diff --git "a/txt/Halakhah/Rishonim/Leket Yosher/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Halakhah/Rishonim/Leket Yosher/Hebrew/merged.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Halakhah/Rishonim/Leket Yosher/Hebrew/merged.txt" @@ -0,0 +1,1620 @@ +Leket Yosher +לקט יושר +merged +https://www.sefaria.org/Leket_Yosher +This file contains merged sections from the following text versions: +-Berlin, 1903 +-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990019311530205171/NLI + +לקט יושר + +חלק א (אורח חיים) + + + +Daf 1 + + + +Daf 2 + + + +Daf 3 + +ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני ואלמדה מצותיך. ויבואני חסדך יי תשועתך כאמרתיך, סתרי ומגיני אתה, לדבריך יחלתי, פי פערתי ואשאפה, כי למצותיך יאבתי. בטוב גד"א אתחיל לכתוב הלכות, רחמיך יזכני שלא ימצא בהם שגגות וחטאות, מלא שאלתי ותברכני ברוב ברכות, שרש ההלכות שמעתי אות באות, הבינני הגאון ר"ג הזקן מוהר"ר איסרלן בסמיכות, זכותו יזל לעומדים בנסים ונפלאות [נוראות]. +וקראתי לזה הספר לקט יושר, כי לקטתי ביושר ולא במעל, כי כוונתי לשם שמים. וכן מוכח קצת מתוך הספר מכמה ענינים שכתבתי, וגם לא כתבתי בזה הספר לא איסור והיתר מדעתי. והכל בא אלי בטורח גדול בכמה ענינים בראשונה, עד ששאלתי כמה ענינים ג' פעמים מן הגאון ז"ל ומן התלמידים עד שהבנתי. [וגם לחתוך נוצה לכתוב בה לא יכולתי], גם איני אוכל לכתוב במהירות. וגם אני צריך לבקש מן מקצת הבחורים להעתיק לי הפסקים שכתב הגאון ז"ל לחכמי ישראל ולהגיה אח"כ. פעמים בחנם ופעמים בשכר, פעמים כתבתי בעצמי והגיהתי, ולכן יש לסמוך על אותן פסקים. והגאון ז"ל כתב התיבות בדקדוק, ואם נמצא בהם חסר או יתיר זה בא מצדי או מצד הסופר [אשר העתיק כתיבת ידו]. ואם נמצא באחד מהם שדילג תיבה קטנה זה בא [מצדו] מתוך שכתב במהירות. ופעם אחת אמר לנו על ההלכה במנחות1 שם ל"ב ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה פירש"י בלא שרטוט ולא דקדק בחסרות ויתרות כאיגרת בעלמא. גבי תפילין אמרי' כאגרת בעלמא, ופרש"י שם לא (דקדקה) דקדק בחסרות ויתרות. ואמר הגאון ז"ל [ש"מ] שאין צריך לדקדק באגרת שלומים. וגם אין עילוי לא בכתבי ולא בלשוני אפילו בדורי, וגם היה עלי למשא לפעמים לקנות נייר ודיו לספר הזה. מ"מ לא מנעתי כי השם [ית'] יסמכני סלה ויענני מהר קדשו. מה"ר קדש"ו בגימטריא לק"ט יוש"ר, [ולכן לבי חפץ לקרוא לספר הזה לקט יושר כי לקטתי ביושר ולא במעל. וגם] הוא בגימט' שם הגאון הנקרא לס"ת ישראל בר' פתחי' זצ"ל, אבל העולם קורין אותו רבי איסרלן כמו שכתבתי בחרוזה. ואני שמי יוזלן, ואני נקרא לס"ת יוסף בר' משה ז"ל, כמו (שציירתי) [שציינתי] בראשי החרוזות, ומה שחסר אחת במניין ישראל יוזלין (ז"ל)2 וצ"ל יוזלין ביו"ד אזי הוא בגימט' תרנ"ד ולקט יושר בגימט' תרנ"ה. מלקט יושר, ע"ז אין להקפיד. כי זכורני שאמר [הגאון] מה שאומר העולם שאין להקפיד אם חסר אחד במניין בגמט', ראייתם [הוא] ממה שפירש"י בפ' ואתחנן3 דברים ד', כ"ה, גיטין פ"ח ע"א, סנהדרין ל"ח ע"א עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם. על ונושנתם, והקדים ב' שנים כו'. מדצריך להקדים ב' שנים, ש"מ שאינו די בשנה אחת. ולמה? אע"כ ש"מ שאין להקפיד אם חסר אחת בגימט', [והנה לא ידעתי אם אמר כזאת משמיה דנפשיה אם לא]. + +Daf 4 + +וכיון שאני מחשיב ספר הזה שקראתי לו שם, אני צריך לכתוב איך שעלה על דעתי לכתוב, אפילו דף אחד לעולם. ואני לא הגעתי עדיין לקראות אותי לא רב ולא חבר1 ע"ד התואר רב בימים ההם ראה גידעמאנן געשיכטע דעס ערציעהונגסוועזענס חלק ג' צ' ל"ד הערה א, וע"ד התואר הגאון הטיב מלים הרב ר"מ שטראשון בהמגיד שנה ב' צד קע"ט הערה ד'. וכבר הגעתי למ' שנה ויותר ש"ל, אלא כך היה המעשה. בתחלה הייתי באושטריך אצל הגאון ז"ל כנגד ה' שנים, שלא כתבתי מ��פר הזה שום דבר. ואח"כ נתגלגל הדבר שהלכתי לארץ רינוס, ושאלו לי רבני הדור ידעת איך שנוהג הגאון ז"ל בזה הענין? ולא ידעתי להשיב להם דבר ודאי, ומקצתם לא היו ידוע [ידועים] לי לגמרי. וכשחזרתי אצל הגאון ז"ל שאלתי אותו אותן הדברים, והיה הדבר פשוט בעיניו. ואמר זה כתוב בתוס' זה כתוב בפוסקים. ואמרתי בלבי ש"מ שרבני הדור הם מסופקים בדברים שהם כ"כ פשוטים, מכ"ש שאר העם. [ואמרתי בלבי] אכתוב לעצמי מה שאשמע ומה שאראה מן הגאון ז"ל, כדי שאדע להשיב דבר ודאי בשם הגאון ז"ל. כי הוא היה בסוף ימיו שאין בדורו במותו, כידוע לי. וגם חברי הפצירוני לכתוב בספר מה שאשמע מן הגאון ז"ל. והשבתי להם שאיני אוכל לכתוב בלשון צח, והם אמרו לי אם אינך תוכל לכתוב בלשה"ק כתוב בל"א, אי אפשר שלא נראה בו דבר אחד או שנים. [והיה אחד לפני שכתב מה שראה מה"ה מהר"ר שלום זצ"ל, והיה הגאון זצ"ל משבח אותו במקצת עניינים כגון בהלכות שמחות ובמנהגים]. וזכרתי מה שאמר ר' יוסי במס' שבת בפ' כל כתבי2 דף קי"ח ע"ב. מימי לא עברתי על דברי חבירי כו', וכתבתי לפעמים בצנע [בצנעה] כמה ימים ואח"כ נודע הדבר. וכשנודע הדבר אמרתי [זה הדבר] שמעתי מן הגאון ז"ל, וזה הדבר ראיתי. וכששמעו אלו הדברים בקשו ממני אנשים חשובים, שאתן להם להעתיק מה שיש בידי מן הגאון ז"ל. ולאחר פטירתו אמרו לי שיש עבירה בידי אם לא אניחם להעתיקו, וכשראיתי שהדבר חשוב עליהם חיברתי ספר הזה. וסדרתי אותו על סדר הארבע טורים, או"ח, יו"ד, ח"מ, א"ה. וכל היכא שכתבתי בסתם, דרש או מעשה, או פ"א, או הורה, [או תשובה], כתבתי בחייו כמו שאמר או כמו שראיתי. [וכתבתי בסתם, ולא כתבתי שמו בכל המקומות, משום דאמרי' בסוף האשה רבה אלא יהושע יושב ודורש סתם וכל העם3 יבמות דף צ"ו ע"ב ובש"ס שלנו הגירסא והכל יודעים. יודעים שתורתו של משה וכו']. אבל היכא שכתבתי, וזכורני, או מצאתי, או העתקתי, כתבתי לאחר מותו. וכל היכא שכתבתי תשובה, היא התשובה שכתוב בספר שעשה הגאון ז"ל [שקרא תרומת הדשן משום שיש בו שנ"ד תשובות כמו הילוך לבנה שהוא שנ"ד ימים]. וכל היכא שכתבתי כתב בספרו ולא כתבתי בלשון תשובה, הוא משום שלא ידעתי באותו זמן שכתבתי אותו דין שהיה [אותו דין] כבר כתוב בספרו, עד לאח"כ שנגלה הספר שלו, אז כתבתי כתב [כתוב] בספרו. וכל היכא שכתבתי כתב, פי' שהשיב הגאון ז"ל בכתב לחכמי ישראל, והיכא דאפשר אכתוב שמותם אי"ה. ובשאלה ראשונה אכתוב ההתחלה מן הכתב, ובשאלה אחרונה אכתוב סיום הכתב בלשון נאום ישראל. ואם יהיה לי יותר [מסיום הכתב] אזי אכתוב יותר. וזכורני שאמר לי שארי האלוף מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל, שהגאון ז"ל עשה מעשה לפעמים שהעולם סבורים שעשהו בלא כוונה [ועל צד פרישות], ואינו כן. כי כל מעשיו בכוונה ובידיעה גמורה [היה (לא) על צד החסידות והפרישות]. ולכן כתבתי מעשיו הידועים לי כדי שילמדו אחרים ממנו, כמו שאמרו רז"ל [שבת ק"ד ע"א] הבא לטהר מסייעין לו.4עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י אקספרד ובש"ס שלנו בא ליטהר מסייעים אותו. ולפעמים כתבתי [איזה דבר] אע"פ שידעתי שאין חידוש בדבר, [ועשיתי גלל] כי שמעתי שמקצתם מתמיהים או מפקפקים, או נכשלים באותו דבר. [ועוד מנ"מ אם כתבתי דברים שהן פשוטין, כי כמה פוסקים כתבו הרבה דברים שהם פשוטים לת"ח]. ומ"מ אין לסמוך עלי כ"כ, כי [אף שלפעמים] ראיתי דבר מה ממנו ואולי יש לו טעם אחר, [ממה שדמיתי אני בלבי], שאיני אוכל להשיג דעתו. ואמרו ז"ל כל שאינו יודע הלכות שחיטה כו'5 חולין ג' ע"ב. (ועיין סיום ספר שלי). והי"ב יאיר עינינו בתורתו בעריכות, ויזכנו לביאת המשיח לגאלנו מאריכות הגלות, ולסמוך סוכת דוד הנופלת בסמיכות. + +Daf 5 + + + +Daf 6 + +פעם אחת בבקר לבש חלוקו שלא כדרכו והפך הפנימי לחוץ ועמד, מתוך שהגיד ההלכה לבחורים ולובשו שפיר1 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח סי' ב' וז"ל וידקדק בחלוקו [כו']. לאחר ג' שנים או ד' היה חלש קצת ל"ע והלביש חלוקו שלא כדרכו ולא רצה להפכו, ואמר דוקא בימיהם הוו מדקדקים בחלוקותיהם משום שלובשים מבחוץ ז"ך3 נ"ב: וזכורני שנעל מנעליו כמו שכתוב באו"ח סי' ב'.2 ונראה שמטעם זה השמיטו גם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לדין זה ולא הזכירוהו בין לענין החזרת אבידה בטביעת עין בין לענין זהירות בחלוקו להפכו. ז"ך: המעתיק שגה ברואה וצ"ל ד"ך ר"ת דוכתיה כאן, ובזה נתן המחבר סימן לדבר שכתב בגליון הספר שהשלים שם את החסר בפנים, אם שנשמט בשגגה בכתבו בחפזון. וכאשר שב לתקן לא מצא ריוח בין הדברים, או שלא ידע בעת שכתב על פנקסו מוצא דבר התשובה וכאשר מצאה אחר זמן מה וישם לה מקום בשולי היריעה. וזה לך האות גם בגליון לדעת אל איזה מקום ירמזון מליו. פקח עיניך וראה מה שכתב בס' דקדוקי סופרים בהקדמתו למס' סנהדרין שמצא ציון כזה בכ"י קארלסרוהע ובכת"י פלארענץ. +אין עושין שום מצוה קודם התפלה, וראיה ממילה שהיא נדחת עד אחר התפלה כי התפלה היא במקום התמיד1 ועיין בתוי"ט פ"א בברכות מ"ד ובתפארת ישראל שם. והתמיד היה לעולם בתחלה לאפוקי מה"ה זעליקמן מבינג יצ"ו, ששמע שעשה כפרות בזמן שא' הקהל מזמורים בביהכ"נ. והוא עומד רוב פעמים כשיאר היום בטוב והולך מיד לבית הכסא, וכשיושב היה מכוין שהיה פניו לדרום ואחוריו לצפון, או איפכא אפילו במקום שיש מחיצות2 גם הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה ה"ט לא חילק בין מקום שיש שם כותל למקום שאין שם כותל ועיין בב"י סי' ג' סוף ד"ה ומיהו דוקא, שנתן טעם לדבריו. ולא רוצה לישב אפי' בחורף על בית הכסא, כשהדף היה חם מחמת ישיבת אחר עד שנתקרר. וכשהלך מביהכ"נ לבית הכסא חולץ טליתו ולא הארבע כנפות, [וזכורני כשרוצה לחלוץ הארבע כנפות שלו, כגון כשהלך לישן בצהרים3 וכ"כ בכלבו הביאו הב"י סוף סי' כ"א שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית. היה חולץ קודם והולך אח"כ לביהכ"ס]. וכשחוזר לבית הכנסת היה מברך על טליתו משום דהפסיק4 נ"ב: וז"ל תשובת שארי הארי הגדול הגאון מו"ה יעקב מולין זצ"ל, אדם המסלק טליתו ויצא וחזר, כתב הרמב"ם שצריך לחזור ולברך דחשיב היסח הדעת. ומהר"ח חילק היכא שנשאר עליו טלית קטן כשיוצא כשיחזור וילבש טלית גדול אין צריך לחזור ולברך. ושלום מאת הק' הלוי..5 באופן זה תמצא נוסחת חתימתו מבלי הזכיר שמו כמה פעמים בתשובותיו אך על פי הרוב שמו בקרבו וחותם הק' יעקב הלוי, ותשובה זו הביאה האגור בשינוי לשון קצת ומשם העתיקה הב"י בסי' ח' ובס' מהרי"ל בה' ציצית ותפילין כתוב בפירוש: אמר מהריסג"ל ברך אטלית קטן או גדול ובא עסק לצורך והסירו ובא להתעטף שנית צריך לברך שנית גם כמה פעמים. וכן אמהר"ש לנהוג הן בציצית הן בתפילין ואמר שכן כתב המיימוני ודלא כמו שאמר מהר"ג שאין צריך לברך בשניה עכ"ל. אבל לעניין ברכת התורה לא מקרי הפסק, כיון שעוסק במצות כגון מקנח בשמאל6 כ"כ ג"כ בב"י סוף סי' מ"ז בשם האגור. וכן אמר לי בחור אחד משמ' הרב הגדול רב' דעמי' הגאון מוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל, דלא הוי הפסק לעניין ברכת התורה. +כשרוצה לאכול ובא מבית הכבוד, כמדומה לי היה שופך פעם אחת על ידיו והיה מברך אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך ענ"י1 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח (סי' קס"ה) וז"ל יראה להכריע דלאחר ששפך פ"א על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואח"כ בשעת ניגוב ענ"י. ולעולם לא עשה שום ברכה על הקטנים2 כשיטת רבינו מאיר בתוס' ישנים יומא ד' ל' ע"א ד"ה מצוה לשפשף והביאה הסמ"ג מ"ע סי' כ"ז ה' נט"י ועיין בב"י סי' ז'. (מצאתי מזה בסמ"ק במצוה ציונו, [וכן מצאתי באו"ח בסי' רל"ט ע"ש])3 סמ"ק סי' קפ"א דף ס"ד ע"א. ואמר שאין לישב על בית הכסא שאשתו נדה יושבת עליו, כן שמע מרבו מוהר"ר אהרן זצוק"ל (הי"ו) ושאלתי לו למה? ואמר לי מסתמא משום הרגל העבירה. + +Daf 7 + +וזכורני כשהיה רוחץ בנהר טרא, לא רצה להשתין מים בנהר והולך חוץ לנהר. וזכורני שאמר טעם למה מכה השמש1 נ"ב: טעם למה מכה השמש לבית הכנסת בפטיש בראשון פעם א', ואח"כ שתים ועוד אחת, ואיך שינהג עם הנטילה (אחר) [אחרי] עזבו מטתו וסדר התפלה עד ברוך שאמר, ע"כ. כשקורא לבית הכנסת מכה אחת ואח"כ ב' הכאות ואח"כ מכה אחת, אלא כך הטעם דומי' דאב"א, אי לך2 דאב"א אליך וגו' (הנאמר בשמות כ, כ"ד). אות ראשונה דאבא אחד במנין, ושניה ב' במנין, ושלישית אחת במנין, אבל ברינוס מכה השמש א"ב.3 עי' מש"כ גידעמאנן שם צד צ"ה. +בשחרית מיד כשיצא מבית הכסא רחץ ידיו ושפך על יד ימינו ג' פעמים1 וכן מצאתי באו"ח [סי' ד'] וז"ל לערות עליהן ג' פעמים וכו'. ונתן בגד על יד ימינו, ונוטל הכלי בימינו ושפך על שמאלו ג' פעמים, ואחר כך נטל מעט מים על שתי ידיו, ומשן יחד, ואח"כ לקח מים מן הכלי בלא בגד (ע"כ זכורני) ושפך מעט מים על ידיו, ומעביר ידיו על עיניו ושפך מעט מים על ידיו ומוציא הליחה מן החוטם, ונוטל מעט מים בידו ונתן בפיו. ולפעמים נתן מתוך הכלי לפיו ומשים קמיצה הימין בפיו בצד שמאלו ורוחץ השניים, ואחר כך (עשה) [נתן] הקמיצה השמאלית בפיו בצד ימינו ורוחץ השניים בימינו. [ולכן רוחץ השניים הכי, משום ששמע מהזקן מאור הגולה גאונינו מוהר"ר שלום זצ"ל שכתב כן בספר סוד ארחי, עיי"ש ותמצא טעם יפה לדבר]. ואח"כ שפך מעט מים על ידיו ונתן אצבעותיו לאזניו, ואינו מדקדק אם נתן קמיצה או זרת באזניו, [אבל אני שמעתי מבת רופא דוקא קמיצה], וכי עשה כל זאת היה מברך ענט"י ואינו מקפיד על ההפסק. ואח"כ מיד אמר הנוסח מסדורי אושטריך אשר יצר וברכת התורה וברכת כהנים ואלו דברים וכו', ואלהי נשמה שנתת בי. וזה הנוסח אמר בכל יום אע"פ שהוא הלך לביהכנ"ס קודם שהתחיל הכהן הברכות, כגון בסליחות, והמתין עד שבא הקהל לברכה אשר נתן לשכוי בינה, מ"מ צוה לפעמים לבנו שמתחיל בקול רם הברכה על נט"י בבית הכנסת שלו כשאין שם כהן. ולפעמים לא רצה הכהן להתחיל לפניו ברכת על נט"י2 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ה' [בטואו"ח שלפנינו הוא סי' ו', וידוע שאין מספר סימני הטור הנדפסים שוה למספרם בכ"י הישנים, עיין באור החיים לר"ח מיכל צד תפ"ט] וז"ל: ואם הולך מיד לביהכנ"ס ורוצה להמתין ולברך ענט"י כו'. ולא ענה אמן רק ברכת נט"י מהכהן משום3 דאמר. דלא שמע רק אותה ברכה בפירוש. ואמר זה הסדר עם הקהל, לשכוי בינה, גוי, עבד, אשה. ואמר אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה, אבל שמ��תי מאשה שאומרת במקום שלא עשאני אשה שעשאני כרצונו, [וכמדומה לי שלא הודה לה הגאון זצ"ל כי אמו של הגאון זצ"ל הקדושה בגזרת אושטריך הי"ד, היתה אומרת שלא עשאני בהמה, ודכירנא שמצאתי בספר אחד, וז"ל: ושמא כי בזה נחלקו רז"ל במנחות אם יש לברך שלא עשאני בהמה ודו"ק5 איתא במנחות ד' מ"ג ע"ב תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום אלו הן שעשני ישראל שלא עשאני אשה שלא עשאני בור רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור א"ל כולי האי נמי א"ל ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד היינו אשה עבד זיל טפי עכ"ל הגמ' שם. ומדברי המחבר נראה שבש"ס שלפניו היה תמורת בור מלת בהמה, אך לא מצאתי שום מקור לגרסא זו, לא בדפוסים הראשונים ולא בספר דקדוקי סופרים, והדבר צריך בדיקה, ועיין פסחים ד' מ"ט ע"ב ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וכו' ולא ישא בת ע"ה מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה.4 בס' תהלה לדוד לזכרון נשמת הח' ר"ד קויפמאנן צד נ"ג הביא הח' שאכטער במאמרו נוסחא בקדיש שמצא שני עלים בכת"י מהגניזה במצרים פליטת סדר תפלה אחד ישן נושן ובין ברכות השחר הביא שם ג"כ ברכת שלא שמתני עם הארץ!. וכן מצאתי באו"ח בסי' מ"ו וז"ל ונהוג הנשים לברך שעשאני כרצונו]. ואח"כ אמר מגביה שפלים6 וכ"ה בבה"ג ברכות פ"ט בתניא רבתי ובלבוש ועיין מג"א סי' מ"ו ס"ק י"ג. פוקח עורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, מתיר אסורים7 ודלא כסדר ר"ע שאם בירך תחלה זוקף כפופים שוב לא יברך אח"כ מתיר אסורים ועיין בב"י סי' מ"ו. רוקע הארץ על המים, אשר הכין מצעדי גבר, שעשית לי כל צרכי8 כפי גירסא שלנו בגמ' וכ' הב"ח שכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש (ברכת כל צרכי קודם אשר הכין) ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ועי' במג"א שם סק"ב. אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, הנותן ליעף כח, המעביר שינה, יהי רצון, ואמר כל הסדר כמו בסדורי אושטריך עד ברוך שאמר. ואח"כ הוה מתעטף בציצית ומניח תפילין, כן עשה בסליחות, אבל בשאר ימות השנה עשה כסדר דלעיל עד דהוי מברך אוזר ישראל בגבורה9 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ה, והיה מסדרם זה אחר זה עד עוטר ישראל בתפארה וכו' ע"ש. ואח"כ הלך לביהכנ"ס. וזכורני בבית הכנסת שלו עמד לפני הארון ומשתחוה ואמר מה שאמר, והוה מתעטף בציצית ומניח תפילין ומברך עוטר ישראל וכל הסדר כדלעיל, וכל הבחורים עומדים על רגליהם בבית הכנסת שלו משרואים שיבא כל זמן שמשתחוה ומניח טלית ותפילין עד שיושב במקומו (מצאתי מזה ביו"ד בסי' רמ"ד המתחיל מפני שיבה תקום ע"ש). + +Daf 8 + +וזכורני כשמתעטף בציצית נטל (רחבה) רחב הטלית ביד ימינו ומסייע בשמאלו, והפנימ' מן הטלית היה כנגדו וזורקו ביד ימינו לצד ימינו על ראשו, והיה מכסה פניו ועמד מעט והיה מחזיר שני ציציות לפניו ביד ימינו, ואח"כ נתן ציצית אחת על כתף שמאלו1 נ"ב: מצאתי בפ' ואלו מגלחין [דף כ"ד] כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי ר"נ עד גובי דדיקנא, ופרש"י שם גובי דדיקנא גומות שבלחי למטה מפיו וכו', ואפשר זה הוא טעמו שמכסה פניו כשמתעטף בציצית, ביו"ד (סי' שפ"ו) מצאתי לא כפירש"י ע"ש. ותחב הכנף בבגדו למעלה מעל צוארו וציצית אחת בצד שמאלו לפניו, ושתי ציציות שהיו לפניו בצד ימינו היה מחזיר לאחוריו לצד שמאלו, ואח"כ מגלה פניו ונתן הטלית על ראשו, וציצית שמניח על כתף שמאלו מניח למעלה על הטלית הכורכה בצוארו בין שתי הרצועות של תפילין. +כשבירך על טו"ת אמר הברכות בלחש, ושאלתי לו למה אמרת הברכות בלחש, ואין שום אדם יכול לענות אמן, ואמן שייך לברכה דהוי כמו עדות, והשיב שאינו רוצה לשנות המנהג. +[כתב הר' יצחק יצ"ו, הוא ר' מורי מוהר' יצחק ביהם] ועל טלית קטן לא בארת יפה איזה טלית אתם קורים שלנו, לפי דעתך שאותן טליתות שאין להן בית הצואר ותלויות ברצוע' נפשלים בגבו לאחוריו, ועל אותן קורין תגר משום דלא חשיבי לא דרך לבישה ולא דרך עטיפה, ורבותי היו נוהגים בטלית שיש לה בית הצואר וחציה תלויה לפניו וחציה לאחוריו, ובשעת ברכה אני מתעטפה על ראשי וארכה תלויה לאחורי כדי הלוך ד' אמות, כדי שאוכל לברך כהלכה להתעטף, ואח"כ אני לובש' בצוארי, והארכתי גם בזה באחת מתשובותי1 תה"ד סי' מ"ה. אין להאריך עתה כי ההולך נחוץ לדרכו, נאום הקט' והצעיר שבישראל. +וארבע כנפות שלו הוי' הולכ' לפניו על טבורו ולאחוריו כמו כן, ורוחבה הוי כמו1 רוחב. בגד שקו' ארוז שלוקחין לטלית של צמר. ובשעה שמשימ' על ראשו הפך פניו למזרח והוי מברך באהאמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. והוי משים הב' כנפות על פניו כנף אחד לדרום וכנף אחד לצפון, זה כנגד זה, והב' כנפות הוו תלויים לאחוריו ועמד הכי כמו הלוך ד' אמות, ואח"כ משים ראשו לתוך החור, אבל הארבע כנפות הקטנות מברך עליהן על מצות ציצית. [וזכורני שיש לו ארבע כנפות ביו"ט שהיה של משי שקורין דאמאשקא2 דמסט דמשק גידעמאן שם קל"ז הערה י'. והיה תחתון בגד של צמר וכשרוצה לאכול היה מהפך הפנימי לחוץ כדי שלא יעשה כתמים במשי, ולא היה מברך עליו באותו פעם]. ואדם שלובש ארבע כנפות בשחר, ממשמש בו בשעת שבירך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זאת, ואז הוי פוטר גם הארבע כנפות שלו3 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ז' וז"ל ויכוין לפטור גם את זאת [בטור שלפנינו הוא סי' ח' ועי' עוד בשו"ת מהרי"ל סי' יו"ד ובמהרי"ל הלכות ציצית] כו'. + +Daf 9 + +וזכורני כשהלך לבית המרחץ פשט הארבע כנפות שלו מעליו בביתו, ואמר שכתוב באו"ז שטוב שיהא כל הלילה ציצית בצוארו, אע"פ שיש לאחד טלק"ט שהוא שלו צריך לברך על טלית גדול' בביהכ"נ, אפילו על שאולה שהיא גדולה. +שלומך יסגא לחדא אהובי הר"ר נתן י"ץ1 נ"ב: הוא נתן מאובין זצ"ל ששימש ה"ה מוהר"ר נתן מאיגר זצ"ל הנקבר בא"י..2 עי' מש"כ בזה ברי"א קל"ד הערה ד'. אשר שאלתני אי שרי לעשות ציצית של צמר לטלית של משי? דע לך כי קבלתי דנהגו לפטור כל המינין בצמר או פשתים, ואף כי כתב הג"ה במיימוני בשם מהר"ם, והאידנא דאין לנו תכלת אין לפטור טלית של משי אלא בציצית של משי, משום דבעינן הכנף מין כנף, וכן נמצא במקומות אחרים בשמו. [וגם כתב בספרו3 תה"ד סי' מ"ד. חד מרבוותא דהוי ליה טלית של משי בג' ציציות של משי ואחד של צמר, וצ"ע אי שפיר דמי כה"ג דלא הכנף מין כנף, וגם לא גדילים תעשה לך]. אמנם הרמב"ם בספרו לא כתב כן, וכן ראיתי תשובה שהשיב קרובי מוהר"ר שלום זצ"ל, [בסוף הספר כתבתי לפי דעתי התשובה], למוהר"ר יעקב מולין זצ"ל, דלא נהגו כמהר"ם בהא. וכן ראיתי באושטריך בווינא ובקרימז, שהיו בביהכ"נ טליתות של שער שהיו מיוחדים לאורחים מקופת הקהל והיו מצוייצים בציציות של צמר, וזזו4 ובתש��בה שם: וקעיילי ונפק' כמה גדולים. כמה גדולים ולא אמרו להו ולא מידי. וזכורני כשילדה גרושתי בכור שלי תינוק של בית רבו זעליקמן ז"ל, ומצוה הייתי אותה לעשות לי כתנת של פשתן שקו' בלשון אשכנז נאטהעמד5 עי' מש"כ אודותיו הח' בערלינער בספרו אלי"ם צ"ב. שהעולם אומר' שהיא טוב כשהולכים על הדרך שאינו יכול לתפוס אותו כשיש לו בצוארו, אבל אני היה תפוס עם הכתנת דלעיל בע"ה האמת לא ידעתי בודאי שלא החליפו הכתנת, ואותה כתנת היתה מרבעת ובאמצע הוי חור, ועשה בו מוהר"ר שלמה שפיירא ציצית של פשתן, אבל כשראה הגאון זצ"ל הציצית של פשתן הוה מנענע הכתף. וכשבא אחי מעיר הקדש דירושלם תוב"ב, הביא עמו טלית דהוה סדין של פשתן והוו בה ציצית של פשתן6 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ט' חד דיעה וז"ל רש"י ורב אלפס התירו. ואין בה לא עטרה ולא משי בכנפותא. +[כתב בספרו] כל בגד שיש לו ד' כנפות למטה שקורין שליץ ומחובר למעלה בגוף אינו חייב בציצית, ואין עושין ציצית אלא מן צמר שגוזז מן הצאן משום דכתיב במיימוני בהלכות ציצית בפ"א1 הלכה י"א. ולא מן הנימין הנתלשין וצריך טוויה לשם ציצית ע"ש. וקשר העליון מן הציצית קושר בחוזק אל החור עד שיכפל רחב הבגד לגמרי. ועשה חוליות בציצית כיצד, כורך ג' פעמים סביב החוטין2 ע"פ הגמ' דמנחות דף ל"ט ע"א וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש. ותוחב באמצע בין ד' חוטין לד' החוטין, וכן עשה ג"פ בין כל קשר וקשר עד דהוה בין קשר לקשר כמלא גודל, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל מנהגינו לכרוך בה חוליות וכו']. + +Daf 10 + +לעולם יעשה לכתחלה הציצית שליש גדיל ושני שליש פתיל1 היינו ענף שבגמ' שם. ועי' לקמן צד י"ב בתשובה לר' טעבל. אפי' אם הוה הציצית ארוך מאד משום נוי ציצית. ולא יהא ארכו מן הגדיל יותר משליש מן הציצית אבל בדיעבד כשר, אבל אם הוה ארכו מהפתיל יותר משני שליש בזה אין נפקותא. ואורך הציצית י"ב אצבעות לכל הפחות, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל: ויהיו ארכן ג' טפחים וכו'], וזכורני דהוה ציצית שלו ארכו כנגד י"ח או י"ט אצבעות, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל: ואם ירצה להוסיף בארכן]. +פעם אחת הוה בציצית ו' קשרים, וצוה לעשות בציצית ה' קשרים חדשים, ולא די במה שמתיר הקשר האחד, משום דלא הוה הציצית תעשה ולא מן העשוי, כיון שנתכוין לעשות ו' קשרים והוה הציצית בטעות; ואינו מקפיד אם חותך החוטין למטה כדי שהן שוין אפי' לאחר שנעשו הציצית לגמרי. ואינו מוחה לנשים לעשות ציצית, [וכן מצאתי באו"ח בס' י"ד וז"ל: ואשה כשרה כו'], אבל אמר שמצוה לכל אדם לעשות ציצית לעצמו1 ובמהרי"ל ה' ציצית אמהריסג"ל, במקום שיש איש יודע לתקן ציציות אל תתקנם האשה. אבל זכורני שמוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל הוה אומר2 אוסר. לנשים לעשות ציצית באושפורק. וזכורני כשכפלתי טליתו היה מקפיד אם לא הוו מונחים הארבע ציציות גבי הדדי בתוך הטלית. +תכתב לשנה טובה, אהובי עמיתי הרב ר' מנשה יצ"ו, [כתב, הוא ר' מנשה1 עי' שו"ת מהרי"ק סי' ק"ע. בן מוה"ר ישראל ברונאי] על הטלית שנקרע' בתוך שלש ותפרה, כתבת בפשיטות להכשיר, וכתבת שכן הוא בדרשות מהר"א ומוהרי"ל משמי' או2 משאי' מו'. מהר"ש ז"ל3 נ"ב: וז"ל תשובה [התשובה] שאמר מהרי"ל ס"ל ז"ל, שלומך יסגא אהובי החר' יעקב שיחי', הני נשי דנהיגי לעשות תפירה פחות משליש סמוך לכנף לאו שפיר עבדי, דאסור לעשות תפירה בתוך שלש כדאיתא בתכלת [מנחות מ"א ע"א אמר רחבה אמר ר' יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור, תוך שלש לא יתפור] ומהאי טעמא אסר מהר"ם לתפור סביב הנקב, אבל מטעם שכתבת דלא חשיב כנף אין נראה לפוסל' כיון שתפריהן שפיר חשיב חד דמה לי תפירה מה לי אריגה, והאי מאן דכפליה לגלימיה כו', ואי חייטי' שפיר דמי [עיין מנחות ד' ל"ז ע"ב ותראה שגירסא אחרת היתה לו בסוגיין ובש"ס שלפנינו הוא להיפוך, האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום אם איתא דלא מיבעיא ליה ליפסוק ולישדייה, ונ"ל שכוונתו למאי דאתמר להלן ד' מ"א ע"א ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת, ועי' ברש"י שם ד' ל"ח ע"א בסוף הפרק ובתוס' ד' ל"ח ע"ב ד"ה האי מאן, שהקשו דללשנא קמא הנך סוגיות סתרן אהדדי ועיין בפרמ"ג או"ח סי' יו"ד באשל אברהם סק"ד, ונראה שכיון למה שהביא בשיטה מקובצת בשם תוס' אחרות דיש לחלק בין האי דחייטיה לגלימיה לההיא דלקמן, דשם מיירי כגון טלית כפולה לשנים ואין עתיד להתירה כלל אבל הכא לא כפל כ"א הקרנות ועתיד להתירן דאם איתא דלא מיבעיא ליה לשדיין]. אלמא דתפירה הוי חבור לעניין ציצית כו' מצאתי. לא ידענא. אמנם בברור דכירנא דאישתעי לנא מוהר"ר זעליקמן מאולם ז"ל בהיותו עמנו באגרא, דמוהר"ל ז"ל כעס על המתירין אפי' תפירה, במשי אדום או ירוק סביב הנקב שבו הציצית לחזקו4 וכ"כ במהרי"ל ה' ציצית: נקב שהציצית תלוי בו היה נקרע סביב לאימרא, והורה מהר"ש שכשר לברך עליו כל זמן שלא נקרע לגמרי, דמה שנתנו חכמים שיעור לכנף בפני הציצית היינו לכתחילה וכן בסמ"ג, ואמר אם רוצה לתקן ולתפור יתפור בחוט צבוע, דילמא ישאר חוט תלוי ואם הוא לבן נראה כמוסיף על החוטין, ושכחו ותפרו בחוט לבן וחזרו ושאלו ואמר כמה שיעור שמרוחק הקרע מן השפה והיה כרוחב אצבע והכשירו בדיעבד. ובהא אנא מכשירנא משום דאין כאן בית מיחוש בין לפי' רב עמרם בין לפי' רש"י דאיתניהו באשירי, לפי' רש"י כדכתב אשירי דבטלית של צמר שרי משום דאין דרך לתפור בחוטי צמר. משמע דכל היכא דאין חוט התפירה ממין הטלית לא חיישי', וכ"ש כיון שצבועי' הן לא נהגי' עכשיו בשום מקום לעשות ציצית רק מלבן. וההיא דהגה' במיימוני בשם מהר"ם בתפירת פסקי המעיל דאסור לתפור תוך שלש, צ"ל דאיירי בטלית של משי ותופרה בחוטי משי לבנים; ולפי' רב עמרם נראה דליכא למיחש אע"ג דלאותו פי' אין חילוק כלום מאיזה מין הוא חוט התפירה כמבואר למבין, א"ה היכא דהתפירה אינה אלא לחזק ולא בשביל שנקרע, אהא לא קאי טעמא דר"ע. אבל היכא שנקרע ותפרה בתוך שלש, מניין לנו להקל נגד פי' דר"ע? ואין לומר דר"ע ז"ל מיירי שנקרע' החתיכה לגמרי מן הטלית וחוזר ותופרה בה, והכי משמע במיימוני. אמנם באשירי לא משמע הכי כלל, וכן הלשון טלית שנקרע' לא משמע דנחתך לגמרי, נאם הקטן והצעיר שבישראל5 והאריך בזה בתה"ד סי' מ"ו, ועיין מש"כ בשו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ע, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ג. + +Daf 11 + +טלית שנקרע' תוך ג' אצבעות1 נ"ב: טלית שנקרע' בתוך שלש היה מתיר מהר"י מיישטריי יצ"ו לחתוך באלכסון. לכנף אינו רשאי לתופרה. אלא כיצד יעשה? יקח בגד שהוא טפח על טפח ותופר בכנף ועושה בו ציצית חדשים, [וכן מצאתי באו"ח בסי' ט"ו וז"ל אם נקרע הטלית תוך ג' וכו']; על כנפי בגדיהם מתרגמי' כסותהון2 במדבר ט"ו, ל"ח. וקרעו בגדיהם מתרגמי' לבושיהון3 שם י"ד, ��'. משמע מדמשני התרגום כל כסות חייב בציצית, כגון סדין המיוחד ליום. +והורה שאינו צריך לעשות לכנף לא בגד כפול ולא אמרא, אך אם ירצה מושך חוט לסימן כשיעור רוחב ואורך הכנף לציצית. +והורה שאין לילך לבית הקברות בטלית קטן אפי' תחת בגדו, [וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ג וז"ל: אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם למלבוש אלא למצוה כו']. ואמר שאין צריך להסיר ט"ק כשהולך עם המטה של אשה1 וכן העלה הפרמ"ג או"ח סי' כ"ג א"א סק"ב דמשו"ה אף בקבר אשה ליכא משום לועג לרש, ועיין בצל"ח ברכות ד' ג' ע"ב ודף י"ח ובישועות יעקב או"ח סי' ע"א סק"ו, ועיין במהרי"ל ה' ציצית דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית, ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן, והשיב שמא אינה מקשבת לו ועל כה"ג אמר מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין. משום דאינה חייבת בציצית, אבל במטה של איש צריך להסיר, [וכן מצאתי ביו"ד בסי' שע"ה ע"ש]2 לפנינו שס"ז. +[כתב מוה"ר משה מענדל מרגנשפורק יצ"ו] גם תודיעני אמ"ץ על ציצית שנחלק חוט אחד לשנים מחמת שהיה השזור למטה רפוי, ונחלק השדרה1 השזורה. למטה ולמעלה נשאר שזור כשיעור, ולמטה נחלק ונראה כמו ט' חוטין, והדבר היה בשבת, דאין לשוזרו, מה דינו? ושלום לאד' ולכל שואבי מי בארך נאם עבדך משה תתת. +[תשובה]2 תיבת: תשובה, ליתא בכת"י באוצר הספרים אשר במינכען הבירה. הציצית שנחלק חוט השזירה, נראה כיון דעדיין נשאר מן השזור כשיעור, אין לחוש דשמא יהא נראה כתשעה חוטין. וראיה מהא דתוך שלש לא יתפור3 מנחות ד' מ"א ע"א וז"ל רש"י שם: חוץ לשלש, למעלה משלש אצבעות משפת הכנף: יתפור, ולא חיישינן דילמא פייש מידי מן חוט התפירה ושיניחם ויוסיף עליו עד ד' חוטים לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לג' לא חזי לתלות ציצית כדאמרינן לקמן: בתוך שלש הראוי להניח שם ציצית: לא יתפור דהכא חיישינן להכי כדפרישנא. פירש"י4 דילמא. פריש חוט אחד מן התפירה ויוסיף עליו עוד ז' חוטין, ויהא תעשה ולא מן העשוי, אבל לא פירש דחיישינן שמא יראה כתשעה חוטין, אפי' אם יעשה ח' חוטין כהלכתן, נאם הקטן והצעיר שבישראל. +כל הקשרים שעשו הנשים בשעת הטוויה אינה קשר לעניין חוטי ציצית, אבל זכורני שחלק עליו תלמיד אחד בזה. [כתב מוהר"ר שמעון כ"ץ יצ"ו ממענץ], ואשר דרשתני על הטלית שתפר על גבה כלפי ראש המתעטף בה בגד קאמכט, שמצויירים בו מרוקם במשי צורת מלאכים הפרצופים בני אדם עד החזה ולא יותר, ויש להם כנפים מרוקמים בחוטי זהב, אי שרי להתעטף בה. בהך מלתא איתניהו כמה חלוקים בפ' כל הצלמים1 ע"ז ד' מ"ג ע"ב והרא"ש שם סי' ה' ובמרדכי סוף סי' תתל"ט בשם ה"ר פרץ. אשיר"י ומרדכי מסקי דכשאין הגוף שלם שרי להשהות רק שלא יעשנה. עוד כתב במרדכי דבצבעים ורקמה אין הפרצוף שלם, נראה דר"ל דכיון דאינו חקוק באבן או בעץ עבות אי אפשר להיות הפרצוף שלם. [ב'], פליטת הסנטר ושקועו למטה נגד הצואר, וכן החוטם ומושב העינים אי אפשר לעשות בשלמות כברייתו ברקמה אם לא בחקיקה, מ"מ נראה דראוי ונכון שיפחות צורתם באחד מן האברים, דאף זה דמחמיר טובא מתיר ע"י פחיתת צורה, ואין לחוש כאן מפני שנראה כמשתחוה לו שהרי על גבו ועל ראשו הוא, ואינן2 ואינך. טעמי נמי דכתב רבינו אליקים3 במרדכי שם סי' תת"ם ובהגהת אשרי. לענין תפל�� לא שייכי הכי ע"ש. + +Daf 12 + +[כתב הר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורג] מי שמתפלל מנחה יכול להניח טלית ותפילין אם עדיין הוא יום, כיון שלא התפלל ערבית. [בשאלת' כ"ב] מי שהזיד או שגג ולא בירך טו"ת ביום עד אחר תפלת ערבית, אם יניחם בלא ברכה, או בברכה, או לגמרי לא, היכא דעדיין הוא יום? נראה דאינו מברך כלל לא אציצית ולא אתפילין אע"פ שעדיין הוא יום, וציצית אין קפיד' אם מתעטף בלא ברכה אפי' אם הוא לילה גמור, אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה אסור להניחם ג"כ אחר תפלת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפלתו תרי קולי לא עבדינן. והכי פסק מהר"ם לענין אבלות ב"מ שאין מונים לאחר תפלת ערבית למקצת היום וכבר התפלל תפלה של לילה ע"ש1 ככתבו וכלשונו בפסקים וכתבים סי' קכ"א, ושם בסוף סימן צ"ט כתוב לאמר: אתחיל לכתוב כ"ד תשובות שהשיב מורי להר"ר בנימין כ"ץ, ובסי' קכ"ד ננעלו שערי התשובות להנ"ל ואין בו לא דין ולא הלכה כ"א אגרת ערוכה אל השואל כהלכה, ולהלן +[כתב] שלום רב לאהוב' הח"ר (תעבל) [טעבל]1 חעבל. י"ץ, אשר שאלתני לפרש לך הפשט בסמ"ג דכתב2 וז"ל הסמ"ג עשין כ"ו אע"פ שיש במצוה זו שני ציוויין שיעשה על הכנף ענף שיוצא ממנה ושיכרוך על הענף פתיל תכלת, שנאמ' ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, מ"מ מצות עשה אחת היא שנאמר והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת היא. ותנן [מנחות כ"ח ע"א במתני'] ארבע ציציות מעכבות זו את זו מלמד שארבעתן מצוה אחת. אע"פ שצריך לעשות ענף יוצא כו' לא ידענא מאי קשה לך, דפירושו דענף היינו ציצית חוטין נפרדין שאינו גדיל, והכי כתב לעיל צריך שיעשה שליש גדיל ושני שלישי ענף. וכן הוא לשון הגמרא3 מנחות ל"ט ע"א. ולהכי קרי לציצית ענף לפי שהוא כמו ענף שיש לו בדין נפרדין יוצאין מן האילן, גם זה יוצא מן הבגד. ואי קשי' לך אמאי נקט סמ"ג הכא ענף טפי מגדיל? ל"ק דמשום דבעי למימר דלא תימא דעשו להם ציצית ונתנו פתיל תכלת תרי מצוה נינהו, לפיכך נקט ענף דכתיב גבי תכלת, אבל גדיל לא כתיב תכלת גבי', אין להאריך מזה יותר. +וזכורני דהוה מהדר לעטרה בטליתו אחר משי שהיא צבוע תכלת שקו' הימיל בלויא, או שאר בלאו, אבל אשתו נתנה לו טלית שהמשי שלה הוי אדום, ומ"מ היה מברך עליו כמה ימים. +בשבת היה מברך מיד על טלית קטנ' כשעמד ממטתו בשחר לאחר שבירך אוזר ישראל בגבורה, [ודכירנא שעשה ג"כ ביו"ט]. ואח"כ היה מעביר הסדרה בפי' רש"י מקצתה או כלה, ואח"כ הלך לביהכנ"ס ומברך על טלית גדול'. אבל בחול אינו מברך על טלית קטנ' עד שבא מבית הכנסת לביתו, משום דבחול הלך מיד לבית הכסא1 הכנסת., ולא רצה לעשות ב' ברכות מחד ענין בלי הפסק. וז"ל2 שו"ת מהרי"ל סי' יו"ד ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' א' ובאגור סי' ל'. תשובת שארי הגאון מהרי"ל זצ"ל, וטלית קטנ' וט"ג כתב, בתחלה היה מהר"ם נוהג שלא להתעטף בה עד אחר יציאתו מבית הכנסת שהפסיק במילי דעלמא, ואז היה מברך על הקטנ'. אבל הר' משה פרנס כתב למהר"ח, שחזר בו ולא היה מברך עד בואו לבית הכנסת, ונתעטף בט"ג והיה מברך על הגדול' להתעטף, וכן נוהג מהר"ח, וכן כתב א"ח ושלום מאת הק' הלוי. + +Daf 13 + +מצאתי [וזכורני] שאמר הגאון ז"ל בסוף ימיו אלו ראיתי תשוב' מהרי"ל דלעיל מקדם הייתי חוזר, אבל עתה לעת זקנתי איני אוכל לחזור מלברך על ט"ק. וזכורני כשחלץ טליתו בשבת אוחז בידו באמצע', וכורך על ידו הטלית כלה, ושומט ידו מן הטלית ותחב הד' ציציות ב��ותו חור במקום ידו והיה הטלית עגול' כמו קשר אחד. +מי שאין לו טו"ת מוטב שימתין עד שישאל לו תפילין מלהתפלל בלא תפילין עם הצבור. כשמניח תפילין נוטל התפילין של יד ומתיר הרצועה וישים התפילין של יד [על] ידו השמאלית. ונותן הרצועה על יד ימינית ולא מברך על של יד עד שמתיר גם הרצועה משל ראש, ולפעמים הוה מתיר הרצועות המשרת שלו. וזכורני דהוה נתן הבית של תפילין של יד באמצע ידו השמאלית על כפו, והיה מושך הרצועה של יד1 בחוזק. עד שהקשר של יד עומד למטה בידו כנגד הזרת. ואח"כ היה מתיר הרצועה של ראש, והיה מניח התפילין של ראש לפניו על העמוד או על התיבה עד שבירך עליו, אבל כששאר2 ואפשר שצ"ל כשאחר ר"ל כשהמשרת שלו מתיר הרצועות. מניח לו תפילין היה מניח מתחלה על זרועו ולא בתוך ידו כמו שפי'. וכשמברך על תפילין של יד היה כורך הרצועה על זרועו עד שמגיע' הרצועה לאמה, וכורך פ"א על האמה. וממהר לברך על של ראש ואח"כ כורך הרצועה של יד באמה עד דהוה ג' פעמים3 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ה וז"ל, מניח של ראש קודם שהיה כורך הרצועה. ונתן סוף הרצועה בתוך ידו למטה מן הרצועה שכורך לפעם שלישית, והיה מושך סוף הרצועה לחוץ כמו שיכול להמשיך4 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ז, עד שיגיע לאצבע האמצעי וכו'. וזכורני שהיה נוטל תפילין של ראש מן התיבה. [והיה מניח] קשר תפילין של ראש קודם שעשה ברכה על תפילין של ראש על הבית באותו צד המניח על הראש. והרצועות שסובבות סביב ראשו יוצאות למעלה מן הבית מכאן ומכאן כמו כנפים, והבית והקשר היה באמצע, והרצועות למטה מן הקשר היה האחד תלוי בתוך ידו השמאלית והאחד חוץ לידו השמאלית. ואח"כ נטל הקשר ביד ימינו והבית ביד שמאלו ומברך, ועשה על ראשו. +[ודכירנא שהרצועות מתפילין1 של ראש שלו. אינן רחבות עד שהיו בדוחק [על ראשו] (בראשו). והיה מושך הרצועות למטה כנגד הפאות, והקשר של תפילין מניח למעלה בעורף. וכן מצאתי בסמ"ג במצוה לקשור תפילין2 עשין כ"ב. וז"ל, והקשר של תפילין מהדק בראש למעלה בעורף ולא במפרקת כדי שיהיו ישראל למעלה כדא' התם]4 במנחות ד' ל"ה ע"ב.3 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ז וז"ל, וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה כו'. +וכשברך על תפילין של ראש היה מסלק המטרון שקורין בלשון אש' קאפא מעל ראשו, ומניח על כתפיו אפי' בעת החורף. ומניח הטלית על ראשו כ"ז שהתפילין בראשו, וכן עשו רוב בני אושטרי'. +מי שיש לו חבורה, או פצע בראשו במקום הנחת תפילין דראש, והיה בגד על החבורה. הורה שיניח תפילין של יד לחוד1 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח. סי' כ"ו ובד"מ שם הביא מאו"ז בשם ס' חסידים מי שיש לו נתק או מכה בראשו במקום תפילין יניחם בזרועו ומי שיש לו כויה בזרועו יניח של ראש ולא בזרועו2 וז"ל להניח אחת מהן כו' ע"ש. והיה מכסה זרועו כשמניח תפילין של יד משום דכתיב בספר תרומה3 סי' רי"א ע"פ הגמ' דמנחות ד' ל"ז ע"ב, וכן העלה בלבוש והב"ח פסק כוותיה ועיין במג"א סי' נ"ז ס"ק כ"א. והיו לך לאות, וגם יש טעם בקבלה. וזכורני כשמניח תפילין של ראש היה מניח שמגיע תחלת הבית מהתפילין כשהתחיל שער ראשו והבית מניח על שערותיו, ותמיד היו שערותיו פשוטים, ואמר לי מהר"י אברניק יצ"ו שכתב כן באו"ח בסי' כ"ז וז"ל ומקום תפילין של ראש מהתחלת עיקרי השער וכו'. + +Daf 14 + +[שאילת ח', כתב מוהר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק],1 התשובה הזאת תמצא בפסקים וכתבים סי' ק"ז. תפילין בחוה"מ לסמ"ק שכתב וטוב להניחן בלא ברכה אותם הנוהגים כן. (אין) [אם] מדברין בין תפלה לתפלה, נראה דאפילו אותם שאין מברכים אסור להם לדבר ולהסיח בין תפלה לתפלה. דאמרינן במס' סוטה2 ד' מ"ד ע"ב ומנחות ד' ל"ו ע"א. סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואין הטעם משום דהביא את עצמו לידי ברכה שאינה צריכה, אלא בלא זה יש עבירה להסיח ביניהם. כדמוכח באשירי פרק בתרא דר"ה3 סי' י"ב. בתשובה (רב) המתחלת שאילו מקמי רי' מתיבת' וכן באשי' בהלכות תפילין4 סי' ט"ו ועיין בדברי חמודות שם ס"ק ס'. בהא דמייתי ירושלמי דמפרש טעם אמאי חוזר מעורכי המלחמה אהאי עבירה טפי מאחריני ע"ש. ואני הכותב שמעתי ממוהר"ר יוזמ"ן כ"ץ יצ"ו, שהביא ראיה מתוס' ואשירי מפ' כיסוי הדם5 תוס' דף פ"ז ע"א ד"ה ומכסי והרא"ש שם סי' ו', ובפסקים וכתבים שם סי' ק"ז הביא ג"כ ראיה זו אבל לא משמיה דר' יוזמן כ"ץ. גבי סח בין שחיטה לשחיטה. אבל מהר"א ס"ל ז"ל הוי פליג על זה, וכן אמרתי להגאון זצ"ל, ואמר הגאון הדין עם מהר"י כ"ץ יצ"ו. +[שאילת ט', כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורג]1 בפסקים וכתבים סי' ק"ח. לפי טעם סמ"ג מכח ב' עדי'2 ר"ל שצריך כ"א מישראל שני עדים, דהיינו מילה ותפילין, משו"ה יצאו שבתות וי"ט שהן גופן אות (מנחות ד' ל"ו ע"ב). מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת! נראה לי [דאין] לחלק כלל בשביל טעם זה כדמפרש סמ"ג בדרך אגדה בעלמא, דכמה טעמים אשכחן בדברי אגדה כה"ג אפי' בגמ'3 דכמה טעמים אשכחן בדברי אגדה כה"ג אפילו בגמ', המלות הללו חסרים בדפוס. ולא מחלקינן משום אותו הטעמ'. כי הא דאמרינן בפ' המפלת4 נדה ל"א ע"ב, ובעיקר הענין עיין בפרמ"ג או"ח סי' כ"ט במשבצות זהב סק"ב. מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? פי' רש"י ולא לשבעה ומפ' הטעם שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים פי' שהן אסורין בתשמיש המטה. ולפי טעם זה אם ילדה בזוב שצריכה ז' נקיים, לאחר ז' ימי לידה. וכי סלקא דעתך שיהא הבן נימול (לשבעה) [לי"ד]? וכאלה רבות בתלמוד'. +ולא בירך על התפילין בחוה"מ1 נ"ב: וכן מצאתי באו"ח בסי' ל"א וז"ל, ומניחין ואין מברכין כו'. זכורני שהלכתי עם יוסף חזן מניאושטט אל בית הגוי (שמעבד) [המעבד] עורות. והיו סימנים בעורות, והעורות היו בגיגית ועליהם מים ושאר דברים. ולקח יוסף עץ ארוך והפך בעורות ושהיה למטה הפך למעלה, ואמר לשם קדושת ס"ת, לא ידעתי בודאי אם אמר גם לתפילין. וזה עפ"י הגאון זצ"ל עשה2 נ"ב: וכן מצאתי ביו"ד בסי' רע"ד. ובספרי הטור שלפנינו הוא בסי' רע"א3 וז"ל, וכתב א"א הרא"ש הילכך טוב שיוציא בשפתיו ויאמר כו'. +[תשובה, וכמדומה לי שנמצא כן בתשובת שארי מהרי"ל זצ"ל]. תפילין שנמחקו קצת ועדיין רישומן ניכר, מותר (להעבירם) [להעביר] עליהם בקולמס. [כתב בספרו אם ניכר כ"כ שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש וכו']1 ראה בתה"ד סי' מ"ח. + +Daf 15 + +מלקוטי מוהר"ר יהודה אוברניק יצ"ו, שאין להקפיד בתפילין של יד לתקן אותן כמנהג אושטריך, שיהא הבית לפני' מן הרצועות אע"פ שכבר נתקנו התפילין בגליל העליון, שמנהגם לתת הבית מחוץ לרצועות, אע"פ שהפרשיות לא יהיו פתוחות כנגד הלב. הואיל ולאו בקריא' תליא מילתא, דדוקא בשל ראש או במזוזה בעינן שיהיו הפרשיות פתוחות כנגד הקורא אבל בשל יד תולה בשימה. ומ"מ נקרא שימה נגד הלב, ומיהו אמר ששמע בשם מוהר"י מולין ס"ל ז"ל שנהג לאסור, אך אמר דלא שמע מבר סמכא, וכתב בספרו אם יצא הדבר מפי אחד הגדולים אינני מפליג על דבריו כלל1 והאריך בזה בתה"ד סי' מ"ט ועי' בשו"ת מהרי"ל סי' ל'. +לפעמים בחורף כשהיה הקור גדול וחזק שצריך להלביש הרבה בגדים, והיה מניח תפילין בבית החורף ואח"כ הלביש בגד של עור שקורי' קורזין1 עי' מ"ש בזה החכם בערלינער בספרו אלי"ם ס"ה, ועי' מש"כ גידעמאנן בספרו ח"א צד רס"א וח"ג צד קכ"ב וצד ר"ע. ואח"כ הסרבל ואח"כ טלית2 בזהר ח"ג ד' ק"ך ע"ב וד' קע"ה ע"ב מקדים התפילין לציצית, והעיר ע"ז בס' אספקלריא מאירה שהוא נגד שיטת הפוסקים, ובאמת כ' מהרח"ו בספרו שמונה שערים דלאו דוקא כי הציצית קודם, והרמ"ז פי' דבריו דהזהר איירי במעלה שלהם ומקדים המעולה אבל לדין סדר הנחתם הוא להיפוך ואין לשנות גם לפי הסוד והסכים עמו הגאון חיד"א בהגהותיו נצוצי אורות. כשבא לביהכנ"ס, אבל בשאר ימות השנה לעולם הטלית קודם. [זכורני שבכל יום מניח טו"ת, ולא ידעתי היום3 יום. כי' שנים או יותר שהייתי אצלו שלא הניח תפילין לבר שבת ויו"ט, אע"ג דיש לו כמה מיני חלאים והרבה צער. ואני ידעתי בודאי שידע מה שכתב א"ח בסי' ל"ח וז"ל, כתב הר"ם ז"ל מצטער שאין דעתו נכונה פטור ע"ש. וזכורני שתלאן תפילין שלו בכיס שלהן, וכן כתב א"ח בסי' מ' וז"ל, אבל מותר לתלותן בכיסן וכו']. +פ"א נפל כסוי של תפילין בלא תפילין על הארץ1 עיין בשו"ת מהר"י מברונא סוף סי' קכ"ז. וכשמגביה אותו היה מנשק בכיס. כשאחד הולך בדרך ורוצה לעשות צרכיו, גדולים או קטנים, אינו צריך להניח תפילין תיק בתוך תיק2 עי' במחצית השקל סי' מ"ג סוף סקי"ד. כ"א בחד תיק, וכ"ש שאר ספרים. והיה מתיר לשנות רצועה של יד לעשות קשר בצד השני שהיה כבר על האצבעות3 וכן הביא בא"ח סי' מ"ב סק"א בשם זקנו להתיר, ועי' במג"א שם סק"ג שאוסר מטעם דמורידו מקדושתו. +[שאילת כ"א], כתב מוהר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק מי שפושט תפילין ע"מ להחזירם מיד אם צריך לברך שני בהחזרתם1 בהניחתם. דלא גרע ממישמוש אי לא, כיון דליכא היסח הדעת, דבמשמוש עצמו איכא מצוה כמו גבי ציץ. נראה דאין צריך לברך, הואיל ורוצה לחזור ולהניחם מיד בלי שום היסח הדעת. וראיה מהא דכתב אשי' בהלכות ציצית, דמי שפושט טלית זו וחוזר ומתעטף טלית אחר' צריך לברך. וכתב הטעם משום דחייב לעשות ציצית בכל בגדיו. משמע הא אם חוזר ומתעטף באותה טלית עצמה אינו חוזר ומברך, ודין טלית כדין תפילין, דמייתי התם ראיה מברכת תפילין אברכת ציצית. וההיא דכל אימת דמשמשי בהו מברכי, י"ל דאיירי בהיסח הדעת. תדע מההיא פ' אשיר' בהלכות תפילין דאיירי שנשמטו ממקומן ורוצה להחזירן למקומן, וע"כ הסיח דעתו שהרי צריך למשמש בהן תמיד שלא יזוזו ממקומן2 פסקים וכתבים סי' ק"ך ועי' בטור או"ח סוף סי' ח'. +והוי חולץ תפיליו מיד לאחר קדושה. וכן עשה מוהר"ר שלום זצ"ל ומוהר"ר אהרן זקצ"ל. ואפשר משום דצריכי' גוף נקי למדי אין להשהותם יותר מן החיוב1 וכן הביא במטה משה בדיני ציצית ותפילין סי' כ"ג בשם מהר"י מרפורק ועיין במג"א סי' כ"ה ס"ק כ"ז. [וזכורני בר"ח ובח"מ חולץ תפיליו ��חר קדושה של מוסף]. + +Daf 16 + +[ברך עוטר ישראל והנותן ליעף כח ומעביר שינה] ואמר יהי רצון של תפלה בלשון יחיד כיון שכל אחד ואחד אמרו. [וכן מצאתי בפ' במה מדליקין1 דף ל' ע"ב אמנם בברכות ט"ז ע"ב איתא שתצילנו בלשון רבים וליה"ר קמא ילה"ר מברכות ס' ע"ב. שרבי מצלי בלשון יחיד ע"ש]. אבל יהי רצון של תפלת הדרך אמר בלשון רבים. וכן מצאתי בסמ"ק במצות תפלה2 סי' י"א. וז"ל ואמ' בלשון רבים כדאיתא בברכות3 דף כ"ט ע"ב ואליבא דאביי שם. וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"י וצריך לאמרו בלשון רבים ומעומד וכו'. וזכורני כשמתפלל על הדרך אמר תפלת הדרך אחר הב' יהי רצון של תפלה4 נ"ב: ועיין באו"ח בס' ק"י וז"ל והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך וכו'. וזה הנוסח מתפלת הדרך הראיתיו לו והגיה בו לפי דעתו ירמי"א ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעדינו לשלום, ותסמכנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותנינו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני רואי בא"י שומע תפלה. [אכן א"א הרא"ש ז"ל הנקבר בריגנשפורק5 הרא"ש הוא ר"ת ר' אייזיק שטיין, מחבר הביאורים לסמ"ג שהרביץ תורה בנורנבערק ובגוצענהויזען ואחרי שנתגרשו היהודים ממדינת ורנקן בא לריגנשבורג ושם נתבקש לישיבה של מעלה ביום א' דר"ה רנ"ו. ובנו הרב מו"ה אבי עזרי העתיק ביאורי אביו על הסמ"ג בשנת רס"ו באריכות גדול ואפס קצת מהם נדפסו לחלק העשין ע"י הר"ר מתתי' ב"ר שלמה ד"ו ש"ז. כמש"כ בשה"ג ח"א אות א' ס' קמ"ז ובאור החיים לרח"ם סי' של"ג וברשימת נייבויער סי' תתע"ב ובשער ספר לקט יושר חלק א (אורח חיים) +מצאתי בתשב"ץ בסי' שפ"ט1 לפנינו סי' רמ"ג. וז"ל ושאלתי למה תפלת הדרך חותמין בברוך הואיל שאין פותחין בברוך? ואמר לי שהוא נסמך לברכה אחרת כו'2 עיין בדברי חמודות ברכות פ"ד ס"ק נ"ה. ואמר קודם ברוך שאמר שמע ישראל ואח"כ בשכמל"ו כמו שכתב או"ח בשם ר' יהודה חסיד בסי' מ"ו. וזכורני פעם אחת בסליחות אמר לבחורים למה אתם הולכים מב"ה קודם שמע ישראל? אע"פ שמקצתם הולכים ללמוד. כי הגאון ז"ל הוי מנגן מר"ח אלול בחול עד אחר יוהכ"פ בברוך שאמר כמעט שעה אחת; ואמר אלי מעשה שהיה באושטריך בדייקן אחד ששמו רעביל3 כינוי למרדכי. והוי מגיה בתפלה של קהל גבי ברכת התורה במקום המלמד תורה לעמו ישראל, ברוך אתה ה' למדני חוקיך, כמו שכתוב ברוקח. וגער בו למדן אחד ששמו ר' קיים, ואמר ר' קיים ז"ל התוס' כתבו שאין לומר למדני חוקיך, ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שכתוב כן בתוס' במס' ברכות4 ד' י"א ע"ב ד"ה ה"ג ברוך אתה. [וכן מצאתי בא"ח בסי' מ"ז וז"ל ואין לחתום בא"י למדני חוקיך שאינה לשון ברכה וכו']. +[שאילת כ"ד], כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק, המשכים ללמוד אם נוהג כמו הא"ח משם הרא"ש שמברך, או כמו שכתב הרב1 הר"ם. ספ"ק דברכות במרדכי2 ועיי"ש במרדכי סי' כ"ט. דשל אתמול פוטר עד שחרית אחרת3 עי' בב"י סוף סי' מ"ז ד"ה המשכים בבקר. והאיך מר נוהג? מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל הגיד לנו בישיבה שהוא היה נוהג לברך כי היה משכים קודם אור היום וכן אני נוהג אחריו. נאום הקטן והצעיר שבישראל4 פסקים וכתבים סי' קכ"ג. +לפעמים כשהשכים קודם אור היום ללמוד תורה היה מברך ענ"י ואשר יצר וברכת התורה ואלהי נשמה, כמו שכתוב בסדור אושטריך. וכשהאיר היום התחיל ברכת הנותן לשכוי בינה, ואמר הברכות בסדר שכתבתי לעיל עד עוטר ישראל. וכן כשהשכים אחד מבני רינוס ללמוד [היה] מברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וברכת התורה, דהיינו לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר בנו. וכשהאיר היום מתחיל ברכת הנותן לשכוי בינה ומדלג ברכת התורה במקומו. [וכן מצאתי בא"ח בסי' מ"ז וז"ל המשכים ללמוד בבוקר קודם שילך לביהכ"נ וכו']. + +Daf 17 + +להשתדל בעד איש שיאמר הברכות ואף אם אין איש כ"א קצת ע"ה אפ"ה טוב לו לומר ברכות במקום שאין איש1 להשתדל וכו'. כנ' וכנ' אביך הקטן והצעיר שבישראל]. + +Daf 18 + +פ"א בשבת נתאחר לבוא לביהכ"נ שלו והיה מפסיק בק"ש בין הפרקים עד שקורא החזן כל הסדרא. [ומצאתי סעד לזה בא"ח בסי' ס"ה1 בטור שלפנינו סי' ס"ו. וז"ל כתב בעל [ד"ק]2 תיבת: ד"ק יש למחוק. המנהיג הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד וכו' ע"ש]. +[וזכורני פעם אחת היה לן בבית גוי ובנים קטנים היו לגוי והולכים בלא בגדים. ואני מסופק אם רוצה להתפלל או ללמוד ואמר לי השמר שלא ילכו בני הגוי אצלי. וכן מצאתי בא"ח בסי' ע"ד1 לפנינו סי' ע"ה וכ"פ הרמב"ם דה"ה כנגד ערות קטן אסור. אסור לקרות ק"ש כנגד ערות גוי]. ופי של חזיר שמתה2 עי' בטור סי' ע"ו ובב"י שם. אינה כצואה אלא כשאר נבלות3 שם בסי' ע"ט. לענין ק"ש. וברביעית מים סגי על מי רגלים הרבה של פעם אחת בין בכלי בין בקרקע כמו שכתב הרמב"ם. וכן מצאתי בא"ח בס' ע"ו [וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל [רביעית] למי רגלים של פעם אחת ואם הם יותר יוסיף מים כפי השיעור וכו']. + +Daf 19 + +וזכורני שאמר אם היתה צואה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוקים עשרה ורואה אותה מותר להתפלל כיון שהצואה ברשות אחרת. וכן מצאתי בא"ח בס' ע"ח1 נ"ב: וז"ל הית' במקום גבוה עשרה טפחים או (עמוקים) עמוק י' או שהיתה בבית אחר וכו'. +מצאתי בסמ"ק אחד במיישטרי והוא של ר' גומפלין שנון1 שטן. י"ץ במצוה להיות צנוע, אבל בדקתי בארבעה סמ"ק אחרים ולא מצאתי. וז"ל וצואת קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס אין צריך להרחיק מצואתו וממימי רגליו. וכמדומה ששמעתי מפי מורי הר"ר יצחק שא' לי גם במאכל שעושים לתינוק שקו' פאפא בל"ע2 בלע"ז. מ"ר עכ"ל. [וכמדומה לי ששמעתי מן הגאון ז"ל כמו הר"ר יצחק דלעיל]. +מותר לשתות מים בשבת בשחרית בזמן שא' מזמורים בבית הכנסת. [וכן מצאתי בא"ח בס' פ"ח וז"ל וא"א היה שותה מים בשבת קודם תפלה וכו'. וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ו1 לפנינו סי' רפ"ט. וז"ל שלא חל עליו עדיין חובת קידוש עד לאחר התפלה וכו']. כשהיה חתונה או מילה בביהכנ"ס שלקהל בשבת אינו אומר בביהכנ"ס שלו לא יוצר ולא זולת ולא הפטרה מן החתונה. [ועיין בזה הספר בהלכות קדושין]2 חבל על דאבדין ליקוטיו על אהע"ז וחו"מ. +[כתב מהר"ר פנחס יצ"ו], עוד יורני מורי בענין זה כי ראיתי הלכה למעשה ממהרי"ו, שיש נפילת אפים ביום המילה בביהכנ"ס שאין1 מלין. שם התינוק, היכא דאיכא ב' בתי כנסיות בעיר כמו גבי חתן. א"כ מבעי לי לפי זה אם חל יום המילה בשבת ואין מלין בה בביהכנ"ס, מחמת שאין עירוב שם וגם אין מתפללין אצל התינוק, אי אומרים יוצר ואופן וזולת השייכים למילה בביהכנ"ס או לא? אי דמיא לנפילת אפים או שמא אחר שייסד הפייט בשביל המילה לאומרו לא שבקינן כלל לאומרו, אחרי שאין מתפללין אצל התינוק כלל, א"כ הוא כמו שמלין אותו בביהכנ"ס. לכן יורני מורי על כל דבר באר היטב2 ואל יהא לכבוד תו' למשא. כי ללמוד תורה אני צריך והיא עלומה ממני. +1 פסקים וכתבים סי' פ"א. על המילה שאינה בביהכנ"ס אלא בבית אחר אי אמרי' פיוטים בביהכנ"ס. דע כי ידעתי שהזקן מוהר"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל כשישב בווינא אמר תחינה בב"ה שלו ביום המילה, אבל לא הלך לבית הכנסת של הקהל אל המילה. דודי מו' הקדוש ז"ל היה רגיל לילך מבית הכנסת שלו לבית הכנסת של הקהל אל המילה, ולא אמר תחינה בב"ה. מדברי שניהם נראה ללמוד דכל היכא דאין התינוק נימול באותו ביהכנס"ת לא עבדי' ולא שבקי' מידי בשביל המילה. ואין סברא לומר דתפלת הצבור תהא נגררת אחרי המילה שבבית אחר, וכ"ש פיוטים שבברכות דק"ש, שבטורח התירו הגאונים לומר בהם פיוטים להפסיק בברכות ובטעם מועט דחינא לה. [וקי"ל כירושלמי2 פ"ג דברכות סוף ה"ה. גבי רקיקה, הרוקק אל יתפלל עד שישהה ד' אמות. וה"ה נמי המתפלל אל ירוק עד שישהה כדי הילוך ד' אמות, משום דאמרינן בשבועות (דף ט"ו ע"ב) אין מזכירין (השם) [שם שמים] על הרקיקה, ועיין בא"ח בס' צ"א כתב בספרו]. ואינו מקפיד בביהכנ"ס שלו אם לא הוה חלונות למזרח. ומניח ידיו על לבו בשעה שמתפלל י"ח כמו שפי' בפ' אחרי בפשטי'3 ד"ו חש"ד ועי' רמש"ש קטלוג בודלייאנא שנדפס בשנת עט"ר ומן ונרמז עד מריה חסר בדפוס. שלו. וז"ל: וסמך אהרן את שתי ידיו ידו כתיב מכאן סמך למה שכתב הרמב"ם בהלכות תפלה4 פ"ה ה"ד. שיהא ידיו כפופות בשעת תפלה כפו הימנית על ידו השמאלית כעבדא קמיה מאריה. ונרמז כאן בוידוי שצריך ג"כ לעמוד כעבדא קמיה מאריה דכתיב ידו בלשון יחיד כלומר שתי ידיו יהיו כיד אחת. [ואי פירוש ידיו דבוקות זו בזו כמקצת בני אדם אתי נמי שפיר כדדריש מרגליהם רגל ישרה] עכ"ל. וכן כתב א"ח בסי' צ"ד בשם הרמב"ם, וכשמתפלל מניח ידיו כמדומה כנגד טיבורו או על ברכיו כמו שכתיב לעיל. וזכורני דהוה כפוף אצבעותיו השמאלית על כפו השמאלית כמו שעושין אגרוף. ועשה ראש אצבעותיו הימנית על סוף אצבעותיו השמאלית, וכפו הימנית כנגד כפו השמאלית דבוקות זו בזו. [וכן מצאתי בפ"ק דשבת (דף י' ע"א) ופכר ידיה ופירש"י חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער]. וזכורני כשנשמט טליתו מעל כתף שלו על ידו בשעה שמתפלל י"ח בינו לבין עצמו, או כשמתפלל לפני התיבה, הגביה על כתיפו ואינו חש על ההפסיק. [וכן מצאתי בא"ח בס' צ"ו וז"ל: ואם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בידו ולהחזירו וכו']. וזכורני כשבנו שלום ז"ל יורד לפני התיבה להתפלל כשנופל טליתו מעל ראשו לאחוריו על עורפו, ואמר לי להגביה הטלית על ראשו אע"פ דהוה מטרון5 עי' מש"כ באלי"ם ס"ו. על ראשו שקו' קפא. + +Daf 20 + +וזכורני שהיה מקומו בביהכנ"ס בניאושטט בצד צפון1 כנגד הארון. על ספסל קטן שקו' בל"א זירעל2 זידעל., ופניו כנגד הארון העומד בצד הארון האמצעי ואחוריו כנגד העם. וכן מצאתי בא"ח בס' צ"ז שצריך קביעות מקום כמו הקרבנות וכו', ואע"פ שכתב א"ח בס' קנ"ג3 לפנינו ק"ן. הזקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי היכל וכו'. וזכורני שא' לא מסתייע מעולם כשאני מתפלל י"ח ששמעתי יהא שמיה רבא או קדושה מאחד מן הקהל שיודע לכוין ודו"ק. [מצאתי מזה בא"ח בסי' ק"ה4 לפנינו ק"ו וכפי הנראה גריס כהנהו נוסחאות שהעיר עליהם הב"י כאן ובסוף סי' ק"ד. המתחיל כל הפטורים מק"ש וכו', ומסתמא אמ' דלעיל אם צריך לשתוק ולשמוע]. +[שאלת י"א, כתב1 פסקים וכתבים סי' ק"י ועי' ב"י סי' קי"א. הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורג], החזן כשמחזיר י"ח בקול רם קודם שהתחיל אם אומר בנחת שומע תפלה2 שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו כי שם ד' אקרא וכו' עיין בטור סי' קי"א. כו'. נראה דהש' שפתי תפתח יש לו לש"ץ לחזור ולומר, משום דאמרינן פ"ק דברכות3 ד' ט' ע"ב. כיון דתקינו רבנן בתפלה כתפלה (דאריכתא) אריכתא דמיא, אבל שומע תפלה הואיל וכבר אמר קודם תפלתו אין צריך לחזור ולומר אפילו במנחה ובמוסף, מסתמא ה"ה שחרית וערבית שלא אמרו בתחלה קודם תפלת עצמו4 שצריך לסמוך גאולה לתפלה. דלא מפלגינן. +וזכורני ששוחה כשאמר זכרינו כשחזר בתפלה, וכן למי כמוך, ואפילו מקצת מן הקהל שוחין עמו. מצאתי מזה בא"ח בסי' קי"ד וז"ל: אבל באמצע יכול לשחות, [הלכך אותן ששוחין בר"ה וביוה"כ כשאומרים זכרינו ומי כמוך כו']. +העתקתי ממהר"ר יודא יצ"ו אוברניק שהעתיק מליווא חרש. אמר הגאון זצ"ל ש"ץ שהיה בדעתו שלא להוציא אחד מן הקהל בתפלתו אז כל הקהל אינו יוצא.1 וכ"ה בהגהות מנהגים ישנים לר' יצחק אייזיק טירנא מנהג של ר"ה הגה ק"ג וז"ל: ש"ץ שאינו מוציא אחד מן הקהל אפילו האחרים לא יצאו (מהרי"ש), הביאו בד"מ סי' תקפ"א סק"ב. הואיל ובטל שליחותו במקצת בטלה כולה. זכורני שאמר שביקש מוהר"ר מיישטרלין יצ"ו לאמר בג' ברכות ראשונות2 בימים נוראים. כמו שכתוב בקבלה בימים נוראים, ולא רצה הגאון ז"ל. ואמר אם תרצה לאומרו אמור כשאתה מתפלל בלחש, ואל תאמר ברבים בקול רם! ולפי השמועה משמע שאין טוב לאומרו אפי' בלחש, [מצאתי מזה בא"ח בסי' קי"ד וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאסור בכל ענין וכו']. + +Daf 21 + +ושאלתי לו למה אנו אומרים בברכה ראשונה וזוכר חסדי אבות ולא אבותינו? ואמר שאבות קאי נמי אשאר אומות משום דזה הברכה שבח היא. פעם אחת בפ' פרה סיים החזן ברכה הראשונה מגן אברהם ולא אמר קרובץ. ואמר לש"ץ [הוי] מתחיל אתה גבור ואמור שאר קרובץ במקום השייך. וכן שמעתי ממנו שפ"א בר"ה שהחזיר מוה"ר מיישטרלין1 מיישטרלן. יצ"ו התפלה של י"ח ואמר האל הקדוש. ואמר הוי חוזר לתחלת ברכת מגן, ואמור זכרנו ומי כמוך ואל תאמר קרובץ בג' ברכות הראשונות אלא הקרובץ השייכים אחר הג' ברכות. וזכורני פעם אחת ראיתי בתפלה של קהל בניאושטט, שכתוב בה אתה גבור לעולם, והשם שכותב בכאן כתוב בא"ד2 עי' עטרת זקנים או"ח סי' קי"ד. ואמרתי זה להגאון זצ"ל ולא אמר לי דבר, וכן מצאתי בתפלה אחרת. +האשירי כתב בריש מס' תענית1 סי' א'. כתב אבי העזרי שאם סיים ברכת מחיה המתים ולא הזכיר משיב הרוח ועדיין לא התחיל אתה קדוש, אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש, וכן בשאלה ע"כ. וכן מצאתי בא"ח בס' קי"ד, וז"ל כתב אבי העזרי אם שכח מלהזכיר עד שסיים מחיה המתים, והזכיר קודם שהתחיל אתה קדוש אין צריך לחזור וכו' (וכן מצאתי בס' אשירי בריש מסכת תענית) וזכורני שאמר ובדברי קדשך ולא קדשך. +וזכורני שאמרתי גואל וחזק אתה. וא' לי למה אמרת וחזק? אמור חזק אתה בלא וא"ו. [העתקתי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממוהר"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון ז"ל, שפעם אחת שכח ותן טל ומטר קודם שהיה יום ס' מע"ל מן התקופה. ואמר1 ולא חזר כי אמר. כדי הירושלמי2 שהביא אבי העזרי והעתיקו הרא"ש במס' תענית פ"א סי' ד' ועי' בטור סי' קי"ז, ובפר"ח שם כ' וז"ל: פסק אבי העזרי וכו' ואעפ"י שלא נהגו כן יש מי שלמד מדבריו שאם לא שאל ביום ס' ואם נמנה מעל"ע אין הס' נשלמים בעת שמתפלל אין מחזירין אותו וכו' ועי' בפרמ"ג שם. לסמוך עליו בשעת השכחה]. הצבור היה מתחיל שאלה להזכיר בערבית, והוא שכח להזכיר שאלה בערבית3 וכן העלה בשו"ת ר' חיים כהן סי' ב' דאם שכח בתפלת ערבית ותן טל ומטר א"צ לחזור ולהתפלל. ואינו חוזר ומתפלל. ונוהג השמש באושטריך לקרות שאלה קודם י"ח ברכות בערבית, וכשהשמש היה ש"ץ קרא לפני ברכו. ואמר בברכה י"ד מהרה לתוכה תכין ולא יכון כי כן כתוב בתשובת אשירי. +[כתב הח"ר יעקב בן מוהר"ר מיישטרלן יצ"ו], אשר כתב דכל הדעות כתבו בברכות האמצעות אם טעה בהן חוזר ואומר במקום שנזכר אפילו שלא על הסדר. וק' לך על זה ממסכת מגילה1 ד' י"ז ע"א הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותנא עלה (שם) וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה. ולא דקדקת יפה בחבורים, דאדרבה רוב הדעות לא ס"ל הכי רק באו"ז במסכת מגילה2 סי' שע"ד. כתב, דר"ת סבר הכי וכתב דרש"י לא סבר הכי. ובאשירי בפ' אין עומדין3 סי' ך. כתב דאדרבה דרש"י סבר הכי, ותוס'4 ברכות ד' ל"ד ע"א ד"ה אמצעיות. מק' עלה ממסכת מגילה כמו שהקשה, ומפרשי' בשם רשב"ם דאין לה [סדר], פי' שיצטרך להתחיל באתה חוננתנו כמו בג' ראשונות, וכן איתא בגמ' ריש פ"ב דמגילה5 ד' י"ז ע"א ושם ע"ב בתוס' ד"ה הסדיר. +ואחר שסיים תפלתו בין ביחיד בין בצבור, היה כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ולא אמר שום דבר. ועקר רגל של שמאל תחלה פסיעה אחת ואח"כ עקר של ימין עד כנגד שמאל. וכן עשה עוד ב' פסיעות, ואח"כ הופך פניו לצד שמאלו1 עי' תה"ד סי' י"ג. ואמר עושה שלום במרומיו. וכשיאמר יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו. כשהוא ש"ץ אמר ואמרו אמן והיה כורע לפניו, אבל כשמתפלל ביחידי אמר ועל כל ישראל אמן, ולא אמר ואמרו. וכורע וזוקף ועמד שם עד דמטי ש"ץ לקדושה וחוזר למקומו שמתפלל שם. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ג וז"ל וכורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ובעודנו כורע קודם שיזקוף יטה בראשו לצד שמאל וכו', וכתב עוד וי"א עד דמטי ש"ץ לקדושה וכו'. + +Daf 22 + +[וזכורני שאמר כשחזן מנגן ביו"ט והיחידים מנגנים עמו אינם עושים כדין בל"א עז אישט דענוך ניכט רעכט. