהא פטר ליה, והוא ר\"נ. ועוד דבקרא דאבן וברזל <small>(במדבר לה, טז-יז)</small> נזכר רוצח בתרויהו, משא\"כ בקרא <small>(שמות כא, יח)</small> דאבן ואגרוף דכתיב ביה ולא ימות. האי ועוד השיב לי אחד מתלמידי. ומהאי טעמא דאמרן דמשום דפטר ליה ר\"נ לא קתני רוצח, מתישב שפיר נמי למה קתני חבירו ולא תני רעהו כברישא, דהתם לישנא דקרא קתני דכתיב <small>(שמות ב, יג)</small> למה תכה רעך. דפירושו רשע כמותך, דמדמת תחת ידו ש\"מ דאף הוא רשע כמותו, משא\"כ הכא דלא מת תחת ידו, דהא אפילו מת אח\"כ הא פטיר ליה ר\"נ, ולא נקרא מת על ידו אלא מת בחליו כשאר כל אדם, ולכן לא מקרי רעהו לשון רע ברשע אלא חבירו. ועוד השיב בני אברהם שמואל יצ\"ו דהכא קתני חבירו לשון חברותא, משום דכתיב <small>(שמות כא, יח)</small> כי יריבון אנשים. דיחדיו היו עומדים ומריבים זה עם זה כשהכה אותו, משא\"כ ברוצח הנזכר במסעי <small>(במדבר לה)</small> דלא כתיב ביה כי יריבון, דמשמע נמי שבא עליו בפתע פתאום על שנאה הנטורה בלבו, והרגו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוון להכותו וכו' נתכוון להכות את הגדול וכו'</b>. משום סיפא דחיובא דהוי לא זו אף זו, שנאם בסדר זה:\n",
+                "<b>רש\"א אפילו נתכוון וכו'</b>. מלבד הראיות שכתבו התי\"ט והכסף משנה <small>(ה' רוצח פ\"ד ה\"א)</small> על מה שפסק הרמב\"ם <small>(שם)</small> כר\"ש, מצינו בירושלמי <small>(ה\"ד מז:)</small> דתני רבי כותיה וכן תני דבי ר' נתן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א כונסין אותו לכיפה</b>. אם היה הרוצח שנתערב בהמה, דליכא למימר בהו ספק נפשות להקל. כלל העולה, רוצח דת\"ק איירי באדם, ודר\"י בבהמה, ולא שמענו ממתניתין מה ס\"ל לת\"ק בבהמה, וכן מה ס\"ל לר\"י באדם, אע\"ג דפשוט הוא דאף ר\"י פטר לאדם, כמבואר בש\"ס <small>(דף עט:)</small> דמכח זה הוצרכו לומר דר\"י בבהמה מיירי, ולפי זה אין זה נקרא חסרון במתניתין, וגם בש\"ס לא נזכר בשם חסורי מחסרא אלא בלשון הכי קאמר. ומ\"מ יש ליתן טעם לקצור הלשון, הנראה לכאורה דר\"י אאדם קאי אע\"ג דלא קאי אלא אבהמה הבלתי נזכרת בדברי ת\"ק, דמשום הכי קתני רי\"א כי ענין בפני עצמו הוא, לרמוז דאוי לרשע ואוי לשכנו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאכילין אותו שעורים</b>. ובסיפא קתני מאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. ומה שחסר כאן גילה כאן, כ\"כ הר\"ב. ולא רצה התנא לגלות כוליה מלתא בכל בבא לבדה אלא עירבן, להורות דמי שלקה דרישא דומה לסיפא דחייב מיתה בידי שמים, כלומר כרת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקסוה</b>. פי' הר\"ב והוא בש\"ס <small>(דף פא:)</small> אחד מכלי שרת. וכתב התי\"ט דשם זה מושאל לכל הכלים, והא דלא נקט התנא בפירוש כלי שרת, משום דקסוה נופל על לשון קוסם הסמוך לו, והלשונות הדומים גורמים שהאיש הגורסם זוכר הענין ההוא יותר בקל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבא שאול אומר אף וכו'</b>. מלשון זה נראה דת\"ק פליג עליו, ומ\"מ הלכה כמותו מדמפרשו אמוראי למלתיה <small>(דף קא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שהיו מדיחיה חוצה לה</b>. כלומר מחוצה לה:\n",
+                "<b>חוצה לה</b>. בלשון זה נכלל כל חוצה, בין דעיר בין דשבט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרת והגמלת</b>. פירט התנא אלו השנים, לרמוז דמצטרפין בין להחרים בין להציל, כי חמור הוא כנוי ליצה\"ר שהלכו אחריו ונדחו, והגמל הוא מלשון אשירה לה' כי גמל עלי. שלא נפלו ביד היצה\"ר ולא נדחו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'</b>. ה\"ג בנוסח המשנה דירושלמי, ובזה יש לו קשר לכל זמן שהרשעים וכו' בפסוק זה, ואתי שפיר הא דפירש רב יוסף <small>(דף קיג:)</small> מאן רשעים גנבי כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא, דפסוק זה דכתיב ביה <small>(דברים יג, יח)</small> למען ישוב ה' מחרון אפו. בהזהרה דגנבי שלא יגנבו מנכסי עיר הנידחת, דכתיב אותה, החרם אותה ואת כל אשר בה <small>(דברים יג, טז)</small> מיירי, כי זה הוא אמרו ולא ידבק וכו', שלא תגנוב ממה שאי אתה רשאי ליטול, למען ישוב. ומכלל הין אתה שומע לאו שאם תגנוב ב\"מ לא ישוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזוממי בת כהן ובועלה</b>. והבועל בת כהן וזוממיו לא קתני, אלא וזוממי בת כהן. לאשמועינן כח החידוש דאע\"ג שהם זוממי בת כהן דבשריפה, מ\"מ מיתתם בחנק. ועיין מ\"ש התי\"ט בסוף פרקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כן דרשתי וכו'</b>. יפה עשה התי\"ט שפירש דרשתי ברבים, ולמדתי לתלמידים או בינו לבין עצמו, ושכל אחד משני הלשונות שייכי בין במחלוקת מפי השמועה בין במחלוקת שבסברא. שמן הש\"ס כן מוכח. אבל עדיין צריכים אנו למודעי אשר יפרש לנו למוד הש\"ס ממשנה זו בתחילה מאי סברא ולבסוף מאי סברא כי הדבר קשה מאד להולמו. והוא דרב כהנא ס\"ל <small>(דף פח.)</small> דאין הזקן ממרא חייב אלא אם כן הוא אמר כך נראה בעיני מסברא והם חולקים עליו מפי השמועה, ור' אלעזר ס\"ל דאפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך נראה בעינינו מסברא הפך שמועתו חייב, וכ\"ש בשאר הדרכים. ועלה קאמר הש\"ס <small>(שם)</small> תנן כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חברי, מאי לאו דהוא אמר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, לא דהוא אמר כך הוא בעינינו והם אומרים מפי השמועה, ע\"כ.\n<br><b>ובאמת</b> הדבר תמוה דמה הכרח יש הכא לומר בין למאי לאו בין לדחיה, דאף כי אמת הדבר דבכל אחד משני הלשונות דמתניתין נכלל בין מחלוקת מפי השמועה בין מחלוקת מסברא, מ\"מ עינינו רואות דבאותו לשון עצמו שאומר לעצמו אומר גם על חביריו, והיכן יש לנו גילוי בה שלא יהיו דומים. ובדוחק י\"ל דדייק מדתנן באים וכו' ואומר וכו', דמשמע דלכתחילה היה מדבר בלשון זה הנזכר במתניתין, להקדים כך דרשתי שמדבר בעדו לכך דרשו חברי שמדבר על ב\"ד שבעירו, וכן בלמוד, ולא משום לבזות הב\"ד היה אומר כן אלא כך אמרו רז\"ל שיאמר בדרך זה. ולכאורה זה הוא בזיון לב\"ד שיקדים דבריו לדבריהם, ואדרבא מצינו לרז\"ל <small>(עירובין יג:)</small> ששבחו למי שעושה להפך גבי זקני ב\"ש וזקני ב\"ה. אלא ודאי מדאמרו שיעשה כן, ש\"מ דבא לידי זה על ידי שהוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, דשמועה עדיפא מסברא בכמה דוכתי כדתנן אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, ולכן חולק כבוד לשמועה, ומהאי טעמא מקדים דבריו לדבריהם, ושאר גווני לא נשנו במתניתין דאתו במכ\"ש ואפשר דבהנוהו גווני יחליף דבורו.<br><b>ומשני</b> לא דאין זה ראיה, דאיכא למימר דאדרבא משום דהוי איפכא דווקא דבשום ענין אחר אי אפשר לבא לידי זה מקדים דבריו לדבריהם לומר אני כבר דרשתי קודם שדרשו חברי ומשום הכי אני עומד בלמודי, דאילו דרשו הם תחילה מפי השמועה לא הייתי מעיז פני לחלוק עליהם בסברא, וכה\"ג מצינו בדיני נפשות דיש הפרש לחלוק על המופלא שבב\"ד אחר שהוא אמר סברתו, או לעמוד בסברא שכבר אמר קודם שהמופלא שבב\"ד חילק עליו, כדתנן <small>(פ\"ד מ\"ב)</small> בדיני נפשות מתחילין מן הצד מהאי טעמא:"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אין תפילין וכו' פטור</b>. א��\"פי שחזר והורה כך, פטור מדין זקן ממרא, כן נראה מהמשנה והש\"ס. ומ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם על זה, לא נתיישב בלבי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקדימין</b>. נראה דרמז לנו בלשון זה, דדוקא כשלא הרגו נהרגין, דאז הוו הם מקדימין, וחוץ אלאותה מיתה קאי ולא אמקדימין. והתי\"ט בשם רש\"י ישב הלשון בדרך אחר:\n<br><b>סנהדרין</b> מתחיל בדלת ומסיים בהא, כי ד' מיתות שנמסרו לב\"ד הם מיתות העוה\"ז הנברא בהא דווקא (מנחות כט:), כמשאז\"ל (דף מג:) בעכן על פסוק (יהושע ז, כה) יעכרך ה' היום הזה. היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה\"ב:<br><b>סליק</b> מסכת סנהדרין. בה ארבעה מיתות דרין:<br><b>דין</b> העד ובעל דין דין דיין ודין מורין.<br><b>גם</b> דין יושבים בדין הנה הם בסנהדרין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,245 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "סנהדרין\n<br> סנהדרין יש בו י\"א פרקים, שהסנהדרין הדנין דין אמת, שלום עושים בין הבעלי דינים, ובזה מקיימים את העולם הזה שנברא בה\"א (מנחות כט:), ובששת ימי בראשית, הרי י\"א. וגם המשניות חשבתי ומצאתים ע\"א, כנגד ע\"א סנהדרין. וע\"ד הנסתר איתא במאורות נתן דסנהדרי גדולה הם מצד הבינה, וסנהדרי קטנה מצד המלכות, וכבר ידענו שהם שני ההין, עם הכולל י\"א. ועוד איתא התם בשם הזהר (רע\"מ ויקרא כ.) שסנהדרי גדולה הם בת\"ת, וכבר ידענו שהוא ואו, ועם ההא שבמלכות שבה סנהדרי קטנה  (שם)  הם י\"א דווקא:\n<br>\n<br><br><b>דיני ממונות בג'</b>. שנא הענין קודם המנין אע\"ג דא\"א בלתו, משום דהכי משתמע שפיר, דאילו שנא להפך איכא למטעי:\n",
+                "<b>גזלות וחבלות בשלשה מומחין</b>. משא\"כ דיני ממונות דדי בהדיוטות, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו, רש\"י <small>(ג. ד\"ה תרתי קתני)</small>:\n",
+                "<b>נזק וחצי נזק</b>. סמך נזק לחבלות דדמו לאהדדי, דמשלמים כמו שהזיקו. וחצי נזק לתשלומי כפל, דדמי ליה דאינו משלם כמו שהזיק, משום הכי איחר החצי נזק לנזק, אע\"ג דקדים ליה כי התם קדים למועד:\n",
+                "<b>תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'</b>. שייכי בגנב ולא בגזלן, ומפני שתשלומים אלו הם יותר מהנזק משא\"כ תשלומי גזלות וחבלות, לא כללם בהדייהו. ונזק לא כללו בהדי חבלות אלא בהדי חצי נזק, משום דאגב חצי נשנה:\n",
+                "<b>האונס והמפתה והמוציא שם רע</b>. שלשה אלו שהם ענייני זנות שנאם בפני עצמם, ומהאי טעמא לא שנא המוציא שם רע בפני עצמו אע\"ג דליכא פלוגתא אלא ביה, כמ\"ש לקמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבור השנה</b>. אינו יכול לכללו עם עבור החדש משום פלוגתא דרשב\"ג, דלא הוה ידעינן אהיכא קאי דדבריו סתומים, משא\"כ בדברי חכמים דמתניתין דלעיל דמפרשי דבריהם, ולכן אין קפידא במה שכלל מוציא שם רע דעליו פליגי, בהדי אחריני דלא פליגי:\n",
+                "<b>בשלשה מתחילין וכו'</b>. על מה שהקשה המפרש ל[הלכות] קדוש החדש וכתבו התי\"ט, יש לישב בדרך הדומה למה שישב המפרש, על פי דרכם ז\"ל ודרך הרמב\"ם שכתב התי\"ט, דאף בז' נושאין ונותנין. והוא דהואיל והוצרכו לאלו השלשה בתי דינין מהטעם דאיתא בש\"ס <small>(דף י:)</small> כנגד ברכת כהנים או כיוצא בה, וקי\"לן דלעולם שב ואל תעשה עדיף, משום הכי אנו חושבים לטעם זה שוקל לטעם אחרי רבים להטות, עד שיעלה בידנו מה שאנו צריכים והוא המעמד השלשי של שבעה. ומשום הכי כששנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, אז מוסיפים על הדיינים, להיות ענין זה שקול, כי לגבי הרבים קי\"לן אחרי רבים להטות <small>(שמות כג, ב)</small> ולכן היה צריך לישב, ולגבי היחיד דאמר שלא לישב היה לנו לעשות כמותו מהטעם דשב ואל תעשה עדיף, ולכן בהיות המחלוקת בענין זה צריך להוסיף הדיינים. וכן על דרך זה בהיות אחר התוספת, הרבים אומרים לעבר והמעטים שלא לעבר, יש לנו טעם קצת שלא להניח מכל וכל דברי המעטים אף כי הרבים חולקים עליהם, להיותם הם הסוברים שב ואל תעשה, ולא לעשות בדבריהם דאין ראוי טעם זה לדחות טעם המפורש בקרא דאחרי רבים להטות, אלא להוסיף הדיינים. וכשהוספנו הדיינים זאת הפעם השלשית, והגענו למכוון הרמוז בברכת כהנים או כיוצא בו, אז לא נחוש עוד לטעם שב ואל תעשה לגבי אחרי רבים להטות, וכאשר ארבעה מהם יאמרו לעבר בתריהו אזלינן, וכ\"ש כשאמרו הרבים שלא לעבר, דמלב�� הטעם העיקרי של אחרי רבים להטות שעמהם שייך בהו גם הטעם דשב ואל תעשה עדיף. ומה\"ט כאשר יהיה כן במעמד הראשון או במעמד השני שיהיו שני הטעמים עם הרבים, שהם יאמרו שלא לישב או שלא לעבר, אין אנו חוששין לדברי היחיד כלל ואין אנו מוסיפים דיינים אחרים אלא אזלינן אחרי רבים תכף ומיד, להיות הענין שב ואל תעשה שלא נשאר ליחיד שום טעם להיות שקול כנגדם בענין שיצטרך להוסיף, כי אדרבא הורע כחו שהוא יחיד לגבי רבים, ועוד שסברתו הוא קום עשה לגבי שב ואל תעשה.\n<br><b>ועוד</b> י\"ל דכי בעינן שלשה חמשה ושבעה הוא דווקא לעבר, אבל שלא לעבר אין אנו צריכים לאלו, ולכן כשהרוב יאמרו לישב או לעבר, לא די לנו עד שיצא דין זה מפי רוב מעמד השלשי של שבעה. אבל כאשר יאמרו שלא לעבר, אין אנו צריכים למעמד השלשי ויוגמר על פיהם שהם הרוב, שלא לישב או שלא לעבר, ועיין מ\"ש בדבור דלקמן:",
+                "<b>גומרין בשבעה</b>. מ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם כלומר נושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו. לא כן נראה מהש\"ס לא הבבלי ולא הירושלמי, ולא כן משמע לא מפי' רש\"י ולא מפי' הר\"ב. אלא שאין אחר גמר דין של המשא ומתן מחלוקת אחר, אלא הוי מעובר כפי' סברת רוב החמשה, אלא שאין יכולין לעברו אלא במעמד שבעה, והרי זה דומה לדבר שבקדושה שאינו בפחות מעשרה, דכמו כן הכא אין יכולים לגמור הדין ולומר מעובר אלא במעמד שבעה, אבל אינם צריכים שיהיו כל השבעה נושאים ונותנים, ושיהיה הרוב שבהם נוטה לעבר.\n<br><b>וכן</b> נראה מלשון המשנה דקתני בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ולא קתני ובשבעה גומרים כסדר שהתחיל, אלא סמך גומרין אצל נושאין ונותנין, לרמוז דבמשא ומתן זה גומרים הענין ביניהם ואין אחר זה מחלוקת, אלא שאחר שגמרו הענין ביניהם אינם מכריזים אותו אלא במעמד שבעה, והכרזה זאת נמי מקרי גמר.<br><b>ולפי</b> זה אתי שפיר שגומרים קאי אשלשה ואשבעה, ומן המקרא שמעמד שלשה זה רומז והוא הפסוק השלשי זה של ברכת כהנים, יש לרמוז זה שאמרנו שאין באותו מעמד שום מחלוקת אלא שלום, להיות כתוב בו וישם לך שלום. משא\"כ בשני הפסוקים האחרים הרומזים לשני המעמדות הראשונות, דלא כתיב בהו שלום. וגם למאן דס\"ל דרומזים כנגד שלשה שומרי הסף וחמשה רואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך, מצינו רמז לזה שאין במעמד השבעה שנוי דעת ממעמד החמשה, דתרויהו מרואי פני המלך משא\"כ מעמד השלשה שאלו שומרי הסף והאחרים רואי פני המלך, ואי הוה משא ומתן שלשי במעמד השלשי אפשר שישתנה דעתם ויגמרו שלא לעבר במעמד השלשי, מה שלא עשו כן במעמד השני, דהא אין מעמידין המעמד השלשי אלא בהיות המוסכם במעמד השני על פי הרוב לעבר, ועיין מ\"ש בדבור הנ\"ל:",
+                "<b>בשבעה</b>. כתב הרב, הני ג' ה' וז' כנגד ברכת כהנים, ש\"ס <small>(דף י:)</small>. ונ\"ל דחלקו כבוד לכהנים כשרצו לעבר, לסמוך אברכתם, וכמו כן למלך, בסמכם על מנין בני אדם העומדים בהיכלו השומרים הסף ורואים פניו כמבואר ג\"כ בש\"ס <small>(שם)</small>, לפייסם על מה שנדחה המלך והכהן גדול מהיות נמנים בין מעברי השנה כדאיתא בש\"ס <small>(דף יח:)</small> ופסקו הרמב\"ם <small>(ה' קידוש החודש פ\"ד הי\"א)</small>. נמצאו היות שני הטעמים דכהנים ודמלך צריכים למנין זה, והכי מסתבר דאי משום טעמא דכהנים לבד, היה לנו להתחיל ולגמור בחמשה כנגד חמשה טבילות שטובל כ\"ג ביום הכפורים, דבשבילם דווקא אין ממנים כ\"ג בעבור שנה כדי שלא יעכב העבור מפני הצינה כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small>, ולמה לן שלשה ושבעה גם כן, אלא ודאי הוא מטעם אחר והוא מפני המלך, ואע\"ג דמפני המלך היה די בשלשה וחמשה שהוא מנין הראוי למלכי ישראל, כי שלשה וחמשה בצדקיהו נכתבו <small>(מלכים ב' כה, יח-יט)</small>, הוסיפו עוד שבעה כנגד שבעה רואי פני המלך אחשורוש, אע\"ג דגוי הוה ולא היה לנו לרמוז כנגדו, וכמו שהקשו התוספות במגילה דף (כ\"ב ע\"ב) [כ\"ג ע\"א] <small>(ד\"ה שבעה רואי)</small>, משום דשבעה אלו כלם ע\"ש קרבנות נאמרו כדאיתא בש\"ס <small>(שם יב:)</small>, לרמוז שמפני קרבנות המועדים שיקריבום בזמנם היו מעברים את השנה. ועוד רמזו לנו במנין זה של שבעה התלוי באחשורוש שהחדש אשר נהפך מיגון לשמחה בשבילו והוא חדש אדר, והוא החדש השביעי למנינו כי מלכי אומות העולם מתשרי מנינן, הוא שמעברין ולא חדש אחר, וכ\"ש שבמנין זה נגמר מנין התיבות של ברכת כהנים, ולכן ראוי להיות נרמז פה אצל המנינים האחרים הרומזים לשני הפסוקים הראשונים שהוצרכנו להם מהטעמים האמורים, ויהיה בזה גם כן רמז לפיוס הכהנים בהראותנו שאנו צריכים לברכתם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים</b>. פי' הר\"ב על ראש פר העלם דבר של צבור, ויש במשמעות הדברים גם מנוי הדיין וכו', עכ\"ל. ואף כי האמת אתו דסמיכת זקנים השנוי בתוספתא <small>(פ\"א ה\"א)</small> אצל הסמיכה פירושו מינוי הזקנים, מ\"מ אין זה פירוש סמיכת זקנים דמתניתין כלל, ולא חלקו ר\"י ור\"ש במנוי הזקנים מעולם. והראיה דבירושלמי <small>(ה\"ב ו.)</small> ה\"ג סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר\"ש, ורי\"א בחמשה. מ\"ט דר\"ש וסמכו שנים וכו', מ\"ט דר\"י וסמכו שנים וכו'. ובעגלה ערופה מ\"ט דר\"ש וכו'. אמר רבי נראין דברי ר\"י בעריפה וכו', ונראין דברי ר\"ש בסמיכה וכו'. תני הסמיכות בשלשה, לא סמיכה היא סמיכות, תמן קריי למנויי סמיכותא, אמר ר' בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו', ע\"כ בירושלמי.\n<br><b>הרי</b> מבואר דסמיכה דמתניתין דפליגי עליה ר\"ש ור\"י איננה אלא סמיכת פר העלם דבר, וכן רש\"י בפירוש המשנה <small>(ב. ד\"ה סמיכת זקנים)</small> לא פירש אלא פירוש זה, וכן נראה נמי מהבבלי דגרסינן התם <small>(דף יג:)</small> סמיכת זקנים וכו', ת\"ר וסמכו זקני וכו' דברי ר\"י, רש\"א זקני שנים וכו'. תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים, אמר ר' יוחנן מסמך סבי, אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנל\"ן, אילימא מדכתיב <small>(במדבר כז, כג)</small> ויסמוך [את] ידיו עליו, אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משה במקום ע\"א קאי, אי הכי לבעי ע\"א, קשיא, ע\"כ. ואם איתא דסמיכת זקנים דמתניתין פירושו מנוי סבי, ה\"ל לתלמודא להקדים האי תוספתא דסמיכה וסמיכות והדר להביא ת\"ר דסמיכת פר וכו', ובפרט לפי דברי הרמב\"ם בפירושו דלא פירש במתניתין אלא פירוש המינוי ולא פירוש האחר של סמיכות הפר, אלא ודאי מדהקדים מסדר הש\"ס הברייתא דסמיכת פר דפליגי בה ר\"ש ור\"י להאי תוספתא דמינוי, ש\"מ דבהא לא איירינן במתניתין. ועוד מדאמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנ\"לן, ולא קאמר לר\"ש בשלשה מנ\"לן, ש\"מ דאין מחלוקת בזה אלא דלכ\"ע דינא הכי, ועד כאן לא פירש ר' יוחנן סמיכת זקנים מסמך סבי אלא אותו סמיכת זקנים דתוספתא השנוי אצל הסמיכה, אבל בהיותו שנוי בפני עצמו כמו במתניתין ומצינו דר\"ש ור\"י פליגי ביה ודאי דפירושו הוא סמיכת פר, דמצינו דפליגי בה בפירוש בברייתא כדת\"ר וסמכו וכו', ולא מוקמינן ליה במנוי מדלא מצינו בשום מקום דפליגי ביה.<br><b>ונלע\"ד</b> דהרמב\"ם עצמו חזר בו בחבורו <small>(ה' סנהדרין פ\"ד ה\"ג)</small>, דס\"ל דלא פליגי ר\"ש ור\"�� במנוי כלל ומשום הכי פסק דהוי בשלשה כנזכר בתוספתא סתמית <small>(דף יג:)</small> וכמ\"ש עליו הכסף משנה, דליכא למימר דמכח הירושלמי דקאמר נראין דברי ר\"ש בסמיכה פסק כותיה, דהרי לא קאי האי נראין אלא אסמיכה דפר העלם, כדקא מסיים דלא דריש וסמכו והוא הכתוב בפר העלם כמבואר שם, ואמת הוא שמכח האי נראין פסק כר\"ש בסמיכת פר העלם <small>(ה' מעשה הקרבנות פ\"ג ה\"י. ועי' לח\"מ שם)</small> וכר\"י בעגלה <small>(ה' רוצח פ\"ט ה\"א. ועי' כס\"מ שם)</small> וכמ\"ש התי\"ט עצמו בשם הרב בנו בריש פ\"ט דסוטה, ובזה נתישבו כל הקושיות שהקשה התי\"ט בד\"ה רי\"א בחמשה:",
+                "<b>ההקדשות</b>. לא ערבינהו בהדי נטע רבעי ומעשר שני, משום דהני אפילו דמיו ידועים בעינן ג':\n",
+                "<b>הערכין המטלטלין</b>. אם אמת הדבר שכתב התי\"ט דר\"י פליג אף אהקדשות, ושהקרקעות קאי אף אהקדשות דהכא, לפדות קרקע של הקדש צריך תשעה וכהן. לא ידעתי אמאי לא ערבינהו להקדשות בהדי ערכין, והואיל דלא ערבינהו למה לא נשנה המטלטלין גבי הקדשות כמו גבי ערכין, הואיל ויש הפרש גם בפדיון הקדשות בין מטלטלין לקרקעות. אבל אם נאמר דר\"י לא פליג אהקדשות היינו טעמא דלא ערבינהו בהדי ערכין דפליג עלייהו, ואף אם נאמר דפליג, אתי שפיר דלא ערבינהו אם נפר[ש](ע) כנראה מפי' הר\"ב והרמב\"ם דוהקרקעות אערכין לבד קאי, משום דהמטלטלין אערכין לבד קאי, ואי הוה עריב להו איכא למטעי ולמימר דקאי אף אהקדשות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע</b>. וכסדר הזה נשנה בכולהו ש\"ס, וקשה דבקרא הנרבע קודם לרובע בין באזהרה בין בעונש <small>(ויקרא כ, טו-טז)</small> וכן התנא בפ' ארבע מיתות <small>(פ\"ז מ\"ד)</small> ובפ' א' דכריתות <small>(מ\"א)</small> סדרם הפך סדר משנה זו, דקתני הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה, כסדרא דקרא. וי\"ל דהואיל וזו הוא הפעם הראשון שנזכר רובע ונרבע במתניתין, והוצרך להקדים רובע לנרבע מהטעם שאכתוב בדבור דלקמן משום הכי בכל דוכתי דמיירי ברובע ונרבע והוא הכלב או כיוצא בו הרובע או נרבע, הקדים הרובע לנרבע כי הכא. אבל היכא דמיירי באיש ואשה החוטאים עם הבהמה, כגון בפ' ארבע מיתות ודכריתות, דבעונש האיש והאשה קמיירי ולא בעונש הבהמה, הקדים האיש לאשה כסדרא דקרא. ואי בעית אימא דהקדים רובע בכל מקום לנרבע לרמוז מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף טו.)</small> דכולל התנא בלשון רובע אחד רובע איש ואחד רובע אשה, והוא דמן הסתם הרובע רובע לאשה, ולהיות כי נשנה במשנה בראשונה במקום שהיה צריך לשנות הבהמה החוטאת עם האיש כפי סדר הפסוק, ש\"מ דבכה\"ג נמי איירי בשור או כיוצא בו הרובע לאיש מאחריו:\n",
+                "<b>שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה</b>. ואומר ואת הבהמה תהרוגו. והרגת את האשה ואת הבהמה כתוב ברובע <small>(ויקרא כ, טז)</small>, ומדכלל את שניהם בהריגה אחת ש\"מ דדמו לאהדדי להיות מיתתם בכ\"ג, ומדאפקי רחמנא בנרבע <small>(שם, טו)</small> מיתת הבהמה בלשון הריגה, באמרו ואת הבהמה תהרוגו ולא כתב תמיתו, ש\"מ דמיתתה כמיתת הרובע דכתיב ביה והרגת דלמדנו היותו בכ\"ג, להיותו נכלל בהריגה אחת עם האשה, ולהיות כי עיקר הילפותא דדין זה הוא ברובע משום הכי הקדימו התנא:\n",
+                "<b>הזאב והארי</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"א דב\"ק ד\"ה הזאב והארי:\n",
+                "<b>רע\"א אומר מיתתן</b>. של אלו שהוצרך ר\"א לומר עליהם שהם חמורים שכל הקודם להרגם זכה, והם כל הנזכרים בדברי ת\"ק, חוץ מן הנחש דפשוט הוא דלדברי ר\"א חמור מק\"ו דאחריני, להיותו חמור מהם לדידיה אף לענין מועדות, כדתנן בסוף פ\"ק דבב\"ק הזאב וכו' והנחש הרי אלו מועדים רא\"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים, דהנחש מועד לעולם בכ\"ג, וסתם ר\"ע דבורו בענין שנראה כאילו הנחש דומה לאחריני שמיתתו בכ\"ג אע\"ג דלא ס\"ל הכי, לרמוז דמ\"מ דמי להו דאסור בהנאה כאילו נהרג בכ\"ג, כמ\"ש התי\"ט בדברי ר\"א.\n<br><b>ועל</b> מה שפסקו כר\"ע אף בעיני מאד תמוה, כי הטעם שנתן הכסף משנה <small>(ה' סנהדרין פ\"ה ה\"ב)</small> וכתבו התי\"ט, אינו מספיק, כי ת\"ק שהוא סתם משנה הוא כולל רוב חכמי הדור ורבים הם לגבי ר\"א ור\"ע. ויותר ראוי לומר דפסקו כמותו מדנחית סתמא דתלמודא <small>(דף טו:)</small> לסברתו לבררה, באמרה מאי איכא בין ת\"ק לר\"ע. אע\"ג דאף זה דוחק דאיכא למימר דאדרבא לברר סברת הת\"ק אתא הש\"ס, מ\"מ לפי הנראה מלשון המשנה סברת הת\"ק הנה היא מבוררת יותר מסברת ר\"ע. ואעפ\"כ אין זה טעם מפסיק לסמוך עליו, דמצינו כה\"ג בסוף פ\"ד דברכות <small>(דף ל.)</small> מאי איכא וכו', ואעפ\"כ אין הלכתא כחד מיניהו אלא כחכמים דהתם דקמפלגי אתרויהו, ואף כי אפשר לחלק באמור דשאני התם דבעי מאי איכא בין שני הסברות, דלשום אחד מהם אין הלכתא כותיהו לגבי חכמים דמרובים הם, משא\"כ הכא דבעי מאי איכא בין ת\"ק דלגבי ר\"ע היה לו להיות הלכה כותיה ודוק, מ\"מ הדבר צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין וכו'</b>. כל אין דנין כולל בבבא אחת לקצר בלשונו:\n",
+                "<b>ואין מוציאין וכו'</b>. משום דאין טעמם שוה, שנה בבא זו וכן כל בבא בפני עצמה:\n",
+                "<b>ואין עושין עיר וכו'</b>. משום דהוצרך להאריך בה לא סמכה לאין דנין את השבט, אלא שנאה הכא בסוף:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממשמע שנא' ולא תהיה אחרי רבים לרעות</b>. זה הוא תחילת הפסוק של אחרי רבים להטות. משום הכי ממנו מתחיל להקשות, אע\"ג דהקושיא היתה יותר חזקה אם היה מקשה איפכא דאחרי רבים להטות משמע בין לטובה בין לרעה, ומאחרי רבים לרעות משמע דלרעה לא. משא\"כ כשמקשה בדרך שהקשה במתניתין דאין הקושיא אלא בכח ייתור, דמדיוק לרעות ידעינן דלטובה מטין אחרי הרוב ולא אצטריך תו אחרי רבים להטות, דליכא למימר דבכה\"ג נמי מקשה מכח סתירה דבתר דדייק מלרעות דלטובה הין לא שייך להקשות א\"כ למה נאמר אחרי רבים להטות דנראה כסותר דאינו כן דהא מדיוק למדת דיש פעמים דמטין והוא לטובה ובהאי מתוקן קרא ממילא ואין כאן סתירה ודוק:\n",
+                "<b>מאה ועשרים כנגד וכו'</b>. וב' גבאים ושלשי לחלק, כן כתב הר\"ב. ורש\"י <small>(יז: ד\"ה בית דין וכו')</small> כתב וגובין ומחלקין הוו להו חמשה, ועוד כתב רופא ואומן לבלר ומלמד חד גברא, ע\"כ. ובש\"ס <small>(שם ועי\"ש בהגהת הב\"ח)</small> חשיב נמי טבח. ואנכי לא ידעתי לישב דברים אלו זה עם זה, דלדברי הר\"ב אם נחשוב כל גברא וגברא לאחד הוו להו קכ\"א, ואם נחשב הרופא ואומן ולבלר ומלמד לחד גברא הוו להו קי\"ח. והנכון בעיני הוא שטעות סופר נפל בדברי הר\"ב, שנכתב ושלשי במקום ושלשה, ולפי זה יהיה פירושו כפי' רש\"י. ומ\"מ לא נחה דעתי עדיין, שהרי בש\"ס נזכר נמי טבח וא\"כ בצרי להו חדא, ואפשר דלא גרסינן ליה. ואי גרסינן ליה, צ\"ל דאף הוא בהדי אומן ודומיו נכלל. ועיין בהרמב\"ם פ\"א מה' סנהדרין <small>(ה\"י)</small> בכסף משנה. ותמהני מהתי\"ט שלא העיר בזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהוא מסתפר</b>. משום דהמלך מסתפר בכל יום <small>(דף כב:)</small> ושכיח יותר מלראותו ערום, הקדימו לערום, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>ולא בבית המרחץ</b>. ��ע\"פי שעדיין לבוש, כן נראה. דאי לא תימא הכי קשה דהא תני ערום, ומה לי בבית המרחץ ומה לי במקום אחר, אע\"ג דיש לחלק ולומר דבבית המרחץ כיון דדרך בני אדם לעמוד שם ערומים אי לאו דתני ליה לא הייתי אוסרו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זה בורר לו וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"א יג:)</small> אמר ר' זירא שמתוך שבררו מרדף זכותו, ע\"כ. הרי מפורש דדברי הר\"ב דקאמר דסבר החייב וכו', אין פירושו כפירוש הר\"אש <small>(סי' ב)</small> דהחייב סבר אבל הוא שביררו אינו עושה כן. דלפי לשון הירושלמי הזה משמע שבאמת כך הוא דרכו לעשות ויכול לעשותו, ולא ח\"ו שיכול להטעות את חבירו אם אפשר, שזה הוא ודאי בכלל מטה משפט כמ\"ש הרא\"ש, אלא הענין הוא שבדרך טבע כל אחד מן הדיינים מחפשים כל הזכות שיש למבררו ונותנים דעתם עליהם שלא יאבד שום זכות שלא יתגלה ביניהם, וזה דרכם לעשות דווקא כל אחד למבררו אבל אין דרכם לטרוח אחד על חבירו, ולכן אם לא היה לחבירו דיין מבורר לו היה אפשר שיתעלם מהם איזה זכות שיש לו, משא\"כ בהיות גם לו דיין מבורר לשמו דגם הוא טורח בעדו לגלות כל זכות שיש לו, ומשגילו ביניהם הזכיות של שני הבעלי דינים אין ספק שצריכים ליתן דעתם ולשקלם בכף מאזנים להוציא דין אמת לאמיתו על פיהם, שלא יטה דעתם שום אחד מהם למבררו דא\"כ ודאי שהם בכלל מטה משפט, וזו היא פי' מ\"ש התי\"ט באמצע ד\"ה זה בורר אבל דעת הר\"ב מתוך שזה בררו וכו', והנך רואה שהוא מיוסד על לשון הירושלמי הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הן הפסולין</b>. הקדים לפרש הפסולים לקרובים, שלא כסדר שהם שנויים במשנה א', משום דפסולים דרבנן איירי כמ\"ש התי\"ט וחביבו ליה:\n",
+                "<b>ומלוה בריבית</b>. בפ\"א דר\"ה מ\"ח כתבתי למה נשנה בין משחקי בקוביא ומפריחי יונים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום</b>. לא הוי זו ואצ\"ל זו, דבאיש פלוני ליכא טעמא דעביד איניש לומר כן כדי שלא יחזיקוהו עשיר כמ\"ש הר\"ב בהוא אמר לי, ואפילו הכי לא אמר כלום:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים</b>. שינה מן הסדר שהתחיל דקתני אמרו לו הבא עדים וכו' הבא ראיה וכו', משום דמלתא דשכיחא היא למצוא ראיה יותר מלמצוא עדים שיעידו שקר, ומשום הכי נמי קתני גבי עדים ומצא דדומים למציאה דלא שכיחא, ורשב\"ג שינה סדר הת\"ק וקתני בשניהם ומצא, לומר דדומים למציאה שמתחילה היתה שם כמו שמצאה עתה אלא שלא היתה גלויה לו, וכמו כן הראיה והעדים לדידיה היו מתחילה כמו שנמצאו עתה אלא שלא נגלו לו עד עתה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה</b>. אע\"ג דדיני נפשות חמירי, וגם דרישה וחקירה בהו כתיבי, שנאם אחר דיני ממונות, להתחיל בדיני ממונות דסליק מיניהו. ועוד להרחיק דיני ממונות מדרישה וחקירה, לרמוז דאין מאריכין בהן כדי שלא תנעול דלת וכו':\n",
+                "<b>המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה</b>. לא זו אף זו קתני, משום הכי לא הקדים זכות לחובה כמו שהקדימוהו מתחילת המשנה ועד כאן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמאות והטהרות</b>. בהם נכלל האסור והמותר, דבכל התורה כלה מצינו שעל דבר האסור כתוב לא תטמאו בהם <small>(ויקרא יא, מג)</small>. לטמאה בהם <small>(שם יט, לא)</small>. ונטמתם בם <small>(שם יא, מג)</small>. והכשר והפסול נכנס תחת סוג האסור והמותר, כי מה שהוא כשר מותר ��עשות בו אותו דבר הצריך לו, ואיפכא בפסול. ובזה נתישבה קושית התי\"ט ועוד תמיהה אחרת הדומה לה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גורן</b>. נראה דנדמו לגורן אע\"ג דצורתם כירח <small>(עי' ברע\"ב)</small>, לרמוז דדומים לגורן שבה מפרישים האוכל מן הפסולת, ובוררים הטוב מן הרע. שכמו כן הסנהדרין מבררין האמת מן השקר, ע\"י משאם ומתנם הדומה לדיש הנעשה בגורן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ד\"א דמי אחיך</b>. פירושו טיפי דם, ש\"מ שהיה חלוק לכמה טיפות להיותו מושלך על העצים ועל האבנים. ונראה שרמז לנו בזה, שמלבד נקמת הריגתו שהיה תובע, היה תובע נקמת אכזריות אחיו שפצע בו כמה פציעות קודם, על כי לא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאת כדאיתא במדרש <small>(תנחומא בראשית ט)</small>, וזה היתה סיבה היות דמו מושלך על העצים ועל האבנים בהרבה מקומות, וכן נראה מלשון המדרש הנזכר בש\"ס דידן <small>(דף לז:)</small> והובא בילקוט <small>(בראשית רמז לח)</small> בלשון זה, ד\"א דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים, אמר רב יהודה בריה דר' חייא מלמד שעשה קין בהבל אחיו פציעות פציעות וכו'. ולפי זה אפשר שגם זה הוא מכלל האיום, בראות' שאפי' על הפציעות שמחיים עתיד אדם ליתן דין וחשבון, כ\"ש על המיתה ממש, וכ\"ש על המיתה של ארבע מיתות בית דין שהיא מיתה מנוולת. וגם שאפשר שע\"י עדותם ישתנה מיתתו ממיתה קלה למיתה חמורה, ורומזים לו בזה שאף אם יתחייב מיתה, והם יהיו גורמים ע\"י עדותם שימיתו אותו במיתה יותר חמורה ממה שראוי לו, שהם המעידים עתידים ליתן על זה דין וחשבון:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העובד עכו\"ם את מי עבד וכו'</b>. וה\"ה לשאר עבירות, כמ\"ש הרמב\"ם <small>(ה' עדות פ\"א)</small> והביאו התי\"ט. והתנא נקט עון זה לרבותא, דאע\"ג דהוא בסקילה החמורה, והנה הוא ככופר בכל התורה כמשאז\"ל <small>(ספרי, הו\"ד רש\"י במדבר טו, כג)</small> אעפ\"כ היו מדקדקין בו הרבה קודם שימיתוהו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות מעלין אותו וכו'</b>. כן היא הגירסא במשנה, ולא קתני עליו כמו ברישא, לרמוז דזכות הוא לו נמי שמעלין אותו וכו':\n",
+                "<b>כל היום כלו</b>. נראה דבא להורות באמרו כלו המיותר, שאף אם אין ממש בדבריו והוצרך לילך חוץ, כשיחזור יושב עמהם כבתחילה כל אותו יום, ולא אמרינן כיון דכבר הלך מעצמו שאין בושה אם כשיחזור ישב במקום הראוי לו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו ד'</b>. דכבר הוחזק בג' פעמים, דאע\"ג דבדבריו יש קצת ראיה הדומה לזכות, אין לו ראיה חזקה ליפטר עמה, בתוספת מעט זכות מחזירין, משום הכי קתני מנין זה. וחמשה נקט ליה, דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש נסקל ערום</b>. ולפיכך צריך כסוי ערוה, וכן פסק הרמב\"ם בפ' ט\"ו מה' סנהדרין <small>(ה\"א)</small>. ואין האשה נסקלת ערומה. ולכן לא שייך בה כסוי ערוה, ובהא דווקא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, ולא הזכירו האיש וכו' אלא מפני שמהדיוק שאנו למדים שהאיש נסקל ערום, דייקינן נמי שאין האשה נסקלת ערומה כדאיתא בש\"ס <small>(דף מה.)</small> מ\"ט דרבנן דאמר קרא וכו' ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה. ואף כי התוספות <small>(שם ד\"ה הא)</small> רצו לומר דדיוק זה דהא אותה לאו דווקא הוא, כי הוצרך המיעוט למעט הכסות מאיש, ומנין למעט אשה מדין זה של איש ממקרא זה. לע\"ד אין זה מוכרח, דה\"ל קרא למימר ורגמו סתם, ולמעט כסותו הל\"ל ורגמוהו, ומדקאמר המיעוט יותר מבורר והוא אותו, ש\"מ תרתי. ומ\"ש <small>(תוס' שם)</small> דטעמא הוי משום הרהורא או משום בזיונא. אף זה לא נהירא, דהא מסקנא דמלתא היא דרבנן לא חיישי להרהורא, דה\"ג התם, למימרא דרבנן חיישי להרהורא וכו', והא איפכא שמעינן להו וכו', ומשני דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, דאמר קרא <small>(יחזקאל כג, מח)</small> ונוסרו כל הנשים וגו' הכא אין ייסור גדול מזה. ופי' רש\"י ז\"ל, הכא דמיקטלא אין ייסור גדול מזה, וטעמא לאו משום הרהור הוא, עכ\"ל. הרי מבואר דלא משום חשש הרהור אמרו רבנן שאינה נסקלת ערומה, אלא מגזרת הכתוב דמיעטה, הואיל וכבר היא מתייסרת במיתה, דלא נימא נעביד בה תרתי. ואע\"ג דהאי מדרב נחמן מפקינן לה, כדאמרינן התם דאמר רב נחמן ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. מ\"מ אי לאו מיעוט דאותו, הוה אמינא דמיתה יפה הוא ניחא דגופיה, ותסקל ערומה דומיא דאיש כדי שתמות מהר, להכי כתב קרא מעוט אותו ולא אותה בלא כסותה, לגלות דמיתה יפה הוא דנחוש על בזיונא דגופא, ולא תסקל ערומה משום ניחא דגופא, ומזה למדו רבנן דבזיוני דאניש עדיפא ליה מניחא דגופא, משא\"כ לר' יהודה דלא דריש מעוט זה, וכדמסיק בש\"ס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונותנה על לבו</b>. אע\"ג דמשליכה על לבו כמ\"ש התי\"ט, קתני לשון נתינה, לרמוז דהיתה אבן כבדה, כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף מה:)</small> שהיתה משוי שני בני אדם, שא\"א להשליכה בכח, והרי היא הולכת על לבו במתון כאילו ניתנה עליו דרך נתינה:\n",
+                "<b>האיש נתלה</b>. בש\"ס <small>(דף מו.)</small> מ\"ט דרבנן, דכתיב <small>(דברים כא, כב)</small> ותלו אותו ולא אותה. נמצא שממקום שאנו למדים האיש נתלה, דייקינן ולא אשה. לכך קתני ליה אע\"ג דלא אצטריך, וכמ\"ש לעיל באיש נסקל ערום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכינה</b>. על שם דכתיב <small>(ישעיה נ, א)</small> ובפשעכם שלחה אמכם. קתני שכינה, אע\"ג דבסיפא תנן המקום:\n",
+                "<b>כביכול</b>. פירוש, זה הזרוע והראש הנזכר בשכינה, אינו זרוע וראש ממש, כי אין לו דמות הגוף ואינו גוף, ואין אדם יכול לכנות דברים אלו לבורא יתברך, אלא כביכול, פי' בכ\"ב אותיות התורה יכול אדם לומר כן, כי אלו השמות של אברים הם צירופי אותיות של שמות הקדש שעולים במספרם שם אותו האבר. כגון אוזן שבגי' היא שם ס\"ג עם הכולל, מפני שזה האבר הוא מושפע משם זה, ומזה תדון לשאר האברים, וכה תפרש הפעולות הנעשות ע\"י אברים אלו המכונים לבי\"ת, כנזכר בכמה עניינים בדברי רז\"ל ככתוב בכתבי האר\"י זלה\"ה בכמה דוכתי, ותמצא מרגוע לנפשך. והתי\"ט פי' תיבת כביכול בפירושים אחרים, ולעניות דעתי האותיות מחכימות כי זה הוא פי' אמיתי, והוא כלל גדול בתורה. ועיין בספרי משנת חסידים:\n",
+                "<b>המקום</b>. וברישא תנן שכינה, רמז רמז לנו דה' ממרום ישאג, כשרחל מבכה על בניה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע מיתות וכו'</b>. תימא, אמאי לא נשנית משנה זו בפרק רביעי קודם משנה ה' המתחלת כיצד מאיימין, ועיין לקמן בד\"ה זו מצות:\n",
+                "<b>נמסרו לבית דין</b>. ירושלמי <small>(ה\"א ל.)</small> ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד, ע\"כ. ופי' לרשות, נ\"ל דר\"ל למלך, כמו אל תתודע לרשות <small>(אבות פ\"א מ\"י)</small>, אבל למיתות של הוראת שעה דב\"ד שאינה חובה מן התורה, אלא שהרשות נתונה להם להמית להוראת שעה, היא בכל אחת מד' מיתות אלו כפי הענין, דהכי מצינו <small>(דף מו.)</small> באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו להוראת שעה, וכן מצינו לעיל <small>(פ\"ו מ\"ד)</small> בנשים מכשפות דשמעון בן שטח:\n",
+                "<b>זו מצות הנסקלים</b>. הא דלא תנן להא בסוף פרקין דלעיל, אלא הכא אחר ד' מיתות. י\"ל דרמז לנו דכל ארבע מיתות נכללו במצוה זו, שאם נתחייב בכלן, נידון בזו שהיא חמורה מכלם, ובזה רמז לנו דהלכה כחכמים. ואפשר דלרמוז זה, המתין לשנות משנה זו הכא אחר שגמר דיני סקילה, שאם היתה נשנית בפ\"ד קודם משנה ה' כמו שהקשתי לשאול לעיל, לא היה לו לתנא מקום להכניס בה לשון זה של זו מצות הנסקלין, ולא היה יכול לרמוז כמ\"ש. ואף כי כבר מפורש הוא במקום אחר, מ\"מ כבר ידענו שכן דרך התנא לעקם דבורו לפעמים, לרמוז לנו אגב איזה ענין אף כי מפורש הוא כבר במקום אחר, ואין ספק שאינו מוציא דבריו לבטלה, והמעיין ימצא בכל מקום טעם בפני עצמו לכפל ההוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא אם מת בידם</b>. כמו שמת בידם הנידון בחנק, והיינו אף הוא. ולפי זה לישנא דמתניתין לאו לישנא בעלמא הוא כמ\"ש התי\"ט בשם רש\"י, ועיין במשנה ג' ד\"ה עד שנפשו יוצאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שנפשו יוצאה</b>. ממש הוא, שימות תחת ידם, משום הכי לא קיצר בלשונו לומר עד שימות, דהוה משמע דיכולים להניחו כל שידעו שימות ודאי, אע\"ג דעדיין לא מת, וזה אסור, כי היה מצטער הרבה, והכתוב <small>(ויקרא יט, יח)</small> אומר ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה <small>(דף מה. ועוד)</small>, שלא יצטער הרבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא על הזכור</b>. התי\"ט תמה, למאי נפקא מינה נקט ליה הכא. ולעד\"נ דחזר לשנותו, לכלול הבא על הבהמה עמו, לרמוז דכמו שעל הבהמה אין הפרש בין הבא עליה למביאה עליו דבשניהם נסקלים, כן הבא על הזכור שניהם נסקלים, הבא והמביא כאחד כששניהם גדולים:\n",
+                "<b>והנשאל בהם</b>. התי\"ט תמה, אמאי לא קתני השואל. ולי נראה, דרמז לנו דהשואל בהם הוא נשאל מהם ממש שימסור נפשו, כידוע ליודעי חן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים פוטרים</b>. מה מאד תמהני מהתי\"ט שאמר שאין להניח ההלכות אע\"פי שיש כאן תימא, ע\"כ. דהאמת היה אתו אם לשני ההלכות הסכימו עליהם בש\"ס, דאז אמרינן דהתימא בא לנו מסתירת ההלכות, על כי הדבר רק הוא ממנו. אבל בהיותם ההלכות בלתי פסוקות בש\"ס, אלא שהסוגיות סותרות זו את זו, למה לנו לפסוק כשני הסוגיות להעלות קנאת הסתירה עלינו, הלא טוב לנו לדקדק בהם ולראות איזה סוגיא מהם מראה פנים יותר מחברתה להלכה, ולפסוק כמותה דווקא באמור שהסוגיא האחרת חולקת עליה.\n<br><b>והנה</b> בנדון דידן לפי הנראה בש\"ס דעתה לפסוק דלא כהאי חכמים, והוא אמרה הכא <small>(דף סו.)</small> מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי וכו'. וכלומר דיחידאה הוא אלא שראה רבי דבריו וסתמן בלשון חכמים, ומהאי טעמא לא פירש במשנה לעיל <small>(מ\"ה)</small> במגדף שיצטרך שם בשם, משום דמפיק קרא להאי דר' מנחם בר' יוסי. והואיל ומצאנו שסוגית הש\"ס <small>(דף נו.)</small> במגדף מביאה התוספתא דבעי שם בשם, ומביא עליה דברי שמואל דמפיק קרא דר' מנחם לההיא מלתא דמגדף. ש\"מ דס\"ל הכי להלכתא ודלא כר' מנחם דמפיק קרא למקלל אביו, ומדלא נשאר לנו קרא למקלל אביו, בע\"כ אנו פוסקים כר\"מ.<br><b>ועדיין</b> קשיא לפוסקים דזכו שטרא לבי תרי, וליכא למימר דתרויהו אתו מהאי קרא ונפרש הסוגיא הכי, מה\"מ אמר שמואל ונוקב שם, בנקבו שם יומת. כלומר דקרא לא הל\"ל אלא ונוקב ה' ופירושו פשוט המברך ה', ומדקאמר שם ה' בתוספת זה – שם, רמז לנו דדוקא בנקבו שם, שבברכה עצמה מזכיר שם והוא שמברך בשם לשם, אז יומת. ומשום הכי הזכיר קרא שני פעמים השם, דהיינו שם ה', ולפי זה לא יהיה בנקבו שם יומת הנזכר בש\"ס פסוק אחר <small>(דהיינו סיומא דפסוק ונוקב וגו'. ויקרא כד, טז)</small>, אלא פירוש דברי שמואל. דא\"כ הוא [ד]מתיבת שם הראשון המיותר מפיק ליה, היכי קאמר הש\"ס אח\"כ ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא, דילמא לישנא דמבזע דהיינו קריעה הוא, ושהקורע שם ה' הוא חייב. ודחי לה באמור בעינן שם בשם וליכא, וכמו כן מקשה דדילמא לישנא דפרושי הוא, ודחי לה כמו כן מטעם זה דבעינן שם בשם והא ליכא.<br><b>דהא</b> פשוט הוא ששם הויה נקרא שם העצם, כמו שנאמר כביכול בבני אדם ראובן שמעון שכלם הם שם העצם, ואעפ\"י שעל פי הפשטנים אין שם העצם של בני אדם מורה על עצמות אותו האיש מה הוא, אלא שמו הוא לסימן להקרא בו, והנה הוא אותו השם כמו בית יד לכלי לתפוס אותו ולהוציאו מבין שאר הכלים. מ\"מ ע\"ד האמת איננו כן, כי אין שמות בני ישראל במקרה, אלא שמם מוכיח על שרשם העליון ועצמות נשמתם, וכמו שארז\"ל <small>(ברכות ז:)</small> על פסוק <small>(תהלים מו, ט)</small> לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות אלא שמות, למה נקרא שמה רות וכו'. וכמו כן שם הויה ב\"ה, ממה שנגלה לנו בו, הוא מורה על עצמות ה' יתברך שהוא היה הוה ויהיה, מבלבד שאר העניינים הרמוזים בו הידועים ליודעי חן.<br><b>ואם</b> כן אפוא כל אשר נוכל לומר בשם העצם של בני אדם, נוכל כמו כן לומר בשם העצם ית', אם יהיה אותו דבר מושלל מענין גופני, שזה אף אם נאמר אותו בבני אדם שיש לו גוף, לא נוכל לומר אותו במי שאין לו גוף, אלא בדרך משל ורמז נסתר.<br><b>והנה</b> כאשר נאמר המברך ראובן כן נוכל לומר המברך ה', ואין אנו צריכים לומר שם ה' כמו שאין אנו צריכים לומר שם ראובן, אבל לא נאמר המפרש ראובן דאין לזה משמעות, אלא נאמר המפרש שם ראובן, וכמו כן יקרה לנו מקרה בשם ה' שאנו צריכים לומר המפרש שם ה', שעל ראובן וה' שהוא מורה עצם הדבר, לא שייך לומר בו מפרש, שאין עצם זה כתב או כיוצא בו ששייך לומר בו פירוש. אבל עם כל זה יש הפרש בין ראובן לה', שעל ראובן אנו יכולים לומר הקורע ראובן, דלהיותו גוף שייך לומר בגופו קריעה, משא\"כ בה' שא\"א לומר כן כי אם בשמו שב\"מ יכתבנו ויקרענו. כלל העולה כל פעולה רוחנית כגון ברכה ופירוש שתלויה בדבור שהוא רוחני, שייך לומר שנפעול אנו גופנים ברוחני אף כי לא יעשה פעולתינו ברוחני שום רושם, אבל פעולה גופנית לא שייך כלל לומר שנעשה אותה אנחנו בדבר רוחני בפועל כי אם ברמז, בפרט בה' ית' ויתעלה:",
+                "<b>ולכן אם אמת היה הדבר הזה ששמואל לא למד שם בשם מיתור דבנקבו שם <small>(ויקרא כד, טז)</small></b>. אלא דבנקבו שם דמזכיר לאו מקרא קאמר, אלא דבריו קא מפרש ואזיל מה שלמד מיתור תיבת שם הכתוב אצל ונוקב, דהל\"ל ונוקב ה' ואמאי קאמר ונוקב שם ה' ש\"מ דבעינן שם בשם, [א\"כ] כי מקשה הש\"ס דדילמא האי ונוקב פירושו הוא קריעה או פרושי, היכי דחי לה באמור בעינן שם בשם, והלא כל עיקר למוד זה לא אתא אלא מתיבת שם המיותר, ואין זה מיותר אלא כאשר נפרש ונוקב מברך, דהיה יכול קרא לומר ומברך ה' כמ\"ש לעיל, אבל כאשר נפרשהו קריעה או פירוש א\"א להיות זה מבלי שם כמ\"ש, ואם כן הוא מהיכא נפקא לן תו שם בשם דקא משני בעינן שם בשם, אדרבא דלא בעינן ליה נימא, ומהיכא נפקא לן הא דקאמרא התוספתא עד שיברך, דמשמע דס\"ל דפי' הפסוק הוא ברכה ושמטעם זה יאמר דבעינן שם בשם להיות על פי פירושה תיבת שם מיותר. אלא ודאי מדדחה הש\"ס קושיות אלו באמרה בעינן שם בשם, ש\"מ דלא מיתורא דשם דונוקב מפיק ליה שמואל, אלא מיתורא דבנוקבו שם יומת דסיפיה דקרא. ומכאן ראיה דסוגית הש\"ס כותיה דשמואל ס\"ל דמקרא זה לזה אתא, וממילא ידענו דלית הלכתא כר' מנחם דמפיק מקרא זה לדבר אחר, ומהאי טעמא טרחה הש\"ס התם להודיענו דחכמים דמתניתין לא רבים המה, דלא נטעה לפסוק הלכה כוותיהו שהרי הלכה כשמואל. וא\"כ הדרא קושיא לדוכתין איך פסקו הפוסקים הכא כשמואל והתם כחכמים, דהוו להו תרי דסתרן אהדדי:\n",
+                "<b>ואין בידי לומר אלא בענין זה, והוא דשמואל דקאמר מה\"מ אתרי ענייני שנזכרו בתוספתא, והוא עד שיברך השם בשם, ועל יברך השם</b>. הביא המקרא דונוקב שם, דונוקב פירושו מברך, ומבואר מזה דבעינן שיברך השם. ועל שיהיה זה בשם, הביא המקרא דבנקבו שם, דלהיות כתוב בנקבו בכנוי, לא ניחא למכתב אחריו תיבת שם שהוא הפעול המתברך לפי הנראה לכאורה, בלי שיושם עליו אות למד באמור לשם, או תיבת את באמור את השם. דבשלמא ונוקב שם ה' מצינו הרבה במקרא כיוצא בו, וגם קל הוא לפתור אותו כהוגן שיהיה נוקב הפועל ושם הפעול, אבל הכא דכתיב בנקבו בכנוי אין פתרון שם הכתוב אחריו עולה יפה לפרשו פעול לגבי נקבו, דאילו כתיב בנקב שם בלי כינוי אז הוה אתי שפיר, כמו דאתי שפיר ונוקב שם, ומדקאמר בנקבו שם ש\"מ דפירושו הכי שבברכו יש בו שם, שבברכה עצמה יש בו שם, ואין שם זה פעול אלא הוא הפועל עצמו המברך, הרי מוכח שצריך שיברך בשם, ושיאמר יברך השם לשם, או את השם. ובזה אתי שפיר דתרויהו נפקא לן מבנקבו שם, והוא דאם לא היה כוונת הפסוק לאשמועינן אלא היתור ללמוד ממנו למקלל אביו ואמו, הל\"ל בנקבו את שם, או בנקב שם. אבל באמרו בנקבו שם דפירושו משונה מונוקב שם, ש\"מ נמי הא דשמואל, הכי יש לומר בדוחק. ועיין מ\"ש במשנה י\"ג דפ\"ד דשבועות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וסוקלין אותו האומר אעבוד וכו'</b>. פי' שסוקלין אותו שאומר אעבוד וכו', דבכל אחד משלש לשונות אלו, באחד מארבעה עבודות, נקרא מסית וחייב. ואין להתחיל הבבא מהאומר אעבוד וכו', דאם כן היה העיקר חסר מן הספר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכשף העושה מעשה חייב</b>. משום מכשף. ולא האוחז את העינים. דאינו חייב בעושה מעשה, אלא הוא חייב משום מעונן כחכמים דברייתא <small>(דף סה:)</small>, וה\"ט דלא קתני בפירוש והאוחז את העינים פטור, ואם לא התרו ביה משום מעונן אז הוי פטור אבל אסור. ור\"ע ס\"ל דאפילו התרו ביה משום מעונן הוא פטור אבל אסור, והיינו דקאמר האוחז את העינים פטור דמשמע לעולם פטור, מדלא קאמר פטור ממכשפות. והא דקאמר אביי בש\"ס <small>(דף סז:)</small> הלכות כשפים כהלכות שבת, והאוחז את העינים פטור אבל אסור. ככ\"ע נקט למלתיה, דלענין כשפים אם התרו בהם ועשה מעשה חייב, ואם אחז את העינים הוא פטור אבל אסור משום כשוף דבי' איירי, והין הכי נמי דאם התרו בי' משום מעונן דיהיה חייב מלקות משום מעונן כחכמים דברייתא, וכמו שפסק הרמב\"ם <small>(ה' עבודת כוכבים פי\"א ה\"ט. ועי' בכס\"מ וב\"י וב\"ח יו\"ד קעט)</small> וכאשר השיבו בני בניו. וע\"י זה יצאנו ידי ביאור ר\"ע אומר דפליג, כדרך ר' פלוני אומר דכל המשנה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי\"ט לפרשו על פי דרכו, דס\"ל דאיכא הרבה ר' פלוני אומר במתניתין דלא פליג בלי שום טעם, דזה אינו כמו שהוכחתי בכל מקום:\n",
+                "<b>לוקטין קשואין</b>. כי גמיר ר\"ע דיני מכשפות בקשואין גמר, כדאיתא בש\"ס <small>(דף סח.)</small>:\n",
+                "<b>העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור</b>. ובלקיטה הקדים פיטורא לחייובא, משום דבאותם הקשואים עצמם יהיה אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, כשיקדים הפטור לחייב אבל לא איפכא, והיינו רבותא. והא דלא קתני נמי בסדר זה הכא, משום דסירכא דסידרא דת\"ק נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אכל טבל וכו' עד נפדו</b>. כולהו שכיחי ביין, ואין לתמוה על לשון אכל, דהא סירכא דמשנה זו ודשאר דוכתי דנשנית בבא זו נקט, דמ\"מ שתיה בכלל אכילה. ומשום הכי אין הטעם שכתב התי\"ט להוציא בבא זו ממתניתין, מספיק להוציא:\n",
