diff --git "a/txt/Halakhah/Rishonim/Kol Bo/Hebrew/Kol Bo 1547 Venice Unknown Publisher.txt" "b/txt/Halakhah/Rishonim/Kol Bo/Hebrew/Kol Bo 1547 Venice Unknown Publisher.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Halakhah/Rishonim/Kol Bo/Hebrew/Kol Bo 1547 Venice Unknown Publisher.txt" @@ -0,0 +1,5520 @@ +Kol Bo +כל בו +Kol Bo 1547 Venice Unknown Publisher +https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001227196 + +כל בו + + + +Siman 1 + +כל ארחות ה׳ חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו +בו בטח לבי ונעזרתי ויעלז לבי ומשירי אהודנו +דדא ביה כלא ביה.
+א. דין מאה ברכות +אמרו חכמים ז״ל חייב אדם לומר בכל יום מאה ברכות שנאמ׳ ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה: וכתב רבינו יעקב ז״ל כי מצא כתוב במסורת דאית בה מאה אתין ושואל מלא. +ודוד ע״ה התקין אותם לפי שהיו מתי׳ בכל יום מאה בחורים ועמד והתקין מאה ברכות ותעצר המגפה שנאמ׳ נאם הגבר הוקם על. על בגימטריא מאה. וכתב ר׳ אשר ז״ל בא וראה כמה חבב אותנו הקב״ה שצונו לברך מאה ברכות בכל יום כדי שנשתכר אלף זהובים בכל יום כדאמרינן במסכת חולין יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ׳ זהובים עשרה זהובי׳ לכל ברכה וברכה. +ובירושלמי כוס של ברכה צריך הזכרה ומלכות שנאמר ארוממך אלהי המלך ואברכה. ומצינו על ענין הברכות שתקנו חכמים בתחלת הברכה מדבר אדם לנוכח הבורא יתברך שאומ׳ ברוך אתה ולבסוף מברך שלא לנוכח שאומ׳ אשר קדשנו היה לו לומר אשר קדשתנו אסמכו רבנן אקרא שבמזמור תהלה לדוד דכתיב יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוך והוא מלא כה לומר כה יברכוך כדמפרש אחריו כבוד מלכותך יאמרו והדר אומר להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. ובקרא אחר כתוב ולגדולתו אין חקר. +ומתחילין לברך על נטילת ידים ואשר יצר עד ומפליא לעשות. פירו׳ ומפליא לעשות שפלא גדול הוא שגוף האד׳ כלו נקבים נקבי׳ והרוח והאוכל והמשק׳ שמור בתוכו כך מפורש בהגד׳. + ולפי שזאת הברכה מטבע ארוך שמסודרת על דברים הכרחיים באדם שאי אפשר זולתן והוא לרפואתו ולבריאותו פותחת בברוך וחותמת בברוך. כתב הר״ם נ״ע שאין לומר אפי׳ שעה אחת כי אע״פ שנסתמו יכול לחיות יום או יומים. ואחריה מברך אלהי נשמה ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכ׳ לאשר יצר ומעניניה והיה מן הדין לברך אותה תכף הקיצו משנתו. אבל לפי שהוא ערום ואין ידיו נקיות התקינו לברך אותה אחר נטילת ידים וכן הדין בכל השאר. +ואחריה מברך אשר נתן לשכוי בינה וכולן כמו שהן מסודרות בסדר התפלות. ויש מי שאומר שמברכי׳ אותן בין נתחייב בהן בין לא נתחייב לפי שהן להודות ולשבח לשם ועל חדוש מעשה בראשית. אך הר״ם ז״ל כתב שאין ראוי לאומרן על הסדר לפי שלפעמים שאין אדם חייב בהם כגון אם לא שמע קול התרנגול שאינו חייב לברך אשר נתן. לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים. הולך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי לא נכנס בבית הכסא אינו מברך אשר יצר. ביום הכפורים ובט׳ באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר שינה מעיני וכן כל שאר הברכות. + אמנם פשט המנהג בכל הארצות האלו לאומרן על הסדר. וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים לסדר את כלם אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל. +ואע״פ שמלשון התלמוד משמע שראוי לברכו בשעת מעשה אפי׳ בעודו על מטתו ואפי׳ קודם נטילת ידים. הגדולי׳ ז״ל החמירו בזה ונהגו לסדר כלן אחר נטילת ידים שיברכם בטהרה ובנקיות. וכן כתב רבי אשר בחבורו. ועוד כתב בשחר נהגו לרחוץ הפה מפני הרירין שבתוכו כדי להזכיר השם הגדול בקדושה ובטהרה. + המעביר שינה יש אומרים שהברכה הזאת פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך ויש אומרים שאותה ברכה ויהי רצון שתתן חלקי בתורתך הכל ברכה אחת ופותחת בברוך וחותמת בברוך וענינה הודאה לשם יתברך על המנוח והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו על ידי השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והוא מטבע ארוך: + +Siman 2 + +ב. דין קרבנות +נהגו לומר פרשת תמיד שהיא צו את בני ישראל כדי להזכיר מעשה התמיד. ובשבת מוסיפין וביום השבת שהוא מוסף שבת ויש נהגו להוסיף בראש חדש ובראשי חדשיכם אבל אין זה מעקר המנהג ולא במועד פרשת המועד לפי שקורין אותה בתורה אבל פרשת תמיד שאין קורין אותה בתורה שאין מוציאין בכל יום ספר תורה ולא מוסף שבת לפי שאין בו אלא שני פסוקים. לפיכך נהגו לאומרן בכל יום ופרשת שבת בכל שבת. +ואחרי כן ברכת כהנים שכן היו עושין במקדש מברכין ברכת כהנים אחר עבודה. ומברכין שלשה ברכות לפני פרשת התמיד לעסוק בתורה. והערב נא. ואשר בחר בנו. ויש אומרים שאינן אלא שנים כי לעסוק היא פתיחה להערב נא. + ואשר בחר פותח בברוך לפי שמברכין אותה בפני עצמה בקריאת התורה ונהגו לומר אלו הפרשיות אפי׳ בעל פה ואף על פי שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה הכא משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך נהגו בו התר שאי אפשר לכל אחד להביא לו ספר לקרות בו בכל בקר. +ונהגו לומר ולשנות פר׳ אי זהו מקומן שהוא סדר כל הקרבנות לפי שאמרו ז״ל תלמידי חכמים העוסקין בעבודה מעלה הכתוב עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם. +ואחר אי זהו מקומן נהגו לומר מדרש רבי ישמעאל שהוא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן כדי שיצאו כל אחד ידי חובת מקרא ומשנ׳ ומדרש בכל יום בעסק בם בין רב למעט. +המשכים לפני עמוד השחר מברך הברכות אבל הקרבנות לא יאמר לפי שאין מקריבין הקרבנות אלא ביום שנא׳ ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו׳ ואין קיום קרבנותיהם אלא בזמן עשייתן. ובמקום אחר מצאתי בזה הלשון ברבינו שלמה עומד לעסוק בתורה נוטל ידיו ומברך על נטילת ידי׳ ואומר אשר יצר וכל הברכות ומברך על התורה וכל הברכו׳ וקורא קרבנו׳ ואי זהו מקומן ושלש עשרה מדות מר׳ ישמעאל וכשהולך לבית הכנסת מתחיל ברבון העולמים עכ״ל. +והר״ם נ״ע כתב שאינו מברך בבקר כשנוטל ידיו על נטילת ידי׳ ואשר בחר עד באו לבית הכנסת. ואם ברך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבאו לבית הכנסת אלא תופס במקום שהניח. והריא״ף ז״ל כתב זהו במקום שנוהגין לומר כל הברכות בבית הכנסת אבל אנו שמתחילין ברוך שאמר מברכין על נטילת ידים ואשר יצר ואינו מפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה לפי שהיא סמוכה לה ולפיכך אינה פותחת בברוך עכ״ל: + +Siman 3 + +ג. דין פירוש משנת רבי ישמעאל +פירוש ר׳ ישמעאל. מקל וחומר כיצד ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. ק״ו לשכינה י״ד יום. דיו לבא מן הדין להיות כנדון תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. +מגזרה שוה כיצד כשאמר בשומר שכר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מה שומר שכר שנאמר בו אם לא שלח ידו פטר בו את היורשים אף שומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו פטר בו את היורשי׳. +מבנין אב וכתוב אחד כיצד לא הרי המשכב כהרי המושב ולא הרי המושב כהרי המשכב הצד השוה שבהם שהן עשויין לנחת אדם לבדו והזב מטמא אותו בזובו ורוקו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים אף כל שהוא עשוי לנחת אדם לבדו יהא הזב מטמא אותו בזובו ורוקו לטמא אדם במגע ומשא ולטמא בגדי׳ יצא המרכב שהוא עשוי לסבלות אחר. +מבנין אב ושני כתובים כיצד לא הרי פרש׳ הנרות כהרי פרש׳ שלוח טמאי׳ ולא שלוח טמאי׳ כהרי הנרות הצד השוה שבהם שהם בצו מיד ולדורות אף כל שהוא בצו מיד ו��דורות. +מכלל ופרט כיצד מן הבהמה כלל ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט. +מפרט וכלל כיצד כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור כלל עשה הכלל מוסף על הפרט. +כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כיצד ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תאוה נפשך חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפרש דבר שהוא ולד ולדות הארץ אף אין לי אלא דבר שהוא ולד ולדות הארץ. +מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד קדש לי כל בכור יכול אף נקבה במשמע ת״ל זכר אי זכר אפי׳ יצאת נקבה לפני הזכר ת״ל פטר רחם יכול אפילו נולד לאחר יוצא דופן ת״ל בכור זהו כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. +כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו׳ והלא שלמים בכלל היו וכשיצאו מן הכלל לא ללמד על עצמן יצאו אלא ללמד על הכלל כלו יצאו מה שלמים מיוחדין שקדושתן קדושת מזבח אף כל דבר שקדושתן קדושת מזבח. +כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו ולמה יצאו לטעון טען אחר שהוא כענינו ויצאו להקל עליהן ולא להחמיר להקל עליהן שלא יראו ולא ידונו אלא בשבוע אחד. +כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר כיצד ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן והלא ראש וזקן בכלל שאר הגוף היו ויצאו לטעון טען אחר שלא כענינו להקל עליהן ולהחמיר. להקל שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר שידונו בשער צהוב. +וכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש כיצד ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת שאין ת״ל כי כחטאת האשם הוא לכהן לו יהיה אלא לפי שיצא מצורע לידון בדבר חדש בבהן יד ובבהן רגל ובאזן ימנית יכול לא יטעון מתן מזבח תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא החזירו הכתוב לכללו בפירו׳ מה חטאת טעונה מתן מזבח אף אשם טעון מתן מזבח. +דבר הלמד מענינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה כשהוא אומ׳ וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם דבר הלמד מענינו הוא דבר שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת הנתקים בלבד. דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בית שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע כשהוא אומר ונתץ את הבית את עציו ואת אבניו ואת כל עפר הבית הוא דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר. +וכן שני כתובים המכחישים זה את זה. כיצד כתוב אחד אומר וירד ה׳ על הר סיני אל ראש ההר וכתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם. בא הכתוב השלישי מן השמים השמיעך את קולו ליסרך והכריע מלמד שהרכין הקב״ה שמי השמים העליונים אל ראש ההר ודבר עמהם מן השמים. וכן אומר נעים זמירות ויט שמים וירד. +הלל הזקן היה דורש ז׳ מדות לפני זקני בתירא מקל וחומר וגזרה שוה ובנין אב ושני כתובים וכלל ופרט וכיוצא בו במקום אחד. דבר הלמד מענינו אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירא. +כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד וכתוב אחד אומר ולא יכול משה ואי אפשר לומר ובבא משה שהרי כבר נאמר ולא יכול ואי אפשר לומר ולא יכול שכבר נאמר ובבא משה הכרע כי שכן עליו הענן הא כיצד כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס שם נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו וכן הוא אומר ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל וכן הוא אומר ושכתי כפי עליך עד עברי מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל. וכן הוא אומר כאשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי. + +Siman 4 + +ד. דין פסוקים וברוך שאמר +נהגו לפתוח אחר מדרש רבי ישמעאל הודו לה׳ קראו בשמו וכן כתב הרב בעל האשכול ז״ל כי הטעם לפי שכל השנים שהיה הארון ביריעה תקן דוד שהיו אומרים לפניו זה המזמור כמו שמצינו בספר יוחסין. ומפורש בסדר עולם כי בתמיד של שחר היו אומרים מהודו לה׳ עד ובנביאי אל תרעו. ובתמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה׳ כל הארץ עד והלל לה׳. ולפי שהזכרנו סדר הקרבנות אנו אומרי׳ גם כן המזמור. +ומוסיפין אחר והלל לה׳ רוממו ה׳ אלהינו וכו׳ ושאר פסוקי דרחמי כגון ה׳ צבאות עמנו כדאמרינן בירושלמי לעולם אל יהי פסוק זה זז מפיך ה׳ צבאות עמנו וחברו ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך. +ובשבתות וימים טובים מוסיפין ה׳ מלך ה׳ מלך ומזמורים אחרים וכו׳ ואין אומרים מזמור לתודה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהם קרבן תודה ובמזמור לתודה מצוה למשוך בנגינה ולנגן משום דאמרינן במדרש כל השירות עתידות לבטל חוץ ממזמור לתודה ולכך נהגו למשוך בטוב להודות לה׳ בשבת וסמך לדבר שאמר דוד ענו לה׳ בתודה כמו וענו הלוים. +ויש במזמור זה הודו לה׳ קראו בשמו עשר לשונות של הודאה כנגד עשר מכות שהביא הקב״ה על המצרים במצרים זכרו נפלאותיו אשר עשה פירוש עשר מכות שהביא הקב״ה למצרי׳ על הים ועשרה נסי׳ שנעשו לאבותינו על הים ואלו הם. נבקע להם הים. ונבקע כמין כיפה. ונתחלק לשנים שנ׳ ובקעהו. ונעשה יבשה. ונעש׳ כמין טיט. ונעשו המים פירורין. ונעשו סלעי׳ סלעי׳ שנאמר שברת ראשי תניני׳ על המים ונעשו שנים עשר גזרים. ונעשו ערימות. ונצבו כמו נד. ויצאו להם מים מתוקים מתוך מי הים המלוחים. וקפאו המי׳ ונעשו כמין זכוכית שהיו רואין זה את זה. +זרע ישראל עבדו פירוש ולא כל זרע רק בני ישראל בחיריו. +ואחר הודו לה׳ פותח בברוך שאמ׳ שהוא ברכת ההלל לפי שהם פסוקים דזמרה מתהלה לדוד עד הנשמה תהלל יה הללויה. זהו שאמר רבי יוסי יהי חלקי עם גומרי ההלל בכל יום. ותקנו חכמים ברכה לפניו ולאחריו כמו בהלל לפניו ברוך שאמר ולאחריו ישתבח. ובברוך שאמר יש בו עשרה פעמי׳ ברוך כנגד עשרה מאמרות שבו נברא העולם. +ואחר ברוך שאמר קודם שיתחיל תהלה לדוד נהגו לומר יהי כבוד ה׳ ופסוקים אחרים ויש בהם כ״א הזכרות כנגד כ״א פסוקים שבתהלה לדוד. +וכתב הרב בעל האשכול מה שאמרו ז״ל בסוף תהלה לדוד מוסיפין פסוק ואנחנו נברך יה כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה. וכתב הרב בשם מרן לוי ז״ל כי הטעם שנהגו להוסיף זה הפסוק לפי שאמרו ז״ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. לפיכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא. +ואני הכותב מצאתי כי מה שנהגו לומר באשרי ואנחנו נברך יה ועושין כן כדי לסיים בשבח של הללויה לפי שאשרי הוא מזמור חביב ולכך מוסיפין אותו הפסוק טעות הוא בידם חדא שלא אמרו דוד ועוד שמצינו שאמרו חכמי׳ כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פותח באשרי וחותם באשרי כגון אשרי האיש ולמה רגשו גוים אף כאן אנו יכולין לומר טעם זה שפתח בו בתהלה וסיים בתהלה פתח בתהלה תהלה לדוד וסיים בתהלה תהלת ה׳ ואין ראוי להוסיף יותר. ועוד אין ראוי לסיים בהללויה לפי שחמשה מזמורים סמוכין אחריו שפותחין בהללויה וחותמין בהללויה והם י׳ פעמי׳ הללויה כנגד י׳ הלולים שאמר דוד בספר תלי׳ נצוח ונגון ושיר וכו׳. ואם מסיימין תהלה לדוד בהללויה יהיו יותר והדין טעמא דמסתבר שהרי כמה פעמים אנו אומרים תהלה לדוד בלא שאר המזמורים ואף על פי כן אנו מוסיפי׳ אותו בכל פעם ופעם. +וגומר עד סוף הספר כל הנשמה תהלל יה. +ויש שנהגו לכפול הפסוק והטעם מפני שהוא פסוק אחרון של הלל כדי להזכיר שאז נשלם והפסוקים שאומר אחרי כן אינו מן ההלל וכן בסוף שירת הים כופלין ה׳ ימלוך להזכיר שבו נשלמה השירה ואותן הפסוקים שאומרים אחריה אינן מן השירה. +ואני הכותב מצאתי בקונדריס אחד מלקוטות כי טעות הוא בידם כי הם כאומרים שמע שמע שאמרו ז״ל משתקין אותו וכן נמי בפסוק ה׳ ימלוך כדי להשלים שם שמתחיל מן ויט הרי הם כאומרי׳ שמע שמע. ולפי זה מה שנהגו בכמה מקומות לכפול פסוק של שמע בימי העשור קשה אלא שיש לומר כיון שמנהג אבותם הוא מכמה דורות מוכחא מלתא שלא לכונת שתי רשויות הוא ואין חוששין לכך. וכן מה שנוהגין לכפול ה׳ הוא האלהים מאחר שהוא כפול בפסוק אחד אין לחוש. +ומצאתי שמסיימין פסוקי דזמרה בשירת הים לפי שיש בה ע״ב אותיות של קדושה י״א פעמים שם בן ארבע אותיות שהם עולים ע״ב אותיות כנגד ע״ב שמות אך לא תמצא אותן י״א שמות בגוף השירה אבל בכלל הפסוקים של מעלה מן ויהי באשמורת הבקר. ולפי שאין אנו חוששין להתחלה רק מן התשועה נהגו לכפול בסוף ה׳ ימלוך. ואומר אחר כן כי לה׳ המלוכה ופסוקי אחרי׳ להשלים אותן השמות החסרים מן השירה ואח״כ אומר והיה ה׳ למלך ר״ל כי לעתיד יבאו כל נשמות הקדושי׳ לאחד ויהיה ה׳ אחד ושמו אחד כך מצאתי. +וכשיקרא השירה יקרא מי כּמוך נאדר בקודש דגושה הכף שאם לא כן נמצא כי הוא מחרף ומגדף שנראה כאומר מיכה מוכה ומיכה הוא האיש שגנב השם בים ועשה העגל. שנאמר ועבר ביום צרה. אבל כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך רפה שאין שבח זה נאמר על הים ואין חוששין להזכיר עליו מיכה. וכן ידמו כּאבן הכף דגושה של יהיה נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גּאלת דגושה הג׳ שאם יהיה רפה נראת כאומר לשון מגואל ונמצא מגדף. +וכתב הריא״ף ז״ל דלא מבעי ליה לאיניש לאשתעויי מכי פתח ברוך שאמר עד סוף י״ח ברכות של תפלה. והר״ם נ״ע כתב אסור לדבר מברוך שאמר עד סוף ישתבח אבל שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד כמו בק״ש באמצע פרקים ובסוף מזמור שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם ובפרקים שואל מפני היראה ומשיב שלום לכל אדם. אמנם הוא היה רגיל כשהוא צריך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח אומר אותן ג׳ פסוקי׳ ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל מן העולם וברוך ה׳ לעולם ויברך דוד וחוזר להתחיל ממקום שפסק ואומר גם כן אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה. +ואין הפרש בין לדבר בלשון הקדש בין בשאר לשונות שכל שאסור לדבר בשאר לשונות אסור לדבר בלשון הקדש ובכל מקום שאסור לדבר בלשון הקדש אסור לדבר בשאר לשונו׳. +והרב בעל האשכול כתב הטעם לפי שברוך שאמר נתקן עם התפלה להסדיר שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל וכיון שכן הוא אינו דין לספר בין סדור השבח והתפלה אמנם בעניני מצוה כגון לפסוק צדקה לעניים או לדבר מצוה אחרת מותר לספר אחר ברכה שלאחריו שהיא ישתבח. +ויש נהגו לברך ברוך שאמר לפני הודו לה׳ אמנם הנכון לומר הודו לה׳ סמוך לקרבנות מהטעם שכתבנו כי אינו מענין הלל כלל הלכך היאך נברך ברכת הלל עליו. ובכל מקום נהגו לומר בשבת מזמור שיר ליום השבת טוב להודות אחר ברוך שאמר וכן המנהג. וכן ביום טוב מתחילין טוב להודות לה׳ ואחר גומרו ההלל שהוא כל הנשמה תהלל יה. אומר: + +Siman 5 + +ה. דין ישתבח +ישתבח שהוא ברכ׳ שלאחריו. וטוב לומר פסוקי דזמרה קודם תפלה כמו שאמרו רבותי׳ ז״ל לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יתפלל. ושאלו מקמי רב נטרונאי גאון על מי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין ועדין לא קרא פסוקי דזמר׳ והשיב שאינו יכול לאומרן אחרי התפללו כי כשתקנום קודם תפלה תקנום אלא מברך מלך מהולל בתושבחות ואומ׳ הודו לה׳ עד והלל לה׳ ואומר תהלה לדוד ומדלג ואומר הללויה הללו אל בקדשו וחותם בישתבח ומתפלל עם הצבור ולא יאמ׳ אחר תפלה כל עקר. +והקשה רבינו פרץ ז״ל עליו מהא דאמרי׳ התם יהא חלקי עם גומרי ההלל בכל יום משמע שצריך לומר גם כן הללויה הללו את ה׳ מן השמים וצ״ע. אבל הברכו׳ כולן יכול לומ׳ אחר תפלת. + ויש מקומו שאומרי׳ קודם ישתבח ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך לפי שהכל משירי דוד ע״ה. ויש נהגו לומר אחר ויברך דוד אתה הוא ה׳ לבדך ושירת הים ואחר כך אומר ישתבח והכל לפי המנהג. ויש אומרי׳ שאין היחיד אומ׳ במקום שנהגו לאומרה בכל יום ויש נהגו לאומרה אחר ישתבח. +ועומד החזן ומתעטף בציצית ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו להתעטף בציצית. ויורד לפני התיבה ופותח ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך וזה השבח יסד שלמה המלך ע״ה ותמצאנו חתום בראשי תיבות. + וכתב הר׳ נתן בן הרב ר׳ יהודה מאן דמתחיל ישתבח אחר ויושע מיד פשע משמע לדעתו שצריך קודם לכן נשמת כל חי. וכתב הרבי אשר ז״ל בספר המנהגות המגיה בברכת ישתבח הבוחר בשיר ובזמרה לא טוב הוא עושה כי זמרה ר״ל שבח כמו מזמרת הארץ ורוצה לומר כי השם בחר בשיר של שבח והאומ׳ בשיר ובזמרה משמע בכל שיר אע״פ שאינו של שבח וזה לא יתכן אל השם יתברך. +ויש שואלין למה לא פתחו בברכת ישתבח בברוך כמו שפותחין בברכה שלפניו שהיא ברוך שאמר וכמו שעושין בקריאת התורה שמברכין לפניה ולאחריה ופותחין בהם בברוך וחותמין. וכן יש לשאול ביהללוך שהיא ברכת השיר אחר הלל למה לא פתחו בה בברוך ג״כ. וי״ל כי מסיים והולך הוא שבחו של מקו׳ שהתחיל לשבחו בפסוקי דזמרה ובהלל לפיכ׳ אינו מפסיק לומ׳ ברוך עד סופו. +ויש אומרים ברכת ישתבח היא סמוכה לחברתה ברוך שאמ׳ ואין פסוקי דזמרה הפסק ביניהם כי היכי דלא להוי הפסק ק״ש בין אהבת עולם לאמת ויציב וכן נמי יש לומר בברכת יהללוך ולפיכך נקראת ברכת השיר שאינה דומה לשאר ברכו׳. +וכתב הר׳ שמעיה ז״ל שצריך לענות אמן אחר ישתבח קודם שיתחיל יוצר אור דברכת פסוקי דזמרה דרבנן וברכו׳ קריאת שמע דאוריתא וכן כתב ה״ר יוסף אבן פלט. ועוד כתבו שצריך גם כן לענות אמן בין גאל ישראל לתפלת שמונה עשרה כי פסוקי קריאת שמע דאוריתא ותפלת י״ח דרבנן. וכן בין בונה ירושלם לברכת הטוב והמטיב. והרמב״ם ז״ל כתב שאין לענות אמן בין גאלה לתפלה: + +Siman 6 + +ו. דין הקדיש +ואחר ישתבח פותח החזן קדיש שכן דרך הקדיש לבא אחר קריאת פסוקים או אחר דרשה. וכתב הרבי נתן ז״ל שיש בני אדם שאומרים פסוקי דזמרה במרוצה כשיש שם מנין ולא יאות עבדין שמקצרין שבחו של מלך מלכי המלכים בשביל שאלת צרכם היש מושל שיתרצה בכך. + ואם אחר והפסיק בין פסוקי דזמרה לקדיש יאמר ברכו בלא קדיש. וראיה לדבר ברכו של ערבית שאומר בלא קדיש אך טוב שיאמר פסוקי דתהלה או שאר פסוקי׳ עד ג׳ או יות׳ ואח״כ יאמ׳ קדיש שלא לשנו׳ מנהג התפלה ובזה הקפידו הראשונים. וכן פורס על שמע לא יאמר קדיש אם לא יאמ׳ פסוקים שלעולם לא תמצאנו בלא פסוקים לפניו אם לא אחר גמר התפלה: + +Siman 7 + +ז. פירוש הקדיש +הקדיש הוא בלשון ארמי והטעם כדי שיבינו אותו הכל שרובם היו עמי הארץ ואפי׳ הגוים היו מבינים בלשון ארמי וידעו ויבינו הכל שעתיד השם להתגדל ולהתקדש לעיני עמים רבים. +ויש נותנין טעם אחר כי לפיכך נתקן בלשון ארמי שמצינו בהגדה לעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים ואנו מתפללין בקדיש שימהר הקץ שיתגדל השם ויתקדש ואם נאמר אותו בלשון הקדש שיבינוהו המלאכים אפשר שיקטרגו כי ידעו כי ידל כבודם ויגדל כבוד הצדיקי׳ עליהם וכן הדין נותן כי המלאכים אין טבעם לעשות רק טוב וכיון שכן אין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו אבל הצדיקים המתגברים על יצרם נראה שעתידין לקבל שכר טוב מהם. ונהגו הצבור לומר בלחש כשפותח החזן יתגדל ועתה יגדל נא וגו׳ זכור רחמיך וגו׳ ה׳ חפץ וכו׳. + ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא עד ויתברך בכל כחם כמו שאמרו ז״ל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. פירוש שישים כונתו לכוין לענות אמן יהא שמיה רבא. +ומצאתי שיש בקדיש ז׳ תיבות וכ״ח אותיו׳ כמו שיש בפסוק ראשון של בראשית ובפסוק שלפני עשרת הדברות ועל זה סמך בדרש כל העונה אמן יהא שמיה רבא כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכמו ששמע עשרת דברות מפי הדבר לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו. ועל כן אמרו ז״ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ומתכוין לדקדק בכ״ח אותיו׳ שבו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ומנין האותיות כ״ח ועל כן צריך לאמרו בכח. + ולפי זה הטעם צריך להזהר שלא לומר ולעלמי עלמיא כי יהא בו כ״ט אלא לעלמי עלמיא ויתברך. והירושלמי אמר שבע ביום הללתיך אמר דוד על שבע ברכות שאנו מברכין בכל יום ג׳ שחרית וד׳ ערבית. +וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן תושבחת׳ ונחמתא פירוש על מה שאמרו רבותינו ז״ל שהשכינ׳ מנהמת בכל יום כיונה אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי היכלי והגלתי בני על כן אומ׳ ונחמת׳ לשון נחמה על הדבר לעתיד. +יתגדל ויתקדש על שם המקרא הוסד והתגדלתי והתקדשתי ובמלחמת גוג ומגוג הכתו׳ מדבר שאז יתגדל שמו של הקב״ה כמו שנא׳ ועלו מושיעי׳. וכתוב בתריה ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כלומ׳ אלו האותיות הקדש יתיחדו ויצטרפו והוא השם הנחצה לשנים על השבועה שנשבע להלחם בעמלק שנאמ׳ כי יד על כס יה ה׳ לא נאמר אלא יה וכסא לא נאמר אלא כס כלומר נשבע ה׳ בימינו ובכס שלו שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם בעמלק משל למלך שפדה את בנו מבית האסורים והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו ליסטי׳ אחד ובזהו והכה אותו מכת מרדות עמד המלך והשליך חותם מידו ונשבע שלעולם לא יתמלא בשמו ולא במלכותו עד שינקם מאותו צורר ולאחר שיתנקם ממנו יתמלא שמו ומלכותו. כך נשבע הקדוש ברוך הוא שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם מעמלק. ותפלה הוא שאנו מתפללין על אותו השם שיתגדל שבאותו גדול וקדוש תלויה גאלתינו וישועתינו ככתוב ועלו מושיעים ובאותו גדול וקדוש ימליך מלכותיה כדכתי׳ והיתה לה׳ המלוכה וזה פירוש הדבר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה כי שמו יה ושם יה יתגדל בו״ה וביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד שיתיחדו אלו האותיו׳ של שמו הנכבד והנורא שנחצה לשנים בשבועה שמיה רבא וכי איך אפשר לומר שם זה לאחר שנח��ה ואין יה כי אם חצי שם ולא יתכן לומר מחצי רבא אדרבה כל דבר שנחצה או נתמעט אין זה רבוי כי אם מעוט אלא אי אפשר לומר מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי שכן נמצא ברוח הקדש שלאחר שנלקח ממנו ונחלק נקרא רבוי שנאמר ואצלתי מן הרוח וגו׳ ואף על פי שרוצה לומ׳ הפרש והבדלה מתרגמינן וארבינך וכן אומ׳ על השם רבא אף על פי שנחלק שאי אפשר מעוט כלפי מעלה. +פירוש אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה רבא ברא בהפוך המלה כדכתיב כי ביה ה׳ צור עולמי׳ כלומר בשם יה ה׳ צור עולמים כשכתו׳ יה בענין הראוי ליכת׳ שלא תמשך כותל הה״א למטה כי אם חציו וחציו תשים על גג הה״א כמן נקודה כגון ג׳ יודין שהם ה׳ שמו של הקב״ה היוצא מן הפסוק של ויסע מלאך האלהים וגו׳ ואותו ביה שהוא כתוב בענין זה כעין ה׳ עולה בגימטריא ל״ב והם ל״ב נתיבות שבהן נברא העולם וכן היא תוכן המלה ביה שעולה שלשי׳ ושתים נתיבות ה׳ צור עולמי׳ וזהו כבוד חכמים ינחלו כבוד בגימטריא ל״ב. ידוה כתיב וקרי אדני כלומר קל״ב נתיבות אדונים הם לעולם ואותן נתיבות הן הן פרקים של אצבעות ידים וזהו שכתו׳ אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו ואף על פי שכתו׳ ידו חסר יו״ד ידיו קרי ונדרשת הקריא׳ כי יש אם למקרא והכי משמע ידיו יצרו את העולם ויש בידיו ל״ב פרקים וכנגדן ל״ב נתיבו׳ שבהן נברא העולם וזהו שכתוב כי ביה ה׳ צור עולמים כי כן נדרש שם יה ולכך אנו קורין אותו רבא אף על פי שנחלק מו״ה כמו שכתוב למעלה וכשיתגדל אז ימליך מלכותיה כדכתיב והיתה לה׳ המלוכה. + בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל לכך מתברכין ישראל כאן בברכת חיים לפי שבאותה גאולה לא ישארו כי אם אחד מעיר ושני׳ ממשפחה והדא היא דאמרינן ייתי משיחא ולא אחמיניה כי כמה צרו׳ עתידות לבא באותו זמן ולכך נקראו חבלי משיח לפיכך הם מתברכין בברכת חיים כלומר שיתגדל ויתקדש שם יה שזה יהיה במלחמתו של עמלק להמיתו ולאבד זכרו כמו שבארנו. יהי רצון שיהיה לחיים לישראל ולמיתה לעמלק ולשאר האומות ויהיה אותו גדול השם בעגל רוצה לומר במהרה כמו כי היכי דלימות בעגל בפ׳ ארבע מיתו. + אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. אמן, עניה למה שאמר שליח צבור בעגל ובזמן קריב שאנו עונין אמן בקשה אמן כן יהי רצון ואחר כך יהא שמיה רבא שהן ז׳ תיבות כנגד ז׳ רקיעין ובאותן ז׳ תיבות כ״ח אותיות כנגד מה שאנו עונין יגדל נא כח ה׳. + וחייב אדם למשוך רבא בכל כחו כדי שיחשוב בלבו לכוין במשיכת רבא כל אותן המדרשים שכתבנו למעלה. + וכששומע הקב״ה שישראל מערימין להזכיר לפניו אות שבועה שנשבע על עמלק לאבד זכרו ומתפללי׳ ומבקשין לפניו לגדל שם יה בתוספת ו״ה שאז יהיה השם הנכבד שלם כששומע הקב״ה כך שבכל כח כונתם עונין זה השבח מתנענע ואומר אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שמקלסי׳ אותו בביתו והוא רחקם מעל שלחנו ועל כן רב העצב למעלה באותה שעה לפי שמזכירין לפניו מעשה עמלק שהכעיס כלפי מעלה וגרם לשם הנכבד והנורא שיחלק וכשרואים מלאכי השרת זה העצב לפני הקב״ה מזדעזעים ונרתעים ומתחלחלים ודוממים כי אינם יודעים על מה אותו עצב בא למעלה לפי שאינם מביני׳ לשון ארמית ולכך מתחילין ומזכירין יתגדל ויתקדש בלשון עברית על שם הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ואחר כך שמיה רבא בלשון ארמי שאלו נאמ׳ אותו שם בלשון הקדש יהיו מביני׳ שהעצבון בא למעלה על מה שישראל אומר יתגדל ויתקדש שם יה כי יאמרו במה אפשר להתגדל שם יה כי אם בו״ה שנאצל ממנו על עסק עמלק ויבינו כ�� מחמת הזכרת אותו השם בא העצב וכשיהיו מתחילי׳ ישראל הקדיש יבלבלו אותו המלאכי׳ ויעכבו אותו מלעלות למעלה ולא יכלו ישראל לשבח שבח הגון ומעולה כראוי ויהיה הקדיש בטל ולכך אנו אומרים אותו בלשון ארמי׳ כדי שלא יבינו המלאכי ויעכבוהו מלעלו׳ לפני הקב״ה. וכן מצינו במסכת ברכות בשעה שישראל אומרי׳ לפני אמן יהא שמיה וכו׳ והמלאכי׳ מזדעדעי׳ ותמהי׳ זה לזה על העצבון ומיד חוזרין לומר השבח בלשון עברית ואומרים ית׳ וישתבח וכו׳ שמונה מיני קלוסין שבעה כנגד שבעה רקיעין והשמיני כנגד הרקיע אשר על ראשי החיו׳. וצריך להאריך ולמשוך הקלוסין כדי ליפות השבח. + ובכל אלו השבחים אין בהם שום רמז על מה העצב בא למעלה ואין שום בריאה יכולה להבחין בהם כי אם יתברך ולכך אנו אומרים אותו בלשון עברית. + אחר כך נחזור בלשון ארמית לומר שמיה דקודשא בריך הוא שאין אנו רוצים לומר שם יה בלשון עברי׳ מפני הטעם שאמרנו ומתוך שאנו אומרים שמיה בלשון ארמית אנו אומרים גם כן דקודשא בריך הוא בלשון ארמית וצריכין אנו להזכיר לשון קודשא כי קודש מלא עולה ת״י שבית המקדש ראשון היה קיים ת״י שנים ובו היה ברוך זה השם ידוה כי היו הכהנים קורים אותו ככתבו ועכשיו אנו צריכין לנחמו מעצבונו ולכך אנו אומרים בלשון ארמי. +לעילא מכל תושבחתא ונחמתא. ד׳ מיני קלוסין כנגד ארבע אותיות ידוה. עתה תבין מה לשון נחמתא כלפי מעלה. + תתקבל צלותהון ובעותהון בלשון ארמי שבעברי של קדיש אין בו שום תפלה ואלו היינו אומרים תשמע תפלתם ובקשתם יתמהו המלאכים ויאמרו וכי מה תפלה אלו מבקשים שתהיה נשמעת והלא לא אמרו אלא שבח יתברך וישתבח לפיכך אנו אומרים בלשון ארמי כדי שלא ירגישו בדבר. + יהא שלמא רבא יהא קרי ביה יהון ועולה בגימטריא באותיות אהיה שלמא רבא כלומר אהיה אדון השלום תן לנו שלום בשם זה רבא שלא ינתן רשות למעלה ולא בינה להבין בלשון ארמי שלא יבלבלו הקדיש. ולכך נקבע השלום בסוף הקדיש שהוא שקול כנגד הכל וכשברא הקב״ה את עולמו נתן שלום בין מים ליבשה שנאמר יקוו המים וגו׳ וכתוב עד פה תבא ולא תוסיף. שאלמלא כן היה מחריב העולם וכשברא המלאכי׳ המורכבים אש ומים אלו לא נתן שלום בין מים לאש היו מכבין את האש או האש מלחך המים. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ביניהם שלא יכנס האור בגבול החושך ולא החושך בגבול האור וגדול שלום שהרי אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל ללמדך שבשלום הכל תלוי שבשעה שנברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא נכנסו אלו בגבול אלו ולא הזריבו אלו את אלו באותה שעה נברא הכל יפה ולכך נקבע השלום בסוף כל התפלה לפי שהוא צריך לכל. ואפילו על הקרבנות שנאמר וזאת תורת זבח השלמים וגומר. + אמן ואמן. אמן קיום השבועה אמן קבלה כך מפורש בואלה שמות רבה: תם פירוש הקדיש. + +Siman 8 + +ח. דין ברכו וברכת יוצר וקדושה מיושב +ואחר הקדיש פותח החזן ברכו בקול רם וכורע בברכו זוקף בשם ובהאריכו אומר בלחש ברכי נפשי וכו׳ ויש לתמוה היאך תקנו לומר ברכו דבברכו משמע שמוציא עצמו מן הכלל וחזינן דאמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל אם כן היה לומר נברך כמו בברכת המזון שאומר נברך והרב רבי נתן ז״ל. כתב תשובה לזה שאמר שאני הכא דכיון דאמר מבורך לא מפיק נפשיה מן הכלל והוי כמו נברך ומהאי טעמא הוא אומר בבית הכנסת ברכו בתשעה והוא והאי דאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו דאינו אומר בברכת המזון ברכו אלא אם כן יהיו כדי ברכה בלא הוא והיאך אנו אומרין ברכו בתשעה והוא אם לא מהטעם שאמרתי דהוי כמו נברך עכ״ל הרב ר׳ נתן ז״ל. +ואחר ברכו מתחילין על קריאת שמע ברכת יוצר אור ומזכירין מדת הלילה ביום. + שאומר ובורא חושך ומדת יום בלילה שאומר בורא יומם ולילה והטעם להודות לפניו שהכל בידו ית׳ והוא גולל זה מפני זה ואומ׳ ובורא חושך ואף על פי שאינו נופל בזה הלשון לשון בריאה שהרי החושך אינו אלא בהעדר האור עם כל זה אומרי׳ כן דלשנא דקרא הוא ויש אומרים כי לפיכך נופל בו לשון בריא׳ לפי שעל ידי התגלגל גלגל השמש למטה לארץ בא החושך. +ולענין קדושה של יוצר אור ושל ובא לציון שהוא סדר קדוש׳ כתב הרב ר׳ יונה ז״ל שנחלקו בהם הגאוני׳ אם יחיד אומרה אם לא יש אומרים שהיא בכלל כל דבר שבקדושה שלא יהיה בפחות מעשרה אבל כשהיחיד מגיע לאומרים ביראה מדלג הקדושה ויאמר קדוש וברוך ומתחיל לאל ברוך וכן בקדושה של ובא לציון מדלגה יחיד. ורבני צרפת ומקצת הגאונים חולקין בדבר ואומרי׳ שהיחיד אומרה לפי שאינה אלא ספור בעלמא שאנו מספרין היאך מקדשין אותו משרתיו. וכן ובא לציון שהם פסוקים שאנו אומרים. + וכן כתב הר״ם ז״ל בתשובות שאלות ואע״פ שבספר אהבה לא כתב כן קסבר שזה הלכה ואין מורין כן ואין לדמותה לקדושה שאומ׳ בקדושה לפי שבאותה קדושה אנו אומרים שאנו בעצמנו מקדישין אותו ואומרים נקדש את שמך או נקדישך ונעריצך או כתר יתנו לך. לפיכך אין אנחנו רשאין לאומרה בפחות מעשרה. +ולפיכך תקנו קדושה ביוצר אור לומר שהמלאכי׳ גם כן מקדישין ומקלסין האל ית׳ על דרך ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ככבי בקר אלו ישראל. בני אלהים אלו המלאכים ולפיכך אין אומרים בו ימלוך ה׳ לפי שאין אנו מספרים רק מה שהמלאכים אומרים. ולפי שאינו אלא ספור דברים אומרה אפילו יחיד ובלבד שיהיה בן י״ג שנה הכי איתא במסכת סופרים. +אבל בשמנה עשרה שאנו אומרי׳ נקדש את שמך כלומר אנחנו בעצמנו נקדש אומרים ימלוך ה׳ לעולם שממליכי׳ אותו אחר קדוש׳. וביוצר גם כן אנו ממליכין אותו אחר קדושת המלאכים ובקבלת מצותו באמת ויציב. +וכתב הרב ר׳ אשר ז״ל ושמעתי מפי רבי יוסי אבן פלט נתן טעם כי לפיכך אומרים קדושה ביוצר אור להודיע לכל שאין השמש ושאר המאורו׳ בגלגלים כי אם במצות הבורא ית׳ שהרי כל צבאות מעלה מקדישין ומעריצין וממליכין שהוא אדון הכל ובורא הכל ית׳. וגומר הברכה עד יוצר המאורות. +ואח״כ מתחיל ברכה שניה של קריאת שמע אהבת עולם וברכה זו אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה. ופסקו הגאונים ז״ל כרבנן דאמרי אהבת עולם וכו׳ ולא כשמואל דאמר אהבה רבה וכו׳ דיחיד ורבי׳ הלכ׳ כרבי׳ ועוד כי המטבע הזה יותר נראה נכון שאנו מודי׳ ומברכין ה׳ ית׳ שאוהב אותנו אהבת עולמית שלא פסקה ממנו ולא תפסק כי מאהבתו אותנו הוכיחנו בגלות ובאהבתו ובחמלתו ישיבנו לקדמותינו על מכוננו ותלנו תל שהכל פונים בו. +וכתב הרב ר׳ אשר ולפיכך סמכו אהבת עולם ליוצר המאורו׳ שבה מזכיר יחוד שמו של הב״ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורו׳ שהשמש אינו מאיר רק ביום והתורה מאירה ביום ובלילה ואחזו דרך המשורר במזמור השמים מספרי׳ כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמיך ליה תורת ה׳ תמימה ואחר כך עדות ה׳ נאמנה שאנו חייבין להעיד על יחודו האמתי כל זה מלשון הרב ר׳ אשר ז״ל. והרב בעל האשכול ז״ל כתב בברכת יוצר אור אין אנו מזכירין אלא שבח המלאכים כשהם מקדישין הקב״ה. ואין לנו להזכיר ימלוך ה׳ לעולם אחר קדוש׳ וברוך כמו בתפלה שהוא שמשבחין ישראל והתם מזכירין ימלוך. +וכתב הרמב"ם ז״ל לכך לא תקנו קדושה בערבית מפני שהיא רשות. ופליגנא והא כתוב מה ה׳ אלהיך שואל מעמך ואמרו ז״ל אל תקרי מה אלא מאה והלא בג׳ ברכות שבלילה במנין מאה אלא מה רוצה לומר תפלת ערבית רשות רוצה לומר שיש ברשות האדם לאמרה בערב קודם שקיעת החמה לולי קריאת שמע שחייב אדם לאומרה עם הכוכבים וכן היו עושי׳ רבותינו ז״ל בימי פוליפו הקיסר שגזר שמד ובטל דתם והיו הולכים קודם שקיעת החמה לבית הכנסת ומתפללין תפלת ערבית וכשהיה לילה היו אומרים קריאת שמע בביתם. +והרב ר׳ נתן ז״ל כתב נרא׳ לי שכשם שאין המלאכים נכנסין בגבולנו כך אין אנו נכנסים בגבולם ואומ׳ בחסדים שעשה הקב״ה חסד עם ישראל שאומ׳ שירה ביום ומלאכים בלילה שכן אמרו דוד יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי פירוש יצוה ה׳ חסדו לישראל ובלילה שירה של הקב״ה שהיא שירת המלאכים שאני מקלס בהם הלילה לפניו דכתיב חצות לילה אקום להודות לך. + +Siman 9 + +ט. דין אל מלך נאמן +ומתחיל קריאת שמע. מספר האשכול בקריאת שמע יש בה י״ח הזכרות כנגד י״ח חוליות ורמ״ח תיבות כנגד רמ״ח אברים לקיים מה שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך. + והרב רבי אשר ז״ל כתב נהגו כל הארצות האלה לומר אל מלך נאמן להשלי׳ רמ״ח תיבות בקריאת שמע כנגד רמ״ח אברים שאם ישמר אדם רמ״ח תיבות של קריאת שמע ישמור הקב״ה רמ״ח אברים שבאדם. ויש מקומות שאין אומרים אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן בראשי תיבות ואין לנו להפסיק בין הברכה לקריאת שמע. +ובפרק מקום שנהגו מפרש מאי האי דמוסיפין בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו משום אמירה דיעקב בשעה שקבץ בניו ואמר להם בני שמא יש בכם מי שאינו עמי ביחוד אדון העולם פתחו כלם ואמרו שמע ישראל כלומר אתה ישראל אבינו שמע שה׳ אלהינו ה׳ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד מיד פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו רבנן היכי נעבד נמריה לא אמרו משה לא נמריה אמרו יעקב התקינו לאמרו בחשאי. ואחר ק״ש אומ׳ אמת ויציב שהיא ברכה של אחריה וזאת הברכ׳ נתקנה על דרך ג׳ פרשיות של ק״ש אמת אלהי עולם מלכנו כנגד פרשה ראשונה שהיא קבלת מלכות שמים אשרי איש שישמע למצותיך כנגד והיה אם שמע שהיא קבלת עול מצו׳ אמת ממצרים גאלתנו כנגד פרשה של ציצית שהיא להזכיר שאנו עבדיו שפדאנו מבית עבדי׳ ולקחנו לעם סגולה ונתן מצות ציצית לאות ולהכר כמנהג היום שנותנין אות אל העבדים הקנוים: + +Siman 10 + +י. הלכות ק״ש וברכותיה ערבית ושחרית +ועתה אבאר הלכות ק״ש. כתב הר״ם נ״ע אסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל קריאת שמע כדאיתא פרק קמא דברכו׳ ואותי השלכת אחרי גויך אחר שנתגאה זה היאך יקבל עול מלכות שמים מכאן אמר רבינו אב״י ז״ל שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה שבכאן לא שייך לומר ואותי השלכת וכו׳. ודוקא בחול מותר אבל בשבת ויום טוב שצריך לברך על הכוס על שלחנו קודם אכילה אסור. והריא״ף ז״ל כתב מיהו נראה דאף מים אסור כיון שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך אחר שנתגאה קרינן ביה ואותי השלכת שנאמ׳ בשכבך ובקומך בשעת שכיבה ובשעת קומה ומהו קורא ג׳ ואלו הן. שמע. והיה אם שמע [ויאמר]. +ומקדימי׳ לקרות פרשת שמע מפני שיש בה צווי על יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה והיה אם שמע שיש בה צווי על המצות. ואחריה פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי על זכירת המצות ואף על פי שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה קורין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרי׳ ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. +כשקורא קריאת שמע בערב מברך לפניה מעריב ערבים ואהבת עולם. ויש לתמוה למה תקנו בברכת המעריב ערבים ה׳ צבאות תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד קודם חתימת בא״י המעריב ערבים דנראה כהפסקה שאין החתימה מעין הברכה והיה ראוי להיות החתימה סמוך למבדיל בין יום ובין לילה ובזה יהיה חתימת הברכה מעין הברכה. והענין שאנו צריכין להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ולפי שהו׳ ית׳ הוא הבורא היום נמליך אותו עלינו אחרי זכרנו שתי מדות אלו נאמר מי הוא הגולל אור מפני חשך ה׳ צבאות שמו תפס לשון הפסוק כי כן בא ה׳ צבאות אחר הזכרת היצירה באמרו יוצר אור ובורא חשך וכו׳ ה׳ צבאות שמו להודיע שהוא הבורא ית׳ ברא אותן להוציא ולבטל דעת הכופרים בזה. +וקורא קריאת שמע, ולאחריה מברך אמת ואמונה והשכיבנו ובבקר מברך יוצר אור ואהבת עולם וקורא ומברך לאחריה אמת ויציב. +ברכה ראשונה שלפניה בין בערב בין בבקר פותח בברוך וחותם בברוך. ושאר הברכות חותמות בברוך ואין להם פתיחה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמי׳ טועה וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים. +הקדים ברכה שניה לראשונה בין בלילה בין ביום בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכותיה. +בשחרית פתח ביוצר וסיים במעריב ערבים לא יצא. פתח במעריב וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא שהכל הולך אחר החתימה. +וכל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בלילה לא יצא שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש בברכת אמת ויציב מספר ומאריך בחסדיו של הקב״ה. אבל בלילה יש להגיד אמונתך ולפיכך אומרים אמת ואמונה ערבית כמו שכתוב ואמונתך בלילות ואמרו רבותינו ז״ל וכי אי זו אמונה יש כאן לפי שאדם נפשו כואבת עליו בלילה מטורח המלאכה שעשה ביום וכשישן בלילה נשמתו עולה לרקיע ואינה רוצה לשוב בבקר ואומר לה הקב״ה שובי אל גויתך שאיני רוצה לאבד אמונתי כנגדו שהוא האמין בי שהפקיד אותך בידי כי אמ׳ בידך אפקיד רוחי ועושה הקב״ה אמונה ומחזירה אליו. ובבקר עושה לו נס ומחדש כחו ואינו מרגיש מכל מה שטרח אתמול וזהו בבקר חסדך. ואמר חדשים לבקרים רבה אמונתך. +מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים והעושה קודם לכן לא יצא אלא אם כן בשליח צבור במקום שיש שם חבר עיר והטעם משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך שאם יפסקו בין תפלת המנחה לתפלת ערבית וילכו איש לאוהליו יתרשלו או ישכחו לחזות ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתה לגמרי אבל במקום שאין שם חבר עיר יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרב זמנה שהוא צאת הכוכבים ולא יקדים קודם זה. ויש נותנים טעם אחר ואומרים ואם כן למה קורי׳ אותה בבית הכנסת כדי לעמד בתפלה מתוך דברי תורה. אבל חובה עליו לקרותה משתחשך ויוצאין בקריא׳ פרק ראשון שקורא אדם על מטתו. + וכמה ככבי׳ יצאו ויהיה לילה. רבי נתן אומר ככב אחד יום. שנים בין השמשות שלשה לילה. אמר רבי יוסי לא ככבים הנראים ביום ולא ככבים הנראים בלילה אלא בינונים ועד מתי זמן קריאתה עד חצי הלילה ואם עבר ואח׳ קריאתה עד שעלה עמוד השחר יצא. ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן הפשיעה ואם היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן וקרא קודם הנץ החמה יצא. והקורא בעת זה לא יאמר השכיבנו. +אי זהו זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם שתנץ החמה כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שתעלה השמש ואם אחר וקרא אחר שעלה השמש יצא שעונתה עד סוף ג׳ שעות. ומי שעבר ואחר ג׳ שעות אפילו היה אנוס לא יצא ידי קריא׳ בעונתה אלא הוא כקורא בתור׳ ומברך לפניה ולאחריה כל היום. +הקדים לקרות אחר שעלה עמוד השחר אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה יצא והמשכים לצאת לדרך קורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר. + הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו קרא ולא כיון יצא ובלבד שיכוין לבו בפסוק ראשון של שמע. כל אדם קורין כדרכן בין עומדים בין שוכבים בין רוכבים ובלבד שלא יהיו פניו טוחות בקרקע או פניו למעלה מושלך על גבו. המהלך בדרך עומד בפסוק ראשון והשאר קור׳ והוא מהלך על רגליו. והראב״ד ז״ל כתב דנהי דכונת הלב לא בעינא אלא בפסוק ראשון מיהו המהלך צריך עמידה עד על לבבך כי היכי דלא לשוויה עראי ובדין הוא דנבעי עד סוף הפרק אלא כיון דבתר הכי כתיב ובלכתך בדרך אי אפשר לומ׳ כן דמכלל דמשם ואילך מהלך וקורא. +היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון מכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו. היה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקר׳ פרשה ראשונ׳ כלה והשאר קור׳ והוא עוסק במלאכתו. ואפי׳ עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בתלמוד תורה פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות. היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך עורו׳ או שהיה עוסק בדין גומר ואח״כ קורא. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח. +מי שירד לטבול אם יכול לעלו׳ ולהתכסות ולקרו׳ קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא. ולא יתכסה במי׳ צלולי׳ שערותו נראית בהם. ולא במים שריחן רע. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע. הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ואם עשה כן אע״פ שיצא הרי זה מגונה מפני שקריאתו קריאת עראי. +וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק לא ירפה החזק ולא יחזק הרפה. ולא יניע הנח ולא יניח הנע לפיכך צריך ליתן ריוח בין שתי אותיות הדומות זו לזו שהאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה כגון בכל לבבכם ואבדתם מהרה הכנף פתיל. +וצריך להאריך בד׳ של אחד כדי שימליכוהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם ואלו שמבינין זה שמנענעין ראשם להראות לרמוז השמים והארץ טעות הוא בידם ואין הבנתם טוב׳ בנענוע ראשם כי אין בו שום חובה בלשון הגמרא כשאמר כדי שימליכוהו בשמי׳ ובארץ והכונה שימליכהו בלב אבל נענוע ראשו ולבו פונה לעסקיו אינו אלא כחוכא וטלולא. ובלבד שלא יחטוף בחי״ת שלא יראה כאומר אין חד. +טעה בקריאת שמע של שחרית יש אומרים שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית. שחרית לא מטכסיסי של ערבית וערבית לא מטכסיסי דשחרית. וכן דעת בעל ההשלמה ז״ל. ורבינו חיים ז״ל כתב דקריאת שמע שוה לענין תפלה אף על פי שאינן מטבע אחד. + קראה בכל לשון יצא ובלבד שידקדק משבוש אותה לשון כמו שמדקדק בלשון הקדש. וכתב הריא״ף ז״ל דוקא בצבור אבל ביחיד לא כדאמ׳ ר׳ יוחנן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דאמ׳ רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השלת מבינין בלשון ארמי. +וצריך כל איש בעל שכל להתבונן במאמר הזה ולא יטעה לומר שדעת ר׳ יוחנן שיכוין השואל לשאל צרכיו למלאך שיצטרף לתפלתו ולא להקריבה ולהשמיעה לפני השם ית׳ כמו שאמרו לא תצוח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי צווח ואנא עני לך. וכונת רבי יוחנן ידועה למשכילים ומבינים טוב לחש למה אינם מכירין בלשון ארמי ולא בשאר לשונות חוץ מלשון הקדש. +הקורא למפרע לא יצא. הקדים פרשה לפרשה יצא לפי שאינה סמוכ׳ לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנית אע״פ שיצא הרי זה מגונה. הקורא מלה אחת וכפלה כגון שמע שמע משתקין אותו והר׳ יצחק והריא״ף ז״ל פרשו אפכא ודוקא בפסו׳ ראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש ובהלכות גדולות אומר ודוקא על מטתו יכול לכפול כל הפרשה כדאמרי׳ בירושלמי דר׳ זירא קרי והדר קרי ולשון הפרושין צריך להזהר בכל ענין עכ״ל. +קראה סירוגין אע״פ ששהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כלה יצא ובלבד שיקרא על הסדר. וכן קראה מתנמנם יצא ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון של שמע. וזה ביאור המאמר שבא להעיר האד׳ לכוין בתפלתו כונ׳ רצויה ולהסיר מלבו בעת התפלה כל מסך וכל מחשבה מבדלת ויהיה כלי זך ונקי ואל תהיה מחשבתו בחלק חק הגוף כלל רק בחלק חק הנפש ויהיה כלו לה׳. ולפי שלשון ארמי הוא זר ואינו שגור בפי האדם וטבע הנפש להתערבב בו ואין הכונ׳ מצויה להתפלל בלשו׳ ההוא ואמרו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית ר״ל הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות כי הם נקראים מלאכי השרת כמו שביאר הר״ם ז״ל בחדוש דברי אליהו ע״ה אם יש עליו מלאך מליץ כמו שביאר בספרו והכחות הרעו׳ נקראו מלאכי חבלה והזהיר בזה לפי שאין כחו׳ הנפש מורגלין באותו הלשון ואין יכולין לכוין בתפלתם מפני זרות הלשון. +ספק קרא ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ספק ברך לפניה ולאחריה ספק לא ברך אינו חוזר ומברך. +קרא וטעה יחזור למקו׳ שטעה נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל חוזר לראש שהוא ואהבת טעה באמצע הפרק ואינו יודע באי זה פסוק חוזר לראש הפר׳. היה קורא וכתבתם ואינו יודע איזה וכתבתם חוזר לשל שמע ואם התחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך. +בין הפרקי׳ שואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה ומשיב שלום לכל אדם. באמצע הפרק אינו שואל בשלום אלא מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס ומשיב שלו׳ למי שהוא חייב בכבודו. וכתב הרבי יצחק ז״ל שעונין קדיש וברכו וקדושה ואמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה בכל מקום ע״כ. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע ובין והיה לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שהוא באמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. +הקורא את שמע רוחץ ידיו במי׳ קודם שיקרא לא מצא מים לא יאחר לקרא וילך לבקש מים אלא יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ויקרא. +אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע״פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק מן הקבר או מן המת ד׳ אמות מותר. וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. +חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדים בו לבושים מותר לקרות בו אבל מקום שבני אדם עומדים ערומים אסור. צואת אדם וצואת כלבים וחזירים וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות כנגדן וכן כנגד מי רגלי׳ של אדם אבל כנגד מי רגלי בהמה קורין. +קטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי שיאכל הגדול שעור שלש ביצים אין מרחיקין מצואתו וממימי רגליו לקרות. כללא דמילתא כל דבר שחיותו בפת ריחו רע ואסור לקרא קריאת שמע כנגדו אבל שאר שאין חיותן בפת אין להקפיד עליהם שאין ריחן רע כל כך כ״מ. +והרבי יצחק ז״ל כתב וצריך להרחיק מצואת התרנגולין וחזירי׳ וכלבי׳ בזמן שנותן בתוכם עורות לעבדן ובירושלמי יש להרחיק מגללי החמור הבא בדרך ומנבלה מוסרחת וגם מצואת התרנגולים אדומים וצ״ע מאי אדומים נראה לי שאין לאסור צואת התרנגולים אלא בלול שלהן. אבל לא בבית שיש שם מעט מיניהם ע״כ. +היתה צואה יבשה עד שאם זרקה תתפזר הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה. כמה ירחיק מן הצואה וממימי רגלי׳ ד׳ אמות ואחר כך קורא בד״א מלאחריו או מצדדיו אבל אם הם מלפניו צרי׳ להרחיק מהן עד שלא יראה אותן. ואם היה שם מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחי׳ יושב בצד המקום וקורא והוא שלא יגיע לו ריח רע. +וכן אם כפה כלי על הצואה ועל מי רגלים אפילו שהם בבית מותר לקרות עמהן. היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אע״פ שרואה אותה מותר לקרות כנגדה. +נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת מותר לקרות עמהן תוך ארבע אמות. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בצואה היתה צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע מפני קטנותם או מפני יבשותם מות׳ לקרא ואם היתה הצואה במקומה אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע. +ריח רע שאין לו עקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה פוסק ומרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא ואפילו לדברי תורה אסור. ואם יצא הרוח מחברו לדברי תורה מות׳ לק״ש אסור עד שיעבור הריח. + גרף של רעי ועביט של מי רגלים אע״פ שאין בה כלום ואין להן ריח רע אסור לקרות כנגדן מפני שהן כבית הכסא. צואה העוברת כגון שהית׳ שטה על פני המים אסור לקרו׳ כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות עד שיעבור ארבע אמות. +היה קורא והגיע למקו׳ הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסוק עד שיעבור אותו מקום וכן מי שיצא ממנו או מחברו רוח מלמטה מפסיק עד שתכלה הרוח וחוזר לקריאתו. + נסתפק לו בבית אם יש צואה אם לאו קור׳ לכתחלה ובאשפה לא יקר׳ אם נסתפק עד שיבדוק לפי שחזקתה מקו׳ הטנופת וספק מי רגלים באשפה מותר לקרות. ואסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו ואפילו כנגד ערות גוי או קטן לא יקרא. +ואפילו היתה מחיצה של זכוכית מפסקת כיון שהוא רוא׳ את הערוה צריך להחזיר פניו. וכל גוף האשה ערוה ואפי׳ היא אשתו אם היתה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה. ואפילו כנגד ערות עצמו לא יקרא עד שיתכסה. היה חגור כלי או בגד על מתניו אע״פ ששאר גופו ערום מותר לקרות. והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו היה ישן בטליתו ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא אבל לא יחוץ מצוארו ויקר׳ מפני שלבו רואה הערוה ונמצא שקור׳ שאינו חגור. שנים שהיו ישנים בטלית אחד צריך שיפסיקו ביניהם בטלית ממתניהם ולמטה שלא יהיה בשרם נוגע זה בזה. +ואם היה ישן עם אשתו ובניו הקטנים שלא היה תבניתם כתבנית הגדולים שדים נכונו ושערך צמח ולא היו הזכרים בני י״ב שנה ויום אחד והנקבות בנות אחת עשרה ויום אחד אף על פי שבשרו נוגע בהם מחזיר עניו וחוצץ מתחת לבו וקורא לפי שגופן כגופו ואינו מרגיש בהם. ויש שכתבו שצריך למנוע ומדביק המכס׳ לגופו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. +נשי�� ועבדים וקטנים פטורי׳ מן קריאת שמע ומלמדי׳ אותן לקרותה ומברכי׳ לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצו׳. +מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מק״ש. לפיכך חתן שנשא בתולה פטור עד שיבעול לפי שאין לבו פנוי שמא לא ימצא בתולים. וכתב הר׳ מאיר נ״ע וזהו לשונו שחתן אינו פטור בזמן הזה מק״ש כי בדורות הראשוני׳ היו מכונים בק״ש לכך היה חתן פטור לפי שהיה טרוד ולא היה יכול לכוין אבל עכשו בלאו הכי אין אנו יכולי׳ לכוין לפיכ׳ הוא חייב בקריאת שמע עכ״ל. +ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרו׳ שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה ואף על פי שלא בעל. ואם נשא בעולה חייב ואע״פ שעוסקין במצוה לפי שאין לו דבר שישבש דעתו. מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו. +המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור. היו משמרין שנים האחד משמר והשני נשמט לקרו׳ ואחר כך חוזר וחברו נשמט לקרות. וכן החופר קבר למת פטור. +אין מוציאין המת לקברו סמוך לקריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול. ואם התחילו והוציאוהו והיה סמוך לזמן קריא׳ שמע והגיע זמן הקריאה והם מלוין את המת כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחלופיהם וחלופי חלופיהם בין שהיו לפני המטה בין שהיו אחר המטה פטורי׳ ושאר המלוי׳ חייבין. +היו עוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטי׳ כל אחד ואח׳ וקורין וחוזרין אל ההספד. אין המת מוטל לפניהם כל העם קורין והאבל יושב דומם שאינו חייב לקרו׳ עד שיקבר מתו קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומים ועושין שורה אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפי׳ פסוק אח׳ קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות. בני אדם העומדים בשורה הפנימים הרואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואינם רואין פני האבלים קורין במקומם. וכל מי שפטור מק״ש ורצה להחמיר עצמו לקרות קורא והוא שתהיה דעתו פנויה אבל אם היה תמה ומבוהל לא יקרא עד שיתישב דעתו. ובעלי קריין קורין בתורה ובקרית שמע לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם.
+מדרש חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. מכאן לשליח צבור שצריך להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד. ואם אמרו יחיד כבר חייב לחזור ולאומרו עם שליח צבור וכן נמי אם לא אמרו עדין. ופסוק ראשון בלבד. ואין כורכין אותו אלא מפסיקין אותו בין שמע לברוך ובין ברוך לואהבת. ובין היום על לבבך. ובין היום לאהבה. +וריוח יתן בין הדבקים ואלו הם על לבבכם. הכנף פתיל. וצריך להתיז ז׳ של תזכרו. אתכם ממצרים. וכן צריך ליתן ריוח בין כל מ״ם שבסוף תיבה הסמוכה לאותם ולאת ולאותו. ובירושלמי מוסיף וחרה אף ה׳. נשבע ה׳. ואמרת אליהם. +וטוב להרהר בעוד שקורא קריאת שמע בעשרת הדברות כי כולן נרמזו בג׳ פרשיות אלו. אנכי ה אלהינו. לא יהיה ה׳ אחד. לא תשא ואהבת. מאן דרחים לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור למען תזכרו. ועשיתם את כל מצותי זו שבת ששקולה כנגד כל המצות. כבד למען ירבו ימיכם. לא תרצח ואבדתם מהרה. מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף ולא תתורו. דאמר רבי לוי לבא ועינא סרסורא דחטאה. היינו דכתיב תנה לבך לי ועיניך וגומר כלומר אז דרכי תנצורנה. אמר הקב״ה אם יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאת דילי. לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חברך. לא תענה אני ה׳ אלהיכם אמת. וכתיב וה׳ אלהים אמת מהו אמת. שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי אם העדת עדות שקר לחברך מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד שלא בראתי שמי׳ וארץ. לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתיך ולא בבית חברך. ובדין הוא שיאמרו עשרת הדברו׳ בכל יום אלא מפני טינת המינין שלא יאמרו שלא נתן בסיני אלא הם בלבד: + +Siman 11 + +יא. דין הלכות תפלה ותחנה +ועתה אתחיל התפלה בע״ה. מבעי לי׳ לאיניש לסמוך גאולה לתפלה דכתי׳ יהיו לרצון אמרי פי וכתיב בתריה יענך ה׳ ביום צרה. ואמר ר׳ ב״ר אבן תכף לגאלה תפלה ואי אתה נזוק כל היום. ואמר רבי אמי כל שאינו תוכף גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך ויצא המלך לדעת מה הוא מבקש ומצאו שהפליג וגם הוא מפליג. +וה׳ שפתי תפתח התקינו רבנן קודם תפלה ולא הוי הפסק דכיון דתקינו לי׳ רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמי ומי שמוסיף שומע תפלה טועה ומפסיק בין גאולה לתפלה. והיינו דאמרינן אין אומ׳ דברי׳ אחר אמת ויציב. והר׳ מאיר נ״ע כתב כי במוסף ובמנחה יכול לומר שומע תפלה אבל בתפלת ערבית אינו אומ׳ שומע תפלה דהוי הפסקה אפילו לרבי יוחנן דאמר תפלת ערבית רשות מכל מקום כיון שהוא מתפללה מודה ר״י שמצוה לסמוך גאולה לתפל׳. +והמתפלל צריך לכוי׳ רגליו שנ׳ ורגליהם רגל ישרה. וגרסינן בירושלמי זה שעומד ומתפלל צריך להשוו׳ את רגליו. פליגי בה תרין אמוראין רבי לוי ור׳ סימון חד אמ׳ כמלאכי השרת וחד אמר ככהנים. מאן דאמר ככהנים דכתיב ולא תעלו במעלו׳ וגו׳ שיהיה עקב בצד גודל וגודל בצד עקב. ומאן דאמ׳ כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה. ואיכא מאן דאמר האי כוון רגלים דעקבי הרגלים יהיו סמוכין זה לזה ואצבעות הרגלים מפורדים אלו מאלו וזהו כעין סגלגל שדומה לכף רגל עגל ואח׳ שכיון רגליו פותח ה׳ שפתי ומתחיל להתפלל י״ח ברכות ואמר רב יוסף כנגד י״ח הזכרות שבקריאת שמע. וברכת המינים כנגד אחד. רבי תנחומא אמר רבי יהושע בן לוי כנגד י״ח חוליות שבשדרה וברכת המינין כנגד חוליא קטנ׳ שיש בשדרה. כל זה מספר האשכול. +והרבי נתן כתב כנגד י״ח צווים שנצטוו ישראל במלאכת המשכן כמו כאשר צוה ה׳ אל משה וברכת המינין ביבנה תקנוה. +ואסו׳ להגביה קולו בתפלתו כדילפינן מחנה דכתיב רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. וצריך לכוין דעתו בכל י״ח הברכות ובכל הפחות בקמייתא שמספרת בשבחו של הקב״ה ומזכרת האבות משום דכתיב הבו לה׳ בני אלים. +והר׳ יצחק ז״ל כתב ואם אינו יכול לכוין בכל י״ח ברכות יכוין באבות ובמודים ואם אינו יכול לכוין בשתיהן יכוין באבות וכתב רבי אשר ועיקר הברכות שיאמ׳ אדם בכונה כי דבר שלא בכונה אינו נחשב לכלום. ועוד שעונשו גדול שמזכיר השם הנכבד שלא בכונה וכן לא יעשה למלך בשר ודם ק״ו למלך מלכי המלכים הקב״ה שצריך לכוין לבו מאד כי איך יאמר בסוף תפלתו והגיון לבי לפניך ולבו לא הגה כי אם הפה לבדו. +והרב רבי אליעזר מגרמיישא כתב בספרו כי טוב מאד לכוין בכל חתימה וחתימה של כל ברכה וברכה ויש בהן קי״ג תיבו׳ כנגד קי״ג תיבות שיש בתפלת חנה. +ואסור להתפלל בלא חגורה אף על גב דיש לו מכנסים דהשתא אין לבו רואה את הערוה מכל מקום אסור משום הכון לקראת אלהיך. ודוקא לענין תפלת י״ח ברכות אבל לענין קריאת שמע ולשאר ברכות אין לחוש בחגורה רק שיהיו לו מכנסים. ומיהו רואה לבו הערוה אסו׳ ולא כפירוש הקונדריס דאמ׳ לבו רואה את הערוה מות׳ חוץ מן התפלה אלא כמו שפירשו בתוספות. +והר׳ יצחק חסיד ז״ל כתב לעולם בין בשעת תפלה בין בשעת ברכת המזון בין בכל שעה שאדם עוסק לדבר בלשון קדושה או בשעת תלמוד תורה יזהר שלא יגע בבשרו בידי׳ כי א�� עד פרק העליון הנקרא קוברי ובצוארו עד החזה אבל לא ברגליו ולא בכל שאר גופו ולא במנעליו ואם נגע יטול ידיו או ישפשף בצרור או בעפר או בקיסם ואם יצטרך לחכך יחכך מעל חלוקו ולא יגע בכנה ולא בשער של בית השחי ובית הערוה ואם נגע יטול או ישפשף עכ״ל. +ורש״י ז״ל כתב כשהוא חולה אינו מתפלל אלא קריאת שמע בלבד מדאבוה דשמואל דכי הוה אתי מן אורחא לא הוה מצלי בתלתא יומין אלמא כל מי שדעתו מטורפת בו אסור להתפלל. +ומאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י״ח ברכות על הסדר. ג׳ ראשונות שבח לשם. ג׳ אחרונות הודאה לו. אמצעיות שאלת כל הדברי׳ שהן צריכין לאדם בין יחיד בין צבור. ורבן גמליאל ובי׳ דינו תקנו ברכת המינין שהיו מצרים לישראל לבקש רחמים עליהם שיפלו. + ואמרו מנין שאומרי׳ אבות שנאמר הבו לה׳ בני אלים. +ולא תמצא מלכות בכל אלו י״ט הברכות שאין אומרי׳ מלכו׳ אלא על בריאת העולם ועל המצות כמו מלך שגוזר ונעשה הכל בדברו וגזר עלינו לקיים המצות. אבל באלו י״ט ברכות אין להזכיר שום מלכות רק שמתפללין אנחנו לפניו ומבקשין רחמיו על כל מה שצריך לנו לחיי העולם הזה כך מצאתי. ועוד יש טעם אחר מפני מה אין מלכות בברכה לפי שעדי׳ כשבא אברהם לא נודע מלכותו בעולם ולא היה רק אלהי אברהם בלבד. + ותמצא בזאת הברכה מ״ב תיבות כנגד שם מ״ב על כן אמרו ז״ל שצריך לומר זאת הברכה בכונה גדולה יותר משאר הברכות. +ומנין שאומרי׳ גבורות שנאמר הבו לה׳ כבוד ועוז. ויש בה מ״ט תיבות כנגד מ״ט אותיות שיש בשלשה פסוקים שביחזקאל שמדברים על תחיית המתים. לכן הנבא וידעתם כי אני ה׳ בפתחי ונתתי רוחי. וכשאמר מוריד הגשם יש בה נ״א תיבות כנגד נ״א תיבו׳ שיש מן ונתתי מטר ארצכם עד נותן לכם. +ומנין שאומרי׳ קדושת השם שנאמ׳ הבו לה׳ כבוד שמו. + ויש בלדור ודור כ״ז אותיות כנגד כ״ז אותיות התורה וכן בנקדש את שמך. וכן באתה קדוש. ויש אומרים שאין אומר היחיד לדור ודור נגיד גדלך אלא לדור ודור אתה קדוש והטעם לפי שאין היחיד אומ׳ קדושה תקנו נוסח זה שיש לה קדושה בתפלתו כמו שליח צבור כ״מ. +ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו וידעו תועי רוח בינה. ויש בה י״ז תיבות כנגד ואתה תדבר אל כל חכמי לב. +ומה ראו לומר תשובה אחר בינה. שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו. ויש בה ט״ו תיבות כנגד ח׳ אוירות וז׳ רקיעי׳ לומ׳ שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ומצינו כמה פסוקי שמדברים בתשובה שיש בהם ט״ו תיבות. יעזוב רשע דרכו וכן בשוב רשע וכמה אחרים. +סליחה אחר תשובה דכתיב ושב ורפא לו. רפואה זו לא בתחלואים אלא בסליחה ויש בה כ׳ תיבות כנגד כ׳ פעמים שכתוב בתורה ונסלח וסלחת. גאולה בשביעית דאתחלתא דגאולה בשביעית ובמוצאי שביעית בן דוד בא. ויש בה י״ח תיבות כנגד פסוק ונצעק אל ה׳. +רפואה בשמיני׳ מתוך שנתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה ויש בה כ״ז תיבות כנגד כ״ז אותיות התורה. וכן בפסוקי התורה ורפואה יש בה כ״ז אותיות. רפאות תהי לשרך. וכן כי חיים הם למוצאיהם. וכן בפסוק והיה אם שמע יש בו כ״ז תיבות עד כי אני ה׳ רופאך. +ברכת השנים בתשיעי כנגד מפקיעי שערים. דכתיב שבור זרוע רשע ורע. ודוד כי אמרו בפרשה תשיעית אמרו ויש בה ל׳ תיבות כנגד יפתח ה׳ וכנגד פותח את ידיך שיש בין שניהם ל׳ תיבות. קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמ׳ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל. +ואחר קבוץ גליות תעמיד דיינין שנא׳ ואשיבה ידי עליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויש בה כ״ז תיבות כנגד כ״ז תיבות שיש בג׳ פסוקים ואשיבה ידי ואשיבה שופטיך ציון במשפט תפדה. ואחר כך נעשה דין בתועים שנאמר ואצרוף כבור סיגיך. וזה ברכת המינין ויש בה ל״ב תבות לפי שהם כופרים מב׳ של בראשית עד למ״ד לעיני כל ישראל וזהו ל״ב. והמינו׳ תלוי בלב. + ואחר שיכלו המינין יתרומם קרן הצדיקים. ויש בה מ״ב תיבות שיש בפסוק ואברכה מברכך ותמצא בה כל האלפא ביתא לפי שהצדיקים מקיימין כל התורה כלה. + שנאמ׳ שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. ויש בה כ״ד אותיות כנגד כ״ד אותיות שיש בפסוק בונה ירושלם. + ואחר כן יבא בן דוד שנאמ׳ ואחר יבאו בני ישראל ויבקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם ויש באת צמח כ׳ תיבות עד כי נחם ה׳ ציון ואחר יבאו בתפלה שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. ויש בה בשמע קולנו ל״ה תיבות כנגד ל״ה שיש מתפלה לדוד שמעה עד יעבור פי. +ואחר יבא עבודה שנאמ׳ עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ויש בה ל״ד תיבות כנגד ל״ד כהנים שהיו מקריבי פר ושעיר ואיל. + ואחר יבא הודאה שנאמ׳ וזובח תודה יכבדנני. ויש בה כ״ז תיבות כנגד כ״ז תיבות שיש בהודאת עזרא מן ובמנחת הערב עד ויט אלי חסד. וגימטריא של מודים ק׳ כנגד ק׳ ברכות שחייב אדם לומר בכל יום. +ואחר יבא ברכת כהני׳ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשו׳ העולה וגומר ועבודה והודאה חד מלתא היא. מדרש כה תברכו את בני מלמד שליח צבור צריך לומ׳ ברכת כהנים על כל אמירה ואמירה. + שלמה תקן ברכת כהני׳ לומ׳ בתפלה ובפסוק ראשון ג׳ תיבות כנגד ג׳ אבות ומברכין להם כדי שיזכר להם ברית אבות. פסוק שני חמשה תיבות כנגד חמשה חומשי תורה שבזכות אבות נתנה תורה וכן הוא אומר באר חפרוה שרי׳ ואומ׳ להם עשו מה שכתוב בתורה שנתנה בזכות אבות. פסוק שלישי ז׳ תיבו׳ כנגד ז׳ רקיעים ואומר להם שוכן שבעה יברך אתכם. וכן הוא אומר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. וכי שלמה צריך שמירה אלא שהיה חקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהן ששים אותיות. +ברכה ראשונה או אותיות כנגד ט״ו צדיקי׳ שהם מכפרים לישראל שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף אלו צדיקים וחסידים שדומין לאביהם שברכה ראשונה נתנה לאברהם. ברכה שניה עשרי׳ אותיות כנגד עשרים גרה שנותנין ישראל בכל שנה לכפר על מכירת יוסף שנמכר בעשרים כסף. ברכה שלישית כ״ה אותיות רמז לעתיד שהוא מוסיף עליהם חמשה שנאמר והשקל עשרים גרה חמשה ועשרים שקלים ע״כ. +צבור שלא היה להם כהן כלל כשיגיע לשים שלום אומרים אלהינו. יברכך. יאר. ישא. ושמו את שמי וכו׳. ואין העם עונין אחריו אמן שאין עונין אמן לעולם אלא כשהכהנים מברכי׳ שעונין אמן אחר כל פסוק ופסוק. +וכתב הר״ם נ״ע שאין אומרים אחר ברכת כהנים ושמו את שמי לפי שברכת כהני׳ לא היה לומר מן הדין כדאמרינן מפני מה תקנו ברכת כהנים אחר הודאה וכו׳. ומה שאנו אומרים ברכת כהנים אחר הודאה זהו לפי שבימיהם היו עולים לדוכן בכל יום וכנגד זה אנו אומרי׳ ברכת כהנים זעירא. +ועוד כתב הר״ם נ״ע בתעני׳ ובמנחה ובכל עת ש״צ מתפלל ברכנו בברכה גם יחיד מתפלל אותה. + ואחריה שים שלום שנאמ׳ שמו את שמי וגומר. ויש בה כ״ג תיבות כנגד כ״ג אותיות שיש בפסוק ישא ה׳ ובפסוק ושמו את שמי. +ולא תמצא אות פ׳ בשמנה עשרה לפי שאין אנף שצף קצף זעף נגף רשף כשישראל מתפללין וכן בפסוק ויקץ יעקב נתעלמו אותיות שטן ובסופו תיבת צבור שאין שטן בצבור. +גימטריא של ראשי תיבות מי״ח ברכות מלבד ברכת המינין שלא נתקנה עדין עול�� י״ח מאות כנגד י״ח מלאכים הממוני׳ על התפלה לפיכך אין ו׳ בירושלם וזהו שיסד הקליר ויצאו בם אלף ושמונה מאות. +וברכה של הקב״ה שלום שנאמר ה׳ יברך את עמו בשלום. +מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב״ה שנאמר מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו למי למלל גבורות ה׳ למי שיכול להשמיע כל תהלתו וכל המספר בשבחו של הקב״ה יותר מדאי נעקר מן העולם שנאמד היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע ולפיכך סמא דכולא משתוקא. וכן אמ׳ החכם מלה בסלע משתוקא בשתים. אבל אם בא לומר תחנונים אחר תפלתו אפי׳ כסדר וידוי של יום הכפורים אומרי׳. +ותקנו ז״ל שיהיה מנין התפלות כמנין הקרבנות שתים בכל יום שחרית ומנחה נגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערבי׳ ובכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישי׳ ונקרא׳ תפלת מוסף וכן התקינו שיהיה מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי אברי תמיד של בין הערבים מתאכלין והולכין כל הלילה. ואין תפלה זאת כשאר התפלו׳ ואעפ״כ נהגו כל ישראל להתפלל אות׳ תפלה חובה וכן תקנו ביו׳ התעני׳ כדי להוסיף בתחנה תפלה אחת אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה ועכשיו אין אנו מתפללין אותה רק ביו׳ הכפורי׳ בלבד והיא נקראת תפלת נעילה כלומ׳ ננעלו שערי השמש. +תפלות אלו אין לנו לפחות מהן אבל מוסיפין עליהם אם רצה אדם להתפלל בכל יום כל היום כלו הרשות בידו מעין קרבן נדבה וצריך לחדש דבר באמצעיות כתפלה זו ואם חדש באחת בלבד דיו להודיע שזו תפלת נדבה לא חובה. ובג׳ הראשונות ובג׳ האחרונות אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ואין הצבור מתפללים תפלה זו לפי שאינם מביאין קרבן נדבה. ואפילו היחיד לא יתפלל תפלת מוסף תפלת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. וכן בשבתות וימים טובים אין מתפללין זו לפי שאין מקריבין בהם אלא חובת היום בלבד. +כל הברכו׳ שאדם מתפלל בכל תפלה מהשלש שבכל יום תשע עשרה. ומי שהיה דחוק ולבו טרוד או שקצרה לשונו מתפלל ג׳ ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות וג׳ אחרונו׳ יצא ידי חובתו.
+וזו היא ברכה אחת מעין כל האמצעיות. הביננו ה׳ אלהינו לדעת את דרכך ומול את לבבנו ליראתך וסולח היה לנו להיות גאולים. ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים מארבע כנפות הארץ תקבץ. והתועים בדעתך ישפטו. ועל הרשעים תניף ידיך. וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך. ובצמיחת קרן לדוד עבדך. ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נקרא ואתה תענה טרם נדבר ואתה תשמע כי אתה הוא עונה בעת צרה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. +ובירושלמי נמצא נוסח אחר בברכה הזאת. הביננו ה׳ אלהינו ורצה תשובתינו. סלח לנו גואלינו. ורפא חלינו. ברך שנתינו בטללי ברכה. ובימות הגשמים אומר בגשמי ברכה. כי מפוזרים אתה תקבץ. ותועי׳ עליך לשפוט. ועל הרשעים תשת ידיך. וישמחו כל חוסים בך בבנין עירך ובחדוש בית מקדשך טרם נקר׳ ואתה תענה וכו׳ כאמו׳ כמו הנוסח האחר. +נרא׳ לפי הירושלמי שמתפללין אותה אפילו בימו׳ הגשמים ויש אומרים שבמוצאי שבתות וימים טובים שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ובימות הגשמים שצריך לומר שאלה בברכת השני׳ אין מתפללין תפלה זו. המהלך במקו׳ גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה זו. צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה. יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורו והטוב בעיניך עשה בא״י שומע תפלה. +ואין צריך לומר לא ג׳ ראשונות ולא ג׳ אחרונו׳ ומתפלל אותה אפילו מהלך. וכי מטי לישוב צריך למהדר ולצלויי. בשבתות וימים טובים מפני טורח צבור אין מתפללין בשו׳ תפלה רק ג׳ ראשונות וג׳ אחרונו׳ ומתפלל ברכה אחת אמצעי׳ מעין אותו היום וחותם בה מעין המאורע. בשבתו׳, מקדש השבת. בימים טובי׳, מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום טוב, מקדש השבת ישראל והזמנים. +בראש השנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם הוא שבת אומ׳ מקדש השבת ישראל וכו׳ ובתפלת מוסף של ראש השנה מתפללין ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות וג׳ אמצעיו׳ והם מלכיו׳ זכרונות ושופרות וחותמין בכל אחת מעין ענינה. +ביום הכפורים חותמין מקדש ישראל ויום הכפורים. ואם חל להיות בשבת מקדש השבת ויום הכפורים. +בכל תפלה פותח בה ה׳ שפתי. וכשהוא חותם בסוף הברכה אומר יהיו לרצון אמרי פי. ואחר כך צועד לאחוריו ג׳ פסיעות ונותן שלום בשמאלו תחלה שהוא ימין המלך ואחר כך לימינו שהוא שמאל המלך שהוא עומד לפניו רוצה לומ׳ שנפטרין ממנו מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך וכורע בכל עת שפוסע שלש פסיעות הכל בכריעה אחת. +בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפללין ערבית שחרית ומנחה י״ט ברכות וכוללין בעבודה יעלה ויבא. +במוסף של חול המועד מתפללין כמו ביום טוב. ובראשי חדשים מתפללין שבע ברכות שלשה ראשונות ושלשה אחרונות ואמצעית מעין קרבן ראש חדש וחותמין מקדש ישראל וראשי חדשים ואם חל להיות בשבת בחולו של מועד מתפלל כמו במוסף שבת ויום טוב. + ובראשי חדשי׳ מתחיל בענין שבת בברכה אמצעית ומשלים בעין שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם מקדש השבת ישראל וראשי חדשים. ויום טוב שחל להיות במוצאי שבת מתפלל ברכה רביעית ותודיענו. +במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב שבכל השנה מבדילין בתפלה אף על פי שמבדילין על הכוס. ואומרי׳ אתה חננתנו באתה חונן. +בחנוכה ובפורי׳ מוסיפין בהודאה על הנסים ושבת שחל להיות בחנוכה מזכירין על הנסים במוסף כמו שמזכירין בשאר תפלות. בימי תענית אפילו יחיד שהתענה מוסיף בשומע תפלה עננו. ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה וחותם בה ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה. +בתשעה באב מוסיפין בבונה ירושלם נחם ז״ל אלהינו. +וכל ימות הגשמים אומר בגבורות משיב הרוח ומוריד הגשם. ובימו׳ החמה אומרים מוריד הטל. ושואלין המטר בברכת השני׳ ולפיכך מזכירין גשמים בגבורות לפי שהגשמים בתחיית המתים ומפתח כל אחד מהם בידי הקב״ה לא ביד שליח ושאלה בברכת השנים לפי שהם גם כן לפרנסה וכל הברכה נתקנה לפרנסה. מאמתי אומ׳ מוריד הגשם מתפלת מוסף של יום טוב ראשון של ימים אחרונים של חג עד תפלת שחרית של יום טוב ראשון של פסח. +בארץ ישראל שואלין המטר מז׳ ימים במרחשון כל זמן שמזכירין הגשם. ובשנער וסוריא ובמקומות הדומין לאלו שהם מקומות לחים אין שואלין הגשמים עד יום ששים אחר תקופת תשרי. ויום ס׳ כלאחר ס׳. +וכת׳ הר״ש ז״ל ולענין ותן טל ומטר חזינן דמאן דסבירא ליה דהא דחנניא דאמר בגולה עד ששי׳ בתקופה כל הגלות וכיון דזמן קצוב עד ס׳ בתקופה אפילו היכא דמצטרך עלמא למטרא קוד׳ זה אין שואלין בברכת השנים אלא בשומע תפלה וכן נמי במקומות שצריכין עלמא לגשמים בימו׳ החמה כגון איי הים הרחוקי׳ שואלין הגשמים בעת הצורך בשומע תפלה. +וכתב הרב בעל האשכול אנן קשיא לן שהרי אמרו אף על פי ששואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם היה צריך לפרנסה אומ׳ בברכת השנים הלכך מפני מה אמרו אלו שלא ישאל אלא שאלת הגשמי׳ בברכת השנים. ומתרץ כי כשאמר אם היה צריך לפרנסה אומר בברכת השני׳ הטעם לפי שהפרנסה דבר הצריך לכל ואין בו היזק לשום אדם אבל מטר במקומות שאין להם צורך ממנו יש בו היזק לפיכך אין לאומרו בברכת השנים שהיא ברכה מזומנת לכל העולם לגשמים ואומרו בשומע תפלה כשאר צרכיו. +והטעם למה תקנו ז״ל גבורות הגשמים מיום טוב האחרון של חג ויום השאלה אינו רק בז׳ במרחשון או לס׳ בתקופה מפני שמיום טוב האחרון ואילך זמן גשמים אף על פי שאינן צריכין כיון שחג זמן גשמי שנה ושנוי העתים חורף מן הקיץ צריכין אנו להודות לפני השם ית׳ בעת השנוי. אבל השאלה לא נעשה עד עת הצורך. ע״כ. בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורי׳ חותמין בברכה שלישית המלך הקדוש. וברכת י״ג המלך המשפט. ואם טעה בהמלך הקדוש חוזר לאבות. ואם טעה בהמלך המשפט חוזר לראש הברכה. וכן גם כן נוהג בזכרנו ומי כמוך שאם לא אמר אותם חוזר. וכן בהודאה ושים שלום. + והטעם למה חותמין המלך הקדוש כדי להזכיר בדעתו בתפלה שהגיע עת לבא לפני מלכו של עולם. וכן בברכת י״ב המלך המשפט שיירא ויפחד מהשם ית׳ בהגיע עת התקרבו למשפט ויפחד מדינו ויחזור בתשוב׳ שלמה לפניו. ופירשו ז״ל שלשון המלך המשפט כמו מלך המשפט על דרך הארון הברית ולפיכך אם אמר מלך המשפט יצא. אבל הראב״ד ז״ל כתב שהפלגת השבח אל השם ית׳ שרוצה לומר שהוא המלך והוא המשפט כמו שאומר שהוא החכמה והוא המדע. ואין השבח לומר חכם ויודע ומבין שנראה כאלו הוא לוקח חכמה מאחרי׳ ולפיכך אם לא אמר כך לא יצא. ונהגו להוסיף בברכה ראשונה זכרנו ובשניה מי כמוך. ובי״ח וכתוב לחיים. ובי״ט בספר חיים:
+דין התפלה וזמנה דרך קצרה +יש זמן לתפלו׳ מדרבנן ולאו מדאורית׳ אבל התפלה עצמה מן התורה שנאמ׳ ולעבדו בכל לבבכם ואי זהו עבודה שבלב זו תפלה. +תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד שעה רביעי׳ ואם עבר והתפלל עד חצות יצא ידי תפלה אבל ידי תפלה בעונתה לא יצא לפי שמצוה מדבריהם להתפלל אותה בעונתה שתקנו חכמי׳ ונביאים. +תפלת המנחה זמנה בט׳ שעות ומחצה לפי שהיה קרב תמיד של בין הערבים באותה שעה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין התמיד בששה שעות ומחצה אמרו ז״ל שהמתפלל מאחר ו׳ שעות ומחצה יצא. וזו היא הנקראת מנחה גדולה. זמן המנחה עד שישאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה. +תפלת ערבית אף על פי שאינה חובה המתפלל אותה צריך להתפלל מתחלת הלילה עד שיעלה עמוד השחר. +תפלת המוסף זמנה אחר תפלת השחר עד שבע שעות והמתפלל אחר זמן זה יצא לפי שמוספין כל היום כלו. +תפלת נעילה כדי שישלים אותה קרוב לשקיעת החמה. +המתפלל קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא. +ויש לו להתפלל ערבית של ערב שבת קודם שתשקע החמה. וכן ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות ואין מדקדקין בזמנה ובלבד שיקרא ק״ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. +כל מי שהזיד ולא התפלל תפלתו בזמנה אין לו תקנה ואין לו תשלומין. ואם היה שוגג או אנוס או שהיה טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכ׳ לה ומתפלל התשלומין אחר התפלה שבזמנה. +ואם טעה בשתי התפלות אינו משלם בשלישית רק השניה הסמוכה לה וכן דעת הר״ם במז״ל. והרשב״א ז״ל חולק עליו על דעת זה ואומר שאם טעה במוסף שאין לו תשלומין שאין דומה לשאר תפלות כי שאר תפלות חד בסיסא הוא ומטבע אחד הם לפיכך יש להם תשלומין מה שאין כן במוסף. ודוק׳ כשעבר היום אבל ביום החיוב כבר אמרנו שכל היום מתפלל תפלת מוסף כדאמרינן היו ��פניו של מוסף ושל מנחה מתפלל של מנח׳ ואחר של מוסף. + ומי שהתפלל ולא כיון לבו בברכה ראשונ׳ חוזר ומתפלל בכונה. טעה באחת מג׳ ראשונות חוזר לראש. מג׳ אחרונות חוזר לעבוד׳ באחת מהאמצעיות חוזר לברכה שטעה בהן וכן הדין בשליח צבור שטעה כשהוא מתפלל בקול רם. אבל טעה כשהוא מתפלל בלחש אינו חוז׳ מפני טורח צבור אבל סומך בתפלה כשיתפלל בקול רם. +שליח צבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה שעה אחת מעבירין אותו ויעמד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינין אין ממתינין לו שעה ולא יהיה השני סרבן באותה שעה. ומהיכן יתחיל השני מתחלת הברכה שטעה בה הראשון אם טעה באמצעיות ואם טעה בג׳ ראשונות חוזר לראש ובשלש אחרונות חוזר לעבודה. +מי שנסתפק לו אם התפלל או לאו אינו חוזר ומתפלל אלא בתורת נדבה. +היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע הברכה ואם היה בתפלת ערבית אינו פוסק שהרי מתחלה היה דעתו עליו שאינו חובה. +ירושלמי נתפלל ומצא עצמו טועה והתפלל של חול בשבת יצא ואם נזכר בתוך התפלה גומר הברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת. ובמוסף פוסק אפי׳ באמצע הברכה ומתפלל מוסף של שבת ושל יום טוב וכן בראש חדש. + ומי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל בימי הקיץ חוזר לראש ואם הזכיר הטל בימי החורף אינו חוזר. טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש ואם לא הזכיר טל אינו חוזר לפי שאינו נעצר ואין צריך בקשה וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ולדעת הירושלמי אם לא הזכיר לא טל ולא מטר ונזכר קודם שומע תפלה מזכיר בשומע תפלה. +שכח שאלה בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה חוזר לברכת השנים כן דעת הרמב״ם ז״ל והראב״ד ז״ל. ויש אומרים חוזר לשומע תפלה ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו חוזר לראש. וכתב בעל ההשלמה ז״ל דוקא יחיד שלא בצבור אבל יחיד בצבור לא ואינו חוזר בכל אלו ובלבד שישמע מש״צ. +ירושלמי מתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר ר׳ יוחנן כל ל׳ יום חזקה מהלמוד הזכיר. פירוש וצריך לחזור מכאן ואילך מה שצריך הזכיר וכתב הר׳ מאיר ז״ל נראה מזה הירושלמי דכך נמי אמרי׳ בראשי חדשים ובחולו של מועד אם נסתפק אם אמר ענין היום אם לא שצריך לחזור חזקה מהלמוד הזכיר מיהו בפר׳ שלשה שאכלו בירושלמי גרסינן דבספק הזכיר בראשי חדשים ובחולו של מועד אין מחזירין אותו. וצ״ע למה לא הזכיר דין שבת וי״ט ואפשר לומר דבשבת וי״ט אין מחזירין אותו לפי שהיא ברכה בפני עצמה או אפשר לומר דהוא הדין דאין מחזירין אותו אבל להכי לא ביאר דינן לפי שאין נופל בהם ספק לפי שהיא ברכ׳ בפני עצמ׳. +טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלי׳ תפלתו ואינו חוזר שהרי צריך לאומרה על הכוס. וכן מי שלא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים ועננו בתענית אינו חוזר. ור״ץ אומר שהר״ת חוזר אחר מודים לרצה בדבר שאמרו חכמים אין מחזירין לפי שאמ׳ שמה שאמרו אין מחזירין אותו הכי קאמ׳ אין חייבין להחזיר אותו אבל אם ירצה לחזור יחזור. ור״ף ז״ל כתב אם כן אפילו עקר רגליו יחזור אם ירצה ואפי׳ בדבר שאין מחזירין אותו. לכן נראה דהא דקאמר אין מחזירין אותו אינו רוצה לומר שאם ירצה לחזור הרשות בידו היכא דעקר רגליו אבל היכא דלא עקר רגליו אפילו במה שאמרו חכמים אין מחזירין אותו כגון על הנסים אם רצה חוזר. + ואם תאמר למה לא קבעו חכמים ברכה בפני עצמה במקום שנזכר כמו ברכת המזון שמותר לקבוע ברכה בפני עצמה כשמסיים בונה ירושלם ושכח ולא הזכיר של שבת. ואומר ה��י״ט שחשוב הפסק דלא דמי לברכת המזון שהרי כבר קיים ברכת המזון דאורית׳ והטוב והמטיב לאו דאורית׳. + וכתב ר״ף ז״ל אם לא עקר רגליו בחנוכה ובפורים חוזר לרצ׳ כמו שעשה ר׳ תם ז״ל והיה נרא׳ כמו כן בהבדלה באתה חננתנו אם לא עקר רגליו חוזר לאתה חונן ומיהו נראה מדקאמר תלמודא מפני שיכול לאומרה על הכוס משמע דאינו חוזר כלל והכא לחזור בלא עקר רגליו הרשו׳ בידו ואין מחזירין אותו ויש אומרי׳ דאם טעה בדבר שאין מחזירי׳ אותו אחר שסיים הברכה אע״פ שרצה להחמיר על עצמו ולחזו׳ אין הרשות בידו דהוי ברכ׳ לבטלה כך מצאתי. +טעה בתפלת עננו אומרה ומסיים כי אתה שומע תפלה בלא חתימה ור״ף ז״ל אומר כי קבל מרבינו יחיאל מפרי״ש שיכול לחתום בברכה כיון שנחתמו כבר סדר הברכות וכן נמי שהמתענין בשבת אומרים עננו באלהי נצור. ואם שכח ש״צ עננו בין גואל לרופא עד שאמ׳ רפאנו או אחת מן הברכות האחרות אומר עננו במקום שנזכר וחוזר ואומר רפאנו וכל הברכות על הסדר. והר״ש ז״ל פסק שאומר אותו במקום שנזכר ברכה בפני עצמה דאמצעיות אין להם סדר. +טעה ולא הזכיר של ר״ח ושל חולו של מועד תמצא כל דינם במקומו בתחלת ר״ח. + שכח ולא התפלל מנחה בע״ש יתפלל ערבית שתים של שבת וכן ביום טוב שכח ולא התפלל מנחה בשבת או בי״ט יתפלל ערבית שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. הבדיל בשתיהן או באחת מהן יצא אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה לא יצא וחוזר ומתפלל תפלה שלישית שהראשונה לא עלתה לו לתשלומין לפי שהקדימה לתפלת ערבית. +ובכל מקום שיחיד חוזר ומתפלל כשטעה שליח צבור חוזר ומתפלל חוץ מראש חדש ושבת שחרית ומוסף מפני טורח צבור. ועוד מפני שיכול להזכיר תפלת המנחה שלפניו הלכות גדולות. +טעה ולא התפלל מנחה ביום שלפני ר״ח מתפלל ערבית שתי׳ ומזכיר יעלה ויבא בראשונה ולא בשניה ואם הזכיר בראשונה ולא בשניה או בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו ראשונ׳ לא עלתה לו. ואם אדכר בתרויהו יצא ואם לא אדכר בתרויהו נמי יצא. +וכן אם טעה ולא התפלל בראש חדש מתפלל ערבית של חול שתים ואינו מזכיר כלל ראש חדש אם יצא ראש חדש לא בראשונה ולא בשניה. +ויש אומרי׳ המתפלל שתי תפלות אפילו שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה ביניהן כדי שיתחונן דעתו עליו. ויש אומרי׳ שדי לו שיתעכב בין תפלה לתפלה כדי הלוך ארבע אמות. +אסור למתפלל להקדי׳ תפלתו לתפלת צבור אם לא שיהיה שעה עוברת אבל כדי להתפלל תפלתו בעונתה שרי. +נכנס לבית הכנס׳ ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש׳ יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיתחיל שליח צבור בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח צבור לקדוש׳ ויאמר נקדש עם שליח צבו׳ ולדור ודור כמו ש״צ. + ואם התחיל קודם שיגיע לא יפסיק ולא יענה עמהם וכן בקדיש וברכו. ורבי יצחק ז״ל אומר שקבל מרבותיו שיש לו לשתוק ולא הוי הפסק וכן כת׳ הר״ם והר״ש ז״ל שהשותק ושומע כעונה ורבינו ברוך היה שותק. ופסקו ר״ת ור״ץ כי מאחר ששומע כעונה שאין לשתוק כלל בתפלתו ואפי׳ לשמוע קדיש קדושה וברכו. וכל התפלות שאומרי׳ מיושב יענה קדיש קדוש׳ וברכו. וכל מי שהתפלל בין ביחיד בין בצבור אחר שגומר תפלתו פוסע לאחוריו ג׳ פסיעו׳ ואם היה בצבור עומד במקו׳ שפסע עד שיגיע שליח צבור לקדושה כשחוזר ומתפלל בקול רם להוציא מי שלא התפלל ואחר כך חוזר למקומו שעמד בו בתפלה. + וכשיגיע שליח צבור למודים כורעין ושוחין כל העם מעט ולא ישחו יות׳ מדאי ואו׳ מודים דרבנן. ושואלין בגמרא מאי שנ׳ מודים משאר ברכו שאין הצבו׳ אומרים כי אם אמן בלבד ומשני גבי מודים חוזרין הצבור ואומ׳ מודים אנחנו לך על שהחייתנו וקיימתנו וכו׳ ובמסכת סוטה אומ׳ זאת הנוסחא לכמה פני׳ כפי דעת החכמים ז״ל. והסכימו ואמרו הלכך נמרינן לכולהו וגמרו לומר זאת הנוסחא מודים אנחנו לך שאתה הוא אלהינו אלוה כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקיימנו ותקבצנו ותאסוף גלותינו לחצרות קדשך ולשמור תורתך ומצותך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. +וכתב הראב״ד ז״ל בסוף פרק אין עומדין ששוחין במודים דרבנן תחלה וסוף ומוכיח זה מהירושלמי שאמר זעירא הוה סמוך לקרובה כדי שישחה עמו תחלה וסוף פירוש לקרובה חזן. ופירוש שהיה אומר מעט מעט מודים דרבנן ומכוין לאומרו כדי שישחה עם החזן שיגמר החזן הודאה כי זולת זה לא ישחה בסוף הודאה שהרי המסקנא שהכורע בסוף הודאה הרי זה מגונה אלא ודאי ר׳ זעירא היה עושה כמו שפיר׳. + ומי שהיה מתפלל בעוד שש״צ אומר מודים אינו רשאי להפסיק תפלתו ולא להיות שותק כלל אלא גומר תפלתו והולך. אמנם נכון הדבר להיות שוחה עם הצבור כדי שלא יראה כפורש מהם וכן היה מנהגו של ר׳ תם ז״ל ואף על פי שאמרו אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה זה מותר בזה לשחות שלא יהיה כפורש מן הצבור אבל לא יאמר דבר בשחותו. וכל האומ׳ מודים מודים משתקין אותו. +המתפלל צריך להזהר בטהרת הידים ובכסוי הערוה ובטהרת המקום העומד בו בתפלה. בטהרת הידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ומתפלל לא מצא מים מקנח ידיו בצרור או בעפר ומתפלל וחוזר לאחוריו על המי׳ מיל וממתין לפניו ארבעה מלין. ובתפלת השחר רוחץ פניו ידיו ואחר כך יתפלל. +בכסוי הערוה כיצד צריך המתפלל לכסות את לבו אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לק״ש. ואם לא כסה לבו שלא היה לו במה יכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא ולכתחלה לא יעשה. בטהרת המקום כיצד לא יתפלל בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו כללו של דבר אין מתפללין במקום שאין קורין בו ק״ש ומרחיקין מצוא׳ וממי רגלים וריח רע וראיית הערוה ומן המת כמו שמרחיקין מק״ש. +המתפלל ומצא צואה במקומו חוזר ומתפלל במקום טהור. היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו אם יכול לסלקה לאחוריו או לצדדין ד׳ אמות יעשה ויתפלל ואם לאו יפסיק. וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה. ירושלמי ר׳ זעירא ור׳ יעקב חמון צואה קם ר׳ יעקב זרק עליה רוקא אמרו לו חביריו למן ימא לטיגני. פרוש אין זה מועיל רק לאלתר כי הרוק הולך ונבלע ואין זה כסוי רק בעוד שהרוק נראה עליו. +נזדמן לו רוק בתפלתו משליכו לאחוריו ולשמאלו כי שמאלו כלאחוריו. והכי איתא בירושלמי לפניו אסור לאחוריו מותר לשמאלו מותר לימינו אסור הה״ד יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך אליך לא יגש. כל עמא מודין בהדין דרקק אסטלין אסור ואפילו לאחוריו פי׳ אסטלין שלא לצורך נקיות ושלא באונס דהכי אמרינן התם רוקק אדם בתפלתו כדי שיהא גופו נקי. ויש מפרשין אסטלין כלפי מעלה ונותן ראיה לפירוש זה לפי שהזכיר לפניו ולאחוריו וימין ושמאל הזכיר גם למעלה כי זה ודאי אסור שנראה ככופר. +ובדברים החופזי׳ אותו כיצד היה צריך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל אחר שבדק עצמו ואם יכול להעמיד עצמו כדי שעור מהלך פרסה תפלתו תפלה ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק נקביו ויסיר כחו ונעו וכל דבר הטורחו ואחר כך יתפלל. +מי שגהק ופהק ונתעטש בתפלתו הרי זה מגונה אם בא ברצונו ואם בא לאונסו אין בכך כלום. פירוש גהק. ג׳ גו ה׳ הקים. קישטרלייא״ר בלעז. פהק. פ׳ פה. ה׳ הקים בדילייא״ר בלעז. עטוש אישטורנידא״ר בלעז. +נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו או בבגדו ואם היה מצטער בכך זורק לאחוריו כדי שלא יהא טרוד בתפלתו. יצא ממנו רוח מלמטה לדעתו שותק עד שתכלה הרוח וחוזר לתפלתו. +בקש להוציא רוח ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו מהלך אחריו ד׳ אמות וממתין עד שתכלה הרוח ואומר רבון העולמים יצרתנו חלולים נקבים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתכו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו. וחוזר ומתפלל במקומו. + היה מתפלל ונטפו מי רגליו על כרחו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקו׳ שפסק ואם שהה כדי לגמור התפלה חוזר לראש. וכן המשתין בכלי או במקום גבוה ולמטה שאין צריך להרחיק בשביל מים שוהה כדי הלוך ארבע אמות ומתפלל. +ומי שהתפלל שוהה כדי שיהלוך ד׳ אמו׳ קוד׳ שישתין כדי שיפסיק דברי תפלה מפיו. ירושלמי המתפלל אל ירוק עד שיהלוך ד׳ אמות וכל הרוקק אל יתפלל עד ד׳ אמות. והמטיל מים אל יתפלל עד שיהלוך ד׳ אמות בכונת הלב כיצד צריך המתפלל לכוין לבו שכל תפלה שאינה בכונה אינה תפלה. נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה א״ר ירמיה בשם ר׳ אליעזר אם יודע שיכול לכוין אם יחזור יחזור ואם לאו אל יחזור. +מצא דעתו ולבו משובשת אסו׳ לו להתפלל עד שתתישב דעתו לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מצר אל יתפלל עד שתתקרר דעתו. +וצריך המתפלל שיפנה לבו מכל מחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם תפלה כדי לכוין לבו ואח״כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהוא נושא משא ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט לאחר תפלה ואחר יאמ׳ עלינו לשבח מעומד כמו שאפרש בג״ה. ואחר ישב ויפטר. + וכשיבא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ושעה אחת אחר תפלה. אסור להניח חברו בבית הכנסת ואפילו ביום לפי שאדם נרתע מאימת בית הכנסת ומקצר ועולה ואינו מתפלל כמשמט המוטל עליו אבל אחר שנתפלל אין צרי׳ להמתינו ואפי׳ היה מאריך בתחנונים. +שכור לא יתפלל לפי שאין לו כונה ואם התפלל תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל כשיצטנן משכרותו. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. אי זהו שכור הוא שאינו יכול לדבר בפני המלך. שתוי מי שיכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש ומתבלבל. ואע״פ כן אם שתה רביעי׳ יין אל יתפלל עד שיסיר את יינו מעליו. +אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתו׳ כעס ולא מתוך דין הלכה אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות. +והמתפלל צריך להזהר להיות עומד כשהוא מתפלל על רגליו. היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד על רגליו עומד ומתפלל ואם לאו יושב ומתפלל חולה מתפלל ואפילו עומד על צדו והוא שיכול לכוין דעתו. + הרעב והצמא הרי הם בכלל החולי׳ אם יכולין לכוין יתפללו ואם לאו אל יתפללו עד שיאכלו וישתו. הרוכב על גבי בהמה לא ירד להתפלל ואף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו אלא יושב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו ורש״י ז״ל פיר׳ שאין דעתו מיושבת עליו מפני שקשה עליו עכוב הדרך משמע לפי פירוש זה שאין צריך לעכב הבהמה כלל. והרבי יונה ז״ל כתב שמסורת היא בידו מרבותיו שצריך לעכב הבהמ׳ דקיימ׳ לן רוכב כמהלך וכיון שכן ה��א כשם שהמהלך צריך לעכב כך רוכב צריך לעכב. אמנם אם היה רוכב בשיירא והחבורה הולכת אין לו להחמיר כל כך רק שישבו אבריו על הבהמ׳ ויכוין דעתו להתפלל ולא יסיח דעתו להתפלל בהלוך החבורה כשיקשה עליו פרידתם אך צריך לעכב הבהמה באבות לפי שאותם ברכות צריכו׳ כונה יתר׳ ואם לא כיון צריך לחזור ולהתפלל. +וצריך המתפלל לכוין פניו נוכח המקדש. כיצד היה בחוצה לארץ מכוין פניו נגד ירושלם. היה עומד בירושלם מכוין פניו נוכח המקדש לבית קדשי הקדשים. סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות והמהלך בספינ׳ יכוין לבו לשמי׳ ומתפלל. + וצריך לתקן גופו ולכוין רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאלו הוא מביט לארץ ולבו פונה למעלה בשמי׳ ומניח ידו על לבו כף הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו. ולא יניח ידיו על חלציו. + וצריך לתקן מלבושיו ולציין עצמו ולהדר ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ובראש מגולה ולא ברגליו יחפים אם אין דרך אנשי המקום ללכת כן לפני גדולים. וכתב הר״ם נ״ע שאינו אסור לילך בגלוי ראש כי מה שאמרו בפ׳ כל כתבי הקדש תיתי לי דלא סגינא ד׳ אמות בגלוי ראש ר״ל שזו מדת חסידות. והר״ף כתב שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי ראש. +ולא יאחז בידו לא ספר תורה ולא תפילין ואין צריך לומר מעות וכלים בשעה שיתפלל מפני שלבו טרוד בהם אבל בחג מתפלל ולולבו בידו מפני שהוא מצות היום. היה משאוי על ראשו אם פחות מד׳ קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל. היה של ארבע קבין מניחו לארץ ומתפלל. +דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא היו מתפללין אלא כשהם עטופין. וצריך המתפלל לעמוד במקום נמוך ולהחזיר פניו לכותל ולקבוע מקום לתפלתו תמיד. + ואין מתפללין בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת ואסור לישב בצד העומד לתפלה ולעבור לפניו אם לא ירחיק ד׳ אמות. וכתבו הגאונים ז״ל שאם הוא ג״כ מתפלל או קורא ספר יושב בצד העומד בתפלה ואין בכך כלום. וכן דעת הירושלמי כתב הדא דתימא דלא מצלי אבל אם מצלי מאן דיתיב הוו כשני שמשין דמשמשין את הרב אחד מעומד ואחד מיושב ולא יעמוד המתפלל במקום גבוה עשרה טפחים או יותר. ואם היה מקום שיש ברחבו ד׳ אמות על ד׳ אמות או שהיה מוקף מחיצה מותר להתפלל בו מפני שחלק רשות לעצמו. ואמר רב מתתיה ש״צ מותר לעמוד במקום גבוה להשמיע קולו. +האומנין שהיו עושין מלאכה בראש אילן יורדין למטה ומתפללין. וחוזרי׳ למלאכתן. וצריך המתפלל שלא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו רק שיחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזנו כלחש. ירושלמי אומר המתפלל בביתו צריך להתפלל בקול רם למען ילמדו בני ביתו ואם היה חולה או שאין יכול לכוין לבו עד שישמע קולו מותר ובלבד שלא יהיה בצבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו. +וצריך לכרוע לכל תפלה חמש כריעות באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לא יתר על זה משום דמחזי כיוהרא ונותן שלום לשמאלו ראשונה שהוא ימין של הקב״ה ואחר לימינו שהוא שמאלו ואומר אמן והכל בכריעה אחת. +כתב הר״ם נ״ע יש טועים ואו׳ שלום בשמאלי ושלום בימיני לפי שמצאו במחזורים ונותן שלום לשמאלו ואין לומ׳ רק שלום שלום עושה שלום וכו׳. וכל הכריעות שבברכות כשהוא כורע כורע בברוך וזוקף בשם ונותן טעם בגמרא דכתיב מפני שמי נחת הוא כלומ׳ קודם שיזכיר שמי נכנע וזוקף בשם פי׳ להודיע שהש״י זוקף כפופים וכורע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ואם הכריעה קשה לו ומצער נפשיה כייף רישיה ומחזי כמאן דפרע ודיו דכן מצינו בירושלמי דאמר רבי מני מחזיקנא טיבותא לראשויי דכי מטי למודי׳ כרע מן גרמויי ולא לעביד כדרוקנא כלומר שישחה כתפיו עם ראשיה יחד. +וכתב הר׳ יצחק נהגו בראש השנה ויום הכפורים לשחות בברכו׳ של היום וגם בזכרנו ומי כמוך ובכן תן פחדך אבל לא ישחה בסוף הברכות כי אם באמצע אבל בסוף הברכות זוקפין להודיע שאין כורעין בברכות הללו אלא שנהגו באמצע משום דרחמי נינהו ע״כ. ואח״כ משתחוה על אפיו ומתפלל בכל תחנונים שירצה. +ומנהג פשוט בכל ישראל שאין נופלין בשבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים וחולו של מועד ולא בראש השנה ולא במנחת ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית של כל השנה אמנם מי שירצ׳ להחמיר על עצמו ליפול על פניו אפי׳ ערבית הרשו׳ בידו שלא פשט המנהג שלא ליפול אלא שתפלת ערבית רשות לפיכך לא הטריחו בה ליפול על אפים. וביום הכפורי׳ יש יחידים שנופלין על פניהם בערבית מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית. +ואמרו חכמים ז״ל אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואמרי רבוותא דאי עביד הכי מחזי כיוהרא שמראה עצמו כהושע בן נון. +וכתב הר״ם נ״ע ושמענו מרבותינו שלפיכך לא ידבק אדם פניו בקרקע משום אבן משכית ואדם חשוב נוטה לצד שמאל ומגבי׳ צד ימין. וכדין נוהגין רבנן למעבד הכי והטעם כי כך היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על שמאלו וכל מי ששוחט מרביץ הבהמה על שמאלה ובמקומו יאמ׳ ואנחנו לא נדע אחר שהתפללנו לפניך מיושב ומעומד ומנפילת אפים לא ידענו מה לעשות רק להשליך עליך יהבנו. +אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין אלא אם כן היה נושא משא או שהיו לבית הכנסת שתי פתחים בשני רוחות או שהיו שתי בתי כנסיות בעיר או שהיו תפילי׳ בראשו שמוכיחין שאינו מבטל מדברי תורה וכי הוא רודף אחר המצות. + המתפלל עם הצבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי. ואם בינו לבין עצמו אם בא לומר אחר תפלתו אפי׳ כסדר יום הכפורי׳ הרשות בידו. וכן אם ירצה להוסיף באמצעיו׳ מעין כל ברכה לבקש מה שהוא צריך יעשה. ובשומע תפלה שואל כל צרכיו אם ירצה ולא בג׳ ראשונו׳ ולא בג׳ אחרונו׳. + וכתבו הגאונים ז״ל דדווקא צרכי יחיד הוא דלא שאילין אבל צרכי רבים שואלין. ועל זה פשט המנהג לומר קרובוץ ופיוטין ולהוסיף בהם בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים כמו שנבאר במקומו בע״ה. +אסור לאדם לאכול או לעשות מלאכה משעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית .ולא יצא לדרך קודם תפלת שחרית ולא ישכים לפתח חבריו ויתן שלום קודם שיתפלל תפלת שחרית אבל אוכלין ועושין מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה אבל משהגיע מנחה גדולה לא יאכל עד שיתפלל תפלת המנחה. + וכתבו בתשובת הגאונים ז״ל הנכנס בסעודה שקורין אריסטון כיון שהגיע היום לשש שעות ומחצה לא יתחיל עד שיתפלל ואם התחיל לא יפסיק ובסעודה קטנה אינו אסור. וכתב רבי יצחק ז״ל מותר להתחיל סעודה עד שיהא תשעה שעות ביום שהוא סמוך למנחה קטנה ומזה נמי איכא לספוקי אם סעודה קטנה אסור מתשע שעות ולמעלה. ורבינו ברוך ז״ל אוסר ורבי יהודה מתיר בשם ר״ץ ז״ל. והר״ף וה״ר נתן כתבו כי סעודה גדולה נקראת כמו סעודת חופה או ברית מילה או מרעו׳ אבל שבת שחרית אע״פ שמאריכין בסעודה אינה נקראת סעודה גדולה וצ״ע מבעל הבית שבני ביתו מרובי׳. +ולא יכנס למרחץ ולא ישב לדון ולא לפני הספר ולא יכנס לבורסקי שמא ימשך באחת מכל אלה ויבטל מן התפלה ואם התחיל באחת מכל אלה גומר ואינו פוסק. וקודם תפלת השחר מותר ליכנס למרחץ ולהסתפר לפי שאין זה דבר מצוי ולא גזרו בו חכמים. +היה עוסק בתורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל אם לא היתה תורתו אומנותו. ואם היה תורתו אומנותו ולא היה עוש׳ מלאכה כלל והיה עוסק בתורה אינו פוסק לפי שגדול ת״ת יותר מן התפלה. וכן אמרו ז״ל ותלמוד תור׳ כנגד כלן. וכל העוסקין בתורה ובצרכי רבים הכל אחד. +העומד בתפלה לא יפסיק אלא מפני סכנת נפשות כגון שהיה מתיירא ממלך גוי או אנס השואל בשלומו אם לא ישיבנו. ראה לסטים או נחשים ועקרבים במקום שהן ממיתין יקצר ואם אינו יכול יפסוק ויברח מהם דהכי המסקנה מפני עקרב פוסק. וכתב רבי יהודה שאינו חוזר כשפוסק רק לתחלת הברכה שפסק בה אם לא בג׳ ראשונו׳ ובג׳ אחרונות כי באלה ודאי חוזר לראש. + ה״ג נשים ועבדי׳ וקטנים חייבין בתפלה לפי שאין לה זמן קבוע וידוע מן התורה והרי היא ככל מצות עשה שלא הזמן גרמה. וכל איש הפטור מק״ש פטור מתפלה וכל המלוין את המת אע״פ שאין למטה צורך מהם פטורין מן תפלה. +תפלת צבור נשמעת תמיד ואפי׳ היה בהם חוטאין ובלבד שיהיה השליח צבור ירא אלהים וסר מרע וזקן ומניח תפלין שאסור לשליח צבור להתפלל בלא תפלין כי איך יוציא הוא את אחרים כי הוא מוציא עדות שקר בעצמו לכן המתפלל בעד הצבור צריך שיהיה איש מוחזק בכשרות ובמצות ואם אין תפלתו תועבה ועליהם נאמר כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא ופירשו ז״ל זה שליח צבור שאינו ירא אלהים כי איננו עובד מאהב׳. +חייב אדם להשכים לבית הכנסת אם יש בית הכנסת בעירו ויתפלל עם הצבור כל זמן שיוכל וכל מי שיש בית הכנס׳ בעירו ולא בא להתפלל בתוכו נקר׳ שכן רע ועליהם הכתוב אומר על כל שכני הרעי׳ וגו׳ ומצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת בבאו. ובצאתו לא יפסיע פסיעה גסה. וכשיכנס יכנס שיעור שני פתחים או שיעור כניסת שני פתחים ואח״כ יתפלל. תלמידי חכמי׳ אע״פ שיש בית הכנס׳ בעירם מתפללין במקום שעוסקין בתורה ובלבד שיהיו שם עשרה שיתפללו עם הצבור. +הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו פירוש שהולך בכל יום בבית הכנס׳ אחד ואינו הולך פעם בזה ופעם בזה. כיצד היא תפלת הצבור אחד מהם מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין דבר זה בפחות מעשרה גדולים ושליח צבור נכלל עמהם. +וכתב ה״ר נתן ז״ל שאין איש רשאי לרדת לפני התיבה אפי׳ באקראי בעלמא עד שיביא שתי שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעקרן דבלאו הכי לא מקרי איש ואנן בעינן לתפלה איש שנאמר מדוע באתי ואין איש ולהיות שליח צבור קבוע עד שתמלא זקנו התחתון. ור״ת ז״ל כתב אין מתפללין תפלה בקול רם אא״כ יש ששה בני אדם שלא שמעו תפלה. וכן יש במסכת סופרי׳ ואסמכתא לדבריהם שיש ששה תיבות בפסוק בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳ מלבד השם שאינו מן המנין. ורבותינו שבמערב אומ׳ בז׳ והשם מן המנין. +ורבינו טוביה אומר שרבים מתפללין בשביל יחיד וראיה מחתן ואבל. ובשאלתו׳ דרב אחא. ובשם ר״ש ז״ל מצאתי על עשרה שהתפללו ושמעו קדוש וקדיש וברכו וכל סדר התפלה שיכולים להמנות במנין אחר בשביל אחד שלא התפלל כמו שעושין לחתן או למי שלא השכים בבית הכנסת ואפי׳ מאותן שהתפללו כבר יכולין לחזור להתפלל להוציא את החייב וסמך רבי ומראה פנים מהצבור שמתפללין ונמנין למנין אחר על הקדושה לבדה נענה כל דהוא ואמר בשביל שלא יאמרו הקדושה כל אחד לעצמו הם נמנין נמצא עדין הם חייבין בדבר. והשיב רבי לא מצאנו בכל התלמוד חיוב קדושה אלא חביבה היא לנו ואינה בפחות. ובמסכת סופרים כתוב במקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה עומד אחר בפני אלו ואומר ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. +ואין אומר קדושה ולא קדיש ואין פורסין על שמע פירוש פורסין מברכין כדכתיב כי הוא יברך הזבח ותרגם יונתן יפרוס על דיבחא. ויש מפרשין ופרס על שמע מלשון מניח פרוסה על השלמה שפירוש לשון הפסק ור״ל שמפסיקין על שמע שאין קורין אותו אבל אין מברכין יוצר אור בלבד בעבור הקדוש׳ ואחריה מתחילין להתפלל י״ט ברכות על הסדר בקול רם. +וכתב הרב רבינו נתן ז״ל כשם שפורסין על שמע שחרית כך פורסין על שמע ערבית ואין אומ׳ אלא ברכה ראשונה בלבד כמו בשחרית. ואין קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ואין מפטירין בנביא אלא בעשרה ואין הכהנים נושאין כפיהם אלא בעשרה. וכל אלו הדברים אם התחילו בעשרה והלכו מקצתן ואף על פי שאינן רשאין יגמרו השאר. וצריך שיהיו כלם במקום אחד ושליח צבור עמהם. + וזה שאנו מצריכין עשרה גדולי׳ מפורש בב״ר פרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ואף על פי כן נהגו כל ישראל לעשות סניף וקטן היודע למי מתפללין ואפילו שנים ובשעת הדחק אפילו שלשה ומביאין ראיה ממתניתין דמגילה דאמרי קטן אינו עובר לפני התיבה משמע מעבר הוא דלא עבר לאפוקי רבים ידי חובתן הא אצטרופי מצטרף. כתב ה״ר שאין להשלים מנין בקטן אפילו אוחז ספר תורה בידו. והר״ף ז״ל כתב דנראה שעושין סניף בקטן לעשרה בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין וכן דעת הריא״ף ז״ל. + ושליח צבור מוציא מי שאינו בקי אף על פי שהכל חייבין ובלבד שיענו אמן על כל ברכה וברכה ואם אינן יודעין שליח צבור מוציאם. אבל הבקי אינו יוצא אלא בתפלת עצמו. ובר״ה וביום הכפורים של יובל מוציא אף הבקי לפי שהן ברכות ארוכו׳ ואין רוב היודעין יכולין לכוין דעתם אשליח צבור לפיכך הרוצה לסמוך על שליח צבור הרשות בידו. +אין ממנין שליח צבו׳ אלא גדול שבצבור בחכמתו ובמעשיו ואם היה זקן הרי זה משובח ומשתדלין למנות שליח צבור שיהא רגיל ופרקו נאה מטפל ואין לו שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות בתורה ובנביאים וכתובים כדאמרינן בתענית לפי שהוא עומד לרצות בינינו ובין קוננו יתברך צריך שיהיה לבבו שלם עמו. +ומי שלא נתמלא זקנו אין ממנין אותו שליח צבור אף על פי שהוא חכם גדול אבל פורס הוא על שמע אחר י״ג שנה משיביא שתי שערות כיצד הוא פורס מברך ברכת שמע וכל העם עונין אחריו אמן. ואמרו ז״ל גדול העונה אמן יותר מן המברך. ופותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים. ומאותה שעה זוכין התינוקות לחיי העולם הבא ואם כן אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשפת התפלה ומונעין בניהם מחיי העולם הבא כי יש לנו לעשות ק״ו בעצמנו מן הגוים שאמונתם שקרה ועומדין בעת תרפות נאלמי׳ כל שכן אנו שעומדין לפני מלך מלכי המלכי׳ הקדוש ברוך הוא כי ראינו בעוננו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ונהפכו להיות בתי ע״ז ועליהם אמר הנביא המערת פריצים היה הבית הזה על כן כל אחד ואחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד מפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן מתפלל שמנה עשרה. +הטעם למה גדול העונה אמן יותר מן המברך לפי שאמן בגימטריא כאותיות השם בקריאתו ובכתבו והמברך ברכו ככתבו והעונה אמן ברכו בזה ומה ומאמן אותו בהן. ואמרו בגמרא העונה אמן לא יענה אמן חטופה. ולא אמן יתומה ולא אמן קטופה. ולא אמן קצרה. ולא אמן ארוכה. אלא אמ�� בינונית ולא יגביה קולו יותר מן המברך. + וכל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב לא יענה אמן בכלל העונים. ואמרו ז״ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי נושא השם לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן אחריה. ודין עניית אמן ועניתו תמצא ללמטה בציון צ״ט. +העילג וכל מי שאינו יכול להוצי׳ האותיות כתקנן אינו נעשה שליח צבור. הסומא פורס על שמע ונעשה שליח צבור. והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בצבור. מי שכתפיו מגולות והוא הנקרא פוחח לא יהיה שליח צבור אם לא יהיה עטוף. +סדר תפלת הצבור בשחרית ובמנחה ובמוסף אחר שהתפללו בצבור בלחש פותח שליח צבור התפלה בקול רם להוציא מי שאינו בקי אבל תפלת ערבית אינו חוזר ומתפלל לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך הברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהן שיתפללו כדי להוציאו ידי חובתו. +ובלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר תפלת צבור ומתפלל בקול רם ברכה אחת מעין שבע ויחיד לא יאמר ברכה זו כי אם שליח צבור. והר״ף ז״ל כתב ונהגו לומר עם שליח צבור ממגן אבות עד זכר למעשה בראשית. +ולמה תקנו ברכה זו מפני שרוב העם באין להתפלל בלילי שבתות ויש מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה לפיכך חוזר שליח צבור ומתפלל אותה ברכה כדי שיתעכבו כל העם עד שיתפלל המתאחר ויצא עמהם. לפיכך י״ט או יום הכפורים או ראש חדש שחל להיות בשבת אין מזכירין ענין היום בברכה זו אבל חותם מקדש השבת בלבד. כתב הר״ם נ״ע לאחר תפלת ערבית לעולם צריך שימתין וישב מעט קודם שיאמר עלינו לשבח. + ואחר תפלת שחרית ותפלת המנחה נופל על פניו ואומ׳ תחנות ואחר תחנות בשחר יאמר קדיש קצר. וכתב הר׳ נתן ז״ל ובדין הוא לאומרו שלם אך משום דלא אתי לזלזולי בתהלה לדוד ולמנצח וסדר קדושה ממתינין להשלימו עד לאחריהם ומכל מקום אומרים שם קדיש קצר להראות ששם מקומו לבלתי לשנות בתפלת ערבית שיש קדיש אחריה וגם בשביל תחנות שיאמר והיכא דאיכא מוסף משלים אותו שם דלא חיישינן לזלזול בתהלה וסדר קדושה שהרי יש לו עדין להתפלל תפלת המוסף הבאה אחריה: + +Siman 12 + +יב. דין אשרי +תהלה לדוד כל האומר ג׳ פעמים בכונה ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא משום דאית ביה אלפא ביתא ומשביע לכל חי רצון ג׳ פעמים בג׳ תפלות ומשום דאית דאמרי ערבית רשות ופעמים שבשביל צורך היו מבטלין אותה אבל לא בחנם התקינו לאומרה פעמים שחרית ולא רצו לתקנה בערבית דלמא אתי לשהויה ומפני מה עשו תקנה כאלו היא חובה כדאשכחינן בפסוקי דברוך ה׳ לעולם דאית בהו י״ח הזכרות ותקנו משום בטול תפלת ערבית. +וכתב הרבי נתן ז״ל וראיתי כתוב מר״ם נ״ע בשם רבי אלעזר זקנו שלא היה אומר משום מה שאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא זהו הסומ׳ גאולה לתפלה של ערבית ולולי כי פשט המנהג כל כך כבר בטלום ואף קדיש לא היה לומר כמו בשחרית. ואנו אחריו לבלתי אומרים. אך כשאנו מתפללין נקיטינן סוגיא דעלמא שלא להיות מן המתמיהין: + +Siman 13 + +יג. דין למנצח +למנצח. ובלחש אומ׳ אותו רק פסוק ראשון לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה. וטעם זה בק״ש שאנו אומרים בלחש וכן כמה פסוקים ובשביל פסוקים ב׳ או שלשה הואיל והם שגורין אין לחוש. יש אומרים שאין אסור לומר על פה אלא בנגון הטעמים. +ואני מצאתי בחדושים של מסכת ברכות שכל פרשה שנהגו לאמרה בתורה חובה כמו קריאת שמע רשאי אדם לאומרו על פה כל שעה ושעה שירצה אף על פי שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה אין לחוש ב��רשה זו של ק״ש כיון שהתקינו לאמרה לשם חובה ערבית ושחרית. ומזה הטעם התקינו לומר על פה פרשת קרבנות בכל יום מפני שהיא חובה כמו שמצינו במדרש בזמן שאין בית המקדש אמרו לפני פרשת קרבנות ומעלה אני עליכם כאלו הקרבתם הקרבנות. ומזה הטעם גם כן אומרים ברכת כהנים על פה שכיון שחובה הם לאמרם בכל יום בשעת נשיאות כפים יכול אדם לאומרן אפילו שלא במקום שאין חובה. כללו של דבר כל פסוק שנתן לאומרו על פה למצוה או לחובה יכול אדם לאמרו כמה פעמים לרצונו ואין בכך כלום אפילו בשעה שאין בו לא מצוה ולא חובה ואין בזה משום דברים שבכתב הואיל ונתנו לאומרן פעם אחת למצוה או לחובה עד כאן. + ובירושלמי מפרש דברים שבכתב וכו׳ שזהו דוקא בספר תורה שמא יאמר חסר משם אבל בתפלה אין לחוש כלל. והר״ף ז״ל כתב דוקא להוציא אחרים ידי חובתן אמרינן דברים שבכתב אבל גבי עצמו לא כדמפרש בתוספתא: + +Siman 14 + +יד. דין סדר קדושה +ובא לציון. ואתה קדוש פירוש יושב, ממתין רבי פנחס בשם רבי עזריה אומר המלאך הממונה על התפלה הוא ממתין עד שיתפלל כנסיה אחרונה שבישראל ועושה מכל התפלות עטרה ונותנה בראש הקדוש ברוך הוא שנאמר וברכות לראש צדיק פירוש צדיק של עולם. ומכאן יש להכריח תקנה של ויושע לבלתי לא נאחר עטור יוצרנו ית׳. +קדוש קדוש קדוש. שלשה פעמים פתרונם כתרגומם ולפי שהיה מנהג קדמונים לדרוש בכל שחרית ולתרגם בשביל עמי הארץ הוחזק המנהג באילין פסוקים שבקדושה דמתרגמינן והיינו דאמרינן דאקדושה ואסדרא מתקיים עלמא דאיכא תורה וקדושה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר. ולדברי האומר משום שמדא אתקין אמאי מתקיים בהו עלמא טפי מאידך. ועוד מה היה לנו לתרגומו ועוד היה לנו לומר ימלוך ה׳ שהוא מפסוקי קדושה מעומד עכ״ל הרבי נתן ז״ל. +וכתב ה״ר אשר ז״ל כי לפיכך אומרי׳ כאן ה׳ ימלוך שהיא מן התורה מה שאין כן בקדושה שבתפלה לפי שמתרגם כאן כל הקדושה ולפיכך אומ׳ ה׳ ימלוך כדי לתרגמו בתרגומו של אנקלוס שהוא גדול משל עקילס. +וכתב ה״ר נתן ז״ל שאין יחיד אומר זאת הקדושה אלא בנגינות כקורא בתורה ובמקרא שאף על פי שאנו אומרים אותה כדורשין דהא אמרו רבנן אין פוחתין בכלה בפחות מעשרה ובשבתות וי״ט ששוהין בבית הכנסת שחרית תקנוה במנחה כמו מסכת אבות שאנו אומרים במנחה משום דרשה. קדיש שלם. + +Siman 15 + +טו. דין המזמורים שאומרים אחר קדושה +וכתב הר״ם ז״ל נהגו במקצת מקומות לקרא בכל יום אחר תחנונים אלו השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש באות היום. וקורין לדוד אליך ה׳ ויש בו אלפא ביתא בתחלת הפסוקים ולא תמצא הב׳ והוי״ו והק׳ במזמור וזהו בוקה לשון בוקה ומבולקה כלומר האומרו לא תהא תפלתו בוקה אך הצור ישמענה. ויש אומרים גם כן תפלה לדוד הטה וכו׳. ויש קורין אין כאלהינו. וקורין אמר רבי אלעזר וכו׳. +ועתה אבאר טעם השיר שהיו אומרים בכל יום למה. בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה על שם שקנה שמים וארץ שנאמר קונה שמים וארץ ובראה בראשון והקנה אותה לבני אדם שנאמר והארץ נתן לבני אדם והוא שליט על כל ברואי עולמו שנאמר תבל ויושבי בה. בשני היו אומרים גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו על שם ביום שני חלק מעשיו שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים כך חלק העולם ובחר בירושלם ונקראת עיר אלהינו. בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגלה הארץ בחכמתו שנאמר ותרא׳ היבשה והכינה לעדתו על מנת שיקבלו תורתו ומשפטיו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳. רביעי חמישי ששי פשוטים הם על מה היו אומרים אותם על מעשיו של הקדוש ברוך הוא ית׳. +בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת כלומר ליום שכלו שבת פירוש שעתיד להיות כלו שבת כלומר חרבן אלף שנה שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך תחיית המתים. אמר רבי נחמיה מה ראו לחלק בין הפרקים הללו כלומר ששה ימים על שם מעשיו ויום שביעי ליום שכולו שבת ואף יום שבת על שם מעשיו הוכנה השיר. וכן פירושה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת שנאמר כי בו שבת. + +Siman 16 + +טז. דין עלינו לשבח +ואחר כל התפלות אומר עלינו לשבח. בפרק ר׳ אליעזר אומר שבח גדול יש בעלינו לשבח על כן צריך לאומרו מעומד ותמצא עלינו עולה בגימטריא ומעומד. + ושמעתי שיהושע תקנו בשעה שכבש יריחו וחתם בו שם קטנותו למפרע. ע׳ עלינו. ש׳ שלא שם. ו׳ ואנו כורעים. ה׳ הוא אלהינו. והאומר אבל אנו כורעים תועה. אמת מלכנו, כדאמרינן גבי ה׳ אלהיכם אמת כדכתיב וידעת היום. ואין אומ׳ בכתוב בתורתך לפי שכל המלה מדברת בנסתר והמקרא בנוכח. והאומר בתורתו יפה כיון: + +Siman 17 + +יז. דין בית הכנסת +כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו בית שיכנסו בתוכו להתפלל וקונין להם ספר תורה נביאים וכתובים ואם לא ירצו כופין אותם להכין מקום להתפלל לקנות ספר תורה נביאים וכתובים וכן דעת הר״ם במז״ל. + בבית זה אין נוהגין בו קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהם ואין שונין בהם ואין נכנסין בו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרין לאהל שם מפני הדחק. +והר״ם נ״ע כתב שאסור ליכנס שם עם סכין ארוך לפי שתפלה מאריך ימיו של אדם והסכין מקצר ימיו. וכמו כן כתוב שאסור ליכנס שם בכיסו כדאיתא במסכת יבמות פרק ה׳ לא יכנס אדם להר הבית לא באפונדתו וכו׳. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו אין לחוש כי אם בגלוי עכ״ל. +וכתב ה״ר אשר ז״ל נהגו כל העולם להדליק נר בבית הכנסת קודם שיכנס אדם שם להתפלל ונראה בעיני כי טעם המנהג הזה משום הא דאמרינן בברכות עשרה קדמא שכינה ואתיא על כן צריך להדליק הנר ולהקדים ועוד מפני שכן היו עושין במקדש. וגם נהגו כל ישראל שלא להדליק נר מנר בית הכנסת משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. ומצאתי בספר ילמדנו בפרשת בהעלותך אע״פ שהקרבנות בטלו הנרות לא בטלו. שמעינן מהא שהקדש מנהג נהגו בהם ושמענו שהקדמונים ז״ל נהגו בהם איסור גדול ואין מניחין להדליק מהן אפילו לכתוב או ללמוד עכ״ל. +ואין מחשבין בהם אלא חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שהיה שם הספד גדולי העיר שכל העם מתקבצים ובאים בגללם. +היו לבית הכנסת שני פתחים לא יעשנו דרך שיכנס בפתח אחד ויצא בפתח שכנגדו אם לא ישהא מעט או יקרא פסוק אחד או יאמר לאחד מן התנוקות שיקראו לו אם לא ידע לקרות. נכנס לקרא שם או להתפלל מותר לו לצאת בפתח שכנגדו. +ומותר ליכנס שם במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ואם היה צריך לרוק רוקק בתוכו ואין נכנסין בו בשביל חפצו בלבד כגון לקרא לחברו אם לא יעשה מה שכתבנו. +בתים וחצרות שהעם מתקבצים בהם אין בהם קדושה אם לא קבעו אותם לתפלה בלבד לא דרך עראי והרי הם כשאר בתים שאדם מתפלל בהם לפעמים. נשלמו עניני תפלה ת״ל: + +Siman 18 + +יח. דין והוא רחום בשני ובחמשי +בשני ובחמשי אחר שמונה עשרה נהגו בכל מקומות ישראל להרבות בתפלה ובתחנונים לפי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין והם ימי רחמים דכתיב דרשו ה׳ בהמצאו. ואומר והוא רחום. + והא לך טעם ��קנת והוא רחום. עובדא הוה בספינתא דיהודאי דאתא מגלותא דירושלם לאתרא דהוה תמן הגמונא אמר להון מנן עם אתון אמרו ליה מעמא דיהודאי אמר להון אם מיהודאי אתון בעינא למנסא יתכון במה דמנסא חנניה מישאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא אמרו ליה הב לנא זמן תלתין יומין יהב להון זמן יתבו בתעניתא וכל יומא מאן דחזו בחולמיהון הוו משתעי באפי קהלא בעו למשלם תלתין יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא הוה חכים כולי האי דאמר להו חמינא בחולמאי דאקרו חד פסוק דהוה כתיבא ביה תרין כי ותלאתא לא ולא ידענא מאי האי. אמר ליה חד סבא חכימא להדא האי קרא ודאי הוא דאהני לך מן שמיא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. את ודאי תיעול בנורא ותשתזיב דהא ודאי מן שמיא אתרחיץ עבדו בטעם הגמונ׳ נורא רבתא להדא בפרשת אד׳ ועלה ההוא סבא דחלם ההוא חלמא בגו נורא ואתפליג אישתא לתלתא חלקין ואחזין ועלו בגויה תלתא צדיקים לקבולי אנפיה דההוא סבא והנהו תלת סבי בכן שבחו ואמ׳ והוא רחום קדמאה אמ׳ עד אנא מלך רחום וחנון תנינא אמ׳ עד אין כמוך תליתאה מתמן ולהלן. ובכלהו מתחילין ברחום ומסיימים ברחום ותקונהו לאמרו בשני ובחמישי שהוא יומא דדינא. + +Siman 19 + +יט. דין י״ג מדות ותחנות +יש מקומות שנהגו לומר י״ג מדות וודוי אחר והוא רחום ויש מקומות שאומר הכל קודם והוא רחום ויש מקומות שאין אומ׳ כלל והכל לפי המנהג. +ואחר כן נופל שליח צבור על פניו ושוכב על צדו השמאלית זכר לתמיד שנשחט ששוכב על צדו השמאלי כמו שכתבתי למעלה. ויש נותנין טעם אחר למה צריך להיות מוטה על צדו השמאלי כדי שיעמוד דרך חרות כי בנפילת אפים מוחלין לו כל עונותיו שהוא מתודה ונופל על פניו כמו שעשה משה רבינו ע״ה דכתיב ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה זאת ישיבה. ואנכי עמדתי בהר זו עמידה. ואתנפל לפני ה׳ זו נפילת אפים כך עשינו אנחנו כל אלה. ואומר החזן ה׳ אלהי ישראל ואחת מהתחנות המפוייטות ואחר התחנה אומר ואנחנו לא נדע וכו׳ כלו׳ אחר שהתפללנו בכל מיני תפלה כמו שכתוב לא נדע מה נעשה עוד רק עליך עינינו. +ואחר כך פותח ואומר אל ארך אפים ואומר תחלה והושיענו והשני והצילנו. והטעם כי בתחלה מבקשים על הגאלה מהגלות והיא הישועה השלמה ואחר כך מבקשים רחמים כי גם תוך זמן היותנו בגלות יצילנו מכל רע ומצרות האויבים וגזרותם. + +Siman 20 + +כ. דין הוצאת התורה ודין הקריאה וברכותיה +ואחר מוציאין ספר תורה וקורין בה ג׳ בפרשת השבוע כי כן תקן להם עזרא לישראל שיהיו קורין בתורה בשני ובחמשי כדי שלא יהיו עומדים שלשה ימים בלא תורה שכל העומד שלשה ימים בלא תורה אויבים נופלים עליו שנאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה שנאמ׳ הוי כל צמא לכו למים וכתוב בתריה ויבא עמלק וילחם עם ישראל. +ופותח החזן בעצמו ספר תורה ואומר גדלו. ונהגו הצבור לומר פסוק של גדולה בלחש. גדול ה׳ ומהולל מאד. גדול אתה וכו׳ ואחר כך רוממו ה׳ אלהינו ומשתחים נוכח הארון. +כתוב במסכת סופרים כשיהיה החזן על המגדל פותח הספר ומראה הכתב לאנשים ולנשים. ואז היו כלם אומרים וזאת התורה אשר שם וכו׳ מכאן מנהג הנשים שדוחקו׳ עצמן לראות ספר ואינן יודעות על מה. + ואם יש שם כהן קורא ראשון ואומר החזן כהן קרא יעמוד רבי פלוני הכהן ואם אין שם כהן קורא במקומו ישראל ואומר החזן ישראל קרא בכהן יעמוד רבי פלוני במקום כהן ברוך שנתן תורה וכו׳ תורת ה׳ תמימה וגו׳ נהג�� העם לומר אחרי עלותו לקרות בתורה פסוקים אלו עד מגן הוא לכל החוסים בו ויש בהם ארבעים תיבות כנגד מ׳ ימים שעמד משה בהר לקבל התורה. + אין אדם רשאי לקרות בתורה אם לא נקרא בשם שאין אדם מבזבז לו ועוד דאמרינן בירוש׳ כל הקורא בתורה ולא אמרו לו קרא דומה לאדם שיש לו בת בוגרת שכל הרוצה לקחתה לוקחה. והכי איתא בתוספתא ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמר לו קרא שאין אדם מבזבז לו. וכתב ה״ר נתן והלין כהניא דמצלו ביומא דספרא ועומד אחד מן הקהל להקרות לא יאות עבדין אחר דפגמא ליכא כיון שנראה שאותו העומד לשמאל הקורא הוא החזן והקורא לימינו שנאמר מימינו אש דת למו. והיכא דאתא כהן אחר קוראו. וגם חלקם אין להם לקחת ולא לשאל אם לא יתנו להם שנאמר חלקם שאלו בפיהם. ואף כי חלק אין להם בקריאה כי אם בשוים. ואם דחוקים הם לקרא יוציא הישראל ספר תורה מן הארון ויוליכנו על המגדל ויקרא הכהן ומתוך כך כשהמפטיר מן המנין כמו בתענית ופעמים שלא יתענו ארבע דבכך די לתענית צבור כדאשכחן במשה ואהרן וחור במלחמת עמלק אין לחזן להיו׳ מפטיר אם לא יקרא טעם אחר שלא יקראו שנים בתורה שהרי קריאתה כנתינתה מה נתינתה בסרסור אחד אף קריאתה בסרסור אחד. ולפי טעם זה ישראל מקרא את הכהן צריך להקרותם אחרים. + ועומד הקורא ופותח הספר לראות מה יקרא בו וגוללו ומברך. ויש אומרים שלא יגלול אותו אלא פותח ורואה ומברך וכן דעת הר״ם ז״ל ויש אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאלו הברכו׳ כתובות בתוכה. +ופותח החזן ברכו את ה׳ המבורך. +כתב ה״ר נתן ז״ל וצריך שיאמר ברכו בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעוהו ועוד שאין לאומרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא הועיל גם אותם שלא שמעוהו ושומעין אומרים ברוך ה׳ המבור׳ אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה אלא כשסיים החזן לעולם ועד אומ׳ אמן כדאמ׳ גבי ברכת זימון שאם בא אחד ומצא שמברכי׳ נברך שאכלנו או׳ ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳ ואם בא כשהוא אומר ברוך הוא שאכלנו אומר אמן על כן טוב לאומרו בקול רם. ויענה החזן וכל השומעים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד. + ומברך אשר בחר בנו. ועונה החזן וכל השומעים אמן. ופותח הספר וקורא בסדר ג׳ פסוקים לכל הפחות. + וקורא בלחש ושליח צבו׳ בקול רם כדי שלא יתבייש הקורא אם לא יקרא בדקדוק ואחר כך גולל הספר ומברך לאחריה אשר נתן לנו תורת אמת ועונה החזן וכל השומעים אמן. וכתב הר״ש ואף הוא עונה אמן אחר עצמו. ואם היה צריך להודות אומ׳ הגומל לחייבים טובות שגמלני ברחמיו וברוב חסדיו. ועונין החזן וכל הקהל אמן צור שגמלך כל טוב הוא יגמלך סלה חן וחסד אמן. +וד׳ הם צריכים להודות. יורדי הים. הולכי דרכים כשמגיעין לישוב ויש נותנין שיעור להליכתן עד פרסה. והיוצא מבית האסורים. והחולה שנתרפא. ובירושלמי משמע שאפילו חש בראשו או בעיניו צריך להודות. כ״מ. וצריך להודות בפני עשרה או יותר ועל זה נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שגם היא בי׳ או יותר. +וצריך שיהיו שם שני זקנים שנ׳ ובמושב זקנים יהללוהו. וקורין בסדר הזה ג׳ ומברכין לפניה ולאחריה וקורין כל אחד שלשה פסוקים לכל הפחות בין כלם עד עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת. +וכתב הר״ם נ״ע כי טוב יכולין לקרות שני אחים בס״ת בזה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחין מלעשות כן בשביל עין הרע. ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא ואחר כך גוללין ספר תורה. +ויש מקומות שאומרים אשרי בעוד שיגללו הספר תורה ואחר כך עומד החזן ומניח הספר ביד הגולל ואומ׳ למנצח וסדר קדושה ואחר כך מחזיר הספ׳ למקומו ואומ׳ קדיש תתקבל ויש מקומות שאין אומרים אשרי אלא אחר חזרת הספר כי אם ביום שיש בו קרבן מוסף והכל לפי המנהג. וכשמחזירין הספר למקומו אומר יהללו וגומר תפלתו כשאר ימות השבוע. +ועתה אכתוב משפטי קריאת התורה בכל יום ספר למען יתבאר לכל קורא מה יהיה משפט הקריאה ומנהגותיה בזמן הקריאה בין בחול בין בשבת בין בזמנים אחרים.
+המנהג הפשוט להשלים התורה בכל שנה ומתחילין אותה בשבת שאחרי סכות וקורין בפרשת בראשית וכן בכל שבת קורין פרשת אותה שבוע עד שגומרים אותה בחג הסכות. +בשני וחמשי קורין שלשה עשרה פסוקים בסדר השבוע והטעם כמו שכתבנו במקומו׳. ובמנחת שבתות קורין בסדר השבוע הבאה שלשה עשרה פסוקים לכל הפחות והטעם מפני יושבי קרנות שלא יהיו כל השבוע בלא תורה. + וכן בתענית ובמעמדות קורין שלשה ובראשי חדשים ובחולו של מועד ד׳ ובחנוכה ובפורים שלשה וביום טוב ה׳ וביום הכפורים ו׳ ובשבתות ז׳ נקוט האי כללא בידך כל דטפי מחבריה טפי חד גברא. +הנה התבאר לך דבשני ובחמשי קורין שלשה וביום שיש בו מוסף ד׳ ביום טוב שאסור בעשיית מלאכה ה׳ ביום הכפורים שיש בו כרת ו׳ בשבת שיש בו סקילה ז׳. +ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא לעולם לבד ממנחתא דשבתא ודתעניתא לפי שאחרי קריאת׳ עומדין להתפלל אחריו קדיש דאח׳ הקריאה עד עמדו לפני התיבה. וביום שיש בו הפטרה כגון שבת יעמוד המפטיר ויקרא במה שקרא המסיים שלשה פסוקים לכל הפחות. + ואם לא הפסיק הקדיש יוכל המפטיר להיות ממנין השבעה שהרי קרא בתורה ומברך לפניה ולאחריה כשאר הקורין. וכתב הר״ם נ״ע היכא שקראו ששה וסיימו את הסדר ואומ׳ קדיש החזן שאינו צריך לקרות עוד אחר אלא החזן יאמר פעם אחרת קדיש אחר המפטיר כי המפטיר עולה למנין ז׳ כדאיתא במגילה הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן וכן פירש רבינו ת״ם ז״ל ונהגו להיות המסיים גולל ספר תורה. +והמנהג להיות משים פניו כלפי פניו עד אחר הגלילה ויצא לנו המנהג ממה שאמרו ז״ל כשהוא מהדקו מהדק מבפנים. ונהגו שיאמר הגולל בשעת הגלילה לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכל הפר׳ עד ומהללי׳ לשם תפארתך והטעם לפי שבכל פסוק מהן מצינו מלבוש במקום אחר ואומר אותם כשהוא מלביש הספר. ולא יהיה פותח המפטיר להפטיר בנביאים עד שיגלול הספר. +ולא יפטיר בנביא פחות מכ״א פסוקים ואם נשלם הענין בפחות מאלו דיו. ואם קרא עשרה פסוקי׳ ותרגמן או אחר עמו דיו ואפילו לא נשלם הענין. ומדלגין מענין לענין בנביא או מנביא לנביא בתרי עשר ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו ושלא ישהו בדלוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו. + ויש לו לקרות לתורגמן שלשה פסוקים יחד והתורג׳ יתרגם שלשתן יחד. ואם יהיו ג׳ פסוקים שלשה פרשיות לא יקראם רק אחד אחד. ויברך המפטיר לפני ההפטרה ברכה אחת אשר בחר בנביאים טובים ומפטיר ואחר ההפטרה מברך ד׳ ברכות אלו צור כל העולמים ורחם על ציון ושמחנו ועל התור׳ ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם בא״י מקדש השבת. +בפסח ובשבועות ובסכות אומר ביום חג פלוני הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים. +ובשבת ויום שוב או בשבת וחולו של מועד אומר ביום המנוח הזה ויום חג פלוני הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם ברוך אתה יי׳ מ��דש השבת ישראל והזמנים. +ובראש השנה אומרים ביום הזכרון וחותם ודברך אמת וקיים לעד וחותם מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת מזכיר שבת. וביום הכפורים אומרים ביום הכפורים הזה וכו׳ וחותם כי אתה סולחן לישראל מן העולם ומוחלן לשבטי ישורון ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה ברוך אתה יי מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו ישראל ומעביר אשמתינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ובשבת ויום הכפורים מזכיר של שבת וכן במנחה והטעם מפני מה אומרים במנחת ויום הכפורים על התורה מה שאין כן בשאר תעניות לפי שביום זה יוכל לחתום בה אבל בשאר תעניות מה יחתום בה הלא אין ליום שם מיוחד שיחתום בו המפטיר ולא המתפלל לפיכך אין אומרים אותה כלל ומסיימין מגן דוד. +ובשבת שחרית נהגו לומר אחר ההפטרה מי שברך. ויש מקומות שמברכין המלך ואחר כך הקהל והכל לפי המנהג. +ובשבת וראש חדש כתב הר״ם ז״ל שמזכירין ענין היום בברכה זו כדרך שמזכירי׳ בתפלה ויש אומרים שחותמין בה מקדש השבת ישראל וראשי חדשי׳. וכן פסק הריא״ף ז״ל והביא ראיה מדאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורי׳ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צרי׳ להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי מאחר שנתחייב בהפטרה מזכיר בה של ראש חדש. וכתב שאין הלכתא כרב גדל דאמר ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אין צריך להזכיר של ראש חדש שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש. + וכתב עליו הר״ז ז״ל דאין נראין דברי הרב ז״ל דהא טעמא דרבי יהושע בן לוי יום הוא שנתחייב בה׳ תפלות כלומר מתוך שנתחייב בארבע תפלות נתחייב אף בחמשה ואלו נביא בראש חדש ליכא כלל הלכך לא מדחיה ההיא דרב גדל משום הא דרבי יהושע בן לוי דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד עד כאן. +ורבינו ת״ם ז״ל כתב והלכה כרב גדל והלכתא כר׳ יהושע בן לוי כדאמרי׳ בגמרא ליכא לדחוייה ולפיכך זה הוא דאמרינן בגמרא לית הילכתא ככל הני שמעתא לאו אדרב גדל קאי ועל כן פשט המנהג בעיר נרבונא שלא להזכיר דראש חדש בברכת ההפטרה לשבת וראש חדש. + ובגמרא מייתי יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה צריך להזכיר מעין המאורע ויש מגיהין בספרים יום הכפורים שחל להיות בשבת וכו׳ משום דקשיא היכן מצינו הפטרה במנחה בשבת והא תנן במסכת מגילה במנחה בשבת קורין שלש בתורה ואין מפטירין בנביא. וזה נשאל לפני רבינו האיי ז״ל והשיב כי מקומות יש ומנהגים חלוקים ועדין יש בפרס ומדי ההפטרות ידועות בשבת במנחה. +בתשעה באב ובשאר תעניות אין אומרי׳ ברכה רביעית כלל רק חותמין מגן דוד כאשר בארנו למעלה. ואחר כן מחזירין הספר למקומו ואומרי׳ יהללו וכו׳. +נחזור לענין ראשון כל העולה לקרות בתורה מתחיל בדבר טוב ומסיים בדבר טוב. ובפרשת האזינו הראשון קורא עד זכור ימות עולם והשני עד ירכיבהו והשלישי עד וירא ה׳ והרביעי עד לו חכמו והחמשי עד כי אשא והוא עד סוף השירה והסימן הזי״ו לך. ולמה פוסקין בענינים אלו מפני שהם דברי תוכחה כדי שיחזרו בתשובה. + שמנה פסוקי׳ שבסוף התור׳ קורין אותן בבית הכנסת ואפילו בפחות מעשר אף על פי שהכל תורה וטפי משה ומפי הגבורה הואיל ומשמען שהן אחר מיתית משה מותר ליחיד לקרותן שהרי נשתנו. ויש מפרשים יחיד קורא אותן המיוחד שבהן כלומר הגדול שבכלן מפני כבודו של משה כשמזכירין פטירתו ואין מפסיקין אותן הפסוקים לשנים. + וקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם אלא אחד קורא אותן ומפסיק בפסוק שלפניהם ובפס��ק שלאחריהם. ובקללות שבמשנה תורה אם רצה להפסיק בהן פוסק אבל המנהג שלא להפסיק אבל היחיד קור׳ אותן ומפסיקי׳ למועדות וראש השנה ויום הכפורים וקורין בענין המועד לא בסדר השבת. אבל בראשי חדשים וחנוכה אין מפסיקין אבל מוציאין שני ספרים באחד קורא סדר השבוע. ובשני מעין המאורע. ובתענית וחנוכה ובראשי חדשים שחלו להיות בשני ובחמשי מפסיקין וקורין שלשה מעין המאורע. ובשבתות וימים טובים וביום הכפורים בשחרית אין פוחתין ממנין הקוראים שכתבנו אבל מוסיפין עליהן בראשי חדשים וחולו של מועד אין פוחתין ואין מוסיפין מפני בטול מלאכה. במנחה בשבת ובמנחת יום הכפורים ובמנחת תענית משום אחור תפלת מנחה. ובשני ובחמשי שבכל שבוע וחנוכה ובפורים אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן מפני בטול מלאכה. והכל עולין למנין שבעה אפילו אשה או קטן אבל אמרו ז״ל אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. +קטן היודע לקרות ולמי מברכין עולה למנין הקוראין. +צבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא יושב וחוזר וקורא כסדר הזה עד שישלים מנין הקוראים. והראש ז״ל כתב מצוה לקרות כל אחד ואחד ואם אינו יודע לקרות העולה בדקדוק על החזן לסייעו בלחש ואי נמי אם העולה לא גמיר נימא ליה החזן כל תיבה ותיבה בלחש והקורא יקרא בקול רם כי היכי דלשמעיה צבור ובהכי נפקי ידי חובתייהו. +בכל מקום שיש שם כהן לוי וישראל כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואפילו יש שם תלמידי חכמים גדולים ואפילו כהן עם הארץ כהן קורא ראשון. וכתב הרב בעל האשכול דדוקא בשבת ויום טוב דשכיחי רבים אבל בשני ובחמישי לא יקרא כהן תחלה אלא יניח החכמים לקרות ואפי׳ בשבתות וימים טובים אם יש שם גאון או רב מובהק או ראש ישיבה דכולי עלמא כייפי ליה מותר לכהן לחלוק לו כבוד דליכא למיחש לאינצויי דהא כולי עלמא כייפי ליה. +ומעמידין כהן קטן לקרו׳ שמיני להיות מפטיר בנביא ואין בזה פגם כלל. אם אין בקהל רק כהנים קורא ומברך לפניה ולאחריה וחוזר וקורא ומברך לאחריה וכן יעשה עד שנשלם כל מנין הקוראים. ירושלמי עיר שכלה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. + אין שם כהן ישראל קורא. וכתב הר״ם במז״ל שלא יעלה אחריו לוי כלל ויש אומרי׳ שיעלה אבל לא במקום כהן ולא במקו׳ לוי ויקרא אותו החזן בשמו ומזכיר ואף על פי שהוא לוי. וכתב הריאף ז״ל שהוא יכול לקרותו ראשון אם ירצה וראיה מן הירושלמי דקאמר רבי יהושע בן לוי מימי לא ברכתי לפני כהן ולא ברך ישראל לפני. +ושאלו לפני הר״ם נ״ע אם חובה לתת ללוי לברך במקום שאין כהן והשיב במקום שאין כהן יש לכל דבר לישראל כמו ללוי ואמרו לפניו זה הירושלמי וענה איני מאמין שהוא בירושלמי ואם הוא שם זהו לא היה אלא בשביל כי הוא גדול מכלם. +כתב הר״ם במז״ל כל הגדול מחברו בחכמה ובמנין קודם לקרות. והאחרון הוא שגולל הספר הוא שנוטל שכר כנגד כלם לפיכך עולה ומשלים גדול שבצבור. +אין שם לוי כהן שקורא ראשון חוזר וקורא במקום לוי אבל כהן אחר כהן לא יקרא שלא יאמרו הראשון פסול. וכן לוי אחר לוי לא יקרא שלא יאמרו אחד משניהם פסולים. וכתב הרב בעל האשכול ז״ל דאי איכא שני כהנים חתנים אין ראוי שיקראו אותם זה אחר זה מפני פגמו של ראשון אלא עושין שתי שורות וקורא כהן לוי וישראל ואחר כך כהן ולוי וישראל ואם ירצו לעשות כל השורה מהשבעה יעשו וכל מאן דקשיש או חשיב טפי ראוי לאקדומיה. +וכתב גאון ז״ל דבית הכנסת שרובן כהנים ויש ביניהם ישראל אחד או שנים קורא כהן ר��שון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחר כך קורין לכהן ואומ׳ יעמוד פלוני ואף על פי שהוא כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. +אין קורין בחומשין בבתי כנסיות מפני כבוד צבור. + ואין גוללין ספר תורה בצבור מפני טורח הצבו׳ לפיכך כשקורין בשני עניני׳ בבית הכנסת מוציאין שתי תורות אם יהיו שם ולא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות שלא יאמרו ספר ראשון פסול ואין צבור פחות מעשרה. + ואין קורין פחות מעשרה פסוקים ולא יהיו הקורין פחות משלשה ולא יקרא הקורא פחות מג׳ פסוקים ואין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ופרשת ויחל והקרבתם ידועות ששם מתחילין לקרות ואין לחוש שמא יאמרו הראשון לא קרא אלא ב׳ פסוקי׳ ופרשת וביום השבת צריך להתחיל בה או לסיים ותפסו לפי דמאן דעייל עייל ושאיל כך כתב הר׳ נתן ז״ל. ואין מניחין בפרשה פחות מג׳ פסוקי׳. +ואין הקורא רשאי לברך קודם שיפתח ספר תורה ויביט במקום שיקרא בו ואחר כך מברך וקורא. ואחר הקריאה גולל הספר ומברך לאחריה. ואין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור. +קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירין אותו עד שיקרא בדקדוק והני מילי הקורא שברך אבל על החזן אין לחוש אם לא קרא בדקדוק. כ״מ. +ולא יקראו שני׳ אלא אחד לבדו. +קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל זה שנשתתק ומברך בסוף. אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו החזן לקרות. ואפי׳ החזן עצמו לא יקרא אם לא יעמד אחד מן הצבו׳ עמו כדרך שהחזן עומד עם הקורין. תוספתא חזן העומד לקרות עומד אחר ומחזן עליו. פירוש שזהו כבוד התורה כשאחד עומד אצל הקורא. ונוכל ללמוד מזה שאם היה החזן כהן וקורא ראשון שאין ראוי שיקרא יחידי אבל צריך שיעמד אחד מן הקהל ויחזן עליו ויעמד אצלו. +הקורא יש לו לדלג ממקום למקו׳ בענין אחד ובלבד שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת. + ולא ישהא בדלוג אלא כדי שעור הקורא. כיון שהתחיל הקורא לקרא בתורה אסור לספר בדבר הלכה אלא שישימו לבם למה שהוא קורא שנאמ׳ ואזני העם אל ספר התורה ויש אומרים כי זה היה לפי מנהגם שהיו נוהגין שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל. ולפי זה המנהג היה בדין שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקרות ואם יספר בין שתי הבלרות יהיה הפסק. ומכל מקום אדון לעשות כדעת הראשון אף לפי מנהגנו שלא לספר כלל. +ומי שתורתו אומנותו מותר לעסוק בתורה בשעת הקריאה. והר׳ יצחק דקורבי״ל הוא בעל עמודי הגולה כתב וכשנפתח ספר תורה אסור לספר יש גורסין אפי׳ לדבר הלכה. ואם יש שם עשרה בני אדם מטין אזנם לתורה מותר לגרוס בנחת שאין לבטל מצות הקריאה. וגם מותר לקרות הפרש׳ שנים מקרא ואחד תרגום שחייב אדם להשלים הפרשה עכ״ל. + ואסור להניח ספר תורה ולצאת בשעה שהקורא קורא שנא׳ ועוזבי ה׳ יכלו ובין גברא לגברא שרי. +במקום שנהגו לתרגם אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ולא המתרגם עצמו מן הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל פסוק אחר עד שיכלה התרגום מן המתרגם. +ואין המתרגם רשאי להתחיל לתרגם עד שיכלה הקורא ולא יהיה הקורא ולא המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקור׳ אלא עומד ביראה. ירושלמי ר׳ שמואל בר ר׳ יצחק על לבי כנשתא חזא בר נש קאי וקא קרי וסמך לעמוד׳ אמ׳ ליה אסיר לך כשם שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. +ולא יתרגם החזן עצמו כדאמרי׳ בירושלמי ר׳ חגי בר שמואל בר רב יצחק על לבי כנשתא חזא חזנא דקאי ומתרגם ולא קאי ברנש תחותוי אמר ליה אסיר לך כשם שנתנה ע�� ידי סרסו׳ כך אנו צריכין לנהוג בה. ולא יתרגם מן הכתב אלא בעל פה כדאמרינן בירושלמי לשמואל בר רב יצחק על לבי כנשתא חזא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא אמר ליה אסיר לך דברי׳ שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב. וכן כתב הר״ם במז״ל. + ואין הקורא רשאי להיות מסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה ולא יהיו שני׳ מתרגמין כאחד. ולא כל המקראות מתרגמין בצבור. מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד וירא משה את העם ועוד פסו׳ אחד ויגוף ה׳ את העם נקרין ולא מתרגמינן. +כל הגולל ס״ת כשהוא גוללו גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים וצריך להעמידו על התפר שאם יקרע יקרע על התפר:
+סדר קריאת התורה בכל שבתות השנה +עזרא תקן לישראל שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה. והמנהג הפשוט שיהיו קורין במדב׳ סיני קודם עצרת. ואתחנן אחר ט׳ באב אתם נצבים קודם לאש השנה צו קודם הפסח בשנה פשוטה. לפיכך יש שבתות שקורין שחרית ב׳ סדרים כגון תזריע ומצורע אחרי וקדושים בהר ובחקותי וכיוצא בהן עד שישלימו כלן בשנה ויקראו אותן הסדרי׳ בעונתן. +מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשני ובחמשי ובשבת הבאה. כיצד שבת ראשון קורין בראשית ובמנחה ואלה תולדות נח י׳ פסוקים או יותר וכן בשני ובחמשי וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילין ואלה תולדות נח עד סוף כל הפרשה ועל דרך זו קורין כל השנה. +ושאלו הר׳ אליהו מפריש מפני מה אין אנו קורין פרשת שבת בשבת כמו פרשת ראש חדש בר״ח ופרשת רגל ברגל והשיב יש לומר לפי שכל קריאות שאנו קורין במוסף לכפרה הן באות כדאיתא פרק ב׳ דמגלה. וידבר משה אל בני ישראל את מועדי ה׳ מצותן שיהיו קורין כל אחת ואחת בזמנו ואמר נמי כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כל זמן שיהיו קורין אותן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני הלכך בר״ח או ביום טוב שחטאת קרב קבעו לקרות שקריאתן כפרה כהקרבתן אבל במוסף שבת שהן עולות ואין חטאת קרב בהן אין לחוש בקריאתן כי לא לכפרה הן באות. ויש מפרשים לפי שאין בפרשת שבת כי אם ב׳ פסוקים ולכך לא תקנו לקרותה. והוא הדין דאף לדבריה׳ היו לנו לקרות ולהתחיל בפרשת התמיד כמו שאנו מתחילין בר״ח. כ״מ. +ומפטירין בכל שבת בנביא מעין שקרא בתורה. והמפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה אפילו ג׳ פסוקים וחוזר וקורא מה שקרא לפניו: נשלם סדר קריאת התורה בשבתות:
+סדר קריאת התורה במועדים +משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל שיהיו קורין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד. + וקורין בפסח ביום ראשון מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת בפרשת משכו עד על צבאותם ובשני קורא המפטיר בפנחס בפרשת ובחדש הראשון ומפטיר ביהושע בפסח גלגל בעת ההיא. ואם חל להיות בשבת קורין ז׳ בספר ראשון ומוסיפין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. ולפיכך קורין אותה ביום ראשון לפי שמזכיר בה מכת בכורים שהיה ביום ראשון. ובשני קורא המפטיר כמו שכתבנו. +וכתב הר״ם נ״ע כשנותנין הספר השני לחזן לקרות אינו רשאי לפתחו ולהסיר ממנו המפה עד שיגללו הראשון במפה. ולעולם ביום שיהיה בו חובת היום אין אומרי׳ קדיש עד אחר קריאת חובת היום. +יום ב׳ מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת בסדר אמר אל הכהנים בפרשת שור או כשב וגו׳ וידבר משה את מועדי ה׳ לפי שיש בה ענין דין מצות ספירת העומר שהוא ענין היום ולא קפדינן לקרות קדש לי אף על פי שהיא קודמת בסדר הכתוב בתורה מהטעם שכתבנו ובשני קורא המפטיר כאתמול ומפטיר במלכים בפסח יאשיהו וישלח המלך עד וישלך אל קבר בני העם. ומדלגין עד ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח עד וכמוהו לא היה לפניו מלך. +יום שלישי הוא ראשון לחולו של מועד מוציאין ב׳ ספרי תורות וקורין באחת שלשה בסדר בא אל פרעה בפרשת קדש לי לפי שיש בה כמה עניינים ביציאת מצרי׳ ובשניה קורא הרביעי והקרבתם עד סוף פסקא. +יום ד׳ מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת ג׳ בסדר ואלה המשפטים בפרשת אם כסף תלוה עד לא תבשל גדי בחלב אמו לפי שמזכיר בה חג המצות. +ויום חמשי פסל לך. +ויום ששי במדבר סיני שעל זה הסדר כתובות בתורה. ובשניה קורא הרביעי כאתמול. +ואם חל להיות יום ה׳ בשבת מוסיפין בפרשת פסל לך מן ראה אתה אומר וקורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר והקרבתם ומפטיר ביחזקאל היתה עלי עד ונתתי רוחי בכם וחייתם. וכתב רב האיי גאון ז״ל כי הטעם לפי שעתידה תחיית המתים להיות בניסן. +יום ו׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ג׳ בסדר בהעלותך ובפרשת במדבר סיני ובשניה קורא הרביעי כאתמול. +יום ז׳ הוא יום טוב ראשון לאחרונים של פסח ומוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר ויהי בשלח עד כי אני ה׳ רופאך.ואם חל בשבת קורין באותה פרשה ז׳ ואף על פי שקדמה בסדר התורה לא נחוש לפי שביום שביעי עברו הים ואמרו עליו שירה וכל הענין המבואר באותה פרשה ומפטיר קורא בשניה והקרבת׳ ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד על כן אודך בגוים ומדלגין עד מגדול ישועות מלכו. +יום ח׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר ראה אנכי בפרשת כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל להיות בשבת קורין בה ז׳ ומוסיפין מן עשר תעשר ולכך נתקנה ליום אחרון לפי שהיא אחרונה בסדר התורה ומפטיר קורא בשניה כאתמול ומפטירין בישעיה עוד היום בנוב. סימן פרשיות של פסח משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוברא. וכתב הרבי בעל העטור שזה הסדר נוהג כשחל פסח באג״ז אבל אם חל בה׳ נוהג הסדר משך תורא פסל במדברא קדש בכספא שלח בוכרא. ויש כותבין שאינו משנה לעולם הסדר לבד מאותו יום שבת אבל למחרתו חוזר לקדמותו.
+בחג השבועות ביום הראשון מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר וישמע יתרו בפרשת בחדש השלישי עד סוף הסדר. ומפטיר קורא בשני בפנחס בפרשת וביום הבכורים ומפטירין ביחזקאל ויהי בשלשים עד ותשאני רוח. +יום ב׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ה׳ בסדר ראה אנכי בפרשת כל הבכור ואם חל בשבת קורין בה ז׳ ומתחילין מן עשר תעשר ומפטיר קורא כאתמול וביום הבכורים ומפטירין בחבקוק תפלה לחבקוק עד למנצח בנגינות.
+בט׳ באב מוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בפרשת כי תוליד בנים עד נותן לך כל הימים ומפטירין בירמיה אסוף אסיפם. למנחה מוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בסדר כי תשא הראשון מן ויחל משה עד לעשות לעמו. והשני מדלג וקורא באותו הסדר בפרשת פסל לך עד אל מול ההר ההוא והשלישי קורא עד אשר אנכי עושה עמך. וכסדר הזה קורא בכל מנחת תענית ובשחרית שלהם ומפטיר במנחה דרשו כמו שמפטירין במנחה שאר תעניות ובשאר תעניות אין מפטירין כלל בבקר.
+בראש השנה יום ראשון מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחד ה׳ בסדר וירא אליו בוה׳ פקד כמו שאמרו רז״ל בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה ואם חל בשבת קורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס ובחדש השביעי עד סוף ההפסקה ומפטירין בשמואל ויהי איש אחד מן הרמתים. +יום ב׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בפרשת והאלהים נסה עד סוף הסדר והטעם כדי לזכור עקדתו של יצחק ובשניה קורא המפטיר כאתמול ומפטיר בירמיה מצא חן במדבר.
+ביום הכפורים בשחרית מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין ו׳ בסדר אחרי מות כל ענין יום הכפורים עד כמעשה ארץ מצרים ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס ובעשור לחדש ומפטיר בישעיה ואמר סולו סולו. במנחה קורין ג׳ בסדר אחרי מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר והטעם שמא יש אדם שנכשל בערוה ויזכור וישוב אל ה׳ וירחמהו. ובמדרש טעם אחר למה קורין בעריות ביום הכפורים לומר רבון כל העולמים הזהרתנו שלא לגלות ערוה אף אתה אל תגל ערותנו ביום הכפורים ותכפר לנו על כל פשענו. ואחד מן השלשה מפטיר ביונה בן אמתי.
+בסכות ביום ראשון מוציאין ב׳ ספרים באחד קורין ה׳ בפרשת שור או כשב ובשני קורא המפטיר בסדר פנחס ובחמשה עשר יום ומפטירין בתרי עשר הנה יום בא לה׳. +יום שני מוציאין ב׳ ספרי תורות וקורין ה׳ כאתמול בפרשת שור או כשב. ובשניה מפטיר כאתמול ומפטירין במלכים ויקהלו אל המלך שלמה. +יום ג׳ שהוא ספק שני ראשון לחולו של מועד מוציאין ס״ת אחת וקורין בה ארבעה ראשון קורא ביום השני לוי ביום השלישי ישראל חוזר ביום השלישי ורביעי קורא הכל ביום השני וביום השלישי. +יום רביעי שהוא ספק שלישי שני לחולו של מועד כהן קורא ביום השלישי ולוי ביום הרביעי וישראל חוזר ביום הרביעי ורביעי ביום השלישי וביום הרביעי. +יום ה׳ שהוא ספק ד׳ כהן קורא ביום הרביעי לוי ביום החמשי ישראל חוזר ביום החמשי ורביעי ביום הרביעי וביום החמשי. +יום ו׳ שהוא ספק ה׳ כהן קורא ביום החמשי ולוי ביום הששי וישראל חוזר ביום הששי ורביעי ביום החמשי וביום הששי. +יום ז׳ שהוא ספק ששי כהן קורא ביום הששי ולוי קורא וביום השביעי וישראל חוזר ביום השביעי ורביעי ביום הששי וביום השביעי.
+בשבת חולו של מועד בין פסח בין סכות מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ז׳ בפרשת ראה אתה אומר והטעם מפני שיש בה את חג המצות תשמור ודרשו אותו רז״ל במסכ׳ מועד קטן לרבות חולו של מועד. ובשניה קורא המפטיר בסוכות ספקא דיומא ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג. ורבינו האיי גאון ז״ל כתב טעם לפי שעתידה מלחמת גוג ומגוג להיות בתשרי. +יום שמיני שהוא חג העצרת מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ה׳ בפרשת כל הבכור ואם הוא שבת מתחילין מן עשר תעשר וקורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס וביום השמיני עד סוף הסדר. +כתב טעם למה קורין כל הבכור ביום אחרון של פסח ושבועות וסוכות משום דכתיב באותה פרשה ושמחת בחגך ואח״כ כתיב והיית אך שמח לרבות יום טוב האחרון על זה סמכו ז״ל לתקן אותה לקרות באלו הימים כ״מ. +והרב בעל האשכול ז״ל כתב דהאי דלא קרינן וביום השביעי וביום השמיני משום ספקא כמו בשאר הימים לפי שמאחר שעשינוהו קדש בתפלה וברכות ואמרנו את יום שמיני חג העצרת לא נעשה אותו חול להיות קורא בו ביום השביעי שהוא חול המועד ע״כ. + מפטירין במלכים ויהי ככלות. +יום תשיעי הוא יום שמחת תורה והמנהג שקורין בו וזאת הברכה שהוא סיום התורה ושמחין בו שמחה גדולה ולהרבות השמחה נהגו לקרות יותר ממנין הקורין ולהוסיף עליהן. ונהגו גם כן להסדיר כל אחד בליל יום תשיעי וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום לאור הנר על השלחן ואחר כך להתחיל מכל אחד מחמשה חומשי תורה כדי שלא יראה כמי שמסיים התורה והולך וכל זה על דרך ההגדה שאמרה תורה לפני הקב״ה נתתני לבניך וכבר סיימו לקרות. ושוב לא יהיה להם חפץ בי כ״מ. +ושמונה פסוקים שבסוף הסדר שהם מויעל משה עד ויהושע יחיד קורא אותן כמו שכתבנו למעלה. +ובשניה קורא המפטיר כאתמול ומפטירין בראש יהושע עד חזק ואמץ וכתב ה״ר נתן ז״ל שמפטירין במלכים ויעמד שלמה עד בהוציאך את אבותינו ממצרים לאלהים. והכי אמרינן במגלה לפי שכל אותו הסדר שעשה שלמה בבית המקדש היה בסוכות ראוי להפטירו בסכות אך בחומשין שלנו נרמז ויהי אחרי מות משה לפי שקם אחרי משה וזכרנו את מותו. ולא יתכן שיש לנו להפטיר ממה דסליק מיניה. ויש שאומרים ג׳ פסוקים מראש יהושע ואחר כך ויאמר שלמה וטוב לאחוז מזה ומזה ע״כ. + ואחר ההפטרה אומ׳ אשרי. + ואח״כ עומדי׳ על המגדל עם ספר התורה. גס נהגו להוסיף להוציא כל ספרי התורה אשר בתיבה ולעמד על המגדל כל הזקנים וס״ת בזרועם ומקוננים כל אחד על פטירת משה רבן של נביאים ומזכירין לטובה כל מי שנדבו לבו להקדיש ולעשות צדקה לכבוד האל ולכבוד החיים והמתי׳ ואומר מצלאין ומתפללין על כל ישראל ואומר מזמורים ואח״כ מחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש ומתפללין תפלת מוסף.
+בחנוכה מוציאין ספר תורה וקורין בה ג׳ בסדר נשא ומתחילין לקרות כהן בפרשת ברכת כהנים וקורא עד ויקריבו אותם לפני המשכן ולוי קורא עד יקריבו את קרכנם לחנוכת המזבח וישראל ביום הראשון כל הפרשה. ויש מקומות שאין מתחילין רק מתחלת החנוך שהוא מביום כלות משה וכהן קורא עד לפני המשכן ולוי עד לחנוכת המזבח וישראל ביום הראשון. ויש מקומות שכהן קורא מביום כלות משה עד לחנוכת המזבח ולוי וישראל קורין בין שניהם ביום הראשון. +ביום השני כהן ולוי קורין ביום השני ישראל ביום השלישי כאדם שקורא בתורה. ויש נוהגין שחוזר ישראל בכל יום הפרשה שיקראו כהן ולוי. ועל הדרך הזה ילכו כל המנהגות כל החנוך עד סוף הסדר. +ויש נהגו להוסיף לקרות את השלישי מפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה. ומנהג יפה להשלים ענין החנוך ולקרות בענין הנרות. וסמך למנהג זה מצאנו במדרש כיון שבאו כל נשיאי השבטים והקריבו איש את קרבנו לחנוכת המזבח ושבטו של לוי לא הקריב חלשה דעתו של אהרן על שלא זכו בני שבטו להקריב לחנוכת המזבח והקדוש ברוך הוא הניח דעתו ואמר לו שעתידין בני בניו לעשות חנוך אחר בפני עצמן וזהו חנוכת הנרות שעשו חשמונאי ובניו שהיו מזרעו של אהרן ולזה נסמכה פרשת הנרות לחנוכת המזבח לכך נראה שמנהג יפה הוא. ועוד מצאנו במדרש רבי תנחומא אמר רבי שמואל בר נחמני לשלשה חדשים נגמ׳ מלאכת המשכן. תשרי מרחשון וכסלו. ובפסיקתא איתא במדרש ותשלם כל המלאכה מאד עמקו מחשבותיך אמ׳ רבי חנינא בכ״ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ונעשה המשכן מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל ממללין על משה ואומרי׳ שאין לו כח להקימו או שמ׳ יש בו דופי והקב״ה היה מעכב הקמתו עד ניסן שבו נולדו אבותי׳ ונגאלו ישראל ממצרים וכיון שהקימו משה בניסן לא דברו עליו מאותו שעה ואילך. וחדש כסלו נתרעם על הדבר כיון שבו נגמרה מדוע לא זכה בהקמתו ואמ׳ לו הב״ה עלי לשלם מה שהפסדת ושלם לו חנוכת בית חשמונאי. ומזה הטעם אנו קורין בחנוכת בית חשמונאי בסדר חנוכת המזבח. +שבת של חנוכה מוציאין שני ספרי תורה קורין באחת ז׳ בסדר השבוע ובשני קורא המפטיר בחנוכת הנשיאים ענין היום ואם יהיו ב׳ שבתות בחנוכה עושין כסדר הזה. ומפטיר בנרות זכריה מן רני ושמחי עד תשואות חן חן לה. ובשבת שניה מפטיר בנרות שלמה מן ויעש חירום עד להיכל זהב. ואף על פי דנרות שלמה קדימי והיה בדין לקרותן בשבת ראשונה כיון דנבואת זכריה היתה על חורבן בית שני שבו היה נס חנוכה קורין בה בשבת ראשונה. +וראש חדש טבת שחל להיות בחול מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחד שלשה בענין ראש חדש ורביעי קורא בשני בחנוכה בענין היום. ואם חל להיות בשבת מוציאין שלשה וקורין באחד ששה בסדר השבוע ובשני קורא השביעי ובראשי חדשיכם. ויש אומרי׳ שמתחילים וביום השבת. ומפטיר קורא בשלישי בחנוכ׳ ענין היום כדאמרי׳ תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ונפקא לן בזבחים מהאי קרא מלבד עולת החדש אשר לעולת התמיד תעשו את אלה פי׳ תעשו המוספין ומלבד משמע אחר שהקרבתם התמיד תקריבו את המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירא למילף ובשביל שהוא תמיד תדיר הקדימו הכתוב למוספין ומכאן אתה דן לכל דבר שהוא תדיר. +ונהגו רז״ל היכא דמקלע יום בשב׳ צרי׳ להוציא שלשה ספרים אם אין להם אלא שנים קורין בראשון וגוללין ונוטלין השני וחוזרין ונוטלין הראשון למפטיר ואין אומ׳ קדיש עד שיקרא פרשתו ומפטיר בנרות זכריה והפטרת ר״ח בטלה לפי שאין המפטיר קורא בתורה בשל ר״ח. ובמסכת סופרים גרסינן שמפטיר בשל ר״ח ואנו לא כן נהגנו.
+בפורים קורין שלשה בפרשת ויבא עמלק בסדר ויהי בשלח ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים כיון דסליק ענינה מותר.
+בר״ח קורין ארבעה כהן קורא בפרשת צו ג׳ פסוקים ומסיים עולת תמיד ולוי חוזר פסוק ואמרת להם וקורא עד רביעית ההין וישראל עד לעולת התמיד ונסכה ורביעי פרשת ובראשי חדשיכם. ור״ח שחל להיות בשבת מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין שבעה בפרשת השבוע ובשני קורא מפטיר ומתחיל ובראשי חדשיכם. ויש אומרים שמתחיל וביום השבת ומפטיר בסוף ישעיה השמים כסאי עד סוף הספר. +ואם חל ר״ח באחת בשבת מפטיר בשמואל מחר חדש והטעם כמו הזכרת ר״ח. ויש חולקין בזה המנהג לפי שלעולם אין מפטירין אלא מענינא דיומא ומה דסליק מיניה וזאת אינה מאחתמ הנה ולכך לא נהגו להפטיר מחר חדש אם לא בהיות ר״ח כמו היום וכן נהגו גדולי צרפת.
+פרשת שקלים מוציאין ב׳ ספרי׳ באחד קורין ז׳ בסדר השבוע ומפטיר קורא בשני פרשת כי תשא עד סוף פסקא ומפטירין במלכים ויכרות. ויש מתחילין בן שבע שנים. +ואם חל ר״ח אדר בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקורין באח׳ ששה בסדר השבוע והשביעי קורא בשני ענין ר״ח ויש מתחילין ביום השבת ובשלישי קורא המפטיר פרשת שקלים ומפטיר ויכרות יהוידע.
+פרשת זכור מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחד שבעה בסדר השבוע והמפטיר קורא בשני בסדר כי תצא זכור אשר עשה לך עמלק עד סוף הסדר ומפטיר בשמואל פקדתי עד וישסף שמואל.
+פרשה פרה מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין שבעה בסדר השבוע ומפטיר קורא בשני זאת חקת התורה עד והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כי כל הפרש׳ מענין היום. ומעשה בחזן שקרא ופסק להגר הגר בתוכ׳ וגלל ס״ת וישב במקומו וקפד רבי על הדבר ואמ׳ לא קריתם הפרשה כלה ודומה כאלו לא קרינ׳ כלל שלא אמרנו אלא רמז בעלמ׳ וחזרו ופתחו והתחילו בראש הפרשה והקורא ברך לפניה ולאחריה מטעם ר׳ וגמרו כל הפרשה עד תטמא עד הערב. ומפטיר ביחזקאל בית ישראל יושבים על אדמתם עד דברתי ועשיתי. +פרשת החדש מוציאי׳ שני ספרי תור׳ באחד קורין ז׳ בסדר השבוע והמפטיר קורא בשני בסדר בא אל פרעה בפרשת החדש הזה לכם עד בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ואם חל ר״ח ניסן להיות בשבת מוציאין ג׳ ספרי תורה וקורין באחד ו׳ בסדר השבוע והשביעי קורא בשני פרשת ר״ח ויש מתחילין וביום השבת. ובשלישי קורא המפטיר פרשת החדש הזה ומפטיר ביחזקאל בראשון באחד לחדש עד בבקר עולת תמיד.
+ואמר רב כהן צדק אין מנהג לקרא בתורה ביום טוב במנחה שלא תקן עזרא אלא במנחת שבת ויום טוב שחל להיות בשבת קורין במנחה בפרשה הראויה לאותה שבת כשאר שבתות השנה דספר תורה משום שבת מקרי.
+ושבת שיש בו חתן נהגו להפטיר לכבוד החתן שוש אשיש עד ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ואח״כ מפטירי׳ הפטרת סדר השבוע מתחלה ועד סוף ומברך לאחריה ויש מקומות שנוהגי׳ להפטיר הפטרת סדר השבוע ולברך לאחריה כל ברכותיה ואחר הברכות אומר לכבוד החתן פיוט אחד ואחר הפיוט אומר שוש אשיש ויש מקומות שאין אומרים פיוט כלל אלא תכף שגמר המפטיר בא״י מקדש השבת אומרי שוש אשיש והכל לפי המנהג. ובשבת שיש בו שני סדרי׳ מחוברים נהגו לומר הפטרת הסדר השני לעולם.
+סדר ההפטרות מפנחס ועד סוכו׳ דש״ח נו״ע אר״ק שד״ש. דברי. שמעו. חזון. נחמו. ותאמר. עניה. אנכי. רני. קומי. שובה. דרשו. שוש. +שבת שלפני ראש השנה מפטירין שובה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורי׳ דרשו כדאמרי׳ בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה. ואם יש שבת בין יום הכפורים לסכות קורין האזינו ומפטירין שוש אשיש משום דכתוב לך אכול בשמחה לחמך ואם אין שבת ביניהם יאמר במקו׳ דרשו ודרשו הלא היא בצום גדליה ויש שמפטירי׳ וידב׳ דוד ואין מדלגי׳ ממנה כלו׳ שירה לשירה ולכך תקנום בסדר הזה שהאו׳ לעני המחזר על הפתחי למחר אתה מלך אינו מאמין שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח לכך אמר לו בתחלה לא עזבתיך ואח״כ נחמה על ידי הנביאי׳ ואח״כ הוא בעצמו אנכי אנכי ואחר פוסק לה טובות קומי רני שוש. ויש אומרים שוש אשיש לפני ר״ה משום דכתוב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שבוטח בהקב״ה ואינו מתפחד אפילו מיום הדין ולבלתי הפסיק בנחמתא דהכי איתא בפסיקתא תלתא דפורענותא ושב דנחמתא ותרתי דתיובתא ודרשו בין ר״ה ליום הכפורים. ושובה בין יום הכפורי׳ לסכות שיפה תשובה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכשאין שבת ביניהם אומר שובה בין ר״ה ליום הכפורים ודרשו הלא היא בצום גדליה.
+ומקום שנהגו לעשות שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף הראשון מקרא בתורה ואחרי קריאת התורה וההפטרה. אומר מי שברך ואשרי ויהללו ומחזיר הספר למקומו ואח״כ יעמד השני ויאמר קדיש זוטא ויתפלל תפלת מוסף.
+ונשאלה שאלה זאת אל הרב המובהק הרמב״ם ז״ל על דבר קריאת התורה אם אין להם ס״ת מהו שיקרא בחומשי׳ בצבור ויברכו לפניה ולאחריה או ימנעו מן הקריאה כל עיקר וכן בספר שאינו עשוי כהלכתו או בספרים של קלף מצה שהן ודאי פסולים אם מותר לברך הקורא בהן או אסור לברך. + והשיב להם מותר לברך ואין הברכה בטלה לפי שאין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב או ישיבת סוכה שאם הית׳ פסולה או לולב פסול נמצאת הברכה לבטלה שהמצוה היא נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה הוא מברך ואם הם פסולים לא עשה מצוה. וכן בקריאת התודה היא המצוה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול. ואפי׳ קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קוד׳ שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח״כ קורא או דורש. הא למדת שהקורא בתורה היא המצוה שעליה מברכין וזהו ההפרש שלא הרגישו בו חכמי המזרח ואמרו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה. + וראיה לדבר זה מה שאמרו ז״ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלו׳ בעולם כמו פסלנות חומשין ואפי׳ היה ס״ת חסר אות אחת או יתר פסולה וכל שכן חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד הצבור והיה להם לתת טעם מפני שהוא פסול ויהיה ברכה לבטלה וא״ת שהקריאה זו בלא ברכה אם כן למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפי׳ על פה אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על קריא׳ שחייבין עליה לקרות בצבור שהן שלשה או שבעה או כיוצא בהן הוא שאין קורין בהן מפני כבוד הצבור לא מפני שהברכ׳ לבטלה. +ועל דיוקא זו סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספ׳ קלף מצה בלא עבוד כלל ומברכי׳ לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כגון ר׳ יוסף הלוי ורבי יצחק הלוי וכיוצא בהם. ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף לפי שכלם בעלי בינה היו וחכמת׳ מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר אם פסול כמו שבארנו. ואע״פ כן ראוי לכל צבור להיות להם ס״ת כשר ככל הלכותיו ובו ראוי לקרא לכתחלה בצבור ואם אי אפשר להם קורין בספר פסול ומברכין לפניה ולאחריה מן הטעם שאמרנו. וכן הורה רבינו חנוך הספרדי ז״ל.
+וזאת התשוב׳ השיבו גדולי נרבונה ע״ה על זאת השאלה וזהו לשונ׳ ועל קריא׳ החומשין ששאלת כך דעתנו נוטה אמת הוא שאמרו רז״ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכן הלכה אך זה תשיב אל דעתך וכי ספר תורה שאנו קורין בו ושאנו עומדין מפניו מעובד הוא כהלכ׳ למש׳ מסיני דמליח וקמיח ועפיץ ומפני מה אנו מברכי׳ עליו וקורי׳ בו אלא שאנו סומכין על דברי הגאונים ז״ל שאמרו שאין בינינו מי שיודע לעבד העורות כהלכה למשה מסיני ורוב ספרי תור׳ שלנו עשויין מאלו העורו׳ שאינן עבודין כהלכתן ומוטב שתעקר מצות העבוד ממקומה ולא נתבטל מקריאת התורה כמו שהתירו בספרי דאפטרת׳ דשרי לטלטולי ושרי למקרי ביה משום עת לעשות. וכמו שהתירו בכתיבת האגדו׳ והתלמוד הן הכי נמי באותן ספרים שהם מקומות רחוקי׳ שאין להם ספר תור׳ מוטב שיקראו בחומשין הכל כקריאת ספר תורה בשלשה או שבעה ויברך כל אחד כתקונו שלא יתבטל מקריאת התורה. ועוד ראיה ממה שאמרו ז״ל אין גוללין ס״ת בצבור מפני כבוד הצבור היכא דמתרמי דוכתא ולית להו אלא חד ספרא גוללין בצבור ולא חיישינן לכבוד צבור כדי שלא יתבטלו מקריאת הפרשה. + ומפני כבודך ולמען יאמינו כי מאצלינו נשתלח זה כתבנו וחתמנו מקצתינו בזה ף טדרוס ב״ר משה. אברהם ב״ר יצחק. משה ב״ר יוסף. משלם ב״ר נתן. מאיר ב״ר יעקב. משה ב״ר טדרוס זכרם לטובה:
+ובשם הר״ש ז״ל מצאתי בדעת אחר׳ וזה לשונו הרגילים לקרות בספר חומש בעשרה אין רוח חכמים נוחה מהם. ור׳ אוסר לעשות כן שאפי׳ בס״ת גמור שאינו עשוי כתקון חכמי׳ אסור לקרות בו כגון שאינו תפור בגידין ושלא יהיה בין שרטוט לשרטוט כמלא שרטוט אסור לקרות בו ובספר חומש אין מדקדקין לעשות בו אחד מן התקוני׳ האלו והמקל בזה לא נכון לעשות כן שמוציא ברכה לבטלה.
+עוד מצאתי על זה אין קורין בחומשין וכו׳ רגילין היו לכתוב חומשין כל חומש וחומש בפני עצמו וכל ספריהם היו במגלה כס״ת שלנו. ואפילו היה עשוי החומש כתקון ס״ת בעורות עבודי׳ לשמה ונתפר בגידין אין קורין בו מפני כבוד הצבור ואם לא היה מפני כבוד הצבור היו קורין בחומשין ואע״ג דאמר שמואל ב״ר נחמני אמר רבי יוחנן ס״ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו. לא דמי התם מיחסר במלתיה הכא אם לא מפני כבוד הצבור אנו קורין בו אבל בחומשין שלנו פשיטא דאין קורין שהרי אינן עשוין כתקון חכמים שאינן נגללין ואין נתפרין בגידין הלכך אין הרבים יוצאין ידי חובתן והלואי שהיחיד הקורא לעצמו יהא רשאי לקרותו ולברך לפניה ולאחריה.
+עוד מצאתי על זה אומ׳ ה״ר יצחק מאורביל ז״ל שראה ברבו רבי חיים מבלאיי״ש שלא היה ספר תורה בעיר והתיר לחזן לקרות אחד מן הקהל ולברך לפניה ולקרות כל פרשת שבת ויברך גם ולאחריה וכן מנהג וגם יאמר החזן ההפטרה בברכותיה. אבל בשני וחמישי דליכא כנופיה לא והא דמסיק פרק הנזקין אין קורין בחומשין היינו בספר בראשית לבדו או בספר ואלה שמות לבדו אבל בשלמים שלנו מותר. אך ר״ת ז״ל פירש דכל שכן בחומשין שלנו דאין לקרות אע״פ ששלמים דאותן שלהם נתפרין בגידין.
+ועוד מצאתי בתשובות שאלות של רבי שלמה בן אדרת שאל אחד מן החכמים לרב ר׳ שלמה ז״ל ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן הדברי׳ הפוסלים ספר תורה מותר לברך בו או לאו לפי שמצאתי תשובות שאלות מהרמב״ם ז״ל שהתיר ונתן טעם לדבריו שאין הברכה כברכת נטילת לולב או ישיבת סוכה וכו׳ כמו שכתבתי למעלה עד אם אי אפשר להם קורין אפי׳ בספר פסול ע״כ עקר התשובה. ואני תמה על קצת דבריו שהוא ז״ל כתב בספרו בהלכו׳ ס״ת נמצא למד שעשרי׳ דברים הם שכל אחד מהם פוסל ס״ת ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש שמלמדין בו תנוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים. נראה מדבריו שאין קורין בו כלל. תודיעני אם דעתך מסכי׳ בזה לדעת הרב או לאו ואם מותר לקרות בחומש בהקבץ בבית המדרש עשרה או עשרים אף על פי שנראה לדברי הרב ז״ל שהשוה דין חומשין שמלמדין בהן תנוקות לספר פסול.
+תשובה פליאה ממני דעת הרב בתשובות נשגבה לא אוכל לה והדבר מחודש בעיני הרבה מכמה צדדין האחד שאם אינו פסול לקרו׳ בו ולברך לאיזה ענין הוא פסולו והכשרו שאין לומ׳ פסול לקרות בו לכתחלה היכא דאפשר להם בספר כשר וכן כל מקום שאמרו אין קורין בו שיהא פירושו אין קורין בו לכתחלה במקום שיש להם כשר. + ועוד שהטענה בעצמה שנסמך עליה הרב ז״ל והיא שלעצמה של קריאה אנו מברכין ואפי׳ קורא בע״פ נפלאתי עליה הפלא ופלא לפי שהקריאה בעצמה שבבית הכנסת לא תקנוה בעל פה אלא בספר תורה שאלו היתה התקנה בעל פה מפני מה אין קורין אפי׳ בחומשין מי גרע חומש מקורא בעל פה ואין ראיה מהקורא בתורה בבקר שמברך ואע״פ שקורא בעל פה. אבל קריאת התורה תקנו משה ועזרא תקנה מחוייבת לקרא בשני ובחמשי ובשבתות וי״ט ואע״פ שברך לאלתר על קריאת פרשת הקרבנו׳ ושנה סדר התמיד וחזר ואמר אהבה רבה ונפטר בכך מברכת התורה ואלו רצה לקרות בעלמא ולשנות פטור מלברך אפילו כן אם קרא בתורה באותן זמנים מזומנים ואפילו לאלתר חייב לברך עליה למצות קריאת התקנה ואותה תקנה עקרה לא נתקנה אלא בקריאת ס״ת והלכך כל שאינו קורא על הספ׳ ובספר כשר אינו מברך שאין זה מן התקנ׳. +והראיה שהביא משמן של גאוני׳ ז״ל היא יותר תמה בעיני לפי שמשם נראה ראיה מפורשת בהפכו דהכי גרסי׳ התם שלחו בני גלילא לר׳ חלבו ז״ל מהו לקרות בחומש בבית הכנס׳ לא הוה בידיה אתא שאיל לר׳ יצחק נפחא לא הוה בידיה אתא שאיל בבי מדרשא ופשטוה מהא דאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן ספר תור׳ שחסר יריעה אחת אין קורין בו ולא היא התם מיחסר במלתיה הכא לא מחסר במלתיה. אלמא אפילו למאן דמכשר בחומש בספר תורה חסר או פסול אין קורין משום דעדיפי חומשים טובא דלא מחסרי ולא מפסילי במלתיהו מספ׳ תור׳ שחסר או פסול במלתיה ויריעה דנקט מסתברא דלאו דוקא אלא אפי׳ חסר אות אחת. + ועוד דבהדיא תנינא במסכת סופרים פ״ק כותבי׳ על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואין רשאי לשנות והלכה למשה מסיני ובאותיות כדי שלא יהיו מעורבבין אם ערב את האותיו׳ או שהפסיק באמצע השם ונעשה שם אחד כשני שמו׳ כזה ראו בן פסול ואין קורין בו. ועוד שנינו שם בכמה פסליות אין קורין בו וזו היא תשובה גדולה על דבריו. +גם מדבריו הוא נושב שכתוב בחבורו שאין קורין בספר פסול ברבים ואינו כחולק על דבריו ועל עדותו שהעיד משו׳ גאוני המערב ז״ל שאינו יורד לסוף דעתו שדבריו נראי׳ לו כסותרין זה את זה עד שאני אומר כי זו בילדותו שנאה לנו וחזר בו בזקנותו. + ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מור׳ לך הלכה למעש׳ לא ראיתי מי שעש׳ כזה מעשה גם בכפרי׳ שאין שם ספר תורה וקורין בספרי׳ שאינן נגללי׳ ואינן נכתבי׳ כהלכתן לא ראיתי בעולם מי שברך בהן לא בתחלה ולא בסוף. +ובהפטרה ששאלת אי אפשר שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר. הנה כתבתי מה שמצאתי מזה. נשלם סדר קריאת התורה תהלה לאל. + +Siman 21 + +כא. דין הלכות תפילין +אמרו חכמי׳ ז״ל כל הקורא ק״ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. שאלו מקמי רב יהוד׳ גאון לענין תפלין קודם ק״ש והשיב כך שנו רז״ל הרוצה לקבל עליו מלכו שמי׳ שלמה יניח תפלין ויקרא ק״ש. מכלל דמלכות חסרה בלא תפלין. ועוד למה נסמכה ביאת הארץ לפ׳ תפלין כך אמר הקב״ה עשו מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ ותזכו לחיי העולם הבא. ועוד שנו רז״ל קטן היודע לשמר תפלין אביו לוקח לו תפלין וכל שכן בן שלשה עשר שנה ויום אחד שחייב במצות. +כתב הר״ם נשים פטורות מתפלין מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמה שהרי אין מניחין אותן בשבת ויום טוב ואם רצו להניח אין שומעין להן מפני שאינן יודעו׳ לשמר עצמן בנקיות ע״פ. ועוד שנו חכמים ליום הדין אם יש לו לאדם מחצה עונו׳ ומחצה זכיות ובאותה מחצה עון תפלין מכריע לחובה ואם במחצה זכיות זכות תפלין מכריע לזכות. + ואם לחשך אדם לומר תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפי׳. הכי פרוש׳ ההוא בשעת השמד אם ירצה לסמוך אנסא צריך גוף נקי שלא ישן בהן ולא יפיח בהם ושאם לא כן תמה על עצמך והלא ספר תורה גדול בקדושה ובטהרה שיש בו כמה פרשיו׳ וכמה שמות ואתה פותח בו וקורא קל וחומר תפלין שמכוסין בעורותיהן וקריאת שמע הכתובה בתפלין כל ישראל קורין אותה בכל יום. +ועוד שנו חכמים פושעי ישראל בגופן נדוני בגיהנם שני׳ עשר חדש ומאן ננהו פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפלין. אמנם מי שנמנע מהם מיראתו שלא יוכל לנקות את עצמו ולכבד המצוה אין זה בכללן. +ועוד שנו כל שאינו מניח תפלין עובר בשמנ׳ עשה ועוד שנו מאי דכתיב למען תהיה תורה ה׳ בפיך מכאן שהוקשה כל התורה כלה לתפלין. ועוד שנו כל הרגיל בתפלין מאריך ימי׳ שנאמ׳ וה׳ עליה׳ יחיו. + וכל הטמאין חייבין בתפלין כטהורין. וכל הפטור מק״ש פטור מתפלין. והר״ם כתב ועל הבחורי׳ ששאלת אשר מהרהרין אפילו בשעת ק״ש לא יניחו תפלין ואפילו חולה מעים אסור להניחם. וכל מי שאינו יכול לשמרם שלא יפיח בהם אסור כל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש בתאות נשים ע״כ. +חולה מעים ומי שאינו יכול לשמר נקביו אם לא בצער פטור. מצטער ומי שאין דעתו מיושב׳ עליו פטו׳ שהמניח אסור להסיח דעתו מהם. +וחייב אד׳ למשמש בהם כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם שקדושתן גדולה מאד לפיכ׳ אסור לישן בהם אפי׳ שנת עראי אם לא יניח עליהם סודר ולא תהיה עמו אשה. היו בראשו ובגדו עליהם ישן בהם שנת עראי כדי הלוך מאה אמה. היו תפלין כרוכי׳ בידו ישן בהם שנת קבע ואינו אוכל בהן אלא אכילת עראי ואם נכנס לסעודת קבע חולץ ומניחן על שלחנו עד שיטול ידיו ואחר יניחם ויברך עליה כל זמן הנחתם אפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום ומברך על המזון והוא לבוש בהן. + הוצרך לבית הכסא או אפילו להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ד׳ אמות וגוללן כמין ס״ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח ונכנס ועושה צרכיו וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות מבית הכסא ולובשן. שכח ונכנס בבית הכסא והוא לבוש תפלין מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון ולא יפסיק בו מפני שסכנ׳ הוא לו ואח״כ נכנס ועושה צרכיו. + ולא יכנס בבית המרחץ במקום שבני אדם עומדי׳ ערומי׳ והוא לבוש תפלין. וכן לא יהלך בבית הקברות ואפי׳ בתוך ד׳ אמות של מת והוא לבוש תפלין. ואפי׳ בתוך ד׳ אמות של קבר צריך לחלצם. +ולא ילבש אדם תפלין והוא ערום עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו. ולא ישא משוי על ראשו והם עליו ואפילו מטפחת לא ישים על ראשו והם עליו. אבל צונף הוא את מצנפתו על תפלין. +בית שיש בו תפלין וספרי׳ מונחי׳ שם אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בתוך כלי אחר שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אינו מועיל אפילו עשרה כלים ככלי אחד חשובין ואם מונחין בתיבה בלא כלי פריס סודרא על התיבה מותר וכל זה בספר תורה ותפלין. אבל בשאר ספרים ובחומשין שלנו כתב ר׳ יהודה דמסתברא שאין להחמיר כל כך. ואם הניח כלי התפלין בתוך כלי אחר מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן ואפי׳ אשתו במטה. קדושת תפלין גדולה מאד שאפי׳ הכלי שהכינו להניחן בו אם הניחן בו נתקדש ואסור להשתמש בו חול. +ואסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה בתפלה עצמה. אבל תולה הו׳ את הכיס שהן מונחין בו. וכל מי שאינו מניח תפלין עובר בשמנה עשה שהרי בד׳ פרשיו׳ צוה על התפלי׳ של ראש ועל של יד הרי שמנה. + וזמן הנחתן ביום משיכיר איש את רעהו ברחוק ד׳ אמות עד שתשקע החמה שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. וכתב ה״ר יצחק ז״ל המשכים לצאת לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן בראשו וכשמגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך. +וה״ר פרץ ז״ל אמר אתיא למאן דאמ׳ לילה לאו זמן תפילין אבל למאן דאמ׳ לילה זמן תפלין כדקיימא לן אם כן השכי׳ לצאת לדרך קודם ליום מניחן ומברך עליהן מיד. עוד נראה דאפי׳ בלא חששא דשמא מותר להניחן לכתחלה קודם היום בהשכים ויוצא לדרך דליכא למיחש שישן כיון שהשכים לצאת. וה״ר שמשון כתב דהכי נמי אמרי׳ בציצית אף על פי שיש לחלק. +והריא״ף ז״ל אמ׳ משמע מזה דלילה לאו זמן ציצית ולפי מה שפסק בתוספת׳ דכסות יום חייב אפי׳ בלילה א״כ גם בציצית יוכל לברך קודם היום. + ואין מניחין אותן בשבתו׳ וימי׳ טובים שנאמ׳ והיה לך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות. וכת׳ ה״ר יצחק ובחולו של מועד יש לספק וטוב להניחן בלא ברכה. +וכשהו׳ מניחן מברך להניח תפלין ומניח של יד שמאל דכתי׳ על ידא יד כהה והאטר יד ימינו מניחן בימי׳ לפי שהיא שמאלו וכת׳ ה״ר יצחק והשולט בשתי ידיו מניח בשמאל כדרך כל אדם אבל השולט בשמאל לגמרי מניחן בימין. והריא״ף ז״ל כתב שאם הוא שולט בשתי ידיו מניחן בשמאל כדרך כל אדם. וכן אמר רבינו יחיאל מפרי״ש וכשהוא מניחן בשמאל קושרן ומהדקן בימין. +והיכן קושרן ומניחן בשמאל על הקבורת והוא הבשר התפוח שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שקורין קוברי. נמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו תהיה התפלה כנגד לבו לקיי׳ מה שנאמ׳ והיו הדברים האלה על לבבך. והרי״ף ז״ל כתב שאין כל אותו הפרק כשר כי החצי של צד האציל שקורין קוברי כדאיתא בשמות רבא. ואחר כך יברך על מצות תפלין ומניח של ראש. +ולא ישיח בנתים ואם שח בנתים מברך על של ראש שתים להניח ועל מצות תפלין כך נהגו רבני צרפת וחכמי קטלוניי״א. וכן כתב ה״ר בעל העטור ז״ל. ורבינו תם והרי״ף ז״ל כתבו שאם לא שח בנתים די לו בברכה אחת ואם שח מברך על של ראש על מצות תפלין. +והרמב״ם ז״ל כתב וזה לשונו תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין עליהן על של יד מברך להניח ועל של ראש על מצות במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת להניח וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש עכ״ל. וכשהוא חולצן חולץ של ראש ואח״כ של יד. +וכתוב בירושלמי כשהוא חולץ מברך בא״י אקב״ו לשמר חקיו אתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר אמנם לא נהגו בברכה זו כלל. +ומניח לתוך כלי של ראש תפלה ואחר כך של יד כדי שיפגע של יד תחלה כשירצה ללבשן שאם יפגע לשל ראש תחלה יהיה צריך להניחן ואין לאדם להניח מצוה הבאה לידו ויתעסק במצוה אחרת ונמצא שיצטרך להניח של ראש בידו ולהוציא של יד לקשרו שאין מניחין של ראש תחלה לפיכך צריך להניח בתוך הכלי של יד למעלה כדי שיפגע בהן תחלה. +והעושה תפילין מברך אקב״ו לעשות תפלין. וצריך לכתבו על עור בהמה טהורה. וצריך עבוד לשמה. וכותבין בגויל במקום שער ובקלף במקום בשר. +וצריך לשרטט מארבעה רוחות אבל בין שטה לשטה אין צריך. והכותב צריך שיוציא התיבה בשפתיו קודם שיכתבנה. וכשהוא כותב השם אפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק ולא ישיבנו. +ולא יטבי׳ הקולמוס בדיו באמצע השם ואם צריך בדיו יקח מאותיות שלפניו. +ואם דלג אפי׳ אות אחת אין תולין אותה כדאמרינן במסכת סופרים תולי׳ בספרים ואין תולין בתפלין ובמזזות. וצריך להזהר בכל האותיות שיהיו מוקפות גויל. וצריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה הב׳ לכ׳ ולא הכ׳ לב׳ וג׳ לנ׳ ונ׳ לג׳ וכן כל כיוצא בהן עד שירוץ הקורא בהן. +כיצד כותבין התפילין של ראש כותבין ארבע פרשיות של ארבע קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחין אותן בתוך ד׳ בתים שהם מחוברים בעור אחד. +ושל יד כותבין ד׳ פרשיות בד׳ דפין של קלף אחד וגוללו כמין ספר תור׳ מסופו לתחלתו ומניחן בבית אחת. ונהגו הסופרים כותבי תפלין לכתוב על כל פרשה ופרש׳ מתפילין של ראש בדי שטין ואלו הן ראשי שטין של כל פרשה ופרשה. + פרשה ראשונ׳. וידבר מזה הזאת יעשה. +פרש׳ שניה. והיה. וכל פטר. ה׳ ממצרים. לה׳ כל: +פרשה שלישית. שמע. נפשך. לבניך. על ידכה: +פרשה רביעית. והיה. עשב. לא תתן. בניכם: +ותפלין של יד כל פרשה כותבין אותה כ״ז שטין ואלו הן ראשי שטין של כל פרשה: +פרשה ראשונה. וידבר. את היום. הוציאך. לתת לך. חג ההוא. תורת: +פרשה שניה והיה. רחם. בשה. לאמר כי הקשה. בהמה. לאות: +פרשה שלישית שמע. את. והיו. לבבך. ובלכתך. ידך. מזוזות: +פרשה רביעית. והיה. ובכל נפשכם. ואכלת. ה׳ בכם. אשר ה׳. בין עיניכם. ביתך: + וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתובו׳ כמו שכתובות בספר תורה הבדוק ושאם כתב בחסר מלא פסול עד שיסיר היתר ואם כתב במלא חסר פסול ואין לו תקנה. +ואלו החסרות והמלאות שיש בד׳ פרשיות אלו. ראשונה קדש לי כל בכור מ׳. זכור מ׳. בחזק ח׳. הוציא מ׳. יציאם ח׳. יביאך מ׳. והאמרי ח׳. והיבוסי מ׳. לאבתיך ח׳. העבדה ח׳. מצת ח׳. השביעי מ׳. מצות מ׳. שאר ח׳. גבלך ח׳. בעבור מ׳. תורת מ׳. הוצאך ח׳ יו״ד. החקה ח׳. למועדה מ׳. +שניה יבאך ח׳ יו״ד. ולאבתך ח׳. חמר ח׳. בכור מ׳. בחזק ח׳. הוציאנו מ׳. ויהרג ח׳. בכור מ׳. מבכר ח׳. ועד בכור מ׳. זבח ח׳. וכל בכור מ׳. לאות מ׳. ידכה כתוב בה״א. ולטוטפת ח׳ ו״ו אחרונה. עיניך מ׳ בחזק ח׳. הוציאנו מ׳. +פרשה שלישית שמע. ע׳ של שמע גדולה. מאדך ח׳. לבניך מ׳. בביתך ח׳ יו״ד שניה. ובקומך מ׳. לאות מ׳. ידך בלא יו״ד שניה. לטטפת בלא ווי״ן. עיניך מ׳. מזזות ח׳ ו״ו ראשונה. ביתך ח׳ יו״ד שניה. ובשעריך מ׳: +פרשה רביעית והיה אם שמע ח׳. מצותי בו״ו אחת. יורה מ׳. ומלקוש מ׳. ותרשך ח׳ ו״ו. והשתחויתם מ׳. הטבה ח׳. נתן ח׳. אתם ח׳. לאות מ׳. לטוטפת ח׳ ו״ו שניה. עיניכם מ׳. אתם ח׳. ביתך בלא יו״ד שניה. ובשעריך מ׳. לאבתיכם ח׳ ו״ו. ואלה הן האותיות המתויגות שבארבע פרשיות אלו. +פרשה ראשונה יש בה אות אחת בלבד והוא מ׳ סתומה של מימים ועליה ג׳ זיינין: +פרשה שניה יש בה ה׳ אותיות וכל אחת מהן ה׳ ועל כל מחמשתן הזיינין ואלו הן ה׳ של ונתתה. ה׳ ראשונה ואחרונה של הקשה. וה׳ של ויהרג. וה׳ של ידכה: +פרשה שלישית יש בה ה׳ אותיות ואלו הן ק׳ של ובקומך. יש עליה שלשה זיינין וק׳ של וקשרתם יש עליה שלשה זיינין וטית טית ופ׳ של לטטפת על כל אחת משלשתן ד׳ זיינין: +פרשה רביעית יש בה ה׳ אותיות ואלו הן פ׳ של ואספת יש עליה ג׳ זיינין ת׳ של ואספת יש עליה זיין אחת. ט׳ ט׳ פ׳ של טטפת על כל אחת משלשתן ד׳ זיינין: +כל האותיות המתויגות י״ו ואם לא עשה התגי׳ או הוסיף וגרע בהן לא פסל. ואין כותבין בנקב ואם תוכו בחלל האות כשר. +וצריך להניח גליון מלמעלה ומלמטה כמלא אטבא דספרא. ושערו הגאונים כמלא אחיזת חצי צפורן וכן בסוף. אבל בתפלה היה מצריך ה״ר יצחק ב״ר שניאור כדי לגול כל ההקף. +והשטין יהיו שוות ולא יהיו אחת קצרה ואחת ארוכה אלא שוות. ואין כותבין ג׳ אותיות חוץ לשטה. +וצריך לכרוך שער בהמה טהורה על כל פרשה ופרשה. ויש כורכין אותן במטלת ואחר כך כורכין בשער בהמה על גביו דהכי איתא בירושלמי בפר״ק דמגלה הלכה למשה מסיני שיהיו כתובין בעורות ובדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער ונוטלין במטלית ודובקין בדבק כקרע של ספר תור׳ באמצע יריעה. ותופרין בגידין יריעה בחברתה ואין סברא להקפיד בכריכת המטלית אם יהיה קודם כריכת השער או אחריו. ויש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר: +וסדר כתיבתן כאשר הן כתובין בתורה. קדש. והיה כי יביאך. שמע. והיה אם שמע. וכתב הר״ף ז״ל ובשל ראש שהן ארבע׳ קליפין חתוכין אין לחוש בסדר כתיבתן וכן דעת רבי שמחה בשם ר׳ יחיאל ז״ל. מיהו נהגו גם כן להקפיד כותבי תפלין. +ובהנחתן בבתים של ראש נחלקו בו אבות העולם כי רש״י ושמושא רבא. והרמב״ם ז״ל כתבו סדר הנחתן כסדר כתיבתן בתורה וה״ר שרירא גאון ז״ל ורבינו האי גאון בנו ור״ת ז״ל כתבו קדש והיה כי יביאך מימין הקורא וחוזר ומתחיל בשמאל שמע והיה אם שמע. נמצא השינין מבחוץ וההויות באמצע ומכל מקום בתפלין של יד לא נחלקו. +והר״ף ז״ל כתב מיהו מדקאמר במנחו׳ מי שיש לו שני תפלין תולה עור על אחד מהן כדי לעשותן של יד. משמע דגם ביד הוי סדר כתיבת פרשיות כשל ראש ההויות באמצע וכן פירש ר׳ ברוך ז״ל רק שיכתוב כסדר כתיבתן בתורה. וכתב ה״ר יצחק ירא שמים הרוצה לצאת ידי כלם יהיו לו שני תפלין של ראש ויניחם בבת אחת ויבטל בלבו אותן שאינן עשויין כתקון חכמים ויברך על מצות תפילין כי מק��ם יש בראש להניח שתי תפילי׳ וזהו ממקום שמתחיל להשעיר עד חצי שפוע הראש זהו מקום הנחת תפילין בראש מן על הקדקוד שהוא סוף השער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופס. +וצריך לכוין אותו באמצע כדי שיהיה בין העינים לקיים מה שנאמר ולטוטפות בין עיניך. +ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת. +וצריך רצועות שחורות. גם עור הבתים נראה שצריך שיהיה שחור. ואמר אביי שי״ן של תפלין הלכה למשה מסיני. וכתב בשמושא רבה שתי שיני״ן הן אחת בימין ואחת בשמאל ואמניח קאי של ימין מג׳ ראשין ושל שמאל מד׳. +וה״ר יצחק בה״ד זצ״ל אמר כי שי״ן של לוחות דהויא מן החקיקה. וכן היא נעשית מקטמי העור. ואמרי׳ פרק הקומץ צריך שיגיע חריץ למקום תפר פי׳ אותן חריצין שהשי״ן נעשית מהן. ויש אומרים חריץ שבין בית לבית. ואמר רבי חנינה אמר רב תיתורא של תפלין הלכה למשה מסיני. פירוש מושבן של בתים. + ומעברתא נמי אמרי׳ הלכה למשה מסיני זהו מקום שעוברין בו הרצועות. ופרש״י שעשוין מעור הבתים שכופלין בו הבתי׳ ועושין ממנו תתורא ומעברתא. ויש שעושין אותה מעור אחר. ויש מפרשים מעברתא עור שנותנין על בית שבזרוע. +ותניא תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני. ואמר רב בתפרן ובאלכסון שיהא התפירה מרובעת ויהא בה אלכסון גדול תרי חומשי על הארך. ויש מחמירין גם בעור הבתים שיהיו מרובעות. + ומנין התפירות יש בשמושא רבה שנים עשר. ואם עשה י״ד או י׳ אין קפידא. +ויש מחמירי׳ להעביר חוט התפירה בין הבתי׳ ונראה שאין צריך. +פרק הקומץ בעי רצועה שנפסקה מהו למתפרה ומעייל לגאו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופרש לחומרא לאסורא. ורבינו תם פירש להקל כמו בכל התלמוד בהאי לישנא והכי קאמר נמי בירושלמי רבי אמי אפסיק ליה גידא דרצועתא ושרון ליה הדר אפסיק ליה תנינות ושרון ליה ולא מן אולפנא. ויש מפרשים ההיא בגיד התפירה. + ואורך הרצועה דימינא עד טבורא דשמאלא עד חזיא. דזרועא עד אצבע צרדה. ורוחב הרצועה פחות משעורה ויתר על חטה. וכתב הר״ף ז״ל אם רחבות יותר משעורה אין לחוש. וקשר של תפלין הלכה למשה מסיני. +אמ׳ רב ונוייהן לבר. פי׳ נוי של קשר ונוי של רצועות. +אין לוקחין תפלין אלא מן המומחה ואם לקחן בודק שנם של ראש ואחד של יד או להפך ואין צריך עוד בדיקה אפילו לקח מהם הרבה. +מצוה גדולה יש בתפלי׳ שהן אות כמו מילה ושבת ומזכירי׳ לאהוב הקב״ה בתפלין של יד לאהבה בכל לב שהם כנגדו. ובשל ראש לאהבה בכל נפש שהם כנגד עקרו של נפש ומקיים שמנה עשה ומאריך ימים שנאמר למען ירבו ימיכם. + +Siman 22 + +כב. דין הלכות ציצית +הלכות ציצית טלית של צמר צריכ׳ ציצית של צמר ושל פשתים צריכה ציצית של פשתים שבזמן שאין תכלת כלאים אסורין בו ושאר הבגדי׳ חוץ מצמר ופשתים אינן חייבין אלא מדרבנן טלית של פשתן פטור אפילו במינו. וצמר ופשתי׳ בין במינן בין בשאינן מינן פוטרין ושאר מינין במינן פוטרין בשאינן מינן אין פוטרין. +והר״ף ז״ל כתב נכון להזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי. וכלן חייבין בציצית אם יתכסה בהן אבל אם היו מקופלי׳ ומונחי׳ בקופסא פטורין לפי שאינה חובת הכלי רק היא חובת האדם הלובש הכלי. +ובעלת ארבע ולא בעלת שלש. ובעלת חמש חייבת לפי דעת הרמב״ם ז״ל והרי״ף ז״ל שנאמר אשר תכסה בה ויש בכלל חמש ארבע אבל לבעלת חמש או יתר על כן לא יעש ציצית אלא לד׳ כנפות המרוחקות זו מזו. + וכיצד עושין אותה טווין את החוטין לשמן ושוזרין אותן משו׳ נוי ואם שזר חוט כפול אפי׳ מ��מנה חוטין ונעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד. וצריך למדוד החוטין תחלה ואחר כך פוסקן ביחד קודם שיתנם בכנף שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף פסולה דכתי׳ ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם פירו׳ שיהיו עשויין ציצית קודם שיהיו על כנפי בגדיהם. +וה״ר יצחק ז״ל כתב אם לא פסקן קודם שתחבן רק שלא קשרם כשרין. ואם קשרם קוד׳ פסיקה פסולין. ואחר כך אוחז מג׳ אצבעות על שלשה אצבעו׳ שאינו כנף פחות מכאן ונוקב שם ונותנן בתוך הנקב. וכתב הר״ף ז״ל אצבע היינו גודל. וטוב לעשות אמרא בטליתו כי בלא אמרא חוטי הערב מתפזרים מן הטלית למטה וגם פעמים כי חוטי השתי בולטין בלא ערב ואם כן יש להסתפק מאי זה מקום יתחיל למנות ג׳ אצבעות בשם הר״ם ז״ל. + וכופל החוטין עד שיהיו ח׳ השבעה מהן אורכן שלשה עשר אצבעות והשמיני כדי שיוכל לכרוך בו וישאר כאורך האחרים. ועושה בהן ה׳ קשרים של קיימא. ולא יקשור חוט מהן אם נפסק. + ובין שלשה קשרי׳ הראשונים הסמוכים לטלית בין כל קשר מהן יעשה שבעה חוליות. ובין קשר רביעי לחמישי יעשה שלשה עשר חוליות. וכתבו חכמי צרפת בשם הקדוש רבינו יחיאל כי השבע חוליות כנגד שבעה רקיעים ולפי שהתכלת הוא הרקיע תקנו שבעה חוליות כנגדן ובין קשר רביעי לחמשי שלשה עשר חוליות כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים. +וכתב ה״ר יצחק סדר החוליות כורך שתי פעמים ובשלישי תוחב באמצע. ויש מפרשים כורך ג׳ פעמים וברביעי תוחב באמצע. ובזמן שאין תכלת אין לחוש לעשו׳ חוליות אלא כורך עד שיהא בין קשר לקשר כמלא גודל עם הקשר כדי שיהא הגדיל ארב׳ אצבעות והענף ח׳. נמצא אורך הציצית שנים עשר אצבעות בגודל כנגד שנים עשר שבטים. +ואם הוא ארוך יותר אין לחוש וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו. ואם נפסקו ארב׳ מן החוטין כשר רובן פסול. נפסק החוט מעקרו אפי׳ חוט אחד פסול. ואמרי׳ פרק התכלת אם גרדם תכלת וקאי אלבן כשרה. ומה שאנו קורין גרדומים זה שאינן ארוכים שנים עשר אצבעות אבל אם גרדם שאין בו כדי עניבה אפילו פתיל אחד פסול. ויש אומרים שאינו פסול אחר שיש בגדיל כדי עניבה. נפסק הכנף חוץ לשלשה אצבעות תופרה במקומו. תוך שלשה לא יתפור. זוית הבגד שבין חוטי ציצית ובין הארוג שנתמעטה ולא נשאר אלא כל שהוא כשרה. +ושעור ציצית אין פחות מטפח וגדלו כמו שירצה. ושעור הטלית כדי שיכסה ראשו ורובו של קטן. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ושמעתי שהקטן זה רוצה לומר שהגיע לחנוך כדאמרינן קטן היודע להתעטף חייב בציצית. +והעוש׳ ציצית לעצמו מברך אקב״ו על מצו׳ ציצית ושהחיינו. והרמב״ם ז״ל כתב שאין מברכין על הציצית בשעת עשיה לפי שאין המצוה אלא להתעטף בו. ועשיית ציצית כשרה בכל אפי׳ בנשי׳ אבל לא יברכו בשעת עשייתן. +המתעטף בטלית מצוייצת יברך אקב״ו להתעטף בציצית. וה״ר יצחק כתב בטלית קטן יברך על מצות ציצית ובטלי׳ של עטוף להתעטף. + ובכל פעם ופעם שילבשנו ביום מברך על כל אחת ואחת. ומאימתי מברך עליו בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. ירושלמי כל הברכות מעומד. ועל ברכת מצוה קאמ׳ ולא על ברכת הנהנין. +ברכות שראוי המברך לברכם מעומד. ברכת העומר ברכת ציצית ברכת לולב וברכת מילה וכולהו נפקא להו מגזרה שוה מספירת העומר כדכתיב מהחל חרמש בקמה ודרשו בקומה. ודרשינן לכם כתיב בעומר וספרתם לכם. בציצית והיה לכם לציצית. בלולב ולקחתם לכם. במילה המול לכם ואאבי הבן קאי שצריך לברך בעמידה וכן רגילין. +והמניח בלילה לא יברך כלל. +כתב הר״מ טלית קטן כשמתעטף בה אם לא שח בנתים בין טלית קטן לטלית גדול אינו צריך לברך כמו לענין תפלין ע״כ. +וכתב ה״ר יצחק ב״ר יוסף ז״ל שבליל כפור מברך עליו. ויש שמחליפין טליתותיהם בליל כפור בשל חבריהם לאפוקי נפשייהו מפלוגתא וכן הר״ף ז״ל כתב שאין לו לברך בטלית של חברו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה על מנת להחזיר אבל בשאולה לא דהוי ברכה לבטלה. ומיהו י״א אע״ג דטלית שאולה פטורה מן הציצית מכל מקום יכול להחמיר ולהטיל בה ציצית ולברך עליה ולא הוי ברכה לבטלה מידי דהוה אנשים שמברכות אלולב ואשופר ואע״פ שיש לחלק קצת וגם התוספות משנץ פירשו כי המברך בטלית שאולה לא הפסיד. ולפי זה יש לו לברך בטלית של חברו אפי׳ בלא מתנה גמורה רק שיתן לו חברו רשות ואפילו בלא רשות דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה. ומיהו בטלית מקופל ומונח אומר ה״ר מנחם בן ה״ר שמואל שצריך ליטול ממנו רשות משום דבעל קפיד. +טלית שאולה פטורה כל שלשים יום. וכן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן התורה. ומכל מקום אם רצו לברך יברכו ויש אומרים כי נשים ועבדים אם רצו להתעטף מתעטפין בלא ברכה. +וקטן היודע להתעטף חייב בציצית. והר״מ כתב שאין למחות להתעטף ולברך עליו אע״פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי אין זמנן בלילה וחובת ציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה. ואמר רב נטרונאי גאון ז״ל האוחז ציציותיו בידו כשהוא קורא את שמע יהירותא הוא ולפי שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות צריך אדם להיות זהיר בה שנ׳ וראיתם אותו וזכרתם את כל מצותי. וציצית בגימטריא שש מאות וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג במספר כל המצות. וקשיא דהא כלן ציצת כתוב הרי שאינן עולין כי אם תק״ץ ותריץ הכי כי בפרשת ציצית כתיב בה שלשה פעמים ציצת. ועשו להם ציצת. ונתנו על ציצת. והיה לכם לציצת כל ציצית במקום החסרים מהג׳ והוא כמו שאם היה כתוב בכלו ציצית מלא. גנאי הוא לתלמיד חכם שיתפלל ואינו עטוף ואף על פי שאין הפסו׳ משמע שיהא אדם חייב לקנות טלית מכל מקום נראה כי מצוה גדולה היא כדי שיזכור מצות בוראו שנאמ׳ וזכרתם. +ולמתים יש מסירין הציציות. ויש מניחין אותן. וטוב לקשרן תוך הכנף ואז לא הוי לועג לרש ממה נפשך. וכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ות״ת עבדים שנאמ׳ והחזיקו עשרה אנשי׳ מכל לשונות הגוי׳ והחזיקו בכנף איש יהודי: +מותר ליכנס בציצית בבית מרחץ ובבית הכסא. +וכתב ה״ר אשר ז״ל נהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא תכבסנו גויה וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו: +נפסקו חוטי הציצית זורקן באשפה שאין בגופן קדושה. ומה שאמרו ז״ל המוכר טלית לגוי יתיר ציציותיו שבה לא מפני קדושה אמרו רק מפני הסכנה שמא יתעטף בה הגוי בציציותיה ויתלוה עמו ישראל בדרך ויחשוב שהוא ישראל ויעמוד עליו ויהרגנו. +אין עושין ציצית מן הצמר הנאחז בין הקוצים ולא מן הנימין שהן נתלשין מן הבהמה ולא ממה שמשייר האורג מן הבגד אלא מן הגזה של צמר או של פשתן. ואין עושים אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסולה. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. אבל המשתחוה לפשתן הנטוע כשר שהרי נשתנה. +ציצית שעשאה גוי פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו. אבל אם עשאה ישראל אפילו בלא כונה כשר. +הלוקח טלית מצוייצת מישראל כשרה וכן מגוי תגר אבל מן ההדיוט פסולה. +טלית שכלה אדומ׳ או ירוקה או משאר צבעונין עושין חוטי לבן שבה כעין צבע אם אדומה אדומים אם ירוקה ירוקין. + +Siman 23 + +כג. דין הלכות נטילת ידים +הלכות נטילת ידים. כתבו מקצת הגאונים ז״ל שלשון נטילת ידים תקנו על שם הכלי שקורין אנטל והוא מחזיק רביעית כמו שאמרו ז״ל אנפק אנבג אנטל הוא רביעית של תורה. +כתב הר״מ ז״ל שאין אדם צריך ליטול ידיו מרביעית כי אם לאכילה לפי שלפני תפלה אם אין לו מים יכול לקנח ידיו באבן או בארץ דכתיב ארחץ בנקיון כפי כלומר בכל מידי דמנקי ע״כ. +וכשאדם יוצא לדרך נוטל עמו כלי מחזיק רביעית להיות נוטל בו ידיו או יטבילם בנהר או במעין או במקוה שיש בו ארבעים סאה ויברך על טבילת ידים. והר״מ אומר שמברכין על שטיפת ידים ויש מברכין על רחיצת ידים או על נקיון ידים. וכתב הרשב״א ז״ל ורז״ל הורו שמברך על נטילת ידי׳ אף על פי שאין כאן נטילה יש בכלל טבילה נטילה שהרי בכלל מאתים מנה והרי זה כמטביל מפני שנצטוה על הנטילה ועל נטילה שנצטוה הוא מברך ע״כ. +או נוטל אדם ידיו שחרית בביתו ומתנה עליהן כל היום כלו שמא לא ימצא נהר או מעין להטביל בהן ידיו. +וכתב הרב רבינו שלמה ז״ל שאם שכשך ידיו בתוך הכלי שיש בו רביעית ידיו טהורות שכל מי שמשכשך בכלי כאלו נוטל ממנו. וכן דעת הרב רבינו שלמה ז״ל ושאר הפוסקים. +ורבינו האי גאון ז״ל פירש בתשובה כי לשון נטילת ידים אמרו ז״ל על שצריך להגביה ידיו למעלה אחר הרחיצה והוא מלשון וינטלם וינשאם. +כתב הר״מ על הדברים הצריכין נטילת ידים ששאלת אם סגי בנקיות בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנתא. וטוב להחמיר לעשות נטילה. +ואלו שבעה דברים צריכין נטילה אחריהם ואלו הן ההולך מבית המרחץ. הנוטל צפורניו. החולץ מנעלו. הנוגע ברגליו. החופף את ראשו. ההולך מבית הכסא. +והר״ף ז״ל כתב ולענין נקיות אמרינן בברכות דמי שאין לו מי׳ שוטף ידיו בעפר או בצרור או בקיסם דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי. ומיהו הני מילי בנטילה שלא לצורך והלכה כי הנך דברי׳ אבל לענין אכילת פת בעי נטילה במי׳ דוקא. ומיהו היוצא לדרך והתכ׳ בנטילת שחרית בשביל כל היום מועיל התנאי ג״כ לענין אכילה רק שישמרם מטנוף. ועל זה אין לסמוך כי אם בשאין לו מים תוך ארבע מילין לפניו לדרכו אכל אם יכול למצא מים תוך ארבע מילין ימתין. והני מילי לענין אכילה אבל לענין תפלה אין צריך להמתין אלא יקנח בצרור ע״כ. +ומה שאמרו ז״ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום דוקא כששמר את הידים לאלתר שלא יסיח דעתו מהן שלא יגעו בשום טנוף ואז יועיל לו התנאי שלא יהיה צריך ליטול ידיו שנית לא לאכילה ולא לתפלה. אבל אם הסיח דעתו מהן אין התנאי מועיל לו. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שאם הניחן אחר הנטילה בבתי ידים שקורין גאנץ שיועיל. וכל זמן שאדם נפנה ביום צריך לברך אשר יצר ואפילו לקטנים. + ונשאלה שאלה לאחד מן הגאונים אם צריך לברך נטילת ידים עם ברכת אשר יצר בכל פעם ופעם שיהא נפנה והשיב שאם ירצה לעסוק בתורה לאלתר או להתפלל או להוציא מפיו שום דבר קדושה אז יהיה צריך לברך על נטילת ידים ואשר יצר ואם לאו לא יברך רק אשר יצר בלבד. ואם בא לאכול אחר שנטל ידיו לנקביו אינו צריך ליטול ידיו שנית על האכילה ודי לו באותה נטילה. וראיה לדב׳ מה שאמרו ז״ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו. +והרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו ואפי׳ אינן מלוכלכו׳ ולא טמאות. וכן כל שטבולו במשקה. וכן לקריאת שמע וכן לתפלה. +מים אחרונים אשר בסוף כל אכילה חובה משום מלח סדומית שמסמאה את העינים חזינן בדוכתא אחריתי דאמר אחר כל אכילתך אכול מלח מלמד בהאי מלחא איכא מלח סדומית לכך היא חובה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו וכיון דלרפואה קא עביד אינן צריכין ברכה ועוד שהן הרגו את הנפש ואינן טעונין ברכה. ותכף יברך ברכת המזון בלי הפסק. +ואין ניטלין אלא על גבי כלי או קינסא או אבני׳ וכיוצא בהן ולא בחמין שהיד סולדת בהן. והרשב״א ז״ל כתב טעם לפי שהמים החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין הזוהמא ע״כ. אבל ניטלין בצונן או בפושרין. + ולהוציא כח המלח ישפיל ידיו למטה. מים אמצעיים שבין תבשיל לתבשיל רשות. מים ראשונים מצוה והן ניטלין על גבי קרקע בחמין ובצונן. + וצריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים. ונטילת ידים עד הפרק זהו קשרי האצבעות המחוברי׳ ליד כדאמרינן צריך אדם ליטול ידיו עד פרק שלישי ושעורן רביעית. +וכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון רובו שאינו מקפיד או מעוטו המקפיד וכן גרב וגלד יבש שאינו מצטער בנטילתו ומה שתחת הצפורן חוצץ. וכתב הר״ף ז״ל ועל כן נכון לנקר צפרניו בשעת נטילה. ויש מקילין דחשבין ליה למעוטו שאינו מקפיד. הטביל ידיו במי מקוה שאין בו שעור או במים שאובין בקרקע אין מטהרין אותן. מים שנשתנה מראה שלהן או שנתגלו גלוי האוסר משתיה או שנעשה בהן מלאכה כגון שהדיח בהן כלי׳ שאין מודחין ולא חדשים או ששרה בהן פתו כלן פסולין לידים ושנפסלו מלשתו׳ לכלב בכלי פסולי׳ לנטילה ובקרקע כשרי׳ להטביל. חמי טבריא מטבילין בהן את הידים במקומן אבל שלא במקומן כגון שהפליג מהן אמת המים למקום אחר או שנטלן בכלי אין נוטלין מהן לידים. +וכשנוטל ידיו יתן עליהן מעט מעט עד שיתן כשעור ואם נתן הכל בשטיפה אחת כשר. ורבי׳ נוטלי׳ בשטיפה אחת יד זה על גב זה ובלבד שירפו את ידיהם כדי שירדו המי׳ ויהיה בשטיפה זו רביעית לכל אחד ואחד ולא יתן לחברו בחפניו שהנטילה צריכה כלי שלם ושיבא מכח נותן. +ואין נוטלין בשברי כלים ולא בכלי׳ שבורין שבירה המטהרת אותן מטומאותם ולא בדפני הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית אלא אם כן תקנה לנטילת ידים ולא בחמת אלא אם תקנה ולא בשק ובקופה אף על פי שתקנה לנטילה. +ונוטלים בכל הכלים אפילו כלי גללים וכלי אדמה והוא שיהיו שלמים ויחזיקו רביעית ואם אינו מחזיק רביעית או שאין בו מים רביעית אין נוטלין בו. והכל נותנין למים אפילו חרש שוטה וקטן. + וכתב הר״מ שאין ליטול ידיו שחרית ממי שלא נטל כדאיתא פרק ערבי פסחים אל תטול ידים שחרית ממי שלא נטל משום דקשה לרוח רעה. + ואם אין שם נותן מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה. הקוף נותן לידים. השוקת שהניח ידו בה ועברו המי׳ ושטפו את ידיו אינה נטילה לפי שאינה באה מכח נותן ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הכלי שהשטיפה באה מכח אדם כשרה. +מים שהן ספק אם נעשה בהן מלאכה אם לאו. ספק נטל ידיו ספק לא נטל וכן כל ספק בנטילת ידים טהור. +לט אדם ידיו במפה ואוכל פת או כל דבר שטבולו במשקה ואינו צריך לנטילה אחרת. והרשב״א ז״ל אוסר ואמר שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהן זריזין חזקה נשמרין הן מליגע. +מי שהיו אחרים מאכילין אותו או מי שאוכל במגריפה צריך נטילה אף על פי שהוא אינו נוגע למאכל שהרי אחרים נותנין לתוך פיו. אבל המאכיל אינו צריך נטילה. אין לו מים אלא כדי שיטול ידיו יטול ידיו במקצתן ושותה מקצתן. +הנוטל ידיו צריך לנגבן תחלה קודם שיאכל דאמר רבי אבהו פ״ק דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כ��לו אוכל לחם טמא. וכשינגב ידיו מברך כדאמרי׳ על כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דאכתי גברא לא חזי וכן נהגו בנטילת ידים. והירושלמי מוסיף אחרת ברכת האור כדקתני במסכת ברכות אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. ופירש רבינו חננאל דוקא טבילה דגר אבל שאר טבילות מברכין קודם. + ויש אומרים מזה דנשים המברכות אחר הטבילה אין למחות בידן כיון דאיכא שום טבילה דמברכין לאחר טבילה מידי דהוה אנטילת ידים דסעודה דמברכין אחר הנטילה אף על פי שהוא נקי יברך קודם משום דאיכא ידים דבית הכסא דאינו יכול לברך קודם הנטילה לא פליגי רבנן הכא נמי לענין טבילה. +והר״ף ז״ל כתב ומהאי טעמא היה רוצה רבי שמואל לומ׳ דהאב מברך ברכה דלהכניסו קודם שימול המוהל. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה משמע בהדיא שמברכי׳ אותה אחר המילה וכן המנהג אף על גב דבעלמ׳ מברכי׳ עליהן עובר לעשייתן שאני הכא שהמברך דהיינו אבי הבן אינו עושה המצוה מידי דהוה אברכת ארוסין שמברך אותה לאחר הקדושין הלכך אפילו היכא דאבי הבן הוא מוהל לא שנא. +ובתוך סעודה אם אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ונכנס כדאמר רבי אשי מצוה לשפשף ניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרות שפכה. דבר עם חברו והפליג פירוש הפליג שעה אחת או שתים נוטל שתי ידיו ונכנס לפי שהסיח דעתו מהן. +והר״ף ז״ל כתב אך אין צריך ברכת המוציא דשנוי מקום אין צריך לחזור ולברך בפת. ור״ת פוסק שהיוצא להשתין אין צריך ליטול ידיו אם לא שפשף בידו והלכה אפי׳ שפשף בידיו אין טעון ברכה מידי דהוה אידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שאין צריך לברך על נטילת ידי׳. +והר״ף ז״ל כתב אך ברכת אשר יצר צריך לברך. וה״ר יצחק ז״ל ורבו היו נוהגין לברך נטילת ידים כשהיו רוצים לעסוק בתורה וכן במלוכלכות בטיט ובצואה. ור״ף ז״ל כתב בברכת אשר יצר נמי שמברך לקטנים היינו דבר שבקדושה ואפילו הכי אינו מברך על נטילת ידים וצ״ע. +והר״ם כשבא מבי׳ הכסא ורצה לאכול נוטל ידיו ומברך אשר יצר ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ויש נוהגין ליטול פעם אחת ומברכין אשר יצר תחלה ואחר כך על נטילת ידים. והר״ם אומר שזה הפסק. והר״ף ז״ל כתב נוהגין לברך כדרכם. +האוכל פירות ובשר וגבנה או ירקות אין צריך נטילת ידים וכל הנוטל ידיו להן הרי זה מגסי הרוח. וכתב הר״ש ז״ל במה דברים אמורים כשאכלן בפני עצמן אבל אם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהן צריך נטילת ידים שכל דבר שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. +וכן השותה יין או שאר משקין יראה לי שצריך ליטול ידו אחת שנוטל בה את הכוס שמא יגע במשקין שבכוס. וכן האוכל כעכין וכיוצא בהן לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהן נוטל ידו אחת ודיו. + פעמים שאדם רוחץ בין תבשיל לתבשיל לנקיות לפיכך אין צרין לברך עליהן. ויש אומרים שצריך לברך על רחיצת ידים ודיניהן כדין מים אחרונים לכל דבר ויתרים עליהן שצריכין נגוב. +מים אחרונים אינן מצוה אלא חובה כדי לשמר עצמו מן הנזק ואין מברכין על החובה אלא על המצוה. ופעמי׳ שצריך לברך מי שנוטל את הכוס של ברכה בלבד. כיצד אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ויברך על רחיצת ידים. ומהו הדבר המזוהם יש אומרי׳ כל דבר שהוא לח אבל דבר יבש לא נקרא מזוהם. ויש אומרים כל שאינו ממין הקרב אצל המזבח נקרא מזוהם וכל הקרב פסקה זוהמתו עכ״ל הרשב״א ז״ל. + והר״מ נוטל ידיו כשאוכל בשר ורוצה לאכול דגים דחמירא סכנתא מאיסורא. והראב״ד ז״ל כתב בהלכות ידים שלו נמצא בתשובו׳ קדמוניות על מים ראשונים מברך על נטילת ידים ועל מים אחרונים על רחיצת ידים לפי שאינן אלא לנקיות בעלמא. + ובהלכות הרב ז״ל מים אחרונים חובה ואין טעונים ברכה ויש לתמוה מאחר דמחד קרא נפקי ואקרא סמיכי להו כדאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים מה טעם אין טעונין ברכה והלא פסולות הן לברכה עד שירחצם ואומר אני לקיים דבר שניהם שאם אכל תבשיל שיש מזוהמות טעונות ברכה על רחיצת ידים. ואם אכל פת הרבה צריך מים אחרונים משום מלח סדומית ואינן טעונות ברכה ולא עוד אלא שאם לא נטל ידיו קודם ברכה יטול ידיו אחר ברכה ודיו אבל בידים מזוהמות לא יברך עד שיטול ע״כ. +אלו דברים שבין מים ראשונים למים אחרונים: ראשונים צריכין רביעית בין לגדול בין לקטן. אחרונים כדי שידיח בהן את הידים. ראשונים צריך שיפסיק בהן. אחרונים אין צריך להפסיק. ופירש בירושלמי מהו להפסיק שצריך ליטול ולשנות כמו ששנינו מים ראשונים מטהרין את הידים שניים מטהרין המים שעל גבי הידים. +ראשונים ניטלין על גבי קרקע אחרוני׳ לא ניטלין אלא על גבי הכלי או על גבי קינסא או אבני׳ או קש משום רוח רעה. ראשונים אין ניטלין אלא מתוך כלי. אחרונים מכל דבר. ראשונים אין ניטלין אלא מכח אדם. אחרונים מכל מקום. ראשוני׳ כל דבר שחוצץ פוסל בהן כעין טבילה. אחרוני׳ אינו פוסל בהן. ראשונים אם הדיח בהן כלים פסולין לידים. אחרונים אינן נפסלין. +ראשונים טעונין ברכה אחרונים אינן טעונין ברכה. ודוקא שלא אכל מאכל לח שאין הידים מזוהמות ממנו והמים אינן באים כי אם לרפואה אבל אם אכל מאכל לח שהידים מזוהמות צריכין ברכה כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים ודרשינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אני ה׳ אלהיכם זו ברכה. ועליה׳ אמרו מים ראשוני׳ מצוה אחרונים חובה כי הראשונים אם ירצה יאכל אם ירצה לא יאכל לפיכך אינן חובה אבל מים אחרונים כיון שאכל נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות עד שיטול ידיו לפיכך הם חובה. למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשו ואין לו מים אלא מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחר׳ כגון שלשה סעודות של שבת מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכת המזון מפני שכבר נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות אבל ודאי אם לא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות מברך בלא מים אחרונים ואחר כך נוטל ידיו ועולה לו לכאן ולכאן. +ונראה לי שאם יש לו שמן ערב או יין מברך ואחר כך נוטל ידיו במים ואוכל סעודתו. + ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה פירו׳ אצבעותיו אחרונים ישפילם למטה משום זוהמא. ראשונים צריכין עד הפרק השלישי. פירוש מקום שהאצבעו׳ כלות. אמצעיי׳ עד הפרק האמצעי שאין המאכל מגיע מכאן ואילך ואם הגיע צריך רחיצה. +ראשונים על נטילת ידים אחרונים על רחיצת ידים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל אין צריך נטילה אחרת אחרוני׳ צריך רחיצה אחרת. ראשונים אם הסיח דעתו מהן צריך נטילה אחרת. אחרונים אין צריך. +ראשונים אם אין לו מים מרובין ונטל ידיו שחרית מתנה עליהן כל היום ואוכל עליהן בשמירת ידיו אחרונים אין תנאי מועיל בהן. וי״א דאפילו שלא בשעת הדחק כגון שיש לו מים מרובין עושה כך ומתנה עליהן ראשונים אין השמן והדבש ושאר משקין לבד מטהרים את הידים אחרונים בכל מיני משקין מפני שהן מעבירים הזוהמה. + ראשונים אין ניטלין לחצאין כגון דמשא פלגא פלגא דידיה וליכא משקה טופח ע״מ להטפיח אחרונים ניטלין ��חצאין ראשונים צריכין נגוב לאכילה אחרונים אין צריכין נגוב לברכה ראשונים בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן. + ראשונים כל שהפרה שוחה ושותה מהן נוטלין לידים ואם לאו אין נוטלין. אחרונים אף על פי שהן עכורין הרבה ואין הפרה שותה מהן כגון שיהיו סרוחים או מרים או מלוחין נוטלין מהן. +ראשונים אין נוטלין בחמי טבריה בזמן שהן בכלים ואפילו הם צונן מפני שהן מרים ואין כלב ופרה שותין מהן. אחרונים אם צונן הם נוטלין מהם. והא דאמרינן בגמרא דחולין דפסקינהו בבת ברתא אע״ג דלית בהו ארבעי׳ סאה מטבילין בהן את הידי׳. ודוקא שהן מחוברין לברתא דאית בהו הכשר מקום שהרי ראויין הן להטביל בהן מחטי׳ וצנורו׳ ומשום הכי לא גזרינן בת ברתא אטו מנא אבל אם אין מחוברין אין מטבילין בהן את הידים וכיון דשעור טבילה ליכא בעינן בנטילה ולא בטבילה והא בעינן כלי ומכח אדם כדכתיב לעיל. + ראשונים אם שפשף ידיו זו בזו צריך שיהיה נזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו את המי׳ מפני שהן מטמאות זו את זו. אחרונים אין מקפידין בהן. שאלו הראשונים מים ראשונים מטהרין את הידים. שניים מטהרין את המים שעל הידים. ואחר שהמים ראשונים מקבלין טומאה מן הידים היאך השניים מטהרין את המים שעל הידים ויחזירו הראשונים שהן טמאים ויטמאו את המים. והשניים מקבלין עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם. שהרי אמרו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלמא הראשונים מקבלין טומאה מן הידים שחוץ לפרק וחוזרין ומטמאין אותן. +ואומר אני כי עקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהן טומאה מאותו הלכלוך כאלו נגעו בטומאה ועשו אותן שניו׳ לפסול את התרומה במגען ושלא לאכול כהן חולין על ידי הדחה. וזה שאמר ראשונים מטהרין את הידי׳ כלומר מורידי׳ מהן הזיעה והלכלוך שעליהן שממנו הן טמאות. ובאין השניים ומדיחין אותן המי׳ שהן מטושטשו׳ עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרין את המי׳ שעל הידי׳ כלומר מדיחין את המטושטשו׳ עם הזיעה והלכלוך שעל הידים. ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים שאם יתן כל הרביעית עליהן בבת אחת הנה שהן מורידין הלכלוך מעליהן מכל מקום הנשארי׳ על היד משירי הטשטוש הם ולכך צריך שיפסיק בהן כי המים הראשונים מדיחין את הטשטוש ומה שישאר על גב היד מן הנקיים הוא. הלכך חששו שמא יבאו מים שניי׳ חוץ לפרק והן מטושטשות מאותו מקום שהם ראשון ויחזרו ויטמאו את הידים טומאת לכלוך. ולפיכ׳ צריך להגביה את ידיו בשניי׳ כך נראה לי באמת ובברור. +ורביעי׳ שאמרו לנטילת ידים מפני שעשו אותן כטמאות והרביעית הלכה למשה מסיני הוא מקוה לטהר להטביל בו מחטין וצנורות אלא שבטלוהו כדאיתא בנזיר. וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן אי נמי שערו חכמי׳ שאין הידים מודחות יפה מן הלכלוך אלא ברביעית. + ואם תאמר אם בשביל כך למה אמרו ורביעית נוטלין לאחד ואפי׳ לשנים והיאך שנים מדיחין יפה ברביעי והלא רביעית צריך לאחד הרי אמרו מוסיפין על השניי׳ ואין מוסיפין על הראשוני׳ כלו׳ צריך להוסיף בשניים עד כדי שיהא רביעית לכל אחד ואחד בין הראשונים והשניי׳ אבל בראשוני׳ אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעי׳ לכל אחד ואחד בתחילה אבל ודאי די להם לשנים ברביעית לעורר הלכלוך מידיהם. והכשר הרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצים בבת אחת ואח״כ יבא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשים מידיהם מכל מקום צרי׳ שיהא בהן רביעי בבת אחת מן הטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה. ושני הטעמים צריכין זה לזה. +ודוקא במקום שאין מים מרובין דהיינו משא ולא משא אבל במקום שיש מים מרובין הא אמ׳ רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. הלכך בעי טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצוא׳ שעל גבי ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול להזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הלכך בעי טפי מרביעית שהרי מן השפשוף ואילך צריך. +וכל הדברי׳ הנוהגי׳ באחרוני׳ נוהגי׳ באמצעיי׳ שבין גבינה לתבשיל של בשר בין להקל בין להחמי׳ חוץ משפשו׳ בגופו או בכותל והסח הדעת שפוסלי׳ באמצעיי׳ ואינן פוסלי׳ באחרוני׳ מפני שעדין רוצה לאכול וידיו צריכות שמור. וחוץ מנגוב הידי׳ שאף האמצעיים צריכין נגוב כראשונים וחוץ משאר משקין שאינן כשרין למים אמצעיים מפני שהן שמנין וצחין ואינן מנקין את השומן ואת המאכל ושוין לאלו ולאלו לענין ברכה שהרי חובה ולא יהיו אלא מצוה הרי טעונין ברכה שאינו רשאי לאכול עד שיטול כדין מים ראשונים ומברך על רחיצת ידים כדין אחרו׳. עד כאן לשון הראב״ד ז״ל. + +Siman 24 + +כד. דין הלכות סעודה וברכת הפירות +הלכות סעודה. כשאדם בא לסעוד נוטל ידיו תחלה ומברך על נטילת ידים. +כתב הר״מ אסור לאדם לדבר משעת נטילה עד אחר ברכת המוציא משום הסח הדעת כדאיתא בברכו׳ תכף לנטילה המוציא. + ולוקח פתו ומברך המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי אין מברכין אלא בשעה שהוא פורס. אמר רבי חייא הדא אמרה הדין דנסיב עגולא ובריך עלויי ולא אתי לידיה צריך לברוכי עלויה זמן תנינות. אמ׳ רבי תנחום וצריך למימר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. +ובעל הבית הוא שבוצע כדי שיבצע בעין יפה. +עשר תיבות יש בברכה זו כנגד עשרה מצות התלויות בתבואה לא תחרוש. לא תחסו׳. שדך לא תזרע כלאים. לקט. שכחה. ופאה. חלה. תרומה. מעשר ראשון. מעשר שני. וכנגד עשר תיבות שיש בפסוק מצמיח חציר. שנים או שלשה או יתר שאכלו על שלחן אחד האחד פוטר את כלם מברכת הלחם אם לא ירצו כל אחד לברך על עצמו. והר״ש ז״ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו. + והאח׳ המברך לכלם נוטל רשות מהם מדרך המוסר ואומר ברשות רבותי והם עונים ברשות שמים. ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא כך כתב ה״ר אשר ז״ל. +ועוד כתב וקודם שיבצע אדם צריך לברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין. ויש שמברך ואחר כך חותך הלחם בסכין כי אם יחתוך קודם הברכה לא לחם שלם הוא. ואנחנו נהגנו לחתוך תחלה כי כל זמן דאגידא החתיכה כלחם שלם מקרי. ועוד כת׳ ואיכא דשאיל אמאי לא מברך בורא פרי האדמה בלחם. ונ׳ לי דבורא פרי העץ מברכין שכך ר״ל הקב״ה בורא בעץ דבר שאין בו. אבל חטה יוצאה כמו׳ שהו׳ מכניסה ועל כן מברך המוציא כלומ׳ מה שאדם מכניס בארץ הקדוש ב״ה מוציא. ואם תקשה והרי פולין ועדשים וזרעוני׳ וכל מיני קטני׳ שאד׳ זורען והקב״ה מוציאן כמו שהן מברכין עליהן בורא פרי האדמה ולא פלוג רבנן ז״ל לברוכי עליהו המוציא והנכון בעיני כי באמת מברכין על החטה ב״פ האדמה כמו שמברכי׳ על הענבי׳ ב״פ העץ וכשעושי׳ מהן יין מברכי׳ בו פרי הגפן משו׳ דאשתני לעלויא וכן בחטה אם יכסוס אותה מברך עליה ב״פ האדמה וכשנעשה לחם מברך המוציא לחם מן הארץ כאלו הו�� בעצמו הוציא הלחם מן הארץ דאין בגרגיר החטה שו׳ פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח מעורב שכך עני אוכל פתו בעיסה בלושה אבל בענבים איכא פסולת הרבה וצריך לעשות בו כמה דברי׳ עד שיהא ראוי לשתותו. +ירושלמי עד כמה יפרוס. פי׳ כמה ירצה לאכול. ר׳ חנניא ור׳ מונא חד אמר כזי׳. וחד אמ׳ פחות מכזית. הלכך משמע דברכת המוציא כשאר ברכות הנהנין היא ואמרינן אסו׳ לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה ומברך על פחו׳ מכזי׳ המוציא וכן על פחו׳ מרביעית מברך בו פרי הגפן. ויש אומרי׳ דעל פחו׳ מכשעור אינו מברך רק שהכל דברכת הנהנין היא. ובשם רב אחא גאון ז״ל מצאתי דעל פחו׳ מכשעור אין צריך לברך אפי׳ שהכל.
+ובשבת וביום טוב בוצע על שתי ככרו׳ שלמות דכתיב לחם משנה והוא קרא יתירא דמדכתב רחמנא שני העומר לאחד לא אצטריך למימר לחם משנה אלא ודאי לאשמועינן דחייב לבצוע על שתי ככרות שלמו׳ הוא דאתא. +ויש נוהגין לבצוע התחתון לא העליון. ואנו נוהגין לבצוע העליון. ורב דבצע אכולא שירותיה. פירש ה״ר שמואל בר דוד ז״ל משום דקא דריש שתהא הבציעה פי שנים משאר ימות החול. +ובתנחומא מצאתי כל מלי דשבת כפול שני כבשים. מזמור שיר ליום השבת. לחם משנה. זכור ושמור. ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות כל זה מחבור ה״ר אשר מספ׳ המנהגות. ועוד כת׳ שם מחייבי כל ישראל לאכול שלשה סעודות בשבת. ונהגו הקדמונים להפסיק בשחרית בין סעודה לסעודה ופורסין מפה ומברכין ברכת המזון. ויש מי שעומד מן השלחן והולך לטייל חוץ לבי׳ או בתוך הבית ואומ׳ פר׳ אחד או משנה אחת או מזמור ומנהג יפה הוא דפריסת מפה מקרי הפסק לגבי חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דפורסי מפה ומקדשי׳. +וצרי׳ לקבוע שלשתן על היין. ושלשתן יבצע על שתי ככרו׳ שלמו׳ ויברך המוציא. ורבו דעו׳ חכמי׳ בגמרא כיצד הוא עושה והטוב והנכון שבכל המנהגו׳ להיות שתיהן שלמות ובוצע האחת כרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פירוש נקיט תרתי לזכרון לחם משנה ובצע חדא לזכר שהאחד לבו ביום והשני מתקיי׳ ומניח לשבת ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. +ואם מקלע ריפתא דערובא בצעינן עלה פי׳ ליום השבת אח׳ שבשלו ואפו כל מה שהיו צריכי׳ והטע׳ הואיל ועבד ביה מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. ונוכל ללמוד מזה לשאר דברים כגון באגודה של הדס של לולב שמיחדין אותו להריח על הבשמים במוצאי שבת וכן שירי פתילות של שבת שמדליקי׳ אותן במוצאי שבת לברך על האור הואיל ועבידנא בהו מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. +ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שתכלה אמן מפי המסובין והטעם לפי שאין אדם רשאי לבצוע עד תום הברכה וזה שעונה אמן כמברך ולפיכך יוצא בענייתו. ואין אחד מהם רשאי לאכול פירו׳ מאותו הככר שבצע עד שיאכל המברך אם לא ברשות המברך. וכת׳ בירושלמי דאם כל אחד ככרו לפניו מותר. + לשון הר״ש ז״ל ומקמי דליבצע בעו למתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ובתר דשרי ובצע אסור לי׳ לאשתעויי עד דטעי׳ אותה פרוסה ואי אשתעי מקמי דטעי׳ צריך לחזור ולברך. וה״ה בכלהו ברכתא דמיכלא ומשתיא אי אפסיק להון צריך לחזור ולברך אבל אי אפסיק לצורך מיכלא לא הוי הפסקה והיכי דמי הפסקה זו אמר רב טול ברוך טול ברוך לא הוי הפסקה והבא מלח או לפתן ואפילו גביל לתורי לא הויא הפסקה דכולהו צורך אכילה הוא דכתי׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וברכת וכולהו בדיעבד וכד שרי המוציא לא לבצע ויברך ואח״כ יאכל אלא מברך תחלה ואח״כ בוצע. וצריך שתכלה הברכה עם בציעת הפת. והיכא דאקרי ואכל לחמא ואשתלי ולא שרי המוציא ובתר הכי אדכר הדר שרי המוציא ואכיל ודוקא דלא גמ׳ סעודתיה אבל אי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל טפי לא ליברך דמעיקרא הוה חזי לי׳ לברוכי המוצי׳ וכיון דאכיל וגמר לי׳ אדחי׳ לי׳ וכל נראה ונדחה שוב אינו נראה. והכי אמרי׳ בכל ברכות דמקמי מיכלא ומשתיא דכיון דגמר אדחי לי׳ ואינו חוזר ונראה ע״כ. +וקודם שיעשה המוציא בשבת יקדש על הכוס שנזכור את יום השבת אין לי אלא ביום בלילה מנין ת״ל את יום. ובהלכות שבת נבאר הלכות קדוש בג״ה.
+בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואין האחד יכול לפטור את האחרים כמו בברכת הלחם וברכת המזון לפי שאין בית הבליעה פנוי פי׳ שמתוך שאוכלין אין מכווני לבם לברכה שזה מברך לפיכך אינן יוצאין בה וצריך כל אחד ואחד לברך לעצמו. ויש מפרשין שאין בית הבליעה פנוי אינן יכולין לענות אמן בפה מלא. וכתי׳ ימלא פי תהלתך ולפיכך אינן יוצאין בו והנכון שאינן יכולין לענות אמן מפני הסכנה וכן נראה מהירושלמי ששנינו כל אחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי. א״ר מונא הדא אמר האי מאן דעטיש בגו מיכליה אסיר למימר ליה אסותא משו׳ סכנתא. + כת׳ הר״י בא להם יין לאחר המזון בין שהוא טוב בין שהוא גרוע מברך עליו הטוב והמטיב כשיש אחרים עמו. ורבני איברא היו נוהגי׳ שאחד פוטר את האחרי׳ לעני׳ הטוב והמטיב שאינו בא אלא לשמחה ובשביל האחרי׳ ומסתברא טעמיהו. והר״ף ז״ל כת׳ ואח׳ מברך לכולן אפי׳ בתוך המזון ורבי׳ נוהגי׳ כן. ובמחזור דויטרי כתב שאם אמ׳ סברי מורי שאחד מברך לכלן בפ״ה. +ורבינו יחיאל אמר כיון דבתוך הסעודה הוא בא ואין בית הבליעה פנוי אם כן לענין הטוב והמטיב נמי כל אח׳ מברך לעצמו מדי דהוה אברכת בפ״ה. ואם תאמ׳ אם כן מה שייך בכאן המטיב לאחרים יש לומר דכיון ששנים נהנין מאותו דבר שייך ביה המטיב לאחריני אף על גב דכל אחד מברך לעצמו וראיה מההיא דאמרינן אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטו׳ והמטיב הטו׳ לנפשיה והמטיב לאחריני לאשתו ומי לא עסקינן שעומד רחוק מאשתו שאין אשתו נפטרת בברכה זו שמברך הבעל לפי שאינה שומעתו ואם כן גם היא צריכה לברך לעצמה הטוב והמטיב אלא שמע מינה ששניהן נהני׳ מדבר אחד מברך הטוב והמטיב אע״ג דכל אחד מברך לעצמו. + והיכא שמתכוני׳ המסובי׳ לפטו׳ עצמן מבפ״ה יש להסתפק אם יפטור אותן אם לאו. ונראה דלא כפר״ח ז״ל דלא פלוג רבנן. כתב הר״מ שותה יין חדש אחר יין ישן או להפך אינו מברך הטוב והמטיב כי אם בפ״ה. וכל שלשים יום של תסיסתו נקרא חדש. והר״ף ז״ל כתב שלא לחלק כי לעולם מברכי׳ הטו׳ והמטיב אפי׳ מן הגרוע רק שלא יהיה גרוע יותר מדאי.
+ודברים הבאי׳ בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינן טעוני׳ ברכה לא לפניה׳ ולא לאחריה׳. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעוני׳ ברכ׳ לפניה׳ ולא לאחריה׳. ובשמועה זו מפרשי׳ הגאוני׳ כמה פרושי. אמנם הנכון מה שפירש ה״ר יצחק ז״ל וזהו פי׳ דברים הבאי׳ בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ובצים ודגים וגבינה שאין דרך לאוכלן שלא בשעת סעודה כמו שדרך לאכול פירו׳ אבל דרכן של אלו לאוכלן בשעת סעודה להשביע. וכן דרך דייסא וחביץ קדרה ושאר מיני קדרה. פי׳ דייסא תבשיל של חטי׳ כתושי׳. חביץ קדרה תבשיל שעושי׳ מקמח ודבש ונעש׳ עבה על ידי הדבש שדרך כל אלה לאכלן בשעת סעודה להשביע וכיון שהדב׳ כן מעיקר הסעודה הן שהרי משביעי׳ וכונתו של אדם להשביע ואע״פ שאוכלן בלא פת אינו מברך לא לפניהן ולא לאחריה׳ לפי שנכללי׳ עם הפת עצמו וברכת הלחם שברך תחלה וכן ברכת המזון שיברך בסוף פוטרתן. אבל דברי׳ שאינן באין מחמת סעוד׳ כלומ׳ שדרכן לאוכלן כל היום אפי׳ שלא בשעת סעודה כגון פרו׳ וכיוצא בהן אם הביאן בתוך סעוד׳ ואוכלן בלא פת אינן מעיקרי הסעוד׳ וטעוני׳ ברכ׳ לפניה שאינן נגררי׳ אחר ברכת המוציא שברך תחלה אבל אין טעוני׳ ברכ׳ לאחריהם כיון שעתיד לברך ברכת המזון על מה שאכל גם זה נכלל עמו ודברי׳ הבאי׳ לאח׳ סעוד׳ כלומר אח׳ שסיימו כל סעודתן אין אותן הדברים נטפלי׳ עם המאכל כלל אע״פ שעדין לא ברכו ברכת המזון וצריך לברך עליהן ברכה הראויה להם תחלה וסוף. +וכתב רבנו יצחק הזקן ז״ל כי מה שאמרו רז״ל דברי׳ הבאין לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם זהו בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם לעקור השלחן קודם ברכת המזון ועל כן אמרו שאין מצטרף כלל עם מה שאכל אבל נראה כסעודה בפני עצמה וע״כ צריך לברך עליו תחלה וסוף. אבל בזמן הזה שאין המנהג לעקור השלחן עד אחר ברכת המזון אע״פ שנסיי׳ לאכול כל זמן שלא נברך ברכת המזון אינו נקרא לאח׳ סעודה אלא דנין הדבר כמו בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן צריך לפרש בכל מקו׳ שנמצא בתלמוד לאחר המזון אין הדין נוהג אלא בימי חכמי התלמוד אבל עכשו יש לו דין כמו בתוך הסעודה. +כת׳ הר״ם כשאוכלין שני מיני פרות או שלשה או אפי׳ מין אחד אם כלן לפניו בשעה אחת מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה לבד מפני הסח הדעת אבל לא ברכ׳ אחרונה. והגיה הר״ף ז״ל עליו. מיהו כשאדם אוכל בבית חברו כגון בברית מילה ופורים די לו בברכה אחת על כלן ואפי׳ כלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר דכיון שתלוי בדעת בעל הבית אינו עושה הסח הדעת כדאמרינן בברכו׳ אנן אדעתא דריש גלותא סמכינן. עכ״ל הר״ף ז״ל. עוד כתב הר״מ כשאדם אוכל פרו׳ ודעתו לשתות יין אחריהן מברך קודם השתיה ברכה אחרונה על הפרו׳ שהיא בורא נפשות רבות ואחר כך בורא פרי הגפן על היין כדי להרבו׳ בברכות.
+וכתב אחד מן הגאוני׳ ז״ל כל המברך לאחר היין שבתוך הסעוד׳ קודם ברכת המזון הרי זה משובח שהיין שבא לאחר ברכת המזון אינו פוטר היין הבא בתוך הסעוד׳ לפי שמפסיק בברכ׳ המזון ומסיח דעתו בנתים. וראי׳ גדולה על זה ממה שמברכי׳ בפ״ה על הכוס של ברכת המזון ואם אין ברכת המזון הפסק למה מברכי׳ בפ״ה על זה הכוס והלא מן הדין הוא שיפטר ביין שבתוך המזון. הרי למדנו שיין של ברכ׳ המזון אינו נגרר עם יין שבתוך הסעוד׳ ולפיכ׳ צרי׳ לברך לפניו ולאחריו שכיון שהדב׳ כן במה יפטר מברכ׳ של אחריו אלא ודאי צרי׳ לברך על הגפן ועל פ״ה קודם ברכת המזון. אמנם אותו הגאון ז״ל לא רצה לעשו׳ כן בפני תלמידיו כדי שלא יטול עטרה ולקבוע הלכה לדורו׳ אבל היה אומ׳ כל העושה כן ינוחו לו ברכו׳ על ראשו כי אין ברכ׳ המזון פוטרת אלא דבר של מזון. וכן כתבו גאוני צרפת שבברכת שלש אינה פוטרת מעי׳ שלש ואם אוכל אדם דייסא או חביץ קדרה וכיוצא בהן אע״פ שהברכה של אחריהן היא מעי׳ ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרת. ומביאין ראיה ממה שאמרו ז״ל דברי׳ הבאי׳ לאח׳ סעוד׳ טעוני׳ ברכ׳ לפניהם ולאחריהם ואם כן שברכת שלש פוטרת מעין שלש למה נברך לאחריהם תפטרם ברכת שלש. +ויש גאוני׳ שחולקין קצת בדבר זה. ואומרים שדין זה ודאי בשאר דברי׳ חוץ מן היין שודאי יין ברכת שלש שהיא ברכת המזון פוטרת מעין שלש. ואם שתה אח׳ שאמ׳ הב ונבריך שאמרו ז״ל אסור לשתו׳ בלא ברכ׳ מברך לפניו ואין מברכין לאחריו שברכת המזון תפטרנו ואפי׳ י��רך ברכת המזון בלא כוס. וסיוע לדבר זה מה שאומ׳ ז״ל חמרא סעיד ומשמח והוינן בה ואם כן נברך עליה שלש ברכו׳ ומשני לא קבעי אנשי עלויה נראה דאי קבעי אנשי עלויה היינו מברכין עליו שלש ברכות כמו על הפת. וכיון שכן דין הוא שתהיה לו מעלה יתירה על שאר המיני׳ שתפטרנו ברכת שלשה כמו מעין שלש.
+השותה מי׳ בסעודתו חייב לברך שהכל נהיה בדברו על כל פעם ופעם שהוא שותה לפי שאין קבע למי׳ לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה כמו שיש ליין ששותין אותו לתאות נפש ולהשביע ולהברות ואפי׳ בלי צמא לפיכ׳ הדין נותן לפטר כל השתיות בפעם ראשונה. אבל מים שאדם נמלך מהן בכל פעם לא ישתה מהן אם לא בהכרח גדול ודעתו שלא לשתו׳ עוד מהן אם יוכל לעמוד על עצמו צרי׳ לברך בכל פעם ופעם. +והקובע סעודתו על המים כגון חולה או ערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה אומר שאינו שותה יין כל עקר כשיברך ברכת שלש אחרי אוכלו לא יקבענה על הכוס כלל כ״מ. ור״ת ז״ל כתב שהשותה מים בסעודתו שלא לצמאו רק להעביר המאכל המעוכב בגרונו לא יברך עליהן כל עקר לא לפניהם ולא לאחריהם כי מעיקר המזון הן וכן דעת הר״ם מקוצי ז״ל ומביא ראיה ממה ששנינו מפני מה אמרו דברים הבאין בסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכ׳ לא לפניה ולא לאחריה מפני שהפת פוטרת והוינן בה אי הכי יין נמי ומשני יין גורם ברכ׳ לעצמו כלומ׳ היין יש לו חשיבות שבאה על ידו ברכה אחרת כגון קדוש והבדלה ושאר ברכו׳ מה שאין כן בשאר דברי׳. +וי״מ גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם ברך על היין ושתה אחר כן משקין אחרים אין צריך לברך עליהן לא לפניהן ולא לאחריהם שברכת היין שברך תחלה ושיברך בסוף פוטר אותן כמו ששנינו פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. ואע״פ שאין הלכה מהפת הלכה היא מהיי׳. +וי״מ גורם ברכ׳ לעצמו שעל כל שאר הדברי׳ אין מזכירין בברכ׳ שם האילן המגדל אותן אלא בפ״ה סתם היא כללית ועל היין מזכירין הגפן שיצא ממנו היין וזהו חשיבות ומעלה שיש לו על שאר פרות. הרי למדנו שמתוך חשיבות שיש לו אין הפת פוטרתו אבל מים שאין לומ׳ טעם הפת פוטרתן. +ויש דוחי׳ ראי׳ זו ואומ׳ שאין לדמות המים ליין כי ביין שהוא מזון ודאי היינו אומר׳ שהפת תפטרנו אם לא מטעם שגורם ברכ׳ לעצמו אבל מים שאינן מעין מזון אין הפת פוטרתן. ודחוי זה אינו כלום שאף המים הן מעין מזון אחר שבאין בסבת הפת והלכך הדין נותן שתהיה הפת פוטרתן. ואע״פ שיצמא למי׳ קודם שיברך על הפת אין לומר שלא באו המים בשעת הפת שהיה צמא קודם לכן ויהיה צריך לברך עליהן בעת שתיתו אותן כי מאחר שלא רצה לשתות קודם אכלו הפת כדי שלא יזיקוהו המי׳ בלתי הפת נראה ודאי שאותה שתיה בסבת הפת הוא. הדין הוא שתהיה הפת פוטרתן. +כת׳ גאון מי שאינו בקי במטבע ברכ׳ שנתקנה על הדבר שירצ׳ לאכול יאכלנו בתוך הסעוד׳ דפת פוטרת הכל ואם לא יעשה כן מכל מקום מוטב שלא יאכל ממנו כלל. וכן מסיק בירושלמי ר׳ ירמיה בעי הדין דאכיל סולת מאי מברך בסופיה. ומשני ר׳ לא אכל סולת מן יומוי שלא לברך אחריה ברכה שלא כתקנה. וכן אמרו ז״ל כל שהו׳ עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל מכאן למדנו שאם מלפת אדם את הפת במיני פרו׳ כגון תאנים וענבים ואגוזי׳ ותפוחי׳ והדומה להן או במיני ירקות כגון תבשיל של מיני קטנית או תבשיל של מיני דגן או תבשיל של קמח והדומי׳ להם ואין צרי׳ לומ׳ דברי׳ המיוחדין ללפת כגון בשר וגבינה ודגי׳ וחלב ובצי׳ כל אלה הפת פוטרתן ואע״פ שלא היו על השלחן כשברך על הלחם. + ��כן יכול אד׳ לטבול פתו ביין ולא יברך על היין כלל כי הפת עיקר והיין טפל וכבר ברך על הפת ולעולם אינו חייב לברך על המשקה לא בפ״ה ולא שהכל עד שישתה אותו בלי תערובת. וכן כשנותנין בקערה יין ומלח או שאר תבלין לעשו׳ מטעמי׳ לטבול בהן בשר אין צריך לברך על אותו היין לפי שהבשר עקר וכבר נפטר בברכת הלחם שהרי בא ללפת הפת. ואם יאכל הבשר בלתי פת יברך על הבשר שהכל ויפטור הטבול שהוא טפל לו. +ויש גאוני׳ שחולקי׳ על זה ואומ׳ כי ודאי דברי׳ המיוחדין ללפת בהן כגון בשר ודגי׳ ובצים וגבנה וחלב או תבשיל של ירקות שכל אלו אינן חשובי׳ מזון בפני עצמן אבל מיוחדי׳ הן ללפת אע״פ שלא היו על השלחן בשעה שברך על הלחם וגם לא היה בדעתו שיביאו אותן אלא שהובאו אחר כן דרך מקרה ומלפתין בו את הפת הפת פוטרתן. אבל מעשה קדרה של מיני מזון כגון תבשיל של חטי׳ ושל קמח והדומי׳ להם שהן מזון בעצמן אם הובאו על השלחן אחר ברכת הלחם אפילו אוכל אותן עם הפת אין הפת פוטרתן לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם שאינן מיוחדין ללפת ולפי׳ אין לפטור מברכ׳ שלפניהן אבל מברכה של אחריהם שהיא על המחיה ועל הכלכלה נראה ודאי שברכת מזון פוטרתן אח׳ שאוכל אותן בתוך הסעודה שברכת המזון פוטרת כל דבר מזון הבא בתוך הסעודה. +וה״ה לכל פרו׳ האילן שהובאו על השלחן אח׳ ברכת המוציא כגון אגוזים ותפוחי׳ וכיוצא בהן אם אוכלי׳ אותן עם הפת כמו שדרך קצת בני אדם שמלפתי׳ בהן את הפת נאמ׳ שבטלה דעתן אצל כל אדם וצריכי׳ ברכ׳ לפניהם לפי שאין ברכת הלחם פוטרת אלא דבר שיש לו תורת לפתן מה שאין כן באלו אלא אם הובאו על השלחן קוד׳ ברכת המוצי׳ שוב אין צריכי׳ ברכ׳ לא לפניהם ולא לאחריהם לא פרות ולא מעשה קדרה כי כיון שעומדין לפניו בשעת המוציא היה דעתו על כל מה שהיה לפניו שמלפת את הפת. וכן אמרו רז״ל ברך על הפת פטר את הפרפרת. ופרפרת נקרא כל דבר הבא עם הפת. וכן כתב ה״ר יונה ז״ל שאם מביאין על השלחן מיני פרו׳ ללפת ואח״כ אוכלין בלא פת אחר שאכלו בהן הפת שאינן צריכין ברכה מאחר שמתחלה עשו מהן עקר הלפתן ונפטרו בברכת הפת. +וכתבו הגאוני׳ שמי שיש לפניו פרוסה של חטים ושלמה של שעורי׳ מברך על פרוסת החטים ופורס השלמה של שעורי׳ לפי שהחשוב עדיף והוא קודם לברכה. והרמב״ם ז״ל כתב שמברך ובוצע בשתיהן בשלמה של שעורים שהשלמה מצוה מן המובחר ובפתיתין של חטים משום דחשיבי ואפילו היו שתיהן של חטין אלא שהפרוסה מסולת נקיה יותר מברך על הפרוסה לפי שהחביב קודם אבל לעולם היו שתיהן שוות ישתדל אדם לברך על השלמה לפי שהשלמה לברכה מצוה מן המובחר לברך על הלחם שלם ומראשו. +ולענין פירורין דקין כת׳ הרב רבינו יונה ז״ל ששלשה דינין חלוקין הן בזמן שהפרורין מבושלין אם יש בפרוסו׳ קיימות עד כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם לאו אע״פ שיש בהן תואר לחם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונות. ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה לפי שכל זמן שהלחם מבושל לא תואר לו ולא הדר. ובזמן שאינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי מרק או דבש בלי שום בשול אם יש כזית בפרוסא מברך עליהן המוציא ושלשה ברכות. +ובזמן שאינן מבושלין ולא מחוברין אלא מפוררין לבד אף על פי שאין בהן כזית ולא תאר לחם שהן דקין מאד מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות לפי שמאחר שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא מתורת לחם. כל זה כתב הרב רבינו יונה בשם כמה גאונים ז״ל. +ורבנו חננאל ז״ל כתב שאין מברכין המוציא על פרורין פחותין מכזית אפילו יש בהן תואר לחם. ורז״ל הזכירו בתלמוד לענין המוציא ולענין הפרשת חלה כמה מיני מאכלים שהיו עושים באותן הדורות ועכשו אין אנו בקיאין בהן כגון נהמא דהנדקא ומרתח גביל ולחם העשוי לכתח ורבים כאלו. + ועל כלן כתב רבינו תם ז״ל כלל גדול שאין להרהר אחריו וזהו הכלל. כל דבר שבלילתו רכה ולא נאפה בתנור פטורה מן החלה וכל דבר שבלילתו עבה אף על פי שלא נאפה בתנור חייב בחלה. + וראיה ממה שאמרו ז״ל במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין או תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה עד שתהא תחלתו וסופו סופגנין כלומר אם גלגל אותו מתחלתו עב כמו שאר עיסות ולבסוף אפאו באלפס בשמן או בשאר משקין כמו שאופין הסופגנין חייב בחלה כיון שבלילתו היתה עבה מתחלה. וכן אם היתה תחלתו סופגני׳ פי׳ שהיתה בלילתו רכה כגון סופגנין שעושין בלילתן רכה ועל זה נקראין סופגנין כלומר שהן רכים וחלולין כספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבות בחלה שבאחד מכל הדברים האלה היא מתחייבת. והוא הדין אם אפאה באלפס בלא שום משקה שאם יש שם משקה הוי תחלתה סופגנין. וראיה על זה מה שאמרו בירושלמי אמר ר׳ שמעון בן לקיש כל שהאור עובר תחתיו פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא. אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה. + וכל עיסה שנתגלגלה לעשו׳ ממנה פת לאכילת אדם אע״פ שבלילתה עבה פטורה מן החלה שכך אמרו רז״ל עיסת כלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה אע״פ שבלילתה עבה. +ויש מתירי׳ לאכול חוטי הבצק הנקראין בלשון משנה ובלעז פינייול״ש או לטריא״ה או וירמינ״ט בלתי חלה אע״פ שבלילתן עבה מתחלה ואין מברכין עליהן המוצי׳ כיון שלא לשו אותן מתחלה אלא לבשל לא על מנת לעשות פת מהן ולא דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה. +ויש מחמירין בדבר ואומר׳ שכל זמן שיעשנה כעכין כלומר ערוכה ומקוטפת כשאר עיסות שעושין מהן פת אע״פ שלא נעשית לאכילה חייבת בחלה מפני מראית העין. וכן אמרו רז״ל מעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין חייבת בחלה. כלמודין פטורה. פי׳ כלימודין כנסרים. פירוש פתיתין ארוכין שאינו מקפיד על לישתן וקטופין ולפיכך פטורה בזה שכיון ששנה בה אין לחוש במראית העין. +וכתב רבי יצחק הזקן ז״ל שבכל דבר שפטור מן החלה פטור מברכת המוצי׳ ומג׳ ברכות. והרב רבי יונה ז״ל כת׳ שיש לחלוק בדבר שאם הוא דבר שבלילתו עבה מתחלה ואח״כ רכך אותה על ידי משקה שודאי חייב בחלה לפי שהית׳ הבלילה עבה מתחלה וחיוב החלה הגלגול אבל אין מברכין עליה המוציא לפי שהיא תלויה בלחם וזה נתבטל מתורת לחם וכן אין מברכין עליו שלשה ברכות.
+וכתבו הגאונים ז״ל כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלין שעושין מעיסה בין שבלילתן עבה בין שבלילתן רכה אף על פי שאין דרך קביעות בכך מברך עליהן המוציא וג׳ ברכות אחר שהוא קובע סעודתו עליהן ור׳ יצחק הזקן ז״ל כת׳ שאין הקביעו׳ מועיל בכל דבר אלא דברים שהן ראויין להיות מזון כגון פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין. +והרב רבי׳ אשר כת׳ פת הבאה בכסנין פי׳ פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא פת העשוי מבשמים מברך לפניו ולא לאחריו דברכת המזון פוטרתן. ותרגו׳ נקודי׳ של אשת ירבעם בן נבט הוא כסני. ונ׳ לי לכך נקרא שמו נקודי׳ שהבשמי׳ נראין בו נקודות אבל יבש היה נקודים אינו מתורת כסני ונקר׳ נקודים שנרא׳ בו העפוש נקודו׳ נקודות עכ״ל. +ויש מפרשי אותו פת שעושין מן העיס׳ בכסין ומכניסי׳ לתוכן סוכר ושקדי׳ ומיני מתיקה וכגון לחמניות שקורין אובלי״ש או בראצדלי״ש וכגון נהמא ד��נדק׳ שהוא בצק שצולין אות׳ בשפוד ומטגנין אות׳ בשמן או בבצי׳ וכיוצא בדברי׳ אלו ודאי מועיל בהן הקביעות לפי שהן דברי׳ הראויין למזון אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בין שני ברזלי׳ ונקראין ניבלא״ש אין קביעותן קבע ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בהן כלל. +וכתב הרמב״ם ז״ל שבכל אלו הדברים אם אחרים קובעין עליהן אע״פ שהוא אינו קובע חייב לברך ואם אין אחרי׳ קובעין אע״פ שהוא קובע אינו מברך שבכל אלו הולכין אחר הרוב ובטלה דעתו אצל כל אדם.
+ומה שאמרו ז״ל היו יושבין כל אחד מברך לעצמו כלומר שאכלו בלא הזמנה אלה שהיו יושבין וכל אחד התחיל לאכול ולא הסכימו לאכול יחדיו. אבל אם הסכימו אחד מברך לכולן. ודייקי רבוותא הסבו אין לא הסבו לא. ואי אמרי נזיל וניכול נהמא בדוך פלן אף ע״פ שלא הסבו אלא שכל אחד אוכל מככרו אין צריכין לקבוע מקום ואחד מברך לכלן. +וכן אם היו רוכבי׳ על גבי בהמ׳ ואמרו נאכל ולא ירדו מעל בהמתם אע״פ שכל אחד אוכל מככרו מצטרפין בין לברכת המוציא בין לברכת שלש אם עמדו במקו׳ אחד אבל אם היו מהלכין צריכין כל אחד לברך לעצמו. ואם היו אוכלין בשדה מפוזרין ומפורדין אף ע״פ שהיו אוכלין כלן בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקו׳ ואוכלין בפזור אינן מצטרפין. +ועוד כתב רבנו יצחק הזקן ז״ל וכי מה שאמרו הסבו אין לא הסבו לא היה בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם להיות בפני כל אחד ואחד שלחן ומפה בפני עצמו ועל כן צריכה הסבה להצטרף אבל בזמן הזה שיש לכל החבורה שלחן אחד אין לחוש להסב כי בישיבה מצטרפין ואע״ג שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. + והר״י מקורבל״י ז״ל כת׳ והיכ׳ שלא קבעו מקום לסעוד׳ רק במקרה ישבו שלשתן יחד כל אחד מכרך לעצמו בין לענין ברכת המוציא בין לענין ברכת המזון ואם קבעו מקו׳ אחד מברך לכלן וכן אם היו מהלכין בדרך ואמרו נזיל וניכול במקו׳ פלוני נתחייבו בזמון עכ״ל. +והגיה עליו הר״ף ז״ל ואמ׳ מיהו בתוספו׳ משמ׳ לדידן הוי פת קביעו׳ אך כשמהלכין בדרך עד שישבו צ״ע. עד כאן לשונו.
+ברכת היין בא״י אמ״ה בורא פרי הגפן. כתב הר״ם כשנכנס אדם בבית חברו ויש לשם חבורו׳ הרבה שאוכלין וכל אחד מושיט לו כוסו מברך על כל אחד ואח׳ בפ״ה בכל פעם הוא נמלך. +וכתב רבנו יצחק הזקן ז״ל שיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון לפי שהיין שלפני המזון לשתות ושבתוך המזון בא לשרות זה שבא לשתו׳ פוטר זה שבא לשרו׳ ולפיכך בשבתות וימים טובים שאדם מקדש על היין קודם אכילה ומברך בפ״ה אינו צריך לברך על היין שבתוך המזון ולא מבעיא ברכת היין של קדוש לבד שאין קדוש אלא במקום סעודה ובדין הוא שיפטור יין שבתוך הסעודה אלא אפילו ברכת היין של הבדלה או כל זמן שישתה לפני המזון אחד שהסב לאכול יין שלפני המזון פוטר שבתוך המזון מהטעם שכתבנו.
+ואם בא יין אחר בתוך המזון מברך הטוב והמטיב כאשר כתבנו למעלה דקיימא לן שנוי יין אין צריך לברך בפה כיון שברך על היין הראשו׳ אבל הטוב והמטיב מברך. ואפי׳ אם היה היין גרוע מן הראשון מברכין עליו ברכה זו על רבוי הטובה. + ואמרו רז״ל שאין מברכין אותה אא״כ הוא מסב עם אחרים השותין אותו ונהנין עמו דהכי פי׳ דברכת הטוב לו והמטי׳ לאחרי׳ אבל אם הוא לבדו יושב אינו מברך הטוב והמטיב שכך אמרו רז״ל קצבו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב. +ובתוך המזון אין אחד יכול לפטור חברו מברכה זו לפי שאין בית הבליעה פנוי. כאשר כתבנו למעלה. ואם באו להם כמה יינות בתוך הסעודה צריך לברך על כל אחד ואחד כדאמרינן בגמרא ר׳ פלוני על כל חביתא וחביתא דהוה פתח מברך הטו׳ והמטיב. + וכתב הראב״ד ז״ל שעל כל שנוי שיבא לו יברך הטוב והמטיב וכן אם ברך על הפת שפטר את הפרפרת מברך עליו הטוב והמטיב אבל בשנוי הפת לא באר שיברך הטוב והמטיב. ודעת קצת הפוסקי׳ דדוקא על שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב אבל על שנוי פת אין מברכין לפי שהיין הוא ברצון הש״י ואין הדבר נתון לבני אדם לעשותו טוב או רע תדע שכן הוא שהרי מחבית אחד יצאו כמה חביו׳ אחד טוב ואחר רע אבל הפת בידי אדם הוא לעשותו יפה או ההפך ועל כן אין הדין נותן להיות מברך על השנוי כיון שברך על אותו שבתחלת הסעוד׳ ויש חולקין על זה ואומ׳ שעל רבוי נברך הטוב והמטיב ואנו נהגנו הדעת הראשו׳.
+ברכת הפרות על כל פרות האילן מברכין ב״פ העץ. ואם הפרי מה׳ המינין כגון ענבים ותאני׳ ורמוני׳ מברכי׳ אחריהן בא״י אמ״ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמד׳ טוב׳ ורחב׳ שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה׳ אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ותטענו בה ותנחמנו בתוכה כי אל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל פרי העץ.
+ועל שאר המינין כגון שקדי׳ ואגוזים לוזים וערמוני׳ ושאר פירות שאינן משבעה מינין מברך אחריהן בא״י אמ״ה בורא נפשו׳ רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי בא״י חי העולמי׳ כך נרא׳ מהירושלמי שחותמין בשם. +והר׳ יונה ז״ל כתב שאין חותמין בשם לפי שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לחתום שלא בשם ולומר בא״י אמ״ה בורא נפשות רבות וכו׳. +וכן הוא הפרוש בורא נפשות רבות. וכל מה שצריכין וחסרונן מלשון וכל מחסוריך עלי על כל מה שבראת אתה חי העולמי׳ לשון הר״ש ז״ל. כללא דמילתא אי זהו מין עץ ואי זהו מין עשב כל אילן דנתרין טרפי׳ בסיתוא ופיישן גווזיה ועיילי מיא בגווזיה ומהנפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא ומברכין על פירותיו ב״פ העץ. וכל אילן דיביש בסיתוא וכלו לגמרי גווזיה וטרפיה והדר פרי משרשין דידיה עשב הוא ומברכין על פרותיו בורא פרי האדמה. כלל אחר כתוב בתוספתא כל שמוציא עלין מעציו עץ הוא ומברכין על פרותיו בורא פרי העץ וכל שמוציא עלין מעקרו עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה. עכ״ל הר״ש ז״ל. +והר״ם מקוצי ז״ל כתב כלל אח׳ כל דבר שנלקט הפרי ונשאר העץ להוציא פירות בשנה האחרת קרוי עץ ומברך בורא פרי העץ שמין אילן הוא.
+כל שהוא מין דגן מחמשת המינין כגון חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושפון בזמן שאוכלין אותן על ידי טחינה ואפיה שיעשה מהן פת מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם יעשה מהן מעשה קדרה כגון קמח מבושל או חטין מבושלין או תבשיל של חוטי בצק אם יאכלו בלא פת מברכין עליהן תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השד׳ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה׳ אלהינו על עירך ועל עמך ועל נחלתך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך שמך עליה בקדושה ובטהר׳ כי אל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל המחיה. +וברכה זו נקראת מעין שלש פי׳ מעין ברכת המזון. על המחיה מעין ברכת הזן. ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ. רחם ה׳ על עירך מעין בונה ירושלם. כי אל טוב מע��ן הטוב והמטיב. אמנם אינה מן המנין לפי שאינה מן התור׳. וכתב הרמב״ם ז״ל בברכת מעין שלש ובעל הגפן ועל פרי הגפן ובעל העץ ועל פרי העץ צריך להזכי׳ מעין המאורע כמו שמזכיר בברכת שלש אחר שיאמר מעין בונה ירושלם וכן מצינו בירושלמי וצריך להזכיר בה מעין המאורע של שבת בשבת. ושל יום טוב ביום טוב. ושל ר״ח בראש חדש.
+והורו רבינו חננאל ור״ת ז״ל שאם אכל אדם מיני מזונות ושתה יין ואכל פרות מז׳ המינין שכולל כלן יחד ויוצ׳ בברכה אחת לכלן ויאמר כנוסח זה בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ. וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ. +וכתב הרבי אשר ז״ל ומצאתי בהלכתא גברתא שחבר הנגיד ז״ל שאמר שאם אכל תאנים או ענבים ושתה יין בבת אחת מברך על הארץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן בשם רבינו האיי גאון ז״ל. +וכן מצאתי בחבור הר״מ ז״ל וכן מצאתי בו שאם אכל תאנים ושאר פרות שאינן משבעת המינין שמברך ברכת מעין שלש ותו לא צריך לברך על שאר פירות דכלהו פרי העץ נינהו אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך על הבשר בורא נפשות ועל היין על הגפן משום דבשר לא דמי ליין ולא לפירות לפיכ׳ אם אכל תאנים ואכל בשר כמו כן מברך על הבשר ולא יפטרו התאני׳ את הבשר ע״כ. + ויש שחות׳ כל ברכה אחת מעין שלש בין של מיני מזונות בין של יין בין של פרות בא״י על הארץ ועל הפרו׳ וכן דעת הר״ם מקוצי ז״ל. ובני ארץ ישראל פי׳ היושבין בארץ ישראל מפני שבח הארץ חותמין על הארץ ועל פרותיה אך אם פרש מן ארץ ישראל לחוצה לארץ אין צריך לשנות מטבע חוצה לארץ אבל להפריש מהן מעשר וכן עשה הר׳ יונה ז״ל להורות הלכה למעשה.
+ובני חבורה שישבו בהזמנה אחת לאכול פירות או לשתות יין והסבו אחד מברך לכלן בתחלה ולבסוף צריך שיברך כל אחד ואחד לעצמו לפי שאין הסבה והזמנה מועילה. והרמב״ם ז״ל כתב דפרו׳ לא בעו הסבה לפי שאין ראוי להחמיר עליהן כפת ויין ואף אם יהיו בלא הסבה אחד מברך לכלן. כ״מ בתשובת שאלה שעשה לחכמי לוני״ל. +ופסק הרי״ף ז״ל שהאוכל קמח שעורים או קמח של חטים כמות שהוא מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות רבות. ועל שבלים של חטים שחרבן באור כדרך שעושין קליות מברך עליהן בורא פרי האדמה. ועל שבלים של שעורים שהכל לפי שהן מאכל קשה ואין דרך לאכלן והוא הדין לכוסס את החטים שמברכין עליהן בורא פרי האדמה. והכוסס שעורים שהכל וכן הורה רבינו יצחק הזקן ז״ל. ולבסוף כתב הר׳ יונה ז״ל שמברכין עליהן בורא נפשות רבות והביא ראיות גדולות לדבריו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. + ויש מן החכמים שאמרו שמברכין לבסוף על תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו׳ וחותם על הארץ ועל הפרות ולפי שהוא מז׳ מינין ופרי האדמה תקנו בה נוסח זה. ופת אורז ודוחן כתב הרי״ף ז״ל שעל פת אורז מברך תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. והר׳ יונה ז״ל כתב שניהן שוין לברכה ועל שניהן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. וכי בשאר דברים שאנו רואין שהן מזון כגון המין שקורין פניס״א מברכין תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. עוד כתב שהאורז שדרכו לאכלו שלם מברכין עליו בורא מיני מזונות ואפילו אכלו שלם כמות שהוא אבל דוחן שאין דרך לאכלו אלא על ידי כתישה וטחינה אין אכלו שלם מברך עליו שהכל. פי׳ אורז בלעז רי״ש. פי׳ דוחן בלעז מי״ל ובלשון ערבי קורין אורז ארוז.
+ועל פת שעושין ממיני הקטנית כגון פת פולין ועדשין וכיוצא בהן נראה לכאורה שאין מברכין עליו אלא שהכל לפי שאין דרך לעשות מהן פת ואינן מזון כל כך. +ועל הקטנית כמות שהוא בין חי בין מבושל מברכין עליו בורא פרי האדמה. ויש שואלין למה אין מברכין על פת קטנית בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הקטנית כמות שהוא שאם נשתנה נשתנה לעלויא ולמה ירד מברכתו י״ל שלפי שנשתנה לעלויא ירד מברכתו לפי שאין לברך עליו בורא פרי האדמה שכבר יצא מתורת פרי׳ וברכת הפת אין לברך עליו שאינו מה׳ המינין ולעיל מברכין עליו ברכה הכוללת הכל כדאמרי׳ ועל הכל אם אמ׳ שהכל יצא. או נוכל לומ׳ כי באמת נשתנה לגריעות אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועת יצאו מתורת פרי ובאו לשלא כדרך הנאתן נשתנו לגריעותא הלכך כדין הוא שיצאו מברכתן ולפיכך מברכין עליהן שהכל.
+ועל לולבי גפנים והעלין שלהן כתבו חכמי צרפת שאין מברכין עליהן רק שהכל וכן על חריות של דקל ועל השקדים הרכין שדרך לאוכלן בקליפתן לפי שלא היתה נטיעתן של אלו מתחלה על דעת כן רק על דעת הפרי שעושין לאחר זמן נמצא שאין זה הפרי ולפיכך אין מברכין רק שהכל. +וכתב הר״ם מקוצי ז״ל על הבוסר פחות מפול הלבן אין מברכין עליו בורא פרי הגפן לפי שאין שם פרי עליו עכ״ל. וכתב הרב בעל הלכות גדולות שהאוכל השקדים המרים בעודן רכין עם קליפתן מברכין עליהן בורא פרי העץ ואח׳ גמר פריין אין מברכין עליהן אפילו שהכל לפי שאין דרך לאכלן כל עיקר מפני מרירותן. ונראה שאם ממתקן במים חמין על ידי דברים אחרים שמברכין עליהן בורא פרי העץ כאלו היו מתוקין מתחלתן. +וגם דעת הר׳ יונה נוטה למה שכתב בעל הלכות גדולות וז״ל אע״פ שאמרו שבשקדים המתוקין אין מברכי׳ עליהן כשהן קטנים אלא שהכל לפי שאין נטיעתן על דעת כן בשקדים המרים מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהם קטנים לפי שהמרים ראויים לאכילה כשהן קטנים יותר מן הגדולי׳ שעדיין אין מרירותם נכר נמצא שנטיעתן היתה על דעת כן ומברכין עליהן בורא פרי העץ. + על גרעינין של אפרסקין ועל גודגדניות או של שאר פירות מברכין עליהן בורא פרי העץ כך כתב הר׳ יונה ז״ל והטעם לפי שאמרו ז״ל שהגרעינין חייבין בערלה וכיון שיש להן דין פרי לענין ערלה הוא הדין לענין ברכה. ואם הם מרים אין מברכין עליהן כלל. ועל פלפל וזנגביל כתב הרי״ף ז״ל פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה יבשתא לא כלום דלאו אוכלא אינון וכן זנגב לא רטיבת׳ בורא פרי האדמה יבשת׳ לא כלום. ולסברא זו נוטין מקצת הגאונים ז״ל. +והר׳ יונה ז״ל כתב שאין דין הפלפל והזנגביל שוה אלא יבשה אין מברכין עליהן כלל אבל ברטיבה על הזנגביל בורא פרי האדמה ועל הפלפל בורא פרי העץ. ומביא ראיה לדבריו מה שאמרו רז״ל ונטעתם כל עץ מאכל לרבות הפלפלין הנה נראה בפירוש כי הפלפל נקרא עץ ומלבד ראיה זו מביא כמה ראיות אחרות שעל הפלפל הלח מברכין ב״פ העץ. +ועל מיני המרקחו׳ שמביאין מארץ מרחק ואין אנו יודעין אם יש בהן פרי העץ או פרי האדמה מברכין עליהן מספק ב״פ האדמה שהיא כוללת פרי העץ וכן אמרו רז״ל על פרות האילן אם ברך ב״פ האדמה יצא. + ויש אוסרין אותן המרקחות משום געולי גוים ואע״פ שסתם כליהם אינן בני יומן והיה לנו לומר שנותן טעם לפגם הוא ומות׳ בשאין האסור בעין באלה המרקחות הוי נותן טעם לשבח לפי שהכלי׳ משביחין המרקחות וממתקין אותן ואפי׳ אינן בני יומן. +והר׳ יונה ז״ל כתב שאין טעם זה נכון לפי שודאי טעם הכלי פוגם המרקחת אחר שהוא ממתקו ושבח המרקחו׳ בהיותן חריפין וכיון שכן מותרין הן שכל נותן טעם לפגם מותר כשאין האסור בעין ועוד יש ראיה להתיר ממה שאמרנו רז״ל האי המלתא דאתי׳ מבי הנדואי שריא. נראה באמת שלא חששו לכליה׳ כלל. +וכתבו רבני צרפת ז״ל כי כמו שאמרו ז״ל בפלפל ובזנגביל ביבישתא לא כלום הוא לכל דבר שהוא כיוצא בהן שאין לאכלן חיין כמו שהן אלא שמערבין אותן עם דברים אחרים. +וכתב ה״ר יונה ז״ל שעל האגוז המבושם הנקרא נוז״א מושקא״ט מברכין ב״פ העץ ועל הקנה שנקרא קניל״א ב״פ האדמה ועל אותן שהן ספק מברכין שהכל. וכן כתב ר״ח ז״ל. ועל דבש הקנים שנקרא צוקר״י מברכין ב״פ האדמה. וכן כתב הרב בה״ג ור״ח ז״ל כתב שמברכין עליו ב״פ העץ לפי שמוציאו מבשול הקנים המתוקים. והר״ם במז״ל כתב שעל הצוקר״י מברכין שהכל ואפילו על הקנים שלו שלא נתבשלו כל צרכן אין דנין הלחו׳ המתוקות שבהן אלא במים בלבד ואין מברכין עליהן שהכל. +ועל דבש תמרים אין מברכין אלא שהכל לפי שאינו אלא זיעה בעלמא. וי״א שאם הוא בעין מברכי׳ עליו ב״פ העץ שאין דנין אותו לזיעה. וכתב הרב רבי יונה ז״ל שאין זה נכון דודאי זיעה בעלמא הוא שהרי לענין ערלה אינו חשוב משקה אלא היוצא מן הענכי׳ והזתי׳ בפ׳ העור והרוטב. וכיון שאינו חשוב משקה לענין ערלה ה״ה לענין ברכה ואין מברכין עליו אלא שהכל. +ויש שואלין מפני מה אין מברכין על דבש תמרים כתמרים ועל שכר שעורים כשעורים כמו שמברכין על מי שלקות כשלקות אם תמצא לומר שדבש תמרים אשתני לגריעותא ולפיכך אשתני לברכה גרועה אבל מי שלקות לא אשתני לגריעותא ולפיכך מברכין עליהן כשלקות תינח דבש תמרים אבל שכר שעורים מאי איכא למימר דהא אישתני לעלויא. וי״ל שאין לדמות ענין שכר למי שלקות לפי שמי שלקות לא יצאו מתורת אוכל שכן דרך בני אדם לאכול פתן בהן כמו בשלקות לפיכך דין הוא שיהיו חשובין כשלקו׳ לענין ברכה אבל שכר שאינו עשוי כלל רק לשתיה נמצ׳ שיצא לו מכללו ר״ל מתורת אוכל לפיכך יצא לו לענין הברכ׳ מכלל השעורים אין מברכין רק שהכל. +והרבי יונה ז״ל כתב כי לפיכך יצא השכר מכלל הברכה הראשונה לפי שכבר יצאו השעורים האלה מכללם שלא יוכלו עוד להגיע למעלה גדולה מזו אבל שכר שעורים נוכל לעשו׳ מהן פת ונברך עליו המוציא הלכך כיון שעשית השכר גרעון מהגיע אל מעלת הפת גרעהם גם כן בברכ׳ ואין מברכין עליהן אלא שהכל. +ופסקו הגאונים ז״ל כי אחד שכר שעורים ואחד שכר תמרים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל. ולענין שמרי יין מצינו בבבא בתרא אי רמא תלתא ואפיק ארבעה חמרא מעליא היא וכיון שכן מברכין עליו בורא פרי הגפן אבל בפחות מכאן אפילו יש בו טעם יין אין מברכין עליו אלא שהכל. +והרי״ף ז״ל כתב בכלל שאין מברכין על שמרי יין רק שהכל. ואפשר שדעתו היה שמה שאמרו רז״ל רמא תלתא ואפיק ד׳ חמר׳ מעליא הוא דוקא ביין שלהן שהיה חזק מאד אבל היין שלנו שאינו חזק כל כך אפי׳ רמא תלתא ואפיק ד׳ אין מברכין עליו רק שהכל ויש מן הגאוני׳ שדנין דין זה במיא דפורצני הוא המשקה שעושי׳ בחרצני הענבים על ידי מים ואומרים כי שמרי יין ומיא דפורצני דין אחד להון. ויש מחשבי׳ מיא דפורצני יותר משמרי יין ומברכין עליהן בורא פרי הגפן.
+ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וגבינה וחלב ודגים ובצי׳ ומי׳ ומלח זימית שקורין שלמויי״ר מברכין שהכל ועל כל אלה מברכין שהכל. יין תפוחים יין תותים ורמוני׳ וכיוצא בהן. ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעברה צורתו ועל הפרות שנשרו קודם בשולן והם נקראין נובלות ועל הגובאי הוא מין ארבה שיש לו ד׳ סמני טהרה. ועל כמהי�� ופטריות שהן מינין ידועי׳ הנבראי׳ משומן ומלחלוחית הקרקע ויש מהן נבראין בעצים על כל אלה מברכין שהכל.
+ועל כל מיני ירקות כגון כרוב ותרדין והדומין להן מברכין בורא פרי האדמה ובעינן ירקות ושאר מיני פרות כתב הר׳ יונה ז״ל כלל גדול שאין לנטות ממנו ימין ושמאל. יש דרך אכילתן מבושלין ולא חיים ויש חיים ולא מבושלין ויש חיים ומבושלין ועל כולן כתב ה״ר יונה ז״ל שג׳ דינין חלוקין הם. +כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון כרוב ותרדין ודלועין ולפתות וכיוצא בהן שנעשין ראוין לאכילה על ידי בשול אם אכלן חיין מברך עליהן שהכל ואם אכלן מבושלין בורא פרי האדמה. + וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי ונגרע טעמו על ידי בשול כגון צנון וקשואים והחציר והבצלים והשומים שכל אלו גרועין כמשבשלין אותן בפני עצמן מבלי בשר ותבלין ושאר מטעמים אם אכלן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ואם אכלן מבושלין שהכל. +וכל דבר שנאכל חי ומבושל כגון חבושים וערמונים וכיוצא בהן מברך עליהן בורא פרי האדמה כדינן קודם בשולן. +ועל הדבש אין צריך לברך לפי שאין הדבש עיקר שאינו רק לתת טעם ולפיכך אין מברכין אלא על האגוזים. ויש אומרים שהדבש עיקר ומברכין עליהן שהכל. ואם נאמר שהפרי עיקר כיון שהאגוזי׳ אין דרך לאכלן מבושלין בפני עצמן והדבש הוא ממתקן הרבה ומכשירן לאכילה אין מברכין עליהן אלא שהכל כ״מ. + מי שהיו לפניו מינין הרבה אם הן מז׳ מינין כגון תאנים וענבי׳ ורמוני׳ כל הקודם בפסוק קודם לברכה. ויש לו להקדים ענבים לתאנים ותאנים לרמונים. ורמונים לזיתים. וזיתים לתמרים. ואם יש באותן המינין ממין ז׳ וממין אחר בזמן שברכותיהם שוות כגון אתרוג וזית מברך על מין הז׳ ופוטר המין האחר. +ואם אין ברכותיהן שוות אם הברכה אחת שהכל והאחרת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה מקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפי שהיא חשובה. ואם הברכה האח׳ בורא פרי העץ והאחרת בורא פרי האדמה מקדי׳ החביב לו יותר תחלה וא״ת היאך נוכל לומר שיקדים פרי העץ לפרי האדמה אם הוא חביב לו והא אמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ופרי האדמ׳ מוקדם בפסוק דכתיב ארץ חטה ושעורה. +ויש לומ׳ שמה שאמרו רז״ל כל המוקד׳ בפסו׳ קודם לברכה לא אמרו בכל ז׳ מינין אלא בפרי האדמ׳ בפני עצמו ובפרי העץ בפני עצמו כגון אם היו לפניו חטה ושעורה שיש להקדים חטה לשעורה או אם היו לפניו גפן ותאנה שיש לו להקדים גפן לתאנה אבל אם היו לפניו חטה וגפן מקדי׳ החביב לו יות׳ כמו שבארנו. +ועוד י״ל כי בכל שבעה המינין אע״פ שאין ברכותיהם שוות אמרו רז״ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואם היו לפניו חטה וגפן יש לו לברך על החטה תחלה והוא שיאכל החטה על ידי תבשיל שברכתו חשובה שהיא בורא מיני מזונות. ומה שאמרנו שאם היו לפניו פרות האילן ופרות האדמה שיקדים. החביב לו דוקא כשברכותיהן שוות בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ כמו שיאכל החטה כמות שהיא.
+וכתב ה״ר יונה ז״ל שאם ברך על פרי האדמה בורא פרי האדמה ואח״כ הביאו לו פרי העץ שצריך לברך עליו בורא פרי העץ אע״פ שאמרו ברך על פרי העץ ב״פ האדמה יצא זה לא יצא לפי כשברך על פרי האדמה לא היה מתכוין שיביאו לו מין זה הטעון ברכת פרי העץ אבל אם היה מתכוין ויודע שיביאו לו מין זה ודאי יצא בברכת בורא פרי האדמה. + וכתב הבה״ג שאם היו לפניו פרות האילן ופירות האדמה שיש לו להקדים ברכת פירות האילן ההיא ברכה חשובה שהיא פרטית לפרות האילן בלבד אבל לא ברכת פרי האדמה ש��יא כללית אף לפרי העץ כמו שאמרו רז״ל ברך על פרות האילן בפר״י האדמה יצא. +ורוב הגאונים חולקין עליו על זה ואומ׳ כי לעולם שיהיו לפניו פירות האילן ופרות האדמה מקדים החביב תחלה כמו שכתבנו. והר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל כתב פסקא דמלתא הכי הוא דכי. + יש לפניו מינין הרבה כל היכא דחד עיקר וחד טפל מברכין על העיקר ופוטר את הטפל אפי׳ בצנון וזית דצנון פרי האדמה. וזית פרי העץ מז׳ המינין. אם הצנון עיקר והזית טפל ברכת הצנון פוטרת הזית ואם אין שם טפל לחברו הולך אחר החביב לו ואפילו צנון וזית נמי מברך על הצנון ואחר כך מברך על הזית. + ואם ברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית מברך על החביב ופוטר האחרי׳. ואם אין אחד מהן חביב יותר אם ברכותיהן שוות מברך על של ז׳ המינין ופוטר את האחרים. ואם יש שם ב׳ או ג׳ מז׳ המינין מברך על כל המוקדם בפסו׳. +ואם הן רמון ותמר מברך על התמרי׳ שהוא שני לארץ אחרון שבפסו׳ וכן נמי בזית ורמון מברך על הזית. ואם היו שם ממין שבעה ומשאר פרות האילן ושוין בחביבותן מברך על מין ז׳ ופוטר את האחרים. +ואם היו פרות האילן ופרות האדמה ואין שם משבעה המינין וגם אין שם חביב יותר מברך על פרות האילן שחשובין יותר וחשובה ברכתן. ואם היו פרות האילן או פרות האדמה וכמהין ופטריות או בצים או שאר דברים שברכתן שהכל אפי׳ חביבין לו יותר הדברים שברכתן שהכל אין ראוי להקדי׳ ברכתן משום חביבותן דברכת שהכל לאו ברכה חשובה היא ומברך תחלה על הפרות דחשיבי וחשוב׳ ברכתן. וזה דעת הרב בעל ההשלמה ז״ל ומוכח ליה מעובד׳ דמייתי בגמרא מתרי תלמידי דיתבי קמיה דבר קפרא ואייתו לקמיהו כרוב ופרגיות וברכת כרוב בורא פרי האדמה וברכת פרגיות שהכל שהן מין בשר ופס׳ דחשיב עדיף דהיינו כרוב דחשיב בברכה ואע״ג דפרגיות חביבי ליה טפי כדאמרי׳ בגמרא.
+וכל זה שאמרנו הוא דיני ברכה שלפניהן אבל ברכה שלאחריהן אם היו מינין הרבה והיו בהן ממין ז׳ מברך עליהן על העץ ועל פרי העץ ופוטר נמי שאר מינין שהיא כוללת כל מיני פרי העץ וכן כתב הרמב״ם ז״ל. + ואם היו משאר מיני פרי העץ ופרי האדמה הוי ברכה שלאחריהן בורא נפשות ופוטר את הכל. אבל אם אכל פרות ממין ז׳ ובשר או ביצים או שאר דברים שברכתן שלאחריהן בורא נפשו׳ אין ברכת פרות העץ פוטרת השאר ומברך על זה וחוזר ומברך על זה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל וצריך לעיין לזה שאמרנו דאפילו בצנון וזית שאם היה הצנון עקר ברכת הצנון פוטרת ברכת הזית מברכת שלפניה אם נאמר שיפטור אותה מברכה שלאחריה ג״כ או לא ואפשר דהוא הדין דפוטר אותה מברכה שלאחריו גם כן. +וכתב אחד מתלמידי רבני צרפת על רבו כמה פעמי׳ ראיתי מורי הרב כמשביאין לפניו על השלחן בשר של חדוש או בשר מבושם או בצים מטוגנין בדבש או דבר שהוא חביב בעיניו נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני באשר אני אוהב. וגם ראיתי כשמביאין לפניו ב׳ מיני פירות מז׳ המינים בזה אחר זה שמברך על השני אע״פ שברך על הראשו׳ כיון שלא היה לפניו בשעה שברך על הראשון.
+וכתב אחד מן הגאונים שמי שהיו לפניו ב׳ מינין שאין ברכותיהן שוות כגון צנון ואתרוג ואינן מז׳ המינין מברך על החביב תחלה ואף ע״פ שאינו רוצה בו אלא בסוף ויאכל מעט ממנו ואח״כ יברך על המין האחר ויאכל אותו ואח״כ אוכל המין האחר בלא ברכה כלל שאין אכילת המין השני הפסק אח׳ שדעתו היה לאוכלו בסוף.
+ולעניין ברכה של בסוף נ��כמו הגאונים שעל דבר שאינו בריה שלמה ואין בו כזית אין מברכין אלא לפניו בלבד כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה אבל לאחריהן אין מברכין כלל. + ועל כל דבר שיש בו כזית ואע״פ שאינו בריה שלמה או שהוא בריה שלמה אע״פ שאין בו כזית כגון גרעין של רמון או של ענב או גודגדניות וכיוצא בהן מברכין עליהן תחלה וסוף ברכה הראויה להן. +ויש מקשין על זה ממה שמצינו בתלמוד אני ראיתי ר׳ יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף ומקשה התלמוד ולמה ברך לסוף והלא אם יוציאו ממנו הגרעין לא ישאר בו שעור כזית ובפחות מכזית אין מברכין עליו בסוף ומשני זית גדולה היה שהיה בו שעור זית בינונית בלתי הגרעין וא״כ הוא שאין להקפיד על שעור בדב׳ שהו׳ בריה מה לו לתרץ ולהשיב שזית גדולה היה תפוק לי שהיה בריה שלמה ואין לחוש כדי לשעור. וכמו כן תרץ הירושלמי כדאמרינן התם שלפיכך ברך רבי יוחנן לבסוף לפי שהיה בריה שלמה. +והרבי יונה מעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ואומר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שעור לבד הגרעין שמאחר שאין דרך לאכלו עם הגרעין לא ישאר בריה שלמה כשמוציאין ממנו הגרעין. ומפני זה הוצרך התלמו׳ להעמיד הדבר בזית גדול אבל כל דבר שדרך לאוכלו עם הגרעין כגון פרדה של ענב או של רמון או גודגדניות וכיוצא בהן אף על פי שאין כזית בין הכל דנין אותה לבריה שלמה ומברכין עליו תחלה וסוף.
+מי שברך על הדבר ונפל מידו ואינו מוצאו כתב הרבי יונה ז״ל שצריך לחזור ולברך כשחוזר ואוכל מאותו המין ונשאלה שאלה אל ר״ת ז״ל על אדם שברך על כוס אחד ונפל מידו קודם שישתה אם צריך לברך על כוס שני והשיב דלא צריך. והר׳ יונה ז״ל כתב גם כן כי מי שברך ברכה שאינה צריכה יש לו לסיים ולומר למדני חקיך כדי שיראה כקורא פסוק ולא יהיה זוכר שם שמים לבטלה כך כתב ה״ר יונה ז״ל בשם גאון.
+וכתב רב עמרם בשם רב פלטי ז״ל כי השותה מים שלא מחמת צמא אלא מחמת דרך רפואה כגון להעביר המאכל שיש לו בבית הבליעה שאין לו לברך תחלה כיון שאינו שותה להנאה אבל לסוף מברך בורא נפשות רבות שכבר נהנה. +ורבני צרפת חולקין בדבר זה ואומרי׳ שמה שאמרו ז״ל לענין שמן זית החושש בגרונו נותן שמן הרבה לתוך אניגרון שהוא מי שלקות של תרדין ובולע ומברך תחלה בורא פרי העץ על שמן זית שהו׳ עיקר ואע״פ ששותה אותו לרפואה כיון שנהנה ממנו דוקא בשמן זית או בדברים אחרי׳ וכיוצא בו שהנאתן מצויה בכל ענין אבל במים שאין בהן הנאה כלל אלא כשהוא צמא עכשו כשאינו שותה מהן אלא כדי להנצל מן הצער אינו מברך עליה׳ לא בתחלה ולא בסוף. +ואמרו ז״ל ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא. ועל כלן אם אמר שהכל יצא. ואפי׳ על הפת ועל היין.
+על כל עצי בשמים כגון פלפל זנגביל נרד וכרכום קנה וקנמון וכיוצא בהן מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכן על כמה שמנים שמערבין בהן מיני עצי בשמים מברכין עליהן בורא עצי בשמים. וכתב הראב״ד ז״ל דוקא כשהעצים שם אבל אם הוציאו העצי׳ משם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני בשמים ועל כל מיני עשבים שיש להן ריח טוב מברכין עליהן בורא עשבי בשמים. +ועל המוס״ק שהוא מחיה וי״א שהוא זיעת חיה וי״א שהוא נעשה בחטוטרת חיה ידועה שמתקבץ על צוארה כמין דם ונקפה שם ונעשה מוס״ק ודאי מברכין עליו בורא מיני בשמים. +ועל הורד ומי הורד הנקרא אייג״א רוש״א והלבונה והמצטק וכיוצא בהן כתב הרמב״ם ז״ל שמברכין בורא עצי בשמים. והאוכל מן הורד או שתה מי הורד מברכין בורא פרי העץ לא בורא פרי האדמה דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלין הן הפרחים. + ולענין ערלה כתב הראב״ד ז״ל שאין חוששין לפי שאינן פרי ממש ואין להן דין שומר לפרי דלא ידעינן כי שקלינן להו סמדר אי לקוט פירא או לא. ולא ראינו אדם נזהר בזה ואפשר כי מפני שהוא ספק ערלה בחוצה לארץ שמות׳. + והראב״ד ז״ל כתב שעל מי הורד והלבונה והמצטק אין מברכין אלא בורא מיני בשמים. ונתן ר׳ יונה טעם לדבריו שאין מי הורד באין מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו אמנם נוכל להעמיד דברי הר״ם אחר שבאין מהדבר שנברא בעצי הורד. +אכן כל דבר שלא נודע על נכון הברכה טוב לברך בורא מיני בשמי׳ ויצא. ועוד כתב הרמב״ם ז״ל שאם היו לפניו עצי בשמי׳ ועשבי בשמי׳ שמברך על זה וחוזר ומברך על זה שאין האחד פוטר את חברו אחר שאין ברכותיהן שוות. ועוד כתב על ריח טוב של אסור או בריח בגדים מוגמרים בבשמי התר שאין עיקר הבשם בהן שאין מברכין עליהן כלל ועוד כתב הראב״ד ז״ל שאם היו עצי בשמי׳ ועשבי בשמי׳ מעורבין זה בזה שמברכין עליהן בורא מיני בשמי׳ שהיא ברכה כוללת הכל.
+המריח אתרוג או תפוח או חבוש או כל פרי שיש לו ריח טוב מברכין שנתן ריח טוב בפירות. והאוכל אתרוג או חבוש או שאר מיני פירות מרוקחין בדבש ומתובלין בבשמים אין מברכין אלא על הפרי לפי שהו׳ העיקר והשאר טפל ונפטר בברכת העיקר וכן הדין באוכל המרקחת שעושין מן הורדים שמברך על הורד ופוטר את הדבש או הצוקר״א לפי שהכל טפל לורד. +ולפי ענין זה כתב ה״ר דוד ב״ר׳ לוי ז״ל וזה לשונו אפשר לומר בזה שנהגו ברוב מקומות לעשות מעט מעט משתה יין שקורין מרקחת ופעמים שנותנין מרקחת על רקיקין דקין ואותן רקיקין טפלין למרקחת שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותן הרקיקין אינן אלא לדבק המרקחת עליהן כדי שלא יטנפו הידי׳ בדבש הלכך הרקיק היא טפלה וברכת המרקחת פוטרה וכבר בארנו שאין מברכין אלא על האגוז ולא על הדבש.
+והאוכל או השותה דבר לרפואה ולא להנאה כלל והוא דבר שאינו מוטעם אינו מברך עליו כלל כיון דליכא הנאה לגרונו כמו שאינו מברך על המים ששותה לא לצמא אלא דחנקתיה אומצא או להעביר המאכל כמו שכתבנו.
+והמריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים. ועל זה נהגו מקצת אנשים שאין להם הדס במוצאי שבתות לברך עליו ולהריח בו במקו׳ הדס. ולכל ריח שבעולם אין מברכין לאחריו כלל. והטעם לפי שכשמפסיק הריח מחוטמו עברה הנאתו מה שאין כן באכילה.
+היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נותן המין של טעם בימינו ומברך עליו תחלה לפי שהיא חשובה שאותה הנאה היא נכנסת בגוף ונהנה ממנו: ואחר כך נוטל של ריח ומברך עליו. ויש ללמוד מזה מה שאנו נוהגין במוצאי שבת כשמתחילין על הכוס לאחוז היין בימין ומברך ב״פ הגפן: ואחר כך נוטלין הכוס בשמאל ואוחזין ההדס בימין ומברך בורא עצי בשמים שהדבר שמברכין עליו ראוי לאחוז בימין בשעה שמברך.
+שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלתי ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן ברכה שלאחריהן אבל ברכ׳ שלפניהן הלכה לה. והראב״ד ז״ל כתב דכי אמ׳ דמשקין בולען דוקא בשאין לו עוד מאותן המשקין דודאי מוטב שיבלעם ויברך ברכ׳ שלאחריהן ולא שיפסיד אותן ויפסיד המשק׳ והברכה אבל אם יש לו עוד מן המשקה מוטב שיפליט אותו ולא יהנה בלא ברכה ויברך על השאר תחלה וסוף ואין חוששין להפסיד מלא פיו משקין ואם הכניס אוכל לתוך פיו בלא ברכה במדי דמאיס מסלקן לצדדין ומברך כדי שלא יהנה בלא ברכה וכיון דלא אפשר לא חיישינן למלא פי תהלתך וכתב הר״ם מקוצי ז״ל נסתפק לו אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף.
+מי שאכל ולא ברך המוציא אם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך קודם לכן חוזר ומברך.
+וכתב הרב בעל התוספו׳ ז״ל דכיון דברכת הנאה לפניו אסמכוה רבנן אקרא דקדש הלולים כמו שאמרו רז״ל אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכל הנהנה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים משום לה׳ הארץ ומלואה כיון שכן האי מאן דמספק׳ ליה אם ברך אם לא ברך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך וכל שכן שכח ולא ברך דחוזר ומברך. ואפילו בהנאה פחות מכזית צריך לברך לפניו. ספק ברך לאחריו ספק לא ברך לאחריו בכל ז׳ המינין שהן מן התורה חוזר ומברך אבל בשאר המינין אינו חוזר ומברך. נשלמו הלכות ברכות הנהנין ת״ל.
+כלל גדול אמרו רז״ל באוכלין ומשקין דכל הפסד אוכלין ומשקין דרך בזוי ובענין שימאסו מלאכול או מלשתות אסור. +כיצד אין זורקין אוכלין בכדי שימאסו ויפסדו מלאכול. ואין סומכין הקערה בפת ואותן אנשים הסומכין הקערה בפת אף על פי שאוכלין אותו אחר כן לא טוב עושין. +כתב הר״ם נ״ע אין לעשות כף מן הלחם לאכול בו אלא אם כן אוכל מן הכף בכל פעם. + וגם אין לחתוך בשר על הפת שלא יהא הפת נמאס כשצריך לאכול מן הפת כל פעם והוא נמאס. והר״ף ז״ל כתב מיהו אם אוכל אותו אחרי כן אין לחוש. +ולא נוטלין הידים אלא במים ולא נטילה של מצוה בלבד דבעינן בה מים דאסמכינהו רבנן אקרא דידיו לא שטף במים אלא אפילו נטילה לנקיות בעלמא לא משום הפסד אוכלין חששו בו: + +Siman 25 + +כה. דין הלכות ברכת המזון +שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק. ופר״ש ז״ל בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. אמנם אין המנהג רק בברכת המזון והטעם בברכת המזון משום דאסמכו רבנן אקרא דגדלו לה׳ אתי ואין אחד יכול לומ׳ לאחד גדלו ולפיכך אין יכולין לזמן אם לא בשלשה. אבל ברכת המוציא האחד יוציא את חברו. ורבינו שמואל כתב דטעם הדבר שברכת המוציא שאינה מן התור׳ הקלו בה להיות האחד פוטר את חברו אבל ברכת המזון שהיא מן התור׳ החמירו להיות כל אחד מברך לעצמו וסמכוה רבנן אקרא דואכלת וברכת מי שאכל יברך. +ורב יצחק הזקן ז״ל כתב טעם אחר כי לפיכך אמרו בברכת המזון שמצוה לחלק לפי שסיימו האכילה ונסתלק הקביעו׳ מהן ודומה כאלו אכלו כל אחד לעצמו אבל ברכת המוציא שמתחילין לאכול ולקבוע עצמן דין הוא שיפטור זה את זה. + והמברך לעצמו אומר ברוך משביע רעבים ברוך משקה צמאים. ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם הזן את העולם. ויש מתחילין בא״י אמ״ה הזן את העולם וכו׳ וכל הג׳ ברכות. ואם היו שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. + ואחד מברך ופוטר את כלן. ואומר נברך שאכלנו משלו. והן עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והוא גם כן חוזר ואומר ברוך שאכלנו וכו׳ ואומר אחר כך בא״י אמ״ה הזן את העולם וכו׳. וכתב הר״ף ז״ל שיש לכל אחד ואחד לברך ברכת המזון בלחש אף כשיזמנו לפי שאינן יכולין לכוין כל תיבה ותיב׳ מפי המברך ומכל מקום לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן מפי המברך שעד כאן היא ברכת המזון אבל הר״ם נ״ע לא היה מברך בלחש. +ועל הסדר הזה מברך מג׳ עד עשרה ומעשרה ולמעלה חייבין לזמן בשם ואומר נברך אלהינו וכו׳ והן עונין ברוך אלהינו וכו׳ והוא גם כן חוזר ואומר ברוך אלהינו. + ואין לומר נברך לאלהינו ברוך לאלהינו לפי שלא מצינו השם הנכבד סמוך בברכה בל׳ שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ברכו עמים אלהים. +ובסעודת הנשואין אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו. והמסובין עונין כמו כן והוא גם כן עונה אחר כן ברוך אלהינו שהשמחה במעונו. אבל בסעודת ברית מילה אין אומרים שהשמחה במעונו. והטעם שאין מזכירין שמחה משום צערא דינוקא. +ומצוה בגדול לברך משום כבודו. ואם יש שם אורח הוא מברך כדי שיברך בעל הבית. ויש מי שאומרים שאם אמר בעל הבית איני חושש לברכת האורח וטוב לי שאברך אני בעצמי ואודה השם המספיק על ידי הרשות בידו. ומדרך המוסר לכל מי שיברך שיטול רשות מן הגדולי׳ המסובין שם ואומ׳ ברשות רבותי נברך וכו׳. ואם לא ירצה לטול רשות רק מאחד אומר ברשות מרי. +ומברך הג׳ ברכות וברכת הטוב והמטיב והרחמן ואחר כך מברך על הכוס. ומצאתי כתוב בשם רבינו יחיאל מפרי״ש שברכת המזון טעונה כוס אפילו ליחיד כ״מ. והרמב״ם ז״ל כתב בחבורו ברכת המזון אינה טעונה כוס. +והר״ם נ״ע כתב שברכת המזון טעונה כוס אפי׳ ליחיד הלכך כששנים אוכלין יחד צריך כל אחד לקחת כוסו לברכת המזון. ואם יש שם גדול או גדולים אומר סבר מרי או סברי מורי בא״י אמ״ה בפ״ה. + ולפיכך סוברין על היין של ברכת המזון לפי שיש דעות חלוקין בענין ברכת המזון אם טעונה כוס אם לא ור״ל סברי מורי כלומר יש בדעתכם שנברך על הכוס והן עונין לחיים כלומר דעתנו שנברך עליו לחיים לא בברכת כוס יין של הרוגי ב״ד שהיו משקין אותו שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. + ויש אומרי׳ טעם אחר לפי שבשביל היין קלל נח את כנען בנו ולכך שואל המברך יש בדעתכם לברך על היין והם אומרים לחיים כלומר זכה לשתותו לחיים. ויש אומרי׳ שבכל יין סברין והטעם כי ברוב שותין בתוך המזון וכדי שיפנו אוכלין שבבית הבליעה אומר להם סברי מורי כלומ׳ כוונו דעתכם ופנו בית הבליעה כדי שתוכלו לענות אמן בפה מלא ותצאו בברכה זו. וגם באותו שקודם סעודה סוברין לפי שאין אדם קובע סעודתו על היין לישאל להם אם דעתם בברכה זו. +ואחר ברכת היין שותה כל אחד מהם מכוס של ברכה מלא לוגמיו או מהכוס שמזגו לפני כל אחד בשביל ברכת המזון. ואין לחוש להמתין שישתה זה שברך תחלה אם לא מדרך המוסר אחר שישתו משאר כוסות שלא ברכו עליהן. וגם אין לחוש לתת מכוס של ברכה לתוך שאר כוסות כמו שנהגו קצת אנשים. +וראיה לשני דברים מה שמצינו בערבי פסחים במעשה ההוא סבא דקא גחין ושתי ולא המתין לשתית המברך ולא שיחנו בכוסו מיין כוס הקדוש. ומה שאמרו רז״ל אין המסובין רשאים לטעום קודם המברך או המקדש לא אמרו אלא מאותו הככר שבצע או מאותו הכוס שברך או שקדש עליו. + והאי דאמרינן המברך או המקדש אם טעם מלא לגמיו יצא ואם לאו לא יצא. יש אומרים דלאו דוקא שיטעום הוא בעצמו שאפילו בטעימת אחר יצא ומוכחינן האי סברא מהא דאמר אין אומ׳ זמן על הכוס של קדוש יום הכפורי׳ בשבתות וי״ט משום דלא אפשר בגדול וכי תימא לטעמיה לינוקא אתי למסרך משמע דאי לא אתי למסרך מקדשינן על הכוס ויוצאין בטעימת התנוקות. +ואחר כך מברכין לאחריו בא״י אמ״ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת לאבותינו רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל מקדשך ועל מלכות בית דוד משיחך ובנה ירושלם עיר קדשך והעלנו בתוכה במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדוש׳ ובטהר׳ בא״י על הגפן ועל פרי הגפן. +והר״ם מקוצי ז״ל כתב ושאר הגאוני׳ שחותם על הארץ ועל הפרות. +ואין חייב לברך ברכה זו אם לא שתה מלא לוגמיו ואם ברך יהיה ברכה לבטלה כי בודאי בברכה שלאחריו צריך שישתה כשעור ביין או במים מלא לוגמיו ובפרות כזית. ואמרינן בירושלמי שעל דבר שהוא בריה צריך ברכה לפניו ולאחריו כגון פרדה של ענב אף על פי שאין בה כזית כאשר כתבנו למעלה. +וענין הזמון הוא רבוי שבח וגדולה אל הש״י שמזמנין ומתרין זה את זה ומתועדין יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו כדכתיב ונרוממה שמו יחדו. + ומי שבא עליהן ומצאן כשהן מברכין אם בא כשאומר המברך נברך והם עונין ברוך שאכלנו משלו זה שבא עליהן אומר ברוך הוא ומבורך ואם בא כשאומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הזן או בשאר הברכות כשיגיע לסוף הברכה עונה אמן עמהן ואף על פי שלא אכל עמהן כדאמרינן עונין אמן אחר ישראל מברך. ואמרי רבוותא דהוא הדין אם היו עשרה. או יותר שמברכין בשם עונה זה שבא עליהם גם כן בשם ואומ׳ ברוך אלהינו ומבורך ויש אומרי׳ ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד.
+שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר מודיעין לו שיתכון להצטרף עמהם ויענה ממקומו שהוא שם והוא שישמע משם דברי המברך בבאור וכשיגמור מלאכתו יבא הביתה במקום שאכל ויברך ברכת המזון לעצמו שלא יצא אלא מן הזמון. מיהו אם נשתהה שם עד גמר הברכה. וכיון לבו יצא ידי הכל ואין צריך לברך. והני מילי לשלשה אבל לעשרה אחר שמזכירין השם צריך לבא ולישב במקומו עם המברכים יחדיו כדכתיב במקהלות ברכו אלהים. +שנים שאכלו כאחד אחד בקי לברך ואחד בור יברך הבקי בקול רם והבור יכוין דעתו וישמע ויוצא. והבקי נקרא בלשונם סופר. ובעל הבית עם בניו ואשתו הוי כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך לברך בעל הבית בקול רם כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו. ומי שברך בלחש טועה אם יש שם אשה ובני׳. +שלשה שאכלו כאחת אין רשאים ליחלק לפי שכבר נתחייבו בזמון ואינן רשאים לפטור עצמן ממנו ולברך כל אחד לעצמו. וכן ד׳ או ה׳ אין רשאין ליחלק שיזמינו הג׳ והשנים יברכו לעצמן לפי שכלם נתחייבו בזמון וצריך שיזמנו כלם ביחד אבל ו׳ נחלקים ג׳ ג׳. ועשרה אין נחלקים עד עשרים לפי שכבר נתחייבו לזמן בשם. אבל עשרים רשאין ליחלק עשרה עשרה. + ומצינו בתלמוד לשון אחר שלשה שישבו לאכול אין רשאין ליחלק. וכתב ר״ח ז״ל והרי״ף ז״ל שפירוש הלשון כך הוא שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל ככרו אין רשאין ליחלק כיון ששלשתן אוכלין יחד. +וכן כתב הרמב״ם ז״ל פרק ה׳ להלכות ברכות. וקצת רבני צרפת מפרשין בענין אחר שלשה שישבו לאכול וברכו המוציא אין רשאין ליחלק לפי שבשעה שברכו המוציא ביחד חל עליהן תורת זמון. +וכן נמי דעת הרבי יצחק ז״ל וזה לשונו ושלשה שאכלו ובתתלה ברכו ברכת המוציא יחד אינן רשאין ליחלק אלא ממתינין זה את זה ואם ברכו המוציא כל אחד ואחד לעצמו רשאין ליחלק. אבל אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן. +והר׳ יונה ז״ל פירש שלשה שישבו מתחלה בהזמנה אחת וגמרו לאכול יחד אבל לא ברכו יחד המוציא אף על פי שאכלו כל אחד אחד בפני עצמו אין רשאין ליחלק לפי שכבר הסכימו וגמרו בדעתן לעשות מצות זמון וכיון שכן אי אפשר לפטר בלא זימון. אמרו ז״ל שתי חבורות שאוכלות בבית אחד בזמן שרואות זו את זו מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ואלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן. ואם יש שמש ביניהן השמש מצרפ׳ ואף על פי שאין רואין אלו את אלו. והוסיף על זה הרמב״ם ז״ל שצריך שישמעו כלם דברי המברך בבאור. +וכתב הבה״ג שאפי׳ אוכלין בשתי בתים השמש מצר��ן. ומפרש כי מה שאמרו ז״ל שאוכלין בבית אחד לאו דוק׳ דהוא הדין לשני בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו או שמש אחד ביניהן והאי דנקט בית אחד אורחא דמילתא נקט. + וכן מצינו בירושלמי ר׳ ברכיה מוקים ליה לאמוריה על תרעיה מציעה דבי מדרש׳ ומזמצנין אלין לאלין. + ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה לכאורה שאין מצטרפין בשום ענין. +שלשה בני אדם שבאו מג׳ חבורות אין רשאין לחלק. והוא שבאו מג׳ חבורות של ג׳ ג׳ בני אדם כלומר שכל אחד חייב בזמון במקומו וכיון שכן לא נסתלק חיוב הזמון מהן וכשפגעו עכשו זה בזה אינן רשאין לחלק ומזמנין כלן יחד כדי שיפטרו מן הזמון. + והתלמוד מדקדק על זה ואומר אמר רבא לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמינו עליהו אבל אקדימו הנך ואזמינו עליהו פרח זמון מהני. יש מפרשים שכן פי׳ של ממרא זו לא אמרן שאין רשאין ליחלק אלא כשלא זמנו עם בני חבורתן שלא נסתלק הזמון. אבל אם כבר זמנו עם בני חבורתם נסתלק מהם הזמון ושוב אין מזמנין. +ואין זה הפירוש נכון שאם זמנו עם חבורתן מה זה בא ללמדנו שאין מזמנין עוד פעם אחרת פשיטא שאין לאכילה אחת רק זמון אחד. לפיכך פירש רבינו יהודה ז״ל כגון שבאו אלו הג׳ ונפטרו שנים ובא אחד ואכל כזית ונצטרף עם השנים וזמנו עמו אף על פי שעדין לא זמנו אלו אלא שהלכו לדרכם כיון שזמנו בני חבורתם נסתלק מהם הזמון שהרי אינן יכולין לזמן עם בני חבורתם שכבר זמנו ואין לזמן על אכילה אחת ב׳ פעמים וכיון שכן גם הן אינן מזמנין ולשון עליהו אינו רוצה לומר עמהם אלא שחבריהם זמנו במקומן על עצמן ובא ללמד שאף על פי שאלו הג׳ לא זמנו נסתלק הזמון מהן כיון שזמנו בני החבורה. + והרבי יונה ז״ל פירש כגון בשלשה בני אדם שנפטרו מג׳ חבורות ג׳ בני אדם ויצא אחד לשוק אחד מכל חבורה והשנים הנשארים קראו השלישי שיצא לשוק וזמנו עליו והוא ענה ממקומו כמו שכתבנו למעלה נמצאו שאלו השנים שישבו במקומן יצאו ידי זמון אבל לא השלישי אף על פי שענה ממקומו כיון שלא בא אצל חבריו. ובא ללמד שאף על פי שאלו הג׳ לא יצאו ידי זמון אם פגע זה את זה אחר כן אין יכולין לזמן שהרי נסתלק הזמון מהן כשזמנו עליהן בני חבורתן כי בהפרדם נסתלק מהם שם שלשה וע״י שזמנו עליהן הראשונים נסתלק מהם שם זמון ואף על פי שחוזרין אחר כן לכלל שלשה אין יכולין לחזור לכלל זמון. +עוד כתב הרבי יונה כי לכאורה משמע שאפי׳ אכלו אחר שזמנו עליהן כל אחד ואחד ואח׳ שאכל פגעו שלשתן זה את זה שאין מזמנין אחר שלא נועדו יחד לאכול ואף על פי שהדבר פשוט הוא שאם אכלו שנים בהזמנה אחת ולבסוף בא שלישי ואכל כזית שמצטרף לזמון זהו מפני שכבר נועדו השנים מתחלה ולפיכך זה נגרר עמהם אבל כאן שלא נועדו כלל לא השנים ולא השלשה אין נגררין זה עם זה לומ׳ אף על פי שלא יצאו ידי זמון מהאכילה הראשונה שאכלו עם חבריהן כי פרח מהן הזמון אחר שנפטרו חבריהן מהזמון על ידם.
+ואמרו ז״ל שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. פירוש אם אכלו שלשה כאחד ויש לשנים נחץ לצאת חוץ ועדין לא גמר האחד מלאכול חייב אותו האחד להיות מפסיק בשביל השנים ויענה לזמון ואחר כך יחזור ויאכל אבל אם האחד רוצה לצאת והשנים לא גמרו עדין לאכול אינן חייבין להפסיק אכילתן לזמן עם האחד אם לא ירצו. ופסק הרי״ף ז״ל שכשאחד מפסיק לשני׳ מפסיק עד שיענה ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ודי לו בזה שעד כאן הוא עיקר הזמון ואחר כך יחזור ויאכל. + ובה״ג כתוב שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן ואח׳ כך יחזור ויאכל ואינו צריך לברך ברכת המוציא ולא נטילת ידים אלא אוכל והולך ואחר כך יברך ברכת המזון ואפילו אם נמלך אחר כן שלא יאכל מאחר שהיתה כונתו בשעה שהפסיק לחזור לאכול לא יצא בברכה זו שברכו חבריו. +והראב״ד ז״ל כתב דלכל הברכה צריך להפסיק ויוצא ידי ברכה על מה שאכל ואם ירצה לאכול עוד צריך נטילת ידים והמוציא שכיון שנתחייב בזמון על כרחו הפסיק אכילתו בזמון דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזמון אחת מהברכות של ברכת המזון הוא ואיך יברך ברכה אחת ואחר כך ישלי׳ ברכתו. +והר׳ משולם ז״ל כתב דכבוד הרב מונח במקומו דנהגו העם להיות אחד מפסיק עד נברך וחוזר ואוכל בלי נטילת ידים ובלי המוציא. וטעמא דמלתא משום דהא דאמרינן אחד מפסיק לשנים מדעתו קאמרינן ולא בעל כרחו שדרך ארץ הוא שיפסיק מדעתו ולא הוי הפסק אותו הזמן שיהיה מדעתו ולא גרע מיצא לשוק שאין צריך לעמד עמהן אלא עד נברך לרב נחמן ועד הזן לרב ששת הכא נמי לא שנא אבל שני׳ אין מפסיקי׳ לאחד שעל כרחו צריך להמתין אותן שאינו רשאי להפקיע הזמון לא ממנו ולא מהם. +ועוד אמרו ז״ל שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וברך הן יוצאי׳ בזמון שלו והוא אינו יוצא בזמון שלהן כלל ואף על פי שברך הוא נגרר להצטרף עמהם אחר שהם רבי׳ ממנו ופוטר אותן מזמון כיון שלא ברכו עדין אבל הוא אינו נפטר בזמון שלהם כיון שברך לפי שאין זמון למפרע. +וכתב הר׳ יונה ז״ל שנשים חייבות לזמן לעצמן כשהן שלש. וכן נראה מלשון התלמוד שאומר נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ויש לדקדק שאין מזמנין עליהן עם האנשים משום חשש פריצות אבל לעצמן מזמנות אם הן שלש. ועוד שהרי אמרו ז״ל בפי׳ נשים מזמנות לעצמן. +ועוד כתב הר׳ יונה ז״ל שהנשים שאין מבינות בלשון הקדש צריכות לברך ברכת המזון לעצמן שאינן נפטרות בברכה ששומעין מן האנשים כי מה שאמרו ז״ל סופר מברך ובור יוצא היה בזמנם שהכל היו מדברין בלשון הקדש ומבינים אותו ובור שאמרו ז״ל שאינו יודע נוסח ברכת המזון אבל מבין הוא בלשון הקדש ואם אינו מברך בלשון הקדש לדברי הכל יצא. וכן הדין נותן בנשים שגם הנה חייבות בברכת המזון. ואף על פי שאמרו ז״ל גבי מקרא מגלה הלועז ששמע אשורית יצא שאני התם שאין הדבר רק בפרסום הנס וכל זמן שיודע שזהו מקרא מגלה יש בו פירסום. אבל בברכ׳ המזון הדבר תלוי לתת שבח והודאה אל השם יתברך על שפע טובתו ומזונו ודאי נראה שצריך שיבין השומע ויצא. והר׳ דוד ברבי לוי ז״ל כתב בשם הרב רבי שמואל שקילי ז״ל מה שכתוב למעלה כענין בעל הבית ואשתו ובניו. וכן פשט המנהג.
+ואמרו ז״ל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ודעת הרמב״ם ז״ל על זה שיהיה כבן עשר או כבן תשע. ודעת הרי״ף ז״ל כתב בתשובת שאלות וז״ל ראיתי רבים וגדולים טועים בענין זמון שסומכין על הקטן כשהוא דברן ויודע לומ׳ מה שמלמדין אותו וכששואלין אותו למי מברכין שהוא עונה לאל היושב בשמים ואין זה דעת גאון. +ודעת הרי״ף ז״ל דבעי בן ט׳ או בן י׳. ועל כלם אני אומר שלא התירו צרוף של קטן אלא לזמון של עשרה שמקילין גם כן באכילת ירק או בשתיית יין אבל לזמון של ג׳ לא הקלו. וצריך שיביא שתי שערות. וכל הנוטה מזה עובר על משנתינו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן והלא הנשים ועבדים יודעין למי מברכין יותר מן הקטנים ואף על פי כן אין מזמנין עליהן לפי שאינן בני קביעו׳ וכל שכן קטן ואפילו שיודע למי מברכין וכן בירושלמי מתמה ואומ׳ אם תמן שמזכירין שם שמים עושין אותו סניף. כאן שאין מזכיר שם שמים לא כל שכן אמר ליה והיינו כלומר היא הנותנת תמן על ידי שמזכיר עושים אותו סניף כלומר לעשרה דוחקין עצמן לעשות סניף כדי להרבות בשבחו של מקום אבל לשלשה לא איכפת לן. אמר רבי נסא זמנין סגיאין אכלית עם אבא ועם רבי ענני בר סיסי חביבי ולא זמינו על עד דאייתיתי שתי שערות. מכל זה משמע שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לג׳ עד שיביא שתי שערות בסתמא דמתני׳. עכ״ל. + והרמב״ם ז״ל כתב קטן היודע למי מברכין מצרפין אותו בין לזמון ג׳ בין לעשרה. ולדעת אלו שמצרפין אותו לג׳ דוקא אחד אבל שנים לא דרובא בגדולים בעינן אבל לעשרה יש מצרפין אפילו ג׳ קטנים כמו שמצטרפין ג׳ אוכלי ירק. +ויש להביא ראיה לאלה מצרפין לג׳ ממה שמצינו בתלמוד אביי ורבה בר בר חנא הוו יתבי קמיה דרבה במטללתא בסעודתא אמר להו רבה למי מברכין אמרו ליה לרחמנא אמר להו ורחמנא היכא יתיב אביי נפק לברה ואחוי כלפי רקיעא רבה בר בר חנא אחוי כלפי טללא אמר להו רבה תרויכו רבנן תהוון כדאמרי אנשי בוצין בוצין מקטפייהו ידיעי. נרא׳ מכלן שאין לדקדק כל כך בקטן ובלבד שידע למי מברכין. אמנם אין להביא ראיה מזה שנוכל לצרף שנים שהרי אלו שנים היו לפי שאפשר שהיו בעשרה או היו שם שנים גדולים. +ויש מן הגאונים שכותבין שאין מזמנין עם הקטנים אלא אם כן הביאו ב׳ שערות או היו בני י״ג שנה ואומר כי מעשה זה דאביי ורבה בר בר חנה לא היה כדי לזמן עמהן אלא שהיה מנסה אותם לראות חדודם ופלפולם ומה ששנינו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ר״ל קטנים שלא הגיעו לי״ג שנה או שלא הביאו שתי שערות שכל זמן שלא הגיעו לכלל זה אינן בכלל המצוה וקורא אותן קטנים. והרבה מן החכמים מדקדקין על עצמן ועושין על פי דעת זה ואין מזמנין על קטן שאינו בן י״ג שנה או עד שיביא ב׳ שערות וסומכין על הירושלמי שכתבנו בדברי הראב״ד ז״ל וכן נמי דעת הר׳ יצחק והר״ף ז״ל. + ועוד כתב הר׳ יצחק ומה שנהגו למסור חומש לקטן זהו מנהג טעות. ובירושלמי יש רב שאומר דשכור מברך ואפילו מדומדם. עכ״ל. והר׳ יונה ז״ל וכן נמי דעת הר׳ יצחק שיותר נראין דברי הרי״ף ז״ל כיון שמצינו בתלמוד קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ואם כדברי שאר הגאוני׳ שמעמידין הדבר בקטן שהגיע לי״ג לא היה צריך לומר היודע למי מברכין אלא ודאי יש לנו לומ׳ שמדבר בקטן בן ח׳ או בן ט׳ ולפיכך הוצרך לומ׳ היודע למי מברכין לפי שיש מהם שלפי קטנם אינם פקחים כל כך להכיר בוראם ב״ה. +וכתב הר״ז ז״ל דקטן ואשה כיון דאפילו אכלו ושבעו לא מחייבי מדאוריתא לא מפקי אחריני דאכלו ושבעו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל דאשה וקטן אין מוציאין אלא הגדול שלא אכל אלא כזית אבל גדול שאכל ושבע אין מוציאין. +ועד כמה מברכין כתב הרי״ף ז״ל דאם אכל כזית חייב לברך מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ואית דאמרי דלענין זמון שלשה הוא דקא אמר דבעינן כזית לדעת המצריכין לשלשה שיאכלו פת אבל לזמון עשרה דסגי בירק או בשתים לא בעינן כזית לאותן שהן שם יתרים על השבעה אבל לאותן שבעה לא מצטרף אלא בכזית פת. + ואיכא נמי למימרא דהתם נמי דכזית פת לא בעינן מיהו כזית ירק או רביעית יין בעינן. וכתב הרי״ף ז״ל דכי לא בעי שיאכל כזית דגן ה״מ לענין אצטרופי לבי עשרה אבל להוציא אחרים ידי חובתן בעינן שיאכל כזית דגן. + וכן נמי אמרינן גבי עובדא דינאי רבי שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ודעת הר״ש ז״ל שמוצי׳ אף מי שאכל ושבע וחייב מן התורה כיון דהוה גדול דבר חיובא הוא. וכן דעת הר״ש ז״ל דגדול שאכל כזית דאי אכל ושבע מפיק אחרים הכא נמי אפילו לא אכל אלא כזית מפיק אחרים דאכלו ושבעו. וכתב הרי״ף ז״ל דדוקא לגבי עשרה הוא דמצטרפי אוכלי ירק או שותי יין אבל לגבי שלשה לא מצטרפי אלא אם כן אכל כזית דגן. + ואפשר לומר שאם אכל תבשיל של דייסא או שאר מעשה קדרה יהיה נחשב כזית דגן. אך הרמב״ם ז״ל כתב בפירו׳ שיהיו שלשתן אוכלי פת. ובספר האשכול מביא הירושלמי שאומר שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרף. +ויש מן הגאונים שאמרו דלאפוקי אחרים שאכלו ושבעו בעינן שיאכל וישבע גם כן ולא יוציאם באכילת כזית דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא. +כתב בספר היראים אדם שאכל ולא שתה אינו חייב לברך אלא מדרבנן דמן התורה אינו חייב עד שיאכל וישתה כדכ׳ ואכלת ושבעת וברכת ושביעה זו היא שתיה. ודוקא אם צריך לו לשתות אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרה תורה עד שישתה שלא לתאבון וחייב לברך הלכך אם אכל ולא שתה והוא צריך לשתיה וחבריו אכלו ושתו אינו יכול להוציאן ידי חובתן דאיהו מחייב דרבנן ואינהו מחייבי מדאורית׳ ולא אתי מדרבנן ומפיק מדאוריתא עכ״ל.
+כיצד הוא צרוף לעשרה שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין ומזמנין בשם אחר שיש בהם רובא דמנכר אוכלי דגן. אבל ו׳ שאכלו דגן וד׳ שאכלו ירק אין מצטרפין לפי שאין באוכלי דגן רובא דמנכר ומכל מקום להוציא את אחרים צריך שיברך מאוכלי דגן. +ויש תמהין לפי מה שכתב הרי״ף והרמב״ם ז״ל לענין שלשה שצריך שיהיו שלשתן אוכלי דגן ובעשרה לא החמירו כל כך שג׳ אוכלי ירק מצטרפין. וגבי יצא אחד מהם לשוק הקלו בג׳ שקורין לו ועונה ממקומו ודי. ובעשר׳ צריך שיבא אצלם ואין די לענות ממקומו נמצא שעשר׳ חמורי׳ משלשה. +ויש להשיב לענין יצא אחד לשוק ראוי להחמיר בעשרה לפי שהדבר תלוי בישיבה שהשכינה שורה עמהם כשהם עדה ואז יברכו בשם לפי׳ ראוי להחמיר שיבא אצל חבריו אבל לענין צרוף שכולם יושבין שם והם עדה באותו מעמד נראה שמספיק בדבר מועט שירא׳ הצרוף והו׳ אכילת ירק ובלבד שיהיה העיקר רוב הנכר אבל לזמון שלשה שהן מועטין צריך שיהיו כלם אוכלי דגן. +והרב רבי יונה ז״ל פסק כמו הירושלמי שמצטרף אוכל ירק עם השנים ולעולם צריך שיברך מאוכלי הדגן כמו שבארנו. ואפילו אוכל כזית פת לא יוציא אלא אחרים שלא אכלו רק כזית כמותו. ולפי דעת קצת הגאוני׳ כמו שכתבנו. +ורבי יצחק ז״ל אומר שאפילו אחרים אכלו כדי שבעה מוציא לפי שמן הדין היה שאפילו מי שלא אכל כלל יוציא הרבים ידי חובתן שכל ישראל ערבין זה לזה אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שיהנה וכאן כיון שנהנה ונתחייב ברכה מדרבנן פוטר האחרי׳ ואפילו אותן שאכלו ושבעו לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. + ואמרו ז״ל אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו. וכתבו הגאונים ז״ל מכאן אנו למדין שמי שאכל דבר של אסור אינו מצטרף עם האחרים לזמן וכן אכלו כלן דבר של אסור אין מזמנין כלל אבל ודאי חייב כל אחד לברך תחלה כיון שיהנה בו. +והרמב״ם ז״ל כתב בהלכות ברכות פ״א שאינו מברך כלל לא בתחלה ולא בסוף. והראב״ד ז״ל הגיה עליו וז״ל טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליו לפי שאין להם קבע מזון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו. +ורבינו שמואל איש רומי כתב שאם היו אוכלין שלשה בני אדם יחד והאחד אוכל פת של גוים והשנים נזהרי׳ מלאכלו שמצטרף לזמון אף על פי שהשני׳ אין אוכלי׳ מפתו של שלישי דהא שויוה לנפשיה חתיכה דאסורא כיון שהשלישי יכול לאכול מפתן מצטרפין. +ועוד כתב שאם היו שלשה בני אדם שהיו אוכלין והדירו הנאה שלשתן כיון שאין אחד מהן רשאי לאכול מפת חברו אין מצטרפי לזמון ואף על פי שיכול כל אחד להיות נשאל על נדרו ויהיו מותרין זה בזה מכל מקום כל זמן שלא נשאלו אסורין ולפיכך אין מצטרפין. אבל כל זמן שהאחד יכול לאכול מן השנים מצטרפין. +והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת ערכי׳ דתכן הכל חייבין בזמון כהנים ולוים וישראלים. ומקשה בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דכהני אכלי תרומה וקדשים. וחד אמר אפילו חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל קדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ומכאן אנו למדין שכל זמן שאחד יכול לאכול משל חברו מצטרפין אבל אם אין אחד כהן שיוכל לאכול משל חבריו אין ספק שאין מצטרפי׳ וכן הורה רבינו יצחק הכהן ז״ל. +ואז״ל אכל כשהוא מסב יושב ומברך פי׳ שלא יהיה מברך והוא מסב דרך גאוה אלא יברך בלא הסבה דרך כבוד ואימה. +כתב הר״ש ז״ל שנוי מקום צריך לא לברך בין בדברים שטעוני׳ ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן בין בדברים שאינן טעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פרות ויין צרי׳ לברך דהלכה כרב ששת. +והיכא דקא אכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזל ואפני והדר אתא שרי המוציא ברישא והדי אכיל והר״ף ז״ל פסק דשנוי מקום אין צריך לחזור ולברך המוצי׳ אפי׳ יצא ודבר עם חברו והפליג שעה אחת אין צריך לברך המוציא אך צריך ליטול ידיו לפי שהסיח דעתו מהם. +וה״ר אשר ז״ל כתב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליה׳ היום שיפרסו מפה ויקדשו ואחר כך יברכו המוציא ולא ברכת המזון אם לא יצאו חוץ או לא עקרו מאכילתן והכי קבע הרי״ף זכרונו לברכה. +והרב רבי יצחק זכרונו לברכה כתב בני חבורה שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לקראת חתן או לקראת כלה והניחו מקצתן אינן טעונים ברכה לפניהן פי׳ ברכת המוציא ולא לאחריהם פי׳ למפרע ברכת המזון. +והר״ף כתב ומה שהזכיר ברכה למפרע לאו דוקא בשביל שהניחו שם מקצת החברים דהא הסח הדעת אינו גורם ברכה דלמפרע דהיינו ברכ׳ דלאחריו כי אם ברכה דלכתחלה כדמפרש בתוס׳ גבי הב לן ונבריך והא דקתני בבריתא דאי לא הניחו מקצת חברי׳ דטעוני׳ ברכה למפרע עצה טובה קא משמע לן דשמא ישתהו קודם חזרה עד שיהיו רעבי׳ מאותה אכילה ותו לא מצו לברך ברכת המזון. וכתב ה״ר יצחק ז״ל אכל פת במקום אחד וחזר ואכל פת במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקו׳ שני לפניו דאמרי׳ לקבעיה הדר. +והגיה עליו ר״ף ז״ל מיהו לעיל פירש דאדם שהוא אוכל כשהוא מהלך יושב ומברך ופוק חזי מאי עמא דבר. במהלכין בדרך ואוכלין דרך הלוכן עד פרסה או יותר יושבין ומברכין במקו׳ סיום אכילתן ואין חוזרי׳ ומברכי למקום שאכלו בראשונה וכן פסק בספר הגדול. ומאי טעמא לא הוי שנוי מקום הסח הדעת משום דלקביעה קמא הדר. וכמדומה שראיתי בפירוש רבינו יחיאל ז״ל שנסתפק אם יברך פעמי׳ במקום ראשון ובמקום שני. ומיהו בפר״ש ז״ל בפרק ערבי פסחים משמע דאינו מברך כי אם ברכה אחת על שתיהם במקום שני. ובכל שנוי מקום צריך לברך אחריהן במקום שני שגמר סעודתו בין שנוי מקום דהולכי דרכים בין שנוי מקום דסעוד׳ קבועה אפי׳ מבית לבית לפניהם אין צריך לברך וכן נראה עקר עכ״ל הר״ף ז״ל. ואמרו ז״ל אכל כשהוא מהלך יושב ומברך. וכתב בתוס׳ דכי אמרי׳ אכל כשהוא מהלך דיושב ומברך ה״מ מהלך בבית אבל מהלך בדרך אינו צריך לישב אלא עומד ומברך דישוב הדעת עדיף כדאמרינן ברוכב בתפלה דאין צריך לירד משום ישוב הדעת ואפילו בתפלה נמי יש שאמרו מהלך בדרך דאין צריך לעמוד אלא ג׳ ראשונות וג׳ אחרונו׳ והשאר מתפלל והוא מהלך אם הוא נחוץ. +ויש מן הגאונים שהחמירו בזה ואמרו שאין לברך ברכת המזון לעולם אם לא מיושב לפי שהיא מן התורה החמירו בה שצריך לישב במקומו כמו שאמרו בפסוק ראשון של קרית שמע. אם יאכל והוא רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך שלשה ברכות לפי שרוכב כמהלך דמי. כך פסקו מקצת הגאונים ז״ל.
+ברכת המזון היא ג׳ ברכות. ראשונה ברכת הזן ומשה רבינו תקן אותה ולכך י״א שאין לומר בה כאמור פותח את ידך רק חותמין בא״י הזן את הכל בלי שום פסוק וטעמ׳ דמסתברא היא כי איך נביא פסוק שאמרו דוד לדברי משה רבינו ע״ה. שניה ברכת הארץ ויהושע תקן אותה. +ובחנוכה ופורים מוסיפין בה על הנסים כשיגיע בכל עת ובכל שעה. +שכח ולא אמרו כאן אין מחזירין אותו. ויש אומרים כשסיים אבל אם לא סיים כשיגיע להרחמן יאמר הרחמן עשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותי׳ בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיה וכו׳ ואחר כך משלים וכן נמי יעשה בפורים. +שלישית בונה ירושלם ודוד ושלמה תקנוה וחותמין בא״י בונה ירושלם ויש אומרים בונה ברחמיו ירושלם. ואין הנוסחא דוקא לפי שלא תבנה ירושלם כי אם במשפט שנ׳ ציון במשפט תפדה. ובשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד מזכירין בה מעין המאורע.
+בשבת דכתיב זכור וזכרת מלמד שטעון זכירה בין בקדוש בין בברכת המזון. ובשבתות אומר בלשון זה כשיגיע ולא נבוש לעולם ועד יאמר רצה והחליצנו וכו׳. + וחותם בא״י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלם. ואין נוסח זה שתי חתימות. דאין חותמין בשתים שהכל אחד כי נחמת ישראל בבנין ירושלם. והר״י ז״ל כתב שאין לחתום כן משום דהוי כחותם בשתי׳ והראיה שכן בתפלת הביננו תקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך במקום שתי ברכות לפיכך כתב שחותמין בא״י בונה ירושלם. +וכתב הרי״ף ז״ל שצריך בשבת לשנו׳ מטבע החול בברכת רחם ומתחיל אותה בלשון זה נחמנו ה׳ אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבנין בית בחירתך ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה רצה והחליצנו וכו׳ והטעם לפי שאמרו ז״ל בשבת מתחיל בנחמה. ומסיים בנחמה. ור״ש ז״ל כתב שאין לשנות מטבע החול רק שיכלול ענין שבת באמצע כמו שהסדר. כי כשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלם בסוף זו היא נחמה שזאת היא נחמת ישראל ברחמי שמים ובבנין ירושלם ולא אמרו מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה רק לומר שאומר קדושת היום בין שתי נחמות. + ולסברא זו נוטה הרז״ל ומביא ראיה מן הירושלמי שאמר אל ישאל אדם צרכיו בשבת ופריך והא אמרי׳ זוננו פרסנו וכלכלנו ומשני נוסח הברכה כך היא ש״מ שאין משנין נוסח הברכה אפי׳ בשבת.
+ביום טוב ובחולו של מועד ובראשי חדשים אומר יעלה ויבא. וחותם ובנה ירושלם עירך וכו׳.
+שכח ולא הזכיר בשבתות וימים טובי׳ קדושת היום אם נזכר קודם שיתחיל ברכ׳ רביעית. בשבת אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש בא״י מקדש השבת. +וביום טוב אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לששון בא״י מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום טוב יחד אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל וימים טובים לאות ולמופת ולשמחה ולזכרון בא״י מקדש השבת ישראל והזמנים. והראב״ד ז״ל כתב שאין צריך לחזו�� כי אם לראש בונה ירושלם. +שלשה שאכלו בשבתות ויום טוב וזמנו ושכחו להזכי׳ מעין המאורע ולא נזכרו עד אחר שפתח בהטוב והמטיב והם צריכין לחזור לראש ברכת המזון יברכו כל אחד לעצמו כי מידי זמון יצאו ואין רשאין לחזור ולברך כ״מ. +בראש חדש שכח ולא אמ׳ יעלה ויבא אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לאות ולזכרון בא״י מקדש ישראל וראשי חדשים כן כתב בה״ג. +והרמב״ם ז״ל כתב שאינו חותם בה לפי שהוא מטבע קצר ומתחיל בברכה רביעית ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית גומר אותה ואינו חוזר. וכן בחולו של מועד ואף על פי שמחזירין אותו בתפלה. הטעם לפי שתפלה חובה על כל איש ואי אפשר שלא יתפלל אבל ברכת המזון אינה חובה כי אפשר שלא יאכל דברים הטעונין ברכת שלש ובלבד שלא יתענה. ואפשר בפרות או בדברים אחרים. +ויום טוב או ר״ח שחלו בשבת אומר רצה והחליצנו תחלה ואחר כך יעלה ויבא ומזכיר קדושת שבת בפני עצמו ומעין המאורע בפני עצמו ושבת תחלה לפי שהוא תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואינו מזכיר ביעלה ויבא שבת שכבר הזכירו ברצה והחליצנו. וכן ברצה והחליצנו לא יזכיר שום דבר רק ענין שבת. +ור״ח טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ורצה והחליצנו ויעלה ויבא ברחם ואע״פ ששבת ור״ח תדירי מחנוכה מזכיר של חנוכה תחלה בברכת הארץ שהיא ברכת הודא׳ דכיון דתקנוה בברכת הודאה מעין תפלה שקבעוה בברכת הודאה מזכירין אותה בה ואין חוששין להקדים ראש חדש דתדיר.
+וכל אחת מאלו הג׳ ברכות היתה ראויה להיות פותחת בברוך ובהזכרת השם ומלכות כדין כל ברכה שאינה סמוכה אבל כיון שסדרום יחד תקנום כדין כל ברכות הסמוכות שאין פותחות בברוך ואין בהן מלכות לפיכך הצריכו להשלים המלכות הראוי לומר בהם וקבעוהו בהטוב והמטיב. כדאמרינן בגמרא אמר רב פפא צריכה הטוב והמטיב שתי מלכיות לבר מדידיה. וכן המנהג דמלך העולם הוא מלכות דידיה. ועוד אבינו מלכנו והמלך הטוב והמטיב הרי שתים לבר מדידיה. +ויש שואלין למה הצריכו להשלים המלכיות שחסרו באלו יותר משאר ברכות הסמוכות כגון שמנה עשרה וכיוצא בהן. +ואומר הראב״ד ז״ל משום דכולה תוספת היא עשו בה כדי שתראה תשלום לחסרון האחרות דהטוב והמטיב אינה מברכת המזון כדאמרי׳ בגמרא הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי בתר כדאמרינן התם באיכה רבתי חמש מאות בתי מדרשות היו בבתר ובכל בית מדרש היו ה׳ מאות מלמדי תנוקו׳ ואנשי העיר בעלי אומנות ששים רבוא ובמלכות אדריאנוס לקחו אותה הרומיים וישפכו דם לרוב מאד ויהרגו עד תום כל העיר טף ונשים ויצו המלך לבלתי קברם ויהי שם מחוץ לעיר כרם גדלה רחבה שנים עשר מילים ויקיפו את הכרם סביב סביב ממתי ישראל זה על זה ויעמדו שם כ״ה שנים כל ימי אותו המלך ולא הסריחו ויהי אחרי מות אותו המלך ויעמד מלך אחר ויצו לקברם וילכו כל העם מן העיר לקברם ויקברום במקומם בכרם. בו ביום תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שקבעוה כאן י״א משום דאמרינן בירושלמי על חורבן בתר באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולפיכך קבעוה אחר בונה ירושלם. +ופותחת בברוך לפי שאינה סמוכה לאחרות ויש בה הזכרת השם ומלכות מזה הטעם כי מאחר שהראשונות מן התורה וזו מדרבנן ודאי אין לדון אותה לסמוכה להן. + ואמרו ז״ל כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחב׳ לא יצא ידי חיוב ששבח זה הוזכר למשה רבנו ע״ה כשנגלה לו השם בסנה כמו שכתוב אעלה אתכם מעני מצרים וגו׳. +והוסיפו לומר חמדה שעל ידי שהיא זבת חלב ודבש היא ארץ חמדה ונמצא שבזה הלשון נכללו כל שבחיה אשר בכתוב. ועוד אמרו ז״ל כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו וצריך להקדי׳ ברית לתורה שהברית הוא ברית המילה שנכרתו עליה שלש עשר בריתות ועל התורה כלה לא נכרתו רק ג׳ וזה להורות שבזכו׳ ברית המילה והתורה זכינו לארץ. וכתב הראב״ד ז״ל דנשים ועבדים לא אמרי להו דנשים לאו בני ברית ועבדי׳ לאו בני תורה. +ואמרו ז״ל כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו. ולפיכך צריך להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב כנגד מלכות בית דוד שבבונה ירושלם משום דלאו אורח ארעא שלא יזכור מלכות שמים כיון שהזכיר מלכות בית דוד ובברכת בונה ירושלם עצמה לא רצו להזכירה שלא לשתף מלכות שמים למלכו׳ בית דוד אי נמי שלא לשנות מטבע הברכות לפי שהן סמוכות כמו שכתבנו. +והראב״ד ז״ל כתב דמהא שמעינן שאין בברכת בונה ירושלם מלכות שמים ואלו שאומ׳ ומלכותך ומלכו׳ בית דוד טועים הם שאין בה אלא מלכות בית דוד בלבד והדין נותן שאם היה צריך להזכיר מלכות שמים בבונה ירושלם למה הצריכו להשלים אותו בהטוב והמטיב שכתבנו. + ומלכו׳ שני של הטוב והמטיב משום ברכת הארץ צריכה מלכות ולא היתה צריכה מלכות לפי שהיא סמוכה לחברתה אבל לפי שצריך להזכיר מלכות של בונה ירושלם כמו שכתבנו יזכיר גם כן מלכו׳ של ברכת הארץ וכן מצינו במדרש שצריך להזכיר בהטוב והמטיב ג׳ מלכיות ושלשה הטבות ושלשה גמלות. +שלשה מלכיות כמו שכתבנו. +שלשה הטבות הטוב והמטיב לכל הוא ייטיב לנו. ויש אומרים הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא ייטיב לנו תחלה בלשון הווה ואחד לשעבר ואחד להבא על דרך ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך. +ג׳ גמולות הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו. +וכשמברכין בבית האבלים מוסיף בברכה זו ככה המלך החי והטוב והמטיב לכל אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואמת שליט בעולמו לעשות כרצונו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. ומאריך ברצונו לבקש רחמים על האבל ולנחמו. +ויש שואלין אחר שצריך לומר בברכה זו כל אלה הענינים למה אין חומתין בה בברוך שהרי מטבע ארוך הוא. ורבני צרפת מתרצין ואומרי׳ שכל אלו הענינים ענין אחד הם לפי שאלו השמות הם שמות התואר אצל הבורא ית׳ הכל ענין אחד והלכך לא הוי מטבע ארוך. +והרב ר׳ יונה ז״ל תרץ כי מתחלה כשנתקנה הטוב והמטיב היה מטבע קצר שלא תקנו בה רק הטוב והמטיב בלבד ואחר כך הוסיפו בה כל הדברים האלה ולפיכך כשנתקנה לא תקנו בה חתימה. ומה שאמרו במדרש שצריך לומ׳ בה אחר התוספת היה. +ואחר זאת הברכה אומר הרחמן ומאריך כרצונו. ואם יש שם אורח מברך ברכת המזון כדי שיברך בעל הבית כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך. ואמרו ז״ל את לרבות בעל הבית מכאן סמכו ז״ל לתקן ברכה בפני עצמה לברך בעל הבית ואומר הכי. +הרחמן הוא יברך מורי בעל הבית הזה אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יתברך ונתברך כלנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן. + יהי רצון מלפני אלהי השמים שלא יבוש מורי בעל הבית הזה בעולם הזה ואל יכלם לעולם הבא ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור ועברה ועון ואל ישלוט שטן במעשי ידיו ממרום ילמדו עליו זכות שתהא משומרת לשלום ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מאלהי ישעו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
+ובסעודת הנשואין אומ׳ ברכה זו הרחמן הוא יתמוך ויסעוד ויכלכל וירומם מעלה מעלה החמוד החתן והכלה הנעימ׳ וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו׳. + ויש מוסיפין בסעודת נשואין ובכל סעודה של שמחה בכל ברכה וברכה. זה התוספת בברכת הזן שמגיע ומשביע לכל חי רצון מוסיף. יחיד ונשגב ואין מלבדו המעדיף לכל יצורי חלדו ומכין לכל חי מזונו וצידו דשני ארץ בפתיח׳ ידו מפארי׳ כי לעולם חסדו חסדו ימשך לכל כאב שלח אבימלך ופיכול ונודה על פרי האשכול בא״י הזן את הכל: +נודה לך על הארץ הטובה אשר נתן לך ומוסיף זה. יה כי הוציאני ממאסר כבלי הכה בעשר רועה אוילי בריתו ודתו הודיעני להועילי דגן שמי׳ הכין מאכלי אשר עשה עמי נס להפליא ולא יבושו עמי לעולם לעולם אל יהי עמנו בחפזון וננצל בטובך מרעב ורזון ונברך על ישיבת הפרזון ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המזון. +רחם וכו׳ עד נדחי ישראל יכנס ואחר מוסיף זה. ימינך הופיע נורא ועליון והושע בעזך פלטת כליון ונחם ה׳ את ציון ובחר עוד בירושלם ברוך אתה ה׳ בונה ירושלם אמן ויכלכל וירומם מעלה אבי הבן והבן והמוהל והסנדקני׳ וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו׳. +הרחמן הוא ידרשנו לטוב וכו׳ ויברך אותנו כל אחד ואחד בשמו וכו׳. + ואם יש שם נכרי אומר כל אחד ואחד ממנו בני ברית בשמו לפי שאסור לברך הנכרי כדכתיב לא תחנם לא תתן להם חן. וכתב הרב רבינו אשר ז״ל ונהגו לרחוץ כוס של ברכה אחר שתיתו ומעביר אותן המים על עיניו שלא לשפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון ע״כ. +ומה שאמרו ז״ל העונה אמן אחר בונה ירושלם הרי זה משובח יש אומרים כי הטעם כדי לחלוק בין הג׳ ברכות שהן של תורה וברכה רביעית שהיא מדברי סופרים. ואין זה נכון כי סוף כל ברכות שבעולם יש לו לענות אמן כגון אחר סיום התפלה כשיגיע אל המברך עמו ישראל בשלום. וכן בסוף ברכות של קריאת שמע שחרית וערבית ואין בזה הפסק כיון שצריך לאומרו. וכן כתב הר״ש ז״ל. +ועוד כתבו הגאוני׳ רב יהודאי ורב האיי ז״ל שאחר אכילת פרות צריך ג״כ לענות אמן בסוף הברכה שאחר אכילתן שכיון שזהו סוף הענין ראוי לענות אמן ומה שאמר בתוספת העונה אמן אחר ברכת הפרות ואחר ברכת המצות הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא ברכה ראשונה שאם יענה אמן קודם עשית המצוה נראה כמפסיק ולכך אמרו שהוא דרך בורות שאין זה נקרא סוף הברכה אבל אחר ברכה אחרונה ודאי צריך לענות אמן שהרי סוף הענין הוא. +והרמב״ם זכרונו לברכה חולק על זה ואומ׳ כי מה שאמרו ז״ל העונה אמן אחר ברכות הרי זה משובח כשאומר שתי ברכות או יות׳ מחברו אבל בברכה אחת בלבד אין לענות אמן אחריה. ולפי דבריו נראה שאחר ברכות קריאת שמע של ערבית עונין לפי שהן שתי ברכות. אמת ואמונה והשכיבנו. אבל בשחרית שאין אחר ק״ש רק ברכה אחת שהיא אמת ויציב אין לענות אמן אחריה. +וה״ר יונה כתב שיותר נכונים דברי הגאונים רב יהודאי ורבנו האי ז״ל שאחר כל ברכה אחרונה צריך לענות אמן שסוף ברכה נקרא ובשחרית עונין אמן אחר גאל ישראל. וכן אחר ברכה אחרונ׳ של אכילת פירות אף על פי שאינה אלא ברכה אחת. +ואחר הבוחר בעמו ישראל באהבה שהיא ברכה שלפני קריאת שמע שחרית ואחר אוהב עמו ישראל שהיא לפני קריאת שמע ערבית כתב הרמב״ם ז״ל שאין לענות אמן אחר שהברכות באות על קריאת שמע אין להפסיק בין הברכה והמצוה. וכן דעת ה״ר מאיר והרמב״ם ז״ל. +וגם כתב הרמב״ם ז״ל שאין לומר אל מלך נאמן אחר אלו הברכות שהזכרנו לפני קריאת שמע לפי שאל מלך נאמן הוא נוטריקון של אמן והוא במ��ו׳ אמן וכתב שאין להפסיק בין הברכו׳ לקריאת שמע באמן. +וכתב רב אחא גאון ז״ל לענין מים אחרוני׳ שהמברך ברכת מזון נוטל ידיו או קודם שיברך או אחרי כן שאין נוטלין אלא מפני הסכנה ואחר נטילת ידים לברכת המזון אין לשתות כלל אפילו בברכת הנהנין עד אחר ברכת המזון משום דנטילת ידים הוי הפסק לגמרי. ויש שכתבו שאפילו הב ונבריך הוי הפסק ואפילו לשתות אפילו בברכת הנהנין עד אחר ברכת המזון. +ולדברי הכל כיון שאמ׳ הב ונבריך אסור לשתות אם לא יברך ברכת הנהנין דהיינו בורא פרי הגפן. + ובהגהות הראב״ד ז״ל כת׳ דלענין אכילה לא הוי הפסק אלא במים אחרונים או בשינה. +ובפרק כיצד מברכין כת׳ דכיון דאמר הב ונבריך אסיר לאכול ולשתות אפילו בברכה. והביא ראיה ברורה לדבריו ודוק. +ולענין לברך על הנטילה נראה שהמברך ברכת המזון כיון שיש לו לעשות המצוה צרין לברך אבל המנהג ברוב שלא לברך. ורבני צרפת נותנין טעם לדבר לפי שבימי חכמי התלמו׳ שהיה מנהג להביא שמן אחר הנטילה להעביר הזוהמה מן הידים היו מברכין אבל עכשו שאין אנחנו עושין המצוה כתקנה שאין לנו שמן ערב נראה שאין צריך לברך אפילו המברך ברכת המזון וכן כתב הרמב״ם ז״ל שאין מים אחרונים טעונים ברכה. וכן כתב הרב עמרם ז״ל. והראב״ד ז״ל כתב שמברכין עליהן על רחיצת ידים. ובהלכות נטילת ידים כתבנו דעת הראב״ד ז״ל. + אמנם לדברי הכל צריך המברך ליטול ידיו קודם שיברך ועוד היום נוהגין בו חכמי קטלוניי״א ואנשי מעשה שבהם ומנהג יפה הוא וראוי להתנהג בו. ואמרו ז״ל אין משיחין על כוס של ברכה. ופירש ז״ל שאחר שלקח המברך את הכוס אין לנו לשיח אלא שיברך מיד. +ורבני צרפת ז״ל אומרים שאם עומדין שם אחריה ויוצאין עמו גם הם אסורים לשיח. ולדברי הכל אחר שהתחיל לברך אין להם לשיח באמצע הברכה אלא צריך שיכונו לבם אל הברכה ולצאת ידי חובתן. +ואין אומרים הבא כוס של ברכה לברך ברכת המזון על השכר אם לא יהיה קובע סעודתו עליו אבל על כוס של מים אין מברכין ברכת המזון ואפילו יהיה קובע סעודתו עליו כגון שהיה חולה או מי שאינו שותה יין או בערב ט׳ באב בסעודה המפסיק בה. +ואמרו ז״ל עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואלו הן הדחה שטיפה חי מלא עטור עטוף ומנטלו בשתי ידיו ומניחו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה. ואנו אין לנו אלא ארבעה וסימן חמש״ה חי מלא שטיפה הדחה ופי׳ הדחה מבפנים. ושטיפה מבחוץ. +ופי רבינו יצחק הזקן ז״ל שלא הצריכו שטיפה והדחה אלא משום שיורי כוס אבל אם הכוס נקי מבית ומחוץ אינו צריך אך נהגו העם לעשות הדחה ושטיפה. והרב רבי יונה ז״ל כתב שאם לא שתו באותו הכוס באותה סעודה והוא נקי שאינו צריך. +חי מלא י״מ חי שיהיה היין בלי מים כלל. ומה שאמרו ז״ל שאין מברכין ברכת המזון על היין עד שיתן לתוכו מים כל מברכת הארץ ואילך וכן כתב הרמב״ם ז״ל שנותן לתוכו מים כשמגיע לברכת הארץ. והטעם לפי שבא להזכיר שבח הארץ ובנתינת המים ביין נכר השבח שמראה שהיינות חזקים וצריך ליתן בהם מים לפיכך צריך שיהיה חי עד שיתחיל ברכה זו. +וה״ר יונה ז״ל כתב שאין זה הפי׳ נכון כי באמת אין הלשון מוכיח שלא יתן בו מים עד ברכת הארץ שהרי אומ׳ שאין מברכי׳ על היין עד שיתן לתוכו מים נרא׳ שאין לברך עליו כל עקר עד שיתן לתוכו מים. על כן נרא׳ כמו שפי׳ ה״ר שחי ר״ל מזוג ואינו מזוג וסיוע לדבריו מה שמצינו בירושלמי בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל טרתימר בשר וישתה חצי לוג יין ופי׳ שם מז��ג ואינו מזוג. פי׳ שלא ימזגנו כל צרכו עד ברכת הארץ וכשיגיע לברכת הארץ ישלי׳ המזג ועכשו מיושב הלשון שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים שהרי נותן בו המים מיד. + ואין להקשות מה שאנו מצריכי׳ להיות מלא איך יוכל לתת בו מים שלא ישפך כיון שאינו חסר כל כך בברכה ראשונה וממלא אותו לגמרי כשמגיע לברכת הארץ די לנו בכך ור״ש ז״ל פי׳ שימזוג אותו אחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו כשהוא חי אין לומר שהרי אמרנו אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. +עוד פי׳ ז״ל פירוש אחר שחי ר״ל פריש״ק כלומר שיביאנו מן החבית לאלתר לשם ברכה. ויש מפרשים חי על הכלי שיהיה שלם ולא פגום ולא נשבר כההיא דאמרינן יצאו כלים ששבירתן זו היא מיתתן אלמא שלמותן היא חייהם. +ופירוש רבינו תם ז״ל הוא הנכון. וכן פירש הרב רבינו יונה ז״ל. +כתב הר״ם אפילו בלא זמון צריך לכוס של ברכה שטיפה הדחה חי מלא ונטילת ידים. ואמרו ז״ל כל המברך על כוס מלא זוכה ונוחל שני עולמות שנאמר ים ודרום ירשה. ויש שואלין היאך נלמוד מזה הפסוק העולם הבא שהרי אינו מדבר רק מהעולם הזה והוא אמרו ים ורמס ירשה. +ותרצו רבני צרפת ז״ל דשכר העולם הבא לא צרי׳ קרא לפי ששכר רוב המצות לעולם הבא אבל להודיע שכרו בעולם הזה הוצרך הכתוב לפי שאין רוב שכר מצות בזה. וכתב הר״ם ז״ל בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה שעושין שם. + ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים. על כמה מברכין אותה אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד ואם היה בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה. וברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבעה ברכות של נשואין. +במה דברים אמורים שהיו האוכלין שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת הנשואין מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת הנשואין והוא שיהיו עשרה וחתן מן המנין עכ״ל. ומה שאמרו ז״ל ברכת חתנים בעשרה וחתני׳ מן המנין. פירוש לא שנא כלהו שבע ולא שנא אשר ברא בשאר יומי בעינן עשרה. +וכן נמי כתב ה״ר יצחק מאורביי״ל. בעל המנהל בשם רבו וז״ל כי לאשר ברא דשבעת ימי המשתה נמי צריך עשרה דברכת חתנים נקראת וכן אמר המיימון ומחזור ויטרי עכ״ל. +ואומ׳ השר השמשי׳ האוכלין אחר סעודה של נשואין אין מברכין שבע ברכות. וה״ר טוביה אומר שמברכין. ועכשו נהגו לברך שבע ברכות אחר ברכת המזון יום ראשון של חופה. +והמנהג לברך הכל על כוס אחר מאחר שהסעודה היא מפני השמחה הכל עולה למנין אחד כמו שתקנו קדוש והבדלה ענין אחד שהכל נקבע לקדוש היום. אך גדולי צרפת לא נהגו כן. ונראה כי הטעם שמברכין אותן יום ראשון לפי שאי אפשר שלא יהיה שם מי שלא שמען בשעת נשואין. +מיום ראשון ואילך אין אומ׳ רק אשר ברא אם אין שם פנים חדשות שלא שמעו עדין שבע ברכות והוא שיהיה אדם גדול ונכבד שיש לו להרבות בשבילו שאם לא כן לא יברך בשבילו שבע ברכו׳. וכל זה תוך שבעת ימי חופה. +ונהגו ג״כ לברך שבע ברכות בשבת תוך ז׳ ימי חופה לפי שאין לך פנים חדשות גדולות ונכבדות משבת. ור״ש ז״ל פי׳ פנים חדשות שלא היה שם מאתמול. ויש מפרשים שלא אכל בסעודת הנשואין ואותן האנשים שאוכלין בחדר סביבות החופה אין מברכין ברכת חתנים שאין שמחה אלא בחופה אמנם אם שמש אחד לכלן השמש מצרפן. + אבל שהשמחה במעונו ליכא מאן דפליג דאומ׳ כל שבעת ימי המשתה לבחור שנשא אלמנה. ולאלמון שנשא אלמנה יום ר��שון בלבד. כדאמרינן אלמון שנשא אלמנה יום ראשון לברכה וג׳ לשמחה. ואית דבעו למימר דג׳ של אלמון שנשא אלמנה אומ׳ שהשמחה במעונו כיון דאמרי׳ וג׳ לשמחה. + והראב״ד כתב דלענין שהשמחה במעונו ליכא חלוק בין אלמנה לבחורה. ובדין הוא לומ׳ שהשמחה במעונו כל שלשי׳ יום אבל נמנעו עכשו לברך אותה אחר שבעה לפי שעברו השמחות עד כי יבא שילה ונבא לציון ברנה. +ומה שאמרו ז״ל שאומ׳ שהשמח׳ במעונו מכי רמו שערי באסינת׳ ה״מ לדידהו דהוו מקדשי מעיקרא וכבר התחילה השמחה אבל אנן דלא מקדשי׳ עד יום הנשואין לא מברכין שהשמחה במעונו עד יום הנשואי׳ ואפי׳ בסעוד׳ שעושה שושבין החתן ליל חמישי. + והוא הדין שאומ׳ שהשמח׳ במעונו לכל סעודה של שמחה כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא בה מדאמר גבי סעודת ברית מילה שאין אומרין אותה משו׳ צערא דינוקא מכלל דאי לאו הכי אמרי ליה בכל סעודת שמחה ולעולם אומ׳ אותו כל זמן שיש זמון אפילו בלא עשרה מה שאין כן בברכת חתנים. ופי׳ שהשמחה במעונו שהשמחה השלמה במעונו של ה׳ ית׳ לפי שהיכולת בידו לחדש לו תמיד פנים חדשות. שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת נקרא מעון ובו אומרים שירה בכל יום ושמחי׳ ועלזים לפניו. ובכל יום ויום נבראים המלאכים אבל השמחה החסרה והשפלה אצלנו היא שאין אנו יכולין להביא פנים חדשות לרצוננו. נשלמו משפטי ברכת המזון ת״ל. + +Siman 26 + +כו. דין ברכת המזון קצרה +ברכת המזון קצרה. בא״י אמ״ה הזן את העולם כלו כרוב גדלו המכין לכל בריות מאכלו ושלחנו ערוך לכל בא״י הזן את הכל. +נודה לאל גואלנו המעדיף מטובו עלינו לא חסר כלום ממאכלנו ברית ותורה וחיים ומזון בא״י על הארץ ועל המזון. +רחם על עם עני ואביון הנתוני׳ ללעג ולבזיון ודוד עבדך מהרה תמליך בציון ותכין בתוכה עם עמוסי ירכים בא״י בונה ירושלם אמן: +בחיי יהודה ואפרים תמליך מלך בירושלם ותבט עניי עמך ותפן בא״י אמ״ה בורא פרי הגפן: + +Siman 27 + +כז. דין תפלת המנחה +תפלת המנחה זמנה בתשע שעות ומחצה שבאותה שעה היה קרב תמיד של בין הערבים. ולפי שבערב פסח שחל להיות בשבת שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו רבו׳ ז״ל שהמתפלל אותה אחר זמן זה יצא. וזו היא נקראת מנחה גדולה. + וזמן המנחה עד שישאר מן היום שעה אחת ולפי שאין אדם יכול לכוין את זה אמרו ז״ל. שיתפלל אותה עד ששתקע החמה. ודיני טעה בתפלת המנחה תמצאם בהלכו׳ תפלה הכל כמבואר. +וזהו סדר התפלה אומ׳ אשרי וקדיש זוטא ואין לומ׳ תהלה לדוד במנחה עד שישלמו לבא מנין כדי שיאמ׳ עליו קדיש של תפלת המנחה. ולכך פירש רב עמרם ז״ל שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומ׳ עליו קדיש כ״מ. +ומתפללין שמונה עשרה על הסדר בלחש ואחר כך חוזר שליח צבור התפלה להוציא מי שאינו בקי כמו בתפלת שחרית בקול רם. וכתב הרש ז״ל וזה לשונו ושליח צבור שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שנתפלו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיב׳ ומתפלל בקול רם לצבור והוא אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ״ש ואין בזה לומ׳ המשמיע קולו כיון דעל ידי הדחק הוא עוש׳ אין בזה משום קטני אמנה. +וצבור שלא התפללו ואין שהות ביום להתפלל הצבור בלחש ולירד שליח צבור לפני התיבה אע״פ שאסור לבא לידי כך אפילו הכי יוצאין הצבו׳ ידי חובתן בתפלת שליח צבור וזהו חובתן. + צריכין הצבו׳ לעמוד אחריו בשעה שהוא יורד מראש התפלה ועד סופה כאדם שהוא מתפלל לעצמו ואין מפסיקין ואין משיחין ועונין קדושה. + ��אח״כ נופלין על פניהם ואומ׳ תחנה ואח״כ קדיש שלם. + +Siman 28 + +כח. דין תפלת ערבית +תפלת ערבית אף ע״פ שאינה חובה המתפלל אותה צריך להתפלל אותה מתחלת הלילה עד שיעלה עמוד השחר. +וזהו סדר התפלה קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה. +ומאמתי קורין אותה משעת יציאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר. וכבר הארכנו במשפט הקריאה ובברכותיה למעלה בהלכות קריאת שמע: +וקודם שיתחיל בברכות קריאת שמע פותח החזן ואומ׳ והוא רחום עד כל חמתו פי׳ כל חמתו כלל מחמתו כמו ולרש אין כל. + ואמרי׳ לעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון שתמיד הבקר מכפר עונות הלילה ותמיד הערב מכפר עונות היום ולכך תקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום שיכפר עונותינו יומם ולילה שחרית אנו אומרי׳ אותו בסדר קדושה ותקנוהו נמי בפסוקי דזמרה בשביל ליל שבת שאין אנו אומרי׳ אותו לפי שאין אברי תמיד הערב קרבי׳ בליל שבת דכתיב עולת שבת בשבת ולא עולת חול בשבת וכן ביום טוב ולכך תקנו לומ׳ והוא רחום בתפלת ערבית מה שאין כן בשחרית ומנח׳ לפי שבאותן התפלו׳ היו מקריבין תמידין והיו מכפרין ובתפלת ערבית אין מי יכפר ותקנו בה לומ׳ והוא רחום. ועוד שכל היום אדם חוטא ובערב צריך אדם לומר כפרה על חטאו. + ובעוד החזן אומ׳ והוא רחום יאמ׳ הקהל אל רחום ה׳ אלהינו לא תרפנו ולא תשחיתנו ולא תשכח את ברית אבותינו אשר נשבעת להם כמו שכתוב כי אל רחום ה׳ אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. וחוזרין ואומ׳ והוא רחום. + ואומר החזן ברכו והצבור בלחש עונין ברכי נפשי וכו׳ וקורא קרית שמע בברכותיה וברוך ה׳ לעולם וכו׳ עד על כל מעשיו. + וסומך גאולה לתפלה. דאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. ואע״ג דבעי למימ׳ השכיבנו ההוא כיון דתקינו ליה רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמי׳. +וכתב הרב בעל האשכול בשם ה״ר יצחק בן מרון הלוי ז״ל כי השכיבנו מעין גאולה כי בעת שיצאו ישראל ממצרים ואכלו הפסח ואמר להם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וגסם הבטיחם שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף היו מתפללין זאת הברכה ואמרו השכיבנו ה׳ אלהינו לשלום והסר שטן מלפנינו ומאחרינו ושמור צאתינו ובאנו מעתה ועד עולם שהוא מן הענין שאנו צריכין הלכך בדין הוא שיהיה כגאולה אריכתא. +ורבנן בתראי תקנו למימר ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן. יראו ענינו ומחתם עליה המולך בכבודו משו׳ דאקבע הלכה דתפלת ערבית רשו׳ ומפסיקין בקדיש דמשמע דגמר הכל ומי שרוצה לילך ילך שמוציאין עצמן מן תפלת ערבית באותן הפסוקי׳ שבברוך ה׳ לעולם שיש בהן י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכו׳ שבתפלה הואיל שאינה חובה וכיון שאמרו כל אלו הפסוקים תקנו גם כן ברכה לאחריהן והיא יראו עינינו. וכל זה תקנו להקל מעליהן שלא יתאחרו בלילה בבית הכנסת מפני המזיקין. ועכשו קבלו עליה׳ כל אחד ואחד תפלת ערבית כחוב׳ ומתפללין י״ח ברכות ותקנת ברוך ה׳ לעולם לא זזה ממקומה ואומר הכל. +אמנם אומר קדיש אחר יראו עינינו להזכיר שאינה חוב׳. ואין מתפללין אות׳ רק בלחש שאין החזן חוזר לאומרה בקול רם כשאר תפלות להוציא מי שאינו בקי לפי שהיא רשות. +ומצאתי כתוב בשם רבנו האיי גאון ז״ל וצבור דמצלו תפלת ערבית וקרו ק״ש קודם צאת הככבים ולא יכיל איניש לעכובינהו ולא לאחרינהו דבעונות כמה קהלות אקילו על נפשיהון בכך ומצלי וקודם צאת הככבים. אי זה עדיף ליצלי איניש בהדי צבורא י״ח ברכות משום ברוב עם הדרת מלך ושביק ק״ש וברכו׳ ��לפני ושלאחריה עד צאת הכוכבים או לעכובינהו עד צאת הכוכבים ומתפלל ביחיד דסמיך גאולה לתפלה כרבי יוחנן דבארץ ישראל הכין עבדין מצלו של ערבית ובתר הכי כי מטא זמן ק״ש קרו ולא איכפת לן למסמך גאולה לתפלה בערבית. +ואנחכא הכין חזינן דק״ש בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבי׳ דאוריתא וטפי עדיפא מלמסמך גאולה לתפלה. ואי חזי לצלויי ראשונה דבהדי צבורא רשו׳ ושניה חובה שפיר דמי. + והמדקדקין קוראין את שמע בלא ברכותיה ומתפללי׳ עם הצבו׳ ובשעת צאת הכוכבים קורין אותה בברכותיה ואע״פ שאין סומכין גאולה לתפלה אין בכך כלום. ונראים הדברי׳ שלא נאמרה גאולה לתפלה אלא לשחאית דאם כן דבתפלת ערבי׳ נמי אמרי הכי אמאי אמרי׳ קדיש בין גאולה לתפלה. ועוד שאומ׳ השכיבנו ברוך ה׳ לעולם זה לשון ה״ר אשר ז״ל. +והריא״ג ז״ל חבר בהלכותיו ומי שקרא את שמע ומתפלל פעם אחרת ויסמוך גאולה לתפלה בביתו הרי זה משובח אבל צריך כונה גדולה לזה שהתפלל בבית הכנסת ורוצה חוזר ומתפלל בביתו פעם שניה בעבור שהיא תפלה יתרה ע״כ. +והר״ש ז״ל כתב היכא דאיכא איניש לבי כנשתא דצלי מנחה כבר וקמו צבורא וצלו תפלת ערבית קאים איהו ואתי ומצלי בהדי צבורא והדר קרי קרית שמע דערבית בשתים שלפניה ושתים לאחריה כהלכתו. +ואחר י״ח יאמר קדיש ותתקבל. + ואחר כך אומ׳ שיר מזמור. ויש מקומות שאומרים קודם שיר מזמור שיר המעלות לדוד לולי ה׳ וכו׳. + ואח״כ אומר שיר מזמור. ויש שאומרים לעולם אחר שיר מזמור אין כאלהינו ואמר רבי אליעזר א״ר חנינא וכו׳ בין בערב בין בבקר ויש מקומות שאומ׳ פטום הקטרת והכל לפי המנהג. +ואח״כ אומרים קדיש יהא שלמא וכו׳ ובמקומות שאומרים פטום הקטרת ואין כאלהינו אומר על ישראל ועל רבנן וכו׳. + ואחר כך אומרים עלינו לשבח ויוצאין מבית הכנסת והולכים לבתיהם לשלום. נשלמה תפלת ערבית של חול ת״ל: + +Siman 29 + +כט. דין קריאת שמע על מטתו +כשיכנס אדם לישן על מטתו בלילו׳ צריך לקרות את שמע סמוך למטתו ואע״פ שקראה בברכותיה שנ׳ אמרו בלבבכם על משכב׳ ודומו סלה. +ואמרו רז״ל כל הקור׳ את שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שני פיות כמו שנאמ׳ רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם. ותלמיד חכם והוא שתורתו אומנותו אינו צריך וי״א דוקא כשקראה בעונתה והוא צאת הכוכבי׳ אבל אם לא קראה בעונתה אפי׳ הוא תלמיד חכם צריך לקרותה על מטתו. אבל אומר פסוק אחד מפסוקי דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי. +ונהגו כל ישראל שאין אוכלין ושותין ואין מדברין אחר קרית שמע שאו׳ על מטתן וסמכו אהאי קרא אמרו בלבבכם על משכבכ׳ זו קרית שמע ודומו סלה. וקודם שיקרא את שמע על מטתו אומ׳ ברכה זו בא״י אמ״ה המפיל חבלי שינה על עיני וכו׳ ואומר פסוקי דרחמי כגון ברוך ה׳ ביום ברוך ה׳ בלילה וכו׳ וכגון ויאמ׳ ה׳ אל השטן וכו׳ ה׳ ישמרך מכל רע וכו׳ בידך אפקיד רוחי וכו׳ וברכת כהני׳. + וקור׳ פרש׳ ראשונה של שמע ויש קורין כל קרית שמע שיש בה רמ״ח תיבו׳ כנגד רמ״ח איברי׳ של אדם ישמרם השם בזכות הקריאה וכתב הרמב״ם ז״ל שלפני קריאה זו של שמע מברך ברכה זו בא״י אמ״ה אקב״ו לקרא קריאת שמע כדי שיקבל עליו מלכות שמי׳ שלמה ולהמליכו עלינו בלב שלם וקורא את שמע. +וי״א שאין לזאת הברכה שורש כלל וחשש ברכה לבטלה דאם איתא להאי ברכ׳ הוה לן למימר׳ כעיקר קריאה דשחרית וערבית כ״מ. +ואחר קריאת שמע אומ׳ ויהי נועם עד אורך ימים ויש שמתחיל יושב בסתר עליון עד כי אתה ה׳ מחסי. ולפיכך אומרי׳ מזמור זה מפני שהוא שיר של פגעים יצי��הו השם מכל פגע רע בקריאתן. +וי״א ויאמ׳ אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך וכו׳ הנה מטתו שלשלמה וכו׳ מימיני אל וכו׳ ומאריך בפסוקי דרחמי כאשר ירצה. והר״מ היה נוהג כששכב עצמו לישן ביום לקרא ויהי נועם כדאיתא במסכת שבועות ר׳ יהושע קרי להנהו פסוקי וגני ואינו אומר ברכת המפיל חבלי שינה וכו׳. + ויש גאוני׳ נותנים טעם לקריא׳ שמע על מטתם כלומר סמו׳ למטתו כדי לצאת חיוב קריאתה בעונתה שהיא צאת הכוכבי׳ ולפי שמקדימין לקרות קודם זמן זה לפי שנזקקין לתפלת המנחה קודם שקיעת החמה מעט ואם יפסקו אח״כ להמתין צאת הכוכבים אפשר שיתרשלו בזה וילכו איש לאוהליו ותבטל הקריאה לגמרי ומוטב שיקדימו הקריאה מעט משיבטלוה לגמרי וכשיכנס לישן על מטתו ויקראנה יצא ידי קריאה בעונתה. + וא״ת אם כן שאין עונת הקריאה כשאנו קורין אותה קרוב לתפלת המנחה איך לא חששנו כשקורין אותה בברכותיה לברכה לבטלה. + תרץ הרב בעל ההשלמה ז״ל דהא דאמרי׳ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד בברכות ה״ה לקורא קודם זמנה מעט. מכל מקו׳ יש לתמוה אם כן יקראוה על המט׳ בברכותיה ובכל פרשיותיה וצ״ע. וי״א כי עכשו כשקורין אותה קודם צאת הכוכבים סמכו על אותן חכמים נתנו שעורה בגמרא בעוד היום גדול וכדי הם לסמוך עליהן בשעת הדחק ר״ל מפני חשש בטולה לגמרי כדאמרינן: + +Siman 30 + +ל. דין הטבת חלום +הרואה חלום ונפשו עגומה עליו יטיבנו בפני שלש ויאמר בפניהם ג׳ פעמים חלמא טבא חזאי. ויענו לו חלמא טבא חזית ג׳ פעמים טבא הוא טבא להוי רחמנא לשוייה לטב ולגזרו מן שמיא דליהוי טבא ויהא טבא. +ואומ׳ כסדר הזה ג׳ פעמים וי״א ה׳ פעמים וי״א שבעה פעמי׳. +ואחר כך אומר ג׳ הפיכות וג׳ שלומות וג׳ פריות. ואלו הן: ג׳ הפיכות הפכת מספדי וגו׳. אז תשמח בתולה וגו׳. ולא אבה ה׳ אלהיך וגו׳: +ג׳ פדויות פדה בשלום נפשי וגו׳. ופדויי ה׳ ישובון וגו׳. ויאמ׳ העם אל שאול וגו׳: +ג׳ שלומות בורא ניב שפתים וגו׳. ורוח לבשה את עמשי וגו׳. ואמרת כה לחי וגו׳. ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום: +ואח״כ אומ׳ לו לך אכול בשמחה לחמך: +וכתב הר״מ בשם ר׳ יהוד׳ חסיד שאין לאמרו לפי שיש תיבות אבל. אבל אומר לך אכול לחמך בשמחה. +הרואה חלום ולא ידע מה ראה יעמוד לפני הכהנים כשנושאין כפיהם ואומ׳ רבון העולמים אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא אם טוב רע אם טוב הוא חזקהו ואמצהו כחלומותיו של יוסף ואם צריך רפואה רפאהו כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכמרי׳ מצרעת׳ וכנעמן מצרעתו וכחזקי׳ המלך מחליו וכשם שהפכת קללת בלעם בן בעור לברכה כן הפכהו לטובה ולברכה. + וישלים בקשה זו כשיסיימו הכהני׳ ברכת כהני׳ כדי שיענו כל העם אמן. +ואם אין שם נשיאות כפים יאמר הבקשה בעת שיענו הצבור אמן אחר ש״צ. וי״א אותה כששליח צבור אומר ברכת כהנים. נשלמו סדר ימי המעשה והלכות תפלתן ת״ל. + +Siman 31 + +לא. דין הלכות שבת והדלקת הנר ודין שלש סעודות ודין הקדוש +מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי שבתות עושין. שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום מן המנחה ולמעלה אין עושין פי׳ הר״מ ממנחה גדולה ולמעלה שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שמא מתוך טרדת המלאכה יבא לידי חלול שבת. אבל סמוך למנחה מותר. ומן המנחה ולמעלה בשמתא דרבנן קאי העושה מלאכה ומאי שמתא שם מיתה כלומר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכתיבה גם כן אסורה מפני שהיא מאבות מלאכות. וכתב הר״ם שמותר לכתוב דבר הלכה שאדם כותב לעצמו לאחר חצי היום לפי שהיא מלאכת שמים אבל סופרי׳ שכותבין בשכר אין להם רשות לכתוב לאחר חצי היום עכ״ל. וה״ר יצחק ז״ל כתב הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא במעלי שבתא לא מנהגא מן מנחתא ולעיל מנהגא עכ״ל. + ורחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערבי שבתו׳ חובה. ומחליף בגדי החול ולובש בגדי שבת לכבוד שבת ושיזכור שהוא יום קדוש ואסור בעשית מלאכה. ויתיר חגורו להתיר מה שתלוי בו. אין לו בגדים ישלשל בבגדיו פירוש יתירם כדי שלא ילבשם כדרך שלובשם בחול מקופלים בחגורו כדי שלא יתלכלכו בטיט החוצות או שלא יכבדו עליו במרוצת הלוכו כבחול. ולשון שלשול הוא מלשון המשלשל דפנות מלמעלה למטה. וזה אי אפשר בלי התרת חגורו. + ומצוה על כל אדם לעסוק בסעודת שבת כגון קניבת ירק וכיוצא בו אפילו יש לו על מי שיסמוך כדאמרינן בגמרא רב פפא מחרך רישא רבה מלח שיבוטא. ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך זו השחזת סכין. + וכתב במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו קודם שקיעת החמה הרבה שיהיה הכל מתוקן. ושמור ביציאתו כאדם ששומר אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו. ולמדנו שעד צאת הכוכבים הוא יום ועל כן צריך שיזהר החזן שלא יפתח בברכו במוצאי שבת עד אחר צאת הכוכבים לפי שהנשים מדליקות הנר מיד. וכן נהגו הקדמוני׳ להקדים מאד בערבי שבתות ולהחשיך מאד במוצאיהן כדי שלא יפשעו ויעשו מלאכה. +ומדליקין הנרות בערבי שבתות לפני שקיעת החמה. והדלקת נר בשבת חובה ואפי׳ אין לו מה יאכל שואל על הפתחי׳ ולוקח שמן ומדליק שזהו מכלל ענג שבת. וכתב ה״ר יצחק יש חכמים שמצוין לברך ויש חכמים שמצוין שלא לברך משום דחובה היא. אך נהגו לברך על פי׳ רבינו תם. וכן נמי כתב הרמב״ם ז״ל שמברך קודם שידליק ברכה זו בא״י אמ״ה אקב״ו להדליק נר שבת. ואחד האיש ואח׳ האשה מברכין בהדלקת׳ ואחר כך מדליקין וכן הדין בימים טובים. + ואומר הר״ם כשמדליקין בערב שבת יכולין להתנו׳ שאין מקבלין עליהן שבת עד שיתחיל החזן להתפלל תפלת ערבית כדמוכח פר׳ במה מדליקין הדליק המדליק וכו׳. ור״ף ז״ל כתב דוקא לבני הבית אבל אשה שמדלקת היא אסורה לעשות מלאכה לאחר שהדליק׳ דכיון שמברכת עליה אין לך קבלה גדולה מזו ואין מועיל לה שום תנאי. וכת׳ ה״ר אשר וראיה לדבר מהא דאמרי׳ בברכו׳ מי בדלת. אבל אם הוא מעונן וכסבור ששקעה החמה ועדיין לא שקע׳ יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנר דקבלה בטעות הוא. ונראה בזה שאם לא הבדיל ולא קבל עליו שלא לעשות מלאכה אם התנה מותר להדליק נרות הבית או נרות חובה מותר מדקאמ׳ מי בדלת משמע שברשותו הוא אם ירצה יקבל ואם לאו לא יקבל. עכ״ל ה״ר אשר ז״ל. + והר״ם כתב ומצוה לעשו׳ לשבת ב׳ פתילות לפחות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור ע״כ וכיון שהדלקת נר שבת חובה מדליק אפי׳ אין לו לסעוד כגון בליל יום הכפורי׳ או בליל פורים אם סעד מבעוד יום כל זה דעת ה״ר דוד בר לוי ז״ל פרק במה מדליקין. וכתב הר״ם שמות׳ להדליק נר בעששית בבית ולאכול בחצר או באיזה מקום שירצה ואומר שרבנו ברוך אמר לו שאביו רבנו שמחה היה רגיל בקיץ לעשות כך להדליק נר בביתו ולאכול בחצר. והר״ף ז״ל כתב מיהו היינו דוקא ארץ אשכנז שאוכלין מבעוד יום אבל כבר פירשו כל גדולי צרפת שאין אוכלין מבעוד יום כל כך כדאמרי׳ ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ולפי זה אין לאכול כי אם במקום הנר. ועוד סמך מדאוריתא משום שלום הבית ואם היה מותר להקל כל כך ולאכול מבעוד יום מה שלום הבית איכא. והר״ם כתב כי אותן בחורים ההולכים ממקום למקום שלא אכלו אצל נשותיהן צריכין להדליק נר השבת ולברך עליו משום דהדלקת נר שבת חובה משום שלום הבית. פירוש שלא יכשל באבן או בעץ או בשום דבר. אבל מי שהוא אצל אשתו אינו צריך להדליק בחדרו נר לפי שאשתו מברכת בשבילו וכבר בארו רז״ל הפתילות והשמנים שמדליקין בהם והטעם לפי שאינן דולקים יפה ויבא להטות. כמו שאבאר במקומו בעז״ה.
+המלאכות שחייבין עליהן בשבת מהן אבות ומהן תולדות והאבות ארבעים חסר אחת. ואלו הן. אסור לחרוש. לזרוע. לקצר. לעמר. לדוש. לזרות. לברר. לטחון. לרקד. ללוש. לאפות. לגזוז. ללבן. לנפץ ולצבוע. לטוות. לעשו׳ הנירין. להכניס המסבה. לארוג. להפריד הארוג. להוציא השתי מן הערב. לקשור. להתיר. לתפור. לקרוע. לבנות. לסתור. להשלים המלאכ׳ והוא הנקרא מכה בפטיש. לצוד. לשחוט. להפשיט. להעבד העורות. למחקו. לחתכו. לכתוב. למחוק. לשרטט. להבעיר. לכבות. להוציא מרשו׳ לרשות. כל אלו המלאכות נקראו אבות. והדומות להם נקראו תולדו׳. ואחד העושה אב מהאבות. או תולדה מהתולדות במזיד שלא בעדים חייב כרת בעדים חייב סקילה. בשוגג חייב חטאת קבועה. +ואחד חרישה. ואחד חפירה כל שהוא בכלל חורש. +והנוטע או המבריך והמרכיב או זומר בכלל זורע שהרי כוונתו להצמיח. +וכל העוקר מגדולו הרי הוא בכלל קוצר. +והמחתך ירק מעט מעט תולדת טוחן. וכן השוחק תבלין או סמנין. + והנותן קיבה לתוך חלב לחבצו תולדת בורר והמגבן תולדת בונה. +המתעסק לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשיעור שכתבו חכמים אע״פ שלא השלים כל מה שנתכוון לעשו׳ חייב. וכל מלאכה שאחד יכול לעשותה לבדו אם עשאוה שנים בשותפות פטורין אבל אם אין אחד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים שניהם חייבין ושעור אחד לשניהם. היה כח באחד לעשות ואין כח בשני לעשות ועשאוה שני׳ זה שהיה יכול לעשותה חייב והשני פטור שאין בו אלא כמסייע שאין בו ממש. וכל העוש׳ מלאכה שאינו מתכוון לה פטור עליה. וכל המקלקלין וכונתם לקלקל פטורין אבל אם קלקל על מנת לתקן חייב כגון הסותר על מנת לבנות והמוחק על מנת לכתוב. +ואסור להשקות אילנות וצמחים בשבת שהוא תולדת זורע. וכתב הרב בעל התרומ׳ ז״ל שאין ראוי לאכול בשבת בפרדס. ובכל מקו׳ שיש בו עשבים שאי אפשר להזהר לשפוך שם מים בנטילת ידים או ברחיצת הכוס ומשקה העשבים והזרעי ומצמיחן ואפילו שאינו מתכוין זה ודאי פסיק רישיה הוא אבל להסך רגליו על גבי עשבים מותר לפי שמי רגלים עזים הם ואין מצמיחין. וכן הדין לשפוך יין עליהן שמותר שגם היין חזק ואינו מצמיח. בספר היראים כתב שצריך להזהר שלא ישליך אדם זרעים לתרנגולים לחצר במקו׳ ירידת גשמים שסופן לצמוח שם הלכ׳ יזהר שלא ישליך אלא שעור אכילת התרנגולים לבו ביום או ליומים. ואם הוא מקו׳ דריסת אדם שאין סופן לצמוח שם אין כאן משו׳ זריעה ומותר. והר״ם ז״ל אוסר לרשות שעורי׳ במים. גבשושית עפר שעלו בה עשבים והוא על גבי׳ יתדות המניחה על הארץ חייב משו׳ זורע. היתה על הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משו׳ זורע היתה על הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש. המקבץ דבלת תאנים בעגול או שנקב תאנים והכניס בהם חבל עד שעשאן כגוף אחד חייב משום מעמר וכן כל כיוצא בזה. + החולב בהמה וצריך לדם. וכן החולב את הבהמה תולדת דש. אבל להזיק פטור שכל המקלקלין פטורין. וחובל בחבירו אפילו נתכוון להזיק חייב לפי שהוא מתקן בשככו חמתו. + בשר שנבלע ממרק יזהר שלא יסחטנו וכן אם שורה פת ביין או במים ומחזיר לפיו ומוצץ המשקין חוששין מסחיטה וכל שכן שלא ימצוץ בפיו פרות כגון ענבים וכיוצא בהם. והסוחט פרות חייב. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל. אבל לא לתוך הכלי. וכן החולב בתוך האוכל או היונק בפיו פטור. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וזה לשונו שלשה דינין חלוקין בסחיטת פרות זתים וענבים ותותים ורמונים ושאר פרות זתים וענבים לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אסורין אפילו הכניסן לאוכלין. ותותים ורמוני׳ לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור. ושאר מיני פרות כגון פגיעין ופרישין ועוזרדין מותר לסחוט לכתחלה ואפי׳ סוחטן לשם משקה. דלא אמרינן כיון דחשבינהו הוה להו משקה וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל. +והוא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך האוכל. דעת הר״מ והרי״ף והר״ף ז״ל שמותר אפילו בשבת והטעם משקה הבא לכלל אוכל הוא. אבל לא לתוך הכלי הרקן. +וחולב בשבת לתוך האוכל פטור אבל אסור דאולודי אוכלא בשבת אסו׳ וזה ודאי אולודי אוכלא הוא ועוד דבשבת החלב מוקצה מחמת אסור שהרי אמה אסורה בו ביום. + וכתב הר״ם חלב שהגויה חולבת בשבת יקנה ממנה בדבר מועט בתפוח או בכל דבר שירצה אפי׳ אינו שוה פרוט׳ ומותר לאכילה. והגיה עליו ר״ף ז״ל ואמר מיהו בשבת עצמו אסור לאכלו ואף ע״פ שהגויה הלכה לעצמה מכל מקום אסור מידי דהוה אפרות שנשרו ומשקין שזבו עכ״ל. +אבל ביום טוב אם העז עומדת לאכילה מותר לחלוב בתוך האוכל וכתב הר״ף ז״ל וז״ל ומכאן אסר ר״ת אפי׳ ביו׳ טוב לסחוט הבוסר בתוך המורייס ואע״ג דמאכל הוי המורייס והוה ליה משק׳ הבא לאוכל מכל מקו׳ הוי בורר כיון שהבוסר לא חזי לאכילה בעיניה. + והראב״ד ז״ל נמי כתב דהא דאשכול מיירי בין בשבת בין ביום טוב. מיהו דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור. והבעל ההשלמה ז״ל כתב דאשכול מיירי בין לאכילה בין למשקה. ודין זתים וענבים לא הכניסן למשק׳ ולא הכניסן לאוכלין חד דינא אית להו. + המוציא חמאה מן החלב והוא הנקרא מחבץ הרי זה תולדת בורר. וכן הבורר השמרים מתוך המשקין. ומותר לברור ביד האוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר אבל לא להניח לאכול אפי׳ בו ביום ולא פסולת מתו׳ האוכל אפי׳ לאכול לאלתר: היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחת אחת ומניח לאכול מיד אבל לא להניח לאכול אפי׳ בו ביום. + ויזהר שלא יאסוף פרו׳ ולקבצם יחד דהוי כמעמר. +ומסננין יין שאין בו שמרים. כדי שיהיה צלול מפני הקמחים שבו וכן הדין מפני היבחושין שבו אם אפשר לשתותו בלא סנון. ומותר לסננו אפי׳ בסודרי ולא חיישי לסחיטה לפי דעת ר״ת שאסור סחיטה משו׳ כבוס. יין לאו בר כבוס דאדרבה מלכלך הוא. +ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל כדי שיצולו. וחרדל שלשו מע״ש ממחו בשבת בין ביד בין בכלי. פי׳ לערבו בכף אבל לערבו במכתש ובעלי ודאי אסור שא״א בלי סחיט׳ ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף היבש בכף ובחרדל. + וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן המשק׳ מבעוד יום. אבל בשבת אסור לתת יין או משקה בחרדל או בשום שכתשו מאתמול. כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דשחיק תומי חייב משום דש דיהיב משקה חייב משום לש המברר בקליפתיה חייב משום בורר. ומההיא אין לאסור לקלוף שום ובצל לאכול לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח כמו שמפרש שרוצה לעשו׳ מורייס ולכן אסו׳ כמו שפוסק ר״ת ז״ל. והיינו דאמרו גבי שום שרסקו ולא ישחוק אלא מבערב. +וכל דבר שלא נפרשו השמרי׳ כגון יין מגתו כל זמן שהוא תוסס מותר לסננו שהכל גוף אחד. + המגבל עפר תולדת דש ואין גבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולפיכך מותר לתת מים על גבי מורסן בשבת דלאו תולדת דישא עביד. + המבשל אוכל או סמנין או המדיח בשר מליח או דג קטן ביותר בחמין חייב שהדחתן בחמין זהו בשולן. + הנותן ביצה בצד המיחם להתגלגל ונתגלגלה חייב כמבשל באש עצמ׳ שזהו תולדת האור אבל ביצה בבגד חם או באבק דרכים שהם חמים מפני השמש או המבשל בחמי טבריא פטור שאינן בחמי האש אבל גזרו עליהו מפני תולדת האש. ומותר לתת בחמה צנון או ביצה וכיוצא בהן מדבר שקל להתבשל ולא גזרו חמה אטו אור וסימן יפה כח הבן מכח האב. כלומר בחמה עצמה לא גזרינן ובתולדת חמה גזרינן כגון באבק דרכים. +המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו או שלא היה בשול כלל פטור. וכל שבא בחמין מלפני השבת כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין בשבת ואפי׳ בכלי ראשון ובלבד שלא יהיה על האש גזרה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל ואפי׳ לשרות בתוכה הרבה מותר דאין בשול אחר בשול. + ויש שהתירו לצלות הבשר המבושל מע״ש כנגד המדורה כדי שיצטמק כעין צלי דאין צלי אחר בשול ומביאין ראיה מפסח שאמרו בפס׳ שני שאם בשלו ואח״כ צלאו פסול שאין זה צלי אש כיון שנתבשל מעיקרא. ויש דוחין זאת הראיה ואומרי׳ שאין טעם בפסח משום דאין צלי אחר בישול שהרי אם צלאו ואח״כ בשלו פסול. ואע״פ שהיינו יכולין לומ׳ שאין בשול אחר צליה אלא מקראי יתירי דרשי׳ הכי אבל המחמיר תבא עליו ברכה. + והרז״ל כתב ג׳ מחלוקות בדבר כל דבר לח וצלול יש בשול אחר בשול ובדבר יבש אם ענין ראשון ושני דרך אפיה עליה והשני בבשול תוך מים או יין אומר ה״ר אליעזר דיש בשול אחר אפיה וצליה דומיא דההיא דפסחים דאמ׳ אין יוצאין במצה מבושלת אע״פ שלא נמוחה שהבשול מבטל האפיה ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אע״פ שמחממין כל שהיד סולדת בו. ויש אומרים דלא נראה דאין לאסור כי אם היכא שמבשל לבסוף במי׳ או ביין. + וכל שלא בא בחמין מערב שבת מביאין אותו בחמין בשבת בלתי שריה ובלבד שלא יהיה מליח כמו שכתבנו. + המתיך אחד ממיני המתכות או המחמם המתכת עד שיעשה גחלת או הממסס הדונג או החלב וכיוצא בהן חייב משום מבשל. וכן המבשל דבר רך עד שיעשה קשה כגון המבשל כלי אדמה עד שיעשהו חרס חייב משום מבשל אבל מניח אדם פך שמן כנגד המדורה כדי שיפשר. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל דיש לומ׳ אפי׳ נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור מפשירו דהפשירו לא זהו בשולו אחר שאין תחלת בריתו להיות נקפא. ולא דמי לחלב ולדונג דהנהו תחלת בריתן להיות קפואים. וכן הדין נמי להניח טפלה שקולין פנאד״א כנגד המדורה ואע״פ שנפשר השומן והמרק שנקפא בתוכה אחר שכבר נתנו על ידי בשול מערב שבת אין בכך כלום אם נקפאו אחר כן ונפשרו כנגד המדורה עכשיו. והר״ם מתיר להחם הטפלה בשבת מרחוק במקום שאין היד סולדת ואינו חושש שמא יקרב ממש אצל האור אבל אינו יכול להניח על גבי התנו׳ ממש לפי שהוא תולדת האור ואם אינו יכול לבא לידי היד סולדת בו אם יש דפין עשוין על גב התנו׳ כמו שעושין בהרבה מקומות אז מותר להניחן על גבי דפין עכ״ל. והרב בעל התרומה ז״ל מחמיר בזה ולא הביא ראיה ברורה כי עיקר ראיתו משום דאין מרסקין את השלג ולא את הברד דאיהו סבר טעמא משום אולודי המים ואע״פ שחוזרין לקדמותן קרי ליה אולודי. והרמב״ם ז״ל פי׳ הטעם משום סחיטה כמו בשלג. +הגוזז את הצמר או השער מן הבהמה או מן החיה אפילו מן השלח שלהן והתולש כנף מן העו�� חייב לפיכך תרנגולת שברחה אין מדדין אותה שמא יתלוש מן אגפיה וכתב הרב בעל ההשלמה ז״ל דתולש כנף מן העוף אפי׳ לאחר מיתת העוף חייב וכן באר בירושלמי. ומפני זה הירושלמי הורה רבי שמואל שקילי שמותר למרוט צואר העוף ביום טוב לפני השחיטה אף על פי שהביא הר״ם ז״ל דאסור כמו שמפורש בבכורות. אפשר שהם ז״ל לא אסרו אלא במקומות שדרכן למלוג העופות אחר שחיטה דכיון שלא ימרטו אחר שחיטה לא ימרטו קודם שחיטה. אבל אנחנו שדרכנו למרוט אחר שחיטה למה נאסור לפני השחיטה והלא המריטה אחר השחיטה מלאכה גמורה כמקודם שחיטה בעוד העוף חי כמו שביארנו בירושלמי והודו לו חכמי לוני״ל ז״ל. +ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס בלול. + וכל התולש חייב משום קוצר. ואסור לרדות מכוורות ולהשתמש במחובר ולעלות לאילן. + פרות שנשרו בשבת אסו׳ לאכלן עד מוצאי שבת שמא יתלוש וכל דבר הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר לפי שאין הנאתו לריח ויבא לתלוש כדי לאכלו אבל הדס במחובר מותר להריח בו לפי שאין הנאתו אלא לריח והרי מצוי בלתי תלישה. + וכל הרוחץ את ידיו בדבר שמשיר את השער חייב לפי׳ אין רואין במראה של מתכת בשבת שמא יסיר בה נימין שאדם עשוי להשיר במראה עצמה נימין המדולדלין ואפילו במראה אסור שלא תחלוק על דברי חכמים שאמרו אין רואין במרא׳ של מתכת ובשם הר״מ ז״ל מצאתי ואם קבעה בכותל מותר שנראה שאינה עשויה להשיר בה נימין. ועל כן פשט ההתר עכשו בנשים לראות בהן וכן דעת הרי״ף וההשלמה ז״ל אבל הבעל המאו׳ ז״ל כתב שלא תחלוק במראה אפילו שאינה של מתכת ולא מצא התר בנשים לראות במראה כלל בשבת אלא שאין להן שער בפנים ואין שם נימין מדולדלות שנתלוש להשירן. + ואין מעבירין על הראש המסרק ואפי׳ של פיל ואפי׳ אותו שעושין משער החזיר שאי אפשר שלא יעקרו השערות. + והנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו חייב משום גוזז והוא שיטול בכלי אבל ביד פטו׳. והחותך יבלת בין ביד בין בכלי פטור. והמלקט לבנו׳ מתוך שחורו׳ אפי׳ ביד חייב. + המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ופיר׳ הקונטריס מעפרורית והתוספו׳ פי׳ ממדי דאוקמינ׳ בחדתי ואוכמי דקפיד עליהו והוי כמלבן. המלבן כל שדרכו להתלבן חייב. הסוחט את הבגד עד שיצאו מים שבו חייב ומי שנשרו כליו במים או שהיה בדרך וירדו עליו מי גשמים וכיוצא בהן מהלך בהן ואינו חושש שיבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שבולעין שאם ינער אותן יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע מים כשמנערין אותו המים נסחטין ממנו. ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהן יותר לפי שמתקצרין במים. + נוטל כר שיש עליהן לשלשת ויקנחנה בסמרטוט קשה ואם היא של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. ומי שהיה לשלשת על בגדו אסור לתת עליו מים לפי ששריתו זהו כבוסו. ואותן הנשים ששופכות מים על בגדיהן בשבת להעביר מי רגלי׳ מן הקטן לא טוב להניחן אם לא שמותר שתהיינה שוגגות ולא מזידות. ור״ת הורה למניקות שאם התנוקות לכלכו בגדיהן שמותרות ליטול ידיהן עליו ולקנח במפה מקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר המי רגלים לבדם אלא מעביר המים אחרים עמהן. ובכמה מקומות התירו במקום מצוה. במה דברים אמורים במים אבל ביין או שאר משקין אין חוששין אם בגדו טובל בהן לפי שאינן בני כבוס ובלבד שלא יסחוט הבגד וליכא למימר שמא יסחוט הבגד לצורך המשקה הבלוע שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין ובלבד שלא יעשה גומא בסודר ומכאן הורה הלכה למעשה על משקה שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננו דרך סדין או מטפחת ומשום בורר ליכא כיון דיכול לשתותו מקמי הכי בלא סנון ומשום שמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתכבס ומתלבן בכך. + ואסור לדחוק ולהדק מוכין על פי האשישה המלאה כדי שלא תשפך משו׳ סחיטה ואף על גב דלא קא מכוין פסיק רישיה הוא דניחא ליה כיון שאין המשקה הולך לאבוד אבל סתימת כלי היין שהברזא מן הצד אין בו משום סחיטה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא כיון שהמשקה הולך לאבוד. ולסברת ר״ת אין לחוש ביין לפי שאינו בר כבוס. +ואין סחיטה בשער. והוא הדין בעור לפיכ׳ אם היה על העור לשלשת או לכלוך אחר נותן עליו מים עד שתכלה. מיהו לכבסו אסור אע״ג דלאו בר כבוס הוא. + המנפץ הגידין עד שיהיו כצמר הרי זה תולדת מנפץ וחייב. + הצובע צבע המתקיים חייב ושאינו מתקיים כגון שהעביר צבע על נחשת וברזל פטור. והעושה דיו וצבע הרי זה תולדת צובע וחייב כיצד כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא להשחיר. + הטווה כל דבר הנטוה חייב אחד צמר ואחד פשתן ואחד נוצה ואחד שער ואחד גידין והעושה הלבד תולדת טווה. +העושה נפה או כברה או סרג מטה בחבלים או עשה שבכה משום דבר חייב משום בתי נירין. +הקושר קשר של קיימא והוא קשר אומן חייב כגון קשר הגמלין והספנין והרצענין בשעת עשייתן מנעל וסנדל וכל כיוצא בזה. ושאינו מעשה אומן פטור ושאינו מעשה אומן ולא של קיימא מותר לכתחלה וכן הדין להתיר אחד מהן. +וכתב הר״ם חלוק ומכנסי׳ שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ביומיה פטור אבל אסור. וזה רגיל אדם להניח אפי׳ שבוע קשורין ע״כ. +ומצאתי כלל אחר כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע״פ שתחלת עשיתו לא היתה על מנת להניח שם אסור. הלכך הקשר שעושין בקורדילא״ש היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר מותר אבל אם יכול לפשוט הבגד בלא התר הקשר אסור לקשור כי קשר של קיימא הוא וכן נמי הדין בחבלי הדוקי צואר שקורין קורדו״ן. וקשר רצועות המכנסים מותר לכתחלה לפי שסופו להתירו כשיכבסו המכנסים אבל אם של פשתן המתכבס עם המכנסים אסור שפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם ולא יתירנו משם עד שיהיה בלוי. + ור״ף ז״ל כתב שכל קשר שעומד ח׳ ימים בלא התרתן בלוי כ״מ ולא נקרא קשר של קיימא. +והעניבה מותרת כגון שיקבל ראשי החבל שנפסק וכורך עליו חוט או משיחה ועונב עניבה. +הפותל חבלים הרי זה תולדת קושר והוא שיעמוד החבל באותה פתילה בלי קשר. והמפריד הפתיל תולדת מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל. +חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקע כל החבלים אפילו בסכין ואפילו גופן של חתלות לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן או שובר העצם להוציא מוחו. + כל שראוי למאכל בהמ׳ מותר לקשור אותו בשבת לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור. + הקושר שתי תפירות והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן שתעמור התפיר׳ יתר על שתי תפירות אע״פ שלא קשר חייב לפי שעומדת בלי קשר. והמותח חוט של תפירה חייב. וכתב הבעל התרומה ז״ל דמכאן ראיה שאסור למתוח אותו החוט שתופרין בו בתי זרוע סמוך לאגרוף להדקן ומותחין אותו ביום ומתירין אותו בלילה כשרוצה לפשוט בגדיו. ויש שמקילין בזה לפי שתחלת עשייתה אינו לתפירה גמורה אלא למתוח ולהתיר. והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל מכל מקום אם יש שם נקבים מתוקנים ומוקפים תפירה סביב הנקב מותר כמו שנהגו הנשים בנקבי המלבוש. +הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל. והקורע בחמתו או על מתו חייב משום שהוא מתקן שתתישב דעתו. + הפותח בית צואר חייב. + המדבק ניירות או עורו׳ בקולן של סופרי׳ או בדבר אחד המדבק הרי זה תולדת תופר והמפרקן תולדת קורע. + הבונה כל שהו חייב וכן הקורע כל שהוא. + וכן המשוה פני קרקע הבית הרי זה כבונה. וכן כל בנין שצריך גבורה ואומנות בכלים שייך בהו בנין. ואמרו חכמי׳ אסור להחזיר דלת של שדה תיבה ומגדל אע״פ שאינו כלי של גבורה ואומנות שמא יתקע וכן כל כיוצא בזה. + ומותר לזלף מים על גבי קרקע ואין חוששין להשוות גומות שאינו מתכוין לכך. אבל לכבד הבית אסור אם אינו רציף אבנים או ברעפים שאי אפשר שלא ישוה גומות. ויש מחמירין אפי׳ רציף גזרה הא אטו הא כדאמרינן בגמרא גזרה עליתא דששא אטו וכו׳. + וכתב הר״מ אסור לישראל לכבד ביתו בשבת אבל אם תעשה גויה מעצמה מותר ואין לדחות או למחות בידה. +והרשב״א ז״ל כתב וז״ל הורו הגאונים שמותר לכבד הבית בשבת ואין צריכין לומר ביום טוב ואין חוששין שמא ישוה גומות שכל דבר שאין מתכוין מותר ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמות׳ מפני שהן לו כגרף של רעי עכ״ל. + והר״ש כתב מכבדות של תמרה מותר לכבד בהן בשבת ולא חיישינן לאשוויי גומות דסבירא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. + הגדילה והקליעה אסורה משום בנין. ובאמת הנשים אסורות לקלע שער ראשון ולגדל ועכשו שנהגו לעשות כן ואין מי ימחה בידן לפי שמוטב שיהו שוגגות ואל יהיו מזידות שאי אפשר למען כדי שלא יתגנו על בעליהן. + העושה אהל קבע חייב משום בונה שהוא תולדת בונה. וכן העושה כלי אדמה כעין תנור וחבית קודם שישרפם. והמגבן גבינה. והמכניס יד בקורדום וכן התוקע עץ בעץ ובין במסמר בין בעץ חייב משום בונה. וכתב הראב״ד ז״ל הדברי׳ שאין אדם מקפיד עליהן אם יתנועע בתוך החור מותר להכניס בחורן שאין לגזור שמא יתקע אם לא בדבר שצריך להיות מעמידו בדוחק. + והעושה נקב בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האור והמחזיר דלת של בור ושל יציע וכיוצא בהן חייב משום בונה. + וכן אין עושין אהל עראי לכתחלה. וכתב בספר היראי׳ כל דבר שאין פרישתו להשתמש תחתיו אלא עליו מותר לנטותו ואין בו משום אהל ואהא סמכין לתת שלחן על סמיכותיו שאין נתינתו להשתמש תחתיו אלא עליו. ואפילו עושין להשתמש תחתיהן אם נטויין ועומדין מותרין עכ״ל. + כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת סביב שהיא עושה צל על הלבוש אם השפה קשה ביותר כמו גג ויש בו טפח אסור ללבשו בשבת מפני שהוא אהל עראי. ויש נותנין טעם שהוא נושאו על ידי הרוח ואתי לאתויי והיכא דמהדק שרי ולפי׳ ראשון אפילו מהדק. וטוב לצאת ידי שניהם כשהכובעים קשין ואינן נכפפין שלא יצאו מן הראש טפח ויהיו מהודקים תחת הגרון ואותן כובעי׳ של אשכנזים צרי׳ להדק תחת הגרון. אבל כובעי׳ של צמר ואלמוסא אף בלא קשירה מהודקין הן הטב ומותר לצאת בהן. + טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה כן מע״ש מותר לנטותה ומותר לפרקה. וכן הפרוכת מותר לנטותה ומותר לפרקה. אבל צריך שיזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה אותה. וכלה שיש לה גג אין מותחין אותה שאי אפשר שלא יגביהו אותה מעל הארץ מעט ויעשו אהל עראי. הסותר כל שהוא על מנת לבנות חייב הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע חייב והוא שיתכוין לתקן. + ויש סתירה בכלים שמותרת כדאמרינן סות׳ אדם חבית ליטול ממנה גרוג��ת ופי׳ התוספות ה״מ בכלים של חרס השבורים המתוקנים בזפת אבל בחבית שלמה אסור משום שבירה. + וחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו בו רבי אליעזר מתיר ור׳ שמעון אוסר מיהו על ידי גוי להקל והר״ף ז״ל כתב שאסור לשבור תיבה או פותחת כשאבד המפתח דנהי דאין סתירה בכלים היינו דוקא כי הבנין גרוע אבל בבנין חשוב יש סתירה. + ה״ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה ואני חולק עליו שאסור. המכה בפטיש וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכ׳ חייב. כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי אף מקצת צורה והמגרר כל שהוא חייב והעושה נקב כל שהוא חייב. + וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו. המפיס שחין כדי להרחיב פי המכה חייב ואם להוציא הלחה מותר. + הפוסל אבן או המישב אבן בבנין חייב. הלוקח קשרי הבגדים שהן כמין יבלת אם היה מקפיד עליהן חייב ואם הוא כמתעסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן שבה חייב ואם אינו מקפיד עליהן פטור. וטעם האסור משום מלבן. + הצד דבר שדרכו לצוד מינו כגון חיה ועוף ודגים חייב והוא שיצוד במקום שלא יחסרו צידה אחר כן שאם יבא לקתתו לא יהיה צריך לרדוף אחריו. + וכן המשלח כלבי׳ לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב. + הצד דבר שאינו מחוסר צידה כגון חיה ועוף שבבית ויוני עליה פטור. וכן הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטו׳ והצד דבר שאינו מינו ניצוד כגון צרעים וחגבים זיזין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו פטור. + פורשין מחצלת על גבי כוורת של דבורים ובלבד שלא יעשנו כעין מצודה כלומ׳ שיניח ריוח שיוכלו הדבורי׳ לצאת משם ולא יהיו נצודין דאי לאו הכי אף על פי שאינו מכוין אסור דפסיק רישיה הוא ולפיכך כתב הבעל התרומה דבימות החמה דשכיחי זבובי׳ הרבה צריך להזהר בשבת שלא ינעול שדה תבה ומגדל שיש אוכלין בתוכה ומצויין שם זבובים הרבה אם לא יניח להן ריוח שיצאו בו. + וכל שקצי׳ ורמשים המזיקין בנשיכתן אע״פ שאינן ממיתים מות׳ לצודן והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה עליהן כלי או קושרן כדי שלא יזיקו. + השוחט או הנוטל נשמה חייב ואפילו העלה דג מספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב לפי שאחר כן לא יוכל לחיות. רמשים הפרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כגון הפרעושין ההורגן חייב כמו שהרג בהמה וחיה אבל רמשין הנהוין מן הפרות או מן הגללי׳ ומן הבשר ומן הקטנית ההורגן פטור. והכנים מותר להרגן מפני שהן מן הזיעה. + חיה ורמש הנושכין וממיתין כגון כלב שוטה וכיוצא בו מות׳ להורגו כשיבאו ושאר המזיקי׳ אם רודפין אחריו מות׳ להרגן ואם יושבי׳ במקומן או שברחו מלפניו אסור להורגן ומותר לדרכן לפי תומו. + המפשיט את העור והמעבדו בכל מיני עבוד והמוחקו. והוא המעביר שערו או צמרו מעליו אחר מיתה חייב. הדורס על העור ברגלו או המרככו בידו חייב משום מוחק. + וכן הממרח רטיה או כל דבר המתמרח כגון זפת ושעוה חייב. אסו׳ לסתום נקב קטן ואפי׳ בשמן קפואי גזרה משום שעוה שהוא מתמרח. והמחתך חתיכ׳ מן העור ומתכוין למדת אורך ורוחב חייב אבל דרך הפסד או שלא נתכין לשום מדה פטור. + והקוטם את הסף או ראשי קלונסות או שום עצים או מתכות במקו׳ שיחתכו אותם החרשים חייב. + הנוטל קיסם מן העץ וקטמו לחצות בו שניו או לפתוח בו את הדלת חייב. וכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לקטום מהן. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן או לפשח בהן כל מה שירצה. + המבעיר כל שהוא שלא להשחית חייב. והמבעיר גדיש או קמה להנקם מאויבו אף על פי שהוא משחית חייב מפני שהוא כמתקן אצל יצרו הרע. + המכבה את הנר ואת הגחלת של עץ חייב אבל המכב׳ את הגחלת של מתכת פטור והוא שלא יתכוין לצרף. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים. + הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה. + והמכבה מפני אבוד ממון חייב אבל מותר לגרום לכבות להציל כגון לעשות מחיצה בכלי חרש חדשים מלאים מים שודאי הן מתבקעין ומכבין. + וכופין את הקערה על גבי הנר שלא תאחוז בקורה. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש ויש אומרים שיש מכאן ראיה להתיר לתת כלי תחת הנר לקבל הפחם שבראש הפתילה שקורין מוקי״ץ ויש אומרים שאין מכאן ראיה להתיר לפי שבזה יש ממש ואיכא בטול כלי מהיכנו מה שאין כן בניצוצות מיהו אפילו לקבל ניצוצות אין נותנין בו מים אפילו מערב שבת והטעם לפי שמותר לתת הכלי אפילו בשבת ואסור לתת בו מים בערב שבת שהרוא׳ אותו במים סבור שנתנו שם בשבת ויבא ליתן בו מים כשנותנו שם בשבת ולעיל גזרו ערב שבת אטו שבת. ויש שהקשה אם כן היאך נותנין מים בעששיות של זכוכית מערב שבת ולא קשיא שהרי אמרנו שלא נאסור מערב שבת אלא כדי שלא יתנו שם בשבת והך גזרה לא שייכ׳ בכלי שהדליקו בו שהכל יודעין שאסו׳ ליגע בו משחשכה ומשום גורם לכבוי לא נחוש בהן לפי שזה הגורם נעשה מבעוד יום. ועוד שאין זה גורם לכבוי דאדרבה שזהו מדליק ומבהיק יותר מפני המים שבשוליו. + תיבה שדה ומגדל שאחז בהן האור פושט עור גדי או דבר שאין האור מלהטת אותו על הקצת שעדין לא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה כה ואם כבתה כבתה. וכן ספר תורה שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבה כבה. + וכתב הר״ם כשנופל נר או פתילה על השלחן בליל שבת התלמוד שלנו מתיר לנער את השלחן ואם כבתה כבתה ואע״פ שהירושלמי אוסר אם לא שכבתה קודם אנן סבירא לן כתלמודא דילן. והגיה הר״ף ז״ל מיהו טוב להזהר כי אם על ידי גוי. + נפלה דלקה בשבת ובא גוי לכבותה אין אומר לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. + ובדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואם יש שם אדם שיש לחוש שמא ישרף מכבין האש להצילו אבל לא יצילו כלים ולא דבר אחר אפי׳ לחצר שערבו בה גזרה שמא יכבה אבל מציל בה מזון שהוא צריך לאותה שבת וכן כלים שהוא צריך להלביש ולהשתמש בהן באותה שבת הדברים שהוא יכול ללבוש ואומ׳ לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד ומצילין כל אחד כל מה שצריכין לאותה שבת לובשין כל מה שיכולין ללבוש ויהיה הכל של מציל בשכרו ואין זה שכר שבת שהרי אין בזה שום מלאכה ולא שום אסור שהרי הוציאו לחצר מעורבת. ואם יוכלו להציל בכלי אחד יותר ממה שצריך לו לאותו שבת מצילין שלא נתנו שעורין אלו אלא בשני כלים או יותר ממה שצריך לו. ובחצר שאינה מעורבת אף מזונו וכליו אינו מציל. +וכל כתבי הקדש הכתובים בלשון הקדש מצילין אותן ואפילו בחצר אחרת שאינה מעורבת ובלבד שיהיה באותו מבוי. רק שיהיה למבוי שלשה מחיצות ולחי. ואם היו בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן ואפילו היה שם ערוב. ובימי התנאים לא היו מצילין אלא הברכות והקמיעין אבל עתה שרבתה השכחה מצילין את הכל ועוד שאין לנו רשות הרבים ומצילין תיק עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות. והוא הדין עם כל דבר שיש בו קדושה. מיהו בירושלמי אמ׳ דיסיקא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדלקה ואף על גב דאמרינן פרק נוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד שמא בדלקה התירו יותר ויותר. וכן יש להתיר מפני תפיסה ודוקא לרשות היחיד אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא. +והר״ף ז״ל כתב שאם הניח מערב שבת פת או אוכלין בכיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת מפני הדלק׳ או מפני האויבים משום שאינו בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר. +המוציא מרשות לרשות או המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים חייב. וכן המושיט או הזורק מרשות לרשות או מתחלת ארבע לתוך ארבע ברשות הרבים חייב. +המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות או המעביר ד׳ אמות ברשות פטור עד שיעביר כלו. קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא כל הקופה וכן הדומה לזה שהכלי משים כל מה שבתוכו כחפץ אחד. +וכל המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחקו בין בכתפו חייב וכן המוציא על ראשו והוא שיוציא כדרך המוציאין כגון שיהיה הדבר כבד שדרך המוציאין להוציא על הראש. אבל הניח דבר קל על ראשו ולא אחזו בידו פטור שאין דרך להוציא כגון זה. + המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב ותוך ארבע אמות מותר לטלטל ובאמה שלו מודדין. ואם היה ננס נותנין לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם. +היו שנים מקצת ארבע אמות של זה לתוך ד׳ אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע והוא שלא יוציא זה מתוך שלו לשל חברו. ואם הם שלשה האמצעי מובלע בנתים הוא מותר עמהם והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסור זה עם זה. לפיכך מותר לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו אחר שכנגדו ואפילו הם מאה ואפילו הלך החפץ כמה מילין לפי שכל אחד מהמטלטלין לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו. + הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ד׳ אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה ה׳ אמות ושלשה חומשי אמה לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעבור חוץ לה׳ אמות וג׳ חומשי אמה וכל שאמר מתחלת ארבע לסוף ארבע או המעביר ארבע אמות הוא מתחלת האלכסון של ארב׳ אמות עד סופו ואם העביר פחות מזה פטור נמצא כאן שלשה מדות. כיצד העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניחו במקום אחר לרשות הרבים אם היה בין שני המקומו׳ עד ד׳ אמות הרי זה מותר. היה ביניהן יותר מארבע אמות ועדיין הן בתוך ה׳ אמות וג׳ חומשי אמה בשוה חייב שהרי העביר חוץ לאכסונו של מרובע. + אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ארבע אמות ברשות הרבים חוץ לד׳ אמות חייב עד שיעקור החפץ מעל גבי מקום שיש בו ארב׳ טפחים על ד׳ טפחים ויניח על גבי מקום שיש בו ד׳ טפחים על ד׳ טפחים. ידו של אדם חשובה לו כד׳ טפחים על ד׳ טפחים. היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו משים פיו מקום. וכן רוקק או משתין מרשות לרשות חייב ואף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ד׳ אמות עד שירוק. + וצריך שיהא המוציא או המעביר עוקר ומניח שאם הניח ולא עקר או עקר ולא הניח פטור. לפיכך העומד ברשות זו והוציא ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטל אחד ממנו או שנתן אחד לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהן פטורין מפני שזה עקר וזה הניח והוא שהיתה ידו למעלה מג׳ אבל אם היתה בתוך ג׳ הוי כמי שהניח לארץ וחייב. +יצא בחפץ שבידו לרשות שניה ולא עמד אלא חוזר ונכנס אפילו כל היום והוא בידו פטור מפני שלא הניח ואפילו עמד לתקן המשא אשר עליו פטור עד שיעמוד לנוח. היה רץ בחבילתו שעל כתפו ברשות הרבים פטור עד שיעמוד. היה מהלך מעט מעט חייב כעוקר ומניח. הוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות אפילו כל היום מותר. במה דברים אמורים כשעמד לנוח אבל עמד לתקן המשא שעליו חייב כמי שהלך עד ארבע אמות השניות אבל אינו חייב עד שיעמד לנוח חוץ לארבע אמות. היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח בארץ והגביה ראשו האחד וראשו השני מונח בארץ והשליכו על דרך זו לפניו אפי׳ כל היום עד שיעביר החפץ כמה מילין פטור לפי שלא עקר החפץ כלו מעל הארץ ואם גררו על הארץ מתחלת ארבע אמות עד סוף ארבע חייב שהגורר או המגלגל עוקר הוא. ויש אומרים שאם יגלגל אדם חבית או כלי אחר עגול ברשות הרבים שפטור משום דלא עקר כליה כמו הקנה כשמגביה ראשו האחד וראשו האחר מונח על ארץ. מכל מקום פטור אבל אסור הוא ואין ראוי להקל בזה לכתחלה וכל שכן להכניס או להוציא בדרך זו שאסור וחיוב נמי איכא מרשות לרשות לפי דעת בע׳ השלמה ז״ל וכן כתב הרמב״ם ז״ל. + עקר חפץ לדעת להניחו בזוית אחת באותו רשות ונמלך והוציאו ברשות שניה פטור לפי שעקירה זו היתה על דעת לעשות בהתר ונמצא כאן הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על גבי חברו וכשהוא מהלך נטלו מעליו קודם שיעמד פטור לפי שעקר ולא הניח וכן כל כיוצא בזה. + הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו עד שיכול למשוך החפץ אצלו פטור. הזורק חפץ מרשו׳ היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באצמע אף על פי שעבר החפץ באויר רשות הרבים פטור והוא שיעבור למעלה משלשה. אבל אם עבר בפחות משלש סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד שניה הרי כמי שנשאר ברשות הרבים וחייב. וכן הדין למי שזורק מרשות הרבים לרשות הרבים שניה ורשות היחיד באמצע ועבר החפץ בפחו׳ משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל לרשות הרבים שניה. ושני רשות הרבים מצטרפין לארבע אמות. + המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד שבצדו באויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב שכן היתה עבודת הלוים שבמשכן. במה דברי׳ אמורים כשהיו שני רשות היחיד באורך רשות הרבים אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רשות הרבי׳ והושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו פטור. + אי זהו רשות הרבים מדברות ועירות ושדות ודרכים המפולשין להן והוא שיהיה רוחב שלהן י״ו אמות ולא יהיה עליהן תקרה. ואי זהו רשות היחיד מקום ד׳ טפחים על ד׳ טפחים גבוה עשרה טפחים או יותר ומקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה וביניהן ד׳ טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כן אפילו כמה מילין או הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה ומבואות שיש להם שלשה כותלים ולחי ברוח רביעית וחצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה ואפילו כלים כגון ספינה ומגדל של עץ וכיוצא בהן אם יש בהן ד׳ על ארבע טפחים בגובה עשר׳ טפחים או יותר הרי זו רשות היחיד גמורה. + זיז שעל גבי החלון יוצא באויר שעל רשות הרבים אם היה למעלה מי׳ טפחים מותר להשתמש עליו שאין רשות הרבים תופסת אלא עשרה טפחים. לפיכך מותר להשתמש לכל הכותל עד עשר׳ טפחי׳ התחתונים. במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר אבל אם היו יוצאין בכותל שני זיזין זה למטה מזה אף ע״פ ששניהן למעלה מעשרה טפחים אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ד׳ על ד׳ אסור להשתמש עליו מפני שהו׳ רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואסרו זה על זה שאין שתי רשויו׳ משתמשו׳ ברשות אחת. אין בעליון ד׳ ואין בתחתון ד׳ משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתוני׳. היו בתחתון ד׳ ובעליון אין בו ד׳ אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד אבל בשאר הזיז שבשני צדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו. כל זיז היוצא על אויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו כשהוא משתמש עליו אין נותני׳ עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרשות הרבים ישברו אבל כל שאר כלים ואוכלין אסו׳ שמא יפלו לרשות הרבים ויביאם. + ואותן הספינות הקצרות למטה ורחבות למעלה אפילו בפחות משלשה בגובה רחבות ד׳ מטלטלין בכולה דהוי רשות היחיד דאמרינן גוד אחיד אפילו בלמעלה מג׳ ואף על גב דביבשה לא אמרינן הכי התם הוא משום דהוי מחיצה שהגדיי׳ בוקעין בה אבל במחיצה שעל גבי מים הקלו משום דבקיעת דגים לא שמה בקיעה. + וספינות הקשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. פי׳ אם הם מאדם אחד ואם הם משני בני אדם בערוב ואם הם של נכרי אפילו בלא ערוב ומוקים לה בגמרא כשהן קשורות בדבר שהוא יכול להעמידן אבל לא בעי׳ שלשלת ברזל. + וכתב הבעל השלמה ז״ל דשני בתים בשני צדי רשות הרבים אם היה חלון או גזוזטרא בזו כנגד זו מותר לזרוק מזו לזו ודוקא כשהיו שתיהן שלו ולמעלה מעשרה שזורק באויר מקום פטור ודוקא נמי במכוונות זו כנגד זו אבל אי הואי חד מדלאי וחד מתתאי לא דלמא נפל ואתי לאתויי אבל כלי חרש או זכוכית מותר לפי שמשתברין ואין לחוש לאתויי וכן כתב הרמב״ם ז״ל לפיכך פטור. ואם היו של שני בני אדם אסור אלא אם כן ערבו ואפילו בגדים ואוכלין מותר לזרוק. וזריקת ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה ואף ע״ג דלא הוי לא הוצאה ולא הכנסה מכל מקום מתולדות ההוצאה היא נחשבת ויש שנותנין טעם לדבר לפי שד׳ אמות הסמוכות לאדם הן רשותו בכל מקו׳ הלכך כשזורק לסוף ד׳ הוא מוציא מרשות לרשות. + מקום שלא הוקף לדירה כגון גנות ופרדסין ויש במחיצות בגובהן עשרה טפחי׳ או יתר מטלטלין בכלן ברשות היחיד אם אין בהן יתר על בית סאתים וחייב הזורק או המושיט מהן לרשות הרבים. ואם יש בהן יתר על בית סאתים אין מטלטלין בהן אלא בד׳ אמות שלהן ככרמלית. ושעור בית סאתי׳ מאה אמה על חמשים אמה והוא הדין לרחבה שאחורי הבתים אם היא יתרה על בית סאתי׳ ואפי׳ היה הפתח פתוח להתחלה ואח׳ כך הקיפוה הרי היא כמי שהקיפוה לדירה ומטלטלין בכולה. + וצריך שתהיה המחיצה יכולה לעמוד ברוח מצויה ושתהיה גבוה עשרה או יתר. ומחיצה שאינה עשויה רק לצניעות אינה מחיצה וכן כל שיש בה פרוץ מרובה על העומד מחצה על מחנה מותרת ובלבד שלא יהיה בה פרצה יתר על עשר אמות. היתה יתרה מעשר אמות ועשה בה צורת פתח מותר והוא שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד. + הקיף בקנים גבוהים עשרה או יותר אם אין בין קנה לחברו ג׳ טפחים אע״פ שהם שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הרי זו מחיצ׳ גמורה שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. מבוי הסתום עושין לו ברוח רביעית לחי או קורה ויהיה מות׳ לטלטל בכלו ברשות היחיד. מבוי המפולש והעקום עושין לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ומותר לטלטל בכלו לרשות היחיד. וצורת פתח האמורה בכל מקו׳ אפי׳ קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אין המבוי נתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מד׳ אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו. היה ארכו כרחבו או שאין ארכו ד׳ אמות או שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היו לו כי אם בית אחד או חצר אחת אינו נתר אלא בשני לחיים או בפס ד׳. מבוי שאין ברחבו ג׳ טפחים אין צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכ��ו שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי ונתרת בלחי או קורה. + בכל עושין לחיים ואפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באסורי הנאה והוא שיהיה גובהן עשרה ועביין כל שהוא. ובכל עושין קורה חוץ מעצי אשרה שיש לקורה שעור לרחבה וכל השעורין אסורין מהאשרה. כמה שעור הקורה רחבה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא והוא שתהא בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבנה של ג׳ טפחים על ג׳טפחים. ומעמידי הקורה צריך שיהיו בריאים כדי לקבל קורה וחצי לבנה. +וצריך ליתן הקורה למטה מעשרים אמה. היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה לפי שאין בה הכרה וכל עצמה אינה רק להכר ואם יש בה ציור וכיור שהכל מסתכלין בה מותר אפי׳ למעלה מעשרים שהרי בה הכר. היתה הקורה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובע׳ אם יש בהקפה ג׳ טפחים יש ברחבה טפח. היתה עקומה כשרה. +מבוי שנתקן כהלכתו ונפחת או נטלו קורותיו ולחייו בשבת אסור לטלטל במבוי כדאיתא פרק כל הגגות. רבי יוסי אומ׳ אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת אבל ערובי חצרות אם ערב דרך הפתח בשבת יכול לטלטל מעל החומה או אם יש שם חלון אחר בחומה יכול לטלטל דרך אותו חלון זה כתב הר״ם. + צדי רשות הרבים הרי הן ככרמלית ואויר רשות הרבים למטה מעשרה כרשות הרבים ולמעלה מעשרה מקום פטור. כותלי רשות היחיד כרשות היחיד ואוירו עולה עד לרקיע. +מקום שאין בגובהו עשרה אבל הוא למעלה משלשה ויש בו ד׳ על ד׳ או יתר על כן וכן חריץ שהוא ד׳ על ד׳ ועמוק מג׳ ועד עשר׳ וכן מקום שהוקף ד׳ מחיצות מג׳ עד עשרה וביניהן ד׳ על ד׳ או יתר על כן. וכן מבוי שאינו מפולש שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית והימים כל אלו כרמלית הן. ואינן אלא עד עשרה כרמלית ולמעלה מעשרה מקום פטור. ולפיכך הדולה מעל פני המים שבימים ושבנהרות על עשרה באויר מקום פטו׳ ולמטה מעשרה באויר כרמלית. וכל העומק מלא מים כקרקע עבה הוא. הבור שבכרמלית ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה. אצטבה שבין העמודים ברשות הרבים ככרמלית. ובין העמודים כרשות הרבים הואיל ורבים דורסין בהן. רשות הרבים שיש לו תקרה או שאין ברחבו י״ו אמות הרי הוא ככרמלית. + מקום פטור מקום שיש בו פחות מד׳ על ד׳ וגבהו ג׳ עד לרקיע שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ אפ׳ קוצים וברקנים וגללי׳ ברשות הרבי׳ גובהן שלשה ואין ברחבן ד׳ על ארבע הרי הן מקום פטור וכן חריץ שאין בו ארבע על ד׳ ועמקו משלשה ועד התחום. וכן מקום המוקף שאין ברחבו ד׳ אפילו היה ארכו אלף מיל ורחבו ארבעה פחות שעורה וגבהו משלשה ומעלה הרי הוא מקום פטור. וכן אויר רשות הרבים או אויר כרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור מקום שיש בגבהו ט׳ טפחי׳ מצומצמות לא פחות ולא יתר ברשות הרבים הרי הוא כרשות הרבים ואין משגיחין על מדת ארכו ורחבו מפני שרבים מכתפין עליו אבל אם היה יתר על ט׳ או פחות אם יש בו ארבע על ארב׳ או יתר הרי הוא כרמלית ואם אין בו ארבע על ארבע הרי הוא מקום פטור. +גג הסמוך לרשות הרבים בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסו׳ לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו. רשות היחיד ומקום פטו׳ מותר לטלטל בכלן אף על פי שהיה ארכן כמה מילין אבל רשות הרבים והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. +חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. וחורי רשות הרבים כרשות הרבים. רשות היחיד ומקום פטור מותר לטלטל בכלן וברשות הרבים ובכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. ואם העביר יתר מארבע אמות ברשות ��רבים טייב ובכרמלית פטור שאין אסורו אלא מדבריהם לפי שהוא דומה לרשות הרבים לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה בכרמלית מותר כגון להעביר קוץ כדי שלא יזיקו בו רבים מותר ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה. +ומבוי הסתום כגון שיש לו שלשה כותלים. מות׳ לטלטל בו מן התורה אבל מדבריהם צריך דופן רביעי ולפיכך עושין לו לחי או קורה ויחשב כאלו אותו הלחי או הקורה סותמין דופן רביעי וכשם שמותר לטלטל במקום פטור כך מות׳ להוציא ממנו ולהכניס לרשות היחיד ולרשות הרבים ואין צריך לומ׳ לכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים. +ואסור לשפוך מים על פי הביב והמים נוזלים תחת הקרקע לרשות הרבים ואפילו היה זחילתן מאה אמה מפני שהמים באין מכחו לרשות הרבים אבל שופך חוץ לביב והמי׳ יורדין לביב אבל אם מן המים יורדין לכרמלית שופך על פי הביב ואינו נמנע דכחו בכרמלית לא גזרו. ובימות הגשמים אפי׳ נזחלין לרשות הרבים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צנורות מקלחין הם ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן. והר״מ כתב שמותר לשפוך מים בשבת באבן המקלחת ואפילו בחצר שאינה מעורבת אבל לרשות הרבים אסור. +היורד לרחוץ בנהר מנגב עצמו מן המים שעל גופו לא יעבירם מד׳ אמות מכרמלית לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לכרמלית ולא מכרמלית לרשות הרבים. וצריך גם כן שיזהר שלא יסחוט השער דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דאמ׳ אפילו תימא יש סחיטה בשער. וכן נמי כשיטול ידיו בנהר ינגבם באותו מעמד שלא יוליך המים בידו ד׳ אמות. וכתב הר״מ שצריך לנגבן היטב זה בזה קודם שינגבם במפה או בחלוקו כדי שלא יבא לידי סחיטה ונכון הוא. +כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו או שהוא מתכשיטו ואפשר שיפול מהרה ויבא להביאו ברשות הרבים חייב. וכן האשה לא תצא בדבר החוצץ בפני הטבילה וטעמא משום דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה בשבת ושריא להו ואתו לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים שאין מטבילין את הכלים בשבת זהו מפני שמתקן כלי אבל הטמא מותר לטבול מפני שנראה כמקר. ואיכא מאן דאמ׳ דהני מילי דאיכא למיחש להכי במקום שטובלות בנהר אבל במקום שטובלות במקוה שבתוך הבתים לית לן בה. + וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וז״ל ועכשו פשט המנהג ברוב מקומותינו להיות הנשים יוצאות בכל אלו הדברי׳ שקולעות בהן שערן ואפילו בדברים שחוצצין בטבילה ואין מוחה בידן גם בכל התכשיטין האחרים שיש לחוש דלמא שלפה ומחויא יוצאות להדיא והיו יוצאות אף בדורות קדמונינו שהיו חסידים ואנשי מעשה ולא היה מערער בדבר. ואפשר שנהגו בדברים אלו כשאר הדברים שאמרו עליהן הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין וכן דעת הר״ת ז״ל. ויש מן החכמים שכתבו הדברים שמוציאין לרשות הרבים גמורה יש בו חיוב והוא שהדין נותן שנגזו׳ ונאסו׳ להן עכשו לצאת אפילו ברשות הרבים שלנו שאינו רשות הרבים גמורה מפני שאינו רחב י״ו אמה אבל כל הדברים שמנו חכמים במשנה. אם יצתה ברשות הרבים גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דלמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כל כך לאסור ברשות הרבי׳ שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דלמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברשות הרבים. ויש נותנין טעם אחר להכשיר לפי שהנשים עכשו אינן שחצניות כל כך. פירוש מלשון אנשי שחץ כלומר מתגדלות ומתגאות בתכשיטיהן לשלוף התכשיטין כי אם בבית לא בחוץ כלל ולפיכך לא חשו עליהן ודומה למה שאמרו מאן דרכה למפק בכך וכך אשה חשובה ��שה חשובה לא שלפא ומחויא: וכן אמרו אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא. הרי שסמכו הרבה על זאת החזקה. + וכתב הר״ז ז״ל נקיטינן דתכשיטי זהב או כסף תקועין מחוברין ברצועה או בבגד ומפוזרין לכאן ולכאן אשה יוצאה בהן. ותכשיטין שהן כולם של כסף ושל זהב אסורה האשה לצאת בהן. והאיש בין כך ובין כך מותר דלא שליף ומחוי. מיהו מה שמיוחד לאיש לבד ולא לאשה. וכן כתב בטבעת שיש עליה חותם שמותר האיש לצאת בו אפילו לרשות הרבים. +והרמב״ם ז״ל כתב דלעולם איש ואשה שוין למגזר דלמא שליף ולא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם ואף ע״פ שהוא לו תכשיט דלא שליף ומחוי. והא דאמרינן בגמרא קמרא שרי ואוקי׳ דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים. וטעמ׳ דמלתא משום הכי לא גזרו ביה דלמא שליף דאי שליף יפלו הבגדים שעליו ואין דרך בני אדם להתיר אזוריהן בשוק והרמב״ם ז״ל כתב פרק י״ט להלכות שבת מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהו׳ לו תכשיט ואין דרכו של איש להראות וכבר נהגו העם שלא לצאת כלל. +וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ועכשו שהנשים יוצאות בטבעו׳ של קדושין זה ודאי דינו כטבעת שאין עליה חותם ותכשיט הוא להן שאותן האותיות אינן חותם כלל שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקות בו אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמה בולט. +וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן. אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה העניינים משתני׳ לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה. והמחמיר תבא עליו ברכה. וכתב הבעל התרומה ז״ל לדידן אפילו נושקא דהיינו מכבנת׳ אם תקועה בשלשלת של כסף אם יש בה מחט תקועה שיכולה לסגור צוארה מותר לדידן דלית לן רשות הרבים וכן מפתח של כסף או של זהב שיש בה מחט תקועה נמי שריא לדידן. וכן הנשים העשירות הדואגות בשבת פן יגנבו העבדים והשפחות נותנות כל מפתחותיהן בתיבה אחת שמפתחה של כסף או של זהב ובראשה מכבנתא שתקועה בחלוקה וגם בראשי הרצועות של כסף שעושין צורות מפתח של כסף לתכשיט ולנוי סוגרות ופותחו׳ בהן. וכתב ה״ר מאיר דוקא אם היא לנוי כגון שהיא של כסף אבל של ברזל ושל נחושת לא אפי׳ היא לנוי. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם התר אף בשל ברזל רק שיהיה יד המפתח סדוקה כדי שיוכל להכניס הרצוע׳ תוך רוחב בית יד המפתח וגם טוב שיעשנה קטנה שהיא לנוי. +עוד כתב הר״ף ז״ל רצועות התלויות באבנט אינן חשובות ובטלות ומותר לצאת עמהן ביום הכפורים ואף על גב שהוא הולך יחף ואין צריכין לו כלל. וכן בשבת אם רוצה לצאת יחף מותר. אבל אם הרצועות צבועות בארגמן חשובות הן ולא בטלי והוי משאוי ואסור לצאת אם אינן קשורות באנפליאות. +וכתב הבעל התרומה ז״ל שמותר לתת מוך או תבן או צמר במנעלים שלנו שאין לחוש שמא יפול ויבא להביאו. +ואין הקטע יוצא בקב שלו וקיימא לן דמנעל של עץ מנעל הוא והיינו טעמא דאסור דלא מפסיק ואתי לאתויי. +וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל למדנו מדבריהם שאין יוצאין בשבת באותן מנעלים של עץ שקורין אישקובשי״ש או אישקונפינ״ש שנועלין בימות הגשמים באלה הארצות דלמא מפסיק ואתי לאתויי. ובאלה הסנדלים המסומרים שלנו גם כן הדבר פשוט שאסור לצאת בהן אף ע״פ שאינן עשויין באותן שלהן שגזרו עליהן דמכל מקום מסומרין הן לחזק ואמרי׳ בגמרא דאסורין ועוד שקרובין הן להשמט מן הרגל יותר ויותר מאותן שגזרו עליהן שמשמע לפי הגמרא שהיו נקשרין ברצועות ובתרסיות על הרגל. אך באותן שאינן מסומרין שקורין בטינ״ש יש קצת ראיה להתיר אף על פי שאין נקשרין מההיא דפרק יום הכפורים דאמרי רבי אמי ור׳ אסי עברו נהרא במנעל דרך מלבוש בשבת ופריך תינח מנעל כלומר שאינו נשמט מן הרגל סנדל מאי איכא למימר וודאי בסנדל שאינו מסומר קאמ׳ כיון דיצא בו בשבת. ואסיקנא דבסנדל לכתחלה לא כלומר לא יעבור בו מים דרך מלבוש מפני חשש שמא ישמט מן הרגל מכלל דבמקו׳ אחר שלא בהעברת מים מותר לצאת בהן בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואותן שקורין שוק״ש בלעז שמביאין בעת הטיט אין יוצאין בהן בשבת. והשתא דאתית להכי דגזרינן דלמא משתמיט המלבוש שנותנין על הראש שקורין קפיא״ו כשלובשין אותו דרך אחוריו בלבד יש לפקפק דלמא לא מהדק שפיר ונשמט מן הראש או רוח דוחה אותו. והחכם שקלי ז״ל היה אוסרו בשבת אם לא דרך מלבוש. כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל. +כתב ה״ר יצחק אמר רב ששת סיינא שרי פי׳ כובע של לבד שנותכין בראש. ומוקים לה במהדק בראשו כגון שיש משיחה או רצועה שקושרין תחת צוארו ואז מותר לצאת בו דליכא למיחש שמא יפול וכן נוהגין באשכנז אבל אם לא מהדק אסור שמא יגביהנו רוח ונפיל ואתי לאתויי אבל כובע של צמר ואלמוצא אף בלא קשירה מהודקין הן היטב ומותר לצאת בהן ע״כ. +היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. וקצת חכמי צרפת אוסרין לצאת בשבת בטלית מצוייצת שלנו לפי שאין לנו תכלת שאינה מצוייצת כהלכתה קרינא בה. ופרש ז״ל דוקא בטליתות שלהן אמרי׳ היוצא בטלית שאינה מצוייצת חייב חטאת בשלא היו מתוקנים כהלכתן דהוי משאוי אבל לדידן לא חשיבי ובטילי לגבי טלית אמנם רבינו חננאל ז״ל פי׳ שאפילו בטליתות שלנו הציציות חשובין שהן עשוין לשם מצוה ולא בטלי לגבי טלית. אכן לשני הפירושים מותר לילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת כשהציציות מתוקנין כהלכתן. אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת דלמא מפסיק אחד מן הציציות והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכן עמא דבר. ורז״ל לא חששו ליה. ובליל שבת אף על פי שאין הלילה זמן ציצית כתב הר״ם שמותר לצאת בו לכתחילה. המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו כדי שלא יתלכלך אסור ואם עשה כדי להתנאות בו כמנהג אותו מקו׳ מותר וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מצאנו כתו׳ בשם הראב״ד ז״ל שלא נאס׳ טלית מקופלת רק בקפלו צד ימין על צד ימי׳ ושמאל על צד שמאל אבל של שמאל על ימין ושל ימין על שמאל כעין עטוף שלנו מותר ולא אקרי אלא להתנאות וכל שכן של חתנים שמשלשלין אותו מצדו האחד. +ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחברו במקום אחר אפילו דרך רשות הרבים. ומצאנו כתוב בשם הראב״ד ז״ל שמותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו ובלבד שיצא בה שעה אחת מבעוד יום. וכן מסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו או יש בו מכה אחרת. והרב בעל היראי׳ ז״ל אוסר להניח בשבת על חתוך יד או אצבע ויוצא משם דם שום בגד משום צובע דאשכחן גבי דם דקרי ליה צובע כדאמרי׳ פרק כלל גדול שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע. כיצד יעשה כורך עליו מקורי עכביש שקורין טיל״ה ריינ״ה ומכסה בה כל הדם וכל החבורה ואחר כך כורך עליו הסמרטוט. +ויוצאין בקמיע מומחה כגון שרפא שלש בני אדם או עשאו אדם מומחה שרפא שלשה בני אדם בקמעין שעשה. +הבריא ברגליו לא יצא בסנדל יחיד. היתה מכה ברגלו אחד יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה. הקטן לא יצא בסנדל גדול. +אין נוקבין נקב חדש ואין מוסיפין אבל פותחין בחבית נקב ישן והוא שיהיה במקום שאין עשוי לחזק שלא יהיה בין השמרים. יש אומרי׳ דוקא בחבית של חרש לפי שאין הסתימה מהודקת הרבה אבל בחבית של עץ שמהדקי׳ מאד הדוריל״ש וחותכין ראשם על דעת שלא להוציאם נראה שזה נקב חדש ואסור. והר״ף כתב שאסור למשוך מן החבית בברזא שכרוכה במוכין שמא יסחוט ופסיק רישיה הוא ונהי דאסורא דאוריתא ליכא אסורא דרבנן מהא איכא כדאמרינן ספוג שאין לה בית אחיזה אין מקנחין בה משום סחיטה ואף על גב דלא ניחא ליה אבל אם צריך למשקה יקח מן הברזא. ואם יש לו כיוצא בזה שאין צורך שבת למשוך בברזא שיש בה נעורת אסור. ואם יש בה כלי תחת הברזא יסירנו להראות שאין צריך למשקין היוצאין ממנה. ואומר הרב מאורבי״ל ז״ל שאף לדברי רבינו תם יש להתיר ברזא הכרוכה בנעורת כשהברז׳ ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת אל הנעורת מדי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה ועוד כתב ואותם חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה. וכן כתב ה״ר יוסף ונתן טעם בדבר לפי שלא משכו יין אחר הסתימה. ועוד כתב מותר לתת שפופרת שקורין דורי״ל מתחלה בשבת כיון דתחיב ואף ע״ג דלא מתקנא ואין ידוע אם היא למדת החבית ואם לאו אפילו הכי שרי. וכן ברזא שקורין קניל״א אם הכינה מאתמול מותר לתת אותה בחבית בשבת אף על פי שלא היתה שם מעולם. +פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון. +אין מדיחין קערות ואין מציעין המטות אם לא לצורך שבת אבל כוסות וכלי שתיה מותר להדיח בשבת מפני שאין קבע לשתיה שיהיו צריכין לו לאותו שבת. +עלה באילן בשוגג מותר לירד. במזיד אסור לירד. אין רוכבין על גבי בהמה ואין נתלין בה ואין נסמכין בה בצדה. וצדי צדדין מותרין. ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד מפני צער בעלי חיים. +וכן פורקין המשאוי מעל הבהמ׳ בשבת משום צער ב״ח. כיצד הית׳ בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלי׳ הנטלין בשבת ושאין נטלין מתיר החבלי׳ והשקין נופלים ואם היה דבר שאם ישבר יהיה הפסד גדול פורק בנחת. +ואסור להוציא על הבהמה בשבת מפני שהו׳ מצווה על שביתתה. +ומותר להשאיל כליו לגוי מערב שבת ואפילו בלא הפקר דאין אדם נזהר על שביתת כליו. +ואסור להשאיל או להשכיר בהמה אם ידע שיעשה בה מלאכה בשבת ואפי׳ מאחד בשבת ואם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר שלשה ימים לפני השבת. וכן כתב הר״ף ז״ל. ואם בהבלעה רחוק משבת שנים או שלשה ימים יש מתירין על ידי הפקר וצריך להזהר שאינו מפקידה רק ביום השבת או כל זמן שתהיה ביד הגוי כדי שלא יזכה בה אחר אף על פי שאינו מפקיר לגמרי הוי הפקר ונרא׳ דאפילו בסתמא נמי דעתו לזה דהא אין דעתו להפקירה אלא להפקיע אסור שבת דשביתת בהמה דאוריתא. וישראל וגוי שהיו משותפין בבהמה ומשתכרין בשכרותה לא יועיל לו תנאי אפילו התנו מתחלה שיהא שכר שבת מהגוי ושיטול הישראל יום אחד כנגדו מכל מקום חלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה. ויש מערימין להשאיל בהמה מע״ש ומפקירין אותה ושוב אינה שלו ואינו עובר. +וכלים כתב הבעל השלמה ז״ל שלא ישכיר אדם כליו לגוי בע״ש ובחמישי וברביעי מותר ואפילו לב״ה דלית להו שביתת כלים בע״ש אסו׳ דמחזי כמאן דמתנה בהדיה שיעש׳ בו מלאכה בשבת ונמצא כשוכר כליו בשבת. וברביעי ובחמישי מותר דלא מוכחא מלתא. והרי״ף ז״ל לא הביא זאת השמועה דשלא ישכיר כליו וכו׳. נראה שדעתן שב״ש היא אבל לב״ה דלית להו שביתת כלים אפילו בע״ש מותר. ויש למדין מזה לבהמה לדברי הכל דברביעי ובחמישי מותר להשכיר דומיא דכלים לב״ש. ויש להחמיר בבהמה יותר מכלים כמו שהחמירו ז״ל במכירת בהמה משום שכירות ומשום שאלה ונסיוני ולא החמירו בכלים אפילו לב״ש לפי שאין השכירות והשאלה מצויה בכלים כמו בבהמה ועוד דבהמה איכא משו׳ נסיוני מה שאין כן בכלים. + ומרחץ של קבולת אסור דאריסות למרחץ לא עבדי אנשי. כתב הר״ף ז״ל דוקא מרחץ קבולת אסור אבל שדה מותר דאריסותיה עביד ולפי שנוטל הגוי משכירות מתבואת השדה והוא הדין ברחים ותנור קבולת מותר לפי שהגוי נוטל שכירותו בגוף אותו דבר מן החטים או מן הפת הלכך דומה לשדה. +וישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר הישראל טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מותר ואם באו לחשבון אסור והוא הרין בריחים ובתנור. וכתב ר״ף ז״ל דדוקא שותפות אבל אם כולו של ישראל מותר ליתנו לגוי בקבולת כל זמן שיקבל שכרו מן החטה או מן הפת אבל במעות אסור וצ״ע והוא הדין בריחים. +מי שהחשיך לו הדרך ולא היה עמו נכרי שיתן לו כיסו והיתה עמו בהמה נותן כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשירצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תהיה לה לא עקירה ולא הנחה ולא ינהג אותה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה. אם לא היה עמו נכרי ולא בהמה והיה עמו קטן נותנו עליו. לא היה עמו אחד מכל אלו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. +וכן אם היתה מציאה אף על פי שיש עמו נכרי מוליכה פחות פחות מד׳ אמות לפי שאינו בטוח באמונתו ואם לא נתיר לו להוליכה פחות פחות מארבע אמו׳ יבא ויוליכנה ד׳ אמות ברשות הרבים כי לא ירצה לתת אותה לנכרי לפי שימינו ימין שקר. וכתב הר״ש וצריך לישב על פחות מד׳ אמות אבל בעמידה אסור ואם עשה כן מחלל שבת הוא עכ״ל. +ומותר למשוך בהמה במתג ורסן ברשות הרבים והוא שיהיה ראוי לה וכל שמירה מעולה או פחותה אסור להוציאה בה לפי שמשאוי הוא לה כן דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל. והר״ז ז״ל כתב ולי נראה דתרי גווני דנטרותא יתרה דכל נטירותא שאין דרך בני אדם לעשות בחול כלל הוי בחול משאוי וכל נטירותא יתירתא שקצת בני אדם עושין אותה בחול לא הוי משאוי. +ולא ימשוך אדם בהמות בחבלים שתים יחד אבל אם אינן קשורות יחד מותר להכניס בידו כמה חבלים או כמה אפסרי׳ מכמה בהמות. והמושך בהמה בחבל צריך ליזהר שלא יוציא ראש החבל שבידו מתחת ידו טפח שנראה כאלו הוא חבל בפני עצמו והוי משאוי והחבל שמידו ועל ראש הבהמה צריך שיגביהנו מעל הקרקע טפח שאם לא כן ירא׳ כאלו נוטלו בידו שלא למשוך הבהמה. +ומותר להוציא הבהמה במכסה שלה עם המרדעת הקשורה לו מפני הצנה ומשום צער ב״ח התירו זה. לא יצא חמור במרדעת אלא אם כן קשורה לו מערב שבת ושאר בהמות אפילו קשורות אסורות וה״ר יצחק ז״ל כתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור ואפילו בחצר וכן ליתן עליו רק מרדעת על חמור שרי כדי שלא יצטנן. +ואין הסוס יוצא בסולם שיש בצוארו שעושין לו כדי שלא ילחך מכתו ולא ברצועה שברגלו שעושין להן לסימן כדי שלא ינגפו רגליו זה בזה. ולא תרנגולין בחוטין שעושין להן לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועות שעושין להן שלא יברחו ולא עגל בגימון פי׳ עול קטן. לא יצא החמור בפרומביא. ועגלים מותרין לצאת בחבל אבל לא בזממם כדי שלא יינקו. ולא יצא בהמה עמה בחצר. ונראה שה��רנגול יש לו דין בהמה. +בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר עד שתרפא ואסו׳ להעמיד הבהמה במים לרפואה אבל להוליכה בחצר מותר. והרמב״ם ז״ל כתב וכל צערא דבהמה שרי ולא חיישינן לשחיקת סמני׳ ואי אכלה כרשינין מריצין אותה לחצר משום רפואה ואם אחזה רם מעמידין אותה במים כדי שתצטנן עכ״ל. +וכתב ה״ר אשר ז״ל מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלתי מנעלים ובלי טלית או גלימה. והטעם כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא לידי חלול שבת ועל זה חטא מקושש על שלא נהג במנהג זה ויצא בלא טליתו ולא היה לו אות. וע״כ נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית כדכתיב למען תזכרו. ויש אומרים טעם אחר שבשעה שנתחייב המקושש מיתה אמ׳ משה לפני הקב״ה רבונו של עולם כתוב בתפלה למען תהיה תורת ה׳ בפיך וצוית שלא לנושאה בשבת אלמלי היה נושאם זה לא היה מחלל שבת והיה נזכר מן המצות אמר לו הקב״ה הריני קובע מצות ציצית שתהיה נוהגת בשבת. +כלל גדול אמרו בשבת כל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לגוי לעשותו ודבר זה מדבריהם כדי שלא יבא לעשות הוא בעצמו ואם עבר ואמר לגוי לעשותו אסור לו ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשה כדי שלא ישתכר כלום. ודבר שאין ישראל אסור לעשות אלא משום שבות אם יהיה צריך הרבה או במקום מצוה או שיהיה שם מקצת חולי אומר לגוי ועושה. כיצד אומר לגוי להביא סכין למילה מחצר לחצר שאין ביניהן ערוב או מים להרחיץ קטן או מצטער וכן כיוצא בזה אבל לא דרך רשות הרבים לפי שיש שם אסור תורה. +גוי שעשה מלאכ׳ מעצמו בשבת אם בשביל ישראל אסור. דעת רוב המפרשים בזה דדוקא לאותו ישראל שיעשה בשבילו הוא שאסור גזרה שמא יאמ׳ לו עשה עוד בשבילו אבל לאחר מות׳ שאין לחוש לזה שנעשה בשבילו שיאמר לו עשה לזה שאין אדם חוטא ולא לו. ולמוצאי שבת כדי שיעשה מותר גם לזה שאין לחוש לומר לו עשה בשבילי אחר שאין משתכר כלום. +וכתב רבינו תם ז״ל שכל דבר שיכול ליהנות בו הישראל בלי שום אסור כגון מלא מים לשתות הישראל והביא לו והישראל יכול לירד לשתות לבור בהתר. ועוד כי שמא הגוי עושה לצרכו כי ישתה מן המים בכל עת שירצה. אבל יין אסור. וכתב הרב ר׳ יצחק ז״ל ומיהו מים אף לדברי המחמירים אם הביאן בשביל ישראל אחד מותר לישראל אחר ויש אומרים כי אפי׳ עשה הגוי אסור בשבילו שהביאו דרך רשות הרבים מותר לשתות לו מהם לפי שאין לנו רשות הרבים גמורה. אבל מכל מקום אין התר לומ׳ לגוי לך הבא לי. ולפי דעת זה נהגו לאכול תבשיל או דורון אחר שמשלחין זה לזה בשבת דרך רשות הרבים ואפילו זה שבא בשבילו אחר שהוא עצמו יכול לילך לאכול אבל המשלח בהתר אין לחוש שמא יאמר לך והבא לי אבל באמת השולחו לא כן הוא עושה. +וכן לא יאמ׳ לחברו שלח לי ביד עבדך או שפחתך ואם עבר ואמר אסור לו עד מוצאי שבת בכדי שיעשה. וכן אם אמר לגוי להביא לו מים בשבת אסו׳ ולא גרע מגוי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום שאסור לאותו ישראל. וכן לא יאמר אדם כל העושה אינו מפסיד שלא התירו לומר רק בדלקה. +וגוי שעשה מלאכה לעצמו ויש לחוש שמא ירבה בשבילו וכגון שהיה בפניו ומכירו אסו׳ לו ליהנו׳ ממנה ודבר שאין לחוש שמא ירב׳ בשבילו כגון נר שהדליקו לעצמו ונר לאחד נר למאה וכבש לירד בו מותר ואפילו עשה בפניו. וכתב הר״ף ז״ל ונראה דדוקא לענין נר דנר לאחד נר למאה וגבי מבשל נמי אפי׳ בשל הגוי בשביל עצמו אסור לישראל גזרה שמא ירבה בשבילו ואפי׳ ליכא גזרה זו אסו׳ מפני שמרגילו לעשות כן בשבת הבאה כדאיתא בתוספ��א. ומכאן לאסור דג שצלאתו השפחה בשביל עצמה וכן כל כיוצא בזה. ואפי׳ לקט הגוי פרות או צד דגים או אפה פת והכל בשביל גוים יש לאסור אותו כפרות הנושרי׳ מאליהן דבדבר הנאכל החמירו חכמים עכ״ל. וכל דבר שעשה הגוי בשביל עצמו שלא בפניו אף על פי שמכירו מותר. +כתב הרי״ף ז״ל כל דבר שיש בו משו׳ חשש דמחובר או צידה אם בשביל גוי בא מותר לערב מיד ובו ביום אסור משום מוקצה ואם בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו. ושאין בה משום חשש צידה ומחובר כי אם מחוץ לתחום אם בא בשביל גוים מותר בו ביום ואם בשביל ישראל לאותו ישראל אסור ולישראל אחר מותר בו ביום מיד. ולענין פת שנאפה בשבת בשביל גוים יש אוסרין בשבת. ומיהו שמעתי שגדולים התירו לצורך ברית מילה ונראה דהוא הדין נמי לצורך ברכת המוציא ואף אם נטחן בשבת עצמו. ואע״ג דבהני חשבינן ליה לטחינה כנולד וה״ר יחיאל ז״ל לא היה מורה כן עכ״ל. +וכתב הבעל התרומה ז״ל מותר להניח לעבדו או לשפחתו לעשות להן מלאכה בשבת לצורך עצמן כיון שאין המלאכה לצורך ישראל וליכא אסורא דלמען ינוח דבפר׳ מחוסרי כפרה פסק כר׳ שמעון דשרי וכן כתב ה״ר מאיר בר שמעון ז״ל שמותרין לעשות מלאכה לעצמן בפרהסיא כישראל בחול כגון תפירו׳ בגדיהן ותקון מנעליהן ושוכרין עצמן לגוי׳ כדי להרויח מזונותיהן על פסקת אדוניהן. אבל אם עבדו הדליק אש בשביל ישראל אסור להשתמש בו ישראל אין לי להתיר מטעם ראוי כמו קצץ מותר הני מילי שולחי אגרות בשבת שאין גוף הישראל נהנה בדבר האסור אבל הכא שכיר הוא שעשה בשביל ישראל ואסור שהרי נהנה גופו ממלאכת שבת הנעשה בשבילו. + ואמ׳ הר״ם שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר ואם ידליקו אסור ליהנות בו כדאיתא פרק כל כתבי נכרי שהדליק וכו׳. ור״ף ז״ל כתב מיהו בירושלמי שאין מטריחין אותו לצאת מביתו אם הדליק הגוי מדעתו בשביל ישראל ואם תרצה השפחה לרבות שמן בנר בליל שבת יכול הישראל למחות בידה. +והבעל התרומה כתב אבל אם עשה הגוי בשביל תינוק או בשביל גדול חולה אפילו אין בו סכנה מותר ואם היה שם כבר מעט אש שראוי לחמם בו בדוחק ובא הגוי ונתן עצים והרבה באש או שהיה נר אחד דולק מתחלה והדליק עוד הגוי נרות הרבה מותר לישראל להשתמש מהאש או מאור הנרות כיון שמתחלה היה יכול ליהנות מן הנר או מן האש. ואסור לומר לגוי בע״ש עשה האש או הדלק הנר בלילה אבל מותר לומר מדוע לא עשית כך וכך בשבת שעברה אף על פי שמבחין לעשות הדבר לשבת הבאה ע״כ. +וישראל וגוי השותפין באומנות או בסחורה או במלאכה אין הישראל יכול לומר לגוי טול אתה השבת ואני יום אחד כנגדו אלא אם כן התנו מתחילה קודם שישתתפו שאם התנו מותר דנמצא הגוי קא טרח בשבת בדידיה קא טרח אבל בשלא התנו כשהגוי עושה מלאכה בשבת בשביל הישראל עושה ובשליחותו ויש לו להניח לגוי שביעית הריוח בחלקו כשיחלוקו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. +עוד כתב הנותן מעות לגוי להתעסק בהן אע״פ שהגוי מתעסק בהן בשבת חולק עמו שכר שבת בשוה וכן הורו כל הגאונים ז״ל והטעם לפי שאותו השכר אינו אלא שכר מעותיו והוא כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים. +כתב בעל התרומה ז״ל ישראל שיש לו שדה או כרם מותר להניחן לחרוש ולזרוע ולקצור ולבצו׳ ואף על פי שהגוי עושה בהן מלאכה בשבת. והני מילי כשהגוי קבלם למחצה לשליש ולרביע אבל במעות טורח בהן אסור אפילו בקבולת כיון שהוא מחובר כדמפרש בירושלמי פר״ק דשבת ועוד כרבי שמעון בן אלעזר. אבל מרחץ אסור דמרחץ לאריסות לא עבדי ��נשי. אבל תנור מותר שזה רגילות הוא לשכרו לשליש ולרביע. ישראל שיש לו שדה או כרם ויש לגוי חלק בהן לא יאמ׳ לגוי עמול בהן בשבת ואני או שלוחי אטרח בהן בחול יום אחר כנגד השבת אם לא התנו קוד׳ שיקנו הקרקע והוא הדין בתנור או במרחץ שאסור לעשו׳ כן אם לא התנו מתחלה כדתניא במסכת דמאי וישראל שיש לו שוורים ומשכירן לגוי לחרוש עד זמן אחד וחורש בהן בשבת. בימי ר״ש ז״ל שאלו דבר זה ויש שהיו מתירין אם הגוי קבל עליו אחריות גנבה ואבדה ומיתה עם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל ויש אוסרין בכל ענין דאין הגוי יכול למוכרה ונקראת הבהמה מישראל בכל מקום שהיא וישראל מצווה על שביתתה וצריך למצא עניני התר בדבר עכ״ל. +פוסק אדם עם הגוי וקוצץ לו דמים על המלאכה והגוי עושה אותה בשבת בצנעה. בד״א בצנעה כגון חוץ לתחום שאין ישראל רואה הגוי עושה המלאכה בשבת אבל תוך התחום אסור שאין הכל יודעין שקצץ דמים עמו ואומר ששכר הגוי לעשות מלאכתו בשבת ואם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל מותר. והר״י ז״ל כתב קבולת בתוך ביתו של גוי מותר בביתו של ישראל אסו׳ ואפילו בביתו של גוי באותה העיר כגון סתות אבנים ותקון קורות לעשות בית. וישראל הנותן בהמה לגוי כמו צאן ברזל ועשה הגוי מלאכה יש אוסרין לפי ששם ישראל עליה ויש מתירין לפי שאחריות על הגוי. +אין משליחין אגרו׳ ביד גוי אם יודע שנושאן בשבת אבל אם קצץ לו דמים מותר וה״ה בנותן מלבושים לגוי למכור. הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת אם קצץ עמו שכר הולכה מותר ואפילו נתנה לו ע״ש עם חשכה והוא שיצא מפתח ביתו קוד׳ השבת ואף אם לא קצץ אסור לשלוח בידו לעולם. וכתב הר״י והא דאמרי׳ אין משלחין אא״כ קצץ. ומה שאמ׳ במשנה ובכלן ב״ה מתירין עם השמש דוקא בשלא הזכיר שילך ביום השבת או שיעש׳ מלאכה בבגדיו בשבת אלא בסתם מה שכל דבר שיעש׳ הגוי בשביל ישראל ואע״פ שקצץ אסור והביא הרבה ראיות לדבריו. והרמב״ם כתב לא יתן אדם בע״ש כלים לאומן גוי לעשותן אע״פ שפסק עמו אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם חשכה. וכן לא ימכור אדם חפציו לגוי אלא כדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת וכן לא ימשכננו ולא ילונו ולא ישאילנו ולא יתן לו במתנה אלא בכדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת שכל זמן שהיא בביתו אין אדם יודע אם נתן לו וכשיצ׳ הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לגוי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. + ויש מקילין לומר לגוי לעשות מדורה בימי הקור והחור״ף לפי שיש שם מקצת חולי. וכבר בארנו שאם יש שם מקצת חולי אומ׳ לגוי ועוש׳. והר״ם היה יושב לפני האש בליל שבת מפני שנעשה בהתר בע״ש וגם ביום כשהגוי אינו מכירו ועשה אש לצורך עצמו כדאמרי׳ גוי שהדליק הנר בשבילו וכו׳ והגיה עליו הר״ף ז״ל עכשו מכל מקום אסור ואפי׳ אין לחוש שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה עכ״ל. + וחולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. כיצד היולדות שבורעות לילד משיתחיל הדם להיות שותת ומשתלד עד ג׳ ימים עושין לה כל צרכה ואפילו אמרה איני צריכה. ומשלש ועד שבע אם אמרה צריכה אנו עושין ואם לאו אין מחללין עליה את השבת. משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה כל צרכה על ידי גוי כשאר חולה שאין בו סכנה. ובשעה שצועקת בחבליה מדליקין לה את הכל אם היא צריכה לו ואפי׳ היא סומא ואם צריכה לשמן חברתה מביאה לה אך כל שנוי שיכולה לעשות עושה. ואשה היושבת על המשבר ומתה מביאים סכין דרך רשות הרבים וקורעין את כרסה ומוציאין הולד שמא ימצא חי. +מרחיצין את הולד ביום שנולד אפילו בחמין שהוחמו באותה שבת ומולחין ומלפפין אותו ומרחיצי׳ אותו בין לפני המילה בין לאחר המילה וביום שלישי אפי׳ בחמין שהוחמו בשבת כך כתב ה״ר יצחק. +החושש בעיניו כגון שהיה בהם ציר או באחת מהם או שהיו דמעות יורדות מהן מרוב כאב או שדם שותת מהן וכיוצא בחליים אלו הרי הן בכלל חולה שיש בהן סכנה. וכן כל מכה שיש בחלל הגוף כגון מן השפה ולפנים או בגב היד וגב הרגל והחום שמסמא הבשר הרי הן בכלל חולה שיש בו סכנה ומחללין בהן את השבת. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל ולא סכנה ברורה לבד אלא אפי׳ ספק סכנה כגון שרופא אחד או הוא מצריך לכך ורופא אחד אומ׳ שאינו צריך מחללין עליו. וכתב ה״ר יצחק בר ר׳ שניאור כי כל בני אדם חשובין בקיאין במקצת וספק נפשות להקל ומדליקין את הנר בשבילו ומכבין אותו ושוחטין לו ואופין ומבשלין. וכבר בארו ז״ל שאין עושין דבר זה אלא על ידי גדולי ישראל. והטעם כדי שלא להקל יותר מדאי. וכתב ה״ר אשר ז״ל שלא יבא הדבר לידי דחוי ואסור. +ומפקחין נפש בשבת ואין צריכין ליטול רשות מב״ד והמקדי׳ הרי זה משובח כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו אף ע״פ שצד ומעלה דגים עמו. ננעלה דלת לפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אע״פ שמפצל עצים שמא יבעת התינוק וימות. מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו מצאוהו חי אע״פ שאינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו כיון שיכול לחיות מעט. +גוים שצרו על עיירות של ישראל אם ידוע שלא באו אלא על עסקי ממון אין מחללין עליה׳ שבת אבל אם סומכין לספר מחללין. ואם באו על עסקי נפשות בר מינן מחללין עליהן ויוצאין בכלי זין ולאחר שהצילו חוזרין בכלי זיינן למקומן. +ונשאלה שאלה אל הראב״ד ז״ל אם היה חולה שיש בו סכנה וצרי׳ לשחוט לו תרנגולת למה לא נא׳ לגוי שינחור לו אחת ונאכילנו נבלה שאין בו כרת ואין בה אלא אסור לאו ולא נשחוט ונדחי שבת שיש בו אסור סקילה. והשיב לומר שזה החולה אי זה אסור עומד לפניו ומעכבו ודאי אסור שבת ולא אסור נבלה תדע שאלו לא היה שבת מי היינו מבקשין לו נבלה לא אלא שחוטה וכיון שכן האסור העומד לפניו ומעכבו הוא ששב התר גמור לא אסור אחר ולפיכ׳ מתירין לו אסור שבת ולא אסור נבלה. + ואסו׳ לשאול אם הוא מותר כדאמרינן בירושלמי הנשאל על זה הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים שהרי כתוב וחי בהם. האי פרעת׳ פי׳ מכה של חרב בכל מקום שהיא מחללין עליה את השבת. רב יהוד׳ התיר לכחול את העין בשבת גם לשחוק סמנין ולהביאן דרך רשות הרבים משום דשורייני דעינא באוונתא דלבא תלויין. ודוקא ברירא ובדינא ודמעתא וקדחת׳ ותחילת אוכלא אבל סוף אוכלא ופצוחי עינא אסו׳ ובשם הר״ש ז״ל מצאתי כתובין בתוך העין אסו׳ על גב העין מותר ורוק תפל אפי׳ על גב העין אסור וכן הלכה. + וחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. כיצד אומר לגוי לבשל ולאפות לו ולהחם לו חמין ולשחוק לו סמנין לרפאתו. גונח אע״פ שאין בו סכנה כגון שיש לו צער מותר לינק בפיו חלב מאי טעמ׳ יונק מפ׳ כלאחר יד הוא. הנה התבאר לך שאם אין שם מקצת חולי שאסור לומ׳ לגוי לעשות ואפילו יש הפסד גדול במניעת המלאכה. +ועכשו שנהגו לומ׳ לגוי או לתינוק להביא ולהוליך ברשות הרבים לפי שהדרכי׳ והעירות דלתותיהם נעולות בלילה ואף אותן שאינן נעולי׳ אין בהם דין רשות הרבים שאין בהן דרך רחב י״ו אמות ויש להן דין כרמלית אע״פ שיש אוסרין שבת דשבות אלא אם כן יש שם מקצת חולי או במקום מצוה מכל מק��ם כיון שאין בזה אסור תורה הקלו בהן. + ועושין לרפואה כל דבר שאין בו סמנין כלל כגון לכפו׳ כוס זכוכית וכיוצא בו על הטבור שמתדבק הם עד שיתרפא וקורי׳ וינטוזא״ר שאין לחוש בזה לשחיקת סמנין וכן כל כיוצא בזה מותר. +ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ופי׳ הרמב״ם ז״ל כיון שהוא מסוכן התירו לו זה אף על פי שאין מועיל אפשר שיתישב ויתחזק. וכתב הר״מ שמות׳ ללחוש לחש עין הרע בשבת. ורבנו יהוד׳ אוסר. +והרמב״ם ז״ל כתב דברים שאין דרך הבריאים לאכול או לשתותם בחול אסור לחולה לאוכלן או לשתותם בשבת גזרה שמא ישחוק סמנים אבל דברי׳ שדרך הבריאים לאוכלן בחול אף על פי שמתכוין לרפואה מותר וכן סמנים שדרך הבריאי׳ לסוך בהן בחול מותר לסוך בהן בשבת לרפואה. +כתב ה״ר יצחק ז״ל אין נותנין אספלנית בשבת על גבי מכה שאין בה סכנה. ובשם הר״ש ז״ל מצאתי שנותנין על המכה רפואה מערב שבת ומותר לתת עליה רפואה בשבת ואפי׳ חתכת בגד ומערב שבת מותר לתת קילור לתוך העין ואספלנית על גבי מכה אע״פ שמתרפא בשבת אבל אם נפלה על גבי הקרקע לא יחזיר. אם נפלה על גבי דבר אחר יחזיר ואם לא נתן מערב שבת יתן הקילור על גב העין דוק׳ ולא בתוך העין. וכבר בארנו לחולי שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. +וסכין ומפרכין לאדם. וכתב הבעל התרומה דדוקא בשמן הוא שסכין בשבת אבל בחלב או שומן אסור לפי שהוא נתך ונמס על ידו ונעשה נולד אבל בחול מותר לסוך חטטין בחלב ולא אמרי דסיכה כאכילה דהיכ׳ דאיכא צערא לא גזור. והראיה בזה מיום הכפורים דאמרינן אם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. אבל לתענוג שלא במקום צער אסור. ולפיכך אסור לנשים לסוך בניהן הקטנים בחלב או בשומן חזיר לפני האש אפי׳ בחול דהתם הוי סיכה כאכילה וכמאן דמספי להו אסורא בידים דמי ובהא מוזהרין הגדולים על הקטנים ע״כ. +ומים שהוחמהו מערב שבת רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו גזרה משום מרחץ. ומותר לרחוץ בחמי טבריא ובחדר שיש בו הבל אסו׳. אבל לא ירחוץ אדם במים שאובין שבמערות חמין לפי שיש בהן הבל ובאין בהן לידי זיעה ונמצ׳ כמרחץ. +ואין שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. ונראה שאין לעבור מים בספינ׳ גזרה שמא יעשה כלים של מלחי׳. מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה כדי שיתפשר לא כדי שיחם. מותר לצוק מים חמין בתוך צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון לפי שהוא מחמם הרבה. +וסך אדם ידו בשמן או במים ומחמ׳ כנגד המדור והוא שלא יחם כדי שיהא כרסו של תינוק נכוה בהן פי׳ שנכוה בהן. ומחמם אדם בגד ומניחו על גבי מעיו ואע״פ שאסור לבשל ולהגיס בקדרה בעודה על האש לפי שהיא תולדת מבשל. מותר לשחוק הדלועין או בצלים בעץ פרור בתוך הקדרה אחר שהורידה מעל האש ואסור להכניס מגרפה בקדרה להוציא הבשר ממנה בעודה על האש מפני שמגיס בה. + לא יתן אדם תבלין בתוך קדרה רותחת ואע״פ שהורידה מעל האש אבל נותן לתוכה מלח שאינו מתבשל אם לא על ידי אש גדולה. ואין עושין מי מלח מרובין לפי שנראה תקון מלאכה ממלאכת התבשיל ואין מולחין את הצנון לתקנו ולמתקו לאכילה חתיכות זו על גב זו מפני שנראה כעושה כבשין והוי כעין מבשל אבל לבטלו במלח מותר כלומ׳ לטבל במלח מעט החתיכה. + והביא בעל ההש׳ ז״ל שירקא טויא שרי פעפועי ביעי אסור פי׳ לטוח שמן וביצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשכה מותר אבל לטרוף ביעי מגולגלין בקערה אסו׳ לפי שנרא׳ כמאן דבעי למשדינהו בקער׳ ע״כ. ואין ללמוד מכאן שיהא מותר לטוח בשמן ושום הצלי בעורו כנגד המדור׳ אפי׳ נצלה הצלי מבעוד יום דמ״מ יתבשל השום והשמן שטחין בו הצלי אם יתגלגל אותו כנגד המדורה. ולא התירו אלא לתת צלי על חם או חם על צלי אחר שנסתלק מכנגד המדורה. ואם צק אדם תבשיל מן הקדרה לקערה אף ע״פ שהוא רותח נותן בתוכו תבלין לפי שכלי שני אינו מבשל. ויש מתירין אפילו נתן התבלין בקערה ואחר כך צק התבשיל מן הקדרה לקערה דערוי כלי ראשון אינו ככלי ראשון. + ענבי׳ שרסקן מערב שבת מותר לשתות המשקין הזבין מהן בשבת ולפיכך מותר להוציא מן הגיגית הדרוכה מערב שבת אבל אם הכניסן לדרוך ולא נדרכו משקין הזבין מהן אסורין עד מוצאי שבת. +צפורן שפרש רובה וציצין שפרשו רובן אם פרשו למעלה ומצערין אותו מות׳ ליטלן ביד אבל לא בכלי אבל אם לא פרשו רובן אף על פי שפרשו למעלה אסור ליטלן ואפי׳ ביד. תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אין משהין אותו על האש אע״ג שהונח שם מבעוד יום גזר׳ שמא יחתה בגחלים כדי להשליך בשולו או כדי לצמקו ויאכל ממנו בלילי שבת לפיכ׳ אם גרף או כסה באפר הכירה או שעממו הגחלים שהרי הם כמכוסו׳ באפר מותר לשהותן שהרי הסיח דעתו מהן ואין לחוש שמא יחתה בגחלים ואם מצטמק ורע לו מותר לשהותו אע״פ שלא גרף ולא כסה וכן תבשיל שלא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשו׳ נעש׳ הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש ואע״פ שלא גרף ולא כסה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו והראה שלא רצה לאכול ממנו בלילי שבת ואין לחוש שמא יחתה. ועל כן פשט המנהג לאכול חמין בשבת ולהשהותו על גבי האש ואף ע״ג דמצטמק ויפה לו לפי שמסיחין דעתן ממנו ועוד שמכסין הגחלים באפר. ועוד שדרך הנשים לשים מעט בשר חי סמוך לבין השמשו׳ בקדר׳. +ודעת הר״ז ז״ל דדוקא לענין חזרת קדרה על הכירה בעי׳ גרופה וקטומה אבל לשהותו שם מערב שבת לא בעינן גרופה וקטומה ובלבד שיהיה התבשיל כמאכל בן דרוסאי וכן פסק ר״ח ור׳ יצחק ב״ר יוסף ז״ל ולפי דעות אלו יש להזהר מחמין שאנו אוכלין שמותר. מיהו לדעת הרי״ף והר״ם ובעל ההשלמה ז״ל אפילו לשהות בעינן גרופה וקטומה ולפי סברתם יש שם ד׳ דינין חלוקין. דין כירה ודין כפה ודין תנור ודין לפני גחלים. + דין כירה הוא שאין משהין עליה קדרה מערב שבת תבשי׳ שלא בשל כל צרכו או בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אלא אם כן היה גרופה או קטומ׳ אבל תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו משהין עליה אע״פ שאינה גרופ׳ ולא קטומה דליכא למיחש לחתויי. וכן קדרה חיה לגמרי או בשולה אם נתן בה גרמא היה משהין עליה משום דמסח דעתיה מינה ואם היא גרופה או קטומה משהין עליה ואפי׳ בתוכה כל תבשיל שלא בשל כל צרכו ואפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי. וכל שכן אם מצטמק ויפה לו ומות׳ לסמוך הקדרה לכירה ואע״פ שאינה גרופה וקטומה. וכל דין זה בכירה שהוסקה בגפת או בעצים או בפחמין אבל אם הוסק׳ בקש ובגבבה מותר לשהות בה כל תבשיל לפי שאין בה חשש חתוי שמיד שכלה שלהבת כלה גחלת. +וכתב הרמב״ם ז״ל גלילי בהמה דקה אינה כקש ובגבבה. ומצאתי בירושלמי גלילי בהמ׳ דקה כעצים וגלילי בהמה גסה כקש ובגבבה. וגרס הרב בהפך. דין הכפה. כפה היא שפיתת קדרה אחת ויש לה הבל רב יותר מהבל הכירה ומועט מהבל התנור לפיכך אם הוצק׳ בגפת ובעצים אין משהין לא בתוכה ולא על גבה ואין סומכין בה לא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא תבשיל שבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו ואפילו היא גרופה או קטומה ואם הוסקה בקש ובגבבה משהין על גבה וכל שכן דסומכין ל�� ואף על פי שאינה גרופה או קטומה. +דין תנור אפילו הוסק בקש ובגבבה ואינו גרוף או הוסק בגפת ובעצים אפילו גרוף וקטום אין משהין בתוכו ולא על גבו ואין סומכין לו לא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא שבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו לפי שהבלו חם ביותר ואינו מסיח דעתו ממנו ויש לחוש שמא יחתה אפילו האש מעוטה של קש וגבבה. והטעם בגפת ובעצים אפילו גרוף נמי לפי שהגרוף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלח תשארו בה הניצוצות אחת ועצמה מפני שהבלו חם ושמא יחתה לבער אותם הניציצות הנשארות ודעת בעל ההשלמה ז״ל להתיר תנור גרוף או קטום. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל. +דין לפני הגחלים. אין צולין בצל בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כדי שיהיו ראוי׳ למאכל לקצת בני אדם כמו מאכל בן דרוסאי שאם נשאר אחר כך אין שם שום חשש חתוי מפני שהוא מתחרך לפי שהוא על הגחלים או סמוך להם. וכן הפת בתנור או חררה על הגחלי׳ משיקרמו פניה המדובקים בתנור קודם שחשכה מותר שאם נשארו אחר כן אין שש שום חשש חתוי שאם יחתה יתחרך ויפסיד אותה. +ואלו הכירות שלנו שקורין פורנילא״ש שמסיקין אותם מבפנים ואח״כ גורפין אותן ונותנין בהן פת או פנדא״ש או בשר במחבת שקורי׳ קסול״א מאחר שגרופה לגמרי והוא רחב מבפנים יותר משפיתת קדרה דינן כדין הכירה ומותר לשהות בו הפת והטפלה שקורין פנדא״ש והקסולא״ש עד שיגמרו לאפות משחשכה והוא שנאפו קצת מבעוד יום שקרמו פני הפת והבשר נתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכן כתב ר׳ חננאל ז״ל פרק לא יחפור דמתנינן בתנור של נחתומין אבל תנור דידן ככירה של נחתומין. +ודוקא כשגרפוהו לגמרי מן הגחלים אבל אם גרפוהו לצד אחד והניחו הגחלים לאחד מקצותיו אסור להשהות בו אלא אם כן קטם הגחלי׳ שיכסם יפה באפר והיכא דשכח קדרה על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה דעת הרי״ף ז״ל דתבשיל שלא בשל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת וכל זה אם עבר ושהה במזיד אבל אם עבר ושהה תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר וכל שכן אם שכח שוגג. והרמב״ם ז״ל כתב דמזיד לא שנא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא שנא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו אבל אם שבת תבשיל שלא בשל כל צרכו הוא דאסור מפני שבשל בשבת אבל אם בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר. +כל מה שכתבנו הוא הדין השהיה אלא דין החזרה בכירה כך הוא שאם היא גרופה וקטומה אם סלק ממנה הקדרה מותר להחזיר והוא שלא הניחה על גבי קרקע אלא שעודה בידו ודעתו להחזירה. ודוקא על גבה אבל לתוכה אסור אע״פ שקטומה לפי שמטלטל הגחלים ושמא יתכוין להחזירה. ובכפה אין מחזירין אלא אם כן הוסקה בקש ובגבבה ולא הונחה על גבי קרקע. ובתנור שלנו דין חזרה בו כדין הכירה הגרופה והקטומה ואחר שהוציאו ממנה הפת או הפנאד״ה שאם נשאר בקצת הבלו עד למחר אפשר לומר שמותר לתת בתוכו פנדא״ש להתחמם שם באותו הבל המועט שבו שהרי אין שם חשש חתוי כלל שהרי גרפו׳ מבערב ואפי׳ לא קטמוה הרי נתאכלו וכהו כל גחליו וא״צ שיזהר בזה שלא יהא שם גחלת כלל שלא יחתנה בהחזיר הפת בתוכה. וחשש בשול ואפיה אין בזה שכבר נתבשל ונאפה לגמרי קודם לכן. ומשום הטמנה נמי ליכא שאסור להטמין משחשכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף שאין זה דרך הטמנה כלל לפי סברת הפוסקין אבל לפי ר״ש ז״ל יש לפקפק. +ולתת מים בתוך הקדרה כשצמקה יותר מדאי אסור לפי שהמים קלים להתבשל ודינן כדין התבשיל מיהו אם בשלם קודם לכן מותר. ועל כן פשט המנהג בנשים שנותנות בחמין מים שנשתבשלו שקורי�� שמדי״ן מפני שאותן המים כיון שנתחממו הרבה על פי הכירה כבר נתבשלו וליכא משו׳ בשול שנותנין אותן בתוך התבשיל חם ביותר. וצריכות להזהר שלא לתת אותן המים בעוד הקדרה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדרה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדרה מבושלת כל זמן שהיא על האש אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס. והא דפרכינן פר״ק דשבת גבי יורה עקורה והלא מגיס בה לאו משום מבשל קאמ׳ אלא משום צובע. וכן פי׳ ז״ל והרמב״ם. +והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כשיקרמו פניה דוקא בשאין לו מזון ג׳ סעודות אבל יש לו מזון ג׳ סעודות מותר דבשבת אסו׳ לרדות לאימת קא בעי לה למוצאי שבת ובלא חתוי נמי אפיה והוה ליה כקדרה חיה. וכדקתני פרק כל כתבי שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות לאו דוקא שכח דאפי׳ לכתחלה מותר להדביק פת בתנור מבעוד יום על דעת לרדות ממנו ג׳ סעודות משחשכה כיון שאין לו זולתו והאי דנקט שכח משום דשוכח מותר לרדות שעור ג׳ סעודות אפי׳ יש לו משום הצלה ומשום עונג שבת. ועוד דאפילו בשוכח לא הותר אלא שעור ג׳ סעודות. +כתב הר״ז ז״ל תקנת רז״ל היא לענג שבת בחמין וכל שאינו מאמין ואוסר החמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין. וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל שבחופות רגילין לתת היורה מערב שבת על הפטפוט והאש בוער תחתיו ומחפין היורה בנסרים ועבדים גוים מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה כמאכל בן דרוסאי קוד׳ שיחממו אותה ואין חוששין בחמומן ושריא לאכול. ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שטומנין אע״פ שאין הגחלים סביבה ויש מקילין כשיש אויר מהגחלים לקדרה. +ופרות חיות מותר להטמינן אפי׳ סמוך לחשכה כיון שנאכלות כשהן חיות. אמנם משחשכה אסור להטמינן וגם להוסיף כסוי עליהן כשיש תפוחים וכן על קדרה שאינה מבושלת ואפילו היא כמאכל בן דרוסאי התוספת כסוי הוה ליה מבשל ובשול שייך אפילו בדבר הנאכל כמו שהוא חי. וכל שכן שאסור לתת תפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא המים להפיג צנתן וצריך שיהי׳ רחוק מן האש שאפי׳ יהיה זמן מרובה לא תהא היד סולדת. ואע״פ שאמרו אין טומנין משחשכ׳ אם בא להוסיף מוסיף. ואם לא הטמין מבעוד יום אסו׳ להטמין משתחשך. והיכא שהטמין בהתר מבעוד יום מותר ליקח התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן נתגלה פי׳ משהחשיך מותר לכסותו. ור״ף ז״ל כתב מדקאמר נתגלה דוקא נתגלה מאליו אבל בידים לא מיהו מסקנא דנוטל הסדינין ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין יש ראיה דהלכה כרבן גמליאל. ותניא מותר ליקח הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך משום דדמי לתחלת הטמנה. והא דאמרו רז״ל אין מפליגן בספינה פחות מג׳ ימים קודם השבת הטעם הנכון הוא מפני עונג שבת שאין דעת המפליג בספינ׳ מיושבת עד אחר ג׳ ימים וכן הצר על עירות של גוים. +מניחין כלי שיש בו מים חמין על כלי שיש בו מים חמים ביות׳. כדי שיהיו המים עומדין בחומן ומותר להטמין את הצונן לפירוש הרמב״ם ז״ל כדי שלא יצטנן או כדי שתפיג צינתו. וזאת ההטמנה מותרת בשבת והוא שלא יהיה בדבר מוסיף הבל שלא נאסרה הטמנה זו אלא בדבר צונן. אין לחוש אלא א״כ הניחו על פי קומקום שעל האש דאסור. ור״ש ז״ל פירש להטמין הצונן לתת כלי או כד על גבי הצונן כדי שלא יתחמם מרוב החום. הטומן לפת וצנון בעפר אם היו מקצת עליו מגולין נטלין בשב׳ וכן חררה שטמנה בגחלי׳ אע״פ שאינה מגולה מקצת מבעוד יום תוחבה בכוש או בכרכר והיא ננערת מאליה משום דגבי אוכלין טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ואע״ג דקיימא לן גבי אבן שעל גבי החבית ובמניח נעשה בסיס לדבר האסור וגחלים על גבי חררה מניח הוי אע״פ כן לא נאסרה משום בסיס שלא הניחו שם על דעת בסיס דאדרבה הגחלי׳ הן צריכין. וכן בטומן לפת וצונו׳ בעפר צריך להן לשמרן. וכן כתב בעל ההשלמה כללו של דבר אין אוכל נעשה בסיס לדבר האסור ומה שאמרו רז״ל באבן על פי החבית הכלי נעשה בסיס לא האוכל שבו. +ועוד כתבו ז״ל חררה שטמנה בגחלת מות׳ לטלטלה במגולה מקצתה ואף ע״פ שמכבה לפי שאין מתכוין לכך ולא פסיק רישיה והר״ז והרמב״ם כתבו כללו של דבר כל דבר שאסור והיתר זה על זה אם הוא צריך לאסו׳ אין מותר לטלטלו אלא במת בלבד אבל אם הוא צריך להתר מטלטל גם האסור ונוערו או שומטו כגון מעות על הכר ונר שעל גבי הטבלא ופגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים והני מילי כשלא הונח שם האסור על דעת שיהא ההתר בסיס לו אבל הניחו על דעת כן אסור דכל בסיס דבר אסור כאסור עצמו ע״כ. וטלטול מן הצד שמיה טלטול גבי אבני׳ או עצים אבל לא למת ולא לגבי אוכלי׳ כמו שבארנו. +זה הכלל כל דבר שמלאכתו לאסור כגון קרדום ומכתש וריחים וכיוצ׳ בהן מותר לטלטל לצורך גופו. פי׳ כגון קרדו׳ לפצוע בו אגוזים. ולצורך מקומו פי׳ אם הוה צריך לשב במקום שהכלי עומד בו. אבל לצורך עצמו של כלי כגון מחמה לצל כדי שלא יגנב אין מטלטלין אותו. וכל כלי שמלאכתו להתר כגון כוס לשתות בו נוטלו אפי׳ לצורך עצמו של כלי ושברי כלים אין נטלין אם לא לעשות בהן מעין מלאכתן כגון שברי ערבה לכסות בהן פי חבית ושברי זכוכית לכסות פי הפך וכן כל כיוצא בזה. ואם אינן ראויין למלאכה אינן נטלין. וי״א שאע״פ שאינן ראויין למלאכ׳ כלל אם הן במקו׳. הנזק כגון על השלחן או באמצע הבית מותר לפנותן מדי דהוה אקוץ בכרמלית. +וכל כסויי הכלים נטלין והוא שיהיה תורת כלי עליהן. וכל דבר שאין תורת כלי עליו כגון אבנים ועצים אסור לטלטלן בין לצורך גופן בין לצורך מקומן אבל מפני כבוד הבריות מותר לטלטלן. אבנים מקורזלות לקנח בהן בבית הכסא וכל שהוא בסיס לדבר אסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת ואפילו כבה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אבל השוכח נר על גבי טבלא או שנפל על הטבלא מנער את הטבל׳ והנר נופל אם כבה כבה דכיון דלא מכוין שרי ואפי׳ בנר של שמן דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא דשרי. ונר שלא הדליקו בו אותה שבת מותר לטלטלו לפי שיש תורת כלי עליו. ומנורה בין שהיא נטלת בידו בין שאינה נטלת אם לא בשתי ידים מות׳ לטלטלה אע״פ שאדם קובע לה מקום ואי אית בה חליות אסור לטלטלה ואי אית בה קשרים כעין חליות גדולה אסורה אטו גדולה של חליות וקטנה מותרת ואין האסור אלא שמא יתקע וכל תוקע חייב משום בונה. ונר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אפי׳ על ידי ככר או תינוק הואיל והוקצה כשהו׳ דולק הוקצה בכל היום כלו שלא התירו ככר או תינוק אלא למת. וכן הדין לכל כלי שמלאכתו לאסור שלא יועיל בו נתינת ככר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. וכן דעת הבעל השלמה ז״ל. וקצת חכמי צרפת הורו לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת על ידי ככר אם הונח עליו מבעוד יום ועוד שמה שאמרו ז״ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ר״ל כשמניחין אותו בשבת אבל כשהונח מבעוד יום מותר. ונדחית סברא זו מההיא דאמרי׳ מניחין נר על גבי דקל בשבת דמשמ׳ שאין בו שום התר לטלטלו אפילו כבה שאם יהיה בו שום התר לטלטלו לא יתירו להניחו על גבי דקל כדמפורש שישתמש במחובר. +וכל מוקצה מחמת אסור כגון מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בה באותה שבת אסור ליהנות ממנו ואסור לטלטלו ואסור לבטל כלי מהיכנו לפי שהוא כבונה או כסותר כיצד לא יתן כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה או תחת הנר לקבל השמן הנוטף מפני שהביצה או השמן אסור לטלטל אבל נותן כלי כדי שלא תשבר וכן נותן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש כמו שבארנו ולא בטלו מהיכנו. +ונותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע והוא שיהיה דלף ראוי לרחיצה שאם לא כן אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים מאוסי׳ שבו שאין עושין גרף של רעי לכתחלה. השוכח דבר האסור לטלטל כגון מעות או אבן על גבי כר או כסת או על השלחן וצריך לגוף הכר הכסת או השלחן ינער אותו והן נופלין. ואם צריך למקומן נוטלן עם המעות ויניח הכל במקום אחד שאם ינער אותן שם לא יוכל לישב באותו מקו׳. אבל הניחן עליהן במזיד נעשו בסיס להן ואסור לטלטלם אפי׳ נפלו המעות מאליהן כיון שהיו שם בין השמשות. ופי׳ הר״י מניח היינו שמניח שם המעות או הדבר שאסור כדי להשהותו שם כל השבת כולה. אבל אם נתן שם במזיד מערב שבת כדי לטלטלו למחר בשבת מותר לנער כמו שוכח כדתנן טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן ולמחר נוטל את הכסוי והן נופלות. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע בפסק התוספו׳ פרק כל הכלים דר״ת ור׳ שמשון מפלי אומ׳ מענין אבני׳ של חמין ולענין אבן שמהדקין בה את הברזא עד כאן. +ואם לא היו שם כל בין השמשות שהונחו שם אח״כ אסור לטלטלן בעוד שהן עליו אבל אם נטלו מות׳. ויש ללמוד מכאן לבעל הבית שהניח מעות בכוס או בקערה לפרוע לפועלים גוים שיבאו לשאול שכרם משחשכה ויטלו׳ משם אותו כלי אסור לטלטלו כל השבת מגו דאתקצאי לבין השמשות אבל אם בא גוי בביתו בשבת והביא מעות והניחן בכלי אותו כלי אסו׳ בעודן בו אבל אם בא גוי ונטלן או נשפכו משם בו ביום אותו הכלי מותר אח״כ שהרי לא הוקצה לבין השמשו׳ ולא נאסר אלא בעודן עליו. +וכל הנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר כגון תיבה שיש בה מעות מותר לטלטלה לצורך גופה ולצורך מקומה וכל מוקצה אחר כגון לסחורה או כדי ליבשן מותר לטלטלן ולאוכלן חוץ מגרוגרו׳ וצמוקין בלבד מפני שמסריחי׳ בנתי׳. +רעי וצואה וכל טנוף אם הן בבית או בחצר שעומד בו מות׳ לטלטלן ולהוציאן לאשפה או לבית הכסא ואם היו בחצר אחרת כופה עליהן את הכלי כדי שלא יתלכלך בהן את הקטן. ומי שנתלכלכה ידו בצואה או בטיט מקנחם בזנב הסוס או בזנב פרה או במפה קשה אבל לא במפ׳ שמקנחין בה הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לידי כבוס המפה. +ושיירי פרזימות שהן שיירי טליתות מצוייצין אסו׳ לטלטלן בשבת. וכתב הראב״ד ז״ל דוק׳ שיירי פרזימות משום דהוי תשמישי מצוה לא חזו לקנוח ולא למדי דחשיב אלא בשלש על ג׳ אבל שיירי מטליו׳ אחרות דחזו לקנוח אפי׳ בכל שהוא מטלטלין להו ואע״ג דתשמישי מצוה נזרקין נהי דלא צריכי גניזה אבל לא נהוגי בהו מנהג בזיון לאו אורח ארע׳. +קנה שתקנו להיות פותח ונועל בו אע״פ שאין עליו תורת כלי למלאכ׳ אחרת פותח ונועל בו בשב׳. וכלי המוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסמ׳ הגדול או יתד המחרישה וכל דבר המחובר לקרקע בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. +וגוי שהביא דורון לישראל בשבת אם יש מאותו המין במחוב׳ לקרקע אסור עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו אבל אם אין מאותו המין במחובר אע״פ שבאו מחוץ לתחום מותרין לטלטל תדע שכן שהרי מותרי׳ לזה שלא באו בשבילו ואם יהיה בו דין מוקצה אין לאכול בלי טלטול. וכן נמי ליכא למגז׳ משום מוקצ׳ דאוצר לגוי משום הכנה לגוי שהכל מוכן אצלו וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן הוא לכל. וי״א שאם ידע באמת שהם מאוצר הגוי צריך הכנה והזמנה דגוי ומפרשין אין הכנה לגוי דאין צריך שיכין לישראל אע״פ שלא העלה בדעתו שיאכל הישראל מפרותיו מוכנין הן לישראל. ופרו׳ דכולי עלמא מקצי דעתיהו מנהון צריכין הכנה כגון גרוגרות וצמוקין ואפי׳ הן ביד הגוי. וה״ר שמואל ז״ל כתב זה בזה הלשון כל מוקצה כגון פירו׳ שהוקצו לסחור׳ או שהוקצו ליבשן מות׳ לטלטלן ולאוכלן חוץ מגרוגרו׳ וצמוקין והטעם מפני שמסריחין בנתי׳ עד שייבשו כל צרכן. +מי שרחץ במים מסתפג בטליתו ואינו חושש שמא יסחוט ואף ע״פ שמביא בידו ומי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש שמא יסחוט ואין סוחטין אותן כדי ליבשן ואפי׳ בתוך ביתו משום מראית העין. גורפין האבוס לפני הבהמה לתת לתוכו תבן או מספ׳ ולא יתערב בעפרורית האבוס ויקוץ מאכלו. והר״י כתב שאסור לגרוף אבוסיא פי׳ היא של עץ או של אבן גזרה אטו של קרקע. אבל שלחן מותר לגרוף לכתחלה. ומסלקין תבן שלפני הבהמה לצדדין כשהוא רב כדי שלא ידרסנו. + ומות׳ להדק פלפלין אחד אחד ביד סכין אבל לא המלח לפי שדרכו להדק אותו כן בחול על גבי השלחן וצרי׳ שנוי. כתב הר״ף ז״ל וז״ל ושמעתי בשם הרב מקינון ז״ל שמלח הגס של ים שמותר לפזרו על השלחן מעט ולהדקו בקתא דסכינא אבל מלח של שלינ״ש שנעשה דק מתחלתו ואח״כ עושין ממנו פתיתין גדולים מותר לחתוך ממנו בסכין מדי דהוה אפת. והכי איתא בתוספות דשבת אין כותשין את המלח במבוך של עץ אבל בקתא דסכינא שרי עכ״ל. +ומערבין יין ודבש ופלפלין שחוקין מבעוד יום בשבת שהוא משקה הבריאי׳ ואין עושין זה לרפואה ולפי שזה אינו מצוי תמיד לא גזרו לשחיקת הפלפלין והשוחק פלפלי׳ אח׳ אחד כמו שכתבנו לא ישחקם במכתש מפני שהו׳ טוחן אך בקערה מותר. והוא הדין לשאר בשמים שמותר לשחקן ביד הסכי׳ ובקערה לא במכתש. והר״ף ז״ל כתב מיהו נכון להחמיר משום מראית העין. +טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה. וטיט שעל בגדו מכשכשו בידו מבפנים ולא מבחוץ שלא יעשה כדרך שהו׳ עושה בחול ודמי למלבן אע״פ דלית להו מיא. מות׳ לגרר בצפורן ואין לחוש לתליש׳ שער הבגד דהא לא מכוין ופסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא. ובתוספו׳ של רבנו יהודה ז״ל דוקא בטיט לח אבל בטיט יבש הוי טוחן ואע״ג דאינה צריכה לגופה מכל מקום אסור לכתחלה. ואין מגררין טיט היבש שעל המנעל בין חדש בין ישן לפי שמתקנו בגרירתו אבל טיט לח מגררין לפי שאין בו תקון בכך ואין מפררין פת לתרנגולין אם לא פתיתין גסין משו׳ דטרחא דלא צריך לית לן למעבד אבל פתיתין גסים שרי דאי אפשר בלאו הכי דהוי שנוי אוכלא כדקאמ׳ לן דמשנינן. ואית דאמרי דכל מדי דחזי לאדם שרי בכל ענין. נותנין המים היפין בתוך מים מלוחי׳ קרים להצטנן המים היפים בתוך המלוחים. +מקפלין חבלים הלבנים חדשים ובאדם אחד לפי שאין הקפול כאלו מועיל כל כך שאין בהן קמטין שיצטרכו להתפשט כמו בישנים וכן בלבני׳ ובלבד למי שאין לו להחליף. ירושלמי דמקפל אספסלא כתרין בני אדם דמי ואסיר. פירוש שהמקפל על הספסל מותחו ומפשט קמטיו והוא תקון גמו׳ ועכשו שנוהגי׳ לקפל כל הכלי׳ אפשר דקפול דידן לא דמי לקפול שלהן שהיו קפדין מאד לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש ולא כן אנחנו עושין. +אסור לכתוב ב׳ אותיו׳ בשבת או למחוק על מנת לכתוב שתי אותיו׳ במקום המחק. והכותב חייב בכל כתב ובכל לשון ואפילו בשני סמניות. נפלה דיו על גבי הספר ומחק אותה אם יש במקומה כדי לכתוב ב׳ אותיות חייב. הכותב אות אחת בארץ ואות בקורה או ב׳ אותיות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטו׳ ואם נהגין זה עם זה חייב. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג מח׳ ועשה אותה שני ז׳ חייב וכן כל כיוצא בזה. הכותב בשמאלו או לאחר יד וברגלו ובפיו פטור. אטר שכתב בימינו שהוא שמאל לו פטור ואם כתב בשמאלו חייב. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בימינו וכתב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בה וכותב פטור. +אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור ודומיהן ויכתוב על דבר שמתקיים עליו הכתב כגון קלף ועץ ודומיהן אבל הכותב בדבר שאין רשומו עומד כמו משקין ומי פרות או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות או על דבר שאינו עומד פטו׳ שאינו חייב עד שיכתו׳ בדבר העומד על דבר העומד. וכן המוחק אינו חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד. הכותב על בשרו חייב. המשרטט על בשרו צורת כתב פטור. +רושם תולדת כתב כיצד הרושם רושמין וצורות בכותל בששר וכיוצא בהן חייב וכן המוחק הרשום על מנת לתקן. המשרטט כדי לכתו׳ תחת אותו שרטוט חייב. ואסור ללוות ולהלוו׳ למכו׳ ולקנות לשכור ולהשכיר לדון לחלוץ וליבם ולקדש וכולהו גזרה שמא יכתוב. אבל לשאול ולהשאיל לחברו מות׳ שואל אדם מחברו כדי יין וכלי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני אלא השאילני ובלעז אל יאמר פרשטמ״י אלא באלייאמ״י והוא לשון שאלה ואם אינו מאמינו מות׳ להניח לו משכון עד לאחר השבת. +ולא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמ׳ אדם לחברו להשכיר לו. ולמכור אסור אחד בפה ואחד במסירה. ולשקול ולמנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל אסו׳. ואין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין אם עשה כן בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי וכן המקנה לחברו בשבת קנה. אסור להפיס או לשחוק בקוביה בשבת משום שזה כמקח וממכר. + ואסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להן בין שעבר בין שעתיד להיות שמא יכתוב אבל שאינן צריכין לו מותר. אבל אסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שלא יהא דבור של שבת כדבור של חול. ואסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יבא למחוק. +ואסור לאדם להלוך לחפציו בשבת לראות מה צריך לעשות ואפי׳ לדבר מה יקנה או מה ימכור למחר אסו׳. וכן אסור להלך עד סוף התחום וישב שם כדי שיהא קרוב לעשות חפצו במוצאי שבת אבל לדבר מצוה או לעשו׳ דבר שהוא מותר לעשות בשבת מחשיך התחום. ואומר אדם לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב אבל לא יאמ׳ לו היה נכון לעמוד עמי לערב אם לא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או לבית המדרש. + ומחשבין חשבונות ומודדין המקואו׳ ופוסקין צדקה לעניים ויוצאין לפקח על עסקי רבים. ומשדכין על התנוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות. ומבקרין החולי׳ ומנחמין האבלים ואומ׳ הר״מ שאין להשכיר סופר או מלמד ולהזכיר לו סכום מעות ולא לעשות ערך עמו לומר לו כמה אתה רוצה ליקח והוא יאמר כך וכך. ומה שאומ׳ בכתובות בפ״ק משדכין על התינוקת ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר או ללמדו אומנות הכי פי׳ שיכול לדבר אליו אם הוא רוצ׳ להשכיר עצמו אבל סכום מעות אינו יכול להזכי׳ כלל. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו מדקא יהיב טעמ׳ חפציך אסורין חפצי שמים מותרין משמע דמותר אף להזכיר לו מעות. +ומפליגין לים הגדול מערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת וכתב הר״מ אסור ליכנס בספינה בשבת אלא א״כ קשורה וא�� נכנס בערב שבת ושבת בתוכו מותר לעשות צרכיו בדפני הספינה עכ״ל. ושומרים פירות בין תלושין בין מחוברין כל דבר שאפשר שתעשה מלאכה בגללו ואפשר שלא תעשה ובעשיתו עשה מלאכה ולא נתכוון לה פטור עליה ואם אי אפש׳ שלא תעש׳ אע״פ שלא נתכוון לה חייב דפסיק רישיה הוא. +וכל העושה מלאכה אע״פ שאינו צריך לגוף המלאכה חייב כיצד המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן חייב. ואע״פ שאינו מכבה אלא מפני הנר או השמן או הפתילה חייב. +וכל דבר שהתחיל לעשותו מבעוד יום אע״פ שנעש׳ והולך מאליו כיון שהתחיל מבעוד יום מותר בין בכלי׳ בין בלא כלים דהא אין לנו שביתת כלי׳. כיצד פותקין מים לגנה מערב שבת ומשקה והולך מאליו בשבת. אבל אין נותנין חטין לתוך הרחים אע״פ שנעשה מאליו מפני שמשמיע קול דאוושא מלתא והוי כמאן דעביד בידים. +וקדרה חיה מותר להשרותה על האש והיא מתבשלת כל היום כמו שכתבנו. והטעם לפי שמסיח דעתו ממנה ולא יבא לחתות בגחלים. אבל צלי אין צולין אלא כדי שיצולו מבעוד יום. וכן חררה אין נותנין על הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה והטע׳ לפי שהכלי והפת ממהר לצלו׳ ואפשר דבעו לאורתא וחיישינן שמא יחתה. כתב ה״ר יצחק בסוף פר׳ מוכיח שמות׳ לתת שפוד של בשר או עוף סמוך לחשכה אם הוא מנותח לנתחים לכתחלה בתוך התנור אם הוא מכוסה בפיו אע״פ שיש אש בתנור ואע״פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי גדיא בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריך ומוקמי׳ לה במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דוקא שרי משום דבני חבורה זריזין הן. אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם כדתנן אין צולין בשר וכו׳ ואמרי כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי ואוקמינן לה בבשרא פי׳ חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה. +ת״ר אין מדביקין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה. ר׳ אליעז׳ אומ׳ פנים המדובקין בתנור ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי הלכך אגינה או טפלה שקורין פנד״ה או פלאון יתנם סמוך לחשכה ממקו׳ חם כדי לאפות עד שיקרמו פני העיסה התחתון שלה ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי. +המניח סביב הקדרה או תחתיה או שכסה אותה בדבר הראוי ליטול בשבת או שהניח סביבותיה דבר שאינו נטל וכסה אותה בדבר הנטל הרי זה נוטל ומחזיר שהרי יכול ליטלה בשפתח כיון שהכסוי דבר שנטל אבל אם טמן אותה כלומ׳ שהניח סביבותיה וכסה בדבר שאינו נטל או שהניח בסביבותיה דבר הנטל וכסה אותה בדבר שאינו נטל אם מגולה מקצתה נוטלה משם ואם לאו אסור דכיון שהניח במזיד הדבר שאינו נטל נעשית הקדר׳ בסיס לדבר האסור. והא דאמרינן באבן שעל פי החבית מטה החבית על צדה והיא נופלת אוקי׳ לה בשוכח. והר״ז ז״ל פסק דאפילו כסה אותה בדבר שאינו נטל אם הקדרה מגולה מקצתה הרי זה נוטל ומחזיר שמנער הקדרה והכסוי נופל שאין לומ׳ בזה נעש׳ בסיס לדבר האסו׳ לפי שאינו אלא לצורך שעה ודעתו היה מאתמלו ליטול ממנ׳ בשבת ואם אין הקדרה מגולה מקצת כגון שהכסוי שלה מקיף סביבותיה ומגיע עד הקרק׳ ואינו נוטל ומחזיר. +האב מפר לבתו וכן הבעל לאשתו נדריה בשבת בין לצורך השב׳ בין שלא לצורך והטעם לפי שהפרת נדרי׳ אינה רק כל היום. אבל אין נשאלין לחכם להתיר נדר או שבועה אם לא לצורך שבת כגון שהיה בקיו׳ הנדר בטול עונג שבת אבל שלא לצורך שבת אין נשאלין לפי שיש לו פנאי להיו׳ נשאל לאח׳ השבת. +המהלך במדבר ולא ידע מתי יום שבת מונה מיום שטעה ו׳ ימים ומקדש יו�� אחד ומברך בו ברכת היו׳ ומבדיל במ״ש בכל יום ויום אפי׳ ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו ואם איש עני הוא שאין לו במה יתפרנס אם לא ישתכר עם בני השיירא עושה מלאכ׳ אצלם בכל יום כדי פרנסתו כדי שלא ימות ואסו׳ לו לעשו׳ יותר על פרנסתו שבכל יום ספק שבת הוא ואם ידע שהיום יום ח׳ ליציאתו או ט״ו או כיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשו׳ המלאכה אותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירא בשבת. ושאר הימי׳ חוץ מזה עושה כדי פרנסתו. והוא הדין שיכול לילך עמהם חוץ לתחום שגם זה הוא צורך חייו שאם יניח שיירתו ימות במדבר. וראיה על זה הא דאמרינן דההוא יומא מנכר ליה בקדוש׳ ואבדלתא ואם יהיה אסור לצאת עמהן חוץ לתחום לימר דמנכר ליה דלא נפיק חוץ לתחום. +נר שאחורי הדלת לא יפתח וינעול כדרכו דהא לייט עלה אביי אבל לפתחו בנחת מותר דהא אין מכוין לכבות ולא הוי פסיק רישיה. וכן פסק הרמב״ם ז״ל. +אסור להשמיע קול בכל דבר בין בכלים בין באגוזים בין בידיו לרקד ולטפח שמא יתקן כלי שיר ואם אינו מתכוון להוציא קול מותר. כתב הר״מ אל ידלג אדם ואל ירוץ בשבת בשביל חפציו להרויח אבל לדבר מצוה מותר. ונראה למורנו כי בחורי׳ המתענגי׳ במרוצתן ובקפיצתן מותר כי אינן רוצים להרויח וכן לראות כל דבר שמתענגין בו לראותו. +אין קורין לאור הנר גזרה שמא יטה. וכתב הר״ף ז״ל נראה שאפילו מתוך עששית או מתוך זכוכית ואפי׳ קבועה בחור בכותל אסור. אבל שני בני אדם במקום אחר קורין לפי שכל אח׳ יזהיר חברו ואפילו אחד אינו יודע לקרות וחברו אומר לו תן דעתך שלא אטה היה מתיר ריב״א ז״ל. ובעל התרומה אוסר ואשתו עמו וצ״ע. והתלמידי׳ קורין לפני רבן לפי שאימתו עליהן ולא יטו. וביום הכפורי׳ שקורין יחידי׳ אימת יום הכפורים עליהם ומותר. ומכל מקום לומר במה מדליקין במחזורים נראה דמותר שהרי הוא מזכיר אסור שבת ואיך ישכח. ולקרות כנגד המדורה אפי׳ עשרה קורין יחד אסור אבל אם אינו צריך רק לעיין ראשי פרשיות מותר כמו באגדה של פסח וכיוצא בה. +ולא יפלה כליו לאור הנר אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו וכן כיוצא בזה גזרה שמא יטה. ומזה הטעם אסרו רז״ל להדליק בפתילות ושמנים שאסרו בפר׳ במה מדליקין לפי שאלו השמני׳ אינן נמשכין אחר הפתילה והאור מסכסכת בפתילה ויש לחוש שמא יטה. המחתה בגחלים חייב שתים משום מכבה ומשום מבעיר. +אין מאחזין האור בבקעת סמוך לחשכה אלא אם כן נאחז האור ברוב העץ. וקיסמין דקין מותר וכן בפחמין כל שהוא. +מסקי׳ בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. קטן שבא לכבות אם עושה לדעת אביו ואמו אין שומעין לו. אמר רבי אמי בדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ובפרק המדיר אמר למעוטי שאר אסורי שבת ולאפוקי מה״ג שאין לחלק בין דלקה לשאר אסורי שבת. ושמ׳ ה״ג ר״ל כל דבר שיש בו הפסד ממון מן הכל מות׳ ותלמודנו ממעט דבר שאין בו הפסד כלל. כתב ה״ר יצחק ז״ל אם אדם צריך לחפץ אחד שהוא ברשות הרבים להכניסו לרשות היחיד יביא תינוקות לשם ואם יביאוהו אין מוחין בידם ואם לא יביאוהו יעשה מחיצה שלא יהא בין זה לזה ארבע אמות ולא ידעו למה הובאו. +ע״ש עם חשכה צריך אדם למשמש בבגדיו ואם יש שום דבר עליו יסלקנו ולא יחלל שבת. אשה הנותנת מוך או סודר לקבל נדותה אם להציל מטנוף הרי זה אסור משאוי הוי ואם בשביל צערא מותר. עוד כתב לא יצא האיש בשיירין ובסיקרא ואם יצא אינו חייב. ואומר רב שמותרת האשה לקשור סביב שוקיה רצועה או משיחה ואין לחוש פן ישתלשלו למטה אף על פי שאין רצועה כמו בירית כדאמ׳ רב הונא אמר ר׳ יוחנן בירית שברגלים מותרין ויוצאין בהן. ואומ׳ ר״י ז״ל שבני אדם הנחבשין ויש כבלים ברגליה׳ שמות׳ לצאת בהן ואינו משאוי וליכא למגזר דלמא מפסיק ואתי לאתויי ארבע אמו׳ לפי שתקועין הן היטב. +תנן יוצאין במוך שבסנדל תני רמי ב״ר יחזקאל והוא שקשור אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא נפול מיניה כמו מסנדל ואפילו בשבת מותר ליתנו לכתחלה. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע אם הוא הדין בקש ע״כ. וסיפה דקתני ובלבד שלא יתן לכתחלה וברייתא דקתני תצא אם נפל לא יחזיר לא קאי אלא אפלפלין וגרגיר של מלח שבפיו כשנותנו בשבת בתוך פיו לפי שנראה שרוצה להוליכן במקו׳ אחר דרך רשות הרבים אבל מוך שבתוך המנעל מותר לצאת בו וליתנו אפילו בשבת. ועוד כתב אדם שיש לו ריח הפה מותר לצאת בפלפל בפיו ומספקא לן אם מותר ליתנו בשבת אם לאו. +ומותר לפרוף על האבן. פירוש לכרוך חוט ומשיחה סביבו כדי שלא יפול בגדו אבל על המטבע לא יפרוף לכתחלה בשבת אבל מע״ש מותר. ומותר אדם לצאת בב׳ סרבלי׳ אבל בב׳ חגורות יש אוסרין. ויש מתירין ובלבד שתהיה אחת על הגיציל״ה והאחרת על הקיטי״ש. ובעל היראים אוסר והוא שאינו צריך אלא אחד מהן שלא התירו לעשות כן אלא בדלקה אבל שלא במקום דלקה ודאי אסיר עד כאן לשונו. +והורה ר״ת ז״ל אדם שכווץ גיד שוקיו או שיש חולי ברגלו שאינו יכול לצאת ולישען עליו שמותר לצאת במקלו בשבת אבל זקנים שמנענעין גופן אסור. +לא יצא הקטן במנעל הגדול דלמא נפיל ואתי לאתויי ולא תצא אשה במנעל מרופט. פירוש קרוע דלמא מחייבי עלה ומייתא ליה. וגם לא תצא במנעל חדש אם לא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום לפי שמקפדת על מדת רגליה. ואם אינו מאושר בטוב שלפא ליה ומייתא ליה. והאיש דלא קפיד מותר לצאת במנעל שלא נסהו בחול אבל במלבושים חדשים מותר וליכא אסור אפילו באשה. המחמר אחרי בהמתו בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וזהו מחמר אבל אינו לוקה דבלאו זה יש בו אזהרת מיתת ב״ד. והר״ף ז״ל כתב דמחמר גופיה ליכא מיתת ב״ד בשום ענין מכל מקום באותו לאו דמחמר שמעינן מיניה אזהרה לעושה מלאכה לבדו בלא בהמה שיש בו מיתת ב״ד ולא דמי ללאו דתחומין. +דג מליח מותר לטלטלו אפילו לא בשלו אבל כשאינו מליח אסור אבל בשר חי ותפל מותר לטלטלו. מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הראויין לאכילה ושאינן ראויין לאכילה אסורין אלא ינער המפה או השלחן. +אסור ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר כי המשנה לא התירה אלא בן שיש לו געגועין על אביו ואע״פ כן בדינר אסור שמא יפול הדינר מיד התינוק ויטלנו. +לוקחים מותר האוכל מלפני החמור ונותנין לפני השור אבל איפכא לא לפי שאינו ראוי משום ריר היוצא מפיו. ומשאר הבהמות כתב הרב ר׳ יצחק נראה דמותר מדלא הזכירו חכמים אסור בשאר בהמות. +בהמה שנפלה לבור אסור להעלותה אם יכולה להתפרנס שם עד מוצאי שבת. קש שעל גבי המטה מנענעו בגופו אבל לא בידיו ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה כר או סדין מותר. ושומטי׳ מנעל מעל גבי האמום ומותר להעמיד הבהמה על גבי עשבים אבל לא על גבי מוקצה אבל יעמוד לפניה כדי שתלך על המוקצה. +חבית שנשברה מביא כלי אחר תחתיה ולא יערה מכלי לכלי שמא יביא דרך רשות הרבים. +אין מילדין את הגויה בשבת אפילו בשכר אע״פ שאין בזה חלול. +כתב הר״ף ז״ל יש אוסרין פת שנאפה בשבת אף על פי שנאפה בשביל גוים ויש גדולים שהתירו לצודך ברית מילה והוא הדין לצורך ברכת המוציא אם אין לו לחם משנה וא�� כי נטחן בשבת עצמו. ואף על פי דבה״ג חשבי ליה לטחינה כנולד. מיהו רבנו יחיאל ז״ל לא היה מודה ע״כ. עושין מדורה למי שהקיז דם ונצטנן אפי׳ בתקופת תמוז. ועוד כתב זועקין ומחננין על יחיד הנרדף אבל אין זועקין על הדבר. +עוד כתב מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואם אין מוטל בחמה אין מטלטלין אותו אבל מצילין אותו מפני הדלקה. ומכל מקום סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ושומטין הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול ומביאין כלי מתכות וכלי מקר להניח על כרסו שלא יתפח ופוקקין נקביו כדי שלא יבא בהן הרוח וקושרין את הלחי לא בשביל שתעלה אלא בשביל שלא תוסיף ואין מעצמין עיניו בשבת. ואם הוא בבזיון מוציאין מרשות היחיד לכרמלית או מכרמלית לרשות היחיד שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ועוד כתב מטלטלין כנונא אגב קטמיה. גזי צמר ושלחין של אומן אין מטלטלין אותם שאין אדם רוצה שיטלטלו דאומן קפיד. +נגר שיש בראשו גלוסטרא נועלין בה בשבת ושאין בראשו גלוסטר׳ אם קשור ותלוי נועלין וכן אם היה נוטלו באגרו. ופסק רבנו תם דהוא הדין אם שפהו ותקנו. ויש מחמירין דבעי קשורין ונכון להחמיר. +גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין אלא אם כן עשו לה מחיצה גדולה גבוה עשרה מפחים סביב הנקב מד׳ רוחות וכשיש מחיצות אפילו לשפוך מותר. ומזה יש להתיר הבתי כסאות שעל המי׳ אם יש מחיצות עשרה תלוי על המים תחת הנקב ויש מתירין משום דצואה מקו׳ פטור הוא בכל מקום. +וכתב הרב רבי מאיר אותן בתי כסאות העומדות על החומה מן העיר ונופלת הצואה בחפירת העיר אסור לעשות צרכיו בשבת ומהן שמותר לעשות צרכיו באותן העומדין על המים. זהו קולא שהקלו חכמים על המים שאפילו מחיצה תלויה מותרת בהן במים. ורבי זכרונו לברכה אומר אם רצה לעשות צרכיו באותן בתי כסאות העומדו׳ על חומת העיר שצריך לנעץ קנים למטה עד הנקב גבוה עשרה טפחים ושיהא בין קנה לקנה פחות מג׳ טפחים. והר״מ כת׳ שיעשה כף בשפוע תחת הנקב כדי שלא יפול בהדיא לארץ ובזה מותר ואין צריך לנעוץ קנים. ומותר לאדם ליטול ידיו או לשפוך מים בעליה הבנויה על גבי מים אע״פ שיש בה נקבי׳ בתקרה והמים נופלים למטה לפי שכשם שהמחיצה עולה למעלה כך יורדת למטה. ואותן בתי כסאות שהם בחפירה בקרקע של שני שותפין נראה שאסורים עד שיערבו. אמנם ה״ר יעקב מקינון אמר דהואיל וצואה במקום פטור הוא דשרי כך קבל ה״ר יעקב מקינון מרבותיו. +כתב ה״ר יצחק המוצא תפילין בשבת במקום שאין משתמר לובשן כדרכו מניח של יד ביד ושל ראש בראש ונכנס וחולץ בביתו וחוזר ולוקח האחרים וכן עושה עד שיכניסם כלם. וכתב ה״ר מאיר אותן כוסות העשוין פרקים שנוטלין אותן מן הרגל ומחזירין אותן אם הם רפויין מותר לפרק׳ ולהכניסן בשבת ואם מכניסן בחוזק אסור בין לפרקם בין להחזירן. ועוד כתב מותר ליגע בשבת במעמד שלפני הארון שהנרות עומדי׳ עליו בין שהו׳ של אבן בין של עץ ורק שלא ינענענו ואע״פ שהוא תשמיש ובסיס לדבר האסור דמסקינ׳ אפילו אסור עצמו אין אסור ליגע אלא אם כן מטלטלו ועוד כתב אדם ששכח כיסו עליו בערב שבת ובתוכו מעות יתיר כיסו ויניחנו ליפול לארץ ואל יאמר לגוי להצניע מעותיו או כיסו דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לגוי לעשותו. ועוד כתב שמותר ליגע בתנור של בית החורף שהוחם בשבת. ועוד כתב שאם חפץ אחד או שום דבר מונח על גבי מעות בשבת וצריך לו שמותר לטלטלו משום שדבר מוקצה אין אסור אלא לטלטל אבל ליגע מותר. +ועוד כתב שאין אדם יכול לעמוד ברשות הרבים ולנעול ביתו ולהכניס המפתח לפנים תחת הדלת או למעלה או מצדדין לפי שאפי׳ משהו אסור להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד וכן מכרמלית לרשות הרבים או לרשות היחיד. עוד כתב הני נשי המשחקות באגוזים על גבי קרקע אסור משום אשוויי גומות אם לא שישימו מטלית תחתיהן. ועוד כתב מותר לקרא כתבים שהובאו מחוץ לתחום רק שלא יגע בהן. ויש נוהגין ליגע בכתבים ובלבד שלא יקחו׳ מיד הגוי. ועוד כתב מי שהניח בערב שבת פרות בתנור של בית החורף לצלות רק שיהא קודם תפלת ערבית מותר ליגע וליקח אותם מן התנור כל זמן שירצה לפי שנאכלין חיים ועוד כתב מותר לטלטל מניפה בשבת כדי להבריח הזבובי דכלי הוא ובלבד שיהא זהיר שלא להרוג הזבובים.
+חייב אדם לאכול שלשה סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה שכן בפסוק. ירושלמי מתרגם אכלהו היום מן יומא הדין אנא ידע דבר ישראל חייב למיכל תלת זמנין בשבתא חדא ברמשא חדא בצפרא וחדא בערביתא אי נמי לאפסוקי בין מיכלא למיכלא. וה״ר מאיר היה רגיל לבצוע בסעודה שלישית בשני לחמי׳ אמנם אינו רגיל לברך בפ״ה. והרמב״ם ז״ל אמר שצריך לקבוע שלשתן על היין ולבצוע על שני ככרות שלמות וכן ביום טוב צריך לבצוע על שני ככרות זכר למן שלא היה יורד בשבתות ובימים טובים רק בערב שלהם היה יורד משנה. וי״א כי אם לא יוכל להיות לו שתי ככרות כי די לו בא׳ שלמה כי כך מוכח במכלתא שביום ששי ירד להם מן ב׳ עמרים לכל אחד ומהעומר עשו ב׳ לחמים א׳ מהן בע״ש בבקר והשני בליל שבת והג׳ בבקר והרביעי בסעודה שלישית ואינו צריך לבצוע בשתיהן אלא באחת.
+ואמרו ז״ל לעולם יסדיר אדם שלחנו בערב שבת ואע״פ שאינו צריך אלא לכזית. וכשיצא מבית הכנסת בערבי שבתות ילך לביתו וימצ׳ מטה מוצעת ונר דלוק ושלחן ערוך דא״ר יוסי בר חנינא ב׳ מלאכי השרת מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע כשבא לביתו ומוצא שם מטה מוצעת ונר דלוק ושלחן ערוך מלאך טוב אומ׳ יהי רצון שיהא כך לשבת הבא׳ ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ואם אינו מוצא מטה מוצעת ושלחן ערוך ונר דלוק מלאך רע או׳ שיהיה כך לשבת הבאה ומלאך טוב עונה בעל כרחו אמן. +וטעם מהלחם שעל השלחן הוא מונח בין שתי מפות זכר למן שהיה בו טל למעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא. וי״א כי הטעם כדי שלא יתבייש הפת כשמקדשין על היין ולא על הפת שגם על הפת נוכל לקדש אם נרצה. ומקדשין קדוש היום על היין כמו שאמרו רבותי׳ ז״ל זכור את יום השב׳ לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמי׳ קדוש היום דבר תורה. ירושלמי א״ר ירמי׳ מצוה לצאת ביין אדום שנ׳ אל תרא יין כי יתאדם. מהו לצאת ביין מבושל ר״י אומר יוצאין בר קפרא תני קונדיטון ביין. והמנהג לומ׳ ויכולו קודם שיקדש ואח״כ מקדש וטועם מלא לוגמיו ומטעים לכל בני החבורה. וכתב הר״ף ז״ל לאו דוקא מלא לוגמיו אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד היה נרא׳ כמלא לוגמא. +ואח״כ נוטלין ידיה׳ לצורך הסעודה אבל לא קודם שיקדש שכך אמרו רז״ל נטל ידיו לא יקדש משו׳ דיין אקרי פרי ואמרו רז״ל כל הנוטל ידיו לפרות הרי זה מגסי הרוח. וי״א כי מאחר שהקדוש בא במקום סעודה ועוד שאם היה מתאוה לפת יותר מיין שמקדש על הפת הלכך הרשות בידו ליטול ידיו לפני הקדוש או לאחריו וכן עמא דבר. טעם למה אין קדוש אלא במקו׳ סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג כלו׳ במקו׳ עונג שהיא הסעודה שם תהא קריאת השב׳ דהיינו הקדוש. +ונשי׳ חייב׳ בקדוש היום ואע״פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. והטעם כמו שאמרו רז״ל נשים חייבות בקדוש היום דבר תור׳ דכתי׳ זכור ושמור כל שישנו בשמיר׳ ישנו בזכיר׳ והני נשי הואיל ואתנהי בשמירה איתנהי בזכירה. ואשה היודעת לקדש מקדשת ואם לאו מקדישין לה. יבאר הר״ש ז״ל ואפי׳ להוציא אחרים ידי חובתם שאינן יודעין לקדש. +והמקדש על הפת צריך ליטול ידיו תחלה ולברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע. ור״ת אוסר לקדש על הפת ודוקא במקום שהיין מצוי אבל במקום שאין היין מצוי נכון הוא לקדש על הפת. והמקדש לאחרים אין צריך לשתות אף על פי שאינו אוכל שם מוציא ידי חובת האוכלין שם במקום הקדוש. וכתב הרב רבי אשר ז״ל שאם קדש או הבדיל לעצמו לא יקדש לבקי אלא לאשה או לשאינו בקי דהא דאמרינן כל הברכות כלן אף על פי שאינו חייב מוציא הני מילי להוציא את שאינו בקי אבל בקי לא דהוא עצמו מוציא את עצמו אם ירצה ומסתבר הכי מדאשכחן דאמר רבי פלוני הוה מקדש לאריסיה כי אתי מדברא דוקא אריסיה דלא ידע אבל לאיניש דידע לא. וכן מדקאמר אבל מברך לבנו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות מכלל דלאינש אחרינא לא. והכי חבר הריא״ג ז״ל בהלכות הבדלה ע״כ. אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. שכח ואכל או שתה קודם שיקדש הרי זה מקדש אחר כך. +ויש לו לאדם לקדש בערבי שבתות מבעוד יום ואף על פי שלא נכנס השבת. מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעוד׳ פורש מפה ומקדש וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון. היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה על כוס אחד ואח׳ כך מקדש על כוס שני ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות של תורה על כוס אחד. +ופסקו הגאונים ז״ל דאין קדוש אלא במקום סעודה הלכך לא יקדש אדם בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קדש בזוית זו אוכל בזוית שניה. ומקשין אם כן למה מקדשין בבית הכנסת ומתרצין אף ע״ג דאין אוכלין בבית הכנסת מכל מקום סעודת מצוה מותרת. ואמר רבנו ניסים גאון ז״ל דאם קדש במקום אחד על מנת לאכול במקום אחר דהוי קדוש במקום סעודה. ואותן בני אדם ההולכין לעשות קדוש להוציא אחרים נהגו שלא לשתות שם אף על גב דשטת ההלכה מוכיח שהיו רגילין לשתות מכוס של קדוש בבית הכנסת אע״פ שאין יוצאין מכל מקו׳ נכון להחמיר. +וכתב הרב רבי יצחק ז״ל אם אדם מקדש בביתו ויש לו שכן שומע קדושו ושלחנו לפניו בבית ושומע קדושו של חברו על שלחן שלו יצא היכא דנתכוון שומע ומשמיע דהוי קדוש במקום סעודה. כתב הרב רבי אשר ז״ל ואי קדיש ואשתלי ולא טעים מקדוש ושתו ליה אחריני אי אשתפיך מייתו ליה כסא אחרתא ומברך עליה בפה ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קדושה דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לא טעם לא יצא. וה״מ כגון דקדש ושתו אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בפ״ה ודיו. אבל אם לא במקום סעודה קדיש או קם מההוא דוכתא צריך למהדר ולקדושי. +אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ויש רוצים להוכיח משם דאין מקדשין ביין מבושל. וכתב הרמב״ם ז״ל שאם נתערב מעט דבש או שאור בחבית גדולה שאין מקדשין עליו לפי שאינו ראוי לנסך. ותמה דהא אמרינן סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום אף על פי שאינו ראוי לנסך. אמאי לא אמעט מתוך גריעותו או מחמת מאוס כמו מגולה או שריחו רע. וביין מבושל מקדישין עליו לכתחלה דהכי אמרינן בארבע כוסות של פסח דיוצאין ביין מבושל אף על פי שאומר עליו קדוש היום אך אין מקדישין על ריחו חומץ וטעמו יין. מקדישין עליו והוא שיהיו הצמוקין לחים שאם ידרוך אותם יצא מהם דבש וכן יין חדש מגתו מקדישין עליו. וסוחט אדם אשכול של ענבי׳ פירוש מערב שבת ומקדישין עליו בשעתו. +כלי שהוא מחזיק אפילו כמה רביעיות יין אם שתו ממנו מעט פגמו והוא הדין לענין ברכ׳ המזון או לשאר ברכות שטעונות כוס אבל לענין ברכת הנהנין אינו פגום שצרי׳ לברך עליו בפה. השותה ממנו אחר זה אם לא ברך עליו אבל אין עושין בו ברכה שטעונה כוס מפני שהוא כשיזרי כוסות. +והר״ם ברך פעם אחת ברכת המזון על יין פגום שהחזיר לקנקן שהיה בתוכו יין חי ושפך מן הקנקן לתוך הקנקן רבה עליו ומבטלו. ובפעם אחרת ברך על יין פגום אף על פי שלא היה יין הרבה בתוך הקנקן ולא היה יכול לומ׳ קמא קמ׳ בטיל ובשעת הדחק היה. ור״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם להוסיף מעט מים או מעט יין כדאמרינן בירושלמי רבי פלוני טעים כסא ומתקן ליה ופירוש רבנו יחיאל ז״ל דמתקן ליה בתוספת מעט יין שאינו פגום או מעט מים ומה שפי׳ בערבי פסחים יש קפיד אחצבא פגומה פי׳ רשב״ם ז״ל דוקא קפיד אבל אם אין לו יין אחר מותר. שמרים שנתן עליהם מים אף על פי שיש בהם טעם יין אם לא נתן שלשה והוצא ארבעה אין מקדשין עליו. +ועקר הקדוש בלילה ואם לא קדש בלילה מקדש והולך כל היום. +וסדר הקדוש להיות אומר ויכלו עד אשר ברא אלהים לעשות ואחר כך בפ״ה ואחר כך אשר קדשנו במצותיו ורצה וכו׳ ואם יקדש על הפת אומ׳ אחר ויכלו ברכת הלחם ואח׳ כך מקדש בנוסח זה שכתבנו ומה שנהגו לקדש בבית הכנסת הטעם מפני האורחי׳ שאוכלין שם בחדר הסמוך לבית הכנסת. ויש אומרים שהמנהג משום רפואה לפי שאמר ז״ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקדושא דבי שמשי והוא הקדוש שעושין בבית הכנסת. בלילי הפסח לפי שעני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ובשאר ימים טובים נהגו לקדש שם יש אומרים כי הטעם לפי שפעמים יש בצבור מי שאינו בקי בנוסח הקדוש ובשמעו אותו ילמדהו או אפשר לומ׳ להוציאו בזה הקדוש אחד שדעתו לאכול בביתו. ואף על פי שהלכה רווחת שאין קדוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה כדלעיל. וכן כתב רבנו נסים ז״ל מי שקדש בבית זה ודעתו לאכול בבית אחר אין צריך לחזר ולקדש במקום סעודה והביא ראיה מהא דאמר מי שסכתו ערבה עליו מקדש בליל י״ט האחרון של חג בביתו ועולה ואוכל בסכתו. אך הרמב״ם ז״ל כתב אין קדוש אלא במקום סעודה כיצד לא יקדש בביתו זה ויאכל בבית אחר אבל אם קדש בזוית זו אוכל בזוית שניה עכ״ל. +וכשיקדש מברך תחלה על היין וכו׳ כמו שכתבנו. וכתב בעל האשכול ז״ל מאי טעמא תקינו קדוש׳ והבדלה וברכת חתנים בתר בור׳ פרי הגפן דכיון דצריך לקדש ולהבדיל לא אפשר למיכל עד דמקדש ומבדיל והוי צורך אכילה ומשום הכי לא הוי הפסקה וכן נמי הני ברכות דחתן דחובה הן עליו ועל היושבין שם לברוכי קמי קדוש ברוך הוא מעין אכילתן ושמחתן וכיון דהכי הוא צורך אכילה ננהו אבל שאר מלי אפי׳ דברי תרה הפסיק בה צריך לחזור ולברך. +ובשבת בשחרית בצאת ישראל מבית הכנסת מוזגין הכוס ומברכין עליו בפ״ה והוא הנקרא קדושא רבה. והטעם למה נקרא כן לפי שברכה זו גדול כחה שהיא ראשונה לכל הברכות הסדורות על הכוס. או נוכל לומר טעם לדבר כי לפי קטנו נקרא כן כמו שמכנין לעור שקורין לו סגי נהור. +והקדוש הזה נעשה טרם יסירו המפה העליונ׳ מעל השלחן כדי שלא יתבייש הפת כשאין מקדשין עליו ומקדשין על היין. +ואסור לטעם כלום קודם קדוש זה ואין צריך לברך אחריו על הגפן וכן הדין בימי החול אם יש��ה קודם אכילה שאין מנהגנו עתה כמנהג רז״ל שהן לא היו מרגילין עצמן להיות קובעין סעודתן על היין מפני שני טעמים האחד שלא היה להם רוב יין מצוי אצלם. ועוד מפני שהוא משחית הדעת לא היה רוצים לקבוע עליו ולפיכך היו מדקדקין בין לשתות ובין לשרות אבל אנחנו שהרגלנו לשתותו ולקבוע עליו אין לדקדק כל כך ואין אנו צריכין לברך אחריו: + +Siman 32 + +לב. דין עירובי חצרות +אסור לאדם להוציא מרשות לרשות אפילו כל שהוא ולא ברשות הרבים בלבד אלא אפילו ברשות היחיד אסור כגון מחצר לחצר ומבית לבית בלא ערוב אפילו בחור או בחלון אסור להוציא אבל בערוב מותר. + והרוצ׳ לערב ערובי בתים וחצרות בינו ובין חברו יקח מן קמחם וילושו יחד ויאפו מן הכל עוגה אחת ויברך בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות ערוב ויאמר בזה הערוב יהא מותר לנו להוציא ולהכניס ולטלטל מבית לבית ומבית לעליה ומעלי׳ לבית ומבית לחצר ומחצ׳ לבית. אין עושין ערוב זה אלא מפת שלמה אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה. ומערבין בפת תבואה ובפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן. + ומיחד לו מקום בבית שבחצר שיהיה בו ד׳ על ד׳ אמות וכל זמן שהוא קיים סומכין עליו אפילו לא נשתייר ממנו אלא כזית אבל אם נאכל או נאבד או נרקב או נשרף אסור לטלטל זה עם זה עד שיעשו ערוב אחר. + +Siman 33 + +לג. דין שתופי מבואות +בכל משתתפין בין בפת בין בשאר אוכלין חוץ מן המלח בפני עצמו והמים בפני עצמן. ערב מים עם מלח נעשו מורייס ומשתתפין בהן ואין משתתפין עם כמהין ופטריות שאינן חשובין אוכל. ושעור האוכל שמשתתפין גרוגרת לכל אחד מבני המבוי עד שיהיו י״ח או פחות אבל אם היו יתר על זה שעורן ב׳ סעודות שהן כי״ח גרוגרות. ואפי׳ היו משתתפין אלפים ורבבות שעור זה לכלן. ואפי׳ נדר אחד מהם מאוכל זה משתף ומערב בו אחר שהוא מותר אל האחרי׳. +ובשם הר״ש ז״ל מצאתי כתוב ואם המבוי רחב עשר אמות צריך צורת פתח כיצד צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואם אין לו קנים עוש׳ בחבלי׳ ויעשה ערוב. עוד מצאתי כתוב בשמו ואם אין רשות הרבים מפסקת בין המבואו׳ עושה צורת פתח בשני צדדיה בקנים או בחבלי׳ ומותרין כל בני המבואות שבתוך אותן הפתחים של קנים לטלטל איש לחברו וכן המדינ׳ כלה ימעט פתחה בקנים או בחבלים ויעשה כעין צורת פתח ומותרין בערוב כדאמרינן רבא מערב אכולא מתא בערוב אחד. +ואין המבוי נתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכו. וכתב בעל ההשלמה ז״ל דדוקא בלחי אחד שאינו נתר אבל בשני לחיים נתר אף ע״פ שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו דלא גרע מחצר שנתר בפס ארבע ומשהו מכאן ומכאן. וכל בני המבוי צריכי׳ לשתף ואין דריסת הרגל אוסרת אפי׳ רגל האסורה אינה אוסרת. +וכיצד עושין השתוף גובין אוכל כגרוגרת מכל אחד מבני המבוי או פחות אם היו מרובין כמו שבארנו ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות שבמבוי או בבית מהבתים ואפילו בית קטן ואפילו באכסדרא אבל לא יניחנו באויר המבוי ואם הניחו בחצר המבוי צריך להיות מגביה מן הקרקע טפח הכלי שהוא בו כדי שיהא נכר. ומברך על מצות ערוב ואומר בזה השתוף יהא מותר לכל בני המבוי להכניס ולהוציא מן החצרות למבוי ומן המבוי לחצרות בשבת. חלקו הערוב או השתוף אע״פ שהוא בבית אחד אינו שתוף. אבל אם מלאו הכלי מן הערוב או מן השתוף ונשאר ממנו מעט והניחו בכלי אחר מותר. +ונהגו העם לערב ולשתף בפסח לכל השנה במצה מפני שאינה מתעפשת כחמץ וחם עשה כן בחמץ מותר כל זמן שהוא קיים. וערוב זה אינו ��לא משום הכרא בעלמ׳ כשם שכלנו מעורבין באוכל זה ויד כלנו שוה בו כך יד כלנו שוה בכל מקו׳ שאחז כל אחד לעצמו והרי לכלנו רשות אחד ואז לא יבאו לטעות ולומר שמותר להכניס ולהוציא מרשות היחיד לשדות ולמדברות. +ודבר זה תקנת שלמה ובית דינו הוא כי דין תורה שכל חצר שיש בה שכנים הרבה כל אחד מהם מותר לטלטל מביתו לחצר ומן החצר לביתו מפני שכל החצר רשות היחיד הוא שמותר לטלטל בכולה וכן מבוי שיש לו לחי או קורה כל בני המבוי מדין תורה מותרים לטלטל מחצרות למבוי וממבוי לחצרות שכל המבוי רשות היחיד. וכן הדין במדינה שמוקפת חומה גבוה עשרה טפחים שיש לה דלתות שנעולות בלילה שכלה רשות היחיד היא. אבל שלמה ובית דינו תקנו שיהא אסור לטלטל לכל רשו׳ היחיד שיש בה חלוקה בדיורין אחד חצר ואחד מבוי ואחד מדינה עד שיערבו כלן מערב שבת. וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כלן. והתקנה היתה להכרא שלא יחשבו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ולשוקה כך מותר להוציא אל המדברות ואל השדות הואיל והן רשות לכל ויחשבו שאחרי שהחצרות הן רשות היחיד שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אחר שערבו אין לחוש על זה שנראה בזה כמו שיד כלן שוה. +כל גגות העיר אף על פי שזה גבוה וזה נמוך עם כל החצרות ועם כל הקרפפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהם יתר על בית סאתים עם עובי הכותלין שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא ערוב. כלים ששבתו בתוכן אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אא״כ ערבו כיצד כלי ששבת בתוך הבית בין ערבו אנשי החצר בין לא ערבו מות׳ להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפי׳ גבוה ממנו כל שהוא או נמוך ומן הגג האח׳ לחצר השניה ומין החצר השניה לגג השלישי ומגג שלישי למבוי וממבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות או דרך גגות וקרפפות או דרך שלשתן מזה לזה ובלבד שלא יכנס כלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן ערבו כל אנשי המקופות האלו ערוב אחד. וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף אלא אם כן ערבו כל אנשי המקומות שמעבירין בהן כלי זה בערוב אחד. +ושיירא שהוקפה מחיצה מוציאין מאהל לאהל בלא ערוב לפי שכלן מעורבין ואין אותן אהלים קבועים להן. ואם ישראל דר עם גוי שוכרין רשות הגוי בפרוטה ואפילו בשבת לפי שאין זה שכירות ודאית אלא היכרא בעלמא. וכן אם היו שם שני גוים שוכרין מהן ואם לאו אוסרין הרשות לישראלים ואין השתוף מועיל להם כלום. +ואשתו של גוי שוכרת שלא מדעתו וכן שכירו או שמשו שוכרין שלא מדעתו ואפילו היו ישראלים. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי זה משתף ברשותו ומשכיר שלא מדעתו שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחד ושכרו מן הגוי בשבת חוזר האחר ומבטל רשות לשני וכן אם מת הגוי בשבת מבטל הישראל לישראל אחר ויהיה מותר לטלטל. +גוי שהשכיר מגוי אם אין הראשון יכול להוציא השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין מן השני ואם יש לו רשות לראשון להוציא השני בכל עת שירצה אם לא יהיה השני עומד ושכרו מן הראשון הרי אלו מותרין חצר שישראל וגוי שרויין בו והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה וערבו דרך החלונות מותר להוציא דרך החלונות אבל לא דרך הפתחים עד שישכיר. אנשי החצר שנתערבו או נשתתפו חוץ מאחד בין בשוגג ��ין במזיד הרי אוסר עליהן עד שיבטל להן רשותו בטל להן רשותו הן מותרין מפני שערבו כבר והוא מותר מפני שהוא כאורח אצלם אורח מותר בלא ערוב ושתוף. וכתב ה״ר יצחק וז״ל המבטל רשותו צריך שיבטל לכל אחד ואחד רשותו וצריך לומ׳ רשותי מבוטלת לך ולך ולך. +ואם אותם הרבים שערבו בטלו רשותם לזה שלא ערב הוא מותר שהרי כולם בטלו לו רשות והן אסורין שאין לומ׳ שיהיו כאורחין אצלו שאין רבי׳ נעשין אורחים אצל יחיד. היו אותם שלא ערבו שנים הן יכולין לבטל לאותם שערבו אבל אם אותם שערבו בטלו להם רשותם אין מועיל להם כי שניהם אוסרין זה על זה ואפי׳ חזר האחד שלא ערב ובטל רשותו לחברו שלא ערב הרי זה אסור מאחר שבשעה שבטלו המערבין היה אסור. +היו ג׳ בעלי בתים השנים ערבו והאחד לא ערב אם האחד שלא ערב בטל רשותו לאותו שלא ערב אין הבטל מועיל מפני שחברו יאסור עליו אבל השלישי שלא ערב מבטל לאחד שערב והשני שערב יבטל גם כן לחברו שערב ואמר רב נחמן מת בעל הבית באותה שבת יורשיו מבטלין הרשות. והלכה כר׳ יוחנן דאמ׳ יש בטול רשות מחצר לחצר וגם אומ׳ רבא שם אנא כרבי יוחנן סבירא לי ואמר ר׳ יוחנן דהוא הדין מבית לבית. +מעשה בא לפני רש״י בחופה אחת ששכחו ולא ערבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם על ידי שבטלו רשותם לאחד. וטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל ויהיה אסור להוציא מאותו חדר לאותו מקום שבטל מפני שנרא׳ כחוזר וזוכה ואז לא שייך להקשות א״כ בטלה תורת ערוב באותו מקום. מיהו ר״ת פסק דאין בטול רשות מבית לבית אפי׳ למאן דאמר יש בטול רשות מחצר לחצר וצ״ע. שנים הדרים בחצר אחת ולא ערבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל רשותו לזה. +מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן אסור דברי ר׳ מאיר מפני שנראה כחוזר מבטולו ר׳ יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר והלכה כר׳ יהודה עכ״ל. כתב הר״ף ז״ל עיר מוקפת חומה ישראל הדר יחידי שם מותר לטלטל בכל העיר ואין צריך לשכור רשות מכל העיר. אבל אם היו שנים בשני בתים אפילו ערבו יחד אסורין לטלטל עד שישכרו רשות מכל הגוי׳. וכתב ה״ר מאיר שנים יהודי׳ הדרים בכרך אחד שאין די במה שקונין רשות מן השר לעשות ערוב אלא צריכין לשכור הרשות מכל בית ובית שיש לשם כדאית׳ בערובין האחים הדרים בחצר בזמן שאוכלין משל אביהם אין צריכין לערב אבל אם אין אוכלין משל אביהם צריכין לערב כך אע״פ שכל הבתים הם של שר העיר הואיל שאין מקבלין פרס ממנו פי׳ שאין אוכלי׳ משלו צריכי׳ לשכור עכ״ל. +כתב הר״ף ז״ל על מבוי שיש לו שלשה מחיצות אפילו למאן דאמר ארבע מחיצות דאוריתא מכל מקום מותרת שלשה מחיצות בלחי או קורה כדמשמע במשנה דפר״ק דערובין. וכתב הרב ר׳ יצחק ז״ל ואם המבוי מפולש שאין לו אלא שני כותלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זה ויוצאין בשכנגדו אומר שם שנעשה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. וכן פוסק הרי״ף ז״ל. והגיה עליו הר״ף ז״ל ודוק׳ היכא דליכא בקיעת רבים במבוי כ״א מבני המבוי ולא מכל בני העיר אבל אם בקיעי רבים כל בני העיר מכאן ומכאן שאורך אותו מבוי כנגד השרטיא והפלטי דהיינו שהאורך מכוון כנגד שערי העיר מכאן ומכאן אז לא סגי בצורת פתח דאתו רבים ומבטלי מחיצתה כדאמרי׳ גבי שני בתים וכו׳. וחכמים אומרים את מערבין ר״ה בכך. ואפי׳ בדלת נמי לא סגי אלא אם כן ננעלת בלילה כדאמרי׳ גבי ירושלם וכו׳. ואף על גב דקא מסיק התם דסגי בראויות לינעל אף על פי שאינן ננעלות התם מיירי במבואות ה��פולשין לרשות הרבים ולא בקיעי בה רבים התם סגי בראויות לינעל. והא דמצריך דלת הכי משמע לחנניא אבל אנן קיימא לן כתנא קמא דסגי בצורת פתח כדפי׳ בפני׳. ואם הוא מפולש במבוי אחר לרשות היחיד שלא ערב עליו אף ע״ג דמפולש למקום אחר האסור לו מכל מקום לא בעי צורת פתח אלא סגי בלחי מאותו צד דרשו׳ היחיד והוי כסתום מאותו מקום צר על ידי הלחי ומצד אחר דרשות הרבים סגי בלחי או קורה עכ״ל הר״ף ז״ל. +עוד כתב מבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין פני לחיים אע״ג דאורכן יתר על רחבן כיון דליכא חצרות פתוחו׳ לתוכו ואע״ג דאין לנו רה״ר מכל מקו׳ מחלף. ובטול רשות בשבת מותר לכתחלה וכן שכירות מגוי אבל ר״י אומ׳ דאין שוכרין רשות בשבת מגוי כשמואל. לקח אחד מבני החצר פת אחד ואומ׳ הרי זה לכל בני המבוי אין צריך לגבות מכל אחד ואחר וצריך לזכות להן בו על ידי אחר וכשמזכה להן יזכה על ידי בנו ובתו הגדולי׳ ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו. והר״ף ז״ל כתב מיהו בנדרים מוקי׳ לה דוקא בשיש לאשתו בית באותה חצר לכך נראה שלא יזכה על ידי אשתו אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטני׳ ועבדו ושפחתו הכנעני׳ מפני שידם כידו. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל קיימא לן כר׳ יוחנן דאמר לא גדול גדול ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וה״ה בכאן. וצריך להזהר שלא יזכה על ידי בנו הגדול שהוא סמוך על שלחנו שידו כיד אביו אבל אם יש לאדם מלמד שאוכל בשכרו מזכין על ידו. וכן יתום שזן אותו בתורת צדקה לא הוי סמוך מיהו שמואל חולק עליו שם ואומר גדול גדול ממש קטן קטן ממש לפיכ׳ צריך להזהר שלא לזכות על ידי קטן אע״ג שאינו סמוך על שלחנו וכן לא יזכה על ידי גדול אם הוא סמוך על שלחנו. מיהו כתב הר״ף דנראה מאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות על שלחן אביו. +ואינו צריך להודיע לבני החצר ולבני המבוי שכבר זכה להם לפי שזכין לאדם שלא בפניו. ור״י אומר אע״ג דאמרי׳ אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מ״מ אינה יכולה לזכ׳ אחרי׳ ור״ף ז״ל כתב אע״פ שאין בעל הבית בעיר נראה שאינה יכולה לזכות. והרי כתב שאם אין בעל הבית ואשתו בעיר מספקא לן אם בני הבית יכולין לערב כלל. והלכה כדברי המקל בערובין. +וישראל שהניח ביתו הוא וכל אנשי ביתו והלכו לשבות אצל בנו או בתו באותה העיר אינו אוסר. ופסק ר״י ז״ל על הבחורי׳ המלמדים הדרים בחדרים לבדם לא מבעיא דאין להם אלא פתח אחת לרשו׳ הרבי׳ שאין צריכין לערב אלא אפילו לכל אחד ואחד פתחו לרשו׳ הרבי׳ אין צריכין. ולא מבעיא היכ׳ שאוכלין מככר של בעל הבית אלא אפילו כל אחד אוכל מככרו במקומו בחדרו כיון שאפיתו ובשולו יחד אין צריך להם לערב ועוד שאין הבעל משאיל להם רשותו כדי שיאסרו עליו. והשר מקוצי היה מצריך תפיסת יד המשאיל או המשכיר ביתו לאחרים אם יש לו תפיסת יד בכל הבית אין אוסרין ואם לאו אוסרין. וכתב הר״ף ז״ל כי השר מקוצי היה מצריך תפיסת יד או ערוב בלא ברכה. וצ״ע אי מצריך אפילו בפתח אחד לר״ה דהא משמע דלא מהני פתח לרשות הרבים כי אם לאחשובי בית שער וכן נהגו בבירה גדולה שמשכירין הרבה בני אדם כל אחד ואחד לבדו ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבי׳ ואפי׳ הכי נהגו לערב. וקיימא לן מקום פתא גרים פי׳ מקום שאוכלין שם בשבת. וכתב ה״ר יצחק שנינו פר׳ כיצד משתתפין הנותן ערובי חצרות בבית שער אכסדרא ומרפסת אין ערובו ערוב והדר שם אינו אוסר על בני החצר שאין שם דירה. בית התבן בית הבקר בית העצי׳ בית האוצרות הרי זה ערוב והדר שם אוסר עליהן כיון שהוא מקום פתא. ר׳ יהודה אומר אם אין שם תפיסה לבעל הבית אינו אוסר עליו ומפרש אפילו אין תפיסה לבעל הבית שם כי אם יתד המחריש׳ הרי זו תפיסת יד אף על גב דהוי דבר שאינו נטל בשבת או דבר הנטל בשבת הרי זו תפיסת יד. +כתב ה״ר מאיר שני יהודים הדרים בבית אחד ויש לכל אחד ואחד בית שאוכל בו לבד אם יש בו הפסק מחיצות בתוכה צריכין לערב דהלכה כרב דאמר מקום פתא גרים. עוד כתב גוי הדר אצל ישראל יחידי בחצר אינו יכול לאסור רשות על ישראל לפי שדירת גוי כדירת בהמה. ומותר לו לישראל לטלטל בחצרו של גוי עכ״ל. +וכתב הר״ש ז״ל גוים ששכרו פונדק אחד ויש ביניהם חד ישראל לא צריך ההוא ישראל למיגר מיניהו ושרי לטלטולי בכולהו בתי דפונדק כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה. אבל היו שם שני ישראלים צריכין לשכור ולערב והני מילי שצריכי׳ לשכור ולערב בזמן שהן חלוקין בעיסתן ואין אוכלין בספט אחד אבל אי אכלי בספט אחד לא צריכי ערוב כיון דאין חלוקין בעיסתן אין אוסרין זה על זה. וכן פסק מר רב יהודאי גאון ז״ל. +ואם בא ישראל לשבות בחצרו של גוי צריך לשכור ממנו את רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפי׳ אמה ולטלטל בכל החצר בלא ערוב ואם החצר משני גוים צריך לשכור משניהם ואם שכח ולא קנה מן הגוי אסור לטלטל בחצר אבל לצאת יוצא אלפים אמה ואפילו בשבת גופיה קונה מן הגוי במעט מאכלו או בפלפלין חוץ מן הכספים ומן הפרוטות שאסור ליתן לו מהם. +ומערבין ומשתתפין אפילו בין השמשות וצריך שיהא הערוב או השתוף מצוי דאפשר לאוכלו בין השמשות ואם נפל עליו גל קודם חשכה או אבד או נשרף או נתנו בתיבה או מגדל שאי אפשר לקחתו בלי עשית מלאכה כגון שנעל בפניו ואבד המפתח הרי זה כמי שאבד הערוב. ספק אבד קודם חשכה ספק אבד לאחר שחשכה הרי הוא עומד בקיומו ואין צריך ערוב אחר שכל ספק בערוב כשר עד כאן לשונו: + +Siman 34 + +לד. דין ערובי תחומין +היוצא חוץ לתחום המדינה שלשה פרסאות לוקה מן התור׳ שנאמ׳ אל יצא איש ממקומו כלומ׳ חוץ למחנה ישראל והוא היה י״ב מילין שהן שלשה פרסאות. ומדברי סופרים אין לו לילך חוץ לאלפים אמה חוץ לעיר נמצאת למד שמותר לילך בכל העיר בין גדולה בין קטנה וחוצה לה אלפים אמה ואפי׳ אינה מוקפת חומה. +כתב ה״ר מאיר אדם שמודד אלפים אמה לתחום שבת יש למדוד דרך הלוכו אם אין שם אלא אלפים אמה בצמצום אין לסמוך על זה וללכת כולן שמא יש יותר כי מן הדין אין לה לאמה כי אם ו׳ טפחים והטפח ארבע גודלין. והגיה הר״ף ז״ל מיהו לפירוש ר״ת אין לחוש דפרוש אלפים אמה שאמרו הן ואלכסונן עכ״ל. +וכל בית דירה היוצא מן המדינה כגון בין הכנס׳ ויש בו דירה לחזני׳ ובית עבוד׳ זרה שיש בו דירה לכומרים ואוצרות שיש בהם בית דירה ושלש מחיצות שאין בהן תקרה ויש בהן ארבע אמות על ארבע אמות והקבורה והגשר שיש בהן בית דירה והבורגנין ובית הבנוי בהן ובית מחיצות שיש עליהן תקרה ומעזבה ומערה שיש בנין על פיה ויש בה דירה כל אלו שהיו בתוך שבעים אמה ושירי׳ מצטרפין עמה. +וכשמודדין אלפים אמה מודדין מאותו הבית וחוצה ורואין כאלו הוא מתוח על פני כל המדינה ומודדין חוץ לאותו החוט אלפי׳ אמה. היה בית קרוב למדינה בשבעי׳ אמה ושירים ובית שני סמוך לזה בשבעי׳אמה ושירי׳ וכן עד מהלך כמה ימים הכל כמדינ׳ אחת ומודדין חוץ לבית האחרון אלפים אמה ובלבד שיהיו הבתים של ד׳ אמות או יתר. הי�� שם עירות הסמוכות בתוך מאה וארבעים אמה ואחת ושליש כדי שיהיה לכל אחת ע׳ אמה ושירים נעשה הכל כעיר אחת. וכן אם היו ג׳ כפרים משולשין ובין כל אחד מהסמוכין ק״מ אמה ואחת משליש עד שנמצא בין השני החיצוני׳ רפ,ג אמה פחות חומש נעשה הכל כמדינה אחת ומודדין אלפי׳ לכל רוח חוץ לשלשתן. ואין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה במדידת קרקעות. ואפילו עבד או שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. ונאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן וסומכין על עדותו בדבר הזה שאין להחמיר בדבר לפי ששעור אלפים אמה מדבריהם. +הרוצה לצאת בשבת או ביום טוב חוץ לתחום יניח מבעוד יום ערובי תחומין. כיצד מניח מזון שתי סעודות או לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות רחוק מהמדינה בתוך התחום ויקבע שם שביתתו. ואף על פי שחזר למדינה יחשב לו כאלו שבת במקו׳ שהניח מזון ב׳ סעודות. ויוכל למחר לילך אלפי׳ אמה ממקו׳ ערובו לכל רוח. כיצד הרי שהניח ערובו ברחוק אלף אמה מביתו של מדינה לרוח מזרח נמצא מהלך למחר אלפים אמה למזרח ומהלך אלפי׳ אמה ממקום ערובו לרוח מערב אלף אמה שמן הערוב ועד ביתו אלף אמה מביתו בתוך המדינה ואינו מהלך במדינה אלא עד אלף אמה. היתה מדתו עד סוף המדינה פחו׳ מאלף אפי׳ אמה אחת שנמצאת מדתו כלה חוץ למדינה תחשב המדינה כלה כארבע אמות ומהלך חוצה לה תשעה מאות וצ״ו אמות תשלום אלפים אמה לפיכך אם הניח ערובו ברחוק מביתו שבמדינה אלפי׳ הפסיד כל המדינה ונמצא מהלך מביתו ועד ערובו אלפים אמה ואינו מהלך מביתו שבמדינה אלפי׳ אמה הפסיד כל המדינה ונמצא אינו מהלך מביתו שבמדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. +המהלך אלפים אמה שיש לו להלך וכלתה מדתו בתוך המדינה אינו מהלך אלא עד סוף מדתו אבל מותר לטלטל בתוך המדינה על ידי זריקה אבל אם לא כלתה מדתו בתוך המדינ׳ אלא חוץ למדינה או בסוף המדינה תחשב כל המדינה כד׳ אמות ומהלך חוצה לה תשלום ד׳ אמות על אלפים אמה. +אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון ללכת לבית האבל או לבית הנשואין או להקביל פני רבו או כיוצא בזה או מפני היראה כגון שהיה בורח מפני הגוי או מפני לסטים ואם ערב שלא לאחד מכל אלה ערובו ערוב. וצריך להיו׳ הוא וערובו במקו׳ אחד כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשו׳ לפיכך אם נתכוון לשבו׳ ברשות הרבים והניח ערובו ברשות היחיד נתכוון לשבות ברשות היחיד והניח ערובו ברשות הרבים אינו ערוב לפי שאי אפשר להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד אם לא הכל בין השמשו׳. אבל אם נתכוון לשבו׳ בכרמליתוהניח ערובו ברשות הרבי׳ או ברשו׳ היחיד והניח ערובו בכרמלית ערובו ערוב לפי שבשעת קניית הערוב שהוא בין השמשו׳ מותר להוציא ולהכניס מכרמלית לאחת משתי רשויו׳ לדבר מצוה שכל דבר שהוא מדבריהם לא גזרו עליו בין השמשות במקו׳ מצוה או במקו׳ דוחק. +המפרש בים צריך שיקנ׳ שביתתו בתוך הספינה קודם. וכן מי שבא בספינה בשבת והגיע אל המדינה אין לו לזוז מן הספינה לצאת לחוץ כל השבת כיון שהלך יותר מאלפי׳ אמה אבל אם נצרך לנקביו הרי זה יוצא ונכנס למדינה והולך לביתו או לבית חברו וישאר שם אם ירצה אבל לא ילך בעיר. +אין מערבין ערובי תחומין בין השמשות לכתחלה ואם ערב ערובו ערוב. רבים שרצו להשתתף בערובי תחומין מקבצין כלן ערובן ב׳ סעודות לכל אחד ומניחין הכל בכלי במקום אחד במקום משומר מן העכברים ומן החיות שלא יאכלוהו. ואם ערב אחד על כלן צריך לזכותן על ידי אחד וצריך להודיען שאין מערבין ��רובי תחומין אלא לדעת שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שערב זה אבל מערב אדם על בנו ובתו הקטנים ועל עבדו ושפחתו הכנענים שלא מדעתן. +הרוצה לשלוח ערובו ביד אחר להניחו במקום שהוא רוצה לקבוע שם שביתתו הרשו׳ בידו. ואם הניחו במקום אחר אין ערובו ערוב ואם אמ׳ לו ערוב עלי סתם ולא פי׳ לו מקום וערב עליו באי זה רוח שירצה הרי זה ערוב כיון שלא יחד לו רוח. כשם שמברכין על ערובי חצרות כך מברכין על ערובי תחומין ואומ׳ בזה הערוב אקנה שביתה במקו׳ זה ואהא מותר לילך אלפי׳ אמה ממקו׳ זה לכל רוח ואם היה מערב על רבי׳ אומר בזה הערוב יקנו שביתה במקום זה פלוני ופלוני או בני מקום פלוני או בני עירי ויהא לפלו׳ ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקו׳ זה אלפי׳ אמה לכל רוח. +מי שיצא מערב שבת חוץ מן המדינה ועמד במקו׳ אחד חוץ מן התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם יש לו לילך למחר מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. וזהו עקר ערובי תחומין לערב ברגליו שלא אמרו לערב במזון ב׳ סעודות בלבד אע״פ שלא יצא ולא עמד שם אלא להקל על העשיר שלא יצטרך לצאת אלא ישלח ערובו ביד אחר שיניחנו לו. +ואם נתכוון לשבות במקו׳ ידוע אצלו כגון אילן או בית ויש בינו ובין אותו המקום כשחשכה אלפים אמה או פחות והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה אע״פ שלא הגיע שם ולא עמד אלא החזירו חברו ללון עמו או שחזר מעצמו ללון או נתעכב מותר לו לילך למחר עד המקום שנתכוון לו ומאותו מקום אלפי׳ אמה לכל רוח כיון שגמר בלבו לשבות שם והחזיק בדרך נעשה כמו שעמד שם או הניח ערובו שם. וזה שאמרנו שצריך הקונה שביתה להחזיק בדרך לא שיצא והלך בשדה אלא אפי׳ ירד מן העליה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח ביתו החזירו חברו הרי זה החזיק בדרך וקנה שם שביתה וכן אין צריך לומר שביתתי במקום פלוני אלא משגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה. וכל שכן למי שיצא כנגדו ועמד במקו׳ שקנה בו שביתה שאינו צריך לפרש אלא כיון שגמר בלבו קנה.
+תשובת שאלה להרמב״ם ז״ל ששאלו לו אם מותר ללכת בנהרות הגדולות אם לאו מה ההפרש שיש בין ההליכה בספינה או בצואר של קורות ואם מותר ליכנס בספינה בערב שבת. ואיך דין התשמיש בספינ׳ בשבת ואם הגיעה הספינ׳ למקום מן המקומות בשבת אם מותר לרדת ביבשה ואיך הוא מותר ואם אינו מותר אם ישליכוהו באותו מקו׳ באונס איך תהיה הנהגתו שם. +וזה עקר התשובה שהשיב. אין הפרש בין ההליכה בימים המלוחים ובין אלו הנהרו׳ שמימיהן מרובים הכל מותר אין בו אסור כלל. ואין הפרש בין ההליכה בספינה ובין ההליכה על גבי צואר של קורות והדומה להם הכל מותר. אא״כ לא יהיו המים עמוקים ויהיה בין שטחם ובין הארץ פחות מעשרה טפחי׳ ואז תהיה ההליכה באותן המים בשבת אסורה. ודין ההליכה באלו כדין הליכה בארץ ויתלה בזה אסור תחומין. ואמנם המים המרובין שגבהן עשרה טפחים או יותר ההליכה על גבם מותר לפי שאין אסורי תחומין למעלה מעשרה באויר כרמלית ומפני זה היה מותר ללכת בימים המלוחים תמיד על איזו תכונה שיהיו כי אויר הים לא יתלה בו אסור תחומין למעלה מעשרה כלל ואם יהיה לנו ספק באותן המי׳ אם יש בגבהן עשרה אם לאו מותר ללכת בהם בשבת הואיל ואותה הספינה הקטנה או צואר של קורות שטים על פני המים שלא נודע עומקם. והראיה על זה השורש המוסכם עליו והוא אמרם ז״ל ספקא דרבנן לקולא דאוריתא לחומרא ואמרו ז״ל תחומין דרבנן. ואמנם ההפלגה באלו הנהרות ובמה שדומה לה�� מותר הוא בערב שבת לפי שהסבה שבכילה נאסור עליה אין מפליגין פחות משלשה ימים אינו אלא בשביל הצער והבלבול והקיא למקצת בני אדם וזאת הסבה נעדרת בהליכה באלו הנהרות ולפיכך יעדר הדין הנמשך אחריה. +והטלטול בכל הספינה הוא מותר מפני שהיא רשות היחיד גמורה בין בהליכתה בין בעמידתה ואלו צואר של קורות אסור להשתמש על גבו אלא בארבע אמות על ארבע אמות לפי שאין להן מחיצות ודינם כדין ההולך על המים שהוא כרמלית. ואסור לדלות מים ממי הים או הנהר מן מספינה או לשפוך מים או זולתו מן הספינה לים לפי שהוא מרשות היחיד לכרמלית או מכרמלית לרשות היחיד ולפיכך הוא אסור אלא בתנאי שבאר בתלמוד והוא שיוצא זיז כל שהו עד שיהיה בו התר וישתמש עליו ובלבד שיהיה בין הזיז ושטח המים עשרה טפחים או פחות וצריך להיות בו ארבע על ארבע ואח״כ יהיה מותר לדלות מים באמצעיתו או שופך מים ממנו לים. ומותר ג״כ לשפוך מים על שפת הספינה והם יורדי׳ ממנה לים או לנהר לפי שכחו בכרמלית לא גזרו. +ואם הגיע הספינה בשבת לנמל ועשו הגוי׳ הכבש לעצמן לירד בו כמו שדרכה לעשו׳ מותר לישראל לירד בו לאותו נמל ובלבד שיהיה בינו ובינו כשיכנס השבת אלפים אמה או פחות אבל אם נכנס עליו השבת והוא חוץ לתחום אותו מקום שעמדה בו הספינה בשבת אסור לצאת מן הספינה עד מוצאי שבת אלא אם יכול לעשו׳ צרכיו בספינה לעיני בני אדם ואז יהיה מותר לו לירד ליבשה ועוש׳ צרכיו וחוזר אם לא יתכן לצאת לו ליבשה עד מוצאי שבת מפני שגדול כבוד הבריו׳ שדוחה לא תעשה שבתור׳ כמו שנתבאר. ואם הורידוהו גוי׳ באונס כגון שהשליכוהו במדינה או במער׳ ובכלל רשות היחיד אז מותר להלוך בכולה. ואם השליכוהו במדבר ר״ל רשות הרבים אסור לו לצאת חוץ לד׳ אמות אא״כ יכריחנו עשות צרכיו כמו שזכרנו שיצא ויתרחק עד מקום הראוי לעשות צרכיו וחוזר למקומו שהוא אותן ד׳ אמות. ואם היה אותו מקום שהשליכוהו בו גוים מדבר מקום סכנת נפשות ומתירא מפני לסטים וחיה רעה מותר לו לילך בשבת במדבר עד שיגיע למקום שאין בו סכנת נפשות ואפילו נצרך שישא כלי זין בידו מותר לו במקום סכנה. נשלם עקר תוכן התשובה ונשלמו הלכות שבת וערובין ת״ל. + +Siman 35 + +לה. דין תפלית ערבית של שבת +בערב שבת באין לבית הכנסת ומתפללין תפלת מנחה כמו בשאר ימי השבוע ואין אומ׳ תחנ׳ מפני כבוד השבת ובגלילו׳ קטולוניי״א נהגו לומר קדיש אחר שהתפללו תפלת המנחה בלחש קודם שיפתח החזן התפלה בקול רם. ואחר תפלת המנחה אומ׳ קדיש ואחר כן פותחין בתפלת ערבית וקורי׳ ק״ש בברכותיה. ואין אומ׳ והוא רחום לפי שהוא תחנה ואין שואל צרכיו בשבת פן יתעצב בה. ואסו׳ לאד׳ שיהיה עצב בה ולכך אין אומ׳ אמצעיות שמא צריך לאחת מהן ויתעצב ומתחילין ברכו. + וכשמגיע להשכיבנו חותם ופרוס סוכת שלומך. ואם חתם שומר עמו ישראל לעד אין מחזירין אותו דהכי אמ׳ רב שלום גאון ז״ל דבישיבה לא היו משנין ונותן טעם לדבריו משל לשנים רועים האחד יושב לפני עדרו. והאחר נעל לפני עדרו כראוי זה שיושב לו מנגד בא ארי ודרס וזה שנעל כראוי אינו מתירא כלום כך בחול שאין אנו עסוקין במצות צריכין אנו לומר ושמור צאתנו אבל בשבת שאנו עסוקין במצו׳ אין אנו צריכין שמירה אחרת וזהו ברית שלו׳ שלא יהא לנו שום נזק בשבת ולכך אנו אומ׳ ושמרו להזכיר אותו ברית. וזהו שיסדו ברצה והחליצנו שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו כי מצות שבת תגן עלינו כמו שהבטיחנו השם בפסוק ושמרו וכו׳ ברית עולם ברית כרותה לשומרי שבת בינו ובינם שלא יזוקו לעולם ביום זה וזהו האות אשר בינו ובין בני ישראל. ונוסח שומר עמו ישראל לעד לא נתקן רק בחול שכל אחד יצא ובא למלאכתו וצריך שמור בדרכיו אשר הוא הולך ובשב׳ ויום טוב לא יצא איש ממקומו חותמין ופרוס סוכת שלומך וכו׳. כלומר אחר שלא הוצרכנו רק לשמור היום הקדוש הזה פרוס סוכת שלומך שנוכל לשמרו בשלום ובשלמו׳. +ואין אומ׳ ברוך ה׳ לעולם לפי שכל עצמו לא נתקן אלא במקום שמנה עשרה שלא היו מתפללין בשביל שהיו טרודין במלאכתן וסברי כרב דאמ׳ תפלת ערבי׳ רשות כאשר בארנו. ובשבת אין אומרי׳ שמנה עשרה ואחר השכיבנו אומ׳ קדיש זוטא. וכתב ה״ר נתן ז״ל שבשבת אוקמוה קרית שמע אעקר תקנתה שתי׳ לפניה ושתי׳ לאחריה משום מזיקין או משום שלפי שלא היו עושין מאומה היו מתפללי׳ תפלת ערבית ולא היו אומרי׳ ברוך ה׳ לעולם. ואומר קדיש ואין להקפיד בשבת בסמיכת גאלה לתפלה לפי שאין צרה בשבת. +ועומדין להתפלל תפלת ערבית ואומ׳ אבו׳ וגבורות וקדושת השם ובמקו׳ האמצעיות יאמר אתה קדשת והוא כעין שבת בראשית וכולל בו ויכלו עד לעשות. אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו וכו׳. רצה מודים ושים שלום. ואחר כן פותח שליח צבור וכל הקהל בקול רם ויכלו וכולם מעומד לפי שזה הוא עדו׳ אל ה׳ ית׳ ביצירת מעשה בראשית ועדות מעומד. ויש במדרש כל האומר ויכלו מעומד שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם ומניחין ידיהם על ראשו ואומ׳ לו וסר עונך וחטאתך תכופר. ר״ל שעל שבועת העדות כתי׳ אם לא יגיד ונשא עונו. וכיון שהעיד זה עדותו אומרים לו מלאכי השר׳ וסר עונך שהיה לך אם לא תגיד ואח״כ מברכין אותו ואומרים לו וחטאתך תכופר. כ״מ בשם החכם ר׳ אליה ז״ל. ואמרו ז״ל כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית. וצ״ע מאי מעליותא קאמ׳ דנעש׳ שותף והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושתוף. ואפשר לומר שהכונ׳ בזה כי באמרו ויכלו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתור׳ לענין חדוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאלו הוא ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא עצמו היה שותף להקב״ה בעשיית המלאכה לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוא. ותקנוהו ז״ל לאומרו בקול רם אף על פי שכבר אמרוהו בתפלה וכל זה בשביל יום טוב שחל להיות בשבת שאין אנו אומרים אותו בתפלה ושלא לחלוק בשבתות אנו אומרי׳ אותו תמיד גם בקדוש קבעוהו כדי להוציא בני ביתו ולא הקפידו בו כל כך שיצטרך לאמרו מעומד. +בויכלו כתוב ג׳ זמנין אשר וכן בפסוק ראשון שבפרשת פרה אדומה כתוב ג׳ זמנין אשר לומר ששניהם שקולים כאחד דכשם שפרה מכפרת כך שבת מכפר וזהו דאמרינן אם ישמרו ישראל שבת אחת מיד נגאלין כ״מ. ואחרי ויכלו תקנו שיאמר שליח צבור בקול רם ברכה אחת מעין שבע מפני שרוב העם באין בערבי שבתות להתפלל בבית הכנסת ויש מתאחרין לבא ולא יספיקו לגמור תפלתן עם הצבו׳ וישארו שם יחידים ויהיה סכנה להם מפני המזיקין. ולפיכך תקנו שיאמר שליח צבור ברכה זו שיוכל מי שהתאחר להשלים תפלתו קוד׳ שילכו הצבור משם. +וה״ר נתן ז״ל כתב עוד טעם אחר דמשום מאדים המשמש בערב שבת תקנוה בשבת ולא ביום טוב שחל בחול ומשום אגרת בת מחלת ליכא דאביי גזר עלה שלא תראה כלל בישוב. ואף ביום טוב שחל להיו׳ בשבת שלא לחלק או שמא היו טרודי׳ באוכל נפש ומתאחרי׳ לבא או כגון שומרי גנות ופרדסין. +ואין מזכירין ענין היום בברכה זו אבל חותמין בה לעולם מקדש השבת בלבד אבל בשבת שחל בו יום ראשון של פסח אין א��מרים אותה כלל דלילה משומר מן המזיקין הוא כדכתיב ליל שמורים הוא לה׳. וברכה זו יש להזהר שלא לספר עד שיגמור החזן מקדש השבת שמעשה היה בגדול אחד שאמר לו אחד מתלמידיו שנתראה לו אחר פטירתו וראה בפניו כתם אמר לו זו למה לך אמר בשביל שלשה דברים שלא נזהרתי בתגלחת צפרנים בכל ערב שבת ולא נשמרתי מלספר בקדיש ובברכה אחת מעין שבע וק״ו לתפלה שהיא קבועה שזו לא נתקנה אלא להמתין אות׳ שלא התפללו. וכך תפלה קבועה לא כל שכן. +ויש מוסיפין בברכה זו כשאמרו זכר למעשה בראשית אומ׳ וליציאת מצרי׳ וכן נמי באתה קדשת אחר ויכולו אומרים ויום השביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים. אלהינו ואלהי אבותינו וכו׳. וכן נמי בכל תפלו׳ שבת מזכירין יציאת מצרים וראיה למבין מקדושא דכסא שאנו מזכירין שניהם וכן בפרשת זכור מזכיר שבת בראשית ובפרש׳ שמור מזכיר יציאת מצרים לכך אנו צריכין להזכיר שניהם בתפלה ובקדושה. + ואחר זאת הברכה אומר קדיש שלם ואחר כך מקדשין על היין בבית הכנסת והטע׳ כמו שכתבנו למעלה. ומטעימין אותו לקטנים כדי שלא יהיה הברכה לבטלה. ויש מקומות שנהגו לעמוד על רגליה׳ בשעה שמקדש החזן בבית הכנסת. ואמרו ז״ל דמעלי לברכי כלומר לעיפות הברכים ואחר כך אומר במה מדליקין. ואמרו הגאונים ז״ל דתקנו לאמרו כדי להמתין מאן דלא מצלי משו׳ סכנה דבי שמשי דשכיחי מזיקין. ויש לומר שלכך תקנו אותה כדי להורות פסול שמנים ופתילות ושאר הלכות שבו. ואומרי׳ אותו בכל שבת ושבת לבד שבת הסמוכה לי״ט לפי שיש בזאת המשנה עשרתם ערבתם ואין מעשרין בי״ט. ומשום חומרא דשבת תקנו אותה מה שאין כן ביום טוב. + +Siman 36 + +לו. דין פירוש במה מדליקין +פי׳ לעשות פתילות. לא בלכש פי׳ בגמר׳ שוכא דארזא. והוא עץ יבש ודק ויש בין הקליפות והעץ כעין צמר כדמפרש ואזיל בעמרניתא דאית ביה. ולא בחוסן פי׳ כתנא דדייק ולא נפיץ. והוא מלשון והיה החסון לנעורת שפי׳ שהפשתן החזק יהיה לנעורת כלומ׳ החזק יהיה חלש. ולא בכלך פי׳ פסולת משי העשוי בכובעי׳ והוא התולעת שקורין פולי״ל ומפ׳ אותו בגמ׳ גושקרא מפני שהוא פסולת. ולא בפתילת האדן פירוש מין ממיני ערבה שיש בו כעין צמר בין הקליפה והעץ. ולא בפתילת המדבר. פיר׳ בגמרא שברא והוא מין עשב ארוך ויש מפרשין אורטיג״א. ולא בירוקת שעל פני המים. מפ׳ בגמ׳ אוכמת׳ דארבי פי׳ הוא ירקרוקית שגדל בדפני הספינ׳ מבחוץ כשעומדת במים במקום אחד. +ואומר בגמרא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער וטעם כל אלו הפסולין לפי שהאור מסכסכת בהן ואין השלהבת עומדת במקומה אבל קופצת ונפסקת. ושל צמר ושל שער הטעם של צמר דמכווץ כויץ ואינו דולק כלל. ושער אחרוכי מחרך. ולהכי לא תנא להו במתני׳ משום דפשיטא דאינן ראויין לעשות מהן פתילה. ולא בזפת עד ירוקא שעל פני המים מדבר על פסול פתילו׳ כמו שאמרנו. מכאן ואילך מדבר על פסול השמנים. זפת. פיג״א. שעוה. ציר״א. והוא ר״ל שלא יתן פתילות וחתיכות זפת או שעוה בנר במקו׳ שמן. ודוק׳ כי אסר שעוה להדליק חתיכות חתיכות במקום שמן אבל אם עשה נר של שעוה שקורין קנדיל״א מותר להדליק בה במקום פתילה אחרת. ופי׳ בגמ׳ דכל אלו שאמרו אין מדליקין בהן דוקא מתוך הנר שקורין לומניי״ר אבל עושין מהן מדורה בין להתחמ׳ כנגדה בין להשתמש לאורה על גבי קרקע בין על גבי מנורה. +ולא בשמן קיק נחלקו בו בגמר׳ יש מפרשים אותו עוף יש בכרכי הים וקיק שמו ונותנין מחלבו בנר ודולק. ויש מפרשי׳ אותו שמן שעושין מג��עיני צמר גפן שקורין קוט״ו. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא מין עשב קורין לו אידר״א. ולא בשמן שרפה. פי׳ שמן תרומה שנטמא וקורין לו כן לפי שלשרפה עומד. ובי״ט שחל להיות בשבת עסקינן לפי שאין שורפין קדשים בי״ט. +לא באליה ולא בחלב. הטעם בכלן לפי שאינן דולקין יפה ויש לחוש שמא יטה. ואין כורכין דבר שאין מדליקין על דבר שמדליקין בו להדליק בו אבל להעבות ראש הפתילה כדי להרבות אורה מותר. ולשון הגמ׳ על זה להקפו׳. ור״ש ז״ל פי׳ להקפו׳ להיות סומך עליו ראש הפתילה שלא תטבע בשמן מלשון ויצף הברזל דמתרגמינ׳ וקפא פרזלא. בעטרן פי׳ פסולת הזפת אחר שהוציאו הזפת מן העץ על ידי אש דבר צלול וזך כשמן ונקרא עטרן ויש לו ריח רע עד מאד ולפיכך אין מדליקין בו שמא יניחנו ויצא. והדלקת נר בשבת חובה כדאמרי׳ ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת פי׳ שבמקום שאין בו נר אין שלום לפי שאד׳ הולך בחושך ונכשל ואז כועס על בני ביתו. +שומשמין זרע דק הוא הקורין לו בבו״ט. צנונות זרע של צנון. דגים שמן קרבי דגים שנמוחו. פקועות דלעת מדברית. נפט דבר שריחו רע כדאמרי׳ בסדר יומא בא למדוד נפט אומר מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו. כל היוצא מן העץ וכו׳ מפרש בגמ׳ דפשתן אקרי עץ דכתיב ותטמנהו בפשתי העץ. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל דוקא היוצא מן העץ שכותשין בו העץ עצמו ומנפץ אותו אין מדליקין בו אבל צמר גפן ודאי מדליקין בו שאינו יוצא מן העץ אלא בתוך קליפה גסה הוא נברא כמו שהוא עם גרעיני הזרע והקנבוס שהוא גם כן מן העץ עצמו שכותשין בו ומנפצים כמו הפשתן אפשר לומר שמדליקין בו כיון דדייק ונפיץ כמו הפשתן אע״פ שאינו כפשתן לענין כלאים. וכן העץ שקורין גינשט״א שכותשין אותה ומנפצין אותה כמו פשתן אפשר לומר גם כן שמדלקי׳ בה או בפתילת הבגד שלה אך אין ידוע אצלנו אם מושכת השמן ודולקת השמן יפה כמו הפשתן והקנבוס. +פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה. פי שקפלה כדרך שגודלין הפתילות ולא חרכה כדי שתדלק יפה. טמאה פי׳ שבגד הוא ומקבל טומאה אם היו בו ג׳ על ג׳ ואין הקפול מבטלה מתורת כלי כיון שלא הובהבה ואין מדליקין בה כדמפרש בגמ׳. רבי עקיבא אומר טהורה היא פי׳ שהקפול מבטלה מתורת כלי וכתב הר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל דפליגי לענין הדלקה משום דלא הובהבה דרבי אליעזר סבר שאין מדליקין בפתילה שאינה מהובהבת לפי שאינה דולקת יפה ור׳ עקיבא סבר מדליקין והלכה כר׳ עקיבא וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. וכן כתב ה״ר מאיר שהלכה כרבי עקיבא שאינן צריכין להבהב את הפתיל׳ לא בערב שבת ולא בערב י״ט. +לא יקוב שפופרת של ביצה ויתננה על פי הנר פי׳ קרושו״ל. בשביל שתהא מנטפת ויתקיים הנר שהשמן מטפטף תמיד בנר. והטעם גזרה שמא יסתפק הימנו דכיון שהקצוהו בנר חייב משו׳ מכבה ואפי׳ היא של חרס פי׳ אפילו השפופרת של חרס דמאיסה גזרי׳. אבל אם חברה היוצר מתחל׳ מות׳ פי׳ דליכא למיחש דבדיל מיניה. והוא הדין אם חברה בעל הבית בסיד ובחרסית. +לא ימלא אדם קער׳ שמן ויתן ראש הפתיל׳ בתוכה פי׳ שיתן ראש הפתילה הב׳ בנקב לשאוב השמן ולהיו׳ נמשך אחר הפתילה לראש הדולק. והטעם ג״כ שמא יסתפק. ורבי יהוד׳ מתיר דלא גזרינ׳ דשמא יסתפק. וכתב הרי״ף ז״ל דלית הלכתא כר׳ יהודה ומייתי בגמ׳ וצריכ׳ דאי אשמעינן שפופרת בהא קא אסרי רבנן משום דלא מאיס׳ ואתי לאסתפוקי. אבל בשל חרס אימא מודו לר׳ יהודה צריכ׳. ואי אשמעינ׳ של חרש אימא בהא קאמ׳ ר״ יהודה אבל של ביצה אימא מודה לרבנן צריכא. ואי אמרי׳ בקערה בהא קאמרי רבנן משום דמספקא אבל בהני אימא מודו לר׳ יהודה צריכא. +מפני שהוא מתירא מפני גוים. פי׳ כגון פרסיים שאינן מניחין אור ביום אידם כי אם בבית עבודה זרה שלהם. ומפני לסטים שלא יראו שום אדם בבית ויבאו עליו. ומפני רוח רעה שבאה אליו וכשאינו רואה נוח לו. או בשביל החולה שישן פטור. ומסקינן דשמעתא לפום סוגיא דגמ׳ שאם היה חולה שיש בו סכנה מותר לכבות לכתחילה ואפי׳ לרבי יהודה. ואם היה חולה שאין בו סכנה אם כבה לרבי שמעון פטור אבל אסור ולר׳ יהודה חייב חטאת. +כחס על הנר פי׳ שלא יפקע. כחס על השמן פי׳ שלא יכלה לפי שצריך להדליק ממנו בתוך נר זה לאחר זמן. כחס על הפתילה פי׳ שלא תבער וכבה חייב חטאת. פי׳ אם היה שוגג שנעלם ממנו שבת או אסור הכבוי ורבי יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דבכבוי זה אינו צריך לגופו אלא צורך דבר אחר הוא שלא יפקע הנר ושלא יכלה השמן ושלא תבער הפתילה ואין לך כבוי הצריך לגופו אלא כבוי של פחמים כשעושין הפחם וכבוי של הבהוב הפתילה שעושין אותו להאחז בו האור כשירצו להדליק. ר׳ יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פי׳ כרבי שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ובהא אפי׳ רבי שמעון מודה משום דקא מתקן מנא. והיינו דקאמר טעמא מפני שהוא עושה פחם פי׳ עושה אותה כפחם שמתכוין לכבוי זה כדי להאחיז בו האור כמו שעושה העושה הפחמין וכבוי זה ודאי צריך לגופו הוא ובהא כולי עלמא מודו דחייב. על שלש עברות וכו׳ הטעם בנדה לפי שקלקלה בחדרי בטנה תלקה בחדרי בטנה ובשלשתן נותן טעם בגמ׳ דדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב״ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה נתתי בכם וקרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותה מוטב ואם לאו אני נוטל נשמה מכם. +ובב״ר נותן טעם למה נצטוו נשים באלה ג׳ מצו׳ לפי שחוה גרמ׳ לישפך דמו של אדם לפיכ׳ נצטווה בדם נדה. ואבדה האד׳ שהוא חלתו של עולם כלומר שלוקח מן האדמ׳ ונתרם ממנ׳ כחלה לפיכך נצטוית בחלה. וכבתה נרו של עולם כלומר שגרמ׳ מית׳ לפי׳ נצטוו בנדה וחלה ובהדלקת הנר ואם לא תזהר בהן תמות בלא עתה. ובעינן בגמ׳ מאי שנא בעת לידתן ומשני אמ׳ רבא נפל תורא חדד סכינ׳ כלומר משל להדיו׳ שהפילו השור והרביצהו לשחוט הכל אומ׳ חדדו הסכין יפה עד שלא יקום ויהיה בו כח להשליך הסכין כך האשה באותה שעה הואיל ואתרע מזלה היא מוכנ׳ לפורענו׳ ולפקוד עונה עליה. +ערב שבת עם חשכה. פי׳ שלא יאמר אותם קודם לזמן זה שמא ישכחו אותן בני הבית ולא יועיל מאמרו באמרם תמיד עדין יש שהות ביום ומתוך כך יבאו לפשיעה וישכחו מעשותן. עשרתם פי׳ עשרתם פרותיכם לצורך סעודות שבת שאף אכילת עראי קובעת למעשר. ערבתם פי׳ ערובי חצרות ותחומי והני תרי שייכי לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשאוה אבל בנר לא שייך למשאל דהא קא חזי אי אדליקו אי לא ולפיכך אומ׳ להם בלשון צווי הדליקו את הנר. ספק חשכה. פי׳ בין השמשו׳. אין מעשרין את הודאי. פי׳ דתקונא מעליא הוא ואע״ג דשבות בעלמא הוא קסברי גזרו על שבות בין השמשות. ואין מטבילין את הכלים. פי׳ כדאמרינן במסכת יום טוב לפי שנראה כמתקן מנא. ואין מדליקין את הנרות. פי׳ בספק חשכה. +ואיכא לאתמוהי כיון דאמרי אין מטבילין את הכלי׳. דאינו אלא שבות כן שמעינן דאין מדליקין שהיא מלאכה גמורה ופר״ש ז״ל דזו ואין צ״ל זו קתני פי׳ בהא ודאי ספיקא ד��וריתא היא וספקא דאוריתא לחומרא. אבל מעשרין את הדמאי. פי׳ לא דמי למתקן משו׳ דרוב עמי הארץ מעשרי׳ הן. ומערבין פי׳ ערובין. וטומנין את החמין פי׳ נותנים אותו בתוך קופה להיות חומו משתמר אבל לא להטמין ממש. שכך מפורש בגמרא שאין טומנין משחשכה. נשלם פירוש המשנה.