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ד, וז"ל והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש ע"ש]. ויחיד שמתפלל י"ח ברכות וסבר לסיים תפלתו קודם שיתחיל ש"ץ, וכשבא היחיד למחיה המתים התחיל ש"ץ י"ח היחיד אינו רשאי להמתין לש"ץ עד שיגיע למחיה המתים, כדי שיאמר קדושה עם הצבור. אלא היחיד מתפלל תפלתו בלא הפסק כמו שהתחיל. [וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ד, וז"ל והמתפלל אינו פוסק לא ליהא שמיה רבה ולא לקדושה ולא לברכו וכו']. וזכורני דהוה מאריך בכוונה באמן דהאל הקדוש ושל שומע תפלה יותר משאר אמן.1 עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה. וכ"ה בפ"ד ה"ו ועי' בתוס' ברכות ד' כ"א ע"א ד"ה עד שכ' ולכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ובפירוש לבעל ס' חרדים בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה הוסיף ע"ז כלומר זהירות גדולה מאד יותר מבשאר אמן. ועי' בב"י סי' ס"ו ובד"מ שם סק"ג. +[כתב נ"ל אברהם מנדיל], לדזיו ליה כבר בתי' שלם. מן יומא דין ולעלם, אהובי הגביר הרב ר' אברהם יצ"ו. ואשר שאלתני מי שעומד בסוף ברכת השלום בשחרית ומסתפק אם אמר שלום רב או במנחה איפכא. דע כי בימי חורפי דנתי לפני מ"ו הקדוש דודי מוהר"ר אהרן ז"ל. דכיון דכתב במרדכי בשם מהר"ם בסוף מסכת מגילה וז"ל, ואגב אורחיה אבאר מה שנהגו לומר לפעמים אלהי' ברכנו ולפעמים שים שלום, ולפעמים שלום רב כו' משמע דאינו מטבע' חכמים לומר כך וכך אלא מנהג האחרונים. ואנשי כה"ג לא תקנו רק לומר ברכת שלום באיזה פנים שהוא, ולכך אינו חוזר בהן אם משנה. ואם בספיקא נמי למה יחזיר? אפילו קודם החתימה ושלום רב, כנ' וכנ' אהוב' הקט' והצע' שבישראל. +[שאילת י'1 פסקים וכתבים סי' ק"ט. כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]. מי שמתפלל בלחש בעת שש"ץ חוזר התפלה, ובעת שסיים ש"ץ ברכה שיש לענות אחריה אמן, באותו פעם לא סיים היחיד תפלתו שהיה יכול לענות אמן. אך טרם שסיים הקהל לומר אמן סיים תפלתו, אם יכול ג"כ לענות אמן, נראה, דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור יכול לענות אמן עמהם. דעניית אמן נמי מן הברכה היא, כדאיתא פ' ג' שאכלו2 ד' מ"ז ע"א מ"ש רובא דאכתי לא כליא ברכה. דקא' תלמודא מ"ש מפי רוב העונים, משום דאכתי לא כלתה הברכה, ופרש"י הת' דעניית אמן נמי מן הברכה היא. וכן שמעתי מפי מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל, שהקפיד על הכהנים שהיו עוקרין רגליהן לחזור למקומן קודם שסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת ש"ש. משום דאי' פ' ואלו נאמרין (דף ל"ט ע"ב) שאין הכהנים רשא' לעקור רגליהם עד שיסיים ש"ץ ברכת ש"ש, והיה סבור דקודם עניית אמן לא נסתיים הברכה כדלעיל. +ויכוין רגליו זו אצל זו כמלאכי השרת, בשעה שאומר ש"ץ קדושה, ואין זה מגסי הרוח1 תה"ד סי' כ"ח. ונושא את גופו כלפי מעלה ג' פעמים כשא' קק"ק, וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ה, וז"ל ובני אשכנז וצרפת נותנין עיניהן למעלה ונושאין גופן כלפי מעלה וכו'. [וזכורני כשא' קד' שותק מעט, ואח"כ אמר ק' שנית ושותק מעט, ואח"כ אומר ק' ד' צבאות בלי הפסק]. וכשאומר ברוך כבוד שחה ראשו מעט בין שהיה ש"ץ בין שעונה עם הצבור וכן כשעונה ימלוך ד'. אבל כשאמר לעומתם או ובדברי אינו שחה ואמר עם ש"ץ לדור ודור עד תחלת הברכה מהאל הקדוש. + +Daf 23 + +[כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]1 פסקים וכתבים סי' קכ"ד. שלומך ישגא לחד' אהו' מבחר פניני' הרב ר' בנימן כ"ץ יצ"ו. שאילותיך הגיעוני אשתקד אחר הפסח ובפעם ההיא ל"ע וע"כ נחלתי בידי שלא היה לי כח אפילו לקראתן ובעראות בעלמא, ובכן נדחת השעה וע"י כמה עסקים וטרדות וטלטולים לא הבנתי לדקדק בדברי' ולהשיב עליהן עד עתה. מקרוב טורחני עמי' מוהר"ר יוזמן כ"ץ יצ"ו להשיב לך עליהן, ונעתרתי לכך, ואף היה מאד עלי לטורח כי זה יותר מירח ימים שחשתי בעיני ל"ע. וקשה לי לראות, ולדקדק בגמ' פי' ותוס' ובחבורים כי אם מעט. ורוב אשר השבתי לך מבחוץ הייתי קורא אל הסופר אשר לפני, והוא כתב מפי. לכן תדקדק בעצמך וגם תדרש מפי אחרים בכל דברי אלה, אם נמצאו נכונים ישרים [וישרים]. וסדרתי אותם פרשיות פרשיות ונתתי ריוח בין פרשה לפרשה, ועל כל לשון שאילת' על כל אחת תשובתה תחתיה כאשר תראה כתוב למטה. [ואני הכותב אכתוב כל אחד במקומו עם הסימנים בע"ה]2 עי' מ"ש לעיל בהערה מ"ב. +במודים דרבנן1 פסקים וכתבים סי' ק' הביאו בד"מ סי' קכ"ז סק"א. אם יש בו הזכ��ת השם משום ה' זוקף כפופים. נראה דיש בו הזכרה כמו שהוא כתוב בגמ' ובחבורים ובתפלות, ואין להקפיד על זוקף כפופים, דנראה דלא הקפידו חכמים על זה אלא בסוף ברכה. ותדע דכתיב בהג"ה במיימוני וביתר חבורים, דנוהגים בר"ה וביוה"כ לומר בכריעה זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן, והמדקדקים זוקפים בסוף ברכה. אלמא דלא קפדינן אלא אסוף ברכה דהרי כמה שמות יש בבכן, ובכן ובתמלוך ואמרי' נמי בתלמ'2 ברכות ד' ל"ד ע"ב המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, דהיינו כדאיתא בירושלמי פ"א ה"ה ר' סימון בשם ריב"ל המלך כשהוא כורע אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפילתו. דהמלך כשהוא כורע ומתחיל ש"ע שוב אינו זוקף עד גמר י"ח. +[בענין כריעה של מודים תמצא הירושלמי בספ"ק דברכות ולפי דעתי ההג"ה במיימוני1 פ"ה מה' תפלה סי' פ'. מבואר יותר]. [מאל רבא שלמה רבא. להאלוף הגדול מוהר"ר יודא ס"ל מינץ יצ"ו. כבר ידעתי שהתוס' מביאים הירושלמי בספ"ק דברכות2 ד' י"ב ע"ב ד"ה כרע. ולא ישחה יותר מדאי, וכן כתוב בסמ"ק, אבל עדיין לא ידעתי השעור מלא ישחה, ע"כ. אבל מוהר"ר יודא אוברניק יצ"ו הראה לי בספר שלו, שא"ז כתב3 באו"ז ה' תפלה סוף סי' צ"ב וז"ל וקבלה בידי דהיינו אין לשוח כל כך עד שיהא פניו כנגד חגור של מכנסים שאינו דרך כבוד. עד שיהא פיו כנגד חגורו של מכנסיים. וא"ח בסי' קכ"ז המתחיל וכשיגיע ש"ץ למודים כתב חלוק [שליח] צבור ליחיד, וכמדומה לי ששמעתי זה השעור מן הגאון זצ"ל כמו שכתב א"ז]. +והברכה מברכת כהנים אומר בנגון בקול רם עד ובניו כהנים. ובאותו תיבה דכהנים קורא להם כהנים בנגון בקול רם ואז מתחילים הכהנים לברך. וכן מצאתי מזה בא"ח בסי' קכ"ח, וז"ל: אבל עכשיו שש"ץ רגיל לאומרה בכל פעם, גם כשהכהנים נושאים כפיהם נכון לאומרו, וכן היה ר' מאיר מרוטנפורק ז"ל וכו'. + +Daf 24 + +[כתב הר"ר אליעזר קלוזנר]1 כ"כ הרמב"ם בה' נשיאת כפים פי"ד הי"ב וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך בא"י וכו', אמנם סיים שם ואח"כ מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם. ושכנה"ג האריך בזה ועי' בפר"ח. לכהנים טוב לנהוג שיתחילו בברכה קודם שהן מחזרין פניהם ובתוך הברכה יחזרו פניהם, נאום הקטן והצעיר שבישראל. ואין רשאי לומר יברכך בב' או בג' נגונים2 עי' תה"ד סי' כ"ו. משום טרוף הדעת, כגון יברכך בניגון אחד ויאר בנגון שני וישא בנגון שלישי. וזכורני שאמ' מה שאומ' יברכך בנגונים חדשים אי איישר חילא אבטלינא. ואמר אם ש"ץ כהן, אם יש כהן אחר לא יעלה לדוכן אע"פ שמובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טרוף דעת, אלא יעמוד שם ויקרא אחר לכהן. ואמר רבון העולמים בכל פעם כמו שכתב המיימוני3 פי"ד מה' תפלה סי' ה' הביאו בתה"ד סי' כ"ז. בשם מהר"ם בהג' כשמנגנים הכהנים סוף התיבה מוישמרך וכן אמר לויחונך וכן לשלום.4 נ"ב: וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ל ויכוין דלסיים בהדי כהנא דעני צבורא אמן כו'. [ואם בא לו חלום ביום שעולים הכהנים לדוכן אפ"ה היה מטיב], אבל שאר פסוקים לא אמר. וכן דרש מוהרר"י ווילא זצ"ל שלא לאמרו הפסוקים, וכן מצאתי בא"ח בס' ק"ל5 לפנינו קכ"ח. והמנהג באושטריך שהכהן שרוצה לילך לדוכן למחר, אינו צריך לפרוש מאשתו בלילה. +[כתב מוהר"ר זלמן קיצינגן זצ"ל]. ואשר דרשתני על הכהן גברא רב' מיושב בעיר, וכהן אחר שאינו מיושבי' שם בא לעיר לפעמים, והוא שונא בתכלית עם הכהן גברא רבא. ולכך אי' רצונו לעלות לדוכן עם א��תו הכהן שבא לעיר, אם יוכל לדחותו. מן הדין נראה דאין בידו לדחותו, אע"פ שהוא שונאו בתכלית. אם הוא שונאו בחנם איסורא קאעביד גברא רבה, ואף אם יודע בו דבר עברה שמצוה לשנאותו על ככה, מ"מ הא מה בכך? הא מייתי ראבי"ה מן הירושלמי דפרק הניזקין1 ה"ט הביאו בטור סי' קכ"ח ועי' באו"ז ח"א סי' קי"ב בשעשה תשובה. ובמרדכי שלהי מגילה2 ובב"י סי' קכ"ח העתיק דברי המרדכי בשם הראבי"ה. כתבו שלא יאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא יברכני? משום דכתיב ואני אברכם, וא"כ מדינא מצטרף עמו לדוכן. וא"ת דמשום דאינו מיושב בעיר אין לו דין ומשפט בכל מילי דצבורא בבהכנ"ס, א"כ תגרום מחלוקת ואנצויי טובא. דלפעמים אחר' ימחו בני הקהל שלא לקרות לתורה מי שאינו מיושב בעיר הן כהן הן לוי הן ישראל, כדי שיהיו המה נקראים תדיר ויאמרו בכל כה"ג שלי שלי, ולי"א (אבות פ"ה מ"י) היא מדת סדום, ואין ראוי להרגיל מדות כאלו בישראל. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +וכן הורני מ"ץ1 עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב ס"ק ד'. כשיש ב' כהנים בעיר אחת ושונאים זא"ז, ואחד מהם אינו רוצה לעלות לדוכן עם חברו. ונותן טעם לדבריו ואומר דאינו מחוייב (להעלות) לעלות דכיון דהם אינם באהבה כ"א בשנאה, אין סברא ונכון שישתתפו יחד לברכת הכהנים, שהוא הבאת שלום והם אינם בשלום זה עם זה. ונ"ל דאין זה דברים של טעם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דכל אחד עושה מצותו המוטל [המוטלת] עליו. כי כל אחד יכול לעשות מצותו בלא חברו, ואינה תלויה זה בזה. ואפילו אם אין שם כהנים אלא אותן שנים (אך) [אז] הם אגודים יחד קצת, דאלו לאחד אינו קורא כהנים ולשנים קורא כהנים, מ"מ משום הא אינ' תלויי' זה בזה, רק הש"ץ קורא להם (אותם) אתם כהנים כל אחד יעשה כאשר מוטל עליו. ואפילו את"ל דמשו"ה נקראו אגודים יחד, מ"מ אין בכך כלום. דאפילו מודרים הנאה זה מזה, מותרים לעשות מצוה יחד, דמצות לא ליהנות נתנו. ולא דמי לג' שנדרו הנאה זה מזה דאין מצטרפין לזמון2 תוס' ברכות ד' מ"ה ע"א ד"ה אכל טבל, מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד מודר הנאה מן השנים וכו' יכול להצטרף עמהן לזימון וכו', אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין, ועי' בטור סי' קצ"ו. וק"ל. ואת"ל דאין חייב לעלות עם שונאו, או אינו רוצה לעלות לדוכן עם שונאו, הורני מ"ץ אותו שלא רוצה לעלות עם שונאו, אם יכול לכוף חבירו שיחלק עמו הנשיאות כפים, לומר לו לך עלה אתה ליוצר ואנכי למוסף. כי האידך אמר איני רוצה לבטל מצותי ואעלה בכל פעם כאשר מוטל עלי, ולא אכפת לי אם אתה עולה עמדי, ואם ממאן אתה לעלות עמדי מאי איכפת לי, ולאו כל כמינך לבטל מצותי בשביל שטותך. ולפי הסברא נ"ל דלא יכול לכופו לבטל מצותו, דכי אמרי' לאדם (חוטא) חטא או לא תקיים מצותך בשביל שיזכה חברך? אע"ג דכי עולה פ"א ביום שוב אינו עובר34 תוס' ר"ה ד' כ"ח ע"ב ד"ה הבא ועי' בב"י ריש סי' קכ"ח. נהי דלא עובר מ"מ מצוה5 מ"מ. עביד בכל פעם. וראיה כדפרישית לעיל דבכל פעם מברך אקב"ו וכו'. + +Daf 25 + +[כתב שאי' מהר"ר משה מינץ יצ"ו ממעגנץ], ואשר שאלת על שני כהנים שבעיר ושונאים זא"ז, והאחד אינו רוצה לעלות עם השני לדוכן ונותן טעם לדבריו. וכיון שאינם באהבה ובשלום ביחד, אין סברא שיתחברו ביחד בברכת שלום ואהבה ורצון. נראה דטעם זה לפגם הוא, ממ"נ אם הוא שונאו לחנם קא עבר על לאו דלא תשנא אחיך, ועתה בא להוסיף חטאיו לבטל בשביל כך ג"כ מצות ברכת כהנים. ואם יודע בו דבר עברה שמותר לשנאותו, מ"מ ראוי הוא שיתחבר עמו לדוכן שאין הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה. שאפילו כהן רשע שהוא שונאו של הקב"ה ראוי לעלות ולברך, כדאיתא במרדכי שלהי מגילה בשם ראבי"ה, דמייתי מן הירושלמי דכהן מגלה עריות ראוי לברך, משום דהברכה תלויה בהקב"ה כדכתיב ושמו את שמי ואני אברכם. וא"כ מאי איכפת ליה למקום ב"ה בשנאתם? הוא שומע הברכה מפיהם ואפילו שהוא שונא אותם אעפ"כ מברך ברחמיו הוא ישראל. וכבר השבתי כך למהר"ז קיצינגן יצ"ו על נדון זה. +יחי אדני לעד, וקרסול לא ימעד, לריש גלותא נר ישראל נשיא הנשיא' מ"ו מהר"ר ישראל יצ"ו, ע"ש כל חונה דגל דמ"ץ, דשותי' מני' דמר מי מקור מים חיים,1 מיהא. הנה אמ"ץ באתי למתבע אולפנא מפומי' הלכה למשה מסיני, והוריני, כל ימי היה לי תמהון על אותן כהנים שלא רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מביהכנ"ס למה עומדים בחוץ עד שיסיימו ברכת כהנים? כי לפי דעתי היו יכולים לחזור לביהכנ"ס מיד כשהש"ץ מתחיל מודים. כי הטעם שיוצאים לחוץ זהו משום שלא יאמרו להם (להעלות) לעלות ואז היו צריכים לעלות מן אמור להם, ולכך יוצאים לחוץ כדא"ר שמעון בן פזי קאי בין עמוד' ר' אלעזר נפק לבראי2 ג"ז שם בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב, ומלות לריש גלותא היו כתובות בר"ת והמעתיק טעה וע"פ נדפס שם לרבן גמליאל. ומעתה כשהש"ץ התחיל מודים יכולים לכנס לביהכנ"ס! כי אמרי' כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה3 ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד ר' יודא בן פזי בשם ר' אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה, ר' יודא בן פזי כד הוה תשיש הוה חזיק רישיה וקאי ליה אחורי עמודא. ר' אלעזר נפיק ליה לברא. ועי' ברא"ש פ"ג סי' כ"ב ובב"י ריש סי' קכ"ח. ודוחק לפרש הפשט דשוב אינו עולה מעצמו, אבל אם אומרים לו [צריך] לעלות, ודוחק הוא זה. דהא ילפינ' מן וירד מעשות החטאת והעולה וגו', ומסתמא אהרן מעצמו עלה. או שמא י"ל דגם לאהרן אמרו לו (להעלות) לעלות, כדי שיהא מצווה ועושה טפי משלא אומרים, דגדול מצווה ועושה כו', דעתה כיון דאמרינן לו לעלות מוכרח לעלות בע"כ, דאל"כ היה עובר כדילפינן מן אמור להם. אבל אם לא אמרינן לו לעלות נהי דמ"מ מקיים מצוה, מ"מ מיעבר הוא דלא עבר, ואת"ל דכן הוא, מ"מ היו יכולים לכנס אחר התחלת ברכת הכהנים, או אחר שקרא הש"ץ כהנים, והתחילו הכהנים הברכה. וכן מצאתי במרדכי4 סוטה ד' ל"ח ע"ב כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה וכו' ל"ש אלא שלא עקר את רגליו. של ר' שמשון, דיכול לכנס אחר שקרא [הש"ץ] כהנים! וז"ל: כהן שאינו יכול לישא כפיו, כגון שהוא אבל תוך י"ב חדשים מאביו ואמו, יצא חוץ לביהכנ"ס קודם שיתחיל הש"ץ רצה עד אחר שיאמר החזן כהנים, ואז ישוב לב"ה, בשם הר"ר יעקב מן שפירא עכ"ל, וכן משמע בא"ח ע"ש. + +Daf 26 + +וכן הורני מ"ץ1 ז"ל המרדכי מגילה סוף סי' תתי"ז מכאן הצריך ה"ר יעקב הלוי משפירא לצאת לכהן מבית הכנסת קודם שיתחיל ש"ץ בעבודה כשהכהן אינו נושא כפיו ע"י דחדיק רישיה או בתוך שנים עשר חדש על אביו ואמו כי אז נוהגין שלא לישא את כפיהן. וכ' הב"י סוף סי' קכ"ח שא"צ להיות חוץ לבהכ"נ אלא בשעה שקורא כהנים. ועי' להלן מה שהעיר ע"ז בעל תה"ד בתשובתו. כשכהן יחיד עולה לדוכן, שמעתי י"א שאינו יכול לברך אקב"ו כו' ויעלה בלא ברכה. ו��ותנים טעם לדבריהם, דכיון דכתיב בסמ"ק2 מהר"ם מינץ בתשובה סי' י"ב ועי' במג"א סי' קכ"ח ס"ק ט"ז ובפר"ח סק"י בשם כנה"ג. דיחיד אינו עובר אפילו אם אומר לו לעלות, דכתיב אמור להם לשון רבים, א"כ אינו חייב לעלות והוי ברכה לבטלה. ונ"ל דאינו כן, דנהי דלא עובר, מ"מ מקיים מצות עשה אם עולה3 סי' קי"ג וכ"ד ר"פ הובאה בטור ריש סי' קכ"ח. כדמשמע לישנא דסמ"ק גופיה, דקאמר אינו עובר משמע מיעבר הוא דלא עבר, מ"מ מצוה היא דרמי עליה, מדלא קאמר אינו חייב לעלות. ועוד דהא אפילו נשים דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, מ"מ מברכות כיון דמכניסות עצמן לחיוב מכ"ש הא. ועוד יש להוכיח דליתא, דהא כהן שעלה ג"פ ביום, יוצר, מוסף (נעילה) [ונעילה] מברך בכל פעם אקב"ו וכו', דלא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף4 עי' בטו"ז סק"ג ובס' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה שע"ט. נגד מנהג זה, אע"ג דאיתא בהדיא בהג"ה במיימוני5 עי' בלבוש סעיף ג' שיש פנים לכאן ולכאן וצ"ע, ובברכי יוסף ס"ק י"ב ובשיורי ברכה שם האריך בזה עיי"ש. ובכמה דוכתי, דאם עלה פעם אחת ביום שוב אינו עובר אפילו אם אומר לו עלה, ומ"מ מברך תלתא זימנא אפילו בחדא יומא. ומשמע ג"כ במיימוני6 פט"ו מה' נ"כ סי' ט'. דכהן אחד מברך, וז"ל: אם היה כהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, וש"ץ מקר' מלה במלה וכו' עכ"ל. מדקאמר מתחיל לברך, משמע דקאי אברכה שמברך אקב"ו כו', ולא קאי אברכת כהנים לומר לך שיתחיל מעצמו לברך יברכך, דהא קאמרי' אח"כ וש"ץ מקר' כו'. אכן אינה ראיה גמורה, דיש לדחות ולומר לעולם קאי אברכת כהנים, ולומר לך דתחל' מלה של ברכת כהנים דהוא יברכך מתחיל מעצמו בלא מקרא, ואח"כ מיברכך ואילך מקר' לו מלה במלה. וכן משמע אח"כ מתוך המיימוני גבי שנים שאין מקר' להם מלה ראשונה דהיא יברכך, רק מיברכך ואילך. וז"ל: היו שנים או יותר אין מתחילים לברך עד שיקרא להם ש"ץ תחלה, ואמ' כהנים והן עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא להם מלה במלה על הסדר, עכ"ל7 שם ברמב"ם פי"ד ה"ח. אכן י"ל את"ל גבי שנים דעת המיימוני כמו שכתבתי דמקר' דוקא מיברכך ואילך, מ"מ גבי כהן אחד אין סברא לומר הפשט הכי אלא הש"ץ מקר' לו הכל, דמ"ש יברכך משאר מלות כו'. בשלמא לגבי שנים יש ליישב דעת המיימוני דלא צריך להקרות מלה ראשונה, דסבר כיון דקרא לשנים כהנים הוי כאלו אמר כהנים אמרו יברכך, לכך אין צריך להקרות להם יברכך רק מיברכך ואילך. אבל גבי חד דלא קרא מתחלה כהנים, למה לא יקר' לו מלה ראשונה כשאר מלות. + +Daf 27 + +[כתב שא' מרי מהר"ר משה ס"ל מינץ יצ"ו ממגענץ],1 משמע דמקרא מיברכך ואילך מדקאמר והם עונים ואומרים יברכך אחר קריאת כהנים והוא מקרא וכו' ולא אמר איפכא, והוא מקרא להם והם עונים מלה מלה ואומרים יברכך וכן לעיל מיניה משמע ג"כ דמקרא מיברכך ואילך וז"ל ומגביהים ידיהם נגד כתפיהם ומתחילים יברכך וש"ץ מקרא אותם מלה מלה וכו' עכ"ל, כ"ז נשמט כאן ויש להשלים ע"פ הנדפס וכ"ה בכת"י מינכען. שלומך יסגא לחדא אהובי מוה"ר משה ס"ל יצ"ו. אשר דרשתני על דבר הכהנים בזמן שאינם רוצים לעלות לדוכן הולכים חוץ לביהכ"נ קודם רצה, ואינם חוזרים לבי"ה עד לאחר ברכת כהנים. ולפי דעתך הי' רשאי' לחזור ולכנס מיד לאחר שיתחיל ש"ץ מודים, או לכל היותר לאחר שקרא החזן כהנים. וכתב' שמצאת' במרדכי של ר' שמשון כך בשם ר' יעקב משפירא שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. דע לך כי במרדכי דילן בסוף מגילה כתב ��"כ דברי הר"ר יעקב ממש בסגנון זה שכתב, אבל אינו מסיים שם במידי שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. אמנם באשירי בההיא פירקא כתב נמי ההיא דירושלמי דר"א נפק לברא, ופי' אשירי הטעם דנפק לברא, כדי שלא יהא בב"ה בשעה שהחזן קורא כהנים, שאז היה עובר בעשה כשלא יעלה כשקורא כהנים. משמע שלאחר שקרא כהנים אין לו קפידא אם הוא בבהכנ"ס. אמנם נראה למצוא טעם למה נהגו הכהנים שלא לחזור עד אחר ברכת (כהנים) [הכהנים], משום דאמר בפ' ואלו נאמרין (דף ל"ח ע"ב): אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, רב אמר אף חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, ול"פ כאן שעלה לפרקים כו'. ונראה דאע"ג דמפרש תלמודא דרב איירי כגון שאינו עולה אפילו לפרקים, מ"מ כיון דחייש תלמודא לפגם כהונה, [משום] (ב)הכי נוהגים הכהנים סלסול בעצמם שלא לכנס כל שעה שהכהנים מברכים, כדי שלא יחשבו עליהן שהן פגומין, ולכך אין עול' ומברכין. אמנם אשר כתבת ודקדקת לפרש דהא דקא' תלמודא כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, היינו דוקא מעצמו אבל אם אומרין לו לעלות עולה, הא ליתא ע"כ מכמה הוכחות. חדא דשוב אינו עולה משמע דאינו עולה כלל. ועוד דפריך תלמודא אהא דריב"ל והא ר' אמי ור' אסי סליקו? ומאי פריך?! דילמא אמרו להם לעלות וסליקו. ותו דפריך בתר הכי אהא דקאמר דסגי דעקר רגליו, ופריך מהא דתנן דש"ץ אם הבטחתו שחוזר לתפלתו רשאי, והא לא עלה2 פסקים וכתבים סי' כ"ב וסיים שם ע"כ השיב מורי למ' מינ"ץ ועי' בב"י ריש סי' קכ"ח. מאי פריך?! דילמא קא' דרשאי כשיאמרו לו. ואשר כתב די"א דיחיד העולה לדוכן שאין יכול לברך אשר קבו"צ, אין נראה כלל דמדקאמר תלמ'3 כגירסת רש"י שם ובגמ' איתא והא לא עקר ועי' בהגהות רד"ל שבש"ס דפוס ווילנא שם?. אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים, לאחד אינו קורא משום דכתיב אמור להם. משמע דלא אימעיט יחיד, אלא ממה שאנו דורשים מאמור להם ולא מגוף המצוה כלל. וההיא דסמ"ק נמי כיון דדרשי' מאמור להם דאינו עובר אלא כד יימרון להון, אבל יחיד דליתא באמור להם לכך אינו עובר. וראיותיך אשר כתבת אינם להוכיח, (דדרשות) דרשות הוא לברך כמו הנשים, אבל שחייב לברך לית לך ראייה. וההיא דמייתי (הוא) [הא] דקאמ'4 שם ד' ל"ח ע"א. אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ורצית לפרש דר"ל אקב"ו, תמיהני אי אברכת אקב"ו קאי איך יתכן לומר מתחיל מעצמו, מה שייך תחילה וסוף בברכה אחת? בשלמא אי קאי אברכת כהנים שמברכים אותה בהפסק שייך לומר תחילה או סוף וק"ל. ועוד דוקא5 ר"ל הרמב"ם. מסיפא דהאי בבא דמסיים ואם הם שנים או יותר אין מתחילין לברך עד שיקרא ש"ץ כהנים והם עונים יברכך כו', מוכח להדיא דמתחילים לברך לא קאי רק אברכת כהנים ולא על ברכת אקב"ו וק"ל. +[וזכורני פעם אחת אמר לי טול ספסל או שרפרף שקורין שעמיל והעמד אותו לפני ארון הקדש בב"ה שלי, כדי שיעמדו עליו הכהנים כשילכו לדוכן, וגבוה השרפרף היה טפח וחצי]. וזכורני כשאינו יכול לעמוד בטוב אחר קדושה היה יושב עד שמגיע ש"ץ לברכת ש"ת ועומד עד אחר שאמר מודים דרבנן. אבל כשיכול לעמוד עומד מתחלת י"ח, עד אחר שא' אמן יהא שמיה כשאין אומ' תחינה. אבל כשיושב לתחנה אינו עומד לקדיש, וכשהיה מוסף הוי יושב ליתברך עד שרוצה החזן לפתוח ארון הקדש. + +Daf 28 + +כשאין אומ' תחנה בב"ה של קהל משום ברית מילה, גם הוא אינו אומר תחנה בב"ה שלו1 דוק. משום דקהל דוחין תחנה. וזכורני שהגאון ז"ל הלך מבית הכנסת שלו לב"ה של הקהל אל המילה, אע"ג שא' שמועה בשם הזקן מוה"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל הדר בווינא, כשהבחורים שלו רוצים לילך אל המילה, אמר להם הגאון ר"מ ס"ל ז"ל2 עי' באליהו רבה סי' קל"א סק"י שכ' דפ"פ נוהגין כשמילה בבהכ"נ ישינה וחדשה א"א תחנון בכל ב"כ דאומרים דכולהו גרירין אחר בהכ"נ הנ"ל, ועי' תשובתו בפסקים וכתבים סי' פ"א. ש"י בויטיל"ש נאמ"ן3 נ"ב: איודי"ש [אי"נ די"ש; ועי' גידעמאנן ח"ג צד פ"ה הערה ו'] בשם הכיס כך היה מקלל. מה אתם רוצים לעשות אצל המילה, כדי לענות אמן על הברכה תלכו לבית השחטן ושמעו כמה ברכות וענו אמן. [כמדומה לי ששמעתי שאמרו על ר' מאיר דלעיל, מי שהוא מחרים מת באותה שנה]. והיה נוטה לצד ימינו כשאמר תחנה, [וכן מצאתי בא"ח בס' קל"א: וז"ל ובאשכנז נוהגין להטות על צד ימין וכו']. +עוד הורני מורי אין אומרים תחנה ביום הנשואין במקום שהחתן בב"ה בשחרית והחופה היא מיד אחר יציאה מב"ה. ואין להביא ראיה ממילה שאין נפילה אפילו בתפלת יוצר אפילו קודם המילה. דהתם חשיב המילה כתפלה דהא אומ' עלינו לשבח כו' וקדיש יתום אחר המילה, וגם המצוה נעשה דוקא בב"ה, משא"כ שייך כלל גבי חופה. ואע"ג שמשמע קצת בהג"ה במיימוני פ"ה דאפילו בנשואין אין נפילה אפילו בתפלת יוצר, דכלל יום המילה ויום הנשואין ביחד, איכא למימר דאיירי במקומות שנוהגים לעשות החופה בשחרית קודם תפלת יוצר, כמו ברינוס שמכניסין חתן וכלה בשחרית תחת הכיפה, וזה חשיב חופה שלהם. כמו שכתב במרדכי ריש כתובות, על מה שמקדימין ברכת חופה לקדושין, וז"ל: כי הכנסת החופה היא שמוסרה לחתן בשחרית קודם הברכה עכ"ל. אלמא דחשיב חופה כה"ג, אבל לפי מנהגינו איכא למימר לעולם דיש נפילת אפים בתפלת יוצר. +[כתב הר"ר פנחס יצ"ו שהוא עת' מה"ר],1 ועקם דבריו שלא להוציא דבר מגונה מפיו. ואם י"ל תחנה ביום ו' בשחרית כשהחתן בב"ה, נראה דאין לומר תחנה הואיל ובאותו יום יכנס לחופה כולי יומא חדא מילתא ומועד דיליה הוא. וראיה מע"פ דאין אומרים למנצח משום שחיטת פסחים אע"ג דאין שחיטת פסחים אלא לאחר חצות. גם אמר לי עמיתי מוה"ר אייזק לוי שיחיה שנוהגים ברינוס אפילו ביום ה' רגילים החתנים לצאת מב"ה קודם רצה, כדי שיוכלו לומר והוא רחום ותחנה. פעם אחת בא חתן לב"ה שלו ביום ה' קודם חתונה שלו וא"ה אמ' והוא רחום ותחינה וקרא החתן לס"ת. +כשהיה מתפלל במקום שאין שם ס"ת1 פסקים וכתבים סי' פ', ובהגהות למנהגי ר"א טירנא מנהג של שבת ס"ק מ"ז ובד"מ סי' קל"א סק"ז. בין ביחיד בין בצבור אין אומר תחנה, וכן ה' אלהי ישראל, כך שמע מפי רבו מה"ר אהרן פלומיל זצק"ל. אבל כשיש שם ס"ת אמר תחנה וכן ה' אלהי ישראל אע"פ שאין שם מנין. וזכורני שא' ובכל זאת שמך הגד' לא שכחנו. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל ס"ל ז"ל, ועל כל זאת מנהג פשוט שנופלים בתחנון בביהכנ"ס החצון2 רוקח ה' תפלה סי' שכ"ד. ונראה הטעם דלכך נעשית מתחלה ישבו [שכישבו] פעמים מקצת הקהל בחוץ גרירי בתר צבורא לענין זה, דליחשוב במקום ארון. כמו שתי חבורות בשני בתים השמש מצרפן. וגדולה מזו התיר הרא"ש3 מהרי"ל ה' תפלה ואמר המתפלל בחצר בית הכנסת כל זמן שפתח ב"ה פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחינה וכו'. כשהשליח [צבור] עומד על המפתן דמצרף ליה שבפנים ושבחוץ. ודבר קל הוא זה לחשב במקום ארון, ועזרת נשים תוכיח דאפילו פתח פתוח ליכא במקצת קהלות, אטו מי לא מחייבי בנפילת אפים? אלא הכל חשיב חד לענין זה, מצאתי. + +Daf 29 + +1 הביאו בטור סי' נ"ה. שלום רב לאוהב תורה אהוב' שאיר' מה"ר יעקב יצ"ו. אשר שאלתני במה שראית בסמ"ג דמצורע כשנכנס לב"ה עושים לו מחיצה גבוה י' ברוחב ד' אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון. והבנתם אלו הדברים דמשום קדושת תפלה הן צריכים ולא משום טומאה כלל, דאל"כ מאי נ"מ ביוצא אחרון ונכנס ראשון? לא הבנתם כשורה פי' משנה זו דאינו אלא משום טומאות2 פסקים וכתבים סי' צ"ח. אמנם דע כי יש לי פירוש ר"י מסימפונט3 ישנן כאן בערך שש תיבות מחותכות ואשר לא נראו רק ראשי האותיות וגם ארבעת מלים הקודמות יש למחוק ומקומן להלן אחר תיבת ומצאתי והכותב שגה ברואה. מכל סדר טהרות, ודקדקתי במסכת נגעים פי"ג ומצאתי4 עי' אור החיים לר' חיים מיכל סי' תתרפ"א. טומאות אהל דמצורע מטומאות אהל דמת. ובכמה גווני במוקף צמיד פתיל ובכלים שבתוך בור ודות שבתוך הבית, דלענין [אהל] דמצורע אם הכלים או האדם ברשות אחר מן המצורע, אע"ג דבאהל אחד הן ותקרת הבית מאהלת על שניהם טהורים האדם והכלים. וכן לענין ישיב' המצורע נמי חלוקים הן, דלגבי מת לא בעינן שישב הנושא כמו באבן המנוגעת. ומעתה אפרש לך משנתך דעושים לו מחיצה גבוה י' כדי שתפסיק בינו ולבין העם, שלא יטמאו לפי שהן ברשות אחר. אע"ג דהתקרה מאהלת על כלן אין קפידא כדבארתי לעיל. ומה שצריך רוחב ארבע היינו כשעור גופו של אדם כשהוא יושב ומתפשט כדאיתא במסכת עירובין5 פי' משנה זו דאינה אלא משום טומאה ומוכח התם במשנה הסמוכה לה [י"א] דחלוקה כ"ה בדפוס ויש להשלים תיבות אלו שנשמטו פה. ונכנס ראשון ויוצא אחרון, היינו משום דאין המחיצה מגע' עד הפתח, ונמצא כשהיה הולך מן הפתח עד המחיצה לא היה דבר מפסיק בינו ובין העם ויטמאו. ולכן נכנס ראשון שעדיין אין אדם שם עד הגיעו תוך המחיצה ויוצא אחרון נמי מהאי טעמא, וכל זה דקדקתי מפי' ר"י מסימפונט. +תשובה למה"ר יעקב יצ"ו בן מהר"ר מיישטרלין זצ"ל. מצאתי במחזור אחד שהגיה מהרי"ו ז"ל בעלינו לשבח ומושב יקרו ע"פ מהר"ם. ומה"ר איסרלן ז"ל הגיה באותו מחזור וכסא כבודו. ומצאתי בא"ח בסי' קל"ג וז"ל: וי"א וכסא כבודו בשמים ממעל ואין לומר כן אלא מושב יקרו עכ"ל. ושאלתי למה"ר יעקב מטרישט יצ"ו מה טעם מי"א שאין לומר מושב יקרו? ואמ' משום דיקרו בגי' ישו! ומה שכתב א"ח ואין לומר כן סבר דאין לשבש המחזורים הישנים בשביל כך. וכן אמר הגאון מוהר"ר ישראל ז"ל ואנחנו כורעים וכן בכל מקום שכתוב ואנו הגיה ואנחנו1 ד' מ"ח. אפס זולתו בסגול ולא בצרי כלל. +העתקתי ממהר"י שהעתיק ממהר"ף ששמע מן הגאון זצ"ל1 וכ"ה בכלבו ס' קכ"ב ועי' ביוסף אומץ ס' נ"ט. אם התחילו במנין להתפלל ויצאו יכול לגמור אפילו סדר קדושה, כיון דקדיש האחרון קאי גם על הי"ח ועל כל התפלה. פעם אחת הוי ט' בב"ה ואחד הוי מתפלל י"ח, ואפ"ה אמר לש"ץ שיעמוד להתפלל, [וכן מצאתי בתשוב' שאי' מהרי"ל זצ"ל, וז"ל: כתב מהר"ם בתשובה ומייתי לה בהג"ה מיימוני פ"ח דרשאי לומ' כו']. ולא היה קורא בתורה הפרשה או הסדרה כשמתפלל ביחיד. וכן מצאתי בתשב"ץ בסי' נ"ח וז"ל כדאיתא במגילה דאין קורין בתורה בפחות מעשרה ע"ש. + +Daf 30 + +[כתב הר"ר בנימן כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]1 עי' תה"ד סי' ט"ו. בעליות לס"ת על המגדל אם יש לעמוד2 פסקים וכתבים סי' קי"ט. בפתח העומד במזרח או במערב, וכן לירד מן המגדל, כך אני נוהג ה��גדל בפתח שהיא לי בדרך קצרה במקומי בבית הכנסת, ויורד אני מן המגדל בפתח האחר שהוא בדרך הארוכה לי עד מקומי, כדאמרי' הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה. ונוהג' בניאושטט אם אין שם כהן נתפרדה החבילה, פי' שלא יקרא לוי כלל ולפעמים3 לעלות. קורין במקום כהן הגאון זצ"ל. ואמ' שמוה"ר שלום זצ"ל נוהג בניאושטט אם היה הקורא כהן לא רצה שקרא [שיקרא] אותו כהן כהן אחר לס"ת. כן כתב המרדכי במסכת מגילה בפ' הקורא4 ורוב פעמים. אבל בשאר מדינות אושטריך נוהגין לומר יעמוד כהן אחר, וכן הדין גבי לוי, ואמר הגאון זצ"ל שלא נוהגין אחריו5 סי' תתי"ג רבינו אפרים היה מוחה לכהן שהוא שליח צבור לקרות כהן חברו לס"ת וכן לוי שהוא חזן לקרות לוי חברו לספר תורה כדאמרינן כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון וכן בלוי כמו כן. ורבינו יואל דחה סברתו וראייתו ואמר כי מנהגנו טוב כי הכל יודעין שכהן מותר להיות שליח צבור ואי משום אורחים הבאין מארץ רחוקה מה הן יודעין שהחזן הוא כהן ואי משום המכירין אותו אין לחוש ועי' בב"י סי' קל"ה. כמו השר זצ"ל. וזכורני כשיש לו סגן אינו רוצה לקרות עד שקרא לו החזן יעמוד ר' ישראל בר' פתחיה! אבל בניו היה קורא בן מוה"ר ישראל, ושמעתי הטעם: הוא יכול למחול על כבודו ולכן קורין לו כסתם בני אדם. אבל בניו אינם יכולים למחול על כבודו או אינם רוצים למחול ולכן קורין אותם בן מהר"ר ישראל. וכן כשהיה חזן אינו רוצה לברך ברכת התורה עד שקרא לו הסגן יעמוד ר' ישראל בר' פתחיה, וכן מצאתי בא"ח בס' קל"ט וז"ל ואין רשאי לקרות עד שיאמרו לו קרא וזהו שנהגו שש"ץ קורא לעולין וכו'. וזכורני כשקורין לו לעלות לס"ת עמד שם עד שבא אחר וכן אחרים נהגו כן במדינתו. מי שאינו יודע לקרות בס"ת הכתב אפילו בלא נגינות אסור לו לעלות לס"ת ולברך הברכה. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"א וז"ל: מי שאינו יודע לקרות אינו ראוי שיקראוהו ש"ץ וכו'. וזכורני דהוי יושב בשעת קריאת התורה כשיש לו צער בעמידה, אבל מ"מ עמד אע"פ שאינו יכול לעמוד בטוב כשמגביה הס"ת או כשהחזירה לארון הקדש. ואמר בב"ה צריך לומר הקורא בנגינות העליונות מעשרת הדברות, אבל כשאחד מעביר הסדרה בתרגום צ"ל הנגינות התחתונות על סדר התרגום. ופ"א חסר בס"ת תיבה אחת וא"ה קרא בו אותה סדרה כיון שהתחיל בה היה מסיים בה אותה סדרה. אבל שמעתי משמיה דמהר"י וויל דמפסיק באמצע הסדרה ונטל ס"ת אחרת מן הארון וסיים בו אבל מ"מ באמצע ענין לא היה מפסיק. +כתב הר"ר יושע טורק יצ"ו, בני ר' קעחל שי' עדיין לא בה הנה לתלמוד הזמן1 כן. וראיתי מכתבו אשר כתבת' לו משאלו ואשיבך עליהם. ראיתי את דב' מ"ו הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל, שהורה הלכה למעשה כההיא תשובה דא"ז, שאין ליקח ס"ת אחרת אם נמצא טעות בקריא' בתורה. וכן אני נוהג אחריו2 הזה. +מותר ליתן סרבל על ידו כשמגביה הס"ת היכא שהקלו' הגיע למטה מן תפיסת יד של ס"ת ואסור ליגע בגויל של ס"ת. כשמוציא החזן הס"ת לקרות1 פסקים וכתבים סי' ע' ועי' בב"י סי' קמ"ג. על הבימה שקו' אלמימר"א הולך הגאון ממקומו ומחבק ומנשק לס"ת, וכן כשמחזירו, וכן ראה ממה"ר הילל זצ"ל. וכשמגביה הס"ת היה כורע, כן כתב במסכת סופרים. +מצאתי במסכת סופרים1 בה. וז"ל: מיד גולל ס"ת עד ג' דפין ומגביה [ומגביהו] עכ"ל. וזכורני שהורה ג"כ המגביה ס"ת צריך להראות לעם ג' עמודים, וסיים במס' סופרים ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו. שמצוה לכל האנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל! ואח"כ כתבו שאין כבוד לתורה להיות יחידה ביד החזן יחיד. וכיוצא בו אין מן המובחר שיעמוד החזן לפני התיבה, אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחר לשמאלו כנגד ג' אבות. ואח"כ כתבו כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושין כשהיו מוציא' את התורה, וכשהיו מחזירין אותה היו הולכין אחריה מפני כבודה. והיכא שיש ו' ישראל [ישראלים] וד' לויים קורא הישראל שני פעמים כשרוצה לקרות ז'. והכהן והלוי קורא למפטיר לשבת ויו"ט. אבל כשיש מפטיר שלישי2 פרק י"ד הלכה י"ד. קורא כהן או לוי. וזכורני כשיש לו גלילה היה יושב אצל ס"ת, עד שהלך החזן מן המגדל והוא הולך אחריו עד כמעט למגדל3 אינו. לפ' שלח לך אמר לקורא תתחיל למפטיר ויאמר ה' וגו', דבר אל וגו', משום דאין מתחילי' פחות מג' פסוקים אחר הפ'. וכן מצאתי בא"ח בסי' קל"ח וז"ל: הנכנס והשומע אומר שלא קרא עם הראשון אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה עד כאן. + +Daf 31 + +ואמר שמותר להשכיר או למכור מקומות בעזרת נשים אפילו המקומות הבנויים בחומה בניאושטט. וזכורני במרפורק שהמקומות בעזרת אנשים כל אחד מוריש מקום שלו לבנו רק ג' מקומות או ד' על התיבה שקו' זיצ"ל1 למנורה. היה הפקר לישב שם הנוכריים2 שקו' זיר"ל, וצ"ל זידל. ואמר הגאון זצ"ל כשאחד אינו בביהכנ"ס [שיכול לישב במקומו], אז יכול נוכרי לישב באותו מקום משום ברוב עם הדרת מלך. וזכורני כמדומה לי ששמעתי שהעולם (אומרים) אומר שבנה פרנס בגרעץ בית אצל בית הכנסת ושמו הנדיל ז"ל3 ר"ל שאינו מן התושבים ודלא כמ"ש ברי"א קע"ט. מחותנו של הגאון זצ"ל. ולא רצה הגאון זצ"ל שמגביה גגו מגגו של ביהכ"נ, עיין פ"ק דשבת (דף י"א ע"א). וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ן וז"ל ומגביהין אותה עד שתהא גבוה מכל בתי העיר וכו'. וזכורני שהישיבה בניאושטט היה בבית מהר"ר שלום זצ"ל, והיה שם גם ארון הקדש בישיבה ובית הכנסת ולפעמים הולך הגאון זצ"ל שם על הישיבה כי יש לו ישיבה בביתו. וכשישבו הבחורים בב"ה על הישיבה והוי מקצת (בחורים) [הבחורים] ישבו שאחוריהם נגד ארון הקדש ולא אמר הגאון זצ"ל להו מידי. +במסכת תמיד בפ"ק במתני' מי שטבל יבא והפיסו פירשב"ם ובעזרה אי אפשר לפייס דאין לעמוד בעזרה בלא מצנפת. כדא'1 כינוי לשם מנוח ולשם שבתי. הממונה בא ונוטל המצנפת של אחד מהם ויודעין שממנו מתחיל הפייס א"נ כיון דהוו קיימו מסביב אי אפשר דהוו אחוריהם לבית עכ"ל. ואמר הגאון זצ"ל מכאן משמע שאין לעמוד בגילוי הראש בב"ה כיון שאמרי' שאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת2 יומא כ"ה ע"א.? והשיב לנו3 ושאלתי לו והא עומדים בבית המוקד ללא מצנפת. ב"ה שלנו נקרא ביהמ"ק מעט והוי מקודש כמו עזרה דמקריב בתוכה. וגם אמר מכאן משמע שאין לעמוד שאחור שלו כנגד הארון הקדש, משום דארון הקדש דמי להיכל. אבל מ"מ הכהנים או החזן עם הס"ת משום כבוד הצבור מהפכי' פניהם אל העם. וכן מצאתי במס' סוטה בסוף פ' אלו נאמרין (דף מ' ע"א), א"ר יצחק לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי הכהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה ר"נ מהכא ויקם המלך דוד וגו' וכו'. +ואמר שאין להתפלל פעמי' ביום אחד בבית הכנסת אחד תפלה אחת משום דנראה כשתי רשויות. ואמר כשאין הצבור מתפלל בב"ה אין צריך לישב אם אחד הולך לשם לב"ה. ועיין במרדכי בפ' בתרא דמגילה. והנ"מ ב"ה שלו שעשה על תנאי, אבל ב"ה של קהל צריך לישב אם הולך בה לצורכו, כגון לקח סדור למכור לאחר. אבל אם הולך בה לשם מצוה כגון לקח סדור להתפלל אין צריך לישב. אבל כשהצבור מתפלל ורוצה לקרות אדם מב"ה צריך לישב, ואמר פסוק אחד אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. [וכן מצאתי בא"ח בסי' קנ"א וז"ל שהיושב בה מצוה שנא' אשרי יושבי ביתך]. +ולא רצה שיאכלו הבחורים על הישיבה, אע"ג שהתנה בשעת הבניין להשתמש בו. [מצאתי בי"ד1 לי. בפרק ד' מתלמוד תורה וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת]. וזכורני שלא היה מבטל ברצון בית הכנסת שלו מלהתפלל ביה2 סי' רמ"ו. אפילו כשהלך חוץ לעיר, והיה אמר לבחורים [להבחורים] שיתפללו בו. רק ימים [בימים] נוראים [הנוראים], ולגשם ולמגילה כשהוא בריא הלך הוא וכל הבחורים אל בית הכנסת של קהל. ורוב פעמים היה אחר קורא המגילה לבני הבית בעשרה בבית הכנסת שלו. ולא רצה שיתן כלי על התיבה שקורין עליה בס"ת כדי להטיל בה מעות של צדקה משום דהוי כתשמישי חול, ולפעם אחרת אינו חש על זה. [כתב בספרו ע"י התנאי שרי לב ב"ד מתנה עליהם]. וזכורני כשיש לאחד נר ביום שמת בו אביו אם הנר דולק עד הלילה צוה לי לכבות אותה כדי שתהא דולק' בשעת התפלה [פעם אחרת]. וזכורני שיש מנהג במרפורק להדליק נרות של שמן ביוהכ"פ בשביל קרובים המתים, והדליקו בנרות של חרס והנהיגם להדליק השמן בזכוכית או במזרקים, משום דנרות של חרס הוי מאוס, וגם אין עניות במקום עשירות. וקודם שיצא מבית הכנסת בחול אומר חוקו שיר היחוד וחוקו תהלים [בטלית גדול], אבל בשבת אמר חוקו בביתו וכן בשעת הצינה. ולאחר שיצא מב"ה בחול היה מברך על ט"ק כמו שפי' לעיל בהלכות ציצית. ואח"כ טעים מיני דייסא כגון צוויביל3 בו בי'. או גרוץ ושתה כוס יין, [הכל בלא נט"י. מ"מ מברך לפניו ולאחריו אבל לא טעים מידי קודם שאמר חוקו], ואח"כ הלך לביהמ"ד. + +Daf 32 + +[וזכורני שאמר השעה שאני לומד בכל יום ביומי דשבעה לבר הלכה דיומא אני מחשיב אותה במקום תמיד. ולא ראיתי שהיה מביט לאותה שעה, אפילו כשהיה בדרך לקח נר של שעוה שדולק כשעור שעה ולומד אצל הנר בין בלילה בין ביום בסמ"ק שלו או בספר קטן כגון או"ה, ואפילו בימי חוליו ל"ע שאינו יכול לקרות בספר קריתי אני לו או אחר בספר והוא שמע. ומה שלומד על השאילות ששאלו רבני הדור, גם הוא לומד וכותב להם באותה שעה או מה שכתב על הטענות שנשלח לו או שלומד עליהם, לומד באותה שעה. ובחוה"מ של סוכות לומד קהלת או לומד בספרו או בספר אחר]1 צוויריל. וזכורני שלא הלך לשוק אלא ביום ו' לקנות דגים לכבוד שבת. לסוף לא הלך לגמרי לשוק ושלח אחר לקנות לו דגים. וזכורני כשראה בעל בית אחד שיש לו קצת מחיה והיה רודף יומם ולילה אחרי הממון ותמיד היה [היתה] מחשבתו אל העושר ומשאו ומתנו אינו באמונה. ואמר הגאון זצ"ל אינך מצליח בדרכיך, בל"א אמר וויל טו מיט גוואלט רייך ווערדן דש אישט איין וואנדר, יש אפילו חכמים שאינם ראויים לעושר כי מתנה היא מאת השם ית' כמו שנאמר העושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל. +[ז"ך] וזכרוני פ"א לקח הגאון זצ"ל עגלה מן הגוי בחוב שלו. ומכרתי אותו לגוי אחר שנתן להגאון זצ"ל עצים בהעגלה כמו שווי'. וראה הגוי שאני הולך באמונה עמו ופעם אחרת כשהביא לי עצים א"ל שיש לו שונא שהוא כפרי עשיר ואיני אוכל לו אלא אם אתה תרצה לסייעני ואמרתי הן. ואמר הגוי לך עמי אל השופט, והוא רוצה לומר אל השופט שאני הלוה לו סך מעות ושיכתוב בספר שלו, כי כן המנהג בניאושטט. ורוצה לומר אל השופט ששמו כשם הכפרי העשיר, ואמר שהוא יודע שהשופט אינו מכיר אותו וגם הכפרי העשיר. ומעתה הוה נכתב לך הכפרי העשיר בספר, וכל זה רוצה לעשות בשביל שהוא שונא לו, אבל מ"מ אתה צריך לתן לי דבר מועט מעות מזומנים וספרתי הדברים לעי' אל הגאון. ואמר לי אל תעשה אין לך ריוח בזה, ותאמ' לכפרי שאין אתה עוסק (בזה) [באלה] הענינים. [וזכורני פעם אחת אמר על הישיבה שהיה שטר שכתוב על הנייר. ובא השטר לפני דיניהם והגוי' היו מוכיחים שהיה השטר מזויף, משום שהיה בנייר צורה אחת כמו שהדרך בכל נייר יש צורה לסימן שמכיר בו איזה אומן שעשאו. ואותה צורה שהיה [שהיתה] בנייר של שטר אינה זקנ' כזמן השטר, כי האומן מן הצורה אינו זקן כמו זמן השטר]. פעם אחת לא רציתי לטול מכלי שיש בו ברזא שקורין בל"א הענאליין, כשהפך לכאן היו יוצאים המים מן הכלי וכשהפך לצד השני היה סותם הכלי, משום דהברזא לעולם היה יורד' טפה אחת והפסיק' מעט, ואח"כ יורד' טפה אחרת. וגער בי1 על מן וזכורני עד כה נטה קו בכתב יד. זצ"ל למה (לא) [אינך] נוטל ידך מכלי שאני נוטל, וכי חסיד אתה מכל הבחורים? ואמר הגאון זצ"ל כתבו הפוסקים באלו טרפות אפילו היכא שנהגו איסור במקומו בעוף ובא למקום אחר שנהגו היתר באותו עוף יכול לאכול עמהם, אע"פ שדעתו לחזור. ומכ"ש שאתה צריך לטול מזה הכלי, ואמרתי לו זה הכלי ניקב בכונס משקה. וא"ל מנא ידעת? ואמרתי לו שנתתי זה הכלי בתוך כלי אחר (מלאה) מלא מים וכנסו המים. ואמר לי מנ"מ2 הגאון. במסכת נדה בפ' בא סימן (דף מ"ט ע"ב) ר' יודא אומר כופף אזני הקדירה לתוך הכלי ומציף עליה מים כו' ע"ש, והולכים אחר המיקל גבי נט"י. ועוד מה שיורד הברזא טיפין טיפין זה אינו נקרא שבר כלי ואינו נראה השבר. ואמרתי לו לא ידעתי (זה) [אלה] הטעמים, וגם אפילו לומדים אחרים לא ידעו3 כתב. וזכורני שתשובתי מספק [מספקת] לו, כמדומה לי, מ"מ היה מתקן הכלי לאחר זמן. + +Daf 33 + +מותר לטול מכלי לנט"י אפילו דרך פיו אם ניקב במוציא משקה, משום דבנט"י הולכים אחר המיקל, והביא ראיה ממשנה דמסכת ידים1 ראה בתרומת הדשן סי' רס"א הביאו בב"י סי' ק"ס ועי' בד"מ סי' קנ"ט סק"א. (פ' בא סימן), מים שנעשו בהן מלאכה פסולים לנט"י כגון שקרר בו את היין או הדיח בהן כלים, אבל הדיח בהן כלי' מודחין או כלים חדשים כשרים. עיין באשרי2 פ"ב מ"ד. וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ס וכן נמצא בסוף הלכות נט"י המתחיל והתקדשתם וז"ל: הר"ח פסק שאסור לטול ידיו לאכילה ממים שמצננין בהם יין שכבר נעשה בהו מלאכה. +פעם אחת חתכתי באצבע שלי וכרכתי עליו בגד וא"ל כשאתה רוצה לטול ידך טול ידך שלא במקום הבגד. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ב וז"ל: כתב א"א הרא"ש ז"ל, שדי לו במה שיטול שאר היד שלא במקום רטייה ע"ש. לפעם אחרת אמר לי שופך רביעית מים בפעם אחת על אותה יד שכרך בה בגד. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ה וז"ל או ישפוך רביעית באחת על היד ע"ש. +בפרק עושין פסין (דף כ"א ע"ב)1 בפירושו למס' ידים פ"א מ"ג. בדבור מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על [דעת] (דברי) חברי. ואע"ג דאמרינן בפ"ק2 בתוס' ד"ה מוטב. ד' דברים פטורים במחנה מרחיצת ידים וכ"ש במקום סכנה מחמיר על עצמו היה. וגוי שהגביה ידיו למעלה עד ששופך ג' פעמים על ידיו או ששפך רביעית בפ"א על ידו וכן השני ידיו טה��רות. וצריך [וצריכה] האשה להסיר הטבעות מעל ידה בשעת נט"י. וכשבא לאכול נוטל ידיו כמו בשחרית כמו שפי' לעיל אבל כשאכל רק פירות נוטל מעט מים בידו אחת [האחת] פעם אחת כדי לשפשף חברתה, והיה שתי ידיו טופח ע"מ להטפיח אע"פ שנטל ידיו כבר פ"א לתפלה. וכן מצאתי בסמ"ק במצוה ציונו וז"ל: הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וכו'. הג"ה ונ"ל שר"ל שנוטל ידיו כמו לפת, אבל לטול ידיו דרך נקייה אין לחוש וצ"ע עכ"ל. [וזכורני בכל פעם שרוצה לברך ברכה אחת נוטל מעט מים כמו שפי' לעיל גבי פירות] ואמר שא"צ נט"י רק למה שצריך ברכה בורא מ"מ. וזכורני כשאין עליו חגור [חגורה] ורוצה לשתות מים או לאכול פירות עשה יד שמאלו על בטנו עד שברך והפרי ביד ימינו. אבל כשבא מבית הכבוד ואין עליו חגור [חגורה] ורוצה לעשות ברכה אשר יצר עשה ידו אחת [האחת] לפניו וידו אחת [האחת] לאחריו [והיו ידיו כחגור3 ד' י"ז ע"א.] ובליל שבת הוא נוטל ידיו תחלה ואשתו אחריו, ואחריה כל הבחורים. וזכורני שאין סדר בנטילה לבניו וכן בחול הוא נוטל ידיו תחלה ואח"כ כל בני ביתו, ולא חש על ההפסק בין נטילה להמוציא. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ו וז"ל: ר' יואל הלוי כתב שאין לחוש על ההפסק כו'. + +Daf 34 + +וכשאחד חותך מן הלחם לעשות המוציא צריך לחתוך אם נוטל הקטן שהגדול עולה עם הקטן. ופלוגתא דר"מ ור"י לענין טומאה1 כחגורה. [וכמדומה לי פלוגתא דר"מ ור"י בפ' העור והרוטב]2 טבול יום פ"ג משנה א'. והג"ה במיימוני ע"ש. וכן מצאתי בא"ח בסי' קע"א וז"ל: וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה שאר הככר עמו. כללא דמילתא כשיש שם לחם שלם אפילו של גוי אפילו פת קיבר מברכי' על השלם ולא על החתיכות לבן וכשר ואין מסלקין החתיכות מן השלחן. אבל כשיש שם לחם שלם שחור כשר ויש שם לחם שלם לבן של גוי מסלקין את של גוי מן השלחן ומברכין על הכשר. חתיכות של חטין עדיף מלחם שעורים שלם ודגן נמי אקרי שעורין3 חולין קכ"ז ע"ב. +1 השוה לזה מ"ש בתה"ד סי' ל"ב. [כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק, שאילת ח'] לחם שלם ובו דבוק חתיכת פרוסה איך לעשות לברכת המוציא? אם טוב להניח בו מחובר שיהא הפת גדול, או טוב יותר לפרוך הפרוסה מן השלם כדי שיהיה הככר שלם לברכת המוציא? לא בארת יפה דעתך אם הוא בענין זה בשני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפות ונדבקו בתנור כך, ונחתך מן האחת והשנית נשארה שלמה, כה"ג ודאי טוב יותר להפריד החתיכה מן השלמה כדי שתהא נראה שלמה, ממה שיניחנה דבוק בה כדי שתהא נראת גדולה. דקי"ל שלמה קטנה עדיפא לענין ברכה מפתיתין גדולים. לעשות המוציא לחם אפילו על פחות מכזית כשרוצה לאכול פחות מכזית מלחם גמור. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ח וז"ל: ופת גמור אפילו פחות מכזית מברכין עליו המוציא, אבל לאחריו אין מברכין ג' ברכות אלא על כזית, וכן נמצא בברכות מהר"ם. +ונוהג להטיל מלח כשרוצה לברך המוציא על כל לחם לבן וכשר. ואמר מה שהביא מלח על השלחן כדי שלא יקטרג השטן מה שממתין בין נטילה לברכת המוציא. וכן כתבו התוס' בפ' שלשה שאכלו1 פסקים וכתבים סי' ק"ו. ומשום הסברה דלעיל נוהג להטיל מלח כשרוצה לברך המוציא על כל לחם2 צ"ל כיצד מברכין ד' מ' ע"א בתוס' ד"ה הבא מלח. לבן וכשר. אבל אם אין שם מלח אינו ממתין בברכת המוציא בשביל המלח. וכן מצאתי בא"ח בס' קס"ז וז"ל או מליח במלח כעין שלנו אינו צריך ע"ש. +ואמר שצריך לברך ברכת המוציא על פשטי��א. וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ח וז"ל: וכל דבר שבלילתו עבה אפילו אם בשלו במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא כו' ע"ש. וזכורני כשהלך בליל פורים לקרובץ שלא רצה לאכול גם קרעפליך, וכן מצאתי בברכות מהר"ם וז"ל ואותו פרטרש ורומזליש חייבים בחלה וכו'. וזכורני פעם אחת אכל רמון שקורין מילגרם והושיט לי חתיכה מן הרמון לאכול, ואני מתירא לאכול מן הרמון כי אינו מצוי בניאושטט ולכן היה הדבר חשוב. ואמר לי קח ואכול כי כן נמצא כתוב כל הרואה שאכל דבר שיש בו קיהוי שקורין זערלכט ואינו אוכל קשה לשניים. כשאמר לי כן ואקח ואוכל. מצאתי בא"ח בס' קס"ט וז"ל, ואסקנא כללא דמילתא כל דאית ביה ריחא ואית ביה קיוהא צריך ליתן לו מיד כו'. + +Daf 35 + +כששלחו לו הפרנס' דורונות נתן לי דבר מועט, כגון דגים או מאכל שנעשה מדגים שקו' אינעבר או אבטחים שקו' מילאון, ואפילו רוב פעמים נתן לי מבר1 אפי' על לחם. אווז שהוא מאכל שמן; לפעמים קונין בניאושטט כבד מאווז בעד רביעית זהו' הגרי. והאווז קונין בעד חלק עשרים מזהו' הגרי2 מכבד. ומכ"ש שנתן דבר מועט מאלו לשאר בני ביתו, וכששלחו לו הרבה דגים ויין משובח נתן גם (לבחורים) [להבחורים]. וזכורני שלא נוטל ידיו בין בשר לדגים ושאלתי למהר"ר יוסף דקלון, היו"ד כתב3 עי' מש"כ גידעמאנן שם צד קל"ג. בשם הרא"ש ז"ל היה [שהיה] רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג, והשיב אנו לא נוהגים הכי וראיה כתב. ויש מחמירין בדבר ליחד כלים לבדו גם זה אין אנו עושים. [ועוד ראיה להיתר מדא' חזקיה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח (חולין דף קי"א ע"ב), כו' תיפוק ליה הדגים אסורים משום טעם בשר, אלא אין נוהגים כמו הרא"ש. ושאלתי לו איך מתרץ הרא"ש חזקיה? והשיב, הקערה אין נותן [אינה נותנה] אלא טעם בשר הנבלע בקערה לדגים. אבל כשאכל בשר עיקר טעם הבשר בין על ידיו והזוהם כמו בשר עצמו]. אבל בק"ק דפדוא וכל מדינות אטליא נזהרין לרחוץ ידיהם בין דג לבשר. ואפשר משום שנותן [שנותנים] שמן זית לדגים כשבשלם [כשבשלום]. +כשאכל מגבינה היה מחתה בשניו בנוצא של אווזא. וזכורני שאמר שהברזל קשה לחתה בשנים. [וזכורני שלא רצה לאכול לחם דבש1 בטור סי' קע"ג. בל"ע לעצלט בלא נט"י. אבל כשנאפה שנית הלחם עם בשמים אכל בלא נט"י], ונהג כפוסק רבי משה ב"ר מימון, בין אכל בשר [בהמה] בין אכל בשר עוף (והיה) היה ממתין ו' שעות בין סעודה לסעודה כשרוצה לאכול אח"כ גבינה. אבל אין להקפיד על הקטנים אם אכלו בשחרית בשר ובצהרים גבינה, אע"פ שלא שהו כשעור שש שעות. וגם אינו מוחה לאחרים שאינם מדקדקים במעשים. אבל לבנו היה מוחה מיד שהיה בר מצוה, וכן מצאתי בא"ח בס' קע"ג וז"ל: עד שישהא כשעור סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב, [וכן ביו"ד בס' פ"ט]. ולא חש אם אכל בשר אחר גבינה בסעודה אחת, אבל היה מדיח ידיו ופיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי להדיחו יפה. ואח"כ עושה קנוח לפיו. +תמד שעושים מענבים שאינ' דורכים כל צרכיהם בגת; ונתן עליהם מים מברכים עליו שנ"ב אפילו בתוך הסעודה. משום דאשיר"י1 עם בשמים. היה מסופק אם מברכין עליו שנ"ב או בפ"ה ומכח ספק עושין שנ"ב. אבל פת אינו פוטר אותן משום שמא מברכין בפ"ה. [וכן מצאתי בא"ח בסי' רע"ב וז"ל: שמרי יין שנתן עליהם מים או החרצנים וכו' ע"ש]. שמרי יין שנתן בהם מים מברכין עליהם שנ"ב, אבל לא נתנו בהן מים אפשר מברך נמי שנ"ב. +כשמברך בשעת אכילה בפ"ה ואין לו1 בבא בתרא פ"ו סוף סי' ט. פנא�� לשתות, ואמ' כשאתה רוצה לשתות הוי מברך בפ"ה! וכן מצאתי בא"ח בס' קע"ד וז"ל: הלכך בכל ענין כל אחד מברך לעצמו ע"ש. [כתב2 לי. בספרו]: ונוהגין באושטריך לעשות הטוב והמטיב דוקא על היין המשובח3 תרומת הדשן סי' ל"ד. ריינ"ו בעל"ט אושטיכ"ו4 כגון. ווינקי"ל. כתב בספרו: גם נוהגים באושטריך ביינות המופלגים אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין. +כשאוכל פירות מבושלים שנתבשלו לשם תבשיל בתוך הסעודה אוכל בלא ברכה. אבל פירות שנצלו בתנור של בית החורף עשה ברכה. וכשאוכל פירות חי אכל בתחלה מעט בלא פת ועשה ברכה. וכן מצאתי בא"ח בס' קע"ז וז"ל: אוכל תחלה מעט מהן בלא פת צריך לברך עליהן ע"ש. + +Daf 36 + +[כתב מה"ר יודא ממרפורק] יורני נא מור' האיך נוהגים בדא שנוי מקום בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן. דפליגי בה ר"ח ורש"ש פ' ערבי פסחים1 או שטיכו. ונחלקו בה הגאונים, יש פוסקים כר"ח וי"פ כרש"ש. דלכאורה היה ראוי לנהוג כרשב"ם וכאשירי וסמ"ג דפסקו כרב חסדא כדי למעט בברכות. אמנם שמעתי מבחורי' פה שהורית' להם בשבועות כאלפס וכמיימוני דפסקו כרב ששת. אם אמת כך מסתמא טעמ' דמר דיש לנהוג כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' כדכתב מהר"ם. +[כתב מוהר"ר יודא מרפורק יצ"ו], שלומך ישגא לחדא אהוב' שאיר' עמי' מהר' יודא יצ"ו. אשר שאלתני אי נהגי' כהגאונים שפסקו כרש"ש בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומ', או כהגאונים שפסקו כר"ח, נראה דנהגינ' כרב ששת. וכן ראיתי מן המדקדקים שלא היו רוצים לאכול פת בבית אחר אפילו כשעומ' בסעודתם, אא"כ נתנו דעתם מתחלה כשישבו בסעודתם לאכול בבית אחר, ואפילו בפורים או בחתונה. ומה שכתבת שטוב הוא למעט בברכות, אין לומר כן אנדון זה. משום דאדרבה נחמיר שלא יאכל כלל בבית אחר ולא יברך, כדי שלא יהנה כלל בלא ברכה הצריכה לו לדעת ר"ש, ואף כי קי"ל הילכתא כותיה דרב ששת באיסורא, מתוך כך יש להכריע כאן קצת כמותו. +וזכורני שלא נטל מים אחרונים כל השנה לבד ב' לילות של פסח, כמו שכתוב טעם בסדרו של פסח [לקמן]. כשעשה קדוש בשבת או ביו"ט בלילה או ביום נטל ד' כוסות. אחד שמברך עליו נטל ביד ימינו והשני נתן בצד ימינו [של כוס]. והשלישי בצד שמאלו [של כוס], והרביעי נתן לפני הכוס שמברך עליו. ונטל (זה ה) כוסות אלה משום עטור. אבל בלילי פסח או לסעודת שלישית נטל רק כוס אחד. וזכורני שא' לי שאירי מהר"ר אייזק ס"ל ז"ל, שנוהג הגאון זצ"ל להגביה הכוס בין הג' כוסות למעלה כשעור, ולא חוץ לכוסות כנגדו או לצדדין. וזכורני כשאמר זמירות בכל לילי שבת ששייך לומר בהם זמירות על השלחן קודם שאכל פשטיד"א. ועומד לפניו על השלחן הד' כוסות לעיטור כמו שפי' ושפך אותם מלא יין בלא מים, וכשהתחיל לזמר היה מגביה כוס האמצעי [מעט] ועומד על השלחן. וכשמסיים הזמירות [טועם מכוס האמצעי וכל היושבים על שלחנו]. ונתן מאותן כוסות אחד או ב' לבחורים [להבחורים] לטעום את כלן. ואח"כ נתן לכל אחד מן הבחורים חתיכה פשטיד"א. ובשחרית בשבת על השלחן [עשה עיטור ואמר זמירות] כמו בליל שבת קדם שורטבי"ל1 ק"א ע"א ועי' בב"י סי' קע"ח מחלוקת הפוסקים בזה. ונתן לבחורים [להבחורים] כוס א' או ב'. וכן עשה ביו"ט בשחרית ואמר רק זמר שלו [שעשה שכתבתי אותו בהלכות פסח לקמן]. ואם נשלח לו יין ביו"ט מן הבעלי בתים לדורון, שפך לאותן כוסות ונתן כוס אחד לבחורים [להבחורים] או יותר. ובליל שבת אמר כל מקדש שביעי ומה ידידות מנוחתך, לפעמים מה יפית. לפעמים זמר אחר השייך לענינו של יום, כגון מעוז צור ישועתי בחנוכה. ובשבת שחרית ברוך ה' יום יום וברוך אל עליון ויום זה מכובד, ולפעמים זמר אחר מענינו של יום כגון יום שבתון לפ' נח. ובמצאי שבת אמר חדש ששוני ואגיל אלי חיש גואלי אלהים יסעדינו. ואמר פידיני2 עי' אלי"ם צד נ"ט. שהוא לשון הקרא ולא פידיני3 פידינו. +[כתב הר"ר אברהם מהר"י], ואשר כתב מההיא דסמ"ג בקצור דפי' עטור היינו לעשות עטור לכוס למעלה מן המשקה. כבר שמעתי גם הך פירושי' ולא סבירא לי כלל. דתלמודא1 פידינו. מפרש להדיא עטור, מ"ד מעטר ליה בתלמי' מ"ד מעטר ליה בנטלי נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 37 + +וכשרוצה לברך ברכת הזמון היה מדקדק במצנפת שלו שהיה מכוון על ראשו משום מורא שכינה. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ג וז"ל: אלא יהא יושב באימה ע"ש. ז"ך. וזכורני כשאכל הוא וחשובי אושטריך לסעודות, היו יושבים על השלחן במטרו"ן שקורין קאפ"א. בפ' הדר1 ברכות נ"א ע"א. בדבר שכור אל יתפלל ופשיטא דשתוי מברך בהמ"ז וכל הברכות כולן כדא' בירושלמי דברכות2 עירובין ס"ד ע"א תוס' ד"ה שיכור. ומפיק לה מאכלת ושבעת וברכת, ואפילו מדומדם. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ה וז"ל: מדומדם פי' שיהא נרדם ואינו מיושב (בדעתו) [מדעתו]. וזכורני בחתונות כשבא אחד לברך ברכת המזון באושטריך [שדרכם לבא בשבת שחרית אל השורטבי"ל], צריך לטול ידיו ולאכול כזית [דגן]. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ו וז"ל ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית, וכן בא"ח בס' קצ"ז. ואם שכח על הנסים בברכת המזון: אם חתם על הארץ ועל המזון אינו חוזר. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ז וז"ל: ובחנוכה ובפורים אומרים בה על הנסים כשיגיע למקום כו' ובכל שעה, ואם שכח ולא אמר אין צריך לחזור. כשבירך ברכת הזימון הוי עונה אמן בלחש אחר בונה ירושלם. וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ח וז"ל: וטוב לאומרו בנחת, נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כלו בטוב בחן ובחסד וברחמים, נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון בעבור שמו הגדול, כי הוא זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל הבריות אשר ברא, בא"י הזן את הכל. נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, על שהוצאתנו ה' אלהינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חקיך שהודעתנו ועל חיים חן וחסד שחננתנו, ועל אכילה ומזון שאתה זן, ומפרנס אותנו תמיד בכל יום בכל עת ובכל שעה. ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך, ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, בא"י על הארץ ועל המזון. +רחם ה' אלהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחיך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. אלהינו אבינו רעינו זונינו פרנסינו וכלכלינו והרויחנו, והרוח לנו ה' אלהינו מהרה מכל צרותינו, ואל תצריכנו ה' אלהינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלואתם, אלא לידך המלאה הרחבה הקדושה והפתוחה, ולא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. ותבנה ירושלם עיר הקדש במהרה בימינו, בא"י בונה ירושלם1 ירושלמי תרומות פ"א ה"ד. בא"י אמ"ה, האל אבינו מלכנו אדירנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב, רעינו רועה ישראל, המלך הטוב והמ��יב לכל, שבכל יום ויום הוא מטיב2 אמן. הטיב יטיב לנו, גומלנו הוא גמלנו והוא יגמול בעדנו3 וכ"ה במנהיג ד' ל"ט ע"ב ובארחות חיים ל"ו ע"ב שמתחילין בהוה. לעד, לחן ולחסד ולרחמים ולריוח והצלחה, לישועה ולנחמה ולפרנסה ולכלכלה4 עי' במטה משה סי' של"ג. לחיים ושלום וכל טוב. +זה הסדר הגיה בכתב ידו הגאון ריש גלותא מוהר"ר איסרליין זצ"ל. אבל מכאן והלאה לא רצה להגיה, כי אמר אין נפקותא בדבר. ואני כתבתי זה נברך מאותו סדר ולכן יש לסמוך עליו. [וזכורני בודאי כשא' יראו את ה' היה מניח את הכוס על השלחן ומשים ידו ממנו, עד שרוצה לומר בא"י בפה"ג (מגביהו) מגביה מן השלחן הכוס. וכמדומה לי טעמו משום חשש חבילות חבילות וד"ל, והלומדים שאלו לי זה דלעיל רמ"א לפרט ולא כתבתי זה דלעיל עד עתה]. ולאחר ברכת המזון שותה פעם שנית [מכוס של ברכה. וזכורני שכמה פעמים (שלא) לא נשאר בכוס של ברכה רביעית לאחר ששותה פעם ראשונה], ועשה ברכה אחרונה מעין ג', כדי להוציא נפשו מפלוגתא, ולפעמים לא שותה אלא כוס של ברכה לבד. [וזכורני כגון בשבת בסעודת ג'], ולא עשה ברכה אחריו מעין ג', והיה סומך על ה"ג. וכן מצאתי בא"ח בס' ק"צ וז"ל: לאפוקי מה"ג שכתבו שאין צריך לברך אחר כוס של ברכת המזון וכו'. כשאין לו מנין בבית החורף היה מברך עם הבחורים היושבים מחוץ לבית החורף כי שמש אחד להם, אבל לא ראו זה את זה. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ה המתחיל שתי חבורות כו' ע"ש, ונהג לברך בעצמו ברכת הזמון ולא חש אם הבחורים אוכלים בשר או חלב, או אוכל בשר או חלב. ועיין בסמ"ק במצוה לברך על המזון, ואמר מה שמדמה הסמ"ק אחד מהן אוכל גבינה ואחרים אוכלים בשר לתרומה מיירי שאוכל1 לרחמים. בלא פת, אבל כששניהם אוכלים פת מברך איזו שירצה. [ועיין בא"ח בס' קצ"ו ובס' קצ"ז]. + +Daf 38 + +[וזכורני שפעם אחת אכל עמו מה"ר ישראל ברונא יצ"ו ושאר בני אדם, ונתן למהר"י ברונא לברך ברכת הזימון בשביל שהוא היה אורח. ולא רצה לברך אע"פ שהגאון ז"ל מחזיק בו פעמים ושלש. ואמר מהר"י ברונא שרוצה לשמוע איך יברך הגאון ז"ל אולי ישמע ממנו חדוש. אבל שמעתי מהבחורים1 פלאד"ן. אינו יכול לברך בלשון צח]. וזכורני כשמדיח כוס של ברכה בעצמו, היה מדיח הכוס בפנים בידו והיה זורק המים למעלה שהיה בכלי כדי שיפלו על דופני הכוס מבחוץ ולא עשה שום שטיפה מבחוץ לפעמים אלא זה. והיה מכוון שלא יפלו המים תחת השלחן, [כמדומה לי טעמו שלא יפלו המים על הפרורין לחם]. +פ"א היה אוכל ואני עמו, ולא רצה לתן לאחר1 שמהר"י ברונא. לצרף לזמון כיון שלא אכל פת. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ז וז"ל: אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן ע"ש. פ"א אכל אחד עמו ג' ערמונים, שקורין בל"א קישט"ן, לפי תומו, והיה מצטרף עמו לזמון ג' כמו שכתבו התוספות2 לשתות. אבל לי' היה מצטרף ג' עמו ע"י שתיה. ופ"א לא היה לו יין על השלחן ונתן לאחד לצרף עמו לי' אפרסקי' [אחד] שקו' פירזי"ך, וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ז וז"ל: אפילו אכלו ז' דגן וג' ירק. +כשיתן לאחר לשתות לצרף לי' אם רוצה לילך לדרכו אחר ברכת הזן יעשה ברכה מעין ג'. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ז וז"ל: אם המצרף נפטר מברכה אחרונה [האחרונה] בבהמ"ז של אלו, והשיבוני דלא וכו'. אבל [אם] לא ילך לדרכו יעשה ברכה מעין ג', אחר ברכת [הזן] (הזמון). אבל הטוב שבכולו ימתין אחר ברכת המזון, וישתה עוד פ"א מכוס של ברכת המזון, ויעשה אח"כ ברכה מעין ג'. פ"א היו עמו ��ק ט' אנשים ולא רצה לזמן עם אשתו מ' שונדיל ז"ל לצרף לה1 ברכות מ"ח ע"א ד"ה תשעה. וכן מצאתי בא"ח בס' קצ"ט וז"ל ומהר"ם מרוטנבורק ז"ל השיב על דבריו וכתב דאינם מצטרפות ע"ש. ונשים אינן אומרות בריתך שחתמת בבשרינו בברכת המזון2 לי'. ואינו רוצה שיפסיק לו שנים שאכלו פת והיה מברך ביחידי ולא רצה להמתין זמן מועט. וכן מצאתי בא"ח בס' ר' וז"ל ואין שנים מפסיקין לאחד ע"ש. ולא נתן לברך לכהן משום דאמרינן בפ' הזרוע והלחיים3 עי' ברכות ד' כ' ע"ב תוס' ד"ה נשים. כל כהן שאינו יודע לטלן אין לו מתנות. ש"מ נמי כל כהן שאינו יודע לברך ברכת המזון אין נותנין לו כוס של ברכה לברך, לבד כהן חשוב נתן לפעמים משום דאמרינן נמי בפ' הזרוע והלחיים כי היכי דנחזוק נפשין בכהני, והוא מברך בעצמו. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"א המתחיל גדול מברך, וז"ל, ואם ב"ה מרוצה למחול על ברכתו ולברך בהמ"ז לעצמו רשאי. + +Daf 39 + +והאחד אינו צריך להמתין לשנים יותר מן הראוי בשביל הזימון. וכשהי [וכשהיה] מפסיק לו אחד או ב', אפ"ה היה מברך על שלחן זה שאכלו, אע"פ שהמפסיקים אוכלים על שלחן אחר, משום דאינם חייבים בזמון אלא עד נודה לך. וכתב בספרו שמותר לברך תחת קובע של קש, והביא ראיה מסוף מסכת יומא1 ד' קל"ג ע"א. גבי דתניא הרי שהיה שם על בשרו, ואמרינן בתוס' כורך עליו גמי כדי שלא ילך ערום לפני השם, ש"מ גמי יש שפיר כסוי, ה"ה קש. והיה מזמן בבית הגוי כשהיה בדרך ואפילו בעשרה רק קצת הרחמן לא אמר. והיה מברך הרחמן יברך אותנו וכו', ואחר [כן] מברך הוא יברך מה"ר בעל הבית הזה, אע"פ שהבית אינו שלו. כיון שצרכי הבית מוטל [מוטלים] עליו. וכשאחר מברך ברכת המזון הוא מברך לעצמו בנחת כל הברכות עד הרחמן, אם אינו מברך כמו שהוא מברך ברכת המזון. וזכורני כשאינו יכול להגביה הכוס טפח מעל השלחן נתן לאחר לברך. +כשאכלו שתי קופות בשלחן אחד א"ה היה מברך על שלחנות שאכלו ולא על שלחן. וזכורני כשהיה ר"ח היה מברך הרחמן יחדש החדש הזה עלינו לטובה ולברכה קודם הרחמן יזכנו. והזנגביל רטובין שקו' בלשון אשכנז גרון אינבר מברך בפה"א וכן מצאתי בהג' בשם סמ"ג בברכות מהר"ם, וכן פסק רבי' משה. ואמר (שנהגו) שנהג העולם כמו התוספ' לברך בופה"ע על תותין, כששמעתי לפניו ברכות מהר"ם, וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ג וז"ל: אומר ר"ת תותים הגדלים בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהן בפה"ע ע"ש. [כשלמדתי לפניו ברכות מהר"ם שמעתי שאמר מחמת שהק' לו התלמידים על התותי כל דבר פריש נקרא תותי]. +[בפ' בא סימן (דף נ"א ע"ב) נוהגין כר"פ דמברך אמיא לאחריו. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ד וז"ל השותה מים לצמאון מברך עליו שהכל ולאחריו בורא נפשות ע"ש]. ולטוורג שנעשה מגודגניות שקו' קירשין בל"א, או שנעשה מאתרוגים ואין הפרי נכר מברך שנ"ב. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ז וז"ל: שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ע"ש. ופ"א קניתי ד' מיני צוקרא בעד ג' וינר כדי לשלוח מנות לפורים, וזה שמותם בל"א גבאכ"ן אינבר וגלינדר ורמגולי1 ד' פ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה מכלל, ועי' בתה"ד סי' י' ועי' בשו"ת ח"ס ח"ו סי' ב'.,2 ורגולי. ושקדים מכוסים ושאלתי לו מה מברך עלייהו ואמר שנ"ב רק לפעמים עושה בפה"ע על השקדים. ואם אתה מסופק בברכה (ראשונה) [הראשונה] עשה שנ"ב! וכן מצאתי בא"ח בס' ר"ו וז"ל: ועל הכל שאמר שהנ"ב יצא, וכן מצאתי בברכות מהר"ם [סמ"ק זה הג' בברכות מהר"ם שייך על הפגים. על הצוקרא כתב בעל הג' בפה"ע. וזכורני שאמר שיש לברך על הצוקרא בפה"ע]. +וכן פי' ר"ח ואסור לדבר אחר כל ברכה עד שיאכל וכו' אבל אינו צריך להבליעו קודם שידבר. ואמר ברכה [ה]אחרונה מעין ג' ושמחנו בתוכה ונברכך בקדושה ובטהרה כי אתה טוב וכו'. וכן מצאתי בסמ"ק במצוה לברך על המזון. ונהגינן (כא"א) הרא"ש [כהרא"ש] שלא היה אמר מעין חתימה סמוך לחתימה בברכה מעין ג', כמו שכתב א"ח בס' ר"ח וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומר אותן וגם וכו' ע"ש. וזכורני שחותם על היין בברכה מעין ג' על הארץ ועל הפירות וכן פי' ר"י שלא לחלוק בברכות, כן כתבו ברכות מהר"ם. ואי' נהגי' להזכיר מעין המאורע בברכה מעין ג' כגון זכרנו לטובה ביום פלוני זה, תוס' סוף פרק כיצד מברכין1 עי' גידעמאנן צד קל"ה. + +Daf 40 + +וכל היכא דמסתפקא לן אם השעור כזית או כביצה או שאר ספקות, אין עושין ברכה על הספיקות. וכן מצאתי בא"ח בס' ר"י וז"ל: לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או ברביעית, כדי שלא ליכנס בספיקא ע"ש. מי שאכל מה' מינים ושותה יין והיה מסופק אם שותה שעור, אין לאמו' בברכה מעין ג' על הגפן ועל פרי הגפן, אע"פ שצ"ל בלאו הכי על המחיה ועל הכלכלה, מ"מ אין לכוללו עמו על הגפן ועל פרי הגפן. וראיה מר' ירמיה1 ד' מ"ד ע"א ד"ה על העץ. לא אכל סולת מן (איומוי) יומוי לפי שנסתפק בברכה אחרונה ולמה לא היה כולל עם ברכה אחרונה [הברכה האחרונה]? אלא ע"כ אין לכוללו בברכה אחרונה דבר שהוא מסופק בו. [שבקן2 ירושלמי ברכות פ"ו ה"א בתוס' ד' ל"ז ע"א סוף ד"ה הכוסס. בתר מזונך פי' אחר ברכת המזון]. [תשובה3 ירושלמי שם ה"ה.] +[ז"ך1 תיבת: תשובה שייכה לעיל קודם מלת שבקן ועי' תה"ד סי' ל'.] וזכורני כשרוצה לברך על פירות או על ענינים אחרים אוחז בימינו. וכן בא"ח בס' רי"ב אוחז היין בימינו ומברך עליו תחלה כו' ע"ש. ונוהגים אם היו לפניו ג' מינים של בשמים כיון שבירך מיני בשמים פוטר הכל, ודלא כרב עמרם דא' מברך על כל אחת ואחת בע"צ, וכן מצאתי בא"ח בס' רט"ז וז"ל: שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים וכו' ע"ש. [בריש ברכות מהר"ם וכן על הענבים לכך הוציא ענבים משאר פירות האילן משום דיש חילוק בהם בין בוסר לפרי משא"כ בשאר פירות2 ד"ך. וכן מוכח בסמוך גבי ושאר אילנות]3 ראה בתה"ד סי' ל"ג. וזכורני שא' ברכה אחרונה [האחרונה] מעין ג', כמו שכתוב בברכות מהר"ם, לבד מה שכתבתי לעיל ונברכך בקדושה וכ', [משמע מתוך דבריו של הגאון זצ"ל אם אכל פרידה של ענב אינו צריך לברך מעין ג']. +וזכורני שא' בני רינוס כשאחד יוצא מבית האסורין חבריו שופכין מעט מים על פניו, ואומר לו ברוך מתיר אסורים. ובאושטריך אינם נוהגין כן. והיה משבח בזה המנהג בני אושטריך כי מה יש להשיב לשבוי על זה כשמשבח אחד להקב"ה, או למה משבח עתה יותר משאר פעמים?1 נ"ב: כל זה אמר לי שאירי מהר"ר אייזיק לוי זצ"ל ערמונים בל"א קישטן, חבושים קוטן, גודגניות קירשן אפרסקי פירזין, טרוקנין גובלין [וגובלא] שני מינים, התיבון פי' מיתיבי ע"כ ועי' ברכות ל"ז ע"ב. וחולי שסבור בדעתו שהוא מסוכן למיתה או אחרים סבורין שהוא מסוכן למיתה צריך לברך הגומל. וכן מצאתי בא"ח בס' רי"ט וז"ל דוקא במכה על חלל שיש בה סכנה. +[כתב הר"ר מנליפא], ועל דבר ריח הפלפלין כבר השבתיך די אם לא תבא לפטפט. אמרינן בפ' אלו דברים1 נ"ב: וזכורני כשהיו חבושים בבית האסורים באושטריך מחמת מסים אינם מברכים הגומל. אין מברכין על הבשמים שהן באין להעביר ריח רע הואיל ולאו לריחא עבידא. אלמא דקרי לה בשמים מה שמעביר ריח רע, וא"כ פלפלים נמי הכי אינון. אך מה שכתב' אי אמרינן דבטל דעתו אותן שאין נהינין, בברכות מהר"ם כתב על אותן שאוכלים שומים ובצלים מבושלים ברצון יותר מחיין דבטלה דעתו לענין ברכת הנהינין ע"ש, וה"ה בנידון דידן. מי שעורין שנתבשלו לחולים מברכים עליהם שהכל כמו על השכר, ולא דמי למיא דסילקא דהתם עיקר בישולם בשביל הירקות, הרא"ש בתשובה עכ"ל סמני אשירי בהג'. +כשקרא בנו בתחלה בס"ת כשהתחיל ברכו, אומר בריך רחמנא מלכא דארעא שפוטרני מעונש זה. וכן אמר כל הברכות בלא מלכות, כיון שלא הוזכר בפירוש בתלמוד מלכות1 ד' נ"ג ע"א. [וזכורני שאמר שלא הוזכר בפירוש ה' אלהינו מלך העולם. וכן מצאתי בא"ח בסי' רי"ט וז"ל: כגון שאמר בריך רחמנא מלכא וכו' אבל שם המיוחד לא הוזכר א"ח]. ואע"ג דקודם לכן מברך היה בנו ברכת הזימון, והיה מתפלל בלילי שבת בב"ה מ"מ המתין עם הברכה [בריך רחמנא] עד קריאת התורה. ושאלתי לו כשבני יחי' בא אצלי שכבר היה בר מצוה אם אני צריך לברך אם לאו, ואמר אינך צריך לברך. + +Daf 41 + +וזכורני אחד מן התלמידים אמר בשם אחד מהגדולים, כשיש לפניו אגוזים ושאר פירות שאינם ממין ז' צריך לברך על האגוזים, אע"פ ששאר מינים חביבי' עליו. לפי שהוא הגבוה שבמינים, פי' שגידולו באילן גבוה משאר מינים שאינם ממין ז'. והביא ראיה מלולב שמברך עליו מטעם זה, אבל הגאון זצ"ל לא הודה לו. וזכורני כשאכל בחול בלילה היה מדליק ב' נרות של חלב, ולא היה מנהגו להדליק הפמוט' שקורין לופא בחול. רק לכבוד [ה]שבת או יו"ט היה מדליק הפמוט', ופעם אחת אמר שכתוב בפ' בתרא דיומא שאור יפה לאכילה.1 ועי' בד"מ סי' כ"ה סק"א ודלא כבעל מג"ע פ' תולדות. ע"ש. וגם אמר שרגיל מנעוריו לאכול אצל נר יפה, וגם שמעתי ראיה לזה אבל לא ידעתי ממי, מה שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' (בראשית)2 נ"ב: וז"ל פ' בתרא דיומא (דף ע"ד ע"ב) וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, ואח"כ אמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא. מה צ"ל וכי תאוה הוא לעינים? והא כבר אמר טוב העץ למאכל אע"כ כמו שפי' אינו דומה מי שרואה ואוכל וכו'. +וזכורני כשאכל בקיץ ביום והיה בין השמשות קודם שברך בהמ"ז, לא רצה לברך עד שהביאו לו נר אע"פ שאכל כבר, ואע"פ שלפעמים יושב בלא נר כשהיה בין השמשות. וזכורני שנסעתי עמו כמה פעמים ממרפורק לניאושטט, ומניאושטט למרפורק אע"פ שמצוי בדרך לסטים וגם בורים1 ג' ו'., [וגם הרים, מ"מ הלך בלילה מקצת הדרך ולפעמים קודם היום]. ולא ידעתי טעמו כיון דכתיב בגמרא (פסחים דף ב' ע"א) לעולם יצא אדם בכי טוב. ושאלתי הדלעיל למהר"ר יוסף יצ"ו דקלון ואמר הגמרא אמרה לנו עצה טובה אבל בשעת הדחק מותר. +[הג' ברכות מהר"ם שלי בשם מרדכי וז"ל גרסי' בפ' כיצד מברכין (דף מ"א ע"ב) אין לך דבר שטעון ברכה לפניו כו' עד התו' פירשו דבתוך הסעודה קאמר. וק"ל מ"ש פת הבא בכסנין משאר דברים הבאים שלא מחמת הסעודה? ואמר לי רב ששת סבר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבא בכסנין, אבל ר"פ לא פסיק הילכתא הכי]. +[הג' בברכות מהר"ם שלי בשם התוס' וז"ל: בירושלמי פריך כו' בסוף הג' אמר איזהו בתחלה ואיזה בסוף אמר הפשט סיים הירושלמי היא], בברכות מהר"ם א��ילו נתן שמן הרבה לתוך1 בורות. אניגרון2 בתוך. אינו מברך על השמן, ואמר הפשט אע"פ שאינו מזיק השמן בתוך האניגרון. +וזכורני שבא לי חלום על מהר"ר דוד שווידניץ יצ"ו בליל ו'. ואמר למה"ר דוד התענה היום כי ראיתי חלום עליך. ביום ו' הלכו למרחץ, כי כן דרך [הדרך] בניאושטט. ובמרחץ באה מחלקה בין שנים בשביל כלי שיש בו מים שקו' קוביל, והאחד חטף הכלי מיד חברו בכח, ועם החטיפה בא הכלי לעין מה"ר דוד, וכמעט קלקל העין שלו. וכן ידעתי שאר חלומות שבאו לו שהיו אמת. +כתב הרב ר' קלמן קיצינגן יצ"ו, ועל חלום בשבת בצהרים שמתענה עליו, נמצא כתוב בשם מהר"ר שלום זצ"ל שהיה יושב תענית לתענית. גם היה מתענה עד חצי הלילה במ"ש כנ' וכנא' עמי' הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 42 + +זה הסדר אמר להטבת חלום1 מ"מ. חלמא טבא חזאי, טבא הוא וטבא ליהוי ורחמנא לישוויי' לטבא, שבע זמנין, לגזרו עלוהי מן שמיא דלהוי טבא ויהוי טבא. הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה. אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. ה' פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה. ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל. חלילה, חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה. ויפדו העם את יונתן ולא מת. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי, שלום, שלום לך, ושלום לעוזריך, כי עזרך ה' אלהיך. ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד, ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ה' יברך כו'. סימן טוב מזל טוב תיהוי לכל ישראל אמן אמן סלה. כתבתי זה הטבת חלום מכתיבת ידו. [וזכורני הוא אמר חילמא טבא חזאי והג' אומ' טבא הוא וטבא ליהוי ורחמנא לישווי' לטבא, כסדר הזה אומרים ז' פעמים. ואח"כ אומרים הג' שבע זימנין וכו' עד סלה, והוא לא אמר שום דבר. עד לסוף אמר להם ברוכים תהיו]. +פ"א הייתי מתענה ת"ח בחנוכה, ולערב אני רוצה לאכול רק כנגד פת שחרית ולא הסעודה. ואמר לי, צריך אתה להדליק קודם שתטעום, ואמר צריך אתה להתענות מיד אחר חנוכה תענית אחר. עיין בפ"ק דשבת בסימ' אשירי1 עי' בטור סי' ר"ך. בחדושיו דר' מענדלין זצ"ל. ואמר אינך צריך להתפלל ענינו. אבל מ"מ רבון עולמים גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אתה אומר, ואפילו בשבת אמר רבון העולמים. +זימנין חדא הוה ישן בצהרים ובא לו חלום גם עלי. ואמר אני ואתה רוצים להתענות עד הלילה ולערב הביא לו ג' אנשים להטבת החלום. והמתין עד צאת הככבים ואכל ולא היה מתפלל ענינו וגם יהי רצון מלפניך [שיהא חלבי וכו']. והביא ראיה לדבריו מפ"ק דר"ה מדתנו רבנן המודר הנאה מחבירו לצעורי קביל עליה והא איצטער. אבל אומר שראה מבנו [של] מהר"ר שלום זצ"ל מה"ר יונה ז"ל1 ברא"ש סי' כ"ד. שבא לו חלום בשבת בצהרים והיה מבדיל בחצות הלילה. וזכורני בסוף ימיו כשבא לו חלום בלילה והיה עליו לטורח להתענות כל היום לא היה טועם בצפרא כדי לצעורי. [וכן נמצא במרדכי קטן] במסכת תענית2 עי' רי"א צד שי"ח סי' ל"ז. ע"ש. +כתב הג"ה במיימוני דאינו מועיל תענית חלום כ"א בהשלמ', ולא כא"ז שכתב אין צריך להשלים. ותענית חלום בע"ש צריך להשלים ואינו צריך להתענות אחר שבת. אבל המתענה בשבת ת"ח צריך להתענות גם ביום א', כי כן המנהג להתענות מיד ואינו לוה התענית עד יום אחר מימי השבוע1 סי' תרכ"ה. + +Daf 43 + +[כתב בספרו] מעשה באחד מן הבחורים שלובש סרבל ישן דהוו לו חדש. ושאלתי לו אם צריך לעשות שהחיינו, ואמר דכתוב בתוס' מנחות1 נ"ב: ועיין בזה הספר בהלכות תענית המתחיל הרואה חלום. דאין צריך לעשות שהחיינו אפילו על מלבוש חדש לגמרי. והתוס' מביאים ראיה מגמ' מבכל מערבין אבל אמר שלא נמצא בגמרא אותה ראייה. אבל שאר פוסקים כתבו דצריך לעשות שהחיינו כיון דחדש לו. ואמר שהוא נוהג לעשות שהחיינו על מלבוש יפה שיש בו חדוש כגון דהיה מכופל במרדר או כל2 ד' מ"ב ע"ב ד"ה ואילו ובהגהות שיטה מקובצת שבש"ס דפוס ווילנא שם, ובסוכה ד' מ"ו ע"א תוס' ד"ה העושה והשוה לזה מ"ש בתה"ד סי' ל"ו. שיש לו3 כלי. זקוקי' כסף. ועני אין צריך לעשות שהחיינו על מנעלים או כה"ג. ואמר לעשות שהחיינו על בצלים אבל לא בפ"ה כי הפת פוטר וכן תבשיל עשב לבן וכן ללפתן4 ו'. ופ"א אכל בנו ב' פעמים או ג' פעמים מלא לוגמיו מעשב לבן ואמר שכחתי מלעשות שהחיינו5 לתבשיל לפתן. [עדיין מצאתי כמדומה לי סמך לזה בא"ח בס' קס"ז וז"ל: ואם שכח ואכל ולא ברך לפניו המוציא וכו' ע"ש]. +פ"א נתן לי פשטידא של תפוחים ואמרתי לו עדיין לא עשיתי שהחיינו על התפוחים. ואמר (לקח) קח מעט תפוחים מן הפשטידא ועשה שהחיינו! וכן כתב התשב"ץ שמהר"ם עשה ב"פ העץ [וכן מצאתי בתשב"ץ]. כשעושה שהחיינו פ"א על תפוחים1 ואמר הגאון ז"ל, מאי נפקא מיניה? עשה שהחיינו עדיין. אחרים, אע"פ שהן שני מינים כגון שהן מחולקין בשמות, או גדולים או קטנים מן הראשונים. אבל אם עושה לכתחלה שהחיינו על תפוחים שאינם טובים כ"כ עושה שהחיינו פ"א על תפוחים שהן טובים, וכן לאגסים שקר' בירן. אבל גודגניות בל"א אמריאלן ווייכשלן קירשן עשה ג"פ שהחיינו2 שהם טובים לא עשה עוד שהחיינו על תפוחים. ופרי שקו' בל"א עשריצן3 פסקים וכתבים סי' קל"א. אינו עושה לעולם שהחיינו עליהם, משום דאמר שהוא מין אגסים. [מצאתי בספרו4 וכתב מו"ה אביעזרי בגליון: ושאר מדינות קורין שפירלינגן. קירשן אדומים ושחורים נראה לו שהם שני מינים לענין זמן, וראייה בתאנים שחורים ולבנים לעניין תרומה]. ואם עשה שהחיינו על תירוש אינו צריך לעשות שהחיינו על ענבים מפני שהתירוש עיקר. אבל אם אחד עשה שהחיינו על ענבים צריך לעשות שהחיינו על התירוש כי עיקר ענבים עומדים לתירוש. וזכורני שלא רצה לקנות פרי לשהחיינו עד דנגמר בשולו. וזכורני כשקניתי לו פרי חדש ביום ו' לא עשה שהחיינו עד בשבת. כשלמדתי לפניו ברכת מהר"ם, אמר, המנהג היה כפר"ח ולא גרס בריות טובות, ומצאתי הנוסח מן הברכה בפ"ק דר"ה5 תה"ד סי' ל"ג ועי' בשו"ת מהרי"ל סי' קכ"ז וקפ"ג ועפ"ז יש להגיה בב"י סי' רכ"ה ובהגהות מהרל"ח שם. ופירש"י שם להתנאות פי' ליהנות. וכן הנוסח במסכת ברכות בפ' כיצד מברכין6 ד' י"א ע"א. ועיין בא"ח בסי' רכ"ו. וזכורני שפ"א היה מברך החמה. ועיין בא"ח בסי' רכ"ט, [וכן ראיתי לפ"א ממה"ר יודא מינץ יצ"ו]. +וזכורני כששוכב במטתו ערום תחת מכסה והסדין, לפעמים נתתי לו ספל קטן שקורין בעקין לקטנים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רמ"א אבל במנא ל"ל בה ע"ש. כשעמד משינת הצהרים היה מברך מיד על ארבע כנפות שלו, כמו שפי' בהלכות ציצית. ואח"כ היה מברך מיד ברכת התורה כמו בשחרית. ואח"כ קורא המזמור אשרי תמימי דרך, והיה מדלג אותו מזמור כשאמר חוקו תהלים, משום דאמר אותו מזמור בכל יום. ואם היה זמן מנחה כשעמד משינת צהרים [הצהרים] היה מתפלל מנחה, ואח"כ או' ברכת התורה והמזמור אשרי תמימי. ואם היה מתפלל גם תפלת ערבית לא היה מברך ברכת התורה, והיה סומך על הברכה מאהבת עולם אע"ג דלא שונה לאלתר. [וזכורני שאמר המזמור בלא ברכת התורה כשלא אמר קודם ערבית]. ואם לא ישן ביום אמר אשרי תמימי סמוך למנחה בלא ברכת התורה. וזכורני שישן ביום ב' או ג' שעות [לפעמים]. וזכורני שהיה ישן בצהרים באנפליאות שקו' בל"א זוקן, או בילץ, אבל לא במנעלים. מצאתי בגמרא הרוצה לטעום טעם מיתה יישן במנעלים כמדומה לי במס' יומא1 מ"ג ע"ב. + +Daf 44 + +וזכורני שאמר פ"א הבורא ימחול לי לפי דעתי שאין הפלפול כדי [כדאי] לעשות עליו ברכת התורה. ולכן כשעמד משנתו בצהרים אמר המזמור תמניא אפי קודם כדי לומר עליו ברכת התורה. וכן מצאתי קצת בא"ח בסי' מ"ז וצריך לברך למקרא למשנה ולתלמוד ע"ש. וזכורני כשהלך לביהכ"נ נטל לעולם מעט מים על ידיו שהיו טופח ע"מ להטפיח אפילו כשלא עשה צרכיו. ואפילו אם נטל ידיו קודם שקושר סרבל שלו על כתיפו הימנית נוטל ידיו אחר שקושר פעם אחרת. [ז"ך1 ד' ע"ח ע"ב האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני. וזכורני וגם בתשובת המרדכי וגם ולכן כתבתי] וזכורני שהסרבל שלו היה סביב בית הצואר מלא כפלים. וגם היה לו הרבה חתיכות של בגד שהיו רחבים למטה (כנגד) [כמו] ג' טפחים או ד' ולמעלה אינם רחבים כ"כ, וקור' בל"א גירן2 ד"ך. (ועשה) [ועשוי] כמו סרבל של אשה רק שהיה פתוח [טפח] על ימינו. ולמעלה בכנף אחד היה לול ובכנף השני היה קשר שקור' קנופלין, וכשהיה מכניס הקשר בלול אינו יכול להשמיט ראשו מן החור של סרבל. וגם יש לו חבור גמור כנגד הכתף של ימין וקו' אותן סרבלי' בל"א גריביליט מענטיל. ואותן סרבלים נושאים רק רבנים זקנים באושטריך וגם מקצת שאר זקנים ז"ך3 עי' אלי"ם צד ס"ו וגידעמאנן צד קל"ז ושם רע"ך. +בתשובת המרדכי הארוך בסי' שמ"ו וז"ל: ואותן טליתות העשוין כמו קפרונש שמעתי שזו היא טליתות של חסידי אשכנז. ויש לה ד' כנפים וכשפושטה מעליו שוטחו ומתכסה בה. וי"א דלא מקרי טלית אלא כעין שלנו, שעשוי להתעטף ולהתכסות בה, דכתיב כסותך ומברכין להתעטף. ואני נזהר מללובשן לאפוקי נפשאי מספיקא. אבל אותן קוטש שיש להן בית זרוע לא דמו כלל, ואין כאן בית מיחוש וכנף דידהו לאו כנף. [מצאתי]. +ולכן כתבתי הא דלעיל איך נעשה הסרבל שלו, וגם התשובה מן המרדכי שנמצא, משום ששמעתי שיש קורין תגר על הסרבלים שנושאין בק"ק דטערוויז ובמיישטר שהן פתוחים לפניהם1 ד"ך. רק קרס אחד יש להן בראש החזה. ויש להן ב' כנפים למעלה בחור של בית הצואר, וב' כנפים למטה אצל רגליו, וכשפשטי' על הקרקע שאין להם כפילה הוה עגולי' רק שיש להם חתך אחד שאינו חבור ההולך לאמצע העיגול. ושם יש חור באמצע שהוא בית הצואר. וראיתי מקצת אנשים שמחברים הסרבלים למטה כנגד רגליהם כדי לבטל הב' כנפים למטה. + +Daf 45 + +וזכורני שאמר לי שא' מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל משמיה דמהר"ר ווילא זצ"ל פעם אחת1 ובמיישטרי מפני שיש להם ד' כנפות ואין להם ציציות והכי ��שויין שהן פתוחים, ועי' שו"ת מהר"ח א"ז סי' ד' ומהרי"ק שרש קמ"ט. לבר"לופט2 לברולופט. בק"ק דערפורט קרא השמש לבית הכנסת, והיה עוד היום גדול והיו מתפללים מנחה. ולאחר מנחה צוה מהרי"ו לבטל התמיד כמעט עד זמן ערבית שמתפללין בשאר ימי החול. [כתב הר"ר פנחס יצ"ו] עוד ילמדינו מ"ו אמה סמכינן האידנא שרוב פעמים בימות הקיץ אנו מתפללין ערבית קודם פלג המנחה, ובה"ג במיימוני פ"ג3 עי' גידעמאנן ק"כ. כתב דבהא כל אפי' שוים שאם מתפלל ערבית קודם פלג המנחה שלא יצא. וגם האשירי4 מה' תפלה. כתב כן, הא דרב צלי של שבת בע"ש מפלג המנחה ולמעלה דוקא, ואף מה שמתפללים לפעמים מנחה וערבית שניהם אחר פלג המנחה ביום אחד, הא הוא כמו תרי חומרא דסתרי אהדדי כמו שכת' באותה הג'. וגם במרדכי פ' תפלת השחר, ואפילו לפי המפרשים דמי שירצה לעשות היום כר' יהודה ולמחר כרבנן יעשה. אבל ביום אחד איכא למימר לד"ה הוא סתרן אהדדי. כמו שכתב מהר"ם בשמחות שלו, גבי מי ששמע שמועה קרובה אחר תפלת ערבית דמונה מיום של שחרית5 ריש פ"ק דברכות. מכח דהוא סתרן אהדדי ביום אחד. ולכן הורינו מ"ו הטעם של דבר או אם מנהג כשר הוא אם לאו? וההיא6 מחרת. דתפלת ערבית קודם שעה ורביעית קודם הלילה דהיינו פלג המנחה, כבר הארכתי בזה בתשובה בתחלת ספרי7 פסקים וכתבים סי' ע"ט. וישבתי קצת להאריך פלג המנחה לפי אורך הימים. גם הבאתי ראייה מאשירי בתחלת (כתובות) [ברכות], דרב האי גאון לא היה יכול לעכב הצבור שלא יתפללו תפלת ערבית וק"ש קודם זמנה. ובתוס'8 תה"ד סי' א'. נמי כתבו שם דבתפלה הקילו למעבד תרי קולי דסתרי אהדדי. גם ידעתי כמה גדולים שהקילו בענין זה אין למחות צבור בענין זה, ואפילו ת"ח המתפלל עמהם אם איננו פרוש בשאר מילי דשמיא לא יפרוש מן הצבור. +[כתב]1 ברכות ב' ע"א ד"ה מאימתי. תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר מנליפא יצ"ו. אהובי מה תטריחני בשאלות שאין צורך לשולחם כ"כ למרחוק? והלא ידעת כי ידי עצלות לכתוב לרוב מ"מ בקצור אשיבך. שאלתך הראשונה פשיטא דאין צריכים לומר אשרי וקדיש, הואיל וכבר עבר זמן המנחה. א"כ היום כלה והלך שלא אמרו אשרי ג"פ, ולא מצינו שיש תשלומים לזה. וכיון שלא יאמרו אשרי על מה יאמרו קדיש? ואפילו אם מקצת [מקצתם] כבר התפללו בעונת' אין שייך לומר קדיש בשבילם כיון שנתחדש יום אחד אחר שהפסיקו להתפלל. והיה מתיר ללמוד ולכתוב כל בין השמשות. ואפילו בשבת היה מתיר ללמוד בין השמשות, וראיה כמה רבנים דורשים בין השמשות. וגם מוכח בתוס' ערבי פסחים שמשה רבינו ע"ה לא מת בשבת, ועיין שם במרדכי. וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ב2 פסקים וכתבים סי' נ"ט. וז"ל ויש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה ע"ש. +מי ששכח ולא קרא ק"ש על מטתו אם נזכר קודם שיישן צריך לעמוד ממטתו וקורא, אבל אם ישן אין צריך לעמוד עוד. [וזכורני כשקרא ק"ש הפך פניו למזרח אע"פ שאינו יושב כנגד מזרח. אבל כשקרא הפסוקים אינו מטריח עצמו להפך כנגד מזרח]. ואותן הבחורים הנעורים כל הלילה צריכים לקרוא ק"ש וגם יכולים לקרות ק"ש קודם שיאיר היום. ואותן הבחורים הישנים בתחלת הלילה צריכים לקרוא ק"ש קודם שישכבו. וראיתי בחור אחד בבית הגאון מהר"י ווילא זצ"ל שישן בתחלת הלילה [מחמת שאין לו ספרים]1 ועי' בתוס' פסחים ד' ק"ה ע"ב ד"ה והנ"מ ובתוס' מנחות ד' ל' ע"א ד"ה מכאן. ולא קרא ק"ש עד צאת הככבים. וזכורני שלא בירך על ק"ש שלפני מטתו וקרא בסוף ק"ש אחר שאר פסוקים. ונוהג שלא לשתות או להפסיק בשום דבר כשקרא ק"ש עד שילך לישן, מ"מ אין איסור בדבר אם אחד היה מפסיק. ולא היה מניח חגורו או כיסו לראשותיו כשישן משום דאמר' בסוף הוריות (דף)2 ובלילה היה לומד בעת שאחרים ישינים. המניח כליו לראשותיו קשה לשוכח. אבל אם תלה בקיר למעלה לראשותיו חגורו או כיסו על זה אינו מקפיד. [וכן מצאתי בתשב"ץ בסי' רנ"ז]. + +Daf 46 + +וזכורני שלא רצה לישן בחדר שיש בו ספרים. אבל אם הספרים היו ברשות אחרת כגון שמונחים בחדר למעלה מעשרה טפחים על זה אינו מקפיד, ובשעת הדחק היה פורס עליהם טלית. וזכורני שהיה חולץ מנעל של שמאל תחלה כי אבר הימין הוא חשוב. אסור לשמש אצל הנר אפילו ע"י האפל טליתו, אלא יעשה לו מחיצה או יכפה עליו כלי. כן כתב המיימוני בהלכות יו"ט בפרק ד' בהג'1 י"ג ע"ב. ואמר שמותר לכפה עליו הכלי אפילו בשבת. וכן משמע בסמ"ק במצוה לשמח אשתו, ואפילו היא מעוברת מצוה לשמחה, פי' שלא בשעת עונה, אבל עונה שייך נמי במעוברת. והיכי שאינה מעוברת הכל מצוה משום פריה ורביה, כן משמע בפסחים בסוף פ' אלו דברים (דף)2 סק"ד. ואמר לי מי שאין לו כח לקיים שתי עונות בשבוע אחת, בליל טבילתה ובליל שבת אח"כ, יתקיים של ליל טבילתה משום דאין לדחות המצוה, אע"פ שנשים שלנו אינן טובלות בזמנן. +והיה הולך חוץ לסוכה ועשה חפצי אשתו וחוזר מיד לסוכתו, אבל בשאר ימות השנה אינו חוזר מיד לחדרו. וזה דקדקתי בו כשעושה חפצי אשתו כשנוטל ידיו בשחרית [מיד אח"כ] היה משפשף [באותו מקום בידו], פעם אחת במים. [וכן מצאתי בס' הגן שכתוב כן בשם ס' החסידים ע"ש]. ואח"כ לקח עוד מעט מים על ידו [וברך כסדר הברכות]. ואין קפידא אם שוכב [אחד] כל הלילה בגלוי הראש אפילו כשעשה חפצי אשתו. ועשה חפצי אשתו בר"ה. והעתקתי ממהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממהר"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, שהורה הלכה למעשה שאשה יכולה לטבול לבעלה בר"ה. ונוהגין לברך על הבתולין למחר כשעמד ממטתו כמו שכתב האש' בפ' קמא דכתובות1 ע"ב ע"ב. ואע"ג שכתב האשירי בבכורות2 סי' ט"ו. הגאונים האחרונים תקנו ואמרו כל ברכה שלא (נמצא) [נמצאה] בתלמוד אינה ברכה. וזה הנוסח מברכת בתולים כתב בס' אשירי: ברוך אשר צג אגוז בג"ע שושנת העמקים בל ימשול זר במעיין חתום ע"כ אילת אהבים שמרה בטהרה חוק לא הפרה. ברוך הבוחר בזרעו של אברהם. נשלם סדר עבודת היום בעזרת צור נורא ואיום. + +Daf 47 + +ועתה אחל הלכות שבת בשם צור ישראל ששבת. וזכורני שלובש בכל ערב שבת חלוק לבן כשלובש שאר בגדים של שבת. ולא רצה להתיר להשכיר בהמתו אפילו ג' ימים לפני שבת לגוי שיעשה מלאכה עמה גם בשבת. אבל אמר העולם משכירים בהמתם אפילו בע"ש ע"י שמפקירים בהמתם, [כן מצאתי בא"ח בסי' רמ"ו וז"ל: ובס"ה התיר להשכיר בהבלעה, ע"ש]. +תלמיד אחד שאל איך שמותר לקרות אגרת שבא בשבת מחוץ לתחום. ואמר שכתוב בסמ"ג1 פרק ח' סי' ח'. במצות צוה הכתוב בדברות הראשונות [שמותר]. וז"ל: ולא דמי לשלח אגרת שאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות, ולכך מותר בקצץ, [מצאתי מזה בא"ח בסי' רמ"ז ע"ש]. והלכתא כר' יוסי שמתיר לאכול סמוך לשבת, [וכן מצאתי בא"ח בסי' רמ"ט וז"ל: ומותר לאכול עד שתחשך ע"ש]. והורה מי שנהג להתענות בערב ר"ח ואם בא ער"ח בערב שבת אינו צריך להשלים. וכן אם בא יום שמת בו אביו בע"ש אינו צריך להשלים, אע"ג שכתב הסמ"ג2 לאוין ס"ה צוה הקב"ה וכו', דגוי שהדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל, תנן בפ' כל כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו אע"פ שקצץ שכרו לכך, לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשת בשבילו ול"ד לשלח אגרות וכו. אפילו יחיד גוזר על עצמו תענית בע"ש ומתענה ומשלים. מ"מ אמר הגאון שכתוב בתוס' בסוף פ' בכל מערבין3 עשין ג'. אם ירצה משלים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רמ"ט4 ד' מ"א ע"ב ד"ה והלכתא. וז"ל: ואסיקנא הלכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה, ולא הוה כמתענה בשבת, ע"כ ע"ש. וכן [מי שמתענה ג' ימים] אם בא יום שלישי לתעניתו בע"ש אין צריך להשלים. ושאלתי לו ואם אינו משלים אם כן אינו מתענה ע"ב שעות? ואמר כשהתחיל להתענות הוי מפסיק מבעוד יום דהוי ע"ב שעות. אבל ת"צ צריך להשלים בע"ש. [נמצא בתשובות מהר"י מולין זצ"ל5 ועי' שו"ת רש"ל סי' ט', וחוט השני סי' ס"ו, ונחלת שבעה סי' נ"ח, וכתב סופר חאו"ח סי' נ"ב. וז"ל: אבל בת"צ לעצמי אני מחמיר להשלים דכמה רבוותא גדולי אשכנז מחמרי, אבל לעלמא אני אומר דעביד כמר עביד, והכל לשם שמים, ועמך כלם צדיקים]. +[וזכורני במרפורק רוב הקהל אופים פשטידא שקו' באושטריך ברייטלינג ביום ו' בחורף קודם אור הבקר לשבת. [וכן מצאתי בא"ח בסי' ר"ן וז"ל: וישכים בבקר בששי], ואוכלים ברייטלינג1 דפוס הנאווה של"ם סי' קע"ג ועי' שם סי' ל"ג. ביום ו'. והוא עצמו אכל ביום ו' חתיכה פשטידא כי אין מצוי [מצויים] דגים במרפורק. אבל בניאושטט אוכל ביום ו' רוטב מעשב לבן שנתקן לשבת, ואכל חתיכת דג קטן מן הדגים שקנה לשבת]. וזכורני זה המלאכה עשה בעצמו בע"ש2 עי' גידעמאנן צד קל"ו. אם איפשר בשום צד שמתקן הפתילות לנר ועשה שמן ופתילות שבפמוט. והיה מחרך הפתילות בפמפוט ורוב פעמים עשה דגים בעצמו. וכן מצאתי בא"ח בסי' ר"ן וז"ל: ר"ח פריס סילקא וכו', וכן בסי' רס"ג ויהא זריז וזהיר לעשות נר וכו' ע"ש. + +Daf 48 + +העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מהגאון ר"ג הזקן מוהר"ר ישראל המכנה איסרלן זצ"ל1 בכל ע"ש. כלי שעושין במשקלות שיקיש וישמע קול לפי סדר השעות, נראה לע"ד להעמידנו בע"ש כדי שיקיש בשבת וישמע הקול. אע"ג דפסק ר"ח והאשירי פ"ק דשבת2 עי' בשו"ת מהרי"ו סי' ק"ל והובא בד"מ סי' רנ"ב סק"ז. דאין נותנין חטין לתוך הרחים משום דמשמיע קול, ופי' רש"י משום דאיכא זילותא לשבת, משום דאושא מילתא. ומקצת רבו' פסקו בפ' בתרא דעירובין דכל משמיע קול אסור בשבת, אפילו אינו של שיר, מ"מ אינו דמי. דהתם אושא מלתא דאסור דאורייתא דטחינה אב מלאכה היא. אבל השמע' קול דהכא אינו אלא גזירה דרבנן. כדא' בפ"ק דשבת3 ד' י"ח ע"ב. כל מילי דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ביה רבנן בע"ש, אבל מידי דלא מחייב לא גזרו ביה רבנן בע"ש אפילו לב"ש. מיהו יש לדחות בהיכא דאוושא מילתא גזרו אפילו בדרבנן. אבל יש להביא ראיה מתוס' פ' אע"פ4 ד' י"ט ע"א. גבי צנור שעלו בו קשקשים ממעכו בצנעה. ומקשה התוס' והא כל דבר שהוא [אסור] משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור? ומתרצי דזהו דוקא במקום שאם היה נראה היה מלאכה דאורייתא. אבל במקום שאפילו אם היה נראה לא היה כ"א אסור דרבנן, לא מחמרי' בחדרי חדרים אפילו בשבת. וה"ה נידון דידן דאפילו אם יבא לידי זילותא ע"י אוושא דמילתא, ויסברו העולם שבשבת גופיה סדרו, מ"מ לא י��לזלו אלא איסור דרבנן. +[כתב החבר ר' יעקב פרעשפור'] וההיא דצליית תפוחים בע"ש סמוך לחשיכה, במרדכי כתוב להדיא להתיר, בפ' במה טומנין, דהואיל ונאכל בטוב כמו שהוא חי לא גזור ביה רבנן שמא יחתה. וכן איתא כמו שם וכן מצאתי בא"ח בס' רנ"ז וז"ל: ופירות כיון שנאכלין חיין חשיבי כמאכל בן דורסאי וכו' ע"ש. וזכורני פ"א צריך אבן בשבת להכות הברזא בחבית, ואמר לי עשה מעשה באבן קודם שבת, ואין די ביחוד או בזמון. מצאתי בא"ח בס' רנ"ט וז"ל: ואותן שנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה יראה שצריכין יחוד וכו'. [אבל באשירי במסכת שבת בסוף פ' כל הכלים1 כתובות ד' ס' ע"א תוס' ד"ה ממעכן. אמר לי מהר"ר דוד דניאל י"ץ כת' שצריך מעשה באבנים]. +וזכורני פ"א רוצה להתפלל בבית הכנסת של קהל בר"ה או ביוהכ"פ. ואמר לי הוי מייחד לי לבית הכסא של קהל ב' או ג' אבנים שהן ראויות לקינוח שראשן חד, שהן חלקות שקו' קיזל שטיין, ולא אמר לי עשה מעשה בהן. וזכורני שהיה רוחץ בכל ערב שבת אם היה איפשר, שלא היה חולה ל"ע, ראשו פניו וידיו עד אצילי ידיו שקו' אילאן בוגן. ובכל שבת ויו"ט היה פורס [המשרת] שתי מפות על שלחנו לבד המפה הפרוסה על הלחם קודם שהלך לב"ה, או רק לפעמים עשה המשרת כן בזמן שהיה בב"ה, והמפה האמצעית היתה טובה או לבנה משלמטה הימנה. וכשרוצה לברך ברהמ"ז נטל השמש המפה האמצעית עם הפרורין לחם. וזכורני רק חתיכת לחם נתן על המפה התחתונה עד אחר ברכת המזון. ואמר שאין נכון לתן לחם שלם בסוף הסעודה על השלחן, כי כן דרך ע"ז, כדאמ' בגמרא1 סי' י'. העורכים לגד שלחן ע"כ. וזכורני והמפה התחתונה היה מניח עד למחר על השלחן, ולמחר היה המשרת מסדר השלחן כמו בלילה. וכל היום מניח מפה התחתונה על השלחן עד אחר הבדלה [וכן מצאתי בא"ח בס' רפ"ט, וז"ל: ונוהגים באשכנז שמניחים השלחן ערוך כל השבת לכבוד שבת ע"ש]. + +Daf 49 + +וזכורני שבכל ע"ש עושין לו ג' חלות דקות הנילושות בביצים ושמן ומעט מים. וחלה האמצעית נתן בלילה על השלחן באמצע שלחנו, כי שלחנו היה מרבע, על המפה האמצעית. ותחת החלה היה ככר גדול שהוא שלם, אע"פ שהוא שחור ולא על לחם לבן קטן גלוסקא שהוא זעמל. ובשחרית נתן החלה הגדולה וככר גדול על השלחן כמו בלילה. ולסעודה ג' לקח החלה הקטנה ולחם שלם. וזכורני שהיה מסדר הוא או שלוחו בכל ע"ש השלחן שלומד עליו שאין עליו דבר מוקצה אפילו השע"ה לא הניח עליו. ופ"א הלכתי אל רב אחד1 סנהדרין צ"ב ע"א והובא בב"י סי' ק"פ. שהיה דבר מוקצה על שלחנו, וא"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. אבל לפי האמת הוא שכח. וזכורני פ"א אמר לי היכן הסכין שלך? ואמרתי בחדרי. וגער בי ואומר משום שאין אני נושא אצלי סכין בשבת, הגם אתה אינך רוצה לישא אצלך סכין בשבת? אבל לפי האמת לא הבנתי בו [שלא נשא הסכין בשבת] עד שאמר לי הדברים דלעיל. +ונר של שבת צריך להדליק במקומו כן כתב המרדכי, לאחר פטירתו נמצא כן במרדכי. והיה נוהג לברך בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת וכן ביו"ט לכבוד יו"ט. [מצאו הבחורים הנוסח מהברכה בהג' במיימ' פ"ה בהלכות שבת]1 ללמוד בשבת עם חבירי שקורין חזרן ומרוב טרדות הלימוד נגע הרב בדבר המוקצה ופעם אחרת מצאתי רב אחר. +כתב ה"ר אליעזר קלוזנר ז"ל1 סק"א ע"פ דברי הירושלמי פרק הרואה. הא דכתב בא"ז במס' ביצה2 הי"ד. אקבו"צ להדליק נר של יו"ט לא דק משום דלא אתא לאשמעינן הנוסח כלל, אלא אשמעינן דצריך לברך בנר של יו"ט. ש��א תאמר הואיל ויכול להדליק לצורך ולהשתמש בנר בכל אשר ירצה, אין מצוה לקבוע נר לכבוד יו"ט, ולא דמי לשבת דצריך עכ"פ לקבוע נר, קמ"ל דצריך לברך. ולכן לא דק בנוסח, ואשמעינן נמי דלא מברך זמן. אבל בהלכות שבת לא אתא לאשמעינן רק הנוסח, ותדע דהתם נקיט ואומר והכא נקיט וצריך לברך. ואם יש נשים שנוהגות לברך זמן ביו"ט לא שמיע לי כלומר דלא ס"ל אלא כמו שכתב א"ז. כשגרשתי אם של בני י"ץ, אמר כשאתה בדרך הדליק נר ש"ש בחדרך. בזמן שאשתו היתה יולדת הוא מדליק נר על שלחנו אבל לא בשאר ימות השנה כשהיתה נדה. וזכורני כשאינו יכול לילך להדליק נר ש"ש לקח מקל ארוך ודבק בו נר של שעוה והדליק. והמדליק נרו לשבת ומתני ולא קבל עליו שבת מותר במלאכה עד שאמר החזן ברכו. וכן מצאתי בא"ח בסי' רס"ג וז"ל: והתוס' כתבו שאין הדבר תלוי בהדלק' [נר של] שבת וכו' ע"ש. +ואמר שמן זית מצוה מן המבחר להדליק בחול בביהכ"נ. וגם הוא מדליק בשבת בבמפוט שקו' בל"א לופא1 ח"ב סי' שס"א. אע"פ שהיה קצת יוקר בניאושטט. [וזכורני שאמר הטעם משום דדרך השמן לכבות, אבל בחול אם כבתה היה מדליק שנית]. אבל הבחורים הוו מדליקים שמנים אחרים. אבל בשבת בביהכנ"ס או ביום שמת בו אביו מצוה מן המבחר להדליק נר של שעוה. ודרש אני נוהג להדליק הפתילה בע"ש ולכבותה קודם ההדלקה. וכן מצאתי בא"ח בס' רס"ד וז"ל: ומ"מ נהגות הנשים להדליק הפתילה כו' ע"ש. הפנוי שיש לו חדר לבדו, או יש לו חברים, וחבריו אינם רוצים לעשות שלום בית, והוא רוצה לעשות נר לשבת, צריך לברך על הנר. +וזכורני שא' ששמע מדודו מוהר"ר אהרן זצוק"ל שאמר תיתי לי שלא המתין לי הצבור בע"ש1 שמן זית. עם ברכו, וכן לא זכורני שהמתין להגאון זצ"ל הציבור עם ברכו. כשבא לו השמש בע"ש ואמר לו ר' אם אתה מזומן לשבת אקרא לב"ה. והשיב תשאל לפרנסים איזה פרנס שבא בראשונה לפיו. וכל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו. וזכורני שהיה מחדד הסכינים בעץ בכל ע"ש, הוא או שלוחו אם אין לו משחזת. + +Daf 50 + +נמצא כתב בקו' בשם אחד מן הגדולים, מה שנוהגות הנשים להדליק נר של שבת, ואח"כ משימין ידיהן לפני הנר ומברכות, משום מה? הטעם שמדליק נר בשבת משום שלום בית, וכיון שמאפילות הנר בידיהן עדיין לא נקרא שלום בית, והוו מברכות עובר לעשייתן. וזכורני הגאון מהר"י ז"ל אינו נוהג הכי, אלא הוה מברך ואח"כ הוה מדליק, ומסתמא הוה מתנ' שלא קבל עליו שבת. ואין לבטל התמיד בליל שבת כי העם אינם יודעים זמן שבת רק בשביל העניים שאין להם לאכול מבטלין התמיד. +[תשובה זו קצת העתקתי ממהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו להעתיק מן הגאון זצ"ל]1 בבית הכנסת. אחד הבא תוך ב"ה בע"ש בענין מנחה, נ"ל לפי קבלת רבותי שיש ג' חלוקים בדבר. מי שבא לב"ה סמוך לברכו וסבר הוא לסיים קודם שיתחיל הש"ץ ברכו, יתפלל ואל יחוש לשום דבר. אבל אם בא ואינו יכול לגמור קודם ברכו אז חייב לענות אמן. וכיון שקבל עליו השבת אז אינו רשאי להתפלל מנחה של חול, ולעשות חול אפילו בבית החיצונה אלא יתפלל ערבית שתים. אבל אם בא לאחר ברכו ולא ענה עם הצבור, ולא קבל עמהם, אז מתפלל מנחה בב"ה החיצונה, כדי שלא יעשה חול מה שהצבור עשו קדש. פ"א היה מבוטל התמיד בע"ש בב"ה של קהל ולא רצו2 עי' תה"ד סי' ד' ופסקים וכתבים סי' קנ"ג. לאכול עד שהיה שבת גמור, אע"פ שהלך מב"ה שלו קודם זמן ארוך, ולא ידוע לי טעמו. ומסתמא הגאון זצ"ל סבר בדעתו אם הוא היה מקבל עליו השבת, כל הקהל צריכים לקבל השבת. כדאמרינן בר"ה בפ' [אם] אין מכירין (כ"ד ע"א) אשר תקראו אותם בין בזמנו בין שלא בזמנו. +משרתי אל תלווני ברחמים, וברכוני במוצאכם בביתי. נר דולק והוצע בחדרי מטתי, והשלחן סדור, והחלפתי שמלותי, לכבד בכל אלה ליום קדש. ובאתי אל בית אלהים להפיל תחנתי, פני צור להניס אנחתי. והעדתי אשר ברא בששה כל יצור ובחר בבריתי, ושניתי ואשלש עלי כוסי בתוקף שמחתי, כבחר בי וצווני לזוכרו. ועטאני ביתר נשמתי, ובכן אשבות כפקדני במאמר ואתענג לירחיב נחלתי, בלי מצר כבשרני נביאו. ואשיר לו עדי ע"ת אחריתי, בהרבה את ענוותנותו, וחשק בהוד שירי וזאת היא נחמתי. אשר השיב למלאכיו בבקשות כנף שירה לשורר יום שבותי, ברחמיו גם אל התמימים ישבחוני אשר נבראו לשרתי. בכן אגיד גדלתו ברנה, ואחכה לגאלני לעורר אהבתי, ואז אשמור לפקודיו וחקיו בלי עצב, ואפלפל בדתי. +הא דלעיל משרתי וכו' קבל שארי מה"ר שמעון יצ"ו מאביו הגאון שא' מהר"ר יעקב מולן זצ"ל. ואמר לי מה"ר שמעון הלוי דלעיל שאמר זה משרתי כשהוא צלול, בליל שבת כשבא מבית הכנסת. וזכורני כשלמד מהר' שמעון הלוי דלעיל ברעגנשפורק, הלכתי עמו פ"א בליל שבת לחדרו. ומצאתי נר דולק בו והשלחן סדור במפה קטנה על מקצת השלחן, ומעט פירות הניח על המפה, ואומר המשרתי דלעיל. +ואינו חש אם אכל מיד ומקדש בע"ש אחר שיצא מב"ה אפילו אם עוד היום גדול. אבל רוב פעמים אכל עם שקיעת החמה, ומחמת העם ההולכים אצלו בליל שבת [מב"ה לביתו, הקרובים והשייכים לו]. אבל בשבת שחרית הולכים אצלו כמעט כל הקהל וכ"ש ביו"ט. ועשה קידוש בנעימות ובאריכות על כל הבחורים. והבחור' שותים כל אחד מכוס שלו. ופ"א לא היו מוזגין הבחורים כוס קודם הקידוש, ואמר לבחורים שישתו מכוס שלו, כי מצוה מן המבחר שהכוס מזומן קודם הקידוש, אבל ברכת המוציא נתן להם מפרוסה שלו חתיכה אחת. והבחורים אין להם מפה על לחם שלהם. וכן לחתונות אין צריך מפות לפרוש על כל הלחם רק לפני מי שעשה קידוש. מצאתי בא"ח בסי' רע"א וז"ל: ובירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו עכ"ל, ומסתמא מי שלא מברך אינו עושה בושת לפת. וזה הנוסח אמר הגאון זצ"ל בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו, שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, שבת קדשיך באהבה וברצון הנחלתנו. בא"י מקדש השבת. [אבל ויכלו ובפה"ג אין צריך לכתוב]. + +Daf 51 + +מי1 רצה. שטעה ועשה קידוש או הבדלה על מים וסבור שהוא יין, צריך לעשות פעם אחרת קידוש על היין. ואמר כשעשה קידוש לאשה אם אינו עשה קידוש לעצמו אז אין לו רשות לשתות. וכן מצאתי בא"ח בס' רע"ג וז"ל: וצריך לזהר שלא יטעם עמהן כו' עכ"ל. אבל אם עשה קידוש לעצמו יש לו רשות לשתות, אבל אם רצה האשה לעשות קידוש לעצמה, אפילו להוציא אשה אחרת הרשות בידה, וכן הדין לענין הבדלה. והיה מתיר לבחור אחד שיעשה קידוש לאשתו [בביתה], ויאכל שם כזית, ולא יברך ברהמ"ז. וילך לבית הבחורים ויאכל עם הבחורים הסעודה בלא ברכת ענט"י ובלא ברכת המוציא, וברך עם הבחורים ברכת המזון. וכן עשו בניו לפעמים ששומעים ממנו קידוש וברכת המוציא בבית החורף, והלכו אח"כ לפני בית החורף ואכלו עם הבחורים. [וכן מצאתי בא"ח בסי' רע"ג וז"ל: הא דאמ' אין קידוש אלא במקום סעודה אין צריך שיגמור שם וכו' ע"ש]. +מי שיש לפניו קדוש היום והבדלה, כגון יו"ט שחל בב' בשבת, ולא עשה הבדלה אחר שבת. יעשה קדוש היום קודם ושותה, ואח"כ יעשה ברכת המוציא, ואח"כ יטול כוס של יין ו��עשה הבדלה לחוד בלא בפה"ג. כשהיה אורח לגיסו של טעביל1 פסקים וכתבים סי' קט"ו. ז"ל הוא היה מקדש ומבדיל, ואינו עושה עיטור לכוס כמו שפי' למעלה. וגיסו עושה המוציא, וכן מצאתי בא"ח בסי' קס"ז וז"ל: בעל הבית בוצע אפילו אם האורח גדול ממנו עכ"ל. אבל גבי גיסו ר' ארון עושה עיטור לכוס. וזכורני שלעולם שפך בתחלה יין לכוס ואח"כ מים, לפעמים הרבה [מים] לפעמים מעט. [וכן מצאתי בא"ח בס' קפ"ג וז"ל ורש"י פי' שנותנו לכוס של ברכה חי ואח"כ מוזגו בו וכו' ע"ש]. +[שאילת י"ו, כתב הר"ר בנימן כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]1 רעביל. קידש על (המים) מים וסבר שהוא יין. אם יקדש על היין שני', או די לו [בברכת] בפ"ה אחרי שקידוש על היין הוי דוקא דרבנן. כבר נעשה מעשה כה"ג ונשאלתי על ככה, ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שני' על היין. דמה בכך אם קידוש על היין מדרבנן הוא? כמה מצות מדרבנן אנו מברכי' עליה' ומחייבינן בהו מלאו דלא תסור כו'. ואטו אם תקע בר"ה בטעות גמור בתקיעות שמעומד שאין צריך לחזור ולתקוע כדין, הואיל וכבר יצא י"ח מן התורה בתקיעות שמיושב, והני אינן [אלא] מדרבנן, הא ודאי ליכא מאן דקא' הכי. +העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל שכתב מדרשות מהרי"ל זצ"ל, מי שלא קדש בלילה מקדש והולך כל השבת כולו. ואינו אומר ויכלו ביום אלא הפסוק ושמרו בני ישראל קודם קדוש במקום ויכולו. בב' סעודות של שבת אינו חותך בלחם קודם שעשה ברכת המוציא, אבל לסעודה שלישית חותך מעט בלחם קודם ברכת המוציא. וכן כת' התוספות בפ' שלשה שאכלו1 פסקים וכתבים סי' קט"ו. ועוד יש דעות דאמרי לעשות סעודה שלישית בפירות, ולכן אין נפקותא בלחם שלם. + +Daf 52 + +[כתב מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו], במנחה בשבת אני חותך בככר כבר, וטעמי שמה שאין חותכים בשבת פי' התוס' שלא תשמט ידו ותחתך לשנים, ונמצא שלא יהי' לו לחם משנה. ובמנחה הא אפילו יארע כך הא נמצא הרבה דעות דלא בעי אפילו לחם אחד שלם, ואין נ"ל להפסיק בשביל זה בין ברכה לאכילה. ובלאו הכי חשש רחוקה היא קצת שתשמט ידו, ועל ספק זה יש לסמוך על הגאונים שאין מצריכים לחם שלם. אמנם אם חלה דקה לפני איני חותך כלל אפילו בחול, כי אין הפסק עתה כלל, ואפילו בחול מצוה לבצוע על ככר שלם. וזכורני שהיה אוכל דגים בליל שבת ובשבת שחרית כשאפשר בשום צד, וכמה פעמים אכל דג שקו' הערינג עם בצלים שקו' גשערב שאין [כשאין] לו דגים אחרים. [ועיין בדף פ"ו בסמ"ק הלכות שבת שלי המתחיל והוא אמר]. ואם שכח המשרת ולא הניח אלא מפה אחת על השלחן בשבת, אז אינו נוטל המפה מן השלחן כל השבת. אלא נוטל המפה ומנער אותה, עד שיבואו הפרורין לצד אחד, ואז נוטל הפרורין בידו והלך לו. ואמר בליל שבת שיר המעלות בחוץ, קודם שקורא ק"ש, כמו שאמר בשאר לילות תהלים מבפנים קודם שקורא ק"ש. +[מצאתי במס' סופרים בפ' י"ח1 וצ"ל כיצד מברכין ד' ל"ט ע"ב תוס' ד"ה והלכתא. וז"ל: וכן היא שאמ' בשבת מקדימים לבוא, כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרים לצאת כדי שישמעו פי' של הסדר. אבל ביו"ט מאחרים לבוא, שהן צריכין לתקן מאכלו של יום, וממהרים לצאת שאין מן הדין לפרוס2 הלכה ד'. להם, דאמרי'3 צ"ל לפרש. רב לא אוקי אמורא מיומא טבא לחבריה עכ"ל. מ"מ נ"ל אין משיבין על הארי, וגם לעיל בהלכות יוצר כתב' שאינו מקפיד על הוותיקין]. וזכורני בשבת אינו עומד ממטתו בבקר כמו בחול כשהיה חלש קצת ל"ע, משום דכתיב בשאר קרבנות בבקר בבקר, ובשבת כתיב ��ביום השבת. ואמר לי מה"ר יודא אוברניק יצ"ו שאמר לו הגאון זצ"ל שכתוב כן במרדכי רינוס. והקשה לו מה"ר יודא דלעיל איך שייך לכתוב בבקר על מוספי שבת? והשיב הגאון במרדכי אושטריך ליתא. וכמדומה להגאון זצ"ל כל מה שכתוב במרדכי רינוס ולא כתוב במרדכי אושטריך בכלן יש לפקפק. ול"נ דאינו קשה משום דכתוב בא"ח בס' מ"ח וז"ל: ואינו קשה שמוסף זמנו כל היום, וכן מצאתי בא"ח בס' רפ"ו, וז"ל: מוספין כשרין להקדים אע"ג דכתיב בנסכין בבקר וכו' ע"ש. +פ"א צוה לחפש הס"ת ולגוללו בשבת קודם הקריאה אע"פ שאינו צריך לגוללה רק ב' יריעות או ג'. כשהיה בהר ואם בחוקתי ביחד היה מפטיר ה' עוזי ומעוזי עד רפאני. והיה מפטיר הלא כבני כשיים לקדושים אע"ג דכתיב במרדכי במס' מגלה הלא כבני כשיים לאחרי. + +Daf 53 + +[כתב מהר"ר דוד שפרינץ יצ"ו מנורבערק]1 ביצה ד' ע"א זבחים י"ח, כריתות י"ג. שלומך יסגא לחדא אהו' עמיתי האלוף מה"ר טעבל יצ"ו. אשר דרשתני על חתן הבא בשבת של ענייה סוערה מה מפטירין? דע לך דכמדומה לי דמרדכי שלנו חלוק בלשון משלכם בפסק זה ולשון מרדכי שלנו כך הוא: וחתן הבא בשבת של רני עקרה יפטיר שוש אשיש ובשבת של עניה סוערה יתחילו רני עקרה. ואם בא חתן בשבת של ענייה סוערה יפטירו שוש אשיש שכבר אמר ענייה סוערה בהפטרה דרני עקרה עכ"ל. הלשון דשכבר מגומגם, מ"מ שמעינן מיניה דלעולם דוחין הפטרות אלו מפני הפטרות חתן, לפי שיש להם תשלומים כל אחת בשבת של חברתה. אמנם תמוה לי קצת על החתן הבא בשבת דרני עקרה שבשביל כך יתחילו ב' שבתות מקודם שלא כסדר. ולא חייש' להא דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ודלמא הדרי בהו ונמצא הפטירו שלא כדין, אבל איפכא ש"ד וק"ל. וכן נראה בודאי שלא נהגו בארצנו להתחיל רני עקרה בשבת דענייה סוערה בשביל שיבא חתן ברני עקרה. אבל איפכא נהגו כמדומה לי. ובלאו הכי היה המנהג בכל אושטריך כשהיה בא חתן אפילו בד' פרשיות, או בר"ח, שהיו מפטירין עם ההפטרה הראוייה לאותה שבת הפטרה דשוש אשיש מקצת' עד ישיש עליך אלהיך, והיו מדלגים מנביא לנביא. ושמעתי שהקדמונים אמרו דהא דאין מדלגין מנביא לנביא, היינו דוקא בימיהם שכל ספריהם היו כתובים בגליון ולא היו מאריכים בגלילה משום כבוד צבור. אבל האידנא דהפטרה שלנו כתוב בקונטרסים, ואפשר לסמן (ה') שימצא מהר מה שירצה, ואין צריך להפסיק בכדי שיפסיק המתורגמן שפיר דמי. ונראה דטעם זה אינו מספיק רק לדברי ראבי"ה, דפי' דטעם דאין מדלגין היינו משום כבוד צבור, שלא יעמדו בשתיקה כדאיתא במרדכי אבל לפרש"י דטעם משום טרוף הדעת אין ליישב הכי. גם פה בניאושטט לא רצו מנהיגים הראשונים לנהוג כמו באושטריך. אלא כשהיו בב' נביאים לא הפטירו רק באותה הפטרה הראויה לשבת לבדה. ונראה כשהן בנביא אחד, כגון אלו הפטרה דרני וענייה והפטרת שוש וגם הדילוג הוא מתחלתו לסופו, דהפטרת שוש בתר תרוייהו הוא בנביא, אע"פ שהוא יותר מכדי שיפסיק המתורגמן, יש לסמוך אחלוק דקדמוני אושטריך. ויש להפטיר שתיהן רני עקרה או ענייה סוערה ואח"כ שוש אשיש.2 פסקים וכתבים סי' צ"ד ועי' תה"ד סי' כ', ועי' רי"א צד שכ"ג סי' ע"ה. +[שאילת ב', כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]1 אגב זה מהודענא לך שנגלו אזני, הבירור לא ידענא, איך הר"ר פלוני בן מהר"ר פלוני ז"ל מסדר גיטין בגבולכם וכמה זמני משתכח בהן גמגומים ודלא מן אולפנא א"כ הוא תמיהני מדוע תחריש ותתעלם מזה הואיל וקרוב אליך הוא, נאם הקטן והצעיר שבישראל. כשיש חתונה י��יד החוזר הסדרא איזהו הפטרה הוא מחזיר ביום ו' שוש אשיש או הפטרה דשבוע, אע"פ שאין חובה2 פסקים וכתבים סי' ק"א. וכ"ה3 לחזור הפטורה מ"מ מנהג יש. נראה דיש לו להפטיר הפטורה דשבוע דמה שנוהגין לחזור הפטורה היינו טעם כדי שידע וכו' כ"ז נשמט פה. היינו משום שידע בכל שנה מה שמפטי' כמו שידעי' מה שקו' בתורה ע"י שחוזרין שמו"ת. ואם היו חוזרים שוש א"כ אם יארעו חתונות רבות בשנה, שבת אחר שבת, וכי יחזרו בכל שבת שוש אשיש טורח חזרה זו למה? אין צורך להאריך יותר. וקי"ל מפטיר וקטן עולין למניין ח'4 בכת"י והשלמתי ע"פ הנדפס בפו"כ שם. כגון היכא דלא קרא כבר ז'? וכן מצאתי בא"ח בסי' רפ"ב וז"ל: הכל עולין למניין ז' אפילו אשה וקטן וכו' ע"ש. ופעם אחת היה חסר פסוק אחד בהפטרה, ולא רצה לאמרו מבחוץ משום דברים שבכתב אסור לאמרם בעל פה לגבי צבור ורמז להביא לו ספר אחר. +מה שנוהגים לומר הפטרה מיחזקאל1 ז'. דוקא גדול ולא קטן, משום דכתיב בחגיגה (דף י"ג ע"א) ההוא ינוקא דהוה מהרהר. ואגב זה נמי אין נוהגין לומר קטן ההפטרה מוישמע2 ביום הראשון דחג השבועות. אבל אין איסור בדבר. מה שקורין למוספים תקנת חכמים היא ולא מן התורה. ועיין במיימוני בפ' י"ג מהלכות תפלה וברכות [ד"ה] כתבו התוספ' אבל תלמיד אחד לא הודה לו והביא ראיה מן האשירי במגילה פ' הקורא3 פ' יתרו. גבי וכן הנהיגו רבינו אליקים שקו' חובת היום כו' ש"מ שהוא מן התורה. וזכורני [שהיה נפקותא לענין זה] אם הקטן עלה למפטיר ורוצה הקטן לקרות הפ' מן מוסף. + +Daf 54 + +מעשה שאירע ר"ח אלול ביום א' ולא רצה להפטיר למחר חדש ואמר ענייה סוערה, ואמר שלא רצה לשנות הסמנים מן ההפטרות. לשנה אחרת כשנפל ר"ח ביום א', וכשהתחיל הנער ענייה סוערה היה משתיק הנער, וגדול בא והתחיל למחר חדש בלא ברכה. ולבסוף אמר הגדול הברכה צור העולמים וכו', וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"מ וז"ל: הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם וכו'. לשנה אחרת נפל ר"ח אלול בשבת והיה מפטיר השמים כסאי1 פ"ג סי' ה' וכן הנהיגו רבינו אליהו ורבינו משולם ז"ל דלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום, ועי' בק"ן שם סק"ז. משום דליכא פלוגתא בהשמים כסאי כמו בלמחר חדש. ועוד דכתוב באותו ספר, והיה בו גם נחמות. ואח"כ לשבת כי תצא היה מפטיר רני עקרה וענייה סוערה, משום דלא הוה מפטיר לפ' ראה ענייה סוערה משום דהוה בו ר"ח. וכן מצאתי בא"ח בסי' תכ"ה וז"ל: ואפילו ר"ח אלול שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי ולא ענייה סוערה. +[מלקוטי מהר"ר יודא אוברניק ז"ל, מרדכי פ"ק דגיטין אם שכחו להביא חומש להפטרה, אין לומר לגוי להביא בשבת, אלא ילכו עשרה אצל החומש]. בשבת אחד לא קוראים הסדר בבית הכנסת בניאושטט מחמת חיל גדול הבא לפני העיר. וליום ב' אח"כ נהרג נסמך אחד הי"ד סמוך לעיר ג' פרסאות. וליום ה' אח"כ מתה אשה חשובה פתאום בשעת לידתה, ואמרו כל הנשים שלא נשמע כמוהו. ולשבת אח"כ צוה בב"ה שלו לקרות הסדרה הראשונה שעברה כלה לכהן וגם הפרשה משניה, כיון שהיה אנוס'1 עי' בתה"ד סי' י"ט. אבל אם לא קרא הסדרא מחמת שמבטלים התמיד מחמת צורכי הצבור, כגון מעניין המסים, על זה נאמר מעות לא יוכל לתקן. אבל בב"ה של צבור לא צוה לקרות הסדרא שעברה, כי אמר שהוא דבר של תמהון. וכתב מיימוני בהג' אפילו דבר שהוא היתר גמור, אסור לעשות דבר ��ל תמהון משום דנראה כשתי תורות. +וזכורני שקוראים בב' ובה' הפ' מן הסדרא הבא אע"פ שלא קרא בשבת לפניו [שלפניו] הסדרא. והעתקתי ממהר"י שהעתיק ממהר"ף ששמע מן הגאון זצ"ל, האז"ג כתב אם אירע אונס שלא קראו הפרשה בשבת שיש לקרות לשבת הבא שני סדרות, וכן היה מעשה ברגנשפורק. לעולם ישלים אדם הפרשה עם הצבור, פי' הסדרא באותו שבוע באיזה שעה שירצה. אבל מסתם סמוך לשבת או בשבת גופיה קודם אכילה עדיף טפי. [וכן מצאתי בא"ח בס' רפ"ה וז"ל: מצוה מן המבחר שישלים אותה קודם האכילה וכו' ע"ש]. וכן ראיתי בתוס' דברכות1 עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סימן פ"ה וכן בשו"ת גינת ורדים כלל א' סי' ל"ה ול"ו, ובעקרי הד"ט או"ח סי' ו' סק"ג, ובשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' של"ה. משום שמא יאכל הרבה והיה מתעצל במצוה. והיה מעביר הסדרא שנים מקרא ואחד תרגום ופירש"י, ואמר שתרגום עיקר להעביר יותר מפרש"י. וכן שמעתי בשם מהר"ר יעקב ווילא זצ"ל שטוב להעביר התרגום יותר מפרש"י. וכן מצאתי בהקדמה דסמ"ק, ובא"ח בסי' רפ"ה וז"ל: ואם לימד הפרשה בפירש"י חשוב כמו תרגום כו', נ"ל משמע תרגום עדיף כיון שאמר כמו תרגום. וגם היה מעביר ההפטרה פ"א עברי בנגינות, ופירש"י. ואם היה שבת ופ' או שבת ור"ח שהן הפטרות נכריות היה מעביר הב' הפטרות כמו שפי' אבל אמר שאין צריך להעביר ההפטרות מכל וכל. ואם אין לו תרגום אז יכול להעביר הסדרא פ"א עברי ואח"כ [כשיש לו תרגום מעביר פסוק אחד עברי ואחד תרגום]. + +Daf 55 + +ופעם אחת היה חלש ל"ע והיה מעביר הסדרא שעברה בליל ג' אחר שבת. והיכא שאינו מעביר הסדרא עד יום ד' אחר שבת, אז אינו מצוה יותר משאר למוד, אע"פ שבשבת אח"כ אינו קורא סדרא אחרת, כגון דהוה יו"ט בשבת. ואמר לי כשאתה מעביר הסדרא מאם בחקותי אל תפסיק בתוכחה [מצאתי בא"ח בהלכות סדר השנים1 ד' ח' ע"ב ד"ה ישלים. סעד לזה וז"ל: קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא כלן]. וזכורני שפ"א היה מפסיק בתוכחה כשמעביר הסדרא תרגום, וכשגמר הענין התחיל בתחלת התוכחה להעביר בודאי. אבל אני מסופק אם התחיל קודם התוכחה בדבר טוב, וגם אני מסופק באיזה תוכחה שהיה. ואחד מן הבחורים רצה לעלות לתוכחה ולא הניחו הגאון זצק"ל. ושלח אחר זקן אחד שהיה בבית הכנסת של הקהל וקרא אותו זקן בשם לס"ת, ואח"כ אמר לו מי שברך פלוני בר פלוני בעבור שקבל עליו תוכחת התורה בשכר זה יצילהו הקב"ה כו'. לשנה אחרת לפ' והיה כי תבא קרא החזן יעמוד מי שירצה ואמר לי עמוד לס"ת! משום דאמרינן בסוף בני העיר (ל"א ע"ב) אמר ר' חייא בר גמדא אמר [קרא] מוסר ה', ובסיפא דקרא אמר ואל תקוץ בתוכחתו, וא"ל מי שברך כדלעיל. ושמעתי הוא בעצמו עמד לתוכחה. פ"א לשנה אחרת היה חוזר ואמר בעבור שקרא תוכחה וכו'. לשנה אחרת היה חוזר ואומר בעבור שקבל עליו תוכחת התורה. ואמרתי למה אתה חוזר? ואמר כלנו היינו מקבלים עלינו התוכחה! ושמעתי משמו של הזקן טעבל2 סוף סי' תכ"ח. חזן זצ"ל, שאמר בעבור שקרא תוכחת התורה לכבוד התורה [אבל כשקרא אחד לס"ת כל השנה לא אמר לו מי שבירך באושטריך]. מצאתי במסכת סופרים (פ' י"ב)3 לעבל. מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות. א"ר חייא בר גמדא מ"ט דכתיב ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצין קוצין. א"ר לוי אמר הקב"ה אינו דין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. א"ר יוסי בר' אבין לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב. +וזכורני שהיה מהדר אחר תרגום ירושלמי על השמות מעטרות ודיבון1 הלכה א' וב'. ואם לא מצא תרגום קרא אותם ג' פעמים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רפ"ה וז"ל: ומ"מ נהגו כרש"י להחמיר ע"ש. וזכורני ששאלתי לו למה אינו תרגום על יברכך, ואמר שאינו רוצה לפרש אותו כי יש בו סודות, [וכה"ג מצאתי פירש"י במסכת מגלה בסוף פ' הקורא2 עי' ברכות ח' ע"ב תוס' ד"ה ואפילו. ע"ש אם יש ראייה לכאן]. +כשמברך ר"ח בשבת בבי"ה החזן אמר בשנה מעוברת1 ד' כ"ה ע"ב. אדר הראשון או אדר השני וכן לעניין גיטין. וגם הורני מר2 עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ג'. אם חייב אדם ביו"ט להחזיר הפרשה שמו"ת כמו בשבת או לא? ונ"ל ראייה קצת דאינו חייב כדאיתא בהג' במיימוני פי"ב3 שם סי' ל"ד סק"ב. וז"ל דגרסינן במסכת סופרים (פ' י"ח) מן הדין לתרגם לטף ונשים כל סדר וסדר והנביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזהו שאמרו בשבת מקדימים לבא כו' ומאחרים לצאת כדי שישמע העם פירושו של סדר. אבל ביו"ט כו' ומקדימים לצאת שאין מן הדין לפרש להם, דאמרי' רב לא אוקי אמורא עליה מיו"ט לחבריה עכ"ל. ומזה משמע דלא צריך. אכן אינה ראייה גמורה דקא' שאין מן הדין לפרש כו', משמע מן הדין ליכא הא מנהגא איכא. ועוד דקא' לפרש להם משמע להמון העם אין צריך לפרש הא כל אחד לנפשיה יתרגם ויפרש. ועוד קצת ראייה כדאיתא בהג' בסוף פי"ג4 מה' תפלה סק"ח. במיימוני מרב ביבי בר אביי דסבר לאשלמינהו לכלהו פרשתא דכולא שתא כו'. ור"ח גורס להני פרשיות דכלה פי' ד' פרשיות של אלול, ואם היה צריך גם להחזיר הפרשיות של יו"ט ה"ל טפי מד'. אכן יש ליישב דשמא עיקר הדרשה היה בשבת ולכך לא היה לו פנאי, אבל ביו"ט היה לו פנאי להחזיר הפרשיות. אכן לפי הטעם שכתוב אח"כ באותה הג' דילמא לא יכוין דעתיה בבית הכנסת, ולפי האי טעמא נכון להחזיר גם ביו"ט. ואת"ל דאין צריך לתרגם ביו"ט מ"מ מבעי לי בשבת בחוה"מ אם חייב לתרגם, כי לפי הנראה דחייב. דביו"ט שמא הטעם דלא מתרגם משום דמאחרין לבא, משום דצריכין לתקן מאכלם, ולכך לא הטריחום לאחר כ"כ בב"ה, אבל בשבת אזלא האי טעמא, נראה דצריך לתרגם אמנם אין הלשון משמע כן וק"ל. + +Daf 56 + +בשבת לשלש סעודה לקח לחם משנה, וכן מצאתי בא"ח בס' רצ"א וז"ל: אבל היה בוצע על שני ככרות [כתב שא' מהר"ם ס"ל מינץ שיחי'] ואשר שאלת1 שם ס"ק ש'. אם חייב אדם להשלים פרשה של יו"ט שמו"ת כבר דקדקתי ג"כ, ונראה שלא נהגו רבותי להשלים. והבאתי קצת ראייה לדבר מדברי רבי' שמחה בהג' במיימוני וז"ל: אע"פ שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה בשבת עם הצבור, אם לא עשה כן ישלים2 עי בתה"ד סי' כ"ג ובפסקים וכתבים סי' ק"ע. בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור עכ"ל. מהתם היה נראה מדקבע היום שבו משלימים הצבור ה' חומשי התורה בכל שנה, משמע דעיקר חיוב דאצרכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור, היינו שכל יחיד ויחיד יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה. וכיון דטעמא הכי הוא לא צריכא אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פ"א בשנה. וא"כ פרשיות של יו"ט אין צריכין להשלימן שכבר השלימו אותן כל אחת בשבת דידה. אע"ג דלפי פי' ר"ח דפליג אדר' שמחה ליתא לה"ט, מ"מ אפשר דסמכינן ארבינו שמחה. ומעט משמע מפרש"י בפ"ק דברכות דפי' ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת ואלו יו"ט לא הזכיר. ההג' ממיימוני שכתב' לי ממנה נר' קשה לי [מאד] להבין דרש"י פי' במסכת מגילה ההיא דמאחרין לבא וממהרין לצאת מתרי גוונא בפנים אחרים, ו��ף האי דמייתי מרב דלא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה, ומפרש בגמרא דלאחר אכילה קאמר, וטעמא משום שכרות ולא קאי אשהות בב"ה ע"ש. +כשחל יו"ט בשבת אוכל לסעודת ג' פירות סמוך כשהולך לב"ה. וזכורני ששתה גם יין אבל אין ידוע לי אם שתה בכל פעם. וכשחל יום ראשון של פסח בשבת היה מתיר לבריאים לאכול לשלש סעודה דבר מועט מצה. אבל הוא עצמו אכל פירות ושתה יין, והיה מסיים ב' מסכתות בשבת, ועשה סיום לשלש סעודות. ופ"א בשבת בין השמשות לא אמר פרקי אבות ואמר ידעתי אני שאיני עתה מיושבי קרנות וגם איני אוכל לראות. ואמר שאין רשות לאחד מן הקהל לנגוע בנר במוצאי שבת, אלא עד אחר סדר קדושה. כן כתב א"ז אבל לשמש מותר לנגוע בנר אחר ברכו כיון שהוא מתפלל קודם ברכו י"ח ברכות ואתה חונ'. [ואמר] מה שנוהגים המשרתים להביא נרות לביתם מיד אחר ברכו, מסתמא זה היתרם כיון שהתינוקות יראים בחשך מותר לחלל בשבילם אפילו שבת גמו', כדאמרינן בגמ'1 כולם. מותר לשבר הדלת לפני התינוק. +וזכורני שהגוי הדליק1 יומא פ"ד ע"ב ראה שננעלה דלת בפני תינוק שוברה ומוציאו וכו'. נר במוצאי שבת לבנים הקטנים. פ"א במוצאי שבת לא היה בביה"כ שלו חזן שאין לו אב ואם, ואמר לי עמוד והתפלל אע"פ שיש לך אב שאין איסור בדבר, כי תפלת ערבית לא נתקן ליתומים. ואמר שראה שמה"ר יודיל ז"ל [בנו של מהר"ר שלום זצ"ל] אמר אפילו קדיש קטן אע"פ שיש לו אם, כשאין שם אבל או אחד שאין לו אב ואם. אבל העולם תמוה עליו, כי הקדיש קטן נתקן בשביל יתומים. ואמר הגאון שמא עשה בשביל כבוד אביו כיון שהוא היה אדם גדול; ואמר שיכול אחד לומר לקטן מלה במלה קדיש קטן, כדי שיאמר אחריו הנער, אע"פ שיש לו אב. מי ששכח אתה חוננתנו וכשבא להשיבנו אבינו נזכר, אין צריך לאומרו עוד, ואינו נוגע בנר עד שיאמר הבדלה על הכוס, וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ד וז"ל: והיכא שיש לו כוס אין [שאין] צריך לחזור ולהתפלל מיד כשסיים הברכה וכו' ע"ש. + +Daf 57 + +[וזכורני שאמר למשרת שלא להסיר המפה מן השלחן בשבת עד אחר הבדלה. והיה השלחן מגולה בקרן זוית שעמד שם היין והמים להבדלה ועיין בסי' רפ"ט בא"ח]. וזכורני שאמר במוצאי שבת במוצאי, חדש, אגיל, אלהים יסעדנו, ואמר פידינו שהוא לשון הקרא ולא פדינו. וזכורני שהיה עומד להבדלה אע"פ שהיה לו צער לעמוד וכשאי אפשר לעמוד היה יושב על הספסל ועושה הבדלה. וזכורני שאמר לפני הבדלה הנה אל ישועתי וגו', ואמר ויהי לי לישועה ואמרתי לו היה לך לומר לנו לישועה, משום דכל תפלה צריך לומר בלשון רבים? והשיב שאמר הפסוק כמו שכתוב. וא"ל היכא כתוב הפסוק? ואמר לי תן לי החומש ומצא הפסוק בהפטרה שאומרים ביום אחרון של פסח. וכן מצאתי בא"ח1 שהגוי' הדליק'. שבא מעה"ק דירושלם שיב"ב בנוסח ההבדלה שכתוב בו ויהי לי לישועה. וכן מצאתי בא"ח שבא מספנייא שכתוב בו ויהי לי לישועה, אבל תימא לי משום שמצאתי בא"ח גופיה בסי' קט"ז המתחיל שמיני' תרפאנו שרשאין לשנות הפסוקים ע"ש. +וכשעשה הבדלה נתן לכל הפחות לבחורים ב' כוסות ולפעמים נתן להם ד' או ה' כוסות, כשהיו הרבה בחורים, לבד כוס שלו. וכשהתחיל הברכה ממיני בשמים לקח הכוס בשמאל, וההדס בימין. וכשמסיים הברכה מריח בו ונתן ההדס לאשתו ואח"כ לקח ההדס בידו. ובאו כל בניו וכלותיו ונינו ומריח [ומריחים] בהדס בידו [שבידו] ואח"כ נתן ההדס לבחורים. וזכורני שהיה ממתין לבחורים עד שהריחו כלם, וכשהיה לו צער לעמוד היה יושב עד שהריחו הבחורים ואמר הברכות כסדרן ע"כ זכורני. וכשהתחיל הברכה ממורי [ממאורי] האש ראה בצפורן של יד שמאל עד שבא למלך העולם. ואח"כ לקח הכוס ביד שמאלו, ומסתכל בצפורן של יד ימינו עד שסיים הברכה, [וחזר ולקח הכוס ביד ימין ומבדיל]. וזכורני ההדס שלו היה של כסף והיה בו בשמים. וזכורני שהקפיד על אשתו כשהריח בההדס ואין הבשמים שבהדס יתנו ריח. וז"ל תשובת מהר"ל ז"ל1 סי' רצ"ט. לברך על ריח כלי שקלט הריח ואין בו בושם פלוגתא דהרמב"ם והטור, עיין באורח חיים, מצאתי. +וזכורני ושותה הבדלה ונתן הכוס לאשתו, [וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ט וז"ל ומטעים בני ביתו וכו' ע"ש]. ואח"כ נוטל הכוס ביד שמאל, ובאו כל בניו וכלותיו ונינו ונתן להם לשתות מידו. ומברך אותם בשעת שתייה ביד ימינו, וכמדומה לי כלותיו בשעת וסתם לא באו לברך אותן. ואח"כ שתה המשרת אבל לא מידו, וכן הידין [שקו' בארצי שמשת]. ואח"כ נוטל מעט יין ביד ימינו ומחכך שתי ידיו להדדי ונתן על שתי עיניו. ואח"כ הסיר [בשתי ידיו] המטרון מעל ראשו ומברך את עצמו ברכה והצלחה1 בתוך סי' קע"ד. יניח על ראשי, [מושך שתי ידיו מגובה הראש עד המצח ואמר במשיכה, כן עשה ג' פעמים]. ואח"כ באו בניו והסירו המטרון ומברך אותם בשתי ידיו על ראשם. ואח"כ באו כלותיו והסירו הקובעין שקו' בל"א הוטליא ומברך אותם. [שכחתי מתי (ש)נתן היין על עיניו]. + +Daf 58 + +וזכורני שלא רצה שהולכים עם הנר של הבדלה לדבר רשות. וזכורני שאמר בשם הגדול ר' עוזר שאמר, שאם יש לי היין ששופכים באושטריך על הארץ בשעת ההבדלה, אני רוצה לשתות ממנו כל השנה. והוא בעצמו שופך כוסו מלא יין בשעת הבדלה ושופך לתוכו מעט, עד שנפל לארץ רביעית1 ואח"כ הסיר המטרון מעל ראשו ומברך את עצמו בשתי ידיו ברכה והצלחה. או יותר, אבל הפרנסים שופכים על הארץ יין לרוב. במוצאי שבת היה מסדר שלחנו ואכל ללות המלכה, ואינו חש אם אכל מיד אחר ההבדלה. ולפעמים אכל פירות או מיני תרגימא בקיץ, אבל בחרף אכל כשאר בני אדם האוכלים סעודתם. אבל במוצאי יו"ט אינו אוכל, וכן מצאתי בא"ח בס' ש' וז"ל: ולעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כו', וכן מצאתי בתשב"ץ בסי' קכ"ד. ונהג במוצאי שבת שלא לכתוב אפילו לעצמו ספר או אגרת שיש בה פסקים או דרכים משום סכנה. אבל מ"מ אינו מוחה למי שכתב, אבל באגרת שלומים מותר לכתוב. וגם קודם שיאיר יום א' מותר לעשות מלאכה, ואפילו לנשים, ויכתוב מה שירצה, [מצאתי בתשב"ץ בהג' בס' פ"ח וז"ל: ומיהו נהגו שלא לעשות מלאכה במו"ש]. +וזכורני שאמר ששמע פ"א היה סופר שכתב במו"ש, ובא אחד וכתב לו כל הספר באותו לילה. לסוף לא היה לו גויל לגמור הספר, ונטל אותו אחד הסופר ופשט עורו מעליו וכתב עליו הספר. וזכורני שאינו פושט כל בגדי שבת במוצאי שבת עד שהלך לישן. מי שנשא מצנפת1 ושופך לתוכו מים עד שנפל לארץ כנגד רביעית. קטנה תחת המטרון שקורין בל"א קפא, אם נשא המצנפת מחמת הטנוף אסור לילך בשבת מחוץ לעירוב. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"א וז"ל: נדה מקושרת בבגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדתה אסורה עכ"ל [ע"ש]. אבל אם נשא המצנפת מחמת הצינה מותר לילך עמה מחוץ לעירוב משום דמ"ש משני סרבלים? וכן מצאתי בא"ח בס' ש"א, אבל שני מלבושים שרו [ע"ש]. ואמר לי מה שאנו נוהגים שלא לקפל טלית בשבת דהוה תיקון כלי. אבל לקפול בשבת מתרון שקורין בל"א קפא [של פשתן], או מצנפת [לעשות קיפול שקו' בל"א שטולפא. פי' שמגביה שוליה ומקפלם עד דהוי נראה כשנים שקורין קאפן ציפל], שבא מן הכיבוס, [כגון להפך ��פנימי לחוץ, וגם הזנב לפנים מותר]. מצאתי מזה בא"ח בסי' ש"ב המתחיל המנער טליתו [ע"ש]. +זו התשובה מצאתי כתוב בשם הגאון ר"ג מהרר"י בר פתחיה זצ"ל. וכתבתי אותה בקצור, כי לפי דעתי אינה כתובה לפני כמו שסדרה הזקן זצ"ל1 בשבת, עי' שו"ת מהרי"ל סי' קס"ז. כתב התוס' פ' אלו קשרים וכן כתב אשירי שם דאסור להרבות בשיח' בטלה בשבת, כדמוכח בירושלמי בעובדא דאימא דרשב"י. ואפילו שאלת שלום התירו בדוחק, ומכאן יש חשש לפע"ד שנוהגים אדרבא בשבת טפי מבחול, להתאסף ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וארצותיהם, דהיינו שיח' בטלה. ואם היו כלם מתענגים בספור' השמועות לא הוה קפידא, כדמוכח בסמ"ק דמתיר לפסוע פסיעה גסה לבחורים [כתב בספרו2 עי' פסקים וכתבים סי' קנ"ה. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו] (המתענגות) [המתענגים] במרוצת' ואע"ג דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. ונראה לע"ד הטעם, דכיון דמתענגים בה חשיב דבר מצוה וחפצי שמים, ולדבר מצוה מותר לרוץ. וכן ה"ה להרבות שיחה דעלה קאמר התם בסמ"ק דכולהו לדבר מצוה שרי. ולא דמי לשאילת שלום אע"ג דנמי מצוה היא מ"מ לא התירו אלא בדוחק, דכיון דלית ליה ענג לשואל והנשאל נמי לא קפיד, כיון שמניחו בשביל כבוד שבת בדוחק התירוהו. אבל אם מקצת' אינם מתענגים בספור השמועות אלא שעושין לרצון חבריהם איסור קא עבדי, ואף כי רוב העולם אין נזהרין בדבר. + +Daf 59 + +וזכורני שאמר למה לא אמרתם לגוי מדוע לא פניתם הפמוט שקורין לופא מן השלחן כי מוקצה היא עלי? אע"פ שעי"כ יעשה לשבת הבא', וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ז וז"ל. ובס' המצות התיר לומר לגוי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר' וכו' [ע"ש]. וזכורני ולעולם תלה הפמוט' למעלה רחוק מן השלחן. חשבונות של מה לך ומה בכך מותרים בשבת. וכיס של תפילין שהיה כמו כיס של מעות מותר לטלטלו בשבת אפילו בלא תפילין אם צריך למקומו. מעשה באחד מן הבחורים ששבר כלי זכוכית בשבת. ונפל הזכוכית לקערה, והיה מים בקערה שנשארים מחמת שהטיל בהם פירות לקרר, ולא רצה לטלטל הקערה. וצוה לטול המטפחת ולמשוך אותה עד שמגעת לצד אחד מן השלחן. והיה מתיר לטלטל סולם שלנו בשבת בחצר, ועיין במרדכי בפ"ק דביצה וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ח וז"ל: סולם של עלייה ואפילו הוא גדול מותר לטלטלו וכו' [ע"ש]. +וכשכלה היין מהברזא שבחבית בשבת מתיר לתן נסרים תחת החבית בצד השני ולהגביה בשבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ח וז"ל: נסרים של בעה"ב מותר לטלטלן וכו'. וגם זכורני שהיה רגיל במרתפים של אושטריך שמניח שם נסרים תדיר להגביה עליהם החבית המיוחדים לכך, ולהניחם תחת הסולמות כשיורדים החביות מהעגלה. דבר שדחה בידים לאותו שבת אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו, וכן עשה מעשה. כן כתבו התוספות פרק במה מדליקין1 תה"ד סי' ס"א. אע"ג דמרדכי בפרק כירה2 ד' ל"ו ע"א. לא כתב הכי. +[תשובה]1 סי' שט"ו ועי' בבגדי ישע שם סקט"ז. והיה מתיר לישראל לפתוח התנור בשבת אפילו היטוח בטיט, היכא דליכא גוי. וטוב ליקח קטן, וכן שמעתי שהשיב שארי הגאון מהר"י מולין זצ"ל באחת מן התשובות2 עי' תה"ד סי' ס"ה. וז"ל תשובה שא' מהר"י זצ"ל: תנור סתום ע"י טיט לסתור מתיר במרדכי פ' במה טומנין. ואגודה אסר משום סתירה, וראיתי מורין ע"י גוי ותינוק בדאפשר. ובדליכא כל הני אפשר ע"י ישראל, וכמדומה שכן ראיתי כתוב עכ"ל. מצאתי תשובה זו ועיין במרדכי קצור שחבר מהר"ר שמואל זצ"ל בפ' ג' דעירובין. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ח וז"ל: כגון תנור שחברו בטיט יכולין ליטלן אפילו אין לו בית אחיזה ע"ש. +בחור אחד רצה לחתוך בשבת בשר, ונדבק הסכין בפשוטי כלי עץ שקורין בל"א טעלר. והתיר ליקח הסכין מפשוטי כלי עץ משום דאין בנין בכלים1 סי' ס"ב. אבל אם נעץ הסכין בכותל אסור ליקח כדאמ' בהזורק2 עי' תה"ד סי' ס"ד ושו"ת מהרי"ו סוף סי' ק"ל. והקודח כ"ש חייב, [ועיין בסוף הלכות שבת שלי המתחיל והיה מכה]. +בפ' בכל מערבין גי' נראה למהר"י דשרי להסיר היתדות שאחורי תיבה אם נאבד המפתח, דסתירה גרועה שרי. אין ידוע לי אם כתבתי זה הגי' לפסק הלכה, ועיין בא"ח בסי' שי"ד חותמות שבכלים. והתיר לכסות בשבת בגד על הקנקן שיש בו יין כדי לסנן ממנו היין לכלי אחר, משום שיש בו קמחין שקורין בלשון אשכנז קוניג. מצאתי תשובה שא' מהרי"ל ז"ל ויין שיש בו קמחית מותר לסנן, ובלבד שלא יעשה גומא. וראיתי שנותנין הסודר על כלי המלא ומהדקין אותו היטב שנמתח על פיו יפה, ומסננין ממנו לתוך הריקן. ונראה שישייר קצת יין עם הקמחים שלא יהא כבורר, כמו שכתבו רבותינו אניצוצות אי לא נימא קמחין אין בהם ממש, וזה אינו פשוט ושלום הקטן הלוי. [ותימא לי שמצאתי בא"ח בסי' שט"ו1 צ"ל הבונה, שבת ק"ב ע"ב. וז"ל: בגד ששוטחין ע"פ החביות לכסותו לא ישטחנו ע"פ כולה מפני אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה. וכן בסי' דלעיל כתיב משמרת שתולין להן שמרים לסננם כו'. ואולי יש לתרץ שיש חילוק בין כלי קטן שאין בו טפח לחבית גדולה]. כל הקשרים שרוצה לבו ביום מותר לעשות לכתחלה, וכן מצאתי בא"ח וז"ל בסי' שי"ז: ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה ע"ש. + +Daf 60 + +[תשובה]1 ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"ה. אם מותר להטמין חמין בתנור של בית החרף בע"ש. ואם למחר עשה גוי אש בתנור אצל החמין, אע"פ שהתבשיל הוו צונן כבר ועכשיו היה רותח מחמת אש שעשה גוי בשבת, א"ה מותר לאכלו בדיעבד. וזה מותר לכתחלה היינו2 עי' תה"ד סי' ס"ו. שנטל הגוי התבשיל מן התנור, ועומד על התנור אפילו בלא הפסק דף בין תנור לתבשיל, והתבשיל היה צונן והיה רותח על התנור [מחמת אש שעשה גוי בתנור בשבת והוי פסיק רישא, משום דהוה בישול בשבת, על זה הביא ראיות שאין לחוש]. ודוקא לעת החרף שהגוי להיתר קא מכוין, דסתם בני אדם חולים לגבי צינה. אבל בקיץ אין תקנה לחמין אלא מה שהטמין בע"ש. אבל אם עמד התבשיל בע"ש על התנור של בית החרף, ולמחר בא גוי ועשה אש בתנור התבשיל אסור, משום דמעולם לא נעשה הטמנה בזה התבשיל. והוי כמו שבשלו הגוי בשבת וה"מ בתבשיל שיש בו מרק, אבל תבשיל יבש כגון דייסא לתנוק, מותר לישראל לעמוד בע"ש דייסא שקורין פפאן על תנור של בית החרף, ולמחר בא גוי ועשה אש בתנור. וכן מצאתי בא"ח בסי' שי"ח וז"ל: אבל דבר יבש שנתבשל כבר מותר, וכו' ע"ש. +כשאכל רוטב חם בשבת ונראה לו שהוא רותח, אינו נותן לחם לתוך הרוטב עד שיניח אצבעו ברוטב אפילו בכלי שני. כי יש ב' דעות בתוס'1 היכא. וגם אינו רוצה להתיר לשפוך רוטב בשבת מכלי ראשון על הלחם. אלא עושה רוטב בכ"ש, ואח"כ נותן בו לחם. וכן מצאתי בא"ח בסי' שי"ח וז"ל: ואסור לתן פת אפילו לתוך כלי שני רותח שהיד סולדת בו ע"ש. ושמן שנקרש אסור לתן בתבשיל, כן כתוב בספר התרומה וכן מצאתי בא"ח בסי' שי"ח וז"ל: ואסור לתן אינפנדא, [ול"נ שהוא לשון זעמל מוז בל"א ויש מפרשים פשטידא], אפילו ברחוק מקום, מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונמוח וכו' ע"ש. +בפרק כלל גדול1 שבת ל"ט ע"א ד"ה כל שבא. אמרו התוס' בורר ומניח פי' לצורך אחרים, מכאן משמע שמותר לקלוף בצלים לאחרים, ואין בו משום (הבורר) בורר אוכלין מתוך אוכלין כיון מיד השני. ואע"ג שכתוב בדרשות מוהר"ר שלום להיפך, אולי משגה היא2 ד' ע"ד ע"א ד"ה בורר. [מצאתי בא"ח בסי' שי"ט המתחיל הבורר חייב ע"ש]. ולא רצה להתיר לשפוך יין בשבת אל שק שיש בו בשמים שקורין לוטר טרנג, אע"פ שנתן מאתמול גם יין מע"ש לשק שהוא כעבודה דחול או גבול. ועיין בפ' החביות בסי' אשירי'3 הוא. במסכת שבת אם מותר לסחוט פירות בשבת, [פירות] שאין לסוחטן אלא לצורך מאכל מותר לסוחטן. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"כ וז"ל: ושאר כל הפירות מותר לסוחטן לכתחלה, וכתב עוד א"ח והתיר לסחוט לימוניש. וזכורני ששמעתי מן הגאון זצ"ל שאותו פרי נמצא בבניזיא, [ואני] אכלתי ממנו. ומתיר לשבר הקרח שקורין בל"א אייז בשבת, אם הוא צריך למים, או אם נדבק הכלי במים שנקרשים מן הברד או גלד. מצאתי בלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו שכן כתוב בא"ז, וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"כ ואבי העזרי כתב שמותר לשבר הקרח ע"ש. מה שמתירין גורלות בסכין בשבת כגון בל"א רוק אודר שנייד4 סי' ב' וגו'. והביא ראיה להם מפרק יש נוחלין5 עי' אלי"ם צד כ"ב. דזה אינו גורל כיון דיש על פיהם כמו שפי' רשב"ם גבי טרף בקלפי. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ג [המתחיל ביצה שנולדה בשבת [וכו'] יכול להטיל גורל וכו' ע"ש]. + +Daf 61 + +ופעם אחת בחתונה הביא הגוי דורן לאביו של הכלה בשבת שחרית סל מלא פת, שקו' בל"א היפהולר ובבניזיא קורין אותו שגליטן, והיה מתיר לאכול הפת לכל בני הסעודה. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ה וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב ול"נ להתיר ע"ש. וזכורני שנוהגין איסור באושטריך באווזים ותרנגולים לתן המאכל לתוך פיהם בשבת שקורין שופן דהיינו תוחב לו המאכל בעומק בגרונו במקום שאינו יכול להחזירו. אבל מה שכתב א"ח בסי' שכ"ד ומהלקטין לתרנגולין פי' ליתן המאכל בפיהם וכו', משמע שהוא מותר. ואמר לי מהר"י (מיישטרנו) מיישטרו יצ"ו, ומהלקטין פי' לתן המאכל בפיו שיוכל להחזירו משם. +מי שקולו נמוך שקו' בל"א הייזר, מותר לשתות מים חמין בשבת לרפואה, משום דכל מאכל בריאין מותר לאכול לרפואה. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ח וז"ל: כל מאכלין ומשקין שהן מאכל ומשקה בריאין וכו' ע"ש. ונקראת יולדת שמחללים עליה השבת משתשב על המשבר והדם שותת ויורד. ועיין בסי' אשירי' במסכת שבת בפ' מפנין1 ד' קכ"ב ע"א ברשב"ם ד"ה והיה מכוין. ומ"מ מה שיכולין לשנות משנין, אבל אין מעכבין בדבר אפילו אשה חשובה צריכה לעשות לה צרכה בשבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ל וז"ל: ונקראת יולדת משתשב על המשבר והדם שותת ויורד ע"ש. וכתב' [בזה הספר] בסי' דרשות שלו ביום הכפורים מחללים ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ונשים2 סי' ה'. וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ח וז"ל: אלא ע"י גדולי ישראל, וכל הזריז בדבר ה"ז משובח [ע"ש]. ויום שני למילה יש לו כל דין שלישי למילה לעניין רחיצה, אע"ג דהמיימוני לא קרא רק ראשון ושלישי. כי רש"י פי' להדיא שני במסכת שבת בפ' ר"א3 עי' לקמן צד קל"ה שורה כ"א. כתב הרב ר' מ' יצ"ו הוא ר' מנשה בן מהר"ר ישראל ברונא יצ"ו4 ד' קל"ד ע"ב רש"י ד"ה אלא אי אמרת. וההיא דמרחיצין קטן שנימול ביום השבת שהוא יום שני למילתו אי שרי. אי נימא דוקא שלישי כדמשמע קצת לשון החבורים, דלא נקטו רק יום ראשון ויום של��שי, אמנם יש ליישב שפיר דנקטו יום ראשון וי"ג דה"נ איתא בגמרא בשנוי דרבא ובברייתא דתניא כותיה. משום דתנא בהדיא לפני המילה, וההיא איירי ודאי ביום ראשון, ואחרי שרש"י פי' להדיא בפ' ר"א וז"ל: אלא אי אמרת ת"ק נמי קאמר מרחיצין בשני הימים, ולא פליג ר"א אלא אשלישי. ולשון שלך אינו בפרש"י שלנו, ולא תק' לך מכחום היום5 פסקים וכתבים סי' נ"ו, ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"ב. דאמאי לא הוציא חמה מנרתיקה ביום השני, דא"כ תקשה לך ראשון נמי לכ"ע מרחיצים? וכן גבי שכם למה לא באו עליהם להרוג בראשון, אלא ע"כ צריך טעמא6 ב"מ ד' פ"ו ע"ב א"ר חמא ב"ר חנינה אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה וכו'. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 62 + +פ"א בא חיל גדול לפני עירו [בניאושטט] בשבת, והיו שורפים העיר החיצונה כמעט כלה, והיה מתיר לעשות כל המלאכות בשבת כדי להציל מן האויבים, כמו שיצום הערונים [והשר]. והקפיד על אותם שעשו מלאכה שלא לצורך, כגון לעשות אומנות בקשת שלו או בעקש1 טעם אחר ליישבו. כ"ה בנדפס. בל"א, אבל לא רצה להתיר להבריח ממון מחוץ לעירוב. וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו', ע"ש. העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה2 בפוכ"ש. שגנבו מן הגאון זצ"ל מהר"ש פסק דגוים שבאו האידנא אפילו על עסקי ממון שמחללין עליהם השבת. דידוע שאם לא יניחנו ליקח הממון יהרגנו, והוה סכנת נפשות ומטעם זה היתר גמור בדליקה שנפלה בשבת אפילו בבית גוי לילך הישראלי לשם ולכבות. דהאידנא יש לחוש אפילו בדליקה [אצל] הגוים, שח"ו הורגים ליהודים אם אינם מכבים כמותם, וזה דרש מהר"א הי"ד בפני קהל ועדה, והודיע שמותר לישראל לכבות הדליקה אפילו בשבת. דלא אתי לאמנועי והוי ח"ו סכנות נפשות, ואמר דאדרבה מצוה היא בסכנת3 פסקים וכתבים סי' קנ"ו ועי' ג"כ בתה"ד סי' נ"ח. נפשות, והנשאל ה"ז מגונה, כלומר שלא הודיע כבר. ואף כי יש מגמגמים ועוררים לומר דוקא אם נפלה הדליקה בביתו של ישראל תחלה, דאז איכא סכנת נפשות דדרכם להשליך היוד' תוך הדליקה, במי שיצתה מביתו, אבל בנפל בבית הגוי לא מחללין, וראיה מכמה עירות שהדלקו, ולא נשמע שם שום סכנה ש"ל. מ"מ אשכחן טובא עירות שיש שם סכנה ופשיטא דמחללים, אמנם הכל לפי ראות העינים והזמן, ולפי מה שיתקרב לביתו של ישראל ותלו"ע4 בהצלת. עכ"ל. +[תשובה]1 נ"ב אצל ותלו"ע: ותן לחכם ויחכם עוד. מותר לטלטולי מעות בשבת במתג של מטרון שקו' בל"א קאפן ציפל לכתחלה אם שכח בו המעות מע"ש. וזכורני שהביא ראיה מפרק כירה2 עי' תה"ד סי' ס"ט, ובשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"א בשם ספר האגודה. מהמוכני דאין גוררין אותה בשבת כשיש עליה מעות. והעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מהגאון זצ"ל, ומפרש ר"י בתוס' הנמ"ל3 ד' מ"ד ע"ב. כשהיא נשמטת, דאז הוי כלי ב"עצ. אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אעפ"י שיש עליה מעות, כיון שאינם ע"ג שידה שהיא עיקר הכלי. ה"נ כיון שאינם במטרון גופה דהוי עיקר דהא הרבה מטרונא תמצא בלא כנף, א"כ מותר לטלטל, [וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: ומצילין תיק הספר אפילו אם יש בו מעות ע"ש]. +כל הפסד ממון הבא פתאום בשבת התיר לומר כל העושה זה אינו מפסיד. ועיין בסמ"ק במצוה שלא לעשות מלאכה בשבת גבי המכבה והמבעיר, גבי אמר ר' אמי1 הנזכר מעבר לדף שם ד"ה אין ��וררין. בדליקה התירו, ופ' המדיר2 שבת קכ"א ע"א. וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: ויכול לומר בפני הגוי כל המכבה אינו מפסיד, ע"ש. ואין שייך לבון ביין. וכן מצאתי בא"ח בסי' של"ד וז"ל: כגון יין שאינו דרך כיבוס. כתב מהר"ר אברהם יצ"ו ממדינת פולנא, אדוני שאל את אביך אמ"ץ הגאון יצ"ו, על אדות דליקה שנפלה בעירנו ביום השבת ומחמת פחד ורעד שמנו במרתף כל אשר היה לנו. ופתחו של מרתף היה למעלה כמו חור מרובע, והדלת היתה למטה יותר מאמה עמוק, והצרכנו למלאות עפר עד שיהא שוה לארץ, שלא יזיק הדליקה להדלת של עץ. וחפרנו עפר מקרקעית החצר וגם אבנים כדי לסתום החלון, ודרסו ברגלים על העפר כדי שיהא קשה. וחפרנו גומא וגם השוינו גומות, אבל משום הבהלות שכחנו שאסור לעשות ככה ביום השבת, כי סברנו שדחוייה שבת אצל הדליקה אפילו להציל ממון. גם הוצאנו מבית לבית דרך ר"ה בלא ערוב, והדליקה היתה בבית גוי. אבל דליקה גדולה היתה אשר כמעט נשרף ב' שליש העיר, ולולי רחמי השי"ת שהפך רוח הדליקה, לא ישאר משונאי ישראל פליט. ועתה תלמדנו רבנו אם נקרא מזיד או שוגג, או י"ל קצת סכנה ח"ו שבאו השונאים לחטוף ומצאו הכל מונח בגלוי יש לחוש שמא הרגוהו3 ד' ע' ע"ב. לכן יורנו מה התשובה. יש מהמורים להתענות מי יום רצופים, ויש מורים אפילו בלא רצופים, ויש מדמים לשוגג. וגבי בעילת נדה בשוגג פי' מהר"ם במרדכי לתן סך מעות, כדאיתא התם, לכן תודיענו מה לעשות. ואם אפשר לפדות התעניות במעות, באיזה סך יש לפדות כל תענית ותענית, או לקבוע ללמוד יותר שעה ג' או כה"ג בעד התענית. ואי אפשר עלי להתענות בחום מפני היזק ראייה, אם אוכל להמתין לימי החרף, אם אי אפשר לפדותם במעות. וכן הנשים ושאר המחללים אם רשאים לדחות התעניות לימי החרף, נאמר כל זה4 הרגונו. לנו איך לעשות. + +Daf 63 + +שוב מעשה שהמלך שי' שלח כופר לעירנו לתפוס היודים עבור מסים, ורצה להשליכם למגדל. כשיושבים שם לילה אחד אדם קרוב לסכנת נפשות, אז אחד מחברינו הלך מן הצד, וגיזם כופר1 באר היטב. לתפוס אשתו ולהושיבה בתפיסה יחידה עם ערל. ואני לא הייתי בפעם הזאת בביתי, אז חבריו בקשוהו לרכוב אחר פריץ שופט שלנו להיות ערב בעדם. וכן עשה ורכב יותר מג' פרסאות שהוא לפי' הירושלמי2 הכופר. אפילו לרבנן דאורייתא, וכ"ש לר"ע. והביא השופט עמו, וישב אצל השופט על העגלה והכל היה ביו"ט שביעי, ולא ביום אחרון שהוא דרבנן. תודיעני ג"כ התשובה כיון דליכא איסור כרת ביו"ט, גם יורנו אם פסקינן כהירושלמי בתחומין יותר מי"ב מילין, או כתלמוד דידן. המרדכי3 עירובין פ"ג ה"ד ועי' במראה הפנים שם פ"ה ה"א ד"ה התיר אסי. רוצה להשוות תלמוד דידן עם הירושלמי ונוטה לאיסור, והאשירי כתב להתיר כתלמוד דידן. +תשובות1 סוף פ"ק דעירובין סי' תפ"ג וכו'. על דבר הדליקה אשר יצאה בעירכם בשבת וחפרתם גומא והשויתם גומא, וטחתם אבנים ועפר יחד כמו בניין, נראה לא"א יצ"ו שאיסור גמור הוא, ולא דמי להא דכתב א"ז פרק מי שהוציאוהו דבזמן הזה שאנו דרים לבין הגוים מותר לכבות הדליקה דדמי לעיר הסמוכה לספר באשר הם שוללים וחוטפים. היינו דוקא לכבות הדליקה משום דעיקר החטיפה והשלילה אשר בעבורן אפשר לבא בסכנת נפשות בשעת הדליקה, אבל כשמכבין הדליקה אין יכולת ביד הגוי' החוטפים לחטוף. אבל בנידן דידן לא בביתם היתה2 פסקים וכתבים סי' ס' ועי' ג"כ שם סי' נ"ה, וכן גידעמאנן ח"ג צד נ"ג הערה א'. הדליקה אשר היתה החטיפה מסוכנת, ועדיין חשש [סכנת] נפשות במקומה היתה עומדת. א"כ המעשה אשר עשיתם לאו תקון סכנת נפשות היתה, אדרבה הרביתם סכנת נפשות, באשר לא ימצאו הגוים ממון אשר טמנתם יבאו על עסקי נפשות. ותו דדוקא דליקה עצמה התירו לכבות, מאחר דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וק"ל כר"ש כדפסקו התוס' וכמה גאונים, אבל חפירת גומא ובנין אשר עשיתם דהיא מלאכה דאורייתא פשיטא לא התירו בשביל חשש זה. ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשים אשר חללו השבת בחפירת גומא ובהשואת הגומא ובדריסת האבנים והעפר שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות מ' יום תוך זמן מן י' אייר עד ר"ה [ושלא] לאכול בשר ולשתות יין, כמו שכתוב בתשובת מור"ם ז"ל גבי בועל נדה בשוגג. ואע"ג דאיכא דעות דמחמיר טובא עכשיו דהדור תש כח הולכים אחר המיקל. גם כתב רממ"ן3 כביתם. ז"ל ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די במ' יום שלא רצופים, דבנרדף הקילו. וגם לתת לצדקה כל איש אשר חלל שעור חטאת בדנקא ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשוטים. ואם ירצה אדם לפדות מקצות התעניות יתן עבור כל היום יב"פ, כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשוב' דלעיל. ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החרף, נראה לא"א פשיטא דהיתר הוא דהא אפילו נדר הוא מותר לדחותו. ואשר כתב מר מחמת הרכיבה חוץ לתחום4 צ"ל רא"ם. וז"ל, אשה שיצאה חוץ לתחום תחומין דרבנן, ותתענה מ' יום אך לא רצופים רק ה"ב בכל שבוע עד שישלימו מ' יום. וזה השעור עולה ממש לזמן אשר כתב מהר"ם ז"ל מן י' אייר עד ר"ה. ושלום מאת אהוב' בכל לב פתחיה בן הגדול שבישראל מ"ו. + +Daf 64 + +[מכאן הלכות שבת בלא סדר, כי לא מצאתי מהם בא"ח]. +[כתב הר"ר אליעזר ז"ל הי"ד], ועל הצלאנט1 נראה לא"א אם היה סכ"נ בדבר אינם צריכין שום כפרה אבל אם אין סכ"נ כלל אז יצטרכו לעשות ג"כ כמו שכתבתי לעיל על הדליקה כי כן כתב רא"ם על אשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל. ע"כ נשמט פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. שכ' שנוהגים בעירך להושיב בתנור שאינו שרוק רק סגור בדלת של ברזל. קצת חוששני לאסור דהש"ר ז"ל [הוא מהר"ר שלום זצ"ל, מ"ו דו' הקד' הוא מהר"ר אהרן פלומיל זצ"ל הי"ד], וכן מו' דו' הקדוש ז"ל החמירו להושיב חמין לצורך המנחה דמשחרית ואילך התנור אינו שרוק, וחיישינן שמא יחתה. ואע"ג שאני נוהג היתר בדבר, טעמא משום דבתחלת ההטמנה היה בהיתר, ואח"כ כשנפתח' השריקה לא מחויב להוציא החמין מה שאין כן בנדון דידן. וטוב לעשות קצת מסגרת ודלת כדי שלא יהא החתוי מזומן להדיא, דהיינו נמי טעמא דשריקה כדפירש"י פ"ק דשבת2 עי' אלי"ם צד ס' וכ"ה בכת"י,. ויפה אסרת להם להושיב בתנור קדרות שרוצים לאכול בלילה, ופותחים ונועלים לצורך האכילה, דכולא האי ודאי לא שרינן. +זה העתקתי מכ"י שמצאתי בתוך הכתבים שלו. ועל דבר החמין בשבת, אם יש להתיר לומר לגוי להביא דרך מבואות שאינן מעורבות. דע לך כי מ"ו דודי הקדוש מהר"ר אהרן ז"ל התירו לתפושים בכה"ג. וטעם ידעתי, ואיננה ראיה מספקא כ"כ, ואפשר שלא בשעת הדחק כגון לתפושים, לא היה מתיר. ואף כי מהר"ר יעקל ז"ל מאגרא נחלק עליו בוינא ואסרו אף לתפוסים. ואם נהגתם היתר בשכר ולחם, כה"ג בשאר מדינות לא נהגו היתר, והבו דלא לוסיף עליה, כל דיש לחלק בכ"ש דהכא נראה יותר דלצורך ישראל הוא.1 ד' י"ח ע"ב ד"ה שריק. מותר2 נ"ב: תשובה חלום לי וד"ל, א' כסלו אחר פטירתו רכ"א לפ"ק. לסגור בשבת החלון, או פי התנור של בית החורף, אפילו שהגחלים לוחשות בו, מפני הרוח שמכבה הנר, או שמקרר התנור, כי לא פסיק רישי' הוא. והיה מתיר ליקח בשבת תבשיל חמין מן האור, כגון היכא שנפל האש בתבשיל שלא בכונה, מ"מ טוב הוא לומר לקטן שיקח התבשיל. והוא מוחה לשום החמין על תנור של בית החורף, אא"כ מניח דף על התנור או להושיב על הדף לפני התנור כשמביאים החמין מן ההטמנה. וזה לשון תשובת שא' מהרי"ל זצ"ל3 תה"ד סי' נ"ט. ולחזור ולסותמו אם יש בו גחלים לוחשות, שמא הוה פסיק רישיה, אבל ע"י גוי מנהג פשוט להתיר. וע"י ישראל נמי אם אינו סותמו לגמרי דילמא לא הוה פסיק רישיה. מצאתי. +[כתב] שלומך יסגא ויפש אה' הר"ר אברהם מהר"י. אשר שאלתני אי שרי להפוך השעות בשבת1 סי' ס"ב. כבר שמעתי כמה פעמים מהנדון בדבר, ושמעתי טעם לאסור משום גזירה שמא ירשום כמה שעות הפך. איסור ברור אין עמדי אלא שהעולם רגילים למנוע מזה, ואיתא בירושלמי דאין להתיר דבר התמוה לרבים. להוליך2 השוה לזה שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ח ושו"ת מהרי"ו סי' ק"ל. אצבעו באויר כמין כתיבת אותיות, יש להביא ראיה בפשיטות מא"ז דשרי אפילו לכתחלה. דכתב וז"ל: צריך להזהר שלא יכתוב אדם במשקין ע"ג השלחן, ולא יסרוט אדם באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב. הא קמן דדוקא כשמסרט באפר נגוב שעושה דבר שרישומו ניכר לפי שעה, כה"ג יש איסורא לכתחלה, אבל באויר שאין רישומו כלל לא, דאל"כ למה נקט אפר? ואסור לטלטל כתב של גוים שיש בו חותמות של שעוה. [זאת התשובה מצאתי כתוב בשם הגאון זצ"ל]. + +Daf 65 + +פ"א נעשה בית עכביש שקו' שפין פיט בברזא. ואמר שמותר לשבר אותה בשבת, ואמר שמותר לשבר לחם חתיכות קטנות לתרנגולים בשבת [כתב בספרו, ע"ש]. העתקתי מלקוטי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו האי מאן דשחיק מלח חייב משום טוחן, ויש טחינה בפירות. וצריך1 תה"ד סי' ס"ג. אדם ליזהר שלא יפרר אדם אותן פירורים דקים. ולפרר לחם מותר, כי לא מצינו טחינה אחר טחינה, א"ז וס"ה נמי התירו לפרר, ורא"ם כתב שצריך ליזהר, הגה' מיימוני. +כשמשייר לו בשר מבושל בשבת, לפעמים מזה עליו מעט מלח והניחה עד למחר, ואינו חושש משום עבוד1 עי' תה"ד סי' נ"ו. פ"א שכח בנו ביו"ט בחגורו של כסף כיס של מעות, ובנו השליך ממנו הכיס עם החגור במקום שאינו משתמר. ואמר לקטן קח הכיס והחגור ונשא במקום המשתמר, ועיין במרדכי במס' שבת פ' מי שהחשיך. ואין גומרין לכתחלה בשבת שכר לימוד, רק יאמר אם תרצה ללמוד בני או כה"ג, וכן גבי סדכונות, וכן נמצא בהגה' במיימוני. ושמעתי על הישיבה שהעתיק בחור אחד מתשובת רבינו יואל ז"ל2 ועי' שם סי' נ"ה. שאין חייב אם כתב בשבת גלחות או שאר כתיבה אפילו מעשוט. וכן מצאתי במרדכי פ"ק דמגילה3 עי' או"ז ח"ב ה' שבת סי' ע"ו. וזכורני שא' המוצץ האוכל מן הענבים כדי לנפח בו4 סי' תשפ"ו, עי' צונץ, צור געשיכטע צד קפ"א. כמו שעושין התינוקת אסור, [כמדומה לי משום שעושה פתח]. +זימנא חדא בשבת חתך באצבעו עד שיצא הדם, ולא רצה לכפרה אפילו בבגד אדום משום צובע. ושייך צבע בבגד אדום יותר מבבגד לבן, משום די"ל בבגד לבן הוי לכלוך, מ"מ שייך נמי בבגד לבן צובע אדום, והיה מכפרה אצבעו בעץ. וז"ל אור זרוע בהלכות שבת1 בזגין. צריכין עבדי אלהינו ליזהר, אם שותין משקין צבועין בשבת, כגון יין אדום או מין תותים, או אוכלין צבועין כגון תותים, או פרי ��קו' שהאש והם שחורות, שלא יצבעו בהם מפותיהם וסדיניהם ולבושיהם. וכן אדם שחתך באצבעו ודם שותת, יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע, וצביעת פיו וידיו אין לחוש עכ"ל. ושאלתי לו האיך הנדות בודקות בשבת, ואמר לי שמא לא מוצאות דם. שרצים שנמצאו בגופו בשבת אוסר להמית, כגון שפינן וארוורים, אבל שמעתי מבחור אחד משמיה דר' יעקב וויילא זצ"ל ארוורים מותר להמית בשבת. פ"א צוה שר העין2 סי' ס"ג סק"ה. לתן לגוי משכון בשבת, והיה מתיר ליודי שיקח הגוי המשכון ויניח המעות במקומו, משום דהשר צוה בתוקף, אבל בלא צוה אינו מתיר כלל. והיה3 העיר. מתיר להביא בגדים חדשים בשבת מחוץ לעירוב מבית האומן כשלובשתן מבית האומן, רק אם אפשר שהאומן יוכל לתקנו קודם שבת [השבת]. והוה עובדא שמנגן משומד בשבת בכלי שיר שקו' בל"א לוטן למחלות הבתולות, ואוסר משום לפני עור. והיה מתיר כל הרפואות לעשות ע"י גוי בשבת, אע"פ שאינו סכנה באדם. וגם היה מתיר לעשות רפואה לבהמה ע"י גוי, ועיין במסכת שבת בפ' במה באשי' ובמרדכי. + +Daf 66 + +והיה מתיר בשבת לשפוך יין שהקרים, שקו' בל"א זייגר, מכלי לכלי שיהא חוזר לברייתו1 עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קע"ג. וזכורני שלא הלביש ברצון בתי ידים שקו' הענצוך בשבת בב"ה משום דהוי נראה כמלבוש של חול, כאחד שבא מן הדרך. והיה מכה בשבת עצם שיש בו מוח על פשוטי כלי העץ שקו' טעליר, ואינו חש אם עשה גומא בעץ. והוא אומר בשם רבו מהר"ר אהרן זצק"ל שאם אחד רוצה לשנות צלי של שבת שקו' שרטביל לאכול שלוק במקום צלי הרשות בידו, אם נהנה יותר, או טוב לו יותר מצלי. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק או מבשל יאכל צלי שהוא דרך גדולה. והביא ראייה לדבריו מתו' פרק הזרוע והלחיים2 עי' שם סי' מ"ד. בדבור אין נאכלין אלא צלי. [וכן מצאתי בטור יו"ד בהלכות מתנות כהונה3 ד' קל"ב ע"ב. שצלי דרך גדולה, וז"ל: ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה]. והוא אמר וכל אחד מישראל צריך לצמצם ולעשות דבר מועט שרטביל בשחרית בשבת. והוא אמר א"ה אין לשנות הדגים ולעשות פשטידא במקום הדגים, משום דיש לו טעם אחד בקבלה. [ואמר לי מהר"ר יוסף דקלון יצ"ו, ד"ג בגימטרי' ז', והוא מורה על השביעיות, ואם אין לו לאכול דגים ביום ובלילה יאכל ביום משום דכבוד יום עדיף. ע"כ כתבתי ליל ה' ב' שבט רכז"ל]. +ואמר שלא ראה ארי מימיו, ובשבת הלך לראות שני ארי. ואמר איני רוצה לילך חוץ לעירוב בארבע כנפות שלי, אע"פ שאני סבור שהוא היתר. וכן מצאתי בא"ח בס' ש"א וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל היה יוצא בה. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל זצ"ל1 סי' ס"א. ובט"ק דעתי נוטה דשרי לדידן דלית לן ר"ה, ולית לן למיגזר כולי האי, דילמא מיפסק, כי היכי דלא גזרינן בתכשיטי נשים. וראיה ממנהגינו והלכה למעשה שכתב הראבי"ה, דחתן מותר לצאת בטליתו מב"ה עד מקום שכלה שם, כמו שמנהג בארצות אלו דתכשיט הוא לו. ורבנן בתראי הביאו דבריו לפסק הלכה אגודה2 סי' ק"ן. ופרדס3 סוף שו"ת מהרי"ו במס' שבת פ' במה אשה, וכ"ה באגודה שם סימן פ"ח. הרי דלא [חיישינן] דילמא מיפסק, אכן נראה לחלק דחתן ושושבינין זריזין דמי מדקדק בצציותיו שתחת סרבלו כל זמן הליכתו. וטעמא דמהר"ם שהיה מחמיר על עצמו דילמא מיפסק, וה"ל משאוי כדברי רבינו יחיאל רבו, והיה נמנע מלצאת לרשות הרבים, כדי לצאת ידי כלן. אבל חומרא יתירא הוא לדידן דלית לן ר"ה, אף כי ��תב תשב"ץ4 ופרנס. וכן עמא דבר, הקטן הלוי, מצאתי. +[ואמר שיש שתי תשובות במרדכי בהזורק שסותרים זה], פרק כירה1 סי' מ"ד, ונ"ב פי' שהעולם נהגו לילך בט"ק בר"ה כשהציציות מתוקנות. לפדא בל"א ויגן מוז, פרק במה טומנין2 ד' ל"ז ע"ב. ברדא בל"א שפייט או שפיק או נארי, פ' במה אשה3 ד' נ' ע"ב. אימליג בל"א קארעל. וזכורני שהמנהג בניאושטט שאין לבטל התמיד בליל שבת, משום דאין העם יודעים זמן שבת רק בשביל האורחים שאין להם לאכול בשבת הם מבטלים התמיד4 ד' נ"ט ע"ב אלמוג ובדפוס שונצינו אילמוג ועי' רד"ק דהי"ב ב', ז', ושם כתיב אלגומים. ואמר לי מורי מהר"ר אנשיל לוי זצ"ל, שבא כבר לכלל דוחק שנצרך לבריות בעו"ה ל"ע אין צורך לצמצם בסעודת שבת. +[תשובה], פ"א סילק הגוי בשבת העירוב שלנו, כמו שמושכין חבל מבית לבית. ואמר שמהר"ר שלום זצ"ל אוסר לטלטל, וכמדומה לי שמהרר"י מולין זצ"ל נוטה לאסור. אבל מהר"ר אהרן זצוק"ל התיר, והוא הביא ראיה לדבריו להתיר, וגם בזה הפעם התיר. ואמר להכעיס הגוים רוצה להתיר ולטלטל, כמו ביין נסך שמנסך הגוי להכעיס. וכתוב בספרו הכשר מבוי שנפל בשבת במקום עיר שמוקף חומה שישבה כבר מותר לטלטלו. מ"מ לא רצה להתיר בניאושטט משום כבוד מהש"ר זצ"ל בעירו, אבל מ"מ מקצת העם היו מטלטלין לצורך שבת. + +Daf 67 + +[כתב] מלקוטי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו. הר"ר אברהם מענדל, ואשר שאלת1 עי' לעיל עמודה חמישים שאלה אחת. מבוי שנטלו קורותיו ולחייו בשבת, בעיר שיש לה חומה וננעלת בלילה, אין היתר לטלטל באותו שבת. דע כי בתוס' בפ"ק דעירובין2 עי' תה"ד סי' ע"ג. איתא אההיא דשבת הואיל והותרה הותרה, דכל היכא דמחיצות החיצונות קיימות שע"י אותן המחיצות עדיין החצר רה"י אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה, דעדיין איתנהו למחיצות קרינן ביה. ומתוך הך סברא התיר מורי דודי הקדוש ז"ל הלכה למעשה, כשנשברו הקורות והלחיים בשבת בעיר המוקפת חומה, משום דע"י מחיצות חומות העיר עדיין רה"י גמורה וכחצר שאינה מעורבת. ואע"ג דמהר"ר שלום קרו' ז"ל לא רצה להתיר, וכן מהר"י מולין3 ד' י"ז ע"א ד"ה עירב. נוטה להחמיר משום דאמרינן פ' בתרא דעירובין4 סי' קמ"ג ד' נ"ג ע"א. דירושלים כרמלית היתה, אלמא דעיר גדולה המוקפת חומה לא חשיב כחצר גדולה אלא ככרמלית, נ"ל כדברי מ"ו הקדוש דרש"י פ"ק דעירובין5 ק"א ע"א. פי' דנעילת דלתות בירושלם משוה לה כחצר שאינה מעורבת, וא"כ ר"ל כמו כרמלית ולא כרמלית ממש. עוד הבאתי ראייה מהא דכתבו כל החבורים פ' הדר6 ו' ע"ב ד"ה ירושלים. בכרך מוקף חומה יחידי מותר לטלטל בכל העיר, והיינו ע"כ מטעם זה דכל העיר כחצר גדולה היא. ודירת גוי כדירת בהמה ולא אסרי, הואיל ולא דיירי תרי ישראל בעיר. ואי ס"ד דעיר גדולה ככרמלית היא, נהי דגוים לא אסרו מ"מ אסור לטלטל בכרמלית, אפילו של יחידי אסור לטלטל בו. והאי מנהגא פשוט בישראל הדר בכרך יחידי שמטלטל בכל העיר, ע"כ נראה עיקר להתיר. וכן אני רגיל להורות הלכה למעשה, נאם הקטן והצעיר שבישראל. [מצאתי]. +ואמר קרפף ורחבה יש להם דין אחד לעניין שבת. ואין חלוק ביניהם, רק קרפף שהוא בשדה ורחבה יש אחורי הבתים. וזכורני שהעירוב מן הקהל היה מצה שנעשתה ע"פ והיתה גדולה כמו שעור חלה. והיה לה חור באמצעיתה, והיתה תולה במסמר בבית החורף שלו שהוא מקום למודו, ולא בב"ה. ואמר לי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו הטעם שלו: משום דאין דירה בבהכ"נ. וכן מצאתי קצת ראייה מא"ח בסי' שס"ו וז"ל: ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שיש בו ד' אמות על ד' שראוי לדירה כו' ע"ש. ואמר המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב. לכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שהוא חשוב ביותר כגון פשטידא, דאנן סהדי שהוא מקפיד עליו. תו' בפרק הדר1 עי' ברא"ש ר"פ הדר סוף סי' א'. בדיבור כיון דאי בעי לה מנאי ולא יהיבנא, וכן מצאתי בא"ח בסי' שס"ו וז"ל: שלא לערב בדבר שנתקן לצורך שבת כו', והג"מ והא"ח קאי על ערובי חצרות. אבל לפי דעתי אמר לי הא דלעיל המקפיד על עירובו לעניין עירוב תבשילין. וראייה לדברי הא"ח כתב גבי עירובי תבשילין2 ס"ח ע"א ד"ה כיון. וצריך לזכות להם ע"י אחר, א"כ צריך שאינו מקפיד. +זימנא חדא נשבר [נשברה] המצה מן העירובי חצרות מחמת שנתעפש, והיה כמעט אינו ראוי לאכול לכלב. שבת הראשונה לקח ככר לחם ובשר ועשה עירוב על שבת אחת, ולמחר בשבת עשה ברכת המוציא מן אותו ככר. לשבת אחרת לקח קמח משלו ועשה מצה אחת, וזיכה לכל הקהל על ידי, ועשה עירוב על כל השבתות עד ערב פסח. וכן מצאתי בא"ח בסי' שס"ו וז"ל: אם רצה אחד מבני החצר ליתן פת כו' וצריך לזכותו ע"י אחר. ע"ש. + +Daf 68 + +ואין עושה עירובי חצרות אלא בע"פ. ואומר בנוסח מן העירוב כל הבאים אצלינו, ואמר עירובי חצרות אין צריך להודיעו. וכן מצאתי בא"ח בסי' שס"ח וז"ל: שמערבין עירובי חצרות שלא לדעת היכא שהוא פתוח לחצר אחת כו' ע"ש. וזכורני הלחי בניאושטט היה עשוי מצבע של סיד1 סי' תקכ"ז. ולפעמים מחק הגשם היורד מן הגג הצבע מן הלחי, שלא נגע הלחי לארץ. וצוה לעשות הצבע מן הלחי שנגע לארץ. וכן צוה מהר"ר יוסף דקלון יצ"ו במיישטרי לעשות הלחי לארץ, והולך אחד ועשה הלחי מן צבע שחור. ולא רצה הוא ושאר לומדים לטלטל במבוי, משום שהצבע אינו דרך בניין, והלחי איכא מ"ד דסבור משום מחיצה, ולכן צריך דוקא סיד שהוא דרך בניין. והתירו להביא חמין ע"י גוי משום עונג שבת, וזה היה גם רק דרך כרמלית, כיון שדלתות נעולות בלילה. וגוי שמבטל רשותו שבת אחת, אע"פ שנתן אח"כ רשות, צריך לעשות עירוב חדש. אבל אם לא מבטל רשותו שבת אחת, אע"פ שלא היה במבוי בשעת שעשה העירוב אינו צריך לעשות עירוב חדש. [ע"כ כתבתי יום ד' ז' תמוז רכ"ז]. +[ואתחיל הלכות ר"ח, בשם ית' נורא וקדוש ומחדש ראש החדש]. +ואסור לנשים לתפור בגדים בר"ח אפילו לצורך חתונה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תי"ז וז"ל: שהנשים בטלות ממלאכתן ע"ש. וזכורני בר"ח אכל יותר מבשאר ימי החול תבשיל אחד, כגון דגים או פירות, משום דר"ח אקרי נמי מועד. [וכן מצאתי בא"ח בסי' תי"ט בהלכות ר"ח: ומצוה להרבות בסעודות ר"ח ע"ש]. העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, שיש מקצת דיעות שאין לברך על הלל בר"ח ביחיד, אעפ"כ אם עדיין הצבור לא גמרו קודם שהתחיל יכול לברך. [כתב בספרו1 עי' תה"ד סי' ע"ד. אמנם באשרי כתוב בפ"ב דברכות2 תה"ד סי' ט'. כתב ר"ת מייתי ראייה מדאסרו חכמים להפסיק בו אלמא דצריך לברך בו תחלה וסוף, עיין בספרו]. +שלשה שאומרים הלל השנים יוצאים במה שאמר היחיד: יאמר נא! כשמשיבים לו הודו. [כתב מה"ר יודא בן מה"ר מורקיל יצ"ו ביעלה ויבא איני מזכיר את יום השבת. וכן קבלתי ממורי דודי הקדוש זקינך ז"ל] [דודי הוא מהר"ר אהרן זצק"ל היודע להתפלל ולנגן]. וראייה מבוררת מאשי' פ' במה מדליקין1 סי' ה'. דכתב, דר"ח שחל להיות בשבת, אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא, משום דכבר חתם בשל שבת ולא מצינו הזכרה אחר חתימה. וכן בודוי דיוה"כ שהוא אחר התפלה ר"ל בנעילה, אין מזכירין של שבת, משום דלאחר החתימה הוא, משמע להדיא דביו"ט יעלה ויבא מתפללין קודם החתימה דמזכירים בה של שבת. יו"ט שחל בשבת אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא בברכת המזון, כיון שא' רצה אבל בתפלה מזכיר שבת ביעלה ויבא. אבל שבת של חוה"מ אינו מזכיר שבת ביעלה ויבא אפילו בתפלה, כיון שחותם כבר בשל שבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' קפ"ח וז"ל: ואם חל ר"ח בשבת או בח"ה אומ' רצה והחליצנו ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא, ולא של ר"ח ושל חול המועד בהחליצנו. וכן מצאתי בס' תכ"ה וז"ל: ראש החדש שחל בשבת, ערבית שחרית ומנחה מתפלל ז' ואומ' יעלה ויבא בעבודה, ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא שכבר הזכירו ברביעית. באתה יצרת אומר וביום השבת עד ונסכה, ואח"כ אמר ונאמר ובראשי חדשיכם, ולא כאמור ובר"ח, וכן אמר במקום אחר בתחלה כאמור ואח"כ ונאמר אבל לא ידוע לי המקום. והיה מתיר לאחד שיכול לספר זקנו בר"ח2 סוף סי' ט"ז. ואמר זה הנוסח לברכת הלבנה כמו שכותב האשירי בסנהדרין3 ודלא כצואת ר"י החסיד סי' מ"ח. בפרק ה', בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועל אמת [שפעולתו אמת] ללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שאף הן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים. עכ"ל אשירי וכן מצאתי בא"ח בסי' תכ"ו. ומקדשין הלבנה על ליל ט"ו מן המולד ועד בכלל, וכן מצאתי בא"ח בסי' תכ"ו וז"ל: והילכתא כנהרדעי והני י"ו שעות משעות המולד מונין אותן. + +Daf 69 + +[כתב מה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו] בהירח כשאיני דואג שיעבור הזמן, ממתין אני עד מו"ש בימי הקיץ לעולם. ובימי החורף בהיות השמים לטהר, והארכתי מזה בתשובה1 לדף מ"ב ע"א. אחת משלי. ואמר אם אין לו זמן לקדש הלבנה בחול רצה לקדש אפילו בשבת2 עי' תה"ד סי' ל"ה. וכן נמצא3 עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' מ"ח ושו"ת רמ"ע מפאנו סי' ע"ח. כתוב לאשירי4 בתוס'. במס' סנהדרין בסוף פ' היו בודקין וז"ל: נהרדעי אמרי עד ששה עשר. פסק הריב"א דבר הלכה שאפילו אם היה אמת שזמן הברכה אינו אלא שבעה מ"מ אינה ברכה לבטלה אם מברך [אחר] כך, שזהו שבחו של הקב"ה ונכון (להחמיר) [להאריך] זמן שבחו של יוצרנו. וזאת מצאתי בתוס' וז"ל: במס' סופרים5 שהיה לאשירי. אמר שאחר הברכה אומר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך וסימניך יעק"ב. ומרקד ג' ריקודים ואמר כשם שאני מרקיד נגדך ואיני נוגע בך כך ירקדו אויבי לפני ולא יגעו בי. ואמר תפול עליהם אימתה ופחד [בגדל זרועך ידמו כאבן] ג' פעמים ככתבן וג' פעמים למפרע. ומברך במו"ש כשהוא [מבושם], ואין ידוע לי באיזה סדר שאמר הגאון [זצ"ל] כשם וכו'. ואחר שאמר הברכה וברוך יוצרך וכו', וכשם וכו', תפול עליהם וגו' אמר אף דוד מלך ישראל חי וקיים. וכן כתב הנחמוני בסוף פ' וישב6 פרק עשרים הלכה א' וב'. ודורש ברבים מקצת בני אדם אמרי' אף דוד מלך ישראל חי וקיים משום היה ט"ו נולדים עם אברהם עד שלמה, והיו עולים ישראל ואח"כ יורדים ישראל ט"ו בני אדם עד שחרב בית המקדש. מעתה הוא דומה ללבנה, משום דהלבנה גם היא עולה ט"ו ימים ויורדה ט"ו ימים, עכ"ל הדרשה. וכן נמצא בתוס' של אשירי בסוף פ' היו בודקין כמו שדרשו ז"ל. ובמדרש יש כמו שהיא מרבה ומתמלאת ט"ו יום כך רבו ישראל עד ט"ו דורות מאברהם עד שלמה וכו'. וכתבו עוד התוס' ודוד היה עולה בגימ' י"ד לפי שבדורו עברו י"ד דורות עכ"ל תוס'. ושאלתי לו לאחר שדרש למה מזכיר דוד טפי משלמה? והשיב לי משום דרש"י פי' בסוף הפרק אין מכירין7 ל"ח כ"ט, ועי' מהרש"א חא"ג סנהדרין ד' ל"ח ע"א ד"ה אין בן דוד. דוד מלך ישראל נמשל כלבנה שנאמר וכסאו כשמש נגדי כירח יכון (לעולם) עולם. ואחר שאמר אף דוד וכו' אמר סמן טוב מזל טוב תיהוי לכל ישראל ג' פעמים ואח"כ אמן אמן, [וכן נמצא בא"ח8 ר"ה כ"ה ע"א. ב"פ אמן] סלה סלה הללויה. [מצאתי] בהמוכר [את] הספינה9 בסי' תכ"ו ב' פעמים אמן. גרס הרשב"ם שאמר על עניין אחד ב' פעמים אמן ולא ג"פ.10 ב"ב דף ע"ג ע"א. ולא רצה לקדש הלבנה110 ולא רצה לקדש הלבנה קודם ט"ב משום דכתיב (השמש והירח) שמש וירח קדרו (פניהם) [יואל ב' י'] ואבל בתוך ז' מותר לקדש הלבנה. בתוך חצרו, אבל אם אינו אומר כשם שאני כו' אין בזה הפסד. + +Daf 70 + +פעם אחת אינו יכול לילך מחמת חולי שלו הפודיגרא שקורין גייעיכט, ל"ע, והיה מקדש הלבנה בבית והיה מרקיד בגופו בתוך כסאו, ונתן שלום לג' העומדים שם, אע"פ שהם אינם מקדשים הלבנה. זימנא חדא חל יוהכ"פ ביום ב' והיה מקדש הלבנה במוצאי שבת קודם יוהכ"פ. וזכורני שאמרי' לי טעמו שאמר אני רוצה לטול עמי גם זכות מזו המצוה ליום הדין, וכן אמרו לי שרבני בני חית11 קודם ט"ב משום דכתיב (השמש) שמש (והירח) וירח קדרו (פניהם) [יואל, ב, י] ואבל בתוך ז' מותר לקדש הלבנה. שהיו לפניו עושים ג"כ. אבל בני2 עי' גידמעאנן שם צד ע"ו. רינוס לא רצו לקדש קודם יוהכ"פ, כי אמרי' שהוא ימים נוראים, [וימים נוראים] יום שמתענין בהם. וצריך לקדש הלבנה כשהוא מבושם. וכשהיה מקדש הלבנה אינו חש אם היה נרות בחצר ביהכ"נ אפילו אם היה הנר ביד המקדש. ועור יכול לקדש הלבנה עם אחרים משום דאחרים רואים גם הוא נהנה כדאמרי' בג'3 רבני. שהיה עור נקט אבוקה בלילה בידו כדי שאחרים יראו לו הדרך. לרבו מובהק כשנותן לו שלום בשאר ימות השנה אמר לו שלום עליכם רבי ומורי! לאדם גדול אמר שלום עליכם רבי! אבל כשמקדש הלבנה אינו צריך לדקדק בנתן שלום לרבו. ופ"א לא ראה רק מקצת מן הלבנה, משום שהיה מקצת תחת הענן ואפ"ה היה מקדש. תמד שקורין טרנק אין חוששין בו משום סכנת תקופה. כשנפלה תקופת תמוז בלילה שעה ומחצה, היה אוכל בזה הזמן מז' שעות ומחצה אחר חצי היום עד י' שעות ומחצה אחר חצי היום, [ממ"נ אם היום י"ב שעות או יותר]. וזכורני כתבתי הא דלעיל כמו שהגפת השעה בניאושטט בתמוז בתחלת. וזכורני שאמר העולם אומר ט' ימים לפני התקופה יתחיל היום להאריך, אבל אמר כמדומה שאינו כן. + +Daf 71 + +[ועתה אחל הלכות פסח, אבל איני אוכל [לכתוב] על הסדר א"ח, כי עיקר הלמוד מן הגאון ז"ל כשרוצה לדרוש היה באשי' ובסי' אשירי ובשאר פוסקים]. [בטוב גדי"א, אחל דא לכתוב דרשה מפסח]. +אשה כי תזריע אמר1 מגילה כ"ד ע"ב. ר' שלמא כשם שיצירתו אחר כל בהמה וחיה במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף. ותימא למה יצירתו אחר בהמה? וי"ל כל מה שנברא לא נברא אלא בשביל האדם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שחטא אדם ביום שנברא, ונקנסה עליו מיתה, ועל כל מה שנברא. ולכן ברא כל הבריות קודם שחטא אדם, דאלו לא נבראו הבריות היה נגד מדת הדין להבראות כיון שחטא אדם, אבל כיון שנבראו, די להם במיתה. ומאחר שמן הדין יצירתן קודם [קודמת], כך תורתן קודם [קודמת]. ד"א לכן נתפרשה תורתן קודם, לפי שאומות העולם מקנטרים אותנו, ואמרי' לנו שאין זב וזבה ונדה ומצורע מטמא מהם, ואנו משיב[ים] להם אתם אוכלים שקצים ורמשים, [ועליהם] כתוב2 ויקרא רבה פ' י"ד א"ר שמלאי. ונטמאתם בם. ופירש"י אפילו מטמא אתכם בעוה"ב. אבל טומאת זב וזבה אינה אלא בעוה"ז, ולכך הקדים תשובה לקשיא, וכתב תורת שקצים קודם. ד"א לפי שאין אנו אוכלים חיות ובהמות שיש בהן חיצונות וכו', ואם אדם סבר שאם מת כשהוא זב או מצורע ושהוא טמא גם בעוה"ב, זה אינו וכו', והמשכיל יבין. ואמ' הוא השטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע3 ויקרא י"א מ"ג. ואמ' כמה פעמים נקרא יצר הרע חמץ4 ב"ב ד' ט"ז ע"א.. +איני אוכל לכתוב כל ההקדמות שאמר בכל השנה. וכשאמר ההקדמה היה לו כתב שכתב בו ראשי הדינים, ואכתוב ראשי הדינים, כי ראשי הדינים כתבתי מכ"י ויש לסמוך עליהם, [ואכתוב אח"כ ראשי הדינים בנקודות]. ואפרש אותם כל מה שיש לי לפרש, ובכל שנה היה מחדש בהקדמה ובדינים לפי הענין ולפי הזמן. +חיטין שלא ירדו עליהם גשמים. שמן חמאה. ברירה והרקדה ממיני שעורין. מיני מרקחת. רחיים מיוחדת. והכבוש בדבש. להתיר תפירת השקין. חבית של שכר. שמור קטן. ושאר תשמישי שכר. ליזהר שלא ילכו ברגלים מטונפות ברחים. ושמרי שכר. החטים אין קפידא להוליכן בגשמים אבל ברירת המלח. לא הקמח כלל. בשר יבש. שלא להוליך הקמח על הסוס בלא אוכף. חרדל כבוש. האמוראים הלכו בעצמם לטחון. מיני קטניות המחומצים. משעת טחינה בעי שמור. סכינים צבועין. שלא להניח השקים של קמח זה על זה. ה' מינין באין לידי חמוץ. משקה מפירות יבשים. + +Daf 72 + +[חטין שלא ירדו עליהם גשמים], אבל אם ירדו עליהם גשמים בשעת מכירה בשוק, אם יש מקום בעגלה שיוכלו המים לזוב מהם, אז הן מותרין מהן לפסח, הג' במיימוני1 ברכות ד' י"ז ע"א שאור שבעיסה. ועיין במרדכי2 פ"ה מה' חמץ ומצה סק"ו. כן דרש בשנת רי"ז. אבל בשנת רי"ח היה חוזר ואמר מה שכתב המרדכי חטין הבאין לשוק וגשמים מזלפין עליהן אין לחוש להם, היינו לרבא דאמר מצוה ללתות3 פסחים פ"ב סי' תקס"ט. אבל כיון שעכשיו נהגו העם בו איסור ללתות מעתה הוי נמי אסור לקנות חטין שיודע שהגשמים מזלפין עליהן. [ברירה והרקדה ממיני שעורין]. ונוהגין במדינה זו לרקד ולברר החטין ומנהג יפה הוא. וצריך לברר מן החטין השעורים ושבולת שועל, כי הם רכים ובאים בקל לידי חימוץ יותר מן החטין. אבל מין אחר כגון ראט"ן בל"א [שהם שחורים] אינו צריך לברור כולם, רק אם יש במקום אחד ד' או ה' צריך לברור, אבל אם יש במקום אחד א' או ב' אין צריך לברור כולם. וגם חטין שצמחו צריך לברור כלם מן החטין הראים4 פסחים ד' מ' ע"ב. בשעת ברירה. ואדם אחד יכול לברור מדה חטין שקו' מעצן בניאושטט בב' שעות, [כתב בספרו וב' מעצן הם משא מן האדם], ואם יש בחטין הרבה שצמחו אסור ליקח מאותן החטים לפסח. +העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מוהר"ר איסרלן זצ"ל וז"ל1 צ"ל הראויים ועי' בתה"ד סי' קי"ד. ברוב גבולינו לא נהגו לברר החטין בדיוק כלל רק מרקדים אותו היטב ובוררין אותו בעיוני בעלמא. נראה למורי דסמכינן אסמ"ג2 פסקים וכתבים סי' קמ"ו. דכתב במצות חלב דקמח בקמח מתערב יפה ומקרי לח בלח. ומנהג פשוט להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח ודלא כסמ"ק שאמר שחוזר וניעור. ואעפ"כ צריך לברור שלא ימצאו כ"כ הרבה עד שאין ס' לבטלם. גם הברירה מוכחת שאינו מכוין לבטלם, וא"כ נתבטלו בהיתר [בשעת הטחינה]. +[רחים מיוחדת] ואסור לטחון ברחים חטין לפסח, אם יש גלגל ברחים שטוחן חמץ, מחמת שהרוח מעביר הקמח מזה לזה. אבל אם מחיצה מפסק [מפסקת] כגון סדין בין גלגל לגלגל דיו בשעת הדחק. והורה אם יש גלגל ברחים שלותתין בו שעורין שקו' בל"א שטמף מול אין קפידא בזה. ולא רצה שמסתפק מקמח שטחנו לפסח קודם פסח, ואמר גזירה חדשה היא ואין מגלין. לשנה אחרת אמר משום דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש כו'; מצאתי במס' ע"ז בפ' אין מעמידין1 לאוין קל"ח. דאמר עולא כי גזרו גזירתא במערבא לא מגלינן טעמא עד תריסר ירחי שתא וכו'. [להתיר תפירת השקין] מי שאין לו שק חדש שיתן בו קמח לפסח צריך להסיר הטלאים מן השק וגם האמרה והתפירה ואח"כ יתן לכובס. ואח"כ יתפור כדרכו ונותן בו הקמח, והביא ראיה מפ' דם נדה2 ל"ה ע"א. סיבורא לא מתכבסא. וכן הורה השר זצ"ל3 נדה דף נ"ו ע"ב בסטרא לא מתכבס פירש"י בסטרא בצדי הבגד שיש שם קמטים ותפירות. +[ומשעת טחינה בעי שמור, ושמירת קטן] אינו מועיל ברחיים. והעתקתי משל ר' פנחס יצ"ו כמו שאינו נאמן לעניין לישה. וזכורני ולכן צריך שמירה משעת טחינה משום שקרוב הקמח למים. [ליזהר שלא ילכו ברגלים מטונפות ברחים]. וזכורני הרחים באושטריך אמנם עשויין כמו בגליל העליון, ולכך צריך ליזהר כשנושא החטין על הרחיים שטחנו שלא יפול הטיט מן המנעל אל הקמח, בל"א עז מג גר לייכט זיין דש איין בעצלן קאט האניין ביאלט. [החטין אין קפידא להוליכן בגשמים אבל לא הקמח כלל] כתב בספרו. [שלא להוליך הקמח על הסוס בלא אוכף] [או בלא בגדים כי הבהמה מחמה הקמח וגם מזיע ונתלחלח]1 מהר"ש ועי' בתה"ד סי' קי"ו ובפסקים וכתבים סי' קמ"ז. + +Daf 73 + +[האמוראים הלכו בעצמם לטחון]. וזכורני שהלך בעצמו לרחים ופעמים כשהיה הרחים רחוק מן העיר או שהיה הדרך מקולקל שלח אותי וצוה לראות אחר ב' דברים או ג' שכתבתי בכאן. [שלא להניח השקין של קמח זה על זה], אפילו במרתף! כן כתב המרדכי וזכורני כמדומה לי שאינו מקפיד אם עומדים השקין זה אצל זה כגון כשמשימין השקין בחביות כשעומדת. [משקה מפירות יבשים] אוסר לשתות בפסח משום שנותנים בהם טעם בפסח. אבל אם שפכו המים קודם הפסח מן הפירות אז מותרין המשקין ששפכו קודם פסח. ובשמיני של פסח מותר המשקה שעדיין על הפירות יבשים. והגוי המסיח לפי תומו זה הפירות היו יבשים מעצמו, או אמר בשביל זה הפירות נתחמם התנור, ולא נאפה פת באותו פעם בתנור, אז מותר בפסח לשתות אותו משקין, אע"פ שעדיין על הפירות. [שמן חמאה] שנותנות בהם הנשים לחם או קמח כדי שיהא צלול בשעת שירתיחו, אסור להשהותו בביתו, אבל אם מסננים השמן מותר להשהותו. מיני מרקחת שקו' קופיט אסור להשהותו בביתו כגון העוגות העבות משום דנראה כמו לחם. אבל דבר שהוא דק מנוסה1 עי' תה"ד סי' קי"ח ופסקים וכתבים סי' קמ"ח. כגון אובר צוגן ערבייש או עניש קופיט מותר להשהותו2 מכוסה. כן הורה מהר"ר שלום ז"ל, אבל הוא אוסר בסתם כל מיני מרקחת משום קמח. ומותר ליתנם לגוי במתנה אע"פ שיודע הישראל שהגוי יתנהו לו ��חר הפסח. לשנה אחרת אמר אפילו חמץ גמור מותר להשהותו בזה העניין. כתב בספרו3 עי' תה"ד סי' קי"ט. שיתן לגוי חמץ במתנה גמורה בדבר מועט בלי שום תנאי, [וכן מצאתי בא"ח בסמן תמח] +[והורה מותר להשהות בביתו מיני מרקחת שקו' שריעוט1 תה"ד סי' ק"ך. ובארצי קינטפיטרין וארץ, אבל לא תאנים]. אפילו העלין המניחין אצל התאנים שקו' לורבר בלעטר, אסור להשהותם אפילו אם מכבסים העלין במים להסיר הקמח[. וענבים יבשים וגם שקדים אמר המנהג לאכלם קודם הפסח אגב תאנים. אבל שקדים הגדלים בארצו כשהיו בקליפתן לקח אותן שקדים לחרוסת]. +[כתב שאירי] שלומך יסגא לחדא אהו' עמי' מהר"ר אייזיק ס"ל יצ"ו. אשר שאלתני אם יש להתיר הצוקר לאוכלו בפסח משום שאחר שנדרש ונחקר הדבר מן האומנים שאין לחשבו כלל לתערובת קמח. וגם באותן קנים או גרעינים, שמחפים אותו בלישת הצוקר אין לחוש בהן לתערובת קמח, לפי דעתך היה להתיר ג"כ אותן המינין. דע לך כי אותן המינין כבר חמרתי [החמרתי] לאסור אותו אפילו להשהות' בפסח, מפני חשש תערובות קמח סלת, שאנו מחזיקים1 טריעוט. אותו קמח לחמץ גמור, מפני הלתיתה, ואין משהין אותו כלל בפסח בכל גבולנו. וכן שמעתי מבחור אחד הח"ר הירץ כהן שהרב הגדול מהר"י מולין ז"ל2 עי' בתה"ד סי' קי"ט. אסר אותן המינין להשהות. אמנם כמדומה שנהגו העולם היתר להשהותם, ואני הנהגתי לתת מן הבית לגוי. וגם אני שמעתי מרוכל אחד שהביא אותן המינין לניאושטט ומכר אותן בחצר בית הכנסת, והיה מתפאר להשביח מקחו, ואמר קנו ממני אלו המינין ברורין הן, ואין בהן זיוף! אלמא דאיכא למיחש לזיוף, ונראה דיותר יש לחוש באלו המינין מבצוקר עצמו, לפי שלשין הצוקר כדי להדביקן בחפוייו. ונקל הרבה לערב בו קמח, שיתדבק בו, ועל הצוקר עצמו אינני מחמיר כלל להשהותו. אמנם לאוכלו קשה עלי להכניס ראשי ולהתיר דבר שנתפשט בכל מקום לאיסור. ואפילו לפי הדרישה והחקירה שאין בו חשש, וראיה מתאנים דכתב בהג' במיימוני3 בשו"ת סי' כ"ה. שנחקר ונדרש מחכמים יראים הי"ז שאין בהן חשש, אעפ"כ אנו נוהגין בהן איסור. ואפילו בענבים דקים שרגילין להיות מונחים אצלם נוהגין לאוסר' ובההיא הג' גופה מסיק דהחדל לא הפסיד, ונראה משום אל תטוש וגו'. אמנם עיין בדרשות קרובי השר זצ"ל4 פ"ז מה' חו"מ סק"י. תמצא שלמדן אחד הח"ר זנוויל הי' שמו, הביא עמו צוקר לניאושטט, והאכילו להשר וליתר הלומדים. כי אמר שהביאו מקונדי וידע בו שלא נתערב כלל, אכן כמדומה לי שהיה ביום אחרון של פסח. גם שמעתי בווינא שהישיש מה"ר מאיר ס"ל ז"ל התיר פעם לקרובי הר' פעוטל ז"ל לאכל צוקר בפסח, ואמנם היה חולה שאין בו סכנה. ולפי דעתי מהר"א קלוזנר ז"ל לא רצה להתיר ולרעהו בנ' וכנ' עמי' הקטן והצעיר שבישראל. [ואמר שאסור לאכול שקדים וענבים יבשים שקו' בל"א וועלש ווינברלן, משום דהחנוני מניחם אצל תאנים. בשנת רי"ח אמר שאסור להשהותו בביתו. ושאלתי לו לפי זה האיך מותר לאכול תפוחים בפסח משום דהחנווני שקור' בראונגרין מניחם אצל קמח? ואמר שלא הוי שכיח, אבל ענבים יבשים גדולים שקו' ראזיין מותר לאוכלם בפסח]. + +Daf 74 + +[והכבוש בדבש] כגון אתרוג או שאר מינים מותר להשהותן בביתו, רק שיטמנם מן העין. [חבית של שכר ושאר תשמישי שכר1 במהרי"ל בה' מאכלות האסורות בפסח ד"ה צוקר. שלנו חמץ גמור הוא. וחבית של שכר צריך ליתנם לגוי במתנה עד אחר פסח, או לטוח�� בטיט, כמו עריבות שלשין בהן כל השנה. ואמרתי לו איך שמהר"ר יונה יצ"ו התיר ברעגנשפורג לאחד שהיה לו שכר ואינו יכול למכרו קודם הפסח, שמכר לגוי בעל מנת להחזיר לו אחר הפסח ולמסור לגוי המפתח מן החדר? ואמר בכאן בניאושטט איני רוצה להתיר אבל במקצת מדינות נוהגין היתר. +[כתב מהר"ר יודא מורקלן יצ"ו, שמרי שכר של שעורין או שאר מה' המינים] שעבר עליהם הפסח בשוגג אבל בטלם כשבטל שאר חמץ, כתבת שנראה לך להתיר משום דשכר אינו אלא חמץ ע"י תערובות. שגגת בזה, דשכר שעושין באשכנז1 ושמרי שכר] ושכר. כתב אשירי פ' אלו עוברין וסמ"ג במצות חמץ, וכן איתא בריש פסחים בתוס' שאנץ, דחמץ גמור הוא, ולא ע"י תערובות, משום דיש בו יותר מכזית בכדי אכילת פרס. ובחמץ גמור קיי"ל כר' יוחנן דאסור אם עבר עליו הפסח אפילו בטלו, ואין לחלק כלל משום דדבר מועט הוא דא"כ נתת דבריך לשיעורין. [וכן מצאתי באו"ח בסי' תמ"ב וז"ל ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורין חייב לבער ע"ש]. +[ברירת המלח] אין צריך לפסח כשיש בחתיכה אחת כגון מלח שקו' בל"א שטוק זאלץ, וטוב מאד לקח[לקחת] חתיכה חדשה לפסח. [בשר יבש] שלא נמלח ליו"ט לפסח היה מתיר בשעת הדחק, כגון לעני, ע"י שנתן בלא שק בנהר ג' ימים רצופים בכל יום שעה אחת. [חרדל כבוש], [מיני קטניות המחומצים], [ה' מינין באין לידי חמוץ] ויש בהן חמץ גמור, וזה שמותן: חטין, כוסמין, שעורין, שבולת שועל, ושיפון, ואח"כ אמר בל"א וייץ, דינקיל, גערשטין, האברן, קורן. אבל אורז וכל מיני קטניות אין בהן חמץ, ואפילו אם יודע שבאו מים על האורז או על הקטניות מותר להשהות בביתו, אבל מהר"ר שלום ז"ל מצריך לבערם. ולכן נוהגין איסור בניאושטט באגסים בחרדל משום דשכיח לאכול כל השנה ממנה. לשנה אחרת אמר שלא אומר מהר"ר שלום זצ"ל אלא אגסים בחרדל, לכך ראוי לנהוג איסור בעירו. + +Daf 75 + +[העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. אגסים מבושלים בחרדל אסר מהר"ש זצ"ל להשהותם בפסח משום דאידגן, ומהר"א זצ"ל התיר וכן מהר"י זצ"ל. אבל קמח סלת אסור להשהות כיון ששורין החטין במים]. +[זה הכתב העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק שהשיב לו הגאון זצ"ל. ועל דבר הרייש אשר העיד שלום בשמי. דע כי טעה והחליף דברי, אדרבא דרשתי כבר וגם עתה ברבים דרייש מותר להשהותן בפסח. ושא' מהר"ם אמר כבר לפני כמה שנים ששמע בארץ לועז שבארץ קונדיא, השעורין שלהן הן הרייש לנו ומשם בא. והראיתי לו בתו' בפ' כיצד מברכין1 פסקים וכתבים סי' קס"ה. בהדיא דרייש הוא אורז או דוחן. וקרוב בעיני שנתחלפו לשלום הנ' דבריו, כדברי תגד לו כך כי גם הוא כתב לי מזה]. +[סכינין צבועין בקתא] בכרכום שקו' זפרן אסור להשתמש בהן בפסח. אבל שאר צבעין מותרין להשתמש בהן, כי בכרכום גופא יש בו גזירה רחוקה. והיה מתיר לשתות בפסח מזכוכית צבוע, אבל הוא עצמו אינו רוצה לקנות לפסח זכוכית צבוע משום מראית העין. והיה מתיר לקנות קופה של בשמים צבוע אדום או מוריקא בל"א געל[ב], אבל הוא עצמו אינו קנה. +וזאת תהיה פי' רש"י ביום טהרתו מלמד שאין מטהרין אותו בלילה1 דף ל"ז ע"א ד"ה רש"י פי' אורז. ותימה למה מטהרין ביום יותר מבלילה? וי"ל משום דאמר במסכת עירובין2 עי' מגילה כ"א ע"א. על ז' דברים נגעים באין, ואלו הן: שבועות שוא, גזל, גסי הרוח, גנב3 צ"ל ערכין ד' ט"ז ע"א. רוצח, לשון הרע, צרי עין כמו שפירש"י בזה הסדרא4 צ"ל ג"ע: גילוי ע��יות. אשר לו הבית כלומר מי שמפתח ביתו בלילה כביום נרפא מן הנגע ואלו העבירות מצויות בלילה. ולכך אין הלילה ראוי לכפר, ואין להאריך למה שהם מצוי' בלילה. +שפשוף יפה קודם הלילה1 י"ד, ד' ד"ה טהרות וד"ה ועץ ארז. כלי כסף משוקדים. ושלא יהא גומות בכלי. ולטוח העריבות בטיט. ודבר שתשמישו ע"י האור. טוב יותר להקדים מלאחר. טבילה אחר הלבון. שואבים מן הנהרות בשעת הדחק מן הבארות. טוב להגעיל ברשת. הגעלה ברותחין תדיר. מלוי מים בין ככבי לשמשא. הכשר מדוכה. מניחו במרתף שלא יחומו. וכלי מליחה והדחה. ולא הרבה בסל אחד. שטיפה בצונן ולא בפושרים. וטלאי' ישני'. כלי החליבה. עץ המרדה. כסוי המים. +צריך לבדוק מיד בתחלת הלילה. צריך לבדוק בכל החרכים1 הגעלה. בבדיקה גמורה בנר של שעוה, וכן לא יעשה שום עסק קודם ואפילו ללמוד אבל שותה מים. מניחים לו ג' פתיתים במקומות שאין עכברים רגילים שם. וסמוך לבדיקה מברך בתחלת הבדיקה, וכמה בני אדם די להם בברכה אחת, ויפרדו איש איש למקומו. ונוסח הביטול דלא חמיתיה, ויניח החמץ בצנעה ובשמירה. ויעמדו כל ב"ב אצלו ומועיל אע"פ שאומרו בלשון יחיד. למחר ימהרו בהשכמה לב"ה ויאכלו קודם תחלת ה' ובימים הארוכים אין קפידא למהר כ"כ. וישרוף קודם תחלת ו', ויבטל שנית ולימא דחמית' ודלא חמית'. + +Daf 76 + +[איסור מלאכה קודם או אחר חצות], תענית הבכורות בע"פ. לכבד כל הבית יפה ולסגור כלי חמץ בחדר ובמקום שאין רגילים שם. ובחצי יום יתחילו ללוש, ויזהרו יותר ויותר מן הכל בליש' ובאפיי' המצות ובתקינת המצות שלא יעשה בו שום קלקול, גם שלא ישהה יותר מן השעור. דין הנסרים ועץ המרדה, לא יתעסקו בשום תחבולות בשעת תקון המצות. פרורים יהיו הפקר. מצה שנתחמצה לא ישליכנה למקוה אלא צריכה שריפה, ובשעת הדחק שוחק ומטיל לנהר. לפרר מצות בע"פ ולהאכילם לקטנים. אם מקלשין חרוסת בליל שבת. [הגעלה ברותחין תדיר], ממהר"י אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון מוהררי"א זצ"ל. מהר"ש ז"ל1 החדרים. הזהיר שלא להגעיל כלי אחר כלי עד שימתין מעט שיחזור לרתיחתו. ובמרדכי פ"ב דע"ז, וכן כתב באשירי פ' אין מעמידין יורה שהעביר מן האש, אע"ג דפסק רתיחתו יכול להגעילו בו. אמ' מ"ו דאיירי באותן כלים שדי להן בערוי, כגון יין נסך או כה"ג דצונן בלע, אבל מה שצריך כל"ר ודאי צריך שלא ינוח מרתיחתו.2 עי' תה"ד סי' קל"א ופסקים וכתבים סי' ק"ן. +העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מהר"ר ישראל איסרליין זצ"ל. רבו'1 [הכשר מדוכה] צריך לקשור חוט מבחוץ ולתת גחלים מבפנים וכשישרוף החוט מבחוץ המדוכה כשר לפסח. אבל הברזל שקו' שטושי"ל מלבנו באור, ואם אינו מקולקל המדוכה באור, טוב שמלבנו גם באור. הגאונים דפליגי במדוכה להכשיר לפסח. יש מתירין בהגעלה משום דלא גרע מבית חרוסת2 עי' תה"ד סי' ק"ל ופסקים וכתבים סי' קנ"ב. שנשתמשו ברותחין, ויש אוסרין והראו הלכה למעשה לעינים באגן, כדאיתא במרדכי פ' כל שעה3 ומכלים שנשתמשו וכו'. והמנהג לאסור4 סי' תקס"ה בהגה וברוקח סי' ר"ן. בהגעלה בפסח. אבל מדוכה של גוים אע"ג דאיסור בלע לא ברירה למור' האיך נוהגין בה. דבמרדכי5 מדוכה בהגעלה לצורך פסח. כתב דר"ת6 שם סי' תקפ"ה. לא נהיגי לאסור המדוכה בהגעלה רק לצורך הפסח, הואיל ונפק מפומיה דרש"י, ��אינו רק זמן מועט וחמץ גמור7 ורבינו שמשון בר יונה ועי' בהגהת אשרי סוף פרק השוכר את הפועל. וגם רוב הגאונים מתירים אותו בהגעלה. ואע"ג דנ' מעשה לעינים באגן דלעיל, נראה למורי דהגאונים המתירים מיישבים אותו דאינו מחמת נתינת טעם, אלא מחמת כח וחוזק שלו. כמו שמפ' התוספ' פ' גיד הנשה8 בפסו"כ שם וחמץ חמור. והארי'. ומנהג העולם להכשיר המדוכה לפסח ע"י מלוי גחלים לוחשות ומנפחים בהם עד שירתיח כ"כ עד שישרוף החוט סביבו. ומהר"א הי"ד היה חוכך להחמיר, ואמר דכה"ג היינו אותו הכשר דכתב בסמ"ק בהלכות יו"ט גבי לבון הטרפ"א. דכתב שרגילים העולם לנסות ע"י קש, ומשמע שם דמהני דוקא לעניין הגעלה ולא לעניין לבון. ועוד טעם אחר לאיסור דחיישינן דילמא חייס עליה ולא מכשיר שפיר כי רגילות הוא דפקעי ע"י מלוי גומרי. ולא נראה דאין לדמות מלוי גומרא להכשיר ע"י קש. דהא קמן דמלוי גומרי9 ד' צ"ט ע"ב תוס' סוף ד"ה לא במאה. מהני אפילו לכלי חרש, אי לאו טעמא דילמא חייס עליה. כדמוכח באשירי פ"ש10 קאמר תלמודא [פסחים ד' ל' ע"ב] דהוי מהני. גבי בוכיא. וא"כ ע"כ עדיף הוא מהגעלה ומסתמא לא היו מלבנים הכלי לגמרי ע"י מלוי גומרי, אלא שהיו עושים כמו הסקת תנור, כדמוכח התם. והיינו כמו שנהגו לעשות למדוכה שמפיחים בגחלים לוחשות כעי' הסק ואפילו ע"י הפח' מרובה אינו נסוק בשעה מועטת. [עץ המרדה]110 פרק כ"ש סי' ז'. שקו' אובן שושיל שהוא של חמץ אין לו תקנה להשתמש בו בפסח, אפילו לגוררה ולהגעיל אח"כ. +[העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל]. אם נעשה ספיקה במצה אז טוב ליקח מרדה אחרת שקו' בל"א אובן שושיל. וכן שמע מן הגאון דלעיל שדרש שאם אירע חשש חמץ במצה, אז לא ירדה עוד באותה מרדה בפסח כי תשמישו ע"י האור. אבל אני הכותב לא זכורני שראיתי שהיה נוהג כן, כי ראיתי כמה וכמה מיני ספקות ממצות שבאו לפניו ולא שמעתי שא' להם קחו מרדה אחרת אפילו בביתו [ואולי לא ראיתי ולא שמעתי אינו ראיה]. + +Daf 77 + +[וכלי מליחה והדחה] וזכורני שדרש שצריך ללבן אבן, ושופך על האבן מים רותחים וליבן שפוד ותוחב בנקבים של כלי מליחה. ושמעתי הטעם ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהמים הוי קרים עד שבאו מן האבן בסוף הנקב. [וטבילה אחר הלבון] לענין פסח כגון שפוד צריך טבילה בלא ברכה, או טובל עם שאר כלים הצריכים ברכה. אבל דבר שצריך הגעלה אין צריך טבילה [לענין פסח]. [כלי כסף משוקדים]11 עי' תה"ד סוף סי' ק"ל. פי' המצופים מבפנים בזכוכית שקו' גבלעכמולט, אסורים להגעיל [להגעילם] לפסח, משום שנותנים בו זכוכית ויש לו דין כלי חרס. אבל המצופים מבחוץ על בית היד או על הרגל אין בכך קפידא; מצאתי בקונטרס בשם הגאון ז"ל וז"ל: וכן כתב במרדכי פ' אין מעמידין בשם רבינו יחיאל אע"ג דתשמישו בצונן, מ"מ שורין בהן פתיתין ונכבשין בתוכו והוי כמבושל. העתקתי מהגניבה, כלי גשמילצט על הכסוי או על בית היד שרו בהגעלה. וזכורני שהיה כלי להגאון זצ"ל שכשעשה קדוש ביו"ט נטל אותו כלי והיה לו סימן מבפנים שקו' בל"א שילט, והיה מצופה שקו' גבלעכמולט, וכשרוצה להגעיל לפסח גורר אותו סימן ממנו כל מה שמצופה בו. +[שטיפה בצונן ולא בפושרין]. העתקתי מהקובץ של הר"ר משה מינץ ס"ל זצ"ל וז"ל: ותו דרש דאותן מים קרים ששופכים על הכלי לאחר הגעלה צריכים שלא יהיו מים פשורים. וזכורני שאמר צריך ליזהר כשיתן הכלי במים אחר הגעלה ��רבה כלים זה אחר זה, צריכים שלא יהיו המים פשורים מן הכלים הרותחין. [כלי החליבה] ואמר ואין צריך כלים חדשים לחלוב בפסח כגון כלי שחולבת בו או דפוס של גבינה, משום שאין מכניס בו חמץ לקיום. אבל שאר כלים צריכים להיות חדשים, ומ"מ אותו חלב אינו מותר לאכול בפסח. ודרש וצריך ליקח כלי חדש שחולבת בו שקו' בל"א זעכטר או מעלק קובל בארצי, אע"פ שאינו רוצה החלב ליו"ט, כי רגילות הנשים לשתות מהן כשחולבות הבהמות. אבל שאר כלים אינם צריכים להיות של יו"ט, כגון דפוס של גבינות, [וכן מצאתי בא"ח בסי'1 עי' תה"ד סי' קל"ב ופסקים וכתבים סי' קנ"א. גבינה לחה בפסח מותרת אעפ"י שנעשה בכלי שלכל השנה כו']. +[קנקנים של בדיל] אין להגעילם לפסח כן שמע בשם רבו מהר"ר שלום זצ"ל מחמת שיש להם צורה מפנים בשוליים, ולפעמים יש חמץ בין הצורה ובין הקנקן. אבל בכלי כסף אין קפידא, משום דדביקים [דמדביקים] הצורפין שפיר בכלים. וכן שמעתי ממהר"ר מענצלין זצ"ל שאמר בשם בעל אמו מהרר"י ווילא זצ"ל שאין להגעיל קנקנים לפסח. +כתב מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו (העתקתי מלקוטיו), קנקנים של בדיל אין מגעילים, אע"פ שהטלאים מחדש, כי אין מדביקים הטלאים יפה רק