+                "<b>אכל דבר שהוא מצוה</b>. מאי ניהו תנחומי אבלים, ש\"ס <small>(דף ע:)</small>. והיינו דקתני דבר, שבדבר עצמו שאכל שם עשה מצוה. כי אין שמחה אלא בבשר <small>(עי' פסחים קט.)</small>, ולא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו' <small>(דף ע.)</small>, ושתיה בכלל אכילה. ותני סיפא לגלויי רישא דאכל בחבורת מצוה, רוצה לומר אבל במה שאכל שם לא עשה מצוה, כסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית <small>(שם:)</small>, ואפילו הכי לא נעשה בן סורר ומורה אפילו היו כלם סריקין. ואי לאו סיפא, הוה אמינא דרישא איירי שאכל בחבורת מצוה הדבר שמצוה לאכול כמ\"ש רש\"י. ואכל בעיבור החדש דפטיר משום דלא הוו חבורה שכלה סריקין, דמסתמא ב\"ד המעברין את החדש בסעודה ההיא היו יושבין, ואינו צריך מסתמא לבקש אם היתה כלה סריקין. אבל אכל דבר שאינו מצוה לאכול כגון בסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית, ובחבורה שכלה סריקין כגון שלא היו עמהם הב\"ד נעשה בן סורר ומורה. ועל פי זה אזלה לה תמיהת התי\"ט דתמה דהא עיבור החדש לאו דאורייתא, דלא משום מצוה דאורייתא או דרבנן הוצרכה מתניתין להאריך כנראה מפירוש רש\"י, אלא משום מה שכתבתי, כן נלע\"ד נכון:\n",
+                "<b>אכל דבר שהוא עבירה</b>. סירכא דמצוה נקט, אע\"ג דלאו הכי הוא, דהדבר עצמו מותר אלא שהזמן אסור, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>עד שיאכל בשר וישתה יין</b>. חזר לשנותו, משום שנאמר דקאי עליו, דאחיובא נחית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה</b>. הכא איכא תרתי לטיבותא, דמשל אחרים לא שכיח, וברשות אביו מבעית. משא\"כ רישא דליכא אלא בעיתותא, ומציעתא דליכא אלא טעמא דלא שכיח. ואפילו הכי שנא בבא זו בסוף, מהאי טעמא נמי דלא שכיח משא\"כ רישא, ומציעתא נשנית גבי רישא משום דדמי לה, שהגנבה והאכילה נעשת בענין אחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה</b>. אין לומר דהוי זו ואצ\"ל זו, דהא רצון האב ראוי לעשות יותר מרצון האם, שהרי האם עצמה צריכה לבטל רצונה מפני רצונו כמשא\"זל <small>(תדא\"ר פ\"ט אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה)</small>, ואפילו הכי אינו נעשה כשהוא לבדו רוצה כדתנן ברישא, וכ\"ש כשהוא אינו רוצה, דנימא כלך לדרך זו דידי נשים רחמניות, ומסתמא הואיל ונעשת אכזרית על בנה צ\"ל דירדה לסוף דעתו ורואה שמעשיו מכוערים הרבה ושודאי עתיד לחטוא הרבה, והא דאביו לא הכיר בו משום דמתירא ממנו יותר מאמו, ולכן נזהר להחבא מפניו בעשותו מעשיו הרעים, כדמצינו בעשו דאביו לא היה מכיר במעשיו הרעים אלא אמו, ואפילו הכי אינו נעשה. ואי בעית אימא דמהאי טעמא דידי נשים רחמניות קתני ברישא אמו אינה רוצה, דשכיח יותר:\n",
+                "<b>רי\"א אם לא היתה אמו ראויה לאביו</b>. פי' הר\"ב שהיו שוים בקול וכו', ש\"ס <small>(דף עא.)</small>. וקשה דהיכי משכחת להו, בין אי קולו כאשה הוא אחד מסימני סריס, כמ\"ש הר\"ב בפ\"ח דיבמות <small>(מ\"ד)</small>. ואי קולה כאיש הנה יש לה אחד מסימני אילונית, כמ\"ש הר\"ב בפ\"א דיבמות <small>(מ\"א)</small>. וכמדומה לי שמשום זה אמרו בש\"ס <small>(שם)</small> כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כר' יהודה, ע\"כ. ולא מטעמא דלא שכיח אלא מטעמא דלא אפשר כמ\"ש, ולא ידעתי אמאי שתק רש\"י ז\"ל מהא ולא פירש מאומה:\n",
+                "<b>ואם משנגמר דינו ברח</b>. מדלא קתני ברח משנגמר דינו דומיא דרישא, ש\"מ דדוקא כשנגמר דינו כבר ברח אז חייב, אבל אם בעוד שגומרים דינו ברח, דא\"א לצמצם אם הבריחה קדמה לגמר דין או לא, פטור, דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נידון על שם סופו</b>. ולא דמי לבאשר הוא שם. האמור בישמעאל <small>(בראשית כא, יז. וערש\"י שם מ\"ש מב\"ר סופנ\"ג, ור\"ה טז: וברש\"י)</small>, דהתם לא היה הוא עצמו העתיד לחטוא אלא בניו <small>(עי\"ש במהרש\"א)</small>, ואפילו היה הוא עצמו, עדיין לא התחיל להתרגל באותו דבר שעל ידו היו רוצים מלאכי השרת שיענש:\n",
+                "<b>פיזור</b>. לכאורה ה\"ל לסמכו למיתה דדומה לה, שבמיתה הרשעים מתפזרים. אלא דרצה לסמוך אצלה יין דנברא לנחם אבלים <small>(דף ע.)</small>, ושינה דהיא אחת מששים במיתה <small>(ברכות נז:)</small>. והוצרך להקדים יין לשינה, כי בשינה הבאה ע\"י יין איירי:\n",
+                "<b>יין ושינה</b>. השינה הבאה ע\"י יין היא שינה מרובה, וזו היא השינה שהיא הנאה לרשעים ורעה לצדיקים, אבל השינה הבאה שלא ע\"י היין, היא שינה מועטת ובה ינוחו יגיעי כח, ולכן אדרבא היא טובה לצדיקים, שעל ידה יש להם כח לעמוד בהיכל ה' אח\"כ, ולכן היא רעה לרשעים שעל ידה יש להם כח לחטוא אח\"כ, ולכן לא נקט התנא שינה סתם. אחר כתבי זה ראיתי הירושלמי <small>(ה\"ז מג:)</small> וז\"ל: אמר ר' אבהו ובלבד יין עם רוב שינה, אמר ר' יונתן ישנים הם קמעא כדי שתהא דעתם מיושבת, ע\"כ. והנאני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באבן או בברזל</b>. לא זו אף זו קתני, דבאבן אינו חייב אלא כשהיה גדולה שיש בו כדי להמית, מה שאין כן בברזל דאפילו בכל שהוא חייב:\n",
+                "<b>ור\"נ אומר פטור שרגלים לדבר</b>. כתב התי\"ט במשנה ד' פ\"ט דנזיר, ז\"ל: אבל הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות רוצח <small>(ה\"ה)</small> העתיק דברי ת\"ק ומסיים בה שרגלים לדבר, משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת\"ק קאי וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו, שהרי מתחילה אמדוהו, עכ\"ל. ומה מאד תמהני מהרב בעל תי\"ט שתלה פירוש זה לתלות הרגלים הראוים והלא הראוים להיות למטה למעלה בהרמב\"ם ז\"ל, וטוב היה לו להניח לשון הרמב\"ם בצ\"ע, מלהכניס פילא זו בקופא דמחטא לישבם, שאם לא נהפוך כל לשון המשנה מלמטה למעלה לא מצאתי מקום לפי' זה כלל. והן אמת שהאמת עם הרמב\"ם ז\"ל, ומן הירושלמי דהכא <small>(ה\"ג מו:)</small> ונזיר <small>(פ\"ט ה\"ה מו:)</small> יצא לו זה דה\"ג, כיני מתניתא, ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר, ע\"כ. הא קמן לשון הרמב\"ם מיוסד על הש\"ס, אשר הרשות נתונה לה להפוך לשון המשנה מעיקרו, ולשנות וחכמים מחייבין בסוף, דבלאו הכי א\"א לפרש שרגלים לדבר ארישא כלל כמו שעלה על דעת התי\"ט:\n",
+                "<b>פטור</b>. אע\"ג דמת מחולי זה, משום הכי לא קתני רוצח שהכה כברישא, אלא המכה וכו', דהכא אף כי מת איכא מאן דאמר דלא מקרי רוצח דהא פטר ליה, והוא ר\"נ. ועוד דבקרא דאבן וברזל <small>(במדבר לה, טז-יז)</small> נזכר רוצח בתרויהו, משא\"כ בקרא <small>(שמות כא, יח)</small> דאבן ואגרוף דכתיב ביה ולא ימות. האי ועוד השיב לי אחד מתלמידי. ומהאי טעמא דאמרן דמשום דפטר ליה ר\"נ לא קתני רוצח, מתישב שפיר נמי למה קתני חבירו ולא תני רעהו כברישא, דהתם לישנא דקרא קתני דכתיב <small>(שמות ב, יג)</small> למה תכה רעך. דפירושו רשע כמותך, דמדמת תחת ידו ש\"מ דאף הוא רשע כמותו, משא\"כ הכא דלא מת תחת ידו, דהא אפילו מת אח\"כ הא פטיר ליה ר\"נ, ולא נקרא מת על ידו אלא מת בחליו כשאר כל אדם, ולכן לא מקרי רעהו לשון רע ברשע אלא חבירו. ועוד השיב בני אברהם שמואל יצ\"ו דהכא קתני חבירו לשון חברותא, משום דכתיב <small>(שמות כא, יח)</small> כי יריבון אנשים. דיחדיו היו עומדים ומריבים זה עם זה כשהכה אותו, משא\"כ ברוצח הנזכר במסעי <small>(במדבר לה)</small> דלא כתיב ביה כי יריבון, דמשמע נמי שבא עליו בפתע פתאום על שנאה הנטורה בלבו, והרגו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוון להכותו וכו' נתכוון להכות את הגדול וכו'</b>. משום סיפא דחיובא דהוי לא זו אף זו, שנאם בסדר זה:\n",
+                "<b>רש\"א אפילו נתכוון וכו'</b>. מלבד הראיות שכתבו התי\"ט והכסף משנה <small>(ה' רוצח פ\"ד ה\"א)</small> על מה שפסק הרמב\"ם <small>(שם)</small> כר\"ש, מצינו בירושלמי <small>(ה\"ד מז:)</small> דתני רבי כותיה וכן תני דבי ר' נתן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א כונסין אותו לכיפה</b>. אם היה הרוצח שנתערב בהמה, דליכא למימר בהו ספק נפשות להקל. כלל העולה, רוצח דת\"ק איירי באדם, ודר\"י בבהמה, ולא שמענו ממתניתין מה ס\"ל לת\"ק בבהמה, וכן מה ס\"ל לר\"י באדם, אע\"ג דפשוט הוא דאף ר\"י פטר לאדם, כמבואר בש\"ס <small>(דף עט:)</small> דמכח זה הוצרכו לומר דר\"י בבהמה מיירי, ולפי זה אין זה נקרא חסרון במתניתין, וגם בש\"ס לא נזכר בשם חסורי מחסרא אלא בלשון הכי קאמר. ומ\"מ יש ליתן טעם לקצור הלשון, הנראה לכאורה דר\"י אאדם קאי אע\"ג דלא קאי אלא אבהמה הבלתי נזכרת בדברי ת\"ק, דמשום הכי קתני רי\"א כי ענין בפני עצמו הוא, לרמוז דאוי לרשע ואוי לשכנו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאכילין אותו שעורים</b>. ובסיפא קתני מאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. ומה שחסר כאן גילה כאן, כ\"כ הר\"ב. ולא רצה התנא לגלות כוליה מלתא בכל בבא לבדה אלא עירבן, להורות דמי שלקה דרישא דומה לסיפא דחייב מיתה בידי שמים, כלומר כרת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקסוה</b>. פי' הר\"ב והוא בש\"ס <small>(דף פא:)</small> אחד מכלי שרת. וכתב התי\"ט דשם זה מושאל לכל הכלים, והא דלא נקט התנא בפירוש כלי שרת, משום דקסוה נופל על לשון קוסם הסמוך לו, והלשונות הדומים גורמים שהאיש הגורסם זוכר הענין ההוא יותר בקל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבא שאול אומר אף וכו'</b>. מלשון זה נראה דת\"ק פליג עליו, ומ\"מ הלכה כמותו מדמפרשו אמוראי למלתיה <small>(דף קא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שהיו מדיחיה חוצה לה</b>. כלומר מחוצה לה:\n",
+                "<b>חוצה לה</b>. בלשון זה נכלל כל חוצה, בין דעיר בין דשבט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרת והגמלת</b>. פירט התנא אלו השנים, לרמוז דמצטרפין בין להחרים בין להציל, כי חמור הוא כנוי ליצה\"ר שהלכו אחריו ונדחו, והגמל הוא מלשון אשירה לה' כי גמל עלי. שלא נפלו ביד היצה\"ר ולא נדחו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'</b>. ה\"ג בנוסח המשנה דירושלמי, ובזה יש לו קשר לכל זמן שהרשעים וכו' בפסוק זה, ואתי שפיר הא דפירש רב יוסף <small>(דף קיג:)</small> מאן רשעים גנבי כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא, דפסוק זה דכתיב ביה <small>(דברים יג, יח)</small> למען ישוב ה' מחרון אפו. בהזהרה דגנבי שלא יגנ��ו מנכסי עיר הנידחת, דכתיב אותה, החרם אותה ואת כל אשר בה <small>(דברים יג, טז)</small> מיירי, כי זה הוא אמרו ולא ידבק וכו', שלא תגנוב ממה שאי אתה רשאי ליטול, למען ישוב. ומכלל הין אתה שומע לאו שאם תגנוב ב\"מ לא ישוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזוממי בת כהן ובועלה</b>. והבועל בת כהן וזוממיו לא קתני, אלא וזוממי בת כהן. לאשמועינן כח החידוש דאע\"ג שהם זוממי בת כהן דבשריפה, מ\"מ מיתתם בחנק. ועיין מ\"ש התי\"ט בסוף פרקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כן דרשתי וכו'</b>. יפה עשה התי\"ט שפירש דרשתי ברבים, ולמדתי לתלמידים או בינו לבין עצמו, ושכל אחד משני הלשונות שייכי בין במחלוקת מפי השמועה בין במחלוקת שבסברא. שמן הש\"ס כן מוכח. אבל עדיין צריכים אנו למודעי אשר יפרש לנו למוד הש\"ס ממשנה זו בתחילה מאי סברא ולבסוף מאי סברא כי הדבר קשה מאד להולמו. והוא דרב כהנא ס\"ל <small>(דף פח.)</small> דאין הזקן ממרא חייב אלא אם כן הוא אמר כך נראה בעיני מסברא והם חולקים עליו מפי השמועה, ור' אלעזר ס\"ל דאפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך נראה בעינינו מסברא הפך שמועתו חייב, וכ\"ש בשאר הדרכים. ועלה קאמר הש\"ס <small>(שם)</small> תנן כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חברי, מאי לאו דהוא אמר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, לא דהוא אמר כך הוא בעינינו והם אומרים מפי השמועה, ע\"כ.\n<br><b>ובאמת</b> הדבר תמוה דמה הכרח יש הכא לומר בין למאי לאו בין לדחיה, דאף כי אמת הדבר דבכל אחד משני הלשונות דמתניתין נכלל בין מחלוקת מפי השמועה בין מחלוקת מסברא, מ\"מ עינינו רואות דבאותו לשון עצמו שאומר לעצמו אומר גם על חביריו, והיכן יש לנו גילוי בה שלא יהיו דומים. ובדוחק י\"ל דדייק מדתנן באים וכו' ואומר וכו', דמשמע דלכתחילה היה מדבר בלשון זה הנזכר במתניתין, להקדים כך דרשתי שמדבר בעדו לכך דרשו חברי שמדבר על ב\"ד שבעירו, וכן בלמוד, ולא משום לבזות הב\"ד היה אומר כן אלא כך אמרו רז\"ל שיאמר בדרך זה. ולכאורה זה הוא בזיון לב\"ד שיקדים דבריו לדבריהם, ואדרבא מצינו לרז\"ל <small>(עירובין יג:)</small> ששבחו למי שעושה להפך גבי זקני ב\"ש וזקני ב\"ה. אלא ודאי מדאמרו שיעשה כן, ש\"מ דבא לידי זה על ידי שהוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, דשמועה עדיפא מסברא בכמה דוכתי כדתנן אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, ולכן חולק כבוד לשמועה, ומהאי טעמא מקדים דבריו לדבריהם, ושאר גווני לא נשנו במתניתין דאתו במכ\"ש ואפשר דבהנוהו גווני יחליף דבורו.<br><b>ומשני</b> לא דאין זה ראיה, דאיכא למימר דאדרבא משום דהוי איפכא דווקא דבשום ענין אחר אי אפשר לבא לידי זה מקדים דבריו לדבריהם לומר אני כבר דרשתי קודם שדרשו חברי ומשום הכי אני עומד בלמודי, דאילו דרשו הם תחילה מפי השמועה לא הייתי מעיז פני לחלוק עליהם בסברא, וכה\"ג מצינו בדיני נפשות דיש הפרש לחלוק על המופלא שבב\"ד אחר שהוא אמר סברתו, או לעמוד בסברא שכבר אמר קודם שהמופלא שבב\"ד חילק עליו, כדתנן <small>(פ\"ד מ\"ב)</small> בדיני נפשות מתחילין מן הצד מהאי טעמא:"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אין תפילין וכו' פטור</b>. אע\"פי שחזר והורה כך, פטור מדין זקן ממרא, כן נראה מהמשנה והש\"ס. ומ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם על זה, לא נתיישב בלבי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקדימין</b>. נראה דרמז לנו בלשון זה, דדוקא כשלא הרגו נהרגין, דאז הוו הם מקדימין, וחוץ אלאותה מיתה קאי ולא אמקדימין. והתי\"ט בשם רש\"י ישב הלשון בדרך אחר:\n<br><b>סנהדרין</b> מתחיל בדלת ומסיים בהא, כי ד' מיתות שנמסרו לב\"ד הם מיתות העוה\"ז הנברא בהא דווקא (מנחות כט:), כמשאז\"ל (דף מג:) בעכן על פסוק (יהושע ז, כה) יעכרך ה' היום הזה. היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה\"ב:<br><b>סליק</b> מסכת סנהדרין. בה ארבעה מיתות דרין:<br><b>דין</b> העד ובעל דין דין דיין ודין מורין.<br><b>גם</b> דין יושבים בדין הנה הם בסנהדרין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Shevuot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,163 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Shevuot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "שבועות\n<br> שבועות יש בו שמנה פרקים, כנגד ד' שבועות ביטוי וד' שומרים, דעלייהו שייכו השבועות אחרות. וע\"ד הנסתר י\"ל, על כי שבועה סוד הבל היוצא מפי הז\"א להקיף ז' תחתונות שלו שכנגדם עומדת המלכות הכי איתא במאורות נתן, הרי שבעה והמלכות שמנה. ועוד שמנה אותיות בשני השמות:\n<br>\n<br><br><b>מראות נגעים שנים שהן ארבעה</b>. לפי מה שכתב התי\"ט דעל שם מראה שהוא לשון זכר תנן שנים, אתי שפיר דתנן נמי ארבעה שהוא שם מספר לזכר משא\"כ באחריני, אבל תמהני למה לא נשנה הכי אף במסכת נגעים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שעירי הרגלים</b>. הקדים לשעירי ראשי חדשים התדירים מיניהו, משום דלא פליגי עליהו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזדונות והשגגות</b>. אע\"ג דהקדים קלות לחמורות הקדים זדונות לשגגות, לסמוך הודע ולא הודע לשגגות דעליהו קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובשיר</b>. כתב התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף טו:)</small> דאחר מזמור שיר וכו' היו אומרים גם יושב בסתר עד כי אתה ה' מחסי. וכתב טעמא דמלתא בשם התוספות <small>(שם ד\"ה עד וכו')</small>. ולעד\"נ שאם היו אומרים עד מחסי דווקא ותו לא, שיש מתחילת המזמור ועד שם ששים אותיות, שהיו רומזים לפסוק <small>(שה\"ש ג, ז)</small> הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. כידוע ליודעי חן ששים תיבות אלו רומזים לאלו <small>(עי' פרי עץ חיים שער ק\"ש שעל המטה פ\"ה)</small>, ובה\"מ וירושלם הנה היא מטתו של מלך שהשלום שלו <small>(עי' שהש\"ר פ\"ג פס' ז-ח. תנחומא נשא פ\"ט)</small>. ואם היו אומרים עד סוף הפסוק, י\"ל משום דכל זה שהיו עושים היה לקדש המקום ההוא, שיהיה עליון משאר המקומות להיותו מעון מקודש לשמים, וזה מורה סוף אותו פסוק דקאמר עליון שמת מעונך. משום הכי היו אומרים עד שם דווקא:\n",
+                "<b>אין חייבין עליה</b>. התי\"ט נדחק לפרש גירסא זו, ונראה דסירכא דמשנה ג' דהתם בדווקא מתניא נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או ששהה בכדי השתחויה</b>. כתב הר\"ב, ושיעור השתחואה הוא כדי שיקרא פסוק ויכרעו וכו', ובירושלמי <small>(ה\"ג יא.)</small> אמרינן שיעור השתחואה עשר אמות, ע\"כ. ואפשר שזהו שיעור קריאת פסוק זה:\n",
+                "<b>בא לו</b>. מדלא קתני יצא בארוכה אלא בא לו, נראה דקמ\"לן דאף כי טמא הוא, שצריך שיצא ופניו כלפי הקדש דרך ביאתו, משום כבוד מקדש. א\"נ אפשר דקמ\"לן דטעם חיובו בצאתו בארוכה, הוא מפני דהוי כאילו בא במקום הקדש ולא יוצא, כי כן הוא באמת שהולך ובא במקום ההוא הארך שנאסר לו לילך בו בצאתו מן הקדש, וזה נ\"ל עיקר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבועות שתים שהן ארבע</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(ג. ד\"ה והדר)</small> שאין לדקדק דהכא מפרש שתיים שהן ארבע ברישא והדר דיני דשבועות ובידיעות פירש להפך, ע\"כ. ואני בעניי דקדקתי וראיתי כי דיני דידיעות זוטרי נינהו ומעט יותר הם מפירוש שתים שהן ארבע, ולכן ניחא שפיר לפרש פירוש ידיעות והדר פירוש שתים שהן ארבע הכתוב אחר תיבת ידיעות. אבל בשבועות דפירוש שתים שהן ארבע זוטר מאד לגבי פירוש שבועות, דכולל שבועת ביטוי שבועת העדות שבועת הפקדון שבועת הדיינים, ניחא שפיר להקדימו דאיידי דזוטר מירכס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת כוסמין</b>. לרבותא נקט ליה, דאע\"ג דהוא מין חיטין חייב על כל אחת ואחת, וה\"ט שייכא נמי בפ\"ד משנה ה':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמל הפורח באויר</b>. התי\"ט תמה בשם התוספות <small>(כט. ד\"ה אם לא)</small> אמאי לא קתני הכא כמו בנדרים, וע\"ש בפ\"ג משנה ד' כי שם הארכתי. ובירושלמי דהכא <small>(ה\"ח יז.)</small> ודהתם <small>(פ\"ג ה\"ב ט.)</small> מוקי לנחש במרובע, ומקשה אין תימר במרובע למה לי גדול אפילו קטון, א\"ר יודן אבוי [דר'] מתנייא כיני, אלא דלית ארחא דתנייא מיתפוס אלא מילא רובא, דתנינן גמל פורח באויר נתני עכבר פורח באויר, ע\"כ. ופירושו פשוט דכאשר מוקמת' לה במרובע, דא\"א כמפורש התם דאין מרובע בבריות מששת ימי בראשית, אמאי נקט התנא(י) נחש כקורת בית הבד דמשמע גדול, הלא לא נחית התנא להאי אלא לאומר מרובע דהוא הוא מאי דאי אפשר, ולתני סתם נחש מרובע דמשמע אפילו קטון, ומשני הין הכי נמי דה\"ל לשנות כן, אלא דדרך התנא להרבות בגוזמא אע\"פי שאינו צריך לכל אותו הרבוי, ומביא ראיה מדתנן גמל הפורח, ולמה לו לשנות גמל ליתני עכבר הפורח, דהא דבר שא\"א הוא שיפרח באויר ושכיח יותר שיונה האדם את עצמו בראותו מדלג ממקום למקום דנראה כפורח, משא\"כ בגמל דלא שכיח כלל ואמאי נקט גמל, אלא להרבות בגוזמא, להיות הגמל כבד התנועה יותר משאר בריות.\n<br><b>ומזה</b> למדנו שהאמת אתנו במ\"ש בנדרים, שבאמרו כקורת בית הבד מורה נמי גדלו שהוא גדול כמוהו, וגם למדנו שמ\"מ אין הוראה זו מעלה או מורדת לענייננו, דה\"ה אם לא היה אומר כן ברבוי גוזמא אלא שדרך התנא להרבות בגוזמא, ומשום הכי אתי שפיר לומר דבנדרים דהזכיר התנא לשון הבאי, עשה עיקר גם מרבוי הגוזמא, מלבד הדבר שא\"א שבה תלוי עיקר הדין, והזכיר יוצאי מצרים הדומים ממש לנחש כקורת בית הבד, שמלבד הדבר שא\"א שיתראה בראיה אחת באותו דרך קטן חיל גדול כזה, והוא כנגד הדבר שא\"א בנחש והוא שיהיה גבו טרוף כבבלי <small>(נדרים כה.)</small> או מרובע כירושלמי <small>(הנ\"ל)</small>, יש שם גוזמא והוא ראית חיל גדול כזה דהוא דבר פלא אע\"ג דאפשר להיות כן, דומיא דנחש גדול כקורת בית הבד דאפשר שימצא גדול כזה אבל הוא פלא, אבל הכא דלא הזכיר התנא לשון הבאי דזה הלשון הוא המורה הגוזמא, לא חש התנא לגוזמא הנמצא בנחש כקורת בית הבד, לשנות דבר אחר דוגמתו שיהיה בו גוזמא מלבד הדבר שא\"א והם היוצאי מצרים, אלא נקט גמל הפורח באויר דיש בו הדבר שא\"א והוא פריחת האויר, ואין בו גוזמא כלל בראיתו כי כמה גמלים יש בעולם, ובזה קמ\"לן דעיקר דין זה דנדרים ושבועות אינו תלוי בגוזמא שאפשר להיות אלא בדבר שא\"א, דהא גמל הפורח אין בו גוזמא אלא דבר שא\"א, ואילו הוה תנן הכא נמי יוצאי מצרים דאית בהו תרתי, הוה אמינא דתרתי בעינן דהכי איתינהו בנחש כקורת בית הבד כמ\"ש, ואילו הוה תנן התם נמי גמל הפורח, לא היינו לומדים הרמז שרמזנו שם בד\"ה הבאי. ומשום הכי שינה התנא בלשונו ונקט בנדרים לשון הבאי דפירושו גוזמא, כדי לשנות אגבו העניינים שיש בהם גוזמא מלבד הדבר שאי אפשר, ולרמוז הדין אשר רמזנו שם. והכא נקט לשון הבאי דפירושו גוזמא, כדי לשנות אגבו העניינים שיש בהם גוזמא מלבד הדבר שא\"א, ולרמוז הדין אשר רמזנו שם. והכא נקט לשון שא\"א, כדתנן נשבע על דבר שאי אפשר, לשנות אגבו עניינים דשייך בהו א\"א דווקא בלי גוזמא, והוא הגמל הפורח, לרמוז דבזה הדין תלוי ולא להיות הדבר גוזמא.<br><b>ועוד</b> י\"ל דמטעם אחר שנא התנא בנדרים היוצאי מצרים, והוא ידוע ליודעי חן שהנדרים נוטריקון שלו הוא נ' דר <small>(עי' ריקאנטי ושל\"ה פ' מטות)</small> כי שם מקומו, והוא המקום אשר גרם שיצאו ישראל ממצרים, כמבואר בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת סדר ליל פסח ושם מסכת התשובה פ\"ה פיסקא ח'. ובשבועה נקט גמל הפורח באויר, כי הנחש הקדמוני כבר ידענו שהיה כדמות גמל כמשאז\"ל <small>(פדר\"א פי\"ג, רע\"מ אמור ק:)</small> שסמאל ראה נחש כדמות גמל ורכב עליו. ובזה פגם במקום השבועה השולטת באויר, כי משם ולמעלה אין לו שליטה כידוע ליודעי חן. וה\"ט נמי דקתני נמי נחש. ובנדרים שנשנה גבי יוצאי מצרים, י\"ל משום דהתם נמי היה הנחש הקדמוני כקורת בית הבד הולך וגדל בקטרוגו, באמרו הללו עובדי ע\"א והללו עובדי ע\"א כמשאז\"ל <small>(עי' שמו\"ר פכ\"א ז, רש\"י שמות יד, כ)</small>, ולא לחנם, לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרים <small>(שמות יג, יז)</small>:",
+                "<b>נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה</b>. פי' שלא לעשות מצות סוכה דהיינו ישיבתה, דהא אין מצות סוכה תלויה בעשיתה אלא בישיבתה, דכתיב <small>(ויקרא כג, מב)</small> בסכת תשבו:\n",
+                "<b>שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין</b>. אע\"ג דזמן היום של תפילין קודם לזמן היום של לולב, כי זמן ק\"ש הוא זמן הראוי לתפילין <small>(עי' ברכות ט:)</small>, וזמן ההלל הוא זמן הלולב <small>(עי' שו\"ע או\"ח תרנב ס\"א)</small>, מ\"מ שנא התפילין אחר הלולב משום דכל זמן הלולב אינו זמן תפילין דחול המועד אסור בהנחת תפילין, וכמו שהארכתי בספרי חושב מחשבות חלק טהרה וקדושה מאמר תפילין דמרי עלמא ע\"ש, ולכן א\"א לשני מצות אלו להיות חלים ביום אחד. ועוד סמך לולב לסוכה משום דשייכי אהדדי:\n",
+                "<b>שלא להניח תפילין</b>. אע\"ג דתדירי מסוכה ולולב לא הקדימם להם, משום דלא שכיח שישבע אדם עליהם שלא להניחם כי עובר בשמנה עשה <small>(מנחות מד.)</small>, משא\"כ בסוכה ולולב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא אכלה עבר על שבועת בטוי</b>. כתב הר\"ב אף על שבועת בטוי, ע\"כ. ולא נצרך לכתוב אף, שהרי כבר נזכר עבר על שבועת שוא באכלה, וה\"ט דקדים אכלה ללא אכלה, אע\"ג דלא אכלה קודם לאכלה. ועוד י\"ל דסדר השבועות נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא אכלתי היום</b>. שכיח יותר מלא הנחתי תפילין היום, שאין אדם משים עצמו רשע, משום הכי הקדים האכילה, אע\"ג דאין אדם אוכל עד שיקרא ק\"ש בתפילין ויתפלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה פעמים</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם שהוא כנגד חמש מוצאות המבטא, שפוגם בשרשם העליון במה שמשקר בדבורו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז</b>. כתב התי\"ט, שנראה לו שאף אם הוא עני אין ב\"ד יורדין לנכסיו, אלא מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו, ע\"כ. והנני מציע לפניך לשון הירושלמי דפרק ד' דבבא מציעא <small>(ה\"ב טו.)</small> השייך לזה והוא, ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן (ש)[ט]בעת אין בה משום עירבון, כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע, ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחברו וביקש לחזור בו ��וזר, אמר בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, מבתר כן אם חזר ביה לא חזר ביה, הדא דתימר בעני אבל בעשיר נעשה נדר. רב מפקד לשמשיה, אימת דנימר לך תתן מתנא לבר נש, אין הוה מסכן הב ליה מיד, ואין עתיר אימליך בי תניינות, ע\"כ. וכפי הנראה מהענין יש בכאן טעות סופר והכי צ\"ל ר' אבהו וכו' חוזר אבל בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, מבתר כן אם חזר ביה חזר ביה כלומר ואין קפיד' בזה, ואפי' למי שפרע אין מוסרין אותו כדין הנושא ונותן בדברים הנזכר במימרא הקודמת.\n<br><b>והכי</b> משמע ממאי דגרסינן בירושלמי דהכא <small>(ה\"ז כב.)</small> ר' יוסי ר' יעקב בר זבדי וכו' חוזר, ר' יעקב בר זבדי בעי קומי ר' אבהו ואהן הין לא בצדק הוא והין צדק, אמר בשעה שאמר הין של צדק הוה, ע\"כ. ופירושו פשוט דשאל ממנו דכי חוזר נמצא דההין שלו היה שלא בצדק והין צדק אמרה תורה <small>(ויקרא יט, לו. ועי' ב\"מ מט.)</small>, ומשני בשעה שאמר היה הין צדק שבדעת גמורה היה רוצה ליתן אלא שאח\"כ חזר בו. ויצא לנו מזה שלא נקרא הין ולא שלא בצדק אלא אם כן הרוח אחרת עמו בשעה שמוציא מפיו ההין או הלאו, שבאותו הפעם לא היה פיו ולבו שוים, אבל בהיותו באותו עת פיו ולבו שוין כי חזר בו אח\"כ לא מקרי עובר על הין צדק תהיה לך, אלא נכנס תחת סוג חיוב אחר והוא מוצא שפתיך תשמור <small>(דברים כג, כד)</small> אם לא יהיה לו טעם הגון שיפטרוהו רז\"ל אף מזה כגון הכא במתנה. והא דאמר אח\"כ הדא דתימא בעני אבל בעשיר נעשה נדר אין ספק שהנוסחא מהופכת, וצ\"ל הדא דתימא בעשיר אבל בעני הוי נדר, ומעשה רב השנוי אחריו מוכיח זה. ואין לומר דלחלק בנותן עני או עשיר אתא, והכי קאמר הדא דתימר בעני הנותן דזה יכול לחזור בו אבל בעשיר להיות שהיכולת בידו לקיים המתנה אינו יכול לחזור בו, דא\"כ מאי הוי נדר דקאמר, אינו יכול לחזור הוה למימר, דמאי נדר שייך הכא להיותו עשיר אם המקבל מתנה יהיה עשיר כמהו, דנדר לא שייך אלא א\"כ המקבל הוא עני הראוי לקבל צדקה שיש למתנה זו דין נדרי צדקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באלף דלת</b>. פי' בשם אדנות שבו נקרא שם הויה, ומדהלכה כחכמים דפטרי ש\"מ דהמקלל אינו חייב אלא אם כן הוציא מפיו שם הויה ככתבו, וצ\"ל דהא דאסיקו בש\"ס <small>(סנהדרין נו.)</small> וכתבו התי\"ט בפ\"ז דסנהדרין משנה ה' דלא בעינן פרושי וברוכי, ופי' רש\"י פרושי, באותיותיו ופירושם. אלא ברוכי לבד, דהיינו פירושם ממש על מה הם רומזים, והיינו מה שדקדק רש\"י ז\"ל והוסיף בלשונו ופירושם, וזה הפירוש הוא דווקא דלא בעינן, אבל שיפרש ויוציא ה' מפיו כמו שהוא נכתב ודאי בעינן.\n<br><b>אבל</b> ראיתי להרמב\"ם בפירושו דע\"כ לא קמפלגי ר\"מ וחכמים אלא בכנוים אבל בשמות המיוחדים שהם אלף דלת וכו' לכ\"ע חייבין, ואזיל לשיטתיה דכתב בפ\"ב מה' ע\"ז <small>(ה\"ז)</small> ז\"ל: אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים, שנאמר <small>(ויקרא כד, טז)</small> ונוקב שם ה'. על שם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד הא ויו הא, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל, עכ\"ל. וזה ההפרש שנתן בין שם המברך למתברך, דבמתברך רצה שיהיה שם המיוחד דווקא אלא שאין הפרש אם מוציאו מפיו ככתבו או כקריאתו, ובשם המברך לא קפיד שיהיה בשם זה אלא ה\"ה בכל השמות שאינם נמחקים. נראה שיצא לו מלשון הפסוק, דבשם המתברך הזכיר ה', ונוקב שם ה'. ובשם המברך דילפינן ליה מבנקבו שם <small>(סיפיה דקרא שם)</small> לא נזכר בו ה'.<br><b>וממתניתין</b> נמי צ\"ל דשמע ליה הרמב\"ם, דתנן המקלל בכלן, דקמפרש בכלן דווקא, דלא כמו שרצה לפרש התי\"ט. אלא דחכמים דפטרי ס\"ל דלא קאי אלא אכנויים, והא דגרסינן בש\"ס <small>(דף לו.)</small> לפי דברי התי\"ט המקלל בכלן חייב דר\"מ וחכמים פוטרים, דת\"ר איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו מה ת\"ל, והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות הכנויין ת\"ל איש איש כי יקלל וכו' דר\"מ, וחכ\"א על שם מיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה, ע\"כ. דרצה להוכיח מכאן התי\"ט דמתניתין בשם המתברך מיירי ושמשום הכי בכלן לאו דווקא, י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דאין זו ראיה, דמתניתין דווקא היא במברך וילפא שפיר מילתא דר\"מ דמחייב בכנויין מק\"ו דמלתיה דר\"מ דברייתא, דאם לשם המתברך דנזכר בו בפירוש שם ה' יליף דה\"ה לכנויין, כ\"ש בשם המברך דלא מצינו אצלו שם המיוחד דה\"ה לכנויין דומיא דשם המתברך דבו תלוי, וחכמים דפליגי עליה בברייתא בשם המתברך דקאי ביה ר\"מ איירי, ומשום הכי אמרי על שם המיוחד במיתה ולא אמרו על השמות שאינם נמחקין במיתה, ואמרו על הכנויין באזהרה על פי דרכו של ר\"מ דאמר מנין לרבות את הכנויין, אבל ה\"ה לשמות שאינם נמחקים.<br><b>וליכא</b> למימר איפכא דלרבנן שם המיוחד לאו דווקא אלא ה\"ה לשמות שאינם נמחקים שהם במיתה, והכנויים דווקא הם באזהרה. דהא בכמה דוכתי הוכחתי דלעולם דרך רז\"ל לשנות לתלמידיהם בדרך קצרה אע\"ג דאיכא למטעי בקצור לשונם, כשעל ידי הטעות אני בא להחמיר, אבל לא כן עושים כשאני יכול לטעות להקל כי אז מאריכים דבורם כפי הצורך, וכמ\"ש בספרי חושב מחשבות בחלק טהרה וקדושה מאמר תפילין דמרי עלמא פ\"ה ע\"ש. ולכן הכא שהשמות שאינם נמחקים לא ידענו מה דינם בשם המתברך כי אם מדקדוק דברי חכמים, אא\"ב דסל\"הו לחכמים להקל בהם וליהוו באזהרה אתי שפיר, דלא נוכל לטעות בלשונם זה כי אם להחמיר במה שנוציא אותם מכלל הכנויים הנזכרים בפירוש, ונאמר על הכנויים באזהרה אבל השמות שאינם נמחקים במיתה ושם המיוחד דרישא לאו דווקא הוא, אלא לישנא דר\"מ שיסד דבורו על ונוקב שם ה' שהוא שם המיוחד נקטו, ומשום הכי לא חשו רז\"ל להאריך בדבורם. אבל אי אמרת דסלה\"ו להחמיר בהם וליהוו במיתה, אמאי קיצרו בלשונם זה דאיכא למטעי ביה ולהקל, באמור שם המיוחד דווקא וכנויים לאו דווקא אלא לישנא דר\"מ דנקט מניין לרבות את הכנויים נקטו גם הם, הלא אין זה דרכם, אלא ודאי צ\"ל דדוקא הכי סלה\"ו, והראיה דבאזהרה עצמה כתוב אחד מן השמות דכתיב <small>(שמות כב, כז)</small> אלקים לא תקלל.<br><b>והיה</b> זו דעת הרמב\"ם ז\"ל, ואף דנמצא דאין ללמוד מכאן טעם לחכמים במתניתין, דאיכא למימר דבשם המברך דאיירינן במתניתין סלה\"ו דהם באזהרה דומיא דשם המתברך, או אפשר דאפילו באזהרה אינם להיות שאין לנו רבוי עליהם כי הרבויים הם במתברך אלקים לא תקלל <small>(שם)</small>. איש איש כי יקלל אלקיו <small>(ויקרא כד, טו)</small>. מ\"מ אין קפידא בזה דכן דרך התלמוד להביא הברייתות על המשניות ונלמוד מהם מה שנוכל. ועוד בגירסא שלפני לא גרסינן <small>(כאן, לו.)</small> דת\"ר, אלא ת\"ר. דש\"מ דברייתא בעלמא קמ\"לן הש\"ס ולא פירושא דמתניתין, כן נראה לפרש לפי דעת הרמב\"ם ז\"ל. וטעמא כדכתיבנא, דבשם המברך להיות דלא נזכר אצלו שם ה' כמו במתברך, ש\"מ דלא בעינן שם המיוחד אלא ה\"ה לכל השמות שאינם נמחקים, ומהאי טעמא פסק בפ\"ה מהלכות ממרים <small>(ה\"ב)</small> גבי מקלל אביו ואמו דכשקלל' באח' מן השמות המיוחדים והם אותם שאינם נמחקים נסקל, משום דמבנקבו שם דלא כתיב ביה שם ה' ילפינן ליה.<br><b>וצ\"ל</b> דהא דתנן <small>(סנהדרין פ\"ז מ\"ה)</small> במגדף, עד שיפרש השם. דמפרש לי' השם הידוע והוא שם המיוחד, שצריך שיזכירו או ככתבו או כקריאתו, ואתא מתניתין לאפוקי שאר השמות. והא דתניא <small>(שם נו.)</small> דאינו חייב עד שיברך שם בשם, מנקד הבית של בשם בשבא, דפירושו הוא באיזה שם שיהי' מן השמות המיוחדים, לאפוקי המברך בכנויים. ואינו מנקד הבית פתח, דא\"כ הוה משמע בשם הידוע, ולא היה חייב אלא על שם המיוחד. וגם צ\"ל דהא דמפיק בש\"ס <small>(שם)</small> דלא בעינן פרושי, פירושו הוא כפשוטו דלא בעינן שיהגה את השם באותיותיו, אלא אפילו הוציאו מפיו כקריאתו דלא ככתבו חייב.<br><b>ולפי</b> דבריו ז\"ל אין אנו מוכרחים לפרש יוד הי דמתניתין על שם יה, כדי שלא יהיה השם המיוחד דאי אפשר דפליגי רבנן עלוי ופטרי, דהא לא קאי מלתיהו עליו אלא אכנויין. אבל מ\"מ א\"א שיהיה מורה על שם הויה, דא\"כ מאי קמ\"לן מתניתין פשיטא דעליו חייבין, דאם לא כן על מה יחייבו. אבל אלף דלת בעל כרחנו אשם שלם קאי, דאלף דלת לבד אינו שם. וא\"כ להרמב\"ם דס\"ל דבשם המתברך חייב עליו אעפ\"י שאינו חייב על שאר השמות שאינם נמחקים, כ\"ש שחייב עליו בשם המברך, שאף על שאר השמות חייב לפי סברתו, וא\"כ למה נשנה כלל במשנה זו והלא הוא בשם המיוחד ממש, ובדוחק י\"ל דלהיות עיקר שמות אלו לשבועת העדות נשנו, ובשבועת העדות עדיין לא ידענו אם יהיה לו דין שם המיוחד, משום הכי נשנה:",
+                "<b>ביוד הי</b>. הנה בדבור הנ\"ל הוכחנו דא\"א לפרשו על השם שלם, אלא על שם יה. ולכן קשה דקי\"לן לפי מאי דאיתא בזהר פ' ויקרא <small>(דף יא:)</small> דסדר המדרגות מלמטה למעלה הם, אדני שדי צבאות ושם יה הוא על כלם. וא\"כ אמאי נשנה בין אלף דלת לשדי. ואפשר לומר דעל שם ה' בחכמה יסד ארץ <small>(משלי ג, יט)</small>. סמכם זה לזה, ודי למבין. ועוד י\"ל דמן הטעם הזה עצמו שאינו שם שלם לא שנאו אחר צבאות, כדי שלא נטעה לפרשו בשם שלם להיות כי השם שלם לפי סדר המדרגות מלמטה למעלה שייך דוקא אחר שם צבאות כנ\"ל בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת שמות ז\"א. ועוד י\"ל דסמכם זה לזה מפני דמיונם דלא נזכרו בתורה אלא בשם קדוש, משא\"כ שם שדי דמצינו בין שדי ילין <small>(שה\"ש א, יג)</small> על תלמי שדי <small>(הושע י, ד. יב, יב)</small>, וכן צבאות רבות שהם חול מצינו במקרא, ואע\"ג דמצינו נמי שם אדני בלוט שהוא חול <small>(בראשית יט, ב)</small>, מ\"מ אינו חול ממש מדלא מצינו אותו אלא שם שמדבר במלאכים הקדושים, ונמצא לפי זה דנשנו בדרך לא זו אף זו, ואע\"ג דבסדר זה ה\"ל להקדים יוד הי דלא נמצא בשום מקום במקרא בשם חול, לאלף דלת דמצינו אותו בלוט, מ\"מ להיות דבתורה שם אדני קודם אליו משום הכי הקדימו אף הוא:\n",
+                "<b>המקלל אביו ואמו בכלן וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ז דסנהדרין על פסק הלכה זו והלכה דמגדף. ועוד שמעתי אח\"כ פה צפת תוב\"ב מן החכם מיכאל מלמד, דאפשר דמגדף יליף מיתור תיבת בנקבו <small>(ויקרא כד, טז)</small>, ומקלל אביו מתיבת שם <small>(שם)</small>, דבנקבו לבד ידעינן דאשם אנזכר בראש הפסוק קאי, ומה ת\"ל שם אלא וכו'. ואע\"ג דיש לדחותו, מ\"מ לע\"ד נראה שהוא יותר נכון ממה שכתבתי שם ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה תובעין אותו</b>. מניינא דשבועות דמתניתין דלעיל, דהתם נקט ליה מן הטעם שכתבתי בפ\"ד משנה ג', נקט הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>��פלת את שני וסמית את עיני</b>. יותר קל הוא שיפיל את שנו משיפיל את עינו, משום הכי שנאם שלא כסדר הכתוב <small>(שמות כא, כו-כז)</small>. ועוד יש בו רבותא לעניינו בסמיית העין יותר מהפלת השן, להיות כי הפלת העין הוא פגם גדול, ואיכא למטעי ולומר דיציאתו לחרות על ידו אינו לקנס אלא ממון, משא\"כ הפלת השן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהכל מין מטבע אחת</b>. פי' שהכל מין מטבע הוא, וכיון שכן הוא, אחת היא ההודאה והטענה, דההודאה היא ממין הטענה:\n",
+                "<b>כור פירות וכו'</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן במשל זה דלא אצטריך כמ\"ש התוספות <small>(דף מא. ד\"ה אין לך בידי)</small> והביאו התי\"ט, דקטנית בכלל פירות הוא ולא בכלל התבואה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר גפנים וכו' אינם אלא חמש</b>. אמת הוא ששני מניינים אלו הם מניינים מסויימים, אבל מ\"מ אין בידי דבר מבורר לומר על מה שנשנו הכא בענין זה:\n",
+                "<b>אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין</b>. ע\"ש הכתוב דכתיב <small>(ויקרא יט, לה)</small> לא תעשו עול במשפט במדה (ו)במשקל. הקדים מדה למשקל, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>בית מלא וכו' כיס מלא וכו'</b>. תרי גווני נקט, מטבע ודבר אחר השייך לומר עליו בית מלא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשים דינר וכו'</b>. הא דלא קתני שני דנרים יש לו וכו', או כדומה כדקתני בנגזל ונחבל. י\"ל לאשמועינן אגב ארחיה, דדינר זהב הוא כ\"ה דינרי כסף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תן לבני סאתים חיטים תן לפועלי בסלע מעות</b>. מלתא דשכיח נקט, דדרך ליתן לפועלים מעות בשכרם ולא פירות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדינר פירות</b>. כתב הר\"ב, והפירות צבורים בר\"ה. משום הכי לא נקט חיטין כמו במשנה ה', דדרך מוכרי חיטין להניחם באוצר, ולא כן מוכרי פירות בדקה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(מח: ד\"ה אם אמר)</small> ות\"ק סבר וכו'. אבל העתיק רשב\"ג אומר, וכן העתיק הר\"ב וכן הוא בנוסח המשנה דירושלמי, וכן צריך להיות בהיותו פליג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין והאריסין וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם הרי\"ף <small>(דף לב: מדה\"ר)</small> דה\"ה לכולהו. ואנכי לא ידעתי אמאי פירט התנא אלו השנים, ואולי כי עשה כן שלא להאריך הרבה, דאינו יכול לומר על האפטרופסים ואשה לשון חלקו כשותף ואריס:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה</b>. וכסדר הזה תנן להו בפ' השוכר את הפועלים <small>(ב\"מ פ\"ז מ\"ח)</small>, וקשה דה\"ל להקדים מתה לכולהו, כמו שהקדימו הפסוק <small>(שמות כב, ט)</small>. ובדוחק י\"ל דכל דשכיח יותר הקדים לחבירו, והשוכר מסתמא הולך בדרך ושכיח שישבר רגל בהמתו יותר משביה, ושביה שכיחי בדרך יותר ממיתה, ולפי זה הוי לא זו אף זו, דאפילו על המיתה דלא שכיחא נשבע ונפטר, ולא אמרינן דנשבע לשקר כי ודאי מתה מחמת פשיעתו:\n",
+                "<b>ומשלמים את האבדה ואת הגניבה</b>. אע\"ג דחייוב תשלום הגנבה מפורש בקרא משא\"כ אבדה, הקדים האבדה לגנבה משום דלהוי לא זו אף זו, כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"א מ:)</small> תני ר' ישמעאל מה אם גנבה שקרובה לאונסין את אמר משלם, אבדה שאינה קרובה לאונסין לא כ\"ש, ע\"כ. הרי מבואר דלענין חייוב התשלום יש בו חדוש בגנבה יותר מבאבדה, ואין זה סותר למ\"ש לעיל דהוי מיתה דלא שכיחי לגבי אחריני לא זו אף זו שיתפטר בשבועה, דהתם על שבועתו אנו סומכים שהוא כאשר אמר, ולזה יש חדוש כשאנו מאמינים לו במה שאמר שמתה מבלי פשיעתו מהטעם שכתבתי לעיל, אבל הכא כבר אנו יודעים שכך הוא שנגנבה, והחדוש הוא שאע\"פי שדומה לאונס אנו מחייבין אותו לשלם, ודוק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או נגנב או אבד</b>. הכא לא שייך טעמא דכתיבנא בדבור הנ\"ל, להיות דנכללו כל התביעות שטוען בין הפשוטים בין הבלתי פשוטים בפיטור אחד, לקצר לשון, משום הכי הקדים התנא המפורשים בקרא, וכסדרא דקרא שנאם, וכן עשה בכל התביעות שמכאן ואילך שלא לשנות בדבורו. ועוד דכולהו בפטור וחייוב קרבן מיירי ולא בממון:\n",
+                "<b>אבד</b>. פועל יוצא, לפי שגם השור אבד את בעליו, ע\"ד הצדיק אבד <small>(ישעיה נז, א)</small>, וזה לא שייך בשאר המאורעות. ועוד זה אינו מפורש בקרא כמו האחריני, משום הכי ראוי להיות לשונו משונה מהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לאחד מן השוק וכו'</b>. אגב תשלומי כפל דשומר חנם הזכיר דין זה, ומשום הכי הפסיק בו בין השומרים ושנאו אחריו:\n<br><b>שבועות</b> מתחיל בשין ומסיים בריש, היינו רש, כמו שכתבתי בנדרים שהרגיל בשבועות נעשה רש, ולהיות שהשבועות חמורות מנדרים שמוציא בהם על הרוב שם שמים, נרמז בהם רש שהוא גרוע ממך הנרמז בנדרים שאין בהם הזכרת השם, ושהרש גרוע ממך פשוט הוא מן המקרא דכתיב במך (ויקרא כה, לה) [ו]כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו'. וכפי מה שאז\"ל (עי\"ש ברש\"י מ\"ש מתו\"כ) על זה, ומשלו משל למשאוי שעל החמור הנוטה ליפול ועדיין לא נפלה. ש\"מ דעדיין אינו עני מדולדל אלא שירד מנכסיו כנראה מלשון הכתוב, וברש מצינו ולרש אין כל (שמואל ב' יב, ג):<br><b>סליק</b> מסכת שבועות. מכל מיני התביעות:<br><b>השמר</b> ולא תשא את שם עלי מעות.<br><b>כי</b> עוני מאד תשא בנדרים ובשבועות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Shevuot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Shevuot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "שבועות\n<br> שבועות יש בו שמנה פרקים, כנגד ד' שבועות ביטוי וד' שומרים, דעלייהו שייכו השבועות אחרות. וע\"ד הנסתר י\"ל, על כי שבועה סוד הבל היוצא מפי הז\"א להקיף ז' תחתונות שלו שכנגדם עומדת המלכות הכי איתא במאורות נתן, הרי שבעה והמלכות שמנה. ועוד שמנה אותיות בשני השמות:\n<br>\n<br><br><b>מראות נגעים שנים שהן ארבעה</b>. לפי מה שכתב התי\"ט דעל שם מראה שהוא לשון זכר תנן שנים, אתי שפיר דתנן נמי ארבעה שהוא שם מספר לזכר משא\"כ באחריני, אבל תמהני למה לא נשנה הכי אף במסכת נגעים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שעירי הרגלים</b>. הקדים לשעירי ראשי חדשים התדירים מיניהו, משום דלא פליגי עליהו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזדונות והשגגות</b>. אע\"ג דהקדים קלות לחמורות הקדים זדונות לשגגות, לסמוך הודע ולא הודע לשגגות דעליהו קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובשיר</b>. כתב התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף טו:)</small> דאחר מזמור שיר וכו' היו אומרים גם יושב בסתר עד כי אתה ה' מחסי. וכתב טעמא דמלתא בשם התוספות <small>(שם ד\"ה עד וכו')</small>. ולעד\"נ שאם היו אומרים עד מחסי דווקא ותו לא, שיש מתחילת המזמור ועד שם ששים אותיות, שהיו רומזים לפסוק <small>(שה\"ש ג, ז)</small> הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. כידוע ליודעי חן ששים תיבות אלו רומזים לאלו <small>(עי' פרי עץ חיים שער ק\"ש שעל המטה פ\"ה)</small>, ובה\"מ וירושלם הנה היא מטתו של מלך שהשלום שלו <small>(עי' שהש\"ר פ\"ג פס' ז-ח. תנחומא נשא פ\"ט)</small>. ואם היו אומרים עד סוף הפסוק, י\"ל משום דכל זה שהיו עושים היה לקדש המקום ההוא, שיהיה עליון משאר המקומות להיותו מעון מקודש לשמים, וזה מורה סוף אותו פסוק דקאמר עליון שמת מעונך. משום הכי היו אומרים עד שם דווקא:\n",
+                "<b>אין חייבין עליה</b>. התי\"ט נדחק לפרש גירסא זו, ונראה דסירכא דמשנה ג' דהתם בדווקא מתניא נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או ששהה בכדי השתחויה</b>. כתב הר\"ב, ושיעור השתחואה הוא כדי שיקרא פסוק ויכרעו וכו', ובירושלמי <small>(ה\"ג יא.)</small> אמרינן שיעור השתחואה עשר אמות, ע\"כ. ואפשר שזהו שיעור קריאת פסוק זה:\n",
+                "<b>בא לו</b>. מדלא קתני יצא בארוכה אלא בא לו, נראה דקמ\"לן דאף כי טמא הוא, שצריך שיצא ופניו כלפי הקדש דרך ביאתו, משום כבוד מקדש. א\"נ אפשר דקמ\"לן דטעם חיובו בצאתו בארוכה, הוא מפני דהוי כאילו בא במקום הקדש ולא יוצא, כי כן הוא באמת שהולך ובא במקום ההוא הארך שנאסר לו לילך בו בצאתו מן הקדש, וזה נ\"ל עיקר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבועות שתים שהן ארבע</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(ג. ד\"ה והדר)</small> שאין לדקדק דהכא מפרש שתיים שהן ארבע ברישא והדר דיני דשבועות ובידיעות פירש להפך, ע\"כ. ואני בעניי דקדקתי וראיתי כי דיני דידיעות זוטרי נינהו ומעט יותר הם מפירוש שתים שהן ארבע, ולכן ניחא שפיר לפרש פירוש ידיעות והדר פירוש שתים שהן ארבע הכתוב אחר תיבת ידיעות. אבל בשבועות דפירוש שתים שהן ארבע זוטר מאד לגבי פירוש שבועות, דכולל שבועת ביטוי שבועת העדות שבועת הפקדון שבועת הדיינים, ניחא שפיר להקדימו דאיידי דזוטר מירכס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת כוסמין</b>. לרבותא נקט ליה, דאע\"ג דהוא מין חיטין חייב על כל אחת ואחת, וה\"ט שייכא נמי בפ\"ד משנה ה':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמל הפורח באויר</b>. התי\"ט תמה בשם התוספות <small>(כט. ד\"ה אם לא)</small> אמאי לא קתני הכא כמו בנדרים, וע\"ש בפ\"ג משנה ד' כי שם הארכתי. ובירושלמי דהכא <small>(ה\"ח יז.)</small> ודהתם <small>(פ\"ג ה\"ב ט.)</small> מוקי לנחש במרובע, ומקשה אין תימר במרובע למה לי גדול אפילו קטון, א\"ר יודן אבוי [דר'] מתנייא כיני, אלא דלית ארחא דתנייא מיתפוס אלא מילא רובא, דתנינן גמל פורח באויר נתני עכבר פורח באויר, ע\"כ. ופירושו פשוט דכאשר מוקמת' לה במרובע, דא\"א כמפורש התם דאין מרובע בבריות מששת ימי בראשית, אמאי נקט התנא(י) נחש כקורת בית הבד דמשמע גדול, הלא לא נחית התנא להאי אלא לאומר מרובע דהוא הוא מאי דאי אפשר, ולתני סתם נחש מרובע דמשמע אפילו קטון, ומשני הין הכי נמי דה\"ל לשנות כן, אלא דדרך התנא להרבות בגוזמא אע\"פי שאינו צריך לכל אותו הרבוי, ומביא ראיה מדתנן גמל הפורח, ולמה לו לשנות גמל ליתני עכבר הפורח, דהא דבר שא\"א הוא שיפרח באויר ושכיח יותר שיונה האדם את עצמו בראותו מדלג ממקום למקום דנראה כפורח, משא\"כ בגמל דלא שכיח כלל ואמאי נקט גמל, אלא להרבות בגוזמא, להיות הגמל כבד התנועה יותר משאר בריות.\n<br><b>ומזה</b> למדנו שהאמת אתנו במ\"ש בנדרים, שבאמרו כקורת בית הבד מורה נמי גדלו שהוא גדול כמוהו, וגם למדנו שמ\"מ אין הוראה זו מעלה או מורדת לענייננו, דה\"ה אם לא היה אומר כן ברבוי גוזמא אלא שדרך התנא להרבות בגוזמא, ומשום הכי אתי שפיר לומר דבנדרים דהזכיר התנא לשון הבאי, עשה עיקר גם מרבוי הגוזמא, מלבד הדבר שא\"א שבה תלוי עיקר הדין, והזכיר יוצאי מצרים הדומים ממש לנחש כקורת בית הבד, שמלבד הדבר שא\"א שיתראה בראיה אחת באותו דרך קטן חיל גדול כזה, והוא כנגד הדבר שא\"א בנחש והוא שיהיה גבו טרוף כבבלי <small>(נדרים כה.)</small> או מרובע כירושלמי <small>(הנ\"ל)</small>, יש שם גוזמא והוא ראית חיל גדול כזה דהוא דבר פלא אע\"ג דאפשר להיות כן, דומיא דנחש גדול כקורת בית הבד דאפשר שימצא גדול כזה אבל הוא פלא, אבל הכא דלא הזכיר התנא לשון הבאי דזה הלשון הוא המורה הגוזמא, לא חש התנא לגוזמא הנמצא בנחש כקורת בית הבד, לשנות דבר אחר דוגמתו שיהיה בו גוזמא מלבד הדבר שא\"א והם היוצאי מצרים, אלא נקט גמל הפורח באויר דיש בו הדבר שא\"א והוא פריחת האויר, ואין בו גוזמא כלל בראיתו כי כמה גמלים יש בעולם, ובזה קמ\"לן דעיקר דין זה דנדרים ושבועות אינו תלוי בגוזמא שאפשר להיות אלא בדבר שא\"א, דהא גמל הפורח אין בו גוזמא אלא דבר שא\"א, ואילו הוה תנן הכא נמי יוצאי מצרים דאית בהו תרתי, הוה אמינא דתרתי בעינן דהכי איתינהו בנחש כקורת בית הבד כמ\"ש, ואילו הוה תנן התם נמי גמל הפורח, לא היינו לומדים הרמז שרמזנו שם בד\"ה הבאי. ומשום הכי שינה התנא בלשונו ונקט בנדרים לשון הבאי דפירושו גוזמא, כדי לשנות אגבו העניינים שיש בהם גוזמא מלבד הדבר שאי אפשר, ולרמוז הדין אשר רמזנו שם. והכא נקט לשון הבאי דפירושו גוזמא, כדי לשנות אגבו העניינים שיש בהם גוזמא מלבד הדבר שא\"א, ולרמוז הדין אשר רמזנו שם. והכא נקט לשון שא\"א, כדתנן נשבע על דבר שאי אפשר, לשנות אגבו עניינים דשייך בהו א\"א דווקא בלי גוזמא, והוא הגמל הפורח, לרמוז דבזה הדין תלוי ולא להיות הדבר גוזמא.<br><b>ועוד</b> י\"ל דמטעם אחר שנא התנא בנדרים היוצאי מצרים, והוא ידוע ליודעי חן שהנדרים נוטריקון שלו הוא נ' דר <small>(עי' ריקאנטי ושל\"ה פ' מטות)</small> כי שם מקומו, והוא המקום אשר גרם שיצאו ישראל ממצרים, כמבואר בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת סדר ליל פסח ושם מסכת התשובה פ\"ה פיסקא ח'. ובשבועה נקט גמל הפורח באויר, כי הנחש הקדמוני כבר ידענו שהיה כדמות גמל כמשאז\"ל <small>(פדר\"א פי\"ג, רע\"מ אמור ק:)</small> שסמאל ראה נחש כדמות גמל ורכב עליו. ובזה פגם במקום השבועה השולטת באויר, כי משם ולמעלה אין לו שליטה כידוע ליודעי חן. וה\"ט נמי דקתני נמי נחש. ובנדרים שנשנה גבי יוצאי מצרים, י\"ל משום דהתם נמי היה הנחש הקדמוני כקורת בית הבד הולך וגדל בקטרוגו, באמרו הללו עובדי ע\"א והללו עובדי ע\"א כמשאז\"ל <small>(עי' שמו\"ר פכ\"א ז, רש\"י שמות יד, כ)</small>, ולא לחנם, לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרים <small>(שמות יג, יז)</small>:",