+ירושלמי גבי הא דאמרי׳ ומערבין וטומנין את החמין הדא דתימא בערובי חצרות אבל בערובי תחומין דבר תורה הן עכ״ל. והא דאמרינן דאין מדליקין את הנרות יש אומרי׳ דאפילו על ידי גוי קאמר ואע״פ שהוא ספק חשכה ויש מתירין על ידי גוי משום שבת דאין שבות במקום מצוה והדלקה ודאי מצוה גדולה היא. אי נמי משו׳ דאמירא לגוי שבות ודבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ויש שואלין הא דאמר בספק חשכה אין מדליקין נראה הא ודאי יום מדליקין אע״פ שהוא סמוך לחשכה ואמאי והא צריך להוסיף מחול על הקדש דבר תורה. וכי תימא דחשכה הוא התוספת זה ודאי אינו שמפני הספק הוא נאסר. ויש לומר שכיון שהתוספת אין לו שיעור מן התורה ובכלל זה עם ספק חשכה. ולפיכך אין מדליקין את הנרות לעת כזאת. +והר״מ ב״ר יוסף היה אומ׳ אחר במה מדליקין תניא אמ׳ רבי חנניא חייב אדם למשמש בבגדיו ע״ש עם חשכה שמא ישכח ויוציא אמ׳ רב יוסף הלכתא רבתי לשבתא. ואח״כ יאמר א״ר אליעזר אמר ר׳ חנינא תלמידי חכמים וכו׳. קדיש על ישראל ועל רבנן וכו׳. עלינו לשבח והולכין לבתיהם ומוצאי׳ שם מטה מוצעת ונר דלוק ושלחן ערוך כמו שבארנו ומוזגין את הכוס ומקדשין עליו ושותה ממנו מלא לוגמיו ומשגר לכל אנשי ביתו. ואח״כ בוצע על שתי ככרות ואוכלין ואח״כ מברכין ברכת המזון ומזכירין בו שבת כמו שבארנו שאמרו ז״ל תרי קראי כתיבי זכור ושמור מלמד שטעון זכירה בין בקדוש בין בברכת המזון. + +Siman 37 + +לז. דין להשלים פרשיותיו עם הצבור ודין תפלת יוצר ומוסף +בשבת בשחרית נהגו להשכי׳ ולסדר כל אח׳ סדר השבוע איש בביתו שנים מקרא ואחד תרגום כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדיר אדם פרשיותיו עם הצבור שני׳ מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרו׳ ודיבון. ועוד אמרו ז״ל כל המשלי׳ פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. +וכת׳ ה״ר מאיר מי שלא חזר הסדר שנים מקרא ואחד תרגום קודם שבת או בשבת עצמה יכול לחזרה בשבת עד יום ארבע ואינו קרוי עבר זמנו כדאיתא פרק ערבי פסחים מי שלא הבדיל וכו׳. והספר שואל עד כמה א״ר זירא עד יום ד׳ ומסיק התם חד בשבא ותרי בשבא ותלתא בשבא מקמי שבתא. אמנם מכל מקום צריך לחזרה קודם אכילה כדאיתא בירושלמי שלשה דברים צוה ר׳ את בניו אל תאכלו ביום השבת עד שתחזרו כל הפרשה. וכתב הר״ף ז״ל מיהו רבינו יהודה פי׳ בתוס׳ פ״ק דברכות דוקא לענין גיטין אבל לענין הפרשה בעינא שישלי׳ פרשיותיו ולא אקרי עם הצבור לאחר השבת שהרי כבר התחילו לקרו׳ בצבור מסדר אחרת במנחה. ומטעם זה אפילו אם חזר הפרשה מאחד בשבת יצא דשפיר מקרי עם הצבור שכבר התחילו הפרשה בשבת במנחה ודוקא מיום אחד ואילך אבל בשבת במנחה אפילו לאחרים שקראו הפרשה בצבור לא יצא כיון שבאותו היום קראו הפרשה שעברה. כך נראה לר״ף ז״ל. +ועוד כתב ה״ר מאיר שאינו מועיל כך כשאדם חוזר ג׳ פעמי׳ מקרא כמו שיחזור ב׳ פעמים מקרא ואחד תרגום. כי מן הדין היה לנו לחזור תרגו׳ ירושלמי לפי שבטוב יותר מפרש העברי יותר מן התרגום שלנו אך שאינו מצוי בינינו. ואף כי אנו נמשכין אחר מנהג בבליים. ולאחר שיחזור הסדר בשבת אין צריך לחזור ההפטרה והפרשה מסדר שניה. +ואחר חזרת הסדר הולכין לבית הכנס�� ואומרי׳ פסוקי דזמרא. ומוסיפין בהן מזמורים יש מהם מדברים ביצירה ויש מהן מדברים מן התורה שנתנה בשבת. ולכבוד ימים טובי׳ אנו אומרים אותן כמו בשבת. ואח״כ יורד שליח צבור לפני התיב׳ ופותח בקול רם נשמת כל חי וכו׳. +כתב ה״ר אשר ז״ל המגיה בנשמת כל חי המעורר נרדמים אינו יודע למה כי רדומים יתכן לומר וכן נהגו לומר. ונראה לי כי שם בנימין צעיר רודם פי׳ ישן מן רדם. וכן מי שאומרים אין מלך אלא אתה ואינו אומר אין לנו מלך אלא אתה טועה כי באמת אין לנו מלך אלא הקב״ה אבל לאמות העולם יש להם אלוהות ומלכים זולת הקב״ה כמו שכתוב כי חלק ה׳ עמו. וכן כתוב הוא תהלתך והוא אלהיך. כתב ה״ר מאיר בשבועות מתחיל החזן האל בתעצומות עוזך בשביל מתן תורה שהתורה נקראת עוז שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. ובסכות ובשמיני עצרת ובשמחת תורה מתחיל הגדול בכבוד שמך לפי שנאמר יספת לגוי נכבדת ונדרש בפסיקתא על האבות ושמיני ושמחת תורה ובפסח מתחיל הצבור לנצח לפי שהקב״ה נראה כגבור על הים. ובראש השנה ויום הכפורים מתחיל המלך היושב לפי שהקב״ה יושב בדין. +וכתב ה״ר נתן רננו צדיקים וכו׳ בפי ישרים תתהלל כדכתיב ולישרים נאוה תהלה. ובדברי צדיקים תתברך כדכתיב וברכות לראש צדיק. ובלשון חסידי׳ תתרומם בכל מיני רוממות. ובקרב קדושי׳ תתקדש לקדושי׳ נאוה קדושה. כך סדרו במחזורים זקנים אך החדשי׳ עקבו את המישור ובשביל שראו יצחק חתום בראשי השטות בקשו לחתום רבקה בסוף השטות. אמנם שמעתי כי יש מקומות באשכנז שמסדרין אותו כך ביום הכסא. ונראה לי משום המדרש דעל רננו צדיקי׳ שהו׳ על יצחק נחתם בו. +במקהלות וכו׳ ובכן ישתבח וכו׳. קדיש קצר. ברכו. ופותח ביוצר. מהכל יודוך עד אל אדון יש קי״ג תיבות כנגד ק׳ ברכות וכנגד י״ג כריתות שנכרתו על כל מצוה ומצוה. ומן ובוקע עד שבתה ט׳ תיבות כנגד הצדיקים. אדם. נח. אברה׳. יצחק. יעקב. משה. אהרן. דוד. ושלמה. וכנגד ט׳ שמו׳ של מלאכי השרת. אראלים. חשמלים. שרפים. כרובים. חיות. אופנים. גלגלי׳. ערין. קדישין. וכנגד ט׳ תיבות שבקק״ק. ומן ומאיר עד הרחמי׳ ז׳ תיבות נגד ז׳ ימי השבוע ונגד ז׳ מועדי׳ מהשנה. פסח. שבועות. ראש השנה. ויום הכפורים. סוכות. שמיני עצרת. פורי׳. מהמאיר עד בראשית י״ב תיבות נגד י״ב מזלות ונגד י״ב שבטים. +אל אדון מיוסד באלפא ביתא ובראשונ׳ עשרה תיבות נגד עשרת הדברות ובאחרונה י״ב תיבות נגד י״ב מזלות נשארו תשעה אמצעיים שבכל אחד ח׳ תיבות שהן ע״ב נגד שם המפורש. ויחד הם כ״ב נגד כ״ב אותיות ונגד שם בן כ״ב. לאל אשר שבת ביום השביעי נתעלה וישב.לכל בריה ובריה ברא הקב״ה שר ובליל שבת בראשית ישב על כסא כבודו וקראן כלם ובעמדם לפניו עמד מכסאו להושיב בו שר של שבת. וזהו תפארת עטה ליום המנוחה שכבוד גדול עשה לו שהושיבו על כסאו לפני כל השרים. ובראות׳ כך עמדו ואמרו שירות ותושבחות לשר של שבת בא הקב״ה והראה אותה שמחה לאדם הדאשון כשראה לכל אחד ואחד שהיה משבח לשר של שבת פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. אמר לו הקב״ה לו אתה אמור שירה ולי אתה אומ׳ שירה כיון ששמע שר של שבת שטוב בעיני ה׳ לומר שירה מיד ירד מן הכסא וצוח טוב להודות לה׳. וענו כלם ולזמר לשמך עליון. זהו שבח של יום השביעי אותו הכבוד שעשה לו הקב״ה זהו שבחו. ויום השביעי משבח וכו׳. כלומר כל מה שבאותו מזמור טוב להודות לה׳. לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו אלו השרי׳ שענו כולם ואמרו ולזמר לשמך עליון. ואין לפתרו לענין אחר שהרי אין יצור מפאר ומהדר לאל כי אם ישראל ו��הו כל יצוריו אלא ודאי האמת כאשר פתרתי עכ״ל ה״ר נתן ז״ל. +ויסיים עד גאל ישראל ומתפלל בלחש ג׳ ראשונו׳ וג׳ אחרות. ז׳ ברכות תקנו בשבת נגד ז׳ קולות שאמ׳ דוד על המים. וזהו שאמ׳ דוד שבע ביום הללתיך ביום פי׳ יום השבת. ואין אומ׳ הברכות האמצעיות מפני טורח צבור. ומצאתי כתוב אין בשבת י״ב ברכות אמצעיות לפי שכלן הן בקשת צרכי האדם ועל זה אין לאומרן שמא אפשר שיהיה צריך לאחת מהן ויהיה מצר בזכרו צרתו והשבת לא נתנה כי אם לקדושה ולמנוחה ולעונג ולא לצער לפיכך אין אומרי׳ רק ג׳ ראשונו׳ וג׳ אחרונות שהן שבחו של מקום והמנוחה נאמר. וכן הדין ביום טוב כל זה במדרש ר׳ תנחומא ז״ל. ובמקום האמצעיות יאמר ישמח משה והוא כנגד שבת של מתן תור׳. +כתב הבעל המלמד ז״ל ראוי למשה לשמוח בחלקו לפי שהשם קרא לו עבד נאמן כמו שכתוב בכל ביתי נאמן הוא. וכליל תפארת בראשו נתת שבחייו נהנה מזיו שכינה ולפי שיום זה יום קדוש הוא ראוי להזכיר בו האיש אשר העלנו ממצרים וקדשנו במצות היום הקדוש הזה. חמדת ימים אותו קראת. פי׳ לא מצאנו מקום שנקרא שבת חמדת ימים רק בתרגום ירושלמי שתרגם ויכל וחמיד ה׳. רצה ומודים וברכת כהני׳. י״א שאין לומר בברכת כהנים ושמו את שמי והטעם לפי שאמר המשולשת בתורה ובזה הפסוק היא מרובעת ולא נהירא. שים שלום. אלהי נצור. קדיש שלם. +ואחר כך מוציאין ספר תורה ואומרי׳ ויהי בנסוע הארון וכו׳. וקורין ז׳ בסדר השבוע ומפטירין בהפטרה מסודרת כאשר בארנו. ואחר ההפטרה יאמר החזן מי שברך וכו׳. ואחר יאמ׳ החזן אשרי ומחזירין הספר למקומו. וכשחל ר״ח להיות באותה שבוע ז׳ מכריז החזן ואומר יהי רצון וכו׳ וסימן סדורם כרקשנ״ה. לכונן. לרחם. לקיי׳. ושנשמע. ונתבשר. להשמיד אויבינו. יקום פורקן. כך גזרו. ובשבת שלפני ר״ח אב אין אומרים יהי רצון אך מכריז ואומר בלשון זה ר״ח אב יהיה יום פלוני הבא עלינו שיחדש הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לששון ולשמחה וכו׳. ועל ד׳ הצומות שהן י״ז בתמוז וט׳ באב וצום גדליה ועשרה בטבת מכריז בשבת שלפניהן ואומרים צום פלוני יהיה יום פלוני וכו׳. אבל אין מכריזין על ט׳ באב ועל צום גדליה לפי שהם ידועי׳ לכל. ואחר זאת ההכרז׳ יאמר מי שברך. ואחריו אומר אשרי ומחזירין הספר למקומו ואומר יהללו וכו׳ ובנחה וכו׳:
+תפלת המוסף אבות וגבורות וקדושת השם וקדושה רבה. וכתב בעל האשכול במוסף שבת וי״ט ויה״כ ולנעילה אומר שמע ישראל ואני ה׳ אלהיכם שהו׳ ראש וסוף של ק״ש לפי שגזרו שמד שלא לקרות קריאת שמע כלל ועמדו והתקינו זאת הקדושה בכל התפלה ואחר בטול השמד עקרו את זאת משאר הקדושו׳ חוץ מאלו כדי שיהיה זכרון לישראל מבטול השמד הואיל ואין באלו התפלות קריאת שמע לעולם. +וכתב ה״ר יוסף ז״ל וזה לשונו ומה שאנו אומרים בכל הקדושות נקדש את שמך או נקדישך ונעריצך מלכנו שאנו עושים המלאכי׳ עקר ובקדושת מוסף אנו אומרי המוני מעלה עם עמך ישראל וכו׳ כלומר הרי אנו עושים ישראל עיקר על פי המדרש נתקן שש כנפים לאחד כל כנף אומר שירה ביומיה ובשבת אומר החיה אין לי עוד כנף והקב״ה אומר יש לי כנף אחד בארץ שאומר שירה אלו ישראל. זש״ה מכנף הארץ זמירות שמענו. ושלא לחלק בתפלת יוצר לא תקנו כן אלא במוסף. + ואחר אומר קדושת השם ואחר יאמ׳ תכנת שבת רצית וכו׳ והוא מיוסד בתשר״ק ומנצפך הנוסחא דוקא. והוא כנגד קבוץ גליות כי לכל קבוץ שייך שריקה ישרוק ה׳ לזבוב וכו׳. תכנת מלשון ותוכן לבנים. בעשרת הדברו׳ תמצא ויום השביעי שבת להוציא מלב הנוצרי׳ והישמעלים שאלו עושין שבתם ביום ששי ואלו ביום אחד שהרי כלן קורין לשבת שבת וקרא הכתו׳ וישבות ביום השביעי. רצית קרבנותיה. שאין בהן שעיר חטאת כדי שלא להזכיר שום רמז עון. צוית פירושיה וכו׳ אלו העשרונים. מענגיה לעולם כבוד ינחלו ראיה מיוסף מוקר שבי. ועוד שבת אומר לוו ואני פורע. טועמיה חיי׳ זכו מצוה לטעום תבשילי שבת בערב שבת כדי לתקנם כהוגן ויהיו נאכלין לתאוה. גדולה בחרו כמו אדם אחד שברר מנה יפה לשבת וזכה לשלחן זהב וכלי זהב אז מסיני נצטוו אף על פי ששבת נתן במרה לא נצטוו על קרבנותיה אלא עד סיני כראוי. משל למלך שזמן משרתיו ונתן להם שני תבשילין כשרצה לאכול אמרו לו משרתיו אתה אדננו מה תאכל אמר להם די לי במה שאכלתם ב׳ תבשילין. כך הקב״ה האכיל לישראל לחם משנה ולא תבע לשלחנו אלא לחם משנה שני כבשים ושני עשרונים. עבודה והודאה וברכת כהנים ושים שלום. קדיש שלם.
+יש מקומות שנהגו לומר אין כאלהינו אחר תפלת מוסף אחד שבת ואחד י״ט כדי להשלי׳ מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום כי בשבת ובי״ט אין אדם מתפלל מי״ח ברכות רק ז׳ נמצא שיצאו מהן ל״ג ברכות בין ערבית בין שחרית ומנחה ומשלימין אותן בז׳ ברכות של מוסף ושש שבסעודה שלישית וכ׳ כנוים שיש באין כאלהינו שכל אחד מהן עולה להשלים ברכה אחת נמצאו נשלמו לג׳ ברכות שהיו חסרות ואחריו אומר פטום הקטרת והשיר שהלוים היו אומרים ובמקומות שלא נהגו לאומרו יאמרו ברכות אחרות להשלים מנין המאה ברכות כמו שאמרו רז״ל בפרק התכלת רב אשי בשבת ובי״ט ממלא להו במיני מגדי ופרות: + +Siman 38 + +לח. פירוש פטום הקטרת +פטום הקטרת בריתא היא במסכת כריתות פרק ראשון פטום פירוש כתישת הסמנין ותקון הקטרת נקרא פטום ואינו לשון דישון כמו שור של פטם אלא לשון תקון וכתישה. שלש מאות וששים ושמונה מנים היו עושין ביחד בכל שנה ושנה ולא היו מפטמין למחצה ולשליש ולרביע כמו שאמרו רז״ל בבריתא זו פטמה לחצאין כשרה ולשליש ורביע לא שמענו אם היא כשרה אם לאו לפיכ׳ היו עושין אותה ביחד. +ומנה של הקדש היה גדול שהיו בו שלשה מנים של חול שהם מני׳ שלנו המנה שלנו הוא המנה של צורי והוא משקל ק׳ זהובים ומשקל כל זהוב כ׳ פשיטין ומחצה למשקל הברזל נמצא שמשקל המנה כ״ה דינרין למשקל הברזל וזו היא ליטרא פלפלי׳ שלנו. כמנין ימות החמה פירו׳ שבכל יום ויום היו מקטירין מנה אחד פרס שחרית ופרס ערבית נמצאו שס״ה מנים לשס״ה ימים ומטעם זה נהגו במקצת מקומות לומר בכל יום פטום הקטרת ומנהג יפה הוא. +וג׳ מנים היתרים שמהם היה מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים מלבד חצי המנה של שחרי׳ וחצי המנה של ערבית כדרך כל הימים כדכתי׳ ביום הכפורים ולקח מלא המחתה וגו׳ ומלא חפניו קטרת סמים דקה ואותן שלשה מנים של קטורת אף על פי שנכתשו עם שאר המנים היה מחזירן למכתשת ערב יום הכפורי׳ באותה מכתשת שעשה בצלאל וכותשן יפה שתהא דקה מן הדקה פירוש דקה ביותר דתניא דקה ת״ל והלא כבר נאמר ושחקת ומה ת״ל קטרת סמים דקה שתהא דקה מן הדקה כלומר שצריכה שתהא דקה יותר מחברתה. +ולאחר כתישה היה כהן גדול ממלא חפניו מאותן ג׳ מנים ומעלה ומקטיר ומאותן שלשה מנים היה נשאר שאין לך מלא חפנים שמחזיקין חצי מנה של קדש. ולפי שאין מדה קצובה לחפניו של כהן גדול אלא כל כהן גדול לפי מה שהוא כי יש שחפניו גדולים ויש שחפניו קטנים לפיכך הוצרכו להוסיף שלשה מנים לצורך כך ששערו חכמים שאין להם חפנים גדולים שמחזיקין יותר מג׳ מנים ��הנשאר מאותן המנים היו עושין מהם שכר האומנין ומחללין אותן על מעות האומנין שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה ונותנין אותו למחזקי בדק הבית בשכרן ולוקחין אותן מתרומה חדשה הבאה בניסן דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה. אמרה תורה הבא לי קרבן מתרומה חדשה. + ואלו הן. פירוש אלו הן סמנין של פטום הקטרת צרי וצפורן וכו׳ פירוש שאחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני שכך דרשו רז״ל קח לך סמים הרי שנים נטף ושחלת וחלבנה הרי כאן חמשה. וסמים אחרים כנגד אלו הרי עשרה ולבונה זכה הרי כאן י״א. צרי זה נטף וכן תרגם אנקלוס נטופא כלומר דבר הנוטף שהרי הצרי איננו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף ויש אומרי׳ מעצי הקטב והכל אחד. ושרף הוא הלחות הנוטף מן האילן ולועזים אותו גומ״א צפורן פי׳ שחלת כדמפר׳ טופרא ונקר׳ כן לפי שפניו חלקו׳ כצפורן האצבע. ולבונה כמשמעה. חלבנה י״א שקורין אותו גלמ״א ואע״פ שריחה רע מנאה הכתוב עם שאר סמני הקטרת. וכן אמר רבי חיננא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת. מור כמשמעו מיר״א בלעז. כרכום נקרא בלשון ערב זעפר״ן ובלעז שפרא״ן. שבולת נרד סם אחד הוא ודומה לבית יד של שבולת ובלעז אשפיקנרד״י קציעה היא קדה ודומה לפיגם דודא. כדאמרינן אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהיא ירק באילן להרכיבן מפני שדומי׳ זה לזה. קלפה כך שמו. קנמון תשעה. +סך כל י״א סמנין אלו ע״ב עולה לשס״ה מנים. ולא שמעתי מפני מה נותן מזה ע׳ מנין ומזה לא כי אם י״ו ומזה פחות מכן. אבל נראה שלפי חזקו ופלפולו של כל סם היה מקל במשקלו ונותן יותר מן הסם שאינו חזק כל כך. +בורית כרשינא הוא עשב כך שמו ומלבנין בו בגדים ונקרא אירב״א סבונא״ל. מלח סדומית הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטרת משום על כל קרבנך תקריב מלח. ויש אומרי׳ שהוא מלח דקה ביותר וזהו שאמרו ז״ל שמסמא את העינים. פירוש שהיא נדבקת בידים ואינה נראת מפני דקותה. ומאותו מלח היו מביאין רובע הקב ואין בידי למה רובע. מעלה עשן הוא עשב ונקרא כן לפי שמתמר העשן ומעלה אותו כמקל ואינו מתפצל לכאן ולכאן ומן הפסוק נפקא לן במסכת יומא מעלה עשן ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה. כפת הירדן הוא ורד. ועל שם שהוא גדל בשפת הירדן נקרא כן ויש לו ריח טוב. כדי לשפות בו את הצפורן שהיא שחורה וכדי שלא תשחיר את שאר הסמנין מלבנים אותו בבורית. +יין קפרסין מאותו מקום שהוא חזק מאד. ולפיכך מביאין ממנו סאין תלתא וקבין תלתא לפי שכך שערו חכמים ע׳ מנה של צורי. שתהא עזה פירוש שיהיה ריחה חזק. נראה לי מפני שהוא עז. פירוש אותו יין הבא מקפריס עז וחזק ומחזק ריח הצרי. +מי רגלים יפין לה. פירוש לצרי אבל לפי שהפטום נעשה בעזרה ואין נכון להכניס שם מי רגלים לפיכך לא היו שורין אותה בהן מפני הכבוד שאם לא מפני הכבוד לא היו מניחין מלשרות מפני ריחן שהרי חלבנה ריחה רע ומנויה עם סמני הקטורת. ויש מפרשים מי רגלים מעין אחד הוא ששמו רגלים ואי אפשר לומר מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטרת. +היטב הדק הדק היטב פירוש לסמני הקטרת אומר היטב תתדקק היטב. וזהו שאמרו שהקול יפה לבשמים פירוש קול המאמר הזה הוא יפה לבשמים שהדבור הזה יצא הבל מפיו שהרי אלו התיבות יוצאות מן הגרון. +פטמה לחצאין פירוש שלא נעשה אלא קפ״ד מנים ביחד שהן חצאין של שס״ה כשרה. לשליש ולרביע לא שמענו פירוש לא שמענו מרבותי׳ אם היא כשרה אם לאו. חסר מכל ��מן וסמן מאותן י״א סמנים שאמרו למעלה שלא נתן כמשקלו המפורש חייב מיתה או שלא נתן בתוכה מעלה עשן אף על פי שאינו מעיקר סמני הקטרת אלא להעלות עשן בלבד. אחד מכל סמנין אפילו יין ואפילו בורית כרשינה חייב מיתה. אף משום הכנסה יתרה פירוש אם הכניסה להיכל דביאה ריקנית היא שאותה הקטרת אינה כלום והביאה לה בביאה שלא לצורך והכנסה יתירה ובביאה שלא לצורך כתיב מיתה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש זה ההיכל מבית לפרוכת זה לפני לפנים ולא ימות הא אם יבא ימות בבאו שלא לצורך. +אחת לששים או לשבעים שנה גרסינן היתה נקטרת חצאין של שירי׳ חצאין משמע הרבה וקאי אסמנין כלומר חצי של כל סמן וסמן נשאר בה לסוף ששים שנים שרבו השירים של שלשה מנין שמשתייר בכל שנה ושנה מחפינתו של כהן גדול שאפילו ישמעאל בן קמחית שהיה גדול שבכלן לא היה חופן אלא ארבע קבין כמו שפירש ז״ל במסכת יומא. ולפיכך כשמגיעין לסוף ששים או שבעים שנה רבו אותן השירים כל כך שלא היו צריכין לפטם אותה שנה אלא קפ״ד מנים שהן חצאין של שס״ה ולא השוו לומר המדה אחת לשבעים שנה שמדת החפינה אינה שוה. שיש מי שחפינתו גדולה ויש מי שחפינתו קטנה ולפיכך אמרי׳ דבר מסופק לששים או לע׳ כלומר פעמים לזה או פעמים לזה ופעמים בין הפרקים הללו לפי הכהן ששמש ואותן שיורים הנותרים מן החפינה בכל שנה לא היו מצניעין אותן עד שיגיעו לסוף ששים ויצטרפו ויעלו לחשבון חצאין שהוא קפ״ד מנים שהרי בכל שנה ושנה היו מחללין אותן שיורין של אותה שנה על מעות האומנין וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה ומערבין אותו מותר עם השס״ה מנים של שנה הבאה וכן היו עושים בכל שנה עד שמגיע לששים נמצ׳ שמשתייר מן השס״ה של אותה שנה כל החצאין ולא היו צריכין לפטם בשנת ששים אלא קפ״ד מנים. והני ששים או שבעים לאו למימרא דליתרמי שיהיו בה חצאין ממש לא פחות ולא יתר דאי נמי הוה מקמייתא ארבע או חמשה מנים יתר על חצאין היו מפטמין כל החצאין של שס״ה דשנה הבאה דבציר מהכי לא מפטמינן כדקתני לעיל לשליש ולרביע לא שמענו. ואין לך ע׳ שנה שלא יהא שם מן הישנה יותר מקפ״ד מנים לפי שיותר משני מנים וחצי נשאר ברוב השנים הלכך אי אפשר שלע׳ שנה לא יהיה שם יותר מקפ״ד מנים ולפעמים יזדמן שלס׳ שנה היו קפ״ד מנים וכל זמן שלא נשתייר מן הישנה חצאין שלמים היו מפטמים אותה שלמה שס״ה מנים. + כתות חתכה כלומר מעט. ויש שגורסין קרטוב והוא שם מדה קטנה מפני ריחה פירוש שהיה נודף ריח טוב ממנה ביותר. תם הפירוש ת״ל: + +Siman 39 + +לט. דין סדר סעודת שבת שחרית +הולכין לבתיהן ומוצאין שלחן ערוך ומטה מוצעת ויין מזוג ומוזגין לו את הכוס ומקדש ואומר בפ״ה. ונהגו הקדמונים שהיו אומרים אחר קדוש זה ברוך מקדש השבת בלא מלכות ובלא הזכרה. ויש נוהגין לפתוח קודם קדוש ושמרו בני ישראל את השבת וכו׳. +ואחר הקדוש פותחין בקול רם ואומר לכבוד השבת מזמורים כגון מזמור לדוד ה׳ רועי וכל המזמור ולדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה וכל המזמור ומזמור ברכי נפשי. ה׳ אלהי גדלת מאד וכו׳. ויש שמתחילין מצמיח חציר והכל לפי מנהגם. ואחר כך בוצעין על הלחם ואוכלין סעודתם ומברכין ברכת המזון. וכל דיני סעודה וברכת המזון תמצא למעלה: + +Siman 40 + +מ. דין מנחה +פותח החזן אשרי ואחריו אומ׳ ובא לציון וכל סדר קדושה שלא אמרו אותו בשחר מפני טורח צבור שלא יכבד על הזקנים והעוברות והמניקות אם יאחרו כל כך בבית הכנסת ויצומו עד אחרי אומרם כל הסדר. +ואחר אומר קדיש קצר. ואחר אומר ואני תפלתי וכו׳. ולפיכך נהגו לומר פסוק זה במנחה של שבת לפי שכתוב למעלה ממנו ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר. אמר דוד לפני הק׳ ב״ה רבונו של עולם אומות העולם ורוב בני ישראל עושין משתאות ומשתכרין ביום שמחתם ואני תפלתי לך וכו׳. כי העת אשר הגדלת השמחה ביום מנוחתינו ושמחתי איני משליך אותך אחרי גוי כי בהגיע זמן התפלה אני מפסיק משתאותי ומניח כל תענוגותי וקופץ אני להתפלל אליך בעת רצון ובשעה קבועה. אבל אומו׳ העולם אחרי אכלם ושתייתם אינם מזכירין מי בראם ומזמרין ומחנגי׳ לשמחתן וישראל אחרי אכלם סעודה שלישית אינן שוכחים יוצרם. ובשעת מנחה שהיא עת רצון לפניו הם מתפללין. וכשם שעושין כמשפט עשה להן כמשפט אב לבן והפוך מדת הדין למדת רחמים וזהו אלהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך ענני בישעך שהיא אמת. ועל זה נהגו כל ישראל לאמרו בתפלת המנחה של שבת אבל בי״ט שאין מנהג להתפלל תפלת מנחה רק סמוך לתפלת ערבית לא נהגו לאומרו מפני שאין זה עת משתה לשום אדם. +וה״ר נתן כתב טעם אחר וז״ל לפי שעזרא תקן קריאת התורה במנחה משום יושבי קרנות שאין עוסקין בתורה אלא במקח וממכר ולא עסקי באוריתא עמד ותקן קריאה זו להגן עליהם אנו אומרים ואני תפלתי לפני קריאתה להודות ליוצרינו שלא עשנו כהם. וביום טוב שאין בו קריאה ולא סעודה שלישית לפי הנראה אין אנו אומרים אותו. +ואחר כך מוציאין ס״ת וקורין שלשה בסדר השבוע הבאה עשרה פסוקים לכל הפחות. ואחר גוללין הספר ואין אומרים קדיש אחר קריאת התורה כמו שעושין בשחרית. והטעם כי בשחרית אומרים אותו לפי שאומרי׳ אשרי אחר הגלילה. ולשון אשרי יושבי משמע לשון שהיה ועכוב כמו שאמרו ז״ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שנאמר אשרי יושבי ביתיך והדר יהללוך סלה. וכדי שלא ישהו כל כך אחר קריאת התורה קודם הקדיש אומרים אותו אחר קריאת התורה אבל במנחה שאין אומרי׳ כלום בין קריאת התורה לתפלה די לנו בקדיש אחד שלפני התפלה. והוא הדין למנחה של תענית שקורין ויחל שאין אומרים קדיש עד לפני התפלה. ויש אומרים שכל זמן שמפטירין בנביא אומרים קדיש אחר חזרת התורה למקומה קודם תפלה. + ואחר כך מתפללין מפלת מנחה אבות וגבורות וקדושת השם. ובמקום האמצעיות יאמר אתה אחד והוא כנגד שבת שלעתיד לבא. כתב ה״ר נתן ז״ל אנו ושבת מעידין בשם יתברך שהוא אחד שנאמר כי אות היא ביני וביניכם לדורות לדעת כי אני ה׳ מקדישכם והקב״ה ושבת מעידין לישראל שהוא גוי אחד בארץ. וה׳ יתברך ואנחנו מעידין בשבת שבו בחר שנאמר ימים יוצרו ולא אחד בהם זה הוא השבת כי לא יקרא בו״ו וגם בכתיבתו יקרא בתמיה. וזהו מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. תפארת גדולה ועטרת ישועה בזכות שבת נושע שנאמר בשובה ונחת תושעון. +אברהם יגל כתב החכם בעל המלמד כי תקנו ז״ל להזכיר האבות בתפלה זו שהם הודיעו היחוד תחלה בעולם וזאת הברכה היתה כלה וענינה מעין היחוד כאמרם אתה אחד וכו׳. +וה״ר נתן ז״ל כתב לפי שהאבות שמרו שבת נקבעו בה. באברהם כתיב וישמור משמרתי פירוש ששמר אפילו ערובי תבשילי׳ וכתוב אשר יצוה את בניו זה יצחק. וביעקב כתיב ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. הדה אמרה ששמר יעקב את השבת ב״ר. ובאברהם שהיה אביו של יצחק שייך ביה גילה שנאמר גיל יגיל אבי צדיק. יצחק ירנן מצינו באגדה רננו צדיקים בה׳ בזמן שהצדיקים רואין הב״ה מיד אומרים שירה שכן מצינו ביצחק שנעקד וראה השמים פתוחים מיד אמר שירה. יעקב ובניו ינו��ו בו שנאמר ויחן את פני העיר. +רצה ומודים ושים שלום ואומר קודם קדיש צדקתך: נשאל לפני רבי על ענין שלשה פסוקים אלו מפני מה לא סדרום כסדר שהם כתובים בתלים. והשיב לכך נתקנו לומר כן לפי שכתוב והאלהים אמת. צדקתך הראשון מסיים בה׳ והשני באלהים והשלישי באמת. +וה״ר נתן ז״ל כתב טעם למה תקנו לומר אלו ג׳ פסוקים בשבת לפי שנתנה תורה בשבת קבעו אלו ג׳ פסוקים של צדוק הדין. בראשון יש עשרה תיבות כנגד עשרת הדברות ובשני ארבעים אותיות כנגד ארבעים ימים שעמד משה בהר לקבל הלוחות. ובשלישי ה׳ תיבות כנגד חמשה חומשי תורה ע״כ. ונהגו לומר אלה ג׳ פסוקים לפי שהם מעין צדוק הדין ואומר אותם בשעת המנחה לכבוד משה רבינו ע״ה שנפטר בשעת המנחה. +ואין אומרי׳ אותן בשבת שיש בו תוספת שאומרים בו הלל כגון י״ט או ר״ח או חנוכה וגם לא בי״ד של ניסן שחל להיות בשבת לפי ששוחטין את הפסח בין הערבים ואומר הלל על שחיטת הפסחים. אבל בשבת של ראש השנה ויום הכפורים אומרים אותן אף על פי שהוא יום טוב. +ונהגו בהרבה מקומות שלא לעסוק בתורה בין תפלת מנחה לערבית לכבוד משה רבנו ע״ה רבן של נביאים שנפטר באותה שעה כמו ששנינו נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלין. והגאון רב שלום כתב בשבת במנחה מותר להתעסק בתלמוד ולא עוד אלא שמנהג בבית מדרשו של רבנו בבבל שאחר תפלת המנחה שונין אבות וקורין בתורה ואמת הדבר שאין לבטל בית המדרש מכל וכל רק מתבטלין מעט לכבוד הרב אבי התורה שנפטר באותה שעה. ונהגו בהרבה מקומות לאכול סעודת הערב קודם תפלת המנחה בשבת ואחרי תפלה זו לא יאכלו רק כל אחד ישב בדד וידום לכבוד רבן של נביאים. +וה״ר נתן כתב שלשה פסוקים הללו שאנו אומרין בשביל צדוק הדין בעבור הנשמות שחוזרות במוצאי שבת לדינם. ואם ר״ח למחרתו אין אומרים אותן שאינן חוזרות לדינם שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו׳. והר״ש ז״ל כתב טעם אחר כיון שהתפללו צבור תפלת המנחה חל להיות מוצאי שבת שכך מצינו גבי סוכה מאמתי מפנין את הכלים מן המנחה ולמעלה. וכשחל י״ט או ר״ח באחד בשבת ידחה צדקתך מפניהם שכבר חלו מן המנחה ולמעלה עכ״ל. +ובמסכת סופרים כתב שבת שאומרים בו הלל או מחרתו אין אומרי׳ צדקתך אבל אומרה למוצאי שבת ויהי נועם שאין אסור לעשיית מלאכה כי אם לנשים שמקדשין החדש. וה״ר נתן ז״ל כתב האומר שנפטר משה רבינו ע״ה בשבת ולכבודו אנו עושין אי אפשר להיות שהרי בז׳ באדר מת משה ובעשור לחדש הראשון עברו את הירדן ובכ״ד בו התחילו לסבב את יריחו הכי איתא בסדר עולם וכבשו את יריחו ביום השביעי ושבת היה. ומאחר שיום כ״ה לא היה שבת כי אם אחד בשבת. ועוד הא כתוב בו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום אלמא ביום שבת היה כותב הרי לא היה שבת. ולא ידעתי הטעם מפני מה אין אומרים צדקתך בשבת שיש בו הלל משום דכתיב זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו ולא בעי לאדכורי ביה שום עצב. והכתיב משפטיך תהום רבה ואמרינן במדרש מאן דאת מחי את מדקדק. +ומותר להתעסק בתלמוד שהרי מנהג בכל ארץ אשכנז לומר מסכת אבות בקיץ ובחורף. ויש מקומות שאומרין אותן מפסח עד שבועות ולא עוד. ויש מקומות שאומרין אותן משבועות ועד סוכות. ויש מקומות שאומרין אותן משבת וישמע יתרו עד שבת מסעי וסימן ממתן תורה ועד משנה תורה משה קבל תורה. והכל לפי המנהג. +וכל פעם ופעם מתחילין קודם הפרק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כדי להפיס דעת עמי הארץ מתחילין באותה בבא והוא ראשית פרק אחרון של מסכת סנהדרין. ויש מקומו׳ שאומרי׳ שני פרקים בכל שבת ושבת. ומקומות שאין אומרים רק פרק אחד והכל לפי המנהג. ואחר הפרקים יאמר החזן קדיש על ישראל ועל רבנן. וכתב ה״ר אשר ז״ל תפלות של שבת ארבע א׳ משבת בראשית. ב׳ משבת דמרה. ג׳ משבת דסיני. ד׳ משבת דימות המשיח. ומחיה העולמים עכ״ל. נשלמו תפלות שבת והלכותיו ת״ל: + +Siman 41 + +מא. דין תפלת מוצאי שבת ודין הבדלה +במוצאי שבת מאחרין לבא לבית הכנסת כדי להוסיף מחול על הקדש ופותחין והוא רחום כמו בחול וקורין ק״ש בברכותיה כמו בחול ואומרים ברוך ה׳ לעולם. וכתב ה״ר נתן ז״ל מבעי ליה לארוכי כי היכי דנתצל מהזיקא דההוא שבתא. ואומר יראו עינינו כמו בחול ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין י״ח ומבדילין בתפלה וכולל באתה חונן אתה חננתנו וגומר תפלתו על הסדר. + ואם שכח להבדיל באתה חונן יבדיל בשומע תפלה ואם לא אמרו כלל אם יש לו כוס אין צריך לחזור ולהתפלל אבל אם אין לו כוס יחזור ויתפלל כך כתב ה״ר נתן ז״ל. וכתב הרמב״ם ז״ל טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלי׳ תפלתו ואינו חוזר. וה״ר אשר ז״ל כתב אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר ומבדיל בתפלה דהא דאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומר׳ על הכוס מיירי כשהשלים תפלתו. + ונוסח ההבדלה זו של תפלה אומרים אותה בין במוצאי שבת בין במוצאי יום טוב לחול וכן במוצאי יום טוב לחולו של מועד אף על פי שיש בה בין יום הז׳ לששת ימי המעשה לפי שסדר הבדלות הוא מונה. ואף על פי שאין שם אלא יום אחד או יומים מימי השבוע אומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה שאינו מתכוין לומר שעכשו יהיו ששת ימי המעשה אלא סדר הבדלות שהבדיל הקב״ה בעולמו הוא מונה. בין קדש לחול דכתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול. בין אור לחשך דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. בין ישראל לעמים שנאמר ואבדיל אתכם מכל העמים אבל יום השביעי וכו׳ מעין החתימה. + שחוזרין לגיהנם אחר סדר קדושה דאמרינן במוצאי שבת המלאך הממונה על הרוחו׳ צועק חזרו לגיהנם למות שכבר השלימו ישראל סדריהם וחוזרין הפושעים לגיהנם לידון שנחו ביום השבת ואומר סדר קדושה ומצדיקין עליה׳ הדין ומתחילין מואתה קדוש ואין אומ׳ ובא לציון לפי שאין הגואל בא בלילה. ואחר כך אומר קדיש שלם. + ואין אומר לא ויהי נועם ולא סדר קדושה במוצאי שבת שארע בו י״ט מפני שיש בו מעשה ידינו כאשר כתבנו. ויש נוהגין לאומרו כל זמן שיהיה י״ט מיום ג׳ ואילך כמו שאמרו בענין הבדלה. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה. ופרשו ז״ל מאי כל השבת כלה יום א׳ ויום ב׳ ויום ג׳. וכן לענין גטין אמרו רז״ל חד בשבא ותרי בשבא ותלת בשבא בתר שבתא ד׳ וחמשה ומעלי שבתא מקמי שבתא. +גם יש מקומות שאין אומרים ויתן לך כל זמן שאין אומרים ויהי נועם ומנהג טעות הוא כי מה ענין ויתן לך לויהי נועם. כבר בארנו מה טעם אומרים ויהי נועם מה שאין כן בויתן לך שאין אומרים אותו רק לסימן טוב וברכה אך סדר קדושה אין לומ׳ אם לא יאמרו ויהי נועם לפי שתכנת סדר קדושה היא לאומרו אחר ויהי נועם וסדר קדושה נתקן לאומרו שכל האומרו נצל מדינה של גהינם שנאמר צלמות ולא סדרין כל שאינו אומר סדר קדושה בצלמות. +ואחר כל זה הסדר מביאין לחזן ומבדיל על הכוס ואחריו אומר ויתן לך וכו׳ שהם פסוקי׳ של ברכה לסימן טוב. ויש מקום שנהגו לומר אין כאלהינו ופטום הקטרת והמנהג ג״כ לסימן טוב לפי שפטום הקטרת היה מעשיר כל המתעסקין בו ואפשר שהזכרתו ג״כ היא תעשי׳ והמקומות שנהגו לאומרו שחרית וערבית בכל יום לפי שבזמן שבי׳ המקדש קיים היו מקטירין בכל יום פרס שחרי׳ ופרס ערבית. ואח״כ אומר קדיש על ישראל וכו׳. + וכל אח׳ הולך לביתו וחוזר ומבדיל לבני ביתו ומביאין לפניו יין ובשמים ונר ומברך על היין תחלה ואחר על הבשמי׳ ומריח לשמח נפש העצבה כשיוצא מן המנוחה לימי הטורח והעצבו׳. ואין מברכין על הבשמי׳ אלא במוצאי שבת לחול ולא במוצאי שבת ליום טוב לפי שהכנסת יום טוב לנפש במקום בשמים שהיא שמחה ונהנית גם כן משמחת יום טוב. וכן ביום טוב לחול אין לברך על הבשמים לפי שאין נשמה יתרה ביום טוב אחר שיש בו טורח מאשר יאכל לכל נפש שיעשה בו. וי״א שטעם הבשמי׳ במוצאי שבת לפי שבכל שבת שובת אור של גיהנם ואינו מסריח ובמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח ועל זה אנו מריחין בבשמי׳ שיגין מאותו הריח ריח הבשמי׳. + ואחר כך מברך על הנר. ואבוקה להדלקה מצוה מן המובחר והטעם אחרי שפסקו ז״ל שנוסח הברכה לומר בורא מאורי האש שהוא לשון רבים צריך להיות שם אבוקה שנראין בה מאורות הרבה. ואחר כך אומר המבדיל בין קדש לחול. ונהגו לקחת הדס לברך על הבשמים ונראה משום דכתיב והוא עומד בין ההדסים וכתיב ותחת הסרפד יעלה הדס. +ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו על כן צריך שיראה בצפרניו קודם שיברך משום דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל אלהים. וישראל שהדליק מן הגוי וגוי שהדליק מישראל מברכין עליו. + ואין מברכין על הנר אלא במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים באור ששבת מעברה כגון עששית דולקת שהיתה דולקת והולכת כל היום כלו או נר שהודלק לחולה או הנר המודלק מהן. אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים אין מברכין עליו אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא. ואין מחזירין על האש כדרך שמחזירין על המצוה. +ויום טוב שחל להיות באמצע השבת מבדיל כמו במוצאי שבת רק שלא יברך על הבשמי׳ ולא על האור וכשמברכין על האור רואה בצפרניו שיפרה וירבה כצפרנים הללו ובהגדה שיצא האור מבין צפרניו של אדם הראשון. ויש הגדה אחר׳ על אדם הראשון שכשראה שחשך היום במוצאי שבת אמר אוי לי שבשבילי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקדוש ברוך הוא בינה בלבו ונטל שני רעפים והכישן זו בזו ויצא מהן אור וברך עליו ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום לבד הצפרנים ועל זה יש שנהגו להסתכל בצפרנים כשמברכין על האור. ולפיכן מברכין במוצאי שבת על האור היוצא מן האבנים לפי שהוא כעין תחלת ברייתו כמו שכתבנו. לפו שהיה תחלת ברייתו במוצאי שבת מברכין עליו במוצאי שבת ועוד היה נאסר בכל יום השבת ועכשו הותר. + וכיון שברך עליו במוצאי שבת שוב אין צריך לברך עליו כל השבוע כמו שמברכין בכל שאר הנאות ברכת הנהנין לפי שאין הפסק להנאתו שכל היום הוא צריך לאפות ולבשל בו ולחמם כנגדו. וכיון שכן אין אדם מסיח דעתו ממנו. אבל על הבשמים צריך לברך כל פעם ופעם שיריח בהן שכשיפסוק הריח תפסק הנאתו. וה״ר אשר ז״ל כתב כי לפיכך אין מברכין בכל יום על האור לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות שהוא גם כן אור. +ורואה בהן בצפרנים קודם שיברך שנאמר וירא אלהים את האור והדר ויבדל אלהים ונהגו להסתכל בעור שעל הידי׳ לפי שהחכמי׳ מכירין בהן מזל האדם וטובות הראויות לבא לו:
+והר״מ כשלא אכל על שלחנו היה מבדיל מעומד ונוטל ההדס בימינו ומברך עליו ונוטל אבוקה בידו אפילו יש לו נר אח׳ כדאמרינן אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ואין מבדילין על הפת אף על פי שמקדשין עליו שטעם הקדוש לפי שאין קדוש אלא במקום סעודה אבל במוצאי שבת שאין הבדלה במקום סעודה כי סעודת שבת ראו��ה להיות מבעוד יום אין להבדלה עסק בפת כלל כשאר מצות שאנו מברכין עליהם על הכוס כמילה וכיוצא בה. אבל קדוש לא הלכך דין הוא שקדש על הפת אם יהיה חביב עליו יותר אבל הבדלה שלא תקנוה כלל על סעודה כאשר כתבנו אלא על הכוס כמו שאמרו ז״ל העשירו קבעוה על הכוס לפיכ׳ לא נוכל להבדיל רק על הכוס. ויש מי שהורה שבמוצאי שבת וי״ט שמסדירין קדוש והבדלה כאחד ועושין יקנה״ז מתוך שיוכל לקדש על הפת אם ירצה יוכל להבדיל גם כן עליו שההבדלה במקום סעודה היא. הרי״ף ז״ל חולק בזה. +וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מוסיף ואומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת את עמך ישראל בקדושתך בא״י המבדיל בין קדש לקדש. ואומר שהחיינו חוץ משביעי של פסח שאינו אומר זמן. +ואמרו ז״ל אין מבדילין על השכר אלא א״כ הוא חמר מדינה. ואם אין לו יין סומך על הבדלה שבתפלה והמבדיל על היין הויין לו בנים ראוין להוראה. ועקר ההבדלה בלילה. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל והולך עד יום ד׳ אבל אינו מברך על האור אלא במוצאי שבת בלבד. ר״ל אם ברך עליו במ״ש בלא כוס כמו שנבאר למטה שצריך לעשות בליל פורים או בליל ט׳ באב כשיצטרך ליהנות בו אבל אם לא ברך עליו במוצאי שבת או כשיהנה בו נ״ל שיברך עליו בכל עת שיבדיל כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל. אבל אין מקום לבשמים אלא במוצאי שבת והטעם מבואר למבין. +ואסור לאכול או לשתות משיצא יום השבת עד שיבדיל. ולשתות מים מותר. וכן לעשות מלאכה כתב ה״ר עמרם ז״ל שכיון שהבדיל בתפלה מותר לעשות מלאכה ואפילו לא הבדיל על הכוס. ואם יצטרך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר המבדיל בין קדש לחול ומותר לו לעשות מלאכתו ומ״מ קודם שיטעום כלום צריך להבדיל על הכוס ואפילו הבדיל בתפלה. +וזאת הברכה שיברך להתירו למלאכה כתבו הריא״ג ורב עמרם ז״ל שצריכה הזכרת השם ומלכות וכן כתב ה״ר נתן ז״ל וז״ל ואסור לכבויי ולאדלוקי ולעשות שום מלאכה עד שיבדיל באחת מהן או יברך בא״י אמ״ה המבדיל בין קודש לחול. ורש״י ז״ל פסק דאפילו בלא הזכרה מותר שאינה אלא להכרא בעלמא. +והני נשי שאין מבדילות בתפלה צריכות לומר המבדיל בין קדש לחול קודם שיעשו שום מלאכה וכן צריך ללמדן. והני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא מקמי דתתפני סדרא מנהגא פירוש מנהג טוב לבתר דתתפני סדרא לאו מנהגא פירוש אינו מנהג טוב. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם שלא לעשות מלאכה כל ליל מוצאי שבת. +שכח ואכל או שתה קודם שיבדיל מבדיל אחר שאכל. ומדבר סופרים להבדיל על היין ומברך על היין תחלה כאשר כתבנו. וסימן הברכות יבנ״ה. יין בשמים נר הבדלה. יש לו לאדם להבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין הוא שבת שמצו׳ זכירה ביציאתו ואפילו קודם לשעה זו מעט. היה אוכל ויצא שבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואח״כ מבדיל עליו ואם היה פוסק בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו. +אין מבדילין אלא על היין שראוי לנסך על גבי המזבח כמו שאין מקדישין. זה הכלל כל שאין מקדשין אין מבדילין עליו חוץ מן השכר במדינה שרוב יינה שכר שמבדילי׳ עליו הואיל והוא חמר מדינה ושאר היינו׳ כבר בארנו משפטיהן בהלכות קדוש. ואם אין לו יין ומקוה למצא למחר שכר אם הוא חמר מדינה חייב להתענו׳ עד אשר ימצא אבל אם יודע שלא יזדמן לו למחר לא יין ולא שכר אינו חייב להתענות עד אשר ימצא. +ומי שטעה ולא הבדיל בתפלה ולא הבדיל גם על הכוס ואין לו ��כשו כוס להיות מבדיל עליו חוזר ומתפלל ומבדיל בתפלה. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל. כשם שמבדילין במוצאי שבתות כך מבדילין במוצאי יום טוב לחול ובמוצאי י״ט לחול של מועד ובמוצאי יום הכפורים. וכבר בארנו שאין מברכין על הבשמים אלא במוצאי שבת לחול בלבד ואפילו במוצאי יום הכפורים אין צריך לברך על הבשמים ואף על פי שאין בו טעם של שאר ימים טובים. והטעם שאין ביום הכפורים נפש יתרה מפני התענית אבל מברכין על האור במוצאי יום הכפורים לפי שהופסק להנאת האור ביום הכפורים ואין מברכין אלא על נר ששבת כמו שבארנו למעלה. + ובמוצאי שבתות מברך על כל אור משיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע למטבע ואין מברכין על נר של גוים ולא של ע״ז ולא של מתי׳ היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב אנשי העיר גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. אור של תנור ושל כירים ושל כבשן לא יברך עליו לכתחלה. הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהם דולק מאליו מברכין עליהן. אור שהודלק לחיה או לחולה בשבת מברכין עליו. אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליקין בשבילו מברכין עליו. וכן אור של בית הכנסת אם יש חזן שהוא דר שם מברכין עליו. +פורים שחל להיות במוצאי שבת שקורין המגלה לאור הנר מברך בורא מאורי האש קודם. ויש חולקין ואומרין שאינו צריך לברך עליו לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות. אמנם טעמא דמסתבר הוא שלא יהנה ממנו בלא ברכה. +ונהגו לומר הבדלות בנגינות במוצאי שבת משל למלך שמלוין אותו העם בשמחה ובשירים כך ישראל מלוין שבת כלתא ומלכתא בשמחה ובשירים ועל כן נכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוי׳ אותו ודרך לויה מעומד. וקדוש נמי שהוא כמו שאנו יוצאין לקראת המלך היה לנו לאומרו מעומד מזה הטעם אך לפי שאין קדוש אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב כחוכא ואטלולה ולכך כשחל יום טוב במוצאי שבת עבדינן לה מיושב משום קדוש די״ט. + ונהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו שמצינו בהגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפי׳ כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יות׳ מדאי ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ותשבר הכד ונפלו מטפי המים על בשרו ובכל מקו׳ שנתזו המים נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת כ״מ. נשלמה תפלת מוצאי שבת. והלכות הבדלה תהלה לאל: + +Siman 42 + +מב. דין הימים שאין נופלין על פניהם ואין אומרים למנצח ושיר מזמור +כתב ה״ר נתן ז״ל אלו הימים שאין נופלין על פניהם כל יומי ניסן מפני שארעו בו ניסים ובערב הפסח וממחרת הפסח אין אומרי׳ למנצח דערב הרגל כרגל וצפרא דרגלא כרגלא ומר״ח סיון עד ד׳ ימים אחר עצרת. ור״מ היה אומר ד׳ ימים אחר עצרת משום דכתיב אסרו חג בעבותים וערב עצרת ומחרתו אין אומר למנצח כאשר בארתי. בתשרי ממחרת יום הכפורים עד סוף החדש. וערב החג ומחרתו אין אומר למנצח כאשר בארתי. והר״מ כתב בכל חדש אומר למנצח לבר מערב הפסח עד אסרו חג. חנוכה ופורים ויום י״ד וט״ו באדר הראשון שהן אסורין בהספד ובתענית אבל במנחת ערב הי״ד אין למנוע הכי מוכחא שטת ההלכה פ״ק דמגלה. ואין אומר למנצח ושיר מזמור כמנהג ויטרי אין אומר אותו אך שמעתי מר׳ יצחק ב״ר טודרוס כלל כל יום שיש בו מוסף אין אומרים אסף במנחה ערבי שבתות וי״ט ור״ח יום חופה אחרי עשותה ושחרית שבא חתן לבית הכנסת. ובשביל חתן אין מוסיפין בחול יותר מג׳ בקריאת התורה כי תקנת חכמים שאמרו שאין מוסיפין בחול אע״ג שעשו אותו כרגל. ואפשר שאם קראו כבר ג׳ שיכול החתן להיות רביעי כמו בחולו של מועד אבל יותר לא דיותר מרגל לא עבדינן ליה דחול המועד קרוי רגל.
+ ויום המילה. ויש מקומות שאומר ביום המילה למנצח משום דאית ביה ט׳ פסוקים כחדשי העבור. ויש במדרש ישגבך שם אלהי יעקב. למה הזכיר יעקב יותר מאבותיו משום שהיו לו גלגולים וטלטולים יות׳ מהם ובכלם עזרו הבורא ית׳ כהדין מקשיית׳ דאמרין לה רחמנא דעני לההיא מקשייתא יעזור ליך. ויש מקומות שאין אומרים אותו משום דכתיב על המילה שש אנכי על אמרתך ולא שייך למימר ולאדכורי יום צרה. ואם יחול יום המילה ביומא דתשובה ובתענית רגילין לומר י״ג מדות ודוי ולא שבקינן להו דכולי האי לא גזרינן רק והוא רחום ותחנות. עד כאן לשון ה״ר נתן ז״ל. + +Siman 43 + +מג. דין תפלת ראש חדש והלכותיו ודין ברכת הלבנה והברכה +ערבית שחרית ומנחה מתפלל אדם תפלתו כשאר ימות השנה וכולל בעבודה יעלה ויבא. טעה ולא אמר יעלה ויבא אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לעבודה בין יחיד בין שליח צבור כשמתפלל בלחש שאין בכך טורח צבור. ואם השלים תפלתו חוזר לראש התפלה ומזכיר. וה״מ יחיד אבל ש״צ אינו חוזר בכל עת שעתיד לאמרו בתפלה אחרת מפני טורח צבור כך כתב ה״ר נתן ז״ל. +והרמב״ם ז״ל כתב ואם היה רגיל לומר תחנוני׳ אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקר את רגליו חוזר לעבודה ומזכיר בד״א בשחרית ובמנחה אבל בערבית אם טעה ולא הזכיר שוב אינו חוזר והטעם לפי שאין מקדשין את החדש בלילה. +וה״ר נתן ז״ל כתב דבערבית ליל שני מחזירין אותו שכבר מקודש הוא כך פסק ר״י בט׳ בתשובתו. ובר״ח שני ימים ולא אמרו במנחת יום ראשון לא בלחש ולא בקול רם נראה דכיון דאין באותו היום תפלה אחרת שצריך לחזור אע״ג שעתיד לאמרו בערבי׳ שחרית ומנחה של יום שני ועוד דאם לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים נמצא דשייכי זה בזה ואפילו הכי צריך לחזור שלא לחלק במנחת ר״ח שאינו אלא יום אחד. והאידנא שכל אחד ואחד מתפלל לעצמו אם ש״צ אמרו בלחש אין צריך לחזור כלל לא לראש ולא לעבודה שאינו חוזר ומתפלל בקול רם אלא משום קדושה. וכן נראה ממשיב הרוח ומהשאלה או שמא אין צריך לאמרו שמאחר שאינו צריך לחזור אם אמרו הוי הפסקה ויכול לאמרו בלא חזרה בשומע תפלה ואם לא אמרו שם אין צרי׳ לחזור. עכ״ל ה״ר נתן. והרמב״ם ז״ל כתב כל מקום שהיחיד חוזר ש״צ אם טעה כשמתפלל בקול רם חוזר חוץ מתפלת השחר אם שכח ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אינו חוזר מפני טורח צבור שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה של ר״ח. ויש פוסקין שאומרי׳ שאפי׳ יחיד העומד בבית הכנסת אם טעה אין מחזירין אותו ובלב׳ שיתכוין לשמוע תפלה מש״צ מתחלתה ועד סופה ולא יתעסק בשום דבר אחר והטעם כדי שלא יתבזה בצבור על שלא כיון לבו כך כתב ה״ר אשר ז״ל. ואחר תפלת השחר הצבור קורין את ההלל בדלוג ומברכין לפניו לקרא את ההלל ומצינו סמך לקריאת ההלל בר״ח שרמזו דוד במזמור הללויה הללו אל בקדשו שיש בו י״ב פעמים הללויה כנגד י״ב חדשים ומשמע הללו אל בקדשו על קדוש החדש. +ואמרו רז״ל תניא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר פירוש הרי״ף ז״ל יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר בלא ברכ׳. והר״ז ז״ל כתב שמעתי פירוש זה יחיד שארע לו נס לא יתחיל כי כשתקנו נביאים הראשונים לקרות ההלל לא תקנו אלא לצבור כשיגאלו מצרתם אבל על צרת יחיד לא תקנו לאמרו כלל כשיגאל ממנה ומודה על הנס אבל הלל דר״ח יחיד קורהו ומברך עליו כן דעת ר״ת ז״ל. והרמב״ם ז״ל כתב שקריאת ההלל בר״ח אינו אלא מנהג והמנהג אינו רק בצבור ואין מברכין עליו לפי שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל ואם התחיל קוראו בדלוג כמו בצבור. ולפי דברי הרי״ף ז״ל נראה שהצבור מברכין עליו ואף על פי שאינו אלא מנהג. +ואין להקשות עליו דמנהג של ערבה דאמרינן רב חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואין מברכין על המנהג לפי שבמנהג ערבה שאין בו אלא חבטה בעלמא אין לברך עליו אבל במנהג הלל שהוא שבח והודאה לה׳ יתברך ראוי לברך. ור״ת ז״ל תרץ דאמנהג טלטולא בעלמא כגון ערבה לא מברכין אלא על מנהג דבר אחר מברכין שהרי מברכין אי״ט שני של גליות שאין זה אלא מנהג. ויש סותרין טעם זה לפי שאין י״ט שני דומה לשאר מנהגות לפי שעקר המנהג בו משום ספקא דאורייתא. +והראב״ד ז״ל פי׳ ואם התחיל גומר בברכה שאין כאן קכו׳ ואין נוסח ברכה זו רק הודאה בעלמא כמו תושבחות והודאות שאנו אומרי׳ בפסוקי דזמרה. אך בירושלמי כתב גומר בלא ברכ׳. ונראין הדברים כיון דברכה שאינה צריכה היא ויש בה הזכרה ומלכות אם יברך יהיה עובר על לא תשא. ואם ירצה להרבו׳ בשבחו של מקום יברך בלי הזכרה ומלכות ויאמ׳ כנוסח זה ברוך אתה ה׳ מלך מהולל בתושבחות. ויש גדולי׳ נהגו לברך שאין לפקפק בה וזו היא נוסחה בא״י אמ״ה המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדו בא״י מלך מהולל בתושבחות. ואחריו נוסח הברכה לדברי׳ הכל יהללוך. הלכך לדברי הפוסקי׳ ז״ל שיחיד גומר בלא ברכה אין היחיד אומר אותה אך יברך בלתי הזכרה ומלכות כמו שכתבנו. +ואחר ההלל אומ׳ קדיש שלם. וכן בכל יום ספר שיש בו קרבן מוסף אומר קדיש שלם לפני הוצאת התורה. ואם אין בו קרבן מוסף אין אומרין קדיש זוטא. ומוציאין ספר תורה. וכל דיני קריאת התורה בר״ח תמצא למעלה בסדר קריאת התורה. ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא וגוללין. ספר תורה ובעוד שגוללין אותה אומר אשרי ובא לציון ואחר מחזירין הספר למקומו ואומר קדיש זוטא. +ומתפללין תפלת המוסף אבות וגבורו׳ וקדושת השם ובמקו׳ האמצעיו׳ יאמר ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים. ופי׳ החכם בעל המלמד בשם החכם רבי יהודה הלוי כי כנוי תולדותם שב אל החדשים. ר״ל ר״ח היתה באה על כל תולדות ימי החדש ולפיכך קרא ר״ח זמן כפרה. ופירש גם כן מיד שונא מיד יצר הרע כי הוא הצר הצורר ואורב להחטיא. ור״ל כי שעיר החטאת לזכרון לפני השם כדי להנצל מיד הצר הצורר. רצה ומודי׳ וברכת כהנים ושים שלום קדיש שלם. ויש מקומות שאומרים במקום שיר מזמור ברכי נפשי את ה׳ ה׳ אלהי גדלת מאד וכו׳ ואח״כ אומ׳ מזמור של אותו היום. קדיש עלינו לשבח.
+ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח. וכן מצינו בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא. פירוש מנהג טוב. ומצינו בהגדה טעם למנהג מפני שלא פרקו נזמי הזהב לעגל שנעשה בר״ח. ונהגו כל ישראל לעשו׳ סעודה גדולה משאר הימים מפני כבוד היום שהוא כפרה לישראל כמו שאמרו ז״ל הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח כלומר בעבורי על שמעטתי את הירח ממאור שלה ואני רוצה לעשות לה כבוד שיתכפרו בה כל ישראל בכל עת שתתחדש. ובפרקי דרבי אליעזר מצינו מנהג גדול בישראל שעושין סעודה בראשי חדשים ובימים טוב��ם כדי שנזכור תפלת המוספין ושאסור ר״ח בעשיית מלאכה לנשים ויום טוב אף לאנשי׳ ויש נותני׳ טעם אף לסעודת ראש חדש זכר לסעוד׳ שעושין לעדי הלבנה בזמן שהיו מקדשין על פי׳ הראיה. ויש אומרים שראש חדש מותר בתענית עתה שבטלה מגלת תענית כי ראש חדש מגלת תענית.
+וראש חדש שחל להיות בשבת מזכירין ערבית שחרית ומנחה יעלה ויבא בהודאה כמו אם חל בחול שאין מזכירין בו שבת כלל שהרי לקח חלקו וזה אינו כי אם לראש חדש ומוציאין ב׳ ספרי תור׳ וכל דין קריאת התורה תמצא כתוב למעלה בסדר קריאת התורה. כל השנה אחר ההפטרה יאמר אשרי ומחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש זוטא. ומתפללין תפלת מוסף אבות וגבורות וקדושת השם ובמקום תכנת יאמר אתה יצרת. רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום קדיש שלם. +וכן ברכת המזון של ראש חדש תמצאנו למעלה בהלכות ברכת המזון. וכל הדברי׳ אשר כתבנו בראש חדש בין לענין דין תפלה וברכת המזון דין חולו של מועד משפט אחד להם שאם טעה ולא הזכיר בערבית של חולו של מועד מחזירין אותו שאין בו הטעם שכתוב בראש חדש. ולענין הלל בימים שאין גומרים בהן את ההלל גם כן יש להם דין הלל בראש חדש וכשקוראין אותו בצבור קורין אותו בדלוג ואם רצו להפסיק אפי׳ באמצע הפר׳ פוסק לפי הרמב״ם ז״ל לפי שאין מברכין עליו אפי׳ בצבור כמו שכתבנו.
+ואמרו ז״ל הרואה לבנה בחדוש צריך לברך וכל המברך על החדש בזמנו כאלו מקביל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו. ועוד אמרו ז״ל אלו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים כלומר שהוא נראה על ידי גבורותיו ונפלאותיו. כך כתב רבי יונה ז״ל וכיון שכן שגדול המברך כאלו מקביל פני שכינה ראוי לברך מעומד. +ומאי מברך אשר במאמרו ברא שחקים וכו׳. ושנו במסכת סופרים אחרי הברכה אומר ג׳ פעמים סימן טוב סימן טוב סימן טוב תהיה לישראל. ברוך בוראך ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך מקדשך. ויש אומרים ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך. וסימן יעק״ב בראשי תיבות ורוקד ומדלג ג׳ פעמים כנגדה ואומר כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך כך אם ירקדו אחרים כנגדי להרע ולהזיק לי לא יוכלו להזיק לי וליגע בי. תפול עליה׳ אימתה ופחד וכו׳ פנים ואחור ג׳ פעמים אמן אמן סלה הללויה. +ואמרו ז״ל במסכת סופרים מאמתי מברכין על הלבנה משתתבסם י״מ משתתבסם משברכו על הבשמים במוצאי שבת והטעם לפי שאז אדם מקושט ומלובש בגדים נקיים של שבת וראוי להקביל פני שכינה. ויש מפרשים משתתבסם משתעשה כמו חופה כלומר גדולה ומאירה סביבותיה. והלשון מגזרת עביד בוסמא לבריה כלומ׳ חופה. וה״ר יונה ז״ל כתב משתתבסם משתהיה האור שלה מתוק לעיני׳ וטוב כלומ׳ שיהנה האדם ממנו וזהו אחר ב׳ או ג׳ ימים אבל קודם לזמן זה אין מברכין עליו לפי שאין מאורו מתוק לעינים מתוך קטנותו ואין אדם נהנה ממנו והוא מלשון לבסומי קלא שהוא מפורש למתק הקול. +ועד מתי מברכי׳ על הלבנה עד שתתמלא פגימתה חצי העגול. ויש מפרשים עד י״ו שתתמלא פגימת כל העגול לגמרי ומשניהם נלמוד לומר לכתחלה מברכין עד ז׳ ואם אחר מברך והולך עד י״ו ולא עוד. והטע׳ כי החמה עומדת נגד הלבנה בט״ו בחדש ולכך זיו הלבנה בחזקו עומד על מלואה כי חמה במערב ולבנה במזרח רב המקום ביניהן. ולברך מברכין עד שתתמלא פגימתה כי כל מה שתקרב הלבנה אחר חצי החדש לחמה יתכס׳ אורה ולכך מברכי׳ על התוס׳ ולא על החסרון כי על הטובה יש לנו לברך.
+פי׳ ברכת הלבנה מה״ר אשר ��״ל חק פי׳ גזרה שלא תעבור כמו שכתוב חק נתן ולא יעבור. וזמן פירוש שאינה פחותה מכ״ט יום וחצי ושני שלישי שעה וע״ג חלקים. שלא ישנו את תפקידם פירוש אשר פקדם השם זה עדות לפיכך חק נתן ולא יעבור. וכן ר״ל חק נתן ללבנה שלא יעבור וזמן לשמש ולשאר מזלות ומשרתים. ונראה לי כי אמר חק לראש חדש ולשמש זמן לפי שהלבנה פעמים באה בארוכה ופעמים באה בקצרה כי כשהשמש קרוב לה לפניה ממתינה והולכת בארוכה מפני חום השמש שישרפנה ופעמים באה בקצרה כשהשמש אחריה ממהרת לרוץ מפני חום השמש שלא יתקרב אליה וישרפנה פועל אמת שפעולתו אמת בכונה ולא במקרה להוציא מלבן של פילוסופים. ויש שגורסין פועלי אמת שפעולתן אמת ר״ל על השמש ועל הלבנה בצואת הבורא ולא במקרה. שהן עתידין להתחדש כמותה פירוש בביאת הגואל שיתחדשו השמי׳ והארץ וגדולת ישראל שיחיו המתים כמותה שמתה וחיתה כך מתי ישראל יחיה אותם הקב״ה. לפאר שם יוצרם על כבוד מלכותו כי אז תראה מלכותו על כל העמים. נשלם סדר תפלות ר״ח ומנהגותיו תהלה לאל. + +Siman 44 + +מד. הלכות חנוכה ודין התפלה +בכ״ה בכסלו יומי חנוכה אנון דלא להתענאה בהון ודלא למספד בהון. כי בבית שני כשמלכה מלכות יון גזרו שמד על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו כו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מפניה׳ ולחצום לחץ גדול עד שרחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולי׳ והרגום והושיעו את ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יותר ממאתים שנה עד חרבן בית שני. + וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ״ה יום בכסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד קטן שהיה מונח בתוך שדה קבועה בכותל שלא היו יכולין להסיטה והיה פתחה סגור וחתום בחותמו של יוחנן כהן גדול ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו בפך ולא היה בו שמן להדליק רק לילה אחת ונעשה להם נס והדליקו ממנו ח׳ ימים עד שהובא השמן מהמקום שהן כותשין אותו שם והיה רחוק דרך ד׳ ימים נמצאו בין הליכה וחזרה שמונה ימי׳ ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו עושין אלה הימים בכל שנה ושנה ימי משתה ושמחה והלל ויהיו מדליקין הנרו׳ על פתחי הבתים בכל לילה ולילה ח׳ ימים והן הנקראין ימי חנוכה כלומר חנו כ״ה כסלו בכ״ה בחדש יתחילו. +והימי׳ האלו אסורין בהספד ובתענית וגומרים בהם את ההלל ומברכין עליו לגמור אחד יחיד ואחד צבור. ונר חנוכ׳ מצוה להניחו על פתח הבית מבחוץ בטפח הסמוך לפתח מצד שמאל הנכנס כדי שתהיה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. +ולא יניחנה למעלה מכ׳ אמה לפי שאין העין שולטת בו ולא יהיה בזה פרסום הנס ואם הדליקה למעלה מכ׳ אמה ובא להשפילה צריך לכבותה ואח״כ להדליקה במקו׳ הראוי לפי שההדלקה עושה מצוה. +הדליקה למטה מעשרה כשרה והוא שתהיה גבוהה שלשה טפחים מן הקרקע. והדר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבי׳. ועכשו בגלות שאין אנו יכולין לקיים המצות בשלמות מניחה על פתח ביתו מבפני׳ ואפי׳ הניחה על שלחנו דיו. +ואסור להשתמש לאורה משום בזוי המטה שלא יהיו המצות בזויו׳ עליו שכן מצינו בירושלמי אמר הקב״ה הוי מכבד המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו ואם כבדת אותם כאלו כבדתני ואם בזית אותם כאלו בזית לשמי. + ונהגו קדמונינו להדליק בלילה הראשונה אחת ולהיות בכל לילה מוסיף אחת עד שמנה. ונהגו לחדש הפתילו׳ בכל לילה ולברך על התוספת והטעם לפי שבכל לילה היה הנס מתחדש. ועוד טעם אחר לחדש הפתילות זכר למקדש שהיו מחדשין אותן בלילה אל מנורת המאור. ובמסכ׳ סופרי׳ כתב אין חוששין לפתילת נר חנוכה להחליפה עד שתכלה. ונהגו להתחיל בצד הפתח. +ונשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. פי׳ שהאויבים באו לאבד הכל אנשים ונשים וטף. ויש מפרשים שעל ידי אשה אירע להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית כמו שמפורש בהגדה בת היתה ליוחנן כהן גדול והיתה יפת תואר מאד ואמר המלך יון שתשכב עמו והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר וישכב וירדם ויהי לה כן וישכב וירדם ותקח חרבו וחתכה ראשו ותביאהו לירושלם וכראות החיל כי מת גבורם וינוסו. ועל כן נהגו לעשות תבשיל של גבנה בחנוכה. +ואכסנאי חייב בנר חנוכה ומשתתף בפריטי אם לא מדליקי עליה בגו ביתיה ואי פתח בבא לנפשיה אף על גב דמדלקי עליה בגו ביתיה חייב להדליק נר משום חשדא וכן מי שהולך לכפר שאין בו ישראל ולן שם בלילי חנוכה אף על פי שאין לו בית מיוחד שם שמענו שהר״ר משולם ז״ל היה נוהג להדליק ולברך לזכרון הנס. +וחצר או בית שיש לו שני פתחים משתי רוחות צריכה ב׳ נרות מפני חשד העוברים. ועכשו שמדליקין בפנים אפי׳ בחצר שיש לו שני פתחים אין צריך לה אלא נר אחד שאין לחוש לחשד כלל שהנכנס בבית יראה הנר באי זו פתח שנכנס ונוכל לומר דדוקא כשהפתחים בבית אחד אבל אם הם בשני בתים בשתי רוחות ואדם אחד דר בהם ונכנסין ויוצאין בשניהם צריך להדליק בשתיהם אמנם אין צריך אלא ברכה אחת כיון דקיימ׳ לן דחובת גברא הוא אמרינן דשתיהן מצוה אחת שאין החיוב אלא מפני החשד ואפילו נימא דשתי מצות הן כיון שעושה שתיהן בבית אחד די לו בברכה אחת דומיא דתפלין של יד ושל ראש שאין מעכבין זו את זו דדי להן בברכה אחת. וכתב ה״ר יצחק ז״ל הני מילי לדידהו דמדליקי מבחוץ אבל לדידן דמדליקין בפני׳ ליכא משו׳ חשד ואין צריכין להדליק רק בפתח אחד דבני הבית ידעי ששני הפתחים של איש אחד הם. +ומצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ושעור זה כמו חצי שעה או יותר מעט ולפי חשבון זה מדת השמן שנותנין בנר חנוכה הוא שמינית הביצה שהרי שערו חכמים חצי לוג שמן לנרות המנורה שדולקות מערב עד בקר שהם י״ב שעות וחצי לוג הוא מלא ג׳ בצים נמצא ביצה לד׳ שעות. ולחצי שעה שמינית הביצה. +וקודם זמן לא ידליק דהוי כשרגא בטיהרא. ואחר זמן זה גם כן לא ידליק דליכא פרסומי ניסא שהרי נכנסו כל העם בבתיהן. ואיכא מאן דאמר דקודם זמן זה ואחריו גם כן אם הדליק אינו מברך. וכתבו מקצת הגאונים ז״ל דבזמן הזה שמדליקין מבפנים מפני חשש שמא יכבוה הגוים הדרים בינינו לא חיישינן לרגל מן השוק ומברכי׳ אחר זה לכתחל׳. וכן כתב ה״ר יצחק דאנן דמדליקין מבפנים וליכא היכרא אלא לבני הבית הוי זמנה עד עמוד השחר. והר״ף ז״ל כתב נכון להדליק כל זמן שבני הבית נעורי׳ משינה אפילו רבינו שמשון גם עכשיו היה מצריך לעשות קנדילא״ש ארוכו׳ ע״כ. +מיהו בע״ש שצריך להקדים נר חנוכה להדלקת נר שבת ונר שבת מצותה סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרנו פ״ק דשבת כי חזיתו שמשא אריש דקלא אדליקו שרגא משום דבתר הדלקת נר שבת אין לעשות שום מלאכה לפיכך מדליק תחלה נר חנוכה ומברך כיון דלא אפשר להדליק אחר נר שבת. ויש אומרים שמדליקין תחלה נר שבת ואחריו נר חנוכה ומברך לפי שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ולא הוי קבלת אסור מלאכ׳ אחר שדעתו להדליק אחר כן נר חנוכה. וכן במוצאי שבת דלא אפשר להדליק עד שחשכה משו׳ כבוד ש��ת מאחרין ומברכין. +ונהגו במקצת המקומות להדליק נר חנוכה במוצאי שבת בבית הכנס׳ קודם הבדלה והראב״ד ז״ל כתב שאין ראוי לעשות כך וגם במגלה שאין ראוי לקרותה עד אחר הבדלה שאין ראוי לברך על האור אחר שמלא עיניו ממנו. ומכל מקום מי שהקדים אפילו בחול שהיה טרוד והוא שיהיה בפלג המנחה האחרון דלא חמירי מהבדלה דאמרי רב מצלי של מוצאי שבת בשב׳ ואומר הבדלה על הכוס. מיהו צריך שיתן בה שמן יותר משעור הדלקה כדי שתדלק הנר עד דכליא רגלא דתרמודאי. וכתב הרי״ף ז״ל שנר חנוכה שדלקה כשעור אם רצה לכבותה אחר כך הרשות בידו או להשתמש לאורה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. הדליקה וכבתה אין זקוק לה. +ומכל מקום צריך שיתן שמן בנר עד שתהיה דולקת כשעור וידליק נר אחר כנגד נר חנוכה כדי שלא ישתמש לאורה. ואי איכא מדורה לא צריך ואי אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה צריך. ויש נותנין טעם להדליק נר אחרת משום הכרא ואפילו למאן דאמר מותר להשתמש לאורה צריך נר אחרת משו׳ הכרא. ועכשו שנהגו להניח נר חנוכה מבפני׳ בטפח הסמוך לפתח די לנו בזה ההכרא. שהרי מניחין אותה במקום שאין אנו רגילין להניח נר בשאר הימים וגם אינו מקום ראוי לתשמיש. +כתב הבעל עשרת הדברות שמה שאמ׳ שאסור להשתמש לאורה הני מילי תשמיש שאינו של מצוה אבל תשמיש של מצוה מותר. וכן דעת הר״ז ז״ל. והראב״ד ז״ל כתב דכל תשמיש אפילו של מצוה כגון ללמד כנגדו אסור משום דקלשה לה כחה דלא מכוין אלא לצורך עצמו. ומוכח מדקאמר נר שבת ונר חנוכה נר שבת עדיף משום שלו׳ ביתו ואם איתא נעביד נר חנוכה ויאכל לאורה דהא אכילת מצוה היא ונקיי׳ לתרויהו אלא ודאי כל תשמיש אסו׳ ואפילו של מצוה. וכן נרא׳ מדאמרי׳ כל שמנים ופתילות שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה ואם מותר להשתמש לאורה שום תשמיש אמאי מדליקין בהן בחנוכה ניחוש בהן דלמא אתי לאטויי אלא ודאי אסור. +וכתב ה״ר אשר שנהגו הנשי׳ שלא לעשו׳ מלאכה משעת הדלקה עד שעת כבייתן. ונראה הטעם להכיר שאסור להשתמש לאורן ועוד שמא יכבה הנר שישתמשו כנגדו ועל כרחם יכשלו להשתמש לאורה. ולפי זה המנהג טועות הנשים הרבה שאינן עושו׳ מלאכה כל שמונת הימים והבטלה הרחיקו ז״ל שהיא מביאה לידי שעמום על כן טוב לבטל להן מנהגן. ויש נשים רבות בטלות יום ראשון ויום שמיני ודי להן בזה כדין תור׳ בפסח וסוכו׳. +ומותר להדליק מנר לנר. כתב הראב״ד ז״ל משרגא לשרגא שלא על ידי קינסא. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שמותר להדליק קיסם מנר שבת להדליק נר חנוכה או איפכא. וכן להדליק ממנו אחר דכותה של מצוה אבל של חול אסור להדליק מנר של מצוה. +ונהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנס׳ להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת גם כי הוא הדור המצות ופרסום הנס וזכר למקדש. ויש מקומות שאין חוששין סמוך לפתח אלא לפני ההיכל. והמנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת בין תפלת המנחה לתפלת ערבית. ובערב שבת מדליקין קודם תפלת המנחה ועד שלא יתפלל הקהל ובמוצאי שבת מדליקין אחר סדר קדושה וקדיש קודם שיבדילו על הכוס והראב״ד ז״ל חולק על זה המנהג כמו שכתבנו. +יש מדליקין בנרו׳ של שעוה. והר״ף ז״ל היה מצריך לעשות נרות ארוכות אמנם המצוה המובחרת בשמן זית לפי שבו היה הנס. +וכשהוא מדליק לילה ראשונה מברך שלשה ברכות. להדליק. ושעשה ניסים. ושהחיינו. והרואה שלא הדליק בביתו או שאינו עתיד להדליק כמי שאין לו בית או אינו בעירו אף על פי שמדליקין עליו בביתו מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו והוא שלא שמע ה��רכות. אבל מי שהדליק בביתו או שעתיד להדליק או שמע הברכות אינו מברך כלל בראותו אחרים שהדליקו. ומלילה ראשונ׳ ואילך המדליק מברך שתים להדליק ושעשה נסים. והרואה מברך אחת שעשה נסים. ומי שבא ממדינת הים ולא הגיע לביתו עד ליל שני או ליל שלישי מברך בלילה שיתחיל להדליק בביתו שלשה ברכו׳. +ושיירי הפתילות של כל הלילו׳ נהגו להבעירן שלא לשום צורך ואע״פ שמותר לפי מה שכתב הרי״ף והרמב״ם ז״ל שאמרו שמשיעבור זמנה מותר לכבותה או להשתמש לאורה. ומיהו הגאון רב אחא ז״ל כתב שאין לעשות בהן שום דבר אבל צריך להניחן עד לילה אחרונה ולעשות מהן מדורה בפני עצמה. ואף על פי שאמרו חכמינו ז״ל תשמישי מצוה נזרקין ואלו ודאי תשמישי מצוה הן מכל מקום לא דמו לעצי סוכה ולולב שלא הוקצו שיהיו כלין לאותה מצוה אבל אותן הפתילות והשמן הוקצו על דעת שיהיו כלין. ולפיכך אנו מברכין בכל לילה ולילה שעשה נסים לפי שכל לילה היה נס ספוק השמן. +ולמה חנוכה מפרש בגמר׳ כאשר בארנו למעלה. ואת דאמרי לפי שאז חנכו את הבית מעבודה שבטלו היונים. וכבר בארנו ח׳ ימים למה. ויש נותנים טעם אחר לדבר לפי שבטלו להם מצות מילה שהיא לשמונה לפיכך קבעו ח׳ ימי חנוכה כך כתב הבעל העתים ז״ל. ועוד כתב למה אין עושין ט׳ ימים מספק כמו בחג הסכות והטעם לפי שחנוכה מדבריהם ולא החמירו בה כל כך. +והנשים נראה לומר שאחר שהן מדליקות ומברכות שמוציאות האנשי׳. אבל חרש שוטה וקטן שהדליקו לא עשו כלום לפי שהדלקה עושה המצוה והני לאו בני מעבד מצוה ננהו. וכל שכן גוי שהדליק לפי שאינו מחויב בה כלל. וכתב ה״ר יצחק בר אבא מרי ז״ל שקטן שהגיע לחנוך מדליק. כדי עובר לעשייתן ועכשו שנהגו להדליק לילה ראשונה אחת ולהוסיף אחת אחת בכל לילה כמו שכתבנו נר שיש לה שתי פיות עולה כל פה ופה ללילה. ואם הקיף פתילות בקערה אם כפה עליה כלי עולה כל פתילה ללילה או אם הרחיק כל פתילה מחברתה באצבע לפי דעת הבעל עשרת הדברות ז״ל. +ומה שאמרנו שמניחין נר חנוכה משמאל יש אומרים דדוקא בפתח שיש בו מזוזה מדליקין בשמאל אבל אין בו מזוזה יניחנו בימין. וכן כתב הר״ף ז״ל אך בבית הכנסת דליכא מזוזה מדליקי׳ בימין. עוד דומיא דמקדש שהיה מנורה בימין בדרום ואנו לא חלקנו בין זה לזה שבכלן מדליקין אותה בשמאל. +ואנשים הרבה הדרי׳ בחצר משתתפי׳ בשמן ויוצאין כלן בנר אחד והוא שלא פתחו פתח לנפשם כמשפט אכסנאי. וכן כתב הרמב״ם ז״ל דאכסנאי אתא לאשמועינן דהוה אמינא נר חנוכה חובת תרעא הוא כמו מזוזה כיון שאמר שמצוה להניחה על פתח ביתו ואמ׳ שמי שיש לו פתח יהיה חייב ומי שאין לו יפטר קא משמע לן דחייב ולא דמי למזוזה דמזוזה אפילו יש לו פתחי׳ הרבה כלן חייבין ונר חנוכה בחד מיניהו סגי. וכן הדר בעליה פטור ממזוזה וחייב בנר חנוכה. וכן גדול עומד בבית אביו ואינו סומך על שלחן אביו הרי הוא כאכסנאי. +ומי שהולך לעיר אחרת נראה שחייב לעשות שעשה נסים ואף על גב דמדליקי עליה בגו ביתיה. והבא בספינה או שהוא בבית גוים מדליק בברכות ומניחה על שלחנו ולא דמי לאכסנאי דאמרי׳ דאי מדלקי ליה בגו ביתיה לא צריך להשתתף דשאני התם שיש לו פרסו׳ הנס בהדלקת אושפיזו. היה תופש נר חנוכה בידו ועומד לא עשה כלום לפי שהרואה אומר לצרכו הוא דנקיט ליה וליכא פרסומי נסא. עששית של חנוכה שהיתה דולקת עד הלילה האחרת מכבה ומדליקה למצות הלילה:
+סדר תפלת חנוכה. ערבית שחרית ומנחה מזכירין של חנוכה בהודאה ויש קכ״ד תיבות בעל הנסים כנגד מנין יוחנן שתקנו וכן יש קכ״ד תיבות מתפלה למשה עד ויהי נועם שאמרו משה על מלאכת המשכן שרצה להקימו בכסלו אמר לו הקב״ה שמחה של כהנים אחרת תהיה בכסלו. +וכן אם בא להזכיר בברכת המזון מזכיר בברכת הארץ ועכשו נהגו להזכיר בברכת הארץ ובתפלת המוספין גם כן מזכירין ואף על פי שאין מוסף בחנוכ׳ כלל יום הוא שנתחייב בד׳ תפלות כשיהיה שבת או ר״ח. וכן בברכת המזון מזכירין של חנוכה בברכת הארץ ושל שבת ור״ח בבונה ירושלם ואף על פי דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם כיון דתקנו להזכיר של חנוכה בברכת הארץ שהיא לפני בונה ירושלם ותקנה לא זזה ממקומה ומזכיר על הנסים וכו׳. וחוזר למקום שפסק בין בתפלה בין בברכת הארץ. +וכתב הבעל העתי׳ שאין טוב לומ׳ כשם שעשית להם נס וכו׳. והטעם לפי מה שאמרו ז״ל לא ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונו׳ ולא בג׳ אחרו׳. והטעם לפי שאמרו ביום הכפורי׳ לפי שהם צרכי רבים ולכפרה וזה שאלת צרכים הוא. אמנם כך היא הנוסחא ברוב התפלות הזקנו׳. ונוסח הרמב״ם ז״ל. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל. הלכך דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד. ומי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה אין מחזירין אותו והטעם כמו שכתבנו בהלכות תפלה. ודין טעה ולא הזכיר בברכת המזון כתבנו דינו בהלכות ברכת המזון. +ואלו ח׳ ימים אין נופלין על פניהם ואין אומרים למנצח ושיר מזמור לפי שהן כעין י״ט אחר שאומרים בו הלל. ויש מקום שאומרים במקום שיר מזמור מזמור שיר חנוכת הבית. וכל יום מאלו שמונת ימים גומרים את ההלל וקורין אותו בלי דלוג ומברכין עליו בין יחיד בין צבור לגמור את ההלל. קורין אותו ואין מפסיקין בו אף לא בין פרק לפרק ומברכין לאחריו יהללוך. וכן הדין לכל הכ״א יום שגומרים בהן את ההלל. ואחר כך אומר קדיש זוטא ומוציאין ספר תורה ועושה סדר קריאתה כאשר כתבנו למעלה. קדיש אשרי ובא לציון. קדיש שלם מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכו׳. קדיש יהא שלמא וכו׳. נשלמו הלכות חנוכה וסדר תפלה ת״ל: + +Siman 45 + +מה. דין הלכות מגלה ופורים וסדר התפלה +קריאת מגלה בזמנה מצות עשה מדברי סופרי׳ והכל חייבין. בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררין ומחנכין הקטנים לקרותה. ומבטלין תלמוד תורה מפני קריאתה שאין דוחין קריאתה מפני שום דבר מצוה רק לקבור מת מצוה שאין לו קוברין שקוברין אותו תחלה ואחר כך קורין את המגלה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. וה״ר דוד ב״ר לוי כתב דקאמר מת מצוה לאו במת שאין לו קוברין אלא כל אדם כשר שמת נמי דינו כך הוא. +אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא והוא שישמע מן הקורא שנתחייב לקרות לפיכך אם היה הקורא שוטה או קטן אין מוציאין אחרים ידי חובתן. אבל כהנים וישראלים ועבדים משוחררין חללים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כל אלו מוציאין אחרים. וקטן שהגיע לחנוך כתב בעל עשרת הדברות שמוציא אחרים. +נשים כיון שהן חייבות שאף הן היו באותו הנס יש לומר שמוציאות אף האנשים ואף על פי כן אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה אנשים בעינן. והבעל עשרת הדברות כתב שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתן והטעם משו׳ דקול באשה ערוה. ואף על גב דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשי׳ בעת ההדלקה. +וטומטום לפי הדעת הראשון מוציא אחרים ממה נפשך ואנדרוגינוס גם כן נראה שמוציא שהרי מחוייב הוא שאף הן היו באותו הנס שעל הכל גזר אף באנדרוגינוס. וחרש אין מוציא לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי שהרי מנינו בק״ש שאם לא השמיע לאזנו יצא. ולפי מה שכ��ב הרמב״ם ז״ל נראה שחרש מוציא לכתחלה שהרי לא הוציא מכלל המוציאין רק שוטה וקטן. +השומע מקרא מגלה ממי שהוא מודר הנאה ממנו יצא דומיא דשופר דאמרינן המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. חייב אדם לקרו׳ המגלה בלילה ולשנותה ביום מראש ועד סוף שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וזה הפסוק במזמור אלי אלי למה עזבתני שנא׳ על אסתר. ולפי׳ למדו ז״ל מזה חיוב הקריאה. ועל כן נהגו לפתוח אחר הקריאה בפסוק ואתה קדוש שהוא באותו מזמור. +ולפי שרומז כאן חיוב הקריאה בלילה וביום אמרו ז״ל שכל קריאה בפני עצמה מברכין שהחיינו על כל אחת. וכן נהגו בנרבונ׳. וכן כתב הר״י. אך הרמב״ם ז״ל כתב שאין מברכין שהחיינו על קריאת היום. +ומברכין על קריאתה שלש ברכות סימן להם מנ״ח. מקרא מגלה שעשה נסים. ושהחיינו. וקורא את המגילה. ולאחריה מברך ברוך אתה יי׳ הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא״י האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. ואע״ג דאמר אין חותמין בשתי׳ הני שתים שייכי אהדדי ואין תשועה אלא בשתים. וצריכין אנו להוסיף שבח והודאה לאל על שתיהן אחת שנפרע לנו מן האויבי׳ והאחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש דכתיב ואיש לא עמד בפניהם וזהו פלא ונס גדול בלי ספק אין כמוהו שלא פגע אדם בהם. +ירושלמי לא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור. וכתב הר״ז שאין אומר האל הרב את ריבנו והטעם אחר שאמר אלהינו מלך העולם וכו׳. וטעם ה׳ לשונות מהודאה כנגד ה׳ תשועות שעשה לנו מעמלק. הרב את ריבנו על ידי יהושע. והדן את דיננו על ידי גדעון והנוקם את נקמתנו על ידי שאול. והנפרע לנו מצרנו על ידי דוד. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו על ידי מרדכי ואסתר. +כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ קורין בט״ו אף על פי שאין להן עכשו חומה. ושאינן מוקפין חומה מימות יהושע אף על פי שהן עתה מוקפין קורין בי״ד. שושן הבירה אע״פ שלא הוקף מימות יהושע קורין בט״ו לפי שבה היה הנס. ולמה תלוי הדבר בימי יהושע ולא תלוי הדבר בימי אחשורוש כדי לחלוק כבוד לאר׳ ישראל שהיתה חרבה באותו זמן ולא היה בה כרך מוקף תהיה פחותה משאר ארצות שיש בהן באותו זמן כרך מוקף והיו קורין בט״ו וכדי שיהיה זכרון לארץ בנס זה תלו הדבר בימי יהושע ויחשבו כאלו הן עתה מוקפין אע״פ שהן חרבין. אמנם צ״ע למה לא תלו הדבר במשה ואהרן ואפשר כי מפני כבודו של יהושע שהיה נלחם ראשית עם עמלק תלו בו הדבר. פורים שחל להיות בשבת אין קורין את המגלה לפי שהכל חייבין לקרותה ואין הכל בקיאין לקרותה וגזרה שמא ילך אצל בקי לקרותה ויעבירנה ד׳ אמות ברשו׳ הרבי׳ ולפיכך בזמן הזה אנו נזהרין בחשבון העבור שלא יהא פורים בשבת שאין קובעין אדר אלא בזבד״ו. ולבני כרכין לא חששו לפי שהן מועטין ואם יזדמן אין קורין בשבת. +הקורא את המגילה למפרע יצא. קרא פסוק אחד והשמיע לו השני וקרא השלישי וחזר וקרא השני שהשמיט לא יצא שזהו שקרא למפרע אלא כיצד יעשה יקרא השני ואחריו השלישי על הסדר. קרא ושהא אפילו כדי לגמור את כולה יצא והוא שיקרא על הסדר. קראה על פה לא יצא השמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא. פי׳ שהמתרג׳ מוסיף הדברים חוץ מן הכתב כדי לברר טעם הדבר. קרא קריאה משובשת יצא שאין מדקדקי׳ בקריאת׳. +אין קורין בצבור במגלה הכתובה על הכתובי׳ ואם קרא לא יצא. ונותן טעם בירושלמי משו׳ עמי הארץ דא��רי אפטורי קא מפטירי. כלומר שהיו סבורין שיאמרו ההפטרה ולא יתפרסם הנס בזאת הקריאה. ואע״פ שנגללין כספר תורה אלא א״כ היתה חסרה או יתרה על שאר היריעות כדי שתהיה נכרת על שאר ספרי׳ אבל יחיד קורא בה ואפי׳ אינה חסרה או יתרה פי׳ ובלבד שתהיה כתובה על הקלף או על הגויל כספר תורה ותהיה תפורה בגידין ואם לאו לא יצא. ואם הוא בכפר או הלך בשיירא יכול לקרו׳ בין בספר בין במגלה ויוצא בה ידי חובתו. והבא מן הדרך לאחר פורים ולא קרא קוראה עד ט״ו ויוצא ידי חובתו כ״מ. +וצריכה שרטוט כאמתה של תורה פי׳ ק״ש אבל אינה צריכה עבוד לשמה. והגאון רב אחא משבחה. והר״ף ז״ל כתב שצריכה עבוד לשמה. ושרטוט דקאמר בשטה ראשונה קאמר ודי לו בזה דשטה ראשונה נעשית כשרטוט לשניה ושניה לשלישית וכן כלם. אבל ס״ת באמת צריך שתהא משורטטת כולה. +ואסור לכתבה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דלמא מתרמי ליה שבשתא וכתב ליה. אין כותבין את המגילה אלא בדיו. כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה. ובכל שאר מיני צבעונין פסולה. פירוש קנקנתום חרתא דאושכפי. כתבה על הנייר או על עור שאינו מעובד פסולה. וכן כתבה גוי או מין פסולה היו בה אותיו׳ מטושטשות או מקורעות אפי׳ ברובה אם רשומן נכר כשר׳ ואם אין רשומן נכר אם היה רובה שלם כשר׳ ואם לאו פסולה. +וצריכה שתהיה תפורה כולה עד שיהיו כל עורותיה כמגלה אחת ואינ׳ נתפרת אלא בגידין כס״ת. תפרה ג׳ תפירו׳ בקצה אחד וג׳ בקצה אחד וג׳ באמצע כשרה ואע״פ שאינה תפורה על פני כולה מפני שנקראת ספר ונקראת אגרת. כך פי׳ הרמב״ם מה שאמרו בגמרא ואם הטיל בה ג׳ חוטי גידין כשרה ובלבד שיהיו משולשין. ויש מפרשים ובלבד שיהיו משולשין כלומר שיהיה מראש התפר עד מקום תפירת הגיד בריוח שיש ממנו עד תפירת הגיד הב׳ ומהשני לשלישי עד סוף התפר. וכתב בעל העתים ז״ל שאם תפר השאר בחוטי פשתן והטיל בה ג׳ חוטי גידין כשרה. ושיור התפר שמשירין בתחלת היריעה ובסופה הלכה למשה מסיני כדי שלא יקרע. +ושאלו אל הר״ם אם המגלה צריכה הקף גויל ועמוד והשיב בתשובו׳ ר״ת ז״ל דנקראת ספר ונקראת אגרת ועבדינן לחומרא ודיינין ליה דין ספר לכל מלי לבר מחדא מלתא דיהיבנא ליה דין אגרת שאם הטיל בה ג׳ חוטין כשר׳ כמו שכתבנו. אבל לענין הקף גויל וכל גוף האותיות בצורתן ובזיינן של שעטנז גץ ובחסרות ויתרות הכל כדין ספר תורה ועמוד נמי צריכה כדאיתא פר״ק דבבא בתרא ומניח חלק מצד אחד כדי לגול עמוד ומצד אחר כדי לגול הקף. +ובספר התרומה כתב שצריך לכתוב מ״ח שורו׳ כספר תורה. ובמסכת סופרים ראיתי שצריך מ״ב שורות כנגד המסעות או ס׳ כנגד ששים רבוא או ע׳ ואין ידוע כנגד מי או צ״ח כנגד צ״ח קללות שבמשנה תורה. ומיהו נראה שאין להקפיד במגלה במנין השורות כלל רק שלא יהיו נקודות ושלא יהיו ברכותיה כתובות בה ולא תהיה כתוב׳ בין הכתובי׳ ע״כ. +וה״ר אשר ז״ל כתב והמגלה צריכה שתהא כתובה על הגויל כדתנן כתבה על הדפתירה לא יצא וכיון דלא יצא צריכין אנשים ונשים לשמוע ממגלה כתובה על הגויל וכל שכן לקרא בתורה בבית הכנסת צריך שיקרא בספר תורה כתובה על הגויל ע״כ. אבל במקום שאין גויל מצוי קורין בשאר דשעת הדחק שאני וכן נמי ספר תורה. וה״ר יעקב מפרש כי עבוד אלו הארצות חשוב כגויל ומייתי ראיה מהא דתנן במסכת גיטין פרק קמא דבעינ׳ כתב שאין יכול לזייף וכו׳ ועבוד שלנו כתב שאין יכול לזייף הוא עכ״ל. +ומותר לקרות את המגלה היכא דלא אפשר במגלה גזולה כיון דקיימא לן גבי שופר דאין בקול דין גזל כ״ש שאין בקריאה דין גזל. ו״ו ויזתא צריך לממתחא בזקיפה דכלהו בחד זקיפה אזדקיפו. וצריך שיהיו כל עשר בני המן אריח על גבי אריח שלא תהא תקומה למפלתן. +וצריך הקורא לקרו׳ עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת לפי שכלם נתלו כאחת ונהרגו כאחת. וצריך לומר עשרת בני המן ועשרת ואיש שלפניהן הכל בנשימה אחת. ומנהג להיות קורא ופושט כאגרת משום פרסום הנס. ואחר הקריאה כורכה ומברך לאחריה כמו שבארנו. ובמקום אחר מצאתי הקורא את המגלה בצבור כורך וקורא כספר תורה ואינו פושטה כאגרת וכן. המנהג בשתי ישיבות רבנו שבבבל ובכל מקומות ישראל כורך וקורא וכן המנהג כ״מ. וצריך הקורא שיכוין להוציא כל מי שישמענו שיהיה מחוייב בה. +הקורא את המגלה עומד ויושב מה שאין כן בתור׳ שצריך הקורא לקרו׳ מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. ואפילו עשרה קורין כאחד ועשרה מתרגמין יצאו פי׳ איידי דחביבה להו יהבי דעתיהו. וכתב הרמב״ם ז״ל וקורא אותה גדול עם הקטן ואפי׳ בצבור. +הקורא את המגלה בכל לשון יצא והוא שתהיה כתוב׳ באותו לשון שאם לא כן הויא כקורא על פה דקיימא לן דלא יצא. ויש אומרים שאם השומע היה יודע אשורית ויודע לעז ומכירו שאינו יוצא אם לא באשורית ומוכחי מן הירושלמי דבעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז ומשני כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרי׳ ידי חובתן. אמנם לפי הגמ׳ שלנו נראה שאפילו יודע אשורית יצא בכל לשון שיבין והוא שתהא כתוב בו. והלועז ששמע אשורית יצא אע״פ שאינו מבינו מדי דהוה אנשים ועמי הארץ דהא איכא מצות קריאה ופרסומי נסא. +זמנים הרבה תקנו להם חכמים כמו שמפורש בגמרא ובזמן הזה אין קורי׳ אותה אלא בזמנה כמו שבארו ז״ל הואיל ומסתכלין בה עניי׳ לחלק להם מעות פורים לסעודת פורים וכשיראו שקורין בשאר הזמנין ולא יתנו להם יפנו וימנעו משמחת פורים שלא יתנו לבם לבקש עוד. והרי״ף פי׳ הואיל ועיניהם של עניים נשואות לתת מעות פורים אחר קריאתה מיד נצטרך לחלק להם מיד שמא יאכלום מיד ולא ישאר בידם במה יעשו סעודת פורים בזמנה וקיימא לן שסעודת פורים אינה אלא בזמנה ואנו אין בידינו מה לחלק להם שני׳. ויש מפרשי׳ שמסתכלי׳ בה שמונים כמה ימים יש ממקרא מגלה עד פסח ויבאו לאכול חמץ בפסח. ויש שגורסין ומסתכנין בה פי׳ להעמיד הדת מפני האומות ואם יהיו זמנים הרבה ירגישו האויבים בדבר. ואע״פ שזכרון נס חנוכה עושין ח׳ ימים ולא חששו לה אפשר לומר לפי שאותה מצוה היא לזכרון הנס של שמן לא לזכרון נס נקמת האויבים אבל זה שהוא זכרון נקמת האויבי׳ יש לחוש שלא יקנאו על זה. נמצא שאין קורין אותה בזמן הזה אלא בי״ד כפרים ועירות ובט״ו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון:
+בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן הקריאה ונתעכב ולא חזר קורא במקומו ואם לא היה דעתו לחזור אלא אחר זמן קריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם. וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו אם אין ביניהן יותר על אלפים אמה הרי זה ככרך וקורין בט״ו. ובתוספתא גרסינן דבן כרך שהיה מפרש והולך בשיירא והיה על הים או במדבר ביום י״ד קורא בו ביום דכיון שאינו במקומו הולך אחר רוב העולם. +וכתב הרמב״ם עיר שהיא ספק אם מוקפת חומה מימות יהושע אם לא קורין בשניהם בי״ד ובט״ו ובלילה אין מברכין עליה רק בי״ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ויש שואלין מפני מה אין קורין את המגלה מספק ב׳ ימי׳ ויש לתרץ לפי שאינה רק מדבריהם והם אמרו. ועוד כתוב ולא יעבור משמע שבני כרכין ��א יוכלו לקרות כי אם בט״ו ובני עירות ג״כ לא יקראו באלו. +ומי שרוצה לפרש ולצאת בשיירא כתב רבינו אפרים ז״ל שיכול להקדים לי״ג שהוא זמן קהלה לכל. ומוכח מדאמר שלא בזמנה בעשר׳ והיכי משכחת לה שלא בזמנה בזמן הזה אם לא כי האי גונא כשמפרש ויוצא בשיירא אמנם אם נתעכב ונמלך ולא הלך חוזר וקורא בי״ד ואע״פ שקרא בי״ג כדין בן כפר שהקדים ביום הכנסת שאם היה בעיר בי״ד שחוזר וקורא עמה׳. וכתב הראב״ד ז״ל שנהגו לקרותה מבעוד יום ליל י״ד כדי להקל על החלושים והמעוברות והבחורות שלא להתענו׳ יותר מדאי. +והמקרא שלא בזמנה בעשרה לפי שאחר שאין זמנה צריכה פרסום יותר. אבל בזמנה נקראת ביחיד שאינה צריכה פרסום גדול אחר שהוא זמנה. והר״ז ז״ל כתב דבעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה. והראב״ד ז״ל הכריע וכתב דלענין בעינן עשר׳ מיהו במקום שיש צבור שקראוה בעשרה אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראו עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהיה בצבור פרסום הקריאה. +והר״מ כתב במקום שאין מנין אם יש שם ד׳ או ה׳ ויש אחד מהם יודע לקרות המגלה והאחרים אינם יודעין האחד פוטר את כולן. אבל אם כולן יודעים אותה יקראו כולם לעצמם קורא המגלה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אע״פ שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת ומברך אפילו ביחיד עכ״ל. וכתבו מקצת הגאונים שאין מברכין על קריא׳ המגלה אם לא יהיה בעשרה לא לפניה ולא לאחריה. +וקריאת הלילה כשרה כל הלילה וקריאת היום כל היום. ואין קורין אותה ביום אלא עד שתנץ החמה ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא. שני ימים אלו שהם י״ד וט״ו אסורים בהספד ובתענית בין לבני עירות בין לבני כרכים ויום שלפניהם ושלאחריהם גם כן. +ויש שנהגו להתענות ביום י״ג שהוא יום שלפניהם לפי שלא נאסר אלא תענית של צער אבל התעני׳ שאנו עושי׳ אינו אלא זכר לתעני׳ אסתר ושיזכור כל אדם שהבורא ית׳ רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אליו בכל לבבו כאשר עשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וכתב רב אחא גאון דכי חל פורים יום א׳ מקדימין ומתענין יום ה׳ כדי שלא יכנס בשבת כשהוא מתענה שאין מתענין ערב שבת אלא תענית של צבור וכגון תענית חלום וכן נהגו בהרבה מקומות. וכן דעת הר״ם ז״ל. +פעם אחת באה אשה אחת ושאלה לפני הר״ש ז״ל שהיא רוצה לרכוב אחרי השלטונ׳ אמרה אם אוכל לאכול היום ואתענה למחר והשיב אינו מותר לאדם בעולם לפרוש מן הצבור. אמרינן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ויש אומרים שאע״פ שהיו מתענין עם הצבור בחמשי חוזרי׳ ומתענין בששי כדי לסמוך התענית לפורים שכן דינו הואיל ואי אפשר לעשות בשבת יתענה בע״ש. ורבי קורא עליו הכסיל בחשך הולך. הוכח עצמו שאינו מתענה אלא זכר לדבר והוא מחמיר על עצמו לעשות כמקומו כאלו הוא קבוע מן התורה כיון שהורגלו רבים בחמישי דיו בכך עכ״ל הר״ם ז״ל. אך בארצות הללו נהגו לעשותו בע״ש. +ובשנה מעוברת שאין קורין מגלה אלא באדר שני שני הימים האלו אסורין אף באדר ראשון בהספד ובתענית שאין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. ואע״פ שאמרו יום טוב לא קבלו עליהו כלומר אסור עשית מלאכה מפני שהיו רובן עניים מפני הגלות והיתה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. מ״מ אחר כן נתקבל במנהג ומנדין כל העובר ועושה מלאכה בפורי׳. והירושלמי מוכיח שמותר בעשיית מלאכה מדאמר היה כותבה דורשה ומגיהה. וזה נוכל לדחות שזה אפשר שר״ל בשעת הדחק שלא היה להם מגלה אחרת לקרות עד שיכתבנה ואם תאמר הרי יש ��ו זאת שמתעסק ממנה נוכל לומר שהיא שאולה ממי שהוא רוצה להשיבה אליו ואינו מניחה להם לקרות. +ומכל מקום ראוי לשמוח בו שמחה יתרה לתת שבח והודאה לשם ית׳ על הנס הגדול. אבל אין אומרים הלל בפורים לפי שקריאתה היא הללה כלומר שזו היתה כונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך וזהו שיסד הפייט כי מקום תהלה היתה לישראל. ויש טעם אחר בגמ׳ דהיכי לימרו הלל הללו עבדי ה׳ ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן ר״ל שבאותו הזמן היו בגלו׳ עדין תחת יד אותו רשע ואין לומר הלל כי אם על הגאולה שלמה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות. +וערבית שחרי׳ ומנחה מזכירין בהודאה על הנסים וחוזר לתפלתו. וכמו שמזכיר ענין היום בתפלה בהודאה כך מזכיר בברכת המזון ובברכת הארץ ומשפטו בכל דבר כמשפטו בחנוכה אשר כתבנו במקומו. ואחר תפלת ערבית אומ׳ קדיש זוטא ואין אומ׳ תתקבל לפי שעתיד לומר סדר קדושה אחר המגלה ואחר הקדיש נהגו לומר פיוט אחד. + ואחר כך מברך ג׳ ברכות כאשר כתבנו וקורא המגלה וכל הקהל אזניה׳ אל המקרא להבין הנס הגדול. ונהגו לגעור למי שמסייע אל החזן בעל פה והטעם שמא השומע יתן לב לקריאתו שהיא על פה ולא לקריאת החזן וכבר בארנו קראה על פה לא יצא. ונהגו לרוב פרסום הנס לקרא כל הקהל בקול רם ארבע פסוקים של מגלה ואחר כך חוזר החזן וקוראם אחריהם והם איש יהודי. ומרדכי יצא. ליהודים. כי מרדכי. ואחר קריאת המגלה מברך הרב את ריבנו כאשר כתבנו. ואחר כך אומר סדר קדושה ומתחיל ואתה קדוש ואין אומר ובא לציון לפי שאין גואל בא בלילה. ואחר כך אומר קדיש שלם והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן. +והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים. וכתב ה״ר אשר ז״ל כי יש נהגו שלא לאכול בשר בלילה ההוא כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים. ואחר אכילתן מברכין ברכת המזון ועל הנסי׳ כמו שכתבנו ובבקר ביום י״ד אחר י״ח ברכות או׳ קדיש זוטא ומוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בפרשת ויבא עמלק עד סוף הסדר ואומר קדיש זוטא וגוללין ספר תורה ואומר אשרי ועומד ש״צ לקרות המגלה ומברך לפניה ולאחריה כאשר ברך בלילה ואחר כך פותח החזן ואומר ובא לציון וכל סדר קדושה ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר קדיש שלם ואין אומר למנצח ולא שיר מזמור ואין נופלין על פניהם בשני הימים בלבד לפי ששניהם כאחד טובים וי״א מזמור אלי אלי למה עזבתני במקום שיר מזמור. +ופורים שחל להיות באחד בשבת כתב ר״ח ז״ל שמבדילין קודם קריאת מגלה וכן דעת הראב״ד ז״ל ואומ׳ ויהי נועם אחר י״ח ברכות ואחר כך קורין את המגלה ואחריה אומר ואתה קדוש ואין אומר ויתן לך. אמנם מנהג נרבונה שלא להבדיל עד אחר קריאתה ואחר ויהי נועם וסדר קדושה כשאר מוצאי שבת ואין אומר ויתן לך. ויש מקומות שלא נהגו לומר ויהי נועם והר״ם נ״ע כתב שאומר ויהי נועם ואתה קדוש ויתן לך. ור״ף ז״ל כתב מיהו לא נהגו לומר ויהי נועם כי אם ואתה קדוש. ואחר צאתם מבית הכנסת שחרית מחלקין מעות פורים ונותנין לכל מי שירצה לקבל ואין מדקדקין בדבר והכל להרבות השמחה ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת במקום שאין שם מנין. כתב הר״ם נ״ע שיכול אדם לעכב מעות פורים שלו לעצמו ויתנם במקום שירצה ומגבת פורי לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו. +ומשלחין מנות איש לרעהו. ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת. ונפקא לן מקרא דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד. ומתנות לאביונים במתנות לשני אביונים כך כתב ה״ר אשר ז״ל. והר״מ ז״ל כתב אין פחות מב׳ עניים ונראה שדקדק מדאמר בלשון רבים. +ואוכלין סעודת פורים לשמחה. וסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא. וי״מ כעין לילה כלומ׳ כשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. וסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין אותה ואין מקדימין והטעם שאין עושין אותה בשבת משום דלא מצי לקיומי ומשלוח מנות ובירושלמי נותן טעם אחר דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה מי ששמחתו תלויה בב״ד יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים כלומר דמקודש ודאי מששת ימי בראשית. +וכבר כתבנו למעלה שאסורין בעשיית מלאכה בקבלת מנהג על כל ישראל ואין לזלזל על המנהג כיון שפשט אסורו על כל ישראל. אמנם בנין של שמחה כגון לבנו׳ בית חתנים ונטיעה של שמחה כגון הנוטע בורנקי של מלכים מותר. וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה. ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשטי המקראות שאדם שמח בהן כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. ואגרות של שאלת שלום וקורא בספר הזכרונות וכן כל דבר שאין צ״ע נראה שמותר. ונוכל לומר שאין אסור מלאכה רק לבני יומן ולאותן שהקדימו לקרות שאסורין ביום י״ד אבל בהספד ובתענית של זה אסור בזה בין לפניהם בין לאחריהם. וכן בשנה מעוברת אסורין אף באדר ראשון בשני הימים כמו שכתבנו בין לפניהם בין לאחריהם. +וחייב אדם לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות אסור גמור ואין לך עברה גדולה מזו שהו׳ גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עברו׳ זולתן אך שישתה יותר מלמודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על לבן וזו היא השמחה השלמה. + ואף על פי׳ שאסור בהספד נוכל לומר שמי שהיה אבל שני ימים או שלשה קודם פורים שנוהג אבלותו משום די״ט לא קבלו עליהו. אבל האונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבלות ודחי עשה דרבים דאוריתא לשמוח בפורים דדברי קבלה ננהו כדברי תורה. וצריך עיון אם נושאין נשים בפורים לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. או נאמר שלא אמרו אין מערבין שמחה בשמחה אלא בימים טובים דכתיב בהו בקרא ושמחת בחגך מן התורה אבל דברי קבלה הם או דלמא חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וצריך עיון. נשלמו הלכות מגילה ופורים תהלה לאל: + +Siman 46 + +מו. דין סדר ארבע פרשיות +לעולם אין אדר בא אלא בזבד״ו פירוש אדר הסמוך לניסן לעולם לא יבא כי אם בשבת או בשני או ברביעי או בששי בשבת והסימן זבד״ו. ועל אותו הסימן עשו ז״ל סימנין אחרים לדעת בהם ענין הפרשיות וענין ההפסקות ואלו הם הסימנין זט״ו ב״ו ד״ד ובי״ו. +פירוש זט״ו אם יבא ראש חדש אדר הסמוך לראש חדש ניסן ביום שביעי קורין בו ביום פרשת שקלי׳. ובשבת שניה שהוא ח׳ בו קורין פרשת זכור. ובשבת שלישית שהיא ט״ו בו מפסיקין והוא מחרת פורים וזהו סימן זט״ו כלומר חל ראש חדש אדר בשביעי מפסיקין בט״ו בו. ופירוש ב״ו אם חל להיות בשני בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ששה בו וזהו סימן ב״ו. כלומר חל בב׳ מפסיקין בו׳ בו. +ופירוש ד״ד חל להיות בד׳ בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ארבע בו וזהו סימן ד״ד כלומר חל ר״ח להיות ביום ד׳ מפסיקין ד׳ בו. ופירוש ובי״ו אם חל ר״ח יום ו׳ יש בו ב׳ הפסקו׳ שמקדימין וקורין פרשת שקלי׳ בשבת שלפניו ומפסיקין למחרת שהוא ב׳ בו וקורין פרשת זכור בשבת שניה שהי׳ תשעה בו ומפסיקי׳ פעם אחרת בשבת שלישית שהיא י״ו בו וזהו סימן ובי״ו כלומר חל ראש קדש להיות יום שישי מפסיקין ב׳ בו וי״ו בו ולעולם אין מפסיקין בין שלישי לרביעי וסימן כמו לד׳ כוסות של פסח בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. +ולעולם קורין פרשת שקלי׳ או לפני ראש חדש אדר או ביום ראש חדש והטעם שבאח׳ באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים כדי שיביאו בני ישראל שקליהם באחד בניסן כי בראש חדש ניסן מביאין קרבן התרומה חדשה. ועוד אמרו ז״ל טעם אחר במסכת סופריהם לפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהמן הרשע היה עתיד לשקול שקליו לישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו זכר לאותן שקלים. קורין פרשת שקלי׳ בשבת הסמוכה לראש חדש אדר מלפניו. + ולמה קורי׳ פרשת זכור קודם פורים להקדי׳ זכירה לעשיה כמו שכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ועוד כדי לקרות זכור את אשר עשה לך עמלק סמוך למפלתו של המן. ולמה קורין פרשת פרה בשלישית שכך אמרו ז״ל דורשין בהלכו׳ הפסח קודם לפסח שלשים יום וטמא לא היה יכול לעשות פסח עד אחר הזאה וטהרה ולפיכך קורין פרשת פרה בשלישי׳ שיש בה הלכות טהרה ודיני הזאה כדי שילמדו ישראל לטהר עצמן לפני הפסח ויעשו הפסח בטהרה. +ולמה קורין פרשת החדש ברביעית מפני ראש חדש ניסן שענינו של יום הוא וחדש ניסן הוא ראש לכל החדשי׳ ולסדרי הרגלי׳. ואמרו ז״ל בדין היה להקדים פרשת החדש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה ולמה קדמה פרשת פרה לפי שהיא טהרתן של ישראל וכן אמרו ז״ל ובנבלתם לא תגעו ברגל שכן ישראל חייבין לטהר עצמן ברגל. הנה כתבנו טעם לכל ד׳ פרשיו׳ וכבר בארנו למעלה סדר קריאתם בתורה: + +Siman 47 + +מז. דין שבת הגדול ולמה נקרא גדול +שבת שלפני הפסח נהגו לקרותו שבת הגדול והטעם לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרי׳ חל ביום ה׳ בשבת כמו שמצינו בסדר עולם. ומקחו של פסח מצרים שהיה בעשור לחדש בשבת שלפני הפסח היה אמרו ישראל מה נעשה היאך נקח הפסח לעיני מצרים הן נזבח וגומר ולא יסקלונו. אמר להם הקב״ה עתה תראו הנס הגדול אשר אעשה לכם הלכו ולקחו איש פסחו להיות להם למשמרת עד י״ד יום לחדש כשראו המצרים כך חגרו איש חרבו על ירכו ויבקשו להשמידן להרוג ולאבד את כל היהודים והשם ברחמיו הגין עליהם והחלה את מצרים בתחלואים משוני׳ ונדונו ביסורין גדולים ולא יכלו להזיק לישראל ועל שם שנעשו נסים גדולים לישראל באותו שבת שהיה לפני הפסח נקרא כל שבת שלפני הפסח שבת הגדול. +וכתב ה״ר אשר ז״ל בהלכו׳ הפסח נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו וקורין אותו חלת עני ובלעז לחם בית הכנסת ומחלקין אותו לעניים. ומיום שזלזלו בו נשתלחה מארה בתבואה: + +Siman 48 + +מח. דין הלכות חמץ ומצה +אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר בכל מקום שהיה דרכו להשתמש בו כל השנה וזו היא תקנת חכמים כדי שלא יבא לאכלו אם ימצאנו תוך זמן אסורו שמתוך שהוא רגיל בו כל השנה אפשר שישכח אסורו ויאכלנו ויתחייב כרת. מיהו מדאוריתא הבטול בעלמא סגי ליה ואחר הבטול לא יעבור על לא יראה ולא ימצא. +אינו לוקה מן התורה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה עיסה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע״פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מפני שלא עושה מעשה אבל מכין אותו מכת מרדות. +והצריכו חכמים הבדיקה בעת שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. לפיכך אין קובעין מדרש. וכן חכם לא יתחיל לקר��ת בעת הזאת עד שיבדוק כל שכן שלא יתעסק בדברים אחרים. +נשים ועבדים וקטנים בודקין ואפילו לא לעצמן. אבל אם אמרו ראינו באיש פלוני שבדק נאמנים וקטנים שאמרנו שהגיעו לחנוך. ומי שלא בדק ליל י״ד בודק ביום י״ד קודם אסורו לאור הנר ולפיכך צריך נר אפילו ביום מפני שיכול להכניס הנר בחורין ובסדקין. והכי איתא בירושלמי דקתני אין בודקין לאור החמה ופריך וכי יש חמה בלילה ומשני תפתר אם לא בדק בלילה לא יבדוק ביום אלא לאור הנר. +ואימתי זמן אסורו בי״ד בניסן משש שעות ולמעלה שנאמר לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן שחיטת הפסח ר״ל משעה ראויה לשחיטת פסח שהיא מחצי היום ולמעלה. והאוכלו בעת הזאת לוקה מן התורה ומתחלת שעה ז׳ אסור אף בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה וחכמים גזרו שלא לאכול מארבע שעות ולמעלה גזרינן משום יום המעונן אבל מותר בהנא׳ כל חמש ובשעת שש שורפו. ומצוה מן התורה להשבית חמץ קודם זמן אסורו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שיום ראשון הוא יום י״ד וראיה לדבר לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים. וזמן שחיטת הפסח הוא יום י״ד אחר חצות. + וחכמים ז״ל הצריכו לבדוק כמו שבארנו. ואמרו הבודק צריך שיבטל באותה שעה עצמה אחר גמר הבדיק׳ והטעם שמא ימצא גלוסקא יפה שהיה דעתו עליה בשעת הבדיקה והצניעה לעצמו שלא יקחוה בני הבית ובשעת הבעור שכחה ונמצא שעבר עליה על לא ירא׳ ולא ימצא ואחר שבטל נצל מזה. ויש מפרשים דעתיה עלוה מתוך יופיה לא נמצא עם לבו לבערה וישהא מלשרפה או שמא יחוס עליה מתוך יופיה ולא ישרפנה כל עקר ויעבור עליה. +כיצד הוא עושה מברך תחלה על בעור חמץ. וכתבו הגאונים ז״ל דאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת ובלבד שלא יפסיק ודוקא שיש דעתו לבדוק כולן בשעת הברכה והכי אסיקנן במסכת חולין גבי כסוי הדם. +והבודק צריך שיברך תחלה קודם שיבדוק ואם לא ברך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן דלא סיים בדיקתו דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבריך מקמי סיום המצוה עובר לעשיתו הוי הלכך אם נתעטף בטליתו ולא ברך הניח תפליו ולא ברך ישב בסוכה ולא ברך מברך כל זמן שמניח. +וכתב רב האי גאון ז״ל ברכת הבעור לפני בדיקה ירושת אבו׳ שלא יסיח עד שיגמור ובדין הו׳ שיעשה כן כדי שלא יבא לידי הסח הדעת כי כשימנע עצמו מן השיחה לבו מכוון למעשה ודעתו מכוונת לבדיקה ואם שח שיחת חולין בין ברכ׳ לבדיקה קוד׳ שיתחיל צריך לחזור ולברך ואם התחיל לבדוק ואחר כך שח אינו צריך לחזור ולברך אבל אין ראוי לעשות כן לכתחלה כך הוא דעת הגאונים ז״ל. וכתב רבינו סעדיה גאון ז״ל דמאן דבריך ובדיק חמץ לא לישתעי עד דכלה כל בדיקותיה ומבטל ואומר כל חמירא או בכל לשון שיאמר יצא ואם שח בין ברכה לבדיקה חוזר ומברך ואין להפסיק עד שיבטל ואם שח בין ברכה לבטול חוזר לברך עליה עכ״ל. +ואחר הברכה בודק כל מקום שמכניסין בו חמץ ומחפש במחבאו׳ ובחורין ואוצרות יין ואוצרות שכר ושמן במסתפק מהן ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המוריס וכן כל מקום שאפשר שהכניס בו חמץ. ואם ידע בודאי שאין שם חמץ אין צריך בדיקה וכן חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת הבקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק ובית דגים גדולים אין צריך בדיקה אם לא הכניס בהם חמץ. +וכתב הראב״ד ז״ל שבמקום שרגלו של תינוק מצויה וידו מגעת שם צריך בדיקה אפילו בחורי הבית התחתונים. וצריך ��למד לבני הבית לכבד תחת המטו׳ והתיבו׳ כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולין או בסבה אחרת ונשאר שם. וחצר שהתרנגולין ועורבין מצויין שם אין צריך בדיקה. + ואחר הבעור מבטל ואומר כל חמיר וכל חמיע דאיתיה ברשותי דלא ידענא ביה ליבטיל וליהוי כעפרא פירוש שצריך לומר כל חמיר וכל חמיע לפי שחמץ ושאור שני דברים וצריך שיאמר ברשותי גם כן שאם יאמר בביתא הדין לא בטל של גבולין. ואחר כך נוטל כל מה שמצא מן החמץ ומניחו עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו ואם בערו לאלתר הרשו׳ בידו שמא ימצאנו חסר למחר ויהיה צריך לבדוק פעם אחרת שהרי בודאי גררה חולדה או עכבר ממנו וצרי׳ בטול. +כיצד בעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או מטיל לים ואם היה חמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. נפלה עליו מפולת אם הוא תחת הארץ ג׳ טפחים או יותר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו. +נתנו לנכרי קודם שעה ז׳ אין צרי׳ לבער. שרפו קודם שש מות׳ ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח אבל אם שרפו לאחר שעה ששית הרי זה אסור בהנאה. ולא יסיק בו תנור וכירי׳ ולא יאפה בו ולא יבשל בו ואם אפה או בשל אותו התבשיל ואותה הפת אסורה בהנאה. +ואוכל ממנו עד ארבע שעות ביום י״ד ומשעת רביעית ולמעלה אסור באכילה וכל חמש מותר בהנייה ומוכרו לגוים ומאכילו לבהמה או מסיקו תחת תבשילו ואח׳ זמן זה מבערו בשריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. +ואחר כך מבטל ואומר כל חמיר וכל חמיע דאיתיה ברשותי לבטיל ולהוי כעפרא. וזה הבטול מנהג בעלמא הוא והנהיגו זה מפני החמץ ששייר הלילה ואינו אומר בו דלא ידענא ליה אלא סתם ובביטול של לילה הוא שאומר לא ידענא לפני שמה שמשייר לצורך מחר אין דעתו לבטל אבל בזה דעתו לבטל הכל אמנם אין צורך בזה הבטול אחר שבטל הלילה ועתה מבער הכל. +וענין הבטול הוא שמשים אותו בדבר שאינו חשוב לכלום ובדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אחר כן להתחייב עליו בבל יראה אבל אין מועיל לו לפוטרו אם אכלו. ומי שבדק בית שאינו שלו הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל אם לא בשליחות בעל החמץ. ולפיכ׳ אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו שהבטול בכל לשון וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק. +המפרש לים והיוצא בשיירא וכן העושה ביתו אוצר אם דעתו לחזור קודם הפסח או לפנות האוצר זקוק לבער קודם שלשים יום שמא יחזור אחר זמן הבעור. ואם אין דעתו לחזור והוא קודם לפסח שלשים יום אין זקוק לבער רק שלא יהיה דעתו לחזור תוך הפסח. תוך שלשים יום זקוק לבער דכבר חל עליו חיוב הפסח כדתנן דורשין בהלכו׳ הפסח קודם לפסח שלשי׳ יום וכתב בירושלמי ובספק אבל בודאי פירוש שיודע שיש בו חמץ צריך לבער ויש אומרי׳ שמברכין בשעת הבעור אף על פי שהם רחוקים מן הפסח. +ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה בעור ממש אלא בעור ארבעה עשר. ואותן שאין יכולין לבדוק בשעת הבעור צריכין לבטל במקומם. +והראב״ד ז״ל כתב שמברכין על הבטול. וזה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הבטול ואף על פי שהוא מן התורה לפי שהבטול תלוי בלב בלא שום מעשה ובמה שאינו אלא בכונת הלב לא שייך לברך. וגם לא תקנו לומר על בדיקת חמץ לפי שהבדיקה אינה לעצמה אלא מפני הבעור מן הבית ולכך תקנו לשון בעור שהוא כולל הכל בדיקה ובעור ובטול כמו בערתי הקדש מן הבית ובבטול שאח׳ הבדיקה אינו צריך ברכה אחר׳ שאינו אלא מספק ועוד שלשון הבעור כולל הכל כמו שכתבנו. + ונהגו במקצת מקומ��ת שמטמינין פתיתין של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם שאם לא ימצא כלום חששו לברכה לבטלה. ואנו לא חששנו בזה לפי שדעתנו כשמברכין על הבעור לבער אם נמצא. +מיהו הר״ש ז״ל כתב באסור והתר שלו אור לי״ד בודקין את החמץ לאור הנר ודבר ראשון שמוצא מברך על בעור חמץ ומשמע מדבריו דאינו מברך אלא על מציאת החמץ ולשון הרי״ף ז״ל מבעי ליה לברוכי ברישא והדר בדיק דאמר רבי יהודה כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. + ויש אנשים שמברכין שהחיינו מדי דהוה אמצות עשה הבא מזמן לזמן. ויש אומרים דאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה הבאה לו ליהנות והאי מצוה לאו ליהנות היא דאם יש לו מאה ככרות צרי׳ לשרפן ולאבדם כדי שלא יהנה מהם. אי נמי משום דאין מברכין שהחיינו אלא על דבר המחודש. והבעל העטור ז״ל כתב דבמנהג תליא מלתא לברך שהחיינו. +והבודק אחר זמן אסורו אינו צריך לבטל לפי שאין הבטול מועיל לו כלומר לפי שאינו ברשותו אבל מכל מקום צריך לבערו כל זמן שימצאנו ואפילו בטלו לפני זמנו שלא יבא לאכול ממנו. והמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי שאינו יכול להוציאו החוצה לפי שאינו ראוי לטלטל וגם אינו יכול להסיקו תחת תבשילו שאסור בהנאה וגם לא לשרפו בפני עצמו שיבעיר שלא לצורך. הלכך אין בו תקנה אלא לכפות עליו כלי כדי שלא יבא לאכלו ויהיה חייב כרת מיירי שבטל קודם זמן אסורו שאםס לא כן מוטב שידחה אסור טלטול דרבנן ולא ידחה בל יראה ובל ימצא והרמב״ם ז״ל אוקמה כשלא בטל ואין הכל מודים לו. +ואחר הפסח אין צריך לבדוק מיהו אם מצאו אסור בהנאה משום קנסא הואיל ועבר עליו משום בל יראה ובל ימצא ועבר על גזרה דרבנן שלא בדק כי מי שלא בדק בליל ארבע עשר יבדוק ביו׳ ארבע עשר שחרית לא בדק שחרית בודק תוך זמנו לא בדק תוך זמנו יבדוק לאחר זמנו פר״ש ז״ל תוך זמנו תוך שש לאחר זמנו לאחר שש. והרי״ף ז״ל פירוש תוך הפסח ולאחר הפסח. והרמב״ם ז״ל כתב שאם שכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר בודק ביו׳ ארבעה עשר שחרי׳. לא בדק ביום ארבעה עשר שחרית בודק בשעת הבעור. לא בדק בשעת הביעור בודק בחג. עבר הרגל ולא בדק בודק לאחר הפסח כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסור בהנאה. ובכל אלו הזמנים מברך חוץ מהבודק לאחר הפסח. כך כתב הרמב״ם ז״ל. וכן כתבו הגאונים ז״ל שהבודק אחר י״ד מברך מדי דהוה אפדיון הבן דמברך כל יומא אחר שלשים יום. +אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כמו שבארנו והטעם באבוקה לפי שאין יכול להכניסה בחורין ובסדקי׳. ועוד דהאי משיך נהוריה. והאי לא משיך נהוריה דאבוקא אורו מאחריו ועוד שמתירא משלהבת האבוקה שלא תאחז בקורה ולא יבדוק יפה והאי נר דאמ׳ שהוא יפה לבדיקה. י״א שהוא של שמן לפי שמושך אורו ואורו מלפניו ולא של שעוה שאינו כן וא״ת היאך יכניס נר של שמן בחורין ובסדקין. יש לומ׳ שעושה כמו שעושין בקצת מקומות שחוקקין ראש מקל של עץ ונותנין נר שמן בתוכו ומטלטלין אותו בתוך הבית. והראב״ד ז״ל כתב שנר שעוה הוא הטוב והנאות לבדיק׳ ולא זה של שמן כי לעולם יהיה ירא שמא ישפוך השמן. ולא יבדוק יפה וכן עמא דבר. +אכסדרה שרב אורה נבדקת לאורה. חור שבין אדם לחברו זה בודק מכאן וזה בודק מכאן עד מקום שידו מגעת. וחור שבין יהודי לארמאי לא יבדוק כלל שמא יחשדהו שיעשה לו כשפים כשיראהו בודק ונר בידו. ומי שיש לו עיסה מגולגלת בפסח או אחר זמן אסורו ואין לו מקום לאפותה ומתירא שמא תחמיץ מבטלה קוד׳ שתחמיץ. +חמצו של גוי ברשות ישראל אם קבל עליו אחריות הרי הוא כאלו שלו וחייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער לפי שאינו שלו והתורה אמרה לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אבל מ״מ צריך לעשות לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים שלא יבא להסתפק ממנו וגוי אלם שהפקיד חמצו ביד ישראל אף על פי שלא קבל עליו אחריות כמו שקבל דמי וחייב לבער. +חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדבריהם הואיל ועבר עליו משום בל יראה ובל ימצא. וכתב הרמב״ם ז״ל אפילו הניחו באונס ובשגגה גזרה שמא יניח חמצו אחר הפסח. וחמץ שנתערב תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו אסו׳ באכילה במשהו אבל בהנאה מות׳ אא״כ היה דבר שבמנין כגון ככרו׳ של בעל הבית שאם נתערבו בתוך הפסח במינן אוסרין ערובן בהנאה אסור עולם שאין לו התר אחר הפסח. ואם נתערב קודם הפסח בין במינו בין שלא במינו לאחר הפסח מותר אף באכילה שלא קנסו ואסרו אלא החמץ עצמו אבל התערובת מותר לאחר הפסח. ואם נפל משהו חמץ ערב הפסח קודם שש בתוך התבשיל מותר באכילה אפילו בפסח לפי שכבר נתבטל קודם זמן אסורו ושוב אינו חוזר ונעור. אבל אם נפל אחר שש אסורו במשהו ואינו מתבטל. +וכתב ה״ר דוד ז״ל וז״ל אם נתערב חמץ בתבשיל ביום י״ד מו׳ שעות ולמעלה והוא כפחות מששי׳ שאינו כדי ליתן טעם בתבשיל מותר ולא מבעיא שמותר ביום י״ד אלא אפילו בליל הפסח או למחר נמי מותר ולא אמרינן הרי עכשו נכנס בזמנו שאוסר במשהו דכיון דנתבטל לפני זמנו אינו חוזר ונעור עכ״ל. +ואם שמו תבשיל רותח בקדר׳ שאינה בת יומא קודם ו׳ שעות מותר לאכלו בפסח ואף על פי שאין שם ששים של התר לפי שכבר נתבטל שטעם זה לפגם מאחר שאינה בת יומא שוב אינו חוזר ונעור. ויש פוסקים שאם בשלו בימי הפסח בקדרה של שאר ימות השנה אף על פי שאינה בת יומא שהתבשיל אסור דלא מהני ביה נותן טעם לפגם אלא לאסורין שאוסרין בנותן טעם אבל לאסור שאוסר במשהו לא יועיל בו נותן טעם שכיון שהוא אוסר במשהו אוסר אפי׳ נותן טעם לפגם. ונותן טעם לפגם פסק רבנו יהודה דמותר אפילו בפסח. אך ה״ר יוסף המכונה דון בנדי״ט אוסר. והר״ם מורה לאחרים שמותר אבל לעצמו אוסר. +וככר בשמי קורה כתב הרמב״ם ז״ל שצריך סולם להורידו וככר בבור אין צריך סולם להעלותו אבל בטול ודאי צריך ואף על גב דלחמץ ידוע לא סגי בבטול הוה ליה כחמץ שנפלה עליו מפולת. ויש פסקו לשניהם לחומרא וסימן זה ישפיל וזה ירי׳. והראב״ד כתב שזאת הבבא דככר בשמי קורה וככר בבור כשבדק ובטל ואחר כך ראה אותו שם אבל בלכתחלה ודאי לא אצטריך למימר דהא צרי׳ לבערו שחמץ ידוע הוא. +כתב גאון ז״ל עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו. וכן עכבר שחור נכנס וככר בפיו וכן עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת ועכבר וככר בפיה. וכן ככר בפי נחש אם צריך חבר להוציאו. וכן ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו. וככר בבור אם צריך סולם להעלותו הללו כולן בעיא ולא אפשיט ולחומרא עבדינן. ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי לא על חמץ ידוע שאפשר לו לבער אמרו אלא על הספקו׳ ועל שאינו מזומן לבער והראיה מה שאמרו לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו׳ ואי מדאוריתא בבטול בעלמא סגי בחמץ ידוע למה יהא יושב ובטל והלא יכול לעשות מה שצותו תורה. +ובתי כנסיות נמי צריכין בדיקה מפני התנוקות שמביאין שם חמץ כל השנה. +נכרי שהלוה אל ישראל על חמצו ואמר לו אם לא פרעתי אותך מכאן ועד יום פלוני קנה החמץ מעכשו והיה אותו היום שקבע לו קודם הפסח לאחר הפסח מותר בהנאה לפי שמשהגיע זמן ולא נמצא שהוחלט לנכרי והרי הוא שלו. אבל אם לא היה הזמן שקבע לו קודם הפסח נמצא שלא הוחלט לנכרי קודם זמן הפסח ואסור כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. וכן אם לא אמר לו קנה מעכשו לפי שלא היה רק אסמכתא דלא קניא. כן דעת הרמב״ם ז״ל והראב״ד כתב שאם אמר לו קנה מעכשו אפילו שלא היה הזמן שקבע לו עד אחר הפסח אינו עובר ואם היה הזמן קודם הפסח אפילו לא אמר לו מעכשו אינו עובר שאין דין אסמכתא לגוי. +וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו והרהינו אצלו לא מבעיא אם אמר לו קנה מעכשו עד יום פלוני והגיע הזמן קודם הפסח דודאי אסור שהרי נחלט ביד הישראל. אבל אפילו לא היה הזמן עד לאחר הפסח כיון דהרהינו הגוי אצלו הרי הוא בידו וברשותו בתוך הפסח שהרי אם נגנב או נאבד חייב לשלם כדין מלוה על המשכון. וי״א שאין לנו לקנסו כל כך לאסרו אחר שאינו שלו שהרי חמץ דגוי הוא אבל ודאי עבר על לא יראה ולא ימצא וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. + וכתב הרמב״ם ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיע שעה חמשית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי אם אתה לוקח במנה בא וקח במאתים עד שאתה לוקח מגוי בא וקח מישראל שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי עבר על לא יראה ולא ימצא. +ומצאתי כתוב בשם הר״ש ז״ל אשה שלותה ככר מחברתה קודם הפסח צריכה לפרעה אחר הפסח ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ולא היה בעין בשעת בעו׳ חמץ ויש בה משום גזל ומשו׳ לוה ואינו משלם שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפי פרי מעניים בשביעית קודם זמן הבעור ופרעי ליה בשמינית ואמר רבי יוחנן יאות עבדין. +וכתב הרמב״ם ז״ל בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ וכן כל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהם משום בל יראה ובל ימצא שאין צורת חמץ נכרת בהם. +מלוגמ׳ שנסרחת וכן פת שעפשה עד שנפסלה מלאכול לכלב אין חייב לבער ובצק אשר בשולי החבית אם נתנה ל׳ יום קודם הפסח מותר לפי שכבר נתיבש קוד׳ הפסח אבל תוך שלשים יום יש לחוש. ובצק שהכסיפו פניו יש לחוש דשמא הלכה כרבי מאיר דאסר ומי שאינו בקי בזה וכן בצק החרש שהיה קשה כחרש שעורו משהניח העיסה והלך אדם מיל. + זהו לשון ה״ר יצחק בצק שבסדקי ערבה אם יש כזית במקום אחד והוא במקום שאין עשוי לחזק דהיינו בדפני הערבה חייב לבער היו שני חצאי זתים במקום העשוי לחזק בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאלו ינטל החוט נטלין עמו חייב לבער ואם לאו אין חייב לבער בד״א בערבה אבל בבי׳ אף על פי שאם ינטל אין נטלין עמו חייב לבער לפי שפעמים מקבץ אותן. והר״ף כתב בשם רבנו יחיאל מפריש ז״ל דאיכא חלוק בין כלי לבי׳ כדקאמ׳ בירושלמי הכלי מצרף ולא קאמ׳ הבית מצרף ולכך איכא חשש אשפתא דאגנא בפחות מכזית כיון שאינו עשוי לחזק לפי שהכלי מצרף ולכך אף על גב דליכא כזית במקו׳ אחד כיון דאיכא כזית בין הכלי חייב לבער לפי שהכלי מצרף כאלו היה כל הזית במקום אחד וחייב לבער ולכך אותן ערבות שלשין בהן חמץ כל השנה אין לסמוך על שרוחצין אותן בחמין ומנקרין אותן מן החמץ כי אי אפש׳ לנקר כל כך שלא ישאר בהן חמץ כדי לצרף להיות חמץ ככזית בין הכל והכלי מצרף כדמפרש לעיל אבל צריך ליתנם לגוי במתנה עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט ע״כ. והלכך ראוי להזהיר הנשים למרק ולשטף יפה הערבות ואף על פי שאין משתמשי׳ בהן במצה. +האוכל ערוב חמץ כזית חמץ בכדי אכילת פרס לוקה מן התורה אבל אין כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. וכן האוכל מן החמץ עצמו הרי זה אסור מן התורה ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשעור שהוא כזית. והאוכל פחות פטור אף על פי שאסורו במשהו אינו חייב אלא מכין אותו מרדות. וכן האוכל חמץ בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה. ותערובת חמץ בדברים הנאכלים חייב לבער ואם לא בערו עובר משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ודומיהן שעושי׳ אותן מן קמח וכל כיוצא בדברים אלו מדברים הנאכלים אבל דברים שיש בהן תערובת חמץ ואינן ראויין לאכילה מותר לקיימן כיצד ערבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות אפילו נתנן שעה אחת קודם שעת הבעור הרי זה מותר לקיימו ואם לא נתן העורות ונתן הקמח שלש׳ ימים קודם שעת הבעור מותר שהרי נפסד והבאיש תוך ג׳ ימים חייב לבער. וכן הקלור והרטיה והאספלנית והטריאק״א שנתן לתוכם חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ ואף על פי שמותר לקיימן אסור לאכלן עד אחר הפסח ואף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא זהו דעת הרמב״ם ז״ל. ודעת הראב״ד ז״ל שמותר אף באכילה תוך הפסח כיון שכבר נתבטל קודם זמנו ודוק. בתשובה שאלה. +אין אסור משום חמץ בפסח אלא ה׳ מינין מדגן והן שני מיני חטה ואלו הן החטה והכוסמת וג׳ מינין שעורה ואלו הן שעורה ושבולת שועל ושיפון. אבל שאר מינין כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים ושאר מינין אפילו לשן ברותחין וכסן בבגדים עד שנתפח כבצק שהחמיץ מותרין באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון. ולפיכך נהגו לאכול תבשיל של אורז שהוא ארו״ש בפסח. ואלו שנזהרין ממנו מטעם שמא יהיה בו גרגיר חטה מעורב שלא יכירנו. והר״ף ז״ל כתב כי מימי רבותינו הקדמונים נהגו אסור בכל מיני קטנית ולא מחמת חמוץ ולא טעו בדבר שהתינוקות יודעין דאמרי בפסחים בהדיא דאינן באין לידי חמוץ אלא מטעם גזרה היא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוה שרית קטנית אתי לאחלופי בדגן דאידי ואידי מעשה קדרה הוא וגם מדי דמדגן הוא כדאיתא בפרק השוכר דקרי לקטנית מדי דמדגן. וגם יש מקומו׳ שרגילין לעשו׳ מהן פת כמו מחמשת המינין וכך אתי לאחלופי ומנהג גמור הוא להזהר בכל מיני קטנית הנקר׳ ליגו״ם כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וזרעונים ודומיהן. וגם חרדל נכון הדבר לאסור מטעם זה משום דהוי מידי דמדגן ואף על גב דתלמודא שרי אפילו אורז דשמא היינו דוקא בימיהם שהיו כלם בני תורה ובקיאין בהלכות אסור והתר אבל עכשו שאינן בני תורה גזרו דלמא אתי לאחלופי וכן עמא דבר וכן נראה להר״ף ז״ל. +וה׳ מיני דגן שאמרו אם לשן במי פרות בלתי מים כלל אין מחמצין אבל מסריחין ומותרין באכילה. נ״א ואין חייבין עליו כרת. והר״ש כתב דנהי דאין חייבין על חמוצם כרת מכל מקום אסו׳ באכילה דנהי כחמץ גמור לא הוי נוקשיה בעיניה הוי. ונרא׳ מזה שצריך להזהר מאד כשלשין בפסח בשמן ודבש ובשאר משקין אפי׳ בלא מים שאין ראוי להקל בהן לשהותן בעיסה שלא יבאו לידי חמוץ נוקשיה בעיניה. ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. ומי פרות הן יין ודבש ואפילו דבש דבורים וזיתים ותפוחים ורמונים וכיוצא בהן משאר יינות ומשקין. + ויש נשמרין שלא לאכול דבש בפסח אם לא יראו רדייתו מן הכוורת לפי שפעמים מערבין בו חמץ וה״ר יצחק ז״ל כתב נראה דאסור לא שנא בעיניה ולא שנא על ידי תערובת. מ��הו אותו דבש שמוציאין מן הכוורות מיד נראה להתיר. אך נראה לאסרו דלמא אתי לאחלופי ומהאי טעמא נראה לאסור התאנים שרגילין לערוב בהן קמח סלת כשמתקנין אותן אף על גב דהרבה תאנים יש שאין בהם סלת דלמא אתי לאחלופי ע״כ. +וג״כ יש נשמרין שלא לטחון החטה עד שיבררו אותה מאכילת עכברים. ויש רוצים להתיר משום דהוי כמו מי פרות. וכתב ה״ר יצחק מיהו ק״ק לדבריהם דהא תנן לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שמחמצין אלמא לא חשיב לחלוחית הפת מי פרות והוא הדין אכילת עכבר דאין לחלק. וכן ראוי לומר במי משקה היוצא מן החי כגון חלב בהמה גם כן אינו כמי פרות אלא ודאי מחמיץ וכן דעת הראב״ד ז״ל. ועוד כתב ה״ר יצחק דמי פרות אין מחמיצין משמע מי פרו׳ דוקא קאמר מדלא קאמר אין מחמיצין כי אם מים. ועוד איכא למיחש טפי גבי אכילת עכבר לפי שאחרי כן מערבין מים בשעת הלישה והא דמי פרות אין מחמיצין היינו דוקא במי פרות לחודיהו בלי תערובת מים כדפירש רבינו תם פרק כל שעה. +אין מבשלין חטים במים ולא קמח ואם בשל הרי זה חמץ גמור והוא שנתבקעו אבל מבשלין הפת והקמח הקלוי. אבל מה שנהגו קצת מן הקדמונים לאפות קמח לתוך קדרה או שממלאין שק קטן קמח ודוחקין אותו יפה יפה וקושרין פיו ונותנין לתוך מים חמין רותחין ומשהין אותו עד כדי בשול או ממלאין קדרה קמח ונותנין בתנור עד כדי שתאפה ועושין מאותו הקמח מאכל התינוקות יש לפקפק בזה המנהג לפי שיש לחוש שמא לא שלט האור בכל חלקי הקמח הדחוק ולא נאפה יפה יפה כפי הצורך ועל כן באו חכמים גדולים אחריהם וגדרו הדבר ואסרוהו שלא לעשות כן. +כתב הר״ף ז״ל ועל הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמינ״י אומר רבנו יחיאל ז״ל שזהו חמץ גמור דהיינו דקאמרי פרק כל שעה המחמיץ במחובר שפעמים שהחמוץ בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת רוב גשמים שיורדין בעת הקציר ופעמים שבא בתלוש ואם ימצא אותו מעורב יברור אותו יפה שיהא ששים מאותו שלא צמח ואף על גב דהוי יבש ביבש משום דיהיב טעמא בשעת אפיה וגם צריך שתהא האפיה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אוסר. על כן טוב להזהר שלא יהיה בו כלל מאותו צמח מעורב בתבואה לפי שפעמים אופין מצות תוך הפסח ולא דמי לבשר מליח ישן שאוכלין בפסח דהתם אפילו נשאר מעט חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירים אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשלו אבל כשהוא מעורב בתוך התבואה אות׳ חטה שצמחה הרי היא לעולם שם לפי שהיא מתערבת בתוך הקמח בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידה. ועל זה אין לאכול בשר מליח צלי בפסח אם לא ידיחו אותה קודם. +כרמל שמהבהבי׳ אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה. וכן לא למחי איניש קמחא דאבישונא פירוש לערב קמח בתוך התבשיל. בקמחא דאבישונא פירוש קמח של קליו׳ שנאפו בתנור דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ. וכן כשמוללין את הקדרות החדשות אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה אבל קמח קלי אסור שמא לא קלוהו שפיר ואתי לידי חמוץ וכן אין קולין את הבצק בשמן על המחבת אבל קולין את הפת. ומותר לבשל את הדגן או הקמח במי פרות וכן בצק שלשו במי פרות וקלהו על המחבת הרי זה מותר שמי פירות אין מחמיצין. +תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורי׳ או חטי׳ אם נתבקעו כל התבשיל אסור באכילה. והראב״ד ז״ל כת׳ דדוקא לא משתכחי בהאי בשולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן ליה אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו והוא הדין בתולעים ובנמלים שנמצאו בתבשיל אם נשתכחו שלשה חזקה דאיכא טובא ואסרינן להאי בשולא דבריה לא בטלא. ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפי׳ אותן ואוכלין התבשיל שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור מן התורה אלא מדבריהם ואם נמצא זה בי״ד אפילו משעה ששית ולמעלה אין אוסר אלא בששים כיון שאין בו אסור כרת. כך כתב הבעל התרומה ז״ל. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל שאינו חייב כרת אלא הז׳ ימים בלבד. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. וכן כתב ר״ף ז״ל וז״ל ודברים שרוצין לומר דחשיב זמנו ליאסר במשהו מו׳ שעות ולמעלה. ומיהו קבלתי מרבותי בשם ריב״א ז״ל דלא חשיב זמנו ליאסר במשהו אלא שבעה ימי הפסח דהיינו מתחלת ט״ו עד סוף הפסח דאז הוי בכרת אבל מו׳ שעות ולמעלה אף על גב דאיכא לאו מכל מקו׳ אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם. וראיה מההיא דרב דאמר כרבי יהודה בחמץ לאחר זמנו בלאו ואפילו הכי קאמר רב דוקא בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו אבל שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם כדקאמר בפרק כל שעה. אלמא משוי רב חמץ שלא בזמנו לשאר אסורין אף על גב דסבירא לי׳ לרב חמץ שלא בזמנו בלאו כרבי יהודה. הלכך לדידן דסבירא לן כרבי יהודה מקודם זמנו בלאו כדמפורש מכל מקום לא יאסר במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו כשאר אסורין לדידן דקיימא לן שאר אסורין בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ומהאי טעמא יש להתיר המצה שמוצאין בה חטה או שעורה כיון שנאפת קודם הפסח מבעוד יום של ערב הפסח ואף על גב שנאפת לאחר שעה ששית כדמפרש לעיל. וכן צלי שנצלה בערב הפסח מבעוד יום יש להתיר מטעם זה. ומיהו אם חזרו וחממו אותה מצה בעוד החטה בה או הצלי משנכנס יום טוב אסור וחוזרת ונותנת טעם בזמנו דהוי במשהו דאע״ג דכל אותו שהוא נבלע מבעוד יום אינו חוזר ונעור שכבר נתבטל מבעוד יום כיון שהחטה עודנה במצה או בצלי משנכנס יום טוב נותנת טעם בצלי משהו מיהא בעלמא על ידי חמום. ומיהו חמום דכלי שני אין לחוש אבל אם נאפת תוך הפסח רבנו טוביה אוסר אפילו שאר המצות שנאפו עמה בתנור משום דריחא מלתא היא אבל לפי דבריו נראה שאם נאפו בכירה דאין אוסרין רק אותה שנמצאת בה החטה דאין אומרים ריחא מלתא אלא בתנור שהוא מכוסה. ואפילו אותן הנוגעות בה שם. ורבנו יחיאל היה מתיר אותה מצה על ידי קליפה משום דחמץ אינו מפעפע ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות אפילו בתנור. עכ״ל הר״ף ז״ל. +וכתב הראב״ד ז״ל שאם נמצאו בעופות אחר מליחתן חטים או שעורים אף על פי שנתקבעו מעמיק על כל סביבותיהם וחותך ומשליך וכל העוף מותר פירוש ולא סגי ליה בקולף את מקומו אח׳ שאסורו במשהו. ובסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו. וה״ר משולם כתב וחטים דאכלי התרנגולין אי משתכחי בבשולא או בבשר מליח אסרינן ליה דלא הוי עכול. ה״ר יצחק ז״ל כתב אף על גב דלגבי טעמא הוי עכול בכל שהו׳ אם נתבשל אף בצליה או במליחא הריצב״א והר״ח וכמה גדולים עמהם מתירין אותה על ידי קליפה. והר״ף ז״ל ורבותינו מאייבר״א אוסרי׳ אפילו על ידי מליחה וכן ה״ר טוביה. אך רבנו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצליה דאינו מפעפע בלא רוטב דלא שייך מפעפע כי אם בחלב או בשומן כדאמרינן פרק גיד הנשה שאני חלב דמפעפע ומכל מקום בצליה שלנו אסו׳ לפי שמוליך ומביא כשהופכי׳ השפוד ומוליך הטע׳ בכלו כמו על ידי רוטב ומהאי טעמא אפילו יש בשפוד כמה עופות כולן אסורין אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכ׳ מותר אפילו אותו עוף עצמו על ידי קליפה ע״כ. +ובשר שנמלח קודם הפסח כתב הראב״ד ז״ל דמשום פרורי חמץ שנכנסין בבשר בשעה שחותכין ממנו בסכין שחותכין בו חמץ כל השנה אין ראוי לאכול ממנו בפסח אלא אם כן נזהר עליו בשמירתו קודם הפסח ויש מתירין לפי שכבר נתבטל הכל קודם זמנו ושוב אינו נעור. +והר״ף ז״ל כתב ועל דגים מלוחים שקורין ארינגא״ש מותרין לאוכלן בפסח אותן הישני׳ שנמלחו קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו תוך הפסח אסורין וכן לענין גבנים. ומיהו נהגו העולם שלא לאכול גבנה ישנה ולא ארינגא״ש מלוחין ושמא היינו משו׳ שרגילין לאוכלן בלא שום הדחה. וגבי בשר פירשנו לעיל דצריך הדחה אפילו לצלי משום חשש שמא עדין יש בו משהו חמץ בעין ע״כ. + וה״ר יצחק ז״ל כתב כל דבר שנתבטל קודם הפסח ביתר מששים אין אסור לאכלו תוך הפסח אף על פי שלא דקדקו במליחה. והר״ף ז״ל כתב וכן אווז שנמלח מקודם הפסח מותר מטעם זה אך שומן אווז מהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותו במחבת בלועה מחמץ ונותנת טעם בשומן ומיהו אם לא היתה המחבת בת יומא מותר אפילו למאן דאמר פגם בפסח מכל מקום זה הפגם נותן טעם קודם הפסח ונתבטל היכא שבשעת התוך השומן נתן לב לשם פסח. אבל אם התך השומן סתמה לאכלו קודם הפסח כשירצה אף על פי שאמר עכשו ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסור בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ומהאי טעמא אסרינן מצה ישנה אפילו בירושלמי דקאמר כיון שעשאה קודם הפסח שלשים יום בידוע שלא דקדק בה וכמו כן יש לאסור אותן בני מעים מלוחין שרגילין לחלטן בתוך קדרה שהיא בלועה מחמץ. ומיהו אותו בוסר שדורכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר אף על פי שהמדוכה מחומצת מחמץ שנתערב עם המורייס משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט ואי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מדי דהוה אפרישין ובצלי׳ שחתכן בסכין חולבת ומניחן בקדרה עם בשר כדמפרש רבינו ברוך בספרו. עכ״ל הר״ף ז״ל. +וצריך אדם להזהר בחטים שאוכל מהן בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצר שלא יהיה בו שום חמץ. +דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו שיאכלנו קודם הפסח שמא ישמרנו תוך הפסח ואם ימכרנו לגוי ימכרנו מעט מעט כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל. + וכרי חטים שנפלה עליו דלף מים מעט בשאר ימות השנה במקומות מועטים ואפילו אותן החטים שנפל עליהן הדלף מעורבין בכל הכרי בטלים הן ברוב ואין צריך לבערם בפסח ובבטול בעלמא סגי ליה ואפי׳ לכתחלה ואף על פי שחמץ אוסר בכל שהוא הני מילי כשהוא בעינו. ולענין לאכלו בפסח ולא נתבטל קודם זמן אסורו אבל מאחר שנתבטל קוד׳ הפסח ברוב אינו חוזר ונעור ולכתחלה מותר. וכן כתב הראב״ד בתשובת שאלה מכל מקום ראוי להחמיר באכילתו אחר שאין הפסד בשהיתו והו׳ מין במינו ויש לו מתירין. +דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא יורד טפה אחר טפה אינו בא לידי חמוץ אבל כשפוסק אם נשהה כשעור הרי זה אסור. ולשון הרי״ף ז״ל בזה קמח. +ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין אור שלש׳ עשר את החמץ לאור הנר ועושה כל ענין בעור חמץ כמו באור לארבעה עשר ובשבת אוכל סעודתו ומאכי׳ לכל מי שירצה עד ארבע שעות ואחר כך מבער הכל ומבטל. והרמב״ם ז״ל כתב ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו הכלי עד מוצאי י״ט הראשון ומבערו. ויש אומרים כי מה שאמרו רבותינו ז״ל מבערים הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב׳ סעודות מתרומה בלחוד קאמ׳ לפי שאין לה אוכלין ולזה אמר דלא משייר אלא מזון ב׳ סע��דות אבל חולין שיש לו אוכלין הרבה לא חששו לבער עד השבת לפי שאין שם קלקול אם ישייר יותר מב׳ סעודות כדי לאכול ולהאכיל למי שירצה וכן הוא דעת הראב״ד ז״ל וכן עמא דבר. אך דעת הר״ש ז״ל לבער הכל מלבד שעור שתי סעודו׳. ושיירי פתיתין שנשתיירו לפניו מבטל בלבו בשבת. והגאון רב האיי ז״ל כתב מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דיסא ולא כל דבר שמבשלין בכלי שיצטרך בו הדחה בי״ד שחל להיות בשבת וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו. ומלשון התוספו׳ משמע שאינו משייר כלום לשבת דקתני לדברי רבי מאיר אותה מצה לליל שבת ומחרתו ודאי מצה משומרת לא אכיל. + ויש מוכיחין מזה שסעודת ג׳ שחייב אדם לסעוד בשבת די לנו בה במיני תרגימא אחר שלא צוה לשייר מהן ג׳ סעודות. ויש דוחין זאת הראיה ואומרים דודאי צריך לקבוע שלשתן על לחם משנה ויין לקדוש והכא לא אפשר מכמה טעמי׳ האחד שאי אפשר לו לאכול אחר ד׳ שעות ואם יאכלם קודם ד׳ שעות יש לחוש שמא ימשך אחר מאכלו הלכך לא אפשר. וכתב הר״ף ז״ל נהגו העולם לעשות סעודת ג׳ של י״ד בניסן כשחל להיות בשבת בפרות ואינו יוצא באותה של שחרית ובשאר שבתות צריך לעשות סעודה שלישית אחר מנחה גדולה ולא להפסיק בסעודת שחרית. אבל בסעודת שבת שחל בי״ד בניסן עושין אותה קודם זמן מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתאבון. ורבינו תם ז״ל היה רגיל לעשות מצה עשירה שנילושה במי ביצים כשחל י״ד בניסן להיות בשבת כדי לעשות בה סעודת ג׳. ואיזו היא מצה עשירה שמותרת שנילושה ביין או בשמן או בדבש או בביצים בלי מים כלל ואם יש בה מים קדמי ומחמיצי. ומה שאומרים האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו ה״מ מצה הראויה לצאת בה בפסח אך מצה עשירה יכול לאכול. וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל. ושמעתי כי גם בלא שבת היה אוכל רבינו תם אותה מצה עשירה בערב הפסח כשהיה רוחץ גופו בחמין. אבל הר״ם אינו רוצה ללושה במי ביצים לפי ששאלו אל הר״ם ז״ל עיסה הנילושה במי ביצים אם יכולין לאוכלה בפסח ולא אמר לא אסור ולא התר אסור לא אמר לפי שמי פירות אין מחמיצין התר לא אמר במי ביצים לכך אומר הר״מ שטוב לסחוט תפוחי׳ או רמונים או אגסים וללוש אותן במימיהן וכן היה רגיל לעשות וגם היה רגיל נמי לאכול בארבעה עשר בניסן כשחל בשבת סעודה שלישית על שלחנו בבקר ולערב אוכל פרות כי שמא לא יצא כשאכל סעודתו בבקר קודם מנחה גדולה לפר״ת שפ׳ סעודת ג׳ אינה אלא אחר מנחה גדולה. + אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אבל לשין שעור חלה בלבד ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים שנשאבו בו ביום אלא במים שלנו ואם עבר ולש באחת מכל אלה הפת אסורה. פירוש שלנו בלילה ונתקררו בקדרות לפי שביומי ניסן עדין המעיינות חמין כדאמרי בפסח שני בימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולי הרקיע והמעינות חמין כלומר שמהלכה ארוך תחת הארץ והלילות ארוכות ומחממת כל המעיינות אשר בבטן הארץ. ולפי זה הטעם י״א כי אין הקפדה רק במימי הבורות והמעינות שהן סמוך לזמן יציאתן מן המקור אבל למימי נהרות המושכין דרך יום או יומים אין להקפיד כל כך כי כבר נתקרר הזמן. ואין זה כלום שאף במימות אלו הכה עליהן חום השמש ביום וחממן. אין לשין תחת השמש ולא תחת הרקיע ביום המעונן אפי׳ במקום שאין חמה זורחת דיומא דעיבא כוליה שמשא. + ולא תניח העיסה ותתעסק בדבר אחר והלש והאופה צריך שני כלי׳ אחד לקטף ואחד לצנן הידים כמו כלי מלא מים או כלי מתכת הצוננים או אבנים של שיש שהן צוננין ואם עבר ולש תחת השמש או בלתי צנון הידים או שעשה עיסה יותר משעור חלה הפת מותרת. והראב״ד והר״ם ז״ל נראה שאוסרין. ור״ש ז״ל מתיר הפת בכולן חוץ מבחמין. וזה גם כן באכילה אבל בהנאה הכל מותר. והרא״ג ז״ל כתב שכל זה לא נאסר אלא במצה של מצוה אבל בשאר הימים הכל מותר. והגאוני׳ ז״ל ורוב החכמי׳ הסכימו שאין חלוק בין יום ראשון לשאר הימים בכל אלה שהם משום חשש חמה כי גם בשאר הימים נאסר החמץ ולא חלקו בין יום ראשון לשאר הימים רק במצה עשירה. +ומים שלנו לשון הגאון ז״ל דמותבי ליה תותי ככבי נראה לדעתו שצריך להעמיד המים במקום מגולה לצנן המים. וה״ר אשר ז״ל כתב טעם לדבר כי כל הבריות הן מד׳ יסודות אש ומים רוח ועפר. והמים גם כן מארבע יסודות אלא שיסוד המים רבה על השלשה תדע שכן כי בימות החורף מעלין הבל מפני יסוד האש שבהן אבל בימות הקיץ מפני הבל העולם אין הבל המים נכר כמו שאין הבל פי האדם נכר בקיץ כי אם בחורף. וכן שנינו בספר יצירה כתב עשר ספירות בלימה. ותנן אין מוציאין אש לא מן המים וכו׳. ושמעתי שממלאין כלי זכוכית מים ומעמידין אותו בשמש בצהרי׳ במוך אחוך והאש יוצא מכלי זכוכית. הרי מצינו שיש במים יסוד האש. וכיון דמשום חמימות שיש במים קאסרינן לא שנא ביום ראשון ולא שנא בשאר ימים אין לשין אלא במים שלנו עכ״ל. בזה נראה שאם לא נשתהו שם עד כדי שיחמו המים בחום השמש אבל אם ימצאו צוננין בדיעבד מותר ללוש בהן לכתחלה. +וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שאם שכח או נאנס ללוש במים שלא לנו כל הלילה אלא רוב הלילה אין לאסור על כך וקרוב להתיר זה אפילו לכתחלה בשעת הדחק. וכן אם לא לנו כלל אף על פי ששהו משנשאבו יום אחד או רובו אין ראוי לאסור הפת בדיעבד אבל אין ראוי לפרסם הדבר בפני הנשים ועמי הארץ שלא יפרצו גדר ע״כ. +כתב ה״ר יצחק ז״ל כי יש מחמירין לשאוב המים בין ביום בין בלילה. והר״ף ז״ל כתב כי יש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום אף כי לנו אחרי כן כל הלילה. ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלינה שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחלה או רוב הלילה לכל הפחו׳ ושיהיה אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהיה עמוד השחר בכל הלילה. ונכון להזהר להמתין ללוש עד אחר שיאור היום הרבה פן יטעו באור הלבנה. וה״ר יצחק ז״ל כתב ואני אומר שלא נתנה תורה למלאכי השרת. ועוד דהוה ליה למתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה אלא מחצי הלילה עד עמוד השחר. והטעם לפי דעתי משום דרוח צפונית מנשבת עד הבקר. + ומים שלנו שנתערבו במים שלא לנו התירם ר׳ יהודה אחרי שנתבטלו ברובא קודם הלישה כגון חד בתרי. ואם לש אדם במזיד קודם היום המצו׳ ישרפו. וכתב הר״ף ז״ל או יאכלם או ימכרם לגוי קודם ד׳ שעות של י״ד. +וה״ר יצחק ז״ל כתב שאם לא ימצא מים שלנו שלא ילוש במים שלא לנו אכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו בשוגג נראה דמותר. שלא אסרו אלא בעברה ולשה. וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן אלא אם יכסה המים במפה ונראה כי אין לחוש רק להשהות זמן מרובה. אך ר״ף ז״ל כתב מכל מקום טוב ליזהר אפילו שעה אחת. +ושעור חלה שאמרו שלשין אותה מ״ג ביצים וחומש ביצה. כגון הביצה הבינונית ולא במשקלה. והר״ש ז״ל כתב ששעור חלה בכך וכך עולה חלה בגימטריא מ״ג אבל אם היה יתרה חמש ביצים או ששה אין לחוש בכך עכ״ל. כיצד מביאין כלי מלא מי׳ על כל גדותיו ונותנין אותו בכלי אחר ונותנין לתוכו מ״ג ביצים אחת אחת וחומש ביצה וכל מה שנשפך מן המים לכלי האחר הוא שעור חלה. אמנם יש לפקפק בזה השיעור אם נשער באותו כלי המחזיק אותן המים שנפלו בקמח רפוי שקורין שובו״ל או בעצור ומחובץ שקורין קלק״ט. והראב״ד ז״ל כתב בו שיעור שאין לפקפק בו והוא שעור חמש ליטרי משקל ארבע לטרי וחצי הלטר׳ י״ד אוקיות וחצי האוקי׳ משקלה כ״ד פשוטים מלגוריי״ש. ורבינו האיי ז״ל כתב כי חמשת רבעים קמח הם ת״ש כספים ויותר מעט מכספי׳ של בבל ובין ללוש בין לערב יותר משעור זה אסור דאין איש ואשה יכולין לשמור יותר משעור זה ע״כ. +ודוקא כי קפדינן שלא ללוש יותר משעור זה כשהוא לש מודיאות הרבה ובשעת הפרש׳ התרומה אהדדיהו ומפריש חלה אחת על כולן אבל אם לא בא ללוש רק מודיא אחת אין לצמצם כל כך שמא לא יהיה בה שיעור וכשיברך יברך לבטלה. וכשם שאסור ללוש יותר מכשעור כך אסור לקטף. ועל כן צריכות הנשים להזהר שלא יקחו שתי מודיאות כאחת. +ושאלו אל הר״ם על מה אנו סומכין בזה המלכות ללוש יותר מעשרון בפסח. והשיב מגו שנראה כי רבינו יצחק ב״ר יהודה חסיד התיר לפי שהתנורים שלנו גדולים ועל זה אנו סומכי׳ וכשלשין לצרכו הוא בעצמו עומד שם ואינו מניח ללוש כי אם מדה לבד ולאפותה מיד וכן הכל ע״כ. + ואם לשו קביים קביים שהוא פחות מכשעור מצרפן בסל ואויר הכלי מצרפן רק שיהיה לכלי בית קבול. והר״ף ז״ל כתב וצריך שיהיו כל המצות תוך מחיצות הכלי ולא למעלה מן המחיצות דאבעי לן אויר כלי ככלי דמי או לא ולא אפשיט ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוס עליהן מפה או סדין ומכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה. ואויר כלי מצרפן אפילו בלא נגיעה ונשיכה מצרפן אפילו בלא אויר כלי ודוקא כשהכל מאשה אחת אבל משתי נשים אינן מצטרפות אם אינן בלולו׳ יחד. אבל עיסה של שותפין חייבת בחלה. ובאשה אחת נמי לא מצטרף אלא במינו אבל בשאינו מינו לא מצטרף אלא בבלול. + והלש ביום טוב של פסח בזמן שכל עיסותינו טמאות כיצד הוא עושה שהרי אין להפרישה בעיסה לפי שאי אפשר לו. לשרפה שאין שורפין קדשים ביום טוב ולהניחה אי אפשר שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא הואיל ואבעי מתשיל עלה. ולבטלה קודם שתחמיץ אי אפשר לפי שאינה שלו והכהן אי אפשר לבטלה שעדין לא הגיעה לידו ולאפותה אי אפשר דלא לעביד טרחא דלא צריך אלא אין לו דרך לעשות אלא שילוש פחות מכשיעור או אם ילוש כשעור שלא יקרא לה שם עד שתאפה וכשתאפה יברך ויפריש ויניחנה עד לערב ותשרף. והלש פחות מכשעור לאחר אפיה יצרף הכל בסל ויברך ויפריש ויניחנה עד לערב ותשרף ואשתכח דלא עביד טרחא דלא צריך שהרי בשעת אפיה כל הלחם ראוי לאכילה. ואם יש כהן קטן ולש כשיעור יכול להפרישה ולתתה לו דקיימא לן אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה. וכיון שהיא מותרת לו יכול להפרישה מעיסה ולאפותה לצרכו ואין בזה אפיה שלא לצורך וכשמפרישה מברך להפריש תרומה. ומפריש חלת האור כמו שבארנו ואומר הרי זה תרומה ומניחה עד לערב ולערב שורפה ואחר שהפריש חלת האור אם יש שם כהן מפריש חלה אחרת בלא ברכה ונותנה לכהן וזו מותרת לו אפילו לבעל קרי ולנדות ולזבות שאינה אלא לזכר בעלמא שלא תשתכח תורת חלה אמנם הזרים אסורין בה. ושעורה אחת ממ״ח מדרבנן ואינה צריכה ברכה לפי שכבר ברך על חלת האור שהיא העיקר והיא אין לה שעור. +ומצוה לכל אדם להפריש חלת כהן וליתנה וכל הנותנה מתברך דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. ומי ששכח ולא הפריש והיה שבת שאינו רשאי להפרישה נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אח׳ ולערב יצרף הכל בסל כמו שבארנו. והרשב״א כתב וז״ל במקומות שנהגו לתת חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול ואף על פי שיצאה טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל או אפילו טמאתו בו שהרי יכול לאכלה בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף לאחר כך כמו שבארנו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. חלת חוצה לארץ אף על פי שאוכל ואחר כך מפריש יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שעור החלה שהוא מפריש לפי שצריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף עכ״ל. הלש עיסתו כשעור מודיא מודיא והפריש מכמה מודיאות ושכח מודיא אחת שלא הפריש ונתערבה עם האחרות צריך ללוש מודיא אחרת ומקיפה אצל המדומעות. כך מצאתי בשם הראב״ד ז״ל שכח ולא הפריש על אחת מהן בעיס׳ לא מכולן ולא ממקצתן אחר שנאפו ישים הכל בסל ויהיה מצרפן ויפריש. +כל זמן שעוסק בבצק אין בא לידי חמוץ ואם הגביה ידו ממנה ושהה עד שתשמע קול כשמכין עליה כבר החמיץ ותשרף ואם אין קולה נשמע אם שהה כדי הלוך מיל תשרף. היו שתי עיסות אחת קולה נשמע והאחרת לא נשמע והגביהו היד מהן כאח׳ שתיהן ישרפו הן חמץ גמור. +אסור לעשות צורות בפת שלא ישהו עליהן ויחמיצו ואפילו בדפוס שלא יראוהו אחרים ויעשו שלא בדפוס. וזה שאנו נוהגין לעשות כעין מסרק לא לצורו׳ אנו עושין רק לשנותו משאר הפת של כל השנה וכדי שתאפה יפה. והר״ף ז״ל כתב מיהו אומר ריצב״א דקיימא לן כרבי יוסי דאמר עושין סריקין המצויירי׳ כעין רקיקי׳ דאז אין לחוש לחמוץ בציורין. ועל זה סומכין העולם לצייר המצות שעושין כעין רקיקין. + מים שרוחצין בהם הידים והערבה אחר שלשו בה שופכין אותן במקום מדרון שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו. ונהגו שלא לעשות מורסן כלל לתרנגולי׳ שלא ישכח וישהה הלוך מיל ואפילו לחלוט להן אסור שמא לא ירתיח המים יפה. ואם ירצה ללוש להן יעמוד עליהן ויאכלו מיד ויזהר שלא ישהה שעור הלוך מיל וכל זמן שהן מנקרין בו או שהוא מהפכו בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו ישטוף הכלי יפה במים וישפוך במדרון אף על גב דאמרי׳ התם מותר ללתות חטים בפסח עכשו נהגו העולם אסור ואין להתירם לפי שאין אנו בקיאין בה. + ואשה שפה על בשרה מורסן יבש בבית המרחץ ואע״פ שהמים טופחין על בשרה. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת אם יש בו מים ואם נתן ישרף מיד אבל לתוך החרדל יאכל מיד. +מותר לתת תבלין ושומשמין וקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק ומותר ללוש העיס׳ ביין ושמן ודבש או חלב. או לקטוף בהן. וביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא משום לחם עוני שצריך להיות זכרון ללחם עוני ביום ראשון . +ומצה שלשה במי פרות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא בה ידי חובתו שאינה מצה עשירה בכך. ונראה מדעת הרמב״ם ז״ל שיוצאין במצה מתובלת וכן נהגו ללוש במי ביצים דכמי פרות הן וכן כתב בתוספות. + וכתב הראב״ד ז״ל שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן. ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן אינו יוצא בה ידי מצה דבעינן לחם עוני וזו מצה עשירה היא ע״כ. וצ״ע אי מקריא מצה עשירה משום מלח. ויש מתירין וסמכו על אותה ששנינו חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרי׳ עשאן למכור בשוק יוצר בהן ובהנהו ודאי׳ יש מלח משום על כל קרבנך תקריב מלח. והראב״ד הגיה על זה ואמר א״א לא נאמרן כן אלא לזריזים שהיו אופין אותה מיד ע״כ. ועכשו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצוה ולא באחרות ואין ראוי לשנות המנהג. וכן אין ראוי להקל במה שהחמירו הקדמוני׳ שלא לעשו׳ הלחמניות שקורין פנאדא״ש או פלאונ״ש. +כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור ובית החרוס׳ מפני שחמוצן קשה. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל דהאי דנקט שנשתמש בהן חמץ בצונן לאו דוקא דהוא הדין אפי׳ נשתמש בהן בחמין שמותר להשתמש במצה בצונן והאי דנקט בצונן כדאמרינן גבי יין נסך פעם ראשון ושני אסור. וצריך לבאר דוקא בתשמיש לח של חמץ אבל ביבש מותר להשתמש בו מצה אפילו בחמין כדמוכח מיין נסך. אמנם דיין נסך דאפי׳ בצונן בלע ולא ביין נסך לגמרי דאלו יין נסך מתוך חריפותו אמרינן דבלע הרבה ואסור להשתמש בו יין אחר כך אפילו בצונן מה שאין כן בחמץ ובמצה והריא״ג ז״ל כתב דהוא הדין דמשתמש בהן מצה בחמין. וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. וכן ערבות שלשין בהן כל השנה חמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח וכבר כתבנו למעלה שצריך ליתנם לגוי או לטוחן בטיט בשם הר״ף ז״ל. וה״ר יצחק ז״ל כתב שאם ירצה לתת לתוכן את המצות חמות אפילו אם נקרו אותן היטב לגמרי צריך לתת מפה או סדין להפסיק בינם ובין הערבה ע״כ. אמנם אם עבר והניח שם מצה יבשה אפי׳ נשתהא שם הרבה ואפילו בבית שאור ואפילו נשתמש בהן בחמין אין שם חשש כלל לאסרו ואפילו היה לחם המצה חם לפי שאין דרכו להפליט כלל ולא לבלוע מפליטתו ולא עוד אלא אפילו הונח לחם מצה על חלות לחם חמץ אפילו חם בחם לא יאסרוהו שלא בלע ממנו כלל אבל ראוי להרחיק מזה לפי שזה דבר זר בעיני קצת העם וראוי להחמיר בו מפני מראית העין ומכל כיוצא בו. והעיד ר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל שראה מעשה בעיר נרבונא שהיו משימין לחם מצה כשהיו מוציאין אותה מן התנור חם בתוך ערבה שלשין בה בשאר ימו׳ השנ׳ והתירוהו על פי׳ חכמי העיר. +ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה אין אופין עליו מצות בפסח אלא אם כן מלא גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ. וכתב הר״ף ז״ל וז״ל ולאפות המצה תחת הטראפא אסור ואע״פ שמניח גחלים לוחשות עליה משום דאין האש שעליה שולט מיד בעליות של מצה ואתי לידי חמוץ ויש מתיר כשמחממין אותה קודם וגם טוענין עליה גחלים קודם וגם מזה יש לזהר דלמא אתי למעבד בלא חמום גחלים עליה מתחלה כמו שרגילין לעשות בשאר ימות השנה. ולענין דיעבד צ״ע שמא האור שולט במצה קודם שעור מיל. ומכל מקום נכון להחמיר. +כלי מתכות וכלי אבני׳ שנשתמש בהן חמץ בחמין בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין מרתיחן בכלי ראשון גדול ואחר כך שוטפן בצונן להעביר געולן מעליהן ומשתמש בהן במצה וכן הסכינין מביא הנצב אחר הלהב בכלי ראשון שנועצים אותן בבשר בתוך היורה להוציאה במקום מגריפה ועוד שחותכין בו לחם חם. ואחר כך שוטפן בצונן להעביר געולן מעליהם ומשתמש בהן במצה. כפות קטנות שעושין מן הקרני׳ שנשתמש בהן קודם הפסח אסור להשתמש בהן בפסח ואפילו בהגעלה לפי שהן נפסדין ברותחין ויש לחוש שמא יחוס עליהן ולא יגעילם היטב. והרש ז״ל כתב דכבולעו כך פולטו וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסין אותה בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו ע״כ. +ועץ פרור הוא הכף שמנערין בו את הקדרה צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון כגון להגיס תבשיל של קטן או של חולה. וכפות של כסף או של בדיל ודאי אין תשמישן בכלי ראשון ואינן צריכות הגעלה בכלי ראשון. +כלים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותנין אותן בכלי שני גדול ונותנין עליהן מים רותחין ומניחן בתוכן עד שיפלטו ושוטפן בצונן ומותרי׳ למצה ואפי׳ לדעת רבני צרפת ז״ל שהורו דערוי ככלי ראשון שהרי צקים מן הקערה להפוך התבשיל בלי כף הלא ערה עליהן מכלי רותח גם כן להגעילן וערוי ככלי ראשון בין לאסור בין להתיר ואמנם צריך שיתן מים על שפתם עד שיגברו על כל גדותם כדי שיהיה בעין תשמישן כי לפעמים ממלאין אותן עד שנשפכין על שפתם. ועכשו נהגו להגעילן בכלי ראשון לעשות כעין תשמישן כי לפעמים שואבין התבשיל בקערה מן הקדרה. +ומנהגנו עתה למרק הכלי׳ מאד ולהדיחן יפה קודם הגעלה כדי להסיר שמנן וזוהמתן מעליהן ואחר כן מגעילין אותן. וכתב הראב״ד ז״ל שאין צריכין להוציאן משם אחר רתיחתן מיד אלא אחר שינוחו מעט ובלבד שלא יקרוש על פניהם הגעול שיצא משם ויהיה מודח במים יפה עם החמימות. ובתר ההגעלה צריך למעבד להו שטיפה בצונן כדי להדיח הגעול מעליהן. ומאן דמחמיר ועביד להו שפשוף תבא עליו ברכה פירוש מריקה בצונן אחר הגעלה ע״כ. ויש פוסקין שצריך שיזהר שלא תנוח היורה הגדולה שמגעילין מרתיחתה בעוד שהכלים בתוכה שלא יחזרו ויבלעו מה שפלטו וכל זה במי שיגעיל אחר זמן אסורו שאסורו במשהו. כלי חרס שנשתמש מהן חמץ בחמין בין בכלי ראשון בין בכלי שני בין שהיו משוחין ושועין באבר בין שהיו חרס כמו שהן אין משתמשין בהן במצה אלא מניחין אותן עד אחר הפסח דלא מהני בהו הסק דלמא חייס עליהו דלמא פקען. ולא דמי לביב של חרס שכתבנו שאם מלאו גחלים והסיקו שמשתמש בו מצה דהתם הסיקן מבפנים ואלו הסיקן מבחוץ אם מסיקן מבפני׳ לא מסיק בהו שפיר דחייס עלייהו דשכיחי דפקעי. והראב״ד כתב דקדרות בפסח סגי להו בחזרתן לכבשן. +מאני דקוניא אסורין. פי׳ ה״ר יצחק ז״ל חתוך זכוכית בתוך כלי חרס אבל חתוך עופרת יש לו דין כלי מתכת להתירו על ידי הגעלה בפסח. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם שלא להשתמש בשו׳ כלי חרס ישן בפסח. וגם בכלי זכוכית ישנים היה אוסר רבינו יחיאל ז״ל לא על ידי ערוי ולא על ידי הגעלה משו׳ דהוי תחלת בריתו מן החול והוי ככלי חרס שאינו יוצא מדי דפנו לעולם ואף על גב דאין משתמשין בהן אלא בצונן משום שפעמים ששורין בהן פת ובולעין כמו כלי חרס ואינו יכול לצאת כלל. וכן אותן פלומיץ אסורין בפסח משום שפעמי׳ שורין בהן פתן. פי׳ אותן פלומיץ הן כוסות של מאני דקוניא. עכ״ל הר״ף ז״ל. ותמה הא דהא תניא באבות דרבי נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין. +ואלו הכלים השועין באבר שהן מאני דקוניא כשקונין אותן מן הגוי צריכין טבילה ככלי מתכות ודוקא כשעשוי לחזק אבל עשוי שלא לחזק לא. וכן כלי זכוכית ומברך על טבילתן. ודוק׳ בכלי סעוד׳ וה״מ בלקוחין אבל שאולין או שכורין או מושכרין אין צריכין טבילה. ונראה דמאני דקוניא של עץ אין צריכין טבילה משו׳ דלנוי בעלמא עבדי להו. +כלי ראשון שרצה להגעילו ולא מצא כלי אח׳ גדול ממנו להגעילו בתוכו מקיף שפה של טיט על שפתו מבחוץ וממלאהו מים עד שיגברו על שפתו ומרתיח המים בתוכו ודיו ואחר כך שוטפו במים ומשתמש בו מצה. ועכשו נהגו להחם אבני׳ גדולו׳ ולתת בתוכו כשהיא רותחת עד שיגברו המים הרותחין על שפתו ולחוץ. והיורה גדולה שמגעילין בה נראה לומר שאין צריכה הגעלה שכל מה שפולטת במים הוא נפלט ויבטל ברבוי המי׳ הרותחין ואפי׳ יבלעו הכלי יין המים אין בזה חשש אסור והוי נותן טעם בר נותן טעם שאם נחוש על זה נחוש גם כן שכלי אחר בולע מן הראשון ולא נוכל להגעיל במים רק כלי אחד ויהיה צריך לשים מים אחרים כשיגעיל ��לי אחר ולא יספיק לו כל מימי הים. + ואם היורה אסורה מגעולי גוים אין ראוי שיגעיל בתוכה עד שיגעילנה וידיחנה יפה יפה. וההגעלה המובחרת להגעיל בכלי שאינו בן יומו קודם זמן אסו׳ חמץ שזהו קודם שש ושירתיח המים קודם שיכניס בהן הכלי׳ ואם אינן רותחין כשמכניס שם הכלי ומשהא אותו עד שירתיחו אין בכך כלום לפי שאינו פולט עד שירתיחו ואף על גב דחמץ בפסח במשהו לפני זמנו בנותן טעם ונותן טעם לפגם מותר אך המגעיל מו׳ שעות ומעלה צריך להזהר שירתיח המים תחלה ושלא ינוחו המים מרתיחתן בעוד שהכלים לתוכן לפי שאסורו במשהו וצריך שתהיה היורה שבה מגעילין מוגעלת ומוכשרת. ויש פסקו דלמשהו פגום לא חששו ועמידת הכלים אין לה שעור ובשהיה מועטת די אם המים רותחין מאד. והרחת שקורין פלא שמכניסין בה הפת בתנור כל השנה נהגו להגעילן או לקנותן חדשות. ואפשר לומ׳ שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה דכבולעו כך פולטו. וכלי שנשתמש במקצתו חמץ אין צריך להגעילו רק באותו קצה ומשתמש בו מצה. +והערבות שלשין בהן כל השנה אין להם צד התר ללוש בהן מצה לפי שאי אפשר מתוך שהן ארוכות ורחבות ולא ימצא כלי להגעילן בו בבת אחת ואי שדי הכא והדר שדי הכא הוה ליה כלי שני ודפני הערב׳ הוו ליה כלי שלישי לכך לא אפשר. מיהו אם אפשר להגעיל מתכשרי בהגעלה והוא הדין לכל כלי עץ שלשין בהן. ועכשו נהגו כל העם שלא ללוש בהן כלל בשום פנים ומנהג יפה הוא לפי שאי אפשר לגררן ולנקותן יפה יפה כמו שכתבתי שלא ישאר משהו חמץ באחת מן הפחתים או בנקב דק שאינו נראה לעין וההגעלה אינה מועלת רק למה שבלוע לא אל חמץ הנשאר בנקב הכלי ובסדקיו וכן נמי הנפה שקורין שדא״ץ צריך לדקדק בהן מאד לנקותן מפתיתי החמץ הנדבק בהן ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה ושישפשפו אותה במים יפה יפה ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בהן בחמץ והוא הדין לכל שאר כלי הלישה כגון הטבלירא״ש והראור״ה השפשוף בהן עיקר גדול ואחריהן ההגעלה טובה אחר שנהגו בה. +כתב הרי״ף ז״ל האידנא נהוג לאשתמושי במאני דפחרא חדתי פי׳ באותן שישתמשו בחמץ. וזה שנהגו לקנות כדים חדשים למים מפני שפעמים נותנין בהן קמח כדי לחסמן ואותו הקמח נכנס בנקבי דפני הכד ומתחמץ שם ואי אפשר להוציאו ולכך טוב וישר להחזיק בהן המנהג. והמכתש של אבן ששוחקין בו החרדל ודברים חמין ולחם ודאי בולע מן החמץ וצריך הגעלה או לערות עליו מים רותחין והוי ליה ככלי ראשון שכך היתה בליעתו. +וכל כלי שנשתמש בו חמץ צונן משתמש בו מצה חמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שחמוצן קשה דאין משתמשין עד לאחר שיגעלו. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ויש מחמירין אף בהגעלה לאסור אך לא משמע כן. והר״ף ז״ל כתב בתוספות בשם ר״ת דלבסוף אסור אף בהגעלה. וכן נהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדשה בפסח ולא היה רוצה להשתמש בישנה אפי׳ על ידי הגעלה משום דהוי בית חרוסת. וה״מ לענין פסח אבל לשאר ימות השנה היה מתיר ר״ת כל כלי שהוא אסור משום שמנינות כגון מדוכות של גוים בהגעלה. ובשם ה״ר טוביה מביונה שמעתי שהיה מתיר הישנו׳ על ידי הגעלה וקליפה שמקלפין אותן בכלי אומנו׳ של ברזל וטוב להחמיר כדברי רבינו יחיאל לקנות חדשים היכא דאפשר. +וכתב ה״ר משה על כוסו׳ של כסף שתשמישן בצונן אם ידוע שאין משתמשי׳ בו אלא בצונן לא בעי הגעלה. אמנם העולם נהגו להגעילן לפי ששופכין לפעמים לתוכן יין חדש ומרותח ואל תטוש תורת אמך. ודברים שהיה תשמישן על ידי הא��ר כגון שפודין ואסכלאות שצריכין לבון באור אבל אין צריכין אחר הלבון הדחה שהרי האש שרף הכל ולא נשאר אחר כן שום געול. ותמהה על הבעל האזהרות שכתב צריכין לבון והדחה. ויש אומרים דהוא הדין לסכין גדולה שראשה חד שצריך לבון לפי שפעמים עושין ממנו כעין שפוד. והרשב״א ז״ל כתב דאפילו השפודין עצמן די להן בהגעלה שלא הצריכום לבון אלא לענין געולי גוים משום דאסורא בלעי אבל לענין חמץ. דהתרא בלעי אין צריכי רק הגעלה דכי הוי אסור׳ לא הוי אסורא בעיניה וה״ר משולם סתר דעתיה דכיון שאם היה פסח בשעת הבליעה היה אסור אסור בלע קרינא ביה ונהגו רוב העולם בלבון השפודין. ובמחבת ברזל יש מצריכין בה לבון לפי שפעמים האש מלהטת בתוכה כשמטגנין בה. ויש אומרים שדינה בהגעלה כמו היורה שתשמישה על ידי האור. + ושאלו לפני הר״ם על בית יד מעץ שבמחבת אם חוצץ בטבילה. והשיב דבר פשוט הוא לכל ידוע הכלים שאין עתידים לקצצן ולהסירם דלא חייצי כמו מוכני בזמן שאינה נשמטת דלא חייצי דהוי חבור. +והרשב״א ז״ל כתב כלי מתכת שנאס׳ מקצתו נאסר כלו לפי שהוא מתחמם ביותר וכשחם מקצתו חם כלו ולא אמרו אלא לענין אסורו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כלו אם מגעילו צרי׳ להגעילו כלו ואם מלבנו עד שיתלבן כלו. וכל הכלים נכשרין אפילו לחצאין כיצד לבן שפוד עד מחציתו וחזר ולבן מחציתו האחר מותר. +וטעם ההגעלה י״א לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי. ויש אומרים שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף והמים נכנסין בכלי לשרוף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו. לפיכך צריך לדקדק שלא למהר הכלי שיהיה פנאי אל הרתיחה ליכנס ולשוף כל מה שבלעו הכלי׳ למפרע ואחרי ההגעלה צריכין הכלים שטיפה והדחה בצונן כדי להעביר אותה זוהמה הנראית על פניהם כמו שכתבנו למעלה:
+מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט״ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ומצותה כל הלילה. ונשי׳ חייבות באכילה ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמ׳ שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצו׳ כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. +בלע מצה יצא בלע מרור יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצאו שהרי המרור כטפל למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא. אכל מצה בלא כונה צא. +ואסרו חכמים לאכלה בערב הפסח מו׳ שעות ולמעלה והאוכל מצה הראויה לצאת בה ערב הפסח לוקה אך מצה עשירה יכול לאכול כמו שכתבנו למעלה. והאוכל לוקה כבועל ארוסתו בבית חמיו. פירוש שאינו מושל ברוחו מעט כמו הבועל ארוסתו בבית חמיו שתהיה מותרת לו לאלתר ואינו מושל ברוחו עד עת ההתר. ויש נותנין טעם למה המשילו לבועל ארוסתו לפי שכמספר הברכות אשר יעשו לארוסה קודם שהותרה לו ככה מספר ברכות סדר הפסח קודם שיאכלו מצה. ומצה זו צריך שתהיה משומרת לשם מצוה. ואין לשין אותה לא שפחה ולא גויה ואפילו ישראל עומד על גביהן ואומר להן עשו לשם מצוה משום דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד. + ואין נותנין בה לא מלח ולא תבלין ואפילו מעט ואם נתן לא יצא לפי שאין דרך עוני בכך. ומצוה מן המובחר לעשות מצה מדגן שנשמר שלא יבא עליו מים מעת שנקצר. ויש אומרים שאין צריך רק שישמור בשעת טחינה ולישה וכן פשט המנהג ברוב. וכן כתב הר״ש בעינן שמור לשם מצוה ונוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחים להיות יושב ומשמר שנאמר ושמרתם את המצות בעינן שמור לשם מצה ואין ישראל צריך לעמד שם אלא עד שיטחן לפי מה שהוא צריך לג׳ מצות של לילה ראשונה שהן חובה וצריכות שמור לשם מצה אבל השאר אינן צריכות ואם אין ישראל עומד על גבה מותר ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי. ואין לחוש שמא יערב מחמצן לתוך הקמח הואיל ולאחר כך מנהג העולם שמרקדין אותו בנפה שאם יש חמץ הנפה קולטתו ע״כ. +אין אדם יוצא ידי חובת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מה׳ מינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ וכו׳ דברים הבאין לידי חמוץ אם אכלם מצה יוצאין בהן אבל לא מדברים אחרים. עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו. +ואין לשין מצה זו ביין ושמן ודבש משום לחם עוני כמו שבארנו. ואם לש ואכל לא יצא ואפי׳ על ידי מים. ונהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בב׳ ימים ראשונים דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מנה מצות חובה. +ואין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן אבל לשין קמח בסובנו ובמורסנו ויוצאין בה. וכן פת נקיה ביותר יוצאי׳ בה ואין אומרים אין זה לחם עוני. וכן פשט המנהג לעשות להתנאות במצות. +ונהגו לעשות סימנין לאותה שנילושה ראשונה וכן לשניה וכן לשלישית וכן לכולן כדי שיקדים הקודמת לברכה שהמצוה בה בראשונה כדאמרינן גבי קופות של תרומ׳ הלשכה שכותבי׳ בהן אב״ג להכיר הקודמת שמצוה בראשונה. וצריך ליזהר לאפותן בסדר עשיתן ראשונה ראשונה שאם לא כן מה תועיל קדימת עריבתן. וכשאופות שתים ושלש נשים בתנור אחד צריכות ליזהר שיהא סימן לכל אחת במצה שלה שלא יתחלפו דקיימא לן דמצה גזולה אין יוצאין בה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. ולפיכך טוב ללמדן לומר כל מי שתגיע מצה בידה בשגגה או באונס תהא שלה. וכן כתב הר״ם נ״ע וז״ל אם הוחלפו המצות של זו בזו כל אחת תתן לחברתה במתנה את שלה ודי לה בכך. +וכתב הראב״ד ז״ל בדרשה שראוי לעשות מצות של מצוה רקיקין וקטנים לא עבים וגדולים שאין זה לחם עוני. וה״ר יצחק ז״ל כתב ונהגו העולם לעשות ג׳ מצו׳ של מצוה מעשרון אחד זכר לחלות תודה שהיו באות ג׳ ג׳ מעשרון אחד. והר״ף ז״ל כתב ומיהו אם בני הבית מרובין יכול להוסיף רק שלא ילוש יותר מעשרון ביחד וכמו כן לא יפחות מעשרון לג׳ מצות. ולא ימדוד העשרון ביום טוב ואף על גב דאמרינן בביצה מודדת אשה קמח לעיסתה בי״ט כדי שתטול חלתה בעין יפה מכל מקום עכשו אין שייך עין יפה שהרי אין אנו מפרישין חלה רק משהו ולא אחד ממ״ח כמו שהיו רגילין אם כן אסור עכשו בי״ט. וכיצד יעשה לכוין אותו עשרון ילוש אותו בב׳ פעמים בכל פעם מעט יותר מחצי עשרון מאומד בלא מדידה ואחר הלישה מצרפן יחד. +לפי הגמרא נראה שאין ראוי לעשות פת עבה טפח ואפילו מצה שאינה של מצוה עד אחר בעור חמץ דאתקש לפסח דאמרינן לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים. ויש להשיב על סברא זו מהא דאמרינן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן ומפרש טעמא בגמ׳ דכי עשאן למכור בשוק אמלוכי אמליך אי מזבנינא מזבנינא ואם לא נפיקנא בהו אנא ונמצא שתחלת עשייתן לשם מצוה וזה ודאי קודם זמן הבעור עשאן שהרי אין מביאין תודה בי״ד מפני החמץ שבה. ואפילו הכי עשאן למכור בשוק יוצא בהן. ויוצאין במצה נא כלומ׳ שלא נאפית כל צרכה ובלבד שלא יהו חוטי בצק נמשכין ממנ׳ כשפורסין אותה. וראוי להזהיר מאד לאלה שעושין חררות בפסח ברמץ כדי שישמרו אותן יפה לפי שקרוב הדבר מאד לבא לידי סדוק ושאור ולפי שאין כל הנשי׳ זריזות ובקיאות ולא כל העצים שוין ראוי למחות בידן שלא לעשות כלל. +וכתב ה״ר אשר ז״ל שלא יאפו כל ימי הפסח בתנור שיאפו מחמץ מפני שריחא מלתא היא לכתחלה ועוד ש��עמים ישארו פרורי חמץ בתנור. וכן דעת הר״ש ז״ל. ושאלו לפני הר״ש ז״ל ישראל וגוי שהיה להם תנור בשותפות מהו לומר לו טול אתה חלקי בשבוע של פסח ואני אטול לאחר כן כנגדו ולאפות בו בפסח. ואמר מתנה ישראל קודם הפסח ויטול הימנו דמים מאותו שבוע ומותר כיון שנטל דמים מתחלה. וכן ישראל שהיה רגיל לקבל ככרות ממערופיא לכל יום משבוע של פסח אינו מקבל אבל מקבל הוא בשבוע אחר הפסח מאותו שבוע עצמו:
+מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחי׳ עד חצו׳ עושין ומחצות ולמעלה בכל מקום אין עושין והטעם לפי שהוא זמן חגיגה והקרבת קרבן כמו י״ט ונאסרה בו המלאכה במנין. ודעת הר״ז ז״ל דבזמן הזה שאין בו קרבן דינו כשאר ערבי ימים טובים ועושין כמקום שנהגו. וכתב תורת המנהגות יש על כל אדם ואדם לעשות חומרי מקום שיצא משם אם דעתו לחזור משום אל תטוש תורת אמך. ואם אין דעתו לחזור הרי הוא כאנשי המקום שהלך לשם בין לקולא בין לחומרא. ואם אין דעתו לחזור לענין חומרי מקום שהלך לשם אם אינן בני תורה אין להתירו בפניהם מפני המחלוקת אבל נוהג הוא התר בינו לבין עצמו. ואם הם בני תורה נוהג ההתר אפילו בפניהם וכל זה בדבר שידע באמת שהוא מותר אבל הם נהגו בו אסור אבל אם הוא דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ובני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב אפילו דעתן לחזור לפי שזהו מנהג שנהגו כל הגולה ואין לפרוץ בו. וכל זמן שלא הגיע לישוב אפי׳ אין דעתו לחזור מותר לפי שעדין לא הוקבע להיו׳ כמותן אבל הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב עכ״ל. + ובקולי מקום שיצא משם שפוסקין שלעולם אינו נוהג אותן אם אין דעתו לחזור מיד ואף על פי שדעתו לחזור לאחר זמן. אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם. + וג׳ אומניות שמותר להתחיל ולגמור קודם חצות ואפי׳ במקום שנהגו שלא לעשו׳ והן החייטין והרצענין והספרין והכובסין ואף על פי שיש בפרטן ד׳ ובכללן אינן אלא ג׳ וטעם ההתר לפי שכלם לצורך המועד. החייטין שכן החייט תופר כדרכו במועד. הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם במועד. הספרים והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מכבס ומספר במועד ומכלל הרצעני׳ יש ללמוד שאין מותר לתקן מנעלים במועד אם לא לעולי רגלים וההתר להם משום אונס הדרך אבל לשאר בני אדם אסור. ושאר האומנין אסורין במקו׳ שנהגו שלא לעשות אבל במקום שנהגו לעשו׳ מותרין הכל לעשות עד חצות. והרמב״ם ז״ל כתב דבמקום שנהגו שלא לעשות הכל אסורין אפילו לגמור ובמקום שנהגו מותרין לגמור אבל לא להתחיל אפילו יוכל לגמור קודם חצות. והחכם רבי שמואל ז״ל כתב כי ביום י״ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד וקל הוא מחול המועד שאינו אסור בעשיית מלאכה אלא מחצות ואילך שהוא זמן שחיטת הפסח אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג מקום שנהגו לעשות לא יתחיל במלאכה בתחלה בי״ד אף על פי שיכול לגומרה קודם חצות והעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין ומשמתין אותו. וג׳ אומניות שאמרנו מתחילין לעשות במקום שנהגו ועושין אותם עד חצות אבל שאר אומניות אם התחיל בהן קודם י״ד גומר והוא שיגמור עד חצות. ועל כן מנהג שאם יבא י״ד בשבת שאין אומרים צדקתך בשבת במנחה לפי שבזמן שבית המקדש קיים משעה שמתחילין לשחוט הפסחי׳ מתחילין לומר הלל לפיכך הרי ה��א כחולו של מועד. ויש אומרים כי הג׳ אומניות שאמרנו מותרין להתחיל ולגמור קודם חצות בכל מקום. תם חמץ ומצה: + +Siman 49 + +מט. דין ערבי פסחים +מתשעה שעות ולמעלה בין בפסח ראשון בין בפסח שני לא יאכל אדם אפי׳ מיני תרגימה כגון פרות וירקות וקטנית ובשר וגבנה וביצים וכיוצא בהן והטעם כדי שיכנס לאכול מצה תאב. וכתב ה״ר אשר ז״ל יש אנשים שנהגו למעט אכילתן ביו׳ ראשון של פסח כדי שיאכלו מצה לתאבון בליל שני ע״כ. +ואם התחיל קודם ט׳ שעו׳ יש בדבר דעות חלוקות י״א שצריך להפסיק אחר ט׳ כדי שיאכל מצה לתאבון בלילה ויש אומרים שאין צריך להפסיק כל עיקר ויעריך השלחן כשיקדש היום ועושה סדרו. ויש אומרים שפורס מפה ומקדש כשאר ימים טובים. וכבר כתבנו למעלה בהלכות שבת טעם פריסת מפה ובברכת המזון וטוב להחמיר בדבר. +ואם גמרו לאכול קודם שקדש היום מעט מברכין ברכת המזון על כוס אחד ומקדשים על כוס שני אבל אין עושין שתיהן על כוס אחד לפי שאין אומרים שתי קדושות של תורה על כוס אחד. ואף על פי שעושין יקנה״ז על כוס אחד אינו דומה לפי שקדוש והבדלה ענין אחד ששניהם נקבעו לקדוש היום אבל ברכת המזון וקדוש היום ב׳ דברים שזה על המזון וזה על קדוש היום אבל האוכלין בשבת וחשך עליהם היום אף על פי שאין מפסיקין כשיגמרו מלאכול מברכין ברכת המזון ואחר כך מבדילין ואפשר לעשו׳ הכל על כוס אחד לפי שאינן שתי מצות של תורה שהרי מדבריהם הוא להיות מבדיל על הכוס: + +Siman 50 + +נ. דין סדר תפלת ערבי פסחים למנחה ולערבית ודין כל סדר הלילה +למנחה הולכין לבית הכנסת ואומרי׳ אשרי ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין כמו בחול ואין אומרים תחנה. ואם הוא שבת מתפללין כמו בשאר שבתו׳ ואין אומרי׳ צדקתך כמו שכתוב למעלה.
+לערבית קורין קרית שמע בברכותיה ומתפללי׳ אבות וגבורות וקדושת השם ואו׳ אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו רצה ומודי׳ ושים שלום קדיש שלם ונפטרין לבתיהן. ואין מקדשין בבית הכנסת בלילי פסח הראשונים ואפילו במקומות שנהגו לקדש בשאר ימות השנה שהשאירו מנהג הקדמוני׳ במקומו ואף על פי שבטלה הסיבה שעליה היתה התקנה כמו שאנחנו עושין היום שאומ׳ ברוך ה׳ לעולם אח׳ השכיבנו ואע״פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה להשאיר מנהג היה על דבר ואע״פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה. וכן הדין בענין קדוש בבית הכנסת והטעם לפי שיש בזה פרסום גדול לשם ית׳ וקדוש שמו כשמברכין אותו במקהלות ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרי׳ שם הברכות בפני בקיאין ושאינן בקיאין ודומה למה שנהגו להדליק נרו׳ חנוכה בבית הכנסת לפרסו׳ הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם. אבל בלילי פסחים לא נהגו לעולם לקדש בבית הכנסת לפי שאין שם אורחים שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב דרך גדולה וקביעות וחרות כדי שיזכור החרות ויתן הודאה לשם יתברך ולא יפחתו לא מחלקי הצדקה מד׳ כוסות של יין כנגד ארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הכתו׳ בפרשת וארא על גאולת מצרים. ובאור הדבר כך הוא שיש כאן ד׳ ענינים גדולים של גאולה שעל כל אחד לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית׳. הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל מעלינו עול העבודה אפילו נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומ׳ שיוציאנו מתחת העול הכבד והוא ית׳ הוציאנו מתחת ידו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם והממם דיינו והוא יתע׳ דכאם והממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאלה שלישית. ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו יתרון רק לגופו׳ לבד דיינו והוא יתעלה לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו תורתו הנכבדת וזהו לשון גאולה רביעית באמרו ולקחתי אתכם לי לעם. ולפיכך לא נהגו העולם לקדש בלילות אלו בבית הכנסת שאין שם לעולם שיצטרך אל הקדוש. +ואם חל להיות בשבת פותח ויכלו אחר התפלה ואחריו אומר קדיש שלם ואחריו במה מדליקין כמו בשאר שבתו׳. קדיש ועל ישראל. ואין אומרי׳ ברכ׳ אחת מעין שבע לפי שכבר בארנו שנתקנה מפני המתאחרין לבא לבית הכנסת שלא ישארו שם יחידי׳ ובלילה הזה אין לחוש לכך לפי שהיא לילה משומרת מן המזיקין כמו שבארו ז״ל שלכך נקראת ליל שמורים. +ואחר הקדיש ילכו איש לאהליו וימצא מטה מוצעת ונר דלוק ויין מזוג לעשות סדר הלילה דרך כבוד וחרות על דרך שאמרו רז״ל כמו שנבאר בע״ה. ויעשה סדרו כמצוה וכתורה וירבה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו כפי כחו:
+מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט״ו בניסן שנאמר זכור היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שדרשו ז״ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואפילו החכמים והיודעים כל התורה מצוה עליהם לספר ביציאת מצרי׳ וכל המאריך בספור הזה הרי זה משובח. וצריך להודיע לבניו ואפילו לא ישאלוהו שנאמר והגדת לבנך. וצריך לעשות שנוי בלילה הזה כדי שיראו התינוקות וישאלו ויגיד להם הדבר על פי׳ השאלה אין לו בן אשתו שואלתו אין לו אשה שואל לחברו מה נשתנה ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. +ומתחיל בגנות להשיב ומסיים בשבח. כיצד מתחיל לספר מתחלה היו אבותינו עובדי ע״ז ומסיי׳ שקרבנו השם לעבודתו והבדילנו מן התועים. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרי׳ ומסיי׳ בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו ביציאתנו לחרות ודברים אלו נקראו הגדה. +בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא משעבוד ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם. ועל דבר זה צוה בתורה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך כלומר כאלו אתה עצמך היית עבד ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בליל זה צריך להסב ולעמוד דרך חרות אפי׳ עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ואשה אצל בעלה אינה צריכה הסבה ואם אשה חשובה היא שדרכה להסב בשאר הימים צריכה. +ובן אצל אביו ושמש אצל רבו צריכי׳ הסבה. וכן תלמיד אצל רבו שלמדהו אומנות אבל בתלמיד תורה אינו מסב אלא אם כן נטל רשו׳ מרבו ונתן לו. והר״ף ז״ל כתב תלמיד של תורה אינו מסב לפני רבו אפילו רבו שאינו מובהק מדלא מפליג תלמודא לחייב תלמיד רק לחייב תלמידא דשוליא דנגרי דהיינו של אומנו׳ ע״כ. ובן אצל אביו אף על פי שהוא רבו צריך הסבה ואין צריך רשות על זה לפי שדרך האב למחול כבודו לבנו. והסבת ימין או המסב על ערפו או על פניו אין זו הסבה ואפילו האטר יד ימינו מסב בשמאל שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. ויש אומרי׳ שאין לחוש לסכנה רק המסב על ערפו הנקרא פרקדן. + ואימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית מצה ובשתית ד׳ כוסות אבל באכילת המרור אינו צריך להסב לפי שאכילת המרור זכר לשעבוד ואין לחוש לאכלו דרך חרות ובשאר אכילתו ההסבה רשות ואם הסב הרי זה משובח. וכל אחד בין אנשים בין נשים חייבין לשתות ד׳ כוסות של יין אין פוחתין מהן. ואע״פ שהיא מצות עשה שהזמ�� גרמא נשים חייבות בהן שאף הן היו באותו הנס וצריך לשתות מכל כוס וכוס מלא לוגמיו וזולת זה לא יצא הלכך אין יוצאין בכוס שאין בו אלא רביעית ואם היה כוס גדול שיש בו ב׳ רביעיות שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין שאחר ששתה מלא לוגמיו אפילו מכוס קטן שאינו מחזיק רק רביעית משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים. +ושעור כל כוס וכוס רביעית יין שהוא ביצה ומחצה. וצרי׳ למזוג אותן כדי שתהיה השתי׳ ערב׳ עליו הכל לפי השות׳ ולפי היין ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. היה היין חזק ושתה ד׳ כוסות הללו ממנו בלתי מזיגה יצא ידי ד׳ כוסות ולא יצא ידי חרות. שתה ד׳ כוסות מזוגין בבת אחת ידי חרות יצא ידי ד׳ כוסות לא יצא ואם שתה מכל כוס וכוס מהן רובו יצא. ומי שאין לו יין בלילי הפסח מקדש על הפת כמו שמקדש בשבת ועושה שאר הדברים על הסדר. +כל כוס וכוס מד׳ כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה. אבל אין מברכין עליהן אקב״ו לשתות ד׳ כוסות ואע״פ שיש להן סמך מן התורה לפי שהן מופסקין. כוס ראשון מברך עליו קדוש היום. כוס שני קורא עליו ההגדה ומתחילין לקרו׳ ההלל לפי שיש בו ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה וגם כדי להדר כוס זה שכל שאר הכוסות מהודרין או בקדוש או בברכת המזון או בהלל והלכך הוצרכנו להדר גם השני בקריאת קצת ההלל שאם תאמר כבר אמרנו עליו ההגדה אין זה רק ספור דברים בעלמ׳ וברכת אשר גאלנו לא נתקנה על הכוס כמו שנבאר בע״ה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל וברכת השיר. +בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה והטעם כדי שלא ישתכר ואף על פי שכבר שתה בתוך הסעודה כבר בארנו דיין שבתוך המזון אינו משתכר. ואפשר לומ׳ שאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר ומקריאת ההגדה והאי דנקט בין שלישי לרביעי ולא באר בין ראשון לשני משום דמלתא דלא שכיחא הוא להיות אדם שותה כל כך קוד׳ אכילה. וה״ר יונתן כת׳ דיין שלפני המזון אינו משתכר. מ״מ ראוי להזהר שלא לשתו׳ אם לא לצורך גדול בין ראשון לשני.
+החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט כתב ה״ר יצחק ז״ל ולסמוכי פירוש לעשותו עב זכר לטיט שהיה עב. וצריך לקהויי זכר לתפוח. והר״ף ז״ל כתב ובירושלמי קאמר אית דעבדי לה רכה זכר לדם ואומר ה״ר יחיאל דהא והא איתא בשעת עשיה עב וכך הוא מביאו על השלחן ובשעת טבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך. ע״כ. +וכיצד עושה אותה לוקחין תמרים או גרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין ודומה לטיט בתבן ומביאין אותן על השלחן. ונהגו לתת בהן תפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך. ותמרים זכר לזאת קומתך דמתה לתמר ואגוזים זכר אל גינת אגוז ירדתי וענבים זכר לגפנים סמדר נתנה ריח. כת׳ הרי״ף ז״ל חרוסת של ליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקין מבעוד יום ובליל שבת יערבם ע״כ.
+אכילת מרור בלילה זה אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה ואף על פי שאין קרבן פסח. +מרור האמור בתורה הם החזרת והעולשי׳ והתמכה והחרבינה והמרור כל אחד ממינין אלו נקרא מרור ואם אכל כזית מאחד מהן או בין כולן כזית יצא ובלבד שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן ואפילו הוא יבש ואם שלקן או בשלן או כבשן אין יוצאין בהן ולא צריך למהדר אמרריתא דמצוה בחזרת ומאי חזרת חסא דחס רחמנ׳ על�� ופרוקינן. +וסדר מצות אלו בלילי ט״ו כך הוא אתאן מפרקא שטפין כסא ומזגין חמרא ומברכין עליו בפ״ה ואשר בחר בנו ושהחיינו. ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל אנשים ונשים וטף כאשר בארנו. ואם חל להיו׳ בשבת פותח ויכלו כשאר שבתו׳ ובפ״ה ואשר בחר בנו וכולל שבת בתוכו ואומר ותתן לנו ה׳ אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה את יום השבת הזה ויום חג המצות הזה וחותם מקדש השבת ישראל והזמנים ושהחיינו ושותה כל אחד כוסו בהסבת שמאל. ואם חל להיות במוצאי שבת אומר בפ״ה ואשר בחר בנו ובורא מאורי האש המבדיל בין קדש לקדש ושהחיינו והסימן יקנה״ז פירוש יין קדוש נר הבדלה זמן. +פעם אחת שכח ר׳ לעשות הבדלה במוצאי שבת בליל יום טוב של פסח עד שאכל ירקות והתחיל ההגדה עד גאל ישראל קודם שגמר ההגדה נזכר ולא רצה לחזור ולהבדיל עד שגמר ההגדה עד גאל ישראל דאכילת ירקות לא כלום היא. +ובכל יום טוב אחר שבת צריך לומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת סמוך לחתימה לפי שחותמין בין קדש לקדש. ולעולם צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה ויש אומרים שאין אומר ביום טוב אחר השבת בין יום השביעי לששת ימי המעשה לפי שבשאר שבתות אומר אותו מעין חתימה וביום טוב אחר השבת אינו כן. ויש אומרים שאין ראוי להניחו שאף על פי שאינו מעין חתימה מכל מקום מעין פתיחה בעינן והלכתא כמאן דבעי אף מעין חתימה ולפיכך או׳ במוצאי שבת ליום טוב בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. +ואם תאמר מפני מה אין מברכין על הבשמים במוצאי שבת ליום טוב ואי ביום טוב ליכא נשמה יתרה כשבת לברכי במוצאי שבת ליום טוב ואי ביום טוב נמי איתה לברכי במוצאי יום טוב. ויש לומר דביום טוב לא שייך ביה מאי דקרו רבנן נשמה יתרה דכיון דאיכא ביה טירחא כלל ובמוצאי שבת לחול מברכין על הבשמים להשיב הנפש הכואבת בצאתה מן המנוחה אל העצבון אבל כשנכנס יום טוב הנפש שמחה ונהנת משמחת יום טוב והרי הוא לה במקום בשמים. +ואחר הקדוש נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים. ומביאין סל ובו ירקות כגון כרפס וחזרת והזרוע צלי זכר לפסח וביצה מבושלת זכר לחגיגה וג׳ מצות. ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא. ונוטל מן הכרפס ומברך בורא פרי האדמ׳ ומטבל בחרוסת ומאכיל לכל בני החבורה. +ואחר כך נוטל אחת מן המצות אשר בסל ומחלקה לשני׳ החצי האחד ישים בין שתי השלמו׳ והחצי האחר ישים תחת המפה ואוכל ממנה כזית אחר כל סעודתו זכר לפסח. והמנהג לחלקה קוד׳ שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליהן הא לחמא עניא מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ויש אומרים שהוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינין המצה ועדין לא אכלנו ויש אומרים כדי שלא יראו ויאכלו אותה תוך הסעודה בשוגג ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה ולפיכך מצניעין אותה. + ואחר כך מוזגין לו כוס שני ומגביהין הסל בין כתפיו ואומר עליו ההגדה וקצת מהלל ואשר גאלנו ומברך בפ״ה ושותה כל אחד בהסבת שמאל. וכתב ה״ר אשר ז״ל ושמעתי כי באלמניי״א אחר אכילת הכרפס עוקרין השלחן ולוקחין המצות וכורכין אותן במפות ונושאין אותן על כתפיהם והולכים לפנות הבית ואחר כך חוזרין למקומם ואומרי׳ ההגדה. +ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים. ואחר כך יקח שתי המצות יחד הפרוסה והשלמה ויברך על הפרוסה המוציא ועל השלמה אכילת מצה ומטבל בחרוסת ואוכל ומאכיל לכל בני החבורה. ואחר כך יקח מן החזרת ויברך על אכילת מרור ויטבול בחרוסת שיאכל בטבול זכר למקדש כהלל ומאכיל לכל בני החבורה. + ואוכלין כל סעודתן ואחר כך יקח מן המצה אשר תחת המפה ויאכל כל אחד ממנה כזית זכר לפסח ואין מפטירי׳ אחריה כלום. +ומוזגין כוס שלישי ויברך ברכת המזון. ואחר מוזגין כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ומתחיל שפוך חמתך וכו׳ ואחריו לא לנו וגומר ההלל ואחריו יהללוך. ואינו מברך עליו לגמור את ההלל לפי שאין קורין אותו בתורת חובה ועוד שאין אנו קורין אותו כלו ואף על פי שנזכר בו לשון גומר אינו ר״ל אלא שלא ידלג בו כר״ח. וכתב הר״ז ז״ל וז״ל וחתימה דהללא לא משום דבעי ברכה אחריו דהכא ליכא מדי דטעין ברכ׳ אחריו ואין טעון ברכה לפניו ואכן מדלא מברכינן לפניו לא הוה לן לברוכי לאחריו אלא לאו ש״מ דלא מהאי טעמא מברכין לאחריו אלא מפני שהחתימה הוא מטבע של הלל שכך חותמין בו בימי ההלל לפיכך אין משנין בו הלילה והלל זה שאנו אומר׳ בלילה לא בתורת הלל אנו קורין אותו אלא בתורת לומר שירה על הנס שכך שנינו רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ובסופיה שנינו לפיכך אנו חייבין. + ואחר כך מברך בפ״ה ושותה כל אחד כוסו בהסבה. ואחר כך מברכין על הגפן ועל פרי הגפן ואין שותין אחר כך כלום אך אם יצמא ישתה מים. ואם ירצה לשתו׳ כוס ה׳ יאמר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה׳ כי טוב עד על נהרו׳ בבל ואח״כ או׳ נשמת כל חי עד חי העולמים לפי שהוא שבח והודאה לשם על רוב ניסים ונפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו. ויש מוסיפין אחר כך ואומרים פסח מצרים ומבית און שבת מדני וכו׳.
+והנה לך טעמי הדברי׳ שעושין בסדר על מה ועל מה. הנה בארנו שחייב כל אחד בד׳ כוסות והטעם כנגד ד׳ גאולות כמו שכתבנו. ומוזגין כוס ראשון ואם היו ידיו נקיות מקדש עליו ואין צריך ליטול ידיו תחלה משום דיין פרות אקרי והנוטל ידיו לפרות הרי זה מגסי הרוח. ואע״ג דבשאר שבתות וי״ט נוהגין להיות נוטלין הידים קודם הקדוש ואין אנו חוששים לגסות הרוח התם היינו טעמ׳ משום דאי חביבא ליה ריפתא מקדש על ריפתא ועוד שדעתו להתחיל מיד בסעודה מה שאין כן בלילי הפסח שהרי צריך לומר ההגדה וכל המאורע קודם שיאכל. ומברך על היין תחלה ואח״כ מקדש ומברך שהחיינו משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קוד׳ ושותי׳ כל אחד כוסו בהסבת שמאל. וכבר בארנו מי הם הצריכין הסבה. +ואחר כך מביאין לפניו סל אשר בו שלש מצו׳ משומרו׳ וכרפס וחזרת וב׳ תבשילין אח׳ נלי ואח׳ מבושל הצלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה. ומנהגנו לעשות צלי מזרוע הבהמה זכר לזרוע נטויה ואין צולי׳ אותו בשפוד רק על הגחלי׳ והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון לפי שאין בו מוח שאם יצלהו בשפוד של עץ אח׳ שמא לחות העץ יבשלנו ויהיה מבושל ואסור וגם לא בשפוד של ברזל שמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל ואין צולין אותו רק על הגחלי׳ שאם נחזר אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש. ויש אומרי׳ מפני שהיא קלה לבשל. +וכשחל י״ד בניסן בשבת אין משימים בסל ביצה לפי שאין חגיגה דוחה שבת. והר״ף ז״ל כתב וז״ל אמנם משטת רבנו יחיאל ב״ר יוסף מפרי״ש משמע דאין לחוש בזה כלל כיון דאינו אלא זכר ואדרבה המדקדק בזה נראה כעושה אותן קדשים ממש ונכון לעשות שני תבשילין בכל ענין גם כשחל י״ד להיות בשבת ע״כ. + ואחר כך נוטל ידיו מפני טבול הכרפס ומברך על נטילת ידים לפי דעת הר״ש ז״ל שכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים דקיימא לן דידים שניות הן ושני פוסל התרומה וכל הפוסל לתרומה מטמא משקין להיות תחלה ומשום סרך תרומה נהגו כן אף בחולין. וכת׳ הר״ם נ״ע שאין מברך על זאת הנטילה כי כשקבעו הברכה היה בארץ ישראל שנזהרין בטומאה וטהרה אבל אנו שאין אנו נזהרין אין מברכין סוף דבר אין מברך על נטילה בליל הפסח כי אם באותה שנוטל קוד׳ ברכת המוציא ע״כ. והר״ש אומר שמברך על כולן וכן דעת רוב שאר פוסקין. + ואחר כך יקח הכרפס ומברך ב״פ האדמה ויטבול בחרוסת ואינו מכרך על החרוסת כמו שאמרו במשנה שאין חרוסת מצוה ואינו אלא לזכר בעלמא. ועוד מפני שהוא טפל והכרפס עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל. וה״ר יצחק כתב שבטבול ראשון אינו צריך רק חומץ בלבד. וכן דעת הר״ף ז״ל. +וכתב הראב״ד ז״ל בתשובת שאלה וז״ל ברכת הכרפס ליכא כלל והלא אף ברכת היין בקדוש אינה כלום כשם שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל כוס ראשון כיון שדעתו לשתות עוד ואף על פי שמברך לפני כוס שני בשביל הפסק ההגדה משום דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. אבל לאחריו לא מברך כלל כיון שדעתו לשתות עוד וכן הדי׳ נמי בכרפס שאינו מברך לאחריו כיון שדעתו לאכול אחר כן המרור שהוא ירק. +ויש אומרים כי אחר שבא אחר הקדוש הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעוד׳ שטעונין ברכ׳ לפניהם ולא לאחריהם לפי שהקדוש תחלת הסעודה הוא. והר״ם כתב לאחר אכילת ירק מברך בורא נפשות רבות אבל אחר אכילת מרור לא יברך לפי שדברים הבאי׳ בתוך הסעודה שמחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. גם מזה הטעם אינו מברך על המרור בורא פרי האדמה ע״כ. +ואחר כך יקח מצה אחת מבין ג׳ מצות אשר לפניו בסל ויחלק אותה לשתים חציה האחד יניח בין שתי השלמות כדי שיבצע ממנה כדרכו של עני וחציה האחר יניח תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ואוכל ממנה באחרונה כזית זכר לפסח. +ומוזגין לו כוס שני ואומר עליו ההגדה וההלל עד חלמיש למעינו מים כמו שעשו אבותינו במצרים על אכילת הפסח שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים. ויש נותנין טעם אח׳ לפי שזאת היא מצוה שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין אלא שכל המרבה הרי זה משובח. +וגם לא מברכין על ההלל לפי שמפסיקין בו. ויש אומרים לפיכך אנו חייבין וכו׳ שאומרים לפני ההלל עולה לברכה שלפניו ורבינו האיי גאון ז״ל כתב שלפיכך אין אנו מברכין לפני הלל לפי שאין קריאה זו בתורת הלל כי אם בתורת שירה לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אבל לאחר שגמר כלו מברך לאחריו. וכן נמי דעת הר״ש ז״ל וז״ל הלכתא הלל בלילי הפסח אינו צריך ברכ׳ לפניו דאין אנו אומרים אותו על דעת קריאה אלא בתורת שירה שכך שנינו רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו וכו׳ ובסופה אמר דאמרינן לפיכך וכו׳ נמצא ששיר והודאה הוא לפיכ׳ אם בא אדם לברך לפניו משתקי׳ אותו. +ומצאתי כתוב בשם ה״ר יצחק ב״ר אברהם ז״ל בליל פסח נראה לי לברך על ההלל בתחלת קריאתו. וכן משמע במסכת סופרים דאמר וגומרין ההלל כל שמונה ימים של חנוכה. בשלשה פרקים הראשונים אין משיבין ואין צריך לומר שאין שואלין בב׳ אחרונים שואלין מפני היראה ומפני הכבוד. ואלו הן ג׳ ראשונים. הללויה. בצאת. אהבתי. ב׳ אחרונים. הללו את ה׳ כל גוים. מן המצר. וצריך לברך בתחלתו ולקרותו בנעימה דהכי אמר ר׳ שמעון בן יהוצדק י״ח ימים ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן ח׳ ימי החג ושמונה ימי חנו��ה ויום ראשון של עצרת ויום ראשון של פסח ולילו. ובגולה כ״א יום וב׳ לילות. ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בב׳ לילות של פסח ולברך עליהן ולומר בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדו. כשהוא אומר אותו בביתו אין צריך לברך שכבר ברך עליו ברבים ומאן דלא אמר ליה ברבים צריך לברך בביתו ועל זה טעו העולם לפי שהורגלו הראשונים לאומרו בבית הכנסת ולא היו מברכין בביתם. גם לבסוף לאחר סעודה כשמתחיל לא לנו צריך לחזור ולברך כמו כן לפי שהפסיק בסעודה. וכן משמע בירושלמי דברכות פרק קמא דאמר כל הברכות כולן פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כגון של קרית שמע ותפלה שאין פותחין בברוך. היתיב רבי ירמיה והרי גאולה פירוש בליל פסח דמתחיל ברוך אשר גאלנו ואף על גב דסמוכה לקריאת ההלל. ומשני שניא היא דמדרבי יוחנן דאמ׳ הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא כדפי׳ ההיא במסכת סופרים. התיב רבי אליעזר ברבי יוסי והא סופה פירוש לאחר סעודה שאינה פותחת בברוך וחותמת בברוך ואינה סמוכה לחברתה שהרי הפסיקה הסעודה. ומשני אמר ליה שתים הנה אחת לבא לפני הסעודה ואחת לבא לאחר הסעודה. פירוש פעמים מברך לפני סעודה ולאחר סעודה. ובהלכות גדולות נמי אמר דלגמור הלל אין מברכי׳ בליל פסח מפני שחולקין אותו באמצע וכן שדר רב צמח הירושלמי התיבון הרי הבדלה דסמוכות ופותחות בברוך שניא היא דמר זבדא אמר רבי הוה מפזרן וחוזר ומכנסן על הכוס ומכאן הקשה רבי על פר״ת דאפילו אשר יצר לא הויא ברכה כמו ברכה הסמוכה לחברתה משום דברכה קצרה היא דהא ברכות הבדלה קצרות הן. אלא נראה כרש״י שהכל אינה באה אלא בשביל אסיפת העם. ואשר ברא פותחת בברוך משו׳ דכל שבעת ימי המשתה אומר אותה יחידה. היתיבון הרי נברך פירוש שאומר נברך שאכלנו משלו ושוב מתחיל הזן בברוך. ומשני שניא פירוש שאם שנים יושבין ואוכלין אין אומרים נברך. עכ״ל ה״ר יצחק בר אברהם ז״ל. + והר״ף ז״ל כתב וזה לשונו. ולענין לברך את ההלל בליל הפסח אין לברך לא לכתחלה ולא לסוף כיון דמפסיק באמצע הסעודה וכן היו נוהגין ר״ת ורבנו יחיאל. והא דפריך בירושלמי וקרי גאולה דמשמע שמברכין בליל הפסח קוד׳ ההלל פסק רבנו יהודה והיינו לאדם שעושה הסדר בבית אחר ואינו אוכל כלל באמצע ההלל ואינו מפסיק כלל אבל אדם שעושה הסדר בביתו ומפסיק באמצע ההלל בסעודה אינו מברך עכ״ל. + ובסדר רב עמרם ריש מתיבתא ז״ל כתב וזה לשונו לגמור הלל אין מברכי׳ בלילי פסחים ולמה לפי שחולקי׳ אותו באמצע וזהו ששנינו הרביעי גומר עליו הלל מפני משנה זו. עד היכן הוא אומר ב״ש אומר עד אם הבנים וב״ה אומר עד חלמיש למעינו מים. לפיכך הוצרך לומר רביעי גומר עליו את ההלל מפני שצריכין לסיים את ההלל כלו ולא ישייר כדרך שמשיירין בקריאת ראש חדש. +גם הקדוש רבנו נתנאל אין מברך לגמור את ההלל לעולם אפילו בשעה שגומרין אותו דהכי אמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו רבא אקלע לההוא אתרא חזנהו דמדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהגא הוא. ואם איתא דמברכינן כשגומרים הלל לגמור היה לו להבין בתחלה כשמברכין לקרו׳ דמדלגי אלא שמע מינה דמברכין לקרות אף כשגומרין אותו. + והר״ם היה נוהג גם כן לברך קודם קריאה לקר׳ ההלל לפי שאם היה מברך לגמור והיה מחסר תיבה אחת או אפילו אות אחת היה מברך ברכה לבטלה. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם לברך לגמור כיון שגומרין אותו. וכן לאחר אכילה אחר שפוך קודם שיאמר לא לנו אז הוא מברך פעם אחרת. כבר בארנו שאין מברכין על ההגדה מפני שאינו רק ספור דברים. +וקוד׳ שיתחיל ההגד׳ מגביה הסל על כתפיו זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. ויש אומרי׳ שבשעת ההגבהה ההיא צריך ליטול הזרוע ולהסירו מן הסל שלא יראה כמגביה קדשים בחוץ. ויש אומרי׳ שאינו צריך ובלבד שלא יגביהנו לבדו כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין כדרך שמגביהין מצה ומרור. והר״ף ז״ל כתב והמדקדק בזה נראה כעושה קדשי׳ ממש. וכת׳ הר״ש ז״ל וז״ל ומה שנוהגי׳ להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אינו צרי׳ להגביה הני מילי בשעה שאומ׳ בהגד׳ פסח שהיו אבותינו אוכלין דכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשי׳ בחוץ כמו שהוא מגביה כשמגיע לומר מרור זה מצה זו אבל כשמגביה הקערה כדי שיכירו התינוקות וישאלו היאך נראה כמקדיש קדשים הלכך אינו צריך להוציאם מן הקערה בשעת הנפת הקערה. והגבהתה טעות הוא דאין כאן היכר לתינוק אלא מסלקה מלפניו כאלו אכל כבר דדמי לעקירת שלחן. וכי אמרינן מצה לפני כל אחד ואחד הני מילי לדידהו שהיה מנהגם להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד ואחד ולפיכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואח׳ על שלחנו אבל לדידן לא צריך רק לפני מי שאומר ההגדה והוא יחלק לכולן. עכ״ל ה״ר שלמה. +ואומר ההגדה ומתחיל הא לחמא עניא וכו׳. ויש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והטף. ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה. ואומר כל ההגדה וכל המאריך לספר במעשה שהיה הרי זה משובח. +וכל מי שלא אמר שלשה דברי׳ אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכשמגיע למצה זו מגביה מצה אחת מן הקערה ומראה לכל בני החבורה וכן יעשה מן המרור כשיגיע למרור זה. ואחר כך אומר לפיכך ויש נוהגין לקחת הכוס בידו כשמתחילין לפיכך ואין מניחים אותו עד שיברכו בורא פרי הגפן וכן היה נוהג הרמב״ם ז״ל וכבר כתבנו דעות החכמים אם מברכין קודם ההלל אם לאו ואנו נהגנו לברך וקורא ההלל עד למעינו מים כב״ה ומברך אשר גאלנו ובורא פרי הגפן. +ויש שואלין על נוסח ברכה זו שיש בו והגיענו הלילה הזה לאכול בו וכולי למה נתקנה והלא כבר ברכנו שהחיינו בקדוש. ויש לומר לפי שצריך לומר כן ה׳ אלהינו יגיענו דמלי צלותא ננהו אומר והגיענו הלילה הזה. ואין אומרים והגיענו שעשה נסים בליל זה כמו בחנוכה ובפורים שברכת אשר גאלנו במקומה ויותר מבוארת שמזכירין בה פרט הנס. +וכתב רב עמרם ז״ל וז״ל לא לטעי איניש למימ׳ שעשה נסים דיום ישועה הוא ועדיף מנסים. ויש אומרי׳ כי לפיכך אנו חייבין הוא במקום שעשה נסים כמו שמבואר בו למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו וכו׳. וברכה זו של אשר גאלנו לא נתקנה על הכוס אלא ברכה בפני עצמה היא על שהארכנו בספור הנסי׳ וענין הגאולה שאם נתקנה על הכוס היינו מקדימין לברך בפ״ה כמשפט כל שאר ברכות הערוכות על הכוס. ואחריה מברך בפ״ה ואינו יוצא מבפ״ה של כוס ראשון שקריא׳ ההגדה היה פוסק. והטעם משום דמשתי ומקרי בהדי הדדי לא אפשר. + ואחר כך שותין כל אחד בהסבה. ואחר כך נוטל ידיו שני׳ ומברך על נטילת ידי׳ מפני טבול החזרת והמצה שגם היא צריכה טבול לפי דעת הרמב״ם ז״ל ואינו נפטר בנטילה ראשונה שעשה בטבול הכרפס לפי שהידים עסקניות הן ואפשר שנגע בדבר מטונף בעת שקרא ההגדה. אמנם אם הוא בריא שלא נגע בטנוף אינו צריך נטילה שנית. +ואחר כך פושט ידיו ומברך המוציא על הפרוסה שבין שתי השלמות כדרכו של עני ��מברך על השלמה על אכילת מצה. ויש אומרי׳ שעל השלמה מברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שיש לו לברך המוציא על השלמה כשאר ימים טובי׳ ועל אכילת מצה על הפרוסה כדרכו של עני וכן דעת הר״ש ז״ל. +ולא ישיח בין שתי הברכות עד שיאכל. ואוכל המוציא ראשונה ואכילת מצה אחרת ונותן לכל בני הבית כך כתב הרש ז״ל. ויש אומרי׳ שעל הפרוסה יברך המוציא כדרכו של עני והואיל ועבידנא ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי ונברך עליה גם כן על אכילת מצה וכן דעת ה״ר יצחק וה״ר משה נרבוני ז״ל. וכן אמרו רבותינו ז״ל גבי רפתא דערובא. והשתים השלמות משום פסח אם יבא בשבת ועוד שגם ביום טוב צריך לחם משנה ורבני איבר״א נהגו לבצוע בראשונה שהיא השלמה ועל חצי האמצעית דמברכין על שתיהן ברכת המוציא ועל אכילת מצה. והרי״ף ז״ל כתב העולם נהגו לברך ברכת המוציא על השלמה ועל הפרוסה אכילת מצה וטוב לעשו׳ לדברי הגדולים עכ״ל. ועקר המנהג לאחוז שתיהן השלמה והפרוסה ולברך שתי ברכות המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע משתיהן כאחת ויאכלם בהסבה ונותן לכל בני החבורה כזית מכל אחת וכתב הראב״ד ז״ל אי עביד הסדר בשתי המצות לא מבעי ליה למבצעינהו חדא חדא באפי נפשה אלא לנקטינהו לתרויהו בידיה ויברך המוציא ועל אכילת מצה והדר לבצע לתרויהו דאי בריך אחדא ובצע והדר בריך אאידך טעה מכמה טעמים חדא דאין מעבירין על המצוה ועוד כיון דהמוציא לא מצי אכיל עד דמברך על אכילת מצה הויא ליה כמאן דלא כליא ברכה וקיימא לן דאינו רשאי לבצוע עד שתכלה כל הברכ׳ ואפילו אמן מפי העונין. ע״כ. והרי״ף ז״ל כתב שהוא כמאן דלית ליה חמרא דמקדש אריפתא שתכף שיגמור המוציא בצע יתיה ואף על גב דלא גמר קדושא ועל אכילת מצה ע״כ. +ואחר כך מברך על אכילת מרור ומטבל בחרוסת ואוכל בלא הסבה לפי שהוא זכר לשעבוד לא זכר לחרות ונותן לכל בני ביתו. ולא ישהא אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו. ומצוה זו מדברי סופרים. וצריך להשקיעו בחרוסת מפני התולעת שנברא בו אחר שנתלש הנקרא בדבריהם ז״ל קפ״א שהחומץ ימיתנו ולא יסתכן בו האוכל שאם יאכלנו חי ויבא לידי סכנה והוצרכצו לומ׳ שהתליע בתלוש שאם התליע במחובר אסור באכילה על כל פנים אפילו ימות. +ואין אוכלין החזרת לפני ההגדה רק הכרפס לפי שטבול לפני אכילה הוא כדי שיראו התינוקות וישאלו כמו שבארנו. הלכך צריך לעשות אותו הטבול מירק שלא הורגלו לאכלו ומתוך כך ישאלו. + ואין מברכין על אכילת מרור לפני ההגדה לפי שהיא תלויה באכילת מצה כמו שכתוב על מצות ומרורי׳ דתכף לאכילת מצה תהא אכילת מרור ואכילת המצה אינה עד אחר כוס שני. ואין מברכין על חזרת בורא פרי האדמה שכבר ברך על הכרפס בטבול ראשון ובאותה ברכה יצא לפי שלא היה הפסק קריאת ההגדה דמקרי ומיכל בהדי הדדי אפשר. ויש נותנין טעם אחר מפני מה אין מברכין על החזרת בורא פרי האדמה לפי שברכת המוציא פוטרת מברכת הנהנין שהיא כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אחר שהיא באה לצורך מצוה ואינו רשאי לאכול סעודתו בלתי יאכל מרור אחר המצה. +ואם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא גרגירא כוסברתא והוא הדין בטבול ראשון אם לא ימצא כרפס יקח שאר ירקות דמרירי כי בחירת אלו השתים שהן חזרת וכרפס וקראוה רז״ל נמי חסא כלומר חס רחמנא עלן. וטעם למה קראוה חזרת בעבור שהחזירן הקב״ה לעבודתו על ידי מרירו׳ מצרים וכרפס סמך לפרך שיש בו אותיות פרך וס׳ סבלות. +ואם אין לו ירק אלא מרור בטבול ראשון מברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ומטבל בחרוסת ויאכל ובטבול שני יאכל בלא ברכה. והר״ם ז״ל כתב פירוש בלא ברכה בלא ברכת מרור אבל ברכת בורא פרי האדמה ודאי מברך דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכן הלכה ע״כ. + ואחר כך יקח מן המצה השלישית שעדין לא נעשית בה דבר וצריך לעשו׳ מצוה בשלשתן יבצע ממנה וכורך אותה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל שכך היה מנהגו של הלל. אבל אותן בני אדם שמניחין אותה שלמה עד למחר לברכת המוציא לא יפה הן עושין. וכן אמר ר״י הזקן משום אביו הואיל ושלשתן לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן. ויש שאין מטבילין בחרוסת. ויש שעושין בטבול ובלא טבול. אבל בתחלה קודם שיאכל המצה לא יכרוך אותה עם המרור לפי שבזמן הזה מצה מן התורה ומרור מדרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאוריתא ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו. +וכיון דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עבדינן תחלה כרבנן אוכלין זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואח״כ כורכין מצה ומרור כאחד כהלל כמו שבארנו ואוכלין בהסבה בלא ברכה. +ואחר כך אוכל כל סעודתו בשמחה. ואחרי אכלו כל סעודתו יקח חצי המצה המשומרת אשר תחת המפה ואוכל ממנה כזית בהסבה ונותן לכל בני חבורתו ואוכלין בהסבה זכר לפסח ואין טועמים כלל אחריה כדי שישאר טעם המצה בפיו כמו שהיה באכילת הפסח שהיה נאכל על השבע כדי שלא ישברו בו עצם דהא דתנן ברך על הפסח לא פטר את של זבח ואם היה אכלו אחר החגיגה איך יפטרהו אלא לאו ש״מ שבתחלה היה מברך כמו שאנו עושין במצה. ואחר כך אוכלו על השבע כמו שאנו אוכלין כזית מהמצה באחרונה כדי שיהיה הטעם בפיו ואין מפטירין אחריו אפיקומן. ומצה דאוריתא צריך גם כן שיאכל ממנה כזית באחרונה שישאר טעמה בפיו ואין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ותלמיד אחד מרש״י ז״ל פירש כדי שיהיה טעם מצה בפיו מפני שחייבים אנו לספר ביציאת מצרי׳ כל הלילה על כן צריך שטעם מצה יהיה בפיו. +וכתב הרמב״ם ז״ל אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרו׳ ופרו׳ וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק ע״כ. ויש דייקו מזה שאין השתיה מעכבת טעם האכילה דאפיקומן לא משמע אלא אחר האכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים. וגם רב אלפס ז״ל לא אסר כי אם שתיית יין דמחזי כמוסיף על ד׳ כוסו׳ אבל מים לא אסר וגדולי אייבר״א היו מחמירין ליזהר גם ממים ופוק חזי מה עמא דבר. +וכתב ה״ר אשר ז״ל שמעתי שנהגו הקדמונים לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה. וכתב הראב״ד ז״ל ואי אשתלי ולא אכל מצה באחרונה ובריך ברכת המוציא בין דאדכר ליה קודם הלילה בין דאדכר ליה בתר הלילה משי ידיה ומברך על נטילת ידים ובוצע על מצה דמינטרא ואכיל מינה ומשי ידיה ומברך ברכת מזונא כי אורחיה ומפטר דסדר ברכות לא מעבדי ואם בשביל שאין שותין בין שלישי לרביעי הרי רביעי זה במקום שלישי שהרי ברכת מזונו וברכה אמצעית שלא כתקנה ואם לאחר הלל נזכר לא גרע מכוס חמשי של הלל הגדול שהוא רשות וכל שכן האי דחובה הוא דמצה אחרונה זכר למצה הבאה עם הפסח הוא כדכתיב על מצו׳ ומרורים יאכלהו. מיהו כיון דמרור בזמן הזה דרבנן הוא דבזמן דאיכא פסח איכא מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור וכבר ברכינן עליה מעקרא לא צריכין למיכל מינה בסוף אבל מצה דהדר הכתוב קבעו חובה אפילו בזמן הזה אף על גב דמברכי׳ עליה מעקרא זכר למקדש ולא מפקינן בתריה אפיקומן עכ״ל בדרשה. +והר״ש ז״ל כתב ואם שכח ולא אכל מצה אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון ונזכר לאח׳ ברכ�� המזון אינו צריך לחזור לאכלו דהא צריך לברך אחריו ולשתו׳ מן הכוס ובין שלישי לרביעי לא ישתה עם אינו יכול לעשות ברכת המזון בלי יין לפי שתקנו כוס שלישי עליו וגם לאחר כוס רביעי של הלל אינו יכול לאכלו ולברך ברכת המזון דהא לא תקנו אלא ארבע כוסות אבל ה׳ לא תקנו. ועוד שסתם כל המצות העשויות בליל ראשון נעשות בשמור לשם מצה ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה ויוצא בה דהא נעשית לשם שמור מצה. + וכתב הר״מ ומזה נלמוד שאם נאבדה המצה שהניח תחת המפה לאפיקומן שיכולין לסמוך על מה שאכלו כבר ואין צריכין יותר. ומי שאין לו אלא כזית מצה משומרת מברך המוציא על מצה שאינה משומרת ואוכל כל סעודתו ואחר סעודתו יקח אותו כזי׳ מצה משומרת ומברך עליה על אכילת מצה ואוכלה. ויש אומרים שאין ראוי לברך על אכילת מצה אחר שמלא כרסו ממנה אך יברך בתחלת סעודתו על אותו כזית המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך אוכל כל סעודתו. + וזה שאין מברכין על אכילת מצה מליל ראשון ואילך ומברכין לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה. לפי שמצה מליל ראשון ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה ואינו מברך אשר קדשנו במצותיו לאכול כך שאותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו אבל אכילה בסוכה בשאר ימים מברכין עליה אף על פי שגמרו חמשה עשר מחג הסכות ומכאן ואילך נמי רשות מכל מקום כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום מצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה. מפי החכם הגדול רבי שמואל שקל״י ז״ל. + אכילת מצה כל הלילה ואף על גב דאכילת הפסח לא הוי אחר חצו׳ משום הסח הדעת האוכל מצה אחר חצות יצא. והרב רבי יצחק כתב צריך לאוכלה קודם חצות כרבי אליעזר בן עזריה והמחמיר תבוא עליו ברכה. +מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר לאכול וכן בני החבורה שישנו כולן והקיצו לא יאכלו עד שינטלו ידיהם ויברכו המוציא. ישנו מקצתן בתוך הסעודה חוזרין ואוכלין בלא המוציא ואחרי הסעודה ואכילת המצה יטלו ידיהם לברכה ואין מברכין על נטילת ידים במים אחרונים. ודין הברכה של מים אחרונים תמצא למעלה בהלכות נטילת ידים.
+ומוזגין כוס שלישי ומברך ברכת המזון ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה. וכתב הר״מ שיכול אדם ליתן לברך ברכת המזון בליל הפסח למי שירצה כמו בשאר ימות השנה.
+ומוזגין לו כוס רביעי וגומר עליו את ההלל וברכת השיר והיא יהללוך ואע״פ שלא ברך לפני הלל מפני שמפסיקו כמו שכתבנו מברך לאחריו ברכת השיר ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבת שמאל. והר״ם היה נוהג שלא לחתום הברכה בברכת השיר אלא כשמגיע כי מעולם ועד עולם אתה אל היה פותח הלל הגדול ונשמת כל חי וחותם בישתבח אבל ביהללוך אינו חותם כי מה לחתום בברכה אחת שני פעמים ולאחר חתימה זו שותה כוס רביעי כי לו נאה כדי שלא יצמא קודם שישכב. +והר״ש ז״ל כתב שחותם בשתיהן בהלל וכן נמי בישתבח. ועוד כתב הגדול שבקוראין קורא הודו וכולן עונין וכן נמי באנא. ועוד כתב שצריך שיהיו שלשה כדי שיאמ׳ האחד לשני׳ הודו וכן מצינו במדרש שוחר טוב. +וכתב הרמב״ם ז״ל ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אע״פ שאין מקום סעודה. והגיה עליו הראב״ד ז״ל ואומר שאין הדעת מקבלת כן שאין שם לארבע כוסות אם אינן במקום אחד. + ואחר כך מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ויש מן הגאונים פסקו שצריך על כל כוס וכוס מארבעתן לברך אחריהן על הגפן ועל פרי הגפן. ורבנו האיי גאון ז״ל אמר שאין לברך על הגפן רק אח׳ כוס רביעי אחר שיודע שמצוה עליו לשתות כל שאר כוסות. והרי״ף ז״ל כתב דבתר תרי כסי קמאי. ובתר תרי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל והראב״ד ז״ל לדעת הרי״ף לא מתוקם אלא במאן דלית ליה חמרא אלא ארבע כוסות אבל אנן דאית לן חמרא אכולא סעודתא לא מברכינן אלא בסוף כולהו. והר״ש ז״ל כתב דלראשון ולב׳ ולד׳ מבר׳ אבל על השני לא מברך אבל בפ״ה צריך לעשות על כל כוס וכוס מארבעתן משום דהוי בהו כנמלך לפי שיש הפסק ביניהן בין ראשון לשני ההגדה בין שני לשלישי ברכ׳ המזון בין שלישי לרביעי ההלל וכל זה באמת הפסק לפי שעל כרחו עקר מלשתות דאי אפשר לו לקרו׳ ולשתות כאחד הלכך הוי כנמלך וצריך לברך על כל אחד ואחד. + ובין הכוסות הללו כבר בארנו שאם רצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה וגם לא לאחרי הרביעי. ובאר הראב״ד ז״ל הטעם לפי שאם ישתה אחרי ארבע כוסות לא תהיה נכרת שתייתן אם היא למצוה אם לאו. +ואם יצמא אחר ד׳ כוסות יש לו למזוג כוס חמשי ולומר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה׳ עד על נהרות בבל ונשמת כל חי וישתבח וחותם ומברך בורא פרי הגפן. וכוס זה אינו חובה כמו ד׳ כוסות ואף על פי שדעתו לשתות כוס חמשי בשעת גמר ההלל מברך ברכת השיר על כוס רביעי כך כתב הראב״ד ויש פסקו שאומרה אחר הלל הגדול. ואין זה נכון כי איך יעזב הלל שהוא חובה ויברך על הלל הגדול שהוא רשות שאם ירצה יאמר אותו ואם לאו לא. וכבר כתבנו שהר״ם היה אומ׳ אחר הלל ואינו חותם בה עד אחר הלל הגדול. +ואסור לשתות יין אחר כוס חמשי ומים יש אומרים שאסור גם כן אבל העולם לא נהגו למנוע עצמן מן המי׳ ופוק חזי. וכתב הר״ז ז״ל דמנהגא הוא שלא לשתות אבל אסורא ליכא דמאי דאמרינן בין שלישי לד׳ לא ישתה אין זה רק כדי שלא ישתכר וימנע מלגמור הלל אבל אחר שגמר ההלל אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר. והראב״ד ז״ל כתב דודאי אסור איכא דהא חזינן דלא שרינן כוס חמישי אלא בהלל הגדול כל שכן שאין לשתות אחר כוס חמשי. + והר״ף ז״ל כתב האי מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי עביד הכי מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון והדר מברך על כל אחד ואחד ושתו אינהו כסא דקדושה ודאגדתא ואכלו כלהו מצה וירקי ולא אכיל איהו בהדיהו מידי ושביק להו למגמר סעודתיהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי איהו כסא דהללא. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא מברך להו ולא טעים מידי בהדיהו והדר אזיל לביתיה ומקדש הרשות בידו ושפיר דמי. והר״ז ז״ל כתב עליו ועל כל מה שאמר הר״יף ז״ל דמאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי וכו׳ אין משגיחין בו מאחר שפי׳ טעם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא ישכח מלומר הלל אחר שגמר ההלל מה לנו עליו אם יאכל מצה וחזר ואכל כל הלילה מה עברה בידו אין לנו אלא קום אכול מצה ובל תאכל חמץ אבל בל תאכל מצה מנין לנו והראב״ד כתב עליו זה מבזה המנהגו׳ ולא ידע על מה הוקבעו כי יש סמך למנהג ר׳ טרפון שאמ׳ חמשי אומר עליו הלל הגדול אלמא בלא אמירה לא שתי ליה. וטעם הדבר בזמן הפסח היה כדי שלא ימשכו אחר השתיה ויניחו אכילת הפסח ויבא לידי נותר ובזמן שאין פסח גם כן כדי שיהיה זכר לארבע כוסות כנגד הגאולה כי כל מה שאדם שותה בתוך הסעודה אין בו הכר לחרות לפי שהוא לצורך האכילה ואפילו ישתה כמה וכמה לא יפטר מארבע כוסות אלא אם כן ישתה אותם שלא בתוך הסעודה. וטעם יפה הוא וראוי לסמוך עליו לא להיות מלעיג המנהגות עכ״ל. +והר״ש ז״ל כתב והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובסדר ברכות יקדש וישתה כוס ראשון ויעשה כל הסדר בביתו ואחר הכריכה קודם שיאכל סעודתו ילך ויעש׳ כן בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונ׳ ויגמור סעודתו ויברך על מזונו וישתה כוס שלישי ויגמור ההלל על כוס רביעי ואח׳ כך ילך לבית אחר והם יברכו על מזונם וישתו ויגמור להם ההלל על כוס רביעי וישתה שלא אסרו לשתות אלא בין שלישי לרביעי כדי שלא ישתכר ולא יבין באמרו הלל אבל היין ששתה בתוך הסעודה אינו משכר. ואם יש עוד בית שלישי יגמור להם ההלל והם יברכו וישתו ולא ישתה בשני כלל וכן יעשה בכמה בתים. ומשגמר סעודתו בביתו ואכל מצה הנאכלת לשם מצה אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואסור לאכול ולשתות אחר ששתה ארבע כוסות בביתו. ואסו׳ לו לגמור את ההלל בבית אחר שמא ישתכר בכוסות שלאחר המזון. ואם צריכין לו יקדש להם ולא ישתה ועל הירקות יברכו הם ויאכלום והוא יאמר להם ההגדה והם יברכו על הכוס וישתו וברכת המוציא ואכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן והם יאכלו והוא לא יאכל וכן על המרור דהכי אמרי׳ לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היום של קדוש התירו להם לפי שהם חובה וכל ישראל ערבין זה לזה. ואי אפשר לאכילת מצה בלא מוציא ובלא קדוש היום ובלא ברכת היין. וכן ברכת מרור חובה ומוציא אחרים אף על פי שלא יצא. אבל ברכת הירקות שהיא בפני עצמה ובטבול לעצמו אף על פי שהיא באה לפטור את המרור מברכת הנהנין שאסו׳ ליהנות בלא ברכה דומה היא לברכת הלחם של כל השנה שאינה חובה ולא יברכנה להם מאחר שאינו אוכל עמהם. ואת ההלל יגמור להם אחר סעודתן והם יברכו על כוסות המזון וההלל. נשלמו עניני סדר הפסח וטעמי הדברים באר הטב ת״ל: + +Siman 51 + +נא. דין פירוש ההגדה והיא במכילתא +הא לחמא עניא. פי׳ זו הודעה לתינוקות למה אנו מחלקין המצה לשתים כדרכו של עני דלחם עוני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון. והיו אומרים זה אל זה כל דכפין ייתי ויכול כלומר כל מי שלא התקין יבא אצלי שהרי אצלי מתוקן וכל מאן דצריך ייתי ויפסח ולא יתמהמה על זה. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. כלומר יש לנו לשמוח על זה שאנו נאכל עתה בחפזון לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ונאכל שם במתון כרצוננו ואם השתא אנו עבדים לשנה הבאה נהיה כלנו חפשי׳ כל זה מספר שאמרו אבותי׳ ואנו עושין דוגמתן. +והתקינו מסדרי ההגדה ז״ל המאמר הזה בלשון ארמי כדי שיבינו הנשים והטף שהיו מספרים בלשון ארמי והתקינו לשנה הבאה בני חורין בלשון הקדש שלא יבינו המאמר הארמיים ויחשבו אותם מורדי׳ במלכו׳. ויש מפרשי׳ שלפיכך קורא הלחם הזה לחם עוני לפי שמדת הפסח היא עשירית האיפה והיא גם כן מנחת הדל שאין ידו משגת. +ויש מפרשים שכונת זה המאמר שאנו צריכין לומר כל דכפין ייתי ויכול פירוש מי שאין לו מה יאכל יבא אצלי. וכל מאן דצריך כלומר מי שצריך כרפס וחרוסת ומרור ויין לד׳ כוסות יקח ממני ויפסח. פי׳ יקח צרכי הפסח שכן ראוי לעשו׳ למי שהיכולת בידו.
+מה נשתנה. אין אנו מטבילין אפי׳ פעם אחת. פי׳ קודם האכילה הלילה הזה שתי פעמים. וכל כך כדי שיראו התינוקות וישאלו וכו׳. ונהגו לומ׳ הא לחמא עניא כלו ומה נשתנה בלעז כדי להבין לנשים ולטף. ויש נהגו להוסיף ללעוז גם כן הפיסקא של עבדים היינו כלה. והטעם כדי שידעו התשובה אחר ששמעו השאלה. וכן ראוי לעשות.
+עבדים היינו. פי׳ עתה משיב ל��נוקות ששאלו מה נשתנה כי עבדים היינו ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו אבותינו וחייבין אנו לעמוד בהסבה ודרך חרות כדרך שעמדו אבותינו כשהוציאם הקב״ה משם ביד חזקה. ואלו לא הוציא. כלומר אם הם עמדו כן שיצאו משם אנו מה לנו שלא היינו שם. התשובה שאלו לא הוציא הב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו׳. ואם תאמר נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. ואפילו כלנו חכמים מצוה עלינו לספר. וכ״ש שיש לנו להודיע אל שאינן יודעים שנא׳ ואמרתם זבח פסח וכו׳. ועוד והגדת לבנך. ונאמר כי ישאלך בנך ויש לנו לספר כל הענין כמו שכתו׳ למען תזכור. ומתחילין בגנות ומסיים בשבח ואז יצאנו ידי חובותינו. אך המספר ביציאת מצרים אחר אכילתו הרי זה משובח.
+מעשה ברבי אליעזר. וזה ודאי היה אחר אכילה דאי קודם אכילה הא אמרינן חוטפין מצה בלילי הפסח בשביל שלא ישנו וא״ת נזכור ביום כמו שכתוב למען תזכור את יום אך בלילה לא מצינו מצוה בכתוב ועוד שעקר הגאולה ביום לכך מביא ראיה מדרש בן זומא במאמר רבי אליעזר בן עזריה שדרש כל ימי חייך הלילות.
+הרי אני כבן שבעים שנה. פירוש ולא בן שבעים שקפצה עליו זקנה כשנתמנ׳ נשיא שלא יחלקו על נשיאותו אם יראה בחור כמו שהיה כמו ששנינו בברכות אהדרו ליה תליסר דרי חיורתא ואותו היום דרש בן זומא אותה דרשה. ולא זכיתי. פי׳ לא נצחתי חברי החולקים עלי בדבר שתאמר יציאת מצרים בלילות שהיו אומרים שעקר הגאולה ביום ואני לא נצחתים על זה לפי שהייתי יחיד במקום שנים עד שבא בן זומא וסייעני בדרש שדרש ולשון זכיתי נצחתי מלשון זכוהו לרבנן. וכן מאן דמזכי למלכא.
+ברוך המקום. אמר כאן ד׳ ברוך לפי שרצה לומר אחר זה כנגד ד׳ בנים דברה תורה ואלו הן בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם. ובפרשת ואתחנן כי ישאלך בנך ומפסוקים אלו נוכל להבין שכנגד ד׳ בנים דברה תורה שהם ד׳ ענינים שטבע העולם מתנהג בהם ואמר ד׳ ברוך כנגדם להורות כי ראוי לברך לשבח השם על הטוב ועל ההפך כמו שאמר דוד אברכ׳ את ה׳ בכל עת ועל מקרא בשנותו את טעמו ואמרינן בדרש אפי׳ השטות טוב הוא וז״ש הכתוב את הכל עשה יפה בעתו שהרי הוצרך דוד להנצל על ידי שטו׳ כמו שאמר במקרא וישנו את טעמו ויורד רירו על זקנו.
+חכם מהו אומר וכו׳. פי׳ שאלה זו נכרת שהוא מבן חכם ששואל מדוע אנו מטבילין קודם סעודה ואוכלין ג״כ קליות ואגוזים קודם סעוד׳ שמחלקין להם כדי שישאלו ודרכן לבא אחר סעודה ומדוע אנו אוכלין כזית מן הפסח תחלה ואח״כ אוכלין החגיגה ומניחין הפסח אחריה. ולא הוציא עצמו מן הכלל כשאמר אתכם כי ר״ל עמכם ושתף עצמו עמהם ועוד אחר שאמר ה׳ אלהינו קבל עליו מלכות שמים. או נוכל לומר כי לא הוציא עצמו מן הכלל בלשון אתכם כי ר״ל אתם שהייתם בימים ההם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח כלומ׳ השיבה לשאלתו על מה ששאל למה אוכלין קליות ואגוזי׳ תחלה לפי שלא יוכלו לאוכלן בקנוח סעודה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פירוש אפיקו מינין. וזה גם כן תשובה על מה ששאל מדוע מפסיקין באכילת הפסח ואוכלין החגיגה בנתים לפי שצריך לאכול כזית מן הפסח באחרונה שישאר טעם הפס׳ בפיו ואח״כ אין אוכלי׳ דבר אח׳ ולכך אוכלין ג״כ כזית מן המצה זכר לפסח.
+רשע מהו אומר לכם. יש לתמוה כי הפסוק שהביא אינו כי אם פסוק מה העבודה הזאת שהוא בפרשת משכו ופסו׳ והגדת שהוא בפרשת קדש לי כל בכור והיה לו להביא פסוק ואמרתם זבח פסח שהוא מענה על השאלה. וי״ל כי מסדר ההגדה לא חשב להזכיר הפסוקים הכתובים בתורה על השאלות כי זה דבר פשוט שישיב להם כמו שכתוב אך בא להודיענו היכן דברה תורה כנגד ד׳ בנים. ובחכם ורשע החדוש שאינו כתוב בתורה שישיב להם על שאלתם כי דרש לי ולא לו אינו כתוב בתורה אך אנו דורשין ממנו תשובה לרשע מיתור לי ובאמרו לכם משמע שהוציא עצמו מן הכלל שלא קבל מלכות שמים לאמר ה׳ אלהינו. וגם אין לשון לכם מורה שתוף עצמו עמהם. ואף אתה הקהה את שניו כלומר הכעיסהו. ונפקא לן מדאמר והגדת מלשון גידין ולא אמר ואמרת. ואמו׳ לו כנגדך דברה תורה לי בצאתי לי ולא לך ואלו היית שם או רשע כמותך לא היה נגאל.
+תם מהו אומר. פי׳ תם מי שאינו יודע להעמיק שאלתו לא בחכמה ולא ברשע רק שואל בסתם מה זאת. ואמרת פי׳ ספר לו כל המעשה.
+ושאינו יודע לשאל. אפי׳ בתמימו׳ את פתח לו שנאמר והגדת כלומר דרוש לו בהגדה ופרסם לו הנס. ויש לתמוה מדוע הביא להשיב לשאינו יודע לשאל מקרא שהביא לרשע ונרא׳ לומר כי לכך ראויה תשובה אחת לרשע ולשאינו יודע לשאל לפי שגאולת מצרים היתה על ידי מופתים שהיו שם בדרך שנוי הטבע וידוע הוא שהש״י לא ישנה הטבעים כי אם לצורך החסידים שבדור או בזכות תורתם אם הם חכמים או בזכות מעשיהם המהוגני׳ ובזכות ישרים שהם הולכים אתו בתם לבב וביושר ונזהרין בקיום המצות ובקיום מצות עשה ובשמירת מצות לא תעשה וזהו בזכות החכם או התם אבל הרשע ידוע הוא שאינו כדאי וגם מי שאינו מדקדק לשם מי יעשה מעשיו ומנהג כבהמה והוא שאינו יודע לשאל אין ספק גם כן שאין ראוי שישנה השם בטבעים להצלתו וכיון שכן נופל ג״כ בתשובתו בעבור זה עשה ה׳ לי וכו׳ כלומר בזכותו כיון שאינך מתבונן בדרכי ה׳ ובתורתו ובמצותו. ובא להעיר שצריך אדם לומר לבנו שיתחזק לעסוק בתורה יום ויום ושיתעסק במצות ושידקדק בשמירתם בתמימו׳ ואז יהיה מאותם שהש״י משנה הטבעי׳ להצלתם וגאולתם לא בענין אחר.
+יכול מראש חודש. פירוש עתה מפרש אימתי זמן ההגדה יכול מר״ח שהתחילה הגאולה. ועוד ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ב׳ שבתות וזהו מר״ח ת״ל ביום ההוא כלומר יום הגאולה. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום כששוחטין פסחיהם ת״ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעת האכילה שמצה ומרור מונחים לפניך. פי׳ החכם בעל המלמד שזה יצא לנו מפני שהקדים לנו הפסוק מצו׳ יאכל וכתוב בערב תאכלו מצות ואח״כ כתוב בעבור זה עשה ה׳ לי וכו׳.
+מתחלה. פי׳ כאן הוא תחלת הגדה ומתחיל בגנות ומסיים בשבח וצריך לבאר מה לנו להתחיל בירידת האבות למצרים שהרי לא צותה תורה רק ואמרת אליו עבדים היינו ועוד מה לנו מתרח. ויש לומר כי להודיע כי באברהם על ידי מעשיו הטובים נתן לנו את הארץ ועל ידי המתנה אמר לו במה אדע ועל זה נגזר על בניו הגלות והובטח שיצאו משם ברכוש גדול. וזה שהביא ויאמר יהושע להודיע איך חלה על זרע יעקב הגזרה. והודיע כי לא באה להם הארץ בנחלה כי אם על ידי מעשים טובים וכל זה לנחמנו מעצבון גלותינו שאם נטיב מעשנו ונשוב לה׳ הוא ינחמנו ולא יזיקו לנו עונות אבותינו. ואם נשארנו מתי מספר הלא אנחנו רבים מבאי מצרים אשר היו שם לגוי גדול. ואולך אותו וכו׳ כמו שכתוב קום התהלך בארץ וגו׳. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. כי לא נקרא זרעו רק יצחק. ויעקב ובניו ירדו מצרי׳ כי להם לבדם נתנה הארץ ועליהם גזרת הגלות כמו שבארנו.
+ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו׳. פי׳ כשגזר עליו הגלות הבטיחו לדון העובדים בהם ולהוציאם אחר כן ברכוש גדול והוא ברוך הוא שמר להם ההבטחה ההיא. מחשב אתה קץ מלי��ת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאתם ממצרים ד׳ מאות שנה וז״ש הכתוב כי גר יהיה זרעך כלומר משנולד לך זרע.
+והיא שעמדה. כלומר הסבה הזאת עמדה לאבותינו במצרי׳ ע״י עונותם ולשמור להם השם הבטחתו ולשלוח להם מושיעים שכן מצינו באבו׳ אברהם יצחק ויעקב שנצטערו בכמה מיני צער ונושעו וכן אבותינו במצרי׳ ונושעו וכן אנחנו פה היום וזש״ה שלא אחד בלבד עמד וכו׳ וכונת ההתחלה בגנות לא היה אלא לומר דבר זה.
+צא ולמד מה בקש. עתה מתחיל לבאר איך הית׳ סבת ירידת מצרי׳. לבן בקש פי׳ כשרדף אחרי יעקב עד שאמר לו ה׳ השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע.
+וירד מצרימה אנוס. פי׳ לשון וירד מצרימה מורה שבאונס ירד שם מדלא כתיב ויצא. על פי הדבר כלומר על פי גזרותיו של הקב״ה שאמר לו לרדת שם באמרו אל תירא מרדה מצרימה. הדבר לשון מקרא הוא בירמיה והדבר אין בהם.
+ויגר שם. מורה ללון בעלמא ולא לקבע.
+ויהי שם מצויינין. פי׳ שהיו נאספין במקום אחד שלא נתפרדו בעיירות. מצויינין לשון ציון. או נוכל לפ׳ שהיו מציינין עצמן בלבושיהם כדי שלא יתערבו עמהם.
+גדול ועצום. פי׳ על דרך מה שאמרו ז״ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד כשרצים. וזה היה קודם הגזרה שהיו רבים שלא כדרך כל הארץ. ועל זה נתחכמו להם והפרישום מנשותיהם ואחר כך היו הולכין תחת התפוח כמו שנבאר בפסוק וירא את עניינו בע״ה. וזהו ורב שהיו צצין כעשב השדה.
+ורב. מגזרת רבבה. ואת ערום ועריה כלומר שהגיע זמן הקץ ולא היו בידם מצות ונתן להם דם פסח ודם מילה שמלו ביום י״ד בניסן זש״ה מתבוססת בדמיך כלומר בשני דמים דם פסח ודם מילה.
+וירעו. פי׳ חשבו אותנו בחזקת רעי׳ והתחכמו איך יוכלו לנו. אבל לא נוכל לפרש וירעו שהרעו לנו. שלא מצינו בפסוק הבה נתחכמה שום הרעה. ואם רצה לומר בשביל וישימו עליו שרי מסים.
+וישמע ה׳ את קולנו. אף על פי שכתוב ותעל שועתם אל האלהים הוצרך להביא זה להודיע שלא נענו רק בזכות האבות.
+וירא את עניינו זו פרישת דרך ארץ. שהפרישום מנשותיהם שלא לשמש עמהן שהיו אומרים להם אם תלכו ללון בבתיכם לא תקומו מהר ולא תוכלו לתת סכום הלבנים והיו מלינים אותם בשדות ונשותיהם מביאין להם מזון ושוכבות עמהם בין שפתי׳ תחת התפוח והיו מתעברות מהם ובהגיע עת לדתנה היו הולכות לשדה ויולדות שם והקב״ה מזמין להם מלאכי׳ ורוחצים הולדות וסכין אותם ונותנין ביד כל אחד שתי חתיכות של שומן וכשמרגישין בהן המצרים באים עליהן והארץ בולעת אותם והם מביאין שוורין וחורשין עליהם ולאחר זמן הם צצין כעשב הארץ ובאים לבתיהם עדרים עדרים וזש״ה רבבה כצמח השדה. ויש אומרים זו פרישת דרך ארץ שהיו הם עצמם פורשין מנשותיהן בשביל גזרת כל הבן הילוד. ודרש פרישות דרך ארץ יוצא מוידע אלהים דבדרך ארץ כתוב לשון ידיעה כמו וידע אדם את חוה אשתו וידע אלקנה את חנה אשתו.
+ואת עמלנו אלו הבנים. פירוש שהם עמלו של אדם שצוה לאבדם שהיגע לריק נקרא עמל. ועל כן הביא זה הפסוק כל הבן הילוד.
+ואת לחצנו זה הדחק. פירוש ותכן לבנים תתנו.
+ויוציאנו. פי׳ שלא היה לו לכתוב ה׳ שהרי כתוב וישמע ה׳ את קולינו אלא להודיע שהוא בעצמו ובכבודו הוציאנו ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף.
+ועברתי והכתי. כלומר אני בעצמי לא על ידי מלאך כי הכנוי למדבר בעדו ומעוט הוא ליוצא.
+ביד חזקה זו הדבר. פי׳ לא ר״ל מדבר הבהמות בלבד אך על דבר אדם שאין לך מכה בכל המכות שאין מכת הדבר צפ�� בו שנאמר והנני נוגף את כל גבולך. רק המות הזה. כל מגפותי והוציאו בלשון יד דכתיב הנה יד ה׳.
+ובזרוע נטויה זה החרב. כלומר החרב שהרגו בו הבכורות אביהם כמו שמצינו בדרש שנכנסו כל הבכורות אצל אביה׳ כששמעו כשנתרה פרעה על מכת בכורים אמרו להם בגין דאמר משה ומת כל בכור וכל מה דאמר על עמא הדין אתא עליהון אפקו הלין עבדיא מביניכון ואי לא הדין עמא מיתין אמרו עשרה בהין לחד מינן ימותון ולא חד מנהון ולא נקום להלין עבדיא אמרין כל יומא דמלתא נזיל לגבי פרעה דהוא בוכרא דלמא הוא חייס על נפשיה ונפיק אילן עבדיא מבינן אזלו לות פרעה אמרי ליה כדין אמ׳ להון צאו וקפחו שוקי אבותיכם ששלחו אתכם אלי אני אומר או נפשי או נפשהון של אלין עבדיא ואתון אמרין כדין. מיד יצאו הבכורים והרגו באבותיהם וזש״ה למכה מצרים בבכוריהם. וזו המכה היתה בחרב. ובמקום אחר לא מצינו מכת חרב.
+ובמורא גדול זה גלוי שכינה. שפי׳ מורא כמו מראה וכן תרג׳ אנקלו׳ ובחזוונא רבא ומה המראה הגדול גלוי שכינה שזה יכול לעשו׳ הכל על ידי שליח ונגלה עליהם בעצמו ובכבודו הוא שנאמ׳ או הנסה אלהים וכו׳. ככל אשר עשה לכם ה׳ אלהיכם במצרים לעיניך. פי׳ מדכתיב לעיניך אין מוראים שאמ׳ למעלה מן הענין רק מרא׳ וגלוי כבודו.
+ובאותות זה המטה. פי׳ שהיה נרשם במטה דצ״ך עד״ש באח״ב להביאם בסדר.
+ובמופתים. פי׳ לא מכת היאור קאמר אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותו׳ לעיני העם שעל ידי אותו אות האמינו בו כל ישראל.
+ביד חזקה שתים. פי׳ שהיה יכול לומר ביד לבד ומה שאמר ביד חזקה ללמדך שתים. וכן ובמורא גדול שהיה יכול לומר במורא לבד ומה שאמר ובמורא גדול ללמדך שתים. ובאותות ובמופתים שהיה יכול לומר באות ובמופת אלא כל אחד בא ללמדך שתים.
+רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ״ך עד״ש באח״ב. פי׳ לפיכך חלקן בלשון זה לפי שדצ״ך הם מכות הארץ עד״ש מכות מקריות. באח״ב מכות האויר. ושתף מכת בכורי׳ עם באח״ב לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ויש אומרים כי לפיכך היה נותן בהם סימן להודיע כי באו כסדר הזה הכתוב בתור׳ לא כמו שנמנו בתהלים. וה״ר יוסף בדוס פי׳ שלפיכך חלקן להודיענו השלישית שבה לא התרה לעולם בשלישית ושתף רבי יהודה מכת בכורי׳ עם באח״ב לפי שאין לה זוג ואע״פ שהתרה בו. ירושלמי שכך היו כתובות במטה האלהים.
+במצרים מהו אומר אצבע אלהים היא. פי׳ וזה מבואר שבמצרים לקו עשר מכות שהיו באצבע. נמצא שעל הים לקו חמשים מכות שנאמר שם היד הגדולה פי׳ ביד חמש אצבעות ואם האצבע מכה עשר היד מכה חמשים מכות.
+רבי אליעזר אומר. שארבע מכות פי׳ החכם בעל המלמד לפי שאין בשום מכה יסוד פשוט אבל כולן מורכבות מכל היסודות שהן ארבע ולפיכך אמר שכל מכה היתה של ד׳. ורבי עקיבא שהוסיף ואמ׳ שכל מכה היתה של חמש לדעתו שאף יסוד הגלגלים שהוא יסוד חמישי הורכב בהן.
+אלו הוציאנו ולא עשה בהם שפטים. פי׳ לא רצה לומ׳ שלא יעשה בהם נקמה שכבר הבטיח אברה׳ אבינו על זה וגם את הגוי אשר יעמדו דן אנכי אלא לא עשה בהם שפטים כלומר לא עשה שפטים כי אם במקצתם.
+אלו עשה באלהיהם. פי׳ להכיר שמאת הבורא באו המכות. ולא הרג בכוריהם דיינו שהרבה דינין יש למקום מלבד מכת המות.
+ולא נתן לנו את ממונם. פי׳ לא ר״ל מבזת מצרים שכבר הבטיחנו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא מבזת הים ר״ל.
+ אלו נתן לנו את ממונם. כלומ׳ שננצח אותם במלחמה ונבוז את שללם.
+ ולא קרע לנו את הים. כלומר שהיה יכול להצילנו שנלך בדרך אחרת.
+ולא העבירנו בתוכו בחרבה. כלומר שנעבור במעט מים או במעט טיט ואנחנו עברנו בחרבה.
+ולא שקע צרינו בתוכו. פי׳ שהיה יכול לסגור הים בעדנו והמצרים ישובו לדרכם.
+ולא ספק צרכנו. כלומר בלתי הוצאותינו ואף על פי שהיו לנו כמה בהמות נתן לנו בשר ועוד שהיה לנו ממון רב שנוכל לקנות צרכנו מאת הגוים הקרובים אלינו.
+ולא האכילנו את המן. פי׳ שהוא מאכל חשוב לקטנים לשד השמן. לבחורים עושין אותו עוגות. לחולים טעמו כצפיחית בדבש. לזקנים ובשלו בפרור. לאומות העולם כזרע גד. ויכול לספק צרכנו בעוגות שהוצאנו ממצרים כמו שספק במלבושין.
+ולא נתן לנו אתה שבת. פירוש לא נכר שבח המן ונסיו רק ע״י השבת שאלולי שבת הייתי אומר שבכל יום ויום יורד המן במקום ההוא. ועוד שיאמרו שהמן מבאיש בגוף כמו שהוא מבאיש בעמדו וראו בשבת שלא ירד ולא הבאיש בעמדו כי מצאו בו לחם משנה וזה לא יוכל להיות על דרך מקרה רק בנס גדול.
+אלו קרבנו לפני הר סיני. פי׳ וקבלנו תועלת בזה שפסק זוהמתנו ר״ל כל ספק באחדותו כי ראינו מלכותו ותוקף כבודו שם והוסר בזה כל ספק מאתנו. וי״מ אלו קרבנו אחר שהראנו שם את כבודו וגדלו.
+ ולא נתן לנו את התורה. ר״ל עשרת הדברות שנתן בעצמו ובכבודו ולא על ידי משה רבנו ע״ה כשאר התורה. או פי׳ ולא נתן לנו את התורה ר״ל שלא הוסיף המצות לנו כלן אלא מחצה או שליש כמו שמצינו לאדם הראשון שצוה לו והוסיף לנח ואחר כך הוסיף לאברהם מצות מילה ואחר כך ליעקב גיד הנשה.
+ולא הכניסנו. פי׳ ואע״פ שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר״ל שיתן לבנינו אך הדור שיצאו ממצרי׳ די להם במה שראו והיו בהם אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שלא נגזר להם למות במדבר שראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו ולא בנה לנו בית המקדש פירו׳ שהרי יש לנו משכן ובנין בית המקדש נתוספו עשרה נסים.
+רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר ג׳. כלומר אף על פי שיאכל פסח ומצה ומרור לא יצא ידי חובתו בלתי באמירה ובהגדה.
+מצה זו וכו׳. והביא פסוק במצת דויאפו את הבצק לפי שהו׳ טעם למצה כל שבעה והמנהג לקחת המצה מן הסל ולהגביה אותה אל כל החבורה כשאומר מצה זו וכן עושין כשאומר מרור זה אבל אין ראוי להגביה הזרוע אשר בסל אע״פ שהוא זכר לפסח כשאומר פסח. שלא יראה כמגביה קדשים בחוץ.
+בכל דור ודור. כאלו הוא יצא ממצרים. פירוש אחר שאמר הכתוב בצאתי שהוא כנוי למדבר בעדו והיה יכול לומר בצאת אבותינו ממצרים ואע״פ שבתחלת ההגדה אמר ואלו לא הוציא חזר כאן לעכובא. ומפסוק של ואותנו הוציא משם יוצא זה שהוא מיותר שהרי למעלה ממנו אמ׳ ויוציאנו ה׳ ממצרים הלכך למה חזר ואמ׳ ואותנו הוציא משם לעכובא כלומר שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים או נוכל לפרש ואותנו הוציא משם שאם הם לא יצאו עדין היינו גם אנחנו שם הלכ׳ כשהוציאם כמו שהוציא אותנו.
+לפיכך אנו חייבין. פי׳ אחר שאנו כאלו יצאנו ממצרים חובה עלינו לומר שירה כמו שאמרו אבותינו ע״ה. ויש אומרים כי הוא במקו׳ ברכה לפני ההלל. + והמנהג להיות מגביה הכוס במקו׳ זה לפי שאז פותחין בשיר ובהלל ואמרו ז״ל מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין.
+ואחר כך אומר הללויה. וצאת ישראל ואחר קריאת אלו שנ�� המזמורים מברך אשר גאלנו. ונודה לך שיר חדש בא״י גאל ישראל. פרוש גאל ישראל אמרינן וכן בברכה שאחרי ק״ש שאנו מברכין אותו על שעבר אבל בברכה שביעית של י״ח חותמין אותה גואל ישראל לפי שהיא תפלה להיות גאלנו מצרת השעבוד ההוה עלינו תמיד. וא״ת הברכה של אשר גאלנו הרי צריך לומר סמוך לחתימה מעין פתיחה ומעין חתימה וכאן הוא אומר מעין חתימה גאולת העתיד. ויש לומר כי ר״ל נודה לך שיר חדש שהיא הגאולה העתידה ועל פדות נפשנו גאולת מצרים כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרו ז״ל כל להביא לימו׳ המשיח. +וכבר בארנו שאין ברכת אשר גאלנו טעונה כוס ולפיכך מברכין ברכת המזון ואחר גומרין את ההלל ופותחין שפוך חמתך לא לנו. והרוצה לשתות כוס חמשי יאמר הלל הגדול ומברך בפ״ה. נשלם הפי׳ ת״ל. + +Siman 52 + +נב. דין סדר תפלת המועדות ערבית ושחרית ומוסף ומנחה ודין יקנה״ז +אומ׳ אבות וגבורות וקדושת השם ובמקום האמצעיות אומ׳ אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו. ומסיים מקדש ישראל והזמני׳ ותפלו׳ יום טוב כולן שוות חוץ מתפלת מוסף שהיו מקריבין ומוסיפין קרבנות. +וכתב ה״ר אשר ז״ל וצריכין אנו לאח׳ תפלת ערבית של יום טוב שני דאנן ידעינן בקבועא דירחא והראשון קדש ויאפו ויבשלו ביום טוב על החול. ע״כ. +ואם יבאו בשבת מזכיר של שבת בהן ואומרים ותתן לנו ה׳ אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה זמן פלוני ומסיים מקדש השבת ישראל והזמנים. רצה ומודים ושים שלום. + ואח״כ קורין את ההלל ומברכין לגמור את ההלל וכ״א יום גומרין אותו ומברכין לפניו ולאחריו. ואלו הן ב׳ ימים של פסח וב׳ של שבועות וט׳ של סכות וח׳ ימי חנוכה. וצ״ע למה אין קורין בלי דלוג בימים אחרונים של פסח כמו שעושין ימים ראשונים מפסח עצמו ומה בין אלו מכל ימי החג שבכל ימי החג קורין אותן בלי דלוג. ויש נותנים טעם בדבר לפי שפסח כל הימים שוים בקרבנותיהם ולפיכך אין מברכין אלא על יום ראשון ושני שגם הוא ספק ראשון אבל בשביעי אע״פ שהוא קדש מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום על דרך שאמרו ז״ל בקשו מלאכי השרת לומ׳ שירה לפני הקב״ה השיב להם מעשה ידי טובעי׳ בים ואתם אומרי׳ שירה לפני לפיכך אין קורין אותו אלא בדלוג אבל בחג שכל יום ויום חלוק קרבנות מברכין על כל אחד ואחד שאין יום זה דומה לשעבר. ויש נותני׳ טעם אחר והוא דכיון דחג המצות לית ביה חובת מצה רק לילה ראשונה ושניה לפי שבשאר ימים אפשר ליה בפרות או בפת אורז ודוחן וכיוצ׳ בהן לפיכך אין מברכין על ההלל רק בב׳ ימים הראשונים שהם חובת מצה שהיא עקר מצות היום אבל בחג שכל שבעת הימים צריך שישב בסוכה ויברך לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה צריך שיברך על ההלל ויגמור אותו בכל יום ובשמיני של חג גם כן שהוא רגל בפני עצמו כמו שנבאר בע״ה וגם בח׳ ימי חנוכה ראוי לברך בכל הימים לגמור לפי שבכל יום היה הנס הולך וחזק. +וזהו סדר הקריאה. בכל יום שגומרין אותו מברכין אקב״ו לגמור את ההלל. ופותח הללויה. בצאת ישראל. לא לנו. ה׳ זכרנו. אהבתי. מה אשיב. הללו את ה׳. הודו. מן המצר. ונהגו לכפול מאודך עד סוף המזמור לפי שכל המזמור כפול עד אודך בפסוקים עצמן כמו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. ימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל וכן כלם ויש שאין כופלין מאנא ולמטה וכן מנהגנו. ומפסיקין וכופלין אנא ה׳ הושיעה נא ואח׳ כך כופלין אנא ה׳ הצליחה נא ואף על פי שהכל פסוק אחד לפי שאנא ה׳ הושיעה נא אמרו אחיו ואנא ��׳ הצליחה נא אמרו דוד. ואף על פי שאמרו שאין מפסיקין פסוק אלא להתלמד לתינוקות כיון שלא אמרו כלו משורר אחד מפסיקין בו. או אפשר לומר שלא אמרו שאין מפסיקין אלא בתורה ובנביאים אבל בכתובים לית לן בה. ומברכין לאחריו יהללוך ואומר קדיש שלם. +וכתב הר״ם שאין לומר הלל אלא בשלשה כדי שיאמ׳ האחד לשנים הודו ואם אינם רק שנים יאמרו שניהם הודו. והר״ף ז״ל כתב וטוב לאמרו עם הצבור אף קודם תפלה. +והימים שנהגו שלא לקרותו רק בדלוג קורא אותו הכי. הללויה בצאת. ה׳ זכרנו. מה אשיב. וגומר השאר עד מלך מהולל בתושבחות. ונהגו לברך לפניו לקרא את ההלל ולאחריו יהללוך ויש נוהגין לברך אף כשגומרי׳ אותו לקרא וכבר כתבנו למעלה בסדר פסח הטעם. ואחר הקדיש מוציאין שני ספרי תור׳ וקורין באחת מעניינא דיומא ובשניה קרבן המוסף כמו שבארנו בסדר קריאת התורה. +ונהגו בשביעי של פסח ובראשון של עצרת לתרגם הפרשה כלה כדי להבין לנשים ולעמי הארץ הנסים והנפלאות ולשכך אזנם ויתנו לשם שבח והודחה על הדב׳ כי באותו הזמן שנקבע המנהג היו מדברי׳ הכל בלשון ארמית. ובזמן הזה לא זז המנהג ממקומו אבל הוסיפו עליו לדרוש עשרת הדברות בלעז וכן בשביעי של פסח מויושע עד סוף השירה ומספרים נפלאות שעשה לנו השם ולאבותינו בלשון שיבינו הכל. וגם דורשין מה שעתיד הקב״ה לעשות כשיוציאנו מן הגלות כמו שאמרו ז״ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ושעתיד להחיות המתי׳ לימות המשיח לחזק לב מי שאינו יודע בענין הגואל ותחיית המתים והוא ענין התקנה שתקן משה לישראל להיות דורשין בהלכות הפסח בפסח וכן בכל המועדות. +גם נהגו לאכול דבש וחלב בחג שבועו׳ מפני התור׳ שנמשלה לדבש וחלב כמו שכתוב דבש וחלב תחת לשונך. +ונהגו בכל ישראל גם כן לשום במצה זעפרן והטעם לפי שמשמח הלב גם נהגו הנשי׳ לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבע ראשים. ונראה לומר כי נמצא המנהג זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת. או אפשר מפני מזל תאומים המשמש בסיון. + ונהגו ביום אחרון של חג הנקרא שמחת תורה לפי שכל העם שמחים על סיום התורה קורין בתורה יותר ממנין וקורין כל הקהל כאחד ואנשי׳ שלא הורגלו לעלות ולקרות בשאר ימות השנה והמנהג כדי להרבות בשמחה ושמונה פסוקי׳ אשר בזאת הברכה שהם מויעל משה עד ויהושע בן נון יחיד קורא אותם ואין מפסיקין אותם לשנים. וכבר כתבנו כל הסדר למעלה בסדר קריאת התורה. + ואחר ההפטרה אומרים אשרי ואח״כ עומדין על המגדל עם ספרי התורה. גם נהגו להוציא כל ספרי התיבה ולעמוד על המגדל כל הזקנים וספרי התור׳ בזרועם ומקוננים כל אחד כפי אשר תשיג לשונו על פטירת משה רבן של נביאים ומזכירין לטובה כל מי שנדבו לבו להקדיש ולעשות צדקה לכבוד האל ולכבוד ספר התורה ולכבוד החיים והמתים. ואומר מצלאין ומתפללין על כל ישראל. ואומר מזמורים ואחר כך מחזירין הספרים למקומן ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין תפלת מוסף על הסדר. +תפלת מוסף בכל המועדות אבות וגבורות וקדושת ה׳ אתה בחרתנו מפני חטאינו והשיאנו. ובשבת מזכיר בו של שבת ואומר את מוספי וחותם בשל שבת ויום טוב עבודה והודאה שים שלום.
+ונהגו בכל מקומות ישראל לומר בכל יום משבעת ימי חג הסוכות אחר תפלת המוסף קודם שיאמר קדיש יוציא ספר תורה ועומדין עם הספר לפני התיבה עד אחר השלים החזן למען יעקב התמים וכו׳. ואחר יעלה האוחז הספר על המגדל וספר תורה בזרועו ויעמוד שם עד אחרי השלימם הושענות היום ומדי אמרם ההושענות יקיפו המגדל אם לא יהיה שבת שבשבת אין מקיפין ובכל יום ויום מקיפין המגדל פעם אחת וביו׳ שביעי מקיפין אותו ז׳ פעמים ואחר כך יורד האוחז הספר ומעמיד הספר לפני התיבה ויעמוד החזן בצדו ויפתח החזן אנא אל נא וכו׳ כמו שכתוב בסדר ההושענות ואחר כך יאמר תתפרקון אם לא יהיה שבת שאין אומרי׳ אותו אלא מתחילין הושיעה את עמך וברך וכו׳. ואחר תתפרקון מחזיר הספר למקומו ואומר קדיש שלם. +ונהגו להיות המסיים בקריאת היום בספר התורה לאחוז אותה בהושענות. והטעם לפי כבודה של תורה שתהא מונחת בחיק אדם נכבד שכן המסיים ראוי להיות הגדול שבכלן כמו שבארו ז״ל. +ונהגו לומ׳ ביום הושענא רבא כל פסוקי דזמרה כמו בשבת. וי״א אף מזמור לתודה ואןמר נשמת כל חי קדיש ברכו יוצר של חול ונקדישך ביוצר וקדושא רבא במוסף וי״א אחר הושענות היום תאמצנו. שמע ישראל ה׳ הוא האלהים. ונהגו כמה בני אדם לקום ממשכבם בליל יום ערבה ומסתכלים אם יראו צל ראשם בלבנה ויש סמך למנהג ממה שנמצא בהגדה על פסוק סר צלם מעליהם שכתוב בהגדה שלא נראה צל ראשם ביום ערבה. כ״מ. +ובמוסף יום ראשון של פסח מתחיל לומר מוריד הטל. ובמוסף יום שמיני חג העצרת מתחילין לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. +למנחה אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש זוטא ואם היה שבת אומר ואני תפלתי ומוציאין ספר תורה וקורין ג׳ בסדר השבוע כמו בשאר שבתות ומחזירין הספר למקומו ואומרים קדיש ומתפללין תפלת המנחה כסדר אשר כתבנו לתפלת יוצר מתפלת המועדות. ואחר כך אומר קדיש שלם. +וכן סדר תפלת ערבי׳. ואם יבא י״ט ערב שבת אחר תפלת ערבי׳ אומרי׳ ברכה מעין שבע ואין חותמין בה רק מקדש השבת ואפי׳ יהיה שבת וי״ט. ופותח החזן ויכלו קודם ברכה זו. + וי״ט שחל להיות במוצאי שבת מבדיל בתפלה ואומר אבות וגבורות וקדושת השם ואתה בחרתנו עד ותתן לנו ואומ׳ ותודיענו וחוזר לתפלתו ותתן לנו יעלה ויבא והשיאנו עבודה והודאה ושים שלום קדיש שלם. + וכשם שמבדילין בתפלה כך מבדילין על הכוס. כיצד מברך תחלה בפ״ה ואחר קדוש היום ואחר בורא מאורי האש. ואחר כך המבדיל וחותם בין קדש לקדש ואם לא יהיה בב׳ ימים אחרונים של פסח אומר אחר כן זמן והסימן יקנה״ז אבל בימים אחרונים של פסח מברך יקנ״ה ואין אומר בהם זמן. וי״ט שחל שלא במוצאי שבת מברך יק״ז. ובימים אחרונים של פסח אין מברך רק יקנ״ה שאין אומ׳ זמן בימים אחרונים של פסח. +וסדר קדוש יום טוב כך הוא מברך בפ״ה ואחר כך אשר בחר בנו ושהחיינו. בפסח אומר יום חג המצות זמן חרותינו. ובשבועות אומר יום חג השבועות זמן מתן תורתינו. ובסוכות אומר יום חג הסוכות זמן שמחתנו. וה״ר נתן ז״ל כתב וז״ל בשמיני עצרת לא יזכיר חג אע״ג דמקרי רגל בפני עצמו חג לא אקרי וכה יאמ׳ את יום שמיני עצרת הזה. ובאתה בחרתנו אומר את יום שמיני עצרת הזה ולא יאמר חגים דלא אקרי חג וכן בקדושא דכסא אבל בז׳ של פסח טוב להזכיר חגים דכוליה פסחא חג הוא ומקרי חג המצות. ובמסכת סופרים יש שאין להזכיר חגים דלא אקרי חג ולא נראה לי ע״כ. +ואם יבא בשבת מזכיר שבתות למנוחה ומועדים לשמחה את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה. וחותם ושבת ומועדי קדשך וכו׳ מקדש השבת ישראל והזמנים: + +Siman 53 + +נג. דין שמיני שלי חג +ושמינית של חג רגל בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב. פירוש פ׳ פייס בפני עצמו כלומר שכל ז׳ ימי החג אין הכהנים מפייסין כלומר מטילין גורלות מי יקריב אלא כהן שהקריב היום אינו מקריב למחר כי חלק כחלק יקריבו ובשמיני של חג מפייסין ופעמים עולה הגורל למי שהקריב אתמו��.
+ז׳ זמן בפני עצמו כלומר שאומר בו זמן ליל שהחיינו מה שאין כן בימים אחרונים של פסח.
+ר׳ רגל בפני עצמו. פי׳ לענין אבלות כמו שאמרו ז״ל יום אחד לפני החג ושמיני של חג הרי כאן כ״א ואינו צריך להשלים אחר הרגל לשלשים אלא ט׳ ימים נמצא ששמיני של חג עולה כשבעת ימי החג. ויש מפרשים רגל בפני עצמו לענין תפלה וברכת המזון שמזכירין את יום שמיני חג העצרת ואין מזכירי׳ חג הסוכו׳ כלל רק יש לו שם בפני עצמו.
+ק׳ קרבן בפני עצמו. פירוש שאין קרבן יום השמיני הולך על סדר שאר הימי׳ כי בשאר הימים מתמעטין והולכין אחד אחד יום ראשון מקריב י״ג יום שני י״ב יום ג׳ י״א וכן כלם בכל יום ויום מתמעטין אחד אחד ולפי סדר זה היה לנו להקריב ביום שמיני ששה פרי׳. ואין מקריבין רק פר אחד. ועוד כי בכל שבעה ימים אילים שנים ארבעה עשר כבשים ויום ח׳ אין מקריבין רק פר אחד איל אחד ושבעה כבשים.
+ש׳ שיר בפני עצמו שבשאר הימים אין אומרים ביום זה שיר שאמר אתמול כדאמרינן בגמרא דמנחי בה סימנא ואמר נמי התם שאם חל שבת ביום אחד משבעת ימי החג שידחו שירת אותו היום ואמרו מזמור שיר ליום השבת. אבל אם יבא שבת בשמיני של חג אין שירת יום שמיני נדחה מפני השבת אבל אומרי׳ למנצח על השמינית.
+ב׳ ברכה בפני עצמה פי׳ שביום שמיני של חג מברכין את המלך כמו שכתוב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. וזה הפי׳ לדעת המפרש רגל בפני עצמו לענין תפלה וברכת כהנים. וי״מ ברכה בפני עצמה לענין ברכת המזון ותפלה שמזכירין את יום שמיני ולפי הפי׳ הזה נפרש רגל בפני עצמו לענין אבלות כמו שכתבנו וכן הדין ביום שני שהוא יום שמחת תורה כמו שכתבנו. + +Siman 54 + +נד. דין מוריד הטל ומוריד הגשם +מנהג שמתחילין לומר מוריד הטל ביום ראשון של פסח. ומשיב הרוח ומוריד הגשם במוסף יום שמיני של חג. והטעם כדי שיצאו כל המועדות בטל. ולפיכך מתחילין מיום ראשון של פסח ואין מפסיקין מלאומרו עד יום שמיני של חג שהוא יום אחרון לפי שהטל הוא סימן ברכ׳ לעולם. +ובירושלמי אומ׳ יתחיל מבערב ומשני לית כל עמא תמן. פי׳ ויתחיל לומר מוריד הטל בערבית יום ראשון של פסח. ומשני לית כל עמא תמן. כלו׳ שלא ידעו כל העם בהזכרה זו לפי שאינם בבית הכנסת בערבית. ואומר עוד ויתחיל בתפלת יוצר ומשני אף הוא סבור שהזכיר מבערב וכיון דחזו ליה שלא הזכיר ביוצר יודעין שלא הזכיר מבערב שכיון שהתחיל להזכיר אינו פוסק. + ומתפלת מוסף של יום שמיני עצרת עד תפלת מוסף של יום ראשון של פסח אומ׳ משיב הרוח ומוריד הגשם וזהו שאמרו ז״ל מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתי׳ ושאלה בברכ׳ השנים שאומר ותן טל ומטר לברכה במקומות היבשים שצריכין להם מאד מששה במרחשון ואילך. ומקומות הלחים שאין להם צורך מים כל כך שואלין בששים בתקופה. +והר״ש ז״ל כתב וז״ל ולענין שאלת המטר חזינן דמאן דסבירא ליה מאי גולה כל הגלות כיון דזמן קצוב הוא עד ששים בתקופה אפי׳ היכא דמצטריך עלמא למטרא קודם זה הזמן אין שואלין ותן טל ומטר בברכת השנים אלא שואלין בשומע תפלה ואפי׳ בתקופת תמוז אי מצרכי מטרא כיחידי׳ דמו ובשומע תפלה. +וכתב הר״ם נ״ע שיש בירושלמי שאלה ששים יום מעת לעת כגון אם נפלה תקופה בלילה ימנה ששים יום מעת לעת מאותה לילה ובאותה לילה של ששים יום יאמר שאלה וה״ה אם נפלה ביום שלא יתחיל כי אם ביום. והר״ף ז״ל כתב מיהו כיון דקיימ׳ לן כר׳ יוסי דאמר יום תקופה מתחיל החשבון א״כ מתחיל התקופה בחצי היום מ״מ אומ׳ שאלה בליל ששים מ�� התקופה ויום ששים מתחיל המנין. +ואמרו ז״ל לשון הזכרה בתחיית המתי׳ ולשון שאלה בברכת השנים לפי שברכת תחיית המתי׳ אינה רק הזכרת גבורו׳ ה׳ ית׳ ולפיכך נופל עליו לומ׳ בה מזכירין. אבל ברכת השנים היא שאלת הצרכים לפי׳ נופל בה לשון שאלה. וכבר בארנו בהלכות תפלה דין טעה ולא הזכיר באר הטב. + +Siman 55 + +נה. דין ספירת העומר +בליל שני של פסח אחר תפלת ערבית מתחילין לספור ספירת העומר והוא תחלת יום י״ו בניסן בלילה כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת פי׳ ממחרת יום טוב. וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. ואמרו ז״ל אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב. וקודם שיספור מברך בא״י אמ״ה אקב״ו על ספירת העומר היום יום אחד לעומר. וכן ביום שני אומר היום שני ימים לעומר וכן בשלישי אומר היום ג׳ ימים. ועל הסדר הזה מונה עד שמגיע לז׳ ימים ובהגיעו לז׳ ימים אומר היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד. ובהגיע לח׳ ימים אומר היום ח׳ ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד. וכן בכל לילה ולילה עד נ׳ ימים מונה הימים והשבועי׳ כמו שאמרו ז״ל מצוה לממני יומי ולממני שבועי. +ואין מברכין זמן בספירת העומר לפי שאין מברכין זמן אלא על דבר המתחדש לו שיש לו הנאה ושמחה ובזה אין לו שום הנאה אבל יש בו צער שמזכירין חורבן הבית שאין אנו יכולין להביא העומר. וכשהוא סופר סופר מעומד דכתיב בקמה ופי׳ בו ז״ל בקומה. + ואין מונין אלא מ״ט יום שהן ו׳ שבועות אבל יום חמשים אינו מונה אע״ג דכתיב תספרו חמשים יום פי׳ הפסוק כך הוא כיון שבראש הפסוק כתוב עד נאמר שהיא מלה נמשכת והוא כאלו כתב עד חמשים יום ולא עד בכלל. וא״ת מפני מה אנו דוחקין הפסוק ומוציאין אותו מפשוטו הנראה בו יש לומ׳ כיון שמצאנו במקו׳ אחר כתוב ז׳ שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור ז׳ שבועו׳ באמת מזה הפסוק נראה שאין לספור רק ז׳ שבועו׳ כי מאחר שכתב שבעה שבועות למה הוסיף לומר בסופו תחל לספור ותו לא אלא באמת בא להורות שאין לספור יותר מז׳ שבועו׳ ופסוק של תספרו חמשי׳ יום כמו שפירש׳. +ואמרי׳ פר׳ ר׳ ישמעאל קצירה וספירה בלילה. וחובת הספירה לכל אחד כדכתיב וספרתם לכם. מה שאין כן בשמטה דכתיב בה וספרת לך כלומר על ב״ד חובת הספירה. +ומי ששכח ולא ספר לילה ראשונה כתב רב יהודאי גאון ז״ל שאינו סופר עוד בשאר הלילות. ואם נזכר ביום י״ו סופר בו ביום. וכן כתב הגאון רב עמרם דהיכא דאשתלי ולא מנה לילא קדמאה תו לא מני בשאר לילות משום דבעינן תמימות וליכא. ורבנו האיי גאון ז״ל כתב אי משום דבעינן תמימות שכח בשאר הימים נמי חסר המנין והלכך אם שכח סופר יום שלאחריו דמצוה לממני יומי. והריא״ג ז״ל כתב כמו רב יהודאי ורב עמרם ז״ל שאם לא מנה מבערב אע״פ שמנה לאחר כן לא עלה בידו תמימות. ומסתברא דרבנו האיי גאון ז״ל לפי שספירת העומר לדידן אינה מן התורה לפי שאין לנו לא הבאה ולא קרבן אין לנו לדקדק כל כך בתמימות והכי איתא בהגדה בשעה שאמר משה לישראל תעבדון את האלהי׳ על ההר הזה אמרו לו משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשי׳ יום התחילו כל אחד להיות סופר לעצמו. ומכאן סמכו חכמי׳ להיות סופרים העומר בזמן הזה שהרי אין לנו לא עומר ולא קרבן אלא שאין אנו מונין חמשים יום לשמחת התורה כמו שמנו הם באותה שעה ור״ח כתב שאם לא מנה בלילה שאינו מונה ביום המחרת מדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר משמ׳ הא ביום לא. מיהו אית דאמרי ביממא דומיא דקציר׳ דאמרי׳ אם נקצר ביום כשר וכן כתב הרבה״ג שמונה ביום וז״ל היכא דאש��לי ולא ברך בחדא מן לילותא מברך בכל יום המחרת ואם לא ברך ביום המחרת מברך וסופר מה שיזכור כל שאר הימים שלא יפשע במצוה. ע״כ. וי״א כי להוציא את עצמו מן המחלוקת סופ׳ בלא ברכ׳. וכן כתב ה״ר יצחק וז״ל והיכ׳ דלא ספר בלילה סופ׳ למחר בלא ברכ׳. וכת׳ הרב עכשו בזמן הזה אחרי שאין הספירה אלא זכר למקדש אין להקפיד שיהא ודאי לילה כך כתב ה״ר יצחק ז״ל. + +Siman 56 + +נו. דין אסור לאכול מן החדש עד ממחרת הפסח +אסור לאכול חדש קודם הקרבת העומר שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו׳ ויש לאו בלחם ולאו בקלי ולאו בכרמל כמו שדרשו ז״ל. + ואסור חדש נוהג בה׳ מינין חטה ושעורה וכוסמין שבולת שועל ושיפון ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ. +ובזמן שבית המקדש קיים הבאת העומר מתרת כל התבואות שנשרשו קודם הבאת העומר. וכל תבואה שלא השרישה קודם הבאת העומר ואפילו נזרעה קודם לכן אסורה עד שיקרב העומר לשנה הבאה בכל מקום ובכל זמן ואם זרע מחטים אלו ועדין הן בקרקע בשעת קריבת העומר לשנה הבאה הרי הן ספק אם התירן העומר כאלו היו מונחין בכך או נתבטלו בקרקע ולא התירן העומר ואף על פי שהשרישו קודם הבאת העומר לפיכך הלוקח אותם ואוכל מהן מכין אותו מכת מרדות. +ובזמן שאין בית המקדש קיים התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא יום הנפה כלו אסור. ובמקומות שעושין ב׳ ימים טובים אסור אף יום י״ז עד לערב מדברי סופרי׳. וכתב הר״י שנוהג בשל גוים. לפיכך יש להזהר במקומות שזורעין בי״ו בניסן שלא לאכול מתבואת אותה שנה. וכן קלי וכן כרמל וחייב מלקות על כל אחד ואחד בפני עצמו. ואם אכל שלשתן לוקה ג׳. + +Siman 57 + +נז. דין סדר תפלת חולו של מועד +בחולו של מועד מתפללין י״ח ברכות כמו בחול ואומ׳ יעלה ויבא בעבודה ומזכירין בו מעין המאורע וכן נמי בברכת המזון בברכת בונה ירושלם אומר יעלה ויבא. +ובשבת של חולו של מועד מזכירין גם כן מעין המאורע בעבודה ואין מזכירין בו של שבת שהרי לקח חלקו ויעלה ויבא אינו בא כי אם בחול המועד וה״ה נמי בברכת המזון שאין מזכירין בו של שבת ביעלה ויבא שהרי לקח חלקו ברצה והחליצנו וה״ה בראש חדש ושבת שאין מזכירין של שבת ביעלה ויבא מהטעם שאמרנו. +ובחולו של מועד מסוכות גומרין ההלל ומברכין לפניו ולאחריו אבל לא בחולו של מועד של פסח כמו שבארנו במקומו. ובכל חול המועד מתפללין תפלת מוסף כמו ביום טוב. ובשבת של חולו של מועד מתפללין תפלת מוסף כמו בשבת ויום טוב. +ומבדילין במוצאי יום טוב לחולו של מועד. וכן מבדילין במוצאי יום טוב לחול. וכן מבדילין על הכוס ואומ׳ בפ״ה ואחר כך המבדיל שסדר הבדלות הוא מונה כמו שבארנו במקומו. +ובמוצאי שבת לחולו של מועד מבדילין כמו בשאר מוצאי שבתות בין בתפלה בין על הכוס ואין אומרים לא ויהי נועם ולא ויתן לך. לפי שאין מעשה ידינו. + +Siman 58 + +נח. דין הלכות יום טוב +ערבי ימים טובי׳ מן המנחה ולמעלה אסור לעשות מלאכה כמו בערבי שבתות. פירוש וזמן המנחה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה והר״מ כתב כי מנחה גדולה מששה שעות ומחצה ולמעלה וכל העושה בהם מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם וגוערין בו ומבטלין אותו על כרחו אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו חוץ מערב הפסח שהעושה בו מלאכה מנדין אותו ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו לפי שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. ולפיכך אסור בעשיית מלאכ׳ מדברי סופרים כמו בחולו של מועד והוא קל מחול המועד ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה וקודם זמן זה תלוי במנהג כמו שבארנו במקומו. +ונראה שאסור לספר מספר ישראל בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ואפשר להתיר תספורת מעשה הדיוט דלא גרע מחול המועד דאמרי׳ הדיוט תופר כדרכו. +מוליכין כלים מבית האומן בי״ד עד חצות ואף על פי שאינן לצורך המועד וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמ׳ ומוציאין אותו לאשפ׳ ומושיבין שובכין לתרנגולין ותרנגולת שישבה על הביצים ג׳ ימים או יותר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בי״ד כדי שלא יפסדו הביצים ובמועד אין מושיבין אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין אותה למקומה. +ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם השם ממכת בכורי׳. ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענין הבכורות בערב הפסח. וכבר באר הרב הנזכר טעם מכת בכורים לפי שהיו כומרי ע״ז שלהם כפי מנהג הקדום שהיתה העבודה בבכורות ואפשר שהמנהג היה אף באומות. ואפשר שהרבה היו מבכורי ישראל בזמן ההוא מן החטאים כמו שנתנבא עליהם הנביא ואמר איש שקוצי עיניו השליכו ואע״פ כן המקום חס עליהם והצילם ולכך צוה עליהם לפדותם עכ״ל. +כתב הר״מ נ״ע אין מקיזין דם בערבי ימים טובים לפי שגזרינן כל ערבי י״ט אטו ערב שבועות. וכן נמי אין מקיזין דם ביום הושענא רבא לפי שיום רבא הוא. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו כיון שהורגלו בהן רבים שומר פתאים ה׳ מדי דהוה אערב שבת דאע״ג דהוי מאדים כדאיתא במסכת שבת.