לסימן, ולנוי, ופרורי לחם הרבה נכנסים תחת הטלאים. [וכן בדקתי בעצמי, פי' הגאון זצ"ל], ומצאתי פרורין לרוב אף לאחר ההדחה בחמין יפה. ובלאו הכי קשה להגעיל הקנקנים מפני שהן צרין וטורח גדול לנקותן יפה מן החלודה. ובאשי' מייתי מקרא דהגעלה אינה מועלת במקום חלודה דכתיב אך את הזהב כו'1 תמ"ז בשם שו"ת הרא"ש. + +Daf 78 + +[מלוי מים בין כוכבי לשימשא] טוב יותר להקדים מלאחר. וטוב יותר לשאוב המים ולהקדים כגון שעדיין נראים נצוצות מן החמה, מלאחר עד צאת הכוכבים. [כסוי המים]1 עי' שלטי הגבורים במרדכי סוף מס' ע"ז ס"ק ק' בשם הגהת אשר"י. וזכורני שיש לו גיגית בכסוי של עץ שקו' שטנד שהיה משא שני ב"א והביאו מלא מים למצות. ואח"כ נשא כלי קטן תחת סרבילו שקו' וואשן גואל למצוות, ולא היה מסנן המים תוך הבגד. [צריך לבדוק בכל החדרים], בדיקה גמורה, מצאתי כתוב בשם הגאון ז"ל, נראה שצריך לבדוק בדיקה ממש בדקדוק יפה בליל י"ד בכל מקום שמכניסים בו חמץ. [וכמה ב"א די להם בברכה אחת]. אם הבעה"ב אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל המקומות, יעמדו מבני ביתו אצלו בשעת שבירך על הבדיקה, והם יסמכו על הברכה שבירך בעל הבית, ואח"כ יפזרו לבדוק איש איש מקומו. וצריך ליזהר שלא ידבר בין תחלת הבדיקה לברכה. וזכורני שלא יעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תל"ב ע"ש. [כתב בספרו2 עי' תה"ד סי' קט"ו. ונוסח הביטול דלא חמיתיה]. ואותו שבירך על הבדיקה יבטל מיד אחר הבדיקה, ויאמר כל חמירא דלא בערתי' ודלא חמיתי' ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא! ולא יאמר כל חמירא וחמיע'3 תה"ד סי' קל"ד. [ויעמדו כל בני הבית אצלו, ומועיל לכלם הבטול, אע"פ שאמרו בלשון יחיד], כיון דהשבתה בלב די להם בזה שיכוונו לדעת של ב"ה. +[למחר ימהרו בהשכמה לב"ה], ואמר שמצוה להשכים לבית הכנסת בע"פ. וראיה מתמיד שהיה מקריב בע"פ שעה אחת קודם זמנו1 ואף בשאילתות פ' צו סי' ע"ג ובבה"ג ה' פסח פ"א ליתא וחמיעא. ותפלתנו היא במקום התמיד. ובפרט כשחל בע"ש צריך להקדים לב"ה. [ויאכלו קודם שעה ה', ובימים הארוכים אין קפידא למהר כ"כ]. והג' זה התשובה מצאתי כתוב בקונט' בשם הגאון זצ"ל. נראה2 פסחים נ"ח ע"א. ותי��ה דהתם בתמיד של בין הערבים עסקינן והפסח קרב אחריו משא"כ בתמיד של שחר. לע"ד דמשמע קצת מן הספר, דהי' צריכ' ליזהר להפסיק באכילת חמץ בי"ד, בסוף ד' שעות מתחלת היום בעמוד השחר, אפילו בשנת העבור שהיום מאריך בגבולנו כי"ד שעות בימי ניסן. ולא מחשבי' ד' שעות הללו לעולם לשליש היום כמו שהוא. או נחשוב לעולם ב' שעות לפני חצי היום משום דבפ"ק3 עי' תה"ד סי' קכ"א. מסיקנא (דהטעות) [דהטעם] משום גזיר' יום המעונן. ופריך א"ה ד' נמי, ומשני ד' זמן סעודה לכל היא, ופירש"י הלב4 דפסחים דף י"ב ע"ב. בקי באותה השעה. ואי לאו ההיא טעמא [הוי] אסרינן אפילו שעה ד'. ולע"ד נראה דזמן סעודה היא בד' אפילו בימים הארוכים. דמסתמא ההיא ברייתא הת' דשעה ראשונה מאכל לודים איירי בכל הימים ולאו דוקא בימי ניסן ותשרי. וכן המנהג לאומות העולם עדיין במדינות. ומ"מ נראה לע"ד דתחלת הגזירה לא היתה אלא לימים בינונים, ולשנים בינוניות, ולארצות בינוניות, ואין לחדש הגזירה בשביל זה. ועוד כיון דלהנך שנוים דמעיקרא אין לאסור רק ב' שעות לפני חצות לעולם. אע"ג דמסיק בתר הכי בטעמא אחרינא משום סעודה, מגופה דגזירה ב' שעות קודם חצות לא הדר. וכעין זה הביא ר"ת ראי' בתוס' פ' החולץ5 עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י וברש"י שלפנינו והכל בקיאים בה. ובפ' אע"פ6 יבמות ד' מ"ב ע"א ד"ה סתם. דגרושה מניקה אסור' לינשא ע"ש, והמקיל לא הפסיד. [ומסתמא תחלת הגזירה לא היתה אלא להרחיק ב' שעות מחצות כמו שהוא בעניין בינוני, דהאיסור אינו אלא משום טעות דלאחר חצות. ומשו"ה לא מסתבר לומר אדרבה תחלתה היתה שעות ראשונות ביום כמו שהוא בעניין בינוני. וא"כ אדרבה אין לחדש להקל, דבתר שרש הגזירה אזלינן. והא דנקט אוכלין כל ד', משום דהכי הוא לישנא דתנאי. ואי הוי תני בע"א הוה צריך להאריך, וסברא זו צ"ע כי קלושה היא, וראייה אחרונה עיקר. ואין לדחות ההיא ראיה גופה מהאי טעמא, דאפילו לאידך שינויא לא אכלינן לעולם אלא עד סוף ד', משום דבעניין בינוני הכי הוא לא (חשדינן) [חדשינן] הגזירה להקל. דלא מצית אמרת כלל הכי דנהי דלישנא דתנא משמע הכי מדנקט אוכלין כל ד', דתחלת הגזירה היתה אד' שעות הראשונות, אבל מ"מ הוי קש' אתנא גופיה אמאי לא הוי תחלת הגזירה להרחיק ב' שעות מחצות לאידך שנוייא (דאי') דאד' טועה בב' שעות]. + +Daf 79 + +[כתב ר' משה מהלא יצ"ו, תענית הבכורים בערב פסח]. שלומך יסגא לחדא אהו' האלוף מהר"ר משה יצ"ו. אשר שאלת שמצאת בנימוקי מהר"י ס"ל ז"ל מי שאשתו מפלת ואחריו נולד לה בן הוא בכור לנחלה, ועל אותו בכור אין מתענה אביו או אמו בער"פ, עכ"ל. ותמהת דמ"ט כיון דקי"ל דבכור לאב ולא לאם מתענה, וכתבת' עוד דדוחק לחלק דאיירי הרב הגדול ז"ל שהפילה מאותו האיש. האי דוחק לא מחוור לי. ולא ידענא מאי הוא פשיטא דהכי איירי, דקאמ' מי שאשתו מפלת משמע שהפילה תחתיו, והיינו טעמא דיליה, דכיון דאינו פטר רחם וגם אינו בכור גמור לאביו אין צריכים להתענות אביו או אמו. ומאי טעמא לא דייקת דמאי קא' הרב ז"ל אין מתענין אביו או אמו, ולא קאמר הוא עצמו כשיגדיל? אלא ע"כ אינו ר"ל אלא קולא בעלמא בתענית אב או אם, דלא אשכחת לה בשום ספר אלא מנהג בעלמא. אבל הוא עצמו כשיגדיל צריך להתענות כיון דהוה בכור לנחלה, דכתב עלה קרא ראשית אונו. ובס' תהילים כתב בתרי דוכתא1 כתובות דף ס' ע"ב ד"ה והלכתא. ויך כל בכור במצרים ראשית אוני' באהלי חם2 ע"ח, נ"א. ויך כל בכור (במצרים) [בארצם] ראשית לכל אונם. ואי תקשה לו הא דכתיב בפ' ויחי ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, טפה ראשונה היתה לו, שלא ראה קרי מימיו3 ק"ה, ל"ו. נראה דמיתורא דקרא קדריש, דכתיב בכורי אתה א"כ ל"ל כחי וראשית אוני? אבל בס' תהלים אינו אלא לכפול כדרך המקראות לדבר כן, ותדע ע"כ, דאל"כ לא תמצא אחד מאלף בבכורות מן האב שמתענה, דלאו כ"ע קדישי נינהו כיעקב אבינו שלא ראה קרי מימיו, ואין להאריך מזה יותר. [ואמר הגאון ז"ל מי שהוא בכור ובנו בכור האב מתענה לבדו ולא אמו]. +[לכבד כל הבית יפה. כשחל י"ד בשבת מותר לומר לגוי לכבד הבית דהא ה"ג מתירין אפילו בשאר שבתות [כמדומה לי]. גדול מזה מצאתי בהלכות יו"ט בא"ח וז"ל: ומיהו ר"ח ורב אלפס פסקו דאפילו בשבת מותר לכבד וכו' [בסי' תק"ל ע"ש]. וזכורני שאמר שאינו טוב ליזהר1 יבמות ע"ו ע"ב. ולכבד הבית והחדרים, הרגילים לילך בהם, ג' שבועות קודם הפסח, כי בקושי יש לשמור אותם שלא יבא (לידי) חמץ לשם]. +[ובחצי יום יתחילו ללוש], ואמר שמצוה לאפות המצות אחר חצות. ואותן המצות שנאפו קודם חצות עושין בהן סמנים כדי שיאכלם ביום הראשון. אבל בב' לילות אין לאכלם משום שאם שכח לאכול האפיקומן, הוי יוצא במצה שאכל בראשונה. [גם שלא ישהא יותר מן השעור]. ושעור מצה שיניחנה בלא עסק, רביעית משעה וחלק עשרים לכל היותר בחום בינונית. ואם הניחה יותר אז הוה חמץ. [מצאתי בקונטרס בשם הגאון ז"ל, דעשר פרסאות שהוא מ' מילין, הם מהלך אדם בינוני ביום בינוני, מעלות השחר עד צאת הככבים, כדאיתא פ' מי שהיה טמא (פסחים)1 למהר. ויום בינוני י"ב שעות בדרך זה. ולפי חשבון הללו יגיע שעור הלוך מיל לשעור הכתוב כאן בפנים]2 צ"ג ע"ב. + +Daf 80 + +[דין הנסרים ועץ המרדה]. ואם יש בנסרים נקבים קטנים שעושין התולעים יסתום בעצים כדי שלא ידבק העיסה בהם. [לא יתעסקו בשום תחבולות בשעת תקון המצות]. וזכורני שאמר הטעם משום שנראה להם הזמן קוצר בתחבולותם, ובקל עובר השעור מן החמץ שהם סבורים שאינו עובר. [לפרר מצות בע"פ ולהאכיל לקטנים], העתקתי מהקובץ של מהר"ר משה ס"ל מינץ יצ"ו, וז"ל: דרש מהר"י י"ץ, הוא הגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל, לפי מנהגינו בני גליל העליון, שאין אנו מתקנין שום תבשיל מן מצה בע"פ לצורך פסח. כגון אם חל יום ראשון של פסח בשבת, דאז ביום ו' אין עושין חמין של מצה לצורך שבת, שקו' מצה צאלנט. וכן אין כותשין המצה לצורך מחר, ובני אושטריך אין חוששין למנהג זה. ואמר שזהו טעם שלנו, דאיכא למיחש מתוך שהוא עוסק עם מצה, שמא יאכל מצה, ואמר האוכל מצה קודם הסדר כאלו בועל ארוסתו1 עי' בתה"ד סי' קכ"ג. כו'. אבל דרש שאותה מצה שנאפה קודם חצות, שרי לתקנה לצורך הפסח, דאפילו אם אכל ממנה אין כ"כ חשש, כיון דאין עיקר מצוה לצאת בה רק במצוה או במצה שנאפית לאחר חצות, דומיא דקרבן פסח. +העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מוהרר"י המכונה איסרלן זצ"ל: נראה1 ירושלמי פסחים פ"י ה"א מובא בתוס' ד' ל"ה ע"ב ד"ה מי ודף צ"ט ע"ב ד"ה לא ועי' בר"ן סוף פ' אלו עוברין. למורי יצ"ו דשרי להאכיל הקטן מצה בע"פ אע"ג דלא ספינן לקטן איסור בידים, הנ"מ איסור לאו, אבל ביטול מצות עשה לא. וכעניין זה יישב מהר"ם בברכותיו המנהג שנהגו להטעים התנוקת2 עי' תה"ד סי' קכ"ה. בב"ה בע"ש.3 מן הקידוש. נראה למורי דאם הגיע הקטן לכ��ל דעת שיוכל להבין מה שיספרו לו מנסים ונפלאות מיציאת מצרים, אז אין להאכילו כו'. עיין בפ"ג במיימוני4 אמנם. דר' מנחם אפה עוגה לבנו בע"פ שחל בשבת ע"ש. +[אם מקלשין חרוסת בלילי שבת]. בליל שבת נטל חתיכה עבה חרוסת ונתן בקערה זכר לטיט, ואח"כ נתן בו יין הרבה בשעת טיבול, ועושה אותו רק באצבע ולא בכלי זכר לדם. וראיתי שנתן אח"כ גם חרוסת, אם נתן בו יין יותר מ[כ]ד(א)י צורכו, ועשה אותו עב באצבע כשעורו. [מצאתי בא"ח בסי' תמ"ד וז"ל: ויקנח הקערה באצבע יפה ע"ש]. ואמר בסוף הדרשה למה אנו מחמירים כל כך הרבה בהלכות פסח יותר משאר איסורים? וי"ל כיון שראינו שהקב"ה מחמיר וכתב בו בל יראה ובל ימצא, ומנ"מ להקב"ה אם אנו אוכלין חמץ או מצה? אלא כמלך שצוה לעבדיו לעשות דבר וכיון שראינו שהמלך מחמיר, אנו עבדיו נמי מחמרינן בזה המצוה. כמדומה לי ששמעתי משארי האלוף מהר"ר אייזק ס"ל ששמע מהגאון מהרר"י וויילא זצ"ל, שהביא ראיה שהקטן בודק בית שלו, ממה שכתבו התוס' פ' בכל מערבין בדבור כאן בעירובי תחומין1 סק"ב ובפ"ו סק"ט הביא מעשה ברבינו מנחם שהתיר לעשות עוגה לבנו בע"ש לאכילה בי"ד שחל להיות בשבת אחר חצות. + +Daf 81 + +ואשה יכולה לכתחלה לבדוק, כן דרש וכן מצאתי בא"ח בסי' תל"ז וז"ל: הכל נאמנים על בדיקת חמץ, להעיד על הבית שהוא בדוק, ואפילו נשים ועבדים וקטנים כו'. וזכורני שאשת הגאון בודקת החדר שלה. מהר"ר יעקב טרישט יצ"ו שקו' ר' יוקלעש דרש, ואמרתי לו מה שכתבתי לעיל מן הבדיקה, והוא לא ידע התוס' מעירובין, ואפילו [הכי] לא רצה לחזור. ובקש ממני לכתוב זה, וז"ל: מה שדרשתי כשאדם בודק והתחיל לברך לבער חמץ, ואח"כ הוא יכול לשלוח בני ביתו שיבדקו בכל המקומות, וישלח דוקא אנשים, ולא נשים וקטנים. אע"ג דאמרינן הכל נאמנים על בדיקת חמץ, שאומ' בדקנו ולא תאמ' הכל בודקים, אפילו עבדים וקטנים. והוא בהדיא בתוס' פרק בכל מערבין בדבור כאן בעירובי תחומין וז"ל: ואע"ג דבפ"ק דפסחים1 עירובין ד' ל"א ע"ב. אמ' הימנוהו רבנן בדרבנן, היינו בבית שלהן, דרמי עלייהו, אבל שליחותא איכא למימר דמתייאשי. וכעניין זה פי'2 דף ד' ע"ב. לקמן גבי חזקה על חבר, ובירושלמי מחלק בקטן בין אמר צא וערב לי, ובין אמר צא ואערב לך עכ"ל תוס'. וגם דרש מהרר"י טרישט הפסוק3 הקונטרס לקמן ד' ל"ב ע"א ד"ה מתחת ידו. על זה בהיות לאל ידיך לקרא טוב אל תקרא רע וגו', פי' שרוצה להקל כמ"ד. וראה מה"ר יודא אוברניק יצ"ו כת"י של מהר"י טרישט4 כוונתו למאמר הגמ' ב"ק ד' פ"א ע"ב: עליו הכתוב אומר מהיות טוב אל תקרי רע ומי כתיב מהיות טוב אל תקרי רע אין כתיב כי האי גוונא אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. ולא הודה לו, מ"מ כתבתי זה מאיזה טעם שהוא. +[כתב בספרו]1 מה שדרש. העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מהגאון ר"ג הזקן מהר"ר איסרלן זצק"ל. בהג' במיימוני כתב ר' שמחה דאסור ליגע בחמץ בפסח, ואמר מור' דאין ללמוד משם היכא שמוצא חמץ שלו, ורוצה לבערו שאסור ליגע בו, אלא ודאי היתר גמור הוא כדאמ' פ"ק דפסחים2 תה"ד סי' קל"ה. הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו'. [כתב מהר"ר יודא מורקלן יצ"ו] מה3 ד' י"א ע"א. שהוגד לך משמי שהתרתי חמץ נוקשה בנותן טעם לפגם בפסח, אפילו במקום שנוהגים בו איסור. לא ידענא מהאי מילתא כלל, דאע"ג דנראה שיש לחלק משום דלא מחמרינן בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דמשהו, והא קמן דאפילו בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל, ולא תלינא נט"ל בטעם משהו. מ"מ אינני זוכר דאתי' האי [עובדא] לקמן להורות בה איסור או היתר. +חטה שנמצאת במצה אחת בתוך הפסח, אני נוהג לאסור כל העיסה, אא"כ נראים הדברים שלא נתחמצה החטה, יש להקל ולסמוך על רוב הדעות דמתירים. ואם נמצא חטה בבשר אני נוהג לאסור הכל במשהו. [כתב מהר"ר1 פסקים וכתבים סי' קס"ד. מורקלן יצ"ו]. ואמר לי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו טעם דלעיל ששמע ממנו, היה מחמיר בפסח לצרף הכל לאסור במשהו כדי להקל בשאר ימות השנה לצרף הכל לבטל האיסור, אם נמלח חלב עם בשר כר"י הלבן. +[כתב בספרו1 מהר"י.] ונטל"פ אסור בפסח דוקא בניאושטט, ובשאר אושטריך מותר. אבל אם יש לו גם צד היתר כגון שהיה משהו לנותן טעם לפגם היה מתיר אפילו בניאושטט ביום אחרון של פסח. [כתב בספרו2 תה"ד סי' קכ"ח.] מצאתי כתוב בשם הגאון ז"ל, נט"ל בפסח במקום שאין מנהג ידוע נראה לע"ד דהמיקל לצורך לא הפסיד. ומ"מ המחמיר תע"ב, והכי כתב א"ח3 שם. דמהר"ם לעצמו היה מחמיר בזה, ולאחרים היה מקיל. ומסתמא בהנך מקומות דנהגו כגאונים האוסרים לגמרי נהגו כוותייהו היכא דהוה משהו ונטל"פ. + +Daf 82 + +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמר שבארץ אושטריך נוהגים נטל"פ מעת לעת. [כתב בספרו]1 סי' תמ"ז. ויכול ליתן הבצק לפני החלון אפילו בתוך ל' רק שיעשה הבצק דק ויכסה הבצק בנייר אבל אם נתן טיט על הבצק בזה אין נידנוד איסור, וכן מצאתי בא"ח2 תה"ד סי' קי"ז ופסקים וכתבים סי' קמ"ט. גבי קולן של סופרים, ואין ניכר שרי. ואין מלבנים קדרות של חרס לפסח [כדי להשתמש בהם לאחר הפסח באושטריך], אלא רוחצין אותן במים חמין. ואמ' מסתברא טעם של בני רינוס שמלבנין הקדרות, כי מ"ע מעריבות שלשין בהן כל השנה, וה"ה לקדירות, ואין לסמוך על מה שרוחצין אותן במים חמין כי שמא ישאר בהן חמץ בעין. וצריך ליבון הכלים לפסח שקו' דריבוש ואייזן גאפיל. וזכורני שצוה לי בע"פ להדיח היטב במים קרים מבפנים ומבחוץ הזכוכית ששתה בה כל השנה, ולטמנן מן העין. וכן מצאתי בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: ושנשתמש בהן בצונן כגון כוסות וקיתוניות די להם בשטיפה. ואמר שאין מנהג באושטריך להגעיל לפסח קערות של עץ של חמץ. והיה מגעיל קערות של עץ מבשר לחלב, אבל מחמץ לפסח אינו מגעיל קערות של עץ, משום דאי' מגעיל' הרבה קערות לפסח אי אפשר לנקרן כלן מחמץ. וזכורני כשהוא מגעיל כלים לפסח היה מגעיל בתחלה הכלים שתשמישו בצונן כגון כוסות, ואח"כ כלים שתשמישו בחמין כגון כפות. [וכן מצאתי בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: וכלי כסף כו' עד כתב אבי העזרי שאין להגעיל' עם שאר הכלים]. וכן דרש מהר"ר יעקב טרישט יצ"ו ודנתי לפניו ולא מצאנו בפירוש איסור בדבר, כיון שהוא נ"ט בר נ"ט. רק שאמר לי פסוק אחד בהיות לאל ידיך לקרא טוב אל תקרא רע פי' שרוצה להקל כמ"ד. וגם אני הבאתי סמך שאין מתירים לכתחלה נ"ט בר נ"ט, כיון שכתב סמ"ק במצוה שלא לאכול חמץ לכה"פ שהאחד אינו בן יומו, משמע לכתחלה צריך ששניהם אינן בן יומו. +וכשמגעיל הכלי במים רותחין היה מכניס הכלי בחרום שקו' בל"א נ"ץ, וטובל פעמים במים רותחין. ואח"כ שופך עליו מיד מים קרים, מנא דקוניא אסור להשתמש בו בפסח כן שמע ממה"ר שלום זצ"ל, משום שהאומנין נותנין בהן סובין או מורסין, ולכן לא רצה שיתנו שמן זית במנא דקוניא להדליק בפסח. לשנה אחרת היה מתיר לתן שמן במנא דקוניא להדליק בפסח. וכלי כסף חדשים המשוקדים שקו' בל"א גבלעכמולט, אפילו מבפנים מותר להשתמש בו בפסח. וזכורני כשרוצה להגעיל לפסח היה מהדר לקנות כלי חרס חדש שהוא גדול שקו' בל"א האבן, והיה מגעיל בתוכה. ואפילו אם בא אליהו הנביא ואמר שזו המצה אינה של חמץ, איני יוצא בה כיון שלא שמור לשם מצה, דכתיב ושמרתם את המצות, פי' לשם מצוה. וכן מצאתי בא"ח1 סי' תמ"ב. וז"ל: וכן כתוב בשאלתות לא נפיק ידי חובתו, אלא במצה דמינטרא מחימוץ וכו'. +לשער כלי לעיסה של פסח שלשין בפ"א, ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתן בו מ"ג בצים. ואח"כ יחזיר בו המים שעירה ממנו והמים שיותירו הם המדה. וכן כתב א"ח1 בסי' תנ"ג. בהלכות פסח, ולקח אותן המים ונתן בכלי עגול שהיה רוחבו כפול על קמחו והכלי לא היה גדול מן המים שהותירו. ונתן אח"כ קמח באותו הכלי העגול [בנחת] והיה מנענע הכלי עם הקמח ב' פעמים, אחת כשהיה הכלי חצי, ואחת כשהיה הכלי מלא. ועשה גדיש גדול לקמח כל מה שיכול לעשות על הכלי, ולא הוי לש יותר לפ"א מזה השעור בין למיצות בין למצות. [ואמר לי מה"ר דוד דניאל יצ"ו, וכמדומה לי שגם אני זכורני, פ"א היה לו הרבה בחורים, ואינו מספיק זה השעור למיצות ועשה הגדיש למעלה רחב ועשה גדיש על גדיש]. והיה סותם החלונות בבגד בשעת הלישה ובשעת עשיית המצות. אפילו במקום שאין השמש יכול לילך, משום יום המעונן וביום המעונן תחת כל אויר הרקיע אסור ללוש, [דלא ידע היכן השמש. וכן מצאתי בא"ח]2 בסי' תנ"ו. ואמר שהיות אין מצטרפות בעיסה של פסח אם נתעסק אח"כ יפה. + +Daf 83 + +וז"ל תשובת שאירי מהרי"ל1 סי' תנ"ט. שהיות אי מצטרפות לעניין הלוך מיל, נראה לע"ד דאין מצטרפות דאל"כ מאי קאמר2 עי' תה"ד סי' קכ"ג. כ"ז שעוסקין בבצק אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ. וכי האיך אפשר להתעסק כל היום בכל הבצק שלא ישהה כאן מעט וכאן מעט, שיצטרף בכל היום להלוך מיל? ואפילו דנימא דאיירי בבצק קטן או בהרבה בנ"א שאין אפילו מקצת מניחין בלי עסק. מ"מ בשעת לישה ע"כ אין מתעסקים תדיר בכולה, ויש כמה פירורין עד שיתגלגלו ונעשה גוש אחד, וא"כ לעולם אין צריך שעור מיל אלא פחות מכשעור לישה והוה לש לשעורין. וכן נ"ל ראייה3 פסחים מ"ח, ע"ב. מטיף טיף ואפילו כל היום אי אפשר להחמיץ ולאו דוקא כל היום ואפילו ב' ימים או ג' ואמאי מצטרפי' ההפסקות, ושלום הקטן הלוי [מצאתי]. +ואמר שהמנהג בכאן [באויסטריך] שאין עושין מצה מן החלה. אלא לוקחים מן המדה בצק שגדול כאגוז, [כתב בספרו גדול כזית], ושורפים אותו מיד בלי שום תקון1 שם ד' ל"ט ע"ב. וזכורני שלא הסיק התנור אלא פ"א ואח"כ אפה בו מצות. הנותן שעורים לבהמתו לפסח צריך לתן לה בתחלה [מעט], וכשאכלתו נותן לה מעט ויותר עד שיש לה די. כדי שלא ישהה הבהמה עליהם, ומוצא בהן ריר והוי חמץ וצריך לבערם. חטה שנמצאה בתוך מצה אפוייה בע"פ מותר ע"י קליפה, אבל בתוך הפסח אוסר כל המצה. וכן חטה שנמצאת בעיסה בתוך הפסח אוסר כל העיסה, אבל אם נמצאת במקצת עיסה שקו' וועלרגרלן שהוא כנגד מצה אחת היה אוסר רק אותו עיסה, כמו שכתב האשירי. לשנה אחרת אמר לי שאסור כל העיסה, כמו שכתב המרדכי. וזכורני שקראתי זה הדין לפניו, ועיין לעיל בדף ק"ט2 עי' מטה משה סי' תקפ"ד. בכתב מהר"ר יודא ז"ל. +[כתב מהר"ר יודא מורקלן]1 עמודה שמונים ואחד שאלה שלש. שלומך יסגא לחדא אהובי עמי' שא' מה"ר יודא יצ"ו. אשר דרשתני חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח, אם צריך לשורפה או ישליכנה במקום הפקר? דע כי מנהג הוא לשורפה, כדכתב במרדכי פ"ק דפסחים בשם ר"י דחטה בתרנגלת צריך כפיית כלי, כדי לשורפה בחוה"מ. ואין נראה דאחיטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור, כדאיתא פ' אלו עוברין. ור"י מייתי ראיה משם דקי"ל אין בעור חמץ אלא שריפה ע"ש. +[כתב בספרו1 פסקים וכתבים סי' קס"ד, ועי' שו"ת חכם צבי סי' פ"ו שתמה עליו.] אבל הא ודאי נראה לע"ד היתר פשוט, דאם נמצא גרגיר מאותה תבואה [נ"ל פי' תבואה שאינה מחמשת המינין, מצאתי], בתבשיל, דלא מחמירי' כולי האי לאסור במשהו, ואפילו באכילה שרי. מצאתי זו התשובה כתוב' בקו' בשם הגאון זצ"ל. אין מנהג לספר אחר חצות כלל בע"פ, נאום הקטן והצעיר שבישראל [כתב הח"ר יעקב מיישטרלין יצ"ו]. +[כתב מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו]. כשיש לי פנאי נוהג אני לספר בע"פ קודם חצות ולא ראיתי שום איסור בדבר נאום הקטן והצעיר שבישראל. והיה מסופק אם סתם בני אדם יכולים לחתוך צפרנים בע"פ אחר חצות. ועיין בהג' במיימוני בהלכות פסח איך שכתב שמותם של מרורים בלשון אשכנז, ואמר השרשים מן המירעטיך אסור ליקח ועיין בסדרו שנכתב לקמן בע"ה. פרש"י פ"ק דסוכה1 עי' תה"ד סי' קי"ג. קלחין שרשים וכו' מעתה דוקיא דר"ת אינו, כן דקדק הגאון מוהרר"י ווילאז צ"ל2 ד' י"ג ע"א. וזכורני ששמעתי קלחין שרשין דקין ולא גוף השרשים. נמצא במרדכי ארוך מכ"ש גוף השרשים עכ"ל ליישב המנהג הראשון, כתבתי זה, מ"מ שמעתי שדרש מהרי"ו דלעיל שא"א לאכול כזית מירעטיך. ודרש שמצוה לתן לחרוסת רמונים וכל הפירות הנזכרים בשיר השירים, אבל אגסים שקו' בירן אינן ידוע לו למה יתן בחרוסת, מ"מ אין לשנות המנהג. וזכורני ששמעתי מאבי ר' משה ז"ל, הנותן אגסים בחרוסת כשעור בתוך תפוחים ואגוזים יהא לו צבע כמו טיט, [פי' חמר, וכן ראיתי]. אבל מסתמא הגאון סבר לעשותו עב זכר לטיט, אבל לעשות לו צבע כמו טיט מסתמא זה לא מצינו בספרים. + +Daf 84 + +וזכורני שהיה כורך חציה של אפיקומן במפה קטנה שהיתה נאה, ועשה תחת הסיבה שלו. בפותחו הא לחמא היה מגביה הקערה ומניח מיד קודם שסיים הא לחמא. ולא היה מכוסה כל הקערה כדי שיראו המסובין לחבב המצוה עליהן. וז"ל תשוב' שאי' מהרי"ל: וכשמתחיל הא לחמא מגביה הקערה אוחז במצה בידו ועם הגבהתה מסלק מן השלחן לגמרי, עד מטי לעבדים היינו. כדברי סמ"ק שעונין עליו דברים, ולכך תהא מגולה קצת בשעה ההגדה. דאי מכוסה היא הוה כמאן דליתא כדאשכחנא בפריסת מפה בשבת, טעם שלא יראה הפת בושתו. אך כשנוטלין היין בלפיכך נכון לכסותה, משום ההוא טעמא, שלא יראה הפת כו', כן מנהג עני בדעת. מצאתי. +עשה בסדרו1 עי' שו"ת מהרי"ו סי' קצ"ג בה' פסח והובא במג"א סי' תע"ג ס"ק י"ב, ועי' בפסקים וכתבים סי' רמ"ה. שני ימזוג בשואלו מה נשתנה. מן השלחן יעקור קערה מכנה, תימא למהר"ר אייזיק לוי זצ"ל, א"ח2 עי' לקמן עמודה תשעים שאלה אחת. לא כתב הכי בסדר של פסח וז"ל: ומסיר הקערה מן השלחן כאלו כבר אכלו, ומוזג כוס שני, וגם המיימוני אינו כותב הכי. וזכורני שאמר שאלו אחר המנהג. פ"א אחד מן המסובין אמר בקול רם מה נשתנה, ואחרים אומרים בלחש מה נשתנה, והגאון ז"ל מתחיל בקול רם עבדים היינו לפרעה. ואחרים אומרים בלחש עמו, ומעשה בר"א אומרים כלם בקול נעים. +בשעה שיש (לו) מצה ומר��ר מונחים לפניך. תימא, למה לא אמרינן נמי בכאן פסח? וי"ל אי הייתי אומר פסח הייתי מסופק אם הייתי אומר ההגדה בזמן שחיטת הפסח דהוי ביום או בזמן מצה דהוה בלילה, לכך אמר מצה לחוד שהיה זמנו בלילה ולומר הגדה גם בלילה, וכשבא לברוך שומר הבטחתו לישראל, הפסיק מעט כדי שיאמרו כלם ברוך, וגם כשבא לד"א הפסיק. וכשבא לכמה מעלות טובות הפסיק. וכשהתחיל כמה מעלות טובות מגביה הכוס עד לכפר על כל עונותינו. וכתב בסדרו בשם רוקח שצריך ג"כ להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה לנו עד והקב"ה מצילנו מידם. ויראה דכיון לסוד כוס ישועות אשא וכו'. ואמר לי כל אדם צריך להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה וכו', אע"פ שאינו יודע הסוד, ויכוין למה שכיון הרוקח. [מצאתי ברקנט פ' בשלח אל יהי מהרהר למי מתכוין רק לאביו שבשמים]. +וכשאמר מצה זו הגביה הפרוסה. [וכמדומה לי הטעם משום דהפרוסה דומה לעני]. ודרש ועושה הלכה למעשה והיה מברך המוציא על השלימה, והיה בוצע השלימה [באמצע] מעט כאלו כלתה ברכת המוציא, ומ"מ לא היה מפריד לגמרי. ואח"כ מהפך חודה של פרוסה כנגדו ומברך על הפרוסה על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד, כמו שכתוב בסדרו. ודרש ואוכל מכל אחת כזית אחד, וטוב לבלוע השני זיתים יחד. אבל אם ילעוס מעט מעט עד דהוו שני זתים, ובולע בפ"א, בזה אין נפקותא. וגם אפיקומן צריך לבלוע כזית בפעם אחת. ושעור כזית חצי ביצה כן כתוב1 סי' תע"ג. [בספרו]2 כתב. ביומא3 תה"ד סי' קל"ט ופסקים וכתבים סי' כ"ו. ובכריתות4 ד' פ' ע"א. ועשה מלח על המצות בליל פסח, לשנה אחרת לא עשה מלח על המצות ואמר שהוא ליל שימורים. מצאתי בא"ח בסי' תע"ה אי משום מצה שאין בה מלח, וצריך בשש ליטבל במלח, וכן הוא לשון הירושלמי וטמיש ליה במילחא, ונמצא בדרשות שאי' מהרי"ל דמצה בליל פסח, אין צריך בשש, משום חבוב מצוה. וזכורני בליל פסח כשאכל מצה של מצוה היה מהפך ראשו לצד שמאלו, מעט למטה, ועיניו למעלה מעט, והיה יושב במורא כמלך. וזכורני שהיו מקצת אנשים המדקדקים על צרכי צבור באושטריך שעושין ט' מצות בע"פ, משום אם נעשה ספק לחברו במצה שלו, נתן לו הג' מצות ואין דרכם לאפות מצות בליל שני. + +Daf 85 + +וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל זצ"ל:1 ד' י"ד ע"א ועי' בחולין ד' ק"ג ע"ב תוס' ד"ה חלקו. כשנשברה או נאבדה אחת מן המצות, אם נאבדה נכון לאפות אחרות משום אסמכתא דג' מעישרון. ועוד דזימנין ליכא שימור גמור לשאר המצות, וצריך שימור לישה למצות, וזימנין נעשה ע"י גויות וקטנים. ואם הקילו רבותי לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא נקל לעניין לצאת ידי מצה דאורייתא. אבל אם נשברה אחת, דנתי לפני מורי ז"ל ליקח אחת במקום השבירה, ומקצת לאפיקומן כיון דבלא"ה בוצעין אחת. ואפילו אם היית' שלישית משום הקדמת סימן אב"ג לא יאפה אחרת.2 תוך סי' נ"ט. והודה מורי לדברי. מצאתי. +וראיתי שנוטל שני זיתים מרור בטיבול ראשון, ויטבול בחרוסת. ונתן לכל בני הסעודה עוד שני זיתים. ואח"כ עשה הברכה [על אכילת מרור], ואוכלים זית אחד, והזית שני מניחים עד לכריכה. וכרכו למצה השלישית והוא אכל בהסבה, כן כתב בסדרו. +[כתב] בחג המצות, ישיגו אתכם ברכות במרוצות, בני ר' קעחל וכל הנלוה אליכם שלי"ט. ואשר שאלתני על דבר אשתך שתחי' אם תתחייב באכילת מצה ומרור, אחרי שהיא רגילה להיות אנושה שקו' בל"א אומעכטיג אפילו כשהיא בריאה, וכ"ש עתה שהיתה חולה וחלושה מאד מקרוב, איכא למיחש פן תחזור ��"ו לחולי. דע כי נראה שאינה מחויבת בכהא"ג כלל. וראיה מהא דאיתא באשירי פ' מי שמתו1 עי' ברא"ש פסחים פ"י סי' ל' שכן נהגו באשכנז ובצרפת לעשות סימנים במצות לדעת איזה היא ראשונה ואיזה שניה ושלישית וכו'. במס' ברכות דאיתא בירושלמי דר' יוחנן לא הוה מנח תפילין כל השנה רק מפיסחא לפיסחא, וכדהוה מנח הוה חייק רישא מדיבחא ועד עצרתא, פי' לפי שהיה חושש לראשו מקרירות היה ירא להניח תפילין כו', כדפי' שם באשירי. אלמא אע"ג דכתב סמ"ק דמי שאינו מניח תפילין עובר בכל יום בח' עשה אפ"ה לא חש לה ר"י משום חשש חליו. ה"ה נמי נידון דידן, ואע"ג דאיתא במרדכי פ' אלו דברים במס' ברכות דאיתא נמי בירושלמי דר' יונה כדהוה שתינא ד' כוסות הוינא חייק רישא מפסח עד עצרת, אלא לא היה מונע בשביל חיוב ד' כוסות וכ"ש בשביל מצה. ור"י נמי מנח תפילין בע"פ אע"ג דהוה חייק רישיה כדי לקיים המצוה לכה"פ פעם אחת. מ"מ נר' די"ל דוקא בכי האי גוונא דמידה דידיהו דאפשר לא היה כואב ומחליש להם כ"כ ביותר לר"י פעם אחת בשנה, וכן לר' יונה אבל מי שנפשו נעשה אנושה שקו' אומעכטיג לפעמים כה"ג לא מחייבי. וראיה מר"י כל השנה דלא [חש] לח' עשה בכל יום אל' ע"כ מדתו כך היה שאם היה מניח יותר מפ"א בשנה היה גופו אנוש והיה חושש לסכנה. ובפ' לולב הגזול2 סי' ל"א. משני דהתורה דרכיה דרכי נועם, ולכך מסתמא לא צוותה לקחת חריות של דקל לכפות תמרים מפני שיש בהן קוצים המשרטים את הידים, הכי איתא התם בגמ' ופירש"י וק"ו הדברים. ולא היה לי פנאי להעתיק יותר כי השליח הלך לדרכו. הצעיר שבישראל. + +Daf 86 + +וזכורני בב' לילות של פסח אכל כל אחד מבני ביתו בתחלת הסעודה ביצה מבושלת קשה. ולפעמים אכל אחד ב' ביצות, וכן המנהג באושטריך. ואמר שמת אברהם אבינו בליל פסח. ואכל פארו1 ד' ל"ב ע"ב. שקו' בארצי לוך בליל ראשון של פסח. ואמר שראה אחד מן הקהל בווינא שעשה מורייס שקו' שולש בע"פ ומוכרם לקהל. וגם אינו מקפיד אם אכל צלי בליל ראשון של פסח. ולא רצה לקנות מדג לפסח שנחתך בסכין של גוים, ואמר שאין לצלות תפוחים בתנור של בית החורף שקו' שטובא. וזכורני שמשכתי לו לד' כוסות מן החביות בכוס שלו, אבל לא לכל המסובין, ועיין בסדרו. ופ"א נשלח לו דורון מפרעספורק חבית קטן כנגד ד'2 פארן. מדות יין משובח ואמר הביאו החבית אל בית החורף, ואינך צריך לילך בכל פעם אל המרתף. מצאתי בא"ח בסי' קפ"ג וז"ל: א"נ מוציאו מן החבית לשם ברכה פרישקי בלע"ז עכ"ל. וכן אמר לי מה"ר אברהם עשרים וארבע יצ"ו, [כן כתב המרדכי בפ' ג' שאכלו]. +וזכורני שהבאתי לפעמים כוס של ברכה [של ברהמ"ז] מן החבית כשעשה סעודה. ובשני לילות של פסח לא קרא ק"ש אבל אומר פסוק של רחמים, כגון השכיבנו וברוך ה' ביום וגו'. אבל שמעתי בשם מהר"י ווילא זצ"ל שקרא ק"ש ולא הפסוקים. וזכורני שישן הב' לילות של פסח על ההסיבה שלו, ולא ידוע לי כ"כ טעמו. ולא ראיתי שתלמידיו נוהגין אחריו כן. +זה1 ח'. הסדר יסדר מופת דורנו ר"ג מוהר"ר איסרלין זצ"ל ע"פ חרוזות. [וחתם שמו ישראל במקצת חרוזות ועשיתי סמן לישראל בנקודות בתחלת החרוז]. +יקד"ש בכו"ס ישועו"ת ושמח"ה. אמרינן בתלמוד1 עי' שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה שכ' אודות בעל תה"ד חרוזות ארוכות בסדר הפסח עם ביאור נמצא עדיין טמון ביד השרידים אשר ד' קורא. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה. טעון הדחה ושטיפה חי מלא עיטור ועטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן בו עיניו ומשגרו לאנשי ביתו. ואמרי' שם אר"י אנן אין לנו אלא2 ברכות נ"א ע"א. הדחה שטיפה חי מלא, וסמן להם שמח"ה. ונחלקו הגאונים אית דאמרי דלא קי"ל כר"י, ואית דאמרי דלא אתא ר"י לאפוקי אלא עטור ועטוף, אבל כלהון אחרינא נהיגי לן, זהו דעת רוב הגאונים3 ד'. ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דכוס של קדוש דינו לעניין זה ככוס של ברכה. ויראה דה"ה כל כוסות שתקנו חכמים לחובה דמש"נ. וכוס של קידוש בלילי פסח יראה דמקבלו בשתי ידיו ומשגרו לאנשי ביתו לא נהגי' ביה, דכיון דאין מושיטין לו לברך כמו בכוס ברהמ"ז לא שייך בו לקבלו בשתי ידיו, וה"ה כל כוס של קדוש והבדלה כה"ג. וגם משגרו לאנשי ביתו לא שייכי בלילי פסח, כיון דיש ד' כוסות לכל אנשים ונשים כ"ש לאשתו. ותו יראה דלא שייכי משגרו לאנשי ביתו בשום כוס, רק בכוס של בהמ"ז, מדיהיב טעמא בגמרא4 עי' בטור סי' קפ"ג. כי היכי דתתברך ביה. והא לא שייכי כולי האי רק בכוס בהמ"ז שמברך עליו בעל הבית. אבל ודאי צריך לאוחזו בימינו ולהגביהו מן השלחן טפח. בימיהם היו רגילים לישב על הקרקע ולהכי נקט על הקרקע. וגם צריך ליתן עיניו בו, וסמן שמחה ינהוג בו. [זה אינו מן הסדר ר"י נורטהוזן נתן בו סימן אין שמחה אלא ביין]. + +Daf 87 + +וכתוב בחרוזה יקד"ש בכו"ס ולא קאמר על הכוס ר"ל יתן עיניו בכוס. ישועו"ת, רמז לכוס ישועות אשא דמינה ילפינן בתלמוד1 שם ד' נ"א ע"ב ומשגרו לאנשי ביתו במתנה כי היכי דתתברך דביתהו. דצריך להגביהו טפח, וסתם הגבהה בימין הוא. ושמח"ה נוטריקון הוא, וכתבו התוס'2 שם. שאם הכוס נקי שאין צריך שטיפה והדחה. ויראה דבקידוש לילי פסח משום חבוב הנס דעליו תקנו ד' כוסות יש להתנהג בפרישות ולעשות שטיפה והדחה לכוס. דה"נ נהגינן במים אחרונים בלילי פסח מה"ט כדבעי' למימר לקמן. [אין ראיה ממים אחרונים כולי האי, דהתם בימי חכמי התלמוד מיהא היו צריכים, אבל הדחה ושטיפה בכוס נקי לפי פי' התוס' אפילו בזמן חכמי התלמוד לא היו צריכים]. ומפרש בתלמודא שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים. ויראה דבלשון הדחה יש נקיון טפי מבשטיפה, דלשון הדחה אשכחן דתנא תנא במקום הגעלה, כדאיתא בסמ"ג. ולשון שטיפה אשכחן גבי מריקה ושטיפה אליבא דר'3 שם ד' נ"א ע"א ד"ה שטיפה מבחוץ. דתרווייהו בצונן הוא דאינו ע"כ אלא בשיכשוך בעלמא. מלא פי' א"ח4 זבחים ד' צ"ו ע"ב. שיהא מלא על כל גדותיו. חי רבו בו פתרונים, וכל הפירושים שפרשוהו בענייני מזיגת הכוס לא אאריך בהן, משום דהגאונים כתבו דיינות שלנו לא צריכים מזיגה. ואפילו אי איכא מ"ד דמזיג ליה יראה דאף אם צריך למוזגו לא נהיגי ביה תורת מזיגה. אמנם התוס'5 בסי' קפ"ג. פירשו בל"א דחי קאי אכלי שיהא שלם ולא שבור, וזה חיותו כדאמ' בעלמא כלי שבירתה זו היא מיתתה. ורש"י פי' בלשון אחר6 ברכות ד' נ' ע"ב ד"ה מודים חכמים ופסחים ד' ק"ח ע"ב ד"ה שתאן. דזהו חיותו שימשכנו מן החביות לשם ברכה. ובפירוש אלהי הרוחות7 שם ד' נ"א ע"א ד"ה חי. פירש דזהו חיותו שלא יהא פגום, ונכון לצאת ידי כל אלו פירושים. ובפגימה נחלקו הגאונים8 הוא פי' על פיוט לשה"ג המתחיל אלהי הרוחות ובסוף ה' פסחים לבעל או"ז הביא פי' ה"ר שמואל מפלייש על פיוט הנ"ל. גאוני אשכנז מתירין לתקן פגימתו אפילו ע"י מים שמוסיפין בו. וגאוני צרפת כל כוס ששתו ממנו מחזיקים אותו כפגום, עד שיערנו וימזוג יין אחר לבהמ"ז ולקידוש. ויראה דה"ה לכל ד' כוסות דכולן כוסות דחובה אינון, ונקט כוסות דבהמ"ז וקידוש משום דשכיחו. אמנם לא נהג עלמא הכי ואפשר משום דסבירי להו כגאוני אשכנז ומתקנים הפגימה ע"י יין שאינו פגום, והמחמיר תע"ב. +לסד"ר זמנ"י ששו"ן ומועד"י שמח"ה, וא"ם ב"א יב"א במוצא"י מנוח"ה נ"ר והבדל"ה לפנ"י זמ"ן להפציח"ה. גם הקדמונים רמזו סדר יקנה"ז בסידורים, ויראה הטעם דאע"ג דנהיגי נמי בכל המועדים איצטריך הכא למימר, דכיון דאיכא כוסות טובא ה"א דשפיר טפי לסדר מקצת הברכות על שאר הכוסות משום חשש חבילות חבילות קמ"ל1 עי' במרדכי פ' שלשה שאכלו סי' קפ"ג ובאו"ח סי' קפ"ב. דמסדרין כלהו אכסא קמא. +והשתי"ה כד"ת כדר"ך חרו"ת והנח"ה, כלומר בהסיבה כדרך בני חורין שיש להן הנחה מכל שיעבוד. והשתיה כדת ר"ל כדת תורה כדמפרש בתלמוד1 עי' פסחים ד' ק"ב ע"ב. כמלא לוגמיו ופי' הגאונים דהיינו רוב רביעית. אע"ג דבעינן שיהא רוב רביעי שלם, מ"מ סגי בשתית רובו, והתוס' פרק ערבי פסחים כתבו2 שם ק"ז ע"א. דהיינו דיעבד, אבל לכתחלה ישתה רביעית. ולאו דוקא כוס זה אלא כל הכוסות צריכים הסיבה, דהכי מסיק תלמודא3 שם ק"ח ע"ב ד"ה רובא. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כלהו צריכים הסיבה, וה"ה לעניין מלא לוגמיו דאכלהו קאי תלמודא, השקה4 שם ע"א. מהם לבניו יצא, והוא דשתי רובא דכסא. ואם שתה כוס אחד בלא הסיבה כתבו אשירי5 שם ע"ב. ומרדכי דצריך לחזור ולשתות בהסיבה לא מיבעי כוס א' או ב' דבלאו הכי מצי למשתי בינהו, אלא אפילו כוס ג' וד' כתב אשירי דצריך לחזור ולשתות בהסיבה. וכתב עוד ואם שתה כוס ד' בלא הסיבה צריך לחזור ולברך בפה"ג, דכבר אסח דעתיה מלשתות עוד. ושמעתי בשם גדול דהוה בעי למידחי ההיא דאשירי ומרדכי, מהא דכתבו הגאונים שאם שכח לאכול אפיקומן עד לאחר ברהמ"ז דיכול לסמוך על אכילת שאר המצות שאכל בסוף הסעודה, דכלהו בשימור נעשו. ואע"ג דמסתמא אכלינהו בלא הסיבה א"ה נפיק בהו בדיעבד. ויראה דאין לדחות מהא דברי הגאונים דמצאתי בפרישת אלהי הרוחות דמוכח מהכא דצריכים ליזהר ולאכול כל מצות בהסיבה. שאם ישכח אפיקומן שיצא י"ח בראשונות, וכן כתב רמב"ם דהאוכל שאר הסעודה בהסיבה ה"ז משובח. א"כ ליכא למימר דמסתמא לא אכלינהו בהסיבה, ואפשר ר"ל דבדיעבד סמכינן כה"ג ארבינו אבי"ה דכתב האידנא לא צריכים הסיבה כלל משום דאין זה דרך חירות בזמנינו כלל, מ"מ לכתחלה לא סמכינן עליה כלל דיחיד הוא בדבר. + +Daf 88 + +יטו"ל ידי"ו כהלכ"ה בל"י צווח"ה, כלומר יטול ידיו ככל תורת נט"י דלסעודה. בל"י צוח"ה כלומר בלי הרמת קול דברכה, והכי כתבו התוספות1 שם פ"י סי' ך. דהמברך הוי ברכה לבטלה. ופירשו והוכיחו בהוכחות גמורות מתוך הסוגיא דהאי נטילה דקאמר תלמודא לטיבול2 שם ד' קט"ו ע"א ד"ה כל שטיבולו. הוא, שלא יטמא את המשקין שבידיו, ויפסול גופו באכילתו. ומשום הכי אין צריך לברך דאין שייך3 הטעם. מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך4 כאן. עי' חולין ד' ק"ו ע"א5 נ"ב: פי' דאר"א ידיו לא שטף וצריך נטילה. וכ"ש דהאידנא אין אנו נזהרין בטומאה וטהרה, דאין צורך בנטילה זו, וכן נהג מהר"ם. ורוב הגאונים כתבו דצריך לברך. ונראה דברי התוספות ומהר"ם למעט בברכות על פיהם. אבל מ"מ נטילה כהלכה בעינא, ��אף לפי' התוספות צריכים נטילה כהלכתה לטהרו מידי סתם ידים שסתם ידים פוסלים המשקה6 באור ע"כ. וכדי לצאת ידי שאר הגאונים מחייבינין בנטילה אבל לא בברכות דברכות אינן מעכבות. וראיתי במחזורים ישנים שכתוב, ויטול הבקי את ידיו, כלומר העושה את הסדר. ויראה לפי פי' התוספות יתכן דאין צריך לטול רק הבקי משום דשאר המסובים לא נוגעים למשקה כלל, דהבקי מושיט להם לאכול. אבל לפי פרשב"ם דפירוש הטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה"ל הנך משקין כמו נהמא, וצריך לטול ידיו כמו נהמא, וא"כ כל המסובין היו צריכים נטילה כמו אוכל מחמת מאכיל שצריך נט"י7 נ"ב: התוס' גופא ל"פ אלא על הברכה, דמסקי ולפי זה נראה דאין לברך, והמברך הוי ברכה לבטלה, ע"כ. [וטעם זה אינו מספיק דבפ' אלו דברים (ברכות)8 ובתוס' שם הקשו כן. מוכח בהדיא, דאפילו ניצוצות שאחורי הכוס, וליחלוחית שבמפה שמנגבין בה את הידים, חשו חכמים לטומאה, מטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וא"כ כ"ש המשקין שע"ג הירקות שהוטבלו, שיהיו טמאים מן הידים של המסובין. אלא י"ל טעם אחר, משום דהאידנא נוהגים הרבה בנ"א ליטול ידיהם בלילי פסח קודם הקידוש כל המסובין בלא ברכת נט"י. וכתב במרדכי פ' ערבי פסחים9 ד' נ"ב ע"א וב'. דלדידהו כיון דלא מקדשי אלא ששומעין הקידוש מבעה"ב לא הוי הקידוש הפסק לנט"י שעושין לטיבול. אבל ב"ה כיון דאיהו מקדש חשיב הפסק, ולכך בעי ליטול ידיו שנית. מיהו רוב הדעות שם מסקי דגם למקדש לא חשיב הפסק, הואיל ודעתו לאכול. וכן אנו נוהגים כל השנה בשבתות וי"ט, וטוב שלא יטלו כלם קודם הקידוש ואז יטלו כלם לטבול]. וא"ח10 הובא בב"י סי' תע"ג. כתב שצריך להביא עצמו לידי חיוב נטילה כמו שיסך רגליו וישפשף ואז יברך ענט"י. ואתמהה דא"ח110 שם סי' תע"ג. גופיה כתב בשם אביו הרא"ש, שאף כשהסך רגליו ושפשף, לא היה מברך ענט"י אלא א"כ התפלל אח"כ121 בסי' ז'. +[ירקו"ת שאי"ן מזכירי"ן אנח"ה], כלומר שאר ירקות שאין מה' מיני מרור לוקחין לטיבול ראשון. דהכי מסיק תלמודא12 ועי' בד"מ ס"ק י"א מה שתי' ע"ז. דבעינן להדורי אשאר ירקות כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. [מצאתי2 ד' קט"ו ע"א. דרגילין לחזור אחר אפיי"ן משום דהוא נקרא כרפס, והוא רומז לס' פרך, פי' ס' רבוא היו בעבודות פרך]. ואני מצאתי בתשובה3 האגור בשם מהר"י מולין והובא בב"י סי' תע"ג. שכתב שא' מהרי"ל שכתוב כן ברוקח שמצוה לחזור אחר כרפס. + +Daf 89 + +[מזכירי"ם אנח"ה], פי' המרור מזכיר שנאנחו מן העבודה. [בל"י שעו"ר זא"ת הלקיח"ה] דכיון דאינו אלא להתמיה' התינוקת לא בעינין כזית, כך כתב הג' במיימוני1 שו"ת מהרי"ל סי' נ"ט. וכתב דט"ס יש בפנים שצריך כזית בטיבולה2 פ"ח מה' חמץ ומצה סי' ד'. מ"מ כתב בשם מהר"ם שאם אירע שאכל כזית שצריך לברך אחריו בנ"ר. וכן התוס' פרק ע"פ ואשירי מסיק דאין צריך לברך. [בברכ"ת בור"א תנוב"ה וצמיח"ה], כלומר בפה"א וברכת נהנין לא בעינ' שיעור. [וטוב"ל בחומ"ץ או במי"א דמילח"א], כך פסקו התו' וכמה גאונים אחריהם, וכן נהגו רבותי, שלא לעשות טיבול [ואפילו בשבת שרי לעשות במים ומלח, דהכי פסקו כל הגאונים, דלא קיי"ל כר"י בהילמי3 בטיבול זה. מלבד י"א בסמ"ק דהחמיר כר"י. ומ"מ אין מצוה במים ובמלח טפי מבחומץ, ואדרבה ��ראה דלדידן בזמנינו בארצינו דלא רגילנו כל השנה בטיבול מים ומלח, ורוב טיבול שלנו ע"י חומץ שפיר טפי בחומץ אפילו כשחל בחול. וא"ת דניעבד שנוי טפי כדי להתמיה התינוק', אין לנו לעשות אלא שינוי שהזכירו חכמים, וחכמים לא הזכירו אלא טיבול, ומסתמא רצו לומר טיבול הרגיל. הגה'] זה בחרוסת וכן יראה דמה עניין חרוסת אצל שאר ירקות, שאין באין לזכר לעבודת פרך, וא"ת דרך טיבול הוא בחרוסת, א"כ חרוסת לא הוי היכר זכר לטיט. +[חל"ה תיכונ"ה לשתי"ם לפלח"ה], כלומר מצה האמצעית יבצע לשנים. כן כתב ראבי"ה כדי שתהא העליונה שהיא הראשונה, קודמת לברך המוציא, דאין מעבירין על המצות, ובבציעה ליכא מצוה, וכן כתב מהר"ם בסדרו, וכן נהגו רבותי. [מחצית"ה צרור"ה ע"ד אח"ר ארוח"ה], כלומר חציה יכרוך במפה לצורך אפיקומן הנאכל אחר סעודה. וכתב א"ח1 שבת ק"ח ובאו"ח סי' שכ"א. דמצוה כך לצרור במפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. [ומחצי"ת בי"ן השתי"ם להניח"ה, לברכ"ת חרר"ה דל"א תפח"ה]. כלומר חצי השנית יניח בין שתי השלמות לברך עליה על אכילת מצה. דל"א תפח"ה, כלומר דלא נתחמצה מלשון2 סי' תע"ג. תפח תלטוש בצונן. [בפצות"ן ה"א לחמ"א של"א נעש"ה למשח"ה]. כלומר בהתחילו הא לחמא עניא, והיינו פירושו דשלא נעשה למשחה, דמשחה לשון גדולה הוא, ולחם עוני בעינן פרט3 פסחים ד' מ"ח ע"ב. לנלושה ביין שמן ודבש. פרט4 שם ד' ל"ו ע"א ואליבא דר"ע. לחלוט, ואשישה דלחם כאלו עושין לגדולי' ומלכים. ויש מדקדקים לומר כהא לחמא עניא, הא כלחמא משום דזה הלחם לא אכלו אבהתנא אלא כזה הלחם. ויראה דאין לשבש המחזורים הישנים בשביל כך, דאשכחן דדרך לשון הקודש מדבר לפעמים כך זה יתנו, ודרשו רבותינו שהראהו מטבע אש ואמר לו כזה יתנו ואפ"ה כתב זה. +[יגבי"ה הקער"ה בחדו"ה בל"י גניח"ה] כלומר בפתחו הא לחמא יגביה הקערה. וכתבו הגאונים שהוא מנהג של שמחה, ולכך אין צריך להוציא מן הקערה שני תבשילין. ודלא כרבינו יוסף ט"ע שיסד בסדרו ומושך מן הקערה שני תבשילין. וסמ"ק אין מצריך שום הגבהה אלא עקירת הקערה, שהיא במקום עקירת השלחן. וכן משמע במרדכי, וכן פרשב"ם1 שם ע"ב. דהגבה' חנם היא וראוי לנהוג כדברי רוב הגאונים. + +Daf 90 + +[שנ"י ימזו"ג בשואל"ו מ"ה נשתנ"ה]. כך שנו חכמים מוזגים לו כוס שני וכאן הבן שואל מאביו. ופירשו הגאונים משום דאין דרך למזוג קודם הסעודה יתמהו התינוקת וישאלו. ויראה דודאי בכוס זה אין צריך הדחה ושטיפה, דמוכחא מילתא טובא דלא נתלכלך בין כוס ראשון לשני, דהא לא אכלי מידי. [מ"ן השלח"ן יעקו"ר קער"ה מכנ"ה]. גם שינוי זה עושים כדי להתמיה התינוקת שישאלו למה עוקרין הקערה והא לא אכלנו עדיין. וע"י כך יגלגל בתשובותיו ושאלותיו עם התינוקת עד שמספרים לו מיציאת מצרים. ועקירה זו היא במקום עקירת שלחן קטן שהיה בימי חכמי התלמוד. מכנה כלומר ממקומה. +[להחזיר"ה בפתח"ו האגד"ה ברננ"ה]. כך כתב בתוספות, וכן א"ח1 שם ד' קט"ו ע"ב ד"ה ואין עוקר. משום דדרשו חכמים לחם עוני לחם שעונין עליו דברים. וא"כ צריך שיהיו לפניו מצה בשעת ההגדה, וגם בשביל שיהיו לפניו להגביהו בשעה שאומר בהגדה מצה זו ומרור זה. וכן יראה דהא דרשו חכמים בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, משמע שצריכים להיות לפניו שיודה עליהם בעבור זה. ואתמה על האשירי שמשמע מדבריו שאין מחזירין הקערה עד אשר יטול ידיו לסעודה. ובמיימוני משמע שאין מחזירה לפניו עד שיאמר מצה זו ומרור זה ע"ש. +[מרי"ם מצ"ה ומרו"ר להראו"ת לכולנ"ה] כלומר באומרו מצה זו ומרור זה. ופרשב"ם1 סי' תע"ג. כדי להראות למסובים לחבב המצוה עליהם. ול"א כ"ן לבישר"א דלפיסח"א דוכרנ"א, כלומר בשר שהוא זכר לפסח אין מגביהים, [כדי] שלא יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ. ודוקא מין בשר מביאים זכר לפסח ולחגיגה, דהרבה גאונים פסקו כרב יוסף דמצריך2 פסחים קט"ז ע"ב. מין בשר. אמנם פר"י3 שם קי"ד ע"ב. שאין קפידא אם הם צלויים או מבושלים, וכן נהגו רבותי'. וראבי"ה כתב דנהגו לטול ביצה במקום תבשיל אחד, משום דבעא רחמנא עלן ורבים נוהגים כך. ויש שכתבו שאם חל ליל פסח במוצאי שבת שאין עושין רק תבשיל אחד זכר לפסח. אבל זכר לחגיגה לא עבדינא, משום דהיכא דאיקלע ע"פ בשבת אין החגיגה באה עם הפסח, דאינה דוחה שבת. ורוב הגאונים כתבו דעושין ב' תבשילין אפילו במצ"ש משום דאדרבה, המדקדק כ"כ למיעבד ממש כדהוו עבדו בזמן הפסח, נראה כמקדיש קדשים בחוץ. ואשירי כתב דאין עושין תבשיל זכר לחגיגה משום דבמהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי הביאנו חגיגה, והכי חיישינן גבי חדש4 שם תוס' ד"ה שני. והתוס'5 ר"ה ד' ל' ע"א. כתב דליכא למיחש להא משום דהקרבה מסורה לזריזים הכהנים וכשיבנה ביהמ"ק במהרה יהא משה ואהרן עמנו וליכא למטעי. ומסקי התוס' אך הבא להניח מלעשות ב' תבשילין אין מזהירין אותו, הג'. +[כוס"ו יני"ף לשב"ע הודאו"ת א"ו שמנ"ה]. כלומר בהתחיל לפיכך שיש בו ז' הודאות. ויש שמוסיפים לקלס, כך כתב במרדכי ז' הודאות כנגד ז' רקיעים, והמוסיפים לקלס כנגד רקיע השמיני שעל גבי החיות ובכל מחזורים שלנו. יש ט' הודאות להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך [לעלה] ולקלס, ויראה דאע"ג דכתבו הגאונים דאפילו היכא דאמרינן כנגד מי תקנו אם ירצה להוסיף יוסיף. וראיה מז' שקוראים בתורה בשבת, דמפרש תלמודא1 פסחים קי"ד ע"ב ד"ה אחד. כנגד מי תקנו, ואפ"ה אמ' שרשאי להוסיף. מ"מ התוס' כתבו כאן2 מגילה כ"ג ע"א. די"א ז' הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים. ויראה דמ"מ יש לסמוך על דברי המרדכי להוסיף לקלס כנגד רקיע השמיני, ויש לדלג לברך דאותו לשון תדיר ורגיל הוא בכל שעה והלול זה משמע שצריכים להודות בשבחות מעולות ורוממות. + +Daf 91 + +[ע"ד ברכ"ת גאול"ת עד"ת מ"י מנ"ה]. כלומר יחזיק הכוס בידו עד גמר חצי ההלל, כדי לומר שירה על היין, כך פי' א"ח1 פסחים קט"ז ע"א ד"ה לפיכך. הטעם. והיינו עד ברכת גאולה החותמת גאל ישראל שהם נקראים עדת מי מנה. וראיתי כתוב בשם הרוקח שצריך ג"כ להגביה הכוס באומרו והיא שעמדה עד והקב"ה הצילנו2 סי' תע"ג. מידם, ויראה דכיון לסוד כוס ישועות אשא כי בעל הסוד היה. [הל"ל המצר"י להנעימ"ו ברינ"ה]. כך כתב הג' במיימוני וא"ח3 מצילנו. שמצוה לאמרו בנעימת קול. [ברכ"ת המצו"ת אי"ן כא"ן לשננ"ה], כלומר אין לברך אקבו"צ לקרא את הלל, דזהו ברכת המצוות. כך כתבו מקצת הגאונים שאין לברך על הלל בלילי פסח, משום שמפסיקין באכילה. וכתבו בתוס' דרבינו יהודא דכך המנהג שלא לברך ודלא כיש הגאונים שכתבו לברך פעמים אחת קודם אכילה ואחת לאחר אכילה. +[ויקדי"ם זב"ח לדב"ח חיי"ם וחנינ"ה]. כלומר בברכת אשר גאלנו מקדים זבחים לפסחים, תרגום של זבח פסח דבח, חיים1 שם. וחנינה כפל הלשון. והטעם משום דפסח נאכל באחר��נה משום שלא יבא לידי שבירת עצם, וכדי שיהא נאכל על השובע, ופי' המרדכי דהני טעמי צריכי תרווייהו. [להודו"ת שי"ר חד"ש ול"א כנקב"ה בלשונ"ה]. כלומר צריך לומר ונודה לך שיר חדש בלשון זכר משום דקאי אגאולה לעתיד, דאין צירים וחבלים אחריה כזכר שאין יולד. אבל כל שירות של שעבר בלשון נקיבה נאמרו, שהרי צירים וחבלים (יולד') אחריהם, וכן יסד הפייט. כך כתבו התוס'2 ועי' בספרו של הח' בערלינער על התרגום ח"ב צד כ"ב. ומרדכי, והתוס' גרסי' אמ' בסוף לפיכך ונאמר לפניו שיר חדש3 פסחים קט"ז ע"ב ד"ה ונאמר. ומרדכי גרס התם שירה חדשה. וברוב מחזורים שלנו ליתא כלל, אלא ונאמר לפניו הללויה, וכן גורס בא"ח וכן יראה עיקר, דלמרדכי היינו צריכין לגרוס ונאמר לפניו שהוא לשון שעבר כמו ונאמר אל אדוני. גם לדברי התוספות לא יתיישב לומר שיר חדש לעתיד על הלל המצרי, דאיננו חדש לעתיד. ותו דסגנון ההודאה משמע דהאי ונאמר לפניו קאי אלשעבר, ונודה לו על הניסים וטובות שעשה לנו כבר ביציאת מצרים. +[יינ"ו יבר"ך ג"ם בכו"ס תניינ"א] כלומר יברך ברכת היין בכוס שני כך פסק רב אלפס. וכן נהגו העולם לברך בפה"ג על ד' כוסות, והרבה גאונים נחלקו בדבר1 כ"ה בתוס' שלפני המהרש"ל והמהרש"א וכ"ה בנוסח הכ"י שבס' דקדוקי סופרים. [רחיצ"ת ידי"ם מצו"ה לעשו"ת ככ"ה], כלומר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך2 עי' בטור סי' תע"ד. ומברכי' עליהם כעל כל המצות דרבנן, ואסמכוה נמי אקרא. [פרוס"ה בתו"ך השלימ"ה להניח"ה ולתומכ"ה]. דהכי מסיק תלמודא3 חולין ד' ק"ו ע"א. הכל מודים בפסח שמניח פרוסה שלמה ובוצע משום דלחם עוני כתיב, ומה דרכו של עני בפרוסה פרוסה בתוך שלמה, ר"ל שלמה מלמעלה ופרוסה תחתיה. וצריך ג"כ ליקח מצה שלימה השלישית בידו, ויגביהנה בשעת ברכת המוציא כמו [בכל] שבת ויו"ט, דאמר תלמודא4 ברכות ל"ט ע"ב. דנקיט תרתי ובצע אחדא. +[בוצ"ע בשלימ"ה המוצי"א ול"א מפריכ"ה, ע"ד יבר"ך בפתות"ה ע"ל אכיל"ת רבוכ"ה]. כן כתבו הגאונים בשם ר"י1 שם. דאע"ג דס"ל דשפיר דמי לברך המוציא ועל אכילת מצה על שתיהן, ואין זה מצות חבילות מידי דהוה אברכת היין וקידוש, דעבדינא אחד כסא, ואדרבה הכי שפיר טפי לברך אתרווייהו2 עי' בתוס' שם ד"ה הכל מודים. משום דחבי' ולחם משנה ואפרוסה משום לחם עוני, מ"מ לפעמים לא רצה ר"י לשנות המנהג, שנהגו הקדמונים לברך המוציא על השלימה, ועל אכילת מצה על הפרוסה והיה בוצע השלימה מעט כאלו כלתה ברכת המוציא, ומ"מ לא היה מפריד לגמרי כי היכי דתיקון ברכת המוציא גם אפרוסה משום לחם עוני ובוצע משתיהן יחד. + +Daf 92 + +[לאוכ"ל1 אשלימה. מכ"ל אח"ת כזי"ת בסמיכ"ה] כך כתב אבי"ה ואשיר"י שצריך לאכול מכל אחת כזית. ורבים תמהו על דבריהם מה צריך כזית מברכת המוציא? דברכת הנהנין לא בעי שעור, ויראה ליישב קצת פסק זה דמשום דנחלקו הגאונים בדבר. מקצתם סברי דצריך לברך על אכילת מצה על השלימה והמוציא על הפרוסה, להיפך מגאונים דלעיל. ולפי זה צריך לאכול מתרווייהו כזית משום ספיקא דברכת אכילת מצה, דאיזה מהן דעלה קאי על אכילת מצה מינה צריך לאכול כזית. אמנם דברי אשיר"י לא יתיישבו, דאיהו גופיה כתב בהדיא דמברך על השלימה המוציא ועל אכילת מצה בפרוסה, והכי נמי מוכח בפשיטות מדברי אבי"ה שכתב שצריך לבצוע האמצעית. ע"כ סבר דמברכינן על אכילת מצה על הפרוסה, ולפי זה שיישבתי צריך הסיבה בשני הזיתים. אבל אי הוה הטעם משום דצריך כזית בשביל ברכת המוציא, אם היה אוכל אותו כזית לבדו כמו שכתב אשי' דאם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד, דאוכל זית המוציא בתחלה. ומסתברא דאותו זית לא צריך הסיבה כיון דאינו בא זכר לחירות, אלא משום לחם המשנה, כמו בשאר י"ט. והכי כתב אשירי שאם אין לו אלא מצה אחת פרוסה, עושה לחם משנה מסופגנים ואיסקריטים ומברך עליהם המוציא, ועל אכילת מצה בפרוסה, ויוצא י"ח, ומסתמא אין צריך הסיבה בספוגין וה"ה במצה הבאה במקומה. +[לכסכוס"י מרורי"ם בכזי"ת ובברכ"ה], הכי מסיק תלמודא דאיבעי לכסכוסי ליה כדי שיטעום טעם מרור בפיו. מרורי"ם, כלומר הרבה מרורים יש1 ואוכל. והן ה' מיני חזרת ועולשין ותמכה וחרחיבנה2 פסחים ד' ל"ט ע"א. ומרור, כך שדנו חכמים ומסיק תלמודא דמצוה בחזרת יותר מכלם, משום דנקרא חסא, דחס רחמנא עלן. וכתב בסמ"ק דצריך לחזור עליו, ואפילו לקנותו בדמים יקרים, ואי ליכא חזרת כל המוקדם במשנה קודם, כך כתב הגאון. ועולשים לא ידענא מאי היא, אבל תמכה פי' בהג' במיימוני שהוא מירעטיך שאנו קורין בארצותנו קריין. וכתב ר"ת3 עי' מש"כ בס' דקדוקי סופרים בדבר סדרן (ונ"מ דכל המוקדם במשנה קודם) וכתיבתן. שאין אנו יוצאין בשרשים, מדנקט במתניתין דיוצאין בעלין ובקלחין ושרשים לא הזכיר. לכך הזהירו רבותינו שלא ליקח גוף הקריין אלא הקלחין והעלין שבראשו, ובקלח יוצאים אפילו יבש, אבל בעלין בעינן לחין, ויראה דאפילו כמושין לא, דמיימוני ואשירי כתבו דוקא לחים. והא דלא כיילי החבורים כמושים בהדי שלוקין וכבושין, י"ל דמשום קלח שיירי' דיוצאים בו אפילו יבשים ה"ה כמושים, אבל כבושים ושלוקים אפילו קלח אין יוצאין בו. ותו דבגמרא סתם ברייתא4 הובא בהגהת מיימוני פ"ז סק"ל ובהגהת אשירי פ"ב דפסחים סי' י"ט ועי' לעיל עמודה פ"ג שאלה חמש. דאין יוצאין בהן כמושין. ומשום ר"א בר' צדוק אמרו דיוצאין בהם כמושים, ומסתמא הלכה כרבים לגבי יחיד. [ואע"ג דאיכא נמי סתם ברייתא התם, דקתני ושוין שיוצאין בהן כמושין, מ"מ מדמייתי תלמודא על אותו ברייתא תנא אין יוצאין בהן כמושין. ומשום דר"א אמרו יוצאין, משמע דבעי לאתויי דברייתא5 פסחים ד' ל"ט ע"ב. יחידאי היא], ויש רמז ליקח תמכה ע"ש בי תמכה ימינך6 דשוין. (ה'). [מצאתי בתשובת שאירי מהרי"ל7 תהילים ס"ג, ט'. זצ"ל, וז"ל: וקורביל פי' הג' דמיימון שהוא עולשין, ואח"כ מצאתי בתשובה8 ריש סי' נ"ט. דלעיל וז"ל, דלא איתברר דעולשים קורביל כיון דכתוב בתפלות ויקח קירביל בטבול ראשון9 שם להלן ד"ה ילמדנו.]. + +Daf 93 + +תנן התם שכל ה' מיני ירקות מצטרפין לכזית וברכה, כך פי' אשירי שבשביל שצריכנא לברך עליו על אכילת מרור צריך כזית, דאין אכילה פחות מכזית. ומרדכי והג' במיימוני כתב משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בעינן כזית, ואתמהא דההיא אכילה אפסח קאי1 מתיבת ואח"כ וכו' עד כאן הוא מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל. +[משקעי"ן בחרוס"ת דקיהו"י ודסמיכ"א]. ה"ק תלמודא דצריך לשקועי בחרוסת אע"ג דדחי לה לראיי' התם1 עי' פסקים וכתבים סי' רמ"ה. מ"מ מהר"ם יסדו בסדרו. וכן א"ח2 פסחים קט"ו ע"א. לפסק הלכה, דקיהויא ודסמיכא הכי מסיק תלמודא3 סי' תע"ה. דצריך לקיהויא זכר לתפוח ולסמוכי זכר לטיט. וכתבו התוספות4 פסחים קט"ז ע"א. דנהגו ליקח פירות, שכנסת ישראל נמשלה להם, תפוחים אגוזים תאנים תמרים ורמונים ושקדים על שם שהקב"ה שקד על הקץ. ורוב בני ארצנו נהגו לטול תפוחים אגוזים ואגסים דהני שכיח להו, וקאמר נמי תלמודא שצריך לגבל בה תבלין זכר לתבן שבטיט. וכתב אשירי (משום) דנוטלין עצי קינמון חתוכי לאורכה שדומים לתבן. +[ולשהוי"י בי"ה ל"א אריכ"ה] הכי מסיק תלמודא1 שם ד"ה צריך. דלא לישהה אינש מרור בחרוסת דלא ליבטל טעמא דמרירות. אריכה כלומר טוב, דאריך לשון טוב הוא. [דאיתעב"ד לטיבו"ל בלילת"ו רכ"ה] כלומר בשעת טיבול מקלשין אותו ביין זכר לדם. כך כתבו הגאונים והביאו ראייה מן הירושלמי. ואיכא למימר דאפילו בשבת שרי ולא מחייב משום לש, כי מצאתי בתו' נכרי' דהקשה אהא דקאמר2 שם קט"ו ע"ב. כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ומייתי עלה טיבול דחרוסת, והא חרוסת מאכל הוא? ומתרצים דחרוסת נמי כל זמן שהוא לח טופח ע"מ להטפיח נקרא משקה. ומייתו ראיה לזה ממתני' דפ"ג דטהרות, וא"כ לא שייך לש גבי משקה. אמנם בתו' דידן3 שם ע"א. כתוב הכי ובירושלמי כתוב אית דעבדי זכר לדם ומשו"ה קרי ליה טבולו במשקה משמע מדבריהם דבלא קלישא לא מקרי משקה. וכן בא"ז בהלכות שבת לא משמע הכי דאקרי משקה כדלעיל. ראיתי כתב [הג' זו] בספרו על הגליון. +[ואי"ן כא"ן זיקו"ק הטיי"ה ונמיכ"ה]. כלומר אין צריך הסיבה, הכי מסיק תלמודא. והטעם משום דאוכלין אותן זכר לעבודת פרך וקשה. [מצ"ה שלישי"ת ומרו"ר בכריכ"ה] הכי מסיק תלמודא1 קט"ז ע"א ד"ה צריך. דהדר אכל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל שהיה כורכו הכל יחד לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו. ובמצה שלישית עבדינא לה, כי היכי דתתקיים מצוה בכל חדא. [בל"י ברכ"ה אב"ל טיבו"ל צריכ"ה] כך כתבו רוב הגאונים שערי בינה, טיבול בכריכה. והטעם משום דעבדינא כמו שהיה הלל עושה, והלל לא היה עושה שום טיבול כ"א בכריכה. ואע"ג דראבי"ה2 קט"ו ע"א. כתב דלא מטבלינין בכריכה משום דתרי טיבולין אשכחן בלילה הזה ולא ג', יראה ליישב דלא צריכנא לטובלו ב' פעמים. אלא בטיבול ראשון יקח שעור ב' זיתים, ויאכל חציו לבדו וחציו בכריכה אחריו מיד, דנראין הדברים דהלל לא היה טובל אלא המרור לבדו. ואח"כ היה כורכו עם הפסח ומצה, דפסח ומצה דעקרו זכר לחירות מה עניינו לחרוסת שהוא זכר לטיט? הג', רצוני לומר מה עניינם לחרוסת שיהא חובה לטובלו בחרוסת, אבל אם ירצה לטובלו בחרוסת אגב הכריכה דמרור אין קפידא. והכי משמע באשירי ומרדכי בסדרם שכתבו שהלל היה טובל כל הכריכה פסח מצה ומרור בחרוסת. ויראה לפרש דלאו לחובה או למצוה עבדי הכי כדפי' דמה עניינם לחרוסת אלא לרשות. אבל אם ירצה לטבול המרור לבדו ולכורכו אח"כ שפיר דמי, ומשום דאפשר בב' טיבולים לא נקט התנא אלא מטבילין ב' פעמים ע"כ ודו"ק. ודלא כרב עמרם והרמב"ם שכתב' שטבל מצה ג"כ בחרוסת, כי כל גאונים האחרונים לא כתבו כן. + +Daf 94 + +[וא"ף מסי"ב כדר"ך אנש"י נסיכ"ה]. כלומר אף צריך להסיב בכריכה בשביל המצה, כך כתב' רוב הגאונים. ויראה דטעמא מסתברא, דהא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן, ולא שבקינן חובת מצה מקמי חובת מרור, ותו דלא קאמר תלמודא אלא דמרור אין צריך הסיבה, משמע לכאורה דכי אכיל ליה בהסיבה יוצא בדיעבד, מידי דהוה אתרי כסא קמאי, דאכתי עבדי אנן, ואפילו הכי שתינין להו בהסיבה. +[גומ"ר מא"ז סעוד"ה לכ"ל צורכ"ה]. כלומר אוכלי' כל צרכיה, ולעיל כתבינא דהמסיב בכל הסעודה ה"ז משובח. [ומפטי"ר במצ"ה שבשמל"ה כרוכ"ה], כלומר ומסיים טעימתא ואכילתו בפרוסת אפיקומן הצרורה במפה, כדכתיב לעיל זכר לצרורות בשמלותם. [קוד"ם חצו"ת אכילה ז"ו נערכ"ה]. כך פסקו רוב הגאונים, שצריך ליזהר לאכול אפיקומן קודם חצות דסתמא דמתני' דאיזהו מקומן הכי דייקי. ומיהו אם לא אכלו קודם חצות אוכלו כל הלילה, לפי סתם מתני' דמגילה1 הביאו בטור סי' תע"ה. ובדיעבד עבדינא כאידך גאונים דפסקו הלכה כר"ע2 דף כ"א ע"א. +[כ"ל מינ"י טע"ם ומתיק"ה להשליכ"ה]. הכי פסיק תלמודא1 ברכות ט' ע"א. מאי אפיקומן? אפיקו מיני מתיקה. לפי שאסור לאכול ולטעום כלום אחריו, כדי שישאר טעמו בפיו, זכר לפסח שנאכל על השובע באחרונה, כך פי' הגאונים. ויש גאונים2 פסחים קי"ט ע"ב ועי' ברש"י ורשב"ם. שאסרו אף לשתות אחריו אפילו מים. ויש מתירים מים ואוסרים יין, מלבד ב' כוסות שתקנו חכמים מתרי טעמים, חדא דמפיג טעם מצה טפי, ואידך שמא ישתכר בין ג' לד' ולא יוכל לומר הלל. ואחר ד' מצוה ג"כ לספר ביציאת מצרים כל הלילה, וגם נראה כמוסיף על הכוסות. ויראה דראוי לנהוג איסור בשתיית יין, אבל במים המיקל לשתותו אחר כוס ד' לא הפסיד. +וכתב בהג' במיימוני דאותו כוס מיהו יכול לשתות בין גדול בין קטן, ואין בו משום בין ג' לד' לא ישתה. ויראה דאותו כוס ר"ל בפ"א אבל לשתות בהפסק לא. [במנהגים לא כתבו הכי. הג"ה] כיון דאין שעור למעלה בכוסות הללו האיך יהיו גדולים, א"כ ישתה מכוס אחד כמה פעמים שירצה, מה הועילו החכמים בתקנתם, דבין ג' לד' לא ישתה. דמפרש בירושלמי הטעם שלא ישתכר, והלא ישתכר וישתכר אם ישתה כמה פעמים מכוס. אבל בלוגמא אחת מרובה אין קפידא, דאין להצריך לצמצם שתייתו בפעם אחת. ובכמה דוכתי מיד' חכמים הוא כך, שלא מסרו תקנתם למלאכי השרת. +[מדי"ח ידי"ו מזוהמ"ות מל"ח המהפכ"ה]. כלומר נוטל ידיו מפני מלח סדומית, מלשון כמהפכת סדום, ותלמודא1 עי' בטור סי' תפ"א. קאמר דידים מזוהמות פסולות לבהמ"ז. ואע"ג דאין מלח סדומית עתה מצוי בינינו, ולא קפדינן האידנא אידים מזוהמות, כמו שכתבו הגאונים, יראה דמשום חיבת הכוסות והנמים2 ברכות ד' נ"ג ע"ב. נהגו בו סילסולים הראשונים. וכן יסדו ר"י ט"ע בסדרו, ואשירי וא"ח3 והנסים. לא הזכירו נטילה זו בסדריהם. וכן משמע במרדכי שלהי פסחים דגם לדידן נהגו נטילה זו. +[בכו"ס יפ"ה לבר"ך ע"ל המזו"ן כהלכ"ה]. בכוס יפה כלומר דבעי שטיפה והדחה, ומשו"ה קרי ליה תלמודא כוס יפה זה ודאי איכא למיחש שמא נתלכלך בשיורי מאכל בסעודה. [א"ל עליו"ן לשבח"ו ולגמו"ר הלול"ו]. כך שנו חכמים1 בסי' תע"ט. כוס רביעי גומרים עליו את ההלל, ומ"מ האי ולגמור הוא מלשון קורין, כמו ותיקין גומרים אותו עם הנץ החמה כדפי' ר"ת2 פסחים קי"ז ע"ב. דאין יכולת בכל צבאי השמים והארץ לספר אחד מאלף הללו כ"ש לגמור. [מלחתו"ם ביהללו"ך ישמו"ר מילול"ו]. כך כתבו הגאונים בשם ר' חיים כ"ץ3 עי' תוס' סוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה כאן ויומא ל"ז ע"ב סוף ד"ה אמר אביי. שלא היה חותם ביהללוך משום דאין חותמין בשתים דחתימות ישתבח שבסוף נשמת, וחתימת יהללוך הכל חתימה אחת הן, ולכך חותמין בסוף על שתיהם. ואע"ג דשאר גאונים פליגי [עליה] ולא חשבי לה חתימה בשתים, יראה כיון דשנו חכמי�� דבהלל דכל השנה מקום שנהגו לברך אחריו יברך, הכל כמנהג המדינה, א"כ אין קפידא אי בצרינן להאי ברכה דאינה תלויה אלא במנהג היכא דאיכא למיכללה בהד' אחריני דכוות', ואף כי אין מרבין בברכות בפלוגתא דרבוותא. + +Daf 95 + +[הל"ל הגדו"ל ונשמ"ת כ"ל ח"י כל"ו], הכי נהגי' כרש"י1 עי' ברא"ש פסחים פ"י סוף סי' ל"ב ובטור סי' ת"פ, ועי' תוס' פסחים קי"ח ע"א ד"ה ר"י. דאמרי' תרווייהו הלל הגדול ונשמת כל חי. ואמוראי פליגי2 כרשב"ם. בלשון המשנה דשנה בה ואומר עליו ברכת השיר ועבדי' כתרווייהו. ויש כתבו דלימרו נשמת קודם הלל הגדול ואנו כרש"י נהגינן. [וחות"ם בשב"ח ז"ה והמצר"י בכלל"ו] כלומר חותם בישתבח וכללו בו חתימת יהללוך שהוא חתימת הלל המצרי כדפי'. +[מוסי"ף בשבחו"ת הא"ל כרו"ב גדל"ו, להזכי"ר1 פסחים קי"ח ע"א. רו"ב ניסי"ו וגבור"ת חיל"ו, כ"י ל"ו נא"ה במלוכ"ה לעל"ו]. כלומר מוסיף על דברי התלמודא שלא זכר באגדת לילי פסח רק עד גמר ברכת שיר. והאחרונים הוסיפו אז רוב נסים ואומץ גבורותיך וכי לו נאה ואדיר במלוכה. וכתב ראבי"ה2 ומעתה גם שמו של המחבר י'ש'ר'א'ל שלם החתום בראשי החרוזים בד"ה יקדש עמודה שמונים ושש שאלה ארבע; שני, עמודה תשעים שאלה אחת; רחיצת, עמודה תשעים ואחד שאלה שלש; אל, עמודה תשעים וארבע שאלה שש להזכיר האמור כאן וראה מה שכתב הח' בערלינער במאמרו דברים עתיקים במכה"ע כבוד הלבנון שנה ט' סי' א' ושם בסוף סי' ז'. דיש לומר אז רוב ניסים בליל ראשון ואומץ גבורותיך בליל שני, וקצת משמע הכי מן הפייט3 וכ"ה במטה משה סי' תרנ"ט. ובארצינו נוהגים לומר תרווייהו שני הלילות4 דקאמר נשמדה מדין בצליל שעורי עומר בפסח ופירש"י בשופטים ז' י"ג בזכות עומר הקרב בפסח וזהו בליל ב' דפסח. ועוד קאמר התם ראש מבית רשע מחצת בעץ חמשים בפסח ועי' ברש"י מגילה ט"ו ע"א ד"ה יו"ט ראשון דהמן נתלה בערב שאחר יום שני של פסח. +[יבר"ך ע"ל הכו"ס ברכ"ה הראוי"ה ל"ו] כלומר ברכת בפה"ג יברך גם בכוס זה הרביעי, דאותה ברכה ראויה לכל כוס של יין. גם בכוס זה לא רמזתי בו שטיפה והדחה, דיראה דאינה צריכה ג"כ, משום דאין אוכלין גם לא שותין כלום בינו לכוס ג' שלפניו. וכבר כתבתי דנוהגין לברך בפה"ג על כל הכוסות. +[דברכ"ה מעי"ן של"ש מכו"ס ד' ז"ה מהחדיל"ו] כלומר ברכה אחרונה שמברכין על היין אין למנוע מכוס זה אבל מכוסות האחרים מונעין. הכי סברי שרירא גאון ורב האי גאון ור"ת ור"י וכמה גאונים, וכן ראוי לנהוג דכדאי הם למעט בברכות על פיהם1 עי' חק יעקב סי' ת"פ סק"ה. +[מהר"ה יופי"ע צו"ר ישרא"ל וגואל"ו], כלומר רגילין לומר בחסלת הסדר לשנה הבאה בירושלם! וגם אח"כ אומר אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב במהרה בימינו אמן אמן סלה. +זה אמרי' באושטריך: חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחקתו, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו. זך שוכן מעונה, קומם קהל מי מנה, מהר לציון נטעי כנה ופדוים לציון ברנה. +[זה השיב לי מוהר"ר יודא מינץ יצ"ו], ועל מה שכתב הא"ח1 עי' סי' תע"ד. גבי שאר ירקות ברכה ואח"כ טיבול ובמרור2 סי' תע"ג. טיבול קודם. נראה לי גבי שאר ירקות טיבול בחומץ אין בו כ"כ שהייה בין ברכה לאכילה לכך מברך מיד, משא"כ גבי מרור. לא מבעי לר' יונה3 סי' תע"ה. דאמר דצריך לנער החרוסת מן המרור דאז היתה שהייה גדולה בין ברכה לאכילה, אלא לכ"ע לא יקח גוף מהחרוסת עם המרור דלא ליתי חרוסת שהוא דרבנן ומבטל המרור שיש לו לכל הפחות שורש דאורייתא אפי' בזמן הזה. וכיון דאין על המרור מגוף החרוסת צריך להשהות קצת יותר משום קפא שימות מן הריח4 שם בטור. וא"כ היתה שהייה יותר מן הנכון בין הברכה לאכילתו ולכך טובל קודם ואח"כ מברך, או שמא מברך לסוף לזכר שיהיה טעם מרור בפיו ולא יקח מן החרוסת עמו. +קנ"ך יהנ"ה ממ"ך1 פסחים קט"ו ע"ב. ק' קידוש, נ' נטילה, ך כרפס. י' יחץ. ה' הגדה, נ' נטילה. ה' המוציא, מ' מצה, מ' מרור, כ' כריכה. זה הסדר הזקן. +זה הסדר עשה מהר"י אוברניק זצ"ל. קר"י חכמ"ה ב"ן המל"ך אמ"ן. ק' קידוש, ר' רחיצה, י' ירקות, ח' חולק, כ' כהא, מ' מוזג, ה' הגדה, ב' ברכת יין, נ' נטילה, ה' המוציא, מ' מצה, ל' לטיף2 וכ"ה באבודרהם ויש להשלים כאן תיבת שמ"ה ר"ת שמורה, מזון הלל. ך כריכה, א' אפיקומן, מ' מים אח', נ' נברך. +וכל מצה שהיא כפולה1 לטיך. דבר מועט שאין האויר מן התנור יכול לילך בין הכפילה היה שורף בפסח כל המצה. אבל בע"פ שורף מקצת מן המצה שהוא כפול, וכשהמצה היתה דקה כמו קליפת אגוז או מעט יותר עב, אינו שורף אותה אפילו בפסח כשהיא כפולה. +[כתב בספרו] מצאתי נוהג מהר"ש שאם הדבוק מועט כ"כ שיש ס' במצה כנגדו פורסים מקום הדבוק ומשליכו, והשאר מותר. אבל בפסח דחמץ במשהו בעי שריפה כל המצה, עכ"ל. מה שאסור2 עי' תרומת הדשן סי' קכ"ז ופסקים וכתבים סי' קמ"ה. לתן קמח בעיסה כשהוא רך משום שאותו קמח אינו נגבל ונילוש יפה בעיסה, ונשאר מעט בעין ואינו נאפה אותו קמח, ואם בא אח"כ הקמח ברוטב בא לידי חימוץ. מצאתי בקונטרס ויש לתקן הדבר שאם הוסיפו לתת מים בלישה יותר מן הצורך, כיצד שיליש עיסה מועטת גיבול קשה ויבש לפי הערך, ויערבנו עם העיסה הרבה. ויקבלו לחלוחית ויבשות מזו עד שיגיעו שניהם למדה בינונית, ובתוך כך לא ישהו בלא מתעסק כלל. ופ"א נעשית המצות בכל תיקונם, ועדיין לא היה התנור חם כל צורכו. והיה דואג שמא החמיצו המצות, וצוה לעשות כל המצות עיסה אחת, כמו שהיה כבר עיסה אחת, ולהתעסק בעיסה עד שיחום התנור. נמצא באגודה וז"ל: הילכך אם רואה אדם שהנחתום משהה מצתו מלרדות בתנור, טוב לשוברה וללוש פ"א וכן מצאתי ברוקח. +ושמעתי ממוהר"ר [דוד שפרינץ] המכונה ר' טעבלין יצ"ו שהורה בשם הגאון מוהרר"י וויילא זצ"ל שמותר לאפות לתינוקת סולת בתנור לעשות מהם פסי"ן1 עי' תה"ד סי' קכ"ג ושו"ת מהרי"ל סי' קל"ט. בפסח. אבל צריך שמערבין הסלת דוקא בשעת הרתחת החלב אפילו לתינוק שאינו חולי רק שאינו יכול לאכל קמח ממצה, כן התיר בבובנבערק. + +Daf 96 + +העתקתי ממהר"י שהעתקתי ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמ' מאכל שאסור בפסח במשהו אחר הפסח מותר בהנאה, כיון שלא עבר עליו בבל יראה, ורפיא בידיה. העתקתי מלקוטי מהר"י יצ"ו אמר מ"ו שמצא כתוב בשם הש"ר שהתיר למכור לגוי תרנגלת שנמצאת בה חטה בפסח, מטעם שאין דמיו נפישי מחמת האיסור. ותמה לו דמרדכי גופיה פסק להיפך, והיה לו להורות לחומרא. ובכלים המצופים בבדיל העולם נזהרים ובדילים מהם בפסח כיון שאומרים שטחין אותן בסובין [כתב החבר ר' יעקב בן מוהר"ר מיישטרליין]. +[כתב הרב ר"מ הוא ר' מנשה בן מהר"י יצ"ו], על אשר שאלת אמאי פירש"י1 פפי"ן. של אחרים גוים ולא פי' של ישראל אחר. לא ידענא מה קשה לך טפי ארש"י מאתלמודא דקא' יכול יטמין או יקבל פקדונות מן הגוים2 פסחים ה' ע"ב ד"ה לפי שנא��ר. ולא קאמר מחבירו, אלא מאי אית לך למימר דלא ברשיעי עסקינן. להכי פירש"י אחרים נמי גוי, דשל ישראל לא שכיח שמשהא אותו, אא"כ רשע הוא או ע"י שכחה ובאקראי לא איירי. מצאתי בסוף כתובות3 כ"ה הגירסא ברי"ף. פירש"י סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטין לסולת, מתחלה נותנים במכתשת קודם שנתנו ברחיים. [מורסי' הן] סובין היוצאין באחרונה [ע"ש כתבתי בקיצור]. +ואמר כשתראה ב' ככבים הוא זמן ספירה, וכן מצאתי1 דף קי"ב ע"א. בא"ח וז"ל וזמן הספירה מתחלת הלילה אפילו אין לילה ממש. +[כתב מוהר"ר יודא מורקלון יצ"ו] היכא דקאי י' וספר י"א כאלו לא ספר, ויספר שוב בלא ברכה. ולא אמרי' בכלל י"א כדמוכח בהג' מהר"ם קלוזנר בס' אשירי בשלהי פסחים1 סי' תפ"ט. דכתב אי קאי בה' ופתח אדעתא דד' וסיים בה' או איפכא פי' דקאי בד' ופתח אדעתא דה', וע"ז קאמר לאו כי רוכלא הוא. גם מן הסברא אין לחלק דמוסיף גורע הוא דמקדים הוא של שבועו ועושה חול קודש וקודש חול. והיכא שלא ספר בלילה סופר למחר ביום בלא ברכה. ואומר ספירת העומר, היום שבעה ימים שהם שבוע אחד, או כמו שסופר בלילה [של לפני היום]. ולילה אח"כ סופר בברכה, אבל שכח כל הלילה וכל היום אינו סופר העומר בברכה, אלא בלא ברכה. וכן מצאתי בא"ח2 באו"ז ח"א סי' שכ"ט ובמרדכי פ"ב דמגילה סי' תת"ג בשם ראבי"ה. וכתב א"א הרא"ש שיספור בלא ברכה. [מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, אמר מ"ו ואם הוא מסופק נראה שיש לו לסמוך על אשיר"י שלהי פסחים בשם ר"י דסבר אפילו יום שלם יכול לברך]. מצאתי בתשב"ץ בסי' ש"ז וז"ל ואם שכח למנות העומר ולמחר נזכר ששכח למנות מונה בלא ברכה, וכן בסמ"ק. +ותבואה מה' מינים שלא נזרע ג' ימים קודם יום הנף אינו נשרש אותה תבואה קודם העומר כדאמר' בפ' מקום שנהגו1 שם סי' תפ"ט. ואסור לאכול מאותה תבואה באותה שנה במקום שאפשר. אבל במקום שאי אפשר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ועיין בר"ה בפ' יו"ט2 דף נ"ה ע"א. וכן מצאתי ביו"ד בסי' רצ"ג בהלכות חדש. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, חדש נוהג אף בשל גוים בחו"ל. וכן נמנעתי אני שנה זו, אבל לא מחיתי בשאר, כמו שכתוב בתשובת אשי'3 דף ל' ע"א. ובשנה זו נתתי אל לבי שאפילו מיעוטא דמיעוטא לא נזרע קודם העומר, ולא אסרתי דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וגם בכה"ג ראיתי רבו' נוהגים איסור, אלא שלא הורו הלכה למעשה נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 97 + +וזכורני בשנה אחת לא אכל אבי ז"ל בביתו קמח שבא משיבולת שועל שקו' העברין מעל מחמת שאוסר הרב, כמדומה לי שהוא מהר"י וויילא זצ"ל, בשביל שלא נזרע קודם העומר. ואבי ז"ל יושב בישוב אחד ששמו הושטיט1 הובא בטור שם ועי' בתה"ד סי' קצ"א. והוא סמוך לק"ק דאיגשפורק כמו מהלך יום מקום של מהר"י וויילא זצ"ל. +[תשובה], ומברכים ספירה בב"ה לאחר קידוש וקודם הבדלה. [כמדומה לי שכתב הגאון בספרו כשחל יו"ט אחרון של פסח במוצאי שבת לספור קודם קידוש]. סופר' העומר בניאושטט בב"ה בליל שבת אע"פ שעוד היום גדול. ושמעתי שכתב כן בתשובת אשירי, ובמוצאי שבת ג"כ סופרים בביהכ"נ. ואין אומר אפילו אליהו' בעומר רק כשחל ל"ג בעומר ביום א' אומר אליהו'. והיה מתיר לגלח ראשו של תינוק1 עי' גידעמאנן שם צד ס"ב. שהוא זקן י"ג שבועות י"ח בעומר. ולא רצה להתיר לספר ג' אייר לבעל ברית שקו' קבאטר או למוהל, והיה מוחה לבניו לספר אפילו קודם ר"ח אייר. אבל שאר העם היו מספרים קודם ר"ח, ולאחר' ל"ג בעומר היו מספרים העם בעורף. אבל הוא לא עשה. רק פ"א היה מספר כל העורף אחר ל"ג [בעומר] משום רפואה, משום דרוצה להקיז שם דם, כל זה בניאושטט. ומהר"ר יוסף דקלון יצ"ו התיר במיישטרי לבעל ברית ולמוהל לספר ו' אייר, והביא ראייה ממה שכתב א"ח בהלכות ט' באב2 שנית. וז"ל: והיה ר' יעב"ץ בעל ברית וכו', אלמא בשביל המילה דוחין את האבלות. אבל מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו אמר שאין דומה לפי כשהמספר היה נראה לאחר המילה, והיו תמהון לאותן שלא ידעו שהיה המילה כבר בעומר, מה שאין כן בט' באב. +ולא רוצה להתיר ליטול לאיש צפרניו בעומר אפילו בע"ש. ואונן1 סי' תקנ"ט. שאינו סופר (ביום) יום שלם אינו סופר עוד. אבל אם לא סופר בלילה, סופר ביום בלא ברכה כמו שפי' לעיל. ולא ראיתי שאכל קודם הספירה רק אמר לבחורים למה אין אתם אוכלים ביום? ואמר שמותר לספר הזקן בליל ל"ג בעומר כיון שאין אומר תחינה [אפילו באושטריך בלילה2 עי' נו"ב מהד"ק חאו"ח סי' כ"ז.]. ואפילו בליל מוצאי שבת מספרים בל"ג בעומר. ואין מספרים ביום ו' לכבוד השבת, דמ"ש זה השבת משאר שבת בעומר. וכן נמצא ראייה במהרי"ל וז"ל אבל שסיים אבילתו בשבת מספר ביום ו', אבל אם סיים אבלתו ביום א' אינו מספר ביום ו', ומה שאין מספרים בעומר משום אבילות הוא. וזכורני שפ"א היה מאריך על הישיבה ל"ג בעומר, ועל הסעודה, ולא היו מספרים הוא ובני הישיבה עד שבועות. וכמדומה לי שאמר הטעם כיון שעבר רוב היום והסעודה למה נספר? +[כתב מהר"ר משה מהאל יצ"ו], על מאן דמית ליה אמו בל"ג בעומר. דע כי ידעתי דדודי ז"ל, שאני זוכר את חייו, היה לו יומא דשתא בל"ג בעומר שנפטרה בו זקינתי ז"ל. ואכל בכל ל"ג בעומר עם גיסו מוהר"ר אברהם קלוזנר ז"ל בסעודתו עם הבחורים. וסימן לדבר שהיי' קצבתו שפרע זהב לסיוע הבחורים העניים שלא פרעו. ולא ידענא לשויי' בה"ג נדר וחובה אם לא משום דברים שאחרים נוהגים איסור אי אתה יכול להתירו, משום דקעבר בבל יחל דברו. מ"מ אי הוה הכי אינו אלא בבל יחל דרבנן, כדאיתא בהדיא באשי' בנדרים1 באושטריך אפילו בלילה. ואותו מנהג י"ט דרבנן ודוחים בל יחל דרבנן. ותו דכל כה"ג אחרים נמי לא נהוג כמו שכתב במנהגים, דשרי לאכול בשר ולשתות יין מר"ח עד התענית ביום המילה. אע"ג דנהגו אבותינו איסור, ואיסור בל יחל דרבנן, מ"מ אומרים דכה"ג לא נהגו. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 98 + +ואמר שמותר באושטריך לקנות בגד חדש בל"ג בעומר, כדי להלביש לרגל, וכיון שקנה מותר לתקנו אפילו אחר ל"ג בעומר. אבל לעצמו לא היה מתקן בגדים לרגל, עד אחר ר"ח סיון. ובל"ג בעומר עצמו מותר להלביש כל דבר חדש, אבל להלביש אפילו מצנפת חדש של פשתן, לא היה מתיר בעומר אפילו אם אין לו מצנפת. אבל מנעלים היה מתיר להלביש בעומר אם אין לו. ולא רצה להתיר לי להפך סרבל שלי אחר ל"ג בעומר קודם ר"ח סיון. +מנהג באושטריך לעשות חתונות אחר ר"ח סיון מיד, ולהלביש בגדים חדשים שלפני שבועות. וכשמסיים הספירה היו כל הקהל סופרים בב"ה, והשמש קורא לב"ה כשהיה כמעט לילה. ובשאר ימי הספירה כשהיה מושך סמוך ללילה היו סופרים כל הקהל בב"ה. וזכורני שאין מנהג באושטריך לשלוח דורונות לנוכריים בעומר, אבל ממה"ר ויבש כ"ץ י"ץ שמעתי ברינוס נוהגין לשלוח דורונות לנוכריים. +יו"ט1 פ"ב סימן ד'. שני דגליות שהוא חול, ואינו רק מכח מנהג, התפלה שאנו עושין בו, ל"ל2 פסקים וכתבים סי' קט"ז. מיחזי כשיקרא להזכירו בלשון יו"ט וזמנים? [כתב הר"ר בנימין כ"ץ י"ץ (מראנגש) [מרעגנשפורג] שאילת י"ז] לא ידענא מאי קאמרת בהא? דכיון דמחייבי שלא לשנות מנהג אבותינו, א"כ מדרבנן קרויין יו"ט מאי מיחזי כשיקרא איכא הכא, דיש כח ביד חכמים לעשות יו"ט חול או חול יו"ט כדדרשינן3 הוי. מאשר תקראו אותם, קרי ביה תקרא אתם. +[וזה דרש לשבועות, הי"ז יזכני לכתוב בדעות]. וידבר ה' אל משה במדבר סיני באחד לחדש, פירש"י כשבא להשרות שכינתו בתוכן1 ר"ה ד' כ"ה ע"א. מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן, באחד באייר מנאן, ותימא [למה] לא מנאן בניסן והא שכינתו שרוי [שרויה] בהם מיד, כמו שכתוב בסדר עולם, בו ביום נטל עשר עטרות וזה אחת מהן? וי"ל לפי הפשט היו טרודים אותו החדש בהקמת המשכן, ובקרבן הפסח ובשאר קרבנות, שכל המ' שנה שהיו במדבר, לא היו מקריבים אלא אותו פסח בלבד. ד"א לכך מנאן באייר משום שיש ל' יום מאחד בניסן ואמרינן בגמרא2 וכ"ה בכת"י עי' בס' זכור לאברהם להח' בערלינער ולפנינו הגירסא עליהם. דאין דירה גמורה פחות מל' יום, וראייה אינו חייב במסים עד שדר ל' יום בעיר. וכשדרה השכינה בישראל דירה גמורה, אז הן ראויין למנאן3 ב"ב ד' ח' ע"א. ד"א לכך מנאן באייר משום דמזל שור עולה בתחלת אייר, ושור היה הקרבן הראשון, דאדם היה מקריב שור, כמו שאמרו חכמים (ע"ז)4 וכעין זה תירץ בביאורים שלו לפ' במדבר. שור מקרין ומפריס. וארבע דגלים רמז לד' מועדים, דגל יהודה כנגד פסח משום דכתיב יודא לקדשו, וקפץ בתחלה לים בפסח. ודגל ראובן כנגד שבועות, משום דראובן היה בכור, ובשבועות מביא בכורים, שהם הראשונים שנתן מן התבואה, כמו שהוא היה הראשון מן הבטן. דגל יוסף כנגד סוכות, משום דסוכות הוא זמן האסיף, ויוסף שהיה זן את כל העולם, וגם שמו לשון אסף. ודגל מחנה דן כנגד שע"צ, משום דשע"צ נגרר אחר סכות, וראייה הוא [נקרא] שמיני, מ"מ מקרי נמי רגל בפ"ע. וכן דן נמי נולד ע"י יוסף, משום דרחל היתה עקרה ונתנה שפחתה ליעקב, ואי [ואילו] היה נולד יוסף לא נתנה שפחתה ליעקב. וראש השנה ויוהכ"פ שהם באמצע המועדים כנגד מחנה הלויה שהם באמצע הדגלים. ור"ה דמי למשה רבינו ע"ה שהוא מלך על ישראל, ומלך מלכי המלכים יושב בדין. ויוהכ"פ דמי לאהרן שהוא מכפר כמו יוהכ"פ. ונלאתי לכתוב כל (הקדמה) [ההקדמה]. + +Daf 99 + +[גם זה כתב מראשי הדינים, ויש לסמוך עליו מה שכתבתי בו.] ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת, יש חלוק, וכן חלב שנחלב [שנחלבה] גוי מל"ת על ביצה, אין ביצה נולדת בלילה, כופה עליה כלי, מצא ביצים גמורות בתרנגלת, תרנגלת העומדת לגדל ביצים בעי הזמנה. שירי מדורה ופתילה, צ"ע בשירי שמן. מת ביו"ט ראשון או בשני, אפר כירה מוכן, יש חשו"ק משום שבת. מולח כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך לכלן. דיכת מלח ותבלין, למלוח בשר הנשחט מעיו"ט או לפשוט שאר ביו"ט, מותר להשי' כלאחר יד כדי לעשות טברוג, ממלא אשה קדרה, ואין כן בתנור, מלאכה לצורך גוים ולצורך בהמה, להחם מים לצורך פניו ידיו ורגליו. ואשה שאירע טבילת', קינבא שרי ומוחטין הפתילה. אין מטין הנר לאחוריו, ואין נוטלין פתילה מתוכה, לוקח אוד מצד זה ונותנו לצד אחר. לדבק נר של שעוה בכותל, גוי שהביא דורון ביו"ט ראשון או שני, או בשבת שלפניו. האיך קונין בשר מן הגוי, דין השחזת סכין, אסור לעשות בית יד בסכין בבשר, ומותר לעשות סימן, ודין הרקדת קמח, לא ימדוד לתת לפני בהמה. דין ליקח פת מן הגוי, דין הוצאת מפתח וכיוצא בזה, גרופת תנורים שלנו, אין נופחין במפוח. כשחולקין אין מפיסין אפילו בסכין, ירק כמוש כשבוררין אותו, שבועות בעינן נמי לכם. ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת אסור לטלטלה, אבל כופה עליה כלי, ובלבד שלא יגע הכלי אל הביצה. מצא ביצים גמורות ביו"ט בתרנגולת מותר למלוח ולאכול ביו"ט. שירי מדורה ופתילה, צ"ע בשירי שמן ופתילו' כשכבו בשבת כשיש יו"ט אחריו ביום א'. וכן לפידים שהבערו וכבו, אסורים להדליק הפתילות או להבעיר הלפידים שנית ביו"ט, דהכבוי הוא הכנה שנוחין להדליק. ואם הדליקו בע"ש וכיבם והדליקם מבעוד יום, ואח"כ נכבו מותרים להדליק, כי כבר הוכנו מבחול. וכן אני עושה בכל שבת שאני מדליק הפתילות ואח"כ כיביתי והדלקתים שנית בברכה. וכן מצאתי בא"ח בסי' רע"א1 ח' ע"א. וז"ל: ומ"מ נהגו הנשים להדליק הפתילה ולכבותה וכו', ועל הלפידים ירבה עצים עליהם להבעירם שנית אם כיבו בשבת. אבל שירי שמן נעשה יותר צלול כשמדליקים בו אין צורך להוסיף עליו. אם לא כיבה הפתילה והדליקם שנית מבעוד יום בשמן נוהגין כר"י כי יש חילוק בין פתילות לשמן. +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל1 לפנינו סי' רס"ד סי' תק"א בב"י. במרדכי פ"ק דביצה2 פסקים וכתבים סי' קנ"ז ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רע"ו. פסק פתילה שלא הודלק [הודלקה] ונכבית קודם שבת, וכבתה בשבת ולאחר שבת יו"ט דאסור להדליק ביו"ט3 סי' תרמ"ד. משום דאין שבת מכין ליו"ט. דעדיף טפי להדליק כיון שכבר הודלקה, וראבי"ה אסר אפילו לטלטל. ומכאן פסק מ"ו יצ"ו דאפילו אם הפתילה ארוכה, דאסור להדליק בהאידך גיסא הואיל ואסור לטלטל, דאי שרי באידך גיסא אז הוה ראוי עדיין להדליק. ודוחק לומר דראבי"ה איירי בהודלק' משני צדדים ואמ' דאפילו אם הפתילה בפי הנר וצריך למקומה, אפ"ה אסור לפנותו, כדי להניח שם אחרת. [כתב בספרו4 כוונתו פתילה שלא הובהבה מע"ש והדליקה לשבת ונכבית ויו"ט חל להיות אחר השבת אז אסור להדליקה ביו"ט וכו'. בכלי שמלאכתו לאיסור, דאסור מחמה לצל, כדאיתא בתו' שילהי פ' במה מדליקין ובאשירי פ' כירה. וצ"ע במרדכי כירה דלא כתב הכי כמו התוס' והג' באשירי]. + +Daf 100 + +[כתב מה"ר משה מהאל יצ"ו]1 תה"ד סוף סי' פ"א. מת ביו"ט ראשון ולא אישתהי, נראה דיש לנהוג כדברי רמב"ם וסמ"ג מהר"ם ואשירי ומרדכי2 עי' פסקים וכתבים סי' ד'. פ' תולין דכן הוא המנהג. אמינא3 דקוברין אותו ע"י עממין כדפירש המרדכי בפרק תולין כצ"ל וכ"ה בכת"י. הא דפי' התם4 צ"ל אמנם, ועי' פסקים וכתבים סי' ה'. מטהרים ע"י גוים משום כבוד, מצאנו פה תשובה נוכרית דמטהרים ע"י ישראל, וכן השיב פה מוהר"ר שלום ז"ל. וכן נראה דיש לנהוג כן ולטהר ע"ג נסר, ובקש, שאין לחוש לסחיטה. ונראה דהוי כבוד המת בכי האי גונא טפי מע"י גוים כדאיתא במרדכי פ' תולין, דאפילו ההוצאה למת ע"י גוים אין כבודו, כ"ש אם יטהרוהו הגוים. מת ביו"ט ראשון או בשני, מת ביו"ט ראשון מותר לישראל לטלטלו וליגע בו יד, כדי להעצים עיניו ולפשוט אבריו, ולהרחיצו במים, ולטהרו בלא כיכר או תינוק. ויאמר לגוי לתקן הקבר וארון ותכריכים. וישראל ילבישוהו ויוציאוהו וישאוהו עד לקבר. ויתנוהו בארון ובקבר, והגוי יכסה בעפר. ואם לא רוצה לקבור ביו"ט ראשון, אסור להוציאוהו. אבל לטלטלו מ"מ מותר, אפילו בלא כי��ר. אבל ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל, לכל מילי יו"ט שני לגבי מת כחול שוינהו רבנן. [כתב בספרו5 עי' במרדכי פ' תולין סי' תכ"ו ובחידושי אנשי שם שם סק"ב. הא הוצאה אסורה דאפילו לכרמלית נמי מלאכה דרבנן נקראת. וכתב ואם אין רוצים לקוברו בו ביום שרי רק טלטול בעלמא, ודבר שאין בו טורח]. +ומ"מ טוב ליקח גוי לתקן הארון והקבר אפילו ביו"ט שני, משום דאמרינן בגמרא1 תה"ד סי' פ"ב. שאנו אינן בני תורה, ומשום חברייא2 שבת ד' קל"ט ע"ב. וראיתי מעשה שמת אחד בשבת ונשתהי עד יום [א' שהוא] יום ראשון של שבועות, ונעשה לו כמו שפי', כי כן ראיתי בתשובת מהר"ם3 ביצה ד' ו' ע"א. ואע"ג שכתב במרדכי בפ' תולין, הילכך נהגו אפילו היכא דמת ביו"ט ראשון קוברין אותו ביו"ט ראשון ומטהרין אותו ע"י גוים ביום ראשון, כי צריכין ע"י סדין וכו', מ"מ צוה לטהר ע"י ישראל ביד או בקש בלא סדין, וימתינו עד שיזובו מימיו היטב, ואח"כ ינגבו בסדין. כללו של דבר כל המלאכות דאורייתא יעשה ע"י גוים. מצאתי באשי' בפ"ק דביצה4 שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תרל"ו. ממת ביו"ט ע"ש אם יש ראייה לכאן. +דיכת מלח מותר ביו"ט. פ"א נתארח אצל גיסו הפרנס ר' אהרן מושקאט יצ"ו והביא גוי אחד דגים ביום ה' שהוא יו"ט ראשון שניצודו בו ביום והתיר הדגים ביום ו' שהוא יו"ט שני לישראל אחר, כמו שכתב האשירי. ובשעה שהן מותרים לישראל אחר, א"כ יכול אותו ישראל שהובאו לו לטלטל אותן דגים ולבשלן, ויאכל אותם ישראל בשבת אחרי כן. ואמר שכתב בספרו1 סי' ה'. כשיש לאחד אורח חשוב, יאכל ביו"ט, והוא היה אורח חשוב, א"כ יש שני צדדים להתיר, אבל בשביל צד אחד לא התיר. +מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, דרש מ"ו דגים שהובאו לישראל ביום ה' כשחל יו"ט ה"ו, יש להתירו ביום השבת, ולא (כשיש) כיש אוסרים. וה"ה להיפך כשהובאו ביום ז' יש להתירו ביום ב' כשחל יו"ט א"ב. והתיר למלוח ביו"ט חתיכות דג אע"פ שאפשר למלוח מעיו"ט כגון דג שקו' היכט [ובלע"ז קור' לוצי]1 תה"ד סי' ע"ח. כיון שיש לו חתיכות דגים אחרים שא"א למלוח מעיו"ט וה"ה בשר נמי. מלקוטי מהרי"א יצ"ו דרש מורי יצ"ו [הוא הגאון זצ"ל] ששמע קבלה ממה"ר שלום זצ"ל, דנהגינין במליחת הבשר ביו"ט להתיר, אע"פ שמרדכי כתב לאסור בפ"ק דביצה וכן הגה' במיימוני, [כתב בספרו2 עי' גידעמאנן שם צד קלו. הג' באשירי פ"ק דביצה], דר"ל מסתמא שאינו מתקלקל, ועינינו רואות דמתקלקל ע"י מליח' וממהר להסריח ע"י כך. ואמר דנראה לו ליישב המרדכי בחג הפסח דדרך להיות קר, ואז אינו מסריח. ועל הדגים שקורין היכט אמר דאסור למולחם ביו"ט, דאדרבה מליחתה זו היא טיבותה, היכא דאפשר לעשות מעיו"ט. ושאר דגים מותר למולחם ביו"ט, אבל ודאי אם אפשר להניחם חי, אפילו היכט הן טובים יותר, ומותר למולחם ביו"ט. + +Daf 101 + +והתיר לרקד קמח ביו"ט, שנעשה בו כל מלאכתו על אחורי הנפה, פי' על הכברה, להפך הכברה מחמת צואת עכברים או ד"א. פ"א שכחה אשתו ליקח חלה בעיו"ט, ביו"ט ראשון לא רצה לאכול מן הלחם שקו' רישקא [ובארצי חתן פרוט]1 תה"ד סי' פ'. עד למחר. אע"ג דאמרינן בגמרא פ"ק דביצה2 עי' גידעמאנן צד קלז. חלת חוצה לארץ הולך ואוכל, מ"מ כיון שכתב האשירי פ"ק דביצה ר' חיים משמיה דרש"י דהוה תיקון לא רצה לאכול ביום ראשון של גליות. אבל ביום שני אכל ומשייר מן הלחם כדי ליקח חלה בחול, ובחול לקחה אשתו חלה מן הלחם הנשאר בלא ברכה. +וכשחל שבת ביו"ט שני צריך להזמין הטיט, או יהיב דעתיה על הטיט קודם יו"ט, כדי להטיח בו ביו"ט פי התנור. אבל אסור לסתום פי התנור בבגדים הלחים מן המים משום סחיטה. [ב'] ביו"ט בא לו שליח ונתן לו לחם ויין, [א'] ולא רצה להתיר ללבן הטרפא שקורין ביגין1 ט' ע"א. ביו"ט מבשר לחלב, כי עתה אין שייך שנראה כמחממה כדי לאפות בקל. [א'] מותר לבדוק ירק ביו"ט. והיה מתיר לכתחלה לילך ביו"ט בנר שיש בו שמן אע"פ שלפעמים מרחיק השמן מן הנר. ואוסר לדבק נר של שעוה בכותל באמצעו כדי שיכבה, כן כתוב בחדושי דר' מענדלין בסי' אשי' בפ"ב דביצה, ואע"ג שיש באשירי במס' ביצה בפ' יו"ט מכאן יש להתיר קרטיילא הג'. וכן מצאתי בא"ח סי' תקי"ד דגרם כבוי מותר ע"ש. +ואמר שאין לנגוע ביו"ט להטיב בנרות של שמן הדולקות1 ביקין. בפמוט של ברזל שקורין משין לאופן. וכן מצאתי בא"ח, [בסי' תקי"ד] וז"ל: ומותר להסיר הפחם שבראש הנר וכו' ע"ש. פ"א באו דגים חוץ לתחום בשבת שנצודו קודם שבת, והתיר הדגים ביום א' שהוא יו"ט ראשון כמו שכתב האשירי. שמעתי מתלמיד אחד [שאמר] שהיה מתיר לקנות [לחם] גלוסקאות ביו"ט שני קודם פתיחת שער העיר, אם אין רחיים בעיר. אבל הוא אמר לי שאינו רוצה להתיר כיון שאין בעלי הבתים מבחינים הטעם. פ"א הביא גוי דורון ביו"ט שני, לפרנס גיסו מול ז"ל, גלוסקא ישנה לחם גדול, והתיר לאכול בו ביום. [וכן מצאתי בא"ח בסי' שכ"ה וז"ל: וא"א כתב ול"נ להתיר דאפילו קמח או עיסה כו' ע"ש]. +מעשה שהביא גוי בעגלה יין ביו"ט ואמר העג' תורידו היין או תצטרכו לשלם לי כל ההוצאות. והתיר לומר לגוי שיש היום יו"ט, עשה כטוב בעיניך, רק תשמור לי היין! ואמר הגוי תן לי המפתח מן המרתף, ונתן לו היהודי המפתח מן המרתף, והוריד הגוי היין במרתף מעצמו. ועיין באו"ז בסי' שבת1 בזכוכית בבית הכנסת אבל מותר להיטיב הנרות של שמן הדולקות. לפעם אחרת לא רצה להתיר, כמו שכתב בא"ז, וזה הוא העיקר. והמעשה הראשונה שמא היתה ביו"ט שני או טעם אחר להקל. +העתקתי ממהר"י שהעתיק ממהר"ף ששמע מן הגאון זצ"ל. פ"א הביאו ליהודי עגלה טעונה לבנים בר"ה, ולא רצה להתיר שישאם הגוי לבית ישראל, אע"ג דהיה שם חשש גניבה. העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. שאלו למה"ר הלל1 סי' פ"ה. גוי שהביא [דורון] לישראל מחוץ לתחום י"ב פרסאות, [כתב בספרו י"ב מילין], דהוי תחום דאורייתא, אמאי לא אסרינן עליו כמו שיש במינו מחובר, שיש ג"כ איסור דאורייתא? והשיב דעיקר איסור חוץ לתחום גזירה שמא יאמר לו הישראל להביא, והכא כ"כ רחוק לא גזרינן. ומ"ו אמר דבסתמא לא חיישינן לזה, וראייה2 עי' תה"ד סי' פ"ג. מההוא ליפתא דאתא למחוזא. + +Daf 102 + +מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, העתקתי מספר האגודה1 עירובין ד' מ' ע"א. בריש מכילתין. גם ראיתי גוים בעלי חובות מביאים עגלות מלאים תבואה ביום השבת, והישראל נותן לו מפתח אוצרו, והגוי' נושאים ומודדים ומונים. ולא ראיתי אחד מרבותי מוחה בדבר זה, כי התבואה של גוי עד אחר שיחשוב עמו עכ"ל. ואסור לחמם נר של שעוה ביו"ט כדי לדבק בכותל, משום דזה המלאכה שאינה צריכה לגופה ליו"ט. דין סולם כתבתי למעלה בהלכות שבת2 חידושי אגודה בפ"ק דשבת. העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל. אמר3 עמודה חמישים ותשע שאלה אחת. מ"ו אע"ג דתנן פ"ק4 פסקים וכ��בים סי' קנ"ד. דביצה, אין מטפחין, ואין מספקין בשבת ויו"ט, מ"מ כדי להשתיק התינוק או כה"ג מותר לספוק כף אל כף, וראייה מפ"ק דיומא5 צ"ל פ"ה, דף ל"ו ע"ב במתני'. בקש לנמנם פרחי כהנה מקישים לפניו [באצבע] צרדה. ולא מסיק עלה משום דאין שבות במקדש, כדמסיק אצרוף גחלת בפ' אמר להם הממונה6 י"ט ע"ב. +[כתב בספרו] כשחל יום ראשון של יו"ט ביום ו' אמר לפעמים בנוסח מן העירוב תבשילין, בדין יהא שרי לנא לטלטל מר"ה לרה"י, ומרה"י לר"ה, כן כתוב בא"ז. וא' מיו"ט לשבת וחבירו, משום דצריך להכין גם ליו"ט שהיא חבירו של יום ראשון, ועיין במרדכי. וזכורני שלא ראיתי בבית הגאון זצ"ל שהבחורים עושין עירוב תבשילין לעצמן, וכמה גדולים אמ' שלא ראו שעשו הבחורים ע"ת לעצמן. אבל [ממקצת] הגדולים אמרו שנראה בעיניהם לעשות הבחורים ע"ת לעצמן. +ג' שבתות קודם הפסח יותן לי סרבל חדש. ושאלתי לו אם הוא טוב להלבישהו עתה לכבוד שבת, כיון שאין לי כ"כ בגדי שבת, או צריך להמתין עד הרגל. ואמר תמתין עד הרגל כדאמ' בכתובות פ' אע"פ גבי ג' מנעלים1 ל"ד ע"ב. ובפסו"כ שם סיים דהא אפי' במדינה שרי אע"ג דרש"י ל"ג ליה בפ' א"ל הממו' הא משום דאין שבות במקדש התירוהו, תוס' ואשי' גרסי ליה התם ועי' בדקדוקי סופרים שם. ואין אומרים תחנה באושטריך מר"ח עד אחר שבועות. [כתב מהר"י אוברניק יצ"ו] שלומך יסגא לחדא אהוב' עמ' מה"ר יודא יצ"ו, אשר דרשתני וז"ל: אם מותר לעשות נישואין בחג השבועות, כגון להכניס הכלה בליל א' ולעשות הסעודה ביו"ט כו'? לשונך זה משמע להכניס הכלה ליל א' היינו כניסה לחופה בליל א' דהיינו ביו"ט, ואח"כ כתבת דהיינו בנידון זה דהוי החופה בחול שפיר דמי. ואפשר ר"ל אתה להכניס הכלה היינו הסעודה, ג"כ כתב' מסמ"ק דכתב אין מערבין שמחה בשמחה, ותלמוד ערוך הוא בפ"ק דמועד קטן2 ד' ס"ה ע"ב. ובאולי אין לך ספרים מאותה מסכת. אמנם דע שכבר השבתי על כה"ג מקרוב למה"ר דוד איישטיט הנ"ל3 ח' ע"ב. אע"ג דעושין החופה והייחוד בחול, הואיל ועושין אותה סמוך ללילה בערב, כמו שאנו רגילים לעשות כל החופות סמוך לשבת, חשיב כמו נושא אשה במועד, לעניין עירוב שמחה בשמחה. והכי משמע בפ"ק דמ"ק דקאמר אמתני' דאין נושאין נשים במועד, תנא4 דנ"ל. וכולן מותרין לישא ערב הרגל. משום דאין כאן ערוב5 שם ד' ט' ע"א. שמחה בשמחה עיקר שמחה חד יומא, משמע אי לא הוי עיקר שמחה חד יומא הוה אסור. וכה"ג שעושין החופה בערב סמוך ללילה ומיד מקדשים היום, ואין שם שעות למיעבד שמחה בההוא יומא, השבת או היו"ט שנכנס חשיב יומא קמא. וכן פי' אשירי ותו' פ"ק דכתובות6 דאי משום ערוב. יומא קמא בריך כלהו פי' סעודא קמייתא. ומפ"ק דמוע"ק דלעיל משמע דלא כוותך דעיקר השמחה החופה והברכות של כניסה, דאל"כ הל"ל עיקר שמחה החופה והברכות, ולכך שרי בערב הרגל וק"ל. בהא מודינא שאם רוצים לעשות החופה והסעודה בשחרית ערב שבועות, דודאי שרי כדפסיק תלמודא בהדיא. ומהשתא לא תקשי לך מידי ממה שעושין חופה בשבת שלפני שבועות, וגם ההיא דסמ"ק דאוסר כניסה ביו"ט, היינו משום חלול יו"ט, ואין עניינו לכאן. + +Daf 103 + +ונוהג בכל עיו"ט לילך בערב לב"ה כדי שהנשים עושין התבשילין בחול ולא ביו"ט. וכשחל שבת ביו"ט, אמר בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת ויו"ט. כשחל יו"ט במוצאי שבת היה נוהג שא' מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל את אשתו להדליק על נר של שעוה שקורין גוונדן קירצן1 כתובות ד' ח' ע"א ועי' ברא"ש שם סי' י"ג. משום אבוקה מצוה להבדלה. ואמר לי אינך צריך להדליק ביו"ט. לפעם אחרת אמר לי צריך להדליק ביו"ט. ברגלים אמר ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו וכו'. אבל בר"ה ויוה"כ אמר ואין אנו יכולים לעשות חובותינו וכו', וכן מצאתי בא"ח בהלכות ר"ה בסי' תקצ"ו ע"ש2 עי' גידעמאנן צד ק"ב. +בכל לילה לבד (לילה) ליל שבתות, אפילו בליל יו"ט ור"ה למד מעט אחר סעודתו. [מצאתי ביו"ד בפ"ג תלמוד תורה1 לפנינו סוף סי' תקפ"ב ועי' ברא"ש סוף מס' ר"ה. אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה כו' ע"ש], ואח"כ אמר חוקו תהלים, כי לעולם בשבת בשחרית קודם הסעודה היה מסיים תהלים. ואין כופל הפסוקין כגון ארך ימים, או אודך או אנא, רק כל הנשמה היה כופל משום דהוה סיום הספר. ואח"כ קרא על מטתו כמו שרגיל לקרות, וקרא ק"ש והלך לישן. והיה מנהגו ללמוד עם בניו ביום ראשון של שבועות בשחרית קודם שהלך לב"ה בסמ"ק, המצוה ללמוד תורה, ולפעמים במיימוני הלכות ת"ת פרק אחד. אבל ביום שני אינו לומד עמהם. +והיה מחדש לנו הפשט בסמ"ק כל דבריהם דברי אלהים חיים, כו', ותימא וכיון דהללו אוסרין והללו מתירין אי אפשר ששניהם אמת, א"כ האיך הם דברי אלהים חיים? אלא הכי פי' שהי"ת אמר למשה זה אוסר וזה מתיר, אבל מ"מ הלכה כאחד מהן, מעתה שניהם נאמ' מפי הגבורה. ואמרתי לו למה נא' למשה מה שאין הלכה כן? ואמר מ"מ סברות הן. ואמרתי לו שמא הכי הפשט, ששניהם אמת כדאמרינן בפ"ק דגיטין1 סוף סימן רמ"ו. זבוב מצא וכו', ולא הודה לי. [וכן מצאתי ברקנט בפ' וישמע כמו שאמר הגאון זצ"ל ע"ש]. +והיה מנהג בביתו לפזר עשב [עשבים] ובשמים [של עשב שהביאו בערב שבועות] ביום ראשון של שבועות בשחרית. והיה מתיר לעני' לאפות בשכר ביו"ט, כגון פלדן או פשטידא, אע"פ שאינה אפה בחול. ואמרת העני' זה השכר אני נוטל בשביל הפסד העצים. ביום ראשון של שבועות אכל פלדן ודגים המטוגנים בחמאה. ואח"כ היה עושה הדחה לידיו ולפיו, ומשים אצבעו לתוך פיו, כדי להדיחו יפה. ואח"כ אכל קינוח, ואכל בשר [צלי]. והיה מנהגו כשהוא צלול היה מזמן אליו כל הבחורים, ומקצת בעלי בתים ביום ראשון של שבועות, וביום אחרון של פסח, ובפורים כשאכלו סעודתם. ומקצתם אינם מברכים בהמ"ז בביתם, וכשיושבים על השלחן אמר להם חודו חידתי1 ו' ע"ב. האיך מצינו ביצה2 עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קמ"ט. שתרנגולת פרח' על האילן והפילה ממנו תפוח התפוח אסור, ואם הפילה ממנה ביצה התפוח והביצה מותרין? וזהו פתרונו, כגון שנפל התפוח בין השמשות שהוא ספק לילה, ואסור משום מחובר. אבל כשילדה ביצה בודאי יום הוא ושניהם מותרין בלילה. + +Daf 104 + +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל.1 האיך מצינו. משום דכל דבר שתשמישו ביום נולד ביום, והתרנגול אינו משמש בלילה. אע"ג דאיכא לספוקי בספנא מארעא2 ביצה ד' ז' ע"א. מ"מ הואיל ומעוט הוא לא חיישינן, וראיה דכל הפוסקים מתירים ביצים מן הגוים בליל שני של גליות. לפ"א אמר היכן מצינו מלאכה שעושה ביו"ט חייב מלקות עליה, ובשבת אותה מלאכה מותרת לעשותה לכתחלה? וזהו פתרונו, כגון שהיה לו חולי ל"ע שצריך רימון ויש רימון בר"ה ויש רימון בביתו אבל הוא מחובר. בשבת נוטל איזה רימון שירצה, אבל ביו"ט אם נוטל הרימון שהוא מחובר היה מלקין אותו, כיון שי��ול להביא רמון מר"ה, וכשחל שבת ביהכ"פ נוטל איזו שירצה. ולא רצה להתיר ביו"ט להביא יין להבדלה אפילו אחר מנחה, אפילו בתוך הערוב וכ"ש בשבת. כתב האשירי3 והיא יולדת אף בלילה כדפירש"י שם. בריש ביצה וז"ל אלא מטעם קדושה אחת אסר לי'. דמסיק עלה בירושלמי רב הונא כו', ותימא לשא' מהר"ר אייזק ס"ל, איך שייך טעם דקדושה אחת לכאן. וכן הקשה ה"ה מוהר"י מולין זצ"ל. +[העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל, שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצק"ל1 סוף סימן א'. המתענה ביו"ט ראשון משום חלום, יתענה ג"כ ביו"ט שני מספק' רב שרירא גאון]. מותר2 עי' תה"ד סי' רע"ח ותמה עליו בב"י סי' תקס"ח ועי' בספר חסידים סי' רכ"ט ובמג"א סי' רפ"ח סק"ד. בחה"מ לכבס סדינים לתינוק יונקי שדים כדי צורכיו למטה אחת בפ"א. [כתב בספרו] מותר לאשה לכבס כתם שלה בח"ה. ויכול להסיר בח"ה האשפה מן הסוסים לצד אחד ברפת ולא לחצר. ואמר שמותר לכתוב בחוה"מ דבר אבוד כגון קושי' ותירוצים, אפילו בלא שנוי, ואגרת שלומים בגודל ובקמיצה, וצריך להודיעו למי שכתב שנכתב בגודל או בקמיצה. +אם חכם לבך ישמח לבי גם אני בני קעחל שי'. אשר שאלת על מי שמכר יינו בחה"מ עבור חטין במקח טוב, שיש לחוש שלא ימצא מקח כזה לאחר המועד. וצדדת להתיר אההיא דירושלמי1 עי' תה"ד סי' פ"ח. דפרקמטיא אבו' שריא, כגון הנהו שיירות. וכת' דמשמע באשירי דפליגי ירושלמי דידיה אדידיה, מדקאמר משמע מהך ירושלמי, אין נראה כלל דפליגי. ואין לדקדק הכי כלל, דשפיר קאמר משמע מהך ירושלמי, משום דירושלמי קמא כתב בסתם לאיסור, כל זמן שאינו נפסד מן הקרן, ובהך ירושלמי חלק להתיר. ומ"מ נראה דאפילו לפי' הירושלמי בתרא אין ראייה לנדון דידן, דלא התיר אלא כשבאו שיירות, דבר שאינו מצוי, דלית לן למימר דילמא לאחר המועד אתי נמי כה"ג. אבל בנדון דידך דאית לך למימר לישהי עד לבתר מועד ודילמא אתי ליה נמי זבינא בהדא, דזימנא טובא בשתא אתו לפרקים זבינא (טובא) [טבא] לא שרינא. ולהדיא דקדק אשי' לפרש בתחלה וסוף דדבר שאינו מצוי הוא דשרינא. אמנם יפה כתב' בזה דחשבינן לקרן כמו שהעדים הכל שעור היין כמה יצא2 פ"ב דמ"ק ה"ג וכפי' הרא"ש פ"א דמ"ק סי' כ"ג ועי' מהרי"ק שרש ק"ח. ולא כמו שלקח מן הכפרי דאותו ריוח בכלל ריבית שעבר הוא דהיינו קרן. ומה שכת' להתיר מההוא דראבי"ה דשרי להלוות במועד, מטעם דילמא לא מוכח הכי לאחר המועד וחיישינן לפסידא מועט, יפה כתב' דודאי ראבי"ה לא שרי מטעמא דר"ת כדמוכח מדבריו כאשר כתב. אמנם דוחק גדול הוא דראבי"ה יתיר כל פרקמטיא משום דילמא לא יזדמן ליה זבינא בהדה לבתר מועדא, ואמאי נקט הלואה לימא לן כל ממכר? וכל רבו' ר"ת וריב"א כדאיתא במרדכי, ור"י וכל האחרונים שוים בדבר לאסור כשיום השוק במועד. ועיין במרדכי דכתב שם בפשיטות דאין להתיר פרקמטיא כה"ג כלל. ונראה דטעמא דראבי"ה בהלואה היינו נמי משום דחשיבי לה כדבר שאינו מצוי, [דלהלות בנשך ותרבית לגוי קש' הוא להם, וכדבר שאינו מצוי] הוא, וגם כי עיקר מחיתנו הוא בריבית. ואשר כתב' להתיר מההיא דשתי3 אולי צ"ל שהעריכו הם לשער היין וכו'. את קונדיט' במועד כו', וכתב' דכשיהיה לו לחם בבית, עינו יפה לאכול יותר מדאי, אם היה המקח דבר מועט הכלה מדר4 שם בירושלמי הביאו הרא"ש שם. כמו אזוקי או תרנגל. התרתי כבר מהאי טעמא דכשיהיו בריוח בביתו יאכל בעין יפה מאותו שפי' כבר, אע"פ שאין דעתו לאכו�� מאותו שקונה עתה. אבל כרי של חטין כה"ג אין נראה להתיר מה"ט, דאל"כ, מה הוצרכו הגאונים5 מהר. להתיר לבצור במועד, ולקנות יין לכל השנה במועד מטעם דבר האבוד? תיפוק ליה משום דשותה בעין יפה יותר כשימלא את מרתפו גרבי יין? מ"מ מכל הלין אפין אי עביד חד מקח וממכר בנידון דידך אין מזניחין אותו כ"כ, אך יש להשתיק מפני המקילין. + +Daf 105 + +וכל דבר מותר לכתוב בחו"מ ע"י שנוי כגון להגיה אות, אבל לכתוב ספר זהו בלא סברא. ודוקא זה נקרא שינוי כמו שכת' בספרים בין גודל לקמיצה, ואינו מועיל לו אם עשה שינויים שאינם כתובים בספרים. ואמר לחייט יודי אם אין לך לאכול, עשה מלאכה בצנעא1 הרא"ש שם פ"ב סי' ט"ז ובטור סי' תקל"ט. ע"י שנוי קצת, ואל תעשה מלאכה בשביל שאמרת לעשות הבגדים קודם המועד. +זו התשובה1 בחוה"מ. מצאתי כתוב בקונט' בשם הגאון, ולפי דעתי אינם כתובים לפניי כמו שסדרם הזקן זצ"ל. לאחר פטירת מהר"ר יעקל זצ"ל שלחו הקהל לקרמש אל מהר"א זק"ל לקבוע דירתו וישיבתו לוינא, והשיב להם הרב ז"ל תשובתו כתוב[ה] בלי שום שינוי. והיה בח"ה ונתן טעם לדבר, משום דקביעות מנהיג ת"ח לעיר צורכי רבים הוא, וצורכי רבים נכתבים בלי שנוי. והביא ראיה מגיטי נשים דנכתבין בח"ה, משום דצורכי רבים חשיבי, כדאיתא בהדיא במיימוני, ומסתם היו נכתבים בלא שינוי ע"כ. והעניין היה כך שהקהל לא בקשו מהרב ז"ל וג"כ לא היה אפשר כ"כ שיקבע דירתו, או אפילו שיבא הוא לבדו לעירם בח"ה, אך שכתבו לו על העניין קביעתו לאחר זמן אליהם. ונראה לע"ד דכה"ג לא הוה שרי לכתוב בלי שינוי, כיון דלאו צורך המועד הוא, אע"ג דצורך רבים הוה. דאשי' בפ"ק דמ"ק כתב כללא בצורכי רבים, דמעשה הדיוט שרי בצורכי רבים אפילו שלא לצורך המועד ובלא שינוי, ואפילו כוונו מלאכתן במועד משום טעמא דקדירא דבי שותפא, ואי לא עבדי' האידנא משתהי ולא איתעביד. [וטעמא דקדירא דבי שותפי לא מהני כולי האי, דליחשב דבר האבוד ויהא מותר2 עי' תה"ד סי' פ"ה. אפילו במלאכה גמורה, כדפסק במרדכי פ"ב בשם ריב"א, הגה']. אבל דבר שהוא מעשה אומן, אם אינו לצורך המועד אסור, אם לא שיכול לשנות למלאכה. והנה מוכח מדברי הרמב"ם דסתם כתיבה חשיב' מעשה אומן. דכתב הטעם מה שהתירו חכמים לכתוב חשבון וכה"ג משום דאין מקפידין בכתיבה וחשיב מלאכת הדיוטות. משמע ששאר כתיבה שאסרו חכמים מלאכת אומן מיקרי, וא"כ אסור לכתוב שלא לצורך אפילו בצורכי רבים, אלא ע"י שינוי. והא דשרינן3 בלא שינוי. גיטי נשים ע"כ משום דצורך המועד חשבינן לכל כה"ג גיטי נשים וקדושין ואגרות שום ומזון וכו'. משמע דכל הני מעשה ב"ד נקראים, וברוב מעשה ב"ד יש בהן צורך לפי שעה בכמה ענינים, וגם צורכי רבים הן, כדכתב הרמב"ם. והכי מוכח בהדיא מדברי הרמב"ם שכתב טעם לאיסור, להגי' אפילו אות אחת בס' העזר'4 מ"ק ד' י"ח ע"ב. משום דאין בו צורך המועד. משמע בהדיא דגיטי נשים ואינך דשרי התם, חשיבי צורך המועד, דלכאורה נראה דספר העזר' נמי צורכי רבים הוא חשיב, והכי איתא בהדיא בא"ז בסוף הלכות חוה"מ וע"ש, ואפ"ה לא שרי משום דלאו צורך המועד הוא. ולפ"ז היה מוכח ולהלכה להורו' דצורכי רבים שאינן צורך המועד לא שרי לכתוב בלי שנוי, כמו אות אחת בס' העזר'. [כתב5 שם. בספרו בס' העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו]. + +Daf 106 + +ויום ח' של פסח עולה למנין ז', אם נקבר או שמע שמועה קרובה במועד. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקמ"ח וז"ל: יום האחרון עולה לו ע"ש. [וכן מצאתי בתשובת הש"ר זצ"ל], ועל אבלות יו"ט האחרון שכתב' לי דע שמנהגינו שעולה למניין ז', כמו שכת' בהג' במיימוני בהלכות אבלות. ור"ה ויוהכ"פ דינם כרגלים לעניין אבלות1 שם בתה"ד סי' פ"ה. וכן מצאתי בתשובת הש"ר זצ"ל. וגם ז"ל מיימ': ר"ה ויהכ"פ כרגלים להפסיק ז' וכן מצאתי בא"ח בסי' תקמ"ח שמע שמועה קרובה בשבת עולה ליום אחד כו', סמ"ק וכן מצאתי בא"ח בסי' תקמ"ח. +ואין אמרי' במה מדליקין בשבת בח"ה באושטריך, אבל בניאושטט אמרינן. ואינו קופל טליתו בחוה"מ משום דהוה תיקון כלי, אבל רצועות של תפילין היה קופל כמו בשאר ימי החול דאינו שייך כלי על תפילין. ולא רצה שיאפו בביתו מצות יתירות בחוה"מ של פסח [כדי לשומרם לאחר הפסח]. פ"א [הייתי חזן] ושכחתי בחוה"מ יעלה ויבא, וסיימתי הברכה מרצה, וקודם שהתחלתי מודים גער בי ואמרתי יעלה ויבא, וחזרתי מיד לתחזינה, ואיני צורך לחזור לרצה. כן פסק רבינו אלחנן במרדכי פ"ק דברכות, ואמר שכתוב, אבל לא ידע היכא, שיעלה ויבא ורצה חד ברכה היא וחד עניין היא. +והיה מתיר לעשות פתילות לשמן בחוה"מ, אע"ג שכתבו פי' התוספות איסור במס' מ"ק1 עי' בפסקים וכתבים סי' ב'. לעשות פתילות לנרות של שעוה. ושאלתי לו אם אני יכול לטול שכר מאחר בח"ה כדי למכור יין במדות. ואמר עשה לו בלא שכר, אולי יתן לך שכר אחר המועד. +ולא אמר זמירות1 בפסקי תוס' שם סי' פ"ט כתוב לאמר: אין לגדל פתילה במועד וכו' ואף לפתילות ביהכ"נ דלאו מצוה יתירה כציצית. מי"ז בתמוז2 ואליהו. עד אחר ט' באב. מר"ח אב עד אחר ט' באב כל ימי החול אינו אכל גלוסקאות שקו' זעמל, משום דכתיב גבי דניאל לחם חמודות. לשנה אחרת אכל גלוסקאות, משום דאינו יכול לאכול לחם אחר בשיניו. ונהגו [ונהגות] הנשים מאושטריך שלא לעשות מלאכה מר"ח אב עד אחר ט' באב, אפילו נשים עניות משום שיש להן שמחה כשעושין מלאכה. [העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, ממעטין מלבנות ולנטוע, לשון א"ח3 ועי' לעיל צד צ"ז שורה ו'. בירושלמי4 סי' תקנ"א. מוקי לה דוקא בבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, ונטיע' זה הנוטע אבוורני [אבוורנקי] של מלכים. י"א מדליתא בתלמוד דידן סבר דאיירי בכל עניין ע"כ. אך התוס' בפ' החולץ5 תענית פ"א ה"ח ופ"ד ה"ו. קאמרי בפ"ב דמגילה6 יבמות מ"ג ע"א ד"ה מלישא. מוקי לה בבנין של שמחה, ומשמע בגמרא דידן, ומ"ו שי' חוזר על כל הפרק ולא מצא כדבריהם7 בתוס' שלפנינו איתא בפ' בתרא דתענית [בירושלמי]. אך בפ"ק דתענית8 וכן ליתא בכל הכ"י אשר היו למראה עיני בעל דקדוקי סופרים. אמנם בגמ' דידן איתא במגילה ד' ה' ע"ב, כמש"כ לקמן בשם מהר"י אוברניק. על עברו ולא נענו כו' איתא בגמרא דידן תו' זה הבונה בית חתנות לבנו. ודרש שי' דטוב להחמיר שאל ישכור פועלים לבנות שום דבר בניין, ואם יש לו פועלים מקודם יעשה דרך [פשרה], אם יכול לסלקם בהפסד מועט, ובהפסד מרובה יש להקל. ושאר מלאכות כגון מלאכות הכרמים נר' לו מותר [דמותר], לבד מהברכה שקו' בל"א גרובן]. וכתב מהר"י אוברניק יצ"ו פ"ק דמגילה (דף ה' ע"ב) איתא בגמרא דידן, גבי ר' שנטע נטיעות בפורים מתרץ הגמרא ר' נטיע של שמחה היה. כדתנן עברו כו', ותנא בונין בניין של שמחה ונוטעים נטיעה של כו', ופי' רש"י שם9 י"ד ע"ב. ולא גרסי' בונין ונוטעין, ובפ"ק דתענית לא פי' כלום10 לפנינו ליתא. ודו"ק. + +Daf 107 + +והיה מתיר לכסות גג של מקוה בין ר"ח אב ובין ט' באב משום דהוה צורכי רבים. העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, דרש שמר"ח אב ואילך אסור ליסע על יריד, ואפילו אם יש יריד בעירו אסור ליקח ולמכור דרך משא ומתן דבר שאינו צורך לפי שעה. ואסור לתן לגוי בגד ישן לתקנו מר"ח אע"פ שאין לו בגדים. והתיר לקנות כלים חדשים כגון כפות וקערות אע"פ שכתוב באו"ח10 איברא, שם מחק רש"י תיבות אלו ותקנם, אמנם בדפוס פיזרו איתא ברש"י בונין ונוטעין ועי' מש"כ בעל דקדוקי סופרים בהגהותיו למס' תענית. אסור לתקן בגדים חדשים. ואוסר לקנות מנעלים חדשים מר"ח עד אחר ט' באב כדי להלביש לשבת נחמו. ועשה שהחיינו על הפירות עד אחר י"ז תמוז, אפילו אחר ר"ח אם בא לו דבר חשוב שחביב עליו, ואמר משום דאין מעבירין על המצות. וגם אינו יכול לאכול סעודה בלא פירות, ואמר ב' דעות כתוב בס' החסידים2 סי' תקנ"א. אחת אמר' שאין לעשות שהחיינו משום דאינה שייך לומר זמן על זה המועד, ואחת אמר' שיש לעשות זמן, משום דכתיב כל אשר שאלו עיני. +ויולדות אוכלות בשר עד ז' ימים. אבל אשה שבא לה וסתה בין ר"ח אב לט' באב אינה אוכלת בשר. והיה מזמן עד אחר ר"ח על היין, ונתן הכוס לקטן לשתות, או לאשתו כיון ששתה בלא"ה יין אע"פ שאינה אוכלת באותה פעם. אבל בעט"ב לא רצה שתשתה אשתו יין. ונתן לאחר לברך על השכר, אבל הבדלה שותה בעצמו ונתן לכל הבחורים לשתות. והיה מתיר לאשה לכסכוסי לתינוק פשטידא שנעשה עם שומן של בשר דק שאינה בולעה. והיה מתיר לבשל דגים בכלי של בשר עם יין אחר ר"ח. כמדומה לי כשלמדתי נדרים לפני מהר"י מינץ יצ"ו, שמעתי ראייה לזה מן המשנה פ"ו דנדרים ז"ל: הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין ע"ש. [וכן מצאתי בסמ"ק במצוה שלא לעבור על שבועת בטוי, ע"ש]. +העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל1 סי' תת"ם. כתוב בא"ז2 עי' תה"ד סי' ק"ן. ובמרדכי3 ח"ב סי' תי"ד. דנהגו אבותינו שלא לאכול [בשר] ושלא לשתות יין, ושלא לרחוץ מר"ח אב עד ט"ב ועלינו לקיים כו'. אמר מ"ו דנ' לן דהאי רחיצה אפילו בצונן, וראייה מפ"ק דתענית4 תענית סי' תרל"ט. כ"ש משום אבל בין בחמין בין בצונן. ומר"ח אב עד ט"ב הוי משום אבל, כדא' בהחולץ5 י"ז ע"א כל שהוא משום אבל. שני [שאני] אבלות חדש' מאבלות ישנה כו', א"כ נראה לאסור אפילו בצונן. וכן משמע [מלשון] המרדכי, דכתב דט' באב נוהג אבלות כאבל, ואסור ברחיצה ובסיכה. וז"ל המרדכי: דט"ב אסור ברחיצה, ומיהו נהגו אבותינו מר"ח עד ט"ב שלא לרחוץ, והשתא מאי קא' ליה תו' [ומיהו]6 יבמות מ"ג ע"ב. הא דט"ב אסור ברחיצה ר"ל בין בחמין בין בצונן, ומה שנהגו אבותינו מר"ח ר"ל בחמין אבל לא בצונן, אלא ודאי צ"ל ע"כ דלרחוץ ר"ל אף בצונן, ומעתה קא' שפיר ומיהו. ואע"ג דמלשון הרמב"ם משמע דמותר דקא' נהגו שלא ליכנס למרחץ שבת [בשבת] זו, משמע דוקא ליכנס במרחץ דהיינו חמין. מ"מ איכא למימר כיון דא"ז ומרדכי פליגי עליו לעניין ר"ח, ר"ל דאיהו אמר דוקא שבת זו שחל ט"ב בתוכה, ולא מר"ח, ואינהו סברי אפילו מר"ח, פליגי ג"כ עליו בצונן, דאינהו דייקי בלישנא ואמרי לרחוץ ולא ליכנס למרחץ, דר"ל אפילו בצונן. ולא קשה להרמב"ם מהא דתענית, דאמ' כל שהוא משום אבל כו', דהרמב"ם ס"ל דקאי אאיסור דהיינו חמין, אבל אמנהגינו שנהגו אבותינו לא מיירי. וכ' מ"ו שבימי חורפו ראה שרחצו בצונן עד ערב ט"ב ולא מיחו בידם חכמים, והמחמיר תע"ב. + +Daf 108 + +[כתב בספרו1 תאמר. אמנם נראה דאותה מלאכה שעושין הנשים לצעיפים קודם הכביסה שמוללי' הקצוות אין לאסור בשבת זו כל עיקר בצעיפים ארמאיות. דאפילו בצעיפים ישראליות אינו אלא חומרא בעלמא, דלא דמי כלל לתקון השתי לבגדי' חדשים. וגם הנשים הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים, ומחייתן ממלאכה זו, נראה דשרי לטוות בשבת זו דהך נמי לא דמי לתקון השתי, שהוא בתחלת אריגת הבגדים, ואיכא שמחה ול', בדבר, משא"כ חוטי התפירה. הנ' לע"ד כתבתי]2 תה"ד סוף סי' קנ"ב, הובא בב"י סי' תקנ"א ועי' בד"מ סק"ב. +העתקתי מדלעיל. כתב1 הנ' לע"ד כתבתי ליתא בדפוס, ועי' שו"ת חות יאיר סי' ע"ו שכ' כל מקום שכותב הרב תה"ד בסוף התשובה הנלע"ד כתבתי, יש לי קבלה מרבותי שהדין ההוא רפוי בידו. הנשים שמכבסות הצעיפים לגויות בשכר, דיש להתיר שבת זו שחל ט"ב בתוכה, דלא אסרו אלא דבר ששייך בו אבל ושמחה, לאפוקי בגדים ארמאיות דלא שייכי כלל. וראייה דכתב מהר"ם במסכת שמחות, דבגדי קטנים אסור לכבס בשבת זו, ועוד2 ג"ז שם בתה"ד ריש סי' קנ"ב. דבטלי קצרי דבי רב. ודוקא בגדי קטנים אין בהן משום עגמת נפש, אבל גבי ארמאיות ליכא האי טעמא. אמנם (לא)3 צ"ל והביא ראיה מדבטלי וכו' משמע לגמרי ועוד הא אמרינן תינוקות דבית רבן בטילים בת"ב משום פקודי ד' ישרים משמחי לב ע"כ. משמע דוקא בגדי קטנים דשייך בהוא נמי אבילות אי משום חינוך או משום עגמת נפש וכו' וכל הני סברות לא שייכי בארמאיות. אסור משום מראית העין כיון דלא מוכח וניכר דשל ארמאיות הן, ודמי להאי דמייתי4 לן. פ' איזהו נשך מי שאמר לישראל הילך מעותי, והלוה (לי) ברבית מותר אבל אסור משום מראית העין. וכן גבי קיבולות חוץ לתחום באבל ובחוה"מ וע"ש. +לעיל גבי ל"ג בעומר כתבתי, דשרי לאכול בשר ולשתות יין מר"ח אב עד אחר התענית ביום המילה ע"ש. מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו1 צ"ל דאיתא במרדכי פ' איזהו נשך [סי' שי"ג] גוי שאמר לישראל הילך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור וכו'. דרש מ"ו: בני אדם שמתענים מי"ז בתמוז עד אחר ט"ב, שצריכים להשלים ולא דמי לתעניות דסליחות, דהתם לצעורי קאמכוין2 עי' תה"ד סי' קמ"ו. אבל הכא מתענה על הצרה שעברה על ראשינו בע"ה, כמו שאנו מתענים הד' תעניות ומשלימים ה"נ צריך הכא להשלים. +כשנופל ר"ח אב בשבת היה מלביש בגדיו של שבת משום דט"ב חל בשבוע אחרת, והיה קורא בב' ס"ת, אע"פ שכ' א"ח1 כדאמרי' בתענית ד' י"ב ע"א אנשי משמר מתענין ולא משלימין דלצעוריה נפשיה בעלמא הוא. כשנופל פרשת שקלים בכי תשא חוזר לראש, מ"מ היה קורא בב' ס"ת. וראייה כשנופל פ' שקלים בויקהל אנו קורין בב' ס"ת. ומפטיר בניאושטט כה אמר ה' השמים כסאי והארץ וגו' [בישעיה]. אבל בשאר מדינות אומרים שמעו וגו', וכן כתוב בגמרא2 סוף סי' תרפ"ה. אבל במקום שאין המנהג ידוע השמים כסאי. ועיין בתו' פ' כל שעה3 מגילה ל"א ע"ב. + +Daf 109 + +מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, בניאושטט נוהגים שלא ללבוש בגדי שבת בשבת ראשון, כשנדחה ט"ב עד יום א'. ואמר מ"ו יצ"ו דנר' לו ה"ה לענין חפיפות הראש בקרין דמסתמא הא בהא תליא. ואפילו תינוק באמצע השבוע אסור לחוף אם לא לכבוד השבת, אבל אם יש לו ח��טים מותר. וזכורני בשבת של חזון ישעיהו שהקהל אינם הולכים אל הגאון בשבת זו שחרית לומר לו שבת טבא למורינו, כמו שדרכם לילך בכל שבת. וזכורני שא' מי שדרכו1 מ' ע"ב סד"ה אבל עושהו ועי' תה"ד סי' י"ט. לרחוץ ראשו בכל ע"ש יכול לרחוץ ראשו גם בע"ש של חזון במים שקו' לוג שהם בדוחק פשורין. לפ' אלה הדברים רוצה הקורא להניח פ' הראשונה כככבי השמים לרוב, ואמר הוי מסיים כאשר דבר לכם. ואמר בנו איך שייך להתחיל בפורעניות כגון איכה? ואמר כן שמע מרבו מוהר"ר אהרן זקצ"ל, כדי להקדים איכה של משה קודם איכה של ירמיה. +והיה מתיר לרחוץ בערב ט"ב למי שיש לו חולי ל"ע שקורין בל"א זנד, ואמר אפשר בשבת היה מותר לרחוץ כה"ג. מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, אמר מ"ו מה"ר שלום ז"ל נוהג לשתות יין עד יום ח' באב, ושמעתי שמה"ר שלום ז"ל לעולם היה קצת חלש ל"ע. וכשחל ט"ב ביום ה' בעט"ב הולך ללמוד בישיבה, [אבל לא אמר ההלכה]. וזכורני שאמר ההלכה אח"כ ביום ו'. [ב'] וכשאכל סעודת מפסקת לא היה חולץ מנעליו. וקודם שאכל סעודת מפסקת עשה ד' כנפות שלו תחת בגדו, ואוכל ביחידי בסרבלו ובמתרון בל"א קפא כדרך האבלים. +[ב'] וזה העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהגניבה (שגנבה) [שגנבו] מן הגאון זצ"ל [במנהגי מה"ר מענדלין1 עי' בשו"ת מהרי"ל סי' ט"ו. קלוזנר]2 מענדליין. מהרא"ק3 עי' תה"ד סי' קנ"א. כתב דסעודה המפסקת יושב על הארץ וחולץ מנעליו, ונתן טעם לדבר שלא מצינו ישיבת קרקע במנעלים, ומיהו שאר גדולים לא נהגו כן. ומ"ו הסכים עמהם דהא יושבים ע"ג קרקע לאו משום אבילות דאכתי לא חל ט"ב אלא משום הזכרת צער בעלמא היא, ולא שייך חליצת מנעל. ודמי לאונן דאסור בכל [דיני] אבילות ומותר בנעילת סנדל. אע"ג דהתם טעמא כדי שיתעסק בצרכי המת, מ"מ י"ל דזה הטעם אינו צורך רק מ"ש נעילת סנדל משאר דיני אבילות, אבל הכא בישיבת קרקע דמי להא כו', מצאתי בקו' ועוד (המדקדקים) המדקדק בדברי המחברים שכתבו סדר היום [בתשעה באב] משמע דלא הוזכרה חליצת מנעל אלא קודם תפילת ערבית אבל לא קודם. [ב'] והסעודה קודם סעודת המפסקת לא אכל רק תבשיל אחד. וזכורני שבני ביתו אכלו תבשיל אחד ודגים או פלדן אבל לא ג' תבשילין. +פ"א בערט"ב קנה אתרוג, אבל לא רצה לעשות עמו גמר המקח, עד אחר ת"ב. מהגניבה דלעיל. הרמב"ם כתב שמימיו לא אכל בעט"ב אפילו תבשיל אחד, ודרכו של ר' יודא בר' אילעאי1 מהרמ"ק. לאכול ג"כ פת חריבה. אמר מ"ו דלדידן כשר הדבר לאכול בסעודה המפסקת תבשיל גמור ולא פת חריבה. דלשון הספרים כך, סעודת המפסקת היינו שאינו רוצה לאכול אחריו אכילת קבע, משמע אי אכיל אחריו סעודת ארעי, אז הוה הראשונה סעודה המפסקת, א"כ עביד איסורא, שהרי אכל כמה מינים. ור"י בר' אילעי והרמב"ם שמא מנהגם שלא אכלו כלום אחר חצות היום, ולכך לא אכלו תבשיל. בכל עט"ב אכל סעודה אחת קודם מנחה וסעודה המפסקת אחר מנחה. אבל כשנפל ט"ב יום א', אכל סעודה שלישית אחר מנחה בשבת, ולא אכל סעודה המפסקת אע"פ שאוכלים בניאושטט בשאר שבתות [סעודה שלישית] קודם מנחה. + +Daf 110 + +מי שמתענה בערב ט"ב אוכל תבשיל אחד אחר מנחה, קודם שקיעת החמה. וכל אדם צריך להפסיק בערב ט"ב, כן כתוב בא"ז. ועיין בהג' בס' אש' במסכת תענית מי שנדר להתענות ב' וה' וחל ט"ב ביום ג' ישאל על נדרו או לוה תעניתו ופורע. הרא"ש. משום היכר שורה מטפחת במים ונוגב בה כל היום, ואין נוהגינין ללמוד בשבת אחר חצות כשחל ט"ב ביום א' רק קינות והלכו�� ט"ב. וכשט"ב נדחה עד יום א' אינו לומד כל השבת רק הלכות ט"ב. וטוב להעביר הסדרא ביום ו', אבל אם לא העביר ביום ו' מעביר בשבת, אבל ביום ו' לומד כל מה שירצה. ובניאושטט אינם לובשים בגדי שבת בשני השבתות האלו לבד חלוק לבן. +העתקתי מלקוטי מהרר"י אוברניק יצ"ו. אמ' ששמע בשם מה"ר אהרן הק' הי"ד, שהניח לאכול בניו הקטנים בשר לאחר חצות כשחל ט"ב בשבת ולא מיחה בידם. ועוד אמר שנראה לו היתר לנשים לטעום הקדירה אחר חצות, אבל אמר בשם מה"ר אנשל מרפוק שמיחה בידם. וכשחל ט"ב בשבת מכריז השמש דברים שבצנעה נוהג, ואין הולכים לזכר, וגם אין עושין באותו שבת בור שפיל שקו' בארצי שפינולש1 תענית ד' ל' ע"א. כ"ז בניאושטט. +מה שאומר אחד לחבירו בליל ט"ב גוטא נאכט אין זה שאלת שלום, אבל מ"מ הוא לא אמר. העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מהגאון זצ"ל היכא שאסור לשאול בשלום, היינו דוקא בלשון שלום עליכם אבל טוב שבת, טוב יו"ט אינו בכלל ש"ש. [מצאתי בסמ"ק שלא לחון גוי ע"ש]. מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו1 עי' אלי"ם צד מ"ד. ראבי"ה כתב סוף תענית דקי"ל כר"ע העושה מלאכה בט"ב כאלו עושה ביוהכ"פ. ותמה מ"ו ע"ז כי אמר דלא מצינו היכן הוזכר בתלמודא, ולכן אמר דאין להחמיר כ"כ לאסור, אלא מלאכת אומן, לאפוקי לקשור ולהתיר ולדלוק ולכבות שאנו מתירין בחוה"מ ובי"ד ניסן שהוא חמור יותר לעניין מלאכה מט"ב. כדתנן2 עי' תה"ד סי' קנ"ג. ט"ב מקום שנהגו שלא לעשות כו', וי"ד אחר חצות איסורא ולא מנהגא. והפך הכלים ממטתו הכרים והכסתות מראשו למרגלותיו, [ומה שהיה מרגלותיו שם למראשותיו, והיה מניח ראשו במקום רגליו שהיה קודם ט"ב], כל היום מט"ב. וישן הלילה בארבע כנפות שלו, ולמחר עשה תחת בגדו ואינו מברך עליו, וכן מצאתי בא"ח בסי' ח' וז"ל: היה ישן בטלית בלילה אין צריך לברך וכו'. ועוד מצאתי בא"ח בסי' תקנ"ה וז"ל: ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם. לשנה אחרת חלץ ארבע כנפות שלו מחמת חלשות ל"ע, וכשעמד למחר מברך עליו ועשה תחת בגדו. לשנה אחרת אינו מברך עליו למחר על ד' כנפות שלו, ולבש אותו קודם שנוטל ידיו. וקודם שהתחיל איכה עושה לעצמו הברכה בורא מ"ה במ"ש. [מצאתי בסמ"ק בהג' בסי' צ"ה וז"ל שהחזן מברך במ"ה ע"ש]. +ובלילה אחר ט"ב אינו אכל בשר, וכל היום עד אחר מנחה. אבל כששתה יין להבדלה, שתה נמי על השלחן אפילו בליל י'. אבל בניו הגדולים אוכלים בשר אפילו בליל1 פסחים נ"ד ע"ב. [כתב בספרו כה"ג] וקודם שילך החזן לעמוד להתפלל מעריב חולץ מנעליו, אבל שאר העם אחר ברכו, בין שחל ט"ב ביום א' בין בשאר הימים. + +Daf 111 + +לשנה טובה תכתב ותחתם אהו' עמ' הח"ר יוזל יצ"ו, הנה אהוב' תמיהני איך שהנחת' הארז הגדול אשר בלבנון, והלכתם אל האזוב הקטן בקיר, לכן לולי האהבה העזה לך לא השבתי לך דבר. אמנם מה שכתבת וז"ל: ויש מן הבחורים שמלעיגים עלי, ואומ' שיש לחלוץ המנעלים קודם שילך לביה"כ כשחל ט"ב בשאר הימים, עכ"ל. זה הכריחני להשיב לך לפי דעתי הקלושה כי הפלא ופלא על אותן המלעיגים עליך, נניח ממה שיש לך כתוב משם מורי הגאון מהר"ר איסרליין ז"ל, מ"מ איך שייך להלעיג על מי שעושה כמו שכתוב במנהג' אשר נוהגים אחריהם בכל מדינות אטליא? דהיינו אותן מנהגים שסדר מהר"ם זלמן יעצ"ט1 י'. ז"ל שכתב וז"ל: ולאחר ברכו חולץ מנעליו ויושב לארץ, וש"ץ חולץ קודם ברכו בין בחול בין בשבת עכ"ל. הא קמן שכתוב להדיא שיש לחלוץ המנעלים אחר ברכו כמו שכתבת' את' מש�� מורי הגאון. עוד יש לנו פה מנהגים אחרים ממדינת רינוס שהיו של מהר"ר זלמן בונא ושל בנו מה"ר ויבש ז"ל, ור' יעקב בנו של מה"ר ויבש הביא אותם הנה, ועתה הם ביד עמי' מהר"ר חיים יצ"ו. וכתוב אותן מנהג' וז"ל: ומתחיל החזן בקול נמוך ובשפה רפה והוא רחום, וגומר ברכו, והקהל עונין אחריו, ואז כל הקהל חולצים מנעליהם ויושבים לארץ עכ"ל. הא קמן שמנהגי רינוס נמי כתבו שיש לחלוץ אחר ברכו, וכל מנהגי המדינה הזאת הם נוהגים אחר מנהגי מדינת רינוס. לכן כדאי אתה לסמוך עליך, ויש לנהוג כמו שכתבת משם מורי הגאון מהר"ר איסרליין. ויש לתמוה על המתמיהים, ואי משום שכתב במנהגי מהר"א קלוזנר2 מהר"ר זלמן יענט. וז"ל: ויראה דחולצין גם לסעודה המפסקת דאין חלוק בין ישיבת קרקע לחליצת מנעלים עכ"ל, א"כ צריך לחלוץ המנעלים קודם כניסת ב"ה כמו שאמרו שכנגדך. הנה זה אני יודע בודאי הלכה למעשה שמורי הגאון לא נהג כמנהגי מהררא"ק, והורה לנו שלא לחלוץ המנעלים ואמר לנו בפירוש שלא נהג כמנהגי מהרא"ק. וכן עשה הוא בעצמו וישב על הקרקע ומנעליו ברגליו, ואחר שאכל סעודה המפסקת קם וישב על הכסא שלו עד הערב. ואז הולך עם מנעליו תוך ב"ה שלו, אשר בבית הח"ר יחזקאל שידעת שהכל בבית אחד. +גם בספרו בסי' קצ"ז1 דפוס ריווא דטרינט כסליו שי"ט, דף מ"א ע"ב בהג"ה. והאריך בראיות והסכים שאין לחלוץ המנעלים עד תפלת ערבית. אמנם מהר"י מולין ז"ל כתב בתשובה וז"ל: ערב ט"ב חולצים מנעלים קודם ברכו, זולתי בשבת, עכ"ל. ולא הזכיר באותה תשובה כלל שיש לחלוץ המנעלים בבית קודם שילך לב"ה. אבל אותו שחבר ספרו הדרשות שקו' מהרי"ל כתב וז"ל: כשחל ט"ב בחול חולצין מנעלין בבית והולכין יחף לב"ה עכ"ל. אבל לפי דעתי [נראה] שיש לסמוך יותר על התשובה ממה שיש לסמוך על אותו שחבר הדרשות. ואף מי שרוצה להחמיר כמהר"י מולין חומרא די שחולץ קודם ברכו, ואין שייך כלל לקרא תגר על מי שחולץ לאחר ברכו, כמו שכתב משם מורי הגאון, בפרט אחרי שנמצא במנהגים ג"כ שכתבו כך. הנה אהו' מה שדקדקתי מן הבתראי כתבתי לך, כי אין צורך להאריך ולכתוב מה שכתבו הקדמונים בספרי הפוסקים, כי ידעת' כולו וד"ל. רק עליך החיים והשלום כנ' וכנ' אהו' עמי' דוד ב"ר דניאל ז"ל. גם לפי הנראה שאף אותן שנוהגין כמו שכתב מהרא"ק שחולצים המנעלים בשעת הסעודה, מ"מ אחר הסעודה הם חוזרין ונועלין מנעליהם עד שתחשך, כמו שאנו עושין עם ישיבה, שאנו חוזרין ויושבים על גבי ספסל עד אחר ברכו. + +Daf 112 + +בב"ה שלו היה מדליק נר אחד של שמן כל זמן התפלה בליל ט"ב. ולעצמו לקח שתי נרות של שעוה הגדילים יחד, כשאמר איכה וקינות. לשנה האחרת צוה לכבה הנר של שמן כשהתחיל איכה. כשחל ט"ב ביום א' אז אמר בניאושטט בלילה אחר י"ח ברכות קדיש שלם עם תתקבל, כן כתוב במקצת מנהגים. אבל הוא אמר שראוי לעשות כמו שכתוב בסוף מס' תענית בס' אשירי בהג' ע"ש. ואח"כ איכה וקינות, ואח"כ ואתה קדוש ואין אומרים ויתן לך. ואומרים בניאושטט אבות וברכי נפשי [ושיר המעלות] אפילו כשחל ט"ב בשבת. אבל במרפרוק אין אומרים פרקי אבות באותו שבת, וברכי נפשי אין אומרים כל הקיץ במרפרוק. +אם1 בתה"ד הנדפס הוא סי' קנ"א. אין שם גוי מותר לישראל2 עי' תה"ד סי' קנ"ג. לחלוב הפרה בליל ט"ב וביום ט"ב, [וכתוב בספרו דאין לשחוט ולהכין עד אחר חצות, וכן היה נראה. ולכך לבי מהסס להתיר, וטוב להחמיר אם אפשר ע"י גוים ע"ש]. ואמר חקו תהילים בליל ט"ב, וביום ט"ב אמר חקו תהלים ושיר ��יחוד סמוך לכניסת ב"ה בערב [כי לעולם אמר חקו תהלים חצי אחת ביום, וחצי אחת בלילה. ובכל שבוע התחיל תהלים בליל אחר שבת ומסיים בשבת]. ובבקר לא אמר אל א"א ולמנצח ובא לציון עד נאום ה'. ומתחיל ואתה קדוש ואומר קדיש, ומדלג תתקבל ואין אומר אין כאלהינו, ובערב אין אומרים תחנה3 לישראלית. [כל זה באושטריך]. ולא רצה לישב על הספסל עד אחר מנחה אע"פ שהתיר לאחרים אחר חצות. +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהר"ף יצ"ו, ששמע מן הגאון זצ"ל1 ובערב קודם ט"ב אין אומרים תחנה. הי"ד ישב על הספסל אחר חצות בט"ב. וזכורני שהיה מילה בט"ב במרפורק לגיסו של הגאון זצ"ל. ואכלו בשר למילה בליל אחר ט"ב, אבל אין ידוע לי אם נדחה ט"ב. וכן ראיתי במיישטרי אע"פ שאינו נדחה. וזכורני בשבת של חזון ישעיהו שעשה קידוש על כלי קטן של כסף ולא על כלי כסף שרגיל לקדש בו בכל שבת. וזכורני כשהיתה תפיסה בבייארן2 נראה שחסרים פה התיבות שדודו ר' אהרן הקדוש. והיו תפוסים על נפשם בע"ה. והגאון זצ"ל היה קובע בניאושטט תענית יום אחד, ברצון כל הקהל וברצון כל הבחורים ומלמדים, ועשה זה הקיבול הרבה ימים קודם שיתענו, כמו שאכתוב בהלכות תענית, [סדר היום] בע"ה. [וכל הערים אשר סביבותיהן ששמעו באו להתענות עמהם] ובאותו יום היו פטורים מן התפיסה והדרך רחוק הוא מניאושטט עד לאנדשהוט. ויתנו מכל אשר להם, הן כסף הן שוה כסף ממאה זהובים צ' זהובים, [וצריכים לשבע שבועה חמורה ע"ז], ויגרש אותם בע"ה. וגם הקיסר מאושטריך שלח כמה שלוחים לדוכס מפייארן ואח"כ שלחו לו פרס אחד, ותבע היהודים מחמת שעדיין חייבין לו שליש, ואפ"ה אינם ניצולים מן הגירוש בע"ה. וזכורני ששמעתי ממנו כ"פ שספר המעשה מהגזירה מווינא הי"ד לתלמידיו הזקנים, ורוב פעמים היה בט"ב והמשכיל יבין. +ואתחנן, פירש"י אין חנון בכ"מ אלא לשון מתנת חנם וכו'. ולכך מבקשים הצדיקים בלשון חנם מרוב ישרונות שבהם, שאינ' נחש' בעיניהם מעשיהם הטובים לכלום כנגד הבהמות שבהם. ד"א לכך אמר ואתחנן לשון חנם כמו שפירש"י בפ' ואתחנן1 עי' רי"א צד קפ"א וגידעמאנן שם צד קנ"א. עצמות של משה אינו באות לא"י, ולמה? משל למלך ב"ו שמפיל ז' פשיטים או ח' מידו תחת שלחנו, ויש לו גנאי לקוד אחר הפשיטים. והלך ונטל זהוב בידו והפיל מידו בכונה אל הפשיטים, ואין גנאי למלך ליקוד אחר הזהוב, ואגב הזהוב נוטל גם הפשיטים, כך הקב"ה יש לו צדיקים בחו"ל, ומדת הדין מקטרגת לעתיד לבא כשרוצה להחיות צדיקי חוצה לארץ. אבל כנגד מרע"ה אין פתחון פה למדת הדין, ואגב מרע"ה נוטל שאר הצדיקים. כך שמע2 דברים ד', כ"ב. מהר"ר אהרן הקדוש זצ"ל, ואומר לכך אמר מרע"ה ואתחנן תן לשאר צדיקים מתנת חנם להחיות בחו"ל, ואני רוצה לשכב בא"י. + +Daf 113 + +ד"א לכך אמר הלשון ואתחנן, אמר מרע"ה, גבי העני אמרת כי חנון אני, מחמת שאינו שוכב לילה אחת במצעו, ואני צריך לשכב כמה לילות בחו"ל, לכך אמר ואתחנן. שכחתי מה שדרש אחר זאת ההקדמה. +בט"ב1 מרבו. אומר תחנה בכל ג' תפילות, ואמר למנצח, והנשים עניות אין עושין בו מלאכה באושטריך. וזכורני באושטריך מניחים אפר בראש החתנים, וכן מצאתי בא"ח בסי' תק"ס ותקנו להניח אפר וכו' וכן ברינוס בעיר לנדא מניח מהר"ר שלמה שפירא זצ"ל אפר על ראשו שעשה הברכה שלי עם מהר"ר ליווא לנדא זצ"ל. הג' באשי' עטרות חתנים שקורין לנו בל"א מותר לכלה לישא אותה עד שעת החופה, אבל שאר הבתולות, להן מותר לישא אותן כל השבת. וכן מצאתי בא"ח בסי' תק"ס וז"ל: ושאר אדם חוץ מחתן וכלה מותרים בכל. +מי שמתענה בכל יום קודם ר"ה, אין צריך להמתין עד הלילה, אלא עד שיוצא מב"ה. אפילו אם אכל יום אחד כמו שרגילין העולם1 בט"ו באב. שלא להתענות יום אחד. אבל הוא עצמו המתין עד הלילה, כיון שאינו מתענה כל הימים, רק התחיל עם הקהל, וב' וה'. אבל בעשר' ימי תשובה אכל אחר יציאת ב"ה, כיון שהוא מתענה רוב ימים. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ב וז"ל: מי שרגיל להתענות עי"ת אין צריך להתענות עד צאת הככבים וכו'. +העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, אמר מ"ו טעמו, כיון דתלי טעמא שאין רגילות לקבלם בתפלה1 כדי שלא יהא עליהם כנדר שאם יראה להם אונס שלא יוכלו להתענות שלא יצטרכו להתרה, ועי' בתה"ד סי' קמ"ו. אבל המתענה רק מקצת צריך ג"כ לקבלם בתפלה אז אין חלוק2 דמקובלים ועומדים מכח מנהגם. הרואה חלום וגמר בלבו להתענות אפילו ביום, ואח"כ מתחרט צריך להתענות, משום דכתיב כל נדיב לב עולות3 דבהא לא מהני טעמא דצערא קבלו עלייהו לחוד, ועי' תה"ד שם סי' קמ"ו. וכ"ש אם גמר בלבו בלילה להתענות, אפילו לא הוציא בשפתיו צריך להתענות. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ג וז"ל: אמר ר"ת דהוי שפיר קבלה אע"פ שלא הוציא משפתים וכו'. אבל אם עשה תנאי כל מה שאמר בלבו יהא בטל זה מועיל, ואפילו באמצע השנה. [וכן מצאתי ביו"ד בסי' רי"א וז"ל: מי שהתנה וא' כל נדרי' שאדור עד זמן פלוני וכו']. וזכורני שאמר בפתיחה דשחרנוך4 דברי הימים ב' כ"ט, ל"א, ועי' שבועות כ"ו ע"ב וברש"י שם ד"ה תרומה וקדשים. שני גוליירים מפרש"י במס' סנהדרין שני שוטרים. ויחיד יאמר ענינו בש"ת כשבא לאל תשיבנו, קודם שיתחיל לומר כי אתה שומע תפלת עמך יאמר ענינו כלו. וחותם בא"י העונה בעת צרה. ומתחיל רצה או יאמר מקצת מענינו עד ואני אשמע. ומתחיל כי אתה שומע וחותם בא"י שומע תפלה, וכן עיקר. וכן מצאתי בתו' פ"ק דתענית5 סי' נ"א בסדר ימי הסליחות דפוס פראג תקצ"ו. וז"ל: ואין יחיד קובע ברכה לעצמו וכו'[ויחיד ששכח ענינו אפילו בת"צ אם עקר רגלו אינו חוזר. ואם נזכר קודם שעקר רגליו יאמר ענינו באלהי נצור, קודם יהיו לרצון עד ומציל בכל עת צרה וצוקה בלא חתימה. וכן מצאתי בא"ח בס' תקס"ה]. + +Daf 114 + +ויחיד יכול לומר י"ג מדות עם נגינותיו בתענית, שאינו אלא כקורא בתורה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ה ואיני יודע מה חשש יש בדבר וכו', אבל מדקדק1 י"ג ע"ב ד"ה אלא אמר. מדתנן התם הקונה שני אילנות בפ' המוכר את הספינה2 עי' תה"ד סי' ח'. משום דמיחזא כשיקרא. משמע דאי לא מיחזא כשיקרא היה מותר לקרות אבכורים, וה"ה נמי הכא. +מעשה שדילג ש"ץ ענינו ונזכר קודם שבא לש"ת. וצוה לומר ענינו בש"ת במקום שפי' לעיל, כן כתוב הג' במיימוני בפי' בהלכות תפלה. וכן הורה רבו מהר"ר אהרן זצק"ל, אע"ג דכתוב בסמ"ק אמצעיות אין להן סדר. +עליכם החיים ושלום לאהו' הנ"ר זעקל ובנו הח"ר מושמן י"ץ. אשר שאלת על המילה שאירע ביום התעניות שני וחמישי. דעו כי כך המנהג, מבקשים אם יש עשרה בקהל שרוצים להתענות, ואם לא ימצאו עשרה מחזרים אחר שבעה. ואם לאו לכה"פ יהיו ג' עם הש"ץ שיתענו, ואז מתפללים ענינו וקוראים ויחל ואומרים סליחות וידוי כבשאר תעניות. אך והוא רחום ותחנון אין אומרים. ואין נפקותא בדבר אם קורא בשחרית בפ' ויחל לכהן שאינו מתענה, כי במקצת מקומות קורין בפ' היום, וכל מי שנקרא אינו קורא וסלחת עם הצבור אלא עם החזן וה"ה שאר פסוקי'. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"א וז"ל: ומ"מ גם העולה אם יודע לקרות יקרא בנחת עם הש"ץ וכו' ע"ש. [וזכורני פ"א אכלתי אגוז קטנה בשוגג בי' בטבת ואין ידוע לי אם הייתי בר מצוה אם לא. ושאלתי את פי מהר"י וויילא זצ"ל, ואמר צריך אתה להשלים, אבל אינך צריך להתענות תענית אחר. וכן מצאתי בא"ח בסי' תקס"ח וכן כתוב בספרו1 פ"ב ע"א וברשב"ם שם ד"ה מכדי. אם אכל יותר מכזית בי"ז בתמוז]. +מי שנדר להתענות בעת צרה שנה אחת ב' וה', ואירע לו אונס כגון שהלך היום וצריך לילך גם למחר בב' או בה' דרך רחוקה אז מותר לו ללות התענית ופורע למחר או לשבוע אחרת. [וכתב בספרו1 תה"ד סי' קנ"ו. ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט2 עי' תה"ד סי' רע"ה. משהוא רגיל]. פ"א היה לאחד חולי קדחת ל"ע, ונשאל לו שיש לו רפואה להתענות ביום ו' שהוא3 יותר. הראשון לקדחתו, והיה אותו יום4 הששי. ר"ח. ואמר הגאון ז"ל אם הוא סבור בדעתו שיש לו רפואה יכול להתענות אפילו בר"ח כמו שמתענה ת"ח בשבת. אבל אמר שהיה לו גם הקדחת ל"ע ולא הייתי מתענה אפילו ביום ו' שאין בו ר"ח אע"פ שהוא יום (ו') ראשון לקדחתו ל"ע. +פ"א בקשתי ממנו להתיר לי לאכול בסליחות, כדי שאוכל ללמוד כמו בשאר ימים. ואמר גם הקדמונים יודעים זה הטעם, מ"מ תקנו להתענות בסליחות, אע"פ שאינם יכולים ללמוד כמו בשאר ימות השנה, ולכן אינני מתיר. והתיר ליקח מעט מים בפיו בע"מ שיפלוט בשחרית כשמתענה בה"ב כדי לנקות השניים ופיו. מצאתי בא"ח בסי' תקס"ז השרוי בתענית יכול לטעום כו' ע"ש. [כתוב בספרו1 ו'. מי שרגיל להדיח פיו בכל בקר [שרי] למיעבד הכי ביום תעניתו, אבל בת"צ לא כשר למיעבד הכי]. והיכא שנפל י"ה ביום ה' ואינו יכול להתענות ב' וג' יתענה בג' משום דמסייע עם הקהל. פ"א היה נדחה י"ז בתמוז ואמר שאין צריך להמתין עם התענית עד הלילה, כשאר ת"צ, כיון שנדחה. [ועיין לעיל בריש הלכות שבת]. שמעתי כמדומה לי מאחד מן התלמידים שכתב במרדכי בי"ה2 תה"ד סי' קנ"ח. החסידים נוהגים להתענות ב'3 יומא סי' תשכ"ג ובבגדי ישע שם סק"ב. ימים קודם ר"ה, וכן נמצא במרדכי רינוס בפ"ק דביצה. + +Daf 115 + +ונוהג לומר כשמתפלל לפני התיבה: מרן דלא נהדר ריקן לבסוף, אבל אינו חש על אחרים איך אמרו. ואין החזן צ"ל מה שכפל הקהל. העתקתי מהאגודה ממסכת יומא ואין ש"ץ מחזיר הודו וכו'. וזכורני כשקובע זה היום קרא השמש כל הקהל מב"ה לחצר ב"ה, אפילו בחורים אפילו מלמדים ואמר להם אתם שמעתם איך שיאמרו הגוים בשאר ארצות מחמת שזה השנה שנה ג' שהולכים לרום הי"ז יצילנו1 ד'. אם אתם רוצים לקבל עליכם זה התענית, אולי ירחם עלינו הי"ז! ואמרו כל העם נעשה, לבך פרנס אחד אמר שאינו יכול להתענות, מחמת שיש לו כ"כ כאב שניים או עיניים, אבל רוצה לתן מעות לצדקה. ואמר הגאון לתן מעות לצדקה גם הוא טוב, ולא היה שום זקן באושטריך שזוכר מה שהיה קודם נ' שנה ביובל שלפניו. אבל עתה היה רשע בקצת מקומות מחמת שהכומרים היו דורשים לע"ז, ובקצת מקומות היו מבטלים הרבית, אבל ש"ל אינו נעשה שום היזק לישראל בגופו מחמת זה. וכשהיו תפוסים בפייערן ונעשו גירושים בע"ה, עשה הגאון ז"ל גם יום אחד, [כמו שכתב בסדר היום הזה], והי"ז ישלח לנו משיח במהרה בימינו בקרוב. +וזה סדר היום וישכימו לב"ה ביוהכ"פ, ויעמוד ש"ץ בהשכמה, ויארי��ו בסלח לנו לומר פתיחה1 עי' רי"א צד קפ"א וגידעמאן צד קנ"ב. עם ה' השני' הארוכ', סליחות אני יום אירא, אויתיך קויתיך, אין כמדת בשר, איה כל נפלאותיך, איה קנאתיך, אך בך מקוה ישראל, רבת צררוני, אלהים אל דמי לדמי, שלישי' אלהים אין בלתך, שלמונית תוחלת ישראל, פזמון חנינו ה' חנינו, עקידה איתן למד דעת טרם ידעוך, זכור ברית, חטאנו, אל נא רפא נא. ודוי דרב סעדיה, וידלוג מה ששייך לר"ה. ג"פ ודוי אשמנו, ויסיימו כמו בזכור ברית עד ואל יעכב כו'. והיחידים כשהם מתפללים קודם הש"ץ, יאמרו אחר התפלה ודוי ע"ח כמו ביוהכ"פ. ויאמרו אבינו הש"ץ והקהל. וידלגו מה ששייך לר"ה ויוהכ"פ. וכשנופלין בתחנון יאמרו מחי ומסי, תחנון, מקוה ישראל2 וזה סימנם בסדר ימי הסליחות הנ"ל: ע"ח, י"ח, ז', ט"ו, י"ב, ו', סליחה ליום השביעי כמנהג פוזנא, קי"ז, מ"ו, נ"ו, כ"ג, וסליחה לתחלואי ילדים שנאמרה בשובבי"ם ת"ת. וכו' כמו באשמורת בסליחות. ויקראו ג' בתורה בפ' ויחל. ואחר יציאה מב"ה ישבו טובי הקהל לדקדק אם יש מכשולות או עבירה בקהל לבטל ולתקן אותן. וילכו לבית הקברות מקצת הקהל ולא כלם שלא יתמהו הגוים. במנחה יקראו בתורה בפ' ויחל ויפטירו במלכים מויעמוד שלמה עד ויהי ככלות שלמה3 שם סי' פ"ז. ובסלח לנו יאמר ש"ץ ג' ויעבור4 מלכים א', ח', כ"ב עד נ"ג. תערוג אליך, אם אמרי אשכח' מרי שיחי, פזמון יחביאנו צל ידו. ויתנו צדקה, כל הקהל יתנו הגולגול' כמו בתענית אסתר. ומי שיש לו ק' ליטרא במס ויותר עד אלף ליטרא יתן מותר על הגולגולת ב' גדולים וכו'. +יתענו כל אותן שהתחילו להתענות. ועוברות ומניקות לא יתענו אם ירצו, רק לא יאכלו דבר חם ושום בשר. וכן דין חולים שאין בו סכנה. ויולדת תוך ז' לא ימנעו מכלום. וראיתי שהש"ץ מתעטף במנחה, וזכורני שא' ההפטרה בניגון הפטרות ט"ב, זהו סדר היום שסדר הגאון זצ"ל. + +Daf 116 + +והיה מתענה ט' בניסן על אמו שהיתה קדושה בגזירת אושטריך בווינא הי"ד. והתפיסה התחיל [התחילה] י' בסיון, והפרט מהגזירה ט' בניסן.1 וסימנים שם: י', ט"ז, י"ז. וזכורני כשחל בשבת יום שמת בו אבי ז"ל, ואכלתי אותו שבת עם הגאון זצ"ל כמו שאני רגיל לאכול עמו כל שבתות, ולא עשיתי שום שינוי. וזכורני שהמנהג באושטריך בשנת העבור מתענין ח' תעניות, ומתחילים פ' שמות ביום ה', ואח"כ בכל יום ה' עד פ' תצוה. וסמן לאלו התעניות שובבי"ם ת"ת [שהם ר"ת מן הסדר שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה]. ובכל שנת העבור הרב והקהל מקבלים אלו התעניות בחצר ב"ה בשבת ויחי. ומתנה אם בא יו"ט ביום ה' שיתענו ביום ב' קודם יום ה', ומלמד שיש לו ו' שעות אין צריך להתענות, והרבה תנאים כאלו. וזכורני שהוא מתענה ביומי דשובבי"ם ת"ת אע"ג שיכול לתן ד' פשיטים לצדקה, והוי פטור להתענות בע"מ שאכל צונן בלא בשר. +וזכורני באחד מימי דשובבי"ם בשחרית, מת מן הבחורים בחור אחד חשוב בע"ה, ושמו הח"ר יעקב ריינר ז"ל. ולא היה פוסק ל' יום בשנה תמימה או יותר בק"ק דניאושטט וישוב שלה, [שלא מת אחד] בע"ה, עד שנשים חשובות ואנשים וילדים ובנו והוא עצמו ושאי' מהר"א ס"ל ז"ל הניחו חיים לכל ישראל. ואמר בו ביום [שמת הבחור דלעיל] שיתענו כל הבחורים, משום דאמרי' ידאגו כל החבורה וכו'1 עי' רי"א צד קל"ג והדין עמו ודלא כהח' גידעמאנן בספרו צד כ"ד וכפי הנראה שגה ברואה שהתפיסה התחילה י' בסיון והיו אסירי עני וברזל עד אשר שפכו דמם כמים על קדושת השם בט' בניסן, ואותו היום הי' לבעל תה"ד לתענית קבוע על פטירת אמו. ובפירוש אתמר בתה"ד סי' רמ"א: ותו ידעי' עובדא מגולה ומפורסמת בעו"ה בתפיסה ובגזירת אושטרייך שהיתה ביום י' סיון שנת ק"ף לפרט עד קפ"א ט' ניסן וכו'. ובערב אמר להבחורים שמעו לחזן כשמתפלל ענינו. +זו התפלה תיקן הגאון זצ"ל1 שבת ק"ו ע"א. כשרוצה להתפלל בבית החיים: צדיקים2 ככתבה ובלשונה בס' מעבר יבק, וויען, תרט"ז, ד' ע"א ע"ב וכו'. יסודי עולם! יהי רצון שתהא מנוחתכם כבוד, וזכות תלמוד תורתכם ומעשיכם הטובים יעמוד לי ולביתי ולכל הנלוים אלי ולכל בית ישראל. י"ר מלפני אלהי הרחמים והסליחות מלך על כל הארץ, שיתגוללו רחמיו וחסדיו המרובים על מדותיו, שנזכר ונכתב בזה ראש השנה (לימי התשובה: שנזכר באלה ימי התשובה לסליחה כו', ולערב יוהכ"פ יאמר: שנכתב ונחתם בזה יוהכ"פ) לסליחה למחילה ולכפרה על כל חטאתינו, עונותינו ופשעינו ולשנה טובה ומתוקנת לחיים טובים ולשלום, ולפרנסה וכלכלה, ולשנת גאולה וישועה ושנת ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו, ושנת רוח והצלה, ושנת השקט ומנוחה מכל דאגה ובהלה, מכל שמד ותקלה וגזירה רעה, ושנזכה לזרע חיים וקיימים העוסקים בתורה ובמ"ט. ושנזכה לעושר ולכבוד, ואל ישלוט בנו שטן ויצר הרע. ונמצא חן ושכל טוב בעיניך הקב"ה ובעיני כל רואינו, על כל זאת שבקשתי לפניך אלהי ישראל, אדון כל העולמים העתר לי למען רחמיך וחסדיך המרובים, ולמען זכות הצדיקים (ליחיד: הצדיק הזה) האלה, וזכות כל צדיקי עולם, ואל תשיבנו ריקם מלפניך. +מי שנוהג להתענות בכל ערב ר"ח, מתענה בערב ר"ח אייר אע"ג דעדיין ניסן הוא. פ"א רוצה אשה להתענות ב' ימים וב' לילות [רצופים], ושכחה ושתתה הבדלה, אפ"ה היתה משלמת התעניות, ואינה צריכה לשלם תענית אחרי'. מי1 נ"ב: ליחיד: צדיק יסוד עולם יה"ר שתהא מנוחתך כבוד וזכות תלמוד תורתך ומעשיך הטובים יעמוד לי וכו', ע"כ. שמתחיל להתענות בשבת ג' ימים רצופים, מבדיל במוצאי שבת עם אחרים, ואחרים שותים. וזה מצוה מן המובחר או מבדיל בשבת גופיה סמוך לחשיכה ושותה בעצמו, או מבדיל בליל ד'. אבל מי שמתענה ב' ימים מבדיל בליל ג' אם ירצה בלי גמגום. ומתפלל ענינו בכל ג' מנחה2 עי' תה"ד סי' קנ"ד. ולא בשחרית. + +Daf 117 + +בשנה אחת הוה י' בטבת ביום ו' והיה מתפלל מנחה. ואח"כ מברך ז' ברכות לחתן, ונתן לקטן לשתות כמו שכתבו התוס' בסוף פ' בכל מערבין1 עי' פסקים וכתבים סי' ק"פ. בדבור דילמא אתי למיסרך ודלא כמרדכי. וכן אם אירע מילה בי"ה צוה לתן הכוס לתינוק. וזכורני שצוה לתקן נרות שלו השייכים לי"ה קודם ר"ה. והיה מניחם במקום שרגיל לבא שם על הקרש בתוך בגד לבן, והיו הנרות מגולים קצת למטה, ובערב יוהכ"פ שולח אותם לב"ה. ואין אמר זמירות אפילו בשבת שלפני ר"ה, לשנה אחרת אמר זמירות בנחת. +וזה דרש הגאון מוהר"ר איסרלין יצ"ו. והיה כי תבא (וישבתם) וישב בה וגו' פירש"י מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו וחלקו. ולמה לא נתחייבו עד שחילקו? מ"ת דגזירת הכתוב היא, מ"מ רשות הוא לומר טעמא. וי"ל דבמצות בכורים הוי טורח גדול. משום תאינה אחת או י' צריך לפעמים לילך ג' פרסאות עד שהביא לבהמ"ק, ואעפ"כ לא הוי קרבן, כי הכהן היה אוכלן. לכך המתין הקב"ה עד שיהיה להן מנוח, ולכך נמי היה קורא ע"ז המעשה1 ד' מ' ע"ב. וצריך לעמוד בעזרה יותר משאר מצות כדי להפיס דעתם, שלא יאמרו בחנם הלכנו לכאן. ד"א לכך קורא על הבכורים, משום דהוה ראשית המצוה שנתן מן התבואה, וכל ראשית הוא העיקר הן לדבר מצוה הן לדבר עבירה. ולכך קורא על הבכורים ארמי אובד אבי, פירש"י לבן, וגם התרגום פי' לבן. ואין לפרש ארמי אובד אבי לבן הרג ליעקב, אלא הכי פי' לשון אבד, כמו תעיתי כשה אובד דהוי כמתעתע. יעקב הוא התחיל לגרום שיעקב ירד מצרימה. משום דלכתחלה היה עובד ברחל ולא היה בדעתו ליקח לאה והוה י"ב שבטים מחד אשה. ולא הוה יוסף נמכר למצרים, משום דעיקר שנאה [השנאה] באה משום דהוה מד' אמהות. וגם לבן אעפ"י שהוא רשע מ"מ אמר ליעקב לא [יעשה] כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה, ויעקב לא השיב לו תשובה אלא ע"כ הדין עם לבן. +כל מי שהוא ראשית צריך לאקדומי למצוה, ולכן קורא אבכורים שהוא ראשית המצוה שעושין בתבואה. וכן לעניין עבירה מי שהתחיל הוא עיקר. וראייה לכך סמך פ' עמלק לוהיה כי תבא, כי עמלק ראשית גוים עמלק וגו'. וכן פירש"י1 המצוה. משל לאמבטי רותחת וכו', וגם אמר אם מתחיל דבר כשורה ובהכשר הכל הולך כסדר, ולכך אנו מכבדים המביאים בכורים ובעלי אומניות עומדין בפניהם ולא בפני ת"ח. וגם בני ירושלם יוצאין לקראתן ואומרים אחינו בואכם לשלום, הכל כדי חבוב המצוה וכדי שיבואו לשנה האחרת, וכדי להתחיל בבכורים. ואח"כ תרומה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני,2 דברים כ"ה, י"ח. מעתה הולך הכל כסדר, אם מתחיל בתחלה יפה. ומזה הסברות אנו נוהגים להתחיל בגדול העיר לעמוד להתפלל בתחלה כדי שהולך כסדר. אבל אני שמעתי ממוהר"ר שלמה שפירא זצ"ל [שדרש] מי שמתפלל ימים נוראים ולא מתפלל סליחות דמי למי שרוצה לילך לפני מלך ויש לו מפתח הפנימי ואין לו מפתח החיצון. ולכך סברא להתפלל סליחות מי שמתפלל ימים נוראים, וממילא מתחיל בגדול. + +Daf 118 + +כשחל ר"ה ביום ה' נוהגין לעמוד סליחות ביום ראשון שלפניו, משום דצריכין ג' ימים להכנה. מ"ת, עמוד ביום ב' דהוי נמי ג' ימים לפני ר"ה, וי"ל לעולם עומדין ביום ראשון, משום שהוא סמוך לשבת. ונהג כל אדם ללמוד בשבת, וכן הוה בימיו, משום דאין לאדם עסקים, וגם יש לו פנאי ללמוד, והביא משל. כשבאו ישראל לא"י רוצה תורה לחגור שק משום כשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה, והיו לומדים תורה, אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו, [ואינם לומדים תורה]. אמר הקב"ה משל לשתי אחיות ואחת לוקח [לוקחה] לאיש ואין לה בת זוגה כו' כך השיב הקב"ה יש לך בת זוגו ושבת שמו, ובשבת הם פנויים ממלאכה והוי לומדים תורה. לכך טוב להתחיל ביום א', כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת ענג שבת, ואמרינן1 ואח"כ מעשר עני. אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה. +ודרש מהר"ר שלמה שפירא זצ"ל שטוב שילמוד בשבת, משום שיש לו נשמה יתרה. אפילו ע"ה שאינו יודע לקרוא בספר, מ"מ טוב הוא שיראה בספר, משום דבאותה שעה לא חטא, וגם המחשבה מצטרפת למעשה. וכן מצאתי בפ"ק דע"ז1 שבת ד' ל' ע"ב. ואמר רבא ליגמר2 ד' י"ט ע"א. אינש אע"ג דמשכח, לגרוס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר, משום שנאמר (תהלים קי"ט) גרסה נפשי לתאה [לתאבה], ולא כת' טחנה נפשי. +וכל אדם יעשה תשובה. וילך לב"ה באימה וביראה. אע"פ שאין לבו כ"כ בחרטה כמו שילך, מ"מ טוב הוא שאינו הולך בקלות ראש, כדי שתהא אינו נראה לבריות שהוא כופר בפרהסיא. וכשאדם מבטל התמיד1 עי' בדקדוקי סופרים שם. אל ילכו אחרים חוץ לב"ה ויאמרו הקלון תולה בצואר בעלי המחלקות משום דנראה דב"ה הוה עליהם למשא. ודמי ממש [לעבד שצוה לו] אדונו לעשות שליחותו. ואם יבא עליו עכוב בקל יחזור ולא עושה כלום שליחותו, זה אינו נקרא עבד נאמן [כהזה2 מחמת אנשים דלא צייתי דינא, עי' בד"מ סי' נ"ד סק"א. ההולך מב"ה ואינו עושה פשרה או שלום בין בעלי המחלוקת]. ואם רצו הקהל לעשות תקנה למסים או כל צורכי הקהלה, והאחד אמר איני רוצה לעשות תקנה נקרא חוטא ומחטיא3 כך זה. וכשאדם עשה תשובה אל יהרהר אחר הקב"ה כשאינו בא חפציו, ואל יחרט על המצות שעשה. [מצאתי בתוס' פ"ק דפסחים4 כי כל המונע רבים מלעשות מצוה נקרא חוטא ומחטיא.: וז"ל שיזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור, והא דתני אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס, היינו בה"ג, שאם לא תבא לו אותה טובה שהוא מצפה הוא תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהה ומתחרט ה"ז צדיק גמור. וכן משמע בריש מס' ר"ה5 ח' ע"ב ד"ה שיזכה. ובפ"ק דב"ב]6 ד' ע"א. +ושמעתי שדרש הגאון מהר"י וויילא ז"ל שטוב לאכול בצנעא בסליחות באותן ימים שאינו בתענית וכן אמר מהר"ר איסרלין זצ"ל. ושמעתי שמהרר"י וויילא זצ"ל דרש שאין נכון לשחוק בימי התשובה. כי השחוק מבלבל הדעה מלשוב לה', ובאותו זמן צריך אדם לדקדק במעשיו. אבל בזמן הסוכות, אם רוצה אדם לשחוק ישחוק בסוכה, וכל אדם יעשה צדקה, וגם יסייע ללומדי תורה. והביא משל משתי רחילות בפ"ק דגי'1 י' ע"ב. והביא משל מרבא (שהביא) [שהביאה] לו אחותו יין ותרנגול, עיין בכתובות בפ' מציאת האשה2 גיטין ד' ז' ע"א.. +ואמר שיתפלל כל אדם שיבאו אליו עניים הגונים, ואם לא באו אליו עניים באו אליו מסים ודברים אחרים. ואמר ששמע ממה"ר שלום ז"ל מה שהתורה מקוימת באשכנז יותר מבשאר ארצות, אתי מכח שלוקחים רבית מן הגוים ואינם צריכין לעשות מלאכה, ומכח זה יש להם פנאי ללמוד תורה. ומי שאינו לומד מסייע ללומדי תורה מן הריוח. ואמר מה שעתה הגוים עומדים על הרבית לבטלו, בא מכח שאינם מסייעים ללומדי תורה, כי נס בתוך נס שהגוים מרצים ליקח רבית, אלא ודאי מאת השם הוא. אבל השתא מדת הדין מקטרגת, וגם הוא בכלל אשר לא יקים את התורה וגו' פי' שאינו מסייע ללומדיה הן (בפרקמטיה) [בפרקמטיא] הן בנתינה. ד"א אשר לא יקים פי' החזנים שאינם מגביהים כדין הס"ת לאחר הקריאה. ומה שאדם אינו נותן צדקה בא מחמת שני דברים, האחד שהוא אדם אכזר ואינו רוצה לתן. ואם הוא רחמן מרחם על עצמו תחלה, ואינו נותן לאחרים, אבל טוב הוא מן הראשון. וטוב להכניס אורחים, וראיה מאחאב מלך ישראל, [מצאתי בחלק1 ס"ז ע"ב. אחאב וותרן בממונו היה ומתוך שהיה (נהנה) [מהנה] ת"ח מנכסיו כיפרו לו מחצה]. + +Daf 119 + +ובתפלה כל אדם יכוון בהשמות וזה פי' הכוונה מי"ג מדות. ה' פי' רחום קודם שיחטא, כגון מצות ציצית, שאינו חייב לעשות מלבוש של ארבע כנפות מ"מ עבירה היא, שצריך להדר אחר המצוה. עיין במעשה דרב קטינא1 ק"ב ע"ב. ה' רחום לאחר שעשה עבירה וישוב, אל רחום בעת צרה, והוא לשון גבורה. וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני. רחום שהוא מרחם על כל הבריות כאדם המרחם על הבהמה, אבל אינו דומה לאדם אלא כדי לשבר את האזן. חנון רחום בשעת התפלה, ארך אפים, מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה. משל לאדם מי שיש לו חוטם ארוך אינו נח לכעוס, כי העשן אינו עולה במהרה, גם אפים לשון חוטם. ורב חסד שעושה חסד, שאינו חושב שלש עבירות הראשונות שאדם עושה. ואמת, על דברי נביאים מה שאומרים טובה, אבל פרענות אפשר לבטל ע"י תשובה וראיה מיונה. +נצר חסד לאלפים נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פרעניות, כמו שפי' רש"י בכי תשא. נשא עון אם עונות וזכיות שוים ח"ו נשא עונות למעלה מעתה הוי הזכיות כבדים. ועון פי' אלו הזדונות עונות להנאתו כגון גזל. ופשע אלו (המורדים) המרדים שאדם עושה להכעיס, כגון דולק נר בשבת. וחטא' אלו השגגות, ובגמ'1 מנחות ד' מ"א ע"א. מפרש למה תנא שגגות לבסוף. ונקה לפי פשוטו, וכן יהי רצון, כן הגי' באשי' במס' ר"ה2 יומא ד' ל"ו ע"ב. אבל מי שאינו יכול לכוין כל זה יאמר לכה"פ באימה וביראה וברעדה, וראי' הקב"ה מתעטף בטלית3 פ"א סי' ה' ועי' בשל"ה ד' נ"ט ע"ב וכו'. וזכורני שקראתי לפניו הפי' מי"ג מדות כמו שהוא דריש בב"ה, כמו האשי'. וא"ל כתוב נמי הגירסא מהמרדכי וז"ל, ורב חסד פי' ח"ו אם עונות וזכיות שוים אז עושה רב חסד ודן לפי הזכיות. נשא עון ג' עונות ראשונות וג' פשעים ראשונים וג' חטאים ראשונים. ונקה לפי פשוטו, וכן יהי רצון. ע"כ דרשה אחת. +והיה כי תבא וירשתה וישבת, פי' רש"י מגיד שלא נתחייבו עד שכבשו וחלקו כו', ותימא מנ"ל לרש"י עד שחלקו, תאמר מיד כשישבו היו חייבים בבכורים? וי"ל כיון שכתוב וישבת בה משמע עד שחילקו, ד"א אם תרצה שתקיים וישבת בארץ תן בכורים מהז' מינים. ד"א הז' מינים כנגד ז' עברות הכתובים בפרקי אבות1 ר"ה י"ז ע"ב.. + +Daf 120 + +[אתחיל לכתוב סימני הדרשה, השם ית' וית' יתן לנו תורה מורשה]. תשובה, חטה מלשכון תחטאני באזוב, וחטא את הבית וטהר. עיקר תשובה [התשובה] לשוב מדרך הרע, מודה ועוזב, ולא שק ותענית גורמים. וחטה רומזת שיהפך מאודם ללובן, שע"י טחינה נהפכת משחמתית לסלת נקייה. גיהנם, שעורה מלשון ושעירים ירקדו שם, ולא יזבחו לשעירים. כל יורדי גיהנם עולים חוץ מן הבא על הגויה1 פ"ה מ"ח. שהיא דומה לבהמה, ושעורים מאכל בהמה. בית המקדש, גפן מלשון הביאני אל בית היין, והוא בית תפלה, כי ביתי בית תפלה, עיקר תפלה על דרך הסוד ליודעים, וגם יכוין בעיקר בשבחות ובשירות של מקום ב"ה. יין רומז לזה נכנס יין יצא סוד, ואין אומרים שירה אלא על היין. גן עדן, תאנה כמ"ד עץ הדעת שבתוך הגן תאנה היה2 ב"מ נ"ח ע"ב חוץ משלשה ואלו הן הבא על אשת איש וכו', ועל הגוי' לא נאמרה ולא נשנה בשום מקום, כדמוכח בתוס' שם ד"ה חוץ. אמנם כוונתו למאי דאמרי' בעירובין ד' י"ט ע"א ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו בר מישראל שבא על בת עכו"ם וכו'. והרוצה להיות זוכה לג"ע יהא זהיר בעונו ומעדן שבת שהוא מעין עוה"ב ויהא מכתף ועייל, מכתף רמז לתאנה שאין לקיטתו כאחד. +כסא הכבוד, רמון מלשון רמה, כמו כסא כבוד מרום מראשון, פעמון ורמון ונשמע קולו בבואו אל הקדש. וכן החיות ישוררו לעמת כסא, והוא רומז למלכות וגדולה. כסאו כשמש, על כסא דוד וממלכתו, עיקר הצלחה הגדולה יברח ממנו אז מחזרת אחריו כמו שהוא מאוחר לברכה, לפי מדרש ארץ ארץ1 ברכות מ' ע"א. וזכה צורתו לכנס לפנים. +זית שמן, שמו של משיח, טוב שם משמן טוב ריחו נודף גם הוא ידין בהריחו. כל מקום ששמן מצוי שם חכמים מצוים, תקוע אלפ' לשמן1 שם ד' מ"א ע"א. ויקח יואב אשה חכמה מתקוע. איזה חכם הרואה את הנולד, ��פילו במילי דעלמא כ"ש ביראת חטא, כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' וגו', בכלל זה שלא יאמר לעולם בוצינא טב מקרא2 מנחות ד' פ"ה ע"ב. דבש, תורה מתוקה מדבש, דבש וחלב תחת לשונך, שקולה כנגד כלם, שהרי התמרים הם רביעי לז' המינין, לפי מדרש ארץ ארץ, ונמצא ג' מימין וג' משמאל, והן באמצע. עיקר תורה, שאינו מגיס דעתו ומתייהר. סימן לגסות הרוח עניות של תורה3 סוכה נ"ו ע"ב. תמרים לא מפנקן4 קידושין מ"ט ע"ב. בכלל זה שלא ישחק בעצמו. +נחזור לתשובה, מר"ח אלול ואילך יתחיל בזריזות ובזהירות, כי אז ל' יום קודם יום הדין, זמן ב"ד ל' יום1 כתובות ד' י' ע"ב. ותוקעים כדי להזהיר בתשובה לבקש זכיותיו ליום הדין. אלול מלשון ויאללון תרגום של ויתורו2 ב"מ קי"ח ע"א. ע"כ סימני הדרשה. ומעתה אפרש מה שיש בידי לפרש בע"ה. ז' דברים ברא הקב"ה קודם שברא את עולמו, [בריש פ' מקום שנהגו3 במדבר י"ג, ב'. מצאתי והתניא שבעה דברים], ואלו הן תשובה וגיהנם ובית המקדש וג"ע וכסא הכבוד ושמו של משיח והתורה. [וק"ל הפייט ביום שני של שבועות חשיב אבות העולם קדמו למוסדי ארץ א"כ הוי ח'? ונ"ל הפייט היה מקובל], וכנגדם ברא ז' דברים שהם שבח הארץ ושיבח בה א"י שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה וכו', ואלו ז' דברים שקדמו לעולם כלם רמוזים מזה הפסוק. חטה רמז על התשובה כגון חטה שהיא אדומה במראית ואחר טחינה נעשית קמח לבן, כעין זה בתחלה קודם שיעשה תשובה דומה לאדמומית כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כשיעשה תשובה. כעין חטה שנטחנה ותהיה כתושה ונהפך ללבן, כן יהפוך עצמו כל אדם ויעשה [כהאי גוונא] תשובה. וע"כ רמוז ג"כ מן החטה שהיא לשון חטוי וטוהר, שיטהר עצמו ורעיוניו ויעשה תשובה שלמה. ועיקר התשובה לשוב מדרכו הרע עזיבה גמורה שלא ישוב אחר תשובה למעשיו הרעים אשר עשה ויתחרט עליה', ויהיו לעיניו תמיד לבלתי עשות' שוב עוד. + +Daf 121 + +שעורה, רמוז לגיהנם שהוא מלשון שעירים ושדים, שנאמר1 נ"ד ע"א. ושעירים ירקדו שם, וכן2 ישעיה י"ג, כ"א. לא יזבחו עוד לשעירים. ובמקום שהשדים מצויים והמזיקים הוא הגיהנם. ומי שאינו שב יפול שם, והרוצה להיות נשמר מן הגיהנם יהא נזהר מלטמא עצמו, ולזנות עם הגויות הטמאות, כי מאד קשה שיהא ניצל מן הגיהנם המטמא עצמו עם הגויות. וע"כ הוא רומז מן השעורה לפי שהוא מאכל בהמה, והשוכב עם הגויה כאלו שוכב עם הבהמה שהם נדמו לבהמה שנא' (בראשית)3 ויקרא י"ז, ז'. שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. וע"כ השעורה היא מנחת הסוטה, לפי שעשתה מעשה בהמה תהא קרבנה ממאכל בהמה4 כ"ב ה'.. +גפן, רמז לבית המקדש שנאמר (שה"ש)1 סוטה י"ד ע"א. הביאני אל בית היין, כי ביתי בית תפלה. ועיקר התפלה שיכוין להאריך בשבחו של מקום, ואין נכון להאריך כ"כ כששואל צרכיו ויקצר בשבחו של הקב"ה. ומאן דהו שהוא מקובל יכוין תפלתו לשמות היוצאים מן התפלה, ולאיזה מדה היא רמוזה זהו עיקר התפלה. אבל שאר העם שאינם מקובלים ובעלי הסוד, יוצאים ג"כ בכוונתם בפשט התפלה. אבל העיקר כוונה, שהתפלה עשוייה ומתוקנת עפ"י הסוד, כמו שנאמר לעיל הביאני אל בית היין כמו שאמר נכנס יין יצא סוד רומז לסוד התפלה. וע"ז אמרו רז"ל2 ב', ד'. שאין אומרים שירה אלא על היין ז"ל עפ"י הסוד בכוונתם. +תאנה, רומז לג"ע כמ"ד פרי שאכל אדם הראשון תאנה היה, שנאמ' (בראשית)1 ברכות ל"ה ע"א. ויתפרו עלי תאנה. והרוצה להיות זוכה לתענוג ג"ע יתענג בשבת. וע"כ נמשל תענוגי שבת לתאנה, לפי שהיא דומה בבישולה שאינה מתבשלת פירותיה כלם בב"א, אלא היום מעט ולמחר מעט. כעין זה צריכין לעשות צרכי שבת, ולתקן תענוגיו שילך כ"פ לשוק בע"ש לקנות צרכי שבת, שזהו נכון יותר מלקנות בב"א, כל הצורך לשבת. משום שכשהוא מרבה לקנות הרבה פעמים, הוא קונה ומרבה יותר בתענוגים, או שמא ימצא בפ"א דבר שהוא מתענג בו יותר, אז שכרו הרבה מאד. וע"כ אמרו רז"ל שהשבת מעין עוה"ב, וע"כ המרבה להתענג בשבת יזכה להתענג בג"ע. +רימון, רמז לכסא הכבוד, כי רימון מלשון רם ומרום, וכן כעין זה וע"ש זה צוה לעשות בבגדי הכה"ג פעמון ורמון, כדי שיהא הרמון מותווך בין פעמונים. וכתיב ונשמע קולו, כעין חיות קודש. וכן בכ"מ שנאמר כסא, רמז למלכות וגדולה, לפי שהרמון רומז לכסא הכבוד. א"כ נכון יהי' להקדימו בפסוק, אלא לפיכך הוא מאוחר בפסוק שאין לרדוף אחר הכבוד, כי כל המקטין עצמו הק [הקב"ה] מגביהו. ולפי שהרמון מאוחר בפסוק זכה לגדולה זו ליעשות בבגדי הכה"ג, כדי להכניסו לפני ולפנים אבל הכבוד ומקום כבודו ית' וית'. + +Daf 122 + +זית שמן, רמז לשמו של משיח, שנאמר (קהלת)1 ג', ז'. טוב שם משמן טוב, והשמן הטוב הוא שמו של משיח, שריח השמן הטוב הוא ריחו נודף יותר מכל דבר. וכעין זה המשיח במהרה יבא יעלה שמו על כל העולם. וכן נאמר ג"כ לשון ריח במשיח שנאמר (ישעיה)2 ז', א'. והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, אלא בהריחו ישפוט להצדיק הצדיק וגו'. וע"כ נמשל משיח לשמן, לפי שבכל מקום שהשמן מצוי שם מצוי [מצויה] החכמה. וראיה מן תקוע' האמורה אצל יואב אשה חכמה מתקוע וגו' (שמואל ב')3 י"א ג'. וע"כ אמרו רז"ל (אבות)4 י"ד, ב'. איזה חכם? הרואה את הנולד, אפילו במילי דעלמא, כעין מנהגי דרך ארץ בגליל העליון, שהם נוהגים לתקן ענייניהם שהם רואים את הנולד, וכ"ש אף ביראת חטא. וכן זה אמרו רז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', וכן נאמר (תהלים)5 פ"ב מ"ט. ראשית חכמה יראת ה' ית'. [ואין לי חדוש על דבש רק מה שכתבתי לעיל]. +ש"ץ לימים נוראים שבא מן הדרך תוך ג' ימים אין לו להתפלל1 קי"א י'. אא"כ הבטחתו שדעתו מיושבת עליו. ואל יתפלל אם צריך לנקביו אפילו ברכה אחת, וכן לא ילך לב"ה בשחרית אם צריך לנקביו. עבריין על אחת מן המצות במזיד ולא עשה תשובה, אין נותנים לו צדקה אלא לפנ' משורת הדין, כמו ר' אמי שפורק אחד מן הגוים. עכשיו שנותנים מן הקופה כמה צרכי צבור על דעת הצבור, אין אותה צדקה מעולה כ"כ. אלא יתן זהב או ב' לגבאי צדקה, ויאמר לו שמור לי זה המעות לדברים טובים שיש בו מצוה רבה. +מצאתי בלקוטי הח"ר משה לוי מינץ זצ"ל שכתב בשם הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל וז"ל: שדרש בשבת תשובה לאחר קריאת ס"ת, כשנחזור למקומה ענייני תשובה וצדקה, ודרש כמה טובות בצדקה. ודרש זה הקרא (משלי)1 עי' עירובין ד' ס"ה ע"א אמר ר"א הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים וכו' ועי' בטור סי' צ"ח. מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, היינו מי שנתן צדקה לעני כאלו [נתן]2 י"ט, י"ז. להקב"ה, ומאחר שאנו מלוים להקב"ה והוי כאלו אנו היינו המלוים והקב"ה הלוה. ואמר' בפ' זה בורר3 לוה. מלוה אמר ללוה נלך לב"ד הגדול כופין הלוה לילך אחר המלוה דעבד לוה לאיש מלוה, והיינו נמי כן כביכול על הקב"ה, ומעתה ביום הדין כשרוצה לדון אותנו, אומ' לו לילך לב"ד הגדול, והיינו ב"ד של מידת הרחמים, ולכך כל אדם יתן צדקה שיהיה המלוה. +גם זה דרש, אתם נצבים פירש"י מלמד שכנסם משה לברית. ומנ"ל לרש"י זה הטעם? אע"כ מדכתיב אתם משמע שהיו לפניו, ד"א לכך כתוב אתם כנגד שלש שערים שנפתחים בראש השנה. אבל אין שערים בשמים אלא לסבר את האזן, האחד לצדיקים והאחד לבינונים והאחד לרשעים. האל"ף מאתם כנגד רשעים, כלומר עדיין לא קיים מצוה אחת, מ"ם כנגד בינונים משום דמ"ם באמצע אלפא ביתא. כשתחשוב גם האותיות כפולות תמצא י"ג לפני המ"ם וי"ג לאחר המ"ם. ותי"ו כנגד צדיקים כלומר שמקיימין כל התורה מאל"ף עד תי"ו. [כ"ז הפ' אינו אומר בשנה אחת ומקצתם אמר בשם רבותיו ז"ל]. + +Daf 123 + +ד"א לכך אומר אתם כנגד תקיעה תרועה שברים. אל"ף מאתם כנגד תקיעה משום דתקיעה קול פשוטה אף הברת אלף לעולם פשוטה, אבל בי"ת כשתמשך בב' לבסוף אתי להברת אלף וכן כלם, אפילו העי"ן כמו שמדברים הצרפתים מן הגרון. התי"ו מאתם כנגד תרועה משום כשתעשה תרועה בשופר נשמע הקול ת"א ת"א. מ' כנגד שברים ומשום דהאות מהמ"ם נראה כשבורה יותר משאר אותיות, כיון דכתוב גבי הדדי, מ' פתוחה ומ' סתומה כשכותבים מ"ם במלוי. ד"א א' כנגד תשובה מלשון (משלי)1 ל"א ע"ב. ואאלפך חכמה, כדכתיב בתורה2 צ"ל איוב ל"ג, ל"ג. והשבות אל לבבך בכל הגוים ושבת עד ה'. תי"ו לשון כתיבה כנגד צדקה שהיא ביד כמו כתיבה ביד. תפלה כנגד המ"ם, לשון מומתא דהיינו קול, פי' כדמתרגמי'3 דברים ל', א'. קול אלה קול מומתא. ד"א אתם רומז בו מלכות זכרונות ושופרות. א' מאתם כנגד מלכיות משום דאל"ף לשון אלוף. תי"ו לשון כתיבה כנגד זכרונות, משום דהכתיבה מביא [מביאה] לידי זכירה. המ"ם כנגד שופרות, והמ"ם לשון מומתא דהיינו קול כדמתרגמינן קול אלה. +ד"א נצבים לשון משפט כמו שיסד הפייט לעולם ה' דברך נצב. וכתיב (תהלים)1 ויקרא ה', א'. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וגו', גבי ישראל אומר (בראשית)2 פ"ב, א'. נצב עליו ונצב לשון עכבה מועטת. אבל גבי אומות העולם אומר לשון עומד, שהוא לשון קביעות ועכבה כמו שאמר הכתוב (ישעיה)3 כ"ח, י"ג. ה' נצב לריב עומד לדין עמים. ד"א אתם נצבים, תימה למה כתב אתם היה לו לכתוב הנה נצבים? אלא לכך כתוב אתם משום שיש אותיות אמת, וזהו יעקב. וגם יש אותיות מאת וזה אברהם ויצחק, וכמו שנאמר4 ג', י"ג. תתן אמת ליעקב, וכמו שנאמר (בראשית)5 מיכה ז', כ'. ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק. +אתחיל לכתוב סימני הדרשה. תוקעים תקיעה מר"ח1 כ"א, ה'. כדי לערבב וכדי להזהיר בתשובה. שופר של איל וכפוף, שופר הגזול ושאול שלא מדעת. גילוח לר"ה, תענית בערב ר"ה ובין ר"ה, תענית חלום בר"ה. רגילין ליזהר מפת של גוים כל ימים מר"ה עד צום. גם מקופושט טוב ליזהר. אוכלים דבש וכל מיני מתיקה, חלוף מר, יקח פרי חדש ליל שני אם אין לו תירוש, אין מחללין עליו יו"ט. בא לו שופר מחוץ לתחום מותר לצחצחו ביין או בחומץ. שעור שופר למטה, צפהו זהב, ארוך וקצרו או גרדו. [טוב לעשות שבר קצת בהתחלת התקיעות], כל הקולות כשרים בשופר. [טוב ללמוד הלכות שופר כשחל בשבת]. תוקע לתוך החביות, שומע מקצת תקיעה לא יצא. הכל חייבים לשמוע חוץ מחש"ו נשים ועבדים. כל השנה שאין מריעין בתחלה, המתעסק לא יצא. וצריך לכוין שומע ומשמיע, התחיל לתקוע ועף. מברכים לשמוע קול שופר וזמן בשני למנהג. תוקע מעומד או מוטה קצת, מעכבים תינוק שהגיע לחנוך, גדול מחנך את עצמו. תקיעה שברים תרועה, פשוט אנחה יללה. ג' שברים בנשימה אחת, [למנהג ר"ת לא יעשה שברים ותרועה בנשימה אחת, ולא יעשה תרועה מתוך השברים, יעשה שברים דרך גנוח]. +שעור תקיעה ותרועה כט' כחות כ"ש. לא יאריך בשבר אחד אבל עושה ג' או ד'. שמע אותן לסרוגין יצא, והיא ששמע כסדרן ואפילו מכמה בני אדם זה אחר זה. יסדר תפלתו קודם ר"ה, סדר הפסוקים דנביאים וכתובים אמר שלש מכלן יצא. וכן ובתורתך כתוב לאמר1 תוקעים מר"ח. ועי' ע"ה ובד"ק. ג' ברכות מעכבות זו את זו. טעה בזכרונות או בשופרות להיכן הוא חוזר. דין הזכרת קרבנו ור"ח. יחיד לא יתפלל מוסף קודם ג' שעות. תוקע מיושב הוא התוקע מעומד ואין מסיחין בינתיים, תקיעת ספק עדיפ' מברכות ודאי, ש"ץ לא יתקע אא"כ בטוח בעצמו. טעה בהאל הקדוש חוזר לראש, בהאל המשפט חוזר להשיבנו, ע"כ סמני הדרשה. + +Daf 124 + +איני אוכל לכתוב כל הדינים שאמר, כי קצת דינים שכחתי, ומקצת דינים אין בהם חידוש יותר ממה שכתוב באו"ח לפי דעתי. ואמר כל התפלה שאנו אומרים בר"ה, אינו אלא בשביל שיעלה השופר לרצון, כדי להזכיר עקידת יצחק. [שופר הגזול ושואל שלא מדעת] שופר שיש פקדון בידו, ושואל שלא מדעת גזלן הוי1 ועל ידי עבדיך הנביאים ובדברי קדשך. א"ה מותר לתקוע בו בלא רשות בעלים2 ב"מ מ"א. משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונא. ולא דמי לספר משום שמקלקל3 עי' תה"ד סי' ק' ופסקים וכתבים סי' קנ"ט. הספר היפה מחמת שלומדים בו4 הספר. אבל הגוזל שופר ותקע בו יצא בדיעבד אפילו לא יאשו בעליו, אבל לא לכתחלה, משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. +[כתב מה"ר יהושע טורק זצ"ל], תכתב לשנה טובה1 ב"מ ד' כ"ט ע"ב. אהו' הר"ר יהושע יצ"ו. בקצרה אשיבך אין נראה דליכא יאוש לשופר שגוזל הגוי ראייה ברורה שיחזור וימכרנו לישראל. דאמרינן בגמרא דחזי לגמוע בו מים, או ימכרנו לרועה כה"ג, אבל גזול גמור יש לחוש לדברי א"ז2 תחתם לשנה טובה, ועי' סמ"ק סי' צ"ג בהג"ה סק"ב. ואשי' פ' כל שעה מייתי נמי הירושלמי3 ח"ב סי' רע"ד. דאין עבירה מצוה, ואין מצוה עבירה ע"ש. +[גילוח לר"ה, תענית בער"ה], ושנה זאת יש מילה בער"ה ואל יזמן יותר מי' השייכים למילה, ורגילים לאכול תדיר על המילה, וב' או ג' נשים. ואמר המנהג במדינה זאת שאין לגלח לר"ה, ואין1 פ"ק דחלה ה"ט הובא ברא"ש פרק כ"ש סוף סי' י"ח. טעם למנהג זה, כי יש שכותבים שאין לאכול בר"ה, מכח זה עושים זה הצער. וגם אינם מקפידים בשאר ימות השנה על הגילוח כמו בגליל העליון, מ"מ יגלחו השייכים למילה. +[תענית חלום בר"ה] מי שמתענה בר"ה ביום הראשון תענית חלום צריך להתענות כל ימיו הב' ימים מר"ה. אבל מי שמתענה ביום שני מר"ה מתענה יום שני לחוד מר"ה כל ימיו. ואין להתענות בר"ה ת"ח, אא"כ נמצא איש שרגיל ובדוק באותו חלום, ובפרט כשבא ר"ה בשבת. העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל אמ' בשם מהר"ש הא דכתב מהר"ם מי שהתענה בר"ה צריך להתענות כל ימיו ב' ימים, היינו דוקא מי שאירע לו שהתענה ביום הראשון, ואז צריך ג"כ להתענות ביום שני משום תשלום. אבל יום שני אין צריך תשלום, ולכך א"צ להתענות כל ימיו אלא יום שני1 ואמר. +[גם מקופושט טוב ליזהר], ולא אכל כל י' ימי התשובה עשב [לבן] שלוק שקורין זואר קרוט או פוטיגן קרוט, הואיל ובני רינוס נוהגין בו איסור משום בישול גוים. [אוכלים דבש וכל מיני מתיקה], דבש חי סמן טוב לאכול בר"ה. ודבש דבורים מן המובחר, כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים, כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן מתוק. וסי' לדבר שאנו יוצאין ממידת הדין למדת הרחמים, ודוקא חי סמן לחיים, וראייה ממה שאנו מבקשים ומתפללים בר"ה רק בשביל חיים. [חלוף מר] זה הכלל כל דבר חריף אינו אוכל כל י' ימי התשובה רק מיני מתיקה, ופירות חדשים. אפילו בצלים מבושלים לא רצה לאכול, אבל דגים שלוקים שקו' זולץ ויש ופלפלין אכל אפילו בר"ה, משום שהוא דבר חשוב. לשנה אחרת לא רצה לאכול אותן דגים משום חומץ שבהן. + +Daf 125 + +[יקח פרי חדש ליל שני אם אין לו תירוש]. ובלילה שניה עשה שהחיינו על התירוש או על הפרי ומנענע הכלי שיש בה תירוש או הפרי ביד שמאל כשהתחיל הברכה דשהחיינו, ושותה מהיין [שעשה עליו קידוש], ואח"כ מן התירוש. לשנה אחרת לא שתה מן התירוש עד אחר ברכת המוציא, ואמר דלא גרע מפרי חדש וכן דרש ועיקר. +[טוב לעשות שבר קצת בהתחלות התקיעה]. וזכורני שדרש כלומר צריך להתחיל בקול רם כדי שישמע תחלת התקיעה. משום דאמרינן1 ראה תה"ד סי' רע"ח ועי' לעיל הערה רמ"ט. (שומע) שמע מקצת תקיעה לא יצא, אבל כשמתחיל התקיעה בקול נמוך בקל יבא שאין נשמע התקיעה כלה. [טוב ללמוד הלכות שופר כשחל בשבת]. וזאת השנה יש ר"ה בשבת שאין תוקעין, ולכך טוב שיקרא בהלכות תקיעה. וכשרוצה2 ר"ה ד' כ"ח ע"א. לדרוש בר"ה אחר מנחה ידרוש בהלכות שופר, כיון שהוא יומו. וכן מצינו במגילה3 ורב שרוצה. כשחל פורים בשבת שדורשים בהלכות מגילה, משום דהזכירה עולה במקום קריאה. וכן גבי שופר מה לי קול שופר מה לי קול קריאה, אבל גבי לולב אינו כן, משום דלגבי לולב יש מעשה, וקריאה אינה עולה במקום מעשה. והיכא שניקב השופר וסתמו במינו4 ד' ע"א. אינו פי' שצריך דוקא ליקח מאותו שופר עצמו לסתימה, אלא אפילו משופר אחר, רק שהוא מן5 ר"ה ד' כ"ז ע"ב ובטור סי' תקפ"ו. איל כמו זה, לאפוקי של מין אחר כגון מן העזים. +[דין תקיעה לנשים]. וטוב לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בב"ה, כדי להוציא התוקעים גם את עצמם. אבל אם לא נמצא תוקע, משום דלפעמים אין אדם הולך ברצון חוץ לב"ה בזה הימים, אז מותר לתקוע להם אחר יציאה מב"ה. [ודין תקיעה לחולים], ואמר שאינו רוצה לשנות המנהג. אבל לפי אומד דעתי נראה, שצריך החולה לעשות הברכה לעצמו, וראייה מי שאינו יכול להניח תפילין מחמת שידיו חלשות מסתמא החולה עושה הברכה ולא המניח [כתוב בספרו]1 של. +[מברכים לשמוע קול שופר]. וקודם שיתקע יברך בא"ה אמ"ה אקבו"צ לשמוע קול שופר, ולא בקול בבי"ת. [מצאתי בתוס' בפ"ק דפסחים1 תה"ד סי' ק"מ. וז"ל בירושלמי דהרואה2 לפנינו ליתא ועי' בדקדוקי סופרים פסחים לדף ז' ע"ב בהגהות סי' צ' שכ"ה בכת"י לתוס' ד"ה והלכתא. משמע שיש לברך בקול שופר, וצריך טעם למנהג, עכ"ל, ע"ש אם יש ראייה. ושמעתי שכ' הספר ששמו שכל טוב קול שופר]. +[גדול מחנך את עצמו]. מי שאינו מוחזק בשופר יכול לתקוע בבקר בר"ה כדי להתלמד בו, כן שמע ממהר"ר יודל זצ"ל שכן צוה לו אביו מהר"ר שלום זצ"ל. ומכ"ש קודם ר"ה, אע"פ (שפוסקינין) שפוסקין לתקוע קודם ר"ה ג' ימים ��רינוס ובאושטריך יום אחד. וראיה מקטן המגיע לחנוך מתעסקין בהן שילמדו ביו"ט בשופר וכו'. וכן מצאתי בסמ"ק במצוה לתקוע. [תוקע מעומד או מוטה קצת] ומותר לתוקע לסמוך על התיבה או על דבר אחר בעל מנת שאם לוקח התיבה משם, שעדיין יכול לעמוד וזה נקרא עמידה. כן שמע בשם הגאון מהר"י מולין זצ"ל. וכן הוא מצא בזבחים כשלמד זבחים1 עי' ברא"ש פ"ד דר"ה סוף סי' י' שכ' וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר וכו'. ועי' בקרבן נתנאל שם סק"ד שכ' הירושלמי לא מצאתי וטעות דמוכח הוא וכו'. ועי' באבודרהם סדר תפלת ר"ה שכ' בשם רבינו האי הלכה רווחת בישראל לשמוע קול שופר ולא תזוז מינה, וכן כתב בה"ג והכי איתא בירושלמי ואין לומר בקול שופר וכו', ועי' ראבי"ה ברכות בהשמטות לדף ז ע"א. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"א וז"ל: דאמרינן בפ"ב דזבחים עמידה מן הצד פי' ע"י סמיכה איכא בינייהו, וכו'. שמע תקיעה ולא ידע אם התקיעה מקש"ק או מקר"ק לא יצא וכן מתנמנם נמי לא יצא. והא דאמרינן במגילה2 י"ט ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה עמידה. מנמנם יצא, הנ"מ הקורא אבל השומע לא יצא במתנמנם. + +Daf 126 + +ודרש אם אמר החזן התפלה, ולא ידע החזן מה קאמר נמי יצא, כיון שאומר התפלה על הסדר. כמדומה לי פי' לא ידע כגון לא ידע אם אמר מכלכל חיים או מחיה המתים, מצאתי בא"ח בסי' צ"ט וז"ל: אף אם קורא מקצת בלא כונה יצא ע"ש. [ועיין לעיל בזה הספר בהלכות פסוקי דזמרה]. +[למנהג ר"ת לא כו'], העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. מי שרוצה לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת, מ"מ צריך להפסיק בין שברים לתרועה שלא יהא נראה כמריע מתוך השבר. [כתוב בספרו1 י"ז ע"א. במקום שתוקעים ל' קולות בסדרים נקל הדבר שיתקע [בישיבה] בנשימה אחת ש"ת ובסדרים בב' נשימות או איפכא. ובמקום שנוהגים לתקוע בסדרים קשר"ק [קש"ק] קר"ק כמנהג רוב אשכנז, אין נקל כ"כ לצאת ידי כלם, מ"מ יתקע על שני דרכים בישיבה ובסדרים כדלעיל]. +[לא יאריך בשבר אחד], וזכורני כמו שכתב א"ח1 תה"ד סי' קמ"ב. וז"ל, ע"כ צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר וכו'. כתוב בספרו2 סי' תק"צ. דאין צריך ליזהר בשום מקום, שלא להאריך כשעור שלש יבבות, אבל כשיעור ג' גניחות יש ליזהר כמו שאבאר. +[יסדר תפלתו קודם ר"ה], וכל אדם יסדר תפלתו כדי לאומרן הפסוקים על הסדר. וכן מצאתי בא"ח בסי' ק' וז"ל: וצריך שיסדר תפלתו קודם שיתפלל כדי שתהא שגורה בפיו כו'. ואמר לי אבל הקרובוץ אין צריך לחזור. וזכורני שמתחיל ביום ראשון מסליחות [כשחל ר"ה ביום ב', אבל כשחל ר"ה ביום ה' התחיל קודם] ומסדר הקרובוץ והנגונים כמו שהיה אומר בב"ה אותו תפלה שהיה מתפלל ש"ץ. ושאר התפלות [והקרובוץ] אמר במהירות [ובקול נמוך] בלא נגון. +סדר הפסוקים דנביאים ודכתובים זה העתקתי ממחזור שלו1 תה"ד סי' קמ"א. ככתוב בתו' ה' ימלוך לעולם ועד, ונאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ונאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ובדברי קדשך כתוב לאמר כי לה' המלוכה ומושל בגוים, ונאמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד [וכו'], מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה2 סדר מלכיות. ונאמר ה' מלך גאות לבש לבש ה' עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, [לפעמים לא אמר ונאמר כיון שאמר כבר ג"פ מלוכה], ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, ונאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה. ונאמר והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ככתוב3 ע"פ סדורים שלנו אנו אומרים פסוק זה שהוא בתהילים במזמור צ"ג קודם שאו שערים שקדם לו במזמור כ"ד. וראה מש"כ בכגון זה בס' המנהיג ד' ל"ג ע"א לענין צדקתך צדק בשבת במנחה שלא יתכן לאמרו ע"פ מנהגנו מאחר שאינן כתובים כסדר בספר תהלים. בתו' ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ונאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. ובדברי קדשך כתוב לאמר4 סדר זכרונות. ויזכר להם את בריתו וינחם כרוב חסדיו, ונאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה', ונאמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. וע"י עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ונאמר וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם, ונאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי (מידי) מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו (ורחם) רחם ארחמנו נאום ה', ככתוב5 בסדורים שלנו נסדר פסוק זה שבמזמור ק"ו אחר זכר עשה לנפלאותיו וכו' וטרף נתן ליראיו ושניהם במזמור קי"א. בתורתך ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ונאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ונאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובדברי קדשך כתוב לאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, ונאמר6 סדר שופרות. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ונאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. + +Daf 127 + +הללויה1 גם פה הקדים פסוק זה הנאמר במזמור פ"א לפסוק בחצוצרות האמור במזמור צ"ח ודלא כסידורים שלנו. הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עזו, הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרוב גודלו, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועגב הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל יה הללויה. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר, כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. ונאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם, ונאמר וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו (גם) וה' אלהי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן. +[ג' ברכות מעכבות זו את זו וכו'] טעה בג' ברכות האמצעיות מלכיות וזכרונות ושופרות חוזר לראש הג' ברכות האמצע' משום שהגמ' מדמה הברכות לתקיעות, כדאמ'1 אולי השמיט כאן מלת ונאמר, לפי שכבר נסדרו ג' פסוקי כתובים של שופרות. הברכות והתקיעות מעכבות זו את זו ואם טעה בתקיעות חוזר ה"נ חוזר. +[דין הזכרת קרבנו ור"ח], ואין אומרים בר"ה ובר"ח1 ר"ה ל"ד ע"ב. אפילו בשחרית קודם ברוך שאמר, כן כתבו ��תוס' בסוף פ' בכל מערבין2 ובראשי חדשיכם. בדבור זכרון אחד. אבל במוסף אמר ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן מלבד עולת. [אמר לי מהר"ר קאלמן יצ"ו כשחל ר"ה בשבת אמר הגאון ז"ל וביום השבת וכו' ישמחו במלכותך וכו' במקום השייך]. +העתקתי ממחזור שלו מפי כבודך כאמור, ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים, ומנחתם ונסכיהם כמדבר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש ויין כנסכו ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן. מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם לריח ניחח אשה לה'. ואמר אע"ג דכתיב באשירי1 עירובין מ' ע"א. בפ' בכל מערבין בהג' ור"ת היה אומר ומתפלל כך כו', מלבד עולת החדש ומנחתה קודם כו', מ"מ י"ל ר"ת לא דקדק על הסדר. וכן אומר נמי האשירי בר"ה2 סוף סי' י'. בפ' יו"ט. ותנא דתוספתא לא דקדק על הסדר, אלא לאשמעינן בנביאים ובכתובים באמצע כו' ויש לו טעם למה אמר מלבד לבסוף. + +Daf 128 + +[שאלת י"ח] כתב הר' בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגננשפורק1 סי' י"ד. בר"ה מלבד עולת החדש וכו', באיזה מקום יש לאומרו קודם ומנחתם, או אח"כ? כי כמדומה שאין במקומינו המנהג כמו שכתוב במנהגי קלוזנר, וכל הנוסח2 פסקים וכתבים סי' קי"ז ועי' תה"ד סי' קמ"ג. מלבד3 מקודם. עד אחריו חפץ אני לידע. +כך שמעתי ממורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל. מתפלל במוסף בר"ה וכן אני נוהג מפי כבודך כאמור ובחדש השביעי וכו' עד ועשיתם עולה כו' עד ומנחתם ונסכיהם כו' עד ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן, מלבד עולת החדש כו'. ואע"ג דבמנהגים ובאור זרוע כתוב מלבד עולת החדש קודם ומנחתם נראה דלא אתי לאשמעינן אלא הזכרת הפסוקים שמזכירים במוסף בר"ה, ולא לאשמעינן את סדרן. ומתוך כך נראה דסדר דלעיל שפיר טפי לומר מלבד אחר ומנחתם. דאי הוה אומר מלבד קודם שוב היה צריך לדלג בומנחתם ושני תמידין כהלכתן, משום דכבר הזכיר שני תמידין בפסוק מלבד דכתיב ביה עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפט' שבו כלול שני תמידין כהלכתן. אבל כשאמר ובמנחתם קודם אין צריך לדלג בפסוק דמלבד עולת התמיד ומנחת' הואיל וכבר הזכיר ושני תמידין כהלכתן, דקרא כדכתיב הוא מזכיר, מה שאין לומר כן בנוסח דמנחתם. וכן מצאתי אח"כ דיוק זה בפי' אחד מן המחזור. +[תוקע מיושב הוא התוקע מעומד ואין מסיחין בנתים]. ואין להסיח דעתו מן התקיעה כשמתחיל התקיעה הראשונה מיושב עד סוף התקיעה מעומד, וכן השומעים התקיעה. [וכן מצאתי בא"ח בהלכות ר"ה1 ועיי"ש במנהגים דר"א קלויזנער דף ח' ע"א.], ואין ללמוד אפילו תורה, רק מעניני תקיעה מותר ללמוד או לאמר יהללו את שם ה' וגו', אע"ג שאינו שייך לתקיעה, כיון שהוא מעניין תפלה. ותלמיד אחד שאל לו, כמדומה לי שהוא מה"ר אייזק לוי ז"ל, אם אחד יכול לדבר בבית הכסא, ואמר לא. וליחיד תוקעים לו פ"א שלא בתפלתו. +[יחיד לא יתפלל מוסף קודם ג' שעות], לא ליצלי אינש צלותא דמוספא דריש שתא בתלתא שעי קמייתא1 סי' תקצ"ב. ביחיד דוקא. אבל בצבור אין להם נפקותא בזה כי יש להם הרבה זכות. [טעה בהאל הקדוש חוזר לראש, בהאל המשפט חוזר להשיבה], ואם טעה בהמלך הקדוש חוזר לראש. ואם טעה בהמלך המשפט חוזר להשיבה, כיון שמוזכר בתלמוד. אבל זכרנו ומי כמוך ��כתוב אינו צריך לחזור כיון שאינו מוזכר בתלמוד. וכן מצאתי בא"ח בס' תקפ"ב. אבל אם זכר קודם שחתם אותה ברכה, אפילו אמר ברוך אתה, כיון שלא אמר השם אומר זכרינו על הסדר. +ואמר בסוף הדרשה כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, תימא למה אמר יעקב יותר מאברהם ויצחק? וי"ל יעקב הוא משפט משום דאברהם הוה עוקד ויצחק נעקד, ובכמה מקומות נזכר שעקידה היא רחמים. ואמר מקצת בני אדם עומדים לסליחות ואח"כ הולכים לצרכיהם, או ישנים ולא באו לביהכ"נ לברכו ולקדושה. הם טועים, כי התפלה בכל יום בא [באה] במקום התמיד, והיא עיקר יותר מהסליחות, כי הסליחות אינם באים רק כדי שיהא התפלה לרצון. ואמר משל לזה למי שיבא לו אורח חשוב נתן לו תבשיל קודם, ואין להאריך. + +Daf 129 + +ב' יום1 ע"ז ד' ד' ע"ב. קודם ר"ח אלול היה טובל א"ע בצנעה, מר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ היה הולך לביהכ"נ בשחרית בהשכמה מיד אחר קריאת השמש, לבד בשבתות [כמו שפי' לעיל בהלכות שבת]. וזכורני שהתחיל ביום שני שהוא ר"ח, [ועיין לעיל]. וזכורני מר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ לומד לפעמים השעה שלו קבלה וסגר הדלת בעדו. ואמר שאסור לגלח זקנו2 ביום. בער"ה משום חומ' מקום שהלך לשם, וגם אסור לטול הצפרנים שלו3 זקני. ואמר איש שטבל לנקיות, כגון בערב יהכ"פ. הרואה קרי, אינו צריך לטול צפרניו וגם לחפוף את ראשו. ושאלתי לו אם בני מנחם צריך טבילה בערב ר"ה שהוא בן י"ו שנים, ואמר די לו בערב יוהכ"פ. +וזכורני שאמר לחיים טובים ולשלום. ואמר לי מהר"ר קלמן יצ"ו שאמר הגאון זצ"ל כמו שכתב א"ח1 שלי. וכתוב לחיים טובים, בהלכות ר"ה כתב א"ח2 שם, ס' תקפ"ב. ושם של ארבע מתגלגל בצרופו ע"ב. שמעתי הפשט מהגאון ז"ל הכי פי', שם של ד' עולה במניינו כ"ו ושם של ד' בלא ה' האחרונה עולה לכ"א הרי מ"ז. ושם של ד' בלא ה' ובלא ו' עולה לט"ו הרי ס"ב, ושם של ד' ביו"ד לחוד עולה לע"ב, שנאמר3 ג"ז שם. ליראי ה' ולחושבי שמו. מצאתי מנה האות הראשון היו"ד עשר. ואח"כ השנייה עם הראשונה ט"ו הרי כ"ה, והשלישית עם שתים שלפניה הרי כ"א, הרי מ"ו, והרביעית עם השלשה שלפניה הרי כ"ו, הרי ע"ב. +[דרש כתב בספרו]1 מלאכי ג', ט"ז. ודרש שמה"ר שלום ז"ל אמר אפילו בחול זכרון תרועה, אבל מהר"ר אהרן זצוק"ל תלמידו אמר יום תרועה, לבד2 עי' תה"ד סי' קמ"ה. דרש בליל ר"ה אמר זכרון תרועה בין בתפלה [ובין בקידוש]. וביום אומרים יום תרועה, כי שני כתובים יש בתורה, חד אמר יום תרועה, וחד אמר זכרון תרועה מקרא קדש. +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל, כתב מ"ו שהא"ח1 לכך. כתב שיש לומר בר"ה יום תרועה, ובשבת זכרון תרועה. והרמב"ם כתב בנוסח קדוש זכרון תרועה, ומסתמא דעתו אפילו בחול דמאי דוחקיה לכתוב דבר שאינו הוה אלא לפעמים מועטים? ושוב מצא בשם גדול שי"ל בקדוש ובערבית בתפלה זכרון תרועה משום דלילה לאו זמן תרועה הוא. ובשחרית מוסף מנחה יום תרועה, וזה הפשר היישר בעיניו כדי שלא נעשה פלוג' בין הרמב"ם ובין הא"ח. +המנהג בניאושטט בר"ה הקהל ממתין עם הקדוש עד שתחשך, כדי שלא להקדים יום הדין. וזכורני שאמר כל י' ימי תשובה נקראים ריש שתא, [וכן מצאתי בסמ"ק בהג' במצוה שלא לעבור על שבועות בטוי, וז"ל וה"ה ביוהכ"פ דקרי נמי ר"ה]. מעתה כל המאכלים שכת' ראבי"ה במרדכי לאכול בר"ה, ה"ה כל י' ימי תשובה. ואביי1 סי' תקפ"ב. קאי אכ�� י' ימים, ובכל פעם שאכל [בב' ימים] בר"ה טובל הלחם מברכת המוציא בדבש, ונתן לכל בני הסעודה. מיד ואח"כ2 הוריות י"ב ע"א. אכל מראש של איל בלא לחם וטובל בדבש, ונתן לכל אחד מבני הסעודה כנגד חצי זית. ואח"כ אכל כרתי שקו' בל"א לוך או פאר או לפת בבשר [שמן. ועשה שהחיינו בתוך הסעודה בלילה הראשונה על פרי חדש, אם יש לו לעשות שתי פעמים שהחיינו], ולסעודה אחרת אכל קשואים שקו' קורבש עם בשר שמן בלא בצלים. ופ"א אכל קשואין בשוגג לפני ר"ה, ולא רצה לאכול ענבים קודם ר"ה, ואינו אוכל ברצון [כל י' ימי התשובה] זפרן, ולא אכל בשר פרה ועגלים בר"ה משום מעשה העגל. והיה מהדר אחר דגים שקו' בל"א ברבן3 ומיד אח"כ. כיון שיש להם שם מרחמים, ואמר חקו תהלים בר"ה ובכל יו"ט, [וכמדומה לי גם שאר דברים שא' בכל יום]. + +Daf 130 + +וזכורני שלא היה לבוש מכנסיים כל השנה, אפילו בבית המרחץ [ונתן אגד של עצים עם עלין לפני הערוה שקו' בל"א קושטן]. רק כשמתפלל ימים הנוראים לפני העמוד, ובר"ה ביום שני אעפ"י שאינו מתפלל לפני העמוד היה לובש בכל פעם מכנסיים לבנים [כשהלך לביהכ"נ, ולאחר היציאה מביהכ"נ היה חולץ], אעפ"י שהוא נקי מטינוף. ואפשר משום חסרון [בל"א גולדן אודר] שהיה לו ל"ע, או בשביל הזיעה, ותמיד היה לובש כתונת לבנה על בגדיו, [כשמתפלל ימים הנוראים אעפ"י שבני אושטריך אינם לובשים שרגנז] רק הארבע כנפות שלו היה תמיד על בגדיו, אפילו בימי דחול למטה מן הסרבל, [כשלבש סרבל]. אבל כשמתפלל בימים הנוראים אין לו סרבל ומתרון שקורין קפא רק מצנפת [שש] לבנה היתה על ראשו, ועל המצנפת היה לו בגד לבן, שהולך סביב לראשו ורחבו שתי אצבעות, והיה קשור בעורף שלו. ועל המצנפת היה הטלית, ובזמן שהיה חמימות בר"ה או ביוהכ"פ אינו לובש רק שני כתונות והיה [חוגר] בבגד לבן. +ולובש מלבוש חדש בר"ה אפילו מצנפת של עור. וזכורני שלא לובשים מנעלים חדשים בר"ה1 עי' גידעמאנן שם צד קל"ו. בניאושטט. וכשבא בר"ה בביהכ"נ קודם שהאיר היום נוטל ארבע כנפות שלו וטליתו והיה מתעטף ביחד ומברך עליהם ברכה אחת. וכן מצאתי בא"ח בסי' ח' וז"ל: ואם לובשן בבת אחת די להם בברכה אחת. והעתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מהגאון זצ"ל שצריך לאחוז התוקע בשופר בכל היד, והעתקתי מדלעיל.2 ברצון. בר"ה אצ"ל ענינו, דומיא דיוהכ"פ שהוא יום הדין. +העתקתי ממהר"י. כתב בספרו1 המתענה. ובר"ה המילה קודם תקיעת שופר, והביא ראיות מר"פ דיבמות2 עי' תה"ד סי' רס"ו. ותו' ומן המיימוני. ואמר שטוב להפך פי השופר [הרחב] לצד ימינו, משום דכתיב השטן עומד על ימינו וגו', ולא הפיו [הרחב] למעלה, אע"ג דכתיב עלה אלהים בתרועה. באשירי כתוב שופר שניקב וסתמו כשר, ושופר שנסדק לארכו פסול, ותימא לו מ"ש ניקב מנסדק? ואמר י"ל נקב כדקאי קאי, אבל נסדק דרך שמרבה להסדק כל שעה. ושאלתי לו והא הסמ"ק כתב נסדק לארכו אינו פסול. והשיב שיש שני פירושים אצב"ע ועיין בגמרא3 ה' ע"ב תוס' ד"ה ומכולהו נמי. +ואומר מה שכתב הרמב"ם אלו שמציירין צורות לנאותו [אין עושין יפה], פי' בצבע, אבל לחקוק בגוף השופר בזה אין קפידא. ואמר שאין לתקוע לחולה קודם זריחת השמש, וכן מצאתי בא"ח בסי' תקפ"ח למה תוקעין תקיעה תחלה וסוף? לפי שכתוב ותקעתם תרועה והדר יתקעו, ושלש תרועות1 ר"ה כ"ז וברא"ש שם סי' ו' ועי' בב"י סי' תקפ"ו. כתיבי הרי שש תקיעות. וא"ת יעשה ג"פ קר"ק, מספקא לן אי גנוחי. וא"ת מה צורך קשר"ק, מספקא לן דילמא תרווייהו, וא"ת יעשה איפכא, סתמא דמילתא מעיקרא גנח והדר מיילל. וא"ת יעשה קשר"ק ולא יותר. אין להפסיק בין תרועה לתקיעה, כן כתוב בסמ"ק שלו על הגליון, וק' להגאון זצ"ל למה אנו תוקעין קשר"ק בתחלה, מעתה אנן יוצאין לר"ת כל הספיקות היה לנו לתקוע [קש"ק וקר"ק] קודם? והתירוץ איני זוכר. +שעור תרועה כשתי תקיעות כן כתוב המיימוני1 ר"ה ל"ד ע"א. ותימא למה לא נקט לשונו כמו תנא דידן, או כמו תנא ברא2 פ"ג מה' שופר ה"ד, ועי' בערוך לנר בסוגיין. ואמר הגאון זצ"ל האשירי כתב בסוף ר"ה שעור תקיעה כשלש תרועות משום דחשיב שלש בכא"י3 שם ל"ג ע"ב?. וה"ק שעור שלש תקיעות כשלש תרועות, וראשונות שלפניהן נקט. והמיימוני חשיב חד בבא וחשיב תקיעה שלפניה ושלאחריה. + +Daf 131 + +[לפי דעתי זה התירוץ צריך שידע הגמ'], בהלכות ר"ה בא"ח1 צ"ל בבי. ולא פליגי בשעור כו'. כך אמר בעל העטור, ולא פליגי הברייתא בגמרא בשיעורן, והכל שוין, שברים ותרועה, אלא שעשה הרבה קולות בתרועה כשעור ג' שברים. אבל בעל העטור הוא פליג עם הראשון בא"ח [בהלכות ר"ה בא"ח. ואבי העזרי כתב דלא פליגי אלא לכתחלה וכו', ותימה לי והאמר ר"א יצא משמע דיעבד? ואמר לי מהר"י מינץ יצ"ו שכתב במרדכי יצא משמע לכתחלה, ע"ש]. +ועוד אמר הגאון זצ"ל מה שכתב הסמ"ק אע"פ שאם קש"ק אמת וכו', ותימא לעולם למה לא נקט הסמ"ק קשר"ק? ואמר הגאון זצ"ל וי"ל אי אמר קשר"ק אמת, ה"א דיש להפסיק בין תרועה לתקיעה, וקש"ק הוי נמי אמת, לכך נקט קש"ק אמת, ואפשר קשר"ק וקר"ק אינו אמת, וזה רבותא טפי. +ואם תקע התוקע שבדיעבד היה יוצא, א"ה יכול לחזור ולתקוע שנית, ואין התוקע עובר על שבות דרבנן. העתקתי ממהר"י שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמר נשים נדות שנהג' דלא אזלי לב"ה בשאר ימות השנה, יכולים לילך בימים הנוראים, כי היכא דלא חלש דעתייהו. דהא אמרינן1 סי' תק"צ ועי' שם בב"י בפירוש דברי בעל העיטור. נשים סומכות רשות, אע"פ שנראה כעבודה בקדשים, משום טעמא דלעיל. ומהר"י דן לפניו שצריכות לברך על הנר, וכל הברכות, והודה לי, אבל אמר שכתוב באוז"ג להיפך. +העתקתי מדלעיל ואמר ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין כו', ולא היה מהפך1 עירובין ד' צ"ו ע"ב. העתקתי מדלעיל היה מיישב למה כפל הפייט כ"פ עונות האבות כגון אמנם אדיר כל חפץ כו', לפי שא"ר2 עי' מטה משה סי' תתי"ח. העושה תשובה עונות נעשו כזכיות, ומסתמא המה עשו תשובה. [בר"ה אמר ז'3 יומא פ"ו ע"ב בשם ריש לקיש. היום וביוכ"פ י' היום]. ואינו מקפיד כ"כ אם אינו הולך לתשליך, אבל לפעמים הולך, וישן בר"ה ביום. כשנפל ר"ה בשבת אמר בותודיענו וחגיגת הרגל, משום דהסדר הבדלות הוא מונה. וכן מצאתי בא"ח בסי'4 כוונתו על היום תאמצנו, ועי' במטה משה סי' תתי"ט. ואמר בקדוש בברכה דשהחיינו לזמן בפתח. +אבינו מלכנו חטאנו לפניך, א"מ אין לנו מלך אלא אתה, א"מ עשה עמנו למען שמך, א"מ חדש עלינו שנה טובה, א"מ בטל מעלינו כל גזרות קשות, א"מ בטל מחשבות שונאינו, א"מ הפר עצת אויבנו, סתום פיות משטיננו ומקטריגנו, כלה כל צר ומשטין מעלינו, כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ושמד ומגיפה מבני בריתך, מנע מגיפה מנחלתך, החזירנו בתשובה שלמה לפניך, סלח ומחל לכל עונותינו, מחה והעבר פשעינו וחטאתנו מנגד עינך, מחוק ברח��יך הרבים כל שטרי חובותינו, קרע רוע גזר דיננו, שלח רפואה שלמה לחלי עמד, מלא ידינו מברכותך, מלא אסמינו שבע, חמול על עוללינו וטפינו, זכור כי עפר אנחנו, הצמח לנו ישועה בקרוב, הרם קרן משיחך, והרם קרן ישראל עמך, שמע קולנו חוס ורחם עלינו, קבל ברחמים וברצון את תפלתנו, זכרנו בזכרון טוב לפניך, כתבנו בס' חיים טובים, כתבנו בס' זכיות, כתבנו בס' סליחה ומחילה, כתבנו בס' גאולה וישועה, כתבנו בס' פרנסה וכלכלה, פתח שערי שמים לתפלתנו, תהא השעה הזאת שעת רחמים ורצון לפניך, אל תשיבנו ריקם מלפניך, עשה למען ההרוגים על שם קדשך, עשה למען טבוחים ושרופים על יחודך, עשה למען באי באש ובמים על קדוש שמך, נקום לעינינו נקמת דם עבדך השפוך, עשה למענך ולא למעננו1 תקצ"ט. עשה למענך והושיענו, עשה למען רחמיך הרבים, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו, חננו וענינו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו. זה הסדר אבינו מלכנו דלעיל אמר הגאון ז"ל באושטריך. וראיתי כתוב טעמו למה אמר בזה הסדר. + +Daf 132 + +וזכורני באושטריך נזהרים מלחם של גוים בי' ימי התשובה. וכן היה דורש הגאון זצ"ל, שמנהג טוב הוא. [וכן מצאתי בא"ח בסוף הלכות ר"ה1 וכ"ה בסדר ר' עמרם ובמחזור רומא.]