+                "<b>נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה</b>. פי' שלא לעשות מצות סוכה דהיינו ישיבתה, דהא אין מצות סוכה תלויה בעשיתה אלא בישיבתה, דכתיב <small>(ויקרא כג, מב)</small> בסכת תשבו:\n",
+                "<b>שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין</b>. אע\"ג דזמן היום של תפילין קודם לזמן היום של לולב, כי זמן ק\"ש הוא זמן הראוי לתפילין <small>(עי' ברכות ט:)</small>, וזמן ההלל הוא זמן הלולב <small>(עי' שו\"ע או\"ח תרנב ס\"א)</small>, מ\"מ שנא התפילין אחר הלולב משום דכל זמן הלולב אינו זמן תפילין דחול המועד אסור בהנחת תפילין, וכמו שהארכתי בספרי חושב מחשבות חלק טהרה וקדושה מאמר תפילין דמרי עלמא ע\"ש, ולכן א\"א לשני מצות אלו להיות חלים ביום אחד. ועוד סמך לולב לסוכה משום דשייכי אהדדי:\n",
+                "<b>שלא להניח תפילין</b>. אע\"ג דתדירי מסוכה ולולב לא הקדימם להם, משום דלא שכיח שישבע אדם עליהם שלא להניחם כי עובר בשמנה עשה <small>(מנחות מד.)</small>, משא\"כ בסוכה ולולב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא אכלה עבר על שבועת בטוי</b>. כתב הר\"ב אף על שבועת בטוי, ע\"כ. ולא נצרך לכתוב אף, שהרי כבר נזכר עבר על שבועת שוא באכלה, וה\"ט דקדים אכלה ללא אכלה, אע\"ג דלא אכלה קודם לאכלה. ועוד י\"ל דסדר השבועות נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא אכלתי היום</b>. שכיח יותר מלא הנחתי תפילין היום, שאין אדם משים עצמו רשע, משום הכי הקדים האכילה, אע\"ג דאין אדם אוכל עד שיקרא ק\"ש בתפילין ויתפלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה פעמים</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם שהוא כנגד חמש מוצאות המבטא, שפוגם בשרשם העליון במה שמשקר בדבורו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז</b>. כתב התי\"ט, שנראה לו שאף אם הוא עני אין ב\"ד יורדין לנכסיו, אלא מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו, ע\"כ. והנני מציע לפניך לשון הירושלמי דפרק ד' דבבא מציעא <small>(ה\"ב טו.)</small> השייך לזה והוא, ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן (ש)[ט]בעת אין בה משום עירבון, כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע, ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחברו וביקש לחזור בו חוזר, אמר בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, מבתר כן אם חזר ביה לא חזר ביה, הדא דתימר בעני אבל בעשיר נעשה נדר. רב מפקד לשמשיה, אימת דנימר לך תתן מתנא לבר נש, אין הוה מסכן הב ליה מיד, ואין עתיר אימליך בי תניינות, ע\"כ. וכפי הנראה מהענין יש בכאן טעות סופר והכי צ\"ל ר' אבהו וכו' חוזר אבל בשעה שאמ�� צריך לומר בדעת גמורה, מבתר כן אם חזר ביה חזר ביה כלומר ואין קפיד' בזה, ואפי' למי שפרע אין מוסרין אותו כדין הנושא ונותן בדברים הנזכר במימרא הקודמת.\n<br><b>והכי</b> משמע ממאי דגרסינן בירושלמי דהכא <small>(ה\"ז כב.)</small> ר' יוסי ר' יעקב בר זבדי וכו' חוזר, ר' יעקב בר זבדי בעי קומי ר' אבהו ואהן הין לא בצדק הוא והין צדק, אמר בשעה שאמר הין של צדק הוה, ע\"כ. ופירושו פשוט דשאל ממנו דכי חוזר נמצא דההין שלו היה שלא בצדק והין צדק אמרה תורה <small>(ויקרא יט, לו. ועי' ב\"מ מט.)</small>, ומשני בשעה שאמר היה הין צדק שבדעת גמורה היה רוצה ליתן אלא שאח\"כ חזר בו. ויצא לנו מזה שלא נקרא הין ולא שלא בצדק אלא אם כן הרוח אחרת עמו בשעה שמוציא מפיו ההין או הלאו, שבאותו הפעם לא היה פיו ולבו שוים, אבל בהיותו באותו עת פיו ולבו שוין כי חזר בו אח\"כ לא מקרי עובר על הין צדק תהיה לך, אלא נכנס תחת סוג חיוב אחר והוא מוצא שפתיך תשמור <small>(דברים כג, כד)</small> אם לא יהיה לו טעם הגון שיפטרוהו רז\"ל אף מזה כגון הכא במתנה. והא דאמר אח\"כ הדא דתימא בעני אבל בעשיר נעשה נדר אין ספק שהנוסחא מהופכת, וצ\"ל הדא דתימא בעשיר אבל בעני הוי נדר, ומעשה רב השנוי אחריו מוכיח זה. ואין לומר דלחלק בנותן עני או עשיר אתא, והכי קאמר הדא דתימר בעני הנותן דזה יכול לחזור בו אבל בעשיר להיות שהיכולת בידו לקיים המתנה אינו יכול לחזור בו, דא\"כ מאי הוי נדר דקאמר, אינו יכול לחזור הוה למימר, דמאי נדר שייך הכא להיותו עשיר אם המקבל מתנה יהיה עשיר כמהו, דנדר לא שייך אלא א\"כ המקבל הוא עני הראוי לקבל צדקה שיש למתנה זו דין נדרי צדקה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באלף דלת</b>. פי' בשם אדנות שבו נקרא שם הויה, ומדהלכה כחכמים דפטרי ש\"מ דהמקלל אינו חייב אלא אם כן הוציא מפיו שם הויה ככתבו, וצ\"ל דהא דאסיקו בש\"ס <small>(סנהדרין נו.)</small> וכתבו התי\"ט בפ\"ז דסנהדרין משנה ה' דלא בעינן פרושי וברוכי, ופי' רש\"י פרושי, באותיותיו ופירושם. אלא ברוכי לבד, דהיינו פירושם ממש על מה הם רומזים, והיינו מה שדקדק רש\"י ז\"ל והוסיף בלשונו ופירושם, וזה הפירוש הוא דווקא דלא בעינן, אבל שיפרש ויוציא ה' מפיו כמו שהוא נכתב ודאי בעינן.\n<br><b>אבל</b> ראיתי להרמב\"ם בפירושו דע\"כ לא קמפלגי ר\"מ וחכמים אלא בכנוים אבל בשמות המיוחדים שהם אלף דלת וכו' לכ\"ע חייבין, ואזיל לשיטתיה דכתב בפ\"ב מה' ע\"ז <small>(ה\"ז)</small> ז\"ל: אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים, שנאמר <small>(ויקרא כד, טז)</small> ונוקב שם ה'. על שם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד הא ויו הא, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל, עכ\"ל. וזה ההפרש שנתן בין שם המברך למתברך, דבמתברך רצה שיהיה שם המיוחד דווקא אלא שאין הפרש אם מוציאו מפיו ככתבו או כקריאתו, ובשם המברך לא קפיד שיהיה בשם זה אלא ה\"ה בכל השמות שאינם נמחקים. נראה שיצא לו מלשון הפסוק, דבשם המתברך הזכיר ה', ונוקב שם ה'. ובשם המברך דילפינן ליה מבנקבו שם <small>(סיפיה דקרא שם)</small> לא נזכר בו ה'.<br><b>וממתניתין</b> נמי צ\"ל דשמע ליה הרמב\"ם, דתנן המקלל בכלן, דקמפרש בכלן דווקא, דלא כמו שרצה לפרש התי\"ט. אלא דחכמים דפטרי ס\"ל דלא קאי אלא אכנויים, והא דגרסינן בש\"ס <small>(דף לו.)</small> לפי דברי התי\"ט המקלל בכלן חייב דר\"מ וחכמים פוטרים, דת\"ר איש כי יקלל אלקיו ו��שא חטאו מה ת\"ל, והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות הכנויין ת\"ל איש איש כי יקלל וכו' דר\"מ, וחכ\"א על שם מיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה, ע\"כ. דרצה להוכיח מכאן התי\"ט דמתניתין בשם המתברך מיירי ושמשום הכי בכלן לאו דווקא, י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דאין זו ראיה, דמתניתין דווקא היא במברך וילפא שפיר מילתא דר\"מ דמחייב בכנויין מק\"ו דמלתיה דר\"מ דברייתא, דאם לשם המתברך דנזכר בו בפירוש שם ה' יליף דה\"ה לכנויין, כ\"ש בשם המברך דלא מצינו אצלו שם המיוחד דה\"ה לכנויין דומיא דשם המתברך דבו תלוי, וחכמים דפליגי עליה בברייתא בשם המתברך דקאי ביה ר\"מ איירי, ומשום הכי אמרי על שם המיוחד במיתה ולא אמרו על השמות שאינם נמחקין במיתה, ואמרו על הכנויין באזהרה על פי דרכו של ר\"מ דאמר מנין לרבות את הכנויין, אבל ה\"ה לשמות שאינם נמחקים.<br><b>וליכא</b> למימר איפכא דלרבנן שם המיוחד לאו דווקא אלא ה\"ה לשמות שאינם נמחקים שהם במיתה, והכנויים דווקא הם באזהרה. דהא בכמה דוכתי הוכחתי דלעולם דרך רז\"ל לשנות לתלמידיהם בדרך קצרה אע\"ג דאיכא למטעי בקצור לשונם, כשעל ידי הטעות אני בא להחמיר, אבל לא כן עושים כשאני יכול לטעות להקל כי אז מאריכים דבורם כפי הצורך, וכמ\"ש בספרי חושב מחשבות בחלק טהרה וקדושה מאמר תפילין דמרי עלמא פ\"ה ע\"ש. ולכן הכא שהשמות שאינם נמחקים לא ידענו מה דינם בשם המתברך כי אם מדקדוק דברי חכמים, אא\"ב דסל\"הו לחכמים להקל בהם וליהוו באזהרה אתי שפיר, דלא נוכל לטעות בלשונם זה כי אם להחמיר במה שנוציא אותם מכלל הכנויים הנזכרים בפירוש, ונאמר על הכנויים באזהרה אבל השמות שאינם נמחקים במיתה ושם המיוחד דרישא לאו דווקא הוא, אלא לישנא דר\"מ שיסד דבורו על ונוקב שם ה' שהוא שם המיוחד נקטו, ומשום הכי לא חשו רז\"ל להאריך בדבורם. אבל אי אמרת דסלה\"ו להחמיר בהם וליהוו במיתה, אמאי קיצרו בלשונם זה דאיכא למטעי ביה ולהקל, באמור שם המיוחד דווקא וכנויים לאו דווקא אלא לישנא דר\"מ דנקט מניין לרבות את הכנויים נקטו גם הם, הלא אין זה דרכם, אלא ודאי צ\"ל דדוקא הכי סלה\"ו, והראיה דבאזהרה עצמה כתוב אחד מן השמות דכתיב <small>(שמות כב, כז)</small> אלקים לא תקלל.<br><b>והיה</b> זו דעת הרמב\"ם ז\"ל, ואף דנמצא דאין ללמוד מכאן טעם לחכמים במתניתין, דאיכא למימר דבשם המברך דאיירינן במתניתין סלה\"ו דהם באזהרה דומיא דשם המתברך, או אפשר דאפילו באזהרה אינם להיות שאין לנו רבוי עליהם כי הרבויים הם במתברך אלקים לא תקלל <small>(שם)</small>. איש איש כי יקלל אלקיו <small>(ויקרא כד, טו)</small>. מ\"מ אין קפידא בזה דכן דרך התלמוד להביא הברייתות על המשניות ונלמוד מהם מה שנוכל. ועוד בגירסא שלפני לא גרסינן <small>(כאן, לו.)</small> דת\"ר, אלא ת\"ר. דש\"מ דברייתא בעלמא קמ\"לן הש\"ס ולא פירושא דמתניתין, כן נראה לפרש לפי דעת הרמב\"ם ז\"ל. וטעמא כדכתיבנא, דבשם המברך להיות דלא נזכר אצלו שם ה' כמו במתברך, ש\"מ דלא בעינן שם המיוחד אלא ה\"ה לכל השמות שאינם נמחקים, ומהאי טעמא פסק בפ\"ה מהלכות ממרים <small>(ה\"ב)</small> גבי מקלל אביו ואמו דכשקלל' באח' מן השמות המיוחדים והם אותם שאינם נמחקים נסקל, משום דמבנקבו שם דלא כתיב ביה שם ה' ילפינן ליה.<br><b>וצ\"ל</b> דהא דתנן <small>(סנהדרין פ\"ז מ\"ה)</small> במגדף, עד שיפרש השם. דמפרש לי' השם הידוע והוא שם המיוחד, שצריך שיזכירו או ככתבו או כקריאתו, ואתא מתניתין לאפוקי שאר השמות. והא דתניא <small>(שם נו.)</small> דאינו חייב עד שיברך שם בשם, מנקד הבית של בשם בשבא, דפירושו הוא באיזה שם שיהי' מן השמות המיוחדים, לאפוקי המברך בכנויים. ואינו מנקד הבית פתח, דא\"כ הוה משמע בשם הידוע, ולא היה חייב אלא על שם המיוחד. וגם צ\"ל דהא דמפיק בש\"ס <small>(שם)</small> דלא בעינן פרושי, פירושו הוא כפשוטו דלא בעינן שיהגה את השם באותיותיו, אלא אפילו הוציאו מפיו כקריאתו דלא ככתבו חייב.<br><b>ולפי</b> דבריו ז\"ל אין אנו מוכרחים לפרש יוד הי דמתניתין על שם יה, כדי שלא יהיה השם המיוחד דאי אפשר דפליגי רבנן עלוי ופטרי, דהא לא קאי מלתיהו עליו אלא אכנויין. אבל מ\"מ א\"א שיהיה מורה על שם הויה, דא\"כ מאי קמ\"לן מתניתין פשיטא דעליו חייבין, דאם לא כן על מה יחייבו. אבל אלף דלת בעל כרחנו אשם שלם קאי, דאלף דלת לבד אינו שם. וא\"כ להרמב\"ם דס\"ל דבשם המתברך חייב עליו אעפ\"י שאינו חייב על שאר השמות שאינם נמחקים, כ\"ש שחייב עליו בשם המברך, שאף על שאר השמות חייב לפי סברתו, וא\"כ למה נשנה כלל במשנה זו והלא הוא בשם המיוחד ממש, ובדוחק י\"ל דלהיות עיקר שמות אלו לשבועת העדות נשנו, ובשבועת העדות עדיין לא ידענו אם יהיה לו דין שם המיוחד, משום הכי נשנה:",
+                "<b>ביוד הי</b>. הנה בדבור הנ\"ל הוכחנו דא\"א לפרשו על השם שלם, אלא על שם יה. ולכן קשה דקי\"לן לפי מאי דאיתא בזהר פ' ויקרא <small>(דף יא:)</small> דסדר המדרגות מלמטה למעלה הם, אדני שדי צבאות ושם יה הוא על כלם. וא\"כ אמאי נשנה בין אלף דלת לשדי. ואפשר לומר דעל שם ה' בחכמה יסד ארץ <small>(משלי ג, יט)</small>. סמכם זה לזה, ודי למבין. ועוד י\"ל דמן הטעם הזה עצמו שאינו שם שלם לא שנאו אחר צבאות, כדי שלא נטעה לפרשו בשם שלם להיות כי השם שלם לפי סדר המדרגות מלמטה למעלה שייך דוקא אחר שם צבאות כנ\"ל בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת שמות ז\"א. ועוד י\"ל דסמכם זה לזה מפני דמיונם דלא נזכרו בתורה אלא בשם קדוש, משא\"כ שם שדי דמצינו בין שדי ילין <small>(שה\"ש א, יג)</small> על תלמי שדי <small>(הושע י, ד. יב, יב)</small>, וכן צבאות רבות שהם חול מצינו במקרא, ואע\"ג דמצינו נמי שם אדני בלוט שהוא חול <small>(בראשית יט, ב)</small>, מ\"מ אינו חול ממש מדלא מצינו אותו אלא שם שמדבר במלאכים הקדושים, ונמצא לפי זה דנשנו בדרך לא זו אף זו, ואע\"ג דבסדר זה ה\"ל להקדים יוד הי דלא נמצא בשום מקום במקרא בשם חול, לאלף דלת דמצינו אותו בלוט, מ\"מ להיות דבתורה שם אדני קודם אליו משום הכי הקדימו אף הוא:\n",
+                "<b>המקלל אביו ואמו בכלן וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ז דסנהדרין על פסק הלכה זו והלכה דמגדף. ועוד שמעתי אח\"כ פה צפת תוב\"ב מן החכם מיכאל מלמד, דאפשר דמגדף יליף מיתור תיבת בנקבו <small>(ויקרא כד, טז)</small>, ומקלל אביו מתיבת שם <small>(שם)</small>, דבנקבו לבד ידעינן דאשם אנזכר בראש הפסוק קאי, ומה ת\"ל שם אלא וכו'. ואע\"ג דיש לדחותו, מ\"מ לע\"ד נראה שהוא יותר נכון ממה שכתבתי שם ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה תובעין אותו</b>. מניינא דשבועות דמתניתין דלעיל, דהתם נקט ליה מן הטעם שכתבתי בפ\"ד משנה ג', נקט הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפלת את שני וסמית את עיני</b>. יותר קל הוא שיפיל את שנו משיפיל את עינו, משום הכי שנאם שלא כסדר הכתוב <small>(שמות כא, כו-כז)</small>. ועוד יש בו רבותא לעניינו בסמיית העין יותר מהפלת השן, להיות כי הפלת העין הוא פגם גדול, ואיכא למטעי ולומר דיציאתו לחרות על ידו אינו לקנס אלא ממון, משא\"כ הפלת השן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהכל מין מטבע אחת</b>. פי' שהכל מין מטבע הוא, וכיון שכן הוא, אחת היא ההודאה והטענה, דההודאה היא ממין הטענה:\n",
+                "<b>כור פירות וכו'</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן במשל זה דלא אצטריך כמ\"ש התוספות <small>(דף מא. ד\"ה אין לך בידי)</small> והביאו התי\"ט, דקטנית בכלל פירות הוא ולא בכלל התבואה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר גפנים וכו' אינם אלא חמש</b>. אמת הוא ששני מניינים אלו הם מניינים מסויימים, אבל מ\"מ אין בידי דבר מבורר לומר על מה שנשנו הכא בענין זה:\n",
+                "<b>אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין</b>. ע\"ש הכתוב דכתיב <small>(ויקרא יט, לה)</small> לא תעשו עול במשפט במדה (ו)במשקל. הקדים מדה למשקל, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>בית מלא וכו' כיס מלא וכו'</b>. תרי גווני נקט, מטבע ודבר אחר השייך לומר עליו בית מלא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשים דינר וכו'</b>. הא דלא קתני שני דנרים יש לו וכו', או כדומה כדקתני בנגזל ונחבל. י\"ל לאשמועינן אגב ארחיה, דדינר זהב הוא כ\"ה דינרי כסף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תן לבני סאתים חיטים תן לפועלי בסלע מעות</b>. מלתא דשכיח נקט, דדרך ליתן לפועלים מעות בשכרם ולא פירות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדינר פירות</b>. כתב הר\"ב, והפירות צבורים בר\"ה. משום הכי לא נקט חיטין כמו במשנה ה', דדרך מוכרי חיטין להניחם באוצר, ולא כן מוכרי פירות בדקה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(מח: ד\"ה אם אמר)</small> ות\"ק סבר וכו'. אבל העתיק רשב\"ג אומר, וכן העתיק הר\"ב וכן הוא בנוסח המשנה דירושלמי, וכן צריך להיות בהיותו פליג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין והאריסין וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם הרי\"ף <small>(דף לב: מדה\"ר)</small> דה\"ה לכולהו. ואנכי לא ידעתי אמאי פירט התנא אלו השנים, ואולי כי עשה כן שלא להאריך הרבה, דאינו יכול לומר על האפטרופסים ואשה לשון חלקו כשותף ואריס:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה</b>. וכסדר הזה תנן להו בפ' השוכר את הפועלים <small>(ב\"מ פ\"ז מ\"ח)</small>, וקשה דה\"ל להקדים מתה לכולהו, כמו שהקדימו הפסוק <small>(שמות כב, ט)</small>. ובדוחק י\"ל דכל דשכיח יותר הקדים לחבירו, והשוכר מסתמא הולך בדרך ושכיח שישבר רגל בהמתו יותר משביה, ושביה שכיחי בדרך יותר ממיתה, ולפי זה הוי לא זו אף זו, דאפילו על המיתה דלא שכיחא נשבע ונפטר, ולא אמרינן דנשבע לשקר כי ודאי מתה מחמת פשיעתו:\n",
+                "<b>ומשלמים את האבדה ואת הגניבה</b>. אע\"ג דחייוב תשלום הגנבה מפורש בקרא משא\"כ אבדה, הקדים האבדה לגנבה משום דלהוי לא זו אף זו, כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"א מ:)</small> תני ר' ישמעאל מה אם גנבה שקרובה לאונסין את אמר משלם, אבדה שאינה קרובה לאונסין לא כ\"ש, ע\"כ. הרי מבואר דלענין חייוב התשלום יש בו חדוש בגנבה יותר מבאבדה, ואין זה סותר למ\"ש לעיל דהוי מיתה דלא שכיחי לגבי אחריני לא זו אף זו שיתפטר בשבועה, דהתם על שבועתו אנו סומכים שהוא כאשר אמר, ולזה יש חדוש כשאנו מאמינים לו במה שאמר שמתה מבלי פשיעתו מהטעם שכתבתי לעיל, אבל הכא כבר אנו יודעים שכך הוא שנגנבה, והחדוש הוא שאע\"פי שדומה לאונס אנו מחייבין אותו לשלם, ודוק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או נגנב או אבד</b>. הכא לא שייך טעמא דכתיבנא בדבור הנ\"ל, להיות דנכללו כל התביעות שטוען בין הפשוטים בין הבלתי פשוטים בפיטור אחד, לקצר לשון, משום הכי הקדים התנא המפורשים בקרא, וכסדרא דקרא שנאם, וכן עשה בכל התביעות שמכאן ואילך שלא לשנות בדבורו. ועוד דכולהו בפטור וחייוב קרבן מיירי ולא בממון:\n",
+                "<b>אבד</b>. פועל יוצא, לפי שגם השור אבד את בעליו, ע\"ד הצדיק אבד <small>(ישעיה נז, א)</small>, וזה לא שייך בשאר המאורעות. ועוד זה אינו מפורש בקרא כמו האחריני, משום הכי ראוי להיות לשונו משונה מהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לאחד מן השוק וכו'</b>. אגב תשלומי כפל דשומר חנם הזכיר דין זה, ומשום הכי הפסיק בו בין השומרים ושנאו אחריו:\n<br><b>שבועות</b> מתחיל בשין ומסיים בריש, היינו רש, כמו שכתבתי בנדרים שהרגיל בשבועות נעשה רש, ולהיות שהשבועות חמורות מנדרים שמוציא בהם על הרוב שם שמים, נרמז בהם רש שהוא גרוע ממך הנרמז בנדרים שאין בהם הזכרת השם, ושהרש גרוע ממך פשוט הוא מן המקרא דכתיב במך (ויקרא כה, לה) [ו]כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו'. וכפי מה שאז\"ל (עי\"ש ברש\"י מ\"ש מתו\"כ) על זה, ומשלו משל למשאוי שעל החמור הנוטה ליפול ועדיין לא נפלה. ש\"מ דעדיין אינו עני מדולדל אלא שירד מנכסיו כנראה מלשון הכתוב, וברש מצינו ולרש אין כל (שמואל ב' יב, ג):<br><b>סליק</b> מסכת שבועות. מכל מיני התביעות:<br><b>השמר</b> ולא תשא את שם עלי מעות.<br><b>כי</b> עוני מאד תשא בנדרים ובשבועות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Pirkei Avot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "אבות\n<br> אבות יש בו חמש פרקים, כי סדר האבות עד הגיענו לכלל ישראל הם נזכרים בחמשה, אדם נח אברהם יצחק ויעקב, אע\"ג דמדינא אין קורין אבות אלא לשלשה כמשא\"זל (ברכות טז:), ומשם ולהלאה נשרשה האומה ישראלית תולדת האבות. ולמאן דגריס באבות אף פרק ששי במשנה, י\"ל דהוא כנגד שם האחר שיש לו ליעקב. וע\"ד הנסתר על פי זה י\"ל דלהיות יעקב אשר פדה את אברהם בחור שבאבות, בעל שש קצוות כידוע לי\"ח, יש בו ששה פרקים:\n<br> אבות נקראת המסכתא הזאת המדברת בענייני מוסרים ודרך ארץ, לרמוז דאף דברים אלו קיימו האבות:\n<br>\n<br><br><b>משה קבל</b>. משה נוטריקון שלו \"שם \"מם \"הא, ושם זה ברבוע הוא בגי' סיני, ובו סוד התורה שבכתב כידוע ליודעי חן. וזה הוא משה קבל תורה מסיני דווקא.\n",
+                "<b>קבל תורה</b>. התורה לא קתני, דהוה משמע כל התורה, אלא תורה, להיות ששער החמשים משערי בינה לא נגלה לו למשה.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל גמילות חסדים</b>. קתני ליה בלשון רבים, לפי שמצוה זו לעולם נעשת בשנים, ונמצא גומלים זה את זה, כמשאז\"ל <small>(ויק\"ר פל\"ד, ח)</small> על ענין הצדקה המשתלמת לפי גמילות חסדים שבה, שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויהי מורא שמים עליכם</b>. לא קתני והוו יראי שמים כדקתני אלא הוו כעבדים, דהוו משמע דאחר האהבה יקנו מדת היראה, וזה אינו דהיראה דהיא להיות נזהר ממצות לא תעשה כמ\"ש הר\"ב, קודמת לאהבה דהוא זריזות קיום מצות עשה כמ\"ש הר\"ב, והראיה דכתיב <small>(תהלים לד, טו. לז, כז)</small> סור מרע ועשה טוב. אלא קתני ויהי מורא שמים עליכם, דמשמע היראה שכבר זכיתם לה קודם עבדכם מאהבה, יהי עדיין עליכם בעוד שאתם עובדים מאהבה ושמחים בשמחת מצוה שמחה גדולה מרוב אהבת ה', שלא תהיה האהבה מקלקלת את השורה כדכתיב <small>(משלי ה, יט)</small> באהבתה תשגה תמיד, ותחטאו מרוב שמחה, שהרי כתיב <small>(תהלים ב, יא)</small> וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה <small>(ברכות ל:)</small>.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והוי שותה בצמא</b>. לפי גירסא זו דגרסינן בצמא בבית, יש לפרשו כפשוטו, כי המתאבק בעפר פיו צמא לשתות, והצמא לשתות בעסקו בתורה ואינו פוסק מקל מעליו עונש איסור דברים בטלים, כי כן כתבו חכמי האמת. ופשוט הוא, כי הוא מדה במדה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה</b>. להאכיל לרעבים. ויהיו עניים בני ביתך. שתאכילם מאכל עניים כדי שתוכל להוציא מעות על האורחים הבאים, ולא תפטור עצמך בטענת אין לי, כי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה <small>(גיטין ז:)</small>:\n",
+                "<b>ואל תרבה שיחה עם האשה</b>. כי היא צרה עיניה באורחים יותר מבאיש <small>(עי' ב\"מ פז.)</small> ואם תרבה שיחה עמה ברוב דבריה תוציא עליהם שם רע, או תגלה אזנך שההוצאה מרובה כי היא עושה כל צרכי הבית, ותגרום לך שתגרשם מביתך. ועוד שהיא תזעק וארז\"ל <small>(עירובין פו. עיי\"ש)</small> כלבתא נבחא פוק. והם ילכו מאליהם:\n",
+                "<b>��אשתו אמרו</b>. שלא ירבה שיחה. וק\"ו באשת חבירו. שלא ירבה, דאפילו דבור מועט ללא צורך גדול אסור משום הרגל עבירה:\n",
+                "<b>מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה</b>. כן כתב התי\"ט בשם הגהת א\"י. ולפי זה ה\"פ מכאן אמרו וכו' שגורם רעה לעצמו, דהיינו אשתו הנקראת עצם כדכתיב <small>(בראשית ב, כג)</small> עצם מעצמי. כי על ידה מגרש העניים מביתו, והיא אינה זוכה עוד בהקרבת הנייתה להם <small>(עי' תענית כג:)</small>, וע\"י שמגרש העניים אשר מהם תצא תורה כמשז\"ל <small>(נדרים פא.)</small>, הוא בוטל מד\"ת, וסופו של זה המרבה שיחה עם אשתו יורש גהינם, כי הרגל נעשה טבע שני להרבות שיחה עם הנשים ואפילו עם הבלתי נשואות לו, והדבור מביא לידי מעשה, להרצות מעות מידו לידה כדי ליגע בה, וכתיב יד ליד לא ינקה רע <small>(משלי יא, כא. ועי' ברכות סא.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והוי דן את כל האדם</b>. הידוע, שהוא בנוני, כמ\"ש הר\"ב. והיינו דלא קתני אדם סתם, בלא הא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרחק משכן רע</b>. שיש לו עין הרע, אעפ\"י שכל שאר מעשיו הם טובים, כי אמרו ז\"ל <small>(ב\"מ קז:)</small> שצ\"ט מק' מתים מעין הרע, ומדה גרועה זאת א\"א להוציאה מאדם המוטבע בה, לכן צריך להרחיק ממנה שלא לעמוד במקום סכנה:\n",
+                "<b>ואל תתחבר לרשע</b>. אבל הרחק אל תרחיקהו בשתי ידים, אלא תהא שמאל דוחה את מעשיו, וימין מקרבת אותו תחת כנפי השכינה בתוכחה ראויה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואל תתודע לרשות</b>. תתודע אינו צווי כמו אהוב ושנא, אלא זכר בעלמא, שכשישנא את הרבנות לא יבא להתודע לרשות, כי לעולם הפרנס הממונה על הצבור הוא הוא ההולך לפני המלך והשרים לפקח על עסקי צבור. ה\"ט דשנאו אחר ושנא את הרבנות, דלפי דברי הר\"ב היה לו להקדימו לו. ועוד ה\"ל לשנותו בלשון צווי גמור, דומיא דאהוב ושנא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותגלו למקום מים הרעים</b>. כינה הדעות הנפסדות באחד מצרכי הגוף הבלתי ראוי וטוב, לרמוז דצריך להשתדל בקייום בריאות הגוף, כדי שיהיה מוכן ומזומן לשרת את הנפש בקייום המצות, וזה רמז לנו באחד מצרכי הגוף ההכרחי שא\"א לחיות מבלעדו, לגלות לנו דלא יטה אחר תאות לבו הרע למעדני עולם בטענה זו, כי זו היא עצת היצה\"ר המראה פנים בתורה שלא כהלכה, אלא מים במשורה ישתה כי כך היא דרכה של תורה (לקמן פ\"ו מ\"ד):\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא היה אומר נגד שמא וכו'</b>. נראה דאמר דברים אלו ברבים בההוא מעשה דפסחים <small>(דף סו.)</small> דשכח ולא הביא סכין. שאירע לו כזה שנגד שמא ואבד שמיה כמ\"ש המדרש שמואל. וכדי שיבינו הכל אמרו בלשון תרגום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשאני לעצמי</b>. שאני טרוד באשתי הנקראת עצם מעצמי <small>(בראשית ב, כג)</small>. מה אני. יכול לעשות לטוב לי, שכבר רחים בצוארי <small>(עי' קידושין כט:)</small>. ועל פי פירוש זה אתי שפיר דלא קתני וכשאני לי מי לי דומיא דרישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה תורתך קבע</b>. תורתך, שאתה מחדש בשכלך בתורה, תעשנה קבע, שלא ינגדו חדושיך זה את זה, שאם אתה עושה כן אין תורתך תורת אמת כי אם להתגאות ולהראות לבני אדם שאתה חריף ובקי, שהרי אם גמרת לפי רוחב שכלך בדבר אחד שהוא בענין אחד, ועל פי אותו ענין חדשת חדוש נאה בפסוק ההוא או מדרש ההוא, אם לא חזרת בך בפירוש מהחדוש הראשון אי אתה רשאי לחדש עליו חדוש אחר המורה הפך המונח הראשון שהנפת, וזו החזרה צריכה שתהיה בלב, שאם אין דעתך נוטה שיהיה אותו הענין כך באמת כמו שאתה אומר, לא תכניסנו באזני בני אדם בארחות עקלקלות כדי לחדש עליו חדוש, אלא תהיה תורתך קבע בפיך ובלבבך, ואם הדבר ספק אצלך תאמר בפירוש ספוקי מספקא לי ואם הענין הוא כך י\"ל חדוש זה ואם הוא בדרך אחר י\"ל חדוש אחר, ולא תטעה את הבריות בדבורך להרבות בכבודך, ואי לאו בר הכי אתה שתיקותך יפה מדברותך. ואמור מעט, חדושים. ועשה הרבה, מצות ומעשים טובים. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא:\n",
+                "<b>והוי מקבל את כל האדם</b>. כל אדם לא קתני כדקתני <small>(פ\"ד מ\"ד)</small> ואל תהי בז לכל אדם, אלא כל האדם, שצריך לקבל כל האדם בסבר פנים יפות, ולא מקצתו דהיינו להחניפו, ושלא יהיה הסבר פנים יפות עמו כי אם במקצתו, דהיינו מן השפה ולחוץ, אלא יהיה הסבר פנים שעושה עמו מתפשט בכל אותו אדם בחצוניותו ובפנימיותו, וזה דומה לעשה תורתך קבע שצריך שיהיה פיו ולבו שוים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה</b>. דגם אויל מחריש בפרט בפני מי שגדול ממנו בחכמה, חכם יחשב <small>(משלי יז, כח)</small>. והגוף נהנה מזה, כי נחשב לאדם גדול וחכם אף כי ידע בנפשו שאינו כן. ואם בעל נפש אתה, שאי אתה חש על כבוד גופך כי אם בתורת ה' חפצך, כי היא היא המביאה לידי מעשה, ותצטר[ך](ף) לשאול בפניהם כל ספיקות שיש לך, דאין הבישן למד, הוי זהיר בדבריך ולא תרבה בהם, אלא שאל מה תשאל בדרך קצרה, שכל המרבה דברים מביא חטא על נפשו בקלות, בפרט קמיה רביה, דמאן דמותיב מילה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד <small>(עירובין סג.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הדין ועל האמת</b>. על הדין היוצא באמת נעשה השלום בעולם, שאין לבעלי דינין עוד תרעומת זה על זה, נמצא ששלש אלו תלוים זה בזה, האמת בדין, והשלום באמת. ועל פי פירוש זה יש טעם הגון לשנותו שלא כסדר הכתוב, משא\"כ לפירושים אחרים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתן שכרן של מצות</b>. השכר שמשלם הקב\"ה לעושה מצוה הוא מתן, שאנו חייבין לקיים צויו מפני כמה טובות שגמלנו והקדים לנו קודם שנגיע לכלל מצות, ואף אחר שהגענו לכלל אנשים, כדכתיב <small>(איוב מא, ג. ועי' ויק\"ר פכ\"ז, ב)</small> מי הקדימני ואשלם, משום הכי קתני מתן שכרן. והתי\"ט פירש פי' אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמוד תורה עם דרך ארץ</b>. בתיבה זו של דרך ארץ נכלל בו מלאכה וסחורה כמ\"ש הר\"ב, ואף המדינו שיהיה משאו ומתנו בנחת ונוח לבריות, שכן צריך הת\"ח להיות:\n",
+                "<b>מלאכה</b>. אף הסחורה בכלל מלאכה היא, שהרי צריך אדם להפוך בה כדי שלא תתקלקל. א\"נ מלאכה דווקא דהיינו אומנות, שלא בכל זמן ימצא לעשות סחורה ונמצא מלסטם. והכי ס\"ל לר' יהודה <small>(קידושין ל:)</small>, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות דווקא, ולא די במה שמלמדו לעסוק בסחורה, מטעם זה:\n",
+                "<b>מעלה אני</b>. דע כי אני הוא כנוי לשכינה, בלי שום דוחק, שהרי כתיב <small>(יחזקאל א, א)</small> ואני בתוך הגולה. שהוא כנוי לשם הויה ב\"ה ושכינתיה, כמ\"ש חכמי האמת. ולכן לא כן עשה התי\"ט לדחוק המפרש תיבה זו על הקדוש ב\"ה. דאינו רחוק כלל ועיקר, כיון שכך שמה שאני, הוא המעלה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה רצונו כרצונך</b>. לפי גירסת הירושלמי שהביא התי\"ט ברצונך בבית, וכן ברצונו, יש לפרש מתניתין הכי, עשה רצונו ברצונך, שכשאתה עושה רצונך שאתה אוכל ושותה וכל כיוצא בזה, תעשנו לקיים הגוף לעבודתו יתעלה שזהו רצונו. וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לשום פניה אחרת. כדי שיעשה רצונך ברצונו, שהוא להטיב לך, כי טבע הטוב ורצונו הוא לעולם להטיב, ואם דרך משל תבקש מאתו שימציא לך מציאה הוא יעשה רצונך וימציאנה לך ברצונו הטוב, ולא יבא לך שום היזק על ידה כי לא ישמע המלך מאומה <small>(עי' ברכות ס.)</small>, דאי לאו הכי אף אם יעשה רצונך וימציאנה לך, לא יעשה זה ברצונו הטוב, ויודע הדבר למלך ותוזק ולא תרויח. ולא תאמר בלבבך הרבה ארבה ברצוני כי כבר הוא ברצונו, ואם דרך משל אתה מתעסק באיזה עסק והגיע שעת מנחה תניח מלומר התפילה בזמנה באמור שע\"י העסק הזה אתה מרויח לפרנס עצמך ובני ביתך להרבה ימים שתוכל ע\"י זה להתפלל כל אותם הימים בכוונה, כי יהיה לבך פנוי, לא תעשה כן וזכור אל תשכח כי מחשבה זו וכיוצא בה היא עצת היצה\"ר, שמראה לך ההיתר במה שהוא אסור ללכוד אותך ברשתו, ולכן בטל רצונך, ותניח אותו העסק. מפני רצונו, של הקב\"ה שהוא חפץ שתתפלל בזמנו, ואל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, והעושה זה וכל כיוצא בזה אינו אלא מקטני אמנה, אלא האמן בהקב\"ה ובטל רצונך, כדי שגם הוא יבטל רצון אחרים, דהיינו הסטרא אחרא, שכל מגמתה היא להורידך לבאר שחת, משא\"כ רצון האל דאדרבא כביכול הוא מצטער כשהמדת הדין מביאה הרעה על האדם. והוא יבטלנה מפני רצונך, שבטלת לעבודתו, מדה כנגד מדה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הוא ראה וכו'</b>. נראה דמ\"ש המדרש שמואל שהביא התי\"ט, שמשנה זו מובנת בסוד גלות הנפש והעתקה ממקום למקום, אמת ויציב הוא כי כן היתה כוונת הלל הזקן, כי כמה וכמה מדרשי רז\"ל אינם מובנים על דרך הפשט המוני, וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ולפי שהיה מדבר לגלגלת של רוצח, שכל מה שאומרים לפני המת שומע עד שיתעכל הבשר, ומסתברא דהיה עם הארץ, ואפשר אף בור שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהפקיר עצמו ללסטם את הבריות, שנאו בלשון ארמי המובן לכל בר נש המוניי, והקדימו להוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה שהוא בלשון הקדש, משום דמרבה רמה ר\"ל אחר המות, וכך הוא הסדר הנכון, ואל תתמה על מה שמשנה זו מפורשת דרך רמז דווקא כסדר האגדות, דהא כל מסכת אבות הוא כמו אגדה ממש, ועל פי זה נתישבו כל ההרגשות שהרגיש התי\"ט לדחות המדרש שמואל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנה שם טוב קנה לעצמו</b>. משא\"כ כל הקניות הרמוזים במתניתין, כי בחצי ימיו יעזבם, ולא במותו יקח הכל, ולא ירד אחריו כבודו הגשמי, כי יעזוב לאחרים חילו. ועוד יש לפרש לעצמו, לאשתו הנקראת עצם מעצמיו <small>(בראשית ב, כג)</small>, שכשקנה השם טוב ומת, הכל קופצים לישא אשתו להיותה כלי שנשתמש בו קדש, אבל לעצמו ממש, אין השם טוב שקנה, אע\"ג שאינו מניחו לאחרים כמו הממון, מועיל לו אחרי מותו, שאם היה צדיק גמור אף כי בני אדם לא ידעו מעשיו ולא היה לו שם טוב ביניהם, מ\"מ שכרו אתו ופעלתו לפניו מוכנת להעלותו לעולם הבא, אבל התורה קנה לו דווקא, שאם קנה תורה היא מגינה עליו בעוה\"ז ובעו\"הב, והיינו דתנן בתורה קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא, ולא קתני קנה לעצמו, כמו בשם טוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר עין טובה</b>. כלומר דרך עין טובה היא הדרך שידבק בה האדם, והכי צריך לפרש בכולהו, דהא בדרך פתח התנא. וכן בדרך רעה:\n",
+                "<b>הרואה את הנולד</b>. מדקתני הרואה בהא, כמדומה לי דאר' יוסי קאי, והכי קאמר זה השכן טוב שידבק בו האדם, היינו הרואה את הנולד כפי' הר\"ב. דאם אין בו גם המדה הטובה הזאת, אע\"פ שהוא טוב לבריות, אינו נכון ליל�� בדרכו, שמתוך שהוא מצוי אצלו תדיר א\"א שלא ילמוד אף ממעשיו הרעים שלא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה בכל מעשיו אם אינו רע ממש הואיל והוא טוב לבריות יתחבר עמו כי כמה מצות בפרט של גמילות חסדים שייכים במי שהוא טוב לבריות והוא המתחבר עמו תוכו יאכל וקליפתו יזרוק כי כבר אינו מצוי אצלו תדיר שיוכל ללמוד ממנו כל מעשיו אף הבלתי טובים הואיל ואינו שכינו:\n",
+                "<b>הנולד</b>. אשר יולד לא קתני, אלא הנולד, דמשמע שנולד כבר כדאיתא בנדרים דף ל' ע\"ב. וזהו שכר מצוה ועונש העבירה, שאף על פי שאינו מקבל אותו מיד כי אם אחר המות, מ\"מ הוא נולד כבר בעשיית המעשה:\n",
+                "<b>הלוה ואינו משלם</b>. אף זה יש לפרשו על דרך הרואה את הנולד, שאם השכן רע הוא מטבע זה ללות ולא לשלם, שכינו המצוי עמו תדיר לא יוכל להשמט ממנו בטענת אין לי ויצטרך להלות לו, ויעני מכיון שאינו משלם לו, ואם יאמר לו בפירוש שאינו רוצה להלות לו מפני שאינו משלם, מפני שסורו רע בקל יזיקהו בגופו, ואל תתמה מזה שהרי אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, ומכיון שאינו משלם הרי לא חס על כבוד קונו, כ\"ש שלא יחוש על כבודך:\n",
+                "<b>לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן</b>. יש לפרשו דהואיל וגם ענוש לצדיק לא טוב, כשהלוה ממנו הוא רשע ואינו משלם לו, חונן ונותן לו במתנה בינו לבין עצמו, כדי שלא יענש עליו, ע\"ד מאי דאמור רבנן <small>(ב\"ק צד:)</small> דהגזלנים הרוצים להחזיר מה שגזלו הלוקח מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמא ימנעו מלעשות תשובה, כההוא מעשה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עין הרע</b>. ולפעמים קורא אותו עין רעה בלשון נקבה. ולפי הנראה עין רעה בלשון נקבה, הוא מי שעינו צרה בשלו שלא היה רוצה להוציא ממונו, או בשל אחרים שלא היה רוצה שאחרים ירבו בממון או במצות, וכדתנן <small>(פ\"ה מי\"ג)</small> הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים, יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו. וכנו מדה זו הרעה בלשון נקבה, להיות מדה זו הרעה של צרות עין מצויה בנשים כמשאז\"ל <small>(ב\"מ פז.)</small> שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מבאיש. ועין הרע לשון זכר, הוא מי שהנחש כרוך עליו, שבהסתכלותו בדבר מה משחית אותה, וכמאמרם ז\"ל <small>(שם קז:)</small> שממאה מתים, צ\"ט מהם מתים בעין הרע. והוא מהסתכלות אדם שיש לו עין הרע, וכמבואר בזהר <small>(אחרי סג: עיי\"ש)</small> במעשה שהיה, וכינו הרוע זה בלשון זכר להיות דאין זה מצוי בנקבה להיותה רחמנית יותר מהאיש, כדכתיב <small>(איכה ד, י)</small> ידי נשים רחמניות. ומי יודע אם לא יהיה שמם מוכיח על שרשם הרע, היוצא מסמאל ונוקביה שהם דוגמת זכר ונקבה, נגע ורעה, ולפי זה אלו השלש מדות רעות הנזכרים במשנה זו, כשתדקדק היטב תמצא שמוציאים לאחרים מן העולם, שהעין הרע והיצר הרע והשנאה מוציאים לאדם ששולטים עליו אלו העניינים מן העולם, והיינו דלא תנן מוציאים אותו, אלא מוציאים את האדם, שהאיש היוצא מן העולם לא נזכר ברישא דמתניתין, ובזה הראה לו התנא דטוב הוא לאדם שירחיק עצמו משלשה פגומים אלו שלא ישלטו עליו, שאם יתחברו אליו יוציאו אותו מן העולם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא רחמים ותחנונים</b>. שתאמר בבקשה רחם נא, והשאלה תהיה בתחנונים, שאין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם <small>(ערש\"י דברים ג, כג)</small>, שאם תשאל בשכר מצותיך, יראו חשבונותיך ותופקד על עונותיך כמו שארז\"ל. על פי זה אתי שפיר שינוי סדר הכתוב <small>(יואל ב, יג)</small> דכתיב ביה חנון קודם רחום. ועוד יש לפרש רחמים, ��יתפלל לה' שיהיה רחום בדין. ותחנונים, שיתפלל אליו שיחנן אותו מחסדו. שמתחילה יתפלל על סור מרע ואח\"כ על עשה טוב, וכמשאז\"ל <small>(עי' מדרש שוח\"ט תהילים פי\"ט ד\"ה שגיאות)</small> שמתחילה צריך אדם לשאול השאלה קטנה ואח\"כ ירבה בשאלתו. ומפני שהקב\"ה חפץ חסד הוא יותר מבדין, נזכר בקרא בשם חנון קודם רחום:\n",
+                "<b>המקום</b>. אפשר שקראו בשם זה, לרמוז שצריך לקבוע מקום לתפילתו כמשאז\"ל <small>(ברכות ו:)</small>:\n",
+                "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך</b>. המפרשים ז\"ל פירשו מה שפירשו, ולעד\"נ דקמ\"לן דלא יחשוב אדם עצמו לרשע ושאינו ראוי שתעמוד השכינה כנגדו כשמתפלל, ושלכן אינו מבזה את המקום אם מסתכל אנה ואנה, שלא יאמר כן, אלא יכוין בתפילתו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך</b>. התי\"ט דחה גירסא זו מפני שלא מצא לה קשר עם הענין שלמעלה. ולעד\"נ דנכונה היא ובאה לישב שאלה אחת אשר ישאל האדם אשר ילמוד דעות הכוזבות של האפיקורוסים כדי לידע מה שישב עליהם כצווי ר' אליעזר, מה יהיה תכליתו בלמוד ההוא, דבשלמא בלמוד התורה תכלית פעולתו הוא שאם (אם) אין כוונתו לקבל פרס עליו הוא עושה נחת רוח לקונו כי כן הוא חייב לו, אבל בלימוד דעות הכוזבות אינו עושה נחת רוח לקונו כלל, ואף תכלית כוונתו שהוא כדי שידע מה שישיב לאפיקורוס לכאורה אינה כוונה רצויה, שאם לא ידע להשיב ישמט ממנו, ואם יגרום שע\"י זה ישאר אפיקורוס מוחזק וקיים בדעותיו הרעות, אין אנו אחראין עליו שלאפיקורוס ישראל אין להשיב כדאיתא בסנהדרין דף ל\"ח ע\"ב, ולאפיקורוס גוי אין אנו ערבים עליו, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם, ולא איכפת לן וכדאיתא במדרש <small>(בר\"ר פ\"ח ח)</small> על פסוק <small>(בראשית א, כו)</small> נעשה אדם. ומחמת הטענות האלה אפשר שימנע אדם עצמו מלידע מה שישיב לאפיקורוס, לכן אמר שיבחין ויראה עילוי התורה אור מתוך חשך דעות הכוזבות האלה, שהרי לידע מה להשיב מוכרח הוא לידע מה שישאלו בחכמתם המזוייפת, וזהו כבודו יתעלה, וכמו שצוה רשב\"י בזהר ויקרא דף מ\"ז ע\"ב דצריך למילף מילי דשטותא, כדאיתא בזהר על פסוק <small>(קהלת ב, יג)</small> וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וכדי שלא יאמר אדם אלמוד בתחילה דעות הכוזבות האלה ואח\"כ אלמוד התורה, כמו שהקליפה קודמת לפרי, לכן הזהיר ר' אליעזר מתחילה הוי שקוד ללמוד תורה, ואח\"כ דע מה שתשיב לאפיקורוס. ולישנא דאיתא בזהר הנ\"ל נמי דייקא, דקאמר ותניא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא וכו'. דמשמע אחר שלמד החכמה ילמוד השטות, כי אם תעשה להפך תאחז במצודה הרעה, כי צדיק הראשון בריבו <small>(משלי יח, יז. עי' מצו\"ד שם)</small>, ותשמע עצמך באותו הדעות הרעות ולא תאמין אח\"כ בדברי תורה, כאדם היוצא מן החשך שטורח לו מאד להסתכל באור כי הוא אינו יכול לראותו, ולהפך כשתצא מן האור יהיה החשך לעיניך כפול ומכופל, וזה הוא מה שאנו מבקשים שיראה דופי גדול באותם הדעות הכוזבות כדי שלא יקרב אצלם, והיינו דכתיב וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. דדמה החכמה לאור, והשטות לחשך, ואע\"פ שלמד תורה כבר, לא יפסיד זמן הרבה על ההוללות ההוא, אלא צריך שידע לפני מי הוא עמל, דהיינו לפני מלך מלכי המלכים, וא\"כ אפוא אינו מן הראוי שיתמיד למודו בו שאינו עושה בזה נחת רוח לקונו המשגיח עליו בכל עת, וזהו כוונת הפסוק באמרו <small>(קהלת י, א)</small> יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט. ד��יניה ילפו בזהר <small>(שם)</small> נמי האי חיובא. דבאמרו מעט ש\"מ מעט ולא הרבה, דדיו שיכיר בו האור מתוך החשך ובזה ידע מה שישיב לאפיקורוס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והשכר הרבה</b>. ולכן יותר ויותר צריך להשתדל לעשותה, ולהיות קל בעיניו הטורח, דהוי דבר מועט לגבי שכר המרובה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לעולם הבא לא קתני, אלא לעתיד לבא. לרמוז שמשלם להם כשמתים בקצירות ימים, אף על המצות שהיו עתידים לעשות אם היו חיים עדנה, כדאיתא במדרש על פסוק <small>(קהלת ה, יא)</small> מתוקה שנת העובד <small>(קה\"ר פ\"ה יא פיס' ה. ועי' מנורת המאור פ\"ה תלמוד תורה)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רמה ותולעה</b>. כמדומה היה לי שרמה נקרא בהיותו קטן, ותולעה בהיותו גדול, וכן כתיב <small>(שמות טז, כ)</small> וירם תולעים. בתחילה וירם <small>(ערש\"י שם)</small>, והדר היו תולעים, ולא כתיב והתליע רמה. אבל ראיתי אח\"כ במסכת דרך ארץ פ\"ב <small>(פ\"ג)</small> על ענין זה, ר\"ש אומר רמה בחייו ותולעה במותו, רמה בחייו אלו הכנים, ותולעה במותו זהו שמרחיש במותו, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלומה של מלכות</b>. אפשר לומר דרמז לנו התנא הכא, דכשמתפלל יכוין לתקון השכינה הנקראת מלכה, ליחדה בברית שלום, כידוע לי\"ח:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו וכו'</b>. נראה דנקט שלשה לרבותא, דאפילו שלשה שחייבין בזמון, שעל ידו מראים שאכלו משלחנו של מקום, כי כן אומרים נברך שאכלנו משלו, אם לא למדו הוו כאילו אכלו מזבחי מתים, וכ\"ש כשהם פחות משלשה. ואגב רישא, תני סיפא נמי שלשה. והתי\"ט פירש פירושים אחרים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאתה ושלך שלו</b>. משום דאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה <small>(סוכה מט:)</small>, והוא החסד שעושה בגופו להוליכה ולהמציאה לעני כמו שפירש רש\"י התם <small>(ד\"ה אלא וכו')</small>, משום הכי לא קתני ששלך שלו ותו לא, אלא אתה, והוא הגוף, ושלך, שהוא הממון, של הקב\"ה הוא, וצריך ששניהם יתעסקו במצוה זו, ונתינה לעני הוא נתינה להקב\"ה, כדכתיב <small>(משלי יט, יז)</small> מלוה ה' חונן דל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חכמתו מתקיימת</b>. שאינו שוכחה, מתוך שעל כל מעשה אפילו קטן שבא לידו חוזר עליה שלא לבא לידי חטא, אבל איפכא אינה מתקיימת, לפי שכמה מעשים עוברים על ידו שלא שת לבו אליהם כל זמן שלא היה ירא חטא, ובזה שוכח מה שלמד על ענין אותם הדברים. והמפרשים כדי שלא תקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, פירשו פירושים אחרים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוי מקבל את כל האדם</b>. מדלא תנן את כל אדם, אלא את כל האדם, יש לפרשו כמו שפרשתי בהוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות <small>(פ\"א מט\"ו)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקלות ראש</b>. נראה דהוא השחוק במחשבה, על דרך מה שארז\"ל <small>(נדרים פ\"ב מ\"ה)</small> שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. דפירושו הוא שלא יזלזלם במחשבתו שלא יחשבם לכלום. א\"נ שחוק הוא השחוק עצמו, כגון משחק בקוביא. וקלות ראש, הוא שחוק בפה. אבל לפי זה הוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>סייג לחכמה</b>. שלמד כבר, היא השתיקה. אבל לא יקדים השתיקה ממש לחכמה, לבלתי שאל הספקות שיש לו, שאם יעשה כן לא יחכם לעולם, דלא הביישן למד <small>(פ\"ב מ\"ה)</small>, והיינו דתנן בפ\"א משנה י\"ז וכל המרבה דברים מביא חטא. דמשמע דווקא המרבה מביא חטא ולא השואל ספקותיו וכמ\"ש שם ע\"ש, והכא קתני שתיקה לבד, דמשמע שתיקה ממש, וזה א\"א אלא אחר שכבר נתחכם, משום הכי לא קתני שתיקה סייג לחכמה כבשאר בבי. והמפרשים ישבו קושיא זו בישובים אחרים. ועוד ע\"ד האמת, הנדרים הם סייג לחכמה כידוע, כי הנדר נון דר כידוע ליודעי חן, משום הכי הקדים סייג לחכמה לשתיקה, לסמכה אף לנדרים הנזכרים, לרמוז דאף לחכמה הם סייג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנים אתם לה' אלקיכם</b>. לא הביא הפסוק של בני בכורי ישראל <small>(שמות ד, כב)</small> הקודם לו, משום דאין משם ראיה דיהיו נקראים בנים למקום, אלא שהם חביבים למקום כבנים, אבל לא שהם בנים ממש כלומר שתהיה נשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד, דהכי גרסינן במדרש תהלים <small>(מזמור ב)</small> ד\"א בני אתה מכאן תשובה למינין שהם אומרים יש לו בן, וא\"ת מותיב ליה בן לי אתה אינו אומר, אלא בני אתה, כעבד שעושה לו רבו קורת רוח ואומר לו אנא מחבב לך כברי, ע\"כ. ופירוש מאמר זה כבר כתבתיו בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש מאמר עירוב פרשיות רמז ד' ע\"ש. והכלל העולה ממנו הוא שתיבת לי אצל הבן מורה היותו בן ממש, ולא חביב כבן לבד, וכבר ידענו שלמד של לה', היא במקום לי, כי הלמד של לי היא למדבר בעדו, והלמד של לה' היא לנסתר, ואילו היה הפסוק רוצה לכתוב הענין על דרך בני אתה שר\"ל חביב כבן, לא ה\"ל לכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, אלא בני ה' אלקיכם אתם, ודוק. ה\"ט דנקט מקרא זה להורות החיבה יתרה שהם בנים ממש כהוראת לישנא דקרא באמרו בנים אתם לה' אלקיכם, דהלמד היא במקום לי המורה שהם בנים שלו ממש אף בעולם הבא, וכמו שבארתי בספרי הנ\"ל בפירוש המאמר, ואין זה אלא בהיותם בנים ממש. ועוד הלמד עצמה מורה העולם הבא, כמ\"ש שם עיין שם. והתוספות יו\"ט כתב טעמים אחרים על מאי דנקט פסוק זה דווקא, אבל לע\"ד מ\"ש אני הוא אמת וצדק:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגמטריאות</b>. כתב התי\"ט שנראה שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון, ע\"כ. ואני בער ולא אדע מ\"ט נקט הכתוב לשון מלשונות הנכרים, כגון טטפת <small>(דברים ו, ח)</small> דע\"י פירושו בלשון נכרי אנו יודעים מספר הבתים <small>(עי' מנחות לד:)</small>, וכן הן לה' אלקינו וגו' <small>(דברים י, יד)</small> שאמרו ז\"ל <small>(פס\"ז פ' וילך, ועי' שבת לא:)</small> הן בלשון יוני אחד, וכן רז\"ל דשינו לשונם הקדוש בתוך המשנה לדבר בלשון חול, כגון זה של גמטריאות וכל כיוצא בו, דא\"א לומר דא\"א לפרש אותו הענין בלשון הקדש שאין לו שם בלשון הקדש אלא בשאר הלשונות, דזה א\"א ודאי שהרי העולם ומלואו נברא בלשון הקדש, וא\"כ א\"א לשום דבר קטון או גדול שלא יהיה לו שם בלשון הקדש, כפי טבעו הנחצב מצרופי אותיות. ועוד שיש כמה דברים שיש להם שם מפורש בלשון הקדש ואעפ\"כ באיזה מקומות נכתבו או נשנו בלשונות אחרות. לכן נראה בעיני שהדבר הוא הפך ממ\"ש התי\"ט, שתיבות אלו אף הם לשון הקדש, והם שרש אותו לשון הנכרי, שא\"א לכל לשון ולשון שלא יהיה לו שרש בלשוננו הקדש הקדום, והקב\"ה להראות תפארת גדולת לשון הקדש שבו תלוי כל הלשונות, כתב בתורתו קצת תיבות הרגילות בלשונות הנכרים, להראות שאע\"פ שהם מדברים בו מ\"מ הוא לשון הקדש שהרי נכתב בתורה, וכמו כן עשו חז\"ל בדבריהם שהם דברי אלהים חיים, ובזה ידעו ויבינו כי אותיות תיבות אלו הם שרשי אותו הלשון חול, מלבד שבאותה מצוה או סיפור שנכתבו תיבות אלו הוצרכו לכך מחמת הגמטריא או הנוטריקון או הצירוף היוצא מהם הראוי לאותה מצוה או סיפור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גופו מכובד על הבריות</b>. שהולכים אחריו לשמוע דבריו, כי אומרים שמדקדק בהם כמו שהוא מדקדק בדברי תורה, ואין ראוי לאבד שום דבור מדבורו. אבל המחלל את התורה, שאומר דברה תורה כלשון בני אדם דווקא, כלומר שלא דקדקה יפה, ואינו תולה הדבר בחסרון ידיעתו, גופו מחולל על הבריות, שאינם משגיחים בדבריו כי אומרים שאינו מדקדק בהם קודם שיוציאם מפיו, דהא לא עדיף מקב\"ה, דהוא עצמו ס\"ל שלא דקדק בתורתו, וכל זה בא לו מצד מעשיו ממילא בעולם הזה, מלבד השכר והענש הקצוב לנשמתו אחר מותו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר</b>. בספר כתבי האר\"י איתא שהוא היה מעור החופה על עקבו של אדם הראשון. ולכן אין לתמוה על שמו זה דסנדל, או אומנותו זה, כי הפרי הוא מעין השרש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר מכות</b>. על סימן י' מכות אלו שהוא דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, פירוש התי\"ט פירוש אחד ובעיני דחוק מאד. ונלע\"ד לפרש, דצך עדש באחב. ופירושו דצך, שמחתך, מלשון דצה וחדוה. עדש, מלשון עדשים. באחב, מלה מורכבת משני מלות באח חב, ופירושו באח רשע, כי חב הוא לשון חייב, כדתנן <small>(ב\"ק פ\"א)</small> חב המזיק, וחייב הוא הפך הזכאי שהוא הצדיק. ופירוש הסימן כך הוא שמחתך שאתה שמח ביציאת מצרים, גרמו העדשים שבשלת בשביל האח רשע שהוא עשו הרשע, שקנית על ידם הבכורה ועבודת הקרבנות ומצות מילה אשר ביזה אותם עשו הרשע, כדאיתא במדרש רבה אשר על ידי שני המצות האלה יצאו ממצרים, כמשאז\"ל <small>(שמו\"ר פי\"ט ה)</small> בפסוק <small>(יחזקאל טז, ו)</small> ואראך מתבוססת בדמיך. בדם פסח, ובדם מילה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם</b>. ולא מבעיא באלו שלא היו באים אלא פעם אחת בשנה, אלא אפילו בלחם הפנים, שהיה תדיר בכל שבוע, לא היה בו פיסול, ה\"ט דאיחרו אע\"ג דהוא תדיר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבעה מיני פורעניות</b>. לא סגי ליה לתנא למימר שבעה פורעניות שהרי שמנה הם, דבגמרו שלא לעשר באים שני פורעניות, רעב של מהומה שמפני הגיסות אינם יכולים לאסוף התבואה, ושל בצורת שהגשמים מועטים כמו שפירש הר\"ב, ונמצא דאפילו שלא במקום הגיסות השער מתיקר מחמת מעוט הגשמים. להכי קתני מיני, כי אע\"פ ששמנה פורעניות הם, כי הרעב של בצורת באת לבדה במקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, ובגמרו שלא לעשר באה עם אחרת, מ\"מ שבעה מינים לבד הם, א' רעב של בצורת, ב' של מהומה, ג' של כליה, ד' דבר, ה' חרב, ו' חיה רעה, ז' גלות:\n",