+כשם שמקדישין בלילי שבת כך מקדישין בלילי ימים טובי׳ ומבדילין במוצאיהם ובמוצאי יום הכפורים שכלן שבתות ה׳ הן. ומבדילין במוצאי שבת ליום טוב וכבר כתבנו נוסח הקדוש למעלה אם חל בחול או בשבת או במוצאי שבת. +ואחר הקדוש נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל ומי שהיה מתאוה לפת יותר מיין או שלא היה לו יין מקדש על הפת אבל אשכר׳ ואמיא לא מקדשין. +בכל ליל יום טוב ובליל ר״ה ויום הכפורים ובליל שמיני חג העצרת מברכין זמן אבל לא בליל שביעי של פסח לפי שאינו רגל בפני עצמו וכבר ברכנו על הזמן בתחלת הפסח. +ועקר הקדוש וההבדלה בלילה ואם לא קדש או לא הבדיל בלילה מקדש ומבדיל למח׳ כל היום אחד שוגג ואחד מזיד. ואסור לאדם שיטעום כלום משקדש היום עד שיקדש וכן אסור לטעום כלום ולעשות מלאכה משיצא היום עד שיבדיל ולטעום מים מות׳. שכח ועבר ואכל או שתה קודם לכן מקדש או מבדיל אחר כן. ומדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין ואע״פ שהבדיל בתפלה. +ואין קדוש אלא במקום סעודה כלו׳ שלא יאכל בבית זה ויקדש בבית אחר אבל קדש בזוית זו אוכל בזוית אחר. והרי״ף ז״ל פסק מפנה לפנה צריך לחזור ולקדש. ונוכל להכריע שתי הדעות האלו הא בדוכתא דחזי ליה הא בדוכתא דלא חזי ליה. וכן כתב הרי״ג ועוד כתב דאי קדיש בבית ואזיל לחצר וקא חזי לדוכתא דקדיש התם וקא חזי נמי הנר ואע״פ שאינו יכול להשתמש לאורו אינו צריך לחזו׳ ולקדש. +ולמה מקדשין בבית הכנסת בזמן הזה שאין אורחים אוכלין שם כדי להסדיר להמון העם סדר הקדוש הצריכין ללמוד אותו דלא גרע מתפלת של פרקים שצריך להסדיר. +ואין נוטלין הידים קודם שיקדש על היין. קדש על הפת נוטל ידיו תחלה ואחר כך מברך המוציא ומקדש ובוצע ואוכל. ואין מבדילין אלא על הכוס. +נתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש מקדש על הפת ואינו מקדש על היין כיון שנטל ידיו לסעוד׳. ואפשר לומר שאם נתכוון מתחלה לקדש על היין וליטול ידיו לצור׳ סעודה שיכול לעשות כן וכן עמא דבר. +וכן ביום יקדש קודם שיאכל כיצד מברך ב��״ה ושותה מלא לוגמיו וזהו הנקרא קדושה רבא. וגם קדוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה ולא יטעום כלום קודם שיקדש קדוש זה. +ויש לו לאדם לקדש מבעוד יום אף על פי שלא קדש היום. וכן מבדיל מבעוד יום ואע״פ שלא יצא היום שמצות זכירה לאומר׳ בין בכניסתו בין ביציאתו בין קודם לשעה כמעט וראוי שלא לסעוד בערבי ימים טובי׳ מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב אם לא יהיה שבת. +ונרא׳ שצריך לברך על הדלקת נר יום טוב כמו על הדלקת נר שבת לפי שכשם שמצוה לכבד שבת ולענגו כך מצוה לעשות ליום טוב וזהו מכלל הכבוד והעונג. +מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום בעודו בתוך הסעודה פורס מפה על השלחן ומקדש וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון. היה אוכל הסעודה בשבת ויצא היום והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו. והראב״ד ז״ל חולק בזה אם יש לו כוס אחר. ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל וחוזר לשתיתו. האוכל וגמר סעודתו אם הכנסת יום טוב מברך ברכת המזון על כוס אחד תחלה ואחר כך מוזגין לו כוס אחר שאין עושין ב׳ מצות של תורה על כוס אחד אם אינן ענין אחד כמו שבארנו בהלכות הפסח. +וחייב אדם לאכול שלש סעודות בימים טובים כמו בשבתות ולקבוע שלשתן על היין ולבצוע על ב׳ ככרות שלמות זכר למן שלא היה יורד ביום טוב והיה משנ׳ מבערב. ואם היה חולה מרוב אכילה או שהיה מתענה פטור מג׳ סעודות. כל זה דעת הרמב״ם. + ויש כתבו שהסעודה השלישית ביום טוב היא כשאוכלין תבשיל אחד לבד הראשון ואף ע״פ שאין מפסיק בה בברכת המזון ולא החמירו לעשותן רק בשבת לפי שגם בשבת לא מצאנו המצוה הזאת מבוארת בתורה רק מדקדוקי המקראות ואינן אלא אסמכתא בעלמא ודי לנו לדקדק בה בשבת משום חומרא דשבת לא ביום טוב שאנו אופין ומבשלין בו כל צרכי היום. +וכל הימים טובים אסורין בתענית ואפי׳ חולו של מועד אבל אכילת הפת בחולו של מועד רשות ובלבד שיהיה מטפל בפרות שלא יתענה. ואפשר לומר דדוקא להתענות מחמת עסקו או מחמת יאוש שמחת י״ט הוא שאסור אבל המתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר. ומכל מקום אין ראוי לאדם להרגיל על זה ואם לא ימצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבתו׳ וימים טובי׳. +יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קדש לחול וכו׳ כמו במוצאי שבת שסדר הבדלות הוא מונה אבל אין מברכין על הבשמי׳ לפי שאין ביום טוב טעם נפש יתרה כל כך לפי שיש בו טורח וגם אין מברכין בו על הנר. לפי שהותרה הבערה אבל במוצאי יום הכפורי׳ מברכין על הנר. ובעינן אור ששבת. ואין צריך לברך בו על הבשמים ואף אם יהיה במוצאי שבת לפי שאין בו נשמה יתרה מפני התענית. +והימי׳ הנקראים ימים טובים הם ראשון ושביעי של פסח ויום חג השבועות ואחד לחדש השביעי וראשון ושמיני של חג הסוכות. ואסרן הכתוב בכל מלאכה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אוכל נפש שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והעושה בהם מלאכ׳ בעדים והתראה שאינה לצורך אכילה לוקה מן התורה. ואם עשה מלאכות הרבה בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת שאין חלוק מלאכו׳ ביום טוב. ובגולה עושין מכל יום מאלו שני ימים ויום שני מדבריהם. ונתחדש דבר זה בגלות מפני הספק ואנו נוהגין באותו מנהג אע״פ שנסתלק הספק ממנו. +כל המלאכות האסורות בשבת מפני שהן מלאכה או מביא לידי מלאכה או משום שבות אסורות ביום טוב אם לא לצורך אכילה חוץ מן ההבערה וההוצאה מרשות לרשות שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך. ופי׳ הגאון והוא שי��יה צורך הנאת יום טוב. +ושביתת בהמה ומחמר י״א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה אבל בחול המועד ודאי מותר. ויש אומרים שאפילו ביום טוב מותר שאין לאוסר רק בשבת שפרט לך בה הכתוב. אבל הרכיבה על גבי בהמה לדברי הכל אסורה ביום טוב שמא יחתוך זמורה. +וכל מלאכה שאפשר לעשותה מעי״ט בלתי הפסד וחסרון טעם אסור לעשותה ביום טוב אפי׳ לצורך אכילה והטעם כדי שלא יהיה יום טוב כלו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב שלא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. ומזה הטעם הותרה ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל ההוצאה אפשר לעשותה מעי״ט אבל התירוה כדי שיוליך ויבוא כל מה שירצה כדי להשלים חפציו בשמחת יום טוב ולא יהיה כמי שידיו אסורות. +וכתב הר״ז ז״ל זה ההתר אינו שוה בכל דבר אלא יש לו דרכים חלוקים זה מזה קטן ולולב וספר תורה והוצאת כלים אפילו שלא לצורך מלבושו וכן מפתח האוכלין כיון דאיכא צורך כל דהו אע״ג דליכא צורך אוכל נפש מותר לכתחלה אבל הוצאת מפתח של כלום שאינן צריכין לו וכן הוצאת אבנים לבנין אסור. וה״ר יצחק ז״ל כתב שמפתח של כלי׳ אם לבו דוה עליו כשלא יוציאנו מותר לו להוציאו. + וההוצאה שהותרה צריך שלא ישא משואות גדולו׳ כדרך שהוא עושה בחול אבל נושא הוא על ידי שנוי ואם אי אפשר לשנות נושא בלתי שנוי. על גבי בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. +אבל כל מלאכה שהיה בה חסרון טעם אם נעשית מאמש עושין אותה ביום טוב ועם כל זה אין תולשין את הירק ואין מלקטין פרות מן המחובר ואף ע״פ שבני יומן הן חשובין יותר. והירושלמי סומך לזה הטעם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות דומיא דמצה שהיא בתלוש. +וכל שדרכו לאכול אסור להריח בו במחובר שמא יבא לתלוש ולאכול אבל שדרכו להריח ולא לאכול מותר להריח שלא יבא לתלוש כדי להריח שהרי די לו ממנו בעודו במחובר. +מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון טעם אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב כגון שחיקת פלפלין המפיגין טעמן וכיוצא בהן. אבל מלח אינו נדוך אלא על ידי שנוי לפי שאפשר לעשות מעי״ט בלי חסרון טעם. ואין שוחקים פלפלין ברחים שלהן אבל דכין אותן במדוכה ככל התבלין. וה״ר יצחק כתב דוקא תבלין או פלפלין בשלא ידע איזו קדרה יבשל ביום טוב או בתבלין שמפיג טעמן אפילו ידע. והר״ף כתב וז״ל לדוך שומין שמפיג טעמו יותר מדאי שרי כך פי׳ בתוספות פ״ק דביצה. ומיהו רב אלפס פסק כשמואל דאמר כל התבלין נדוכין כדרכן בלי שום שנוי חוץ ממלח. ולפי זה שרי לדוך פלפלין וכן כל תבלין ואפי׳ במדוכה של אבן ואפי׳ ידע מעי״ט דבעי לבשולי ביום טוב קדרה דבעיא תבלין אפילו הכי שרי ואפילו הרבה ביחד. ומיהו לדוך פלפלין בתוך הרחים שלהן שקורין מוליני״ט אסור דמחזי כעובדי דחול כיון דמיוחד לכך כדאיתא פר״ק דביצה. ומנהג העולם כששוחקין פלפלין אף במדוך של אבן לעשו׳ בו שנוי קצת דרך הטיה או לדוך מעט מעט. ושמא היינו טעמא משום דמתוך כך הם זכורים שלא לדוך יותר מצורך יום טוב אף ע״פ שנדוכין יחד כולן אע״ג דשרי לבשל כמה חתיכות בשר בקדרה אחת אע״פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת והתם היינו טעמא משום דבשול אחד לכלם אבל גבי שחיקת פלפלין הדבר ידוע שאין כולן נדוכין יחד. הלכך אם היה שוחק פלפלין הרבה יחד אף ע״פ שיש צורך למקצתן אין שחיקה אחת מועלת לכולן ואם כן לא דמי לקדרה. ופסקו התוס׳ בתרי לישני שבתלמוד להחמיר ולאסור היכא דידע או בתבלין שאינו מפיג טעמן. עכ״ל. +ירושלמי הדין ��קריא אסו׳ למעבד ביומ׳ טבא דלא מפסיק בנימיה פי׳ סקריא מוליאתא שקורין קומפינדור״א. גזרה שמא יחתוך חוט התפירה אלא כיצד יעשה יתקן מעי״ט חוט משזר וישימהו בחודה של מחט ויזהר שלא יחתוך החוט מן החודה של מחט שאי אפשר שלא יחתכנו שלא ישים בה כי אם חציו. + וכל מכשירין שאפשר לעשותן מעי״ט אסור לעשותן בי״ט. כך כתב הראב״ד ז״ל. ואין כותשין הריפות אם לא על ידי שנוי כגון במכתשת קטנה. +ואין עושין גבנה ביום טוב לפי שאין מפיג טעמו והר״ף ז״ל כתב אם כן היה אפשר לעשו׳ מעי״ט וכיון דאפשר אין לעשותו ביום טוב. ולא דמי לשאר אוכל נפש כגון אפיה ובשול וכיוצא בהן דמותר דהתם א״א לעשותו מעי״ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו. וגם אפיה החמה טובה לאכול יותר מן הצוננת ולפי שיש חלוק בין אפשר לאי אפשר גבי אוכל נפש ניחא הא דמקשינן גבי ההיא דשמא יעלה ויתלוש ומה בכך אוכל נפש הוא מדי דהוה אאפיה ובשול. ולפי זה ניחא דאפיה ובשול א״א לעשותו מעי״ט אבל תלישא אפשר לעשותה מעי״ט בלא קלקול כלל. ומה שמקשי׳ בתוספו׳ מההיא דר׳ יהודה דמחלק בין מכשירין שאפשר לעשותן למכשירין שאי אפשר לעשותן מכח פסוק משמע הא גבי אוכל נפש ליכא חלוק כלל בין אפשר לאי אפשר מדלא מוקי׳ קראי שמחלקין לדין אפשר לשאי אפשר בין לענין אוכל נפש גופא י״ל דלענין אוכל נפש גופא לא בעי קרא לחלק בין אפשר לשאי אפשר דמסבר׳ נפקא לן דלא קרי ביה התרא אך אשר יאכל לכל נפש יעשה היכא דאפשר לעשות מעי״ט בלא קלקול כלל דמשמע יעשה לכם דעשייה דיום טוב צריכה לכל נפש והיינו היכא דלא אפשר בלא קלקול כלל כדתריץ בתוספות רבנו יהודה. ואפי׳ לפי׳ הירושלמי דריש אך שלא לקצור. וכן לפי׳ הקדוש רבנו נתנאל ז״ל דמייתי הירושלמי דלא שרי מלאכה כ״א מלאכות דשיכי גבי מצה איכא נמי לפרש טעמ׳ דקרא משום אפשר כי היכי דמפרש ר״י גבי מכשירין. וא״ת לפי׳ זה היכי שריא טחינת תבלין היכא דאפשר לעשות מעי״ט כגון דידע מאי בעי בשולי מעי״ט וגם אינו מפיג טעמו כדמפרש הרי״ף ז״ל כשמואל דשרי הכל חוץ ממלח והיכי שרי ליה לפי מה שפירש גבי אוכל נפש יש חלוק. ושמא יש לפרש כיון דעקר התבלין לתקן התבשיל והתבשיל אי אפשר לעשותו מעי״ט הלכך תבלין נמי שרי. ומיהו אמוראי קמאי דהוו אסרי בתבלין שאינו מפיג לא סבירי להו האי סברא. עכ״ל הר״ף ז״ל. +ולא הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אלא כדי ליהנות בה ביום טוב ואם הותיר מותר המותר בחול דהכי איתא בירושלמי אין הכן לחול. ואסור להערים בדבר זה ואם הערים הכל אסור שהחמירו במערים יותר מן המזיד והטעם שהמזיד יודע שפושע ויתן לבו לשוב. והמערים חושב לעשות בהתר ולא ישוב לעולם. +כתב ה״ר יצחק ז״ל וזה לשונו ואין מערימין לבשל ביום טוב קדרה אחת לבדה ואם הערים אסור. ובהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום וקדרה אחת מלאה מותר כדתני׳ ממלאה אשה קדרה בשר אע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. והר״ף ז״ל כתב פי׳ והשאר לצורך חול והא דתני ואם הערי׳ אסור התם בקדרה לבדה כך פי׳ בתוספות פ״ק דביצה. וכן יש להזהר שלא לשחוט מיום טוב לחברו דשמא השני חול ואפי׳ בשני ימים טובים של ר״ה אף על גב דקדושה אחת הן היינו להחמיר ולא להקל. ועוד דעתה יום ראשון עקר אך אם אוכל מן העוף או מן הבהמה קצת בו ביום שרי. אבל לאפות ולבשל מי״ט לחברו אסור אפי׳ כשאוכל בו ביום דלא שייך ביה האי טעמא עכ״ל הר״ף. +והתירו ז״ל להערים במקום שיש בו הפסד ממון או חסרון טעם כגון לשחוט בהמה מסוכנת או להעלות אותו ואת בנו שנפלו לבור או למלאת התנור פת שתהא נאפת יפה ואף על גב שאינו צריך אלא לככר אחד מפני שהפת יפה כשהתנור מלא. והרי״ף ז״ל כתב מיהו כירה שקורין פוגיי״ר אסו׳ לאפות בה כי אם לצורך דלא שייך בה האי טעמא ואפי׳ בתנור נמי היינו בתנוריהם שהם קטני׳ אבל בשלנו הגדולים לא עכ״ל. + וכן נמי מותר למלוח כמה חתיכות בשר ואף ע״ג שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וכן כל כיוצא בזה. +והאופה מי״ט לחול כתב הר״ף שאינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים דחזי ליה השתא נמי פטור. ורבנו אפרים ז״ל כתב דלוקה דלא אמרינן הואיל. +מי שהיתה לו בהמה מסוכנת שוחטה ביום טוב להאכיל לגוים או לכלבים לפי׳ אין מזמנין הגוי בי״ט גזרה שמא ירב׳ בשבילו והירושלמי מתיר אם אין מכירו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו אבל אם בא הגוי מאליו אוכל ממה שהכינו כבר בשביל עצמם עמהם. וכן העושה לעצמו והותיר מאכיל המותר לגוי או לבהמה. והמבשל לגוי׳ או לבהמה אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחי׳ דחזי ליה. +וצדין חיה או עוף מן הביברי׳ בי״ט ונותנין לפניה׳ מזונו׳ ומתירין פקיעי עמיר ומהלקטין לתרנגולין. +בהמ׳ המשותפת עם הגוי שוחטין אותה בי״ט לפי שאי אפש׳ לאכול ממנה כזית בלא שחיטה. פי׳ ואף על פי שיש להן ב׳ בהמות אם אינן שוות בדמיהן שיאמר לו הגוי טול אי זה מהן שתרצה. אבל עסה משותפת עם הגוי אסור לאפותה שאפשר לחלקה בבצק. פי׳ ואע״פ שאמרו ממלא׳ אשה תנור פת בזה אסור לפי שאין פת הגוי ראוי לישר׳. וכתב בירושלמי העושה עיסתו עם הגוי פטור מן החלה. ויש מעמידין הירושלמי כשהגוי עומד עליו שהדבר מפורסם שידו באמצע. והרמב״ם כתב שאם יש בחלקו של ישראל שעור חלה חייבת בחלה. +ובני החיל שבידם להטיל טורח תקון מזונותם על ישראל שנתנו קמח לישראל לעשו׳ להם פת בי״ט אם כשנותנין ממנה פת לתינוק אין מקפידין מותר לאפותה בי״ט שכל פת ופת ראוי לתינוק והם כמו שמזונותן עליו ויש עוד לחוש שאם ימאנו לתקן להם מזונותיהם שיחטפו להן מה שתקנו לצורך יום טוב וימנעו משמחת יום טוב ולפיכך הקלו להם חכמים ז״ל. +וכן עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה אופין אותה בי״ט דכיון דמזונותן עליו אמרינן דכל פתא ופתא חזיא לרועי׳ אבל עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת ביום טוב דלענין מלאכה הלכה כרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים אך בזמן שאין בדבר רק טלטול בעלמא בלא מלאכ׳ כגון חתוך דלועים וכיוצא בהן מותר בשביל בהמה והר״ז ז״ל כתב דודאי נראה הלכה כרבי עקיבא דכל נפש במשמע ואפילו נפש בהמה ומביא ראיות גדולות לדבריו. אמנם בעיסת כלבים מודה רבי עקיבא כיון דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיה לא טרחינן לה במלאכ׳ יתרה אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכן הדין בעיסת גוי או שפחה שמזונותם עליו שכל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפת ביום טוב. אבל אין ראוי ליחד להם פת או מצה לבדם וכן ראוי להזהיר לאלו שאופי׳ פתן בתנורי הגוי׳ ונותנין שכרם פת או ככר שלא ייחדו לו אותו ככר עד אח׳ האפיה כדי שלא יהיה טורח האפיה ועשית הככר וטלטולו ידוע ומפורסם שהוא בשביל הגוי אך אחר האפיה נותן לו בשכרו אי זה שירצה לפי שכל ככר ראוי לישראל והוי כמי שמזונותן עליו ואח׳ אשר לא יאפה לו הפת אם לא יתננו חלקו. ושריית המורסן לתרנגולין מותר ובלבד על ידי שנוי לפי שהדבר קרוב לגבול. +רחיצה וסיכה הרי הן כאכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש כלומר לצורך הגוף. פירוש שזה הדבר השוה ל��ל נפש. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומותר להחם הרבה מן המי׳ דומיא דממלאה אשה קדרה בשר. ועל זה הורו חכמים הראשונים במקו׳ שיש תינוק שיש צורך לרחוץ כל גופו שנותנין מים הרבה להחם להדיח הקערות ומי השירים רוחצין גוף התינוק אבל במרחץ אסור אפילו פניו ידיו ורגליו. וכן נמי כל גופו בחמין שהוחמו ביום טוב משום גזרת מרחץ. ובירושלמי פרק יום טוב מתיר כל גופו אבר אבר. ובחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. והר״ף ז״ל כתב מיהו בשבת פרק כירה אסר רחיצה בשבת אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת משום גזרת חמין שהוחמו בשבת אם כן אפילו ביום טוב נמי לא שנא כיון דביום טוב עצמו אסור מדאורית׳ לרחוץ כל גופו כדאמ׳ בתוספות על מחם אדם חמין לרחוץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזרת מרחץ. ובתוספתא פר״ש טעמא משום דלא הוי דבר השוה לכל נפש דאין לרחוץ כל גופו כי אם למעונגים. וכן מההיא דביצה דפי׳ חמין דמוקים לה להזיע קודם גזרה משמע אבל כל גופו אסור לרחוץ ביום טוב כמו בשבת וצ״ע ברב אלפס ובספר גדול. עד כאן לשון הר״ף ז״ל. +ואין שטין על פני המים גזרה שמא יעשה כלי של שייטין. ואין חולצין ולא מיבמין ביום טוב גזרה שמא יכתוב. ואין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביום טוב גזרה משום מקח וממכר. וכתב גאון אחר דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר. +וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב חוץ ממוקצה שאסור ביום טוב ומותר בשבת. פירוש דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת אסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקין וביום טוב אית לן כל מוקצה. והטעם לפי שיום טוב קל משבת וחששו שמא יבאו לזלזל בו. וכן זמון הגוי מותר בשבת לפי שאין לחוש בשבת שירבה בשבילו והר״ז ז״ל חולק על זה ואמר ומי איכא מדי דבשבת שרי וביום טוב אסור ולפיכך אומ׳ כלל אחר דכל מוקצה שעקר הנאתו על ידי מלאכ׳ שהיא אסורה בשבת ומותרת ביום טוב כגון שחיטת בהמות מדבריות ובקוע עצים מן הקורות והסקה בשברי כלים ולשחוט עז העומדת לחלבה וכיוצא בה כל אלה הן מוקצה האסור ביום טוב דממילא הוא נאסר מפני המלאכה האסורה בשבת. אבל המוקצה שדרך הנאתו שלא על ידי מלאכה האסורה בשבת כגון הגבהת עצמות וקלפין מן השלחן וכגון חתוך נבלה לכלבים ותמרי דעסקא כל אלה הם מוקצה המותר בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. ע״כ. +וכל דבר שגמרו בידי אדם אינו מוקצה. ואית דבעי למימר שאלה התמרים שנותנין מים בגגית בע״ש או בעי״ט ונדחו על זה מיד או אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל י״ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אדם שהו שם כפי הצורך. +ומוציאין גרף של רעי לאשפה וכן עביט של מי רגלים ואף הרעי עצמו בלתי הכלי ועושין גרף של רעי לכתחלה כיצד אם יהיה דבר שאינו ראוי לטלטל מאוס לו וקץ בחיותו במקומו משים שם ויהיה אותו הדבר שם כגרף של רעי ומוציא לאשפה. +כיצד הוא המוקצה התרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופרות העומדות לסחורה והאוצר וכיוצא בהן הרי זה מוקצה ואסור לאכול מהן ביום טוב אם לא הכין אותן מבערב ויחשוב עליהן לאכילה אבל בשבת הכל מוכן ואין צריך הכנה. +ולגמור האוצר אסרו בשבת ג��רה משום השוית גומות ובי״ט בעיא ולא אפשיטא ואפשר לומ׳ דהוי ספקא דרבנן ולקולא. שכן משילין פרות דרך ארובה ביום טוב מה שאין כן בשבת. ובהשלמה כתב דלחומר׳ עבדינן ודין המוקצה והנולד שוה ביום טוב. +חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה לי״ט לפיכך ביצה שנולדה בי״ט אחר השבת אף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה אסורה לפי שמאמש נגמרה הביצה ונמצא שבת מכינה ליום טוב ואסורה בכל י״ט משום יום טוב אחר שבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת משום שבת אחר יום טוב ואין ערוב מועיל להתיר המוקצה והנולד שאין ערוב מתיר רק טורח הבשול והאפיה אבל דבר הבא מאליו אינו מתיר. בדק בקנה של תרנגולים מעי״ט ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת בידוע שמאמש ילדה אותה שכל שתשמישו ביום נולד ביום ומאי ננהו תרנגולת ואף על פי שבדק מעי״ט שמא לא בדק יפה ואף על גב דבדק יפה יפה שמא יצתה רובה וחזרה ומותרת בי״ט ודוקא בדאיכא זכר בהדה אבל אי ספנא מארעא אפשר דילדה בלילא ואסור. ועד כמה כל דמשמע קלא ביממא עד שתי בתי אי איכא נהרא לא עברא וכן אי איכא מיצרא ואי איכא מברא עברה. + וכשם שאסור לאכול הביצה שנולדה בי״ט כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כולם אסורות שהרי למחר יותר הכל ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וספק שנתערב מותרת ואף על גב דיש לו מתירין משום דהוי ספק ספקא. +וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מיהו ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה בשוגג בו ביום עם בשר ותבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניח עד למחר. דהא דקיימ׳ לן געולי ביצים מותרות דמיא דביעי הוא כלומר שאין נותנין טעם כלל. ועוד כתב שזה היה מעשה בלוניל בביצים שנולדו ביום טוב והושמו בטפלה שקורין פנד״ה והתירו הכל חוץ מן הביצים ע״כ. +השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרת משום דהוי מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה. ובאר הר״ז ז״ל ואפי׳ ביום טוב אחר השבת. +שני ימים טובים של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפי׳ דבר המוקצה או הנולד ביום טוב ראשון מותר בשני אם הכינו לו. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני חיה ועוף ודגים שנצודו בראשון יאכלו בשני וכל דבר המחובר לקרקע שלקטו בראשון או תלשו יאכלו בשני וכן כל כיוצא בזה. + ובראשון מותר לכחול את העין על ידי גוי ואף על פי שמסייע לו בפתיחת העין ובעצימתו אין בכך כלום. ובשני מותר לכחול ואף על פי שאין שם חולי. +ושני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל דבר אם לא לענין מת בלבד. אבל כל מוקצה ונולד בראשון אסור גם בשני. +ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר וכיוצא בו אם נמלך עליו בי״ט ראשון ואמר הריני מכינו למחרת אי שרינן ליה ממה נפשך כיון דשתי קדושות הן כי היכי דשרינן בגוי שהביא דורון לישראל בדבר שיש במינו במחובר ביום טוב ראשון דשרינן ליה ביום טוב שני בכדי שיעשו. והשיבו דבמוקצה דאיכא למגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מחזי ודאי דאסור כדחזית ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמ׳ זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למגזר האי גזרה כגון עצים ופרות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו הכנה דאמרי׳ מה נפשך. אבל לענין מת אין הפרש בינם ובין שני ימים טוב׳ של גליות שביום ראשון אף על גב דלא אשתהי יתעסקו בקבורתו עממין ובי״ט שני יתעסקו בו ישראל ויעשו לו כל צרכיו כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכן כל כיוצא בזה שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא חשוב ואפילו בשני ימים טובים של ר״ה. +וכתב הר״י ומת ביום טוב שני לא יתעסק בו ישראל כדברי ר״ת אך בהרבה מקומות נהגו כדברי בכור שור שמתיר. והר״ף ז״ל כתב לא שנא אשתהי ולא שנא לא אשתהי ואפילו בשני ימים טובים של ר״ה כדאמרינן פ״ק רביצה. ומיהו ר״ת אסר גם כן ביום טוב שני מההיא דשבת דאסר להו לבני בשכר לפי שאינן בני תורה וגם אנו אין להחזיק עצמנו כבני תורה. ומיהו אשכחי׳ בדבר שהוא נאכל כמו שהוא חי דאין בו משום בשולי גוים ואנו נוהגין בו התר עכשו. גם לדידן אף על גב דאסר להו רבא לאותן שאינן בני תורה ביבמות אפילו הכי אנו נוהגין בו התר עכשו. ומורי רבנו יחיאל היה מחלק דלענין מת יש להחמיר משום דאוושא מלתא. עכ״ל הר״ף ז״ל. + וקצת חכמי צרפת ז״ל מתירין ביום טוב שני לוית המת חוץ לתחום ואפילו על ידי רכיבה. וכן התירו חכמי בדר״ש ז״ל במת שהיה באקד״י ללוותו עד בדר״ש שנים מן הקרובים ולרכוב בדרך אך לא שבו אותו היום למקומם אך נשארו בעיר בדר״ש היום ההוא ורבים העידו שנעשה כן בימי ה״ר משולם ז״ל. +ונהגו בנרבונה שישראל נושאין המת אפי׳ ביום טוב ראשון עד הקבר וכן רוחצין אותו בלי ככר או תינוק. והטעם משום דטלטול בעלמא הוא ולחמם המים לרחיצה גם כן מותר שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא צורך יום טוב או צורך מצוה והא איכא שעקר מנהג הרחיצה מקדם הוא לכבוד המת שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו ולפיכ׳ נהגו לנקותו ולטהרו מכל טנוף וההוצאה הותר׳ נמי שלא לצורך היכא דליכא נמי צורך יום טוב או צורך מצוה קצת והא איכא. אבל אחר יציאת נשמה מטלטלין אותו מן המטה לארץ על ידי ככר או תינוק משו׳ דהוי כמחמה לצל. ועל ידי ככר מותר ואפילו בשבת כיון דליכא אלא אסור טלטול דרבנן משו׳ כבוד הבריות דחינן ליה. ועוד שהוצאת המת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה ובמקום מצוה מותר לכתחלה. +וכל שאר דברים האסורין בראשון אסורין בשני אע״פ שהוא מדברי׳ סופרים ואפי׳ בשני ימים טובים של גליות כשם שהראשון אסור בהספד ובתענית וחייב בשמחה כך בשני וכל המחלל יום שני אפי׳ לצאת חוץ לתחום מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדו׳ אם לא נדוהו. +אפרוח שנולד ביום טוב אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביום טוב מותר אם היתה אמו עומדת לאכילה וקים ליה שכלו לו חדשיו דאי לא קים ליה שכלו לו קדשיו צריך להמתין עד שבעה ימים שלמים שהוא ליל שמנה וזולת זה אסור משום ספק נפל אבל על דרך זה מותר לפי שהוא מותר באכילה אגב אמו. ואם שחט אמו העובר מותר ביום טוב אע״פ שלא נולד. +ועגל שנולד בשבת מותר ביום טוב דשבת ויום טוב שתי קדושות הן ומשום הכנה ליכא למסריה שהרי אם נולד ביום טוב עצמו מותר. ואפילו למאן דאמר שבת ויום טוב קדוש׳ אחת הן מותר מידי דהוה אתרנוגלת ואבהמה שמותר לשחט׳ ולאוכלה ביום טוב אחר שבת מפני שמערב שבת היתה מוכנת ליום טוב. +בהמות שיוצאות ורועות באפר חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מותרות ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל אם לנות חוץ לתחום אם באו ביום טוב אין שוחטין אותן לפי שהן מוקצה שאין דעת אנשי העיר עליהן. +בהמת חולין שנפלה מן הגג והרי היא צריכ׳ בדיקה שוחטין אותה ביום טוב ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל והטעם משום דלא מחזקינן ריעותא. והבעל ההשלמ׳ פסק זה לחומרא. +אווזין ותרנגולין שבבית מותרין הן ואין צריכין זמון אבל יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בפרדס ובטפיחין הרי הן מוקצה וצריך לזמן אותן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל אבל צריך לנענע. זמן שחורי׳ ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורי הרי אלו אסורין שאני אומ׳ אותן שזמן פרחו להן ואלו אחרים הן. וכל ספק מוכן מותר זמן שנים ומצא ג׳ הכל אסור ג׳ ומצא שנים מותרין. זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם אלא הן ואינן יכולין לפרוח אף על פי שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה הרי אלו מותרין שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה. וכל שהוא מחוסר צידה עד שיאמר הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותו ביום טוב ואם צד אותן לא יאכלו אבל אפשר לצוד דגים מעט ולהניחן בתוך המצודה במים ומותרין. +ואין נותנין מזונות לפני המחוסר צידה וכל שאין צריך הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו כגון חיה ועוף שקננו בפרדס סמוך לעיר ילדיהן כשהם קטנים שאין צריכין צידה ודעתו עליהם אין צריכין זמון. אבל האם אסורה על כל פנים ולא יועיל בה זמון אחר שהיא צריכה צידה. מצודות חיה ועוף שפרשן מערב יום טוב לא יטול מהם ביום טוב אלא אם כן יודע בודאי שנצודו מערב יום טוב אבל בספק אסור. ואף ע״ג דשחיטה ואפיה מלאכות גדולות מצידה ומותרות הטעם בהיתירן לפי שיש בהן חסרון טעם אם יעשה מאמש מה שאין כן בצידה. ובצידת דגים אפשר לומר דטעם האסור משום תלישה מן המחובר שהיא אסורה ביום טוב כדאמרי׳ פרק כלל גדול מאן דצייד כוורא חייב משום קוצר. אבל הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים הרי אלו מותרין לפי שבודאי מעי״ט נצודו שהרי סכר אמת המים שלא יוכלו ליכנס עוד דגים רק אותן שהיו שם באותו הפרק. +שיירי השמן ושיירי הפתילו׳ מן הנר שכבה בשבת יש אוסרין אותן ביום טוב וכן נמי שיירי השמן והפתילות מן הנר שכבה בליל ראשון של ראש השנה אוסרין אותן ביום טוב שני ומביאין סמך מן הירושלמי. אך הר״ז ז״ל וה״ר אשר והבעל ההשלמה ז״ל מתירין. +בית שהוא מלא פרות ונפחת נוטל ממקום הפחת ומפרש בגמ׳ והוא שלא יהיה הסתימה חשובה שלא יהיה בה אסו׳ תורה על הסתירה. +וקשרי החבלים שעושין בדלתות הכלים כגון שדה תיבה ומגדל מתיר ומפקיע רוצה לומר סותר גדילת החבל וחותך ואין בזה משום סותר לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וזהו שאמרו ז״ל חותמות שבכלי׳ אבל בקרקע כגון דלתות בור ודות מתיר אבל אינו מפקיע ולא חותך משום סותר. גוי שהביא דורון לישראל בי״ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה ועוף או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין אפי׳ בטלטול עד לערב אותו היום שבא בו ולערב ימתין בכדי שיעשו ר״ל שיבאו ממקום קרוב אלפים אמה. וכתב ה״ר יצחק ופר״ש ז״ל לערב זהו ליל שני של יום טוב. ויש חולקין עליו לאסור עד ליל חול. ורבותי היו נוהגין לעשות מדינה ומדינה מנהגה. +והרמב״ם ז״ל כתב ואפי׳ הדס וכיוצא בו אסור להריח בו עד לערב בכדי שיעשו. אבל למחרתו והוא יום טוב שני מותר דלא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא משום דחד מניהו ודאי חול וממה נפשך הוא מותר ביום שני. +ואם אין מאותו המין במחובר או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואין חוששין לשאר דיני מוקצה לפי שאין דין הכנה לגוי להכין שאם היו לו תמרי דעסקא או גרוגרות וצמוקין ועז לחלבה הכל מותר ואין צריך הכנה. והראב״ד ז״ל פי׳ אין הכנה לגוי שאין הכנ׳ מועלת לגוי שכל מה שבידו ספק מוקצה מה שאין כן בישראל שישראל שהב��א דורון לישראל מותר שאין מביא אלא מן המותר ואם הביא הגוי הדורון מחוץ לתחום אסור לזה שבא בשבילו גזרה שמא יאמר לך והבא לי עוד ולאחרי׳ מות׳ שאין לחוש שמא יאמר לך והבא לחברי שאין אדם חוטא ולא לו. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל ומפרש לבו ביום. ומהאי טעמא אמרינן דבכדי שיעשו גבי מחובר ר״ל מן הלקיטה לבד ולא מן ההבאה לגבי ישראל אחר אבל לאותו ישראל שהובא בשבילו יש מחמירין לאסור עליו עד כדי שיעשו מן ההבאה למאן דבעי כדי שיעשו בחוץ לתחום לישראל שהובא בשבילו מן ההבאה. והר״ף ז״ל כתב כדי שיעשו מן ההבאה ודאי צריך לישראל שהובא בעבורו למאן דבעי כדי שיעשו חוץ לתחום. ומיהו יש להסתפק אי סגי בכדי הבאה מחוץ לתחום לחודיה או שמא ממקום שהובאו משם אפילו רחוק הרבה. וגם יש להסתפק בכדי שיעשו הן מן ההבאה הן מן הלקיטה דשמא שעור בעינן ביום ממש שאז הוא שעת לקיטה והבאה ולא סגי הלילה ומסתבר בכולהו צ״ע. עכ״ל הר״ף ז״ל. +והרמב״ם ז״ל כתב ולאותו ישראל עצמו מותר לערב מיד ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו וגם בו ביום מותר לו לטלטל אחר שאין האסור אלא משום גזרה די לנו שנאסור אותו באכילה. וספק חוץ לתחום מותר דספקא דרבנן לקולא ואף על גב דהוי דבר שיש לו מתירין יהיה מותר גם לזה. +שני ימים טובי׳ של ראש השנה פרות שלקטו בראשון אסורי׳ גם בשני לפי שקדושה אחת הן ובמוצאי יום טוב שני ימתין בכדי שיעשו. +ואם אין מאותו המין במחובר ובאו מחוץ לתחום אסורי׳ לזה שבאו בשבילו יום ראשון בלבד ולאחרי׳ מותרי׳ מיד וגם לזה שבא בשבילו ליום שני כיון שאין האסור עליו אלא משום קנסא שלא יאמר לך והבא לי די לנו שנאסור עליו ונקנסו יום ראשון בלבד. וכן הדין בשבת ויום טוב שאם באו בשבת מותרין למחר ואין כאן אסור הכנה אחר שאין האסור שוה לכל. כך כתב הר״ז ז״ל בשם חכמי לוני״ל ז״ל. ואפשר לומ׳ דוקא גוי שהביא דורון לישראל יש לגזור שמא יאמר לך והבא לי אבל ישראל ששלח דורון לחברו על ידי גוי כגון שמסרו לו מעי״ט ונשתהה הגוי ולא הביאו עד יום טוב זה היה מעשה והסכימו חכמי׳ ז״ל להתירו אפילו למי שבא בשבילו והטעם שאין לחוש שמא יאמ׳ לך והבא לי עוד באסור לפי שלא ישמע לו. +עוד נוהגין התר חכמי לוני״ל וגם הראב״ד ז״ל בפרות שנלקטו או בביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה והוא ביום ה׳ בשבת לפי ששני ימים של ראש השנה אינן קדושה אחת אלא משום גזרה דהא אנן בקיעינן בקבועא דירחא הלכך די לנו שנאסור אותו הדבר לעצמו של יום טוב שנאמר ששני הימים הן כיום אחד כיומא אריכתא ולא נאסור אותו ליום השבת משום גזרה אחרת דהכנה שאין לנו לגזור שתי גזרות זו אחר זו וכל דבר שהוא גזרה לגזרה. אמנם יש מן החכמים חולקין על זה בשני ימים טובים של ראש השנה. +כתב הר״ף ז״ל דיני הנעשה מאליו גם שנעשה בידים רק שהביאו הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר ובזה יש שלשה דרכים. האחד. אם יש בו חשש דמחובר או דצידה כגון פרות שיש במינן במחובר או מים ועופות ויש בהן חשש שצנודו היום אם אינו יודע שנתלשו הפרות או נצודו הדגים מעי״ט אז ודאי בראשון אסור לכל אדם דמוקצה אסור לאותו היום. השני. אבל ביום טוב שני מותר מיד גם בלא כדי שיעשו בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור גם ביום טוב שני. אך למוצאי יום טוב שני מותר בלא כדי שיעשו כיון שנעשה ממילא או בשביל גוים. השלישי. אבל אם אין בו חשש דמחובר או דצידה כגון פרות שאין במינן במחובר או כגון דג��ם של ים ממקום שהוא רחוק מן הים יותר ממהלך יום אחד אז מותר גם בראשון מיד כיון שלא הביאם הגוי בשביל ישראל. הנה פרשתי לך דברים הנעשין מאליהן או שעשאן הגוי בשביל גוי ומדתם שוה בין לפר״ש בין לפר״ת. אבל אם הביאם הגוי בשביל ישראל יש בזה ג׳ דרכים. האחד אם יש בו חשש מאסורא דאורית׳ כגון מחובר או צידה אסור גם לשני הימים עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב ואפילו לשני ימים טובים של גליות כדפריש ואפילו לישראל אחר שלא הובאו בשבילו אסורין. השני דאם הוא דבר שאין בו חשש דמחובר או דצידה אלא חשש דחוץ לתחום ובשביל ישראל הוא בא אז ישראל אחר מותר בו ביום כיון שלא הובאו בשבילו אבל לאותו שהובאו בשבילו אסורי׳ עד למוצאי יום טוב שני דכיון שהובאו בשביל ישראל איכא למיחש שמא יאמ׳ לגוי לך והבא לי בשביל יום שני אי שרינן ליה בשני אבל לישראל אחר שלא הובאו בשבילו הוא מותר ביום ראשון מיד דכיון דאסור חוץ לתחום אינו כי אם מדרבנן די לנו שנאסור לזה שהובאו בשבילו. אבל רבינו יצחק פרש דבירושלמי דטעמא שפירש רבי׳ שמעון דבעינן בכדי שיעשו היינו משום דלא יהנה ממלאכת י״ט. ורבינו יהודה היה אומר דכל מדי דאכילה אסור גם כשנעשה בשביל גוי גזרה שמא יעשה המלאכה דגזרינן פירות הנושרין גזרה שמא יעלה ויתלוש. והא דאמרינן פרק כל כתבי היינו במדי דלאו לאכילה שאינו להוט אחריו כל כך אבל במדי דאכילה דלהוט אחריו יש לחוש ולאסו׳. ולפי חלוק זה יש לאסור דבר הנצוד או הנלקט בשביל גוי אם יש בו חשש דמחובר אסור גם מיום טוב לחברו וצריך להמתין עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב דאיכא למיחש ולמגזר שמא ילקוט ורבינו יהודה ורבינו יחיאל ז״ל היו נוהגין אסור בדבר. ודבר שאין בו חשש כי אם מחוץ לתהום אסור לכל בני הבית דאין אנו יכולין לומ׳ לא בא בשבילן אלא בשביל בעל הבית דודאי אדעתא דכולא ביתא אתו כדאמרינן גבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכמדומה לי שהתיר רבי׳ יחיאל ז״ל בשני ימים טובים של גליות גביני׳ שהובאו מחוץ לתחום גם לאותו ישראל שהובאו בשבילו. והיה אומר דאפילו כדי שיעשו לא אשכחן בדבר הבא מחוץ לתחום אך לעני׳ מחובר וצידה ובשביל ישראל יש להחמיר ולאסור עד מוצאי יום טוב בכדי שיעשו. עכ״ל הר״ף ז״ל. +הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואפילו הוא גוי ונוטל ממנו כל מה שירצה במנין והוא שלא יזכור לו דמים ולא סכום מנין כלומר תן לי עשרה ויהיה לי אצלך עשרי׳ אבל לוקח סתם ובלבד שלא יהיה מאותו המין במחובר או תהיה צורתו מוכחת עליו שמאמש נעקר או נתלש ובצים אסורין ליקח מן הגוי ביום טוב שמא נולדו בו ביום. +והולך אד׳ אצל פטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו בהמה או עופות וכל מה שירצה והוא שלא יזכיר לו דמי׳ ולא סכום מנין. +והלואת יום טוב תובעין אותה בדין כדי שלא לימנע משמחת יום טוב.
+והולך אדם אצל נחתום הרגיל אצלו ואפילו גוי ונוטל ממנו פת כל מה שירצה ואפילו נטחנו החטים ביום טוב כיון שלא נעשת הטחינה בשביל ישראל מותר שאין החטי׳ מוקצי׳ מחמת אסור שהרי ראויין הן לכוס או לעשו׳ מהן דייסא. וגם משום חשש עצים שהן מוקצים או נעשה בהן בקוע דיש שבח עצי׳ בפת אין לאוסרו דלא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באסורי הנאה דהא אמרינן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה. אבל בשבת יש אוסרין לעשו׳ כן לפי שהיה קמח בין השמשות ולא היה ראוי לאכילה אלא על ידי אפיה או בשול שאסור לעשו׳ בשבת והרי הוא עצמו כעצים דאסורא שהן עצמן אסורין הכא נמי הפת עצמה אסורה. +עצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד ואם נשרו בתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן דבדרבנן מבטלין אסור לכתחלה פי׳ והוא דליכא אסור תורה. +אין מבקעין עצים מן הצואר של קורו׳ ואפילו להסק בלא בקוע אסור דמוקצין הן מחמת חסרון כיס מפני שהן עומדות לבנין ובזה אפילו ר׳ שמעון מודה. ולא מן הקורה שנשברה בי״ט מפני שהוא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב אסורין להסיקן מפני שהן נולד. אבל מסיקין בכלים שלמי׳ או בכלים שנשברו מעי״ט שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מעי״ט מסיקין בקליפתן ביום טוב אכלן בי״ט אין מסיקין בי״ט. +ערמת התבן ואוצר של עצים אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכינם מבערב לפי שהן מוקצה. ואם היה תבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן. +קוץ רטוב הואיל ואינו ראוי להסקה הרי זה מוקצה ואסור לעשות ממנו שפוד לצלות בו בשר וכיוצא בזה. נוטלין עצים הסמוכין לדפני הסוכה ומסיקין בהן אבל אין מביאין עצים מן השדה ואפילו היו מכונסים שם מבערב אבל מגבב הוא מהשדה שלפניו ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת שלש לשם דירה ובלבד שתהיה לה פותחת ותהיה בתוך התחום. ואם חסר אחת מכל אלה הרי זה מוקצה. עלי גפנים ועלי קנים אף על פי שהן מכונסי׳ בקרפס אם הרוח יכולה לפזר אותן הרי הן כמפוזרין ואסורין ואם הניח עליהן כלי כבר מעי״ט הרי הן מוכנין. בהמה שמתה בי״ט אם היתה מסוכנת מעי״ט הרי זה מחתכה לפני הכלבים ואם לאו הואיל ולא היה דעתו עליה מאתמול הרי זה מוקצ׳ ולא יזיזנה ממקומה. +דגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין נותנין לפניהם מזונות ואין משקין אותן ביום טוב שמא יבא ליקח מהן וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו. ולפרש״י ז״ל דוקא דגים שאין מזונותן עליו. +המכניס עפר בחצרו מעי״ט ויחד קרן זוית הרי זה מוכן ועוש׳ בו כל צרכיו. וכן אפר כירה שהוסק מעי״ט או אפילו הוסק ביום טוב כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה לפי שעדין אש הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד. +וכתב ר׳ משולם וזה לשונו שאם שחט שמוטב לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב ולא יכסה בדקר. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל וזה לשונו ואם שחט ולא מצא עפר רק שאין מוכן מכסה בו. מי שהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום ונתקו ביו׳ טוב והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר לא יכתוש אותו ביום טוב. וכתב ה״ר משולם ז״ל ואם בא לימלך אומר לו לך חפור ושחוט וכסה אין חוששין שמא ימלך ואף על גב דלית עפר מלמט׳ מותר משו׳ שמחת יום טוב. ומי שאין לו עפר מוכן או אפר שיהיה ראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמן עד לערב. שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב ונתערב דמן לא יכסה דמן עד לערב והבשר מותר שאין הכסוי מעכב ואם יכול לכסות הכל בדקירה אחת יכסה. + ובריה שהיא ספק חיה או בהמה וקראוה רבותינו ז״ל כוי אין שוחטין אותה ביום טוב ואם שחט לא יכסה דמו עד לערב והטעם שלא יבאו להתיר חלבו שיאמרו חיה ודאית היא אחר שעושין כסוי לדמו ביום טוב. +השוחט בהמה ביום טוב מותר לתלוש צמרה שבצוארה ובלבד שישאר שם מסובך עם שאר הצמר. והשוחט עוף לא ימרטהו מפני שהיא דרכו ונמצא תולש ביום טוב. וה״ר משולם מתיר אף בעוף למרוט שהרי אף לאחר שחיטה תולש הוא וכיון שכן מה לי קודם שחיטה מה לי אחר שחיטה. השוחט בהמה מותר להפשיט עורה ולתתו לפני בית הדריסה שלא יפסד אבל לא ימל��נו שזהו עבודו ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה אבל מולח הבשר עליו לצלי עד שימלחנו כלו מעט כאן ומעט כאן. אבל לא ימלח עליו לקדרה לפי שצריך מלח הרבה. +והשוחט בהמה ונמצאת טרפה הרי זה לא יפשיטנה ולא יזיזנה ממקומה ואין חוששין אם תסרח לערב וגם אין חוששין שמא ימנע מלשחוט וימנע משמחת יום טוב בשביל זה. ואם ירצה להפשיט הבהמה אחר השחיטה קודם הבדיקה הרשות בידו לפי שמשנשחטה בחזקת התר עומדת ואחר ההפשטה מעמידין הבשר והעור בחום היו׳ שלא יסרח שאם נמצאת טרפה לא יזיזנה ממקומה עד מוצאי יום טוב ואף על פי שזה קרוב להערמה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב התירו זה. ומזה הטעם התירו אל השוחט בהמה להערים ולמלוח כל הבשר חתכה חתכה ואף על פי שאינו צריך אלא לחתכה אחת שלא יבאיש הנשאר וימנע על זה מלשחוט. אבל אין מולחין את החלבי׳ ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות ליבש לפי שאינן ראוין לאכילה ואף על פי שבעור התירו להערים שאני חלבים שאין לתלות הדבר רק להכרח העבוד שלהן אבל העור אם ישטחנו לא מנכרא מלת׳ דלעבוד קא מכוין. וכן כשמולחין עליו לצלי לא יהיה נכר שיעשה זה לעבדו. +המפשיט בהמה לא ירגיל כלומר לא יוציא כל הבשר מרגל אחד כגון שישאר העור שלם לעשות ממנו נאד מפני שהוא טורח גדול ואין בו צורך ליום טוב. וכן אסור לעשות בית יד בכלי בבשר כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל עושה הוא ביד. ומותר לעשות סימן בבשר שלא ימיר אותו הנושא כגון דמחתך אתלת קרנתא. ומולגין הראש והרגלי׳ ומהבהבין אותן באור והר״ף ז״ל כתב אבל כולא גופא דבהמה לא מפני שקל יותר להפשיט מלמלוג או להבהב כל הגוף ע״כ. אבל אין טופלין אותן בסיד ובחרסית ובאדמה ואין גוזזין אותן במספרים. + וכן אין גוזזין את הירק בתספורת שלהן וכתב הר״ף דבירק תלוש מיירי שגוזזין את הבמוש דאי במחובר אפילו תלש כל שהוא אסור אבל מתקנין את הירק שיש בה קוצים כגון קונדס ועכביות בתספורת. ומחמין חמין באנטיכי פי׳ הוא כלי של נחשת ואין חוששין לו משום צרוף. +אין מגביהי׳ תרומות ומעשרות ביום טוב מפני שהוא כמתקן ואם הגביהן מעי״ט מוליכן לכהן בי״ט. +מותר ללוש עסה גדולה ביום טוב והלש מעי״ט מה הוא עושה בי״ט חוזר ולש ביום טוב שעור ומצטרף אותה בסל עם אותה שנילושה מעי״ט ומפריש או אוכל והולך ביום טוב ומשייר ממנה מעט להפריש ממנה חלה למוצאי יום טוב ומשייר מפת אחת בשביל כלם כיון שהלישה היתה ביחד בכלי אחד. אבל גבי מצות שכל אחת ואחת היתה לישתה לבדה צריך שיור מכל אחת ואחת ומצרף כולן בכלי עד לאחר יום טוב ומפריש מאחת על כולן ועל כל מה שאכל. ומיהו נראה טוב שיפריש מכל אחת מחתיכות של שיור חלה ולא מהני צרוף כלי למה שנאכל כבר ולפיכך אין צריך צרוף כלי על החתיכות רק שיהא שעור חלה בכל מצתה כשהיא שלמה. והראב״ד ז״ל כתב וז״ל במקומותינו שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול אף על פי שיצאה עליו טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל או אפילו טומאתו בו שהרי יכול לבטלה ברוב ולאוכלה בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף בשלשה מעי״ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת שהרי יכול לאכול ולהפריש לאחר כך כמו שאמרו רז״ל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. חלת חוצה לארץ אף על פי שאמרו שאוכל ואח״כ מפריש יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שעור חלה שהוא מפריש לפי שצריך להפריש מן המוקף. ויש מגדולי המורי׳ שהורו להקל גם בזה שאין צריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף. עכ״ל הרשב״א ז״ל. +והלש ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב ונותנ׳ לכהן ואוכלה אם הוא טהור. ואם נטמאת העיסה כמו עיסותינו היום לא יאפה החלה שאין אופין ומבשלין אלא לצורך אכילה וזו לשריפה עומדת כיצד יעשה יניחנה עד לערב ותשרף ואם יום טוב של פסח הוא שאם יניחה עד לערב תחמץ לא יקרא לה שם עד שתאפה כל העיסה ואחר האפיה יפריש חלת לחם. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שאם שכח וקרא עליה שם תטיל לה צונן. +אין אופין בפורני חדשה פירוש תנור חדש שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב. וה״ר יצחק ז״ל כתב ואמר כמו כן בקדרות חדשות אך יש לחלק אבל בפורני ישנה אופין ואין חוששין לטרחא יתרא אם יש לו אוכלין הרבה. וכן אופין בתנור וכירים שהן קטנים ואפילו חדשים. אין גורפין תנור וכירי׳ אבל מכבשין את האפר שבהן ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורף מותר. וכן כל שאר מכשירי אוכלין אסור לעשותן אם אפשר זולתן. +וסותמין פי התנור בטיט שסביבות הנהר דסייר מאתמול פי׳ שעשה בו מעשה רושם וסימן להכינו. ויש אומרים שדרכו מאתמל אבל לגבלו ביום טוב אסור. אבל מגבלין את האפר לסתום פי התנור. וה״ר משולם ז״ל כתב שאף לגבל האפר צריך שנוי. וה״ר יצחק ז״ל כתב וקטמ׳ שרי פר״ת ז״ל היכא שאין בתנור רק קטמא שרי לגרפו או לתת קטמא יבשה בין בקעיו של תנור כדי שלא יצא חומו אבל לדברי המפרשים לגבל קטמא קשיא ובפר״ק דשבת אמרינן דלאו בר גבול הוא הלכך משעת נתינת מים הוא דמחייב. +אין מלבנים את הרעפים ולא האבנים החדשים לצלות או לאפות עליה מפני שמחסמן כלומר סותם נקביהם והוא תקון כלי והשופת הקדרה החדשה חייב ומשום לבון רעפים לא נגעו בה והטעם משום מחסם כך נראה מדעת הר״ם ז״ל. +אין עושין גבנה בי״ט שאם גבן מעי״ט אין בזה חסרון טעם. וכתב ה״ר שמואל שקילי ז״ל דבחלב חלוב מאתמול מיירי ואז באמת אם גבן אותה מאתמול היתה חשובה יותר. ובירושלמי מהו להעמיד חלב אם אתה אומר כן אף הוא חולב ומעמיד בי״ט ולחלוב בי״ט ודאי אסור ואע״פ שהחלב בן יומו הוא החשוב בטעם מכל מקום על דרך הבריות החלוב מאתמול הוא המעולה ואפילו לחלוב ולגבן אסור ואף על גב דלגבנה חלב בו יומו מעולה בו כיון דאולודי אוכלא הוא אסור. וכתב הר״ף ז״ל ולא דמי לשאר אוכל נפש כגון אפיה ובשול וכיוצא בהן דמותר דהתם אי אפשר לעשותן מעי״ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו וגם אפית החמה טובה לאכול יותר מן הצוננת. +ואין סוחטין את הפרו׳ להוציא מהן משקי׳ ומשקין שזבו מעצמן אסורי׳ לפיכך אסור לסחוט אשכול של ענבים לצורך חרדל או דבר אחר אם לא לתוך הקדרה שיש בה אוכל. וכן לחלוב אסור אם לא לתוך האוכל שאין מלאכת אוכל נפש שלא באוכל נפש כמו שמבואר בירושלמי כתוב ושמרתם את המצות הבא לאוכל כאוכל דמי ולפיכך מותר. וכתב הראב״ד ז״ל שאם האוכל עומד למשקה אפילו לתוך הקדרה אסור. נראה לפי דעתו שאסור לאכול מהאשכול העומד למשקה ותמה הוא. וה״ר משולם ז״ל כתב דלא שנא עומד למשקה ולא שנא עומד למאכל לתוך הקדרה מותר לפי שאין זה אלא כמפרר אוכל לתוך אוכל שמותר אבל לתוך הקערה לא כלומר שאין בה אוכל והוה ליה משקה ואסור. וכן חולב אדם לתוך הקדרה בי״ט ויש החמירו בדבר זה אם העז עומדת לחלבה שמאחר שהעז מוקצת חלבה גם כן מוקצה. וי״א דאפילו עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אינו עומד לגבן וליבש הגבנו׳ לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולגדל אפרוחים. וכן דעת הר״ז ז״ל. +אין שונין לרקד הקמח בי״ט פירוש פעם שניה אם ל�� על ידי שנוי כגון שירקד מאחורי הנפה אם לא נפל בתוכו צרור או קיסם והטעם משום דהוי דלא צרי׳. והראב״ד ז״ל כתב שפעם שניה מרקדין אותו ביום טוב אם לא נפל בו צרור או קיסם אבל אם נפל בו צרור או קיסם אין שונין לרקדו משום דמחזי כבורר ואם שנה מותר. וה״ר יצחק ז״ל כתב ושונין קמח בי״ט אגבא דפתורא לפי שהוא שנוי לפי שדרכן לרקד בתיבה או בערבה. והר״ף ז״ל כתב ושונין קמח פי׳ לרקד בכלים על ידי ברוטי״ל בלעז. ופירשו התוספות דאפי׳ בפעם ראשונה ונהגו העולם לעשות על ידי גויה וכן נכון לעשו׳ על גב השלחן ולא תוך התיבה ולא בערבה ולא בגגית. +מוללין מלילו׳ ומפרכין קטנית בי״ט ומנפה על יד ואוכל כלומ׳ מעט ואפי׳ בקנון והוא הכלי שראשו אחד רחב והשני כמו מרזב ונותנין הקטנית בראשו הרחב ומתגלגל האוכל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי ואפילו בתמחוי והוא כלי העשוי כמו קערה גדולה אבל לא בנפה ולא בכברה ולא בטבלא והטעם שאין דרך לעשות באלה אלא הרבה ומחזי כמאן דעביד לצורך מחר. וכן הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו בחיקו או בתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה ולא בטבלא. בד״א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם הפסולת מרובה על האוכל בורר האוכל ומניח את הפסולת ובין כך ובין כך בורר לפי מה שיהיה טורח מעט.
+אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ונראה מדברי הר״ש ז״ל שאסור לשחקו בי״ט וגם כן אסור למתקו בי״ט אחר שאפשר לעשותו מעי״ט וכתב ה״ר אשר ז״ל שהגרגיר שקורין ארוג״א אסור לעשותה בי״ט לפי שהעשויה מבערב טובה. ירושלמי השום והשחלים נדוכין בי״ט אבל נותני׳ ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו. ואם היתה משמרת תלויה מותר ליתן בה יין בי״ט אבל לא יתלה לכתחלה שלא יעשה כדרך שהוא עוש׳ בחול. ומערי׳ ותולה המשמרת לתלות בה רמונים ואח״כ נותן בה שמרים. +ההבערה לא הותרה אלא מאש מצויה אבל אין מוציאין מן העצים ולא מן האבני׳ ולא מהמתכות שהרי אפשר להמציא מעי״ט ועוד מפני שזה אולודי הוא. ואע״פ שהותרה הבערה שלא לצורך אכילה הכבוי אסור לעולם ואפי׳ היתה ההבערה לצורך לפי שהכבוי מלאכה ואין בה צורך אכילה לעולם. וכשם שאין מכבין האש כך אין מכבין הנר ואין מסלקין פי הנר למעלה כדי שיכבה ואין מסירין שמן מן הנר ואין מסירין פתילה דולקת מן השמן לפי שגורם לכבותו ואין חותכין ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראש הפתילה בידו בין שדולקת והחשיך אורה מפני הפחם בין שאינה דולקת כדי שתדלק יפה. והראב״ד ז״ל כתב דאפי׳ בכלי מותר כגון במחט מדקאמר בגמרא ומוחטין אבל בעינן שיעשה בכלי. וה״ר יצחק ז״ל כתב ולא יחתוך פי ראש הפתילה בכלי אלא ביד. +וקינבא שרי פר״ת והרי״ף ז״ל אגודה של עצי׳ שהדליקה ויש מהן שלא אחזה האור שרי לסלקן מן האור. והר״ף ז״ל כתב דוקא אותם שלא אחז בהן האור אבל אותן שאחז בהן האור אסור להסירן מן האש אף על פי שאינו מכבה אותן. ויש מפרשים קינבא מוקיר. ויש מפרשים להסיר הפחם מראש הפתילה אף על פי שנכבית ע״כ. ובספר השלחן שחבר ה״ר גרשום ז״ל מתיר גם כן להסיר מנר השעוה אף על פי שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים מדובקת ואינה כמו השמן שהכל גוף אחד.
+ אין מכבין הדלקה להציל ממון אלא מניחו ויוצא. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אבל עושה מחיצה בידו ולא בדבר אחר בינו ובין הנר או מוציאו לבית אחר ואם אי אפשר באחת מכל אלה ימתין עד שתכבה מאליה. + ומותר לטלטל הנר והוא דולק ואין חוששין שמא יכבה בשביל הטלטול. ואסור להניח הנר על גבי האילן מעי״ט שמא יעלה באילן ויתלוש עליו או פריו והוי פסיק רישיה. וכל תשמיש במחובר אסור משום האי גזרה ודוקא למעלה משלשה אבל למטה משלשה מותר. מותר להלך על גבי עשבים בשבת. +אין מעשנין בקטורת בי״ט מפני שהוא מכבה ואינו שוה לאוכל נפש. ומותר לעשן הפרות ולהכשירן לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש אע״פ שתחלתו מכבה סופו מבעיר הלכך לא הוי כבוי גמור ולפיכך מותר. +וממתקין החרדל בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ מפני שהוא מכבה. ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הבית או הקדרה או הפת שהכבוי בידים לעולם אסור שלא מצינו אותו צורך אוכל נפש. +אין נופחין במפוח שלא יעשה כדרך שהאומני׳ עושין אבל נופחין בשפופרת ואין פוחתין הנר כלומר יעשה בית קבול לנר של טיט שקורין קרושו״ל פירו׳ שהוא כלי לצורפי הזהב. ואין עושין פחמין בי״ט. ויש שואלין ותיפוק לי משום מכבה ויש לומר שאין זה אלא גורם לכבוי לפי שאין מכבין הגחלים במים. רק מכסין אותן בעפרותיהם ומתכבין מאליהן ואף על פי שיעשה אותן לצורך אוכל נפש אסור כיון שאפשר לעשותן מאמש ועוד שאפשר לו לבשל בעצים שעושה מהן הפחמין. +ואין גודלין הפתילות ולא מהבהבין אותן באור ולא חותכין אותן לשנים בכלי לפי שכל אלה תקון כלי הן אבל ממעכין הפתילו׳ ביד ושורי׳ אותן בשמן ומניחין אותן בין שתי נרות ומדליק באמצע ונמצ׳ הפתילה נחלקת בין שתי נרות וכן בנר שעוה. אבל לחתכה בכלי אסור. +אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר פר״ש ז״ל לשום תחת הצלי על האסכלה כדי שלא ילבן ברזל האסכלא הצלי. ואין פוצעין הקנה כדי לתת מחלקיו על האסכלא תחת הצלי. ויש מפרשים אין פוצעין הקנה כדי לתת בפצעיו בשר מליח או גבנה כנגד האור. והטעם לכל אלה מפני שמתקן כלי. +אבל פוצעין האגוז במטלית ואין חוששין שמא יקרע שאפי׳ שנקרע אין בכך כלום שהרי אינו קורע על מנת לתפור. +שפוד שנרצף כלומר שנעקם אין פושטין אותו ואפילו ביד. וכתב ר״ש ז״ל הטעם משום טורח שאינו צריך הוא. והר״ז ז״ל כתב משום דמשני ליה מנא. +שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו. פי׳ ואפי׳ על גבי הבשר שנשאר עליו אחר הסרת הצלי ממנו אלא שומטו בקרן זוית ושוב לא יטלנו אם לא לצורך גופו או לצורך מקומו. +ומותר לכבד הבית ואע״ג דאפשר לאשווי גומות דבר שאין מתכוין הוא ולא הוי פסיק רישיה. וה״ר משולם נוטה לאסור וכן הר״ש ז״ל ובהלכו׳ שבת תמצא זה מבואר אבל הרבוץ מותר. +גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. פירוש ספסלים קטנים שאפשר להגביהן כיון דלא מתכוי׳ מותר לגררן אבל הגדולים שאי אפשר לגררן בלתי לעשות חריץ אע״ג דלא מתכוין אסור משום דהוי פסיק רישיה. וה״ר משולם כתב דעתו. כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל בפרק כל שעה גבי אפשר ולא קא מכוין או לא אפשר וקא מכוין וכו׳. וכל שכן העגלה שעושין לקטנים מפני שהיא כובשת. +אין משחיזין הסכין במשחזת שלה אבל משחיזין אותה על גבי העץ או החרס או על האבן. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ואין מורין כן לרבים כדי שלא יבא להשחזה במשחזת שלה ודוקא שיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אסור שמא ישחיזנה במשחזת. והראב״ד ז״ל כתב אסור משום דמתקן מנא. והבעל ההשלמה כתב דלהעביר שמנינות להשיאה על גבי האבן אבל לחדדה בשל עץ דוקא או להשיאה על גבי חברתה. ולפיכך אסור לראות סכין לעם הארץ כשירצה לשחוט שמא תמצא פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בשביל הפגימה וילך ויחדדנה במשחזת. ובה״ג פירש דלמא אתי לאתויי חוץ לתחום ואם תלמיד ח��ם רואה סכין לעצמו ומשאילה לאחרים. +אין מבקעין עצים בי״ט לא בקורנס ולא במגל ולא במגרה אלא על ידי שנוי כגון בקופיץ ובצד החד ולא בצד הרחב שלו מפני שנראה כקרדום והטעם מפני שהרי אפשר לבקוע מעי״ט ואע״פ שאסרוהו מכל וכל שאין קבע להסקה ואפשר שמא יפגע עץ עבה שלא יוכל להדליקו וימנע משמחת יום טוב. והר״ף ז״ל כתב כדמפליג בביצה בין נקבות שלו ובין זכרות שלו. ובתוספות פי׳ דאין אנו בקיאין בזכרות ומהו נקבות והכל אסור ומכל מקום נראה דלבקע בסכין שרי. וכיוצא בדברים אלו שיכול לעשות בחול אסור. +ואין מטלטלין העצי׳ לשום דבר כגון לסמוך בהן הקדרה או הדלת וכיוצא בהן אלא להסקה בלבד. לא יטול אדם קיסם לחצות בו שניו אבל נוטל הוא מאבוס הבהמה שאין במאכלי הבהמה משו׳ תקון כלי כל זמן שהן ראויין לאכילה ומותר לקטום מהם ואפי׳ שאינן ראויין לאכילה נוטל מהן ובלבד שלא יקטום. ומטלטלין עצי בשמים להריח בהן ומוללין אותן וקוטמין אותן להריח אחד קשים ואחד רכים. +מסלקין תריסי חנויות כדי להוציא התבלין הצריכין לו ביום טוב. כתב הר״ף פירוש כעין תיבות שמסלקין המכסה שעליהן לתת עליו תבלין וכיוצא בו למכור אבל כעין חנויות שלנו שהן בכותל הבית אסור הכל בין סלוק בין חזרה. ומה שאומרי׳ בגמרא דבתים הכל קאי אכלים כדפה. עכ״ל הר״ש. ושל חנויות מסלקין ומחזירין אותן ביום טוב כדי שיוציאו תבלין שהוא צריך להם מן החנות ולא ימנע משמחת יום טוב. במה דברים אמורי׳ בשיש להן ציר באמצע או שאין להם כלל אבל אם יש להן ציר מן הצד פר״ש ז״ל כאותן של דלתות בתינו שהן מלמעלה ומלמטה אסור גזרה שמא יתקע והוא כבונה ושאין להן ציר כל עיקר אפילו בבית פי׳ בכלי הבית מותר להחזיר. + מנורה של חליות וכסא ושלחן שהן חתכות מעמידי׳ אותן ביום טוב והוא שלא יתקע שאין בנין בכלים. +העושה מדורה ביום טוב לא יערוך העצים מלמטה למעלה כדרך שעושין בחול דהוי כבונה אלא שופך העצים בערבוביא או עורך בשנוי שלא יהיה כבונה וכן כל דבר הדומה לבונה כגון שפיתת הקדרה על גבי אבני׳ וכיוצא בזה יעשה בשנוי. +ומקרדין את הבהמה ביום טוב וכל שכן שמקרצפין פי׳ קרוד כלי שיש לו שני׳ דקות ועושין חבורה ועם כל זה מותר לפי שאינו מתכוין ולא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יעשו חבורה. וקרצוף הוא כמגרה של עץ ושניה גסות ואין עושין חבורה והקרוד שאנו עושין היום נראה לומר שהוא אסור על כל פנים שאי אפשר בלתי השרת נימין ואף על פי שאין מתכוין לה פסיק רישיה הוא. ויש אומרים כי אפילו הקרוד שלנו מותר שאין משירין בו רק נימין המדולדלי׳ ולא פסיק רישיה הוא. ואין ראוי להקל בדבר. ולשון הר״ם ז״ל בזה מסירין זבובי׳ הנתלין בבהמה ואע״פ שעושין חבורה נראה שהיה הקדור שלהן להסיר הכנים והזבובין הנתלין בשער הבהמות וכן פירוש בעל הערוך ז״ל. +ואין מולידין הבהמ׳ ביו׳ טוב אבל מסעדין אותה שאוחזין הולד שלא יפול לארץ ונופחין בחוטמו ונותנין דד לתוך פיו ובהמה טהורה שדחקה הולד מזלפין משליתה עליו ונותנין בול מלח ברחמה כדי שתרחם עליו אבל לטמאה אסור מפני שאינה צריכ׳. +ואין מטבילין הכלי׳ שנטמאו מעי״ט גזרה שמא ישהם בטומאתם. וכלים הלקוחים מן הגוים כיון שהן צריכין טבילה נראה לומר שאסור להטבילן ביום טוב ויש מתירין. + וכתב הר״י ז״ל דמכשירי אוכל נפש דאי אפשר לעשותן מערב יום טוב מותר כרבי יהודה ואין מורין כן. +וסכין שנפגמה ביום טוב הלכה דמותר לתקנו ביום טוב ואין מורין כן. ורבינו יצחק התיר ללבן הטרפא ביום טוב מפני שנראה כמחממה כדי לאפות תחתיה בקל. +והרי״ף ז״ל כתב ודוק׳ כשמלבנה מחלב לבשר או אפכא דאז לא בעי לבון גמור שתסיר כדי קליפה אלא סגי בלבון קצת כמו שרגילין העולם לכסות על ידי קש שנותנין מלמעלה דבהכי סגי דלא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמיש על ידי האור היכא דהתרה בלע אבל בטרפא של גוים שבלועה מאסור וצריכה לבון גמור להסיר קלפתה זה הלבון אסור ביום טוב כי נכר בטוב שלהכשירה הוא עושה ואסור מדי דהוה אהגעלת כלי דאסור לעשות כלל משום מלאכה שלא לצורך. ואי משום מכשירין הא פסקינן דאין מורין כן ושמא חמיר טפי ממכשירין דלענין הגעלה אסור ודאי אפי׳ מחלב לבשר דלא דמי ללבון דהתם יש בו צורך אפיה. וגם ללבון דמכשירין לחלב או אפכא דשרינן יש להזהר אלא להמתין עד שתצטנן אחר הלבון אלא מיד שיעבירנה מן הלבון יתננה על גבי המאכל לאפותו. +נדה שאין לה בגדים להחליף מערמת ביום טוב וטובלת בבגדי׳ ואין לחוש לסחיט׳ שכיון שלא התירו לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא. וגם אין לחוש למה שאמרו ז״ל שריתו זהו כבוסו שלא אמר אלא בבגד שיש בו טנוף או צואה או לשלשת אבל לא בבגד שאין בו כך. ומכל מקום ראוי להזהיר האשה כשמטלת מים על התינוק משום חשש סחיטה ועוד ששריתו זהו כבוסו. וכבר הארכנו בזה בהלכות שבת.
+דברים הרבה נאסרו ביום טוב גזרה משום מקח וממכר כיצד אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה אלא מביאין ב׳ בהמות שוות זו אצל זו ושוחטין האחת ואחר יום טוב מביאין האחרת ופוסקין דמיה ובזה ידעי דמי השחוטה. וכשמחלקין הבשר לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשתים שאין להזכיר שום דמים אלא נוטל שליש או רביע וכיוצא בזה ולא ישקלו במאזנים שאין להשגיח בכף מאזנים כלל אפילו ליתן עליו בשר כשהן תלויין לשמרו מן העכברים. וכן הטבח האומן לא ישקול בידו ואסור לשקול במים. ואין מפילין גורלות על המנות אבל עם בני ביתו מותר ולא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר אלא תן לי חלק אחד או חצי חלק ולמחרת יום טוב יעשו חשבון וכן לא יקח אדם בשר ולא דבר אחר במדה במשקל אבל אם בא אד׳ וכליו בידו יכול לומר לחנוני מלא כלי זה ואפילו היה הכלי מכלי המדה ובלבד שלא יזכור לו שום מדה. ואם הכלי מן המוכר והוא מכלי המדה אסור שזה ודאי מדידה הוא וכמו מקח וממכר. +והנחתום מודד תבלין לקדרה כדי שלא יפסיד תבשילו. ואמר רב מודדת אשה קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור. והא תנא דבי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ובתשובת הגאון פוסק כרב. והר״ם ז״ל פוסק כשמואל. וממתיבתא דסורא שדרו הלכה כרב חדא דהלכה כרב באסורי. ועוד תנא דבי שמואל כותיה סבירא ליה. והר״ף ז״ל כתב מיהו עכשו שאין מפרישין חלה כי אם כל שהוא אסור למדוד ביום טוב אפילו לענין חלה. + וכן לא ימדוד שעורים לפני בהמתו אבל משער ונותן לה. ולא ינהיג בהמה במקל ואף על פי שלא היה במקל דין מוקצה כגוןן שיחדו לכך מעי״ט אסור דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. +ולא יצא הסומא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחר האיש ואחר האשה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואיש שרבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאי׳ אותו על הכתף אפי׳ באפריון. וכן מצינו בירושלמי רבי שמואל בר׳ יוסי ורבי בון הוו מטעני ליה מערס לערס אמר ר׳ זעירא קומי ר׳ יוסי נימא דהוה אסטניס אמר ליה בריא הוי מני ומנך. +אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים שלא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו אבל ברשות היחיד מותר ואף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור אבל מטהו מאותו שובך. ומי שנפלו בגדיו במים לא ישטחם בחמה מפני מראית העין שלא יאמרו שכבסם ביום טוב. מי שהיו לו פרותיו על הגג וצריך לפנותן במקום אחר לא יושיטם אפי׳ בגגי׳ השוי׳ ולא ישלשלם בחבל מן החלונות ולא יוריד בסולמות שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויהיה בדבר טורח גדול. אין משילין ממקום למקום דרך ארובה ומכסין בכלים הפרות מפני הדלף. ונותנין כלי תחת הדלף ושופך ושונ׳ כל היו׳ ואינו נמנע שכל זמן שיהיה דלף ראוי אינו מבטל כלי מהכנו אבל אם היה דלף שאינו ראוי לא יתן כלי תחתיו לפי שמבטל כלי מהכנו אלא כיצד יעשה יניח שם מטתו או שלחנו ויהיה לפניו מי הדלף מאוסי׳ ויוכל להביא כלי׳ ויניח שם כדי שלא יתלכלכו בגדיו באותו הדלף. ומכאן יש ללמוד שאם יזדמן ביום טוב של ר״ה או סכות שיזוב התירוש מן הגגית של ענבים שעדין לא נדרכו שנמצא אותו הדלף דלף שאינו ראוי שהרי המשקין שזבו אסורין ואינו רשאי להניח כלי תחתיו שלא יבטלנו מהכנו אלא כיצד יעשה יניח שם מטתו או שלחנו ואז יהיה אותו הדלף לפניו גרף של רעי ויוכל להניח שם כלי לקבל הדלף כדי שלא יעשה שם טיט וכשיתמלא הכלי לא יוריקנו בכלי אח׳ שלא יבטלנו מהיכנו אלא מריקו בתוך הגגית שזבו המשקין ממנה שהיא מבוטלת מהכנה על ידי משקין שבה שאסורין משום משקין שזבו ויש שהורו להניח לכתחלה כלי שיש בו מים תחת הדלף שנוטף מן הגגית אף על פי שהוא דלף שאינו ראוי משום דאמרי׳ דאותו דלף קמא קמא בטיל במים שבכלי. ויש לפקפק בהוראה זו לפי שאין זה הדלף אסור אלא משום יום טוב והוא דבר שיש לו מתירין שאפילו באלף לא בטיל. ואם אחד מכלי היין נסדק או נקב והיין זב ממנו כיון שאותו יין הזב ראוי מותר לתת כלי תחתיו שאין שם בטול כלי מהכנו כלל. השוחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במטה אבל מביאה אברים אברים. +כל שנאותין בו בחול ואף על פי שאין נאותין בה ביום טוב כגון תפלין מותר לשלחו לחברו ביום טוב ומפרש בביצה כגון סנדל מותר לשלוח לחברו בי״ט ואין צריך לומר אם נאותין בו בי״ט כגון יינות שמנים וסלתות מותר לשלחן. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל דסנדל המסומר אסור לשלחו ביום טוב אע״פ שנאותין בו בחול דאית למימר כיון שהתירו חכמים לשלחו מותר לנעלו ולנעלו אסור אפילו ממטה למטה כמו שאמרו ז״ל במסכת שבת אבל תפילין אי לביש להו לית לן בה. וכל דבר שאין נאותין בו בחול עד שיעשה בו מלאכה האסורה לעשותה בי״ט אין משלחין אותו ביום טוב כיצד אין משלחין תבואה לפי שאין נאותין ממנה עד לאחר טחינה ואסור לטחון ביום טוב כדאמרינן בירושלמי כתוב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצו׳ כל שהוא משמירת מצה ואילך דהיינו מלישה ואילך מותר לעשותו ביום טוב לצורך אוכל נפש אבל כל שהוא קודם לישה כגון קצירה ודישה טחינה ברור רקוד אסור לעשותו ביום טוב. אין משלחין קטנית מפני שמבשלין או קולין אותן בי״ט ואוכלין אותן. ומשלחין בהמה חיה ועוף ואפילו חיים לפי שמותר לשחוט בי״ט וכן כל כיוצא בזה.
+ כל דבר שמותר לשלחו בי״ט לא ישלחנו בשורה כדרך שהוא עושה בחול כלומ׳ מין אחד ביד שלשה בני אדם אבל שולח הוא ג׳ מינין ביד ג׳ בני אדם. המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה והמוליך תבן לא יפשיל הקופה לאחוריו אבל מביאה בידו וכל שנוי שאפשר לעשות יעשה וכבר בארנו שאם אינו יכול לשנות מותר. אמימר שרא למכחל עינא בימא טבא אף על פי שאין בו סכנה. ובי״ט שני של גליות. מערבין ערובי תחומין ביום טוב ויהיו בהמתו וכליו ופרותיו כמוהו ואין מוליכין אותן אלא באלפים אמה לכל רוח ממקום ערובו. +חפצי הפקר הן כרגלי הזוכה בהן. וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן. פרות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי׳ במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא חוץ לתחום באונס וחזר באונס. ואפשר לומר דהני מילי לאחר אבל לעצמו לא הפסיד. המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב. מסרה לרועה אע״פ שלא מסרה לו אלא בי״ט הרי היא כרגלי הרועה והוא דקביל עליה נטירותא. מסרה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם. +מי שזמן לו אורחים ביום טוב לא יוליכו בידם מנות במקו׳ שאין בעלי הסעודה יכולין לילך שכל הסעודה כרגלי בעלי הסעודה לא כרגלי האורחים אלא אם כן זכה להם אחד מעי״ט במנות אלו. וכן מי שהיו פרותיו מופקדין בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפרותיו מפני שהן כמוהו והוא שיחד לו קרן זוית אבל אם לא יחד לו קרן זוית הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו. +בור של יחיד כרגלי הבעל ושל אותה העיר כרגלי אנשי העיר ושל רבי׳ כרגלי הממלא. נהרות המושכי׳ ומעינות הנובעין כרגלי כל אדם ואפילו באין מחוץ לתחום בתוך התחום וממלאין בהן. +שור של רעי כרגלי אנשי אותה העיר ושל פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו בי״ט לפי שדעת בעליו למכרו לאחרים מלבד אנשי אותה העיר לפי שהוא מפוטם ושמעו הולך בכל הארץ ובאין לקנותו. וכן אם שחטו בעליו למכרו כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך. + וגחלת כרגלי בעליה או כרגלי שואלה. והשלהבת כרגלי מי שהיא בידו. לפיכך המדליק נר או עץ מחברו מוליכו בכל מקום שהוא הולך. +השואל כלי מחברו מעי״ט אף על פי שלא נתנו בידו עד יום טוב הרי הוא כרגלי השואל שאלו ביום טוב הרי הן כרגלי המשאיל. שנים ששאלו כלי אחד האחד שאלו שיתננו לו שחרית והאחד שאלו שיתננו לו ערבית הרי זה לא יוליכוהו אלא במקום ששניהם יכולין לילך בו. וכן האשה ששאלה מחברתה מים או מלח ולשה בהן עיסה או בשלה בהן תבשיל הרי העיסה או התבשיל כרגלי שתיהן לפי שאי אפשר להפליג המים או המלח מן התבשיל או מן העיסה. וכן שני׳ שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב אע״פ שחלקוה הרי כל הבשר כרגלי שניהם לפי שכל הבשר יונק זה מזה עד אחר השחיטה ואפי׳ נחשוב זה החלק כמובדל מן הבהמ׳ מבערב ונאמר יש ברירה מכל מקום הרי יונק מהחלק האחר עד אחר שחיטה. אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה ביום טוב הואיל ותחומין מדרבנן נאמר יש ברירה וחלק כל אחד כרגליו שנחשוב כאלו מעי״ט נחלק ונבדל זה מזה בחבית. +כת׳ ה״ר יצחק תנן בפרק משילין כל שחייבין עליה משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. שבות כלומר דבר שאין בו מצוה כלל או דבר הרשו׳ שיש בו קצת מצוה או דבר שיש בו מצוה ממש וחייבוהו רבנן לשבות מהן ביום טוב. ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על גבי המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין. ובתוספות מוסיף לא מגרשין ולא חולצין ולא מיבמין. אמנם בפרק הזורק מוכיח שהתירו לגרש במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם. ואלו הן משום מצוה לא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומות ומעשרות. כל אלו ביום טוב ק״ו בשבת פירוש מטפחין יד על יד מספקין יד על ירך. ובירושלמי משמע ששניהם בענין אחד אלא ספוק בחמתו טפוח מרצונו. ואין מקדשין מוקים לה בתלמוד שלנו בשיש לו אשה ובנים. ומשמע דאם אין לו מותר לקדש לפירו׳ ר״ת אבל לפר״ש אסור. ונראה דלכנוס אסור. + +Siman 59 + +נט. דין הלכות ערובי תבשילין +יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין ואין מבשלין ביום טוב מה שאוכלין בשבת ואסור זה מדבריהם שלא יבאו לבשל מיום טוב לחול כדי שיאסר להם מיום טוב לשבת ישאו ק״ו מיום טוב לחול לפיכך אם עשה תבשיל מעי״ט שהיה סומך עליו מיום טוב לשבת הרי זה מותר ונקרא ערובי תבשילין. וכתב הרמב״ם שנקרא כן כי כשם שנקרא ערובי חצרות ערוב שנעשה משום הכר שלא יעלו בדעתן שמותר להוציא מרשו׳ לרשות כך זה התבשיל משום הכר שלא יעלה בדעתו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו אוכל בו. והראב״ד ז״ל כתב שנקרא כן שמערב צרכי שבת עם צרכי יום טוב לעשותן יחד. +ויש לעיין אם יניח ערובי תבשילין קודם יום טוב שני ימים או יותר אם יועיל לו. ועל זה כתב ה״ר נתנאל ז״ל לחומרא וז״ל ועל ערובי תבשילין אין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתנו עושה אדם ערובי תבשילין מעי״ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא. ועוד כיון דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד יום טוב בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין באותו תבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכלהו אמוראי לא שייכי אלא עי״ט. ואפי׳ פת תקנת עזרא היא לאפות מע״ש לערב שבת וכבוד שבת הוא בלחם הפנים לחם חם ביום הלקחו וכל שכן דכל שבת בשר שאינו כשלמים אינו בשר לענין ט׳ באב. ועוד שאינו נכר שהוא עשוי לשם יום טוב. ואף כי הפסוק שהוא אסמכתא לערובי תבשילין את אשר תאפו אפו מכאן אמרו חכמים ז״ל שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל משמע דוקא בעי״ט דכתיב גבי שבת את אשר תאפו ובערב שבת איירי קרא והוא הדין יום טוב שגם הוא קרוי שבת כמו שמצינו גבי הכנה דרבה דדריש מיניה י״ט ושבת ע״כ. +ויום טוב צריך ערובי תבשילין וערובי תחומין אבל לא ערובי חצרות ולא שתופי מבואות אבל ביום הכפורים צריך כל ערוב כשבת. +ומערבין בכל אוכל שהוא מותר באכילה ואף על פי שאסור לזה שמערבין לו כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה ולגדול ביום הכפורים שהוא חייב בתענית ואסור לאכול. +ערובי תבשילין שעורן אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואין עושין ערוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ואפילו בעדשי׳ שבשולי קדרה ואפילו שמנינות שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי גוררו ואם יש בו כזית סומך עליו משום ערובי תבשילין. +תבשיל שאמרו לענין ערוב זה אפילו צלי ואפי׳ שלוק או כבוש ואפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין שהדחתן זה הוא בשולן לאכילה הרי זה סומך עליהן. זה דעת הרמב״ם ז״ל והרי״ף ובעל העטור ז״ל. אבל הגאון רבי שמעון קיירא והר״ז ז״ל כתבו שצריך לעשות ב׳ תבשילין הא׳ לצורך אפית פת והב׳ לצורך מעשה בשול כגון שלוק צלי ומבושל ולהחם חמין שכל אלה בכלל בשול הן וקיימא לן שאין אופין אלא על אפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הוא אומר את אשר תאפו וכו׳. וכן דעת ר״ת ז״ל שאין אופין אלא על הפת וכשאמר ב״ה תבשיל אחד ר״ל חוץ מן הפת. +וצרי׳ שיהא ערוב זה שמור עד שיאפה כל מה שצריך לאפות ויבשל כל מה שצריך לבשל ואם נאכל הערוב או נאבד קודם לכן אסור לאפות ולבשל אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד. +וכתב הראב״ד ז״ל שאם אפה ולא בשל או בשל ולא אפה מה שעשה בעוד הערוב קיים מותר לו לשבת והרמב״ם ז״ל כתב שאם התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל הערוב או נאבד הרי זה גומר וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל. + המניח ערובי תבשילין כדי שיסמוך עליהן הוא ואחריו צריך לזכות להן על ידי אחר וכשהוא מזכה להם אינו מזכה להם על ידי אשתו ולא על ידי בניו ובנותיו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שהן כידו אבל מזכה הוא להן על ידי בניו ובנותיו הגדולי׳ ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ואפילו הם קטנים שהקטן זוכה לאחרי׳ בדבר שהוא מדברי סופרי׳. וכשהוא מזכה על ידי אחד אומר הוי זוכה לפלוני ולפלוני או לכל בני המקום הזה והוא יענה הן. ואינו צריך להודיע לאלו שזכה להן מעי״ט ובלבד שידעו שזכה להן וערב להן קודם שיאפו ויבשלו ואחר כך יסמכו עליו ויאפו ויבשלו עליו אף על פי שלא ידעו זה אלא ביום טוב. +ויש לו לאדם לערב על כל בני העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחו׳ ולמחר מכריז ואומ׳ כל מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי. +והתירו בעלי הוראה ז״ל לסמוך על ערוב אפילו מי שהניח ערוב ואבד ואף על פי שיש לומר שגלה דעתו כשהניח ערובו שאין בלבו לסמוך רק על ערוב עצמו שהניח מכל מקום יש לדעת שכל אדם דעתו לסמוך על ערוב חברו אם יאבד ערובו ואין בערובו שהניח גלוי הדעת. +המניח ערובי תבשילין צריך לברך בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות ערוב. ואומר בערוב זה יותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ביום טוב של מחר לשבת ואם זכה לאחרים אומר לנו ולפלוני או לכל בני העיר הזאת. וכתב ה״ר יצחק ורגילין לומר ולאדלוקי שרגא בברכת ערוב ונראה דאין צריך שבכלל שאר הכנות הוא. ויש כוללין הכל ואומ׳ ולאתקוני כל מדי. +מי שלא הניח ערובי תבשילין ולא הניחו לו כשם שאסור לו לבשל ולאפות לעצמו כך קמחו ומאכלו אסור ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו ומאכלו זה שלא הניח שנמצא שמבשל ואופה שלו שהרי קנהו ואם רצה אחר כן יתן לזה שלא הניח במתנה. +וכתב הבעל השלמה ז״ל שמי שלא הניח ערובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר דמשום כדי חייו התירו לו ז״ל. +מי שלא הניח ערובי תבשילין ובשל ואפה לאכול בו ביום והותיר או שזמן אורחים ולא באו הרי זה אוכל המותר למח׳ ואם הערים אסור לאוכלו. וכתב הר״ף ז״ל דוקא אם בשל בקדרה אחת לבדה אסור אבל אם מלא קדרה אחת מותר לכתחלה ע״כ. ואפשר לומר דוקא לו אבל לאחרים מותר. וכן כתב בתשובה שאלה. עבר ובשל ואפה לשבת אין אוסרין זה עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם נתיר למערי׳ יהיו הכל מערימין וישתכח שם ערובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת. +שני ימים טובים שחלו להיות בחמשי בשבת ובערב שבת עושין ערובי תבשילין מיום ד׳ שהוא ערב יום טוב. וכתב הבעל העטור ז״ל אף על פי שערב אין לו לאפות מיום ה׳ לשבת ששבת קרובה התירו שבת רחוקה לא התירו. שכח ולא הניח יום ד׳ מניחו ביום טוב ראשון ומתנה כיצד מניח ערובו ביו׳ ה׳ ואומר אם היום יום טוב למחר חול למחר אאפה ואבשל לשבת ואינו צריך לערב ואם היום חול ולמחר קדש בערובי זה יותר לי לאפות וכו׳. במה דברים אמורים בשני י״ט של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אם שכח ולא הניח ביום ד׳ שוב אינו מניח אלא סומך על אחרים שערבו לו או מקנה למי שערב כמו שכתבנו או יהיה אסור לאפות ולבשל. וכתב הרמב״ם ז״ל שבזמן הזה שאין אנו עושין יום טוב שני מפני הספק אלא מפני מנהג האבות אין אדם מערב ומתנה לא ערובי חצרות ולא שתופי מבואות ולא ערובי תבשילין אלא הכל מעי״ט בלבד. והגיה עליו הראב״ד ז״ל ואמ׳ שיש בדבריו כעין טעם לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכל שכן הוא שהרי השני חול גמור עתה שהרי אדר ואייר ואלול חסרים הם ואינם אלא יום אחד ראשי חדשים הסמוכין להם ואם יאמר בשני אם אתמול קדש אין בדברי של אתמול כלום יכול לומר ע״כ. +והרי״ף ז״ל כתב דערובי חצרות ושתופי מבואות דלא הוי אלא בטול רשות על ידי תנאי שרי ביום טוב ראשון של גליות שחל בחמשי אבל לא ערובי תחומין משום דהוי מקנא ביתא. ויום טוב שחל להיות בערב שבת לא מערבין לא ערובי חצרות ולא שתופי מבואות ואין צרי׳ לומר ערובי תחומין. +ובשבת מצוה שיעשו המוציא על פת הערוב הואיל ואתעבידא ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי. תם מצות ערוב ת״ל אמן אמן סלה. + +Siman 60 + +ס. דין הלכות חולו של מועד +כתב הרמב״ם ז״ל חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשית מלאכה שלא יהיה כשאר ימות החול שאין בהן קדושה כלל. וכל העושה מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאסורו מדברי סופרים. וכל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסר בו שלא יהיה כיום החול לכל דבר לפיכ׳ יש מלאכו׳ אסורות ויש מלאכות מותרות בו. +כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה לו הפסד הרבה עושה אותה או אפילו אחרים עושין לו בשכר אבל ישתדל להקל הטורח כפי האפשר. וכל שיש בו הפסד אם לא נעשה עושהו כדרכו ואין צריך שנוי. +מכניס אדם פרותיו מפני הגנבים ובלבד שיכניסם בצנעה ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תפסד וכרם שהגיע זמנו ליבצר בוצרין אותו ואפילו אחרים עמו שאין להם צורך כלל. + ואסור לאדם לכוין מלאכתו ולהניחה לעשותה במועד כדי שיהיה פנוי ואם עשה כן בית דין מאבדין אותה ממנו ומפקירין אותה אם עשאה במועד. ואם מת אין קונסי׳ בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה במועד שלא תאבד. +ההדיוט תופר כדרכו אפילו לאחרים ואפי׳ בשכר אם היה צורך המועד מזה. ומי שצריך לתפור לו בגד או לבנות לו מקום אם היה הדיוט ואינו מהיר במלאכתו תופר כדרכו ואם היה אומן עושה מעשה הדיוט והוא שקראו ז״ל מכליב. ובבנין מניח האבני׳ ואינו טח אותן בטיט עליהן. וה״ר יצחק ז״ל כתב שנקרא הדיוט כל שאינו יכול לכוי׳ אמרא בשפת חלוקו או שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת תופר כדרכו. ואומן מכליב פירוש כשיני הכלב תפירה אחת למעלה והשני למטה והשלישי למעלה וכן כולן. והר״ף כתב כי רבנו יחיאל מפרי״ש פירש לחומרא דאי יודע לכוין שפת אמרא או יכול להוציא מלא מחט נקרא אומן. ואומן אסור לתפור אלא על ידי שנוי לכך יש להחמיר שלא לתפור לשו׳ אדם כי אם על ידי שנוי כי רוב בני אדם בקיאין בהוצאת מלא מחט. ואיכא מאן דאמר במועד קטן מפסיע פירוש תפירות רחבות כעין בשטא״ר בלעז ואפילו יהיו התפירות שוות. +מי שהיה לו תבואה מחוברת בקרקע ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה אם לא יקנה מן השוק אף על פי שאין כאן הפסד אין מצריכין אותו ליקח מן השוק אלא קוצר ומעמר ודש ובורר וזורה וטוחן ועושה כל מה שיצטרך לעשות בה ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנו׳. +וה״ר יצחק ז״ל כתב שכל מלאכות שעושין לצורך המועד כגון טחינה ובצירה. וכתב הר״ז ז״ל שאין טוחנין בחולו אל מועד אלא מה שצריך לו במועד. כל מה שיכול לעשות בצנעה עושין. וכן ליקח יי�� מכרמי הגוים. וצדין דגים כל מה שיכול לצוד ומולח הכל שהרי אפשר שיאכל מהן במועד אם יסחוט אותן פעמים רבות עד שיתרככו. מטילין שכר במועד ושלא לצורך המועד אסור ואף על פי שיש לו שכר ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמ׳ זו נכרת לרואה. והראב״ד אוסר במערי׳ אבל אם החדש טוב מהישן בלי הערמה מותר. +כל מלאכות שהם לצורך המועד כשעושה אותן האומן עושה אותן בצנעה. עשה לצורך והותיר המותר מותר. ועושין כל צרכי הרבים במועד כגון לתקן הדרכים וכיוצא בזה. ומודדין המקואות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין בו מים להשלימו. ומציינין על הקברים שמחו גשמים את ציונן כדי שיפרשו הכהנים ממנו. ודנין דיני ממונות ודיני נפשות וכל מי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו. וכותבין כל מעשה ב״ד במועד וכל הדומה לו כיצד כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל חוב במועד ואגרת מכר שמכרו למזון האשה והבנות ושטרי חליצה ומאונין וכל דברים הצריכי׳ להן לכתוב כדי שיזכירום כגון טענות בעלי הדין או דברים שקבלו עליהם. +מי שצריך ללוות במועד ולא האמינו המלוה הרי זה כותב שטר חוב. וכן כותבין גטין ושוברין וקדושין ומתנות כל אלו מותרין לכותבן במועד לפי שאין אדם מקפיד על כתיבתן והוי כמעשה הדיוט. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. + ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפלין ומזזות ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. וכתב ה״ר אשר ז״ל טעם משום דאדם מקפיד על כתיבתו דהוי מעשה אומן ואסור. והר״ף ז״ל כתב ספר שקורין בו בעזרה. ומכאן יש לאסור לכתוב על ידי שנוי דעגול אלא צריך שנוי בכל אות ואות לעשות אותיות חתוכו׳ והיוד יש עושין כמו עוגל קטן. וצ״ע ע״כ. והראב״ד ז״ל מתיר לאחרים בטובה פירוש בלא שכר ולכתוב שמועות וקושיות ותרוצין מדברי הלכה וחדושי שמועות נראה שמותר שהרי זה מלאכת מצוה וכמלאכת האבד דמי שמא ישכח או שמא יתעצל על ידי אונס וכן נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר י״ט לא יהיה לו פנאי על זה. וכותב אדם תפלין ומזוזות לעצמו וטווה תכלת בבגדו ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרי׳ כדי פרנסתו. וכן כל שאסור לעשותו במועד אם אין לו מה יאכל עושה כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל לעשות לו מלאכה שהיא אסורה במועד כדי שיטול שכרו להתפרנס בו. כתב ה״ר אשר ז״ל ושאל השואל היאך ישראל יכול לעשות מלאכה בשביל חברו אם אין צורך לאומן שאין לו מה יאכל והשיב המשיב הלא תראה ספרין וכובסין שעושין מלאכתן ליוצא מבית האסורים אף על פי שאין צריך הספר והכובס לכלום דלא משוי חלוק בין יש להם בין אין להם עכ״ל. וכותבין אגרות הרשות במועד. י״מ של ממשלה. וי״מ של שאלת שלום. וכותב אדם חשבונותיו והוצאותיו ומחשב אותם ומזכרת חובותיו של מעות שהלוה לגוי׳ שכתיבת אלו אין אדם נזהר בהן ונמצאו כמעשה הדיוט. וכת׳ ה״ר אשר ז״ל שאסור לכתוב אגרות של שלום לחברו. והרי״ף ז״ל כתב בהלכותיו כי אגרות של רשות הן אגרות של שלום ששולח אדם לחברו. ונהגו לכותבם בשנוי. והמחמיר על זה משובח עכ״ל. והראב״ד ז״ל כתב טעם אגרות שלום מותר לכותבן שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב ומחשב יציאותיו צורך המועד הוא ע״כ. +עושין כל צרכי המת במועד גוזזין שערו ומכבסין כסותו ועושין לו ארון ותכריכין ואם לא יהיו לו נסרים מביאין קורות ועושין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית ואם אדם מפורסם עושין ואפילו בשוק. וכתב הר״ף ז״ל האידנא כלהו מתים מפורסמים הם לפי שהולכין ��ם רוב אדם לקברו כך פירשו התוספות במועד קטן. אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון ואין חוצבין לו אבנים לבנות מהן קבר אבל חופרי׳ לו קבר אחר שמת אבל אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות ואין בונין אותו אבל אם היה עשוי הרי זה מתקנו כגון להוסיף במדתו או לקצר. אין מפנין המת ואת העצמות מקבר לקבר. +אין נושאין נשי׳ ולא מיבמי׳ במועד כדי שלא תשתכח שמחת הרגל בשמח׳ הנשואין אבל מחזירין הגרושה. כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל אית דמוכח מהכ׳ דמי שנשא אשה ערב הרגל שמותר לכתוב כתובה ולחתמה במועד דהא מחזיר גרושתו עביד לה כתובה. ויש לדחות דדלמא על כתובה הראשונה החזירה. ויש להתיר מטעם דבר האבד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם. ומארסין נשי׳ ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסי׳ ולא סעודת נשואין שלא יערב שמחה אחרת עם שמחת החג. +ואין מגלחין ואין מכבסין במועד גזרה שמא ישהה עד לתוך המועד ויצא יום ראשון והוא מנוול. לפיכך כל שאי אפשר לו לגלח ולכבס מעי״ט הרי זה מותר לגלח ולכבס כגון אבל שחל להיות שביעי שלו ביום טוב או בשבת שהוא עי״ט שאי אפשר לו לגלח ולכבס. וכן הבא ממדינה שיצא לסחורה והיוצא מבית השבי ומבית האסורין. והמנודה שלא הותר עד המועד ומי שנשבע שלא לגלח ולספר ולכבס ולא נשאל לחכם להתיר לו שבועתו עד המועד הרי אלו מכבסין ומגלחין. וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל אסורין לגלח במועד. +אין נושאין נשים במועד וכו׳. כתב הר״ף ז״ל מכאן מביאין ראיה שלא לעשות שתי חופות ביום אחד גם מביאין ראיה מן הירושלמי דמפיק שלא לערב שמחה בשמחה. מיהו לא דמי כי שתי חופות שעושין משתי נשים לא שייך בהו ערוב שמחה. וכך היה רבנו יחיאל ז״ל נוהג לעשות חופת יתום או יתומה עם חופת אחד מבניו ביום אחד. אך משתי אחיות פירש בספר היחידים דאין לעשות בשבוע אחת. ומביא ראיה מההיא דיעקב דאמ׳ ליה לבן מלא שבוע זאת. +ומותר ליטול שפה וליטול צפרני׳ ואפילו בכלי ואפילו בלא שנוי במועד. ויש מפרשים בשנוי דוקא. וכתב הר״ף ז״ל וכן עקר דבעיא שנוי בנטילת צפרנים במועד כדמפרש תלמודא דבנגוסטרי אסור. פירוש זוג שקורין פינצא״ש בלעז ופירש ר׳ ברוך דהוא הדין בסכין אסור ליטול שכן דרך בחול ליטול בסכין. ועוד כתב ר׳ ברוך דאפילו הטובלת בנדתה תגלח צפרניה על ידי גויה או על ידי עצמה. אמנם במועד קטן פירו׳ דהטובלת לנדתה נוטלת צפרניה היא בעצמה ולא על ידי שנוי דלא גרע מבית השחי ומבית הערוה דשרי. +ומעברת אשה שער של בית השחי ובי׳ הערוה במועד בין ביד בין בכלי. ועושה כל תכשיטיה במועד כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה וטופלת עצמה בסיד והו׳ שתוכל לקפלו במועד וכן כל כיוצא בזה. +הנדות והזבות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה במועד הרי אלו מותרין לכבס במועד וכל כלי פשתן ומי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו במועד. וה״ר יצחק ז״ל כת׳ אזורו מוכיח עליו אבל אם אין אזורו מוכיח עליו אסור והר״ף ז״ל כתב ובחלוק שלנו ליכא אזורו מוכיח עליו ולכך אסור לכבס אפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד וכל שכן מי שאין לו אלא מפה אחת או סדין אחד אסור לכבס דליכא הוכחה כלל ע״כ. +מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים פירוש שגוללין בהן הספרי׳ וממשמשין אותן בידים תמיד והן צריכין על זה כבוס. והספוג פירוש אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה. ועכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות. ובירושלמי מתיר לכבס בגדי קטנים. ו��ש אומרי׳ דכלי פשתן מותר לכבסן במועד לפי שהן צריכין כבוס תמיד אפילו נתכבסו מעי״ט. אין עושין סחורה במועד בין לקנות בין למכור אם לא בדבר האבד שאינו מצוי תמיד כגון שיירו׳ או ספינו׳ שבאו או שמבקשין לצאת או מוכרין בזול וקונין ביוקר. וכתב ה״ר יצחק ז״ל דאין קורא דבר האבד אלא אם כן פחת מן הקרן. אבל אם מרויח להרחיב ולהרבות בסעודת יום טוב ממה שהוא מרויח מותר. ואמר הר״ם שאין להלוות בחול המועד כי מדמ׳ הלואה לפרקמטיא אמנם למערופיא יכול להלוות בחנם אותה שבוע שלא יאבד המערופיא שלו דדבר האבד מותר בחול המועד וכן הוא נהוג לעשות. +ולתקן המנעלים בחול המועד אסור אבל לקנות חדשים מותר כך פירש ריב״א. אמנם אומר מפי ה״ר שמואל מוונצנבור״ק שרבנו אבי העזרי אוסר לקנות חדשי׳ במועד ולא אמר לו רבו הראיה. אבל נראה להר״ם להביא ראיה ממה שיש במועד קטן אין מביאין כלים מבית האומן בחול המועד אפילו כליו שהן שלו כבר אינו יכול להביאם כל שכן בכלים חדשים שאינן שלו שאינו יכול להקנותם. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם עתה לקנות כלים חדשים. + אבל אין לוקחין בתים ועבדי׳ אלא לצורך המועד מפני צורך המועד שאין לו מה יאכל ואסור למוכרי פרות כוסות וכלי׳ למכור שלא לצורך המועד אבל לצורך המועד מותר בצנעה. ונראה לומר שהתגר הלוקח פרות ומוכרן לאלתר וחוזר ולוקח פרות מאותן הדמים וחוזר ומוכרן מיד מותר לקנו׳ ולמכור כדי שלא יפסיד אותו הריוח גם אפשר שיזלו הפרות בין כך. כיצד מוכרין בצנעה לצורך המועד אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו ואם היתה פתוחה לרשו׳ הרבי פותח אחת ונועל אחת. ועי״ט האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר השוק בפרות מפני כבוד יום טוב. ומוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא. +שוכרין שכיר במועד או קבלן לעשות מלאכה אחר המועד אפילו בדברים האסורין במועד ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. וכתב הר״ף ז״ל ולכך כשמוסרין בגדים לכובס תוך המועד לכבס אחר המועד צריך להזהר שלא ימנה אותם ואם הוא רוצה למנותם אסו׳ למסרן לו עד לאחר המועד כת׳ ה״ר יצחק ז״ל מקבלי קבולת פירוש אומנים שמקבלין לעשות מלאכה בבתיהם והן ממלאכות האסורות והם קבלום קוד׳ המועד בתלוש מותר אבל במחובר תוך התחום אסור כגון שקבל לעדור ולכשכש שדה או כרם בסך ידוע בתוך התחום אסור ושבת וחול המועד ואבל דין אחד להם לענין קבולת. ונראה דהתר חוץ לתחום אינו רק בשבת ויום טוב דאין יכול ללכת שם הישראל אבל בחול המועד לעולם אסור וכן באבל. והר״ף ז״ל כתב קבולת דמותר בתלוש בביתו של גוי או במחובר חוץ לתחום אבל שכיר יום אסור בכל ענין וקבלנות וחבירות ואריסות מותר אפילו בתוך התחום בין במועד בין ביו׳ טוב בין בשבת לפי שכולן יש להן קול שמן הגוי הן. פירוש קבלנות שיהיו כל הפרו׳ מן המקבלן ויתן סך ידוע ביציאת השדה או הכרם. חכירות שיתן סך ידוע בין עבדה בין לא עבדה. אריסות למחצה לשליש ולרביע. פסק ה״ר יוסף המכונה שי״ן בנדי״ט שמותר להסיר הגבשושית מביתו בחול המועד שאין אסור אלא חרישה בלבד. +משקין בית השלחין במועד אבל לא בית הבעל. נהרות המושכין מן האגמים וכן הברכות שאמת המים עוברת ביניהן מותר להשקו׳ מהן בית השלחין והוא שלא פסקו. מותר לדלות מים להשקות הירקות כדי לאוכלן במועד ואם בשביל ליפותן אסור. אין עושין עוגיות בעקרי גפנים כדי שימלאו מים ואם היו עשויות ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד כגון להעמיקה יותר על מה שהיה. ומושכין מים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה כל השדה ואם היתה שדה מטוננת משקה את כולה. ומרביצין השדה במועד שאין בכל אלה טורח גדול. זרעים שלא שתו מים קודם המועד לא ישקם במועד מפני שהן צריכין מים רבים ויהיה בדבר טורח יתר. מותר להסב הנהר ממקום למקום ולפתוח מקום הנהר שנסתם. בורו׳ שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותו ושפין סדקיהם אבל אין חופרין אותן לכתחלה וכונסין להם מים אף על פי שאינו צריך להם ועושין נברכת במועד. עכברים שהן מפסידין האילנות צדין אותן במועד. +כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים או בגומא וכיוצא בהן. וכן אם עשה מעקה לגג בונהו מעשה הדיוט. כותל חצר שנפל בונהו כדרכו מפני הגנבים. אבל בינו ובין חברו כתב ה״ר יצחק ז״ל שצר בצרור ואינו טח בטיט וכן בהוצא ודופנא מותר. כותל רעוע סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל דוקא הנוטה לרשו׳ הרבים אבל אחר לא. אמר רבא בונה אדם אצטבא לישב עליה. פירוש אצטבא בנין שעושין מן אבנים וטיט לישב עליה או לישן. והר״ף ז״ל כתב ולא נהירא דזה הוי בנין גמור לכך נראה אצטבא היינו כעין ספסלי׳ של נסרים שמחברי׳ להן רגלים. וכן הא דאמרינן בפ״ק דמועד קטן דשרי למבני אודרא אינו רוצה לומ׳ בנין גמור כמו שפירש הקונטריס אלא ר״ל להושיב האבוס של בהמ׳ במקומו כמו שפירש שם בתוספות. +הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח והדלת שנשברו מתקנם במועד כדרכו בין של עץ בין של ברזל שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח או הדלתות שבורות אפשר שיאבד כל מה שיש לו בבית וכבר בארנו שכל דבר שיש בו הפסד אינו צריך שנוי. +אין מתלעין את האלנות ואין מזהמין אותן ולא מגזמין. ועוקרין את הפשתן מפני שהיה ראוי לחפיף בו במועד. אין מכניסי׳ את הצאן לדיר כדי שיזבלו הקרקע שהרי הוא מדייר שדהו במועד ואם באו מאליהן מותר ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנן. ואם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה מסייעין אותן ושוכרין שומר לנער צאנן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדה. והר״י כתב שמותר לדייר לכתחלה במועד ואפילו בשכר. והרי״ף ז״ל פסק בשבת בטובח ביום טוב במזונות ר״ל שיאכל מה שהכינו בשביל עצמן לא שיזמין הגוי ביום טוב או שיתן להם מזונות אחר יום טוב. במועד בשכר. כתב רבנו שלמה ז״ל וה״ר יהונתן ז״ל. + הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ואם נעשי׳ החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה. המשוה פני הקרקע אם כדי להעמיד שם כרי של תבואה או לדוש שם מותר ואם לעבוד הארץ אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו אם לצורך עצי׳ מותר ואם לתקן הקרקע אסור. וכן הפותק מים לגנה או לשדה אם בשביל שיכנסו שם דגים מותר ואם להשקות הארץ אסור. וכן הקוצץ חריות של דקל אם להאכילן לבהמה מותר ואם לעבודת האילן אסור וממעשיו יוכר לאיזה דבר הוא מתכוין. +תנור וכרים שאפשר שיאפה בהן במועד מותר לעשות אותן במועד ואם לאו אסור. ובין כך ובין כך בונין על חרש של תנור. ומסרגין המטות ונוקרין הריחים ופותחין להן עין ומעמידין אותן ובונין אמת המים של ריחים. וזופתין החביות והבקבוקין. וכת׳ הר״ף ז״ל והוא הדין דשרי לתקן חביות שלנו בחשוקין שקורין צירקיל״ש בלעז ולחבר בהם השולים שקורין פונ״ץ ודוקא לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אסור. וכתב ה״ר יצחק וגם בית הזתים נוקרין. רבא שרי לכסכוסי קרמי פירוש פרונזי״ר. ויש אומרים לקייר. אמר רבי יצחק בר אמי קטרא בירית אסור. פירוש לעשות הקשרי׳ של בית יד מפני שהוא עושה מעשה אומן. והר״ף ז״ל כתב ולפי זה גרסינן קטרא בידית בדלת ולא גרסינן בריש. ובורית מפני שהוא מעשה אומן פירוש שבו״ן בלעז או לקמוט הבתי שוקין ובוריית כמו בורית. וה״ר יצחק ז״ל כתב פירוש אחר לקטרא בירי לקורט בתי שוקי׳ שקורין בלעז קלצא״ש או הבתי ידים שקורין גאנ״ץ ע״כ. +סותמין פי׳ החבית ומחפין את הקציעות בקש שלא יפסדו ולא יאבדו. ומרככין בגדים בידים שזה מעשה הדיוט. שוקלין צפרני חמור של ריחי׳ ובונין אבוס לבהמה. פירש הר״ף ז״ל ר״ל להושיב אבוס הבהמה במקומו כדמפרש בתוס׳ וסוס שירכב עליו מותר ליטול צפרניו ולסלקו וליפותו. ואין מרביעין בהמה במועד אבל מקיזין להם דם. ואין מונעין ממנה רפואה. וכל מאכלין ומשקין שאינן מאכל בריאים מותר לאדם לאוכלן ולשתותן במועד לרפואה. +כתב ה״ר יצחק ז״ל אסור לספוד ולהתענות בחול המועד אך מותר לספוד תלמידי חכמים בפניהם. ואומר שרש״י קרע בחול המועד. אבל הבראה אין עושין והוא הדין קריעה וגם לא אחר המועד. אין עושין הבראה כיון שעברה סעודה ראשונה וקריעה נראה הואיל דהוי פרהסיא דאין עושין ונראה כי אנינות מותר לעשות בחול המועד אחרי שמוטל עליו לקברו. והר״ף ז״ל כתב מיהו פירש בהלכות אבל דאין אנינות חלה בחול המועד וצ״ע ברב אלפס ע״כ. בפרק אלו מגלחין גרסינן נשים במועד מענו׳ ולא מטפחו׳ ולא מקוננות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות מענות כולן עונות כאחת קינה אחת מקוננת וכולן עונו׳. ולא יעורר על מתו ולא יספדנו שלשים יום לפני הרגל. אסור לתקן מנעלי׳ במועד הואיל ויכול לקנותם חדשים כאשר בארנו למעלה. +אין מפנין מחצר לחצר במועד לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה אבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר. ומביאין כלים מבית האומן כגון כרים וכסתות וצלוחיות ואפי׳ שלא לצורך המועד אבל כלים שאינן לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש או צמר מבית הצבע אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מניחן בחצר אחר אבל לא יביאם בביתו. והר״ש ז״ל כתב שאם חושש להם שמא יגנבו מביאן בצנעה בתוך ביתו. ואף על פי שחולו של מועד מותר בעשיית אלו המלאכות שבארנו וכיוצא בהן חייב אדם לשמוח בו ולשמח בניו ובני ביתו וכל הנלוי׳ עליו כמו שכתוב ושמחת בחגך וכו׳. + וחייב אדם לכלול בשמחתו הגר והלוי והיתום והאלמנה וגם שאר העניים האמללים כמו שאמרו במדרש על זה הפסוק של ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך אמר הקב״ה ארבעה בני בית יש לי וארבעה בני בית יש לך שמח את שלי ואני אשמח את שלך. +ואסור להתענות בחולו של מועד אבל אכילת הפת בו רשו׳ ובלבד שיטבל במיני תרגימא. וכל אדם שמתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר ודומה למה שאמרו ז״ל יפה תענית לחלום כאש בנעורת ואפילו בשבת כלומר שתעניתו תענוג. וכי אמרינן שאסור להתענות בשבתות וימים טובים מן התורה באדם שמתענה מחמת עסקיו או מחמת יאוש משמחת היו׳ ומכל מקום אין ראוי להרגיל בני העולם להתענות בימים אלו ואפילו אם ימצא מי שמופלא בחסידות. ואף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אדם אוכל ושותה כל היום אלא כך יעשה בבקר ישכים לבית הכנסת ויתפלל עם הצבור שמתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין. והולכין לבתי מדרשו׳ ושונין עד חצי היום ואחר חצי היום מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן ואוכלין שאר היום עם הלילה. +כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש שזה ודאי אינה שמחה רק הוללות וסכלות ולא נצטוינו רק על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב. הא למדת שהעבודה בשמחה לא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות. ירושלמי אמר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסור לעשו׳ מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעי׳ בתורה ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין. נראה מדעת זה החכם שאסור גדול בשחוק ובקלו׳ ראש יותר מעשיית מלאכה. וכן האמת כי מי שעוסק במלאכה עוסק בישוב העולם והיא מצוה גדולה שכן מצינו בונה בית ונוטע כרם שחוזר מעורכי המלחמה אויבי השם לפי שעוסק בישובו של עולם. וכונת התורה בנתינת המועדו׳ והראיה לפני השם כדי להדבק באהבתו וביראתו ולעסוק בתורתו התמימה ולמדו ליראה השם הנכבד והנורא מן החכמים החסידים העולים לראות פני האדון ה׳ אלהי ישראל שלש פעמים בשנה. נשלמו הלכות יום טוב ת״ל: + +Siman 61 + +סא. דין הלכות תענית +נהגו כל ישראל להתענות שני וחמשי אחר הפסח עד שבועות ושני וחמשי מסוכות ועד חנוכה משום דאמרי סקבא דשתא רגלא כלומר שברגל אוכלין ושותין שבעת ימים יותר מדאי ומרוב אכילה ושתיה והשמחה פוחזין וחוטאין תמיד ומנאפין וצריכין להתענות לכפר עליהם. וכתב הראב״ד ז״ל ונראה לי להפך תעניות שעושין בין מרחשון וכסלו וכן בחדש אייר כיון דאיכא עביד להו ואיכא דלא עביד להו ולאו חיובא נינהו ולא על מלתא ידיעא עבדי להו ומנהגא בעלמא נינהו ואף על גב דמכרזי להו בבי כנשתא כתעני׳ יחידים דמו ואפילו שליח צבור בין גואל לרופא לא יאמר עננו אלא בשומע תפלה. ופרשת ויחל משה נמי לא מבעי להו למקרי אלא דעמא דבר הכי ולא מעיקר שמעתתא ע״כ. +אך מנהג נרבונה לאמרה שליח צבור בין גואל לרופא ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שמצינו בפסוק עניה תכף לגאולה ה׳ צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה׳ ביום צרה. ויחיד אומרה בשומע תפלה. ובעננו יש ס״ג תיבות כנגד ס״ג אותיות שיש בפסוק ויירא יעקב מאד. כ״מ. +וכן יחיד שקבל עליו תענית אומ׳ עננו בשומע תפלה. ועכשו נהגו שלא להתפלל יחיד עננו אפילו בתפלת שחרית של יום אלא בארבע צומות בלבד מפני חשש תפלה לבטלה שמא יצטרכו לאכול מפני אונס נמצא שאין מתפללין עננו רק בתפלת המנחה של יום התענית. ובתוספתא גרסינן יש שאינו מתענה ומתפלל תפלת תענית כגון בערבית שלמחר יתענה. ויש שמתענה ואינו מתפלל תפלת תענית כגון בערבית יום שהתענה בו. וכן נראה מן הירושלמי. +וכל תענית יחיד צריך קבלה בתפלת המנחה של יום שלפניו שכך אמרו ז״ל כל תענית שלא קבל עליו מאתמול מבעוד יום דמי למפוחא מליא זיקא. וכתב הר״ף ז״ל מיהו שמעתי בשם רבינו תם בקבלה דלילה סגי במחשבה דלא בעי הוצאת הפה כדאמרינן בשבועות לבטא בשפתים וכו׳. וצ״ע. +וה״ר יצחק ז״ל כתב ויש אומרי׳ שאין מתפללין תפלת תענית ואם כן צריך לפרש הא דאמרינן מתענין לשעות מיירי שקבל עליו מאתמול אם אתענה למחר בחנם עד חצי היום אגמור לשם תענית ואז מתפלל עננו. עוד יש מפרשים דאפילו לא קבל מאתמול מתפלל עננו אך אינו יוצא ידי נדרו אם נדר להתענות יום אחד. וכן הורה ר״ת באחד שעשה הרבה תעניות בלא קבלה ואמ׳ שלא הפסיד תעניותיו. +ואמרינן התם מאימתי קבלתו שמואל אמר בתפלת המנחה פירוש שיאמר באלהי נצור ענני בתענית שאעשה למחר. והר״ף ז״ל כתב שמעתי כי רבנו יצחק היה אומר באלהי נצור הריני בתענית יחיד למחר ויש אומרים שאם ירצה להאריך בתחנונים יאריך. ויש מי שאומרים שאומרו בשומע תפלה ולא מחוור שלא אמרו הזכרה לתענית רק ערבית שחרית ומנחה. והראב״ד ז״ל פסק דבמנחה מקבל אדם תעניתו אפי׳ שלא בתפלה אבל אינו שם קבלת תענית מבעוד יום אפילו התענה כל הלילה וכל היום אין לו שם תענית ואינו מתפלל תפלת תענית. וכתב הראב״ד ז״ל יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה אף על פי שאכל ושתה כל הלילה האמצעית שנראה כמפסיק תעניתו הרי זה מתפלל ביום שני תפלת תענית כלומ׳ שקבלתו מועילה לשני הימי׳ והוא שלא הכניס הלילה בכלל התענית שאם אמר שמקבל עליו תענית שני ימי׳ עם הלילה האמצעית ואכל בלילה האמצעי׳ כבר אבד תעניתו ומשלים שני ימים אחרים ואין מתפלל בזה תפלת תענית ואם אמר בקבלתו שני הימים אלו עם הלילה האמצעית ואכל בלילה האמצעי׳ אף על פי שמפסיק תעניתו מתפלל תפלת תענית. לן בתעניתו פירוש שלא קבל עליו רק יום אחד אך שנמלך להתענות בלילה וכל יום המחרת אינו מתפלל תפלת תענית ואפילו קבלו עליו משחשכה. +ומתענין לשעו׳ כתב ה״ר יצחק וזה לשונו יש מפרשי׳ מתענין לשעות כגון שאמר הריני בתענית שלשה שעו׳ שאין היחיד אומר עננו עד המנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו אבל התלמוד משמע שאין קפדא אם ימצא שקרן בתפלתו דאמרינן ירדו גשמים קודם חצות הולכין ואוכלין אפילו שכבר התפללו עננו. והראב״ד ז״ל פירש מתענין לשעות שיקבל עליו תענית עד חצי היום ונמלך והוסיפו והשלימו עד הערב כיון שהשלים כל היום הרי זה תענית גמור ומתפלל לערב תפלת תעני׳ אבל אם אכל בחצי היום אין זה תענית לענין תפלה. והרמב״ם ז״ל פירש תענית שעות כגון מי שהיה טרוד בעסקיו ולא אכל עד חצי היום וכשהגיע לחצי היום נמלך ואמר הואיל ולא אכלתי עדין אשב בתעני׳ עד הערב ולא אכל עד הערב הרי זה תענית שעות ומתפלל תפלת תענית. ולא עוד אלא אפילו אכל בבקר ואחר כך קבל להתענות שאר היום הרי זה תענית שעות. ועל זה לא באר אם יתפלל תפלת תענית. וההש׳ כתב דאפילו קבל עליו במנחה להתענו׳ למחר עד הערב אחר שיאכל בבקר שאין זה תענית. והביא גם כן מה שאמרו ז״ל יחיד שקבל עליו תעני׳ שני וחמשי של כל השנה ופגעו בו י״ט הכתובי׳ במגלת תענית אם נדרו קוד׳ לגזרתנו כלומר שנדר זה קודם תקנת הימים טובים יש לו לקיים נדרו ותדחה גזרתנו מפני נדרו. ואם תקנת אותן הימים קדמה ידחה נדרו מפני גזרתנו שלא היה דעתו לפגוע באותן הימים שאם היה בדעתו לפגוע בהן לא היה נודר. והרי הוא כאומר הריני מקבל תענית שני וחמשי חוץ מן הימים הכתובים במגלת תענית ולפיכך אין צריך שאלה על נדרו ואפילו התחיל להתענו׳ קוד׳ הי״ט ואף על גב דבצבור התחילו אין מפסיקין ביחיד מפסיקין. ויש מפרשים אם נדרו קודם לגזרתנו שהתחיל תעניותיו קוד׳ שארעו אותן הימי׳ תדחה גזרתנו מפני נדרו וחל אסורו על אותן הימים מפני אסור כולל. ואם גזרתנו קודמת לנדרו שארעו קודם שהתחיל להתענות אין בזה אסור כולל וידחה נדרו מפני גזרתנו. והר״י כתב יחיד שקבל עליו תעניות ופגע בהן ימים טובים של תורה מפסיק ימים הכתובים במגלת תענית אינו מפסיק. והנך רבנן דיתבי בתעניתא כולה שתא בר מעצרתא ומעלי יומא דכפורי דבנדר גמור אסרו על עצמן הנאת אכילה וחל הנדר בכל ימות השנה בכלל. אבל בקבלת תענית מכאן ועד יום פלוני לא יכנסו שבתות וימים טובי׳ באותה קבלה לפי דעת הראב״�� ז״ל. +והמקבל עליו תענית כתב הרי״ף ז״ל דאוכל ושותה כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא יישן אפי׳ גמר וסלק שלחנו אבל אם לא סלק שלחנו אפילו ישן אוכל עד שיעלה עמוד השחר אבל גמר וסלק וישן אסור לאכול. והראב״ד ז״ל כתב דאם ישן אפילו בתוך סעודתו הוי הפסק ואסור לאכול עוד או אם סלק אפילו לא ישן. והבעל ההשלמה ז״ל כתב שאם לא ישן אפילו סלק אוכל ואם ישן אפילו לא סלק אינו אוכל. וכן דעת הרמב״ם ז״ל שהכל תלוי בשינה. וה״ר יצחק ז״ל כתב ודוקא היכא שלא ישן אבל ישן שינה גמורה אסור אבל מתנמנם אוכל וכמו כן ישן והתנה אוכל אם ישן אחר כך. ולדברי הכל אם התנה ואומר שעדין בדעתו לאכול או לשתות אפילו ישן ואפילו סלק לא נאסר לו לאכול ולשתות. וכן דעת הירושלמי. +וכתב הר״ף ז״ל ושתיה מותרת אפי׳ בלא תנאי דגבי שתיה הוי לעולם כמו התנה לפי שאין קבע לשתיה ודוקא מים. וכתב הרי״ף ז״ל ולענין תענית שפוסק מבעוד יום חזינן לגאון דאמר דחוזר ואוכל ואף על פי שפסק עד שיבא השמש כל זמן שלא קבל עליו התענית אבל אחר שקבל עליו התענית אסו׳ לאכול ולשתות אפילו מים וכן שדר רב האיי גאון ז״ל. ועוד כתב הרי״ף ז״ל שהמתענה טועם תבשילו עד רביעי׳ ובלבד שלא יבלע כלום. ועוד הביא ירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו והוא שאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים. +כת׳ הרי״ף ז״ל וזה לשונו הרבה בני אדם נוהגין לאכול בתענית מיד ששקעה החמה קודם צאת הכוכבי׳ וראיה לדבריהם מהא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תעני׳ הא שקעה מותר מיהו בתוספו׳ עבודה זרה פי׳ רבנו אלחנן פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו להתענות עד צאת הכוכבים אפילו בתענית יחיד והא דאמר שלא שקעה עליו חמה ר״ל גמר שקיעתה דהיינו צאת הככבים. ולפי שאין העולם בקיאין בגמר שקיעת החמה לכך נהגו להמתין עד צאת הכוכבים. גם רבנו אלחנן פירש פוק חזי מאי עמא דבר ואין לסור מן המנהג ומספקא לא נפיק ליה עד שיהא ודאי לילה עכ״ל. +כתב ה״ר יצחק ז״ל אדם שהתענה בשבת צריך להתענות למחרתו כדי שיתכפר לו מה שהתענה בשבת. ויפה תענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום ואפילו בשבת. ותלמיד חכם אין רשאי להתענות אבל אם הצבור מתענין יכול הוא להתענות. וחולה ועוברה שאין מתענין בתענית צבור מכל מקום אסור להן להרבות בתענוגים. +ולווה אדם תעניתו ופורע ואפילו אמר ביום זה ובלבד שיהא שם קצת צורך. עכ״ל. והראב״ד ז״ל כתב דוקא תעניתו אבל תענית צבור שהסכימו עליו על כל צרה אינו רשאי ללוות ולפרוש מהם ואין צריך לומר בארבע צומות שיש להן זמן קבוע שאינו לוה ותעניתו גם כן לא אמרן אלא תעני׳ שקבל על עצמו אבל תענית חלום אינו לוה דאמרי׳ יפה תענית לחלום וכו׳. ויש אומרים דאפילו תעניתו אינו לוה אם אמר יום זה. והראב״ד ז״ל כתב לא שנא יום זה ולא שנא קבלת סתם לוה ומביא ראיה לסברא זו. עוד כתב דמי שקבל עליו שני וחמישי של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון. עוד כתב דכל תענית של הסכמת צבור אינו צריך קבלה במנחה כלל אבל שליח צבור מכריז אותו והתענית מקובל ומתפללי׳ תפלת תענית. +והמתענה על החולה ונתרפא או על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים והטעם לפי שעדין יש לו לידאג שלא עברה הצרה לגמרי אבל בתענית של גשמים לא שנא יחיד ולא שנא צבור אם ירדו קודם חצות לא ישלימו שכבר נענו ועברה צרתם ובירושלמי אחר חצות ישלימו שכבר עבר רוב היום בבקשה כלומר שהתחיל התענית שקודם חצות אין אדם מרגיש בתענית. ועל זה אמרו ��ירושלמי אמר ר׳ אחא ברבי חנינא אסור להתענות בשבת עד ששה שעות. + +Siman 62 + +סב. דין הלכות תשעה באב וסדר התפלה ודין ארבע צומות +משנכנס אב מתמעטין בשמחה כלומר שאין בונין בנין של שמחה ואין נוטעין נטיעה של שמחה ואין עושין סעודת ארוסין ונשואין אבל לארס מותר ואפילו ביום תשעה באב שמא יקדמנו אחר. +ויש נמנעין מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר ואע״פ כן אין צריכין להמנע מתבשיל שנתבשל בו הבשר דלצעורי נפשיה קא מכוין והא אצטער. ועוד דאמרינן בנדרים הנודר מן הבשר מותר בתבשיל. וכתב ה״ר אשר ז״ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתית היין משבעה עשר בתמוז עד עשרה באב ואומרות שכך קבלו מאמותיהן דור אחר דור. ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד וכן בעונותינו בטל נסוך היין. ויש מן האנשי׳ שנהגו כן. ונהגו בספרד שאין אוכלין בשר מר״ח אב עד תשעה בו. ירושלמי אמר רבי ישמעאל אלין נשיא דנהיגי דלא למשתי חמרא מדעייל אב מנהגא שבו פסק אבן שתיה שנ׳ כי השתות יהרסון. ונראה לי אבן שתיה שהיא שם שתות יין הנסוך עכ״ל. +וכתב בעל ההשלמה ז״ל שמשנכנס אב אין ראוי לכבס ולגהץ למעט בשמחה ואף על פי שאינו אסור אלא אותו שבת לבד. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס אפילו לכבס ולהניח עד אחר תשעה באב. ולא בגדים המלבושין בלבד אסורין לכבס אלא אפילו הסדינין והמפות הגדולות והקטנות ואפי׳ כלי פשתן. מיהו לכבס ולהניח מותר ואפי׳ לגהץ לדעת הר״ם ז״ל. ויש סוברי׳ להתיר אפי׳ לכבס וללבוש ככבוס שלנו. והכבוס יש מפרשי׳ אותו במי׳ קרי׳ בלא אפר. והגהוץ הוא שריית הבגדי׳ בחמין עם האפר שהוא ממרקן יפה. ואנו אין לנו לגהץ על הדרך הזה בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אחר שרוב הנאת כבוס שלנו בבגדי מלבושינו ובגדי מטותינו על הדרך הזה. + ואין אסור לספר ולכבס אלא אותה שבת בלבד ולא כל אותה שבת אלא עד התענית ולפני אותה שבת מותר מכל מקום מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנסו ליום התענית כשהם מנוולין. וגוערין מאד במי שיסופר. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס. ומסיק רביעי שלאחריה מותר ומסיק חל להיו׳ בערב שבת שמותר לספר ולכבס בחמישי מפני כבוד השבת. +ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין אפילו בלא בשר כגון ביצי׳ וגבינה או דג ואל יאכל בשר אפילו אין לו אלא תבשיל אחד ויש מי שאומר שלא אסר שני תבשילין אלא כשאוכלין דרך תענוג ושמחה כגון כל אחד לעצמו אבל אם אוכלן כתבשיל אחד כגון שישים באחד גבינה וביצים או דגים וביצים לית לן בה. + ואף על פי שמסקנת ההלכה שאין אסור בבשר ויין אלא בסעודה המפסיק בה. והוא שיעשנה משש ולמעלה אבל אם עשה מי׳ שעות ולמטה מותר מ״מ הנהיגו הראשונים ברוב המקומות שלא לאכול בשר כל אותו היום אלא למי שהיה חולה או חלוש. וכן נהגו בהרבה מקומות לבטל השחיטה מר״ח עד התענית או כל אותה שבת עד עבור מקצת יום התענית. ויש ששואל על מה זה שנהגו לשחוט בט׳ באב מחצות היום ולמעלה והשיב כיון שהכל יודעין שלא יאכלו היום אין בכך כלום. והרמב״ם ז״ל כתב מימינו לא אכלנו ערב ט׳ באב תבשיל ואפילו של עדשים אלא אם כן היה שבת אבל אוכל הוא בשר מליח כל זמן שאינו כשלמים. רוצה לומ׳ שעברו שני ימים ולילה אחד משנמלח שזהו זמן אכילת שלמים וזה מותר אפי׳ בסעודה המפסיק בה. וכתבו הפוסקים ז״ל שלא נאמר זה אלא לפי מנהגם או לפי מנהג הרכים והמעונגי׳ שאין אוכלין בשר בכל יום ויום כ״א בן יומו אבל לפי מנהגנו עתה שכל השנה אנו אוכלין בשר ששהה במליחתו כמה ימים לא נתיר לאכול בשר בסעודה המפסיק בה אפילו נמלח כמה ימים וכן המנהג כמו שכתבנו. + ואין שותין בה יין כלל אבל שותה הוא יין מגתו כל זמן שהוא תוסס כלומר רותח שאין הנאה בשתיתו כלל. וכמה תסיסתו ג׳ ימים. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ריב״א אומר כי תבשיל של תפוחים וכל דבר הנאכל כמות שהוא חי ובשלן אף על פי שאין בהן משו׳ בשולי גוי כיון דמערבין בהו ערובי תבשילין שפיר מקרי תבשיל. +ומסעודה המפסיק בה ואילך אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו וכל שכן שאסור לאכול ולשתות אפילו מים וכן כתב הראב״ד ז״ל. וכתב עוד ונראה לי שאם התנה תנאו מועיל לרחיצה ולשתות מים ואפי׳ לרחוץ כל גופו עד שקיעת החמה ע״כ. ובין השמשות שלו אסור כמו ביום הכפורים ואע״ג דלאו דאוריתא הוא החמירו ביה רבנן. +ואסור להושיט אצבעו במים בט׳ באב כמו ביום הכפורים והטעם משו׳ אבלות ואע״פ שאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן בתשעה באב אסור. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו. וגם כשיוצא מבית הכסא מנקה ידיו לתפלה. וכן נמי מפה שרויה במים ועשויה כמן כלים נגובים מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. ושומרי פרות עוברין על צוארם במים ואינן חוששין. ומכל מקום כל רחיצה שהיא לשם הנאה אסור כל היום בין רחיצת כל גופו ופניו ידיו ורגליו. + ומי שמקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו במפה או בשום מקום עובר על דברי חכמי׳ אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב. והזקנים הראשוני׳ ז״ל הנהיגו זה ולטובה נתכוונו ועשו סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים ולכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חזוק. ואמרו ז״ל מקום שנהגו לעשות מלאכה בט׳ באב עושין שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמי׳ בטלין וכן ראוי לעשות לכל אדם כדי שיראה מתענה שאם יעשה אדם מלאכה לא ירגיש בתעניתו מתוך טרדת מלאכתו ועוד שאפשר מתוך טורח המלאכה שלא יוכל להתענות. ועוד שאמרו ז״ל כל העושה מלאכה בט׳ באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. + וכל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בשמחת ירושלם וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. וכתב הר״ף ז״ל לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם וליכא משו׳ יוהרא עכשו כיון דאין אנו רגילין במלאכה בשאר יומי כל כך דדוקא בימיהם שהיו רגילין לעשות מלאכה כל היום שייך יוהרא מיהו במקום שרגילין לעשות מלאכה כמו בספרד צ״ע לענין תשעה באב מיהו גם שם נהגו שלא לעשות מלאכה ולישא וליתן דאמרי׳ ביבמות דשבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לישא וליתן יש לומר היינו משא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה דומיא דלבנות ולנטוע דמפרש התם כגון אבורנקי של מלכים אם כן אסור להרבות במשא ומתן ר״ל שיתמעטו יותר משאר ימים עכ״ל. +צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלם שנאמר אם אשכחך ירושלם וכו׳ על ראש שמחתי ואמרו ז״ל זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנין אותו במקום הנחת תפלין שנאמ׳ לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר ותפלין נקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך. והבטיח הקב״ה שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנין בר��ש בזמן חורבנה. ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקי׳ כלל בהנחת תפלין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחוששו גם כן שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר. ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות. וכן הבונה בית וסד אותה בסיד משייר בה אמה על אמה כנגד הפתח כדי שיזכור החורבן בבואו ובצאתו. אבל הלוקח בית מסויד לא הצריכו לפחות בה זה. +ומכל מקום מדי שנה בשנה צריך אדם להיות מתאבל על ירושלם בימים אלו כיצד ערב תשעה באב בסעודה שמפסיק בה יושבין לארץ ואין אוכלין בשר ואין שותין יין ולא שני תבשילין כמו שבארנו ויש פרושין שמונעים עצמן מכל מיני לפתן ואין אוכלין רק פת במלח ומים במשורה. ויש יושבין בין תנור וכירים ואוכלין ביצה זכר לאבלות. ומפסיקין עוד היום גדול מה שאין כן בשאר תעניות. ויש נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין משנכנס אב עד תשעה בו כמו שכתבנו. ירושלמי הני נשי דידן דלא שתו חמרא מן שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב מנהגא. ויש נהגו לעשות כן על פי הירושלמי. +וכל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה אבל אין צריך כפיית המטה. מיהו ה״ר שמואל ז״ל מאויר״א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובהגדות לפי שכל אלה משמחין הלב שנאמ׳ פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. אבל קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעי׳ שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן בית המקדש. כתב ה״ר יצחק ז״ל ובפרק אלו מגלחין וכיוצא בהן. והר״ף ז״ל כתב ובפי׳ איכה אבל לא בפי׳ איוב משום דהוי עמוק טפי ואמרינן קורין דוקא אבל לענין סברא אסור. ותינוקו׳ של בית רבן מבטלין. +ולא ילך ויטייל בשוק כדי שלא יבא לידי שחוק והתול. וקצת מן החכמים נמנעים מהנחת תפלין. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שמותר להניח תפלין דקרו לה פרק החולץ אבלות ישנה והר״ף ז״ל כתב הלכך לא עדיף מיום שני דאבל דמניח תפלין כדאיתא במועד קטן וכן כתב הר׳ שמותר להניחן אבל הוא אינו מניחן בבקר משום דכתיב בצע אמרתו שקרע פורפירין דיליה. ואסור לשורר בזמן הזה משום אבלות ירושלם אך בבית חתנים מותר ושיר שהוא שבח של הקב״ה מותר בכל מקום. +ותשע׳ באב שחל להיות בשבת או באחד בשבת מעלה על שלחנו כל מה שירצה ואפי׳ כסעודת שלמה ואינו מחסר כלום ואפי׳ בסעודה המפסיק בה מפני כבוד שבת וכשחל להיות בשבת דוחין התענית עד אחר השבת. והוא הדין דלפני אותה השבת מותר לספר ולכבס. והר״ם מקוצי ז״ל כתב בספר המצו׳ שלא נהגו רז״ל כשחל ט׳ באב להיות בשבת לאסור לספר ולכבס כל השבוע שלפניו אף על פי שנדחה עד לאחר השבת. וה״ר יצחק כתב וצריך פירוש לפירושו לבד יום ה׳ או יום ו׳ מפני כבוד השבת כי איך נאסור יום ה׳ הלא התרנוהו אפילו חל ט׳ באב בערב שבת כל שכן כשחל להיו׳ בשבת גם שאר ימי השבוע נמי חומר׳ יתרה הוא שהרי לא אסרו רק שבת שחל ט׳ באב להיות בתוכה. ובפר׳ בתרא דמגלה מחלקין בין חל להיות בתוכה לחל להיות בשבת. ואין שום אבלות נוהג בשבת ואפילו מדברים של צנעה. והרף ז״ל כתב מיהו שמעתי כי רבי מאיר מרוטונבור״ק ז״ל נוטה להחמיר בדברי׳ של צנעה. וטעם להתיר יש בתשמיש המטה. ט׳ באב שחל להיות בשבת הואיל ונדחה ידחה ואם היה אסור בדברים של צנעה אם כן אינו לגמרי ועוד דאם איתא דברים שבצנעה נוהג אסור אפילו התענית יעשו בשבת דהרב�� בני אדם עושין תענית חלום בשבת והוי שפיר דברים שבצנעה ומטעמים אלו אין לאסור הדבר לרבים. עכ״ל הר״ף ז״ל. נשלמו הלכות ט׳ באב ועתה אבאר סדר התפלה בו בע״ה.
+ערב ט׳ באב במנחה מקדימין לבא לבית הכנסת ומתפללין תפלת המנחה כמו בשאר ימי השבוע ויש מקומו׳ שאין אומרי׳ תחנ׳. וכן כתב הר״ף ז״ל טעם דאין אומרי׳ תחנ׳ בט׳ באב לא ביום ולא בלילה דכתי׳ סתם תפלתי. ואח׳ תפלת המנחה הולכין לבתיהן ואוכלין ושותין בעוד היום גדול. ואח״כ הולכי׳ לבית הכנס׳ ושליח צבור יורד לפני התיבה ופותח והוא רחום וכל הקהל כאחד יורדי׳ מעל כסאותם ושולפין מנעליהן ויושבי׳ לארץ ואומ׳ ברכו ומסדרי׳ תפלת ערבית וקורין ק״ש בברכותיה. + ומתפללי׳ י״ח על הסדר וכולל בברכת בונה ירושלם מעין המאורע כמו שאמרו ז״ל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומ׳ ומה שמוסיף בה הוא ברכת נחם וכו׳. וגומרין תפלתן על הסדר ובכל תפלות ט׳ באב אומר אותה כדאמרינן בירושלמי רבי אחא אומ׳ מעין המאורע בתשעה באב ומאי ניהו רחם וכו׳. ונהגו הראשונים ז״ל לומר רחם בתפלת ערבית ושחרית ובתפלת המנחה נחם לשון נחמה שמבקשין נחמה בסוף היום. אמנם ה״ר שמואל מאיור״א היה אומר נחם בין ביום בין בלילה ופי׳ לגיונות חיילות. במרד תבכה. יש נוסחאות במרר כמו לשון מרירות. ויש נוסחאו׳ במרד כמו לשון עניה ומרודה ואחר תפלת ערבית אומר קדיש זוטא. +ואחר כך יושב שליח צבור והקהל לארץ בדאגה ושממון וקורין מגלת איכה בנהי גדול עד השיבנו ה׳ אליך. ויש מקומות חולקין בקריאתו כי יש מקומות שקורין אותו כל הקהל. ויש מקומות שאין קורין אותו כי אם החזן לבד וכל הצבור שותקין ומכבין כל הנרות ואצלנו מנהג לקרא כל אחד ואחד ואחרי כן מכבין כל הנרות ואחר כך פותח שליח צבור קינות לעגם הנפשות ולשבר הלבבות. ומקוננים שם עד רביע הלילה האנשים בבית הכנסת שלהם והנשים בב״ה שלהן וכן ביום מקונני׳ אנשי׳ לבד ונשי׳ לבד עד קרוב לשליש היום ואח״כ אומרי׳ סדר קדושה ומתחיל מואתה קדוש ואין אומרי׳ ובא לציון בלילה לפי שאין גואל בא בלילה ואחר כך אומרי׳ קדיש שלם. וכולן נפטרין לבתיהן ואין נותנין שלום זה לזה אלא מתנהגים כאבלים לכל דבריהם ואם נתן להם עם הארץ שלום משיבין לו בשפה רפה ובכובד ראש.
+בשחר משכימין לבית הכנסת ואומרים ברכות וקרבנות ופסוקי דזמרה עד ומהללים לשם תפארתך ומשם ואילך הוא מן השירה ואין לומר שירה לעת כזאת. ואומרים תפלת יוצר כמו בחול ואומר רחם בבונה ירושלם כמו שאמר בתפלת ערבית וגומרין תפלתן ואומרים קדיש זוטא ואחר כך מוציאין ספר תורה בלתי עטרה והופכין המפה וגוללין הספר במקום שפל על גבי ספסל או על גבי קתדרא ולא על גבי המגדל. וכל כך כדי לעורר הלבבות להתאבל ולהתאונן על חרבן הבית. ויש אומרים שאין גוללין אותו אלא במקומו שלא למעט בכבודו. וקורין ג׳ בפרשת כי תוליד בנים ואומרים קדיש זוטא. והשלישי מפטיר בירמיה אסוף אסיפם ואומרי׳ אשרי ומחזירין ספר תורה למקומו. ואחר כך יושבין לארץ ואומ׳ קינות כל אחד כפי השגתו וכל המרבה לקונן ולהתאונן עליו הכתוב אומ׳ שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ואחר כך אומר סדר קדושה ומתחיל ובא לציון ומדלגין ואני זאת בריתי לפי שיש בו ודברי אשר שמתי בפיך. ויום זה אסור בתלמוד תורה כמו שבארנו. ואחר סדר קדושה אומר קדיש שלם. ונפטרין לבתיהם וכל אחד יושב בדד וידום. ויש מקומות שאין מקוננין עד אחר סדר קדושה והכל לפי המנהג. ואחר כך מתק��צין בב״ה וקורין איוב כלו. +למנחה הולכין לבית הכנסת ואומרי׳ אשרי וקדיש זוטא. ומוציאין ספר תורה וקורין ויחל משה כמו בשאר הימים מהתעניות והשלישי מפטיר דרשו והמפטיר בין בשחרית בין במנחה מברך לפניה ברכה אחת. ושלשה לאחריה שאינו אומר על התורה רק מסיים מגן דוד וכן בכל שאר התעניות שלא נתקנה ברכת על התורה רק לשבתות וימים טובים שמזכירין בה ענין היום ומודי׳ השם על המתנה הנכבדת שנתן לנו מאותן הימים. ואח״כ מחזירין הספר למקומו ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין י״ח ואומרים נחם בבונה ירושלם בלשון נחמה כמו שבארנו. ואחר תפלת המנחה אומרים קדיש שלם ומתפללין תפלת ערבית והולכין לבתיהם לשלום. +ותשעה באב שחל בשבת דוחין התעני׳ עד אחד בשבת כמו שבארנו. ובמוצאי שבת מתפללין תפלת ערבית על הסדר שבארנו. ומבדילין בתפלה כמו בשאר מוצאי שבתות ואין מבדילין על הכוס עד מוצאי התענית שאם תאמר להבדיל מבעוד יום כמו שאמרו ז״ל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס זה לא אמרו אלא למי שאין לו יין במוצאי שבת ויש לו יין בשבת אבל למי שיש לו יין לא. ויש נוהגין לברך על האור קודם שיפתח במגלת איכה וכן כתב הראב״ד ז״ל במגלה כמו שכתבנו במקומו ואין אומרי׳ ויהי נועם ולא ויתן לך במוצאי שבת זה ויש נהגו לומר ויהי נועם והכל תלוי במנהג והראשון עקר. והר״ף ז״ל כתב שמברך בורא מאורי האש כשיצא מבית הכנסת על אור ששבת ומברך המבדיל קוד׳ שיצא מבית הכנס׳ עכ״ל. והסדר שעושין בתפלה כשחל להיו׳ בשבת עושין אותו כשחל להיות במוצאי שבת ובהיותו בשבת שעושין התענית באחד בשבת כמו שבארנו עושין כל סדר היום כמו בט׳ באב וכל שאסור בט׳ באב אסור בו ואם הוא עשרה בו דעבר יומו. נשלם סדר תפלות תשעה באב.
+אמרו ז״ל לא היו ימים טובי׳ לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורי׳ ומפר׳ בגמרא שביום הכפורי׳ נתנו לוחות אחרונות ונסלח להם עון העגל ונקבע להם יום מחילה וסליחה לדורו׳ וט״ו באב פי׳ הראב״ד ז״ל שכלו בו מתי מדבר כדאמרי׳ בירושלמי שכל ערב ט׳ באב היה כרוז יוצא למחנה צאו לחפור צאו לחפור והיו חופרים קבריהם והולכין וישנים שם עד הבקר למחר היו מוצאי׳ עצמן חסרי׳ ט״ו אלף ופרוטרוט שנה אחרונה מצאו עצמן שלמים אמרו שמא טעינו בקבוע החדש חזרו שם עשרה בו וי״א בו וי״ב וי״ג וי״ד כיון שהגיעו לט״ו ראו הלבנה מלאה ומצאו עצמן שלמים אמרו בטלה גזרתינו ועשו י״ט. +ובאלו הימים היו בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לה וכל הכלים טעונין טבילה ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה ותתבייש לומר לשואלת לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה כדי שלא תתביישנה הטמאות או שלא יבאו ותמנעו מלהשאילן. והראב״ד ז״ל כתב טעם אחר על פירוש הירושלמי מפני מה טעונין טבילה לפי שמתוך שמטבילין לא חיישינן עליהו מלהשאילן. ומה היו אומרות בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך פירוש שכל מי שאין לו אשה נפנה לשם ואומרות לו אל תתן עיניך ביופי תן עיניך במשפחה. +ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמי׳ שיחטפו איש את אשתו וחס ושלום דומה כאלו היו בנות ישראל הפקר. ואין זה תמה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו לא היה שולחה שם שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא בהגון בה. והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה. אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגחת להשיאן. ואולי היו יושבות עד שתלבי׳ ראשן אם לא על ידי המנהג הזה. +וכן הוא אומ׳ צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטר׳ לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כלומר שיום הכפורים נקרא יום שמחה כמו שאמרו ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקדוש ברוך הוא עם ישראל ביום שעמד על הר סיני היו כמו הארוסין ויום הכפורים היו כמו הנשואין. וביום שמחת לבו זה בנין המשכן שצוה בו למחרתו ואמר ועשו לי מקדש וענין בעטרה שעטרה לו אמו על דרך הדרש הוא חבה יתרה על כנסת ישראל משל למלך שהיתה לו בת חביבה ביותר לא זז מחבובה עד שקראה אחותי לא זז עד שקראה בתי ועוד שקראה אמי וכן הוא אומ׳ בעטרה שעטרה לו אמו וישראל עטרו כבוד לשם יתברך בקבלת מלכותו ותורתו ומצותיו. והם מעוטרים בכבודו ומוכתרים עטרת הזה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמח׳ ישיגו ונסו יגון ואנחה.
+הנה בארנו שהמתענה מתפלל תפלת תענית ואמרי׳ בירושלמי היכן אומרה בליל שבת ויומו פי׳ ערבית ושחרית ומנחה כמו הזכרת שבת אמנ׳ זה היה בדורות הראשונים אבל בדורות אלו לא נהגו להתפלל תפלת תענית אפילו בשחרית של יום התענית אם לא בד׳ הצומות כמו שבארנו והטעם מפני חשש ברכה לבטלה שמא יצטרכו לאכול מפני האונס. וכן כתב ר״ש ז״ל במסכת שבת. +וכבר כתבנו ש״צ אומר׳ בפני עצמה בין גואל לרופא והיחיד אומרה בשומע תפלה לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו. וכתב הראב״ד דאיכא מאן דאמר דבצבור בין בתפלת יחיד בין בתפלת צבור אומ׳ תפלת תענית בין גואל לרופא דלא אקרי קביעות יחיד ברכה לעצמו דהא צבור קבעי ליה ואע״ג דמצלו ביחידים צבור ננהו ולא מחוור דאם כן לימא בגמר׳ כדמתרץ לעולם אימר לך אין בין יחיד דקאי בתענית וכו׳. לימא אין בין יחיד דעלמא ר״ל יחיד מתענה לעצמו ליחיד מתענה עם הצבור אלא שיחיד המתענה לעצמו מתפלל י״ח והמתפלל עם הצבור מתפלל י״ט שמוסיף עננו אלא לאו ש״מ דיחיד אינו קובע ברכה לעצמו ואומר׳ בשומע תפלה. +וש״צ כשמסדיר תפלתו בלחש כיחיד דמי ואומר בשומע תפלה. ושליח צבור שטעה ולא הזכיר עננו בין גואל לרופא אומר אותו במקום שנזכר בו ברכה בפני עצמה ואחריו הוא אומ׳ הברכה שהוא עומד בה לפי שהאמצעיות אין להן סדר כך כתב הר״ש ז״ל אך הרי״ף ופוסקים אחרים ז״ל כתבו שחוזר למקומו אחר גואל ואומר עננו ואחריו רופא וכל שאר הברכות על הסדר. וכן אם שכח ברכ׳ אחת משאר הברכו׳. ויחיד אומ׳ אחר תפלתו רבונו של עולם בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן על גבי המזבח עכשו שאין קרבן יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כחלב ודם על גבי המזבח ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.
+ארבעה תעניות המפורשים בקבלה כמו שכתוב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. צום הרביעי זה י״ז בתמוז שהוא בחדש הד׳ וה׳ דברים קשים ארעו בו אחד נשתברו הלוחות שני בטל התמיד מבית ראשון ג׳ הובקעה העיר ב׳ פעמי׳ ד׳ שרף אפוסתמוס את התורה ה׳ העמיד צלם בהיכל. +צום החמישי זה ט׳ באב שהוא בחדש החמישי וה׳ דברי׳ ארעו בו. אחד נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה עיר גדולה בישראל ובתר שמה והיו בה אלפי׳ ורבבות מישראל ונפלו ביד גוי׳ ונהרגו כלם והיתה שם צרה גדולה כחרבן בית המקדש. ובו ביום חרש טורנוסרופוס מלך אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנ��מ׳ ציון שדה תחרש. +צום השביעי זה צום גדלי׳ שהוא בחדש השביעי ובו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת וסבב להם הגלות. +צום העשירי הוא עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי שבו סמך מלך בבל הרשע ידו על ירושלם והביאה במצור ובמצוק. בד׳ הצומות האלו מתענין ישראל מפני הצרות הנזכרות שארעו להן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשה אבותינו הרעים ולמעשינו שגורמין הצרות ונשוב להטיב ולעשות תשובה שלמה. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל ד׳ צומות אלו יש שמד צום יש שלו׳ י״ט. אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מט׳ באב מפני שהוכפלו בו הצרות. ומלבד אלו הארבע צומות נהגו ישראל להתענות בי״ג באדר זכר לתענית שגזרה אסתר בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם והוא תענית של שמחה ולזכרון הנס קבלוהו בשמחה באותה שעה עליהם ועל זרעם ותענית זה נקרא תענית אסתר. ואם חל להיו׳ בשבת מקדימי׳ ומתענין בששי שהוא י״ב באדר ויש מקדימין ומתענין בחמישי שאין מתענין בע״ש מפני דרכי האמורי. אבל אחד מד׳ הצומות שחל להיות בשבת מאחרין ודוחין אותו עד אחר השבת. +ובכולן קורין בתורה שחרית ומנחה שלשה בפרשת ויחל. ומפטירין במנחה דרשו עד לנקבציו כמו שעושין במנחת ט׳ באב כמו שבארנו. ובכולן מלבד ט׳ באב הקלו חכמים על עוברות ומניקות שמתענות ואין משלימות ואוכלין בליל הכנסת התענית עד שיעלה עמוד השחר כמו שבארנו בהלכות תענית אע״פ כן ראוי אלו העוברות והמניקות שלא להקל כל כך על עצמן ואם תאכלנ׳ שלא להתענג במאכל ובמשת׳ אבל אוכלות ושותות כדי קיום הולד. +כתב הרי״ף ז״ל כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכי׳ על היין של ברכת מילה לפי שצריך לטעום ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה עכ״ל. כל הצומות האלה עתידין לבטל לימות המשיח ולא עוד שעתיד להיות ימים טובים וימי משתה ושמחה שנאמר צום הרביעי וכו׳ האמת והשלום אהבו. נשלם סדר ט׳ באב וארבעה צומות ת״ל. + +Siman 63 + +סג. דין סדר מגלת תענית +אלו ימים שמתענין בהן וכל המתענ׳ בהן לא יאכל ולא ישתה עד הערב וכל המתענה בהן מובטח שהוא בן העולם הבא.
+ניסן באחד בו מתו שני בני אהרן. בעשרה בו מתה מרי׳ הנביאה ונסתלק בארה. בעשרים ושמנה בו מת יהושע בן נון.
+אייר בעשרה בו מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון ה׳. בכ״ח בו מת שמואל הנביא וספדו בו כל ישראל.
+סיון בכ״ג בו בטלו בכורי׳ מלעלו׳ לירושלם בימי ירבעם בן נבט. בכ״ה בו נהרג רשב״ג ור׳ חנינה סגן הכהנים ור׳ ישמעאל. בכ״ז נשרף רבי חנינא בן תרדיון וס״ת עמו.
+תמוז בי״ז בו נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.
+אב באחד בו מת אהרן הכהן בט׳ בו נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ושניה ונלכדה בתר ונחרשה העיר. בי״ח בו כבה נר מערבי בימי אחז. בי״ט בו נלכדה ונהרגו היהודים.
+אלול בשבעה בו מתו מוציאי דבת הארץ.
+תשרי בשלשה בו נהרג גדליה בן אחיקם והאנשי׳ אשר היו עמו. בחמשה בו מתו אנשי׳ מישראל ונחבש רבי עקיבא בבית האסורים ומת. בששה בו נגזר על אבותינו שימותו בדבר בחרב וברעב. בשבעה בו מתו עושי העגל. בי״ז בו נהרג בן החכם רבי יהונתן זצ״ל.
+מרחשון בששה בו עורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו.
+כסלו בחמשה בו שרף יהויקים את המגלה אשר כתב ברוך מפי ירמיהו בקראה לפניו.
+טבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך וה��שך בא לעולם ג׳ ימים. בתשעה בו לא כתבו אבותינו על מה הוא ונמצא הסוד בו ביום מת עזרה הכהן ונחמי׳ בן חכליה. בעשרה בו סמך מלך בבל ידו על ירושלם להחריבה.
+שבט בחמשה בו מתו הצדיקים שהיו בימי יהושע בן נון. בשלשה ועשרים בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על דבר פלגש בגבעה על עון פסל מיכה.
+אדר בשבעה בו מת משה רבינו. בתשעה בו גזרו רבותינו על מחלוקת ב״ש וב״ה והיה קשה אותו היום כאלו נעשה העגל. אלו ימי התעניות שקבלו עליהם ישראל. עוד גזרו רבותינו שיהיו מתענין בשני ובחמשי מפני שלשה דברים על חרבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חרפת השם. לעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא להפכן לששון ולשמחה שנאמר והפכתי אבלם לששון ושמחתים ונחמתי׳ מיגונם. יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו אמן. תמה מגלת תענית תהלה לאל. + +Siman 64 + +סד. דין הלכות ראש השנה וסדר תפלה +כתב ה״ר אשר ז״ל ערב ראש השנה נהגו להתענות ולעשות צדקות גדולות כדאמרי׳ אגרא דתעניתא צדקתא. וגם נהגו כל ישראל לטבול בנהר בער״ה ויום הכפורים ולולי צנת אלה הארצות מחייבי כל ישראל לעשות כן דבעל קרי אסור בתפלה וסמכו על הא דא״ר יוחנן בטלוה לטבילותא וכתב הרי״ף ז״ל לטבילותא בטלו אבל לנטילותא לא בטלו. ועתה נקוט מנהג כל ישראל שאין מתפללין עד שירחצו. ובספרד שאין להם צנה טובלין אבל באלה הארצות לא. ובירושלמי משמע דמקומות יש שטובלין ויש שאין טובלין ומפני שתפלות ראש השנה ויום הכפורי׳ צריכות טהרה מאד ואין הצנה עדין נהגו לטבול ע״כ. ואין מברכין על טבילה זו לפי שאינה רק בשביל טהרה. כך כתב הר״מ והוא היה נוהג לשפך על גופו ט׳ קבין מים חמין שהם רי״ו ביצים במקום טבילה כי אותה טבילה אינה אלא בשביל טהרה ולא בשביל חובה עכ״ל. +כתב הרמב״ם ז״ל מצות עשה של תורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו בין בר״ה בין ביובל הוא קרן של כבש הכפוף. ואפשר לומר כי הכונה בזה שיכוף כל אחד נפשו ויכין לבו לעשות רצון יוצרו. וכל השופרות פסולי׳ חוץ משל כבש והראב״ד חולק ואומר כי המצוה כפופין אבל אם תקע בשל יעלים יצא כי דעת הר״ם ז״ל אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולן בכלל כבש הם וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופין והלכך דיעבד כשרין. וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל והר יצחק ז״ל. + ואע״פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש וכו׳. מפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ר״ה בשופר. +שופר של ע״ז ושל גוי אין תוקעי׳ בו לכתחלה ואם תקע יצא. שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ואין בקול דין גזל. +והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה שאם תאמר נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו. פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנין כשהן עצמן תוקעין. וכל מדי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשנויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו. ואית דאמרי דדוקא כי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה הני מילי כי אמר הנאת שופר עלי אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור אפי׳ בתקיעה של מצוה דנדרים חלי׳ על דבר מצוה כדבר הרשות. וכן כתב ה״ר מאיר הלוי ז״ל ואם אמר קונם של שופר עלי משמע דעל הכל נדר ואין נדר חל על דבר שאין בו ממש והמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ולא לקרי ליה מהנה דמצות לאו ��יהנות נתנו. +שופר של ר״ה אין מחללין עליו יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות ואין צריך לומ׳ שאין עושין בו מלאכה מפני שתקיעת שופר עשה ויום טוב עשה ולא תעשה. ומותר לתת בתוכו יין או מים או חומץ כדי לצחצחו ולעולם לא יתן לתוכו מי רגלים מפני הכבוד שלא יהיו המצות בזויות עליו. +ושיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ויש מפרשים שצריך שיראה לכאן ולכאן כשעור שאוחז בידו ונמצ׳ שיהיה ארך השופר ג׳ טפחים והפירוש הראשון נראה עיקר שהרי במסכת נדה תני ה׳ דברים שעורן טפח שוחק וחשיב חד מניהו שופר. + נסדק לארכו פסול. יש מפרשים שנסדק כלו. ויש מפרשים שאפי׳ לא נסדק אלא כל שהוא לפי שמשנסדק כלל כח התקיעה מבקיעו ומאריך הסדק בכל פעם ופעם ופסול וראוי להחמיר בזה. נסדק לרחבו אם נשתייר שעור התקיעה כשר וכאלו נכרת ממקום הסדק ואילך. ונראה לי דדוקא כשנשתיי׳ שעור תקיעה לצד הפה שרואין כאלו נכרת ממקום הסדק ואילך. אבל נשתייר לצד הרחב כשיעור ולא לצד הפה פסול. והריא״ג והבעל העטור פסקו דכל זמן שישתייר שעור תקיע׳ לא שנא מלמעלה ולא שנא מלמטה כשר ולא דמי להוסיף עליו כל שהוא דפסול לפי שאין בזה תוספת שהוא השופר עצמו ואף על גב דחשבינן כאלו נכרת ממקום הסדק הני מילי לענין שצריך שישתייר בו כשיעור אבל יש בו כשיעור כשר. וכתב הראב״ד ז״ל בדרשה שלו שאפילו נסדק לארכו אם מהדקו היטב וקושרו היטב בחוט או במשיחה כשר לפי שהקשר ההוא כשהוא מהודק יפה יפה מונעו שלא להתבקע עוד והוא שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. וה״ר יצחק ז״ל כתב נסדק לארכו אינו פסול עד שיהא בכל הארך. +נקב אם סתמו שלא במינו פסול סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה הרי זה כשר. יש מפרשים שלא עכבו התקיעה קודם שנסתמו שלא היה נקב גדול כל כך והיו תוקעי׳ בו בלתי נסתם ומשמיע קול הרי זה כשר אבל אם היה קוד׳ הסתימ׳ מעכב התקיע׳ כלומר שהיה גדול כל כך שהרוח יוצא ממנו עד שלא היה משמיע קול כלל ועכשו שהוא משמיע כשסתמו פסול ואפי׳ סתמו במינו לפי שזה הקול קול הסתימה ולא קול השופר או משום דהוי כשני שופרות. ויש מפרשי׳ אם מעכב את התקיעה קודם שנסתם שנפגם קולו מפני הרוח שיוצא ממנו ואינו מעכב מכל וכל אבל קולו צרור פסול אע״פ שחזר לקדמותו על ידי הסתימה שזה קול הסתימה והוי כשני שופרות. אבל אם אינו מעכב שאין נקיבתו נכרת בקול כשתוקעין בו כשר ואפילו לא סתמו שאין הנקב מפחיתו כלל ומכל מקום ראוי לסתמו שלא יראה פגום. ויש מפרשים אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה כלומר שעדי׳ נכר בקולו שהוא נקב שאין קולו יפה כקול שופר שלם פסול כיון שאין הסתימה מועלת בו להשיבו לקדמותו ואם לאו כשר ולזה הפי׳ נראה שצריך לסתמו שאם לא נסתם יהיה פסול כיון שקולו פגום מחמת נקב. וה״ר יצחק ז״ל כתב והיכא שנקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה כשר ואפי׳ היה הנקב מעכב את התקיעה מקודם לכן כשר. ובשלא במינו היכא דמעכב התקיעה פסול לדברי הכל. והיכא דלא מעכב פלוגתא דרבי נתן ורבנן. והירושלמי פירש אם היה מעכב את התקיעה שנפגם קולו קצת וסתמו וחזר לקדמותו פסול שקול הסתימה הוא זה אבל אם לא סתמו כשר אף על פי שהיה קולו פגום או צרור שכל הקולות כשרין בשופר. ולפי דעת הרי״ף והר״ם במז״ל שופר שנקב אין לו תקנה אם לא בג׳ דברים שלא יהא הנקב מעכב את התקיעה ויסתם במינו וישתייר רובו שלם. וכן דעת הר״ז ז״ל. והריא״ג ז״ל כתב שאם אינו מעכב התקיעה אם סתמו במ��נו אפילו נפחת רובו כשר ואם נשתייר רובו שלם אפילו סתמו שלא במינו כשר. +קדחו בזכרותו כשר דמין במינו אינו חוצץ. דבק שברי שופרות כלומ׳ שני שברי שופרות שלמות בעגולן אלא שלא היה שעור שופר באחת מהן ודבקן להיות שעור בין שתיהן או הוסיף על שופר שיש בו שעור לנאותו שיהיה ארוך או כדי שיתן קולו גדול מכמות שהיה פסול. ויש פוסקי׳ שאם היה בו שעור והוסיף עליו כשר. +צפהו זהב מבפנים פסול לפי שהקול קול זהב ולא קול שופר ולא במקום הנחת פה. צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר. +נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא. ואם קול חצון שמע לא יצא. ומפר׳ בירושלמי מפני שבטל חללו של חצון. ויש מפרשים מפני ששופר אחד אמ׳ רחמנא ולא שתי שופרות וזה תוקע בשנים שהרוח עובר בין שניהם בהכרח. ואף על גב דאמרי׳ קדחו בזכרותו כשר לא דמי דהתם הזכרות מדובק בו היטב ורוח לא יבא ביניהם אבל שופר בתוך שופר אי אפשר לעשו׳ כך. ומכל מקום אם קול פנימי שמע כלומ׳ שהוציא ראש הפנימי לחוץ והניח פיו על פיו יצא שאין זה רק קול שופר אחד. + הרחיב את הקצר וקצר את הרחב פסול דרך העברתו בעינן. והירושלמי מביא סמך על זה על שם מן המצר קראתי יה. ואם הפך הצד הפנימי לחוץ כמו שהופכין הכתונת נראה לי שפסול שאין זה דרך העברתו מן הבהמה. והירושלמי פוסלו לפי שבטל חללי. ויש מכשירין אותו כיון שנשאר הרחב רחב והקצר קצר. היה ארוך וקצרו כשר פי׳ שלא תאמר שאין לו לשנותו ולקצרו אחר העברתו מראש הבהמה. גרדו בין מבפני׳ בין מבחוץ אפי׳ העמידו על גלדו כשר. היה קולו עבה או דק או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר. +התוקע בתוך הבור או בתוך הדות או בתוך המערה פי׳ שהוא עצמו בתוך הבור או בתוך המערה אותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו. ואותן העומדי׳ עמו בתוך הבור או במערה יצאו. והעומד בחוץ ותוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו. +הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין. ונראה שכיון שהנשים פטורות אין ראוי לברך על התקיעה לנשים וכן בכל מצות עשה שהזמן גרמה כגון לולב וסוכה וכיוצא בהן. והראב״ד ז״ל כתב שאין לעכב על ידן אם רצו לברך. וכן נראה דעת ה״ר משולם ז״ל. והר״ף ז״ל כתב מכל מקום רגילים לתקוע גם בשביל נשים וגם מברכין ולא הוי ברכ׳ לבטלה מפני שמכניסות עצמן בחיוב מדי דהוה אלולב עכ״ל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין. +כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא המחוייב ידי חובתו לפיכך אשה או קטן מוציאין השומע מהן. וכן החרש אינו מוציא לפי שהוא פטור שהדבר תלוי בשמיעת קול וזה אינו שומע ואפילו מדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו אינו מוציא כיון דאינו שומע דלאו בר חיובא הוא. +אנדרוגינוס מוציא את מינו דבריה בפני עצמה הוא והכי איתא בפרק קמא דחגיגה. ואינו מוציא שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מפני שהטומטום כשנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא אלא כיצד יעשה שיצא ידי חובתו שומע מבן חורין שיתקע לו שאפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חרות שבו. +המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציאו או נתכוון התוקע להוציאו ולא ��תכוון השומע לצאת לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. ואם התוקע מתכוין להוציא כל השומעים קולות תקיעותיו כל המתכוין לצאת יצא אף על פי שאין התוקע מתכוין לזה פלוני. ואע״ג דאמרינן גבי מצה אכל מצה בלא כונה יצא דמשמע מצות אין צריכות כונה שאני מצה דאכילה משאר מצות דכיון דנהנה כמתכוין דמי. והכי נמי אמרינן גבי מתעסק בחלבים ובעריות שחייב שכבר נהנה ואע״ג דבעלמא אמרינן דמתעסק פטור אבל שאר מצות ודאי בעי כונה לצאת. +יום טוב של ר״ה שחל להיות בשבת אין תוקעין שופר בגבולין לפי שאין הכל בקיאין לתקוע והכל חייבין לשמוע גזרה שמא יבא ויוליכנו ד׳ אמו׳ ברשות הרבים למי שיתקע לו ויחייב סקילה. ויש שואלין אמאי לא דחינן ר״ה כד מקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א׳ משום יומא דערבה. והתשובה זמנין דמקלע המולד בהי״ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו׳ דאד״ו ואם נדחה אותו גם מיום ז׳ משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב׳ משום א׳ דאד״ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה׳ אחר המולד וכל האי לא דחינן משום דמחזי כשקרא. + התינוקות שלא הגיעו לחנוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה של ראש השנה כדי שילמודו ומותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדן בין שהגיעו לחנוך בין שלא הגיעו לחנוך שהתקיע׳ אינה אסור אלא משו׳ שבות. אלה דברי הרמב״ם ז״ל דקטן שהגיע לחנוך אביו מתעסק עמו כדי שילמוד אפילו בשבת הסמוכה לי״ט אבל קטן שלא הגיע לחנוך הוא עצמו תוקע ביום טוב אבל לא בשבת וכל שכן שאין אביו מתעסק עמו. וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל. +בזמן הזה שאנו עושין ב׳ ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון כך תוקעין בשני. ואם חל יום ראשון להיות בשבת תוקעין בשני בלבד. +כמה תקיעות חייב אדם לתקוע ביום טוב של ר״ה ט׳ תקיעות לפי שנאמר תרועה ביובל ובר״ה ג׳ פעמים וכל תקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. מפי השמועה למדו שכל התרועות של חדש השביעי אחד הן בין בר״ה בין ביום הכפורים של יובל. תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן תקיעה ותרועה ותקיעה. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו ספק לפי אורך השנים ורוב הגליו׳ ואין אנו יודעי׳ היאך היא אם היללה שמיללין הנשים בניהן בעת שמיבבין או האנחה כדרך שמתאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה כדרך הדואג מתאנח ואחר כך מילל לפיכך אנו עושין הכל היללה היא שאנו קורי׳ תרועה והאנחה זה אחר זה היא שאנו קורין שלש׳ שברי׳ נמצא סדר תקיעות כך הוא תוקע תקיעה ואחריה ג׳ שברים ואחריהן תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמי׳. +וכת׳ רבנו שרירא גאון ורבנו האיי גאון ז״ל האי מאי דמקדמין שברים לתרועה דסתמיה דאיניש כי מתרע ביה מלתא ברישא מגנח והדר מיליל. כך הביא הריא״ג ז״ל. + נמצא מני׳ התקיעו׳ שלשים כדי להסתלק מן הספק. שיעור תרועה כשתי תקיעות ושעור ג׳ שברי׳ כתרועה. הרמב״ם והרי״ף ז״ל כתבו כיון דסברי׳ דשעור תקיעה דכלהו בבי כתרועו׳ דכלהו בבי נמצא ששעור תרועה כשתי תקיעו׳ שהרי בכל הבבות יש שש תקיעו׳ ואין בהן רק שלשה תרועו׳. והראב״ד ז״ל כת׳ ששעור תקיעה כשלש תרועות ושעור תרועה כשלשה שברים. + וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי וזה לשונו שמענו שהיה הראב״ד מקפיד על התוקעין שלא יקצרו התקיעות פחות מט׳ טרימוטות וכן התרועה עצמה שלא יעשו בה פחות מט׳ טרימוטו׳. והשברי׳ נמי אין לקצר בהן פחות מג׳ טרמוטות וכן המאריך בשברים יותר מדאי יש שמקפידי׳ מפני שנרא��ן כתקיעה. + וה״ר יצחק ז״ל כתב שעור תקיעה כתרועה ותרועה ג׳ שברים שהן שלש׳ יבבות והיבבא שעור ג׳ פחו׳ של כל שהוא. ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר״ת בין שברים לתרועו׳ דכיון דמשום דלמא גנח ויליל הוא אם כן הכל תרועה אחת ואין להפסיק בתרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליכא לשעורה ואינה עולה. ובתשובת ר״ת כת׳ שלשה שברי׳ בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה הן אבל שברים ותרועה דתשר״ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחד נשימה לא עבדי אינשי ע״כ. ולא נהירא דהא תרועה אחת היא ואי אפשר להיו׳ בה הפסק בשו׳ פני׳ ולא מחלקי גנוחי וילולי מפשוטה או ילולי וגנוחי דר׳ יהודה ואף על פי כן צריך לעשו׳ בנשימה אחת. +והרי״ג ז״ל כתב ותוקע תשר״ת ותש״ת ותר״ת ג״פ נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהן עשרי׳ ושבעה דתרועה דתשר״ת ושברים אחת הן והוי יודע שאין פי׳ שברים שישבור הקול ויפסוק אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב והן יבבות ארוכו׳ וטועין התוקעי׳ המפסיקי׳ לגמרי עכ״ל. הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ימשך בה כשתים בראשונ׳ אין אומרי׳ תחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע אלא אפי׳ משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שני פעמים. והירושלמי אומ׳ שאפילו אחת אין בידו דלא רישא אית לי׳ סופא ולא סופא אית לה רישא פירוש הראש שעש׳ לסוף קשר״ק אין לו סוף והסוף שעשה לראש קש״ק אין לו ראש. +שמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה ואפי׳ שהה כל היום יצא ידי חובתו וכולן מצטרפות והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תרועות ואחריהן תקיעה וכן כל כיוצא בזה. +וכן השומע תשעה תקיעות מט׳ בני אדם או אפילו תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה בזה אחר זה ואפילו בסרוגין כל היום יצא והוא שישמע כל ט׳ תקיעות על הסדר שכלן מצוה אחת הן ולפיכך מעכבות זו את זו. אבל שמע ט׳ תקיעו׳ מט׳ בני אדם כאחד לא יצא ולא משום דתרי קלי לא משתמעי דבמדי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע אלא משום דבעי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וליכא דבעידנא דעביד האי האי תקיעה עביד האי תרועה. וזה שאמרנו שהשומע ט׳ תקיעות בט׳ שעו׳ ביום יצא לא שנא שישמע הסימן כלו כאחד ולא שנא מסורג שיהיה הפסק גדול בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה מיהו אם יפסיק בתוך השברים עצמן בין ראשון לשני ובין שני לשלישי לא יצא שאין להפסיק בין השברי׳ כמו שאין להפסיק בתרועה וצריך לחזור ולעשו׳ הג׳ בלי הפסק. +וכן י״א שאם היה צריך לתקוע קש״ק וטעה ועשה אחד מן השברים קצת תרועה לא די לו בהניחו התרועה ועשות התקיעה אלא כל אותו קש״ק פסול וצריך לחזור ולעשותו פעם אחרת שהתרועה שהתחיל מפסקת בין השברים לתקיעה. וכן אם הוא צרי׳ לתקוע קר״ק וכשירצה לעשות תרועה טעה והתחיל לעשות שברי׳ צריך לחזור ולעשו׳ כל הקר״ק מהטעם שבארנו. אבל המוסיף בשברי׳ יות׳ על השלש אין בכך כלום כמו שאין מקפידי׳ על אריכו׳ התרועה שזה גם כן תרועה ארוכה היא. +הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות כמו שנסדיר בע״ה אבל היחיד שומען על הסדר ואין צרי׳ לשמען על סדר הברכו׳. ויש פוסקין דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכו׳ טוב שישמע אותן לפני הברכו׳. ומוכחי האי סברא מהא דאמרי ברך ואח״כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שברך שתוקע קודם שיברך. נשלם פי׳ שופר של ר״ה. +הנה זה סדר התפלה:
+ערבית שחרית ומנחה מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ונהגו להוסיף באבות זכרינו וגבורו�� מי כמוך וקדושת השם ובכן ובכן ובכן. שם הוא שעולה האותיות למנין אני והו. ואע״ג דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות. תשובה לגאון הני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים אמרינן. דהא עבודה כלה צרכי רבי׳ היא ואומר במקדש תרצה עבודתינו. + וענין אלה השלשה ובכן שאומר בקדושת ה׳ ענינם מלכיות זכרונות שופרות הראשון שהוא ובכן תן פחדך כלומר ענין שממליכין אותו על הכל ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונו. והשני שהו׳ ובכן תן כבוד לעמך הוא לבקש מלפניו זכרון לטובה. והשלישי שהוא ובכן צדיקי׳ יראו וישמחו הוא מענין שופרו׳ כי כל הרשעה כעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ זה נוטה למה שמצינו בתורת כהנים ובמה בשופר של חרות ומה שגומרין בה ותמלוך אתה ה׳ לבדך וכו׳ הוא לומר מעין חתימה סמוך לחתימה שחותם בה המלך הקדוש. +ואח״כ אומרים אתה בחרתנו. וכתבו הגאונים ז״ל שאין אומרים ותתן לנו ה׳ אלהינו מועדים לשמחה כמו בשאר ימים טובים לפי שאין זה רגל לשמחה אלא להיות עומד באימה וביראה ולפיכך אין אומר רק ותתן לנו ה׳ אלהינו את יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קדש ודברך אמת וקיים לעד וכו׳ וכן אומר בקדוש היום. וכתב ה״ר נתן וז״ל לפי שזהו תפלה לא היה הר״ם אומר לא בברכות של הפטרה ולא בקדוש לפי שאינם של הודאה וכן היה קדושו אשר בחר בנו וכו׳ ותתן לנו השם אלהינו את יום הזכרון זכרון תרועה באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרי׳ וכו׳ ווכרון תרועה באהבה וברצון הנחלתנו בא״י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון ע״כ. ואף על פי שהוא ר״ח אינו צריך להזכיר של ר״ח. דאסקינן בערובין דזכרון אח׳ עולה לכאן ולכאן. וכן בחתימה אינו מזכיר של ר״ח. +ודברך אמת וכו׳ פי׳ לפי שאמר למעלה מזה מלוך על כל העולם וכו׳ עד ויאמרו כל אשר נשמה באפו ה׳ אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה אמר ודברך אמת וקיים לעד פירוש אתה הבטחתנו בכמה מקומות בענין הגאולה שתהיה לך לבדך המלוכה ולכך אנו מבקשים שתאמת דבריך כי דברך אמת וקיים לעד. פסיקתא כשדן הקב״ה את אדם הראשון שתף מדת רחמים למדת הדין שנ׳ ויאמר ה׳ אלהים הן האדם והתנה לו שכך ידין את בניו במדת רחמים וזהו שאמר דוד לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. פי׳ לעולם תהיה מדת רחמים כי דברך נצב לעולם ואמונתך לדור ודור. וכך התנית לאדם הראשון זהו כי אתה אלהים אמת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים ואמונתך לדור דור. אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם כשבראת עולמך יצרתו במדת רחמים שנ׳ ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. ובבריאת אדם ויברא ה׳ אלהים. אלהים מדת הדין ה׳ מדת רחמים. ובהן תבנה עולמך ובעת סלחת לאדם הראשון סרחונו הבטחתו שתציב ותשמו׳ דבר זה לדורות הבאים אחריו ומה היא ההבטחה אמר ר׳ סימון אותו יום שסלח בו סרחונו לאדם הראשון יום שבת ויום הכפורים היה והבטיחו הקדוש ב״ה כי ביום זה יסלח עונותם של ישראל וי״א יום שבת ור״ה היה ועל הכל חלה דוד פני אל שיציב וישמור אותו הדבר לעמו לדורות והיינו דחתמין בקדושת יום טוב של ר״ה ויום הכפורי׳ ודברך אמת וקיים לעד שתעמיד אותו דבר שהבטחת לאדם שתשפוט עולמך ברחמים. +רצה ומודים. וכתוב לחיים. שים שלום. בספר חיים. אלהי עד שלא נוצרתי. זהו סדר תפלת ערבית ושחרי׳ ומנחה אך שאחרי ערבית אומר קדיש מיד ואח׳ תפלת שחרי׳ ומנחה אומר א״מ חטאנו לפניך. לפי ששנינו פעם אח׳ גזרו תעני׳ ולא נענו וירד ר׳ עקיבא לפני התיבה ואמר א״מ חטאנו לפניך א״מ אין לנו מלך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנוני׳ וקבעום לעשרת ימי תשובה ועוד היום נהגו לאמרו במקצת מקומות בשני ובחמשי לפני תחנה. +ואחר תפלת ערבית אומ׳ קדיש. ומקדש על הכוס כמו בשאר ימים טובים. ובמקום מועדים לשמחה אומר את יום הזכרון הזה וחותם ודברך אמת כמו שחותם בתפלה. ואם חל להיות בשבת מזכיר שבת כמו בתפלה ואומר אח״כ זמן. וכדרך שקדש בראשון מקדש בשני. וכן היה נוהג הר״ם אמנם היה רגיל להמתין יין חדש עד ליל שני לאפוקי נפשיה מפלוגתא כי יש גדולי׳ שאומ׳ שאין לברך זמן בליל שני. והר״ף ז״ל כת׳ וכן עיקר לאפוקי נפשיה מאותן שאין אומרין זמן בליל שני של ראש השנה ונותנין טעם לדבריהם משום דקדושה אחת הן והוי כיומא אריכתא ולא דמי לשני ימי׳ טובי׳ של גליות דשתי קדושות הן. מיהו ר״ש ז״ל מצא בתשובו׳ במחזור ויטרי שיש לומר זמן ביום טוב שני של ר״ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא היא הנותנת שהדי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנח׳ ולמעלה כדאיתא בראש השנה ואז הוי שני עקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע״ג דהשתא לאח׳ חורבן הבי׳ הוי יום ראשון כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות וכו׳ מכל מקום מה שאנו נוהגי׳ קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונ׳ שהתקינו שלא יהיו מקבלין עדו׳ מן המנחה ולמעלה עכ״ל. +וכשחל להיות בשבת אומ׳ בערבית מוצאי שבת שהו׳ ליל שני ותודיענו כמו בשאר ימים טובי׳ להיו׳ מבדיל בתפלה ואע״ג שמזכי׳ בה כבוד מועד וחגיגת הרגל אמרינן דסדר קדושת המועדים מזכיר והולך כדאמרינן בהבדלה דסדר הבדלות הוא מונה. וכן מבדילין על הכוס ועושים יקנה״ז כמו בשאר ימים טובים. ויש אומרים דאין לומר בו לא רגל ולא מועד שלא מצינו בשום מקום שיהיה ר״ה נקרא מועד דגם הגאונים לא היו אומרים והשיאנו מפני שיש בו ברכת מועדיך בהבדלה כמו בשאר מוצאי שבת ליום טוב. + ואומ׳ זמן ביום טוב שני של ראש השנה בין בקדוש בין בתקיעת שופר שכיון שצריך לעשות גם בשני כמו שעשה בראשון ראוי לברך כמו בראשון. ויש חולקין על זה ואומ׳ כי אחר שהם קדושה אחת וכיום אחד אין לחזור ולברך זמן פעם שנית. ומנהג נרבונא וכל אלה הארצות לומר זמן ביום שני בין בקדוש בין בתקיעת שופר. +וכשחל להיו׳ בשבת כשמקדישי׳ בבית מנהג לפתוח ויכלו לפני הקדוש. ומביאין לפני בעל הבית תמחוי ובו כל מיני מגדי׳ לסימן טוב ובתוכו קרכסתא פירוש קרא רוביא כרתי סלקא תמרי. לעשות זאת מאי דגרסינן במסכת כרתות אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא ליחזי איניש בריש שתא קרכסתא. ונהגו ליקח כל אחד בידו ואומר קרא יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבתינו שיקראו לפני זכיותינו ויקרע רוע גזר דיננו. רוביא יהי רצון מלפניך וכו׳ שירבו זכיותינו. כרתי יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שיכרתו שונאינו וכל מבקשי רעתינו. סלקא יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו וכו׳ שיסתלקו עונותנו ויסתלקו שונאינו וכל מבקשי רעתינו. תמרי יהי רצון מלפניך וכו׳ שיתמו שונאינו עם כל חטאתינו. +ושאלו לרב למה אנו אוכלי׳ ראש האיל בראש השנה והריאה כמו כן בדבש. וענה להם ראש האיל זכר לאותו איל שעקד אברהם אבינו שנ׳ וישא אברהם את עיניו וכו׳ ולהכי אוכלין הראש פי׳ הוא ראש השנה. והריאה משום שמאיר׳ את העינים וכן היה רגיל לעשות הר״ם ואינו נזהר לאכול שומין ואגוזים ולא שום דבר. ואחר כן אוכלין כל סעודתן ומברכין על המזון ואומר יעלה ויבא בברכת בונ׳ ירושלם להזכיר מע��׳ המאורע. ואם חל להיו׳ בשב׳ אומ׳ תחלה רצה והחליצנו ואחר כך יעלה ויבא ומזכיר שבת בפני עצמו ויום הזכרון בפני עצמו. וכבר בארנו שאין צרי׳ להזכיר של ר״ח.
+בשחר משכימין לבא לבית הכנסת ואומ׳ קרבנו׳ ופסוקי דזמרה של שבת ושל יום טוב. ויש מוסיפין עוד מזמו׳ תפלה לדוד שמעה ה׳ צדק ואח׳ פסוקי דזמרה יעמוד שליח צבור ויתודה ויאמר פיוטין ודברי תחנוני׳ להיות תפלתו לרצון כי קדוש היום לה׳ ואומ׳ נשמת וכל סדר יוצר כמו בשבת ומתפללין תפלתן בלחש. ואחר כך פותח שליח צבור לחזור תפלתו בקול רם ואומר קרובות ופזמוני׳ של מלכיות זכרונות שופרות ומשלים תפלתו ואחר כך פותח ואומר אבינו מלכנו ואחר כך אומר קדיש שלם. +ואין אומרי׳ הלל בראש השנה לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד ולהיו׳ כל אחד ירא וחרד מפשעיו. וכן אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרי שירה בראש השנה וביום הכפורים אמ׳ להם אפשר מלך מלכי המלכים יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. אך אחרי אבינו מלכנו אומר קדיש שלם. +ומוציאין שני ספרי תור׳ וקורין באחת בפ׳ וה׳ פקד את שרה חמשה. ומפטיר קורא בשניה ובחדש השביעי ומפטיר בראש שמואל. ואם חל להיות בשבת קורין ז׳ בפרשת וה׳ פקד את שרה. והטעם למה קורין בזאת הפרשה ומפטירין בזאת ההפטרה לפי שבר״ה נפקדה שרה וחנה. וביום השני ג״כ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחד חמשה בפרשת והאלהים נסה את אברהם ובשניה קורא המפטיר כאתמול ובחדש השביעי ומפטיר בירמיה מצא חן. וטעם ההפטרה לפי שיש בה ענין זכירת ישראל לטובה כדכתיב זכור אזכרנו עוד. +ועומד אחד לתקיעת שופר. ויש מקומות שנוהגין לקרא התוקע במנין חמשה. וגם יש מקומות שתוקע ביום ראשון בבימה וביום שני במקומו ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו לשמוע קול שופר ושהחיינו. וכתבו הגאונים ז״ל מברכין על השמיעה ואין מברכין על התקיעה לפי שהמצוה בשמיעה תלויה. ותוקע שלשים תקיעו׳ כמו שבארנו קשר״ק קש״ק קר״ק כל אחד ואחד ג׳ פעמי׳ מפני הספק. ויש שעושין תרועה מתוך שברים כלו׳ בנשימה אחת לפי שהכל נקרא תרועה ויש שעושים בשתי נשימות ואומרים שאין דרך לעשו׳ גניחא ויללה בנשימה אחת וכבר בארנו למעלה כל הדעו׳. +ואחר התקיעות נהגו לומ׳ כל הקהל כאחד בקול רם מזמור של תהלים ופסוקים של שופרות ואח״כ אומר אשרי ומחזירין הספרים למקומן ואומ׳ קדיש זוטא ומתפללין תפלת מוסף בלחש. +וכתב ה״ר נתן ז״ל ואומר מלבד עולת החדש ומנחתו ואומר שני שעירים לכפר האחד בשביל היום והאחד בשביל ר״ח היה קרב בר״ה כדאיתא בזבחי׳ פרק כל התדיר מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה. ובסוכה פרק החליל פריך ולתני ראש השנה שחל להיו׳ בשבת דאיכ׳ תלתא מוספי. ובתוספו׳ דשבועות תני שלשים ושש שעירים קרבין לישראל בכל שנה י״ב דראשי חדשים אלמא קא חשיב אותו של ראש השנה. ויש כתבו הכי דאומרי׳ את מוספי יום הזכרון הזה ואפי׳ לא חל להיו׳ בשבת מפני מוסף ראש חדש שבו אך לא יזכיר פסוקי דר״ח ולא את יום ראש חדש הזה משום דנפיק מניה חורבה שיאמ׳ ביו׳ השני כסדר הזה ויאמרו אלול מעובר הוא וימנו יום הכפורים וכל המועדות מיום שני כדרך שמונין בכל שאר חדשים שהן שני ימים ונמצא שיתקלקלו כל המועדו׳. אמנם בתפלות שכתב הר״ז ז״ל מידו כתוב את מוספי יום החדש הזה ויום הזכרון הזה. וזאת הנוסחא ליום ראשון דוקא הוא כמו שכתוב במקרא מלבד עולת החדש ומה שאמרנו שאין צרי׳ ��הזכיר של ראש חדש לעני׳ חתימה היא כשחותמין מקדש ישראל ויום הזכרון שאין להזכיר וראשי חדשי׳ לכפרה. +י״א שהיחיד אומ׳ עלינו לשבח ומסתבר הכי משום על כן נקוה שמתחבר עם עלינו לשבח כי עם מפני חטאינו אינו מתחבר יפה וכוללין מלכיות זכרונות ושופרות כדי שתמליכוני עליכם ויעלה זכרוניכם לטובה לפני ובמה בשופר. +ואחר שהתפללו הצבור בלחש חוזר ש״צ התפלה להוציא מי שאינו בקי ומי שירצה לסמוך על תפלתו ולא התפלל דקיימא לן דש״צ מוציא אף את הבקי בר״ה וביום הכפורים והטעם משום דאושי כולי עלמא בברכות כלומ׳ שאומרים אותן בקול רם ומשבשין זה את זה ואינן יכולין לכוין לשונם ולבם לתפלה. ולפיכך טוב להם לשמוע מש״צ. וש״צ מוציא כל אחד ידי חובתו ובלבד שיתכוין לצאת ויהיה שם מראש ועד סוף. וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. ודוקא בברכות של ראש השנה ויום הכפורים מהטעם שבארנו אבל בברכות של כל השנה אין ש״צ מוציא אלא עם שבשדות דאנסי או מי שאינו בקי. ועם שבשדות גם כן אם הם בקיאים צריכין להתפלל ואם אינן בקיאין צריכין להיות בבית הכנסת וישמעו התפלה מש״צ מראש ועד סוף וכיון דאמרינן עם שבשדות דאנסי דשליח צבור מוציאן הוא הדין לזקן או חולה שאנוסין מלבא לבית הכנסת שש״צ מוציאן. ועתה פשט המנהג ברוב שאין שום אדם בקי רוצה לפטור את עצמו בשליח צבור ואפילו בראש השנה ויום הכפורים ומתפללין כולם בלחש. ונראה לומר כי המנהג לפי שאין אנו בקיאין בכונה שנוכל לכוין לש״צ מראש ועד סוף. וכתב הריא״ג ז״ל שהיחיד שלא התפלל מוסף אלא שסמ׳ על תפלת שליח צבור וכיון לבו לצאת בה שצריך לפסוע ג׳ פסיעות אחר שסיים ש׳צ תפלתו. ויש בשלוחי צבור מי שמחמיר על עצמו לפסוע אלא שהוא מבליע פסיעותיו לבלתי הראות דלא נהוי כיוהרא. +ואין פוחתין מעשרה פסוקי׳ למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות ומתחילין בשל תורה ומסיימין בשל תור׳ וכן נסדרו בסדרי התפלות אומרים תחלה שלשה פסוקים של תורה ואחר כך שלשה של כתובים ואחר כך שלשה של נביאים ומשלים בשל תורה שחוזר ואומ׳ ובתורתך כתוב לאמר אלא שבמלכיות נסדר אחר פסוקי הנביאים מיד ובזכרונות ובשופרות אינו אומרו אחר פסוקי הנביאים מיד אלא אומר בזכרונות אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך וכו׳. וסמוך לחתימה אומר פסוק של תורה. וכן בשופרות אומר אחר פסוקי הנביאים אלהינו ואלקי אבותינו תקע בשופר וכו׳ וסמוך לחתימה אומר פסוק של תורה. וזה שאין עושין כן במלכיו׳ לפי שפסוק אחרון של תורה במלכיות הוא שמע ישראל ואין מלכו׳ בו כמבואר לפיכך סדרוהו סמוך לפסוקי המלכיות כדי שנדע דלשם מלכיות נקבע. או נוכל לומר כי מפני שמלכיו׳ אין חותמין בהן מעין מלכיות אלא מקדושת היום לפי שבה נכלל לפיכך צריך להשלים כל פסוקי מלכיות ולחזור לענין הפתיחה שפתח בה שהוא קדושת השם לפיכך הוא אומר וקדשנו במצותיך וכו׳ ודברך אמת וקיים לעד וכו׳ ואם השלים בנביא יצא. +וכן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה שוב אינו צריך. זהו דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל. והר״ף כתב שאין צ״ל שום פסוק כיון שאמ׳ ובתורתך וכו׳. פר״ש ז״ל בשאר מוספי השנה כיון שאמר נעשה ונקריב כמו שכתוב בתורה וכו׳ אבל בר״ה צ״ל מלכיו׳ זכרונות ושופרות. ור״ת פי׳ ובמלכיות זכרו׳ שופרות קאי לבד הסוגיא דובתורתך כתו׳ לאמר וכו׳ והא דאמרי דצ״ל מלכיות י״ל כשהתחיל לומר הפסוקי׳ אבל מקראו׳ של מוסף של שאר ימים טובים צ״ל ואין להפטר בנעשה ונקריב וכו׳. שהמקראות הם עיקר הקרבנות יותר מעשרה פסוקים למלכיות שאינן קרבנות. והר״י האורבלי בעל המנהל אומר בשם רבו דלכל הלשונות אם אמר כאמור צ״ל כל הקרבנות דלמה כפל אם לא לאמרם. והר״ז ז״ל כתב שצ״ל פסוק אחד מתורה ופסוק אחד מנביאים ופסוק אחד מכתובים. ואם אמר ג׳ מכולן יצא. וזה שאמרו ז״ל כיון שאמ׳ ובתורתך כתוב שוב אינו צריך על פסוק המוסף הוא ר״ל שאינו צריך להזכיר כלל פסוקי המוסף דהיינו ובחדש השביעי וכו׳. אלא מה שאמר ובתורתך וכו׳ כמו שעושין בשאר ימים טובי׳ שאין מזכירין פסוקי המוסף אלא שאומרים כמו שכתוב עלינו בתורתך וכו׳ דמשום דלא רגילי בהו לא צרי׳ לאדכרינהו הכא נמי לא שנא. אבל פסוקי מוסף שבת וקצת פסוקי מוסף דר״ח אמרי מגו דרגילנא בהו. והראב״ד כתב דהא דאמרינן כיון שאמ׳ ובתורתך שוב אינו צריך ה״ק כיון שאמר ובתורתך וכו׳ ועל ידי עבדיך הנביאים ובדברי קדשך כתוב לאמר אף על פי שלא הזכיר הפסוקים כיון שהזכיר מקום כתיבתן יצא. +כתב ה״ר נתן ז״ל דמשום דדוד קדים לנביאי אקדמינן לפסוקי דכתבי לפסוקי דנביאי. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל בשם ה״ר שמואל ב״ר דוד. +ויש נהגו לומר יעלה ויבא בתפלת מוסף שנזקקין לומר זכרונות. ויש מוחין מלומר ה׳ צבאות יגן עליכם לפי שאין להוסיף בפסוקים רק לומר אותן שהן חובת היום. וכשחוזר ש״צ התפלה אחר שגומ׳ מלכיות תוקעין קשר״ק פעם אחת ואח׳ שגומר זכרונות תוקעין קש״ק ואחר שגומר שופרות תוקעין קר״ק וגומר התפלה. + וכת׳ הרמב״ם זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות של סדר הברכו׳ ואם שח ביניהן אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך וי״א שאין דעת הר״ם ז״ל על זה לעכב שזה שתקע הוא שיתקע על הסדר ולא אחר אלא בא לומר שאין להעביר המצוה ממנו כיון שהתחיל בה כדאמרינן מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק. עוד כתב בדין הוא שיתקעו על כל ברכ׳ כל בבא מהן ג׳ פעמי׳ כדרך שתוקעין כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור כולן על סדר הברכות אלא די להם בבבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו התקיעות על סדר הברכות וכל הדברים הללו בצבור. אבל ביחיד בין שישמע על סדר הברכות בין שלא ישמע על סדר הברכות יצא בין מעומד בין מיושב ואין בזה מנהג עכ״ל. והבעל הערוך כתב שמנהגם לתקוע שלשים קולו׳ לתפלה מיושב ויש נוהגין לתקוע כל סימן וסימן ג׳ פעמים על סדר הברכות קשר״ק למלכיות ג׳ פעמי׳ קש״ק לזכרונות ד׳ פעמים קר״ק לשופרות ג׳ פעמים. ור״ת הנהיג במקומו לתקוע קשר״ק על כל ברכה וברכה לפי שזו התקיעה המעולה שיש בה גנוח ויליל דדלמא גנח ויליל. ואפילו תאמר דלא הוי אלא גנוחי או ילולי לא הוי הפסק לא שברים ולא תרועה מדאמרינן שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא ואין הכל מודי׳ לו שאומ׳ דודאי הפסק הוי. +ואין משיחין לא התוקע ולא שאר העם בין התקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד כדי שיכונו לבם אל התקיעות ואע״פ שאם שח אינו צריך לחזור ולברך גוערין מאד במי ששח. ואו׳ אחר תקיעו׳ שעל סדר הברכות. היום הרת עולם. כלומר היום ר״ח תשרי הוא הריונו של עולם. אתא כמ״ד בתשרי נברא העולם והוא לשון הפסוק ורחמה הרת עולם. +ובמקום ב׳ חזני׳ אחד ליוצר ואחד למוסף השני מתקיע ובדין הוא דנתקע ביוצר משום דזריזין מקדימי׳ למצות אלא תקנה היה על שמד ופעם אחד גזרו שמד שלא לעשו׳ מצות שופר ושנו המנהג לתקוע במוסף שמתחלה היו תוקעין ביוצר. ואמרינן בירושלמי דחמון דקרו ק״ש ומצלו וקרו באוריתא ומצלו אמר�� בנימוסיהון אינון פסקין פירוש ולא ירגישו שלשם מצוה תוקעין וי״א שכשישמעו שהיו מתקבצין ותוקעין כסבורין היו שעליהם הם באין ועמדו עליהם והרגום ושנו המנהג למוסף כדי שיאמרו בנימוסיהון אינון עסקין כלומר לשם חק שלהם לא למרד בנו ולבא עלינו ואף על פי שהשמד נתבטל התקנה לא זזה ממקומה ויש דקדקו מדאמרינן השני מתקיע שהוא לשון מפעיל שאין ש״צ עצמו ראוי לתקוע והטעם כדי שלא יטעה בברכות שלא ידע לחזור במקום שפסק ואע״ג דאמרינן נמי מקרא את ההלל שהוא גם לשון מפעיל התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לצבור כדאמרינן התם הוא אומר הללויה וכל העם אומ׳ הללויה. אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכו׳ נראה לומר שש״צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא. ודוקא לענין תקיעות אמרינן דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס״ת או להקרות ההלל בשאר ימים טובים הראשון מקרא ההלל. +ואחר תקיעות שמיושב נהגו לומר מזמור אחד ואחר אומ׳ אשרי ומחזירין הספרים למקומן ואומר יהללו את שם ה׳ ואחר כך אומ׳ קדיש זוטא ומתפללין הצבור בלחש תפלת מוסף אבות זכרנו וגבורות מי כמוך אתה קדוש ובכן ובכן ובכן. קדוש אתה אתה בחרתנו. מפני חטאינו. ואומר ביום ראשון את מוספי יום הזכרון הזה מפני מוסף ראש חדש שבו אבל אין מזכירי׳ ר״ח שזכרון אח׳ עולה לכאן ולכאן. וביו׳ שני אין אומ׳ את מוספי לפי שאינו ראש חדש שאין מעברין אלול לעולם. עלינו לשבח אוחילה מלכיות זכרונות שופרות. ותוקע בכל אחת מהן. רצה ומודים וכתוב לחיים שים שלום היום תאמצנו. בספר חיים. קדיש שלם. +וכתב הרמב״ם ז״ל שלשה ברכות אמצעיו׳ אלו של ר״ה ויום הכפורי׳ של יובל שהן מלכיות זכרונות שופרות. פי׳ בזמן שהיובל נוהג אומר אותן ביום הכפורים של יובל מעכבות זו את זו. +וצ״ל בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה ג׳ מן התורה כמו שכתבנו למעלה. ואם השלי׳ בנביא יצא. ואפילו אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה והפסיק שוב אינו צ״ל כלום. אין מזכירין מלכיות זכרונות שופרות של פורענות. מלכיות כגון בחמה שפוכה אמלוך עליכם. זכרונות כגון ויזכור כי בשר המה. שופרות כמו תקעו שופר בגבעה. ולא זכרון של יחיד אפי׳ לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה. ופקדונות אינן כזכרונו׳ כגון פקוד פקדתי אתכם. ויש לו להזכיר פורעניות של אומות העולם ה׳ מלך ירגזו עמים. זכור ה׳ לבני אדום. וה׳ אלהים בשופר יתקע. +שמע ישראל ה׳ אלהינו. אתה הראתה לדעת. וידעת היום והשבות. כל פסוק מאלו ענינו מלכות אע״פ שאין בו זכר מלכו׳ הרי הוא כמו ה׳ ימלוך לעולם ועד. ויהי בישורון מלך. +ואחר שגמר ש״צ ברכה רביעית שהן מלכיות תוקעין קשר״ק פעם אחת. ואחר ברכ׳ חמשית תוקעין קש״ק פעם אחת. ואחר ברכה ששית תוקעין קר״ק פעם אחת. התקיעות אינן מעכבות הברכות והברכו׳ אינן מעכבות התקיעות שתי עירות באחת יודע בודאי שיש שם מברך להם ט׳ ברכות ואין שם תוקע ובשניה ספק יש שם תוקע ספק אין שם תוקע הולך לשניה שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרי׳.
+למנחה מתפללין כסדר יוצר. ואם חל להיות בשבת מוציאין ספר תור׳ אחר סדר קדושה כמו בשאר שבתות וקורין ג׳ בסדר השבוע הבאה ואחר כך מתפללין תפלת המנחה כסדר שהתפללו ביוצר. וכתב רבנו האיי גאון ז״ל אומר צדקתך בשבת של ר״ה הלא אנו אומרי׳ ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ומנהג יפה הוא. ומנהג נרבונה הוא שלא לאמרו לפי שהוא ר״ח אבל ביום הכפורים שחל להיות בשבת אומרי�� אותו. והמנהג להפטיר בשבת שלפני ר״ה שובה ישראל ובשבת שבין ר״ה ליום הכפורים מפטירין דרשו ובשבת שבין יום הכפורים לסוכות שוש אשיש. + +Siman 65 + +סה. סדר עשרת ימי תשובה +ונהגו לומר מר״ה ועד יום הכפורים זכרנו באבות ומי כמוך בגבורות וכתוב לחיים בהודאה. בספר חיים בשים שלום. וגרסינן בפ״ק דברכות כל השנה כלה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדק׳ ומשפט חוץ מימים שבין ר״ה ליום הכפורי׳ שמתפללין המלך הקדוש והמלך המשפט. ואמ׳ רבנו האיי ז״ל אם טעה בהמלך המשפט או בהמלך הקדוש אם לא סיים התפלה שפיר דמי שיחזור ואם סיי׳ כיון שאמרו שצריך לחזור יחזור כיון שטעה במטבע שטבעו חכמים. וכן נראה ונאות לעשות. וכבר כתבנו כל הדעות בהלכות תפלה. +ואמ׳ רב עמרם ז״ל בעשרת ימים שבין ר״ה ליום הכפו׳ משכימין בכל יום בבתי כנסיות קודם עלות השחר ומבקשים רחמים ומתחיל ש״צ תהלה לדוד ואח״כ אומר קדיש ומתחיל תחנונים ולאחר שמסיים אומר ואנחנו לא נדע וכו׳ ואומר קדיש. כשמשכימין לומר סליחות בעשרת ימי תשובה ובאו אנשים והשלימו מנין טרם יאור היום יאמ׳ החזן ג׳ פסוקי׳ או קצת מן הסליחה אחרי שבאו המנין כדי לומר עליהם קדיש ויש מקומות שנהגו לפתוח דלתות הדביר אבל לא הארון כי אם ביום ספר. +וגם יש מקומות שאומ׳ תחנה בלילה הראשונה. וגם יש מקומו׳ שנהגו שמי שמתפלל באשמורת יתפלל אמש ערבית וגם מתפלל בבקר בשחרית. ויש מנהג בכמה מקומות שמשכימי׳ מר״ח אלול עד יום הכפו׳ ומתפללי׳ סליחות ותחנוני׳ כנגד מ׳ ימים שעמד משה לקבל עשרת דברות אחרונו׳ וביום הכפורים אמר לו סלחתי כדבריך וירד. +ונהגו בכל מקומות ישראל לתקוע שופר ביום ר״ח אלול ויש למנהג הזה סמך במדרש וכן כתוב במקצת הגדו׳. בר״ח אלול עלה משה להר לקבל לוחות שניות והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד בע״ז והקב״ה נתעלה באותה תרועה ובאותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ה׳ בקול שופר. וכן התקינו חכמי׳ ז״ל שיתקעו בשופר בר״ח אלול בכל שנה ושנה ונהגו לומר אחר תפלת יוצר ומנחה א״מ ואפילו בשבת. +וכתב רב האיי גאון ז״ל להתענו׳ בב׳ ימים של ר״ה כך אנו רואין יפה שלא להתענות שכך אמרו פרנסי הדור הראשון לישראל בר״ה אכלו משמני׳ ושתו ממתקים שעשרת ימי׳ אלו ימי תשובה מקרו ימי צום לא מקרו אלא להתפלל ולהתחנן ולהתענו׳ ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה. ובירושלמי במסכת תעני׳ בכל מתעני׳ חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וחנוכה ופורי׳. ואומר הר״ם שגאון אח׳ אמר לו הלואי שיהיו מתענין בב׳ ימים של ר״ה. אבל הוא כתב בתשובה אחרת האוכל לשם שמים תבא עליו ברכה וכן המתענה לשם שמי׳ תבא עליו ברכ׳ כדי שלא יבאו לידי קלות ראש מרוב אכילה ושתיה יתברך באלהי אמן. והוא היה רגיל להתענות בהן ובשבת שבעשרת ימי תשובה לא היה מתענה.
+ונהגו לחזור אח׳ ש״צ ראוי והגון ורצוי לרוב אחיו בתפלות ימים אלו והטעם לפי שמוציא את הרבים ידי חובתן אם ירצו ולפיכך הדין נותן שיהיו מחזרין אחר איש שלם ובעל מדות הגונות וטובו׳ ורצוי את הרבי׳ כי אפי׳ בשאר ימות השנה כשמעמידי׳ חזן על הצבור להתפלל עליהם צריך שיעמידוהו ראוי והגון כי התפלה נקראת עבודה כמו שדרשו גבי דניאל תפלות כנגד תמידין תקנום על כן צרי׳ שיתן האדם אל לבו כשהוא מתפלל כנגד מי הוא מתפלל כמו שדרשו בברכות. ולרוב מעלות התפלה אמרו ז״ל אין לו להב״ה אלא ד׳ אמות של תפלה. ודרשו במדרש עיר קטנה ואנשי׳ בה מעט. עיר קטנה זו היא בית הכנסת. ואנשים בה מעט זו צבור. ובא אליה מלך גדול זה הקב״ה ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו זה ש״צ. + וכשם שהמחשבה פוסלת את העבודה כשאינה מחשבה ראויה לקרבן כך בתפלה. וכשם שחוץ לזמנו וחוץ למקומו מפגל כך חוץ למקומו הראוי לתפלה וזמן הראוי לתפלה. +וכשם שנבחרו הכהני׳ שהם בני לוי לעבודה לפי שנדבק אותו השבט להב״ה כך יש להעמיד אדם כשר וירא שמים ודבק בדרכי השם לש״צ להתפלל על הצבור שהתפלה במקום עבודה ורז״ל אמרו שראוי למנות מי שטפולו מרובה וביתו ריקן. ופי׳ מאי ריקן ריקן מעברו׳ כלומר שהוא צדיק. והרמב״ם ז״ל פי׳ שלא יהיו בו ובבני ביתו ובכל קרוביו ובכל הנלוי׳ עליו בעל עברו׳ אלא יהיה ביתו ריקן מעברות. וכשם שצריך שילמדו הכהני׳ ה׳ שנים בהלכו׳ עבודה קוד׳ שיעבדו כמו שדרשו ז״ל דכתיב בן חמש ועשרים שנה וכתיב בן שלשים שנה כך צריך שירגיל עצמו וילמוד סדר התפלה וקריא׳ התור׳ זמן מרובה קוד׳ שיעמוד להיות ש״צ כדי שיהא בקי יפה יפה. וכך אמרו ז״ל לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח״כ יתפלל. ואמנם פסקו שאין החיוב כל כך אלא בתפלות של ר״ה ויום הכפורי׳ ושל פרקים אבל בשאר ימות השנה לא צריך. וכמה הוא פרקים משלשי׳ יום ולהלן ואם יודע בעצמו שהוא אינו בקי מאד ויודע להשמר אפילו משגגה אין לו להכניס עצמו בעבודת השם בדברי קדושה להיו׳ אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים. +וצריך לדקדק שיהיה בשניו כמספר שני העובדי׳ עבודה מבן כ״ה שנה ולמעלה. והמצוה מן המובחר מבן שלשים שאז הוא ימי הזקנ׳ ולבו נכנע ונשבר יותר. ונהגו שאין מתפלל אלא מי שהוא נשוי אשה דומיא דכהן גדול שאמרו ז״ל שתהיה לו אשה לשמרו מן החטא כדאיתא התם ביבמות שהן שומרות אותנו מן החטא ועונש. +ש״צ שאינו ראוי והגון ובקי ועומד לקרא בתורה שהיא הוראו׳ משפטי השם ואסורי׳ והתרין אין מקיפי׳ לו כשאר עונשין כדכתיב בקרובי אקדש. והעד על זה נדב ואביהו וקרח ועדתו ופרץ עוזה וצרעת עוזיהו כשגבה לבו לעבוד. ושכרו מרובה אם היה מן ההגונים שבארנו ויתנהג כהוגן וכשורה ויהיה ממצדיקי הרבים בתפלתו והוא הנקרא מלאך ה׳ כמו שדרשו ז״ל ואל תאמ׳ לפני המלאך כי שגגה היא בש״צ. שכל העושה מלאכת השם ומצותו הוא מלאך כמו שמצינו בגדעון ויקר׳ מלאך ה׳. ואמר זה פנחס וצריך שיקדש עצמו קודם שיעמוד להתפלל מטומאת קרי ושיהיה קדו׳ ממחשבת עברה וכ״ש ממעשה כי את לחם אלקיו הוא מקריב וצריך שתהא תפלתו שגורה בפיו. וישמר מרשע כפי יכלתו שאם לא כן אין ראוי לספר חקיו של הקב״ה כמו שכתוב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. ודרשו בסנהדרין לא תטע לך אשרה כל עץ גבי פורס שאינו הגון. ואין לך פרוס יותר משליח צבור שהוא מזהיר את העם בפיוטיו ובזמיריו כדי לרצותם לאביהם שבשמים. + ואף על פי שיהיה ראוי והגון ויודע זה בעצמו צריך שיסרב מעט כדרך שאמרו ז״ל ראשונה מסרב שניה מסרהב שלישית דומה לתבשיל שאין בו מלח. ומצוה לכל אדם להיות משכים והולך לבית הכנסת בכל עת התפלה להיות מתפלל עם הצבור כי גדולה התפלה ושכרה לזריזי׳ בה לבא לבית הכנסת מרובה כמו שאמרו רז״ל אקדימו והשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכון חיי. + +Siman 66 + +סו. דין ספר נקרא מורה חטאים, הנקרא ספר הכפרות חברו ה״ר אלעזר מגראמיישא ז״ל. +אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי שמעון ברבי יוסי ורבנן מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם. פירוש מתחת כנפי החיות. כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. וימינו פשוטה לקבל שבים. +תשובה מגעת עד כסא הכבוד שנ׳ שובה ישראל עד ��׳ אלהיך. בעלי תשובה באין עד מקום שאין מלאכי השרת רשאין לבא שהם מרוחקין מהשכינה ל״ו אלפי רבבות פרסאות שיש חצר גדול לפני הקב״ה כל כך שנאמר שרפים עומדים ממעל לו. שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. +אני ה׳ מלמדך להועיל. בני קח אמרי ותמצא נועם לנפשך. אני בראתיך יצרתיך. עשיתיך הנקתיך. קדשתיך. האכלתיך. הלבשתיך. הלמדתיך. הורתיך. הזהרתיך ליראה את שמי הגדול הגבור והנורא. נתתי לך תורתי לקיים מצות ולדבקה בה כל הימים לזכור טובתי אשר לך. הזהרתיך מלחטא לפני ושלא לשמוע לאל זר אשר בלבבך הערל והטמא והמחטיא את לבך הזונה אשר רוח זנונים בו שוב אלי בכל לבב׳ ואני אמציא תועלת לך כי תשובה בראתי לך בטרם הרים הטבעו כי אהבתיך. + בני שוב למקום בכל לבבך ובכל זהביך וזכור בוראך אשר בראך טרם תלך אל ארץ עיפתה חשך וצלמות והנה ידו פשוטה לקבל שבים. כי הקב״ה מחבק לכל השבים ומקבל אותם שנאמר וימינו תחבקני זה המתחרטים על מעשה הלבבות השובבים. +ארבעה הם חלקי כפרה לבעלי תשובה א׳ בואתחנן וב׳ באתם נצבים הרי ג׳ בתורה ובנביאים כתוב לכן בזאת יכופר עון יעקב כל האלף בית בו חוץ מן ד׳ כי ד׳ תשובות נרמזות בו. כל שמתענה ד׳ פעמים בשנה ג׳ ימים רצופים וג׳ לילות מוחל לו הקב״ה כל עונותיו. ואלו הן קודם עשרה בטבת קודם שבעה עשר בתמוז קוד׳ ר״ה ובעשרת ימי תשובה. ובנביאי׳ ביחזקאל ג׳ אם ישמעו ואם יחדלו. ואמר השומע ישמע והחדל יחדל. + וד׳ תשובות הן ואלו הן. תשובו׳ הבא. תשובת הגדר. תשובת המשקל. תשובת הכתוב. +בני שים אזנך לתוכחת. וכגון זה אמרתי יש חוטא בהשחתת זרע. יש חוטא לבא על הפנויה בתולה או בעולה ואינו נותן אל לבו כי כל אשה רואה נדות ואינה טובלת כשהיא פנויה הרי הוא כבועל נדה בטומאה. יש בועל נערה המאורסה או אשת איש. יש מכה רעהו או שופך דמו באונאה. יש מקניטו בדברי׳ או לוקח פרנסתו. יש גונב או גוזל או מלוה ברבית. יש מאנה את חברו. יש מסיג גבול רעהו. יש מונע מלתת צדקה. יש זולל וסובא. יש בסעודת הרשות. יש בשתיה. יש בהנאת גופו. יש בדברים בטלים. יש במיני שמושים באשה. יש בקלות ראש. יש במלשינות. יש בשבועת שוא. יש בחרמות. יש במספר קמי. יש בהשחתת זקן. יש בחלול השם. יש בהזכרת שם שמים לבטלה. יש במשא ומתן. יש בכבוד אב ואם. יש בזלזול חכמים. יש בראיה. יש בשמיעה. יש בשמע שוא. יש בדבור הפה. יש בקושי ערוה. יש בחניפות. יש במחלוקת. יש חוטא ומחטיא ומדבר שקר. יש שונא תוכחות. יש רודף אחרי רננות ושררה. יש בנבלה. יש בהרהורים. יש עושה ומאריך לו יש קונה עולמו בשעה אחת. יש נוחלין ומנחילין שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. +אשרי האיש מיסר לבו ושב בתשובה שלמה ועובד את בוראו בכל לב ובכל נפש ובכל מאודו בכל דרכיך דעהו והכר בוראך ושוב אליו בתשוב׳ שלמ׳. אין אמונה כאמונת אל אחד. אין לקח כלמוד הלב. אין עטרה כעטרת הענוה. אין זרוז כזרוז החבורה. אין רנן כרנן הרוחה. אין הדור כהדור הגיון אין קלוס כקלוס קדושה. אין טכס כטכס טובה אין נהוג כנהוג נעימה. אין חמוד כחמוד חסידו׳. אין זהור כזהור אמרים אין קדום כקדום קרבן. אין מעלה כתשובה. אין טובה כתשוב׳. בני שמע אמרי והט אזנך לתשובה. +כלל אמרו שובה כי כפי הנאת החוטא יש לו לעשות תשובה. אם חטא אדם בהשחתת זרע מרוב חמום התאוה הוציא שכבת זרע ושחת ארצה ועתה מתחרט על חטאו כחו׳ לבבו יתענה לכוף יצרו ולא ירחץ במים בארבעי׳ ימים רצופי׳ לבד שבתו׳ וימי׳ טובים ור״ח. או ארבעי׳ ימים שני וחמש�� ושני ואם יפגע בו ר״ח ישלם אחר כנגדו. וביום תעניתו לילה שלפניו ושלאחריו לא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל בשאר ימים יאכל. ככה יעשה לארבעי׳ ימי׳.
+תשובת הבא. שיש לו הנאה בקושי אבר מאד וימנע עצמו ואל יוסיף ואל ישחית זרעו עוד זו הוא תשובת הבא.
+תשובת הגדר. יגדור עצמו מדבר זה ואל יסתכל עוף ובהמה וחיה בשעה שהן נזקקי׳ זה לזה פן יקשה אברו ולא יטה ולא ידבר דבר מעניני תאוה זו היא תשובת הגדר.
+תשובת המשקל. כפי הוצאת הזרע ישקול בעצמו שלא יחמם בחמו׳ מרחץ ויקבל ענוי הגוף במשקל ההנאה וידאג לבו למען ימנע מתענוגות בני האדם.
+תשובת הכתוב. כפי חומר הכתוב יעשה ילקה יורה לכל שחטא. ואם בא על הפנויה בתולה או בעולה בין כדרכה בין שלא כדרכה יחשוב בלבו מה שחטא בביאת פנויה זו יתן אל לבו כשבא עליה שלא טבלה וכל אשה רואה נדות וכיון שלא טבלה הרי הוא בכרת.
 +תשובת הבא, אם באה לידו אותה אשה או אשה אחרת והוא יכול לחטא בה ונמנע ממנה שהוא מתגבר את יצרו מלעשות תאותו ומונע עצמו מן החטא זו היא תשובת הבא. +תשובת הגדר לא יראה שחוק נשים שנה או שנתים ויתענה ארבעים ימים ולא יסתכל בפני אשה לא בחזה לא בדדיה ולא בבגד הערוה ולא אשתו נדה כל זמן שלא טבלה ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ירחץ לא יראה מחול נשים ובתולות שלא יתאוה להן ולא שחוק שלהן ויתודה בכל יום ויתענה ארבעים ימים רצופי׳ ואם יעשה יותר טוב לו. +תשובת המשקל. לא יגע בבשרן ולא במלבושיהן בעודן עליהן ויצער גופו בשכיבה ביום ובלילה. +תשובת הכתוב. כרות יכרת עצמו מהנאת הגוף ישכב בקושי ולובש שחורים וילקה ויצטער.
+ואם חטא בנערה המאורשה או באשת איש שהוא בחנק ולא שכב עמה אמנ׳ חטא בה שנהנה ממנה בהכנסת עטרה או הערה מקורה בין כדרכה בין שלא כדרכה או בכל העריות או ברצונה שנתרצית לו לטעום מים גנובים מרוב חשק ערותה או בביאה מעוות לא יוכל לתקון הוא אם לא בתשובה שלמה. תשובת הבא. שבאה לידו זאת או אחרת ולבו מת אחריה ומונע ומעביר רוחו ואף ע״פ שהיה יכול לעשות כבראשונה מונע עצמו. תשובת הגדר. ימנע עצמו מלראות פני נשים ותכשיטיהן בין עליהן בין שאינן עליהן ולא יהיה במקום שהן שוחקות ולא ישמע קול נגונן אף בכנור. ולא יריח בשמים שעליהן ומתרחק מלילך ומלישב עמהן ולא ישמע שום דבר חשק תאוה ולא ירים עיניו באשה אף לאשתו כשהיא נדה ולא יקרוץ להן בעיניו ובשפתיו ולא ימלול באצבעותיו לשום אשה אף לאשתו כשהיא נדה כל זמן שלא טבלה ולא יתיחד עם שום אשה ולא ישכב עם אשתו הטהור׳ בגנות ובפריצו׳ כגון בפרדסות ובחצרו׳ ואינו דש באשתו לזרות חוצה ולא יהיה עסקו עם נכריות כלל. תשובת המשקל. יש לו לשקול צער נערה המאורשה כנגד שנהנה ממנה אסור שנה תמימה לאכול בשר ולשתות יין לבד שבתות וימי׳ טובי׳ ולא יאכל לחם חם ולא ירחץ כי אם בערבי שבתות ובימים טובים ולא ילך לראות שום שחוק אך לברכת חתנים ולא יעדן עצמו לשום דבר וילקה בכל יום וישכב על הקש וכר בראשו ויסיר רוח הבהמות שבו חמד התאוה מהיות קשתו ננערת וחיי צער יחיה ושק ילבש על בשרו ולא ידבר בענין התאוה כלל ולא ידבר עם אשה בשוקי׳ ומשמושי׳ ומיני אהב׳ ומיני חשק ומיני חמודי׳. תשובת הכתוב. הבא על אשת איש חייב מיתה א״כ יסבול כל הדינין המשולים למיתה ישב בקרה בתוך השלג בכל יום שעה אחת כדי שיכול לגמור והוא רחום עד שמע ישראל וכל הפסו׳ של שמע. או בימות החמה לפני הזבובים אם יכול לסבול או יסבול סמים שהם קשים כמיתה. ואין לו להשתמש עם אשה כי אם עם אשתו. ויש לו להתודות בכל יום בבכי ואנקה בכל מיני סגוף וצער מאחר שאסרה על בעלה. אבל אם אנסה שלא אסרה די לו כמו בעריות או כרתות אחרות שעבר עליהן שילקה ויתענה מ׳ ימים רצופים וישכב לארץ ולא ירחץ ולא יתענג ולא ילך בשחוק ובטיולי׳. +הבא על נכרית חייב הוא להתענות מלהיות קשור עמה באש ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ירחץ עד שוב אף השם ממנו. וכן הבא על שפחה כנעני׳ יתענה ולא ירחץ ארבעים ימים. +המחבק נשים והמנשקן והממשמשן בלא שכיבה יתענה שני וחמשי ושני ולא יעשה עוד ולא יבא עוד פתח הבית שלהן פן יבא לידי הרגל עברה. +הבא על נדה אפילו אשתו יתענה מ׳ ימים וילקה בכל יום ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל לחם חם. ואם חבקה או בא עליה בחבוק אבריה או נשקה יתענה. ואסור להביטה כשהיא טמא׳ ולא לחבקה ולא לנשקה ולא ידבר עמה דברי תפלו׳ ולא יאכל עמה ולא ישב ולא ישכב אצלה ואפי׳ בלא קרוב בשר עד שתטבול במים ואז ישמש עמה בטהרה ובקדושה להיות תאותו תאוה וישעשע עמה בלא געגועיה לאהוב אותה שלא יהרהר באשה אחרת כי אם עליה. +כל אדם יהיה זהיר בעצמו מכל דברים המביאים לידי תעוב כגון להיות עם נשים כלל וכמו כן באכילה שאדם להוט אחרי גרונו פן יאכל ספק אסור כל עקר האסור לו יש לו לידע מי השוחט שיהיה בקי בהלכות שחיטה. וכן מי הוא הבודק שיהיה בקי בכל פרקי הריא׳ בכל הענינים שאם יהיה שוגג שמצאו אחריו טרפה יש לו להזהירו פעם אחת ואם יעשה פעם אחרת יעבירוהו כמשפט ואסור לאכול מבדיקתו עד אשר יתקן עותתו. וכן השוחט ומצאו אחריו נבלה שחיטתו פסולה. המנקר ומצאו אחריו חלב מלקין אותו ומזהירין אותו מאומנותו שלא יעשה עוד ואם יעש׳ עוד ואינו נזהר מעבירין אותו לגמרי ומלקין אותו ולהכריז עליו בקהל עד שתראה תשובתו שלמה בלא רמאות ובלא נבול ולאחר שיעשה מה שגזרו עליו אז אחינו הוא כי כל הנמצא חלב אחריו והשוחט שנמצא אחריו נבלה או אחר הבודק טרפה פסול עד שתראה תשובתו בצדו. וכן המגבן גבינים מחלב שאין ישראל רואהו וכל החשוד בדבר אסור מעבירין אותו עד שישוב תשוב׳ נכרת. +מי שחטא במסבת הרשות ובשתיה זולל וסובא יש לו למנוע עצמו מלעשות עוד מלסעוד כי אם בסעודת מצוה ולא ימשוך ביין את בשרו ולא בשכר כי אם על שלחנו עם ביתו ואין לו להתעדן במיני תענוגים ולמעט באכילה ובשתיה פת במלח תאכל כפי כחך שתוכל לסבול יין במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה תהיה עמל ואי אתה ניזוק. +המכה את חברו יבקש ממנו מחילה וטוב לו וילקה ולא יגביה עוד ידו על חבירו אבל רבינו תם פסק לכרות לו אגרופו. ואם רצח יגלה ג׳ שנים וילקה בכל יום ויאמר כי רוצח הוא ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יגלח את שערו ולא יכבס בגדיו כי אם ראשו פעם אחת בחדש ויקשור ידיו בשלשלאו׳ של ברזל או בצוארו ויבכה בכל יום על זה ויתודה בכל יום עד שיגמור תעניותיו וגלותו. ואח״כ יתענה שנה תמימה שני וחמישי ושני אע״פ שהתענה ג׳ שני׳ בכל יום. ולא יענה רעה לשום אדם ויהיה שפל ונדכה ושתקן לכל אדם אולי יש תקוה. +ואם לקח רבית מישראל יש לו להשיב לו או ליורשיו הרבית שלקח ממנו אחד הנותנו ואחד הלוקחו ולא ילוה ברבית לשום אדם אפי׳ לגוי שנה אחת בין רבית בין אבק רבית. ואפילו רבית דברים אסור כי העושה דבר זה לא יחיה לעולם הבא בתחיית המתי׳ וימות מהרה ויתמוטטו נכסיו וכל הערמת רבית לא יעשה וישוב בתשובה שלמה לפני בוראו. +הגוזל מחבר�� או גונב לו ממונו יש לו לפרוע לו או ליורשו כל מה שגנב או גזל מכל וכל ויותר יתן לו כי הפסידו מן הריוח. ויש לו ללקות על לאו שעבר ולהתענו׳ בו כי על כל עברה היה לו להתענות ארבעים ימים. ועל כרתות ומיתות ב״ד לצער ולסגף גופו כפלים ועל לא תשא יותר מכלם. וכשמשיב את הגזלה ישמור עצמו שלא יקבל פקדונו׳ ושלא ילך על ממון חברו ויתרחק מממון שאינו שלו ויתן צדקות יותר משאר בני אדם ויעשה גמילו׳ חסדים מגופו ומממונו ואז ימצא כפרה. +כפר בעקר ונשתמד הרי עבר על כל התורה כלה וצריך להסיר כל מלבושי תפארת ולא ישית עדיו עליו ויתאבל ויבכה ויתענה ויצטער כמה שנים עד שיתמכמך רוחו ויתכפר עונו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ירחץ כ״א מעט בכל ע״ש ועי״ט. וראשו פעם אחת בחדש או פעמים וימנע עצמו מלכת לבית שחוק וגילה ולא ישב אצל כומרים וגלחים וכל מקום שמדברין מטומאת ע״ז ויתרחק מכל התועבו׳ ומכל הנאות שבהם ומפתח ביתם ומיד שעשה תשובה יטבול אחר הטנוף והרי הוא כשאר ישראל ומכל ענין ישוב אל בוראו ויצטער כפי מה שנהנה. ועל אשר שמח ביום אידם וחלל את השבת והשתחוה לע״ז ונהנה מדבר אסור ושתה יין נסך ובעל בת אל נכר ועבר כרתות על כן יזהר לשוב אל בוראו ולשמו׳ עצמו מכל חטא ויעבוד בוראו בכל לבו ובכל מאודו ויקבל כל אדם בשמחה. המבזה חברו והמלבין פניו אף בינו לבין עצמו קשה לו כמות וכל שכן ברבים ואומר לו דברים שקורעין לבו ומנתקין גידיו ומורשי לבבו וברבים שמבזה הוא וזרעו במה יש לו תשובה על זאת אם לא שיבקש עליו ויחנן לפניו למחו׳ על עלבונו וצרי׳ לו להשתטח תחת כפות רגליו שנאמ׳ לא תונו איש את עמיתו ויראה אפילו אונאת דברי׳. +יש עברה קלה בעיניך וקשה מחמורה המוציא שם רע על חברו כמו נואף וכיוצא בו שנ׳ ויסרו אותו. המבזה את חברו קשה מהמכה ומהסוטרו בלחייו. המקפח פרנסתו קשה מגזלתו. המונע מלתת לו צדקה קשה מגונב לו ממונו. הגוזל פרוטה לעני קשה מגוזל ממון לעשיר המדב׳ עליו כזבים קשה מכלם. המחטיא קשה מן החוטא. המלעיג קשה מכל העובר. המתלוצץ מעובר עברות בעצמו. המקניט קשה מהמכהו. המקנא קשה מהחובלו. +הנשבע בשם קשה מכל פשעי׳ כי השבועה מראה כאלו מגעת עד כסא הכבוד. מי שנשבע בחיי המלך אפי׳ מן האמת קשה על הכל שהוא עובר על דבריו ועל כן אל תתמה כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא למה יקצוף האלהים על קולך. כי השבועה קשה ומכלה את הכל. החרם היא השבועה כי העובר על החרם כאלו עובר בכל התורה כלה חרם בגימטריא רמ״ח אם חטא בשבועה או בחרם יש לו ללקות כמה פעמי׳ ויש לו ליזהר מלשבע בתורה או בנשמת אבותיו כי אם בראשו או בגופו. וישבע לקיים המצוה ושלא יעבור על דברי תורה ולא יזכור שם שמים לבטלה. ויזהר כשיברך השם הנכבד והנור׳ שיברכנו בירא׳ שנא׳ את ה׳ אלהיך תירא כשמזכיר בוראו ירעד שנ׳ עבדו את ה׳ בירא׳ ואל יהרהר בו בבית הטנופת ובלא רחיצת מים ועל כן ירחץ ידיו כל שעה. המסיג גבול ילקה וישיב לו כפלים. +המדבר בבית הכנסת בשעה שמתפללין משיג גבול המקום שהוא נצב בעדתם ויש לו לשבת במור׳ לפני המלך הקדוש הנכבד והנורא. שב לפניו בירא׳ ובענוה בלב נשבר התחנן לפניו ואז יהיה קרוב אליך ונמצא לך וישמע תפלתך אך שתתפלל בכונת הלב. ואם דברת דברי׳ בטלים כאלו מתלוצץ ולא נתת יראתו על פניך לכן התפלל בכל מיני כוון והכנעה לפניו ותתוד׳ חטאתך ותברכהו. +המלשין את חברו הרי הוא משניאו בעיני השר ומעליל עליו לקחת ממונו וממית את חברו בעוני ואשת חיקו ובניו ובני ביתו ואם היה גוזל ממונו לא היה לו צער כל כך וחטא גדול הוא זה. על כן ישלם לו מלשינותו ויהיה לו כעבד ויבקש ממנו מחילה בפני כל בני ביתו. והוא למד השר לקחת ממון מכל בני ברית על כן ראה כמה עברות יש בזה ויש לו לשבר רוחו בכל כחו עד שיתכפר בדבר. אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש. לעתיד לבא מתקבצות כל החיות כולן אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך והוא אומר מה יתרון לבעל הלשון. וזה א״ר שמעון מה יתרון לבעל הלשון כי למלשין אין לו רפואה אם לא שישיב למי שהפסיד כפלים ממה שהפסידו ואם אין לו לשלם יבקש לו מחילה וישוב לשם בכל לבבו ובכל מאודו. הרכיל אין לו רפואה אם לא יבקש מחילה ויפייס הנכלם ולא יעשוק אותו עוד. +אל תחניף האדם פן תשכב ותרדם לעד ואם מנהגו להחניף ישוב מדרכו הרעה כי החניפות מרבה הרע׳ והקב״ה שונא אותו שנ׳ כי לא לפניו חנף יבא בני אל תתחבר לחנפים ולגאי׳ כי ירדו למות פתאום ומי שיש לו רוח נמוכה. הברכה לו סמוכה. +וגם אלה הגיד לי ריש לקיש הזהר באזהרת לאוין פן תעבור באזהרתן שעליהן אתה צריך ללקו׳ מכת מרדות ואם עברת התענה ארבעי׳ ימים רצופים ותלקה בכל יום כי מלקות שלהם עומד במקום מיתה. ועתה בזמן הזה אין מלקות על כן הזהר מלחטוא וכל לאו תתקן כפי העברה. +המגלח זקנו בתער עובר בה׳ לאוין אל תשחת את פאת זקנך ואל תספר קומי משום ובחקותיהם לא תלכו. ואחרי׳ אשר המה בכתובי׳ המספר קומי פר״ש ז״ל לפנים במצח מדרכי האמורי שמסתפרי׳ לפניהם ומשיירין בלורית מאחוריהם. ל״א דין אמורים לגלח שער שלמעלה מן האזנים וזה קומי. בתשובת הגאונים. +העובר לאו ילקה ויתודה ולא יחטא עוד. אבל מלך מסתפר בכל יום. כהן גדול מערב שבת לערב שבת. כהן הדיוט אחת לשלשים יום. הזהר בעשה לקיימו פן יכוך מכת מרדות ותקיים כל אחת ואחת וטוב לך. +והוי זהיר בוחי אחיך עמך ולא תסיג את גבולו ולא תקח את מחייתו בשו׳ ענין כי אם בסחור׳ או מטבע כנגד השלטון ואם יבא אחר ויוסיף לו כדי ליקח מחברו זה הדבר לא ניתן למחל ונקרא רשע ואין גזלן כמוהו. ואם לא ישמע למיסריו ולמוכיחיו לעשות תשובה יש להבדילו ולנדותו עד שיתקן עותתו בתשובה ואם לא יהא מתועב ומשוקץ עד שישוב. +זה אמר לי מטטרו״ן שר הפנים ומיכא״ל וגבריא״ל ושמעיא״ל וסנדלפו״ן ואליהו ודוד ושלמה וכל הנביאים והמלאכים לה׳. בני אל תחטא בעיניך פן תכשל לזה ולבא ואל תחטא באזנך בשמע שוא לפניך שלא ישמע לפני אדניך בעת תעמד בתחנוניך. ואל תחטא באף ובריח ובפיך ולשונך ובמאכלך ולא בידיך כי מעשה עדיך נגדך ולא בלבבך ובמחשבתך ולא במשגל ולא ברגליך ורוחץ למצוה מעגליך. ואל תחטא ברוחך ובנשמתך עסוק בתורה כפי כחך. ואל תחטא בפני בוראך ואל תתאוה שום ענין כי אם להודות לה׳ ית׳. זאת תורת השב בכל לבבו ובכל נפשו לידבק בבוראו יחשו׳ בלבו מה שנ׳ ונקדשתי בתוך בני ישראל. אם היה בסכנה היה לו ליהרג ולמסור עצמו למיתה ולקבל יסורין קשים בעבור בוראו. +וכי אין לו ליהנות אפי׳ שעה קטנה בנאוף וילמד העיני׳ מלהסתכל באשה כי אש היא עד אבדון תאכל. אם שומר עצמו מנאוף פעמי׳ בעבור כבוד השם פעמי׳ בעבור כבודו פעמי׳ בעבו׳ הפסדו פן יאמרו נואף הוא משחית נפשו הוא יעשנ׳ ואין זה עובד בוראו באמת. אבל מי שמונע עצמו במקו׳ שאין שם בושת כי רוב בני אדם רואין פני נשים והוא אינו עוש׳ זה עובד יוצרו באמת. ואמ׳ הר״ם מרוטנבור״ק כי שמו חרם שלא יהיו אנשי׳ עם הנשים במחול והיו ד��רשי׳ יד ליד לא ינקה רע. ואמרתי כי אינו ר״ל על זה כי אם לרעה כי אינם רשעי׳ לעשו׳ בפרהסיא ומביא ראיה מכהן גדול על ענין סוטה שלוקח המנחה מידו לידה והתיר לכל בניו הדבר ואמרתי הדבר לר׳ אברהם מושנהם ואמר גם אני שמעתי זה ומעיד אני עליו בשבועה אבל טוב להניח הדבר. ויש לו לאד׳ למנוע עצמו מכל דבר שהגוף נהנה מהן בעבור הפריצים על ידי נשים להרהר אחריהן וליגע ולישב אצלן ומלהסתכל בבגדיהן החמודות ומלשמוע נגינתן ומלדבר עם אשה בסתר בין אשת איש בין פנויה חוץ מאשתו כשהיא טהורה ובה ישמח בכל חשק תאות לבו בגעגועי׳ במשמושי׳ בחבוקי׳ בנשוקים בדבוקים כמו שאמרו מלוה ישראל ברבית אין לו להלוות אפי׳ לגוי כן הדבר הזה. מי שנואף עם אשה בין ישראלית בין גויה בין כנענית או רבע בהמה או השחית זרעו בכל עניני חשק תאוה הוא ישמר מלהסתכל בפני אשה ולא בבגדיה אפי׳ שטוחי׳ בכותל ולא יעמוד על המט׳ שאיש ואשה שוכבין עליה והעוש׳ זאת כאלו עומד על כרסה של אשה וישמור עצמו מכל יחוד עם אשה ומכל ענינים המביאים את האדם לידי הרהור ולא יסתכל במלבושיהן ולא בחזה שלהן ולא במקום לינת דדיהן ולא כנגד דדיהן ולא כנגד בית התורף כי דבר זה מביא רוח זנונים בקרבו להתעותו והנה נשמר בנפשו לגופו בעודו אצלה ונכנסת חדוד בלב שניהם ומתמלאים הרהורים ונדון לאיש לתת כדרכיו וכפרי מעלליו. ויש לו לאדם למנוע על הדברים המביאים לידי קרי כדכתיב זנות יין ותירוש יקח לב כי אש היא עד אבדון תאכל. ומים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם וסופן יורדין לגיהנם אש לא נופח על כן לא יהרהר ויחשוב בלבו מחשבת הרהורי נשים כי אם על אשת חיקו ישמח ויגל באהבתה כי היא שומרתו מן החטא ומצילתו מלבא במחשכים. + בני שמע לעצתי שוב אל אביך קונך בכל לב ושמח על אשר ה׳ מיסרך לכפר עונך. כל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו מרבי׳ לו בעולם הזה לשלם לו כל מעשיו הטובים. וכל מי שזכיותיו מרובין מנכין לו בעולם הזה ומיסרין אותו ודומה לו כמי ששרף את כל התורה כולה. אשריכם כל הצדיקים שנפרעין מכם מכל עברה קלה זהו שנאמ׳ ואין עול החזק במוסר אל תרף. וברך אלהי המשפט צדק בכל עת אשר יהיה אוהבך מיסרך אורח חיים תוכחות מוסר. ויהיה שפתיך נגדיך תמיד ותתבייש ממעשיך ותלבן מצואתך ותטבול במקוה ישראל ה׳ אשר מי מטהרך מי מקנך מי בראך תשא לבבך אל בוראך כי ידו שטוחה ופשוטה לקראתך ושא עיניך השמימה הדבק באהבתו ויראתו כי הוא אלהיך ומלך עולם יודע כל נעלם. תם ת״ל.
+ויצעק אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים. אמרו רז״ל העץ שהשליך משה אל המים היה מר ועל זה עשה הקב״ה זה הנס שלא יתרשל כל עובר עברה לעשות תשוב׳ וימרר גופו בתענית ומעוט התענוגי׳ והמרירו׳ יוציא העבר׳ מגופו עם התשובה. כ״מ. +ואכתוב בקוצר דברים המביאים את האדם לידי יראת חטא אשר כתב הר״ם מאיור״א ז״ל. +לעולם יהא אדם זהיר שלא יכעוס שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו כאשר אמרו ז״ל. ועל ידי כן תבא למדת הענוה. וצריך להזהר מלהתגאות כי כל המתגאה מורד בהקב״ה כי לו לבדו נאוה הגאוה שנ׳ ה׳ מלך גאות לבש ולא יאות לאחר. ועל כן צריך לאדם לנהוג עצמו במדת ענוה ותמיד יהיו כל דבריך בנחת עם כל אדם וראשך יהיה כפוף ועיניך למטה ולבך למעלה ואל תבט לעיני בני אדם בדברך אתם וכל אדם יהיו בעיניך גדול ממך ועליך לכבדו הן דל הן עשיר ואם ידעת שאתה עשיר וחכם ממנו עם כל זאת יש לך לכבדו ולחשוב בלבך שחטאת במזיד והוא בשוגג וטוב הוא ממך ובכל דבר ש��עשה בכל מחשבה שתחשוב דע כי אתה לפני המקום כי כבודו מלא כל הארץ ושכינתו עליך ותדבר בנחת ותירא ממנו כעבד מפני רבו ותתבייש מכל אדם. ואם יקראך אל תעננו בקול רם כי אם בנחת כאדם העומד לפני רבו תמיד והוי זהיר לעסוק בתורה תמיד כאשר תוכל על מנת לקיימה וכאשר תקום מן הספר תחפש במה שלמדת אם יש דבר תוכל לקיימו. ופשפש במעשיך תמיד ערב ובקר ובזה יהיו כל ימיך בתשוב׳ והסר כל מחשבות וכל דבר אחר מלבך בשעת תפלה והכן לבך לפני המקום וחשוב הדבר בלבבך טרם תוציאנו מפיך וכן תעשה מכל דבר ולא תחטא ואף באכילה ושתיה. ולא תלך עם הלצנים ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפלתך זכה ומכוונת לפני המקום שנא׳ תכין לבם תקשיב אזנך. +שלש תפלות נשמעות תפלה בדמעות בכל יום ביחיד. תפלת צבור בכל יום. תפלת יחיד בין ראש השנה ליום הכפורי׳. כל הבוכה בלילה בתפלתו כוכבים ומזלות בוכים עמו ותפלתו נשמעת. חזק. + +Siman 67 + +סז. סדר דרכי התשובה +שלח לנו הקב״ה ביד עבדו יחזקאל הנביא שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון. השליכו מעליכם פשעכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. + אדם אשר חטא ופשע עד כי עונו עלה עד לשמים שיאו ובא בקרבו רוח טהרה ושת לבו לשוב למוטב ולחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך האדם מעליו כל פשעו אשר עשה ויעשה עצמו כאלו היום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה וזה היום תחלת מעשיו ואז ישום דרכיו ויפלס אורחותיו ולא ינועו מעגלותיו מדרך הטוב ומדה זו תביאנו לשוב בתשובה שלמה כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גלוליו כובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה יבהילוהו ולא יניחוהו לשוב כי יאמר בלבו חטאתי עויתי ופשעתי כזאת וכזאת עשיתי עברתי שניתי ושלשתי עד אין ספורות ואיך אבא עוד לפניו כבושת גנב כי ימצא כן בושתי ממעשי לעמוד לפניו וללכת בדרכיו ולדבקה בו ואיך ארמוס את חצריו ואיך אספ׳ את חקיו. והיצר המסית והמדיח היושב במפתחי הלב המתחדש בכל יום בקרבו וצופה תמיד ומבקש להכשילו משיא לבו לדבר הרע הזה ומניא אותו מדרך הישר והטוב. לכן טוב לו להשליך כל פשעיו מעליו במחשבתו ולעשות לו לב חדש. +וככה יעשה ביום טהרתו בהתנדב רוחו אותו להיו׳ עובד לבוראו יפיל תחנתו לפניו ויאמ׳ אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי וכזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה ועתה נשאני לבי ונדבה רוחי אותי לשוב אליך באמת ובתמים בכל לב ובכל נפש ובכל מאד והנני מודה ועוזב ומשליך מעלי כל גלולי ועוש׳ לב חדש ורוח חדש׳ להיו׳ זהיר וזריז ומשכיל ביראתך. ועתה ה׳ אלהים הפותח יד בתשובה לקבל שבים ומסייע לבאי׳ ליטהר פתח ידך וקבלני בתשוב׳ שלמה לפניך וסייעני להתחזק בתורתך וביראתך ועזרני נגד השטן הנלחם כי בתחבולות מתנקש נפשי להמיתני לבלתי ימשול בי ורחקהו ממאתי׳ וארבעי׳ ושמנה אברים שבי והשקיעהו בתך מעמקי ים וגער בו לבל יעמוד על ימיני לשטני ועשה אשר אלך בחקיך והסר לב האבן מקרבי ותן לי לב בשר אנא ה׳ אלהי שמע תפל׳ עבדך ואל תחנוניו וקבל את תשובתי ואת תחנתי ובקשתי ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזנך ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי ואין מלמד עלי זכות חתור לי אתה מתחת כסא כבודך וקבל תשובתי ולא אשוב רקם מלפניך כי אתה שומע תפלה. ותמיד ירגיל בתפלה זו להזכיר להזהיר את עצמו על דבר התשובה. +וזה הדרך שילך בו להרגיל את עצמו להשמר מ��ל חטא. בבקר מעת הקיצו יחשוב בלבו כל דרכיו ויפשפש במעשיו ולא יעות לפי כחו אפי׳ בפסיע׳ אחת עד זמן האוכל. ולעת האוכל אם עות שום דבר יתודה מיד על הדבר בהויתו והודוי הזה ירחיקהו מכל עון. ואם יבא לידו דבר עברה יתרחק ממנו כי יאמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת להתדות על הדבר ולחזור עליו ואהיה מאותן שנ׳ עליה׳ ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו. ואהיה כטובל ושרץ בידו. ואף כי אהיה בדעת קלה לפני בוראי ולא אוכל לעמוד נגד תאותי מפני כבודו שעה מועטת כזאת. ובהעלותו דבר זה על לבו ישמר מעברה ויהיה רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. ואף מעון עקביו יהא נזהר כי כל יהיו במשקל. הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא יהא מוד׳ ומשבח לבוראו שעזרו משונאו וזכהו להיות בתשובה שלמה שעה אחת בעולם ונשאר עשה מן הבקר עד עתה כן יעשה עד זמן אכילה של ערב וקודם האכילה יתודה כאשר אמרנו וכן מזמן אכילה של ערב יעשה עד זמן שכיבה. הרי שלש פרקים ביום לג׳ ודוין ככה יעשה כל הימים מיום תחלת תשובתו עד חדש או שנה שיהא קבוע ומוחזק בעבודת הבורא ויניח כל מעשיו הרעים. וכשישמר מן העברות שהיה רגיל בהן וכמה פעמים יבאו לידו ויזהר מהן יהא בטוח ולא יתירא עוד כי מן השמים יסייעוהו. ואף העברו׳ יחשבו לו לזכיות. ועל הפשעי׳ הישני׳ שהשליך מעליו יהא תוהא ומתחרט עליהם ויבקש לבורא למחותם מספר הזכרונות. וגם טוב שיענה את עצמו ואם הוא חלוש ואינו יכול לסבול ענויין קשים ותעניות ימשוך עצמו מתאותו ואל ימלא תאותו במאכליו ובמשתיו. וכן אמר הראב״ד ז״ל שאמ׳ אחד מחסידי עולם הגדר הגדול והמופלא מניעת המאכלות. וזה פי׳ דבריו אל יעזוב לגמרי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי די לנו במה שאסרה תורה אך בעת שמאכלו לפניו ועודנו תאב לאכול ממנו ימשוך ידו ממנו לכבוד בוראו ואל יאכל כדי תאותו ודבר זה יזכירנו אהבת הבורא יות׳ מתעניות אחד בשבוע כי זה בכל יום מדי אכלו ומדי שתותו. +ועוד יוסיף להיטיב וישים לבו לתורה ואם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפין כי גדול תלמוד שמביא לידי מעש׳. ויהיה מיסר עצמו בכפית היצר לתורה ולמצות והן הן יסורין של אהבה. +ואל ילך בקרי בקיום המצות כמי שעוש׳ דבר במקרה פעמי׳ עושה ופעמי׳ מניח אלא הכל יעשה תמיד ולא יניח בשום ענין ואפי׳ מפני הבושה כגון מי שרגיל לקיים מצות שלש סעודות בשבת ונתארח אצל בני אדם שאינן מחזיקין באותה מצוה אין לו להניח המצוה מפני הבושה. וכן כל כיוצא בזה. ואם עשה כן להיות זהיר בקיום המצות ולא יניח בשום ענין ונפטר בחצי ימיו נותנין לו שכר כאלו חיה כל שבעים ימי שנותיו ועשה אותה מצוה וזהו שאמר שלמה מתוקה שנת העובד משל למלך ששכר פועלים וכו׳ כדאיתא במדרש ר׳ תנחומא. ואל יחשוב השב בנפשו למה זה להבל איגע ולתוהו כחי אכלה כי איך תועיל תשובתי כנגד עותתי וכל מה שאוכל לעשות עוד איך יעמוד כנגד כובד העונות שעשיתי מי שלבו נוקפו על שאין תשובתו שלמה אומ׳ כן. אבל השבים בלבב שלם ותוהים על עונות ראשוני׳ כבר הבטיחנו ה׳ על ידי עבדו יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו שנ׳ והרשע כי ישוב מכל חטאותיו אשר חטא ושמ׳ את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיו יחיה לא ימות כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתוב מקרא מלא על הנבהלי׳ על עונותיהם לחזק ידיהם לשוב ואתה בן אדם אמור אל בני ישראל כה אמרתם לאמר כי פשענו וחטאינו עליהם ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה. אמור אליהם חי אני נאם ה׳ אלהי׳ כי לא אחפוץ במו׳ הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעי׳ ולמה תמותו בית ישראל. וביד כל נביאיו הזהירנו השכם ושלוח על דבר התשובה. וגם רז״ל חכמי התלמוד הזהירו מאד על התשובה ואמרו שוב יום אחד לפני מיתתך ועוד אמרו גדולי׳ בעלי תשובה יות׳ מצדיקים גמורים וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנ׳ שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. והיא מן הדברי׳ שנבראו קודם שנברא העולם. ועל ידי התשובה יבא הגואל שנ׳ ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב. ואין מי שיוכל להגיע עד היכן כחה של תשובה. על כן כל ירא וחרד יתן אל לבו יראת השם וישוב מכל חטאיו ויתן לו לב חדש טהור ונקי לעבוד את בוראו וינהג כסדר שאמרנו. ועוד יוסיף מלבו כזה וכזה ויהיה ערום בירא׳ לבקש צדדין איך יוכל לעבוד את בוראו ולשוב אליו בתשובה שלמה ויחזור בכל כחו לעשות חפצי שמי׳ בינו לבין קונו ולא לעיני רואים להתפאר ואשרי הזוכה והמזכ׳ את הרבי׳ וכל העולם לא נברא אלא בשבילו שנ׳ סוף דבר הכל נשמע את האלהי׳ ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
+כת׳ הר״ם כשאדם גומ׳ בדעתו לעשו׳ תשובה ולקבל יסורים לקדש ה׳ ית׳ כל מה שעושין לו הן סקילה שרפ׳ קבורת חיים הן תליה אינו כואב לו כלל ומביא ראיה מן המסורת הכוני בל חליתי הכוני פצעוני כלומר כשהם הכוני פצעוני לא היה כאב לי הכוני בל חליתי. וגם ראיה מספר היכלות שר׳ חנינא בן תרדיון היה במקו׳ קיסר ו׳ חדשי׳ והרג ב׳ אלפים דוכסים והגמוני׳ לסוף ו׳ חדשים נלקח למעלה ושרפו אדם אחר כדמותו במקומו. ותדע שכך הוא שאם היה נוגע אפי׳ באבר קטן לאיש היה צועק אפי׳ אם היה בדעתו לעכב את עצמו מלצעוק לא היה יכול ורבים מוסרין עצמן לשריפה על קדוש השם ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי. והר״ף ז״ל כתב ואומר העולם שאם כוון שם המיוחד בתחילה מובטח שיעמוד בנסיון ולא יכאב. וזהו שאמ׳ ז״ל כל מי שגמר בלבו לקדש את השם אינו טועם טעם יסורין. + +Siman 68 + +סח. סדר ערב יום הכפורים וסדר תפלת המנחה ודין כל נדרי +נהגו לעשות כפרה על הסדר שנבאר. כיצד לוקחין תרנגול שנקרא גבר ומביאין לזקן או לחסיד ובעל כונה ויקח אותו ויקיפנו סביב ראש המתכפר ג׳ פעמים ויאמר זה תחת זה זה תמורת זה זה חלוף זה יצא תרנגול זה למית׳ ויכנס פלו׳ בן פלו׳ זה לחיים. ויאמר פסוקים אלו ג׳ פעמים. אוילים מדרך פשעם וגו׳. כל אוכל תתעב וגו׳ ויצעקו אל ה׳ וגו׳. ישלח דברו וירפאם וגו׳ יודו לה׳ חסדו וגו׳ ושוחט התרנגול ומקיפו על ראש המתכפר ג׳ פעמים ואומר זה תחת זה זה תמורת זה זה חלוף זה זה תחתיו זה תמורתו זה חלופו יצא תרנגו׳ זה למית׳ ויכנס פלוני זה לחיי׳ ולא למות ובכל פעם שיקיף התרנגול על ראש המתכפר יאמ׳ אם יש עליו מלאך מליץ וגו׳ ואחר כך משלחין התרנגול למי שאין נכון לו כדי לעשות צדקה על דרך הכתוב וצדקה תציל ממות. +וגם נהגו ישראל לטהר עצמן ולטבול קודם תפלת המנחה בנהר או בט׳ קבין מים שאובין. ואומר הר״ם כי טבילה של ערב יום הכפורים אינה צריכה ברכה כי אינה רק בשביל טהרה. +ונהגו לקחת מלקות אחר הטבילה להכניע לבבם הערל ולהכינו לעבוד השם הנכבד והנור׳ באימה וביראה. ואומר הר״ם שיכול אדם ללקות ולטבול בערב יום הכפו׳ מתי שירצה רק שיהיה קודם לילה. + ומצינו רמז למלקות שהוא מ׳ חסר אחת מן התורה שנאמ׳ ונקלה אחיך לעיניך אחיך בגימ׳ הכי הוו ואמר לעיניך להורות שאומדין אותו אם יכול לסבול ואם לאו יפחות מן הל״ט מכות. ומדכת׳ תורה ונקלה אחיך לעיניך ולא אמר ונלקה דרשו חכמים ז״ל שאם נתקלקל במעיו פטור. ועוד נדרש לעיניך שאחרי שנקלה שקבל דינו יהיה בעיניך כאחיך שלא תבזהו ולא תזכור לו החטא ונפטר מכרת שכתוב ונכרתו לעיני בני עמם מלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן. ונהגו לעשות רצועות המלקות של עור של עגל תפורות בעור חמור ולמה לפי שכתוב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבאו הללו שמכירין ויסרו את זה שלא הכיר.
+ואחר כך באין לבית הכנסת להתפלל תפלת המנחה על סדר שאר הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ואחר ברכת השלום יתודו והודוי זה אינו חובה רק תקנוהו שמא תטרף דעתו או יחנק בסעודה שיאכל לערב ולא יוכל להתודות ולפיכך תקנו שיתודה קודם שיאכל. ואחר תפלת המנחה אומר אבינו מלכנו וקדיש שלם. והולכין לבתיהם ואוכלין ושותק די ספקם ומתענגי׳ במאכל ובמשתה כמו שאמרו ז״ל כל האוכל בט׳ בו כאלו התענה תשיעי ועשירי. +כתב הר״ם בערב יום הכפו׳ אין לאכול רק מאכלים קלים להתעכל כדי שלא יהיה שבע ומתענה כשיתפלל ומפסיקין מלאכול עוד היום גדול לקיים מה שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. ודרשו שצריך להוסיף מחול על קדש. ואחר אכלם חולצין מנעליהם ולובשין בגדים נקיים לקיים מה שנ׳ הכון לקראת אלהיך ישראל. והולכין לבית הכנסת ועומדים שם בקדושה ובטהרה כי קדוש היום לאלהינו. ודורות הראשונים היו נוהגי׳ לבקש מחילה זה לזה כדי למחול להם המלך המוחל. + וכתב ה״ר אשר ונהגו להיות כל אחד מדליק במקומו נר או פנס ביום הכפורים לכפר על אביו ועל אמו כי כבוד הוא לשם ית׳ וכן אמר באורים כבדו ה׳. אמר הקב״ה הדליקו לפני נר שאשמור נשמותיכם שקרויה נר. ועוד יש טעם אחר לפי שצריכין לקרות בספ׳ כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו בדברי תפלות ותחנונים שאינם שגורים וידועים שלא מן הכתב וזולת זה לא יראו לקרות בלילות. ועוד נהגו בזה לכבוד השם ולכבוד בית הכנסת על דרך באורים כבדו את ה׳. ועוד להבדיל על אותו נר במוצאי היום שצרי׳ להבדיל על אור ששבת כמו שנבאר בע״ה. ועומדין כל היו׳ ההוא וכל הלילה ושומרין משמרת היום במצוה ובתור׳ כמו שנבאר בע״ה. +ואמר רב עמרם ז״ל מנהג שלנו לאחר שאוכלין ושותין חוזרים לבתי כנסיות להתפלל תפלת ערבי׳ וכיון שעומד ש״צ לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואחר כך מתחיל והוא רחום וכל כך למה שמא יהא אחד מן הצבור שלא ברך אבל אם תלמיד חכם הוא שרוצה לברך לעצמו כשהולך לבית הכנסת הרשות בידו דהא אמרי׳ זמן אומרו אפילו בשוק והכי שפיר למעבד לברך כל אחד ואחד זמן לעצמו בבית הכנסת לאחר שחשכה ואע״פ שש״צ מברך זמן קודם תפלת ערבי׳ שפיר דמי לברך כל אחד ואחד מקודם. +ונהגו בכל קהלות הקדש שש״צ אומרו קודם תפלת ערבית ועונין כל הצבור אחריו אמן וטעמ׳ דמלתא משום דדלמא איכא בצבורא מאן דלא גמיר ליה לזמן או אפילו מאן דגמיר דלמא שכח ולא בריך ומשו׳ הכי קא מברך ש״צ לאפוקי צבורא כלהון ידי חובתן והכי שפיר למעבד. +ואיכא נמי דוכתא קא מפקי ס״ת בההיא שעתא דקא מברכי לזמן והא דקא מפקי ליה לס״ת כדי להתיר בו נדרים ואמרי הכי כל נדרי וכו׳. וחוזרין אותו ג׳ פעמים ויש מקומות שמברכין לזמן קודם שיאמרו כל נדרי כמו שאמרנו ויש מקומות שאין מברכין לזמן אלא לאחר כל נדרי. + והאי מנהגא דקא עבדי בהני דוכתי לאפוקי ס״ת ולומר כל נדרי חזינן לרבוותא דאמרי דהאי מנהגא לית ליה עיקר ותעותא הוא וטובא מרבוותא דמבטלי ליה בדוכתיהו דלא למימ׳ יתיה כלל ולא עוד אלא שרוב עמי הארץ טועין בכך וסביר׳ להו שכל נדרי׳ וחרמות שעליהן בטלין בכך ונוהגין קלות ראש בחרמות ובנדרים. והכי אמ׳ רב עמרם וקצת מן הגאוני׳ שאומרי׳ כל נדרי וכו׳ ואנן לעניות דעתין אמרי׳ דלא למסמך עליהו בהא מלתא כלל. +ואלו תורף דבריו של רב עמרם ז״ל יש עושין כך ביום הכפורים ואומר כך כל נדרי ואסרי וחרמי כלן חזרנו בהן ובאנו לפני אבינו שבשמים אם נדר נדרנו אין כאן נדר אם אסר אסרנו אין כאן אסר ואם חרם חרמנו אין כאן חרם ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה ואם קיום קימנו אין כאן קיום בטל הנדר מעקרו וכו׳ עד אין כאן נדר ולא שבועה ולא קיום יש כאן מחילה וסליחה וכפרה ככתוב בתורת משה ונסלח לכל עדת ישראל וכו׳. וכן אמר רב סעדיה גאון ז״ל אלא שאומ׳ בסוף דבריו וכי תקון רבנן לומ׳ כל נדרי זהו לעדה בשגגה ואסרו אסר על נפשם בבית הכנסת כגון נדרי אונסין ושגגת צבור כדכתיב ואם כל עדת בני ישראל ישגו אבל מי שנשבע כל השנה להתיר שבועתו ולבטלה לא. +ואמר רב נטרונאי ז״ל אין נוהגין בשתי ישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בר״ה ולא ביום הכפורים אלא ששמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי אבל לא ראינו ולא שמענו מרבותינו שמעתא דנדרים. ואנו כבר גלינו דעתנו ופרשנו שאין לומר כל נדרי כלל. ומה מועלת ההתר׳ למי שמתנה לאחר נדרו שיהא בטל. וכבר שמענו מההיא שמעתא דנדרים שאין למנהג הזה שום שורש שאין מבטלין הנדרים בכך ואין בו ממש . +ואמר מר רב האיי גאון ז״ל בר רב נחשון גאון ז״ל דהלכה כרבא דמחמיר דהוא בתראה ואין אנו מפירין נדרים ולא נוהגין להפר בין בר״ה בין ביום הכפורים ולא שמענו מרבותי׳ שהיו נוהגין זה כל עיקר. אי נמי דסבירא ליה למשרי נדרא בחוטרא הוא דעבדו. ומכל אנפי לית ביה מששא בהאי מנהגא. + ונשאל גאון בהאי ענינא וזהו תורף השאלה והתשובה. וששאלתם אם יכולים הצבור להתנות ביום הכפורי׳ כל נדרי׳ שנודרין משנה זו לשנה אחרת. נדרים אין נשנית בשתי ישיבות היום יותר ממאה שנה. וכן אמר רב יהודאי גאון נהורא דעלמא ז״ל דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן לאסור ולהתיר בה לא נדר ולא שבועה ואין ראוי לא בישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בר״ה ולא ביום הכפו׳ אלא שמענו שבשאר ארצות אומרי׳ כל נדרי עכ״ל הגאון בעל ספר העתים ז״ל שכתב בחבורו דעתו ודעות הגאונים אחרים ז״ל. +עוד כתב ה״ר נתן בן ה״ר יהודה ז״ל וז״ל ערבית של יום הכפורים יורד ש״צ לפני התיבה רגיל וזקן לומר ג׳ פעמים כל נדרי להתיר נדרי׳ שבינו ובין קונו בשביל שגגות שנעשו בנדרי׳ ובשבועו׳ ובשאר אסורין בשנה שעברה כדאמ׳ רבי עקיבא יום הכפו׳ אין צריך לפרוט מעשים. וכן יאמ׳ כל נדרי ואסרי וקונמי וחרמי ושבועי די נדרנא ודאשתבענא ודי אחרימנא ודי אקימנא ודי אסרנא על נפשנא מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה הבא עלינו לטובה כלהון אחרטנא בהון. פי׳ אין בהן כלהן יהון שרן שביתין שביקין בטלין ומבוטלין נדרנא לא נדרי וחרמנא לא חרמי ואסרנא לא אסרי וקונמנא לא קונמי ושבועתנא לא שבועי וכו׳ עד ונסלח. וטוב ויפה שאותו ש״צ אם יש בידו שום ספק שבועה ונדר שיתירו לו ג׳ אנשים בטרם רדתו לפני התיבה ויהיה זכאי דלא כל כמיניה להתיר נדריו דאמרי כל נדרים הוא מפר חוץ משל עצמו. זהו סדר קדמון. ורבנו עזריאל זקנינו וכל זרעו אחריו מחזיקין אותו ולכך אמרי׳ אותו ג׳ פעמים. ואמת שר״ת ז״ל הגיהו והקשה עליו ואמר איך יותרו נדרים בלא מומחה או בלא ג׳ הדיוטו׳. ועוד מי התיר נדרי החזן. ולא קשיא שמאח׳ שאנו מורידין הש״צ זקן ורגיל הוי כמומח׳ ומספק נדריו יכול לעשות כאשר אמרתי. ולסדר ר״ת ז״ל שהגיה מיום הכפו׳ זה עד יום כפורים הבא וכו׳ ואומרים שאין אומרים אותו משום התרת נדרים שעברו אלא משום תנאי בנדרים שעתידין לנדור בשנה הבאה כההיא דאמרי הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר״ה ויתנה ויאמר כל נדרי׳ שאני עתיד לנדור יהיו בטלים ועליו יש כמה קושיות חדא שלא היה לנו לפרסם הדבר דאמרינן בנדרים פרק ארבעה נדרים ההוא דבעא למדרשי בפרקא אמרו ליה תנא סתומי פתגמיא ואת בעית למדרשא בפרקא ועוד בתנאי לא שייך חרטה דאחרטנא בהו. ועוד למה היינו אומ׳ אותו ג׳ פעמים. ועוד מהו ונסלח. ואמת שר״ת דוחה קצת מהם. עכ״ל ה״ר נתן ז״ל. + ומה שאמרנו עומד בר״ה ואומר כל הנדרים שאדור בשנה זאת יהיו בטלים ה״מ שלא יהא זכור בשעת הנדר מן הבטול או אפי׳ זכור בשעת הנדר אם בשעת הבטול התנה ובשעת הנדר שכח מה שהתנה ואמ׳ על דעת ראשונה אני עושה בטל נדרו ואם לא אמר אין נדרו בטל דאביי ורבא לא פליגי אהדדי. והרי״ף ז״ל כתב וה״ה ליום הכפורי׳ דאקרי נמי ר״ה ולכך נהגו לומ׳ כל נדרי וכי מועיל בטול זה היינו בנדרים שבינו לבין עצמו דלא שייכי כי אם לעצמו אבל נדרים שנדר לחברו אין מועיל בטול כלל וכתב הר״ם ערב יום הכפורים קודם שיאמר כל נדרי אומ׳ בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל לעבריינים: + +Siman 69 + +סט. הלכות יום הכפורים +דעת הרמב״ם ז״ל ודעות שאר הפוסקים:
+מצות עשה של תורה לשבו׳ ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמ׳ שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה בטל מצות עשה ועובר על לא תעשה שנ׳ בעשור לחדש וכו׳. ומהו חייב על עשיית מלאכה ביום זה אם עשה ברצון בזדון חייב כרת ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייב על זדונה בעשור כרת וכל שחייבין על שגגתו בשבת קרבן חטאת קבועה חייבין עליה חטאת קבועה ביום הכפורים. +וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף ע״פ שאינה מלאכה אסור לעשותו ביום הכפורים. ואם עשה מכין אותו מכת מרדו׳ כדרך שמכין אותו בשבת וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום הכפורים. וכל שאסור לעשותו לכתחלה בשבת אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים בעניינים אלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביום הכפורים בכרת. +ומותר לקנב ירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה. ומהו הקנוב שיסיר העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה וכן מפצעין אגוזים ומפרכין רמוני׳ מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. ויום הכפורי׳ שחל להיות בשבת אסור לנקוב ירק ובפציעת אגוזים ובפריכת רמונים כל היום וכבר נהגו בשנער ובמערב שלא יעשו אחת מכל אלו ביו׳ הצום אלא הרי הוא כשבת לכל דבר. + מצות עשה אחרת יש ביה״כ והיא לשבו׳ מאכילה ושתיה שנ׳ תענו את נפשותיכם ומפי השמוע׳ למדו ענוי שהו׳ לנפש זה הצום וכל הצם בו קיים מצות עשה וכל האוכל בו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמ׳ וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא התענה למדנו שמוזהרין בו על אכילה ושתיה. וכל האוכל ושותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ או לסוך או לנעול הסנדל או לבעול. מצוה לשבות מכל אלו כמו ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושתיה שבתון לענינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה בלבד אבל רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. + כשם ששבות מלאכות בין ביום בין בלילה כך שבות לענוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמ׳ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב כלומר התחילו לצום ולהתענות מערב תשיעי סמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה מעט ליל אחד סמוך לעשירי שנא׳ מערב עד ערב תשבתו שבתכם. + כתב הר״ם מותר לאכול ולשתות בערב יום הכפורי׳ לאחר שסלק השלחן ובלבד שתהא חמה זורחת. נשים האוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על קדש אין ממחין בידן כדי שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בביתו כל אחד ואחד להזהיר נשיו והנח להן מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות וכן כל הדומה להן. +והבעל העתים ז״ל כתב וזה לשונו האוכל ושותה בתוספת ביום הכפורים. והרוחץ והסך והבועל והעושה בו מלאכה באסור עומ׳ אבל אינו ענוש כרת וה״ה לבין השמשות שלו דכתי׳ כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו׳ ובמלאכי כתוב אשר תעשה כל מלאכה וכו׳ על עצמו של יום הכפורים ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התוספת ובין השמשו׳ שלו ספקא הוא וה״מ חד בין השמשו׳ אבל תרי בין השמשות מחייב כרת ממה נפשך. אי בין השמשות יממא הוא הא קאכיל אי בין השמשות לילה הוא הא קאכיל עכ״ל. +ולדברי הכל בין השמשות הוא ספק וקבלה בידנו שעונש הספק גדול מעונש הודאי שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת ואמרי׳ דדמי חטאת דינקא כלומר אפ׳ לא יהיה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דינקא ודי לו בכך פי׳ דינקא הוא מעה והוא שתות הדינר כדאמרינן ו׳ מעה כסף דנר. ואם מביא אדם אשם על הספק כגון שהיו לפניו ב׳ חתיכות א׳ של שומן וא׳ של חלב ואכל אחת מהן ולא ידע איזו אכל צריך להביא אשם שוה ב׳ סלעים שהן מ״ח מעין כי הסלע ד׳ דנרי׳ והדינר ו׳ מעין נמצא שב׳ סלעים הן מ״ח מעין ועל הודאי די לו במעה אחת בלבד. מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר למה החמירו על הספק יותר מן הודאי מפני שהודאי משי׳ האדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה וחוזר בתשוב׳ ומבקש רחמים אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי של שומן היתה ולא ישית אל לבו בכך ולכך החמירו ז״ל על הספק. וה״ה לכל ספק שבעולם. ומכאן אנו יכולין ללמוד לכל הספקו׳ שראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מהם בכל יכלתו ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו וכך אמרו חז״ל הסתלק מן הספק. לא כמו שעושין הרבה בני אדם שמכניסין עצמן לידי ספק ואין מקפידין בכך. +והר״ף ז״ל כתב מ״מ צריך לפרוש מלאכול משעת שקיעת החמה לכל הפחות משום דמאז מתחיל בין השמשות דרבי יהודה ובין השמשות הוי ספק לילה דהוי עצומו של יום הוי בכלל תוספת.
+פרק שני +האוכל ביום הכפורים מאכל הראוי לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה הרי זה חייב וכל האוכלין מצטרפין לשעור זה. אבל פחות מכן אינו חייב לפי שאין כתוב ביום הכפורים אכילה אלא תענו. ובפחות מכותבת לא נפיק מכלל ענוי ולא מיתבא דעתיה בהכי וכן הדין בשתיה פחו׳ ממלא לוגמיו. ולפיכך כתבו בו אותו שעור וכן השותה משקין הראויין לשתית אדם כמלא לוגמיו של שותה כל אחד ואחד כפי לוגמיו חייב. וכמה מלא לוגמיו כדי שיסלקנה לצד אחד ויראה מלא לוגמיו ושעו׳ זה באדם בינוני פחות מרביעית וכל המשקין מצטרפין לשעור. +אחד האוכל אוכלין המותרין או שאכל אוכלין האסורין כגון פגול ונותר וטבל ונבלות וטרפות או דם הואיל ואכל אוכלין הראוין לאדם חייב כרת משום אוכל ביום הכפורי׳. אכל שתה פחות מכשעור זה אינו חייב כרת אף ע״פ שהוא אסור מן התורה בחצי שעור אין חייבין כרת אלא על השעור והאוכל חצי שעור מכין אותו מכת מרדות וכן השותה חצי שעור. +אכל מעט וחזר ואכל מעט וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת ג׳ ביצים הרי אלו מצטרפות לכשעור ואם לאו אין מצטרפות. שתה מעט וחזר ושתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונ׳ עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעי׳ מצטרפין לכשעור ואם לאו אין מצטרפין. +אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיה כגון ציר או מורייס או חומץ אף על פי שאכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדו׳. +שתה בלילה חומץ מזוג במים חייב. והבעל ההשלמה ז״ל פסק אפילו חי חייב. הכוסס פלפלין או זנגביל יבש וכיוצא בהן פטור אבל זנגביל רטוב חייב. אכל עלי גפנים פטור לולבי גפנים חייב. ואלו הן לולבי גפנים כל שלבלבו בארץ ישראל מר״ה עד יום הכפורים יתר על זה הרי הן כעצים ופטור וכן כל כיוצא בזה. +אכל צלי במלח מצטרף המלח עם הבשר. ציר שעל גבי ירק מצטרף מפני שמכשירי האוכל כאוכל הן חשובין. +היה שבע מאכילה גסה כגון שאכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ואחר כך אכל אוכלין הראויין פטור אף על פי שזה ראוי לרעב אינו ראוי למי ששבע כזה. והר״ש ז״ל פי׳ אפילו שבע מאוכלין ראויין כגון שאכל בליל יום הכפורי׳ סמוך לתחלת הלילה שעדיין היה שבע ומלא מסעודת הערב ולפיכך כשאוכל הלילה האכילה גסה לו ואינו נהנה ממנה כלל אבל מזקת לו ולפיכ׳ פטור ע״כ. ונראה לי שלא נאמ׳ זה אלא לאוכל כל מאכלין שאינן ראוין אלא למי שהוא רעב אבל אם אכל מאכלים הראויין אף לשבע כגון מאכלים המבושמים והמתובלין שיש הנאה בהן אף לשבע באמת יתחייב בהן אפילו אכלן על השבע כדאמרי בעלמ׳ רוחא לבסומי שכיחא. +חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים אף ע״פ שהרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו על פיו עד שיאמר די. כתב הר״ף ז״ל פי׳ ר״י ז״ל בתשובת שאלה כשחולה שואל לאכול ביום הכפורים אומרים לו יום הכפורים הוא ואם אמר אף עפ״כ תנו לי מאכילין אותו דכי האי גונא חולה אומר צריך קרינא ביה אף על פי שאינו אומ׳ בהדיא שהוא צריך משום סכנה. אמר החולה איני צריך והרופא אומ׳ צריך מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי. רופא אחד אומ׳ אינו צריך ואחד אומר צריך מאכילין אותו. מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתן אומרי׳ אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין ובלבד שלא יאמ׳ החולה צריך אני מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו כולם בקיאין ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך מאכילין אותו. ירושלמי רבי חנינא הוה יתיב קמיה דרבי חנאי ביום הכפורים אמר ליה צחינא טובא אמר ליה זול שתי בתר שעתא אשכחיניה אמר ליה מהו צחותא עבריה אמר ליה מכיון דשרית לי אזלא לה שמעי׳ מנא שאין היצר תאב אלא בדבר האסור לו הלכך שפיר דמי למעבד הכי. ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר שהיו עושין סוכות בדרך ומזמנין לו שם מזון ואומר הרי לך פת ומים ומפרש טעמא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ואמרינן נמי שמעולם לא הוצרך אדם לכך ע״כ. +עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא ותמשול ברוחה עד לערב שתהיה מותרת לאכול ואם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתישב נפשה. +מי שאחזו בולמוס פי׳ הוא חולי של רעבון ויש בו סכנה מאכילין אותו מן הקל שבאסורין ואח׳. כך החמור עד שיאורו עיניו. ומפר׳ בגמ׳ עד שיבחין בין מר למתוק ואפי׳ נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצא דברים המותרים. +אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשעור אפי׳ טובא מפני הסכנה כלומר אפילו צריכה לשעור מאכילין אותה פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס. וכן פסק בעל ההלכות ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל מאסורי כרת. כ״מ. +קטן בן תשע או בן עשר מחנכין אותו לשעור כיצד היה רגיל לאכול בב׳ מאכילין אותו בשלשה היה רגיל לאכול בג׳ מאכילין אותו בד׳ לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעור. בן י״א בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרי׳ כדי לחנכו במצות. וכן פסק רב האיי גאון ז״ל והרי״ף ז״ל. והבעל ה״ג ז״ל פסק כרבי יוחנן דאמר בן עשר ובן י״א אין מענין אותן אבל מחכנין אותן לשעות הגהה גרסינן זו לא מצאנו בספרינו שיהיה הזכר והנקבה אלא הכל לפי בריאות הזכר ולפי זמנו והנקבה לפי זמנה והלכה כרב הונא ורב נחמן דקיימי בחדא שטה ולא פליגי אהדדי אלא מר מיירי בתינוק ומר מיירי בתינוקת. ובה״ש כתב דליכא השלמה דרבנן ב׳ שנים קודם השלמת מן התורה ע״כ. בת י״ב שנה ויום אחד ובן י״ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הם גדולים לכל המצות ומשלימין מן התורה אבל אם לא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הם ואין משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן ט׳ אין מענין אותו ביום הכפורים שלא יבא לידי סכנה פירוש שאין מניחין אותו להתענות ואפי׳ לשעות ובזה נכשלין הרבה בני אדם וראוי למחות בידם והר״ש ז״ל פירש אין מענין אין חייבין להתענות ואין לשון מענין מיושב עליה.
+פרק שלישי +אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד ואפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים. פי׳ ונראה שדעת הרב ז״ל שאפי׳ לתפלה לא ירחץ ידיו וכן כתב בהלכו׳ ברכות ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם נטילה אין מברכין על נטילת ידים ויש פוסקין שרוחצין הידים בשחר לתפלה כדרכן שמה שאמרו שאסור להושיט אצבעו במים לא אמרו אלא להתענג אבל למצוה מותר ודוקא ידיו אבל פניו אסור. וכן דעת ר״ת ז״ל שבבקר יכול אדם לרחוץ כדרכו שאין לך ידים מלוכלכות מידים בבקר. דאמרי התם רוח רעה שורה על הידים ואינ׳ בורחת עד רחיצה שלישית ובת מלך שמה. וסכנה היא ליגע בעיניו או בחוטמו או בפיו קודם נטילה. מי שהיה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו מקום הטנופת ואינו חושש. +מי שנכנס לבית הכסא לנקביו כתב הריא״ג ז״ל ורוב שאר פוסקין שרוחץ ידיו מפני ניצוצות או מפני מגע בית הטנופת. וכן להסיר לפלוף שבעין או בטיט שיכול לרחוץ מקום הלכלוך. +המלך והכלה רוחצין פניהן המלך כדי שיראה ביופיו שנאמר מלך ביופיו תחזנה עיניך והכלה כדי שלא תתגנ׳ על בעלה. ועד כמה נקראה כלה עד שלושי׳ יום משנשאת כדאמרינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלושים יום. +ומדיחה אשה ידה אחת במי׳ ונותנת פת לבנה קטן. והחולה רוחץ כדרכו ואף על פי שאינו מסוכן. +וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט׳ באב בין ביום הכפורים. מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים אם לח הוא מקנח במפה ודיו ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ המקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאה ואין הרחיצ׳ לקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג ואין המנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור המותר ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין וכבר בארנו שבטלה תקנה זו. +טיט שהוא לח ביותר כדי שיניח אדם ידו עליו והעלה בה לחלוחית שאם הדביק אותה לידו אחרת תדבק בה לחלוחית אסור לישב עליה. לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בה שהמים נוזלים מדפנו אפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו על בשרו המים. ומותר להצטנן בפרות. +לוקח אדם מטפחת ערב יום הכפורים ושורה אותה כמים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדי׳ ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש אף על פי שיש בה קור הרבה. הגהה נראה שפי׳ הרב ז״ל שהכונה בזה להצטנן בה ודעת רוב המפרשים לעשות זה במקום רחיצה כדי להסיר לפלוף שבעינו ושעל פניו. וכן נראה מדעת הירושלמי דאמרי בירושלמי בתענית צבור רוחץ ידיו פניו כדרכו ובתשעה באב רוחץ ידיו ומעבירן על פניו וביום הכפורי׳ רוחץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה על פניו. ר יונה תרי סרמטוטא ויהיב ליה תחות כרא ע״כ. וטעם הנגוב מעט במפה השרויה שלא יבא לידי סחיטה. +ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לקרו׳ בבית המדר׳ עובר במים על צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך לעשות וחוז׳ במים למקומו שאם לא תתיר לחזור אינו הולך ונמצא שנכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו עובר במים על צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שולי בגדיו כדרך שעושין בחול. פי׳ בעל הערוך הטעם מפני שמקפל בגדו על כתפו ונמצא יוצא בטלית מקופלת שחייב חטאת ויש מפרשי׳ שלא ישמט כנף הבגד מתחת ידו ויבא לידי סחיטה. והר״י פי׳ שנראה כרוחץ כדרכו כשמוציא ידיו אבל אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו. ואמר בגמ׳ דאמרי׳ במיא דלא רדיפי אבל במיא דרדיפי אפילו בחול אסור לעבור בהן עד צוארו משום סכנה. +אסור לנעל מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא כהם וכורך אדם בגד על רגלו ויוצא מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ירושלמי אית תנא תני יוצאין באנפליא ואית תנא תני אין יוצאין ולא פליגי הא בשל עור הא בשל בגד. וכן נמי אמרי׳ ביבמות אנפליא של בגד מטייל בה ביום הכפורים בתוך ביתו כלומר אבל לא ברשות הרבים שמא תשמט מן הרגל ויבא להעבירה ברשות הרבים וה״ר יצחק פסק באנפליא של בגד מותר. כתב הבעל ההשלמה דסנדל של עץ קרוי מנעל כשהוא מחופה עור. +התינוקות אע״פ שמותרין באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה מונעין אותם ממנעל וסנדל ומפרשי בגמ׳ הטעם שכל שאר הדברי׳ הם גדולו של נער ולא גזרו עלינו חכמי׳ למנוע גדולו אבל נעילת הסנדל אינו גדולו שגם בחול פעמים רבות הולך יחף ולפיכך גזרו עליו. ומותר הסנדל לכל אדם מחמת עקרב וכיוצא בה שלא תשכנו פירוש בכל מקום שעקרבים מצויין שם. +והחיה מותרת לנעול הסנדל משום צנה כל שלשים יום. והחולה כיוצא בה ואע״פ שאין שם סכנה והטעם מפני שהצנה קשה להם. ולענין אכילה כתב רב אחא גאון ז״ל שאין מענןק אותה עד שלשי׳ יום דהא דאמרינן עוברות ומניקות מתענות ומשלימות לאו אחיה קאי שזהו כל שלשים יום. ויש חולקין על דבריו מדאמרי׳ והחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפליגי בין חיה לשאר נשי׳ ומ״מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע״כ. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה אע״פ שאין בו סכנה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. כתב ה״ר יצחק יש נהגו להתענות ב׳ ימים לשם יום הכפורי׳ וחומרא יתרה בעלמא היא שהרי אחר�� שאין אנו מקדשין על פי הראיה בשום מקום אין לחוש. +וכתב הר״מ כי מי שהתענה ב׳ ימים לשם יום הכפורים צריך לעשותן לעולם הואיל וקבל עליו יום שני לשם יום הכפורי׳ אבל אם התנה להתענות בשני ימים טובים של ר״ה אינו צריך להתענות לעולם כי אינו דומה ליום הכפו׳ שהוא אסור כרת והואיל ואסרו עליו פעם אחת אסו׳ לו לעולם.
+יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים כדי שיהא לו בשת פנים מאשתו ולא יבא לידי תשמיש המטה ויש מקומות שנהגו שלא להדליק שמא ירא׳ אשתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש. ואם חל יום הכפורים להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכל מקו׳ שהדלקת נר בשבת חובה. הגהה. ובמקומו׳ אלו נהגו להדליק וצ״ע אם חייבין לברך על הנר. +כתב הרי״ץ ז״ל וז״ל ומבעי ליה לאניש ליקורי ליומא דכפורי בכסות נקיה דאמ׳ ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב ולקדוש ה׳ מכובד אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה כבדהו בכסות נקיה פירוש דבמאכלים ומשתאות אי אפשר כשאר ימים טובים. ואמרינן בהגדה את מוצא בנוהג העולם כשאדם נכנס לדין גופו מרתיע שאינו יודע מה יהא בדינו וישראל נכנסים לדין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכמה קטגורין לפניו והן נכנסין במלבושין נאין ומגלחין את זקנם ומתקנים שערם כבני אדם שיודעין שאביה׳ שבשמים הוא פטרונם וסניגור שלהם וכמה מצות שנצטוו במועדם הוי מלמדך להועיל. עוד זאת בהגדה כי מי גוי גדול אמר רבי ברכיה אין אומה כאומה זו אומה אחרת מגדלת שער וצפרנים לפי שאינה יודעת שנוצחת מלחמתה אבל ישראל יש להם יום הכפורי׳ ולובשים לבנים ומתעטפין לבנים ויושבין שיודעין שהם מנצחין. ודרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו עונות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. +אמר ר׳ עקיבא אשריכם ישראל דעו לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ונאמר מקוה ישראל ה׳ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל. +ואמרו ז״ל מצות ודוי יום הכפורים ושבחו המתודה אף על מה שהתודה ביום הכפורים אחר וסמכו על הפסוק כי פשעי אני אדע וכל שאין לבי בטוח שנתכפר לי כי גדול עוני מנשא. אף על פי שהתודה ערב יום הכפורי׳ קודם אכילה כמו שכתבנו במקומו צריך להתוד׳ בכל התפלות של לילה ושל יום שמא ארע לו דבר חטא בין זו לזו ועוד על שם וחטאתי נגדי תמיד. +ש״צ אומר הודוי באמצע תפלה ואפשר שזה מפני שהוא מאריך באמצע תפלה בסליחות ובפסוקי דרחמי תקנו לערב הודוי ביניהן וכן הוא מסודר ברוב הסדרים. ולא נהגו לומר ש״צ כל פרטי אבל חטאנו אלא בדרך כלל חטאנו והרשענו ומרדנו וסרנו ממצותיך וכן הדין לפי שהוא מתודה על כל העם איך יפרוט שום חטא ומי יטיל חטא פרטי על כל הצבור בכלל. +וכתב גאון ז״ל שכל העם צריכין לעמוד כשיאמר שליח צבור אבל חטאנו אף על פי שכל אחד התודה בתפלתו ויוצא. מדאמרי׳ בגמרא כי מטא אבל חטאנו קסם אכרעיה וכו׳. ומבקש תחלה על השגגות ואחר כך על המרדין שאומ׳ חטאתי עויתי פשעתי וכן הדין לבקש תחלה על הקל ואחר כך על החמור וכן הסדר נמי בסדור אבינו מלכנו שאומ׳ תחלה מחוק ברחמיך הרבי׳ וכו׳ ואחריו מחול וסלח ואחריו מחה והעבר פשענו שמבקשים תחלה על החטאים ואחר כך על העונות ואחר כך על הפשעים אלו המרדים. וזה לך סדורי התפלות ביום הכפורים מחמש תפלות שבו. + +Siman 70 + +ע. סדר התפלה לחמש תפלות ותקיעת שופר והבדלה +לערבית יורד לפני התיבה שליח צבור שיה�� אדם הגון ומרוצה לכל הקהל ופותח לבקש רחמים מאת השם בבקשה ובתחנונים. ויש נהגו לבקש בקשה זו. יר״נ ה׳ אלהינו ואלהי אבותנו לטהר מערכי רעיונינו ולכונן מענה לשוננו ותחשכנו מזדונות ותנקנו משגיאות ותהיה עם לבבנו בעת מחשבנו ועם פינו בעת הטיפנו ועם ידינו בעת מעבדינו ועם רגלינו באחוז שבילנו ולא נוציא מפינו רק הישר בעיניך ולא נאמר לפני המלאך דבר שלא כרצונך וגער בשטן ואל יבהילנו וביצר הרע ואל יכשילנו והאר פניך אלינו ונתת מהודך עלינו וקבל תחנונינו ושמע בקול הגיוננו ועזרנו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו ועל חטאת עמך בית ישראל למען שמך ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי. +וי״א אחר כך כל נדרי ואחר מברך על הזמן ואחר כך פותח ברכו. ויש מקומות נהגו לפתוח והוא רחום כמו בחול ואחר כך קורין את שמע בברכותיה וחותמין ופרוס סוכת שלומך. ואחר כך אומר קדיש זוטא. ומתפללין אבות וזכרנו וגבורות ומי כמוך אתה קדוש ובכן ובכן ובכן קדוש אתה אתה בחרתנו יעלה ויבא מלוך על כל העולם מחול לעונותינו רצה ומודי׳ וכתוב לחיים שים שלום בספר חיים ומתודה ואומר אלהינו ואלקי אבותינו תבא לפניך וכו׳ על כל דברי התורה הזאת. אלהי עד שלא נוצרתי. ופוסע ג׳ פסיעות לאחוריו ונותן שלום לשמאלו ואחר כך לימינו. ואם חל להיות בשבת מזכיר של שבת בכל התפלות. ואחר כך פותח החזן לך ה׳ הצדקה ואומרי׳ פסוקי דרחמי וסליחות ואין אומרי׳ קדיש עד אחר כל הסליחות שאומרי׳ קדיש שלם. והמנהג לומר לערבית שלש סליחות ואחר כך מתודין ג׳ פעמים. ואם חל להיות בשבת אחר התפלה פותח החזן ויכולו ואחר כך אומ׳ ברכה אחת מעין שבע וחותם בה מקדש השבת ואין מזכירין בה יום הכפורים כלל לפי שאלמלא שבת אין אומרים ברכה זו ביום הכפורים ואחר ברכה מעין שבע פותח לך ה׳ הצדקה ואומרים פסוקי דרחמי. ויש מתחילין סלח לנו אבינו. ואחר כל הסליחות אומרים קדיש שלם. וה״ר נתן ז״ל כתב שאומרי׳ במה מדליקין אם חל להיות בשבת ואומרים קדיש והולכין לבתיהם לשלום. תם תפלת ערבית תהלה לאל.
+בשחר משכימין לבא לבית הכנסת ואומרים ברכות ופסוקי דזמרה כמו בשבת לבד מפסו׳ מזמור שיר ליום השבת שלא יאמ׳ אותו אם לא חל בשבת ומוסיפין בהם לדוד משכיל אשרי נשוי פשע. ואחר הפסוקים אומר החזן נשמת כל חי ויוצר כמו בשבת ואומר פיוטים לבקש רחמים וסליחה מאת השם ית׳. ופורס על שמע ואחר כך עומדים להתפלל כמו שהתפללו בתפלת ערבית ואחר כך חוזר ש״צ להוציא מי שאינו בקי ומתפלל ואומר קרובוץ ומתודה באמצע התפלה. והמנהג לומר סדר עבודה אף בשחרית מתוך חביבות הדבר וכשיגיע לפני ה׳ תטהרו פותח החזן פסוקי דרחמי ומרבה להתחנן ואומר סליחות ותוכחות לשבר הלבבות ופותח אל ארך אפים. והמנהג לומר בתפלה זו ז׳ סליחות ומתודין כל הקהל שלשה פעמי׳. ואחר כך חוזר החזן ומשלי׳ תפלתו עבודה והודאה וכתוב לחיים ברכת כהנים שים שלום בספר חיים. ואחר כך אומ׳ אבינו מלכנו ואפילו בשבת וי״א תחנה אם לא יהיה שבת. ובעל העתים ז״ל כתב ונהגו במקצת מקומות דאמרי אבינו מלכנו אפילו בשבת ואנן לעניות דעתין לא חזי לן למימר אבינו מלכנו בשבת ומי שאמרו טעות הוא בידו דאפילו שמנה עשרה דאנון חובה בטלוה רז״ל בשבת והיאך נאמר אבינו מלכנו דליתיה בכל התלמוד וכן פסק ה״ר נתן ז״ל ושאר פוסקים שלא לאומרו כלל בשבת. והטעם שרבי עקיבא אמרו תחלה בתענית צבור ואין גוזרין תענית צבור בשבת ע״כ. +נמצא לפי מה שהסדרנו ש��צ מתודה שלשה פעמים אחת ביחיד כשמתפלל עם הצבור בלחש ואחת להוציא הצבור ידי חובתן באמצע התפלה ואחת אחר הסליחות עם כל הקהל כאחד. וכן כתב הריא״ג ז״ל וז״ל ונהגו קדמוננו שיתודה ש״צ עם הצבור ביחיד ואח׳ כך חוזר ומתודה לבדו ומשמיע לצבור להוציא ידי חובתן ושוב חוזר שלישית ומתודה עם הצבור ביחד ומסיים התפלה ע״כ. +עוד כתב וז״ל ובין כל סליח׳ וסליחה אומ׳ י״ג מדות דאמרי׳ ויעבר ה׳ על פניו ויקרא כביכול מלמד שנתעטף הקב״ה כש״צ והראהו למשה בסיני ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ואמר רב יהודה ברית כרותה לי״ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנ׳ הנה אנכי כורת ברית. והמנהג לומר ביום הכפורים י׳ פעמים ודוי שלשה פעמי׳ בשחרית שלשה במוסף שלשה במנחה ואחת בנעילה על דרך ההגדה כמו שפר״ש ז״ל בפרשת כי תשא בפסוק זכור לאברהם אמר משה לפני הקב״ה אם עברו עשרת הדברים אביהם נתנסה עשר נסיונו׳ ועמד בכלן יצאו עשר בעשר. ועל כן אנו מתודין עם שליח צבור עשר פעמים בו ביום. וכל הודויין מראש השנה עד מוצאי יום הכפורים ארבעים בז׳ לילי האשמורות כ״א ג׳ בכל לילה ואחת במנחת ערב יום הכפורים ואחת בכל תפלה של יום הכפורי׳ ערבית שחרית מוסף מנחה ונעילה הרי כאן כ״ז ושלש אחר פסוקי דרחמי דערבית וכן ליוצר ולמוסף ולמנחה ואחת לנעילה הרי כאן מ׳ כנגד ארבעי׳ ימים שעמד משה בתפלה לפני הקב״ה על ישראל ונתרצה לו ביום הכפורים ואמ׳ סלחתי כדבריך. +ואחר כך אומרים קדיש שלם. ומוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ששה כנגד היום שמכפר על מעשה העולם הזה שנמשל לששת ימי החול בפרשת אחרי מות ובשני קורא המפטי׳ ובעשור לחדש ומפטיר בישעיה סולו סולו. וענין ההפטרה להורות שצריך אדם להיות נשמר מן החטא ואם חטא שיתן לבו לשוב בתשובה שלמה. ואחרי ההפטרה מברך כל הברכו׳ הנתקנות אחרי ההפטרה וחותם בברכת על התורה ועל העבודה כדרך שחותמין בתפלה. ואם חל בשבת מזכיר של שבת כמו בתפלה. +ואח״כ נהגו לפסוק צדקה ושמן למאור בעד החיים והמתים להעלות זכרם לברכה לפני ה׳ ית׳. וכתב הבעל התרומה ז״ל כשאדם נודר חפץ או מעות אסור לומר חפץ זה להקדש שהרי פרו׳ ירקבו כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח ובהמה תעקר אלא יאמר אני נותן חפץ זה או דמים לצדקה או למצוה זו ע״כ. +וזה שנהגו להזכיר המתים לפי שהזכרת המיתה שובר לבו של אדם ומכניע יצרו. ואפשר שעל זה קורין בפרשת אחרי מות שיתנו אל לבם השומעי׳ במה צריך האדם להזהר מן החט׳ שהרי אהרן שהיה אוהב את הבריו׳ ומקרבן לתורה לא עמדה לו זכותו ונתערבה לו שמחתו במיתת שני בניו הגדולים על שחטאו לפני השם. ועוד להורות שאין ראוי לזלזל במצות הנראות אליו קלות שהרי אלו נענשו במצוה קלה שאין בה לא כרת ולא מיתת ב״ד לפי פשט המקרא והוא בהקריב׳ אש זרה ואמרו ז״ל שמצוה להביא מן ההדיוט ואף על פי שאש ירדה מן השמי׳ ולא חטאו רק שעשו שלא בהוראת משה רבן ואם היה דודם שהדב׳ ידוע שהיה מוחל על כבודו ולא היה מקפיד להענישם כל כך על כך. ואף לדברי האומר שתויי יין נכנסו לא מצינו שהוזהרו על זה. ונוכל ללמוד מזה שאפילו בדברי׳ שלא נמצא בהם אזהרה מבוארת והשכל מורה עליהן עונש גדול אם לא נשמר מהם. ואח״כ מחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש זוטא ומתפללין תפלת מוסף. ואם יעשו שני חזנין הראשון מקרא בתורה והשני פותח בקדיש אחר שהחזיר הראשון הספרים למקומן. תם תפלת שחרית ת״ל.
+למוסף אבות וזכרנו גבורות ומי כמוך וקדושת השם ו��כן ובכן ובכן קדוש אתה אתה בחרתנו מפני חטאינו מלוך על כל העולם מחול לעונותינו עבודה הודאה וכתוב לחיים שים שלום בספר חיים אלהי עד שלא נוצרתי ופוסע שלש פסיעות. + ואחר כך פותח שליח צבור לחזור התפלה ואומר קרובות ופזמונים כמו ליוצר לבקש רחמים וסליחה מאת ה׳ ית׳ ואומ׳ קדושה רבה כמו בשבתות וימים טובים. ואחר כך אומר קדושת השם וכולל בה ובכן ובכן ובכן אתה בחרתנו מפני חטאינו וכשמגיע תמידין כהלכתן מתחילין כל הצבו׳ בקול רם עלינו לשבח ואוחילה לאל ואחר כך מתחיל החזן לומד סדר היום מן העבודה שהיה עושה כהן גדול ביום הכפורים ותחלה הוא מתודה עליו ועל ביתו ואחר על הצבור. וכתב הריא״ג ז״ל וז״ל ונהגו שליח צבור לאמרו בקול רם והצבור עומדי׳ ושומעין כדרך שהיה אומרו כהן גדול ויש נהגו שאומר אותו הצבור כולן ובכל מקום יש לעשות כפי מנהגם. כיצד היה מתודה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וגו׳. וגומר סדר עבודה ואחר כך אומר אלהי תבא לפניך וכו׳ ומתודה בקצרה על הצבור ואחר כך אומר סליחות ופסוקי דרחמי כפי אשר ירצה. והמנהג לומר ה׳ סליחות למוסף ואחר כך אומר ודוי וכל הצבור עמו שלשה פעמים ואחר כך חוזר ומשלים אותה וכולל בהודאה וכתוב לחיים ברכת כהנים ואח״כ ברכת השלום וכולל בה היום תאמצנו. ויש שאומרי׳ אותו בכל התפלות שחרית מוסף ומנחה ונעילה ואחר כך אומרים בספר חיים. קדיש שלם. תם תפלת מוסף ת״ל.