+                "<b>גופי עבירה</b>. התי\"ט כתב דמדתני מיני בפורעניות, תני (תני) נמי גופי בעבירות, ע\"כ. ולעד\"נ דה\"נ אצטריך, דבמקצתן אינן מעשרין או בגמרו שלא לעשר יש בהם יותר מעבירה אחת, שכל מעשר הן ראשון הן שני הוא מצוה בפני עצמה, ולכן הוא עבירה בפני עצמה למאן דלא מפיק ליה, אבל שני העבירות הם ממין אחד, וכמו כן צ\"ל בכל העבירות שכלל התנא בפורענות אחד, ולא קתני מיני אלא גופי, וכן דרך רז\"ל לקרוא לעבירות בשם גופים כמ\"ש התי\"ט, משום דהעבירות נעשות מבני אדם הנמשכים אחר תאות הגוף הנעשה מחומר הגס של קרקע עולם:\n",
+                "<b>עבירה</b>. על כי עבירה גוררת עבירה <small>(פ\"ד מ\"ב)</small>, כל העבירות כאחת חשיבי. משום הכי קתני עבירה לשון יחיד אע\"ג דרבים הם:\n",
+                "<b>על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב\"ד ועל פירות שביעית</b>. תרויהו הם הפקר, כמאמרם ז\"ל <small>(עי' סנהדרין מ:)</small> הפקיר עצמו למיתה, והם לא נהגו בהם מנהג הפקר, הרי ששתי עבירות אלו הם גוף אחד שלא הפקירו מה שהיו צריכים להפקיר:\n",
+                "<b>על ענוי הדין</b>. מכיון שיודע היכן הדין נוטה ואינו פוסקו, נגלה דעתו שמבקש עילה לעוותו, ומכיון שעשה עוות הדין הרי הוא מורה בתורה שלא כהלכה, נמצאו היות שלשתן גוף אחד של עבירה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על שבועת שוא ועל חילול השם</b>. מקרא מלא הוא, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך <small>(ויקרא יט, יב)</small>. הרי דתרויהו גוף אחד של עבירה הם:\n",
+                "<b>על ע\"א ועל ג\"ע ועל ש\"ד ועל השמטת הארץ</b>. מכיון שארז\"ל דצוה הקב\"ה השמטת הארץ בשביעית כדי שידעו ויבינו שהארץ היא של הקב\"ה, כדאיתא בסנהדרין <small>(דף לט.)</small>, נמצא שהעובדה אינו מאמין שארץ היא לה' ונמצא עע\"ז, וג\"ע וש\"ד עם הע\"ז הם גוף אחד של עבירת מצחק, כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פנ\"ג יא)</small> על פסוק <small>(בראשית כא, ט)</small> ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. וסימניך אותו האיש דכולהו איתנהו ביה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהיא לשם שמים</b>. שאין כוונת החולק לקנטר, או לקיים דבריו אע\"פ שיודע בעצמו שהם שקר, אלא מחזיק בדעתו מפני שסובר שבאמת הלכה כמותו. סופה, לעולם הבא. להתקיים, כל צדדי אותו המחלוקת, אע\"ג דבעולם הזה א\"א לעשות כי אם כדברי האחד מהחולקים. וזהו עצמו המחלוקת של הלל ושמאי כלומר תלמידיהם, שבפירוש אנו רואים <small>(עירובין יג:)</small> ששלשה שנים ומחצה נחלקו הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כדברי ב\"ה. ולא כן היה המחלוקת קרח, כי יודע היה שאין הלכה כמותו בטלית שכלה תכלת ודומיו, אלא כוונתו היתה לבטל דברי משה, וא\"כ א\"א לומר שדבריו דברי אלהים חיים ושיתקיים כל צדדי אותה המחלוקת לעולם הבא, אלא דברי משה רבינו שדבריו אמת וצדק, כן נלע\"ד פי' משנה זו. והמפרשים ז\"ל בחרו להם דרך אחרת, ועיין בהקדמה שהקדמתי לספרי משנת חסידים הנקראת בשם עולם קטן בפרק י\"ד ט\"ו י\"ו ותרוה צמאונך על ענין זה של המחלוקת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עז פנים</b>. והוא ירבעם, שהעיז פניו כנגד הקב\"ה, בשעה שתפשו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג\"ע, ולא רצה לחזור באמור לו בפירוש לא בעינא <small>(סנהדרין קב.)</small>, ילך לגהנם. ובשת פנים. והוא דוד שנתבייש על מה שחטא, ילך לגן עדן. על כי יתוקן קלקלתו במה שיבנה בית המקדש אשר הוא היה סיבה לחרבנו, בקבלת לשון הרע שגרם שירבעם יקבל המלכות <small>(עי' יומא כב:)</small>, ומלכותו גרם לו שיחטא בעגלי הזהב כמשאז\"ל בפירוש. וזהו יהי רצון מלפניך שתבנה בהמ\"ק. וכדי שלא נחטא עוד בעזות פנים, תן חלקנו בתורתך. שניתנה לישראל מפני שעזים הם כמשאז\"ל <small>(ביצה כה:)</small> להכניע עזות שבהם, והיינו דאמור רבנן <small>(נדרים כ.)</small> כל אדם שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. זהו הנ\"ל בישוב דקדוק חבור משנה זו, וכשתעיין היטב בפירוש המאמר שתפסו הקב\"ה בבגדו כמו שפרשתיו בספרי חושב מחשבות בחלק קולות מים מאמר רוח נבואה רמז י\"ו, תודה על האמת ותאמר שפירוש זה הוא כפתור ופרח:\n",
+                "<b>אבות מתחיל במם ומסיים באלף, היינו אם, מפני שזאת המסכתא מדברת בדברי מוסר ודרך ארץ והנהגות טובות אשר ינהוג אדם, ודברים הללו לא יטה טבע הבן עליהם אם לא בכח האב, כדתנן (עדיות פ\"ב מ\"ט) האב זוכה לבן בנוי בכח וכו'</b>. ואף האם גורמת להרע או להטיב, כי כן הזהירו ז\"ל (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת\"ח ולא ישא בת עם הארץ. וכן כתיב (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. משום הכי המסכתא נקראת אבות, ושני קצותיה הם אם. ועוד יש רמז למאי דקי\"לן דאבא ואימא בחדא נפקין ובחדא שריין כדאיתא בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא פ\"א פיסקא ב':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b></b>להיות הפרק הזה מסודר אחר מסכת אבות, על כי מצא מין את מינו שגם הוא מדבר מענייני מוסר ודרך ארץ, אע\"ג שהוא מן הברייתא ולא מן המשנה, גם אני נשאתי את ידי עליו לחדש בו איזה חדושים כיד ה' הטובה עלי:\n",
+                "<b>בלשון המשנה</b>. אבל אינו משנה קב ונקי:\n",
+                "<b>רבי אומר וכו'</b>. וזה הוא דשנו חכמים בלשון המשנה:\n",
+                "<b>שכל העולם כלו כדי הוא לו</b>. לפי שנברא ע\"י אותיות התורה:\n",
+                "<b>כדי</b>. ראוי, קב ונקי:\n",
+                "<b>ונהנין ממנו</b>. בני אדם, ומה היא ההנאה, עצה ותושיה. שהוא ראוי ליעץ ולהדריך אותם בדרך ישרה וכדומה, כי כל זה הוא יודע מלמוד התורה לשמה, שיש לו בה סייעתא דשמייא:\n",
+                "<b>ומגלים לו</b>. המלאכים הממונים על רזי תורה מגלים לו רזי תורה, ומשהגיע לידי מדה זו ליכנס בקדש קדשים בסודות התורה, נעשה כמעין וכו':\n",
+                "<b>והוי צנוע</b>. כשהגעת לידי מדה טובה זו להיות בקי בסתרי תורה, צריך להיות צנוע יותר מבתחילה, שאינו דומה העומד בחצר בית המלך לעומד בבית המלך פנימה. וכן צריך שתהיה ארך רוח, שלא תכעוס כלל ועיקר, כי הכעס, בפרט למי שהגיע לידי מדה זו פוגמת מאד מאד בנשמתו:\n",
+                "<b>ומוחל על עלבונו</b>. ובהיותו ארך רוח מסתמא מוחל על עלבונו, כי משעבר הרגע שהיה ראוי לכעוס ולא כעס על מה שהקניטו חבירו, שוב אינו מעלהו על לבו ומוחל לו:\n",
+                "<b>ומגדלתו</b>. מאחר שגילו לו רזי תורה והוא נזהר בכל (אלא) [אלו], התורה מגדלתו ו[מ]רוממתו על כל המעשים, כי על ידי רוב מעשים טובים א\"א לו שיברא שום בריאה ממש, משא\"כ ברזי תורה שיכול לבראות בהם בריאה ממש כדמצינו ברז\"ל <small>(סנהדרין סה:)</small> דהיו עושים עגלא תליתאה וכן היו עושים אדם ממש על ידי צירופי אותיות של ספר יצירה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנאמר נזם זהב באף חזיר וכו'</b>. לא ידעתי לכוין פסוק זה לראיה שכל שאינו עוסק בת\"ת נקרא נזוף. דבשלמא ואומר והלוחות מעשה וכו', יש לפרשו דלהורות מהו העלבון אתא, והוא שכשאינו עוסק בה נקרא נזוף, וכשעוסק בה נקרא בן חורין ומתעלה, ואעפ\"כ אינו רוצה לעסוק בה, אין לך עלבון יותר מזה שמואס בה אעפ\"י שיודע שמבלעדה מפסיד ובחבורתה מרויח, אבל מ\"מ פסוק זה דנזם זהב לא ידעתי לכוונו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה דוד מלך ישראל וכו' קראו רבו וכו'</b>. אע\"ג דדוד למד מאחיתופל שני דברים, יש ללמוד ממנו מק\"ו ללמד אפילו אות אחת שינהוג בו כבוד, שהרי דוד היה מלך, ולא מלך אומה שפלה אלא מלך ישראל שהיא האומה החשובה מכל האומות, והיינו דתנן בפירוש דוד מלך ישראל, וגם נהג בו יותר מכבוד, שקראו רבו וכו', כ\"ש שהדיוט הלמד שלפחות ינהוג בו כבוד, אף כי לא למד ממנו אלא אות אחת:\n",
+                "<b>שני דברים</b>. לפי (ה)מה שכתבו המפרשים בשם המדרש <small>(עי' כלה רבתי פ\"ח)</small> שהם שני דברים הרמוזים בפסוק הסמוך לו אשר יחדיו נמתיק סוד וגו', צ\"ל ��קראו כן קודם שלמדו השני דברים שמובאים בירושלמי דסנהדרין פ' חלק <small>(ה\"ב נב:)</small> והובאו בילקוט שמואל ב' ו' בפסוק וירכיבו את ארון האלהים. והם מה שלמד לו על הארון שהיה טוען הכהנים הנושאים אותו וזורקם למעלה ומורידם למטה, מה יעשה, כמבואר שם, והשם שלמד לסתום פי תהום שעלה לשטוף העולם כשכרה דוד השיתין. דא\"לכ ארבעה דברים למד קודם שקראו רבו. או אפשר לומר דאותם השני דברים דילקוט לא למדם דוד ממנו, שעל מה שאמר לו על הארון זיל קרי בי רב הוא כמבואר שם, ואין שום הוראה או חדוש בו כי אם זכר בעלמא שהזכיר לו אחיתופל לדוד הפסוק הכתוב בתורת משה, ועל השם שסכר בו השיתין לפי הנראה מהמדרש, אחיתופל כתבו וזרקו לשם, ואפשר שלא למדו לדוד כלל, וזה נ\"ל נכון:\n",
+                "<b>ואין כבוד אלא תורה</b>. דרך דוחק י\"ל בענין זה, והוא אין כבוד זה שאתה מכבד אותו ותשמשנו, אלא תורה, שעל ידי שמושך אתה למד ממנו דברים הרבה, אל דרך מה שארז\"ל <small>(ברכות ז:)</small> גדולה שמושה יותר מלמודה. נמצא שהכבוד בשבילך הוא תורה, ומביא ראיה מן המקרא ששמו של כבוד עצמו מורה על התורה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היא דרכה של תורה</b>. דרך העניות המלמדת המשנה להתנהג, הוא דרך התורה שבו באה לעולם הזה, כי ניתנה במדבר במקום שאין לחם ואין מים, ולפיכך גם אתה צריך להתנהג על פי דרכה אף כי עשיר אתה.\n",
+                "<b>פת במלח תאכל</b>. כי במלח נאמר בו ברית כמו ביסורין וכמשאז\"ל <small>(ברכות ה.)</small> ותבחין על ידי זה שהתורה ניתנה על ידי יסורין כמשאז\"ל <small>(שם)</small>:\n",
+                "<b>מים במשורה תשתה</b>. כי משורה הוא כלי קטן המחזיק ששית ביצה <small>(עי' ב\"ב פט:)</small>, שהתורה לא היתה רוצה שתשתה אפילו המים מעטים בכלי גדול, ותמלא תאותך בראיה כי טוב מראה עינים מהלך נפש <small>(קהלת ו, ט. ועי' יומא עד:)</small>, אלא דווקא בכלי קטן:\n",
+                "<b>וחיי צער תחיה</b>. היתה רוצה התורה שתעשה כל זה מחסר כל, שיש לך צער גדול בזה כי אביון תאב לכל דבר, ואינו דומה מי שאין לו פת בסלו למי שיש לו פת בסלו <small>(יומא סז.)</small>, דהכי איתא במדרש רות <small>(עיין ילקוט רות רמז תקצ\"ז)</small> אמרה תורה תן חלקי בחלק של עוני, ולא היתה רוצה שתהיה עשיר שאז אין לך צער בעשות דברים אלו:\n",
+                "<b>ובתורה אתה עמל</b>. התורה היתה חפצה בעניותך כדי שתהיה עמל בה, וכמפורש במדרש רות האמור:\n",
+                "<b>ואם אתה עושה כך</b>. לחיות בדוחק אפילו בעודך עשיר, אשרך וטוב לך:\n",
+                "<b>אשריך בעולם הזה</b>. שאין אתה סובל צער גדול בהתנהג עצמך בעניות מפני שיש לך פת בסלך, כמו העני ממש שהוא אביון תאב לכל דבר כי אין לו פת בסלו. וטוב לך לעולם הבא, כי על ידי זה אתה זוכה לתורה:\n",
+                "<b>אל תבקש גדולה לעצמך</b>. להיות לראש ולקצין להנאתך ולטובתך, אבל לכבוד ה' תבקשנה, וכדתנן <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, להדריכם בדרך ישרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעריכת שפתים</b>. להוציא הדברים מפיו, כמו שאז\"ל <small>(עירובין נד.)</small> על פסוק <small>(משלי ד, כב)</small> כי חיים הם למוצאיהם. למוציא אותם בפה:\n",
+                "<b>ובקבלת היסורין</b>. באמור דאינה מקרה, אלא שעוונותיו הטו אלה:\n",
+                "<b>המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו</b>. גורם שיהי' אוהב וכו' עד שומע ומוסיף. משום הכי שינה התנא הכא בלשונו וכשהגיע להלמד על מנת וכו' חזר להוסיף הא, באמרו הלמד על מנת וכו' עד גמירא, להורות שאותם אינם תלויים בהמכיר את מקומו ודומיו, אבל פשוט הוא שכלם הם ממ\"ח דברים שהתורה נקנית כן, יש לפרש דקדוק זה בדוחק:\n",
+                "<b>המכיר את מקומו</b>. שאינו נכנס לפנים ממחיצתו:\n",
+                "<b>הא למדת כל האומר וכו'</b>. ממה שנאמר ותאמר אסתר למלך וגו'. ונגאלו. ויהיה הא זה כמו האי, ואינו לשון אם כן, וטעם דוחק הלשון לא ידעתיו:\n",
+                "<b>בשם מרדכי</b>. דמאי קמל\"ן אם לא ללמוד זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוי וכו' נאה לצדיקים</b>. נראה דנוי הוא היותו בעל חן, שעל ידי זה מוצא חן בעיני בני אדם ולפיכך נאה לכל אדם, אבל היופי שהוא צבע עור הבשר שאין חן בני אדם תלוי בו, זה אינו נאה לצדיקים, כי יותר מכוער שהוא האדם יותר הוא חכם, כמשא\"זל <small>(עי' תענית ז.)</small> במעשה דריב\"ל עם ההיא מטרוניתא. א\"נ הנוי לצדיקים דווקא נאה, ולא לחכמים:\n<br><b>סליק</b> מסכת אבות. מלאה מדות טובות:<br><b>תתגבר</b> כמו אריה בברכות וגם בבות.<br><b>כי</b> חסיד אזי תהיה אם תשים בלב אבות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nezikin/Hon Ashir on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,268 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "אבות\n<br> אבות יש בו חמש פרקים, כי סדר האבות עד הגיענו לכלל ישראל הם נזכרים בחמשה, אדם נח אברהם יצחק ויעקב, אע\"ג דמדינא אין קורין אבות אלא לשלשה כמשא\"זל (ברכות טז:), ומשם ולהלאה נשרשה האומה ישראלית תולדת האבות. ולמאן דגריס באבות אף פרק ששי במשנה, י\"ל דהוא כנגד שם האחר שיש לו ליעקב. וע\"ד הנסתר על פי זה י\"ל דלהיות יעקב אשר פדה את אברהם בחור שבאבות, בעל שש קצוות כידוע לי\"ח, יש בו ששה פרקים:\n<br> אבות נקראת המסכתא הזאת המדברת בענייני מוסרים ודרך ארץ, לרמוז דאף דברים אלו קיימו האבות:\n<br>\n<br><br><b>משה קבל</b>. משה נוטריקון שלו \"שם \"מם \"הא, ושם זה ברבוע הוא בגי' סיני, ובו סוד התורה שבכתב כידוע ליודעי חן. וזה הוא משה קבל תורה מסיני דווקא.\n",
+                "<b>קבל תורה</b>. התורה לא קתני, דהוה משמע כל התורה, אלא תורה, להיות ששער החמשים משערי בינה לא נגלה לו למשה.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל גמילות חסדים</b>. קתני ליה בלשון רבים, לפי שמצוה זו לעולם נעשת בשנים, ונמצא גומלים זה את זה, כמשאז\"ל <small>(ויק\"ר פל\"ד, ח)</small> על ענין הצדקה המשתלמת לפי גמילות חסדים שבה, שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויהי מורא שמים עליכם</b>. לא קתני והוו יראי שמים כדקתני אלא הוו כעבדים, דהוו משמע דאחר האהבה יקנו מדת היראה, וזה אינו דהיראה דהיא להיות נזהר ממצות לא תעשה כמ\"ש הר\"ב, קודמת לאהבה דהוא זריזות קיום מצות עשה כמ\"ש הר\"ב, והראיה דכתיב <small>(תהלים לד, טו. לז, כז)</small> סור מרע ועשה טוב. אלא קתני ויהי מורא שמים עליכם, דמשמע היראה שכבר זכיתם לה קודם עבדכם מאהבה, יהי עדיין עליכם בעוד שאתם עובדים מאהבה ושמחים בשמחת מצוה שמחה גדולה מרוב אהבת ה', שלא תהיה האהבה מקלקלת את השורה כדכתיב <small>(משלי ה, יט)</small> באהבתה תשגה תמיד, ותחטאו מרוב שמחה, שהרי כתיב <small>(תהלים ב, יא)</small> וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה <small>(ברכות ל:)</small>.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והוי שותה בצמא</b>. לפי גירסא זו דגרסינן בצמא בבית, יש לפרשו כפשוטו, כי המתאבק בעפר פיו צמא לשתות, והצמא לשתות בעסקו בתורה ואינו פוסק מקל מעליו עונש איסור דברים בטלים, כי כן כתבו חכמי האמת. ופשוט הוא, כי הוא מדה במדה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה</b>. להאכיל לרעבים. ויהיו עניים בני ביתך. שתאכילם מאכל עניים כדי שתוכל להוציא מעות על האורחים הבאים, ולא תפטור עצמך בטענת אין לי, כי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה <small>(גיטין ז:)</small>:\n",
+                "<b>ואל תרבה שיחה עם האשה</b>. כי היא צרה עיניה באורחים יותר מבאיש <small>(עי' ב\"מ פז.)</small> ואם תרבה שיחה עמה ברוב דבריה תוציא עליהם שם רע, או תגלה אזנך שההוצאה מרובה כי היא עושה כל צרכי הבית, ותגרום לך שתגרשם מביתך. ועוד שהיא תזעק וארז\"ל <small>(עירובין פו. עיי\"ש)</small> כלבתא נבחא פוק. והם ילכו מאליהם:\n",
+                "<b>באשתו אמרו</b>. שלא ירבה שיחה. וק\"ו באשת חבירו. שלא ירבה, דאפילו דבור מועט ללא צורך גדול אסור משום הרגל עבירה:\n",
+                "<b>מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה</b>. כן כתב התי\"ט בשם הגהת א\"י. ולפי זה ה\"פ מכאן אמרו וכו' שגורם רעה לעצמו, דהיינו אשתו הנקראת עצם כדכתיב <small>(בראשית ב, כג)</small> עצם מעצמי. כי על ידה מגרש העניים מביתו, והיא אינה זוכה עוד בהקרבת הנייתה להם <small>(עי' תענית כג:)</small>, וע\"י שמגרש העניים אשר מהם תצא תורה כמשז\"ל <small>(נדרים פא.)</small>, הוא בוטל מד\"ת, וסופו של זה המרבה שיחה עם אשתו יורש גהינם, כי הרגל נעשה טבע שני להרבות שיחה עם הנשים ואפילו עם הבלתי נשואות לו, והדבור מביא לידי מעשה, להרצות מעות מידו לידה כדי ליגע בה, וכתיב יד ליד לא ינקה רע <small>(משלי יא, כא. ועי' ברכות סא.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והוי דן את כל האדם</b>. הידוע, שהוא בנוני, כמ\"ש הר\"ב. והיינו דלא קתני אדם סתם, בלא הא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרחק משכן רע</b>. שיש לו עין הרע, אעפ\"י שכל שאר מעשיו הם טובים, כי אמרו ז\"ל <small>(ב\"מ קז:)</small> שצ\"ט מק' מתים מעין הרע, ומדה גרועה זאת א\"א להוציאה מאדם המוטבע בה, לכן צריך להרחיק ממנה שלא לעמוד במקום סכנה:\n",
+                "<b>ואל תתחבר לרשע</b>. אבל הרחק אל תרחיקהו בשתי ידים, אלא תהא שמאל דוחה את מעשיו, וימין מקרבת אותו תחת כנפי השכינה בתוכחה ראויה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואל תתודע לרשות</b>. תתודע אינו צווי כמו אהוב ושנא, אלא זכר בעלמא, שכשישנא את הרבנות לא יבא להתודע לרשות, כי לעולם הפרנס הממונה על הצבור הוא הוא ההולך לפני המלך והשרים לפקח על עסקי צבור. ה\"ט דשנאו אחר ושנא את הרבנות, דלפי דברי הר\"ב היה לו להקדימו לו. ועוד ה\"ל לשנותו בלשון צווי גמור, דומיא דאהוב ושנא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותגלו למקום מים הרעים</b>. כינה הדעות הנפסדות באחד מצרכי הגוף הבלתי ראוי וטוב, לרמוז דצריך להשתדל בקייום בריאות הגוף, כדי שיהיה מוכן ומזומן לשרת את הנפש בקייום המצות, וזה רמז לנו באחד מצרכי הגוף ההכרחי שא\"א לחיות מבלעדו, לגלות לנו דלא יטה אחר תאות לבו הרע למעדני עולם בטענה זו, כי זו היא עצת היצה\"ר המראה פנים בתורה שלא כהלכה, אלא מים במשורה ישתה כי כך היא דרכה של תורה (לקמן פ\"ו מ\"ד):\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא היה אומר נגד שמא וכו'</b>. נראה דאמר דברים אלו ברבים בההוא מעשה דפסחים <small>(דף סו.)</small> דשכח ולא הביא סכין. שאירע לו כזה שנגד שמא ואבד שמיה כמ\"ש המדרש שמואל. וכדי שיבינו הכל אמרו בלשון תרגום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשאני לעצמי</b>. שאני טרוד באשתי הנקראת עצם מעצמי <small>(בראשית ב, כג)</small>. מה אני. יכול לעשות לטוב לי, שכבר רחים בצוארי <small>(עי' קידושין כט:)</small>. ועל פי פירוש זה אתי שפיר דלא קתני וכשאני לי מי לי דומיא דרישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה תורתך קבע</b>. תורתך, שאתה מחדש בשכלך בתורה, תעשנה קבע, שלא ינגדו חדושיך זה את זה, שאם אתה עושה כן אין תורתך תורת אמת כי אם להתגאות ולהראות לבני אדם שאתה חריף ובקי, שהרי אם גמרת לפי רוחב שכלך בדבר אחד שהוא בענין אחד, ועל פי אותו ענין חדשת חדוש נאה בפסוק ההוא או מדרש ההוא, אם לא חזרת בך בפירוש מהחדוש הראשון אי אתה רשאי לחדש עליו חדוש אחר המורה הפך המונח הראשון שהנפת, וזו החזרה צריכה שתהיה בלב, שאם אין דעתך נוטה שיהיה אותו הענין כך באמת כמו שאתה אומר, לא תכניסנו באזני בני אדם בארחות עקלקלות כדי לחדש עליו חדוש, אלא תהיה תורתך קבע בפיך ובלבבך, ואם הדבר ספק אצלך תאמר בפירוש ספוקי מספקא לי ואם הענין הוא כך י\"ל חדוש זה ואם הוא בדרך אחר י\"ל חדוש אחר, ולא תטעה את הבריות בדבורך להרבות בכבודך, ואי לאו בר הכי אתה שתיקותך יפ�� מדברותך. ואמור מעט, חדושים. ועשה הרבה, מצות ומעשים טובים. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא:\n",
+                "<b>והוי מקבל את כל האדם</b>. כל אדם לא קתני כדקתני <small>(פ\"ד מ\"ד)</small> ואל תהי בז לכל אדם, אלא כל האדם, שצריך לקבל כל האדם בסבר פנים יפות, ולא מקצתו דהיינו להחניפו, ושלא יהיה הסבר פנים יפות עמו כי אם במקצתו, דהיינו מן השפה ולחוץ, אלא יהיה הסבר פנים שעושה עמו מתפשט בכל אותו אדם בחצוניותו ובפנימיותו, וזה דומה לעשה תורתך קבע שצריך שיהיה פיו ולבו שוים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה</b>. דגם אויל מחריש בפרט בפני מי שגדול ממנו בחכמה, חכם יחשב <small>(משלי יז, כח)</small>. והגוף נהנה מזה, כי נחשב לאדם גדול וחכם אף כי ידע בנפשו שאינו כן. ואם בעל נפש אתה, שאי אתה חש על כבוד גופך כי אם בתורת ה' חפצך, כי היא היא המביאה לידי מעשה, ותצטר[ך](ף) לשאול בפניהם כל ספיקות שיש לך, דאין הבישן למד, הוי זהיר בדבריך ולא תרבה בהם, אלא שאל מה תשאל בדרך קצרה, שכל המרבה דברים מביא חטא על נפשו בקלות, בפרט קמיה רביה, דמאן דמותיב מילה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד <small>(עירובין סג.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הדין ועל האמת</b>. על הדין היוצא באמת נעשה השלום בעולם, שאין לבעלי דינין עוד תרעומת זה על זה, נמצא ששלש אלו תלוים זה בזה, האמת בדין, והשלום באמת. ועל פי פירוש זה יש טעם הגון לשנותו שלא כסדר הכתוב, משא\"כ לפירושים אחרים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתן שכרן של מצות</b>. השכר שמשלם הקב\"ה לעושה מצוה הוא מתן, שאנו חייבין לקיים צויו מפני כמה טובות שגמלנו והקדים לנו קודם שנגיע לכלל מצות, ואף אחר שהגענו לכלל אנשים, כדכתיב <small>(איוב מא, ג. ועי' ויק\"ר פכ\"ז, ב)</small> מי הקדימני ואשלם, משום הכי קתני מתן שכרן. והתי\"ט פירש פי' אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמוד תורה עם דרך ארץ</b>. בתיבה זו של דרך ארץ נכלל בו מלאכה וסחורה כמ\"ש הר\"ב, ואף המדינו שיהיה משאו ומתנו בנחת ונוח לבריות, שכן צריך הת\"ח להיות:\n",
+                "<b>מלאכה</b>. אף הסחורה בכלל מלאכה היא, שהרי צריך אדם להפוך בה כדי שלא תתקלקל. א\"נ מלאכה דווקא דהיינו אומנות, שלא בכל זמן ימצא לעשות סחורה ונמצא מלסטם. והכי ס\"ל לר' יהודה <small>(קידושין ל:)</small>, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות דווקא, ולא די במה שמלמדו לעסוק בסחורה, מטעם זה:\n",
+                "<b>מעלה אני</b>. דע כי אני הוא כנוי לשכינה, בלי שום דוחק, שהרי כתיב <small>(יחזקאל א, א)</small> ואני בתוך הגולה. שהוא כנוי לשם הויה ב\"ה ושכינתיה, כמ\"ש חכמי האמת. ולכן לא כן עשה התי\"ט לדחוק המפרש תיבה זו על הקדוש ב\"ה. דאינו רחוק כלל ועיקר, כיון שכך שמה שאני, הוא המעלה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה רצונו כרצונך</b>. לפי גירסת הירושלמי שהביא התי\"ט ברצונך בבית, וכן ברצונו, יש לפרש מתניתין הכי, עשה רצונו ברצונך, שכשאתה עושה רצונך שאתה אוכל ושותה וכל כיוצא בזה, תעשנו לקיים הגוף לעבודתו יתעלה שזהו רצונו. וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לשום פניה אחרת. כדי שיעשה רצונך ברצונו, שהוא להטיב לך, כי טבע הטוב ורצונו הוא לעולם להטיב, ואם דרך משל תבקש מאתו שימציא לך מציאה הוא יעשה רצונך וימציאנה לך ברצונו הטוב, ולא יבא לך שום היזק על ידה כי לא ישמע המלך מאומה <small>(עי' ברכות ס.)</small>, דאי לאו הכי אף אם יעשה רצונך וימציאנה לך, לא ��עשה זה ברצונו הטוב, ויודע הדבר למלך ותוזק ולא תרויח. ולא תאמר בלבבך הרבה ארבה ברצוני כי כבר הוא ברצונו, ואם דרך משל אתה מתעסק באיזה עסק והגיע שעת מנחה תניח מלומר התפילה בזמנה באמור שע\"י העסק הזה אתה מרויח לפרנס עצמך ובני ביתך להרבה ימים שתוכל ע\"י זה להתפלל כל אותם הימים בכוונה, כי יהיה לבך פנוי, לא תעשה כן וזכור אל תשכח כי מחשבה זו וכיוצא בה היא עצת היצה\"ר, שמראה לך ההיתר במה שהוא אסור ללכוד אותך ברשתו, ולכן בטל רצונך, ותניח אותו העסק. מפני רצונו, של הקב\"ה שהוא חפץ שתתפלל בזמנו, ואל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, והעושה זה וכל כיוצא בזה אינו אלא מקטני אמנה, אלא האמן בהקב\"ה ובטל רצונך, כדי שגם הוא יבטל רצון אחרים, דהיינו הסטרא אחרא, שכל מגמתה היא להורידך לבאר שחת, משא\"כ רצון האל דאדרבא כביכול הוא מצטער כשהמדת הדין מביאה הרעה על האדם. והוא יבטלנה מפני רצונך, שבטלת לעבודתו, מדה כנגד מדה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הוא ראה וכו'</b>. נראה דמ\"ש המדרש שמואל שהביא התי\"ט, שמשנה זו מובנת בסוד גלות הנפש והעתקה ממקום למקום, אמת ויציב הוא כי כן היתה כוונת הלל הזקן, כי כמה וכמה מדרשי רז\"ל אינם מובנים על דרך הפשט המוני, וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ולפי שהיה מדבר לגלגלת של רוצח, שכל מה שאומרים לפני המת שומע עד שיתעכל הבשר, ומסתברא דהיה עם הארץ, ואפשר אף בור שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהפקיר עצמו ללסטם את הבריות, שנאו בלשון ארמי המובן לכל בר נש המוניי, והקדימו להוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה שהוא בלשון הקדש, משום דמרבה רמה ר\"ל אחר המות, וכך הוא הסדר הנכון, ואל תתמה על מה שמשנה זו מפורשת דרך רמז דווקא כסדר האגדות, דהא כל מסכת אבות הוא כמו אגדה ממש, ועל פי זה נתישבו כל ההרגשות שהרגיש התי\"ט לדחות המדרש שמואל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנה שם טוב קנה לעצמו</b>. משא\"כ כל הקניות הרמוזים במתניתין, כי בחצי ימיו יעזבם, ולא במותו יקח הכל, ולא ירד אחריו כבודו הגשמי, כי יעזוב לאחרים חילו. ועוד יש לפרש לעצמו, לאשתו הנקראת עצם מעצמיו <small>(בראשית ב, כג)</small>, שכשקנה השם טוב ומת, הכל קופצים לישא אשתו להיותה כלי שנשתמש בו קדש, אבל לעצמו ממש, אין השם טוב שקנה, אע\"ג שאינו מניחו לאחרים כמו הממון, מועיל לו אחרי מותו, שאם היה צדיק גמור אף כי בני אדם לא ידעו מעשיו ולא היה לו שם טוב ביניהם, מ\"מ שכרו אתו ופעלתו לפניו מוכנת להעלותו לעולם הבא, אבל התורה קנה לו דווקא, שאם קנה תורה היא מגינה עליו בעוה\"ז ובעו\"הב, והיינו דתנן בתורה קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא, ולא קתני קנה לעצמו, כמו בשם טוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר עין טובה</b>. כלומר דרך עין טובה היא הדרך שידבק בה האדם, והכי צריך לפרש בכולהו, דהא בדרך פתח התנא. וכן בדרך רעה:\n",
+                "<b>הרואה את הנולד</b>. מדקתני הרואה בהא, כמדומה לי דאר' יוסי קאי, והכי קאמר זה השכן טוב שידבק בו האדם, היינו הרואה את הנולד כפי' הר\"ב. דאם אין בו גם המדה הטובה הזאת, אע\"פ שהוא טוב לבריות, אינו נכון לילך בדרכו, שמתוך שהוא מצוי אצלו תדיר א\"א שלא ילמוד אף ממעשיו הרעים שלא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה בכל מעשיו אם אינו רע ממש הואיל והוא טוב לבריות יתחבר עמו כי כמה מצות בפרט של גמילות חסדים שייכים במי שהוא טוב לבריות והוא המתחבר עמו תוכו יאכל וקליפתו יזרוק כי כבר אינו מצוי אצלו תדיר שיוכ�� ללמוד ממנו כל מעשיו אף הבלתי טובים הואיל ואינו שכינו:\n",
+                "<b>הנולד</b>. אשר יולד לא קתני, אלא הנולד, דמשמע שנולד כבר כדאיתא בנדרים דף ל' ע\"ב. וזהו שכר מצוה ועונש העבירה, שאף על פי שאינו מקבל אותו מיד כי אם אחר המות, מ\"מ הוא נולד כבר בעשיית המעשה:\n",
+                "<b>הלוה ואינו משלם</b>. אף זה יש לפרשו על דרך הרואה את הנולד, שאם השכן רע הוא מטבע זה ללות ולא לשלם, שכינו המצוי עמו תדיר לא יוכל להשמט ממנו בטענת אין לי ויצטרך להלות לו, ויעני מכיון שאינו משלם לו, ואם יאמר לו בפירוש שאינו רוצה להלות לו מפני שאינו משלם, מפני שסורו רע בקל יזיקהו בגופו, ואל תתמה מזה שהרי אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, ומכיון שאינו משלם הרי לא חס על כבוד קונו, כ\"ש שלא יחוש על כבודך:\n",
+                "<b>לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן</b>. יש לפרשו דהואיל וגם ענוש לצדיק לא טוב, כשהלוה ממנו הוא רשע ואינו משלם לו, חונן ונותן לו במתנה בינו לבין עצמו, כדי שלא יענש עליו, ע\"ד מאי דאמור רבנן <small>(ב\"ק צד:)</small> דהגזלנים הרוצים להחזיר מה שגזלו הלוקח מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמא ימנעו מלעשות תשובה, כההוא מעשה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עין הרע</b>. ולפעמים קורא אותו עין רעה בלשון נקבה. ולפי הנראה עין רעה בלשון נקבה, הוא מי שעינו צרה בשלו שלא היה רוצה להוציא ממונו, או בשל אחרים שלא היה רוצה שאחרים ירבו בממון או במצות, וכדתנן <small>(פ\"ה מי\"ג)</small> הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים, יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו. וכנו מדה זו הרעה בלשון נקבה, להיות מדה זו הרעה של צרות עין מצויה בנשים כמשאז\"ל <small>(ב\"מ פז.)</small> שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מבאיש. ועין הרע לשון זכר, הוא מי שהנחש כרוך עליו, שבהסתכלותו בדבר מה משחית אותה, וכמאמרם ז\"ל <small>(שם קז:)</small> שממאה מתים, צ\"ט מהם מתים בעין הרע. והוא מהסתכלות אדם שיש לו עין הרע, וכמבואר בזהר <small>(אחרי סג: עיי\"ש)</small> במעשה שהיה, וכינו הרוע זה בלשון זכר להיות דאין זה מצוי בנקבה להיותה רחמנית יותר מהאיש, כדכתיב <small>(איכה ד, י)</small> ידי נשים רחמניות. ומי יודע אם לא יהיה שמם מוכיח על שרשם הרע, היוצא מסמאל ונוקביה שהם דוגמת זכר ונקבה, נגע ורעה, ולפי זה אלו השלש מדות רעות הנזכרים במשנה זו, כשתדקדק היטב תמצא שמוציאים לאחרים מן העולם, שהעין הרע והיצר הרע והשנאה מוציאים לאדם ששולטים עליו אלו העניינים מן העולם, והיינו דלא תנן מוציאים אותו, אלא מוציאים את האדם, שהאיש היוצא מן העולם לא נזכר ברישא דמתניתין, ובזה הראה לו התנא דטוב הוא לאדם שירחיק עצמו משלשה פגומים אלו שלא ישלטו עליו, שאם יתחברו אליו יוציאו אותו מן העולם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא רחמים ותחנונים</b>. שתאמר בבקשה רחם נא, והשאלה תהיה בתחנונים, שאין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם <small>(ערש\"י דברים ג, כג)</small>, שאם תשאל בשכר מצותיך, יראו חשבונותיך ותופקד על עונותיך כמו שארז\"ל. על פי זה אתי שפיר שינוי סדר הכתוב <small>(יואל ב, יג)</small> דכתיב ביה חנון קודם רחום. ועוד יש לפרש רחמים, שיתפלל לה' שיהיה רחום בדין. ותחנונים, שיתפלל אליו שיחנן אותו מחסדו. שמתחילה יתפלל על סור מרע ואח\"כ על עשה טוב, וכמשאז\"ל <small>(עי' מדרש שוח\"ט תהילים פי\"ט ד\"ה שגיאות)</small> שמתחילה צריך אדם לשאול השאלה קטנה ואח\"כ ירבה בשאלתו. ומפני שהקב\"ה חפץ חסד הוא יותר מבדין, נזכר בקרא בשם חנון קודם רחום:\n",
+                "<b>המקום</b>. אפשר שקראו בשם זה, לרמוז שצריך לקבוע מקום לתפילתו כמשאז\"ל <small>(ברכות ו:)</small>:\n",
+                "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך</b>. המפרשים ז\"ל פירשו מה שפירשו, ולעד\"נ דקמ\"לן דלא יחשוב אדם עצמו לרשע ושאינו ראוי שתעמוד השכינה כנגדו כשמתפלל, ושלכן אינו מבזה את המקום אם מסתכל אנה ואנה, שלא יאמר כן, אלא יכוין בתפילתו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך</b>. התי\"ט דחה גירסא זו מפני שלא מצא לה קשר עם הענין שלמעלה. ולעד\"נ דנכונה היא ובאה לישב שאלה אחת אשר ישאל האדם אשר ילמוד דעות הכוזבות של האפיקורוסים כדי לידע מה שישב עליהם כצווי ר' אליעזר, מה יהיה תכליתו בלמוד ההוא, דבשלמא בלמוד התורה תכלית פעולתו הוא שאם (אם) אין כוונתו לקבל פרס עליו הוא עושה נחת רוח לקונו כי כן הוא חייב לו, אבל בלימוד דעות הכוזבות אינו עושה נחת רוח לקונו כלל, ואף תכלית כוונתו שהוא כדי שידע מה שישיב לאפיקורוס לכאורה אינה כוונה רצויה, שאם לא ידע להשיב ישמט ממנו, ואם יגרום שע\"י זה ישאר אפיקורוס מוחזק וקיים בדעותיו הרעות, אין אנו אחראין עליו שלאפיקורוס ישראל אין להשיב כדאיתא בסנהדרין דף ל\"ח ע\"ב, ולאפיקורוס גוי אין אנו ערבים עליו, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם, ולא איכפת לן וכדאיתא במדרש <small>(בר\"ר פ\"ח ח)</small> על פסוק <small>(בראשית א, כו)</small> נעשה אדם. ומחמת הטענות האלה אפשר שימנע אדם עצמו מלידע מה שישיב לאפיקורוס, לכן אמר שיבחין ויראה עילוי התורה אור מתוך חשך דעות הכוזבות האלה, שהרי לידע מה להשיב מוכרח הוא לידע מה שישאלו בחכמתם המזוייפת, וזהו כבודו יתעלה, וכמו שצוה רשב\"י בזהר ויקרא דף מ\"ז ע\"ב דצריך למילף מילי דשטותא, כדאיתא בזהר על פסוק <small>(קהלת ב, יג)</small> וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וכדי שלא יאמר אדם אלמוד בתחילה דעות הכוזבות האלה ואח\"כ אלמוד התורה, כמו שהקליפה קודמת לפרי, לכן הזהיר ר' אליעזר מתחילה הוי שקוד ללמוד תורה, ואח\"כ דע מה שתשיב לאפיקורוס. ולישנא דאיתא בזהר הנ\"ל נמי דייקא, דקאמר ותניא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא וכו'. דמשמע אחר שלמד החכמה ילמוד השטות, כי אם תעשה להפך תאחז במצודה הרעה, כי צדיק הראשון בריבו <small>(משלי יח, יז. עי' מצו\"ד שם)</small>, ותשמע עצמך באותו הדעות הרעות ולא תאמין אח\"כ בדברי תורה, כאדם היוצא מן החשך שטורח לו מאד להסתכל באור כי הוא אינו יכול לראותו, ולהפך כשתצא מן האור יהיה החשך לעיניך כפול ומכופל, וזה הוא מה שאנו מבקשים שיראה דופי גדול באותם הדעות הכוזבות כדי שלא יקרב אצלם, והיינו דכתיב וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. דדמה החכמה לאור, והשטות לחשך, ואע\"פ שלמד תורה כבר, לא יפסיד זמן הרבה על ההוללות ההוא, אלא צריך שידע לפני מי הוא עמל, דהיינו לפני מלך מלכי המלכים, וא\"כ אפוא אינו מן הראוי שיתמיד למודו בו שאינו עושה בזה נחת רוח לקונו המשגיח עליו בכל עת, וזהו כוונת הפסוק באמרו <small>(קהלת י, א)</small> יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט. דמיניה ילפו בזהר <small>(שם)</small> נמי האי חיובא. דבאמרו מעט ש\"מ מעט ולא הרבה, דדיו שיכיר בו האור מתוך החשך ובזה ידע מה שישיב לאפיקורוס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והשכר הרבה</b>. ולכן יותר ויותר צריך להשתדל לעשותה, ולהיות קל בעיניו הטורח, דהוי דבר מועט לגבי שכר המרובה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לעולם הבא לא קתני, אלא לעתיד לבא. לרמוז שמשלם להם כשמתים בקצירות ימים, אף על המצות שהיו עתידים לעשות אם היו חיים עדנה, כדאיתא במדרש על פסוק <small>(קהלת ה, יא)</small> מתוקה שנת העובד <small>(קה\"ר פ\"ה יא פיס' ה. ועי' מנורת המאור פ\"ה תלמוד תורה)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רמה ותולעה</b>. כמדומה היה לי שרמה נקרא בהיותו קטן, ותולעה בהיותו גדול, וכן כתיב <small>(שמות טז, כ)</small> וירם תולעים. בתחילה וירם <small>(ערש\"י שם)</small>, והדר היו תולעים, ולא כתיב והתליע רמה. אבל ראיתי אח\"כ במסכת דרך ארץ פ\"ב <small>(פ\"ג)</small> על ענין זה, ר\"ש אומר רמה בחייו ותולעה במותו, רמה בחייו אלו הכנים, ותולעה במותו זהו שמרחיש במותו, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלומה של מלכות</b>. אפשר לומר דרמז לנו התנא הכא, דכשמתפלל יכוין לתקון השכינה הנקראת מלכה, ליחדה בברית שלום, כידוע לי\"ח:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו וכו'</b>. נראה דנקט שלשה לרבותא, דאפילו שלשה שחייבין בזמון, שעל ידו מראים שאכלו משלחנו של מקום, כי כן אומרים נברך שאכלנו משלו, אם לא למדו הוו כאילו אכלו מזבחי מתים, וכ\"ש כשהם פחות משלשה. ואגב רישא, תני סיפא נמי שלשה. והתי\"ט פירש פירושים אחרים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאתה ושלך שלו</b>. משום דאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה <small>(סוכה מט:)</small>, והוא החסד שעושה בגופו להוליכה ולהמציאה לעני כמו שפירש רש\"י התם <small>(ד\"ה אלא וכו')</small>, משום הכי לא קתני ששלך שלו ותו לא, אלא אתה, והוא הגוף, ושלך, שהוא הממון, של הקב\"ה הוא, וצריך ששניהם יתעסקו במצוה זו, ונתינה לעני הוא נתינה להקב\"ה, כדכתיב <small>(משלי יט, יז)</small> מלוה ה' חונן דל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חכמתו מתקיימת</b>. שאינו שוכחה, מתוך שעל כל מעשה אפילו קטן שבא לידו חוזר עליה שלא לבא לידי חטא, אבל איפכא אינה מתקיימת, לפי שכמה מעשים עוברים על ידו שלא שת לבו אליהם כל זמן שלא היה ירא חטא, ובזה שוכח מה שלמד על ענין אותם הדברים. והמפרשים כדי שלא תקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, פירשו פירושים אחרים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוי מקבל את כל האדם</b>. מדלא תנן את כל אדם, אלא את כל האדם, יש לפרשו כמו שפרשתי בהוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות <small>(פ\"א מט\"ו)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקלות ראש</b>. נראה דהוא השחוק במחשבה, על דרך מה שארז\"ל <small>(נדרים פ\"ב מ\"ה)</small> שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. דפירושו הוא שלא יזלזלם במחשבתו שלא יחשבם לכלום. א\"נ שחוק הוא השחוק עצמו, כגון משחק בקוביא. וקלות ראש, הוא שחוק בפה. אבל לפי זה הוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>סייג לחכמה</b>. שלמד כבר, היא השתיקה. אבל לא יקדים השתיקה ממש לחכמה, לבלתי שאל הספקות שיש לו, שאם יעשה כן לא יחכם לעולם, דלא הביישן למד <small>(פ\"ב מ\"ה)</small>, והיינו דתנן בפ\"א משנה י\"ז וכל המרבה דברים מביא חטא. דמשמע דווקא המרבה מביא חטא ולא השואל ספקותיו וכמ\"ש שם ע\"ש, והכא קתני שתיקה לבד, דמשמע שתיקה ממש, וזה א\"א אלא אחר שכבר נתחכם, משום הכי לא קתני שתיקה סייג לחכמה כבשאר בבי. והמפרשים ישבו קושיא זו בישובים אחרים. ועוד ע\"ד האמת, הנדרים הם סייג לחכמה כידוע, כי הנדר נון דר כידוע ליודעי חן, משום הכי הקדים סייג לחכמה לשתיקה, לסמכה אף לנדרים הנזכרים, לרמוז דאף ��חכמה הם סייג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנים אתם לה' אלקיכם</b>. לא הביא הפסוק של בני בכורי ישראל <small>(שמות ד, כב)</small> הקודם לו, משום דאין משם ראיה דיהיו נקראים בנים למקום, אלא שהם חביבים למקום כבנים, אבל לא שהם בנים ממש כלומר שתהיה נשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד, דהכי גרסינן במדרש תהלים <small>(מזמור ב)</small> ד\"א בני אתה מכאן תשובה למינין שהם אומרים יש לו בן, וא\"ת מותיב ליה בן לי אתה אינו אומר, אלא בני אתה, כעבד שעושה לו רבו קורת רוח ואומר לו אנא מחבב לך כברי, ע\"כ. ופירוש מאמר זה כבר כתבתיו בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש מאמר עירוב פרשיות רמז ד' ע\"ש. והכלל העולה ממנו הוא שתיבת לי אצל הבן מורה היותו בן ממש, ולא חביב כבן לבד, וכבר ידענו שלמד של לה', היא במקום לי, כי הלמד של לי היא למדבר בעדו, והלמד של לה' היא לנסתר, ואילו היה הפסוק רוצה לכתוב הענין על דרך בני אתה שר\"ל חביב כבן, לא ה\"ל לכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, אלא בני ה' אלקיכם אתם, ודוק. ה\"ט דנקט מקרא זה להורות החיבה יתרה שהם בנים ממש כהוראת לישנא דקרא באמרו בנים אתם לה' אלקיכם, דהלמד היא במקום לי המורה שהם בנים שלו ממש אף בעולם הבא, וכמו שבארתי בספרי הנ\"ל בפירוש המאמר, ואין זה אלא בהיותם בנים ממש. ועוד הלמד עצמה מורה העולם הבא, כמ\"ש שם עיין שם. והתוספות יו\"ט כתב טעמים אחרים על מאי דנקט פסוק זה דווקא, אבל לע\"ד מ\"ש אני הוא אמת וצדק:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגמטריאות</b>. כתב התי\"ט שנראה שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון, ע\"כ. ואני בער ולא אדע מ\"ט נקט הכתוב לשון מלשונות הנכרים, כגון טטפת <small>(דברים ו, ח)</small> דע\"י פירושו בלשון נכרי אנו יודעים מספר הבתים <small>(עי' מנחות לד:)</small>, וכן הן לה' אלקינו וגו' <small>(דברים י, יד)</small> שאמרו ז\"ל <small>(פס\"ז פ' וילך, ועי' שבת לא:)</small> הן בלשון יוני אחד, וכן רז\"ל דשינו לשונם הקדוש בתוך המשנה לדבר בלשון חול, כגון זה של גמטריאות וכל כיוצא בו, דא\"א לומר דא\"א לפרש אותו הענין בלשון הקדש שאין לו שם בלשון הקדש אלא בשאר הלשונות, דזה א\"א ודאי שהרי העולם ומלואו נברא בלשון הקדש, וא\"כ א\"א לשום דבר קטון או גדול שלא יהיה לו שם בלשון הקדש, כפי טבעו הנחצב מצרופי אותיות. ועוד שיש כמה דברים שיש להם שם מפורש בלשון הקדש ואעפ\"כ באיזה מקומות נכתבו או נשנו בלשונות אחרות. לכן נראה בעיני שהדבר הוא הפך ממ\"ש התי\"ט, שתיבות אלו אף הם לשון הקדש, והם שרש אותו לשון הנכרי, שא\"א לכל לשון ולשון שלא יהיה לו שרש בלשוננו הקדש הקדום, והקב\"ה להראות תפארת גדולת לשון הקדש שבו תלוי כל הלשונות, כתב בתורתו קצת תיבות הרגילות בלשונות הנכרים, להראות שאע\"פ שהם מדברים בו מ\"מ הוא לשון הקדש שהרי נכתב בתורה, וכמו כן עשו חז\"ל בדבריהם שהם דברי אלהים חיים, ובזה ידעו ויבינו כי אותיות תיבות אלו הם שרשי אותו הלשון חול, מלבד שבאותה מצוה או סיפור שנכתבו תיבות אלו הוצרכו לכך מחמת הגמטריא או הנוטריקון או הצירוף היוצא מהם הראוי לאותה מצוה או סיפור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גופו מכובד על הבריות</b>. שהולכים אחריו לשמוע דבריו, כי אומרים שמדקדק בהם כמו שהוא מדקדק בדברי תורה, ואין ראוי לאבד שום דבור מדבורו. אבל המחלל את התורה, שאומר דברה תורה כלשון בני אדם דווקא, כלומר שלא דקדקה יפה, ואינו תולה הדבר בחסרון ידיעתו, גופו מחולל על הבריות, שאינם משגיחים בדבריו כי אומרים שאינו מדקדק בהם קודם שיוציאם מפיו, דהא לא עדיף מקב\"ה, דהוא עצמו ס\"ל שלא דקדק בתורתו, וכל זה בא לו מצד מעשיו ממילא בעולם הזה, מלבד השכר והענש הקצוב לנשמתו אחר מותו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר</b>. בספר כתבי האר\"י איתא שהוא היה מעור החופה על עקבו של אדם הראשון. ולכן אין לתמוה על שמו זה דסנדל, או אומנותו זה, כי הפרי הוא מעין השרש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר מכות</b>. על סימן י' מכות אלו שהוא דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, פירוש התי\"ט פירוש אחד ובעיני דחוק מאד. ונלע\"ד לפרש, דצך עדש באחב. ופירושו דצך, שמחתך, מלשון דצה וחדוה. עדש, מלשון עדשים. באחב, מלה מורכבת משני מלות באח חב, ופירושו באח רשע, כי חב הוא לשון חייב, כדתנן <small>(ב\"ק פ\"א)</small> חב המזיק, וחייב הוא הפך הזכאי שהוא הצדיק. ופירוש הסימן כך הוא שמחתך שאתה שמח ביציאת מצרים, גרמו העדשים שבשלת בשביל האח רשע שהוא עשו הרשע, שקנית על ידם הבכורה ועבודת הקרבנות ומצות מילה אשר ביזה אותם עשו הרשע, כדאיתא במדרש רבה אשר על ידי שני המצות האלה יצאו ממצרים, כמשאז\"ל <small>(שמו\"ר פי\"ט ה)</small> בפסוק <small>(יחזקאל טז, ו)</small> ואראך מתבוססת בדמיך. בדם פסח, ובדם מילה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם</b>. ולא מבעיא באלו שלא היו באים אלא פעם אחת בשנה, אלא אפילו בלחם הפנים, שהיה תדיר בכל שבוע, לא היה בו פיסול, ה\"ט דאיחרו אע\"ג דהוא תדיר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבעה מיני פורעניות</b>. לא סגי ליה לתנא למימר שבעה פורעניות שהרי שמנה הם, דבגמרו שלא לעשר באים שני פורעניות, רעב של מהומה שמפני הגיסות אינם יכולים לאסוף התבואה, ושל בצורת שהגשמים מועטים כמו שפירש הר\"ב, ונמצא דאפילו שלא במקום הגיסות השער מתיקר מחמת מעוט הגשמים. להכי קתני מיני, כי אע\"פ ששמנה פורעניות הם, כי הרעב של בצורת באת לבדה במקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, ובגמרו שלא לעשר באה עם אחרת, מ\"מ שבעה מינים לבד הם, א' רעב של בצורת, ב' של מהומה, ג' של כליה, ד' דבר, ה' חרב, ו' חיה רעה, ז' גלות:\n",
+                "<b>גופי עבירה</b>. התי\"ט כתב דמדתני מיני בפורעניות, תני (תני) נמי גופי בעבירות, ע\"כ. ולעד\"נ דה\"נ אצטריך, דבמקצתן אינן מעשרין או בגמרו שלא לעשר יש בהם יותר מעבירה אחת, שכל מעשר הן ראשון הן שני הוא מצוה בפני עצמה, ולכן הוא עבירה בפני עצמה למאן דלא מפיק ליה, אבל שני העבירות הם ממין אחד, וכמו כן צ\"ל בכל העבירות שכלל התנא בפורענות אחד, ולא קתני מיני אלא גופי, וכן דרך רז\"ל לקרוא לעבירות בשם גופים כמ\"ש התי\"ט, משום דהעבירות נעשות מבני אדם הנמשכים אחר תאות הגוף הנעשה מחומר הגס של קרקע עולם:\n",
+                "<b>עבירה</b>. על כי עבירה גוררת עבירה <small>(פ\"ד מ\"ב)</small>, כל העבירות כאחת חשיבי. משום הכי קתני עבירה לשון יחיד אע\"ג דרבים הם:\n",
+                "<b>על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב\"ד ועל פירות שביעית</b>. תרויהו הם הפקר, כמאמרם ז\"ל <small>(עי' סנהדרין מ:)</small> הפקיר עצמו למיתה, והם לא נהגו בהם מנהג הפקר, הרי ששתי עבירות אלו הם גוף אחד שלא הפקירו מה שהיו צריכים להפקיר:\n",
+                "<b>על ענוי הדין</b>. מכיון שיודע היכן הדין נוטה ואינו פוסקו, נגלה דעתו שמבקש עילה לעוותו, ומכיון שעשה עוות הדין הרי הוא מורה בתורה של�� כהלכה, נמצאו היות שלשתן גוף אחד של עבירה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על שבועת שוא ועל חילול השם</b>. מקרא מלא הוא, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך <small>(ויקרא יט, יב)</small>. הרי דתרויהו גוף אחד של עבירה הם:\n",
+                "<b>על ע\"א ועל ג\"ע ועל ש\"ד ועל השמטת הארץ</b>. מכיון שארז\"ל דצוה הקב\"ה השמטת הארץ בשביעית כדי שידעו ויבינו שהארץ היא של הקב\"ה, כדאיתא בסנהדרין <small>(דף לט.)</small>, נמצא שהעובדה אינו מאמין שארץ היא לה' ונמצא עע\"ז, וג\"ע וש\"ד עם הע\"ז הם גוף אחד של עבירת מצחק, כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פנ\"ג יא)</small> על פסוק <small>(בראשית כא, ט)</small> ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. וסימניך אותו האיש דכולהו איתנהו ביה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהיא לשם שמים</b>. שאין כוונת החולק לקנטר, או לקיים דבריו אע\"פ שיודע בעצמו שהם שקר, אלא מחזיק בדעתו מפני שסובר שבאמת הלכה כמותו. סופה, לעולם הבא. להתקיים, כל צדדי אותו המחלוקת, אע\"ג דבעולם הזה א\"א לעשות כי אם כדברי האחד מהחולקים. וזהו עצמו המחלוקת של הלל ושמאי כלומר תלמידיהם, שבפירוש אנו רואים <small>(עירובין יג:)</small> ששלשה שנים ומחצה נחלקו הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כדברי ב\"ה. ולא כן היה המחלוקת קרח, כי יודע היה שאין הלכה כמותו בטלית שכלה תכלת ודומיו, אלא כוונתו היתה לבטל דברי משה, וא\"כ א\"א לומר שדבריו דברי אלהים חיים ושיתקיים כל צדדי אותה המחלוקת לעולם הבא, אלא דברי משה רבינו שדבריו אמת וצדק, כן נלע\"ד פי' משנה זו. והמפרשים ז\"ל בחרו להם דרך אחרת, ועיין בהקדמה שהקדמתי לספרי משנת חסידים הנקראת בשם עולם קטן בפרק י\"ד ט\"ו י\"ו ותרוה צמאונך על ענין זה של המחלוקת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עז פנים</b>. והוא ירבעם, שהעיז פניו כנגד הקב\"ה, בשעה שתפשו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג\"ע, ולא רצה לחזור באמור לו בפירוש לא בעינא <small>(סנהדרין קב.)</small>, ילך לגהנם. ובשת פנים. והוא דוד שנתבייש על מה שחטא, ילך לגן עדן. על כי יתוקן קלקלתו במה שיבנה בית המקדש אשר הוא היה סיבה לחרבנו, בקבלת לשון הרע שגרם שירבעם יקבל המלכות <small>(עי' יומא כב:)</small>, ומלכותו גרם לו שיחטא בעגלי הזהב כמשאז\"ל בפירוש. וזהו יהי רצון מלפניך שתבנה בהמ\"ק. וכדי שלא נחטא עוד בעזות פנים, תן חלקנו בתורתך. שניתנה לישראל מפני שעזים הם כמשאז\"ל <small>(ביצה כה:)</small> להכניע עזות שבהם, והיינו דאמור רבנן <small>(נדרים כ.)</small> כל אדם שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. זהו הנ\"ל בישוב דקדוק חבור משנה זו, וכשתעיין היטב בפירוש המאמר שתפסו הקב\"ה בבגדו כמו שפרשתיו בספרי חושב מחשבות בחלק קולות מים מאמר רוח נבואה רמז י\"ו, תודה על האמת ותאמר שפירוש זה הוא כפתור ופרח:\n",
+                "<b>אבות מתחיל במם ומסיים באלף, היינו אם, מפני שזאת המסכתא מדברת בדברי מוסר ודרך ארץ והנהגות טובות אשר ינהוג אדם, ודברים הללו לא יטה טבע הבן עליהם אם לא בכח האב, כדתנן (עדיות פ\"ב מ\"ט) האב זוכה לבן בנוי בכח וכו'</b>. ואף האם גורמת להרע או להטיב, כי כן הזהירו ז\"ל (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת\"ח ולא ישא בת עם הארץ. וכן כתיב (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. משום הכי המסכתא נקראת אבות, ושני קצותיה הם אם. ועוד יש רמז למאי דקי\"לן דאבא ואימא בחדא נפקין ובחדא שריין כדאיתא בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא פ\"א פיסקא ב':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b></b>להיות הפרק הזה מסודר אחר מסכת אבות, על כי מצא מין את מינו שגם הוא מדבר מענייני מוסר ודרך ארץ, אע\"ג שהוא מן הברייתא ולא מן המשנה, גם אני נשאתי את ידי עליו לחדש בו איזה חדושים כיד ה' הטובה עלי:\n",
+                "<b>בלשון המשנה</b>. אבל אינו משנה קב ונקי:\n",
+                "<b>רבי אומר וכו'</b>. וזה הוא דשנו חכמים בלשון המשנה:\n",
+                "<b>שכל העולם כלו כדי הוא לו</b>. לפי שנברא ע\"י אותיות התורה:\n",
+                "<b>כדי</b>. ראוי, קב ונקי:\n",
+                "<b>ונהנין ממנו</b>. בני אדם, ומה היא ההנאה, עצה ותושיה. שהוא ראוי ליעץ ולהדריך אותם בדרך ישרה וכדומה, כי כל זה הוא יודע מלמוד התורה לשמה, שיש לו בה סייעתא דשמייא:\n",
+                "<b>ומגלים לו</b>. המלאכים הממונים על רזי תורה מגלים לו רזי תורה, ומשהגיע לידי מדה זו ליכנס בקדש קדשים בסודות התורה, נעשה כמעין וכו':\n",
+                "<b>והוי צנוע</b>. כשהגעת לידי מדה טובה זו להיות בקי בסתרי תורה, צריך להיות צנוע יותר מבתחילה, שאינו דומה העומד בחצר בית המלך לעומד בבית המלך פנימה. וכן צריך שתהיה ארך רוח, שלא תכעוס כלל ועיקר, כי הכעס, בפרט למי שהגיע לידי מדה זו פוגמת מאד מאד בנשמתו:\n",
+                "<b>ומוחל על עלבונו</b>. ובהיותו ארך רוח מסתמא מוחל על עלבונו, כי משעבר הרגע שהיה ראוי לכעוס ולא כעס על מה שהקניטו חבירו, שוב אינו מעלהו על לבו ומוחל לו:\n",
+                "<b>ומגדלתו</b>. מאחר שגילו לו רזי תורה והוא נזהר בכל (אלא) [אלו], התורה מגדלתו ו[מ]רוממתו על כל המעשים, כי על ידי רוב מעשים טובים א\"א לו שיברא שום בריאה ממש, משא\"כ ברזי תורה שיכול לבראות בהם בריאה ממש כדמצינו ברז\"ל <small>(סנהדרין סה:)</small> דהיו עושים עגלא תליתאה וכן היו עושים אדם ממש על ידי צירופי אותיות של ספר יצירה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנאמר נזם זהב באף חזיר וכו'</b>. לא ידעתי לכוין פסוק זה לראיה שכל שאינו עוסק בת\"ת נקרא נזוף. דבשלמא ואומר והלוחות מעשה וכו', יש לפרשו דלהורות מהו העלבון אתא, והוא שכשאינו עוסק בה נקרא נזוף, וכשעוסק בה נקרא בן חורין ומתעלה, ואעפ\"כ אינו רוצה לעסוק בה, אין לך עלבון יותר מזה שמואס בה אעפ\"י שיודע שמבלעדה מפסיד ובחבורתה מרויח, אבל מ\"מ פסוק זה דנזם זהב לא ידעתי לכוונו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה דוד מלך ישראל וכו' קראו רבו וכו'</b>. אע\"ג דדוד למד מאחיתופל שני דברים, יש ללמוד ממנו מק\"ו ללמד אפילו אות אחת שינהוג בו כבוד, שהרי דוד היה מלך, ולא מלך אומה שפלה אלא מלך ישראל שהיא האומה החשובה מכל האומות, והיינו דתנן בפירוש דוד מלך ישראל, וגם נהג בו יותר מכבוד, שקראו רבו וכו', כ\"ש שהדיוט הלמד שלפחות ינהוג בו כבוד, אף כי לא למד ממנו אלא אות אחת:\n",
+                "<b>שני דברים</b>. לפי (ה)מה שכתבו המפרשים בשם המדרש <small>(עי' כלה רבתי פ\"ח)</small> שהם שני דברים הרמוזים בפסוק הסמוך לו אשר יחדיו נמתיק סוד וגו', צ\"ל דקראו כן קודם שלמדו השני דברים שמובאים בירושלמי דסנהדרין פ' חלק <small>(ה\"ב נב:)</small> והובאו בילקוט שמואל ב' ו' בפסוק וירכיבו את ארון האלהים. והם מה שלמד לו על הארון שהיה טוען הכהנים הנושאים אותו וזורקם למעלה ומורידם למטה, מה יעשה, כמבואר שם, והשם שלמד לסתום פי תהום שעלה לשטוף העולם כשכר�� דוד השיתין. דא\"לכ ארבעה דברים למד קודם שקראו רבו. או אפשר לומר דאותם השני דברים דילקוט לא למדם דוד ממנו, שעל מה שאמר לו על הארון זיל קרי בי רב הוא כמבואר שם, ואין שום הוראה או חדוש בו כי אם זכר בעלמא שהזכיר לו אחיתופל לדוד הפסוק הכתוב בתורת משה, ועל השם שסכר בו השיתין לפי הנראה מהמדרש, אחיתופל כתבו וזרקו לשם, ואפשר שלא למדו לדוד כלל, וזה נ\"ל נכון:\n",
+                "<b>ואין כבוד אלא תורה</b>. דרך דוחק י\"ל בענין זה, והוא אין כבוד זה שאתה מכבד אותו ותשמשנו, אלא תורה, שעל ידי שמושך אתה למד ממנו דברים הרבה, אל דרך מה שארז\"ל <small>(ברכות ז:)</small> גדולה שמושה יותר מלמודה. נמצא שהכבוד בשבילך הוא תורה, ומביא ראיה מן המקרא ששמו של כבוד עצמו מורה על התורה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היא דרכה של תורה</b>. דרך העניות המלמדת המשנה להתנהג, הוא דרך התורה שבו באה לעולם הזה, כי ניתנה במדבר במקום שאין לחם ואין מים, ולפיכך גם אתה צריך להתנהג על פי דרכה אף כי עשיר אתה.\n",
+                "<b>פת במלח תאכל</b>. כי במלח נאמר בו ברית כמו ביסורין וכמשאז\"ל <small>(ברכות ה.)</small> ותבחין על ידי זה שהתורה ניתנה על ידי יסורין כמשאז\"ל <small>(שם)</small>:\n",
+                "<b>מים במשורה תשתה</b>. כי משורה הוא כלי קטן המחזיק ששית ביצה <small>(עי' ב\"ב פט:)</small>, שהתורה לא היתה רוצה שתשתה אפילו המים מעטים בכלי גדול, ותמלא תאותך בראיה כי טוב מראה עינים מהלך נפש <small>(קהלת ו, ט. ועי' יומא עד:)</small>, אלא דווקא בכלי קטן:\n",
+                "<b>וחיי צער תחיה</b>. היתה רוצה התורה שתעשה כל זה מחסר כל, שיש לך צער גדול בזה כי אביון תאב לכל דבר, ואינו דומה מי שאין לו פת בסלו למי שיש לו פת בסלו <small>(יומא סז.)</small>, דהכי איתא במדרש רות <small>(עיין ילקוט רות רמז תקצ\"ז)</small> אמרה תורה תן חלקי בחלק של עוני, ולא היתה רוצה שתהיה עשיר שאז אין לך צער בעשות דברים אלו:\n",
+                "<b>ובתורה אתה עמל</b>. התורה היתה חפצה בעניותך כדי שתהיה עמל בה, וכמפורש במדרש רות האמור:\n",
+                "<b>ואם אתה עושה כך</b>. לחיות בדוחק אפילו בעודך עשיר, אשרך וטוב לך:\n",
+                "<b>אשריך בעולם הזה</b>. שאין אתה סובל צער גדול בהתנהג עצמך בעניות מפני שיש לך פת בסלך, כמו העני ממש שהוא אביון תאב לכל דבר כי אין לו פת בסלו. וטוב לך לעולם הבא, כי על ידי זה אתה זוכה לתורה:\n",
+                "<b>אל תבקש גדולה לעצמך</b>. להיות לראש ולקצין להנאתך ולטובתך, אבל לכבוד ה' תבקשנה, וכדתנן <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, להדריכם בדרך ישרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעריכת שפתים</b>. להוציא הדברים מפיו, כמו שאז\"ל <small>(עירובין נד.)</small> על פסוק <small>(משלי ד, כב)</small> כי חיים הם למוצאיהם. למוציא אותם בפה:\n",
+                "<b>ובקבלת היסורין</b>. באמור דאינה מקרה, אלא שעוונותיו הטו אלה:\n",
+                "<b>המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו</b>. גורם שיהי' אוהב וכו' עד שומע ומוסיף. משום הכי שינה התנא הכא בלשונו וכשהגיע להלמד על מנת וכו' חזר להוסיף הא, באמרו הלמד על מנת וכו' עד גמירא, להורות שאותם אינם תלויים בהמכיר את מקומו ודומיו, אבל פשוט הוא שכלם הם ממ\"ח דברים שהתורה נקנית כן, יש לפרש דקדוק זה בדוחק:\n",
+                "<b>המכיר את מקומו</b>. שאינו נכנס לפנים ממחיצתו:\n",
+                "<b>הא למדת כל האומר וכו'</b>. ממה שנאמר ותאמר אסתר למלך וגו'. ונגאלו. ויהיה הא זה כמו האי, ואינו לשון אם כן, וטעם דוחק הלשון לא ידעתיו:\n",
+                "<b>בשם מרדכי</b>. דמאי קמל\"ן אם לא ללמוד זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוי וכו' נאה לצדיקים</b>. נראה דנוי הוא היותו בעל חן, שעל ידי זה מוצא חן בעיני בני אדם ולפיכך נאה לכל אדם, אבל היופי שהוא צבע עור הבשר שאין חן בני אדם תלוי בו, זה אינו נאה לצדיקים, כי יותר מכוער שהוא האדם יותר הוא חכם, כמשא\"זל <small>(עי' תענית ז.)</small> במעשה דריב\"ל עם ההיא מטרוניתא. א\"נ הנוי לצדיקים דווקא נאה, ולא לחכמים:\n<br><b>סליק</b> מסכת אבות. מלאה מדות טובות:<br><b>תתגבר</b> כמו אריה בברכות וגם בבות.<br><b>כי</b> חסיד אזי תהיה אם תשים בלב אבות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Kelim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,469 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Kelim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יְסוֹד שׁוֹרֵק מְלֹא פוּם לוֹ פְרִי דַעַת.<br>וְיוֹסֵף טַהֲרוֹת עַל אוֹת בְּרִית קֹדֶֹש.<br>בְּכֵן אָז יַהֲפוֹךְ אֵל חַי לְתוֹלַעַת.<br>בְּלָבָן עָז כְּזִיו שַׁדַּי בְּכָל חֹדֶשׁ: </b>",
+                "<b>פירוש</b><br>יסוד שורק. אלו ישראל דכתיב (ירמיה ב, כא) ואנכי נטעתיך שורק. והוא יסוד עולם, כי לא נברא אלא בשביל ישראל (עי' ויק\"ר פל\"ו ד): מלא פום לו פרי דעת. פיו מלא פרי דעת, וזהו סדר טהרות, כמשאז\"ל (שבת לא.) ודעת זה סדר טהרות: ויוסף טהרות על אות ברית קדש. בהיותו פיו מלא פרי דעת טומאה וטהרה, ידע לשמור ולהזהר מלטמא בריתו באשה זרה או נדה שנשנו דיניה בסדר זה, כמו שנשמר יוסף הצדיק: בכן אז יהפוך אל חי לתולעת. בלבן עז כזיו שדי בכל חדש. פירוש, בזכות זה יהפוך ה' העונות אשר הם אדומים כתולעת שני, ללבן עז כזיו שדי. והוא זיו השמש המאיר לעולם, ועינו לבן מאד, עז כשלג כדכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו. וזה יעשה בכל חדש, כי הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח:) ואינם מניחים אותו להשתקע בטומאת יצר הרע:",
+                "<b>אלה הם ביאור המילות. ולנסתר הם כשמלות.</b>",
+                "<b>טהרות</b> יש בו י\"ב מסכתות, ועם הכולל י\"ג, כנגד יסוד דנוקבא דזעיר ששם הוא סדר זה, ובו שם שדי, שאם תמלאנו יהיו בו ט' אותיות ועם ד' אותיות דיסוד הם י\"ג, והנני מחבר יסוד לשדי דאף הוא בעי סמיכה כי הוא מהוד ולמטה, וצדיק יסוד עולם ושדי אמר לעולמו די והוא יאמר לצרותינו די:",
+                "<b>כלים</b> יש בו ל' פרקים, כי כלי המוכן לקבל טומאת היצה\"ר הוא עד שלשים שנה, שעד אותו זמן כח האדם גוברת, ועיקר כחו הוא בשלשים שנה כדתנן (אבות פ\"ה מכ\"א) בן שלשים לכח, אבל משם ואילך כחו תושש והולך ואינו מקבל טומאת היצה\"ר עוד כל כך בקל. וע\"ד הנסתר י\"ל כי הכלים שנשברו וקבלו טומאה החזירו רוחם ללמד, דהיא בינה, מגדל הפורח באויר:",
+                "<b>כלים</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהוא ראש סדר טהרות:",
+                "<b>ושכבת זרע</b>. אינו מטמא אלא כשהוא לח <small>(נדה פ\"ז מ\"א)</small>, ובכעדשה כשרץ <small>(נדה מג:)</small>, ויליף ממנו <small>(עי' תי\"ט כאן)</small>, משום הכי סמכו אליו: ",
+                "<b>וטמא מת</b>. סמך לשכבת זרע לרמוז משאז\"ל <small>(נדה יג.)</small> על פסוק <small>(ישעיה נז, ה)</small> שוחטי הילדים בנחלים. דהמוציא ש\"ז לבטלה כאילו שופך דמים, ונמצא שהוא טמא מת: ",
+                "<b>והמצורע</b>. סמך לטמא מת, לרמוז דכל עוד שלא נגמרה טהרתו הרי הוא כטמא מת, דמצורע חשוב כמת <small>(נדרים סד:)</small>: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זובו של זב ורוקו</b>. שניהם כתובים בתורה בפירוש <small>(ויקרא טו, ב-ח)</small>, ושכבת זרעו ומימי רגליו שניהם ילפו מרוקו <small>(עי' תי\"ט)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטור מן הפריעה ומן הפרימה</b>. בפ\"א דמגילה משנה ז' כתבתי טעם לסדר זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והבכורים</b>. לא ידעתי מאי טעמא נשנו באמצע, דהא ה��ומר ושתי הלחם תכופים הם זה לזה בפ' אמור <small>(כג, ט-כ)</small>, והבכורים כתובים בכי תבא <small>(דברים כו)</small>. ועוד קי\"לן <small>(בכורים פ\"א מ\"ג)</small> דאין מביאין בכורים קודם עצרת. ואפשר לומר דשנאם דווקא באמצע, לרמוז האמור במנחות פ' ר' ישמעאל <small>(פ\"י מ\"ו)</small> דקודם לעומר אם הביא פסול וקודם לשתי הלחם אם הביא כשר, דלא כמ\"ד <small>(מנחות סח: וערש\"י ד\"ה לדברי ר\"י בר' נחמיה)</small> דקודם לעומר אם הביא פסול לא קאי אבכורים דפירות האילן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. מדשינה התנא בדבורו ולא קתני רי\"א אע\"ג דפליג את\"ק בקדושת בין האולם והיכל, ש\"מ דעיקר משנתנו דקתני עשר דברי ר' יוסי הם, כמ\"ש הר\"ב באית דמפרשי. וא\"א לפרש כפירוש הגאונים שהוציאו קדושת א\"י מהמנין, על כי לא חשיב כי אם הקדושות שיש בהם כבוד למקום, שמונעים ממנו קצת טומאות או שמונעים קצת בני אדם ליכנס אליו כמ\"ש הר\"ב, וגם בתי\"ט במשנה ז' דרצה לומר דלא חשיב ממניינא אלא הקדושות השייכים בחי, והא דתנן ומסבבין לתוכן מת אגב גררא נסביה, דעיקר קדושה אינה הוצאת המת אלא שלוח מצורעים. דא\"כ הוו להו תשעה, דהא קדושת לפנים מן החומה היא שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני, ואין קדושה זו שום מניעת טומאה או בני אדם חיים ואפילו מתים, אלא דומה ממש קדושה זו לקדושת א\"י ואין הפרש ביניהם, אלא שקדושת א\"י היא שמביאים ממנה דברים המקודשים וקדושה זו היא שאוכלים בה דברים המוקדשים, וא\"כ דשקולים הם וא\"א להוציא את שניהם לבלתי יחסר ממנין עשר יבואו שניהם וכר\"י, דהכי מוכח מלישנא דאמר ר' יוסי דסיפא כמו שכתבתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עור</b>. שנאו אחר כלי עץ, לסמכו לכלי עצם דבא מן החי כמוהו, ולא שנא כלי עצם באמצע משום דלא אתיא אלא מרבוייא, וכלי עץ כתוב בפירוש בקרא <small>(ויקרא יא, לב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חביונות</b>. חביות קטנות שיכולים להצניעם, לשון ושם חביון עזה <small>(חבקוק ג, ד)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אעפ\"י כפופים אעפ\"י מקבלין</b>. מסתברא דבשני מיני כלים איירי כמ\"ש הרמב\"ם, מדקתני תרי אעפ\"י:\n",
+                "<b>והמטה והכסא והספסל והשלחן</b>. לא קתני שלחן בתר מטה, כסדר הכתוב <small>(מלכים ב' ד, י)</small> מטה ושלחן וכסא. משום דאין השלחן עשויה למדרס כמטה וכסא, אלא לאכול עליו היא עשויה, וכן ספסל דומה לכסא דעשויה למדרס כמוהו, משום הכי סמכו אליו. נמצא שבכל אלו השלשה, יש בו רבותא דאעפ\"י שהם עשויים למדרס, להיותם של חרס אינם מטמאים אפילו משום מדרס מפני שאין להם תוך. והשלחן אין בו רבותא כמוהם שאינם עשויה למדרס, וגם אין לה תוך כמו שפירש הרמב\"ם המטה והכסא והספסל והוא אלמנכר ושלחן ומנורה כלן אין להם תוך, ולכן מן הראוי היה להקדימה למטה ודומיו, אלא דהקדים המטה כסדר הכתוב. והא דלא סמך המנורה לשלחן אלא הפסיק בספינה, י\"ל משום דספינה דומה לכלים הנזכרים קצת, שכלם הם כמו טבלה העומדת בשכיבה כזה משא\"כ המנורה שצורתה כעצים העומדים זקופים כזה ולכן אין בה חדוש אפילו כשלחן, ולא הקדימה לכלם מהטעם שכתבתי בשלחן. ואפשר שמטעם זה שהיא עשויה בדרך דלא שכיח שיעשו כן מחרס, הוצרך התנא לפרש בה של חרס, אע\"ג דכוליה מתניתין בחרס איירי שכן תחילתה הוא הטהורין שבכלי חרס, דלא תימא דאפילו בשל עץ איירי וטהורה אפילו מדרבנן, דומיא דשאר הכלים הנזכרים במשנה הזאת שהם טהורים אפילו מדרבנן להיותם פשוטי כלי חרס, ושזאת מפני צורתה שאינה ��שויה בדרך הראוי לקבל ככלי מושכב, תהיה טהורה אפילו בהיותה של עץ כעץ דעלמא שאינו עשוי בצורת כלי, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>והספינה</b>. הא דלא הקדימה לשלחן, אע\"ג דעשויה למדרס דומיא דמטה ודומיו משא\"כ השלחן. י\"ל דמשום הכי דווקא שנאה אחר השלחן, דלא תימא שאם היתה של עץ היתה טמאה משום מדרס דומיא דמטה ודומיו, דאין הדין כן דאפילו אם היתה של עץ אינה מטמאה מטעם זה, על כי אין מדרסה מדרס, מהטעם שכתב התי\"ט דאומרים בה עמוד ונעשה מלאכתנו דלפרקמטיא היא עיקר עשייתה, ולכן היא דומה לשלחן דאינה עשויה כלל למדרס, ועיין לעיל:\n",
+                "<b>והמנורה</b>. מלבד הטעמים שכתבנו לעיל, י\"ל דשנאה אחר הספינה לסמוך לה זה הכלל כל שאין לו תוך, דהכי הוא במנורה, משא\"כ בספינה דלא מטעם פשוטי טהרוהו דהא לקבלה היא עשויה, אלא מגזרת הכתוב:\n",
+                "<b>של חרס</b>. מפני שהפסיק בספינה דדינה הכי אפילו בשל עץ, דגזרת הכתוב היא, הוצרך לפרש במנורה של חרס, דלא תימא דאף היא דינה הכי אפילו בשל עץ, מהטעם שכתבתי לעיל:\n",
+                "<b>זה הכלל</b>. אטהורין שבכלי חרס קאי, וכלומר ויש עוד כלים שהם טהורים בכלי חרס, וכדי שלא לפרש אותם אמר זה הכלל כל שאין לו וכו', ובזה לא צריך לפרטם. והתי\"ט דרך דרך אחרת בהרגש זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא פותח בה טהורה וכו'</b>. פותח קודם לגומר משום הכי שנאו בראשונה, ועל סדר זה שנא המשפך, ועוד הוצרך לשנות שם טמא בסוף משום פלוגתא דר\"י ור\"ע, ומשום הכי לא שמר הסדר שהתחיל ברישא להקדים טמא לטהור:\n",
+                "<b>רע\"א מפני שהוא מטהו על צדו</b>. ונמצא שעשוי לקבלה בלי אצבע, אבל בלאו הכי לא הוה טמא כנלע\"ד, וכסברת ר\"א ברבי צדוק בטיטרוס, אע\"ג דאפשר דבטיטרוס מודה ר\"ע לר\"י להיות שאינו מוציא משקה אלא טיפות דקות, מה שאין כן משפך, והמפרשים תפסו דרך אחרת ולא ידעתי מי הכריחם לזה, ועיין מ\"ש במשנה ו' ד\"ה ר' יוסי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א ברבי צדוק מטהר</b>. וצ\"ל דבמשפך של רוכלין לא פליג, מן הטעם דר\"ע דעשוי לקבלה בלי אצבע, וכמ\"ש לעיל דמהאי טעמא דווקא טמאו ר\"ע, דבלאו הכי כ\"ש שהיה מטהר התם שמוציא בלי אצבע כל המשקה בקילוח, וה\"ל לתנא לשנותו, אם לא שנאמר דמהאי טעמא ממש דאתיא במכ\"ש לא שנאו:\n",
+                "<b>רבי יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות</b>. מכלל דבלאו הכי אעפ\"י שמחזיק ע\"י האצבע כמשפך של רוכלין לא הוי טמא מפני שהוא מוציא בלי אצבע המשקה בקלוח וכסברת ר\"ע שכתבתי לעיל. ולפי זה אתי שפיר לפסוק כר\"ע דלעיל וכר' יוסי דהכא, אף לפי מה שפרשתי דר\"ע חולק אר' יהודה בכלי שאינו מטהו על צדו וס\"ל דהוי טהור אעפ\"י שהוא של מדה שדרכו להניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב למדוד בו המשקה. וכדברי אלו יש להוכיח מהא דתנן בפ\"ג משנה ח' משפך של עץ ושל חרס שפקקו בזפת ראב\"ע מטמא, ר\"ע מטמא בשל עץ ומטהר בשל חרס, ור' יוסי מטהר בשניהם. ומפרש הר\"ב והוא מפירוש הר\"ש בשמא דתוספתא, דטעמא דר\"ע דמטמא בשל עץ מפני שהזפת הוא מינו שהוא יוצא מן העץ, ומטהר בשל חרס שאינו מינו ולא חשיב חבור. וכתב עוד לחלק בין סתימת נקב החבית לסתימת פי המשפך דאינו מועיל בהיות המשפך של חרס מפני שסופו להסיר סתימתו כשירצה לשפוך היין בחבית, משא\"כ בסתימת נקב החבית אפילו של חרס.\n<br><b>הרי</b> מבואר דלר\"ע כל שאין סתימת הנקב של המשפך ממין הכלי, או שסופו להסיר הסתימה, שאינה מועלת לטמא. והנה שתים אלו נמצאו במשפך שהתקינו בעל הבית למדוד בו השמן או כיוצא בו לידע כמה הוא נותן בתוך תבשילו, ואין דרכו להטותו על צדו להריח בו לשום אדם שהרי הוא אינו מוכר, ולכן אינו מן הדין שר\"ע יטמאנו מטעם תקון המדה דעשוי לקבל באצבעו, שהרי אין האצבע ממין הכלי, וכן סופו להסירו, ומצינו דהכא מטהרו אף בהיותו סתום מטעם זה.<br><b>ומכאן</b> נמי מוכח סברת ר' יוסי שכתבתי דדוקא בטיטרוס קאמר דטמא מפני שאף בלי אצבע אינו מוציא אלא טיפות דקות, אבל במשפך שאין דרכו להטות על צדו מודה לר\"ע כמ\"ש דמטהר, דהא הכא מטהר אפילו סתמו במינו דס\"ל דאפילו במינו לא חשיבא סתימה הואיל וסופו להפתח, ובזה דווקא חולק עם ר\"ע דלר\"ע לא חיישינן לטעם זה אלא כי סתמו שלא במינו, הא מיהא דכי סתמו שלא במינו לתרוייהו לא מקרי סתימה, והיינו סתימת אצבע במשפך דמדה. ולכן יש לתמוה מהר\"ב שפירש במשנה הנ\"ל בדר\"ע, כלומר, אפילו אינו של מדה, משפך של רוכלים לעולם מטמא מפני שמטהו וכו'. דבאמרו אפילו אינו של מדה משמע דכ\"ש אם הוא של מדה ומטעם סתימת האצבע דהוי טמא, וכן פי' הר\"ש, שהרי אנו רואים דטעם זה אינו מועיל לר\"ע. אבל מדברי הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ' י\"ח מה' כלים נראה כמ\"ש, דדברי ר\"ע דאמר מפני שמטהו וכו' דוקא הם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובית שקועו של נר מטמא באויר</b>. ולא חשיבי כיד לנר דאינו מטמא אלא במגע כדין ידות הכלים, וכדתנן בפ\"ג משנה ד', אלא ככלי בפני עצמו הוא חשוב ומטמא באויר. ובזה אזלה לה הרגשת התי\"ט, וגם מה שהרגיש בשם הר\"ש על התוספתא דמסרק הצרצור, דקמפלגי ר\"א ורבנן אם מטמא באויר או לא, יש לפרשו כדרך הזה, לאפוקי במגע דלכ\"ע מטמא אם נגע הטומאה בתוך השנים כדין יד, וכה\"ג תנן בפ' ד' משנה ג' גבי גסטרא שיש לה שינים כמסרק של צרצור, דלא תימא דיש לאותו מסרק העשוי כשבכה ודבוק על פי הכלי דין דופן הכלי שאינו מקבל טומאה אם נגע השרץ אליו שלא מתוך הכלי כדין גב כלי חרס. והא דלא הזכיר התנא האויר בפירוש במחלוקתם, י\"ל משום דסמך אדסליק מיניה דהוא בית שקועו של נר דנזכר ביה טומאת אויר בפירוש, דמסתמא כל אדם יודע דאף המחלוקת השנוי אצלו על טומאה זו דאויר קאי, כן נלע\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בחידוק</b>. בהידוק, דהא וחית שניהם מאותיות אחה\"ע המתחלפות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יבלית שטופלין בה את הפטסין הנוגע בה טמא</b>. קשה, דכיון דאין היבלית מטמאה בפני עצמה, אעפ\"י שבה מטפלין את הפטסין, הכי היל\"ל הנוגע בטפילת הפטסים, לאפוקי הדברים דלאו ארחיהו דאינם חבור אם טפל בהם אלו הפטסין הל\"ל יבלית שטפלו בה וכו'. וי\"ל דדוקא שטופלין בו הפטסין, לאפוקי קנקנים גדולים שאין דרך לטפול אותם בה, שאם טפלם בה אינה חיבור, כדאיתא בפירוש בתוספתא והביאה הר\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זפת שנטפה על החבית וכו'</b>. שנא סיפא זו לגלויי רישא דכפירוש הרמב\"ם היא, דיותר מצרכה ר\"ל כנגד הנקב, ולפי זה נחה הרגשת התי\"ט דקאמר דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החרס וכו'</b>. לא היה יכול לכלול שני הבבות בבבא אחת באמרו או שהיה בו חדוד וכו' אעפ\"י שנטל האזן וכו', משום פלוגתא דר\"י דלא קאי אלא אניטל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהא בארץ</b>. נראה דאשניהם קאי אחולקו ואגורר, דבשניהם בעינן עד שיהא בארץ, וה\"ט דקתני עד שיהא בארץ בסוף. ור\"מ ס\"ל דלא צריך לגרור את הטפלה כלל, והחלוק לא בעי עד שיהא בארץ:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>של עכנאי</b>. ראוי להקרא כך מלבד הטעם שהקיפוהו הלכות כנחש כמ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס <small>(ב\"מ נט:)</small>, על כי על ידו נדוהו לר\"א, דנקרא הנדוי נחש דרבנן, משא\"כ בתנורו של בית דינאי, דאע\"ג דאיכא מ\"ד דנקרא כן על שם הדינים הרבים שדנו בו עד שפסקו הדין שבו, אינו ראוי להקרא של עכנאי הואיל ולא יצתה תקלה זו ממנו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עליה ועל האבן וכו'</b>. כנגד שלשה כלים שהזכיר ברישא המוזכרים במשנה שיש להם נתיצה, נקט ג' דברים שאין להם נתיצה:\n",
+                "<b>עליה ועל האבן עליה ועל הסלע</b>. סמכם זה לזה משום דדומים זה לזה ששניהם אבן אחד, וכתל הוא מאבנים הרבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>את השפוד</b>. שהוא ישר ולא עקום, ומשום הכי נקט שפוד, אבל ה\"ה לדומה לו כמ\"ש רמב\"ם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשבג\"א</b>. הכא ניחא שפיר למימר רשב\"ג אומר אף אם אין חולק עליו, כי דבר שלא נזכרה בדברי ת\"ק בא להשמיענו, וכן הוא בכל כיוצא:\n",
+                "<b>הכנה</b>. לפי' הרמב\"ם שפירש, כנה כן הכירה, צ\"ל דכנה שמה, דאי לאו הכי כנה הל\"ל, דבהא הכנוי שבסוף התיבה ידעינן באיזה כן אנו מדברים, ולא היינו צריכים להא ראשונה. אבל זה דוחק דבסיס כן מקרי, ומה לנו להוסיף בשם זה להיותו בסיס כירה אות הא. ועוד דוחק הוא לפרש המשנה הזאת על פי דרכו, שה\"ל העיקר חסר מן הספר. ואע\"ג דהתי\"ט תמה מפי' הר\"ש והר\"ב, באמור דמה חידוש אשמועינן רשב\"ג במדה זו לפי פירושם. ולכן נלע\"ד דפירושם אמיתי הוא וחדוש גדול שמעינן, והוא דסתם כירה היא באחת משני פנים, או שהיא עגולה כזו או שהיא מרובעת כזו ואם היא עגולה מסתמא השלשה פטפוטים שבה הם רחוקים זה מזה שליש הקיפה, כזה (ציור א) ואם היא מרובעת השלשה פטפוטים מסתמא עומדים בה כזה (ציור ב)\n<br><b>ציור</b> אציור ב<br><b>והנה</b> המסומן באות א' הם מקום שפיתת הקדרות שנים בין בעגולה בין במרובעת, והמסומן באות ב' הם הפטפוטי', ובמקום הנקודה עבה שם כלים הג' אצבעות היוצאים מהכירה. והנה אילולי דברי רשב\"ג היינו אומרים שדרך מדידת האויר שביניהם הוא כרשום בנקודת ג', שבעגולה אנו מושכים היקף עגול שיהיה רחוק בכל מקום מהכירה ג' אצבעות כאורך הפטפוטים, וכן בכירה מרובעת שנקיפנה ממרובע אחד רחוק מן הכירה כמו כן ג' אצבעות כאורך הפטפוטים, כאשר אתה רואה בקוים הרשומים באות ג', ויהיה כל אותו האויר שבין המרובע ההוא לכירה וכן בין העגול ההוא לכירה חשוב אויר שבין הפטפוטים, ובכל מקום שיכנס השרץ באותו אויר יהיו טמאים, לזה אמר שאינו כן, אלא המדידה הוא שימדוד בכנה והוא המסרגל שהוא כקו ישר, ויתננו בין פטפוט לפטפוט כאשר אתה רואה בקוים הרשומים באות ד' בין בעגולה בין במרובעת, וכל אותו אויר שמן הכנה ולפנים ומקום הכנה הוא שטמא ולא חוץ ממנו, ובאמרו שנקח הכנה ונתן אותו ביניהם, ידענו שדווקא הכי צריך להיות, משום שבכנה שהוא קו ישר א\"א שנעשה קו עגול ביניהם כשנקוה הקו כיושר הכנה הנוגע מצדו האחד לפטפוט האחד ומצדו השני לפטפוט שאצלו, ומטעם זה א\"א שנרשום על הכנה מרובע בהיותו עומד בשני קצותיו על שני פטפוטים, דלרשום המרובע צריך שיהיה קצהו האחד חוץ מהפטפוט ואנן ביניהם תנן, ולהקל מעליך הענין הנני צר צורות רבות. (ציורים: א, ב, ג, ד, ה, ו) המסומן בצורת א' הם הכירות בלי פטפוטים, ובצורת ��' הם בפטפוטים והיקף האויר שבניה' לפי הס\"ד, ובצורת ה' הם הצורו' אמיתיי' נמצ' שכשיכנס השרץ באויר והוא אויר הכירה טמא וכן בשיכנס חוץ לכירה בין הפטפוטי' באוי' ב' אבל בבואו חוץ למקו' הכנה כגון במקו' ה' אעפ\"י שכשנמדוד על פי הס\"ד אף אותו אויר אינו רחוק מהכירה יותר משלש' אצבעות כאורך הפטפוט אפי' הכי טהור וכה\"ג מצינו לעיל במשנה ג' בחצ' הכירה שאנו מודדין אותו בשפוד מלמעל' למטה כזה, (ציור ז) ואין אנו מודדין אותו ביושר כזה, (ציור ח) אלא דהתם אנו מחמירין והכא אנו מקילין, וטעמא נ\"ל משום דלא חשיב תוך בין הפטפוטים כמו בחצר הכירה, ואם יהיה לה פטפוטים הרבה לעולם נמדוד מפטפוט לפטפוט בכנה דהיינו בקו ישר כזה (ציור ט) וכל שבפנים מן הקו יש לו דין תוך ולא מה שחוץ ממנו (ציור י) כן נלע\"ד:<br><b>ציור</b> אציור בציור גציור דציור ה<br><b>ציור</b> וציור זציור חציור טציור י"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שחצצו בנסרים או ביריעות וכו' הכל טמא</b>. צ\"ל דבנסרים שכיחי יותר מביריעות והכי מסתבר, משום הכי הקדימם אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, דמחיצת נסרים ראויה היא יותר ממחיצת יריעות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור</b>. נ\"א כור. שיש בו בית שפיתה טמא. ושל עושה זכוכית אם יש בו בית שפיתה טמא. צ\"ל דכור מסתמא יש בו בית שפיתה, ושל עושה זכוכית מסתמא אין בו, ומשום הכי לא כללם בבבא אחת. ונפקא מינה בנגע בהם טומאה ונגעו באוכלים ונאבדו, ולא ידענו אם היה להם בית שפיתה או לא דבתר סתמא דידוהו אזלינן, וה\"ט דקתני גבי של זכוכית אם משא\"כ ברישא, וכיוצא בזה בכיוצא בזה פי' מהר\"ם במשנה ב' פ' י\"ב כמ\"ש התם התי\"ט, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבילה</b>. נקט לה משום דבה שכיחי צרורות, מפני ששוטחים התאנים על הגג או בשדה ליבש, וה\"ט דקתני הצרור בהא הידיעה, כאילו נמצא כך לעולם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיעורו מלא פי מרדע שלא נכנס</b>. ובנכנס תנן כמלא פי מרדע, וטעמא הוא, דכשלא נכנס הוא מלא פי מרדע ממש לא פחות ולא יותר, אבל כשנכנס אינו מלא פי מרדע ממש כי אם מעט יותר, ומשום הכי שייך שפיר למימר כמלא, ולא מלא:\n",
+                "<b>היה עגול וכו'</b>. ארישא קאי ואליבא דר\"י כמו שאפרש בדבור דלקמן, ונטר ליה עד הכא, לאשמועינן רבותא דאע\"ג דמחמיר טפי מרבנן בסרידה עצמה, מקיל טפי בסדיקת המרוח:\n",
+                "<b>היה</b>. שליש טפח עגול. פי' בהיקף, דנמצא מיתרו פחות משליש, ואין פי המרדע יכול לעבור דרך שם. אין רואין זה השליש ארוך. כלומר כאלו נפתח התנור ונפשט באורך, שאז היקף הנקב מתפשט והוא שליש ויכול לעבו' המרדע אז דרך שם, אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס. כך בנקב זה כמו שהוא עומד בהיקף התנור, וזה יהיה כשיהיה בהיקף הנקב זה יותר משליש עד שיעלה מיתרו לשליש. כך נראה פי' משנה זו, ואל תתמה כי כמו כן מצינו בטומאה רצוצה, דלהוציאה מידי רצוצה בעינן שיהיה במקומה טפח על טפח ברום טפח מרובע דווקא, ואם היה הרחב פחות מטפח אין האורך או הגובה משלים שיעורו אעפ\"י שהוא יותר מטפח, אלא בעינן שיהיה במקומה כך כמו שהוא טפח לפחות בכל צד, ובזה נחה הרגשת התי\"ט שהניחה בצ\"ע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בזמן שלא נעשו בידי אדם</b>. אבזמן שנעשו ליין קאי, ולא ידעתי אמאי לא הקדימו לבד\"א בזמן שנעשו ליין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בבעץ</b>. תרגום בדיל <small>(במדבר לא, כב)</small> אבצא, ותרגום ירושלמי בעצה. וידוע כי העין והאלף הם ממוצא אחת, ומצינו משמלה שלמה. ועוד י\"ל דהאי תנא ירושלמי הוה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בסינן</b>. פי' הר\"ב, קליפות דקות של סנה. והרמב\"ם פי' שחיבר שני הנסרים במסמרים של עץ. והדין עמו דהכי מוכח מהברייתא דמלאכת המשכן, וכתבתיה בספרי מעשה חושב פ\"ב פסקא ז' ע\"ש בפירוש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפסין</b>. נראה דשל חרס נקראים לפסין, ושל מתכת אלפסין. והיינו דתנן בשבת פ\"ג משנה ה' האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. (דכשני) [דבשני] מיני כלים דאחד מהם משמר חומו פחות מחבירו איירי, ולא זו אף זו קתני, דסתם קדרה היא של חרס ואינה משמרת חומה כמו האילפס של מתכת. ומפני שדרך הכלי חרס להיות קטן, כדי שיוכל לטלטלו בקל מפני שהוא עלול להשבר אם יפול משא\"כ בכלי מתכת, נקט התנא במשנה ד' פ\"ח דפאה לפס ולא אילפס, מהטעם שכתבתי שם:\n",
+                "<b>השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה בעליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה טופח טמאה</b>. מה מאד תמהני מלשון זה ולא ידעתי מה אומר בו, שהרי שני המציאיות הם מציאות אחד, שהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת, ואם כן למה לו לתנא להאריך בלשונו הל\"ל הכי השרץ בעליונה וכו' והתחתונה טמאה, והאמצעית אם יש בה משקה טופח אף היא טמאה. וז\"ל הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' כלים <small>(הי\"ב)</small>: היה השרץ בעליונה והיתה שפת התחתונה עודפת, העליונה טמאה שהשרץ בתוכה, וכן התחתונה מפני ששפתה עודפת הרי השרץ באוירה, ושאר האלפסין שבתוך התחתונה טהורין שאין כלי חרס מטמא כלים שבתוכו, ואם היה ביניהן משקה טופח כל משקה שיש בה טמאה, שהמשקה מתטמא מאויר התחתונה העודפת וחוזר ומטמא את האלפס, ע\"כ.\n<br><b>ויותר</b> תמה לי על הר\"ב, שכתב וה\"ה דהוה מצי לאשמועינן חדוש זה של משקה טופח ברישא, כשהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת ויש משקה טופח באמצע, ע\"כ. דהא בענין זה דווקא שמעינן ליה, ומן התי\"ט הקולע אל השערה ולא יחטיא, תמהני שלא הרגיש בזה, ואדרבא עשה עיקר מדברי הר\"ב באמרו ומ\"ש וה\"ה דהוה מצי וכו' והכי נמי דהוה מצי למכתב וכו' ע\"ש.<br><b>ואי</b> לאו דמסתפינא דקא חזינא דה\"ג בכל הנוסחאות וכן נראה מלשון הרמב\"ם בפירושו ובחבורו, הייתי אומר דגירסא אחרת נזדמנה לר\"ב במתניתין. והיא, בתחתונה והעליונה עודפת כל שיש בה וכו'. והוא דפסק הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' כלים, דהמשקה טמא מטמא הכלי אפילו מגבו והוא של חרס ומשום הכי כי הוי השרץ בתחתונה אעפ\"י שהעליונה עודפת כל שיש בה משקה טופח והוא על גבה טמאה, שהרי המשקה מקבל טומאה מאויר התחתונה שבה השרץ ומטמא הכלי שעומד עליו, ואם זה המשקה הוא על גבי כלי האמצעי בין שיהיה עודף על התחתון בין שאינו עודף הנה הוא נטמא מפני הטומאה שבאויר התחתון על ידי המשקה שעליו, וכן העליון העודף על כלם אם יהיה לו משקה עליו מגבו יקבל טומאה מהכלי התחתון מחמת המשקה העומד עליו ע\"ד שהאמצעי קבל טומאה מהתחתון, ולא יוצל העליון במשקה טופח עליו מטומאה בהיות הטומאה באויר התחתון, אלא אם כן יהיה האמצעי עודף על התחתון אף אם יש עליו משקה טופח מגבו, אבל אם לא יהיה האמצעי עודף ויהיה לעליון העודף משקה על גבו יקבל טומאה מגבו. ובזה נחה ההרגשה דיש להרגיש מאי קמ\"לן התנא בדין זה דמשקה טופח בעליונה עודפת, דיש בו רבותא דאעפ\"י שמציל על האוכלין והמשקין שבתוכו בהיותו עודף על התחתון, אפשר שיקבל הוא עצמו טומאה ע\"י משקה טופח שמגבו ומ\"מ לא נטמא תוכו כי כן הוא הדין, ולכן אף פירוש זה דחוק, דהא כל שיש בה משקה טופח סתם תנן דמשמע מתוכו, וכן טמאה סתם תנן דמשמע דטמאה ממש היא ולא גבו לבד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פשוטיהן ומקבליהן</b>. סירכא דכלי עץ דהקדים פשוט למקבל, נקט:\n",
+                "<b>אלא לטומאת נפש</b>. עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות במאמר נוי בגדי שש בסדר טהרות מסכת כלים רמז פ\"ו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנעשו לקרקע</b>. דייקא, דלא קתני שמחוברים לקרקע, ש\"מ דאפילו עדיין לא נתחברו טהורים, כמ\"ש הרמב\"ם שהביא התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה על מחצה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ט דכלאים ופ\"ד דמקואות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין טמא אלא עקרב</b>. לאפוקי אף השרשרת התלוייה בלחיים העוברת תחת גרון הבהמה, אעפ\"י שעושה מעשה העקרב מבחוץ, והלחיים לפי מה שפירש הרמב\"ם, ז\"ל: הם הברזלים הנמשכים מכאן ומכאן על לחי הבהמה, ע\"כ. והם תשמישי העקרב שבתוך הפה, והשרשרת שתחת הגרון, כן נראה. ובזה נחה הרגשת התי\"ט שהניחה בצ\"ע:\n",
+                "<b>כל תכשיטי נשים טמאים</b>. אע\"ג דה\"ה לתכשיטי אנשים כמ\"ש התי\"ט, הזכיר כלל זה בנשים דבם שכיחי טומאות יותר מבאנשים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מסמר של שלחני וארון של גרוסות ומסמר של אבן השעות</b>. איידי דקאי בשלחני פתח בשלחני, והואיל ופתח במאי דסליק סיים דבריו כסדר הזה, ולא חש להכניס הארון בין המסמרים, ועיין מ\"ש התי\"ט במשנה ד' ד\"ה וארון בשם הראב\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזוג של ספרים</b>. זה צורתו המסומן באות א' הוא החלק העליון הסמוך ליד, והמסומן באות ב' הוא החלק התחתון והוא הסמוך לראש. פירוש, דכשמסתפר מניח אותו המסומן בב' על הראש ממש, והוא אינו חד כל כך כדי שלא יחתוך בו עור הראש, אלא הוא עשוי להעמיד השער על עמדו כדי שיוכל העליון הסמוך ליד שהוא חד הרבה לפעול פעולתו ולגלח השער, ע\"י נענוע היד, דאילולי החלק התחתון הנוגע בראש שמעמיד השער כנגד העליון ומקרבו אל חודו, היה השער נכפף ע\"י נענוע העליון ולא היה יכול לגלח, וה\"ט דמאן דמפרשים דמספרים כעין תער הם אותם שהחלק העומד על הראש הוא חד מאד, שמגלח כמו תער, שהרי בהיותו כך נמצא שמשחית השער בו כמו בתער שמשחית השער ומגלחו עד שאינו נראה מעל העור כלל, משא\"כ כשהם עשויים בדרך הזה שאמרנו שאין החלק הסמוך לראש חד, שאינו מגלח השער בעומק, שהרי החלק התחתון אינו חותך, והחלק העליון אינו יכול להעמיק כי החלק התחתון מעכבו, ונמצא שנשאר אורך השער מעל העור כעובי חודה של חלק התחתון שאין העליון יכול להעמיק כנגדו ולחתכו, והתחתון אינו חד כל כך שיוכל לחתכו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זומא לסטרא שניטלה כפה טמאה מפני המזלג</b>. לא ידעתי מפני מה נשנה המזלג בלי כנוי משא\"כ הכף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מסרק של ראש</b>. לאשמועינן דהמעבר והמזרה והמגוב, כלם משמשים לדבר אחד, קתני לגבי מסרק של ראש המשמש לדבר אחר וכן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלפס</b>. אית דגרסי הלבס, והכל אחד, כי הב' והפ' מאותיות בומף, וההא היא שרשית ובמקום א' של אלפס, כי שניהם ממוצא אחת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם אינו מראה את רוב הפנים</b>. ומה שאז\"ל וכן עינינו רואות שאדם רואה במראה צורתו גדולה וקטנה, אין זה בא משיעור המראה אלא מאיכות זהירותו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מפתח של ארכובה</b>. נראה בעיני דזו צורתה המסומנים באות א' עומדים זה על זה כירך עם השוק, והמסומן באות ב' הם שיני המפתח שעומדים מבחוץ על קו א' כאצבעות הרגל בשוק, וצ\"ל שהמפתחות העשויות כך הם עשויים בענין שיכולים להשתמש בהם בפותחת לפתוח ולסגור בין מבפנים בין מבחוץ, וכשיש לה השני קוים יכולים להשתמש בה אף מבחוץ אבל לא כשחסר מהם קו אחד, וכך הם רוב המפתחות שראיתי פה צפת תוב\"ב, ומשום הכי כי נשבר מתוך ארכבותו טהור לרבנן, להיות דעיקר תשמישו שהוא לסגור הפתח מבחוץ בצאתו מן הבית בטל ממנו, אע\"ג דעדיין יכול להשתמש בה מבפנים להסגר עצמו בה בהיותו בתוך הבית, מ\"מ לא חשיב זה עיקר תשמישו דלא נעשית מעיקרו לכך כי יכול לסמוך את הדלת בהיותו הוא בפנים בעץ או בבקעת, משא\"כ בצאתו חוצה שאם אינו סוגר במפתח אין לו במה לסמוך שלא תהיה ביתו הפקר. ור\"י ס\"ל דהואיל ועדיין ראוי קצת לתשמיש והוא להיות פותח בו בפנים אעפ\"י שאין זה עיקר תשמישו, עדיין שם כלי עליו ולכן עדיין הוא בטומאתו, אבל של גם שצורתו ממש כגימל כזה שהוא צורת ג' הפוכה, שהמסומן באות א' הם שני קוי המפתח, והמסומן באות ב' הם שיני המפתח, וצ\"ל שהמפתחות העשויות כך אינם ראוים להשתמש בהם בפנים כלל אפילו כי נשברו אין להם אלא קו אחד, ומשום הכי כי נשבר בתוך גומו טהור לכ\"ע, שאינו ראוי לשום תשמיש עוד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מסאה בלח שהן כורים ביבש</b>. כי סאת הלח עודפת על סאת היבש שליש, שהוא שיעור גודש סאת היבש, כן כתב הקליר בפיוט דשקלים <small>(וסאת יבש חסרה שליש בלח. יוצרות ד\"ה אז ראית)</small>. ועיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ששם הארכתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רחת של גרוסות וכו'</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי אומר כי הרחת של גרוסות יש לה בית קבול ושל גתות אין לה, ושל אוצרות יש לה ושל גרנות אין לה, ומשום הכי לא כללם שנים שנים, ונתן טעם בזה הכלל למה, יש מהם שיש להם וטהורים, ויש שאין להם וטמאים, והוא שאותם שיש להם כיון שאינם עשוים אלא לכנוס ולא לקבל בתוכם כאילו אין להם דמו, ואותם שאין להם כיון שמ\"מ הם עשויים לקבל וצורת כלי עליהם, טמאים מדברי סופרים כארובות של נחתומים דלעיל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרכוף</b>. לשון הערוך <small>(אות המ\"ם)</small> אמרו שמצאו בתלמוד כלים בארץ רווחה, ומצאו בו פי' זה הדיבור, סוסיא דבר גניתא, עכ\"ל. ונראה לפי פי' הר\"ב, דגניתא הוא כמו גנותא, כי הויו והיוד מאותיות יהו המתחלפות, ולפי שהלצנים הם אותם שמגנים ונותנים דופי לכל אדם נקרא הלצנות גנותא, ועוד שהוא מגונה. ומרכוף יהיה פירושו בשני תיבות דומה למרקוליס <small>(עי' סנהדרין פ\"ז מ\"ו וברע\"ב שם)</small> חילוף כוף, ר\"ל להיות כפוף לפני ה'. עוד שם <small>(בערוך)</small> ויש מפרשים, שזה מרכוף הוא כלי מארז שעושין לזמר, ויש ששונין המרכוב טהור, ומפרש העץ שבכינור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו, עכ\"ל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מרכוף של זמר</b>. לשון הערוך <small>(שם)</small> מרכב של זמר, והוא שאמרו שיש לזמרים כמו סוס מן ארז, ע\"כ. עוד יש שם יש ששונים, והמרכוב של ��מר פי' בית יד של מגל, מלשון לא תזמור, עכ\"ל. ולפי פי' הראשון הף' היא במקום ב' דשניהם מאותיות בומ\"ף, ולפירוש השני נקרא הבית יד מרכוב לפי שמניחין עליו האצבעות כשתופסין אותו אחד מכאן ואחד מכאן, כאיש רוכב ששני רגליו הם משני צדי הנרכב אחד מכאן ואחד מכאן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיק הסייף וכו' תיק המספרת וכו'</b>. כל הכלים שמלאכתם שוה כללם בתיק בפני עצמם, דלא תימא דתיק אחת המשמש לכלם קאמר:\n",
+                "<b>הפגושות</b>. אע\"פי שבתרגום שלנו <small>(יחזקאל כו, ט)</small> כתוב פגזוהי, הכל אחד כי השין והזין מאותיות שזרס\"ץ המתחלפות:\n",
+                "<b>תיק סומפוניא בזמן שהוא נותן מלמעלה</b>. אע\"ג דכ\"ע נותנין אותה מצדו כי כן דרכה שלו טמא. ואם גם הוא נותנה מצדו טהור. תיק חללין ר\"י מטהר מפני שהוא נתנו מצדו. ולכן שלו טהור אע\"ג דכ\"ע נותנים אותו מלמעלה כי כן דרכו, ולת\"ק דווקא להחמיר כמו בסומפוניא אזלינן בתרי' בדידיה, אבל לא להקל גזרה שמא יחליף, כן יש לפרש משנה זו. א\"נ נוכל לומר דת\"ק לא ס\"ל לחלק אלא בסומפוניא אבל בתיק החליל אעפ\"י שנותנו אותו בצדו ס\"ל דטמא, ור\"י ס\"ל לחלק אף בחליל, וזהו אמרו מפני שהוא נותנו בצדו הוא טהור, מכלל שאם היה נותנו מלמעלה אף הוא טמא, ולא קתני בפירוש בזמן וכו' כדקתני ת\"ק בסומפוניא, מפני שאין דרך בני אדם ליתנו אלא מצדו והנותנו מלמעלה כמעט בטלה דעתו אצל כל אדם, משא\"כ בסומפוניא שיש הרבה בני אדם שנותנים אותה מלמעלה ויש הרבה שנותנים אותה מצדו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החמת</b>. ישנה, שיעורה ליטהר, בפקעיות של שתי. ופירושי קמפרש, אם אינה מקבלת של שתי. הוא שנטהרה, ובזה נדע דבישנה ליטהר מיירי, דלא תימא דבחדשה ליטמא קאי, דקמל\"ן דכשתפרה עד שתהא ראויה לקבל פקעיות של שתי אז תקבל טומאה ולא קודם, דאינו כן אלא דינו הכי בישנה, אעפ\"י שבחדשה מיד שמקבלת פקעיות של ערב מקבלת טומאה אע\"פי שעדיין אינה ראויה לקבל של שתי שהם קטנות משל ערב. וטעמא דמלתא י\"ל, דבהיות חדשה מיד שהגיעה לכלל קבלה נטמאת אעפ\"י שאינה מקבלת דבר קטן, דנימא דלדבר גדול לבד בעי לה, אבל מכיון שגמר לתפרה עד שתקבל הדבר קטן כבר גילה דעתו שלדבר קטן בעי לה, ולכן מכיון שניקבה בענין שאינה ראויה לקבל עוד הדבר קטן, בטל שם כלי מעליה אעפ\"י שעדיין מקבלת הדבר גדול. וחילוק כזה אבל הפך מזה מצינו בתוספתא <small>(ב\"מ פ\"ו ה\"ב)</small> והביאה הר\"ש וז\"ל: החמת חדשה אעפ\"י מקבלת רמונים טהורה, תפרה ונקרצה שיעורה ברמונים, ע\"כ. הרי שיש הפרש בין חדשה לישנה, אלא דס\"ל לבעל התוספתא דכל שלא באה עדיין לכלל כלי בעינן שתקבל דבר גדול, ולכן אעפ\"י שכבר מקבלת רמונים טהורה, אבל משבאה כבר לכלל כלי אינה יוצאת מידי כלי בדבר קל, דהיינו שכשנקבה אבל עדיין מקבלת רמונים שתהיה טהורה, אלא לעולם יש עליה תורת כלי עד שתנקב במוציא רמון, אבל תנא דמתניתין ס\"ל בהאי דהוי להפך, מהטעם שכתבתי.\n<br><b>וכה\"ג</b> יש לפרש שאר הבבות ורבן גמליאל מטהר. לבית רעי חדש שאינו מקבל משקין, מפני שאין מקיימין אותו. כך, אעפ\"י שנראה דכוונתו היתה להניחו כן, מפני שאינו ראוי לעשות בו אף צרכיו הגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים בא לידי קטנים כמ\"ש רש\"י בברכות דף כ\"ג, ות\"ק ס\"ל דאפשר דבעי ליה לנערים וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו. שדרכם לעשות צרכיהם הרבה פעמים ביום, וכדי שלא יתמלא מהר וילכלכו הבית בצואה הניח הנקב שיצאו המי רגלים דאין בהם כל כך לכלוך ובמעט מים מבטלם. א\"נ מתוך דהוא מוכן לנערים אין דרכם לעמוד עליו לעשות צרכיהם אלא כשתאותם מרובה שאינם צריכים לדחוק עצמם בענין שיבאו לידי קטנים, שאין להם דעת לילך מיד שנתעוררה תאותם מעט כדרך הגדולים שלא לעבור על בל תשקצו בענין שמוכרחים לדחוק עצמם כדי למלאות תאותם אשר נתעוררה לעשות צרכיהם שע\"י זה באים לידי קטנים, ומשום הכי ס\"ל לת\"ק דמקיימים אותו כך אעפ\"י שאינו מקבל משקים, כי מ\"מ ראוי היא לנערים כמ\"ש.<br><b>זה</b> היה נלע\"ד לפרש אילולי שקשה מאד בעיני להרבות במחלוקת בין ת\"ק דמתניתין לתוספתא, אבל יהיה מה שיהיה אף הרמב\"ם בחבורו פ\"ז מה' כלים <small>(ה\"ו)</small> פירש למתניתין בשני עניינים, שהרי כתב ז\"ל: כמה שיעור הנקב שינקב כלי העור ויטהר, החמת משתנקב כמוציא פקעיות של שתי, ואם אינה יכולה לקבל של שתי הואיל ומקבל של ערב מקבלת טומאה עד שתינקב רובה, ע\"כ. ולכן יש לתמוה מהתי\"ט שתמא על הרמב\"ם שהעתיק בחבורו המשנה כלשונה שהרי עינינו רואות שאינו כן ובפ' ששי מהלכות הנ\"ל <small>(ה\"ח)</small> העתיק שארית המשנה בענין אחד לבד דשם כתב ז\"ל: בית קערות שאינו מקבל קערות הואיל ומקבל התמחויין הרי זה מקבל טומאה וכן בית הראי שאינו מקבל משקין הואיל ומקבל את הראי הרי זה מקבל טומאה, ע\"כ. אבל גם זה דוחק לפרש עיקרא דמתניתין על כלי חדש באיזה זמן ראוי לקבל טומאה, שהרי המשנה הקודמת לזאת והבאה אחריה, בכלים שנטמאו כמה הוא שיעורן ליטהר איירי. ועוד דלשון האעפ\"י דחוק מאד.<br><b>ולכן</b> עלה במחשבתי לפרש בדרך אחרת, והוא דידענו דיש כמה מיני כלים דכל שידענו שעתיד לעשות בהם מלאכה אחרת כדי לגמרם אינם מקבלים טומאה עד שיגמרם, ויש מהם דלא אמרינן הכי, אלא כל שראוים לדבר אחד אעפ\"י שעל הרוב אותם הכלים צריכים לדבר אחר כדי שיהיו ראוים לאותו דבר בלי דוחק, אעפ\"כ אמרינן מקיימין אותו כך ומקבלים טומאה אפילו בהיותם כך. והנה זה פשוט לבקי במסכת כלים בלי שאעתיק שום משנה על זה, ולכן על פי זה יובן המשנה והתוספתא בדרך אחד אע\"ג דמ\"מ חולקים זו עם זו כמו שאוכיח, הנה זה יהיה לכל הפירושים דא\"א להמלט מזה:<br><b>וזו</b> היא פי' המשנה החמת שכבר הוא מתוקן כתיקונו שיעורו. לצאת מתורת כלי, בפקעיות של שתי. ואם זו החמת של עור, מתחילה כשהפשיטה מן הבהמה ניקבה בענין שאינה מקבלת של שתי, אע\"פ שאין נקביה גדולים כל כך, שיכולה לקבל של ערב, טמאה. כך כמו שהיא, ולא אמרינן בהיות נקביה דקים עד שיכולה לקבל של ערב הוא עתיד לתקנה עד שתקבל של שתי, וכל עוד שלא תקנה ה\"ל ככלי שלא נגמר וטהור. לא אמרינן הכי אלא אמרינן מקיימו אותו כך ומקבל טומאה מיד, ופשוט הוא שאם יקבל טומאה כך צריך שיעור אחר לטהרו, ויהיה השיעור שכתב הרמב\"ם שתנקב רובה, וכ\"ש אם נקביה גדולים כל כך שאינה מקבלת אפילו של ערב, דלא אמרינן שיתקננה עד שתהיה ראויה לשתי ונמצא שעדיין לא נגמר, דזה דבר רחוק, אלא אם אנו רואים שמשתמש בו בדברים גדולים שאינם יוצאים דרך אותם הנקבים, אמרינן מסתמא מיחדו להם והוי טמא עד שתנקב ברובו, דאז אף אם נשתמש בו לדבר שאינו יוצא דרך אותו נקב הגדול בטלה דעתו, דאינה ראויה החמת הזאת הקרועה ברובה להקרא בשם כלי.<br><b>ועל</b> דרך זה נפרש שאר הבבות, אלא שאצלם לא הזכיר התנא כמה שיעורם ליטהר בשכבר נקרא עליהם שם כלי, ולא הזכירם הכא אלא אגב דחמת, וחמת עצמו הזכירו אגב שהזכיר שיעורו ליטהר בשכבר נקרא בשם כלי, דשם הוצרך לאשמועינן מהו דינו כשמתחילה אינו ראוי לאותו שיעור שנתן בו לטהרו, דלא נטעה לו��ר דאף מתחילתו שיעורו בהכי, דאינו כן אלא כמו שאמרנו. ואפשר דהאמת עם מי שאומר דר\"ג אשלשתן פליג, ושמשום הכי הזכיר התנא את שלשתן. וטעמו דר\"ג פשוט הוא, דס\"ל דכשהגיע החמת לקבל הערב, והבית קערות לקבל תמחויים, והבית ראי לקבל הראי, אמרינן ודאי אין מקיימים אותם כך ועתיד לגמור אותם עד שיהיו ראויים לכל המבוקש, ואפילו ישתמש בהם עתה למה שהם ראויים אינם מקבלים טומאה, דאמרינן תשמיש עראי הוא ועדיין לא באו לכלל כלי, ואם לא הגיעו לכלל זה ואנו רואים שמשתמש בהם למה שהם ראויים, אפשר דאף ר\"ג מודה דלהיות חסרים מלאכה גדולה אמרינן כבר גמר בדעתו להשתמש בו לאותו דבר הראוי ולאותו דבר חשוב כלי, ואינו רוצה עוד לשנותו לכלי אחר להביאו לידי חמת הראוי לקבל פקעיות, או כדי לקבל תמחויים וכדומה, או לקבל ראי, ולכן כבר נחתה עליו טומאה עד שיתקלקל בענין שלא יהיה ראוי אפילו לאותו דבר או דומה לו.