+למנחה מוציאין ספר תורה וקורין בה שלשה בסדר אחרי מות בפרשת כמעשה ארץ מצרים בפרשת עריות והטעם שמא יש בצבור אדם שנכשל בערוה ויזכור ויתודה ואחד מהקורין מפטיר ביונה. וכתב ה״ר נתן ז״ל שאין אומ׳ תהלה לדוד עד לאחר תפלת המנח׳ כדי להפסיק בינה לנעילה שבעלילה זו אתה פותח בנעילה. אבל בתפלת המנחה אין צריך עלילה לפתוח בה שאוחז ספר תורה בצדו ודיו וכמו הפלגת יוצר ממוסף כן הפלגת מוסף ממנחה. +והטעם למה אנו מפטירין ביונה ללמד לבני אדם שאין ביכולתו של אדם לברוח מאת השם אם עבר עברות כדכתיב אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. ועוד לעורר התשובה כמו שעשו אנשי ננוה ובה נושעו בראות השם מעשיהם כי שבו. +ואחרי ההפטרה מברכין כמו שברכו להפטרת יוצר על התורה ועל העבודה וכן דעת הר״ם. ואם יהיה שבת חותמין מקדש השבת ויום הכפורים. אך בנרבונה לא נהגו כן לפי שאלמלא יום הכפורי׳ אין נביא בשבת במנחה ולפיכך אין חותמין בה רק מקדש ישראל ויום הכפורי׳. וה״ר נתן ז״ל כתב שאין אומרי׳ לא ביוצר ולא במנחה מלך מוחל וסולח כי מה טבה של מחילה וסליחה אצל נביאים אבל שבת מזכיר בהן ובחתימתן ע״כ. +וי״א קדיש אחר קריאת התורה קודם ההפטרה. ויש חולקין בדבר זה ואומ׳ שאין לאומרו אחר קריאת התורה כלל אחר שאין אומר׳ לא אשרי ולא ובא לציון כי לא יתכן לומ׳ ב׳ קדישין כאחד על הבימה על התיבה כשיתחילו להתפלל תפלת המנחה אחר שהחזירו הספר למקומו כי אותו קדיש הוא בעבור קריאת התורה ודי לנו בכך. +ומה שאומרים ברכת על התורה ועל העבודה בהפטרת מנחה זו מה שאין כן בהפטרת מנחת שאר תעניות לפי שביום זה יוכל לחתום בה אבל בשאר תעניות מה יחתום בה הלא אין ליום שם מיוחד שיחתום בו המפטיר ולא המתפלל ולפיכך אין אומרים אותה כלל אך מסיימין מגן דוד. +ואחר ההפטרה מחזירין ס״ת למקומו ואומרים קדיש זוטא ומתפללין תפלת מנחה כמו שהתפללו ביוצר או לערבית בלחש ואחר כך חוזר ש״צ התפלה ואומרים קרובות ופזמוני׳ כפי מה שיש לו שהות ביום לבקש רחמי׳ מאת השם ואומרים קדושה כמו ליוצר ומתודה על הצבור באמצע התפלה אבל אינו אומר סדר עבודה כלל ואחר כך אומ׳ פסוקי דרחמי וסליחות וי״ג מדות בין כל אחת ואחת. והמנהג לומר שלשה סליחות ואחר כך מתודין הוא וכל הקהל ג׳ פעמים וחוזר לתפלתו ומשלי׳ אותה וכולל בהודאה וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים. + ואין אומרי׳ ברכת כהנים במנחה זו ולא במנחת תענית צבור כיון שיש בהן תפלת נעילה גזרה מנחה זו אטו מנחה של כל יום שיש לחוש לשכרות ושכור אסור לישא כפיו. אבל תענית שאין בו נעילה כגון מנחת תשעה באב וי״ז בתמוז וכיוצא בזה הואיל ותפלת המנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה ואין לחוש שתתחלף בתפלת מנחה של כל יום שהרי נראית בנעילה אומרים בה ברכת כהנים. והכהנים נושאים כפיהם ואם עבר והתחיל ברכת כהנים במנחה זו של יום הכפורים גומרה שהרי כהן שעבר ועלה לדוכן אין מורידין אותו הואיל והדבר ידוע שאין זה עת שכרות ונושא את כפיו מפני החשד שלא יאמרו פסול היה ולפיכך הורידוהו. +ואחר שהשלי׳ תפלתו אומרים אבינו מלכנו כמו ליוצר ואחר כך אומרים קדיש שלם. ואם חל להיות בשבת אומרים צדקתך לפני הקדיש אחר אבינו מלכנו ואחר כך אומרים קדיש שלם. וכן כתב בעל העתים ז״ל וז״ל אחד ראש השנה ואחד יום הכפורים שחל להיות בשבת אומ׳ במנחה צדקתך כמו בשבת גרידתא. ובאתרא דנהיגי למימר א״מ בשבת בתר דמסדר א״מ דתקינו רבנן קמאי למימ׳ קאמרי להני פסוקי דצדקתך דסביר׳ לן דצדוק הדין נינהו ואנן לעניות דעתין הא כתבינן שאין לאמרו בשב׳ כלל. תם תפלת מנחה שבח לאל.
+תפלת נעילה סומכין אותה אל הקדיש כיצד אומרים אשרי ובא לציון ואחר אומרים קדיש זוטא ועומדין להתפלל על הסדר שנבאר בע״ה. ואם חל להיו׳ בשבת מזכיר בתפלה זו של שבת כמו בשאר תפלות לפי שיום הוא שנתחייב בה׳ תפלות. +וזמן תפלה זו סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו בירושלמי מאי נעילה נעילת שערי שמי׳ ורבי יוחנן אמר נעילת שערי היכל. אחוה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבה. אמר ליה כד תחמי שמשא בריש דקלי אתיהיב לי גולתי דנצלי תפלת נעילה. מתחלפא שטתיה דרב תמן אמר בנעילת שערי שמים והכא מצלי בנעילת שערי היכל. אמר רבי מתתיה על ידי דהוה רב מאריך בצלותיה סגי הוה מגנו לנעילת שערי שמים. שמע מינה דכי הוה שמשא בריש דקלי הוי נעילת שערי היכל. והלכתא כר׳ יוחנן דאמ׳ מאי נעילה נעילת שערי היכל. והנה לך סדר תפלת נעילה אבות וזכרנו ובמקו׳ וכתבנו יאמר וחתמנו פי׳ בתפלה זו בכל מקום כתיבת ספרי הזכרונות יאמר לשון חתימה לפי שתפלה זו בשעת חתימת הדין כי נטה היום. ואמר הר״ם שאומ׳ בתפלת נעילה זוכר יצוריו שאין לומ׳ חתימה אלא במקו׳ כתיבה קדושת השם ובכן שלשה פעמים קדוש אתה אתה בחרתנו. יעלה ויבא. מלוך. מחול. ואם חל בשבת מזכיר של שבת וחותם בה של שבת עבודה והודאה ובמקום וכתוב יאמר וחתום שים שלום בספר חיים נזכר ובמקום נכתב יאמר ונחתם. תבא לפניך ודוי ואתה צדיק ובמקום אתה יודע אומר אתה נותן אלהי עד שלא נוצרתי. +ואחר כך חוזר שליח צבור התפלה ויאמר קרובות אם ירצה ואומר קדושה רבה כמו למוסף. ומתודה באמצע התפלה בשביל הקהל ובמקום אתה יודע אומר אתה נותן ואחר כך יאמר אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו. ואחריו מתחיל פסוקי דרחמי וסליחות. והמנהג לומר ה׳ סליחות או לפחות שלש ומזכיר י״ג מדות בין כל אחת ואחת ואחר כך יאמר ודוי הוא וכל הקהל כאחד פעם אחת לבד ואחר כך משלים תפלתו על הסדר. ואומר היום תאמצנו ואח״כ אומר קדיש. +וכתב הר״ם וה״ר עמרם ז״ל המנהג לומר ביום הכפורים לערבית שלשה סליחות וליוצר ז׳ ולמוסף ה׳ ולמנחה שלש או ה׳ אם יש לו פנאי. יש מקומות שאומרים ג׳ סליחות וד׳ פעמים שלשה עשר מדות וביוצר שש סליחות ושבע פעמים שלשה עשר מדות ובמוסף ד׳ סליחות וחמש פעמים שלש עשר מדות ובמנחה כמו בלילה ובנעילה לא יפחות מה׳ פעמים שלש עשרה מדות ואם רצה להוסיף יוסיף. וכן מנהג בעלי נרבונה. +ובתפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית. ואחר תפלת נעילה סומכין תפלת ערבית ופותח ש״צ ואומר והוא רחום כמו בחול וקודם שיפתח ברכו תוקעין קשר״ק זכר לתקיעה שתוקעין ביום הכפורים של יובל. וי״א שטעם תקיעה זו כדי לערבב השטן שחוזר לשלוט במוצאי יום הכפורי׳ כי ביום הכפורי׳ לא יהיה בו כח לשלוט בישראל לפי שהם כמלאכי השרת לכל דבריה׳. והיינו דאמרי במסכת יומא שטן בכולי שתא אית ליה רשות לאשטוני אבל ביומא דכפורי לית ליה רשות שנאמר יגער ה׳ בך השטן השט״ן בגימטריא שס״ד הרי לך יום אחד פחות מימות החמה שהם שס״ה הרי לך יום יותר על שמו והיינו יום הכפורים. וכתב הבעל הערוך ז״ל בערך עזאי בסוף גמרא דפרק שני שעירים בא לכפר מעשה עזא ועזאל בבריתא דרבי אליעזר פרשה מ״ו לפיכך נותנין שוחד ביום הכפורים לסמאל שלא יבטל קרבנם שנאמ׳ גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל שעיר חטאת שכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ראה סמאל שלא מצא עון לישראל ביום הכפורים אמר לפני הקב״ה רבונו של עולם הן עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמי׳ מה מלאכי השרת יחפי רגלים אף ישראל כן ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ולא שתיה אף ישראל כן מה מלאכי השרת שלום ביניהם ונקיים מכל חטא אף ישראל כן והקב״ה שומע עדות׳ של ישראל מסניגורם ומכפר להם על עונם. ובמוצאי יום הכפורי׳ חוזרין להנהגתם הגשמית חוזר גם השטן בתוכם ולפיכך תוקעין כדי לערבבו. ולפי שתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה שאפילו בשבת היה מותר אם לא מפני גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לפי שאין הכל בקיאין לתקוע במוצאי יום הכפורים אין לחוש לכך אחר שאין לעשות רק סימן אחד ועוד שאם יעבירנו לעת כזאת אין שם אסור שכבר עבר היום והלך לו. ועוד שכבר למדו זה התוקע מתקיעתו של ר״ה. ועוד שהשופ׳ מוכן מר״ה בבית הכנסת ולא יהיה צריך להביאו ממקו׳ אחר מכל אלו הטעמי׳ לא חששו לאח׳ התקיע׳ עד אחר ההבדלה. אמנם רב עמרם והריא״ג ז״ל כתבו שלאחר סיום התפלה תוקעין וז״ל ה״ר עמרם לאחר עושה שלום תוקעין בשופר תשר״ת והולכין לשלום. ואמר רבנו האיי גאון ז״ל מנהגנו שתוקעין במוצאי יום הכפורים ולא מצינו לומר טעם חובה אלא דומה כי הוא זכר ליובל שנא׳ בו ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ודלמא מנהג בכל שנה אטו יובל. אי נמי כדי לערבב השטן עכ״ל. ומנהגנו לתקוע קודם ברכו כמו שכתבנו. +ואחר כך פותח החזן ברכו וקורא ק״ש בברכותיה ומתפללין תפלת ערבית כמו בחול רק שמבדילי׳ בה כמו במוצאי שבת ואחר התפלה אומ׳ קדיש שלם ומבדילין על הכוס בפ״ה בורא מאורי האש והמבדיל. וכשמברכין על האור אין מברכין אלא על אור ששבת ממלאכה כגון עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום אבל לא על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שטעם ברכת האור ביום הכפורי׳ לפי שפסקה הנאתו בו ביום ועכשו הותרה לו ועל כן צריך אור ששבת. והיוצא מן העצים ומן האבנים לא שייך שבת. אבל במוצאי שבת של כל השנה אין מקפידין לאור ששבת שטעם ברכת האור במוצא�� שבת לפי שתחלת בריתו במוצאי שבת כמו שמצינו בהגדה בירושלמי במוצאי שבת זמן הקב״ה לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהם האור וברך בורא מאורי האש. ולפיכך מברכין במוצאי שבת על כל אור שבעולם ואפי׳ על היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שזהו כעין ברייתו. אבל ביום הכפורים שאין לומר טעם זה אין מברכין אלא על אור ששבת ויש אומרים דאפי׳ במוצאי יום הכפורים מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים מעמוד ראשון ואילך. +ואין מברכין על הבשמים ביום הכפורים ואפי׳ חל להיות בשבת לפי שטעם בשמים במוצאי שבת להשיב הנפש היתרה הכואבת להליכת שבת ובשבת זו אין בה נפש יתרה מפני התענית. ולדברי האומר שטעם הבשמי׳ במוצאי שבת מפני שבכל שבת שובת אור של גיהנם ואינו מסריח ובמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח ועל זה מריחין בבשמי׳ להגין מאותו הריח לפי זה הטעם נברך על הבשמי׳ אף במוצאי יום הכפורי׳ שחל להיות בשבת. ולא כן כתב הרמב״ם ז״ל ולא כן אנחנו עושין. +וכשחל להיות בשבת אומ׳ אח׳ תפלת ערבית ויהי נועם וסדר קדוש׳ ויתן לך כמו בשאר מוצאי שבתו׳ אחר שאין יום טוב של סוכו׳ לפני יום ד׳. ויש מנהג אחר שאין אומרי׳ ויהי נועם ולא ויתן לך כל זמן שיהיה יום טוב בכל שבת הבאה. ואמ׳ רב עמרם ז״ל ובערב יום הכפורים אינן רשאין להטמין את החמין כמו שעושין בערבי שבתות מפני שאין טומנין את החמין אלא לכבוד שבת וזה נמצ׳ אוכלו בחול במוצאי יום הכפו׳ והלכך אין בר ישראל רשאי להטמין בערב יום הכפו׳ כדי שלא ימצא מטמין לחול וכבר הפליגו בדבר זה אנשי אספמיא ועשו סמיכה שאין טומנין מיהו רב נטרונאי גאון ז״ל אמ׳ שנכון שלא להטמין אבל אין אסור בדבר והעושה אין ממחין בידו ואין מונעין אותו. נשלמו הלכות יום הכפורים וכל סדרי תפלותיו. + +Siman 71 + +עא. הלכות סוכה +שעור הסוכה גבהה אין פחות מעשרה טפחים ורחבה אין פחות משבעה על שבעה טפחי׳ פחות מכן פסולה. וכן אם היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. וכשחמתה מרובה מצלתה פסולה סוכה רעועה והמעובה כמין בית כשרה ואפילו אין כוכבי חמה נראין מתוכה. +וצריכה שתי דפנות זו בצד זו ושלישית אפי׳ טפח. וצריך לעשו׳ לה צורת פתח בשלישית אפי׳ קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ודפני הסוכה כשרין מכל דבר ואפילו מבעלי חיים ואפילו מאילנות ובלבד שלא תהיה רוח מצויה מנידה אותן. +היו דפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעו׳ לסכך אם היו גבוהות עשרה טפחים אף ע״פ שרחוקות מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו מכוונו׳ תחת שפת הגג. הרחיק הגג מן הדופן ג׳ טפחים פסולה פחות מכן כשרה. תלה מחיצה שגבוהה ד׳ טפחים ומשהו בפחות מג׳ סמוך לארץ ובפחות מג׳ סמוך לגג כשרה. +סוכה שיש בכותלים פתחים רבים כשרה ובלבד שלא יהיה בה פתח יתר על עשר שאם היה בה פתח יתר על עשר אע״פ שיש בה צורת פתח צריך שלא יהיה מרובה פרוץ על העומד. +היו שתי דפנות זו כנגד זו וביניהן מפולש עושה דופן שיש ברחבו ד׳ טפחים ומשהו ומעמידו בפחות מג׳ סמוך לאחת משתי הדפנות וכשרה וצריך לעשות לה צורת פתח לגמור דופן השלישי. קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. והר״ף ז״ל כתב נהגו העולם לעשו׳ מחיצות שלמות לפי שאין הכל בקיאין בענין זה. ומה שנהגו העולם לעשו׳ כל הד׳ מחיצות בסדינין בלא שום ערבה אין זה נכון אע״פ שקושרין אותן הטב דזמנין דמנתקי ולאו אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה דלא שמה מחיצה והרוצה לעשו׳ מחיצה בסדינין בלא שום ערבה טוב שיערוב במחיצות קני�� קנים פחות מג׳ ע״כ. אבל סוכה של ג׳ דפנות מעלייתא לא בעינן צורת פתח וכל שכן אי אית בה ד׳ דפנות. וזה שנהגו לעשות צורת פתח אפי׳ לסוכה בת ארבע דפנות אינו אלא לנוי בעלמא. +העושה סוכה בראש העגלה או בראש הספינה כשרה ועולין לה ביום טוב. בראש הגמל או בראש האילן כשרה ואין עולין לה ביום טוב לפי שאסור לעלות על גבי אילן או על גבי בהמה. היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם ומקצתם אילנו׳ רואין כל שאלו ינטלו האילנו׳ היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם עולין לה ביום טוב. +העוש׳ סוכה תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית. ופי׳ הבעל ההשלמה ז״ל שזה בהיות צל האילן מרובה מחמתו אבל צל האילן חמתו מרובה מצלתו וצל סוכה מרוב׳ מחמתו בלתי צרוף צל האילן בין שהסכוך תחת האילן בין שהוא עליו כשרה והוא שחבטן. ור״ש ז״ל מכשיר בחבטה אפי׳ אין צלתה מרובה מחמתה בלתי צרוף האילן. והר״ש ז״ל הוסיף בזה ואמר דכל זה כשהאילן קודם אל הסוכה אבל אם קדמה הסוכה שנעשית תחלה כהלכתה ואחר כך הדלה עליה גפן או דלעת או אילן אחר אם אותו הסכך פסול חמתו מרובה מצלתו כשרה ואפילו בלא חבטה שאין לומר שיצטרף הסכך הפסול עם הסכך הכשר אחר שנעשית תחלה כהלכתה לא צרוף סכך פסול אבל אם צל הסכך פסול מרובה מחמתו אין קדימת הסכך כשר מועיל להכשירה. והרב שקילי ז״ל כתב שאין לפסלה בשום פני׳ אם נעשית מתחלתה. ודעת הרמב״ם ז״ל ככתוב למטה במקומו בע״ה. וצריך להזהר לאלו שמסככי׳ תחת הגגין אחר שמסירי׳ הרעפים שיגלו עד שיהא שם חמה מרובה מהצל דומיא דעושה סוכתו תחת האילן. ואם הסכוך תחת קורות הגג ומופלג מהן צריך ליזהר שיהיה כל אותו הסכוך מרובה מחמתו בלתי צרוף צל קורות הגג שהן סכך פסול לפי שנקבעו שם לשם בית ולא לשם סוכה. וכל זה לדעת הבעל ההשלמה ז״ל ואפילו לדעת הר״ש צריך זה לפי שהוא מפרש כשחבטן שערב הסכך הפסול והכשר ובלא זה אינו מכשיר וכאן אי אפשר לחבוט ולערב הסכך הפסול עם הכשר. ויותר צרי׳ ליזהר לדעת הר״ז ז״ל שיסיר כל מה שיוכלו מהצל הפסול כגון הלטאט כדי שיגלה דעתו שאין רצונו באותו הצל כלל. ואם הוא מסכך בין קורות הגג והלטאט די לו שיסיר מהן כדי שיניח ביניהן ריוח יותר מכמותן כדי שיעדיף הסכך הכשר על הפסול או שישלים הסכך הכשר על האויר ברוחב הקורו׳ כמו שאמרו בגמרא אם היה שתי נותנו ערב. וכתב הר״ף ז״ל שהשר מקוצי פירש העושה סוכתו בבית צריך להסיר כל הנסרים שקורין לטאש בלעז כיון שהוא מסכך תחת הגג אבל אם הוא מסכך על הגג עצמו אז סגי בנוטל אחת מבנתים רק יזהר שלא יעש׳ סכך אחר תחת הגג דאם כן הוה ליה סוכה בתוך סוכה. ומורי ה״ר יחיאל היה נוהג כשעשה סוכתו בבית תחת הגג היה זוקף ערבה מן הסכך עד הגג לערב שני הסככין יחד להיות הכל אחד ע״כ. והרמב״ם ז״ל לא הצריך רק ליטול אחת מבנתי׳ כמו שנכתוב במקומו בע״ה. ואפשר שדעתו גם כן שצריך שיהיה הריוח יותר מכמותן כי בנוטל אחת מבנתים אי אפשר שלא יהיה כן כי אין המנהג לקבען מצומצמות ומחוברות זו אצל זו כל כך. +סוכה שאין לה גג פסולה כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זו בזו כמין צריף או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל ואם היה לה גג אפילו טפח או שהגביה הדופן מן הקרקע טפח הרי זו כשרה. סוכה עגולה אם יכול לרבע בתוך הקפה ז׳ על ז׳ אף על פי שאין לה זוית כשרה. +סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ בין שנראין מבחוץ ואין נראין מבפנים כשרה ושאין לה פצימין פסולה מפני שהיא סוכה העשוי כמבוי שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל ושכנגדו אין בו פצימין. +נעץ ארבע קונדיסין על ארבע זויות הגג וסכך על גבן הואיל והסכוך על שפת הגג כשרה ורואין את המחיצות התחתונות כאלו הן עולות למעלה על שפת הסכוך. והראב״ד ז״ל חלק על זה. סוכ׳ שאוירה גבוהה מכ׳ אמה ומעטה בכרים וכסתות אין זה מעוט ואפי׳ בטלן. מעטה בתבן ובטלו הרי זה מעוט ואין צ״ל עפר ובטלו אבל בעפר סתם אינו מעוט. היתה גבוהה מכ׳ אמה והוצין יוצאין ויורדין לתוך עשרים אמה אם צלתן מרובה מחמתן יחשבו כגג וכשרה. +בנה אצטבה כנגד דופן האמצעי על פני כלה אם יש באצטבה רוחב שעור הסוכה כשרה. ובעל ההשלמה כתב האצטבה כשרה לבד. ועוד כתב בעל ההשלמה ז״ל דהאי דאמרינן דכשרה כלומר אפי׳ לא עשה בה מעשה וכן בכל הנך מועטין דבחלל הסוכה כגון תבן ועפר. וליכא משום תעשה ולא משו׳ עשוי דאצטריך נענוע אחר שאין הפסול בגוף הסכך ואפילו היה בה סכך פסול באמצע רב ומעטו בקנים אע״פ שלא עשה מעשה בסכך הכשר כשרה כיון שעשה מעשה להכשיר הסכך. ולפירו׳ ז״ל שאלו שעושין סוכתן בתוך הבית ואינן מגלין הגג ואינם מסירין הרעפים אחר עשית כל הסוכה דאין צריכין לנענע הסכוך אחר כך לפי שגלוי הגג והסרת הרעפים ופקפוק הדפין שקורין לאטש הוא המעשה להכשיר הסכוך הנעשה בפסול מקודם לכן. +בנה אצטבא מן הצד אם יש משפת אצטבא ולכותל ארבע אמות לכל רוח פסולה פחות מכן כשרה וכאלו המחיצות נוגעות באצטבא והרי מן האצטבא ועד הסכוך פחות מכ׳ אמה. בנה בה עמוד ויש בה הכשר סוכה פסולה שאין לו מחיצות נכרות ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא דפנות. היתה פחותה מעשר וחקק בה להשלימה לעשר אם יש משפת החקק ולכותל ג׳ טפחים פסולה פחות מכן כשרה שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. +מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד עושה סוכה בחולו של מועד ואפי׳ ביום שביעי לפי שמצותה כל שבעה. +ועושה אדם לחברו דופן בי״ט להכשיר הסוכה והוא שיעשנו שלא מדעת זה שנעש׳ שאסור לו לעשו׳ דופן בי״ט. וכן עושה דופן רביעית בכרים בי״ט אבל לא דופן שלישית לפי שמכשיר בה הסוכה ואין עושין אהל עראי בי״ט. והראב״ד ז״ל מתיר אף בדופן שלישית. נפלה סוכתו חוזר ובונה אותה כל שבעה. אין מסככי׳ אותה אלא בדבר שגדולו מן הארץ ושנעקר משם ואינו מקבל טומאה ואין ריחו רע ואינו נושל ונובל תמיד. סכך בדבר שאין גדולו מן הארץ או במחובר לארץ או בדבר שמקבל טומאה פסולה. ואם סכך בדבר שנובל או בדבר שריחו רע כשרה שלא אמרו שלא לסכך באלו אלא שלא יניח הסוכה ויצא. +וצריך להזהר שלא יהו עלין והוצין של סכוך יורדין בתוך עשר שלא יצר לו בישיבתו. סככה במיני מתכות או בעצמות ועורות פסולה שאינן גדולי קרקע. הדלה עליה גפנים או דלעת וכיוצא בהן פסולה שהרי לא נעקרו. סככה בכלי עץ ובמחצלאות עשויו׳ לשכיבה וכיוצא בהן פסולה גזרה שמא יסכך בכלי׳ שעדיין לא טהרו. + סככה באוכלין פסולה לפי שמקבלין טומאה. סוכי תאני׳ פרכילי ענבים ובהן ענבים מכבדות ובהן תמרים וכיוצא בהן רואין אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהן ואם לאו אין מסככין בהן. ועל זה נהגו בקצת מקומות לסכך בשומר הנקרא פיניו״ל הואיל ופסולת מרוב׳ על האוכל ויש אוסרין לסכך בו לפי שהוא אוכל כלו הזרע והעשב. וה״ר יחיאל ז״ל מתיר לכסות ומחזק האוכל לשוטה ואומר כי אינו מאכל אדם כלל לא ירק ולא זרע זולת לרפואה. וה״ר שמואל מאיורא ז״ל הודה לו. סכך בירקות שאם יבשו יכלו ולא ישאר בהן ממש אע״פ שהן עתה לחין הרי מקומן נחשב כאלו הוא או��ר וכאלו אינם. סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדין עץ הוא ואם דק ונפץ אותם אין מסככין בהן מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינו מגדולי קרקע. וכן באלו האבנים שקורין לבאדש אין מסככין בהן ואע״פ שאינן מקבלין טומאה דלאו גדולי קרקע מקרו. +ומסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן שהרי צורתן עומדת ואין החבלים כלים. מחצלת של קנים או של גמי או של חלף אם היא גדולה סתמא לסכוך ומסככין בה ובלבד שלא יהיה לה קיר שהרי היא ככלי קבול ומקבל טומאה ואפי׳ נטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים. וכן אין ראוי לסכך בארוכות המטה פירוש אפילו חזקות או נשברו הכרעי׳ שאין ראויין להתחבר גם לא בנסרי כלי היין שקורין דוגא״ש ואפילו פחתן מג׳ לפי שהן שברי כלים. ובקטנה אין מסככין פרוש במחצלת של קנים קטנה אם היא גדולה כעבותות מסככין בה לפי שאינה ראויה לשכיבה מתוך קשיה אלא אם כן ארוכה וגדולה מסככין בה ואפי׳ ארוגה. נסרים שאין ברחבן ארבע טפחים מסככין בהן אף על פי שהן משופין ואם יש ברחבן ארבע טפחים אין מסככין בהן ואע״פ שאין משופין גזרה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהוא בסוכה ובמקומות שנהגו להקרות בנסרי׳ דקים אסור לסכך בהן משום גזרת תקרה וכן הדין באלה מחצלות של קנים אע״פ שהיא גדולה. באלו המקומות שנוהגין לקבען בגגין כעין תקרה אין מסככין בהן. ומעשה היה בעיר נרבונה בחכם אחד שסכך בנסרים דקים פחותי׳ מג׳ ולעזו עליו ואמרו מימינו לא ראינו וכמעט שלא שמטה בחול המועד אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר. וכן באלה העצי׳ הדקים שגודלי׳ ואורגי׳ אותן ונקראי׳ קלד״ש אין מסככי׳ בהן דלתקראות הן עשויות מתחלתן ויש בהן גזרת תקרה. +נתן עליה נסר ויש ברחבו ד׳ טפחים כשרה ואין ישנין תחתיו שהרי אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה. והר״ם היה מתיר לתת נסר או קרש על הקערה בסוכה כדי להגן מן המטר לפי שסכך פסול אינו פוסל למטה מעשרה. +היו הנסרים שאין בעביין ד׳ ויש ברחבן ד׳ והפכן על צדיהן שאין בהן ד׳ וסכך בהן פסול שהרי הנסר הזה פסול בין שסכך ברחבו בין שסכך בעביו. תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים אלא נסרים תקועו׳ בלבד הרי זו פסולה לפי שלא נעשה זה לשם סוכה אלא לשם בית. פי׳ שכיון שנקבעו שם לשם בית גמור נפסלו מן התורה אפי׳ קנים בעלמא לפיכך אם פקפק הנסרי׳ והגיר המסמרי׳ לשם סוכה הרי זו כשרה ובלבד שלא יהיה בכל נסר רוח ד׳ טפחים וכן אם נטל אחד מבנתי׳ והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה הרי זו כשר׳. ויש מצריכין להסיר מהן עד שיהיה האויר רב על כמותן כמו שבארנו באלו המסככין על קורות הגגין. +סכך בדבר פסול ובדבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מן הסכך הפסול רוחב ג׳ טפחים אלא פחות אם יהיה כל הסכך הכשר יתר על הסכך הפסול כשרה ואם היה זה כמו זה בצמצום אע״פ שאין במקום אחד ג׳ טפחים פסולה מפני שהסכך הפסול כפרוץ הוא נחשב. +סוכה שנעשת כהלכתה מ״מ כשרה ואע״פ שלא נעשית לשם מצוה. ירושלמי וצריך שיחדש בה דבר לשם מצוה. ובגמר׳ מפרש אמאי לא בעינן בסוכה עשויה לשמה כמו בציצית שהרי גם בסכה כתיב תעשה לך כמו שכתוב בציצית גדילים תעשה לך. אבל בעינן שתהיה עשויה לצל כגון סכת גוי׳ וסכת בהמה וכיוצא בהן. אבל סכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל. וכן החוטט בגדיש ועשאהו סכה אינה סכה שהרי לא עמד גדיש זה לצל. לפי׳ אם נעשי׳ חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה וחטט בה אחר כן והשלימה לעשרה כשרה שהרי נעשית סכך שלה לצל. חבלי קש וחבלי עצים וחבלי זרדין ��ין מסככין בהן גזרה שמא יעשה מהן חבלות על הגג ליבשן וימלך וישב תחתיהן לשם סוכה והוא לא עשה סכך זה לצל ונמצאת כסכה הנעשית מאליה ואם התירן כשרות ואין חבלה פחותה מכ״ה בדין. חבלות קטנות שאגד אותן למנין מסככין בהן וכן החותך ראש הדקל והחריו׳ אגודות בו מסככין בו שאגד בידי שמי׳ לא שמיה אגד ואפילו קשר ראשי חריות מצד אחד שנמצאו כחבלה בשני ראשיה אח׳ בידי אדם ואחד בידי שמי׳ מסככין בה שהאוגד עץ אחד אינו אגד אינו חבלה וזה כעץ אחד הוא שהרי אגודה בידי שמים וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטל אינו אגד. +הדלה על הסכה עלי אילנות ובדיהן וסכך על גבן ואח״כ קצצן אם היה סכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסכוך שהיה כשר מתחלתו הרב׳ מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סכה. +ערב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו לסכך בה אלה שהסכך הכשר יתר על הפסול פסולה. סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול ג׳ טפחים במקום אחר פסולה בין באמצע בין בצד. בד״א בסכה קטנה אבל בגדולה סכך פסול פוסל באמצע בד׳ טפחים פחות מכן כשרה. פי׳ דבפחות מג׳ בקטנה ובפחות מד׳ בגדולה ישנין תחתיו. ובג׳ בקטנה ובד׳ בגדולה אם ישאר מן הסכך פסול ואילך שעור סוכה של ז׳ טפחים עם שתי דפנותיו כהלכתן ושלישית אפי׳ טפח כשרה. כיצד בית שנפחת באמצע וסכך על מקום הפחת וכן חצר המוקפת אכסדרה שסכך עליה וכן סכה גדולה שהקיפה בדבר שאין מסככי׳ בו למעלה בצד הדפנו׳ אם יש משפת הסכוך ולכותל ארבע אמות פסולה פחו׳ מכן רואין כאלו כותל נעקר ויחשב זה הסכך הפסול כאלו הוא מגוף הכותל וכשר ודבר זה הלכה למשה מסיני. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ומ״מ אין אוכלי׳ ואין ישנה תחת הסכך הפסול. + ואויר פוסל בג׳ בין בגדולה בין בקטנה. וסכך פסול ואויר מצטרפי׳ לפסול בג׳ בסכה קטנה. ואיזו היא סכה קטנה כל שאין בה ז׳ על ז׳. וסכה גדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז׳ על ז׳ מסכך כשר. +פרש עליה בגד מלמעלה מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה. פי׳ נשר על ענפי הסכוך שנופלין בקערה ויש לו מאוס וצער בזה. וי״מ מפני הנשר שלא יתמעט הסכך בנבול עליו ממנו. וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל אבל מפני העלי׳ שלא יפלו על השלחן הרי הוא כלנאותה ושרי. והר״ף ז״ל כתב ומתוך פי׳ הרב משמע שגם בענין זה פסולה. פרשו כדי לנאותה כשרה. וכן אם סככה כהלכתה ועטרה במיני פרות ובמיני בגדים וכלים שתלויין בה בין בכותליה בין בסכך כדי לנאותה כשרה. ונויי סכה אין ממעטין בסכה בגבהה אבל ממעטין ברחבה. היו נויי סכה מופלגים ממנה ד׳ טפחים או יתר פסולה שנמצא היושב שם כאלו אינו יושב תחת הסכך אלא תחת הנויין שהם אוכלין וכלים שאין מסככין בהן. סכך שהיו בו חלונות שהאויר נראה מהן אם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה לפי שתהיה חמתה מרובה מצלתה וכל שחמתה מרובה מצלתה אינו סכך ואם היה הסכך רב על האויר כשרה. בד״א בשלא היה במקום אחד אויר ג׳ טפחים אבל אם היה במקום אחד אויר ג׳ טפחים בין באמצע בין מן הצד הרי זו פסולה עד שימעטנו מג׳. מעטו בדבר הפסול כגון כרי׳ וכסתות וכלים אם סכה גדולה היא כשרה ואם סכה קטנ׳ היא פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו. +היה הסכך מדולדל כלומר שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשרה כגון קנה עולה וקנה יורד כשרה ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד ג׳ טפחים. ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יותר אע״פ שהוא גבוה יותר מג׳ טפחי׳ רואין כאלו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד והוא שיהיה מכוון כנגד שפת זה היורד. +העוש׳ סכה על גבי סכה התחתונ׳ פסולה כמי שעשאה בתוך הבית שנא׳ בסכת תשבו ולא בסכה שתחת האילן ולא בסכה שתחת הבית. ומחסרון הוי״ו קא דריש. אבל העליונ׳ כשר׳. בד״א שהתחתונ׳ פסולה כשהיה גובה העליונה עשרה טפחים או יותר והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי׳ על ידי הדחק אבל אם אין גבוהה העליונה עשרה טפחים או שאין גג התחתונה יכול לקבל כרי׳ וכסתות של עליונה אפי׳ על ידי הדחק אף התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על כ׳ אמה שתחתונה בסכך העליונה נתרת. מטה שבתוך הסכה אם גבוה עשרה טפחים היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסכה בתוך סכה. וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה עשרה טפחים אין ישנים תחתיה בסכה. וכן המעמיד ד׳ עמודיה ופרש סדין עליהם אם גבוהים עשרה הרי זו סכה בתוך סכה אבל ב׳ עמודים שפרש עליהם סדין וכן כילה שאין לה גג טפח אפי׳ גבוהין כל שהו מותר לישן תחתיהן בסכה שאינה כסכה בתוך סכה מפני שאין לה גג. +סכה שאולה כשרה. וזה שנהגו בקצת מקומו׳ בגבול ארגון שעושין סכה בחצר בית הכנסת ועוברין דרך שם ומקדשין בה והולכין אח״כ לאכול בבתיהם אותו המנהג טעות הוא בידם שלא אמרו ז״ל שכל ישראל ראויין לישב בסכה אחת אלא להתיר השאולה אבל ודאי הן צריכין לאכול בה או בבת אחת או בזה אחר זה. +סכה גזולה כשרה. כיצד אם תקף חברו והוציאו מסכתו וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת. ואם גזל עצים ועשה מהן סכה יצא תקנת חכמים היא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד ואפילו גזל נסרים והניחן ולא חברן ולא שנה בהן כלום יצא. העושה סוכתו ברשות הרבים כשרה. +נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. טמטום ואנדרוגינוס חייבין. קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש או כבן שש חייב בסכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו או בעיניו הוא ולא משמשיו. ואי זה הוא מצטער כל שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובי׳ או מפני הריח. והר״ף ז״ל כתב מצטער מחמת סרחון וכיוצא בו. ומיהו נראה דהיינו דוקא לישן אבל לאכול לא מדאמ׳ רבא שרא ליה לר׳ אחא למגנא חוץ לסוכה משו׳ בקי פי׳ משום סרחון דגרגישת׳ ולא קאמ׳ למיכל ושמא היינו משום דאכילה אינה אלא לפי שעה. עכ״ל. וה״ר שלמיה ז״ל כתב שאינו פטור אלא בשאר הימים אבל לילה הראשון שהכתוב קבעו חובה כמצה לעולם חייב. וכן משמשי חולה אינן פטורין אלא בעת שצריך להן. +האבל חייב בסוכה וחתן וכלה השושבינין וכל בני החבורה פטורין מן הסכה כל שבעת ימי המשת׳ שלוחי מצוה פטורין מן הסכה בין ביום ובין בלילה הולכי דרכי׳ ביום פטורין מן הסכה ביום וחייבין בלילה הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסכה בלילה וחייבין ביום פי׳ שאם יש לו להלך בדרך ויודע שיצטרך לאכל קודם שימצא סכה אין צריך למנוע מפני זה לפי שהוא פטור ממנה והטעם משום תשבו כעין תדורו וכשם כשהוא בביתו אינו נמנע מלילך לעסקיו בין ביום בין בלילה אף זה כן וכיון דהולכין ביום חייבין בלילה יש לומר שההולכין בכפרים לתבוע חובותם בחולו של מועד בחג צריכין לשוב לבתיהן בלילה לאכול בסכה אםס אין סכה באותו כפר ואע״פ שיש לבעל הדין לחלוק המחמיר תבא עליו ברכה. +שומרי העיר ביום פטורי׳ ביום וחייבין בלילה שומרי העיר בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום. שומרי גנות ופרדסי׳ פטורי׳ בין ביום בין בלילה שאם השומר יעש׳ סוכה הגנב ידע שיש לו מקו׳ קבוע ויגנוב ממקו׳ אחר. כתב הר״ף ��״ל וזהו סמך לאותן העושין יינות בין הגוי׳ שאינן עושי׳ שם סוכה לא ביום ולא בלילה מפני שצריכין לשמור היין משום נסוך עכ״ל. +כיצד היא מצות הישיבה בסכה שיהא אוכל ושותה ודר בסכה כל ז׳ הימים בין ביום בין בלילה כדרך שדר בביתו בשאר ימות השנה וכל ז׳ הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע שנאמ׳ בסוכות תשבו שבעת ימים. כיצד כלים נאים ומצעות נאות בסוכה וכלי שתיה כגון כוסות ואשישות בסכה אבל כלי אכילה כגון קדרות וקערות חוץ לסוכה פי׳ שלא בשעת אכילה וכל זה מטעם תשבו כעין תדורו שהרי אין דרך בשאר ימות השנה להניח כלי האכילה במקום הסעודה. ונהגו שלא להשתמש בסכה דברי׳ של בזיון כגון שטיפת קערות וכיוצא בהן דלא להוי מצות בזויות עליו כך כתב ה״ר אשר ז״ל. +המנורו׳ בסכה ואם סכה קטנ׳ היא מניחם חוץ לסכה. +אוכלין ושותין בסכה כל ז׳ ימים בין ביום בין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסכה כל ז׳ אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יתר מעט ואין ישני׳ חוץ לסכה אפי׳ שינת עראי ומותר לשתו׳ מים ולאכול פרות חוץ לסכה ומי שיחמיר על עצמו שלא לשתות אפי׳ מים חוץ לסכה הרי זה משובח. וכתב ה״ר יצחק ז״ל דוקא פרות אינן צריכין סכה אבל דברים אחרים כגון דייסא ובשר וגבינה כיוצא בהן צריכין סכה כדפי׳ בתוספות השלים במיני תרגימא יצא. והרוצה להחמיר בפרות יחמיר. +אכילה בלילי י״ט ראשון בסכה חובה אפי׳ אכל כזית פת יצא ידי חובתו מכאן ואילך רשות רצה לאכול סעודה בסוכה אוכל רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פרות או קליות אוכל חוץ לסכה כדין אכילת מצה בפסח. וצריך לתת טעם למה מברכין על הסכה כל ז׳ יותר ממצה שאין מברכין עליה אלא לילה ראשונה לבד. כתב הר״ז ז״ל דכיון דאיכא חיוב שינה כל ז׳ ואי אפשר לאדם לחיות ז׳ ימים בלא שינה נמצא חיוב הסוכה נמשך כל ז׳ יותר ממצה דאפשר בפרות בלא מצה כלל. והר׳ שמואל שקילי ז״ל כתב דשאני מצה שאכילתה בשאר ימים אינה לשום מצו׳ מצה אלא להשביע רעבו לפי שאינו רשאי לאכול חמץ ולהשביע עצמו ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו רשאי לאכול בשר בהמה טמאה שאינו מברך אקב״ו לאכול בשר בהמה טהורה אבל הישיבה בסוכה ודאי לאו צורך גופו הוא להשביע רעבו אבל לקיום המצוה לבד ולפי׳ צריך לברך. +מי שהיה ראשו ורובו בסכה ושלחנו בתוך הבית או חוץ לסכה ואכל הרי זה אסור וכאלו לא אכל בסכה עד שיהא שלחנו בסכה גזרה שמא ימשך אחר שלחנו ואפי׳ בסכה גדולה. +כל ז׳ הימים קורא בתוך הסכה ומדקדק במה שיקרא ויבין חוץ לסכה כדי שיהא דעתו מיושבת עליו. המתפלל רצה מתפלל בסכה או חוץ לסכה. +ירדו גשמים הרי נכנס בתוך הבית מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה. פירוש משירדו לתוך הסכה טפות טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסד אפולו תבשיל של פול פי׳ שנפסד מהר. והר״ף ז״ל פי׳ שאינו ממהר להתקלקל כשאר תבשילי׳ ע״כ. ואם פסקו גשמי׳ בעוד שהוא אוכל ושותה אין מחייבין אותו לחזור לסכה אלא גומר סעודתו בביתו. והר״ף ז״ל ורבינו יהודה בכתב ידו בתוספתא דסכה דאע״ג דמותר לאכול בבית משום ירידת גשמים מ״מ בליל ראשון של סכות צריך לאכול בסכה אפי׳ אם ירדו גשמי׳ דגמרינן ט״ו ט״ו מחג המצות מה להלן לילה ראשונ׳ חובה מכאן ואילך רשו׳. אף כאן לילה ראשונה חובה מכאן ואילך רשות. ועל כרחין בירדו גשמים קאמר דאי בשלא ירדו מאי קאמ׳ מכאן ואילך רשות והלא בי״ט הראשון מהא חובה לאכול בסוכה ביום משום כבוד י״ט אע״ג דבחולו של מועד אי בעי לאכול פת אי בעי לא אכיל פת כי אם פרות מ��מ ביו׳ טוב צריך לאכול פת משום כבוד יט. וא״כ אם הוה מיירי בלא ירדו גשמים מאי איריא בלילה אפי׳ ביום עצמו. אלא שמע מינה דמיירו בירדו גשמים דהוי רשות ואפילו בי״ט ראשון ואפילו הכי קאמר בלילה הראשונ׳ חובה דומיא דמצה דהתם אי אפש׳ להפטר בשום ענין ממצה בלילה הראשון ומיהו כזית פת בסוכ׳ סגי דומיא דמצה אך צריך שיהא ודאי לילה ולא להקדי׳ דומיא דמצה כדמפרש ה״ר יעקב מאורליי״ש פרק ערבי פסחים עכ״ל. +והר״ם כתב דוקא לאכול כל סעודתו ראשונה של ליל הסכות בסוכה אפילו ירדו גשמים. היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס בתוך הבית ופסקו הגשמי׳ אין מטריחין אותו לחזור בסכה כל אותה הלילה אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר. + כל זמן שיכנס אדם לישב בסוכה כל שבעה מברך. וה״ר שמואל שקיל״ו ז״ל היה מנהגו לברך אף כשהיה נכנס לקרו׳ או לשנות. וה״ר יצחק ז״ל כתב שכל שעה שנכנס לאכול מברך לישב בסוכה ואותה ברכה פוטרת שינה וטיול ע״כ. +והר״ם נהג לעולם לברך לישב בסוכה קודם ברכת המוציא ואפילו בחול המועד כדאיתא במסכת סכה. נכנס לישב בה מברך לישב בסכה כלומר מיד שנכנס בה כדי לאכול יש לו לברך לישב בסכה וכן נהגו בגלילות קטלוני״א אבל הנכנס לישן אין לו לברך לפי שאין קבע לשינה שפעמי׳ אדם סבור לישן ואינו ישן. והר״ם ז״ל כתב ונהגו העול׳ שאין מברכין לישב בסוכה עד אחר ברכת המוציא בחול. וביום טוב ושבת מברכין אותה אחר קדוש קודם ברכת המוציא. ובליל יום טוב ראשון מברך על הסכה ואחר כך על הזמן והטעם לפי שהוא חובת היום ואע״ג דבעלמא תדיר ושאין תדיר תדיר קודם הכא מברך על הסכה ואחר כך מברך על הזמן מהטעם שכתבנו. ומסדר כל הברכו׳ על הכוס ונמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסכה ויושב ואח״כ מברך על הזמן וכזה היה מנהג רבותי ורבני צרפת לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסכו׳. והראב״ד ז״ל כתב מנהג קדמונינו לא היה מעולם כזה. והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל הברכה עובר לעשית המצוה היא באמת. וכן כתב הבעל העטור ז״ל וז״ל ומנהגנו לקדש כדרכו מיושב ואע״ג דבעינן עובר לעשייתן לאפוקי אחר עשייתן דלא והמקדש מעומד דעת חצוני הוא ע״כ. +סוכה שיש בה פתחי׳ וחלונות כעשר נתרת בצורת פתח אף על פי שהפרוץ מרובה על העומד ובלבד שיהיו הפתחין עשויין כמו צורת פתח דהיינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ולא מן הצד אבל יתר מעשר צריך שיהא עומד מרובה על הפרוץ או כפרוץ ולא מהני צורת פתח. והר״ף ז״ל כתב טוב לעשותו מחיצות גמורות שיהא עומד מרובה לאפוקי נפשיה מפלוגתא. +כתב ה״ר יצחק ז״ל שכשעושין הסוכ׳ מברך שהחיינו אבל אין מברכין לעשות סוכה כדמוכח פר׳ החליל ואע״פ דבירושלמי משמע דמברכין תלמוד שלנו חולק עליו דהוא עקר וכן כתב הר״מ וז״ל דאין לומר על עשיית סוכה לפי שהעשיה אינה גמר מצותה כי אם האכילה והישיבה וראיה ממנחו׳ פרק התכלת שמע לההוא גברא דקא מברך על עשית ציצית אמ׳ מאי ציצי דקא שמעינן הכא כלומ׳ לפי שהעשיה אינה גמר מצותה כי אם העטוף. וזה הכלל כל מקו׳ שהעשיה אינו גמר מצותה כגון מזוזה כשמניחה בפתח יש לברך על עשייתה וכן כלם ע״כ. כתב הר״ף ז״ל מיהו רוב העולם נהגו שלא לברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה שסומכין על ההיא דקדוש מידי דהוה אלולב אע״ג דלא דמי לגמרי עכ״ל. +כבר כתבנו למעל׳ שסכך פסול פוסל באמצע בד׳ טפחים. והר״ף כתב ופוסל כל הסכה אפי׳ תחת הסכך הכשר וה״מ כשהסכך פסול הולך לכל אורך הסכה מדופן האמצעי עד הפתח ובסכה שאין לה ��לא שלש דפנות דהשתא כיון דסכך ד׳ שפסול מבדיל ומפסיק באמצע לא נשאר לכל צד כי אם ב׳ דפנות ואפילו יש בכל צד וצד שעור הכשר סכה דהיינו ז׳ טפחים על ז׳ מ״מ פסול כיון דליכא כי אם ב׳ דפנות ואנן ג׳ דפנות בעינן או ב׳ כהלכתן ושלישית אפי׳ טפח וצורת פתח עמו אבל אם הסכך פסול הולך מצד דרומית לצד צפונית אם כשאר שעור הכשר סוכה לצד דופן האמצעי לפנים מן הסכך הפסול כשרה לפי שיש שם שלשה דפנו׳ אבל לצד הפתח פסולה כסוכה שאין לה ג׳ דפנו׳ משום דליכ׳ אלא חד דופן לכל צד אך אם חוזר ומתחבר הסכך של צד הפתח עם הסכך של דופן האמצעי כגון שהסכך פסול אינו לכל רוחב הסכה אז היא כשרה אפי׳ לצד הפתח אע״ג דליכא שם כי אם ג׳ דפנות מדי דהוה אפסל היוצא מן הסכה דנדון כסכה רק שיהא שעור הכשר סוכ׳ לכל דופן האמצעי כך פי׳ השר משנ״ץ פ״ק דסכה אך על כל פנים תחת הסכך פסול עצמו אין אוכלין ושותין וישנין תחתיו. עכל הר״ף ז״ל. +גמר מלאכול ביום שביעי בשחרית לא יתיר סכתו אבל מוריד כליו ומפנה אותם מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד׳ על ד׳ ואם הוצרך לסעוד בשאר היום אוכל בסכה שמצותה כל שבעה. ובזמן הזה שאנו עושין ב׳ ימים טובים יושבים ז׳ ימים וביום שמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת יושבין בה ואין מברכין ואף על פי שהוא ספק ז׳ לפי שאין מברכין על הספק. +וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק. והראב״ד ז״ל הגיה עליו. וכתב אדוני אבי רואה אני מדבריו שהנשים שהן רשות אין מברכו׳ כלל ואין הכל מודי׳ לו ע״כ. ויש נותנין טעם אחר למה אין מברכין על הסכה ביום ראשון של שמיני עצרת מאחר שעשאוהו קדש בתפלה שאמרנו את יום שמיני חג העצרת לא נעשהו חול שנברך על הסכה כמו שהיה שביעי והיה חולו של מועד. + ואומ׳ זמן בקדוש לפי שהוא רגל בפני עצמו כמו שבארנו במקומו. +גמר מלאכול ביום השמיני מוריד כליו ומפנה אותן אין לו מקום להוריד את כליו אם היתה קטנה מכניס בה מנורה ואם היתה גדולה מכניס בה קערות וקדרות וכיוצא בהן כדי להכיר בה שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצותה ומפני שהוא י״ט אינו יכול לפחות בה ולפסלה. והר״ם היה נוהג בליל מוצאי סכות לעלות לסכה ונוטל רשות ממנה ואומר יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסכה של לויתן. +עצי סכה אסורין כל שמנה ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכוך ואין נאותין מהן לדבר אחר כל ח׳ הימים מפני שיום ז׳ כלו הסכה מוקצת עד בין השמשות והואיל והוקצת לבין השמשות של ח׳ הוקצית כל היום. וכן אוכלין ומשקי׳ שתולין בסכה כדי לנאותה אסור להסתפק מהן כל ח׳ ואם התנה עליהן כשתלאן ואמ׳ איני בודל מהן כל בין השמשו׳ הרי זה מסתפק מהן כל עת שירצ׳ שהרי לא הוקצו ולא חלה עליהן קדושת הסכה ולא נחשבו כמותה פי׳ שאין מועיל תנאי לדבר שהוא מגוף הסכה כגון עצי הסכוך והדפנו׳ הלכך אלו העושין דפני הסכה מן השומר הנקלא פינייו״ל או אם עשו ממנו סכוך אסור להסתפק ממנו עד מוצאי י״ט. ולא מהני בהו תנאי שעל כרחו יבדל מהן כל בין השמשו׳ משו׳ סתירת אהל. אבל על הנויין אומר איני בודל מהן כל בין השמשות כלומ׳ בכל אחד מן בין השמשות של שבעה שאם לא אמר כן אם לא חל עליהן האסור בבין השמשות של יום ראשון חל בשאר הימים ונמצא שלא הועיל לו תנאו של בין השמשות ראשון לשאר הימים. ואם לא אמר תנאי בבין השמשות ראשון לכל בין השמשות תו לא מהנה בהו תנאה דכיון דחייל אסורין בבין השמשות קמא ממילא חייל בכלהו דכלהו יומי כיומא אריכתא ��דא דמו. ועל ענין לשון התנאי כתב הר״ף ז״ל דלא מהני שום תנאי כי אם בלשון איני בודל כל בין השמשות. וכן נראה דמי שאומר אני מתנה לאכול מן הפירות אם יפולו אינו מועיל כלום כי אם דוקא לכשיפולו אבל ליקח מהם בעודם בסכה לא מהני שום תנאי משום בזויי מצוה כדמפרש בתוספות פרק כירה ואף על גב דאיכא דדחי לה מכל מקום נכון להחמיר. אבל בעצים לא מהני שום תנאי דעל כרחין יבדל מהן ואפי׳ נפלו מן הסכה אסור בעצים כדמוכח בביצה פרק המביא. עכ״ל הר״ף ז״ל. נשלמו הלכות סכה. + +Siman 72 + +עב. הלכות לולב וארבע מינין שבו +כפות תמרים האמורים בתורה הן חליות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא שיהיה כמו שרביט והוא שנקרא לולב. פרי עץ האמור בתורה הוא האתרוג. וענף עץ עבות הוא ההדס שעליו חופין את עצו כגון שהיו ג׳ עלין או יתר על כן בגבעול אחד אבל אם שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. וכתב הראב״ד ז״ל שצריך להיות כן כל השעור או רובו ואם אינו כן פסול ע״כ. +ערבי נחל האמור בתורה אינו כל דבר הגדל מן הנחל אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום וזהו הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על הנחל ולכך נקרא ערבי נחל ואפי׳ היה גדל במדבר או בהרים כשר. ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזה נקרא צפצפה והיא פסולה ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלו חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטני׳ עד מאד כמו פי מגל קטן וזה כשר וכל הדברי׳ האלו מפי השמועה למדו ממשה רבנו ע״ה נתפרשו. +ד׳ מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראי׳ לולב. ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאין אחר הדומה לו. +מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכי׳ לו ואח״כ נוטל האגוד׳ הזאת בימינו והאתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדלתן שיהיו עקריהן למטה וראשיהן למעלה ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יוצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו אבל אם לא היו לו אלא מין אחד או שחסר מין אח׳ לא יטול עד שימצא השאר. וכתב הראב״ד דה״מ בברכה אבל מ״מ הנמצא אצלו נוטל לזכר המצוה שלא תשתכח כדאמרי׳ בלולב היבש ע״כ. כמה נוטל מהן לולב אח׳ ואתרוג אחד ושני בדי ערבה וג׳ בדי הדס ואם מה להוסיף בהדס עד שיהיה אגודה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול. והראב״ד ז״ל כתב וז״ל לעולם לא שמעתי פסלות בזה ולא אסור תוספת וגרוע אפילו לרבי יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמ׳ רבא מאי טעמא דר׳ יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעקרא דדקלא ליכא מוסיף אע״ג דאיכא טפי מלולב אחד וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי עכ״ל. ושאלו אל הרמב״ם ז״ל מאיזה טעם מוסיפין בהדס ואין מוסיפי׳ בערב׳ ובשאר מיני׳ והשיב להם הערבה אני רואה בה שאין מוסיפי׳ על ב׳ בדין כמו שאין מוסיפין על לולב אחד ואתרוג אחד וזולתנו אח׳ מן הגאוני׳ מתיר תוספת הערב׳ כמו תוספת ההדס ואנחנו לא נתחזק אצלנו דבריהם לפי שתוספת ההדס מצאנוהו כתוב רצוננו לומ׳ הושענא וכל מה שלא נמצא התרו בבאור כתוב לחכמי׳ נשאיר אותו כמו שהוא בלי תוספ׳ ומגרעת לפי שאין הפ��ש אצלנו בין התוספת על הדבר ובין החסרון ואם לא נעש׳ אלא שני בדי ערבה קיימנו מצוה מן המובחר ר״ל לפי שאין חשש תוספת וחסרון זו היא דעתנו ומי שירצה לעשו׳ כמו הדעת האחרת יעשה ע״כ. +ומוכח בגמרא שלשה בדי הדס כנגד ענף עץ עבות. ושני בדי ערבה כנגד ערבי נחל ומעוט ערבי שנים. ולולב אחד דכתיב כפות תמרים כפת כתיב. ואתרוג אחד דכתיב פרי דמשמע אחד. וכתוב בספר האשכול יש נהגו לתת ס״ח בדי הדס כנגד לולב ויש נהגו ס״ט כנגד הדס. +ובה״ג אוסר להוסיף האגודה בהדס שוטה ומביא ראיה מדאמר הדס שוטה לסכה וענף עץ עבות ללולב מכלל דהדס שוטה ללולב כלל כלל לא. מיהו המנהג עכשו לעשות זה. וגם קצת הגאונים מתירין ואומר כיון דמינא דהתם הוא לא מקרי תוספ׳ דהא סיב ועיקרא דדיקלא אף על גב דלאו לולב ננהו כיון דמינא דלולב הוא שרי למיגד בהו לולב. ואפילו למאן דאמר לולב צריך אגד וכ״ש לדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד דשרי וה״ה להדס שוטה. וכן דעת הראב״ד ז״ל. ויש אוגדין ההדס כשר תחלה עם הלולב ואח״כ מוסיפי׳ עליו ומעבין אותו לנוי. ואוגדי׳ על הכל יחד. ויש לו לאגוד הלולב בחוט או במשיח׳ או בכל מין שירצה הואיל ואין אגודתו מעכבת. וכתב הר״י שאם הותר אגודו אוגדו באגודה של ירק. והר״ף ז״ל פירש כמו שאוגדין הירק שכורכין האגודה סביב ותוחב חוט האגודה בתוכו בלא שום קשר. ודוקא שהותר אגדו ביום טוב דאז אינו יכול לעשות קשר אבל בחול המועד אוגדו בקשר גמו׳ דהוי הדור המצוה טפי ע״כ. אגד הלולב עם ההדס ועם הערבה והבדיל בין הלולב לשאר המינין במטלית וכיוצא בו הרי זה חוצץ. הבדיל ביניהן בעלי ההדס אינו חוצץ. +כמה שעור אורך כל מין ומין לולב אין פחות מד׳ טפחים. ואם היה ארוך כל שהוא כשר ומדידתו משדרו בלבד לא מראש העלין. והדס וערבה אין פחות משלשה ואם היו ארוכין כל שהן כשרין ואפי׳ אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשר והוא שיהיו בראש הבד. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל דדוקא יבשו עליו האחרים מלבד אלה הג׳ שנשארו הוא שכשר אבל אם נשרו שאר העלין מלבד אלה הג׳ הלחין אפי׳ הן בראש הבד פסול. וכתב עוד דכל ג׳ טפחים של הדס בעיא עבות. ומדברי הריא״ף ז״ל נראה דלא בעיא עבות בראש כל אחד אלא ברוב׳ סגי בין שיהיה בראשו או בסופו. ובמעוט פסול אע״פ שהוא עבות בג׳ בדי עלין לחין. והבעל עשרת הדברות כתב דבג׳ בדי עלין לחין סגי לעכוב. +ואם אגד הלולב צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס ומן הערבה טפח או יותר. ופי׳ הריא״ג זל דלא תימא דדוקא כי לית ליה להדס ולערב׳ אלא שלשה טפחים הוא דבעינן הכי דאפילו ארוכין הדס וערבה כל שהן צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מהן טפח או יותר כדי לנענעו בו. +משיגביה ד׳ מינין אלו בין כאחד בין בזה אחר זה יצא. וכתב הראב״ד ז״ל י״א שאם נטלן אחד אחד שמברך על כל אחד ואחד לעצמו מאחר שאינן אגודי׳ יחד שתהא ברכ׳ הלולב פוטרן. ואם נטלן שניהן בידו אחת כתב ה״ר שלמיה דלא יצא כדאמרי׳ בגמ׳ דלא אגדינן אתרוג עמהן משום דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות דמשמע הנך לחוד והאי לחוד. ואם נטל הלולב וברך עליו ואח״כ הניחו ונטל האתרוג יצא דהא קיימא לן דאין מעכבין זה את זה היכא דאיתנהו גביה ואדם גדע שאין לו ידים נוטלן בזרועותיו שהרי אין כתו׳ ולקחת׳ ביד כיבמה גדמת שחולצת בשניה דמי כתיב וחלצה ביד. +עשה לאגוד׳ זו גימין של כסף או של זהב ונטלה יצא שלקיח׳ על ידי דבר אחר שמה לקיחה והוא שיהי׳ דרך כבוד והדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ. ומברכין על הלולב ולא על שאר ��מינין לפי שבמינו גבוה מכלן פי׳ והוא עקר ושאר המיני טפלי׳ לו ומברך על העקר ופוטר את הטפל. וי״א מאחר שהוא חשוב במינו מכלן כל האגדה נקראת על שמו והוי כמי שברך בפי׳ על כל אחד בשמו. +ומצוה כהלכתה שיגביה האגד׳ של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל דהכא תלתא מצוה והכי חדא מצוה אבל משיגביה ד׳ מינין אלו בין בימין בין בשמאל יצא והוא שיגביהם דרך גדלתם אבל שלא כדרך גדלתן לא יצא. והר״מ נ״ע כשהו׳ נוטל הלולב והאתרוג בידו הופך הכף של לולב והפטמה של אתרוג למטה עד לאחר שיברך כדי שתהא הברכ׳ עובר לעשיתה. +והאטר יד ימינו נוטל הלולב בשמאלו שהוא לו ימין ואתרוג בימין שהוא לו שמאל כדאמרינן גבי תפלין שהאטר מניחן בימין שהוא שמאל שלו. ובמקו׳ אחר מצאתי האטר נוטלו בשמאלו כדקיימא לן במנחו׳ לגבי ימין דעלמא והכא נמי נוטל בשמאלו שהוא ימין לכולי עלמ׳. ושולט בשתי ידיו נוטל בימין כשאר כל אדם לא בשמאל. +ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ומנענע שלשה פעמים בכל רוח ורוח כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ג׳ פעמים ראש הלולב וכן בעליה ובירידה. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל נהגי רבותינו על פי הירושלמי לנענע שלשה נענועין על כל דבר ודבר א״כ צריך ל״ו רוחות ל״ו נענועין הולכה והובאה של ד׳ רוחות והעלאה וירידה וזהו ו׳ פעמים שלשה נענועין והנענוע הולכה והובאה זהו ל״ו רוחות ל״ו נענועין ע״כ. +וגם כן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לה׳ תחלה וסוף בהודו דתחלת המזמור ובהודו אחרון שבסוף. וכן נמי פי׳ הר״ף ז״ל. וי״מ וסוף כי לעול׳ חסדו שהוא סוף הפסוק. וכת׳ הר״ף ז״ל וטוב לעשות כדברי שניהם. ובאנא ה׳ הושיעה נא וכתב גאון ז״ל שנהגו לכוין כשהוא אומר הודו שיהיה מוליך ומביא וכשהוא אומר לה׳ מעלה ומוריד וכן נמי באנא ה׳ כשהו׳ אומר אנא שיהיה מוליך ומביא וכשהו׳ אומר ה׳ מעלה ומוריד. והר״ף כתב אין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא ע״כ. ובפעם השנית כשהוא כופל אנא ה׳ הושיעה נא מנענע גם כן אבל לא באנא ה׳ הצליחה נא כי הפסוק כך הוא אז ירננו עצי היער ואחר כך הודו לה׳ וכו׳ אמרו הושיענו. ובמקום שכופלין מאודך ולמטה כופלי׳ גם כן הודו שבסוף ומנענעים בו גם בפעם שניה. +וכתב גאון ז״ל כשמברכין על נטילת לולב מעומד וכן בכל מצוה שאין בה הנאה. ולהכי מברכין על הנטילה ולא על הנענוע לפי שהנטילה היא עקר המצוה כדכתיב ולקחתם לכם. ויש מן הגאונים שאמרו שאומ׳ זמן בי״ט שני על נטילת לולב כדרך שאומ׳ אותו על הכוס. +ויש מהן אומרים שלא לאמרו בי״ט שני אחר שלא מצינו עקר לברכה זו אפי׳ ביום ראשון לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוס׳ ואין חיוב לברכה זו אלא בשעת עשיה כמו שאמרו ז״ל העושה לולב לעצמו אינו דין שיסמוך על של צבור וכיון שאין ברכה זו בשעת עשיה אלא משום מנהג די לנו לברך בימים ראשונים בלבד. וה״ר יצחק ז״ל כתב ורוב בני אדם שמברכין שהחיינו בשעת נטילה לפי שהאחרי׳ מתקני׳ להם לולביהם בי״ט שני אין לברך שהחיינו. והר״ף ז״ל כתב ואע״ג דמברך שהחיינו גם ביום השני בקדוש משום ספק שאני לולב דעיקר שהחיינו דלולב בחול היא בשעת עשיה כדאמרינן העוש׳ לולב לעצמו וכו׳ הלכך אם ברך יום ראשון בשעת נטילה סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בשעת נטילה. כך השיב רש״י ז״ל בתשוב׳ אחת במחזור ויטרי. מיהו ה״ר שמואל מאיבר״א ז״ל אומר בשם ר״י דעכשו שנהגו לברך שהחיינו בלולב בשעת נטילה אם כן צריך לברך אותה גם ביום טוב שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אף על פי שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשיה אבל ביום ראשון אם הוא חול ההיא שעתא לאו שעת עשיה היא ולאו שעת נטילה היא והברכה כתקנה או בשעת עשיה או בשעת נטילה. והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשיה שאם ברך אז שהחיינו דודאי לא יצא ויום טוב ראשון אם הוא נמי חול להאי דמיא והלכך מברכין שהחיינו אלולב בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני וכן עקר. עכ״ל הר״ף. +מצו׳ לולב להנטל ביום הראשון ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום משבעת ימי החג שנא׳ ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים. חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו נטל בשבת גזרה שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר. ולמה לא גזרו גזרה זו ביום ראשון מפני שהוא מן התורה ואפילו בגבולין נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה ששאר ימי החג אין אדם חייב ליטול את הלולב אלא במקדש משחרב בית המקדש התקינו שיהא לולב נטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש. בכל יום ויום מברכין עליו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש וכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום ראשון שחל להיו׳ בשבת וכן בשאר מקומו׳ שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל אבל המקומות הרחוקי׳ שלא היו יודעין בקביעו׳ החדש לא היו נוטלין הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת אפי׳ ביום ראשון ואפי׳ בני ארץ ישראל שקדשו את החדש מפני הגבולי׳ הרחוקים שאינן יודעין בקביעות החדש כדי שיהו הכל שוין בדבר ולא יהו אלו נוטלין ואלו לא נוטלין הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו. ובזמן הזה שהכל עושין על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהוא שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל אפילו ביום ראשון ואף על פי שהכל יודעין בקביעות החדש. +וכבר בארנו שעקר האסור בנטילת לולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים. ויש שואלין למה גזרו ז״ל בשופר ולולב ומגלה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים יותר ממילה שהרי מילה דוחה שבת ולא חששו להעביר ארבע אמות. ויש לומר דכיון שהמילה אינה מוטלת רק על יחידים כגון האב או על בית דין לא חששו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבי׳ כי האחרים שאין המילה מוטלת עליהן ימנעום מזה ויזהירום אבל שלשה אלו הם ענינים מוטלין על כל ההמון וכיון שכן אפש׳ שיתעו בו רבי׳ מעמי הארץ. +כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בלולב וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. +הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבת הלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ושעור זה אפילו עלה אחד בבד אחד. כיצד היתה מצותה בכל יום משבעה ימי׳ שהיו מביאין מורביות של ערבה וזוקפי׳ אותן על צדי המזבח וראשיהן כפופי׳ על גבי המזבח ובעת שהיו מביאין אותן תוקעין ומריעי׳ ותוקעין. חל יום השבת בתוך ימי החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי שלו להיות בשבת שזוקפין אותה בשבת כדי לפרסם שהיא מצןה. כיצד היו מביאין אותה מע״ש למקדש ומניחין אותה בגגית של זהב כדי שלא יכמשו העלין ולמחר היו זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ונוטלין ממנה כדרך שעושין בכל יום וערבה הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למק��ש אלא ביו׳ שביעי בלבד נוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושין לוקחין בד אח׳ או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובטי׳ בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים היא. + והטעם אל המנהג שהחזקנו בו בשביעי יותר משאר הימים לפי שהיתה חביבה בו יותר במקדש וסדרו מתקני המועדו׳ שלא יארע השביעי בשבת כדי שלא תדחה ערבה. ועל כן אמרו ז״ל לא אד״ו הראש שאם יהיה ר״ה יום אחד יהיה יום שביעי של חג בשבת ותרחה ערבה. ואם תאמר אם עשו תקנה בשביל ערבה שלא יבא בשבת כל שכן שהיה להם לתקן בשביל שופר ולולב שלא תהא מצותן נדחית. ויש לומר דשאני שופר ולולב שיש להן תשלומין למחר שהרי אף בני ארץ ישראל עושין מר״ח שני ימים אבל שביעי של ערבה אין לו תשלומין לשמיני. ועוד יש לומר שאם יתקנו וידחו משום שופר ולולב פעמים שיבא מולד תשרי ביום ה׳ מי״ח שעות ולמעלה ותדחה ר״ה מאותו היום מפני מולד זקן ומיום ו׳ שלמחר משום דהוי יום פסול. ואם נדחהו משבת גם כן תצטרך לדחותו עד יום שני שהרי יום א׳ יום פסול ויראה הדבר כחובה שהרי תראה הלבנה בעליל זה ב׳ ימים או שלשה כשנעשה ר״ה שהוא ר״ח. +ואין מברכין על ערבה לפי שאינ׳ אלא מנהג כמו שבארנו ואין מברכין על המנהג. והשתא דמברכין אהלל בר״ח שאינו אלא מנהג כדאמרינן התם שמנהג אבותיהם י״א דשאני הלל דהוי רבים שהנהיגו אותו לרבים אבל ערבה נביאים הוא שהנהיגו לעצמן ואחרים למדו מהם. ויש אומרים דשאני הלל שכן היה המנהג לקראו בברכה. והרמב״ם ז״ל כתב בהלל גם כן שאין מברכין עליו בר״ח אפילו בצבור. והר״ת ז״ל כתב דמלתא דתליא במעשה כגון ערבה אין מברכין על המנהג ומלתא דתליא בקריאה כגון הלל מברכין על המנהג. בכל יום מקיפין את המזבח ולולביהן בידיהם פעם אחת ואומר אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ הצליחה נא וביום זה היו מקיפין אותו ז׳ פעמי׳. וכתב הר״ם טעם למה מסבבין את התיבה ז׳ פעמים כנגד ז׳ פעמים שסבבו יריחו ומביא ראיה מן המסורת ואסובבה ב׳ אקומה נא ואסובבה בעיר ואידך ואסובב׳ את מזבחך ה׳ כלומר כנגד מה שסבבתי את העיר יריחו שבע׳ פעמים כן אסובבה את מזבחך ה׳. וכבר נהגו כל ישראל בכל המקומות להניח תיב׳ באמצ׳ בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. ונהגו לומר הושענות כדרך שהיו אומרים אנא ה׳ הושיע׳ נא במקדש. ובז׳ של ערבה לוקחין כל אח׳ בד אחד או בדין הרב׳ של ערבה חוץ מערב׳ שבלולב והולכין סביב התיבה ז׳ פעמים ואומר הושענות וחובטים הערבה. +וביום שמיני אין נוטלין הלולב. ויש שואלין למה אינו נטל בשמיני ספק ז׳ בלא ברכה כמו שיושבין בסוכה. ויש לתרץ לפי שאינו מן התורה בגבולין אלא יום אחד והראב״ד ז״ל תרץ שאין נוטלין הלולב מספק בשמיני אחר שיש בו סרך אסור טלטול במקום מצוה מה שאין כן בסוכה שאין בישיבה אסור כלל. +כך היה המנהג בירושלם אדם יוצא מביתו שחרית ולולבו בידו ונכנס לבית הכנסת ולולבו בידו לבקר חולי׳ ולולבו בידו וכשנכנס לבי׳ המדרש משלחו לביתו ביד עבדו או ביד בנו. +מקבלת האשה לולב מיד בנה או מיד בעלה בזמן שהיו נוטלין אותו בשבת. פירוש וקמ״ל דאע״ג דאשה לא מחיבא ביה לא אמרי׳ שיהא אסור לטלטלו כעץ ואבן שאינו ראוי לטלטל אלא מקבלת אותו ולכתחלה מחזרת אותו למים דלא חשבינן החזרה כהשקאת זרעים ואף על גב דמועיל להעמיד לחותו אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו. וביום טוב מוסיפין אבל אין מחלפין המי׳ שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן ובחולו של מועד מחליפי׳. ובזמן הזה שאינו נטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או שכחוהו ולא נתנוהו במים אין מחזירין אותו במים כיון שאינו ראוי אלא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת שהרי הוא כאבן לענין טלטול כ״מ. +ויש מדקדקין על עצמן לברך על הלולב קודם שיטלוהו משם דאמרינן מדאגבהיה נפק ביה ולא הוי מברך עובר לעשיתו אחר כך. וכתב הר״ז ז״ל על זה דמנהג בורות הוא שהרי תקנו ז״ל לשון על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה והוי כלשעבר משמע בבאור דעתם ז״ל שאין מברכין עליו עד אחר שהגביהו ומי שמברך קודם לכן אין דעת חכמי׳ מסכמת עמו גם אין הופכין אותו מימין לשמאל שהרי לא יועיל זה לכונתם שהרי אין לומר בשביל זה ההפוך שלא יצא בו. וגם אין להפכו מלמעלה למט׳ שאם יעשו כן לא יועילו לעשות כתקון חכמים שתקנו בלשון על ולהם היה ראוי לברך ליטול וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה לפיכך אין לשנות המנהג. והרמב״ם ז״ל כתב שאם יברך על הלולב קודם שיטלנו שמברך ליטול. ויש לדעת כי מה שרצו חכמים שיטלנו תחלה והוצרכו לתקן הברכה בלשון שעבר ולא חששו לברך עליו בלמד ויברך עליו קודם שיטלנו שתהא הברכה עובר לעשיתה ככל שאר מצו׳ לפי שחששו שמא יבא לברך לבטלה אם יברך קודם שיטלנו כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו. ואין לומר שיטלנו הפוך מלמעלה למטה בשביל חששא זו ויברך קודם שיחזירנו כהלכתו שאין זה נוי למצוה אלא זלזול ולא מצינו למימר דאף על גב דאגבהיה לא נפק ביה כיון דלא אכוון לצאת מיד שהרי מצות לא צריכות כונה ומכל מקום כיון שעושה הנענוע אחר כן כפי המצוה עובר לעשיתן מקרי. +הדס שבלולב אסור להריח בו פירוש דכיון דקא מקצה ליה לא מריחא קא מקצה ליה. ויש כתבו שאם התנה עליו שיועיל לו תנאו כמו לנויי סכה לפי שאינו מבטלו ממצותו להריח בו אבל אתרוג מותר להריח בו שהרי לאכילה הוא עומד וכי קא מקצה למצוה מאכילה קא מקצי ליה לאו מריחא. והר״ף ז״ל כתב מיהו המריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפרות כדאמרינן בברכות. ועל כן טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה שרוב פעמי׳ אינו זכור מברכה זו ואסרו ליהנות בלא ברכה ואותן המריחין כשמברכין על הנטילה מנהג שטות בידם עכ״ל. +ואסור לאכול אתרוג כל יום שביעי מפני שהוקצה למקצת היום הוקצה לכלו ובשמיני מותר באכילה. ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני האתרוג אסור בשמיני כדרך שהיה אסור בשביעי בזמן שהיו עושין שני ימים מן הספק והוא ספק שביעי. +הפריש ז׳ אתרוגין לשבעה ימי׳ כל אחד ואחד יוצא בו ליומו ואוכלו למחר. +ארבעה מינין אלו שבלולב שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אפי׳ שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול. היה אחד מהן של ע״ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא. +לולב היבש נקרא כשכופלין אותו והעלה שלו משתברת. ודעת הראב״ד ז״ל שכל זמן שהלך כל מראה ירוק שבו ונהפך ללבן הוא שנקרא יבש שפסול אלא אם כן היה שעת הדחק ודעתו ז״ל שאין מברכין עליו ועוד כתב שאם יבש רוב שדרו נפסל אבל אפילו יבשו כל העלין כשר. ובלבד שישתיירו מן הלחין בראשיהן ובלבד שתהיה התימת העליונה לחה. אבל דעת רב פלטוי ור״ת ז״ל שבשעת הדחק נוטלין לולב היבש על השעור שכתבה ומברכין. והראיה מאנשי כרכים שהיו מורישין לולביהן לבניהם וכן נראה דעת הר״ם ז״ל שכתב היה כמוש ולא גמר ליבש כשר ובשעת הדחק ובשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין והר״ף כת�� לולב היבש פיר׳ בתוספות דהיינו כדי שיהא נפרך בצפורן כי ההיא דאזן בבור. וטעם פסול היבש מפרש בירושלמי על שם לא המתים יהללו יה. לולב שנקטם ראשו פסול פרש״י אף על פי שלא נקטם ראש השדרה או נקטמו רשאי העלין העליונים הנקראין תיומת. וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל והראב״ד ז״ל כת׳ דוקא כשנקטם ראש השדרה אבל ראש העלין כשר. ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלה משום חסרון ולא דדמי לאתרוג בהא. +נסדק או נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו שני׳ פסול. היה עקום מלפניו שהיה שדרו כגב בעל חטוטרת פסול. היה עקום לאחוריו כשר שזו היא בריתו. נעקם לאחד משני צדדיו פסול. + נפרדו עליו זה מזה ולא נתדלדלו כעלי החרות כשר. נפרצו והוא שיתדלדל משדרו של לולב כעלי חרות פסול. פירוש חרות מלשון חריות של דקל שמתקשה העץ ועליו נושרין. ויש מפרשים נפרצו שנתקו העלין מן השדרה אבל לא לגמרי. וכתב בעל ההשלמה ז״ל דאפילו נפרצו עליו פסול. והראב״ד כתב דלא מפסיל אלא בנפרצו רוב עליו וכן כל פסולי הלולב אינן אלא ברוב. בריית העלין שבלולב כך היא כשהן גדלין גדלין שני׳ שנים ודבוקים מגבן וגב שני העלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת נחלקה התיומת פסולה היו עליו אחת אחת מתחלת בריתו ולא היה להן תיומת פסול. והתיומת פרש״י ז״ל שני העלין העליונים האמצעיים ששם השדרה כלה ואם נחלקו זה מזה פסול אבל בחלוקת שאר העלין אינו נפסל. ולדעת הרי״ף ז״ל נפסל ברוב ואם אין לו שני עלין רק שעלה בעלה אחד מתחלת בריתו פסול לדעת הר״ש ז״ל. כתב הר״ף דרך ב׳ עלין האמצעיות להיות מחוברות וכשנפרדו זו מזו הרי נחלקה התיומת ופסול אע״פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכל אחת ואח׳ כפולה אף על פי כן הוא פסול כיון דשתי עלין האמצעיות חלוקות זו מזו לפיכך אלו הלולבין המצויין בינינו רובן פסולין לפי שרובן אין שני העלין האמצעיות מחוברות יחד. ועוד פירש בקונטרי׳ פירוש אחר שנחלקה התיומת היינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשנים. ולפיכך אלו הלולבין המצויין אצלנו רובן כשרי׳ כגון שעלה האמצעי שלם ומיהו יש מקצת׳ שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ״מ יש להכשירו לפיכך הקונטריס דאמר נחלקה התיומת דפסול היינו דוקא שנחלק עד למטה מן העלין כדפירש בתוספת רבנו יהודה פרק הכונס. עכ״ל הר״ף ז״ל. ורבינו חננאל והרמב״ם ז״ל פירשו שכל העלין נקראו תיומת. + לולב שלא היו עליו זה על זה כדרך כל הלולבין אלא זה תחת זה אם ראשו של זה מגיע לעקרו של זה שלמעלה ממנו שנמצא שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר ואם אין ראשו של זה מגיע לעקרו של זה פסול. ולולבא דסליק כהוצא פסול. +הדס שנקטם ראשו כשר פירוש אפילו ונקטם העץ. נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד כשר. וכן נמי דעת ה״ר יצחק ז״ל היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקו׳ כשר ואם אדומות או שחורו׳ פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא מתקן. עבר ולקטן או שלקטן אחר לאכילה כשר. וכבר כתבנו למעלה דעת הבעל השלמה ז״ל בנשרו ובעבר ולקטן כתב שאם אין לו אלא זה נוטלו ואין מברך עלה. ובנקטם ראשו בעי שעלתה בו תמרה ואם לאו פסול. + ערבה שנקטם ראשה כשרה. הרי״ף גריס נטלה. נפרצו עליה פסולה. ויש שואלין מאי שנא לולב דנקטם ראשו פסול והדס וערבה כשרין. ואולי משו׳ דהדס וערבה דרכן להקטם במחובר לפיכך אין הקטימ׳ פוגמת אותן אבל הלולב אין דרך בכך וכיון שנקטם ראשו נטלה הדרתו. +אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול. פי׳ לפי שאין לו התר אכילה והתורה אמרה לכם. ושל דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי. של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלם לא יטול שמא יכשירוהו לטומאה פירוש במי׳ שבידיו מחמת הלולב שנטל מהמים ואסור לגרום קבלת טומאה לתרומה ואם נטל כשר. +כתב ה״ר יצחק ז״ל הלכה כרבי יהודה בשעור אתרוג קטן שהוא כביצה ואתרוג גדול אפילו צריך ליטלו בשתי ידיו כשר. אתרוג שנקב נקב מפולש במשהו פסול ושאינו מפולש אם היה כאסר או יתר פסול חסר כל שהוא פסול. וכתב הר״ף ז״ל אפילו בלא נקב. +נטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל יש אתרוגין שאין להם פטמה והן כשרין כלומר כשלא היתה להן מתחלת בריתן אבל אותן שהיתה להן ונפלה חסרין הן ופסולין וכן דעת הראב״ד ז״ל. נטל העץ שהוא תלוי מעקר האתרוג ונשאר מקומו גומא פסול. כתב ה״ר יצחק ז״ל אתרוג שנטלה פטמו פסול עוקצו כשר. פירש הרי״ף וה״ר יעקב בר יקר ז״ל פטמתו חוטמו ועוקצו הוא שקורין זנב. אבל רבינו יצחק הלוי ז״ל פירש פטמתו מה שנכנס מן הזנב בתוך האתרוג ועוקצו אותו שאינו נכנס לתוכו ואנו הולכין כדברי שניהם להחמיר. +נקב וחסר כל שהוא פסול פרש״י ז״ל דחדא מלתא היא דאלו נקב בלא חסרון כשר. ונקב נקב מפולש שיש בו חסרון קאי עכ״ל. והר״ף ז״ל כתב ונהגו העולם לפסול בחסרון כל שהוא אפילו בלא נקב. וצ״ע בסוכה. ע״כ. +עלתה חזזית עליו פירוש כמין אבעבועות אם בב׳ ובג׳ מקומות פסול משום דמחזי כמנומר. וכן כתב ה״ר יצחק אפילו במעטו. כתב הר״י והשתא יש חומרא גדולה דמאי קרי מעוטו ונראה למעוטו ר״ל מעוט פחות מחציו אבל הרביע והשליש לא ומפסיל ויש לדקדק שלא יהיה בו חזיז כלל. ומיהו לפירו׳ ה״ר דפי׳ חזיז אבעבועות דקות אם כן אין זה מענין גרב שיש באתרוגין שלנו אמר רבא ובחוטמו כל שהוא. פירש ה״ר בעובי גבהו שמשפע לצד ראשו ופסול משום דאותו מקום נראה לעינים יותר. וה״ר מלריאול״א כת׳ ומאד יש להסתפק דמאן לימא לן דאותו גרב לא מקרי חזיז ע״כ. ואם במקום אחד אם עלתה על רובו פסול ואם עלתה על דדו אפילו כל שהוא פסול. +נקלף החצון שלו שאינו מחסרו אלא ישאר ירוק כמו ברייתו אם נקלף כלו פסול. והר״ש ז״ל פסק להפך דבכולו כשר ובמקצתו פסול דה״ל כמנומר. +אתרוג שהוא תפוח פירוש שנתפח כגון שנפל עליו מים. סרוח פירוש שנתעפש ונרקב. כבוש שלוק שחור לבן מנומר ירוק ככרתי פסול. +גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול עשהו כמין בריתו אף על פי שעשאהו דפין דפין כשר. +התיום והבוסר כשר. פירוש מיום שנבראו שנים יחד דבוקין ומעורין זה בזה שאין אדם יכול להפרידן וכיון שכן פרי אחד קרינא ביה ואין בו משום תוספת. הבוסר כל זמן שאינו מבושל קורהו בוסר. ויש פוסלין אותן משום דלאו פרי הוא אם לא נגמר בשולו. וכן הירוק ככרתי לפי שלא נגמר בשולו. +מקום האתרוגין שלהן כעין שחרות מעוטה כשרין ואם היו שחורין ביותר כאדם כושי הרי זה פסול בכל מקום. כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגנבה בי״ט ראשון בלבד אבל בי״ט שני עם שאר הימים הכל כשר. פירוש י״ט שני קרי משני ימים ראשונים ואילך. ודעת ה״ר נתן ז״ל דכתב ושני ימים הראשונים דין אחד להם מכאן ואילך יוצא אף בשאול ע״כ. + וכתב הר״ם בכל הימים של סוכות לבד מיו׳ ראשון אם יש לו אתרוג חסר מותר לברך עליו ולצאת בו מתוך שיוצא בשאול וביבש יוצא נמי בחסר כדאמר ר׳ חנינא מטבל ביה ונפיק ואפילו ביום ראשון אם אין לו אחר אלא חסר מותר לברך עליו ולצאת בו. כדאיתא פ׳ לולב הגזול האחין והשותפין שיש להם אתרוגים בתפיסת היד ונטל מהן אתרוג וברך עליו יצא אף על פי שהאחד קטן יותר מחברו כי הם אינם מקפידין זה על זה. ומסיק התם דוקא אתרוג אבל פריש ורמון לא. ומה לו להזכיר אבל פריש ורמון היה לי לומר אבל חסר לא אלמא מכאן ראיה שיוצא אפילו בחסר. ועוד מביא ראיה ממסכת סוכה אנשי כרכים מורישין לולביהן לבניהן אע״פ שלולב יבש פסול משום דאין שעת הדחק ראיה. אלמא אע״פ שלולב יבש פסול בשעת הדחק יכול לצאת בו. וכן פירוש ה״ר יצחק בעל המנהל בשם רבו שיוצא באתרוג פסול ביו׳ ראשון אם אין לו אתרוג כשר וכן אמר ר״ת שכן דין כל הד׳ מינין לא מצא לולב אלא פסול יוצא בו וכן מכלם ע״כ. + והפסלות שהוא משום ע״ז או מפני שהוא אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול. הלכך לולב יבש וכל האחרי׳ כשרים בשאר הימים. אך הראב״ד ז״ל פוסלו אף בשאר הימים מטעם הירושלמי לא המתי׳ יהללויה. והטעם כמאן דליתיה דמי. +ונקטם ראשו גם כן יש שפוסלין אותו לעולם שאינו אלא כמקל בעלמא. מיהו דוקא כשנקטם ראשו עד קצת השדרה. והר״ם כתב ולולב שנשבר קצת מן הכף אם אין לו אחר אלא הוא יכול לצאת בו כיון שהוא שעת הדחק כדאיתא פרק לולב וערבה אנשי כרכים מורישין לולביהן לבניהם אף על פי שיבש פסול אין שעת הדחק ראיה. +ולולב גזול או גנוב ג״כ יש שפוסלין לעולם משום מצוה הבאה בעברה מיהו דוקא לגזלן וגנב עצמו אבל לאחרים בשאר הימים כשר. והטעם דלא קפדינן אלכם ויש מכשירין בשאר הימים אף לגזלן עצמו כדאמרינן בגמרא מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. + ונפרצו עליו ונסדק אפי׳ בהימנק וכווץ ועקום דומה למגל בשאר הימים כשר. אבל חרות פסול לעולם שאין זה לולב כלל. וכן הדס שוטה פסול לעולם. אבל ענביו מרובין מעליו ושחורות ואדומות כשר. והצפצפה פסולה לעולם. וכן אתרוג הכושי הרבה וכן שגדלו בדפוס כמין בריה אחרת ראוי לומר שיפסלו לעולם. אבל נטלה פטמתו ובוכנתו ועלתה בו חזזית על רובו ונסדק ונקב וחסר ותפוח וסרוח ושלוק כולן כשרין בשאר הימים. +וכן אתרוג שנקבוהו עכברי׳ אף על גב דמאיס נפיק ביה בשאר הימים וליכא משום בזוי מצוה. ומיהו בעל הלכות ז״ל כתב דפסול משום דמאיס ואיכא הקריבהו נא לפחתך. אבל אם קלף והסיר נקור העכברים יוצא בו לכתחלה בשאר הימים. וכתב הראב״ד ז״ל דהא דאמר דאתרוג של ערלה פסול דוקא ביום ראשון דלא לכם הוא או מפני שאין לו התר אכילה או שאין בו מקצת ממון אבל בשאר הימים כשר. +אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו עד שיתננו לו במתנה. נתנו לו על מנת שיחזירו הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו לו שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירהו לא יצא שנמצא כגזול. ויש אומרים שאם נשרף או נאבד שאינו יכול להחזירו שמחזיר את דמיו ויצא כדאמרינן בגיטין על מנת שתתני לי אצטליתי שתתן לו את דמיה. והבעל עשרת הדברות ז״ל חולק על זה ואמר דשאני התם דשייך למימר מה לי הוא מה לי דמיה אבל בלולב דצריך למצות לא יהיב דעתיה לקבולה דמיה לא לולב גופיה. ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה אותו לאחרי׳ ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר. +ואחד לולב ואחד כל מין ומין מארבעה מינין אלו אם היה מהן שאול או גזול אין יוצאין בו ביום טוב ראשון. +שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהן יוצא בהן ידי חובתו ביום ראשון עד שיתן לו חלקו במתנה. האחים שקנו אתרוגין מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידין בכך יצא ידי חובתו ואם היו מקפידין לא יצא עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו אתרוג ולימון ופריש מתפיסת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה ואף על פי שאם אכלו אין מקפידין עליו פירוש שאין להם להקפיד עליו שהרי יש לאח׳ כנגדו פריש או רמון מכל מקום לענין מצוה לא יצא אלא אם כן נתנו לו במתנה אבל אם קנו אתרוג לכל אחד הרי הוא כאלו נתנוהו לו במתנ׳ שעל מנת כן לקחוהו. +וכתב רבנו שמואל ז״ל כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאי׳ כל אחד באתרוג של חברו שהדבר ידוע שאין מקפידין ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו בבית הכנסת שיהיה המתנה לכל מי שירצה לצאת בו ובלבד שיחזירוהו לו. +והראב״ד ז״ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו לכל קהל מונפישליי״ר והיו יוצאין בו כל הקהל שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר וביומא דערבא היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג וכל זה היה עוש׳ מפני מפקפקין לצאת בשל צבור לפי שהוא משותף לכלם ושמא יש באחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחברו כראוי גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו ואין יודעין להקנות כמו שאמרו ז״ל קטן מקנא קני אקנויי לא מקני ולפיכך היה קונהו משלו והיה מקנהו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו ולבסוף היה נוטל את דמיו שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שיהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו. + וה״ר יצחק ז״ל כת׳ כשהקהל קונין אתרוג יחד מקני׳ אותו לאחד מהן בקני׳ גמור והוא מקנהו לכל אחד במתנה על מנת להחזיר ע״כ. והר״ף ז״ל כתב באשכנז נוהגין לקנות לולב אחד בשם כל הקהל ממעו׳ הקהל וביום טוב נוטלו כל אחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כלם להקנות חלקם לאותו כי נוטלו שיצא בו. ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא בלא שום תנאי כדאמרינן פרק האומר בקדושין ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג עד שיהא כלו שלו ומקנהו לחברו לצאת בו כדאיתא בפני׳ אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כלו שלו משום דליכא אומד דעתא כולי האי כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל ושני חלוקין יש בו בתוספות פרק האומר לפי זה כשהאתרוג כלו שלו אפילו לא אמר על מנת אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי וחשיב כמו תנאי כפול כמו בההיא אדעתא למסק לארעא דישראל פרק האומר ע״כ. +ועוד כתב בתוספות משנ״ץ פר״ק דביצה כשחל שמחת תורה באחד בשבת מתירי׳ האתרוג כדין ספק שביעי ספק שמיני. מיהו שמעתי מרבו׳ מאיבר״א שהיו אוסרין אותו ואף על גב דאמרי׳ דאתרוג מותר בשמיני ספק תשיעי הני מילי כשחל בשאר ימים אבל כשחל באחד בשבת כיון דבשבת אסו׳ משו׳ שביעי ספק שמיני באחד בשבת נמי אסור שהוא יום טוב משו׳ דאין שבת מכינה ליום טוב מדי דהוה אביצה שנולדה בשבת דאסורה ביום טוב אף על גב דלא דיני ממש מכל מקום דומים קצת זה לזה ומהאי טעמא נמי אסורין לאכול מנויי הסוכה באחד בשבת שחל להיות אחר החג מיד כגון שחל יום טוב האחרון של חג בע״ש כיון דאסורין ביום טוב אסורי׳ בשבת הסמוך משו׳ הכנה דיום טוב ספק שמיני ספק תשיעי אסורה סוכה ונוייה משום מגו דאתקצי לבין השמשו׳ של שבת אתקצי נמי לכולי יומא. אבל ליכא לאסור נויי סוכה בשבת הסמוך לחג משום דאתקצי בין השמשות של שבת מחמת יום טוב שעבר הוא דהא יום טוב גופיה לא מתסר כי אם מטעם מגו דאתקצי ותרי מגו לא אשכחינן. ומשום סתירת אהל אין לאסור דהא לא שייך סתירת אהל בנויי סוכה מדלא אסר להו פרק כירה אלא משום בזויי מצוה והיינו בעוד שהמצוה קיימת ע״כ. +והמקבל לולבו של חברו על מנת להחזיר נראה לומ׳ לפי הגמר׳ שיכול להקנו׳ אותו לאח׳ ואחר לאח׳ עד כלם על מנת שיחזירוהו האחרון אל הראשון. וכל היום כשר לנטילת לולב ואין מברכין עליו רק פעם אח׳ ביום מה שאין כן בסוכה שמברכין עליה כל זמן שנכנס בה לאכילה ולשתיה ולתלמוד תורה. ואפי׳ המחמיר על עצמו שלא יאכל אפילו פרו׳ חוץ לסוכה יש לומר שמברך כיון ששבחוהו חכמים בחומרא זו. ור״ת כתב כל מצות סוכה שיקיים מסעודה לסעודה כגון שינה ושנון וטיול בה ברכת לישב שברך פוטרן לברך עליהן. +המשכים לצאת לדרך כתב ה״ר יצחק ז״ל וכבר עלה עמוד השחר מביאין לו לולב ומנענע וכו׳. ורבנו האיי גאון ז״ל כתב הנכנס לסוכת חברו לבקרו מנהג ידוע לברך שם בין סעד בין לא סעד ועכשו אין כן המנהג. +מי שהיה בא בדרך ולא היה בידו לולב כשיב׳ בביתו יטול על שלחנו אם אין שהות ביום אם ימתין עד אחרי אכלו. וזהו בשאר הימים שמצותו מדרבנן דיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואם ביום טוב ראשון היאך יבא בדרך אבל ביום טוב ראשון שמצותו קבועה מן התורה אם התחיל לאכול קודם שיטלנו מפסיק סעודתו ונוטלו אפילו יש שהות ביום לנטלו אחר סעודתו. וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל. +אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסכות היתה שם שמחה יתרה שנאמר ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים. וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מחולו של מועד מתחילין לשמוח מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בנבלי׳ ובכנורו׳ ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שיודע לנגן בו ומי שיודע לנגן בפה מנגן ורוקדין ומספקי׳ ומטפחי׳ ומכרכרין ומפזזין כל אחד ואח׳ כמו שיודע ואו׳ דברי שירו׳ ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין שמחה זו עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה שהיו מרקדין ומספקין ומטפחי׳ ומנגנין ומשמחי׳ במקדש בימי חג הסוכו׳ וכל העם האנשים והנשים באין לראות ולשמוע שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצות ובאהבת האל שצוה בהם עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת וכו׳. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול הנכבד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳. +גרסי׳ בפ׳ התכלת כל מצוה שעשיתה היא גמר מצותה כגון מילה מברכין על עשיתה וכל מצוה שאין עשיתה גמר מצותה כגון תפלין וציצית אין מברכין על עשיתה. והוא הדין לשופר סוכה ולולב שאין עשיתן גמר מצותן אין מברכין עליהן בשעת עשיה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. מיהו הני מילי ברכת עשיית הדבר אין מברכין אבל שהחיינו מברכין בשעת עשיית סוכה ולולב וכן מבואר בגמרא. ואף על פי כן לא נהגו עכשו לברך אפי׳ שהחיינו בשעת העשיה אלא בשעת קיום המצוה כרב כהנא דאמרי׳ בגמרא דהוה מסדר לה אכסא דקדושא וכן עמא דבר לברך לישב בסוכה וזמן על כוס של קדוש בליל ראשון ובליל שני. ויש שואלין למה מברכין שהחיינו כלל בליל שני מי גרע ליל ראשון משעת עשיית הסוכה דאמרינן בגמרא ואם ברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה לא יחזור ויברכנו על הכוס. ותרץ בעל ההשלמה ז״ל דאין גרע וגרע משום דכי בריך בליל ראשון נתכוון הוא שהיום הוא עקר מצותו ושמא אינו עד למחר ולכך צריך לברכו בליל שני. והטעם הזה הוא בלולב גם כן אלא שיש לעיין בסוכה נמי אף על פי שברך בשעת עשיה אמאי אינו מברך בשעת הקדוש דהכי איתא בגמרא שאינו מברך על הכוס ואמאי לבריך משום יום טוב כשאר ימים טובים ויש לומר דכיון שברך בשעת עשיה ועקר יום טוב אינו אלא מפני הסוכה ברכת הסוכה עולה ליום טוב ולסוכה. מיהו ודאי אם לא אכל בסוכה בליל ראשון מפני גשמים או אונס אחר ולא ברך שהחיינו בשעת העשייה מברך אותה בשעה שיקדש על הכוס בביתו כשאר ימים טובים וכשיחזור למחר או ביו׳ אחר ויתחיל לאכול בסוכה חוזר ומברך נמי שהחיינו בשביל הסוכה. וזה שאמרו ז״ל העושה סוכה או לולב לעצמו מברך שהחיינו בשעת עשיה דוקא כשהוא עושה אותן לעצמו אבל עשאן לאחרים אינו מברך וכן מבואר בגמרא. ויש שואלין אמאי לא אמרו כן בעושה שופר או מצה או מגילה. ולפי לשון הרמב״ם ז״ל אפשר לומר דה״ה לכלהו. אך הראב״ד ז״ל כתב דכל מצוה שיש בה הנאה כגון סוכה שמרחיב לבו וכן לולב מברך בעשייתה אך עשיית המצה הוא טורח וצער בעשייתה. וכן המגלה טורח בכתיבתה וכן עשיית השופר. ועוד שמפחידו זכירת הדין. וכן ציצית. וקש׳ עליו התוספת דגרסינן העושה ציצית או תפלין לעצמו מבר׳ שהחיינו. ויש כתבו שבסוכה אף על פי שברך על עשייתה מברך על הכוס דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה. וכן נראה מדפסק בגמ׳ והלכתא סוכה ואחר כך זמן בסתמא ולא באר אם לא ברך בשעת העשיה מיהו ר״ש ז״ל פירש על מי שלא ברך בשעת העשיה שמברך סוכה ואחר כך זמן. נשלמו פסקי סוכה ולולב מהרמב״ם ז״ל ושאר הגאונים ז״ל. תהלה לאל. וסדר התפלה כבר כתבנו כל הסדר בתפלת המועדות בסדר של פסח: + +Siman 73 + +עג. הלכות מילה ופירוש ברכת מילה +כתב הבעל המלמד ז״ל בפרשת לך לך באות הברי׳ אשר כרת השם עם האבות הוא שימול כל זכר בשר ערלתו ודי אות הברית לזכרים לפי שהנקבה היא לעזר הזכר ואל אישה תשוקתה והוא ימשול בה להנהיגה ולהדריכה בדרכיו ולעשות כל מעשיה על פיו והיותה על הדרך הזה הוא סבה ג״כ שהיא פטורה מכל מצות עשה שהזמן גרמה כי אלו היתה טרודה לעשות המצוה בזמנה היה הבעל בלא עזר בזמנים ההם והיתה הקטטה נופלת בהם. ותסור הממשלה המכוונת לתועלתו ולתועלתה ולפי הטעם הזה הספיק האות בזכרים עכ״ל. +מבואר הוא בתור׳ שהמילה בזמנה היא ביום שמיני ללידתיו ולעולם אין מלין אלא ביום דכתיב ביו׳ השמיני ביום ולא בלילה. וכל היום כשר למילה ואף על פי כן זריזין מקדימין ומלין בתחלת היום. +מי שנולד לו בן בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין לו מן הלילה ונמול ביום ט׳ שהוא ספק ח׳. מילה בזמנה דוחה שבת ויום טוב ושלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב. קטן שנולד מהול והנולד בחדש שמיני לעבורו קודם שתגמר בריתו שהוא כנפל מפני שאינו יכול לחיות ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות והנולד בין השמשות אין אחד מהם דוחה לא שבת ולא יום טוב אלא נמולין אחר כן ליום ט׳ שלהם. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל טעם לנולד מהול מפני מה אינו דוחה שבת שאנו מספקין אם אנו צריכין להטיף דם ברית ממנו או לאו. ועוד כתוב וצרי׳ לדקדק באשה מקשה בע״ש אם הוצי׳ ראשו חוץ לפרוזדור בע״ש אז אין מלין אותו בשבת כי אם בע״ש וצריך לשאול לנשים ואם אינן יודעות יש ללכת אח׳ חזקה. והר״ף ז״ל כתב וצריך עיון בספר גדול. +ספק בן שבעה ספק בן שמנה שנולד והוא שלם בשערו ובצפרנים מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא ראוי למולו ואם בן ח׳ הוא מחתך בבשר הוא. + הוציא העובר ראשו בין השמשות אף על פי שלא יצא כלו בלילי שבת אין מלין אותו בשבת וכן הדין ביום טוב ראשון שכל מי שאין מלין אותו בשבת מפני שאינו דוחה שבת ג״כ אינו דוחה יום טוב ראשון אבל דוחה הוא יום טוב שני של גליות אבל לא יום טוב שני של ר״ה. +אין מלין את הולד אם יש בו שום חולי לפי שסכנת נפשות דוחה הכל ואפשר למולו אחר שיבריא ואי אפש׳ להחזיר נפש אחת לעולם. גם אם חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים מעת לעת. ותינוק אדום או ירוק אין מלין אותו עד שיהיה כתואר שאר תינוקו׳. הכל כשרין למול אפילו עבד ואפי׳ אשה מלה ואפי׳ קטן במקום שאין שם גדול ואפילו ערל חוץ מן הגוי ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה. וה״ר יצחק ז״ל כתב ואשה וגוי אין מלין. +בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת חוץ מקרומית של קנה מפני הסכנה. ומצוה מן המובחר למול בברזל בסכין או במספרים. ונהגו העם בסכין. כיצד מלין חותכין את העור החופה העטרה עד שתגלה העטרה ואחר כך פורעי׳ העור הרך בצפורן והוא הקרום שלמטה מן העור ומחזירו לכאן ולכאן כדי שיראה בשר העטרה ואחר כך מוצץ המילה עד שיצא הדם מן המקומו׳ הרחוקים. והאי אומנא דלא מייץ מעברינן ליה מפני שסכנה היא לתינוק ואח״כ נותן עליה רטיה או אספלנית. וכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצי׳ המעכבי׳ המילה בין על ציצין שאינן מעכבין פרש על המעכבין חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר כיון שפרש בשבת. +אלו הן ציצין המעכבין העור החופה רוב גבהה של עטרה הוא ציץ המעכב לפי שהוא ערל כמו שהיה וכן מל ולא פרע כאלו לא מל. קטן בעל בשר עד שיראה כאלו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה מהול אינו צרי׳ כלומר ומתקנין הבשר מזה ומזה מפני מראית העין ואם בעת שמתקשה אינו נראה מהול חוזרין וכורתין הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שיראה מהול בעת קשיו. ודבר זה מדבריהם כי מן התור׳ כיון שמל פעם אחת אין צריך למולו פעם שנית. +עושין כל צרכי מילה בשבת כגון להיות מוצץ ופורע ולחזור על ציצין המעכבין אף על פי שפרש ועל ציצין שאין מעכבין אם לא פרש ונותנין עליה אספלני׳ או רטיה. אבל מכשירי מילה אין דוחין את השבת. כיצד אין עושין סכין בשבת ואין מביאין אותו דרך רשות הרבי׳ ואפילו דרך מבוי שאינו מעורב הואיל ואפשר להביאו מערב שבת. כיצד יעשה אם שכח ולא הביא אומר לגוי ומביא הואיל ואין אמירה לגוי אלא מדבריהם נדחה אותו לקיי׳ מצות עשה של תורה אבל אם יצטרך לעשותו אין אומר לגוי לעשותו אלא תדחה המילה לתשיעי. וכן אין שוחקין לו סמנין ואין עושין אספלנית ואין טורפין יין ושמן הואיל ואפשר לעשותו מבערב אלא תדחה המילה לתשיעי. +וה״ר יצחק ז״ל כתב ומכשירי מילה אין דוחין שבת לא באסור דברי תורה ולא באסור דברי סופרים וגם אם אין לו דבר מרפא המילה שנאבדו קודם שמל אין מלין בשבת. והר״ף ז״ל כתב וצריך עיון בספר גדול. אבל ביום טוב נראה דמלין ושוחקין לו סמנין מפני שראויין לקדרה ומתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אבל אם נמול ואח׳ כך נתפזרו הסמנין או נשפכו החמין עושין לו הכל מפ��י הסכנה. +מקום שדרכם להיות מרחיצין התינוק מרחיצין אותו בשבת בין לפני המילה בין לאחריה מפני הסכנה. ובאר הרמב״ם ז״ל לחכמי לוניל שלא התירו לפני המילה רק בחמין שהוחמו מערב שבת אבל לאחר המילה מרחיצי׳. ומרחיצי׳ את המילה ביום שלישי שחל להיו׳ בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו ואפילו שהוחמו בשבת. +וכתב בה״ג ז״ל דהיכא דאייתי אזמל מערב שבת ואתבר או נאבד שרי למימר לגוי לתקנו ולהביאו ורבינו תם פי׳ דוקא באסורא דרבנן אבל באסורא דאוריתא לא והר״ף ז״ל כתב ההלכות גדולות לטעמיהו שפרשו בערובין פרק הדר גבי ההיא דקאמר נמרו לגוי ומיתי ליה דמשמע אפי׳ דרך רה״ר קאמ׳ דאיכא אסורא דאוריתא. +וקודם שימול המל את בנו מברך שני ברכות אלו אקב״ו למול הבן ואשר קב״ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואחר כך מוהל. וכתב גאון ז״ל מי שיש לו שני תינוקות למול בניו או שאינן בניו יוצא בברכה אחת ודמנחי קמיה בשעת הברכה ולא יפסיק בנתים בשיחה שאין צורך המילה. והראיה מהא שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן. וברכת היין וברכת הברית לא הוי הפסק שגדולה מזו אמרו ומודה ר׳ יהודה דאינו מברך אלא ברכה אחת בין בכסוי בין בשחיטה ואף על גב שהכסויין הוו בין שחיטה לשחיטה ואף על גב דמפסיק בשחיטה בין בהמה לבהמה אע״פ כן אין מברך אלא ברכה אחת כל שכן הכא. +והר״ם ז״ל כתב שמברך אבי הבן למול הבן ושהחיינו ולא פשט המנהג כמותו שאין לו לברך שהחיינו משום צערא דינוקא. +והמל בן חברו מברך קודם שימול אקב״ו על המילה ומוהל ואחר כך מברך אבי הבן להכניסו. כי מאחר שאינו מוהל אלא על ידי שליח אין לו לברך ברכה זו עד אחר המילה שמא לא ימול זה המוהל ונמצא שברך לבטלה כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל. ואותן בני אדם העומדין שם אומרי׳ כשם שהכניסתו לברית וכו׳. ומכאן הביא ראיה הר״ם נ״ע שצריכין לעמוד כולן כשמלין את התינוק ועוד הביא ראיה מן הפסוק ויעמד העם בברית. וכן היה הוא נוהג לעמוד על רגליו ע״כ. ואם אין שם אבי הבן העומדים שם מברכין להכניסו. ויש מי שהורה שבית דין מברכין אותה וכן כתב הר״ף ז״ל. +וכשאין האב בעיר רגילין להעמיד בית דין של ג׳ וגדול שבהם מברך להכניסו. ומיהו נהגו שהסנדקנים מברך להכניסו ושמא היינו משום דהוי כשליח בית דין וצריך עיון בספר גדול ע״כ. והרמב״ם ז״ל כתב שאם אין שם אביו שאין אחרים מברכין ברכה זו ע״כ. אבל אם אבי הבן שם באמת הוא מברך אותה אחר המילה קודם הפריעה והואיל שמל ולא פרע כאלו לא מל ועובר לעשיתה מקרי ואין לחוש שמא יבא לידי ברכה לבטלה כי אחר שהתחיל באמת לא ימלך מלגמור . +ואמרו רז״ל שאם נתעצל האב עובר בכל יום בעשה ומיהו בית דין חייבין למולו. וכן אם אין האב בעיר ואם נתעצלו בית דין עוברין בעשה. וכשיגדל הוא חייב למול את עצמו ואם לא מל חייב כרת. +וסדר המילה היא להיות כורת ופורע ומוצץ ואחר כך לתת אספלנית או רטיה. ואחר כך מוזגין כוס של יין ומברך אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדי׳ שם. ועכשו נהגו להיות המוהל מברך בורא פרי הגפן ואשר קדש ידיד מבטן וכו׳. ואומר קיים את הילד הזה וכו׳. ונהגו לתת מן היין בפיו של קטן הנמול כשמגיעין ואומר לך בדמיך חיי ובאותה טעימה שמטעימין אותו באותו יין סומכין שלא לטעום המוהל כלל אבל משגרין אותו לאם התינוק. +ויש נהגו לברך התינוק הנמול בנוסח זה אלהנא ואלהא דאבהתנא שלח אסותא לחיי ורחמי לרביא הדי׳ דאקרי שמיה בישראל פלוני בר פלוני כמה דאסי מי מרה על ידי משה ומי יריחו על ידי אלישע כן אסי לרביא הדין בעגל ובזמן קריב ואח״כ מברכין אמו של קטן אלהנא ואלהא דאבהתנא שלח אסותא לחיי ורחמי לאמיה דרביא הדין כמה דאתסי מי מרה על ידי משה ומי יריחו על ידי אלישע כן תתסי אמיה דרביא הדין בעגל ובזמן קריב אמן. +ונהגו למול בן שמת קודם שיגיע להיו׳ בן שמנה בצור ובקנה בבי׳ הקברו׳ להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו. ומה שנהגו לעשות כסא לאליהו לא דבר רק הוא כי במדרש מצינו סמך לאותו מנהג כדאמרינן התם בשעה שאמר אליהו קנא קנאתי לה׳ צבאות כי עברו בריתך בני ישראל אמר לו הקב״ה לעולם אתה מקנא לי קנאת בשטים על גלוי עריות דכתיב פנחס בן אלעזר בקנאו את קנאתי וכן קנאת על ברית מילה חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמי׳ להכין לו כסא כי הוא מלאך הברי׳ אשר אתם חפצים הנה בא. +וביום המילה אין אומרים תחנה ולא והוא רחום לפי שאין אומרין אלא לבקש על הצורך וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה. ואם חל יום המילה להיות בתענית אחד מארבע תעניו׳ כתבו קצת הגאונים ז״ל נמנעים לברך על הכוס אחר המילה ומניחין את היין עד הלילה ותשתה אותו אם התינוק. ואין נותנין ממנו ביו׳ התעני׳ לקטן שהגיע לחנוך כדי שלא יסתרך בזה לכשיגדל ויזכור ויאמר זכור אני ששתיתי כוס ברי׳ מילה ביום התענית. אמנם בעל העטור חולק על זה מכמה טעמי׳ האח׳ שאין מניחי׳ הכוס עד הלילה שמא ישפך ונמצא שברך לבטלה. +ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה והטעימה וכשיטעום צריך ברכה אחרת ונמצא שהברכה הראשונה היתה ברכה לבטלה ועבר על לא תשא. לפיכך ביום הכפורים ובתשעה באב שהם תעניות. חמורים אין מברכין על הכוס כלל אלא מברכין אשר קדש וכו׳ בלתי כוס ובשאר תעניות שאינן חמורין כל כך מברכין על הכוס ומטעימין לתינוק שלא הגיע לחנוך ולא גזרינן דלמא אתי למסרך אלא ביום הכפורים ותשעה באב. ויש שסוברין לצאת ידי חובתן בטעימת הנמול כשמגיע לדמיך חיי כמו שכתב והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו בעת שיברך על המילה. כך כתב בעל העטור שלא להזכיר השם כנגד הערוה.
+פירוש ברכת מילה אשר קדש ידיד מבטן. זה יצחק שהיה ידידו של הקדוש ברוך הוא ונקדש מבטן שהיתה הורתו ולידתו בקדושה שהרי היה אברהם מהול כשבא המלאך לבשר את שרה מה שלא היה כן כשנולד ישמעאל. חק בשארו שם. פירוש זו המילה שנתנה בבשרו לחק עולם. ד״א בשארו לשון מותר ושארית כלומר שנתנה המילה כדי להסיר מותר האדם ויתרונו שהערלה מותר באדם. צוה להציל ידידות שארנו משחת כדכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו שכל בעלי ברית נצולין מדינה של גיהנם בזכות אברהם מלבד הבא על הגויה והמושך ערלתו ולפיכך אנו פורעין המילה שלא יוכל אדם למשוך אות׳. ולפיכך קדשו המקום בברית כדי שיפרוש אדם מן הנאוף כי כל עשרת הדברות בכלל לא תנאף. +ובמילת הגרים אין בה להציל ידידות שארנו משחת לפי שזאת המילה כנגד מילת אברהם והוא לא מל כדי להנצל משחת כי נשמתו קשורה תחת כסא הכבוד ולא נמול אלא כדי לקיים העולם ולחתום את בניו באות ברית קדש. +והמל את העבדים מכסה ערותם ואחר כך מברך על המילה וכתב הר״ף ז״ל אבל בקטן פחות מתשעה שנים אין לחוש דלא שייך בזה ערוה אך כשהוא מטונף בצואה יש מקפידין אפילו בן ח׳ ימים. ומיהו הא דאמרינן אינן מרחיקין מצואת קטן עד שיאכל כזית דגן אף על פי כן טוב לנקותו קודם ברכה. ומורי רבי יחיאל ז״ל היה רגיל לכסות הערות אפילו בלא שום טנוף ואפילו בקטן בן שמונה ימים בשעת הברכה. + ומוהל ואח׳ כך מברך ואומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳ ואמר רב יהודאי גאון ז״ל שכוללין שתי הברכות כאחת ואומ׳ אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳. +והמל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים. גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין מהם דם ברית אינן צריכין ברכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאין זה ודאי עכ״ל. ויש מוסיף לברך אחר ברכת מילת עבדים ואומ׳ ברוך אשר כרת ברית לאב המון גוים ותקן עמו למול את ילידי בית ואת מקנת כספו כדכתיב המול ימול וכו׳ ברוך אתה ה׳ כורת הברית עם אברהם ועם קנינו אחריו. וכתב הרמב״ם כשם שמילת הבנים דוחה שבת כך מילת העבדי׳ הנמולים בשמנה דוחה שבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מילידי בית שלא טבלה אמן עד שילדו שאף על פי שנמול לשמנ׳ אינה דוחה שבת.
+והמל הגרים מכסה ערותם ויברך על המילה וכורת ואחר כך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳. וכשיתרפא מטבילין אותו ביום בפני שלשה בני אדם ובהעלותו מן הטבילה מברך על הטבילה וכן אמרו ז״ל טבל ועלה בעליתו מברך אבל לא קודם שיטבול משום דאכתי גברא לא הוי. +ובפרק ארבע דנדרים אמר גדולה מילה שלא נתן רשות למשה רבנו ע״ה לעבור עליה אפילו שעה אחת. ועוד שמכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמ׳ התהלך לפני והיה תמים ועוד שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל המשפטים האלה. נשלמו הלכות מילה ת״ל. + +Siman 74 + +עד. תקון המשים בנו לתלמוד תורה +נהגו כשאדם מכניס בנו לתלמוד תור׳ שכותבין לו האותיות על קלף או על לוח ומרחיצין אותו ומלבישין אות בגדים נקיים ולשין לו חלות בדבש וחלב ומביאין לו פרות ומיני מגדים ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר ומכסה אותו תחת כנפיו ומוליך אותו לבית הספר ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפרות ומיני מגדי׳ ומקרי׳ אותו האותיות ואחר כך מחפין אותן בדבש ואומ׳ לו שילחוך הדבש מעל גבי האותיות ואחר כך מחזירין אותו לאמו. +וכשמתחיל ללמוד תרה מתחילין לו תורת כהנים בספר ויקרא ועושין לו סעודה של שמחה לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו לפני הר סיני כדכתיב ביום הזה באו מדבר סיני אמרה תורה כל יום ויום יהיו בעיניך דברי תורה כאלו היום נתנו כדכתיב ביום הזה ולא כותב ביום ההוא. +ומה שמאכילין אותו פרות ומיני מגדי׳ זכר למעדנים שנתעדנו ישראל במדבר כגון מן ובאר ושלו. ומה שלשין בו חלות בדבש וחלב זכר לויניקהו דבש מסלע וכתי דבש וחלב תחת לשונך. ומה שמתחילין לו בספר ויקרא שכן אז״ל מתחילין לתינוקות בספר ויקרא לפי שאמר הקדוש ברוך הוא יבאו טהורים ויעסקו בטהרות ומעלה אני עליכם כאלו הקרבתם לפני קרבן. +ויש שמחזרין לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר שכן במתן תורה חזר הקדוש ברוך הוא על משה שהיה אדם גדול וענו מאד ומה שמחפה אותו תחת כנפיו לחנכו בתורה דרך ענוה וצניעות שכן כתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכל כך למה כדי שתתקיי׳ התורה לדורות עולם שמעשיהם של צדיקים קימים לעולם. ומה שמחפין האותיות בדבש אחר שקרא אותן ומלחכין אותו אליו שיהיו דברי תורה בפיו כדבש למתוק שנאמר ותהי בפי כדבש למתוק. +ויש שמקפידין שאין מניחין ללוש החלות אם לא בתולה כמו שמצי��ו שהקפיד הקב״ה בפולטת שכבת זרע בנתינת התורה דכתיב שלשת ימים אל תגשו אל אשה. + ומה שמפתין אותו בתחילה ואחר כך מכין אותו ברצועה שכן במתן תורה בתחלה כתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כלומר אין עליכם אלא קבול שכר ולבסוף כתוב זובח לאלהים יחרם. מחלליה מות יומת ושאר עונשין. ומרגילין התינוקו׳ לנענע גופן בעת הלמוד כמו שכתוב במתן תורה וירא העם וינועו וזהו שאמר דוד עבדו את ה׳ ביראה וכן אמר שלמה כמו שכתוב שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר ואמרו ז״ל אל תקרי שושנים אלא ששונים ואל תקרי מור עובר אלא מר עובר שצריך בתלמיד שיהיה עומד באימה וביראה לפני הרב. +ומנין שכל המעשים האלו תלוין בנתינה שנאמר והודעתם לבניך. וכתיב יום אשר עמדת מלמד שביום שאדם מכניס בנו לתלמוד תורה הוא לפני ה׳ כיום שעמדו ישראל בחורב. המנהג הזה היה מנהג קדמונים והיו נוהגין אותו זקני ישראל בירושלם ועוד היום נוהגי׳ אותו במקצת מקומות. + ועוד היה מנהג טוב ויפה בירושלים שהיו מחנכין בניהם ובנותיהם להתענות ביום התענית כבן ג׳ וכבן ד׳ עד עצומו של יום ומד׳ ועד ה׳ היו מחנכין אותן להשלים. ואחר כך אביו סומכו ומקריבו לפני כל זקן לברכו שיזכה לתורה ולחפה ולמעשים טובים. וכל מי שהיה בעירו גדול ממנו היה עומד ממקומו ועומד לפני הגדול והיה משתחוה לפניו שיתפלל בעדו ללמדך שהם נאים ומעשיה׳ נאי׳ וכל יצר מחשבותם לשמו יתעלה. והיו מוליכין בניהם הקטנים בבתי כנסיות כדי לחנכן ולזרזן במצות. + +Siman 75 + +עה. הלכות אישות +וברכת ארוסין ונשואין ופירושן והנשים האסורות לכהן. והיאך יתנהג האיש עם אשתו ודיני יחוד.
+משנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש להיות נושא אשה שיקנה אותה לו תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה. ומצות עשה של תורה שיקח איש אשה שתהיה מיוחדת לו לאשה לפרות ולרבות ותהיה כונתו בזה לקיום המין לא להנאת עצמו. +ובאחד מג׳ דברים האשה נקנית אליו בכסף בשטר ובביאה. ואחר שנקנית באחד מג׳ דברים נקראת מקודשת כלומר שנאסרה לכל זולתו כהקדש ואם ירצה לגרשה שצריכה גט שהרי היא אשת איש גמורה. ואין האשה מתקדשת בכסף בפחות משוה פרוטה. וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי. וכבר בארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה מכסף נקי. +ואומר לה כשמקדש אותה הרי את מקודשת לי בכסף זה או בדבר פלוני כדת משה וישראל ואם קדש בשטר כותב על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה או על העלה או על כל דבר הנרשם הרי את מקודשת לי וכו׳ ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת ואינו כותבו שלא מדעת ואם קדש בביאה אומ׳ הרי את מקודשת לי בביא׳ זו הרי את מאורסת לי או כיוצא בזה הלשון בבעילה זו ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה. וכתב הר״י ודין קדושי ביאה אין נוהגין עתה כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא. +ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו שיהיה משמע הדברים שקנאה. היה מדבר עמה על עסקי הקדושין ועמד וקדש ולא אמר לה כלום הואיל והיו עסוקין באותו ענין הרי זו מקודשת ואין צריך לפרש. וכן אין צריך לפרש אתם עדי אלא כיון שקדש בפניהם הרי זו מקודשת. ואין האשה מתקדשת אלא ברצונה אבל האיש מקדש בעל כרחו. +והאב מקדש בתו עד שתהיה בוגרת שלא מדעתה והוא מקבל קדושיה עד שתבגר או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלן. כיון שבגרה אין לאביה רשות בה והרי היא ברשות עצמה ומקבלת קדושיה וכן אם נתארמלה מן הנשואין או נתגרשה שוב אין לאביה רשות בה ואפילו היא קטנה. נתקדשה שלא לדעת אביה קודם שתבגר אינה מקודשת ואפילו נתרצה האב ואפילו נתקדשה בפניו ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. +האשה עושה שליח לקבל קדושיה כשהיא גדולה וכן האב עושה שליח לקבל קדושי בתו קודם שתבגר שהיא ברשותו. ואומר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך. ושלוחי קבלת הקדושין צריכין לעשותן בפני עדים. והאיש עושה שליח לקדש לו אשה ואינו צריך לעשותו בפני עדים שאם חזרו השולח והשליח אין צריכין עדים שהשליח נעשה עד. +שליח איש שקדש אומר לאשה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה וכו׳. ושליח אשה המקבל הקדושין אומר לו המקדש הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי בדבר זה והוא משיב לו קדשתי׳ לך או ארסתיה לך וכיוצא בלשונות אלו. וכן המקדש על ידי האב אומר לו הרי פלונית בתך מקודשת לי וכו׳ והוא משיב לו קדשתיה לך או ארסתיה לך וכו׳. ואם לא השיבו כלום אלא שאמר הן או ששתק והם עסוקין בענין די. +והכל כשרים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן. כבר בארנו שהאיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה והשליח עושה שליח. +והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחד מקודשת וכן בגרושין. והאומר לחברו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם כי לכל אחת יש לומר שמא קדש שלוחו קרובתו של זו. אבל אם בשעה שצוה לשלוחו לא היה לזאת שרוצה לקדש שום מקרובות האסורות פנויות מותר בה. והר״ף ז״ל כתב אף על פי שהיו לה לאחר מכן. פירוש לאחר שצוה לשליח. +והמקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת בין שהיה התנאי בין מן האיש בין מן האשה ובלבד שיהיה התנאי כפול והתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ודבר שאפשר לקיימו. פירוש התנאי האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום מקודשת מעכשו. והוא יתן לה תוך הזמן שפרש. והר״ף זכרונו לברכה כתב ואם קבלה קדושין מאחר אינה כלום אפי׳ קודם קיום התנאי אינם כלום רק שיתקיים התנאי תוך הזמן שפרש דהאומר על מנת כאומר מעכשו. + המקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשת ואפילו במלוה בשטר אבל בשטר חוב דאחרי׳ וכן במשכונות דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת ואפילו במלוה שהיא מחוייבת לו. והמקדש במלוה ובפרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת. +והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון עליו מנה אין כאן ואינה מקודשת. והר״ף ז״ל כתב וכן במקח לא קנה ובקרקעות דאי במטלטלי פשיטא דלא קנה דהא אין נקנין בכסף אפילו כשהן בעין אלא במשיכה. +האשה שנתנה כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת וכן נתנה היא ואומ׳ הוא. והר״ף ז״ל כתב אם לא באדם חשוב אבל אם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק. שטר קדושין שכתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת לפי שאינה מתקדשת אלא לדעתה שנ׳ והלכה והיתה והלכה לדעת׳. והר״ף ז״ל כתב שאם נכתב שלא מדעת האשה אע״פ שקבלתו מדעתה אינה מקודשת. + והאיש שאמר הריני אישיך הריני בעליך וכיוצא בזה אינה מקודשת כלל אבל כל לשון שהיא מכרת בו שקנאה הרי זו מקודשת כגון הרי את ארוסתי קנויה לי ברשותי זקוקה לי לקוחתי. חרופתי. מקודשת. מיודעת. מיוחדת. עזרתי. נגדי. צלעתי. סגורתי. תפוסתי. תחתי. מקודשת מספק והוא שמדבר עמה על עסקי קדושין. והר״ף ז״ל כתב ואהנך לישני דספק קדושין קאי אבל אלישני דקדושין ודאי אפילו בלא מדבר עמה על עסקי קדושיה מקודם לכן מקודשת. +מצוה שיהיה האיש מקדש יות׳ משלוחו וכן האשה שתתקדש בעצמה יות׳ משלוחה ואע״פ שיש רשות לאב לקדש בתו עד שתבגור. מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. והר״ף ז״ל כתב והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין אנו לקדש אפי׳ קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר״ם ז״ל ומהאי טעמא אנו כונסין נשים נדות ועושין חופה אפי׳ כשהן נדות רק שיהיו מודיעין לחתן אע״פ שבימיהם לא היו עושין כן. אך רבנו יחיאל מחמיר שלא לכנוס שום נשים נדות דשמא חופת ביאה קונה ונמצאת החופה תלויה ועומדת ע״כ. +כתב ה״ר יצחק האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיו. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע אם נאמר כן גבי שלוחי האשה לקבל גטה וקדושיה ע״כ. +ולא יקדש אדם אשה עד שיראנה וכן אין ראוי לאיש לקדש קטנה ונהגו כל ישראל לקדש בכסף ולא באחד משני דרכי׳ אחרים ואין מקדשין בביאה והמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות אע״פ שקידושיו גמורין. +ואסור לאדם לקדש אשה בלא שדוכין או בשוק ואם קדש קדושיו קדושין ומכין אותו מכת מרדות. האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. +והמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפי׳ שניהם מודי׳. וכתב בעל המנהל מסקנא דשמעתא דרב כהנא אמ׳ חוששין לקדושיו ורב פפא אמר אין חוששין ולא נפקא לן הלכה כמי ואומר ה״ר אליעזר שראוי להחמיר אבל בלא עדים לכולי עלמא אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשרים. מיהו לכולי עלמא לא משתהאי. והר״ף ז״ל כתב מעשה היה באשכנז באחד שקדש ואח״כ נודע שהיו העדים קרובים זה לזה. והיה ה״ר מאיר ז״ל מתירה בלא גט אע״פ דלכתחלה יצא הקול על ידי הקדושין מכל מקום מבטלין קלא דכן הלכה שהיה מביא ראיה מההיא דאפליגו בסורא מבטלי קלא ובנהרדעא לא מבטלי קלא. וסורא אתריה דרב ונהרדעא אתריה דשמואל ורב ושמואל הלכה כרב באסורי. כך השיב מורנו ה״ר מאיר אך רבני אשפיר״א הצריכו גט ולא מטעמא דקלא. ומיהו יש להביא ראיה דלא מבטלי קלא מהנהו עובדי דהנהו שמעתתא דאפילו למאן דאמר לא מבטלינן קלא וכו׳. ויש לחוש לדברי האומ׳ לא מבטלי׳ אע״ג דיש לדחות דלרוחא דמילתא קאמ׳ הכי מכל מקו׳ יש להביא ראיה מההיא דנפק עלה קלא דאקדיש לקטן נראה כגדול וקטן מסיקא הוא עובדא להתירא משום דעדין לא הגיע לפלגות ראובן כלומר עדין לא הגיע לחכמת הגדול והלכך אפי׳ קלא נמי לא הוי מעקרא משמע דאי לאו האי טעמא מתסרא משום קלא שמא לא מבטלי׳ קלא. והתם לא קאמ׳ אפי׳ למאן דאמ׳ וכו׳. כי ההיא דלעיל. ועוד מדקאמר הוה עובדא משום דעדיין לא הגיע וכו׳ משמע דאין להתירא כי אם מטעם זה וכן כתבתי בתשובת שאלה וכן נראה עקר. וצריך עיון ברב אלפס אע״ג דהוא לא הזכיר בפי׳ ענין קלא. עכ״ל הר״ף ז״ל. +קטנה שהלך אביה למדינת הים וקדשה עצמה מקודשת מדרבנן ואפי׳ בעודה קטנ׳ וכי גדלה גדלי קדושיה בהדה. והר״ף ז״ל כתב אך ר״י אומר שאינה מקודשת בעודה קטנה ומותר לקיימה ואפי׳ מדרבנן כיון שיש לה אב ונפקא מינה דאפי׳ מיאון לא בעיא בעודה קטנה. מכל מקום לא חשיבה ליה אצלו בזנות כיון דדרך אשות הוא ומותר לקיימ׳ מדי דהוה אקטן שהשיאו אביו דאמר תגדלנו ע״כ. +וחרש שקדש וחרשית שנתקדשה קדושיה קדושין מדברי סופרים. אך שוטה ושוטת אין להן קדושין אפי׳ מדברי סופרי׳. סריס שקדש ואילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורין. טמטום ואנדרוגינוס שנתקדשו או קדשו אשה הרי אלו קדושין מספק וצריכין גט מדרבנן מספ׳. המקדש אח תמן העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בח��יבי כריתות חוץ מן הנדה. +ואמר פ׳ המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה כרב המנונא. וכן בפרק המקבל ופסק הר״י כמותו שכל התלמוד מקשה מדבריו. והרז״ל כתב מכאן פר״י בתשוב׳ על האשה שאמרה לבעלה ישען על ביתו ולא יעמד יחזיק בו ולא יקום כלומר שאינו יכול להיו׳ עמה כדרך כל הארץ שהיא נאמנת ואפי׳ הוא מכחישה רק שתאמר בפני בעלה דאינה מעיזה כגון ההיא דגרשתני ולא דמי לההיא דנדרים השמים בינו לבינה דאמר תביא ראיה לדבריה דהתם מיירי לענין יורה כחץ דאיהו לא קים ליה כדאמרינן ביבמות ולכך מעיזה לשקר אפילו בפני בעלה אבל למדי דקים ליה כמו לדידה כמו בישען על ביתו ולא יעמד ודאי אינה מעיזה לשקר בפני בעלה ונאמנת כמו ההיא דגרשתני הלכך ישען על ביתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה. כך פי׳ ר״י. עכ״ל הר״ף ז״ל. +אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אינה מקודשת לפי שאין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה לדבריה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושי׳ דק״ל דכל שלא בפניו מעיזה ומעיז׳. +המקדש אחת מן השניות כגון חייבי לאוין או חייבי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורין. ויבמה שנתקדשה לאחר הרי זו מקודש׳ מספק דנסתפק לחכמי׳ אם הקדושי׳ תופסין ביבמה כגון חייבי עשה או אין הקדושין תופסין בה כחייבי לאוין כדאיתא ביבמות ונחלקו בה רב ושמואל פרק האשה רבה ואע״פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו מ״מ עבר וכנס הרי זה מגרשה בגט. והר״ף כתב וצ״ע בספר מצות גדול מאי קאמר. +המקדש גויה או שפחה אין כאן קדושין אלא הרי היא אחר הקדושין כמו שהיתה קודם הקדושין. ועבד וגוי שקדשו בת ישראל אין קדושיהן קדושין. המקדש באסורי הנאה אינם כלום. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת חוץ מדמי ע״ז שתופסת דמיה. +האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות תנאו קיים על מנת שאין לך עלי עונה תנאו בטל. +המקדש בשיראין ואמ׳ לה בחמשי׳ זוז ונמצא אחר כן שהוא שוה חמשים זוז מקודשת. ואמ׳ רבינו תם דוקא שיראי אבל אבן טובה צריך שומא ודאית קודם והר״ף ז״ל כתב ולכן אין מקדשין האשה בטבעת שיש עליו אבן עד שיסירו האבן. + המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ואח״כ בעל בעדים מקודשת. וקדושין שלא נמסרו לביאה הוו קדושין. והר״ף ז״ל פירש כיון שקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו היא הוו קדושין שלא נמסרו לביאה והוו קדושין כאביי וצריכות גט ע״כ. +ושנינו המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. והר״ף ז״ל כתב אבל הקטנות כלן בכלל ספק קדושין וצריכות גט כלן חוץ מן הבוגרת ע״כ. +ואפי׳ עשאתו שליח. וכן אמר ר״ת באחד שקדש בתו ופירש איזו בת שארצה ואחר כך קדש סתם כי אותה ששדך קדש והאחרות אינן בכלל הספק. ואפי׳ הכי לא עבד רבינו תם עובדא להתיר האחרות בלא גט. וכתב הר״ף ז״ל וכן היה רבנו מאיר זצ״ל מחמיר הרבה מאד. ע״כ. + העושה שליח לקדש אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות וכן מכל דבר. + יצא לה שם מקודשת בעיר כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות ואומרות פלונית נתקדשה היום צריכה גט. ואם יצא עליה קול מראשון ונתקדש׳ לשני קדושי תורה דהשתא צריכה גט משניהם להתירה לעלמא ואם באים לעשות תקנה כדי שיכניסה אחד מגרש ראשון ונושא שני אבל אפכא לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין הוא. +האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נ��מנת. + ואסור לאדם לקדש אלמנת חברו או גרושת חברו תוך ג׳ חדשים שנתאלמנה או שנתגרשה שהם צ׳ יום חוץ מיום שמת בו או יום שנתגרשה בו. וכן לא תחלוץ היבמה ולא תתיבם עד שיהיו לה ג׳ חדשים. וכן אסרו מעוברת חברו או מינקת חברו עד כ״ד חדשים חוץ מיום שנולד בו ויום שנתאלמנה בו. ואפילו נתנה בנה למינקת או שגמלתו. והר״ף ז״ל כתב וגם נתנה בנה למיניק או אפי׳ קיימ׳ בחרם או על ידי משכונות אסור דלמ׳ אתי לאחלופי ולא דמי להנהו דבי ריש גלותא דהתם ודאי מידע ידעי דלא הדרי בהו משום אימתא דבי ריש גלותא ולא אתי לאחלופי. כך פי׳ בתוס׳ ביבמות ע״כ. +אכן אם מת מותרת. ואחר שעבר ונשאה תוך הזמן יוציא בגט אך אם קדש לבד בתוך ג׳ וברח ערוקיה מסתייה. והר״ף ז״ל כתב משמע דוקא בדיעבד. אך מורי ר׳ יחיאל הורה לי עצה טובה אפי׳ לכתחלה לברוח דהכי משמע מתוך פרש״י שפי׳ ערוקיה מסתייה. דכיון דברח גלי אדעתיה שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן ע״כ. + ואם קדש תוך כ״ד הואיל וכלה בלא ברכה אסור׳ לבעלה כנדה אין צריך שיוצא בגט רק להפריש אפילו לא ברח כדברי בכור שור ויש חולקין עליו. ויש נפקותא לענין שאם הנושא כהן שלא יגרש ויש שחולקין עליו. והר״ף ז״ל כת׳ ובכור שור מביא ראיה מההיא דסוטה דקאמר גבי נושא מעוברת חברו תוך הזמן והיא שוטה לו תחתיו שיכול להשקותה מפני שאני קורא בה והביא האיש את אשתו וכו׳ מפני שיכול להפריש׳ ולהחזירה לאחר זמן משמע דבהפרשה סגי בלא גט משום דאיכא אסורא אחרינא עליה פירוש אסור סוטה והכא נמי איכא אסורא אחרינא דכלה בלא ברכה. ומיהו לא דמי התם גבי סוטה איכא אסור׳ דאורייתא אבל הכא גבי כלה בלא ברכה ליכא כי אם אסורא דרבנן כמו אסור מעוברת חברו ומה לי חד ומה לי תרי. ועוד איכא לפרש דההיא הפרשה דסוטה בגט קאמ׳ ולא חש לפרושי יוציא דמשמע בגט משו׳ דכבר שמעינן לה מההיא דיבמות דתני גבי מעוברת חברו יוציא בגט והלכך בקדש תוך כ״ד חדשים יברח או יתן גט וצריך עיון בספר גדול ע״כ. +קטן שקדש אין בקדושיו כלום אך תגדלנו ואין כאן משום זנות. + ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. אך הבעל המנהל ז״ל כתב כי מאחר דקיימא לן כר׳ אלעזר דאמ׳ אם קנו מידו לשעבד לה כתובה מועיל כמו כתובה וקנין במסירה דסתם קנין לכתיבה עומד. ואי אתפסיה מטלטלי עד שיהא פנאי לכתבה ע״כ. +טעם למה נהנו כל ישראל לקדש בטבעת שאין בו אבן או מרגלי׳ הלא תתן לבה אל המרגלית ותחשוב דהיא שוה דמים יקרי׳ ויהיה הדבר להפך ונמצאו קדושיה קדושי טעות. + ונותן הטבעת באצבעה ואומר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ומי שאין לו טבעת ואמר לחברו השאילני טבעתך ואקדש בו אשה וקוצב לו דמיה ואומר כך וכך הוא שוה ואח׳ כך מקדש בו האשה ומודיעה כמה הוא שוה אינו צריך להחזיר לו הטבעת למשאיל רק נותן לו דמיו אחר שהודיעו שהוא שואל ע״מ לקדש בו אשה והרי קדשה. כך כתב ה״ר דוד פרק בתרא דמועד קטן. +אין האשה מתקדשת אלא לאיש אחד אבל האיש מקדש כמה נשי׳ ובלבד שיקדש בשוה פרוטה לכל אחד. והאחת מהן מקבלת קדושי כלן מדעתן או שליח אחד. וכתב הר״מ דשדוכין שמשימין בני אדם שמזדוגי׳ יחד פסקו התוספו׳ אם אחד מהם חוזר קנה חברו והרויח כל השדוכין לפי שבייש אותו שאינו יכול למצא זוג כל כך טוב כמו שהיה עושה מקוד׳ לכן ע״כ. +וקודם הקדושין צריך לברך ברכ׳ ארוסין וזו היא בא״י אמ״ה אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושי׳ וכו׳ וכתב הרמב״ם ז״ל שאם קדש ולא ברך שלא יברך אחר הקדושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה. והר״י כתב ומברך ברכת ארוסין מיד אחר הקדושין ולא לפניהם פן יחזרו בהם וברכת זו פוטרת את החתן מלברך לקדש והר״ף כתב אך ה״ר יחיאל היה מנהיג החתן לברך לקדש על פי הירו׳ דברכות ע״כ. +ועכשו נהגו שלא לברך עד אחר הקדושי׳ וטעם הדבר שאלו היה החתן שהוא המקדש מברך אותה היה דין שיברך אותה קודם שיקדש אבל מאחר שלא נהגו שיברך החתן עצמו כדי שלא לבייש מי שאינו בקי ומברך אח׳ בשבילו אין האחר מברך עד אחר הקדושין דלמא הדרי בהו ויבא לידי ברכה לבטלה. ונהגו להסדיר ברכה זו על היין או על השכר ומברך תחלה על היין או על השכר ואח״כ מברך ברכת ארוסין ואין לברכה זו צריכין עשרה. + ואחר הארוסין עושין לה חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצ׳ בזה וזהו נקרא נשואי׳ והרמז על זה כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך. וכן אמרו ז״ל גבי יעוד כיון שפרש עליה האדון טליתו קיים מצות יעוד. + ומשימין אפר מקלה בראשיהם מפני אבלות ירושלם. ומנעלים אלו מנעלים לבנים ומעטפין אותו בטלית לבנה כדי לקיים בכל עת יהיו בגדיך לבני׳ ובטלית מצויצת כדי לזרזו במצות. והרמז כמו שכתוב כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך. ויש מקומות נהגו להניח לו תפלין מטעם זה ומשימין נזר על ראשו במגבעת של משי לקיים כחתן יכהן פאר. +ומברכין ברכת נשואין בבית נשואין ואם לא ברכו ברכת נשואין אסורה לבעלה כנדה. ומסדרין אותן על הכוס כסדר הזה בפ״ה. שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. וכתב רב נטרונאי גאון ז״ל ולענין לברך ברכת ארוסין ונשואין על כוס אחד אם אין לו יין מצוי כל כך אפשר לעשות כן. והמנהג ברוב מקומות לעשות כן אף על פי שיש להם יין הרבה וברכת נשואין צריכות עשרה. +ואין נושאין אשה בשבת שלא יראה כקונה קנין בשבת ולא ביום טוב. וגם לא בחולו של מועד כדי שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחת הנשואין. אבל מארסין ובלבד שלא יעש׳ סעודת ארוסי׳ לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. +ומנהג שלא לכנוס מפסח עד ל״ג בעומר וגם לא מסתפרין מפני אבלו׳ שנים עשר אלף תלמידים שהיו לו לר׳ עקיבא וכולן מתו באסכרה באותו זמן על שלא נהגו כבוד זה לזה. וגם אין נושאין אשה מצום הרביעי שהוא שבעה עשר בתמוז עד צום תשעה באב מפני אבלות התלאות אשר מצאו אבותינו בימים ההם. +ומנהגנו לעשות נשואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשו טענת בתולים להשכי׳ לבית דין ולפי שאי׳ דין הארוסין והנשואין כלל ליאס׳ עליו כי לא תוכל לזנות בין הארוסין והנשואין. המנהג על דרך הירושלמי דקאמר קדשה בחפה לית לן בה. + ואם ירבו הימים בין הקדושין והנשואין בשעת נשואין נהגו לקדש פעם אחרת כדי שיראו החפה עדי הקדושין. ויש אומרים שמברכין שם פעם אחרת ברכת ארוסין ויש אומרים שאין לברך פעם שניה שהיא ברכה לבטלה. אבל מברכין שבע ברכות שהן ברכת נשואין והם שבע עם ברכת היין. ושמענו בשם הגאונים ז״ל שהיו מברכין ברכת חתנים על ההדס ואז באמת הם שבע. +וכתב הר״ם אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים ואתי למשתרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שקדושין על ידי שליח אינם כלום והגיה עליו הר״ף ז״ל. ומיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה ע״כ. +ושבע ברכות אלו כנגד שבע חופו׳ שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן. ומביאין החתן ו��כלה בהלולים ועל זה נקרא הלולא. וצריך להיות החתן עונה אמן אחר כל ברכה וברכה שמברכין לו. +ואמרו ז״ל מברכין ברכת ארוסין בבית הארוסין וברכת הנשואין בבית הנשואין והכי נהוג עלמא. מיהו במנהג נרבונ״א לברך הכל בבית הארוסין והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה אלא בזמן רבותינו ע״ה שהיו מקדשין מיד ששדכו ואין נושאין עד אחר זמן. הלכך לא היו מברכין כל הברכות יחד דאף על גב דהדר מכניסין לחופה בבית הנשואין מכל מקום בבית הארוסין נמי אתחלתא דמלתא הוא וכחפה דמי. ולכך נהגו לשום סודר על ראש החתן והכלה כמו שכתבנו וזו היא החופה. + ומה שאנו אומרים בברכת ארוסין ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף את הארוסה לא התירו שתכנס לחפה וגם ברכו להם ברכת נשואין שכן אמרו ז״ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ובדבר שאינו אלא מדבריהם נוכל לברך כמו שמברכין על מקרא מגילה ועל נר חנוכה שאינו אלא מדבריהם. +והתיר לנו הנשואות ר״ל הנשואות לנו על ידי חפה וקדושין. +וכתב בעל העטור שעל ידי חופה בקדושין יש לומר שהקדושין קודמין. +ויש שואלין על מטבע זה של ברכת ארוסי׳ היכן מצינו שמברכין על האסו׳ והלא אין אנו אומרי׳ ואסר לנו את החמץ והחלב והדם. ויש לומר דכיון דארוסה אסורה לכולי עלמא שמא יהיה סבור הארוס שתהיה אשתו גמורה להיות מעכשו עליו מצות פריה ורביה לכך הודיעו בברכה זו הקדושה הרבה שקדשנו בה ה׳ והפרישנו שאפילו ארוסתינו אסורה לנו עד אחר כניסה לחופה. ומיהו מיד משעת ארוסין קדשנו על העריות שהיא אסור׳ בקרוביו והוא בקרובותיה. ובשאר מצות כיון דאמרינן אשר קדשנו במצותיו סגי לן דלשון קדושה הוא לשון פרישות והבדלה כמו קדושי׳ תהיו כלומר קדש עצמך במותר לך. ומצאו חכמי׳ סמך גדול על זה מן התורה שנתנה חלוק בין ארוסה לנשואה לענין דינה דארוסה בסקילה ונשואה בחנק נמצא שאין דינן שוין לשום דבר רק לאסור. + וסדר הברכות שתקנו ז״ל על עסקי הזווג אינן רק מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר על הזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד מדבר על הנקבה כמו שכתו׳ ויקח אחת מצלעותיו ופי׳ בנין עדי עד בנין נוהג לדורות וקורא אותו בנין על שם ויבן ה׳ אלהים את הצלע. +שוש תשיש תקנוה ז״ל לפי שאנו צריכין להיות מעלין ירושלם על ראש שמחתנו כמו שכתו׳ תדבק לשוני לחכי וגו׳. +שמח תשמח ברכה לחתן ולכלה שהם רעים אהובי׳ ואנו מתפללין לשם שישמחם כמו ששמח אדם הראשון יצירו ששמחו בגן עדן והראהו הטוב הצפון לו. בגן עדן מקדם כמו ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם. +אשר ברא ששון ושמחה לשם כל ישראל תקנוה ולפי שהסדר מתחי׳ אשר יצר פותחין בה בברוך. כסדר כל הברכות הסמוכות שהראשונה פותחת בברוך. וכן הוא בברכות י״ח ובברכת המזון. ואשר ברא פותחין בה בברוך וחותמין בה בברוך לפי שמברכין אותה בפני עצמה מיום ראשון ואילך כי ליכא פנים חדשות והיינו דאצטריך לחזור בה ענין ירושלים ומעין שאר הברכות אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא שתקנוה ז״ל לאסיפת העם הנאספים לגמול חסד זכר לגמול חסדיו של מקום שגמל לאדם הראשון שהיה שושבינו ונתעסק בו והיה בדין לברך אותה בשעת האסיפה. אבל אחר שיש כוס ראוי לסדרן על הכוס כמו שעושין לברכת האור ולברכת הבשמים במוצאי שבת ולפי שהיא מטבע קצר וכלה הודאה אחת לא חתמי בה בברוך וכן יוצר האדם שתקנוה ז״ל ליצירה ראשונה של אדם הראשון ואינה מסדר ברכות הזווג שהרי עדין באותה יצירה לא ��בראת הנקבה. ומתוך שאנו מברכי׳ על היצירה השניה שבה היתה יצירת הנקבה והיא אשר יצר את האדם בצלמו תקנו לברך אף על הראשונה שהיא תהיה עקר. ופי׳ יוצר האדם בעבו׳ המחשבה. + ואשר יצר את האדם בצלמו להבין ולהשכיל. בצלם דמות תבניתו פי׳ שנתן לו ממשלה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. והתקין לו ממנו בנין עדי עד פירוש הנפש השכלית שנחצבת מגלגל תשיעי ועומדת לעד בקיום שלא תכלה. וי״מ והתקין לו ממשלה. בנין עדי עד על חוה כי מאיש לוקחה. וממנו שב אל האדם. +ומה שאנו חותמין תחלה משמח חתן וכלה ולבסוף חתן עם הכלה לפי שבתחלה אנו מתפללין בעד החתן והכלה שישמחם השם ית׳ כל ימיהם ויצליחם בעושר ובנכסים וכבוד. לפיכך אין לשון עם נופל בה שמלת עם מורה דבוק כמו שמחת איש עם אשתו בהיותם לבשר אחד. וחותמין בה משמח חתן וכלה שמורה בה שמחת הצלחה בעושר ונכסים או זה עם זה או זה בלא זה. וברכת אשר ברא חותמין בה משמח חתן עם הכלה שאנו מברכין ה׳ אשר ברא שמחת חתן וכלה ע״י חתונת׳ ולפיכך ראוי לחתום בה בלשון עם שר״ל שישמחם על ידי החתונה שמחת איש ואשתו בדבוק. + והיא מעין כל שאר הברכות מעין שהכל ברא לכבודו כי שהכל ברא לכבודו יש רמז שלא יעשה זווג אם לא לקיים המין לכבוד השם וזהו אשר ברא ששון ושמחה רצה לומד לכבודו שכבוד השם בשמחת הנפש כדי שתהיה מוכנת לקבל מהודו כי היגון סותם מקום הנפש והיא מחיצה מפסקת בינה לבין אלהים שאין ראוי לאדם שיכעוס רק שיקבל גזרת השם מאהבה שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבו קרוב לכפור בהש״י הלא תראה שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה וזהו כבודו ית׳. ואחר כן חתן וכלה כנגד יצירת אדם וחוה ואח׳ כן גילה רנה כנגד רני עקרה שהיא ירושלם וזהו שוש תשיש. ואחר כן שלום ורעות כנגד שמח תשמח רעים והוא על דרך הפסוק למען אחי ורעי אדבר׳ נא שלום בך פי׳ בסבת אחים ורעים שהם מתזדווגים אתפלל בשלומך ירושלים. ומסיים משמח חתן עם הכלה כמו שבארנו וזאת הברכה היא הודאה לשם ית׳ על הפלא הגדול שנראה בענין הזווג ששני ברואים שהם רחוקים בטבעם ובתולדותם ישים השם אהבה ביניהם עד מאד מה שאין כן בענין אחר.
+ואמרו ז״ל מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא דאיכא פנים חדשות. פר״ש ז״ל פנים חדשות שלא היה שם מאתמול. וי״מ שלא אכל בסעודת נשואין. והרמב״ם ז״ל פי׳ שלא שמע עדין ברכת הנשואין והכי כללא דמלתא לעולם. בחור שנשא בתולה או שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה על כלהו עבדינן ברכת שבעה. אבל אלמון שנשא אלמנה יום אחד לברכה ושלשה לשמחה. ואית דבעו מימר כיון דאמרי וג׳ לשמחה דבהנהו תלתא יומי מברכינן להו שהשמחה במעונו. וכתב הראב״ד ז״ל דלענין שהשמחה במעונו ליכא חלוק בין בחור לאלמון.
+ברכת אלמון ואלמנה בפ״ה ברוך המעטירכם עטרת שמחה כעטרת בועז בבית לחם אשר ברכו אותו כל קהל ישראל והעדים העידו עליו עדות נאמנה כדכתיב ויאמרו כל העם אשר בשער וגו׳ ויהי ביתך כבית פרץ וגו׳ בא״י מצליח איש ואשה. +והמנהג עכשיו לברך ז׳ ברכות אפי׳ לאלמון שנשא אלמנה. וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל שלא הביא כלל נוסח ברכה זו. ומה שאמרו רז״ל דמברכין שהשמחה במעונו מכי רמו שערי באסיתא ה״מ לדידהו דמקדשי מעקר׳ וכבר התחילו השמחה אבל אנן דלא מקדשינן רובא דעלמא עד יום הנשואין לא מברכינן שהשמחה במעונו אפי׳ בסעודת ליל חמשי שעושה שושבין לחתן. +וה״ה דמברכין שהשמחה במעונו לכל סעודה של שמחה כגון פדיון הבן. ומוכחינן מדאמר גבי סעו��ת ברית מילה דלא אמרינן ליה משום צערא דינוקא שמעינן מינה דהיכא דליכא צערא ואיכא שמחה אף על גב דלא הוי סעודת נשואין אמרינן שהשמח׳ במעונו. ופי׳ שהשמחה במעונו שהשמחה השלמה במעונו של ה׳ ולא לפנינו לפי שהיכולת שלו לחדש לו פנים חדשות שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת אומרי׳ שירה נקרא מעון ובכל יום ויום נבראים מלאכי׳ אבל השמחה השפלה והחסרה אצלנו שאין אנו יכולין להביא פנים חדשות לרצוננו.
+ואמרו ז״ל ברכת חתנים בעשר׳ וחתן מן המנין פי׳ ולא שנא כולהו שבעה ולא שנא אשר ברא בשאר יומי לבד בעינ׳ עשרה אבל שהשמחה במעונו לא בעינן עשרה ומברכין שהשמחה במעונו בזמון תלתא ואותן האנשי׳ האוכלין בחדר סביבות החופ׳ אינם מברכין ברכת חתנים שאין שמחה אלא בחופה. אמנם אם יש שם שמש אחד לכולן השמש מצרפן. ולמעלה בהלכות ברכת המזון כתבתי מזה די. ובדין היה לברך שהשמחה במעונו עד שלשי׳ יום אבל נמנעו מלברך אותה אחר שבעה לפי שעברו השמחות עד כי יבא שילה ונבא ציון ברנה. +וכשמברכין שבע ברכות אחר ברכת המזון מנהג רבני צרפת ז״ל לעשות שתי כוסות באחת מברכין ברכת המזון ובשני מברכין ברכת חתנים ונותנים טעם למנהגם שאין עושין ב׳ קדושות על כוס אחד. ואנו לא נהגנו כן כי מאחר שהסעודה היא מפני השמלחה הכל עולה לענין אחד ואין שם שתי קדושות וכבר בארנו זה בהלכות הבדלה כתב הר״מ זכר ונקבה שנתארסו יחד אסור לדור יחד בבית פן יתיחדו יחד חתן וכלה. וגם יש לחוש שמא יבאו לידי שנאה מחמת שרואין זה את זה תדיר. והר״ף הגיה עליו. מיהו אם יש רוב עם בבית אין לחוש. +ואחר שכנסה לחופה וכתב לה כתובה לפי שאסור לשהות עמה אפילו שעה בלא כתובה הרי היא אשתו לכל דבר וכל מה שירצה לעשות עמה עושה ובועל בכל עת שירצה. ובועל הבתולה אפילו בשבת דאמרינן פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר ממנה צרורות. ומנשק אדם את אשתו בכל אבר שירצה. ויוכל לבא עליה בין כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם ראשו להרגיל עצמו בכך. + ויקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יהיה מצוי אצלה כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח וכשהוא מדבר עמה לא ידבר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המאכל ממעיו. ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה וכל הממעט בתשמיש המטה הרי זה משובח והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. +ואסור לאדם לשמש מטתו לאור נר ואפילו בליל שבת אם היה נר דלוק אם לא יהיה לו מחיצה בינו ובין הנר. וכן אסור לשמש מטתו ביום שעזות פנים הוא לו. ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך מאפיל בטליתו ומשמש. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול. +וכן אמרו ז״ל אסור לשמש מטתו ולבו מחשב באשה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה. ולא יבא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו. ולא כשיהיה אחד מהם מנודה. ולא אחר שגמר בלבו לגרשה ואם עשה כן הבנים אינם הגונים אלא מהם עזי פנים ומהם מורדים ופושעים. וכן אמרו ז״ל שכל אשה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפה. או המפתה אשה לשם נשואין. או המתכוין לבא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו. ומי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים שהבן ספק כל הילודים מהם הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן. + ואסור לאדם לבא על אשתו בשוקים וברחובות או בגנות ופרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן בזנות. הבועל אשתו במקומות אלו מכין או��ו מכת מרדות. ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו וכן אמרו רז״ל על איש שידור בבית חמיו שעזות פנים הוא לו. ולא יכנס עמו במרחץ ולא עם אביו ולא עם בעל אחותו. ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים יחד לבית המרחץ. + ולא יהלכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת נשואה ולא תלך אשה בשוק ובנה אחרי׳ שמא יתפשו הרשעים בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעללו בה. +ואסור להוציא שכבת זרע לבטלה. לפיכך לא יהא אדם דש מבפני׳ וזורה בחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. ואלו שמנאפין ביד יושבין בנדוי והרי הם כאלו הרגו את הנפש ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו. +וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת אלא אם יבא לידי הרהור יסיע עצמו בדברי תורה שהיא אילת אהבים לפיכך לא ישן אדם על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט שלא יבא לידי קושי. ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בעת שנזקקין זה עם זה שלא יבא לידי הרהור. וכן אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואפילו להסתכל בצבע בגדי אשה שהוא מכירה אסור ולא יהלך אחר אשה בשוק אלא מסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור על פתח אשה זונה. +ואסו׳ למי שאינו נשוי אשה להכניס ידו תחת טבורו ואם השתין לא יאחוז באמה. וה״ר יצחק חסיד כתב אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואף אם הוא נשוי כי אחר שהעונש כל כך שהוא כמביא מבול לעולם מאד יש לו להזהר על הדבר ולקדש עצמו אף במותר לו והר״ש כתב יסייע בבצים. והר״מ כתב בין שהוא נשוי בין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה אלא בשעה שנצרך לנקביו. חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא הסתכל מעולם במילתו. ומהם מי שהתפאר שמעולם לא התבונן בצורת אשתו. כשם שאסור להסתכל בערוה מן העריות. ואסור לקרוץ לא בידיו ולא ברגליו או לרמוז בעיניו. וכן לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמי׳ שעליה או להביט בפניה אסור ואפי׳ להביט באצבע קטנה שלה כדי ליהנות אסור. וכן לשמוע קול האשה או לראות שערה אסור. אבל מותר להביט בפני הפנויה בין בתולה בין בעולה שישאנה אם תשא חן בעיניו. אבל לא יסתכל בה דרך זנות וכן מותר להסתכל באשתו נדה. לפי שכיון שהיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול. אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה. +ואסור להשתמש באשה שתרחוץ לו פניו ידיו ורגליו ותציע מטתו בפניו ותמזוג לו כוס שמא יבא לידי הרהור עבירה. ואין שואלין בשלום אשה אפי׳ ע״י שליח. ואסור לנשק או לחבק ערוה מן העריות אף על פי שאין לבו גס בה בין גדולה בין קטנה חוץ מן האם לבנה והאב לבתו שמותרין לחבק ולנשק ולישן עמהם בקרוב בשר כל זמן שהם קטנים. הגדילו כגון הבן שנעשה גדול או הבת שיהיו להם שדים נכונו ושערך צמח או שהיתה הבת בושה לעמוד ערומה בפני אביה או האם בפני הבן או שנשאת הבת אף על פי שיהיו קטנים אין ישנים עמהם בקרוב בשר אלא זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. + וכן אסור להתיחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וחתן שפרשה אשתו נדה קודם שיבעול אסו׳ להתיחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה ואפי׳ אינ׳ ערוה. ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים. נמצא כל המיחד עם אשה שאסו׳ להתיחד עמה בין ישראלית בין גויה מכין את שניהם מכת מרדות ומכריזין עליהם חוץ מאשת איש שלא להוציא לעז על בניה. ומי שאשתו עמו מותר להתיחד עם כל אשה שאשתו משמרתו אבל בת ישראל לא תתיחד עם גוי אפילו אשתו עמו שאין אשתו משמרתו. +ובעל ההשלמה כתב ואשת כהן שנתיחדה עם הגוי אינה אסורה בשביל כך לבעלה כהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסור׳ לכהן בשביל כך. דדוקא אשה שנחבשה בידי גוים שבעל כרחה הוליכוה איכא למיחש שמא אנסוה. אבל במקום שאינה מסורה בידו להיות שם על כרחה מותרת ע״כ. +ומותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. אבל אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אומנות לפי שכולם חשודים על הזכור. +לא תתיחד אשה עם אנשים הרבה אם אין שם אשתו של אחד מהן. ולא יתיחד איש עם נשים הרבה. אבל אנשים הרבה עם נשים הרבה אין לחוש ליחוד. היו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים. או אנשים מבפנים ונשים מבחוץ ופרשה אשה אחת לבין האנשים או איש אחד לבין הנשים אסורין משום יחוד. +ואפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים אם אין אשתו עמו ומותר להתיחד עם שתי צרות או עם שתי יבמות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת חמותה שחזקתן ששונאות זו את זו ואינן מחפות זו את זו. וכן מותר להתיחד עם אשה שיש עמה תנוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמ׳ לביאה לפי שזו לא תסתיר את סודה ומותר להתיחד עם תנוקת פחותה מג׳ שנים שאינה ראויה לביאה. +וכן אשה עם תנוק פחות מט׳ שנים. וכן אשת איש שהיה בעלה בעיר מותר להתיחד עמה לפי שאין לחוש לה שאימת בעלה עליה אבל אם היה גס בה שגדלה עמו או שהיתה קרובתו אסו׳. וכל המתיחד עם האשה והיה הפתח פתוח לרשות הרבי׳ אין בזה משום יחוד. + ומי שאין לו אשה לא ילמוד תנוקות מפני אמות הבנים הבאות לבית הספר וכן אשה לא תלמד תינוקות מפני האבות הבאים עם התנוקות לבית הספר. ואין המלמד צריך שתהא אשתו עמו בבית הספר תמיד. ומתקנת חכמי׳ להיות הנשי׳ מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס אדם עליהם ויתיחד. +ואין ממנין שום אדם אפי׳ נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש בו נשי׳ ואפילו היה עומד בחוץ לפי שאין אפטרופוס לעריות. וכן אסור לאדם למנות על ביתו אפטרופוס שלא ינהיג אשתו לעבירה. +ואסור לתלמיד חכם לשכון בחצר שיש בו אלמנה אף על פי שאינו מתיחד עמה אלא א״כ היתה אשתו עמו. +וכן אסור לאלמנה לקנות עבדי׳ ואפי׳ קטנים. ואסורה לגדל כלב מפני החשד: ולפי שנפשו של אדם מתאוה לעריות ומחמדתן שאין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות ראוי לאדם לכוף יצרו לדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה כדי שינצל מהן. ויזהר מן היחוד שהוא הגורם. ויתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדרכי עגבים. ולא ישב בלא אשה שדבר זה גורם לקדוש׳ יתרה וטהרה גדולה: +ומצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו הקטנים סמוך לפרקן שאם יניחם יבואו לידי זנות או הרהור ויהיה מעוות לא יוכל לתקון. ואסור להשיא אשה לקטן. ואין האיש רשאי לישב בלא אשה ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד. ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס. ולא ישא בחור זקנה או זקן בחורה שדבר זה גורם לזנות: +וכן מי שגרש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שלא יבאו לזנו׳. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נדון כמבוי והיא נדחית מפניו. כתיב אל תחלל את בתך להזנותה כתב ה״ר יצחק ז״ל שלא ישיא בתו לזקן ובכלל זה שלא ימסור בתו לזנות שלא לשם אישות. ודוקא הפקר לכל אבל להיות פלגש מותר. +ואסור לאדם לגרש אנוסתו שנ׳ לא יוכל לשלחה וגו׳ ואם עבר וגרש אם כהן הוא לוקה ואם ישראל הוא מחזירה ואינו לוקה ואסור לכהן ליקח גרושה שנ׳ אשה גרושה מאישה לא יקחו. ואמר רבא אינו לוקה עד שבעל וכשבעל לוקה ב׳ וריח גט פסול בכהונה ואי זה הוא ריח גט כיון שאמר לה הרי את מגורשת והרי את מותרת לכל אדם. +ואסור לכהן ליקח זונה שנ׳ אשה זונה וחללה לא יקחו. ואמרו ז״ל איזו היא זונה כשזנתה תחת בעלה ר׳ עקיבא אומ׳ זו מופקרת. ר׳ מתתיה בן חרש אומר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה עשאה זונה. רבי יהודה אומ׳ זונה זו אלונית. וחכמים או׳ אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות פירוש מכל אותן שאין קדושין תופסין בה ואפילו מגוי. והר״ף ז״ל כתב ומיהו בפ׳ הבא על יבמתו פי׳ הקונדריס דהוא הדין לכל הפסול לה ואפי׳ חיובי לאוין וצ״ע בסמ״ג ע״כ. +וקאמר רב בשם ר׳ אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשא׳ זונה. ומדאמר רב נחמן אין הלכה כר׳ אליעזר מכלל דהלכה ככל האחרים. ונסתרה עם גוי וכן שבויה וכן נחבשה על ידי ממון בזמן שיד אומות העולם תקפה עלינו אסורה לכהן. ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל והר״ף ז״ל כתב ונראה דעל ידי נפשות כגון גנבה וכיוצא בזה. אבל נחבשת על ידי נפשות כגון קדוש ה׳ מותרת לבעלה ישראל. כי בידוע שלא נתרצית ע״כ. + וגם כן אסו׳ לכהן ליקח חללה שנ׳ וחללה לא יקחו ואי זו היא חללה הבאה מאסורי כהונ׳ חלל בנו ובן בנו עד אלף דורות כולם חללים ובת שלהם פסולה לכהונה. אבל ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. וכהנת מותרת לישא חלל. +וגר שנשא גיורת בתו פסולה ואם נשאת מותר לקיימה כר׳ יוסי. וג׳ חללים הם. חלל ודאי. חלל ספק. חלל מחלוצה. ותנאי׳ אחרונים נתנו עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים עכ״ל הר״י ז״ל. מי שגרש מן הארוסין מותר לדור עמה במבוי אם אין לבו גס בה. + ואסור לאדם להשהות עם אשתו ודעתו לגרשה אם לא הודיעה מתחילת הנשואין שהוא נושאה לזמן ידוע וכן לא יקח אדם שתי נשים בב׳ מדינות מפני חשש שמא ישא הבן אחותו וכיוצא בזה מן העריות ואם הוא אדם גדול שזרעו ידוע ומפורסם מות׳. ולא ישא אדם אשה ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפין אם הוחזקו שלש׳ פעמים בכך. ולא ישא אשה שמתו לה שני אנשים ואם קדשה יכנוס וכהן לא ישיא בתו לעם הארץ ואם עשה כן הרי הוא כמו חלל זרעו. ואמרו ז״ל שאם עשה כן אין זווגן עולה יפה. ואם השיאה לתלמיד חכם הדבר נאה ומשובח שהתורה וכהונה במקו׳ אחד. +ולא ישא אדם בת עם הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ שאין אמן יודעת כתר התורה. ולא ישא אדם בתו לעם הארץ שכל העושה כן כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם וישא בת תלמיד חכם לבנו שאין דבר מגונה ולא מריבה בתוך ביתם של תלמידי חכמים. תם + +Siman 76 + +עו. הלכות גטין מספר ה״ר יצחק ז״ל +מצות עשה לגרש את האשה בספר כדכתב ומצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. +ערות דבר כגון עוברת על דת משה. מאכילתו משאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה חלה ונודרת ואינה מקיימת. וכן עוברת על דת יהודית שיוצאה בשוק וראשה פרוע. ואפי׳ קלתה על ראשה אם מצאה לרשות הרבים. והר״ף כתב ולדידן שבכה שקורין קופ״ה בלעז הוי כמו קלתה ע״כ. אבל מחצר לחצר דרך מבוי מות׳. וטווה ורד כנגד פניה פי ר״ת שטווה צמר אדו׳ כנגד פניה כדי שיפול אדמימותו בפניה ומשחקת עם הבחורים. ואומר בתוספת שצריך התראה להפסידה כתובתה ואם לא התרו בה יוציא ויתן כתובתה. מתקנת ר״ג אינו מוציאה על אלו אלא אם כן יש עדים בדבר ואפי׳ התרו בה לא הפסידה כתובתה. +והיה אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינו מוציאה אלא לרצונו. ואם נתגרשה שלא לרצ��נו אינה מגורשת אבל האשה מתגרשת שלא לרצונו. ונהגי העולם שלא לגרש אלא ברצון שניהם אבל יש שכופין אותן להוציא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס פירוש ריח הפה ומומר ומכריחין אותו ע״י גוים לעשות מה שיאמר לו הישראל. וצריך שיאמר רוצה אני ויבטל מודעי ב׳ פעמי׳ אחת לפני הנתינתה ואחת אחר הנתינה. +וגם צריך שיקרא הגט ב׳ פעמים אחת לפני נתינתו ואחת לאחר הנתינה וכתב מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתיבה ולא בדבר אחר. ובכלל זה שיהיה הקלף והדיו משל בעל. וגם ארז״ל פ׳ גט פשוט שצריך שיפרע הבעל שכר הסופר והעדים מן הדין אלא שהתירו חכמים שתתן האשה שכר הסופר והעדים שלא יעניננה. ותקנו חכמים שכר זה לבעל דהפקר בית דין הפקר. והבעל יתן לסופר ולעדי׳ ומתקיים בזה ונתן כדאמ׳ בגטין פ״ב לה שיהא נכתב לשמה. ועוד דרשו ז״ל וכתב לה ולא לה ולחברתה שלא יהיו ב׳ נשים מתגרשות בגט אחד. + ספר כריתות שיהא ענין אותו הספר דבר הכורת בינו לבינה והר״ף ז״ל כתב מדבדי גרושין כדאמרי׳ לספירת דברים הוא דאתא. וגם דרשינן מכריתות דבר הכורת בינו לבינה שלא ישים שום תנאי בגט שתהא אגידה ביה לאחר נתינת הגט כלל כגון שאמר הרי זה גטך על מנת שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך לעולם אינה מגורשת כי עדין רשות הבעל עליה כשאמר לעולם. ע״כ. ולא ישאר רשות בעלה עליה כלל לאחר נתינת הגט. +ונתן בידה מלמד שאינה מתגרשת עד שיתן הגט בידה או ליד שלוחה שהוא כידה או לחצרה נמי שהוא כידה. אבל אם הגט מונח בקרקע ואמר לה טלי גטך מעל גבי קרקע הרי זה אינו כלום. וכן אם היה הגט קשור על ידו או ע״י שלוחו ולקחתו משם אינו כלום. אבל אם הרכין לה גופו או הניח ידו עד ששלפה הגט הרי זה גט. +כתב לה איני בעליך איני ארוסתיך איני אישיך אינו גט. שנאמר ושלחה מביתו ולא שישלח את עצמו. וכתיב ונתן מי שאין מחוסר מעשה אחר כתיבתו יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה אחר הכתיבה. לפי׳ אם כתבו במחובר לקרקע אף על פי שחתמו העדים לאחר שתלשו ונתנו לה אינו גט. וגם אם צריך למה שקוצץ מן הקלף יש שפוסלין. ואם קצץ כדי לנאות הגט כמתעסק הוא וכשר. + ואינו נותנו לה אלא בתורת גרושין שנאמ׳ וכתב לה ספ׳ כריתות ונתן בידה משמע שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל אם נתן אותו בתורת שטר חוב או מזוזה או כיוצא בזה או שנתן בידה והיא ישנה אף על פי כשנעורה הרי הוא בידה אינו גט. ואם אמר לה אחר כך הרי זה גטיך הרי זו מגורשת כרב פ׳ הזורק שהלכה כמותו מחברו. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי שטר חוב הרי זה גט שהרי אמ׳ והודיע לעדי׳ שנותנו לה בתורת גט ומה שאמר שטר חוב מפני שהוא בוש ונכלם ממנה. המגרש צריך כשיתן הגט לומר הרי זה גטיך וכיוצא בזה ואם נתן לה ולא אמר כלום פסול. ואם מדבר עמה על עסקי גרושיה ואחר כך נתן גט בידה ולא אמר כלום הרי זה גט כרבי יוסי שאמר כן. +וצריך שיתן הגט בפני עדים כשרים שנאמר על פי שנים עדים יקום דבר ואפילו יהיו אותן החתומים בגט כשרים. תניא רבי אלעזר אומר אף על פי שאין העדים חתומין בתוך הגט אלא שנתנו לה בפני עדים כשרים כשר דעדי מסירה כרתי ולא אעדי חתימה דהלכה כרבי אלעזר דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא מפני תקון העולם וה״מ בגטין אבל במכר אף עדי חתימה מועילים לבדם בלא עדים בשעת מסירה. ואם היה מזויף מתוכו פסול. +ונהגו העולה לכתוב י״ב שטין בגט. הכותב גט צריך שיכתוב אותו כדין ספר תורה שיהיו האותיות מוקפות גויל. ואם נתן גט בלא מוקפות גויל נר׳ דאין לפוסלו בכך אך אין האותיות צריכות לזיין. +וכתב ולא חקק מכאן שאם האות אינה כתקנה כגון מד׳ ה׳ וכן כל כיוצא בזה אין למחוק קוצו של ה׳ לתקנה להיות ד׳ אבל אם נפל בה דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש בזה. והר״ף ז״ל כתב ומרנו רבנו ברוך פסיל ליה. וכן נהגו העולם. +וצריך שלא יעברו ב׳ אותיות מן התיבה חוץ לשטה. והר״ף ז״ל כתב ונהגו להקפיד אפי׳ מאות אחת חוץ לשטה וכן בספר רבנו ברוך. וצרי׳ שלא יהא שום שרטוט ולכלוך בגט. ולא יכתוב על המחק ואם כתב וקיימו כשר בדיעבד אם נתן. והר״ף כתב אבל אין נוהגין כן וצריך שיכתוב לשם האשה והאיש ולחתום לשמם. + וצריך לעדים להיות עם הסופר בשע׳ כתיבת שטה ראשונה. וכן השליח של הולכה. וצריך שיאמר לסופר ולעדים כתבו וחתמו הרבה כמו שתרצו כי שמא יכתבו גט כשר שמא יאבד ולא ינתן ויש בני אדם שרוצים לפסלו שלא כדין מאחרי שכשר הוא מן הדין לומר עשו עדי׳ שליחותן ואף בזה יש מגמגמין ואומ׳ לבעל שיצוה לסופר על כל גט וגט. +והכל כשרים לכתוב הגט אפי׳ חרש שוטה וקטן ואם גדול עומד על גבם ומלמדם. והר״ף ז״ל כתב זהו לפי שטת הקונטרי׳ ולפי שטת רבנו ברוך דפי׳ לה כר׳ אליעזר. מיהו נר׳ מתוך דבריו שהביא שדעתו שהן פסולין אפי׳ בגדול עומד עליהם והוא כתב וכן עקר. והרי״ף ז״ל כתב שהם כשרים ובלבד שישיירו מקום התורף. +והמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם מכירין אותו אין צריך. וכן אם הבעל מביאו אין צריך. וכן שני׳ שהביאו גט ושניהם שלוחים אין צריכין. +וכשהשליח מביא הגט יאמר הרי זה גטיך מפלוני בעליך והרי את מגורשת ממנו והרי את מותרת לכל אדם. ובתוך כדי דבור מן הנתינה יאמר בפני נכתב ובפני נחתם אבל לזמן מרובה אחר הכתיבה אינו מועיל כלום. + והר״ף ז״ל כתב וצריך שיטלנו ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו מבית לעליה צריך כדמפרש ר״ת מדי דהוה אבני מחוזא דניידי. ופר״ת דאנן כבני מחוזא ורמינן להו כיון דאנן קבועין. ומיהו בגטין פרק התקבל פי׳ בתוספות כשהבעל והאשה שניהם בעיר שיגרשנה הבעל על ידי עצמו ולא ע״י שליח בין להולכה בין לקבלה משו׳ דאי עביד על ידי שליח מסיק הבעל לומר בפקדון נתתיו לשליח כדאמ׳ רב הונא פ׳ התקבל דפסק ר״ח כמותו ואע״ג דלבני מחוזא מכשר ר״ת ע״י שליח אף ע״ג דשניהם בעיר משום טעמא דניידי כדפי׳ בתוך פרק התקבל מ״מ אנן לא ניידינן כל כך ואע״ג דפר״ת דהאידנא כלהו ניידי אין לסמוך על זה להקל דאיהו להחמיר אמרה. ויש להזהר שלא לעשות שום שליח כששניהם בעיר אחת כדפרישי׳ וכן עקר ואפי׳ מבית לעליה צריך לקרותו. +והאיש עושה שליח להולכה והשליח עושה שליח בבית דין. והאשה עוש׳ שליח לקבל גטה מיד בעלה. אבל מיד שליח בעלה לא תעשה שליח לקבל מידו אבל בדיעבד שרי כרבי חנינא. וכן פסקו רב האי והרי״ף ז״ל. +והכל כשרין להביא גט ואפילו אותן נשים שאינן נאמנות לומר מת בעליך ואפילו קרובות חוץ מחרש שוטה וקטן עבד וגוי וסומא בחוצה לארץ. +אמ׳ אמימר השנים שנותנין הגט בפניהם צריכין לקרותו. ופר״ש ז״ל פעם אחת קודם הנתינה ואחת לאחר הנתינ׳ ואם לא קראוהו קוד׳ הנתינה פסול. אבל אם לא קראוהו לאחר הנתינה וקראוהו קודם כשר בדיעבד. וכן אם קראוהו מיד אחר הנתינה אף ע״פ שלא קראוהו קודם כשר. +שנינו הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה מגורשת אבל ברשות הרבי׳ אפי׳ תוך ארבע אמות אינו מועיל עד שיהיה בידה. והרי״ף ז״ל כתב ומנהג העולם שלא לגרש האשה ליתן לה בתוך ביתה ובתוך חצרה ואפי׳ לתוך קלתה או לתוך מלבושיה. אומר ר��ינו יחיאל דאין לעשות כן כי לפעמים שבגדיה שאולין ואולי הבעלים מקפידין בזה. ואם כן לא הוי גטה כיון דלאו להכי אושלינהו. וטעם זה נמי שייך גבי ביתה וחצרה לכן נכון לתת הגט תוך ידה ממש ויהיה ידה פתוח׳ מתחלת הנתינה עד גמר הנתינה ע״כ. +וכשהעדים חותמין הגט צריך שלא יהא הסופר אחד מהם דאמר התם סופר ועד פסול. וגם אם אמר בעל לשנים אמרו לסופר לכתוב לפלוני ולפלוני ויחתמו פסול כדאמרי׳ עד שישמעו קולו לאפוקי ממאן דאמר דאומר אמרו כשר. ואף על גב דהוי תרי חומרי דסתרי אהדדי כיון שלא נתברר לנו הלכה כמאן צריך להזהר משניהם. + ולא ישלח אדם כתב ידו לסופר ולעדים לכתוב לו גט ולחתום בין שהוא חרש בין שהוא פקח. אבל אשה יכולה לעשות שליח מתוך הכתב. +וחרש מעקרו כשם שנכנס ברמיזה כך יוצא ברמיזה. +ונשתתק בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן כותבין גט לאשתו על פי רמיזתו. ובסרוגין דאמר תרי הן וחד לאו אי נמי בפרות של ימות החמה לימות הגשמים או להפך. +ובעל שיש לו שני שמות חלוקין ואחד מהם עקר כותב העיקר קודם ואומר אני פלוני דמתקרי פלוני. וכן האשה ודוקא היכא דאתחזק בתרי שמות חלוקין אבל לא אתחזק כשר בדיעבד. והר״ף ז״ל פי׳ אתחזק בתרי שמות מפורש בתוספת גטין ובספר רבנו ברוך ע״כ. +ואין צריך לכתוב יצחק דמתקרי חקין ולא מתתיה דמתקרי דוני וכן כל כיוצא בזה. ומשומד אין צריך לכתוב שם גיות בגט ואם כתב שם יהדות וכל שום שיש לו טוב הדבר מאד כדי לכלול שם גיות בסתם כי אין להזכיר שם גיות בפרוש. והר״ף ז״ל כתב אך בשאר גטין דישראל ששני השמות דיהודית הם אין לכתוב וכל שום שיש לו אלא אנא פלוני דמתקרי פלוני כדפר״ת בגטין. רגילין לכתוב דמתקרי כששם השני בלשון עברי וכששם השני בלשון לעז כותבין המכונה. ואדם שנשתנה שמו מחמת חולי אף על פי שקורין אותו תמיד בשם הראשון מכל מקום אותו השם שני לשנוי הוא עקר וכותבין אותו קודם ע״כ. +וצריך לכתוב שם העיר שהסופר והעדים עומדין שם בשעת כתיבה כשכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני. וגם מקום דירת האיש והאשה. ועכשו שאין אנו יודעין עקר דירתם כותבין מקו׳ עמידתם בשעת כתיבת הגט. +ואין כותבין לאיש לשלוח גט לאשתו שהיה במקום אחר. אין כותבין מקו׳ האשה כלל לא בלשון דירה ולא בלשון עמידה. והלילות נמנעו מלכתוב לפי שיש טועין בהם. +ושכיב מרע שכותב גט לאשתו על תנאי צריך שיאמר אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט ואם יעמד מחליו הגט בטל. ואם יחלה אחר כך צריך גט אחר. וצריך שיאמר מעכשו שאם יאמר מהיום ומת באותו יום שמא בסוף היום קאמר ולא ידענא מאי אדון. כך פר״ת. והר״ף ז״ל כתב כמו כן שאם יאמ׳ מהיום ומת באותו יום אמר ר״ת לא ידענא מאי אדון בה דשמא דעתו מעכשו משעת נתינה קאמר או שמא דעתו מסוף היום קאמר אם ימות באותו יום יפסל הגט. ומורי רבנו יחיאל היה רגיל בגט דשכיב מרע להצריך לגרש לגמרי לאפוקי נפשיה מכל ספק אין מזקיקי׳ לקבל חרם של תקנת קהלות לישא אותה כשיעמד מחליו. +וגוסס המדבר מצוה לכתו׳ גט לאשתו רק שיהיה מיושב עד סוף הכתיב׳ ותתימת הגט. והר״ף ז״ל כתב והגוסס המדבר מצוה להזקיקו שיצוה לכתוב וליתן גט לאשתו וכותבין בעודו חי רק שהוא מיושב בדעתו משעת הצווי עד שעת נתינת הגט ע״כ. וצריך שלא תתיחד עמו כל ימי החולי משום חשש הגט ישן. +ואם קבע זמן לתנאו שצריך שיקי׳ התנאי בתוך הזמן ואם אמר בתנאו לאחר שבוע שנה פי׳ לאחר שמטה. שנה ר״ל לאחר שנה. חדש ר״ל לאח�� חדש. שבת ר״ל יום ראשון שני ושלישי. +נערה המאורשה היא ואביה מקבלין גטה והוא הדין לקטנה. וכל שאינה יכולה לשמור גטה אינה יכולה להתגרש. פר״ש ז״ל אפי׳ על ידי אביה ורבינו תם פירש דמתגרשת ע״י אביה. +ונשתטית לא יוציא ונשתטה לא יוציא. וקטנה שנשאת אין אביה מקבל גטה. נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אבל נכתב ונחתם ביום אפילו לא נתן עד לאחר ימים רבים כשר ואין לחוש בזה משום מוקדם. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם להקפיד שינתן בו ביום רק מגט שאד׳ שולח לאשתו ממקו׳ אחר דהתם לא אפשר ע״כ. +ועדי הגט אין חותמין רק זה בפני זה. ויזהרו שלא ירחקו חתימתן מכתיבת הגט ב׳ שטין. ואין מסיימין הגט רק בסוף שטה פן יחתמו העדים באותה שטה ואין למדין מאותה שטה שלמעלה הימנה ולפעמים יהיה באותה שטה עקרו של גט או אם יחתמו העדים רחוק מן הכתב באמצע שטה אחרונה יכול לזייף בחצי החלק כמה שירצה. וכן נהגו להחתים עדים בתחלת שטה זה תחת זה. ועדי הגט שאין יודעין לקרות קורין בפניהם וחותמין ואם אין יודעין לחתום מקרעין להם ניר חלק וממלאין את הקרעים דיו. ומיהו טוב לחזר אחר עדים שיודעין לחתום. האשה שעשתה שליח לקבל גטה צריכה לעשותו בפני עדים והם יכתבו לו כתב וכשיקבל הגט יקבלנו בפני עדים והם יכתבו לו כתב.
+והא לך סדר שליח להולכה ולקבלה מלשון הרי״ף ז״ל כיצד ימסרנו לשליח וזה הלשון יאמ׳ בפני עדים כשרים ויקראו אותו קודם מסירה ולאחר מסירה לשליח דלמא עייליה תותי כנפיה וחלפיה. +וזה הלשון יאמר הולך גט זה לאשתי פלונית המכונת פלונית ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי וכחך ככחי ותהא מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם. +וקודם שימסרנו הבעל לשליח יבטל הבעל כל המודעו׳ גם טוב שיקבל עליו חרם שלא יוכל לעשות שום בטול בגט. +והשליח יאמר לאשה כל זה הא לך גט זה מרבי פלוני בעליך המכונה פלוני והתקבלי גט זה והרי את מגורשת ממנו והרי את מותרת לכל אדם וגט זה בפני נכתב ובפני נחתם. כל זה יאמ׳ בשעת נתינה קודם שיגיע הגט לידה. + ויתננו לה בפני שלשה עדים ואף ע״ג דקיימא לן בפני ב׳ עדים דעד נעשה דיין והשליח משלים לשלשה מכל מקום טוב שיתנהו בפני שלשה שלא יבא לטעות כשהשליח יהיה קרוב לבעל או לאשה כדאמר תלמודא ויש מרבני צרפת מצריכין להושיב דיינין לקבל עדות השליח וכן נהג ה״ר יצחק. והר״ף ז״ל כתב בדיעבד אין לחוש. ואם הבעל רך בשנים טוב לבדוק בסימנין אם הביא שתי שערות כשעוש׳ שליח להולכה דק״ל קטן אינו עושה שליח ואם יש לו זקן אין לדקדק.
+וזה לשון שטר הולכה: +בפנינו עדים חתומי מטה בכך וכך בשבת בכך וכך ימים לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני. כו׳ מסר רבי פלוני ברבי פלוני המכונה פלוני גט ביד רבי פלו׳ להוליך אותו לאשתו פלונית בת ר״פ המכונה פלוני וכך אמר לו רבי פלוני ברבי פלוני הבעל לשלוחו רבי פלוני בר׳ פלוני גט זה לאשתו פלונית בת רבי פלוני המכונה פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשיתך כעשיתי וניתן אני לו רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחי וליתן גט זה לאשתי פלונית בת ר׳ פלוני בכל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך והגט שנעשה על זה רבי פלוני ברבי פלוני שליח להולכה ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפלוני מתא בכך וכך בשבת בכך וכך ימים לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם וכו׳ ועדיו החתומים בו ר׳ פלוני בר׳ פלוני ופלוני בר׳ פלוני. ובפנינו בטל רבי פלוני בר׳ פלוני הבעל כל מודעת שמסר על הגט זה וגם בפנינו קבל עליו רבי פלוני ברבי פלוני חרם חמור שלא לבטל הגט ולא את השליח ומה שראינו ונעש׳ בפנינו כתבנו וחתמנו. +שליח להולכה צריך לעשותו בעדים אך אינו צריך להביא לו שטר ולא עדים שעשאו הבעל שליח להולכה כדמשמ׳ בההיא דאיתי בתרי. וכן כתב ה״ר יעקב. ומה שכתוב בתקון שטרות שטר הרשאה לשלוח גט לאשתו ממקו׳ למקום נראה דאינו צריך אלא לפי שכתוב בהן שנותן הבעל כח לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יכנס עד כאן מתשובות. ונהגו העולם בלא שטר הרשאה. אבל שליח לקבלה מן האשה צריך שטר הרשאה.
+זה לשון שטר הרשאה לקבלה: +זכרון עדות אשר היה לפנינו אנו עדים חתומי מטה בכך וכך וכו׳ למנין שאנו מונין כאן בפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני איך פלוני׳ המכונה פלונית בת רבי פלוני ברבי פלוני העומדת היום בפלוני מתא ובפנינו אמרה לר׳ פלוני ברבי פלוני שלוחה התקבל גטי מיד רבי פלוני בר פלוני בעלי ותהא ידך כידי וקבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקבל הוא לי ומיד שיגיע גט זה לידך אהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ומה שנעשה בפנינו ושמענו כתבנו וחתמנו לראיה שליחות קבלת גטה הכל שריר וקים. +ויחתמו שנים זה תחת זה מכתיבה גסה. וצריך שיחתמו שנים בשטר מצוי שיהיו ידועים וחתימתם ידועה ונכרת במקום הכתיבה. וגם צריך ליזהר ולדקדק שתהא האשה העוש׳ שליח גדולה בשנים ובסימנין ואם אין השנים ידועי׳ רק על פה צריך רבוי שערות שחורות וגדולות ושוכבות כדי לכוף ראשן לעקרן כמו לענין חליצה לפי שאין שליחות לקטן. +ובשעת נתינת הגט לשליח קבלה יושיב הבעל שלשה דיינין כשרים והגונין שלא יהיו קרובים זה לזה ולא לאיש ולא לאשה ולא לשליח קבלה ויראו בשטר הרשאה אם יהיו החתימות נכרות וידועות להם. ואחרי אשר יביאו שטר הרשאה של שליח קבלה ואחרי הקיום יבא הבעל לפניהם ויקראו הגט קודם שיתנהו ויחזירוהו אותו לבעל ויבטל הבעל כל המודעות ויתנהו ליד השליח ויאמר לו כן התקבל גט זה לפלונית אשתי המכונת פלוני׳ בת רבי פלוני בר׳ פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ולא יעשה שום תנאי ויחזרו ויקראו אותו אחר הנתינה. +והדיינין יכתבו עדותן וימסרו ביד שליח לקבלה. ויכתבו בכך וכך בשבת וכו׳. למנין שאנו מונין כאן בפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני אנחנו ב״ד חתומי מטה במותב תלתא כחדא הוינא ובא פלוני בר פלוני המכונה פלוני. ולא יכתוב שם מקומה כיון שאינה עומדת שם ונתן גטה ביד רבי פלוני ברבי פלוני שעשתה אותו שלוחה בעדים לקבל גטה מרבי פלוני ברבי פ׳ בעלה ואומר לו בפנינו כך התקבל גט זה לפלונית בת רבי פלוני אשתי המכונה פלונית והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. וקודם כתיבתו בטל כל מודעות בפנינו שאם שמא חס ושלום מסר שום מודעא הלא מבוטלת ולא נתן שום תנאי בגט אלא גרושין גמורי׳ והגט קראנוהו וראינוהו כשר כדת וכהלכה ומחמת שראינו גרושי פלונית בת רבי פלוני מרבי פלוני בעלה המכונה פלוני בר פלוני שנתן גט לרבי פלוני בר פלוני שלוחה לקבלה כתבנו שטר זה בידה לראיה ולזכות עם הכל שריר וקים. ויחתמו שלשה זה תחת זה בראש השטה פלוני בר פלוני דיין. וגם הבעל תחת חתימתן יכתוב אני פלוני נתתי גט לאשתי על יד שלוחה ככל הכתוב למעלה. זה לשון העתקת הרב רבינו פרץ ז״ל. +אני החתום למטה פלוני בר פלוני המכונה פלוני העומד היום בפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני גרשתי את אשתי פלונית בת רבי פלוני המכונה פלוני וגרשתיה בפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני בי�� ר׳ פלוני בר פלוני שלוחה בפני בית דין רבי פלוני בר פלוני ורבי פלוני בר פלוני ורבי פלוני בר פלוני החתמים בשטה של מעלה וגרשתיה בגרושין גמורי׳ בבטול כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתוב למעלה ושטרם וחתימתם אמת ובעבור כי הכל אמת כתבתי גם אני שטר זה להיו׳ לה כתב ידי לראיה ולזכות שלא יהא לי פתחון פה עליו כלל כלל כי כל שטר ב״ד וחתימתם אמת והכל שריר וקים. +הנה פורש סדר שליחות קבלה. אמנם אם לא על ידי הדחק נכון להרהר כי בקושי גדול יכול אדם לצאת ידי חובתו נקי כי רוב פעמים אינו מצוי שיהיו שלשה בני אדם ידועי׳ וחתימותיהם נכרות במקום כתיבת הגט עדים שיכירו כל השלשה דיינין אף על גב דתנן גבי שליח קבלה שתי כתי עדים שיאמרו בפנינו אמרה. וב׳ שאמרו בפנינו גרשה ומשמע כי די בכך בשנים שיעידו שעשאתו שליח לקבלה הני מילי כשבאים השנים אתם עדים שעשאתו שליח לקבלה והן עצמן באים ומעצמן במקום נתינת הגט. אבל בהא שליח לקבלה דעל ידי שטר צריך קיום ג׳ כדפרישית. וצריך שהשלשה דיינין שהם בשעת נתינת הגט יכירו חתימות העדי׳ שחתמו בשטר אשר עשתה לשלוח׳ לקבל גטה ולא סגי מן החתימו׳ אשר הם מעיר לעיר משום דדלמא לא הביא חתימו׳ מכולן וצריך לקיים כל השלשה בגט דקיום שטרות בשלשה לכך נכון להחמיר אם לא על ידי הדחק לעשות שליח לקבלה.
+ זהו לשון שליחות שטר הולכה כשהבעל עצמו מוליך גט לאשתו לעיר אחרת: +הנה ר׳ פלוני בר׳ פלוני המכונה פלוני מוליך גט זה לאשתו פלונית בת רבי פלוני המכונה פלוני ונכתב ונחתם כהלכתו. ואין כותבין בו מקום כלל לפי שלא היתה האשה במקום כתיבת הגט מדי דהוה אגטין הבאים ממדינת הים וכן קבלנו מרז״ל. והוא נכתב ונחתם כהלכתו בפני הבעל כדי שיוכל לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יישר בעיניכם ומן הדין אין צריך לומ׳ בפני נכתב ובפני נחתם כיון שהבעל מביאו כדאמרינן בפר״ק דגטין הבעל עצמו וכו׳. כי בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים. וזה הלשון שיאמר הבעל בשעת נתינת הגט קודם שיתן הגט לאשתו. התקבלי גטיך זה ממני והרי את מגורשת ממני והרי את מותרת לכל אדם. וגט זה בפני נכתב ובפני נחתם. +ויתנהו לה בפני ג׳ ויבטל כל מודעות קודם נתינה ויקראוהו קודם נתינה ולאחר נתינה כמו שכתבנו ויקבל חרם שלא יוציא לעז על הגט ועל החתימות. וכל החתימות אשר בתוך הגט ידועות לנו. ואין שם כנוי כגון מחצה הנוט׳ כי אין צריך כיון דעיקר הגט וכגון מיעקב קופי״ן ומיצחק חק״י ושלום.
+הא לך טופס הגט מלשון הרב רבי יצחק ז״ל/ וצריך שיהא מכתיבה גסה: + בכך וכך בשבת בכך וכך ימי׳ לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בעיר פלוני מתא דיתבא על נהר פלוני אנא פלוני דמתקרי פלוני ברבי פלוני העומד היום בעיר פלוני מתא דיתבא על נהר פלוני צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנה ושבקית ופטרית ותרוכי יתיכי ליכי אנת אנתתי פלונית המכונה פלונית בת ר׳ פלוני העומדת היום בעיר פלוני מתא דיתבא על נהר פלוני דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכי יתיכי ליכי די תהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין ואנש לא ימחא בידיכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל. ויחתמו העדי׳ זה תחת זה פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד. +וצריך שיהא מכתיבה גסה דבעינן כתיבה תמה והכותב לא יכתוב ודין ביוד אלא ודן בלא יוד ולא יכתוב ואגרת ב��וד אלא ואגרת בלא יו"ד. + די תהוייין ג׳ יודין לבד יוד של די וכן די תצבייין. +ויכתוב למהך בלא יוד דלא לשתמע ליכי תלכי. ויתלה רגלו של ה״א שלא יראה כחית דמשמע למחך לשון חוכא וליצנות. ויאריך וי״ו של וכדו ושל ותרוכית ושל שבוקין ושל תרוכין ושל פטורין. +ויכתוב להתנסבא בה״א ולא לכתוב לאיתנסבא באלף דמשמע לא תנסבא. והר״ף ז״ל כתב שצריך לכתוב די רחוק קצת כי די תיבה לעצמה במקום אשר. ובין תצבייין. +מנאי בלא יו״ד בין מ״ם לנו״ן. + תרוכין שבוקין פטורין בלא יו״ד. + ימחא באלף. +ואנש בלא יוד. + בנפשיכי ביוד. ויש שאין מקפידין. +בידיכי תלתא יודין. +למנין בחד יו"ד. +מנין בלא וו. +דיתבא בחד יוד דתיבה אחת היא במקום היושבת. +על מעינות בחד יו"ד. +פלוני בר פלוני. ואם יש לו שם אחר קדש יכתוב דמתקרי פלוני ואם לעז המכונה. העומדת בו״ו ויש שאין מקפידין. +ואם אינה בעיר אין כותבין מקום האשה כלל. +הראשון ושבקית ופטרית והשני. פטרית ושבקית. + פטרית בלא וי״ו. +ותרוכית הוי״ו גדולה. + יתיכי שלשה יודין. + ליכי שני יודין. והאורבלי כתב לכי בלא יוד דלא לישמע לי כי את אנתתי. אבל בשאר ליכי אין לחוש. והר״ף ז״ל אומר בשם רבינו יחיאל דיש לכתוב בו יוד כמו היליכי ר״ל שליכי וכן נתוכח עם הרב רבינו משה מרשל״י. +אנתתי בלא יו"ד. +וכדו וי״ו גדולה ולא יותר מדאי פן תראה לנו״ן. +פטרית ושבקית ותרוכית וי״ו גדולה. יתיכי שלשה יודין. +ליכי שני יודין. +די תיהוייין ה׳ יודין ושתי תיבות. +די תיצבייין ה׳ יודין ושני תיבות. +בנפשיכי יוד באמצע ויש שאין מקפידין. +למהך בה״א ובלא יוד. +להתנסבא בה״א ובלא יוד ויש כותבין היוד. + ואנש בלא יוד. +ימחא באלף לשון מחאה וה״ר יחיאל ז״ל כתבו בה״א אך לא נהגו. והר״ף ז״ל בשם רבי יקר כתבו באלף והאורבלי אומ׳ בשני מקומות הוא בדניאל אחד באל״ף ואחד בה״א לפיכ׳ אין חששה. +מותרת בו״ו. + תרוכין ן׳ גדולה. +ויש כותבין תירוכין שיבוקין פיטורין בשתי יודין. אך בטופס שנחתם בו רבינו יחיאל כלם ביוד אחת האחרונה בלבד וכן אומר הר״ף ז״ל. +ואם יש נהר אחד או שנים או שלשה הכל צריך לכתוב על נהר פלוני ופלוני אפי׳ רחוקין מן העיר יותר מן התחום כיון שמוליכין שם הסוסים וללבן הבגדים כיון שספוק העיר מהן. + וצריך בשטה אחרונה כדת משה וישראל לבד. וצריך שיצוה הבעל לסופר לכתוב גט לאשתו פלונית בפני עדים כשרים שלא יהיו העדים קרובי׳ זה לזה ולא לבעל ולא לאשה. וכן אם הבעל כותבו יאמר לשם פלונית אשתי אני כותבו. +וצריך שיהיו העדים בשעת כתיבת הגט ולכל הפחות בשטה ראשונה ושיאמר הסופר בפני אותם העדים שאני כותבו לשם פלונית אשת פלוני בת פלוני׳ המכונה פלוני. +וצריך שיאמ׳ הבעל לסופר לעשו׳ ולכתוב גטין הרבה עד שיהא אחד מהם כשר לדעת הרב המחמיר יותר. +וצריך לכתבו מכתיבה גסה. וצריך לחתוך הקלף קודם הכתיבה ולשרטט בברזל ולא באבר. +וצריך י״ב שטין כמנין גט. וגט זהו לשון כריתות. ירושלמי מיגט גייטי. + וצריך ארכו יותר על רחבו וארכו זהו דרך כתיבתו. ונהגו שלא להקפיד. +וצריך שתהא כדין ספר. וצריך לכתוב האותיות כהלכתן. ואם יש ספק יביאו תינוק להכיר אותם. + וצריך לכתוב בר רבי הכל שלם. + וצריך שיכתוב על ספוק מימי העיר או מימי נהרות או מימי מעינות או מי בורות ואפילו אם היה ספוק העיר בתוך העיר והיה נהר חוץ לעיר צריך לכתוב. +וצריך לדקדק שיהא הקלף והדיו והקולמוס הכל לבעל האשה ואם יהיה לאשה תתן לאישה ויהיה משלו. וצריך ליזהר שלא יעשה הבעל שליחות לצוות לכתוב רק הוא בעצמו יצוה לסופר לכתבו ולעדים שיחתמו. וצריך שתהא הכתיבה מוקפת גויל. וצריך שלא יהא שום טשטוש ומחק בגט. + וצריך שיהיו האותיות ההה״ין תלויות כרעיהן וכן הק׳. +וצריך שלא יכתוב על המחק. ואם יפול דיו על אות הכתוב שלא יתקן אותו משום חק תוכות. אמנם מיו״ד וי״ו וכיוצא בהם לעשות מטפה שנפלה אות שלמה אין בכך כלום וכשר כי זה חק ירכות. +וצריך שיחתמו העדים לשמה כמו הסופר כותב לשמה ושיחתמו בראש שטה זה תחת זה וזה בפני זה ושלא יחתמו רחוק מן הגט שני שטין ויכתבו אחר שמותם עד באחרונ׳ כמו דוד מלך עד. + וצריך שתהיה יד האשה פתוחה בשעת קבלת הגט ושלא תחזיק יד האשה בגט עד שיניחנו הבעל מאליו בתוך ידיה ויהיה יבש בשעת נתינה כדי שיהא ראוי להתקיים. + וצריך לבטל כל מודעות לבעל. +וצריך למקרייה קודם נתינה ואחר נתינה. +וצריך להטיל חרם על העומדים שם שלא להוציא לעז על הגט. +וצריך שאם היה נשבע קודם שיתירו לו קודם נתינה שלא יהא דומה לאנוס.
+כתיבת ימים של גט כהלכתו: יכתוב בשלישי ברביעי בחמישי ביוד באמצע בשני בששי בלא יוד באמצע. +יום ראשון יכתוב באחד בשבת. ויכתוב יום ביום לירח בשני ימים בשלשה ימים בארבעה בחמשה בששה בשבעה בשמונה בתשעה בעשרה ימים באחד עשר בשנים עשר בשלש׳ עשר בארבעה עשר בחמשה עשר בששה עשר בשבעה עשר בשמונה עשר בתשעה עשר בעשרים יום באחד ועשרים בשנים ועשרים יום בשלשה ועשרים בארבעה ועשרים בחמשה ועשרים בששה בשבעה בשמונה בתשעה ועשרים. +ואם יהיה ראש חדש שני ימים אם יכתוב הגט ביום שני יכתוב באחד יום לירח פלוני ואין לפקפק כי חשבונו מיום שני. ואם יכתוב הגט ביום ראשון נראה לכתוב בשלשי׳ יום לירח פלוני שהוא יום ראשון לירח פלוני. ונראה להר״ף שיש לחוש וטוב להמתין עד יום שני למחרת שלא ליכנס בשום נדנוד וספק. ואם השנה עבור וכותב באדר יכתוב לירח אדר הראשון וכמו כן בשני לירח אדר השני ע״כ.
+ משפט השנים בלשון זכר. והא לך משפט השנים בלשון נקבה: + בשנת חמשת אלפים ושתים ושלש וארבע וחמש ושש ושבע ושמנה ותשע ועשר ואחת עשרה ושתים עשרה ושלש עשרה וארבע עשרה וחמש עשרה ושש עשרה ושבע עשרה ושמנה עשרה ותשע עשרה ועשרים. מכאן ואילך אחת ועשרים וכו׳ על הסדר. לעולם מנין הממוצע לשון נקבה. עד כאן לשון הר״ף ז״ל. +האשה שעשתה שליח לקבל גטה צריכה לעשות בפני עדים והם יכתבו לו כתב וכשיקבל הגט יקבלנו בפני עדים ויכתבו לו כתב. והר״ף זכרונו לברכ׳ כתב מיהו רבינו ברוך כתב מכתב ידו דלענין שליח לקבלה צריך להושיב בית דין שלשה שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר של קבלה. וכן נראה דהא קיום שטרות בשלשה. ואף על גב דאמר פרק התקבל במתני׳ דלא צריך כי אם שנים שיאמרו בפנינו קבל הני מילי כשהעדים הראשונים שאומרים בפניהם לשליח התקבל לי גטי הם עומדים שם בשעת נתינת הגט ליד השליח אבל על ידי שטר צריך קיום ואין קיום בפחות משלשה. הלכך קודם שיקבל הגט השליח לקבלה יושיבו שלשה שיכירו החתומים וטוב שיהיו אנשים ידועים כי הם יעידו בכתב ידם על נתינת הגט והגרושין לשליח למקום האשה להודיע לה. מכאן נראה שאין לסמוך על פי שלוחים לקבלה שרגילין לעשות קיום מעד לעד לפי שאין רגילות להיות באותו קיום שלשה בני אדם ידועים ונכרים במקום הנתינה שיכירו חתימת עדי השטר לקבלה כי כן צריך לשלשתן יחד כדפרישית. וכן שליח להולכה ושליח לקבלה. +וטוב לחזר אחר שליח שנכר כי הוא גדול על י��י בנים או על ידי׳ זקן בין בשליח לקבלה בין בשליח להולכה שאם לא כן אפילו מוחזק בשנים היה נראה שצריך לבדקו לכל הפחות על ידי עד אחד מכ״ש לחליצה. ומיהו בעדי חתימה אין להקפיד כיון שהוא מוחזק בשנים. דקיימא לן עדי מסירה כרתי. ובשעת נתינת הגט יש כמה עדים גדולים שהן רגילין לתנו במנין. +אסור לאדם להחזיר גרושתו משנשאת לאחר שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגומר. ובין מן הארוסין בין מן הנשואין אסור כחכמים וכן כיוצא בזה עכ״ל הר״ף ז״ל: נשלמו הלכות גטין. + +Siman 77 + +עז. דין הלכות חליצה +מצות עשה לחלוץ יבמתו שנאמר וחלצה נעלו מעל רגלו.
+ דין מנעל מלשון הר״ף ז״ל: צריך שיהא של עור בהמה טהורה. ומעור קשה מפרה או מתיש דומיא דסנדל שלהם שהיה מעור קשה כדאמרינן שהיה מעור שלוק וכולי תפור מעור ותפור מבחוץ ולא מבפנים ורצועות תפורות במנעל מעור בהמה טהורה הכל הרצועה והתפירה עצמה ומחוברת באזנים וקרסים נואגי״ץ בלעז והלולאות הכל מעור בהמה טהורה. +וטוב שלא יהיו הלולאות מן האוזן עצמה כעין שרגילין לעשות נקבי׳ בתוך אזני המנעל. אלא צריך שיהיו הלולאות רצועה קטנה מחוברת בראשי האזנים. + וצריך שיהא המנעל של ימין לכתחלה וברגל של ימין גם בדיעבד וברגלו יחף. +וצריך שיהיו אזניה קצרות שלא יגיעו זו לזו כדי שיהיו הקרסים והלולאות שבהם תוחבין אל הקרסים על שוקיו ממש ולא על האזנים משום מעל דמעל. מכאן נראה שאין הלולאות מן האזנים עצמן וכל שכן דבעינן שיהיו האזנים על שוקיו ולא על סנדל דאז הוא מעל דמעל. +וכשקושר צריך שני קשרים זה על גב זה וצריך שיהיה לו עקב בולט קצת ושפה תפורה ושנאצי. וכל המנעל שחור וכן הקרסים והלולאות. אבל הרצועות לבנות. ושלא יהא שום לשון תחת הקרסים ולא בין האזנים. דאם כן הוי נמי מעל דמעל. והפנתא שקורין אינפיני״א לא תגע רק על האזנים ולא תחת האזני׳ כלל. +וצריך ד׳ קרסים או ב׳ לכל הפחות. ושיתפרנו תפירות תכופות. וכשיבא לקצור הרצועות שהאחת באזן מכאן והאחת באזן מכאן יכרכם סביב האזנים ויקשרם על השוק ממש מבחוץ ולא על האזנים: תם דין מנעל והרצועות והקשרים והקרסים:
+דין סדר חליצה אל הר״ר יצחק ז״ל +יבררו שלשה דיינין בתחלה ויוסיפו עליהם עוד שנים להשלים לחמשה. ולא יהיו קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה. וכן לא יהיו הדיינים גרים מאב. ויאמרו הדיינים נלך למקום פלוני לחלוץ דכתיב השערה. וילכו וישבו שם. והיבם והיבמה יעמדו לכתחלה כענין בעלי דינין אבל בדיעבד אם ישבו. +וישאלו אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל ואם יש לו אח. ואם זהו אחיו של מת מאביו. ואם היה בעולמו. ואם זאת היא אשתו של מת ואפילו קרוב ואפילו אשה נאמנין. +ויחקרו אם היבם בן שלשה עשר שנים ויום אחד. ואם היבמה בת שנים עשר שנים ויום אחד. ואם הוחזקה בשנים אפילו על ידי נשים סגי בכך. והר״ף ז״ל כתב כדאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה ומחזקין לה בודאי ע״כ. + ויחקרו אם יש לה סימנין כגון שתי שערות שבערוה או השערות שלמעלה באיש שערות בכל מקום חוץ מן הזקן. באשה הדדין שוכבין או מוטין וזו בדיקה של נערה יכולה להיות על פי נשים כגון דהוחזקה גדולה בנשים. +ואם אין סימנין עד עשרים לאיש ונולדו לו סימני סריס אינו חולץ ואינו מיבם. ואם לא נולדו לו סימני סריס עד רוב שנותיו ממתינין לו. וכן האשה אם לא הביאה שתי שערות והיתה בת עשרים שנה ונולדו בה סימני אלונית דינה שאינה זקוקה ליבם. +ואחר כך שואלין אם אכלה האשה כי שמא הרוק מחמת אכילה ובעינן וירקה מעצמה. ולכך בעינן שתחלוץ קודם אכילה. וצריך שלא תרוק דם לבד אבל אם דם ורוק מעורבין יחד אין לחוש. +ואחר כך אומרי׳ בית דין ליבם אם אתה חפץ ליבם או לחלוץ ונותנין לו עצה הגונה. ואם ירצה לחלוץ מביאין לו המנעל. וצריך שיהא מעור קשה מבהמה טהורה. +וצריך שיהיו בו רצועות מחוברות וגם קשרי שקורין נושש. ולולאות להכניס הקשרים. וצריך לכתחלה שיהא המנעל שלו ושל ימין. וצריך ליתנו ברגל ימין. אבל של שמאל פסול אפילו הוא אטר. +וצריך ליתנו ברגלו יחף ולא על גבי בתי שוקים דכתיב מעל ולא מעל דמעל. ומהאי טעמא צריך שלא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה. וצריך לקשור הרצועות ויכניס הקשרים בלולאות למהוי חליצה אליסתא. +ותאמר האשה מאין יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ולא תפסיק בין לא לאבה שלא יהא משמע אבה יבמי. וכן לא יפסוק היבם בין לא ובין חפצתי. ויעמוד היבם אצל כותל או אצל עמוד כדי שידחוק רגלו בארץ. + ואחר כך תתיר האשה הרצועות והקשרים מן הלולאות הכל ביד הימנית ולא תהא שמאל מסייעתה בירושלמי. והיכן שאין לה יד חולצת בשיניה ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה אבל מיושב לא. +ואחר כך רוקקת האשה רוק גדול הנראה לחמשה דיינין משעה שיצא מפיה עד שיגיע הרוק לפני היבם. ואם היא ארוכה והיבם גוץ וקלטו הרוק קודם שיגיע לפני פניו של איש צריכה לרוק פעם אחרת. + ואחר כך קוראה בלשון הקודש ככה יעשה לאיש וכו׳ עד בית חלוץ הנעל. והדיינין אומרים שלשה פעמים חלוץ הנעל והעומדים שם אומרים כמו כן. +וצריך שיתכוונו שניהם להתיר אך מותר להטעותו ולומר לו על מנת שאתן לך מאתים זוז והיא לא תתן. והיכא דאין יכולין להטעותו אומרים לו אם לא תשמע לעצתינו נשים חרם בינינו להבדל ממך עד שתחלוץ. אך היבמה צריכה ללכת אחרי היבם להתירה. ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו להדיא עד שיחלוץ. וכן אם אינו רוצה לחלוץ ולא ליבם מנדין אותו בהדיא. וכן אם הוא מאותן שכופין להוציא. ואם היתה היבמה אסור מצוה או אסור קדושה חולצת ולא מתיבמת. ואסור ערוה פטור לגמרי עכ״ל ה״ר יצחק ז״ל. +כתב בעל התרומה אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. אלה הדברים חסרים לזכרון משפט אם חלה או ברח או נפלה לפני יבם קטן אם נזונת לאחר שלשה חדשים וממון שומרת יבם למי פלוגתא דאביי ורבא הוא דידו כידה פרק הכותב והחולץ והגאוני׳ פשקו כאביי משום דלרבא קשיא מתה. +ואם חלצה פסולה. היא צריכה לחזר על כל האחים למאן דאמ׳ יש זיקא דוקא כדאיתא פרק החולץ. ולמאן דאמר אין זיקא חלצה פסולה מהו והלכה כדברי כמי. תניא בספרי ועלתה יבמתו צריכין שילכו בגובה של עיר לחלוץ. + וצריכה להמתין שלש חדשי׳ לאחר מיתת הבעל קודם שתנשא. והיכא שמת היבם לאחר שלש חדשים למיתת הבעל אחיו אפילו הכי צריכה להמתין שלש חדשים ליארס לאחר מיתת היבם כך פסק ה״ר יעקב לה״ר יוסף ברבי אהרן בתשובה אחת. ולא כייפין לחלוץ דחליצה מעושית פסולה אלא מכל מקום מטעינן ליה. הלכך לא כייפין ליבם כיון דמצות חליצה קודמת. ומצוה בגדול לא רצה הולכין אחר קטן ממנו לא רצה הולכין עד שמגיעין אצל קטן שבכולם. +ואם האיש בעיר אחת והיבמה בעיר אחרת משפט שהיבמה הולכת אצל היבם. כדאיתא פרק הבורר. +וצריכין להיות חמשה דיינין. ושליח בית דין צריך לשנויי סנדלא ברגלא דימינא דיבם. תיתי יבמה קמייהו ומקרו לה יבמה בלשון הקודש מאין יבמי וכו׳ ותעשה כל המעשה כמו שכתוב למעלה ומצוה למיתב תמן חמשה. +וכל דכתיב בגט חליצה לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחתמין תלתא דאמר ליה מר ברבי יהודה גאון לספריה לא תכתוב אלא במותב תלתא. וצריך לסרגולי מגלתא ולשרטוטי דהלכתא כרבי יעקב דאמר שתים כותבין בלא שרטוט שלש אין כותבין. עד כאן לשון הר״י נשלמו דיני חליצה: + +Siman 78 + +עח. דין הלכות יבום +מצות עשה ליבם יבמתו כדכתיב יבמה יבא עליה. אם הוא אח מן האב לאותו שמת והיו בעולם שעה אחת יחד. ומצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אחר הגדול אחריו והכונס יבמתו זכה בנחלה. +וצריך שלא יהיו לו בנים לאותו שמת. אבל אם היו לו בנים או בני בנים אפילו ממזרים פטורה אשתו מן היבום אבל יש לו בנים משפחה ונכרית אין קרויין בנים וכן לענין זקוקה אפילו האח ממזר זקוקה אבל אם הוא משפחה ונכרית אינה זקוקה. אמנם בשפחתו נחלקו כי י״א שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא דנין להחמיר. כך כתב הרי״ף ז״ל. +וגרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להם אחוה לעולם כלל. והכונס יבמתו אם רצה לגרשה בגט ולהחזירה רשאי. + ומי שהניח אשתו מעוברת והפילה לאחר מותו תתיבם. והר״ף ז״ל כתב מיהו היכא דאיכא לספוקי אם כלו לו חדשיו אפילו ילדתו מת אסור להתיבם וחולצת ולא מתיבמת. וצ״ע בספר המצות גדול ובספר הרי״ף ובספר הרמב״ם ז״ל ע״כ. ואם ילדה ויצא לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד אמו פטורה מן החליצה ומן היבום. וכתב הר״ף ז״ל וזה לא מתוקם כ״א בקים ליה שכלו לו חדשיו וליכא למיקם עלה דמלתא כ״א דפרש מינה ליל טבילתה ושוב לא היה עמה עד אחר לידה ולפיכך אין לפוטרה מחליצה היכא דמת הולד כ״א מת דוקא לאחר שלשים עד כאן. ואם מת בתוך שלשים יום בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג הרי זה ספק בר קיימא ולפיכך אמרו חולצת ולא מתיבמת כדאיתא פרק החולץ. +אמר רב הונא מדברי סופרים לא יבא על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים כשרים בפרוטה או בשוה פרוט׳ וזה הנקרא מאמר ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור. +וכשם שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה כך אין עושין בה מאמר אלא לרצונה ומדעתה. קטנה מן הארוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה. וכשם שמקדש יבמתו כך יש לברך ברכת נשואין וכותבין לה כתובה כדין כל נושא אשה. ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קונה קנין גמור ליחוד ולקדש ואין מכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה ואסורה. + היבמה להנשא לשוק שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ואם נשאת היבמה בעלה לוקה עליה כשבא עליה ומוציאה בגט ואסורה ליבם אך חולצת ומותרת לאחרים אך אם נתקדשה מותרת לזה שקדשה אחר חליצת היבם או ליבם אחר שנתן לה זה גט. + שנינו הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין היתה ערה בין ישנה בין בא עליה כדרכה בין שלא כדרכה בין הערה בין גמר בה ביאתו קנה. בד״א כשנתכון לבעול אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה כשהוא ישן או שכור ולא הכירה לא קנה. +אמרי׳ בפ׳ האומר האומר זה בני או שהיה אומר שיש לו בנים אף על פי שהוא מוחזק בלא בני׳ הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום אמר יש לי אח או זה אחי אין לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם כיון שהוא מוחזק בלא אחים שהרי זה מתכוין לאוסרה לאחר מותו. +עוד מסקינן התם שאם היה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אינו נאמן וכן אם אמר על מי שהוחזק אח ואמר אין זה אחי אינו נאמן. +מי שזנה עם האשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפילו הוא מו��ה לה אף על פי שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום משום דכשם שזנתה עם זה זנתה עם אחר מאין נודע הדבר שהוא בנו ודאי והרי אין לו חזקה וספק הוא ולהחמיר דנין וחולצת ולא מתיבמת. + נאמן עד אחד להעיד על האשה שמת בעלה ומתיבמת על פיו ולהשיאה על פיו או שמת יבם או שנולד לו בן לבעלה להתירה לזה ואפילו עבד או שפחה או גוי משיחין לפי תומם. + והר״ף ז״ל כתב במקומות הללו נוהגין לחלוץ ולא ליבם באשכנז נוהגין ליבם. ובענין כפיה אין ליבמה כל בבית כופין לחלוץ ואם עשירה היא נהגו לעשות פשרה מן הממון ולתת ליבם עד כאן. +מעידין במיתת יבם כמו שמעידין באשת איש להתירה אבל היא עצמה אף על פי שהיא נאמנת לומר מת בעלי אינה נאמנת לומר מת יבמי. +ת״ר יבמה בתוך שלשה חדשים נזונת משל בעל מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמדה בפני ב״ד וברח נזונת משל יבם. והר״ף כתב ואפילו ברח מחמת אונס כדפירש רבינו תם ע״כ. +נפלה לפני יבם קטן ודאי אינה אוכלת משל יבם משל בעל מהו נחלקו בה רב אחא ורבינ׳ חד אמ׳ נזונת וחד אמר אינה נזונת והלכה אינה נזונת דמן השמי׳ קנסוה והא דאמרי׳ דיני בורח רוצה לומר דוקא כשנתרצה ליבם וברח אבל לא נתרצה לחלוץ ולא ליבם אין נראה שבענין זה היו מתקנין להם מזונות משל יבם. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע ודוק׳ ברח אבל לא ברח כיון שישנו בפנינו ונתרצית ליבם בשביל מעוט אין נראה שמתקנין לה מזונות. +אסור ליבם לישא קרובות זקוקתו כגון אמה או בתה עד שתתיבם לאחד מן האחי׳ או שיחלצו ותסיר זקיקתו מעליה ויכול אחרי כן לישא כל קרובותיה אף על פי שכלן אסורות על אחיו עד שיחלוץ או ייבם. + ראובן שהיה נשוי שתי נשים והיתה אחת אסור׳ על שמעון באסור ערוה ומת ראובן ונפלו לפני שמעון ואין שם אח אלא הוא פטור מן החליצה ומן היבום. ואם היתה אסור מצוה או אסור קדושה חולצת ולא מתיבמת איזהו אסור מצוה שניות מדברי סופרים אסור קדושה כל חייבי לאוין: + +Siman 79 + +עט. דין הלכות מיאון +קטנה שאין לה אב קרוביה משיאין אותה והויא אשת איש דרבנן רק שיוצאה במאון. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. גדלה שעה אחת ולא מאנה שוב אינה יכולה למאן ואם הגיעה לכלל שנותיה אינה יכולה למאן. + ועד מתי היא נערה מבת שתים עשרה שנה ויום א׳ עד בת שתים עשרה וו׳ חדשים ויום אחד והיא שהביאה שתי שערות מכאן ואילך הרי היא כבוגרת. דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו׳ חדשים בלבד. אמר שמואל בודקין לגטין ולקדושין ולגרושי׳ ולחליצה ולמאונין וכו׳. +וה״ר יצחק ז״ל כתב אם הגיעה לכלל שנותיה אינה יכולה למאן ואינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין. + ואם השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. והמאון בפני שלשה ואם מאנה הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. + וממאנת ביבם אך אסורה היא לאביו ואם נתן לה גט אף על פי שהיא קטנה הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. ולעולם ירחיק אדם עצמו מן המאון והממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. נתקדשה לאחר הן הן קדושיה הן הן מאוניה. + ובית דין כותבין לה בקוצר. בפנינו מאנה פלונית בת ר״פ ב״פ בעלה ולא יאריכו יותר פן יחשב כגט. ויש כותבין גטה הכי ביום פ׳ לירח פלוני פלונית ב״פ באתה לפנינו ואמרה שאמי הטעתני והשיאתני למי שאינו הגון לי ואפילו הגון איני רוצה בו ובדקנו אנו בית דין אחר דבריה ומצאנוה עדין קטנה היתה וכתבנו לה גט מאון שתהא רשאה לילך לכל אדם להנשא כדת משה ויש��אל. +ט״ו נשים פוטרות עצמן ופוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואי אתה מוצא דבר זה אלא בשני קרובים נושאים שתי קרובות. בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובתה ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו ואחות אמו ואחות אשתו אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו כל אלו אם מתו ואם מאנו ואם נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות פי׳ בתו כיצד היתה בת של ראובן נשואה לשמעון או בת בתו או חמותו או אחת מכל עריות אלו שפי׳ למעלה ומת שמעון אחיו בלא בנים הרי אלמנתו של שמעון נופלת לפני אביו ליבום ובשביל שראובן יבם אחי שמעון היה אינו יכול ליבם בתו או חמותו או קרובתו והרי הוא פטור מן החליצה ומן היבום. +וכיצד פוטרות צרותיהן שאם היו לשמעון נשים אחרות ונתאלמנו כלן כשם שהאחת אסורה ליבם כך כלן אסורות הרי הן פוטרות עצמן ופוטרות צרותיהן. צרות צרותיהן כיצד שאם הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו שני ומת ונפלה לפני ראובן ליבום הואיל וצרת בתו היתה אסור ליבם אותה וכל צרותיהן פוטרות עצמן וצרותיהן וצרות צרותיהן וכן כלם. נשלמו הלכות מאון: + +Siman 80 + +פ. דין הלכות עריות +אלו הן העריות שנאסרו עלינו מן התורה אמו ואשת אביו וכלתו ואחותו מאביו ומאמו. בתו בת בתו. בת בנו. בת אשתו. בת בנה. בת בתה חמותו. אם חמותו. אם חמיו. אחות אביו בין מן האב בין מן האם אשת אחיו בין מאביו בין מאמו. ואחות אשתו בין מן האב בין מן האם. ומותר אדם באשת בן אחותו ובאשת בן אחיו. +תנו רבנן אלו הן שניות דרבנן אם אמו אם אביו ואשת אבי אביו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם וכלת בתו. +ומותר באשת חמיו ואשת חורגו ואסור בבת חורגו. +כל העריות שלמעלה מי שעמד וקדש אחת מהן אין תופסין בה קדושין ולא צריכה גט הימנו. ואם הוליד מאחת מהן זהו ממזר אבל ודאי שניות דרבנן הכתובות למטה מעריות אף על פי שהן אסורות תופסין בהן קדושין וצריכה גט. ואם הוליד הולד כשר. ואפילו פנויה שזנתה ואינה יודעת אם עם קרובים זנתה שאסורין או עם שניים או עם רחוקין כגון זה הולד היוצא ממנה זהו שתוקי ואסור לבא בקהל ואם אמרה לכשר נבעלתי ונתנה אמתלא לדבריה מותר לבא בקהל. +ואשת איש שזנתה לרצונה אסורה לבעלה בין שזנתה עם ישראל או עם עבד או עם גוי אבל לענין ולד אם מישראל בין באונס בין ברצון הולד ממזר ואם מגוי ועבד הולד כשר. +אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה בעד אחד ונשאת תצא מזה ומזה. וכן אם נתגרשה בגט פסול ונשאת. ודוקא נשאת אבל אם נתקדשה מותרת לחזור לו. וכן אם נשאת על פי עדים ונמצאו שקרים מותרת לחזור לו. +עד אחד נאמן בין באשת איש בין ביבמה ואפילו עבד ואפילו אשה חוץ מצרתה ויבמתה וחמותה וכלתה. ובת בעלה. וגוי נאמן במסיח לפי תומו. והיא עצמה נאמנת נמי היכא דלא שייך למימר כדרמי כגון מת בעלי במלחמה. ואשה שזנתה תחת בעלה בעדים או שלא בעדי׳ אסורה עליו אם קנא לה ונסתרה. ושמא הלכה כמאן דאמר קנוי על פי עצמו. ולכך אל יאמר אדם לאשתו אפילו בינו לבינה אם תסתתרי עם פלוני שמא תסתר ותהא אסורה לו. ולא יוכל לגרשה מפני תקנת רבינו גרשום. ויהיה עגון: + +Siman 81 + +פא. הלכות עדויות +אסור להעיד קרוב שנ׳ לא יומתו אבות על בנים וגו׳ ואפי׳ קרוב לערב פסול וקרובי הדיינין לפי הירושלמי ולפי ענין ההלכה. האחין זה לזה קרוין ראשוני׳ ובניהם שניים ובני בניהם שלישיים: + פסק בספר המצות אבא דאבא כשר לדברי הכל. והר׳ יצחק אמ׳ דודאי פסול משום דהאב ובנו אין להם הפסק. פסק ר״ת דשלישי בראשון פסול וכדרך שאתה מונה בזכרים יש לנו לומר בנקבות. וכל אשה שאתה פסול לבעלה וכל איש שאתה פסול לו אתה פסול לאשתו חוץ מג׳ בראשון. + והיכא דאיכא תרי בעל כאשתו יש פסול ויש כשר. כיצד שנים שלקחו שתי אחיות או אשה ובתה פסולין. זה לקח אשה וזה לקח בת אחותה וכן הנשואין בנות שתי אחיות או בנות שני אחים כשרים. והר״ף ז״ל כתב בעל כאשתו לא אמרינן כ״א מראשון לראשון ואשה ובתה נמי חשיב כמראשון לראשון. ע״כ. +ואבי חתן ואבי כלה כשרין זה לזה ובין אחי האח. +ואין אדם מעיד לאשתו ארוסה אבל לקרובים מעיד עד שישאנה וכל הקרוב באותה שעה ונתרחק כשר. +והאוהב והשונא פסולין לדין וכשרים להעיד. והפסולין פסולין בין לזכות בין לחובה. + ומי שהיה יודע לו בעדות על אחד ואחר כך נעשה חתנו פסול. ואם היה חתום בשטר הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין עליו וכן בגזל. + אבל קטנים ונעשו גדולים אין מעידין אלא על דברים אלו על כתב ידו של אביו ושל אחיו ושל רבו ועל פלונית שיצתה בהנומא וראשה פרוע ועד כאן היינו מהלכין בשבת ושאכלנו בקצצא של פלוני. + וכל עדות שנראה שבעדו׳ זו יש הנאה למעיד פסול שאין לך קרוב גדול מזה שמעיד להנאתו. +אסור להעיד שקר שנ׳ אל תענה ברעך עד שקר. ודוקא בב״ד אבל שלא בב״ד אינו אלא כמוציא שם רע בעלמא. ואסור להעיד רשע שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. +וגם אסור לעד כשר להצטרף עם רשע אפילו העדות אמת כך כתוב בספר המצות. וקשיא היאך יכבוש עדותו. ויש לומ׳ שאינו אסור שלא יאמר הכשר אני ופלוני ראינו כך אלא יש לו לומ׳ ראיתי כך. וכל איש שעבר עברה דאוריתא פסול מדאוריתא. מדרבנן פסול מדרבנן ולמפרע הוא נפסל כאביי ופסול מדאוריתא לא בעו הכרז׳ ועדותו טוב עד שיכריזוהו. +אלו הן הפסולין מלוה ברבית המלוה והלוה אבל העדים שמא כשרים שאינן סבורים לעשות רע וכל מי שאינו סבור לעשות רע כשר לעדות. ומפריחי יוני׳ ומשחקים בקוביא וסוחרי שביעית והיכא שיש לו אומנו׳ אחרת כשר. +הוסיפו עליהן החמסני׳ והלוקחי׳ שלא מדעת בעלים והרועים אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה. אבל מגדלי בהמה גסה כשרין אפי׳ בחוצה לארץ: ומוכסין וגבאין פסולי׳ וסתם מוכס פסול וסתם גבאי. גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ובאריסין ובדבר מועט. + ואוכלי צדקות של גוים אם אפשר לו להיות נזון בצנעה ומבזה עצמו בפרהסיא פסול ואם לאו כשר. +והאוכל בשוק ועבדים וקטנים וחרשין וסומין בשתי עיני׳ ושוטי׳ כלן פסולין וסומא באחת כשר ומשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כלה והיודע בעדות קודם שנסתמ׳ ונסתמא פסול. +ואימתי חזרת משחקי בקוביא משישברו פספסיהן מעצמן ויחזרו שלא ישחקו ואפי׳ בחנם. ומאימתי חזרת מפריחי יונים משישברו הכלי׳ שהן צדין ויחזרו בהן דאפי׳ במדב׳ לא עבדי. וכן טבח שבודק לעצמו ויצתה טרפה מתחת ידו פסול עד שילך למקו׳ שאין מכירין אותו ויוציא טרפה מתחת ידו משלו בדבר חשוב. +ואסור לאד׳ לכבוש עדו׳ שנ׳ אם לא יגיד ונשא עונו דוקא בב״ד. אבל חוץ לבית דין לא. וכן אם השביעו עליו חייב קרבן. ודוקא בב״ד ודוקא ראויין להעיד כגון הפסולין. ומלך לא אמרינן. ואע״ג דאמרינן האי צורבא מדרבנן דידע דבציר מיניה לא ליזיל הני מילי לממונא אבל לאסורא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳. נשלמו הלכו׳ עדויות: + +Siman 82 + +פב. הלכות דיני צדקה +מצות עשה לתת צדקה לעני. וצריך ליתנה בסתר ולא יתפאר ולא יתיהר בצדקה. +ואומר ה״ר אליעזר שאם היה עובר עברה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינ׳ ביה אחיך עד שישוב וירצ׳ לקבל עליו דין. וגם אף במשומד לתאבון אומר כן. + אמר רבי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. בירושלמי מפרש פעם ראשונה לקרן מכאן ואילך לחומש. +עשיר שאינו רוצה לתת צדקה כופין אותו. וגדול המעשה יותר מן העושה. ודוקא באדם עשיר אבל באדם אחר אין לדחקו יותר מדאי רק בדבר הראוי. + וגבאי צדקה מקבלין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים או עניותם. +האומר תנו מאתים זוז לב״ה או לספר תורה ינתנו לב״ה או לספר תורה הרגיל בו. האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר. ואומר ר״ת שנדרי צדקה שאנו נודרים עתה אנו נודרים לדעת עצמנו ואנו גזברין ממנה. ואם אנו ממתינין עד שיבאו גזברין מהוגנים אין כאן משום אל תאחר. + כתב בעל התרומה אסור לומר חפץ זה יהא הקדש שהרי פירות ירקבו. כסות וכלי׳ ירקבו. בהמה תעקר וכלי מתכו׳ יוליכם לים המלח. אלא אומ׳ אני נותן חפץ זה או דמים אלו לצדקה או למצוה או לעשותה: +וצדקה הבאה ליד הגבאי אסור לשנותה אם לא ברשו׳ בני העיר אבל בני העיר משנין אותה לכל מה שירצו ואפילו לדבר הרשות וכן עמא דבר. והר״ם נ״ע כתב שיכול לשנותה ופי׳ יכול ללותה כדאיתא פרק קמא דערכין. ואמרינן קודם שבא לידי הגבאי אבל משבא לידי הגבאי אסור לשנותה וללוותה. וכל הגבאין יכולין לשנותה לדעת הקהל. והר״ף ז״ל כתב מיהו אם פירש הנותן העני למי יתן אסור לשנותה לעולם. +ועני שאין אנו מכירין אותו ואמר פרנסוני כסוני אין בודקי׳ למזונות אבל בודקין לכסות: ומי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותם. ואם לדבר מצוה מותר לשנות. אף על פי שלא נשתקע שם בעלים מעליה אלא או מנורה או נר של פלוני. ואם נשתקע שם בעלים מעליה אפילו לדבר הרשו׳ מותר. ואם התנדב גוי אפי׳ לדבר מצוה אסור לשנותה עד שישתקע שם בעלים מעליה כדאמרינן גוי מפעא פעי פירוש צועק ואומ׳ הקדשתי זה לב״ה והן מכרו אותן לעצמן. +ובפר׳ קמא דב״ב משמע דמלך או שר גוי ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין לו מפני דרכי שלום אלא נוטלין מהם ויתן לעניי גוים בסתר שלא ישמע המלך והשר כמו ההיא דאמיה דשבור מלכא דשלחה ארנקי וכו׳. + כתב הר״מ נ״ע אדם שנדר בעיר אחת אם יש שם גדול העיר אינו יכול ליתנו בעיר אחרת. כדאיתא במגילה בפרק בני העיר שהלכו ופסקו עליהם צדקה צריכין ליתנה ליד גבאי. ומפרש התם משום חשדא שלא יחשדו אותם וכשילכו משם יטלו אותה מיד הגבאי. וה״מ כשאין להם חבר עיר אבל אם יש להם חבר עיר אסור להוליכה משם לעיר אחרת. ואם נדר אדם מעות לצדק׳ יכול ליתנם לקרוביו וכן המעשר יכול ליתנו לקרוביו עכ״ל: +בפרק הניזקין אין ממחין ביד עניי גוי׳ בשכחה ולקט ופאה משום דרכי שלום. ומפרנסין עניי גוים ומבקרין חוליהם וקוברין מתיהם משום דרכי שלום. +פדיון שבוים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה מפדיון שבויי׳ שהשבוי עומד בסכנה ממות וחרב ורעב. והמעלים עיניו מפדיון שבויי׳ עובר בבל תאמץ ובלא תעמוד על דם רעך ובלא ירדנו בפרך. ובעשה פתוח תפת׳ את ידך. וחי אחיך עמך. ואהבת לרעך כמוך הרי ג׳ לא תעשה וג׳ עשה. ומצוה להציל לקוחים למות והרבה דברים כאלו ואין לך מצוה גדולה מפדיון שבויים: ובפר׳ בתרא דבבא בתרא מוכיח כי אנשי העיר שגבו מעות לבנות ב״ה ובא להם דבר מצוה מוציאין בו את המעות. ואם קנו מהן אבנים וקורות לא ימכרו אותן לדבר מצוה כ״א לפדיון שבויי׳. שאע״פ שהביאו הל��ני׳ וגזרו האבני׳ ופסלו הקורות והתקינו את הכל מוכרין אותן מפני פדיון שבויים אבל בנו וגמרו לא ימכרו ב״ה אלא יגבו לפדיונם מן הצבור. + פרק השולח אין פודין את השבויי׳ יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם או מפני דלא אתו לגבויי בהו או משום דוחקא דצבורא. ואין מכריחין את השבויים מפני תקון העולם מפני שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם ומוסיפין שמירה על שמירתם. וכן אין לוקחין מן הגוי׳ ספרי׳ תפלין ומזוזות יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם. +שנינו פרק בתר׳ דהוריות כל הגדול מחברו קודם לפדותו ואפילו היה כהן גדול והוא עם הארץ וממזר תלמיד חכם תלמיד חכם קודם. ומי שישב במדינה ל׳ יום כופין אותו לתת בקופה של צדקה עם בני המדינה. ישב שם ג׳ חדשים כופין אותו לתת בתמחוי. ישב שם ז׳ חדשים כופין אותו בכסות עניי העיר. ישב שם ט׳ חדשי׳ כופין אותו לקבורת מת מצוה ועושין לו כל צרכי קבורה. ובירושלמי דבבא בתר׳ מפרשי גבי ישב שם י״ב חדשים הרי הוא כאנשי המדינה. א״ר יוסי בר׳ בון בין לחטי דפסחא בין לישא בין ליתן. ועתה מרוב הגלו׳ נהגו העולם דין שלשים יום. +שנינו במסכת פאה פ׳ בת׳ מי שיש לו מזון ב׳ סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי היו לו י״ד סעודו׳ לא יטול מן הקופה עני שגבו לו כל צרכו והותירו המותר שלו. ותניא בתוס׳ דמסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכן תניא פר׳ נגמר הדין מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו. +שנינו פרק אחרון דמסכת פאה כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיתפרנסו עניים משלו. ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ וכל מי שאינו לא עור ולא פסח ולא סומא והוא משים עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם ובירושלמי דמסכת פאה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאלו שופך דמים. פירוש כגון חולה או זקן או בעל יסורים או מי שיש לו בנות גדולות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא אם כן יטול. +גדול המפייס לעני בדברים יותר מהנותן צדקה וכל המעלי׳ עיניו מן הצדקה נקרא בליעל ואכזר וחוטא שנאמ׳ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ורחמי רשעים אכזרי ומכחיש יחוסו שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב שהיו רחמנים אלא מזרע הגוים שכתוב בהם אכזרי המה לא ירחמו. וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך. +הנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות אבד זכותו אפילו נותן הרבה ועובר משום אל ירע לבבך בתתך לו. וטוב ממנו שיתן פרוטה בסבר פנים יפות. +עוד יש ענין שטוב משניהם הנותן כראוי לעני בסבר פנים יפות. ויש ענין רביעי שטוב משלשתן שיתן לעני כראוי קודם שישאל. עור יש ענין חמישי שטוב מארבעתן מאן דצייר זוזי בסדיניה ושדי לאחוריה ובאים עניים ונוטלין אותן ואין הנותן יודע למי נותן ואין העני מתבייש. + ויש ענין ששי שטוב מחמשתן שהיה משליך מעות אחורי הדלת שלא ידע כלל ממי נוטלה ולמי נותנה. +וגדולה צדקה שנאמר עשה צדקה נבחר לה׳ מזבח. ומצוה גדולה להלוות עני שנאמר העבט תעביטנו די מחסורו. ואמרו ז״ל מי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו בתורת הלואה כדי שתנוח דעתו עליו וזו היא מצוה יתרה מן הנותן. ומטיל מלאי לכיס יותר מכלן. והר״ף כתב זה הנוטל מעות מן העני או מתלמיד חכם ומרויח בעבורן. נשלמו דיני צדקה: + +Siman 83 + +פג. דין השבת אבדה +דרשו ז״ל לכל אבדת אחיך לרבות המשומד ואפילו אם היה בעל האבדה רשע אוכל ��בלות לתאבון וכיוצא בזה מצוה להשיב לו אבדתו. אבל אוכל נבלות להכעיס הרי זה מין. והמינין והאפיקורוסין ועובדי ע״ז ומחללי שבת בפרהסיא אסור להשיב להם אבדה. +המוצא מציאה בזוטו של ים ובשליליתו של נהר שאינו פוסק אע״פ שיש בה סימן הרי זה של מוצאה שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שודאי נתיאשו ממנ׳. והרב ר׳ פרץ ז״ל פירש ואפי׳ לא ידעו הבעלים השטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת אפילו הכי קים לן שגזרת הכתוב דגבי שטיפת הנהר הוי יאוש כדפיר׳ ה״ר יצחק בפרק אלו מציאות עכ״ל: + המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלכה לה וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו מדעתו. ואבדה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולהחזירה. +מצא שק או קופה אם היה זקן או נכבד שלא היה דרכו ליטפל בכלים אלו אינו חייב להחזיר. כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר בשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר: +ראה בהמה שברחה מן העדר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלי׳. החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם פירוש אפילו מאה פעמים עד שיחזירנה לבעליה למקום המשתמר ואם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גנה וחורבה ונאבדה משם חייב באחריות: + כהן אינו מטמא עצמו בבית הקברות להחזיר אבדה וכן הבן אינו שומע אל אביו שאמר לו אל תחזיר: + ראה מים שוטפין ובאין בשדה חברו הרי זה גודר בפניו: +אבדתו ואבדת אביו ואבדת רבו שלו קודם לכל אדם אביו ורבו רבו קודם וה״מ רבו מובהק. ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת: המוצ׳ מציא׳ חייב להכריז עליה וכשהוא מכריז מזכיר שם האבדה ואינו חושד לרמאי לפי שאינו מחזיר אלא על ידי סימנין מובהקין פי׳ מובהקין כגון מדה ומשקל או מנין או מקום האבדה. +באו שני׳ זה נותן סימנין וזה נותן סימני׳ זה כמו זה לא תנתן לזה ולזה אלא תהא מונחת עד שיודה האח׳ לחברו או שיעשו פשרה ביניהם: וכן אחד הביא סימן ואחד הביא עדים תנתן לעדים: זה נתן סימן וזה נתן סימן ועד אחד הרי העד כמי שאינו ויניח: מצא שמלה או כיוצא בה זה הביא עדי אריגה שארג לעצמו וזה הביא עדי נפילה שנפלה ממנו תנתן לעדי נפילה. זה נתן מדת ארכ׳ וזה נתן מדת רחבה תנתן למי שנתן מדת ארכה. זה כוון מדת ארכ׳ ורחב׳ וזה כוון משקלה תנתן למדת משקל: + והר״ף כתב ויש מחלקים בין בגדי׳ שאין דרך לשקלן ממתכו׳ שדרך לשקלן. וצרי׳ לבדוק האבד׳ שלא תפסד מאליה. כיצד כסות מנערה אחת לשלשי׳ יום ושוטחה על גבי מטה לצרכה ולא לצרכו. +מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו: +כלי נחשת משתמש בהן בחמי׳ אבל לא על גבי האור מפני שמשחיקן. כלי בסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן: מגרפות וקרדומו׳ משתמש בהן ברך פי׳ עצים רכים ולא קשים מפני שמפחיתן: מצא כלי זהב וכלי פשתן וכלי זכוכית הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו. מצא ספר קורא בו אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרו׳ גוללו אחת לשלשים יום ולא יקרא בו פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם. ולא יפתח יותר משלשה דפים ולא יהיו ב׳ קורין ב׳ ענינים שמא ימשוך זה ויתקלקל הספר. אבל קורין שני׳ בענין אחד: מצא תפילין מניח כדי דמיהן ומניחן. פירוש מעכבן לעצמו: +מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי הוא צריך להאכילו אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י״ב חדש או שוכרן ולוקח שכרן ומאכילן וא�� היה שכר יותר המותר לבעלי׳ וכן התרנגולת מוכר הבנים ומאכילה כל י״ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלי׳ בשותפות כדין כל השם בהמה מחברו: ור״ש ז״ל פירש שם דמיהן מוכרן ומניח הדמי׳ אצלו: +מצא עגלים וסייחים שרועים בשדה מטפל בהן ג׳ חדשי׳ ושל בריאה ל׳ יום פי׳ ואם צריך לפטמם בבית מטפל בהן ל׳ יום: +מצא אווזין ותרנגולין זכרים גדולי׳ מטפל בהן ל׳ יום קטנים וכל דבר שטפולו מרובה משכרו מטפל בהן ג׳ ימים מכאן ואילך מוכר בב״ד מה יעשה בדמים לא ינתנו לב״ד אלא ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן לדברי רבא שפסקנו כמותו ועל ידי כן חייב בגנבה ואבדה אבל באונס לא. במה דברים אמורים בדמי מכירה כגון שמכר האבדה אבל מעות אבדה כגון שמצא מעות לא ישתמש בהן: +והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. + ומחזירין חמור בסימני אוכף. זה הכלל באבדה שאין בה סימן כיון שנאבדה וידעו הבעלים שנאבדה הרי זו בחזקת שנתיאשו הבעלים ממנה והרי היא של מוצאה והר״ף כתב מיהו בדבר שיש לו קול סמוך לבעלי׳ שיש לו כקורות ואבנים אפי׳ בדבר שאין בו חייבין השכנים להחזיר ע״כ: אבל אם לא ידע שנפל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. +וכל דבר שיש בו סימן הרי הוא בחזקת שלא נתיאשו הבעלים ממנה והמוצא אותה חייב להכריז. ואם הוא דבר שאין בו סימן יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ואם יש בו סימן אע״פ שהוא עשוי לידרס הוי סימן וחייב להכריז. + ואין מחזירין אבדה בטביעות עין אלא לתלמיד חכם שאינו משנה בדבורו כי אם בג׳ דברי׳ בפוריא ובאושפיזא ובשביל הבאת שלו׳: +תמרי זיקא שריין שהבעלים מתיאשין מהן ומוחלין להם ואם הם של יתומים שאינן בני מחילה אסורין וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום אילנות הרי זה גלה דעתו שלא מחל ואסורות: +מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן חייב להכריז אם נראה שהדבר שאין בו סימן מדבר שיש בו סימן: +מצא מעו׳ בחנות הרי הן שלו בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני לפני השלחני הרי הן שלו. ואמרי׳ ואפי׳ על גבי השלחן. בין התיבה או בין הכסא של שלחני הרי אלו של שלחני ואפי׳ בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו שרוב גוים מצויין לשם וקיימא לן כר׳ שמעון דמתיר ברוב גוים ולא ברוב ישראל: ראה אותה המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה אותו האיש שהחזיק בה זכה בה. והמגביה מציאה לחברו קנה חברו. +בהמה של מציאה לא זכה בה עד שימשכנ׳ או עד שינהגנה וכן בנכסי הגר. אחד רוכב ואחד תופס מוסרה הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחי הבהמ׳ והתופס מוסרה קנה מה שתפס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה. +וחברו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם היתה חצר המשתמרת או עמד בצדה אע״פ שאינה משתמרת. ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום. מסקי׳ דקטנה יש לה חצר ויש לה ד׳ אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ד׳ אמות. +מציאת בנו ובתו הסמוכי׳ על שלחנו אע״פ שהם גדולי׳ ומציאת בתו הקטנה והנער׳ אע״פ שאינה סמוכה על שלחנו ואפי׳ מכורה לאמה הרי אלו שלו וכן מציאת אשתו ועבדו ושפחתו הכנעני׳ אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו אע״פ שהו׳ קטן וכן מציאת עבדו ושפחתו העברים אע״פ שהם סמוכין על שלחנו הרי אלו שלהם מפני שעבדו ושפחתו אוכלי׳ בשכרם ויתום הגדל בתוך הבית לא קרינא ביה סמוך על שלחנו אחרי שאינו מוטל עליו לגמרי. + והמוצא שטרי חוב לא יחזיר אף על פי שהחייב מודה: + +Siman 84 + +פד. דין הלכות רבית +אסור להלוות ברבית שנ׳ לא תהיה לו כנושה. ודוקא לישראל אבל לגר תושב מותר ואפי׳ רבית דברים כגון הקדמת שלום אסור בכל דבר אפי׳ אבק רבית אסו׳. ואע״פ שהלוה והמלוה עוברין אין לוקין עליו לפי שנתן להשבון. +וכל המלוה ברבית אם רבית קצוצה יוצא בב״ד ומוציאין אותו מן המלוה ומחזירין ללוה ואם מת המלוה אין מוציאין מן היורשין: +אסור לאדם להלות לבניו ולבני ביתו ברבית אף על פי שאינו מקפיד ומתנה בעלמא הוא דיהיב להו הרי זה אסור פן ירגילו בדבר זה: אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ונותן לו יותר על מה שהלוה מותר: ואומר ר״י ז״ל כי אינו מותר רק בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל בדבר מרובה לא: +תניא בתוספ׳ מעו׳ של ישראל המופקדות ביד גוי מותר להלותן ברבית מעות של גוי המופקדות ביד ישראל אסור. זה הכלל כל שבאחריות גוי מותר באחריות ישראל אסור. ולפי זה ישראל הצרי׳ ללות מעות מן ישראל חברו על יד גוי לא ילוה אלא א״כ יקנה המשכון לגוי: והר״ף כתב בפירוש מ״מ אפילו בסתם שרי דדעתו לכך וכן נהגו להתיר אפי׳ בסתם ע״כ. והמלוה יש לו לסבור שהלוה עושה מעשיו בהתר ואם הלוה יאמר אחר כן לא עשיתי אין להאמינו אך ירא שמים יש לו להתרחק מן הדבר עד שידע שהלוה עשה בהתר אבל כשהפקיד או המושל לקח משכון מישראל אז ודאי אינו מקנהו לו ואסור ליקח ממנו רבית. +וכשאדם הולך לדור חוץ לעירו ואמר לישראל חברו לפדות לו משכונותיו אסור לתת לו יתר על הקרן אם לא יאמר לו בפירוש בכך וכך אני קונה המשכון ממך. ואם נתן לו הלוה הקרן לבד אסור למלוה ליקח רבית מכאן ולהבא אם לא בתורת מקח כמו שאמרנו: +וחובות של אשראי צריך שיאמר לחברו אתה תפטור הגוי בכך מכל וכל ואני קונה ממך בכך וכך מה שאוכל להוציא מן הגוי: +והר״ם נ״ע כתב שצריך שיאמר במעמד שלשתן תן לזה חברי מה שאתה חייב לי וכשתעשה זה תהיה פטור ממני ואין לי עסק בך: +ומותר לישראל ליתן משכונות לישראל חברו ללוות מן הגוי אבל אינו עושה לו ערב ללות מן הגוי אלא אם יקבל עליו אחריות הגוי שלא יתבע מן הערב תחלה: +ומותר לישראל ליקח משכונות של גוי ולומר לחברו הלוה מעות על אלו המשכונות שהם של גוי ואם אמר לו אחרי כן של ישראל הם אינו נאמן: +כתב הר״מ ראובן שהלוה לישראל על משכון והלך ראובן ולוה אותן ברבית ראובן עצמו חייב לפרוע הרבית אפילו אם התנה עם שמעון כשאצטרך מעות אלוה אותם ברבי׳ עליך לפרוע אין מועיל התנאי כי הרבית מישראל קא שקיל כי אין שליחות לגוי אבל אם אמ׳ מתחילה לגוי קודם שעלה שום רבית ממשכון שאינן שלו אלא של פלוני מותר: +ובשם הר״ש ז״ל מצאתי כתוב אם ישראל נותן משכונו לגוי למשכנו לישראל אחר אם מותר לאותו ישראל לגבות הרבית מן הגוי אעפ״י שיצא מכיסו של ישראל מותר והאי המונע ידו הרי זה חסיד שוטה ובלבד שלא יתכוין מתחילה לכך אבל אם היה יודע במשכונו של גוי וישראל בתחילה קנסי׳ ליה. וכשישראל נותן משכון שיש לו מגוי ואמר לו הלוה לי מה שיש לי על משכון זה ואקבל הרבית ואתנתו לך אם מותר לישראל לקבל הרבית מיד הגוי וליתנו לחברו ואמר רבי מותר שלא אסרה תורה אלא הרבית הבא ממלוה ללוה ושניהם ישראל אבל ממשכון גוי מותר. ורבי דוד הלוי הורה לו הלכה למעשה עכ״ל הר״ש ז״ל. +עוד מצאתי כתוב בשמו אסור ליקח רבית מישראל משומד דלא נפיק מכלל דלא תשיך שאעפ״י שחטא ישראל הוא וכן לגט וחליצה וקדושין ישראל הוא ואם לוה מישראל מעות ע״י גוי או אפילו ישראל שלוה מעות מישראל חברו על ידי גוי מותר ליקח רבית מן הגוי שאין שליחות לגוי דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית: ואם ישראל עצמו א�� המשומד בא לפדו׳ משכונו אל יזכור לו שום רבית אלא יאמר לו קנהו מידי בכך וכך אם תרצה ע״כ: +ומותר לישראל לומר לחברו טול דינר ואמור לפלוני שלוה לי מעו׳ וכן מותר לומר לחברו טול דינר והלוה לפלוני מעות שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה: ודוקא בזה הענין שהלוה אינו מתחסר כלום והמלוה מתרבה או שהלוה מתחסר והמלוה אינו מתרבה אבל אם הלוה מתחסר והמלוה מתרבה אפילו על ידי אח׳ אסור: +ורבית מוקדמת ורבית מאוחרת אסור ודוקא כשפירש לו בפירוש בשביל שתלוני או בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אבל בסתם מותר ודוקא מתנה מועטת אבל במתנה מרובה דמוכחא מלת׳ אפילו בסתם אסור. + ומשכנתה בנכיתא שרי וירא שמים יזהר מזה ומכיוצא בזה אבל משכנתא דסורא מותר דכתבי הכי במשלם שניא אלין תיפוק ארע בלא כסף ודוקא בשדה וכרם אבל בחצר שנינו המלוה חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור הימנו בפחות ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא אסור המלוה לדור בה אם לא בשכר וצריך המלוה להעלות לו שכר ודוקא דירת חצר שהיא פרהסיא אבל מידי אחרינא לא: ור״ת מתיר ללוות על בית ולדור בו בנכיתא כיון שממושכנת בידו והוי כמו מוכר שדהו לפרות לפחות משווים ויש להחמיר כדברי ר״ש המוכר בית או שדה ונתן לו מקצת דמיו ואומר לו לכשיהיו לך מעות וטול לך אסור. ופעמים ששניהם אסורין דאמר ליה לכי מייתית לי קני מעכשו וזוזי להוו גבך הלואה פעם שמוכר מותר ולוקח אסור דאמר ליה לכי מייתית קני. פעמים שמוכר אסור ולוקח מותר דאמ׳ ליה קני מעכשיו וזוזי להוו גבך הלואה. פעם ששניהם מותרין כגון דאמר ליה קני כשעור זוזך מעכשו והשאר לכי מייתית קני: +מכר לו בית או שדה ואמר לו מוכר ללוקח לכשיהיו לך מעות החזירם לי אסור ואם אמ׳ לו לוקח למוכר לכשיהיו לי מעות אחזירם לך אפילו הכי אסור משום דהוי פטומי מלי: והר״ף ז״ל כתב ודוקא כשלא היה תנאי זה ביניהם בתחלת הענין אבל אם היה תנאי זה ביניהם בתחלת הענין אז לא הוי פטומי מלי: שנינו מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי לך בעשר סלעים ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר: מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז ואם לגורן הרי שלך בי״ב מנה אסור. +ואסור להרבות בשכר אדם. כיצד לא יאמ׳ אדם לחברו עשה עמי מלאכה בזה היום שהיא שוה דינר ואני אעשה עמך מלאכ׳ בשבוע אחרת שהיא שוה שנים לפיכך אומר לשם שלא יאמ׳ נכש לי היום ואני אעדר לך למחר. ולא יאמר חרוש עמי בגריר ואני אחרוש עמך ברביעה שהרי טורח החרישה יותר בימות הגשמים: ואמר רב נחמן טרשא דידי שרי. פירוש למכור סחורה יותר מכדי דמיה ובלבד שלא יפרש לו מעכשו והרי הוא לך בפחות ודוקא בדבר שאין דמיו ידועי׳ לכל. ואמר חמא טרשא דידי ודאי שרי שהיה מוכר פירוש במקום הזול כבמקום היוקר שהיו מוליכין שם את הפירות לפי שהחמרים היו שם לוקחין הסחורה בזול שהיה בכאן נמכרת ביוקר ואחריות הדרך על רב חמא ומפרש טעמא משום דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא וזה אפילו היה בידם משלא יוכלו למצא מי יעשה להם כזה: ופסק תלמודא כי טרשא זו שרי גם כטרשא דרב נחמן יש אומרי׳ דהוי הלכה: +ואסור לקנות פירות פרדס קודם שיתבשלו י״א בקונה סתמא וי״א בקונה בכך וכך ומודה רב נחמן בתורי י״א בקונה עגלי׳ קודם שיולדו לפי שיש בהם הפסד גדול: וי״א כשבוצרין הכרמים על ידי שוורים. + ומותר לתת דמי יין לחברו של חבית ויאמר אם יחמיץ היין תהא של מוכר ואם הוזלה או הוקרה תהא של ��וקח מותר הואיל ומקבל עליו הלוקח זולא ואפילו לא קבל זולא כמו מתשרי ועד טבת שרי: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אעפ״י שאין לזה יש לזה: אין לווין סאה בסאה אלא אם כן יש לו וכן מכל דבר חוץ מן המטבע דלא שייך בהו יוקרא וזולא: +ומעמידין מלוה על גבי פירות והוא שיש לו ואם יש לו מעט מלוה עליו אפילו כמה סאין: והר״מ כתב ואם אין לו כלל אז יתן לו חברו במתנה מעט ואז יוכל להלוות כמה סאין שירצה אבל מ״מ ללוות בתנאי שלא יוכל לפרוע עד זמן היוקר אסור כמו סאה בסאתים: ואם פסק אדם כשער הגבוה נוטל כשער הזול אף על פי שהוא ביוקר בשעה שנתן דמים ואם לא פסק נוטל כשער היוקר: אמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער שבשוק: יש פוסקין שהלכה כן אבל שמא הלכה כרבא דאמר מה לי הן מה לי דמיהן ופוסקין על שער שבשוק. +ואסור לאדם להיות סופר למלוה ברבית שנאמר לא תשימון עליו נשך: +כתב הר״מ ראובן שתבע לשמעון פעם אחת הבאתי לך משכון של גוי ולאחר זמן פדיתי המשכון ממך ונתתי לך רבית ואחר כן לא נתן לי הגוי רבית כלל ועתה אני תובע ממך שתחזור לי הרבית וראובן השיב באותה שעה שפדית ממני המשכון אמרתי לך אם נותנין לך הגוים רבית אז תתן לי ואם לאו לא תתן לי ואתה אמרת כן נותני׳ לי הגוי׳ רבית דין הוא שאפילו אם נותנין הגוים רבית לשמעון אסו׳ ליתן לראובן ואסור לראובן לקבל אם לא בשעה שהלוה שמעון המעות מראובן על המשכון שהיה מסתלק מן המשכון לגמרי ודומה כאלו מכרו לו ואין לו עסק לשמעון על זה המשכון כלל אז יש לו ליתן לראובן מה שנתן הגוי: + +Siman 85 + +פה. דין הלכות נדה +האשה אפילו קטנה בת שלש שנים ויום אחד מתטמאת בבית חיצון אף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן הרחם ושתת הואיל ויצא מבין השנים והוא מקום שיגיעו אליו בשעת גמר ביאה ובין השנים עצמו כל פנים: +ואסור לבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפילו להיו׳ מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת: +ונדה דאוריתא כך היא כשמתחלת לראות דם אפילו טפת דם כחרדל טמאה ז׳ ימים בין ראתה כל ז׳ ימים בין שלא ראתה אלא יום אחד: +וכת׳ הר״ש ז״ל דהא דאמרי דאשה מתטמאה בכל שהוא הוא לענין ראייה אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה לא מטמאה עד כגריס. ועוד שאפילו עד כגריס תולה במאכולת ע״כ: + ואם פסקה מלראות ביום ז׳ סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחר כן נכנסה לימי זיבה והם י״א יום: זהו משפטן אם ראתה ביום א׳ שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום אותו היום כולו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה של יום שני ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל יום ג׳. ראתה דם גם ביום השני בלילו או ביומו הרי יום שני טמא ומשמרת יום ג׳ ותהיה מותרת לבעלה ליל יום רביעי אם לא ראתה: ובין הימים האלו נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור ז׳ נקיי׳ שיהיו כלם טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום ז׳ אחר הנץ החמה ומותרת לבעלה בליל ח׳: ראתה אחר ז׳ נקיים אלו והם י״א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נדתה והם שאמרו רז״ל י״א יום שבין נדה לנדה וטמאה שבעה ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל ח׳ אם פסקה כמו שבארנו. +והיה מנהג הנשים להראות כתמיהן לחכמים לראות אם הוא דם טמא או טהור כי יש כתמי׳ שאין טמאי׳ ואף על פי שיצאו מ�� המקור שאין כל המשקה היוצא מן המקור טמא אלא הדם בלבד. וה׳ דמים באשה טמאים והשאר טהור. ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הכתמים שלא היו בקיאין בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה על כן החמירו חכמי׳ בדבר וגזרו שיהיה כל דם שתראה האשה ספק זיבה שאם ראתה שלשה ימים רצופים שתשב ז׳ ימים נקיים: +ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבו׳ עליה ז׳ נקיים חוץ מאותו יום שבו פסק הדם שחששו ואמרו שמא טעינו ולא ידענו מתי התחלנו לראות ואולי ראינו זה ג׳ ימי׳ ואנו זבות גמורות וצריכות אנו לישב ז׳ נקיים וכ״ש אם ראו ראייה גדולה שצריכו׳ לחוש לזה אח׳ שהפתח פתוח אבל החומרא היתרה כשאינן רואות רק טפת דם כחרדל שיש לומר לפי מעוטו שעכשיו מתחילות לראות: + והר״ש נ״ע כתב וז״ל וליכא למימר דהא אתא לאשמועינן דמדאוריית׳ דם טפה כחרדל לא מטמא והם החמירו דמטמא דהא אפילו מדאוריתא אשה מתטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן בפ׳ יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפי׳ כעין חרדל ובפחות מכן הלכך לאו אדם טפה כחרדל קא מהדר אלא אראיה אחת דמדאורי׳ זבה כשסופרת ז׳ נקיים אינה סופרת אם לא בג׳ ראיות בג׳ ימים רצופים בתוך י״א יום שבין נדה לנדה והן החמירו על עצמן לעשות כן אפילו בראיה אחת עכ״ל: + ועוד החמירו חכמים בענין זה שמן התורה אין האשה מתטמאה עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה. וחכמים החמירו ואמרו שכל הרואה כתם על בשרה או על חלוקה אפי׳ לא הרגישה ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם לפנים בבשרה שהרי מן המקור בא כתם דם זה ומונה ז׳ נקיים משעה שמצאה הכתם. והבא עליה בזדון מכין אותו מכת מרדות וקלקלה וסתה בכתם זה לפי שלא הרגישה מתי יצא דם זה: + והכתם שנמצא בבשרה אין לו שעור. ואם נמצא על חלוקה או על בגדי׳ שמקבלי׳ טומאה שישבה בהן והיה הכתם כגריס טמאה. פחות מכן טהורה שתולין שהוא דם מאכולת. + נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה כגון שישבה על כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס מגבו או על עור הדג או על בגד שאין בו ג׳ אצבעות על ג׳ או שישבה על הקרקע ונמצא במקומה כתם אינה חוששת לו שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על הכתם שימצא בו: +וכתב הר״ף ז״ל ודוקא בשלא הרגישה ע״כ: ואפי׳ במקבל טומאה אם לא היה לבן ולפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונים כדי שתנצל מדין הכתמים: +ולא בכל מקום שימצא הדם על בשרה יטמא משום כתם אלא אם כן ימצא כנגד בית התורף שלה. נמצא על עקבה טמאה שמא נגע עקבה בבית התורף שלה בעת ישיבתה וכן נמצא על שוקה ועל פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדביק רגל ברגל ושוק בשוק הרי זו טמאה. נמצא על ראש גודל שלה טמאה שמא נטף מן המקור על רגליה בעת הליכתה. וכן כל מקו׳ שאפשר שינתז עליו דם נדתה כשתהלך שנמצא עליו דם טמאה ואם נמצא על ידיה או אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה שהידים עסקניות הם אבל אם מצא הדם על פרסותיה או על שוקיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה שאין זה אלא דם הבא ממקום אחר: +הכתם שנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה או עגול או שהיה טפין טפין או שהיה אורך הכתם על רחב ירכה או שהיה נראה כאלו הוא מלמטה למעלה הואיל והוא כנגד תורפה טמאה ואין אומר אלו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל הדם הנמצא במקומות אלו מחמירין בו אע״פ שהוא ספק: +הכתם הנמצא על החלוק שלה מן החגור ולמט׳ טמאה מן החגור ולמעלה טהורה נמצא על בית יד שלה אם מגיעה כנגד התורף טמאה ואם לאו טהורה: +היה פושטתו ומתכסה בו הלילה כל מקו׳ שימצא בו דם טמאה וכן אזור שלה כל מקום שנמצא בו דם טמאה. וכל כתם שהיא טמאה בגללו אם יש לה דבר לתלו׳ בו ולומ׳ שמא כתם זה מדבר פלו׳ אם נמצא על הבגד טהורה. ואם נמצא על בשרה ספקו טמא ואינה תולה בו ואם היה לה לתלות בבשרה יותר מחלוקה אף על בשרה תולה וספקו טהור: כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או שנתעסקה בכתמי׳ או שישבה בצד העוסקים בהם או שעברה בשוק של טבחי׳ ונמצא דם על חלוקה טהורה שתולה הכתם בדברים אלו. +והר״י ז״ל כתב עיר שיש בה חזירים אמרינן פ׳ הרואה כתם דאין חוששין לכתמים ונראה שכשעברו אצלה מיירי: +נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מחגורתה ולמעלה טמאה היא שאם היה דם זה מאחד מאלה היה נמצא על בגדיה הואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדיה טמאה: היתה בה מכה ואף על פי שחיתה אם יכולה להגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה תולה במכה וכן כל כיוצא בזה: +נמצא הדם על בשרה ובגדיה כאחד תלה בכל מה שיש לה לתלו׳. ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת תחתיה והרי זה דם מאכולת ועד כמה עד כגריס היה יתר מכגריס אף על פי שמאכולת רצוצה בכתם אינה תולה במאכולת. +וכן תולה בכנה או בבעלה אם היו עסוקין בדם או שהיו ידיהם מלוכלכות בו או שהיתה בהם מכה תולה ואומרת שהם נגעו בה והיא לא ידעה ודם זה מחמתן הוא. + ואין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו כיצד היתה לה מכה בכתפה ונמצא כתם על שוקה אין אומ׳ שמא בידה נגעה במכה ונגעה במקו׳ זה וכן כל כיוצא בזה אין תולין בין בגופה בין בחלוקה. +שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בי אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת מהן דם כסלע שתיהן טמאות: +נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת ואם נמצא הכתם יותר משני גריסין טמאה. +נתעסקה באדום אינה תולה בשחור נתעסקה בעוף שיש בו מיני דם הרבה ונמצא בה מראה אחת מהן תולה בו. + היתה לובשת שלש חלוקו׳ אם יכולה לתלות תולה אף בתחתון. ואם אינה יכולה לתלות אינה תולה אף בעליון כיצד עברה בשוק של טבחי׳ אע״פ שנמצא הכתם בתחתון לבדו טהורה לא עברה בשוק של טבחים אע״פ שנמצא הכתם בעליון לבדו טמאה: ספק עברה ספק לא עברה ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה אינה תולה: +האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית וחזרה ולבשה אותה קודם בדיקה ונמצא עליה כתם תולה בנדה שלבשה אותו: +השאילה אותו לנדה בז׳ ימים נקיים וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ונמצא עליו כתם שניהן מקולקלות שמא מזו הוא שמא מזו: השאילה ליושבת על הכתם אינה תולה בה שאין תולין כתם בכתם בדקה חלוקה ובדקה עצמ׳ ומצאה טהור׳ והשאילה החלוק לחברתה ולבשתו ונמצא עליה כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה ואינה תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה. +ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ונמצא בו כתם אם נמצא כנגד תורפה שלה טמא׳ ואם לאו טהורה שכתם זה של קצרה הוא: ג׳ נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ואחר כך נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. ואם בדקה אחת מהן עצמ׳ מיד ומצאה דם היא טמאה והשתים טהורו׳ בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות תולה מי שאינה ראויה לראו׳ דם במי שראויה ותהיה שאינה ראויה טהור׳ והראוייה טמאה. כיצד היתה האח׳ מעוברת או מניקה תולה והיא טהורה וכן הבתולה מדמים תולה בשאינה בתולה. היו כלן שאינן ראויות לראות ��ם כלן טמאות: +ג׳ נשים שעלו דרך מרגלות המטה וישנו כלן ונמצא דם תחת האמצעית שלשתן טמאות תחת הפנימי׳ זאת ושבצדה טמאו׳ והאחרת טהורה. ואם לא עלו דרך מרגלות המטה שהרי אין להן סדר ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות בד״א כשבדקו כלן עצמן ונמצאו טהורות שלא תוכל האחת לתלות בחברת׳ שלא בדקה ותהיה זאת שלא בדקה בלבד טמאה אבל כשבדקו כלן לא יוכלו לתלות וכלן טמאות. + וכל כתם הנמצא על הבגד שלא נודע שהוא דם אינו מטמא ואפילו אין לה במה לתלות: כתב הר״ש יש נשים שנמנעו׳ מלבא בבית הכנסת ואינן צריכות לעשות כן דמה טעם הן עושו׳ אם מפכי שסבורות הן שבית הכנסת הוא מקדש אפילו אח׳ הטבילה למה נכנסות בו והלא מחוסר כפרה שהרי טבל והעריב שמשו בכרת וא״כ לא תכנסו הנשים לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד. ואם אינו כמקדש תכנסו ותכנסו ועוד שכלנו טמאי מת ושרץ ובעלי קריין ונכנסי׳ בו. הא למדת שאינו כמקדש ויכולי׳ לבא שם. מ״מ מקום טהרה הוא ויפה הן עושות ע״כ: +היולדת טמאה כנדה ואף על פי שלא ראתה דם ואחד היולדת חי או מת אם זכר או נקבה יושבת לזכר או לנקבה והוא שתגמר צורתו ואין צורת הולד נכרת פחות ממ׳ יום אחד הזכר ואחד הנקבה. +המפלת בתוך מ׳ יום או ביום מ׳ אינה טמאה לידה. הפילה ביום מ״א אחר התשמיש הרי זה ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. +היתה צורת האדם דקה ביותר שאינה נכרת בעליל תשב לזכר ולנקבה. וזהו שנקרא שפיר מרוקם איזהו שפיר מרוקם תחלת בריתו של אדם גופו כעדשה. שני עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשתי טפי זבוב קרובות זו לזו. פיו פתוח כחוט השערה ואין לו חתוך ידים ורגלים נתבארה צורתו יותר מזה ועדין אינו נכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומביאין קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה ולמטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר אם נראה באותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה. +ובכל אלה הרקימות של נפלים אין נותנין להם ימי טוהר עד שישעיר הולד. + ובאלה הארצות פשט המנהג שאין נותנין לשום יולדת ימי טוהר כלל אבל סופרת ז׳ ימי׳ נקיים בכל עת שתרצה ואחר כך טובלת כמי שילדה בזוב ואפילו ראתה בימי טוהר שלה שהם ל״ג יום לזכר וס״ו ימים לנקבה שמן התורה נקרא כל דם שתראה בהן דם טוהר שאינו מונע האשה מבעלה אלא שטובלת אחר ז׳ נקיים של זכר ואח׳ י״ד של נקבה ומשמשת מטתה אעפ״י שהדם שותת: ובצרפת העמידו המנהג כדין תורה בדם טוהר. + והר״י ז״ל כתב אין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר הולד אבל מבן מ׳ יום והלאה נותנין לה ימי טומאה אע״פ שלא תראה דקיימא לן דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם: אבל בכמה ארצו׳ נהגו שלא לבעול על דם טוהר עכ״ל: +והרי״ף ז״ל כתב ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבעה ללידתה אלא פסק סופרת ז׳ נקיים בתוך השבועים עצמן ועולין לה אף על פי שהיא אסורה לשמש בתוך השבועי׳ מיהו לידי ספירה עולין לה שכך שנו חכמים ימי לדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועים ותשמש לאחר שבועים. אבל אם לא ספרה ז׳ נקיים לעולם לא תשמש דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור. +המפלת חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאת בה עצם הרי זו טמאה לידה. הפילה חתיכה ואפילו היא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם טהורה שאין זה דם נדה אלא דם החתיכה: + הפילה חתיכה קרועה ודם אגוד בתוכה טמאה: +הפילה כמין קליפה כמין שעורה כמין עפר כמין יבחושין ומראיהן אדום מטילן בתוך מים פושרין ואם נמוח טמאה שדם הוא שנקפה. וכל הרואה דם יבש טמאה ואם שרו אותו בפושרין מעת לעת ולא נמוח טהורה שדם מכה הוא זה: + הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדבריהם ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד רובו ואם יצא ראשו כלו כאחד הרי זה כיוצא רובו. +מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה. ילדה טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים אחד זכר ואחד טמטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה: האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה שהטומטום או אנדרוגינוס ספק הן שמא זכר או נקבה. +האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שהפילה בבור או בנהר או הפילה וגררתו חיה הרי זו בחזקת שהפילה ותשב לזכר ולנקבה ולנדה: +כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה דינה שתהא אסורה לבעלה י״ד יום כיולדת נקבה ז׳ ראשוני׳ ודאין וז׳ שניים ספק ואין נותנין לה ימי טוהר אלא מ׳ יום כיולדת זכר. ואם ראתה דם אחר המ׳ יום עד השמנים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה. וכן אם ראתה דם ביום פ״א בלבד הרי זו ספק נדה ותשב ז׳ ימי נדה שמא נקבה ילדה שאין לה וסת נדות עד אחר מלאת ימי טהרה. + וכל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דינה שתהא אסורה לבעלה י״ד יום כיולדת נקבה ואם ראתה ביום פ״א הוי ספק נדה. וכן אם ראתה ביום מ״א אע״פ שראתה ביום לדה הרי זו ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל מ״ח כיולדת זכר ואין נותנין לה ימי טוהר כנדה והרי היא כמי שלא ילדה: וכל דם שתראה מיום שנפלה עד פ׳ יום אם בימי נדתה הרי זו ספק נדה מאחר הז׳ מיום שהפילה ואם בימי זיבת׳ הרי זו ספק זבה שאין וסת כל ימי מלאת: וכן אם ביום פ״א עדיין היא מקולקלת ותהיה ספק נדה אף על פי שלא ראתה אלא יום אחד. וכשיוקבע לה וסת אחר השמנים יסור קלקולה ותחזור להיות נדה ודאי או זבה וכן מיום שהפילה עד ז׳ ימים תהיה בנדתה ודאית אם הפילה בתוך ימי נדתה:
+יש אשה שיש לה וסת ויש שאין לה וסת אלא לא תרגיש עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראיתה וזו שיש לה וסת הוא שיש לה יום קבוע מכ׳ יום לכ׳ יום או מכ״ד לכ״ד או פחות או יותר וקודם שיבא הדם תרגיש בעצמה שהיא מפהקת ומעטשת וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או יחם בשרה וכיוצא במאורעו׳ אלו ויבאו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה קבועה לה או ביום וסתה. +וכל אשה שיש לה וסת בחזקת טהורה לבעלה עד שתאמר לו טמאה אני. או שהוחזקה טמאה בשכנותיה: + ומי שהלך בדרך למדינה אחרת והניח אשתו טהורה כשיצא אינו צרי׳ לשאול לה אם היא טהורה ואפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בשעת וסתה שאינו חושש שמא נדה היא ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר טהורה אני: +האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור׳ אני אינה נאמנת אם לא נתנה אמתלא לדבריה מפני מה אמרה טמאה אני: היה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד כשהוא בקשיו שהנאה יש לו ביציאתו כביאתו ואם פירש מיד חייב כמו שבעל נדה אלא כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה עד שימות האבר ונשמט ממנה: +ואסור לאדם לשמש עם אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת התשמיש. עבר וסתה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתעבור עונת הוסת כיצד היה דרכה לראות בו׳ שעות ביום אסור לשמש מתחילת היום. עברו ז׳ שעות ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב. ואם היה דרכה לראות בו׳ שעות בלילה אסורה לשמש מתחלת הלילה עד שתזרח השמש. + וכתב הראב״ד ז״ל אשה שהיא למודה לראות בעונתה ב׳ או ג׳ ימים רצופי׳ כשם שחוששת לראשון עד שתעבור הוסת כמו שביארנ�� כך חוששת כלן משום דאיכא שפעת או מדלפת שהיא כשופעת מראשון לשני ומב׳ לשלישי שהכל בראיה אחת. ועוד שרוב הנשים משנות וסתן להקדים ג׳ ימים או לאחר ג׳ ימים וחוזרות למקומן ואותן הימים שהם עתה ב׳ כבר היו א׳ ונעשו עקר וסת. + ואין הראשון קובע וסת עד שיקבענו ג׳ פעמים ואינה טהורה מן הוסת עד שיעקר ממנה ג׳ פעמים. כיצד היתה דרכה לראות ביום כ׳ ובא יום כ׳ ולא ראתה ובא יום כ״ג וראתה הרי יום כ׳ ויום כ״ג שניהם אסורין וכן אם ראתה פעם שניה ביום כ״ג ולא ביום כ׳ עדיין שניהם אסורין. ראתה פעם ג׳ ביום כ״ג ולא ביום כ׳ יום כ׳ טהור ונקבע וסתה יום כ״ג שהרי נעקר יום כ׳ ג׳ פעמים ונקבע יום כ״ג ג׳ פעמים. ואין צריך עקירה ג׳ פעמים אלא יום שנקבע ג׳ פעמים. ואם נקבע מחמת אונס אפילו כמה פעמים כגון מחמת קפיצה וכיוצא בה אינו וסת וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא ואעפ״י שלא נקבע ואם עבר אותו יום ולא ראתה טהור הוא להבא אם לא נקבע ג׳ פעמים. ואין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה. ראתה בהן כיון שראתה יום אחד אינה קובעת וסת כל השבעה וכן בימי זיבה שהן י״א יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו אבל קובעת היא וסת בימי נדותה שלא ראתה בהן. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה חוששת לוסת שאם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש אותו היום ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסת ואם ראתה בשאר ג׳ ימים הרי זו זבה. וכל וסת שנקבע בימי זיבה אם נעקר אפילו פעם אחת נעקר ואינה צריכה להעקר ג׳ פעמים שחזרת ימים מסולקין בימים אלו. + דרך בנות ישראל ובני ישראל לבדוק עצמן אחר תשמיש כיצד מקנחי׳ עצמן במטלית של פשתן שחוקי׳ ולבני׳ האיש בשלו והאשה בשלה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש והבגד הזה שמקנח בו האשה נקרא עד שלה ושמקנח בו האיש נקרא עד שלו וכל הנשים צריכות לעשות זאת אחר תשמיש ואפילו עוברות ומניקות ואפילו זקנה וקטנה. וצריכות שני עדים א׳ שלו וא׳ שלה. +ויש לאיש להניח אשתו לבדוק העד שלו ונאמנת על שלו מתוך שנאמנת על שלה. הצנועות לא ישמשו עד שיבדקו עצמן תחלה ואף על פי שאינן צריכות. +ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך צריכות שני עדים אחד לפני התשמיש וא׳ לאחר התשמיש. +שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד לא תשמש פעם שניה עד שתבדוק בעד אחר תחלה שמא היה דם בעד שאבדה. +הניחה העד תחת הכר ונמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מן הקנוח ואם עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. הניחתו תחת ירכה בין כך ובין כך טמאה ואין חוששין לדם מאכולת ואפילו שחטה אותו בירכה. + קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה והיה בו דם קודם לכן ונמצא עליו דם אם היה כגריס טמאה פחו׳ מכאן טהורה שאין זה אלא דם מאכולת. +והמשמש מטתו פעמי׳ רבות אינן צריכין לבדוק בעד שלהן בכל ביאה וביאה אלא יקנחו עצמן בכל פעם ופעם ולמחר יבדקו עדים ואם נמצא על אחד מהן דם טמאה. +האשה שראתה דם בשעת תשמיש לכשתטהר מותרת לשמש פעם שניה ושלישית. ראתה דם בפעם ג׳ ואין שם דבר לתלות בו כגון שלא שמשה סמוך לוסתה. שאין לתלות בוסת. או שלא היתה שם מכה שאין לתלות במכה אסורה לשמש עם בעל זה לעולם ותתגרש ממנו ותנשא לשני. נשאת לשני וראתה כסדר הזה ג׳ פעמי׳ תצא ממנו ותנשא לשלישי. נשאת לשלישי וראתה כסדר הזה שלשה פעמי׳ תצא ממנו. ואסורה לכל אדם עד שתבריא מחולי זה. וכבר בארו ז״ל כיצד בודקין אותה אם נרפאת אם לאו ונאמנת אשה לומר יש לי מכה במקור שממנה יוצא דם ותהיה מותרת לבעלה אף על פי שהדם יוצא בשעת תשמיש מן המקור. +האשה שהשתינה וראתה דם מי הרגלים בין שהשתינ׳ והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת ואפי׳ הרגישה מגופה ונזדעזעה אינה חוששת והרי היא טהורה שהרגשת מי רגלי׳ היא זאת שאין מי רגלים מן המקור ודם זה דם מכה הוא שיש לה בחלוחלת או בכוליה. +וכל הרואה דם מחמת מכה שיש לה במקור אפילו ראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם. וכל אשה שמרבה לבדוק עצמה ואעפ״י שיש לה וסת קבוע הרי זו משובחת שאפשר שיבא הדם בלא עת הוסת ואם לא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה עד שתבדוק ותמצא טמאה ואפילו עבר עליה וסתה אם מצאה עצמה טהורה לכשתבדוק הרי היא טמאה ואם נמצאת טמאה מונה משעה שבדקה: +הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה אבל חרשת שוטה צריכה פקחת לבדוק אותה ולקבוע לה וסת ואח״כ תהיה מותרת לבעלה:
+דין דם בתולים. בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות דם ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש: +פירש ר״ש ז״ל ופורש דאמר לא להרחיק ממנה בנדה אלא פורש מן התשמיש וישן הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמא׳ אלא מדרבנן שהרי דם בתולים טהור הוא. וכל זמן שתראה דם מחמת מכה הרי היא טמאה וסופרת ז׳ נקיי׳ אחר שיפסוק הדם וטובלת: +וכתב הראב״ד וזה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש לא פורש מיד הוא דאם כן יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה או היא פורשת מאצלו ואינו צריך להיות נועץ צפרני רגליו בקרקע שהרי מותר לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות: ור״י ז״ל כתב ומותר לגמור ביאתו אפילו שפעה דם באמצע הביאה שדם טהור הוא מן התורה: +ואח״כ תמתין ז׳ עונות שלמות ואח״כ תתחיל לספו׳ ז׳ נקיים אך י״א שאם רחצה במים חמין היטב אותו מקום מתחלת למנו׳ למחרתו וליתא דאין אנו בקיאין בזה:
+הרואה דם בתולים מברך כנוסח זה בא״י אמ״ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבי׳ זרע קודש שמרה בטהרה וחק לא הפרה בא״י הבוחר באברהם ובזרעו אחריו ומקדש בני ישראל: + וכל אשה שתבעוה לינשא בין גדולה בין קטנה החמירו בה חכמים שצריכה לישב ז׳ נקיים ולא תנשא עד שתספור ותטבול שמא מחמודה ראתה טפת דם ולא הרגישה בה ואם נשאת לתלמיד חכם מותר לינשא מיד ואח״כ תספור ז׳ נקיים ותטבול שתלמיד חכם יודע שאסורה לו מהטעם שבארנו ויהיה נזהר מקרוב אליה עד אחר שתספור ותטבול: +וכל הנשים שטובלות אחר ספירתן טובלות בליל ח׳ או ביום במקום שאין הנשים יכולות להגיע ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצנה או שנועלין שערי המדינה בלילה או שהיתה חולה. ואם אין שם אחד מכל אלה לא תטבול אלא בלילה ואפילו נתאחרה כמה ימים אחר ז׳ נקיים שלא תבא נדה אחרת לטעות אחריה ותטבול ביום ז׳ שהוא יום ספירתה: עברה וטבלה ביום ח׳ אע״פ שאין לה יראת שום דבר מכל אלו שזכרנו כתב ר״ש בן אדרת ז״ל שעלתה לה טבילה: וכל ז׳ ימים אם טבלה בהן כאלו לא טבלה אבל אם טבלה ביום ז׳ אע״פ שאסור לעשות כן שמא יבא עליה אחר הטבילה והיא אסורה לו כל ז׳ הימים הואיל וטבלה אפילו היתה זבה ודאית עלתה לה טבילה. וכן נמי כתב רשב״א וכתב רב אחא שלא עלתה לה טבילה גזרה שמא תשמש תכף שטבלה. +וז׳ נקיים נקראין ימי לבונה לפי שפושטת בגדי נדתה ולובשת לבנים. והמנהג הפשוט שנהגו בנות ישראל כך הוא יום שפוסקת בו מלראות בודקת עצמה לערב ולובשת מבעוד יום חלוק לבן שאם תרא עוד שיהיה נכר ובלילה תשכב בסדינים לבנים מכתם ומתחלת למנות ��׳ נקיים מאחר היום שלבשה חלוק לבן. ואם לא לבשה חלוק לבן מבעוד יום עד הלילה לא תתחיל למנות ז׳ נקיים מכל אותו היום שלבשתו בו. + וצריך שינהג עמה בעלה בימי לבונה כמו בימי נדותה לא ישכב עמה במטה אחת ואפילו הוא בכסותו והיא בכסותה ולא יגע באצבע שלה ולא תאכל עמו בקערה אחת ולא תמזוג לו הכוס ותתן בידו ולא כוס בלבד אמרו דאסור לתת זה ביד זה אלא כל דבר כגון מעות או מפתח. אבל מוזגת לו את הכוס ומניחתו על גבי שלחן וכתב הר׳ יצחק ז״ל דלשתו׳ אין קפידה לשתות בכוס אחד אחרי שהן שותין בזה אחר זה. והר״ף ז״ל כתב ונהגו להפסיק באד׳ אחד ע״כ. ואינה אוכלת עמו על שלחן אחד ואנו שיש לנו שלחן גדו׳ אין להקפי׳ רק שלא יאכלו בקערה אחת. ומצעת לו המטה שלא בפניו אבל בפניו לא מפני הרגל עברה. וכל שאר מלאכו׳ נדה עושה לבעלה ובלבד שלא תגע בו מפני הרגל עברה. ומותרת להתקשט בימי נדותה שלא תתגנ׳ על בעלה. + וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל והלכה למעשה יום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדי׳ לבני נקיים מכתמי׳ קודם שתהא לילה ותתחיל לספור למחרתו נקיים וכל ימי ספירתה צריך ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם נכר בו שום אדמימו׳ כשעומדת ממטתה ובערבית כשהולכת לבית הכנסת קוד׳ שתהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה עד יום ז׳ כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה. והר״ף ז״ל פירש דסופא אעפ״י שאין תחלתו רק שתדע בודאי שפסקה בטהר׳ קודם יום ראשון של ספירתה. והיכא שלא בדקה רק יום אחד וביום ה׳ רב אמר תחלתו אלפ״י שאין סופו ור׳ חנינא אמר סופו ותחלתו בעינן וכתב בספר המצות יש לנו להחמיר עד שיהא תחלתו וסופו בבדיקה. +ובתוך ו׳ עונות שלמות לשמושה אינה יכולה להתחיל לספור ז׳ נקיים. והר״ף ז״ל כתב יום שמשלימו׳ בו הו׳ שעות אינו מן הספירה דז׳ נקיים דכיון דתחלתו תוך ז׳ שעות שוב אינו יכול להיות מן המנין דהא בעינן כלו בטהרה ע״כ. +וכן אם ארע שטעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריך להמתין ו׳ שעות שלמו׳ וזהו ד׳ ימים ואחר תמנה יום אחד נקי ותטבול אך מתירה שלאחר ז׳ נקיים כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת: + +Siman 86 + +פו. דין טהרתה ודין טהרת כלים הלקוחים מן הגוים +אין האשה עולה מטמאתה ויוצאה מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר ולא יהא דבר חוצץ בין בשרה ובין המים אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימו׳ שבעולם הרי היא כאלו לא רחצה והבא עליה בכרת שאין דבר שעולה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעין או במים שהן כמעין. +ואשה ששהתה כמה ימים או שני׳ אחר הספירה ולא ראתה בהן הבא עליה בכרת עד שתטבול אבל אינה צריכה מים חיים שאין מים חיים צריכין רק לזב כמו שאמרו ז״ל חומר בזב מבזבה שהזב צריך מים חיים ולא הזבה. + ומן התורה בכל מים המכונסי׳ ואפי׳ השאובין טובלין בהן והוא שיהיה בהן כדי להעלות בהן טבילה לכל גוף האדם בבת אחת ושערו חכמים שזהו אמה על אמה ברום שלש אמו׳ אמה על אמה לפשוט ידים ורגלים ברום ג׳ אמות כשעור קומתו ושעור זה מחזיק מ׳ סאה ומדברי סופרים אפילו ג׳ לוגין מים שאובין פוסלין הכל. כיצד אם היה במקוה פחות ממ׳ סאה ונפלו ג׳ לוגין מים שאובין והשלימוהו למ׳ סאה הכל פסול. אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה ושאב בכדו ומלא בכתפו אפילו כל היום כלו הרי זה כשר. + ואין המים שאובים פוסלין את המקוה בג׳ לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה ונמשכו ��ירדו למקוה אינן פוסלין עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים המקוה כשר. ויש מי שהורה שאין צריך שיהיו שם רוב מים כשרים שהרי אמרו רז״ל שאובה שהמשימה כולה טהורה: +מקוה שנפלו עליו ג׳ לוגין מים שאובין מכלי אחד או מב׳ ושלשה כלי׳ מצטרפין והוא שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבע או ה׳ כלים אין מצטרפין אם לא נתכונו לרבות את המקוה אפילו נפל אבל אם נתכוונו לרבו׳ את המקוה משקל דינר בכל שנה מצטרף בין שקדמו השאובין אל הכשרים בין שקדמו הכשרים אל השאובין בין שנפלו השאובין והכשרין כאחת בין שנפלו ג׳ לוגין למ׳ סאה בין שנפלו לפחות ממ׳ סאה נפסל הכל ונעשה שאוב. + וספקו טהור כלומר אם נסתפק אם נפלו המים השאובין אם לא וכן אם ידע שנפלו אבל נסתפק אם היו שם ארבעים סאה או שהניחו ריקן ומצאו מלא. +כל הכלים העשויים לקבל שהלכו המים עליהן או שנפלו לתוכן הרי אלו שאובין ופוסלין המקוה ואפילו היו כלים שאינן מקבלין טומאה. וכל הכלים שאין עשויין לקבל כגון צנורות וכיוצא בהן אף על פי שהן מקבלין טומאה אינן פוסלין את המקוה וכן דבר שאין תורת כלי עליו כגון חבית גדולה שנקבה נקב המטהר אותו שקבעוהו בארץ ועשוהו מקוה הרי זה כשר. ואפילו פקק הנקב בסיד ובחרסית וכיוצא בו אחר שקבעו בארץ. +חטט בצנור קודם שקבעו בארץ מקום המקבל הצרורות המתגלגלין במים כדי שלא יצא אם היה הצנור של עץ פוסל את המקוה לפי שהמים יורדין מתוך כלי העשוי לקבל ואפילו לא חטט בו אלא כל שהוא ואם היה הצנור של חרש אינו פוסל עד שיהא בחקק כדי לקבל רביעית ואפילו נתמלא צרורות במקום החקק לא טהרו. נתמלא עפר וסתמו הרי זה כשר. + נפל דלי או ספוג שיש בהן ג׳ לוגין שאובין בתוך המקוה לא פסלוהו שלא אסרו אלא ג׳ לוגין שנפלו לכלי שנפלו בו מים שאובין השידה והתבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד שהוא שעור ב׳ אצבעות בנוניות. וחבית מלאה מים שנפלה לים אפילו לים הגדול אין טובלין בה אי אפשר לג׳ לוגין שאובין שלא יהיו במקום אחד שהרי עומדין שם המים אבל הנהרות וכיוצא בהן הואיל והן נמשכין טובל בהן. + ואין המקוה נפסל לא בשנוי הריח ולא בשנוי הטעם אלא בשנוי מראה בלבד. + וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחלה פוסלין אותו בשנוי מראה כגון יין וחלב ודם ומי פירות שנפלו לתוכו ושנו מראהו פסלוהו ואם לא שנו מראיו אפילו נפל לתוכו סאה לא פסלוהו שאין שלשה לוגין פוסלין אלא במים שאובין אבל אין אותן המשקין עולין להשלים שעורו. +והשלג והברד והכפור מעלין ולא פוסלין ולא עוד אלא אפילו הביא ארבעי׳ סאה שלג והניחן ורסקן שם זה מקוה כשר. + נשתנו מראיו מחמת עצמו ולא נפל בו דבר אחר כשר שלא אמרו נשתנו מראיו פסול אלא שנשתנה מחמת משק׳ אחר. +הדיח בו סלי זתים וסלי ענבים ושנו מראיו כשר. מי הצבע פוסלין אותו בשלשה לוגין לא בשנוי מראה. + מקוה שנפל לתוכו יין או מי פירות ושנו מראיו ונפסל אין לו תקנה עד שירדו מי גשמים ויחזרו מראיו למראה מים. נשתנה מראה מקצתו והיו בו ארבעים סאה שלא נשתנו מראיהן טובל במקום שלא נשתנה והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה. +שלשה לוגין מים שאובין שנפלו לתוכן יין או אחד מן המשקין ושנו מראיהן ונפלו למקוה לא פסלוהו עד שיפלו לתוכו ג׳ לוגין מים שאובין בלא תערובת מי פירו׳. וארבעי׳ סאה שאמרו אפילו הם בשתי גומות או בשלש׳ ובלבד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. + והשיעור הזה אינו רק במקוה מים אבל המעי׳ אין לו שעור שה��עי׳ מטהר בכל שהו ואפי׳ בזוחלין ובלבד שיטבול בהן כל גופו כאחד והמקוה אינו מטהר רק באשבורן כלומר במקום עמוק שהמים עומדות שם במקומן ונחות. +המעין שמימיו מועטין והרבה עליו מים שוה למקוה שאין מטהרין אלא באשבורן ושוה למעין שמטהר בכל שהוא. מעין שהיו מימיו יוצאין ונמשכי׳ לתוך השוקת ואחר כך יוצאין מן השוקת ונוזלין הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לשוקת פסולין. היו מקצת המים נמשכין על שפת השוקת אפילו כל שהוא הרי כל המים שחוץ לשוקת כשרין שהמעין מטהר בכל שהוא. היו מימיו נמשכין לתוך ברכה מלאה מים ונחים שם הרי אותה בריכה כמקוה וכל המים מטהרי׳ כזוחלין. + כל הזוחלין מן המעין שנתערבו עם הנוטפין ממי גשמים אם רבו הזוחלין על הנוטפין הרי הכל כמעין לכל דבר. ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי נהר אין מטהרין כזוחלין אלא כאשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו לאותו נהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול מהן. ועושין מחיצה בכלים עד שיתקבץ ביניהם ארבעים סאה ממים הזוחלין וטובל בהן. + כתב ה״ר יצחק ז״ל מקוה צריך שיהיה כלו בידי שמים וכלו שאוב פסול אך כלו מי גשמים כשר וצריך שיהא בקרקע אך אם הם בתוך כלי פסול ואם הוא בקרקע והמקוה שלם ואח׳ כך נפלו לתוכו כל מים שאובין שבעולם לא פסלוהו. אכן מי פירות ושאר משקין אם נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו פירוש עד תשעה עשר סאין ואם יש במקוה אחד ועשרים סאין מי גשמים ממלאין תשעה עשר בכתף ופותקתו למקוה על ידי המשכ׳ והן טהורי׳ שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה. והר״ף ז״ל כתב ודוקא ברביה והמשכה אבל שלא בהמשכה לא דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב ושיעור המשכה פר״י בתשובה שלשה טפחים ע״כ. + כלומר דיש שם רוב מים כשרים והשאובין באו למקוה על ידי המשכה ואם המשיכה על ידי צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסלי׳ את המקוה אבל אם קבעו ולסוף חקקו כשר. +וסלון שהוא ארוך ורחב באמצע אינו פוסל מפני שאינו עשוי לקבלה וכן סלון שלא חטטו באמצע אפילו שעורו כדי לקבל צרורות כשר אבל אם חטטוהו באמצע לקבל צרורות ולא חטטוהו לקבל מים בין בשל עץ בין בשל אבן בין בשל חרש נאסר בכל שהו אבל אם ירד לתוך הקבלת עפר כשר כרבי יוסי. ותנן בפרק מקואות המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פסול ואם לאו אינה פוסלת זקפה להדיח בין כך ובין כך אינה פוסלת. פירוש לבזבז שפה מארבע רוחותיה. ומה שאמרו ז״ל שמי צנור פוסלין את המקוה היינו כשנופלין המים מן הצנור למקוה אבל אם נפלו מן הצנור לקרקע המשכה היא וכשרה שכשיש למקוה אחד ועשרים והמשיכו לו תשעה עשר סאין כשר המקוה גם לטבול בו. אבל שאיבה בהמשכה כלל אין טובלין. אך אם הוסיפו ארבעים סאה של מי גשמים טהורין. +ודין שלשה לוגין מים שאובין מכלי אחד או משני או משלשה כלים והוא שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבע כלים אין מצטרפין כאיסי בן חוני דסתם לן מתני׳ כותיה. והשאיבה שאמרנו שפוסלת היינו כשנשאבו מדעת אבל המניח קנקנים בראש הגג רבי יהושע אומר ישבור הקנקנים או יכפה אותן והמים הנקוים כשרים אבל לא יערה שאם נטל הקנקן וערה אותן הרי כל המים שאובין. הניח כלי תחת הצנור בשעת פזור עננים כשרים בשעת קשור עבים ולא נתפזרו דברי הכל פסולין. +וערובי מקואות כשפופרת הנאד שהוא ב׳ אצבעו׳ חוזרות למקומן. ופירשו התוספות שאין צריך שיהיו המים צפין בתוך הנקב רק טופח על מנת להטפיח. ומי פירות ומשקין שאמרו שאין פוסלין אם שנו מראיהן פסולין. וכיצד הוא עושה ממלאן ב��תף ונותן למקוה עד שיחזרו מראיהן למראה מים. + וטיט הנרוק מצטרף למקוה ואין מטבילין בו. באי זה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאיליו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד רבי אלעאי אומר בשם רבי אליעזר מקום שהמשקולת יורדת. רבי אליעזר אומר היורד בפי חבית. רבי שמעון אומר הנכנס בשפופרת הנאד. תנן רבי אלעזר ברבי צדוק דהוא נמדד בלוג. ונראה דהלכה כדברי כלם להחמיר. + ומותרין עתה לטבול בחמי ניסן ותשרי ולא חיישינן שמא ירבו הנוטפין כשמואל דאמ׳ נהרא מכיפיה מבריך. +וספק מים שאובין כשר כיצד מקוה שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובי׳ או לא. והר״ף כתב ואפילו נפלו ספק אם יש בו ארבעים סאה עכשו בשעת נפילה שלשה לוגין מים שאובין. ולעולם נמדד מתחילתו והיה בו ארבעים סאה עד כאן. אבל אם ספק יש בו ארבעים סאה או אין בו או שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ונפל לאחד מהן שלשה לוגין מים שאובין ואינו יודע לאי זה מהן נפל ספקו טהור מפני שיש לו במה לתלות להקל עד כאן ר״י. +גל שנתלש מן הים ליבשה ונפל על הצריך טבילה אם נתכון והיה יושב ומצפה עד שיבא הגל יש בו ארבעים סאה עלתה לו טבילה לדבר שנתכון לו ואין מטבילין בגל באויר קודם שיפול לארץ. היו שני ראשי הגל מגיעין לארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכפה שלה מפני שהיא באויר. +כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת ואם היה בעל שער יטביל כל שערו והרי הוא כגופו דין תורה וכל הטמאין שטבלו בבגדיהם עלתה להן טבילה מפני שהמי׳ נכנסין בהן ואינן חוצצין. וכל הטובל צריך להתכוין לטבילה. והנדה שטבלה בלא כונה מותרת לבעלה. +בית הסתרים ובית הקמטים אין צריך שיבואו בהן המים אלא באברים הנראין בלבד ואף על פי כן צריך שיהיו ראוין לבא בהן המים ולא יהיה בהם דבר חוצץ לפיכך צריכה האשה להיות מדיחה קמטיה ואחר תטבול. +ואחד האיש ואחד האשה לא יטבלו אלא כדרך גדלתן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים שמגביה זרועותיו ומפריד הזרוע מבית השחי ומגלה בית השחי במקצת והאשה טובלת כעורכת וכאורגת ומניקה את בנה. פירוש האשה כשהיא עורכת היא שוחה עליה ומתוך כך מפרדת העגבות זו מזו וכאורגת שמגבהת זרועותיה ומגלה בית השחי. וכמניקה את בנה כלומר שמגבהת הדד לתת לתוך פי הנער. + ולא תטבול בנמל ימים מפני הטיט שלא תכנס בין אצבעות רגליה וי״מ מפני צניעות דשמא תמהר לטבול ולא תעיין שפיר וכן נמי לא תטבול במקום שבני אדם מצויין שם. וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין הטובל ובין המים כגון בצק או טיט מדובק בבשר. ואם היה שם דבר חוצץ ואפילו כטיפת החרדל והוא מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה ואם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אם אינו חופה את רובו. + ואלו הדברים החוצצין בטבילה לפלוף שחוץ לעין וגלד שעל המכה ונתיבש והרטיה שעליה וגלדי צואה שעל בשרו ובצק או טיט שתחת הצפורן והמולמולין שעל הגוף וטיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים שנמצא שם תמיד ואפילו בימות החמה ושאר הטיט אם הוא יבש אבל הלח אינו חוצץ שהוא נמחה כמים. + הדיו והדבש והחלב והדם ושרף התות ושרף השקמה ושרף החרובין יבשים חוצצים ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין אין חוצצין. דם שנסרך בבשר חוצץ האבר והבשר מדולדלין באדם חוצצין. בית הסתרים של אשה חוצצין עד שתדיח תחלה שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ שם וחוצץ. במה דברים אמורים בנשואה אבל בפנויה הואיל ואינה מקפדת אינו חוצץ. +הבגד שעל המכה והקשקשים שעל השבר והשירים והנזמים והטבעות בזמן שהן ד��וקין בבשר חוצצין ובזמן שהן רפין אין חוצצין. חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שקושרות הנשים על ראשיהם לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין המים ובין הגוף אבל חוטי שער אין חוצצין שהמים באין בהן אע״פ שאינן רפין. וחוטין שבצואר אינן חוצצין ואפילו של פשתן לפי שאין האשה חונקת בהן. אבל הענקים והרבידים חוצצין לפי שחונקת עצמה בהן כדי שתראה בעלת בשר. +שער הלב שנקשה חוצץ וכן שער הזקן. חץ תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ נכנסו צרורות וקסמין בסדקי הרגלים חוצצין. אספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים חוצצין שאף על פי שאינו צריך שיכנסו המים בבית הסתרים צריך שיהיו ראויין לבא בהן ולא יהיה דבר חוצץ כמו שבארנו. +היתה בו שער אחת או שתי שערות חוץ למכה וראשון מדובק בטיט או בצואה או שהיו שתי שערות ריסי עיניו שלמטה מדובקן בריסי עיניו שלמעלה הרי אלו חוצצין. + לא יטבול אדם בעפר שברגליו ואם טבל אינו חוצץ והאוחז באדם ובכלים והטבילן הרי הן בטומאתן ואף על פי שרפה ידיו עד שבאו המים בהן גזרה שמא לא ירפה יפה ואם הדיח ידיו במים עלתה להן טבילה. + המפשלת לאחוריה וטבלה לא עלתה לה טבילה שמא היה טיט החוצץ ברגלי התנוק ונדבק בה בשעת טבילה וכשעלתה נפל. +האשה שנתנה שערה בפיה או שקפצה ידיה או שקרצה שפתותיה או שנמצא עצם בין שניה כאלו לא טבלה. נתנה מעות בתוך פיה וירדה וטבלה טהורה מטומאת נדה ואלו שאין חוצצין באדם קלקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ולפלוף שבעין וגלד שהעלתה המכה ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדל והשער הדק שעל בשרו כל אלו אין חוצצין. +שתי שערות או יותר שהיו קשורות כאחד קשר אחד אין חוצצין מפני שהמים באין בהן ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה ואם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהיה רוב שערו קשור נימה בפני עצמה. זהו דעת הגאונים ז״ל לפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל. וכתב עוד ויראה לי ששערו של אדם הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנראה רוב השער אלא אף על פי שכל השער קשור נימה נימה אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שבארנו. +ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שער תקנת עזרא היא שתהא האשה חופפת ראשה ואחר כך תטבול ואם אפשר לחפף ראשה בלילה ולטבול מיד הרי זו משובחת ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת. + וה״ר יצחק ז״ל כתב שצריכה לחוף ראשה וגופה ולסרוק ראשה במסרק סמוך לטבילתה כפי היכולת שלא תהא נימה אחת קשורה והרגילו הנשים להסיר מעליהן כל גרב וכל שחין אף על פי שמן הדין לא היה צריך. והר״ף ז״ל כתב לפי זה אין לאסור לטבול לאשה שיש לה חטטין של גרדנית בראשה ומותרת לטבול עד כאן. +והצואה שתחת הצפורן. שלא כנגד הבשר שנינו בתוספתא דחוצצת אף על גב דבמשנה אמרי ואלו שאין חוצצין לפלופי צואה וצואה שתחת הצפורן. ומחלק רבינו תם בין הנדבקת דומיא דבצק לשאינת נדבקת גם יש אומרים כדאפלגי בנדבקת אם אינה מקפדת אין לחוש. ולפלוף שבעין לגאניי״א בלעז לח אינו חוצץ יבש חוצץ. +ונהגו הנשים לגלח צפרניהם אף על גב דמן הדין בנקור סגי להו. ובחול המועד טוב שתגלחם בשנוי או על ידי גויה. והר״ף ז״ל כתב מיהו בתוס׳ מתיר לגלח צפרניה כדרכה מדי דהוה אהעברת שער של פניה של מטה פירוש בית השחי ובית הערוה. +וכתב רב אחאי גאון ז״ל והאידנא נהגו כל הנשים לחוף ראשן בחמין ולהשתטף כל גופן בחמין משום חשש דבר הקוצץ והטבילה המובחרת סמוך לחפיפה אבל במקום דלא אפשר כגון דאתרמי לה טבילה בע״ש דלא אפשר למסרק בלילה חייפא ביממא וטבלה בלילה ואפילו אתרמיו ב׳ יום טוב חמשי וע״ש וזמן טבילותה בע״ש חייפא ברביעי בשבת וטבלא בי שמשי משום דטבילה בזמנה מצוה ע״כ. + ומכל מקו׳ צריכה לשמור עצמה בנתיים מכל דבר החוצץ וגם בשעת טבילה צריכה לבדוק עצמה וכתב הראב״ד מדכתב רב אמאי טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה שמעינן מינה דהיכא דליל טבילה בזמנה לא מבעי לה לכתחלה למטבל בלילי שבת ויום טוב דלא אפשר למהוי סמוך לחפיפה טבילה. ואי טבלה טבלה ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה לפי שאי אפשר שלא נתנה תבשיל ולא התעסקה בדבר אחר ואם לא שמרה עצמה באחד מכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה לא עלתה לה טבילה. + ואני תמה היאך אשה יכולה לטבול בלילי שבת ויום טוב והיאך תנצל מסחיטת שער ולכך אני אומר שראויה הטבילה לדחות עד מוצאי שבת או יום טוב. והב׳ הת׳ כתבו אף על פי שטבילה בזמנה מצוה אשה שחל ליל טבילתה ליל ט׳ באב אסורה לטבול עד ליל שלאח׳ כן. + האשה שטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ צריכה לטבול פעם שנייה אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכ׳ לחוף פעם שניה אלא חוזרת וטובלת בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שניה ולטבול. +ולא תחוף אשה בנתר מפני שמקטף השער ולא באהל מפני שמסריך השער אלא בחמין ואפילו בחמי חמה מפני שהחמין משירין השער ומשלשלין אבל צונן מקבץ השער ומבלבל אותו ומקשר. ובחפיפתה בחמין והעברת המסרק יפלו השערו׳ המסובכין והנקשרין. וכן צריכה לחוף שנית שלא ימצא שם עצם אחר טבילה ותהיה צריכה לטבול פעם ב׳. +נדה שנתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידה. +שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים הרי מקום השריטה חוצץ מפני שהדם נקפה בגלד שעל גבי המכה. וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחי׳ להוריק חוצץ בנדה. כחל שבעין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ. פתחה עיניה ביותר או עצמה ביותר לא עלתה לה טבילה בד״א לענין טהרות אבל לענין להתירה לבעלה הרי זו מותרת אע״פ שנתנה תבשיל לבנה או שהיה בה שרט ישן או שהיה על גב העין כחל או שפתחה עיניה או עצמה שכל הדברי׳ האלה וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהם ולענין טהרות גזרו לענין בעילה לא גזרו. והראב״ד ז״ל נראה שחולק על זה כמו שכתבנו. +וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר טמאות לטהרו׳ וחוצץ בגר בשעת טבילה. מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע״פ שנתעסק כל אותו היום באותו המין הרי הוא בטומאתו עד שידע בודאי שלא היה זה עליו בשעת טבילה הואיל והוחזק טמא העמידו על חזקתו עד שידע בודאי שטהר. + כתב הר״מ נ״ע אשה שטובלת צריכה להוליך עמה אשה יהודית או בעלה או נערה שהיא גדולה יותר מי״ב שנים ויום אחד לראות אם טבלה כדין אבל לא גויה הואיל ואתחזק אסורא. עוד כתב אשה טהור׳ שטבלה עם טמאה או לאחריה אין קפידה וטהור׳ לבעלה ע״כ. +וכל הצריך טבילה מברך קודם שיטבול בנוסח זה ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אקב״ו על הטבילה. וכבר בארנו בטבילת גר שאינו מברך עד עלייתו מן הטבילה והטעם משום דאכתי גברא לא חזי ואין יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדין לא צוה.