<br><b>וסברת</b> התוספתא תהיה על פי דרכנו כך, החמת חדשה, אעפ\"י שמקבלת רמונים, כל שיש בה עדיין נקבים אפילו קטנים היא טהורה, דאמרינן ודאי עתיד לתקנה וכל זמן שלא תקנה אין החמת נקראת כלי לקבל טומאה, וזו דומה לסברת ר\"ג, אבל לא דומה ממש משום דאעפ\"י מורה דכ\"ש כשיהיו נקביה גדולים שהיא טהורה, ומשתקנה ונקראת עליה שם כלי אז לא נטהרה עד שתנקב במוציא רמון, דס\"ל דאין נקב קטן מוציאה מידי כלי מאחר שנקרא עליה שם כלי אעפ\"י שמעכב עליו מתחילה להקרא בשם כלי. וכה\"ג מצינו בפ\"ה משנה א' בתנור גדול, דמתחילתו לא נקרא כלי עד שיהיה בו ארבעה טפחים ופחות מכאן לא הוי כלי, ובהיותו בר שבעה ונשבר כל זמן שישאר רובו אע\"ג דלא הוי ארבעה אלא מעט יותר משלשה וחצי עדיין הוא כלי והוי טמא. ובשיעור זה של מוציא רמון כבר עינינו רואות שיש בו מחלוקת, שמשנתנו לא ס\"ל הכי אלא חמת שבא כבר לידי כלי טהרתו היא כשתנקב כמלא פקעת של שתי, ואף הרמב\"ם לא הזכיר שיעור זה דרמון כלל. ואין לומר דהכל הוא שיעור אחד, שהרי באותה תוספתא פליג ר\"א וקאמר שהוא בפקעת של שתי שמשקלה עשר סלעים ויהיה זו סברת התנא דמתניתין.<br><b>זה</b> הוא הנלע\"ד כוונת התנא, וה' יצילני משגיאות אשר הוא בוחן לבות וכליות וגלוי וידוע לפניו שלא להרבות בכבודי אני ממציא סברות חדשות, כי אם לכבוד רז\"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ובלי ספק שלא שינו לשונם הקדוש לדבר בלשון סתום כלשון בני אדם, אלא הטיבו כל אשר דברו בדקדוק ועל פיהם אומר אני, ונלע\"ד שזו היתה כוונתם ממש לפי פשוטם של דברים שבענין זה לשונם מדוקדק, וברוך היודע אם שגיתי ובחסדו הגדול בטחתי שלא אענש על זה כמשאז\"ל <small>(במד\"ר פ\"ב ג, ועי' ע\"ז כב: תוד\"ה רגלא)</small> על פסוק <small>(שה\"ש ב, ד)</small> ודגלו עלי אהבה. אף כי מ\"מ השוגג צריך כפרה כי עונותי אשר הם מסך מבדיל ביני לבין קוני הם סיבת שגגת התלמוד, כמו שכתבתי מלתא בטעמא בהקדמת משנת חסידים הנקראת עולם קטן בפ' י\"ו ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים כגון הרובע</b>. אע\"ג דשיעורו הוא לוג דהם ששה בצים, מ\"מ אין דרך בני אדם ליחד כלי קטן כזה לרמונים, הואיל ואינו מקבל אלא שלשה וארבעה רמונים, וכ\"ש חצי הרובע שאינו מקבל אפילו כאלו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מביא גדולה וכו'</b>. בספרי חושב מחשבות מאמר מקוה טהרה פ' כ\"ג כתבתי, דר' יהודה חייש לכולהו ביעי דשכיחי בעלמא ואפילו לדבר יוכני. ולהיות זו סברה זרה כמו שהעירוני על זה חכמי איזמיר, חוזרני בי ולא מטעמיהו, דסברות זרות יותר מאלו דלית הלכתא כותיהו אשכחן בש\"ס, אלא משום דלדידי קשיא דר' יהודה דהכא אדר' יהודה דסוכה <small>(פ\"ג מ\"ז)</small> דקתני התם דשיעור אתרוג הקטן הוא כביצה והגדול כדי שיאחזו שנים בידו אחת. הרי דשיעור ביצה לר' יהודה קטן הוא מאד, ולכן ליכא למימר לר' יהודה דחייש אלא לכולהו ביעי דשכיחי ביננא, דהגדולה שבהם הוא דאווז, דנמצא הבנונים המדוקדקים היא חציה ממנה ומעט יותר כשיעור חצי ביצת צפור השכיח ביננא, ור' יוסי כדקאי קאי דלא חייש אפילו לכולהו ביעי דשכיחי ביננא, אלא לכולהו מיני דביעי דשכיחי ביננא, דאי חיישינן לכולהו וכסברת ר' יהודה לא הוה להו לרבנן לסתום שיעור ביצה דצריך לדקדק בה כל כך לר' יהודה בביצה עצמה, הואיל ובקל אתי למטעי דמי מודיעני איזו גדולה ואיזו קטנה, דילמא דבאווז עצמו איכא ביצה גדולה יותר ממה ששיער בה וכן קטנה בקטנה, ומדיהבי רבנן שיעורא דביצה בביצה עצמה ש\"מ דלא חיישינן אלא למין הבנוני ולא לביצה בנונית, ולמין הבנוני דיו דעתו של רואה דהמין עצמו הבנוני ידוע הוא, ולא מדקדקינן ליקח הבנוני שבמין הבנוני אלא בגדול שבו משערינן לר' יוסי, וכדאשכחן בזית ושעורה ועדשה, דקרא התנא הבנוני דבו משערינן, לאגורי מדברית ומצרית, אע\"ג דבכל אחד מאלו ודאי איכא גדול בנוני וקטן, משום דמ\"מ אין לדקדק ולשער בבנוני שבהם אלא בגדול שבהם דהוא בנוני לגבי הגדול שבכלם והקטן שבכלם, וכר' יוסי סתם לן תנא דהלכתא כותיה, אבל אין ספק דלר' יהודה אף באלו משערינן ע\"י המים וחיישינן לכולהו דמ\"ש מביצה, וגילה לנו דעתו בחד וה\"ה לאידך, ומה\"ט גילה דעתו בגרוגרת ואמר שהקטנה שבא\"י היא הבנונית שבמדינות לומר דצריך לחוש גם לה ולהוציא ע\"י המים הבנונית האמצעית שבין הגדולה שבא\"י לקטנה שבמדינות שהיא קטנה מהקטנה שבא\"י, דאפשר לפי זה שלא תגיע שיעורה אלא לקטנה שבא\"י. ות\"ק דסתמא כר' יוסי לסברתיה אזיל דלא חייש לכולהו ביעי אלא לכולהו מיני, ולכן דומיא דביצה ס\"ל דאין לשער אלא בבנונית של א\"י אע\"ג דהקטנה דא\"י נמי בנונית הוא הואיל ואיכא קטנה ממנה בח\"ל, משום דבגדול שבמין בנוני משערינן לדידיה כדאמרן בביצה. ולפי זה יפה עשו הרמב\"ם והר\"ב לכתוב אין הלכה כר' יהודה, דאין מחלוקת זה תלוי במציאות, דבמציאות אף ר' יוסי מודה אלא דפליג אר' יהודה כדאמרן.\n<br><b>והכלל</b> העולה מדברינו אלו, דבין לר' יהודה בין לר' יוסי לא חיישינן בביעי אלא לדשכיחי ביננא, ולא לדשכיחי בעלמא במדינות הרחוקות ומדברות השוממות, דלא הטריחה התורה על ישראל לחפש אחריהם כדי לשער בהם, כמו שלא הטריחם להקריב מהחיות מהאי טעמא כדאיתא במדרש <small>(ויק\"ר פכ\"ז ו)</small> ואפילו בנדבה אסר להביאם. והואיל והלכה כר' יוסי דלפי דעתו של רואה משערינן, יפה הוכחתי התם במקוה טהרה פ' כ\"ה דבגדולה שבבנונית משערינן, מדדקדק ר' ואשכח הביצה שבדורו קטנה מן הביצה דדור המדבר אחד מעשרים בביצה דווקא, דהא אין ספק דבמדבר להורות הלכה לדורות לא ע\"י המים שיערוה אלא לפי דעתו של רואה, ואי בבנונית שבמי בנוני שיערוה מאן מוכח דהאמצעית ממש עלתה בידם כמו שעולה ע\"י המים, הא לנס לא הוצרכו מאחר דאין הדין כך, ובידי אדם א\"א לצמצם, וא\"כ אפילו תימא דר' אשכח הבנונית שבמין בנוני על ידי המים כמו שהקשו לי חכמי איזמיר, איך היה יכול להעריכה בדקדוק עם אותה דדור המדבר שנמדדה שלא ע\"י המים אלא לפי דעתו של רואה, דדילמא לא היתה של דור האמצעית ממש כמו שהיתה את שלו, אלא ודאי בגדולה שיער וכדהוכחתי התם ע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>כגרוגרת</b>. לכ\"ע גדולה מכזית היא, כדמשמע בריש פרק המצניע <small>(שבת)</small> דף צ\"א ע\"א, ומה שהקשה התי\"ט במשנה י\"א דהאי פרקא בשמו ובשם התוספות <small>(יומא פ. ד\"ה ושיערו)</small> דמדאמרינן בכריתות <small>(דף יד:)</small> דבית הבליעה מחזיק שני זתים, ובערובין <small>(עי' בתוס' יומא שם)</small> אמרינן דבית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת, דנמצא דביצה הוי כשני זתים, ומשיעורא דמזון שתי סעודות ילפינן דכל ביצה הוי שלשה גרגרות. ובתוס' דיומא שהביא ראיתי שמחשב התם לכל ביצה שלשה גרגרות ושלשה שמינית גרוגרת, דנמצא לפי זה דגרוגרת בציר מכזית הוי, דהא ביצה תרי זיתי היא כדאמרן, והיא ג' גרגרות לפי דברי התוספות. בעיני אין זו קושיא כלל, דהאי דלמדו <small>(יומא שם)</small> מכל האוכל אשר יאכל <small>(ויקרא יא, לד)</small>. אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת והוא ביצת תרנגולת דהאי הוא דמחזיק בית הבליעה, ולפיכך שיעור טומאת אוכלים שיערוהו בכביצה, בלא קליפה קאמר, דפלוגתא היא בערובין דף פ\"ג ע\"ב והלכתא כחכמים דהכי סלה\"ו וכן פסק הרמב\"ם בחיבורו <small>(ה' טומאת אוכלין פ\"ד ה\"א)</small>, והין הכי נמי דביצה בלא קליפה שתי זתים הויה, אבל בקליפתה דבהכי איירינן בבצים דמזון שתי סעודות דאמרן, הין הכי נמי דהוי יותר משלשה זתים ועוד, וכשמודדים אותה בגרוגרת לא הוי אלא שלשה או שלשה ועוד כדאמרן, דנמצא לפי זה דלעולם הגרוגרת יתרה מכזית כפשטא דתלמודא דפרק המצניע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומקל שיש בו בית קבול מזוזה</b>. לגנוב אותה מעל הפתח למכור אותה לאחר, אבל המפרשים פירשו בענין אחר, ואינו נראה כן מדלא סמך קנה לקנה ומקל למקל שגם הוא מקל, אלא סמך זה לעני, מפני שבידו ימצא כזה יותר מכל אדם, שבעוד שממתין על הפתח עד שיוציאו לו פרוסת פת הוא גונב המזוזה, ונותנה בתוך מקל זה החלול כדי שכשיחזור הבעל הבית ויראה שאין מזוזה בפתח ויחשדנו ויחפש אחריו, לא ימצא אותה, כי לא יתן לב שיהיה בית קבול באותו מקל, ובזה יתראה נקי אע\"פ שהוא רשע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושאינם מקבלים כדרכם</b>. כך הוא גירסת הרמב\"ם, ופירושו הוא שאינם מקבלים כך כמו שהם אלא אם כן יפשטום או יטו אותם ואז יקבלו כל ארבעים סאה. והמשל בזה יהיה, כגון שהם עשויות בזויות בלתי נצבות כצורה זו שאם היה מעמיד אותם הכלים ממש כך כמו שהם בזויות נצבות כזה יהיו מחזיקים בתוכם יותר, שהרי אם דרך משל יהיו כל אחד מהדופנות ארכם ארבע אמות, בהיותם עומדים זה אצל זה בזויות נצבות יהיה שטחו ששה עשר אמות, דהא ד' פעמים ד' הם י\"ו, אבל בהיותם עומדים זה אצל זה בזויות בלתי נצבות כצורה הראשונה, אפשר שלא יהיה שטחה אלא כי\"ד אמות, כגון שיהיה האלכסון הגדול שבעה אמות והקטון ארבעה, וזה אפשר להיות.\n<br><b>ובאו</b> חשבון ותראו על פי הכלל האמיתי שהמיתר המשולש נצב הזוית הוא גדר המרובע הכולל שטח שני המרובעים הנעשים על שני הקוים הסובבים הזוית נצב, והוא שיהיה צורתם כזו נמצא שיש במרובע הזה ארבעה משולשים נצבי הזוית שכל אחד מהם מיתרו ארבעה ותושבתו הקטון שנים וצלעו הגדול כשלשה וחצי, והחשבון הוא צודק, שהרי כשתרבע התושבת הגדול שהוא שלשה וחצי, יהיה מרובעו שנים עשר ורביע, וכשתרבע התוספות הקטן שהוא שנים יהיה מרובעו ארבעה, וכשתוסיפנו על המרובע הראשון שהוא שנים עשר ורביע הוה ליה ששה עשר ורביע. והמיתר שהוא ארבעה, כשתרבענו ותאמר ארבעה פעמים ארבעה הם ששה עשר, נמצא שאין הפרש ביניהם אלא רביע, ומשום הכי בעל כרחנו אלו האלכסונות שבאמצע המרובע הזה אנו צריכים לומר שהם מעט פחות ממה שאמרנו כדי שלא יעלה מרובעם יותר ממיתרם, אבל נניח שיהיו אף כמו שאמרנו ונעשה מארבעה משולשים אלו שני מרובעים כזה שיהיה כל מרובע שלשה וחצי על שנים, שיעלה חשבון כל מרובע שבעה שכן שני פעמים שלשה וחצי הם שבעה, ושני פעמים שבעה הם ארבעה עשר, נמצא היות השטח העומד בין הארבעה קוים של ד\"ד העומדות בזויות בלתי נצבות בצורת ד' משולשים אשר מהם נעשים שני מרובעים, ארבעה עשר פחות מעט כמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או אבד חציה</b>. את חצי האחרת, ומשום דעל אותה שנשארה התנא מדבר לא קתני נאבד אלא אבד, ואינו יכול לומר נמי שגנבה, כי היא לא גנבה שום דבר, להכי גבי גנבה תני ונגנב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רי\"א שלש אצבעות</b>. אפילו בחבל עב, ות\"ק ס\"ל הכל לפי החבל, ואין לנו שום הכרח לומר דלא פליג כמ\"ש התי\"ט, ואדרבא מן התורת כהנים <small>(ספרא מצורע פ' זבים פ\"ב)</small> שהביא ראיה, מוכח דר\"י דאותו סתמא כותיה אתי בכל מיני חבלים איירי, שהרי משכבו הכתוב בקרא <small>(ויקרא טו, ה)</small> שממנו למד אורך נימי הקשר, אינו מדבר במטה ממש כמו במתניתין דהכא, דכמה דברים יש שמטמאים משום משכב ואינם מטה, שנאמר שהפסוק המרבה נימי הקשר לשלשה אצבעות איירי דווקא בחבלי המטה. ומשום התורת כהנים זה אומר אני שפסק [הרמב\"ם] כר\"י והזכיר בחבורו <small>(ה' כלים פכ\"א ה\"ו)</small> שיעור זה בחבלי המטה, משום דר\"י הזכיר שיעורו בחבלי המטה, אבל מדסתם ולא פירט בשאר חבלים ש\"מ דס\"ל דלר\"י דפסק כמותו ה\"ה לכל מיני חבלים. ואף בפירושו לא אמר דמאמר ר' יהודה אמת דאין חולק, אלא אמר סתם ומאמר ר' יהודה אמת, ולא אמר והלכה כר\"י משום דהמחלוקת אינו מבורר כל כך במשנה.\n<br><b>ואע\"ג</b> דלא תנן סתם הנוגע בצרכו טמא רי\"א שלש אצבעות, אלא תנן וכמה הוא צרכו דנראה כאילו מפרש דברי ת\"ק, מ\"מ אין זו ראיה לומר דאינו חולק, אלא קמל\"ן דאף הוא מה שאמר שלש אצבעות אינו מגזרת הכתוב, אלא מפני שכך שיער בחבל בנוני דזה הוא צרכו, שהרי שיעור זה של שלש אצבעות לא למד מן הכתוב דאין שיעור זה מבואר בכתוב, אלא שמתיבת משכבו למדנו כל הצריך לו, ומפני שע\"י זה נתת תורה לכל אחד ואחד בידו שכל אחד אומר זה צרכו או יותר מצרכו, אמר הוא שיעור בנוני זה, וחולק עם הת\"ק שהרשה לכל אדם באמרו כל שהוא צרכו שיטמא או יטהר כפי רצונו.<br><b>ומחלוקת</b> כזה מצינו בפ\"ב דשביעית משנה א', עד אימתי חורשין וכו' עד שתכלה הליחה וכו' אר\"ש נתת תורת כל אחד בידו אלא בשדה וכו' עד וכו'. ומשום דהתם ר\"ש אמר דבורו בלשון קושיא באמרו נתת וכו', תנן אמר ר\"ש וכו' אע\"ג דחולק, כמו שנתתי כלל זה בכמה דוכתי, אבל הכא דלא אמר ר\"י דבריו בדרך זה אלא כאדם שאומר סברא בפני עצמה קתני ר\"י אומר, אע\"ג דכוונתו הוא ככוונת ר\"ש דשביעית, ומזה נדע בבירור דחולק, ואין להקשות מ\"ש התם מהכא, דהתם הוא ר\"ש והכא הוא ר\"י, וכל אחד היה מדבר עם בעל מחלוקתו כדרכו, וכפי דרך דבורם סידר רבינו הקדוש לשונם בתוך המשנה בלשון אמר ר' פלוני או ר' פלוני אמר בדרך היותר נאות כמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהוא</b>. אם מעט ואם הרבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b></b>שהרי ראינו שבדבר קל דהיינו שרייתה במי גשמים חוזרת לאיתנה ואפילו הכי טמאה מדרס, זה הוא מה שרמז בלשון משונה זה לאשמועינן צריכותא דבבא זו דלכאורה לא אצטריכא, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים טהור</b>. כתב הר\"ב, דכשיש ד' טפחים בין קנה לקנה חזיא לשכב בין שני הקנים, עכ\"ל. משום דדרך לשכב מן הצד, דאסור לשכב פרקדן <small>(ברכות יג:)</small>, משום הכי דיו בד' טפחים. ולכן אין להקשות מסוכה <small>(עי' רא\"ש סוכה סי' א מ\"ש מהירושלמי)</small> דבעינן ששה טפחים לראשו ורובו שהוא שיעור לרוחב הגוף, וכן אין להקשות מדאמרינן במנחות דף צ\"ח אמר ר' יהודה תרי אמי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, אע\"ג דלאמתא ופלגא יש לה ארבעה טפחים וחצי לכל אחד, משום דהתם נמי צריכים מקום לרוחב גופם, משא\"כ הכא דדיו שיהיה לו מקום לעובי גופו כי דרכו לשכב על מתניו כמ\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע בצמר שעל האימה וכו'</b>. מסתברא כמו שפירש הר\"ב, מדלא כללם בהדי כלי האורגים השנויים ברישא דמתניתין, והתי\"ט הביא פירושים אחרים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א אם היה רחב טפח</b>. (האמצעי הקיים הרמב\"ם). וארישא לא פליג, משום הכי לא כלל התנא שני העניינים בבבא אחת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר אף טפיטן של סוס</b>. שאין ישיבתו עליו אלא דרך עראי ועיקרו עשוי למרכב. טמא משום מושב. וכל שכן מה שהוא עשוי מעיקרו למושב, כן יש לפרש אף זה, אף כי הוא דוחק שאין לו מקום במשנה זו, אם לא שנאמר דאכולהו פליג, דבכולהו יושבין עליו יותר מטפיטן של סוס:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס</b>. כך הוא סדר הדברים, בתחילה כלה, ובתר חיה, ואח\"כ הכובס לרחוץ הבגדים שטינפה החיה בלדתה, משום הכי לא סמך כסא לכסא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>העשויה כקתדרא</b>. נראה דשל קטן נמי היא עשויה כך, וכן משמע מפי' הר\"ב בסוף פ\"ב דביצה, משום הכי נכללת בה. משא\"כ לקמן באותם המנויים במשנה ו' בטומאת מדרס, ובמשנה י\"ב וט\"ו למאן דגריס ושל נבלי בני לוי בטהור מכלום, דאל\"כ מ\"ש התם דקחשיב ומ\"ש הכא דלא קחשיב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש להם בית צביטה</b>. לא כלל בהדיה אחורים ותוך, משום דהכא לא פליגי אלא עליו. ובמשנה א' לא שנא בית הצביטה, משום דבעי לאשמועינן הפלוגתא שיש על אחורים ותוך, ואגב חזר לשנותם הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין להם אחורים ותוך ואין להם בית צביטה</b>. סירכא דמשנה ז' דיש להם דחלקם לשתי בבות נקט, ולפירוש הר\"ש דווקא נקט הכי, משום דבית הצביטה לא אצטריך אלא לר\"מ משא\"כ אחורים ותוך:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר וכו' אף העושה וכו'</b>. תיבת אף אמן הכסת טהורה קאי, ואדברי רבי יהודה, הרמב\"ם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי חרס</b>. קפיד התנא להזכיר כלי אצל חרס מה שלא עשה כן באחריני, מפני שאין כלי חרס מטמא אלא כשיהיה דווקא כלי שיש לו תוך, משא\"כ הני אחריני דבגד ועור ושק כל שהם ראויים לתקן מהם כלי אעפ\"י שעדיין אינם כלי מטמאים, וכן טבלה שאין לה לזבז בכלי עץ מטמאה, אעפ\"י שכמעט אינה ראויה להקרא כלי כיון שאין לה בית קבול. ועוד קרא כתיב <small>(ויקרא יא, לג)</small> וכל כלי חרס. ואין שום כלי אחר מוזכר באותו קרא שיהיה תיבת כלי קאי עליו, משא\"כ הני אחריני דכללם כלם תחת כלי אחד בשמיני <small>(שם, לב)</small>:\n",
+                "<b>כל שאין לו תוך וכו'</b>. להקל על הלשון הואיל ובא נמי על סדר החשבון, פתח במאי דסליק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משום שלשה על שלשה</b>. טפחים למדרס. ומשום שלש על שלש. אצבעות לטמא מת. אע\"ג דטפח ואצבע שניהם לשון זכר ביחיד, מ\"מ אזלינן בתר רובא דהטפחים נקראים בשם זכרים והאצבעות בשם נקבות, ולכן אנו מונים הטפחים במספר הזכרים והאצבעות במספר הנקבות.\n<br><b>והא</b> דמצינו לשון המספר משונה משאר הלשונות, שלסימן הזכר יש בו הא שהוא סימן נקבה שלשה ארבעה חמשה, ולסימן הנקבה הוא חסר הא בלשון זכר שלש ארבע חמש. נ\"ל דבזה רומז לשרשו העליון, והוא כי ידענו מאי דאמור רבנן מגידי אמת על פסוק <small>(שה\"ש ז, ה)</small> עיניך ברכות בחשבון. שהחשבון הוא בסוד עיני הנוקבא, ששם הוא סוד החכמה דידה, וזה הוא בכללות של כל ספירה, כמבואר יפה יפה במאורות נתן באות ח'. וכבר ידענו שאות החכמה היא היוד שהיא מאותיות הזכרים, לכן ראוי לספור הזכרים בסימן הנקבה, להורות שהחשבון התלוי בה הוא בשרש הזכר שבה דהיינו בחכמה דידה כאשר אמרנו, וה' יצילנו משגיאות:"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק וכו' טהור</b>. ה\"ה לשנים מן הבגד ואחד ושליש מן השק שהוא טהור, אעפ\"י שאחד ושליש מן השק הוא נערך כאחד מן הבגד ממש, להיות שיעור הבגד שלשה והשק ארבעה, וכן בכולהו אחריני לפי ערכם. והיינו דתנן בסיפא זה הכלל וכו', כדי שלא נטעה לומר דהאי אחד ודומיו הוי דווקא, משום דאחד מן הקל אינו נערך כאחד החסר מן החמור אלא פחות ממנו, ושלזה נמצא שלא יש בו שיעור הראוי לא לקל ולא לחמור. ולא היינו לומדין זה מסיפא דמתניתין דתנן חמשה מן המפץ ואחד מן העור וכו' טמא, ולא תנן זה של שלשה מן הבגד ואחד ושליש וכל כיוצא בו לרבותא שאפילו הקל משלים לשיעור החמור וכ\"ש שהחמור ישלים לשיעור הקל, דאי לא תנן לה איכא למטעי ולומר דכמו שהקל אינו נחשב עם החמור אלא לפי ערך החמור כמו כן החמור המצטרף עם הקל דיו שיהיה בו כפי ערך הקל, ולזה כי יהיו שלשה מן השק ושלשה רביעי טפח מן הבגד שהרי לפי ערכו הוא חשוב כטפח מן השק, הייתי אומר שישלים שיעור השק וכן כלם, לכן הוצרך התנא לומר בפירוש שאין אנו מעריכים בערכים אלא צריך שיהיה השיעור הראוי בעין, וגם מענין זה עצמו אין להוכיח האחר דדילמא להקל לא אמרינן הכי, כגון הכא שהרוב הוא השק והבגד בתריה גריר, דנמצא שאנו מטמאים השק אם היינו מעריכים הבגד להשלים לפי ערכו בפחות מארבעה שלא כדין, אבל לחמור שהוא הבגד והוא הרוב שהוא שנים והשק המצטרף עמו בתריה גריר, וכי אנו מערכים אותו לפי ערכו ונאמר דבהיות אחד ושליש מן השק עם השנים מן הבגד דבין כלם הם שלשה ושליש יהיה הבגד הזה מקבל טומאה, אין זה שלא כדין שהרי כל בגד בהגיע לשיעור זה ואפילו בשליש פחות מקבל טומאה, משום הכי הוצרך זה הכלל למעט אף זה ודלעולם בעינן שיהיה בו שיעור הראוי לאותו כלי החמור ממין החמור ואין הקל מצטרף עמו להשלימו אפילו לפי ערכו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפוק בו את המרחץ</b>. משמש מעשה סמרטוט בעלמא, ואפילו הכי בכל ענין טמא לר\"א:\n",
+                "<b>לנער בו את הקדרה</b>. הוא תשמיש חשוב יותר מפקיקת המרחץ, ואפילו [הכי] בכל ענין טהור לר\"י:\n",
+                "<b>לקנח בו את הרחים</b>. הוא תשמיש חשוב מכלם, דהא אינו מתלכלך אלא מעפר, ואפילו הכי לר\"ע כשאינו מן המוכן טהור, וכ\"ש דהוי חדוש לר\"י. ואע\"ג דבלפוק ולקנח היה די לאשמועינן כח כלם, מ\"מ לא היינו מבחינים החשיבות של מקנח כל כך, כמו שאנו מבחינים אותו באמצעות לנער:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כדברי ב\"ש</b>. צ\"ל דהאי דבית שמאי לא בפירוש איתמר אלא מכללא, דמשום הכי קתני כדברי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כר שעשאו סדין</b>. עיין מה שכתבתי בפרק כ\"ג דשבת משנה ה':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושל אפרקסין</b>. לא מזכיר אצלו נימי כמו באחריני, מפני שהוא כלי אחד לבד, משא\"כ אחריני שכמה כלים נכללו בשיעור אחד:\n",
+                "<b>נימיהן כל שהן</b>. בין רב בין מעט, משא\"כ נימי האחריני דדוקא כשיעור הוי חיבור אבל לא יותר, כ\"כ הר\"ב. ה\"ט דשינה התנא בלשונו הכא וכתב פעם אחרת נימיהן דלא אצטריך, משא\"כ באחריני:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יותר מכאן אם רצה לקיים טהור</b>. דבטלה דעתו, אבל אם לא רצה לקיים אלא שלפי שעה האריכו מפני שצריך לו כל אותה שעה הוא חבור, שהרי הוא בכלל כל שבצרכיכם. ובזה לישנא דמתניתין מדוקדק, והרבה עניינים כיוצא בזה מצינו בדיני כלים דוק ותשכח. ובידות דמשנה ח' דאמרו אם רצה לקיים טמא, דמשמע אעפ\"י שאינו צריך להם לאותה שעה, צ\"ל דקים להו לרבנן דבאותם הכלים מלתא דשכיחא היא שיצטרכו לכל אורך אותו היד, משא\"כ הכא דלא שכיחא ומלתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן לטמאם שלא בעת הצורך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יד הקורדום מלפניו טפח</b>. לא כללו עם חוט מאזנים, שלא נטעה לומר דמלפניו קאי נמי על חוטם, וה\"ט דמשנה ד' משום אחוריו, ושם יש עוד טעם אחר משום פלוגתא דר\"י:\n",
+                "<b>יד מקבת של יד</b>. לא כלל אותו בהדי שירי יד הפרגול, שלא תאמר דשירי אשתיהם קאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוט מאזנים וכו'</b>. אין לי לומר אלא דרצה לשנות כ\"כ טפחים כמו טפח כדי שיועיל לזכרון, משום הכי לא כללם בבבא אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יד הבדיד</b>. לא כללו עם הבבא שלפניה מן הטעם שכתבתי לעיל <small>(מ\"ה)</small> ד\"ה יד הקרדום:\n",
+                "<b>יד בן הפטיש וכו'</b>. הכא לא מצאתי טעם למה לא נערבינהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אספקלריא</b>. לעד\"נ שפי' הרמב\"ם הוא הנכון, שהוא הברי\"ל שכתב התי\"ט שרואים מצדו האחד מה שיש מצדו השני. כי כן אמרו ז\"ל בילקוט ויקרא <small>(רמז תל\"ב)</small> דכל הנביאים ראו מתוך שבע אספקלריות ומשה ראה מתוך אחת. וכן אמרו שם, בנבואת משה שהיה רואה באספקלריא המאירה ושאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה. והוא כי כינו האור הקדוש לדבר זכוכיי, וכשהוא בהיר הוא רואה השפע העומד אחר האור ההוא שמשפיע עליו הנבואה בבירור כמעט כצורתו ממש כמו שהוא, משא\"כ בהיות האור ההוא עב או בלתי בהיר שאינו רואה אותו השפע מבורר. ופשוט הוא שאין השפע הזה צורת הנביא הרואה, עד שנאמר שצורתו הוא מה שרואה אחר האור ההוא שכינו אותו לאספקלריא כפי פי' הר\"ב שהיא אספקל\"ו שהאשה רואה בה את פניה, שהשפע נבואיי אינו כן אלא שפע אלהי המשים דבריו בפי הנביא, או שמראה לו מתוך השפע ההוא איזה חזיון והנביא רואה אותו כאדם הרואה דבר מה ע\"י הפסק זכוכית בינו לבין דבר הנראה, שכשהזכוכית הוא בהיר הוא רואה אותו דבר בדקדוק רב עד שנראה בעיניו כאילו אין בינו לבינה שום מחיצה, וזו היתה נבואת מרע\"ה. משא\"כ בהיות הזכוכית בלתי בהיר שאינו יכול להבחין יפה הדבר הנראה מאחוריו, וזו היתה נבואת שאר הנביאים. וכזה כתב הרמב\"ם בפירושו. ועוד דאספקל\"ו מצינו במקרא ובמשנה פרק י\"ד דמכלתין משנה ו' דנקראה מראה. ודוחק הוא לומר דשאני של מתכת משל זכוכית, ודמשום הכי שינה התנא לשונו מדפרק י\"ד לדפרקין:\n",
+                "<b>תמחוי שעשאו אספק\"לריא וכו'</b>. תניא בתוספתא <small>(ב\"ב פ\"ז ה\"ג)</small> תמחוי שעשאו אספק\"לריא אעפ\"י שמשתמש בו טהור, היה טמא ועשאו אספקלריא טמא עד שיקבענו במסמר, ע\"כ. ועל פיה נלע\"ד לפרש המשנה הכי, תמחוי שנטמא ועשאו אספקלריא, עדיין הוא טמא כדתנא בסיפא דתוספתא עד שיקבענו במסמר. ואם מתחילה קודם שנטמא עשאו לשם אספקלריא טהור. שאינו מקבל טומאה כלל אעפ\"י שמשתמש בו כדתנא ברישא דתוספתא:\n",
+                "<b>שהוא נותנו על השלחן</b>. אעפ\"י שאין דרך להשתמש בו על השלחן, כיון שהוא נותנו על השלחן בעינן שיהיה ראוי לקבל כל שהוא שם לר' יוחנן בן נורי, אבל אם אינו משתמש בו לעולם על השלחן, כיון שהוא עשוי להשתמש בו בלי שיניחנו על שום דבר, וזה הוא דבר המצוי בכלי זכוכית שעלול להשתבר שיעשו אותו בענין שלא ישכחנו על שום דבר וישתבר, אעפ\"י שאם יניחנו על השלחן לא יקבל כל שהוא, כיון שכשהוא בידו שהוא דרך תשמישו מקבל אפילו רבי יוחנן בן נורי מודה, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי אשריך</b>. מלכה העליונה הממונת על מסכת כלים, כמשאז\"ל <small>(שהש\"ר פ\"ו ב)</small> ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות, כי באמת על כל אחת ואחת ממונה מלאך אחד, כמבואר בזהר ויקהל <small>(דף רו:)</small> על ג\"ן פרשיות, אלא שהמשנה להיותה בסוד השכינה מלכות שמים נקראים המלאכים הממונים על מסכתותיה בשם מלכות, ועל המלכה הממונת על המסכתא הזאת אמר ר' יוסי אשריך שנכנסת בטומאה, אשר סודה בקליפה כידוע ליודעי חן, שמהאי טעמא עיקם הכתוב כמה תיבות לפעמים שלא להוציא שם זה של טומאה מפיו כמשאז\"ל <small>(פסחים ג.)</small> על פסוק <small>(דברים כג, יא)</small> [כי יהיה בך] (וה)איש אשר לא יהיה טהור. ואעפ\"כ נתאמצת ויצאת בטהרה שאין לקליפה שליטה עליך עוד, ולכן אשריך שאילולי יצאת בשם טומאה לא היה זה סימן טוב לך שתעמוד על הפרק בתוך הקליפה דהיינו בשם טומאה. ועל כי על הכלים שלטה בהם הקליפה יותר מכל דבר, מחמת הכלים שנשברו שמאותה שבירה נתהות הטומאה לעולם כידוע לי\"ח, קרא עליהם אשרי, שזכו אעפ\"כ לצאת בטהרה, מה שלא עשה כן במסכת אהלות, אע\"פ שגם היא מתחלת בטומאה שנים טמאים במת, ויצאה בטהרה שהמשנה קודם האחרונה קא מסיימא נמנו על קני וטהרוהו, ובמשנה שאחריה שהיא האחרונה ממש קתני עשרה מקומות אין בהם משום מדור הגויים וכו' שזה הוא סימן טהרה להם. משום דהתם אינה תמיהה שאעפ\"י שנכנסה בטומאה תצא בטהרה, שהרי אהלות דמדברת בדיני אהלים הנה שרשה באהל העליון שהם אותיות לאה, שאין לטומאה שום שליטה במקומה כידוע ליודעי חן, משא\"כ הכלים שהם במדרגה יותר תחתונה כמו שאמרנו במקום שליטת הטומאה, ולכן ראוי לומר עליהם אשרי בצאתם ממנה בשלום דהיינו בטהרה, כי זה הוא סימן לטוב הצפון להם לעתיד לבא שיטהרו מכל וכל, בענין שלא תהיה לטומאה עוד שליטה עליהם כי תאבד זכרה כדכתיב <small>(זכריה יג, ב)</small> ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. <br><b>ואעפ\"כ</b> אין הענין יוצא מידי פשוטו, כי מד��רי ר\"י למדנו שאעפ\"י שמסכת כלים נחלקה בתוספתא לתלתא בבי של עשרה עשרה פרקים לכל בבא כתלתא בבי דנזיקים, כי באמת דומה להם שכל הנזיקים משבירת הכלים נתהוו כמו שאמרנו, אעפ\"כ שלשתם למסכתא אחת נחשבו דומיא דתלתא בבי דנזיקין, שנכנסה בטומאה ויצאה בטהרה, וזה לא תמצא אלא דווקא בחשבך התלתא בבי כאחת, שמתחלת אבות הטומאות וגומרת באפרכס של זכוכית טהורה, שמבלעדי זה לא תמצא המאמר הזה קיים. שהרי הבבא ראשונה יוצאת כמו כן בטומאה, שכן סוף פרק העשירי הוא כל שיש בה משקה טופח טמאה. והבבא שניה כמו כן תחילתה וסופה היא טומאה, שהרי תחילת הפרק האחד עשר הוא כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, וסוף הפרק העשרים הוא ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה, מחצלת מאמתי מקבלת טומאה משתנקוב והיא גמר מלאכתה. והבבה השלישית תחילתה וסופה היא טהרה, שכן תחילת הפרק האחד ועשרים הוא הנוגע בכובד העליון בכובד התחתון בנירי' בקירוס ובחוט שהעבירו על גבי הארגמן ובעירה שאינו עתיד להחזירה טהור, וסוף הפרק השלשים הוא הא דתנן האפרכס של זכוכית טהורה, הרי שאין מאמר ר\"י שאמר שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה קיים אלא בחשבנו התלתא בבי לאחד, ונפקא מינה לכללי סתם משנה ומחלוקת כידוע:",
+                "<b>כלים</b> מתחיל באלף ומסיים בהא, כי אלף החמשי כלו מראשו ועד סופו היה כלי המקבל טומאת הגלות הזה המר, בטומאת ארץ העמים אשר בארבע רוחותיה פיזר אותנו הקב\"ה ויגאלנו מהרה אכי\"ר:",
+                "<b>סליק</b> מסכת כלים. של עשירים ודלים:<br><b>עון</b> חטא וגם אשמה אתה ממך תעלים.<br><b>כי</b> תלמוד בדין טומאה גם כל דין אשר בכלים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,466 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Kelim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kelim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יְסוֹד שׁוֹרֵק מְלֹא פוּם לוֹ פְרִי דַעַת.<br>וְיוֹסֵף טַהֲרוֹת עַל אוֹת בְּרִית קֹדֶֹש.<br>בְּכֵן אָז יַהֲפוֹךְ אֵל חַי לְתוֹלַעַת.<br>בְּלָבָן עָז כְּזִיו שַׁדַּי בְּכָל חֹדֶשׁ: </b>",
+                "<b>פירוש</b><br>יסוד שורק. אלו ישראל דכתיב (ירמיה ב, כא) ואנכי נטעתיך שורק. והוא יסוד עולם, כי לא נברא אלא בשביל ישראל (עי' ויק\"ר פל\"ו ד): מלא פום לו פרי דעת. פיו מלא פרי דעת, וזהו סדר טהרות, כמשאז\"ל (שבת לא.) ודעת זה סדר טהרות: ויוסף טהרות על אות ברית קדש. בהיותו פיו מלא פרי דעת טומאה וטהרה, ידע לשמור ולהזהר מלטמא בריתו באשה זרה או נדה שנשנו דיניה בסדר זה, כמו שנשמר יוסף הצדיק: בכן אז יהפוך אל חי לתולעת. בלבן עז כזיו שדי בכל חדש. פירוש, בזכות זה יהפוך ה' העונות אשר הם אדומים כתולעת שני, ללבן עז כזיו שדי. והוא זיו השמש המאיר לעולם, ועינו לבן מאד, עז כשלג כדכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו. וזה יעשה בכל חדש, כי הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח:) ואינם מניחים אותו להשתקע בטומאת יצר הרע:",
+                "<b>אלה הם ביאור המילות. ולנסתר הם כשמלות.</b>",
+                "<b>טהרות</b> יש בו י\"ב מסכתות, ועם הכולל י\"ג, כנגד יסוד דנוקבא דזעיר ששם הוא סדר זה, ובו שם שדי, שאם תמלאנו יהיו בו ט' אותיות ועם ד' אותיות דיסוד הם י\"ג, והנני מחבר יסוד לשדי דאף הוא בעי סמיכה כי הוא מהוד ולמטה, וצדיק יסוד עולם ושדי אמר לעולמו די והוא יאמר לצרותינו די:",
+                "<b>כלים</b> יש בו ל' פרקים, כי כלי המוכן לקבל טומאת היצה\"ר הוא עד שלשים שנה, שעד אותו זמן כח האדם גוברת, ועיקר כחו הוא בשלשים שנה כדתנן (אבות פ\"ה מכ\"א) בן שלשים לכח, אבל משם ואילך כחו תושש והולך ואינו מקבל טומאת היצה\"ר עוד כל כך בקל. וע\"ד הנסתר י\"ל כי הכלים שנשברו וקבלו טומאה החזירו רוחם ללמד, דהיא בינה, מגדל הפורח באויר:",
+                "<b>כלים</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהוא ראש סדר טהרות:",
+                "<b>ושכבת זרע</b>. אינו מטמא אלא כשהוא לח <small>(נדה פ\"ז מ\"א)</small>, ובכעדשה כשרץ <small>(נדה מג:)</small>, ויליף ממנו <small>(עי' תי\"ט כאן)</small>, משום הכי סמכו אליו: ",
+                "<b>וטמא מת</b>. סמך לשכבת זרע לרמוז משאז\"ל <small>(נדה יג.)</small> על פסוק <small>(ישעיה נז, ה)</small> שוחטי הילדים בנחלים. דהמוציא ש\"ז לבטלה כאילו שופך דמים, ונמצא שהוא טמא מת: ",
+                "<b>והמצורע</b>. סמך לטמא מת, לרמוז דכל עוד שלא נגמרה טהרתו הרי הוא כטמא מת, דמצורע חשוב כמת <small>(נדרים סד:)</small>: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זובו של זב ורוקו</b>. שניהם כתובים בתורה בפירוש <small>(ויקרא טו, ב-ח)</small>, ושכבת זרעו ומימי רגליו שניהם ילפו מרוקו <small>(עי' תי\"ט)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטור מן הפריעה ומן הפרימה</b>. בפ\"א דמגילה משנה ז' כתבתי טעם לסדר זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והבכורים</b>. לא ידעתי מאי טעמא נשנו באמצע, דהא העומר ושתי הלחם תכופים הם זה לזה בפ' אמור <small>(כג, ט-כ)</small>, והבכורים כתובים בכי תבא <small>(דברים כו)</small>. ועוד קי\"לן <small>(בכורים פ\"א מ\"ג)</small> דאין מביאין בכורים קודם עצרת. ואפשר לומר דשנאם דווקא באמצע, לרמוז האמור במנחות פ' ר' ישמעאל <small>(פ\"י מ\"ו)</small> דקודם לעומר אם הביא פסול וקודם לשתי הלחם אם הביא כשר, דלא כמ\"ד <small>(מנחות סח: וערש\"י ד\"ה לדברי ר\"י בר' נחמיה)</small> דקודם לעומר אם הביא פסול לא קאי אבכורים דפירות האילן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. מדשינה התנא בדבורו ולא קתני רי\"א אע\"ג דפליג את\"ק בקדושת בין האולם והיכל, ש\"מ דעיקר משנתנו דקתני עשר דברי ר' יוסי הם, כמ\"ש הר\"ב באית דמפרשי. וא\"א לפרש כפירוש הגאונים שהוציאו קדושת א\"י מהמנין, על כי לא חשיב כי אם הקדושות שיש בהם כבוד למקום, שמונעים ממנו קצת טומאות או שמונעים קצת בני אדם ליכנס אליו כמ\"ש הר\"ב, וגם בתי\"ט במשנה ז' דרצה לומר דלא חשיב ממניינא אלא הקדושות השייכים בחי, והא דתנן ומסבבין לתוכן מת אגב גררא נסביה, דעיקר קדושה אינה הוצאת המת אלא שלוח מצורעים. דא\"כ הוו להו תשעה, דהא קדושת לפנים מן החומה היא שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני, ואין קדושה זו שום מניעת טומאה או בני אדם חיים ואפילו מתים, אלא דומה ממש קדושה זו לקדושת א\"י ואין הפרש ביניהם, אלא שקדושת א\"י היא שמביאים ממנה דברים המקודשים וקדושה זו היא שאוכלים בה דברים המוקדשים, וא\"כ דשקולים הם וא\"א להוציא את שניהם לבלתי יחסר ממנין עשר יבואו שניהם וכר\"י, דהכי מוכח מלישנא דאמר ר' יוסי דסיפא כמו שכתבתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עור</b>. שנאו אחר כלי עץ, לסמכו לכלי עצם דבא מן החי כמוהו, ולא שנא כלי עצם באמצע משום דלא אתיא אלא מרבוייא, וכלי עץ כתוב בפירוש בקרא <small>(ויקרא יא, לב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חביונות</b>. חביות קטנות שיכולים להצניעם, לשון ושם חביון עזה <small>(חבקוק ג, ד)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אעפ\"י כפופים אעפ\"י מקבלין</b>. מסתברא דבשני מיני כלים איירי כמ\"ש הרמב\"ם, מדקתני תרי אעפ\"י:\n",
+                "<b>והמטה והכסא והספסל והשלחן</b>. לא קתני שלחן בתר מטה, כסדר הכתוב <small>(מלכים ב' ד, י)</small> מטה ושלחן וכסא. משום דאין השלחן עשויה למדרס כמטה וכסא, אלא לאכול עליו היא עשויה, וכן ספסל דומה לכסא דעשויה למדרס כמוהו, משום הכי סמכו אליו. נמצא שבכל אלו השלשה, יש בו רבותא דאעפ\"י שהם עשויים למדרס, להיותם של חרס אינם מטמאים אפילו משום מדרס מפני שאין להם תוך. והשלחן אין בו רבותא כמוהם שאינם עשויה למדרס, וגם אין לה תוך כמו שפירש הרמב\"ם המטה והכסא והספסל והוא אלמנכר ושלחן ומנורה כלן אין להם תוך, ולכן מן הראוי היה להקדימה למטה ודומיו, אלא דהקדים המטה כסדר הכתוב. והא דלא סמך המנורה לשלחן אלא הפסיק בספינה, י\"ל משום דספינה דומה לכלים הנזכרים קצת, שכלם הם כמו טבלה העומדת בשכיבה כזה משא\"כ המנורה שצורתה כעצים העומדים זקופים כזה ולכן אין בה חדוש אפילו כשלחן, ולא הקדימה לכלם מהטעם שכתבתי בשלחן. ואפשר שמטעם זה שהיא עשויה בדרך דלא שכיח שיעשו כן מחרס, הוצרך התנא לפרש בה של חרס, אע\"ג דכוליה מתניתין בחרס איירי שכן תחילתה הוא הטהורין שבכלי חרס, דלא תימא דאפילו בשל עץ איירי וטהורה אפילו מדרבנן, דומיא דשאר הכלים הנזכרים במשנה הזאת שהם טהורים אפילו מדרבנן להיותם פשוטי כלי חרס, ושזאת מפני צורתה שאינה עשויה בדרך הראוי לקבל ככלי מושכב, תהיה טהורה אפילו בהיותה של עץ כעץ דעלמא שאינו עשוי בצורת כלי, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>והספינה</b>. הא דלא הקדימה לשלחן, אע\"ג דעשויה למדרס דומיא דמטה ודומיו משא\"כ השלחן. י\"ל דמשום הכי דווקא שנאה אחר השלחן, דלא תימא שאם היתה של עץ היתה טמאה משום מדרס דומיא דמטה ודומיו, דאין הדין כן דאפילו אם היתה של עץ אינה מטמאה מטעם זה, על כי אין מדרסה מדרס, מהטעם שכתב התי\"ט דאומרים בה עמוד ונעשה מלאכתנו דלפרקמטיא היא עיקר עשייתה, ולכן היא דומה לשלחן דאינה עשויה כלל למדרס, ועיין לעיל:\n",
+                "<b>והמנורה</b>. מלבד הטעמים שכתבנו לעיל, י\"ל דשנאה אחר הספינה לסמוך לה זה הכלל כל שאין לו תוך, דהכי הוא במנורה, משא\"כ בספינה דלא מטעם פשוטי טהרוהו דהא לקבלה היא עשויה, אלא מגזרת הכתוב:\n",
+                "<b>של חרס</b>. מפני שהפסיק בספינה דדינה הכי אפילו בשל עץ, דגזרת הכתוב היא, הוצרך לפרש במנורה של חרס, דלא תימא דאף היא דינה הכי אפילו בשל עץ, מהטעם שכתבתי לעיל:\n",
+                "<b>זה הכלל</b>. אטהורין שבכלי חרס קאי, וכלומר ויש עוד כלים שהם טהורים בכלי חרס, וכדי שלא לפרש אותם אמר זה הכלל כל שאין לו וכו', ובזה לא צריך לפרטם. והתי\"ט דרך דרך אחרת בהרגש זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא פותח בה טהורה וכו'</b>. פותח קודם לגומר משום הכי שנאו בראשונה, ועל סדר זה שנא המשפך, ועוד הוצרך לשנות שם טמא בסוף משום פלוגתא דר\"י ור\"ע, ומשום הכי לא שמר הסדר שהתחיל ברישא להקדים טמא לטהור:\n",
+                "<b>רע\"א מפני שהוא מטהו על צדו</b>. ונמצא שעשוי לקבלה בלי אצבע, אבל בלאו הכי לא הוה טמא כנלע\"ד, וכסברת ר\"א ברבי צדוק בטיטרוס, אע\"ג דאפשר דבטיטרוס מודה ר\"ע לר\"י להיות שאינו מוציא משקה אלא טיפות דקות, מה שאין כן משפך, והמפרשים תפסו דרך אחרת ולא ידעתי מי הכריחם לזה, ועיין מ\"ש במשנה ו' ד\"ה ר' יוסי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א ברבי צדוק מטהר</b>. וצ\"ל דבמשפך של רוכלין לא פליג, מן הטעם דר\"ע דעשוי לקבלה בלי אצבע, וכמ\"ש לעיל דמהאי טעמא דווקא טמאו ר\"ע, דבלאו הכי כ\"ש שהיה מטהר התם שמוציא בלי אצבע כל המשקה בקילוח, וה\"ל לתנא לשנותו, אם לא שנאמר דמהאי טעמא ממש דאתיא במכ\"ש לא שנאו:\n",
+                "<b>רבי יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות</b>. מכלל דבלאו הכי אעפ\"י שמחזיק ע\"י האצבע כמשפך של רוכלין לא הוי טמא מפני שהוא מוציא בלי אצבע המשקה בקלוח וכסברת ר\"ע שכתבתי לעיל. ולפי זה אתי שפיר לפסוק כר\"ע דלעיל וכר' יוסי דהכא, אף לפי מה שפרשתי דר\"ע חולק אר' יהודה בכלי שאינו מטהו על צדו וס\"ל דהוי טהור אעפ\"י שהוא של מדה שדרכו להניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב למדוד בו המשקה. וכדברי אלו יש להוכיח מהא דתנן בפ\"ג משנה ח' משפך של עץ ושל חרס שפקקו בזפת ראב\"ע מטמא, ר\"ע מטמא בשל עץ ומטהר בשל חרס, ור' יוסי מטהר בשניהם. ומפרש הר\"ב והוא מפירוש הר\"ש בשמא דתוספתא, דטעמא דר\"ע דמטמא בשל עץ מפני שהזפת הוא מינו שהוא יוצא מן העץ, ומטהר בשל חרס שאינו מינו ולא חשיב חבור. וכתב עוד לחלק בין סתימת נקב החבית לסתימת פי המשפך דאינו מועיל בהיות המשפך של חרס מפני שסופו להסיר סתימתו כשירצה לשפוך היין בחבית, משא\"כ בסתימת נקב החבית אפילו של חרס.\n<br><b>הרי</b> מבואר דלר\"ע כל שאין סתימת הנקב של המשפך ממין הכלי, או שסופו להסיר הסתימה, שאינה מועלת לטמא. והנה שתים אלו נמצאו במשפך שהתקינו בעל הבית למדוד בו השמן או כיוצא בו לידע כמה הוא נותן בתוך תבשילו, ואין דרכו להטותו על צדו להריח בו לשום אדם שהרי הוא אינו מוכר, ולכן אינו מן הדין שר\"ע יטמאנו מטעם תקון המדה דעשוי לקבל באצבעו, שהרי אין האצבע ממין הכלי, וכן סופו להסירו, ומצינו דהכא מטהרו אף בהיותו סתום מטעם זה.<br><b>ומכאן</b> נמי מוכח סברת ר' יוסי שכתבתי דדוקא בטיטרוס קאמר דטמא מפני שאף בלי אצבע אינו מוציא אלא טיפות דקות, אבל במשפך שאין דרכו להטות על צדו מודה לר\"ע כמ\"ש דמטהר, דהא הכא מטהר אפילו סתמו במינו דס\"ל דאפילו במינו לא חשיבא סתימה הואיל וסופו להפתח, ובזה דווקא חולק עם ר\"ע דלר\"ע לא חיישינן לטעם זה אלא כי סתמו שלא במינו, הא מיהא דכי סתמו שלא במינו לתרוייהו לא מקרי סתימה, והיינו סתימת אצבע במשפך דמדה. ולכן יש לתמוה מהר\"ב שפירש במשנה הנ\"ל בדר\"ע, כלומר, אפילו אינו של מדה, משפך של רוכלים לעולם מטמא מפני שמטהו וכו'. דבאמרו אפילו אינו של מדה משמע דכ\"ש אם הוא של מדה ומטעם סתימת האצבע דהוי טמא, וכן פי' הר\"ש, שהרי אנו רואים דטעם זה אינו מועיל לר\"ע. אבל מדברי הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ' י\"ח מה' כלים נראה כמ\"ש, דדברי ר\"ע דאמר מפני שמטהו וכו' דוקא הם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובית שקועו של נר מטמא באויר</b>. ולא חשיבי כיד לנר דאינו מטמא אלא במגע כדין ידות הכלים, וכדתנן בפ\"ג משנה ד', אלא ככלי בפני עצמו הוא חשוב ומטמא באויר. ובזה אזלה לה הרגשת התי\"ט, וגם מה שהרגיש בשם הר\"ש על התוספתא דמסרק הצרצור, דקמפלגי ר\"א ורבנן אם מטמא באויר או לא, יש לפרשו כדרך הזה, לאפוקי במגע דלכ\"ע מטמא אם נגע הטומאה בתוך השנים כדין יד, וכה\"ג תנן בפ' ד' משנה ג' גבי גסטרא שיש לה שינים כמסרק של צרצור, דלא תימא דיש לאותו מסרק העשוי כשבכה ודבוק על פי הכלי דין דופן הכלי שאינו מקבל טומאה אם נגע השרץ אליו שלא מתוך הכלי כדין גב כלי חרס. והא דלא הזכיר התנא האויר בפירוש במחלוקתם, י\"ל משום דסמך אדסליק מיניה דהוא בית שקועו של נר דנזכר ביה טומאת אויר בפירוש, דמסתמא כל אדם יודע דאף המחלוקת השנוי אצלו על טומאה זו דאויר קאי, כן נלע\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בחידוק</b>. בהידוק, דהא וחית שניהם מאותיות אחה\"ע המתחלפות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יבלית שטופלין בה את הפטסין הנוגע בה טמא</b>. קשה, דכיון דאין היבלית מטמאה בפני עצמה, אעפ\"י שבה מטפלין את הפטסין, הכי היל\"ל הנוגע בטפילת הפטסים, לאפוקי הדברים דלאו ארחיהו דאינם חבור אם טפל בהם אלו הפטסין הל\"ל יבלית שטפלו בה וכו'. וי\"ל דדוקא שטופלין בו הפטסין, לאפוקי קנקנים גדולים שאין דרך לטפול אותם בה, שאם טפלם בה אינה חיבור, כדאיתא בפירוש בתוספתא והביאה הר\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זפת שנטפה על החבית וכו'</b>. שנא סיפא זו לגלויי רישא דכפירוש הרמב\"ם היא, דיותר מצרכה ר\"ל כנגד הנקב, ולפי זה נחה הרגשת התי\"ט דקאמר דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החרס וכו'</b>. לא היה יכול לכלול שני הבבות בבבא אחת באמרו או שהיה בו חדוד וכו' אעפ\"י שנטל האזן וכו', משום פלוגתא דר\"י דלא קאי אלא אניטל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהא בארץ</b>. נראה דאשניהם קאי אחולקו ואגורר, דבשניהם בעינן עד שיהא בארץ, וה\"ט דקתני עד שיהא בארץ בסוף. ור\"מ ס\"ל דלא צריך לגרור את הטפלה כלל, והחלוק לא בעי עד שיהא בארץ:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>של עכנאי</b>. ראוי להקרא כך מלבד הטעם שהקיפוהו הלכות כנחש כמ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס <small>(ב\"מ נט:)</small>, על כי על ידו נדוהו לר\"א, דנקרא הנדוי נחש דרבנן, משא\"כ בתנורו של בית דינאי, דאע\"ג דאיכא מ\"ד דנקרא כן ע�� שם הדינים הרבים שדנו בו עד שפסקו הדין שבו, אינו ראוי להקרא של עכנאי הואיל ולא יצתה תקלה זו ממנו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עליה ועל האבן וכו'</b>. כנגד שלשה כלים שהזכיר ברישא המוזכרים במשנה שיש להם נתיצה, נקט ג' דברים שאין להם נתיצה:\n",
+                "<b>עליה ועל האבן עליה ועל הסלע</b>. סמכם זה לזה משום דדומים זה לזה ששניהם אבן אחד, וכתל הוא מאבנים הרבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>את השפוד</b>. שהוא ישר ולא עקום, ומשום הכי נקט שפוד, אבל ה\"ה לדומה לו כמ\"ש רמב\"ם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשבג\"א</b>. הכא ניחא שפיר למימר רשב\"ג אומר אף אם אין חולק עליו, כי דבר שלא נזכרה בדברי ת\"ק בא להשמיענו, וכן הוא בכל כיוצא:\n",
+                "<b>הכנה</b>. לפי' הרמב\"ם שפירש, כנה כן הכירה, צ\"ל דכנה שמה, דאי לאו הכי כנה הל\"ל, דבהא הכנוי שבסוף התיבה ידעינן באיזה כן אנו מדברים, ולא היינו צריכים להא ראשונה. אבל זה דוחק דבסיס כן מקרי, ומה לנו להוסיף בשם זה להיותו בסיס כירה אות הא. ועוד דוחק הוא לפרש המשנה הזאת על פי דרכו, שה\"ל העיקר חסר מן הספר. ואע\"ג דהתי\"ט תמה מפי' הר\"ש והר\"ב, באמור דמה חידוש אשמועינן רשב\"ג במדה זו לפי פירושם. ולכן נלע\"ד דפירושם אמיתי הוא וחדוש גדול שמעינן, והוא דסתם כירה היא באחת משני פנים, או שהיא עגולה כזו או שהיא מרובעת כזו ואם היא עגולה מסתמא השלשה פטפוטים שבה הם רחוקים זה מזה שליש הקיפה, כזה (ציור א) ואם היא מרובעת השלשה פטפוטים מסתמא עומדים בה כזה (ציור ב)\n<br><b>ציור</b> אציור ב<br><b>והנה</b> המסומן באות א' הם מקום שפיתת הקדרות שנים בין בעגולה בין במרובעת, והמסומן באות ב' הם הפטפוטי', ובמקום הנקודה עבה שם כלים הג' אצבעות היוצאים מהכירה. והנה אילולי דברי רשב\"ג היינו אומרים שדרך מדידת האויר שביניהם הוא כרשום בנקודת ג', שבעגולה אנו מושכים היקף עגול שיהיה רחוק בכל מקום מהכירה ג' אצבעות כאורך הפטפוטים, וכן בכירה מרובעת שנקיפנה ממרובע אחד רחוק מן הכירה כמו כן ג' אצבעות כאורך הפטפוטים, כאשר אתה רואה בקוים הרשומים באות ג', ויהיה כל אותו האויר שבין המרובע ההוא לכירה וכן בין העגול ההוא לכירה חשוב אויר שבין הפטפוטים, ובכל מקום שיכנס השרץ באותו אויר יהיו טמאים, לזה אמר שאינו כן, אלא המדידה הוא שימדוד בכנה והוא המסרגל שהוא כקו ישר, ויתננו בין פטפוט לפטפוט כאשר אתה רואה בקוים הרשומים באות ד' בין בעגולה בין במרובעת, וכל אותו אויר שמן הכנה ולפנים ומקום הכנה הוא שטמא ולא חוץ ממנו, ובאמרו שנקח הכנה ונתן אותו ביניהם, ידענו שדווקא הכי צריך להיות, משום שבכנה שהוא קו ישר א\"א שנעשה קו עגול ביניהם כשנקוה הקו כיושר הכנה הנוגע מצדו האחד לפטפוט האחד ומצדו השני לפטפוט שאצלו, ומטעם זה א\"א שנרשום על הכנה מרובע בהיותו עומד בשני קצותיו על שני פטפוטים, דלרשום המרובע צריך שיהיה קצהו האחד חוץ מהפטפוט ואנן ביניהם תנן, ולהקל מעליך הענין הנני צר צורות רבות. (ציורים: א, ב, ג, ד, ה, ו) המסומן בצורת א' הם הכירות בלי פטפוטים, ובצורת ד' הם בפטפוטים והיקף האויר שבניה' לפי הס\"ד, ובצורת ה' הם הצורו' אמיתיי' נמצ' שכשיכנס השרץ באויר והוא אויר הכירה טמא וכן בשיכנס חוץ לכירה בין הפטפוטי' באוי' ב' אבל בבואו חוץ למקו' הכנה כגון במקו' ה' אעפ\"י שכשנמדוד על פי הס\"ד אף אותו אויר אינו רחוק מהכירה יותר משלש' אצבעות כאורך הפטפוט א��י' הכי טהור וכה\"ג מצינו לעיל במשנה ג' בחצ' הכירה שאנו מודדין אותו בשפוד מלמעל' למטה כזה, (ציור ז) ואין אנו מודדין אותו ביושר כזה, (ציור ח) אלא דהתם אנו מחמירין והכא אנו מקילין, וטעמא נ\"ל משום דלא חשיב תוך בין הפטפוטים כמו בחצר הכירה, ואם יהיה לה פטפוטים הרבה לעולם נמדוד מפטפוט לפטפוט בכנה דהיינו בקו ישר כזה (ציור ט) וכל שבפנים מן הקו יש לו דין תוך ולא מה שחוץ ממנו (ציור י) כן נלע\"ד:<br><b>ציור</b> אציור בציור גציור דציור ה<br><b>ציור</b> וציור זציור חציור טציור י"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שחצצו בנסרים או ביריעות וכו' הכל טמא</b>. צ\"ל דבנסרים שכיחי יותר מביריעות והכי מסתבר, משום הכי הקדימם אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, דמחיצת נסרים ראויה היא יותר ממחיצת יריעות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור</b>. נ\"א כור. שיש בו בית שפיתה טמא. ושל עושה זכוכית אם יש בו בית שפיתה טמא. צ\"ל דכור מסתמא יש בו בית שפיתה, ושל עושה זכוכית מסתמא אין בו, ומשום הכי לא כללם בבבא אחת. ונפקא מינה בנגע בהם טומאה ונגעו באוכלים ונאבדו, ולא ידענו אם היה להם בית שפיתה או לא דבתר סתמא דידוהו אזלינן, וה\"ט דקתני גבי של זכוכית אם משא\"כ ברישא, וכיוצא בזה בכיוצא בזה פי' מהר\"ם במשנה ב' פ' י\"ב כמ\"ש התם התי\"ט, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבילה</b>. נקט לה משום דבה שכיחי צרורות, מפני ששוטחים התאנים על הגג או בשדה ליבש, וה\"ט דקתני הצרור בהא הידיעה, כאילו נמצא כך לעולם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיעורו מלא פי מרדע שלא נכנס</b>. ובנכנס תנן כמלא פי מרדע, וטעמא הוא, דכשלא נכנס הוא מלא פי מרדע ממש לא פחות ולא יותר, אבל כשנכנס אינו מלא פי מרדע ממש כי אם מעט יותר, ומשום הכי שייך שפיר למימר כמלא, ולא מלא:\n",
+                "<b>היה עגול וכו'</b>. ארישא קאי ואליבא דר\"י כמו שאפרש בדבור דלקמן, ונטר ליה עד הכא, לאשמועינן רבותא דאע\"ג דמחמיר טפי מרבנן בסרידה עצמה, מקיל טפי בסדיקת המרוח:\n",
+                "<b>היה</b>. שליש טפח עגול. פי' בהיקף, דנמצא מיתרו פחות משליש, ואין פי המרדע יכול לעבור דרך שם. אין רואין זה השליש ארוך. כלומר כאלו נפתח התנור ונפשט באורך, שאז היקף הנקב מתפשט והוא שליש ויכול לעבו' המרדע אז דרך שם, אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס. כך בנקב זה כמו שהוא עומד בהיקף התנור, וזה יהיה כשיהיה בהיקף הנקב זה יותר משליש עד שיעלה מיתרו לשליש. כך נראה פי' משנה זו, ואל תתמה כי כמו כן מצינו בטומאה רצוצה, דלהוציאה מידי רצוצה בעינן שיהיה במקומה טפח על טפח ברום טפח מרובע דווקא, ואם היה הרחב פחות מטפח אין האורך או הגובה משלים שיעורו אעפ\"י שהוא יותר מטפח, אלא בעינן שיהיה במקומה כך כמו שהוא טפח לפחות בכל צד, ובזה נחה הרגשת התי\"ט שהניחה בצ\"ע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בזמן שלא נעשו בידי אדם</b>. אבזמן שנעשו ליין קאי, ולא ידעתי אמאי לא הקדימו לבד\"א בזמן שנעשו ליין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בבעץ</b>. תרגום בדיל <small>(במדבר לא, כב)</small> אבצא, ותרגום ירושלמי בעצה. וידוע כי העין והאלף הם ממוצא אחת, ומצינו משמלה שלמה. ועוד י\"ל דהאי תנא ירושלמי הוה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בסינן</b>. פי' הר\"ב, קליפות דקות של סנה. והרמב\"ם פי' שחיבר שני הנסרים במסמרים של עץ. והדין עמו דהכי מוכח מהברייתא דמלאכת המשכן, וכתבתיה בספרי מעשה חושב פ\"ב פסקא ז' ע\"ש בפירוש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפסין</b>. נראה דשל חרס נקראים לפסין, ושל מתכת אלפסין. והיינו דתנן בשבת פ\"ג משנה ה' האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. (דכשני) [דבשני] מיני כלים דאחד מהם משמר חומו פחות מחבירו איירי, ולא זו אף זו קתני, דסתם קדרה היא של חרס ואינה משמרת חומה כמו האילפס של מתכת. ומפני שדרך הכלי חרס להיות קטן, כדי שיוכל לטלטלו בקל מפני שהוא עלול להשבר אם יפול משא\"כ בכלי מתכת, נקט התנא במשנה ד' פ\"ח דפאה לפס ולא אילפס, מהטעם שכתבתי שם:\n",
+                "<b>השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה בעליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה טופח טמאה</b>. מה מאד תמהני מלשון זה ולא ידעתי מה אומר בו, שהרי שני המציאיות הם מציאות אחד, שהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת, ואם כן למה לו לתנא להאריך בלשונו הל\"ל הכי השרץ בעליונה וכו' והתחתונה טמאה, והאמצעית אם יש בה משקה טופח אף היא טמאה. וז\"ל הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' כלים <small>(הי\"ב)</small>: היה השרץ בעליונה והיתה שפת התחתונה עודפת, העליונה טמאה שהשרץ בתוכה, וכן התחתונה מפני ששפתה עודפת הרי השרץ באוירה, ושאר האלפסין שבתוך התחתונה טהורין שאין כלי חרס מטמא כלים שבתוכו, ואם היה ביניהן משקה טופח כל משקה שיש בה טמאה, שהמשקה מתטמא מאויר התחתונה העודפת וחוזר ומטמא את האלפס, ע\"כ.\n<br><b>ויותר</b> תמה לי על הר\"ב, שכתב וה\"ה דהוה מצי לאשמועינן חדוש זה של משקה טופח ברישא, כשהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת ויש משקה טופח באמצע, ע\"כ. דהא בענין זה דווקא שמעינן ליה, ומן התי\"ט הקולע אל השערה ולא יחטיא, תמהני שלא הרגיש בזה, ואדרבא עשה עיקר מדברי הר\"ב באמרו ומ\"ש וה\"ה דהוה מצי וכו' והכי נמי דהוה מצי למכתב וכו' ע\"ש.<br><b>ואי</b> לאו דמסתפינא דקא חזינא דה\"ג בכל הנוסחאות וכן נראה מלשון הרמב\"ם בפירושו ובחבורו, הייתי אומר דגירסא אחרת נזדמנה לר\"ב במתניתין. והיא, בתחתונה והעליונה עודפת כל שיש בה וכו'. והוא דפסק הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' כלים, דהמשקה טמא מטמא הכלי אפילו מגבו והוא של חרס ומשום הכי כי הוי השרץ בתחתונה אעפ\"י שהעליונה עודפת כל שיש בה משקה טופח והוא על גבה טמאה, שהרי המשקה מקבל טומאה מאויר התחתונה שבה השרץ ומטמא הכלי שעומד עליו, ואם זה המשקה הוא על גבי כלי האמצעי בין שיהיה עודף על התחתון בין שאינו עודף הנה הוא נטמא מפני הטומאה שבאויר התחתון על ידי המשקה שעליו, וכן העליון העודף על כלם אם יהיה לו משקה עליו מגבו יקבל טומאה מהכלי התחתון מחמת המשקה העומד עליו ע\"ד שהאמצעי קבל טומאה מהתחתון, ולא יוצל העליון במשקה טופח עליו מטומאה בהיות הטומאה באויר התחתון, אלא אם כן יהיה האמצעי עודף על התחתון אף אם יש עליו משקה טופח מגבו, אבל אם לא יהיה האמצעי עודף ויהיה לעליון העודף משקה על גבו יקבל טומאה מגבו. ובזה נחה ההרגשה דיש להרגיש מאי קמ\"לן התנא בדין זה דמשקה טופח בעליונה עודפת, דיש בו רבותא דאעפ\"י שמציל על האוכלין והמשקין שבתוכו בהיותו עודף על התחתון, אפשר שיקבל הוא עצמו טומאה ע\"י משקה טופח שמגבו ומ\"מ לא נטמא תוכו כי כן הוא הדין, ולכן אף פירוש זה דחוק, דהא כל שיש בה משקה טופח סתם תנן דמשמע מתוכו, וכן טמאה סתם תנן דמשמע דטמאה ממש היא ולא גבו לבד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>��שוטיהן ומקבליהן</b>. סירכא דכלי עץ דהקדים פשוט למקבל, נקט:\n",
+                "<b>אלא לטומאת נפש</b>. עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות במאמר נוי בגדי שש בסדר טהרות מסכת כלים רמז פ\"ו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנעשו לקרקע</b>. דייקא, דלא קתני שמחוברים לקרקע, ש\"מ דאפילו עדיין לא נתחברו טהורים, כמ\"ש הרמב\"ם שהביא התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה על מחצה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ט דכלאים ופ\"ד דמקואות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין טמא אלא עקרב</b>. לאפוקי אף השרשרת התלוייה בלחיים העוברת תחת גרון הבהמה, אעפ\"י שעושה מעשה העקרב מבחוץ, והלחיים לפי מה שפירש הרמב\"ם, ז\"ל: הם הברזלים הנמשכים מכאן ומכאן על לחי הבהמה, ע\"כ. והם תשמישי העקרב שבתוך הפה, והשרשרת שתחת הגרון, כן נראה. ובזה נחה הרגשת התי\"ט שהניחה בצ\"ע:\n",
+                "<b>כל תכשיטי נשים טמאים</b>. אע\"ג דה\"ה לתכשיטי אנשים כמ\"ש התי\"ט, הזכיר כלל זה בנשים דבם שכיחי טומאות יותר מבאנשים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מסמר של שלחני וארון של גרוסות ומסמר של אבן השעות</b>. איידי דקאי בשלחני פתח בשלחני, והואיל ופתח במאי דסליק סיים דבריו כסדר הזה, ולא חש להכניס הארון בין המסמרים, ועיין מ\"ש התי\"ט במשנה ד' ד\"ה וארון בשם הראב\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזוג של ספרים</b>. זה צורתו המסומן באות א' הוא החלק העליון הסמוך ליד, והמסומן באות ב' הוא החלק התחתון והוא הסמוך לראש. פירוש, דכשמסתפר מניח אותו המסומן בב' על הראש ממש, והוא אינו חד כל כך כדי שלא יחתוך בו עור הראש, אלא הוא עשוי להעמיד השער על עמדו כדי שיוכל העליון הסמוך ליד שהוא חד הרבה לפעול פעולתו ולגלח השער, ע\"י נענוע היד, דאילולי החלק התחתון הנוגע בראש שמעמיד השער כנגד העליון ומקרבו אל חודו, היה השער נכפף ע\"י נענוע העליון ולא היה יכול לגלח, וה\"ט דמאן דמפרשים דמספרים כעין תער הם אותם שהחלק העומד על הראש הוא חד מאד, שמגלח כמו תער, שהרי בהיותו כך נמצא שמשחית השער בו כמו בתער שמשחית השער ומגלחו עד שאינו נראה מעל העור כלל, משא\"כ כשהם עשויים בדרך הזה שאמרנו שאין החלק הסמוך לראש חד, שאינו מגלח השער בעומק, שהרי החלק התחתון אינו חותך, והחלק העליון אינו יכול להעמיק כי החלק התחתון מעכבו, ונמצא שנשאר אורך השער מעל העור כעובי חודה של חלק התחתון שאין העליון יכול להעמיק כנגדו ולחתכו, והתחתון אינו חד כל כך שיוכל לחתכו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זומא לסטרא שניטלה כפה טמאה מפני המזלג</b>. לא ידעתי מפני מה נשנה המזלג בלי כנוי משא\"כ הכף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מסרק של ראש</b>. לאשמועינן דהמעבר והמזרה והמגוב, כלם משמשים לדבר אחד, קתני לגבי מסרק של ראש המשמש לדבר אחר וכן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלפס</b>. אית דגרסי הלבס, והכל אחד, כי הב' והפ' מאותיות בומף, וההא היא שרשית ובמקום א' של אלפס, כי שניהם ממוצא אחת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם אינו מראה את רוב הפנים</b>. ומה שאז\"ל וכן עינינו רואות שאדם רואה במראה צורתו גדולה וקטנה, אין זה בא משיעור המראה אלא מאיכות זהירותו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מפתח של ארכובה</b>. נראה בעיני דזו צורתה המסומנים באות א' עומדים זה על זה כירך עם השוק, והמסומן באות ב' הם שיני המפתח שעומדים מבחוץ על קו א' כאצבעות הרגל בשוק, וצ\"ל שהמפתחות העשויות כך הם עשויים בענין שיכולים להשתמש בהם בפותחת לפתוח ולסגור בין מבפנים בין מבחוץ, וכשיש לה השני קוים יכולים להשתמש בה אף מבחוץ אבל לא כשחסר מהם קו אחד, וכך הם רוב המפתחות שראיתי פה צפת תוב\"ב, ומשום הכי כי נשבר מתוך ארכבותו טהור לרבנן, להיות דעיקר תשמישו שהוא לסגור הפתח מבחוץ בצאתו מן הבית בטל ממנו, אע\"ג דעדיין יכול להשתמש בה מבפנים להסגר עצמו בה בהיותו בתוך הבית, מ\"מ לא חשיב זה עיקר תשמישו דלא נעשית מעיקרו לכך כי יכול לסמוך את הדלת בהיותו הוא בפנים בעץ או בבקעת, משא\"כ בצאתו חוצה שאם אינו סוגר במפתח אין לו במה לסמוך שלא תהיה ביתו הפקר. ור\"י ס\"ל דהואיל ועדיין ראוי קצת לתשמיש והוא להיות פותח בו בפנים אעפ\"י שאין זה עיקר תשמישו, עדיין שם כלי עליו ולכן עדיין הוא בטומאתו, אבל של גם שצורתו ממש כגימל כזה שהוא צורת ג' הפוכה, שהמסומן באות א' הם שני קוי המפתח, והמסומן באות ב' הם שיני המפתח, וצ\"ל שהמפתחות העשויות כך אינם ראוים להשתמש בהם בפנים כלל אפילו כי נשברו אין להם אלא קו אחד, ומשום הכי כי נשבר בתוך גומו טהור לכ\"ע, שאינו ראוי לשום תשמיש עוד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מסאה בלח שהן כורים ביבש</b>. כי סאת הלח עודפת על סאת היבש שליש, שהוא שיעור גודש סאת היבש, כן כתב הקליר בפיוט דשקלים <small>(וסאת יבש חסרה שליש בלח. יוצרות ד\"ה אז ראית)</small>. ועיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ששם הארכתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רחת של גרוסות וכו'</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי אומר כי הרחת של גרוסות יש לה בית קבול ושל גתות אין לה, ושל אוצרות יש לה ושל גרנות אין לה, ומשום הכי לא כללם שנים שנים, ונתן טעם בזה הכלל למה, יש מהם שיש להם וטהורים, ויש שאין להם וטמאים, והוא שאותם שיש להם כיון שאינם עשוים אלא לכנוס ולא לקבל בתוכם כאילו אין להם דמו, ואותם שאין להם כיון שמ\"מ הם עשויים לקבל וצורת כלי עליהם, טמאים מדברי סופרים כארובות של נחתומים דלעיל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרכוף</b>. לשון הערוך <small>(אות המ\"ם)</small> אמרו שמצאו בתלמוד כלים בארץ רווחה, ומצאו בו פי' זה הדיבור, סוסיא דבר גניתא, עכ\"ל. ונראה לפי פי' הר\"ב, דגניתא הוא כמו גנותא, כי הויו והיוד מאותיות יהו המתחלפות, ולפי שהלצנים הם אותם שמגנים ונותנים דופי לכל אדם נקרא הלצנות גנותא, ועוד שהוא מגונה. ומרכוף יהיה פירושו בשני תיבות דומה למרקוליס <small>(עי' סנהדרין פ\"ז מ\"ו וברע\"ב שם)</small> חילוף כוף, ר\"ל להיות כפוף לפני ה'. עוד שם <small>(בערוך)</small> ויש מפרשים, שזה מרכוף הוא כלי מארז שעושין לזמר, ויש ששונין המרכוב טהור, ומפרש העץ שבכינור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו, עכ\"ל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מרכוף של זמר</b>. לשון הערוך <small>(שם)</small> מרכב של זמר, והוא שאמרו שיש לזמרים כמו סוס מן ארז, ע\"כ. עוד יש שם יש ששונים, והמרכוב של זמר פי' בית יד של מגל, מלשון לא תזמור, עכ\"ל. ולפי פי' הראשון הף' היא במקום ב' דשניהם מאותיות בומ\"ף, ולפירוש השני נקרא הבית יד מרכוב לפי שמניחין עליו האצבעות כשתופסין אותו אחד מכאן ואחד מכאן, כאיש רוכב ששני רגליו הם משני צדי הנרכב אחד מכאן ואחד מכאן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיק הסייף וכו' תיק המספרת וכו'</b>. כל הכלים שמלאכתם שוה כללם בתיק בפני עצמם, דלא תימא דתיק אחת המשמש לכלם קאמר:\n",
+                "<b>הפגושות</b>. אע\"פי שבתרגום שלנו <small>(יחזקאל כו, ט)</small> כתוב פגזוהי, הכל אחד כי השין והזין מאותיות שזרס\"ץ המתחלפות:\n",
+                "<b>תיק סומפוניא בזמן שהוא נותן מלמעלה</b>. אע\"ג דכ\"ע נותנין אותה מצדו כי כן דרכה שלו טמא. ואם גם הוא נותנה מצדו טהור. תיק חללין ר\"י מטהר מפני שהוא נתנו מצדו. ולכן שלו טהור אע\"ג דכ\"ע נותנים אותו מלמעלה כי כן דרכו, ולת\"ק דווקא להחמיר כמו בסומפוניא אזלינן בתרי' בדידיה, אבל לא להקל גזרה שמא יחליף, כן יש לפרש משנה זו. א\"נ נוכל לומר דת\"ק לא ס\"ל לחלק אלא בסומפוניא אבל בתיק החליל אעפ\"י שנותנו אותו בצדו ס\"ל דטמא, ור\"י ס\"ל לחלק אף בחליל, וזהו אמרו מפני שהוא נותנו בצדו הוא טהור, מכלל שאם היה נותנו מלמעלה אף הוא טמא, ולא קתני בפירוש בזמן וכו' כדקתני ת\"ק בסומפוניא, מפני שאין דרך בני אדם ליתנו אלא מצדו והנותנו מלמעלה כמעט בטלה דעתו אצל כל אדם, משא\"כ בסומפוניא שיש הרבה בני אדם שנותנים אותה מלמעלה ויש הרבה שנותנים אותה מצדו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החמת</b>. ישנה, שיעורה ליטהר, בפקעיות של שתי. ופירושי קמפרש, אם אינה מקבלת של שתי. הוא שנטהרה, ובזה נדע דבישנה ליטהר מיירי, דלא תימא דבחדשה ליטמא קאי, דקמל\"ן דכשתפרה עד שתהא ראויה לקבל פקעיות של שתי אז תקבל טומאה ולא קודם, דאינו כן אלא דינו הכי בישנה, אעפ\"י שבחדשה מיד שמקבלת פקעיות של ערב מקבלת טומאה אע\"פי שעדיין אינה ראויה לקבל של שתי שהם קטנות משל ערב. וטעמא דמלתא י\"ל, דבהיות חדשה מיד שהגיעה לכלל קבלה נטמאת אעפ\"י שאינה מקבלת דבר קטן, דנימא דלדבר גדול לבד בעי לה, אבל מכיון שגמר לתפרה עד שתקבל הדבר קטן כבר גילה דעתו שלדבר קטן בעי לה, ולכן מכיון שניקבה בענין שאינה ראויה לקבל עוד הדבר קטן, בטל שם כלי מעליה אעפ\"י שעדיין מקבלת הדבר גדול. וחילוק כזה אבל הפך מזה מצינו בתוספתא <small>(ב\"מ פ\"ו ה\"ב)</small> והביאה הר\"ש וז\"ל: החמת חדשה אעפ\"י מקבלת רמונים טהורה, תפרה ונקרצה שיעורה ברמונים, ע\"כ. הרי שיש הפרש בין חדשה לישנה, אלא דס\"ל לבעל התוספתא דכל שלא באה עדיין לכלל כלי בעינן שתקבל דבר גדול, ולכן אעפ\"י שכבר מקבלת רמונים טהורה, אבל משבאה כבר לכלל כלי אינה יוצאת מידי כלי בדבר קל, דהיינו שכשנקבה אבל עדיין מקבלת רמונים שתהיה טהורה, אלא לעולם יש עליה תורת כלי עד שתנקב במוציא רמון, אבל תנא דמתניתין ס\"ל בהאי דהוי להפך, מהטעם שכתבתי.\n<br><b>וכה\"ג</b> יש לפרש שאר הבבות ורבן גמליאל מטהר. לבית רעי חדש שאינו מקבל משקין, מפני שאין מקיימין אותו. כך, אעפ\"י שנראה דכוונתו היתה להניחו כן, מפני שאינו ראוי לעשות בו אף צרכיו הגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים בא לידי קטנים כמ\"ש רש\"י בברכות דף כ\"ג, ות\"ק ס\"ל דאפשר דבעי ליה לנערים וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו. שדרכם לעשות צרכיהם הרבה פעמים ביום, וכדי שלא יתמלא מהר וילכלכו הבית בצואה הניח הנקב שיצאו המי רגלים דאין בהם כל כך לכלוך ובמעט מים מבטלם. א\"נ מתוך דהוא מוכן לנערים אין דרכם לעמוד עליו לעשות צרכיהם אלא כשתאותם מרובה שאינם צריכים לדחוק עצמם בענין שיבאו לידי קטנים, שאין להם דעת לילך מיד שנתעוררה תאותם מעט כדרך הגדולים שלא לעבור על בל תשקצו בענין שמוכרחים לדחוק עצמם כדי למלאות תאותם אשר נתעוררה לעשות צרכיהם שע\"י זה באים לידי קטנים, ומשום הכי ס\"ל לת\"ק דמקיימים אותו כך אעפ\"י שאינו מקבל משקים, כי מ\"מ ראוי היא לנערים כמ\"ש.<br><b>זה</b> היה נלע\"ד לפרש אילולי שקשה מאד בעיני להרבות במחלוקת בין ת\"ק דמתניתין לתוספתא, אבל יהיה מה שיהיה אף הרמב\"ם בחבורו פ\"ז מה' כלים <small>(ה\"ו)</small> פירש למתניתין בשני עניינים, שהרי כתב ז\"ל: כמה שיעור הנקב שינקב כלי העור ויטהר, החמת משתנקב כמוציא פקעיות של שתי, ואם אינה יכולה לקבל של שתי הואיל ומקבל של ערב מקבלת טומאה עד שתינקב רובה, ע\"כ. ולכן יש לתמוה מהתי\"ט שתמא על הרמב\"ם שהעתיק בחבורו המשנה כלשונה שהרי עינינו רואות שאינו כן ובפ' ששי מהלכות הנ\"ל <small>(ה\"ח)</small> העתיק שארית המשנה בענין אחד לבד דשם כתב ז\"ל: בית קערות שאינו מקבל קערות הואיל ומקבל התמחויין הרי זה מקבל טומאה וכן בית הראי שאינו מקבל משקין הואיל ומקבל את הראי הרי זה מקבל טומאה, ע\"כ. אבל גם זה דוחק לפרש עיקרא דמתניתין על כלי חדש באיזה זמן ראוי לקבל טומאה, שהרי המשנה הקודמת לזאת והבאה אחריה, בכלים שנטמאו כמה הוא שיעורן ליטהר איירי. ועוד דלשון האעפ\"י דחוק מאד.<br><b>ולכן</b> עלה במחשבתי לפרש בדרך אחרת, והוא דידענו דיש כמה מיני כלים דכל שידענו שעתיד לעשות בהם מלאכה אחרת כדי לגמרם אינם מקבלים טומאה עד שיגמרם, ויש מהם דלא אמרינן הכי, אלא כל שראוים לדבר אחד אעפ\"י שעל הרוב אותם הכלים צריכים לדבר אחר כדי שיהיו ראוים לאותו דבר בלי דוחק, אעפ\"כ אמרינן מקיימין אותו כך ומקבלים טומאה אפילו בהיותם כך. והנה זה פשוט לבקי במסכת כלים בלי שאעתיק שום משנה על זה, ולכן על פי זה יובן המשנה והתוספתא בדרך אחד אע\"ג דמ\"מ חולקים זו עם זו כמו שאוכיח, הנה זה יהיה לכל הפירושים דא\"א להמלט מזה:<br><b>וזו</b> היא פי' המשנה החמת שכבר הוא מתוקן כתיקונו שיעורו. לצאת מתורת כלי, בפקעיות של שתי. ואם זו החמת של עור, מתחילה כשהפשיטה מן הבהמה ניקבה בענין שאינה מקבלת של שתי, אע\"פ שאין נקביה גדולים כל כך, שיכולה לקבל של ערב, טמאה. כך כמו שהיא, ולא אמרינן בהיות נקביה דקים עד שיכולה לקבל של ערב הוא עתיד לתקנה עד שתקבל של שתי, וכל עוד שלא תקנה ה\"ל ככלי שלא נגמר וטהור. לא אמרינן הכי אלא אמרינן מקיימו אותו כך ומקבל טומאה מיד, ופשוט הוא שאם יקבל טומאה כך צריך שיעור אחר לטהרו, ויהיה השיעור שכתב הרמב\"ם שתנקב רובה, וכ\"ש אם נקביה גדולים כל כך שאינה מקבלת אפילו של ערב, דלא אמרינן שיתקננה עד שתהיה ראויה לשתי ונמצא שעדיין לא נגמר, דזה דבר רחוק, אלא אם אנו רואים שמשתמש בו בדברים גדולים שאינם יוצאים דרך אותם הנקבים, אמרינן מסתמא מיחדו להם והוי טמא עד שתנקב ברובו, דאז אף אם נשתמש בו לדבר שאינו יוצא דרך אותו נקב הגדול בטלה דעתו, דאינה ראויה החמת הזאת הקרועה ברובה להקרא בשם כלי.<br><b>ועל</b> דרך זה נפרש שאר הבבות, אלא שאצלם לא הזכיר התנא כמה שיעורם ליטהר בשכבר נקרא עליהם שם כלי, ולא הזכירם הכא אלא אגב דחמת, וחמת עצמו הזכירו אגב שהזכיר שיעורו ליטהר בשכבר נקרא בשם כלי, דשם הוצרך לאשמועינן מהו דינו כשמתחילה אינו ראוי לאותו שיעור שנתן בו לטהרו, דלא נטעה לומר דאף מתחילתו שיעורו בהכי, דאינו כן אלא כמו שאמרנו. ואפשר דהאמת עם מי שאומר דר\"ג אשלשתן פליג, ושמשום הכי הזכיר התנא את שלשתן. וטעמו דר\"ג פשוט הוא, דס\"ל דכשהגיע החמת לקבל הערב, והבית קערות לקבל תמחויים, והבית ראי לקבל הראי, אמרינן ודאי אין מקיימים אותם כך ועתיד לגמור אותם עד שיהיו ראויים לכל המבוקש, ואפילו ישתמש בהם עתה למה שהם ראויים אינם מקבלים טומאה, דאמרינן תשמיש עראי הוא ועדיין לא באו לכלל כלי, ואם לא הגיעו לכלל זה ואנו רואים שמשתמש בהם למה שהם ראויים, אפשר דאף ר\"ג מודה דלהיות חסרים מלאכה גדולה אמרינן כבר גמר בדעתו להשתמש בו לאותו דבר הראוי ולאותו דבר חשוב כלי, ואינו רוצה עוד לשנותו לכלי אחר להביאו לידי חמת הראוי לקבל פקעיות, או כדי לקבל תמחויים וכדומה, או לקבל ראי, ולכן כבר נחתה עליו טומאה עד שיתקלקל בענין שלא יהיה ראוי אפילו לאותו דבר או דומה לו.<br><b>וסברת</b> התוספתא תהיה על פי דרכנו כך, החמת חדשה, אעפ\"י שמקבלת רמונים, כל שיש בה עדיין נקבים אפילו קטנים היא טהורה, דאמרינן ודאי עתיד לתקנה וכל זמן שלא תקנה אין החמת נקראת כלי לקבל טומאה, וזו דומה לסברת ר\"ג, אבל לא דומה ממש משום דאעפ\"י מורה דכ\"ש כשיהיו נקביה גדולים שהיא טהורה, ומשתקנה ונקראת עליה שם כלי אז לא נטהרה עד שתנקב במוציא רמון, דס\"ל דאין נקב קטן מוציאה מידי כלי מאחר שנקרא עליה שם כלי אעפ\"י שמעכב עליו מתחילה להקרא בשם כלי. וכה\"ג מצינו בפ\"ה משנה א' בתנור גדול, דמתחילתו לא נקרא כלי עד שיהיה בו ארבעה טפחים ופחות מכאן לא הוי כלי, ובהיותו בר שבעה ונשבר כל זמן שישאר רובו אע\"ג דלא הוי ארבעה אלא מעט יותר משלשה וחצי עדיין הוא כלי והוי טמא. ובשיעור זה של מוציא רמון כבר עינינו רואות שיש בו מחלוקת, שמשנתנו לא ס\"ל הכי אלא חמת שבא כבר לידי כלי טהרתו היא כשתנקב כמלא פקעת של שתי, ואף הרמב\"ם לא הזכיר שיעור זה דרמון כלל. ואין לומר דהכל הוא שיעור אחד, שהרי באותה תוספתא פליג ר\"א וקאמר שהוא בפקעת של שתי שמשקלה עשר סלעים ויהיה זו סברת התנא דמתניתין.<br><b>זה</b> הוא הנלע\"ד כוונת התנא, וה' יצילני משגיאות אשר הוא בוחן לבות וכליות וגלוי וידוע לפניו שלא להרבות בכבודי אני ממציא סברות חדשות, כי אם לכבוד רז\"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ובלי ספק שלא שינו לשונם הקדוש לדבר בלשון סתום כלשון בני אדם, אלא הטיבו כל אשר דברו בדקדוק ועל פיהם אומר אני, ונלע\"ד שזו היתה כוונתם ממש לפי פשוטם של דברים שבענין זה לשונם מדוקדק, וברוך היודע אם שגיתי ובחסדו הגדול בטחתי שלא אענש על זה כמשאז\"ל <small>(במד\"ר פ\"ב ג, ועי' ע\"ז כב: תוד\"ה רגלא)</small> על פסוק <small>(שה\"ש ב, ד)</small> ודגלו עלי אהבה. אף כי מ\"מ השוגג צריך כפרה כי עונותי אשר הם מסך מבדיל ביני לבין קוני הם סיבת שגגת התלמוד, כמו שכתבתי מלתא בטעמא בהקדמת משנת חסידים הנקראת עולם קטן בפ' י\"ו ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים כגון הרובע</b>. אע\"ג דשיעורו הוא לוג דהם ששה בצים, מ\"מ אין דרך בני אדם ליחד כלי קטן כזה לרמונים, הואיל ואינו מקבל אלא שלשה וארבעה רמונים, וכ\"ש חצי הרובע שאינו מקבל אפילו כאלו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מביא גדולה וכו'</b>. בספרי חושב מחשבות מאמר מקוה טהרה פ' כ\"ג כתבתי, דר' יהודה חייש לכולהו ביעי דשכיחי בעלמא ואפילו לדבר יוכני. ולהיות זו סברה זרה כמו שהעירוני על זה חכמי איזמיר, חוזרני בי ולא מטעמיהו, דסברות זרות יותר מאלו דלית הלכתא כותיהו אשכחן בש\"ס, אלא משום דלדידי קשיא דר' יהודה דהכא אדר' יהודה דסוכה <small>(פ\"ג מ\"ז)</small> דקתני התם דשיעור אתרוג הקטן הוא כביצה והגדול כדי שיאחזו שנים בידו אחת. הרי דשיעור ביצה לר' יהודה קטן הוא מאד, ולכן ליכא למימר לר' יהודה דחייש אלא לכולהו ב��עי דשכיחי ביננא, דהגדולה שבהם הוא דאווז, דנמצא הבנונים המדוקדקים היא חציה ממנה ומעט יותר כשיעור חצי ביצת צפור השכיח ביננא, ור' יוסי כדקאי קאי דלא חייש אפילו לכולהו ביעי דשכיחי ביננא, אלא לכולהו מיני דביעי דשכיחי ביננא, דאי חיישינן לכולהו וכסברת ר' יהודה לא הוה להו לרבנן לסתום שיעור ביצה דצריך לדקדק בה כל כך לר' יהודה בביצה עצמה, הואיל ובקל אתי למטעי דמי מודיעני איזו גדולה ואיזו קטנה, דילמא דבאווז עצמו איכא ביצה גדולה יותר ממה ששיער בה וכן קטנה בקטנה, ומדיהבי רבנן שיעורא דביצה בביצה עצמה ש\"מ דלא חיישינן אלא למין הבנוני ולא לביצה בנונית, ולמין הבנוני דיו דעתו של רואה דהמין עצמו הבנוני ידוע הוא, ולא מדקדקינן ליקח הבנוני שבמין הבנוני אלא בגדול שבו משערינן לר' יוסי, וכדאשכחן בזית ושעורה ועדשה, דקרא התנא הבנוני דבו משערינן, לאגורי מדברית ומצרית, אע\"ג דבכל אחד מאלו ודאי איכא גדול בנוני וקטן, משום דמ\"מ אין לדקדק ולשער בבנוני שבהם אלא בגדול שבהם דהוא בנוני לגבי הגדול שבכלם והקטן שבכלם, וכר' יוסי סתם לן תנא דהלכתא כותיה, אבל אין ספק דלר' יהודה אף באלו משערינן ע\"י המים וחיישינן לכולהו דמ\"ש מביצה, וגילה לנו דעתו בחד וה\"ה לאידך, ומה\"ט גילה דעתו בגרוגרת ואמר שהקטנה שבא\"י היא הבנונית שבמדינות לומר דצריך לחוש גם לה ולהוציא ע\"י המים הבנונית האמצעית שבין הגדולה שבא\"י לקטנה שבמדינות שהיא קטנה מהקטנה שבא\"י, דאפשר לפי זה שלא תגיע שיעורה אלא לקטנה שבא\"י. ות\"ק דסתמא כר' יוסי לסברתיה אזיל דלא חייש לכולהו ביעי אלא לכולהו מיני, ולכן דומיא דביצה ס\"ל דאין לשער אלא בבנונית של א\"י אע\"ג דהקטנה דא\"י נמי בנונית הוא הואיל ואיכא קטנה ממנה בח\"ל, משום דבגדול שבמין בנוני משערינן לדידיה כדאמרן בביצה. ולפי זה יפה עשו הרמב\"ם והר\"ב לכתוב אין הלכה כר' יהודה, דאין מחלוקת זה תלוי במציאות, דבמציאות אף ר' יוסי מודה אלא דפליג אר' יהודה כדאמרן.\n<br><b>והכלל</b> העולה מדברינו אלו, דבין לר' יהודה בין לר' יוסי לא חיישינן בביעי אלא לדשכיחי ביננא, ולא לדשכיחי בעלמא במדינות הרחוקות ומדברות השוממות, דלא הטריחה התורה על ישראל לחפש אחריהם כדי לשער בהם, כמו שלא הטריחם להקריב מהחיות מהאי טעמא כדאיתא במדרש <small>(ויק\"ר פכ\"ז ו)</small> ואפילו בנדבה אסר להביאם. והואיל והלכה כר' יוסי דלפי דעתו של רואה משערינן, יפה הוכחתי התם במקוה טהרה פ' כ\"ה דבגדולה שבבנונית משערינן, מדדקדק ר' ואשכח הביצה שבדורו קטנה מן הביצה דדור המדבר אחד מעשרים בביצה דווקא, דהא אין ספק דבמדבר להורות הלכה לדורות לא ע\"י המים שיערוה אלא לפי דעתו של רואה, ואי בבנונית שבמי בנוני שיערוה מאן מוכח דהאמצעית ממש עלתה בידם כמו שעולה ע\"י המים, הא לנס לא הוצרכו מאחר דאין הדין כך, ובידי אדם א\"א לצמצם, וא\"כ אפילו תימא דר' אשכח הבנונית שבמין בנוני על ידי המים כמו שהקשו לי חכמי איזמיר, איך היה יכול להעריכה בדקדוק עם אותה דדור המדבר שנמדדה שלא ע\"י המים אלא לפי דעתו של רואה, דדילמא לא היתה של דור האמצעית ממש כמו שהיתה את שלו, אלא ודאי בגדולה שיער וכדהוכחתי התם ע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>כגרוגרת</b>. לכ\"ע גדולה מכזית היא, כדמשמע בריש פרק המצניע <small>(שבת)</small> דף צ\"א ע\"א, ומה שהקשה התי\"ט במשנה י\"א דהאי פרקא בשמו ובשם התוספות <small>(יומא פ. ד\"ה ושיערו)</small> דמדאמרינן בכריתות <small>(דף יד:)</small> דבית הבליעה מחזיק שני זתים, ו��ערובין <small>(עי' בתוס' יומא שם)</small> אמרינן דבית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת, דנמצא דביצה הוי כשני זתים, ומשיעורא דמזון שתי סעודות ילפינן דכל ביצה הוי שלשה גרגרות. ובתוס' דיומא שהביא ראיתי שמחשב התם לכל ביצה שלשה גרגרות ושלשה שמינית גרוגרת, דנמצא לפי זה דגרוגרת בציר מכזית הוי, דהא ביצה תרי זיתי היא כדאמרן, והיא ג' גרגרות לפי דברי התוספות. בעיני אין זו קושיא כלל, דהאי דלמדו <small>(יומא שם)</small> מכל האוכל אשר יאכל <small>(ויקרא יא, לד)</small>. אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת והוא ביצת תרנגולת דהאי הוא דמחזיק בית הבליעה, ולפיכך שיעור טומאת אוכלים שיערוהו בכביצה, בלא קליפה קאמר, דפלוגתא היא בערובין דף פ\"ג ע\"ב והלכתא כחכמים דהכי סלה\"ו וכן פסק הרמב\"ם בחיבורו <small>(ה' טומאת אוכלין פ\"ד ה\"א)</small>, והין הכי נמי דביצה בלא קליפה שתי זתים הויה, אבל בקליפתה דבהכי איירינן בבצים דמזון שתי סעודות דאמרן, הין הכי נמי דהוי יותר משלשה זתים ועוד, וכשמודדים אותה בגרוגרת לא הוי אלא שלשה או שלשה ועוד כדאמרן, דנמצא לפי זה דלעולם הגרוגרת יתרה מכזית כפשטא דתלמודא דפרק המצניע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומקל שיש בו בית קבול מזוזה</b>. לגנוב אותה מעל הפתח למכור אותה לאחר, אבל המפרשים פירשו בענין אחר, ואינו נראה כן מדלא סמך קנה לקנה ומקל למקל שגם הוא מקל, אלא סמך זה לעני, מפני שבידו ימצא כזה יותר מכל אדם, שבעוד שממתין על הפתח עד שיוציאו לו פרוסת פת הוא גונב המזוזה, ונותנה בתוך מקל זה החלול כדי שכשיחזור הבעל הבית ויראה שאין מזוזה בפתח ויחשדנו ויחפש אחריו, לא ימצא אותה, כי לא יתן לב שיהיה בית קבול באותו מקל, ובזה יתראה נקי אע\"פ שהוא רשע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושאינם מקבלים כדרכם</b>. כך הוא גירסת הרמב\"ם, ופירושו הוא שאינם מקבלים כך כמו שהם אלא אם כן יפשטום או יטו אותם ואז יקבלו כל ארבעים סאה. והמשל בזה יהיה, כגון שהם עשויות בזויות בלתי נצבות כצורה זו שאם היה מעמיד אותם הכלים ממש כך כמו שהם בזויות נצבות כזה יהיו מחזיקים בתוכם יותר, שהרי אם דרך משל יהיו כל אחד מהדופנות ארכם ארבע אמות, בהיותם עומדים זה אצל זה בזויות נצבות יהיה שטחו ששה עשר אמות, דהא ד' פעמים ד' הם י\"ו, אבל בהיותם עומדים זה אצל זה בזויות בלתי נצבות כצורה הראשונה, אפשר שלא יהיה שטחה אלא כי\"ד אמות, כגון שיהיה האלכסון הגדול שבעה אמות והקטון ארבעה, וזה אפשר להיות.\n<br><b>ובאו</b> חשבון ותראו על פי הכלל האמיתי שהמיתר המשולש נצב הזוית הוא גדר המרובע הכולל שטח שני המרובעים הנעשים על שני הקוים הסובבים הזוית נצב, והוא שיהיה צורתם כזו נמצא שיש במרובע הזה ארבעה משולשים נצבי הזוית שכל אחד מהם מיתרו ארבעה ותושבתו הקטון שנים וצלעו הגדול כשלשה וחצי, והחשבון הוא צודק, שהרי כשתרבע התושבת הגדול שהוא שלשה וחצי, יהיה מרובעו שנים עשר ורביע, וכשתרבע התוספות הקטן שהוא שנים יהיה מרובעו ארבעה, וכשתוסיפנו על המרובע הראשון שהוא שנים עשר ורביע הוה ליה ששה עשר ורביע. והמיתר שהוא ארבעה, כשתרבענו ותאמר ארבעה פעמים ארבעה הם ששה עשר, נמצא שאין הפרש ביניהם אלא רביע, ומשום הכי בעל כרחנו אלו האלכסונות שבאמצע המרובע הזה אנו צריכים לומר שהם מעט פחות ממה שאמרנו כדי שלא יעלה מרובעם יותר ממיתרם, אבל נניח שיהיו אף כמו שאמרנו ונעשה מארבעה משולשים אלו שני מרובעים כזה שיהיה כל מרובע שלשה וחצי על שנים, שיעלה חשבון כל מרובע שבעה שכן שני פעמים שלשה וחצי הם שבעה, ושני פעמים שבעה הם ארבעה עשר, נמצא היות השטח העומד בין הארבעה קוים של ד\"ד העומדות בזויות בלתי נצבות בצורת ד' משולשים אשר מהם נעשים שני מרובעים, ארבעה עשר פחות מעט כמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או אבד חציה</b>. את חצי האחרת, ומשום דעל אותה שנשארה התנא מדבר לא קתני נאבד אלא אבד, ואינו יכול לומר נמי שגנבה, כי היא לא גנבה שום דבר, להכי גבי גנבה תני ונגנב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רי\"א שלש אצבעות</b>. אפילו בחבל עב, ות\"ק ס\"ל הכל לפי החבל, ואין לנו שום הכרח לומר דלא פליג כמ\"ש התי\"ט, ואדרבא מן התורת כהנים <small>(ספרא מצורע פ' זבים פ\"ב)</small> שהביא ראיה, מוכח דר\"י דאותו סתמא כותיה אתי בכל מיני חבלים איירי, שהרי משכבו הכתוב בקרא <small>(ויקרא טו, ה)</small> שממנו למד אורך נימי הקשר, אינו מדבר במטה ממש כמו במתניתין דהכא, דכמה דברים יש שמטמאים משום משכב ואינם מטה, שנאמר שהפסוק המרבה נימי הקשר לשלשה אצבעות איירי דווקא בחבלי המטה. ומשום התורת כהנים זה אומר אני שפסק [הרמב\"ם] כר\"י והזכיר בחבורו <small>(ה' כלים פכ\"א ה\"ו)</small> שיעור זה בחבלי המטה, משום דר\"י הזכיר שיעורו בחבלי המטה, אבל מדסתם ולא פירט בשאר חבלים ש\"מ דס\"ל דלר\"י דפסק כמותו ה\"ה לכל מיני חבלים. ואף בפירושו לא אמר דמאמר ר' יהודה אמת דאין חולק, אלא אמר סתם ומאמר ר' יהודה אמת, ולא אמר והלכה כר\"י משום דהמחלוקת אינו מבורר כל כך במשנה.\n<br><b>ואע\"ג</b> דלא תנן סתם הנוגע בצרכו טמא רי\"א שלש אצבעות, אלא תנן וכמה הוא צרכו דנראה כאילו מפרש דברי ת\"ק, מ\"מ אין זו ראיה לומר דאינו חולק, אלא קמל\"ן דאף הוא מה שאמר שלש אצבעות אינו מגזרת הכתוב, אלא מפני שכך שיער בחבל בנוני דזה הוא צרכו, שהרי שיעור זה של שלש אצבעות לא למד מן הכתוב דאין שיעור זה מבואר בכתוב, אלא שמתיבת משכבו למדנו כל הצריך לו, ומפני שע\"י זה נתת תורה לכל אחד ואחד בידו שכל אחד אומר זה צרכו או יותר מצרכו, אמר הוא שיעור בנוני זה, וחולק עם הת\"ק שהרשה לכל אדם באמרו כל שהוא צרכו שיטמא או יטהר כפי רצונו.<br><b>ומחלוקת</b> כזה מצינו בפ\"ב דשביעית משנה א', עד אימתי חורשין וכו' עד שתכלה הליחה וכו' אר\"ש נתת תורת כל אחד בידו אלא בשדה וכו' עד וכו'. ומשום דהתם ר\"ש אמר דבורו בלשון קושיא באמרו נתת וכו', תנן אמר ר\"ש וכו' אע\"ג דחולק, כמו שנתתי כלל זה בכמה דוכתי, אבל הכא דלא אמר ר\"י דבריו בדרך זה אלא כאדם שאומר סברא בפני עצמה קתני ר\"י אומר, אע\"ג דכוונתו הוא ככוונת ר\"ש דשביעית, ומזה נדע בבירור דחולק, ואין להקשות מ\"ש התם מהכא, דהתם הוא ר\"ש והכא הוא ר\"י, וכל אחד היה מדבר עם בעל מחלוקתו כדרכו, וכפי דרך דבורם סידר רבינו הקדוש לשונם בתוך המשנה בלשון אמר ר' פלוני או ר' פלוני אמר בדרך היותר נאות כמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהוא</b>. אם מעט ואם הרבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b></b>שהרי ראינו שבדבר קל דהיינו שרייתה במי גשמים חוזרת לאיתנה ואפילו הכי טמאה מדרס, זה הוא מה שרמז בלשון משונה זה לאשמועינן צריכותא דבבא זו דלכאורה לא אצטריכא, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים טהו��</b>. כתב הר\"ב, דכשיש ד' טפחים בין קנה לקנה חזיא לשכב בין שני הקנים, עכ\"ל. משום דדרך לשכב מן הצד, דאסור לשכב פרקדן <small>(ברכות יג:)</small>, משום הכי דיו בד' טפחים. ולכן אין להקשות מסוכה <small>(עי' רא\"ש סוכה סי' א מ\"ש מהירושלמי)</small> דבעינן ששה טפחים לראשו ורובו שהוא שיעור לרוחב הגוף, וכן אין להקשות מדאמרינן במנחות דף צ\"ח אמר ר' יהודה תרי אמי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, אע\"ג דלאמתא ופלגא יש לה ארבעה טפחים וחצי לכל אחד, משום דהתם נמי צריכים מקום לרוחב גופם, משא\"כ הכא דדיו שיהיה לו מקום לעובי גופו כי דרכו לשכב על מתניו כמ\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע בצמר שעל האימה וכו'</b>. מסתברא כמו שפירש הר\"ב, מדלא כללם בהדי כלי האורגים השנויים ברישא דמתניתין, והתי\"ט הביא פירושים אחרים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א אם היה רחב טפח</b>. (האמצעי הקיים הרמב\"ם). וארישא לא פליג, משום הכי לא כלל התנא שני העניינים בבבא אחת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר אף טפיטן של סוס</b>. שאין ישיבתו עליו אלא דרך עראי ועיקרו עשוי למרכב. טמא משום מושב. וכל שכן מה שהוא עשוי מעיקרו למושב, כן יש לפרש אף זה, אף כי הוא דוחק שאין לו מקום במשנה זו, אם לא שנאמר דאכולהו פליג, דבכולהו יושבין עליו יותר מטפיטן של סוס:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס</b>. כך הוא סדר הדברים, בתחילה כלה, ובתר חיה, ואח\"כ הכובס לרחוץ הבגדים שטינפה החיה בלדתה, משום הכי לא סמך כסא לכסא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>העשויה כקתדרא</b>. נראה דשל קטן נמי היא עשויה כך, וכן משמע מפי' הר\"ב בסוף פ\"ב דביצה, משום הכי נכללת בה. משא\"כ לקמן באותם המנויים במשנה ו' בטומאת מדרס, ובמשנה י\"ב וט\"ו למאן דגריס ושל נבלי בני לוי בטהור מכלום, דאל\"כ מ\"ש התם דקחשיב ומ\"ש הכא דלא קחשיב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש להם בית צביטה</b>. לא כלל בהדיה אחורים ותוך, משום דהכא לא פליגי אלא עליו. ובמשנה א' לא שנא בית הצביטה, משום דבעי לאשמועינן הפלוגתא שיש על אחורים ותוך, ואגב חזר לשנותם הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין להם אחורים ותוך ואין להם בית צביטה</b>. סירכא דמשנה ז' דיש להם דחלקם לשתי בבות נקט, ולפירוש הר\"ש דווקא נקט הכי, משום דבית הצביטה לא אצטריך אלא לר\"מ משא\"כ אחורים ותוך:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר וכו' אף העושה וכו'</b>. תיבת אף אמן הכסת טהורה קאי, ואדברי רבי יהודה, הרמב\"ם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי חרס</b>. קפיד התנא להזכיר כלי אצל חרס מה שלא עשה כן באחריני, מפני שאין כלי חרס מטמא אלא כשיהיה דווקא כלי שיש לו תוך, משא\"כ הני אחריני דבגד ועור ושק כל שהם ראויים לתקן מהם כלי אעפ\"י שעדיין אינם כלי מטמאים, וכן טבלה שאין לה לזבז בכלי עץ מטמאה, אעפ\"י שכמעט אינה ראויה להקרא כלי כיון שאין לה בית קבול. ועוד קרא כתיב <small>(ויקרא יא, לג)</small> וכל כלי חרס. ואין שום כלי אחר מוזכר באותו קרא שיהיה תיבת כלי קאי עליו, משא\"כ הני אחריני דכללם כלם תחת כלי אחד בשמיני <small>(שם, לב)</small>:\n",
+                "<b>כל שאין לו תוך וכו'</b>. להקל על הלשון הואיל ובא נמי על סדר החשבון, פתח במאי דסליק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משום שלשה על שלשה</b>. טפחים למדרס. ומשום שלש על שלש. אצבעות לטמא מת. אע\"ג דטפח ואצבע שניהם לשון זכר ביחיד, מ\"מ אזלינן בתר רובא דהטפחים נקראים בשם זכרים והאצבעות בשם נקבות, ולכן אנו מונים הטפחים במספר הזכרים והאצבעות במספר הנקבות.\n<br><b>והא</b> דמצינו לשון המספר משונה משאר הלשונות, שלסימן הזכר יש בו הא שהוא סימן נקבה שלשה ארבעה חמשה, ולסימן הנקבה הוא חסר הא בלשון זכר שלש ארבע חמש. נ\"ל דבזה רומז לשרשו העליון, והוא כי ידענו מאי דאמור רבנן מגידי אמת על פסוק <small>(שה\"ש ז, ה)</small> עיניך ברכות בחשבון. שהחשבון הוא בסוד עיני הנוקבא, ששם הוא סוד החכמה דידה, וזה הוא בכללות של כל ספירה, כמבואר יפה יפה במאורות נתן באות ח'. וכבר ידענו שאות החכמה היא היוד שהיא מאותיות הזכרים, לכן ראוי לספור הזכרים בסימן הנקבה, להורות שהחשבון התלוי בה הוא בשרש הזכר שבה דהיינו בחכמה דידה כאשר אמרנו, וה' יצילנו משגיאות:"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק וכו' טהור</b>. ה\"ה לשנים מן הבגד ואחד ושליש מן השק שהוא טהור, אעפ\"י שאחד ושליש מן השק הוא נערך כאחד מן הבגד ממש, להיות שיעור הבגד שלשה והשק ארבעה, וכן בכולהו אחריני לפי ערכם. והיינו דתנן בסיפא זה הכלל וכו', כדי שלא נטעה לומר דהאי אחד ודומיו הוי דווקא, משום דאחד מן הקל אינו נערך כאחד החסר מן החמור אלא פחות ממנו, ושלזה נמצא שלא יש בו שיעור הראוי לא לקל ולא לחמור. ולא היינו לומדין זה מסיפא דמתניתין דתנן חמשה מן המפץ ואחד מן העור וכו' טמא, ולא תנן זה של שלשה מן הבגד ואחד ושליש וכל כיוצא בו לרבותא שאפילו הקל משלים לשיעור החמור וכ\"ש שהחמור ישלים לשיעור הקל, דאי לא תנן לה איכא למטעי ולומר דכמו שהקל אינו נחשב עם החמור אלא לפי ערך החמור כמו כן החמור המצטרף עם הקל דיו שיהיה בו כפי ערך הקל, ולזה כי יהיו שלשה מן השק ושלשה רביעי טפח מן הבגד שהרי לפי ערכו הוא חשוב כטפח מן השק, הייתי אומר שישלים שיעור השק וכן כלם, לכן הוצרך התנא לומר בפירוש שאין אנו מעריכים בערכים אלא צריך שיהיה השיעור הראוי בעין, וגם מענין זה עצמו אין להוכיח האחר דדילמא להקל לא אמרינן הכי, כגון הכא שהרוב הוא השק והבגד בתריה גריר, דנמצא שאנו מטמאים השק אם היינו מעריכים הבגד להשלים לפי ערכו בפחות מארבעה שלא כדין, אבל לחמור שהוא הבגד והוא הרוב שהוא שנים והשק המצטרף עמו בתריה גריר, וכי אנו מערכים אותו לפי ערכו ונאמר דבהיות אחד ושליש מן השק עם השנים מן הבגד דבין כלם הם שלשה ושליש יהיה הבגד הזה מקבל טומאה, אין זה שלא כדין שהרי כל בגד בהגיע לשיעור זה ואפילו בשליש פחות מקבל טומאה, משום הכי הוצרך זה הכלל למעט אף זה ודלעולם בעינן שיהיה בו שיעור הראוי לאותו כלי החמור ממין החמור ואין הקל מצטרף עמו להשלימו אפילו לפי ערכו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפוק בו את המרחץ</b>. משמש מעשה סמרטוט בעלמא, ואפילו הכי בכל ענין טמא לר\"א:\n",
+                "<b>לנער בו את הקדרה</b>. הוא תשמיש חשוב יותר מפקיקת המרחץ, ואפילו [הכי] בכל ענין טהור לר\"י:\n",
+                "<b>לקנח בו את הרחים</b>. הוא תשמיש חשוב מכלם, דהא אינו מתלכלך אלא מעפר, ואפילו הכי לר\"ע כשאינו מן המוכן טהור, וכ\"ש דהוי חדוש לר\"י. ואע\"ג דבלפוק ולקנח היה די לאשמועינן כח כלם, מ\"מ לא היינו מבחינים החשיבות של מקנח כל כך, כמו שאנו מבחינים אותו באמצעות לנער:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כדברי ב\"ש</b>. צ\"ל דהאי דבית שמאי לא בפירוש איתמר אלא מכללא, דמשום הכי קתני כדברי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כר שעשאו סדין</b>. עיין מה שכתבתי בפרק כ\"ג דשבת משנה ה':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושל אפרקסין</b>. לא מזכיר אצלו נימי כמו באחריני, מפני שהוא כלי אחד לבד, משא\"כ אחריני שכמה כלים נכללו בשיעור אחד:\n",
+                "<b>נימיהן כל שהן</b>. בין רב בין מעט, משא\"כ נימי האחריני דדוקא כשיעור הוי חיבור אבל לא יותר, כ\"כ הר\"ב. ה\"ט דשינה התנא בלשונו הכא וכתב פעם אחרת נימיהן דלא אצטריך, משא\"כ באחריני:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יותר מכאן אם רצה לקיים טהור</b>. דבטלה דעתו, אבל אם לא רצה לקיים אלא שלפי שעה האריכו מפני שצריך לו כל אותה שעה הוא חבור, שהרי הוא בכלל כל שבצרכיכם. ובזה לישנא דמתניתין מדוקדק, והרבה עניינים כיוצא בזה מצינו בדיני כלים דוק ותשכח. ובידות דמשנה ח' דאמרו אם רצה לקיים טמא, דמשמע אעפ\"י שאינו צריך להם לאותה שעה, צ\"ל דקים להו לרבנן דבאותם הכלים מלתא דשכיחא היא שיצטרכו לכל אורך אותו היד, משא\"כ הכא דלא שכיחא ומלתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן לטמאם שלא בעת הצורך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יד הקורדום מלפניו טפח</b>. לא כללו עם חוט מאזנים, שלא נטעה לומר דמלפניו קאי נמי על חוטם, וה\"ט דמשנה ד' משום אחוריו, ושם יש עוד טעם אחר משום פלוגתא דר\"י:\n",
+                "<b>יד מקבת של יד</b>. לא כלל אותו בהדי שירי יד הפרגול, שלא תאמר דשירי אשתיהם קאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוט מאזנים וכו'</b>. אין לי לומר אלא דרצה לשנות כ\"כ טפחים כמו טפח כדי שיועיל לזכרון, משום הכי לא כללם בבבא אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יד הבדיד</b>. לא כללו עם הבבא שלפניה מן הטעם שכתבתי לעיל <small>(מ\"ה)</small> ד\"ה יד הקרדום:\n",
+                "<b>יד בן הפטיש וכו'</b>. הכא לא מצאתי טעם למה לא נערבינהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אספקלריא</b>. לעד\"נ שפי' הרמב\"ם הוא הנכון, שהוא הברי\"ל שכתב התי\"ט שרואים מצדו האחד מה שיש מצדו השני. כי כן אמרו ז\"ל בילקוט ויקרא <small>(רמז תל\"ב)</small> דכל הנביאים ראו מתוך שבע אספקלריות ומשה ראה מתוך אחת. וכן אמרו שם, בנבואת משה שהיה רואה באספקלריא המאירה ושאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה. והוא כי כינו האור הקדוש לדבר זכוכיי, וכשהוא בהיר הוא רואה השפע העומד אחר האור ההוא שמשפיע עליו הנבואה בבירור כמעט כצורתו ממש כמו שהוא, משא\"כ בהיות האור ההוא עב או בלתי בהיר שאינו רואה אותו השפע מבורר. ופשוט הוא שאין השפע הזה צורת הנביא הרואה, עד שנאמר שצורתו הוא מה שרואה אחר האור ההוא שכינו אותו לאספקלריא כפי פי' הר\"ב שהיא אספקל\"ו שהאשה רואה בה את פניה, שהשפע נבואיי אינו כן אלא שפע אלהי המשים דבריו בפי הנביא, או שמראה לו מתוך השפע ההוא איזה חזיון והנביא רואה אותו כאדם הרואה דבר מה ע\"י הפסק זכוכית בינו לבין דבר הנראה, שכשהזכוכית הוא בהיר הוא רואה אותו דבר בדקדוק רב עד שנראה בעיניו כאילו אין בינו לבינה שום מחיצה, וזו היתה נבואת מרע\"ה. משא\"כ בהיות הזכוכית בלתי בהיר שאינו יכול להבחין יפה הדבר הנראה מאחוריו, וזו היתה נבואת שאר הנביאים. וכזה כתב הרמב\"ם בפירושו. ועוד דאספקל\"ו מצינו במקרא ובמשנה פרק י\"ד דמכלתין משנה ו' דנקראה מראה. ודוחק הוא לומר דשאני של מתכת משל זכוכית, ודמשום הכי שינה התנא לשונו מדפרק י\"ד לדפרקין:\n",
+                "<b>תמחוי שעשאו אספק\"לריא וכו'</b>. תניא בתוספתא <small>(ב\"ב פ\"ז ה\"ג)</small> תמחוי שעשאו אספק\"לריא אעפ\"י שמשתמש בו טהור, היה טמא ועשאו אספקלריא טמא עד שיקבענו במסמר, ע\"כ. ועל פיה נלע\"ד לפרש המשנה הכי, תמחוי שנטמא ועשאו אספקלריא, עדיין הוא טמא כדתנא בסיפא דתוספתא עד שיקבענו במסמר. ואם מתחילה קודם שנטמא עשאו לשם אספקלריא טהור. שאינו מקבל טומאה כלל אעפ\"י שמשתמש בו כדתנא ברישא דתוספתא:\n",
+                "<b>שהוא נותנו על השלחן</b>. אעפ\"י שאין דרך להשתמש בו על השלחן, כיון שהוא נותנו על השלחן בעינן שיהיה ראוי לקבל כל שהוא שם לר' יוחנן בן נורי, אבל אם אינו משתמש בו לעולם על השלחן, כיון שהוא עשוי להשתמש בו בלי שיניחנו על שום דבר, וזה הוא דבר המצוי בכלי זכוכית שעלול להשתבר שיעשו אותו בענין שלא ישכחנו על שום דבר וישתבר, אעפ\"י שאם יניחנו על השלחן לא יקבל כל שהוא, כיון שכשהוא בידו שהוא דרך תשמישו מקבל אפילו רבי יוחנן בן נורי מודה, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי אשריך</b>. מלכה העליונה הממונת על מסכת כלים, כמשאז\"ל <small>(שהש\"ר פ\"ו ב)</small> ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות, כי באמת על כל אחת ואחת ממונה מלאך אחד, כמבואר בזהר ויקהל <small>(דף רו:)</small> על ג\"ן פרשיות, אלא שהמשנה להיותה בסוד השכינה מלכות שמים נקראים המלאכים הממונים על מסכתותיה בשם מלכות, ועל המלכה הממונת על המסכתא הזאת אמר ר' יוסי אשריך שנכנסת בטומאה, אשר סודה בקליפה כידוע ליודעי חן, שמהאי טעמא עיקם הכתוב כמה תיבות לפעמים שלא להוציא שם זה של טומאה מפיו כמשאז\"ל <small>(פסחים ג.)</small> על פסוק <small>(דברים כג, יא)</small> [כי יהיה בך] (וה)איש אשר לא יהיה טהור. ואעפ\"כ נתאמצת ויצאת בטהרה שאין לקליפה שליטה עליך עוד, ולכן אשריך שאילולי יצאת בשם טומאה לא היה זה סימן טוב לך שתעמוד על הפרק בתוך הקליפה דהיינו בשם טומאה. ועל כי על הכלים שלטה בהם הקליפה יותר מכל דבר, מחמת הכלים שנשברו שמאותה שבירה נתהות הטומאה לעולם כידוע לי\"ח, קרא עליהם אשרי, שזכו אעפ\"כ לצאת בטהרה, מה שלא עשה כן במסכת אהלות, אע\"פ שגם היא מתחלת בטומאה שנים טמאים במת, ויצאה בטהרה שהמשנה קודם האחרונה קא מסיימא נמנו על קני וטהרוהו, ובמשנה שאחריה שהיא האחרונה ממש קתני עשרה מקומות אין בהם משום מדור הגויים וכו' שזה הוא סימן טהרה להם. משום דהתם אינה תמיהה שאעפ\"י שנכנסה בטומאה תצא בטהרה, שהרי אהלות דמדברת בדיני אהלים הנה שרשה באהל העליון שהם אותיות לאה, שאין לטומאה שום שליטה במקומה כידוע ליודעי חן, משא\"כ הכלים שהם במדרגה יותר תחתונה כמו שאמרנו במקום שליטת הטומאה, ולכן ראוי לומר עליהם אשרי בצאתם ממנה בשלום דהיינו בטהרה, כי זה הוא סימן לטוב הצפון להם לעתיד לבא שיטהרו מכל וכל, בענין שלא תהיה לטומאה עוד שליטה עליהם כי תאבד זכרה כדכתיב <small>(זכריה יג, ב)</small> ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. <br><b>ואעפ\"כ</b> אין הענין יוצא מידי פשוטו, כי מדברי ר\"י למדנו שאעפ\"י שמסכת כלים נחלקה בתוספתא לתלתא בבי של עשרה עשרה פרקים לכל בבא כתלתא בבי דנזיקים, כי באמת דומה להם שכל הנזיקים משבירת הכלים נתהוו כמו שאמרנו, אעפ\"כ שלשתם למסכתא אחת נחשבו דומיא דתלתא בבי דנזיקין, שנכנסה בטומאה ויצאה בטהרה, וזה לא תמצא אלא דווקא בחשבך התלתא בבי כאחת, שמתחלת אבות הטומאות וגומרת באפרכס של זכוכית טהורה, שמבלעדי זה לא תמצא המאמר הזה קיים. שהרי הבבא ראשונה יוצאת כמו כן בטומאה, שכן סוף פרק העשירי הוא כל שיש בה משקה טופח טמאה. והבבא שניה כמו כן תחילתה וסופה היא טומאה, שהרי תחילת הפרק האחד עשר הוא כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, וסוף הפרק העשרים הוא ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה, מחצלת מאמתי מקבלת טומאה משתנקוב והיא גמר מלאכתה. והבבה השלישית תחילתה וסופה היא טהרה, שכן תחילת הפרק האחד ועשרים הוא הנוגע בכובד העליון בכובד התחתון בנירי' בקירוס ובחוט שהעבירו על גבי הארגמן ובעירה שאינו עתיד להחזירה טהור, וסוף הפרק השלשים הוא הא דתנן האפרכס של זכוכית טהורה, הרי שאין מאמר ר\"י שאמר שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה קיים אלא בחשבנו התלתא בבי לאחד, ונפקא מינה לכללי סתם משנה ומחלוקת כידוע:",
+                "<b>כלים</b> מתחיל באלף ומסיים בהא, כי אלף החמשי כלו מראשו ועד סופו היה כלי המקבל טומאת הגלות הזה המר, בטומאת ארץ העמים אשר בארבע רוחותיה פיזר אותנו הקב\"ה ויגאלנו מהרה אכי\"ר:",
+                "<b>סליק</b> מסכת כלים. של עשירים ודלים:<br><b>עון</b> חטא וגם אשמה אתה ממך תעלים.<br><b>כי</b> תלמוד בדין טומאה גם כל דין אשר בכלים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Motar Kinnim/Hebrew/Al Gozalav Yerahef, Motar Kinnim by Rabbi Yitzhak Aizik of Komarno, Modiin 2017.json

@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Motar Kinnim",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Al Gozalav Yerahef, Motar Kinnim by Rabbi Yitzhak Aizik of Komarno, Modiin 2017",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY",
+    "versionTitleInHebrew": "על גוזליו ירחף. מותר קינים לר' יצחק אייזיק מקומרנא, מודיעין 2017",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מותר קנים על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חַטַּאת. </b>למטה י[י]מצה אל יסוד המזבח שהשירי[י]ם מתמצין אל יסוד המזבח ולא אל הסובב: ",
+                "<b>לְמַעְלָה</b> דכתיב קרנות:",
+                "<b>לְמַטָּה</b> דכתיב בה יסוד:",
+                "<b>עוֹלַת הָעוֹף [נַעֲשֵׂית] לְמַעְלָה</b> והקטיר ונמצה מה הקטרה בראש המזבח אף מיצוי ומליקה בראש המזבח:",
+                "<b>פָּסוּל</b> מליקה כשירה בכל מקום במזבח אבל הזאה דחטאת עוף עשה למעלה פסול:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יָמוּתוּ</b> דבעלי חיים אינם בטלין:",