+והלוקח כלי תשמישי סעודה של מיני מתכות מן הגוים דברים שנשתמש בהן בצונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן במי מקוה והן טהורין ודברים שנשתמש בהן ע״י חמין כגון יורות וקומקמסין ומחמי חמין מגעילן כמו שמגעילין הכלים למצה ומטבילן והן טהורין ודברים שנשתמש בהן ע״י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן עד שתסי׳ קליפתה ומטבילן והן טהורי׳. +כתב רבי שמשון ז״ל אותן כלי מתכות שהעלו חלודה ואין יכולין להעביר החלודה על ידי שפשוף ועל ידי גחלים שלא ישאר מעט הוה ליה ממעוטו שאינו מקפי׳ ואינו חוצץ בטבילה ע״כ. + והסכין היפה כלומר שאין בה גומות נועצה י׳ פעמים בקרקע קשה ומטבילה וחותך בה צונן ואם היו בה גומות או פגימות או אפילו היפה אם ירצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה משחיזה במשחזת ואם שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה או קולף. +וסכין ששחט בה טרפה לא ישחוט בה פעם אחרת עד שידיחנו אפילו בצונן או יקנחנו בבלאי בגדים. ועל זה נהגו השוחטין לקנח הסכין אחר השחיטה בעור הבהמה שמא תמצא טרפה וצריך לקנח הסכין. וכלן שנשתמש בהן עד שלא יטבול או עד שלא יגעיל או עד שלא ילבן מותר דסתמן אינן בני יומן ונותן טעם לפגם הוא שמותר. +ודברים שלא נשתמש בהן כל עקר כגון הכלים חדשים צריכין גם כן טבילה במ׳ סאה כגון אותן שנשתמש בהן ודוקא לקוחין אבל הממושכנין לא אם אינו יודע שישתקעו בידו. +וכלי זכוכית וכן כלי חרס השועין באבר ככלי מתכות דמו וצריכין טבילה. וטבילה זו אינה מפני טומאה וטהרה אלא לטהרן מידי געולי גוים ומדברי סופרים הוא זה וסמכו על מה שכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר כיון שאמר וטהר אמרו חכמים הוסף עליו טהרה אחר העברתו באש לטהרו מידי גיעולי גוים. + וקודם שיטבילם מברך על טבילת כלים. ויש שפסקו להטביל כלים. נשלמו הלכות טהרה + +Siman 87 + +פז. דין הלכות ברכות +ברכות הרבה ודברי שבח והודאה תקנו ז״ל לשבח הש״י על המאורע. ואלו הן על כל פירות האילן בין מז׳ המינין בין מן האחרים על כלן מברך בפ״ה ולאחר הפירות של ז׳ המינין מברך על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו׳ וחותם על הארץ ועל פרי העץ ולאחר הפירות של שאר המינין מברך בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל בא״י חי העולמים. יש אומרים ברכה זו בנוסח זה. וכתב אחד מגדולי החכמי׳ כי בירושלמי חותם לה לברכה זו בשם ומסיים ברוך אתה ה׳ חי העולמי׳ ונראה שזה מטבע קצר וכיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו לא נחתום בה מספק ולצאת מכל חשש נכון לנו חתימת ברכה זו בלא שם וחותם חי העולמים. + על כל פירות האדמה מברך בפ״ה ולבסוף בורא נפשות רבות. + על כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועוף ודגים ובצים וחלב וגבינה ומים ומלח ויין תפוחים ויין רמונים ויין תותים וכל מי פירות לבד היין ופת שעפשה ויין שהקריס ותבשיל שעברה צורתו וחומץ ופירות שנשרפו ונפלו קודם בשולן ומיני הארבה וכמהין ופטרניות שיש מהן שנבראין משמנונית הארץ ויש מהן גדלין בעצים על כל אלה מברכי׳ שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות. +על כל מעשה קדרה כגון תבשיל של חטין ותבשיל של קמח ותבשיל של חוטי בצק וכיוצא בהן מברך בורא מיני מזונות. ולבסוף מברך על המחיה ועל הכלכלה וכו׳ ויש מדקדקים שאין ראוי לומר בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה לפי שאין לנו לחמוד אכילת פירות הארץ ולהתפלל עליהן כי אם לקיים המצות התלויות בארץ וטעם מספיק הוא זה. + על אגוזים מבושלים בדבר מתוק כגון דבש וכיוצא בו מברך בפ״ה לפי שהאגוזים הם עיקר והדבש לא בא אלא ליתן טעם באגוזים. +וכן על היין מבושם הוא הנקרא בלשון רבותינו ז״ל קונדיטון מברך ברוך אתה ה׳ בורא פרי הגפן לפי שהיין הוא העיקר והדבש והבשמים באין ליתן טעם. + על כל עצי בשמים כגון פלפל וזנגביל וכרכום וקנה וקנמון וכיוצא בהן מברך עליהן בורא עצי בשמים. + ועל המוס״ק שהוא מן חיה או זיעת חיה לדעת רבים מברך בורא מיני בשמים ועל כל מיני עשבי שיש להן ריח טוב מברך בורא עשבי בשמים. +המריח אתרוג או תפוח או חבוש מברך שנתן ריח טוב בפירות. +היוצא בימי ניסן וראה אילנות שפורחין מברך ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות נאין ליהנות בהן בני אדם. +הרואה פרי המתחדש משנה לשנה מברך בתשלום ברייתו שהחיינו וה״מ אם נהנה בראייתו ואם אינו נהנה בראייתו מברך על אכילתו וכן על כל דבר המתחדש שאינו מתחדש משנה לשנה אף על פי ששהה ימים רבים שלא אכל אינו מברך שהחיינו. והרמב״ם אינו מברך לעולם שהחיינו על שום דבר בראייה כי אם כשהוא אוכלן. +הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל פירוש לכולן או לרובן אומרים ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. + והרואה מקום שנעשה לו נס אומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה. והבן מברך על נס שנעשה לאביו ברוך שעשה נס לאבי במקום הזה. והנכד הוא בן הבן מברך על נס שנעשה לזקנו ואומר ברוך שעשה נס לזקני במקום הזה. +הרואה מקום ידוע שנעשה נס לצדיק או לצדיקים כגון כבשן האש וגוב אריות אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה. +הרואה בתי כנסיות בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה. בחרבנן אומר ברוך דיין האמת. +הרואה בתי עבודה זרה בישובן אומר בית גאים יסח ה׳ ויצב גבול אלמנה. בחרבנן אומר אל נקמות ה׳ וגו׳ ויש אומרים ברוך שעקר עבודה זרה מהמקום הזה וכן יעקור אותה מכל המקומות במהרה בימינו. +הרואה קברי אומות העולם אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם וגו׳. ויש מי שאומרים מתים בל יחיו רפאים בל יקומו וגו׳. הרואה קברי ישראל אומר יחיו מתיך נבלתי יקומון וגומ׳ העובר בין קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיות אתכם בדין ויודע מספר כלכם והוא יגלה עפר מעיניכם לזמן התחיה בא״י מחיה מתים. + ההולך לבקר את החולה אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. +הרואה חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו לאחר שנים עשר חדשים אומר ברוך מחיה המתים ולא אמרו אלא בחברו החביב לו לשמוח בראיתו. +הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שנתן מחכמתו ליראיו. חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם. +הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו. מלכי אומות העולם אומר שחלק מכבודו לבשר ודם. +הרואה אכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים. וכן הרואה אדם חשוב וחכם בתורה אומר ברוך חכם הרזים. אכלוסי אומות העולם אומר בושה אמכם וכו׳. + הרואה אדם שנשתנה מבריתו בידי שמים אומר ברוך משנה הבריות ואם נשחת בידי אדם אומר ברוך דיין האמת. ויש מי שכותב הרואה את הכושיים ואת המשונים בצורת פניהם אומר ברוך משנה הבריות כדאיתא בירושלמי. הרואה סומין או קטועין בצורת פניהן או מוכי שחין ובוהקנין וכיוצא בהן אומר ברוך דיין האמת. ואם נולדו בהן מומין ממעי אמם מברך עליהן משנה הבריות. + הרואה בריות טובות ומתוקנות ואילנות טובים ונאים ואומר בירושלמי אפילו פרה נאה אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וגו׳. + הבונה בית חדש וקונה כלים חדשים אף על פי שהם ישנים לאחרים מברך שהחיינו לו ולביתו מברך הטוב והמטיב. ואם נתנו לו מלבושי׳ מברך שהחיינו וצריך שיהיו המלבושין חשובין שיהיה לבו שמח בין קצת. + שמע שמועות טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. וכשהן טובות לו בלבד מברך שהחיינו ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת הגיע אליו טובה או ששמע שמועה טובה אע״פ שהדברים נראין שטובה זו תגרום רעה מברך הטוב והמטיב רעה אף על פי שהדברים נראין שרעה זו תגרום טובה מברך דיין האמת שאין מברכין על העתיד להיות אלא מה שארע. אמרו לו מת אבי׳ וירשהו אם יש עמו אחים מברך תחילה ברוך דיין האמת ואחר כך הטוב והמטיב. ואם אין עמו אחים מברך שהחיינו. +ירדו גשמים עד שהעלו אבעבועות על פני המים שהולכות זו לקראת זו אם יש לו שדה מברך שהחיינו ואם היתה שלו ושל אחרים מברך הטוב והמטיב ואם אין לו שדה אומר מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳ עד הן הן יודו ויברכו ברוך אתה ה׳ רוב ההודאות ואל התושבחו׳. + ויש אומרים שאין ברכת הגשם נוהג עתה בינינו לפי שאנו תדירין במטר ואין אנו מתאוים לו ושמחים כדרך ששמחים באותן הארצות שיש להם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכין רחמים על המטר אבל אנו אין אנו צריכין לכך ולפיכך ברכת המטר אינה נוהגת. +ארבעה צריכין להודות בפני עשרה חולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורים ויורד הים כשיעלה והולכי מדברות כשמגיעין לישוב ומברכין הגומל לחייבין טובות והם עונין צור שגמלך הוא יגמלך סלה. +על רוחות שנשבו בזעף ועל ברקים על הרעמים ועל קול ההברה שישמע בארץ כמו רחים גדולים ועל האור שבאויר שראו כאלו כוכבים גדולים נופלים ורצים ממקום למקום או כמו כוכבים שיש להם זנב על כל אחד מאלו מברך שכחו מלא עולם או עושה בראשית. והראב״ד כתב שצריך לומר שתיהן שכחו מלא עולם ועושה בראשית וכתבו הגאונים ז״ל שאם יהיו בהתמדה פעמים הרבה ביום די בברכה אחת על כלן אבל אם אינן בהתמדה מברך על כל פעם ופעם והראייה ממה שאמרו ז״ל הנכנס בחנותו של בשם וישב כל היום אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם. וכן נמי אמרי בירושלמי או בתדירין די בפעם אחד ואי במופסקין מברך על כל פעם ופעם פרוש תדירין שאין שם הפסק. ופירש הר״מ במז״ל שאף על פי שהברקים אינן נראין זה אצל זה אלא עכשו פעם אחת ואחר שעה פעם אחרת כיון שלא נפסקו העננים לגמרי די בברכה אחת אבל אם העננים הראשונים נפסקו ושמים זכו בעיניו אם חוזר ורואה מברך פעם אחרת. והוא מלשון דלף טורד. על ההרים והגבעות והמדברות ונהרות הגדולים אם ראה אחד מהן אחר שלשים יום מברך עושה בראשית שכיון שאינן משתנין מברייתן די לו בכך. +והרואה את הים הגדול משלשים יום לשלשים יום אומר ברוך שעשה את הים הגדול. + וכתב הר״מ שעל הנהרות שהן בעומק או ברוחב או בגובה מששת ימי בראשית משלשי׳ יום לשלשים יום מברך עושה מעשה בראשית. +הרואה הקשת בענן אומר ברוך זוכר הברית נאמן בבריתו וקיי׳ במאמרו. והר״מ בר״י כתב בשם רבי יחיאל נאמן בבריתו וקיי׳ במאמרו וזוכר הברית. +הרואה לבנה בחדושה מברך אשר במאמרו ברא שחקים כמו שכתוב בסדר תפלת ראש חדש וכו׳. +הרואה חמה ביום תקופת ניסן של תחלת המחזור של כ״ט שנים שהתקופה נופלת בתחלת ליל ארבע כשרואה אותם ביום בבוקר מברך ברוך עושה בראשית וכן כשתחזור הלבנה בתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא אל דרום וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצת מזרח על כל אחת מאלו מברך ברוך עושה מעשה בראשית וכל זה ידוע לחכמים ולבקיאים. + העושה ציצית לעצמו מברך אקב״ו לעשות ציצית ואחר כך מברך שהחיינו וכשהוא מתעטף מברך להתעטף בציצית והעושה ציצית לאחרים מברך על עשיית ציצית. + העושה מזוזה לעצמו מברך לעשות מזוזה ואם עשה אותה לאחרים מברך על עשיית מזוזה. וכשהוא קובעה מברך לקבוע מזוזה. ויש אומרים על מצות מזוזה וכן התפלין וה״ה בשופר וסכה ולולב שמברך כדרך זה בשעת עשייתן. ומפרש אחד מהמפרשים כתב בענין סוכה שכל זה אינו אלא על דעת הירושלמי אבל התלמוד שלנו אינו נוטה לזה כלל. וכן הוא לשון המפרש גרסינן בירושלמי העושה סוכה לעצמו לולב ציצית מברך בכלהו בשעת עשייתן לעשות. והאי מלתא לא אזלא אליבא דגמרא דידן דהא בפרק תכלת גבי ציצית אמרי דמברך לעשות ציצית ואקשי עלה והרי סוכה דכשרה בגוי וישראל אין צריך לברך עליה דתניא העושה סכה לעצמו מברך שהחיינו ואלו לעשות לא קאמר ואתמר בה תרי טעמי רב חסדא אמר כל מצוה שכשרה בגוי ישראל אין צריך לברך וסכה כשרה בגוי כדתניא סוכה גנב״ך הלכך אינו מברך לעשות ואיכא מאן דאמר כל מצוה שעשיתה גמר מצוה אין צריך לברך עליה בשעת עשייתה הלכך אינו מברך אלא שהחיינו. וכדתניא בבריתא דהכא לענין סוכה שעושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסכה והאידנא דלא מברכין זמן בסופה בשעת עשייתה סמכינן אהא דאמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר לכלהו אכוסא דקדושא. + והראב״ד אמ׳ מי שלא אכל בסוכה בליל ראשון של חג מפני הגשמים למחר צרי׳ לברך זמן לשם סוכה כי הזמן שברך בלילה בכוס של קדוש חוץ לסוכה לא עלתה לו כי אם לי״ט בלבד כיון שלא קיים בלילה מצות סכה הלכך זמן בלילי פסחי׳ עולה ליום טוב ולמצה ולמרור ולד׳ כוסות. וזמן דלילי סכות עולה ליום טוב ולסכה אם ישב בסכה בלילה אבל אינו עולה ללולב. וזמן דלילי ראש השנה עולה ליום טוב ואינו עולה לשופר דכיון דשופר ולולב אין מצותן בלילה זמן דיום טוב שברך בלילה אינו עולה להן וזמן דלולב לא מברכי ליה בשעת עשייתו ומברכי ליה בשעת נטילה בב׳ יום טוב דומיא דברכה הסדורה אכסא דקדושא מיהו אי בריך לזמן דלולב בשעת עשייה תו לא בריך ליה בשעת נטילה ויש אומרים שאין אומרים זמן בנטילתו ביום שני כי אם ביום טוב ראשון בלבד שלא מצינו שורש ועקר לברכה זו אלא בשעת עשייתו בחול כשאוגדו ומתקנו הלכך ברכה דיום טוב ראשון לא גרע מברכה דבשעת עשייה והלכתא אומר זמן בראש השנה ויום הכפירים ולא מבעיא בליל ראשון דאפילו בליל שני אומרים אותה. וכך השיב רבינו משולם בר קלונימיס ז״ל. אבל הר׳ יצחק ב״ר יהודה הצרפתי לא היה אומרו אלא בליל ראשון וליתא עכ״ל המפרש. ובעל העיטור כתב וז״ל ורובא דעלמא נהיגי שמברכין זמן בין בי״ט ראשון בין בי״ט שני ע״כ. + ועתה נחזור למה שאנו עסוקי׳. המניח תפלין של יד מברך להניח תפלין ועל של ראש מברך על מצות תפלין ואם שח בנתים מברך על של ראש להניח תפלין ועל מצות. עוד יש דעת אחרת שר״ל שאם לא שח בנתים די בברכה אחת להניח ואם שח מברך שתים להניח שכבר ברך על מצות ובעל העטור כתב שחיבין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא. והא שלח רב הונא משמיה דרבי יוחנן על של יד מברך להניח ועל של ראש מברך על מצות אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים. וכן דעת הרי״ף ורב האיי ורב אחאי ז״ל. + ומי שאין לו תפלין של יד ויש לו תפילין של ראש מברך שתים להניח ועל מצות. ובהלכות גדולות המספר בין תפילה לתפילה חוזר ומברך שתים וכן כתב רב עמרם איש מתיבתא אין לו אלא אחת מברך שתים להניח ועל מצות וכן בלקח טוב וכן בדברי כל הגאונים. + ובהלכו׳ תפלין עתיקתא שח בין תפילה של יד לתפילה של ראש אם שח שיחת חולין עברה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה ואם בקדושה ויהא שמיה רבא אין חוזרין אלא חייב לחזור ולברך על של ראש שתים מפני שכל תפילין צריכין ב׳ ברכות ואם ברכן כאחת עולות לזו ולזו ואם הפסיקן אפילו בקדושה בטלה ראשונה וצריך לברך שתים על של ראש. + ויש שמברך על התפילין בשעה שחולצן אקב״ו לשמור חקיו ולא נהגו לברך ברכה זו. וה״ר יהודה מקורבי״ל כתב שאין לברך ברכה זו וז״ל וכשמסלקן אין מברכין שום ברכה וכל הברכות שכתב צריך לומר בהן הזכרת השם ומלכות שהרי אמרו ז״ל כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות לא שמה ברכה ואף מה שהביאו בתלמוד בריך רחמנא מריה דהאי פתא ובריך רחמנא דיתבך לן ולא יהבך לעפרא. כבר פירשו המפרשים שהזכרת השם ומלכות היו אומרים בהן בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא ומשום כך נפטרין בברכות אלו שאלמלא כך לא היו נפטרין בכך. +הנכנס לבית המדרש אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שלא אבוש בדבר הלכה ולא אומר על הטהור טמא ולא על הטמ׳ טהור ולא על אסור מותר ולא על מותר אסור וישמחו בי חברי ואני אשמח בהם וביציאתו אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שנתת לי חלק עם יושבי בית המדרש ולא נתת חלקי עם יושבי קרנות שאני עמל והם עמלין אני עמל ומקבל שכר והם עמלין ומקבלין פורענו׳ אני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני רץ והם רצים אני רץ לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת. +הנכנס לכרך מתפלל שתים בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום. נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שהכנסתני לכרך זה לשלום יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מכרך זה בשלום וכשם שהוצאתני מזה בשלום כך תוציאני לשלום ותנחני לשלום ותצעידני לשלום ותחזירני לביתי לחיים ולשלום ותצילני מכל אויב ואורב בדרך ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיני כל רואי בא״י שומע תפלה. +וכל אלו התפלות נכון לאומרם בלשון רבים. + היוצא לדרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום וכו׳: +וכתב הר״מ נ״ע שאם רוצה ללכת ארבע מילין בספינה שיתפלל תפלה זו פחות מארבע מילין אל יתפלל אותה. ואם יש לו לילך פרסה ושכח לאמרה יכול לאמרה עד פרסה. ויתפלל אותה מעומד ובתוך פרסה יתפלל ויחתום ולאחר פרסה יתפלל ואל יחתום. +ושאלו אל הר״מ נ״ע למה תפלת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך וענה שהוא סומך אותה לעולם לאחת מן הברכו׳ הפותחות בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה. +וכתב הר״מ נ״ע אדם ההולך חוץ לעיר אינו צריך להתפלל תפלה זו כי אם פעם אחת בתחלת היום ואפילו אם ינוח בעיר באמצע הדרך שעה אחת כשיוצא משם אינו צריך להתפלל תפלת הדרך פעם אחרת עד כאן לשונו. אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת כך כתב ה״ר יצחק בעל המנהל. +ההולך במקום סכנה מתפלל תפלת קצרה. צרכי עמך ישראל כמו שכתוב בסדר התפלה. ותפלה זו יכול להתפלל אותה אפילו מהלך כלומר שאין צריך לעמוד. וכשיגיע לישוב צרי׳ לחזור ולהתפלל. +עוד יש תפלת אחרת שנקראת תפלת הדרך ויש בה מענין י״ח ברכות וצריך להתפלל אותה מעומד וכשיגיע לישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל תפלה כי באותה תפלה יוצא ידי חובתו. וזהו סדרה הביננו ה׳ אלהינו וגו׳. +הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדי׳ קדושי׳ משרתי עליון ותנו כבוד לאלהינו שמרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם. והנפנה כשהוא מקנח אל יקנח בימין אלא בשמאל מפני שהימין קרובה לפה ומראי׳ בה טעמי תורה וקושרים בה קשר של תפלין ומפני כבוד התורה שנתנה בימין שנ׳ מימינו אש דת למו. +והיוצא מבית הכסא נוטל ידיו ומברך אשר יצר. ויש מגדולי החכמי׳ שמורי׳ ופוסקין הלכ׳ שהנוטל ידיו לעסוק בתורה ולהתפלל שיש לו לברך על נטילת ידים ק״ו מהנוטל ידיו לסעוד׳. +הנכנס לבית המרחץ אומ׳ יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בזה לעתיד לבא. וכשיוצא מבית המרחץ אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שהצלתני מן האור. +הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שיהא עסק זה לרפוא׳ ותרפאני כי רופא חנם אתה. ואחר ההקזה אומר ברוך אתה ה׳ רופא חיים. +ההולך למוד גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שתשלח ברכה במעשה ידי. התחיל למוד אומר ברוך המשלח ברכה בכרי זה. מדד ואחר כך בקש רחמים הרי זו תפלת שוא שכל הצועק לשעבר תפלתו תפלת שוא. +לעולם לישתתף איניש בהדי צבורא כלומ׳ כשיתפלל תפלתו יתפלל עליו ועל הרבים ולעולם יצעק אדם ויבקש רחמים על העתיד ויתן שבח על שעבר. +הנכנס בבית הכנסת אומר ואני ברוב חסדך וגומר יצא משם אומר ה׳ נחני בצדקתך וגו׳ הנכנס בבית עבודה זרה אומר אשרי שישלם לכם גמולכם. שמע צעקתם אומר זובח לאלהים יחרם יצא ממנה אומר אשרי שיאחז ונפץ עולליך אל הסלע. +הרואה חברו שקם מחליו אומר בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. + הנוטל צפרניו מתחיל בשמאל בקמיצה ומסיים בגודל. ואחר כך נוטל בגודל בימין ומסיים בקמיצה ואלו שמות האצבעות גודל אצבע אמה קמיצה זרת. ונוטל ידיו אחר נטילת הצפרנים מפני הארס וקובר הצפרנים. כדאמרינן שלשה דברים נאמרו בצפרנים צדיק גונזן חסיד שורפן רשע זורקן. + +Siman 88 + +פח. דין הלכות נדרים ושבועות וסדר התרתן +אסור לעבור על שבועת בטוי כדכתיב לא יחל דברו. וה״ה על הנדר. ואמרו רז״ל דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין בלבד. ואם הנשבע תלמיד חכם מותר ואם עם הארץ צריך שאלה לחכם. + הנשבע וחזר תוך כדי דבור מותר. +נדרי אונסין כגון שהדירו חברו לאכול אצלו וחלק. +נדרי שגגות כגון קונם על ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ושכח ואכל ושתה. +נדרי זרוזין כגון מוכר חפץ לחברו שאמר הקונה קונם ככר זה עלי אם אנו מוסיף לך עוד על השקל. והמוכר אומר קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע. +נדרי הבאי דבר שאינו יכול להתקיים כגון קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ונדרי הבאי מותרין. שבועות הבאי אסורין. +ועוד יש חלוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינה שבועה. ונדר חל על נדר ואין שבועה חלה על שבועה. +נדרים חלים על דבר מצוה ועל דבר רשות שבועה אינה חלה אלא על דבר רשות והר״ף ז״ל כתב ופירשו בשבועות דבר מצוה כגון דאמר מצות סוכה קונם עלי אסור לישב בה עד שיתירו לו. אבל שבועה אינה חלה על דבר מצוה שאם אמ׳ שבועה שלא אשב בסוכה של מצוה מותר לישב בלא התר אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה מ״מ אינה חלה דלבסוף הזכיר שבועה והוי כאלו אמר שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספת דשבועות ולפנים פי׳ דלענין תענית ויום טוב קאמר וצ״ע. +נדרים אינן חלין על דבר שאין בו מ��ש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן. וגם בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור. והר״ף ז״ל כתב ואפילו קונם שינה עלי צ״ע בנדרים דמשמע דצריך בשאלה מדרבנן. מה שאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה זהו שמתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר שני וחמשי סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה יום טוב חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמרינן לקמן. גם בימים הכתובים במגלת תענית. והר״ף ז״ל כתב מיהו מדקאמר במסכת נדרים פותחין לו לאדם בכבוד שבתות וימים טובים משמע דצריך הפרה ואפילו אין מתירין לו כי אם שבתות ויום טוב בטל נדרו אפילו בשאר הימים דכיון שהותר מקצתו הותר כלו ע״כ. +תקיעת כף יש שמחמירין לומר שאינה בשאלה. ונראה שאין להחמי׳ בה יותר משבועה. והנשבע בשמים וכוכבים וכן בכתובים או בנביאים אין זו שבועה ומתירין לו כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. + והנשבע בתורה וכן הנודר בתורה אם אמר במה שכתוב בה הרי שבועה ואם אמר סתם לתלמיד חכם אין צריך התרה ולעם הארץ צריך התרה. ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועה. +השומע קטנים נשבעין יאמר להם יעמדו בשבועתם אם הוא דבר קל. ואם הוא דבר חמור כגון ענוי נפש גוערין להם ומותירין להם. ונדרי זרוזין מותרין מיהו מן אותם ארבע נדרים שהתירו חכמים אסור לעשותם לכתחלה. +ומי שנדר ונשבע ונחם יבא לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות במקום שאין חכם ומתירין לו וה״ה במקום שיש. בני אדם שתלו נדריהן או שבועתם זה בזה שאומר אני הותר הראשון הותרו כלם. הותר אחד מן האחרונים הימנו ולמטה הותרו שלפניו לא הותרו. +ואם נדר או נשבע מכמה בני אדם כאחד או מכמה מינים שאמר שלא יאכל מכמה מינין הותר אחד מהם הותרו כלם. +ההתפסה צריך שידור בדבר הנדור בקונם בהקדש בקרבן וכיוצא בהן אבל בבשר חזיר או בשאר אסורין אין זה נדר. + והאומר לחברו מודרני ממך מופר שני ממך אינו אסור אלא אם כן אמר שאינו אוכל לך. והנודר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אבל אם אמר יין זה יהא נאסר עלי בשר זה אסור עלי ונתערב במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. והמודר הנאה מחברו מותר לפרוע לו חוב ואפי׳ על המשכון וללמדו ספר תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפילו מקרא. ואם היה למודר הנאה מרחץ שהשכיר או משכן לאחרי׳ ואין לו בו תפיסת יד מותר הנודר ליהנות ממנו ואם יש לו בו תפיסת יד אסור. ואם נתן לאחר סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלו׳ המודר הנאה ממני ויאכל אסור. ולא עוד אלא אפילו אמר ויבא סתמא אסור דמוכחא מילתא שאין זה מתנה. +וכל מי שנדר או נשבע מפני דבר אחד שהוא סבור שמות׳ בו ונמצא שאינו כן מותר בו והנודר מכמה דברים ונמצא שבאחד מהן נדר בטעות ואמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר בלשון זה אלא הייתי אומר בלשון אחר לאסור כל הדברים האחרים הותרו כל הדברים. ואם אמר הייתי אומ׳ בלשוני הראשון והייתי אומ׳ חוץ מדבר פלוני אותו דבר מותר והאחרים אסורי׳. + והנדרי׳ הולכין אחר כונת בני אדם ולא אחר הדבו׳ כגון היה מסרב לחברו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס ולטעום טפת צונן. +והמדיר את חברו אם לא יתן דבר אחר או יטול יכול להתיר שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי ממך. +כלל גדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרי׳ באותו מקום. +והנודר שלא יאכל היום מותר לכשתחשך מן הדין ומיהו צריך שאלה לחכם גזרה אטו יום אחד. וצ״ע בספר גדול. וכן בנדרים נדר יום אחד אסו׳ מעת לעת וכן הדין משבת וחדש אך שבת לשעבר וחדש להבא. וכן ר״ה. +ושני׳ שהיו מודרין זה מזה מחזירין אבדה זה לזה ובמקום שנוטלי׳ שכר יחזיר שכר השבת אבדה להקדש. ואם היו שותפין בחצר ויש בה דין חלוקה אסורין ואם אין בה דין חלוקה מותרין. ואסור להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה לאחד מן השותפין נכנס בחצר שיכול לומר לו בחלק המותר לי אני נכנס כרבי אליעזר בן יעקב. המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה החנוני נותן לזה ונוטל מזה. ואם היו מהלכין בדרך ויש עמהם אחר נותן לאחר לשם מתנה. ואם אין שם אחר מניח על גבי הסלע ואומר הריני מפקיר לכל מי שירצה. +והנודר על דעת רבים אם אמר פלוני ופלוני אין לו התרה רק לדבר מצוה בלא רשותם ועל דעת יחיד יש לו התרה ואפילו בלא רשותו של יחיד. וסדר התרה שיתחרט מן הנדר מעקרו שלא היה חפץ הנדר מעולם. והר״ף ז״ל כתב אבל אם היה יודע בנדר עד עתה אך מכאן ולהבא מתחרט אין זו חרטה מועלת להתיר כדאמרינן בנדרים בעובדא דרב נחמן ורב אדא בר אהבה. על כן נכון שלא להתיר נדר על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים שהנודר אומר שמתחרט מעקרו אך אינו מתחרט מכאן ולהבא. אך אם יש לו פתח נכון יש לנו להתיר שפותחין לו ואומ׳ אדעתא דהני מי נדרת ע״כ. ואז מתירין לו וגם פותחי׳ לו אם באו בני אדם ויפייסוך לא היית נודר וכיוצ׳ בו אך אין פותחין לו בדבר אסור כלומר שאסור לדור כגון הבוטה ידקר בחרב וכיוצא בו. +והר״ף ז״ל כתב וכן על דעת רבים סתמא יש לו התרה ואם היה בפני רבים שהם שלשה אפילו לא אמר כי אם על דעת רבים סתמא אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותן שהוא בפניהם קאמר וכן היה מעשה בר״ת באדם אחד שנדר בבית הכנסת ואמר על דעת רבים ולא רצה שיתירו לו מטעמא דפרשי׳. כך נמצא כתו׳ מכתב ידו של רבי יעקב מקינון ע״כ. + ועומד אדם בראש השנה ואומר כל הנדרי שאדור בשנה זו יהיו בטלים ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן הבטול או אפילו זכור בשעת הנדר מן הבטול או בשעת הבטול התנה ובשעת הנדר שכח מה שהתנה ואומ׳ על דעת ראשונה אני עושה בטל נדרו ואם לא אמר אין נדרו בטל דאביי ורבא לא פליגי אהדדי. והר״ף כתב דה״ה ליום הכפורים דאקרי ראש השנה ולכך נהגו לומר כל נדרי. וכי מועיל בטול נדרים זה היינו בנדרי׳ שבינו לבין עצמו דלא שייכי כי אם לעצמו אבל לגבי נדר שנדר לחברו אין מועיל בטול כלל. +כתב הר״מ נ״ע אדם שקבל עליו שבועה או נדר או חרם סתם שלא פרש בו זמן הנדר והשבועה והחרם קיימין עליו לעולם אם לא שיתירו לו וכן נמי דעת הר״ף ז״ל. והביא ראיה מפרק דנדרים דאמר נזירות אית ליה קיצבא נדרים לית להו קצבה מסתמא הוי לעולם. עוד כתב הר״מ נ״ע שכל אדם יכול לאסור ספרו על חברו שלא ילמוד בתוכו. +עוד כתב רב האיי פסק מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפלין צריך לקיים שבועתו ואין יכולין להתיר לו אפילו לדבר מצוה. והגיה עליו הר״ף מיהו התוספות פסקו כל דבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים ובלא דבר מצוה מתירין רק שלא יהא על דעת רבים. + עוד כתב ואם נדר אדם לגרש אשתו יגרשנה ואחר יחזור ויקחנה בשביל שכבר עברו ימים רבים שלא למדו ספר נדרים בישיבה החמירו בנדרים ובשבועות וה״מ באשת איש ישראל אבל באשת כהן שאינו יכול להחזירה לשם היה מודה רב האיי שיש לו התרה. + דרשו ז״ל לעולם ידבק אדם בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים. ואמרו ז״ל שבידו להפר נדרי אשתו ובתו משתגיע לעונת נדרים ועונת נדרים היא מי״א שנה ויום אחד אם יודעת לשם מי נדרה ואם אינה יודעת לשם מי נדרה אין נדריה כלום. ונדרי אשתו משתכנס לחופה עד שיגרשנה. + ונערה המאורשה אביה ובעלה מפירים נדריה. ואין אחד מהם מפר לבדו מת הבעל נתרוקן רשות לאב ומפר האב לבדו. מת האב לא נתרוקן רשות לבעל. מיהו בעוד ששניהם חיים אם הפר הבעל ולא הפר האב ועברה על נדריה אינה לוקה. +ואלו נדרים שהן מפירין נדרי ענוי נפש ונדרים שבינו לבתו ונדרים שבינו לאשתו. אך נדרי ענוי נפש מפר לעולם ונדרים שבינו לבתו אין מפר אלא בעודה תחתיו ומפירין אותן אף על פי שלא חלו. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע בנדרים דהתם משמע דאמר דאינו מתיר עד שיחול הנדר ושמא גבי בעל שאני. וצ״ע נמי במסכת שבועו׳ ע״כ. כגון שאמרה הרי עלי שלא לאכול בשר אם אלך בשלום במקום פלוני. + ואינו מפר אלא אם כן שמע ונדרים אחרים אינו מפר. ואם נדרה מדברים שהיא משועבדת לבעלה אין צריך להפר ומפר לה כל היום עד חשכה ואם הפר האב ולא שמע הארוס ולמחר שמע אינו יכול להפר ואם לא שמע ונתאלמנה או נתגרשה בו ביום ונתקדשה לאחר אביה ובעלה האחרון מפירין לה נדריה. ואם שמע וגרשה מבעיא לן אי גרושין כשתיקה או כהודאה ולא אפשיטא ולכאורה יש להחמיר. + ונשאלין על ההקם ביום השמועה ואין נשאלין על ההפר. וצריך להפר ביום השמועה והמקים בלבו מקי׳ והמפר בלבו אינו מופר. ונדר שהופר מקצתו הופר כלו. +ובעל וכן אב שאמרו בלשון התרה לא אמרו ולא כלום. ואם אמר לה טלי ואכלי צריך שיבטל בלבו אך בכל לשון שישמע לשון בטול הנדר מעקרו הרי זה מופר. +שמע שנדרה ואמר שתקתי שלא הייתי יודע שהיתי יכול לבטל או שלא הייתי יודע שזה יפר: +כתב הר״מ נ״ע אשה שנדרה שלא תלך לשורר ושלא לשמוע קול שיר בעלה מפר לה בו ביום לפי שהבעל מפר נדרי אשתו כיון שיש בהן ענוי וזה קרוי ענוי נפש כדאיתא פ״ק דמועד קטן עושה אשה תכשיטין במועד אמר ליה כגון מאן אמר ליה כגון אמך אמר ליה האלהים אפילו אמא דאמך היינו דאמרי אינשי בת שתין כבת שב לקל טבלא ריהטא וכשם שאם נדרה שלא להתקשט בבגדי צבעונין שהבעל מפר לה בנדרים ואלו הן נדרי ענוי נפש שלא להתקשט בבגדי צבעונין וכו׳:
+סדר התרת נדרים ושבועות מלשון הר״מ כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק בהם או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה ואומ׳ לפניהם אני נשבעתי על כך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שארע לי כך וכך לא הייתי נשב׳ ואלו היה דעתי בשעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע. והחכם או הגדול מהשלשה אומר לו כבר נחמת והוא אומ׳ הן וחוזר ואומר שרי לך או מותר לך או מחול לך וכיוצא בזה. אבל אם אמ׳ מופר לך או נעקרה שבועתך וכן כל כיוצא בזה לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם לא אומר רק לשון התרה ומחילה. +הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההתר הזה דין. לפיכך נשאלין לנדרים ולשבועות בשבת אם היו צורך שבת כגון שהתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום ואפילו היה לו פנאי להתיר נדרו או שבועתו מע״ש הרי זה מתי׳ בשבת הואיל והוא לצורך השבת. מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו ונחם הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה עכ״ל: + +Siman 89 + +פט. דין הלכות הפרשת חלה +הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך תחלה אקב״ו להפריש תרומ׳. ונוטל כזית מן העיסה ומפריש ופושטו כעין עוגה ומש��יך לאור ואפילו יש שם כהן לפי שחלת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו. ולא יאמ׳ אשר קדשנו להפריש חלה לפו שלשון חלה ר״ל עוגה ואין שם הפרשה כלל כמו שכתוב חלה תרימו תרומה כלומר חלה אחת מן העוגות תרימו תרומה. וכן דעת רב אחא ז״ל. ופושטו כעין עוגה אחר שקראו הכתוב חלה. וה״ר יצחק ז״ל כתב שאין להקפיד אם נזכיר חלה או תרומה ואח׳ כך אם יש שם כהן מפריש אחרת אל הכהן בלא ברכה. + וכתב ה״ר אשר ז״ל אחר התרומ׳ בלי הפסק דבור יטול חלת כהן כדי שתועיל הברכ׳ לשתיהן. ואם כן יזהר כשיפריש יהיה בה מתנה הגונה. והפרשה זו אינה רק שלא תשתכח תורת חלה ואין מברכין עליה שכבר נפטרה העיסה בהפרשה ראשונ׳. + וכת׳ הרמב״ם ז״ל הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכ׳ של שריפה אין לה שעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד מארבעי׳ ושמונה וזו של אכילה מותרת לזבין או לזבו׳ ואין צריך לומ׳ לשאר טמאין. ופי׳ עוד פ׳ ט״ו הלכות תרומ׳ האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך בא״י א״ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכן קבלנו וראינו מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהנתכם. +ומי שהפריש חלת האור מעיסה אחת ואחר כך נתערבה בעיסה אחרת שלא הפרישו ממנה עדין כיצד יעשה לפטור זאת שלא הופרש ממנה עדין שאם יפריש מן העיסה נמצא שמפריש מן הפטו׳ על החיוב כתב הראב״ד שצריך שיגלגל עיסה אחרת כדי שעור חלה ואח״כ יצרף הכל בסל ויפריש מזאת האחרונה על הכל והר״י ז״ל כתב שנינו פרק שני דמסכת חלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זה מביא עיסה שניה שיהיה בה שעור עם אותו שאור ונותנו בצד אותה עיסה ומפריש ממנת שעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף. אין לו עיסה אחרת מוציא חלה על הכל. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ובאר עוד שאם אין לו עיסה שניה נעשית זאת כולה טבל ומפרי׳ חלה על הכל שהטבל במינו אוסר במשהו מתוך כך נראה כשהשאור של פטור והעיסה של חיוב שמוציא חלה אחת על הכל. והר״ף פירש כמו שאנו רגילין אחר פסח שלוקחי׳ שאור של גוים ונותנין בעיסה של ישראל שמוציא חלת אחת על הכל מיניה וביה ואין לחוש משום הפטו׳ על החיוב. ומה שאנו רגילין ללוש עיסה אחרת זו היא חומרא יתרתא. +ובי״ט של פסח מפריש חלה בלא ברכה ולא יקרא לה שם עד שתאפה אלא יעשה אותה כעין עוגה ויאפה אותה עם השאר ואחר כך יצרף הכל בסל אחד או בקערה אחת שהסל מצרף הכל לחלה כמו שכתבנו. ואח״כ יברך עליה להפריש תרומה ויצניענה לאחר י״ט שישרפנה אבל לא יקרא לה שם בעודה עיסה לפי שאינו רשאי לשרפה שאין שורפי׳ קדשים בי״ט וגם אינו רשאי לאפותה אחרי שאינה נאכלת ואם ישהנה בעיסה תבא לידי חמוץ הילכך אין לה תקנה אלא כמו שכתבנו. ובשאר ימים טובים שאפשר לשהותה ואם תחמיץ אין בכך כלום קורא לה שם מיד ומשהה אותה עד אחר יום טוב וישרפנה. +ומי ששכח ולא הפריש חלה בין בחול בין ביום טוב משים הכל בסל אחד או בכלי שיש בו בית קבול שאין כלי שאין בו בית קבול מצרף הפת לחלה בזמן הזה שאין חלה אלא מדבריה׳ ויבצע אחת מן הככרו׳ ויברך תחלה כמו שהיה מברך בעיסה ואח׳ כך מפריש וישרפנה ואם היה יום טוב מניחה עד הערב ואח׳ כך שורפה שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם היה שבת אינו רשאי להפריש אלא נותן עיניו בצד אחד בככר אחד ואוכל מצד אחר מן האחרים. +וכת׳ הרשב״א ז״ל ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלה חוצה לארץ אף בשלשה מעי״ט שאין נראה זה כמתקן ��אין הפרשתה מעכבת כמו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח׳ כך מפריש. וה״ר יצחק ז״ל כתב דאמרינן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש דלא בעי׳ מוקף וכשהעיסה נילושת יחד אין חוששין רק שישאר אחד מן הלחמים. אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט. והר״ף ז״ל כתב נראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור דאין סברא להועיל צרוף במה שנאכל שאין בעין השתא. +וכתב הרשב״א ז״ל ויש מי שהורה לשייר קצת יותר מכדי שעור החלה שהוא מפריש מפני שצריך להפריש מן המוקף ע״כ. +והמפריש חלת האור מן העיסה ביום טוב משהין אותה בלא שריפה ובלא אפיה לפי שאין אופין אלא לצורך יום טוב והני מילי כשאין בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אבל אם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו גדול שטבל לקריו והעריב שמשו יכול לאפותה ולתתה להם ויאכלוה והרב בעל התרומה כתב שאף כהן שראה קרי ואפילו לא טבל ואם מבטלה ברוב חולין מותר לאכלה הכהן אך הזר אסור לאכלה על ידי בטול הרוב. וכתב נמי שיש מקומות שמפרשין אחרת חלה שניה ונותנין אותה לכהן ואוכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או גוי אחרי כן באותה קערה. +חלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריכה אחד ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הוא הדין אפילו בשל חוצה לארץ. אבל אם נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דוקא לכהן אפילו לא טבל לקריו אבל לזרים לא עכ״ל. +הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלה בחוצה לארץ. +אין חייבין בחלה אלא חמשת מיני תבואה בלבד שהם חטים ושעורים כוסמת שבולת שועל ושיפון. אבל פת אורז ודוחן ושאר מיני קטנית אין חייבין בחלה כלל. +עיסת הרבים ועיסת השותפין חייבת. +עיסת הבהמה כגון עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה. +עיסת הנכרי פטורה. +ישראל ונכרי השותפין בעיסה אם יש בחלק ישראל שעור חלה חייבת. ויש כותבין שאפילו אין בחלק ישראל שעור חלה חייבת משום דעיסה לית לה קלא וסברי דכולה דישראל היא דקא מפקע לה מחלה אבל אם גוי עומד עליו פטורה שאין לחוש לכך דסתם גוי מפעא פעי. +אבל עיסת השותפין כגון התלמידים הלומדין לפני הרב אף על פי שאין שעור בחלק האחד לבדו כיון שיש שעור בין של כלן חייבת בחלה ואע״פ שנתערב חלקם זה בזה שלא מדעתם. והמפריש חלה צריך ליטול רשות מבעלי העיסה. +ויכולה אשה לומר לחברתה ליטול לה חלה מעיסתה אפילו קודם לישה ואף על פי שאינה חייבת עדין בחלה והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעל הבית להפריש חלה מכל העיסות שיהיו לו מכאן ולהבא ומפריש מהן בעל הבית ואינו צריך ליטול אחר כך רשות בכל פעם. כך כתב הבעל התרומה והר״י והר״ף ז״ל. + ולמדו הנשים להיו׳ מתנות בשעת הפרשה שתהא חלה על העיס׳ ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אחרי כן בעריבתה. +המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה דגן חייבת ואם לאו פטורה ואפילו היה השאור של חטים. +העושה עיסתו ליבשה לחמה או לבשל בקדרה פטורה מן החלה שאין זה מעש׳ לחם. עשאה תחלה על מנת לבשלה בקדרה והשלימ׳ לעשות פת או שהתחילה לעשות פת אפי׳ השלימה לבשלה בקדרה חייבת. +לשה ביין ושמן ודבש או נתן לתוכה תבלין אם אפאה בתנור או על גבי קרקע במרחשת או על גבי מחבת חייבת שכל זה מעשה לחם. +וה״ר יצחק ז״ל כתב וז״ל נהגו העם כפר״ת מדין תחלתו עיסה הלכך הני פריטול״ש ורושול״ש אף על פי דסופן סופגנין במשקה מכל מקום כיון שתח��תו עיסה חייבת. וכן נראה לענין ברכת המוציא דאין לחלק מההיא דנטלו לאכלן גבי מנחה שהיא מטוגנת בשמן דהיינו סופגנין. מיהו הוירמל״ש שקורין אלטריא״ה ליכא עליהו תוריתא דנהמא ופטורין מברכת המוציא אך חייבין בחלה. ומורי רבי יחיאל ז״ל היה מסופק לפי שאין רגילות לבשל מהן בקדרה שעור חלה ודומה קצת לעושה עיסתו לחלקה בצק והיה מנהג להפריש חלה בלא ברכה. אבל בונייול״ש פטורין שתחלתן סופגנין בקערה וסופן סופגנין מכל מקום סופן עיסה ואפילו הגאפר״ש הנאפות לתוך הברזל קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין היכא דליכא משקה ואף על גב שסכין הברזל בשמן אין זה כ״א מעט כדי שלא ישרפו ומיהו אותן ניבלא״ש הנאפות כמו כן בברזל פטורו׳ משום דליכא עליהו תוריתא דנהמא. מיהו אי קבע סעודתיה עליהו כגון בליל פורים ובליל ברית מילה צריכי׳ ברכת המוציא וטוב הוא שיבצע על לחם גמור כדי לפוטרן. וכן היה מורי רבי יחיאל נוהג כדברי ר״ת. + כמה שיעור העיסה חייבת בחלה מ״ג ביצים וחומש ביצה כמו שבארנו בהלכות מצה. וה״ר אשר מלוני״ל ז״ל כתב שיעור למשקל הקמח שהיא עשירית האפה והוא משקל ארבע לטרין וחצי והלטרא היא מי״ד אונקיו׳ והאונקיא משקלה כארבע פשוטים מלגורישי״ש. +וכתב אחד מן המחברים ושעור עיסה אמר רב קבא מגלונאה וכן לחלה והיינו חמשת רבעים קמח ועוד שהם מ״ג בצים וחומש ביצה וכל ביצה וביצה ל״ה כספים בכספים שלנו. ורב האיי גאון ז״ל אמר כי חמשת רבעי ועוד קרובים למשקל ת״ש כספים או יותר למשקל כספים של בבל. + ובהלכות אין לשין עיסה בפסח בכלי אלא כשעור חלת מ״ג ביצים וחומש ביצה כי היכי דלא ליתי לידי חמוץ. ואמר רב סעדיה שעור עיסה בפסח עד כדי עומר לגולגלת דהיינו תש״ך זוזין כזוזין שלהן. +והרמב״ם ז״ל כתב כמה הוא שעור העיסה שחייבת חלה מלא העומר בין מא׳ בין מה׳ המינין בין מחמשתן כלן מצטרפין לשעור וכמה שעור העומר שני קבין פחות חומש והקב ארבע לוגין והלוג ארבע רבעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל האצבעות הן רוחב גודל של יד נמצא למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב הוא העומר. וכן מדה שיש בה שבעה אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבעה אצבעות פחות שני תשיעית אצבע היא מדת העומר וכמה מכילה מדה זו כמו מ״ג בצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל פ״ו סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל ת״ק זוז מזוזי מצרים בזמן הזה ומדה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח החטין בזמן הזה בה מודדין לחלה בכל מקום. +וכתב הר״י בר אברהם על מה ששנינו חמשת רביעים קמח ועוד רש״י ז״ל לא גריס ועוד דהא אינם אלא חמשת רביעים בצמצו׳ ור״ת כתב טעם ועוד לפי מה דתניא כל האוכל במדה זו ברוך ומבורך פירוש במדת העומר מ״ג בצים וחומש ביצה בודאי הוצרך ועוד להרמת חלה. +וכתבו הר״ת וה״ר שמואל ז״ל שמותר לנדות אותן בני אדם שגודשין מדותיהן בפסח ומעמידין עצמן בספק כרת וכן נהגו שלא לגדוש. תשובה רבנו יצחק ז״ל מדה של פסח אין נוהגין לעשות אותה גדושה וקבא מגלונאה לפסחא וכן לחלה דפרק אלו עוברין בפסח משמע בלא גדוש. וכן בכל התלמוד כשמזכירין מדה סתם כגון סאה או קב פירוש בלא גודש. + והני ה׳ רביעים קמח שהם מ״ג בצים במנין משקל תש״כ זוז ואנן שעור משקל לא נהיג לן דאיכא דקלילי ואיכא דלא ובצים נמי איכא קטנים ואיכא גדולין אלא לפי חשבון רביעים של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים ��חצי אצבע וחומש אצבע יצטרף לשעור חלה כלי אחד של ששה אצבעות ברום ח׳ וג׳ חומשין וחומש חומשא ואז תחשוב האצבעות של אותו כלי חרש שעשיתי לעצמי יעלו לך לחשבון זה עכ״ל הראב״ד ז״ל. +אין מפרישין חלה מעיסה פחותה מכשעו׳ זה ואם הפריש אינה חלה. לש עיסה אחת פחות מכשעור ואחר כך לש עיסה אחרת פחות מכשעור ונתן בסל אם נתקבץ בסל שעור חלה הסל מצרפן וחייב הכל בחלה. +ובעל התרומ׳ והר״י כתבו שצריך שיהיה הסל בתוך הכלי לא שיעלה מן הכלי. ועוד כתב הר״י וסדין או מפה מצטרפין כמו סל והר״ף ז״ל כתב ולכך נהגו הנשים לכסות העיסה בשעת הפרשה. ואין התנור מצרפן לחלה. +היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שעור חלה חייבין אף על פי שאינן בסל. + קמח שלא רקדו אלא לשו בסובנו אם יש בין הכל שעור חלה חייבין אבל אם נטל המורסן ואחר כך החזירו להשלימו לשעור פטור. והעושה עיסה לחלקה בצק פטורה. + ב׳ עיסות שיש בשתיהן שעור חלה ואין באחת שעו׳ שנגעו זו בזו ונשכו זו בזו אם היו של שני׳ אפילו ממין אחד פטורין מן החלה ואם ידוע שאין מקפידין על רוב העיסו׳ מצטרפין היו שתיהן של איש אח׳ אם היו ממין אח׳ מצטרפין ואם היה מקפי׳ שלא יגעו זה את זה אפילו היו ממין אחד אינן מצטרפות. +עיסת חטי׳ שנגעה בעסת כוסמין מצטרפות בשאר מינין אינן מצטרפות וכן עיסת שעורים שנגעה בעיסת כוסמין או שבולת שועל ושיפון שנגעה כל אחת משלשתן בחברתה מצטרפת. +עיסת חדש אינה מצטרפת בשל ישן אף על פי שהן ממין אחד שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להשלים השיעור והבולל קמח מה׳ המינין ועשה מכלן עיסה כלן מצטרפות עיסה פחותה משעור מכאן ועיסה פחותה משעור מכאן ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע כגון עיסת אורז או כיוצא בה או עיסת תרומה או עיסת גוי אף על פי שנוגעו׳ זו בזו אין מצטרפות שהרי פטור מן החלה מבדיל באמצע ואם היה באמצע עיסה שהורמה חלתה מצטרפות שהרי זו כבר היתה מחוייבת וכן אם היתה ביניהן עיסת מין אחר או עיסת איש אחר או עיסת חדש מצטרפות. + ב׳ עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשעור שהפריש מכל אחת חלה וחזרו ונגעו זו בזו ויש בשתיהן שעור חייב להפריש מהן שהחלות הראשוכות שהפריש אינן כלום. +מאמתי תתחייב העיסה בחלה משיתערב הקמח במים ויעשה הכל גוף אחד והאוכל ממנו אחר כן קודם הפרשת חלה אפילו אכילת עראי חייב מיתה ובזמן הזה מכין אותו מכת מרדות. +המקדיש עיסתו קודם שתתגלגל או שהפקירה פטור מן החלה ואם פדאה קודם שתתגלגל חייבת וכן נכרי שנתן לישראל עיסתו קודם שתתגלגל חייבת בחלה. + הלוקח בחוצה לארץ פת מנחתום ישראל צריך להפריש ממנו חלה אבל הלוקח מבעל הבית אינו צריך ואין צריך לומר המתארח אצלו. +ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיו נותנין אותה לכהן נתנו בה חכמים שיעור בעל הבית אחד מששים ונחתום אחד מחמשים. +כתב ה״ר אשר ז״ל תרומה ומעשרות נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן אפילו קונה מן הגוי דגן הישראל חייב בתרומה ומעשר ואם קנה מן הגוי שבלים לצורך מצות ומרחן גוי לצורך ישראל בשליחות ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו כך שמעתי מפי הראב״ד ז״ל אבל אם המוכר גוי מרחו פטור ואם השדה של ישראל ומרחו גוי פטור הלכך השבלים שאדם קונה לצורך המצות ומרחו ישראל יתחייבו בתרומה ומעשר. עכ״ל רבי אשר ז״ל: + +Siman 90 + +צ. דין הלכות מזוזה +כיצד כותבין את המזוזה כותב ב׳ פרשיות שמע והיה אם שמוע על דף אחת ביריעה אחת ועושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה כג��ן חצי צפורן ואם כתבה בשנים או בשלשה דפין כשרה ובלבד שלא יעשה כזנב או כמו עוגל או כמו קובה ואם עשה כאחת מאלה פסולה. + הקדי׳ פרשה לפרשה או שכתבה בשני עורות פסולה. +ומצוה לעשות ריוח בין פרשה לפרשה סתומה ואם עשה אותה פתוחה אין בכך כלום לפי שאינה סמוכה לה בתורה. ונהגו ז״ל להניח קצת חלק בסוף שמע וקצת בתחלת והיה כדאמר בירושלמי פתוחה מכאן וסתומה מכאן. + והלכה למשה מסיני שיהיו כותבין המזוזה על הדוכסוסטוס ובמקום שער ואם כתבה על הקלף או על גויל במקום שער כשרה. לא אמרו דוכסוסטוס אלא למצוה. + וצריך לשרטט אותה ולדקדק בה במלא וחסר ואם לא עשה כן פסולה. + ומנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחו׳ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. וטעם למה כותבין זה השם יותר מן האחרים לפי שהוא נוטריקון שומר דירת ישראל. ואלו האנשים הטפשים שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים והשמות הקדושים או פסוק או חותמות לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו המצוה הזאת שהיא יחו׳ השם של הקדוש ברוך הוא ועבודתו כאלו הוא קמיע על הניית עצמן כמו שעלה בלבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם והרי אלו הם בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. +ומצוה לכתוב על הארץ בשיטה אחרונה בין בראש שיטה בין באמצע שיטה. ונהגו כל הסופרים לכתוב בכ״ב שורות על הארץ בראש שטה אחרונה. +ואלו הן התיבות שבראש שטה ושטה שמע ה׳ הדברים לבניך ובשכבך בין והיה מצוה בכל יורה עשב פן והשתחויתם השמים ואבדתם ושמתם אתם אתם בדרך ובשעריך אשר על הארץ. +וצריך שיזהר במלא וחסר שיהיו שתיהן כתובות כספר תורה שאם כתב החסר מלא או המלא חסר פסול עד שיתקן. ודיוק התיבות המלאות והחסרות תמצא למעלה בהלכות תפילין. +השוכר בית בחוצה לארץ פטור מן המזוזה כל ל׳ יום וכן הדר בפונדק בארץ ישראל פטור ל׳ יום אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד והמשכיר בית לחברו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו במקום שהיו נותנין שכר על זה מפני שהמזוזה חובת הדר לא חובת הבית וכשיצא מן הבית לא יטלנה בידו ויצא ואם היה של גוי נוטלה ממנו כשיצא. + וצריך להזהר בתגין שבה ואלו הן התגין פרשה ראשונה יש בה ז׳ אותיות על כל אות מהן ג׳ זיינין ואלו הן שין ועין של שמע ונון דנפשך וב׳ זיינין של מזוזות וב׳ ט׳ של טוטפות והפרש׳ שניה יש בה ו׳ אותיות על כל אחת מהן ג׳ זיינין ואלו הן ג׳ של דגנך וב׳ זיינין של מזוזות וב׳ ט׳ של טוטפות וצ׳ של הארץ:
+ואלו הן הלכות הקביעה אחר שהיא כתובה גוללין אותה מסוף השטה לתחלתה ומניחי׳ אותה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר ומניח אותה במזוזת הפתח הימנית דרך ביאה במסמר או מפתח בה ומכניס המזוזה בתוך חלל הפתח בטפח הסמוך לחוץ בתחלת שליש העליון של גובה השער ואם קבעה למעלה מזה כשרה והוא שירחיק מן המשקוף טפח. +ונשים חייבות במזוזה. + ויש מי שאומר שער שיש בה חזירים פטור מן המזוזה ואין זה נמצא בשום מקום בתלמוד ובירוש׳. והר״ף ז״ל כתב אפילו הוא אמת דוקא בפתח שאינו גבוה כי אם י׳ טפחים דהשתא כשמניח המזוזה בשליש העליון כמשפט׳ כמ׳ היא תוך י׳ מן הקרקע אבל לדידן שהפתחים גבוהים וכשמניחה בשליש העליון היא למעלה מי׳ מן הקרקע אין להקפיד בחזירים. כך נמצא בסדור רבי חיים ברבי משה שסדר על פי גדולים ע״כ. +אמנם בכל מקום שיש טנוף סביבה טוב לכסותה שלא תהא נראת ובמקום טהרה טוב להיות נראה. +כתב הר״ף ז״ל בית משכב הנשים פטור מפני שמכבסו׳ ורוחצות בהן ומק��טות עצמן שם וכן איתא ביומא פ״ק וצ״ע וכן נמי כתב הר״מ. חדר או עליה שאיש ואשתו ישנין בה פטור מן המזוזה ומביא ראייה מפ״ק דיומא דאמר באמת אמרו בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי פטורין מן המזוזה מפני שהנשים מתקשטות שם כ״ש חדר שאיש ואשתו ישנין בה וקודם שיקבענה בדלת מברך לקבוע מזוזה מזוזת היחי׳ נבדקת פעם בשבוע מזוזת הרבים פעמים ביובל שמא נקרעה אות אחד או נמחקה. +נשים ועבדים חייבין במזוזה. ומחנכין הקטנים שיניחוה בבית שלהם. + ובית שחייב במזוזה צריך י׳ תנאים ואם חסר אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן שיהיה בו ד׳ אמות על ד׳ אמות לא פחות ושיהיו לה מזוזות ומשקוף ותקרה ודלתות והשער יהיה גבוה י׳ טפחים לפחו׳ ויהיה הבית חול ועשוי לדירת אדם ולדירת כבוד ולדירת קבע. + בית שיש בו פתחים הרבה כלם חייבין במזוזה. ופתח שבין שני בתים הלך אחר חצר לידע מה היא ימין ביאה וצריך להניחה בצד ימין של ביאה. +וצריך להניחה בשליש העליון של פתח ואם הניחה כנגד פסולה. פירוש כנגד פרש״י זהו מושכבת ור״ת פירוש זהו מעומד. ולצאת ידי שניהם להניחן באלכסון. + מזוזה היא חובת הדר ובצאתו ובבואו יזכור השם יתברך וילך בדרכיו וכל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח לו שלא יחטא שנאמר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם. עד כאן דיני מזוזה: + +Siman 91 + +צא. דין הלכות כלאים כולן +כלאי הכרם הם מיני תבואה או מיני ירקו׳ שנזרעו עם הגפן בין על ידי ישראל בין על ידי גוי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהן אסורין אפילו בהנאה. והאוכל כזית מהן לוקה מן התורה. והירק והענבים מצטרפין לכזית. + וכלאי הכרם בחוצה לארץ אסורין מדבריהם ולא אסרו אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד אבל לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם מותר לכתחלה בחוצה לארץ ואף על פי שמותר לזרוע הירק הזרוע שם אסור והוא שיראה אותו לוקט ומוכר וספקו מותר. +וכתב הר״י מיהו על גבי שורש גפן אם אין שם עפר ג׳ טפחים לא יבי׳ זרע לשם גם בחוצה לארץ מגו דהוי כמין הרכב׳ שמתוך ששור׳ הגפן רך נכנסין בו שרשי הזמורה:
+כלאי אילנות כגון להרכיב אילן של מין אחד באילן של מין אחר אפילו בחוצה לארץ אסור. +כתב הר״ף ז״ל הרכיב פי׳ יחור של תאנה או של תפוחים בשל אילן אחר או בשל מין אחר אסור וכן נמי מפרש דשאים בדשאי׳ משום בעיא דהרכיב ב׳ מיני דשאים בפרק אלו טרפות כדפירש בתוספתא שם ע״כ. + ואפילו להניח הגוי לעשות לו. +וכן אסור להרכיב אילן בירק או ירק באילן והמרכיב כלאים לוקה בכל מקום. אבל מותר לזרוע אילנות כלאים כאחד או לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד שאין אסור כלאים באילן אלא הרכבה בלבד. ואף על פי שהמרכיב כלאים לוקה מותר לקיים המורכב ופרותיו מותרין באכילה אפילו לזה שעבר ומותר לנטוע יחור מן האילן שהורכב כלאים. +כתב הר״ש ז״ל והלכתא מותר להרכיב אילנות מין במינו שחורות בלבנות ודקות וגסות אף על פי שיש לו שם לווי. אבל אילן נושא פירות באילן שאינו נושא פירות אסור להרכיבן וכל שכן מין בשאינו מינו:
+כלאי בהמה אסור להרביע כלאים ואפילו בהמת חברו. + ואסור למסור לגוי בהמתו להרביע לו כלאים אסור ומי שעבר והרביע בהמתו כלאים הנולד מהן מותר בהנאה. ואם הוא של כלאי בהמה טהורה מותר באכילה. + ואחד בהמה חיה ועוף אסור להרביע כלאים ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת. אבל אם העלם זה על גב זה או שהעירם מכין אותו מכת מרדות. והילודי�� מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להתירן זה עם זה אבל אם אין אמותיהן מין אחד אסור להרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו. + ואסור לעשות מלאכה בכל שני מינין שהאחד טהור והאחד טמא והעושה מלאכה בהן לוקה. ומדברי סופרים כל ב׳ מינין שאסור להרביען זה עם זה אסור לעשות בהן מלאכה ואם עשה בהן מלאכה מכין אותו מכת מרדות וכתב הר״י ז״ל לא ידענו מנא ליה הא להרמב״ם. והר״מ כתב כמו הרמב״ם וז״ל כל ב׳ מינין אסורין לחרוש ולדוש ולמשו׳ ולנהוג אפילו פרד וחמור. עכ״ל. + ואפילו אם משך אותן או הנהיג אותן קשורין ואפילו בקול. וכתב הר״ף ז״ל מכאן נכון לאסור לתת שלום לגוים המנהיגין כלאים לפי שהבהמות ממהרות ללכת בשביל הקול. + וצריך לדקדק בפרדות שהיו דומו׳ זו לזו לפי שחלוקין באביהן ובאמותיהן כדאיתא בפרק אותו ואת בנו. +והיושב בקרון פטור אבל אסור אבל המזווגן פטור. וכתב הר׳ יצחק מותר להכניס שני מינין לדיר ואם רבעו זה את זה אין זקוק להפרישן. ואווז ישוב ואווז הבר כלאים זה בזה ושור ישוב ושור הבר אין זה כלאים ע״כ. +ומותר לחרוש באדם ובבהמה או למשוך העגלה עם הבהמה וכן כל כיוצא בזה. +עגלה שהיו הכלאים מושכין אותה היושב עליה אף על פי שלא הנהיג לוקה. ואם היו אחד יושב ואחד מנהיג או אפילו מאה מנהיגה כל אחד מהם לוקה. + והחורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע בו לוקה משום כלאים שכל בהמה של פסולי המוקדשין בקדש וחול מעורבין זה ונמצא שהיא כבהמה טהורה וטמאה מעורבין כאחד. וכתב הרש ז״ל מאי טעמא אסר רחמנא חרישה בשור ובחמור משום דשור פשר וחמור לא פשר וחס רחמנא על חלישות דעתא דחמור ואסר:
+כלאי בגדים אין אסור בכלאי בגדים אלא של צמר רחלים ופשתים אבל יש בכרכי הים מין צמר דומה לצמר ואסור עם הפשתן משום מראית העין. וכל חבור הצמר עם הפשתים אסור ואפילו לתפור בגד צמר עם חוט פשתן או לתפור בגד צמר בבגד פשתים אפילו בחוט של משי אסור. +כתב הר״מ נ״ע שאסור לתפור בגדיו ביד גוי אם אינו יושב אצלו כי חיישינן שמא יתפרם בחוט פשתן. +והקושר חוטי פשתן בחוטי צמר או הגודלן או הנותן צמר ופשתן בשק או בקופה וכרכן או הקושר גדיל צמר בגדיל פשתן או המקפל בגדי צמר ופשתן בשק או בקופה וקשרן יחד הרי אלו כלאים שכיון שנתחבר מכל מקום נאסר. + וכלאי בגדים אין להן שעור שחוט כל שהוא אפילו בבגד גדול אסור. +צמר רחלים שטרפו עם צמר מין אחר וטווה הכל אם הרוב של מין אחר מותר עם הפשתן ואם מחצה על מחצה הכל כצמר רחלים ואסור עם הפשתן. ועורות הכבשים שעושין מהן מלבושין אף על פי שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לגומות של צמר שנכרכות בחוטי פשתן שתופרין בו לפי שבטלו במעוטן וכן הקנבוס והפשתן שטרפן וטוואן אם הרוב קנבוס מותר הצמר מחצה על מחצה אסור. +והר״ף ז״ל כתב ויש מחמירין שלא לדבק עורות בבגד צמר כשהן תפורין בפשתן עד כאן. והעושה בגד כלו מצמר גמלים או צמר ארנבים וכיוצא בהן מדברים המותרים עם הפשתן או כלו קנבוס או צמר גפן המותר עם הצמר אסור לארוג חוט פשתן מצד זה וחוט צמר מצד אחר. +וכן אסור לעשות סימן של פשתן בבגד צמר או של צמר בבגד פשתן. ולובש אדם בגד צמר ובגד פשתן וחוגר עליהן מבחוץ. + ואין כלאי בגדים אסורין אלא ללבשן או לתת כסות בהן אבל לעשותן ולמוכרן מותר. ועושה אדם אהל כלאי׳ ויושב תחתיו שאין אסור להתכסות בהן אלא דרך מלבוש וכן מותר לישב על גבי מצעות של כלאים שאין אסור אלא להעלותן עליו. אבל מדבריהם אפילו יעשה מצעות זו ��ל גב זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב עליהן שמא יכרוך נימה על בשרו. ואם היו קשין שאינן נכרכין מותר לישב עליהן ולהסב עליהן והוא שלא יגעו בבשרו. + וכתב הר״ש ז״ל בספר האורה הלכך כרים וכסתות שהן תפורין בכלאים אין לחוש בהן לכריכת נימה דקשין הן ולית לן בה ומכל מקום ראוי נמי לכתחלה לשמור הני כרים וכסתות דידן שלא לתופרן בכלאים מפני שפעמים שאדם מנערן ומוציא תבנן או צמרן ומתכסה בהן עד כאן. +מנעל שהוא כלאים בזמן שאין לו עקב מותר ללובשו שעור הרגל אינו נהנה כשאר עור הגוף. +תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה והצנועין תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל לאחוריהן. + לא יקח אדם ביצה חמה וכיוצא בה או דבר צונן מפני צנתו בבגד כלאים שהרי נהנה בו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה. ולא ילבש כלאים עראי אפילו שלא ליהנות בו ואפילו לגנוב המכס ואם עשה כן לוקה וה״ר יצחק פסק ללבוש כלאים לעבור על המכס מותר כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר והר״מ אוסר דאפילו שלא בשעת השמד אפילו ערקא דמסנא אסור כמו שאמר אם עושה כדי שלא יכירוהו ביהודי בדרכים דהיינו פרהסיא. + ואין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום. אבל צלצולין שעושין בבתי ידים לצרור בהן מעות או תבלין ואספלנית או סמרטוט שמניחין עליו רטייה וכיוצא בזה מותרין ואף על פי שבשרו נוגע בהן שאין דרך חמום בכך. +המנהיג בהמות מנהיג חבלים לתוך ידו מהן של צמר ומהן של פשתן וכורכן על ידו אבל אם קשרן אסור לכורכן על ידו לפי שנעשו כלאים. +מטפחת הידי׳ ושל כלים ומטפחות ספר תורה ושל ספרים אסורין משום כלאים שהידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומחממין. + ועושין מן הכלאים תכריכין למת. וכן עושין מהן מרדעת לחמור ויושב עליה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגעת בה ולא יניחנה על כתפו אפילו להוציא החבל עליה. +והמת והבהמה שהיו לבושי כלאים מותר לנשאן על הכתף. +בגד שאגד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור שמא יראנו אחר ויקרענו מן המרדעת וילבשו שהרי אין הכלאים נכרין בו. ולא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו אותו הגוי לישראל אלא כיצד יעשה צובעו שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד ומיד יכיר אותו ושומטו ואם לא יכירנו מותר שמא נשמט והלך לו. וכל אסור ספקות אסורו מדבריהם ולפיכך. + הקלו בהן הלוקח כלי צמר מן הגוים צריך לבודקם שמא נתפרדו בחוטי פשתן והמוצא כלאים של תורה בבגדו פושטו ואפילו בשוק. וכלאים מן התורה הוא שוע טווי ונוז. ופר״ת דנוז היינו שזור רוצה לומר כל אחד ואחד לבדו ואחר כך מחברן יחד ומדרבנן חייב אפילו אינו רק שוע או טווי או נוז. + והלובש כלאים או המתכסה בהן לוקה ואם היה לבוש בהן אפילו כל היום אינו לוקה אלא אחד הוציא ראשו מן הבגד אף על פי שלא פשט את כלו חייב ואם התרו בו ואמרו לו פשוט ושהה אחר שהתרו בו כדי לפשוט וללבשו חייב על כל שהיה שהתרו בו ואף על פי שלא פשט. + והמלביש כלאים לחברו במזיד והלובש אינו יודע בהן המלביש לוקה והלובשן פטור. כתב ה״ר יצחק ז״ל אותן סדינין סדיני פשתן שעושין מהן פרפיגוטין אם יש בתוכן גזי צמר לבד מותרין אף על פי שתופרן עם הבגד של פשתן לפי שיכול להוציא כל הצמר מבין תפירה לתפירה בלא שום קריעה אבל אם יש בתוכן כלאי בגדים של צמר אסור. + הטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בדומ��ין ובבעלי נפש התנועה ונתן בהן כח התולדה שיתקיימו המינין ההם לעד כל זמן שהוא יתברך ירצה בקיום העולם ומה בכחם שיוציאו למיניהן ולא ישתנו לעולם כמו שנאמר בהם למינהו. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש מעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורה ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינין בבעלי חיים לא יולידו מין בשאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולידו מהן כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינין במעשה נמאס. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחר כן ויהיה באסורם שני הטעמים ההם הנזכרים. וזהו הטעם שדך לא תזרע כלאים שהוא בהרכבה על דעת רז״ל. ואסר אף כלאי זרעים מפני שנשתנו בטבעם בצורתם בהיותם יונקים ויהיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינין. ואסר לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחד ויבואו לידי הרכבה ואסר כלאי הבגד לסייג כי כן עשתה התורה סייג בנזיר ענבים לחים ויבשים בעבור הרחקת היין ויש מחברנו שמוסי׳ בטעם הכלאים כי הוא שלא נערבב את הכחות המגדלי׳ הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בבראשית רבה אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ פירוש שוטר והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שיינקו זה מזה מבטל חקות ולכך נאמר בהם את חקותי תשמור הם חקות שמים וארץ. + והר״ש ז״ל כתב טעם וז״ל מפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל כלאים מפני שקין הבי׳ זרע פשתן והבל הביא גזי צמר. וגזר הקב״ה שלא יתערבו מנחת חוטא במנחת צדיק. נשלמו הלכות כלאים. + +Siman 92 + +צב. דין הלכות ערלה +הערלה היא שכל פירות שיעשה כל אילן מאכל בג׳ שנים משהיה נטוע אסורין בהנאה. וספקן בחוצה לארץ מותר. +ומאמתי מונין לערלה משעת נטיעה וראש השנ׳ שלה בא׳ בתשרי ואין מונין לה מר״ה לר״ה אלא הנוטע מ״ד יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ב׳ שבתות ללקיטת הנטיעה ול׳ יום לחשב שנה ופירות נטיעה זו אסורין עד ט״ו בשבט של ד׳ שהוא ראש השנה לאילן ואם נתעברה השנה נתעברה אף לערלה נטעו פחות ממ״ד יום לפני ראש השנה מונה ג׳ שנים מר״ה נטע מר״ח תשרי עד ט״ו בשבט מונה ג׳ שנים לערלה מיום ליום. + והנוטע אילן מאכל לסייג ולקורות פטור מן הערלה נמלך עליו למאכל או שנטעה למאכל ונמלך עליו לסיוג ולקורות חייב בערלה. נטעו מקצתו למאכל ומקצתו לסיג ולקורות את אשר למאכל חייב ואת אשר לסייג פטו׳ והרב׳ תלוי בדעת הנוטע. הנוטע לרבים בתוך שדהו בחוצה לארץ פטור. והנוטע ברשות הרבים והנוטע בספינה והעולה מאיליו ברשות היחיד ונכרי שנטע בין לעצמו בין לאחר והגזלן שנטע הכל חייבין בערלה. +כתב הר״מ נ״ע ספק ערלה מותרת ודאי ערלה אסורה אף בשל גוים. וכתב בעל התרומה שישראל שיש לו כרם או פרדס של ערלה ויש לגוי שותפות בה מותר לו לומר לגוי אתה תעדור ותנכש שלשה שנים ערלה ותאכל כל הפירות ואני או שלוחי נעשה כן בג׳ שנים הבאים אחרי כן אף על גב דבשבת כי האי גונא אסור אבל אם ישראל בשאר דשלש שלש שנים תזרע תזמור גם אתה לבדך ואני אוכל הפירות חלפי אותן שלש שנים ראשונים נראה דאסור. אבל אם הגוי נוטל בפירות שליש או רביע גם בשלש שנים שאחר זה מותר. עד כאן. +העולה מאליו ביערים פטור ואפילו הנוטע במקום שאין ישוב פטור אם לא יעשה כדי שיטפלו בהן להביאן לישוב. הנוטע למצוה כגון אתרוג ללולב וזית למנורה חייב בערלה. + הקדיש ואחר כך נטע פטור נטע ואחר כך הקדיש חייב. + הנוטע בעציץ ואף על פי שאינו נקוב הרי הוא כארץ לאילן וחייב בערלה. ואילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה וגם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה. + ואחד הנוטע גרעינה או יחור מן האילן או שעקר האילן ממקום זה ונטעו במקו׳ אחר חייב בערלה. ומונה משעת נטיעתו. זעזע האילן ואחר כך מלא סביבותיו בעפר אם יכול לחיו׳ אם לא מלא סביבותיו פטור מן הערלה ואם לאו הרי הוא כמו שנטעו מעיקרו. +עקרו כלו עם גבשושית עפר אשר שרשיו בה וחזר ונטעו עם אותה הגבשושית אם יכול לחיות באותה גבשושית בלא נטיעה פטור ואם לאו חייב. אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לה משעת הקציצה. +אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכי׳ חייב והוא שעקר הבד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר אבל אם מתחבר בד החד מן האילן והבריכ׳ לארץ או הרכיבו באילן אחר ועקר הבד מעור׳ באילן הזקן פטור ואם עשה פירות הילד הזה שהרכיב ואחר כך נפסקה עקרו שהיה מעורה בזקן מונה משעה שנפסק ואותן הפירות מותרין שהרי גדלו בהתר ואם הוסיפו אחר שנפסק מאתי׳ אסורים. + ילדה שסבבה בזקנה והיו פרות בילדה אפילו הוסיפו מאתים אסורין שאין גדולי התר מעלין העקר האסו׳ אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ ואחר כך עקר האילן כלו והוא חי מן הבד שהבריך בארץ מונין לאילן ולמה שצמח מן ההברכה משעקר כאלו עתה נטעו. +המבריך בד אחד מעורה באילן וחזר והבריך פעם שני ושלישי ממה שצמח אותו הבד ואפילו הם מאה כל זמן שלא יפסק העקר הראשון מן האילן הזקן הכל פטור מן הערלה. ואם נפסק העקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק. +אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב. + ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה לפי שנראית כנטיע׳ בת שנתה. במה דברים אמורים בנטיעה אחת או בשנים כנגד שנים ואחת יוצאה זנב אבל אם היה הכרם כלו פחות מטפח מונין לו כמו שמונין בשאר אילנות לפי שיש לו קול. +כל שחייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן הערלה אין לו רבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להשם. +וכל פרות שיוצא בשנה הרביעית צריכין פדיון. ואין דין נטע רביעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פרות שנה רביעית בלא פדיון כלל. והורו מקצת הגאונים שכרם לבדו צריך פדיון בחוצה לארץ. +כיצד פודין פרות נטע רביעי אוספין כל הפרות ומניחין אותם במקום אחד ואח׳ כך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון נטע רבעי ופודהו על פי שלשה כפי שוויו על מנת שיוצא יציאת השומרים והחמרים והפועלים. ומניח המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל הוא על מעות אלו משער כך וכך סלים בסלע או בדינר או בפשוט לפי מה שיהיו שם פרות ועל פי אשר יעריכו אותן השלשה. ואי אפשר לפדותן במחובר. + ובזמן הזה פודין כל הפרות אפילו על פרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין על פרוט׳ זו ומשליך אותה לים המלח או שוחק ומטילה לנהר שלא יהנה אדם ממנה לפי שהיא קדש שכבר חל עליה קדושת הפירות או מחללין הפרות על פרות אחרים בשוה פרוטה ואומר כל הפרות האלו מחוללין על אלו הפרות ושורף אותן ואוכל כל פרות הנטיעה. + ויש אומרים אחר הברכ׳ רבון העולמי׳ גלוי לפניך שבזמן שבית המקדש קיים היו פרות רבעי להקדש ועכשו שאין בית המקדש קיים יהי רצון מלפניך שתהא פרוטה זו להקדש ויצאו פרות אלו לחולין. +והבה״ג ז״ל כתב שצריך לפדות הפרות בארבעה זוזים וסמך על לשון אחד שמצינו במסכת ערכים זיל שקיל ארבעה זוזין דוקא בודאי אפילו בפחות מכן מחולל דהלכה כשמואל דאמר הקדש שוה אלף זוז שחללו על שוה פרוטה מחולל ואף על פי ששמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא זהו בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אפילו לכתחלה מותר. +ואין פודין פרות נטיעה רק פרות של שנה רביעית אבל כל שלשה שנים ערלים לא יאכל ואין בו שום התר אכילה ואפילו העצים אסורין בהנאה. ופרות נטיעה שנטעה מ״ד יום לפני ראש השנה שבארנו שעלתה לו שנה אסורין ברביעי עד ט״ו בשבט של שנה רביעית ואם נתעברה השנה נתעברה אף לרבעי. נטעה פחות ממ״ד יום לפני ראש השנה הרי הוא נטע רביעי מר״ה של שנה רבעית ועד סופה. נטעה מראש חדש תשרי עד ט״ו בשבט מונה לרבעי מיום ליום. +נטיעה שנטעה ג׳ שני׳ לסייג ולקורות ומכאן ואילך נמלך עליה למאכל אין לה רביעי לפי שאין לה ערלה שכל שאין לה ערלה אין לה רביעי. +הענבי׳ ששדפן קדים החרצנים והזגים והתמד שלהן וקלפי למון והנץ שלו וקלפי אגוזים וגרעיניהן אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלת כלן אסורות הצלף האביונות שלו חייבות בערלה והקפריסין מותרות. +כתב ה״ר יונה ז״ל הערלה נוהגת בחוצה לארץ ואסורה בהנאה. וכל שאסור בהנאה אסור לתתו לגוי במתנה מדאצטרי׳ למשרי בנבלה. והנותן ערלה או חמץ בפסח או בשר בחלב לנכרי או לכלב שמזונותיו עליו לוקה ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ לשרוף אותן באש. ואם יש לגוי אילן של ערלה אסור לישראל ללקוט ממנו לצורך הגוי אפי׳ בחנם לפי שהישראל נהנה ממה שמחזיק לו הגוי טובה. וגם אסור הישראל להשקות לנכרי מיינו של נכרי בין בשכר בין בחנם. +ישראל וגוי שהיו שותפין בנטיעה והתנו בתחלת השתוף שיהיה הגוי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלשה שנים אחרים של התר כנגדן מותר והוא שלא יבא לחשבון כמה פרות אכל הגוי באותן השנים כדי שיהיה ישראל אוכל פרות כנגדן שהרי זה כמחליף פרות ערלה ואסור. טעם המצוה הזאת לכבד השם מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואתו ולא נאכל מהם עד שנביא מהן כל פרי השנה האחת הלולי׳ לה׳ והנה אין הפרי בתוך שלש ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן פריו בתוך שלש לא טעם טוב ולא ריח טוב כי ברוב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית ולכך נמתין לכלם ולא נטעי׳ מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לשם ושם יאכלוהו ויהללו את ה׳. ומצוה זו דומה למצות בכורים. + +Siman 93 + +צג. דין טבל +טבל הוא כל דבר שחייבין להפריש תרומה ומעשר קודם שהפרישו ממנו נקרא טבל. + וכל האוכל כזית מדבר זה קוד׳ שיפרישו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים. ואם הפרישו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדין לא הפרישו ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר להפריש אלא מעשר עני לוקה משום אוכל טבל. +ודבר זה אינו נהוג מן התורה אלא בארץ ישראל. ובסוריא ובשנער ובארץ מצרים ובני עמון ומואב נהוג מדבריהם ובשאר הארצות אינו נהוג כלל. + והאוכל כזית טבל מדבריה׳ או מכלאי הכרם וערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות. + ומשקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן על ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כמו שלוקין על הפירות. + +Siman 94 + +צד. דין פדיון הבן +הנושא אשה שלא ילדה מעולם אף ע״פ שהיו לו כמה בנים מאשה אחרת וילדה לו זכר לאחר שלשים יום ללידתו חייב לפדותו מן הכהן בארבע סלעי׳ שהדבר תלוי בפטר רחם. ואמרו רז״�� שאם עברו שלשים יום ולא פדאו חייב להוסיף חומש. כ״מ. +המפלת דבר שאמו טמאה לידה הבא אחריו פטור. וכן הנושא כהנת או לויה בנה פטור ואין צריך לומ׳ כהנים ולוים שהרי פטרו בכורי ישראל במדבר. ואין האשה חייבת לפדו׳ את בנה אבל אם עבר האב ולא פדאו כשיגדל פודה את עצמו. +היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואחר כך יפדה את בנו. ואם אין אלא פדיון האחד האב פודה את עצמו. +הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על פדיון הבן: ושהחיינו. ואחר כך נותן הפדיון לכהן. ואם פודה את עצמו מברך על פדיון הבכו׳. +מצוה זאת נוהגת בכל מקום ובכל זמן. +ופודה אותו בה׳ סלעים בין בכסף בין במטלטלין שגופן ממון לענין שקלי׳. והסלעים הם כף דינר של כסף אבל לא יפדה אותו בקרקעות ולא בעבדים ושטרות ואם פדהו בהן אינו פדוי. +כתב לכהן שהוא חייב לו ה׳ סלעים אינו פדוי. רצה הכהן להחזיר לו הפדיון או שיפרש ונתן לו על מנת להחזי׳ פדוי אבל לא יתן ודעתו שיחזיר בלתי תנאי שאם לא נתן לו במתנה גמורה אם החזירן לו הכהן אינו פדוי. +מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב לפדות שהרי פטרו רחם בישראל. החלל שמת אביו בתוך שלשים יום חייב שהרי לא זכה אביו בפדיונו. לויה המעוברת מן הגוי בנה חייב שהרי נפסלה לכהונה בבעילת הגוי. +הפודה את בנו תוך שלשים יום אם אמר לו מעכשו אינו פדוי ואם אמר לו לאחר שלשים יום פדוי ואע״פ שאין המעות קיימין לאחר שלשים יום. מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקה שלא נפדה וחייב לפדות עצמו כשיגדל. מת לאחר שלשים יום הרי הבן בחזקת נפדה עד שיודיעוהו שלא נפדה. מת הבן בתוך שלשים יום או שנעשה טרפה אינו חייב. מת לאחר שלשים יום חייב ליתן פדיונו לכהן. + מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיה אם לאו פטור שהוציא מחברו עליו הראיה. +מת האב קודם שיפד׳ בנו בין בתוך שלשים בין לאחר שלשים נכסי האב חייבין החמש סלעים בין שחלקו האחין בין שלא חלקו לפי שחוב זה לכהן עלה נכסים. +כתב הר״ף ז״ל ונהגו העולם לתת הבכור ליד כהן ואחר כך פודהו. מיהו אין צריך כי אפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו עכ״ל.
+ונהגו רבותינו הגאונים ז״ל המקיימין מצות כהנה והנזהרים בה כשהן פודין בכור פטר רחם מביאין לו כוס של יין והדס ומברכין בפ״ה ובורא עצי בשמים ואחר כך מברכין כנוסח זה ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וח׳ אברים ואחר כך נפח בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סככו שנ׳ עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזמן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתיך מעי אמו כמו שכתו׳ חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכורי וזהו ראשית אוני פי שנים ראוי לתת לו כמו שכתוב בתור׳ לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. ואמו אומרת זה בני בכורי שפתח בו הקדוש ברוך הוא דלתי בטני ה׳ סלעים נתחייבנו לכהן לפדותו ממנו שכך היא גזרת המלך שנאמר אך פדה תפדה את נפש האדם. ונאמר ופדוייו מבן חדש תפדה ונאמ׳ ולקחת חמשת שקלים לגלגלת יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי השמים שכשם שזכה לפדיון כן תזכהו לתחמ״ט ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל בפדיון בכורות. +והאב אומר בכלל הברכה וכל בכור בני אפדה וכל בכור אדם בבניך תפדה. + ואומר הכהן אל האב אי זה חביב לך בנך או חמש סלעים הללו ואומ׳ האב בני ומיד נוטל הכהן הד��נרים ומוליכן בידו אצל ראש הבן ואומר עליו זה תחת זה זה תמורת זה זה חליפי זה זה מחולל על זה יצא זה לכהן ויכנס הבן לתורה ולחופה ולמעשים טובים. +וישים הכהן ימינו על ראש הבן ויברכנו כפי אשר תשיג לשונו לברך בפסוקים כגון יברכך יאר ישא. כי אורך ימים ושנות חיים וכו׳ והדומה לאלו. +ונוטל הכהן המעות והולך לשלום: + +Siman 95 + +צה. דין פדיון פטר חמור +מצות עשה על כל אדם לפדו׳ פטר חמור בשה. ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לערפו בקופיץ מאחוריו. ולא ימיתנו במקל ולא בקרדום ולא במגרה וכיוצא באלו אלא בקופיץ. +ואין פודין אותו רק בשה כשבים ושה עזים לא במין אחר ופודין בשה בין בזכר בין בנקבה בין בתמימים בין בבעלי מומין בין בקטנים בין גדולים. ואם אין לו שה פודין אותו בשוויו ונותן דמיו לכהן. ויש לו לפדותו בשה שוה דינר. ואם נותן שוויו עין יפה לא יפחו׳ מסלע. עין רעה מחצית סלע. בינונית שלשה זוזין אבל מן התורה בכל שהוא. +ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדיה קודמת למצות העריפה. והשה שפודין בו לכהן. +והפודה פטר חמור חברו הרי הוא פדוי. פטר חמור עד שלא נפדה אסור בהנאה ואם מכרו קודם לכן דמיו אסורין ואם מת קודם לכן הרי זה יקבר ואפי׳ לאחר עריפתו אם לא נפדה. ואם לא רצה לפדותו ונתנו לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדנו בשה ויקח הכהן השה לעצמו או יערפנו ויקבר. +מאימתי חייב לפדותו משנולד עד שלשים יום. אם רוצה לפדותו פודה ואם לערפו עורף. +כהנים ולויים פטורין מפטר חמור וכמו כן כהנת ולויה ואפילו נתעברו מישראל. + והלוקח עובר חמורו של נכרי או המוכר עובר חמורו לנכרי אף על פי שאינו רשאי פטור מן הבכור ואין קונסין אותו על זה. היה הנכרי שותף באם או בולד אפילו לא היה לו רק חלק אחד מני אלף בו פטור מן הבכורה. היה לנכרי בו או באמו אבר אחד שאלו יחתך יהיה בעל מום לגבי מזבח פטור מן הבכורה וכן המקבל חמור מן הגוי להיות מטפל בו ויהיה הולד ביניהן או הנותן חמור לגוי בדרך זה הכל פטור מן הבכורה. +גוי שהפריש פטר חמור מודיעין אותו שאינו חייב והרי פדיונו מותר בגזה ובעבודה. +פרה שילדה כמין חמור פטור. +חמור שילדה שנים חייב להפריש אחד מהן לכהן ילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו ויהיה מותר בהנאה אבל הטלה לבעלים שהרי ספק אם נולד הנקבה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. +שתי חמורים שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן ב׳ טלאים לכהן. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. ילדו ב׳ נקבות וזכר או ב׳ זכרים וב׳ נקבות אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה. +אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו לו ב׳ זכרים ונתערבו נותן חלה אחת לכהן. +ישראל שהיה לו פטר חמור ודאי בתוך ביתו שנפל לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפל לו מבית אבי אמו ישראל הרי זה מפריש עליו שה והוא שלו. נשלמו הלכות פדיון בכורות ת״ל. + +Siman 96 + +צו. דין הלכות יין נסך וטהרת הכלים שנתנו בהן יין נסך +יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה ואפי׳ להתרפאות ממנו אפילו במקום סכנה אסור. והשותה ממנו כל שהוא לוקה לפי שאסורו משום תקרובת עבודה זרה שאין לו שעור וסתם יין הגוי אסור בהנאה מדבריה׳ והשותה ממנו רבעית מכין אותו מכת מרדות ואפי׳ יין שנגע בו הגוי דינו כסתם יין לפי שמחשבת גוי תמיד לעבודה זרה ושמא נסך ואסור בהנאה. +כתב הר״מ מה שהמניק׳ גויה נותנת לתינוק יין נסך ושאר אסורין אין למחות בידה דק��ן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אבל אסור לומר לגוים להאכילו ולהשקותו דבר אסור. +עוד כתב ישראל משוך בערלה דבר פשוט הוא דאין מגעו יין נסך דנסוך אינו תלוי בערלה כי אם בעובד עבוד׳ זרה דמשומד אע״ג שנמול מגעו יין נסך. אבל ישראל המשוך בערלה שהוא ואבותיו ואבות אבותיו הוחזקו בכשרות לא אע״פ שנמשכה ערלתו לבו לשמים. ואפילו משומד לערלות מותר כדאיתא פרק הערל כ״ש מי שמצטער על שנמשכה ערלתו ולא נמול עד עכשו ע״כ. +והב״ה ז״ל כתב יין של גוי בזמן הזה אסור בשתיה ומותר בהנאה ויכול ישראל ליקחנו מן הגוי בחובו. +ישראל שהיה נושה בגוי והלך הגוי ומכר יין נסך והביא לו הדמים מותר ואם אמ׳ לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור ייני ומכרו והביא לו דמיו אסו׳ לפי שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו בחובו ואפי׳ היה סתם יינם. וכתב הר״ז ז״ל כשאין לו לאותו הגוי דבר אחר שיוכל לגבות ממנו חובו שאז נראה שרוצה בקיומו אבל אם יש לו מותר ועוד אמרו הגאונים ז״ל דוקא הני מילי דאסור כשהוא יכול לכופו ולנגשו מיד וממתין לו עד שימכור אבל אם לאו הכי שרי דעל כרחיה ממתין ליה. +עוד כתוב בתשובת הגאונים דגוי בזמן הזה אינו עושה יין נסך. וכן פרש״י ז״ל פרק שני דיבמות דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן על זה סומכין ליקח יינם נסך בחובו׳. +והר״ש כתב יהודי שנתנו לו יין בחובו אם קבלה אסור בהנאה ואם הניחו ברשותו ומוכרו הישראל ברשות הגוי מותר בדמיו. וכן נמי דעת הר״מ נ״ע שמותר ליקח יין בחובו מפני שהוא כמציל מידו. + ובעל התרומה ז״ל כתב עוד ויין של ישראל שנגע בו גוי מותר בהנאה למוכרו והמחמיר שלא ליקחנו מן הגוי בחובו מכל מקום אם נגע ביינו של ישראל מוכרו לאותו גוי שנסכו מאי טעמא שקל מיניה דמי מה שהזיק לו כדאמר רב אשי וכן נכון לעשות. + כתב הר״מ קלור דיין נסך אסור בהנאה כי כך המסקנה בתוספות שאפי׳ סתם יינן אסור בהנאה וכל יינו של ישראל שנתנסך מות׳ בהנאה גם ליקח יין בחובו מתיר ר״ת ז״ל זרק כלי או אבן לתוך היין מותר אף בשתיה ואפי׳ נתכוון לנסך שכל שבזב טהור אינו יין נסך ואם נגע שלא בכונה או תינוק גוי שנגע ביין לא אסרו אלא בשתיה. +וגוי שנגע ביין של ישראל לאנסו ולהפסידו מות׳ למכור היין לאותו גוי שאסרו שכיון שנתכוון זה הגוי להפסידו ולהזיקו אין זה כ״א דמי הנזק לא דמי היין. +ויין שהחמיץ עד שאי אפשר לשתותו כגון שמשליכין ממנו על גבי קרקע ומעלה נפיחה אין בו תורת יין ואינו נאסר במגע גוי. ויש נותנין לחומץ שעור אחר והוא שנשתהא י״ב חדשים משהחמיץ. וחומץ של גוים אסור בהנאה לפי שתחלתו יין נסך. + וכל מגע גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו נאסר אלא בשתיה ואם נגע שלא בכוונה מותר אף בשתיה. והישמעאלים אינן עובדים עבודה זרה הם אבל הנוצרים עובדי עבוד׳ זרה הם. +ואין היין נעשה יין נסך אלא אם כן היה יין ראוי ליקרב על גבי המזבח אבל יין מבושל או אם נתערב בו מעט שאור או דבש אינו מתנסך לפי דעת קצת הגאונים. +וכן מי תותים וכיוצא בו מותר לשתות עם הגוי ואפילו הוא שלהם ובלבד שיראה אותו מוציאו מן החבית שלא יוכל הגוי לערב בו יין שאין לחוש שיערב בתוך החבית לפי שאינו מתקיים אחר שערב בו יין. כתב הר״ף ז״ל אסור לשתות משקה בבית הגוים ודוקא בעיר שהוא דר אבל אם הלך בבית הגוים בשביל צרכיו ואמר לו הגוי פלוני שתה יכול הגוי לרמותו משו׳ דאם לא ישתה יחזיר לו הגוי איבה. ושאר משקין כגון הני שאמרנו אף ע״פ שאין בהן כל כך אקרובי דעתא כמו ��שכר מכל מקום אסור לשתות בבית הגוי כיון דלא מצינו התר בשום מקום. מיהו נראה באותן מיראיי״ש ופרבייט״ש שיש לאוסרן לפי שחשובין יותר משכר ומשכרין ואיכא למיחש משום אקרובי דעתא. + ואם הביא הגוי דורון לישראל מאלו המשקין בשני כדין או בשני דרדורין ולא ראה הישראל בשעה שהוציאם מן החבית יש להזהר מאד שמא ערב בהם יין כדי להגדיל כיון שמראהו מראה יין ופעמים שהיין זיל יות׳ מהמשקה. אמנם כשרואה ישראל כשהוציאו מן החבית אין לחוש דודאי דחבי׳ לא מערב כדי שלא יתקלקל הנשאר בחבית. + והבוסר שקורין אגרא״ץ מותר ויש מחמירין בו לפי שאין אנו בקיאין בבוסר כי לפעמים עושין בוסר מענבים שהן מבושלין שהמשקה היוצא מהן יין ממש. וכן דעת ר״ת וה״ר יצחק ז״ל. וכן נמי דעת הר״ף שכתב ונראה לאסו׳ מגע גוי בבוסר לא שנא גדול ולא שנא קטן. וכן הלכה לאסור מגע גוי בבוסר. ועל היין המעורב בתבשיל או במורייס אם נגע הגוי בתבשיל מותר בדיעבד. מיהו במורייס אין להתיר כי רוב פעמי׳ שהיין צף למעלה בלא שום תערובת. מיהו אותו חרדל שהוא עב הרבה נרא׳ להתיר בדיעבד אך לכתחלה יש להזהר מאד עכ״ל הר״ף ז״ל. והקונדיטון הוא הנקרא פומינ״ט בלעז אין בו משו׳ יין נסך שהרי יש בו דבש. + וכתב רב האיי ז״ל יין שהעלה רתיחה על האור נקרא יין מבושל לענין יין נסך. ויש לומר שאין להתירו בבשול עד שיתעבה מעט וישתנה מראיתו וממשו. + מאימתי יאסר יין הגוים משידרך ויתחיל לימשך ואע״פ שלא ירד לבור לפיכך אין דורכין עם הנכרי בגת שמא יגע ביד ואפילו היה כפות. ואין לוקחין גת דרוכה אף ע״פ שהיין מעורב עם החרצנים והזגים. ובקצת מקומות בצרפת לוקחין מן הגוי׳ גת דרוכה בזמן שעדין הכל מעורב והוא שלא יהיה ברזא בגיגית כלל או אם יש לה שתהיה חתומה יפה יפה מתחלתה שלא נמשך יין ממנה כלל חוץ לגיגית וסומכין על שטת הגמרא בגת פקוקה ומלאה. + וכתב הר״ף ונראה דאסור לדרוך ענבי׳ על ידי גוי דגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה וכן כתב ר׳ יהודה ז״ל. וכדתנן אין דורכין עם הנכרי דמשמע כלל אפי׳ קוד׳ המשכה אבל כשדרך הגוי אין היין אסור בדיעבד. ובצרפת נהגו לדרך גגיות על ידי גוי ומנהג שטות הוא ואף על פי שאנו לוקחין יין מן הגגיות מן הגוים אף על פי שהן דרוכות היינו משום דתנינן לקולא עד כאן. +וכתב בעל התרומה ז״ל גגיות מלאות עשבים דרוכים ובעוטים ושוהין בבית הגוי שבוע או יותר ויש מקומות הרבה שישראל קונה. אחרי כן אין שם נסך ואינו חושש שמא המשיך הגוי ממנו היין ונסך כל מה שבגגית ונאסר כל מה שנשאר שם. אמנם בירושלמי אמר אם העלים עינו ממנו אסור. ודוחק לומר הירושלמי מיירי דאינה מלאה ולשם אם משך ממנה אין נכר אבל מלאה הגגית שאם נמשך ממנה קצת נכר החסרון אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלאה. והמחמיר טוב הדבר לתת בגד על פי הגיגית ועושה חותם מיד שבצר הענבים ודרכן עכ״ל וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל. + וכתב שאם לקח הגוי מעט יין צלול מן הזגים והחרצנים ואחר כך החזירו הרי כבר נתבטל בששים. וירא שמי׳ מכסה הגיגית בבגד וכורך חבל סביבה וחותם החבל בקשרו ונותן אפר סביב וחותם על גביו ודבר זה טוב שלא יתן בו הגוי מים ואם יש ברזא בגיגית צריך לחתמה אם לא כן שידוע ונכר כשמסירין אותה משו׳ דדרך הברזא הויא המשכה כמו בסל עכ״ל. ועוד כתב גיגית מלאה ענבים דרוכות שהמשיכו ממנה יין אסור שיבא הגוי וישפוך בגיגית ענבי׳ מפני שכלם נוגעין זה בזה ואם משליך יסייע בו ישראל או ישפוך מרחוק ואם לא עשה כן אסור. +וכן משהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פר״ש משהתחיל לימשך אפי׳ בתוך הגת עצמה מקצה אל קצה נעשה יין נסך אם נגע בו הגוי והוא שיגע באותו יין הנמשך אבל אם נגע באותו שלא נמשך עדין לא נאסר כלל. ואפילו כשיגע בנמשך לא נאסר רק אותו הנמשך אבל החרצני׳ ומה שמעורב עמהם מן המשקה אין לו תורת יין ויוציא כל הנמשך והשאר מותר. וכן נעשה מעשה על פי חכמי לוני״ל ז״ל. + ואם שולי הגת מלאים חרצנים והגת פקוקה כיון שלא נסתלק החרצן לצד אחד כדרך שעושין הדורכין אין שם המשכה כלל. וזה שעושין הדורכין שמשימין סל או קערה גדולה בתוך הכלי שדורכין ודוחקין בו ביד או ברגל להמשיך היין הצלול לתוכו זה ודאי נקרא המשכה ואם נגע בו הגוי אסרו והשאר מותר ואפילו נגע הגוי בשאר. + ובעל התרומה ז״ל מפקפק אם נגע הגוי בשאר אחר שהתחיל לימשך. וכתב וצ״ע וז״ל גיגית שיש בה ענבי׳ דרוכין והמשיכו ממנה יין אז אסור גוי להביא ענבים בסלים ולשפכן בגיגית לפי שהאשכולות דבוקות זו לזו והוי כמו אזיל ממנה. וצריך לסייע לו ישראל לשפכן ואם לא סייע אסור אם לא זרק מרחוק ולדעת המתירין מגע הגוי בשאר החרצנים אם חזר היין הנמשך ונתערב עם החרצני׳ אסר הכל אלא אם כן יש בו כדי בטול דבשלא במינו חשבינן ובטל בששים. +וקצת רבני צרפת ז״ל פסקו שלא נקרא התחיל לימשך ליאסר במגע גוי אם לא ירד לבור ואז נאס׳ אף מה שבגת אם יגע בו הגוי אבל אם לא התחיל לירד לבור אפילו נמשך בגת מקצה אל קצה לא יאסר במגע גוי אפילו נגע במה שנמשך. +כתב הרב רבי יצחק ז״ל גיגית של ענבים דרוכין מותר להניח ליגע בהם לכתחלה. וכתב בעל התרו׳ גיגית שהיא דרוכ׳ ועדין לא המשיכו יינה ורוצה ישראל או גוי לנסות אם טוב הוא אם לאו יקח יין וענבי׳ יחד שלא תחשב המשכה ותאסר הגיגית אם נגע בהן אחרי כן הגוי. אמנם יכול להיות אפי׳ ליקח בכוס יין צלול שאינו נחשב המשכה בשביל ההוא פורת׳ וגם לא נתכון לכך כי אם לנסותו. ואותו שבכוס מקרי יין כיון שהוא צלול אם נגע בו הגוי נאסר. ואותו יין שבכוס שנאסר במגע גוי אם החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפילו נמשך מן הגיגית מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וחרצנים שאינו מינו מקרו לרבא דאמר בתר שמא אזלינן והכל מין במינו הוי מותר בששים מ״מ לפר״ת ז״ל עכ״ל. +וכתב הראב״ד אמרו הצרפתים שאם נגע הגוי בתוך הגת בענבים או אפילו בפסולת הענבים שמשליכין מקום מגעו והשאר מותר ובלבד שלא יגע במקום משקה. וזה תמה אם יש משקה טופח במקום מגעו וטופח על מנת להטפיח על פני כל הגת הוי חבור כדהוי לענין טהרות ואם היה נגוב אפילו מקום מגעו נמי מותר. +נכרי שדרך היין ולא נגע בו אפילו הישראל עומד על גביו אסור בשתיה. ויש אומרים גם כן שלא יסבב הגוי קורת בית הבד לסחוט הענבים לפי שזה כנוגע ממש אחר שהיין נסחט ויורד על ידו. ובעל התרומ׳ מתיר והוא שישראל מסייע לו. +גוי הדורס ענבים בחבית אף ע״פ שהיין צף על ידיו אינו עושה יין נסך. ועל זה פשט המנהג שהגוים עושי׳ המשואו׳ ודורסין אותן בתוך השלמאש ואע״פ שהיין צף על ידיהם. +היה אוכל מן הסלים והותיר זורקן לגת אע״פ שהיין מנתז על הענבי׳ אינו עושה יין נסך. החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה כל י״ב חדש ואחר י״ב חדש מותרין אף באכילה שכבר יבשו ולא נשאר בהן לחות. וכן שמרי יין שיבשו לאחר י״ב חדשים מותרין לפי שהן כעפר. +כתב הרב רבי יצחק ז״ל ועיסה יש מקומות שמחמצין אותה בשמרי יין ומיבשין אותן שמרים בתנור תחלה יש מתירין הפח כמו דו��דיא דארמאי היינו שמרים דשרו לבתר תריסר ירחי שתא לפי שנתיבשו הרבה וכל שכן כשנתיבשו בתנור אבל ר״ת אוסר דהת׳ היינו טעמ׳ דהוו שמרים שנתמדו במים ונסחטו אותן קרי דורדיא אבל שמרים קמאי שלא היה בהם מים מעולם אין מועיל ליבשם בתנור ולא יובש של י״ב חדש. וכן כתב בתוספתא שמרי יין של גוים שיבשו אסורין בהנאה. וכן דעת הר״מ שכתב ומאן דשרי ירה יירה כבן סורר ומורה. ועל המחמיר רוח חן יערה מאת הבורא. מיהו בירושלמי קאמר שמרים של עבודה זרה לאחר שנתיבשו מותרין. +בזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר וגבנה. המתארח אצל בעל בית בכל מקום ובכל זמן והביא לפניו יין או בשר וגבנה וחתיכת דג אינו צריך לשאול עליו ואף ע״פ שאין מכירא ובלבד שידע שהוא יהודי. ואם הוחזק שאינו מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהן. +מגע גוי אוסר היין בין שיגע ביין בידו בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן אבל פשט ידו לחבית ותפש את ידו קוד׳ שיוציאנ׳ ולא ינידנה ופתחו החבית למטה עד שיצא כל היין וירד למטה מידו לא נאסר היין. +אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אע״פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין או שנטל כלי של יין והגביהו ויצק היין בין בכלי על גבי קרקע ואף ע״ג דאזיל לאבוד והטעם משום דזמנין דמזלפי קמי עבודה זרה. ואף ע״פ שלא שכשכו נאסר כל היין אף בהנאה וכן כל זמן שיבא מכחו נאסר בין מה שנשאר בכלי בין מה שיצא לחוץ. ויש אומרים שאינו נאסר בהנאה רק אותו שיצא מן הכלי בהטיה ראשונה. + וכח כחו כגון הסיטו אסור בשתיה. מיהו אם שפיך ליה על גבי טיט או צואה או באשפה שרי דלא שייך בהכי נסוך כלל. הגביה הכלי ולא נגע ביין ולא שכשך מותר. נכרי שהיה אוחז כלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מות׳ ואם נדנד הגוי הכלי נאסר היין. +כלי סתום מותר הגוי לטלטלו ממקום למקום ואע״פ שהיין מנדנד בתוכו. וכן מותר להעביר נאד של יין ממקו׳ למקום והוא אוחז פי הנאד בידו בין שהנאד מלא או חסר ואע״פ שהיין מתנדנד. אבל כלי פתוח של יין מלא אסו׳ להעבירו חוששין שמא יגע בו. ואם היה חסר מותר אלא אם כן שכשכו. +גוי שנגע ביין שלא בכונה כגון שנפל על נאד של יין או הושיט ידו וכסבור [של יין ובשכר] שהיא של שמן מותר היין בהנאה. בא היין מכח של גוי בלא כונה ולא נגע בו כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר ויהיה סבור שהוא שכר או שמן מותר היין אפי׳ בשתיה. ואם נכנס בבית לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אסרו שאין זה נוגע אלא בכונה ביין שנתכון ליין. +החבית שנסדק לארכה וקדם הגוי וחבקה כדי שלא יתפרדו החרשי׳ מות׳ בהנאה. נסדקה לרחבה ותפש בסדק העליון כדי שלא יפול מותר אף בשתיה שאין היין על כחו של גוי. + וחביות שלנו שנשברו בהן ב׳ או שלשה מן החשוקי׳ הנקראי׳ צלקלי״ש והיין יוצא מן הדוגא״ש או מן השולין מות׳ לומ׳ לגוי להדקו בחבלים בחשוקים אבל לא יתחוב הגוי נעורת או בגד במקו׳ שהיין יוצא ממנו. ואם בא הישראל ונתן הנעורת או הבגד על המקום שהיין יוצא ממנו מות׳ לגוי לתחוב אותו שם בסכין או בעץ שכל כך לא גזרו. וכתב ה״ר יצחק ז״ל אך סביב השולים שקורין גבל״א דמפסיק חור השולים מותר. והר״ף ז״ל כתב וגם באמצע יש מתירין בדיעבד לפי שהנסרי׳ נפתחו׳ מבחוץ ומהודקות מבפני׳. +גוי שנפל לבור והעלוהו משם מת או שמדד הבור בקנה או שהתיז זבוב או הצרעה מעליו בקנה או שהיה מטפח על פי החבית מרותחת כדי שתנוח הרתיחה או שנטל חבית וזרקה בחמתו בכל אלה היין מותר בהנאה ואם נפל לבור והעלוהו משם חי אסור אף בהנא׳. +חבית שהיה נקב בצדה ונשמט הפקק מן הנקב והניח הגוי אצבעו בנקב כדי שלא יצא היין כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה ושתחת הנקב מותר אף בשתיה ויש מחמירין לאסור היין שתחת הנקב בשתיה לפי שהיין שלמטה הוי יין ביין שאסור בשתיה ומות׳ בהנאה בר מדמי ההוא חמרא ויש אומרים שאם היה קנה בנקב שהיין מקלח ממנו היין שעד הנקב מותר בהנאה כיון שלא נגע בפנים שאף על פי שכל היין יצא דרך הקנה מכל מקום אין שלמעלה עקור לצאת ואין מתנדנד רק אותו שכנגד הקנ׳. ואם הוציא הברזא מן הקנה ולא החזירה אין לחוש לאסור מה שבחבית והוא שלא תהיה הברזא ארוכה שלא תצא חוץ לנקב הקנה ולא נדנד היין בהוציאו אותה. +כתב הראב״ד שאם נגע גוי בקלוח היוצא מן המרזב ונגע בקלוח המקלח בחוץ מאי דלהדי ברזא דהיינו קלוח מתוקן שעמד במרזב אסור ונאסר מתורת נצוק דמאי דבראי ואסור בשתיה וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר נצוק ומותר אפילו בשתיה. ואם החזיר השופתא בברזא והשופת׳ קצרה שאינה עוברת חוץ למרזב מבפנים חלל החבית שישכשך בה יין שבחבית מותר אי נמי שנגע גוי בפי המרזב בידו אם יש בקנקן קיתון של מים לבטל אותו מעט יין שבתוך המרזב הנאסר במגע הגוי הוי כל היין שבחבית מותר בשתיה שהרי שני נצוק הן ואין חבורן אלא חבו׳ נצוק דהוא תערובת עכ״ל. + המערה יין לתוך כלי של גוים שיש בו יין של גוים נאסר כל היין שבכלי העליון שהנצוק מחברו עם היין שבכלי התחתון לפיכך המודד יין לגוי לתוך כלי שבידו נופץ נפיצה או יזרוק זריקה שלא יהיה ניצוק ויאסר היין שבכלי העליון אבל המערה יין למשפך והמשפך מקלח לכלי האסור היין שבמשפך אסור משום נצוק והיין שבכלי העליון מותר שהוא בר נצוק והיין שנפל בכלי האסור משום נצוק אם יש בו עכבת יין או שהוא טופח אסור בשתיה ואם הוא נגוב או שאינו טופח מותר. +כתב ה״ר יצחק ז״ל גוי המריק מכלי אל כלי אם סבור שהוא יין אסור בשתיה ולראשונים בהנאה ודוקא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים מותר דפסק ר״ת דנצוק אינו חבור ולמאן דאמר חבור אין חבור ע״י קטיפה. +והר״ף כתב לענין נצוק בדבר מועט נוהגין להתיר. וצ״ע בס״ג. ומנהגנו לאסור כל נצוק לגמרי. ובנצוק בר נצוק השוו רוב הפוסקים ופשט המנהג להתיר. ובאסור נצוק עצמו הוא כלל בידינו ואפילו מפי רבנו ז״ל שאסור קל הוא וקלוש ואין להחמיר עליו ולהוסיף בו אלא להקל בו בכל ענין ולקבל בו כל דברי מקל. וכן כתב הר״ז בתשובה שאלה וז״ל כך שמעתי כל שיש לך להקל בערוב ובנצוק הקל. + וכתב החכם ר׳ משה ברב יצחק ז״ל סברא דנפשיה דאין נצוק חבור אפי׳ לרב הונא אלא בנקב רחב כשפופרת הנוד דהוא שתי אצבעות חוזרות בו כדאיתא התם במסכת חגיגה. גוי שמצץ מן היין שבחבית במינקת אסר כל היין שבחבית לפי שכשיפסוק יחזור היין שעולה במציצתו ויפול בחבית. +נכרי שמעביר כדי יין עם ישראל ממקום למקום והוא הולך אחריו לשמרם אפילו הפליג מהם כדי הלוך מיל מותרות לפי שאימתו עליהן ואומ׳ עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויסתמו אותו וינגב היין כלו אסור בשתיה. +וכן המניח נכרי בחנותו של יין אע״פ שיוצא כל היום ונכנס היין מותר ואם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויסתום וינגב היין כלו אסור בשתיה. +וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגוים ונכנס ויצא בעיר לעשות צרכיו מותר ואם הודיעם שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויסתם וינגב אסור בשתיה. וכל זה בחביות סתומות אבל בפתוחות כיון שהודיע שהוא מפליג אפי׳ לא שהה אסור. +ישראל שהיה אוכל עם הנכרי והניח יין פתוח על השלחן ויין פתוח על הדולבקי שעל השלחן אסור ושעל הדולבקי מות׳ ואם אמ׳ לו מזוג ושתה אף כל היין פתוח שבבית אסו׳. +היה שותה עם הנכרי ושמע תפלה בבית הכנסת ויצא אף היין הפתוח מותר לפי שהנכרי יחשב מהרה יבא בזכרו היין וימצא אותי נוגע ביין. ולפי׳ לא יזוז ממקומו ולא נאסר אלא אותו שלפניו. +ישראל וגוי שהיו דרין בחצר אחד ויצאו שניהם בבהלה לקראת חתן או לראות הספד וחזר הגוי וסגר הדלת אחריו ואחר כך בא הישראל כל היין שבבית הישראל ואפי׳ הפתוח בהתרו עומד שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר בא הישראל ונכנס ולא נשאר אדם בחוץ. +יין של ישראל ושל גוי בבית אחד והיו החביות פתחו׳ ונכנס הגוי לבית ויסגור בעדו נאסר כל היין ואם יש בדלת חלון שיוכל לראות העומד בפתח לפנים כל החביות שכנגד החלון מותרות ושמן הצדדין אסורות. +וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וברח הגוי ונחבא בין החביות הפתוחות היין מותר שהוא אומר שמא ישראל נחבא בזה גם כן ויראה אותי אם אגע ביין. +אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות ויש לגוי חביות אחרות באותו פונדק ונמצא הגוי עומד בין החביות הפתוחות של ישראל אם יהיה נתפש עליו כנגב היין מות׳ בשתיה שמפחדו ויראתו אין לו פנאי לנסך ואם אינו נתפש עליו כגנב אלא שהוא בוטח שיש לו טענה לומר למה נכנס כגון לבקש תרנגולת או דבר אחר היין אסו׳ אף בהנאה לפי שאין בזה נתפש כגנב. +ובין כך ובין כך תינוק הנמצא בין החביות היין מותר. + גדוד שנכנס במדינה דרך שלום כל החביות הפתוחות בחנויות אסורות והסתמות מותרות ובשעת המלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועברו בין פתוחות בין סתומות מותרות לפי שאין להם פנאי לנסך. +גוי שנמצא עומד בצד בור של יין אם יש לו מלוה על היין אסור לפי שלבו גס בו ושולח ידו ומנסך ואם אין לו מלוה עליו מותר אף בשתיה. +זונה גויה במסבה של ישראל היין מותר לפי שאימתן עליה אבל זונה ישראלית במסבה של גוים היין שלפניה בכליה אסור שאין אימתה עליהם ונוגעין ביין שלא מדעתה. +גוי הנמצא בבית הגת אם יש בו לחלוחית יין כדי שיכלול בו הכף והכף אל כף שניה צריך להדיח כל בית הגת ולנגב ואם לאו מדיח בלבד. +הלוקח בית או השוכר בחצרו של גוי אם היה הישראל דר באותה חצר אף על גב שהפתח פתוח היין מותר לפי שהגוי מפחד תמיד אם יבא הישראל לביתו פתאום וימצאנו בביתו ואם היה דר בחצר אחרת צריך שיסגור הבית ויהיה מפתח וחותם בידו יצא ולא סגר או סגר והניח המפתח ביד הגוי היין אסו׳ בשתיה ואם אמר אחוז לי הפתח זה עד שאבא מותר שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. +נכרי ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כדי שיקחו ממנו ישראלים והיה היין בבית הגוי אם היה זה הישראל השומר דר בחצר אף על פי שיוצא ונכנס והפתח פתוח היין מותר ואם אינו דר בחצר אף ע״פ שהפתח סגור ומפתח וחותם בידו היין אסור שכיון שהיין של גוי וברשותו לא יפחד לזייף ולהכנס לבית ויאמר ויהי מה אם ידע כי לא יקח ממני ואפילו מכרו הגוי לישראל כל זמן שלא יוכל הישראל להוציאו מרשות הגוי אם לא יתן המעות הרי הוא של גוי ואסור. +ובעל התרומה והר״מ כתבו שאם קנה הנכרי יין כשר מישראל וחתמו הישראל חותם בתוך חותם כגון שמלא כל החבית חשוקים ועשה לו שולים כפולים אף על פי שהגוי מוליכו לימכר ומתאכסן בעיר שכלה גוים גם הפתח נעול היין מותר אף בשתיה שכיון שטרח לקנות מן הישראל והחתימו לא טרח ומזייף דביתא דמשכר של נכרי בחצר אחרת אסו׳ אף על פי שיש מפתח וחותם היינו דוקא כשעשה הגוי היין מדמיו ודרכו ישראל אבל קנה הישראל יין עשוי לא טרח ומזייף. ועוד התיר רבנו יעקב אפי׳ היה היין מכרמי הנכרי בחותם בתוך חותם ואומר כי הבריתא של המטהר יינו של נכרי שאסור אם אין דר ישראל בחצר מיירי בחותם אחד או מפתח אחד אבל חותם בתוך חותם שרי בפר׳ אין מעמידין חזינן דאיכא חלוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם. +ואם הגוי המוליך היין נתאכסן בעיר שכלה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפי׳ בחותם אחד דמירתת מישראלים העוברים כמו הרוכלים. +כתב בעל התרומה ז״ל המוליך יינו ממקו׳ למקום אף על פי שלן בעיר שכלה גוים מותר בחותם אחד או במפתח אחד אבל אם מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור והיכא דהוא שלם צריך שיכיר חותמו לאחר שהובא או סגי שישלח לישראל חברו ענין החותם איך הוא עשוי וזה יודיע לגוי תחלה שהוא שולח לישראל חברו ענין החותם ואז מירתת הגוי מלזייף. ואמנם יש ששולחים יינם בלא חברת חותם וגם אין שולחין ליש׳ חבריהם היאך עשוי אין לאוסרו בשביל כך בראיה ברורה כאשר פרשתי במקומה. ויש חוששין אפי׳ על ידי חותם על המגופה ועל הברזית ואפי׳ בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או ראש הסכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד דשרי היינו בחביותיהם של חרס דליכא למיחש להכי. אמנם אין לחוש לזה עכ״ל בעל התרומה ז״ל. +היה זה היין טהור של גוי ברה״ר או בבית הפתוח לרשות הרבי׳ וישראל הולכים ושבים שם מותר שעדין לא נכנס ברשות הגוי. + ואשפה וחלון ודקל אף על פי שאין בו פרות הרי הן כרשות הרבים וחבית יין שם וגוי הנמצא שם אינו אוסרה ובית הפתוח שם כפתח לרשות הרבים. +בית החלוקה בפסיפס גוי בצד זה וישראל בצד זה ואף ע״פ שיד הגוי מגעת לחלק הישראל אין חוששין משום יין נסך. +מותר לישראל להפקיד יין ביד גוי בכלי סתום והוא שיהיה בו שני סימנין והוא הנקרא חותם בתוך חותם כיצד חתם פי החבית בכלי מהודק כדרך שחותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם אחד היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם. וכך כל שנוי שישנה מדברים שהן דרך כל אדם הרי זה חותם אחד והטיחה או הקשירה הרי זה חותם שני. +שני קשרים משונים הרי הן כשני חתימות. שני אותיות הרי הן כשני חותמות. וכן כתב הרשב״א ז״ל. ואם הפקיד ביד הגוי בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה אם יחד לו קרן זוית. +יין מבושל או שכר או יין שערבו עם דברים אחרים כגון דבש וכן החומץ והגבנה וחלב וכל שאסורן מדבריהם שהפקידן ביד גוי צריך שני חותמות. ויש מחמירין בכל כלי שמכניסו לקיום שהפקידו ביד גוי צריך חותם בתוך חותם. וכל הנך חותם בתוך חותם דאמרינן דמהנו הני מילי במפקיד אצל נכרי דאיהו גופיה דחתמיה הדר עילויהו ומכיר חותמו וההוא גוי מרתת ולא מזייף. + כתב הרשב״א ז״ל המשלח בשני חותמות או בחותם אחד לפי מה שהוא הדבר המשלח כמו שבארנו וחזר על חותמיו ולא הכירן חוששין שמא זייף כדאמר בשחזר הוא ועמד ולא הכירו אבל אינו צריך לחזור לראות אם יכירנו אם לאו חזקה לא טרח ולא זייף ע״כ. אבל מאן דמשדר חמרא לחבריה על ידי גוי לא מהני ליה חותם בתוך חותם דההו׳ גוי מצי פתח ליה והדר חתים ליה כמה דבעי וישראל חבר��ה כי אתי האי חמרא לידיה לא משתמודע מדי דהא לא ידע היכי הוה חתים הלכך לית תקנתא אלא לחתמו באותיות ובכל דבר שאין הגוי יכול לזייף. +כשמביאין כלים שמכניסין לקיום לאומן גוי ועשו בתוכו סימן מטיט או מסיד או מאפר שאם יכניס הגוי בו יין שהיה הסימן נמחק ויכיר הישראל שנשתמש בו הגוי יכשירנו במלוי וערוי. וה״מ בכלי קטן שאפשר להשתמש בו לפי שעה עד כאן. +וכתב הרב ר׳ יצחק ז״ל השולח חביות רקנים ביד אומן לתקן אף ע״פ שהן בבית האומן זמן מרובה אין רגילין להשתמש בהן מפני שהם גדולים. +וכל יין שנאסר בשתיה ומותר בהנאה מצד נגיעה של גוי לא נאסר אלא במגע גוי העובד ע״ז אבל במגע גוי שאינו עובד ע״ז כגון ישמעאל מותר אף בשתיה כל זמן שיהיה מותר בהנאה במגע העובד עבודה זרה. וכל יין שנאסר מפני חשש חלוף וזיוף כל הגוים שוין בו. +יש דברים שאין בהן אסור נסך כלל אבל אסרו אותן להסתפק מהן ואלו הן לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא ליצוק היין לתוך המים. ולא יוליך הגוי ענבים לגת שמא ידרוך או יגע ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי שמא יניח הכלי בידי הגוי ויהיה כלו מכחו של גוי ואם עשה אחת מכל אלה היין מותר אף בשתיה. ויש מחמירין במזג המים לתוך היין משום לך לך אמרין לנזירא ואוסרין אותו בשתיה אבל אם הגוי זרק מים לתוך היין שלא ברצונו למזוג מותר לדברי הכל. +ויין מזוג יש בו משום יין נסך. + והולכת ענבים לגת כתב הראב״ד שאינו אסור אלא כשאין ישראל מסייע אבל בסיוע הישראל מותר לכתחלה דכחו של גוי בסיוע הישראל מותר אבל לא משום גזרה שמא שדי עליה ואתי כוליה מכח הגוי דגבי ענבים לא שייך האי גזרה וכן דעת בעל התרומה ז״ל. +והוא הדין לשפוך המים בגיגית או בגת על החרצנים לעשות התמדים בכל תמד שבעולם ואפילו בתמדים ראשונים שמותר הגוי לשפכן ואפילו בלא סיוע ישראל וליכא משום כחו ולאו קרוב הוא שיגע ביין שהחרצנים צפין על פני כל הגת ולא דמי ליין שמזג הגוי דהתם קרוב הוא שיגע ביין אבל בהא אין דעתם שיוציא מן היין עד אחר זמן. וכן התיר הראב״ד ז״ל כתוב בתשובה שאלה. +והראבד ז״ל כתב שאם אותו התמד הוא כענין רמא תלתא ואתו ארבעה או שהוסיף היין על מדת המים יש לו דין יין שמזגו הגוי אבל תמדים אחרוני׳ שאפי׳ מדת המים אינן יוצאין מן החרצנים מקילין בהן ומותר והרי הוא מביא ראיה לדבריו. +ומותר שיריח הגוי בחבית יין שלנו או ישראל בחבית יין נסך שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש. +בכל מקום שאמרנו ביין אסור בהנאה אם עבר ומכרו דמיו אסורין. לפיכך גוי ששכר ישראל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. ובאר זה בגמרא משום קנסא הוא הלכך נראה לומר שאינו אלא לדידיה אבל לאחרים שרי הלכך בדיעבד טוב שיטול השכר ויתננו לעניי׳ משיניחנו לגוי ודעת הרמב״ם ז״ל נרא׳ שאוסר בין לו בין לאחרים. + וכן השוכר חמור להביא עליו יין או ששכר הספינה להביא עליה יין ששכרן אסור אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח ואם כסות או כלים ישרפם ויקבור אפרם כדי שלא ליהנותבו. +שכר לגוי חמור לרכוב עליו והניח עליו כוס של יין שכרו מותר. +השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ומצא אחת מהן יין נסך שכרו כלו אסור. אמר לו העבר לי חבית בפרוטה וחבית בפרוטה שכר חבית יין נסך אסור והשאר מות׳. +אומנין ישראל ששלח להם גוי חבית יין בשכרן עד שלא יכנס ברשותם יכולין לומר תן לנו את דמיה. +כתב הר״מ אסור לישראל לשכור מכתפו לגוי לשים בו יין נסך כמו ש��ר בהמה להביא עליה יין ואין חלוק בזמן הזה לימי חכמי התלמוד אם לא ליקח יין מחובו שמותר מפני שמציל מידו. +כתב הראב״ד ז״ל אין הגוי יכול להוצי׳ החרצנים מן הכובא להריקה עד שיפסלו החרצנים והיין שבהן מלשתו׳ דהתם ודאי טיט מוגבל הוא. +גר וגוי שהיו שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לגוי טול אתה יין נסך ואני פרות לפי שרוצה בקיומו כדי שיטול כנגדו. אבל בירושת הגר התירו לו לומר כן שלא יחזור לסורו ואם משבא לידו אסור. +ישראל שמכר יין לגוי פסק דמים עד שלא מכר דמיו מותרין שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא שבשעת מכירה מותר היה. מדד עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין שאף על פי שמשך עדין לא סמכת דעתו ליקח כיון שלא פסק והיין נאסר בנגיעתו ונמצא כמוכר סתם יינן. ואם מדד לכליו של גוי או לכלי שביד גוי צריך ליקח הדמים תחלה ואחר כך ימדוד ואם מדד תחלה אף על פי שפסק דמיו אסורין שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינן ויש אומרי׳ שהדמים מותרין כשמדד לכליו של גוי דקיימא כן יין ביין ימכר. והוא שלא יגע בו הגוי קודם שיתן הדמים. ויש אומרים דכיון דקיימא לן דמשיכה בגוי קונה כיון שפסק ומדד ומשכו קנאו ונתחייב בדמים ואינו נעשה יין נסך עד שיגע בו. הלכך כל זמן שיפרענו הגוי אפילו אחר שנה הדמים מותרין שדמי יין כשר הוא ובלבד שיזהר שלא יגע בו הגוי עד אחר שיקנה אותו בכליו או שימשוך אותו כדי שלא יאסר בהנאה קודם שיתחייב הדמים. +כתב הר״מ למזוג יין נסך לגוים אסור ואם ימחו בידם ולא יקבלו מוטב שהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכמה פעמים נתמהתי איך פשט בהתר. ומיין שלנו מותר למזוג להם ולמה לא. + ואסור לקנות יין נסך להשקות פועליו גוים אבל נותן הוא להם מעות שיקנו הם לעצמם או יאמר להם לכו ושתו מן החנוני ואני פורע. וכן מי שמזמן אוהביו גוים לשתות רשאי לומר לעבדו או לשפחתו לכו וקנו יין לאלה הגוים שכיון שהוא אומ׳ לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו ויש מחמירין שלא לשלוח שם שלוחו שאם עשה כן הוי כמו שנטל ונתן ביד דאסור. +כתב הראב״ד ז״ל נראה שאסו׳ לתת יין בכלי ביד גוי המכריז להראותו ולהטעימו שהרי מכיון שנגע בו נעשה יין נסך וכשמכריז ומראהו נהנה ישראל מיין נסך ועוד דרוצה בקיומו עד שישלים להכריזו בכל העיר ורוצה בקיומו ביין נסך אסור עד כאן לשונו. ויין נסך ממש שנתערב ביין כשר אוסר בכל שהוא בהנאה. + נתערב חבית של יין נסך בחביות של התר כלן אסורות בשתיה וימכרו כלן לגוים ויוליך דמי אותה חבית לים המלח. וסתם יין שנתערב ביין כשר מותר בהנאה מלבד דמי אותו היין וימכר כלו לגוי ויוליך הנאת אותו היין לים המלח ולא יתן האסו׳ לגוי במתנה שכל אסור הנאה כשם שאסור למוכרו כך אסור ליתנו במתנה. וכן לא ישליך דמי האסור לים המלח וישאיר האחרי׳ בידו שאין זה כמו הקדש שיאמר זה מחולל על דבר זה ויצא לחולין. ומה שהתירו ביין לימכר כלי לגוים ולהוליך הנאת אותו האסור לים המלח מה שלא התירו כן בשאר אסורי הנאה לפי שבשא׳ אסורין יש לחוש שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל מה שאין כן ביין. +מים שנתערבו ביין בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו. ואם נפל היין האסור לתוך המים מצלצול קטן מעט מעט ראשון ראשון בטל. +בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואחר כך נפל לתוכו יין נסך רואין את היין של התר כאלו אינו והמי׳ שנפלו משערין בהם עם יין נסך אם ראויין ליבטל טעמו מותר ואם לאו אסור. באי זה טעם אמרו יש אומרים בששים כשאר אסור��ן ויש אומרים דכל שנתערב בתוך ששה חלקי מים מותר כלל גדול אמרו בכל הטעמים נותן טעם לפגם מותר וכל שנתערב יין בתוך ששה חלקי מים המים נפגמים בטעם היין ולפיכך אם נתערב בכדי שעור זה הכל מותר אפילו בשתיה ויש מי שאומרים שאין דברי׳ אלו אמורים אלא כשנפל קיתון של מים לתוך יין כשר תחלה קודם שיתערב יין נסך שם אבל אם נפל יין נסך לתוך יין כשר מיד נאסר הכל ונעשה יין נסך ואף על פי שנפל מים לסוף אינן בטלין עד שיהיו המים כל כך שיש בהן לבטל עד כל היין ויש מי שאומר דבין נפל שם קיתון של מים תחלה בין נפל לבסוף וכן פסק הרשב״א ז״ל. ושמעינן מינה דהני תמרים שלנו או אפילו היין השני שקורין טראשבל״ק לא יאסר בניצוק שלו אם הוציאו ממנו בכלי אסור או אפילו נגע הגוי בקלוח שבחוץ דכל היכא דאיכא מיא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו והמים רבים עליו ומבטלין אותו. ועל זה נהגו לתת מים בגת או בחבית שאם יוציאו מן היין בכלי אסור שאסור הכל משום נצוק שיהיו המים מבטלי׳ היין שבכלי על הדרך שבארנו ולא יאסר היין שבכלי העליון משום נצוק אבל מה שערה לתוך הכלי אסור. + יין נסך שנפל על ענבים ידיחם והם מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים אסרן אפילו בהנאה ולא מותרות אפילו באכילה נפל על גבי תאנים מותרות לפי שהיין פוגם טעם התאנים. +נפל על גבי חטים אסרן באכילה ומותרות בהנאה ואין לבדקן בנותן טעם לפי שהן שואבות והיין נבלע בהן. ולא ימכרם לגוי שמא יחזור וימכרם לישראל אלא כיצד יעשה עושה מהן פת למכור לגוים שלא בפני ישראל. ועכשו שאנו אוכלין מפת הגוים אסור למוכרו אלא בחתיכה שאין לוקחין כיוצא בהן. +יין שהחמיץ שנפל לתוך חומץ שכר אוסר בכל שהוא שהוא מין במינו ששניהם חומץ הם. ויין שנתערב עם החומץ בין שנפל חומץ בתוך יין בין שנפל יין בתוך חומץ משערי׳ אותו בנותן טעם. +אין אדם רשאי לטמא טהרותיו של חברו על כן ארז״ל שאם אמר אדם לחברו אני ראיתי שנגע גוי ביינך אינו נאמן לאסרו עליו ואינו אסור כי אם לאותו שראהו אמנם אם האוסר נאמן עליו והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו טוב הדבר שיאמין בו ולא ישתה ממנו כך מצאתי. +ומי שהניח יינו ביד שומר והשומר אומר לבעל היין נתנסך יינך כתב הרב רבי יצחק שהוא נאמן. ואם איש אחר אומר הרשות ביד בעל הבית לומר לו איני מאמינך. והר״ף כתב ואפי׳ מהימן ליה כבתרי כך פר״ת בשם רבי קלונימוס איש רומי. וגם היה אומ׳ ר׳ יחיאל בשם רבנו יהודה ז״ל שמלמדין בעל הבית לומר איני מאמינך ודוקא הכחשה דבעל הבית מהניא אבל אם בעל הבית שותק שתיקתו אוסרת לכל ואינה מועילה הכחשה דאדם אחר להתיר אפילו לעצמו. ואמר רבינו אלחנן דוקא בדבר שהיה יכול לידע ואפילו במקום שיש לו לידע אם שותק לפי שעה ואחר כך מכחישו ואומ׳ כי מה ששתק לפי שהיה מחשב אם הוא אמתלא הויא שתיקה כהודאה עד כאן. ואם שתק נאמן ואמ׳ רבינו חננאל דוקא בדב׳ שיכול לידע ומה שאמרנו שאינו נאמן במכחישו בעל הבית היינו בדבר שאינו יכול להוכיח דבורו אבל אם אמר לו בא וראה עדין הגוי נוגע בו נאמן. +כתב הר״ף ז״ל בדינין שלו אומ׳ ר״י שאותו דיו צלול שלוקחין מן הגוי אסור לכתוב ממנו משום שהיין הוי בעי׳ ואסור בהנאה אבל ר״ת מתיר משום כך דאפילו יינם עתה אין אסור בהנאה ולכך שרי. ומכל מקום נכון להחמיר שלא ליקח הימנו משום שלפעמים נותן קולמוסו בפיו והדיו עליו שנעשה מיינם. +שכר של גוים אסור מפני שמערבין בו שמרי יין ומן האוצר שרי. והר״מ ז״ל כתב ונראה דמאוצר שרי היינו כשעושה הגוי השכר לשנה או לחצי שנה אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עושה כי אם לזמן מועט. ותדע כי עקר תערובת השמרים הוי מתחלת עשיית השכר כשנותנין אותו בחבית אבל כשעושין שכר מרובה אין נותנין לתוכו שמרים שלא יוכל להתקיי׳ ומתקלקל על ידיהם ושמא היינו דוקא בשכר של תמרים אבל בשכר שלנו אין רגילות לערב בו יין ע״כ. +ומי תותים וכל דבר שהוא יקר יותר מיין אין קונין אותו מן הגוי אלא אם כן רואהו ישראל נמשך מן החבית:
+נודות הגוים והקנקני׳ שנתנו בהם יינם וכל כלי שמכניסו לקיום ואע״פ שאין להכניס בהם לקיו׳ וכן אם שהה היין בהן אסור ליתן בהן יין עד שיישנן י״ב חדש או שיחזירם לאור עד שיתרפה שעליהן שיוחמו או שיתן לתוכן מים ג׳ ימים מעת לעת ויחליף המים בכל יום משלשה ימים כל מעת לעת. ואם נתן בהן יין קודם שיטהרם באחת מכל אלה היין אסור בשתיה. וכן פסק ה״ר שמואל בר מרדכי ז״ל וכן נמי כתב הרשב״א ז״ל וז״ל כל הכלים שנשתמש בהן ישראל יין עד שלא הכשירו אסור בשתיה ומותר בהנאה. ונראה לי שאם נתן לתוכן קיתון של מים רואין כל שיש במי׳ כדי לבטל קליפת הקנקן לפי שעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה שאפילו תחשוב הקליפות כיין הרי הוא מתבטל בתוך ששה חלקי מים על הדרך שבארנו שהיין נותן טעם לפגם בששה חלקי מים וכל שכן שטעם היין הנבלע בקלפות אלו נותנים טעם לפגם בתוך שעור מים בזה ה״ר אברהם בר יצחק ז״ל פסק כמו כן שאפילו בדיעבד היין אסור בשתיה והביא ראיה מהירושלמי ועוד כתב שנרא׳ בעיניו שאם עשה מלוי וערוי ביין בדיעבד היין אסור בשתיה אע״פ שהיין השלישי נאסר מכח הקנקן עכ״ל. + ואטפי מעת לעת ליכא קפדא ובלבד שישנה וישלש המים אבל לא סגי בשהיית המים ג׳ ימים לפי שהמים באים בכלי להפיג טעם היין ושערו חכמים שמעת לעת מפיגין קצת ומה שנשאר שם מפיגין השניי׳ והשלישי׳. ואם שנה המים פעם או שתים ביום לא הפסיד ובלבד שיעשה כן ג׳ ימים. ואם מלא וערה בסרוגין כגון שמלא וערה יום אח׳ והפסיק יום או יומים לא עשה כלום ואף על פי שהשלים למלאת ולעלות שני ימים אחר כן לפי שצריך שיבאו המים זו אחר זו בעוד שהכלי רך ורפוי כדי שיבאו בתוכו ויפיגו טעמם. +וכתב ה״ר משה בר יהודה שכל כלי שצריך להטות על צדו כשמערה ממנו היין אין זה מכניסו לקיום מפני הנענוע לא יתקיים בו היין ולא צריך מלוי וערוי. ולזאת הסברא אותן הגדולים והדורק״ש ושמאל״ש ובקבוק שאין להם ברזא למטה בשוליהן אינן צריכין מלוי וערוי. +ויש שמצריכין מלוי וערוי לכל כלי שישהו בו יין שלשה ימים. + ודעת הראב״ד שכל כלי סתום מכל צדדיו מתקיים בו כל היין שאין האויר שולט בו וצריך מלוי וערוי ושאינו סתום מכל צדדיו אלא שמסירין ממנו כסויו תמיד כגון הברוק״ש הגדולים אי אפשר שיתקיי׳ בו היין ואין צריך מלוי וערוי ולפירוש זה כל בקבוק ואפילו הוא קטן צריך מלוי וערוי. +כתב ה״ר יצחק ז״ל אותן היושטא״ש והקנד״ש של גוים ר״ת התיר בסוף ימיו ואומ׳ דוקא להם שהיו נואדותיהם של עור בעי ערוי או הגעלה אף על גב דאין מכניסן לקיו׳ לפי שהמה זפת צריך לעור יותר מלכלי עץ ויותר דבוקה הזפת על כן יבלע טובא. אבל קאנד״ש ויושטא״ש של עץ זפתן אינה דבוקה כל כך כמו בעור ומותרות בשכשוך ואף ע״פ כן לא היה עושה מעשה להתירן בשכשוך אלא בדיעבד אם נתן בהם יין כשר. אבל הני בקבוקים של גוים שהן של עץ בעו הגעלה או מלוי וערוי משום דמכניסן לקיום אפי׳ אינן זפותין דזמנין דמשהו בהו גוים יינן יום או יומים עד כאן. וכן כתב הבעל התרומה ז״ל ואותן של מתכות שיש בהן משקה טפח ונגע בהן גוי אסורין אם לא בערוי או בהגעלה דומיא דנודות יין שאין מכניסן לקיו׳ דבעו ערוי. ומיהו אם יש הפסד גדול כמו שמשך בהן הרבה יין אין לאסור אם שכשכן במים תחלה או אם היו יבשין כשמשך היין תחלה דשמא נודות דוקא שהן מעור בלעי טפי ובעו ערוי אמנם לכתחלה בעי ערוי או הגעלה וסגי בשכשוך דזמנין דנשר הזפת במקומות היין ויש מקומות מלאות יין לא סגו בהדחה ובנגוב עכ״ל. +וכן ה״ר משה התיר בגושטא״ש וקאנד״ש שהן מזופפות דלא הוי דבר שמכניסו לקיום ובעו לכתחלה ערוי או הגעלה כמו שכתבנו. + וחביות של גוים אף על גב דעבדי קינסא אסור אלא מותר לכפותו על גבי האש ולעשות אש גדולה שתהא היד סולדת בו בדפני החביות מבחוץ ודיו בכך. ומותר לתת לתוכן ציר או מוריס ושכר ואין צריך לכלום. ויש לדקדק מזה שאסו׳ לתת שאר משקין בלתי הכשר כמו היין. ואחר שנתן לתוכן ציר או מוריס נותן לתוכן יין שהמלח שורף הכל. ומכאן התירו קצת להכשיר הכלים במים רותחין ומלח הרבה בתוכן שהוא כמו ציר ושורף אבל צריך לזה אדם זריז שירתיח המים במלח כדי שיותך המלח ויהיו המים מלוחים הרבה ויוליך ויביא ומנענע הכלי מכל צדדיו אבל בהגעלה לבד במים רותחין קשה מאד בעיני הראב״ד ז״ל לפי שאי אפשר להביא המים הרותחין בכל צדי הכלי וקודם שיוכל להגיעו בכל צדדיו כבר נתפשרו המי׳ במקצת. +ויש שהורו לערות מכלי ראשון על כל דף ודף שקורין דוג״א קודם שיתקנם לעשות מהם כלי שלם. וכל זה אינו רק בכלי עץ אבל בכלי חרס כתב הראב״ד ז״ל שאין הגעלה מועלת בהן שאין כלי חרס יוצא מדי דופיו לעולם. ויש מתירין לפי שאין זה רק לפכח טעם היין ולהפיגו. והרותחין מפכחין טעמו בכל כלי אפילו בכלי חרס. + והר״ש ז״ל כתב בספ׳ האורה וכל הכלים אם שכשכן במים רותחין מותרין וכן הורה רבנו יצחק הלוי ז״ל. וכתב הראב״ד ז״ל דוקא כלי שמכניסו לקיום שעמד ברשות הגוי בעי מלוי וערוי אבל אם ברשות ישראל נאסר יין בכלי גדול משום מגע גוי או משום ערוב ולא נשתהא היין בו אחר שנאסר זמן מרוב׳ לא מצריכין ליה לההו׳ מנא מלוי וערוי דלפי שעה לא גזרו רבנן אלא במנא דעמד ברשות הגוי דלמא מחלף באידך זמן מרובה. + וכלים חדשים שאינן מזופתין שלקחן מן הגוי נותן לתוכן יין ואינו חושש שמא נתן בהן הגוי יין נסך. ואם פיו מזופתין מרתיחן ואע״פ שהן חדשי׳. +יש מגדולי החכמי׳ שהורו שבליעת היין אפי׳ בכלים שמכניסן לקיום מועטת ואינה נכנסת ביותר מכדי קליפה ולפיכ׳ אם העביר עליהן מלקט ורהטני או קלפם בקרדום הוכשרו וכן פסק הראשב״א ז״ל בשם רבו. וכל כלי שאי׳ מכניסו לקיום כגון המשפך וכלי שחושף בו הגת אם היה מתחלה של ישראל משכשכו במים ודיו. ואם היה מתחלה של גוי צריך הדחה. +וכתב הראב״ד ז״ל בכל מקום שאמרו בו שכשוך צריך לשכשכו להעביר היין הנקרש בו ונתיבש שם. +וכל כוס שישתה בו הגוי אסור לשתות בו אלא אם כן הדיחו ג׳ פעמים שילכו ממנו כל צחצוחי יין שבו. ורש״י ז״ל לא הצריך כל זה אלא בשל חרס לבד. +וכלי חרס השועין באבר אם הם לבנים או אדומים או שחורים אף על פי שנשתמשו בהן ביין נסך מותרין אבל הירוקין אסורין לפי שהן בולעי׳ ואם יצא בהן מקום מגולה בחרס שאינו מצופה באבר כולן אסורין והוא שכנסו בהן לקיום אבל אם לא כנסו בהן לקיום אפילו הן של חרס מדיחן והן מותרין. כתב הר״ף ז״ל בדינין שלו הני מאני דקוניא פירוש המהותכין בעופרת אם יש בו יין ונגע בו הגו�� סגי בשכשוך והא דקאמר הני מאני דקוניא דצריכין מלוי וערוי או הגעלה היינו דוקא כשמהותכין מזכוכית אבל בעופרת סגי בשכשוך אבל פרש״י ז״ל מאני דקוניא המהותכין מעופרת ואם כן צריך לדידיה הגעלה. ונוכל לומר דלכתחלה אין להתיר בשכשוך לחוד כפר״ש אבל בדיעבד אם שכשכוהו ונתנו בו יין מותר כפר״ת ע״כ. ויש אומרים שכל כלי חרס שנשתמש בהן הגוי פעם ראשונה ושניה אף על פי שאין מכניסן לקיום אסור להשתמש בהן אם לא במלוי וערוי או ישון י״ב חדשים ואם היה של עץ צריך נגוב ואם שכשכו או הדיחו אינו אוסר הכלי העליון משום נצוק וכן המנהג לעשות כשמודדים לכליו של גוי ובשל עץ או של אבן שדרך בה הגוי או גת של אבן שזפתה הגוי אף על פי שלא דרך בה מדיחה באפר ד׳ פעמים וזהו הנקרא נגוב ואחר כך דורך בהן. ואם היה בהן לחות מקדי׳ האפר למים ואם לאו מקדים המים לאפר. +וגת אבן זפותה שדרך בה הגוי ושל עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה צרי׳ לקלוף הזפת או לישנה י״ב חדש או מלוי וערוי שלשה ימים כמו קנקנים. ויש אומרים דהיכא דדרך בה הגוי בלא זפתה בעו נגוב וזה לא באר הר״מ במז״ל או אפשר דלא מהני ביה נגוב אלא מלוי וערוי או ישון או הסק. ולפי זה לא נכון להקל באלה הטינלא״ש והקורנודא״ש שדורכין בהן הגוים לדרוך בהן אחר כך בלתי נגוב. וגת של חרס לא ידרוך בה אע״פ שקלף הזפת עד שתתרפה הזפת או ישנה י״ב חדש או יתן לתוכה מים ג׳ ימים מעת לעת. משמרת היין של גוים של שער מדיחה ושל מים מדיחה במים ואפר ד׳ פעמי׳ ומנגבה ומשמר בה ושל שש מישנה י״ב חדש ואם היו בה קשרים מתירן וכן כלי חלף והוצין וכיוצא בהן מן הקפיפות שדורכין בהן היין אם היו תפורין בחבלים מדיחן ואם היו ארוגין זה בזה בסבוך קשה מדיחן באפר ומים ארבע פעמים ומנגבן קודם שישתמש בהן ואם היו תפורין בפשתן מישנן י״ב חדש ואם היו קשורין מתירן. + וכתב הראב״ד ז״ל דה״ה כלי היין שלנו שצריך להתיר החגורות שקורין צילקלי״ש דכל זה דומיא דקשרין ואותו המלט אין ראוי להחזירו עד י״ב חדש או עד שיגרר הדורדיא הנדבקת בו שהיא אסורה עד י״ב חדש ואין מלוי וערוי מועיל בה לפי שהוא יין קרוש או יין מעורב עם העפרורית ואין הכשר מועיל עצמו. + וכן הכלי עצמו מצריך חייב לגרר מעל דפנו כל אות׳ הדורדיא הנדבקת בו מפני שאין הכשר דמלוי והערוי מועיל בה כי אם ישון. וכן יש לחוש שמא תחת אותה הדורדיא נכנס היין ונבלע הרבה וצריך לקלוף כדי שיכנסו שם המים במלוי וערוי. ואיכא מאן דאמר דלהכשר מלוי וערוי לא צריך קליפת זפת ולא התרת שום קשר ולא נאמר׳ התרת קשרים כי אם לנגוב או לישן אבל לא למלוי וערוי והוא דכבולעו כך פולטו וכשם שנכנס היין כך יכנסו המי׳. +כל הגת שדרך בהן הנכרי הדפין והעדשי׳ והלולבין מדיחן העקולין של נסרים ושל בצבוץ מנגבן ושל שיפא ושל גמי מישנן י״ב חדש או מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחן תחת הצמר שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י״ב שעות ואחר כך משתמש בהן. +כתב הראב״ד ז״ל וזהו ההכשר אינו ראוי לכלי שהיה לו בית קבול לפי שאין המים רצין עליו ושוטפין אותו ונראה שיועיל להכשיר הדוגא״ש של כלי היין אם פרקו. והר״ש ז״ל כתב זה בכל הכלים וכתב שהמים הרודפין העוברין עליו מפליטין הבלוע בדפני הכלי. +יש מחמירין להצריך הדחה בכל כלי היין טופח להטפיח אם נגע בו גוי ויש מחמירין עוד אפי׳ יהיה נגוב. אבל בדיעבד אם הוציאו עליו יין מותר שלא החמירו בנצוק אלא כשהוא בא לתוך היין האסור. +כל כלים שאין מכניס��ן בהן לקיום אם נתנו בהן יין נסך סגי ליה בשפשוף או בהדחה ואם היו יבשין ברוח או בשמש יש מתירין לתת בתוכן יין כשר. והראב״ד ז״ל אוסר מפני שהיין נקרש בתוכו בהתיבשו וביין הכשר הבא עליו נמוח לפיכך אין נראה לעשות כן לכתחלה אלא בשל עץ אם שפשפו בעפר ובדיעבד אם הוציא עליהם ובין תחלת תשמישן על ידי גוים ובין תחלת תשמישן על ידי ישראל ואפי׳ אין מכניסן לקיום אבל במכניסן לקיום אפילו בדיעבד ואפילו היו נגובין אסור. + המשפך שמדד בו יין לנכרי אם יש בו עכבת יין אסור עד אחר שידיחנו וינגב. +כתב הרב ר׳ יצחק ז״ל גיגיות גדולות אם רגילין לדרוך בהן ודרך בהן גוי תחלה יש להן דין גת להצריך נגוב דאין לומ׳ דוקא בגת צריך נגוב לפי שנכנס שם היין בדוחק ובכובד על ידי דוחק כובד הקורה לא היא דבגת שלהם לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה להם קורא כי אם בבית הבד כדאמרינן מהו לדרוך עם הנכרי בגת והוא מנסך ברגל ואפי׳ הכי מצריך נגוב וה״ה בגיגיות בדולות שלנו. אבל אם לא דרך בהן וכבר עבר י״ב חדש אינן צריכין נגוב ואם דרך בהן הישראל בדיעבד היה מתיר ר״ת מטעם דאסור הנגוב בטל בששים. +סל וגרגותני אם הם של גוים לא סגי בנגוב אלא מניחן תחת מעיין שמימיו רודפין או תחת הצנור שמימיו מקלחין. אבל הם של ישראל ונגע בהן גוי סגי בהדחה. +כל כלי חרס חדשים רש״י מצריך לתת בהם מים שלשה פעמים כדי שיהא הכלי בלוע ממים אבל ר״ת מתיר אותן אפילו של גוי בהדחה ג׳ פעמים ובכך מותרין. נשלמו הלכות יין נסך ת״ל. + +Siman 97 + +צז. דין הלכות עבודה זרה וחקות הגוים +לפני אידיהן של גוים שלש׳ ימים אסור לשאת ולתת עמהן מקח וממכר וללותם וללות מהם לפרעם ולפרע מהם. ואמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם. +והר״ף כתב בדינין שלו ועתה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי׳ ביום אידם דנהי דאמרינן שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן היינו דוקא לאותן גוים שהיו שם דהוו אזלי ומודו אבל גוים שבחוצה לארץ שאינם אדוקים בעבוד׳ זרה וקים לן בהו דלא אזלי ומודו וכי האי גונא שרי כדמפרש בפ״ק דעבודה זרה עכ״ל. +ופי׳ רבנו שמואל ז״ל בשם ר״ש ז״ל דוקא ניתל וכסח שהם בשביל התלוי ואפי׳ אותן יש להתיר משום איבה או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה או משום שהוא כמחניף לו ואין כאן משום ולפני עור. ואף על פי שנודר לגלח ממעות אלו תקרובת דאינו נותן לגלח כל כך שלא היה מוציא ביום אפילו לא היה מלוה לו הישראל מעות אלו. ועוד מקח וממכר אמר ר״ת דאינו אסור אלא במדי דתקרובת. +ישראל שהיה לו עבודה זרה בידו ומכרה בדיעבד הדמים מותרין ולכך מותר לקבל חובות מן הכומרים אע״פ שמכרו עבודה זרה כדי לשלם החוב. ויריד שקבעו הכומרי׳ לקבל ממנו מכס וישראל לוקחים ומוכרין שם בהמות ובגדי׳ ולוקחין מכס ממה שקנה ומכר דר׳ יוחנן דאמ׳ אסור היינו כשהמכס לקנות ממנו תשמישי עבודה זרה. + ופעמי׳ כשהגוי מוכר חפץ שלו בשוק אומר בכך וכך יהיה שלך ועוד פשוט לבנין עבודה זרה של קדש פלוני זה הישראל אסור ליקח דהיינו מהנה ואסו׳. ואם אינו אומר רק סתמא ועוד פשוט לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים. + לבונה אסו׳ למכור לגלח ולכומר דמידי דתקרובת הוא. וכן שעוה אסור למכור לשום גוי ליום איד קנדלו״ר שלהם ויום אחד שלפניו אבל שאר ימים שעוה לשאר גוים מות׳ למכור דתנן סתמא מותר והאי בסתמא הוא. +וכן גביעים שפגם הגוי ובטלם ואחר כך קנאם הישראל הרי הם אסור למוכרן לגוים. לפי שהגלח יעשה בו תפלה לעבוד׳ זרה דבשביל ��גם קטן לא יניח לעבוד ועובר הישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול. + וכן הספרים הפסולים אסור למוכרן לגוים לפי שהגלח קורא בו ומזכיר ומשבח לעבודה זרה ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למוכרן משו׳ דודאי הגוי יתננו או ימכרנו לגלח והוי כמו עצים שאסור למכור לכומרים לשרוף תקרובת שלהם כדאיתא פ׳ קונם. +אסור למכור בהמה גסה לגוי ולא עגלים וסייחין. ואנו מתירין למכור בהמה גסה לגוים דשמא לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבין פרה לגוי מהאי טעמא ומתני׳ דאין מוכרין בדמפרש למלאכה אני קונה וגם סוסים מ״מ פעמים שמוכר ישראל לגוי שור אפילו כשאמר בפי׳ לחרישה אני קונה וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה מוכרין אפילו לעשות מלאכה שחייבין עליה. מוכרין סוסים וחמורים לגוים למשוך בקרון ולשאת משאות על גבם פר״ת דלא בקיאי בקלא ולא שייך לומר נסיוני. ומהאי טעמא שרי התם דספסר׳ ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר לגוי. ומורי מפרש בימי חכמי התלמוד היו הרבה ישראל ביחד ויוכלו לקנות ולמכור הם בהם ולא היה להם פסדא אם לא היו מוכרי׳ להם אבל עתה שאנחנו מתי מעט אם לא הותר להרויח מהן אצל מי נרויח וא״כ איכא פסדא גדולה ולא גזרו חכמי׳ על גזרה שאין הצבור יכול לעמוד. וכן כת׳ הר״ף ז״ל. ומהאי טעמ׳ שרי התם למכור להם בהמות כשישנן בידו כבר דלא ימצא ישראלים שיקנם כי אם גוים אבל אסור לישראל לקנות סוסים וסייחי׳ כדי למוכרן לגוים. אין מוכרין להם כלי זיין והאידנא דמזבנינן להו היינו לפרסאי דמגנו עלן ומהאי טעמ׳ מותר למכור להם שריונות וכובעים של ברזל. + נתחב לו קוץ כפני ע״ז לא ישחה ויטלנו. נתפזרו לו מעותיו לפני עבוד׳ זרה לא ישחה ויטלם שנרא׳ כמשתחוה לע״ז ואם אינו נראה מותר לו אם אין אדם שם כדאמר בירושלמי ופליגא דרב דאמר אפי׳ בחדרי חדרים אסור אלא כדמפרש תלמודא דידן אם אינו נרא׳ כמשתחוה יהפוך אחוריו לצד עבודה זרה ופניו לצד אחר וזה מותר. + ופרצופות המקלחות מים לא ישים פיו על פיהם וישתה שיראה כמנשק לע״ז ולא ישים פיו על סלון וישתה ולא מן הנהרו׳ ובידו אחת מפני סכנת עלוקה אבל בשתי ידיו שלא יהא כל כך נמהר לשתות עד שירא׳ שלא יהא שם שום דבר. +אסור למכור בתים לגוים בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ. רבי אומר בחוצה לארץ מוכרין אלו לאלו בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה ואין שכונה פחותה מג׳ בתים שאסור למכור ג׳ בתים זה בצד זה לג׳ גוים משום ישראל שנשאר סמוך להם או הוא או ישראל אחר דילמא הנהו תלתא גוים מיעצי עצה עליה וקטלי ליה או מזקי ליה ושכרות בתים לגוים אף במקום שאסרו להשכיר להם בית לא לבית דירה אסרו מפני שמכניס לתוכו עבוד׳ זרה דאגרא לא קניא ועובר משום לא תביא תועבה אל ביתך. והאידנא שמשכירין בתים לגוים דאיתא בירושלמי הוא מקום שאסרו למכור. מותר לשכור אפי׳ לבית דירה ולהשכיר אפי׳ לבית דירה אם כן בחוצה לארץ שמותר למכור מותר להשכיר אפי׳ לבית דירה. והטעם אומר מורי דמן התור׳ אינו אסור אלא בבית שהוא עצמו דר דומיא דמזוזה. אבל מדרבנן אסור בביתו אפי׳ אינו דר שם. ולכן בח״ל לא גזור מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן ואורוות. +אין מעמידין בהמה בפונדקאו׳ של גוים ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם מפני שחשודין על הרביעה. וזה משבע מצות ודבק באשתו ולא בבהמה. וישראל עובר על ולפני עור לא תתן מכשול. ואין אנו נזהרי׳ מכל אלה ואנן סומכין על שנויא דמקים שנהגו למכור התיר ליחד וטוב הדבר דהשתא אין חושדין על הרביעה אי נמ�� בשנויא דרבי פדת דאמר הא מני רבי אלעזר היא דחייש לרביעה הא דרבנן דלא חיישי שרי וקיימ׳ לן כרבנן וההוא שנויא מדהוי בתרא׳ דסמכא הוא. +בת ישראל לא תתילד לנכרי לפי שמילדת בן לעבודה זרה והני מילי בחנם אבל בשכר מותר אבל נכרית מילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה דלמא קטלא לה. + בת ישראל לא תניק את הנכרי ואפילו בשכר דלא שייך איבה. אבל נכרית מניקה בן ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. ונראה דאפי׳ ישראלית בבית מותר ואפי׳ אם יש בעיר בת ישראל ויוצאה ונכנסת מות׳ אבל אם הלכו כל הישראלי׳ חוץ לעיר ונשארה גויה בעיר מניקה זה אסור. +מותר להתרפאת מן הגוי חולה שאין בו סכנה ואם הוא מומחה אפילו יש בו סכנה מותר וגם הקזת דם רובן מומחין הם אבל מן המינין ומן הגוי שיאמ׳ להם שם עבודה זרה אסור וכן נמי מגוי שיאמר ליקח מים של עבודה זרה או מן אילן פלוני שלפני עבודה זרה אסו׳. ודוקא היכא שיאמר הגוי שלא יועילו מים אחרים ולא עצים אחרים כי אם שלפני עבודה זרה אבל אם אמר הגוי קח מן המים או מן עצי אילן פלוני ולא הזכיר לו שום עבודה זרה ואין האילן מצוי כי אם שם מותר ליקח משל עבודה זרה כיון שאלו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל כדאיתא בירושלמי וכן נמי כתב הר״ף ז״ל בדינין שלו. +אסור לאיש להסתפר מן הגוי ביחוד אם אין הישראל רואה במראה. ואסור לישראל לראות במראה אם הוא נאה משום לא ילבש גבר שמלת אשה מדהתירו לבית רבי דוקא מפני שהן זקוקין למלכות. וכן המסתפר מן הכושי אינו רואה במראה ואם רואה אם הוא נאה אסור לאיש אם לא יאמ׳ בפרוש אינו רואה היינו אינו צריך. והא דפ׳ שואל מאי טעמ׳ דאסו׳ מראה בשבת דוקא של מתכת שלא ישיר נימין היינו באשה אבל איש אפי׳ בחול אסור. ובירושלמי יש טעם אחר עכ״ל הבעל התרומה ז״ל. +והרמב״ם ז״ל כתב וז״ל כל העובד עבודה זרה ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל ואם עבד בשגגה מביא חטאת קבועה. +העושה עבודה זרה לעצמו אע״פ שלא עשאה בידו ואף על פי שלא עבדה לוקה. שנאמר לא תעשה לך פסל וכן העושה עבודה זרה לאחרים אפילו עשאה לגוי לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם לפיכך העושה עבודה זרה בידו לעצמו לוקה שתים. +אסור לעשות צורות של כסף ושל זהב שהם לנוי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לע״ז. + ואין אסור לצייר צורה לנוי אלא צורת האדם בלבד לפיכך אין צרין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם שתהא הצורה בולטת ואם צר לוקה אבל אם היתה הצורה משוקעת או צורה של סממנין כגון הצורו׳ שעל גבי הלוחות או הצורות שרוקמין בארוג הרי אלו מותרות. וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה וכוכבים שנאמ׳ לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוחות. +צורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורת אילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותן ואפי׳ הצורה בולטת. + אסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה ואין שואלין ממנו אות ומופת ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלאו שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. +הנודר בשם עבודה זרה והנשבע בה לוקה שנאמ׳ ושם אלהים אחרים לא תזכירו. אחד הנשבע לעצמו ואחד המשביע בה לגוי ביראתו ואפילו המזכיר שם עבודה זרה שלא בדרך שבועה אסור שנאמ׳ לא תזכירו. +לא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד עבוד׳ זרה פלונית. +ע״ז הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר כגון פעור ובל נבו וכיוצא בהן. ואסור לגרום לא��רים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה ואינו לוקה אלא הנודר או המקיים או הנשבע בשמה. + העושה ע״ז לאחרים אע״פ שהוא לוקה שכרו מותר. +צלמים הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות הרי אלו מותרין ואין צריך לומ׳ שברי צלמים אבל המוצא יד עבודה זרה או רגלה או אבר מאבריה מושלך הרי זה אסור עד שיודע שבטלוה הגוים. +ע״ז ומשמשיה וכל התקרובת שלה אסורין בהנאה בכל שהו. ספק ע״ז אסור ספק ספקה מות׳ כיצד כוס של עבוד׳ זרה שנפל בבית מלא כוסות כלן אסורות מפני שע״ז ומשמשיה אסורין בכל שהו פרש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שניים הרי אלו מותרין. טבעות של ע״ז שנפל ונתערב במאה טבעות ונפלו שתים מהם לים המלח הותרו כלן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו. נתערבה במאה ונחלקו מ׳ למקום אחד וס׳ למקום אחד ונפלו המ׳ כלן לטבעות אחרות כלן מותרות שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. נפלו הס׳ לטבעות אחרות כולן אסורו׳. +ע״ז שהיה לה מרחץ או גנה נהנין בהן שלא בטובה ואין נהנין בטוב׳. היה לה ולאחרי׳ נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרים ובלבד שלא יתן שכר. מרחץ שיש בה ע״ז מותר לרחוץ בה שהיא נעשית שם לנוי לא לעבודה שנ׳ אלהים בזמן שנוהגין בו מנהג אלהות ולא בזמן שמבזין אותה כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינין בפניה ואם היתה דרך עבודתה בכך אסור ליכנס בו. +ע״ז של גוים שבטלוה גוים קודם שתבוא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה. +עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם אפי׳ היה לגוי בה שותפות אין בטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה. וכן ע״ז של גוי שבאת לידי ישראל ואחר כך בטלה הגוי אין בטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם. ואין ישראל מבטל ע״ז אפילו ברשות הגוי. +גוי קטן או שוטה אינו מבטל ע״ז. +וגוי שבטל עבודה זרה בין שלו בין של אחרים בעל כרחו אע״פ שאנסו ישראל על כך הרי זו בטלה ובלבד שיהיה הגוי המבטל עובד ע״ז אבל מי שאינו עובד אינו מבטלה. +המבטל עבודה זרה בטל משמשיה בטל משמשיה משמשיה מותרין והיא אסורה כמו שהיתה עד שיבטלנה. ותקרובת ע״ז אינה בטלה לעולם. כיצד מבטלה קטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה. פחתה בפניה פי׳ הכישה בקורנס אע״פ שלא חסרה או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה. ואם משכנה או מסרה לגוי או לישראל שאינו צורף או שנפלה עליה מפולת ולא פנה גנבוה לסטי׳ ולא תבעוה רקק בפניה והשתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטלה. + עבודה זרה שנשברה מאליה שבריה אסורין עד שיבטלום לפיכך המוצא שברי עבודה זרה הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא בטלוה הגוי׳ ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל פרק ופרק ואם אינו יכול להחזירה בטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים. +אסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבוד׳ זרה ואינו עובדה. וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו לא יקבלנו ואם חשש לאיבה נוטל בפניו ואינו נהנה בו עד שיודע לו שזה הגוי אינו עובד עבודה זרה ואינו מודה בה. הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון יום אידם. דברים שהם מיוחדי׳ למין ממיני עבודה זרה אסור למכור אותם לעובדי עבוד׳ זרה שבאותו המקום לעולם ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרים אותם סתם ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לעבודה זרה אסור למכור לו אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודה זרה לפי שאין מקריבין לעבודה זרה חסר. +היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאין מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לב��נה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקוט הזכה לעבוד׳ זרה וכן כל כיוצא כזה. +חנויות של עבוד׳ זרה אסור לשכור אותן מפני שמהנה עבודה זרה. +המוכר ביתו לעבודה זרה הדמין אסורין בהנאה ויוליך אותם לים המלח אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בה עבודה זרה דמין מותרין וכותב ומעלה בערכאות שלהם. + וחלילין של עבוד׳ זרה אסור לספוד בהם. +גוי שעשה משתה לבנו או לבתו אסור ליהנות מסעודתו ואפילו לאכול הישראל ולשתות משלו שם אסור הואיל ובמסבת גוים אכל. ומאימתי אסור לאכול אצלו משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה וכל ימי המשתה ולאחר ימי המשתה שלשים יום ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנשואין אפילו לאחר שלשים יום אסור עד י״ב חדש. וכל ההרחק הזה מפני עבודה זרה הוא שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגו׳. + ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן והבאין מותרין והוא שלא יהיו קשורים זה בזה שאם היו קשורים זה בזה שמא דעתן לחזור. וישראל ההולך לתרפות מותר לישא ולתת עמו בהליכה שמא יחזור בו ובחזרה אסור ישראל משומד בין בהליכה בין בחזרה אסור לשאת ולתת עמו ישראל שהלך ליריד של גוים בחזרה אסור לשאת ולתת עמו שמא עבוד׳ זרה מכר להם שם ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסורין בהנאה וביד גוי מותרין ומפני זה נושאין ונותנין עם גוים הבאים מן התרפות. ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות ולא עם המשומד בהליכתו ולא בחזרתו. +אסור לספר בשבחן לומר כמה נאה גוי זה בצורתו ק״ו שלא יספר בשבח מעשיו שנא׳ לא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם לידבק עמו וללמד ממעשיו הרעי׳ ואסור לתת להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי לנכרי במכירה ולא במתנה. +מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ואין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה. ושואלין בשלומם ואפי׳ ביום אידם מפני דרכי שלום. לעולם לא יכנס בביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלו׳. מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. +כתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל יש לדקדק שנהנין מן הנרות שמביאין אל הגלחים. אך יש לומר שמבטלין אותן בכבוי. ומכל מקום אם תקרובת עבודה זרה אינה בטלה קשיא ויש לומר דאינן תקרובת שאין מביאין אותן לשם דורון. וכתב הר״ץ ז״ל ואפילו הוי תקרובת מכל מקום אינה כעין פני׳ גם יש להזהר בענין הגביעי׳ והמחתו׳ והככרות וחתיכות של שעוה בין גדולות בין קטנות ע״כ. ובדינין שלו מצאתי דין נרות של שעוה שמדליקין לפני ע״ז מותרין לאח׳ שכבה אותן הגלח דמה נפשך אי חשיב תקרובת ע״ז הא לא הוי כעין פנים ואי חשיב נמי כע״ז סגי ליה בבטול וכיון שכבה אותן הגלח אין לך בטול גדול מזה. וחתיכו׳ של שעוה שהם של עבודה זרה מותרות בלא שום בטול. דהא אינון נמי לא הוו עבודה זרה ומשום תקרובת נמי ליכא ואותן ככרות של עבודה זרה שנותנין לכומרים שמקריבין לעבודה זרה מותרין דאין נותנין אותן להאכיל לעבודה זרה ואם כן לא הוי תקרובת אלא נותנין לכומרים ועוד דבעינן כעין פנים וליכא. והני מלבושים של גלחים שקורין שובר״י פלי״ץ מותרין דאינן עשויין לנוי ע״ז אלא לנוי הכומרי׳. ואותן גביעין של עבודה זרה בעו בטול משום דחשיבי כעבודה זרה עצמה ואותן מחתות כמו כן הוא ממשמשי ע״ז וצריכין בטול כך פירש רש״י ז״ל עכ״ל. +דין אחר מדיני הר״ף ז״ל מותר ליכנס לע״ז היכא דאיכא פקוח נפש ואם היה שעת השמד אפילו בפקוח נפש אסור ע״כ. +אין הולכין בחקו׳ הגוים ולא מתדמין להם לא ��מלבוש ולא בשער וכיוצא בהן אבל צריך כל איש מישראל להיות מובדל מהם ונודע במלבושו ובשאר מעשיו שלא ילבש במלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מן הצדדין ויניח באמצע כמו שהן עושין ולא יגלח השער שכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחוריו כדרך שהן עושין וישראל שהוא קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלך ויהיה לו גנאי אם לא ידמה להם למלבוש ובשער מותר ללבוש מלבוש כמלבושן ולגלח כנגד פניו כמו שהם עושין. + ואסור לנחש כמותם והוא אותם האומרים הואיל ופתי נפלה מפי או נפל מקל מידי איני הולך למקום פלוני או שועל עבר מימיני איני יוצא מפתח ביתי. כן אלו השומעין צפצוף העופות ואומר יהי כך ואל יהי כך. וכן אלו שאומר׳ שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כתרנגול וכיוצא בדברים אלו אסור לעשותן וכל העושה מעשה מדברים אלו לוקה. והקוסם שעושה מעשה לוקה. והשואל לקוסם מכין אותן מכת מרדות. + והמעונן והוא מי שמכוין מלאכתו באותו עת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה. +וכן האוחז את העינים והוא שמראה בפני הרואין שעשה מעשה תמהון ולא עשאו הרי הוא בכלל מעונן ולוקה. וכן חובר חבר והוא המדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעתו בסכלותו שהדברים ההם מועילים לנחש או לעקרב שלא יזיק או על האש שלא יכוה. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע וכיוצא בדברים אלו הכל אסור. + והחובר עצמו אם עשה מעשה עם דבורו אפילו הראה באצבע לוקה אבל בלא מעשה מכין אותו מכת מרדות. וכן האדם הלוחש עליו החבר והוא יושב בפניו ומראה שיש לו הנאה בזה מכין אותו מכת מרדות אבל מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפי׳ בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו אף על פי שאין הדבר מועיל. + וכן אסור לדרוש אל המתים ולשאול אוב וידעוני ולכשוף שאין להאמין בדברים אלו וכיוצא בהן שיהיו דברי אמת כי הכל המה לא ירעו וגם טוב אין אותן. + ואסור לגלח פאת ראש. וחייב על כל פאה ופאה אפי׳ גלחן בבת אחת ובהתראה אחת לוקה על כל אחת ואחת. ואחד המגלה הפאות ומניח שער כל הראש ואחד המגלח כל הראש לוקה הואיל וגלח הפאות. +ואין המתגלח לוקה אלא אם כן סייע למגלח כגון שהוא ממציא עצמו. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל ואפילו אינו מסייע נמי אסורא איכא. ואסור להיות נקף מגוי דאין חלוק בין גוי לישראל ובישראל דבר פשוט לאסור ע״כ. +והמגלח הקטן לוקה. והאשק המגלחת ראש האיש או שגלחה האשה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף. ולפיכך העבדי׳ הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש ואסורין בהקפה. ואם עברו אינן לוקין. והאשה אסורה לגלח פאת ראש הזכר אף על פי שאם גלחה פטורה ואפילו קטן אסור לגלח בו. +ופאה זו שמניחין בצדעי׳ לא נתנו בה חכמי׳ שעור. וכתב הרמב״ם ז״ל ושמענו מזקננו שאין מניחין פחו׳ מארבעים שערות. וצריך להרחיק ד׳ שערות במקום פאה. ומותר ללקוט הפאות במספרים שאין אסור אלא בתער. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל אמרו חכמים אפילו במספרים כעין תער אסור. +ואסור להשחית פאת הזקן של איש וחמשה פאות הן בזקן לחי העליון ולחי התחתון ולחי העליון משמאל ולחי התחתון מימין ושבולת הזקן. +וה״ר אברהם ב״ר יצחק ז״ל כתב דיני פאות זקן ומקומן לא נתבארו ויש להחמיר כפי׳ הקונטרס שפירש פרקי דדקנא מקום הפאות מזקן ומהראש. הראש של לחי העליון דהיי��ו תחת האזן שם היא פאת הזקן ובסוף הלחי שקורי׳ מינטו פאת אחרת הרי ב׳ בכל לחי ואח׳ מלמעל׳ למטה מן הפרצוף באמצע הסנטר שקורין מינטו ויש שם עצם שמחבר ב׳ ראשי הלחי לא׳ אותו דבר מועט שעל שפה התחתונה ממעל לסנטיר באמצע. +ורבי׳ יחיאל פי׳ בענין אחר מקו׳ שהלחי מתחבר לצדעין הוי פאות זקן מקום חבורן לפאת הראש מכאן ומכאן הוי אחת מכאן ואחת מכאן ושני גבולי השפם אחת מימין הפה ואחת משמאל ושבולת הזקן באמצע הרי חמש ולשון הגמרא פרקי דדקנה ב׳ לחיים שבראש וב׳ השחתות בכל לחי ולחי אחת מלמעלה ואחת מלמטה ואח׳ באמצע זו השחתת הזקן וקצת נוטה לפי׳ הקונטריס. + וכת׳ ה״ר יצחק נחלקו רז״ל בפי׳ הפאו׳ על כן על כל סוף העצם אסור ונראה שלא להעביר שום תער על הזקן כלל ואפי תחת הסנטר שקורין מינטו אסר הר״מ מאיור״א לפי שפעמים שמושכין עליו עור הפאה אבל במספרי׳ מותר ע״כ. + ולוקה על כל פאה ופאה ואפי׳ נטלן כלן בבת אחת. +ומותר לגלחן כמו מספרי׳ שאינו חייב אלא בגלוח תער שיש בו השחתה. ואין המתגלח לוקה עד שיסייע. +ואשה שיש לה שער בזקן מותרת להשחית זקנ׳ ואם השחיתה זקן האיש פטורה. + והשער שעל השפה העליונה וכן השער המדולדל בשפה התחתונה מותר לגלחו בתער. ואסור הפאות אינו אלא משום שדרך כומרי עבודה זרה להשחית זקנם: +ומדברי סופרים שלא יעביר שער בית השחי ובית הערוה והמעבירו במקום שלא נהגו להעבירו רק הנשים מכין אותו מכת מרדות. ומותר להעביר השער של שאר אברים במספרים. כן דעת הרמב״ם ז״ל. +ולא תעדה אשה עדי האיש ולא תגלח ראשה כאיש. וכן האיש לא יעדה עדי האשה ואם עשו זה לוקין. +האיש המלקט שערו׳ לבנו׳ מתוך שחורות או שצבען לוקה מי שעשה כן לשערה אחת מפני שעדה עדי אשה. טומטום ואנדרוגינוס אסור לעדות עדי אשה להיות עוטף כאשה. ולא יגלח ראשו ואם עשה כן אינו לוקה. +ואסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו והוא ששורט אדם על בשרו וממלא מקום השריטה צבע שאינו נמחק לעולם. ומעת שירשום באחד מן הצבעים הרושמין באיזה מקום מהגוף לוקה. +והשורט שריטה על המת לוקה בין ששרט ביד בין ששרט בכלי והשורט לע״ז אינו לוקה אם לא שרט בכלי וזו היא מצות לא תתגודדו כי הגדידה והשריטה אחתהיא. ובכלל אזהר׳ זו של לא תתגודדו שלא יהו ב׳ בתי דינים יושבי׳ בעיר אחת זה נוהג מנהג אחד וזה נוהג מנהג אחד שדבר זה גורם למחלוקת גדולה וכתיב לא תתגודדו לא תעשו אגודו׳ אגודו׳. + ואסו׳ לקרוח על המת אחד כהן ואח׳ ישראל וחייב על כל קרחה וקרחה שיקרח כמנין הקרחות והוא שהתרו בו על כל אחת. ואח׳ הקורח ביד ואחד הקורח בסם לוקה וחייב על כל הראש כבין העיני׳. +ושעור הקרחה משיראה כגריס בלא שער. ואינו חייב אלא השורט או הקורח על מת או לע״ז אבל הקורח או השורט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור והקורח בראש חברו או השורט בבשר חברו והכות׳ כתוב׳ קעקע בבשר חברו והיה חברו מסייע בזמן ששניהם מזידי׳ שניהם לוקין אח׳ שוגג ואח׳ מזיד המזיד משניה׳ לוקה והשוגג פטור. נשלמו הלכות ע״ז: + +Siman 98 + +צח. דין לאי זה מהן מברך בלמ״ד ולאי זה מהן בעל +כתב הרמב״ם ז״ל על כל מצות עשה בין מצוה שהיא חובה בין שאינה חובה מברך עליה קודם עשייתה. וכן כל מצות עשה מדברי סופרים בין שהיא חובה כגון על מקרא מגילה והדלקת נר שבת ונר חנוכה בין שאינה חובה כגון ערוב ונטילת ידים מברך עליה קודם העשיה אקב״ו לעשות. + העושה מצוה ולא ברך עליה אם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר עשייתה ואם דבר שעבר אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או לבש תפילין או שישב בסוכה ולא ברך תחלה חוזר ומברך אחר כן כל זמן שעשיתו קיימת וכן כל כיוצא בזה. אבל אם שחט בלא ברכה או כסה הדם בלא ברכה וכיוצא באלו שכבר נגמרה עשייתן אינו מברך. והגר אינו מברך על הטבילה עד אחר הטבילה לפי שעדיין אינו יכול לומ׳ אקב״ו שעדין לא נתקדש עד שיטבול ולפיכ׳ מברך אחר שיטבול. +כל מצוה שעשייתה גמר חיובה כגון מעקה מברך בשעת עשיה ושאין עשייתה גמר חיובה שיש אחר עשייתה צווי אחר כגון העוש׳ סוכה או לולב או שופר תפילי׳ או ציצית או מזוזה אינו מברך עליהן בשעת עשיה אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כגון בסוכה בשעה שישב בה בלולב בשעה שינענע וכן בשופר בשעה שישמע השופר בציצית כשיתעטף בתפלין בשעת לבישתן במזוזה בשעת קביעה. +כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב וכיוצא בהן או שאינה תדירה שדומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן וכן העושה ציצית או תפלין ומזוזה או מעקה לעצמו מברך עליהן בשעת העשיה שהחיינו ואם לא ברך שהחיינו בשעת העשיה בסוכה ולולב וכיוצא בהן מברך בשעה שיוצא בהן ידי חובתו אחר ברכה הקבועה להן. +היו לפניו מצות הרבה מברך על כל אחת בפני עצמה. +כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשו׳ עשה אותה לאחרי׳ מברך על העשיה כיצד לבש תפילין מברך להניח. נתעטף בציצית מברך להתעטף. ישב בסוכה מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר שבת ולגמור ההלל. קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע מזוזה. עשה מעקה לגגו מברך לעשות. הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש תרומ׳. מל את בנו מברך לימול את הבן אבל קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה. מל בן חברו מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו. +עשה המצוה לו ולאחרי׳ כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה לפיכך מברך על מצו׳ ערוב. +היתה חובה ונתכוון להוציא לעצמו ולהוציא אחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר. +והמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה. לפיכך נטל הלולב מברך על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה אבל אם ברך קודם שיטול מברך ליטול את הלולב כגון לישב בסוכה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ומדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על בעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הבעור. + וכל דבר שהו׳ מנהג אף על פי שיהיה מנהג נביאים אין מברכין עליו. +וכן כל דבר שיסתפק לך אם הוא טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. שלעולם צריך אדם להיות נזהר שלא יעשה ברכה לבטלה. ורבינו תם ז״ל עושה כלל אחר אי זו ברכה עושין בעל ואי זו בל׳. שכל מצוה שלא נגמרה מיד אלא שנשארה עשייתה קיימת כגון ציצית ותפילין והלל וכיוצא בהן מברך בל׳ וכל שעשייתה נגמרת מיד כגון מילה ושחיטה וערוב ופדיון הבן וטבילה מברך בעל ולפי זה הכלל מברכין על תקיעת שופר. נשלמו כלל הברכות ת״ל: + +Siman 99 + +צט. דין עונה אמן +כתב הר״ש באסור והתר שלו. עונין אמן אחר ישראל מברך אע״ג שאינו שומע בברכה כגון מי שאומ׳ ברכותיו בלחש כיון דידע דמברך הוא אי ענה אמן בתריה שפיר דמי אבל מצוה מן המובח׳ מאן דברך בצבור׳ שיגביה קולו כדי שישמעו כלן ויענו אחריו אמן ואם הוא מחויב בברכה וסומ׳ על אחר ועל אותו שסומך אינו שומע ברכותיו אלא מעט והוא עונ׳ אחריו א��ן ופוט׳ עצמו בכך כגון הני אמרי׳ יהי בניו יתומים שזה אמן יתומה עכ״ל. +ובתשובת שאלה מצאתי בענין אחר. וששאלתם מאחר ששנינו העונה אמן אחר ברכ׳ שאין בה הזכרת השם זהו אמן יתומה מהו לענו׳ אמן אחר הרחמן שבברכת המזון ועל אמנים שבקדיש אני שמעתי מבית מדרשו של ר׳ יעקב העונה אמן יתומה זהו העונה אמן שלא שמע שום ברכה אלא שמע אחרים שעונין אמן. וכן משמע מדאמר במסכת סוכה כיון שהגיע לעני׳ אמן סלה מניף בסודרי׳ והיו יודעים שהגיע לענו׳ אמן. ופריך עלה בירושלמי והתניא העונ׳ אמן יתומ׳ וכו׳ ההיא בברכה דלא מחייב לברכה כגון ברכות של שמנה עשרה שכבר התפללו כל אחד בצבור לעצמו אלמא דהיינו אמן יתומה שלא שמע כגון אלו שלא שמעו הברכה אלא שמניף בסודר היה מודיעם. +ואני ראיתי בתשובת הגאונים שמותר לענות אמן אחר הרחמן תוס׳. וכן הוא מפורש בה״ג וכן עקר שלא לחנם תקנו רז״ל שבבבל לומר אמן ביתגדל. ועוד מצינו בירמיה הנביא שאמר אמן אחר בקשה שנאמר אמן כן יעשה ה׳. ואמר רבי יוסי בר׳ חנינא אמן יש בו אמנת דברים כלומ׳ שיבקש מאת ה׳ שיתקיימו דבריו וכשם שירמיה אמר אמן אחר דברי חנניה כך אנו אומרים אמן אחר תחנה כגון הרחמן שבברכת המזון ויהא שלמא שבקדיש. + +Siman 100 + +ק. דין הלכות אסורי מאכלות +לשון הרמב״ם ז״ל ושאר הפוסקי׳: כל אסורי מאכלות שבתור׳ שעורן כזית בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים וכל המחויב כרת או מיתה לוקה. והאוכל פחות מכשעור זה מכין אותו מכת מרדות. + והאוכל אכילה גדולה מדבר אסור אינו חייב אלא חיוב אחד לכל האכילה אם לא התרו בו על כל זית וזית שאם התרו בו חייב על כל התראה. +האוכל מעט מעט עד שהשלי׳ כזית אם לא שהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת ג׳ בצים מצטרף הכל וחייב כמי שאכל הכל בבת אחת ואם שהה יותר מכן פטור. וכן השותה רביעי׳ של סתם יינם מעט מעט אם שהה יותר מכדי שתיית רביעית פטור. +כל אוכלין האסורין אינו חייב עליהן אם אכלן שלא כדרך הנאתן חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר באזהרת אסורן אכילה לפיכך הגומע חלב חם עד שתכוה גרונו או שאכלו חי או שערב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל האוכל אחר שהסריח ונתבטל ממאכל אדם הרי זה פטור שהרי לא נהנה אבל אם ערב דברי׳ מרים בתוך בשר בחלב או לתוך יין של כלאי הכרם ושתה חייב. +וכל האוכל כדרך הנאתן אפילו לא נתכון לאכילה חייב שכבר נהנה. ואם באה לו הנאה על כרחו באסור מן האסורין אם לא נתכון לה פטור. ואם אכלן דרך שחוק או כמתעסק שלא נתכון לאכיל׳ חייב. והנאה הבאה לו בעל כרחו אם נתכון לה אסור ואם לאו מותר. אכלן לתאבון מפני הרעב חייב. ואם אין לו מה יאכל אלא דבר אסו׳ והיה במדבר מותר מפני סכנת נפשו׳. +עוברה שהריחה מאכל אסור מאכילי׳ אותה מן המרק ואם נתישב דעתה מוטב ואם לאו מאכילי׳ אותה פחות מכשעור ואם לא נתישב דעתה בזה מאכילין אותה עד שתתישב וכן הבריא שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצ׳ בו מדברים שמערערי׳ הנפש דינו כעוברה. +מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד ואין מחזירין על דברים המותרין אלא ממהרין בנמצא עד שיאורו עיניו ומאכילין אותו הקל תחלה ואם אורו עיניו מוטב ואם לאו מאכילין אותו החמור. +דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו יבטל ברוב. כיצד חלב כליות שנפל לתוך הגריסי׳ ונמוח הכל טועמי׳ הגריסי׳ אם לא נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורי�� מן התורה. נמצא בהם טעמו ולא היה בהם ממשו אסורי׳ מדברי סופרי׳. כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלשה ביצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כ״ג ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האסור וממשו אבל אכל פחות מג׳ בצים מכין אותו מכת מרדו׳. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכדי ג׳ בצים אע״פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. נפל חלב כליות לחלב האליה ונימוח הכל אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הכל מותר מן התורה ואפילו חתכת נבלה שנתערבה בב׳ חתכות של שחוטה הכל מותר מן התור׳ אבל מדברי סופרי׳ הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מעוטו ולא יהיה דבר שעינוי עומדת. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מעוטו יש דבר שערו אותו חכמים בששים ויש במאה ויש במאתים נמצאת למד שכל אסורין שבתורה שנתערבו בדבר המותר מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם בס׳ או בא׳ ומאה או בא׳ ומאתי׳ חוץ מיין נסך שאוסר במשהו מפני חומרת ע״ז. והטבל מפני שאפשר לתקנו ומפני זה אסורן במינן בכל שהן ושלא במינן בנותן טעם כשאר אסורין. + וכל דבר שיש לו מתירי׳ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר חוץ מחמץ בפסח שאסורו במשהו לפי שכתוב בו כל מחמצת לא תאכלו. זה דעת הרמב״ם ז״ל. + ויש כתבו דאפי׳ לא היה אסורו אלא מדבריהם כגון אסור מוקצה ונולד בי״ט לא שנא במינו ולא שנא בשאינו במינו דלעולם לא בטיל אפילו באלף אלפי׳ ונתנו ראיות גדולות לדבריהם. +תרומה ותרומת מעש׳ והחלה והבכורי׳ עולין בא׳ ומאה וצריך להרי׳ ומצטרפין זה עם זה. הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים. ולמה צריך להרים תרומ׳ ואין צריך להרים ערלה לפי שהתרומה ממון כהנים לפי׳ אם היתה תרומה דבר שאין מקפידין עליה אין צריך להרים. + וכתב בעל התרומה חלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריך א׳ ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים אם בשאינה מינו כגון חטי׳ ושעורי׳ בס׳ כך הדין אפי׳ בח״ל אבל נתערב ברוב חולין ולא במאה מותרת דוק׳ לכהן קודם שיטבול לקריו אבל לאחרים לא ע״כ. ולמה כפלו שעורן של ערלה וכלאי הכרם לפי שהן אסורי הנאה ולמה סמכו על שעור מאה בתרומה לפי שתרומת מעשר אחד ממאה וכתיב את מקדשו ממנו ואמרו ז״ל דבר שאתה מרי׳ ממנו אם נפל לתוכו מקדשו עולה בא׳ ומאה. +שאר אסורין כגון חלב ודם ושקצי׳ ורמשים שעורן בס׳ כיצד נפל כזית מן אסור לתוך ס׳ של התר נמצ׳ שבין הכל ס״א הכל מותר. נפל לתוך פחות מס׳ הכל אסור. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל פרק גיד הנשה אסו׳ שנפל בהתר ס׳ מעקרא ואח״כ נצטמק האסו׳ וההתר עד שלא נשאר בהתר ס׳ מן האסור שיש בו עכשו הכל אסור שבסוף הוא אוסר. ודוגמת זו מצינו שהביא הבעל התרומה בדין שאם נתבשל דג טמא או ביצה אסור׳ בתבשיל והיה שם יותר מס׳ של התר וערה מקצת התבשיל ומקצתו נשאר שם עם האסור בפחות מס׳ נאסר כל הנשאר שם בסוף כיון שאין שם כדי בטול והו׳ עדין חם הרבה לפי׳ הזריז צרי׳ לערו׳ הכל יחד או להוציא האסור ראשונה או להניח שם הכל עד שיצטנן ושוב לא יאסר ועל זה נהגו לתת מים על הבצים לאחר שנשלקו בתוך הכלי שנשלקו בו כדי להוסיף במים שימצא שם שעור ס׳ אם יזדמן שימצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצת אסור אחר. והר״ז ז״ל כתב שמפני ספק שמא ימצא שם ביצה שיש בה אפרוח או דם טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים או שישפוך עליהם מים קרים לצנן. ונראה שעל זה פשט המנהג. +והר״ף כתב כשאדם אוכל בצים מבושלות טוב הוא להזהר שלא לאכול מהן עד שיקלוף את כלן לדעת אם יש דם באחת מהן וכתב שאם חזר וערה מה שנשאר במחבת עם הדגי׳ שערה ראשונ׳ נתערבו בהן אם הא׳ רבים על הב׳ הרי הב׳ בטלים ברוב ואע״ג דבריה לא בטלא ה״מ שנאסרו מחמת עצמן אבל הני דנאסרו מחמ׳ בליעת הדג טמא לא חשיב בריה עכ״ל. +וכחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין והואיל והוא מדבריהם הקלו בשעורו. +ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם הבצי׳ המותרות אם היתה בהן ס׳ ואחת והיא הרי הן מותרות. עם ס׳ בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה הכר והוסיפו בשעורה פי׳ ולא שנא בין שהיא של עוף טהור בין של עוף טמא לפי שהאסור מפני האפרוח. ואמר אפי׳ לא נוצר בה אפרוח לגמרי אלא שרקמה. ויש כתבו שאין זה בכלל אסור עד שיהא בה נשמה כגון שקצים ורמשים וה״ר יונתן ז״ל כתב משמע מהכא דכל אסורין שבתורה דאמרינן בס׳ לאו דוקא ס׳ אלא ס״א בעינן. וכן דעת ה״ר דוד בר׳ לוי ז״ל שכתב וכן ולחתיכת דג טמא ולחתיכת נבלה שנשאר בעין שלא נמוח צריך גם כן ס׳ ואחד לפי שהאסור פולט אסור כשעור גופו. הלכך אם לא יהיה ס״א כי אם ס׳ והיא נמצ׳ שלא היה שם ס׳ של התר אלא ס׳ פחות א׳ שהרי יש שם שעור מפליטת האסור כמו גוף האסור על כן צריך ס״א והיא. וכן בכף אסורה שהגיסו בה את התבשיל צריך שימצא בו ס״א כפות מלאות מן ההתר שאנו משערין שפלטה מלא כף אסור שנבלע בה אבל באסור שנמוח דיו בס״א בין הכל שהס׳ הם של התר והאחת היא האסור שנמוח ע״כ. +אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרי׳ והטעם משום דביצה לא פלטה שום טעם ואע״ג דפלטה מיא כד מנחי לה כנגד המדורה. ואע״ג דק״ל דביצי׳ לא פלטי ודאי בלעי ואם נשלקו בקדרה של גוים אסורות אם היתה בת יומא ואפילו אם היא בקלפתה. ויש כתבו דכי אמרינן דביצת עוף טמא לא אסרה ה״מ כשמכירין אותה שמשליכה והשאר מותר. אבל אם נתערבה באחרות ואין מכירין אותה אינה בטלה לעולם משום דבריה לא בטלה לעולם אבל דעת הרמב״ם דבטלה בס׳ ולא חשבינן לה בריה. והר״י כתב דבריה לא בטלה ואם טרף אלו עם אלו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצה טרפה עם ביצים אחרים שעורן בס׳. + ומנין סמכו ז״ל לשעור ס׳ שהרי המורם איל נזיר והוא הזרוע א׳ מס׳ משאר הבשר והיה מתבשל עמו ולא אסרה. נמצא שקבלה בידם שאח׳ מס׳ אינו נותן טעם. מיהו אי בריר לן דנותן טעם כגון מדברים שנותנין טעם יותר בתערובותן אין משגיחין לשעור ס׳ ואסור עד שיהא שם התר כדי שיבטל הטעם. +מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שיש בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב כליות ונמחה הכל ונעשה גוף אח׳ רואין חלב האליה והגריסין כאלו הוא גוף אחד ומשערין בחלב הכליות אם הוא אחד מס׳ מהן מותר ואם לאו הכל אסור. +כשמשערין בכל האסורין משערין במרק ובתבלין ובכל מה שבקדרה ובכל מה שבלעה הקדרה מאחר שנפל האסו׳ לפי אומדן הדעת שהרי אי אפש׳ לעמוד על מה שבלע בצמצום. ויש כתבו שאם נצטמק האסור שאין משערין במאי דבלעה קדרה דאטו דהתירא בלע אסורא לא בלע שאף האסור מתמעט מכמות שהיה וכן נראה דעת הר״ש ז״ל דכתב דאין משערין לא בקדרה ולא במאי דבלעה אלא במאי דאיתיה לקמן מרוטב וקיפה וחתיכות. פי׳ קיפה הוא העבה הנבלל בשולי הקדרה אבל לחומרא ודאי משערינן בקדרה עצמה כגון שבשל תבשיל של התר בקדר׳ של אסור או שבשל בשר בקדרה חולבת דבעי שיהיה בתבשיל ס׳ בכל הקדרה כדאמ׳ גבי כחל פשיטא דבדידיה משערי׳ דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן. +ואסור לבטל לכתחלה אסור של תורה ואם בטל קנסו אותו חכמי׳ ואסרו הכל. ונראה שאין לאסרו אלא על זה המבטל אבל לאחרי׳ הכל מות׳. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. אבל לא באסורין של דבריהם מבטלין אסור לכתחלה כגון בקדרה שיש בה עוף ונפל לתוכה חלב עד שנתן בו טעם מרבה עליו בשר עוף עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה. ונותן טעם שאמרו שהוא אוסר דוקא כשהוא לשבח אבל נותן טעם לפגם מותר והוא שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף אבל פוגם ולבסוף משביח או משביח ולבסוף פוגם אסור. ומיהו הטועם עם הוא בתרומ׳ עם הקדשי׳ טועם אותן כהן ובשאר אסורין טועם אותן הגוי וסומכין עליו אם אמ׳ שאין בו טעם או שהוא נותן טעם לפגם ומותר על פיו ופר״ש שלא יודיעוהו שאנו צריכין לדעתו שאז אין ראוי לסמוך עליו דלמא משקר אלא שיאמר מסיח לפי תומו. והבעל העטור כתב שאע״פ שיודיעוהו סומכין עליו משו׳ דלא מרע נפשיה. וה״ר יונתן ז״ל כתב שאין סומכין אלא על גוי רגיל למכור בשר מבושל ובקי בטעמי׳ ואם אמר שאין בו טעם או שיש בו טעם אבל טעם רע הוא שפגמו הכל מותר והוא שלא יהיה סופו להשביח. ואם אין שם גוי שיטעום משערין בס׳ או במאה או במאתים. +עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין בס׳ לפי שאפשר שמשביח בהן טעמו אבל אם נפל ביין או בשמן או בדבש מותר ואפילו נתן בהם טעם לפי שמסריחן ופוגם טעמן. + גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול ממנו אפילו מראש אזנו שהחלב נבלע באבריו ומשביחו ונותן בו טעם ואם היה כחוש שלא היה בו חלב כליות ולא חלב קרב אלא מעט כאחד מס׳ קולף ואוכל עד שמגיע לחלב. כת׳ הר״ף ז״ל גדי שצלאו בחלבו וכו׳ אין נראה להתיר אפילו בגדי כחוש אלא אם כן יש בו ס׳ מן החלב כי יש מפרשי׳ ההוא בגדי כחוש הוה כלומר ולא היה בו כי אם מעט חלב והיה בגדי ס׳ מן החלב אבל אי ליכא ס׳ ודאי אסור כל הגדי דכיון דמפעפע חלב בכל החתיכה לא שנא שמן ולא שנא כחוש ע״כ. כתב ה״ר יצחק ז״ל מין במינו נהגו העולם כדברי רבינו תם ז״ל דהוי בס׳. +וכן ירך שצלאה עם הגיד שבה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשליכו שאין בגידים בנותן טעם כדי לשער בהן. וכן בהמה שצלאה שלמה ולא הסיר ממנה קרומות וחוטין האסורין קולף ואוכל עד שמגיע לדבר האסור וחותכו ומשליכו. +כתב הרשב״א ז״ל כוליא שצלאה בחלבה מותרת לפי שהקרום מפסיק ביניהן לבין החלב ומונע את הכוליא מלבלוע ואע״ג שהקרום עצמו אסור כמו שבארנו שהקרומות אינן מפעפעין עכ״ל. +אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואף על פי שאין נוגע זה בזה ואם צלה מותר ואפי׳ הית׳ האסור׳ שמנה הרבה וזה שאינו אוסר אלא טעמו של אסור. + בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה אסור׳ שתמצית הנבלה בגוף השחוטה ואי אפשר לעמוד לא על הטעם ולא על השעור. וכן בשר דג טמא מליח שנבלל בדג תפל טהור נאסר מפני צירו אבל היה המליח טהור והתפל טמא לא נאסר המליח ואע״פ שהתפל בולע מן המלוח אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט. דג טמא שכבשו עם דג טהור ציר הכל אסור אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור. +ואמרו ז״ל מין במינו דליכא למקם אטעמא בס׳ פירוש דהלכה מין במינו בטל ומין במינו דיבש אמרו רז״ל ברובה דחד בטיל אפילו מדרבנן. וכן כתב הראב״ד ז״ל. ובעל השאלתו׳ ובעל התרומ׳ ז״ל. +וכל אלו השעורין ששערו חכמים בשלא היה הדבר האסור שנתערב במינו המותר דבר מתבל או מחמץ או דבר שהוא עומד כמו שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר אבל אם מחומץ או מתובל או דבר חשוב אוסר בכל שהו כיצד שאור של תרומה או של כלאי הכרם שיש בו כדי להחמיץ או תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם שיש בו כדי לתבל הקדרה והן ממין החולין אסרו הכל בהנאה ואפילו אחד באלף. + ובעל התרומה כתב וז״ל ומלח שבלוע מדם ומאסור שנתנו בקדרה אם יש שם ס׳ לבד המלח מותר ואף על פי שהמלח שנעשית נבלה נותן טעם ומתבל ואינו חמור יותר מאלו היה כלו דם או אסור הבלוע בו. ואם מלח הבלוע או תבלין הנדוך במדוך של בשר נתנו בקדרה של חלב או איפכא אין צריך ס׳ אפילו מן הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור. +וכן כל דבר חשוב אוסר במינו בכל שהו ודבר חשוב הוא כל דבר שנחשב לאנשי המקום כגון אגוזי פרך ורמוני בדן לבני ארץ ישראל. וכן חבית סתומה וככרות של בעל הבית. וכן חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחין של בהמה וחיה ועוף הטמאין או של דג טמא שנתערבה בכמה אלפים הכל אסור עד שיגביה אות׳ חתיכה ואח׳ כן ישער השאר בס׳ שאם לא יגביהנ׳ הרי הדבר האסור עומד ולא ישתנה והחתכה חשובה אצלו שראויה להתכבד בה לפני האורחים וה״ה בחתכה של בשר בחלב וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר שאין בגידין בנותן טעם ואם אינו מכירו הכל אסור לפי שהגיד בריה בפני עצמה והרי הוא חשוב ואוסר בכל שהו. וכן בעלי חיים חשובין הם ואין בטלי׳ אבל שאר דברים בטלין בשעורן אע״פ שדרכן למנות. + וכת׳ הראב״ד ז״ל דהא דאמרי דבריה לא בטלה ה״מ כל אסור שנתערב ועומד בצורתו עם בריות אחרו׳ של התר כגון גיד הנשה שנתערב עם גידין אחרי׳ ואינו מכיר אי זהו של אסור ואי זהו של התר אבל אם נמוח בקדרה אף הוא עצמו בטל בס׳ כשאר אסורין וכן חתכה של אסור הראויה להתכבד בה לפני האורחי׳ שאינ׳ בטלה ה״מ בחתכת אסו׳ שלמה שנתערב׳ בחתכו׳ של התר אבל אין אנו מכירי׳ אי זו של אסו׳ ואי זו של התר אבל אם נמוח בקדרה שהיתה קודם שנמוחה חשובה אצלו להתכבד בה לפני האורחי׳ אף היא עצמ׳ בטלה כשאר אסורין וכן דעת בעל העטור ז״ל. ונראין דבריהם מדאמרי׳ פרק הלוקין רסק ט׳ נמלי׳ והביא אחת והשלימ׳ לכזית אבל היכא דרסק נפק לה מכלל בריה. + וכתב הבעל התרומה ז״ל דצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אע״פ שאינה קרויה בריה ואפי׳ היא שלמה כדאית׳ פרק כל הבשר אפי׳ הכי אינה בטלה אפילו באלף אם היא דבר שבמנין או ראויה להתכבד אבל אם נאסרה מחמת בליעת אסור או דג טהור שנבלע מאסור ונתערבו עם ההתר אפילו הן שלמי׳ אינן קרוין בריה ובטלין בס׳ ולא דבר שבמני׳ ולא ראויין להתכבד אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטלה כדאיתא פרק בתרא דעבודה זרה. והאוכל כזית ממנה לוקה עכ״ל: +כתב ה״ר יצחק ז״ל דין חתיכה הראויה להתכבד ר״ל כמו שהיא עתה אך אם הבהמה עם העור והצמ׳ והעוף עם הנוצה אין זה ראויה להתכבד כמות שהיא ובטלה. והר״ף ז״ל כתב ואע״ג דאח׳ מכן מסירין הנוצה והצמר מ״מ כיון דבתחלת התערובת נתבטלו שוב אין חוזרין ונעורין ומהאי טעמ׳ שרי לבטל הכל יחד. ואם תאמ׳ היאך התרנגולת בטלה בנוצתה נהי נמי דאינה ראויה להתכבד מ״מ הוי דבר שבמנין. ויש לומר דתרנגולת אין דרכה לימנות לעולם והלכה כרבי יוחנן דאמ׳ את שדרכה לימנות לעולם דוקא אינו בטל והתרנגולת אין דרכה למנו׳ לעולם ואפי׳ גבי בהמה נמי לא חשיב לה תלמוד את שדרכו לימנות לעולם מדקאמ׳ התם פרק התערובת הניחא למאן דאמר את שדרכו לימנות וכו׳ גבי שור הנסקל ומהאי טעמא ביצה טרפה בטלה אבל ביצה שנולדה בי״ט אינה בטלה משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו׳. ומענין בטול ביצים טרופות בקערה מנולד בי״ט וכן כבש שלם לאח�� הפשט או רביע שלם צ״ע לענין בטול. עכ״ל הר״ף ז״ל. + וה״ר יצחק ז״ל כתב אך אם אינו מחוסר רק בשול שפיר מתקרי מתכבד. ובני מעין נמי אמרינן בנדרים דאכיל להו לאו בר אינש אם כן אינן ראויין להתכבד. והר״ף כתב מכאן הורה ריצב״א ז״ל על קורקבן של טרפה שנתערב עם שאר קורקבן כשרים שהוא בטל ברוב ונראה דה״ה נמי לענין חלחלת ושאר בני מעין כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו. וכן דעת רבי׳ שמשון ז״ל ע״כ. וה״ר יצחק ז״ל כתב וכל אלו שאמרו שבטלי׳ מן הדין אין צריך לזרוק אחד מהן אכן נהגו העולם לזרוק אח׳ מהן שלא כדין ואפי׳ נתבשלו כלם יחד אפילו הרוטב מותר מן הדין אח׳ שכבר נתבטלה. +וכל אלו שאין בטלים כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שדרכו לימנות אם הם ספק אסור אין בטלים כדאמרינן פ״ק דביצה. וספקא אסורא שנתערבה באלף כלן אסורות ומוקי׳ לה התם בספק ספקא. וכת׳ הר״ף מכאן הורה רי״ץ על הרגלי׳ של ספק טרפ׳ שנתערבו ברגלים אחרים של התר שאינן בטלין ברוב. והא גופה קשיא דהא אפי׳ בודאי טרפה היה להם להתבטל לפי מה דמסקי׳ כרבי יוחנן דאמ׳ את שדרכו למנות. ושמעי׳ משום חשש דכבודא נהגו בה ומסתם רגל של בהמה ראוי להתכבד ושל דקה נמי ואפילו אם תמצא לומר שאינו ראוי להתכבד מ״מ לא פלוג רבנן. ואם לא הסירו הטלפי׳ צ״ע. + וכתב הר״מ הרבה בהמות שנשחטו יחד ונבדקו יחד ונמצאו כשרות ואחר כך חתכום לחתיכו׳ הראויות להתכבד ונתערבו החתיכות יחד ואח׳ כך נמצא׳ ריאה אח׳ טרפ׳ ואינו יודע אי זו מהן היתה כלן אסורו׳ מפני שכל אחת ואח׳ היתה חתכ׳ הראויה להתכבד. + עוד כתב הר״ף ז״ל על עדר שלקח ארי או זאב א׳ מהן והחזירו ונתער׳ יש רוצין להתיר כל אחד ואחד לבדו משו׳ ספק ספקא שמא אינו זה שלקח הארי ואת״ל היא זו שמ׳ ביד או בשן הכה אות׳ ואין דריס׳ אלא ביד אבל אין להתיר מטע׳ בטול ברוב דבעלי חיי׳ חשבי׳ ולא בטלי וליכא למימ׳ דנמכבשינהו כי הכי דנידי ונימא כל דפריש מרובא פריש דהא איכא למגזר שמא יקח מן הקבוע כי האי דזבחי׳ פר׳ התערובת. לכן נר׳ דיש לאסור כל העדר עד י״ב חדש בזכרים ובנקבות עד שיתעברו וילדו וצריך שיהיה העבור נמי לאחר הספק ע״כ. +נפל אחד מן תערובת הדברים החשובים לתוך שנים ממינו חשובים שהן של התר ונפל אחר כך אחד מן הג׳ לתוך אחרים ממינו אלו האחרים מותרין לפי שהן ספק ספקא. + נשתנה הדבר החשוב כגון שנפצע האגוז או שנפרך הרמון או שנפתח החבית או שנפרש הככר אחר שנאסר או שנדוכה החתכה בכלל החתיכות יעלו בשעורן ואסור לשנות אותן לפי שאין מבטלין אסור לכתחלה ואם עשה כן קונסין אותו העושה ואוסרין אותן עליו. + ושאור של תרומ׳ ושל כלאי הכרם שאין כדי להחמיץ באח׳ בפני עצמו מצטרפין לאסו׳ העיס׳ שנפלה בה לישראל. וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם. וכן תבלין שיש לו ב׳ וג׳ שמות שהן ממין אח׳ או ג׳ מינין ושם אחד מצטרפין לתבל ולאסו׳ הכל וכן שאור של חטין ושל שעורים מצטרפין הואיל ושם שאור לכל הרי הן כמין אחד ומשערי׳ בהן כדי לחמץ בהן עיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ עיסה של שעורין או טעם שניהם טעם שעורי׳ והכל שאין בהן כדי לחמץ או כדי לתבל יעלו כשעורן תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם אחד ומאתים התרומה מצטרפה עם החמץ להעלות הערלה וכלאי הכרם מצטרפין להעלו׳ התרומה אחר שעלו בשעור׳ והערלה מעלה את כלאי הכרם וכלאי הכרם את הערלה וכלאי הכרם את כלאי הכרם והערלה את הערלה שכיון שנתבטל האסו׳ שנפל שם תחלה נעש׳ הכל כחולין המותרין. + בג�� שצבעו בקליפי ערלה וכן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה וכן הפת שאפאו בקלפי ערלה ישרף הכל. נתערבו באחרי׳ יעלו בשעורן והבגד שארג בו מלא המחט שהוא מלא שני חלקי חזרת שצבעו בקלפי ערלה ואין ידוע אי זה יעלה בשעורו וכן סמני ערלה שנתערבו בסמני התר יעלו בשעורן. מי צבע שנתערבו במי צבע יבטלו ברוב. + תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בכלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן ואחר כך יחממנו בעצי התר. ואם בשל בו תבשיל או אפה בו את הפת קודם שיוצן הכל אסור ואם גרף כל האש אף על פי שבשל או אפה בחום אותה הסקה הכל מותר שהרי הלכו להם עצי האסור. וכן אם בשל על גבי גחלים אף על פי שהם בוערות הכל מותר שכיון שנעשו גחלים הלך אסורן. +כלי חרס שבשלן בקלפי ערלה אסורין בהנאה שהרי הדבר האסור עשאן חרס. קדרה שבשל אותה בעצי אסור ובעצי התר התבשיל אסור ואף על פי שזה וזה גורם לפי שבשעה שנתבשלה מקצתה באסור ומקצתה בהתר. +נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות לוקט לכתחלה מן הכל ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות ערוגה במאתי׳ ערוגות כל הנלקט מותר ובפחות כל הנלקט אסור. והתירו ללקוט לכתחלה ולא הצריכו לעקור הנטיעה ולהוציא הערוגה שחזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואלו היה יודע הוא מוציאה. +המעמיד גבנה בשרף פגי ערלה או בקיבת תקרובת עבוד׳ זרה או בחומץ של גוים אף על פי שהוא מין בשאינו מינו אסור בהנאה ואע״פ שהוא כל שהו׳ לפי שהדבר האסו׳ נכר בו שמעמידו. +הערלה וכלאי הכרם הפירו׳ שלהן ישרפו והמשקין שאי אפשר לשרוף יקברו. +קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה לעולם ואם בשל בה באותו היו׳ בשר שהוא מין במינו אסו׳ בשל בה מין אחר בנותן טעם. בשל בה מיום שני והלאה נפגם טעם השומן שנבלע בה מהנבלה ומותר. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים שנשתמשו בהן בחמין מן הגוי׳ ואפי׳ שועין אותו באבר ואם לקח ובשל בהם מיום שני והלאה התבשיל מותר.
+תשובה שאלה לרב אלפסי ז״ל: +מי שמצא אחד מן השרצים כגון תולעת ונמלה וזבוב משליך אותו ולא נאסר התבשיל בין שהיה חם בין שהיה צונן אבל אם נפסק אותו השרץ בתבשיל שעורו כשאר אסורין שבתורה בס׳ עכ״ל. +וה״ר שמואל ז״ל כתב באסור והתר שלו מנהג חסידים הראשוני׳ להתיר תבשיל של ירק שמצאו בו תולעים כשבודקין אותן אחר שנשלקו הירקות עד ארבע אבל יותר מד׳ לא רצו להתיר אף על פי שיש בו יותר מס׳ כי מפני אחר שפשעו הנשים ולא בדקו יפה קודם שליקתן אולי היו בם יותר ונמוחו ע״כ. +והרשב״א ז״ל כתב בתורת הבית וז״ל הדברי׳ המאוסין שנפש האדם קצה בהן כזבובין ונמלים והיתושין וכיוצא בהן שכל אדם בודל מהן למאוסן אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוך התבשיל אם ההתר רבה עליהן מותר ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסננן. +והר״מ כתב ועל הזבוב הנמצא בתמחוי שהוא כלי שני ומסלקו ממנו בכף בשאר קערו׳ הכל מותר דשמא בכלי נפל וכלי שני אינו מבשל ועוד נהי דבריה לא בטלה ה״מ היא גופה אבל אם נמצאת הבריה בכלי משליכה והכל בטל בס׳. ואם כן אפי׳ היה כלי שני מבשל הכל מות׳ דנתבטל בס׳ כמו שפרשנו. ועוד איכא למימר דילמא לאח׳ שנתקרר התבשיל נפל ואיכא ספקא טובא. והגיה הר״ף ז״ל מיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשו׳ הכף אסור. ואם החזיר אותו כף לתוך הקדרה אפי׳ הדיחה לאח׳ שהשליך בה את הזבוב צריך שיהא בקדרה ס׳ מכל הכף. +וכתב בעל התרומ׳ ז״ל דקערות חולבות שהדיחן במחבת של בשר או ההפ�� אם שתיהן בנות יומן הכל אסור ואם האחד אינו בן יומו אפילו היה השני בן יומו הכל מותר דאיכא תלתא נותני טעם במים אחד הבשר במחבת ומן המחבת במים ומן המים בקערות בנות יומן שהוא התר קצת וגם לא קבלו אלא מטעם שני שאף על פי שנוגעות הקערות במחבת ולא היו המים קודם שנוגעות זה לזה חמין. וכן הדין בקדרות של בשר שהודחו במים רותחין עם קערות חולבות בכלי ראשון אם אינן בנות יומן קודם שנגעו זה בזה היו המי׳ חמין שהם שלשה נותני טעם של התר או להפך הכל מותר. וכן ירקות שנתבשלו בקדרה חולבת מותר לתתן לתבשיל של בשר ואפי׳ היתה הקדרה בת יומה וכן להפך. וכן פולין וכיוצא בהן שבשלן בקדרה חולבת ואפי בת יומא מותר לערותן בקער׳ של בשר ואפי׳ לכתחלה כמו דגים שעלו בקער׳ שמותר לאכלן בכותח. והני מילי כשהקערות אינן מלוכלכות משיורי המאכל דאז שייך בהו התר דנותן טעם בר נ״ט ואם שניה׳ בני יומן הכל אסור שהמים נאסרי׳ מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין בהן נותן טעם דמותר: + מעשה ארע בבית ה״ר שמשון במחבת שבשלו בה בשר והעבירוהו מעל האש ושהתה על הקרקע זמן מועט וערו החלב לתוך המחבת ואסר הקער׳ והתיר החלב משו׳ ספק ספקא ספק שהקערה אינה בת יומא ואם תמצא לומ׳ שהיא בת יומא שמא אין היד סולדת בו שהרי שהתה אחר כן ומי שבא להתיר שאינו בן יומו צרי׳ לחקור ולשאול אם נתנו בו אפי׳ מים רותחין בנתי׳ שזה יחשב כמו האסור עצמו עכ״ל בעל התרומה ז״ל. +כתב הר״מ תרנגולת שנמלגה בקערה חולבת אפילו היא בת יומה התרנגולת והקערה מותרין כי כלי שני אינו מבשל. והר״ף ז״ל כתב ודוקא בשערו המים בכלי תחלה ואחר כך נתנו שם התרנגולת אבל אם נתנו התרנגולת תחלה בכלי ואחר כך ערו המים עליה אם המים רותחין אסורה התרנגולת כדי קליפה אם ראשי הנוצה למעלה אבל אם למטה הנוצה מגינה כדי קליפה. כתב הר״מ ציר של בשר שנפל בקערה חולבת אפילו בצונן צריכה הגעלה משום דמליח כרותח ובשר שנמלח ושהה שעור מליחה ונטף מן השק שהוא בתוכו מן הציר לתוך הקערה אינה צריכה רק הדחה בצונן ומותרת ולית דין צריך בשש. +קדרה של נחשת שנאסרה משום בשר בחלב לעולם אסורה לכתחלה עד שיגעילנה ברותחין ובדיעבד מותר מה שבשלו בתוכה אם אינה בת יומה אבל קדרה של חרס אין לה תקנה עולמית עכ״ל. והר״ף ז״ל כתב מיהו נראה שאין חלוק בין כלי חרס לשאר כלים לענין פגם ואם כן כלי חרס מותר בדיעבד בשאינו בן יומו ומה שאמר שאין לו תקנה עולמית שאין תקנה להגעילו בן יומו ע״כ. +שמעתי בשם הראב״ד ז״ל כי קערות של חרס שקערורות ירקרקות או אדמדמו׳ שמביאין מעבר הים אסור להשתמש בהן בחמין לעולם וכן כל דבר לח אפילו בצונן מפני שאינן חדשות כי הוא שמע מאדם גדול שמנהגם שכל מי שעושה סעודה שוכר מן האומנין הקערות כדרך שאנו עושין מכלי זכוכית ואחר כן מחזירין אותן להן ואין הדבר נכר והלכך לאו חדשו׳ נינהו והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדי דופיו לעולם עכ״ל. +כתב ה״ר שמשון בתשובה טפת חלב שנפלה על הקדרה מבחוץ לצד האש היה נראה לאסור יותר ממה שהיה נופל שלא לצד האש שנבלע מיד בקדרה ומ״מ בין לצד האש בין שלא לצד האש אם יש שם ס׳ מותר ואם לאו אסור אפילו כנגד הרוטב. אמנם במקום שיש הפסד מרובה כמו בערב שבת או בעי״ט מתיר רבנו שמשון אם יש שם ס׳ של התר בקדרה. +והר״ף ז״ל כתב ונהגו העולם שאם נפלה כנגד הרוטב התר על ידי ס׳ בין לצד האש בין שלא לצד האש. אבל אם הטפה היא למעלה מן הרוטב אם היא שלא כנגד האש אסור אפילו יש שם ס׳ ברוטב לפי שהטפה מתפשטת בקדרה קודם שתכנס ברוטב ונעשית הקדרה נבלה אבל כנגד האש מותר לפי שהאש שורפו רק שיקנחנו מיד. וה״מ בטפה אחת מעלמא אבל אם נפל שפע כגון חצי כף אסור אף כנגד האש ואפילו יש שם ס׳ ברוטב ואם נפלה למעלה מן הרוטב מותר לעולם על ידי ס׳ עכ״ל. + וה״ר יצחק ז״ל כתב בזה הלשון טפה שנפלה על כלי מספקא לן פרק דם חטאת אם מפעפע בתוך הכלי אם לאו. הלכך אם נפלה כנגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן החתיכה מותר ממה נפשך אם מפעפע בתוך הקדרה הרי נתבטלה ואם אינו מפעפע אין בו אסור אבל אם נפל בריקנים שמא מפעפע עד סמוך לרוטב בדפני הכלי כל כך שאין ס׳ מן הטפה ונעשית אותו מקצת מין הכלי נבלה וכשיעלה הרוטב מן הכלי וילך על אותו מקצת כלי אוסר אותו ולפיכך אם מיד הניחה להצטנן שלא הגביה הרוטב מעת שנפלה הטפה עד שתצטנן לגמרי מותר. אי נמי בעוד שהוא רותח ינקוב שולי הכלי מתחת כדי שיצא הרוטב דרך אותו הנקב ולא ילך דרך אותו מקצת כלי ריקנית שנפל הטפה עליו שהוא אסור. והגיה הר״ף עליו ומיהו בקושי יש להתיר על ידי נקיב׳ קדרה דהא אי אפשר שלא ינענע הקדרה מעט ויגע באותו מקצת כלי שנאסר לכן טוב להמתין שלא יגע בכלי עד שיצטנן. ונהגו לאסור בשנפל בדופן כשלא נער את הרוטב ודוקא כשנפל שלא לצד האש אבל נפל לצד האש נהגו להתיר לפי שהאור שורפו ומיבשו מיד. ודוקא טפה בעלמא שהיא דבר מועט אבל אם נפל רוב חלב אין להתיר אפילו כנגד האש אלא אם כן כנגד הרוטב ועל ידי ס׳. ומורי רבי יחיאל אומר בשם הריצב״א שהיה מתיר גם שלא כנגד הרוטב אפילו שלא לצד האש על ידי ס׳ בע״ש ובי״ט עכ״ל. דין טהרת כלים הלקוחין מן הגוים תמצא בהלכות טבילה.
+יש דברים הרבה גזרו אותן חכמים לעשות סייג ולעשות גדרי׳ לגדרי התורה התמימה והם שאסרו לשתות עם הגוים במסבתם ואף על פי שיהיה הישראל שותה מכליו לבדו ואפילו יין מבושל שאין בו משום יין נסך ואם רוב המסבה ישראלים מותר. וטעם האסור שלא יבאו להתערב בהם משום חתנות. השכר שלהם שעושין מן התאנים ומן הרמונים ומן התמרים וכיוצא בהן אסור לשתותו עם הגוי במקום מכירתו שמא יבא לסעוד אצלם אבל מותר להביאו לביתו ולשתותו שם. יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותו בכל מקום לפי שאינו מצוי ולא גזרו עליו. יין צמוקים הרי הוא יין גמור ומתנסך: + ואסרו לאכול פת של גוים גם משום חתנות ויש מקילין לקנות של נחתום במקום שאין נחתום ישראל מפני שהיא שעת הדחק אבל פת של בעלי בתים אין מי שמורה בה להקל שמא יבא לסעוד אצלם. +וה״ר אהרן הלוי כתב דכל מקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפילו פת של בעלי בתים ואפילו במקום שיש פלטר ישראל מותר ליטול מן העיר פת בעלי בתים ולילך לאכלו בשדה אלא שהוא דבר מכוער לתלמיד חכם. ופת בעל הבית ביד פלטר מותר ופת פלטר ביד בעל הבית אסור. והרשב״א ז״ל כתב דבתר מעיקרא אזלינן ופת בעל הבית ביד פלטר אסו׳ ופת פלטר ביד בעל הבית מותר. ואם הפלטר הזמין ישראל הרי פתו כפת בעל הבית. ואם הגיע שם פלטר ישראל הרי פתו של פלטר גוי אסורה עד שימכור הפלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פתו של ישראל חוזר פתו של פלטר גוי להכשירו עכ״ל ה״ר אהרן הלוי ז״ל. +ויש מחמירין עוד בפת בעל הבית ואומרים שצריך לעמוד שלשה ימים בלתי אכילה קודם שיאכל פת בעלי בתים אבל לאחר שלשה ימים מותר משום חיי נפש. + וה״ר גרשום ז״ל כתב אפילו פת פלטר גוי אסור דמה שאמר אין כאן פלטר וסבורין העולם לומר פלטר גוי והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אבל פלטר גוי ודאי ��סור ואפילו זבנה מניה דהא ודאי סתם פלטר גוי זבין ולא דיק באסורין. + ופת של גוים אפילו בביתו של ישראל אסור משום בשולי גוים וכן כל שאר בשולי גוים אסורין אפילו בביתו של ישראל אבל אם סייע ישראל אפילו בביתו של גוי מותרים כל שאר בשולין חוץ מן הפת שהוא אסור בכל מקום אפילו אם סייע ישראל עכ״ל. +והר״ף ז״ל כתב בדינין שלו נהגו העם התר בפת של גוי׳ ויש לסמוך על הירושלמי דפ׳ כל שעה דאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור ודוקא משום שעבר עליו הפסח אבל בשאר ימות השנה מותר. + וה״ר יצחק ז״ל כתב הפת עמעמו עליו חכמים והתירוהו וכו׳. ומיהו עיסה של ישראל שנאפת על ידי גוים אסור לדברי הכל ואין מוכרין אותה לגוים שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל אם לא על ידי חתיכות קטנות או יחלקוהו לשפחות גויות העומדות בבית ישראל. +וכתב הר״ף ז״ל ורבנו יהודה שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי שאין חתוי הישראל מועיל מכאן ואילך דכי היכי דאמרינן דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים מכאן ואילך הכי נמי נימא איפכא מיהו אומ׳ הר״מ דאפילו נאפת ביד גוי כמאכל בן דרוסאי מותר אף על גב שקרוב לגמור כל אפיתו מכל מקום כיון שמשביח עוד באפיתו מועיל בו חתוי של ישראל להכשירו וסופו ביד ישראל קרינא ביה כיון שמשביח עוד באפיה עכ״ל הר״מ. וכן עשה מורי ה״ר יקר מעשה בשם הר״מ. ומורי ה״ר טוביה היה חולק עליו. מכל מקום נראה פירוש הר״מ וכן נכון לעשות. עכ״ל הר״ף ז״ל. +וכתב עוד בדינין שלו דין אוכלי ניבלא״ש וברצדיל״ש שהם מותרי׳ דאי משום בשולי גוים הא אמרינן קמחא עיקר ופת נמנו עליו והתירוהו ואי משום ביצים הא אזלינן בתר רובא. ואי משום טרופים בקערה לא חיישינן אלא אם כן יש ריעותא והיכא דליכא רעותא ליכא למיחש אבל אותן ניבל״ש יש אוסרין משום דאין לומר קימחא עיקר בניבלא״ש דאין בהן תורית׳ דנהמא מאחר שאין להם קבע לאכילתן. אבל רבנו יחיאל התיר אותן שאומר שכיון שנאפית כמין פת וגם אפייתן ביובש וגם לפעמים שקובעין סעודתן עליהם בפורים ומצריכין עליהן ברכת המוציא יש להם דין פת. ואותן הפנד״ש מדגים לא מבעיא שהדג אסור משום בשולי גוים אלא אף העיסה אסורה משום שמנינות הדגים. +ואסרו בשולי גוים ואפילו במקום שאין לחוש לגעוליהן והכל משום חתנות ולא גזרו על זה אלא בדבר שאין דרך לזמן ובדבר שאינו ראוי לאכול בו הפת על השלחן של מלכים. + הדליק הגוי האש ובשל בו ישראל או הדליק הישראל ובשל בו הגוי או אפילו לא עשה הישראל שום מעשה אלא שנער האש מעט או זרק בו עץ או שהגיס בקדרה התיר כל התבשיל וכן הדין בתנור שאפה בו הגוי הפת לפי שאין זה אלא להכרא בעלמא שהפת שלהן ותבשיליהן אסור. +וכתב הר״ף ז״ל שמעתי דלא בעינן כונה בחתוי. + הדברים שאינן נאכלים כמות שהן חיים כגון הבשר ודג תפל וביצה וירקות ושעולין על שלחן מלכים כגון בשר וביצים ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי בפנינו הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן גוי אחר כך מותרין כדין כל בשול שבשל ישראל מקצתו וכתב רבנו יהודה שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי וכו׳ כמו שתמצאהו כתוב למעלה. +דג שמלחו גוי או שעשנן עד שהכשירן לאכילה מותרין שאין אומרים מליח הרי הוא כרותח בגזרה זו ואין המעושן כמבושל. והקליות שלהן מותרות שאין דרך לזמן על הקליות. + וכל דבר שיש לחוש לגעולי כליהן כגון הפולים והעדשים ששולקין אותן למוכרן וכן סופגנין ששולקין בשמן אסורין שמא בשלו א��תן בכלי שבשלו בו בשר. + גוי שבשל בלי כונה כגון שהצית אש באגם להעביר החציר או שחרך הראש להעביר השער מותר לאכול ממה שנתבשל בתוכו באותו מעשה. +התמרי׳ שהיו מתוקי׳ מתחלתן אם בשלו אותן הגוים מותר אבל אם היו מרים מתחלתן אסורין וכן הבינוניים. +השמן של גוי אסרוהו מתחלה ואחר כך נמנו עליו והתירוהו לפיכך אין לפקפק בהתרו ואפילו נתבשל השמן מותר שאין לאסרו משום בשולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי ולא משום געולי גוים לפי שהשמן פוגם הבשר ומסריחו. ויש מפרשי׳ משום כלים אינן בני יומן. ומזה הטעם מותר הדבש שבשלו אותו הגוים ועשו ממנו מיני מתיקה. +כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין כגון זתים הכבושין וחגבים כבושין הבאים מן האוצר מותרין. וחומץ שכר של גוים אם אינו מן האוצר אסור לפי שמשליכי׳ בתוכו שמרי יין. וכל דבר שיש לחוש לתערובת יין אם היה היין יקר ממנו אין חוששין לו שאין אדם מערב היקר בזול שהרי מפסיד. +קטן האוכל אחד ממאכלות האסורו׳ או שעשה מלאכה בשבת ובמועד אין ב״ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת אבל להאכילו בידים או להרגילו לעשות מלאכה בשבת ובמועד אסור. ומצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו׳. +ואסרו חכמי׳ לאכול מאכלים שרוב נפש בני אדם קצה בהן ואע״פ שאין בהן צד אסור כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחם סרוח וכיוצא בהן וגם לאכול בכלים הסרוחין וגם לאכול בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל הדברים האלה בכלל אל תשקצו. וכל מי שאינו נזהר בכל זה מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם להשהות נקביו כלל בין גדולים בין קטנים שכל המשהה נקביו משקץ נפשו יתר על החליים שמביא על עצמו שמתחייב בנפשו על זה אבל ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים שלא יתרחק בפני אדם ולא ישקץ נפשו. וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושת וטהרה יתרה על נפשו וממרק נפשו לשם הב״ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים אני ה׳: + +Siman 101 + +קא. דין הלכות טרפות +סימני בהמה וחיה הנאכלת מפורשים בתורה והם שנים מפרסת פרסה ומעלת גרה וכלל לכל שהיא מעלת גרה שאין להם שינים בלחי העליון לפי שהש״י שליט בעולמו יתברך שמו ברא הטבעים כרצונו ומפני שאין להם שנים לטחון וללעוס המאכל כפי הצורך הכין להם העלאת גרה לכתשו ולטחנו הטב הדק כפי הצורך והעדר השנים של מעלה ג״כ הוצרך לה לפי שהיא נזונת מן העשבים ומעלה האילנות ביערות ואין להם פנאי לטחון כראוי בעת האכילה מפני פחד החיות הרעות הטורפות ומפני החום או רוב הקור וסבות אחרות רבות לפיכך מאספת וכונסת בעת האכילה כל מה שתוכל ומקבצת אותו במקום אחד במעיה בלעיסה מועטת ואחר כך כשתנוח בעת הצהרים ובלילות היא מעלת גרה וטוחנת ולפיכך לא היה ראוי לה שינים למעלה. ועל כן ראוי לומר כי מאהבת השם אותנו בחר בנו ונתן לנו אלו הסימנין לפי שהן מודיעין ומעידין שאין אלו המינין דורסין ולא טורפין שאין מזונן מן הבשר שיצטרכו לדרוס ולטרוף כמו הארי והדוב והנמר לפיכך גם אין להן כלי הדריסה שאין הצפרנים שלהן חדין ופרסותיהם חלוקות וסדוקות כפי הצורך להלוכן ולקפץ ולדלג בהרים ובגבעות ובאמת לפי חבתנו הרחיק ה׳ יתברך מזונותינו מן המינים הדורסים והטורפין בעלי ארס לפי שהדבר ידוע בודאי שהמזון מהפך טבע הנזון ומושך בטבעו ויהפוך טבעם להמי׳ ולהזיק ולא יאות זה לעבדי השם ועם נחלתו. + בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה ובדמותה שאינה מפרסת פרסה ולא מעלת גרה הרי זו מותרת באכילה והוא שילדה בפניו. ובהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אע״פ שמפריס פרסה ומעלה גרה הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטהור טהור ומן הטמא טמא. ודג טהור שנמצא במעי דג טמא טהור ודג טמא הנמצא במעי דג טהור טמא לפי שאין גדולו מן הטהור. +בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שני גבין או שני שדראות אסורה באכילה וזו היא הנקראת בתור׳ שסועה. וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף אפילו עוף טהור אסור באכילה. +עיקר זאת הבבא שאין מין טהור מתעבר ממין טמא בירושלמי במס׳ נדה ובכורות. ותו גרסינן התם כלו אדם ופניו פני בהמה אינו ולד כלו בהמה ופניו פני אדם הרי זה ולד כלו אדם ופניו בהמה אפילו עומד וקורא בתורה אומרים לו רד לשחוט. כלו בהמה ופניו אדם אפי׳ חורש בשדה אומר לו חלוץ ויבם כ״מ. +וצריכין אנו להבדיל בין הבהמה והחיה לפי שהבהמה חלבה אסור באכילה ואין דמה טעון כסוי והחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי. + וסמני החיה למדנו מפי השמועה כל שקרניו מפוצלות פורקד״ש בלע׳ כמו קרני האיל והצבי או שהיו כרוכו׳ פירוש שהן קלפה על קלפה כדבר כרוך כמו קרני השור וסדוקות כמו קרני העז כלומ׳ שיש בהן חריצין ופגימות ויהיה החדק נבלע בהן. והדורו׳ כקרני הצבי פירוש מלשון הדר כלומר מצהירות אם יהיו בהן שלשה סימנין הללו כרוכות סדוקות הדורות הרי זו חיה טהורה אם שקרניו מפוצלות כמו שבארנו. +וכל מין שיסתפק אם הוא מין בהמה או מין חיה חלבו אסור. ואין לוקין עליו ומכסין דמו. +ושור הבר הוא מין בהמה וחלבו אסור. וזה שאוכלין חלבו בגלילות טולוש״א אינו שור הבר אלא יחמור הוא עז הבר וקורין לו ברופו״ל וגם זה קורין לו כן:
+סימני עוף טהור לא נתפרשו בתורה אבל מנה המינין הטמאין בלבד ושאר המינין טהורין לפיכך כל מי שבקי באותן שמנה תורה ובשמותיהם אוכל כל עוף שאינו מהן. ועוף טהור נאכל במסורת אם היה פשוט באותו מקום שהוא עוף טהור. ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד. והוא שיהיה מוחזק אותו הרב להיות בקי בהן ובשמותיהן. ומי שאינו מוחזק בודק בהן שלא יהא דורס ואוכל ויהיה בו אחד משלשה סימנין הללו ואלו הן אצבע יתרה פירוש הוא האצבע הגבוהה מאחרי הרגל או זפק ושיהיה קורקבנו נקלף ביד. היה חזק ודבק והניחו בשמש ונקלף הרי זה מותר. ואמרו הגאונים ז״ל שמסורת בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא באחד משלשה סימנין הללו אם לא יהיה אותו הסימן קורקבנו נקלף. ובעל העטור כתב דכל היכא דאית ליה שלשה סימני טהרה אע״ג דלא ידעינן אי דריס טהור ואי ידעינן ביה דדריס אע״ג דאית ליה ג׳ סמני טהרה אסור ואי ידעינן דלא דריס טהור בסימן אחד ואי לית ביה שום סימן אע״ג דלא דריס טמא שאין זה סימן טהרה. ואי לא ידעינן אי דריס אף על גב דאית ביה ב׳ סימנין טמא אי לא פשיטא ליה דלאו מין דעורב הוא כגון אווזין ומיניהו ור״ת והר״מ ז״ל פסקו דכל היכא דלא דריס כשר בלא שום סימן טהרה וכן כתבו הגאונים. +וכתב ה״ר יונתן ז״ל קבלנו מאבותינו ומזקנינו כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין פאבט״ה כגון האווז בידוע שאינו דורס. וכן בשם ר״ת ז״ל. +כל עוף השוכן עם הטמאים ונדמה להם טמא. וכל שחולק רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא. +ולשון הראב״ד ז״ל בענין הדריסה אני קבלתי עוף הדורס ברגלו מה שהוא אוכל בין חי בין מת ואפילו ירקות הרי זה דורס וטמא. והעורב והעטלף עוזרים זה הפי׳ שאין מכין שום עוף חי והם בכלל הדורסי׳ וזה כמו שפרשו כל עוף שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינטל כלו אצל פיו דריסה היא כמו שעושה העורב שקורין קוו״ה. ואי אפשר לפרש דורס בעוף שמטיל ארס לפי שעורב ורוב המנויין בפרשה אין להן ארס. וכת׳ ה״ר יצחק אותן עופות הגדלים מן העצים התלויין באילנות בחרטום שלהן ר״י היה אוסרם משום שרץ העוף וכן היה אוסרם רבי יחיאל ב״ר יוסי ז״ל:
+וסמני החגבים הטהורים שלשה ואלו הן כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקפו ויש לו ב׳ כרעים לנתר בהם. ומי שאין לו כרעים או כנפים עכשו ועתיד לגדלם מותר מעכשו. ונאמן הצייד עליהן כבעוף:
+וסימני הדגים הטהורים סנפיר וקשקשת וסנפיר הוא שפורח בו וקשקשת הוא שדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לו עכשו והיה לו כשיגדל או שהיו לו קשקשי׳ בעודו במים ובהעלותו יישיר קשקשיו או שאין לו קשקשים החופין את כולו או שאין לו אלא סנפיר אחד או קשקשת אחת מותר. +כתוב בתנחומא אמר רבי סיסנא בשם רבי חייא מה שאסר הב״ה בבהמה התיר בחיה ומה שאסר בחיה התיר בעוף מה שאסל בעוף התיר בדגים. אסר חלב בבהמה התיר בחיה אסר גיד הנשה בחיה התירו בעוף אסר דם בעוף התירו בדגי׳ וכל כך למה ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות ע״כ:
+האוכל מבשר בהמה טמאה או מחיה טמאה כזית לוקה. וכן האוכל כזית עוף טמא. או כזית דג טמא וכל האוכל כזית משרץ העוף כגון חגב טמא וזבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן לוקה. +וכל האוכל בריה טמאה כלה בפני עצמה אפילו היתה פחותה מן החרדל לוקה בין שאכלה חיה בין שאכלה מתה ואפילו פרחה או נשתנית צורתה. והאוכל משרץ הארץ כגון נחש ועקרב וחפושית ונדל לוקה בכזית. +והאוכל מבשר הח׳ שרצים האמורי׳ בתורה שהן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת אח׳ מותם לוקה בכעדשה וכלן מצטרפין לשעור זה. אבל החותך אבר מן החי מהן שעורו בכזית וכלן מצטרפין לכזית. +והאוכל כזית משרץ המים כגון הבריות שאינן לא כצורת דג טמא ולא כצורת דג טהור כגון הדלפין והצפרדע וכלב המים והתולעים והעלוקה שבמים לוקה. + וכל רומש על הארץ כגון הבריות הנבראות בגופי הנבלות ובאשפות כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ומנקבה האוכל מהן כזית לוקה. +והמינין הנבראים בגופי המאכלות ובפירות אם פרשו לארץ אף על פי שחזרו לתוך המאכל או לתוך הפרי האוכל מהן כזית לוקה ואם לא פרשו אוכל הפרי עם תולעת שבתוכו. והוא שהתליע האוכל אחר שנתלש מן הארץ אבל התליע במחובר לא יאכלנו עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעה. ואם שהה אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה שאין התולעה שבו מתקיים שנים עשר חדש פירוש אינו מתקיים דהוה ליה עפרא בעלמא. ויש במקום אחר כלל כל בריה שאין בה עצם אינו חי אחר ששה חדשים בידוע שלא התליע במחובר ואי לא פריש אין בו אסור ואם נמצא מת אפשר שהתליע במחובר ואפילו לא פריש אסור עד לאחר שנים עשר חדש אבל אח׳ שנים עשר חדש מותר וכל שכן אם נמצא חי לאחר שנים עשר חדש שבידוע שלא התליע במחובר וכי לא פריש שרי. אך הבעל העטור ור״ש ז״ל מחמירין עוד ואומר׳ שהתולעת שבהן לאחר שנים עשר חדש אם חי הוא ולא פריש מותר אבל אם מת הוא אסור דשמא במחובר התליע ומת אבל עדין קיים ועומד באסורו. +וכתב ה״ר יצחק אותן הקורקוצונ״ש שבפולי׳ ובשאר הקטנית פשיטא שבאין בתלוש ואותן שיצאו ופרשו שוב אינן חוזרין לתוכו וטוב להניחן במים רותחין כדי שלא ישרצו לדפני הקדרה. והר״ף ז״ל כתב מיהו רבנו יחיאל ז״ל היה אוסרם וגם התוספות משנ״ץ סוברות כן אלא שהתירום משום שאינן רוחשות בתוך הקטני׳ לפי שהן מהודקו׳ בתוכו ולא דמי לקישו׳ שהתליעה באביה דאסורה דהתם רוחש התולעת ומהלך בתוך הכישות לפי שתוכה חלול כך פירש בתוספות משנ״ץ. ומורי רבי יחיאל היה תופש שרץ כחיות בעלמא אפילו בלא רחוש והלוך. וגם נראה שבאין במחובר שהרי באותן פולין נמצא בהן תולעים קטנים בעודן לחי׳ בתלוש סמוך ללקיטתן ונראה דאותן תולעים נעשין גדולים וחוזרין קורקוצונ״ש והמחמיר תבא עליו ברכה ע״כ. + ואותן החבושין שקורין קודויינ״ש או התפוחים וכיוצא בהן שנראה מבחוץ כשהתליעו אם רצה לבשל מהן מאותן שנלקטו בו ביום ורואה מבחוץ שהתליעו והרי התליעו במחובר צריך לבדקן כשמבשלין אותן כדי שלא יתבשל התולע עמהם. +מצאנו בשם ר״ת שאין תולעת פרי נאסר אלא א״כ פרש לאויר ולא נגע לארץ או שפרש מקצתו לארץ או שפרש לאחר שמתו בתוך הפרי כגון אלו הזיזין שבתוך הפולים שמתבשלין בקדרה ומתין בתוך הפרי ובכח הרתיחה נתזין ויוצאין לחוץ או שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהן. וכבר כתבנו למעלה דין אותן העופות התלויין באילנות. +והר״י והר״א כתבו סימן לתולעים שיצאו מן הפולים כשיצאו לחוץ כלומר שפרשו וחזרו אסורין. וזה הסימן שכתבנו ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון. כלומר תולע כשעשה פה וישוב שומרו מלאכלו. ויוב שכתוב במקרא זה הוא ישוב שכתוב בסדר פנחס: +תולעת הנמצא במעי הדגי׳ ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר אסורה אבל דג שהתליע הרי הוא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו. וכן גבנה שהתליעה נפש היפה תאכלנה בתולעת שבה. וכן המים שהשריצו בכלים מותר לשתות השרץ עם המים. +וכן מי בורות שיחין ומערות שהשריצו שוחה ושותה מהן ואינו נמנע אבל לא יקח מן המים בידו או בכלי משום דשורץ על הארץ קרינא ביה לפי שפרשו. פרשו לדפני הכלי או הבור וכיוצא בו ממקום בריתן אין נמנעין מהן. וכל אלו השעורין בשלא אכל בריה שלמה כמו שכתבנו.
+כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין עליהן כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין אסורין באכילה אבל אין לוקין עליהם לפי שאין לוקין אלא על בשרם אבל מכין אותו מכת מרדות. + והאוכל ביצי עוף טמא התלויין באשכול שעדין לא פרשו וכן ביצי דגים הטמאין הנמצאים במעיהן כאוכל בני מעים שלהן ולוקה בכזית. +ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה שאכלה לוקה עליה משום שרץ העוף. ואם ביצת עוף טהור היא מכין אותו מכת מרדו׳ נמצא בה קורט דם אם על החלבון שהוא הריר הלבן שמבחוץ שקורין קלאייר״א זורק הדם ואוכל השאר ואם על החלמון אסורה כלה. פירו׳ חלמון האדום שבה וטעם הדבר לפי שהקורט הזה הוא זרע הזכר הקשור בראש הכד של ביצה ומשם תחלת יצירת האפרוח ולפיכך אם על החלבון זורק הדם הקשור ואוכל השאר שעדין לא נתפשט כלל בביצה ולא התחילה שם יצירה. אבל אם על החלמון נתפשט ונאחז בכולה אסורה כולה דהכי קים להו לרבנן שכך הוא תחלת היצירה. והוא הדין אפילו נמצא בביצה בת יומא דלא פלוג רבנן. וכתב בעל העטור דאפילו כי נמצא על חלבון צריך שימצא בקשר שלה בראש הכד של ביצה ואם אינו בקשר שלה אסור. והר״י ז״ל כתב דדם בצים אסור מדרבנן אם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר והוא על החלבון זורק הדם ואוכל השאר ואם הוא על החלבון בלא קשר גם הדם מו��׳. אך אם נתפשט חוץ לקשר על החלבון כל הביצה כלה אסורה. וכן אם נמצא על החלמון אפילו בלא קשר אסורה כולה. ויש שאין אוסרין על החלמון כל הביצה אלא כשמצאוהו על הקשר אבל שלא על הקשר זורק הדם ואם ספק אם על החלבון או על החלמון הוי ספקא דרבנן ולקולא עכ״ל. והר״ף ז״ל כתב וז״ל בספר רבנו ברוך פירוש שלשה דרכים יש בדם ביצים אם נמצא חוץ לקשר ואינו על הקשר כלל זורק הדם ואוכל השאר בין בחלבון בין בחלמון ואם נמצא על הקשר ונתפשט כל הביצה כלה אסורה בין בחלבון בין בחלמון ואם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר בזה יש חלוק בין חלבון לחלמון. ובחלמון אפילו כל הביצה כלה אסורה. ובחלבון זורק את הדם ואוכל השאר עכ״ל. ביצה המוזרת שישבה תרנגולת עליה עד שנתחממה ונמאסה מלאכול אבל לא רקמה כלל נפש היפה תאכלנה כלומר שאין לה שום איסטניסות. + אפרוח שנולד אף על פי שלא נפתחו עיניו מותר יצא מאסור נבלה ומותר עצמו בשחיטה למי שאינו מאוס לו. + דבש דבורי׳ ודבש צרעין מותר לפי שאינו תמצית גופן אלא שמכניסין בתוך פיהן מכל העשבים ומקיאין אותו בכוורת:
+ואסור לאכול מבשר האדם ואף על פי שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה. שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה הנאכלין ואמר בהן את זה תאכלו מכלל דכל שהוא חוץ מהם לא יאכלו והרי הוא לאו הבא מכלל עשה. לפיכ׳ האוכל מבשר אדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אסור בעשה. אמנם אין אסור חלב האדם אלא לינק מן השדים אבל חולבת אשה לתוך הכלי ושותה וגדול השותה מן השדים מכין אותו מכת מרדות והתינוק יונק והולך עד ארבע או ה׳ שנים והוא שלא העתיקוהו משד שלשה ימים או יותר אבל אם הועתק משד שלשה ימים או יותר אין מחזירין אותו לינק ובתוך כ״ד חדשים מחזירין אותו אפילו הועתק חדש או שנים. + חלב הטהורה שנטרפה אסור כחלב בהמה טמאה. וכתב הבעל התרומה ז״ל בהמה שנמצאת טרפה מה דינן של גבנות הללו שנעשו ממנה רבנו שמואל התירם משום חזקה וכן מר רב יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו ע״כ. וה״ר יצחק ז״ל כתב השוחט בהמה ונמצאת טרפה ועשו ממנה גבנים אם הטרפות מסרכא או הוגלד פי המכה של מחט כל הגבינים שנעשו ממנה תוך שלשה ימים אחרונים אסורין אבל קודם שלשה ימים מותרין ומשאר מיני טרפות מותרין. אבל טרפות הבאים מן הבטן כגון יתרת כלן אסורין ע״כ. +וכן ביצת עוף טהור שנטרף בביצת עוף טמא פירוש אע״פ שנוצרה בה קודם שנטרפה דבתר הכי ודאי לא אפשר דהא לא הדרה וטענה כמו שנבאר בעה״י אף על פי כן אסור׳ לפי שנגמרה באסור כשנטרף גופה נטרף האשכול שבמעיה. נתנבל העוף ונמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק הרי זו מותר לפי שבאמת נגמרה מכל וכל קודם שנתנבלה. וכתב אדני זקני ה״ר דוד הכהן בהלכות טרפות שלו ובספרי הרמב״ם ז״ל המדוייקים בהפך. +ואפרוח של ביצת עוף טרפה מותר. פירוש שהדבר ידוע שהביצה מסרחת ונפסדת לגמרי וחוזרת כמו עפרא בעלמא קודם שיהא נוצר ממנה שום אפרוח וכבר הלך כל אסורה לגמרי ונתחדש ממנה בריה אחרת ולא נחשב כבא מן הטמא שאין מינו טמא. +בצים של ספק טרפה משהין אותן עד אשר נראה אם יטעון ערימה שני׳ ויתחיל לילד ואז יותרו כלן שאם היתה טרפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה עוד הכל אסו׳. + ולוקחין בצים מן הגוים אם מכיר אותן שהן של עוף טהור ואין חוששין שמא של עוף טרפה הם. אבל ביצה טרופה אין לוקחין מהן לפי שאפשר שערבו בה ביצת עוף טמא. ומזה החשש יש אוסרין ליקח מהן מאותן הלחמניות שטחין פניהן בבצים לפי שזה ודאי נעשה בביצים טרופות ויש אומרים שאין לאוסרן בשביל זה כי אין זה שוה לבצים טרופות לפי שבבצים טרופות יש לחוש שמא הגוי הערים לטרפן כדי לרמות בהן ולמכרן בחזקת עוף טהור אבל באותן לחמניו׳ אין לחוש לכך לפי שאין צריך להם כי אם מעט מזער. וביצים שאינו מכירן אם היו שני ראשיה כדין או חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהן ביצי עוף טמא. ראשה אחד חד וראשה אחד כד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אפשר שהיא ביצת עוף טהור לפיכך צריך לשאול לצייד המכירן ואף על פי שהוא מוכרן סומך עליו אם אמ׳ לו של עוף פלוני טהור הוא ואם לא הזכיר שמו אף על פי שאמר לו טהור הוא אינו סומך עליו. והטעם כשיאמר של עוף פלוני באמת לא יכחש כי ירא שמא יביאו לו מביצי אותו המין ויכחישו אותו אבל אם לא אמר רק של עוף טהור הם מי יוכל להכחישו אם יביאו לו ביצה מעוף אחד יאמר מאחר הם לפיכך אין ראוי לסמוך עליו. +וסימני ביצי הדגים כסימני ביצי העוף. ובספק סומך על ישראל המוכרן אם אמר אני מלחתים והוצאתי׳ מדג טהור אוכלן על פיו ואם לא אמר רק טהורים הם אין סומכין עליו אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות. וציר דגים טמאים אסור לפיכך אין לוקחין ציר מן הגוים אלא אם כן היה דג טהור משוטט בו. ערבה מלאה חביות ציר דגים פתוחות ודג טהור משוטט באחת מהן כולן מותרות. היו סתומות ופתח אחת מהן ומצא בה דג טהור כולן מותרות והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים שיהיה נכר שהוא דג טהור. ואין לוקחין דגים מרוצצין מן הגוים אלא אם כן היה ראשו של דג ושדרו קיים. וגוי שהביא גרבים של חתיכות דג שחתוכן שוה ונכרין שכלן מין אחד ונמצא בא מן החתיכות קשקשי׳ כלן מותרות. +וציר חגבים טמאין מותר מפני שאין בהן לחלוחית:
+כל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא ערב בו חלב בהמה טמאת. ובימי חכמי המשנה גזרו על גבינת הגוים ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת שחיטתן שהיא נבלה ולפי שהוא המעמיד אינו בטל במעוטו. והורו מקצת הגאוני׳ שאפילו הגבינה שהעמידו הגוי בשרף התאנים או בעשבי׳ או במי פרות והרי המעמיד נכר בגבנה אסורה מפני שכבר גזרו על כל גבנות הגוים ולא הוציאו זו מן הכלל. +והאוכל גבנת הגוים או חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואה מכין אותו מכת מרדות. וכתב הר״י מ״מ מניחין אותם בחות׳ כל דהו בבית הגוי דלא טרח ומזייף עד כאן. +והחמאה שלהם יש מן הגאונים התירוה לפי שלא גזרו רק על גבנה וחלב טמאה אינו עומד. ויש מן הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שנשארו בה בין בקעיה ואין אותו החלב מעורב בחמאה שיבטל במעוטו. לפיכך אם בשל החמאה עד שלא נשארו בה שום צחצוחי חלב מותרת בלי ספק שאם תאמר נשארו בה ונתבשל הכל בטלו במעוטן. כתב הר״מ שר״ת ור״ח מתירין לאכול חמאה של גוים גם בתשובות הגאונים כתוב להתיר אמנם בתשובות הגאונים שלי כתוב בתשובת ה״ר נתן מאפריקי ז״ל עד עכשו היו נוהגי׳ בה התר אבל משהתחילו להביאה בכליהם מגוי גם החלב ומזייפין אותה אנו מנדין כל מי שיאכל אותם ויישר כחן של אותן שאין אוכלין אותן ומכל מקו׳ הואיל ונפיק מפומיהו דרבנן להתר לא מחמירינן כולי האי לאסור הכלים שנתבשלה בהן לפי שאינו רגיל לאכלה ומנהג רווח בכל ארץ אשכנז שלא לאכלה לבד מעיירות העומדו׳ על גבול צרפת עכ״ל. +וחמאה שבשלו אותה הגוי אסורה משום געולי גוים. + ישראל היושב בצד העדר של גוים אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה וחלב הגוי אף על פי שלא ראהו ישראל חולב מותר והוא שיוכל לראותו כשעמד לפי שהגוי ירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו:
+כל בהמה טהורה או חיה או עוף שמתו או שלא נשחטו כראוי הרי אלו נבלה. + והאוכל עוף חי שלם לוקה משום נבלה אף על פי שאין בו כזית. ואם אכלו אחר שמת צריך שיהיה כזית בכלו. +והאוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום נבלה. ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל ואין לוקין עליו ואם נודע לו שכלו לו חדשיו מותר לאכלו אפילו ביום שנולד. וחדשי העבור לבהמה גסה הן תשעה ולדקה הן חמשה. והשליה שיצתה עם הולד אסורה והאוכלה פטור שאינה בשר. + והאוכל כזית מבהמה חיה ועוף טרפה לוקה ואיזו היא טרפה כל שאין כמוה חיה כגון שטרפה ארי או זאב וכיוצא בו ושברה ועדין לא מתה. ויש חולאים אחרי׳ שאם יארעו בת תחשב כטרפה והם הלכה למשה מסיני ומספרם ח׳ ואלו הן. דרוסה. נקובה. חסרה. נטולה. פסוקה. נפולה. שבורה. וקרועה. ואין לך בכלן בפירוש מן התור׳ רק הדרוסה לפיכך החמירו בה שכל דרוסה אסורה וספק שאר הטרפות מותר.
+דרוסה כיצד היא שיטרוף הטורף וידרוס הבהמה בידו. ואין הבהמה הגסה ולא החיה הגסה נדרסת אלא מן הארי והבהמה הדקה והחיה הדקה מן הזאב ולמעלה. וגדיים וטלאים אפילו שועל וחתול ונמיה וכיוצא בהן דורסין אותן. והעופות כלם נדרסין מן הנץ ושאר העופות הדורסין אין להן דריסה אלא בעוף שכמותן אבל לא בגדול מהן. והנץ יש בו דריסה גם כן בגדיי׳ וטלאים אם יקוב בצפרניו לבית חללו. והחולדה יש לה דריסה בעופות והכלב אין לו דריסה כלל לא בחיה ולא בעופות ולא בבהמה. + ואין דריסה אלא ביד ובצפורן אבל לדריסת הרגל אין חוששין. וכן על השן אין חוששין אם לא נקב לבית חללו. ויש לבדוק שמא נקבו אחד מן האברי׳ שנטרפי׳ בנקבה ואין דריסה אלא בכונת הדורס. + ואין דריסה אלא מחיי׳ שאם דרס ונהרג ועדין ידו בדרוסה שלא שמט צפרניו ממנה עד לאחר מותו אין חוששין לו. ובכל דרוסה שחוששין לה שוחטין אותה ובודקין כל החלל שלה מכף הירך ועד הקדקד ואם נמצאת כלה שלמה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם דריסה הרי זו מותרת ואם נמצא בה רושם דריסה הרי זו ספק טרפה ואסורה מן התורה. אי זו היא רושם הדריסה שיאדי׳ הבהמה כנגד בני מעיים פירוש שהאדמימו׳ ההוא הוא מן הארס שנוקב ויורד ושורף עד המעים אבל אם אין שם אדמימות אף על פי שיש במקום אחר אינה טרפה אבל בודקין אותה מכף הירך ועד הקדקוד כמו שכתבנו. ואם האדים הבשר כנגד בני המעים עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו מן החבורה הרי אותו הבשר עם בני המעים כאלו חסר וטרפה. ואם דרס כנגד הסימנין משיאדימו הסימנין עצמן כל שהוא מחמת הדריסה טרפה. +ארי שנכנס בין השורים ונמצאת מכת צפורן בגבו של אחד מהן חוששין שמא ארי דרסו ואין אומר שמא בכותל נתחכך. וכן שועל ונמיה שנכנסו בין העופות והוא שותק והן מקרקרין חוששין שמא דרס ואסורין עד שיבדוק. אבל אם היה נוהם והן מקרקרין מיראתו אין חוששין לפי שמנהמתו הן מקרקרין. ואם קטע ראש האחד השאר מותרין שכבר בחר בזה. וכן אם היה שותק והן שותקין אין חוששין שאלו הזיק להן היו מקרקרין. + ספק נכנס הטורף ספק לא נכנס וכן אם לא נודע אם הנכנס מהדורסי׳ אם לאו אין חוששין. +וכן עוף שנכנס לבין העצים או לבין הקנים ויצא ראשו או צוארו מטפטף בדם אין חוששין שמא נטרף אבל אומר שמא בעץ נזק:
+נקובה כיצד יש אומרים אברין הן שאם נקב אחד מהן לחללו במשהו טרפה ואלו הן תרבץ הושט וקרום של מוח. וחלב עם הקנה שלו והמרה. וקנה הכבד והקיבה והכרס והמסס. ובית הכוסות. והדקין. והריאה עם הקנה שלה. +תרבץ הושט. הוא מקום שאין ראוי לשחוט מן הושט ולענין טרפות דינו כושט שנקיבתו במשהו. +ושני קרומות יש למוח שבראש ואם נקב העליון הסמוך לעצם בלבד הרי זו מותרת. ומשיתחיל לימשך בשדרה מתחלת העורף שנקב מותר. והמוח עצמו שנקב או שנתמעך והקרום קיים כשרה ואם נשפך כמים או כדונג טרפה. +מרה שנקב׳ ואין הכבד סותמה אע״פ שהנקב סמוך לכבד טרפה. ואם הכבד סותמ׳ מותרת כלומר אם נקבה במקום שנדבקת בכבד שזה דרך גדולה והוה ליה סתימא מעליא. +הלב שנקב לבית חללו בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין טרפה ואפילו במשהו. אבל אם נקב בשר הלב ולא הגיע לחלל מותר. וקנה הלב והוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה הרי הוא כריאה ואם נקב לחללו במשהו טרפה. +גרעינה שנמצאת במרה אם היא כזית שראשה חד אסורה שהרי נקבה אותה כשנכנסה וזה שלא הוכר הנקב מפני שהוגלד פי המכה ואם היא כגרעינת התמרה שאין ראשה חד אין לחוש שנכנסה בושט ונקבה המעים ויצאה ונקבה גם כן המרה אחר שאין לה עוקץ לנקוב כל כך אלא ודאי אומרים שבקנה נכנסה ונשתלשלה בכבד ונכנסה במרה דרך סמפון המרה הפתוח לכבד. ואף על פי שלא יוכלו עכשו להוציא דרך סמפון. יש לומר שמא נתפח משנכנס שם או מרוב נענוע הבהמה נדחק ונכנס שם מעט מעט. ובעל העטור כתב דאפילו כגרעינת הזית מסתברא דדוקא כי ליתא למררתא קמן אבל איתא קמן והיא שלימתא כשרה כדפרקי׳ גבי מחט שנמצאת בריאה דכל היכא דאיכא למימר דרך סמפונא נקט ואתאי כשרה הכא נמי. ומאי דטריף התם טריף הכא ומאי דמכשר התם מכשר הכא. וכן דעת הר״ש ז״ל. +קנה הכבד שבו הדם מתבשל אם נקב אחד מהן במשהו טרפה. לפיכך מחט שנמצא בחתוך הכבד אם היא גדולה שראשה אחד חד וראשה אחד כד והיה ראשה החד בפנים בידוע שנקבה כשנכנסה וטרפה פירוש ואין חשש האסור מפני נקיבת הכבד אלא מפני חשש שנכנסה עם המאכל במעים ונקבה אותם ויצאה ונתחבה בכבד. ואם היתה מחט קטנה ששני ראשיה חדין בידוע שנקבה וטרפה. ואם נמצאת בקנה הרחב שבאמצעיתו שבו נכנס המאכל לכבד מותרת. וכבד שהתליע מותר. +קיבה שנקב׳ וחלב טהור סותם הנקב מותרת. וכן כל נקב שבבשר אם חלב המותר באכילה סותמו הרי זה מות׳ חוץ מחלב הלב קרום שעל הלב כלו והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל לאברי הנשימ׳ והיא שקורעין אותה ואחר כך תראה הריאה והיא הנקראת טרפש הכבד שהאברים אלו אינן מגינין לפי שהם קשין ונקב שנסתם מהם אינו סתום. וחלב חיה אף על פי שהוא מותר אם שכנגדו בבהמה אסו׳ אינו סותם בחיה. כרס שנקב טרפה ואין לו דבר שיסתום שהרי חלב שעליו אסור. + וכן המסס ובית הכוסות שנקב אחד מהן לחוץ טרפ׳ ואם נקבו אחד מהן לתוך חלל חברו מותרת. פירוש המסס הוא שקורין שנטופן. ובית הכוסו׳ קורין לו קפיל. והמסס מחובר לבית הכוסות אבל כל אחד יש לו דופן לעצמו ושופכין זה לזה מבית הכוסות נכנס להמסס ומן המסס לקיבה ומן הקיבה לדקין ולפיכך כשהנקב מחללו של זה לחללו של זה כשר שכל אחד מגין לחברו. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כשרה ואם נקב נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות ונמצאת טפת דם בתוך הקנב טרפה שודאי קודם שחיטה נקב ואם אין דם בתוך הנקב הרי זו מותר שמא אחר שחיטה דחקה ונקבה. ויש אומרים שאפילו לא היה נקב מפולש אלא שנמצאת קורט דם כנגד הנקב מבחוץ טרפה שהדבר מוכיח שהנקב מפולש ואף על פי שאינו נכר. ודעת ר״ש ז״ל דדוקא בבית הכוסו׳ יש לחלוק בין מפולש לשאינו מפולש לפי שהן כעין שני עורות מדובקין ואם נקב אחד השני מגין בע��ו אבל בשאר המעים אין לחלק שהעור דק וקלוש ואם יתחב שם מחט אין שם שיגין ויש חולקין בזה ואומרים שבכל מקום שנמצאת מחט יש למשמש בנחת ולדקדק יפה ואם נשאר מקצת העור שלם כנגד פי המחט מגין כנגדו וכשרה. יש מביאין ראיה לסברה זו מדאמרינן בני מעים שנקבו ולחה סותמן טרפה משו׳ דליחה אינה מגינה מכלל דקצת העור מגין. +בהמה שאכלה מאכל שנוקב בני מעיה כגון קורט חלתית וכיוצ׳ בו הרי היא ספ׳ טרפה שודאי נוקב ובתוך שלשה ימי׳ ספק נוקב ספק אינו נוקב ותבדק. כל אח׳ מבני מעים שפסולת המאכל סובבת בהן נקראין דקין ואם נקב אחד מהן הרי זו טרפה ויש מהן מלופפי׳ ומוקפין זו לפנים מזי כנחש נכרך ונקראין הדרא דכנתא אם נקב אחד מהן לחברו כשרה שחברו מגין עליו. +ומעי שנקב וליחה סותמתו טרפה שאין סתימה עומדת. +בני מעים שבא זאב או כלב ונטלן והרי הן נקובין כשהניחן תולין בו ומותרת דאין אומר׳ דבמקום נקב נקב. נמצאו נקובין ולא נודע אם קודם שחיטה נקבו או אחר שחיטה נוקבין שם נקב אחר ומדמין ואם הנקב הראשון כמותו כשרה ואם לא ידמה לו טרפה שבאמת קוד׳ שחיט׳ נקבו ואם ממשמשו בנקב הספק ממשמשין גם כן בשני ומעריכי׳ זה לזה בני מעי׳ שיצאו לחוץ ולא נקבו אם לא נהפכו כשרה שאפשר שיחזירו בה ותחיה. + המעי האחרון הנקרא חלוחלת והוא שוה ואין בו עקום ודבק בין עקרי הירכי׳ אם נקב במשהו טרפה כשאר המעי׳ והוא שינקב בחלל הבטן אבל נקב במקום הדבוק לעיקרי הירכי׳ ואפי׳ נטל ממנו מקו׳ הדבק כלו מות׳ ובלבד שישתייר ממנו בשר כמו ארבע אצבעות. והר״ש והר״ז ז״ל כתבו ובלבד שישתייר ממקו׳ הדבק מארכו רוחב אצבע ואפי׳ בשור והמעי הזה נקרא בלשון לעז טבחיאה:
+העוף אין לו כרס ואין לו המסס ולא בית הכוסות אבל יש לו כנגדן זפק וקורקבן וכל הטרפות שוות בבהמה ובחיה ובעוף. +זפק שנקב גגו והוא המקו׳ שימתח בשוה עם הושט כשיאריך העוף צוארו טרפה אפי׳ בכל שהוא אבל נקב שאר הזפק התלוי מלמטה מותר. +שני כסין יש בקורקבן החיצון אדום כמו בשר והפנימי לבן כמו עור נקבו זה בלא זה מותר שניהם אסור ואפי׳ במשהו. ואם נקבו שניהם זה שלא בפני זה מותר. +הטחול אינו מן האברי׳ שנקיבתן במשהו ולפי׳ אינו נמנה עמה׳ וכה משפטו הטחול ראשו אחד עבה וראשו האחד דק ואם נקב בראשו העבה נקב מפולש או שלא נשתייר תחת הנקב כעובי דינר זהב טרפה. +וכל אבר שאמרנו שאם נקב במשהו טרפה כך אם נטל כלו טרפ׳ בין שנטל ביד בין שנטל בחולי בין שנברא חסר ממנו וכן אם נברא בשני אברי׳ מאותו אבר שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד נטל אחד מן המעי׳ או נטלה המרה וכיוצא בהן בין בעוף בין בבהמה טרפה. ויש מן הגאונים שהתירו נטלה המרה והוכיחו זה מדבעינן בכבד שישתייר ממנו כזית במקום מרה מכלל דאמרה עצמה לא קפדינן. ויש לדחות זאת הסברה דאדרבה להכי בעי שישתייר כזית מן הכבד במקום מרה כדי שתתקיים ממנו המרה. ויש מן הגאונים שהורו שעוף שלא נמצאת לו מרה טועמין הכבד ומוצצין אותו אם יש בו טעם מר מותר ואם לאו אסור. ובני יונה אין להן מרה וכשרים שכן תולדת מיניהם. והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה סמוך לזנבו. ואם נמצאו ב׳ מררות או ב׳ מעים וכיוצא בזו טרפה ויש אומרים דדוקא כשהמררות סמוכות זו אל זו דבוקות זו בזו דבהכי מטרפא משו׳ דכל יתר כנטול דמי ונמצא מקומ׳ נקב כאחרת אבל אם היו בשני מקומות כשרה דאפילו נטלה לא משתיר נקבה אלא בכבד שלא נפסל בכך. ויש כתבו שאם שני המרדות הסמוכות זו לזו נשפכות זו לזו שמותרו׳ כדאמרי׳ לקמן בתלתי סניא דשפכי אהדדי. + והטחול שנטל או שנמצאו שנים מותרות שאינו בכלל המנויין להטרף במשהו והמעי היתר אינו נטרף אם אינו יתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעים אבל אם היה אחד משני ראשין אע״פ שהן מובדלין באמצע אינו יתר בכך ומותר. +וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וז״ל מצאתי כתוב שמעשה בא בעיר בדר״ש שנמצא יתר במעי היוצא מן הקבה לאחר שנמשך מעי היוצא מן הקבה זרת או זרתים והתירוהו על פי חכמים ואמרו שכל הבהמות יש שם ורד אחד מחובר בכבד ראשו אחד והוא מחובר בדקין וכל מעי היוצא מן הקנה לאחר שנמשך מן הקבה זרת או זרתים והוא הורד הוא חלול ונכנס לתוך המעי היוצא מן הקבה ופעמים שנשאר כל הורד בכבד כשחותכי׳ הכבד מן הגוף ונשאר המעי היוצא מן הקנה חלק שלא נכר בו כלל אלא נשאר כאלו לא היה מחובר שם כלל ופעמים שאין מצמצמין לחתכו שישאר כל הורד עם הכבד אלא שנשאר ראש הורד במעי שהוא מחובר ופעמי׳ שנשאר שם באורך ברוחב ג׳ אצבעות או יתר ונראה שהוא יתר ואינו כן. וזה הורד פעמים שמקום חבורו במעי כרוחב אצבע או יתר ונראה ופעמים שהוא דק עד מאד. וכל זה העידו שהתירו גם כן חכמי לוני״ל ז״ל ע״כ. +שני קרומות שעל הריאה שנקבו זה בלא זה מותרת ואפי׳ נגלד הקרום העליון והלך לו כלו מותרת אבל אם נקבו שניהם טרפה. וקנה שנקב מן החזה ולמטה והוא המקום. שאינו ראוי לשחיטה טרפה ונקיבתו במשהו. התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה ואחר נקבה הריאה ואחר נגמרה השחיטה טרפה. הואיל וקודם גמר שחיטה נקבה וכן כל כיוצא בזה בושט. +אחד מסמפוני הריאה שנקב אפילו לחברו טרפה. וריאה שנקבה ונסתם הנקב בקרום שעלה במכה אינו כלום. +נקבה האומה שלא במקום חתוך האונות אף על פי שדופן סותמה טרפה ואפילו במקום חתוך האונות אם אין בשר או עצם ובשר סותמה טרפת. +האומה שנסמכה לדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה חוששין לה שמא נקבה ומפרקין אותה בנחת מן הדופן שלא תנקב ואם נמצאת נקובה ואין מכה בדופן טרפה שבאמת קודם שחיטה היה בו נקב. ואם נמצאת מכה בדופן במקום נקב תולין במכה ואומרין שאחר שחיטה נקבה כשנתפרדה מן המכה. + וריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא שאין הרוח נכנס בו שאינו נפתח הרי הוא כנקובה וטרפה ובודקין אותה שקורעין המקום שלא נפתח ואם נמצא בו לחה מותכת שמחמת הלחה לא נכנס הרוח ואם לא נמצא בו לחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או נוצה וכיוצא בהן ונופחין אם נתנדנד כשרה ואם לאו טרפה שאין הרוח נכנס שם. ואם שמע בה הברה בשעת נפיחה אם נכר המקום שממנו תשמע ההברה נותנין עליו מעט רוק וכיוצא בו ואם נתנדנד בידוע שהיא נקובה וטרפה ואם לא נכר המקום מושיבין אותה בפושרין ונופחין אותה ואם בצבץ המים בידוע שהיא נקובה וטרפה. ואם לאו בידוע שקרום התחתון נקב והרוח נכנס בין שני הקרומות ומשמיע הקול בשעת נפיחה. +ובעל העטור ז״ל מצריך לכל ריאה להוציאה ולנפחה דאי לאו הכי מנא ידעי אי איכא בה מקום אטום. וכל הגאונים האחרי׳ כתבו שאין נופחין אותה אלא היכא דאתיליד בה ריעותא וכן פשט המנהג. + ופי׳ העלתה צמחים אבעבועות מלאות מוגלה והסירכא עולה מהן ולדופן. +ריאה שנשפכה בקיתון של מים והקרום העליון שלם אם כל הסמפונות שלמים שלא נמוחו כלל כשרה. וכיצד בודקין אותה שופכין אותה בכלי שוע באבר וכיוצא בו ואם נראו בה חוטין לבנים בידוע שנמוקו הסמפונות ואפי׳ בסמפון אחד שנמוק טרפה. +היו אבעבועות מלאות רוח או מים זכין או לחה שאינה נמשכת כדבש או שהלחה יבשה וקשה ואפיל�� כאבן הלי זו מותרת. אבל אם היתה הלחה סרוחה או המים סרוחין או עכורין טרפה. וכשמוציא הלחה ובודק אותה בודק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה. היו בה אבעבועות סמוכות זו לזו טרפה שמא נקב ביניהן ואין לה דרך בדיקה. היתה בה אחת ונראת כשתים שנוקבין האחת ואם נשפכה בזאת השנית בידוע שהיא אחת וכשרה ואם לאו טרפה. ריאה שנתמסמסה והיא נופלת חתכות חתכות כשתולין אותה טרפה. +ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשת בו ולא נודע אם קודם שחיטה נקבה או אחר שחיטה נוקבין שם נקב אחר ומדמין אותן כדרך שעושין בבני מעים ומדמין מריאה של בהמה דקה לבהמה דקה ומגסה לגסה. +וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מצאנו כתוב כי הסכימו כל הגאונים ז״ל דאנן השתא לא בקיאינן בהנך הקפות ואין מקיפין כלל לא בריאה ולא בבני מעים ולא בקנה. +נמצא הנקב באחת מן האבעבועות טרפה. כתב ה״ר יצחק ז״ל וזה לשונו בועא בשפולי ריאה טרפה. וכן פירש בהלכות גדולות ושיפולי ריאה רוצה לומר כל חודי חתוכי האונות והאומות בין מלמטה בין מן הצדדין נקראת שפולי ריאה. על כן. + מחט שנמצא בריאה כגון שהרגיש בה במשמוש היד שהמחט בתוכה אך עדין הריאה שלמה לפנינו ולא נראה בה נקב שלא יצאה לחוץ המחט נופחין אותה ואם לא יצא הרוח בידוע שלא נקבה ודרך סמפונות נכנסה וכשרה ואם נחתכה הריאה קודם נפיחה הרי זו אסורה שהדבר ידוע שנקבה ואם הריאה שלמה אפילו נתאכל הבשר סביב המחט אין בכך כלום דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון ובהא ליכא לאפלוגי בין קופא לבר לקופא לגו. ואם נמצאת בסמפון הגדול של ריאה כשרה גם כן דדרך קנה ודרך סמפון באה. ודוקא נמי כי איתא לריאה לקמן. והר״ז ז״ל כתב דאפילו בריאה מחט שנמצאת בה קופא לבר היא טרפה אפילו היא שלמה. +תולעת שהיתה בריאה שנקבה אותה ויצאה כשרה שחזקתה שאחר שנשחטה נקבה ויצאה פירוש לפי שכשהרגישה שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקה לצאת ונקבה לבקש חמימות או אפשר לומר שבעוד הבהמה חיה אי אפשר לתולעת לנקוב מתוך טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק:
+יש מראות שאם נשתנה בהן האבר הרי הוא כמת וכנקוב וחמשה מראות הן בריאה שאם נשתנה אחד מהן אפילו כל שהוא טרפה ואלו הן שחורה כדיו או ירוקה כקישות או כעין חלמון ביצה או כעין הצמח שצובעין בו הבגדים שהוא אדום מעט ונוטה לירוק. והנמצא כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק אחר שהוא קרוב למראה האסור וארבע מראות מותרות בה שחורה כטחול או ירוקה כחציר או אדומה כמראה הכבד ואם היתה כלה טלאים טלאים ונקודות במראות אלו מותרות. + ואין אוסרין במראה האסור עד שנופחין אותה ואם תחתיה תעמוד הבהרת אסורה ואם נהפכה למראה המותר כשרה. +עוף שנפל לאור והוריק לבו או כבדו או קרקבנו או שהאדימו המעים בכל שהוא טרפה והוא שיעמדו בעינם אחר ששולקין אותן מעט וממרסין בהן. וכל עוף שנמצא הכבד שלו כמראית בני מעיו או שנשתנו בני מעי ועמדו בשנויין אחר שליקה ומריסה או שלא נמצא בהן שנוי רק שהוריקו האדומין אחר שליקה בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו וטרפה. +וכן הושט שנמצא העור החצון שלו לבן והפנימי אדום בין בבהמה בין בעוף טרפה. וכתב ה״ר אשר ז״ל מלוניל עוף שנמצא הכבד או הלב והקורקבן ירוקין ולא נודע שנפל לאור בא מעשה לכאן והחמירו בו על פי לשון הגאון רבי יצחק ז״ל דגריס כיון שהוריק הכבד כנגד בני מעי׳ בידוע שנפלה לאור ובספרים שלנו לא מצינו אלא בידוע שנחמרו בני מעיה כשידענו שנפלה לאור אבל בספקא לא מחזיקין אסור ומתני׳ מסייע להך סברא דנקט נפלה לאור עד כאן. +ובעל העטור ז״ל כתב שאם נמצא הושט ששני עורותיו אדומין או לבנים דהוה ליה כנקב זה בלא זה וכשרה דודאי אין ריעותא אלא באחד ויש אוסרין בכי האי גונא. וקרום שעלה בושט מחמת מכה אינו קרום ואינו מכשירו לפי שסופו לנקב על ידי מאכל שנכנס שם והוא הדין לשאר המקומות שנקיבתן במשהו שאם עלה בנקב קרום שאינו מועיל:
+שני אברים הן שאם חסרה מנינם טרפה. והם הריאה והרגלים. +וחמש אונות יש בריאה שלשה מימין ושנים משמאל כשיתלה הבהמה ויהיו פניה כנגד פניו. ובצד ימין ממנה אזן קטנה שלא בצד האונות ויש לה כיס בפני עצמה והיא בתוך הכיס ואזן זו קטנה נקראת ורדא מפני שהיא דומה לורד ואינה מן המנין. חסר מנין האונות של שמאל טרפה ואם בימין לא נמצאו שם אלא שתים ואת האזן משלמת המנין כשרה שהיא בצד ימין כמו שכתבנו. וה״ר יצחק ז״ל כתב דאינה מצטרפת להשלים המנין אפילו מימינה כיון דלא קיימא כדרא דאוני. +נקבה זאת האזן אף על פי שהכיס שלה סותמה טרפה לא היתה בבהמה אותה האזן כשרה והוא שיהיה בה מנין שאר האונות שהרבה בהמות יש שאין להן אותה האזן. וענוניתא דורדא שאין לה כיס כתב ה״ר משה ב״ר יהודה שאוסרין אותה. וכן אם נמצא ענוניתא דורדא מחתוכא דאוני ולמטה אסורה שאין מכשירין אותה אלא כי איתא מחתוכא דאוני ולמעלה. +וריאה שנמצאו בה שני ורדות כתב הר״ש ז״ל שאסורה. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל ואם יש תרי ענוניתא דורדא טרפה וכן אם אין בה אפילו אחת טרפה ויש מפרשים דכשרה. ופוסקין להחמיר עד כאן. אבל רוב שאר הגאונים התירו ב׳ ורדות והוא שתהיינה שתיהן בצד ימין שהוא מקום מיוחד לה. נתחלף סדר האונות והיו ג׳ משמאל וב׳ מימין בלא הורד או שהיתה הורד בצד שמאל טרפה. +נתוספו מנין האונו׳ והית׳ אזן יתרה על גבי הריאה לעומת הצלעות הרי זו טרפ׳ שהיתר כנטול והוא שתהיה כמו עלה של הדס פחות מכן אינו אוזן ומותרת. ואם היתה האוזן יתרה מצד האונות או מלפני הריאה שהוא לעומת הלב מותרת. נמצאו שתי אונות באונה אחת אם אין ביניהם כמו עלה של הדס בין בעקרן בין בסופן בין באמצען כדי שיוכר שהן שתים דבוקות הרי זו חסרה וטרפה. +וכן ריאה שנמצאת כלה שתי ערוגו׳ שאין לה חתוך אזנים כלל טרפה. + ואם נמצאת בריאה מקום יבש שנפרך בצפורן טרפה אפילו בכל שהוא אבל אם לא יבשה כדי שתפרך בצפורן אף על פי שיבשה קצת עד שלא תוציא טיפת דם כשרה. +נמצאת נפוחה תוספת משונה היא ואוסרין אותה מספק. +אונה שנמצאת דבוקה בחתוך האונה הסמוכה לחברתה כשרה ואם נמצאו מגב לגב שלא במקום חתוך או אפילו במקום חתוך של ראשונה לשלישית טרפה. והטעם לפי שהאונות מרחפות תמיד והאמצעית מרחפת בין שתי החיצונות ומפרקת הסרכה ואין סרכה בלא נקב ובהתפרק הסרכה נמצא שנקבה הריאה אבל אם הסרכה מאונא לאונא הסמוכה לה כשרה כיון ששתיהן יכולות לרחף כאחד ואין מפריד ביניהם אין סופה להתפרק ויש שהחמירו אפילו באונה לאונה אבל במנהג נרבונה כמו שכתבנו וכן כתב הרמב״ם ז״ל. +וה״ר יצחק כתב לדידן דלא בקאינן בנפיחה כל סרכא טרפה. ומיהו כי ליכא סרכה כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן רגילין להכשיר כי ליכא חלון אבל אם איכא חלון טרפה. ואונא לאומא יש אוסרין ורבינו ברוך היה מתיר ובימיו היו אוכלין סרוכא כסדרן ואינן מוחין. ואומר ה״ר שמשון בשם רבותיו וה״ר נחמן בן ה״ר חיים כהן דגבול יש לה דאם סרוכה בראשי האונו׳ או למטה מעט טרפה. ואם הרוב מאמצע ולמטה כשרה ואם הבהמה של גוי טורפין הכל ע״כ. ובספר המצות כתב כי רבינו יהודה מפרי״ש מורה הלכה למעשה להתיר כל סרכה הדבוקה לדופן במקום חתוך האונות בלא שום בדיקה וכן כל סרכה שהיא כסדרן היה מתיר בלא בדיקה. אך ריצב״א היה מחמיר הואיל ויצא מפי הגדולים. +והר״ף כתב לדידן כל סרכה טרפה דאנן לא בקיאין בנפיחה ומיהו כי ליכא סרכא כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן כשרה כי ליכא חלון אבל אי איכא חלון טרפה. ואונא לאומא יש אוסרין אותה אפילו סמוכה לה לפי שהאונא עומדת במצר החזה במקום צר ורחיפתה קצרה והאומא עומדת ברוחב הבטן ורחיפתה גדולה וכשהאומא מרחפת אין האונה יכולה להיות נמשכת עמה ומתפרקת הסרכה ובודאי נקבה. +ורש״י כתב דמאונא לאומא מותרת דכסדרן הוא ובלבד שתהא מחתוך זו לחתיך זו דהיינו מגב לגב. וכן מנהג נרבונה. +כתב הרשב״א סרכה שהיא יוצאה בשפולי הריאה פסולה שהיא כאלו נסרכת מן הגב ובין שתהא נסרכת משפולי לשפולי ובין שתהא נסרכת משפולי לחתוך האונא טרפה ע״כ. + וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ושפולי ריאה חוץ לגבול שלה שנסרכת לטרפש הכבד בפלוש טרפה בלא פלוש כשרה. וסרכה העולה מתחת אונא לדופן טרפה אלא אם כן עולה מגבה או מצדה או משפתה. ואין הפרש בסרכא בין גדולה בין קטנה כי הכל אסור עכ״ל. +וענוניתא דורדא כל היכא דסריכא טרפה שהכל הוא לה שלא כסדרן אך אם היא דבוקה בכיס שלה מכשירין אותה והוא שתהיה שם בלא פלוש. +וה״ר דוד ב״ר לוי כתב כלל זה בכל עניני הריאה וז״ל אונה לדופן כשרה אפילו אין מכה בדופן ובין שתצא הסרכה מחתוך האונה לדופן או מגב האונה לדופן מקום רביתא הוא וכשרה וכל המקום שבאונין לאחר החתוך נמי דינו כאונין ומשם לדופן או לשדדה כשרה אבל מן הצד הפנימי של אונין לדופן לאו מקום רביתא הוא ואוסרין אותה והוא דסכיך כבשרא אפילו מאונא לדופן אין מתירין אותה אלא כשנסתבכה הסרכה ונדבקת בבשר שבין הצלעות ששם נדבקת יפה אבל בצלעות עצמן אינה נדבקת יפה ואוסרין אותה שסופה להתפרק ואם נדבקה בבשר ובעצמות כתב הרמב״ם אבא מרי ז״ל מן האוסרין ואני מן המתירין. ובעל העיטור כתב מנהג בידינו מאבותינו דבגרמא מכשירין לה. וכן כתב רבינו תם דאמר רבינא והוא דסביך בבשרא פשט התר בכל מלכותינו בין בבשר בין בעצמות שאף על צלעות יש שם בשר רך וטוב אלא לפי׳ שלא הזכיר שמנינות מסרכה אלא סתימא כדאמרינן ודופן סתומה דהיינו סבורין שמא בשתי המררות המדובקות זו בזו או בחלוחלת שנקבה ודופן סותמתן דמשמע אפילו בלא סירכה להכי הוצרך לפרש והוא דסביך בבשרא ולא אמר בבשרא למעוטי גרמא. ושמענו מנהג נרבונה ג״כ להתר ולא דייק בין בשרא לגרמא. + וסירכה רחבה שיוצאה מאומא ומאונא לדופן רואין אם רובא מאונא כשרה ואם לאו טרפה. איכא דמפרש דכי אמרינן אי איכא רעותא בדופן תלינן בתר דופן וכשרה דוקא כשלא העלתה צמחים אבל העלתה צמחים אפילו איכא רעותא בדופן טרפה היא ויש שפוסקין דאפילו איכא רעותא בדופן בדקינן לה בפושרי ואי מבצבצא טרפה. ויש מצריכין נפיחה. ואית דמפרשי לקולא דאפילו ליכא מכה בדופן בדיק לה בפושרי ואי לא מבצבצא כשרה מיהו לדעת הרי״ף שלא הביא הא דבדיק לה בפושרי משמע דלא בדיק לה כלל אלא אי איכא רעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה. וכן עושין מעשה בנרבונה. וכי ליכא מכת בדופן מחמירין לאוסרה אפילו לא מבצבצא. +וריאה שהיא דבוקה בשדרא דהיינו גג האומא מהשלמת גג האונין ולמטה קורין אותה פלמונד״ה ומתירין אותה והיא שדבוקה לגמרי בלא פלוש כלל. ויש מחמירין ואומרין שצריך שיהיו האונין והאומות דבוקות בשדרה בלא שום פלוש ואם אין האומות דבוקות אוסרין אותה וכן מנהג נרבונה. +והדבק שהיו אוכלין אותו מקדם קצת חכמי נרבונה הוא סרכה קצרה שאין אורכה כמלא רוחב גודל או סרכה רחבה כרוחב גודל פירוש היתה מן הסרכות האסורות שהיתה דעתם לומר שאינה מתפרקת. וכבר פשטו להחמיר. + וסרכה תלויה שיוצאה מאומא או מאונא ואינה נדבקת בשום מקום מכשירין אותה בשם רב יהודאי שאינו אלא שנקבה הקרום התחתון ולא העליון ואותו העליון הוא שנמשך כל כך וכן כתב ה״ר שמואל דאם נמצאו סרכות מדולדלות שאינן דבוקות בשום מקום כשרה ויש כותבין שאין צריכין בדיקה וכן דעת הרשב״א ז״ל. ורשאי הבודק למשמש בסרכה הרבה שמא ריר בעלמא הוא ונמוח במשמושו ובלבד שיזהר לעשות בנחת שלא יעקר אותה והרשב״א ז״ל כתב כל הנוהג כן כאלו מאכיל טרפות לישראל כי אין הפרש בסרכות בין שתהא עבה וחזקה בין שתהא דקה שבדקות. +וסרכה שהיא ממקום למקום באונא או באומא עצמה מנהג נרבונה להתירה כדין סרכה תלויה. +סימן לטרפות כל דסריך נשחת. ואדם אין. פי׳ אדם. אונא לאונא אונא לדופן אומא לאונא אלו הג׳ לבד כשרות. +וריאה שהעלתה צמחין פירוש אבעבועות אין חוששין לה וכשרה. ואף דמליא מוגלא פירוש לחה או מים זכין והוא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה. וכן כתב הרמב״ם אבל הר״ז ז״ל כתב דכי אתמר אכוליא אסרוח טרפה בכוליא אתמר אבל בריאה הכל כשר. לא שנא מים זכים ולא שנא מים עכורין ולא שנא סרוחין שלא נפסלו עכורין וסרוחין אלא מטעם מוגלא וכשם שהמוגלא כשר בריאה ופסולה בכוליא כך עכורין וסרוחין עכ״ל ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל. +כתב הר׳ שמחה מויטר״י כך ראיתי בתשובת הגאונים כשטבח מכניס ידו אם פירשה שום סירכה ואינו יודע אם היתה סרכה או רירא ומוצי׳ הריאה לחוץ ובודקה אם איתה סרכה ימצא ראשה בריא או בדופן ואם לאו רירא הוא וכשרה. ודופני הריאה הסרוכים בקנה הלב אז דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה כשרה ואם מפצלת קימעא ודאי סרכות הן וטרפה ע״כ. + כתוב בתשובת הגאונים פעם אחת נכנסו מר רב יצחק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידים עמהם אצל מר יעקב ואמרו שמענו עליך שאתה מתיר חלב הסרוך לריאה לפרק ולנפחו אמר להם ח״ו לא כן אני מתיר אלא פעמים שמתוך שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאונות ולאומות ולענינותא דורדא והתרתי לאחוז בקנה ולנענע יפה שלשה או ארבעה פעמים אם תנתק הסרכה מאליה אני מתירה אבל לפרק ביד לא התרתי והסכימו עמו כל הישיבה והורו כן לכל ישראל. +כתב הר״י הלבן בתחלת בדיקתי הטרפתי כמה בהמות שמצאתי בהן סרכות דקות מספקא וטעיתי וטועה כל מי שמטריף סרכה בת יומא כי נמצא בהלכו׳ גדולות ובתוספו׳ קדמונינו כי סירכה בת יומא לאו טרפה היא ובמה נדע אם היא בת יומא אם לאו מכניס אצבעו מתחתיה ומגביה קצת אם נפסקה מאליה מחמת הגבהה כל שהו היא בת יומא ואם לאו נטרפה הבהמה. +וקבלה בידי מרבותי ומאת זובחי הזבח הבקיאין בהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטתה כלה מלאה סרכות דקות וקשות. +והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים וימשמש בבהמה בכל צדדיה בין לגבי דפנות בין לגבי שומן הלב אז מחמת חמימות הבהמה מנתקות כל סרכות הבאות מחמת טרפו׳ מתקיימות ולאחר שיוציאו הריאה לחוץ אם יראה טרפות אחר אין לבדוק כי אם כמו שהעידותי מפי הגאונים ולא יותר עד כאן. +בהמה שהיתה חסרת רגל מתחילת ברייתה או יתרת רגל טרפה. אבל היתה יתרת יד או חסרת יד כשרה לפיכך אם נחתך היד שלה כשרה נחתך הרגל מן הארכובה שהיא סוף הירך הסמוך לגוף ולמעלה טרפה מן הארכובה ולמטה כשרה. נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה אם יצא רובו לחוץ הרי הוא כמו שנפל וטרפה ואם הבשר או העצם חופה רוב עביו ורוב הקפו של עצם הנשבר הרי זו מותר ואבר עצמו מותר ואם נפל מקצת העצם הנשבר והלך לו. והגידין הרכין אינן חשובין כבשר. +צומת הגידין בבהמה וחיה למעלה מן הערקום והוא המקום שתולין בו הטבחים הבהמה והם שלשה גידין לבנים אחד עבה ושנים דקים וממקום שיתחילו להיות קשים ולבנים עד המקום שיתחילו להתאדם ולהתרכך הוא צומת הגידין והוא בשור באורך י״ו אצבעות. ומנין אלו הגידין י״ו בעוף תחילתן מן העקב של מטה מן האצבע יתרה עד סוף השוק שהוא כלו קשקשים. +ובהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידין אף על פי שהוא למטה מן הארכובה טרפה מפני חתוך הגידין שחתיכת הגידין אלו מכלל הטרפיות וכן בעוף ואפילו נחתכו הגידין ונשאר הרגל שלם טרפה. +נחתך האחד העבה לבדו בבהמה ונשארו שנים הדקין מותר וכן אם נחתכה הב׳ דקין ונשאר העבה נחתך רוב כל אחד מהן טרפה. ובעוף אפילו לא נטל אלא רובו של אחד מהן טרפה ואגפים לעוף בידים לבהמה. כל זה דעת הרמב״ם ז״ל ויש חולקין עליו שאומרין שכמו שתחלת צומת הגידין בבהמה מפרק חבור העצם התחתון עד האמצעי כן בעוף. ויש אומרים שאף הרב ז״ל חזר בו בתשובת שאלה. +ונשבר העצם מן הארכובה ולמעלה שאמרנו שאם יצא לחוץ הרי הוא כמו שנפל וטרפה. כתב הראב״ד ז״ל בתשובת שאלה דדוקא יצא לחוץ ששלט בו האויר אבל נשבר העצם בחלל הגוף לפנים כשרה שאין האויר שולט בו עד כאן. ויש אומרים דיצא לפנים כיצא לחוץ דמי ונותגים סימן לדבר תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה שנאמר גבי שבת. + וכתב בעל התרומה דהיכא שמצינו עצם שנשבר והבריא אין חוששין שמא יצא לחוץ שאלו כן לא נתרפא. +וה״ר דוד ב״ר לוי כתב והוא הדין אפילו נמצאת שבורה במקום צומת הגידין ונתרפא היטב אין חוששין שמא נפסק אחד מצומת הגידין ומכשירין ליה. +ודעת הראב״ד בעצם שנשבר במקום צומת הגידין אפילו נשבר העצם ויצא לחוץ בלא צומת הגידין טרפה כיון דבמקום צומת הגידין נשברה. +ולמען תבין ותדע ענין צומת הגידין אבאר לך ענין רגלי הבהמה באור רחב יותר ממה שבאר הרמב״ם כמה שכתבנו למעלה ידע כי שלשה עצמות הן בירך כל אחד נקשר בחברו בראש הפרקים הראשון הוא הנחתך ברגל הנמכר עם הראש. השני הוא האמצעי הנקרא סרקו ונקרא אשקנק״יל. השלשה הוא הנקרא קולית ובלעז אושמאול״ר וראשו העליון תחוב באליה וראשו התחתון הוא הארכובה וזו היא שאמרו בגמרא שכנגדו בגמל נכר מפני שבולט כלפי חוץ ושם הגמלים רובצים כדכתיב ויברך הגמלים. וזו היא הארכובה שאמרו ז״ל שאם נשבר העצם למעלה ממנה ויצא לחוץ טרפה. וכן כתב בעל התרומה והראב״ד ז״ל. אך מקום צומת הגידין אף בעצם השני. +וכבר כתבנו דעת הראב״ד בנשבר העצם מקום צומת הגידין ויש חלקו עליו ופסקו שאפי׳ נשבר העצם הזה הב׳ אינה טרפה ובלבד שיהיו הגידי׳ כלם קיימין במקום חבורן והיינו דקאמר בגמרא ארכובה גופה שכנגדה בגמל נכר וכו׳. +ותחלת הגידין הוא מן העצם הקטן שבין עצם הרגל הנמכר עם הראש והעצם האמצעי והוא מחבר הפרקים ונקרא בלשון משנה ערקומא ובלעז בורוניק״י או אוש״ט. ואורכן באר הרמב״ם כמו שכתבנו י״ו אצבעות והוציא זה מדאמר בגמרא ארבע בטדין בתורא ופירוש בטדא ארבע אצבעות. וכן פרשו הרי״ף פרק אילו טרפות והר״ש ז״ל פירש בטדא אצבע גודל. ולדעתו לא יהיה אורך הגידין רק ארבע אצבעות וכן דעת הר״ז ואותו העצם הקטן הנקרא ערקום כתב ה״ר יונתן בשם הראב״ד ז״ל שאין צומת הגידין בערקום גופו אלא ממנו ולמעלה וכן נראה דעת הרמב״ם כמו שכתבנו. + עוד כתב הראב״ד שאין צומת הגידין מן העצם ולחוץ ר״ל כלפי הזנב במקום שהזנב נוקש בו רק בעצם ולפנים כלומר לצד הגוף אבל בידי הבהמה דהיינו רגליה הראשונים אין בהן צומת הגידין כלל ואין בהן צד טרפות אם לא בנשבר העצם ויצא לחוץ וזהו דוק׳ באבר עצמו אבל שאר הבהמה אינה נטרפת אפי׳ נחתך כל האבר כמו שבארנו. +וגף של עוף גם כן כה משפטו דכל מקו׳ שנשברו ב׳ העצמות של גף למטה ממקום חבורה עם הגוף אם בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ושאר העוף מותר. וכתב הר״י שמוטת גף ממקום חבורו בכתף או שבורת גף טרפה שמא נקבה הריאה ודוקא במקום חבורה אבל למטה בין שבורה בין שמוטה כשרה:
+ושלשה אברים הן שאם נטלו טרפה והן צומת הגידין והכבד והלחי העליון. +כבד שנטל כלו טרפה. נשתייר ממנו כזית במקום שהוא תלוי בו וכזית במקום מרה מותרת וזולת שני זתים אלו טרפה דקים להו לרבנן דאינה חיה אלא אם כן נשארו בה שני זתים אלו. נתדלדלה הכבד והיא מעורא בטרפשא שלה מותרת. נטל ממנה מקום שהוא תלוי בו ומקום המרה אפילו השאר כלו קיים טרפה. וכן אם הוא מפוזר מעט כאן ומעט כאן או שהיה מרודד או ארוך כרצועה הרי זו ספק וטרפה. + הלחי העליון שנטל טרפה אבל נטל לחי התחתון עד מקום הסימנין ולא נעקרו הסימנין מותר. +וכל אבר שאם יחסר תהיה טרפה כך אם נטל טרפה אבל יש אבר שאם נטל טרפה ואם חסר מתחלת ברייתו כשרה. וכל אבר שאם נטל מותר אין ספק שאם חסר מותר. +בהמה שנטלה האם שלה והוא בית הרחם שנטלו הכליות מותרת וכן אם נבראת בכוליא אחת או בשלשה כוליות וכן אם נמצאת הכוליא נקובה. ואף על פי שאם נטלה הכוליא שהיא מותרת. הקטינה בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה טרפה. ופירוש זה מראב״ד ז״ל דדוקא הקטינה כוליא מחמת חולי אבל אם היא קטנה מתחלת בריתה כשרה שאין זה לקות והוכיח זה מדאמר הקטינה דמשמע שהיתה גדולה מזה קודם לכן. וכיצד בודקין אם תחלת בריתה כן אם לאו בודקין את מקומן אם הוא כלו מלא ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז נכר שכך היתה תחלת בריתה וכשרה. אם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה. ולפי דעתו הוצרכנו לבאר נטלו הכליות שאמרנו כשרה רוצה לומר שנבראת כך חסרת הכליו׳ שאם נטלו על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק. ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהן מלא חלב ואין שם כי אם החוטין בלבד אז נכר שזה תחלת בריתה וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום רק נכר שהיו לה כליות רק שנמוחו וטרפה. +לקתה בכוליא עד שיעשה כבשר המת שהבאיש שאם תאחוז במקצתו תמסמס ויפול והגיע חולי זה עד הלובן שבכוליא טרפה. וכן אם נמצאו בכוליא מים עכורין או סרוחין או לחה אף על פי שאינה סרוחה הרי זו טרפה. + וכתבו הגאונים שאם נמצא דם בכוליות שאין זה לקות וכשרה. + חוט השדרה שנפסק העור החופה המוח או רוב הקפו טרפה אבל נקב או נסדק לארכו מותר. וכן נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה או אפילו נתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד הואיל ועורו קיים מותר. הומרך המוח ונשפך כמים או שנמס כדונג עד שימצא החוט כשמעמידו אינו עומד או שאינו יכול לעמוד מפני כבדו אסורה. + וחוט השדרה תחלתו מחוץ לפולין שבתחלת העורף עד שלא ישאר אלא חוליא אחת לתחלת האליה. ובעוף עד בי�� אגפיו כלומר כנגד בין האגפים הוא כח חוט שדרתו מפני חבוט גדול שמתחבט שם בכנפיו אם יעסוק שם החוט אפס כחו אבל משם ולמטה אינו צריך חזוק כל כך ולא יטרף בפסקתו והוא נדון כבשר והר׳ יונתן מחמיר לאסור עד למטה מן האגפי׳ שעד אותו המקום צריך לכח גדול וכן דעת הר״ז ז״ל. אבל למטה ממקומות אלו בין בבהמה בין בעוף אין חוששין אל החוט בין נפסק העור בין הומרך המוח שבו. +שמוטת ירך בבהמה טרפה. פירוש היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודוקא באעכול ניבי. והראב״ד פירש שמוטת ירך היא הכף עצמו שנשמט ראשו העליון מן השדרה אבל בוקא דאטמא הוא התחתון שנשמט מן הקולית וראש הקולית הוא כעין בוכנא ונכנס למכתשת שבכף וזהו הנקרא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והוא דאעכול ניבי. עוד זה לשונו בתשובת שאלה הכף מחובר בעצמו עם השדרה בראשו העליון הנקרא אושמדול״ר ובראשו התחתון בזה הכף הוא פקוקלת והכפות שמכאן ומכאן הן המעמידות החלוחלת ונקרא פקוקלת על שם שפוקקת מקום היציאה. ובלשון הגדה נקרא קליבושת והוא בלעז קלב״א שורי״ץ. ואותן עצמות נקובין בעצמן נקבין עגולין וחוטין גסין של בשר עוברין בתוכן ונקשרין בעובי הירך. ברוך המקום שבראו לכבודו ולרצונו ועל זה אמרו נטלה הירך וחלל שלה נבלה כי זה הירך נוגע בחלל וזה אם נשמטה מן השדרה אף על פי שלא נפסק עוביה טרפה אבל ראש זה הכף התחתון שנכנס בתוכו המדולר והוא הנקרא בוקא דאטמא על שם שנכנס בו המדולר כבוכנא באסיתא ועליו אנו אומרים אינה טרפה אלא אם כן נפסק ניבי ואעכולא אעכולי זה דבר ערוך בפי כמה שנים ודומה הרב אלפסי ז״ל נסכם על זה והרבים מוכיחין מפני שנוי הלשון. עוד תדע לשון ירך כלל הוא לכל העצמות וכל העצמות עצמן יש להן שמות חלוקים ואלה שמותן הכף המחוברת בשדרה נקרא בלעז פליד״ה או פדיל״א ושני לה העצם הנקרא בוקא דאטמא ובלעז אומדולר״י והשלישי הוא העצם שבו צומת הגידין והוא הנקרא אשקנקי״ל ואין מן המדולר ולמטה שום טרפות כי אם בצומת הגידין כל זה מלשון הראב״ד. +והיוצא מזה כי העצם שבו צומת הגידין מתערבין בבשר שבו למעלה ואם נשמט ראשו העליון הסמוך לגוף טרפה ואפילו לא אעכול ניבי. + ושמוטת ירך יד בבהמה כשרה כמו שבורת יד והוא הרגל שלפניה ושמוטת ירך בעוף טרפה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואינו כדין ירך של בהמה ויש מחמירין בו לאסור אפי׳ לא אעכול ניבי ושמוטת גף בעוף טרפה פי׳ אם נשמט הפרק העליון המחובר לגוף שיש לחוש שמא נקבה הריאה או נקרעה לפי שהוא מתחת שם בין האגפי׳ וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע ששם הריאה נחבאת. והר״מ במז״ל כתב נשמט כנפו מעקרו בודקין אותו אם נקבה הריאה ואחר יאכל אבל אם נשבר הגף או נשמט בשאר העצמות שלא בחבור הגף לגוף אם עור ובשר חופין מקום השבר האבר אסור ושאר העוף מותר כדין שבירת יד בבהמה ושבירת הרגל מן הארכובה ולמטה:
+בהמה שנקרעה בה רוב בשר החופה רוב הכרס בבטן אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית טרפה. ושעור אורך הקרע בבהמה גדולה טפח ובקטנה רוב אורך הבשר החופה רוב הכרס אף על פי שאין באורך הקרע טפח. +בהמה שנפשט עורה בין ביד בין בחולי טרפה ואם נשאר בה מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה ורוחב סלע על הטבור ורוחב סלע על ראשי אבריה מותרת וכן אם לא נפשט ממנה רק רוחב סלע ואפילו על פני כל השדרה ורוחב סלע או מעל הטבור או מעל ראשי אבריה ושאר העור קיים מותר. + וכתב הר״ז דה״ה בעוף שנמרטו כנפיו כלומר שנטלה נוצת הכנפים אי נמי אפילו נוצת כל הגוף בין הנוצה הגדולה בין הנוצה הקטנ׳ הסמוכ׳ לבשר טרפה שהיא לעוף כמו העור לבהמה וכתב בעל העטו׳ אנן דלא קים לן שעורה אזלינן לחומרא ולא מכשרינן ליה כשעורה זוטא דלית בה ספקא.
+בהמה שנפלה ממקום גבוה עשרה טפחים או יותר או שהכה אותה במטה או באבן או רצץ אחד מאברי חלל הגוף עד שנתרוצץ בסבת זה עד שתפסיד צורתו טרפה. + נפלה והלכה אין חוששין. קפצה מעצמה אין חוששין הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין שמא נפלה דאמרי דמדעת קפצה ואמדה אנפשה נפלה שלא מדעתה ועמדה אבל לא הלכה חוששין לה ואפילו שהתה מעת לעת. +זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין להם. נפלו לארץ חוששין. +בהמה שמגררת רגליה אין חוששין שמא נתרסקו איבריה או שמא נפסק חוט השדרה אבל תולין שהוא חולי שקורין רמפ״א. +וכן גנבים שגנבו טלאים והשליכום אחורי הגדר אין חוששין להם לפי ששומרין אותם שלא יתרסקו כדי שיוכלו לרוץ בפניהם אבל אם החזירום חוששין שאינם חוששין אם יתרסקו אם לאו. ואם מחמת יראה החזירום אין חוששין לפי שמתכונין להחזירה שלמי׳ ונזהרין בהשלכתן ויש כתבו שאם החזירום מחמת תשובה אין חוששין להם שלא יזיקום אם ישובו בתשובה שלמה. +ובצאת הילד מבית הרחם שנופל לארץ או אפילו נולד בקושי גדול ובדוחק אין חוששין שמא נתרסקו אבריו בזה ומותר לשוחטו מיד אם נודע לו שכלו לו חדשיו. +וכן מי שהרביצוהו לשחיטה אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו אין חוששין לו מפני שנועץ צפורניו ומתחזק עד שמגיע לארץ. וכן מצינו בירושלמי ביומוי דרבי פנחס חבטין תורא בחילא פירוש הביאוהו לבית המטבחים אמר להו בחייכון שרון ליה פירוש התירוהו מקשריו ונראה אם יברח שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בדברי חכמים דאמרי אילין דחבטין תורא בחילא אין בו משום רצוץ אברים. + ואם נפלה אבן על גבי בהמה כתב הראב״ד שאם נפלה מגובה פחות מעשרה אין חוששין לה כמו שאין חוששין לנפילת הבהמה עצמה ולא אמרי שמא כשהבהמה נופלת יש לומר בה חי נושא את עצמו ולפיכך אין לה חבטה בפחות מעשרה אבל כשנפל אבן עליה לא וזה תמה כי מי יוכל לתת קבצה לאבן שנפלה באמת הכל לפי האבן אם היא גדולה או קטנה. + הכה בהמה על ראשה והלכה המכה כלפי זנבה או שהכה אותה כלפי זנבה והלכה על ראשה או אפילו הכה אותה על השדרה אין חוששין ואם יש במטה חוליות חוליות חוששין וכן אם הגיע ראש המטה לאמצע השדרה או שהכה אותה לראש השדרה חוששין. ויש כתבו שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכאה חוששין לפי שבמקום שנפסק המקל עשה חבורה או מכה רבה כמו בראש השרביט. +עוף שנחבט על דבר קשה כגון על חטים וכיוצא בו חוששין ואם נתחבט על דבר רך כגון צמר וכיוצא בו אין חוששין. נדבקו כנפיו בדבק בעת צידה ונתחבט פירוש שדרך הציידין שמושחין דף אחת במשיחה שקורין וישק״ו ומעמידים הדף במקום גבוה בראש האילן וכיוצא בו במקום שהעופות רגילין בו וכשבא העוף לשכון שם נאחז שם בכנפיו ומתחבט עד שנופל לארץ עם הדף ומתרסק בנפילתו ואם נאחז באחד מכנפיו בלבד אין חוששין לו לפי שפורח בגף השני ונסמך שלא יפול בחזקה אבל אם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט ונפל חוששין ואם עמד ולא הלך צריך בדיקה ואם עמד והלך או פרח אין כלום. נחבט על המים אם שט מלא קומתו מלמטה ולמעלה אין חוששין ואפילו מלמעלה למטה אם מהר לשוט עד שקדם תבן או קש שעל פני המים אין חוששין לו וכן אם היו המים מכונסין שאינן נזחלין כגון קצת האגמים שכל צד שישוט מלא קומתו דיו. + וכל שאין חוששין לו שוחטין אותו מיד ואין צריך בדיקה. וכל שחוששין לו אם שחט אותו צריך לבדוק כל החלל מקדקדו ועד הירך ואם נמצא בה טרפות מהטרפיות שמנינו או נתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו טרפה. ואפילו נתרסק אבר מן האברים שאם נטלו כשרה כגון הטחול או הכליות הרי זו טרפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זו מותרת. +ויש אומרים שאין לבדוק בהכאה רק באותו אבר אשר הוכתה בו אבל אין חוששין לשאר האברים בהכאת אבר אחד. ולפי דעת בעל העיטור אינה נטרפת ברסוק אם לא ברסוק אברים שנטרפת בהם בפסיקתן או בנקיבתן. והסימנין אינן צריכין בדיקה שאין הנפילה מרסקת אותן. +נפלה מן הגג ולא עמדה אסורה לשחיטה עד שתשהא מעת לעת ואם שחטה בתוך זמן זה טרפה. ואחר שתשהא מעת לעת וישחוט אותה צריכה בדיקה כמו שבארנו. +וכן מי שדרס ברגלו על העוף או שדרסתו בהמה או שטרפו לכותל ועדין הוא מפרכס משהין אותו מעת לעת ואחר כך שוחטין אותו ובודקין אותו. +וכתבו הגאונים דאנן השתא לאו בקיאין בבדיקה ובעינן שתעמוד ותלך וכן בהלכות גדולות כתב כל הני דבעו בדיקה כגון נפולה דרוסה ושבורה הני מילי בדורות הראשונים דהוו בקיאין למבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין. וכן דעת הר״ף ז״ל. +וכתב ה״ר יצחק ז״ל בכל מקום שיש לחוש כגון נפולה ימתין עד שתלך דאז מותרת בלא שום בדיקה וננערה לעמוד מועיל כמו עמדה. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו בעיא בדיקה ואנן לא בקיאינן עד כאן. ועקרה רגליה להלוך מועיל כמו הליכה ואם הלכה ארבע אמות אין צריך בדיקה ואם רוצה לסמוך על בדיקתו ימתין עד שתעמוד או תשהא מעת לעת עד כאן לשון ה״ר יצחק ז״ל. +והר״ש ז״ל כתב דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומותר לסמוך עליו אבל הוא יזהר להביא לו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר ויבדוק כנגד כל החלל כמו שכתבנו. + סימנין שנתדלדלו רובן שלא מחמת נפילה טרפה. וכן אם נתקפלו שהרי אינן ראוין לשחיטה אבל תרבץ הושט שנפרק רובו מן הלחי מותר שאינו מקום ראוי לשחיטה. +צלעות הבהמה י״א מכאן וי״א מכאן ואם נשתברו רובן מחציין של מול השדרה טרפה והוא שיהיו מן הצלעות הגדולות שיש שם מוח ואם לאו אף על פי שהן רוב ואף על פי שהשבר מול השדר׳ מותרת. נעקרו רובן או אפילו נעקרה אחת מהן וחצי חולית׳ שהיא תקועה בה עמה טרפ׳ וכן אם נעקר חוליא מן השדר׳ ואפי׳ מאותן שאין בהן מוח טרפה. +גלגולת בהמה וחיה שנפל ממנה בסלע אפי׳ לא נקב הקרום טרפה ואם נקבה נקבי׳ שיש בהן חסרון כלן מצטרפין לכסלע. וכן גלגולת שנחבסה רוב גבהה פירוש שנסדק העצם כלפי פנים מחמת הכאה באבן או כיוצא בו אבל לא נפחת העצם כלל אם נחבסה רוב גבהה כלו׳ רוב מה שיש מן הגלגולת מן העינים ולמעלה רוב הקפה כלומר סביב כל הראש אע״פ שהקרום קיים ולא חסר ממנו כלום אוסרין אותה ובעל העטור כתב דכל היכא דלא נקב קרום של מוח כשרה. +ועוף של מים כגון האווזין שנקב עצם גלגולתו אע״פ שלא נקב קרו׳ מוחו טרפה שקרומו רך ועוף היבשה שהכתו חולדה על ראשו או שנגף באבן או בעץ מניח יד בצד הנקב ומכני׳ ידו לתוך פיו ודוחק למעלה ואם יצא המוח מן הנקב בידוע שנקב הקרום וטרפה ואם לאו מותר. +בהמה שאחזה דם או שהיתה מעושנת או מצוננת או שאכלה סם שהורג או ששתתה מים הרעים מותרת. אכלה סם ההורג את האדם או שנשכה נחש וכיוצא בו אסורה מפני הסכנה. +כתב הר״י ז״ל בהמה שלא בדק לה סרכי הריא׳ טרפה. וכן דעת הר״ף דאפילו בדיעבד טרפה והר״ז פירש דאפילו בבהמה גדולה אם לא בדק אין לחוש וכשרה דהא קיימא לן כרב הונא דאמר נשחטה בחזקת התר עומדת ועוד דהלכה למשה מסיני דאזלינן בתר רובא. אך אין מפרסמין הדבר אלא לצנועים. ואנן סומכין על פירושו בגדיים וטלאים שאין רגילות להיות בהם סירכא כשהם קטנים ואם לא בדקם כשרים בדיעבד אבל בבהמה גדולה טרפה אפילו בדיעבד כיון דסירכות מצויות בהן.
+הנה בארנו כל הטרפיות שאפשר שימצאהו בבהמה וחיה ועוף ומשפטיהן ומנינו ב׳ טרפיות בעוף יותר מבבהמה והן נשתנה מראה בני מעים מחמת האו׳ ועוף המים שנקב עצם ראשו ואין להוסיף על טרפיות אלו כלל שאין לנו בטרפות אלא מה שמנו חכמים. וכתב בעל העיטור דהנהו דבי בר אבן דהוו שדו גידי המוח בגידא דנשי׳ או בכוליתא וקלטי ואפילו הכי אנן לא טרפינן לה דאין לנו בטרפות אלא מה שמנו חכמי׳ ואע״ג דחזינן דהא מתה בההיא הבאה גמירי דאי בדרי לה שמא היא חיה ע״כ. +וכל אשר יולד בהן ספק טרפה מכל הטרפיות שהזכרנו אם היה זכר ושהה י״ב חדש הרי הוא בחזקת שלמה כשאר כל הבהמות ואם היתה נקבה עד שתלד. ובעוף זכר עד י״ב חדש ובנקבה עד שתלד טעינה ראשונה ותטעון טעינה שנייה ותלד. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שיש לומר כן בבהמה אם היתה מעוברת קודם שארע לה אותו ספק שצריך שתשהה עד שתתעבר פעם שנייה ותלד כמו בעוף נקבה שאם נתעברה קודם לכן אפשר שתלד בן קיימא אע״פ שנטרפה אבל לא הדרא ומתעברה כמו בעוף דלא הדרא וטענה. ואסור למכור ספק טרפה או ביציה לגוי בתוך זמן זה שלא ימכרם לישראל . +וכל בהמה וחיה ועוף הרי הן בחזקת בריאים עד שיולד בהן דבר שחוששין לו ואח״כ תבדק לאותו דבר בלבד. +ומי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן קודם שיבדו׳ את הריאה ובא זאב או כלב או גוי ונטל אותה והלך הרי זו מותרת ואין אומרים שמא נקובה היתה הריאה או דבוקה שבחזקת התר עומדת אחר שנשחטה עד שיודע במה נטרפה כמו שבארנו למעלה וכשם שאין חוששין לקרום של מוח שנשברה או גלגולת וכיוצא בהן כך אין חוששין לריאה שנאבדה ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג בא גוי או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה ואע״פ שאין אנו יודעין אם היו בה צמחי׳ או לא מפני המנהג ויש חולקין על זה בריאת שורים גדולים או בשל כבשים לפי שמצוי בה טרפות תמיד בריאה ואוסרין אותה אם נטלה בלא בדיק׳ גם לפי שאין אנו בקיאין עתה לבדוק אם עולה בנפיחה כראוי אבל בגדיים וטלאים שאין טרפות מצוי בהן הולכין אחר הרוב ומותרין וכן כתב בעל העטור וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל והר״ש ז״ל כמו שבארנו למעלה. אבל אם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא נקובין היו מתחלה ושהזאב במקום נקב נקב לפי שהנשחטת בחזקת התר עומדת. +וכל החותך בשר מן החי אותה בשר טרפה והאוכל ממנה כזית לוקה משום אוכל טרפה. +בהמה שהי׳ חולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות וקדם ושחטה הרי זו מותרת. ואע״פ כן גדולי החכמים לא היו אוכלין ממנה ואפילו פרכסה בסוף שחיטה. +כל נבלה וטרפה מצטרפת לכזית וכן כל בהמות הטמאו׳ מצטרפות לכזית אבל בשר נבלה ובשר כשרה אינן מצטרפות וכן בשר בהמה ועוף או דג טמא אין מצטרפין אבל כל העופות טמאין מצטרפין וכן כל הדגים הטמאים. +האוכל מן נבלה וטרפה או מן בהמה חיה ועוף הטמאי׳ דברים שאין ראויין לאכילה כגון העור והעצמות והגידין והטלפי׳ וכיוצא בהן אע״פ שאסור פטור ואין מצטרפין עם הבשר לכזית. + וקיבת הנבלה והטמאה מותרת שאין זה אלא פרשא בעלמא אבל עור הקיבה אסור כשאר המעים. ויש עורות שהן כבשר והאוכל כזית מהן כאוכל כזית מן הבשר ואלו הן עור האדם ועור חזיר הישוב ועו׳ חטוטרת הגמל שלא עלה עליו משא ולא הגיע למשא ועור בית הכוסות ועור שתחת האליה ועור השליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט כל אלה עורותיהן כבשרן כשהן רכות: + +Siman 102 + +קב. דין אבר מן החי ודין שליל +אבר שנחתך מן החי אסור ואסורו נוהג בבהמה וחיה ועוף הטהורים אבל לא הטמאים ואחד אבר שיש בו עצם ואחד אבר שאין בו רק בשר חייב עליו משום אבר מן החי אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כלו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי. עד שיפרוש כבריתו בשר וגידין ועצמות אבל פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שכתבנו ולא משום אבר מן החי. +ואבר מן החי אינו חייב וכל זמן שהאבר עומד כברייתו העצמות והגידין מצטרפין לכשעור אבל הפריד העצמות הגידין והבשר זה מזה שוב אין מצטרפין וצריך שיהיה בבשר לבד כזית. + וכל זמן שאכל מן הבשר כזית חייב ואפילו אכל מעט חייב ואפילו אכל מעט מעט וכן אם אכל האבר כברייתו ויש בו כזית אפילו נחלק בפיו קודם שבלעו חייב. +תלש אבר מן החי ונטרפה הבהמה בנטילתו ואכלו לוקה שתים משום טרפה ומשום אבר מן החי. והתולש חלב מן הבהמה בחייה ואכלו לוקה שתים משום חלב ומשום אבר מן החי. תלש חלב הטרפה בחייה ואכלו לוקה ג׳. + בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה ואינו יכול לחזור ולחיות אע״פ שלא פירש אלא אחר שנשחטה אסור ואין לוקין עליו ואם מתה הבהמה רואין אותה כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אבר מן החי ואם יכול לחזור ולחיות הבהמה מותר. +ונהגו אסור באבר שנתמעך או נדוך כמו הבצים שמעכן או נתקן בכיס שלהן לפי שדומין לאבר מן החי. + עצם שנשבר והיה הבשר או עור חופין רוב עביו של נשבר ורוב הקפו מותר ואם יצא העצם לחוץ אסור וכשישחוט הבהמה או העוף יחתוך מקום השבר וישליך מקו׳ השבר והשאר מותר פירוש שהיה צריך לחתוך כל מה שרואה פני האויר במקום חתוכו ומשליכו עם האבר והשאר מותר. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שאם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגלה למעלה מן הארכובה ונתרפא כמו שקורין דשנוא״ר בלעז כשרה ובידו שלא יצא העצם לחוץ כך נהג הר״מ ז״ל. + והבשר שעל השבר שהיה לקוי כגון שהיה מרוצץ או שנתאכל או שהיה מתלקט ממקומות הרבה או שנקב נקבים או שנסדק או שנקדר כמין טבעת או שנגרר מלמעלה עד שלא נשאר על העצם אלא כקלפה או שנתאכל העצם עד שנמצא שאינו נגע בעצם בכל אלו מורים לאסור והאוכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. +המושיט ידו למעי בהמה וחתך מאחד מאבריה הפנימיים והניחם בתוכה ואח״כ שחטה אותן החתיכות אסורו׳ משום אבר מן החי. אבל אם חתך מן העובר שבתוכה ולא הוציאו ואח״כ שחטה חתיכות העובר או אבריו מותרין. +ועובר שהוציא ידו או רגלו אותו האבר אסור לעולם ואין שחיטת אמו מכשירתו ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואם נולד הולד וחיה כמה שנים אותו האבר אסור לעולם משום טרפה ואין שחיטה מתירתו. פירוש אסור משום דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו שכל שיצ׳ חוץ למחיצתו קרי ליה בשדה כמו שהשדה חוץ לחומת העיר. ויש חולקים על הר״מ במז״ל ואומר׳ שאם נולד קוד׳ שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהנה להתיר הכל אפילו אותו אבר. +הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים היוצא אסור ושבפנים מותר. ואם לא החזירו וחתכו אפילו לאחר שחיטה מקום החתך אסור וצריך לחתוך מהנשאר מקום החתך אבל החזירו אין צריך לחתוך ��ק היוצא לחוץ בלבד שמקום החתך מותר אחר שחיטה. ואם חתך האבר היוצא והוא בחוץ קודם שחיטה ואכלו לוקה עליו משום אבר מן החי אבל חתכו אחר שחיטה אינו לוקה עליו ואפילו מת העובר קודם שחיטה ואם מתה הבהמה ואח״כ חתכו האוכל לוקה עליו משום אבר מן החי. +נולד העובר שהוציא אבר אחד מבחוץ והרי היא נקבה החלב שלה אסור כחלב טרפה שנתערב בחלב טהור שהרי החלב מכלל האברים כלם. +השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת מותר באכילה ואפילו השליה ואם יצאת השליה מקצתה קודם שחיטה וקשורה בולד מה שיצא המנה אסור והשאר מותר ואם אינה קשורה בולד כלה אסורה שמא הלך לה ולד זה שהיה בבטן והלכה שליה שלו מכאבה. +עובר חי אפילו בן ט׳ חדשים גמורי׳ כל זמן שלא הפריס על גבי קרקע כלומר שלא הלך על פרסותיו שחיטת אמו מטהרתו ואינו צריך שחיטה. +קרע בהמה או ששחט בהמה טרפה ומצא בה בן ט׳ חי צריך שחיטה להתירו ואין שחיטת אמו מטהרתו ואם לא כלו לו חדשיו אע״פ שהוא חי במעי אמו טרפה הרי זה אסור שהוא כאבר אמו. + כל עובר שהוציא ראשו והחזירו הרי הוא כילוד וצריך שחיטה שאין שחיטת אמו מטהרתו. ואם לא כלו חדשיו אין השחיטה מועלת בו: תם + +Siman 103 + +קג. דין דם ומליחה +האוכל דם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת. ודם דגים וחגבי׳ טהורי׳ מותר לאוכלו ואפילו לכנסו בכלי ולשתותו מותר אם לא מפני מראית העין. ודם דגים וחגבים טמאים הרי הוא כחלב בהמה טמאה ואסור ודם שקצים כבשרן. דם האדם אסור מדבריהם והוא שפירש משום מראית העין שלא יאמרו דם בהמה או עוף הוא אבל דם השינים מוצצו ובולעו ואינו נמנע. הרי שנשך פתו ומצא עליה דם גורר הדם שהרי פרש ואוכל הפת. + ואין חייבין כרת אלא על דם שהנפ׳ יוצאה בו אבל דם התמצית ודם האברים כגון דם הטחול ודם הכליות ודם הביצים ודם המתכנס בלב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד והשותת בתחילת הקזה ובסו׳ ההקז׳ שיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה. +דם השליל הנמצא במעי בהמה כדם האברים חוץ מדם הכנוס בתוך לבו. +הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר ואינו נאסר משום בליעת דם דשאני לב דשיע. ואם לא קרעו אם היה לב בהמה שיש בדמו כזית חייב כרת אבל לא בלב עוף שאין בדמו כזית בתוך לבו שחייבין עליו כרת. אבל מ״מ אסור איכא דקיימא לן בחצי שעור אסור מן התורה. +וכתב בעל התרומה ז״ל דלא אמרי׳ קורעו אחר בשולו ומותר אלא בצלי דכבולעו כן פולטו אבל אם בשלו בקדרה בלא קריעה שנשא׳ שם הדם שפלט צריך ששים כשעור הלב ואם אין ס׳ כיוצא בו אפילו הלב אסור. וכן נראה דעת הראב״ד ז״ל. +ואם שכחו הלב בתוך העוף וצלו אותו כלו שלם דינו כמו שצלה הלב לבדו ומותר העוף ואף הלב אחר קריעה. ואם בשלוהו בקדרה משערין אם יש ברוטב ובכל מה שבקדרה ס׳ כשעור הלב הכל מותר. ואם מלא חללו בבשר או בבצים יש לחוש שכל אותו הדם נקלט באותו המלוי ונבלע בו ואם יש בתבשיל הקדרה ס׳ כשעו׳ הלב ראוי לאסור המלוי והשאר מותר ואם נתבשל העוף בטפלה שקורין פנאד״ה אחר שאין שם מרק הרבה שיוליך הדם בכלה ראוי לחוש שמא נבלע הדם במקומו ואסור כל העוף עצמו. +ובעל העטור ז״ל כתב בכבד שנמצא בתרנגול אם הוא צלי מותר דהא כבדא עלוי כשרה שרי בדיעבד דכבולעו כך פולטו הכא נמי שרי בדיעבד ואם בשלו בקדרה עם בשר בין מחובר בין תלוש משערין בס׳ בדם שיצא ולב דינו כבשר בין לכלי ��ין לקדרה. + והר״י כתב הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקמינן לה בלב עוף שאין בו כזית אבל יש בו כזית חייב ומשמע מתוך פירוש הקונטריס דאפילו בשלו אך נראה דאחי קאי דאלו מבושל הא קיימא לן דאם בשלו אינו עובר וקורעו לאחר בשולו. נראה דוקא לאחר צלייתו אבל בקדרה צריך ס׳ ואם נתבשל העוף בחתיכות קטנות והלב תלוי באחת מהן יש לחוש שמא תשאר החתיכה לבדה עם הלב במעט רוטב ותהא החתיכה נעשית נבלה מפני הלב התלוי ואין בה ס׳ ויפלוט ברוטב ויאסור אחרת ואותה אחרת תאסור אחרת ובאר הר״ף כגון שמקצתו חוץ לרוטב ע״כ. וכן נמי כשמשימין החתיכה בטפלה ויש בו שומן שמא נמוח השומן תחלה תחת החתיכה שהלב בה ותהא נעשת נבלה ואח״כ תחת הסמוכה לה ויאסרנה וכן כלן והמחמיר תבא עליו ברכה והמקל לא הפסיד כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה. ובאר הר״ף דאינו ראוי להחמיר בזה ועוד דאסור הבלוע בחתיכה אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב על כן אותה חתכה שנשארה עם הלב שמחובר בה אסורה אם אין בה ס׳ מן הלב ושאר החתכות מותרו׳ וכן נהגו לענין כבד עכ״ל הר״ף. +הכבד מהבהבין אותו באור או משליכין לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שיתלבן ואחר כך מבשלין אותו בין שיבשל אותו לבדו בין שיבשל אותו עם בשר. וכן מנהג שאין מבשלין מוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור. בשל כבד בלתי הבהוב או חליטה בחומץ או ברותחין הקדרה כלה והכבד וכל מה שנתבשל עמו אסור וכתב הראב״ד בתשובת שאלה דהיכא שמלחו הכבד שעור מליחת הבשר ושכח ולא צלאו ובשלו בקדרה שמותר הכל בדיעבד. וכן דעת ר״ת ז״ל ובעל התרומה ז״ל ואפשר לומר שדעת הר״מ במז״ל כן שלא אסר הכל אם נמלח שעור מליחה קודם שנתבשל אבל בלתי מליחה נאסר הכל אפילו ביותר מס׳ לפי שאי אפשר לעמוד על פליטת דם הכבד שאולי פליט יותר משעור גופו הרבה. +ועכשו שאין אנו בקיאין בחליט׳ המנהג שאין אנו אוכלין אותו בלתי הבהוב באור. ולפי דעת הר״ש ז״ל צריך קריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת ואפילו לצלי. וכן דעת בעל התרומ׳ ז״ל אבל דעת הראב״ד ז״ל דלצלי לא בעי קריעה אבל בעי מליחה יתרה דכי אתמר שמעתא דצריך קריעה לקדרה אתמר. ומותר לצלות הכבד עם הבשר בשפוד אחד והוא שיהיה הבשר למעלה ואין לחוש שיבלע הכבד מדם הבש׳ דאיידי דנפישי ביה דמא כל שעתא ושעתא פליט ואף אחר שגמר הבשר פליטתו ואיידי דטריד לפלוט לא בלע ואם עבד וצלאו למעלה מהבשר מותר. ורש״י ז״ל כת׳ שבשפודין שלנו שהם מושכבים על הגחלים אסור לצלות בשר עם הכבד כלל לפי שפעמי׳ מגביה זנב השפוד ונמצא הכבד למעלה אבל מכל מקום בדיעבד מותר. כתב הרשב״א ז״ל הטחול יש בו דם ודמו בלא תעשה כדם האברים ולפיכך צריך מליחה. ולא אמרו בטחול שומנה בעלמא אלא שלא להצריכו חתכה ומליחה ככבד ולומר שהמליחה מכשירתו כשאר אברים ומראה אדמימות שבו לאחר המליחה אינו מחמת דם אלא טבעו ומראה שמנו ככה ע״כ. +הטחול מותר לבשלו אחר מליחה אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם וזה שנהגו הנשים לצלותו תחלה אין זה כי אם לפי שאין דרך לאכלו רק במלוי הכרכשא והוא קשה להתבשל ואפשר שלא יתבשל יפה אם לא יצלהו תחלה. +אין הבשר יוצא מדי דמו אלא אם כן מולחו יפה ומדיחו יפה כיצד הוא עושה מדיח הבשר תחילה ואחר כך מולחו יפה ומניחו במלח כדי הלוך מיל. ויש גאונים שכתבו שעור מליחה כשעור צליה ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו מים זכים ומשליכה לתוך מים רותחין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם והראב״ד כתב בהגהותיו על הרמב״ם לא שמענו זה ולא ראינו מימינו וכל אדמימות שיצא ממנו אחר המליח׳ אינו אלא חמר וכל המחמיר יותר מכאן עליו להביא ראיה ע״כ. +ואין מולחין את הבשר אלא בכלי מנוקב או במקום מדרון על גבי דף פשוטה ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק יהיה נבלע בבש׳ ולא יוצי׳ הדם ומולחו והופכו וחוזר ומולחו. +והרשב״א ז״ל כתב ויראה לי שאין צריך למלוח משני צדדין אלא מצוה מן המובחר ואם אי אפשר למלוח אלא מצד אחד או שלא היה נוח לעשות כן כמולח אווזין שלמים או תרנגולין מותר והדין נותן שלא תהא חתיכת בשר דקה חמורה מחתיכה עבה טפח שזו צריכה מליחה משני צדדין אע״פ שאין בכל עביה באצבע וזו די לה במליחה ב׳ צדדין בלבד אע״פ שיש בעוביה טפח ודם שבאמצע החתיכה מי הוציאהו ואין לדבר קצבה. וצריך לנפץ המלח מעל הבשר ואח״כ ידיחנו או שישטפנו במי׳ עד שלא יתננו בכלי של מים שהוא מדיח שאם יניחנו עם מלחו בתוך המי׳ נמצאו המים שוברין כח הפלטה ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו ע״כ. +וכל הדברים האלו לקדרה אבל לצלי מולחו וצולהו מיד. + וכתב הר״ף ז״ל כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגנן במחבת אחרי כן קודם שיצולו כל צרכן וקורין לאותו טגון ציב״י בלעז אומר בשם הר״מ שצריך למלוח ולשהותו כדי מליחה לקדרה לפי שרגילות לטגנן במחבת קודם גמר צלייתן ע״כ. +וכתב הר״י ז״ל ואחר המליחה בעי הדחה ואם נתן בשר בקדרה בלא הדחה שאחרי המליחה המלח אוסר את הקדרה עד ס׳ מן המלח כאלו היה כלו דם דקיימא לן חתיכה עצמה נעשת נבלה גם בשאר אסורין ודלא כפירוש רבנו אפרי׳ שאמר שאין אומרי׳ חתכה עצמה נעשית נבלה גם בשאר אסורין אלא גבי בשר בחלב דוקא ולפרושו אין צריך ס׳ רק מן הדם הבלוע במלח ויש שהיו רוצין להחמיר ולאסור אפילו באלף משום דלטעמא עביד וליתא דאין לאסור בדבר הבלוע מאסור יותר מכח האסור עצמו. +ואם יש גוי או גויה משמשין בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה אם לאו נאמנין במסיחים לפי תומם וכל שכן אם יודעין בטיב יהודים. ואם יש נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר דמרתתי ויש לנו עוד לומר דלנקיותא קפידי ע״כ. +והיכא דאשתהי שעור מליחה בכלי מנוקב ובתר מליחה בכלי שאינו מנוקב דאשכח ביה צלולתא דדמא לאו כלום הוא ושומנא בעלמא הוא. כך כתב בעל העטור ז״ל. + והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואוכלו. וה״ר יצחק כתב מותר אדם לאכול צלי וכן חי בלא מליחה והני מילי לצלי אבל לקדרה אסור בלא מליחה. + ההוא ראש ורגלים של כבש שנתבשל בפרור ונמלח הראש והרגלים לא נמלחו ושאלו אל רבי ואמרו שאף קדרה אחת היתה מבשלת אצל הפרור מלאה בשר והיה השמש מנער בכף אחת הפרור והקדרה ואמר רבי אסור ואף בשר הקדרה שדם האברים כבשר הרגלים מדי דהוה אבשר בעלמא. ולשער בכפות ששם אי אפשר שמאחר שדם בלוע בבשר הוו להו לרגלים לכל חד וחד חתיכה דאסורא והלכתא הכל אסור. +ומותר למלוח כמה חתיכות יחד בכלי מנוקב ואפילו זו על גב זו שכלן טרודו׳ לפלוט ואינן בולעות ואפילו נמלחו זו אח׳ זו ושהה הרבה בין מליחה ראשונ׳ לשניה מות׳ דאע״ג דגמר׳ קמיתא פליטת דם טרידא לבלוע ציר ואפי׳ שהתה זמן מרובה שאין דבר זב ממנה מותר דאמרינן דמא משרק שריק ולא מדמינן ליה לדגים ועופות דשאני דגים דרפי קרמיהו טפי. +ובעל התרומ׳ כתב שיש אסורין למלוח על גב שור שנמלח קודם לכן. ויש מתירין אם לא שהה הראשון עד שגמר פליטתו מדם ומציר ע״כ. +והרשב״א כתב שאסור למלוח בשר עם בשר שכב׳ נמלח אם שהה במלחו הראשון עד שיגמ׳ פליטת כל צירו שחוזר הוא ובולע מדם חתיכה שניה זו כיון שאינו טרוד לפלוט אפילו ציר. וגדולה מזו שמעתי מרבותי שאפילו בשר שנמלח לעצמו אסור לשהותו במלחו לאחר גמר פליטת צירו לפי שחוזר ובולע מלכלוכי הדם שעליו ושעל המלח. עבר ושהה צריך קליפ׳ שאין הדם נכנס יותר מכדי קליפה ומקובל אני מרבותי שעד י״ב שעות בקרוב בשר פולט ציר ע״כ. +וה״ר שמואל ב״ר מרדכי כתב באסור והתר שלו שכל זמן שהמלח על הבש׳ הלח אינו אוסר ואע״פ שנשתה׳ על הבשר יום או יומי׳ או שבוע לפי שהמלח כובש הבשר וממצה את דמו וכשיכלה דמו ממצה צירו וכל הלחו׳ עד שמיבש אותו כעץ וכל זמן שהבשר פולט אינו בולע מן המלח שעליו כי הוא מפליטו ואיך יבלע ממנו אבל אם ישהה על פניו עד שייבש אז חוזר ובולע ממנו ובעי קליפה ע״כ. +והר״מ ז״ל כתב בשר ששהתה ג׳ ימים מעת לעת שלא נמלחה שוב אין דמה יוצא על ידי מלח אלא על ידי בשול. כך נמצאת בתשובת הגאונים אבל בצלי אני אומר שהוא מותר דדם האברים שלא פירש מותר ואם יוצא על ידי האש נורא שאיב ליה ע״כ. ומותר למלוח עופות ובשר בהמה ואפילו גסה מותר למלוח יחד ויש מחמירין ואוסרין למלוח לכתחלה עופות ובשר בהמה יחד. +וכת׳ ר״ת ז״ל שאם נמלח בשר על גבי בשר תפל אפילו בכלי מנוקב התפל אסור שאינו טרוד לפלוט. ובעל התרומה כתב שיש לה תקנה במליחה יפה בפני עצמו שהמלח מפליט כל מה שבלע כשם שמפליט דם עצמו וכן דעת הר״ז ז״ל. ויש חולקין על זה ואומרי׳ שאין לסמוך שיוציא המלח הדם שבלע ואע״פ שסומכין שיוציא דם עצמו כי אם ישאר מדם עצמו כלום אין לחוש לו משום דהוי דם האברים דלא מתסר כי לא פריש אבל מה שבלע מן החוץ שכבר פרש ודאי אסור ויש לחוש שמא לא יפליטנו המלח יפה ומה שישאר ממנו ישאר באסורו. + ואם עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב אם לא שהה שם כשעור מליחה הבשר מותר שעדין הוא טרוד לפלוט ולא בלע אבל הכלי אסור. ור״ת וה״ר שמואל מאיבר״א והר״ף וה״ר אברהם מפונטויז״א ז״ל אוסרין הבשר הביאו ראיות הרבה לדבריהם שאפילו בשהייה מועט׳ אסורה ואם שהה שעור מליחה הבשר גם כן אסור שחוזר ובולע אך אם יש שם חתיכות הרבה רואין מה שנשקע בדם בשולי הכלי והוא אסור. אבל כל מה שלא נשקע שם ולא נגע מותר. +כת׳ הר״י הדם אינו מפעפע למעלה לפיכך חתיכה שמקצתה בתוך הציר ומקצתה חוץ לציר אין אסור אלא מה שבתוך הציר והשאר מותר ואפילו אם יש במה שבתוך הציר שומן אינו אוסר השאר לפי שאין לאסור מטעם חתיכה נעשת נבלה אלא היכא שעקר האסור יכול להתפשט. +וכתב הר״ף ומ״מ המולח בכלי שאינו מנוקב כל הבשר אסור מה שחוץ לציר ואפילו אין בה שומן. וכן עשה מעשה ר״ת בתרנגולת אחת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ואע״פ שלא שהתה שעור מליחה נאסרה כלה. ומיהו יש רוצין להתירה ע״י שחותכין ומשליכי׳ מה שבתוך הציר כמו גבי חתיכה שנפלה מקצת תוך הציר אכן לא מצאו ידיהם ורגליה׳ בבית המדרש דלא דמי דהתם מיירי שנמלחה תחלה החתכה בכלי מנוקב כמשפט דפלטה כל דמה לכן כשנפלה מקצת׳ בציר מה שחוץ לציר מותר כיון דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה תחילה בכלי שאינו מנוקב אז ודאי דין הוא דמתסרא כלה אף מה שחוץ לציר ולא משום בליעת ציר שיצא ממנה דלא בלע מה שהוא חוץ לציר כדפרי׳ דדם אינו מפעפע למעלה אלא משום דם עצמו שלא יצא עדין והיא מתסרא כלה דאף בלא שהתה שם כדי מליחה מ״מ לא יצא ממנה כל דמה כיון שאינו בכלי מנוקב וא״ת ומה בכך אם לא יצא כל דמה הא אמרי׳ דם אברים שלא פרש מותר היינו דוקא כשלא פרש ממקומו אבל הכא שפירש ע״י המלח למקו׳ אחר מהחתיכ׳ ולא יצא לחוץ כי לא היה בכלי מנוקב ולכך מתסרא כלה כיון שיצא ממקום למקו׳ בחתכה עצמה חשבינן ליה דם האברים שפרש ואסור עכ״ל הרי״ף. וה״ר אברהם מפונטויז״א כתב טעם אחר לפי שאין אנו בקיאין כמה שעור שהיה בכלי שאינו מנוקב אסרינן לה מיד שהושמה בו ע״כ. +ודעת הרשב״א ז״ל שכל מה שנכנס בתוך הציר והדם שבתוך הכלי אסור והשאר מותר והביא ראיות גדולות לדבריו. + בשר שהאדי׳ מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים ונצרר הדם מחמת המכה באותו הבשר. וכן בשר הסמוך לבית השחיטה צריך חתיכה ומליחה לפי שהדם מתכנס שם משאר מקומות והוי כפריש. +וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן לחתכן ולמלחן כדת ומותר לבשלן בקדירה וצלי אין צריכין חתיכה דנורא משאב שאיב. ויש כתבו דכל הני דבעי חתיכה ומליחה צריך למתן חתוכייהו לתתה בעדן מליח׳ כי היכי דלידוב דמה שפיר. + ביצי הזכרים שסרכו אותן ונשארו בפנים אסור לאוכלן ממנהג שנהגו ישראל מפני שנראה כאבר מן החי. וביצי הגדיים והטלאים והעגלים ודומיהן עד ל׳ יום משנולדו מותר לאוכלן בלא קליפה ואין בהן משום דם אבל מל׳ יום ואילך אי אית בהו שורייקי סומקי בעי קליפה. +ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן פירוש כדי שיחרך שערו אם תלה בית השחיטה למטה מותר שהדם יוצא ושותת. ואם היה בית השחיטה מן הצד מוחו אסור שהדם מתקבץ לתוכו ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר. הניח חוטמו למטה והניח בו גמי או קנה כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו מותר ואם לאו מוחו אסור והראב״ד ז״ל כתב שאף הבשר אסור. והרב בעל המנהל כת׳ בשם רבי יתודה דראש העוף שבשלו שלם הכל כשר אף המוח לפי שהדם שבמוח יוצא דרך בית השחיטה ודרך העצם שהוא רך ודרך החוטם על ידי רוטב ויש בו ששים ואם נצלה הראש מותר דגומרי משאב שייבי דמא ע״כ. +כת׳ ה״ר יצחק ז״ל פרסו׳ הרגל שנמלחו בקליפתן ולא נחתך ראשן דהוי כנמלחו בכלי שאינו מנוקב ואסור מה שבתוך הקליפה וכן דעת בעל התרומה. מעשה ארע בבתו של רש״י שמלחה בשר ואחר ששהתה שעור מליחה הניחתו בכלי שאינו מנוקב והיה בו רבוי ציר והתירה רש״י כי כבר תשש כחו של מלח ולא הוי עוד כרותח ע״כ. +אין מניחין כלי תחת הצלי לקב׳ מימיו עד שתכלה כל האדמימו׳ שבו. וכיצד עושין מניחין לתוך כלי מעט מלח ואותו המלח ימשוך אליו כל הדם וישאר השומן למעלה ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנוני׳ שלמעלה והמים שלמטה תחת השמנונית אסורין. ואמרו הגאונים שצריך שלא יתן בו מלח הרבה שלא ימשוך בחזקה ויערב השומן עם הדם ולפיכך כתב בע׳ התרומ׳ שימלח הבשר יפה כשעור מליחה לקדרה ומדיח וצולה ומניח הכלי תחת הבשר לקבל מימיו. + פת שחתך עליה בשר צלי אע״פ שהאדימה הפת מותרת לאכילה שאינו אלא שמנונית אדומה ומשום מראית העין אין בה. דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין מפני שהדגים רפין וגומרין לפלוט מהרה ובולעין הדם היוצא מן העוף אחר פליטתן ואין צרי׳ לומר אם מלחן עם בשר בהמה וחיה. +עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים ובשלן אסורות שהרי הדם יוצא לתוכן ואע״פ שמלחן יפה ואפי׳ היה הבשר שבתוכן מבושל או שלוק או צלי ואם צלאן הרי אלו מותרות אע״פ שהבשר שבתוכן חי ואפי׳ פיהן למעלה זהו דעת הר״מ במז״ל. אבל הרשב״א ושאר הגאונים ז״ל פסקו שאם נמלח העוף יפה ונשתהה שעור מליחה לקדרה וכן הבשר שבתוכו נמלח כראוי או נצלה אין חוששין. +ע��פות שטפלן בבצק וצלאן בין שלמים בין מחותכין אם בסולת גסה אפילו הסמיקה הטפלה אוכל הטפלה מפני שהסולת הגסה מתפרדת ויוצא הדם ואם טפלן בקמח חיטין שלתתן אם היתה הטפלה לבנה כמו הכסף מותר לאכול ממנה ואם לאו אסורה. טפלן בשאר קמחין אם האדימו אסורין ואם לאו מותרין. +סכין ששחט בה אסור לחתוך בה דבר רותח עד שיתלבן או ישחיזנו במשחזת או ינעצנו עשרה פעמים בקרקע ואם עבר וחתך בה רותח מותר. וכן אינו חותך בה צנון ולא דברים חריפים לכתחלה. ואם הדיח הסכין או קנחו בכלי מותר לחתוך צנון וכיוצא בו אבל לא רותח. +קערה של חרש שמלח בה בשר פירות ואפילו היתה נקובה ואפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה שום מאכל רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרשיה. +וכתב הר״י אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ואפילו צונן בעי הדחה. ואמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח פירוש אפילו תבשיל של בשר מפני הדם הבלוע בה. והר״ף באר ואם תאמר היכי דמיא אי בכלי שאינו מנוקב אפילו הבשר שמלח בה מתסרא ואם בכלי מנוקב אמאי אסור לאכול בה רותח הא אמרי דמא משרק שריק ואפילו מבשר לבשר ויש לומר דלעולם בכלי מנוקב ובקערה של חרש דלא שייך בה משרק שריק וגרע טפי מלגבי בשרא ותדע דהא צונן בצונן לא בלע וגבי כלי חרש אמרין חזינן להו דמדייתי ובלעי דאסריה. פירוש דבלעי אפי׳ מצונן עכ״ל. +והמלח שנמלח בו בשר במליחה ראשונה או שנמלח בו בשר טמא אסור למלוח בו בשר של התר או דבר של התר או לתתה בקדרה ולא אמרינן שכל מה שבלע המלח מן הדם או מן האסור נשרף בתוך המלח אבל נאמר שהאסור בעין בתוך המלח ואסור לאוכלו ולמלוח בו דבר של התר. + וה״ר יצחק בעל המנהל כתב בשם הר״מ מלח שנשאר ממליחת בשר מותר למלוח בשר אחר אפילו יש כמה ימים שמלח ממנו מה לי עתה מה לי לאחר זמן עד כאן. +וכתב בעל התרומה שהגוים שמלחו בשר טמא ורחצו אותו המלח אחר כן והטעו בו ישראל ומלח בו בשר או נתן ממנו בתבשיל אין אותו המלח אוסר בנותן טעם שהרי המלח נותן טעם ביותר ממאה ולא יהיה חמור אותו המלח יותר מאותו הדבר שהוא נאסר עליו שהוא הנבלה או הטמאה ולפיכ׳ משערין בו בששים כשעור אותו המלח לפי שאי אפשר לעמוד על מה שנפלט ממנה. ועוד דאמרי בה חתיכה עצמה נעשת נבלה אבל מכל מקום אין משערין בטעם המלח שהוא יותר ויותר הרבה. + ומותר למלוח פעמים רבות בכלי מנוקב ואין חוששין לו שיפלוט בפעם שנית מה שבלע בראשונה ויבלע זה הבשר או ישהה שם יותר משעור מליחה ובכל זמן שטריד לפלוט ציר לא יבלע דם. ועוד כי המלח מפלטת דם הבשר אבל אינה מפלטת דם הבא מן החוץ לא מן הבשר ולא מן הכלי כדאשכחן בדגי׳ ועופות שמלחן זה עם זה שהדגים אסורין ואין להם תקנה במליחה שנית. ויש ללמוד מזה שאם מלחו בשר או דגים בכלי אסור מגיעולי גוים שאין הבשר או הדגים אסורין לפי שאין המלח מפליט אסור הכלי ואפילו הוא בן יומו. ואסו׳ הנמלח עם התר הרי הוא כרותח דצלי וצריך קליפה לאותו התר ואם נכבשו בחומץ יחד הרי הוא כמבושל והכל אסור ובשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה אסורה אף על פי שהיו בכלי מנוקב ודג טהור עם דג טמא ואפילו בכלי מנוקב אסור לפי שבולע מציר הטמא וציר נוח לבלוע. אבל נמלח דג טהור בכלי שיש בו דג טמא תפל ואפילו אינו מנוקב מותר הטהור שהרי אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט כלום:
+יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין משום דם וצריך לנטלן ואחר כך ימלח הנשר ויבשלנו ואם חתכן ומלחן אין צריך לנטלן ואם לצלי אין צריך למולח�� ואלו הן חוטי הלב וחוטי היד פירוש הזרוע וחוטי העוקץ וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן וכל חוטין דקין שבתוך חלב הדקין המסובכין זה עם זה וקרום של מוח שבקדקוד וקרום שעל הבצים כל אלו אסורין משום דם ואין מולחין הבשר עד שיסירם או שיחתכם ואם מלח מסירן אחר שנמלחו. וקרום שעל המוח של עוף או של בהמה לפי שאינו מתפרק מן העצם כלו שלם צרי׳ לשבר ולחתך עצם הגלגולת בכמה מקומות כדי שיצא כל דם אותו הקרום בחתוך ומליחה. +וכתב בעל העתים ז״ל במוקרא הוא קרום של מוח איכא תרי קרמי וכנגדן נמי בבצים. וכל בני מעים שהמאכל סובב בהן בחללן אין מחזיקין בהן דם לאסור אם לא נמלחו או נמלחו בכלי שאינו מנוקב: + +Siman 104 + +קד. דין חלב +האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת ואינו חייב אלא על חלב של שלשה מיני בהמה שהן מפורסמין בתורה שור או כשב או עז. ועל חלב אלה השלשה חייב בין של שחוטה בין של נבלה וטרפה שלהן אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה וכן נפל של ג׳ מיני בהמה אלו חלבו כבשרו ולוקה עליו משום אוכל נבלה בכזית. +והאוכל כזית מחלב בהמה טמאה ונבלה לוקה שתים משום אוכל נבלה ומשום אוכל חלב. +השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנו. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אף על פי שלא הפריס על גבי קרקע שאינו צריך שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין כשאר כל הבהמות. והר״ף ז״ל כתב חלב השליל וגידו מותר אבל דמו אסור וה״מ כשלא הלך כלל עד כאן. +שלשה חלבים הן שחייבין עליהם כרת חלב שעל שתי הכליות ושעל הכסלים אסר הכתוב לא שבתוך. חלב שעל הקרב הוא חלב שעל המסס ובית הכוסות ושעל הכסלים הוא חלב שבעקרי הירכות מבפנים. ויש חלב על הקיבה עקום כמו הקשת והוא אסור וחוט משוך כמו יתד מותר. וכתב הר״ש ז״ל וצריך ליטול כל חלב שעל גבי הקיבה עד אמה בדקין וכן נמי צריך ליטול החלב שעל גבי המסס ובית הכוסות ושעל הכרס כלה ע״כ. +חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליה כרת. פירו׳ שבחלב שקורין טיל״ה ובחלב שעל הדקין יש חוטין מסובכי׳ זה עם זה והן אסורין משו׳ חלב אבל אין חייבין עליהן כרת דחלב אמר רחמנא ולא חוטין וה״ה לכל חוטין שהן אסורין משום חלב כמו שנבאר בע״ה. ואף על פי שחלב הכליות לוקין עליו. נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא ואחר כך אוכלו ואינו צריך לחטט אחריו שעל הכליות נאסר ולא שבתוכן. +יש כמו שתי פתילות של חלב בעקרי המתנים סמוך לירך לראש הירך כשהבהמה חיה חלב זה נראה במעי׳ וכשתמות ידבק בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר ואף על פי כן הרי זה אסור שאין זה חלב שהבשר חופה אותו. וכל מקום שתמצא חלב שהבשר מקיף אותו מכל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר מותר. +תרבא דקליבוסתא אסור פירש רש״י חלב שעל גבי עצם קטון שקורין אנקא ומחובר לקולית. + חלב הלב וחלב המעי׳ שהן הדקין המלופפין מותר והרי הוא כשומן שמותר חוץ מראש המעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני מעים שצריך לגרור החלב שעליו וזהו חלב שעל הדקין שאסור. ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי הזה שצריך לגרור החלב שעליו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים וקורין לו טבחיא״ה ולשון הגמרא כזה ריש מעיא באמתא בעיא גרירא. כלומר שצריך לגררו באורך אמה. והמנהג לגרור שניהם מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום הארוך עם חלבבו שאינו דבוק עם הכרכשא כשאר השומן:
+יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין משום חלב וצריך לנטלן מן הבהמה בין לצלי בין לקדרה ואלו הן דטחלי ודכולייתא ודכפלי אסורין משום חלב והחוטין שבתוך הכסלים הן חמשה שלשה מימין ושנים משמאל הג׳ שהן מימין מתפצל כל אחד לשנים והב׳ שהן לשמאל מתפצל כל אחד לשלשה. +כתב ה״ר יצחק אי שליף להו חמימי משתלפי ואי לא בעו חטוטי בתריהו ואי שרויין במים הוו להו כחמימי והר״ף ז״ל כתב וצריך עיון בספר הגדול. ומורי רבנו יחיאל ז״ל היה נוהג שלא היה אוכל כלל מאותה חתיכה לפי שאין הטבחים זהירין להסיר אותן חמימי עד כאן. +וחוטי הטחול שהן הורידין צריך לשלוף אותן שהן אסורין משום חלב. וחוטי הכליות וכן קרום שעל הטחול וקרום שעל הכסלים וקרום שעל הכליות וקרום שעל הטחול אין חייבין עליו אלא שעל דדו שהוא מחלב הקרב ושאר הקרום אסור ואין חייבין עליו. וב׳ קרומות יש בכוליא העליון חייבין עליו כרת והתחתון אסור ואין חייבין עליו כרת. +וכתב בעל התרומה ז״ל וצריך להסיר קרום מן הבהמה. לצד פנים סמוך לדפנות ולחזה וזהו קרום שעל הכסלים. וכן ביותרת צריך לקלוף מבחוץ והכל מפני שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם אבל קרום היותרת מבפני׳ לצד הריאה אינו צריך להסיר מפני שבאותו הצד אין שם חלב. ואם נחתכה משם היותרת ואין מכיר אי זה צד מבחוץ יקלוף הקרום משני צדי היותרת מספק לחומרא. + אין מולחין חלבים עם הבשר ואין מדיחין חלבי׳ עם בשר וסכין שחתך בה חלבים לא יחתוך בה בשר. וכלי שהדיח בו חלבים לא ידיח בו בשר. +בשם רש״י מצאתי חלב מחובר בחתכה ונמלח עמה אפילו כל שהו עושה כל החתכה נבלה לפי שמין במינו הוא ואינו בטל והרמב״ם כתב וז״ל חתיכת חלב שנמלחה עם חתכות הרבה של בשר אם החלב דבוק לחתיכה אחת פעמים שהחתכה שדבוק בה החלב מותרת ואותה שמונחת אצלה אסורה כגון שאותה חתכה שדבוק בה החלב יש בה ס׳ מן החלב ואז מותרת אותה חתכה שהוא דבוק בה ואם אין בה ס׳ אסורה אבל אם היתה לצד החלב ואינה דבוקה לחלב ואין בה ס׳ מן החלב החתיכה אסורה אף על פי שאין החלב דבוק בה משום דמפעפע בכל החתכה אבל אם היתה מונחת שלא לצד החלב אפילו אין בה ס׳ מותרת דחלב אינו מפעפע מחתכה לחתכה בלא רוטב ואם אין החלב דבוק לשום חתכה אותה חתכה שמונחת אצל החלב אסורה אם אין ס׳ בה וכל שאר החתכו׳ מותרות. אבל אם נגע חתיכה אחת או שתים בחלב אפי׳ הכיר אותה מתחלה כשנגעה בחלב ולבסוף נתערבה יחד שאינו מכיר אותה אם יש לשם מן הכשרות שלא נגעו בחלב יותר מאותן שנגעו כלן מותרות אפילו אותן שנגעו דחד בתרי בטיל בדבר יבש אפילו ראויין להתכבד כיון דלא אסרי אלא משום בליעה עד כאן. +פסק אבי העזרי דאם נמלח חלב ובשר יחד וידע באי זה מקום נגע סגי בקליפה ולא בעינן ס׳ אלא בבשול ואם אינו יודע מקום הנגיעה יקלוף הכל ואם יש הרבה חתיכות ונגע באחת ואינו יודע באי זו נגע אם חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה והכל אסור ואם לאו בטלה ברוב ואפילו קליפה לא בעי וכן הורו רשב״ם וריב״א. +ובתשובת מהר״ם על שאלה מכרס כבש שלא נקרו מן החלב ונמלח עם הבשר אמרו שבכרס צריך ששים להתירו אם לאו הכרס אסור ומהחתכות שנגעו בחלב אמרו אם ספק באי זו חתכה נגעה ויש שם חתכות הראויות להתכבד אפילו הכי שרי דהא דלא בטלה ה״מ שהיא מעצמה אסורה אבל זו שהיא מחמת בליעה לא ובטלה ברוב ועוד דבכל אחד איכא למימר בהך לא נגעה. עכ״ל במרדכי פרק גיד הנשה. +כתב ה״ר יצחק הטבח צריך שני כלים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח ב�� חלבים וגם צריך שני סכינים אחד שמחתך בו בשר ואחד שמחתך בו חלבים. +החלב מפעפע אפילו מלמט׳ למעלה הדם אינו מפעפע למעלה לפיכך חתיכה שמקצתה בתוך הציר ומקצתה חוץ לציר אין אסור אלא מה שבתוך הציר ואפילו אם יש במה שבתוך הציר שומן אינו אוסר השאר לפי שאין לאסור מטעם חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא היכא שעקר האסור יכול להתפשט. + ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותו לפי שהקרום שעל החלב דק ויתמעך ביד הטבח ויזוב החלב ויהיה נבלע בבשר ואם נעשה אחת מכל אלה הדברים לא נאסר הבשר: + +Siman 105 + +קה. דין גיד הנשה +גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורי׳ ואפי׳ בנבלו׳ וטרפות שלהן ונוהג בשליל ובשני הירכי׳. ובעל העתי׳ כתב שאינו נהוג בשליל. ואין אסו׳ מן התור׳ אלא שעל כף הירך אבל שאר גיד שלמעלה מן הכף ושלמטה ממנו עד סופו אינו אסור אלא מדבריהם. + וכן חלב שעל הגיד אינו אסו׳ אלא מדבריהם. ושני גידין הן בירך הפנימי הסמוך לעצם אסור מן התורה והעליון כלו מדבריהם. +האוכל גיד הנשה הפנימי שעל הכף לוקה ואם אכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות. וכמה שעור אכילתו כזית. +ואם אכל הגיד שעל הכף כלו אף ע״פ שאין בו כזית לוקה מפני שהיא כבריה בפני עצמה. אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל ב׳ גידין אף על פי שאין בהם כזית לוקה שמונים וכן הוא לוקה על כל גיד וגיד. +כתב ה״ר יצחק ז״ל שומנו של גיד ישראל קדושים הם נהגו בו אסור בין בבהמה בין בחיה. והלכה אין בגידין בנותן טעם והלכך אסור בהנאה אך שומנו של גיד יש בו טעם כדברי רש״י ורשב״א ור״ת ז״ל. ור״י בן בתו אומר דאין להחמיר בשומן טפי מבגיד ע״כ. +העוף אין בו משום גיד הנשה מפני שאין בו כף הירך אלא ירכו עגול. ואם נמצא עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף גיד הנשה שלו אסור ואין לוקין עליו מיהו לא צריכי למבדק בהא שום עוף דלא שכיחי ובהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף גיד הנשה שלה אסור ואין לוקין עליו. + האוכל מגיד הנשה של בהמה וחיה טמאין פטור ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידין מכלל הבשר ואם אכל מחלב שעל הגיד כאוכל מבשרה. והאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה לוקה שתים. +הנוטל גיד הנשה צריך לחטט אחריו שלא ישאר ממנו כלום. ונאמן הטבח על גיד הנשה כשם שנאמן על החלב ואין לוקחין בשר מטבח אלא אם כן היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן. וכל זה בחוצה לארץ. +והלוקח בשר ושלחו ביד עם הארץ ואף על פי שאינו מוחזק בכשרות או ביד עבדו ושפחתו אין חוששין שמא יחלפו אבל לא ישלחנו ביד גוי אם לא היה לו בו סימן או טביעות עין שיהיה צרור וחתום שמא יחליפנו. אמר רב חלב בשר יין תכלת בחותם אחד אסור חותם בתוך חותם מותר וכתב הר״ף צריך לעשות חותם על הבשר שאם עשה חותם על השק לא מהני שהרי יוכל לנקוב השק ולהחליף הבשר. וכן כל דבר ששולח שצריך חותם בתוך חותם ואם חתם השק והבשר הרי זה חותם בתוך חות׳ ואין צריך כתב עד כאן. +וכתב רש״י ז״ל שמותר לשלוח ירך חטוטה מן הגיד על ידי גוי שהחטיטה הוא סימן. וכתב בעל העטור ומסתברא לן נמי בעוף שחוט או בבהמה שחוטה שמותר לשלוח ביד גוי שבית השחיטה הוא סימן דהאידנא לא שחיט גוי כישראל לא עוף ולא בהמה. והרשב״א אוסר לפי שאין סימן השחיטה לסמוך עליו בלא סימן אחר. וכל בשר שאין בה לא סימן ולא טביעות עין שהיה בכלי תלוי ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ הרי זה אסור שאנו אומרים אותו בשר גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר וכתב הרב ר״�� וטפלה אסור להניחה לגויה לשאת אותה בתנור משום דאמר רב בשר שנתעלמה מן העין אסורה אבל אם נתן בה סימן מותר. והר״ף זכרונו לברכה כתב דלית הלכתא כרב. +מצאתי כתוב אמר רב חביתא אסורה בחותם אחד. פירוש חתיכת דג שאין בה סימן בשר יין תכלת ובשני חותמו׳ מותרין ח״ח מפ״ג מותרין בחותם אחד. פרוש חלתית חלב מוריס פת גבנה כל אלה מותרין בחותם אחד כך מצאתי. +גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לשולח ירך שלמה לנכרי ולתנה לו בפני ישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל קודם שינטל הגיד שהרי רואה שהיא שלמה אבל חתוכה לא יתננה לו בפני הישראל עד שינטל הגיד: + +Siman 106 + +קו. דין בשר בחלב ודין כחל +בשר בחלב אסור לבשלו ולאכלו ואסו׳ בהנאה וקוברי׳ אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין ומי שבשל משניהן כזית לוקה וכן האוכל משניהן כזית. +ואין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהור שבשלו עם חלב בהמ׳ טהור׳ אבל המבשל או האוכל בשר בהמה טהור׳ עם חלב בהמ׳ טמאה או בשר בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה אינו חייב משום בשר בחלב ומותר בהנאה וכן בשר חיה ועוף שבשלו בין בחלב חיה בין בחלב בהמה מותר בהנאה ומותר לבשלו. דגים וחגבים מות׳ לבשלן בחלב. +השוחט עוף ומצ׳ בו בצים גמורות מותר לאכלן בחלב ויש כתבו דוקא גמורות באותה קליפה דקה ולבנה אלא שעדין היא רכה. וה״ר יונתן ז״ל כתב דאפי׳ בלא קליפה החיצונה מות׳ והוא שנעקרו מן האשכול אבל אם היא עדין תלויה באשכול אסור. ובעל השאלתות כתב דאפי׳ מעורות בגידין מותר וי״א דכיון דאמ׳ גמורות בעינן שתהינה גמורות בצורתן שיש להן ארך ויהיה ראשו אחד כד למעוטי אותן שהן עדיין ככדור אפילו יש שם חלבון מבחוץ לאו גמורות הן. +המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטו׳ ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב אבל המבשל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקין על אכילתו ואינו משום בשר בחלב והמבשל או האוכל שליל בחלב לוקה אבל המבשל או האוכל שליה או עור או גידים או עצמות או עקרי קרנים וטלפי׳ הרכים בחלב פטור. +כתב הר״א א״ע ז״ל טעם בשר בחלב למה נאסר כתו׳ לא תבשל גדי בחלב אמו גדי לא יקרא רק מה שהוא מן העזים אך יש הפרש בין גדי וגדי עזים כי גדי גדול מגדי עזים כי עודנו צרי׳ להיותו עם העזים וככה שעיר ושעיר עזים וחכמים קבלו שלא יאכל ישראל בשר בחלב. ועתה אפרש דע כי מנהג התורה לדבר על ההווה כמו בת היענה למה שנה הכתוב לומר ככה ותהיה הבת כוללת כל המין וכזה לא מצאנו. דע כי בשר היענים יבש כעץ ואין מנהג שיאכלנו אדם כי אין בו לחה ולא יאכל מכל המין כי אם הבת כי היא נקבה קטנה ויש בה מעט לחות ולא כן הזכר הקטן וככה אין אדם אוכל בשר בחלב כי אינו מאכל ערב ואין מנהג עד היום בארץ ישראל שיאכל אדם טלה מבושל עם חלב בעבור שיש בטלה לחה רכה מאד וכך בחלב והנה הוא מזיק על כן לא יאכל. ובעבור כי בשר הגדי אין בו לחה וכשהוא קטן הוא יבש על כן יבשלו הגדי בחלב. ואל תתמה בעבור שלא נהגו אנשי אלה המקומות לאכול גדי עזים כי כל הרופאים מודי׳ שאין בשר כמוהו אפילו לחולים התירו אותו לאכול וכן אוכלין אותו בספרד ואפריקא וארץ מצרים ופרס ובבל וארץ ישראל גם ככה היה מנהג הקדמוני׳ שני גדיי עזים טובים ונעש׳ לפניך גדי עזים ובעבור שאין מנהג אדם לאכול בשר חי אסור לבשל הגדי בחלב אמו. אולי היה כי אכזריו׳ לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו כדרך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. גם לא תקח האם על הבנים. ומנהג רוב בני אדם שאי׳ להם צאן ויקנו החלב בשוק והחלב יהיה מאוסף משיות רבות אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו והנה אם קנה חלב אולי יש בו מחלב אם הגדי שקנ׳ ויהיה עובר וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. והנה גם הישמעאלים מודים כי אם יבושל הגדי בחלב אמו שהתולדת שוה אז יהיה יותר ערב והכתוב דבר על ההווה והנה קדמוננו החמירו להסיר מן הספק ואסרו בשר בחלב. וה׳ שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלמה עכ״ל:
+הכחל שקרעו ומרק החלב שבו מות׳ לצלותו ולאכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחות חלב מותר לבשלו עם בשר. וטעם הקריעה שתי וערב ר״ל באורך וברוחב לחתוך כל המקורות שיש שהולך לארך ויש שהולך לרוחב וטחו בכותל הרבה כדי שיסחט ויצא ממנו כל חלבו. + וכתב ר״ת ז״ל הכחל כל היכא דקרעו שתי וערב מותר לבשלו בקדרה אפילו עם בשר לכתחלה ואם לא קרעו אלא מעט מותר בדיעבד ולצלי ולקדרה בלא בשר מותר לכתחלה כרב נחמן. + ובעל ה״ג כתב היכא דקרעי לכחל ומלחיה ושדיה לקדרה שיש בה בשר לכתחלה לא לשדיה ואם שדיה שרי. וכתב עליו הבעל העטור והמחמיר תבא עליו ברכה דהא בסורא מחמירי ולא אכלי כחלא. מנהג רוב מקומותינו שלא לבשלו עם בשר אפילו בקריעה וטוחה בכותל ואפי׳ בקדרה בלא בשר לא נהגו לאכלו כי אם בצלי או בטפלה. ואין נמנעין מלחתכו בסכין שחותכין בו בשר. וצריך למולחו בכלי מנוקב משום דציר ודאי יש בו כשאר בשר וכן כתבו הגאוני׳. ואם לא קרעו בין של גדולה בין של קטנה שלא הניקה אסור לבשלו ואם עבר ובשלו בפני עצמו מותר לאכלו. +ואם בשלו עם דבר אחר משערין בששים בכחל עם הכחל ויהיה הכחל אסו׳ והשאר מותר בפחות מכן הכל אסור ובין כך ובין כך אם נפל לקדרה אחרת אוסר אותה ומשערין אותה בששים בראשונה שכחל עצמו שנתבשל נעשה חתכה דאסורא ואין משערין בו אלא כמות שתוא בעת אומדן לא כמות שהוא בעת שנפל. וכן בכל מין אסור כגון חתיכת נבלה משערין בדידה ואם יש ס׳ כיוצא בה. והוא מכירה משליכה והתבשיל מותר אפי׳ היתה אותה חתיכה חשובה וראויה להתכבד בה לפני האורחי׳. ואם אינו מכירה והיא חתיכה חשובה להתכבד בה הכל אסור אפילו באלף כיוצא בה. +וכל מה שהו׳ התר דומיא דכחל כגון לב וכבד משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן הדעת ולא בעינן כדידיה דדוקא כחל משערין בדידיה משום דעשאוהו כחתיכת נבלה אבל בעלמא לא. וכן דעת הבעל העטור ז״ל דכתב דבכלן משערין בדידיה משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן. וכן דעת ה״ר דוד ב״ר ר׳ לוי ז״ל שכתב בקדרה חולבת שבשל בה בשר והיא בת יומה או של בשר שבשל בה חלב משערין אותו התבשיל אם יש בו ששים בכל חרסי הקדרה מות׳ ואם לאו אסור דבדידיה משערין דאלו במאי דנפיק הא לא ידעינן כדאמרינן בכחל. וה״ר יוסף אבן פלט ז״ל כתב דלא משערין בדידיה אלא במה שאסורו מתוכו כגון כחל וחתיכת נבלה וכיוצא בהן שאין יכולין לחזור להתר אבל במה שאסורו בא לו מן החוץ כגון קדרה וקערה שיכולין לחזור להכשרן משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן דעתא. וכתב בעל העטור ז״ל דדוקא בקדרה בת יומה הא לאו בת יומה היא קים להו לרבנן דכל תבשיל שעבר׳ צורתו בלילה אחד בדפני הכלי אפי׳ בשר בחלב לפגם הוא ומותר בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור כדאיתא בסיף גמ׳ דע״ז ואם בשל בקדרה בת יומה ויש בה ששים נמי הכל מות׳ ובקדר׳ עצמה פליגי רבוותא דאיכא מאן דאמ׳ דמבשלין בה מכאן ואילך מאותו המין שבשלו בה עכשו באחרונה בין שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל והקדרה מותרת. ואיכא מאן דאמר שהקדרה אסורה לעולם לפי שאין כלי חרש יוצא מידי דופיו לעולם ונהי שהתבשיל מותר שנתבטל מה שנפלט מן הקדרה ונתערב בתבשיל אבל כיון דקים לן דאינו יוצא מידי דופיו לעולם הנה נשאר בו מן הטעם הראשון ונבלע בו מזה השני ונאסר שם בהערבו עם הראשון שנמצא ושוב אינו יוצא ממנה לגמרי ואסורה לעולם אם היא של חרס ואם של מתכת צריכה הגעלה וכן כף חולבת שהגיס בה קדרה של בשר אם אינה בת יומה אפילו בלא ששים הכל מותר ואם היא בת יומה התבשיל מותר בששים אך הכף אסורה כדאמרינן בקדרה וצריכה הגעלה ונמצא בתשובת שאלה לרב צרפתי ז״ל על כסוי קדרה חולבת ששמוה על קדרה של בשר רותחת דמשערין בששים במה שנכנס בה והעיד רבי יעקב בר יקר ז״ל על כף חולבת שהגיסו בה קדרה מלאה בשר ושערו בששים במה שנכנס בקדרה ולא לפי כולה. ודעת הבעל העטור ז״ל דמשערין בכלהו במאי דנפיק לפי אומדן דעתא. ור״ש ז״ל מחמיר. ויש אומרים דבכף משערין אם יש שם ששים כפות ממנה מלאות דסתמא דמלת׳ אי אפשר דבלעה טפי משעור מלואה. וה״ר יצחק ז״ל כתב דיני בטול בשר בחלב כשתוחבין כף חולבת בקדר׳ של בשר או להפך משערין כל מה שבקדרה דלא ידעינן כמה נפיק מניהו אבל מה שלא נכנס לרוטב אינו אוסרו ואפי׳ בכלי מתכות. והר״ף ז״ל הגיה עליו וצ״ע דבמתכת אמרינן חם מקצתו חם כלו ואם כן היה לנו לומר דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט ע״כ. + וה׳ דינין הן האחד היכא שהכף בת יומה כשיש ששים מן הכף בקדר׳ הקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה. +והר״ף ז״ל כתב בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלועה מבשר בחלב ואפי׳ בדיעבד נמי אוסרת אם חזרו ותחבוה בין עם בשר בין עם חלב כל זמן שהיא בת יומה ע״כ. +ובזמן שאין שם ששים הכל אסור ואפילו בהנאה ואפילו הקדרה אך לתת לתוכה צונן או פרות מות׳ אחר כך שאין ההנאה באה מכח האסור. + השני. והיכא שאין הכף בת יומה אין צריך ששים והקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה לתחבה לא בקדר׳ של בשר ולא בקדרה של חלב. והר״ף כתב אך בדיעבד אינה אסורה מחמת בליעה ראשונה כיון שאינה בת יומה מבליעה ראשונה ע״כ. +השלישי. צריך לחכם לחקור אם נתנו מים תוך הקדרה אחר תחיבת הכף דודאי אין אותן המים מצטרפות להתר. +הרביעי. ואם נשפכו המים מן הקדרה וספק אם היה בו ס׳ מאותה שעה אם לאו לפרש״י דטעם כעקר דרבנן אזלינן לקולא. ולפר״ת דהוא דאוריתא אזלינן לחומרא ונהגו העולם כפר״ת. +החמשי. כתוב בספר התרומה חכם הבא להתיר הקדרה בשביל שאינה בת יומה צריך לחקור אם הוחמו מים חמין בקדרה בתוך מעת לעת שאם הוחמו הוי הטע׳ פולט במים אסו׳ שאין בו ששים דבכולה קדרה משערין ונעשה בן יומו ודוקא בקדר׳ הבלועה מאסור אבל בקדרה שנשתמשו בה בשר אסור ואחר כך מים חמים בתוך מעת לעת של בשר ובתוך מעת השני נשתמשו בו חלב מותרת ע״כ. +ובשר בחלב וכן כל מין בשאינו מינו דאסורה היכא דאיכא טעמא אפי׳ ההתר יותר ממנה לא בטיל. וכתב ה״ר אשר ז״ל דהיכא דידעינן בודאי דאיכא אסורא יותר מששים שאסור אפילו אין בו טעם. +אין צולין את הכחל שחתכו למעלה מן הבשר בשפוד ואם צלהו הכל מותר ואם הכחל למטה מן הבשר מותר לכתחלה. וטעם האסור לכתחלה משום דכחלא כל שעתא ושעתא פליט ובלע בשרא בתר דגמר פליטתו אבל בשרא עלוי כחלא כיון דבשר גמר פליטתו מקמי כחלא איידי דטריד למפלט לא בלע. וכתב הרשב״א ויראה שהוא הדין והוא הטעם למלחו עם הבשר נתנו למטה מן הבשר מותר ואפילו לכתחלה. למעלה אסו׳ לכתחלה עבר ומלחו מותר עכ״ל. +מעשה בכחל ובשר שנמלחו שניהם בכלי מנוקב ושהו שם כדי מליחה ול��חר כך הושמו בכלי שאינו מנוקב ונטף ציר בהם ושאלתי אל מורי הר״מ נ״ע והתיר את שניהם. + קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת לפי שאין זה אלא פרשא בעלמא. +כתב הר״ש ז״ל חלב הנמצא בעור הקיבה קרוש שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בה חלב אחר בין שמולחין אותה קיב׳ בחלבה אסור משום בשר בחלב ממש ולאסור את הגבנה אסור גמור דמה שכנוס בקיב׳ חלב גמור הוא כדתנן כשרה שינק׳ מן הטרפה קיבתה אסור׳ ש״מ דחלב טרפה חשבינן לה. וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה והוה ליה כנותן בקערה. ותניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה מפני שכנוס במעיה. וחלב הקיבה הנמלח עם הבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם אסו׳ כדקיימא לן דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכל טעם היוצא מעור חלב הקיבה בין טעם בשר שבו בין טעם חלב שבו הכל אסור לפי שכלו נבלה עכ״ל. +העמיד הגבינה בעור קיבת השחוטה טועמין הגבנה אם יש בו טעם בשר אסורה ואם למו מותרת אין מעמידין את הגבנה בעור קיבה דעור בשר הוא אבל מעמידין בחלב הקרוש שבה דפרשא בעלמא הוא ואפי׳ בקיבת נבלה הוא החלב הקרוש בתוכה מותר וכן בקיבה כשרה שינקה מן הטרפה ואף על פי שיש לומר שאותו חלב היה מן הטרפה הרי נתעכל ופרשא בעלמא הוא. וכן נמי כתב ר״ש ז״ל בשם הבעל העטור ז״ל בספ׳ האורה. וכל שכן שמעמידין בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה. והר״ת ז״ל כתב שאין מעמידין הכל אלה כלל שלא נדון אותה לפרשא בעלמא אם לא נשתהה החלב בתוך הקיבה אחר שנכנס עד שנשתנה אבל זולת זה עומד באסורו ואם נבלה אם טרפה אם שחיטת נכרי ומשנשתה׳ שם הרב׳ הרי הוא כמעוכל ואז הוי כפרשא בעלמא ומותר:
+כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ובחלב נאמ׳ יעשה לכל מלאכה. או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה כגון שקצים ורמשים ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלה מותרין בהנאה מפי הקבלה אף ע״פ שהן אסורין באכילה. +כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם עבר ונהנה בלתי אכילה כגון שמכר או נתן לגוי׳ או לכלבי׳ אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין וכל דבר שהוא אסור באכילה ומות׳ בהנאה אע״פ שהוא מות׳ בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים האסורין חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ובטרפות ובשקצי׳ וברמשים הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודגי׳ טמאי׳ וצדן או שנזדמנו לו טהורים וטמאים מותר למכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים ומות׳ לעשות סחורה בבהמה טמאה שאינו מאכל הגוי׳ כגון הסוס והפרד והגמל והחמור ודומיהן שלא גזרו אלא על הראויה לאכילה כך מפורש בירושלמי. ומותר לעשות סחורה בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ובגבנות הגוי׳ וכיוצא בהן שכל שאסורו מדברי סופרים מות׳ לעשות בו סחורה:
+אסור לצלות לכתחלה אסו׳ סמוך להתר בתנור אחד ואע״פ שאין נוגעין זה בזה. והוא הדין בשר סמוך לגבנה אבל בדעבד מותר ובלבד שלא יגעו זה לזה כמו שבאר הרמב״ם ז״ל שאין אוסר אלא טעמו של אסור פירוש לא הריח דריחא לאו מילתא היא. והר״ז ז״ל פסק דאפילו בדיעבד אסור ודוקא בתנור אחד ואין ביניהם כלום אבל כעין שתי קדרות כגון שני שפודין והפסק של גחלים או של אפר ביניהן מות׳. ור״ת ז״ל כתב דדוקא בתנור קטן דאלים פטומיה אבל בתנור גדול דלא נפיש פטומיה מותר. כתב ה״ר יצחק ז״ל כי הוא מקובל מרבותיו כי תנור המחזיק שני�� עשר עשרות הוא תנור גדול. והבעל השאלתות כתב דלעולם בדבר שאין עיקרו לריח ריחא לאו מלתא היא ובדיעבד מותר כמו שכתבנו. וזה שפשט המנהג לצלות ולאפות בתנור אחד טפלה של בשר וטפלה של גבנה לכתחלה ואין חוששין לפי שאומרים שאין אסור לכתחלה אלא צלי על גבי גחלים שהריח גדול מפני השמנינות שנופל על הגחלים ומעלה עשן גדול ועבה ונבלע מזה לזה אבל מאכל שנעש׳ במרחשת ובמחבת וכל שכן מכוסה בבצק כגון אלו הטפלות אין לחוש לכך. ומכל מקו׳ ראוי להניח צרור של גחלים באמצע שאם יזוב משומן הבשר או ממיץ הגבנה ישרף בגחלים ולא יעבור מזה אל זה. וכשהן במרחשת או במחבת צריך הרחקה כדי שלא ינתזו הצנורות והניצוצות מזו אל זו. מיהו אם לא הרחיק אפי׳ של שחוטה בשל נבלה בדיעבד מותר. שהניצוצות מעוטא דמעוטא הן ובטלות והכי משמע במסכת ע״ז. +בשר שנפל לתוך חלב או חלב שנפל לתוך בשר ונתבשל עמו שעורו בנ״ט כיצד חתיכה של בשר שנפלה לתוך קדרה רותחת של חלב טועם הגוי הקדרה ואם אמר הגוי שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת ואותה חתיכה אסורה. במה דברים אמורים בשקדם והוציא אותה החתיכה קודם שתפלוט החלב שבלע אבל אם לא סלק אותה משערין אותה בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר הבשר. נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליה חלב אם אין בה טעם חלב הכל מותר ואם יש בחתיכה טעם חלב אע״פ שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם חלב הואיל ויש בה עתה אסורה אותה חתיכה ומשערין בכלה אם היה בכל מה שיש בקדרה בין החתיכה והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה החתיכ׳ אחד מששים מן הכל החתיכה והשאר מותר. במה דברים אמורים בשלא נער הקדרה כשנפל החלב אלא בסוף ולא כסה אבל אם נער מתחלה ועד סוף או כסה הרי זה בנ״ט. וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכ׳ נפל נוער הקדר׳ כלה עד שיתערב הכל אם יש בקדר׳ כלה טעם חלב אסור׳ ואם לאו מותרת. ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו משערין בששי׳ בין בשר בתוך חלב בין חלב בתוך בשר אחד מששים מותר פחות מששים אסור. ויש כתבו שטפת חלב שנפלה לתוך הבשר בקדר׳ שלא נגע ברוטב ולא נער ולא כסה שנמצא שאין טעם החלב אלא באותה חתיכה לבדה אם יש באותה חתיכה לבדה ששים כנגד טפת החלב הרי כל התבשיל מותר ואפילו אותה חתיכה וכן אומר אם אין באותה חתיכ׳ ששים אם נער או כסה מתחלה ועד סוף משערין לאופה טפה בכל מה שבקדר׳. ואם יש בכל ששים כנגד החתיכה מותר הכל ואפי׳ החתיכה עצמה היה כטפת החלב שעור כדי ליתן טעם באותה חתיכה הואיל ונערו הקדרה נתפשט טעמה בכל הקדרה. וכן אם כסה אותה מיד לפי שמימי השולים העולים על פיה מחלקין הטעם בכל הקדרה והחתיכה עצמה לא הספיקה לקבלו. ואם לא נער ולא כסה בתחלה אלא בסוף או בתחלה ולא בסוף ואין בחתיכה ששים כנגד הטפה החתיכ׳ כלה נעשית נבלה ואם יש במה שנשאר בקדרה ששים כנגד כל אותה חתיכה הכל מותר ואפי׳ אותה חתיכה דקיימ׳ לן כרבנן דמין במינו בטיל. ואם אין בקדר׳ ששים כנגדה הכל אסור. ואם אותה חתיכה שנעשית נבלה ראויה להתכבד לפני האורחין אם הוא מכירה זורקה דהיא גופה לא בטלה לעולם ואסו׳ אלא א״כ נמוחה לדעת הראב״ד ז״ל. +וכתב ה״ר אפרים דלא אמרי׳ חתיכת עצמה נעשית נבלה דנבעי ששים כיוצא בה אלא באסור בשר בחלב שכל אחד לבדו מותר וע״י ערובן נאסרו ונעשו כגוף נבלה אבל באסור אחר שנבלע בחתיכה של התר ואחר כך נפלה אותה חתיכה האסורה מחמת בליעת האסור ונתבשלה בתבשיל אחר לא בעי ס׳ כיוצא בה אלא ס�� כיוצא באסור שנבלע בה לפי אומדן הדעת ואין צריך לומ׳ שהאוכל מאותה חתיכה כזית שאינו לוקה שאין כלה אסור כחתיכת בשר שכלה אסור. ובעל התרומ׳ הביא זה ונראה כמודה במקצת מקומו׳. + ובעל ההשלמה ז״ל כתב והוי יודע דלמאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה אם לא נער בתחלה אלא בסוף אך אותה חתיכה שקבלה טעם האסור מצטרפת לבטל ע״כ. מעשה בא לפני ה״ר יצחק מקורבי״ל ז״ל מקדר׳ חדשה שבשלו בה מים ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומה ולא היה במים כדי לבטל ולאח׳ הימים בשלו בה מים פעם אחרת ותחבו לתוכה כף של בשר בת יומה וכמו כן לא היה במים כדי לבטל ואמר שנבלעת מפגם בשר בחלב הקדרה אסור להשתמש בה בשר או חלב אבל לבשל בה דגים מותרת. הר״ף ז״ל כתב מיהו נראה דכיון שהקדרה חדשה מתחלה ולא בשלו בה כלום מעולם אע״ג שתחבו בה כף חולבת בת יומה וגם אין בקדרה ס׳ מכל מקום אין הקדרה נעשית חולבת בהאי לאסו׳ אם בשל בה בשר אחר כן ואפי׳ בו ביום משום דהוי נ״ט בר נ״ט. הטעם היוצא בתחלה מן החלב אל הכף ומן הכף אל המים שבקדרה ומן המים אל הקדרה עצמה ועדין היא התר ומהאי טעמא אם לאחר מעת לעת מתחיבת כף חולבת הוחמו חמין ותחבו בה כף של בשר בת יומה מותר להשתמש בה בשר בתחלה משום דטעם חלב הבלוע בקדרה על ידי תחיבה ראשונה מכף חולבת לא חשיב טעם כדפרישנא. ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב דקדרה הבלועה מבשר בחלב אפי׳ מפגם אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב. ומשכחת לה כגון קדרה של חלב שנשתמשו בה חלב בעין ואחר מעת לעת נשתמשו בה בשר הבשר מותר משום טעם חלב שהוא פגום לפי שאינן בת יומה אבל הקדרה אסור להשתמש בה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלועה מפגם בשר בחלב. ואם היא של נחשת יגעילנה לאחר מעת לעת של מעשה שני ואם היא של חרש אין להשתמש בה לא בשר ולא חלב כההוא מעשה דכף ראשונ׳ בשר או חלב לכתחלה ודיעבד וכן לאחר כף שניה בשר או חלב. עכ״ל הר״ף ז״ל. שומן של גיד הנשה שנפל לתוך קדרה של בשר משערין אותו בששים ואין השומן מן המנין אף על פי ששומן גיד הנשה מדבריהם הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה אינו בטל והחמירו בו כאסור תורה והגיד עצמו אין משערין אותו בששים ואינו אוסר שאין בגידים בנ״ט. אבל כחל שנתבשל עם בשר בששים. פירוש אם נתבשל בלא קריעה ואין שם קפלא ארמא׳ וכחל מן המנין הואיל והוא מדבריהם הקלו בשעורו פי׳ ובדידיה משערי דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן והכחל עצמו אסור לפי שקלט מטעם הבשר וגם החלב שבו נתבשל עם בשר שבו ואוסרו לפי דעת קצת הפוסקים דאי נפל לקדרה אחרת אוסר אותה כמו חתיכת נבלה שנפלה לקדרה של התר והיה בקדרה ששים כמותה שהתבשיל מותר ומשליך החתיכה ואם נפלה אח׳ כך לקדרה אחרת אוסרה כן זה הכחל. +הבשר שנתערב עם החלב על ידי בשול או שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם שניהם אסורין אבל אם נפל חם בתוך צונן קולף הבשר במקום שנגע בו החלב ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן מדיח החתיכה ואוכלה. וכן בשר וגבנה שצררם במטפחת ונגעו זה בזה מדיח כל אחד ואוכלן. וכן בכל אסור והתר אם נגעו זה בזה צריך הדחה. ואם הם דברים שאין דרך להדיחן קודם שיאכלו צריך להזהר שלא יגעו זה בזה שמא ישכח ולא ידיח. אבל כל דבר שדרכו להדיח קודם אכילה אין קפדה אם יגעו זה בזה צונן בתוך צונן. ולכך אין אנו חוששין בבית המטבחים של גוים אם יגע בשר שחוטה בבשר נבלה שהרי אי אפשר שלא ידיחנו בבית. מיהו אם הטהור תפל והטמא מליח ונגעו זה בזה אם נשתהו זה עם זה צריך לגרור או לקלוף. +מליח שאינו נאכל מח��ת מלחו הרי הוא כרותח. ואיכא מאן דאמ׳ דלא אקרי נאכל מחמת מלחו אלא מליח חזק מאד כמו הבשר שמולחין להביא בדרך רחוקה כדאמרינן גבי שבת דמולח בשר חייב משום מעבד ומוקי׳ לה דבעי ליה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מיכליה עץ. ובעל התרומה ז״ל דוחה דעת זה דהא חזינן בגמרא דמייתי מליח הרי הוא כרותח הנהו אטמת׳ דאמלחן בי ריש גלותא בגידא דנשיא. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ומאן לימא לן דכל הני בעו להו לההוא מליח לאורחא. ודעת רש״י דכל מליח שמולחין להתקיים כל השנה הוא שאינו נאכל מחמת מלחו. שדרך לשרותו במים ולהדיחו הרבה כשרוצין לאכלו. אך ר״ת ז״ל כתב דכל מליח לקדרה הוא הנקרא אינו נאכל מחמת מלחו והרי הוא כרותח. וטעמא דמלתא דכיון שתקנו הגאונים שעור שהיית המליח׳ לקדרה כשעור שהיית צליית בשר מטעם מליח הרי הוא כרותח דצלי מכלל דכשעור זה נכנס בבשר ונבלע בכל חלקיו עד שמוצץ ומפליט כל הדם כמו רותח דצלי ובכך הוא כרותח ממש. והראב״ד פירש אינו נאכל מחמת מלחו שאותו מליח אי אפשר לאכלו לבדו בלתי תערובת מאכל אחר מחמת שיזיק גרונו כמו הרותח שמטבילין בו את הפת ואין אוכלי׳ אותו לבדו וכגון מליח שמלפתין בו את הפת. ולפיכ׳ התירו בגמרא אותו בר יונה דנפל לכמכא. פי׳ עוף מליח שנפל לכד הכותח שיש בו חלב שלא היה מליח הרבה והתירו רב חנינא בהדחה בעלמ׳ כדין צונן בצונן דלא אמרי׳ מליח הרי הוא כרותח אם לא נמלח כל כך שאינו נאכל בלא הדחה ושטיפה מרוב מליחתו. ועוד בגמרא דדוקא בהיות העוף חי אם לא היה צלי שהוא רך לבלוע בעי קליפה. ואי אית בה פלחי פי׳ בקעים לא סגי בקליפה ואסור. וכן אם הוא מתובל בתבלין. וכתב בעל העטור ודוק׳ צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יביש ובלע טפי אבל מבושל צונן לא. ודעת ר״ש ז״ל דה״ה למבושל. והראב״ד כתב באסור והתר שלו ואם ישאל שואל כיון דכמכא רותח הרי בר יונה דנפיל לגויה אף על פי שהוא חי ונאכל מחמת מלחו היכי סגי ליה בהדחה והלא צונן שנפל לתוך חם אסור לגמרי דאפילו בקליפה לא סגי ליה דתתאה גבר י״ל דלא דמי התם לגבי חמימות אחומי קא מחמי ליה חם לצונן וה״ל שניהם חמים אבל לענין מליחה כל מה דלא הוי מליח הרבה שלא יהא נאכל מחמת מלחו בהדחה סגי ליה אלא אם כן הוא צלי או מתובל או אית ביה פלחי שהכשרן חמור ע״כ. +וכתב הבעל התרומה ז״ל אם עשה ישראל גבנות בדפוסין של גוים שעשה בהן הגבנות שלו ביומו וגם מלחן הגוי הרי הגבנות של ישראל אע״פ שמלחן ישראל והניחן שם מותרין משום דמלח אינו מפליט מה שבלע הכלי והוי כמו טהור מליח וטמא תפל שמות׳ ע״כ. והוסיף החכם ר״מ ז״ל על זה ועוד יש להתיר זה ואפי׳ בקערות של בשר נבלה שלהן מות׳ שאין דרך למלוח הגביני׳ כל כך שלא יהיו נאכלין מחמת מלחן ואינן כרותח והוי כמו צונן בצונן ע״כ. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי והחששא הקרוב׳ לאסור זה הוא משומן האסור שלהן הדבק בדפני הקערה ולפיכך צריך למרק ולשטף אותן יפה יפה ואם חושש שלא נעשה יקלוף הגבנה ע״כ. וכל אסור הנמלח עם התר הרי הוא כמבושל עמו ואין לו התר.
+אף על פי שאסור בשר עוף וגבנה אינו אלא מדבריהם אסור להעלות העוף עם הגבנה על השלחן שהוא אוכל שם גזרה שמא יאכל זה עם זה. שני אכסנאין שאין מכירין זה את זה מותרין לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבנה שאחר שאין לבם גס זה בזה לא יבאו לאכול זה מזה אבל אם מכירין זה את זה אסו׳ לפי שדעתן קרובה ונותנין זה אל זה מכל מה שלפניה׳. וכן האחים אף על פי שמקפידים זה על זה אסורין. ואין צריך לומר בעל הבית עם בני ביתו דין מכירין יש לו. הלכך אם קצתם אוכלין בשר וקצתם גבנה צריכין לעשות שנוי ביניהם או לעשות דבר חוצץ ביניה׳ משום הכרא. +אין לשין את העסה בחלב אלא אם כן ישנה צורת הפת שתהיה נכרת שלא יבא לאכול בה בשר. וכן אין שטים את התנור באליה שלא יבא לאכול חלב עם הפת שיאפה בו ואם שנה הפת בצורתו מותר. פת שאפאו עם הלי ודגים הצלויין עם הבשר אסור לאכלן עם החלב. +קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן דגים מותר לאכלן בכותח אף על פי שיש בו חלב וה״ה עם הגבנה מותר לאכלן והטעם משום דנ״ט בר נותן טעם הוא שהדגים לא קבלו טעם מן הבשר עצמו אלא מן הקערה והקערה קבלתהו מן הבשר ואסור טעמו ולא ממשו אינו אלא מדרבנן וכי גזור רבנן בנ״ט לחודיה אבל כי קבליה מנ״ט אחר לא החמירו בו לחשבו כאסו׳ עצמו. אבל דגים מבושלים עם בשר עצמו או שטגנו אותן במחבת שהיה בו שמנינות מן הבשר שמטגנין בו תמיד ודאי אסור מפני שיש בהם טעם הבשר עצמו ואינו בר נ״ט. +וכתב בעל העטור ז״ל שמעינן מהא דתבשיל שאין בו בשר שנתבשל בקדרה חולבת מותר לאכלו בבשר. וכן תבשיל שנתבשל בקדרה שכבר בשלו בה בשר והודחה יפה יפה מותר לאכלו בחלב. וכן תבשיל שנתבשל בקדרה חולבת מותר לאכול אחריו תבשיל של בשר בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים. +ודוקא נ״ט בר נ״ט שהוא בבשר בחלב מותר משום דזה בעצמו וזה בעצמו מותר אבל נ״ט בר נ״ט דנבלה או של געולי גוים אסו׳ לעולם כיון דנותן טעם עצמו אסור וכן דעת בעל התרומה ז״ל. ושמעינן נמי מהא דבצים שנתבשלו במים בקדרה חולבת אלא שהודחה יפה מן החלב שמות׳ לאכלן בבשר. אבל בצים שנשלקו במים לבד בקדרה של גוי׳ בת יומה אפי׳ הודחה ומורקה ושוטפה במים הביצים אסורות שהבצים ודאי בולעין מן האסור ואין אומר׳ בשאר אסורין נ״ט בר נ״ט מותר. + וסכין שחתכו בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מן הדברי׳ החריפים אסור לאוכלן בכותח דנ״ט בר נ״ט דהתם משום דדרך להדיח הקערה ולשפשפה יפה יפה ולהעביר השומן מעל פניה היטב אבל בסכין אין דרך לשפשפו כל כך ויש לחוש שמא בלע הצנון אגב חורפיה משמנינות הסכין ומ״מ אי טעים ליה לצנון ולא אשכח ביה טעם בשר כלל מותר לאוכלו בכותח. ואם חתך בו קשואים ואבטיחים שאין להן חריפות גורר מקום החתך ודיו. ישום ובצל שיש להם חריפות דינן כצנון. ולפיכך ראוי להזהיר הנשים שלא לחתוך בסכין שחותכין בו בשר החציר והבצלין והשומין שמבשלין בחלב ובגבנה ואם חתכו קרוב הדבר לומר שצריך שיהא בתבשיל שעור ששים או שיטול כל מקום חתך החציר והבצלי׳ והשומי׳ ולפי דברינו למדנו מזה שאם חתך בסכי׳ של גוי׳ שסתמו מלוכלך משמנינות נבלות וטרפות שלהן דבר שיש לו חריפות כגון צנון או חציר ובצלים ושומים שאי אפשר לישראל לטעמו הלכך צריך שיטול את מקו׳ החתך ויעמיק ולא סגי בגריר׳. אבל אם חתך בו לחם צונן גורר כל פני החתיכה יפה יפה ואם חתך בו בשר חי צונן סגי בהדחה. אבל אם חתך בה בשר כמו שחותכין אותו דק דק אסור כל החתוך ואם יש חתיכה עבה שאפשר לקלפה ולטול מקום החתוך יטול או יחתוך משם חתיכה דקה וישליכנה והשאר מותר. כן נראה מדברי הראב״ד ז״ל. ועוד כתב לשון גרירה משמע שנוטל מעט ממקום החתך וכן ריש מעיא באמתה בעי גרירא. סוף דבר לשון גרירא משמע שמחסר את מקומו ולשון קליפה צריך שיעמיק בה יות׳ מעט מן הגרירה והיכא דאמ׳ יטול את מקומו כגון חם לתוך חם צריך שיעמיק בה יותר מן הקליפ׳. + רבנו שמעון ז״ל מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבנה דהוי נ״ט בר נותן טעם אבל לחתוך גבנה ודאי אסור אם לא נעצה עשרה פעמי׳ בקרק׳ דמיהו בלא קנוח אפילו בלחם אסור משום שמנינות שעליו. מעשה בא בשפחתו של הרב שחתכה בסכין של בשר גבינה של גוים ואותה גבנה חממו אצל האש ואמר הרב שהסכין כשר ואין צריך אלא הדחה כדאמ׳ צונן מדיח דהאי נמי כצונן דמי דאין היד סולדת בו. +וכתב הבעל העטור ז״ל ומסתבר׳ קערה וסכין דאמרי׳ בשמעתא בבת יומה דאסורה הא לאו בת יומה מות׳ לאכלן בכותח. וכתב הר״י השוחט בסכין של גוים שהוא בן יומו הלכתא כרב דאמר קולף והר״ף כתב יש שהיו רוצין להתיר מכאן בשר רותח שחתכה בסכין חולבת אפילו בן יומו על ידי קליפה דהא איכא לישנא דאמר בית השחיטה רותח ואפי׳ הכי קאמר דסגי בקליפה. וכן פרש רבנו ברוך בספרו אבל הלכה למעשה לאסור בשר רותח או אווז רותח שחתכו בסכין חולבת בן יומו. שכל החתיכה או כל האווז אסורה אם אין בה ששים מן הסכין ואפי׳ ממה שבתוך הקתא מעץ ואפילו לא תחב בה כ״א מעט מהסכין צריך ששים בכלו משום דמתכת חם מקצתו חם כלו. כן הורה ה״ר יצחק ב״ר מנוח ז״ל. והר״י כתב אבל אם אינו יודע שהוא בן יומו בסתמא אין לאסור ויש לנו לומ׳ שאינו בן יומו דסתם כלי גוים אינן בני יומן ומותר. ויש שהיו רוצין לאסור בהמ׳ שהופשטה בסכין בן יומו של גוים וליתא דבצונן גמור לא אמ׳ רב אלא בבית השחיטה דהוי חם קצת. +כתב הר״ף ז״ל כשמוליכין סכינין בבית הגוי להשחיזן אם הניחן שם בלא ישראל צריכין הגעלה כי רגיל האומן להשתמש מיד אבל ר״ת אומר דבזמן מועט אין לחוש אלא לזמן מרובה כמו מחצית היום. ואותן סכינין שמוליכין העבדים אנה ואנה יש להחמיר שלא לחתוך הישראל בהן כלל כי דבר ברור הוא כי כשהגוי הולך לבית קרוביו או לבית אוהביו נותנין לו נבלה וחותכה בסכינו ע״כ. עוד כתב יש להזהר שלא להניח קדרות בבית הגוי וכן קערות וכן כשנותנין מעט תבלין בקדרה צריך ליזהר הגוי שלא ידיחנה וישאר בה מעט מן המאכל שאם ידיחנה צריך הגעלה. +עוד כתב שאין לחוש אם הישראל הולך לשוק או לבית הכנסת אם יניח הקדרה אצל גויה אף על פי שיש אסור בבית כגון חלב או כיוצא בו דלא חיישינן שמא תשים השפחה או העבד בקדרה מן החלב ואף על פי שהודיעו שהפליג דלא דמי להא דאמרינן פ״ק דעבודה זרה דלמא מהדר אפי הישראל ושדי גוי נבלה בקדרה של ישראל דהיינו דוקא כשיש לגוי הנאה בדבר כגון שיחליף הכחושה שהיא נבלה ויקח השמנה שהיא כשרה אבל לשים דלא מרוחה כלל אין לחוש עכ״ל בספר הדינין שלו. + אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך מפני שהוא שואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב ויש דחו זאת הסברא ואמרו כי זה חששא רחוקה שהמלח ישאב כל כך שיעבור שני חרסי הכדים כד המלח וכד הכמך. ולפיכך נתנו טעם לאסו׳ שאפשר שיפול טפה מן השמן כשיוציאוהו מן הכד שלו ויפול בתוך כד המלח הסמוך לו וימלח אח׳ כן הבשר שבו. +מי שאכל גבנה או חלב תחלה מותר לאכול בשר מיד אבל צריך שידיח ידיו ויקנח הפה בין הגבנה והבשר כגון שילעוס בפיו פת או פירות ויבלע ולא יפלוט. +והר״מ אינו אוכל שום בשר אחר גבנה רק בשר עוף אבל לאחר חלב אוכל כל בשר. ודעת כל שאר הפוסקים שאין לחלק בין גבנה לחלב. וכן נהגו העולם לאכול בשר בין אחר גבנה בין אחר חלב על ידי קנוח והדחה ואפילו בשר בהמה. + ובכל דבר מקנחי׳ הפה חוץ מתמרים וירקות והקמח שאינן מקנחין יפה. וכי אמרינן דצריך להדיח ידיו דוקא בלילה דאפשר דאיכא פרורין מן הגבנה ולא חזי להו אבל ביממא לא צריך נט��לת ידים דהא חזי אי אית בהו פרורי אי לא. מיהו קנוח במטלית צריך משום זוהמה. + ואם רצה לאכול אחר הגבנה בשר עוף אוכל בלא נטילת ידים ובלא קנוח הפה. והטעם כיון דבשר עוף בחלב אינו אסור מן התורה אין צריך לעשות עוד הרחקה דדיו ובלבד שלא יאכלם יחד ודוקא כשהגבנה קודמת ודוקא בשר עוף אבל בשר חיה אף על פי שהיא גם כן מדרבנן צריך נטילת ידים וקנוח הפה. והטעם לפי שאין הכרא בין בשר בהמ׳ לבשר חיה ויבאו לטעות. +ואחר בשר אפילו אחר בשר עוף לא יאכל גבנה או חלב עד שישהה ביניהן שעור סעודה אחרת והוא כמו שעור ששה שעות לפי שהבשר שבין השנים אינו סר בקנוח. ועוד שהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו. +ואם חושש בפיו בשר בין השנים אפילו אחר ששה שעות נראה מדברי בעל העטור ז״ל דעדין חשוב כבשר ואסור לאכול גבנה או חלב. וה״ר יונתן ז״ל כתב דמשש שעות ואילך חשבינן ליה כמעוכל ולא חשיב בשר כלל. +ויש נמנעים מלאכול גבנה בסעודת מנחה של עצרת לפי שהאריכו בתפלה עד חצי היום או קרוב לו ומשם ועד סעודת המנחה ליכא שעור ששה שעות. ויש שאין חוששין לזה כיון שהוא תאב לאכול כבר נתעכל הבשר אך כיון שעקר השהיה בשביל בשר שבין השנים ראוי למי שאינו נמנע מהגבנה באותה סעודה לחצות שניו ולהוציא הבשר קודם שיאכל הגבנה. ואף על פי כן בזמן אחר אין ראוי לסמוך עד חציית שניו אלא בשהות כשעור. ויש נמנעין לאכול מעת לעת. +והר״ז ז״ל כתב שאוכלין גבנה אחר בשר בנטילת ידים ובקנוח הפה אפי׳ בלילה. וביום בקנוח הפה בלבד ואפי׳ אחר בשר בהמה וחיה. ואם אכל גבנה ורוצה לאכול בשר בהמה וחיה בלילה צריך נטילת ידים אבל קנוח הפה אין צריך כלום ואפי׳ בלילה ואפי׳ היה בשר עוף קודם עד כאן. והראב״ד קראו פורץ גדר על זה והאריך עליו בראיות ברורו׳ והרי״ף ז״ל סתר דברי הסומכין זאת הסברא. +והר״י יצחק ז״ל כתב אכל בשר אסו׳ לאכול גבנה בלא נטילת ידים ובלא קנוח הפה אבל בנטילת ידים ובקנוח הפה מות׳ לאכול גבנה אחר בשר ואפי׳ באותה סעודה. ומר עוקבא שהיה ממתין עד סעודה אחרת חומרא בעלמא הוא דקא עביד. מיהו נהגו העולם כפר״ש שפי׳ גבנה אחר בשר אסור לאכול אפי׳ בקנוח והדחה עד שעור שהיית סעודה אחרת ואז מותר אפילו בלא קנוח והדחה ובלבד שלא יהא בשר בין שניו. ושעור סעודה אחרת לדעת הרי״ף ששה שעות. וכן משמע לפר״ש ז״ל. ויש מפרשים סעודה אחרת היינו ברכת המזון. ומשמע מפר״ש ז״ל שאפילו שהה כדי שעור סעודה אחרת צריך לנקר השנים שלא יהא שום בשר בין שניו. אבל באותה סעודה אפי׳ לא היה בשר בין שניו אסור לפי שהבשר ממציא טעם ומוציא לחלוחית ונמשך בפה זמן ארוך. +ורבינו יהודה אומר שר״ש ב״מ היה נוהג ששורה פת במים או ביין ואוכל שהשרייה עולה בשביל שניהם קמח והדחת הפה או שאוכל דבר המקנח ואחר כך שותה יין או מים. וריב״א היה מקנח בפת לבדו והדחה לבדה שהיה בולע מים ומכניס אצבעו לתון פיו ומדיח ע״כ. + והאוכל מתבשיל שנתבשל בו בשר אך לא אכל מן הבשר מותר לאכול אחר כן גבנה או חלב אך צריך נטילת ידים מפני שמנינו׳ הבשר שהיה בתבשיל שנבדק בידיו ובפיו ואם אין בשר בתבשיל אף על פי שנתבשל בקדרה שמבשלין בה בשר אם רצה לאכול גבנה אחריו אין צריך כלום ולא עוד אלא אפי׳ עם אותו התבשיל עצמו יש מתירין לאכול גבנה ובלבד שהיה אותו הכלי שנתבשל מהתבשיל נקי מכל שמנינות בשר שנמצא שאין באותו התבשיל אלא נ״ט בר נ״ט כמו שבארנו. +כתב הר״מ אדם שנהג אסו׳ בדבר אחד מחמת חומרא ויודע שמותר ואינו תלמיד חכם אלא מ��ני מדינה אי אתה רשאי להתירו בפניו ואם נאנס מלקיים צריך ג׳ הדיוטות להתירו כמו נדר מפי ה״ר יהודה כהן ז״ל. אבל אם נהג אסור מחמת טעות שסבור שהוא אסור והוא מותר מתירין לו אפילו בפניו במקום שנהגו עכ״ל. +רבי אלעזר ב״ר איבון אומר כל דבר שאינו יודע בו שמותר וטעה בו שסבור שאסור נשאל מתירין לו. ויודע בו שמותר ונהג בו אסור ונשאל אין מתירין לו. נשלם דין בשר בחלב וכחל ת״ל: + +Siman 107 + +קז. דין הלכות שחיטה +דעת הרמב״ם ז״ל ושאר הפוסקים ז״ל: מצות עשה של תורה שישחט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואח״כ יאכל שנ׳ וזבחת מבקרך ומצאנך. ונאמר בבכור בעל מום כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר מלמד ששפיכ׳ דם העוף כשפיכת דם החיה. + והלכות שחיטה בכלן אחת הן לפיכך השוחט בהמה חיה ועוף מברך תחלה בא״י אמ״ה אקב״ו על השחיטה. ואם לא ברך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר. +ואסור לאכול מן הבשר כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלאו והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה ומדיחו יפה ומניחו עד אחר שתמות ואח״כ יאכלנו. +דגים אינן צריכין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת צאן ובקר. ובחגבים נאמר אסוף החסיל לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרין ומותר לאכלן חיים. +זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרשה ולידע באי זה מקו׳ מן הבהמה שוחטין וכמה שעור שחיטה ובאי זה דבר שוחטין והיכן שוחטין וכיצד שוחטין ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה ומי הוא השוחט ולמי שוחט ועל כל הדברים האלה צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך שכל הדברי׳ האלה על פה צווה בהם כשאר תורה שבעל פה היא הנקראת מצוה.
+מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה. כיצד בוושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתקבץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצי׳ זהו מקו׳ השחיטה בושט. שחט למעלה ממקו׳ זה והוא הנקרא תורבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה. ושעור תורבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו ולמטה עד הזפק ואי זה מקום שחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה עד שמתפשט ומגיע לראש כנף הריאה התחתונה כשהיא נפוחה כשתמשוך הבהמה את צואר׳ לרעות זהו מקום השחיטה בקנה. וכל שכנגד המקו׳ הזה מבחוץ נקרא צואר. פי׳ ענין השפוי כובע הוא שעל פי הטבעת הגדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כסוי שדומה לעלה של הדס ועליה עצם אחד מטבעת גדולה ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שפוי אחד מגוף העצם ונקרא שפוי כובע. ואמרו רבנן דמשפוי כובע ולמטה כשרה שהוא כמו אצבע למעלה מטבעת גדולה. כך פי׳ הרב ברצלוני ז״ל. +אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאנס השוחט הסימנין ומשכן עד למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זו ספק נבלה ובנקב במשהו נטרפת שם. + וצריך השוחט שישחו׳ באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה פי׳ ואפי׳ לא החזיר הסימנין לאותן צד. ומ״מ הרי הסימנין נשחטין קודם חתיכת מפרקת. ומ״מ טוב להזהר למשמש בסימנין ולתפשן קודם שחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר. וביונים נמצאו הסימנין בצדדין וצריך בהן אמון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהן ויזמינן לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנין ע״כ. + וכמה הוא שעור שחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניה׳ לגמרי כאחד בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכון השוחט. ואם שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וחיה שחיטתו כשרה. ויש סמכו על זה מכאשר צויתיך. כאשר נוטריקון כשר אחד שנים רוב. ואחד בעוף שאמר שכשר יש שפסקו ושט ולא קנה פי׳ לפי שעקר החיות הוא הושט ולפיכך נקיבתו במשהו וכיון דבעוף סגי בסימן אחד צריך שיהא המיוחד שבסימנין והוא הושט. והרי״ף ורוב הגאונים ז״ל אומרים זה או זה ע״כ. +שחט האחר כלו וחצי השני בבהמה שחיטתו פסולה רובו של זה ורובו של זה אע״פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה שחיטתו כשרה כיון ששחט יותר על חציו כמה שהוא רובו הוא. שחט חציו של זה וחציו של זה אפי׳ בעוף שחיטתו פסולה. + קנה שהיה חציו פסוק ושחט על זה מקום החתך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל במקו׳ השלם ופגע בחתך בין הכניס הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה. +כתב הרב רבי שמואל ב״ר מרדכי ז״ל השוחט צריך שיבדוק הסימנין לאחר שחיט׳ ואם לא בדק ונחתך קוד׳ שיבדוק הרי זו נבלה ואפי׳ היה השוחט זריז ומהיר שכל בהמה בחייה בחזקת אסור אבר מן החי עומדת עכ״ל. + ובאי זה דבר שוחטין בכל בין בצור בין בזכוכית בין בסכין של מתכת בין בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן בדברי׳ החותכין והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בו פגם אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפי׳ היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה. היה התלם מרוח אחת לא ישחוט ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה נכרת בה כלל שחיטתו כשרה. ולשון התלמוד בזה אוגרת ומסוכסכת. פי׳ אוגרת כשהפגימ׳ פונה משתי רוחות כלומ׳ שמרגישין בה בהולכה ובהובאה. מסוכסכת היא שאין מרגישין בה רק בהולכה או בהובאה ואוגרת היא פסולה בין הביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא לפי שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה או בהולכה או בהובאה ונקרעין. אבל מסוכסכת שהיא שאין מרגישין בה אלא מרוח אחד אם שחט באותו רוח שאין מרגישין בה כשרה ובכל מקו׳ שתהיה הפגימה בדרך זה כשרה. ובעל ההשלמה ז״ל כתב שצריך שתהיה הפגימה בראש הסכין כדי שתעבור הפגימה על העור לבדו לא על הסימנין דאי לא קיימ׳ ארישא דסכינא עבר חורפיה דסכינא דקמי פגימ׳ על העור וחותכו ונמצא שהפגימה תעבור על הסימן. ומ״מ אין לשחוט במסוכסכת לכתחלה לפי שהיד רגילה להוליך ולהביא ולאו אדעתיה וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל במסוכסכת נמי שתהיה בראש הסכין ואם לא היתה בראש הסכין ושחט בה שחיטתו פסולה. והרי״ף ז״ל כתב ונראה דהא דמכשירין מסוכסכת ארישא דסכינ׳ ובהוליך ולא הביא היינו כשהרגיש בה השוחט קודם שחיטה וגם הרגיש ודקדק בה כששחט לעשות הולכה בלא הובא׳ או אפכא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיט׳ ואחר שחיטה מצא הפגימה אפי׳ מסוכסכת פסולה ואפי׳ קיימא ארישא דסכינא לפי שלא נזהר בה לפי שמצא סכינו יפה אם כן מסתמא עשה הולכה והובאה ואפילו אמר בריא לי שלא עשיתי כי אם הולכה לבד לא מהימנן ליה דמלת׳ דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה לכך נראה לפסול כל פגימה שנמצאת אחר שחיטה כדפריש׳ ואפילו מסוכסכת. ועוד אין רגילות שתמצא ממש ארישא דסכינ׳ עכ״ל. +מעשה בא לפני הר״ש ז״ל באחד שבדק לאחר שחיטה ונראה לו שם פגימה קטנה ולא רצה לאסורה מפני שאין צפורן חוגרת בה עד כאן. +כיצד סכין שתדבק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזור אותה בהובאה תרגיש שיש בה פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה. +סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה ואע״פ שהוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה. וסכין חדה שהושחזה והרי אינה חלק׳ אלא מגעה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה. התולש קנה או שן או צפורן והרי הן חדין ואין בהם פגם שוחטין בהם. ואם נעץ בקרקע לא ישחוט בהן כשהן מחוברין ואם שחט שחיטתו כשרה. ולא ישחוט כשהן מחוברין לכתחלה פי׳ דגזרינן תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעקרו ע״כ. שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קוד׳ שיעקור אותן שחיטתו פסולה אע״פ שאין בהם פגם. פי׳ דשחיטה בתלוש בעי׳ דגמרי׳ מקרא וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת דומיא דמאכלת בעינן דשייך ביה לקיחה מה שאין כן במחובר ע״כ. +לקח לחי בהמה שיש בה שניים חדים ושחט בהן שחיטתו פסולה מפני שהיא כמגל. לפי שבאמת יש פגימה במקום חבורן ע״כ. אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה. +לבן סכין באור ושחט בה שחיטתו פסולה אע״פ שחדודה חותך קודם שיטרוף אין אומרים בית השחיטה מרחיב. +סכין שצדה אחד מגל וצדה אחד יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה. וכתב רש״י ז״ל דמכאן יש ללמוד שאסו׳ לשחוט לכתחלה בסכין שיש בה פגימו׳ ואע״פ שהוא ארוך ויש בה שעור מן הפגימה ולמעלה או ממנה ולמטה דהשתא במגל יד גזרי מצד זה אטו זה כל שכן שיש לגזור כשהפגימה בצד עצמו. ובעל התרומה כתב שמותר לכרוך מטלית על הפגימה ולשחוט ממנה ולמעלה או ממנה ולמטה לכתחלה דתו ליכא למגזר כיון דאיכא הכרא. והר״ף אוסר כי אם ביום טוב שאינו יכול לשחוז הסכין ושאינו מוצ׳ סכין אחר לשחוט מוטב שיקשור בגד על הפגימ׳ משימנע משמחת יום טוב. וזה נמי לא אמרינן אלא בשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה אבל אפכא לא ע״כ. +השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ובשני צדדיה. וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על הצפורן משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיה כדי שלא יהא בה פגם כלל ואח׳ כך ישחוט בה. הטעם הוא לבדוק אבשרא ואטופרא מפני שהבשר הוא כעין הושט והצפורן הוא כעין הקנה ולפי שיש פגימות מסתבכות בדבר רך ולא בקשה ויש מסתבכות בקשה ולא ברך לפיכך צריך בדיקה כמה שדומה לשניה׳. +וכתב הראב״ד ז״ל שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא תפגם הצפורן בחודו של סכין ואולי יש פגימה בצדדין ולא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הצפורן. + ועוד כתב דלא אמרי׳ לפסול השחיטה אם נמצאת הסכין פגומ׳ מצדדין אלא לכתחלה אבל אם שחט ונמצאת פגימה בצדי הסכין כשרה דבהא סמכינן אדשמואל דאמר בית השחיטה מרוח רוח וכן כתב ה״ר יצחק שאם נמצא יפה בחדודו של סכין אע״פ שנמצ׳ פגום מן הצדדין שמותר כדברי רבנו נתנאל ז״ל. וכתב הרי״ף ז״ל מיהו נהגו העולם לפסול אפילו כשנמצאת הפגימה מן הצדדין כמו בחודו של סכין כמאן דאמ׳ דבעי בדיקה אתלת רוחתא. וגם אסמכוה רבנן אקרא ושחטתם בזה ואכלתם זה בגימטריא י״ב ויש בסכין י״ב בדיקות כשבודקין אותו משלש רוחות ומפסול זה למדנו ג״כ שיהא בלא פגימה דאמ׳ שאול לישראל ושחטתם בזה ואמרי׳ סכין בדוק בלא פגימה מסר להם. ועוד דאמרינן לא תשחט על חמ�� דם זבחי חמץ בגימטריא פגימה. ועוד ויקח את המאכלת לשחוט את בנו מאכלת בגימטריא שאין בה פגם ע״כ. + וצריך שיבדוק אותו גם כן אחר שחיטה שאם מצא פגימה אחר שחיט׳ הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא בדק בראשונ׳ ובדק באחרונה ונמצאת פגומה הכל ספק נבלה ואפי׳ הראשונ׳. +בדק סכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדקה ונמצאת פגומה שחיטתו כשרה שחזקת הסכין שנפגמה בדבר קשה ששבר בה. ויש כתבו דהיכא דקים ליה דנגע בעצם דמפרקת דתלינן נמי לקולא ואמרי׳ שלא נפגמה בעור אלא בעצם המפרקת. ויש חולקין בזה ואומרים דלא דמי שבירת עצם דמפרקת לשבירת עצם אחר דהוי דרך הבאה בכח ופגים ליה אבל עצם המפרקת דבהולכה והובאה לא שכיח ליפגם בהא. ויש חלקו בין עצם ומפרקת דעוף דרך לשל בהמה שהוא קשה. ובעל ההשלמה ז״ל כתב ומסתברא לן דלא צריך למבדק היכא דלא בעי למשחט כיון דבדקה מעקרא ומייתי ראיה מדאמרי׳ בגמרא רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא ולא אמר בתר כל חדא וחדא. ועוד מביא ראיות אחרות. ויש מחמיר לבדוק כדברי הרמב״ם ז״ל. ויש זורקין הסכין כדי שיהא להם דבר לתלו׳ אם ימצא פגום. והראב״ד הגיה על הרמב״ם ז״ל ואמ׳ כבר הסכימו חכמינו שאינו צריך לבדוק אלא אם כן רצה לשחוט בהמה אחרת ע״כ. וכן אם פשע ולא בדק אחר שחיטה או אם נאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה. לא בדק אחר שחיטה והצניעו ולאחר זמן שחט בו אע״פ שלא בדקו עכשו ונאבד שחיטתו כשרה אין חוששין שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. כן כתב הרשב״א ז״ל. +ועוד כתב צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחיטה שלא ישתמש בו לשום דבר אחר שאם ישתמש בו ויחתוך בו בשר פעמי׳ יגע בעצם שבבשר ונפגם והוא לא ידע ויציענו בחזקת בדוק ואח״כ ישחוט בלא בדיקה ונמצא שוחט בסכין פגום עכ״ל. +כל טבח שלא בדק הסכין ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אות׳ אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו לפי שיסמוך על דעתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה. ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששוחט שהיא טרפה. +כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כל שהו והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל הקטן וכיוצא בו. ומתי שוחטין בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעש׳ ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אף על פי שאלו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה:
+פרק שני +בכל מקום מות׳ לשחוט חוץ מן העזרה שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד אבל החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף וכן הוא אומר בבשר תאוה וכי ירחק ממך המקום וגומ׳. וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת בשעריך הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקו׳ אשר בחר ה׳. וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערי׳ אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר אסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו וקוברין אותו ואפרו אסור ואפי׳ שחטה לרפואה או לאכילת גוים או לאכילת כלבים. +והרשב״א כתב שחט לשם אחד מכל אלו שלא לעבודה אלא לכונת רפואה כאלו שמתעסקין בדברי הבאי שחיטתו פסולה מדבריה׳ לאכילה ומותרת בהנאה ע״כ. + אבל הנוחר בעזרה והמעקר וגוי ששחט והשוחט ונמצא טרפה והשוחט בהמה וחיה ועוף הטמאים בעזרה כל אלו מותרין בהנאה ולא בהמה חיה ועוף בלבד אלא כל החולין אסורי׳ להכניסן בעזרה אפי׳ בשר שחוטה או פרות ופת. ואם עבר והכניסן מותרין באכילה ודברים אלו דברי קבלה הן. + וכל השוחט חולין בעזר׳ או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. +האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותה ברחוק מקו׳. +אין שוחטין לתוך ימים ובתוך נהרו׳ שלא יאמרו עובד למים ונראה כמקריב למים. ולא ישחוט לתוך הכלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי עבודה זרה ואם שחט שחיטתו כשרה. שוחטין לכלי מלא מים עכורין שאין הצורה נראית בהן. וכן שוחט אדם חוץ לגומא והדם יורד לגומא ובשוק לא יעש׳ כן שמא יחקה את המינין. כדי שלא יאמרו שהוא עושה כן לשם חק המינין שהיה דרכן בכך אבל בבית שאין רואה אותו מותר ואף על פי שאמרו ז״ל כל דבר שאסור מפני מראית העין אפי׳ בחדרי חדרי׳ אסור לא חששו על זה מפני שהיא חששא רחוקה שכשעושה בבית ועושה מקום חוץ לגומא יאמרו לנקר חצרו הוא צריך אבל אם עושה כן בשוק שאין שם טענה זו יאמרו על כל פנים שעוש׳ כן לשם חק המינין ע״כ. +ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. + ומותר לשחוט על דופני הספינ׳ והדם שותת מהדופן ויורד למים. ומות׳ לשחוט על גבי הכלים. +כיצד שוחטין מותח הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד שישחוט בין שהיתה הבהמ׳ רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה. נעץ סכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחטה שחיטתו כשרה והוא שיהיה צואר הבהמ׳ למטה וסכין למעלה שאם היה הצואר למעלה וסכין למטה חוששין שמא תרד הבהמ׳ בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והובאה ואין זו שחיטה כמו שיתבאר. לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה בין שהיה למטה ממנה שחיטתו כשרה. ואיכא מאן דאמר דצואר גדיים וטלאים נמי דקלילי כשל עוף דמי ומכשרינן להו בהאי מילתא. ואית דאמרי דלא פלוג רבנן בהאי מילתא בצואר הבהמ׳ ע״כ. +השוחט והוליך הסכין ולא הביאה או הביאה ולא הוליכה ושחט שחיטתו כשרה הוליך והביא עד שנחת׳ הראש והתיזו שחיטתו כשרה הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכ׳ בלבד אם יש בסכין כמלא שני צוארי׳ מצואר הנשחט׳ שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה. ומוקמי׳ לה דוקא בשהוליך ולא הביא אבל הוליך והביא אפילו באזמל כל שהוא כשרה. וכתב הרי״ף ז״ל איכא מאן דאמר דה״מ בעוף שצוארו דק אבל בבהמה לא. ותמה הראב״ד מה ראו לומ׳ כן דפי׳ דשמעתא הכי הוא במה דברי׳ אמורים דבעינן מלא צואר חוץ לצואר כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא אפי׳ בכל שהו חוץ לצואר סגי ומ״מ חוץ לצואר משהו בעינן. ולהאי פי׳ לא שנא עוף ולא שנא בהמה ואזמל כל שהוא דקאמרינן היינו כל שהוא חוץ למלא צואר וכן נמי מחטה דאושכפי כן באר הראב״ד בהלכות שחיטה שלו ע״כ. +שחט שני צוארין כאחד שחיטתו כשרה. ואם הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך בעינן מלא צואר חוץ לכל הצוארים ובזה די כי נמצא כשימשוך הסכין בהולכה או בהובאה נמצא שמשך על כל צואר וצואר מלא צואר חוץ לצואר ואם הוליך והביא די בכל שהוא חוץ לכל הצוארים לדעת הראב״ד ז״ל. ולדעת שאר הפוסקים לא צריך כלל חוץ לצוארין הואיל והוליך והביא. ותמה איך נוכל לומר דשוחט שני ראשים או ג׳ אפילו הוליך והביא יספיק באזמל כל שהוא דבשלמא לדעת הראב״ד ז״ל דהא בעי מלא כל הצוארים וחוצה להם כל שהוא אבל לשאר הדעות קשיא. וכן כתב הראב״ד ז״ל בהלכות שחיטה שלו שהמשנה לו בפי׳ למופת ע״כ. +שנים שאחזו בסכין אפילו אחד מצד זה והשני מצד אחר כנגדו ושחטו שחיטתם כשרה. וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר שחיטתן כשרה. ואפי׳ שחט זה הושט לבדו או רובו והשני שחט במקו׳ אחר הקנה או רובו הרי שחיטה זו כשרה ואף על פי שאין השחיט׳ כלה במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס ושחיטה העשויה כמסרק. +גרסינן בגמרא השוחט בב׳ או בשלשה מקומות שחיטתו כשרה. ויש פרשו זאת השמועה כגון ששחט הקנה למעלה והושט למטה והכל במקום שחיטה אלא שאין שחיטת שניהן זה כנגד זה וזה נראה פי׳ הרמב״ם ז״ל שלא הביאה אך סמך על בבא של שנים אוחזין בשני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות. ויש פרשו זה בקנה עצמו או בושט השחיטה בשנים או בשלשה מקומות כגון ששחט מעט במזרחו של קנה ומעט בצפונו ומעט במערבו וחוט מפסיק בין החיתוכין רואין אם בין כל החתוכים איכא רוב הקפו כשרה דמצטרפין הואיל ונשחטה רוב הקפו וכן בושט אבל לא מצינן לפרושי שיהיו כל החתכים במקו׳ אחד ברוח אחת שאם עשה כן אי ליכא בחתך אחד מהן רוב היכי מתכשרא והא ליכא רוב הקיפו ואי איכא רוב בחתך אחד פשיטא דבההיא לחודה כשרה. וכן כתב הרב רבי יונתן ז״ל. אך הבעל התרומה ז״ל פירש השוחט בשנים ובג׳ מקומות אפילו בסימן אחד אפילו מעט כאן ומעט כאן כשר דמצטרפין לרוב וראיה לדבר נקבה כנפה. והר״ז ז״ל פירש העשויה כמסרק הוא השוחט בשנים או בג׳ מקומות ואולי כך פירש הרמב״ם ז״ל. ולכך לא הביא רק העשויה כמסרק. ויש מפרשים העשויה כמסרק כגון שהתחיל ושחט מעט בקנה ואח׳ כך הטה הסכין למעלה ושחט מעט ואחר כך הטהו למטה ושחט מעט וכן ג׳ או ארבע פעמים עד שנשחט רובו של קנה שנמצא כל אותן החתכים דבקים זה בזה אלא שיוצאין בהן עוקצין מכאן ומכאן מן הקנ׳ מפני הטיית הסכין ואותן העוקצין דומין למסרק עד כאן. אין שחיטת החולין צריכה כונה אלא אפילו כמתעסק או דרך שחוק או זרק סכין לנעצה בכותל ושחטה כהלכתה הואיל והשחיטה כראוי ובמקומ׳ וכשעורה הרי זו כשרה. לפיכך חרש שוטה וקטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כראוי וכתקנה כשרה. אבל סכין שנפלה שחטה אע״פ שהשחיטה כתקנה הרי זו פסולה שנאמ׳ וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואף ע״פ שאינו מתכוין לשחיטה. +גלגל של אבן או של עץ שהית׳ הסכין קבועה בו וסבב האדם את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב הרי זו כשרה ואם המים מסבבין את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחטה הרי זו פסולה. ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא. במה דברי׳ אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח אדם אבל מכח סביבה שניה ולאחריה אינה מכח אדם אלא מכח המים בהלוכן. +השוחט לשם הרים וגבעו׳ לימי׳ ונהרות ולמדברות אע״פ שלא נתכון לעבודתן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרי׳ הגוים שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים או לשם מזל ההר או לכוכבי׳ ולמזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנאה ככל תקרובת עבודה זרה. השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה הרי זו אסורה שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים שמחשבה כזו פסולה בה כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין. שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לע״ז או להקטיר חלבה לע״ז הרי זו אסורה מספק שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה זאת שחט. +השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונודרים כמותן שחיטתו פסולה שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאין באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה. כיצד השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה לשם פסח שחיטתו פסולה הואיל ומפריש אותו כל השנה בכל עת שירצה הרי הוא דומה לדבר הנדר והנדבה. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמור׳ שחיטתו כשרה. +היה מחויב חטאת ואמר לחטאתי היא שחיטתו פסולה. היה לו קרבן בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו. +האשה ששחט׳ לשם עולת יולדת ואמר׳ זה לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייב׳ בעולה ואין חוששין שמא הפילה שכל המפלת יש לה קול. אבל השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה אע״פ שאינו נזיר שעקר הנזירות נדר מן הנדרים. +ויש אומרים דבזמן הזה שאין קרבנו׳ ליכא חששא שמא יאמרו שהוא שוחט קדשים בחוץ. והראב״ד ז״ל פסק לאסורא אפילו בזמן הזה ע״כ. +שנים אחוזין בסכין ושוחטין אחד שוחט לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה והשני לא היתה לו כונה כלל ואפי׳ נתכון לשם דבר המותר הרי זו פסולה. וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכון אחד מהם לשם דבר הפסול פוסל. במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם לא היה לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאינו מתכוין אלא לצערו. +ישראל ששחט לנכרי אף על פי שהנכרי מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשר׳ שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל בהמ׳ לפיכך נכרי ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר בעזרת הצור.
+פרק שלישי +חמשה דברים מפסידין השחיטה ועקר הלכות שחיטה להזהר מכל אחת מהן. ואלו הן. שהיה. דרסה. חלדה. הגרמה. עקור. כתב הר״ף ז״ל שהיה למה אסורה משום דכיון דשהה באמצע שחיטה קודם גמר הכשר השחיטה. אם כן כשחוזר ושוחטו נבלה קא שחיט. ועוד דמחמת בעתותא דשהה קא מבלע דם באברים:
+שהיה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידיו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר השחיט׳ אם שהה כדי שיגביה הבהמ׳ וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה ואם שהה פחות משעור זה שחיטתו כשר׳. היתה בהמה דקה שעור שהיתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ואם היתה גסה כדי שיגביהנה וישחוט. ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וישחוט. וכתב הראב״ד ז״ל דכיון דלא מפרש בהדיא בבהמ׳ דקה לעוף הגס ש״מ דאפי׳ לעוף הגס אזלינן כשעור בהמה דקה. ולפי שדרך הטבחים להגביה הבהמ׳ כשרוצין להרביצ׳ לשחיט׳ נקט כדי שיגביהנה וכו׳ כלומר שיעשה כל צרכי השחיטה ומה שנהוג לעשות בה. והר״ז ז״ל פסק שאין שעור בשהיה רק כדי שחיטת בהמה בלבד דקה לדקה וגסה לגסה ודקה לעוף. ויש שפסקו ששהיית כל שחיטה ושחיטה כשעור מעשה השחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף. וכן דעת ה״ר יצחק והר״ף ז״ל שכתבו על מה שא״ר יוסף בר׳ חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה לא קיימא לן כותיה ע״כ. +שחט מעט ושהה מעט ושחט מעט עד שגמ׳ השחיטה ולא שהה בפעם אחת שעור שהיה אבל כשתצטרף זמן כל השהיות יצטרף מכולן שעור שהיה הרי זו ספק נבלה. וכן אם שהה כדי שיגביהנ׳ וירביצנ׳ וכדי שישחוט מעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. +שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע״פ ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת מאח׳ ששחט בה כשעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה. והר״ש ז״ל החמיר בזה ואמ׳ דכיון דלכתחלה צריך לכוין ולשחוט כל הסימנין באמת דעתו מתחלה לגמור שניהם וכששהה באמצע שהיה מקרי ומפסלה השחיטה בהכי ולפי זה מי ששחט בעוף רוב האח׳ או אפי׳ רוב השנים ועדין העוף חי ורוצ׳ להמיתו מוטב שירצץ את מוחו או יכנו באבן או בעץ לא שיחזור ויגמור השחיטה שאם יגמור אותן בשחיטה גלי אדעתיה שעדין לא גמר שחיטתו וכבר שהה באמצעה. וכן דעת ה״ר יצחק והר״ף ז״ל שכתבו שהיה בכל מקום פסולה חוץ ממעוט קמא של קנה כי העולם נהגו כר״ש ז״ל. +ועוד כתב הר״ף וכן יש להרהר כשאדם שוחט עוף ושחט מעט שהדם יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש להזהר שלא יגמור שחיטתו לפי שיש לחוש שמא חתך משהו מן הושט קודם שהגביה סכינו ושהיה פוסלת בושט לדברי הכל במעוט קמא ואפי׳ לא הגביה סכינו כ״א מעט יש לחוש דשהיית עוף מועטת מאד דאינ׳ רק כדי שחיטת רוב סימן אחד. ויש להאריך בשעור הגבהת אם העור מן החשבון ואפי׳ אמר השוחט בריא לי שלא חתכתי כי אם מהעור אין סומכין עליו כיון שיצא קצת דם ואף ע״ג דקנה סמוך לעור הוא ובקנה אין לחוש במעוט קמא מ״מ פעמים שגם הושט סמוך לעור ע״י אחיזת הסימנין שתופס בהן כשבא לשחוט. ואם בא לשאול אחר שהגבי׳ סכינו מה יעשה אומר לו שחוט הקנה לבדו ואחר השחיטה נהפכיה לושט ונבדקיה לושט אין לו בדיקה מבחוץ כי אם מבפני׳ ואם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטתו כלל רק ימכרנו לגוי רק שימות העוף לפניו דלמא הדר וזבניה לישראל לאחר שיתרפא דטרפה היא עד י״ב חדש. ומהאי טעמא אין לו תקנה להשהותו בביתו ואפי׳ אם בא להשהותו עד י״ב חדש אסור דלמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטרפות ידוע. עכ״ל הר״ף ז״ל והר״ז והר״ת והרב ברצלוני ז״ל הסכימו לדעת הרמב״ם ז״ל ורוב שאר פוסקים גם כן השוו שכיון שנשחט רוב הסימנין שוב אין חוששין לשום פסול דשחיט׳ לא בשהיה ולא בדרסה ולא בחלדה ובהגרמה ועקור ע״כ. +שחט בקנה לבדו חציו או מעוטו ושהה זמן מרובה הרי זה חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום. +תוס׳. כתב הר״ף ז״ל ודוק׳ בעוף יש לו תקנה על ידי דנשחטיה לקנה ונהפכיה לושט ונבדקיה משום דדיו בשחיטת קנה לחודיה אבל בבהמ׳ דבעינן שחיטה גם בושט אימר במקום נקב שחט ונקיבת ושט במשהו ואין לו בדיקה מבחוץ וכן הורה מורנו ז״ל בקורבי״ל אשר התחיל לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסימנין ואמ׳ שאין לו תקנ׳ לשחוט משום דלעולם אימר במקום נקב קא שחיט לפיכך אין לו לשחוט לא למעלה ולא למטה והדר נהפכיה לושט בבהמ׳ כדפרי׳. כך הורה מורנו ז״ל בבית הכנסת בקורבי״ל. אבל אם שחט רוב הקנה או שנקב בושט כל שהוא ושהה כשעור בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל בין ששחט שחיט׳ גמורה במקו׳ אחר הרי זו פסולה מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנ׳ או שנקב הושט במשהו נבלה ואין השחיט׳ מועלת בו כמו שיתבאר. +הנה נתבאר לך שאין שהיית עוף כלל בקנה שאם שחט רוב הקנ׳ ושהה כבר נגמר׳ השחיט׳ וכשחזר וגמר מחתך בבשר הוא ואם שחט מעוט הקנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה שאין העוף נאסר משו׳ נבלה עד שיפסק רוב הקנה. שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם נקב הושט אם לא נקב חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחד ומניח העוף עד שימות ובודק מבפני׳ אם לא נמצאה בו. טפת דם בידוע שלא נקב ושחיטתו כשרה:
+דרסה. כתב הר״ף ז״ל דרסה למה אסור׳ דבעי׳ הולכה והובאה שנאמ׳ חץ שחוט לשונם. הרי מצינו שחיט׳ אצל חץ ויש לנו למילף בית השחיטה תהיה כחץ שהולכת וכשדורס מתחזי כמו חונק ע״כ. דרסה כיצד כגון שהכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה או שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך כמו שחותכ��ן צנון או קשות עד שחתך הסימנין הרי זו פסולה. תוס׳. פי׳ לפי שאין זה שחיטה שאין ושחט אלא ומשך שנ׳ חץ שחוט ואפי׳ לא דרס אלא משהו בושט וגמר בשחיטה פסל כל השחיטה אבל בקנה לא פסלה אלא חציו מדי דהוה אקוץ בעלמא דהא חצי קנה פגום כשר. +וכתב הבעל התרומה ז״ל שכור לא ישחוט מפני ששחיטתו דרסה. +וכתב הר״ף ז״ל ויש ליזהר כשאדם שוחט העוף ואוחז הסימנין בשתי אצבעותיו שצריך שיאחז אות׳ יפה יפה שאם אינו אוחז בטוב הסימנין פעמי׳ שיהיו נשמטי׳ לכאן ולכאן ולא יוכל לשוחטן על ידי הולכה ויבא לידי דרסה ואפילו לא עשה דרסה כי אם במשהו מן הושט פסול כמו בשהיה.
+חלדה. כתב הר״ף ז״ל חלדה למה אסורה משום שהחליד הסכין בתוך הסימנין ובעינן שחיטה מפורעת דכתיב חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. והכא ליכא. ולכך חלדה אסורה עד כאן. +ולשון חלדה כחולדה הדר׳ בעקרי בתים. והא נמי אפי׳ במשהו כדאמרינן בדרסה והכל במעוט קמא אבל במעוט בתרא לית לן בה עד כאן. +חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין שפסק הסימן העליון למעלה בין ששחט התחתון למטה שהיא דרך שחיטה הרי זו פסולה. הכניס הסכין תחת העור ושחט שני סימנין כדרכן או שהחליד הסכין תחת צמר מסובך או שפרש מטלית על הסכין ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זו ספק נבלה. +וכן אם שחט מעוט בחלדה וגמר השחיטה בלא חלדה הרי זו ספק נבלה. והר״ש ז״ל פוסל אפילו במעוט בתרא כמו שכתבנו למעלה. והרב ר׳ יצחק ז״ל כתב יש להזהר לשוחט שלא לחוס על העור כל כך שיכניס ראש הסכין וישחוט תחת העור שלם:
+הגרמה כיצד. זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה וכמו שני חטים יש בסוף הקנה למעלה מטבעת גדולה שחט בתוך החטים אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשר׳ שהרי שחט משפוי כובע ולמטה והוא מן המקו׳ הראוי לשחיטה ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן הרי זו מוגרמת ופסולה. +תוס׳ הגרמה פירוש מלשון גרם המעלות כלומר דמגביה הסכין ושוחט חוץ למקום השחיטה. ויש פרשו ענין הטיה כדאמרינן התם היה שוקל לו עין בעין נותן לו את גרומיו שר״ל הכרעתו להטות כף המאזנים ע״כ. +שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השעור כראוי. +הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים הרי זו כשרה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש האחרון כשרה. תוספ׳. ויש חלקו עליו בשחט שליש והגרים שליש ופוסלין משו׳ דכי נפקא חיותא בהגרמ׳ קא נפקא דהיינו שליש האמצעי ואומר דלעולם בעינן רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא דנפקא בשחיטה ואפילו הגרים שליש ושחט שליש אף על גב דנפק׳ חיותא בשחיטה פסולה דרובה בשחיטה בעינן ולא דמי לחצי קנה פגום שאם השלימו לרוב כשרה לפי שזה אינו במקום שחיטה. והני מילי בקנה אבל בושט קיימא לן דתורבץ הושט נטרף במשהו ואמרינן נמי ושט נתנו בו חכמים ז״ל שעור כמו תפיסת יד אלמא לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם הגרים מתחלה כלל פסולה דהא אטרפה קודם שיתחיל לשחוט. וכתב הרב ברצלוני ז״ל דכל הנך מלי דהגרמה בבהמה אינון אבל בעוף ליכא למימר פסול בהגרמה כלל וראיה מוכחת שאין בקנה שלו שפוי כובע וליכא למימר ביה נמי כדי שתפשוט צוארה ותרעה. ובושט שלו ליכא למימר עד כדי תפיסת יד ועד טפח הסמוך לכרס. ואם איתא דבעוף נוהג הגרמה למה לא הזכירו רבותינו חכמי התלמוד שעורין בסימנין של עוף כמו שהזכירו בסימני בהמ׳. וטעם הדבר לפי שפיקה על גרגרת ותחלת הושט נכנסי׳ הרב׳ תוך פרקי הלחיים ולא יכיל אי��יש למשחט אפי׳ בתחלת הסימנין ולא לטעי ולימ׳ שאותה פיקה של גרגרת קרינן שפוי כובע אלא כדפרישנא לעיל. וכהאי ענינא לא תשכח אלא בבהמה. ומביא כמה ראיות מעומק הגמר׳ שאין בגרגרת של עוף נוהגת הגרמה הלכך כל צואר של עוף כשר לשחיטה ע״כ. +הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד בין בשליש ראשון בין באמצע הרי זו פסולה:
+עקור תוספ׳. כתב הר״ף ז״ל עקור למה נאסר משום דבעינן סימנין שחוטין בסכין והרי עקורין נינהו והאי לאו שחיטה הויא כדאמרינן הנוחר או המעקר פטור מלכסות ע״כ. +עקור כיצד כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם או שניה׳ קודם גמר שחיטה הרי זו פסולה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח״כ נשמט השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהם ואח״כ שחט השני שחיטתו פסולה. שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם נשמט קודם שחיטה או לאחר שחיטה הרי זו ספק נבלה. נמצא הסימן שחוט ושמוט הרי זו כשרה שודאי אחר שחיטה נעקר שאלו קודם שחיטה היה מתדלדל ולא ישחט. במה דברים אמורים שלא תפס הסימנין בידו כששחט אבל אם תפש ושחט אפשר שישחט אחר העיקור ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוט׳ הרי זו ספק נבלה. לא תפש בסימנין שלא נטלן בחזקה ודחקם בין שתי אצבעותיו אבל אם תפשן כן אפשר שישחטו אע״פ שנעקרו לפי שהוא אוחזן בדוחק ואינן יכולין להתנדנד אילך ואילך. ויש מפרשי׳ תפש בסימנין כגון אלו שמושכין את העור מאחוריו בבית השחיט׳ ונדחק הסימן תחת העור בינו ובין המפרקת ואינן יכולין להתנדנד כלל בשעת שחיטה ובכי האי גונא אפשר לשמוטה שתעש׳ שחוטה. +כתב ה״ר יצחק ז״ל שאם לא תפש יצא ויקיף. והגיה עליו הר״ף ז״ל ולדידן דלא בקיאים בהקפה פסלינן כל שמוט שנמצא בין תפש בין לא תפש. +וה״ר יצחק ז״ל כתב וצריך לשוחט ליזהר שלא ינעוץ העוף הרגלי׳ בארץ או בכותל שלא יבא העוף לידי עקור סימנין ע״כ. כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיט׳ כשרה כאשר נצטוינו בתורה כמו שבארנו. +וכל ספק בשחיטה הרי זו ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות. +בהמה שנטלה ירך שלה וחללה עמה עד שתראה חסרה כשתרבץ הרי זו נבלה עשאה גסטרא כמו שנחתך חציה ונחלקה לשני גופות ואין שחיטה מועלת בה. וכן אם נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה או שקרע׳ מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שנקב הושט כל שהו במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. ואחד בבהמה ואחד העוף בכלל הדברי׳ האלה. +שני עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן אם נקב האחד מהן בלבד כשרה. נקבו שניהם בכל שהוא במקו׳ הראוי לשחיט׳ הרי זו נבלה. בין שנשחטה במקום הנקב ובין שנשחטה במקום אחר אין השחיטה מועלת בה. +כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מי שהיה שוחט עוף ולא שחט בו רוב ושהה שעור שהיה ועדין הוא חי ויש לחוש שמא נקב הושט וטרפ׳ שאין השחיט׳ מועלת בה. כיצד יעשה יבדוק הקנה ואם לא נשחט רובו ישלים לשחטו ויזהר שלא יגע בושט ואחר כך יוציא הושט כלו שלם ויהפכנו ואם ימצא טפת דם עליו מבפנים ידע שנקב מתחלה ואסור ואם לאו כשר. וכן באר הרמב״ם ז״ל גבי קוץ שנכנס בושט. וכבר בארנו למעלה דעת הר״ף ז״ל בזה. +נקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה נבלה נקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהיה. +נמצא קוץ עומד בושט הרי זו ספק נבלה שמא נקב הושט ועלה בו קרום ואינו נרא׳. אבל אם נמצא הקוץ לארכו בושט אין חוששין לו שכל הבהמות המדבריות אוכלין הקוצים תמיד. +וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כעד יעשה הופכו ובודקו אם נמצא עליו טפת דם בידוע שהוא נקוב. +גרגרת שנפסק חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה. וכן אם נקבה נקבים קטנים אם הם נקבים שאין בהן חסרון מצטרפין לרוב ואם הם נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר. ואף אם נטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר. ובעוף כל שאלו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהן חסרון ומניחן על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה נבלה ואם לאו כשרה. + וכתב ה״ר יהונתן ז״ל דאם נחסרה הגרגרת בעוף לא נשאר בכאיס׳ דהא בכל הגרגרת ליכא כאיסר אלא אזלינן ברוב כמו בנקבה כנפה. ולא כן דעת רבנו חננאל ז״ל ושאר חכמים עד כאן. + נקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבו נבלה. נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר בה מן המקום הראוי לשחיטה אלא משהו למעלה ולמטה כשרה. +גרגרת שנקבה ואין ידוע אם קודם שחיט׳ נקבה אם לאחר שחיטה נוקבין אותה במקום אחר ומדמין הנקב לנקב אם נדמה לו מותרת. ואין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה או מקטנה לקטנה אבל לא מקטנה לגדולה שכל הקנה חוליות הוא ובין כל חוליא וחוליא חוליא אחת קטנ׳ משתיהן ורכה. +והרי״ף ז״ל הביא מלתא דרב חסדא ור׳ יוחנן דמפרשי טעמיה דרבי יהודה דאמר עד שישחוט הורידין אינו אלא בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ורבי יוחנן מפרש ליה למלתיה ורידין מנקבן בקוץ בשעת שחיטה דאיידי דדמיה חמים נפקי אבל לא בשעת שחיטה קריר. והואיל ואייתי הרי״ף ז״ל טעמיה דר׳ יהודה שמע מינה כותיה סבירא ליה. ויש מן הגאונים שכתבו דליתה לדרבי יהודה. וכתב רבנו אפרים ז״ל כיון דאמר וצולה כלו כאחד ולא אמר הואיל ומבשלין אותו כלו כאחד שמע מינה דאסור למעבד עוף שלם כלו אלא בצלי אבל לא לקדרה. ולצלי נורא שאיב דמא אבל לקדרה מאי דנפיק מיניה מיערב בתבשיל. והאידנא נוהג עלמא לבשוליה כוליה שלם אפילו לקדרה וטעמא דמילתא משום דמלחי ליה שפיר מבפנים ומבחוץ ומשהו ליה שעור מליחה לבשול ונפק דמא שפיר. והאי דאמר הכא הואיל וצולהו כלו כאחד הכי קאמר הואיל וצולהו כלו כאחד ואין דרך למולחו כך אלא מעט דבלא שהיה במליחתו ולא נפיק כוליה דמא אם לא נקבו הורידי׳ אבל לקדרה דמלחי ליה שפיר ומשהו ליה לא אמר. אבל מכל מקום בשחיטת ורידין מותר בין לצלי בין לקדרה. וכתב הראב״ד ז״ל אחר שאנו רואין שפשט המנהג שמולחין וצולין העופות ואע״פ שלא נקבו הורידין בשעת השחיטה נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו ז״ל עם שאר הגאונים דסברי דהלכתא כרבנן ולא חיישינן לורידין לאנקובינהו בשעת השחיטה אבל צריך לנקבן שלא בשעת השחיטה בין בעוף בין בבהמה אי בעי לבשולינהו ולא סגי במליחה בלא חתיכה כדגרסי׳ פ׳ גיד הנשה האי אומסא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי וכן ביעי מוזירקי צריך למחתכינהו אי בעי לבשולינהו ע״כ.
+פרק רביעי +ישראל שאינו יודע חמשה דברי שמפסידין השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שבארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זו קרובה לספק נבלה והאוכל ממנ׳ מכין אותו מכת מרדו׳ ואפי׳ שחט בפנינו ארבע או ה׳ פעמי׳ שחיטה כשרה והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיט׳ נכונ׳ וגמורה אסו׳ לאכול ממנ׳ הואיל ואינו יודע הלכות שחיטה ודברי׳ המפסידין את השחיטה אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין ��גומה וכיוצא בדברי׳ אלו בלא כונתו. +ישראל היודע הלכו׳ שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבינו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז ואם שחט תחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה. +ישראל היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה זריז ורגיל הוא הנקרא מומחה וכל המומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם ואפי׳ נשים ועבדי׳ וקטנים מומחין שוחטין לכתחלה. וכן כתב הר״ז ז״ל שהשחיטה ובדיקת הסימני׳ כשר בנשים כבאנשים והביא ראיה לדבריו. תוספ׳ וה״ר יצחק ז״ל כתב שהנשים שוחטות לעצמן אם יודעו׳ הלכות שחיטה משמע שאין שוחטות לאחרים ע״כ. חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו שחיטתן פסולה מפני שאין בהם דעת שמא יקלקלו שחיטתן לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן וכראוי שחיטתן כשרה. +מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלים אותו אם נמצא יודע עקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה. הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זה מותר. וכן האומ׳ לשלוחו צא ושחוט לי מצא הבהמה שחוטה ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר הרי זו מותרת שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. +מי שאבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור. מומחה שנשתתק והרי הוא מבין ושומע ודעתו נכונה הרי זה שוחט לכתחלה. +הסומא לא ישחוט לכתחלה אלא אם כן אחרים רואין אותו ואם שחט שחיטתו כשרה. והשוחט בלילה בלא נר דינו כסומ׳ שלכתחלה לא ישחוט שמא יקלקל שחיטתו ואם שחט שחיטתו כשרה. +נכרי ששחט אע״פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה אפי׳ היה קטן שחיטתו נבלה ולוקין על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומ׳ לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה וגדר גדול גדרו בדבר שאפי׳ גוי שאינו עובד ע״ז כמו גר תושב שחיטתו נבלה. פירוש וגרע מחרש שוטה וקטן דאינהו לא מכוני לכלום דלאו בני דעת נינהו אבל נכרי מחשבתו לע״ז והויא זבחי מתי׳ ואפי׳ אמרו לו עשה על דעתנו לא מהני דגוי אדעתא דנפשי׳ קא עביד עד כאן. +התחיל הגוי לשחוט מעוט הסימנין וגמר ישראל או שהתחיל ישראל וגמר הגוי הרי זו פסולה עד שישנה לשחיטה ביד ישראל מתחלה ועד סוף. אבל אם שחט הגוי דבר שאינו עושה אותה נבלה כגון ששחט חצי גרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זו כשרה. ישראל המשומד לעברה מן העברות של תורה שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה. וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואחר כך יתננה למשומד זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו ע״ה הרי הוא כגוי גמור ושחיטתו נבלה. תוס׳. ויש הורו שהוא הדין למשומד אוכל נבלות להכעיס שדינו כמין ע״כ. +מי שהיה פסול לעדות בעברה מן העברות של תורה זה שוחט בינו לבין עצמו אם הוא מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר האסור שזו חזקה על ישראל ואפי׳ הרשעים. אלו הצדוקים והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועי׳ אחריהן שאינן מאמיני׳ בתור׳ שבעל פה שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת שאין אסורה שחיטתן אלא שמא יקלקלו והן אינן נאמנין לומר לא קלקלנו. +תוספ׳. השוחט בסכין של גוי שהו׳ מזוהם ודבק בו שמנינו׳ דאסורא כתב הר״ף ז״ל דדי לו בהדחה במי׳ בצונן בית השחיטה. פירוש בית השחיטה צונן ואין לו כח לבלוע אבל הדבק בו מאותו שמנינות מעבירין אותו בהדחת מים אף על פי דבלאו הכי נמי הוו מדיחין ליה כדאמרינן מדיח ומולח ומדיח דלמא בהך הדחה בעיא שפשוף טפי. ורש״י ז״ל פסק דקולף ואף על גב דבסכין טרפה סגי בהדחה בצונן או בקנוח שאני התם דלא אשתמש ביה באסורא אלא לפי שעה כמו בסכין של גוים. + וסכין ששחט בה כיון דליכא אסורא אלא משום דם אפילו הדחה לא בעי אם רצה לחתוך בה צונן לפי שאין הדם נדבק בדפני הסכין כמו השמנינות אבל לחתוך בה רותח צריך הגעלה. וכבר בארנו למעלה דעת הרמב״ם ז״ל שמצריך בה לבון או השחזה או נעיצה בקרקע עשרה פעמים. ויש גאונים כתבו דאפילו לחתוך בה רותח סגי בהדחה דאית להו בית השחיטה צונן. +וסכין ששחט בה טרפה די בקנוח ולכך צריך שיזהר השוחט להיות מקנח הסכין יפה בין בהמה לבהמה שמא יש בהן טרפה. ויש נהגו לקנח בעור הצואר של בהמה ששחט דהוי ככליתא דפרסא ע״כ. +כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו על שחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר גוים ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבני ישראל אשר ישחוט שור או עז במחנה וגו׳. למען אשר יביאו וגו׳. וזבחו זבחי שלמים לה׳. אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ואוכל. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת התר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך וגומ׳ וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה׳ כאשר צויתיך. וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך לאכול. תם + +Siman 108 + +קח. דין כסוי הדם +מצות עשה לכסו׳ דם שחיטה של חיה טהורה או של עוף טהור שנאמ׳ אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר ולפיכך חייב אדם לברך בא״י אמ״ה אקב״ו על כסוי הדם. +כסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן לא נאמר אשר יצוד אלא דבר הכתוב בהווה. +ונוהג בחולין ולא במוקדשין ובין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אינו חייב לכסות. שחט חיה ועוף ואח״כ הקדישן או הקדיש את הדם חייב לכסות. כלאי׳ הבא מן בהמה ומן החיה וכן בריה שהיא ספק בהמ׳ ספק חיה חייב לכסו׳ ואינו מברך. + השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר השבת אבל אינו מכסה עד אחר השבת לפי שלא נתנה שבת לדחו׳ אלא למה שהתירו לחולה דהיינו השחיטה אבל הכסוי אינו מעכב הבשר מלאכול וחייב לכסותו במוצאי שבת אם רשומו נכר. וכתב החכם ר׳ מאיר ז״ל בספר המאורות שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לו לכסות אותו הדם אפילו בשבת ע״כ. +השוחט כלאי׳ או ספק ביום טוב מכסה את דמו אחר יום טוב. +השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת וכסוי אחד לכלן וכ״ש אם שחט הכל ממין אחד. והשוחט חיה וכסה דמה ואחר כך שחט עוף אין צריך לחזור ולברך לא על השחיטה ולא על הכסוי. ובלבד שהיה דעתו מתחלה ולא הכסוי הפסק לענין ברכת השחיטה ולא השחיטה לענין ברכת הכסוי וכן אם שחט תחלה חיה או עוף והיה בדעתו מתחלה לשחוט אחרי כן בהמה מברך על שחיטת החיה או העוף ומכסה ואחר כך שוחט בהמה בלא ברכה. אבל אם לא היה בדעתו מתחלה לשחוט הבהמה ודאי צריך לחזור ולברך דנמלך הוא ולא מבעיא האי נמלך דאפסיק בכסוי אלא אפילו לא אפסיק בכסוי אלא דשחט תרתי או תלת עופות והדר אייתיו לקמיה אחרינה ולא הוה דעתיה עלויהו מעקרא ודאי הדר מברך אשחיטה בתריתא לא שנא אי שחיט קודם כסוי קמא לא שנא כסוי מעקרא. אבל מכל מקום אי בעי מכסה מעקרא לדמא ואי בעי שחיט על ההוא דמא קמא. ואי כסי ליה לההוא דמא מעיקרא כיון דדעתי׳ למשחט מיד ההוא עוף או חיה אחרינ׳ ולכסוי לדמיה לא הדר ומברך ברכת כסוי אחרת. אבל האי דאמרי׳ דאין כסוי מפסיק בין השחיטות ודאי השחיטות מפסיקות בין הכסויין לענין הברכה טעמא דמלתא משום דאפשר דשחיט בהדא ידא ומכסת בהדא ידא וכל הנך מלי בשלא שח ביניהן. +וכתב בעל ההשלמ׳ ומסתברא שאם שח בין שחיטה לשחיטה שחוזר ומברך דכל שחיטה מצוה באפי נפשה היא והוה ליה כשח בין תפלה לתפלה וכשח בין ברכת המוציא לאכילה דחוזר ומברך. והוא ששח במלי דעלמא ודבר שאינו צורך המצוה אבל אם שח בדבר שהוא צורך המצוה אינו חוזר ומברך דומיא דטול ברוך טול ברוך כדאיתא פרק כיצד מברכין. וכן אם התחיל במצוה וקודם שנגמרת שח ואפילו במלי דעלמ׳ כיון שעל כרחו יש לו לגמרה לאו הסח הרעת הוא ואינו חוזר ומברך. ולפיכך בהלל ומגלה ובק״ש אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. וגבי תקיעות נמי אמרי׳ שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסתבר דאינו חוזר ומברך ע״כ. +וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ועוד מצאתי ראיה דברכו׳ לא הוי הפסק דהא יקנה״ז לא הוי הפסק ואף על גב דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כ״ש הכא דאפשר דשחיט בהדא ידא ומכסה בהדא ידא. אבל שיחת חולין ודאי מפסקא ועברה היא כדאמרי׳ גבי תפילין שח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו. +וכתב בספר הישר השח בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך. וכתב בעל התרומ׳ ז״ל אבל אם אמר תן לי עוף או הסכין אין זה הפסק והרי הוא כמו טול ברוך ע״כ. +ובשם הר״ש ז״ל מצאתי המברך על השחיטה או על כסוי הדם ואחר ברכתו קודם שחיטתו או קוד׳ כסויו דבר דברים או עסק עסקים אחרים חייב לברך על השחיטה או על הכסוי. ואם אינו מדבר בין שחיט׳ לשחיטה דיו בברכ׳ אחת כדשנינו בפ׳ השוחט שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכלן ר׳ יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח״כ ישחוט את העוף ואמרי׳ מודה ר׳ יהוד׳ לענין ברכת השחיטה דאינה אלא אחת. הגאוני׳ חולקין עליו בשחיטה שהוא צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שלא אמ׳ ר׳ יהודה אלא לענין כסוי בלבד ע״כ. +דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאלו הם מים אם אפשר שיראה הדם שחייב לכסותו כשעור זה אלו היה מים חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. כסהו ונתגלה פטור מלכסות פעם אחרת. +כסהו הרוח אינו חייב לכסות. וכתב ה״ר יצחק אך אם נתגלה אחר כן חייב לכסות. דם הנתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. וכתב ה״ר מאיר ב״ר נתן ז״ל דאין צריך לגררו משם אלא מכסהו במקומו. וכתב בעל העטור והיכא שיש דם מכסה אותו מקצת דם ואינו צריך לעמוד שם עד שיתמצה כל הדם ויכסנו אלא משכסה מקצת הדם פטור ע״כ. ואם אין רשומו נכר הרי הוא כמי שכסהו הרוח ופטור מלכסות. +אין חייב כסוי אלא על דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמ׳ אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. לפיכך השוחט ונמצאת טרפה או השוחט חולין בעזרה או השוחט חיה או עוף שנגמר דינן לסקילה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן אינו חייב לכסות דם שחיטתן. +במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בעפר בסיד ובגפרית בזבל דק בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו ובשחיקת אבנים וחרסים ובנעורת פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וחרסית ומגופה שכתשה שכל אלו מין עפר הן אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבני׳ אין זה כסוי שנאמר וכסהו בעפר. לפיכך אין מכסין בזבל גס ובחול גס וקמח וסובין ומורסן. פירוש סובין הוא הנקלט מן הנפה. ומורסן הוא קליפת התבואה כשכותשין אותה ע״כ. ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בה מפני שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו. ונאמ׳ עד אשר דק לעפר. מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקורת הפסילים ובאפר בין עפר עצים בין אפר בגדים ואפילו באפר בשר שנשרף שנאמר מעפר שרפת החטאת. ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. +השוחט צריך שיתן עפר למטה ואח׳ כך ישחוט בו. פר״ש ז״ל שיתן עפר תיחוח למטה למעוטי שאם היה קרקע וכל שכן רצוף באבנים או בנסרי׳ אבל אם היה העפר תיחוח אין צריך להזיז אותו ממקומו כי אם להזמינו בלבד אבל הזמנה בפה מיהא בעי כדאמרי׳ פרק השוחט דמזמין ליה עפר דכלה פקתא כלומר שכותש עפר כל הבקעה אם היה דגבי׳ ואם הוא עפר תיחוח מזמינו בדבור בעלמא. כן פר״ש ז״ל התם. וכן דעת הבעל העטור ז״ל. +ואח״כ יכסה אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר. +ומי ששחט הוא יכסה שנ׳ ושפך את דמו וכסהו בעפר. ואם לא כסהו וראהו אח׳ חייב לכסו׳ שזה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבדו. וכת׳ ה״ר יצחק ז״ל אבל בעוד שהוא עסוק במצוה לא יכסה אחר ואם כסה אחר חייב לתת לו עשרה זהובים ואע״פ שאין אנו דנין דיני קנסו׳ מ״מ אנו למדין שלא טוב עשה וצריך לפייס את חברו ע״כ. +מצינו רמז שכל ברכה שוה עשרה זהובים שנאמ׳ כף אחת עשרה זהב מכאן סמכו שכל ברכה שוה עשרה זהב מגופיה דקרא דידעינן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום והיינו דאמר קרא אחת מכ״ף ברכות עשרה זהב כ״מ. +והרי״ף ז״ל הביא דרש דרב נחמן בר רב חסדא אין שוחטין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח דתניא היה מהלך במדב׳ אין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה בו. וכתב הר״ז ז״ל אין לסמוך על כלל המשנה שמגדל בו צמחים מכסין בו לפי שיש דברים שמגדלין צמחין ואם זורעין בהן אין מצמיחין כגון חררים במדבר ארץ מלחה. וזו היא ששנינו בבריתא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות וכו׳. וכן פסק הבעל העטור ז״ל. ויש גאונים וחכמים שפסקו שבכל דבר שמגדל צמחי׳ מכסין בו ואף על פי שאם זורעין בו אין מצמיח אבל אפר ושחיקת זהב אע״פ שאם זורעי׳ בהן אינן מצמיחין ואינן מגדלין צמחים מכסין בהן לפי שהכתוב הוציאן מכלל שאר הדברי׳ וקראן עפר. + וכת׳ הראב״ד ז״ל האי דאמרי׳ היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסו׳ לאו למימרא שאם יחפור שם מן העפר אע״פ שהיא ארץ מלחה וזורעי׳ בה ואינו מצמיח שלא יוכל לכסות בו דכיון דמגדלת צמחי׳ היא היכא שצמחו בעפר אחר ראוי לכסות בו ע״כ. + ועוד הביא הרי״ף ז״ל אמר רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות בעפר ואפר אפר פרה ועפר סוטה. ובעי׳ בגמרא וליחשיב נמי עפר כסוי ומשנה מצוה איכא הנאה ליכא כלומ׳ באפר פרה ועפר סוטה יש הנאה אפר פרה מטהרת הטמאים ועפר סוטה מטהרת אשה לבעלה אבל בעפר כסוי ליכא הנאה כלל. וכת׳ ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל לפי דרכו למדנו שאין כסוי הדם מעכב הבשר מלאכול דאלו היה מעכב הבשר התם נמי איכא הנאה שמתיר הבשר לאכילה אלא לאו ש״מ דאינו מעכב ע״כ. +טעם למה זכו חיה ועוף לכסות דמן יותר מבהמות לפי כשהפילה רבקה את עצמה מעל הגמל כשראתה יצחק נשרו בתולותיה והיה יצחק חושד לאליעזר שבא עליה וספר לו הענין כלו שנאמר ויספר העבד ליצחק והביאו אל המקום שנפלה והראה לו דם הבתולי׳ כי באתה חיה אחת ושמרה אותו שלא לקקוהו כלבים ושאר חיות השדה. ואית דאמרי אריה היה שבא ושמר אותו ולכן זכתה כל חיה הנאכלת לכסות דמה. ועוף נמי זכה לפי שלמד לקין לקבור הבל אחיו כמו שמפור׳ בתנחומ׳ ע״כ. +וכשמכסה לא יכסה ברגליו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהג מנהג בזיון במצות ויהיו בזויו׳ עליו שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא שהצילנו מלמשש בחושך וערך אותן נר לישר המעקשי׳ ואור להורות נתיבות היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. בריך רחמנא דסייע בהדן. +אכתוב משפטי השוחט את המסוכנת אף על פי שלא הביאו הרמב״ם ז״ל במקום הזה: + +Siman 109 + +קט. דין השוחט את המסוכנת +השוחט את המסוכנת אחד בהמה דקה ואחד בהמ׳ גסה צריכו׳ פרכוס אחר השחיט׳ ביד או ברגל או שתכשכש בזנב. +בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה אסור שאין זה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשר׳ שהרגלי׳ כבדי׳ אל הבהמה לפי שהם רחוקים מן הלב וכן הראש ובהמה גסה שאבריהם כבדים עליה אם לא היה מעט חיות בה לא היה לה כח לא ביד ולא ברגל לא לפשוט ולא לכפוף לפי׳ בין ביד בין ברגל אם פשטה אע״פ שלא כפפה או כפפה אע״פ שלא פשטה כשרה. +וכתב הר״ז ז״ל דמסוכנת שהיתה ידה פשוטה וכפפה לא נתברר בדברי הר״ף ונראה לומ׳ דהלכה בהא כשמואל דשריה ומוסיף הוא על דברי הרב עכ״ל. +וחיה אפי׳ גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס לפי שהיא קלה להתנועע. ועוף אע״פ שהוא קל בתנועתו לא החמירו בו בפרכוס כמו בבהמ׳ דקה. והטעם מפני שאין כח חיותו גדול לפיכ׳ במעט חולי אפס כחו ואם תקף חליו עד שקרוב למו׳ לא היה לו כח אפי׳ לרפרף בעינו או לכשכש בזנבו ולפיכ׳ אם לא רפרף אלא בגופו ולא כשכש אלא בזנבו הוי פרכוס וכשר. +ואי זו היא מסוכנ׳ כל שמעמידי׳ אותה ואינה עומדת אפי׳ אוכלת היטב. וכת׳ הראב״ד ז״ל לא שמעמידין אותה בידים דההיא אפי׳ עומדת לא כלום היא עמידתה דמעש׳ עץ בעלמ׳ הוא אלא שמעמידי׳ אותה בגערה או במקל ואם עומדת מותרת. +וכל שהיא בחזקת בריאה ואע״פ שאין בה אחת מכל אלה שאינה מפרכסת כלל מותרת. + +Siman 110 + +קי. דין אותו ואת בנו +אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד מן התורה וכן בנו ואותו. +ואין חייבין אלא על שחיטת השני ואם שחט האחד ובא חברו ושחט השני השני חיה. +ושני׳ שלקחו שתי בהמות זה האם וזה הבת הלוקח ראשון שוחט ראשון והשני ימתין עד למחר. + ובארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיע האם מכרתי לשחוט הבת מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ר״ה והטעם לפי שהדב׳ ידוע בזמני׳ אלו שהלוקח דעתו לשחוט ואם לא יודיעהו שכבר מכר האחד מתחלה לשחוט זה השני לא ירגיש כלל וישחוט ונמצא שזה המוכר לא הודיעו ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כי באמת בד׳ פרקים אלו דרך העם להרבות בסעודות. ערב יום טוב האחרון של חג להראו׳ שהוא רגל חביב בפני עצמו ועוד משום דאמרינן מי שלא חג ביום טוב האחרון של חג שוב אינו חוגג והיה דרכן להרבות בשמחה. ועי״ט הראשון של פסח משום חגיגת ארבעה עשר שיהיה הפסח נאכל על השובע. וערב עצרת משום כבוד יום מתן תור׳. וערב ר״ה לסימן טוב לכל השנה כדאמרי׳ סימנא מלתא היא. + ואם ימכור יום או יומים לפני אלו הימים אינו צריך להודיע אפילו ימכור שתיהן ביום אחד. והרמב״ם ז״ל כתב שאם יש ריוח ביום שאינו צריך להודיעו וז״ל בד״א כשראה זה שלקח אחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה אבל אם היה ריוח ביו׳ אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט עד למחר. והגיה עליו הראב״ד על זה. ודעת ה״ר יצחק ז״ל כמו הרמב״ם ז״ל וכן דעת הר״ף ז״ל אלא שכתב וצ״ע בחולין. כתב ה״ר יצחק ז״ל אבל המוכר האם לחתן והבת לכלה אף על פי שיש ריוח ביום צריך להודיעו כי בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. + יום אח׳ האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כיצד הרי ששחט האחד בתחלת ליל ראשון לא ישחוט השני עד תחלת ליל יום שני. שחט בסוף יום ראשון קודם בין השמשות שוחט השני בתחלת יום שני. שחט בין השמשות של יום שני לא ישחוט השני עד ליל שלישי ואם שחט ביום שני אינו לוקה. וכל אסורי אותו ואת בנו אינן אלא לחייב השוחט אבל הבשר מותר לעולם באכילה אחר שנשחטה כראוי. + ואין האסו׳ אלא לשחטן אבל אם שחט האחד ונחר השני או שנחר האחד ושחט השני או ששחט האחד ונתנבלה בידו ואחר כך שחט השני פטור ומן הדין אם שחט גוי האם שמותר לישראל לשחוט הבת לאלתר. כן דעת כל החכמים ז״ל. + ואין אסור זה נוהג אלא בבהמה טהורה ובשור ושה שהוא פרה ובנה או כבשה ובנה או עז ובנה. ונוהג בכלאים אם הנקבה מן המינין האלה ואפילו היה הזכר משאר המינין הטהורין. + ומותר לשחוט המעוברת עובר ירך אמו הוא ואם יצא העובר חי אחר השחיטה והפריס על גבי קרקע אין שוחטי׳ אותו ביום אח׳ ואם שחט אינו לוקה. + ואינו נוהג אלא בנקבו׳ שודאי היא אם הבן אבל לא בזכרים לפי שאין הדבר ידוע אם הוא אביו. ואפילו ידע בודאי ספק אם נוהג בזכרים. וה״ר יצחק ז״ל כתב ומספקא לן אם חוששין לזרע האב ואם אנו מכירי׳ אותו האב אסור לשחטו אחר הבן ולא הבן אחר האב אבל אינו לוקה. + והשוחט את הפרה ואח״כ שחט שני בניה לוקה שתי׳. שחט שני בניה ואח״כ שחט את הפרה אינו לוקה אלא אחת. שחט את בתה ובן בתה לוקה שתי׳. שחטה ובן בתה ואחר כך שחט את בתה אינו לוקה אלא אחת: חזק + +Siman 111 + +קיא. דין הלכות שלוח הקן +הלוקח אם על בנים ושחטה הבשר מותר באכילה ולוקה על שחיטת האם. וכן אם מתה קוד׳ שישלחנ׳ או שברחה מתחת ידו או שחטפה אחר ושלחה שלא מדעתו לוקה עד שישלח מדעתו׳. + קצץ אגפיה עד שלא תעוף ושלחה מכין אותו מכת מרדות ומשהין אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה וישלחנה ואם מתה קוד׳ לכן או שברחה לוקה. +וכיצד משלחי׳ האם לוקחה בכנפיה ומפריחה וכן נמי פסק הרי״ף. +שלחה וחזרה אפי׳ ארבע או חמשה פעמי׳ חייב לשלחה ולא יטול האם וישלח הבנים שנאמר שלח תשלח את האם. +לקח הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח. לקח האם ושלחה ואחר כך צד אותה מותר. +ומצוה זו אינה נוהגת אלא בעוף טהור שאינו מזומן כגון יוני שובך ויוני עליה ועופות שקננו בפרדס. שנאמ׳ כי יקרא קן צפור. אבל המזומן אינו חייב לשלח כגון אווזין ותרנגולין שקננו בבית. וכן אם היו האפרוחין מפריחין שאינן צריכין לאמן אינו חייב לשלח וכן אם היו הביצי׳ מוזרות או שהיו אפרוחי טרפה אינו חייב לשלח. +זכר שהיה רובץ על הקן פטור מלשלח. וכן עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור או עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח היתה רובצת על ביצי׳ טהורין אף על פי שאינן ממינה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. +היתה האם טרפה חייב לשלח׳. היתה האם מעופפת אם אין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בקן או שהיתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. היתה על שני בדי אילן והקן ביניהן רואין כל שאלו ינטלו הבדין תפול על הקן חייב לשלח. +היתה רובצת על אפרוח אחד או על ביצה אחת חייב לשלח. מצא הקן על המי׳ או על בעלי חיים חייב לשלח לא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדבר הכתוב בהווה. +אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם לפיכך אם היתה רובצת על האפרוחי׳ או על הביצי׳ בעליתו ושובכו אינן מזומנין ולא קנתה לו חצרו כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים כך לא תזכה לו חצרו בהן לפיכך חייב לשלח. +המצוה הזאת מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כי הטעם בשניהם לבלתי היות לבם אכזרי. ולא נרחיק טעמו שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה. והנה ההורג האם והבני׳ ביום אחד או לוקח אותם בהיותם רובצים על הבנים כאלו יכרית המין ההוא. ומה שאמרו ז״ל האומ׳ על קן צפור יגיעו רחמיך משתקי׳ אותו מפני שעשה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות הענין כך הוא שאין התועלת במצות להקב״ה בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנפלאות והניסים לדעת את ה׳. וכן לשון אגדה וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל או עוקר ונוחר ואוכל כלום אתה מועילו כלום אתה מזיקו ומה איפכת לו בין אוכל טהורות לאוכל טמאו׳ הא לא נתנו המצות אלא לצרף הבריות שנאמ׳ אמרות ה׳ אמרות טהורות. ונאמר אמרת ה׳ צרופה. הנה מפורש בכאן שבאו לומ׳ שאין התועלת לו יתברך כמחושב מן המנורה שיצטרך למאכל בקרבות וריח הקטרת אין התועלת אלא לנו המצוה הזאת להדריכנו במדת הרחמים וכן אמרה תורה לטוב לך. וכן אמר אליהו אם צדקת מה תתן לו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו. נשלמו הלכות שחיטה וכל הנטפל להם מחבור הרמב״ם ז״ל ודעת שאר הפוסקים ז״ל: + +Siman 112 + +קיב. דין הלכות בקור חולים +בקור חולים מצוה על הכל מדבריהם אפילו גדול מבקר את הקטן. ומבקרין פעמי׳ הרבה בכל יום וכל המוסיף הרי זה משובח ובלבד שלא יטריח. וכל המבקר את החולה כאלו נטל חלקו מחליו והקל מעליו. + וכל שאינו מבקר כאלו שופך דמים. ומעשה בתלמיד מתלמידי רבי עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא ובקרו וכבדו את הבית ועל זה אמ׳ לו החייתני יצא רבי עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו הורג הנפש. +ומצינו שהקב״ה בקר אברהם אבינו כמו שאמר וירא אליו ה׳ ואמ׳ רש״י לבקר את החולה. ומבקר חולים נצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳. ואין מבקרין החולה אלא מיום שלישי והלאה ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד ואין מבקרין לא בשלשה ראשונות ולא בשלשה אחרונות לפי שמתעסקי׳ בהן בצרכי החולה. + ואין מבקרין לא חולי העין ולא חולי בני מעים מפני שהדבור קשה להם. הנכנס לבקר החולה לא ישב על גבי המטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויצא. + במסכת שבת כתוב אית דאמרי כשנכנסין לבקר החולה אומרים המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. ואית דאמרי המקום יפקדך לשלום. טעמא דמאן דאמר המקום ירחם עליך לפי שכולל אותו בתוך חולי עמו ישראל והנה הוא כצרכי רבים שהוא מותר. ועוד מאחר שהלכה פסוקה שגזר דינו של אדם נגזר בראש השנה ונחתם ביום הכפורי׳ אם יתפלל אדם הרי זו תפלת שוא דגזר דין דיחיד לא מקרע ולכן כוללו בתוך חולי ישראל משום דגזר דין דרבי׳ מקרע. ומי שאומ׳ המקום יפקדך לשלום איתא כמאן דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאח׳ גזר דין כ״מ. וצריך לישב באימה וביראה לפי שהשכינה למעלה ממראשותיו של חולה שנאמר ה׳ יסעדנו על ערש ��וי. +היו לפניו בקור חולים ונחמת אבלים מנחם האבלים תחלה שנחום אבלים גמילות חסדים עם המתים ועם החיים. + +Siman 113 + +קיג. דין ודוי שכיב מרע +סדר ודוי שכיב מרע כך קבלנוהו מהחסידים ואנשי מעשה. +מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שתרפאני רפואה שלמה ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונות וחטאים ופשעים שעויתי ושחטאתי ותן חלקי עם הצדיקים בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים. +ואם ירצה להאריך לומר אלהי ואלהי אבותי תבא לפניך תפלתי ואל תתעלם מתחנתי שאני עז פנים וקשה עורף ואיך אומר לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי צדיק אני ולא חטאתי. אבל חטאתי אשמתי בגדתי וכו׳. הרשות בידו. וטוב הדבר לפרוט חטאיו וגם מה שלא נכשל בהן כי אפשר שמתוך כך יזכור הנשכחות ויתחרט בהם ויחזור בתשובה שלמה. + +Siman 114 + +קיד. דין הלכות אבל וטומאת המת +מהרמב״ם ז״ל עם דעת קצת שאר הפוסקים ז״ל
+מצות עשה להתאבל עם הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה מן התורה ומשה רבינו עליו השלום תקן שבעת ימי אבלות. +מאמתי יתחייב אדם באבלו׳ משיסתם הגולל אבל אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהן עד שיקבר. הרוגי מלכות שאין מניחין אותן ליקבר אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן מתאבלין עליהן משנתיאשו מלשאול למלך לקברן. מי שטבע בנהר או שחיה רעה אכלתהו מתאבלים עליו משנתיאשו לבקשו. +מצאוהו אברים אברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתיאשו מלבקשו. מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואין יודעין מתי יקבר מתחילין למנות שבעה ושלשים ולהתאבל משיחזרו פניהם מללוותו. +הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם אפילו מת ביום שלשים זהו נפל ואין מתאבלין עליו. ואם ידע בודאי שנולד לט׳ חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלין עליו. +בן תשעה חדשים שנולד מת ובן שמנה אפילו שמת לאחר שלשים יום ומי שיצא מחותך או מסורס אף על פי שכלו לו חדשיו אין מתאבלין עליו. הרוגי מלכות נקברין בקברי אבותיהם אבל הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם עד שיתאכל הבשר ואין מתאבלין עליהן אבל אוננין עליהן שאין אנינות אלא בלב. +כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואינן נכללין עם ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשו׳ והמינין והמוסרים אין מתאבלים עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ואוכלים ושמחים שאבדו שונאי המקום. +ובאבל רבתי פרק שני כתו׳ אין מתעסקין עמו בכל דבר. פירוש ואם היה כהן אין קרוביו מטמאין לו דכתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו ולא שפרשו מדרכי צבור. והרי״ף מפרש לה בהלכות טומאה המאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלי׳ וכל דבר שהוא כבוד החיי׳. אי זהו מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלין עליו זה שגלה דעתו ואמר הריני עולה לגג וראו אותו שעלה לראש הגג דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת אבל אם לא גלה דעתו על זה אף על פי שנמצא חנוק או תלוי באילן או מושלך על סייפו או שנפל מראש הגג הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעים ממנו כל דבר:
+פרק שני +ואלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה אביו ואמו ובנו ובתו אחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם מתאבל אדם על אחיו ואחותו מאמו ועל אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה. ואפילו כהן שאינו מתטמא לאחיו ולאחותו מאמו מתאבל עליהן. +בנו או אחיו הבא מן השפחה או מן הנכרית אין מתאבל עליהן וכן מי שנתגייר הוא ובנו או שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה. וכן אשתו ארוסה אין מתאבל עליה ולא אונן וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו כל הקרובי׳ שאדם חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניה׳ מדברי סופרים כיצד הרי שמת בן בנו או אחי אביו או אחי בנו או אם בנו פי׳ ואינה אשתו כגון שגרשה חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבלות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר קרובי׳. +ומתאבל אדם על חמיו וחמותו בפני אשתו הנשואה אבל לא על שאר קרוביה וכן היא מתאבלת על חמיה וחמותה בפני בעלה ולא על שאר קרוביו הכהן מתטמא לאביו. כתב ר׳ שמואל מאיור״א ז״ל שאין רשאי כהן לטמא לקרובו הרוג דאמרינן לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והרוג חשבינן ליה לחסר בכמה דוכתי וכל שכן אם חסר אבר מחיים בין לאחר מיתה. וה״ר יחיאל ז״ל אמר דלא מקרי חסר רק בכדי שינטל מן החי וימות. ואין הכל מודים לו שכל הסוגיא של נזיר מוכחא דאפילו עצם כשעורה נקרא חסר. +כהן מתטמא לאביו ולאמו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אשר לא היתה לאיש אבל אם היא נשואה או אפי׳ ארוסה אינו מטמא. נתגרשה מן הארוסין מטמא לה. אנוסה או מפותה אינו מטמא לה. ומטמא הוא למת מצוה כלומר שאין לו קרובין אלא הוא כגון שפגע במת מושלך בדרך והיה הכהן לבדו ואין עמו אחר והיה קורא שם בדרך ואין עונה. במסכת שמחות אי זהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין את קולו אבל בני העיר שומעין את קולו אין זה מת מצוה ע״כ. ולעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם נושאי המטה וקובריה אבל אם יש שם כדי נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה. +ואשתו הנשואה עשאוה רז״ל כמת מצוה לפי שמא לא תמצא מי שיתעסק בה כיון שאין לה יורש אלא הוא. ואינו מתטמא לאשתו הפסולה כגון האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר ואח״כ בא בעלה הראשון שהיא פסולה לשניהם שניהם אין מתטמאין לה. אבל מתטמא הוא לאמו ואפילו חללה וכן לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מאביו ואפילו ממזרי הספקות כגון שנתערבו הולדות או ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וכיוצא בהן או המתגרשת ספק גרושין או בגט פשוט אינו מתטמא להן ואינו מתטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמיו. +ואין המלקט עצמות אביו מתטמא להן אף על פי שהשדרה קיימת שאינו מתטמא למת אם אינו כלו שלם. כהן שמת לו מת שמתטמא לו צריך למהר לקברו בסיף בית הקברות שלא יטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו שאסור לכהן ליטמא אפילו בשעה שמתטמא לקרוביו. +ואינו מתטמא לקרובים אלא עד שיסתם הגולל אבל אחר שיסתם הגולל הרי הן כשאר מתים שאם יטמא בהם לוקה. וקודם שיסתם הגולל מצות עשה לכהן להטמא לקרובים ואם לא רצה להטמא מטמאי׳ אותו בעל כרחו. במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הנקבות הכוהנות שאינן מזוהרות על הטומאה אינן מצוות להטמא לקרובים אך הרשות בידן. נשיא שמת הכל מתטמאי׳ לו ואוננין עליו לפי שהכל חייבין בכבודו עשאוהו כמת מצוה. כהן קטן הגדולים מוזהרין שלא יטמאוהו אבל אם בא ליטמא מעצמו אין בית דין מצוין להפרישו אבל אביו צריך להדריכו ולחנכו בקדושה. +וכהן הנוגע במת או המאהיל או הנושא את המת או שאר הטומאות הפורשו׳ מן המת או שנכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה אף על פי שהטומאה עצמה בדבר אחר או שנכנס בבית הקברות לוקה. והגוים אין מטמאין באהל וקבורתיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס שם ולדרוך עליהן ואינו אסור עד שיגע בטומאה עצמה או ישאנה. וה״ר יצחק ז״ל אוסר וז״ל וצריך לכהן ליזהר מלטמא בקברי גוים ובגוים לא מבעיא דבמגע ובמשא יטמאו לכולי עלמא אלא אפילו באהל מטמאו דאין הלכה כרבי שמעון אלא כסתם משנה דמדורות הגוים טמאים עכ״ל. +עוד כתב וז״ל וטומאת אהל שהוא מוזהר עליה צריך ליזהר שלא יאהיל בגופו או בידו על המת או על אחת מאבריו. וכן לא יגע בדבר המטמא במגע ובמשא. ולא ישא דבר המטמא במגע ובמשא. ואלו הן המטמאין באהל כזית מן המת כזית נצל. פירוש בשר שנמוח ונקרש ואם אינו נקרש אינו מטמא שלא בא מן הבשר ומלא תרוד רקב. וזה אינו מצוי בינינו שלא יכול להיות אלא בנקבר ערום בארון של שיש והשדרה והגלגולת ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי ורוב בנינו ורוב מנינו. פירוש רוב בנין בגובה האדם. שתי שוקיו וירך אחד. ורוב מנינו פירוש קכ״ה אברים ורוב עצמות ורביעית דם ודם תכוסה מטמא מדרבנן. ואי זהו דם תכוסה צלוב שדמו שותת ונמצ׳ תחתיו רביעית דם. וכל אלו מטמאי׳ גם במגע גם במשא חוץ ממלא תרוד רקב שאינו מטמא במגע. ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמי׳ ובית הפרס ואבר מן החי ואבר מן המת שאין עליה׳ בשר כראוי והשדר׳ והגולגולת שחסרו וחסרון השדרה לדברי ב״ה חוליא אחת ובגלגלת כסלע והרבה נקבי׳ קטני׳ מצטרפי׳ לכסלע. +הגולל מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא. פר״ש ז״ל גולל זה כסוי הארון. דופק זה שהגולל נשען עליו. ור״ת ז״ל פירש המצבה זהו הגולל והאבני׳ שהיא נשענת עליה׳ קרויין דופק וטהורי׳. וכהן אינו מוזהר על זה ולא על כלי מתכו׳ שמגען כמת דתניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר עליה ר״ל שום טומא׳. +והנוגע בקבר סתום שיש בו חלל טפח על טפח ברום טפח הנוגע מן הצדדין טמא ואם אין בו כשעור הזה טהור רק כנגד הטומאה שהיא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. והיכא שהיא פתוחה כגון קבר שהוא פתוח וכן בית ואהל שהן פתוחים ויש שם חלל טפח מותר לכהן ליכנס שם ולעמוד עליהם או תחתם. ופר״י ב״ר מאיר ז״ל מתוך המשנה חלוקי חלונות המביאין טומאה בין בית לבית ובי׳ בית לעליה אם הוא עשוי לשום תשמיש שיש בו טפח על טפח מרובע מביא טומאה ואם מעטו כל שהוא אינו מביא והוא שמעטו בדבר שאינו מקבל טומאה ומבטלו. ואם מבטלו צריך שיסתו׳ כל החלון ואז חוצץ. + וחלון העשוי לאורה בידי אדם גלוי שעורו כפונדיון האצטלקי שהוא כסלע מרונית. התחיל לסותמו ולא הספיק לגמרו אם נשתייר אצבעיי׳ ברוחב גודל מביא טומאה פחו׳ מכן הרי זה כסתום ואינו מביא טומאה. וחלון שנעשה שלא על ידי אדם שעורו כמלא אגרוף של בן בטיח והוא כראש גודל של כל אדם. וחלון העשוי לאויר לשמור גנות ופרדסים שעורו כמלא מקדח סתם. +המת בבית ולו פתחים הרבה כלן טמאין. פי׳ אם יש דבר בולט כנגד הפתח לפני הפתח טמא מפני שסוף טומאה לצאת בפתח אחד מהן. נפתח אחד מהן הוא טמא וכלן טהורי׳ חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבע על ארבע הציל כל הפתחים אפילו חשב משימות המת לדברי ב״ה אפילו למפרע. ואם נושא על כתפו מקל שיש בהקפו טפח ישמר שלא יאהיל צדו האח׳ על המת ומדרבנן כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן שלא במקו׳ חבורן טהורין הא במקום חבורן הכל טמא. +האשת שמת עוברה ונפתח הרחם עד שנראה ראש הנפל בפיקע של שתי וערב פי׳ פקעיות של מטוה הבית טמא. וכן המפלת שליא הבית טמא. ושדה שנחרש בו קבר אסו׳ ליכנס לתוכו. ומדורות הגוים ששהה בהן ארבעי׳ יום אסור ליכנס לתוכן מן הדין אך יש בינינו חזירי�� ולכך נהגו להחזיקם בטהרה. +ובפרק ח׳ של מסכת אהלות קאמר שנינו אלו מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין וחוצצין מביאין ואלו חוצצין ולא מביאין התיבה והשדה והמגדל וכוורת הקנים וכוורת הקש ובור וספינה אלכסנדרית שיש להן שולים ומחזיקי׳ ארבעי׳ סאה בלח שהן כוורים ביבש והן הנקראים כלי עץ הבאים במדה ופשוטי כלי עץ ויריעות וסדין ומפץ ומחצלת שהן עשויין אהלים. וכן בהמות או חיות בין טמאו׳ בין טהורות והעוף שקנן בחלון והעושה מקום לקנן בשבלים פירוש חטט. ואוכלין שלא הוכשרו שאין מקבלין טומאה וירקות המתקיימות בימות החמה ובימות הגשמים והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל תקרה בינונית. ואלו הן הסככות אילן המסך על הארץ. והפרעות אילן היוצא מן הכותל. +ואלו מביאין ואין חוצצין כלי עץ שאינו בא במדה מפני שהוא ככל הכלי׳ ומטמאין והוא הדין לאדם ויריעה ופשוטי כלי עץ וסדין ומפץ ומחצלת שאין עשויין אהלי׳ אלא מתוחים בלבד ואין להם שפוע ואין להן כתלי׳ ובהמה וחיה שמתו והאוכלין טמאין ומוסף עליהן ריחי׳ של יד ושל אדם. פירוש שהם בכלל כלי אבני׳ שאמרנו למעלה שאינן חוצצין. ואלו חוצצין ולא מביאין מסכה פרוסה וחבלי המטות והמשפלות והסריגות שבחלונות פי׳ שאם יש חלון בין שני בתים והטומאה בבית אח׳ מהן ואחד מאלו יהא מתוח בחלון זה לסתמו אע״פ שיש ביניהן אויר חוצצין ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח מסכה פרוסה פירוש בגד קודם שיארג והמשפלו׳ הם קופות שמוציאין בהן זבל. +ואלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקו׳ שהן מחוברות לקרקע חוץ לארבעה ששנינו. וכפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח והקופץ ממקו׳ למקו׳ ועוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים קשר הספינ׳ בדבר שהוא יכול להעמידה וכבש האבן על גבי הטלית מביאין הטומאה ואם לאו אינן מביאין וטהור. וארובה שהיא באמצע הבית בין יש בה פותח טפח טומאה נגד ארובת הבית טהור טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור. עכ״ל ה״ר יצחק ז״ל. +ספר ה״ר יצחק בעל המנהל ז״ל מעשה בא לפני ה״ר שמואל על שני בתים שהיו זו לפנים מזו והיה חצר אחד ביניהן והיה המת בפנימי ושאלו אם היה מותר להיו׳ כהן בחיצונה והיה הרב רוצה לאסור משום סוף טומאה לצאת בעד החיצונה. הכא נמי אמרינן גבי זיז שלפני פתח הבית שטמא בשביל זה. ויש שרצו להקשות לו אם כן היאך יכול לעבור כהן דרך פתח בית הקברות דכמו כן איכא סוף טומאה לצאת. ואינה קושיא דשמא לא יוציאנו דרך שם אלא יקברנו. +ר״י מאיור״א הראה לה״ר נתנאל שאין כהן מותר על סוף הטומאה לצאת ואפילו תחת הזיזין. ועל אסקופת פתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהיה שם חור פותח טפח להביא הטומאה ע״כ. בספר היראים כתוב חרב הוא כחלל ואפילו נטמא באהל המת וכל שכן אם נגע בו. הלכך צריכין כהני׳ להזהר שלא ליטמא לחרב שנטמא למת בין במגע בין באהל ע״כ. כהן שנכנס בבית הקברות או לאהל המת בשגגה ואחר שידע התרו בו וקפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחואה לוקה. +ומת תופס ארבע אמות שלו לטומאה וכהן שנכנס לתוך ארבע אמות שלו מכין אותו מכת מרדו׳ וכן אם נכנס לבית הפרס אבל מותר לו ליכנס לבית הפרס לדבר מצוה כגון לילך לישא אשה או ללמוד תורה ואין שם דרך אלא הוא. +וכן אם מתטמא בטומאת מדבריהם לכבוד הבריות כגון אם הלך אבל לבית הפרס הולך אחריו לנחמו שם. וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים ואפילו מלכי גוים שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם וכן כל כיוצא בזה. ��כן מתטמא בטמאו׳ של דבריהם לדין ולערער עם הגוים מפני שהוא כמציל מידם. וכל כהן המתטמא במזיד לוקה. כהן שנטמא וחזר ונטמא והתרו בו על כל פעם לוקה על כלן. +כתב ה״ר יצחק וז״ל ועל הגוסס פסקו ה״ג והרי״ף שמות׳ הכהן לעמד עליו עד שתצא נפשו. אבל ה״ר אליעזר ממי״ץ וגדולי איור״א היו אוסרין. +כהן שנכנס בשדה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע המעזיבה מזה אבעיא לן צריך שהיה למלקות ולא אפשיטא ויש אומרים למלקות ליכא דבשהיה לית בה מעשה ע״כ. כהן אבל ואין שם אחר שיעלה לספר תורה אלא הוא כיון שתקנה היא אינה דוחה אבלות ואפשר שיעלה ישראל במקומו כ״מ. כתב הבעל המלמד ז״ל וז״ל נאמר ונשאל למה החמירה תורה בטומאת מת שהנוגע בנבלה או בשרץ יטהר ביומו והנוגע במת יטמא שבעה ימי׳ כאלו מגע המת דבר מרוחק. והלא קבורת מת מצוה גדולה עד שהקבלה אמרה שמת מצוה דוחה שאר מצות זו תמהה גדולה על שתי מצות שהן סותרות זו את זו והלא מגעו מצוה גדולה וטומאתו חמורה באה להזהיר האדם שלא יגע במת. ועוד צריך להתבונן בחבוב מצות קבורת המת והלא אם יקבר הגוף או לא יקבר הכל הולך אל מקום אחד. ונשוב להשיב על שתי השאלות הקודמות נאמר שחבוב קבורת המת הוא לשני טעמים האחד על דרך מדה טובה והוא שישא אדם פנים למי שנהנה ממנו כמו שבא בתורה ללמד מדה טובה לא תתעב מצרי כי גר היתה בארצו. וכן ראוי שלא יתועב הגוף אח׳ שהנפש גרה בו. והלא תראה האדם כשיחרב ביתו יחמול עליו ולבו יכאב אם יהיה למחראות וכן קשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר חי. והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. וכן בא על דרך זה חבוב קבורת הגוף ושאר הכבוד הנעשה לו במותו והא כחבוב תשמישי קדושה שהן נגנזין. מצורף אל זה שקרובי המת מוצאין נחמה בכבוד ההוא כמו שבא הכתוב לבא לנוד לו ולנחמו תחלה לנוד ולבסוף לנחמו והטעם השני והוא החזק והצרי׳ לאמונתנו בתחיית המתים כי אלו היו משליכין גוף האדם המת כאחת הנבלות היו בני אדם אומרי׳ נמשל כבהמות נדמו ולא היו מקבלין אמונת התחיה כמו שהן מקבלין עם קבורתו בראותם כי יבנו לו בית וילבישנו וכל שכן בראותם כי יקברוהו אצל אבותיו ובני משפחתו להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה ולקיים זאת האמונה ההכרחית נכתב בתורה מה שבא בקבורת האבו׳ ובקפדותם במקום קבורתם ושכבתי עם אבותי. ורבו׳ ז״ל אמרו על זה למה האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל אמר רבי פלוני דברים בגו אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. נמצא שהכונה היא לאמונת התחיה ולחזק האמונה הזאת אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ולא על כל אדם אמרו רק על הצדיקים. ועל הדרך הזה היא ההקפדה ברוב כבוד גופות המתים. ולפי שלא יתעה האדם ברוב הכבוד הנעשה למת ושלא יעלה בלבו כי הוא המכוון באדם אמר׳ תורה שהנוגע בו יטמא שבעה ימים להשיג הכונה ולדעת כי לא בשוקי האיש ירצה כי אין הרצון הראשון בגוף כי אם בנפש הנשארת ועונה מכפר השם באחרית ולא יעיר כל חמתו לכלות הנפש לפי שסבת העונות היה הגוף והוא נושא העונות לשאל תחתית שהם הטמאות בנפש באמת כמאמר הכתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו׳. ולכן הנוגע בו יטמא שבעה ימים לדעת ולהבין שמגעו היה ככלי טמא. ולפי אמונה זו נהגו לומר בשעת הקבורה והוא רחום ודע והבן כי לפניו בא ויזכור כי בשר המה ורוח הולך ולא ישוב. והוצרך לומר בו ולא ישוב בטבע עד עת התחיה שישיבהו ה׳ בגבורתו כדרך שאר הנפלאות עד כאן. +עוד טעם אחר על ענין טומאת המ�� שהפליגה התורה בענין טומאתו ידוע כי ענין הטומאה ענין בזוי והמאסת הדבר כל זה להראו׳ שכל מה שנתיקר הגוף בעוד נפשו בו לא נתיקר רק לכבודה אשר תשכון בקרבו אך אחרי הפרדה ממנו יחשבוהו ככלי אין חפץ בו כ״מ:
+מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי הקבורה ולהוציא המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו. +וזהו המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה הוא שמאמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרי׳ לחייו ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו וטחין את ראשו בביצים טרופין בקלפתם. וזה המנהג קדום לסימן לפי שהיו מוליכין אותו חוץ לעיר ליקבר וכדי שיכירו הקוברי׳ שהוא ישראל עשו בו סימן זה. וטעם הביצי׳ שגלגל הוא שחוזר בעולם ואח׳ ההדח׳ פוקקין את נקביו ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים ומכסין את פניו שלא לבייש את העניים שפניה׳ מושחרין ברעב. + והגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין מניחין כלי מקר על טבורו שלא יתפח ולא סכין אותו ולא מדיחין אותו ולא מטילין אותו על המלח ולא על החול עד שימות. והנוגע בו הרי הוא שופך דמים. וכן המאמץ עיניו עם יציאת נשמה שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף. וכן אין קורעין עליו ולא מספידין ואין מכניסין ארון בבית עד שמת. +מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חברו אין לו בית חברו אוכל בבית אחר שלו אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות בו מחיצה מחזר פניו ואוכל ובין כך ובין כך לא יהיה מסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכי׳ עליו ואין מזמני׳ עליו ופטור מק״ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל המצות האמורות בתורה. ובשבת מסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומזמנין עליו ומברכין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה. +נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות. +אין משהין את המת אלא מדיחין מטתו מיד. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה ואם היה ערב שבת או עי״ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו מותר שלא מהר אלא לכבוד אביו ואמו. +וכל המלין את מתו עובר בלאו אם לא הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו. ולא יקברנו בתכריכין יקרים שלא לבייש מי שאין לו. והמנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכין לביתו ואומרי׳ צדוק הדין וכשמגיע לדיין האמת קורע האבל. + ואינו קורע גלמתו שקורין קפ״א או גרמייש״א אבל פושטה וקורע מלבוש העליון ועל אביו ועל אמו קורע אפילו גלמתו. וה״ר יצחק ז״ל כתב שעל אביו ואמו קורע כל הבגדים שהוא לבוש אפילו לבוש מאה בגדים ואינו קורע באפרקסותו שקורין קפ״א או טבאר״ש. והר״ף ז״ל כתב וכן לא יקרע בחלוק התחתון שקורין קמיש״א לפי הערוך שפירש דאפרקסותו הוי חלוק התחתון ואפילו באביו ואמו דעל כרחו הוא דאמר דאפרקסותו אינה מעכבת היינו באביו ואמו לפי הערוך שפירש דאפרקסותו היינו חלוק התחתון דאי בשאר מתים פשיטה דאינו קורע כי אם העליון והלכה רווחת בישראל כי לפי ר״מ והערוך צריך קריעה בגרנקא בכל המתים ובחלוק שקורין קמיש״א אין צריך קריעה אפילו על אביו ועל אמו. ופירוש רבותינו אין צריך קריעה בגרנקא בכל המתים וגם אין דין קרע בהן. ובחלוק שקורין קמיש״א בעי קריעה כשקורע על אביו ועל אמו. ואחרי שהלכה רווחת היא הלך אחר המנהג עכ״ל הר״ף. + ואחר הקריעה הולך לבית הכנסת והקהל עמו. ואם שעת תפלה היא מתפללין בבית הככסת ואין אומרי׳ תחנה ולמנצח אבל שיר מזמו׳ אומרי׳ ואם הוא יום ספר אין אומרי׳ והוא רחום. בנרבונה עצמה. ומקומות אחרי׳ נהגו כשיוצאי׳ מבי׳ האבל האבל יוצא ראשון והקרובי׳ והמטה אחריו. והרוחצים נותנין המת במטה ומוציאין אותו בין ידיהם עד שהוא חוץ לביתו ונוטלין אותו האבל ושאר קרוביו על כתפיהם ואח״כ שאר הקהל. ובהכנסם בבית הקברות לוקחין אותו המטהרים ונושאין אותו עד הגיעם אל הקברים הבאים לקראתם בהכנס בית הקברו׳. +ובהכנסם לבית הקברות יש מקומות שפותחין צדוק הדין ואומר׳ אותו דרך הליכתם עד הגיעם לקבר או קינות או השכבו׳. ואחרי קברם נופלין כל הקהל על קברו ונושקין עפר קברו. ואחרי צאתם מבית הקברות אומרים קדיש. ואם נקבר בלילה אין אומרי׳ קדיש ולא צדוק הדין בבית הקברות. ואם נקבר בר״ח או בחולו של מועד אומרים כל הקהל כאחד צדוק הדין. ואין מתאבלין על מת קטן שמת לו ראשון אכל עומד הוא בביתו עד השבת ושאר קטן מתאבל עליו אבל אין מתפללין בביתו אם הוא פחות משנה. +והמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה׳. ואתה קדוש וגו׳. אבל בר״ח אומר הלל. ומנהג נרבונה שבשבת אין אומרים נשמת כל חי ולא ואלו פינו אלא ישתבח ויוצר של חול וכשמגיע לתמיד מספרים כבוד אל וקדושתו אומר לאל אשר שבת וכו׳ ואנו לא כן נהגנו. +ויום שביעי לאבל מתפללין בביתו עד סדר קדושה והולך לבית הכנסת ואם בא לו בחג הסכות אינו מקיף בהושענא לא הוא ולא היושבין עמו. ואם יצא בשבת אינו מתפלל בביתו. ויום שביעי בצאתו מבית הכנסת הולך לבית הקברות. ואם יום שביעי בר״ח אינו הולך לבית הקברות וכן לקטן. כל זה נוהגין בעיר נרבונה. המת ביום טוב ראשון אם יקבר בו ביום שמתעסקין בו עממין בטלטולו מתעסקין ישראל ורוחצין אותו. וכתב רבי יחיאל ז״ל שנושאין אותו לבית הקברות ביום טוב ראשון מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו׳ ויש כתבו ובלבד שיהיה קצת צורך ובזה יש בו צורך עכ״ל. ונותנין אותו לקבר ואין אומרים צדוק הדין וביום טוב שני אין אומרין צדוק הדין. וכשמת בליל יום טוב שני משכימין וקוברין אותו למחר קודם תפלה. וכשמת ביום קוברין אותו אחר אכילה. +אך בחולו של מועד אומרים צדוק הדין כאחד וקורעין. והר״ף ז״ל כתב דאין נוהגין אנינות ולא קריעה בחולו של מועד. וצ״ע מספר הרמב״ם ז״ל. אבל האשל הגדול רש״י ז״ל נהג דין אנינות בחולו של מועד וקרע קריעה כמו הירושלמי וכן נמי כתב הר״מ שקורעין בחולו של מועד. ובשמועה רחוקה קורע על אביו ועל אמו לעולם וכן נמי דעת הר״מ ואם מת לו מת ברגל מתחיל להתאבל מן המנחה ולמעלה ביום טוב האחרון ועולה לו למנין שבעה ובר״ה ויום הכפורים אין מבטלין קרובה מסדר היום אפילו יהיה שם אבל או אפילו מת בו ביום. ואם יש מת בשבת אין אומרים צדקתך. + ולנער הנולד אח׳ מיתת האב הופכין מפת השער בשעת המילה. ומבטלין תלמוד תורה להוצאת המת אם אין לו כל צרכו אבל אם יש לו כל צרכו אין מבטלין. והכל שאין מתעסקי׳ בתלמוד תורה חייבין להתעסק עם המת. +ואחרי הקבורה המלוין את המת אומ׳ לו לך בשלו׳ ונופלין על קברו ונושקין הקבר ועפרו דרך כבוד המת דוגמת מה שאמרו בגמרא מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין. וכך אמרו עפריה דרב הוו יהבי לאשת׳ בת יומא וכל זמן שמת בעיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקבר אם אין לו מתעסק בצרכיו. ותלמיד חכם שמת אפילו היו עמו ס׳ רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. ומנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונתו. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוצי׳ דבה שעליו אמר הכתוב מוציא דבה הוא כסיל. ויש אומרים כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טפת דם המות. +וכשיוצאין מבית הקברות תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשן דרך צער על דרך ויזרקו עפר על ראשיהם. ואחר כך רוחצין ידיהם ואומרים ידינו לא שפכו וגו׳ כפר לעמך וגו׳ עד בקרב עמך ישראל. והמנהג בתלישת העשבים עם העפר ורחיצת הידים במים זכר לטהרת טומאת מת שהיא באזוב ואפר פרה ומים. כתוב בהריא״ג ז״ל דמה שנהגו לקנח פיהם לבתר דקברי מתא אין שרש ידוע אצלו לזה. ואפשר שנהגו להפסיק מדבר מיתה. ומה שנהגו לזרוק צרורות בתר קדיש הטעות בידם וטעו בקנוח העפר. ומה שירחצו ידיהם קודם שיכנסו לבתיהם אמ׳ רב פלטוי ז״ל שאין לו עקר מיהו שרי למעבד. ורב נחשון גאון ז״ל כתב שלא נהגו אלא נושאי המטה. ולי נראה נהגו העם קנוח עפר ורחיצת ידים לומר שלא להשתכח דבר זה ולקחו עפר במקום אפר. +ואח״כ עושין מעמדות כדי שיפסקו מן המלוין הרוחו׳ הרעות שלוו את המת. האבלים כשקורעין קורעין את בגדיהם מעומד ושעור הקרע טפח. ואין צרי׳ להבדיל שפת הבגד וקורעין בין ביד בין בכלי ומותר להכניס ידו ולקרוע בצנעה ואינו חייב לקרוע אלא בגד עליון בלבד. וכל שבעת ימי אבלות הקרע לפנים ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע קרע אחר דקרע שאינו בשעת חמום אינו קרע. +ועל אביו ועל אמו קורע עד שמגלה לבו ומבדיל שפת הבגד ואינו קורע אלא ביד ומבחוץ בפני כל העם וקורע כל הבגדים שעליו ובגד הזיעה הדבוק לבשרו אינו מעכב ואם בא להחליף קורע כל שבעה. וכת׳ הר״מ ואדם שאבל על אביו ועל אמו אם יש לו בגד שבת מותר ללבשם אחר ארבע שבועות אבל אין לו לעשות בגדים חדשים תוך שנתו אלא אם כן שמניח לאחר ללבשן שני׳ או שלשה ימים והכל מותר לאחר ארבע שבועות הן ללבוש הן לעשות חדשים אלא שאין מנהג. וחולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו והולך כך לפני המטה עד שיקבר ואחר שיקבר אינו חייב לחלוץ. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ולחלוץ כתף לא נהגו עתה. +וקורעין לקטן מפני עגמת נפש. וחולה שמת לו מת אין מקרעין לו ואין מודיעין אותו ומשתקין הנשי׳ בפניו כדי שלא תטרף דעתו עליו. וקורע אדם על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו וכן היא על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה. מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע ועל אביו ואמו קורע כל שלשי׳ יום. האומר לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר בו אבי שהוא חולה ומצאהו שמת קורע ומאחה ומחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרע ואם לא הודיעו שהוא מבקר חולה הרי זה לא יגע בו. +מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכסבור שמת וקרע ואחר כך מת אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע ואם לאחר כדי דבור חוזר וקורע וכן מי שאמרו מת וכסבור שהוא אחיו ונמצא בנו וקרע אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע ואם לאו חוזר וקורע. +מי שמתו לו מתים הרבה כאחד קרע אחד לכלן ואם בכללן אביו ואמו קורע על כלן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחר. מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם בתוך שבעה קורע קרע אחר לשני ואם לאחר ז׳ מוסיף על הראשון כל שהוא. מת לו מת שלישי אחר שבעה של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך ער טבורו. הגיע לטבורו מרחיק שלשה אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה. +אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך מת בנו אחר שבעה והוסיף התחתון מתאחה והעליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנך וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. כל הקרעי׳ שקורע אדם על שאר קרוביו שולל הקרע לאח׳ שבעה ומתאחה לאחר שלשים ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. והאשה קורעת ושוללת לאלתר מפני הצניעות ואפילו על אביה ואמה וה״ר יצחק ז״ל כתב לאחר שבעה. +וכדרך שהוא חייב לקרוע על אביו ואמו כך חייב על רבו שלמדו תורה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל רוב צבור שנהרג ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל ירושלם ועל בית המקדש. כל אלה הקרעי׳ קורע עד שמגלה לבו ואינו מאחה לעולם אבל מותר לשללן למללן ללקטן לעשותן כמין סולמות שלא אסרו אלא באחוי אלכסנדרי בלבד. וכל הקורע מתוך המלל מתוך השלל מתוך הלקוט לא עשה כלום אבל קורע הוא מתוך אחוי אלכסנדרי. ואפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יאחה. +והלוקח בגד שאינו מתאחה למוכר אינו מתאחה ללוקח לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שבגד זה אינו מתאחה וה״ר יצחק כתב ואם ירצה להפוך המלבוש אז יוכל לאחו׳ הקרע ע״כ. כל מי שעומר שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אע״פ שאינו קרובו. ונהגו העולם לקרוע מלמטה וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו ואף על פי שאינו חכם וקורעין טפח כשאר אבלים. + ועל חכם שמת הכל כקרוביו קורעין עליו עד שמגלין לבם וכיון שהחזירו פניהן מאחרי המטה מוללין ומאחין למחר ואפי׳ על רבו שמת אין מתאבל עליו אלא יום אחד או יום המיתה או יום השמועה והקורע על הנשיא וכיוצא בו שולל למחר אע״פ שאינו מתאחה לעולם. חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו שזהו כבודו. אמר רב בעל הלכות ומי שנהג לצום ביום שמת חכם או ביום שבאה שמועתו זכור לטובה. +אין מפנין המת מקבר לקבר ואפילו מבזוי למכובד. ואם היה בתוך שדהו מפנהו ואפילו ממכובד לבזוי. ואין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד לפי שבזיון הוא להם. ויש נותנין סמך לזה משום אל תסג גבול עולם. ורבי יהוד׳ אומר כל השוכב עמו בחייו נקבר עמו במותו קוברין מתי גוים ומנחמין אבליהן ומבקרין חוליהן משום דרכי שלום. +הרואה את המת חייב לעמוד מפניו ולנהוג בו כבוד ואפילו מת גוי חייב ללוותו ד׳ אמות. ותמה כי בנדה כתוב השוחט לנכרי פירוש ואוכל עמו אם מת אין הולכין אחר מטתו ונוכל לומ׳ כ״ש גוי ירושלמי אילין דקיימין קמי מתא לא קיימין מקמיה אלא דגמלין ליה חסדא. שמע מינה עומדין מלפני המת. כ״מ. + בית הקברות אין נאותין בהן ולא נוהגין בהם קלות ראש אין אוכלין בהן ולא שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ואין קורין ושונין בהן ולא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפלין בראשו וס״ת בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר וכתב הר״מ ואין שואלין בשלום אדם בבית הקברות אם יש שם מת אבל אם אין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות. +עפר הקבר אינו נאסר בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר בנין אסור בהנאה. והבונה קבר למת אינו נאסר עד שיקבר בו המת אבל הטיל בו אפילו נפל אסור בהנאה. והבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי קבר זה אסור בהנאה מפני כבוד אביו והמת אסור בהנאה חוץ משערו וכן ארונו ותכריכיו אסורין בהנאה ואין ההזמנה אוסרת אותן עד שיגעו במטה הנקברת עמו. וכלים שזורקין על המת ועל המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה אם הגיעו להן.
+האבל ביום ראשון בלבד אסו׳ להניח תפלין ולאכול משלו וחייב לישב על גבי מטה כפויה ובשאר ימות האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על מפץ או קרקע וכל הדברי׳ שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה בשאר ימי האבל אסור מדבריהם. אסו׳ לספר ולכבס ולרחוץ ולשמש מטתו ולנעול הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בתורה ולזקוף המטה ולעטף ראשו ולשאול לשלום. +וכשם שאסור בתספורת כך אסור לגלח כל שער שיש בו ואפילו לגלח שפמו ובכלל זה ליטול צפרניו בכלי אבל ליטול בשניו או צפורן בצפורן מותר. וכשם שאסור בכבוס בגדי׳ כך אסור ללבוש כלים לבנים מגוהצין. וכתב ה״ר יצחק ז״ל אבל חלוק לבן מותר ללבוש אחר שבעה מיד אבל העולם נהגו אסור בדבר והר״ף כתב ונהגו העולם ללבשה לאחר שעה אחת קודם שלשים וללבשה מיד אחר שבעה. מגוהץ. פירוש לישקיא. ואסור לרחוץ אפי׳ מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. +ואסור לסוך אפי׳ מקצת גופו ואם להעביר הזוהמא מותר. כתב ה״ר יצחק ז״ל האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. וסורק ראשו במסרק לאחר שבעה ואם הוא אסטניס או שיש לו חטטין בראשו יכול לחוף ראשו אף תוך ז׳ ומותר לרחוץ בחמין משעמדו מנחמין מאצלו ע״כ. +לא ישא האבל אשה ולא תנשא האבלה אף על פי שאין משמשין מטתם ומותר להתיחד עם אשתו אף על פי שאסור בתשמיש המטה. +ואע״פ שאסור בנעילת הסנדל אם היה בדרך נועל והולך וכשיכנס למדינה חולץ מנעליו. וכשם שאסו׳ בעשיית מלאכ׳ כך אסור לתת ולשאת בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה: כל ג׳ ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדק׳ מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנע׳ בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. ירושלמי תבא מארה לשכני׳ שהצריכו לאבל לעשו׳ ולאכול. +שני אחין או שני שותפין שהיו בחנו׳ אחת וארע אבל לאחד מהן נועלין החנות כל שבעה. +ואפילו דברים המותרין לעשותן במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו אבל אחרים עושין לו כיצד היו זיתיו להפך וכדו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו מן היורה שוכר אחרים לעשותן שלא יאבדו ומרביצין לו שדהו משהגיע עונת המים. האריסין והחכירין שלו הרי אלו יעשו כדרכן אבל החמרין והגמלים בבהמות שלו והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו ואם היו מושכרי׳ או מחוכרין מקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו. + שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו. האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנו׳ בין שלא בקבלנו׳ לא יעשנה היתה מלאכתו ביד אחרי׳ בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו. היה לו דין עם אדם אינו תובע אותו כל שבעה ימי אבלות ואם היה הדבר דבר האבד עושה שליח. +ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובהלכות ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמוד תורגמן אלא ילחוש לאחר שבצדו וזה שבצדו לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. וה״ר יצחק ז״ל כתב דבקינות ואיוב ובדברים הרעי׳ שבירמיה או בפרק אלו מגלחין יכול לעסוק או קורא במקום שאינו רגיל לקרות כמו בט׳ באב. וכן התיר רבנו יעקב ז״ל בזקנותו כי בילדותו אסר. ומצינו בירושלמי אבל שונה במקום שאינו רגיל לקרות. +וכתב הר״מ ומותר לאבל לכתוב כתבי׳ בשנוי כדין חולו של מועד. +וכופה כל מטה שיש לו אפילו עשר מטו׳ בעשר בתי׳ ובעשר עירות כופה את כלן ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם כלן. וה״ר יצחק כתב ואינו כופה מטתו מפני האומות שלא יאמרו מעשה כשוף הוא עושה ע״כ. מטה המיוחדת לכלים או למעו׳ אינו צריך לכפותה וכן הדרגש אבל מתיר את קברטיו והוא נופל מאליו. מטה שנקלטה יוצאין שהרי אי אפשר לכ��ותה זוקפה ודיו. ויושב על מטה כפויה לא על גבי כסא או על גבי ארון או על גבי קרקע. וכשיתעטף ראשו עוטה מקצת הסודר על פיו מעט. +וכל שלשה ימים הראשונים אסור בשאלת שלום. ומי שנתן לו שלום אסור להחזיר לו אבל מודיעו שהוא אבל. משלשה עד שבעה מי שנותן לו שלום מחזיר לו ומז׳ עד שלשים שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש ואם בשאלת שלום נאסר ק״ו שאסור להרבות בדברים. + ולא יאחז תנוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק. וכן לא יכנס בבית שמחה כגון בבית חתנים ובמשתאות וכיוצא בהן. ומדברי סופרים ז״ל שיהיה אבל נוהג במקצת דברי אבלות כל שלשים יום. +ואלה הדברים שהוא אסור בהן כל שלשים יום אסור בתספורת כשם שאסור כל שבעה. במה דברים אמורים באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער אחר ז׳ והאיש מותר אחר שלשים. וה״ר יחיאל ז״ל כתב ומקצת היום ככלו. +ומותר להסתפר ביום שלשים מה שאין כן לענין שמועה רחוקה שלשים כלפני שלשים ע״כ. ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שער עד שישלח פרע או שיגערו בו חבריו. וכתב ה״ר יצחק שעור גערה שלשים יום אחר שלשים יום ראשונים. וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשי׳ יום אחד האיש ואחד האשה. היו צבועי׳ ומגוהצין או שלא היו חדשים ואפילו לבני׳ ומגוהצין מותר. וכלי פשתן אין בהן משום גהוץ ולאחר שלשים יום מותר בגהוץ אפילו על אביו ועל אמו. ובמסכת שמחות כתוב על אביו ועל אמו אסור עד שמגיע הרגל ויגערו בו חבריו ע״כ. וכבר כתבתי למעלה דעת ה״ר יצחק ודעת הר״ף ז״ל. ואסור לישא אשה כל שלשים יום אבל מותר לארס אפילו ביום המיתה. +ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות פריה ורביה ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. אבל מי שלא קיים עדין מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר לארס ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום. וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים יום. +ובשמחת מרעות שאינו חייב לפרעה אסור ליכנס בה עד שלשים יום ואם חייב לפרעה מותר ליכנס בה לאחר ז׳ מיד. ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס בה עד שנים עשר חדש. ולא ילך בסחורה עד לאחר שלשים יום. ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך מעמנו וכן על כל המתים רצה ממעט בעסקיו לא רצה אינו ממעט ועל אביו ועל אמו ממעט. ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יקנ׳ צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש. +מי שהיה בעלה צלוב בעיר או מי שאשתו צלובה בעיר אביו ואמו אסור לשכון באותה העיר עד שיכלה הבשר ואם היא עיר גדולה כאנטוכיא יש לו לשכון בצד האחד שאינן צלובין. +יום ז׳ מקצתו ככלו והוא עולה לכאן ולכאן לפיכ׳ מותר לכבס ולרחוץ ולעשות שאר הדברים ביום שביעי וכן יום שלשים מקצתו ככלו ומותר לספר ולכבס ולגהץ ביום שלשים. מישתכפוהו אבליו והכביד שערו מקל בתער ולא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים ומבית השביה או שיצא מבית האסורין או שהיה מנודה והותר או שהיה מודר ונשאל על נדרו ומותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלן הואיל ותכף עליהן אבל אחר ולא מצאו פנאי. מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך שלשים יום אפילו בתוך שלשים עצמו הרי זו שמועה קרובה וחייב לנהוג אבלות ז׳ וקורע ומונה שלשים לאסור תספורת ולשאר הדברי׳ ההם ��מועה קרובה כיום הקבורה. +מעשה באחד ששמע שמועה קרובה לאחר תחלת ערבית בצבו׳ ועדין לא שקעה חמה ולסוף שבעה רצה לצאת חוץ כי אמר מקצת היום ככלו. ואמ׳ לו הר׳״מ שזה אינו יכול לעשותו לילה ולעשותו יום. אבל אם הגיע השמועה לאחר שלשים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד ואינו קורע ומקצת היום ככלו שכיון שנהג אבלות שעה אחת מן היום כאלו נהג כל היום ומותר בשאר הימי׳ לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח וכן מותר בשאר הדברי׳. +ירושלמי ישב לגלח ואמרו לו מת הרי זה משלים אחד המגלח ואחד המתגלח. מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום השבת ולאחר הרגל או לאחר השבת נעשית רחוקה אינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת אלא יום אחד בלבד ומקצת היום ככלו. +מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד אפי׳ בא ביום שביעי אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אע״פ שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין אצל גדול הבית עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק אפילו אם בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא. וכן אם זה שבא גדול הבית פירוש דסמיך ביתא עלויה מונה לעצמו שבעה ושלשי׳ מיום שבא. ויש אומרים שאם בא תוך שלשה ימים שמונה עמהם תשלום שבעה ושלשים. האבל בשלשה ימים ראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. ובאבל רבתי כתיב והולך לבית אבל ולבית המדרש אבל לא לבית המשתה ולא לבית הכנסת. ואמר בעל ההגהה ולענין בית הכנסת הדבר תלוי במנהג נהגו להכנס נכנס שלא להכנס אינו נכנס ולענין אם יוצא מפתח ביתו בשבת כתב הבעל ההגהה הדבר תלוי במנהג נהגו לצאת יוצא שלא לצאת אינו יוצא כ״מ. +עוד כתב שם אבל בשלשה ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה משלשה עד ז׳ יוצא בשכונתו ולא בשכונה אחרת. שבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו. רביעית הרי הוא ככל אדם. ירושלמי שבת שלישית חוזר למקומו ויש אומרים שבת רביעית חוזר למקומו דקאמר התם הלכה כדברי המוסיף ימים כלומר מי שאומר שבת רביעית ר״ל שבוע ממש ומי שאומר שבת שלישית שבת ממש. +השבת עולה למנין אבלות ואין אבלות בשבת אלא בדברי׳ שבצנעה כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל בדברי׳ שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות אלא נועל מנעליו וזוקף המטה ונותן שלום לכל אדם ואם יש לו בגד יחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ואמו ואם אין לו בגד להחליף מחזיר את הקרע לאחריו. וזוקפין המטות בע״ש מן המנחה ולמעלה אבל לא ישב עליהן עד שתחש׳ ובמוצאי שבת חוזר וכופה אותן ואע״פ שלא נשתייר אלא יום אחד. +ועושין כל צרכי המת ביום טוב ראשון כגון רחיצה וטלטול ולשאת אותו עד הקבר אבל אין חוצבין לו קבר ואין עושין לו ארון ותכריכין אלא על ידי גוים ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני נעשה על ידי ישראל ואפילו ביום טוב שני של ר״ה. ואין דבר מדברי האבלו׳ נהוג בר״ה וביום הכפורים ושאר הרגלים. וכל הקובר מתו קודם הרגל או קודם ר״ה ויום הכפורים אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזרת שבעה. ומונה אחר ר״ה ויום הכפורים כ״ג יום ולאחר הפסח מונה י״ו יום שהרי בטלה ממנו גזרת ז׳ וז׳ ימי הפסח הרי י״ד וכן אם קבר קודם עצרת מונה י״ו יום בלבד שאף על פי שאינו אלא יום אחד הרי הוא רגל ועולה לשבע ימים. קבר מתו קודם חג הסכות מונה אחר החג תשעה ימים בלבד שהרי שמיני של חג רגל בפני עצמו ונמצא יום טוב הראשון ז׳ וז׳ ימי החג ושמיני של חג רגל אחד הרי זה כ״א יום. +הקובר את מתו קודם הרגל או קודם ר״ה ויום הכפורים ז׳ ימים בטלה ממנו גזרת שלשים. ומותר לספר ולכבס בעי״ט או בערב יום הכפורים שמקצת היום בכלו. ואינו מונה אחריו כלום. ואם על אביו ואמו הוא מתאבל אפילו מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו. ואין הרגלים מפסיקים דבר זה. וה״ר יצחק ז״ל כתב אבל אם עברו השלשים יום קודם הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חבריו לגלח זקנו ושערו וכן נמי דעת הר״ף ז״ל. +אבל שחל ששי לו בערב הרגל. ואין צריך לומר חמשי או שלישי אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזרת שבעה בלבד ואינו מות׳ לרחוץ ולסוך ולא לעשות מלאכה עד שיכנס יום טוב ויום טוב מפסיק שאר השבעה ולאחר יום טוב משלים השלשים מיום המיתה ואסור בהן בכל הדברים האסורין בשלשים. חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת בטלה ממנו גזרת שלשים ומותר לגלח בתוך המועד שהרי אנוס הוא דאי אפשר לגלח בשבת וכן מגלח אחר עצרת או אחר ר״ה ויום הכפו׳ שהרי בטלה ממנו גזרת שלשים. חל שביעי שלו בערב הרגל ולא גלח אע״פ שאסור לגלח במועד מות׳ לו לגלח במועד שהרי בטלה ממנו גזרת שלשים ויש לו לגלח בכל עת שירצה. +הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות עד לאחר הרגל ואחר הרגל מתחיל למנו׳ שבעה ונוהג בהן כל דבר אבלות ומונה שלשים יום מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים כל גזרת שלשים. המקומות שעושין שני ימים טובים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון אע״פ שאין נוהג בו אבלות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין ומונה אחריו. ששה ימים בלבד ומונה שלשי׳ מיום הקבורה כמו שבארנו. הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני של עצרת נוהג בו אבלות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבלות יום ראשון מן התורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה. וכן דעת הבעל ה״ג ז״ל והר״מ חולק על זה ואומר כי זה היה לשון התלמידי׳ בלתי דעת רבנו יהודאי גאון ז״ל בעל הלכות גדולות. אבל אם קבר מתו ביום טוב שני של ר״ה אינו נוהג בו אבלו׳ ששניהם יומא אריכתא. ובהלכות יום טוב בארתי משפט הלויה ואם צריך ללוותו חוץ לתחום ומה יעשה לו. +ואף על פי שאין אבלות במועד קורע על מתו במועד וחולץ כתפו ומברין את האבלים לחם במועד. פירוש בחולו של מועד וכבר בארנו למעלה כי המנהג לומר צדוק הדין כל הקהל כאחד. והטעם דוגמת מה שאמרו ז״ל נשים מענות במועד שכלן עונות כאחת קינה אחת וכן בראשי חדשים בחנוכה ובפורי׳ אך ביום טוב ואפילו ביום טוב שני אין אומרי׳ צדוק הדין ואין צריך לומר שאין קורעין כלל ולא חולצין ולא מברין. כשמברין האבלים במועד אין מברין אותן אלא על מטות זקופות ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדי׳ בשורה ומנחמין ואין מניחי׳ את המטה ברחבה שלא להגדיל ההספד שהמועד אסור בהספד. +ויש כתבו שאין אומרים צדוק הדין במועד ולא קדיש שהרי אינו אלא בשביל פסוקי צדוק הדין וגם שאין להברות האבלים במועד לפי שאין דין אבל עליו וגם אין להברותם אחר המועד כי אחר שעברה סעודה ראשונה בטלה מהם משפט הבראה כ״מ כתוב הלכה למעשה בימי הר״ז ז״ל. אין מלקטין עצמו׳ הקרובים במועד לפי שאבל הוא לו ואין מספידין המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות. ומותר לספוד המת בחנוכה ובפורי׳ לפניהן ולאחריהן. +הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות. ובראש חדש מענות ומטפחות. וכן בחנוכה ובפורי׳ אבל אינן מקוננו׳ לא בזה ולא בזה. נקבר המת לא מענות ולא מקוננות. אי זהו ענוי שכלן עונות כאחד. קינה שאחת אומרת וכלן עונות. ותלמידי חכמים סופדין אותן במועד ואין צריך לומר בחנוכה ופורים ובראשי חדשים. ואין סופדין תלמידי חכמים אלא בפניו. נקבר אסורין בהספד ובתענית. ויום שמועתו אפילו רחוקה בפניו הוא וסופדין אותו. ואין סופדין אותו ביום טוב שני. לא תעורר אשה לויתה על המת שלה שלשים יום קודם לחג שלא יבא החג והן דווין שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. במה דברים אמורים במת ישן אבל אם מת בתוך שלשי׳ יום קודם לחג מעוררת. +שבעה ימי חתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך שבעה ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים שבעה ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעה ימי אבלות ומונה שלשים מאחר שבעה ימי המשתה הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה ומת לו מת קודם שיכנסו לשמח׳ אם לא נתן מים על גבי הבשר מוכר הבשר והפת ונוהג שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה. ואם נתן מים על גבי בשר שהרי אי אפשר למכרו מכניסין את המת לחדרו ואת הכלה לחופתה ובועל בעילת מצוה ופורש. ונוהג שבעה ימי המשתה ואחר כך שבעה ימי אבלות. וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה בשבת לפיכך הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. +היה במקום שאפשר למכור הבשר אף על פי שנתן עליו מים מוכר והולך ונוהג שבעה ימי אבלות תחלה. היה במקום שאי אפשר למכור הבשר אף על פי שלא נתן עליו מים נוהג שבעה ימי המשתה תחלה. במה דברים אמורים כשמת אביו של חתן ואמו של כלה שאם יפסידו הסעודה אין להם מי שיטריח להם אבל מת אביה של כלה ואמו של חתן או שאר קרוביהן נוהגין שבעה ימי אבלות תחלה ואחר כך תכנס לחפה וינהגו שבעה ימי המשתה. +המלקט עצמות אין אומר עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהן דברי שבח להקב״ה ודברי כבושין. המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו של מת קיימת עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש. ואם אין שדרו של מת קיימת אין מספידין אותו ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואין עומדין עליו בשורה. +המלקט עצמו׳ אביו הרי זה מתאבל עליהן כל היום ולערב אינו מתאבל עליהן אפילו צרורין לו בסדינו ואין אומרים עליהן קינה. המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסיקיא ויניחם על החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הלסטים או מפני הגנבים מותר. +מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלחיו׳ וקיתונות ומדליקין את הנרות אבל אין מביאין שם את המוגמר ולא את הבשמים ואין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן אלא בכלי נסרי׳ של ערבה קלופה וכיוצא בהן שלא לבייש את מי שאין לו. ואין משקין אותן בזכוכי׳ לבנה ולא בצבוע׳ שלא לבייש העניי׳ שאין יינותיהם טובות. +ואין שותין בבית האבל יותר מעשרה כוסות לכל אחד שלשה קודם אכילה ושלשה בתוך אכילה וארבע לאחר סעודה. ולא יוסיף שמא ישתכר המנהג להברות כל אחד בבצי׳ לפי שהם עגולים כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם. אין אומרי׳ שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין ודווין. וכן אין אומרי׳ בפני המת אלא מדבריו של מת. +ואין בוכין עליהן יותר משלשה ימים ואין מספידין יותר על שבעה ועל תלמידי חכמים מספידין כפי רוב חכמתן עד שנים עשר חדש. ואם באה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין מספידין אותו ואין בוכין עליהן יותר משלשים יום. ואל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי וזה מנהגו של עולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טפש אלא כיצד יעשה שלשה ימים לבכי ושבעה להספד שלשים לתספורת ולשאר הדברים. וכל שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשוב׳. והמנהג אשר פשט שלא להתאבל על בן ראשון שמת ואפי׳ לא יהיה בכור מנהג טעות הוא כי לא נמצא המנהג רק בבכורות שהם כמי שאינם מן האבות לפי שהן קדושים לשם יתברך.
+מצות עשה מדבריהם לנחם אבלים. כיצד מנחמין אותן אחר שקוברין המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות וכל המלוין המת עומדין להן שורה לפני שורה והאבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באים אצל האבלים ואומרי׳ להם תנוחמו מן השמים ואח״כ הולך האבל לביתו ובכל יום משבע׳ ימי אבלו באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו. +האבל מסב בראש וכל המנחמין יושבין על גבי קרקע ואין אומרי׳ דבר עד שיפתח פיו האבל תחלה. וכיון שנענע האבל ראשו שוב אין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו. מת שאין לו אבלים לנחם באין עשרה בני אדם כשרין כל שבעת ימי אבלות ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהן ואם לא היו עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו. והמנהג אצלנו להתפלל בכל יום בבית האבל. +וכשחל שביעית שלו בשבת משכימין הקהל ובאין לביתו ומביאין אותו לבית הכנסת ומתפללי׳ כמשפטן אבל תוך שבעה לא יצא מפתח ביתו ואפילו בשבת אבל מתפללין בביתו ובתפלה של חול אין אומרים לא תחינה ולמנצח ושיר מזמור וגם בתפלת ערבית של שבת אין אומרים ברכה אחת מעין שבע ולא במה מדליקין רק אחר התפלה פותחין ויכולו ואומרים קדיש. ובשחרית של שבת אומרים נשמת כל חי ויוצר של שבת מתוך כובד ראש כמו שאומרים אותו בשבת איכה. ואחר תפלת יוצר אומרים אשרי ומתפללין תפלת מוסף. + ואין מתפללין בבית אבל מת אם אינו יוצא במטה שהיה כבן שש או כבן שבע וכבר בארנו שמקומות אחרים שמתפללין אם הוא בן שנה וכן נהגו בעיר נרבונה וכן אין מתפללין בבית שאין בו אבלים רק תפלה ראשונה הסמוכה לקבורה להניח דעתו של מת על דרך מה שנמצא בהגדה אבל שאר תפלות אין מתפללין שם ואפילו היה גדול שיצא במטה ואפילו היו שם נשים אבלות שאין עושין דבר זה כי אם לכבוד החיים ואם אין שם אנשים אין זה כבוד לנשים בהקבץ אנשים אצלן. +והאונן הולך לבית הכנסת בין בחול בין בשבת והצבור מתפללין כדרכן ואין מונעין שום דבר מן התפלה. וכן ביום הכפורים הולך האבל לבית הכנסת ערב יום הכפורים ממנחה ואפילו יהיה תוך שבעה וכן בכל שאר תפלות היום הגדול והנורא ההוא ואין מונעין שום דבר מן התפלה וכן בראש השנה. + ועל מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלת המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון. +כתב הר״מ נ״ע שמצוה להתענות ביום שמת אביו או ביום שמתה אמו ומצוה גם כן לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אף על פי שאמו עשתה לו צואה לומר בשבילה מכל מקום כבוד האב קודם לכבוד האם. כתיב במסכת שמחות בפרק ארבעה עשר האשה שירשה את הקבר שנקברה בו היא ויוצאי ירכה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר היא ולא יוצאי ירכה. ומודה יהודה שאניניה הראויין לה בחייה נקברין עמה במותה. אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה ואם יש לה בנים קוברין אותה אצל בניה ואם אמרה קברו אותי אצל בני אביה קוברין אותה אצל בניה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפרקונ׳ ובקבורתה. מטה וחלילין ומקוננת מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו ואם אין בעלה מטפל בקבורתה מוציאין הימנו בעל כרחו. +בתוספתא תני מי שמת ולא הניח נכסים יותר מכתובת אשתו יכולה אשתו לומר יקבר מקופה של צדקה דקבורת אשה על בעלה תקון רבנן אבל קבורת בעל על אשתו לא תקון. ירושלמי במועד קטן אין חופרין כיבין וקברות וכו׳ הא דתימא במת שאינו מפורסם ועכשו בקהלות אלו כיון שהן מועטין מפורסם הוא המת הלכך נראה דמותר אפילו ביום טוב שני כרב אחא משבחא למגז ליה אסא ממחובר דאיכא מלאכה מדאוריתא. ויש מפרשים בענין אחר דליכא אסורא אלא מדרבנן. והרי״ף ז״ל כתב אין חופרין כובין לצורך חול שכן הין רגילין לעשות קודם לכן כדמוכח פרק המוכר פרות משום דקשיא ליה יום טוב שני לגבי מת ולשון הירושלמי נראה עקר אף על פי דלא מיירי בכובין אלא בארון הכל דין אחד. ויש אומרים אין חופרין כובין כגון בנין גדול. +אמר רב בעל הלכות אין מעוררין הספד ואפילו שלשים יום קודם הרגל אלא בתוך שני׳ עשר חדש הנשמה עולה ויורדת אבל לאחר שנים עשר חדש הנשמה עולה ואינה יורדת רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר חדש הרשות בידו ואמתי זמן ערוך יום שלשים ויום משלם שנה. ובמקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות בבית הקברות מספידין ואפילו לאחר שנים עשר חדש אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין וזכר לדבריו ישנתי אז ינוח לי ובשמואל מהו אומר למה הרגזתני ואם יצוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות מצוה לקיים דבריו שמשום כבוד המתים עושין כך מותר שאין לך בלבול יותר מן החטיטה. + כיוצא בדבר אין מוליכין המת מעיר לעיר ואם להקבר אצל אבותיו מותר שנאמר ושכבתי עם אבותי ומח״ל מעתיקין שכל הנקבר בארץ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר וכפר אדמתו עמו ולא דומה מי שקולטתו מחיים למי שקולטתו לאחר מיתה. ועוד כתב הרב מת צריך שיעמץ את עיניו וסימן לדבר ויוסף ישית ידו על עיניך. אחרים אומרים מת ואחרים אומרים לא מת אינו מאמץ עד שיתברר לו ודאי מת ובבת עיניו פתוחות ורגליו כפופים וידיו חבוקים הרי זה המפרק ומנשך ופושט ומאמץ ובלבד שלא ישבר. + עוד כתב הרב כיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי וימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף ועוד שמא יקשיחו אבריו ויבא לידי גנות כדאמרינן ארבעה צריכין שמור ��כו׳. עוד כתב הר״מ ז״ל מת עם הארץ שאין עשרה ללוותו מבטלין תלמוד תורה ומלוין אותו. ואם יש לו מי שמתעסק בו אין מבטלין. +ירושלמי, אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. תנו רבנן המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכ׳ עד שינתן לקבור׳ ואם יש לו מי שמטפל בו מותר. ואמר הרב והוא שאין העיר מופלגת בחבור׳ אבל אם היא מופלגת בחבורה אותן שהיא בחבורתו מתעסקין בו. ירושלמי, הכתפים הנושאין את המטה אסורין בנעילת הסנדל שמא יפסק סנדלו של אחד מהן ונמצא מעכב מן המצוה. ירושלמי, כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן י״א מפני שאינו יודע. ירושלמי, המת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום וכל שאומרי׳ בפניו הוא יודע עד שיסתם הגולל וישוב אל העפר. ירושלמי, לא יכנס אדם בבית הקברות ויעשה צרכיו ואם עשה כן עובר משום לועג לרש. + יש מי שאומ׳ שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקברו שפטור מכל המצות האמורות בתורה שאינו מברך המוציא ולי נראה שמברך מפני שאסור לאכול בלא ברכה. באבל רבתי פרק ג׳ הלכה אין מרזיפין מן הכל אבל מוסיפין על העקר פירוש אם יש לו מעשי׳ בשביל עצמו מוסיפי׳ עליו מעשי אבותיו. + ירושלמי במסכת שבועות רבי היה מצוה לתלמידיו ותהא ארוני נקובה לארץ שיעשה נקב בארון מלמטה ושוב אינו צריך להסיר הקרש ושמעתי טעם הדבר כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אמר רב שמעון הבבלי אתתא דמית גברא לא לישדר מאן דמברך כסא דברכתא משום דההוא גברא נוכראה ואי הוי אומנותא או אחוה שרו אנהו לשדורי לה. במגילת תענית השתא דבטל התמיד שרי לענויי ולמעבד הספדא בשבת ולא ידעתי טעמו של דבר דנהי דבטלא מגילת תענית אבל שבתא אמאי מחללינן. + כתב הריא״ג כשמפסיקין האבלות אין מפסיקין אותו בליל שביעי אלא ביום ומביאין שמן ערב וסכין ראשו אחר תפלה שמתפללין בביתו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל כתב הר״י מקורבי״ל ואונן במוצאי שבת לא יבדיל ולא אחרים בשבילו ואוכל בלא הבדלה אכן יבדיל יום ראשון או יום שני לאחר שנקבר מתו או שעברה אנינותו. והר״ף ז״ל כתב ויש שרוצין לומר דהואיל ונכנסו בעקר החיוב ידחה לגמרי מדי דהוה אהולך ביום ראשון ונתפשט ביום שני לענין ראיה למאן דאמר תשלומי׳ לראשון הן מיהו יש לחלק בין דאוריתא בין דרבנן. +עוד כתב ה״ר יצחק ואחרי שנקבר המת יחלוץ מנעליו אכן כדפרישנא אין חולצי׳ מנעליהן בבית הקברות עד שיהיו בביתם מפני שלא ירגישו האומות. עוד כתב וסעודה ראשונה לא יסעוד משלו ואינו בוצע אלא גדול שבמנחמין ומותר בבשר וביין. וברכת אבלים בשלשה ואבלים מן המנין. והקדוש רבינו נתנאל מקנון ז״ל היה אבל וישב בתענית וסמך לדבר לא תאכלו על הדם ובלילה אכל משלו. עוד כתב אבל אסור בנעילת הסנדל אך בקלצונ״ש אפשר לו להיות. עוד כתב ויולדת יכולה לרחוץ בחמין תוך ימי אבלה. עוד כתב ואסור לצאת מפתח ביתו אכן מפני צרכיו ילך שפי חוץ לעיר וינעול מנעליו וכשיבא בבית אשר ילין בו יחלוץ מנעליו. +עוד כתב ואינו נכנס בתוך שמחה של מרעות אפילו לאחר שבעה תוך שלשים ודוקא לאכול אבל כניסה גרידה מותר משאר מתים תוך שלשים ובאביו ובאמו מותר ליכנס תוך שנים עשר חדש ואפילו בשמחת חופה אבל אסור לאכול שם תוך שנים עשר חדש רק בסעודה ברית מילה ובנשואי חופה יש נוהגין התר אבל רבינו טוביה היה אוסר בסעודת חופה וברית מילה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך. והא דאמרי בירושלמי דבסעודת מצוה מותר רוצה לומר ס��ודה שאין בה שמחה כגון עבור החדש וכן נמי מחמיר הר״ף. וכן אני מחמיר ואוסר מפי רבותי וגם אני מחמיר לאכול עם המשמשין אם אינן אוכלין בבית אחרת במקום שאין מברכין שהשמחה במעונו. + עוד כתב אשה צריכה להמתין שלשה רגלי׳ אם מת בעלה וספק הוא אם ראש השנה ויום הכפורים וסכות יעלו לשלש רגלים עוד כתב שמע שמועה קרובה בשבת למוצאי שבת קורע ונוהג שבעת ימי אבלות ושבת עולת לו ליום אחד והוה ליה יום ששי כיום שביעי מאבל ויעמוד מאבלו שחרית ולא ינהוג בשבת אפילו בדברים שבצנעה כלל. +והר״ף ז״ל כתב מיהו בתוספות רבינו יחיאל ז״ל מפרי״ש פירש דשבת אינו עולה לו בתחלת המניין ואפילו יתחיל מיום אחד והוי שבת יום שביעי וינהוג דברים שבצנעה מקצת היום עוד כתב דבשבת ויום טוב וחולו של מועד אין אנינות נוהג רק בדברים שבצנעה הוא אך אם יש לו מקום קבוע נמי במקום כהן או מסיים הוי כמו פרהסיא ומותר. תם + +Siman 115 + +קטו. דין ברכת רחבה וברכת המזון לאבל
+ברון אתה הדיין הרחמים שופט אמונות שדננו דין אמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא צדיק אתה ה׳ וישר משפטיך צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ואתה עתיד לנחם את ירושלם ואת אבליה דכתי׳ כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו ברוך אתה ה׳ מנחם לב אבלים: תם
+ברכת המזון לאבלים: ברון אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו׳ עד לכל בריותיו אשר ברא ואחר כך אומר טוב ומטיב לכל כי על הכל גברו חסדיו ורחמיו ועל כל ישראל תחלת וסוף ברוך אתה ה׳ הזן את הכל. + על ארצנו וכו׳ רחם ה׳ אלהינו וכו׳, וכולל בו נחם ה׳ אלהינו את המתאבלים ואת אבלי ירושלם ואת האבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו ברוך אתה ה׳ מנחם עמו ישראל בבנין ירושלם אמן. + ברוך אתה ה׳ אלהינו מלן העולם לעד וכו׳ עד שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו. ואחר כך יאמר אל אמת דיין אמת שופט צדק לוקח נפשו׳ שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו גודר פרצות הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל כל עמו ישראל ברחמי׳ לחיים הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים ושלום וכל טוב הרחמן וכו׳ וגומר ברכת המזון: נשלמו הלכות אבל ומנהגותיו וברכותיו ת״ל: + +Siman 116 + +קטז. תקנת רבינו גרשם וגזרת קדמונים +שלא למסור חברו ולא ממונו בידי גוים ושלא להביאו בערכאות שלהן אפילו לעשות שלום בין אדם לחברו אם אין לו הפסד גדול. כל מקום שיש חרם ב״ד אם עבר איש דרך לשם ובא חברו והזמינו לדין על פי החרם לפני עדים אפי׳ בשוק חלה עליו החרם עד שיבא לב״ד ואפי׳ שלא בפני עדים חלה עליו התקנה דלא אמרו סהדי אלא לשקר אלא שאין כותבין סרבנות אלא בעדים ואחר טענותיו אם רצה הנתבע ילך לו לדרכו ואין צריך להמתין עד שיפסקו לו דינו ועל התובע לחזר אחר השלמת פסק דינו ולהביא הפסק. +והחרם ששם רבינו גרשון שלא לישא שתי נשים אין להתירו רק במאה אנשים משלשה קהלות ומשלשה ארצות כגון ארגו״ן לומברדיא״ה צרפת גם הם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וגם באותו ענין שתהא מבורר אבל חרם של תקנת קהלות משדוכין אין צריך מג׳ ארצות. + ותשומת יד בלא קבלת חרם יש חרם קדמונים לקיי׳ התשומת יד אך יש להתירה בשלשים ובכלן אין רשאין להתיר עד שיראו טעם מבורר ותהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במשכונות או במעות. והחרם שמקבל איש כמו כן מאה אנשי׳ להתירה אך אין צריך מג׳ ארצות. וכשאדם מזמין את חברו לדין וחברו מסרב אינו יכול לבטל תפלת יוצר ולא מנחה אלא אם כן בטל שלשה פעמים רצופים ואין יכול לבטל תפלה אלא בבית הכנסת אשר הוא שם אבל אם בטל שלשה תפלות רצופות יכול לבטל לכל בתי כנסיות. +ואם אדם משאיל בית הכנסת לרבים ויש לו ריב ומצה עם אדם אינו רשאי לאוסרה לאותו אדם אם לא יאסר לכלם. ומי שאבדה לו אבדה יש בידו כח להכריח הקהל להושיב החזן עד שיכנסו כלם בחרם שכל מי שידע ממנה שום דבר יודיע לאחד צנוע מאנשי העיר ואין אדם יכול לומר לא אכנס אך אבא לבית דין. וכן נמצא בספר ברזילי כי תקנת גאונים היא. +ואם עושין בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת ורוב בני העיר מן המהוגנים מתרצין בדבר אין האחרים יכולין לבטל התקנה ולומר נבא עמכם לבית דין כי אין לישב בית דין בדבר כי הכל לפי ראות עיני טובי העיר. ומנהג קדמונים הוא או לפי צורך שעה. וגם אין לנפקד לעכב ספרים אצלו בשביל שום תביעה שיש לו על המפקיד על כל זה יש חרם קדמונים. ורבינו תם הוסיף שלא לעכב כל פקדונות רק מלמד תנוקות שיכול לעכב ספר שלומד. +ואדם שהטילו עליו מתנה ובאו לגבותה על ידי הפקיד או השר אין לו כח להזמין הגובה לבית דין ולא המטיל עד שיפרע מה שהטילו עליו במעות או במשכונות ואז יוכל להזמין מי שעשה לו שלא כדין ואפילו קודם שיפרע המתנה אם רואה אדם שהמטיל עושה לו שלא כדין וכשורה מן המתנה עצמה יש לו כח לבטל התפלה ולהיות קובל עליו ויעשה לו כשורה לפי ראות עיני הקהל. המטיל יקח ויגזול כל אשר לו על ידי גוים וכל אשר לו יהיה ביד גוים ויאמר כי בשביל המתנה הוא לוקח. +ואם אנשי כפרים שאין להם מנין בעירם באין במקו׳ קהלה ומביאין נרות של שעוה שקורין צירי״ש שמדליקין ביום הכפורים יניחו המותר באותו בית הכנסת שהיו נדלקין ביום הכפורים ואם יעשה שנים האחד יניח במקום שנדלק והאחר ידליק בעירו במקום שמתפלל שם ביחיד. +וידע הרואה כי מכל אלה יש חרמות חמורות מגאוני עולם. וכל הנדרים שאדם נודר בבית הכנסת ישלם באותה שנה אם יש מנין קבוע. וגם נדרי ספר תורה אם יש איש שיתבע אותם חייבין לשלם. ומשנכנס אדר לסמוך לניסן עד הפורים כל העוברים תוך עיירות וכפרים אם יש לשם מנין קבוע יש חרם קדמונים לפרוע מעות פורים לחלק לבני העיר אם ישאלם לו אחד מבני העיר ואם אין לו תובעין לא חלה עליו החרם. +ואם יש בבית הכנסת מנין מצומצם והתחיל החזן להתפלל אין אחד מהן רשאי לצאת עד שיגמור החזן תפלתו ואם עבר ויצא והתחיל קדיש או ברכו או קדושה אומר ה״ר נסים כי מאחר שהתחיל יגמור בלא מנין וכל אלו היוצאין ועוזבין החזן בלא מנין עליהם הכתוב אומר ועוזבי ה׳ יכלו. ועוד אמרו כי יש חרם שלא לבטל תפלה משבת ויום טוב מתביעה שאדם תובע לחברו אם לא בטל כבר שלשה תפלות רצופות ואם בשביל תקנת הקהל אפילו לכתחלה מותר. ואומרים הגדולים כי מקום שנכר שהיה שם אדם גדול בעיר מאז מסתמא יש חרם מבית דין ודנין אותה כן. +ואם נתן גט לאשה בעל כרחה ונשאת האיש פטור ואינו עבריין. נתן גט מרצונה ונמצא פסול יכול לחזור וליתן לה בעל כרחה. ואם ירא אדם פן ילשינו אותו במרוצה יכול לבטל מנחה ואפילו בשבת ויום טוב עד שיעשה לו דין. מלשין יכולין להכריחו בכח חרם לומר מה שאמר לפני טובי העיר ואם נראה להם שיש לו לסלקו מיד יסלקוהו ולא יאמר אלך לבית דין. +גם מהתקנות שלא לשכור מגוי בית שדר בו חברו בלא רשותו עד מלאת לו שנה אחר יציאתו אמר ה��ר לגוי שכרהו לי בפחות ששכרה כבר ולא הוזלו הבתים בשכרותם ולא אמר אמתלא למה הוא רוצה לפחות השכרו׳ ובא אחר ושכרה בשומא שנה שעברה או ביותר אין בזה תקנת החרם. +והעובר חרמות על בית דין להכריח העבריין לתקן המעוות ושלא לסרב ליכנס בחרם להביא המעשר אל בית האוצר רק שעמד בעיר חדש ואחר יכריח את כלם אם יש מנין בעיר רק שלא יהיה היחיד המכריח את כלם. מקבל צדקה ומי שאין לו לשים בעולין אשר בעיר יכול להכריח אחרים אך לא יהיה גבאי. ושלא להוציא טלית או מחזור מבית הכנסת בלא רשות בעלים. +חרם קדמונית. שלא להכות חברו ומתירין לו החרם קודם שיתמנה בעשרה על מנת שיקבל עליו לעשות צואת בית דין או מה שיעשו טובי העיר ותקן רבינו תם על המכה כ״ה דינר ונ׳ דינר כשהכהו בבית הכנסת חזר מוכה והכה מכהו אבד זכותו ואשה וקרוב נאמנין בזה הדבר וכן בכל קטטה שאין שם אנשי׳ להיות עדים מוזמנים בדבר פתאום. וכן מסור ואף משומד נאמנים עליו לפי שאין שם עדים כשהלשין. +ושלא לקרוע גליון ספר לכתוב. ושלא לביש בעל תשובה מעונו בפניו. ושלא ליקח גביע או תועבה או בגדים צואים או ספר תפלות תועבה ומשמשיה ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחברו בלא ידיעתו ובלא רשותו. +ותקנת חרם קדמונית. שיעשו דין בהזמנת העיר הקרובה ולא יצטרך לילך למרחוק לרב גדול ולא יוסיף להוסיף מנה על מנה והזמנה שילך לאחת מג׳ עיירות הסמוכות שיש שם ב״ד. ואם חשוב הקרוב ילכו לחשוב ואם יסרב החשוב לעשות הזמנה ואם אין הנתבע בישוב השליח נאמן שהראה לו ההזמנה כשנים. בעל בעיר ואשתו שואלת מזונות או אינו בעיר יטילו חרם על היודעים משלו ואפילו פקדון ויפסקו לה מזונות על אלו וכל שכן שיקבל הבעל החרם. נשלמו התקנות הגונות. מבעלי תרומות. שבח לדר מרומות. + +Siman 117 + +קיז. דין תקנות רבינו יעקב זצ״ל +באלה התקנות נועצו והסכימו וחתמו כל זקני טרויי״ש וחכמיה וכל סביבותיה וגדולי אליור״א וחכמי גבול ריי״ש ורבותינו שבפרי״ש ושכניהם וחכמי יועצי ליאו״ן וקרפנטר״א ולומברדיא״ה וחבל הים ואניוב ופייטי״ן וגדולי לותיר: +וזה תוכן הגזרות שגזרו גזרנו ונדינו והחרמנו על כל איש ואשה הקרובים או הרחוקים אשר יביא את חברו בדיני גוים או על ידי גוים הן שר הן מושל הן סרדיוט אם לא מדעת שניהם בפני עדים כשרים. ואם יתגלגל הדבר למלכות או לגוים ועל ידי כן יכופו חברו גזרנו ונדינו על אותו האיש עד יפצה חברו מידם וישקיט לו מן הגוים המסייעין אותו שלא יהא נזוק ומאויים ומאבד תביעתו או ממונו ושלא ירא מהם ויפצנו כפי שיאמרו לו שבעה טובי העיר ואם אינם בעירו יקח מהסמוכה שישנן שם. ואם הם יעותו משפט אינן טובי העיר ויתקנו על פי דייני אמת הסמוכים אליהם. +וגזרנו והחרמנו ונדינו שלא יאיים על שבעה טובי העיר על ידי גוים ויען וביען כי בעלי לשון הרע עושים במחשך מעשיהם גזרנו נדוי אף על ידי גלגול אם לא יפצוהו על פי טובי העיר. וגזרנו להשאל להם ביום ראשון שיוכל להשאל להם ולאלתר לפצותו ולהשיב הפסדו ככל אשר יאמרו אליו. וגזרנו שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חברו על ידי מלך שר ושופט כדי לענוש ולקנוס ולכוף אותו בדברי הבאי ולא בדברי שמים. + והעובר על אחת מגזרותינו יהא בנדוי באלה ובשמתא ומוחרם. ויהיו כל ישראל מובדלין ממנו ופתו פת כותי ויינו יין נסך וספריו ספרי קוסמין כליו כלי חרש זוזיו זוזי מעילה והמדבר עמו יהא כמוהו ואם מדעת המלך או מיראת מושל ידבר איש עמו לפי שעה לא יחול עליו נדוי ובלבד שלא יערים ושלא ירבה שיחה עמו. וגם על המסרב לבא לבית דין ויש לו עדים בדבר אם יביאנו התובע בערכאות של גוים באותה תביעה לא יחול עליו נדוינו זה. +ומן התקנות כל הנושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד קיימא שיחזיר כל הנדוניא והתכשיטין לנותני הנדוניא או ליורשין מה שישאר בידו שלא הוציא מה שיתעסק בקבורתה לפי כבודה ולפי רצונו יתעסק. ועוד זמן יום בית דין ישיב להם או יתבעוהו ועד אשר יתבעוהו לא תחול עליו הגזרה כי אם מיום התביעה. +ועוד גזרנו מן העתיד לגבות לא יתבע החתן לעולם אפי׳ מתה אחר שנת נשואין ואפילו ילדה. ודבר זה קבלנו עלינו כל בני ישראל וכו׳.
+ נשלמו התקנות האלו תהלה לאל. אודה אל כי הרחיב לבי ואגילה במנת חלקי תמיד אומר לפני חסדו נא משגבי צורי חזקי רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי: דברי אלהים כפשיט נכון לפוצץ סלעים. יגזור ויקם באמרו טוב ואמת לעשות עם. נוצר בריתו וסר מן רשע וסר ממרעים. תרתי בפה סגור ולשון. המתק ניבך ושמור לבך ובעת רגז קולך אל תרם פי מענה רך ישיב חמה ולשון רכה תשבר גרם. בקש לשבתך כל מקום ומעלת גאוה. נאץ וסור ממנה כי מפני נדיב תאוה. + +Siman 118 + +קיח. דין מעשה תורה +זה מעשה תורה נאמר עלי ידי רבינו הקדוש ז״ל
+שלשה פעמים בכל יום הכרוז יוצא ואומר נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. שלשה דברים צריך להסתכל בהן בכל עת כשיצא מבית הכסא אומר לעצמו ראה דרכך. וכשמקיז דם אומר ראה שבשר ודם אתה. וכשיראה את המת אומר ראה מה אחריתך. שלשה הקדוש ברוך הוא אוהב אותם מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שמעביר על מדותיו. שלשה דברים הקדוש ברוך הוא כועס בהן על מי שנעור בלילה ואינו עוסק בתורה. ועל מי שעוסק בה ואינו מקיימה. ועל מי שעוסק בה ומקיימה שלא לשמה. לשלשה הקדוש ברוך הוא נותן חן חן תורה חן אשה על בעלה. חן מקח על מקחו. ויש אומרים חן המקום על יושביו: +שלשה נוחלין העולם הזה והעולם הבא הדר בארץ ישראל. והמגדל בניו לתלמוד תורה. והמבדיל על היין במוצאי שבת: +שלשה דברים העושה אותן יורש העולם הזה והעולם הבא המפרנס ועושה צדקה וגמילות חסדים: +שלשה דברים צריך אדם לבקש עליהם רחמים בכל שנה ושנה. על שנה טובה. ועל מלך טוב. ועל חלום טוב: +שלשה דברים עומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהן. הזכרת השם בכל מקום. והזכרת השם בכל עת. ונבלות פה: +שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא ואלו הן מרגלים. ודואג. ובני רמון הבארותי: +שלשה הקב״ה מכריז עליהן בעצמו. על הרעב. ועל השובע. ועל הפרנסה: שלשה דברים מביאין לידי עניות. המזלזל בנטילת ידים. ומי שאשתו מקללתו ושותק. והמשתין בפני מטתו ערום: +שלשה מביאין לידי פודאגרא מנעל דחוק. ומטה קצרה. ותשמיש ביותר: +שלשה מביאין לידי דאגה. צער גדול. וגדול צפרנים. ובגדים פצועים: +שלשה חייהן אינן חיים המצפה לשלחן חברו. ושאשתו מושלת עליו. ומי שיסורין באין עליו. וי״א אף מי שאין לו אלא חלוק אחד: +שלשה אין רואין דין גיהנם מי שמת בחולי מעים. ודקדוקי עניות. והרשות. רבי מאיר אומר אף מי שיש לו אשה רעה ואינה מגרשה שנאמ׳ ומוצא אני מר ממות את האשה: + שלשה כשהם נותנין נותנין בעין יפה וכשהם נוטלין נוטלין בשבח. הרשות ארץ וים: +שלשה מעין העולם הבא. שינה. שמש. ותשמיש: +שלשה אין נכנסין בגוף והגוף נהנה מהן רחיצה. סיכה. תשמיש: +ג׳ העושה אותן דמו בראשו וקרוב למיתה יותר מן החיים ישן ועמד. הקיז דם ועמד. שמש ועמד. ג׳ אמרו חכמים ��כל אדם כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משתה ולא שתה מים אכילתו דם וזו היא תחלת חולי מעי׳. אכל ושתה ולא הלך ד׳ אמות אכילתו מרקבת וזו היא תחלת רוח רעה. אכל והוצרך לנקביו דומ׳ לתנו׳ שהוסק על אפרו. וזו היא תחלת ריח הפה. +ג׳ מתישין את הגוף האוכל כשהוא עומד. ושותה כשהוא עומד. ומשמש כשהוא עומד: +ג׳ מרחיבין את הנפש אשה נאה. דירה נאה. כלים נאים: +ג׳ מחזירין את הנפש בשר. ויין. ומרחץ. ג׳ מאבדין את המזונות קול. צעקה. סערה. ג׳ צועקין ואין נענין המלוה זוזיו בלא עדים. המחלק נכסיו לבניו בחייו. והקונה אדון לעצמו ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה ואינו מגרשה: +שלשה דברים נאמרו בפוך מגדל שער בעפעפי׳ ומפסיק את הדמעה ומעביר את בת מלך פירוש אם יתן הפוך בעין יזיקנה. שלשה דברים נאמרו בכותח מטמטם את הלב ומסמא העינים ומכחיש את הגוף. שלשה דברים נאמלו בגרגיר ממעט הכשפים ומאיר את העינים ומרבה את הזרע. +שלשה דברים בצפרנים גונזן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע. שלשה דברים נאמרו באשה טפח באשה ערוה שער באשה ערוה קול באשה ערוה. שלשה דברים אין אדם נצול מהן בכל יום עיון תפלה ולשון הרע והרהור. +שלשה דברים הגוים נאנחים על התורה ועל המילה ועל השבת שנתן לישראל. שלשה אין להם מחילה המתרעם על מדותיו והמדבר אחד בפה ואחד בלב והרואה דבר ערוה בחברו ומעיד בו יחידי. שלשה אפילו עושין תשובה אין להם מחילה הבא על אשת איש המתכבד בקלון חברו והמכנה שם לחברו. ויש אומרים אף המלבין פני חברו ברבים ואפילו בדבר הלכה: +שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן האוחז אמתו בידו ומשתין והמשמש מטתו ערום והמדבר דברים שבינו ובין אשתו בפרהסיא: +שלשה דברים מזקינים את האדם הדר בעליה והמגדל תרנגולין בתוך ביתו והמדבר ואינו נשמע. שלשה דברים מעבירין אדם על רצון קונהו ועל כבוד דעתו מלכות יצר הרע ורוח רעה. שלשה דברים אמרו חכמים יש נושא אשה לשם זנות ולשם ממון ולשם שמים הנושא לשם זנות עליו הכתוב אומר הזנו ואל יפרוצו ולסוף יצא בן סורר ומורה והנושאה לשם ממון עליו הכתוב אומר כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם חדש נכנס וחדש יוצא ולבסוף יצטרך לבריות והנושאה לשם שמים עליו הכתוב אמר ברוך אתה בבאיך וברוך אתה בצאתך ולסוף יוצאין ממנו מושיעי ישראל. +שלשה דברים צריך אדם ללמוד כתב שחיטה ומילה. שלשה דברים מכהות עיניו של אדם המסתכל בקשת ובפני כהנים בדוכנם והמסתכל בפני מת ויש אומרים המסתכל בפני נשיא כשהוא דן. שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם כל מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא וכוס של ברכה ואינו מברך והנוהג גדולה לעצמו ויש אומרים אף מי שרואה ספר תורה ואינו עומד מפניו. שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו המאריך בשלחנו והמאריך בבית הכסא. +שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ויש אומרים אף עז בבהמה דקה ויש אומרים אף צלף באילנות. שלשה שאין להם מחילה גר שחזר לקלקולו והבא על אשתו נדה והמוכר תרומה לשם חולין. שלשה שאין להם קבורה הנהנה מאידיהן של גוים והאוכל במקום אחד ומברך במקום אחר והמתכבד בקלון חברו. +שלשה דברים שאל רבי יהושע בן לוי למלאך המות אמר לו כשאתה נכנס לחולה לאי זה צד אתה יושב אמר לו לצד מראשותיו ואל תשב בפניו שאני יושב בפניו וכשהדבר בעיר הלך באמצע העיר. שלשה טפות אני מטיף מן החרב מאחת מת ומאחת מסריח ומאחת פניו מוריקות. +שלשה מפתחות הן של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים של חיה דכתיב ויפתח את רחמה של גשמים דכתיב יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב. של תחית המתים דכתיב וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם. שלשה דברים אמרו חכמים לעולם יאכל אדם וישתה פחות משיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו ויכבד בניו ובני ביתו יותר משיש לו שהוא תלוי בקונו והן תלוין בו.
+ארבעה דברים צוה רבי יהודה בן בתירא את תלמידיו אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם שהוא כבודכם יהזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שלוחות ושברי לוחות מונחות בארון. ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי חכמים. והזהרו בבני עניים ובבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. ארבעה דברים אמרו חכמים אם יכבש אדם שק ויתלבן תמצא דעת בכסילים. ואם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בנערים. ואם ידור גדי עם נמר תדור כלה עם חמותה. ואם תמצא עורב כלו לבן תמצא כשרה בנשים: +ארבעה סימנין הן סימן לעבודה זרה נגעים סימן לשנאת חנם ירקון סימן לגסות הרוח עניות סימן לנבלות הפה אסכרה: +ארבעה דברים רעים לבני אדם שיחה בטלה. ושיחת ילדים. ועצת ילדים ורוח גבוהה: ארבעה דברים יפים לאדם מלאכה ותורה ועצת זקנים ורוח נמוכה: ארבעה דברים קשין זה מזה. מכת כלב קשה בגוף חולי מעים קשה ממכת כלב אשה רעה קשה משתיהן וחסרון כיס קשה מכלם: +ארבעה חשובין כמת ואלו הן עני. ומצורע. ומי שאין לו בנים. וסומא. עני דכתיב כי מתו כל האנשים וגומר וכי מתים היו והלא דתן ואבירם הם ובלעתם הארץ אלא כיון שירדו מנכסיהם עשאן הכתוב כמתים. מצורע דכתיב אל נא תהי כמת. ומי שאין לו בנים דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וסומא דכתיב במחשכי׳ הושיבני כמתי עולם. +ארבעה דברים קשים לכשפים המקנח בחרש בבית הכסא. והאוכל ירק מאגודה קשורה. והטובל בנהר ובמרחץ ואינו שוטף את רגליו וההורג כנים על גבי כרעי המטה. ארבעה דברים צריך אדם להתחזק בהן תורה. ומצוה. תפלה. ודרך ארץ. תורה דכתיב חזקו ואמצו לבבכם וגו׳. מצוה דכתיב קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וגו׳. תפלה דכתיב תפלה לעני כי יעטוף וגו׳. דרך ארץ דכתיב חזק ונתחזק בעד עמנו וכו׳. +ארבעה דברים מעיד עליהן הקב״ה הוא בעצמו בכל יום על רווק הדר בכרך ולא טעם טעם חטא מימיו. ועל עני שמצא אבדה ומחזירה לבעליה ועל דיין שדן דין אמת לאמתו. והבודל ממשפחה שקורין עליה ערער. ארבעה צריכין שמור בשעתן חולה. חיה. חתן וכלה. ותלמיד חכם. +ארבעה שמירתן לעולם תינוק. ומת. ועשיר גדול. ותלמיד חכם. ארבעה צריכין להודות יורדי הים. והולכי מדברות. והיוצא מבית האסורים. והמתרפה מחליו. ובכלן כתי׳ יודו לה׳ חסדו. +מפני ארבעה דברים ממונם של בעלי בתים נמסר למלכות. על מלוה ברבית. ועל מאחרי שטרות פרועות. ועל פוסקי צדקה ברבים ואינו נותנה. ועל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה. מפני ארבעה דברים המאורות לוקין. על כותבי פלסתר. ועל מעידי עדות שקר. ועל מגדלי בהמה דקה. ועל קוצצי אילנות טובות. +ארבעה כתות אינן מקבילות פני שכינה. כת שקרים. כת חנפים. כת ליצנים. כת רמיה. כת שקרים דכתיב דובר שקרי׳ לא יכון לנגד עיני. כת חנפי׳ דכתי׳ כי לא לפניו חנף יבא. כת לצני׳ דכתיב ובמושב לצים לא ישב. כת רמיה דכתיב לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה. ארבעה מבטלין רוע גזרה צדקה צעקה שנוי השם שנוי מקום. צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות. צעקה דכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם. שנוי השם דכתיב לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתיה. שנוי מקום דכתיב לך לך מארצך וכתיב ואעשך לגוי גדול ואברככה. ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו היושב בצלו ש�� מת והעומד ערום לפני הנר והמכבה את הנר בפיו הרי זה נכפה והמשמש מטתו בפני הנר יוצאין ממנו בנים כעורים כפופים:
+חמשה אין הדעת סובלתן דל גאה זקן מנאף עשיר גנב ופרנס מתגאה על הצבור חנם והמגרש את אשתו שנים ושלשה פעמים ומחזירה. חמשה דברים אין אדם רוצה בהן שנאה וקנאה נקמה ועזות ועליה. חמשה דברים האוכל אותן דמו בראשו שום נקלף וביצה קלופה ובצל קלוף והשותה משקין מגולין ומשקין מזוגין שעבר עליהן הלילה. +חמשה דברים העושה אותן דמו בראשו ההולך לבית הקברות והיוצא יחידי בלילה והנכנס לביתו או לבית אחרים פתאם והמקיז דם ומשמש מטתו והנזקק עם אשתו ביום ואינו מאפיל. חמשה דברים אין אדם רשאי להתהלך בהן שנים הולכין ודקל ביניהם והישן על דקל יחידי והנפנה בין דקל לכותל והמוציא מים ברשות הרבים ועובר עליהן והשותה מים מגולין. +חמשה דברים נאמרו בשום משביע ומשחין מצהיל פנים הורג שרצים בבני מעים ומרבה הזרע ויש אומרים אף מכניס אהבה ומוציא תאוה. חמשה דברים יש כל אחד חלק אחד מששים מחמשה דברים אחרים אש אחד מששים בגיהנם. דבש אחד מששים במן. שבת אחד מששים בעולם הבא. שינה אחד מששים במיתה. חלום אחד מששים בנבואה. חמשה דברים נאמרו בשור בחלום רוכב עליו ימות. האוכל מבשרו יעשיר. בעטו דרך רחוקה לפניו. נשכו יסורין באין עליו. נגחו יהיו בניו מנגחין בהלכה. חמשה דברים נוהם עליה׳ הקדוש ברוך הוא על שבראם על מלכות כשדים. ועל מלכות ישמעאלים. ועל יצר הרע ועל שגלו ישראל שנאמר ועתה מה לי פה נאם ה׳ כי לוקח עמי חנם. +חמשה דברים מעמידין החכמה. האוכל פת אפויה כל צרכה והאוכל ביצה מגולגלת בלי מלח והשותה מים משיורי העיסה והטובל במלח ואוכל והרגיל בשמן זך. חמשה דברים נדמו לאדם הראשון ולקו. שמשון בכחו ולקה דכתיב ויט בכח. שאול בצוארו ולקה שנאמר ויפול על חרבו וימות. אבשלום בשערו ולקה שנאמר ויחזק ראשו באלה. אסא ברגליו ולקה שנאמר לעת זקנתו חלה את רגליו. צדקיהו בעיניו ולקה שנאמר ועיני צדקיהו עור.
+ששה דברים צוה רבינו הקדוש את בנו כשבא ליפטר מן העולם. אל תדור עם אדם רע לפי שאומרים אוי לרשע אוי לשכנו. ואל תשב במטה ארמית משום מעשה שהיה. ואל תשב בעיר שראשה תלמיד חכם. ואל תעמוד בפני השור כשהוא עולה מן היאור לפי שהשטן מרקד בין קרניו. ואל תברח מן המכס שאתה מאבד את כלו. ואל תצא לדרך בערבי שבתות וימים טובים ובלילי רביעיות ובמוצאי החג לפי שאגרת בת מחלת יוצאה באחד עשר רבבות מלאכי חבלה ולא ידעי׳ באי זה שעה. ומשום רבי עקיבא אמרו שכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל. +ששה דברי׳ צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחאי כשהיה חבוש בבית האסורין אמר לו רבי למדני תורה אמר לו איני מלמדך ואם אני מלמדך סוף אתה נמסר למלכות אמר לו כשם שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק אמר לו ומי בסכנה העגל. פתח ולמדו אמר לו אם בקשת ליחנק התלה באילן גדול. ואם בקשת ללמוד בנך תורה למדהו מספר מוגה. ואל תבשל בקדרה שבשל בה חברך. ואל תכנס לעיר ולא לביתך פתאם. ואם בתך בגרה שחרר עבדך ותנה לו. +ששה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואל תשב בגובהה של עיר ותשנה. ואל תגביה פתחך יותר על פתחו של חברך. ואל תעבור בפני בית הכנסת כשהצבור מתפללין. ואל תמנע מנעלים מרגליך לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. הוי משכים לאכול בחמה מפני החמה ובחורף מפני הצינה. +ששה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם בעולם הזה והקרן קיי��ת לו לעולם הבא השכמה לבית הכנסת. וכוון תפלה. ובקור חולים. והכנסת אורחים. והדן את חברו לכף זכות שלא בפניו. והמקדש על היין בערבי שבתות. +ששה דברים יפים לחולה, זיעה עטוש שינה קרי הלוך מעים וחלום זיעה שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם עטוש שנאמר עטישותיו תהל אור שנה דכתיב ישנתי אז ינוח לי. קרי דכתיב יראה זרע יאריך ימים. הלוך מעים דכתיב מהר צועה להפתח ולא ימות. חלום דכתיב החלימני והחייני. +ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כבהמה ושלשה כמלאכי השרת ג׳ כבהמה פרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה אוכלין ושותין כבהמה ג׳ כמלאכי השרת מהלכין בקומה זקופה ומדברין בלשון הקדש ויש בהן בינה. ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכים ושלשה כבני אדם שלשה כבני אדם אוכלין ושותין ויולדין ומתים כבני אדם ג׳ כמלאכי השרת יש להם כנפים ומהלכים מסוף העולם ועד סופו ויודעין מה שהיה ומה שעתיד להיות ומה שבשמים ובארץ. וי״א אף מהפכין פניהם כמלאכים ורואין ואינן נראין. +ששה הם מלאכי המות גבריאל על המלכים קפציאל על הבחורים משביר על החיות משחית על הקטנים אף על האדם וחמה על הבהמה. ששה דברים הם לעולם יהא אדם יודע אצל מי יושב ואצל מי עומד ואצל מי מסב ואצל מי מסיח ואצל מי חותם את השטר ואצל מי קורא. +ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין לוקחין ממנו עדות ואין מתלוין עמו בדרך ואין מגלין לו הסוד ואין מכריזין על אבדתו ואין עושין אותו אפוטרופוס על היתומים ולא על קופה של צדקה. ששה דברים הם שיתרחק האדם לעולם יתרחק מן הפורענות ויתרחק מן ספקו ודומה לו ויתרחק מן הרשות ויתרחק מן הפקדון ששמו פקדון וסופו מריבה ויתרחק ממלאכת צבור שאין נצולין מחטא וירחק מגסות הרוח:
+שבעה דברים נאמרו בגסי הרוח כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע״ז. ותורתו משתכחת ממנו ושכינה מסתלקת ממנו ויסורין באין עליו ותקלות באות על ידו ונמסר ביד בשר וסופו נכשל באשת איש. שבעה דברים בענוים מבקש ענוה זוכה לחיי העולם הבא ותורתו משתמרת לו ושכינה עמו ונצול מן הפורענות ולא יאונה לו רע והכל מרחמין עליו ונצול מאשה רעה. שבעה מתעסקין בצרכי צבור הפרנסין הדיינים ומלמדי תינוקות והחזנים והשמשים והסופרים וגבאי צדקה ועליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. שבעה יורדין לגיהנם המינין והמשומדים והמסורות והמתכבד בקלון חברו והמכנה שם לחברו והמלבין פני חברו ברבים והבא על אשת איש. שבעה מצות נצטוו בני נח על הדיינים ועל ע״ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל ברכת השם ועל הגזל ועל אבר מן החי. שבעה דברים נבראו קודם בריאת עולם תורה גן עדן גיהנם ושמו של משיח וכסא הכבוד ובית המקדש ותשובה. תורה מנין דכתיב ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. גן עדן דכתיב ויטע אלדים גן בעדן מקדם. גיהנם דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה. שמו של משיח דכתיב לפני שמש ינון שמו. כסא הכבוד דכתיב כסא כבוד מרום מראשון. תשובה דכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. בית המקדש דכתיב מקדש ה׳ כוננו ידיך. +שבעה שמות יש לו ליצר הרע ערל טמא רע שונא אבן מכשול צפוני. שבעה אין להם חלק לעולם הבא המזכיר את השם בכל עת ובכל מקום והמזכיר לכונה לע״ז והקורע בגדיו בחמתו והלוחש על המכה והמזכיר עליה את השם והמלוה כספו ברבית לישראל והמשלח מדנים בין אחים. +שבעה דברים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ימות ואל יראה אומה ימות ואל ימותו בניו בחיו ימות ואל יתענג ימות ואל ימסר ביד בשר ודם ימות ואל ילבין פני חברו ברבים ימות ואל יבא על אשת איש. +שבעה הם מנודים לשמים מי שאין לו מזווה בביתו ומי שאין לו צצית בבגדו ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו ומי שאינו מתעסק במצוה ומי שאין לו אשה ומי שאין לו בנים ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה. שבעה דברים פטורין מן המזוזה בית התבן ובית העצים ובית הבורסקי ובית האוצר ובית המרחץ ופתח שאין לו ארבעה טפחים ופתח בית הכסא. שבעה אבות בעלי ברית הם אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פנחס ודוד. אברהם דכתיב ביום ההוא כרת ה׳ את אברסם ברית. יצחק דכתיב ואת בריתי אקים את יצחק יעקב דכתיב וזכרתי את בריתי יעקב משה דכתיב על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית אהרן דכתיב ברית מלח עולם פנחס דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם דוד דכתיב כרתי ברית למשיחי נשבעתי לדוד עבדי. +שבעה רועים הם, אדם שת אנוש מתושלח מימינו אברהם יעקב ומשה משמאלו ויצחק הכן הלך אלא הוא יושב על פתח גיהנם ומציל בניו מדינה של גיהנם:
+שמונה נסיכי אדם ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיהו אליהו משיח. שמונה שמות יש לו למשיח ינון צמח פלא יועץ משיח אל גבור אביעד שלום:
+תשעה נכנסו בחייהן לגן עדן ולא טעמו טעם מיתה בנימין בן יעקב. כלאב בן דוד. סרח בת אשר. בתיה בת פרעה. אליעזר עבד אברהם. ועבד מלך הכושי. ומשיח. ואליהו. ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא. וי״א אף רבי יהושע בן לוי.
+עשרה דברים נבראו בין השמשות המן והבאר והקשת ועמוד האש והכתב והמכתב והלוחות ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וי״א אף המזיקין וקברו של משה ואילו של יצחק והשמים וי״א אף הצבת ופי הארץ ופי האתון. +עשרה קבין יופי ירדו לעולם תשעה נטלו בנות ישראל ואחת בכל העולם וכן עושר גבי רומיים וכן חכמה גבי ישראל וכן שיחה גבי נשים וכן כשפים גבי מצרים וכן זנות גבי ישמעאלים. עשרה קשין נבראו לעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אש מפעפעו אש קשה מים מכבין אותו מים קשין עבים סובלין אותם עבים קשים רוח מפזרתן רוח קשה הגוף סובלו גוף קשה פחד שוברו פחד קשה יין מפיגו יין קשה שינה משכחתו ומיתה קשה משנה וצדקה תציל ממיתה שנאמר וצדקה תציל ממות וי״א אשה רעה קשה מכלן דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה וגומר טוב לפני האלהים ימלט ממנה. +עשרה דברים נאמרו בלב הלב רואה. הלב שומע. הלב יודע. הלב מדבר. הלב הולך. הלב נופל. הלב צועק. הלב עומד. הלב שמח. הלב מתנחם. הלב רואה שנאמר ולבי ראה הרבה. הלב שומע שנאמר ונתת לעבדך לב שומע. הלב יודע שנאמר לב יודע מרת נפשו. הלב מדבר שנאמר דברתי אני אל לבי. הלב מהלך שנאמר לא לבי הלך. הלב נופל שנאמר אל יפול לב אדם. הלב צועק שנאמר צעק לבם אל ה׳. הלב עומד שנאמר היעמוד לבך. הלב שמח שנאמר שמח לבי. הלב מתנחם שנאמר דברו על לב ירושלם וקראו אליה וגומר. נשלם מעשה תורה תהלה לאל: + +Siman 119 + +קיט. דמות כסא שלמה ע״ה +כתוב בימים ההם כשבת המלך אחשורוש אמרו רז״ל בשעה שהמלך אחשורוש ישב על כסא מלכותו בקש לישב על כסא שעשה שלמה ברוב חכמתו ובתבונתו של הקדוש ברוך הוא אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם במקום שהיה יושב שלמה המלך ודן ישראל שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳ למלך על ישראל איך ישב עליו אותו רשע עשה למען שמך ואל תנבל כסא כבודך. +ואמרו ז״ל היאך נמצא כסא של זהב במדי אמרו ז״ל לאחר מיתתו של שלמה עלה שישק מלך מצרים לארץ ישראל ונטל כסא שלמה בשביל כתובת בתו והוריד אותו למצרים ככתוב בשנה החמשית עלה שישק מלך מצרימה בירושלם ואחר כך עלה סנחריב ושבה את הכסא מארץ מצרים והביאו לארץ ישראל מפני שהיה מבקש להלחם עמם ובאותו הפרק נפל סנחריב ביד ישראל ובזזו את ממונו וחזר הכסא למקומו וישב עליו חזקיהו ונטל את הכבוד והתנשא במלכותו והצליח כדכתיב ויצלח חזקיהו בכל מעשהו. + וראה חזקיהו שיש בכסא שש מעלו׳ ומה ראה שלמה לעשות הכסא בו׳ מעלות כנגד ששה בני אדם שיצאו מדוד ואלו הן חזקיהו יאשיה דניאל וחבריו וברוח הקודש עשה אותו כסא כנגד ו׳ מלכי יהודה שעמדו עליו ואלו הן שלמה רחבעם חזקיה מנשה אמון ויאשיהו ובימי יאשיהו עלה פרעה מלך מצרים ונלחם ביאשיהו ונטל הכסא מירושלם והביאו למצרים ובקש לישב עליו ולא ידע מנהגו של כסא ואיך יושבין עליו והכהו האריה על ירכו והיה צולע ולפי׳ נקרא שמו פרע׳ נכה ומתרגמינן פרעה חגירא. +וכשעלה נבוכד נצר למצרי׳ מצא שם הכסא ונטלו והוליכו מבבל ובקש לעלו׳ בו ולישב ולדין את צדקיהו בבלה אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם נתקיי׳ בנו הכתו׳ ואויבינו פלילים. ונבוכדנצר לא היה יודע מנהגו של כסא עלה לישב בו והכה אותו הארי שעל השמאל ונפל ממנו והיה מצטער ממנו עד יום מותו ועליו אמר הכתוב איך נפלת משמים הלל בן שחר וכי לשמים עלה אותו רשע בן רשע מזרע נמרוד הרשע אלא כיון שרצה לישב על כסא שלמה שנתן לו מן השמים נפל מן הכסא לכך נאמר איך נפלת משמים הילל בן שחר. + וכשדריוש המדי מלך והחריב את בבל אף הוא נטל את הכסא והוליכו לעילם אשר במדי לקים מה שנאמר ושמתי כסאי בעילם. ואעפ״כ לא ישב אדם שם לעולם. וכשמלך אחשורוש שלח והביא לו חכמים לעשות כדמותו של כסא ולא יכלו אלא עשה לעצמו כסא אחר וישב עליו שנאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש וגומר. +כיצד עשה שלמה המלך הכסא בחכמתו שנתן לו הקדוש ברוך הוא והוא מכובש באבנים טובות ומרגליות שכמותו לא היה יכול לעשות המלך שלמה ושליט. ו׳ מעלות היו לכסא ומאותן המעלות היה עולה לכסא ושנים עשר אריות יש בו על כל מעלה ומעלה יש בו שני אריות כיצד כיון שהמלך שלמה דורש לעלות במעלה ראשונה היו אריות שבו פורשות למעלה ידיהם וכתב מורשם בידיהם ולא היה עולה במעלה שניה עד שהיה קורא הכתובי׳ שהיו מורשמין ומה היה בהן כשהמלך הופך פניו לצד ימינו היה רואה את הכתב שהיה ביד הארי של ימין ומה כתוב בו לא תכירו פנים במשפט. והופך פניו לצד שמאלו ומה כתוב בו לא תקח שוחד. וכן בכל האריות היה כתוב בהן מעניני׳ אלו של משפט כגון ודל לא תהדר בריבו וכיוצא בו. +וכל מעלה ומעלה היתה מכובשת מאבנים טובות ומרגליות ויש בהן אבנים יקרות לבנות מכורכמות ויש בהן זכוכית לבן וטוב ואילני תמרים מיפות את הכסא ומרוקמים בבגדי שש והיו טווסין של שן מכוונים כנגד כנפי נשרים. ושני עמודים של שש על ראשי האריות ושני אבנים של זהב היו על שני צידי הכסא והיו מלאים מכל מיני בשמים. +ושתי קתדראות של זהב משני צדי הכסא אחת לגד הנביא ואחת לנתן הנביא. ושבעים קתדראות של זהב לשבעים זקנים ויושבין בהן ועל כל קתדר׳ וקתדר׳ שני אריות ושני נשרים ומכונים אחד כנגד אחד ועומדין על רגליהן וכשהמלך עומד על הכסא נותן רגלו על מעלה ראשונ׳ והיה הגלגל חוזר והארי פושט ידו של ימין והנשר כנפו של שמאל והמלך נשען עליהן ועל מעלה שניה הגלגל חוזר והנשר פושט כנפו של ימין וארי פושט ידו של שמאל והמלך נשען עליהן ועולה למעלה שלישי׳ וכן כלן. + וכשעלה כל המעלו׳ תנין של כסף היה טוען גלגל של כסא וכופין למלך שלמה ומושיבין אותו על הכסא ומיד פושטין הנשרי׳ את כנפיהם ועולין בגלגל של כסא והיו מוסבין למעלה מראשו ויונה של זהב היתה עומדת בין העמודים ופותחת לו הארון ונוטלת ספר תורה ונותנה אותו על ברכיו לקיי׳ מה שנאמ׳ והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. והארי של שמאל פושט ידו ונוטל העטרה ונותנה על ראש המלך. והעומדים אומרים תקום מלכות בית דוד לעולם. +ועל כל מעלה ומעלה היו החיות טמאות עם הטהורו׳ במעלה הראשונה. השור כנגד הארי. בשניה הזאב כנגד הטלה. בשלישית נמר כנגד גדי. ברביעית דוב כנגד צבי. בחמישית נשר כנגד צפור. והוא היה עולה ביניהם להודיע שהוא נותן שלום ביניהם מפני שהוא יושב בין אלו לאלו. + וכשהיה יושב על כל מעלה ומעלה קורא פסוק אחד על מעלה ראשונה אומר תורת ה׳ תמימה. בשניה עדות ה׳ נאמנה. בשלישית פקודי ה׳ ישרים. ברביעית מצות ה׳ ברה. בחמישית יראת ה׳ טהורה. בששית משפטי ה׳ אמת. ואח״כ יושב המלך שלמה. וכשהיה הכהן גדול והזקני׳ באים אל המלך שלמה לשאול שום דבר מהמשפט שבין אדם לחברו יושבין מימין ומשמאל ודן עמהם את הדין. +וכשהם מביאין את העדים להעיד לפני המלך היו הגלגלים של כסא חוזרין ואריות נוהמין ונשרים פורחין וטווסין מצפצפין וכל כך למה כדי לחטוף את העדים בלבם כדי להעיד אמת. ואף נבוכדנצר כשבקש לישב עליו נשבר כאשר כתבנו. + ואחשורוש ראה אותו כסא ונתאוה לו לישב עליו יותר מנבוכדנצר ומדריוש ומפרעה ולא יכול לישב. והביא אומנין מצור ומאליסנדריא לעשות אחר כדמותו ולא יכלו אלא עשו לו כסא אחר נאה וישב עליו בשנת שלש למלכו ושלש שנים עסקו בו לקיים מה שנאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה ובשנת שלש ישב על אותו כסא שעשו לו האומנין מצור ומאלכסנדריא: נשלם דמות הכסא תתלה לאל רם ומתנשא והוא יחזירהו למקומו אמן ואמן: + +Siman 120 + +קכ. מעשה דרבי יהושע בן לוי +אמרו ז״ל שרבי יהושע בן לוי צדיק גמור היה וכשהגיע זמנו ליפטר מן העולם אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות עשה לו כל מה שיבקש ממך הלך אצלו ואמר לו הגיע זמנך ליפטר מן העולם אלא כל דבר שאתה מבקש ממני אעשה לך כששמע רבי יהושע כך אמר לו מבקש אני ממך שתראני מקומי בגן עדן אמר לו לך עמי ואראהו לך אמר לו רבי יהושע תן לי החרב שלך שלא תבהילני בו מיד נתן לו החרב והלכו שניהם עד שבאו אצל חומות גן עדן וכשבאו אצל חומות גן עדן חוץ לחומה לקח מלאך המות את רבי יהושע והגביהו והניחו על חומת גן עדן אמר לו ראה מקומך בגן קפץ רבי יהושע בן לוי מן החומה ונפל בגן עדן ואחז מלאך המות בכנף מעילו אמר לו צא משם נשבע רבי יהושע בשם שאינו יוצא מכאן ולא היה רשות למלאך ליכנס שם אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ראה מה עשה בן לוי בזרוע נטל חלקו בגן עדן אמר להם הקדוש ברוך הוא לכו ובדקו אם נשבע קודם לכן והיה מפר שבועתו אף הוא יפר ויצאו ובדקו ואמרו מימיו לא עבר שבועתו אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן לא יצא משם כיון שראה מלאך המות שלא יכול להוציאו אמר לו תן לי החרב ולא היה רונה רבי יהושע ליתן לו עד שיצאה בת קול ואמרה תן לו הסכין שצריכה לבריות אמר לו רבי יהושע השבע לי שלא תראה אותו לבריות בשעה שאתה נוטל נשמתו של אדם שבתחלה בכל מקום שהיה מוצאו שחטו בפני הכל ואפילו בחק אמו ובאותה שעה נשבע לו ונתנה לו. + והתחיל אליהו מכריז לפני רבי יהושע ואומר לצדיקי׳ פנו מקום לבר לואי הלך ומצאו רבי שמעון בן יוחאי שהיה יושב על י״ג קינובין של צדיקים אמר לו את בר לואי אמר לו הן אמר לו ראית הקשת מימיך אמר לו אין אמר לו אם כן אין אתה בר לואי ולא היה הדבר כך כי לא נראתה הקשת מימיו ולמה אמר לו שנראתה כדי שלא יחזיק טובה לעצמו. + ולמה שאלו בקשת מפני שהוא אות ברית בין הקדוש ברוך הוא ובין הארץ וכל זמן שנראת הקשת הקדוש ברוך הוא מרחם על עולמו וכל זמן שיש צדיק בעולם אין העולם צריך קשת שבשביל צדיק אחד העולם עומד שנאמר וצדיק יסוד עולם לפיכך שאלו על הקשת. + הלך מלאך המות לרבן גמליאל ואמר לו כך וכך עשה לי ריב״ל אמר לו רבן גמליאל יפה עשה לך אלא בא ואשלחך אליו ואמור לו בבקשה ממך שתחפש בגן עדן כלו וגיהנם ואוצרותיהם וכתוב אותם ותשלח אותם אלי אם יש גוים בגן עדן ומבני ישראל בגיהנם הלך מלאך המות ואמר לו רבי יהושע כך אעשה. הלך רבי יהושע וחפש בגן עדן כלו ומצא בה ז׳ בתים בגן עדן וכל בית ובית שנים עשר רבא מלין באורך וברוחב שנים עשר רבא מילין שעור מדת ארכן כרחבן.
+ הבית הראשון כנגד הפת׳ הראשון בגן עדן שוכנים בו גרים שבישראל שנתגיירו מאליהם לא בחוזק והקירות שלו בנויות מזכוכית וקורותיה ארזים וכשבאתי למדדה עמדו כל הגרים ובקשו לעבור ענה עובדיה הצדיק שהוא ממונה עליהם ואמר להם מנין זכותכ׳ שישב זה עמכם מיד הניחוני למדדה.
+הבית השני כנגד פתח השני בגן עדן והיא בנויה מכסף וקורותיה ארזים ויושבין בה בעלי תשובה ומנשה בן חזקיהו ממונה עליהן.
+הבית השלישי כנגד פתח השלישי בגן עדן והיא בנויה מכסף וזהב ושוכנים בה אברהם ויצחק ויעקב וכל ישראל שיצאו מארץ מצרים ודור המדבר וכל בני המלך דוד חוץ מאבשלום ושם דוד ושלמה וכלאב בן דוד חי הוא שם ושם כל מלכי בית יהודה חוץ ממנשה בן חזקיהו שהוא ממונה על כל בעלי תשובה ומשה ואהרן הם ממונים עליהם ושם כל כלי זהב וכלי כסף הנחמדים וכל טובות ושמנים ואבנים וחופות במטות וכסאות ומנורות של זהב ושל אבנים טובות ומרגליות ואמרתי למי אלה מזומנות ענה דוד ואמר לי כל אלו לבנים השוכנים בעולם שבאת ממנו ואמרתי לו שמא יש שם מאומות העולם אפילו מבני עשו אחי אמר לי לא שכל טובה שהם עושי׳ בעולם הקדוש ברוך הוא משלם להם שכרם בחייהם באותו העולם ובסוף יורשין גיהנם אבל בישראל כל רשע שבהם לוקה בעולמו בחייו וזוכה לעולם הבא שנאמר ומשלם לשונאיו וגומר.
+הבית הרביעי כנגד הפתח הרביעי בגן עדן והוא בנוי ויפה כאדם הראשון וקורותיו מעצי זית ובו צדיקים גמורים ונאמנים ולמה מעצי זית על שהיו ימיהם מרורים כזית.
+הבית החמשי הוא בנוי מכסף וזהב ומפז ומכתם וזכוכית ומבדולח ונהר גיחון מושך אל תוכו וקורותיו זהב וכסף והפרש מעלה מכל ריח הלבנון הפרשת מטות כסף וזהב ובשמים תכלת וארגמן מאריגת חוה ותולעת שני ושש ועזים מאריגת המלאכים ושוכנים בו משיח בן דוד ואליהו זכור לטוב ואפריון מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו ארגמן ובתוך האפריון משיח שוכן שהוא אהבת בנות ירושלם של תוכו רצוף אהבה ואליהו זכור לטוב נוטל ראשו של משיח ומניחו בחקו ואומר לו החרש כי הקץ קרוב ואבות העולם והשבטים כלם ומשה ואהרן ודוד ושלמה וכל מלך ומלך מישראל ומבית דוד כל שני וחמשי וכל שבת ויום טוב באים אליו ובוכים עמו ומחזיקים אותו ואומר לו דום והשען בבוראך כי הקץ קרוב ואף קרח ועדתו ודתן ואבירם ואבשלום באין אליו כל יום רביעי ושואלים אותו עד מתי קץ הפלאות ומתי תשוב תחיינו ומתהומות הארץ תשוב תעלינו והוא אומר להם לכו אצל אבותיכם ושאלו להם וכששומעין כך מתביישין ואינם שואלים אל האבות. וכשבאתי אצל משיח שאל אותי ואמר לי מה עושין ישראל בעולם שבאת משם אמרתי לו הם מחכים אותך בכל יום מיד הרים קולו בבכיה.
+הבית הששי יושבין בו מתים בדרך מצוה.
+ הבית השביעי יושבין בו מתי חלאים בשביל עונותיהם של ישראל. +ועוד אמר רבי יהושע בן לוי בקשתי למדוד בגיהנם ולראו׳ אותו ולא נתנו לי רשות משום צדיקים לא יראו גיהנם שלחתי לאותו מלאך ששמו קומם שיפתח לי גיהנם כלו ולא היה יכול שבאותה שעה המיתו רבי ישמעאל כהן גדול ור״ש ב״ג ועשרה צדיקים ובאה שמועה ולא יכולתי ללכת עם אותו המלאך לגיהנם. +יום אחד עמדתי וקבלתי עם קנור המלאך והלך עמי האור עד שבאתי לשערי גיהנם והם פתוחים והרשעים שהיו שם ראו את האור ושמחו ואמרו זה לזה האור הזה שיוציאנו מכאן. וראיתי בתים אורכן עשרה מילין על חמשה מילין פתוחו׳ גבים גבים של אש ועומדין ואוכלין את הרשעים ואחר שאוכלין אותן עומדין מעל האש על רגליהם ונופלין באש ונשרפין. ובאותו הבית יש בה עשר אומות מאומות העולם ואבשלום בן דוד ממונה עליהן ואומרים אומה לאומה אם אנחנו חטאנו מפני שלא קבלנו את התורה אתם מה חטאתם. משיבין להם אף אנו כמוכם אומרים לאבשלום אתה ואבותיך שקבלתם התורה למה אומר להם על אשר לא שמעתי למצות אבי ומלאכים עומדין מכאן ומכאן במקלות שלהן ומפילין אותן על האש והן נשרפין כלם ואחר כך רצים לאבשלום ורוצין להכותו ולשרפו באש ובת קול אומרת להם אל תכו ואל תשרפו אותו שהוא מזרע ישראל שאמרו לפני נעשה ונשמע והוא בן דוד עבדי ומניחין אותו על כסאו ומושיבין אותו בכבוד כמלך ולאחר כן מוציאין את הרשעים מן האש כאלו לא נשרפו ולא נגע בהן האש וחוזרין ושורפין אותן וכן עושין להן ז׳ פעמים ארבע ביום וג׳ בלילה ואבשלום נצול מכל אלה מפני שהוא בן דוד. + אמר רבי יהושע כשראיתי כל אלה חזרתי לגן עדן וכתבתי הדברים ושלחתי אותן לרבן גמליאל ולזקני ישראל והודעתים כל מה שראיתי בגן עדן ובגיהנם. + המקום ברחמיו יצילנו מדינה של גיהנם ויתן לנו חלק לעולם הבא עם הצדיקי׳ והחסידי׳ אמן. + +Siman 121 + +קכא. דין מילה על פי הקבלה +זה החבור נקרא ספר פרישה לפי שכל העוסק בו יפרוש מן העברה שרוב בני אדם נכשלין בה בעבור שנמשכין אחר יצרם בזה הדבר יותר מן שאר העברו׳. +כתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ובמקום אחר כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ודרשו רז״ל ביום ח׳ ואפילו בשבת. ולמה נצטוינו למילה לח׳ ימים לא פחות ולא יתר אלא א״כ נולד חולה שימתינו לו עד שיבריא לפי שיעבור עליו קודם ברית מילה ברית שנאמר והיתה בריתי בבשרכ׳ וכמו שכל המחלל שבת בהכרת כך יהיה זכר לזה הולד לכשיגדל שעבר עליו קודם ברית המילה השבת שהיא ברית ראשון שחייבין ישראל לשמרו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת. כך צריך שישמור ברית הראשון שקב׳ עליו במצוה ראשונה שלא יחללוהו שהוא מזרע קודש ולא יטנפוהו על ידי נאוף לפי שהיה אות בינו ובין המביאו לעולם ברוך הוא והוא אות בינינו ובין יוצרנו. +וכן תמצא במילה חצי השם י״ה ותמצא בו השם שלם מה׳ שעולה השם י״ה ו״ה כיצד יו״ד כ׳ ה״א ו׳ הרי כ״ו וא״ו י״ג הרי ל״ט ה״א הרי מ״ה שהוא השם שלם ולמד רמז לאדון הכל רם הכל שצוה לנו מצוה גדולה כזאת להיות לו ברית בינו ובינינו. +ועוד תמצא במילת אלהים עם שם אחד. ועוד תמצא שבזכו׳ המילה גזר הקדוש ברוך הוא את הים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים אל תקרא לגזרים אלא לגוזרים פירוש בשביל המילה. ועוד שהולד הוא מקודש מן הבטן שנאמר ואת בריתי אקים את יצחק וזהו אשר קדש ידיד מבטן וכמו שהוא היה קדוש כך אנו צריכין להיות קדושים בזה האות ולא לזלזלו שאלמלא מצוה זו שעתידין לקבלת ולקיימה לא היה נברא העולם. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וזאת הברית הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא שבו חתם השמים והארץ כמו בספר יצירה שחתם רום בי״ה ותחתונים בו״ה וזהו שאמר הכתוב ישמחו השמים ותגל הארץ. בחצי השם ברא עליונים ובחצי השם חתם התחתונים והמבין יבין. + וזה החותם שם בבשרנו בברית עולם להציל ידידות שארנו משחת משוחה עמוקה של גיהנם ולהצילנו מדינה. לכך צריך לשמור זה הברית שיהיה קדוש ולא יחללוהו ואין השמירה בזמה ובנאוף בלבד אלא בראית העינים ובהרהור הלב כמו שאמרו ז״ל הרהורי עברה קשים מעברה. + כל השמירה הזאת למה לפי שהעטרה דומה ליו״ד שהיא אות ראשונה של שם המפורש ובצורה הזאת היא חקוקה בבשר עם קדוש שנברא העולם בשביל ישראל לקבל מצוה זו והתורה. ומנין שבשביל לקבל מצוה זאת נבראו ישראל שנאמר במעשה בראשית נעשה אדם בצלמנו כדמותינו פירוש נעשה אדם שיהיה באותה אדמה ובדמות חתימתנו ושיתקיים העולם בעבורו ת״ל: +אלו עברות שאדם העושה אותן אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ע״ז. גלוי עריות. שפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כלן: + +Siman 122 + +קכב. דין גימטריאות ונוטריקון +ה׳ מתיר אסורים ה׳ פוקח עולים ה׳ זוקף כפופי׳ ה׳ אוהב צדיקים ה׳ שומר את גרים ראשי התיבות הללו לבד מהשמות עולין תרי״ג מכאן אמרו גר הבא להתגייר על מנת לקבל כל המצות חוץ מאחת אין מקבלין אותו דלא שלם מנין תרי״ג ולכך כתוב את גרים להשלים המנין א״כ נפקא לן משומר א״ת פירוש משומר מאל״ף ועד ת״ו הוי גר ואי לא לא:
+ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך. שלמה המלך ע״ה יסדו וחתום הוא בראשי תיבות ויש בו ט״ו קלוסין כנגד ז׳ רקיעין וח׳ אוירות על כסא הכבוד וכנגד ט״ו תיבות שבברכת כהנים שמברכנו ממקומו. ואומר אמן אחר הברכה כדי להפסיק בין פסוקי דזמרה שהיא מדרבנן ובין קריאת שמע שהיא מדאורייתא וכן כתב ה״ר שמעיה ז״ל בברכות. + עוד כתב שם שאומר אמן אחר ברכות קריאת שמע כדי להפסיק העשה בין קריאת שמע שהיא מן התורה לתפלה שהיא מדרבנן. וכן נמי אחר בונה ירושלם. וכן אחרי מהולל בתושבחות. ואין אומ׳ קדיש שלא להפסיק בין ק״ש לתפלה וכן הדין נמי שלא לומר קדיש אחר ערבית אך תקנוהו ואין לחלוק: +עלינו לשבח. עלינו בגימטריא ומעומד. להבל וריק ורי״ק בגימטריא [יש״ו] לא״ל ל״א גימטריא [מחמ״ד]. ויש אומרים להבל ולריק שיש בהן בגימטריא [יש״ו ומחמ״ט]. ואנחנו כורעי׳ גרסינן ולא גרסינן ואנו כי אין בכל הקריאה רק אנו ובכל מקום ואנו לשון אנינות כמו ואנו הדייגים.