+                "<b>חַטָּאת</b> מפורשת <b>שֶׁנִּתְעָרְבָה</b> בשני קינים שהם סתומים שכל ארבע פרידות הם סתומים ביחד ונתערבו הקינין כשר שני חטאת (=חטאות, וכך במשך הפירוש יש הרבה ווין חסרים – א.פ.) ולא עולה דאם יקריב עולה דילמא לוקח חטאת מפורשת ומקריבה עולה ואם ילקח שלשה חטאת דילמא מאלו שני קינים של חובה מקריב שלשה חטאת והם אינם אלא שני חטאת ושני עולת. וכן <b>עוֹלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה</b> פסולים כל החטאות שלא יקח עולה ויקריבה חטאת ושני עולת יקריב ממ\"נ דכל זמן שהם סתומים יכול ליקח שני עולת את מה שירצה:",
+                "<b>שֶׁהַחוֹבָה מְרֻבָּה</b> אם קן אחד מפורש עולת נתערב בכמה קינין של חובה אף מאה חובה שדינן מאה עולת מאה חטאת החטאת פסולים ועולת יקריב מאה ממ\"נ דהרי סתומים הם אבל מאה ואחד לא יקח דאם לקח מאה עולת ניקבעו השאר למאה חטאת ושמא לוקח חטאת ומקריב עולה ולכן אסור ליקח אלא מאה עולת וכן להיפוך קן אחד סתומה חובה שדינה אחד חטאת ואחד עולה ואם מקריב חטאת ניקבע השני לעולה מפורשת וכן להיפוך ניקבע חטאת מפורשת שנתערבה הקן באלף עולת נדבה אין כשר אלא עולה אחת דאם יקריב שני עולת דילמא מקריב מן אותו הקן כל שני עולת והקן סתומה דינה אחד חטאת ואחד עולה ואם הקריב ממנה עולה הוקבע השני לחטאת והוא שמא מקריב החטאת לעולה ולכן לא יקריב אלא עולה אחת:"
+            ],
+            [
+                "<b>אַחַת [לָזוֹ] וְאַחַת [לָזוֹ]</b> אומרים לו הקרב חטאת ועולה ממ\"נ אם מקן אחד כשר אם משני קינין כשר דהרי כל אחת הוא קן סתומה: וכן <b>שְׁתַּיִם לָזוֹ</b> וכל הארבע פרידות סתומת הם:",
+                "<b>וּשְׁתַּיִם לָזוֹ</b> ונתערבו מקריב ארבע פרידות ממ\"נ שתי חטאת ושתי עולת אבל לא יקריב לא שלשה חטאת ולא שלשה עולת דילמא יהיה מארבעה הפרידות שלשה עולת או חטאת ואי אפשר לעשות מארבע סתומת אלא שתים חטאת ושתי עולת:",
+                "<b>אַחַת לָזוֹ</b> שיש קן אחד סתום שדינו אחד חטאת אחד עולה ונתערב עם מאה קנים סתומים ביחד אבל דינם מאה חטאת מאה עולת לא יקריב אלא אחד חטאת ואחד עולה דאם יקריב שני חטאת דילמא לוקח שניהם מקן אחד הסתומה שדינה אחד חטאת ואחד עולה וכן שני עולת אסור להקריב מחשש זה וכן עשר סתומים שנתערבו במאה סתומים יקריב עשר קנים ממ\"נ דהיינו עשר חטאת ועשר עולת אבל אחד עשר חטאת לא יקריב דילמא לוקח מעשר הסתומים שדינם עשר חטאת ועשר עולת והוא מקריב אחד עשר חטא�� וכן אסור להקריב אחד עשר עולת ואין כשר אלא עשר חטאת ועשר עולת ממ\"נ וזהו המועט כשר:"
+            ],
+            [
+                "אין הקנין מתפרשין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן דאם יש כאן עשרים פרידות סתומת, דהיינו עשר קנים, והקריב הכהן עשר חטאת, נתפרשו עשרה השניים שהם עולת מפורשת. ואם שני נשים לקחו קניהן בעירוב שכל ארבע פרידות הם סתומת וכיון שלא נתפרשו בלקיחת בעלים נתפרשין בעשיית כהן וכהן מקריב שני עולת למעלה אחת לשם רחל ואחת לשם לאה וכן ב' חטא' למט'. וא\"א לומר שמא עשה קן של רחל למעל' וקן של לאה למט' ובדאורייתא אין ברירה שהרי כיון שביד כהן לעשות קן שלם ב' עולת וקן א' שלם שתי חטאת א\"א כלל שיהיה קן אחת של אשה אחת והוה כאלו התנו בתחלה שהכהן יעשה כמו שירצה. ואין זה תלוי בדעת כהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלם כיון שהתורה תלוהו בדעת כהן שיוכל לעשות מארבע סתומת משתי קינין סתומים יכול לעשות שתי עולת מקן אחד ושתי חטאת מקן אחד ושתי נשים חשובים כאחת בהכרח ואין זה ענין ליש ברירה ואין ברירה כלל. זהו שיטת הרמב\"ם ורש\"י והוא מתוק. אבל בזה מודה הרמב\"ם ורש\"י שאם שני נשים לקחו קניהן בעירוב ופירשו כל קן איזה מהם חטאת ואיזה מהם עולה ולא פירשו הבעלים שאסור הכהן להקריבן עד שיתפרש שם הבעלים ולא אמרינן הוברר הדבר ולא מהני אף הותנו בזה. וגמרא כשמשני הותנו כוונתן גם כן על הא דרב חסדא, אלא דהמקשן לא הבין דבריו והוקשו מאי למימרא ומתרץ לו כדרב חסדא דאז הוה כהותנו. ודברי הברטנורא תמוהים מאוד ודוק היטב בסברת הרמב\"ם כי סברא נכונה הוא. ועיין כ\"מ היטב כיון שהתורה תלה בדעת הכהן אף בשל שתי נשים סתומת שיעשה איזה מהן שירצה עולה או חטאת. א\"כ גם בהכרח שם בעלים ניתלה בסתומים בדעת הכהן, דאל\"כ היאך יכול להקריב קן אחד למעלה שתי עולת? אלא ודאי כששתי נשים לקחו הקנין בעירוב יכולין ליתלות גם שם הבעלים בדעת הכהן. וזהו התירוץ כשהתנו כפירש\"י, והמקשה סבר התנו כדעת התוספת והוקשה מאי למימרא ומתרץ לו קמ\"ל כדרב חסדא, וזהו הותנו בעצמו כשעשו כדעת רב חסדא שיתפרשו הקנין על דעת הכהן בהכרח ששם בעלים נתפרש גם כן בדעת כהן והוה שתי נשים כאשה אחת. וזה קמ\"ל ר' יוסי ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פָּרַח לְבֵין הַקְּרֵבוֹת</b> לבין קנין סתומין העומדת ליקרב ומפרש ואזיל:"
+            ],
+            [
+                "<b>כֵּיצַד. שְׁתֵּי נָשִׁים, לָזוֹ שְׁתֵּי קִנִּים</b> סתומת: פרח אחד מכאן ונשאר כאן שלשה ושם חמש פרידות ומכל שתי קנים אינו יכול להקריב אלא שתי עולת ושתי חטאת, וכשמקריב שתי עולת ניתפרשו שתים אחרות לשתי חטאת ונעשו מפורשת ביד כהן לחטאת. ועתה שפרח יעשה משלשה פרידות חטאת ועולה ומחמש פרידות שתי חטאת ושתי עולת, וניפסלו שני פרידות. וזהו <b>פָּסוּל וּפוֹסֵל אֶחָד כְּנֶגְדּוֹ</b>. וא\"א בענין אחר שאם יעשה משלשה פרידות שתי חטאת ועולה יהיה ניקבע אותו שפרח לעולה מפורשת והוה עולה שנתערבה בחובה דאין כשר אלא שתי עולת וכן להיפוך לא יהיה כשר אלא שני חטאת. ולכן יעשה משלשה פרידות עולה וחטאת וישאר אותו שפרח סתום כמו שהיה, ויקריב מחמש פרידות שתי חטאת ושתי עולת. ושלש עולת או שלש חטאת א\"א דילמא עושה משתי הקנים הסתומים ג' עולת או ג' חטאת, וכשיקריב שתים שתים ממ\"נ כשר:",
+                "<b>חָזַר</b> מחמש לג' אז יקריב חטאת ועולה מארבע שבכאן וחטאת ועולה מארבע שבכאן או שתי עולת וחטאת אחת בצד זה וחטאת אחת בצד שני או שתי חטאת ועולה בצד זה ועולה בשניה כיון שלא נשאר בכל צד אלא שלש מגופה, וכשהוא מקריב ממנה שתי חטאת ועולה ניקבע אותו שפרח לצד השני לעולה מפורשת ופוסלין כל חטא' ולא יוכל להקריב גם כן שני עולת דילמא עולה שקרב בראשונה בצד הראשון היה מכאן, ושתי עולת גם כן מכאן, נימצא הקריב שלש עולת משתי קנין. ולכן כשפרח מזה לזה ומז' לז' לא יקריב אלא כמבוא', וניפסלו ארבע פרידות. ואף כשהם מעורבת אין פחות משתי חטאת ושתי עולת דזה כשר ממ\"נ, בין אם הם משתי קנים או מכל ארבע קנים:"
+            ],
+            [
+                "<b>יֶשׁ לָהּ שֵׁשׁ</b> כשפרח מן הראשונה לשניה לא יקריב כלל מן הראשונה, דאם יקריבנה לעולה יהיה ניקבע אותו שפרח לשתי קנים לחטאת, ולא יוכל להקריב בב' קנים אלא ב' חטאת בלי שום עולה. אבל עתה כשנשאר מה שפרח סתום אז מקריב שתי עולת ושתי חטאת. וכן כשפרח מן השניה לשלישת מקריב בשניה אחד חטאת ואחד עולה וישאר מה שפרח לשלישת סתום ויקריב בשלישת שלשה עולת ושלשה חטאת. וכן כשפרח מן השלישת לרביעת יקריב בשלישת שתי עולת ושתי חטאת וברביעת ארבע ארבע. וכן מן הרביעת לחמשית יקריב ברביעת שלשה שלשה ובחמשית חמשה חמשה. וכן מן החמישת לששית יקריב בחמישת ארבע ארבע ובששית ששה ששה. וכן מן הששית לשביעת יקריב בששית חמשה חמשה ובשביעית שבעה שבעה, שכל זמן שיש אחד כאן סתום, הרי אותו שפרח גם כן סתום ולא יפסול במקום שפרח כלל וכלל. ואם <b>חָזַר</b> מן משביעית לששית יקריב שם בשביעית ששה ששה, ובששית חמש חמש, דאם יקריב בשביעית שבעה חטאת וששה עולת יקבע אותו שפרח לששית לעולה ויפסול כל החטאת שבששית. וכן כשפרח מן הששית לחמישת יקריב בששית ארבע ארבע ובחמישת ארבע ארבע דהרי שתי פרידות פרח[ו] מן הששית, אחד לשביעית ואחד לחמישת, ושמא הפרידות יהיו שתיהם עולות, ואם יקריב בששית חמש עולת יהיה שבעה עולת מששה קנים וכן להיפך בחשש חטאת. ולכן לא יעשה בששית אלא ארבע ארבע וכשר ממ\"נ. פרח מן החמישת, יקריב שלשה שלשה ולא יותר, שהרי שתי פרידות פרח[ו] ממנה ודילמא הם שתיהם עולת או שתיהם חטאת וכשיעשה כאן יותר משלשה יהיה ששה עולת או ששה חטאת מחמשה קנים, וכן ברביעת יעשה שלשה שלשה. פרח מן הרביעת לשלישת הרביעת יש לה שתים שתים שהרי שתי פרידות פרח ממנה כמבואר והשלישת יש לה שתים. פרח מן השלישת לשניה, השלישת יש לה אחד, שהרי שתי פרידות פרח[ו] ממנה כמבואר והשניה יש לה אחד. פרח מן השניה לראשונה אין לה כלום, ולא לראשונה שכבר בהליכה אין לה כלום. וא\"ת למה יקריב בשלישת שתים שתים שתים, שהרי מה שפרח ממנה בשניה לא יקריב? זהו גזירות חכמים דלא פליג דבכל הליכה וחזרה יפסול אחד. <b>פָּרַח וְחָזַר</b> אשלישת קאי עד שביעית, וכיון שפרח מן הרביעית ארבע פרידות בראשונה ובשניה ניפסלו כל אותן שבכאן, דאם יקריב חטאת אחד דילמא כל הארבע שפרחו הם חטאת ומעתה יהיה חמשה חטאת מארבע קנים, וכן בעולת חיישינן להיפוך. ומכ\"ש שהשלישת שפרח ממנה ארבע אין לה כלום. והחמישת יש לה אחת הששית יש לה שתים שפרח מהם ארבע ונשאר כשרים אחת ושתים, והשביעית שפרח ממנה שתים בשתי חזרות נשאר לה חמש:",
+                "<b>פָּרַח וְחָזַר</b> לא נשאר לששית כלום, שהרי פרח ממנה ששה פרידות ומכ\"ש החמישת שאין לה כלום, והשביעית שפרח ממנה שלשה יש לה ארבע. וכמו כן קשיא כיון שנפסל הכל יוכל השביעית להקריב שבעה שבעה, אבל השוו חכמים מדותיהם בכל הליכה וחזרה ליפסול קן אחד. <b>וְיֵשׁ אוֹמְרִים, הַשְּׁבִיעִית לֹא הִפְסִידָה</b> אלא מקריב חמש חמש ולא גזרינן באחרונה כיון שבאחרונה ניפסלו הכל אף שאינה מרוחת עכ\"פ לא יפסידה באחרונה:"
+            ],
+            [
+                "<b>מְפֹרֶשֶׁת</b> ונתערב חטאת בעולה ודינן שימותו, ולכן, <b>חָזַר, אוֹ שֶׁפָּרַח מִן הַמְפֹרֶשֶׁת</b> לסתומה <b>כֻלָּן יָמוּתוּ</b>. אבל אם לא נתערבו ביחד ופרח אחד לסתומה, יקריב אותו שנשאר וא' מן הסתומת גם כן יקריב. אם עול' פרח יקריב חטאת הנשאר ושם יקריב עולה אחת עכ\"פ דוק ותשכח. ואיני משיג בעניי מאי קמ\"ל במשנה זאת:"
+            ],
+            [
+                "<b>חָזַר לָאֶמְצַע </b>",
+                "חָזַר לָאֶמְצַע הרי חטאת ועולה מעורב <b>יָמוּתוּ</b>:",
+                "<b>חָזַר [...] מִן הָאֶמְצַע(יים) לַצְּדָדִין</b> ניפסלו שני הצדדין דמעורב הן:",
+                "<b>אוֹ שֶׁפָּרַח</b> לא גרסינן. "
+            ],
+            [
+                "ת\"ק סבר חטאת עיקר, ובן עזאי אמר הראשון עיקר:",
+                "<b>לֹא</b> דהוי חטאת שמתו בעליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים </b>אפירקא קמא קאי, ובבבא הזה אין חילוק בין ששלש לזו כולן סתומת ביחד ובין שכל קן בפ\"ע סתומה ונתערבו של שני נשים ואינו ניכר, הכל <b>מֶחֱצָה כָשֵׁר וּמֶחֱצָה פָסוּל</b>. למעלה כשר עולת ולמטה כשר החטא':"
+            ],
+            [
+                "<b>אַחַת לָזוֹ </b>כאן מיירי בין שהם סתומת ביחד ובין שכל קן בפ\"ע סתומה:",
+                "<b>אַחַת [לָזוֹ] וּשְׁתַּיִם [לָזוֹ]</b> ועשה קן אחד למעלה, ניפסול אחד ועוד לקח פרידה מקן אחד סתום ועשה למעלה כשר הרי שתים כשירות למעלה וכן למטה. וכן אם היה שתים סתומת ביחד וקן אחד סתום והכל נתערב ששה פרידות כשר ארבע מהם, דהוא המרובה: שתים ושלש – אם היה כל קן בפ\"ע סתום אלא שנתערבו שתים בשלש ועשה שתי קנים למעלה וניפסל שתי פרידות, ולקח עוד פרידה אחת למעלה והוא כשר, הרי שלשה כשרים, וכן למטה. הרי המרובה כשר. וכן אם השתים סתומת ביחד וכן השלשה הכל ביחד ונתערבו עשר הפרידות ועשה מחצה למעלה ומחצה למטה, המרובה כשר למעלה שלשה ולמטה שלשה, כי שמא עשה השני קנים למעלה ועוד אחד מהשלשה, וניפסול למעלה שתים ולמטה שתים:",
+                "<b>עֶשֶׂר לָזוֹ וּמֵאָה לָזוֹ</b> אם כל קן בפ\"ע סתום ועשה מחצה קנים למעלה ומחצה למטה, ניפסול חציה וכשר חציה. אם עשה כל קן פרידה אחת למעלה ופרידה אחת למטה, הכל כשר, ולא משתכחת מרובה כשר בענין זה. אלא כשכל המאה סתומת ביחד ועשר ביחד ונתערב הכל ועשה למעל' מאה ועשר פרידות לא ניפסול למעלה אלא עשר דילמא כל עשר סתומת הם למעלה וניפסול עשר חטאת וכן למטה ניפסול עשר, דילמא הם למטה וניפסול עשר עולת מהם:",
+                "<b>זֶה הַכְּלָל</b> קאי לפרש שאף בסתומת שכל קן סתום בפ\"ע מיירי מתניתין, ואז אם הם אינם זוגות, כגון תשעה לזה ומאה לזה, וחילוק הקנין נ\"ד למעלה ונ\"ד למטה וקן אחד עשה פרידה אחת למעלה ואחת למטה ושניהם כשרים, ושם ניפסול חציה, דהיינו ק\"ח, וק\"ח כשרים, ועם השנים הרי מאה ועשר כשרים וק\"ח פסולים כיון שבהכרח יש משל אשה אחת למעלה ולמטה דהיינו שחילק קן אחד למעלה ולמטה אז המרובה כשר. ובזה הכלל יצא מאה לזו ועשר לזו שאתה יכול לחלוק הקינין בשוה שמחצה כשר ולא המרובה אבל נתקיים בסתומת הכל ביחד:<b></b>"
+            ],
+            [
+                "<b>חַטָּאת [לָזוֹ] וְעוֹלָה [לָזוֹ]</b> מפורשת שנתערבו ולא נימלך ועשה קן למעלה ניכשר אחד או למטה ניכשר אחד. אבל חילק הקן ועשה פרידה למעלה ולמטה הכל ניפסול:"
+            ],
+            [
+                "<b>חַטּ��את לָזוֹ </b>מפורש<b> וְעוֹלָה לָזוֹ</b> מפורש בקן אחד, וקן אחד סתומה, וקן מפורשת, ולא נתפרשו הבעלים היינו שאינו ידוע של מי הוא כי אינו ניכר בין חטאת לעולה, <b>אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא סְתוּמָה</b>. אבל שני המפורשים פסולים, דילמא עשה חטאת למעלה ועולה למטה כי מיירי בשאינו ניכר איזה לחטאת ואיזה לעולה. ולאפוקי מדרב[א] דאמר (זבחים עג ע\"ב) השתא דאמר רבנן לא תקריב אי מקריב לא מרצה קמ\"ל דסתומת כשר[ות] אף שהכא מיירי שאינו יודע איזה סתומת ואיזה מפורשת אלא שכל קן עומד בפ\"ע ולכתחלה הכל פסול אבל בדיעבד הכל כשר. ולדעתי מפורשת היינו שנתפרשו הבעלים של מי החטאת ושל מי העולה ונשכח למי החטאת ולמי העולה וגם אינו ניכר איזה חטאת ואיז' עולה. דוק היטב כי קיימא לן אין ברירה ולמה מחצה כשר? אלא על כרחך בנתפרשו הבעלים ונתערב, דיקריב כל אחת למי שהוא:"
+            ],
+            [
+                "<b>חוֹבָה שְׁנַיִם</b> כגון שהי' שתי קנין סתומין והקריב כבר עולה אחת ונשאר שתי חטאת ועולה סתומין ונתערב בהם חטאת מקריב שתי חטאת מזה ולא יותר וק\"ל:",
+                "<b>שְׁנַיִם בְּחוֹבָה</b> שנשאר שני עולת וחטאת ונתערב חטאת אינו מקריב אלא חטאת אחת וק\"ל. וכה\"ג נתפרש בעולה וק\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>מְבִיאָה שְׁתֵּי קִנִּים</b> סתומים ותאמר אלו לחובתי ולנדבתי. ואם הם <b>מִשְּׁנֵי מִינִין</b> ואינו יודע איזה מין קרב למעלה ואיזה למטה, ובשל מטה ניפסול אחד אם תורים עשה למעלה ועלו לה לנדבתה ולמטה עשה בני יונה וניפסול העולה וצריכה להביא לעולה בן יונה, או שהיה להיפוך, תורים למטה, וצריכה להשלים תור ולכן תביא בן יונה ותור לעולה:",
+                "<b>פֵּרְשָׁה נִדְרָהּ</b> שאמרה אלו לנדרי ואלו לחובתי ועשה הכהן קן אחד למעלה וקן אחד למטה ואינו יודע איזה עשה למעלה ואיזה עשה למטה, ודילמא עשה נדרה למטה וניפסול כל הקן וקן חובתה שעשה למעלה כשר עולה, ומעתה צריכה להביא שלש פרידות לשם חובתה ונדבתה, ויעשה מהם חטאת אחת ושני עולות:",
+                "<b>מִשְּׁנֵי מִינִין</b> ופירשה נדרה, כגון שאמרה תורים אלו לנדרי ובני יונה אלו לחובתי והכהן אינו יודע איז' קרב למעלה ואיזה למטה ומעתה נשאר הספק דילמא השתי תורים שהן עולת עשה למטה וניפסל כל הקן ושתי בני יונה עשה למעלה ואין כשר אלא עולה אחת, ואם היה כך צריכה להביא חטאת בן יונה ושתי עולת להשלים הנדר שניפסול, ודילמא היה בהיפוך, שני בני יונה של חובה נעשה למטה וניפסול העולה ויש עוד ספק דילמא מן התורים של נדבה עשה אחד למעלה וכשר ואחד למטה וניפסול ומן בני יונה חובה עשה חטאת למעלה וניפסול ועולה למטה וניפסול, ומעת' אי אפשר כלל אלא שתביא שני תורים לנדרה ושתי בני יונה לחובתה. דמאי אמרת? תביא שלשה בני יונה, שנים לעולה לנדרה ואחד לחטאת, ויצתה ממ\"נ דאם ניפסלו כל התורים של נדרה הרי לא קבעה נדרה ותקיים נדרה ביונים, ואם ניפסול כל חובתה א\"כ בהכרח נשאר עולה אחד מנדרה שהיה כשר אם כן יעלה אחד לנדר ואחד לחוב ועוד חטאת אחת ומעתה די בשלש פרידות!? אבל זה טעות דכמו שאין מביאין תור נגד בני יונה בחוב כן בנדבה יביא או תורים או בני יונה, אבל תור ובן יונה אסור להביא כשאמר הרי עלי קן. מעתה מה תעשה? אם תביאה שתי בני יונה לעולה ובן יונה לחטאת דילמא מתחלה עלה לה תור אחד לנדרה, ומעתה כשיזדווג לו בן יונה יהיה הנדר תור ובן יונה ולא יצאה ידי נדרה. אם תביא שתי תורים, דילמא חייבת בן יונה לעולת חובתה ולא יעלה לה כי החטאת הוא בן יונה בהכרח כמו שנדרה תחלה. אם תביא תור ובן יונ' לעול' ובן יונה לחטאת דילמא מתחלה ניפסול כל נדרה ולא יעלה לה תור ובן יונה להשלים קן של נדרה. ועל כרחך תביא שתי תורים ושני בני יונה, ומסולק קושיית התוי\"ט על הרב. וחוץ מזה, כל דברי אא\"ז (=תיו\"ט – א. פ.) תמוהים מאוד. ומה שהוקשה בתחלה \"ותמיהא לי טובא\" לא ידענא מאי קשיא ליה, דהכא שני הקנים הם ארבע פרידות ביחד, והיא פירשה קן זה לנדרי' ודילמא עשה קן נדר למטה וניפסול הכל וקן חובה למעלה וניפסול החטאת, וצריכה להביא שלש פרידות. ואא\"ז חשב שכל קן עומד בפ\"ע, ומכל קן עשה אחת למעלה ואחת למטה, והן הן דברים תמוהים, ובכל דבריו לא ירדתי לסוף דעתו. ודע שעד פֵּרְשָׁה נִדְרָהּ מיירי המשנה בקנים סתומים ומפֵּרְשָׁה ואילך מיירי שפירשה אלו לנדרי ואלו הם חובתי, זה חטאת וזה עולה:",
+                "<b>קָבְעָה נִדְרָהּ</b> שפירשה בשעת נדר הרי עלי קן תורים ופירשה דלעיל היינו שלא פירשה בשעת נדרה אלא אח\"כ פירשה אלו לנדרי והיו תורים, אבל כאן קבעה על עצמה דוקא זה המין, והכהן אפשר עשה שתים של נדרה למטה ושתים של חובתה למעלה כי גם כאן איירי במפורשת זה לחטאת ולא לעולה ולכן לא איצטרך לפרש דכאן מיירי בפירשה כיון דבמפורשת מיירי. ע\"כ פירש' אלו לנדרי' גם כן. וכיון שמסרה לכהן שכחה מה קבעה לנדרה אם תורים או בני יונה, ומעתה שלא יצאה ידי נדרה ואינה יודעת מה קבעה לנדרה צריכה להביא ארבע פרידות לנדרה ופרידה אחת לחטאת, דילמא חובתה למעלה נעשה ואין לה חטאת. וכל זה בהביאה תחלה <b>מִמִּין אֶחָד</b> אבל אם הביאה <b>מִשְּׁנֵי מִינִין</b> ועתה שכחה מאיזה מין קבעה נדרה ושכחה איזה מין הקריבה לחובתה ומעתה חיישינן דילמא נדרה נעשה למטה וניפסל נדרה וחובתה למעלה וניפסול החטאת צריכה להביא שתי תורים ושני בני יונה להשלים נדרה כמו ברישא, כיון שלא יצא' ידי נדרה ושכחה, וצריכה להביא עולה וחטאת, כיון שהיו שני מינים ואינ' יודעת איזה הקריב לחובתה אם תורים ויש לה עולה תור אם בני יונה ויש לה עולה מבני יונה. וכשמקריב למשל חטאת תור אפשר העולה שלה מכבר היה בן יונה ואין מביאין בן יונה כנגד תור וכן להיפוך. ולכן בהכרח ממין חטאת שמביאה עכשיו תביא גם כן עולה. ואם היה בתחלה בהיפוך, שהקריב חובתה למטה ונפסל עולת חוב' שלה, א\"כ נדרה היה כשר אלא שמסופקת באיזה מין קבעה, אבל עכ\"פ אין עליה חיוב נדרה אלא מין אחד, ובשתי מינין שמביאה עכשיו לעולת יצאה כל הספיקות. ואם ידע שבשני קנים שהביאה תחלה קרב מכל קן אחת למעלה ואחת למטה וחובה נפסלה שמא עשה חטאת למעלה ועולה למטה אבל מן נדרה לא ניפסול אלא אחד, אבל כיון שאינה יודעת מאיזה מין קרב לנדרה ומן איזה מין יש לה עולה כשירה אינה יודעת אם יש לה להביא שני תורים ובן יונה אחד או שני בני יונה ותור אחד, ומהכרח מביאה שתי תורים ושני בני יונה לקיים נדרה. אבל עכ\"פ יש לה בכאן עולה אחת שאינה צריכה, ולכן לספק זה תוכל גם לתקן חובתה בשני חטאת ואיזה עולה שיש לא תזדווג לחטאת שלה ותצא ידי חובת'. ובזה דברי הרב נכונים מאוד, וכל דברי אא\"ז תוי\"ט תמוהים ולא יכולתי להלום כוונתו באין פנים:",
+                "<b>נְתָנָתַם לַכֹּהֵן וְאֵין יָדוּעַ מַה נָּתְנָה</b> אם שני תורים ושני בני יונה או כולם תורים וכולם בני יונה או נתנה תור לעולה ובן יונה לחטאת או להיפוך, והכהן <b>אֵין יָדוּעַ מֶה עָשָׂה </b>אפשר עשה כולן למעלה או כולן למטה או אפשר עתה נדרה למטה וניפסול והחובה עשה חטאת ל��עלה ועולה למטה מעתה ניפסול הכל, או אפשר עשה חובה חטאתה למטה וניכשור חטאתה וגם העולת עשה למטה וניפסלו העולת. ולתקן כל זה תביא שתי תורים ושני בני יונה כולן עולת לנדרה שהרי אינה יודעת מה קבעה, אם תורים או בני יונה, והראשוני' אפשר ניפסלו, ועוד תביא שתים שתי עולת לחובתה וחטאת אחת כי חטאת מוכרחת להביא, [ש]אפשר [ש]ניפסול חטאת', ושתי עולת מוכרחת להביא כי אינה יודעת איזה מין הביא, אם חטאתה של עכשיו תור אפשר כבר יצאה ידי חובתה בחטאת בהקרבה ראשונה וחטאת הראשונה אפשר היה בן יונה. מעתה מוכרחת להביא בן יונה ממין חטאת שיצא' ידי חובתה ובבן יונה אינה יצאה דילמא ניפסול החטאת הראשון וחטאתה של עכשיו הוא תור. ואפשר היו כל אלו הדרכים בהיפוך. ומספק זה צריכה להביא שני עולת וחטאת א'. דבשלמא לעיל דהכהן עשה שתים למעלה ושתים למטה, אם כן בהכרח שיש לו או שני עולת כשרים וחטאת אחת או עכ\"פ לפחות עולה אחת כשירה, אם כן בהקריב עולה וחטאת יוצא ידי כל אבל בכאן שאפשר [ש]ניפסול הכל ואפשר החטאת כשירה והשאר הכל פסול, אם כן מוכרח להביא כנ\"ל:",
+                "<b>בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַטָּאוֹת</b> ושני עולת, שהרי לבן עזאי יפול עוד ספק איזה מהם נימלוק ראשון ואפשר בהקרבה ראשונה נימלוק עולה למעלה ונכשרה והיה תור וקבע' את החטאת של אחריה גם כן תור, ואפשר העולה שניקרבה בראשונה היה בן יונה וקבע החטאת בן יונה והחטאת אפשר ניפסלה בהקרבה ראשונה, ומעתה בהכרח צריכה שתי חטאת להשלים עם עולה שקרבה בראשונה. ואפשר היה בהיפוך שהחטאת ניקרבה בראשונה ואינו ידוע אם תור או בן יונה והעול' ניפסול בהקרבה ראשונה ועתה צריך להביא עולה תור ובן יונה כי אינו יודע מה להביא שיהי' שוה עם החטאת שניקרב בראשונה. וכל זה ביאור נכון שנראה לדעתי העניה ונטיתי מהכרח מדעת הרב מחמת כמה דוחקים שיש בפירושו כי לא מצינו קביעות לחובה, ועוד במשנה אין רמז מזה כמו שהוקשה אא\"ז ועוד כמה קושיות עצומת. ותבין מתוך דברינו ואין להאריך ברוך החונן לאדם דעת:",
+                "<b>כְּשֶׁהוּא חַי</b> לבחינות מצות ועבודת השם קולו אחד כשעושה מצוה באבר א' ובמדה אחת הכל אחדות אחד:",
+                "<b>וּכְשֶׁהוּא מֵת</b> ועובר עבירה אזי השבעה מדות הם שבע' כמבואר בדברי מרן האר\"י בעץ חיים על סוד להפרע מן הרשעים:",
+                "<b>קַרְנָיו</b> דעת הכולל חסד וגבורה ומבואר בספרי אוצר החיים מצות חצוצרות דבר נפלא ואכ\"מ:",
+                "<b>שׁוֹקָיו</b> נצח והוד:",
+                "<b>עוֹרוֹ</b> מלכות:",
+                "<b>מֵעָיו</b> דעת במקום ת\"ת:",
+                "<b>בְּנֵי מֵעָיו</b> יסוד צדיק:",
+                "<b>זִקְנֵי</b> חכמי <b>עַם הָאָרֶץ</b> שתורתן משפה ולחוץ <b>כָּל  (עוד) זְמַן ש</b>מוסיפין חכמה ו<b>מַּזְקִינִין דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן</b> כי הדעת שורש התשובה והעבודה לא-ל יתברך, ודעתן מטורפת עליהן ומתרחק מהשם יתברך:",
+                "<b>מֵסִיר שָׂפָה </b>שכינה <b>לְנֶאֱמָנִים</b> מי שאין בו אלא הדבור והשיחה של תורה ואין בו חיות פנימי:",
+                "<b>וְטַעַם </b>של<b> זְקֵנִים </b>הללו<b> יִקָּח</b> שאין להם טעם מתיקות ידידות חביבות התורה, עם נבל ולא חכם שהלכו כל ימי חייהם בנובלת התורה ואין מוסרין עצמן ליטעום מנגה אור הזוהר ומרן האר\"י, מתיקות התורה ורזיה עד כלות הנפש:",
+                "<b>אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה</b> הפנימיות כל מה שמוסיפין השגה וחכמה מוספין אהבה ויראה:",
+                "<b>בִּישִׁישִׁים</b> העוסקין ברזין דעתיק יומין בסוד כתר בישישים <b>חָכְמָה</b> אז <b>וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה</b> שכן תבונה הוא הטעם כמבואר בגמרא שעל ידי הטעם ומתיקות התור' אף בנגלה יזכה לאורך ימים בעולם הבא ושנות חיים בעולם הזה אמן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Motar Kinnim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "title": "Motar Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Motar_Kinnim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חַטַּאת. </b>למטה י[י]מצה אל יסוד המזבח שהשירי[י]ם מתמצין אל יסוד המזבח ולא אל הסובב: ",
+                "<b>לְמַעְלָה</b> דכתיב קרנות:",
+                "<b>לְמַטָּה</b> דכתיב בה יסוד:",
+                "<b>עוֹלַת הָעוֹף [נַעֲשֵׂית] לְמַעְלָה</b> והקטיר ונמצה מה הקטרה בראש המזבח אף מיצוי ומליקה בראש המזבח:",
+                "<b>פָּסוּל</b> מליקה כשירה בכל מקום במזבח אבל הזאה דחטאת עוף עשה למעלה פסול:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יָמוּתוּ</b> דבעלי חיים אינם בטלין:",
+                "<b>חַטָּאת</b> מפורשת <b>שֶׁנִּתְעָרְבָה</b> בשני קינים שהם סתומים שכל ארבע פרידות הם סתומים ביחד ונתערבו הקינין כשר שני חטאת (=חטאות, וכך במשך הפירוש יש הרבה ווין חסרים – א.פ.) ולא עולה דאם יקריב עולה דילמא לוקח חטאת מפורשת ומקריבה עולה ואם ילקח שלשה חטאת דילמא מאלו שני קינים של חובה מקריב שלשה חטאת והם אינם אלא שני חטאת ושני עולת. וכן <b>עוֹלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה</b> פסולים כל החטאות שלא יקח עולה ויקריבה חטאת ושני עולת יקריב ממ\"נ דכל זמן שהם סתומים יכול ליקח שני עולת את מה שירצה:",
+                "<b>שֶׁהַחוֹבָה מְרֻבָּה</b> אם קן אחד מפורש עולת נתערב בכמה קינין של חובה אף מאה חובה שדינן מאה עולת מאה חטאת החטאת פסולים ועולת יקריב מאה ממ\"נ דהרי סתומים הם אבל מאה ואחד לא יקח דאם לקח מאה עולת ניקבעו השאר למאה חטאת ושמא לוקח חטאת ומקריב עולה ולכן אסור ליקח אלא מאה עולת וכן להיפוך קן אחד סתומה חובה שדינה אחד חטאת ואחד עולה ואם מקריב חטאת ניקבע השני לעולה מפורשת וכן להיפוך ניקבע חטאת מפורשת שנתערבה הקן באלף עולת נדבה אין כשר אלא עולה אחת דאם יקריב שני עולת דילמא מקריב מן אותו הקן כל שני עולת והקן סתומה דינה אחד חטאת ואחד עולה ואם הקריב ממנה עולה הוקבע השני לחטאת והוא שמא מקריב החטאת לעולה ולכן לא יקריב אלא עולה אחת:"
+            ],
+            [
+                "<b>אַחַת [לָזוֹ] וְאַחַת [לָזוֹ]</b> אומרים לו הקרב חטאת ועולה ממ\"נ אם מקן אחד כשר אם משני קינין כשר דהרי כל אחת הוא קן סתומה: וכן <b>שְׁתַּיִם לָזוֹ</b> וכל הארבע פרידות סתומת הם:",
+                "<b>וּשְׁתַּיִם לָזוֹ</b> ונתערבו מקריב ארבע פרידות ממ\"נ שתי חטאת ושתי עולת אבל לא יקריב לא שלשה חטאת ולא שלשה עולת דילמא יהיה מארבעה הפרידות שלשה עולת או חטאת ואי אפשר לעשות מארבע סתומת אלא שתים חטאת ושתי עולת:",
+                "<b>אַחַת לָזוֹ</b> שיש קן אחד סתום שדינו אחד חטאת אחד עולה ונתערב עם מאה קנים סתומים ביחד אבל דינם מאה חטאת מאה עולת לא יקריב אלא אחד חטאת ואחד עולה דאם יקריב שני חטאת דילמא לוקח שניהם מקן אחד הסתומה שדינה אחד חטאת ואחד עולה וכן שני עולת אסור להקריב מחשש זה וכן עשר סתומים שנתערבו במאה סתומים יקריב עשר קנים ממ\"נ דהיינו עשר חטאת ועשר עולת אבל אחד עשר חטאת לא יקריב דילמא לוקח מעשר הסתומים שדינם עשר חטאת ועשר עולת והוא מקריב אחד עשר חטאת וכן אסור להקריב אחד עשר עולת ואין כשר אלא עשר חטאת ועשר עולת ממ\"נ וזהו המועט כשר:"
+            ],
+            [
+                "אין הקנין מתפרשין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן דאם יש כאן עשרים פרידות סתומת, דהיינו עשר קנים, והקריב הכהן עשר חטאת, נתפרשו עשרה השניים שהם עולת מפורשת. ואם שני נשים לקחו קניהן בעירוב שכל ארבע פרי��ות הם סתומת וכיון שלא נתפרשו בלקיחת בעלים נתפרשין בעשיית כהן וכהן מקריב שני עולת למעלה אחת לשם רחל ואחת לשם לאה וכן ב' חטא' למט'. וא\"א לומר שמא עשה קן של רחל למעל' וקן של לאה למט' ובדאורייתא אין ברירה שהרי כיון שביד כהן לעשות קן שלם ב' עולת וקן א' שלם שתי חטאת א\"א כלל שיהיה קן אחת של אשה אחת והוה כאלו התנו בתחלה שהכהן יעשה כמו שירצה. ואין זה תלוי בדעת כהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלם כיון שהתורה תלוהו בדעת כהן שיוכל לעשות מארבע סתומת משתי קינין סתומים יכול לעשות שתי עולת מקן אחד ושתי חטאת מקן אחד ושתי נשים חשובים כאחת בהכרח ואין זה ענין ליש ברירה ואין ברירה כלל. זהו שיטת הרמב\"ם ורש\"י והוא מתוק. אבל בזה מודה הרמב\"ם ורש\"י שאם שני נשים לקחו קניהן בעירוב ופירשו כל קן איזה מהם חטאת ואיזה מהם עולה ולא פירשו הבעלים שאסור הכהן להקריבן עד שיתפרש שם הבעלים ולא אמרינן הוברר הדבר ולא מהני אף הותנו בזה. וגמרא כשמשני הותנו כוונתן גם כן על הא דרב חסדא, אלא דהמקשן לא הבין דבריו והוקשו מאי למימרא ומתרץ לו כדרב חסדא דאז הוה כהותנו. ודברי הברטנורא תמוהים מאוד ודוק היטב בסברת הרמב\"ם כי סברא נכונה הוא. ועיין כ\"מ היטב כיון שהתורה תלה בדעת הכהן אף בשל שתי נשים סתומת שיעשה איזה מהן שירצה עולה או חטאת. א\"כ גם בהכרח שם בעלים ניתלה בסתומים בדעת הכהן, דאל\"כ היאך יכול להקריב קן אחד למעלה שתי עולת? אלא ודאי כששתי נשים לקחו הקנין בעירוב יכולין ליתלות גם שם הבעלים בדעת הכהן. וזהו התירוץ כשהתנו כפירש\"י, והמקשה סבר התנו כדעת התוספת והוקשה מאי למימרא ומתרץ לו קמ\"ל כדרב חסדא, וזהו הותנו בעצמו כשעשו כדעת רב חסדא שיתפרשו הקנין על דעת הכהן בהכרח ששם בעלים נתפרש גם כן בדעת כהן והוה שתי נשים כאשה אחת. וזה קמ\"ל ר' יוסי ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פָּרַח לְבֵין הַקְּרֵבוֹת</b> לבין קנין סתומין העומדת ליקרב ומפרש ואזיל:"
+            ],
+            [
+                "<b>כֵּיצַד. שְׁתֵּי נָשִׁים, לָזוֹ שְׁתֵּי קִנִּים</b> סתומת: פרח אחד מכאן ונשאר כאן שלשה ושם חמש פרידות ומכל שתי קנים אינו יכול להקריב אלא שתי עולת ושתי חטאת, וכשמקריב שתי עולת ניתפרשו שתים אחרות לשתי חטאת ונעשו מפורשת ביד כהן לחטאת. ועתה שפרח יעשה משלשה פרידות חטאת ועולה ומחמש פרידות שתי חטאת ושתי עולת, וניפסלו שני פרידות. וזהו <b>פָּסוּל וּפוֹסֵל אֶחָד כְּנֶגְדּוֹ</b>. וא\"א בענין אחר שאם יעשה משלשה פרידות שתי חטאת ועולה יהיה ניקבע אותו שפרח לעולה מפורשת והוה עולה שנתערבה בחובה דאין כשר אלא שתי עולת וכן להיפוך לא יהיה כשר אלא שני חטאת. ולכן יעשה משלשה פרידות עולה וחטאת וישאר אותו שפרח סתום כמו שהיה, ויקריב מחמש פרידות שתי חטאת ושתי עולת. ושלש עולת או שלש חטאת א\"א דילמא עושה משתי הקנים הסתומים ג' עולת או ג' חטאת, וכשיקריב שתים שתים ממ\"נ כשר:",
+                "<b>חָזַר</b> מחמש לג' אז יקריב חטאת ועולה מארבע שבכאן וחטאת ועולה מארבע שבכאן או שתי עולת וחטאת אחת בצד זה וחטאת אחת בצד שני או שתי חטאת ועולה בצד זה ועולה בשניה כיון שלא נשאר בכל צד אלא שלש מגופה, וכשהוא מקריב ממנה שתי חטאת ועולה ניקבע אותו שפרח לצד השני לעולה מפורשת ופוסלין כל חטא' ולא יוכל להקריב גם כן שני עולת דילמא עולה שקרב בראשונה בצד הראשון היה מכאן, ושתי עולת גם כן מכאן, נימצא הקריב שלש עולת משתי קנין. ולכן כשפרח מזה לזה ומז' לז' לא יקריב אלא ��מבוא', וניפסלו ארבע פרידות. ואף כשהם מעורבת אין פחות משתי חטאת ושתי עולת דזה כשר ממ\"נ, בין אם הם משתי קנים או מכל ארבע קנים:"
+            ],
+            [
+                "<b>יֶשׁ לָהּ שֵׁשׁ</b> כשפרח מן הראשונה לשניה לא יקריב כלל מן הראשונה, דאם יקריבנה לעולה יהיה ניקבע אותו שפרח לשתי קנים לחטאת, ולא יוכל להקריב בב' קנים אלא ב' חטאת בלי שום עולה. אבל עתה כשנשאר מה שפרח סתום אז מקריב שתי עולת ושתי חטאת. וכן כשפרח מן השניה לשלישת מקריב בשניה אחד חטאת ואחד עולה וישאר מה שפרח לשלישת סתום ויקריב בשלישת שלשה עולת ושלשה חטאת. וכן כשפרח מן השלישת לרביעת יקריב בשלישת שתי עולת ושתי חטאת וברביעת ארבע ארבע. וכן מן הרביעת לחמשית יקריב ברביעת שלשה שלשה ובחמשית חמשה חמשה. וכן מן החמישת לששית יקריב בחמישת ארבע ארבע ובששית ששה ששה. וכן מן הששית לשביעת יקריב בששית חמשה חמשה ובשביעית שבעה שבעה, שכל זמן שיש אחד כאן סתום, הרי אותו שפרח גם כן סתום ולא יפסול במקום שפרח כלל וכלל. ואם <b>חָזַר</b> מן משביעית לששית יקריב שם בשביעית ששה ששה, ובששית חמש חמש, דאם יקריב בשביעית שבעה חטאת וששה עולת יקבע אותו שפרח לששית לעולה ויפסול כל החטאת שבששית. וכן כשפרח מן הששית לחמישת יקריב בששית ארבע ארבע ובחמישת ארבע ארבע דהרי שתי פרידות פרח[ו] מן הששית, אחד לשביעית ואחד לחמישת, ושמא הפרידות יהיו שתיהם עולות, ואם יקריב בששית חמש עולת יהיה שבעה עולת מששה קנים וכן להיפך בחשש חטאת. ולכן לא יעשה בששית אלא ארבע ארבע וכשר ממ\"נ. פרח מן החמישת, יקריב שלשה שלשה ולא יותר, שהרי שתי פרידות פרח[ו] ממנה ודילמא הם שתיהם עולת או שתיהם חטאת וכשיעשה כאן יותר משלשה יהיה ששה עולת או ששה חטאת מחמשה קנים, וכן ברביעת יעשה שלשה שלשה. פרח מן הרביעת לשלישת הרביעת יש לה שתים שתים שהרי שתי פרידות פרח ממנה כמבואר והשלישת יש לה שתים. פרח מן השלישת לשניה, השלישת יש לה אחד, שהרי שתי פרידות פרח[ו] ממנה כמבואר והשניה יש לה אחד. פרח מן השניה לראשונה אין לה כלום, ולא לראשונה שכבר בהליכה אין לה כלום. וא\"ת למה יקריב בשלישת שתים שתים שתים, שהרי מה שפרח ממנה בשניה לא יקריב? זהו גזירות חכמים דלא פליג דבכל הליכה וחזרה יפסול אחד. <b>פָּרַח וְחָזַר</b> אשלישת קאי עד שביעית, וכיון שפרח מן הרביעית ארבע פרידות בראשונה ובשניה ניפסלו כל אותן שבכאן, דאם יקריב חטאת אחד דילמא כל הארבע שפרחו הם חטאת ומעתה יהיה חמשה חטאת מארבע קנים, וכן בעולת חיישינן להיפוך. ומכ\"ש שהשלישת שפרח ממנה ארבע אין לה כלום. והחמישת יש לה אחת הששית יש לה שתים שפרח מהם ארבע ונשאר כשרים אחת ושתים, והשביעית שפרח ממנה שתים בשתי חזרות נשאר לה חמש:",
+                "<b>פָּרַח וְחָזַר</b> לא נשאר לששית כלום, שהרי פרח ממנה ששה פרידות ומכ\"ש החמישת שאין לה כלום, והשביעית שפרח ממנה שלשה יש לה ארבע. וכמו כן קשיא כיון שנפסל הכל יוכל השביעית להקריב שבעה שבעה, אבל השוו חכמים מדותיהם בכל הליכה וחזרה ליפסול קן אחד. <b>וְיֵשׁ אוֹמְרִים, הַשְּׁבִיעִית לֹא הִפְסִידָה</b> אלא מקריב חמש חמש ולא גזרינן באחרונה כיון שבאחרונה ניפסלו הכל אף שאינה מרוחת עכ\"פ לא יפסידה באחרונה:"
+            ],
+            [
+                "<b>מְפֹרֶשֶׁת</b> ונתערב חטאת בעולה ודינן שימותו, ולכן, <b>חָזַר, אוֹ שֶׁפָּרַח מִן הַמְפֹרֶשֶׁת</b> לסתומה <b>כֻלָּן יָמוּתוּ</b>. אבל אם לא נתערבו ביחד ופרח אחד לסתומה, יקריב אותו שנשאר וא' מן הסתו��ת גם כן יקריב. אם עול' פרח יקריב חטאת הנשאר ושם יקריב עולה אחת עכ\"פ דוק ותשכח. ואיני משיג בעניי מאי קמ\"ל במשנה זאת:"
+            ],
+            [
+                "<b>חָזַר לָאֶמְצַע </b>",
+                "חָזַר לָאֶמְצַע הרי חטאת ועולה מעורב <b>יָמוּתוּ</b>:",
+                "<b>חָזַר [...] מִן הָאֶמְצַע(יים) לַצְּדָדִין</b> ניפסלו שני הצדדין דמעורב הן:",
+                "<b>אוֹ שֶׁפָּרַח</b> לא גרסינן. "
+            ],
+            [
+                "ת\"ק סבר חטאת עיקר, ובן עזאי אמר הראשון עיקר:",
+                "<b>לֹא</b> דהוי חטאת שמתו בעליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים </b>אפירקא קמא קאי, ובבבא הזה אין חילוק בין ששלש לזו כולן סתומת ביחד ובין שכל קן בפ\"ע סתומה ונתערבו של שני נשים ואינו ניכר, הכל <b>מֶחֱצָה כָשֵׁר וּמֶחֱצָה פָסוּל</b>. למעלה כשר עולת ולמטה כשר החטא':"
+            ],
+            [
+                "<b>אַחַת לָזוֹ </b>כאן מיירי בין שהם סתומת ביחד ובין שכל קן בפ\"ע סתומה:",
+                "<b>אַחַת [לָזוֹ] וּשְׁתַּיִם [לָזוֹ]</b> ועשה קן אחד למעלה, ניפסול אחד ועוד לקח פרידה מקן אחד סתום ועשה למעלה כשר הרי שתים כשירות למעלה וכן למטה. וכן אם היה שתים סתומת ביחד וקן אחד סתום והכל נתערב ששה פרידות כשר ארבע מהם, דהוא המרובה: שתים ושלש – אם היה כל קן בפ\"ע סתום אלא שנתערבו שתים בשלש ועשה שתי קנים למעלה וניפסל שתי פרידות, ולקח עוד פרידה אחת למעלה והוא כשר, הרי שלשה כשרים, וכן למטה. הרי המרובה כשר. וכן אם השתים סתומת ביחד וכן השלשה הכל ביחד ונתערבו עשר הפרידות ועשה מחצה למעלה ומחצה למטה, המרובה כשר למעלה שלשה ולמטה שלשה, כי שמא עשה השני קנים למעלה ועוד אחד מהשלשה, וניפסול למעלה שתים ולמטה שתים:",
+                "<b>עֶשֶׂר לָזוֹ וּמֵאָה לָזוֹ</b> אם כל קן בפ\"ע סתום ועשה מחצה קנים למעלה ומחצה למטה, ניפסול חציה וכשר חציה. אם עשה כל קן פרידה אחת למעלה ופרידה אחת למטה, הכל כשר, ולא משתכחת מרובה כשר בענין זה. אלא כשכל המאה סתומת ביחד ועשר ביחד ונתערב הכל ועשה למעל' מאה ועשר פרידות לא ניפסול למעלה אלא עשר דילמא כל עשר סתומת הם למעלה וניפסול עשר חטאת וכן למטה ניפסול עשר, דילמא הם למטה וניפסול עשר עולת מהם:",
+                "<b>זֶה הַכְּלָל</b> קאי לפרש שאף בסתומת שכל קן סתום בפ\"ע מיירי מתניתין, ואז אם הם אינם זוגות, כגון תשעה לזה ומאה לזה, וחילוק הקנין נ\"ד למעלה ונ\"ד למטה וקן אחד עשה פרידה אחת למעלה ואחת למטה ושניהם כשרים, ושם ניפסול חציה, דהיינו ק\"ח, וק\"ח כשרים, ועם השנים הרי מאה ועשר כשרים וק\"ח פסולים כיון שבהכרח יש משל אשה אחת למעלה ולמטה דהיינו שחילק קן אחד למעלה ולמטה אז המרובה כשר. ובזה הכלל יצא מאה לזו ועשר לזו שאתה יכול לחלוק הקינין בשוה שמחצה כשר ולא המרובה אבל נתקיים בסתומת הכל ביחד:<b></b>"
+            ],
+            [
+                "<b>חַטָּאת [לָזוֹ] וְעוֹלָה [לָזוֹ]</b> מפורשת שנתערבו ולא נימלך ועשה קן למעלה ניכשר אחד או למטה ניכשר אחד. אבל חילק הקן ועשה פרידה למעלה ולמטה הכל ניפסול:"
+            ],
+            [
+                "<b>חַטָּאת לָזוֹ </b>מפורש<b> וְעוֹלָה לָזוֹ</b> מפורש בקן אחד, וקן אחד סתומה, וקן מפורשת, ולא נתפרשו הבעלים היינו שאינו ידוע של מי הוא כי אינו ניכר בין חטאת לעולה, <b>אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא סְתוּמָה</b>. אבל שני המפורשים פסולים, דילמא עשה חטאת למעלה ועולה למטה כי מיירי בשאינו ניכר איזה לחטאת ואיזה לעולה. ולאפוקי מדרב[א] דאמר (זבחים עג ע\"ב) השתא דאמר רבנן לא תקריב אי מקריב לא מרצה קמ\"ל דסתומת כשר[ות] אף שהכא מיירי שאינו יודע איזה סתומת ואיזה מפורשת אלא שכל קן עומד בפ\"ע ולכתחלה הכל פסול אבל בדיעבד הכל כשר. ולדעתי מפורשת היינו שנתפרשו הבעלים של מי החטאת ושל מי העולה ונשכח למי החטאת ולמי העולה וגם אינו ניכר איזה חטאת ואיז' עולה. דוק היטב כי קיימא לן אין ברירה ולמה מחצה כשר? אלא על כרחך בנתפרשו הבעלים ונתערב, דיקריב כל אחת למי שהוא:"
+            ],
+            [
+                "<b>חוֹבָה שְׁנַיִם</b> כגון שהי' שתי קנין סתומין והקריב כבר עולה אחת ונשאר שתי חטאת ועולה סתומין ונתערב בהם חטאת מקריב שתי חטאת מזה ולא יותר וק\"ל:",
+                "<b>שְׁנַיִם בְּחוֹבָה</b> שנשאר שני עולת וחטאת ונתערב חטאת אינו מקריב אלא חטאת אחת וק\"ל. וכה\"ג נתפרש בעולה וק\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>מְבִיאָה שְׁתֵּי קִנִּים</b> סתומים ותאמר אלו לחובתי ולנדבתי. ואם הם <b>מִשְּׁנֵי מִינִין</b> ואינו יודע איזה מין קרב למעלה ואיזה למטה, ובשל מטה ניפסול אחד אם תורים עשה למעלה ועלו לה לנדבתה ולמטה עשה בני יונה וניפסול העולה וצריכה להביא לעולה בן יונה, או שהיה להיפוך, תורים למטה, וצריכה להשלים תור ולכן תביא בן יונה ותור לעולה:",
+                "<b>פֵּרְשָׁה נִדְרָהּ</b> שאמרה אלו לנדרי ואלו לחובתי ועשה הכהן קן אחד למעלה וקן אחד למטה ואינו יודע איזה עשה למעלה ואיזה עשה למטה, ודילמא עשה נדרה למטה וניפסול כל הקן וקן חובתה שעשה למעלה כשר עולה, ומעתה צריכה להביא שלש פרידות לשם חובתה ונדבתה, ויעשה מהם חטאת אחת ושני עולות:",
+                "<b>מִשְּׁנֵי מִינִין</b> ופירשה נדרה, כגון שאמרה תורים אלו לנדרי ובני יונה אלו לחובתי והכהן אינו יודע איז' קרב למעלה ואיזה למטה ומעתה נשאר הספק דילמא השתי תורים שהן עולת עשה למטה וניפסל כל הקן ושתי בני יונה עשה למעלה ואין כשר אלא עולה אחת, ואם היה כך צריכה להביא חטאת בן יונה ושתי עולת להשלים הנדר שניפסול, ודילמא היה בהיפוך, שני בני יונה של חובה נעשה למטה וניפסול העולה ויש עוד ספק דילמא מן התורים של נדבה עשה אחד למעלה וכשר ואחד למטה וניפסול ומן בני יונה חובה עשה חטאת למעלה וניפסול ועולה למטה וניפסול, ומעת' אי אפשר כלל אלא שתביא שני תורים לנדרה ושתי בני יונה לחובתה. דמאי אמרת? תביא שלשה בני יונה, שנים לעולה לנדרה ואחד לחטאת, ויצתה ממ\"נ דאם ניפסלו כל התורים של נדרה הרי לא קבעה נדרה ותקיים נדרה ביונים, ואם ניפסול כל חובתה א\"כ בהכרח נשאר עולה אחד מנדרה שהיה כשר אם כן יעלה אחד לנדר ואחד לחוב ועוד חטאת אחת ומעתה די בשלש פרידות!? אבל זה טעות דכמו שאין מביאין תור נגד בני יונה בחוב כן בנדבה יביא או תורים או בני יונה, אבל תור ובן יונה אסור להביא כשאמר הרי עלי קן. מעתה מה תעשה? אם תביאה שתי בני יונה לעולה ובן יונה לחטאת דילמא מתחלה עלה לה תור אחד לנדרה, ומעתה כשיזדווג לו בן יונה יהיה הנדר תור ובן יונה ולא יצאה ידי נדרה. אם תביא שתי תורים, דילמא חייבת בן יונה לעולת חובתה ולא יעלה לה כי החטאת הוא בן יונה בהכרח כמו שנדרה תחלה. אם תביא תור ובן יונ' לעול' ובן יונה לחטאת דילמא מתחלה ניפסול כל נדרה ולא יעלה לה תור ובן יונה להשלים קן של נדרה. ועל כרחך תביא שתי תורים ושני בני יונה, ומסולק קושיית התוי\"ט על הרב. וחוץ מזה, כל דברי אא\"ז (=תיו\"ט – א. פ.) תמוהים מאוד. ומה שהוקשה בתחלה \"ותמיהא לי טובא\" לא ידענא מאי קשיא ל��ה, דהכא שני הקנים הם ארבע פרידות ביחד, והיא פירשה קן זה לנדרי' ודילמא עשה קן נדר למטה וניפסול הכל וקן חובה למעלה וניפסול החטאת, וצריכה להביא שלש פרידות. ואא\"ז חשב שכל קן עומד בפ\"ע, ומכל קן עשה אחת למעלה ואחת למטה, והן הן דברים תמוהים, ובכל דבריו לא ירדתי לסוף דעתו. ודע שעד פֵּרְשָׁה נִדְרָהּ מיירי המשנה בקנים סתומים ומפֵּרְשָׁה ואילך מיירי שפירשה אלו לנדרי ואלו הם חובתי, זה חטאת וזה עולה:",
+                "<b>קָבְעָה נִדְרָהּ</b> שפירשה בשעת נדר הרי עלי קן תורים ופירשה דלעיל היינו שלא פירשה בשעת נדרה אלא אח\"כ פירשה אלו לנדרי והיו תורים, אבל כאן קבעה על עצמה דוקא זה המין, והכהן אפשר עשה שתים של נדרה למטה ושתים של חובתה למעלה כי גם כאן איירי במפורשת זה לחטאת ולא לעולה ולכן לא איצטרך לפרש דכאן מיירי בפירשה כיון דבמפורשת מיירי. ע\"כ פירש' אלו לנדרי' גם כן. וכיון שמסרה לכהן שכחה מה קבעה לנדרה אם תורים או בני יונה, ומעתה שלא יצאה ידי נדרה ואינה יודעת מה קבעה לנדרה צריכה להביא ארבע פרידות לנדרה ופרידה אחת לחטאת, דילמא חובתה למעלה נעשה ואין לה חטאת. וכל זה בהביאה תחלה <b>מִמִּין אֶחָד</b> אבל אם הביאה <b>מִשְּׁנֵי מִינִין</b> ועתה שכחה מאיזה מין קבעה נדרה ושכחה איזה מין הקריבה לחובתה ומעתה חיישינן דילמא נדרה נעשה למטה וניפסל נדרה וחובתה למעלה וניפסול החטאת צריכה להביא שתי תורים ושני בני יונה להשלים נדרה כמו ברישא, כיון שלא יצא' ידי נדרה ושכחה, וצריכה להביא עולה וחטאת, כיון שהיו שני מינים ואינ' יודעת איזה הקריב לחובתה אם תורים ויש לה עולה תור אם בני יונה ויש לה עולה מבני יונה. וכשמקריב למשל חטאת תור אפשר העולה שלה מכבר היה בן יונה ואין מביאין בן יונה כנגד תור וכן להיפוך. ולכן בהכרח ממין חטאת שמביאה עכשיו תביא גם כן עולה. ואם היה בתחלה בהיפוך, שהקריב חובתה למטה ונפסל עולת חוב' שלה, א\"כ נדרה היה כשר אלא שמסופקת באיזה מין קבעה, אבל עכ\"פ אין עליה חיוב נדרה אלא מין אחד, ובשתי מינין שמביאה עכשיו לעולת יצאה כל הספיקות. ואם ידע שבשני קנים שהביאה תחלה קרב מכל קן אחת למעלה ואחת למטה וחובה נפסלה שמא עשה חטאת למעלה ועולה למטה אבל מן נדרה לא ניפסול אלא אחד, אבל כיון שאינה יודעת מאיזה מין קרב לנדרה ומן איזה מין יש לה עולה כשירה אינה יודעת אם יש לה להביא שני תורים ובן יונה אחד או שני בני יונה ותור אחד, ומהכרח מביאה שתי תורים ושני בני יונה לקיים נדרה. אבל עכ\"פ יש לה בכאן עולה אחת שאינה צריכה, ולכן לספק זה תוכל גם לתקן חובתה בשני חטאת ואיזה עולה שיש לא תזדווג לחטאת שלה ותצא ידי חובת'. ובזה דברי הרב נכונים מאוד, וכל דברי אא\"ז תוי\"ט תמוהים ולא יכולתי להלום כוונתו באין פנים:",
+                "<b>נְתָנָתַם לַכֹּהֵן וְאֵין יָדוּעַ מַה נָּתְנָה</b> אם שני תורים ושני בני יונה או כולם תורים וכולם בני יונה או נתנה תור לעולה ובן יונה לחטאת או להיפוך, והכהן <b>אֵין יָדוּעַ מֶה עָשָׂה </b>אפשר עשה כולן למעלה או כולן למטה או אפשר עתה נדרה למטה וניפסול והחובה עשה חטאת למעלה ועולה למטה מעתה ניפסול הכל, או אפשר עשה חובה חטאתה למטה וניכשור חטאתה וגם העולת עשה למטה וניפסלו העולת. ולתקן כל זה תביא שתי תורים ושני בני יונה כולן עולת לנדרה שהרי אינה יודעת מה קבעה, אם תורים או בני יונה, והראשוני' אפשר ניפסלו, ועוד תביא שתים שתי עולת לחובתה וחטאת אחת כי חטאת מוכרחת להביא, [ש]אפשר [ש]ניפסול חטאת', ושתי עולת מוכרחת להביא כי אינה יודעת איזה מין הביא, אם חטאתה של עכשיו תור אפשר כבר יצאה ידי חובתה בחטאת בהקרבה ראשונה וחטאת הראשונה אפשר היה בן יונה. מעתה מוכרחת להביא בן יונה ממין חטאת שיצא' ידי חובתה ובבן יונה אינה יצאה דילמא ניפסול החטאת הראשון וחטאתה של עכשיו הוא תור. ואפשר היו כל אלו הדרכים בהיפוך. ומספק זה צריכה להביא שני עולת וחטאת א'. דבשלמא לעיל דהכהן עשה שתים למעלה ושתים למטה, אם כן בהכרח שיש לו או שני עולת כשרים וחטאת אחת או עכ\"פ לפחות עולה אחת כשירה, אם כן בהקריב עולה וחטאת יוצא ידי כל אבל בכאן שאפשר [ש]ניפסול הכל ואפשר החטאת כשירה והשאר הכל פסול, אם כן מוכרח להביא כנ\"ל:",
+                "<b>בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַטָּאוֹת</b> ושני עולת, שהרי לבן עזאי יפול עוד ספק איזה מהם נימלוק ראשון ואפשר בהקרבה ראשונה נימלוק עולה למעלה ונכשרה והיה תור וקבע' את החטאת של אחריה גם כן תור, ואפשר העולה שניקרבה בראשונה היה בן יונה וקבע החטאת בן יונה והחטאת אפשר ניפסלה בהקרבה ראשונה, ומעתה בהכרח צריכה שתי חטאת להשלים עם עולה שקרבה בראשונה. ואפשר היה בהיפוך שהחטאת ניקרבה בראשונה ואינו ידוע אם תור או בן יונה והעול' ניפסול בהקרבה ראשונה ועתה צריך להביא עולה תור ובן יונה כי אינו יודע מה להביא שיהי' שוה עם החטאת שניקרב בראשונה. וכל זה ביאור נכון שנראה לדעתי העניה ונטיתי מהכרח מדעת הרב מחמת כמה דוחקים שיש בפירושו כי לא מצינו קביעות לחובה, ועוד במשנה אין רמז מזה כמו שהוקשה אא\"ז ועוד כמה קושיות עצומת. ותבין מתוך דברינו ואין להאריך ברוך החונן לאדם דעת:",
+                "<b>כְּשֶׁהוּא חַי</b> לבחינות מצות ועבודת השם קולו אחד כשעושה מצוה באבר א' ובמדה אחת הכל אחדות אחד:",
+                "<b>וּכְשֶׁהוּא מֵת</b> ועובר עבירה אזי השבעה מדות הם שבע' כמבואר בדברי מרן האר\"י בעץ חיים על סוד להפרע מן הרשעים:",
+                "<b>קַרְנָיו</b> דעת הכולל חסד וגבורה ומבואר בספרי אוצר החיים מצות חצוצרות דבר נפלא ואכ\"מ:",
+                "<b>שׁוֹקָיו</b> נצח והוד:",
+                "<b>עוֹרוֹ</b> מלכות:",
+                "<b>מֵעָיו</b> דעת במקום ת\"ת:",
+                "<b>בְּנֵי מֵעָיו</b> יסוד צדיק:",
+                "<b>זִקְנֵי</b> חכמי <b>עַם הָאָרֶץ</b> שתורתן משפה ולחוץ <b>כָּל  (עוד) זְמַן ש</b>מוסיפין חכמה ו<b>מַּזְקִינִין דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן</b> כי הדעת שורש התשובה והעבודה לא-ל יתברך, ודעתן מטורפת עליהן ומתרחק מהשם יתברך:",
+                "<b>מֵסִיר שָׂפָה </b>שכינה <b>לְנֶאֱמָנִים</b> מי שאין בו אלא הדבור והשיחה של תורה ואין בו חיות פנימי:",
+                "<b>וְטַעַם </b>של<b> זְקֵנִים </b>הללו<b> יִקָּח</b> שאין להם טעם מתיקות ידידות חביבות התורה, עם נבל ולא חכם שהלכו כל ימי חייהם בנובלת התורה ואין מוסרין עצמן ליטעום מנגה אור הזוהר ומרן האר\"י, מתיקות התורה ורזיה עד כלות הנפש:",
+                "<b>אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה</b> הפנימיות כל מה שמוסיפין השגה וחכמה מוספין אהבה ויראה:",
+                "<b>בִּישִׁישִׁים</b> העוסקין ברזין דעתיק יומין בסוד כתר בישישים <b>חָכְמָה</b> אז <b>וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה</b> שכן תבונה הוא הטעם כמבואר בגמרא שעל ידי הטעם ומתיקות התור' אף בנגלה יזכה לאורך ימים בעולם הבא ושנות חיים בעולם הזה אמן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Al Gozalav Yerahef, Motar Kinnim by Rabbi Yitzhak Aizik of Komarno, Modiin 2017",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מותר קנים על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}