+טעם בשמות של שמנה עשרה: ראשונה מי״ח זהו אבות ויש בה מ״א תיבות לבד מאברהם בתרא שאינו מן המנין שכבר הוזכר כנגד ל״ו אותיות שבפסוק ואעשך לגוי גדול וה׳ מאברהם הרי מ״א ועם אברהם יש בו מ״ב תיבות כנגד שם בן מ״ב. על כן צריך לאמרה בבונה גדולה. +י״ח ברכות כנגד י״ח צווין שנאמרו במלאכת המשכן שנאמר בו י״ח פעמים כאשר צוה ה׳ את משה. +באתה גבור יש בו מ״ט תיבות שיש בשלשה פסוקים ביחזקאל המדברים על תחיית המתים. לכן הנבא. וידעתם כי אני ה׳ בפותחי ונתתי רוח. וכשאומר מוריד הגשם יש בו נ״א תיבות כנגד נ״א תיבות שיש מן ונתתי מטר ארצכם עד נותן לכם. +בנקדש שמך יש בו כ״ז תיבות וכן בלדור ודור וכן באתה קדוש כנגד כ״ז אותיות התורה. +אתה חונן ראשונה לצרכים לפי שתפלות כנגד תמידין תקנום. וחרש שוטה וקטן פסולין לעבודה. ויש בה י״ז תיבות כנגד ואתה תדבר אל כל חכמי לב וכן בפסוק וכל אשה חכמת לב. +בהשיבנו יש ט״ו תיבות כנגד ח׳ אוירות וז׳ רקיעים שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שכן מצינו כמה פסוקים שמדברי׳ בתשובה שיש בהן ט״ו תיבות יעזוב רשע דרכו. וכן בשוב רשע מדרכו. והרבה אחרים: +בסלח לנו יש בה כ׳ תיבות כנגד כ׳ פעמים שכתוב בתורה וסלחת ונסלח. +בראה נא יש שבעה עשר תיבות כנגד פסוק ונצעק אל ה׳. +ברפאנו יש בה כ״ז תיבות כנגד אותיות התור׳ וכן בפסוקים של תורה ורפואה כ״ז אותיות רפאות תהי לשרך וגומר וכן כי חיים הם למוצאיהם וכן כפסוק והיה אם שמע תשמע עד כי אני ה׳ רופאך. +בברך יש ל׳ תיבות כנגד יפתח ה׳ לך את אוצרו וגו׳ ונגד פותח את ידיך וגו׳ שיש בין שניהם ל׳ תיבות. +בהשיבה יש כ״ז תיבות כנגד כ״ז תיבות שיש בג׳ פסוקים שמדברים מזה ואשיבה ידי עליך ואשיבה שופטיך ציון במשפט תפדה. ולמשומדים יש ל״ב תיבות לפי שהם כופרים מב׳ של בראשית עד למ״ד לעיני כל ישראל זהו לב והמינות תלוי בלב. +בעל הצדיקים יש כל האלפא ביתא לפי שמקיימין כל התורה ויש בו מ״א תיבות כנגד מ״א אותיות שיש בפסוק ואברכה מברכך. בלירושלם יש בו כ״ד תיבות כנגד כ״ד אותיות שיש בפסוק בונה ירושלם. +באת צמח יש בו כ׳ תיבות כנגד כ׳ אותיות שיש בנחם ה׳ את ציון. +בשמע קולנו ל״ה תיבו׳ כנגד ל״ה תיבות שיש מתפלה לדוד שמעה ה׳ עד יעבור פי. +ברצה ל״ד תיבות כנגד ל״ד כהנים שהיו מקריבים פר ושעיר ואיל. +מודים בגימטריא מאה כנגד ק׳ ברכות שחייב אדם לומר בכל יום ויש בהן כ״ז תיבות כנגד כ״ז תיבות שיש בהודאת עזרא מן ובמנחת הערב עד ויט אלי חסד. +שים שלום כ״ג תיבות כנגד כ״ג אותיות שיש בפסוק ישא ה׳ ובפסוק ושמו את שמי ולא תמצא אות ף׳ בי״ח ברכות לפי שאין אנף שצף אף קצף זעף נגף רשף כשישראל מתפללין. +וכן בפסוק ויקץ יעקב נתעלמו אותיות שטן ובסופי תיבות צבור כי אין שטן בצבור. + ראשי תיבות של י״ח ברכות מלבד ברכת המינין שלא נתקנה עדין עולין י״ח מאות כנגד י״ח מאות מלאכים הממונין על התפלה. לכך אין ו׳ בלירושלם וזהו שיסד הקליר ויצאו בם אלף ושמונה מאות. +מהכל יודוך עד אל אדון יש קי״ג תיבות כנגד ק׳ ברכות וכנגד י״ג בריתות שנכרתו על כל מצוה ומצוה. +מן ובוקע עד שבתה ט׳ תיבות נגד ט׳ צדיקים אדם נח. אברהם יצחק יעקב. משה אהרן. דוד ושלמה ונגד ט׳ שמות של מלאכי השרת. אראלים חשמלים שרפים כרובים חיות גלגלים עירין קדישין וט׳ תיבות שבקק״ק. + וממאיר עד הרחמים ז׳ תיבות כנגד ז׳ ימי השבוע שמאיר לעולם. ונגד ז׳ מועדי השנה: פורים. פסח. שבועות. ר״ה. כפורים. סכות. שמיני עצרת. +מהמאיר עד בראשית י״ב תיבות כנגד י״ב מזלות. ונגד י״ב שבטים. +אל אדון מיוסד באלפא ביתא. ובראשונות עשרה תיבות כנגד עשרת הדברות ובאחרונות י״ב תיבות כנגד י״ב שבטים ומזלות. נשארו י״ח אמצעיים שבכל אחת ארבע תבות שהן ע״ב כנגד שם המפורש ויחד הם כ״ב נגד אותיות ונגד שם בן כ״ב. +בישמח משה שלשים תיבות עד ושמרו נגד שלשים תיבות שיש מושמרו עד וינפש. ומן לא נתתו עד סוף ל״�� תיבות נגד התורה שמתחלת בב׳ ומסיימת בלמ״ד ושבת שקולה נגד כלה. +בוישמח ל״ב נגד ל״ב תיבות שיש מאך את שבתותי עד ויתן אל משה. בעל הניסים דחנוכה יש קכ״ד תיבות כמנין יוחנן שתקנו. וכן יש קכ״ד תיבות בתפלה למשה עד ויהי נועם שאמרו משה על מלאכת המשכן ורצה להקימו בכסלו אמר לו הקדוש ברוך הוא שמחה של כהנים אחרת תהיה בכסלו. +בעננו ס״ג תיבות נגד ס״ג אותיות שיש בפסוק וירא יעקב מאד. +שמ״ע נוטריקון שחרית מנחה ערבית ה׳ אחד מלכות תחלת הפסוק וסופו ש״ד. +עין של שמע ודלת של אחד גדולו׳ לעדות. מואהבת עד ובשערך מ״ב תיבות כנגד שם בן מ״ב. פירוש גימטריא חשבון שכן תרגם המתרגם את מפקד העם יתברך גמטור. + זכר בגימטריא ברכה. נקבה בגימטריא נזק. עפרון עפרן כתיב והיינו דכתיב נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסד יבואנו. פ״א עפרן בגימטריא ארבע מאות רמז לארבע מאות שבקש מאברהם מן השדה. +לא תבשל גדי בחלב אמו רמז שלא ינק יותר מכ״ד חודש שהן כמנין ימי שני שנים תש״ל ויום שנולד ויום שלאחר שתי שנים הרי הן תבשל. +שמע ישראל נוטריקון. שאו מרום עיניכם ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך. ללמדך שכל העושה תשובה באלול נענה. סימן לאליל הנשבר שאין לו רפואה אשר לא יוכל להרפא. +ותהר רבקה אשתו בגימטריא אש וקש ואי זו עשו ויעקב. +ברית בגימטריא תרי״ב ומצות מילה תרי״ג לכך אומר אחר המילה יהי רצון להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. +פן ישתה וישכח מחקק בגימטריא רמ״ח אברים שסופו לשכח כל אבריו. +צמח בגימטריא מנחם והוא שמו של משיח. + לדעת חשבון האדם בנפשו נקוט האי כללא בידך ג״ע הכ״א זט״ו. פירוש על כל היתר משלישיות תמנה ע׳. ועל כל היתר מחמישיו׳ תוסיף כ״א ועל היתר משביעיות תוסיף ט״ו ומכל החשבון תקח ק״ה והנותר הוא המחושב: + +Siman 123 + +קכג. דינין מה״ר אליעזר ב״ר נתן ז״ל +חמלתי לחקות ולדלות עמוקות מהלכות פסוקות אכן מורה חקות: משפטי הבצע וקצותם אבצע וכלם לא אבצע כי קצר המצע:
+א. ראובן תבע לשמעון לדין שלחתי על ידך ליטרה כסף ללוי ולא נתתו לו. ושמעון משיב עשיתי שליחותך ולוי אומ׳ שלא מסר לו כלל ישבע שמעון ללוי ונאמן דמגו דאי בעי אמר לראובן החזרתיו לך כדאמר בפרק דקדושין אמר לשנים הוליכו מנה לפלוני ולוי נשבע כמו כן שלא קבל ממנו כלום ודי ונפסד ראובן מן הדין דחנוני על פנקסו להיות נשבעין ונוטלין ולא כבן ננוס.
+ב. ראובן ושמעון דרים בבית הגר שמת וכל אח׳ ואחד אומ׳ וטוען החזקתי תחלה ואתה באת עלי ואין עדים בדבר מי קדם: דין זה כשנים אוחזין בטלית ויחלקו בשבועה אם שניהם מוחזקים שוים בשוה ואם לאו כל אחד נוטל מה שהחזיק.
+ג. ראובן תבע שמעון לדין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעדים ששמעון חייב לו מנה או חצי מנה: +דין הוא שיפרע שמעון מה שהעדים מעידים ונשבע שבועה דאוריית׳ על השאר מדאמר רבי חייא מנה לי בידך וכו׳. ואם השיב שמעון אין לך בידי אלא חצי מנה והא לך. דק הוא שיפטור כרב ששת דאמר אין נשבעין על טענת הא לך.
+ד. ראובן טען לשמעון עשרה זקוקין הפקדתי לך בפני עדים והלה אומר החזרתים לך והעדים מעידים שהפקיד ושהוציא מהם כ׳ זקוקין לצרכו. +דין הוא שישבע ראובן שלא החזירם לו מעולם. ושמעון לא מהימן בשבועה והוה ליה גזלן כששלח ידו בפקדון ופסול לשבועה. + הגה׳ ודוקא אם העידו שהפקידן צרורין אבל אם הפקידן מותרין מותר להשתמש בהן אם הוא שלחני נראה לרבי יצחק וראיה מההיא דהמפקיד אצל שלחני צרורין לא ישתמש בהן ואינו חייב באחריותן מותרי׳ ישתמש בהן וחייב באחריותן. עד כאן לשונו. כמו ההיא רעיא דאכל דובא תרתי מניהו וחייבוהו. ואלמלא ואתתיה נפטר בשבועה דקימא לן כל המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.
+ה. ראובן תבע לשמעון הלותי לך עשרה דינרין והפקדתי לך טבעת שלי ושמעון משיב לו לא היו דברים מעולם ועדים מעידין שבשעה שכפר בב״ד היה בידו או בביתו: +דין הוא ששמעון פסול לישבע שהוחזק כפרן ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה ועל השאר ישבע ויטול המלוה דאמר רבי יהודה הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות. אבל אם העידו שראוהו בביתו לאחר כפירה אינו נפסל בכך דיכול היה לומר אבוד היה בשעת כפירה ואשתמוטי משתמיט עד דכחיש ומשלם ליה:
+ו. ראובן היה מחזיק בבי׳ אחד ושמעון מערער עליו ואומ׳ שלי הוא והלך שמעון ונתנה ללוי במתנה בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקפה לראובן לדין והוציאו בדיינין ועתה תובעו לוי לשמעון בכח מתנתו ושמעון משיבו לא היתה המתנה מתנה כי לא היתה באותה שעה ברשותי. +דין הוא דזכה בו לוי דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכולי:
+ז. ראובן תבע לשמעון טרחתי והראתי לך סחורה להשתכר ביני ובינך כי לא היו לי מעות ונתרצית והלכת וקנית ורוחת כך וכך. חלק יש לי ברוח כי היית שלוחי בחצי. ושמעון משיבו אמת כדבריך אבל זכיתי לעצמי ולא לך ועקרתי באותה שעה הדברים כי לא זכיתי בדבר ואי משום שהראית לי מקום אני אתן לך את שכרך כדין סרסורי׳. +דין הוא שזכה ראובן בחצי הריוח והמגביה מציאה לחברו קנה חברו אפי׳ לרבא דאמר לא קנה הא אמר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
+ח. ראובן טען לשמעון הייתי עומד ברשות הרבים והיתה מרגלית מונחת תוך ארבע אמות שלי והגבהת אותה ושמעון משיבו הגבהתי וזכתה לי. +דין הוא שלא זכה ראובן שאין ארבע אמות קונות לו במציאה אלא בצדי רשות הרבים ובשמטה אבל לא ברשות הרבים ובשדה אחרים.
+ט. ראובן נתאכסנו לו אורחין והיה שמעון מחזר אחריהן לקנות סחורתם ואמר לו ראובן רוצה אני לזכו׳ בסחורתן ולקנותה כי ביתי זכתה לי ולא שמע אליו שמעון והלך וקנה בשעה שלא היה ראובן בבית ותבעו ראובן להחזירם לו. דין שיחזירם לו ממתניתין דזכתה לי שדי גם משום ועשית הטוב והישר כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא:
+י. בן ראובן שלא הגיע לפעוטות שמקחן מקח וסחורתו סחורה ועד שלא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמים. +דין הוא שיחזיר לו שמעון דהוא כחוטפה מיד אביו שמרצה לו מיד כדאמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו וכו׳.
+יא. ראובן הוציא שטר על שמעון וכתוב בו שאביו של ראובן הלוה לשמעון מנה. השיבו שמעון והלא גזרה היתה ונשל לו הבתים ואיך בא שטר זה לידך והשיב ראובן מה אתה חש מן השמים נפל לי. +דין הוא דפטור דיתרע לי במה שנפל דאמר כיון דנפל דלמא מקרי וכתב. וכן נמי אם ראובן הוציא שטר על שמעון שהלוהו ושמעון אמר פרעתיך ונפל ממני והעדים יהודה ולוי מצאו אותו ומסרוהו לראובן ולוי העיד בו. פטור שמעון כרבי יוחנן דחייש לפרעון דהא תניא כותיה.
+יב. ראובן קנה משמעון חומש בזקוק והוסיף והוציא בנקודה ובמסורת והשביחו ועמד עד ג׳ זקוקים שנתייקר ואחר כך נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מיד ראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל. +דין הוא שישלם לו שמעון ג׳ זקוקי׳ כרב דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אפילו שבח יש לו כן פסק רבא:
+יג. ראובן הלך לקלוניא ואמר לשמעון תבא עמי ו��לכו לשם והרויחו מה שהרויחו והמקום אנה ליד ראובן רוח בלא שמעון. + דין הוא שיפטר ראובן כדאמרינן מה שתעלה מצודתי היום וכו׳ דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:
+יד. ראובן שטבעה ספינתו ושללו גוים את הספינה ומכרו השלל לשמעון וראובן תובע אבדתו שבאה לידך השיבה לי. +דין הוא שלא להשיב מנין לאבדה ששטפה בנהר וכו׳. אבל אם בקש ראובן חרם על מי שיבא אבדתו לידו שיחזירנה לו חייב להחזירה לו מפני תקנת הקהל שתקנה היא לו וניחא ליה שאם יארע לו כך שיחזירו לו כדאמר רבא ניחא ליה לאיניש דנהדר בסימנין דאי מתבד מיניה מחזרינן ביה:
+טו. ראובן שנפל כיסו ברבים מצויין שם ומצאו שמעון וראובן נותן סימנין אף על גב דנותן סימנין בדין אינו חייב להחזיר כרבי יצחק דאמר חייב אדם למשמש כיסו בכל שעה מכל מקום חייב להחזיר משורת הדק דכתיב אשר יעשון וכדאמר תיתי לי דעבדי לפנים משורת הדין:
+טז. ראובן שמכר לשמעון בית של אבותיו ומצא שמעון מציאה בכותל. +דין הוא שיהא של שמעון דתניא יכול אדם לומר של אמוריים היא הכא נמי של גוים היא. אבל אם בנאהו ראובן זכה בהן ראובן ואם דרכו להשתכר לאחרים הרי היא של אחרון שדר בו קודם כנסת שמעון כדפריש׳ לעיל. ואמאי נזיל בתר בתרא ומשני דליכא למיקם עליה:
+יז. ראובן שלח פירות לשמעון ומצא בתוכן מרגלית ונודע הדבר לראובן ותבעו לדין. +דין הוא שזכה שמעון בה כדתנן לקח פרות ובתוכן מעות הרי אלו שלו דאיכא למימר מעלמא אתו. ואם ראובן נתן סימנין יחזיר כדתנן התם:
+יח. ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טענו נשתמשת בספר שלי וטשטשתו ושמעון משיב קריתי בו אבל לא חסרתיו מימי כלום גם העידו שלמד בו. + דין הוא שישבע ראובן כמה חסרו ויטול ושמעון לא ישבע שהרי נפסל לשבועה דהרי שליחות יד בפקדון ואמרינ׳ גבי פקדון אם בשבילו פותחו אסור ומשכון אקרי פקדון כדתנן ויוציא הלא את הפקדון. ואם טענו ראובן שום תביעה שמוטלת שבועה על שמעון להפטר ישבע ראובן ויטול אבל אם אין עדים מעידים שלמד בו יפטר שמעון בשבועה שלא חסרו דמגו דאי בעי אמר שלא למד בו לעולם. ואף על גב דאודי דאין אדם משים עצמו רשע:
+יט. ראובן טען לשמעון הפקדתי בידך מרגלית ותבעתיך לדין וטענת אבדתיה ורצית לישבע ושאלתי ממך זקוק בשורה באותה שעה ועתה נודע לי שמצאתה בב׳ זקוקין אותו זקוק שני אני תובע ממך. ושמעון משיב כי שכחה ברשותי: +דין הוא שיפטור שמעון כדתנן שלם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו. ואף על גב דגבי כיפי אמר רב נחמן הדר כיפי למריהו והדרא אפדנא למריה היינו משום דאטריחיה לדיינא למגביה תחלה אבל כששלם מדעתו לא. ולא שלם ממש אלא אף על פי שלא שלם כיון שרצה לשלם ולא הספיק לשלם עד שמצאה וכרבי יוחנן.
+כ. ראובן שטען לשמעון משכון משכנתיך שוה עשרים דינרין בעשרה דינרין ואבדת אותו בפשיעה ושמעון השיב לא כן אלא נאבד או נגנב שלא בפשיעה. + דין הוא לשלם עשרה דינר לראובן דשומר שכר הוא וחייב בגנבה ואבדה. ואם טען שמעון לא היה שוה אלא שמונה דינרים והי׳ דינרים אם תובעך וראובן טוען כנגד הלוא׳ היה שוה ישבע ראובן כדין מודה במקצת שהרי הלואה עודפת על שוייו של משכון אף לדבריו הלכך ישבע ויפטר מח׳ דינ׳ וישלם לו ב׳ דינ׳ ושמעון ישבע תחלה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בו אבל לא יקדמנו ראובן דשמא יוציא שמעון המשכון להכחיש ראובן וכדאמ׳ רב אשי. וכל הדינין הללו כשטען שמעון נגנב או נאבד אבל אם טען נאנס ישבע שמעון ופטר מן המשכון וראובן ישלם לו כל החוב. והיכא ששניהן תובעין זה לזה. כיצד המלוה אומר שלא היה שוה כדי הלואתו ולוה אומ׳ שהיה שוה יות׳ מחובו לוה נשבע שלא היה שוה פחות ושניהם פטורים.
+כא. ראובן הפקיד לשמעו׳ מרגלית ואבדה בפשיעה וחייבוהו בית דין ולא רצה לשלם וירדו בנכסיו כדין שומא ושלמו לשמעון כדי שוויה. ואח״כ מצאה שמעון ונתיקר׳ המרגלית ותובע ראובן המרגלית והוא ישלם לו כל מה ששלמו לו בית דין. +דין הוא שיחזור לו המרגלית כדאמרי׳ הדרי כיפי והדרא אפדנא.
+כב. ראובן טען לשמעון אני ואתה היינו במקום פלו׳ והיית קושר חבלתך וקשרתו ושמת אותו בספינ׳ ונכנסת בה ופשעת בשלי השיבהו לי. ושמעון אומ׳ כאשר עשיתי בשלי עשיתי בשלך ושמתי חבלתי בספינ׳ אשר היו שם יהודי׳ וקפצו לסטים ושללו הספינ׳ שלי ושלך. דין היא שישלם שמעון דאמר רבא הלכתא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר כי הכא שמסר לספן בשכר ואפי׳ היה הספן יהודי יכול לטעון ראובן אתה האמנתי האיך לא מהימן לי אלא בשבועה וכל שכן גוי אבל אם ראו עדים ששללו אותו חפץ שמעון פטור בלא שבועה אע״ג דלא היה שם דודאי אלו היה שם לא היה מציל כדתנן רועה שבא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אם לא יוכל להציל אף אם היה לשם פטור. אבל אם הניח אח׳ מבני אדם שם אפי׳ לא היו שם עדים פטור שומר ודוקא אשתו ובניו כדאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ואם היה ראובן יכול להניח סחורתו אצל הספן אפי׳ לא הניח שמעון שום אדם שם פטור כדאמרי׳ גבי הנהו גנאי דכל יומא גבי ההיא סבתא היו מפקידים וכו׳. וכן אם טבעה הספינ׳ ואין עדים שנאבד חפץ של ראובן חייב שמעון משו׳ שומר שמסר לשומ׳ ואם היה עבדו שם הרי הוא כמוהו וישבע העבד שנאבד בספינה ופטור שמעון.
+כג. ראובן ושמעון קנו פרקמטיא במקום פלוני בשותפות והוליכה שמעון בעיר אחרת וחלקה בינו לבין עצמו ומכר שמעון ביותר וכשבא ראובן הוזל חלקו ותובעו ואומר לא יפה חלקת ומה שמכרת לי ולך והשאר לי ולך ושמעון אומר בשוה חלקתי וחלקי נמכר ביוקר במזלי וחלקך נסתחפה שדך. +דין הוא שיחלוק לראובן במה שמכר ביוקר שכל חלוקה צריך בית דין לחלקה כדאמר אבין אייתי תרי גברי דפלגת קמייהו ואם מכר שמעון חלקו בזול שהיה צריך למעות וחלק היוקר הפסיד שמעון. גם יכול ראובן להשביעו שחלק בשוה. אבל דבר שדרכו להיות שוה כגון מעות יכול לחלק בלא חברו ובלא בית דין דאמר רב זוזי כמאן דמפלגי דמו.
+כד. ראובן ושמעון הפקידו אצל לוי ב׳ כלים אחד גדול ואחד קטן בשק אחד ולא פרשו ללוי אי זה לראובן ואיזה לשמעון ועתה כל אחד תובע הגדול. + דין הוא שישלם לאחד הקטן ולאחר בדמים כפי שויו של קטן והמותר יהא מונח עד שיתברר דהואיל והיו בכרך אחד לא היה ללוי למדק ולא יפסיד בתרעומותן. אבל אם לא היו הכלים יחד בשעת הפקידה ישלם לכל אחד דמי הגדול דהוה ליה למדק. וכן הדין בזה מנה וזה מאתי׳ כדאמרינן התם ודמי פקדון אפקדון.
+כה. ראובן תקן לשמעון לדין ואומר שמעון לא איש דברים אנכי והביא את לוי לסדר את דבריו. + דין הוא שאין תובעין אותו כדאמרינן התם אפטרופא לדקנני לא עבדי אבל הוא עצמו יכול להשיב וכן משמע כהן גדול דן ודנין אותו.
+כו. ראובן טען לשמעון תן לי חטים שהפקדתי אצלך ושמעון משיב אבודים הם ומכרתים. דין הוא אם לא חסרו יותר מכדי חסרונן ומכרן אפילו בבית דין ישלם לו כשעת התביעה דקרו ליה שולח יד כרבי יוחנן אליבא דרבי עקיבא ואם חסרו יותר מכדי חסרונ�� ומכרן בבית דין הכל ישלם לו מה שקבל מהן ופטור.
+כז. ראובן נשבה למדינת הים וירד שמעון קרובו לנכסיו וחזר ראובן ותבעו מה שאכל גם לחלקו מנכסיו. +דין הוא שנותנין לשמעון כדין אריס לפי שבדין ירד דשמואל ורב נחמן ורב הונא דאית להו מורידין קטן לנכסי שבוי ונותנין לו בעדים ואף על גב שירד מעצמו בלא ב״ד מ״מ אשתכח דהא דאכל שפיר אכל. ויש לו דין עדים ואם היה קטן שבוי אין שמין לו דשלא כדין ירד ואין מורידין לנכסי קטן.
+כח. ראובן הפקיד לשמעון כספים ודין שמירת נכסים בקרקע מגנבים ומאש ואם הניחן במקום המשתמר מגנבים ולא מאש או במקום שמירה מאש ולא מגנבים ונשרפו דהיינו תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כרב יוסף וצריך שיניחם במקום המשתמר משניהם והיכא דשכיחי גזוטאי נראה לפי שטת התלמוד שאף לא הניחן בקרקע אלא הניחן במקום המשתמר מאש ומגנבים ונאבדו פטור מדקפיד רב יוסף אבל אלו דקאמר אף על גב דלענין גנבי נטרותא הא לענין נורא פשיעותא היא ולא קאמ׳ ולא קברן שמע מינה דאף דברים שאינן נשמרים בקרקע כגון בגדים אם הניחן במקו׳ שמור משניהם ונאבדו פטור. וצריך לחזור אחר שמור מאש ומגנבים. ואם נתן הנפקד לאחד מבני ביתו ולא הודיעו שהוא פקדון אף על גב דלא הניחן במקום המשתמר יפה רק בתיבה פטור רק בשבועה שנשבע המצניע שהניחן בתיבת הנפקד והנפקד נשבע תחלה שאותו פקדון מסרו לאחיו או לבנו כדאמרי׳ אשלימינהו לאימיה ואותיבינהו בקרטליתא ואגנוב ופסק רבא כדפרישנא.
+כט. ראובן הפקיד פירות אצל שמעון והיה לוי שכירו של שמעון לשמור פרותיו וכל אשר בביתו ולא שמר הפירות יפה והרקיבו ותבעו ראובן ושמעון משיבו הלא ידעת כי לוי שומר שלי ולכך הפקדת לי. +דין הוא לפטור שמעון אבל עם לוי יכול לטעון היה לך להודיעני ופשעת בהם ולוי חייב כדאמרינן גבי בקרא דלא הוה ידע ואיחייב ליה למוכר לשלם בקרא דלאו איהו מסר ליה לאודועינהו.
+ל. ראובן טען לשמעון ליטרא מעות הפקדתי לך החזירם לי ושמעו׳ משיבו נגנבו וראובן אמ׳ נשתמשת בם ונתחייבת. +דין הוא אם אין המעות מונחין אפילו הן צרורין אם שמעון סוחר מותר ורשאי הוא להשתמש בהן דדעתו של מפקיד בשעת פקדון להן שיוצאין לענינו של זה והואיל ורשאי הוא הוי עליהו כשומר שכר כדתנן המפקיד מעות אצל שלחני. וה״ה לכל סוחר וחנוני. וחייב לשלם ודוקא נאבדו או נגנבו אבל נאנסו פטור כרב נחמן דטפי משומר שכר לא הוי.
+לא. ראובן שהפקיד חבית של יין אצל שמעון והוציא ממנ׳ הין של יין והחמיצה משלם שמעון את כלה. נשברה אינו משלם אלא הין של יין בלבד דאמר רבא לא שנו אלא נשברה וכו׳.
+לב. ראובן שהניח ליטר׳ פשי׳ אצל שמעון במלוה או בפקדון והקנה אותן ללוי בקנין גמור לא קנה לוי המעות דאין נקנין בחליפין אלא אגב קרקע כרב פפא דאקני לשמואל אגב אספיה דביתא. אבל כסף בלא מטבע נקנה בחליפין אלא אגבי פרות. ואם ראובן הקנה בקנין סודר לתת לו ליטרא פשיטי קנה וחייב ראובן לשלם דהא שעבד נפשיה בקנין סודר לתת לו וכדתנן מתנה שומר חנם להיות שומ׳ חנם להיות שואל ואמרינן במאי בדברים. ומותר כשנקנין מידו וקונין בכליו של קונה כרבי ומה שנהגו לקנות בכליו של עד הכי אמר הגאון רבי נחמן הרי תקנו רבנן דמתיבת׳ דלקנו עדים ועדים שליחות דקונה קא עבדי וכיון דקנו מהמקנה ונקנה סודר בידיה וגמר ומקנה ליה.
+לג. המוכר קרקע לחברו או חפץ ונתן מקצת דמים אי מפרש המוכר דחקו או דעייל ונפיק אזוזי לא קנה הלוקח בשום קטן או שייר אפילו ��שוט אחד ומוכר לא קאי במי שפרע ואי לא עייל ונפיק אווזי קנה הלוקח כדבר הנקנה בכסף ואפילו במקצתו לשם ערבון ולא בתכשיט.
+לד. הנודר לתת מנה לחברו בדבר מועט וחזר בו נקר׳ מחוסר אמנה ואם התנה לעני הרי היא כצדקה ואפילו מתנה לחברו וכן מוכיח בירושלמי.
+לה. ראובן שאמר לשמעון שמור לי חפץ זה ושמעון אמר הרי ביתו לפניך כטוב בעיניך הניחהו אפילו שומר חנם לא הוי כרבא וכרבי דאמר בכלן אינו חייב עד שיקבלנו ושמואל פסק כרבי.
+לו. ראובן שהשכיר לשמעון עליתו להניח פרותיו ואחר כך מכרו לראובן אף על גב דלא משך ראובן קנה אם נתן הכסף כדתני׳ אמר רבי שמעון אימתי והלכה דהחוזר במקח לפי שהוא ירא שאנסוהו אינו במי שפרע. והלכתא שתות מעות שנינו לענין כשמואל ורב נחמן דאמר מוכר וחוזר לעולם דלא קים ליה ולא נקיט מקחו בידו. ואם קונהו מזה ומוכר לזה לא דידע ומחיל. והלוקח תשמיש של בעל אין ללוקח דין אנסה כמעשה דורשני והאומר על מנת שאין עליו אונאה אני מוכר לך אין לו אונאה דאהני ליה להכי. והלכה שכירות יש בה דין אונאה כדמסיק מדכתיב ממכרת עולם ומכירת קרקע אפילו בטול מקח ליכא.
+לז. ראובן ששלח מעות לאשתו למזונות ביד שלוחו ונאנסו ממנו בדרך עם ממונו: +דין הוא שלא ישבע אלא לבעלה הואיל וצריך לתת לה אחרים לזונה כדתנן בני העיר ששלחו שקליהם וכו׳:
+לח. ראובן טען לשמעון ספר מכרתי לך והתנית לי להחזירו לי כשיהיו לי מעות. ושמעון משיב מכירה גמורה מכרת לי ואחר המכר אמרתי לך כשיהיו לך מעות אחזירנו לך ולא לך קנין ממני ופטומי מלי בעלמא אמרתי לך כדי להניח דעתך. +דין הוא אם יש עדים לשמעון שכן הוא יפטר אם לא חזרו והכירו התנאי בקנין ואם אין עדים וראובן טוען כי מתחלה התנה ושמעון אומר לאחר ישבע שמעון שבועת הסת. והמתנה מתחלה ללמוד אסו׳ משום רבית כשלומד בו אבל המתנה לאח׳ כן טוב לו ולמוכר דלא מחזי כרבית דהוי כחוזר שמעו׳ ומוכר׳ לו. כללא דאסמכתא דאי לא קני ואפי׳ כתב בשטר דלא כאסמכת׳. ואי אמ׳ לזה מעכשו קני כגון הריני מוכר לך דבר זה מעכשו קני והרי הוא מכור לך מעכשו אם לא אחזיר המעות עד זמן פלוני לא צריך ב״ד חשוב הואיל וזכותיה בידיה ולענין אם אוביר ולא אעביד אשלם לך במיטבא לא הוי כאסמכתא בדבר שבידו. וכגו׳ דלא גזים בתנאי לשלם לו יות׳ ממה שהפסידו. והלכתא המקבל קרקע מחברו באסמכתא לענין הלואה הדרא ארעא והדרי פרי לענין מכר לא הדרי דמחילה בטעות הוי מחילה בלשון מכר ולא הוי כרב נחמן. והלכתא המקבל מעו׳ לחצי שכר אין צריך לתת לו שכר טרחו דמתוך שטרח בשלו טרח נמי בהאי כר׳ אליעזר והלכתא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלווה למלוה:
+לט. ראובן שטען לשמעון אניתני ומכרת לי יין בחזקת שהוא מרקא ושמעון משיב והלא טעמתו. +דין הוא דפטור אפי׳ ערבו כר׳ אחא. ואם טענו שערבו אחר שטעמו ישבע שמעון ויפטר:
+מ. ראובן שטען לשמעון משכנתי לך סוס בכך לשבוע ואם ימות אצלך אתה חייב לי זקוק ועשית בו מלאכה ו׳ שבועות ומת ואני תובעך השכירות והזקוק ושמעון משיב לא אשלם דמחזי כרבית: +דין הוא לשלם הכל דלא הוי עליו הדמי׳ בהלואה כדתנן השם פרה לחברו וכו׳ ואע״פ שאסור להלות מעות של יתומי׳ ברבית למחצית שכר מהא מותר ומקבל עליו אחריות של הפסד כדאיתא בירושלמי בר אדא אתפקד מידלא דיתמי:
+מא. ראובן שטען לשמעון שלחתי בידך זקוק בעיר פלוני לקנו׳ לי עורות כבשי׳ וקנית בכספי לעצמך ורוחת ושמעון משיב אמת כי קניתי בכספך קח כספך והי לך ומה שרו��תי לעצמי הוא. או שמא משיב לו לא קניתי ועדים מעידין שקנה: + דין הוא שישלם לו כל מה שקנה וכדתניא הנותן מעות לחברו ולוקח לו פרות וכו׳.
+מב. ראובן שהיתה לו סחור׳ ומכרה בי׳ זקוקין שיתן לו שמעון בשוויה ואם יזול או יפסיד יתן לו שמעון עשר׳ זקוקין דבר זה אסור. דתנן אין מקבלין צאן ברזל מישראל ואם ראובן מקבל זו לא דבר זה מותר אף בלא מתה ואבדה. והלכתא בסחורה נקנה ללוקח בסגירת מפתח שהיא בתוכה. ואם מסר מפתח כדין סוחרים. וכדאמר התם באתרא דנהיגי:
+מג. ראובן שטען לשמעון השכרתיך לכתיבה ונתתי לך ספר להעתיק השיבהו אלי. ושמעון אומר נגנב ממני. +דין הוא שחייב דשומר שכר הוי. ואם חתרו גנבים בביתו פטור דאונס הוא לגביה. ואם אמ׳ לו שמעון גמרתי מלאכתך טול והבא שכרו או שהקדים ראובן שכרו לא הוי כשומר שכר כדתנן וכלן שאמרו טול וכו׳. ונשבע שלא פשע ופטור כשומר חנם.
+מד. ראובן שקבל סחורה משמעון להוליכה בעיר פלוני כדי להשתכר בשביל עצמו שאם לא ימכרנה יחזירנ׳ לו ובחזרתו נאנסה או נגנבה או נאבדה. +דין הוא שחייב ראובן לפי שאף בחזרתו היה מוכרה אם ימצא לוקח כההוא גברא דזבין חמרא לחבריה וחייביה רב נחמן לשלומי משום דאי אשכח לזבוניה. וגם יש ללמוד דאם קבלה על מנת ליתנה לאח׳ באותו מקו׳ שהוליכה או להחזיר אם לא יקבל המקבל המתנה שפטור ראובן בחזרה מאונס ונשבע שנאנסה.
+מה. ראובן שהיה עומד ברשות הרבים ואמר לו שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו ואמר לו ראובן הנח לפני ונגנב: +דין הוא שחייב ראובן כשומר בפשיעה. ואם אמ׳ הנח לפניך או שאמר הנח סתמא לא דהנח סתמא אבעיא להו ולא אפשיטא ועבדינן לקולא. והלכתא דשומ׳ אבדה הוי כשומר שכר כרב יוסף. והלכתא ראובן שנתן לשמעון ברחוב של יהודים חפץ להוליכו לביתו וטוען שמעון קפצו עלי גוים ונטלוהו אם אין רואה שיעיד חייב שמעון לשלם ואינו נאמן גם בשבועה הואיל ושכיחי רבים שם כאיסי בן יהודה וכרבא:
+מו. ראובן טען לשמעון השאלתי לך כלי למלאכה פלונית ושנית למלאכה אחרת ושברת אותו ושמעון משיב לא שניתי כי אם באותה מלאכה נשבר: +דין הוא שיביא עדים שלא שנה או ישבע ואם לא ישלם שכרו משלם הדמים כרב הונא וכרב אסי. וכן דעת פר״ח.
+מז. ראובן השכיר סוסו או השאילו לשמעון וסייעו עד שעלה או שהגביה משוי אפי׳ פשע בו פטור דהיינו עמו במלאכתו ואם מתכוין להגביה לראות אם יכבד המשוי על הבהמה חייב שמעון כרבי חנינא דאגר בונדייתא וכו׳:
+מח. ראובן טען לשמעון מנה לי בידך ושמעון משיב איני יודע שאני חייב לך כלום. +דין הוא שישבע שמעון שבועת הסת שאינו יודע שהוא חייב לו כלום כרב נחמן וכר׳ יוחנן דאמ׳ ממון וכו׳. והוא הדין אם טען אני יודע שאיני חייב לך כלום אבל אם טען שמעון איני חייב לך כי אם שני דינרים והשאר איני יודע חייב בכל המנה שבועה דאורייתא ואם אינו יכול לישבע משלם כדברי שבט׳. האי איני יודע כגון שאמר איני כופר אם מעולם היה לי שום עסק עמך ואם מעולם היה לי משלך כלום אבל אם אמר איני יודע אם פרעתיך בהא כולי עלמא מודו דמתוך שאינו יכול לישבע ישלם וכן הלכה.
+מט. המשכיר בית לחברו על מנת לתקן לו כל דבר שצריך אומן משכיר אומר עשרה דינרין ושוכר אומר ששה דינרים משכיר כרב נחמן דאמר קרק׳ בחזקת בעלים קיימת ואם הם שוים בקציצה והמשכיר אומר לא נתת ושוכר אומ׳ נתתי שוכר נאמן בשבועה אחר זמנו אף משלם. אבל תוך זמנו אינו נאמן כדבעו מיניה מרבי ינאי אמר רבי יוחנן שכיר בזמנו נשבע ונוט�� שכיר הוא דרמיא שבועה עליה משום דבעל הבית טריד בפועליו אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה:
+נ. ראובן ששאל כלי משמעון או בהמה למלאכה כיון שמשכו ראובן אין שמעון יכול לחזור בו דא״ר אליעזר ברבי שמעון משיכה קונה וכן תניא כותיה. ויכול השואל להשתמש באותו כלי או באותה בהמה כל ימי שאלתה ובלבד שלא יחסרנו. ואם שאל ממנו בקנין משתמש ממנו ככל אשר יחפוץ אפי׳ יחסר ויכלה עד הבית יד כדאמר רב אשי ומהדר ליה קתיה.
+נא. הלכתא דברים הידועים שעושין להשתכר ולהשאיל אינו יכול לטעון לקוח הוא בידי ומשכון הוא בידי זולתי אם ראוהו עדים נכנס לבית חברו ונטל כלים והטמין תחת כנפיו וטוען לקחתים והלא אומר השאלתים הנכנס אינו נאמן לבעל הבית שאינו עשוי להשאיל ולמכור כליו אבל עשוי להשאיל ולמכו׳ כליו נאמן הנכנס אם הן כלי׳ שדרכן להטמי׳ או שהוא צנוע ואין דרכו לישא בגלוי אף כשראוהו הנכנס אינו נאמן לומ׳ לקוחים הם בידי לעולם עד דאיכא ג׳ דברי׳ שאינו נודע שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר ושיהא עשוי למכור ושיהא לנכנס דרכו להטמין או בבזוי הכלי או בצניעות נכנס.
+נב. הלכתא אחים או שותפין או אפי׳ היה אחד מהן מוחזק אחר זמן כלן חולקין עמו בשוה אם לא יביא ראיה דלאו חזקה היא דתניא אחד מן האחין שמת והיו אונות או שטרות יוצאות בו וכו׳. והלכתא כרב נחמן וכרב.
+נג. הלכתא בגיריה דידיה אין אדם רשאי להזיק חברו ואפי׳ בשלא מזיק אם אח׳ כך מזיקו כמו בעליה בנפילת מים ברחיצת ידים דמועטין דבליעי תחלה ואחר כך נופלין וכיוצא בו הלכה כרבי יוסי:
+נד. והלכתא הדר בחצר חברו אין צריך להעלו׳ לו שכר ובחצר דלא קיים ליה אגריה ואפי׳ השוכר אסור למיגר.
+נה. והלכתא ראובן שיש לו אבני׳ ועצים בחצר של שמעון ואמ׳ לו לפנותם והשיב לו שלך יהיו שלא זכתה לו חצרו דדחוי קא מדחי ליה אבל אם פנה אות׳ שמעון ושתק הרי זה זוכה בהן.
+נו. והלכתא ראובן הקובע זמן לשמעון לפרעו ותבעו בזמנו ואמר פרעתיך אינו נאמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וכריש לקיש דאמ׳ ואם תבעו לאחר זמנו ואפי׳ בתוך הזמן נאמן לומ׳ פרעתיך אע״ג דהאי נקיט שטר׳ בידיה מגו דאי בעי אמר נאנסו והכל בשבועה כרב אשי:
+נז. והלכתא ראובן שבנה כותל זה רביעי לביתו אצל כותל שמעון ותבעו לסייעו בבנותו דגם הוא צריך לכותל זה ולא אבה ולאחר זמן נמלך ובנה ג׳ כותלים וזו היתה לו רביעית אע״ג שלא נתן עליו קורות מגלגלי׳ עליו כל החצי כדתני׳ סמך עליו כותל אחר.
+נח. והלכתא ראוהו עדי׳ נכנס לבית חברו למשכנו אם ידעו מה ישלם על פיהם ואם לא ידעו מה אבל מעין שראו דבר הנטל תחת כנפיו ונשבע הנגזל כמה הם שוים ונוטל. ואם לא ראוהו רק שנכנס למשכנו נשבע הנכנס שלא נטל דבר דעביד איניש דגזים ואמר הכי כדאמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא וכו׳.
+נט. והלכתא הנכנס לבית חברו ונחבל נשבע ונוטל. ובמקום שאין יכול לחבל עצמו אפי׳ בלא שבועה. ואם תפש בחוצה לה מפקינן מיניה אם לא יפייסנו החובל או מי שנכנס בביתו על גדולים בממון או בקבלת הדין או מי שהוציא משכון מתחת ידו. בא אחד ואמר השיבהו לי כי פקדון הוא לך ממני והלה אומ׳ לא כי אלא משכנת אותו אם יש עדי׳ שמסרו לו נשבע זה שהפקידו לו ונוטל. אם אין עדים נאמן המחזיר במגו דאי בעי אומ׳ לא היו דברים מעולם.
+ס. המכיר כליו או ספריו ביד אחר זה אומר נגנבו ממני וזה אומר קניתים בשוק. +דין הוא אם יצא על התובע מתחלה קול גנבה בביתו שיטול כליו בדמים שקנאם בשבועתו ודין זה נהוג אף בלא קול אם יש עדים שהוא שלו מפני תקנת הקהל או אפי׳ ליכא עדים אם יש מחתרת בביתו. ואם הוכר הגנב בדין יטול בחנם והקונה יתקיף הגנב לדין. ומפני תקנת השוק יתן דמיה ויחזור ויתקיף הגנב לדין ודמיו שקנאן בשוק או בפרהסיא. ומגנב שאינו מפורס׳ בזה לא עשו תקנת השוק.
+סא. הלכתא הגוזל שדה מחברו ונטלוה הוא אומר הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב מגו דא״ל הראני שדך והראהו שדה חברו וכן הדין בכל דיני ממון אבל אם אנסו השלטון ואמ׳ לו הראני שדה פלוני או נכסיו והראה לו פטור. ואם נשא ונתן ביד חייב. וכן המלשין חייב במה שיעידו עדים שזה נפסד על ידו ואם אין יודעין נשבע הנפסד וגובה מחצר ולא כדין הנגזל דקאי בתיקו. ואם העדים מעידין ששמעו כי אמ׳ אלך ואמסרנו ביד גוים ואח״כ נמסר זה פטור דעביד דגזים ולא עביד:
+סב. הלכתא ארגז של חברו שנשרף באש או כיוצא בו נשבע התובע כמה היה בו ונוטל בדברים שדרך לתת בארגז כגון זהובים או כספים אבל לא בדברים שאין דרך לתת בארגז כלל.
+סג. הלכתא מסדרין לבעל חוב גמרי׳ מינה מערוכין. ואם טען אין ידי משגת עד אחר י״ב יום שכן בידו לחזר אחר לוקח נכסיו ושימצא הלוקח מעות הואיל ולא כתבי׳ אדרכתא אנכסים בידי משגת אחר י״ב יום באין ידי משגת נמי דין הוא כך שדחקו גדול יותר למכור מטלטליו וללוו׳ ולמצא מעות ובאותו זמן משביעי׳ אותו שבוע׳ להוציא בפני ב״ד כל אשר לו כדי לפרוע בעל חוכו. ואם מכאן ולהבא שלא תדחהו אם תשיג. ואם הוציא כל אשר לו בפני ב״ד מניחין לו מכל דבר ודבר חלק אחד ומכל מין ומין חלק אחד לחיות בהן. ואם הוא אומן מניחין לו קצת מכלי אומנותו. וכל ספרים לוקחין ממנו אפילו תפלין כי ההוא דאתאי לקמיה דרב ימר אמ׳ ליה חלקו לי תפלין ומלבושים נאים ויקחו ממנו ויתנו לו אחרים הראויין לחול. ומעשה ידיו העודף על מזונות אשתו ובניו פחותין מי׳ שנים יקחו ממנו כי בניו הגדולי׳ מי׳ שני׳ אין עליו לזונם כדדרש ר׳ שילא אבל קטנים עליו לזונם עד ששה שנים ואחרי כן משביעין אותו ויתן לו זמן על הנשאר לפרעו מעט מעט בחשבון החוב שנ׳ על פי אשר תשיג. +שבועה דאורית׳ הנשבע לוקח ספר תורה בידו ואם תלמיד חכם הוא דיו בתפילין. ויש אומרים אף בציצית. שבועת הסת אין לוקחין ספר תורה ואז יהיה נאמן פי׳ הסת לשון כבדות שהכבידו עליו לשבוע. וי״א לשון הסתה שמסיתין בו שבועה זאת כל זה לשון בעל הערוך ז״ל. סליקו להו פסקי ה״ר אליעזר ב״ר נתן ז״ל. + +Siman 124 + +קכד. דינין מספר התשבץ + +נהגו העולם להשביע המחוייבין שבועה ביום הכנס׳. ואם יודע הוא ששכח מבעלי חובין הרי הוא ממהר בעשה ולא תעשה להראותם אליו. בעשה השב תשיבם. בלא תעשה לא תוכל להתעלם. האומ׳ שני פעמים אוכל אוכל או לא אעשה לא אעש׳ אסור לו לאכול או לעשות. ומביא ראיה ממס׳ נדרים אמ׳ שני פעמים הן הן לאו לאו הרי זו שבועה. ודוקא שלא הפסיק אדם אותו בנתים כמו לא אוסיף לקלל לא אוסיף להכות. אבל אמ׳ לו אדם אכול ואמר לא אוכל ופעם שניה אמ׳ אכול: ואמ׳ לא אוכל אין זה שבוע׳ ואין בכך כלום וכן לענין עשיה אמ׳ לו עשה ואמר לא אעשה ופעם שניה אמר לו עשה ואמר לא אעשה אין בכך כלום. וכתב הר״ף ז״ל ומיהו נראה דהיינו דוקא כשהזכירו שבועה קודם לאו לאו או קודם הן הן דקר׳ נמי דומיא דהכי משמ׳ דכתיב הנני מקים את בריתי אתכם וכתיב בתריה לא יהיה עוד מבול. וברית שבועה היא. + +א. דין ראובן שטען לשמעו׳ לאחר שמתה אשתו ואמ׳ לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב איני יודע פטור מן הדין מן הכל ואפי׳ בלא שבועה לפי שהוא טוען טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. והר״ף ז״ל כתב טעות סופר יש בפנים כי מה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא היינו דוק׳ כשהתובע טוען שמא אבל הכא שהנתבע טוען שמ׳ ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמ׳ מנה לי בידך והלה אומ׳ איני יודע פטו׳. ופרש״י בשבועה שאינו יודע ומיהו הכא אין לחוש דהוי על הלואת אשתו. + +ב. דין ולקוץ אילן שמזיק את הבית מותר כדאיתא פ׳ החובל שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי למח׳ אייתי ליה מקורייהו כלומר הביא משרשם ועקר אות׳. וכן איתא לשם אם היה מעלה בדמים מותר אלמא מותר לקוץ אפי׳ נושא פרי. + +ג. דין מי שנשבע בשלחן או בשום דבר אין זו שבועה כי אפילו מה שנשבע על ספר אם לא משיב ידו בתוכו אין זו שבועה כדאמרי׳ בנדרים הנודר בתורה לא אמר כלום והוא דמנחה על ארונא כלומ׳ שאין נוטלה בידו והספ׳ מוקי׳ חלוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ואין לפרסם הדבר. + +ד. דין על מעות שנתן ראובן ליד אשת שמעון ותובע אותן והוא אומר שכן הוא כדבריו. אך לא באו לידו. ישבע שמעון שכן הוא כדבריו שאין לו משל ראובן כלום ושלא הזיקו כלל ויפטר. + +ה. דין מי שהשאיל לחברו כלי או משכון ללוות עליו ברבית על השואל לפדות הכלי או המשכון ולהחזירו למשאיל ויפרע הקרן והרבית. + +ו. דין למעבד דינא בנפשיה קיימא לן כרב נחמן דאפי׳ היכא דליכא פסדא עביד איניש דינא לנפשיה. אמנם אומר אני דוקא בחפץ המכור שהוא שלו רשאי אני ליכנס בבית חברי המחזיק ספרי או בגדי וליקח אותו בעל כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואין פורעו אינו רשאי למשכנו כדתנן פ׳ המקבל. + +ז. דין כשבאה אשה לגבות כתובתה יש להשביעה שלא אבדה כלום ושלא בזבזה מנכסי׳ שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מיתתו ויש לשום לה הכל אפילו כרים וכסתות אין לה ליטול כי אם בשום כתובתה ואפי׳ בגדיה שמין לה כדאיתא פ׳ נערה. אבל המסים שנתנה אין לגבות לה. והיתומים יכולין להגבותה ממקרקעי או בכל מיני מטלטלי שירצו דכתובת אשה בזבורית. ולבת קטנה יש להם לתת לה עשור נכסים ואינן רק מן הקרקעו׳ שהניח להם אביהם ולא מן המטלטלין כגון אם הניח להם אביהם שוה מאה ליטרא מטלטלין לא יתנו לה אלא עשר׳ ליטרין שהרי עשור נכסים של מקרקעי דפרנסה אינה בתנאי כתובה. והר״ף ז״ל כתב ומיהו כיון דפרנסה שמין באב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבת גם ממטלטלין יש לשום עשור מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלי ואף על גב דאמ׳ הלכתא ממקרקעי בין למזונות בין לפרנסה היינו דוקא בימיהם אבל עכשו תקנו הגאונים בין ממקרקעי בין ממטלטלי ואין להוסיף יותר מעשור נכסי׳ אבל אם אומדין בפחות פוחתין כך נראה לי ע״כ. + +ח. דין וששאלת על ראובן שמסר פקדון לשמעון ובא לוי וצוה על פי ב״ד לשמעון שלא להחזירו לראובן שחייב לו ראובן מעות אם יכול שמעון לתפשו בהתר לצורך לוי אם דבר פשוט הוא שראובן חייב לו. ואין שמעון כופר הפקדון או שאינו יכול לכפור אז חייב שמעון ללוי מדרבי נתן. ועוד הא אמרי׳ התופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים לא קנה. + +ט. דין הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא שאם יוכלו היורשין להעיד שהיא מבזבזת אחר מות אשה מנכסי בעלה יכולין הם לסלקה כדאית׳ פרק הנזקין האי אפטרופא דמפסיד מסלקי׳ ליה אבל אם שייר קצת נכסיו ולא כתב לה את כלן מתנה גמור׳ היא ואינן יכולין לסלק׳. דיקא נמי דקתני הכותב כל נכסיו וכו׳ משמע דאם שייר קצת מתנתו מתנה. + +י. דין אין ליתומים קטני׳ ליקח מנכסי אביהם כנגד מה שלקחו הגדולים בחיי אביהם כדאמרי׳ בפרק יש נוחלין הניח בנים קטנים וגדולים ואמרו אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם כדין ויחלקו בשוה הנכסים שהניח להם אביהם. + +יא. דין מי שעשה מורשה חברו לתבוע שום תביעה צריך שיאמר לו בפני עדים אם ירא שידחה אותו בעל דינו כל מה שיטעון פלוני עלי אומ׳ אני שלא היו דברים מעולם. + +יב. דין וששאלת אם ראובן הרשאתו ביד שמעון לתבוע את לוי עליו נראה שאינו יכול לדחותו אלא הוא בעצמו ירד עמו לדין ואם יתחייב לו ממון או שבועה לא יעשה צווי ב״ד עד שיעשה לו ראובן דין כמו כן ובמקומו. + +יג. דין מי שמלוה במחצית שכר לחברו יכול ליקח משכונות ממנו בעבור כל הקרן ויתרה בו שלא לקח כ״א על המשכונות ואם הלוה מפסיד הוא והפסדה יהא שלו. + +יד. דין קטנים אפי׳ הם פחותי׳ משלש׳ עשר שני׳ יכולי׳ לקנות ולמכו׳ וליתן במתנה דוקא במטלטלין כדאיתא פרק הנזיקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומוקים לה בגמרא הפעוטות פירוש קטנים כבר שית כבר שב כבר תשע וכל חד וחד לפום חורפיה. וגם בעי בגמרא אם מתנתו מתנה אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת אף על פי שיש חלוק יש להם אפטרופא לאין להם אפטרופא כדאיתא בכתובות פרק מציאת האשה לא שנו אלא שאין להם אפטרופא אבל יש להם אפטרופא אין מקחן מקח וממכרן ממכר. פסק רבנו האיי ז״ל אף על שיש להם אפטרופא מקחן מקח ומתנתן מתנה. ואני אומר הטעם שאין מקחן מקח כשיש להן אפטרופא לפי שהאפטרופא יודע בטוב למכור ולקנות יותר מהן אבל מתנה אינך יכול לומר שהאפטרופא יודע בטוב יותר ליתן כי מה יש לו ליתן בממונם. ועוד יכול לומ׳ הטעם דאין מקחן מקח משום דקרובי דעתיה לגבי זוזי מוכר אבל מתנתו מתנה דלא יהיב בחנם. אבל במקרקעי אין מקחן מקח וממכרן ממכר ומתנתן מתנה עד שיהא יות׳ מבן שלש עשר שנים ויום אחד ודוקא במקרקעי שקנה להם האפטרופא אבל מה שירש מאביו או מנכסי קרוביו אינו יכול למכור עד שיהא בן עשרים כדאיתא בבבא בתר׳ פרק מי שמת. אבל מתנתו מתנה משלשה עשר ויום אחד ואם יודע בטוב משא ומתן בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן שלשה עשר שנים ויום אחד. + +טו. דין כתב ה״ר אשר ז״ל נהגו כל ישראל שאם תמות אשתו של אדם בלא בנים שהוא מחזיר לאביה או לאחיה הממון שקבל עמה אם תמות בשנה ראשונה ואם בשניה לפי ראות בית דין כמה הוציא. ואם חלתה ימים רבים וכיוצא בו יביא ראיה כמה הוציא ויפחות ואם עמד עמה שני׳ רבות כל מה שהוא בעין יקח אביה או אמה ולא שאר יורשיה דדייקי׳ מלישנא דירושלמי דאמר הני דכתבי לנשיהון דאי תמות בלא בני תהדר מאי דאייתית לבי נשיך פירוש אביך וי״א הוא הדין לשאר יורשיו ולא עקר דבר מן התורה שאין הדין נותן כך שאין אדם נותן לבתו אלא על מנת שיהא לה או לבניה. ואם הוציא ברפואתה או במלבושין ובענינים אחרים לא ישיב הכל אלא לפי ראות עיני בית דין + +טז. דין להר״מ מספר הרי״ף ז״ל מי ששולח מעות לחברו על ידי אחר צריך לכתוב לו בכתב ידו ואז יוכל לשלחם וכן פסק הרי״ף ז״ל דהכי נהיגי תגרי אבל אם כתב לו אח׳ הכתב אין לו לשלוח המעות בשביל כך ואם שלחם ונאבדו על השולח חייב לפרוע ואפילו בכתב ידו צריך שיאמר בכתב ידו תן לזה ותפטר. + +יז. דין כשהוא מקבל טענות והבעלי דינין יושבין מעצמן הוא רגיל לומר להם עמדו ואחר כך אומר להם שבו כדאמר אם רצו להושיב מושיבין. ואם רוצין הדיינין לומר לבעלי דינין לישב יכולין לעשות אבל מעצמן אין יכולין לישב כדמוכח במסכת שבועות מן ועמדו האנשים. + +יח. דין אדם שקבל עליו שבועה או חרם או נדר סתם שלא פירש בו זמן החרם או הנדר או קיימין עליו לעולם אם לא שיתירו לו כי בנזירות דוקא אמרינן סתם נזירות שלשים יום. והר״ף ז״ל כתב וראיה מפר״ק דנדרים דקאמר דנזירות אית ליה קצבתא ומוכח לשם דהא דקאמר דנדרים לית להו קצבתא לחומרא קאמ׳ דמסתמא הוי לעולם. + +יט. דין ראובן שלמד בנו של שמעון ושמעון נתן ספר של הקדש לראובן בעבור שכירותו ראוב׳ המלמד יכול לעכב הספ׳ ולמשכנו ולמוכרו בעבור שכירותו והקהל יתבעו משמעון לפטור הספר מיד ראובן. + +כ. דין אם חלה מלמד או נאנס קצת מן הזמן שהיה לו ללמוד ולא היה יכול ללמוד שהיה חולה אבל שאר אונסים אינו חייב להשלים בסוף הזמן כדאמרי׳ פר״ק דקדושין חלה ג׳ ועשה ג׳ אינו חייב להשלים. והר״ף ז״ל כתב מיהו מונין לו לפי הזמן שחלה אף ע״ג שאמר חלה ג׳ ועשה ג׳ אינו חייב להשלים ה״מ גבי עבד עברי שפרעו לו כל שכרו מתחלת שש משעה שקנו אותו ואין שום חוב ממון עליו כדאמרי׳ עבד עברי גופו קנוי אך שגזרת הכתו׳ שיצא בשש ובגרעון כסף אבל מלמד שהו׳ כשכיר יום לעולם אין לו שכר מאשר לא עשה אע״ג דנאנס. ואם חלה התלמיד הבעל הבית יכול ליתן לו אחר ללמד שלומד בטוב כל כך כמו הראשון או יותר בטוב אבל אינו יכול ליתן רשות למלמד וצריך ליתן לו שכירותו משלם כי המלמד אינו מרויח שהולך בטל ועוד שהוא מתקלקל כמו הני אבולי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. והר״ף ז״ל כתב אך אם יש לו חולי תמיד והמלמד דר בעיר אין לו שכרו כ״א לפי מה שמלמד וצ״ע פרק השוכר. + +כא. כתב הר״מ מי שהשכיר מלמד או סופר או שכיר אם רוצ׳ לחזור בו השכיר בעל הבית יכול להתנות עמו לתת לו יותר מתנאו ולא יתן לו כדאיתא בבבא מציעא פ׳ השוכר שוכר עליהן או מטען. כת׳ הרב אבן מגש מי ששכר מלמד לבנו וקבע לו זמן והעבירו ממנו אין לו עליו אלא תרעומת כמ״ש השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין לזה על זה אלא תרעומת ע״כ. בב״מ מצינו אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולשכור עצמו ביום ולחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה בשחרית. מכאן דקדקו רז״ל שיש בידו של בעל הבית למחות למלמד המשכים לעשות מלאכתו ע״כ. + +כב. דין אדם הנושא אשה אלמנה או גרושה אם עשה נשואין בע״ש צריך להתיחד עמה מבעוד יום לפי שאין קנין לאלמנה או לגרושה אלא ביחוד ואין קנין בשבת ומביא ראיה מירושלמי דיומא דאמ׳ מתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו ויהיה בלא אשה והתורה אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו ומקשי׳ התם והא אין קטן בשבת ומתרץ אין שבות במקדש וגיטין וקדושין אין אסורין כ״א משום שבות. הדא אמרה אומר מכניסין מבעוד יום ולמה יותר אלמנה מבתולה לפי שבתולה יש לה חופה וחופה קונה לכל דבר אבל אלמנה אין לה קנין כ״א ייחוד ודוקא כשהיא טהורה מתיחד עמה. ועוד ראיה מיבמות. אבל אם הוא רוצ׳ להמתין שלא יתיחד עמה עד מוצאי שבת יכול לכנסה בע״ש בלא יחוד. ואם היא טמאה אין לו להתיחד עמה עד שתטבול. + +כג. דין שני אחין שקדשו שתי אחיות ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה מפרישין אותן ג׳ חדשי׳ שמא מעוברות הן. ומקשינן והלא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ומתרץ כגון שבעלו ושנו. + +כד. דין אדם שטבע במים שאין להם סוף והלכה אשתו ונשאה בלא התרת חכם שיש לנדות האשה והבעל עד שיגרשנ׳ ומביא הרבה ראיות לדבריו והר״ף כתב בספר המצות פסק בהדיא דאם נשאת לא תצא במים שאין להן סוף. + +כה. דין המשכיר את חברו צריך ��פרעו במעות או בדבר אכילה. וכת׳ הר״ף שאם אין מעות לשוכר לא יפטר בנתינת שוה כסף דלא אמרי׳ בשכירות שוה כסף ככסף אלא צריך לטרוח ולמכור מעניניו לפרוס מעות לשכיר. + +כו. דין מי שנותן חלק לאדם בנכסיו עם בניו לאחר מותו צריך לכתוב בשטר אני פלוני הקנה מעכשו לפלוני שיהיה לו חלק בכל נכסי כאח׳ מבני בנכסי׳ שיהיו לי בשעת מיתתי. שאם לא היה כותב הנכסים שיהיו לו בשעת מיתה כדאיתא פ׳ יש נוחלין האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים הבאים לאחר כך ונכסים של עכשו. וגם יהיו הבנים יכולין לומ׳ אבינו הרויח הממון מיום המתנ׳ ועד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך צריך שיהא כותב בנכסי׳ שיהיו לו בשעת מיתה ותימא איך מועיל לפי שאין אדם מקנ׳ דבר שלא בא לעולם. + +כז. דין עוברת על דת הבעל אסור לקיימה שהרי בעיא היא במס׳ סוטה ולא אפשיט׳ מדי אע״פ שהספר דוחה לשם סתמ׳ דמילתא כיון שעוברת על דת היא מינח ניחא ליה. משמע אם היה רוצה הבעל יכול לקיימה ולא היו מקנין לה אכן אשטא דחיקא לא סמכינן להקל. ועוד ראיה מסוף פרק ב׳ דגיטין כשם שדעות במאכל כך יש דעת באנשים וכו׳ ויש לך אדם שזבוב נופל בתמחוי שלו ומוציאו ואוכל מדה של כל אדם שרואה אשתו יוצאה בשוק וראשה פרוע וטווה בשוק ואנשים משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם וכו׳ בזו מצוה מן התורה לגרש. אבל אם אין יודעין הדבר כי אם על פיה ושואלת תשובה מות׳ לקיימה כי הפה שאסר הוא שהתירה. ותשובה יש לה לעשות כמו שכתב רבנו יהודה חסיד דמי שבא על הנדה והבעל אינו צריך לעשות כלום כי היה שוגג. וחייב האיש להשכיר עצמו למזונות אשתו ולכל ענין בין שחמיו עני בין שחמיו עשיר ואינו יכול למכו׳ לא בגדי אשתו ולא בגדי בניו ולא למשכנם כדאיתא בבבא קמא פ׳ הגוזל אחד המקדיש ואחר המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו מדקאמ׳ אין לו משמע שאין לו בשום ענין. אבל אם משכנה בגדיה הבעל חייב לפדותן אם לא שיאמר פסקתי ליך מזונות ממקום אחר. ואם אמר פסקתי ליך נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם. ומה שיש במסכת כתובות הלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ר״ל כשאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה ליך ואת תפרע לי אז הבעל חייב לפרוע אם לא נשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כל המלוה. והמלוה יתבע מן האשה והאשה תתבע מן בעלה: וה״מ בשלותה שלא בב״ד אבל אם לותה בב״ד אינו יכול לומר פסקתי לה מזונות וצריך לפרוע בכל ענין ומקשי׳ הספ׳ השתא בעי׳ לגרשה ולא יהיו לה מזונות ומשני בשלותה בב״ד אומר זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בב״ד משום שרוצה לגרשה אבל אחרת שאינו רוצה לגרש חייב לפרוע מה שלותה בב״ד. והר״ף ז״ל הגיה י״א שלא יפרע הבעל אלא א״כ לותה בב״ד והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל בעל אבל אם הוא מוחזק בשל בעל אין צריך פסק דין. + +כח. לעולם שותפו׳ קודם למצרנות וגם משכנת׳ קודמת למצרנות וכגון שמשכן לו ביתו לשנה אחת קודם שרצה למוכרה כי סתם משכנתה שתא. ואם המצרן אינו בעיר אין צריכין לשלח אחריו שיכול לקנות הבית כל מי שירצה ואין לו למצרן דין ודברים על הקונה. ואפילו יש למצרן כמה בתים וכמה דירות בעיר ואדם אחד שלא היה מצרן קנה הבית אם היה בעיר בשעת הקנין הוא יכול להוציאו מידו שצריך ליתנה לו במה שקנה אותה האחר. + +כט. דין ראובן תבע לשמעון חוב ושמעון משיב השמטה כבר עברה ואיני יכול לפרוע לך ולעבור על דת משה אם התובע אומר פרוזבול היה לי ואבדתי אותו חייב הנתבע לפרוע אבל אם לא טען פרוזבול פטור: אבל בזמן הזה שאין רגילות לכתוב פרוזבול הפסיד תביעתו וכן פסק בספר היראים. והר״ף ז״ל הגיה אך ר״ת פסק בגיטין שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי׳ שבועת היסת לא בעי. ומיהו הני מילי בתביעה בשטר אבל בתביעה בלא שטר שהנתבע יכול לטעון שביעית ליפטר מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והשביעי׳ משמטת שבועות. וגם כדאי הוא ספר יראים לסמוך עליו לענין שבועה. + +ל. דין כל אדם יכול לכוף את אשתו לילך עמו לדור בעיר אחרת באותה מדינה. אבל ממדינה למדינה לא כי מה שהספר אומר מנוה הרע לנוה היפה אינו יכול להוציאה זה הוא רוצה לומר ממדינה למדינה. והר״ף הגיה לפי האי פרוטה משמע דאפילו באותה מדינה קאמ׳ וממדינה למדינה אין מוציאין וכן משמע דהא דקאמ׳ מנוה הרע לנוה היפה אין מוציאין אפילו באותה מדינה נמי קאמר מדין דיהיב טעמא לפי שנוה יפה בודק וכו׳. + +דין ושדוכין שמשימין בני אדם כשמזווגין יחד התוספות פסקו שאם אחד חוזר קנה חברו והרויח כל השדוכין לפי שבייש אותו שאינו יכול למצא זוג כל כך בטוב כמו שהיה עושה קודם לכן מפי הרמב״ם ז״ל פסקו שלא לקדש ארוסתו עד לאחר ברכת ארוסין לפי שכל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. אמנם בתשובת הגאוני׳ יש מה שאין אנו מארסין כ״א קודם ברכת ארוסין דלמא הדרא ביה ואינה רוצה להתארס והויא ברכה לבטלה ויש לעשות כתשובת הגאונים. והר״ף ז״ל הגיה ומהאי טעמא מברך האב להכניסו לאחר המילה לפי שאין ביד המברך לקיים כשמל אדם אחר. + +לא. דין אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין ראשונים ואתי למשרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שהקדושין ע״י שליח אינן כלום. והר״ף הגיה ומיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה + +לב. ורב האיי ז״ל פסק מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפילין צריך לקיים שבועתו ואין יכולין להתיר לו אפילו לדבר מצוה והר״ף ז״ל הגיה מיהו התוספות פסקו דלדבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים. ובלא דבר מצוה מתירין רק שלא יהא על דעת רבים. + +לג. דין ואם נדר אדם לגרש את אשתו יגרשנה ואחר כך יחזור וישאנה בשביל שכבר עברו ימים שלא למדו מסכת נדרי׳ בישיבה החמירו בנדרי׳ ובשבועות אמנם רבי חננאל פירש בספר חפץ שלו שעשה של דבר זה יש לו התרה כי מה שרב האי גאון כתב אם נדר לגרש את אשתו יגרשנה שמא ר״ל באשה שיש לו יכולת בידו לעשו׳ בטחון להחזירה שמא לשם היה מודה שיש לו התרה. + +לה. דין אדם שנדר לחברו לתת לו בנו למול או להיות לו בעל ברית צריך לקיים לו ואף על גב דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאן כיון שהוא מנהג של בני אדם שנודרים בניהם זה לזה למול או להיות לו בעל ברית ומקיימין גם בזה יש לקיים. והר״ף ז״ל הגיה מיהו רבי יחיאל מפריש היה אומ׳ דמתנה בעודה מעוברת אינו כלום משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכגון זה לא מצינו שיועיל המנהג. + +לו. דין אדם שנתן מעות או חפץ לחברו לשמור אף על גב שיש בפר׳ הגוזל אין שולחין מעות בדיוקני כלומ׳ על ידי כתב והר״ף פסק שיכול לשלוח על ידי כתב ידו דהכי נהגי תגרי. ודוקא כתב ידו אבל אם כתב לו אחר הכתב אין לו לשלוח לו המעות על ידו ואם שלח על ידו ונאבדו השולח חייב לפרוע ודוקא כשכתב תן לזה ותפטר. + +לז. דין אדם שיש לו פסק דין על חברו וחברו אומר פרעתי נאמן וכן משמע בהגוזל בתרא דאיתא התם וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה. פירוש ללוה כיון שידע שהחליטו לו נכסיו ולכך אמר פרעתי אינו נאמן. אבל פסק דין כותבין כל היום שלא מדעתו של לוה לכך אם אמר פרעתי נאמן. והר״ף ז״ל הגיה ודוקא כשאין לו בידו פסק דין אבל אם יש לו למלוה פסק דין שטר בידו אינו נאמן לומר לו פרעתי משום דא״ל שטרא בידי מאי בעי דלא גרע ממלוה בשטר דאין נאמן לומר פרעתי. + +לח. דין ראובן שתבע לשמעון לדין ואמר לו שלחת לי על ידי גוי לבנות ביתך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אומר לא היו דברים מעולם שמעון פטור כי אין שליחות לגוי ושמעון אפילו שבועה אינו צריך לעשות שלא היו דברים מעולם כי זה הוא טענת שמא וכל טענת שמא לא שייך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בבית. + +לט. דין אם גוי חייב שבועה לישראל מותר לישראל לקבלה ממנו וכן פר״ת ובלבד שלא ישבע באמונתו שלו ומה שאסור ליקח שבועה מהם אינו נאמן והואיל שהוא מדרבנן אז מותר מפני שהוא כמציל מידם. ואף על פי שאסור לילך בערכאותיהם כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. מכל מקום כדי להציל מידם מותר. ואף ע״פ דשמא הוא מתכון לישבע באמונתו כשהוא נשבע אין בכך כלום לפי שהדברים שבלב אינם דברים. + +מ. דין אדם שנתחייב שבועה לחברו בבית דין ושוב אמר נשבעתי לך פסקו התוספות שאין צריך לישבע שכבר נשבע לפי שלא נתקנה שבועת הסת על שבועה. אמנם אבי העזרי פסק הואיל שאנו רגילין עכשו לישבע בקול שאינו נאמן לומר נשבעתי לך כבר כדאיתא פרק האומנין אין רואה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם האיש הרואה יביא עדים ויפטר ואינו יכול לומ׳ נשבעתי לך כבר הואיל והוא במקום שיכול להביא ראיה אף כאן הואיל ורגילין לישבע בבית הכנסת אינו יכול לומר נשבעתי והר״ף ז״ל הגיה ומטעם זה נהגו כשאדם שוכר סוס לחברו ללכת לקראת חתן או לשיירא אחרת ונתקלקל הסוס דהוא אומ׳ שלא פשע ושלא שנה מדרך הרוכבים כי אין נאמן בשבועתו וצריך להביא ראיה מחבריו משום דהוי מקום שיש רואה. + +מא. דין אדם שנתחייב לחברו ממון בבית דין ושוב אמר לו פרעתי לך מה שנתחייבתי בבית דין נאמן כדאמרינן פר״ק דבבא מציעא אמר צא תן לו ואמר פרעתי ואתו עדים שלא פרע הוחזק כפרן. משמע דוקא כשבאו עדים שלא פרע הא לא באו עדים היה נאמן. + +מב. דין אדם קורא לחברו לדין וחברו מסרב לירד עמו לדין או לעשות לו צווי ב״ד שעל הנתבע לפרוע כל הוצאות שהוציא מיום מכתבו עליו סרבנות או אם הנתבע אצלם כל כך שאין בית דין רשאין לכתוב לתובע סרבנות מכל מקום חייב לפרוע לו יציאותיו מיום שכתבו עליו שאר רבנים גזומים כמו אם לא תעשה לפלוני כך נכתוב עליך מרורות. ומביא ראיה מפרק הגוזל בתרא שליחא דב״ד מהימן כבתרי. וה״מ לאזמוני אבל למכתב עליה פתיחא לא משום דבעי למכתב אגר פתיחא אלמא שקשה לו כשכותבין עליו סרבנות כי היינו ענינו נדוי. ואף על פי כן צריך לפרוע השכר כיון שלא רצה לעשות צווי בית דין בענין אחר. אבל כמו כן צריך לפרוע לתובע יציאותיו שיוציא על פי בית דין מאותו יום שלא רצה לעשות צווי בית דין. והר״ף ז״ל הגיה מיהו לא ראינו שום חיוב בזה היציאה וכששולחין את טענותיהן לבית דין על שניהם לפרוע השליח. ומביא ראיה מפרק גט פשוט דאיתא התם שטרי נדויין שטרי טענתא כלומ׳ שכותבין טענותם אף על פי שקשה לו לנתבע לפי שהיה רוצה שיהיו שוכחין הטענו׳ אף על פי כן צריך לפרוע החצי שכר כדאית׳ פרק זה בורר אם הוצרכו לשאול כותבין ושואלין לבית דין ובהלכו׳ גדולו׳ פ��קו שהנתבע יכול לדחו׳ את חברו ולומ׳ לבית דין הגדול קאזלינן. אבל ר״ת פסק דכשם שהתובע יכול לכוף לנתבע לילך לב״ד אם לא היה רוצה הנתבע משו׳ דעבד לוה לאיש מלוה. אמנם אם הנתבע אומר אדון בעיר אין כופין אותו לילך לבית דין הגדול הואיל ופסקו ה״ג שאין לכופו. ואומר אני דוקא לענין הלואות יכול כל אחד לכוף את חברו לילך לבית הועד לפי ה״ג נתבע ולפר״ת אפילו תובע יכול לכוף הנתבע לילך לבית דין הגדול אבל בשאר תביעות כל מי שרוצה לדון בעירו הן תובע הן נתבע אין חברו יכול לכופו לילך לבית הועד ומביא ראיה מפרק זה בורר דמקשה ואפילו לוה מצי מעכב והא אמר רבי אליעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותן דן בעירו והוי פלוגת׳ דה״ג ור״ת אי יכול לומר לבית דין הגדול קאזלינן. וב״ד הגדול היינו גדול הדור אבל לבית הועד זהו לקהלה שיש שם מקל ורצועה. ואומ׳ אני בכל תביעו׳ לבד מהלואות כל מי מהם שאומר נדון כאן אם שכנגדו אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו. וראיה מפרק זה בורר מאי פריך ואפי׳ לוה מצי מעכב והאמר רבי אלעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו. לישני משני׳ בשאר תביעות. ודוחק לומר אמתניתי׳ דפ״ק קאי דהא אוקימנה בהלואות ואומר אני דאפילו בהלואות מצי לאוקומי וכגון שכופר ואומר לא הלויתני לא שייך למימר עבד לוה לאיש מלוה אבל היכא דאמר הלויתני ופרעתיך ניחא דפריך שפיר במאי אוקמת מתני׳ דזה בורר אי בשאר תביעו׳ קשיא תרוייהו דכל אחד ואחד יכול לכוף את חברו ולדון בעירו. ואם בהלואה מוקמינן לה שאחד אומ׳ הלותיך ואחד אומ׳ אין הלותני ופרעתי דנהי דממלוה לא תקשי דמצי מעכב מ״מ לכל הפחות מלוה תקשי ליה היכי מצי מעכב והאמר רבי אליעזר וכו׳. + +מג. דין אדם שהפקיד אצל חברו ובא אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשביל תביעה שיש לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה מתביעתו שיש לו על המפקיד ומה שיש לשם מנין לנושא חברו מנה וחברו בחברו שצריך לפרוע לראשון מדרבי נתן שמשמע לשם שיכול לעכבהו בשכבר זכה בתביעתו לבד אבל לענין אחר לא. אמנם אם יש לקהל תביעה עליו בשביל מס יכולי׳ לעכב הפקדון ביד הנפקד עד אשר יתרצה להם. + +מד. דין אם כתבו הפרט בטעות בתוך הכתיבה כגון שהיה לו לכתוב נ״ז וכתב נ״ו ולא הרגיש עד לאחר הנשואין הכתובה פסולה מפני שהיא מקודשת כדאמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרי׳ והחופה אינה בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי כתובה. וצריך לכתוב כתובה אחרת דאסור לשהותה בלא כתובה. אבל אם כתב בה נ״ח אינו פסול שהמאוחרין כשרין עד כאן מספר התשב״ץ. חברו תלמיד אחד לפני הרב המובהק רבנו מאי׳ מרוטנבור״ק זצ״ל שטר שדלג ממנו לבריאת עולם וכן נמי אם לא כתב בו כלל הפרט הגדול אלא תשע מאות וששים ולא כתב האלפים אלא הפרט הקטן שנת ששים כשר. זהו לשון הרב בעל התרומה ז״ל. + +קצת דינין מה״ר יצחק ז״ל + + +Siman 125 + +קכה. דין נשיאות כפים +בכל הימים הכהני׳ נושאי׳ כפיהם בשחרית במוסף ובנעילה אבל במנחה אין נושאין שכבר סעדו העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאות כפים ואפילו במנחת תענית אם הוא תענית צבור או ביום כפור שיש בהן תפלת נעילה אין הכהנים נושאין כפיהם גזרה משום מנחה של כל יום. +וכתב הר״מ ולכל הפחות צריך לומר אלהינו ואלהי אבותינו וכו׳. בדין היה לקרות לדוכן כדאיתא בשאלתות דרב אחא והאידנא דנהיגינן לקרות לדוכן וזה שאין אנו עושין מהטעם שפרשתי. אבל במנחת שאר תעניות שאין בהן תפלת נעילה כגון תשעה ��אב ושבעה עשר בתמוז הואיל ותפלת המנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה הרי זו נראה כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום. ולפיכך יש לה נשיאות כפים. +ואין המנהג עתה לעשות נשיאות כפים אלא בשבתות וימים טובים. ואפשר כי נמנעו מפני טורח צבור. + וכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכפורים אין מורידין אותו הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות שלא יאמרו פסול היה ולפיכך הורידוהו. +כיצד היא נשיאות כפים בגבולין בשעה שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומם והולכין ועולין לדוכן ועומדין שם והופכין פניהם עד שישלים שליח צבור הודאה וכשישלי׳ מחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין ואומרין בשעה שעוקרין רגליהם לעלות לדוכן. יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתהיה הברכה הזאת שצויתנו לברך עמך ישראל ברכה שלמה ואל יהא בה מכשול מעתה ועד עולם. +וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך בא״י אמ״ה א״ק בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ואח״כ מחזיר פניו לצבור ומתחיל שליח צבור לקרותן מלה מלה ומתחילין יברכך ושליח צבור מקרא אותן מלה מלה והן עונין שנאמ׳ אמור להם עד שמשלימין פסוק ראשון וכל העם עונין אמן. + וחוזר שליח צבור ומקרא אותן פסוק שני מלה מלה עד שישלימו פסוק שני וכל העם עונין אמן. +וכן בפסוק שלישי וכשישלימו הכהני׳ שלשה פסוקים מתחיל שליח צבור בברכה אחרונ׳ של תפלה שהיא שים שלום. + והכהני׳ מחזירין פניהם כלפי ההיכל ואחר כך כופפין אצבעותיהם ועומדים שם בדוכן ואומרי׳ רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו כמו שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו׳. + וכשיגמור שליח צבור הברכה חוזרין למקומן. וכשהן מחזירין פניהם מן הצבור מחזירין אותן דרך ימין וכן בכל החזרות. +לפיכך החזן מקר׳ אותן מלה מלה שלא יטעו לפי שהן מנגני׳ מאד בכל מלה ומלה וכיון שכן יהיה קרוב לטעות וזהו הסדר שליח צבור אומר בנגון אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו׳ עד כאמור . ומגביה קולו ואומר כהנים. ומגביה קולו ואומ׳ יברכך והם אומ׳ אחריו גם כן יברכך בקול ערב ובנגון גדול וכן כל מלה ומלה עד תום כל הברכת כמו שכתבנו. ואין החזן עונה אמן כשאר העם אחר הפסוק כדי שלא יטעה. ואינו מקרא להם עד שיכלה הדבר מפיהם. ואינו רשאי להיות מקרא להן עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה מפי המקרא ואין הצבור עונה אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים ואין הכהני׳ מתחילין בברכה עד שתכלה אמן מפי הצבור. + ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל ש״צ שים שלום. ואין רשאין לעקור רגליהן ממקומן עד שיגמור ש״צ שים שלום. ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניה׳ מן הצבו׳. ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין. כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהן כנגד הארץ כעומד בתפלה. +ואין העם רשאי להסתכל בפני הכהני׳ בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוני׳ פניהם כנגד הכהני׳ ואינם מביטים בפניהן. וצריך באלו הברכות ששה דברים סימן להם לע״ן קפ״ש. פי׳ צריך לברך בלשון הקדש. עמידה. נשיאו׳ כפי׳. קול רם. פני׳ כנגד פני׳. שם המפורש במקדש אבל לא בגבולין. +וכבר כתבנו שקודם שיתחילו הכהני׳ לברך ש״צ קורא להם ואומ׳ בקול רם כהני׳. ואם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו ואין צריך לשליח צבור לקרותו אבל מקרא אותו מלה מלה כמו שכתבנו. וכת׳ ה״ר יצחק ז״ל ומיהו עמא דבר לקרות אף ליחיד. +ועוד נוכל לומ׳ שאם אין היחיד נושא כפיו כשאומ׳ לו אינו עובר בעשה דכתיב להם. ומשתדלין שיהיה המקר׳ אותן מישראל שנאמ׳ אמור להם מכלל שאין המקרא מהן. צבור שלא היה בו כהן אלא שליח צבור לבדו לא ישא את כפיו ואם היה מובטח שישא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. ולעולם נשיאות כפים בעשרה וכהני׳ מן המנין. +בית הכנסת שכלה כהנים נושאין כפיהם ולמי הם מברכין לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום והנשים והטף עונין אחריהם אמן. ואם נשארו שם עשר׳ כהני׳ יתר על אלו שעלו לדוכן העשרה אומ׳ אמן והשאר מברכין. עם שאחרי הכהנים אינן בכלל הברכה והעומדין מצדיהן הרי הן בכלל הברכה. ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכין אפילו של ברזל הואיל ופניהם מול פני הכהנים הרי הן בכלל הברכה. +צבור שאין בהן כהן כלל כשיגיע שליח צבור לשים שלום אומר אלהינו ואלהי אבותינו וכו׳. עד ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ואין העם עונים אמן כלל. ואחר כך אומר שים שלום. + כהן שלא עקר רגליו בשעה שאומר החזן רצה שוב אינו עולה באותה תפלה אבל עקר רגליו לעלות אע״פ שלא הגיע לדוכן עד אחר עבודה הרי זה עולה ומברך. +כהן שנשא את כפיו בבית הכנסת אחד והלך לבית הכנסת אחר ומצא צבור שמתפללין ולא הגיעו לברכת כהני׳ נושא להם ואפי׳ כמה פעמים ביום. אבל אין הכהנים רשאין להוסיף ברכה על ג׳ הפסוקים כגון ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו׳ וכיוצא בזה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו. +וכל הכהנים כשרים לברך חוץ מן העלגין שאין מוציאין האותיות כתקנן כגון אלו שקורין לאלפין עינין ולעיינין אלפין או שקורין לשיבולת סבולת וכיוצא בזה וכבדי לשון שאין דבריהם נכרין לכל. +ומי שיש לו מומין ברגליו או בידיו או בפניו כגון שהיו רגליו עקומות או עקושות או שהיו ידיו בהקניות לא ישא כפיו לפי שהעם מסתכלין בו. ואם היה דש בעירו והרי רגילין בזה והסומא מאחת מעיניו או בזה שיורד רירו על זקנו מותר לפי שאין העם מסתכלין בו. +וכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ואפילו בשוגג ואף על פי שעשה תשובה. כהן שמל את התינוק ומת נושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג את הנפש חדא דהתם במזיד כדכתיב ידיכם דמים מלאו ואפילו אם תמצא לומר דבמזיד שאני הכא דמתכוי׳ לשם מצו׳ ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו. ועוד שמא הרוח בלבלתהו אחר המילה כ״מ. +וכן כהן שנשתמד לעבוד׳ זרה אע״פ שחזר בו לא ישא כפיו לעולם. וכן פסק הבהיר והביא ראיה מפרק בתרא דמנחות כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש והרי הן כבעלי מומין ואוכלין בקדשי׳ ומזאת הראיה עצמ׳ מתיר רש״י אחר שחזר בתשובה לעלות לדוכן כמו כהן בעל מום שמותר לעלות לדוכן רק שלא יהא המום בידם. +אמנם הר״מ אומר שאין לו לעלות לדוכן ואם עלה מעצמו אין לו למחות ואליבא דכולי עלמא מותר לקרות הבן ראשון בספר ולעלות לדוכן אע״פ שלא חזר אביו בתשובה. וה״ר גרשם ב״ר יהודה ז״ל כתב בתשובת שאלה אחר שהביא ראיות הרב׳ לדבריו הלכך מכל הטעמים האלה כהן שנשתמד ועשה תשובה הרי הוא כשאר אחיו הכהני׳ לעלות לדוכן ונושא את כפיו וקורא ראשון בתורה ע״כ ורבנו גרשום פסק בתשובה אחרת שישא כפיו. ושאר העברות אין מונעין בו. +ומי שלא נתמלא זקנו ��א ישא את כפיו וכתב הר״י שלא ישא את כפיו בפני עצמו אבל עם אחיו הכהנים יכול לישא כשהוא בן י״ג שנה. ומי ששתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו עד סור יינו מעליו שתה רביעית יין בשני פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אפילו שתהו מזוג ואפי׳ בכמה פעמים לא ישא כפיו עד סור יינו מעליו. +וצריך שיטול ידיו עד הפרק קודם שישא כפיו ואם לא נטל לא ישא. וחלל לא ישא לפי שאינו בכהונו. אבל כל כהן שאין בו אחד מכל הדנרים האלה אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננות אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדקה הרי זה נושא כפיו ואין מונעין אותו לפי שזאת מצות עשה על כל כהן ואין אומרי׳ לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות. +ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב״ה שנאמ׳ ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים כשאין בהן הדברים שכתבנו שמונעין נשיאות כפים עושין מצוה. והקב״ה מברך עמו ישראל בחפצו. +וכשמתחילין לברך הצבור כורעין על ברכיהם ומבליעים פסוקים אלו פסוק אחד על כל מלה ומלה כשהכהנים מנגנין בה.
+יברכך. יברכך ה׳ מציון עושה שמים וארץ.
+ה׳. ה׳ אדננו מה אדיר שמך בכל הארץ.
+וישמרך. שמרני כאשון בת עין בצל כנפיך תסתירני. ואחר כך עונין אמן.
+יאר. אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה.
+ה׳. ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.
+פניו. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתו.
+אליך. אליך נשאנו את עינינו היושב בשמים.
+ויחנך. הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו. ועונין העם אמן.
+ישא. ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מאלהי ישעו.
+ה׳. ה׳ חננו לך קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה.
+פניו. אל תסתר פניך ממנו ביום צר לנו הטה אלינו אזנך ביום נקרא מהר ענינו.
+אליך. אליך ה׳ נפשנו נשא.
+וישם. שימו לאדני כבוד ותהלתו באיים יגידו.
+לך. לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד.
+שלום. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו. ועונין אמן. + +Siman 126 + +קכו. דין לתת בכור לכהן +כתב הר״מ ספק בכור שנולד מפרה זקנה שהיתה חולבת מכבר קיימא לן דחלב אינו פוטר ואם מת אותו בכור בלא מום טעון קבורה עם עורו כמו ודאי בכו׳ שמת. +וכהן שנולד לו בכור מבהמה טהור לא יאכלהו בלא מום וכשיחול בו מום יכול לפדותו לעצמו ויאכלנו. חייבין מבכור בהמה טהורה דלא נפטרו כהנים אלא מפטר חמור ומפדיון בכור אדם כדאית׳ פ׳ שני בבכורו׳. +וכהן עני שנולד לו בכור יכול ליתנו לכהן עשיר. אמנם אם לא ירצה הלה לקבלו הרשות בידו דמצי אמ׳ ליה הואיל ולא חייבה לי תורה מתנה דקא יהבת לי לא בעינא דכתיב ושונא מתנות יחיה עכ״ל. + +Siman 127 + +קכז. דין ההולך לארץ ישראל +כתב הר״מ וששאלת להודיעך עקר המצוה ההולך לארץ ישראל אינו אלא כמו שמפורש במסכת כתבות. ואם מוחלין לו על כל עונותיו. +הכי מפורש בסוף מס׳ כתובות ובלבד שיהיה פרוש מכאן ואילך ויזהר מכל מיני עון ויקיים כל המצות הנוהגות בארץ שאם יחטא יענש יותר מאם יחטא חוצה לארץ כי ה׳ דורש אותה תמיד ועיני ה׳ בה והשגחתו תמיד ואינו דומה מורד דמלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין. והיא ארץ אוכלת יושביה. וכתיב ולא תקיא וכו׳. לפי שהיא תקיא עוברי עבירה והיינו דכתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואפילו אומות העולם שבה אין מצליחים מחמת שהם עוברי עבירה. ועל כן עכשו שממה היא ואין בה עיר המוקפ׳ חומה ומיושבת כמו בשאר עירות. + ואותן ההולכי׳ לשם ורוצים לנהוג קלו׳ ראש בפחזותם ולהתקוטט שמה קור׳ אני עליהן ותבאו ותטמאו את ארצי מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. אבל מי שהלך להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכלו להתפרנס דכל דסליק אדעתא למדר וכו׳ כדאיתא פרק האיש מקדש. +וששאלת אם פטור שם מחבוט הקבר לא ידעתי. וששאלת למה לא הלכו גדולי ישראל לשם כל האמור לשם. + אשיבך דלא הוה מוותר להו והיו צריכין להתבטל מלמודם ולשוט אחר מזונותם. ואמרינן פרק מי שהוציאוהו דמותר לצאת מארץ ישראל לח״ל אחר רבו ללמוד תורה כל שכן שאין לילך מרבו מח״ל לארץ ישראל וכל שכן לקתבטל מתלמודו ולשוט אחר מזונותיו. וששאלת לפרש לך הדר בח״ל כמי שאין לו אלוה. + אשיבך היינו משום דעיקר שכינה בארץ וכבודו בארץ ישראל כסא מול כסא וכתוב והתפללו דרך ארצם. תלפיות תל שכל פיות פונות לשם עכ״ל. + +Siman 128 + +קכח. דין ארבע אמות קרקע בחצר +מצא רבנו שאלה בתשובת הגאונים מה שכותבין בשטרות ובמתנות ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ומי שאין לו קרקע היאך כותב. +וראה שהשיבו שאפילו למי שאין לו קרקע בזמן הזה יכתוב וכמאן דאית ליה דמי שאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע בירושלם שהרי גוים שהחזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה דקיימ׳ לן קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואף על פי שאין לנו שם שלטון. + והאומר משום ארבע אמות קברו דבר טעות הוא בידם דמצינו המוכר קברו ומעמידו אינו מכור וחוזר לבני המשפחה. + +Siman 129 + +קכט. דין פקדון +מעשה באשה אחת שהפקיד׳ טבעת לבתו של רבינו ראובן הקטנה ונאבד הימנה. + אמר בדין שאין לי לפרוע אבדת בתי הקטנה דאמרינן נשים ועבדים פגיעתן רעה אם הזיקו לאחרים אינן משלמין והחובל בהן חייב אבל על יד בתי הקטנה אפרע לה דמי הטבעת ולא יותר שאם היה שוה ס׳ זוז ובעלים מעלים אותו בדמים אפילו הפקידה ביד עצמי אין לה אלא דמיו בלבד: + +Siman 130 + +קל. דין עבריין + +עבריין שעבר על גזרת צבור אם לא נדוהו נמנה למנין עשרה וחייב בכל המצות שכן נאמר בעכן חטא ישראל שאף על פי שחטא ישראל הוא אלמא בקדושתיה קאי ולא יצא מכלל ישראל שלא נחשד על השבועה אבל אם נדוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם יצרפוהו עמהם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתם אינו ראוי לצרוף כלל שכבר הבדילוהו מאגודתן. + + +Siman 131 + +קלא. דין גזרת צבור + +וששאלת על מי ששמע צבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם. וקפץ ונשבע שלא לקיים גזרתם עליו. כך ראיתי שהנשבע לעבור על דברי צבור לשוא הוא נשבע ואלו התרו בו חייב מלקות מדאוריתא משעת שבוע׳ ונצלל במים אדירים והעלה בידו חרש ולא נפטר מגזרת צבור אם גזרו בהן ואף על פי שקדמה שבועתו לגזרתם. + + +Siman 132 + +קלב. דין הנשבעין + +כל הנשבעין שבתורה נשבעין ואינן משלמין לבד מבעל השטר נשבע על שטרו וממרק. ואין משביעין את האדם אלא במקום שחייב ממון או קנס ממון. + + +Siman 133 + +קלג. דין בעל חוב +וכתובת אשה ובעל חוב שבא לגבות ויש לו עדית במקום קרוב ובינונית במקום רחוק גובה עדית כאן ולא בינונית במקו׳ אחר. +וכן אשה שבאה ללות כתובתה ויש לה בינונית כאן וזבורית במקום אחר גובה בינונית כאן ולא זבורית במקום אחר. והכתובה קודמת מכל חוב ושטר בפריעה. ולעולם כתובת אשתו הראשונה קודמת לפרוע מכתובת אשתו השניה: + +Siman 134 + +קלד. דין תנאי באונס + +כל תנאי שיש לו אונס לא כלום הוא. וכל העובר על דברי תורה לא כלום הוא הואיל ויש אונס בדבר: + + +Siman 135 + +קלה. דין ברירת דיין אחד או שנים + +ושנים שבררו להם דיין אחד או שנים או ג׳ וקנו מהן שכל מה שדנו להן מקבלין אותו עליהן וקודם שישבו בדין מנע אחד ולא רצה לירד לדין כופין אותו עד שירד וידונו אותן משום שכבר קנו ממנו ואינו יכול לחזור ובלבד שדנין להם דין תורה: + + +Siman 136 + +קלו. דין הנותן מתנה ודינים אחרים +הנותן מתנה לאדם בעדים ובקנין בין לבנו בין לאיש אחר אינו יכול לחזור בו. ומה שעשה עשוי ואינו חוזר כלל:
+אשת איש ואיש שאמרו עברנו עברה זו אין שומעין להן מפני שנשאה בו עיניה אבל האיש ילקה והאשה לא תלקה אבל יושבת תחת בעלה שאם תלקה תהיה אסורה לו. ואם מעיד אפי׳ עד אחד על אותו שהודה על עצמו שעבר באשת איש מפרישין אותה מבעלה בגט ומלקין אותה מכת מרדות ומגלחין את ראשן:
+ואיש שעבר עם חמותו אין מפרישי׳ בתה ממנו אלא מלקין אותו ואינו מדבר עם חמותו לעולם.
+ואיש שגרש את אשתו וזנתה מותרת לחזור לו אבל אם נשאת אסורה לו לעולם.
+מי הם הראויין לירש אין האשה יורשת לפרי בטנה אבל האב קודם לכל יוצאי ירכו. ובני האחין קודמין לבני האחיות בנחלה. בן לעולם קודם לבת וכל יוצאי ירכיהם של אחים קודמין לאחי האב. ולעולם האיש יורש את אשתו.
+לעולם האשה שנפרעת מכתובתה צריכה כתב פרעון מב״ד שאם אין לה כתב פרעון האשה נתבעת ונפרעת ואינה יכולה למכור ולא ליתן במתנה שום דבר מפני היורשין שיש להם לומר משל אבינו היה. אבל אם היה כתב פרעון בידה מב״ד יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה בדבר שלה בין למכור בין ליתן במתנה.
+ולהלוות לעברין במזיד ברבית שמעתי מרבותי שאסור אם אינו משומד דשביק התרא ואכיל אסורא דאז הוא מותר אבל במשומד לתאבון רבית שלו אסור. + +Siman 137 + +קלז. דין ורם לבבך +אסו׳ להתגאות שנא׳ פן תאכל ושבעת וסמיך ליה ורם לבבך ושכחת. שאלו לחכם מהו הגאות. אמר להם שטות שאין בעלה מכיר בה. וגם נקרא תועבה שנאמר תועבת כל גבה לב. וגם כתיב גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל. ואמר החכם תמה אני במי שעבר במעבר השתן והזרע איך יתגאה. + ואמרו ז״ל איש מלא תור׳ שהעלהו הקב״ה לגדולה והגיס דעתו הקב״ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון. ואם חזר בו הקב״ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. + ואמרו ז״ל כל המשפיל עצמו כאלו הקריב כל הקרבנות כלן שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ואמרו רז״ל העלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. +ואמרו ז״ל לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז. לכך זכה הקנה לכתוב ממנו ספר תורה. + +Siman 138 + +קלח. דין לא תוסיף ולא תגרע +לא תוסיף כגון לעשות ה׳ בתים בתפלין וה׳ צציות ושלא לגרוע כגון שלשה בתים בתפלין ושלשה ציציות. +ופירשו התוספו׳ פרק קמא כל דבר שאין מנין מפורש בקבלה בהדיא כגון ערבי נחל וכן תקיעה ליכא משום בל תוסיף אבל ברכת כהנים אם הוסיף ברכה אחרת משלו איכא בל תוסיף שהג׳ מפורשות בתורה ובתקיעה יש טעם אחר דלא אקרי בל תוסיף אלא אם כן עושה במצוה דבר חדש כגון ה׳ ציציות וה׳ טוטפות. וה׳ מינין שבלולב. ארבע ברכות כהנים. אבל תקיעת שופר שאינו מוסיף אלא עושה המצוה שלשה פעמים ליכא משום בל תוסיף אף על פי שכל התקיעות מפורשו׳ בתורה כמו אם נוטל לולב שני פעמים או הניח תפלין שני פעמים. +ואם תאמר והרי ערבה שנותנין יותר מב׳ בלולב ואם כן מוסיף הוא במצוה. י״ל דערבי משמע שתים וכל שכן יותר אם ירצה. וכן במחיצות דסוכה דסגי בשתים אם ירצה. ור״י הזקן תרץ גבי ערבה דליכ׳ בל תוסיף אלא אם כן מוסיף מין אחר: + +Siman 139 + +קלט. דין העובר על החרם +אמרו חכמים ז״ל כל העובר על החרם כאלו עובר על כל התורה כלה. +כיצד מנה שתי אותיות מן החמשה תיבות שחמשה חומשי תורה מסיימין בהם וצא וחשוב ראשונה ואחרונה. ספר בראשית מסיים במצרי׳ קח ב״ם וספר ואלה שמות מסיים מסעיהם קח מ״ם הרי קכ״ב וספר ויקרא מסיים סיני קח ס״י הרי קצ״ב וספר במדבר סיני מסיים יריחו קח י״ו הרי ר״ח וספר דברים מסיים ישראל קח י״ל הרי רמ״ח סך הכל עולה חר״ם:
+נוסח חרם. בגזרת עירין ובמימר קדישין אנו מחרימין ומשביעין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין על דעת המקום ועל דעת הקהל בספר התורה הזה בשש מאות ושלש עשרה מצות הכתובות בו בחרם שהחרי׳ יהושע את יריחו ובקללה שקלל אלישע את הנערים ובקללה שקלל גחזי נערו ובשמתא דשמתיה ברק למרוז ובשמתא דשמתינהו אנשי כנסת הגדולה ובשמת׳ דשמתיה רב יהודה ב״ר יחזקאל לההוא עבדא ובכל החרמות והאלות והקללות והנדויין והשמתות שנעשו מימות משה רבנו ועד עכשיו בשם אכתריאל יה ה׳ צבאות בשם מיכאל השר הגדול בשם מטטרון ששמו כשם רבו בשם סנדלפון הקושר קשרים לרבו בשם שם בן ארבעים ושתים אותיות בשם שנראה למשה בסנה בשם שקרע משה את הים בשם אהיה אשר אהיה בסוד שם המפורש בכתב שנכתב על הלוחות בשם ה׳ צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים בשם הגלגלים ואופנים וחיות הקדש ומלאכי השרת בשם כל המלאכים הקדושים משרתי עליון כל בר ישראל או בת ישראל שיעבור על שום דבר מההסכמות או מן אחת מהן המבוארות בהערמה. ארור הוא לה׳ אלהי ישראל יושב הכרובים. ארור הוא מפי השם הנכבד והנורא היוצא מפי כהן גדול ביום הכפורים. ארור הוא בשמים ובארץ ארור הוא מפי הגבורה. ארור הוא מפי מיכאל השר הגדול. ארור הוא מפי מטטרון ששמו כשם רבו. ארור הוא מפי אכתריאל יה ה׳ צבאות. ארור הוא מפי שרפים ואופנים וחיות הקדש ומלאכי השרת המשרתים פני עליון בקדושה ובטהרה. אם נולד בחדש ניסן ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו אוריאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש אייר ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו צפניאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש סיון ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו אמריאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש תמוז ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו פניאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש אב ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו ברקיאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש אלול ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו [ ] ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש תשרי ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו צוריאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש מרחשון ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו בזכריאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו ואם נולד בחדש כסלו ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו אדוניאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש טבת ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו ענאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש שבט ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו גבריאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו. ואם נולד בחדש אדר ששם מלאך ראש משמרתו שמזלו רומיאל ארור הוא מפיו ומפי כל משמרתו ארור הוא מפי שבעת מלאכים הממונים על שבעת ימי השבוע ומפי כל משמרתם וסיעתם ארור הוא מפי ארבעת המלאכים הממונים על ארבע תקופות השנה ומפי כל משמרתם וסיעתם. ארור הוא מפי שבעה היכלות. ארור הוא מפי שרי התורה. שם כתר ושם חותם. ארור הוא מפי האל הגדול הגבור והנורא. מבע ליהוי תבריה בעגלא תהא מפלתיה אל אלהי הרוחות לכל בשר השמידהו והאבידהו. אל אלהי הרוחות לכל בשר השפילהו אל אלהי הרוחות לכל בשר הכניעהו אל אלהי הרוחות לכל בשר השחיתהו. אל אלהי הרוחות לכל בשר הכריתהו. חמת ה׳ וסער מתחולל על ראש רשעים יחול. מלאכי חבלה יפגעו בו. ארור הוא בכל אשר יפנה. בבהלת תצא נשמתו. באסכרה תהא מיתתו לא יצא ולא יעבו׳ חדשו. יכנו בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשדפון ובירקון ורדפוהו עד אבדו חרבו תבא בלבו וקשתותיו תשברנה. יהיה כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה. יהי דרכו חשך וחלקלקות ומלאך ה׳ רודפו תבואתו שואה לא ידע רשתו אשר ה׳ טמן תלכדו. יהדפוהו מאור אל חשך ומתבל ינדוהו. יבעתוהו צר ומצוקה יראו עיניו בידו ומחמת שדי ישתה. ילבש קללה כמדו יאכל בדי עורו גם אל יתצהו לנצח ויסחהו מאהל. לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלות הכתובות בספר התורה הזה ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובות בספר התורה הזה. ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום.
+מי שברך אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן דוד ושלמה ונביאי ישראל וחסידי עולם הוא יברך כל הקהל הקדוש הזה עם כל קהלות הקדש לבד מי שעובר על החרם הזה המקום ברחמיו ישמרם ויושיעם ויצילם מכל צרה וצוקה ויאריך ימיהם ושנותיהם וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם ויגאלם בקרוב עם כל ישראל חברים וכן יהי רצון ונאמר אמן. + +Siman 140 + +קמ. דין ברכה ערוכה על כל קהלות הקדש + +מצלאין אנחנא ותבעין רחמי קדם אלה שמיא מריא דרחמי בספר אוריתא דכתיבין ביה תלת עשר מכילן דרחמי ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה. נקה ינקה לשבי׳ וארך אפים לשובבים השוכן בין חיות וכרובים העושה שלום בין שביבים ורביבים העונה בעת צרות ובצרות האל הפועל גבורות העונה להולכי מדברות העונה לחבוש בבית האסורין העונה לחולה המיוסר ביסורין העונה להולכי ימים בין גלים ומשברים הקרוב לכל קוראיו המשלם שכר טוב ליראיו המרפא מכאובים המחבש לעצבים הוא ימלא רחמים טובים וקרובים להושיע ולהרגיע להבטיח להניח לפצות ולפדות לכונן ולחונן למלט ולפלט כל קהלו׳ הקדש אשר ביד פריצים באו ובבתי כלאים החבאו הזועקים ביד צרים הנואקי׳ ברטט וצירים ממשא מלך ושרי׳ מלך ברחמיו ירחמם מלך בחסדיו מעפר הצרור יקימם ומאשפות הדלו׳ ירומם מלך ברחמיו יריצם מבורם ויתירם ממאסרם ויפתחם ממסגרם ויתנם לרחמים לפני כל שוביהם ויוציא למרחב רגליהם וישובו בשלום לבתיהם ועוד ישליון באהליהם הם ונשיהם ובניהם ובנותיה׳ וטפם וכל אשר להם האל המבורך יברך ברכותיהם וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם יושב קדם ישיבם לקדמותם ורבו כמו רבו במשכנותם ומראשיתם ייטיב אחריתם ולא יוסיפו עוד בני עולה לענותם ויקיים בנו ובהם מקראות הכתובים כה אמר ה׳ גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלאכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה׳ אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך. ועוד כתוב לאמור לאסירים צאו לאשר בחשך הגלו על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם. ועוד כתוב תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך יהיו כאין וכאפס אנשי מלחמתך. ועוד כתוב תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ואתה תגיל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל. ועוד כתיב והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה אל תראו תחזקנה ידיכם. כל אחינו בית ישראל יהיו בכלל הברכה החיים והשלום וכן יהי רצון ונאמר אמן. + + +Siman 141 + +קמא. דין ברכה לחולה + +ה׳ אלהי האלהי׳ ואדני האדנים מושל בעליוני׳ ושליט בתחתונים. הנותן ליעף כח ולאין אונים זכור לנו היום ובכל יום ברית אבות הקדמוני׳ וברית שלש עשרה מדות רחמים ותחנונים הכתובות בתורתך על ידי ציר אמונים ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וכו׳. האל הנאמן האב הרחמן הרופא לתחלואי עבדיו ומחבש למכאובי ידידיו הגואל משחת חית חסידיו המציל ממות נפש מרודיו הוא ברוב חנינ׳ וחמלה יעלה רפואות תעלה אל תחלואי רבי פלוני ברבי פלוני ולכל מכאוביו כרצונו וכרצון כל אוהביו. מלך ברחמיו ירחמהו וישלח דברו וירפאהו מלך ברחמיו יחייהו ויחלימהו. מלך ברחמיו יסעדנו על ערש דוי לבלתי היות ראשו ראש לחלי ולבו לבב דוי. מלך בחסדיו ישלח לו ממרומיו מרפא וארוכה מרפא ברכה מרפא רצון ונדבה מרפא חסד ואהבה מרפא תרופה ותעלה מרפא חנינה וחמלה מרפא רחמים ידועים וגלוים מרפא שלום וחיים. מלך ברחמיו יקיים בו מקראות הכתובים רפאני ה׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה. ועוד כתוב בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו. ועוד כתוב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ועוד כתוב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח. ועוד כתוב כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה׳. ועוד כתיב והסיר ה׳ ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. ועוד כתוב ויאמ׳ אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאיך. וכל חולי ישראל יהיו בכלל הברכה והחיים והרחמים והשלום וכן יהי רצון ונאמר אמן. + + +Siman 142 + +קמב. דינין מהרב ר׳ פרץ דרך שאלות ותשובות +על דבר האלמנה שלא היתה לה כתובה בשעה שמת בעלה. והשביחה בנכסים והרויחה בהם קוד׳ שנשבעת על כתובתה ובאים היורשים ותובעים ממנה יתרון הנכסים על כתובתה. + לפי הנראה הדין עם היורשי׳ וכיוצא בזה שנינו פר׳ מי שמת וכן האשה שהשביחה הנכסים השביחה לאמצע ומוקי לה בגמרא באשה היורשת וכו׳ ופי׳ רבינו שמואל וה״ה לאשה בכתובתה שאם לא באת לבית דין לומר ראו מה שהניח לי בעלי והשביחה הנכסים אין לה כ״א כדי כתובתה והמותר ליורשים. הלכך בהאי עובדא נמי אע״פ שגבאי המס וגבאי צדקה יודעין שלא היה לה כדי כתובתה לאח׳ מיתת בעלה אע״פ כן כיון שלא אמר׳ בבית דין או בבית הכנסת ראו מה שהניח לי בעלי אין לה כי אם כדי כתובת׳ והמותר ליורשי׳. וההיא דפר״ת פר״ק דבבא מציעא דבמקום דעד אח׳ מסייעו פוטרו מן השבועה אמנם אינו פוטרו רק משבועה דרבנן אבל משבועה דאוריתא לא וכאשר כתבתי כן הוא ושלו׳ על ישראל אמן.
+אחרת על אודות ששאלת מתנאי הגט. אין לכתו׳ בגט שום תנאי כלל כי יש בו חשש פסול אם היה נכתב בתוך הגט ואפילו אם נתקיים התנאי כדאיתא פר׳ המגרש תנו רבנן כל התנאים פסולין בגט דברי רבי ופר״ש דאפילו נתקיים התנאי ואע״ג דרבנן פליגי אדר׳ הא מוקי לה התם רבא פלוגתיהו דוקא לאח׳ התורף אבל לפני התורף דברי הכל פסול ור״י הקשה על פירוש רש״י ומוקי לה לההיא דכל התנאין פסולין בגט כגון שלא נתקיים התנאי או שחזר ומחקו מן הגט. ובהא ודאי פסל תנאי הגט אבל נתקיים כשר. ומכל מקו׳ אין להקל מספקא על כן יש לפסול כל גט שנכתב בו תנאי אפי׳ אם נתקיים התנאי כפרש״י ושכיב מרע שנתן גט על תנאי יאמר על תנאי כי הא דאתקין שמואל פר׳ מי שאחזו ולא יכתבו כלל בגט: ומורי רבי יחיאל ב״ר יוסף מפרי״ש היה מנהיג שלא להתנות שום תנאי בגט של שכיב מרע פן יבא לטעו׳ בלשון התנאי. אבל היה מזקיקם לקבל עליהם חרם של תקנת קהלות שאם יבריא שישאו זה את זה וכן נכון לעשות.
+אחרת על דבר האשה הזקוקה ליבם ולא בא הנדוניא לעולם ביד הבעל והניח חיים לכל ישראל תוך שנה של נשואין והושלש ביד שליש משכונות בשביל הנדוניא ואבי הנערה תובע אותם שהוא צריך לפרנס בתו עליהם והיבם קטן הוא. ועתה לפי המדומה והנראה אע״ג דקיימא לן נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונו׳ לא משל יבם ולא משל בעל היינו דוקא מנכסים שזכה בהן הבעל אבל בנדוניא זו לא זכה לעולם הבעל שהרי מת תוך שנה של נשואין והרי המנהג שנהגו לשלש הנדוניא ביד שליש עד שנה זהו לפי שרוצין לברר אם יתנהג עם בתו כראוי ואם כן לא זכה המת בנכסים מעולם תוך שנה שהרי הדבר תלוי אם יתנהג עמה כראוי וזה לא נתברר שנהג עמה כראוי. ועוד דאפי׳ היכא שמתה הבת בתוך שנה של נשואי׳ אין הבעל יורשה לפר״ת ואפי׳ נמי לאח׳ שנה היכ׳ דלא הוחזק בנדוניא כפר״ת בההיא דכתי׳ לה בכתובה ומשו׳ דאזלי בתר אומדנא דדעתא. ועוד כל שכן כאן שאין הפרעון גמור שהרי לא מסר לו כי אם משכונו ביד שליש. ואיכ׳ לדמויי קצת לההיא דמנה אין כאן משכון אין כאן גם כי שמענו כי אבי היבמה רוצה לקבל חרם לקיים הקרן עד שיגדל היבם ולעשו׳ ממנו על פי חכמים על כן לפי הנראה על פי הדברים האלה נכון הדבר להחזיר המשכונות ליד אבי היבמה ושלום. +גם על דבר השטר אשר מסר השליש ליד אבי היבם על דבר השלישית מן המשכונו׳ אם טוב בעיניכם תגזרו על אבי היבם להוציא השטר מידו וישלישנו ביד אחד מן הנדיבים הסמוכים לו את אשר יראה בעיניכם בחזקת היבם ואבי הנערה להתברר על פי חכמים לכשיגדל היבם ושלום על ישראל. אמן עכ״ל הר״ף ז״ל.
+שאלה זו שאלו רבני טרויי״ש לרבי יהודה הכהן ב״ר מאיר ולרבי אליעזר בר יהודה ז״ל אמן.
+ראובן בא לבית הכנסת וצעק ואמר אי קהל הקדוש גויה אחת עומדת בביתו של שמעון ובאה אמש בביתי וחרפני וגדפני ואתם יודעים שהיא מועדת ורגילה לעשו׳ כן לכלכם וענו כל הקהל כן הוא כדבריך אף לנו הרעה אותה גויה. זה אומר אותי הכה במקל. וזה אומ׳ אשתי קראה זונה. וזה אומ׳ אותי קראה קרנן. וענה ראובן אחרי שהיא מועדת בבקשה מכם גזרו שלא תהנה מישראל עד חצי שנה אולי תתיסר. ואם תצווני אני אגזור הגזרה וצווהו וגזר כדברי הקהל אלא אותו שמעון בלבד לא הסכים בדבר ואמ׳ לעולם לא אקיי׳ גזרתכם כי גזרתכם אינה גזרה לפי ששונאי גזר. ואמרו כל הקהל הוא לא גזר אלא על דעתנו ולא על אודותיו בלבד גזרנו אלא על דבר שאר בני קהלנו. ועוד אמ׳ אותו שמעו׳ אין אנו משגיחין לגזרתכם שיש בכם שהסכימו בגזרה אוהבי׳ לבעל דיננו ושונאים אותנו וענו כל הקהל ח״ו חלילה לנו לגזור גזר׳ עבור אהבת איש כי כשם שאנו אוהבי׳ לו כך אנו אוהבי׳ לכל ישראל ושארית ישראל לא יעשו עולה. והתרינו בהם כמה וכמה ימים שלא יפקרו כל כך ולא השגיחו ובראו׳ קהלנו כך נבדלנו מהם והיו יראים כל הקהל שלא יגזלו מהם את ספרי התור׳ וכל הדברים שהם של צבור מפני שביתם סמוך לבית הכנסת ולא ימנעום מהם מלהוליכם בכל מקו׳ שירצו ועברו על אותה גזרה וכל זאת בהוראתו של שמעון. +ועכשו יורונו רבותינו אם רשאין בני העיר לגזו׳ על קצת בני קהלם ולכופם ולהתקן עמהם בתקנתם ושלא להפרש מן הצבור ואם יש ממש בהוראתו של שמעו׳ שאם כדבריו כל איש ואשה שירצו לפרוק עול יבא לעשות ולומר כדבריו של זה. +ויורונו רבו׳ אם יוכלו בני עיר להשביע על בני עיר אחרת ולכופם שם בעירם לכל דבר אע״פ שהם רחוקי׳ מהם כמה פרסאות ואין כפיה להם על אלו. ואם יכולין לטעון לה אנו בשלנו ואתם בשלכם ואין אנו משגיחין לגזרתכם ולא על שבועתכם. + ועוד יורונו כגון אנו שקהלנו מתי מספ׳ וקטני׳ שבנו נשמעי׳ לגדולים ולא מחו לעולם בכל תקנותינו ומודים לנו בכלן כשאנו גוזרים גזרה אם צריכין אנו לשאול לכל אחד ואחד אם רצונו ודעתו לדעתנו. ואם אין אנו שואלין וגם אם הוא שותק ואינו מוחה אם יכול אדם לומר שלא לדעת אותו שלא נשאל ממנו נגזרה גזרה אע״פ שאינו מוחה לא בשעת הגזרה ולא לאחר זמן. הכל יורונו טעמי השאלות באר הטב:
+תשובה לפי דברי השאלה כך דעתנו נוטה שחייבי׳ כל ישראל לכוף ולהכריח איש את חברו כדי להעמידו על האמת ועל המשפט ועל חקי האלהים ותורותיו. + ודבר זה מצינו בתורה בנביאים ובכתובים כתוב בתורה ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וכתיב שופטים ושוטרים תתן מלמד שהשוטרי׳ מקבלין שכר כשופטים ושכר אלו ואלו שקולים. בנביאים דכתיב והיה ה׳ עם השופט. בכתובים דכתיב ואריב עמם ואקללם. +ואין לאיש לעזור לקרובו להחליש כח ב״ד ואם עשה כן מה כתיב שם ואם העלם יעלימו וגו׳. וכתוב ושמתי אני את פני. ואם הגביה יד ב״ד והחליש כח קרוביו מה שכרו יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ברך ה׳ חלו מה טעם משום האומ׳ לאביו ולאמו וגו׳. + לכן כשהקהל מסכימים יחד לעשו׳ סייג וגדר לתורה אין היחיד יכול להוציא עצמו מן הכלל לבטל דברי המרובי׳ לומר לא הסכמתי בהסכמה זו אלא בטל יחיד במעוטו. והמרובין רשאין להשביע ולגזור ולפדות ולהפקיר ממונו ולעשות סייג לכל דבר. ומצינו סמך לזה בכמה מקומות בתורה מנין שאינו יכול להוציא עצמו מן הכלל דכתיב לא אתכם לבדכם וכתי׳ את אשר ישנו פה וגו׳. וכתיב פן יש בכם איש או אשה וגו׳. וכתיב והיה כשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳. בנביאים דכתי׳ והית׳ העיר חרם. ואע״פ שהחרימ׳ יהושע שלא על פי הדב׳ דכתי׳ קום לך למה זה אתה נופל על פניך אתה גרמת להם ומצינו שהסכים הקב״ה על ידו ועל יד ישראל דכתיב חרם בקרבך ישראל. וכתב לא אוסיף להיות עוד עמכם אם לא תשמיד החרם מקרבך. ואם כדברי המשיב היה לו לעכן לומ׳ ולטעון לא הסכמתי בהסכמת החרם אלא לא כל הימנו. ועוד מצינו בשאול דכתיב ויואל שאול את העם לאמ׳. וכתי׳ ויהונתן לא שמע. וכתו׳ מות תמות יהונתן ואם לא פדאוהו היה מת דכתיב ויפדו העם את יהונתן ולא מת. ועוד מצינו באנשי יבש גלעד שנתחייבו כליה על שלא חשו לגזרה שגזרו עליהם אחיהם דכתיב לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב. . +לנדור, מנין שאין היחיד יכול לבטל דברי המרובין דכתי׳ אורו מרוז. ואמרי׳ בארבע מאה שפורי שמתיה ברק. ועוד מצינו בר׳ אליעזר שלא התרי׳ נגד חבריו בשעה שנדוהו אלא נהג בעצמו נדוי כדתני׳ אותו היום הביאו כל טהרו׳ שטהר ר׳ אליעזר ושרפום וכו׳ וק״ו הוי ומה רבי אליעזר שהוא חכם שבחכמים וגדול שבגדולי׳ ובת קול הסכימה על ידו קבל עליו ולא התריס נגד חבריו איניש דעלמא לא כל שכן. + להפקיר ממון מנין דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים וכו׳. וכתיב אלה ינחלו אלעזר הכהן וגו׳ וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים לבניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילי׳ לעם כל מה שירצו. +הלכך אין היחיד יכול להוצי׳ עצמו מכלל צבור. ולא מבעיא בדבר שצריך לעשות סייג וגדר לתורה אלא אפי׳ בדבר הרשות כגון מס ושאר תקנות שמתקנים הקהל לעצמן אין היחיד יכול לבטל ולהוצי׳ עצמו מתקנתן דתניא רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערי׳ ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתם. הלכך לא יעלה דבר זה על לב איש לעולם. +ועל אשר פקעתם השכירה של שמעון מידו אם כדבריכם שהסכימו הקהל בדבר הרשות בידם כמו שאמרנו למעלה שאין לשהות בתוך ביתו נזק המועד לרבי׳ דתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו דכתיב לא תשים דמים וגו׳. אבל אם כדברי שמעון שנשמע לנו שאינ׳ מועדת כל כך ולא הסכימו הקהל בדבר אלא שונאיו ובעל דינו נמנה עמהם לא נראה לנו להפקיע שכירתו של שמעון או שפחתו מתחת ידו. ולא מבעיא משום חרוף בעלמא דאינה נפקעת אלא אפילו עשתה מעשה אינה נפקעת דתניא העבד והאשה פגיעתן רעה. ואם הקהל הסכימו בדבר אין שמעון יכול לפוסלן לא משו׳ איבה ולא משום תחרות לפי שאינה נפסלת אלא בבית דין: +ומה ששאלתם אם בני עיר אחת יכולין להשביע ולכוף בני עיר אחרת שם בעירם אף על פי שהם רחוקים: כך נראה לנו אם תקנה זו שהן מתקנין יש בה צורך ישובם כגון מס או מדות או שערים או שכר פועלים כגון אלו ודאי אין רשאין לכוף אלא בני עירם כדאמרינן רשאין בני העיר להסיע וכו׳ בני העיר אין בני עיר אחרת לא. אבל אם הוי עוברין בני עיר אחת על התורה או על הדין או שהורו על אחת מכל המצות שלא כהלכה רשאין בני עיר אחרת לכופם ולהחרימם כדי להחזירם למוטב ואינן יכולים לומר אנו בשלנו ואתם בשלכם אלא כל ישראל מצוין להכריחם שכן מצינו בזקן ממרא ובני עיר הנדחת שיושבי לשכת הגזית כופין אותם ודנין אותם. +ושכתבתם שבמקומכם נהגו קטנים לשמוע לגדולים ולא מחו לעולם בידם דין הוא שהקטנים שומעין לגדולים לכל אשר יגזרו עליה׳ ולא מבעיא בזמן שהן שותקין שיקבלו עליהם גזרת גדוליהם ושוב אינן יכולין למחות אלא שאפי׳ הם צועקי׳ אין צעקתם כלום שהרי גדוליהם רבו עליהם. ואם תאמר הקטני׳ רבו על הגדולים וימאנו שמוע אליהם כיון שהן שתקו בשעת מעשה ולא מאנו ולא מחו שוב אינן יכולין ואף על פי שהקטנים רבו על הגדולים דין הוא לשמוע לזקניהם ולגדוליהם. שכן מצינו בכמה מקומות שהמקום חלק כבוד לזקנים ולגדולים דכתיב ונגד זקניו כבוד. אשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים שאפילו סתירת זקנים בנין. שכן מצינו ברחבעם בן שלמה. והמקום יסכים על ידינו לעשות אמת ומשפט ושלום. יהודה כהן ב״ר מאיר. אליעזר ב״ר יהודה: + +Siman 143 + +קמג. דיני רבי יצחק בעל המנהל ז״ל +א. האב ששדך את בנו ואחר כך שואל את הנדוניא והלה אומר לו לאו בעל דברי׳ דידי את. גם הבן דוחה שלא היה בשעת התנאי. השיב ר״ת שיש לו לקיים התנאים לאב שהוא שלוחו של בן ושלוחו של אדם כמותו אז יכתוב הבן הרשאה לאביו.
+ב. אסור להשהות אשתו בלא כתובה. והחתן נותן השכר. דחזו ליכי מדאוריתא פי׳ דכתיב כמוהר הבתולות.
+ג. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקטפוטקיא נותן לה ממעות קטפוטקיא דחשובות יותר דכרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן דאמר כתובה דאורייתא היא.
+ד. כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות.
+ה. נערה ארוסה שמתה אין לה כתובה ואין חייב לקוברה מת הוא גובה כתובתה.
+ו. השקל עולה ד׳ דינר והדינר מעה והמעה משקל י״ו שעורות.
+ז. נכסי מלוג פרש״י זהו שנפלו לה משנשאת או קודם אך לא שמו לה בכתובת׳ או שנתנו לה במתנה אחר נשואיה.
+ח. המלוה בשטר לאשה ועמדה ונשאת בעל ה״ג והרמב״ם ז״ל וה״ר נחמן כהן וספ׳ המצו׳ פוסקין דבעל כלוקח הוי כרבא וכרב אשי במקו׳ שאין פסדא למלו׳ היה לו להזהר מלהלות על פה ופטור הבעל.
+ט. פי׳ ר״ת דלהכי אהני מה שאין כותבין אגב בשעבוד כתוב׳ לענין שלא תגבה מן הלקוחות דלוקח המפקיע כחה מידי דהוה אבעל חוב מאוחר וכו׳. דמה שגבה גבה במטלטלין אבל מקבל מתנת בריא אין מפקיע כתוב׳ לדברי ר״י בר ברוך ולדברי הכל כל שכן מפקיע דהא לא אלים מירושה דאורייתא.
+י. אם קדשה בטבעת סתם כדרך מנהג העולם ואח״כ נמצא שאינו של זהב או של כסף או של נחשת אמר הר״מ שהקדושין פסולין. אלא אם אמ׳ הרי את מקודשת לי בטבעת זאת כמה ששוה אפי׳ אינו שוה אלא פרוטה שלכך נהגו העולם לעדי קדושין לומ׳ בשעת קדושין טבעת זו שוה פרוטה בטוב בפני האש׳ שאף אם תהיה מנחשת אין זו טענ׳ משכבר הודיעו לה. מעשה באחד שקנה טבעת מחברו על מנת להחזירו אחרי קדושין שיקדש את אשתו ולא יתן לה פחו׳ מאשר קנה ממנו ודן ה״ר שמואל מאיור״א שאין הקדושי׳ כלום. וראיה מקדושין בכולהו קנו לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין בכולהו קנו פי׳ מתנה על מנת להחזיר לבד מאשה ואע״פ שיש להקל לחלק קצת דהכא אם תחזור האש׳ למוכ׳ הטבעת יחזיר לה המעות ויש לדמותו לקדשה במשכון דאחרים דמקודשת מ״מ זהו באומר לה דוקא שהוא משכון ונתקדשה בשביל כל שוויו יחזיר לה ומהני כמו שיראין דלא צריכי שומא מ״מ הסכימו הרבני׳ לפסול הקדושין. ומודה ה״ר יחיאל ור׳ יצחק ור׳ נתנאל והרב שי״ן דוראנ״ט שצריך לחזור ולברך ברכת ארוסין ולכתוב כתובה אחרת שהכתובה הראשונה מוקדמת וגם ברכות ראשונות אינן כלום שלא היו הקדושין חשובין וגם חפה אחרת צריך וה״ר שניאור ב״ר שניאור אומ׳ שאין צריך לחזור לברך ארוסי׳ ונשואין רק לקדש בפני עדי׳ דברכו׳ ראשונות שעשו לקדושין ראשוני׳ מועילי׳ מידי דהוה אקטנה שהשיאוה אחיה ואמה שלא מצינו שיצטרך כשתגדל לחזור ולברך ברכת ארוסין ונשואין רק לקדש ואין ביאתם אסור׳ כמו שפיר׳ השר וגם כי בכתובה ראשונה מאחר שהקנהו לה.
+יא. אשה הבאה לגבות כתובתה אף מה שעליה שמין אם גרשה לרצונה גובה לה בלא שבועה ואין שמין מה שעליה.
+יב. נפל הבית עליו ועל אשתו ולא ידענו מי מת ראשון פליגי פרק מי שמת ב״ה אומרים נכסים בחזקתן פי׳ נכסי צאן ברזל בחזקתן שזו היא נדוניא. ופליגי התם בגמ׳ על ב״ה בחזקת מי ר׳ אליעזר אומ׳ בחזקת יורשי האשה ריש לקיש משום בר קפרא אמר יחלוקו ורבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל וספק לרבנן אם הלכ׳ כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש או כריש לקיש משום בר קפרא דהוו ליה שנים לגבי חד. עכ״ל בעל המנהל ז״ל. + +Siman 144 + +קמד. פסוקי לקוטות מהר״ף ז״ל +אסור ליקח מן הגזלן דבר גדול וכן אסו׳ ליהנו׳ בדבר שהוא ברור לו שהוא מגזל. ואם נהנה חייב להעלות שכר לכפלי׳ כדרך הדר בחנות חברו. +נטלו המוכסי׳ את חמורו והחזירו לו חמור אחר או כסותו והחזירו לו כסות אחרת מותר להשתמש שנתיאשו הבעלי׳. ואם יודע בודאי שזה גזל למדת חסידות שיחזור לבעלי׳ הראשוני׳ במה דברים אמורים כשהוא מוכס העומד מאליו או שאין לו קצבה ונוטל כמה שירצ׳ אבל מוכס המלך בדבר קצוב ויודע שאין מוסיף כלום מאליו לעצמו אין זה מוכס גזלן ודינא דמלכותא דינא. ואפי׳ ישראל העובר המכס עובר מפני שגוזל מצות המלך. + וכן אומ�� שם שאם יש למלך מס על בני העיר דבר קצוב מכל בית או מכל שדה או שגזר שכל מי שיעבור על דבר אחד יקחו נכסיו אין זה גזל. וכן המלך שכעס על אחד מבני העיר ולקח חצרו ומכרו כל הקונה אותו מן המלך זכה שהרי הוא הפקר. אבל אם גזל שלא כדין לא. זה הכלל דבר שיחקוק המלך לכל בני מלכותו אינו גזל אבל אם לוקח מאיש אחד בלבד שלא כדין שחקק הרי זה גזל והלוקח מן המלך זה הבעלים מוציאין מן הלוקח. אמר ה״ר אבי הספר כי ראה בתשוב׳ שהשיב ר״ת כמו שכתבתי בו למעלה.
+פרק חזקת הבתים כי גנאי המלך ושוטריו שמוכרי׳ השדות במסות הקצובי׳ כי ממכרם ממכר. אבל אם מכרם עבור מנת המלך שמוטל על ראש איש ואיש אינו ממכר אלא אם כן דין המלך בו. וכן אם גזר המלך על הכל שכל מי שלא יתן המס על השדה גביה השד׳ למי שיתן המס אין זה גזל. והלוקח אוכל פרות ונותן המס עד שיבאו הבעלים.
+פרק הגוזל בתרא הדר בחצר חברו שלא מדעתו אם החצר לא קיימא לאגרא אף על פי דהדר גברא דעביד למיגר אינו צריך להעלות לו שכר דהוי לי׳ זה נהנה וזה אינו חסר אבל אם החצר קיימ׳ לאגרא חייב להעלות לו שכר.
+פרק המפקיד השולח יד בפקדון בין ע״י עצמו בין ע״י שלוחו הרי זה גזלן וחייב באונסין.
+שואל שלא מדעת הוי גזלן כרבא דפ׳ המפקיד כיצד היו כליו ביד בנו או ביד עבדו ונטלו ונשתמ׳ בו חייב באחריותו עד שיחזירנו לבעלי׳ ואם החזירו לבן או לעבד ונשבר ביד׳ חייב להחזיר לבעלי׳.
+החוטף משכון מיד המלוה שלא ברשות בית דין הרי זה נקרא גזלן. וכ״ש אם נכנס לביתו למשכנו שנ׳ בחוץ תעמד.
+פרק כל הנשבעין באו עדי׳ שנכנס לביתו של חברו ולא היה תחת כנפיו כלום וכשיצא ראו עדי׳ כלים טמונים תחת כנפיו ולא ידע מהו נאמן הגזלן לומר כך וכך כלים היו לי. במה דברי׳ אמורי׳ כשהיה הנגזל אמיד כל כך או משל אחרי׳ כמו שמכחישין גבי טענו כסא דכספא. וגם דוקא כשטען כלי׳ שאפשר ליטלם תחת כנפיו כמו שהעידו עדים ואם לא ראו עדי׳ כשיצא או שראוהו יוצא ואינו נושא כלי תחת כנפיו נאמן בשבועת הסת שלא גזל דבר ואף אם היה מתפאר בפני עדי׳ שילך לבית פלוני למשכנו דאמ׳ רב נחמן פרק כל הנשבעין עביד איניש דגזים ולא עביד. וגם מסיק התם רב פפא דאפילו אשתו של בעל הבית ושומר של בעל הבית נשבע כמו בעל הבית עצמו אבל לא שכירו ולקיטו דקאי התם בתיקו וגם הגזלן לא ישבע דהוא חשוד. אבל מחרימין סתם כל מי שנטל כלום מביתו שיודה בבית דין.
+הטוען חברו שגזלו והלה כופר נשבע שבועת הסת כדין כופר בכל. ואם הודה במקצתישבע שבועה דאוריתא ואינו קרוי חשוד שהרי לא הוחזק גזלן בעדי׳. וכן בא לבית חברו שלא בעדי׳ ולקח כלים ומודה שלקחם אך שלקחם עבור חוב שחייב לו זה ובעל הבית כופר שאין חייב לו כלום הרי זה נשבע וגובה חוב מבעל הבית וכן יש לדקדק מנסכא דר׳ אבא. אבל אם לקחה בעדים אינו נאמן בשבועה. ומה שר׳ יהודה אומ׳ פרק כל הבשר שהוא נאמן בשבועה הרי זה כשלקחם בפני בעל הבית ואומ׳ כי ברשותו לקחם או שמכרם לו. ואם תפס בעד ואמר שתפסו בחובו או לקוח בידו או שהיה שלו והבעל הבית אומר שגזלם הימנו הרי זה חייב להחזיר לבעל הבית בלא שביעה דהוי ליה חייב שבוע׳ ואין יכול לישבע שהרי העד מחייב בשבועה והוא אינו מכחישו לבית דין משלם. וכן פסק רב אלפס ז״ל בשם גאון. לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתך ולא גזלתי כלום שבא להכחיש העד פטור.
+פרק חזקת הבתים ההוא דגזל נסכא מחבריה בעד אחד וחזר ואמ׳ אין חטפי ודידי חטפי וחייבי׳ רבי אבא משום דהוה ליה מחוייב שבועה ואין יכול בו שהרי אין מכחיש העד ומשלם. ואם אמר חטף עשרים זהובים ושלי היו משלם כל העשרים אע״פ שהעד אינו יודע כמה הם. וכן אם נכנס לביתו ולקח כלים בעד אחד והעד אין יודע כמה הם ושלא בפני בעל הבית היה ובעל הבי׳ אומ׳ ב׳ כלי׳ נטל והוא אמ׳ לא נטלתי אלא א׳ פטור אף בלא שבועת הסת שהרי אין בעל הבית יכול לטעון שום טענה ודאית.
+פרק המפקיד החושב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריות עד שישלח בו יד ואם שלח בו יד אין צריך חסרון אלא אפילו נגלה ממקו׳ למקום ברשו׳ כדי לשלוח בו יד חייב ופר״י דהאי דקאמר החושב רוצה לומר דבור כמו שמוציא שם קרא על כל דבר פשע. עכ״ל הר״ף ז״ל. + +Siman 145 + +קמה. פסקים מהרב בעל התרומה ז״ל +א. דין עוף הבא לפנינו ואינו מכירו אם טמא אם טהור יבדוק בקלפי הקורקבן ואם יש עוד סימן אחר טהור.
+ב. דין ביצים היאך לוקחין אותן מן הגוים הלא אינו אומר מעוף פלוני טהור הוא ובשביל הסימנין אין לסמוך כדאמרי׳ סימן בביצים אינו מדאורית׳ אלא היינו טעמא דמותרין דנלך אחר הרוב שביציהן טהורין.
+ג. דין דגים שאין נכר בהן קשקשת וספק שמא נשרו כשעלו מן המים יש לסמוך על עוברי דגים שהחתכה ראשה אחד חד וראשה אחד כד זהו עב ועגול כדמוכח בשלהי אין מעמידין שסמני עוברי דגים יש לסמוך עליהם.
+ד. דין ביצים שטרפום בקערה אין קונין אותן מן הגוים.
+ה. דין ביצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה מותרין לתתן בתבשיל של חלב אם נמצאו בקליפתן שאין צריכין מליחה אבל כשאינן בקליפתן אסורין בחלב וצריכין מליחה ואם נמצאת ביצה בתרנגולת נבלה אפילו קליפתה נגמרת אסורה שנגמרת באסו׳. ואם נתערבה אותה ביצה עם שאר ביצים שהן טהורין אפי׳ באלף כולן אסורות משום דהוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל. ואם נמצא בספק נבלה הביצה עצמה כשרה דהוי ספקא דרבנן לקולא. ואם הביצה מתרנגולת טרפה או אפי׳ מספק טרפה אפילו נתערבה באלף אסורה דהוי דבר שבמנין וספקא דאוריתא היא.
+ו. דין ביצים שנולדו מספק טרפה מתי ידע אמתת הדבר גם מן הביצים גם מן התרנגולת אם אחרי כן תזקק לתרנגול ויש לה עוד ביצים הכל מותר ואפילו התרנגולת כדאמרינן כל שאינה יולדתהוי ספק בנקבה ובזכר כל שני׳ עשר חדש. והשאר מכאן ואילך מותר.
+ז. דין ביצים של עוף טמא או ביצה טהור׳ שיש בה אפרוח או דם ונתבשלו עמהם ביצים כשרי׳ או דבר אחר בין עם קלפה בין בלא קלפה הכל אסור עד שיהא שם ששים בהתר ואם הכה על התרנגולת ויצאתה ביצתה כשרה ואין בה דין אבר מן החי.
+ח. דין ביצים שיש דם על קשר חלבון אף הביצה אסורה אבל אם הדם בביצה ואין דם כלל על הקשר הדם אסור והביצה מותרת ואינו אסור אלא מדרבנן.
+ט. דין ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן דדרשינן השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. והוי אסמכתא אבל שמא אסורין משום נבלה כמו בהמה קודם ח׳ ימים ומתי יהיה מותר האפרוח לאחר שיצא מן הקלפה אבל לרבי אלעזר עד שיתפתחו עיניו.
+י. דין תולע הנמצא בפרי אם יש בעוד הפרי באילן אסור. וכן תולע הנמצא בשרביט גיישיש ופיוש ופולין אם באו במחובר אסור ואותן זבובין שבתוך גוף הפולים עצמן אם באו בתלוש מותרין ואינן אסורין אלא אם כן פרשו מחיים ומשפרשו אינן נכנסין לכך כשנמצאו בתבשיל של פולים מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולים ואין בהם משום שרץ השורץ על הארץ ואף על פי שעתידים להיות פורחין אין לאוסרן משו�� שרץ העוף כיון שנוצרו תוך הפרי כמו זיזין שבעדשים שאינן אסורין מן התורה אלא באסמכתא דהשרץ השורץ על הארץ. + ויש שמחמירין ונותנין אותן תחלה במים רותחין כדי שימותו מיד תוך הפולים שאם ישימו הפולים במים צוננין תחלה אולי מחמת מים צוננין יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים מחיים ונאסרים ומתים שם בשעת רתיחה והרי הוא אוכלו בקערה.
+יא. דין שרביטי גיישיש ופולים או של פישיט שנתבשלו ונמצא תולע באחת מהן השרביט שנמצא בו תולע זורקו לחוץ והשאר מותר. אכן יש שאסורין אפילו על ידי ששים של התר וכן דגים שנתבשלו ונמצא ביניהן דג טמא זורקו לחוץ והשאר מותר. +ויש אומרים אפילו על ידי ששים של התר לפי שכשמערה המים חמין פעמים בתוך הערוי מעט מים ישאר הדג טמא עם עשרים או שלשים דגים ונאסרין וחוזרין ונוגעין לכל שאר הדגים. ואם הם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מין אפרוח או דם שאינן קלים להתבטל על ידי ששים כמו דגים קטנים. ולכך טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם. ואם ימהר וירצה לצננן ישפוך מימיהם תחלה ואח״כ מים צוננים. אמנם נראה לי דשרביטין ודגים קטנים יש להתיר כיון שמער׳ לבסוף כל המים לחוץ אם כל העשרים או שלשים שנאסרו כבר נתבטלו ברוב שנשארו ואין חוזרין השאר שבמחבת אע״פ שנוגעין בהן חמין לפי שאסור הנבלע אינו חוזר ונפלט ביבש אלא על ידי מים לכך בעינן נער וכפה לגבי גם שנאסרה אינה חוזרת ואוסרת קלפה אחרת סמוך לה. וכן לעולם ואע״פ שטעם גופו נפלט ונבלע בדבר שסמוך לו כמו חם בתוך חם אפילו בלא מים מכל מקום אסור הנבלע בו ממקום אחר אינו נפלט בלא מים. ואם כן אע״פ שהחתיכה עצמה נעשית נבלה מכל מקום לא יהיה טפל חמור מן העקר וכיון שאינן אסורי׳ מן העשרים הרי הן בטלי׳ בשאר שבמחבת לפי שהן רוב לא שייך לומ׳ בריה לא בטלה אלא בדבר שאסורו עצמו בלא בליעת אסור אחר. אבל גבי ביצים דברי הכל אסור דאין רגילות לבשל ביצים יחד כל כך עשרים ושלשים שיהיו משנאסרו בטלין כשיהיה עוד רוב התר.
+יב. דין תולעין בחתיכת בשר או בחתיכת דג שבאו מחלב הבהמה ומהדג מחיי׳ אסורין ואותן שבאו לאחר שחיטה מחמת הסרחון שבבשר או בגבנה מותרין לאחר מיתה אבל מחיים פרשו על הבשר אסורין לעולם ולהא לא חיישינן בשעה שמדיח בשר במים ובאו על בשר בחוץ דאם היו בחוץ היו נופלין וכן יתושין קטנים הגדלין בשכר או ביין שמותר לשתותן אפילו פרשו בדפני הכלי.
+יג. דין בהמה טהורה כשנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה. וכן ביצת עוף שנטרף ביצתה אסורה כביצי עוף טמא.
+יד. דין חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כמו חלב בהמ׳ טהור׳ ואם נתערב חלב בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה כשתעמיד אותו יעמיד חלב טהורה ויצא חלב טמאה בנקבי הגבנות הן מי החלב. ולפיכ׳ יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוים אסור שמא ערב בו חלב טמא. + שאלו אל ר׳ יצחק על גבנות הרבה שעשה ישראל בבית הגוי והניחם שם ה׳ ימים או ארבע להתיבש והיו חותמין בחותם של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי וירא פן זייף הגוי כמו כן או יחתמו אחרים באותן הדפוס. והשיב שמאחר שאסור גבנות הגוי׳ משום גלוי קיימא לן כר׳ יהושע דמתיר ואין אנו נזהרין עכשו בגלוי. ויש להתיר הגבנות שתורה חסה על ממונם של ישראל ומשום זיוף לא חיישינן שהגוי ירא לזייף ובהרב׳ דברי׳ יחוש הגוי כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמות במקום מיוחד שיש לו טביעות עין. הורו מקצת הגאוני׳ בכל גבינות הגוי׳ אסורין אפי׳ העמידום מדבר התר שגזרו גזרה סתומה כשגזרו על ��תן ושמנן וכבושיהן ומלוחיהן וגבנותיהן וחמאותיהן.
+טו. דין בהמה מסוכנת פירוש שחולה אם היא מחמת שתשש כחה והיא מסוכנת ונוטה למות כיון דלא ארע מכה באחת מאבריה הממיתי׳ אותה הרי היא מותרת שלא אסרה תורה אלא כגון טרפת חיות היער אשר נעשה בה מכה הממיתה. + מסוכנת שאמרו זו היא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע״פ שאוכלת מאכל הבריאות. ואם שחטה ולא פרכסה נבלה ולוקין עליה. וזהו דין פרכוס בבהמ׳ דקה ובחיה בין גסה ובין דקה בין פשטה ידה והחזירה בין כפפה ידה ורגלה אע״פ שלא חזרה הרי זה פרכוס ומותרת אבל אם פשטה ידה ולא החזירת׳ אסור׳ שאין זה אלא יציאת נשמה. ובבהמה גסה בין שפשטה ידה ולא החזירה ובין כפפה ולא פשטה הרי זה פרכוס ומותרת ואם לא פרכסה כלל אסורה. ובעוף אפילו לא פרכס אלא ברגליו ולא רפרף אלא בעינו או כשכש בזנבו הרי זה פרכוס ומותר.
+טז. דין חלב שנתבשל עם הבהמה או עם העוף או עם חתיכה אחת צריך ששים מכל חתיכ׳ שהחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים עם המים אפילו אינו מכוסה במים יצטרפו המים לבטל האסור.
+יז. דין מעשה בא לפני מורי החכם רבי שמואל בבני מעים שנמלחו ושהו כדין מליחה וקודם שהודחו נפלו במי חלב שנתבשל על האש והסירו את החלב הקרוש ונשאר את הצלול וצונן היה והתיר הבני מעים על ידי הדחה מטעם טהור מליח וטמא תפל שאין כח בבני מעי׳ בדמם ליכנס בחלב ולחזור ולאסו׳ בבני מעים אמנם אסר מי החלב.
+יח. דין הדחה אין הבשר יוצא מדי דמו אלא אם כן מדיחו תחלה במים ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה. פירוש הדחה ראשונה מפני הדם הקרוש על גב החתיכה ועל ידי המליחה נבלע קצת דמו בחתיכה ואינו יכול לצאת הלכך צריך הדחה אחרת ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ולקדרה צריך לשפשף בידים ומדיחו שתי פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח והשניה להעביר המים האסורים מהדחת המלח שנשארו על גב הבשר. ואם גוי ועבד שמו הבשר בקדרה ויודעין משפטי הדחה וישראל יוצא ונכנס או שיש שם קטן בן דעת הבשר מותר כי הגוי ירא לעשות שלא כדין פן יספר הקטן לאביו או לישראל שבתוך הבית.
+יט. דין מליגה. באמת וברור שאסור לשים תרנגולת כשמולגין אותה בכלי ראשון מפני הדם דלכולי עלמא כלי ראשון מבשל וצריך לשים המים בכלי שני קודם ואחר כך התרנגולת. ובזה הענין לכולי עלמא מותר דכלי שני אינו מבשל אבל אם ערה מים מכלי ראשון פירוש מאותו כלי שהוחמו בו המי׳ על האש על התרנגולת פירוש דערוי בכלי שני מותר אבל לפרוש רבינו תם פירוש דערוי בכלי ראשון מבשל לכל הפחות כדי קליפה. +ואם גוי או שפחה מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון אם בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדרה או הדיחו קערות חולבו׳ ולא ראהו ישראל אם יחד הודחו או כל אחת לבד הכל אסור דשמא מחמת הקל טרחו באסור ואסור. + ואם ערה על התרנגולת מים מכלי ראשון צריך להסיר כל העור דהיינו קליפה ודוקא כשאוחז התרנגולת ברגליה דאם כן אין הנוצה הולכת כדרכה ואין מפסקת בין הנוצה והעור ואז צריך לקלוף העור של תרגולת אבל כשיאחז את הראש בידו מותרת בלא קליפה דהנוצה מפסקת בין המים והעור. ומצלת על התרנגולת ואפי׳ כדי קליפה אינו מבשל תו לא מידי.
+כ. דין לקשור שתי פרדות בקרון שאסור אם אינן שוות וכל שכן פרדה עם בהמה אחרת שאסור.
+כא. דין אותו ואת בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האב תחלה ואח״כ הבן בין אפכא והיום הולך אחר הלילה שלפניו.
+כב. דין כסוי הדם עפר למטה ועפר למעלה לכתחלה ואסו׳ לדבר בין שחיטה לשחיטה אבל אם דבר בנתי׳ אפי׳ מלי דעלמא כגון תן לי התרנגולת או הסכין אין זה הפסקה כגון לאחר המוציא גביל לתורי.
+כג. דין ולד שליל הנמצא בתוך בהמה ששחטה שמותר העובר בשחיטת אמו גם חלבו וגידו מותר אבל דמו אסו׳ וה״מ שלא הלך כלל אבל הלך צריך שחיטה. ואם נמצאת האם טרפה שחיטת אם אינה מועלת לעובר אם העובר בן תשעה חדשים מותר העובר בשחיטת עצמו כדרבא אבל בן שמנ׳ אסו׳ דלא שייך ביה שחיטה ולפי שלא יוכל להבחין מתי הוא בן תשעה טוב הוא לאסור הכל כשהאם טרפה.
+כד. דין לנקר גיד הנשה ולחטט אחריו וגם שומנו אסו׳ מדרבנן.
+כה. דין חלב מן התורה והוא חלב שעל גבי הקרב ועל הכסלים ועל הכליות ועל הדקין דהיינו ריש מעיא באמתא בעי גרירא שעור אמתא כדפרי׳ ועל קיבה עצמה יש חלב אחר אקשתא ודאייתרא.
+כו. דין חוטים האסורין שבעוקץ תלתא מימינא ותלתא משמאלא. וחוטין שבתוך הכוליא וגם לובן הכוליא וחוטין שעל הטחול הכל אסור משום חלב דרבנן אבל שבכתף לפנים שבלחיים אצל הלשון אסורין משום דם וצריך לחתכן ולמולחן ולצלי סגי בחתיכה בעלמא בלא מליחה ואף אם לא הסירו מן הבשר הרי הן כשאר בשר אם חתכוהו.
+כז. דין שצריך להסיר הקרום מן הכסלים סמוך לחזה וגם מן הבשר שסביב מן הדפנות שחותכין כדי לשים ידו שם לבדוק הריאה צריך להסיר הקרום מן הבשר מבחוץ מפני שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם וקרום שראש המוח מונח שם צריך להסיר משום דמא.
+כח. דין ראש כבש וגדי שנתן על האש להסיר השער אותביניה אבית השחיטה שפיר דמי וצדדי מקווץ קויץ ואסיר. וכתוב בהגהה מוקרא הוא דאסור משום דמתבשל בתוך דם רישא גופא שרי וכן התרנגולת שנתנה על הרמץ להסיר ראש הנוצה וכן רגלי הבהמ׳ שנתן על האש להסיר שער הטלפי׳ הכל מותר דאסורא ליכא אלא משום דם שבראש והני ליכא ראש בנורא ויש מולחין תחלה קודם שיתנם באש ולאחר שיסירו השער והטלפים מולחין אותו פעם שניה לפי שהשער והטלפים מונעין כנגדם ליכנס היטב המלח בבשר. וזהו חומרא בעלמא המליחה הראשונ׳.
+כט. דין חתיכת בשר שהניחה בביתו ואין איש רואהו והלך לשוק אם מצאה במקו׳ שהניח מותרת בלא טביעו׳ עין וסימן ולא נחוש לחלופא דעורב ואם לא מצאה במקום שהניחה אז צריך טביעות עין. ואם הניחה בשוק בין הגוים כמו כן צריך טביעות עין שמא חלפוה.
+ל. דין אסור שנפל בקדרה שיש התר במינו נשער בס׳ ברוטב ובקיפה בחתיכות ולא במאי דבלע בקדרה. ואם בשל התר בקדרה של אסור בת יומה הכל אסור ואם אינה בת יומה לכתחלה אסור לבשל בה ואם בשל דיעבד מותר.
+לא. דין כף של אסור שתחבה בקדרה של התר אם הכף היא חולבת ותחבה בקדרה מלאה תבשיל או אפכא אפי׳ אין הכף בת יומה הכף אסורה והתבשיל מותר ואם הכף בת יומה צריך בתבשיל ששים ואם נשפכו המים מספקא אסור דעקר בטעם דאוריתא.
+לב. דין אסור שנתערב בהתר בדבר יבש מין במינו בטל ברוב ואם לח כגון יין ביין וחלב בחלב צריך ס׳. וכן מין שאינו מינו בדבר יבש. ואין צריך להשלים אחת כמו של תרומה שנפלה בחולין מפני גזל השבט. +ואם חתיכה גדולה של נבלה או של בהמה טמאה נפלה בהתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה אינה בטלה אפי׳ באלף של התר כיון שראויה להתכבד לפני האורחין. אבל חתיכת בשר של התר גדולה שנאסרה מחמת בליעת אסור בטלה שפיר ברוב ביבש. ואף בתבשיל נבלה בטלה בס׳ אם אינו מכירה. וכן כל דבר שבמנין כגון ביצת נבלה או טרפה אפילו באלף לא בטיל. וכן דבר שקרוי בריה כגון דג טמא או עוף טמא או גיד הנשה לאכלו שלם חייב מן התור׳ ואפי׳ אין בו כזית הלכך אם נתערבו בהתר ואינו מכירו במקום שנתערבו אפילו באלף לא בטילי רבנן. ודוקא שלמים אבל חתוכין ומרוסקין יהיו בטלין בס׳. + וצפור טהורה שנתבלבלה או נטרפה אפילו שלמ׳ אינה קרויה בריה כדאיתא בפר׳ כל הבשר ואפילו הכי אינה בטלה באלף אם היו דבר שבמנין או ראויה להתכבד בכל יום אם נאסרה מחמת בליעת אסור או דג טהור שבלע ונתערב עם התר אפילו הן שלמי׳ אינן קרויין בריה ולא דבר שבמנין ולא ראויין להתכבד. אבל חתיכת בשר בחלב אינה כחלב כדאית׳ פר׳ בתרא דע״ז משום דאוכל כזית לוקה.
+לג. דין אסור הנכר ואפילו רוב התר הנכר ולקח מאח׳ מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור מן התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם נמצאת חתיכה אח׳ בארץ או לקח׳ גוי שלא בפנינו או עכבר מותר דכל דפריש מרובא פריש. וליכא למימרא שמא יקח מן הקבוע כיון שקבוע נכר וידוע האסור היכן הוא דלא מחזקי׳ גברי ברשיעי ליקח על האסור בודאי בלאו הכי יכול לקנות נבלה מן השוק אבל בדבר המעורב יחד אסור והתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטלה שפיר. +פרש אחד מהן אותו אסור גזרה שמא יקח מן הקבוע כיון דשרי מדאוריתא בטל ואינו אסור אלא מדרבנן אי שרינן למיקל אתי למיקל בקבוע:
+לד. דין עוף שברח בין אחת בין הרבה שייך בדין זה ואין להתירו מטעם תערובת אפילו לאחר שפרשו זה מזה מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ואולי ההיא דפסיק בפרק תערובת שמא הוה מוקים לה בקדשי׳ ואין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר. ואפילו דרס ביד שמא אין זאת דבסוף הלכו׳ אסור והתר פי׳ דבר שיש ספקא דאוריתא לחומרא והוא דבר שבמנין אפי׳ באלף לא בטיל כמו ביצה ספק טרפה דלא בטלה באלף דהא אמרינן נתערבה באלף כולן אסורות אפי׳ אספקא דלא כר״ת ז״ל:
+לה. דין חתיכת התר שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב או מחמת בליעת אסור אחר הנבלע בה אם נתחבה אותה חתכה בקדרה רותחת לא סגי בששי׳ לבטל טפת אסור הבלוע בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים לבטל כל החתיכה. ואפילו הכי חתיכות בשר שנמלחו יחד בכלים ומשימין תחתיה בשר עצים ואבני׳ להפסיק בין הבשר והציר אם נמצא חתכה אחת מקצתה בציר אותו מקצת צריך קלפה מאותו החצי ומחציה ומעלה כשר דהאי חציה של מטה אסורה משום דם דכיון ששורה בציר דומה לכבוש והרי הוא כמבושל אבל חצי שלמעלה מותר דדם אינו מפעפע למעלה כיון שהדם עצמו הולך ולא יהיה לו כח יותר לאשר מאלו היה כלו דם שזהו דבר האוסרו והיינו נמי טעמא למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם אלא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר אלא כיון שהדם אינו הולך שם מותר. וכן כל דבר שצריך קליפה למה אינו אותה קליפה אוסרת למעלה מחמת פעפוע עור סמוך. וכן לעולם הלא פעמי׳ אותה קליפה שמנה אבל כיון שהאסור נבלע אינו הולך יותר ולא יהיה טפל חמור מן עיקר.
+לו. דין מלח שבלוע בדם או מאסור אחר ונתנוהו בקדרה שאם יש בקדרה ששים של מלח הכל מותר אף על פי שהמלח שנעשית נבלה נותן טעם אפילו באלף דאינו חמור יותר מאלו היה כולו דם או אסו׳ הבלוע בו ואם המלח הבלוע מבשר או תבלין שדרכו במדוך של בשר ונתנוהו בתבשיל של חלב או איפכא אינו צריך ס׳ אפילו מן המלח כ״א ס׳ מטפת בשר הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור:
+לז. דין להגעיל כלי דוקא כלי שאינו בן יומו אבל כלי בשר מותר להגעילו ואם בכלי שאינו בן יומו טוב יותר אבל תוך כלי שהוא בן יומו לא יגעיל:
+לח. דין פסח להגעיל כלים לצורך הפסח אם מ��עילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד׳ שעות מותר אפילו שניה׳ בני יומן דאין בהם אך טעם חמץ ולכך שרי דנותן טעם בר נ״ט הוא אבל לאחר ד׳ שעות אסו׳ להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דחמץ נעשה אסור וחוזר ונבלע. +וחטה שנמצאת בעופות ערב הפסח והן מלוחין או צלויין ישליך החטה והכל כשר כיון שנתבטל טעם חמץ בס׳ קודם הפסח אינו חוזר ונעור במשהו ושיבא הפסח דדינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח. +וראיה לדבר מדתנן גבי צמר גמלים וצמר רחלי׳ שטרפן אם שם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם. וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין שיילקו״ק או מטגנין בו שולו״ש בתוכה גם פעמים שנשאר לאחר הטגון מעט שומן במחבת ומחזירין אותו שומן עם שאר השמן שהוא מטגן בפסח. + וכן הדין בחביו׳ פעמים שנותנין עיסה בשוליה לדבק הנסרים מותר הוא לשתות בפסח כיון שטעם חמץ נתבטל קודם הפסח. ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שכבר נתקשה החמץ. אבל סמוך לפסח שני חדשי׳ אם נתן עיסה בשולי׳ אסור לשתו׳ בפסח מאותה חבית לפי שעדין העיסה רפה וגם בתוך הפסח נותנת טעם ביין. וכן בשר מליח ישן או גבנה או דגים מלוחין שלא נבדק המלה מחמץ וכן הכלים ישנים מותרים בפסח. וכן שפוד ישן מותר לצלות בו מהאי טעמא.
+לט. דין חטה שנמצא בפסח או אחד מחמשת מיני דגן כגון חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון אם בתרנגולת מצא או בקדרה הכל אסור מפני שהמרק מוליך טעם החטה בכל הקדרה והרי חמץ במשהו בזמן הפסח וכן הדין דצלי הכל אסור הכל במשהו לפי שטעם החט׳ בכל העוף כשהופך השפוד בשעת צליה וצריך להשהות המאכל עד לאחר הפסח ואז מותר לאכילה אבל אם מצא חטה על בשר שנמלח נראה שאינו צריך רק הקליפה במקום חטה שהטעם אינו מפעפע. ואם נתן העוף אפילו במים רותחין הכל אסור אם מצא אחרי כן החטה שהרי נתחמצה כבר בשעה שנמלח הבשר. + ואותן סכינין בין שיש בהן פגימות בין שאין בהן פגימות לא סגי בהשחזה וצריכי הגעלה לפי שהמשחזת שקורין מול״א אינה יכולה לשחוז הסכין אצל הקתא מפני עובי הקתא לפיכך צריך הגעלה עם השחזה. ואם נמצאת חטה אחת בתרנגולת מלוחה אומר רבנו ברוך דסגי בקליפה והני מורט״ייש שלנו צריכין הגעלה במקבת של ברזל. +ואסור לנשים לשים קמחא בתנור להתיבש ולעשות תבשיל לבניהם הקטנים דדלמא לא בשיל שפיר ואינה יכולה לעשות תבשיל לבנה אם לא מפרורי מצה או יחם המים קודם וישי׳ בהם הקמח או יעשה כולה מחלב בלא מים דאז הוי מי פרות ומי פרות אין מחמיצין.
+מ. דין בשר בחלב. כלי הנאסר מחמת בשר בחלב מותר לתת לתוכו צונן ופרות שהרי חבית אומר בע״ז אסור לתת לתוכו יין ומותר לתת לתוכו שכר. ולא דמי לחרש הדרייני שאסור לסמוך בו כרעי המטה דהתם רוצה בקיומה מפני היין הבלוע בתוכו. + כרישין ובצלים שרוצה ליתן בקדרה של בשר וחתכן בסכין חולבת או איפכא לא סגי בהדחה לפי שראשי הכרישין והבצלים הן קרין חריפין. והוי כמו צנון שחתכו בסכין. ואם נתנו בקדרה מותר דאין רק ס׳ של טעם הסכין הבלוע בירק שהוא דבר מועט. ואם חתכו בסכין של גוי אז צריך ס׳ של כל הירק שכולו נעשה נבלה ודין זה אפילו בסכין שאינו בן יומו אבל עלין של כרישים וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה. +קערות חולבו׳ שהדיחן במחבת של בשר או אפכ׳ דאם שניהן בני יומן הכל אסור ואם האחר אינו בן יומו וחברו בן יומו הכל מותר אפילו נותן טעם בר נ״ט דמותר בצלי דוקא אבל היכא שנתבשלו אסור הכא מותר דאיכא תלתא נ״ט על ידי חמין אחר בשר במ��בת בת יומה ומן המחבת במים ומן המים בקערה שאינם בני יומן שהוא התר קצתה. וגם לא קבלו כ״א מטעם שני. +וכן הדין בקערות של בשר בני יומן שהודחו במים רותחין בכלי ראשון עם קערות חולבות אינן בני יומן דקודם היו במים שנגעו זה לזה בחמין אם כן איכא ג׳ נותני טעם של התר. וכן ביצים שנתבשלו בחמין במחבת חולבת מותרין לתתן בפשטיזא או אפכא נתבשלו במחבת של בשר מותרין לתתן בפילזון וכן. ירקות שנשלקו במחבת חולבת מותר לתבשיל של בשר ואפילו המחבת בת יומה וכן איפכא. וכן קטנית שבשל בקדרה חולבת מותר לערותן בקדרה של בשר אפילו לכתחלה ואפילו הקדרה בת יומה הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. וה״מ כשהקערות אינן חולבות מלוכלכות בשיורי מאכל אך שייך התר נ״ט בר נ״ט. ואם שניהן בני יומן הכל אסור דהא נאסרו מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין כאן נ״ט בר נ״ט של התר. +ואסור לאפות עוגה קטנה בצד פשטי״ץ או בצד פלאו״ן כדאמרינן בפסחים אין שטין את התנור באליה ואם כלי אופה אפילו לא יגעו זה בזה אסור לאפות שניהם דאזיל האי ומפטם האי. ואין להתיר משום נ״ט בר נ״ט ולא משום דבר הבלוע מחתיכה זו במקום אחר אינו פולט משם על ידי דמפרש לקמן גבי טפת חלב פעמים ששמנינות איכא לעיסה.
+מא. דין חלב שנפל על גבי קדרה מלאה בשר ותבשיל אם נפלה טפת חלב לגבי האור שיהיה האור גדול ומסיק הטב אז התבשיל מותר מפני שאין לו יכולת לחלב לבלוע בקדרה מפני האור ששואבתו ואם נפלה בצד אחרת הכל אסו׳ כי הקדרה עצמה נעשית חתיכה דאסורא ולא שייך הכא למשער בס׳.
+מב. דין סכין שחתך בה בשר ורצה לחתוך בה גבנה או איפכ׳ צריך הסכין נעיצה עשרה פעמים בקרקע. ומיהו רוב סכינין יש בהן גומות ואינן חלקים וצריך לשפשף הסכין בפחם או באבן רך. ואם רוצה לחתוך בסכינין של גוים אפילו פרות הוא הדין אבל לחתוך רותח מן הסכין צריך הגעלה. ויש אומרים לבון קיבת גדי וטלה שלקחו הגדי והטלה מן הגוי לא חיישינן שמא ינקו מבהמה טמאה או מן הטרפה ולכך מותרת הקיבה להעמיד בה גבנות. וקיבה של גדי וטלה שהרג הגוי הקיבה מותרת דיעבד לכתחלה אסורה אפילו הקיבה שראינו שהגדי יונק מן הטרפה ומן הטמאה אם העמיד בה גבנות מותרות דמן הקרוש שבו העמיד והוו פרשא בעלמא ואסור לשהו׳ הקיבה עם עורה בכלי שלמים זמן ארוך כדי לקרוש הלח שטעם של קבה נכנס בעור וחוזר ונפלט והוה ליה בשר בחלב.
+מג. דין בהמה שנמצאת טרפה מה דינן של גבנות הנעשות באותה שנה. רב ושמואל התירום מטעם חזקה וכן אמ׳ רב יהודה בהלכות אותו ואת בנו.
+מד. דין חכם הבא להתיר על ידי ס׳ קדרה שנתחב בה כף אסור שצריך לחקור ולדרוש ולשאול אם נתנו מים בקדרה ואם נתנו אין לשער ס׳. חכם הבא להתיר על ידי שלא היה בן יומו צריך לחקור ולשאול אם היו בו מים אפילו מים חמין ורותחין בנתים דבר שוה כמו שאסור עליו.
+מה. דין לב שלא נקרע ולא הוציאו דמו בין לצלי בין לקדרה אסור. כחל בין מניקה בין שלא מניקה בין היא קרועה וטחויה בכותל אסור לאכול עם בשר פשטיז״א. קיבה ודקין וחלוחלת שקורין טבחיא״ה דאין מחזיקין בהם דם אם מלחן בקדרה או בקערה ולא נמלח מותר אבל השומן שעליהן יש דם וצריך למלוח וכן שאר בני מעים צריך כגון הכרס. וכן יש בהך רשומן יש בו סוריקי סומקי והקיבה והדקין והטבחיאה ומלחן עם בשר אחר מותר ולא דמי לדגים קטנים שמלחן עם בשר.
+מו. דין לתת כלי תחת העוף לקבל השומן שאסור אלא אם כן שהודח הבשר תחלה ונמלח ושהה שעור מליחה ואחר כך הודח פעמים דלא בקיאינן בשעור תרי גללי דמלחא דפרשנו בהלכות גדולות.
+מז. דין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה הכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא אבל דגים טהורים וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק מותרין. חתכות בשר של שלשה פרות או של ארבע שמלחן ונתן זו על גב זו עד שגמר פליטת הדם הראשונה קודם שמלח אחרונה כשר ואם מלח חתיכה אחת היום ונתנה על בשר שנמלח אתמול מותר דכבר פלט הראשון צירו. בשר שנמלח ומיד נתנו על בשר שלא נמלח שיחזור וימלח הבשר מותר.
+מח. דין סכין ששחט בה טרפה שצריך הדחה תחלה קודם שישחוט עוד או שיחתוך בה רותח ואם לא הדיח תחלה צריך הבשר קליפה. אבל סכין של גוים צריך הגעלה תחלה ואם לא הגעיל ושחט בו קולף.
+מט. דין נטילת ידים צריך לשפוך על ידיו ולא לתחוב ידו בתוך המים ולא לרחוץ ידיו בקלוח צנור המקלח מן הגשם ואפילו מקלח מן המעיין דבעינן כח גברא ולא דמי לברזא והיו נוטלין לקלוח הראשון אבל אם תחבו בתוך המעין שפיר דמי שמטביל ידיו ולא יברך על נטילת ידים לא על שטיפת ידים או על טבילת ידים. +נטילת ידים על ראשון שזהו כל פסול האצבעות וחוליא. וצריך לשפוך המים פעמים על ידו וצריך להגביהם פן יחזרו המים הראשונים טמאות ויחזרו על השניות ויטמאו את הידים ואסור לרחוץ במים שכבר רחץ חברו שלא תגע ידו שכבר רחץ פעמים אל ידיו שניות שלא רחץ אלא שפך עליה פעם פן תטמאנה. + וצריך שיהיו המים צלולי׳ ושיהיו ראויות לשתיית הבהמה ואפילו הצלולין צריך שלא יהו מאוסין וסרוחין שתוכל בהמה לשתותן. כלי שנוטל ממנו ידיו צריך שלא יהא נסדק ולא יהא נקב במקום שהמים עוצרין שהוא שופך על ידיו. +ואסור ליטול ידיו מכוס משופע שאינו יכול לישב כשאינו מוסמך כגון כסוי הכוס וכסוי קנקן. ושלא יהא חציצה על אצבעותיו ולא טיט ולא בצד צפרניו. זה כלל גדול כל דבר שמקפיד עליו וראוי להסירו מחמת גנאי וקפדה חוצץ. +ומותר לקבל מים מן האשה ומן הגוי ואע״פ שהאשה נדה. מותר ליטול ידיו מן המים חמין ובלבד שאין היד סולדת כדאיתא פרק כל מברכין מים ראשונים בין בחמין בין בצונן והא דפליג חזקיה ואמר חמין אינו נוטל בהן את הידים ורבי יוחנן אומר נוטלין היינו בסולדת דמסתמא על הבריתא לא פליג חזקיה ועוד דשרי רבי יוחנן.
+נ. דיני חלה. הלש עיסה מפריש ממנה חלה ושורפה ואם רוצה יתננה לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו ויאכלנה או לכהן גדול וראה קרי וטבל לקריו והעריב שמשו ומשום טומאת מת אין חוששין ואפילו לא טבל כלל. + אם מבטלה ברוב חולין מותר לכהן לאכלה אך הזר אסו׳ לאכלה ברוב ויש מפרישים אחרי כן חלה שנייה ככר גדול ואכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו. וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק פן יאכל ודאי אחרי כן בקערה. +החלה הראשונה או השניה אם נתערבה בלחם עיסת חול צריך אחד וק׳ במין במינו כדי להתירה לזרים ואף בשאינו מינו כגון חטים ושעורים סגי בס׳ כן הדין אפילו בחוצה לארץ. אבל נתערבה ברוב חולין ולא בק׳ מותרת דוקא לכהן שטבל לקריו אבל לזרים לא. +עיסה כשהיה בה שעור מ״ג ביצים וחומש ביצה חייב להפריש ממנה חלה ויותר משעורא אינו יכול ללוש יחד בפסח פן תחמץ. עיסה של שני אנשים שהם שוכנים יחד כגון תלמידים הלומדים בפני רבן אע״פ שאין לה שעור באחת מהן בחלק לבדו כיון שיש שעור בין שניהם חייבת בחלה וגם אף על פי שנתערב חלקם שלא מדעתם. והמפריש חלה צריך ליקח רשות משניהם. +והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומ׳ לבעל הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהיו לו אפילו אותה שיקנה אחרי כן ואינו צריך ליטול רשות בכל פעם. וכן אשה יכולה לומר לחברתה קחי לי קמח ולושי לי עגות וכיוצא בו והפרישי חלה אע״פ שבשעת הצווי היתה קמח ולא הית׳ ראויה לחלה דהמפריש חלתו קמח לא עשה ולא כלום. +הרוצה להפריש חלה בפסח בב׳ ימים טובי׳ הראשונים או בב׳ האחרונים לא יקרא עליה שם בעודה עיסה כי לא יוכל לשרפה ולא לאפותה בי״ט לפי שאסורה באכילה והוי אפיה שלא לצורך ולא להשהות׳ עד החול שתחמיץ לכך תאפה תחלה ואחר כך יקרא לה שם כמשפט בשעת נגיעה אל המצוה. וצריך שיוליך המצות והעוגה קטנה בתיבה כשיגיעו יחד ויקרא שם לעוגה ויניח שם העוגה בתיבה במקו׳ מוצנע עד החול וישרפנה אבל אם יקרא שם חוץ לתיבה שוב לא יוכל לטלטלה כדי להצניעה שהרי תנן חלה טמאה לא יזיזנה ממקומה. שוב פירש שמותר לטלטלה בזרים הואיל וראויה לכהן קטן או לכהן גדול שטבל כמו שמותר לטלטלה בזרים. וכמו זה מותר לטלטלו למי שיש לו עורבים.
+נא. דין שעור חיוב חלה. ה׳ רביעים קמח ועוד חייבין בחלה דהיינו ה׳ לוגין צפוריות פירוש ועוד זה אין לו שעור אלא דבעינן שיהיו שוחקות ולא מצומצמות והן שבעה לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה. דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה עריסותיכם כדי עיסותיכם כדרך שאתם לוקטין בכל יום ויום דהיינו עומר לגלגולת וכתיב והעומר עשירית האפה הוא. והאיפה מחזקת שלשה סאין והסאה ששה קבין נמצא האיפה שמנה עשר קבין והעשור של ט״ו קבין הוא קב ומחצה דהיינו ששה לוגין דקב ארבעה לוגין והשלשה קבין הנשארים הם שנים עשר לוגין מעשר הי׳ לוגין לוג נמצא שיש לו שבעה לוגין ומעשר הב׳ לוגין הוא ביצה וחומש ביצה לפי שלוג הוא ששה ביצים והם שנים עשר ביצים מן הי׳ ביצה אחת ומב׳ הביצים חומש ביצה נמצא שהעומר היה שבעה לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה והם שבעה לוגין מצומצמים של ירושלם לפי שהששה לוגין מדבריות שבו חמשת לוגין ירושלמיות לפיכך נשלים אותה מאותה הביצה וחומש ביצה שהן ששה חומשים ושבו לה׳ חומשין דהיינו ביצה נמצאת שהו׳ לוגין וביצה וחומש ביצה של מדבריות נכנסו בששה רביעים של ירושלמיות ואחר כך באו בני צפורי והגדילו על אותן של ירושלם שנכנסו הששה בחמש׳ של צפורי והיינו חמשת רביעים שהשער למדת צפורי. +אם לש עיסה מעי״ט וגמר לישתה אסור להפריש חלתה ביום טוב והא דאמר רבא גלגל עיסה מעי״ט מפריש ממנה חלתה ביום טוב היינו כי ערב קמח ומים גרידא. אוכל והולך ואחר כך מפריש ונראה דהכי הלכתא וכמו כן קיימא לן כאבוה דשמואל דאמר אם גלגל עיסה מעי״ט. הלכך הני מוליאתה שאנו רגילין לעשות לצורך שבת אם שכח ולא הפריש חלה כיצד יעשה דהא בשבת לא יפרוש ונראה שיאכל ממוליאתה וישייר ממנו מעט עד מוצאי שבת ויאמר למוצאי שבת רוצה אני שיהא זה חלה על המוליאתה שאכלתי היום ויברך עליו וכמו כן נמי אם שכח להפריש חלה מלחם הרבה שאפה הכל ביחד אוכל והולך ויפריש כדפרישית. אבל מצה שהוא לש כל מדה ומדה יפריש מעט ויאמר למוצאי יום טוב רוצה אני שיהא זו חלה על שאכלתי היום ליום טוב ואינו יכול להפריש מעט על כלן בבת אחת כיון שנלושה כל מדה ומדה. והא דאמרינן הסל מצרפן לחלה היינו כשהן בעין ולא אכלם אבל כשאכלם צריך להפריש מכל אחד ואחד כדפרישית.
+כתב רבנו האיי גאון ז״ל כלי עץ מיושנים שנשתמשו בהן גוים בחמין אין להן תקנה ולא מהנה בהן הגעלה שישתמש בהן ישראל לא במאכל ולא במשתה.
+שעור מקוה ופרוש אצבעים על אצבעים מהר��ב״ן ז״ל אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע. דתניא ורחץ את בשרו במים וכמה הן אמה על אמה ברום שלשה אמות שערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. פירוש כיון שכלי שרומו שלשה אמות מחזיק ארבעים סאה לפי חשבו׳ זה יצא לך שכלי של אצבעים על אצבעים מחזיק רביעית לוג כיצד הרי שרומו של מקוה זה שהוא מחזיק ארבעים סאה הוא שלשה אמות שהם י״ח טפחים נחלק גופו של כלי בעשרי׳ חלקים וקח לך אחד מעשרים יהיה החלק ה׳ חומשי אצבע שהרי יש שם י״ח טפחים והטפח ד׳ אצבעות ובכל אצבע ה׳ חומשין נמצא כ׳ חומשין לטפח ונמצא שהחלק העשרים מן הטפח הוא חומש אצבע ומי״ח טפחי׳ י״ח חומשי אצבע למדנו שהחלק הכ׳ מרומו של כלי זה הוא י״ח חומשין השלך מאלו הי״ח הרביעש הוא ארבע חומשין וחצי ישארו י״ג חומשי אצבע וחצי חומש שהם אצבעי׳ וחצי אצבע וחומש נמצא שפחתנו רומו של כלי לאצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע עשה מן המים שהם ארבעים סאה עשרים חלקים יהיה החלק העשרים שני סאין הוצא מהן הרובע שהוא חצי סאה ישאר סאה וחצי שהן תשעה קבין כי סאה ששה קבין וחצי סאה שלשה קבין נמצא שכלי שרומו אצבעי׳ וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק תשעה קבין מים שהן ל״ו לוגין שהקב ארבע לוגין. + שטחו של מקוה הוא אמה על אמה שהן ששה טפחים על ששה טפחים שהן בתשבורת ל״ו טפחים שהרי יש שם ששה רצועות על ששה טפחים והמים ל״ו לוגין כמו שבארנו. נמצא שהם ל״ו לוגין בל״ו טפחים לוג לטפח נמצא שכל טפח על טפח ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג מים וא״כ רביעית הטפח שהוא אצבעים על אצבעים מחזיק רביעית לוג.
+כתב הרב אלפסי ז״ל בהלכות נדה והיכא דלית ליה ארבעים סאה ומייתי מים שאובין ואמשיכינן מברא שפיר דמי דכי אתא רב דימי שאובה שהמשיכוה טהורה והני מילי דאית ביה רובא דהוה כ״א סאה ודוקא שתהיה נמשכת על גבי קרקע מרחוק הרבה שכבר כלה כח המשליכין קודם שיפלו במקוה.
+דיני נדה מבעל התרומה ז״ל. נדה וזבה דאוריתא וטבילתן זו ביום וזו בלילה. ואפילו במי גשמים מכונסין שאינן נובעין. בזמן הזה רואה אפילו טפה אחת או כתם אחד בחלוק או בסדין סופרת שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו. ולערב יום שפסקה תפרוש עצמה להפריש בטהרה ולמחר תתחיל לספור בטהרה שבעה נקיים רצופים שלכתחלה בודקת עצמה ערב ובקר כל שבעה ימי הספיסרה אם שכחה ולא בדקה רק שביעי ויום ראשון מותר ואם לא בדקה עד יום שמיני מחלוקת רב ורבי חנינא תחלתו אף על פי שאין סופו לכך צריך שלא יהא יותר מה׳ ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה שניה ואחרונה. +אסור ליגע באשתו כל ימי נדתה אפילו באצבע קטנה. ויש נזהרין אפילו להושיט לה שום דבר ולכל הפחות דבר של מאכל ושל משתה. טוב ונכון להזהר שלא להושיט ידו לידה וכן בימי לבון וספיר׳ עד שתטבול. אשה נדה וכן בימי ספירתה אסור לישן עם בעלה אפילו היא בבגדיה והוא בבגדיו ואסורין לאכול על שלחן סמוכין זה לזה אלא אם כן יש הכרא על השלחן או הקנקן או ככר או דבר אחר בין קערה שלו לקערה שלה. +אשה שאמרה לבעלה שהיא נדה ואחר כך אמרה שמשחקת היתה אינה נאמנת וצריך לפרוש הימנה. ואם נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן טהורה. +אשה שמצאה כתם או לכלוך דם בחלוקה טמאה ואם יש לה מכה או גרב שאם תסיר הקליפה תוציא דם תולה בה וטהורה. וכן בסדינה אם מצאה בה כתם ואם שכבה עמה אשה אחרת או בעלה שיש להן כן תולה בהן וטהורה או נתעסקה בצפור שחוט או בבשר או באדום שיכולה לתלות טהורה. ואם אין כל זה אם הכתם גדול מכגריס טמאה ואם פחות מכגריס טהורה דתולה במאכולת ולא שנא אם הכתם עגול או ארוך או משוך טהורה ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודע׳ אם מוציא אם יש כתם על בגדה תולה לה וטהורה ואם ג׳ ימים רצופין ומוציא דם מן המקור אבל אם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמאה ואין לתלות במכה אבל אם היא פקחת לידע שדם יוצא מאותה מכה בשעת בדיקה טהורה כדתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם אלמא כשיודעת דוקא שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהורה דם של בדיקה אבל אם ספק מן האשה אינה תולה דם של בדיקה. אבל כתם שבבגדה תולה בה. ואפילו כשיודעת ודאי שהמכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דא״כ לא תהיה טמאה לעולם. +אשה שרגילה לראו׳ ביום קבוע ויש לה וסת כשיבא אותו יום צריך לפרש ממנה עונה או יום או לילה. כיצד רגילה לראות אפילו בסופו אסור לבא עליה מתחלת היום ואם לא ראה בסופו מותרת אפילו מתחלת הלילה שאחרי כן וכ״ש בלילה שלפניו. וכן אם רגילה בתחלת היום אסור כל היום ולא יותר. וכן הדין אם רגילה לראות בלילות ואפילו רוצה לילך בדרך צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה. אשה טהורה אינה צריכה לבדוק עצמה בשום פעם בין יש לה וסת בין אין לה וסת דכל לבעלה לא בעי בדיקה. +אשה ששמשה ואחר שלשה ימים ראתה דם או כתם אינה יכולה לספור שבעה למחרת אלא צריכה להמתין שלשה ימים אחר יום תשמיש ואח׳ כך תתחיל לספור דהיינו יום חמישי לשמושה דהלכה כרבנן דבעו שש עונו׳ לפליטה. וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותרת יום הפליטה. ואם רצת׳ להתחיל לספור למחרת ראית דם או כתם אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או מוך שתכניס באותו מקום להסיר השכב׳ זרע אז תוכל לספור למחרת. +נושא הבתולה בין קטנה בין נערה בין גדולה בועל בעילת מצוה ופורש אם רואה דם בשעת תשמיש אף על פי שהוא דם בתולים. וצריך להמתין כמו כן שלשה ימים לאחר תשמיש ואחר כך תתחיל לספור שבעה נקיים או תרחץ בחמין ותקנח עצמה ותספור למחרת. +אשה יולדת בין ולד קיימא בין נפל אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם וחשובה כאלו ילדה בזוב וצריכה לישב שבעה נקיי׳ ומותרת לבעלה אחרי כן אפילו רואה דם דדם טוהר הוא עד מלאת ארבעי׳ לזכר ושמנים לנקבה. וצריך לפרוש ליל מ״א לזכר וליל פ״א לנקבה ואפילו אינה רואה אותה לילה אסורה לשמש כדאיתא בערבי פסחים. +אשה יולדת שספרה ז׳ נקיים וקודם שטבלה ראתה אין כאן חשש ובשביל כך לא תסתור מנינה אם עדין לא מלאו ארבעים לזכר ושמני׳ לנקבה וטובלת ליל ערב שמיני׳ ומשמשת. לשון רבנו סעדיה גאון שפירש כל דין יולדת ומשפטה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת לידתה. וחולק עליו ר״ת דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין. ולפי דבריו היה נראה לכל יולדת שתי טבילות לרחוץ בחמין ולחוף ביום השביעי ולשהות שם עד הערב השמש ובלילה תטבול. + ואם חל טבילתה ליל מוצאי שבת וחלו שני ימים טובים אחר השבת שעתה אינה יכולה לרחוץ ולחוף סמוך לטבילתה תשמור בטוב ע״ש ותשמור עצמה בכל כחה מטנוף ולכלוך גם תנקה שניה ליל טבילתה ואם מוצאי שבת או ליל סמוך חול הוא אם חפצה תרחוץ בחמין באותה לילה סמוך לטבילה אך טוב ונכון לרחוץ ע״ש בנחת שלא במהרו׳ ובליל טבילתה תחוף עצמה במעט מים חמין ולסרוק ראשה ולנקר שניה. + וצריך אף בזמן הזה לטבול בלילה של אחר שביעי אבל ביום לא תטבול׳ אפילו בשמיני ותשיעי משום סרך בתה שלא תטעה לעשות כן ביום השביעי ��הוא אסו׳ משום דרבי שמעון שלא תבא לידי ספק נדה שלא יבא עליה בו ביום. ואם תראה תסתור למפרע מה שספרה. ובמקום שיראים בלילות משום שומרי העיר מותר לטבול יום שמיני ואפילו במקו׳ גנבי ושומרי העיר אסור לרחוץ בחמין ולחוף בשבת שהוא שביעי ולטבול למחר בשבת שהוא יום שמיני דתרי קולי בהדי הדדי לא עבדינן.
+דין טבילה האשה צריכה להרחיב שתי ירכותיה מעל גופה ואצבעות להרחיק זה מזה ולהגביה דדיה מעליה בשעת טבילה ושלא תדחוק שפתותיה זו בזו כי אם מרופות ולא תעמץ עיניה ביותר ולא ישאר בין שניה שום מאכל לא עצם ולא שום דבר.
+חפיפה צריכה לעשות בכל גופה ובראשה ושלא יהו שערותיה קשורות זו בזו. וצריך לסרוק הראש ולרחוץ במים חמין כדי לחוף גופה ולהסיר כל גלד ומכה מעליה ולחתוך צפרניה ולהסיר הטיט שתח׳ הצפורן ואם בחולו של מועד תגלחם שפחתה גויה. +אשה שיש לה קוץ בבשר ולא יצא כלו אם אינו נראה שהוא כל כך בעומק אינו חוצץ אם קרם עור העליון. אשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מי רגליה טהורה. +אשה שרואה דם מחמת תשמיש אם נמצ׳ על שלו או בדקה עצמה כשעור ומת או אחר זמן כשעור זמן חיוב אשם תלוי תשמש עוד שניה ושלישית ואם רואה כענין זה אסורה אליו. אך תבדוק בשפופרת של ביצה ובמכחול ובראשו מוך אם אין דם בראשו טהורה דלא מן המקור בא אלא מן הצדדין ומותרת לבעלה. ואם נמצא דם בראש המוך בידוע שמן המקור בא וטמאה ואסורה לבעלה בין לינשא לאחר כיון שהוחזקה שלשה פעמים וגם נתברר שהיא טמאה. אבל קודם בדיקת שפופרת מותרת לשני אף על פי שהוחזקה לראשון כיון שלא נבדקה ולא נודע בודאי שמן המקור בא. אבל אם לא ראה סמוך לתשמיש בתוך זמן חיוב אשם תלוי ומותרת לשמש אפילו פעמים וגם אחר ספיר׳ שבעה נקיים ואם יש רופא תנסה הרופא קודם שתהיה מוחזקת שלשה פעמים. אשה שחל טבילתה בט׳ באב אסורה לטבול עד לילה שלאחר כן. +אשה הרוצה לינשא בין בתולה בין אלמנה בין גדולה בין קטנה צריכה לבדוק עצמה ולספור שבעה נקיים קודם שיבא אליה החתן ואם עשתה נשואין קודם אז צריכה שתישן היא בין הנשים וחתן בין האנשים. +אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים דחישינן שמא מחמת תאות חמוד ראתה טפת דם בחרדל ואבדה וצריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה ואינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה שבעה ימים אחר תביעה הרי זו טובלת וטהורה. אבל יש אומרי׳ שצריכה לבדוק תוך שבעה מדקאמר נקיים.
+האי חפיפה לאו מדאורייתא היא אלא מתקנת עזר׳ ומשמע התם דמדאוריית׳ אפילו במקום שער סגי בעיוני דמקטיר מזייה לא שייך אלא לגבי שער דהכי אמרינן דאוריתא לעיוני דילמא מקטיר ואתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאורייתא בעיוני בעלמא סגי אפילו במקום שער. כך פר״ת ז״ל. אבל מכל מקום מנהג טוב והגון הוא לחוף כל גופה במים חמין. +האשה כשתטבול צריכה לפשוט זרועותיה ולהרחיב ירכותיה ולהגביה דדיה כדאמרינן כאורגת ומניקה ושלא תפתח ושלא תעצום עיניה ביותר ולפתוח פיה ולחטט בשיניה דבעינן מקום הראוי לבא בו מים. +ואשה שלא קצצה צפרניה בשעת טבילה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה שאין תחתיהן צואה ולא טיט. ואם יש לאשה קוץ תחוב בבשרה ופעמים שאינה יכולה להסירו בזמן שנראה חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ וכן אם קרם עליו עור אינו חוצץ.
+כתוב בבתוספות ונשים שלנו דכלהו זבות ושלא בזמנן נינהו אומר ר״ת ז״ל דיכולה לצאת ביום ובלבד שאחר שתשו�� לביתה יהיה לילה אבל ר״י אומר שצריך שתצא מביתה לילה כשתלך לטבול שאם תראנה בתה יוצאת ביום תחשב שתטבול ביום שבעה ואיכא סרך בתה כי לא תתן לבה אלא לשעת הטבילה ומיהו אם סמוך לחשכה טובלת דייה בכך דמרגשת הבת ויודעת ואין לחוש שמא תטבול הבת בעוד היום גדול מה שלא ראתה את אמה. ויש מקילין לטבול אפילו ביום שביעי דרבי שמעון לא אמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק אלא לשמא אבל לטבול לא. ואינו נכון דהא רב יהודה דאתקין ביממא דתמניא משום צנה ומשום אבולאי ואם עברה וטבלה ביום השביעי כתב הראב״ד ז״ל בשם רב אחא משבחא דלא עלתה לה טבילה. והר״ז הלוי ז״ל התיר ואמר כי רב אחא ז״ל לדאוריתא קאמר. ומ״מ לטבול ביום השביעי לכתחלה ואפילו בשמיני אינו נראה אבל בדיעבד אפילו בשביעי עלתה לה טבילה דהא שרינן אפילו לכתחלה משום צנה. +נדה שאינה יכולה לטבול מפני הצנה ומפני סכנה ושהמים רחוקים ושאינן יכולין לעזוב את המקום ולילך למקום אחר לא מצינו לה תקנה כל עקר לבעלה אלא בטבילה אבל להשתמש בבית ולהיות עושה כל מלאכות והיא נוגעת בכל והכל נוגעין בה ולהתפלל ולנהוג כל טהרו׳ בעלמא אף על פי שלא טבלה תעשה כל כך ומותרת ומותרין בה אבל לבעלה הזהרו והזהירו שלא יבא עליה עד שתטבול.
+שמונה סתרי׳ משמרין את האשה שמהן מסתכלין והיא משתמרת באחד וכשיפטרו כלם תגלה פניה לערוה. סתר ראשון כיון שתבגור היא מעבירתו. השני כיון שתארס מעבירתו. השלישי כיון שהקהל יושבין לאכול ולשתות בארוסין הוא עובר. הרביעי כיון שתכנס לחופה הוא נפטר. החמישי כיון שנבעלה ומקדשין על הבתולים הוא נפטר. ששי כיון שנתעברה הוא הולך. שביעי כיון שיולדת הוא הולך. נשתייר שמיני שהוא מביאה לידי צניעות ואם שמא ח״ו אירע בה דבר זמה עם אחרים הוא מתגלה והולך לו והיא מגלה פנים לכל דבר רע. רבי טרפון אומר אלולי הסתר השמיני שהוא משמרה מנערותה עד יום מותה לא היתה לאשה תקנה מפני הערוה. ברוך הוא שיצרו תחלה שאלולי הוא מחריבה את העולם כלו. שמאי אומר גדולה הנדה שהיא מרחקת מן העברה ומקרבת לגן עדן ולא עוד אלא שהיא מרחקת הטומאה ומקרבת לטהרה. ואי זו שמקרבת לטהרה האשת כשהיא נדה מזדהרת בעצמה אימתי יבא זמן שהיא טובלת. + אמר רבי חנינא בשעה שהיא טובלת ויצאה ופגעה בכלב אם היתה חכמ׳ ויש בה יראת שמים לא תניח בעלה לשמש עמה באותה לילה. למה שלא יעמדו בניה מכוערין ופניהם דומין לכלב עד שתחזור ותטבול. אם חזרה ופגעה בחמור אין לה רשות לשמש עם בעלה שלא יעמדו בניה לבם טפש כחמור עד שתטבול שלישית. חזרה ופגעה בעם הארץ אסור לה לשמש עם בעלה באותה לילה עד שתחזור ותטבול לרביעית. חזרה ופגעה בסוס תעלה ותשמש. אלו הן שפניהם דומין לכלב המהלכים בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם ולשונם נפסק מלדבר אם ראית איש שהוא כך במדה זו דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בכלב ושמשה. +ואלו הן שפניהם דומין לחמור לבם טפש ואינן יכולין ללמוד תורה מכוערין בהליכתן והרבבין מתקבצין על פניהן אם ראית איש שהוא כך במדה זו דע שבשע׳ שטבלה אמו ויצאה פגעה בחמור ושמשה. ואלו שמדברים ואינן נאים בדבורן למדין תורה ומשכחין מהלכין בשוק והבריות משחקין מהן זאת שפגעה בעם הארץ אם ראית אדם שהוא כך דע שבשעה שטבלה פגעה אמו בעם הארץ ושמשה. + נקט האי כללא בידך לזהר הנשים שאם יארע להן אחד משלשתן יחזרו לטבול שניה עד רביעית. אמר רבי חייא אשריו ואשרי יולדתו אשרי אביו ואמו. מי שפוגעת בסוס בניה עומדין נאים בדבור�� שומעין ומבינים למדין תורה ואינן משכחין וממעטין בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות ודבריהם נשמעין אם ראית אדם שהוא כך דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס. אם ראית שהוא מהפך לשונו ומהפך ידיו לידיו דע שבשעה ששמש אביו נשקה והיה הרוק יוצא מתוך פיו. +אלו הן שקוברות את בעליהן כל מי שאינה מזהרת בנדותה וכמה תשמור על ידי נדותה רבי עקיבא אומר שבעה אם כבסה בגדיה בשביעי וראתה כטפה של חרדל בשמיני חוזרת ומתכבסת בתשיעי אם לאחר כבוסה ראתה בעשירי חוזרת ומתכבסת יום אחד עשר אם ראתה באחד עשר כטפה של חרדל משמרת יום שנים עשר רבן יוחנן בן זכאי אומר אלו ראתה שלשה ימים רצופים צריכה לשמור שבעה ימים נקיים. +המשמרת ימי נדתה לא תבשל לבעלה ולא אופה ולא מרקדת ולא תצוע את המטה ולא תשקנו מים. ולא תפנה מים מכלי חרש למה שהיא מטמא בכל צורך. אמר רבי חנינא אפילו הרוק של נדה שהיא מרקקת ודרסו בעלה או בניה נטמאין בכל צורך ואסורין ליכנס לבית הכנסת עד שיטבלו את עצמן במים למה שהרוק כנדה מכאן שנו חכמי׳ ואמרו המשמשת עם בעלה והיא נדה גורמת לבניה שלא ינחלו תורה ולא עוד אלא אפילו לכ׳ דור סוף בני בניה לוקין בצרעת. +האיש אינו רשאי לבעול את אשתו לא כנגד השמש ולא כנגד הירח ולא כנגד הכוכבים ולא כנגד הנר. כנגד השמש למה שמא תתעבר אשתו ויצא בנה ביד אחת ולא עוד אלא שהוא גורם לו שילביש לבן ואי זהו לבן זו הבהרת. +כנגד הירח למה שמא תתעבר אשתו באותו הלילה וסוף בניה לוקין בבהק ולבסוף נהפך לצרעת. לפני הכוכבים למה שמא תתעבר ותלד ויעמדו בניה מגולגלגים בלשונם ולא עוד אלא שהיא גורמת לו ללקות ברוח. כנגד הנר למה שמא תתעבר ויצאו ממנה בנים כעורים כפופים.
+לרב נטרונאי ז״ל. כך ראינו שנדה מתפללת ומברכת בנדתה כמנהגה ואינה חוששת לדבר נהי דאסורה לביתה כלום נפטרת מן המצות דאמר רבא נדה קוצה לה חלה כיון דחייבת להפריש אי אפשר להפריש בלא ברכה מה לי ברכת המצות ומה לי לתפלה.
+לרב האיי גאון ז״ל. ודשאלתון הא דאמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה שלא בזמנה טובלת בין ביום בין בלילה היכי עבדין השתא הכי חזינן דכל היכא דאיכא סכנה בליליא שרי למטבל ביממא דלא שרא בר נש למטבל ביממא משום אריותא ורב אחא בר יעקב אמר משום גור ורבא במחוזא אמר משום אבולאי דלא לתפסוה לדבר עברה אתרא דאית ביה סכנה בליליא לא תטבול אלא ביממא משום סרך בתה דהא רב הדר ביה.
+לרב עמרם ז״ל. היושבת על דם טוהר אסורה לשמש ואף על פי שאין רואה דם כל עקר מאי טעמא שכיון שהוחזק מעין משופע ובא חיישינן שמא תראה עמו במטה באותה לילה ונעשית נדה גמורה ועשו חכמים הרחקה יתרה לפרוש הימנה אותה של ל״ג לזכר ושל ס״ו לנקבה. אשה שראתה דם ואבדה אותו נאמנת לומר כירוק זה או כלובן זה היה והיינו דאמרינן בפרק שני דנדה נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו כיון דליתיה לדם קמן אבל אם איתיה לדם ואנו מסופקין בו אם הוא מראה טהור ואם לאו אינה נאמנת לומ׳ בזה טהר לי פלוני דדלמא כי היכי דלדידן לא אבריר לדידה נמי לא בריר.
+כתבו בתוספות דהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה וכן מעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמנה של נדה. ור״ח ז״ל פסק דטבילה בזמנה מצוה.
+כתב רב אלפס ז״ל שאין לנו עכשו דם טוהר דכיון דאיכא יולדת בזוב צריכה ז׳ נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתרה כרבי זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר תשב עליה ז׳ נקיים. אסור לשמש מטתו לפני כל חי. פירוש דוקא נעור אבל ישן מותר וכל חי היינו כגון עבדיו ושפחותיו אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי.
+לרב נחשון ז״ל. ועבד שמטבילין אותו לשם עבדות בעי למשקל מן מזייה ומן טופרי׳ וארבעים סאה וברכת טבילה כגר דכיון דבעי לאפוקי מגיותו ועיולי לקצת מצות כגון שישמור שבת ומילה ואכשוריה לאפות ולבשל וליגע ביין ולשאר מצות הנוהגות בעבד צריך כל הדברים הנוהגים במשוחרר. +למה אין מברכין שהחיינו לברכת העומר כמו לשאר ברכות. ויש לומר לפי שמצות העומר אינה נעשית שלמה בזמן הזה שעקר מצות העומר בזמן שבית המקדש קיים היה. להביא קרבן מן החדש כדמפרש בקרא ועכשו אין מקריבין ממנו קרבן ולפי שאין המצוה שלמה אין מברכין עליה שהחיינו דאין מברכין אלא כשהמצוה נעשית שלמה. וטעמא בנדה אינה מברכת על שבעה נקיים שלה שהוא מדאוריתא דכתיב וספרה לה כמו שאנו מברכין על ספירת העומר משום דאי חזייא בתוך ימי ספירתה סותרת כל מה שספרה.
+במסכת נזיר אמר רב מקל אדם כל גופו בתער פירוש ואפילו בית השחי ובית הערוה אבל בפאת זקן והקפת ראש פשיטא דלא מיירי אי תער מכנש קאמר. מתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ופרקי׳ הא במספרים כלומר כי אמר רב דמותר דוקא במספרים וכי קתני בריתא דלוקה דוקא כשמעביר אותו בתער. ומקשינן והא רב נמי בתער קאמר ופרקינן כעין תער פירוש במספרים סמוך לבשר. והשתא לפום סוגיא דשמעתין מותר לגלח בית השחי ובית הערוה במספרי׳ כעין תער דבהכי מיירי רב ושער שבשאר אברים אף בתער דלא חזינן בה שום אסור. + +Siman 146 + +קמו. דיני מקוה מספר המצות מהרב רבנו פרץ +פרשו חכמים שצריך שיהיו כלן בידי שמים וכלן שאובין פסולין מן התור׳ אך כלן מי גשמי׳ כשר ואם חסר מארבעים סאה ונפל לתוכו שלשת לוגין מים שאובין פסלוהו מדרבנן. ודוקא משנים או שלשה כלים וכל שכן מכלי אחד אבל מארבע או ה׳ כשר כדאמרינן בפ״ק דתמורה. ולפי זה אין צריך ליקוב הדליין ששואבין בהם מים מן המקוה כדי לנקותו. ומ״מ טוב לנקוב אותם בכונס משקה. +וצריך להיו׳ בקרקע אבל אם הם בתוך כלי פסול ואם הוא בקרקע והמקוה שלם ואחר כך נפלו בו כל מימות שבעולם שאובין לא פסלוהו. אכן מי פרות ושאר משקין אם נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו פרשו חכמי׳ עד י״ט סאין. +ואם יש במקוה כ״א סאין מי גשמים ממלאין י״ט בכתף ופותקן למקוה על ידי המשכה והן טהורין ומטהרת ברבייה ובהמשכה כלומ׳ דיש שם רוב מים כשרין והשאובין באו למקוה על ידי המשכה ודוקא ברביה ובהמשכה אבל כלה בהמשכה לא. ושעור המשכה פר״ת זל שלשה טפחי׳. +ואם המשיכה בצנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסלין את המקוה אבל אם קבעו ולבסוף חקקו וסלון שהוא צר מכאן ורחב באמצע אינו פוסל וצנור שלא חטטוהו באמצע שעורו לקבל צרורות אבל חטטוהו באמצע בין בשל עץ בין בשל חרס נאסר בכל שהו אבל אם ירד בתוך הקבול שלו עפר ונקרש כשרה כרבי יוסף. ותנן בפ׳ המקואו׳ המניח טבלא תחת הצנור אם יש בה לבזבז פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה להדיח בין כך ובין כן אינה פוסלת פירוש לבזבז שפה מארבע רוחותיו. +ומי שאמר שמי הצמר פוסל את המקוה היינו כשנופלין מן הצמר למקוה אבל אם נפלו מן הצמר לקרקע המשכה היא וכשרה שכשיש למקום כ״א סאה כשר המקוה גם לטבול בו אבל שאובה שהמשיכוה כלה אין טובלין אך אם יוסיף ארבעים סאה של מי גשמים טהורין. וכן דין שלשה לוגין מים שאובין היינו מכלי אחד או משנים או משלשה כלי׳ והוא שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבע אין מצטרפי׳. + והשאובה שאמר שפוסלת היינו שנשאבו מדעת אבל המניח קנקנים בראש הגג רבי יהושע אומר ישבר הקנקנים או יכפה אותן והמים הנקוים כשרין אבל לא יערה שאם הגביה הקנקן וערה אותן הרי כל המים שאובין. הניח כלי תחת הצנור בשעת קשור עבים ולא נתפזרו דברי הכל פסולין לא נחלקו אלא כשהניחן בשעת קשור עבי׳ ונתפזרו וחזר ונתקשרו דמר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו. +וערובי מקואות כשפופרת הנאד שתי אצבעות חוזרות למקומן. ופרשו התוספות שאין צריך המים צפין בתוך הנקב רק טופח על מנת להטפיח. ומי פרו׳ ושאר משקין שאמרו שאין פוסלין אם שנו מראיהן פסולין וכיצד הוא עושה ממלא בכתף ונותן למקוה עד שיחזרו מראיהן למראה מים. +וטיט הנרוק מצטרף למקוה ואין מטבילין בו באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומ׳ מקום שאין קנה המדה עומד אבא אלעזר בן אלעי אומר מקום שהמשקולת יורדת ר׳ אלעזר אומ׳ הנכנס כשפופרת הנאד. תנן אליעזר בן צדוק דהוא נמדד בלוג ונראה דהלכה כדברי כלן. וגל שנתלש ויש בו מ׳ סאה מטבילין בראשי׳ הנוגעים בארץ ואין מטבילין בכפין שאין מטבילין באור. + וספק מים שאובין שרי כיצד הרי שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובין או לא נפלו ואפילו נפלו ספק יש בו ארבעי׳ סאה עכשו בשעת נפילה ג׳ לוגי׳ שאובין ולעולם נמדד בתחלתו והיה ארבעים סאה מתחלה ספק יש בו מ׳ סאה ספק אין בו או שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעים סאה נפל לאחד מהן ג׳ סאין שאובין ואינו יודע לאי זה מהן נפל ספקו מפני שיש לו במה יתלה להקל. + ואלו שממלאין בגלגלים הנקראין סיניא״ש ויש בהן כדים מלאין מים נקובין כמוציא רמון אינן פוסלין את המקוה. והראיה מדאמר בפרק מקואות השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה והוא שיהיה למטה הנקב או מן הנד סמוך לקרקעית הכלי ואין מורין להכשיר בנקב פחו׳ משפופרת הנאד כדאמרינן התם נקבה למט׳ או מן הצד וכמה היא בנקב כשפופרת הנאד. וא״ר יהודה מעשה בשוקת שהיתה בירושלם נקובה כשפופרת הנאד. וסוגיא דיבמו׳ כמאן דאמר בתוספתא דכל שהוא נקוב בשולי הכלי אינו פוסל את הכלים אפילו בכל שהוא.
+הלכות ברכות שבסעודה +אמרו בפרק כיצד מברכין על כל פרו׳ האילן מברך עליהו לכתחלה ב״פ העץ ולבסוף בורא נפשות חוץ מה׳ מינין הכתובין בתורה והן ענבים תאנים רמונים וזתים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה מעין שלש אפילו פרדה אחת של ענב מברך עליה תחלה וסוף. +דברים שאין גדולן מן הארץ כגון בשר וגבנה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות. וכן פת שעפשה ויין שהקריס מברך שהכל וכי משלים חותם ברכת בורא נפשות בא״י חי העולמים. +השותה מים שלא לכבות צמאו כגון שהיה לו מאכל מעוכב בגרונו אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. כל מי פירות אינן כפירותם ומברך שהכל. וענבים מברך על יין שלהם בפ״ה. + השותה שמן זית אינו מברך מפני שמזיקו אלא א״כ חושש בגרונו ושותהו עם השלקות כשהשמן לו לרפואה והשמן עקר ומברכין עליו ב״פ העץ. +כתב מורי שמברכין על כל גרעיני הפרו׳ בפ״ה. מדאמר בפרק כיצד מברכין שהגרעינין חייבין בערלה. +פסק ר״ח וה״ג הלכה כרב נחמן באוכל קמח חטין מברך שהכל. וכן פסק בפרק המוכר אחד קמח שעורים ואח׳ שכר תמרים ואחר שכר שעורי׳ ושמרי יין שיש בהן מים מברך עליהו שהכל. +תנן על המלח ועל הזימית מברך ע��יהן שהכל. זימית שלמוייר״א בלעז. ור״ח פי׳ שהוא מרק בלשון יונית. +על לב הדקל בעודו רך הלכ׳ כשמואל שמברך עליו שהכל. +פלפל וזנגביל יבשין אין טעונין ברכ׳ והאוכלן ביום הכפורים פטור וכשהן רכין מברך עליהן בפ״ה ומותר אפילו עשאוהו גוים. פירוש אפילו נפסק בסכין של גוי שנותן טעם לפגם מותר שסתם כליהם אינן בני יומן וקרוי בלשון תלמוד הילמתא ובלעז ייניברא״ט. +קבלנו מרבו׳ על אגוז שקורי׳ נו״ז מושקד״א מבר׳ בפ״ה. +ועל הקנה שקו׳ קניל״ה מברך בורא פרי האדמה. +סוקר״ו והם הקנים המתוקין שסוחטי׳ אותם ומבשלי׳ מימיה עד שיקפאו וידמה כמו מלח פי׳ ר״ח וה״ג מברך עליו בפ״ה והרמב״ם ז״ל פסק שהכל בק״ו מדבש תמרי׳ אפי׳ לא שנא ע״י האור אין מברכין אלא שהכל. ונראה לי דבריו. וכן פסק ר׳ יצחק כי על דבש תמרי׳ מברך שהכל ולא כהלכות גדולו׳ שפוסקין בפ״ה דהא אמרינן בכל שעה כי אין סופגין עליו ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתי׳ ומן הענבי׳ וכל שאר המינין חשיב ליה זיעה. +תרדין ודלועי׳ וכיוצ׳ בהן כמו ערמוני׳ וחבושים שעקר אכילתן כשהן מבושלי׳ אם אכלן חיי׳ מבר׳ עליהן בור׳ נפשו׳ ומבושלין בורא פרי העץ. +ומי כל הירקות השלוקות כגוף הירקות והוא ששלקן לשתות מימיהן. +שומין דרכם לאוכלם חיים מברך עליהם בפ״ה ושלוקין שהכל וכן פסק ר״ח. ורב אלפס פסק אף בשומין ובכל דבר של שלקות במלתיהו קיימי. +עוד תנן בפרק כיצד מברכי׳ על פרו׳ האילן ב״פ האדמה לא יצא. וזה כללו של דבר כל דבר שילקט הפרי וישאר העץ שהוא עצמו יחזור ויוציא פרי קרוי עץ. ועל כלן אמר שהכל יצא וא״ר יוחנן אפילו על הפת ועל היין וכן הלכה. +וגרסינן בירושלמי ר׳ יעקב ב״ר אחא משום ר׳ שמואל אמר הלכה כר׳ מאיר שאמ׳ ראה פת נאה ואמ׳ מה נאה פת זה ברוך המקום מריה דהאי פתא יצא לרב דאמר שמזכיר אזכרת שם בכל הברכות ולר׳ יוחנן שאומ׳ שצריך גם מלכות. וגם רב האיי פסק כר׳ יוחנן שנריך שיאמ׳ בריך רחמנא מריה דהאי פתא. +כתב הר״מ כל הברכות האלו אם נסתפק אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף לפי שהם מדברי סופרי׳. ומתוך ה״ג משמע שברכה אחת מעין שלש מן התורה. וברכו׳ אף על התאנים ורמונים הנכתב במקרא ואין נראה לי דאם כן יברכו עליהן שלש ברכו׳ ממש. אלא ודאי ברכת המזון לא קאי אלא על הסעודה כדמסקי׳ בפר׳ שלשה שאכלו שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכ׳ אם הן משקין בולען ומברך עליהן בסוף ואם הם פרות שאם יזרקם ימאסו כגון תותים ורמונים מסלקן לצד אחד לתוך פיו ומברך ואח״כ בולען ואם אינן נמאסין פולטן מפיו עד שיברך שנאמ׳ ימלא פי תהלתך. +הביאו לפניו שני מיני פרות ואין בהן משבעה מיני׳ כגון אתרוג ותפוח מברך על החביב לדברי הכל הואיל וברכותיהן שוות׳ וזית מברך על הזית כר׳ יהוד דאמ׳ מין ז׳ עדיף. וכן הלכ׳. ואמר רב יהודה כל הקודם בפסוק קוד׳ לברכה. תמרי׳ קודמין לענבים שהתמרים שניים לארץ וענבי׳ שלישים לארץ וכ״ש תאנה ורמון. שכך כתובי׳ ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וזה הדבש הם תמרים. + ואם יש לפניו חטי׳ וענבים שאמר שמברך על החטים תחלה. פי׳ בה״ג ששחטן ועשה מהן מעשה קדרה שהשביחו מברך בורא מיני מזונות. אבל אם היו לפניו קליות וענבים מברך בענבים תחלה בפ״ה ועל הקליות ב״פ האדמ׳. +כתוב בהגה״ה בכל מקום שיבאו ב״פ האד׳ ובפ״ה פ״ה קוד׳ לפרי האדמ׳ ושהכל פרי האדמ׳ קוד׳. +בוסר פחו׳ מפול הלבן מוכיח בפסחי׳ ובברכו׳ שאין שם פרי עליו ואין מברכי׳ עליו בורא פרי העץ. אבל בשאר אילנות כל שהוא חשוב. +שקדים המרים קטנים בפ״ה. מיופאש ומוראש מין אילן הם ומברך בורא פרי העץ. אגוז מטוגן בדבש כתב ה״ר שמחה מויטירי לפני רש״י שהאגוז עיקר ומבר׳ בפ״ה. + אבל א״ל אביי מאי ברכה אחת מעין שלש א״ל על חמשת המינין כל מיני מזונו׳ הנעשין מהם מברך עליהן לבסוף ברוך א״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ותבנה ירושלם עיר קדשך במהר׳ בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינ׳ ונברך עליה בקדושה ובטהרה בא״י על הארץ ועל המחיה. +ובתחלה בענבי׳ מברך בפ״ה. ומ״מ אין טעון ברכה לאחריו שברכת המזון פוטרו. ועל ענבי׳ ותאני׳ ורימנים וזיתים ותמרים מתחיל על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ וכו׳. ועל היין מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן. וחותם בשניהם על הארץ ועל הפרו׳. וכן פסק רבנו יצחק. +כת׳ ר״מ ז״ל שמזכיר מעין המאורע בשבתו׳ וימי׳ טובי׳. ונראה ראיתו מדאמרי׳ בירוש׳ דכיצד מברכי׳ ר׳ זעירא מזכיר בה מעין המאורע אמנם כתב מורי ר׳ יהוד׳ דאפי׳ לר׳ אלעזר אין דין זה נוהג בימי החכמים שהיו קובעין עצמן על היין ועל הפרות כמו שבארנו.
+סדר ברכת המזון +מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת לחם שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ולחם הוא פת הנעשית מחמשת המינין הבאים לידי חמוץ. והן חטים שעורי׳ וכוסמין שבולת שועל ושפון. +ותניא בברכות פ׳ שלשה שאכלו. וברכה זו היא ברכת הזן. את ה׳ אלהיך זו ברכת זמון. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלם שנ׳ ההר הטוב הזה והלבנון. ותניא התם משה תקן להן לישראל ברכת הזן בשביל המן. יהושע תקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
+כתוב בהלכות גדולות ומאן דבעי לאזמוני בברכת המזון והדר ברוכי כל חד לחבריה מזמן ומברך עד הזן. +עד היכן ברכת זמון רב חסדא אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן והלכתא כרב ששת. והדר מסיים כל ברכה חד לחבריה ופליגי היכן הוא חוזר מברך ברכת זמון אביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי חוזר למקו׳ שפסק והלכתא למקום שפסק. +והיכא דבעי למקם חד מנהון אע״פ כי מן הדין שנים אין מפסיקין לאחד כדאמרינן. מ״מ לפני׳ משורת הדין פסקין סעודתיהו ומזמני׳ עליו עד הזן. שעשה שם רב פפא וחד דוגמא כן מעשה לחד וגמר איהו ברכה כולה ונפיק. וחוזרין הן ואוכלין וגומרי׳ סעודתן ומברכי׳ אבל אם השני׳ גומרי׳ לאכול תחלה מן הדין שהאחד יפסוק לשני׳ וחוזר ואוכל וגומ׳ סעודתו ומבר׳. +גרסינן בפר׳ שלשה שאכלו אין מזמנין על עם הארץ בחבורה. ותניא אחרי׳ אומרי׳ קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ ואמ׳ רב הונא הלכ׳ כאחרי׳. וכתב ר״ח ז״ל האידנא לא נהיגי רבנן בהכי ומזמנין עליו. וכן כתב רבנו יצחק שלא יתחלקו לאגודה אחת לעצמן כדאמרינן התם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו ואמרי׳ נמי בחגיגה כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר׳ יוסי. +הנכנס אצל אחרי׳ ומצאן מברכי׳ ברכת זמון אם בא בשעה שהמברך אומר נברך הוא עונה אחריו ברוך הוא ומבורך שמו תמיד עלינו לעולם ועד. ואם הם עשרה יאמר ברוך הוא אלהינו. ואם בא בשעה שהאוכלין עונין ברוך הוא שאכלנו משלו עונה אחריהם אמן. כתו׳ בה״ג כל הברכו׳ שאדם שומע בין ברכת הפרו׳ בין ברכת המצות על כלן עונה אמן. +מסי�� התם ג׳ אכלו ירק וז׳ אכלו דגן מצטרפין הואיל שהרוב אוכלין דגן. שני׳ שאכלו פת ואחד ירק מזמנין: נשאל לרשב״ג. + שכור מהו שיברך א״ל כתיב ואכלת ושבעת לרבות מדומם. פי׳ מלשון אבן דומם כלומ׳ שכור שאינו מדבר כראוי. גרסי׳ בברייתא כמה זמנין אכלי עם חלפתא אבא ועם ר׳ חנינא בן חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. מכאן פוסק רבנו יצחק כרבי שמואל הלכה למעשה קטן שאין מצטרף לזמון בשלש׳ עד שיבי׳ שתי שערות דמעשה רב. וכ״ש בעשרה שהרי פסקו למעלה הלכ׳ כמר זוטר׳ שמחמיר בעשר׳ יות׳ מבג׳ מפני שיש בו אזכרת השם. ואינו סובר כהרי״ף שפסק בשם הגאון קטן בן עשר או בן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. והשיב על רבנו יצחק כי אע״פ שאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין אבל עושה אותו צניף ומשלימין לעשרה והיינו להזכיר שם בעשרה במזון אבל בעשרה שמתפללין משום דבר שבקדושה לא היה נוהג בו ולא עשה מעשה וגם כשמצטרפין אותו כשחומש בידו אפי׳ קטן וחומש סתם לא היה מצטרף שאינו בשום ענין מצטרף לענין תפלה אלא לפרקים דרבי אליעזר מזכירין סתם לענין עבור שנה. ובירושלמי דאמ׳ קטן וסתם עושין סניף. + גרסינן בפר׳ לולב וערבה האי צורבא דלא נפיש חמרא מגמע גמועי דכי שבע איניש מן גמועי שבע. רבא אכסא דברכתא מגמע גמועי.
+דיני שאר ברכות שבסעודה +גרסינן בכיצד מברכין ת״ר כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. ותקנו אנשי כנסת הגדולה ואין ראוי לשנותו כלל. ומדברי סופרי׳ חייב אדם לברך על כל מאכל תחלה ואח״כ יהנה ממנו וכן אם הריח ריח טוב יהנה ממנו. + ויש לברך על הכל תחלה ואפי׳ נתכון לאכול ולשתות כל שהוא. ואע״פ שהוא פחות מכשעור טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו בפחות מכשעור כדאיתא בירושלמי. וכן מדברי סופרי׳ צריך לברך אחר כל מה שיאכל ואחר כל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית. +ואמרי׳ בנדרים אשה המטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ופר״ח וכגון שחוזרת ופולטת. +עוד יש ברכות הרבה שהן דרך שבח והודאה. הרי ג׳ עניני ברכות ברכת הנאה וברכת המצוה וברכת ההודאה ושבח. ובברכות א״ר יוחנן כל ברכה שאין בה אזכרת השם ומלכות אינה ברכה והלכ׳ כמותו לגבי רב שחולק עליו אא״כ סמוכה לחברתה וברכ׳ ראשונה של י״ח לכבוד האבו׳ לא הוזכר בה מלכות על שאר העולם כי אם שהוא אלוה על האבות. כל הברכו׳ כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שברך בלבו בין שהוציא בשפתיו ואפי׳ ברכת המזון כדאיתא התם. +כל הברכות כלן לא יפסוק בדברים אחרים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו. ואם הפסיק צרי׳ שיחזור ויברך פעם אחרת. אבל אם הפסיק בדברים שהם מענין דבר שמברכין עליו אין צריך לברך שניה כגון שברך על הפת קודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אין צריך לברך. כדאמרינן התם אפילו מאכל בהמה נחשב צורך סעודה מפני שאסור לו לאכול קודם שיאכיל לבהמתו שנ׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. וכן כל ברכה כיוצא בה. +ואסור לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד״א באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחו׳ בקרקע ומברכת. רבים שנתיעדו לאכול פת או לשתות יין לדברי רבי יוחנן פרק כיצד מברכין שיין כפת לענין הסבה אחד מברך לכלן בין בתחלה בין בסוף אבל אם במקרה באו זה מכאן וזה מכאן כל אחד מברך לעצמו ובשאר כל האוכלין והמשקין אחד מברך לכלן ברכה לכתחלה ואמרי׳ התם תלמידי דרב הוו יתבי קמיה ד��ר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסין ופרגיו׳ נתן בר קפרא לאחד מהן רשות לברך וכו׳. +האוכל פת שנעשי׳ מחמשת המיני׳ חייב לברך לפניה המוציא לחם מן הארץ. אמ׳ רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. +ואין המברך רשאי לטעום עד שיטעמו רוב המסובין. וגרסינ׳ עלה בירושלמי ר׳ יהושע בן לוי אומר שותי׳ אע״פ שלא שתה המברך. ואומ׳ שם דלא פליגי שדברי רב בשכלן זקוקי׳ לדבר אחד והא דר׳ יהושע בן לוי בשכל אח׳ ואחד כוסו בידו. ובערבי פסחים אמרי׳ דגחין ההוא סבא ושתי מקמי דרב אשי שברך. וגם למדנו שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסו׳.
+קמח של אחד מחמשת המיני׳ שבשלו בקדרה בין לבדו בין לערב עם שאר דברים וכן דגן שחלקו לשנים או לכמה חלקים ובשלו בקדרה זהו הנקרא מעשה קדרה. וכן כל תבשיל שנתערב בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות. ובלבד שתהא התערובת עיקר שאינו עשוי לדבק לפיכך מיני דבש שמבשלין אותו ונותנין בו סולת כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונו׳ מפני שהדבש עקר. וזה כלל הברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה בין שהיתה טפלה מעורבת עם העיקר כענין שאמרנו בין שאינה מעורבת כגון שהיה צרי׳ לאכול הדג מלוח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו מבר׳ על המליח ופוטר את הפת וכן כל כיוצא בזה. + היה הקמח מעורב ורך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבוות. על כסני הן קליו׳ וכן על החטה כמו שהיא בין חיה בין שלוקה והיא שלמ׳ בתחלה מברך בורא פרי האדמ׳ ולבסו׳ בורא נפשות. +וחביצה שיש בה פרורי׳ מן הפת בזמן שהפרוסו׳ קיימו׳ פירו׳ שיהא בהן כזית לפי דברי הירושלמי ותלמו׳ שלנו אומ׳ אפי׳ פרורי׳ שאין בהן כזית והוא שיש עליהן תואר לחם. והירושלמי יש לפרשו כשאין עליהן תאר לחם. לכך מצריך כזית בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג׳ ברכו׳. אין הפרוסות קיימו׳ בתחלה מברך בורא מיני מזונו׳ ולבסוף ברכ׳ אחת מעין שלש. +הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ובשלו אע״פ שהפרוסות קיימות בתחלה מבר׳ עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום מברכת ז׳ המינין אלא בורא נפשו׳. +תניא כל שהוא משבע׳ המיני׳ כגון חטה ושעור׳ גפן ותאנ׳ ורמון וזתי׳ ותמרי׳ בתחלה מברך לפי מה שהוא ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכשהוא אוכל תאני׳ ומיני מזונו׳ ושותה יין כולל ומברך על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ בא״י על הארץ ועל המחיה ועל הפרות. +וטרוקנין שהן כוכא דארעא פירו׳ עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכה מים וקמח כמו באלפס מברך עליה בורא מיני מזונות וה״מ דלא קבע סעודתיה עליהן וליכא ריפתא אחריתי מברך על הפת המוציא ופטור על השאר. +עוד גרסינן בירושלמי ר׳ יוחנן אמ׳ טרוקנין חייבת בחלה ומברך עליה המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע״פ שגובלין מעט מגובל במים הרבה מ״מ הוי כמו תחלתו סופגנין רכין וסופו עיסה חייבת בחלה. +עוד גרסינן בירושלמי אמר ר׳ שמעון בן לקיש כל שהאור מהלך תחתיו פירוש כגון מעשה אלפס אין מברכין עליהן המוציא ואינו חייב בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ופינייול״ש אין מברכין עליהן המוציא משום דלית להו תוריתא דנהמא אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות אבל חייבת בחלה כיון שתחלתו עיסה. +תני רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. אמר רב פפא הלכתא דברים שבתוך הסעודה מחמת הסעודה הן באין כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולים דדרכן למיכל בהו ריפתא וירקי ובוציני אין טעונין ברכ׳ לא לפניהם ולא לאחריהן ורבי יצחק ב״ר שמואל פירש דחביצה ודייסא הוו כדין זה וכן עמא דבר. ודברים שבאין שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה פר״י כגון תאנים וענבים דאפליגי התם אמוראי ונקראין שלא מחמת הסעודה מפני שראינו כעין מיני מלוחין שרגילין לבא לעקר הסעודה. וכן כל מיני פרות הבאין בסעודה לטבל בהן פת טעונין ברכה לפניהן שברכת המוציא אינה פוטרתן ולא לאחריהן שברכת המזון פוטרת כל מה שיאכלו עם הפת כרב הונא ורב נחמן. +יין שבתוך המזון טעון ברכה לפניו שאין הפת פוטרתו שהיין קובע ברכה לעצמו. מנלן דאיתא בפסחי׳ כה אמר ה׳ כאשר ימצא התירוש באשכול וסוף פסוק יש אל תשחיתהו כי ברכה בו מכאן שהיין קובע ברכה לעצמו ואינו צריך ברכה לאחריו דהשתא ומה ברכה מעין שלש פוטרתו ברכת המזון לא כ״ש. +מים ושאר משקין שבאין בתוך הסעודה לא היו נוהגין ר״ת ורש״י לברך עליהן כלל שנחשבין כבאין מחמת הסעודה. כיון שאמ׳ הב ונבריך אסור למשתי פר״ש עד שיברך לפניו אבל אם מברך תחלה מותר אף קודם ברכת המזון. +אם תפש בידו כוס של שכר ופתח בברכת היין וסיי׳ בברכת השכר אם נלך אחר הפתיחה מחזירין אותו והואיל והספקא בשל דבריה׳ אין מחזירין אותו. +מי שנסתפק אם ברך המוצי׳ אם לא ברך אינו מברך לפי שאינו מן התורה. שכח לברך עד שלא גמר סעודתו חוזר ומברך. בעל הבית מברך המוציא והאורח מברך ברכת המזון. + אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפתן או מלח או שום ציר לפני כל אחד ואחד אא״כ הוא פת נקי כדאמרי׳ התם לית דין צריך בשש מלשון כי בושש כלומ׳ אין צריכין לאח׳ עד שיביאו לפתן או מלח מפני שפת נקיה היתה. +ואין בוצעין אלא מהיכא דגמור וקדים בשוליה פי׳ ר״מ ממקום שמבושל יפה יפה שנגמר שם כל הבשול. ויש ספרים דכתיב מהיכא דקדים בשולא שזהו התחתון הנדבק בתנור חם. +מצוה מן המובחר לבצוע מככר שלם ואם יש שם פתיתין שלמים גדולים וקטנים וכולן של חטים נחלקו שם רב הונא ורבי יוחנן בפר׳ כיצד מברכין והלכה כר׳ יוחנן דאמ׳ התם מברך על השלמה. ואפי׳ היו לפניו פתיתין מפת נקיה ושלמה מפת הדראה כיון שהכל מין אחד אלמא מן המובחר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים פרוסה של חטים עדיפא שקודמת בפסוק וירא שמים מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע משתיהן. גרסינן בירושלמי פת נקיה וטמאה ופת קיבר טהורה רבי חייא בשם רבי אחא מברך על אי זה מהן שירצה. +מסיק בערבי פסחים אם שנה סעודתו מבית לבית מברך או מחדר לחדר כמבית לבית הוי ומברך כאן על מה שאכל וחוזר ומברך כאן על מה שיאכל. ואמר רב חסדא לא שנו אלא בדברי׳ שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן ברכה חשובה ואז צריך לברך במקום שאכל כגון פרות ויין אבל בדברים שטעונין ברכה חשובה לאחריהן במקומו פירוש כגון מיני פת אין צריך לברך. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. +מסיק רב בכיצד מברכין בשבתות וימים טובים ובסעודת הקזה שאדם קובע סעודתו על היין בירך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון פירוש לפני ברכת המזון וכ״ש יין שבתוך המזון אבל בשאר הימים אינו פוטר וצריך לחזור ולברך. כתב רבינו יצחק כי יין של קדוש ושל הבדלה שבתחלת המזון פוטר יין שבתוך המזון. בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי שיענו כל אחד ואחד אמן ואינו פוטר יין שלאחר המזון כי יין שבא לשרות את המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתיה. בא להן שנוי יין ��תוך הסעודה כל אחד ואחד מברך הטוב והמטיב. ומסיק בפרק הרואה אין מברכין הטוב והמטיב אלא אם כן יש עמו אשתו ובניו והכי קאמר הטוב לדידי והמטיב לאחריני. + מה שאמרנו שכל אח׳ מברך לעצמו בתוך הסעודה לפי שאין בית הבליעה פנוי פר״ש שמתוך כך אין מתכונים לשמוע וק״ל דבעינ׳ שומע ומשמיע. אפס בירושלמי פ״ק דתענית משמע טעמא לפי שאין עונין אמן באמצע סעודה ולא שום שיחה מפני הסכנה שמא יקדי׳ קנה לוושט ויבא לידי סכנה ואמרינן התם א״ר מונא הדין דעטישא מגו מיכלי אסור למימ׳ אסותא משו׳ סכנתא דנפשיה. +אע״פ שאין ברכת המזון צריכ׳ יין אם מברך על היין צריך לו להדיח כוס של ברכה מבפנים ומבחוץ כלומר ישטפנו ואם נקי הוא יברך וימלאנו יין חי ויאחזנו בימינו דאף על גב דקאמ׳ אין לנו אלא ארבע אלו מנין לא פליגי ופי׳ חי שאינו מזוג כי אם מעט כי חי גמור אינו ראוי לברכה. ויש מפרשי׳ כי חי ר״ל על הכוס שיהא שלם כדאמרינן התם שבירתן של כלי׳ זו היא מיתתן. ואמר ר׳ יוסי אין משיחין על כוס של ברכה אלא הכל שותקין עד שתכלה ברכת המזון. גרסינן בירושלמי שלשה דברי׳ נאמרו בכוס של ברכה עטור. מודח. מלא. ושלשתן בפסוק אח׳ נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים. שבע עטור. רצון מודח. ומלא כמשמעו. ברכ׳ ה׳ ברכת זמון. ים יין מים. סליקו לה ברכת המזון. מברכת ה׳ אהיה נזון.
+דין הלכות ברכת הריח +כל המריח ריח טוב אם היה זה שהי׳ לו הריח עץ או מין עץ מברך עליו עצי בשמי׳ ואם היה עשב או מין עשב מבר׳ עשבי בשמי׳ ואם אינו לא מן העץ ולא מן האדמ׳ כגון המור שהוא מן חיה מברך בורא מיני בשמי׳. ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח מברך שנתן ריח טוב בפרו׳ ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמי׳ יצא. +נכנס לחנותו של בשם שיש שם מינין הרבה מברך בורא מיני בשמים ואם ישב שם כל היום כלו אינו מברך כי אם ברכ׳ אחת נכנס ויצא כל היום כלו חייב לברך בכל פעם ופעם. +הורד והלבונ׳ והמצטכי וחלפי הים הוא אשפיק וכיוצ׳ בהן מברך עצי בשמי׳. +ועל שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב. +בשמים של ע״ז ושל בשמים האסורות אין מברכין עליהן לפי שנעשו להעביר ריחתו כדאיתא בברכות בפ׳ אלו דברים. +מוגמר שמבשמין בעשנן העדים אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח לעצמו של מוגמר וכן המריח בבגדים שהן מוגמרין אין מברכין לפי שאין שם עיקר בשם אלא ריח בלא עיקר. אמר מר זוטרא אמר מר טובי אמ׳ רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה. אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. +גרסינן בברכות בפרק ג׳ שאכלו ת״ר כל הברכות כלן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכת הפרות וברכת המצות וברכה הסמוכ׳ לחברתה וברכה אחרונה של ק״ש יש מי שפותח בברוך ואינו חותם ויש מהם שחותם ואינו פותח. אמר שמואל צריך שיאמ׳ מעין חתימה סמוך לחתימה. פומבדיתאי אמרי פתיחתן סמוך לחתימתן.
+כל מצות עשה מברך עליהן קודם לעשייתן וכן כל מצוה מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה כגון מקרא מגלה והדלקת הנר בשבת ובחנוכה בין מצוה שאינה חובה כגון ערוב ונטילת ידים מברך עליהן קודם לעשייתן אקב״ו לעשות והיכן צונו מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכתיב לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך תעשה. חוץ מטבילה שאינה אלא לאחריה מפני טבילת גר שאינו יכול לומר וצונו עד לאחר מילה וטבילה. לכך תקנו שלכל טבילות לא יברכו אלא לאחרי כן. וכן בנטילת ידים שמברך אחריה מפני נטילת בית הכסא שאינו נקי לברך לפניה לכך תקנו על כל הנטילות לברך אחרי כן. +אמרי׳ בפ׳ בכל מערבין כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר לולב וסוכה מגלה ונר חנוכה וכל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת הרי היא דומה למצוה. אבל מילה היא תדירה יותר וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה לפיכך אין מברכין עליה שהחיינו. + יש ברכות שמברכין על ויש ברכות שאין מברכין על וכלל הדבר פי׳ הר״מ ז״ל עשה מצוה לעצמו כגון שלבש תפלי׳ מברך להניח נתעטף בציצית מברך להתעטף מל את בנו מברך למול. מל את בן חברו מברך על המילה קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע. קבע מזוזה לאחר מברך על קביעות מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. וכן ערוב על מצות ערוב מפני שהוא לאחרים נטל הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו מכל מקום אם מברך קודם שיטול מברך ליטול כמו לישב בסוכה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודבר הרשות הן אפי׳ שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידי׳. וכן הוא מברך על בעור חמץ בין בדק לעצמו בין בדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות בעור. ועל הלל בכל מקום שקורין הלל מברכין לגמור או לקרו׳. +אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר לבער חמץ והלכתא על בעור ובגמרא אמרינן בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהכא משמע כי פליגי בעל בעור חמץ מר סבר לשעבר משמע ומר סבר להבא נמי משמע ולא נחלקו אלא בעל. ומאי פסקי׳ והלכת׳ על בעור חמץ. ויש לומר דה״ק והלכתא על בעור וכל שכן לבער. ויש אומרים דמשום הכי אמר והלכתא על בעור לפי שמברכותיו של אדם נכר אם תלמיד חכם או לאו ולפיכך מברך בעל להורות שהוא תלמיד חכם ויודע שיכול אדם לברך בעל. +מכל מקו׳ צריכי׳ אנו לדעת למה התקינו מקצת ברכות בעל ומקצת ברכו׳ בלמד. וי״א שכל מצוה שאי אפשר לעשות על ידי שליח והיא להבא כגון ציצית ומקצת הברכו׳ בלמד. וכל מצוה שאפשר לעשות ע״י שליח כשחיטה ובעור מברך בעל. +והרי ספירת העומר שמברכין בעל י״ל דמפני שרוב הפעמים ש״צ מברך והאחרים שומעין ויוצאין ידי חובתן תקנוה בעל כמו המצות שנעשות על ידי שליח. +וכסוי הדם שאי אפשר לעשותו על ידי שליח ומברכין בעל יש לומר דכסוי גמר מצוה היא ואפילו לאחר הכסוי יכול לברך כיון שברך מקודם על השחיטה וכיון שהברכה היא לשעבר לא תקנוה בלמד. +ונטילת ידים נמי מברכין בעל ואף על פי שאי אפשר לעשותה על ידי שליח מפני שרוב הפעמים אין ידיו נקיות וצריך ליטול ידיו תחלה ולברך אחר כן והוה ליה לשעבר. מ״מ אומר יצחק הזקן ז״ל שצריך לברך קודם נגוב ידים כדי שיהא גומר עשייתו. ובנטילת לולב שמברך בעל אע״פ שאי אפשר לעשות על ידי שליח שאני לולב מדאגבהיה נפק ביה לפיכך מברכין בעל ואם תאמר היאך מברך אחר עשית המצוה י״ל כיון שעדין יש לו לנענע עובר לעשיתו הוא דשירי מצוה מעכבי׳ את הפורענות ויש אומרים כי כשנוטל צריך ליטלו שלא כדרכו ואינו דהא אמרינן מדאגבהיה נפק ביה ש״מ שכדרכו הוא נוטלו. +ואם תאמר והרי טבילה שאי אפשר לעשותה ע״י שליח ומברכין בעל יש לומר כיון דאיכא טבילת גר שהיא לשעבר שמברך אחר הטבילה דאכתי גברא לא חזי תקנו בכל הטבילות גם כן בעל כדי שיהא לכלן נסח אחד. ואותן שמברכין בתפלין על מצות תפלין טועין הן אלא שצריך לברך במצות תפלין. +וכן אין ראוי לברך בלילי פסחים על אכילת מצה ולא על אכילת מרור אלא לאכול מצה ולאכול מרור ואפילו במי שמברך בבתי אחרי׳ להוציאן ואינו אוכל מברך בלמד דכיון דעל ידי מה שהוא מברך להוציאם אוכלין כאלו אוכל הוא עצמו דיינין ליה. + וא״ת והרי להדליק נר של חנוכ׳ להדליק נר של שבת וכן להפריש תרומ׳ ומעשרו׳ שאנו מברכי׳ בלמד ונעשית על ידי שליח. וי״ל דהני כיון שהן מצות שאין טורח בעשיתן ודרך בני אדם לעשותן על ידי עצמו תקנו אותן בלמד כמו המצוות הנעשות על ידי עצמו אבל בדיקת חמץ יש בה טורח ואדם מצוה לשלוחו לבדקו ולכך תקנו בעל. ומיהו אם מצוה לשליח להדליק או להפריש מברך בעל כיון שנעשה על ידי שליח. +ובשופר מברכין לשמוע קול שופר שכיון שמברכין על השמיעה אי אפשר לשמוע על ידי אחר ואלו היינו מברכין על התקיעה היתה הברכה לבטלה. + ולפיכך במגלה תקנו על מקרא מגלה לפי שאפשר לו לקרותה על ידי אחר. +ואם תאמר הרי הלל שיוצא בו ע״י אחר ומברכין בלמד יש לומר שאני הלל שהרי הוא צריך לענות ראשי פרקי׳ ולכך תקנוה בלמ"ד. + ואכתי איכא למדק בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שהיא בלמד והיא לשעבר. שאח׳ שנעשית המילה מברך אותה אבי הבן שאין לומר שמברך אותה קודם דהא אמרינן התם העומדים שם אומרי׳ כשם שהכניסתו בברית כך תכניסהו לתורה דמשמע שכבר הכניסו. ועוד שרוב הפעמי׳ אין האב מוהל ונמצאת עשית המצוה תלויה בדעת המוהל ושמא יתחרט ולא ירצה למול. וא״כ היאך יברך תחילה אלא ודאי אחר המילה מברך אותה וא״כ כיון שנעשית המילה היאך מברך בלמד ותרץ ר׳ יצחק הזקן שעקר ברכה זו להודיע שלא היתה המילה לכונת מראה העין בלבד אלא לכונת מצוה ודבוקה היא עם הברכה שברכו על המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: +מצות עשה למול ביום הח׳ ומצות האב לימול בנו שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ועל הרב למול את עבדיו שנאמד יליד בית ומקנת כסף. +פ״ק דקדושין ת״ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות. ת״ר פרק ר׳ אליעזר דמילה המל אומר על המילה אבי הבן מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדין שם אומרים כשם שנכנס בברית כך תכניסהו לתחמ״ט ולמצו׳. והמברך אומר אשר קדש ידיד מבטן פי׳ יצחק. ויש מסמיכין ואת בריתי אקים את יצחק בראשי תיבות אשר קדש ידיד מבטן. חק בשארו שם זה יעקב וצאצאיו חתם באות ברית קדש אלו י״ב שבטים על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא״י כורת הברית.
+לרב נחשון ז״ל. ינוקא דאתילד והוי בר תרין או בר תלתא וארבעה יומי רגילי גמירי׳ כי ניח נפשיה מהלין ליה על קברי ולא מברכי׳ על המילה ומסקי׳ ליה שמא דכד מרחמין מן שמיא והוי תחית המתים הויא ידיעה ינוק׳ ומבחי׳ ליה לאבוה. +ואבי הבן כשמברך להכניסו אין מברך אלא לאחר מילה ואע״פ שאמרו חז״ל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן מילה שאני דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.
+ונשאל הריא״ג ז״ל אם נזדמנה מילה ביום הכפורים כוס של ברכה מה יהיה עליו. + תשובה לא מברכין על הכוס כל עיקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא. וחזינן לגאון שאמר מברך על היין ומניחו עד לערב ושותהו ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דק״ל המברך צריך שיטעום לא אפשר היכי נעביד נברך עליה ולא נטעום המברך צריך שיטעום ליטעמיה לינוקא חיישינן דלמא אתי למסרך לינחיה עד לאורתא הא ק״ל צריך למטעמיה מקמי דלשתעי אי אשתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי ואי לא הדר מברך אשתכח דקא שתי ליה בלא ברכ׳ ואי הדר מברך הוי קמיתא ברכ׳ שאינה צריכ׳ וקא עבר משום לא תשא הלכך לא אפשר ומהלינ׳ ליה בלא כוס. ולהכי לא מבדיל בכוס בט׳ באב שחל להיות במוצאי שבת. +ובשאלה אחריתי לגאון ברכת מילה ביום כפור היאך הוא כך ראינו שכל תענית שאין יולדת שותה אין מברכין בפ״ה על הכוס ושל ברכת מילה לפי שצריך שיטעום ואם אינו טועם מוציא שם שמי׳ לבטלה. +שאלה אם מברכין בצבור על החומש כמו בספר תורה. +תשובה דע שהחומשין שנזכרו הם שנכתבו כתקנן בגויל ונתפרו בגידין כדין ס״ת אלא שאין בו אלא חומש אחד ועליו הוא ששאלו בפרק הניזקין אם קורין בחומשין אם לאו ואסיקנא דמן הדין מותר אלא שאסור לעשות כן מפני כבוד הצבור דרבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. אבל חומשין שלנו שנכתבו בקונדרסין ולשאינן תפורין בגידין פסולין לגמרי לקרות בהן בצבור ולברך עליהן. +שאלה במה שאומרי׳ בפ׳ הרואה כי מתער לימא הכי שאינו צרי׳ ליטול ידיו דהא אחר כלן אומר כי משא ידיה. ומכל מקום ודאי צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה וה״ר יהודה ב״ר ברזילי כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך וכך שמזכיר פר׳ הרואה אלא בעת שיזדמן לו מברכין יחד. +עוד השיב במה שאמר נטל ידיו לא יקדש שהטעם נראה כמזלזל בקדוש ונואש מלקדש דאלו היה בדעתו לקדש על היין לא היה לו ליטול שתי ידיו שהנוטל ידיו לפירות אפילו לחיים כגון יין אינו אלא מגסי הרוח אבל אחר שאמר דרב זמנין דחביב ליה חמרא מקדש אחמרא אין זה מזלזל בקדוש דדלמא דעתו היה לקדש על הפת לפי שהוא תאב לאכול יותר מלשתות ולפיכך מקדש בין אריפתא בין אחמרא. ועל כן נהגו הכל עכשו ליטול ידיהם קודם קדוש ואין אדם נמנע בכך אלא בערבי פסחים. ואומר שהטעם בע״פ מפני שאי אפשר לו בפת דבכוס ראשון אומ׳ קדוש היום. +עוד נשאל מהו לומר פסוקי דזמרה לאחר י״ח. והשיב שהוא מחלוקת בין הגאוני׳ ז״ל והצרפתים שהגאונים אומרים שלא תקנום אלא קודם תפלה וכן דעת הרמב״ן ז״ל ודעת ה״ר יהודה ברצלוני אלא שאמר שאם אינו יכול לאמרם כלם אומר מזמור אחד או שנים ויקצר ויעלה כדי שתהא תפלתו עם הצבור. אבל הצרפתים אומרים דבין כך ובין כך אומרים אותן וכן דעת ה״ר יונה ז״ל ואנו נוהגין כדברי הגאונים. עוד כתב שהוא מקובל מה״ר יונה שאין מברך בנטילת ידים אלא בשחר ובשעת אכילה כל מי שטבולו במשקה וכן הדין דהיאך יברך אקב״ו ומספק לו רחיצה במים או בנקיון עפר וצרורות. ועל כן הנוטל ידיו בנהר אינו מברך וצונו על טבילת ידים לא נצטוינו אלא לברך ענ״י דיש בכלל מאתים מנה ויש בכלל הנטילה טבילה ומחמת צווי הנטילה הטביל ידיו. +עוד נשאל מה שאנו צריכין ליזהר בתפלה שלא ליגע במקום הטנופת אי זה מקום יקרא מקום הטנופת. והשיב דמסתברא שלא במקום הטנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמעלה זיעה וכן מחכך בראשו אבל מקומות מגולין בפניו ומקו׳ מגולה שבזרועותיו אין זה מקום הטנופת מלמולין צואה וזיעה וכך אנו נוהגין. +עוד השיב במה שאמרו בחמץ בפסח אוסר בכל שהוא ה״מ באכילה אבל בהנאה אינו אוסר אלא אם כן דבר חשוב כככרות של בעל הבית ומשום הכי לא תנא ככרות של נחתום בהדי הנך דעבודה זרה משום דהתם לא קתני אלא אסור תערובת בהנאה. וכבר האריך שם בזה. וכן דעת הר״מ ז״ל. +עוד השיב שדעתו כדברי האומר שכל מקום שאסורו מחמת ספק מגעו של גוי אסור בהנאה אע״פ שלא אסר בהנך אלא במפקיד יינו אצל גוי בלא מפתח וחותם. +גרעינה של חטים שנמצאת בתרנגולת בפסח אם בעוד שהיו רוחצין התרנגולת נמצאת הגרעינה במים משליכה ומותר ואם בתוך התרנגולת נמצאת בעוד שהיו מולחין אותה קולף המקום שנמצאת בו דקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי ושערו חכמים ז״ל דלעולם אין צלי בולע יותר מכדי קליפה כל זמן שאין לשם שומן שיהא מפעפע ואם כן קולף מקום החטה והתרנגולת מותרת ואם נתבשלה התרנגולת ונמצא גרעינה של חטים בקדרה אסורה התרנגולת דק״ל חמץ בפסח במשהו אבל יכול למוכרה לגוי כיון שאינו חמץ בעין ויכול להשהותה לאחר הפסח ולאוכלה מזה הטעם: +שמעתי ששאור של גוים ששלחוהו דורון לישראל ביום טוב אחרון של פסח בשהייה אחר הפסח מותר לערב בו עיסה דכי קניס רבי שמעון בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה ה״מ בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס. +שאלה אם מותר לתת בעיסה מלח בפסח ואמ׳ דמותר ותדע דהא אמרי׳ בותיקא אסרי ושרינן קמח ומים ומלח המתבשל בקדרה משום דאמבשל ליה אחמועי מחמעא אלמא בעיסה הנאפת בתנור אית לך לומר אין נותנין וכל שכן בעיסה.
+סוד על ענין ציצית. יש בה ח׳ חוטין וה׳ קשרים וי״ג חוליות בין כל חוליא ג׳ כריכות נמצאו כל הכריכות ל״ט וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי י״ג כנגד אחד שהוא יחידו של עולם וכמו כן הי״ג חוליות הם כנגד אחד נמצא חשבון הקשרים עם החוטין והחוליות כ״ו כנגד שמו של הקב״ה ידוה שהוא כ״ו וכמו כן הח׳ חוטים והחמשה קשרים והי״ג חוליות והל״ט כריכות הם ס״ה כשם אדני שהוא שם של ס״ה. נמצא ששני שמותיו של הקדוש ברוך הוא המיוחדין הם על הציצית. + והמקיים מצות ציצית בכל יום כאלו קיים כל התורה כלה וכל מעשיו הם לשם שמים כי ה׳ עמו וזה סוד גדול על פי הקבלה. וצריך קשירת הציצית שיהא כסדר הזה קשר בראשונה ואחר הקשר שני חוליות ואחר כך קשר ואחר כך שני חוליות ואחר כך קשר ואחר כך ז׳ חוליות ואחר כך קשר ואחר כך שני חוליות ואחר כך קשר וזה על פי הקבלה. הקשר הראשון הוא כנגד היסוד הראשון שהוא יסוד העולם והשני חוליות הם כנגד העפר והמים שהם מד׳ יסודות העולם ואח׳ כך קשר שהוא כנגד אדם ובהמה וחיות ועופו׳ ודגים וצמח האדמה שהוא ישוב העולם. ואחר כך ב׳ חוליות שהן כנגד האויר והאש שהם מד׳ יסודות. ואחר כך קשר שהוא כנגד הפרש שיש בין אלו היסודות ובין הרקיע. והשבעה חוליות הם כנגד ז׳ רקיעים. ואחר כך קשר שהוא כנגד הפרש שיש בין שבעה רקיעים ובין גלגל החוזר ובין גלגל המקיף והב׳ חוליות שבאחרונה הם כנגד אלו ב׳ הגלגלים וקשר האחרון הוא כנגד המרכבה וזה הסוד עמוק מי ימצאנו ושלום על שומר אותו שנאמר סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. תם סוד ענין ציצית להרב גדול בעל התרומה השומר אותו יהיה נשמר ממהומה.
+שאלות לענין שבת +כתב רבינו שרירא גאון ז״ל ושמירת עבדים לשבת ממלאכה זהו דבר שאין לנו אלא לתת להם נפישה ומנוחה ולהודיעם כבוד שבת ואם משמרין מוטב ואם לאו הרי אנו פטורין וכבהמה אנו עושין להם בלבד ומשמרין אותם בבתינו מן המלאכה שלא לעשות כל עיקר. + ובדבר זה יש חומר לענין עבד במילה יתר מבשבת כי המילה אנו מצווין למול את העבדים שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והשבת נפישה ומנוחה אנו מצווין לעשות ושביתתן ביד עצמן היא.
+לרב נטרונאי ז״ל. וששאלתם מהו שיאמר אדם בשבת לעבדו לקוט לנו תאנים וענבים להביא לנו בערב שרי או לא. אסור לאדם לומר לעבדו כך שעבדו חייב לשמור שבת כמותו.
+לרב האי גאון ז״ל. וששאלתם אנו יש לנו גנות ופרדסי׳ ואין לנו חלק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימי קדמוני׳ ויש לנו אריסין שלוקחין חומש מהפרות והן משקין ועושין כל מה שרוצין והיהודי בעליהם לא ידע עמהם מאומה יש בדבר זה השקות זרעי׳ על ידי גוי בשבת או מותר. +כך ראינו שאם השדות האלו במקום שישראל מגיעין אליהם בשבתות וימים טובים אסור שיהיו האריסין משקין אותן כי שדה של ישראל נראית שמשקין אותו בשבת וביום טוב ואם רחוקה היא מותר ואי אפשר לפסוק עליהן מבעוד יום אע״פ שהם בתוך התחום מותר. +וכן מותר לישראל לתת שדהו לגוי לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והגוי עושה בו מלאכ׳ אפי׳ בשבת דגוי כי עביד אדעתא דנפשיה קא עביד דהא קביל עליה כלהו מלאכו׳ בדבר קצוב אם יום או יומי׳ יטרח בהם. ודמיא הא מילת׳ למה שאמרו במועד קטן גבי אבל האריסי׳ והשכירי׳ והקבלני שלו הרי אלו יעשו מלאכה אלמא מלאכה דדהו חשיבה ולא דמיא לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דאסקינן לקמן דאסור לומר לגוי טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי למחר דהתם אישראל גופיה רמיא מלתא למעבד דעבידתיה היא וגוי נמי שלוחי׳ דישראל ובשל ישראל קא טרח אבל הכא דגוי דמיא ובדידיה קא טרח. + ואי קשיא לך הא דאתמר בפרק מי שהפך את זיתיו מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשין לה רבנן בשבת לא קשיא התם מיירי בקבולת של בנין והדומה להם שאינו נוטל כלום בגוף הקרקע ונראה כשכיר יום אסור משו׳ מראית העין כיון שהוא בתוך התחום ומיהו במלאכת כלים הנעשים בצנעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת וכלן ב״ה מתירין עם השמש. וכן אפילו בעורות וכלים לכבס מותר שאין אדם מכיר כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמליו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל.
+ובעל התרומה ז״ל כתב דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל עליו לעשות המלאכה במעות ואפילו בשדה וכרם אסור.
+וכתב הרמב״ן ז״ל וחזינא למקצת רבוותא דמספקא להו בפורני אי עבדי בהו אינשי אריסותא בשדה ושרי להשכירו לחדש או לשנה או כמרחץ דמי ואסור כדאמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי ומסתברא דאסור דלא תלינן אלא במלתא עבדי הכי דהא שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירה מן האריסות שזה נוטל בפרות למחצה לשליש ולרביע ונהנה במעשה וזה אין לו בשדה כלום ואפי׳ הכי פרשו בגמ׳ התר השכירות משום דאמרי׳ דאריסותיה קא עביד ולא תלי בשכרו׳ והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדו׳ כדאמרי׳ בכתובו׳ ארעא לאריסי קיימא. וכשאדם רואה זה הגוי עומד ועושה תמיד בשדה על כרחם תלי באריסות והוא מותר לפי׳ אף השכירו׳ מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות אין תולין בו בשכרות ואסור. והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפי׳ במשכירו לחדש ולשנה אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו שומר שבת. ובריחים התירו רבים לפי הענין שלהם שהן עומדות לאריסות אבל בעלי מתכות ופורני וריחים כיוצא בו דשדה. וכת׳ רב האיי גאון ז״ל מצאתי מכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר וכן נהגו התר בבבל. ועכשו שנהגו להשכיר בין מרחץ בין פורני במקומותינו מותר דליכא משום מראית העין דכולי עלמא ידעי דהכא פורני ומרחץ לשכירות יהבי אינשי.
+מר רב משה גאון ז״ל. גוי שמלא מים בשבת והביא מרשות הרבים לצרכו מותר לשתות מהן ישראל. כללא דמילתא כל מה דעביד גוי לצרכה דנפשיה שרי ליה לישראל לאסתפוקי מיניה בין הוא בין בהמתו ודוקא דלא צריך ליה ישראל ולא אית ליה אחוה בהדין דמפיש ומייתי בשביל ישראל אבל סתמה אף על גב דמכירו לא אית ליה למיחש ושפיר דמי וגוי שפסק לו שכר מותר לשלוח בידו אגרת.
+לרבינו האיי גאון ז״ל. ואסיר ליה לבר ישראל למסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום דאמרינן אמרו עליו על רבי יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם.
+לרבינו יוסף גאון ז״ל. וששאלתם מהו שיעשה אדם עם הגוי שותפות בחנות וישב אותו הגוי בחנות בשבת וימכור ויקנה אותו הגוי בחנות בשבת. הכין חזינא דכי האי גונא אסור דאתי למחשב חשבונות וקא אכיל שכר שבת ואמרי אינשי קא שקיל איניש רוחא בשבתא ואסיר. וכן נמי אסור שיעשה ישראל עם הגוי שותפות בחרישה ואותו הגוי חורש בשבת בבהמות ישראל משום דמפקד ישראל למשבת בשבת הוא ושורו וחמורו ובהמתו. וכן נמי אסור לבר ישראל שיתן מעותיו לגוי בשותפות על מנת לחרישה ויקנה באותו ממון שורים ובהמות ויחרוש בהן בשבת דכיון דאית ליה לישראל מעות בשורים ובבהמות הוו להו כבהמות ישראל ואסיר וכן נמי אסיר לבר ישראל שיעשה הערמה עם הגוי שותף שהוא חורש עמו שימכור לו בהמה שהוא חורש בה או מקח שבחנותו ולאחר שבת יחזור ויקנה בהמה מאותו הגוי דכיון דהערמ׳ היא אסיר עד דנפיק להון לההיא בהמה ולההוא מקח לגמרי. ואסור לבר ישראל שישכור פור״ני לגוי לעשו׳ בו מלאכה בשבת ואף על גב שאין לישראל באותו פור״ני כלום משום דנקרא על שם ישראל וכן מרחץ של ישראל אסור להשכירו לגוי לפי שנקרא על שם ישראל.
+לרב האיי גאון ז״ל. וששאלתם מי שראה קרי בלילי שבת או ביום טוב בימי קור היכי עביד חייב הוא להטהר ואף על פי שהוא חולה ובא לידי סכנה או פטור הוא מן התפלות או יש לו תקנה להחם חמין מע״ש או מעי״ט ומכינם שאם יארע לו דבר יערב בהן אחרים כדי שיהיו כפושרין ויתנם על גופו. הכין חזינא שאם חושש אדם בשבת שמא יסתכן אם רוחץ בשרו במים צונן פטור מן התפלה זה דבר ברור הוא שאפילו בדברים חמורים מן התפלה פטור מהם ואינו חייב לבא לידי סכנה. והמים שהוחמו מע״ש כבר פשיט שאסור לרחוץ מהן כל גופו וזכורים אנו כמה שבתות מרבי אהרן גאון ז״ל שהיינו מתפללין והוא יושב מן התפלה עד הערב.
+לרב פלטוי. וששאלתם מפרסמין את החנפי׳ מפני חלול השם מאי חלול השם אית ביה. כך ראינו שאדם זה ידוע הוא שאומר לרע טוב ולטוב רע רואין בני אדם ואומרי׳ שמא יפה הוא אומר ומתחלל שם שמי׳. ואמרו רז״ל מפרסמין את החנפין בשבת מפני חלול השם ואמרינן ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה וחד מיניהו כת החנפים. וששאלתם מי שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו יום טוב והוא במדבר והלכה מעליו השיירה יש לו התר להלך או לאו כך ראינו אם יש שם סכנ׳ בשבת אם מפני חיה רעה או צנה או חמה או לסטים או כיוצא בו יש לו רשות להלך כדי להגיע השיירה ולא ישב בסכנה אלא שמעקרא כשהוא בעירו או בישוב צריך לחשב אן ישבות בשבתות וימים טובים ואם חשב ומתחדש לו דבר בדרך פטור הוא ומהלך מפני הסכנה ואין בכך כלום. +גרסינן בירושלמי בהלוליה דרבי שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר רבי מאיר ואמר רבותינו הותרו בשבת שמע רבי ואמר מי הוא שבא להוכיחנו בביתינו שמע רבי מאיר קליה דרבי וערק נפקין פדיי בתריה פי׳ פוצעין אפרק קדליה פ׳י נפל כובעו בברחו וראהו רבי מאחוריו ושוב לא ראהו משמע שרבי מתיר דבר זה. מסקינן פירות הבאות מחוץ לתחום או דבר אחר בשבת אם בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. כדאיתא בפ׳ בכל מערבין ולאותו ישראל הבא בשבילו צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו אף על פי שאסו׳ תחומין מדבריהם.
+כתב רבינו סעדיה ז״ל. וצריך שיאכל בלילי שבתות אחר קדוש ואפילו כזית ואם לאו לא יצא ידי קדוש. וששאלתם ביהודי עם הארץ שבא לגרש אשתו ואמרו לו ב״ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאים ואמרו ששאלו את ה״ר מאיר ז״ל והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעדים הודיעוהו בעל פה ועל פיו חתמו שאם אין אתה אומר כן לא הנחת על עמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן ואין אלו אלא דברי תמה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה. +עוד לו שכיב מרע שכתב גט לאשתו מהיום אם מתי ועמד והלך ומת ואמרו הרופאי׳ שמת מן החולי הראשון הרי אשתו מותרת להנשא ואינה זקוקה ליבם וכן נראה מדעת ר״ת ז״ל. וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל. וששאלתם אשה שישבה עם בעלה שנים הרבה ויש לה בני׳ ממנו ואמר׳ מאיס עלי אם כופי׳ אותו לגרש אם לאו. תשובה אל ה״ר אשר ב״ר יחיאל ז״ל ואמ׳ כך וזהו לשונו. אף על פי שרבינו משה ז״ל כתב דכי אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא ר״ת ורבינו יצחק ז״ל כתבו שאין כופין אותו והביאו ראיות חזקות וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעוש׳ שלא כדין ולהתיר אשת איש. ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל פרוצות ואיכא למיחש שמא תתן עיניה לאחר וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על דברי רבינו משה מה שעשה עשוי ותהיה מגורשת.
+לרבינו האיי ז״ל. גרושה מותר להחזירה ביומה ואפילו לשעתה ואין בכך כלום. תשמיש המטה בכל השנה מותר חוץ מתשעה באב ויום הכפורים. +מנהג ספרד לומר סברי מרנן לפני קדוש והבדלה וברכת ארוסין ונשואין וברכת המילה שעל היין ויש לי סמך בשם רבותי מצרפת לפי מה ששנינו בסנהדרין היו מוציאי׳ אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורט לבונה כדי שתטרף דעתו עליו. פי׳ ולא ירגיש בענין הסקילה. על כן אמרינן סברי מרנן שיהיה בדעת רבותי שזה הכוס לחיי׳ ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמ׳ דינו. והם עונין לחיים לחיים יהיה ולא למות. +ועוד שמעתי לפי מה שאמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואח׳ מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשו שבית הבליע׳ פנוי אומ׳ היש בדעתכם לצאת מזאת הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה והם אומרים לחיי׳ שלשון התלמוד הוא. +שמעתי בשם ה״ר י״ט אלשבילי שהורה הלכה למעשה באחד שקדש אשה מינקת על מנת שלא יכנוס בתוך זמן היניקה ואחר זמן באו לפניו לשאול אם יכולין לכנוס תוך זמן היניקה כיון שכבר קדש ושלח בשביל הילד היונק וראה שהו׳ חזק ובריא ואמר שיוליכו הילד לשלש נשי׳ חכמות ויבחנו אותו שלשה ימים בלא יניקה באכילה ושתי׳ ואם יכול לסבול בלא יניקה שהו׳ מותר מפני שיש חשש שמא יבא הוא או היא למכשול. +המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן כל אשה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפניו כמו שתתן לו מים או כלי או תטול שום דבר מלפניו וכיוצא בדברים אלו. אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו ובפני בנו. +אמרינן בירושלמי גרושה שילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לאחר. תניא בתוספת׳ הרי שרצתה אשה להניק בן חברתה עם בנה הבעל יכול לעכב ואינו מניחה להניק אלא בנה לבד. +אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות הורה הגאון שאין לה מזונות בית דין עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מן היתומים ולא תפרע אלא בשבועה.
+לרבינו שרירא גאון ז״ל. יבמה שנפלה לפני משומד כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ותשב עד דחליץ לה אותו משומד.
+ורב יהודאי גאון ז״ל. אי כד נסבה בעל הוא יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה נמי זקוקה לחליצה וצ״ע דהא לא מפקי אלא ולד שפחה ונכרי דתנן בפרק כיצד אשת אחיו מי שיש לו אח מכל מקום את אשת אחיו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ואמרינן בגמרא מכל מקום לאתויי ממזר. ועוד המשומד אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין כדאמרינן בסוף פרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש ישראל משומד הוא וקדושיו קדושין. ואמרינן נמי בשלהי פרקא קמא דיבמות גוי שקדש בזמן הזה חיישינן לקדושיו. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא והא דאמר שמואל התם לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים לאו למימרא דישראל משומד אין חוששין לקדושיו אלא אותן בלבד הוא שעשו גוים גמורים מתחלתן והפקיעו על קדושיהן הא בעלמא יש להן קדושין וכיון שקדושיו קדושין משמע נמי דזיקתו זיקה וכל שכן אשתו הנשואה לו בקדושה שאם נשתמד לאחר מכן זיקת האח הכשר לא נסתלקה הימנה. +בפרק חזקת הבתים הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהא גלויה ומפורסמת אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים הוא כדי לאבד ממון אחרי׳ שיחזור וימכור אחר שיתן לזה. + +Siman 147 + +קמז. שאל רבי יהונתן דקונקה מרבינו מאיר הלוי +מהודענא ליה למר על מאי דכתיבנא ליה האי כתבא משום דאיכא במתן דבעו למגבא מנאי מסין ותשחורות וארוניות לסיועי להו בצבורא בכולהו הנהו מלי דמשתעבדי איהו. וטענתיהו דאמרי דכיון דאנא יזיפנא בגו ביתאי ברביתא אע״ג דלא נפקינא לשוקא הריני כשאר בני מתא דלא ילפין אוריתא. ואנא אמינא להו הואיל ותורתי אומנותי וכולי יומא קאימנא בבי מדרשא ולא נפקינא לברא פטרינא מכולהו הני עניני ומאי דיזיפנא ברביתא כדי דלא אצטרך לבריות וכיון דמכולי יומא לא בטילנא אפילו שעתא חדא תורתי אומנותי היא ופטירנ׳ ואחזיתי להו ההוא גברא דרב נחמן דא״ל לרב חנין בר רב חסדא קא עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתיבי. ומאי דכתב הרב בן מגש ז״ל משמיה דרבינו הרב ז״ל ומה שכתב הר״מ וכולהו גאוני בהאי עובדא ואכתי לא אתקררא דעתאי בהאי עד דחזינא כתבא דמר ומשום הכי מפייסנא ליה למר דלהדר לי לאלתר בסגיאו ושלומך יפרה וישנה כחפץ המתפלל בעד שלומך ואריכות ימיך יהונתן ב״ר יעקב.
+תשובה הכין חזינא דהכי טעמא דהני עוררין דמעוררי אמאן דהויא תורתו אומנותו ולא בטיל מדברי תורה אלא פורתא בכל יומא לכדי חיי ובעו לחיוביה מסין ותשחורות לית בה מששא דאכלהו עובדי ושמעת׳ דאתמרו בהאי ענינא למפטר רבנן מכרגא ומסין ותשחורות דכגון דמי כלילא וגליגפא ומאן דמי להון כמאן אתמרו או במחזירין על הפתחי׳ אתמרו או במלאכי השרת שאינן אוכלין ושותין וצריכין לכל צרכי הגוף ובהדיא אמרי׳ לעולם יעבוד אדם עבוד׳ שהיא זרה ממנו ואל יצטרך לבריו׳ וכדאמ׳ ליה רב לרב כהנאי וכתי׳ יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך היא מדה טובת שבמדו׳. ובהדיא תנן ר״ג בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומ׳ יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה לבטלה וגוררת עון ותנן נמי התם אם אין קמח אין תורה וכו׳. וא��רינן נמי ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי שאלו ואלו נתקיימו בידם. ומכלהו הני שמעתא שמעינן דכי פטורינתו רבנן בגמר׳ לרבנן דעסקי באוריתא לאו אדעתא דלא טרחי במאניהו ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם פטרוניהו כל היכא דמקיימי והגית בו יומם ולילה כפי כחן וכפי יכלתן ולא בטלי מדברי תורה אלא לדבר מצוה לבקש כדי מזונותן ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם ומזונותיהן בכלל רבנן הוא ופטרי מכלהו הני מילי דאמרי אבל מי שאין תורתן אומנותן ולפעמים הם שונין ולפעמים יוצאין לא פטרי מהנך מלי. עד כאן. +גרסינן בפר׳ חזקת הבתים אדם בטל ולקרע פרדנא מסייע בעול בני העיר אע״פ שאינו מרויח כלום אבל אם שכחוהו גבאי המלך לכתבו באנדיסקי שלהם סייעתא דשמיא הוא ולא יתן כלום. +וכל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל בני העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה משמרתן אבל לתקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמי׳. ואם כל העם יוצאין ומתקנים הדרכים בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהם שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ. +שנינו בפרק יש נוחלין כל הכותב נכסיו לאחרים והניח את היורשין אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא נפיק מיניהו. +נוסח כל נדרי וחרמי מהרב רבנו סעדיה ז״ל: כל נדרים ואסרים וחרמי׳ ושבועות וקיומים שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה מיום הכפורי׳ שעבר עד יום הכפורים הזה הבא עלינו בכלן חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים אם נדר נדרנו אין כאן נדר אם אסר אסרנו אין כאן אסר אם חרם חרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה אם קיום קיימנו אין כאן קיום בטל האסר מעקרו בטל הנדר מעקרו בטל החר׳ מעקרו בטלה השבועה מעיקרה בטל הקיו׳ מעקרו אין כאן לא נדר ולא חרם ולא שבוע׳ ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.
+כתב רבנו יעקב ז״ל בספר הישר כל נדרי דאמרינן ביום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה כלהון יהון שביקין וכן עקר. והאומר מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורי׳ הזה הבא עלינו אינו אלא טועה שאי אפשר להתיר עצמו בלא חרטה דמעקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטו׳ והכי נהיגי לומר מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה וזהו העיקר. וסמך הדבר הא דאמרינן בגמרא הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה כלה יעמוד בר״ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור כל השנה כלה יהו בטלין כי הן בטלין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. ומה שנהגו לאמרו שלשה פעמים שכן רוב דברי חכמים משולשין מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו. +כל צבורא דמתקבלין עליהון מלתא למעבד וגזרין גזרתא בספר תורה ובשמתא ובחרמו׳ דלא למעבר עלה ונהגו בה אסורא ובתר הכי מתחרטין וקא חזן דלא יכילין צבורא למיקם ביה. הכין חזינן דודאי יכלין לבטוליה ובטילא מכמה טעמי׳ חדא דאמרינן פותחין בחרטה ועוד דלא מתבעי להון למגזר גזרה על צבורא מאי דלא יכילין צבורא למיקם ביה דקאמרינן אין גוזרין על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה הלכך מן הדין יכולין צבור לבטלה לההיא גזרתא דגזרי ולית עליהון עונש בגיהנם.
+לרב יהודאי. ומאן דרגיל לאפוקי הזכרת השם לבטלה פסול בשבועה והוא בכלל הא דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן ה��יא איתתא דאיתחייבא שבועה בי דינא דרבא אמר ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה ומפרשי רבנן דהות חזיא לה דהו׳ מפק׳ שם שמים לבטלה. +מי שנשבע והיו פיו ולבו שוים בשבועה. ואחר שנאסר חזר בו מיד תוך כדי דבור והוא כדי שיאמר התלמיד לרב שלום עליך רבי ואמר אין זו שבועה והוא אומר נחמתי חזרתי בי הרי זה מותר. וכן אם אמרו אחרים חזור בך או מותר לך וקבל מהם תוך כדי דבור ואמר בפיו הן או חזרתי הרי זה מותר אבל אם חזר בלבו ולא הוציא בפיו אפילו בתוך כדי דבור צריך שיוציא החזרה מפיו כמו השבועה. +הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימי׳ בתחלת הנדר. נדר שיצום היום ושכח ואכל משלים לצום. נדר שיצום יום אחד או שנים וכשהתחיל לצום שכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר.
+תשובה לגאון ז״ל. ומי שנשבע אין עליו לקיים את שבועתו ולא נאסר באסר בחלום על עצמו שהרי שלא בחלום אינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שוין והיאך יתחייב מתוך חלום אלא אם רצה לעשות מדה יתרה חכם מתיר לו כענין נדוהו בחלום שיביא עשרה בני אדם ומתירין לו אע״פ שאינו צריך דקיימא לן דברי חלומו׳ לא מעלין ולא מורידין. ומי שראה חלום ביום ונפשו עגומה עליו אם טעם כלום ישלי׳ את יומו בתענית וזהו ענוי שעו׳.
+ירושלמי רבי בון ב״ר חייא בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ושמעינא מן הדא אמר הככר הזה הקדש ואכלו בין הוא בין אחר מעל ולפיכך יש לו פדיון אם אמר הרי הוא עלי אכלו מעל בו בטובת הנאה שבו דברי רבי מאיר אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר תלמידו דרבי יונה משום רבי בון בר רבי חייא באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו עד כדון צריכה נדר מן הככר מהו להחם בו את ידיו.
+לרב יהודאי ז״ל. צבור שהתענו ושליח צבור לא התענה יורידו לפניהם מי שהתענה שמי שלא התענה אי אפשר לו לומר עננו.
+בתוספות מותר לחכם להתיר נדר אף על פי שאין הנודר בעיר אלא ששלח לו חרטתו על ידי שליח והשליח פורס את הנדר. ומה שאמרו בגיטין גבי מוציא אשתו משום נדר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין לאו למימרא שתהא צריכה לבא לב״ד אלא הבזוי הוא כשישמעו הב״ד שנדרה והיא נדרנית. וה״נ אמרינן בנדרים דאדם נעשה שליח לחרטת אשתו. אבל הרמב״ם ז״ל כתב זה שנשבע צריך לבא אצל חכם בין איש בין אשה ואין עושה שליח להשאל לו על נדרו והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו הג׳ מקובצין אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחלה ואינו נעשה שליח להתיר לו נדרי אשתו.
+כתב הראב״ד מי שנדר לצאת ממקום פלוני עד זמן ידוע אין מתירין נדרו עד שיגיע הזמן שאין מתירין נדר עד שיחול האסור. והשיב עליו החכם רבי מאיר ב״ר יצחק דלא אמרו כן אלא היכא דתלה נדרו בפרוש בדבר שאין הנדר חל מעצמו עד שיתקיים האחר כגון קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני לפניך רבי נתן אומר לא יפר. וכן קונם שאיני נהנה לפלוני והריני נזיר אם אשאל עליו שאין כאן נדר מעצמו עד שיתקיים מעשה אבל נדר שיעשה האדם ליום ידוע כגון שאמר אתענה ליום פלוני כיון שהזמן עתיד לבא ואין הנדר תלוי בדבר אח׳ מתירי׳ אותו שהרי חל מעתה כשיבא הזמן ורבנן קשישי הכי הוו עבדי. +אותן יהודים שמשביעין אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבד שיחשבו היום. ואפילו הוא מפרש שלא יצאו כל ימי חייהם יכול הוא לחשב בלבו כל ימי חייו אם לא יהיה לו צורך ואם מבטל בשפתיו בלחש כל שכן שטוב יותר. לשון זה מה״ר יהודה בר יצחק ז״ל.
+אמר רב פלטוי ז״ל. מוסר פסול לעדות ולא מבעיא מוסר גמור אלא אפילו אדם מפורסם ומריב עם חברו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות. וה״ה לשבועה.
+לגאון ז״ל מי שהעיד עליו עד אחד בדבר עברה שחייב עליו קנס ועד אחד העיד בדבר שאינו חייב עליו או שהודה על עצמו במקצת אין משביעין אותו כל עקר לפי שאין נשבעין על עברה אלא על ממון שכבר מושבע מהר סיני הוא. ואם תאמר גזל ופקדון כבר מושבע עליהן מהר סיני ממון שיש לו תובעין אמר׳ תורה ישבע כדי להפיס דעתו של בעל הפקדון והגזל והאבדה אבל עברה אשבועה להפיס מי הלכך אין משביעין על העברה לא בשמודה במקצת ולא בעד אחד. לך אמור להם שובו לכם לאהליכם יש שרוצין להוכיח שאותן התקנו׳ וחרמות שמחרימין בקהל עד זמן פלוני דכי מטא הזמן צריך התרה. כדמסיק הכא שאמר המקום היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה אם כן משמע שקבע להם זמן ולא אסר להם אלא שלשה ימים ואפילו הכי כי מטא הזמן הוצרך להתיר להם ולומר שובו לכם לאהליכם. אמנם אין מכאן ראיה שודאי כל חרם ותקנה שהוקבע בזמן כי מטא הזמן אינו צריך התרה והכא לא קבע זמן לפיכך הוצרך להתיר להם דהכי קאמר היו נכונים לשלשת ימים שאז תנתן לכם תורה ואל תגשו אל אשה משמע לעולם ואם כן לא היה הזמן קבוע לפיכך הוצרך להם התרה אבל דבר שיש בו זמן אין צרי׳ התרה כי מטא הזמן.
+לרשב״א ז״ל מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לישאל על נדרו ואומ׳ שמתירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה שתים רעות שוחק ועובר על שבועתו. +תשובה מסתברא דאין נזקקין לו ישחוק בקוביא עברה היא ואין מתירין לו נדר לעבור עברה ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרי׳ לאלו שיזדקקו לעברה קמנה כדי שלא יעשו עברה גדולה.
+נשאל לרשב״א. מי שנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין ליום פלוני ועבר ולא עשה כן באותו זמן אם עובר בכל יום ויום והשיב כל שנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמת מה שאמ׳ אף על פי שלא עשה כן באותו זמן מחוייב הוא עדין לעשותו לפי שאלו שני דברים האחד שנשבע לעשות דבר פלוני ולא תלה אותו בזמן. השני שקבל עליו לעשותו בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות לו. ותדע לך דגרסינן בירושלמי דנדרים נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו רבי אבא בשם רבנין דתמן אמרי והוא שאמר יום סתם הא אמר יום זה מתענה ומשלים כלומר שאם אמר יום סתם כבר קבל עליו להתענות יום אחד ואף על פי שהתחיל עכשו להתענות אם שכח ואכל אין תשלום יום זה עולה לו משום נדרו אבל אם אמר יום זה אף על פי ששכח ואכל משלים זה ואינו חייב להתענות יום אחר. +שאלה מי שנדר בחלום על דעת רבים שלא יאכל בבית פלוני עד זמן פלוני אם יש להתירו כשאר נדרים שנדר בהקיץ וכיון שנדר על דעת רבים שלא יאכל בבית פלו׳ עד זמן פלוני אם יש להתירו אפילו שלא לדבר מצוה ובג׳ כשאר נדרים או לא. +תשובה לא אמרו בגמרא בנדוהו בחלום אלא לחשש בעלמא חושש אני לרוחא דמלת׳ אפי׳ בשבועות ונדרים ומכל מקום בהתר בעלמא בפני שלשה בנדרים בעלמא סגי. ובמסכת ברכות שנינו הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרו לפני שלשה דרחימי ליה. וראיתי בתשובת הגאונים שנשאל על מי שנדר בחלום או נשבע. והשיב מביאין עשרה בני אדם דידעי למיקרי ומרחמי ליה ויתירו לו את נדרו ובחרטה כמי שנדר ונשבע בהקיץ ומייתי ראיה מההיא דאמרינן החוטא לחברו ומת מביא עשרה בני אדם ומשתטח על קברו ואומר חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולפלוני זה ויענו כלם מחול לך שלשה פעמים וראוי להתנהג לכל אדם כך. +במסכת עדיות עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל אמר להם מוטב לי להקרות שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו. בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו ואתה למה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי מרובין והם שמעו מפי מרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי מרובים מוטב להניח דברי יחיד ולאחוז את דברי מרובין אמ׳ לו אבא פקוד עלי לחבריך אמר לו בני מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. +שליח צבור שמרננין עליו העם שנתפש עם הנכרית אם נתברר דבר זה בשני עדים כשרי׳ שנתפס עמה תפיסה שהיה חייב עליה מלקות ועדין לא לקה ולא נכנע ולא עשה תשובה או שמסר אדם מישראל ועדין לא שב מרשעו או שאמר ליהודי אחר אלך לשופטי העיר לגוים ואומר להם כי כל הגנבות שגנבו בעיר אצל פלוני היהודי הם או שאמר ליהודי הריני הולך לבית דור ואומר לו אתה גנבת לפלוני ויתלה אותך שר העיר אף על פי שלא עשה דבורו פרו׳ כגון שנצל הנמסר מחמת שעמד לו רוח והצלה ממקום אחר הרי הוא נפסל על זאת וראוי להעבירו. אבל ברננה שמרננין אחריו שלא בעדים אינו נפסל. והמאיים על חברו למוסרו לגוים ולא מסר אף על פי שמכוער הדבר אפילו לשאר אדם שאינו שליח צבור אינו נפסל כל כך להעבירו אלא שגוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו. +ושליח צבור שאומרים לו הקהל שיתעטף בציצית בשעת התפלה ועונה ואומ׳ איני רוצה ואומרים לו מפני מה והוא אומר מפני שאמר הכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כל מי שאינו עושה כל מצות השם אינו מתעטף בציצית. כגון זה ראוי להוכיחו ולהודיעו שלא נאמר ועשיתם את כל מצות ה׳ למען תעשו לכם ציצית וראיתם אלא והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם לא הזהיר הכתו׳ על הציצית על מנת שיעשה כל המצות אלא כדי שיהא לו לזכרון לראותו ואולי יעשה כל המצות כענין שנאמ׳ למען תזכרו ועשיתם ואם עשה כן הרי קיים את כלן. ואם קיים מצות ציצית ולא עשה מצות אחרות אינו נענש על הכל ולא עוד אלא שבזמן שלא קיים מצות ציצית ענשו על שאר מצות. ואם לא חזר בו כיון שמעיז פניו לזלזל ולגלות פנים בתורה ראוי להעבירו ובלבד שלא יעמידו אחר כמוהו שאינו הגון. +ושליח צבור ששוחט ובודק ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלכלוך בטן הבהמה ומסריחין בגדיו אם רוחץ ידיו ומחליף את בגדיו קודם תפלה להתפלל בנקיות אין אתם זקוקין לו אלא להוכיחו שלא יהא מכלל המשניאין שנאמר כל משנאי אהבו מות. ואם אינו רוחץ ידיו ולא מחליף בגדיו הצואים קודם התפלה כדי להתפלל בנקיות ראוי להעבירו. אכן כל מעשיכם יהיו לשם שמים ואל יהיו תלוין בדבר אחר לא מחמת שנאה ולא מחמת קנאה.
+לרב יצחק ב״ר יעקב אלפסי שליח צבור שעושה דברים שאינם הגונים כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא בזה כגון שמרנן בשירי הערב ממחין בידו שלא לעשות כן ואם ��ינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.
+לרב האיי ז״ל שליח צבור שיצא עליו שם רע ונחשד באשת איש וראוהו נשים כשרות ונדחה מלהתפלל אחריו אחרי כן הראה עצמו כי עשה תשובה וכי הוא יושב בתענית כל ימיו ובעת שנחשד החרים על עצמו אם עשה זה המעשה אלא שמתוך דבריו נראה כי היה לו יחוד עמה אמרו מקצת שמותר להתפלל אחריו ומקצת אמרו שלא יתכן לקובעו ש״צ לעולם. יורונו אדוננו הגאון האמת. +תשובה שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני תשובה אלא כל השבים שהקדוש ברוך הוא יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו הוא מוחל להם. ובני אדם אע״פ שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר מקבלין אותו כמו שאמרו חכמים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן. רבי יהושע בן קרחא ורבי שמעון אומר׳ בין כך ובין כך מקבלין אותן משום שנאמר שובו בנים שובבים. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הלכה כאותו הזוג. אבל ביום תענית אין מורידין אותו לפני התיבה בזה לפי שאין פרקו נאה וכבר יצא עליו שם רע בילדותו. +תשובת שאלה מה שכתוב בדין החזן שאין מסלקי׳ אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול והבאת על זה ראיו׳ יפה כתבת ויפה דקדקת. ועוד שנינו מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא מפני חשדא. ועכשו נהגו כל קהלות הקדש למנות אנשים על צרכי צבור לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם וכן לחזן וכן לקופה של צדקה והמאור וכן על המס ושאר דברים הצריכין לצבור בין שנוטלין שכר עליהן בין שאינן נוטלין ואפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפרושן אחר שנהגו בכך והמנהג כהלכה הוא שכל הדברים תלו אותן במנהג ואם מפני החשד כיון שנהנו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרי׳ שבדורות נושאים במשא הרבים ובצרכי הצבור ואחר כך מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם אם כן דין ממון חשד אין כאן. +כתוב בספר צפנת פענח.סופר או מלמד שעשו תנאי עם בעל הבית לכתוב או לקרות וללמד לבנו ואח״כ הם חוזרים בו יד הבעל עליונה ואם מצא ישכור סופר או מלמד אחר על שכרו ויתן לו כל שכרו משלם. +ועל התנוק שחלה כך הוא הדין מלמד שחלה אין פוחתין לו וראיה לדבר מעבד עברי שחלה אינו חייב להשלי׳. אבל התינוק שחלה פסדא דמלמד אם לא היה רגיל להיות חולה דה״ל לאתנויי כההיא דהשוכר את האומנים וכן פסק רבי יואל ז״ל: +ודין שני שאם אין המלמד יודע ללמוד על בעל הבית להביא ראיה שלא היה יודע ואם לא יביא ראיה יתן שכרו כדאמרינן בפרק מי שמת מי מוציא מיד מי רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה והלכה כרבי נתן מיהו כיון שיש עד אחד שלא יודע לו למלמד לישבע להכחיש העד דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב אותו שבועה וישבע ויכחיש העד ויטול דומיא דעד אחד מעיד שהיא פרועה דנשבעת ונוטלת האומר לחברו למוד את בן חברי תורה חייב אפילו לא קנו מיניה מדין שוכר את הפועל כדין פועל שמתחייב בלא קנין ודין פועל ומלמד הכל אחד וכל שכן למוד את בני. מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעל הבית ורצה לעכבו והמלמד אמ׳ משמחלת לי שעבודי איני רוצה ללמד לך יותר: +תשובה דלא נמחל שעבודו באמירה וראיתו מפ״ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי גופו קנוי אלא דלא זכי לנפשיה באמירה בעלמא והוא הדין בנדון זה דמדמינן לפועל לעבד עברי. +ועוד כתב דכיון ששכרו נתחייב לו לא כל הימנו לאב למחול שעבודו דבן זכין לקטן ואין מחייבין לו וראיתו מתוספות דכתובות כתבו לזאת בת אשתו ומכרה לו לא כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין לו. ועוד ראיה מתוספות דכתובות הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו. +ותשובה זו השיב לפי דברי הר״מ ולפי דברי רבנו יואל ורבנו אבי העזרי שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דאפילו בחצי היום חוזר ואינו אלא כדבר האבד חשוב ולא כל הימנו לחזור בו. +תשובה עשרה תלמידים ששכרו מלמד ונתחייבו ליתן עשרה לטרין בין ילמדו בין לא ילמדו וקבל אחר כן תלמידים אחרים ואחר כך נסתלק אחד מהם ואמר כי לא היה רוצה לישב לפניו ולא היה מחוייב לפרעו כי בלא ישיבתו יש לו יותר מי׳ לטרין והרב טוען דמ״מ הוא נתחייב ליתן לו שכרו בין ילמוד בין לא ילמוד הדין עם הרב שהרי נראה מתוך השאלה שיש לו רשות להוסיף תלמידים וכיון שכן נתחייב האחד ואלו שנתוספו אינן פטורין. ועוד דכיון שהתנה זה שאם לא יצא שם שיהא חייב לתת הסך ההוא ודאי אף בשישים אחרים קאמר דאי לא ליחייב עצמו אלא בשאינו מוצא אחרים למה היה צריך לתנאו אלא ודאי דרשינן לישנא יתירה דק״ל כרבי עקיבא בסוף פ׳ יש נוחלין. ועוד שאינו יכול לשים תחתיו אחר כמו בעלמא כי הוא צרי׳ מאחר לטרוח יותר שזה מבין וזה אינו מבין. +ארבעה גרים כתובין בתורה ולפי מעשיהם הן נזכרין בתורה ואלו הן גר אהבה שאוהב בת ישראל. גר פרנסה שנתגייר משום עוני. גר צדק שנתגייר לאהבתו וליראתו של הב״ה. גר יראה כגון גרי מרדכי שנתגיירו מחמת פחד. גר אהבה שאהב אשה ישראלית ונתגייר כדי שישאנה וזה המשילתו התורה לכלב כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון וכן כתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. מה הכלב להוט אח׳ הנבלה אף זה להוט אחר האשה. גר פרנסה ראה עניי ישראל מתפרנסי׳ ונתגייר כדי שיפרנסוהו לפיכ׳ מושלו בעני לעני ולגר תעזוב אותם. +גר צדק שנתגייר מפני יחודו של הב״ה לפיכ׳ מושלו כאזרח האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם ומהו כאזרח אומר הקב״ה חביב עלי זה כאברהם דכתי׳ מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלאכים ירד יתן כעפר חרבו בקש נדף קשתו. וכיעקב דכתי׳ ביה ויזרח לו השמש. גר יראה כגון גרי מרדכי דכתי׳ ורבי׳ מעמי האר׳ מתיהדי׳ כי נפל פחד מרדכי עליה׳. לפי׳ הכתו׳ מושלו כבהמ׳ ובהמתך וגרך אשר בשעריך. הבהמ׳ אינה עושה אלא מירא׳ בעליה. כך זה לא נתגייר אלא מירא׳ ישראל. השם ברחמיו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. + +Siman 148 + +קמח. משפט החרם להרמב״ן ז״ל +בקיעי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגים תדיר להסיע על קצותם ולהחרים ולהשביע בדבר וכשנמלכין להתיר ש״צ עומד ואומר הותר החרם. תחלה יש לי לומר שהתר נדרים בענין זה פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו בגמר׳ וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותן מקומות שנוהגין לומר בר״ה ויום הכפורי׳ כל נדרי ובא מעשה לפני הגאונים ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהם ובהלכות ה״ר יצחק אבן גאית ז"ל. + ור״ת נמי כתב בלשון הזה כלהון דאיחריטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר לעצמו ובלי חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. ועוד דהלכה כרב פפא דאמר צריך לפרוט הנדר. + וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול ז״ל שאמר וקהל דהחרים על דבר ונתחרטו בו ילכו אצל חכם ויתיר להם את החרם כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז״ל והם כמנהגו קצרים וארוכים שהאריך עלינו הדרך שלא להתיר חרמי צבור אלא על פי חכם כלומר יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות. ובחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ובשאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי הראשונים והם דברים פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכין לפנים ולא לפני לפנים. ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרה אלא לכגון שגגות של צבור ונדרי טעות זהו לשונם. +ויראה לי כגון אותן ד׳ נדרים שהתירו חכמים שהן צריכין לפתוח להם פתח ממקו׳ אחר אבל לשאר נדרי׳ חרמים ושבועו׳ לא עלה על דעת וכן תמצא כתוב בתשובו׳ רבי סעדיה גאון והגאונים אסרו עליהם מפני שהתירם סתם ומשמעות הדבר לדברים הקיימי׳ ולפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהתר זה שאר נדרי׳ וחרמי׳ ואין ההתר מועיל להם בענין זה כלל. מפני ד׳ טעמים הברורים שפירש ר״ת ז״ל. + ופירוש חרטה דמעקר שאמ׳ הרב ז״ל לומר שצריך להתחרט על שנדר כלל מתחלה הא אלו רצה בנדריו ומכאן ואילך רוצה בהתרו אינה חרטה למד זה ממה שאמר בעיא נדור וכו׳ ובתוספתא אלו היה לב זה עליך היית נודר ואם לא תאמר כן אין נדרים. + ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשו נהגו להחרים ולהשביע על דעת המקום ועל דעת הקהל והוה ליה על דעת רבים וק״ל נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות ולטעמיך על דעתי ועל דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתיהו אלמא כל דעת המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. +והרי אני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר הוא סובר כשאנו אומרין בגמרא על דעת רבים אין לו הפרה דוקא כשאמר סתם הריני נודר על דעת רבים והטעם לפי שאין אותם רבים ידועין כדי שיהיו מתחרטים בשעה שהוא רוצה להתיר את נדרו ותהא דעתם מסכמת בהתר אף על פי שהסכימה מתחלה לאסור לפי שאין הרבים עשויי׳ להתחרט ולחזור בהם מה שהסכימו עליו אבל אם נדר על דעת רבים ידועים והסכימו כלם בהתר שלו יש לו הפרה. ולא עוד אלא אפילו הן עצמן מתירין לו בלא חכם ובלא פתח התר הואיל והשוו כלן להתיר הנדר. + וכן ראינו שפשט במקצתם מנהג זה שהיחיד נמי נשבע על דעת חברו וכשמתחרט מבקש ממנו והוא מתיר לו והלא נוהג התר בנדרו שלא על פי חכם. וכן מה שאמרו בגמ׳ במס׳ שבועות על דעת המקום אין לו הפרה. המתיר הזה סבור דדוקא בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב״ה מסכי׳ לבטל אות אחת מן התורה לעולם. אבל בדברי הרשו׳ כשהסכים לאסור מתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשו צריכים להתיר לצרכם מסכים. +נמצאת למד לפי מדה זו שעל דעת הקהל משמש קולא וחומרא. חומרא שאם בקש אחד מהם להתיר לעצמו על פי חכם בפתח וחרטה גמורה אומר לו והלא על דעת הקהל נשבעת ועל דעת רבי׳ אין לו הפרה לפיכ׳ כל זמן שנשארו רבים מהם שאינן רוצים להתר אין לו התר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאסורא. קולא שאם הסכימו כלם להתיר אין צריכין חכם ולא דיני פתחי נדרים אלא אומר בהסכמתם הותר הנדר והוא מותר. + זהו דעת המורה הזה שנהג להתיר נדרי צבור כענין זה ואלו היו שומעין להחמיר ודאי שהדברי׳ רחוקים מן הדעת ועמוקי׳ מן השכל ומוקצים מחמת אסור מן המחשבה שהרי רבינו שלמה ז״ל מאיר עיני הגולה פירש נדר כשהו��ר על דעת רבים כגון שהיה ברבים והדירו על דעתם. וכן מצינו בתשובת רב האיי גאון ז״ל ועל זה פסקו בגמרא הלכ׳ שאין לו הפרה אלמא אף אותם הרבים עצמן אינן יכולין להתיר וכן משמע מדאמרינן עלה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר הדירו על דעת אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כותיה ודאי על דעתם אהדריה וטעמא משום לדבר מצוה הא לדבר הרשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו כל אנשי העיר להתיר אינו מותר. +וכן פירש ר״ת בתשובה והוסיף ואמ׳ דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הופר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו הדבר בעצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת רבים נשבע דמנלן שכך היה דעתם להתחרט משעה ראשונה משום מצוה זו וא״ת יהיו נשאלין איהו למיפר עליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה הלכך אין חרטתן כלום להתיר לו ועוד הראה פנים לדבריו. + וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדר ולא התרו להם בשאמר על דעת הקהל. הא למדנו שאין הנשבע על דעת הרבים הללו מתיר שבועתו על פיהן ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה ועל פי חכם וכן היחיד שנשבע על דעת היחיד אינו מתיר שבועתו על פי אותו היחיד אלא על פי חכם או ג׳ הדיוטות וכדין שאר הנדרים בפתחיהם. +ואומר אני שהאומר על דעת פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמועה ביטל הנדר קיים או שתק נתקיים הנדר ומנא אמינא לה דאמרינן בגמרא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ולפיכך נתנה התורה רשו׳ לבעל בנדרי אשתו שאם הקי׳ הוקם או אם הפר הופר. אלמא כל האומר על דעת פלוני אני נשבע אם הפר אותו האיש הופר ואם הקים הוקם כדין הבעל ודוק׳ כשהפר מיד בשעת השמועה אבל שתק הוקם מיד ואף על פי שנתנה התורה זמן לבעל בשתיקה כל אותו היום גזרת הכתוב היא ליתן לו זמן להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין דין זה נוהג באחר. תדע שהרי שנינו נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר. אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים מיד אע״פ ששבועתה על דעת בעלה היתה. +זהו דין האמת ומשפט שלום אבל מה אעשה שהרבי׳ שומעין להקל ולא להחמיר. ועוד שיש להם עכשו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג הדורות להתיר נדריהם בענין זה אומר שאין עקר כל הנדרים וחרמים שלהם אלא על דרך זה. ולזה הם מתכונין כשהם אומרי׳ על דעת הקהל וכאלו התנו בפרוש הוא אצלם. +מ״מ אפילו כדברי כל המקילים צריכין הצבור להזהר שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר ועל דעת אנשי העיר הא אלו התירו מקצתם כדרך התר שלהם אינו כלום ואפילו על פי חכם וחרטה אינו מותר מפני שהוא על דעת רבים שאינן מפירי׳ לו כמו שבארנו. +וכ״ש אם נהגו קלות ראש בדבר שאין רשאין להתיר אלא עונשין אותן כדתניא. מי שנזר ועבר על נזרתו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימי׳ שנהג בהם היתר ומחמירין עליהן דלא פתחינן ליה בחרטה ובית דינא דמזדקיק ליה לאו שפיר עבד. ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה כו׳ כדאיתא בפרק ואלו מותרין. וכן כתב הרמב״ם ז״ל בלשון הזה כל ב״ד דנזקק לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלה שמזלזלין בנדרי׳ שאינן חייבין מן התורה או שיורה בהם להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו ובד׳ הדיוטות וכ״ש אם היה נדרם נדר לרבי׳ או סייג לתורה ולדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגטין צריך לפרוט את הנדר משום אסורא. ואתמ׳ בירושלמי חד בר נש נדר דלא מרוחא א��א לגבי יודן בר שלום אמר ליה מה אשתבעת דלא מרוחא א״ל וכן בר נש עביד א״ל לקטוסטיה אמ׳ ברוך שבחר בכם שאמ׳ וצריך לפרוט הנדר. פירוש לקתוסטיה לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם. +וא״ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירין ברצונם אפילו לדבר האסור נמי בושנו מדבריהם וכי מכנפי אינהו למשרא איסורא ותהא הסכמתם כלום. +ועוד דהא איכא על דעת המקום שהוא מצטרף לדבר מצוה אפילו לדבריהם ואם יאמרו לא הוזכר על דעת המקום אלא בשבועה שהשביע משה את ישראל לפי שאותה שבועה במצותו נעשית אבל בשבועות וחרמים שלנו אינו מצטרף. אם כן למה הנהיגו אבותינו להזכיר בכלל חרמי צבור על דעת המקום אלא שהוא מסכי׳ עמהם הוא יתברך שמו יסכים על לבנו לעשות הטוב והישר בעיניו ובעיני בריותיו אמן.
+שמא יקשה אדם על דברינו ממה שמצינו באגדה במכירתו של יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו אמר להם יהודה ראובן אין בכאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להב״ה באותו חרם שלא יגידו לאביהם כיון שירד ראובן בלילה ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה וחזר לאחיו ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא. הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק ואף הב״ה אע״פ שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם. ולפיכך בא רעב בארץ ישראל וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים ומצאו את יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי וכתוב ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקדש שנסתלקה הימנו אמר ר׳ עקיבא החרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכו׳ אלו דברי אגדה. +ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירי׳ חרמי צבור שבזמן הזה אותן המחרימין עצמן בחרטתם ויכולין אנו לדחות שחרם השבטים כיון שמצאו את יוסף מעצמו הותר שעל דעת כן הוחרם מתחלה ותולה נדרו בדבר היו וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפרשו לעצמן שמותרין הם ממנו או שנשאלו עליו לבנימין הצדיק יחיד מומחה אין זו דרך האמת אלא הוו יודעין שלשונות הרבה אמורי׳ בתורה בענין קבלת אסור והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מלשונות שהן תולדות לאלה כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהם ואלו כלם אסר הן אלא כל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלק מחברו. + והחרם הנזכר בדברי האגדות ובתלמוד הוא שבית דין מחרימין בדבר ואומרין בלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר זה יהיה בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן הנכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה כדכתיב אך כל חרם אשר יחרם וכו׳ וכן אוסר אדם נכסים שלו על חברו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הן אסורין עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות. + ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיהא מוצא מפיו שבועה וכן בשעת התר צריכין שאלה לחכם ופתח התר או חרטה גמורה והרי הם כשאר נדרים וכדין הקדשות לגמרי. + אבל כשאומר ב״ד זה הלשון על אדם והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר כל העושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לדבר קבלה ופרשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים והמפורשי׳ במסכת משקין. + ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועות בטוי אבל בחרם אף על פי שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזרה כיון שבית דין רשאין להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו. +וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאין להסיע על קיצותם ולהחרים בדבר חרם שלהם חל כל החייבין לילך בתקנתם ונמצא העובר על קיצותם מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על השבועה והחרם נכנס לו ברמ״ח אבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי זה כמנודה לעירו. + וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא וחייבין הכל לנהוג עמו כמוחרם לפרש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנה אותו מנכסיהן יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו זה אף הוא כמועל בחרמים. וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג אסור בדברים האסורי׳ למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אוכל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מיקל ראשו בדברי׳ האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה. +ובזה אמרו שאין החרם מתקיי׳ בפחות מעשרה לפי שאינן צבור ולא ב״ד שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו. +ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה. ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן עכן בדיני נפשות לפי מפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד כי השבועה הגדולה היתה לאשר יעלה אל ה׳ המצפה לאמר מות תמות ותניא בילמדנו רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה. +ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אבל חייב מיתה ולא תהיה חותם פינו מפני שרז״ל דרשו המקרא לענין אחר. מהם מי שיאמר למעריך היוצא ליהרג. ומהן מי שאמר שאין חייבי מיתות בית דין נפטרין בממון כדאיתא בכרתות שאף על פי כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמש הכתוב לזה ולזה צא וראה שהם ז״ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזאת אסמכתא אלא עיקר גמ׳ הוא ומכאן יצא לקרובי׳ שהם פסולין לעדות מן התורה ואפילו כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דכתוב רק את בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים. הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה. +ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו על דורות הבאים אם החרימו ב״ד על אנשי העיר ועל זרעם וזהו גזרת יהושע בן נון שמזכירין בחרמות. כדכתיב וישבע יהושע בעת ההוא לאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ויבנה העיר הזאת את יריחו ונתקיימה גזרתו כמה דורות. וכן בימי פלגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח״כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או שאמרו סתם החרם היה חל על הדורות הבאים. נמצאו ד׳ דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאינו צריך להוציא מפיו ושהוא חל בעל כרחו ושלא בפניו והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנדוי ויותר מהם ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים. אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן הכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה וכן בצומות. +אבל יש בחרם זה צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הם עצמם להתיר לו שזהו התר חרמים ונדוי שהמנדין מתירין ברצונם. + וכן אם מתו מאנשי העיר או הלכו למדינת הים הם מתירין ואין חוששין. כדתניא באבל רבתי מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחבריו מתירי׳ אותו ואנשי העיר הרשות נתונה בידם וטוביהם מן הסתם ולא ביד ההולכים למדינת הים. וכן אם מת הדור ההוא העומדין אחריהם מתירין והוא שיהיו גדולי׳ כמותן בחכמה ובמנין כדין נדוי ושמתא כדאמרינן במסכת משקין וכך פירש רבנו האיי גאון ז״ל בתשובה. מ״מ אין מקצת הצבור מתירין ואפילו רובם עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובי׳ כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מיפר. והתר זה עצמו הרי הוא כהתר נדרי׳ על פי ג׳ או על פי יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירין בלשון חכם ואם החרימו בפניו אין מתירין אלא בפניו כדין נדר ואין ביניהן אלא שהן עצמן מתירין בלא פתח וחרטה כמעק׳ ושמתירין אפילו במקום הרב וכל זה מפורש בגמר׳ ואין כאן מקום להאריך שלא באנו אלא לענינינו ומצינו לרב האיי גאון תשובה מסכמת בענין זה שכך אמר אבל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמם שיעשו תענית או שיעשו תקונים ואח״כ נודע להם כי טוב ויפה לשנות הדבר כי יש לשנו׳ וכ״ש אם יראה להם לפחו׳ או להוסיף ואם החרימו על הדבר רשאין הן להתיר החר׳ ואין בכך כלום אלא ובלבד שיראה להם ההתר והשנוי כי הוא הטוב והישר וקרובי׳ דבריו בתשובתו שלא הצריכם התר חכם. +וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אף על פי שהעובר מתחייב מיתה אם רצו כלם למחול מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועות אמרו אפילו אכלה כלה נשאל עליה וזה דומה למה שאמרו בזקן ממרא שרצו ב״ד למחול לו מיתתו וזהו שאמ׳ הכתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת ולפי פשטינו כלפי שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב כאן ויפדו העם את יהונתן ולא מת אלא שזה הפדיון בהתר החכם היה. +ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה ואף על פי היה עליו עונש כשאר שוגגי׳ שבתורה ועוד שהיה קרוב לפושע שאין אדם משיב ידו לפיו ולא שאל. ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה. ואמר לו כל העם כיון שנעשה הנס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו ואין הקב״ה עושה נס על ידי רשעים המועלים בחרם וכן תרג׳ יונתן בן עוזיאל היונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא חס קיים הוא ה׳ אם יפל משער רישיה לארעא ארי קדם ה׳ גלי דבשלו עבד יומא דין וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר באגדה. + וכשם שמתירין לעובר מחרם שעליו כך נמי מתירין החרם עצמו לנהוג בו התר בלא שאלת חכם ואף על פי שהן עצמן קבלו האסור מתחלה הם עצמם מתירין שהרי חכם מנד׳ לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמם של שבטים ולפי גדולתם וחכמתם חשש הב״ה להם ולא רצה לגלות ולפיכך היו הם עצמן רשאין להתיר לכשירצו. +אבל ב״ד או צבור וכן יחידים שאמ׳ משביעין אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך הרי זו שבועת בטוי מפי אחרים וכל העונה אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו במזיד חייב מלקות בשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם ופתח וחרטה כדין הפרת נדרים ושבועות וכל שלא ענה בה אמן אינו חייב בה כלום שאין לך מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דחייב אלא במושבע מפי ב״ד בשבועת העדות ודבר הוא ידוע מה שאמרו חכמים באלה האמורה בתורה גבי שבועת העדות שהיא כשבועה. ועוד אמרו ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה. ופירוש הדבר על ענין שאמרנו שאם בא לקבל עליו בשבועה שלא יאכל היום ואמר בארור אני שלא אוכל היום זהו כאומר בשבועה שלא אוכל היום. וכן במושבע בלשון ארור מפי אחרים וענה אמן שלשון זה משמש לשבועה אם הוציאו בלשון שבועה ונתכוון לה. ואם הוציאו בלשון נדוי כגון שאמרו ב״ד כל העושה דבר פלוני ארור בו כמי שאמר מנודה הוא ואם באו לנדות מי שכבר צריך נדוי ואמר ארור הוא הרי זה מנודה לב״ד. וכן הוא עצמו שאמר כך הרי זה קבל עליו נדוי אם לכך נתכון בתחלתו. +והנדוי האמו׳ כאן נראה שהוא חרם אלא שלא הקפידו בכאן להפריש בין לשון מנודה למוחרם וכן השמת׳ משמשת בגמרא פעמים לנדוי פעמים לחרם. וכיון שנתברר ענין התר החרם מעתה נלמוד לפי דרכינו שהמתירי׳ מקצת החרם וסבורין שהותר כולו טעו׳ גדולה טעו שאין הדין נותן אלא בהתר הנדר והשבועה שחכם פותח להם פתח ועושה הנדר מעיקרו כנדר של טעות וכדאמרי׳ בנדרים לא שנו אלא דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דלא ניחא ליה בנדר ראשון כלל. אבל חרם שהם לעצמם מתירין כרצונם אין בו דרך לומר הותר מכללו הותר כלו. הרי שנדו ב״ד את השנים עלה על דעת שאם הותרו לזה שיהא השני מותר ואפילו בנדרים הנתרין בחרטה אין לנו. + הרי נתפרש מהו החרם ומה היא השבועה אע״פ ששניהם מענין אחד ולשון שבועה כולל את כלם ונתפרש מה ההפרש שיש ביניהם בדינם. +ועכשו שהנהיגו אבות לומר מחרימין אנו ומשביעין שלא יעשה אדם דבר פלוני וכל העובר ועושה ארור הוא. הרי זה ברור שזה שבועת בטוי וחרם והרי העובר מתחייב בחומר שניהם. והזהר בדברי עניניהם כי חיים הם. +ושוב נבדק ונמצא לראב״ד ז״ל תשובה בענינים הללו ומפורש בה שאלנו מן המחרימין אם הוציאו שבועה וארור מפיהם. או אם הוא חרם ונדוי בלבד בלא הזכרת שבועה. ואמרו כי השביעו והחרימו בארור ובקללה ובאלה ובשבועה בספר התורה ובכל המצות והאלות הכתובות בה על פלוני אם לא תעשה כך ועל כל מי שיהנה אותך אם תעבור על גזרתם. +אמרנו להם מעתה אין כאן בית מיחוש כי בודאי הם צריכים לילך אצל חכם או על פי שלשה הדיוטות דמסברי להו וסברי והנשאל על שבועתו אינו עושה שליח לחרטתו והחכם המתיר אינו עושה שליח להתרו. +והוספנו עוד לדבר על ענינם כי אם יתקבצו כלם ויבחרו שלשה מן המומחין שבהן לפרט לפניהם ולהשאל על שבועתם והם יתירו אותם על פי חרטתם ואחר כך יחזרו אותם השלשה ויבחרו להם שלשה אחרים להתיר גם להם ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו את שלוחם להתיר חרמים אפשר כי יש תקנה בכך רק שיהיו כלם כל אותם שהיו בשעת החרם והנדוי. וכשם שהחרימוה ונדוה כן יתירוה. ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתם ובאו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו את חסרונם להיות כלם בהתרה או תמורתם בערכם וחשיבותם כל זה לשון הרב הגדול ז״ל. והנה באר בקצרה כל מה שאנו טורחין עליו. ועוד אמ׳ בתשובה דכל שבועה ואלה שנזכר בה על דעת המקום אין לה התר עולמים אלא לדבר מצוה שהרי דעת המקום מתרצה בכך דכתוב עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. אבל במה שכתבנו בעל דעת הקהל הרב נסכם שאותם הרבים עצמן כיון שנתלית השבועה עליהם והרי הם כלם נשאלים עליה מתירין אותה ביחיד מומחה או שלשה כדרך שבועות אחרות זה שלא כדברינו והוא ז״ל מחמיר בשבועת שליח צבור אפילו למי שלא ענה אחריה אמן. ועוד מפני שש״צ בשליחות עצמן משביען. ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב כלל אלא גזרת הכתוב בשבועת העדות בלבד וכל שאין בו קרבן בענין זה אין בו אסור עד שיפרשו חרמם וזה לא עלה בתשובת הרב יפה. מכל מקום במה שאמר מפני שהוא משביעם לדעתם יש לחוש ולדון. + וכן תשובת ראשונים כל צבורא דמקבלין עליהון מלתא למעבד וגזרין גזרתא בסתם ובשמתא ובחרמו׳ דלא למעבר עלה ונהגו בה אסורא ובתר הכי מתחרטין וקא חזן דלא יכילין צבורא למיקם בה הכין חזינא דודאי יכולין לבטולא ובטלה מכמה טעמים. חדא דאמרינן פותחין בחרטה ועוד דלא למתבעי להון למגזר גזרה על צבורא מאי דלא יכלין צבורא למקם בה דקאמרי׳ אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה הלכך מן הלין טעמי יכלין צבורא לבטלא לההיא גזרתא דגזרו עליהו ולית עליהון ענש בגינה. +גם זו התשובה סתומה שמה שאמר שפותחין בחרטה משמע כדרך שאלת נדרים ושבועות. אבל לשון התשובה שהן מתירין לעצמן. ומכל מקום מתוך לשון התשובה נראה שכן [שאין] מנהג ראשונים להדיר ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת ולהחרים. והטעם שאמר בדבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו מספיק לזה אבל לשבועה ונדרים אינו ענין. + והאל יחיש מוסד הבית והבנין אמן סלה: תמו דברי המחבר ספר הכל בו תהלה לאל יתעלה \ No newline at end of file