. סיימתי הלכות ר"ה ג' תמוז ביום ג' רכ"ט, יה"ר א"מ חדש עלינו שנה טובה. +ואמר לי מהר"י מינץ יצ"ו, שיש קבלה שיש בסליחה שמתחיל אלהים בישראל גדול ישועתך שם של מ"ב, כי יש מ"ב תיבות ע"ד שם אהיה. ויש לו קבלה [להגאון זצ"ל] שטוב לאומרה זו הסליחה בשעת שינוי האויר שמתחלת תפן ודוחק וכו'. מ"מ לא רצה לאמרה בשאר ימות השנה, אפילו בשעת השינוי ל"ע. +העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו, ששמע מן הגאון זצ"ל. בעיהכ"פ יכול לישב בת"ח, ובלבד שיאכל סעודה המפסקת, בשם ר"י החסיד. היה באושטריך מחזור יפה עם פי', ובגזירה מווינא הי"ד בא המחזור לגליל העליון והיה מתפלל בו הגאון מוהר"ר יעקב ווייל זצ"ל רק [ב]ימים [ה]נוראים. והיה כתוב בו חדושיו והנוסח שלו. ואח"כ (חזור) חזר אותו מחזור לאושטריך והיה מתפלל בו הגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל, וכתב בו גם חדושיו. ושלחו הק"ק מאולם לניאושטט אל הקסר שאירי החזן שלהם, ושמו הח"ר מולן ז"ל, והבאתי לו אותו מחזור לראות. והעתיק ממנו מה שנראה לו חדוש, ועתה אכתוב אותן חדושין בע"ה. +כי הגדלת על כל שמך אמרתך, פי' אמרתך היינו מצוה שבתורה, כלומר מצות סוטה שהיא גדולה, שהשם המיוחד נמחק על כך, שהוא על כל השמות. ולכך קאמר אמרתך משום דכתיב צרופה אמרתך, וכתיב כל אמרת ה' צרופה, ומצות סוטה צורפת ובוחנת לעין כל. וזהו חסדו ואמתו של הקב"ה, שצוה למחוק שמו הגדול כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. ומנהיג את כל העולם כלו במדת הרחמים, וכן מלוך על כל העולם כלו שמוחק כל, משום תרתי למה לי, ר"ל כל וכלו? ואין נראה לו וקרא מסייע לו, כמו כל העדה כלם קדושים. באך1 סי' תר"ב. מתח דין י"ל לקוחיך לקח מיד הנטויים, ולא מכף הנטוייה, עש"ה בישעיה2 סליחה למוסף יוה"כ סי' קי"ג. +בתפלה תקח זמן הגדול לחלקו, כובש סגן מימינו עלות בכבש. הכי איתא בפ' טרף בקלפי1 י"ד, כ"ו: זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים. לומר סגן מימינו, פירוש הולך לימינו, כך גרס רש"י לפי פי' ר"י ס"ל2 יומא ל"ט ע"א וצ"ל למה סגן. ביוצר מלך אחד טוב לומר המליכוהו, כדי שיהא הוה היה יהיה, וגם כדי שתהא כל החרוזה כלה שבח, ��מו אינך דלעיל מיניה. באופן בזכרון טוב מלך נראה דיש להרגיש מלך זה שהוא קודש בין שלפניו שהוא חול. נא נצור חסד יתחיל הש"ץ כדי לכלול ג' אבות יחד. פדם היום מדין גמור כנ"ל לומר, ור"ל פדם מדין רשעים שהוא גמור היום. ולכך קאמר מיד מלחייבם לאפוקי מדין גמור של צדיקים, שהוא לזכות, וכן משמע בעניין. למחכך מהרי"ו כת' והגי' למחכים לך. ונברכך אלהים חיים ומלך, כך יש לפרש. ועולה שם של ד' ושם של א"ד, ויצרף בניגונו חיי' אל מלך דלא לישתמע כתרי מילי, כמו ברכת אלהים ומלך דנבות3 שם ד"ה למה סגן מימינו. אני ה' אלהיכם אמת ויציב. צריך להפריש בין ה' אלהיכם, ובין אמת, כדי שיהא ניכר כשאומר הברת הא' של אמת ויציב היטב. + +Daf 133 + +ומלכותו ואמונתו בר"ה יש להאריך בכונה באומרו ואמונתו לעד קיימת. ע"פ המדרש שדרשו החכמים על מקראות לדור ודור אמונת' למשפטך עמדו היום1 מלכים א', כ"א, י'. ומאותו טעם אומר ודברך מלכנו. יפה דקדקו הראשונים ארצנו ולא אפתנו, דמצינו פיתוי לשון גנאי. פיתתני ואפת בירמיה2 תהלים קי"ט, צ' וצ"א, ועי' בילקוט שם. ת"י שבישתני ואשתבישית. מי יפתה את אחאב במלכים3 ך, ז'. מאן יטעי את אחאב. ד"פ חיים בזכרנו רמז להחיינו מד' שפטים, דבר חרב ורעב וחיה שע"י כל א' מהן דין מיתה באה4 מלכים א', כ"ב, ך. להכרית כל מרעה, נ"ל לפרש בצרי כמו מרעים יכרתון, דלא לשתמע לשון חרוצה. ושבחיך אלהינו מפינו לא ימוש לעולם, יש ליזהר שלא להפסיק בין לא ימוש, דלא לשתמע ימוש לעולם ועד. והכי דייקי רבנן5 כתובות ד' ל' ע"ב, סוטה ח' ע"ב וסנהדרין ל"ז ע"ב. גבי לא אבה יבמי בקריאת החליצה. ויגבה ה' צבאות, ויגבה בגימ' שם של ד' אותיות ופ"ה בישעיה6 יבמות ק"ו ע"ב האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי. +ואין אלוה מבלעדיך, ראוי היה לו לומר ואין אלהים מבלעדיך, דהכי כתיב קרא1 ה', ט"ז. אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. אמנם כתיב נמי בתהלים2 ישעיה מ"ד, ו. כי מי אלוה מבלעדי ה'? והאיך שיאמר אלהי או אלהים יצרף השם למבלעדי דלא לשתמע ואין אל ח"ו. וכן צריך להפסיק ביוהכ"פ כשיאמר אנו עזי פנים ואתה רחום וחנון, וכן כל דכותיה. מהרי"ו אמר מלא רחמים, בסוף מסוד [חכמים]. ומהר"ר איסרלן אמר לפני מלך מלכי המלכים, וכמדומה לי שמוסיף ג"כ ואדני האדנים. +אף1 י"ח, ל"ב. אורח משפטיך קוינוך, כדי שלא להתחיל באף, גריס ר"ת להתחיל אורח משפטיך אף קוינוך, משום דארבע2 מוסף ליום ב' דר"ה. פתחו באף ונכשלו: נחש אופה קרח, והמן. וסימן שמעתי נאק"ה בחוטם, ס"א קנא"ה. +בנתנה תוקף, וכאבק פורח וכחלום יעוף, יש כאן להפסיק1 ב"ר פרשה י"ט פ"ב. קודם שיתחיל ואתה מלך כי היכי דלא ליקו על יעוף. וכן דקדק מהר"ם להפסיק בין2 כאן יש להפסיק היטב. אלוהי שילה' והשם שמים עשה. וכן צריך להפסיק בין חי וקיים לאין קצבה. בהאוחז נכון להפסיק בין צל לשדי, וה"פ מי שהוא שלן בסתר דהוא שדי. י"מ בצל לשון תוקף, כמו סר צלם מעליהם3 אלהי העמים אלילים כצ"ל ועי' בטור או"ח סי' נ"א. עדא תוקפא. +לעיל בסדר עבודת היום כתבתי עלינו לשבח, ידעם האיך1 במדבר י"ד, ט'. יפארו, בפקידת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, הם ערבות ורקיע שע"ג החיות. לעיל כתבתי סדר הפסוקים. הפסוקים של תהלים יהיו סדורים כמזמור' של תהלים. ונראה דיש להוכיח דיש לומר אותם כמו שהם סדורים, דא"ח2 לך. כתב בשם רב האי גאון דמלכיות של תורה נוהגים לומר כסדר שהם כתובים בתורה, אע"ג דתלמוד' לא הזכירם כסדר הזה. וא"כ מסתמא ה"ה של תהלים, וגם של נביאים, והא דנקט טפי של תורה משום דאינהו איצטרכו טפי משום דתלמודא לא הזכירו כן. ועוד כתב א"ח3 בסי' תקצ"א ועי' מש"כ לעיל עמודה קכ"ו שאילה ה' שו' ל' מ"א, ועמודה קכ"ז שאילה א' שורה א'. דנוהגים בזכרונות של נביאים להפסיק בפסוק של יחזקאל בין שני' דבירמיה, משום דשל יחזקאל הוא באותו עניין, כמו פסוק ראשון של ירמיה, והשתא תקשה עדיין מה לנו להפסיק, למה לא נאמר פסוק אחרון של ירמיה קודם, ואח"כ פסוק [ראשון] של ירמיה, ואח"כ פסוק של יחזקאל, ויהיו אז ג"כ השניים מעניין אחד זה אצל זה. ע"כ לא מקדימין המאוחר בספר, אא"כ היה לנו טעם ברור להקדים. אמנם בכל המחזורים חזינן שאינם סדורים כמו שהן בס' תהלים. ואולי היה להם טעם למה הפכו, כמו שאנו מפסיקין בשביל טעם דלעיל. + +Daf 134 + +ועל המדינות יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום. נראה די"ל איזה לשלום ואיזה לחרב, וכן לשובע קודם לרעב דלא ליקדום פרענות לנפשיה. והכי דייקינן בגמ' פ' מי שאחזו1 שם. גבי גט, ש"מ שצריך להקדים אי לא מתי לא יהא גט. וצ"ע למה אי' אומר איזו לחיים ואיזו למות? ונא' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו', ונאמר והאמין בה' ויחשביה לו צדקה. +כל נדרי, כתב האשירי1 גיטין דף ע"ה ע"ב. לפר"ת דאמרינן עד יום הכפורים הע"ל צ"ל אי2 פ"ח דיומא סי' כ"ח. חרטנא בהון, כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט. כך הוא בסידור מהר"י, מה אנו מה חיינו ומה חסדינו ומה צדקינו3 ר"ל בב' תיבות ולא כמו שנדפס במחזורים ועי' בקרבן נתנאל שם סק"ו. ומה כחינו ומה גבורתינו. בכפת שוחד, אגודה של רשעים הנעשים אגודה אחת ע"י שוחד, כדא'4 ומה ישועתנו חסר, ובמחזור רומא ובסדורי ספרד ג"כ לא נמצא. מאי שוחד? שהוא חד, והוי כמו כפתו בסרבליהון דדניאל5 כתובות ד' ק"ה ע"ב. ויגמול שקדים6 ג', כ"א. מתרג' וכפית שיחדא7 במדבר י"ז, כ"ג. או לישנא גדי כפות8 צ"ל שיגדין. פ"א כפת לשון כף יד, כי השוחד נקח בכף ידו של הדיין והתי"ו של בכפת הוא כמו בלבת אש. ואע"ג דרש"י בפ' שמות9 ב"ק ד' ס"א ע"ב. כתב דאין לתמוה על התי"ו בלבת, משום דאשכחן נמי חבירו מה אמולה לבתך, משמע דזר הוא, מ"מ הואיל ואשכחן לומר הכי תי"ו נוסף גבי לב, גבי כף נמי נאמר הכי. בהאדרת ח"י עולמי"ם במלוי חי"ת יו"ד עי"ן וא"ו למ"ד מ"ם יו"ד מ"ם בגי' י"י אלהי"ם חיי"ם אמ"ת, ובגי' אלהינ"ו הי"ה והו"ה ויהי"ה אמ"ת. +האדרת והאמונה, הבינה והברכה, הגאוה והגדולה, הדעה והדבור, ההוד וההדר, הועד והותיקות, [הזך] והזהר, החן והחסד, הטכס והטהר, היחוד והיראה, הכתר והכבוד, הלקח והלבוב, המלוכה והממשלה, הנוי והנצח, השגוי והשגב, העוז והענוה, הפדות והפאר, הצבי והצדק, הקריאה והקדושה, הרון והרוממות, השיר והשבח, התהלה והתפארת. התהל"ה במלוי הא תי"ו ה"א למ"ד ה"א, הנעלם בגי' י"י י"י בשכמל"ו. +[ת"ת, ע', תשובה, יסוד, ע', חסד, ב"ע, תשובה, הו', ע', יסוד, גבו', הו', כ' ע' גדולה, ע', גבורה, כע"ב, אח"ב, כ"ע, ע', ח"כ, ת"ת, תשובה, ע', הוד, נצ', יסוד, גבורה, ע', כ'ע', יסוד, ת"ת, ע', תשובה, ת"ת, גבורה, ע', גבורה, גבורה, חסד, תשובה, ת"ת]. +אנא בשם כפר נא, הכי איתא נמי בירושלמי1 ג', ב'. וכן במרדכי בשם הראבי"ה דהכי עבדי'. ונראה סמך יפה לדבר, אנא בשם רומז דאנא ב"פ השם בג' ילפינן בג"ש דמצות הוידוי באנא צ"ל2 עי' בטור סי' תרכ"א. מה אנו ומה חיינו וכו'. בתפלת נעילה צריך לומר בכונה יותר משארי תפלות דלמ"ד בגמ'3 יומא ד' ל"ז ע"א. זאת היית' עיקר תפלת נעילה. באתה הבדלת כתב האשירי דיחיד שהוא אומר זה אחר התפלה אינו מזכיר של שבת באתה הבדלת. + +Daf 135 + +אתחיל לכתוב סימני הדרשה מיום הכפורים, הי"ז יתן לנו רחמים.. ד' בעלי תשובה, שב לפנים, שב לפי שעה, שב מיראה, שב מאהבה. תשובת הגדר, תשובת הכתוב, תשובת הבא', תשובת המשקל. ד' חלוקי כפרה וע"י תשובה כלן עשה מיד, לאו י"ה, כרת ומיתת ב"ד וש"ש1 שם ד' פ"ז ע"ב אליבא דשמואל. יסורים, חלול השם מיתה ממרקת. ד' חלול השם, אדם גדול שאינו נזהר, המשקרים לגוים, עוברי עברה בפרהסיא במזיד, ממירים בשעת השמד. שב מאהבה, עונות נעשים לו כזכיות, מקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם. אין תשובה בלי נדוי2 שבועות שוא.. ויאמר חע"פ3 ודוי. בכל י' ימי תשובה עבירות שבינו למקום מכסה ושבין חבירו מגלה. חטא לחבירו אין תשובה מועלת אא"כ פייסו ויפייסנו בג' שורות, ולרבו ק' פעמים, ולא יהא המוחל אכזרי. נוטלין כפרה ונותנים לעניים, אם ירצו יאכלו בעצמן, ויתן המעות במקומ' אם עשיר הוא, טובלין בלא ברכה קודם אכילה, מתודה קודם אכילה, עבירות שהתודה עליהן כבר חוזר ומתודה, פסק לאכול אי מצי חוזר ואוכל. מדליק נר לכבוד יהכ"פ ובשבת ראוי לברך. עיקר ודוי ביוהכ"פ אבל אנחנו חטאנו, ואומרו מעומד, ואף כשאומרו ש"ץ יעמדו כלם. +אין היחיד חותם בודוי, מצוה לסעוד היטב בערב יוהכ"פ. ה' ענויין1 חטאתי עויתי פשעתי. א"ש2 הענויין. סיכה רחיצה נעיל' תשמיש המטה, כלהו דרבנן, לבד מא"ש. לכך מקלינין בהו, ידיו מלוכלכת וכן רגליו, לטול ידיו שחרית, תנוך שלכלך. אסור לישב ע"ג טיט שהוא טופח ע"מ להטפיח. ראה קרי מה יעשה, איסתנית לרחוץ פניו, חטטין בראשו סך, וכן חולה שאין בו סכנה3 אכילה שתיה. יוצאין במנעל של כל דבר חוץ משל עור, חיה כל ל' מותרת, ותינוק' אסורים, חיה ג' וז' ול', ענוי קטן וקטנה והשלמה מדרבנן וחנוך לקטנים, עוברה ושאר אדם שהריחו חולה ורופא האיך סומכין על דבריהם. מחללים ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ונשים. נשים נאמנות ליולדות. רוב בני אדם בקיאים בצורך החולה לשתות מחמת הצמאון, ומודיעין לחולה שהוא יוהכ"פ. לדקדק בתפלות שיתפללו בזמנו, וצריכים למהר הקהל, מוצאי יוהכ"פ יו"ט הוא. +וילך משה פירש"י לא אוכל עוד לצאת ולבא, יכול שתשש כחו? ת"ל לא כהתה עינו וגו', וכו'. א"כ תימה למה כתב לא אוכל אלא הכי פי' אין לי רשות כלומר איני רשאי. וכן מצינו במקום אחר שפי' רש"י לא אוכל איני רשאי. ד"א לכך אמר וילך על דרך כמו שכתוב בפשטים שלו, שהולך בכח, כלומר ראו שאני בכחי ובדעתי. ואל תאמרו מה שאני אומר לכם שהוא מפני טרוף הדעת, לכך כת' וילך משה וידבר. [ד"א לכך אמר וילך כלומר שהולך אליהם, ולא הביאו אליו ע"י חצוצרות, משום דכתיב אין שלטון ביום המות, כלומר איני רשאי לעשות גאות]. ד"א לכך אומר וילך משמע שהולך אליהם שהיה כאחד מהם, ולא היה אז פרנס עוד. +ד"א וילך הוא לשון תוכחה כמו שאמר להם בסוף הסדרא. וכן מצינו בישעיה1 אסור בכל מלאכה בשבת בכל דבר, מכבדו בכסות נקייה ובנרות. לכו נא ונוכחה, כשרוצה להוכיח אותם אמר להם לכו. ואמר שם2 א', י"ח. רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו, לכל3 שם ט"ז וי"ז, ועי' במטה משה סי' תתכ"ט. עשרה לשונות אזהרה לעשות תשובה, כנגד י' ימי תשובה. ולכו הוא כנגד יוהכ"פ כלומר ביוהכ"פ אמר מדת הרחמים לישראל עשו תשובה ונלכה ונוכחה לפני מדת הדין. ונאמר4 לכו. אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו וגו'. + +Daf 136 + +ד' בעלי תשובה כנגד ד' לשונות שבקרא, האחד מי שהוא שב לפני ב"א אבל בלבו [אינו] כן כנגד רחצו, שהוא רוחץ עצמו כדי שיהא נראה מבחוץ, ואינו שוה מבפנים. והשני שהוא שב לפי שעה בכל לבו כלומר בי' ימי תשובה אינו חוטא ואח"כ חוטא כמקדם, [אבל מה שאנו עושין פרישות בזה הימים, כגון שלא לאכול לחם גוים, זהו פשיטא טוב], וזה דומה להזכו שהוא רוחץ עצמו שהוא זך מבפנים ומבחוץ, ואח"כ מטנף א"ע כשעבירה באה לידו. ואלו השנים אינם נקראים בעלי תשובה, מ"מ האחד טוב מחברו, אבל השנים האחרונים בעלי תשובה גמורים. והשלישי עושה תשובה כל ימיו, אבל עושה מחמת שירא מהקב"ה שמביא עליו פורעניות, וזהו בעל תשובה גמור. וזדונות נחשבות כשגגות אבל אינו הגיע לעיקר המעלה, והוא כנגד הסירו כלומר שסר מעבירות כל ימיו מחמת היראה. והרביעי ששב מאהבה כלומר אם יש אדם גדול בעיר היית מדקדק בכל כחך שלא תעשה כנגדו, אע"פ שאינו יכול להזיק לך משום שאתה גדול כמו הוא. מ"מ כיון שמעשיו נאים אתה אוהב אותו, מק"ו בן ק"ו הקב"ה שדן את העולם כלו ברחמיו, שאין להקפיד אותו, וצריך לפייס אותו אם עבר על מצותיו. וזהו עיקר בעלי תשובה, ועונותיו נחשבים לו כזכיות, ועומד אפילו במקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, וזהו כנגד חדלו, כלומר שחדל מאהבה. אבל הגאון זצ"ל אמר לי שהוא לא דרש ד' מיני תשובה כנגד ד' לשונות שבקרא, מ"מ אכתוב אותם. וד' מיני תשובה כלם1 שם י"ח. צריכים חרטה, תשובת הגדר כנגד למדו, כלומר למדו לעשות גדר. תשובת הכת' כנגד דרשו כלו' דרשו מה הוא התשובה שכת' [וזכורני שדרש תשובה הבא כגון שבאה עברה לידו כגון גויה, ועשה העבירה, ואח"כ באה אותה העבירה לידו באותו מקום ובאותו זמן, ויצרו תקפו עליו כבתחלה, והוא מרוצה לו ופירש מאהבת השם, ולא מיראת אדם, זהו נקרא בעל תשובה]. שמעתי דרך שמועה לא ידעתי ממי, שאחד רצה לעשות כדלעיל ועשה העבירה שנית2 ועם כולן. +תשובת הבאה כנגד אשרו, כלומר יישר כחו כשעבירה בא [באה] לידו ואינו עושה. תשובת המשקל כנגד שפטו, כלומר עשו עמו משפט כנגד מה שעשה. זכורני תשובת המשקל כגון שהוא שוקל כמה הנאה שהיה לו מהעבירה כנגד אותה הנאה הוא מצער א"ע. ואמר לי שלא בשעת הדרשה תשובת המשקל ותשובת הבאה חדא היא. ד' חלוקי כפרה הם1 עי' ס' חסידים סי' קס"ז. העובר על מצות עשה ועשה תשובה מוחלין לו מיד, העובר על לאו שבתורה ועשה תשובה התשובה תולה עד יום הכפורים, ויוהכ"פ מכפר. העובר על דבר שיש בו כרת ושבועת שוא דינו בכרת2 יומא ד' פ"ו ע"א. או מיתת ב"ד, תשובה ויהכ"פ תולין וייסורין מכפרין. אבל אם לא עשה תשובה חס ושלום, ואם יש בו עבירה אחרת הוא כלה לגמרי ומת. אבל אם עשה תשובה3 שבועות ד' ל"ט ע"א חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. חיי סגי ומסגי, ואפילו זה נקרא יסורין, כגון אם לבש חלוקו בבקר, וצריך ללובשו פ"א בשביל שהפך הפנימי לחוץ. +העושה חלול השם תשובה ויסורין ויוהכ"פ תולין עד יום המיתה, והמיתה ממרקת עון. ושאלתי לו כשלמדתי לפניו פ"ב דיומא, והא כתיב שלשה חלוקי כפרה הן ותשובה עם כל או"א? ואמר לי מ"מ אמרתי אגב1 מפיש. בעלי תשובה2 ד'. ד' חלול השם, ת"ח שאינו נזהר במעשיו, וה"ה אדם חשוב. והשני המשקר לגוי שסופו נודע לגוי ואע"פ שלא נודע לגוי מ"מ שקר הוא. ושלישי והעוברים עבירה בפרהסיא במזיד, משום כי אחרים רואים ואומרים זה פלוני חטא ולא נענש, א"כ יהי' העברה קלה בעיניהם. והרביעי ממירים בשעת שמד. ומה שהולכים לניבוע3 ועי' במהרש"א בח"א ביומא מה שתי' ע"ז. של כומר גם זה חלול השם. וראיה אמרינן בגמרא4 אולי כוונתו על דרשות הכומרים, שהוכרחו היהודים בע"כ להיות שומעים חרפתם ואינם עונים בשעה שהכומרים היו מטיפים לעם כידוע ומלת ניבוע הוא מגזרת נבע, ופי כסילים יביע אולת (משלי ט"ו, ב') מתרגמי' ופומהון דסכלי נביע שטיותא. ערקתא דמסאנא אסור בשעת השמד, פי' שאסור לשנות רצועה של סנדל כדי לעבור על דת משום חלול השם. ועוד ראיה שאסור לדבר עם המינים. ואם אתה רוצה לדבר עמהם לא יהא מודה להם, אפילו דבר מועט, לסוף אתה צריך להודה להם יותר. + +Daf 137 + +ויאמר חע"פ, וזהו סדר הוידוי מן התשובה, חטאתי עויתי פשעתי. וצריך לפרט החטא ולהוציא בשפתיו, כדי לעורר החרטה. כגון אכלתי דבר טמא בשוגג, בערב יוהכ"פ כשמלקים אותו. עבירות שבינו לבין המקום מכסה, עבירות שבין אדם לקונו אל יתודה עליהם בפרהסיא אע"פ שעשה העברה בפרהסיא. טובלין בלא ברכה קודם אכילה. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהר"ף, ששמע מן הגאון ז"ל שאין לטבול בעיוהכ"פ אחר אכילת ערבית, חדא שצ"ל הוידוי בטהרה, ועוד שיש גאונים דחשבי הפסק האכילה קבלת יו"ט. +[עבירות שהתודה עליהן כבר], ואמר עבירות שהתודה עליהן כבר ביוהכ"פ שעבר חוזר1 סנהדרין ע"ד ע"ב. ומתודה עליהן בזה היוהכ"פ. [מדליק נר לכבוד יו"ט2 כשיטת הרא"ש ועי' או"ח סי' תר"ז.], ובשבת ראוי לברך. ואמר שיש דעות אם מדליקין נר בליל יוהכ"פ בחדרו, ואמר שהמנהג להדליק. ואין מברכין על הנר בערב יוהכ"פ. וזכורני שדרש כשיש שבת ויוהכ"פ ראוי לברך על הנר. [עיקר וידוי ביוהכ"פ אבל אנחנו חטאנו]. וכן דרש נמי מה"ר יעקב זצ"ל וויילא, וכן מצאתי בא"ח בהלכות יוהכ"פ3 יוה"כ. [ואמרו מעומד ואף כשאומרו ש"ץ יעמדו כלם], וצריך לעמוד לוידוי. ואף כשאומר החזן הוידוי צריך לעמוד. ועל חטא ואשמנו נמי מיקרי וידוי לעניין עמידה. אבל אם אינו יכול לעמוד אינו מעכב יותר משאר תפלות יוהכ"פ. [וכן מצאתי4 שם סי' תר"ז. בא"ח וז"ל: בהלכות יוהכ"פ, ואפילו ששמע מש"ץ והוא התודה כבר צריך לעמוד. וזכורני כשאמר אבל אנחנו היה שוחה ואומר אותו בקול חלשות אף כשהיה חזן]. +[אין היחיד חותם בודוי], בא"י האל הסולחן. וכן דרש הגאון מהר"ר יעקב וויילא זצ"ל. [וכן מצאתי בא"ח1 שם. וז"ל: ומוטב שאין לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא], [ידיו מלוכלכות וכן רגליו], וזכורני שדרש מי שידיו מלוכלכות ורגליו רוחץ אותן כדרכו, ובלבד שלא יכוין לקרר או לתענוג. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ג וז"ל: מותר לרוחצם שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. [לטול ידיו שחרית], ו��עור נט"י אפילו ביוהכ"פ כל היד עד הקנה של זרועו. ושאלתי לו סמ"ק ואו"ח בסי' קס"ב אינם סבורים הכי, והשיב המנהג כרב אלפס. +[תינוק שלכלך], שמלכלכך אמו במי רגלים ביוהכ"פ, נותנה ידה במים ומעבירה ידה במקום מי רגלים ומתפללה מיד. וכן מצאתי בא"ח בסי' ש"ב וז"ל ומטעם זה התיר באשה שלכלך התינוק בגדים במי רגלים שתטול ידה ותקנחם וכו', אבל לצואה אין הדין כן, ומביאה בגד ומסירה הצואה עם הבגד. ואם אינה יכולה להסיר הצואה עם הבגד צריכה להלביש בגד אחר. [ראה קרי מה יעשה], ראה קרי ביוהכ"פ אפילו כהן אין צריך טבילה, רק מקנח אותו מקום הלכלוך, וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ג וז"ל: והרמב"ם כתב כיון דקי"ל דב"ק אין צריך טבילה וכו' ע"ש. [ז"ך1 ג"ז שם. יכול אדם לרחוץ פיו מבחוץ בבקר, ועל שפתיו ולא מבפנים. העתקתי אמר בשם מהרי"ל זצ"ל שאסור לרחוץ ביוהכ"פ תוך פיו שמא יבלע מעט, וחצי שעור אסור מן התורה]. + +Daf 138 + +[אסתניס לרחוץ פניו], וזכורני שדרש איסתניס שמעביר כל השנה בשחרית מי האף ולכלוך שבעין במים, מותר להעביר גם ביוהכ"פ, דמ"ש זה מצואה. וכן הוא עשה בעצמו וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ג וז"ל, וכן כתב הרי"ץ גאות אם יש לכלוך על פניו וכו'. [חיה כל ל' מותרת], חיה פי' יולדת מותרת לנעול הסנדל כל ל' יום מפני שהצינה קשה לה. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרי"ד ושאלתי לו למה דרשת כר' אליעזר, והא יחיד הוא? והשיב הפוסקים מביאים ר"א ומסתמא טעם הפוסקים שמביאים ר"א, שיש בגמ' משא ומתן אליבא דר"א דוקא1 ד"ך. +[ותינוק' אסורים], וזכורני שדרש התינוקות אסורים בנעילת סנדל שאין חוששין כ"כ, וכן מצאתי בא"ח1 יומא ד' ע"ח ע"ב. [חיה ג' וז' ול'] מה שאמרו חכמים חיה אינה צריכה להתענות בתוך ג' ימים הראשונים אותן ג' ימים אינם צריכים להיות מעת לעת. וכן מוכח בתוס' פ"ק דגיטין2 סי' תרט"ז. מההיא דכותבין עליו אונו. וזכורני החיה מג' ימים עד ז' שואלין אותה, אם אמרה צריכה אני נותנין לה, כמו לחולה. אבל מז' עד ל' הרי היא כשאר כל אדם, לבד הצנה קשה לה. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו גם הז' אינם צריכים מעת לעת. [כתב בספרו3 ד' ח' ע"ב תוס' ד"ה אע"ג. ואע"ג דבפ' הערל4 תה"ד סי' קמ"ח. מסיק דיו' הבראותו של תינוק בעינן מעל"ע]. +[ענוי קטן וקטנה והשלמה מדרבנן] ותינוק זכר בריא משלים מדרבנן בתחלה לי"ב שנים, אבל לי"ג שנים שלמות משלים מן התורה. ותינוק חלש משלים מדרבנן בתחלת י"ג שנה. ונקבה תמיד מתחלת בין מדרבנן בין מן התורה, שנה אחת קודם לזכר. אבל לר"י אינו צריך להשלים מדרבנן [אלא חינוך שעות]. ויש לסמוך על ר' יוחנן1 יבמות ד' ע"א ע"א וב'. ועל התוס' ועל ה"ג אם נראה לאביו שהבן חלש. [כתב בספרו2 יומא ד' פ"ב ע"א. נער כחוש וקטן באברין והוא בן י"ג שנים ויום אחד אבל אין שום שערות נראין בו כל עיקר, חייב להתענות מטעם ספק דאורייתא]. ושאלתי לו למה שכתב בסמ"ק3 תה"ד סי' קנ"ה. וז"ל: פסק בה"ג כר"י דא' בן אחת עשרה אין מתענין אותו, ולמה לא כתב הסמ"ק בן שתים עשרה אין מתענין, אם הלכה כר"י? ואמר לי תירוץ בן בת, אבל איני מבין אותו, כמדומה לי שהיה ברבונות התירוץ. +[נשים נאמנות ליולדות] דוקא ולא לשאר חולים. [רוב בני אדם בקיאים בצורך החולה], אע"פ שאינם רופאים, כגון אם צריך לשתות, כגון שיש לחולה חלשות, שקו' אונמעכטיג, או שאר חלשות כגון שהיה יבש שפתותיו ולשונו יבשה מחמת צמאון. ��כן מצאתי בלקוטי הח"ר משה לוי מינצא ז"ל [שכתב כן בשם הגאון ז"ל], וז"ל: והראה לנו כן כתוב שנ"ץ בס"פ בתרא דיומא. [וראיה] מצאתי בא"ח [בהלכות שבת] בסי' שכ"ח וכתב ר"י שאין צריך מומחא, דכל ב"א חשובים מומחים קצת, וספק נפשות להקל וכו' ע"ש. [מכבדו בכסות נקייה ובנרות], ולכן נראה לו מי שיש לו קול נעים שחייב לנגן בנעימות, כי גם זה הכבוד, מ"מ יקצר כדי שיתפללו בזמנן הקהל, וצריכים למהר אם היום קצר. [וכשהחזן ממהר יש להקהל ג"כ למהר, כי אינו מועיל מהירות החזן כשאין הקהל ג"כ ממהרין]. [וזכורני השעוה שנטף מן הנרות ביוהכ"פ היה של החזנים ושל השמשים באושטריך. והגאון חשב מי שנוטף הרבה מן הנר שלו עשה צדקה הרבה ביוהכ"פ, וזה טוב לו]. + +Daf 139 + +אתחיל בטוב גדיא סימני דרשה. אבל אין לי לפרש כי לא שמעתי אותה דרשה רק פ"א [ובאותה פעם גם לא ידעתי מהכ"ד דברים שכתב המיימוני, בהלכות תשובה1 עיי"ש סי' רכ"א.]. א' אין מספיקין מחטיא את הרבים או מעכב לעשות מצוה אדם גדול ואחד מן הצבור. ב' מטה חבירו מדרך טוב בינוני שמסית. ג' רואה את בנו, ואי אפשר לו למחות, מוטב שיהיו שוגגים, דבר שאין נשמע. ד' אחטא ואשוב זה גוזל ע"מ לעשות מצוה. ה' אחטא ויוה"כ מכפר אין יוהכ"פ מכפר. נועלין, ו' הפורש מן הצבור אפילו במסית2 פרק רביעי, שמעכבין את התשובה. וכה"ג. ז' חולק על דברי חכמים שבכל דור. ח' מלעיג על המצות מזלזל במצות קלות. ט' שמבזה רבותיו ואינו מחשיבו. י' שונא תוכחות כועס ומקפיד בדבר. אי אפשר בתשובה גמורה. י"א מקלל את הרבים מזלזל בקהל. י"ב חולק עם הגנב מחזיק יד גנב וגזלן. י"ג מוצא אבידה ואין מכריז יש [בידו] (בדבר) דבר שאינו שלו. י"ד אוכל שאר3 במסים. עניים משקרים במדו' ומפקיעי שערים. ט"ו מקבל שוחד מטה דין בשביל שום הנאה, אין מתחרטין לשוב. ט"ז אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה מרוצה לגמילות חסד ומטריחו. י"ז משתמש בעבוטו של עני [משתמש בעני] לפי שהלוהו או עושה לו טובה, י"ח מסתכל בעריות אפילו בגופה, י"ט מתכבד בקלון חבירו סיפר מעשה וחכמת חבירו נגד שלו, כ' חושד בכשרים ידין חבירו לכף זכות, קשה לפרוש מהן תו', כ"א רכילות ולשון הרע מסכסך והמקבלו גרע טפי מוציא [ממוציא] דיבה. כ"ב בעל חמה כועס תמיד אפילו עם בני ביתו. כ"ג בעל מחשבה רעה חושב לעשות רעות אע"פ שאינו עושה. כ"ד מתחבר לרשע משתתף עמו בשום עניין, כל אלו אע"פ שמעכבים אין מונעים. +ע"כ סימני הדרשה, וק' לי הגאון ז"ל חשיב אחטא ואשוב ואחטא ויוהכ"פ מכפר בפני שנים, והמיימוני חשיב בכלל אחד. ורכילות ולשון הרע חשיב הגאון באחד והמיימוני בשנים. וזכורני שאמר במילי דבדיחותא כל הבורח מן המס שלא ליתן עם חבירו ואח"כ חוזר למדינה או כה"ג, אינו רואה סימן ברכה לסוף כי ראה כמה אנשים שהקרה להם כן, אפשר הוא דרש כה"ג. וזכורני פ"א באו טובי הקהל מניאושטט אל הגאון זצ"ל לעשות להם מדות ישרות אל היין ואל השמן, וכן עשה כי נשתכח המדה. כי היה ליהודים מדה גדולה להבדיל מהגוים מחמת שאינם צריכים לתן מכס שקו' אונגעלט1 ברמב"ם שם ה"ג איתא שור והראב"ד גורס שוד בדל"ת וכ"ה בספר חסידים סי' י"ט. והיה לאשה אחת כלי של בדיל שקו' קנט בל"א, ואומרת שהיה מדה בווינא והיה נראה לו ולהם, שכל אחד יוצא בו ידי שמים, ושלח השמש אל אומן אחד שקו' בל"א דרעכשלער, ואמר השמש אל האומן עשה לי כלי כזה הכלי ה' או ו' מדות של עץ, וכן עשה האומן. ואח"כ שרפו סימן בראש המדות ונתנו אל השמש המדות. וכל מי שרו��ה למכור יין הולך אל השמש, ונתן לו השמש המדה. וכשאינו צריך המדה היה מחזיר המדה אל השמש, וכמדומה המדה של שמן ושל חלב היו של ברזל או של בדיל. + +Daf 140 + +[מרוצה לגמ"ח ומטריחו]. וזכורני שדרש שלא להטריחו יותר מדאי, שאם מטריחו לסוף אינו מרוצה. מסתמא לכל כ"ד דברים דרש דבר חידוש שלא כתב במיימוני כגון מרוצה לגמ"ח. ובערב יוהכ"פ עשה לו כפרה ולכל בני ביתו וגם להבחורים. והנשים מאושטריך היו נמנעות מליקח כפרות המקצרים הכנפים או הזנב, ולפי דעתי שמעתי טעם הקריבהו נא לפחתך. אבל הוא מתיר ליקח, ויקח התרנגול בידו, ויאמר אוילים מדרך פשעם עד לבני אדם, כמו שכתוב בתהלים במזמור הודו בסי' ק"ז ואמר זה חליפתך זה תמורתך זה תמורתך1 עי' רי"א צד ר"ע הערה א'. [ר"ת: חת"ך]. כשאמר (חליפותיך) חליפתך היה מחזיר התרנגול סביב ראש המתכפר. וכן עשה לתמורתך ולכפרתך, ואמר תרנגול זה ילך למיתה, והיה מספיק מעט ואמר, ואת תכנס לחיים טובים ולשלום. ואני הכותב אמר, ואני אכנס לחיים טובים ולשלום. וכזה הסדר עשה ג"פ ואמר, אם יש מלאך וגו', ואמר איני אומר כסדר הכתוב בספרים, אלא מנהג אבותיו בידיו, ואינו רוצה לשנותו. ולאשה אמר זאת (חליפותך) חליפתך כו', תרנגולת זאת היא תלך למיתה ואת תכנס [תכנסי] לחיים טובים ולשלום. וזכורני שסומך ידו על [ראש] התרנגול שלו סמוך לשחיטה. וזכורני שלקח תרנגול לבן לכפרה, אע"פ שדרש מה"ר מיישטרלן זצ"ל דאמרינן בגמרא בפ"ק דע"ז2 צ"ל כפרתך. תרנגול לבן הוא מדרכי האמורי. ומיד אח"כ שעשה כפרות הולך לבית החיים, והיה מסבב הקברים, והיה הולך מעט ואמר תפלתו כמו שכתבתי לעיל [בהלכות תענית] י' פעמים, משום די' ימי תשובה הוי לו לטורח לילך בכל יום לביה"ח3 י"ג ע"ב. ואמר4 אבל בער"ה היה הולך לביה"ח. על כל גדול וגדול ועל קרוביו תפלתו. ונטל עשב ומניח על מצבתו כדי שעשה מעשה לאמירה, [מצאתי מזה ברקנט פ' וירא ע"ש]. ואח"כ שלח לעניים צדקה, וגם בערב יוהכ"פ שלח להם צדקה. +וזכורני ששמעתי מאחד מן הגדולים כשאי אפשר לעשות שלום בין איש לחברו בערב יוהכ"פ מ"מ זה היום יעשה שלום ביניהם. ומה שנוהגים לטבול בערב יוהכ"פ ג"פ, כן כתב בס' חסידים, וכן אמר לי. פעם אחת הטביל ג"פ אבל הוא עצמו אינו טובל רק פ"א, מסתמא מחמת חלשות שיש לו ל"ע. וזכורני שלא היה לובש בגופו ברצון ביוהכ"פ דבר שהיה בו מעשה עור, ומסתמא טעמו משום מעשה העגל. ואוי לעונות שלא שאלתי ממנו בחייו כל דבר ודבר, כי לא מנע ממני1 אמר. וראיה מכמה דברים ששאלתי לו. והי"ז יסלח לי ולכל ישראל. +וזכורני שאמר שצריך ליתן לבהמתו לאכול ביוהכ"פ כל צורכה, דצריך לרחם על בהמתו כדי שמרחמין עליו. [וזה הסדר אמר הגאון זצ"ל באושטריך], ובכן יה"ר מלפניך ה' אלהי' ואלהי אבותינו שתסלח לנו על כל חטאתינו ותמחול לנו על כל עונותינו, ותכפר לנו על כל פשעינו1 וכתבתי כי לא נמנעו ממני.. ע"ח ש"ל באונס וברצון וע"ח ש"ל באימוץ הלב ע"ח ש"ל בבלי דעת וע"ח ש"ל בבטוי שפתים ע"ח ש"ל בגלוי ובסתר וע"ח ש"ל בגלוי עריות ע"ח ש"ל בדבור פה וע"ח ש"ל בדעת ובמרמה ע"ח ש"ל בהונאת ריע וע"ח ש"ל בהרהור הלב ע"ח ש"ל בוידוי פה וע"ח ש"ל בועידת זנות ע"ח ש"ל בזדון ובשגגה וע"ח ש"ל בזלזול הורים ומורים ע"ח ש"ל בחוזק יד וע"ח ש"ל בחלול השם ע"ח ש"ל בטומאת שפתים וע"ח ש"ל בטפשות פה ע"ח ש"ל ביצר הרע וע"ח ש"ל ביודעים ובלא יודעים ועל כלם אלוה סליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו ע"ח ש"ל בכחש ובכזב וע"ח ש"ל בכפת שוחד ע"ח ש"ל בלצון וע"ח ש"ל בלשון הרע ע"ח ש"ל במאכל ובמשתה וע"ח ש"ל במשא ובמתן ע"ח ש"ל בנשך ובתרבית וע"ח ש"ל בנטית גרון ע"ח ש"ל בסיקור עין וע"ח ש"ל בשיח שפתותינו ע"ח ש"ל בעינים רמות וע"ח ש"ל בעזות מצח ועל כלם וכו' ע"ח ש"ל בפלילות וע"ח ש"ל בפריקת עול ע"ח ש"ל בצדיית רע וע"ח ש"ל בצרות עין ע"ח ש"ל בקלות ראש וע"ח ש"ל בקשיות עורף ע"ח ש"ל ברכילות וע"ח ש"ל בריצת רגלים להרע ע"ח ש"ל בשבועת שוא וע"ח ש"ל בשנאת חנם ע"ח ש"ל בתשומת יד וע"ח ש"ל בתמהון לבב ועל כלם וכו' + +Daf 141 + +[כתב מהר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורק], וכן1 עי' של"ה דף רכ"ח ע"ב בשם הרמ"א. חפץ אני לידע סדור הנוסח מן ועל חטאים בעל חטא. כך אני נוהג לומר ע"ח שח"ע עולה, וע"ח שח"ע חטאת, וע"ח שאנו חייבים עליהם קרבן עולה ויורד, וע"ח שח"ע אשם ודאי ותלוי. אלו רובן באין לכפר על השוגג, וכך הן מסודרין בפרשת וירא, ושוב אומרים על המזיד וזה סדורן. מכת מרדות, מלקות ארבעים, מיתה בידי שמים, כרת וערירות, ד' מיתות ב"ד, החומר חומר אחרון, דניח' טפי לפרט בתחלה חטא הקל מחטא החמור, דאמרינן2 פסקים וכתבים סי' קי"ח. חציף (עליה) עלי אינש דמפרש חטאיה. +ובליל יוהכ"פ באו אליו כל הקהל ומבקשים ממנו מחילה. ואח"כ היה הולך השמש על הבימה, פירש"י במס' סוטה בסוף פ' ואלו נאמרין1 ברכות ל"ד ע"ב. אלמנברא, קודם שיתיר הוא והשנים עמו להתפלל עם העברינים, ואמר שמעו כל הקהל הק'! מורינו הרב ר' איסרליין יבקש מאתכם מחילה, וכל מי שיש עליו תביעת ממון משום דסבר בדעתו שאינו פוסק לו כראוי, ימתין לו עד אחר יוהכ"פ, ורוצה לציית לו דין. אבל לא ראיתי שבא אחד. +ואותן שנוהגין לעמוד ביוהכ"פ אינם הולכים חוץ לד"א שלהם, אבל לדבר מצוה הולכים. וזכורני בליל כל נדרי באושטריך אינם לובשים טלית, אבל ברינס לובשים טלית קודם הלילה [בברכה] ומתפללים בו. +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו, שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מהגאון זצ"ל אמר שאסור לעמוד ביוהכ"פ על כרים וכסתות של עור, משום נעילת הסנדל, וכתוב בספרו1 סוטה מ"א ע"א. דהמקיל לצורך לא הפסיד, והמחמיר תע"ב. וזכורני כשמתפלל בימים הנוראים, עמדו שני בניו מצדיו, או לפעמים אחד, ואחד מהקהל. וכן מצאתי במס' סופרים כנגד ג' אבות, אבל א"ח2 תה"ד סי' קמ"ט. כתב בהלכות יוהכ"פ אהרן וחור תמכו ידיו. וזכורני שהיה פורס מפה על השלחן ביוהכ"פ והיה מדליק הפמוט, ואמר חקו תהלים בביה"כ בלילה וישן בליל י"ה על מטתו בכתונת שלו. וזכורני שאמר דרך שמועה שבא3 סוף סי' תרי"ט. מה"ר יוסף צוקמנטיל זצ"ל לקהלה אחת, והיה מנהגם לומר פזמון מלאכי רחמים למנחה ביוהכ"פ. והיה מה"ר יוסף ז"ל אומר דרך תחבולות, כל היום היינו עומדים לפני השם ועתה באנו לפני המלאכים? ולפי השמועה משמע4 ששמע שבא. שהדין עם ר' יוסף ז"ל, ולא אמר בי"ה אלהי נצור אלא אלהי עד שלא נוצרתי. + +Daf 142 + +והיה ממהר כל היום כדי להתחיל נעילה ביום. [וזכורני כשהיה בניאושטט הארון1 עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רע"ד ובתניא רבתא הלכות ר"ה בשם ה"ר אביגדור ובס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג נתיב עבודה פי"ב ובקרבן נתנאל בסוף פ"א דר"ה ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' קס"ו, והאריך בזה בפחד יצחק אות צרכיו והרב שמש צדקה חאו"ח סי' כ"ג וכ"ד ובס' עמודי אש סי' ב' אות כ"ו ובשו"ת עולת יצחק ח"א סי' מ"ה ובס' ארחות חיים החדש סי' תקפ"א אות ב'. פתוח, עומדים כל הקהל על רגליהם, כל מי שיש בו דיעה. ולנעילה היה פתוח כל התפלה ואפשר משום הכי היו ממהרים2 הקדש.]. ואומר באתה נותן יד לפושעים וכו' מה אנו ומה חיינו מה ימינו3 מקצרים בתפילות. ומה שנותינו, מה קיצנו מה חסדנו, מה צדקנו מה כחינו מה גבורותינו, ואח"כ מה נאמר. ולנעילה אין אומרים בניאושטט אבינו מלכנו, והכהנים אינם הולכים לדוכן. ולאחר פזמונים אומר פ"א שמע ישראל וגו' ושלש פעמים ברוך שם כבוד וגו'. וז' פעמים השם הוא האלהים ואמ' קדיש ותוקע. +המשרת לקח הנרות במוצאי יוהכ"פ כמו שהם דולקות, ונשא לביתו ומברך על אותן הנרות ב"מ האש ומבדיל. ומיד אח"כ תיקן בסוכה דבר מועט או שלחן. מצאתי בתשובת שארי מהרי"ל זצ"ל1 נוסחא כזו תמצא ג"כ במחזור שאלוניק ובסדור הנדפס בטרין בשנת רפ"ה. ולברך על הבשמים במוצאי יוהכ"פ יפה כתבת שאין לאומרו, זולת כשחל בשבת. דלא כר' אבי"ה שכתב לאומרו, כמנהג רבנו גרשם מאור הגולה, דכן כתב הג' במיימוני שהביא במצות קידוש שלא לאומרו. וכתב וכן עמא דבר, ומנהג פשוט שלא לאומרו, ולית דין צריך בשש, וכן כתב באגודה בפשיטות. +וזכורני שאמר לי פ"א הנר של שעוה שלך הדולק ביו"ה הנח אותו בביהכ"נ כדי שידלק בחול בשעת התפלה. וכן המנהג באושטריך, מניחים הפרנסים הנרות הגדולות בב"ה כדי שידלק בחול בשעת תפלה כל השנה. אבל הנר שלו הגדול הניח בב"ה עד אחר הושענא רבה, להדליק בחול בשעת התפלה. ואח"כ עשה עם הנר מה שירצה, אבל שמעתי על מהר"א מפרג יצ"ו שעשה מנר שלו נרות לכבוד שבת, משום דמעלין בקדש ולא מורידין, אבל קשה לי איך יעשה מהרא"ל כשחל שבת ביוהכ"פ. +[כתב מהר"ר אהרן פפנהיים יצ"ו]1 סי' ל"ד. שיעורי גרוגרות התוס' בפ' חלון2 פסקים וכתבים סי' כ"ו. כתבו בפשיטות דמוכח בפ' המצניע3 עירובין ד' פ' ע"ב ד"ה אגב. דגרוגרות יותר גדול מכזית. ולפי הקושיא שמקשים שם התוס' לא היתה הגרוגרות אלא כמו שליש ביצה, והביצה היא שני זיתים כדמוכח מפ' בתרא דיומא4 שבת צ"א ע"א. ומפ' אמרו לו5 ד' פ' ע"א. כל זה תמצא בתו' בפ' חלון לפי מסקנת התו' התם דגרוגרות גדול מכזית ע"ש. (והמיימוני סובר) וההיא דכת' המיימוני דכותבת מעט פחות מכביצה. ובגמרא פ' אמרו לו איתא דכותבת היא שני זיתים היינו כביצה. עיין בפ' בתרא דיומא6 כריתות ד' י"ד ע"א. איתא להדיא התם לדברי ר' זביד כמו המיימ' ולחד שנוי' כי הדדי נינהו כותבת גסה וביצה בס"ד דתו' והדרשה ששמעתי מה"ר אהרן ז"ל תמצא שם כתב להדיא ולרעהו כנ' וכנ' אהוב' הקטן הצעיר שבישראל. +גובהה למעלה מכ' מקרקעית, נמוכה מי' טפחים, צלתה מרובה מחמתה, ז' על ז' שעור רחבה. ב' דפנות גמורים ושלישית טפח וצה"פ, נכון לעשותן ג' גמורות. דפנות גובה י' טפחים מן הקרקע, ולא יהיו גבוהות מן הקרקע, ג' דפנות כשרות מן הכל. סכר פסול מן הצד בד' אמות, ואין ישנים תחתיו, מעמיד קנים פחות מג' וכשירה. הדפנות צריכות להיות בריאות לעמוד ברוח מצויה. סוכת גנב"ך1 יומא דף ע"ט ע"ב. כשירה. סכה ישנה יחדש בה טפח. אין מסככים בדבר המקבל טומאה, ולא בדבר שאין גדולו מן הארץ ובמחובר ובדבר הנושר ובדבר המסריח לכתחלה, ובדבר הדומה לתקרה ובדבר האמ"ד. צריכה צלתה מרובה מחמתה, מעובה כמין בית כשרה, אבל עשוי להגן מגשמים פוסל ר"ת, לכתחלה יהיו ככבים נראים בלילה בתוכה2 ��וים נשים בהמה כותיים ועי' סוכה ד' ח' ע"ב. דפנות יעשה לכתחלה לסכך, לא ישטח עליה בגדים. כזית חובה בלילה הראשו' אפילו ירדו גשמים. אוכלים עראי ופירות חוץ לסכה, ואין ישנים ארעי חוץ לסכה, (ואין ישנים עראי חוץ), קדרות וקערות לאחר אכילה ואגנא דלישה חוץ לסכה, וכל כלי שתיה מותרים, ונרות אפילו של חרס מותר. ירדו גשמים גומר אכילתו, ושינתו חוץ לסכה. אין מברך רק על אכילתו, מברך זמן לאחר לישב. נוי סכה לא מהני תנאי רק לאחר נפילה. עצי סוכה אסורים כל ז', ועצי דפנות מותרים. נשים וקטנים הצריכים לאמן פטורים, חולים ומשמשיהן פטורים, מצטער לבדו פטור, הולכי דרכים ושומרי פירות פטורים לגמרי אם אי אפשר להם בסכה. והולכי לדבר מצוה פלוגתא וכן בשכירי יין3 נראים בתוכה. + +Daf 143 + +האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותי' למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ"ל רבותינו אמרי' משה רבנו ע"ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי. וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך. ועוד י"ל שמים הוא דמי לגיא' והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים. אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך. ד"א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ'1 עי' במרדכי סוכה פ' הישן סי' תש"מ בשם הראבי"ה. השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר2 איוב ט"ו, ט"ו. לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר3 שם. והארץ לעולם עומדת. ד"א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס' תענית4 קהלת א', ד'. מטרא בעלה דארעא וע"י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך. אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה' אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם. +[דפנות יעשה תחלה לסכך] מן הסכה, כן כתב הג' במיימוני בפ"ה1 ד' ו' ע"ב. וכן כתב בס' א"ז. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרל"ה ואמר משום דדרשינן תעשה ולא מן העשוי, לכך יעשה הדפנות קודם. [לא ישטח עליה בגדים] ואסור לפרוש סדינין מן הקטנים על הסכה אחר כיבוסם, רק לפי שעה עד שיהיו יבש'. [וזכורני כמדומה לי הטעם שמא ישכח ויאכל תחתיהם אחר שיבשוה2 ס"ק מ'.]. +[כזית חובה בלילה הראשונה אפילו ירדו גשמים], וצריך לעשות קדוש ושהחיינו בסכה, משום דשהחיינו קאי נמי אסכה, ואוכל כזית והולך לביתו. ובלילה שניה אם ירדו גשמים עושה קידוש ושהחיינו בביתו, ואוכל כל צרכו בבית משום שיש קידוש במקום סעודה. [וכתוב בספרו1 שיבשו הסדינים. כדפי' רשב"ם בפ' ע"פ, וקראת לשבת ענג במקום ענג שם תהא קריאה], ואכל אח"כ כזית בסכה. +[כתב בספרו1 תה"ד סוף סי' צ"ה, ועי' פסקים וכתבים סי' ק"ס. יראה לי שאם ירדו גשמים כ"כ עד זמן שינה, שא"א לו לאכול בסכה בלא מצטער אין לו לאכול כלום בסכה כמו שא��אר ע"ש מסקנתו. וכתב עוד דלדידן דבקיאין בקביעא דירחי יום ראשון עיקר ע"ש. וכן דן במרדכי פ' כ"ש בחיטה שנמצאת בפסח בתרנגולת ביו"ט אחרון דוקא, הואיל והוא רק מדרבנן לדידן סמכינן אגאונים המתירים. וכן אנו נוהגים כמו שכתב אחד מהגדולים שמכשירים פסול באתרוג ולולב ביו"ט שני דסוכות, מה שאין כן בראשון]. כל היכא שכתבתי כתב בספרו, לא מגוף הס' כתבתי, אלא מהעתק מן הספר, ואפשר אינו מדוייק. + +Daf 144 + +[ירדו גשמים גומר אכילתו], פ"א ירדו גשמים בשאר ימי הסכות והיה אחד גומר אכילתו, אע"פ שירדו גשמים. ולקח מהר' שלום זצ"ל חתיכת דג ושלח לו, [ואמר לשליח תאמר לו], קבל הדיוט החתיכת דג. [זמן לאחר לישב] וצריך לעשות שהחיינו אחר לישב בסכה בב' לילות. [וכן נמצא במרדכי קטן]1 שם בתה"ד סי' צ"ה. ואינו ישן בערב סכות בצהרים כדי שיוכל לישן לתיאבון בלילה, כי בסכה השינה קובע עיקר הדירה. סכך שתלוש ולבסוף חברו כשר. מצאתי בקו'2 וכ"ה בתשב"ץ סי' קמ"ג וכן הי' נוהג מהר"ם ז"ל. לע"ד מוכיחות כל ההלכות גבי מפקפק או נוטל אחת מבנתיים דמחובר ע"י בנין שהיה תלוש ולבסוף חברו כשר לסכך בו, ולא פסלינן מטעם מחובר לקרקע, אלא מחובר מעיקרו, או נטוע ולבסוף השריש, דאיהו נמי מעיקר3 עי' תה"ד סי' פ"ט. מקרי. אבל מחובר ע"י בנין כגון קורות התקועים במסמרות וכה"ג לא. +וזכורני כשיש לו סכה בחצר שצריך לעשות דפנותיה מקרשים, היה מדקדק לזקוף הקרשים למעלה דרך גדילותן, כמו שעומדים הקרשים ממשכן. וכן כתב א"ח בהלכות סכה1 צ"ל מחובר מעיקרו מקרי ועי' תוס' חולין ד' ט"ו ע"ב ד"ה או שהיה. ויש מדקדקין וכו'. וזכורני כשהסכה שלו היתה גבוה כמו שאדם ארוך עומד על ספסל א"ה אינו יכול להגיע לסכך בידו, א"ה אינו רוצה שההוצין יורדין למטה. ופ"א צוה להסיר כל הערבה ולסכך פעם אחרת ואיני ידוע לי טעמו ולא שמעתי שאוסר זה על אחרים. ומסתמא טעמו שהוא נוי סוכה שאין ההוצין יורדין מטה לתוכה, וכמעט בכל פעם יושב בסוכה ומלמד אותם לסכך, ואמר הראש מן הערבה לכאן או הזנב לכאן. וזכורני עביט של מי רגלים שלו היה ספל של ברזל שקו' מאשין2 סי' תר"ל. ביאקין, היה עומד חוץ לסכה כל הלילה, וכשהיה צריך לקטנים הביאו לו הספל [ואח"כ] נוטלו ממנו והעמידו חוץ לסוכה. ולפי דעתי [משום מאוס], וראיה שכתבו הפוסקים3 מיאשין. ואינו מניחים כלים דאכילה בסוכה וכו'. ומחה לבחורים ללמוד גבי נר של חרס בסכה משום דהמנהג כך הוא, אבל הנשים הולכות לסכה בנר של חרס, ואמר מוטב שתהיין שוגגות ולא מזידות. +וזכורני שאמר שאירי מה"ר אייזק ס"ל משמיה דהגאון מהר"י וויילא זצ"ל, פ"א בלילה ירדו גשמים לסכה והלכו כל הבחורים חוץ לסכה לישן בחדרם, ופסקו הגשמים וצוה הגאון דלעיל לבחורים כל מי שאינו שוכב עדיין במטה צריך לישן בסכה. פ"א בשבת שחרית עשה בעה"ב בפה"ג ולישב בסכה על המים, ואמר עשה בפ"ה לחוד על היין. ושאלתי לו האיך אחרים יוצאים מה שעשה לישב בסכה על המים? והשיב כל המצות יכול להוציא את חבירו. מי שאין לו נר בסכתו ויש לו נר בביתו מותר לאכול בביתו משום צער. + +Daf 145 + +העתקתי ממהר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל1 שם סי' תרל"ט. היכא שכבו הנרות בסכה [בשבת נראה] שיכול לאכול סעודתו בבית, מהא דא' בפ' ע"פ2 עי' תה"ד סי' צ"ג ופסקים וכתבים סי' קנ"ח. רב הונא קדיש ובעי למטעם איתעקר שרגא, עיילי לבי מאניה כו', ע"ש דרך [דדרך] הוא לילך מדירה לדירה היכא שכבו הנרות. וכתב במרדכי פ' הישן מי שאינו בקי ישער הצער (שאם) [אם] היה יוצא מביתו בשביל צער כזה, אלמא בכבוי נרות חשיב צער. ומשמע נמי התם דאין רגילות לאכול בשבת בלא נר, דקאמר התם טעמא3 ד' ק"א ע"א ועיילי ליה למניה לבי גנניה, ובעי למיטעם ליתא בדפוסים שלנו ובכת"י מינכען ובראב"ן גרסי' לי' ועי' בדקדוקי סופרים. מידי דלמא מתעקר שרגא כו'. וכתבו התו' ואשירי דמה שא' כן שהקפיד על הקידוש ולא על הסעודה, כיון דיוכלו למחר לאכול גם סעודות ולצאת י"ח שבת, ש"מ שאין דרך לסעוד בלא נר. [דאל"כ למה לא יאכלו ויעשו קידוש בלא נר], דלגבי קידוש א"צ נר, כדאיתא באשרי. אע"כ אין סעודה בלא נר, וכן נראה מתוס' ומרשב"ם. ואע"ג דכתב המרדכי דהקפיד על הקדוש ולא על הסעודה כלל, משום דיכול לאכול בלא נר4 צ"ל טעימו. משמע דלא צריך נר לסעודה, מ"מ כדי לקרב הדעות נוכל לומר דדעת המרדכי לצאת י"ח ג' סעודות אפשר בלא נר, ואפילו אם מצער היה מה בכך. ורצה מ"ו לומר דאפילו אם היה לחבירו נר אינו חייב לילך לשלחנו דהרבה נוח לו לאדם בשלו יותר משל חבירו. ובודאי שכל אדם יצא מדירה לדירה בשביל זה. [כתב בספרו5 וכ"ה בתוס' אחרות שהביא בעל דקדוקי סופרים שם בהגהותיו סי' ב'. אם אפשר לו בלא טורח גמור לבא ולאכול שם בסכת חבירו אין לו להדוף]. +צריכה הסכה שתהא מחזקת ראשו ורובו, פי' שיוכל לשכב ראשו ורובו אצל שלחנו ולא על השלחן. ואותם סכות שיש להן גגות של עץ שיורדות על הסכה בשעת ירידת גשמים. אבל ביו"ט ושבת אסור להורידן1 שם בתה"ד סי' צ"ג אין לו להקל. אע"פ שהורידן כבר קצת קודם שבת, משום דיש בנין עראי, משום דאין דרכם להורידם בשאר ימות השנה. מותר לישן בסכה אע"פ שיש לו קצת דוחק, ואינו נקרא מצטער. +העתקתי ממהר"י דלעיל1 ואם יש להם צירים שסובבות עליהם אפשר שמודה דשרי ועי' בד"מ סי' תרכ"ו סק"א. אמר מי שצר לו בסכה עד שלא יכול לפשוט רגליו ממנו, אין זה נקרא צער להפטר מסכה. וראיה דשעור סכה ז' טפחים על ז' טפחים, ושעור גוף האדם י"ח טפחים, כדאמ' בפ' מי שהוציאוהו2 תה"ד סי' צ"ב. ופ' המצניע3 עירובין מ"ח ע"א. מפרש"י דגופו של אדם י"ח טפחים בלא ראשו, א"כ ז' על ז' כשתחשוב באלכסון הוי י"ח4 שבת צ"ב ע"א ובפירש"י ד"ה אשתכח, ועי' תוס' יומא ד' ל' ע"א ד"ה אמה. טפחים פחות חומש5 י'. ואנן ראשו ורובו בעינן דהוי יותר, אלא ע"כ אורח הוא לישן בכפיפה דהא איתא במרדכי פ' הישן דאפילו סכה שראויה לאכילה ושתיה ואינה ראויה לישיבה6 דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כדאיתא בסוכה ד' ח' ע"א ועי' בתוס' שם ד"ה כל, דאין החשבון מכוון. אינה סכה, ולא יצא י"ח עכ"ל. +העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק מההגהות של תשב"ץ שעשה מוהר"ר פרץ ז"ל. ואמר [מהר"י דלעיל] שיש הלכה כאותם הגהות, וז"ל1 וצ"ל לשינה כדאיתא במרדכי שם סוף סי' תש"מ בשם הר"א ממיץ. והעולם נוהג שמברכין לישב בסכה אחר ברכת המוציא בחול, אבל בשבת ויו"ט מברכין אחר קידוש עכ"ל. כמדומה לי שעשה כן הגאון זצ"ל [וכן מצאתי בא"ח2 בהגה לסי' קמ"ב. בס"ה צורכער]. בסמ"ק במצות לישב בסכה, ומיהו נהגו העולם שלא לברך בשעת עשייתה3 סי' תרמ"ג. כי סומכין על ההיא דקידוש, מידי דהוה אלול��. אע"ג דלא דמי לגמרי4 עי' בסי' תרמ"א. ותירץ הגאון ז"ל גבי לולב שפיר משום דעשה שהחיינו על הלולב מנ"מ אם ממתין, אבל גבי סכה עשה שהחיינו משום קדוש כמו בשאר רגלים, ואיך מוכח שעושה שהחיינו נמי אסכה? מצאתי כתוב בס' אחד וכן שמעתי מזקן אחד זה הלשון הנוטל רשות מן הסכה מברך הכי ברשותך הסכה יה"ר מלפניך האו"א שאזכה לישב בסכה דלויתן. וכמעט בזה הלשון מצאתי בס"ה צורכער. מצאתי בס"ה צורכער. ואם אירע ש"ע בשבת אוכל בסכה סעודה ג'. + +Daf 146 + +סימני לולב לדרשה, הי"ז יתן לנו מנוחה חדשה. אין פוחתין ואין מוסיפין על ד' המינין. לולב מצוה לאגדו בקשר גמור. וביו"ט מתיר כריכת ההדס כאגודה של ירק. לולב בימין ואתרוג בשמאל, אי' כורך כלו' סביב ידו, ונטילתן דרך גדילתן. וכשיש לו1 ותימה לעולם למה לא דמי לגמרי?. אין מעכבין אפילו ביו"ט ראשון, ובשני יטול איזה מהן שיש לו. שעור אתרוג כביצה, ולולב י"ד גודלין ונמדדין מן השדרה בלא העלין. והדס וערבה י' גודלים. אתרוג א' וכן לולב2 עי' מנחות כ"ז ע"א. וערבה ב', דין שרייתו במים, מנענע בהודו תחלה וסוף ובאנא, ואין מנענע בשם. ומנענע גבי ברכה, ומברך קודם שיצא. אין אומ' זמן בשני, נוטלו כל היום, ובראשון מפסיק אכילתו אבל לא בשני, ולכתחלה לא יאכל קודם. +והורה לולב שנחלק התיומת כשר כגון עלה האמצעי שנחלק בראשו, רק שאינו נחלק לגמרי למטה מן העלין [שבשדרה]. וכן מורה רבו מה"ר אהרן פלומיל זקצ"ל, וכן כתוב בא"ז. [כתוב בספרו1 וג' בדי הדס. אחד מהגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין שהיו סדוקין בעלה האמצעי' בראשיהם ברוחב אצבע ויותר]. לולב כפוף והדר זקוף כתוב בתשו' אשירי דהיה אוהב אותו וע"י כך תיומתו קיימת. ואפילו הדר אינו זקוף היו אוהבים בכל אושטריך, ואיני יודע שום גאון שפוסלו להדיא וחלוק על האשירי וא"ח. נאם הקטן והצעיר שבישראל. +[כתב הר' יהושע טורק זצ"ל], לולב ראשו כאגמון פי' והדר אינו זקוף מצאתי. וצריך לכתחלה ליקח ערבה שיש לה י' אצבעות עלין. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, הר"ר אברהם מענדל. ועל חזזית1 תה"ד סי' צ"ו. של אתרוג אנן נוהגין להכשיר כל אותן שקו' פלט מייל ודארין לוכיר, הואיל ובמחובר בא להם. ודקדקתי ומצאתי כבר טעמי' וראיות לזה, ולפי שאינן ברורות לא כתבתים לך, אמנם מנהגא הכי הוא. וגם קבלתי ממורי דודי הקדוש ז"ל שהיה מורה כדברי האשי' שאין לפסול חזזית, אא"כ ניכר במשוש שהוא גבוה מן האתרוג ושאינו ממראה האתרוג. כ"ש לדידכו דכל השנים כמו שעת הדחק לכם ולרעהו, כנ' וכנ' אהוב' הקט' והצעיר שבישראל. דלעיל כתוב בספרו. +[העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ז"ל1 עי' תה"ד סי' צ"ט. דאע"ג דכתב סמ"ק וא"ח2 תה"ד סי' ק' ופסקים וכתבים סי' קנ"ט. דבשאר הימים אין אדם יוצא בלולב הגזול, מ"מ מודי דיכול לברך אלולב חבירו אפילו שלא מדעתו. ואע"ג דאמרינן שואל ש"מ גזלן הוא, הכא דלא מחסר ממונא שפיר דמי, וניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה, וראיה מטלית שאדם מברך שלא מדעת חבירו, ואם מקופל הוא יחזור ויקפלנו]. ושדרו של לולב לבד מעליו שעולין למעלה מן השדרה היא של י"ד אצבעות שהוא שעור לולב, אע"ג שהא"ח3 וא"ז. כתב כן מ"מ כתבתי לשמוע שהגאון סובר כן. [כתב מהר"ר דוד אישטיט יצ"ו], אהו' עמי' מהר"ר דוד יצ"ו, אשר שאלתני מי שלא היה לו אתרוג ביום ראשון דחג ונזדמן לו בחה"מ אם יברך שהחיינו, וכת' דיש לחלק בין הך מילתא למי שלא הדליק נ"ח בלילות הראשונות משום דהתם כל הלילות שוות, אבל כאן כבר עבר יום ראשון שהוא דאורייתא, אינני רואה לחלק כלל דמה בכך, מ"מ עדיין נשאר' מצוה דרבנן שהיא שקולה כנ"ח, דיש לה שרש בדאורייתא במקדש ולזכר למקדש תקנוה חכמים, ובמקדש הוי כל הימים דאורייתא, אין צורך להאריך בזה. + +Daf 147 + +ואשר שאלת1 סי' תר"ן. אם יש לנהוג לטול (שאם) שאר מינין בברכה מראשון ואילך, כדברי ר"י דאורליינש וכדכתב א"ז דהלכה למעשה כדבריו, או אם יש לחוש לדברי ראבי"ה. לבי מסתפק בדבר דגם אשי' כתב כראבי"ה, אך שכתב ג"כ דבהדר קפדינן נמי בשאר הימים, וידענא דלא נהגי' הכי, מ"מ הברכות אינן מעכבות, ומה צורך ליכנס בספק. ואשר שאלת כשאין בקהל רק אתרוג אחד לש"ץ אם יש לטול לשאר בני הקהל שאר מינים בשעת ההלל בחוה"מ, ולברך אחר ההלל על הד' מינים. נראה דיותר טוב היה שיברכו כל בני הקהל קודם שיגיע ש"ץ להלל ואז (יטולו) יטלו שאר מינים בשעת ההלל, וכה"ג יברכו בלי גמגום. אמנם נראה דאף בסיגנון דידך שפיר דמי לברך כדכתיבנא לעיל, דיש ספק אם נוטלין שאר מינין, ולכך אין ראוי לברך, ויוכל לכוין שאין בדעתו לצאת ידי מצוה מן המובחר, שהיא בלי ספק עד נטילה אחרונה. אפשר דשפיר דמי טפי שלא יטול שאר מינין כלל, אפילו בשעת ההלל, הואיל ויש לו אתרוג לאחר זמן. דהא ראינו כמה קהלות שהיו בהן אתרוגים מרובים לכמה אנשים ולמקצת עניים גם בינונים אין להם. וסומכין על אתרוג של הצבור, ולא חזינא שנטלו שאר מינים להלל גם בחוה"מ אע"פ שבקהל היה נמצא להם לולב והדס וערבה. +וזכורני כשרוצה לקשר לולבו, נוטל ערבה אחת [וחתך בה מעט בראשה העב]. ואח"כ נוטל הערבה בין שתי ידיו, ובקע אותה באמצעה, ונוטל חלק אחד מן הערבה, וקושר ב' קשרים [גמורים]1 עי' שו"ת מהרי"ל סי' קי"ט ובב"י סי' תרנ"א. וכן [קושר בג' מקומות בתפיסת יד של לולב]. ולא עשה הערבה כמו טבעת, וכורך הצד האחד סביב הטבעת, משום שהוא כאיגוד של ירק. וכשלקח ערבה חדשה אינו קושר קשרים חדשים, כי המנהג באושטריך שלקחו רק ב' בדי הערבה ללולב, כל ימי הסוכות. ובכל יום בחוה"מ לקחו הערבה הישנה מן הלולב, ונותנים ערבה חדשה במקומה. אבל על ההדס אינו מפקיד אם היה בלולבו ד' או ה' בדין. +מי שאין לו אתרוג אעפ"כ יאמר הלל עם הקהל, ויברך אח"כ על האתרוג. ואל יאמר הלל יחידי עם האתרוג. והיכא שנטל בדיעבד אתרוג בימין ולולב בשמאל ומברך יצא, ואין צריך לחזור ולברך כן כתוב במרדכי. ואינו סר רצועות של תפילין מעל ידו כשברך על לולבו. +[כתב הר"ר אברהם מענדל י"ץ], ניענוע הלולב נוהגי' למזרח דרום [מערב] צפון1 זה על גב זה. משמע בפשיטות לשון האשי' במסקנתו, דאי למזרח מערב דרום צפון הוי כמו ש"ו2 עי' שו"ת מהרי"ל תוך סי' מ' ובב"י סי' תרנ"א. נאם הקטן והצעיר שבישראל. +והיה מנענע ג' הולכות וג' הבאות למזרח. וכן לדרום ולמערב ולצפון ולמעלה ולמטה, ואין קפידא אם עשה יותר מל"ו רוחות1 שתי וערב. [וזכורני שעמד כנגד מזרח אבל פניו הפך לצד שהיה מנענע]. וכל התפלה היה לולבו בידו משעת קריאת ההלל, רק כשעלה לקרות בתורה נתן למשרתו או מניח במקומו. וכשירד נטל הלולב בידו והולך מב"ה לסכתו עם הלולב בידו, ואח"כ מחזיר הלולב במקומו. וצוה להחזיר הלולב למים ביו"ט. ומי שאין לו לולב טוב שיקח ס"ת וילך על המגדל ויאמר הושענות משילך להקיף המגדל, ואמר הושענות בלא לולב. וכן מצאתי בא"ח2 כוחות. כתב רש"י מי שאין לו לולב לא יקיף. + +Daf 148 + +וזכורני שהיה מנענע כשמשיב אחר החזן הושענא למזרח. וכשאמר למענך אלהי' והוא משיב הושענא, היה מנענע לדרום וכן כלם היה מנענע כסדר שכתבתי לעיל. וכן היה מנענע כשמשיב כן הושענא כמו שנוהגים באושטריך. באז"ג כתב וה"נ איתא בתוס' שאנץ פ' לולב הגזול וש"ץ אינו מנענע אלא ביאמר נא ולא ביאמרו נא א"נ אגב צבור שעונין על כל פעם ופעם ומנענעים מנענע, כמו כן ש"ץ עכ"ל. והוא מנענע רק בהודו ובכל כי לעולם חסדו, ובאנא ובהושענא. [כתב בספרו1 סי' תר"ס. מ"מ נהג' לחלק ניענוע דל"ו רוחות2 תה"ד סי' צ"ז. בכל הפסוק מקצת בתחלה בהודו כי טוב ומקצת בכל"ח]. +מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו. דרש מ"ו לנענע בהודו שבסוף הלל ב"פ, אע"ג דכתוב רק פ"א בתהלים, מידי דהוה אאנא [כתב1 כוחות. בספרו]. בחוה"מ קורין בפנחס קורא כהן וביום השני, והלוי וביום השלישי, וישראל וביום הרביעי, רביעי חוזר וקורא ספיקא דיומא וביום השני וביום השלישי. וביום ב' בחול המועד קורא כהן וביום השלישי, ואח"כ ללוי כסדר דלעיל. וכן כל ימי החול רק בהושענא רבא קורא כהן וביום ה', והלוי וביום ו' וישראל וביום ז', רביעי וביום ו' וביום ז'. ובערב הושענא רבא לקח ז' בדי ערבה להושענא, ושיעורם י"ב גודל, או י"ד. ונטל הלולב והושענא ומניח על הסוכה עד למחר שיוצא לב"ה, ואמר כדי שירד עליהם הטל. ובבקר בהושענא רבא קודם שיאיר היום היה נוטל ט' קבין מים שהיו קצת חמין, ואמר למשרתו לשפוך על ראשו. וכן ראיתי שעשה לפעמים לשאר רגלים, ושאר העם הצנועים טובלים בבקר בהושענא רבא. ואמרתי לו מה טבילה זו והא טבול יום בעי הערב שמש? [אם אירע קרי לאחד בלילה מותר לטבול באותו לילה, אבל עדיין אינו טהור עד שיעריב שמשו, כן פרשב"ם בריש מס' תמיד2 ג"ז שם סי' צ"ז ומוסב על הא דסליק מיניה. מצאתי]. ואמר מ"מ הוא מתפלל באימה וביראה יותר ממי שאינו טובל, כי עתה יש לו גוף נקי. מצאתי קצת ראיה לדבריו במס' שבת פ' ר"ע3 ד' כ"ו ע"א ד"ה בא וישב לו, ומדברי התוס' יומא ד' ט"ז ע"ב ד"ה מן השלחנות נראה שהמפרש על מס' תמיד הוא ר"י בר ברוך. דאמרי תרווייהו נתנה תורה לטבולי יום. ומסיק הגמרא ראוייה קאמינא [ופרש"י שם דלא כתיב הערב שמש אלא לעניין קדשים וע"ש בתוס'], ש"מ דטבול יום עדיף משאר טמאים לתורה, מסתמא ה"ה לעניין תפלה. כן נ"ל. [מצאתי בתשב"ץ בסי' קכ"ב ובערב יוהכ"פ ובערב ר"ה ובהושענא רבא, וכשהוא בעל ברית [מהר"ם ז"ל] שופך על ראשו ט' קבין ממים חמין, שם רי [רי"ו] ביצים במקום טבילה. כי אותה טבילה אינה באה כי אם בשביל טהרה ולא בשביל חובה]. וזכורני שלקח כלי גדול אפילו אדם גבור כשעמד במקום גבוה על הספסל, א"ה בטורח גדול יכול להגביה הכלי למעלה עם המים, לשפוך על ראשו, ולפעמים היו ב' אנשים. וזכורני פ"א בב"ה של ה"ה מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל בערפורט ביום הכפורים אינו נשאר מנרות של שעוה של הבחורים. ובהושענא רבה ראה שהיה מעט נרות בב"ה, והיה קפיד על הבחורים שלא עשו נרות אחרות להושענא רבא. +והיה מושך על המ"ם ממבשר ואמ"ר, ולא על האל"ף מאמר. מצאתי בלקוטי הח"ר משה מינץ ס"ל זצ"ל מה שאנו1 שבת ד' פ"ו ע"ב: אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו וכו' לטבולי יום, כ"ה בכת"י מינכען ובדפוס שלפנינו לטבול יום ועי' בדקדוקי סופרים שם. פונין לצד שמאל כשאנו הולכים הושענות, [וכן מצאתי בא"ח בסי' תר"ס], אע"ג דכל שאר פונין פונין לצד ימין כשמדליקין נרות של חנוכה, וכן בכ"מ זהו ק' ישנה. ואמר מהרי"ו זצ"ל2 תה"ד סי' צ"ח. ומוהר"ר איסרלן זצ"ל דה"ט דצריכין להקיף המגדל ואז לצד ימין של מגדל כשפונה החזן פניו להמגדל להקיפו, וצריך לפנות פניו נגד המגדל. וראיה לדבר מדפרש"י בפ"ב דשבועות3 נראה שצ"ל מהרי"ל ועי' שם בסי' מ'. גבי הא כשהיו מקדשין בני (עולה) [עולי] בבל ירושלם שהקיפו כל העיר, ושם פירש"י שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר ע"ש. + +Daf 149 + +כששמחת תורה חל באחד בשבת מתירין האתרוג כדין שמיני ספק תשיעי ולא כגדול א' ור'1 ד' ט"ו ע"א ד"ה ואעמידה. שאוסרין2 כגדולי איברא. מצאתי באשירי3 ר' פרץ הובא בטור סי' תרס"ה ור' שמשון בר אברהם בהגהות מיימוניות פ"ז מה' לולב סק"ב ובהג"ה בסמ"ק. בריש ביצה וז"ל: ומהאי טעמא נמי כי מקלע ש"ת באחד בשבת שרי אתרוג באכילה, ואע"ג דבשבת אסור, דשתי קדושות הן, והכנה אין כאן. וזכורני שהמשרת של הגאון זצ"ל מוציא שולחנו מסכתו בליל ש"ת אחר שיצא מב"ה. ומהר"י מיישטרי צוה למשרתו ביום שמיני ספק שביעי לאחר שאכל להוציא שלחנו מסכתו. ונודע לי הדבר ודנתי לפניו שאין להוציא השלחן מן הסכה ביום שמיני, שכן כתב בא"ח4 סוף סי' א' ועי' בב"י סי' תרס"ה. בסוף הלכות לולב. וגם אמרתי לו המשנה והגמ' בסוף פ' לולב וערבה5 סי' תרס"ו. המתחיל סוכה שבעה כיצד וכו', ועיין בתוס' בסוף פ' הישן6 ד' מ"א ע"א. ולא הודה לי מהר"י מיישטרי יצ"ו אפילו כשנפל הגשם7 ד' כ"ט ע"א ד"ה ואמרי. בשבת, אבל בזה מוד' שאין לסדר השולחן לצורך הלילה. +יום שמיני חג העצרת הזה לאפוקי יום חג שמיני עצרת. כשחל ש"ת ביום ד' אינו נוטל הזנב מן האתרוג מקודם יו"ט, וא"ה אכל ממנה בש"ת1 דהיינו שמיני עצרת. ולעולם כשאכל האתרוג אינו עושה שהחיינו על האכילה כיון שעשה שהחיינו על המצוה. ואמר אפילו אם עשה שהחיינו על הראיה אינו צריך לברך שהחיינו על האכילה, אם שכח לברך שהחיינו אפילו ביום ז' כמו נר חנכה. וכן כתבתי לעיל2 עי' מנהגי ר"א טירנא לש"ת סוף הג"ה ט'. בכת' מה"ר דוד יצ"ו, שמעתי שכתוב כן בסמ"ק צורכר. וזכורני בטוב שא' שחביב עליו אתרוג הבא מפול שיש לו טעם וריח יותר מאתרוג מראום. וזכורני שהיה בורר אתרוג שהיה דמי ללב, ושהיה יפה בראשו. וזכורני שהדרך מן האתרוגים [להביא] בתחלה למרפורק ואח"כ לניאושטט. ואמר שיש לבני מרפורק הברירה בתוך האתרוגים, בשביל שבני מרפורק קונים אתרוגים [בשביל כך] מסייעים לבעלי האתרוג' שיכולים לבא לניאושטט. אבל בעלי האתרוגים מניחים מן הצד [בצנעא] האתרוגים היפים למקצת פרנסים מניאושטט. +וזכורני שאמר לפרנסים אל תקחו מהם האתרוגים בזול אלא תתנו להם כדי דמיהם כדי שיביאו לכם לשנה אחרת הע"ל. [ואמר לי מהר"י מינץ יצ"ו ראיה על זה מהות"ם אחד שקנה כל הירק הנשאר בע"ש בשוק אע"פ שאינו צריך, כדי שיביאו לשבת אחרת]. כשלמדתי ב"ב לפני הגאון ז"ל שמעתי בסוף פ' יש נוחלין1 עמודה מאה ארבעים ושש שאלה ארבע. פי' רשב"ם גבי [שואל] אתרוג, ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן פטור מלשלם, דלא ה"ל שואל להתחייב באונסין, ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה, אלא מקבל מתנה הוא, ולא יתחייב אלא בפשיעה. ותי' דס' אשירי אינו כתב הכי. + +Daf 150 + +וזה דרש לחנוכה, יאר ה' ברכה, הקורא בזה ההלכה.. וישב יעקב פירש"י שכתב ישובי עשו בדרך קצרה וישובי יעקב בדרך ארוכה מסתמא ק' לרש"י למה הקדים עשו ליעקב? וי"ל לכך הקדים כדאמרינן בשבועות1 ב"ב קל"ז ע"ב ד"ה הרי זה מוקדש ומוחזר. איידי דזוטר מיליה פסיק ושרי להו. ד"א לכך הקדים עשו ליעקב לפי שהוא זהיר בכבוד אביו יותר מיעקב. וראייה יעקב היה נענש שנתעלם ממנו יוסף כמה שנים, וגם מוכח מקרא ויקברו אותו עשו ויעקב שהוא זהיר בכבוד אביו אע"פ שהוא רשע. כמו שמוכח נמי מאותו קרא כמו שפירש"י [גבי יצחק וישמעאל2 ד' ג' ע"א. מכאן שעשה ישמעאל תשובה]. ד"א לכך הקדים נקט הקרא סדר כמו שאחד רוצה לעשות אש כמו שנאמר (עובדיה א', י"ח) ובית עשו לקש וגו'. +[וזה סימני הדרשה מחנכה]. פתילות ושמנים שאסרו חכמים, זמן הדלקה לדידן, דין מקום הדלקה, בעינ' הדלקה במקומה, פתח שאין בו מזוזה, בדרום בב"ה, נר ישן של חרס, פונה דרך ימין. אין קפדינ' האידנא אשיעורא, צריך שעור קודם שידליק למאן דקפיד. הדלקה מנר לנר, ואין מגביהין אותה ממקומה, למעלה מכ' פסול', מצוה בתוך י' ולמעלה מג'. אסור להשתמש לאורה ואפילו תשמיש עראי של גנאי, ויש למחות לקטנים. נהגו לעשות השמש גדול ואין ליטלו משם, אי שרי לכבות או להשתמש אחר שדלק. אין להדליק בעגול ובמקום שהן נמסין. כבתה אין זקוק לה ואפילו בע"ש. ופמוט שרי, דין אכסנאי ובחורים שאינם בביתם. דין הרואה נ"ח, ומי הוא הצריך לראות. מי שלא הדליק באחד מן הלילות, המדליק לאלמנה צריך לעמוד זא"ז, הנרות הללו, מוכר כסותו וקונה נ"ח. שכח על הנסים בתפלה או בבהמ"ז, אין אומרי' בשם1 בראשית, כ"ה, ט', ועי' ב"ב ד' ט"ז ע"ב שאף עשו עשה תשובה ומוכח מקרא ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. מותרים במלאכה, והנשים נוהגות איסור בשעת הדלקה. סעודות שעושים אינם מצוה לדעת מהר"ם2 עי' בתשב"ץ סי' קע"א. מותר לגלח הזקן בשעה שהנרות דולקות. ע"כ סימני הדרשה. +מותר להדליק נ"ח1 שם סי' ק"ע. בפמוט שקו' לופא אע"פ שאסור להדליק בעיגול משום דהלהב מתחברת והיא כמדורה, מ"מ פמוטות שרי משום דיש בין כל נר ונר שתי מחיצות. מצאתי בקונ' [בשם הגאון ז"ל] ופוק חזי דלכל בני אדם החשובים ביותר מדליקים בליל שבת על שולחנו פמוטות. ואי הוה חשיב כמדורה הא אמ' התם2 עי' תה"ד סי' ק"ה. ואי איכא מדורה לא צריך, ואי איכא אדם חשוב צריך נר אחר להשתמש לאורו, ופירש"י משום דלאו דרכו דאדם חשוב להשתמש לאור המדורה. וגם אני שמעתי מבחור זקן אחד והיה פרנס בק"ק דווארמש והוא שא' הח"ר זעליקמאן ז"ל, שכת' בספר [אחד] שמותר להדליק נ"ח בפמוט, משום דהמגדל מפסיק ואינו נראה כמדורה. ושמעתי משמיה הגאון מהר"ר יעקב ווייאל זצ"ל שכתב כן בתשובותיו3 שבת ד' כ"א ע"ב. שאסור לעשות נ"ח מנרות הכפולות בשעוה שקו' גונדן קירצן. +העתקתי מלקוטי מהרר"י אוברניק יצ"ו שהעתיק מהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. גם אמר אם תחתון של נר תוך י' טפחים, אע"פ שעליון גבוה הרבה אין בכך כלום. כמדומה לי שא' מהר"א ס"ל ז"ל שאל זה. + +Daf 151 + +נר חנכה היה מדליק משמאלו לימינו סמוך לכניסתו לפתח [בפנים בימין הכניסה] לימינו, כשאין מזוזה בפתח. [כתב בספרו1 בחלק דינין והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ס"ה ד"ה בערפורט נוהגין. מנהג בני רינוס ואגפיה מתחילין להדליק בנר שהוא כנגד צד שמאלו], [וכן נמצא כתו' בשם מהר"ם שהיה מדליק בצד שמאלו ופונה דרך ��מין משום דכל פינות שאתה פונה (איננו) אינו אלא דרך ימין. ובני אושטריך ואגפיה מתחילין להדליק בצד ימינו ומדליקין והולכין כדרך שאנו בני ברית כותבין וכו'], מ"מ כתבתי לעיל מה שראיתי. וכן נמצא לפעמים בספרו שעשה כבני רינוס. +העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. בני1 תת"ד סי' ק"ו, משום דהאידנא ברוב מקומות דרובא דעלמא אפילו תלמידי חכמים אין להם המזוזות בבתי חורף שבהן מדליקין. מרפורק נהיגי להדליק נ"ח [בב"ה] בין צפון לדרום. ובני רינוס בין מזרח למערב. ואמר דזה תלוי בפלוגתא דתנאי במנחות בפ' שתי הלחם2 שם סי' ק"ד. במנורה שבמקדש, ר"א אומר דהיתה נתונה בין צפון לדרום, ור' אומר בין מזרח למערב, ונראה למורי דהלכה כר' מחבירו. והרמב"ם פסק כמ"ד בין צפון לדרום, גם הסמ"ג אינו מפרש אלא דרך המנורה כחד מ"ד, אלמא דפסיק כותיה. וכיון דפלוגתא היא נהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד אל ישנה ממנהגו. [כתב בספרו אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג הייתי מנהיג כמו שראיתי ברוב מקומות בין מזרח למערב ז"ך3 מנחות ד' צ"ח ע"ב.]. +[נר חנכה היה מדליק משמאל לימינו סמוך לכניסתו בפנים [בימין] הכניסה לפתח לימינו, כשאין שם מזוזה בפתח. [כתב בספרו מנהג בני רינוס ואגפיה מתחילין להדליק בנר שהוא כנגד צד שמאל, וכן נמצא כתוב בשם מהר"ם שהיה מדליק בצד שמאל ופונה דרך ימין משום כל פינות שאתה פונה אינו אלא דרך ימין]. ובני אושטריך ואגפיה מתחילין להדליק בצד ימין ומדליקין והולכין כדרך שאנו בני ברית כותבין וכו' מ"מ כתבתי לעיל מה שראיתי. וכן נמצא לפעמים בספרו שעשה כבני רינוס1 ד"ך. וגם גוף הספר אין לפני]. +וצוה לי להדליק נ"ח בב"ה שלו ואמר אינך צריך להדליק פ"א בבית כיון שאין לך בכאן בני ביתך. וזכורני שהבחורים קנו הדלקת נ"ח בב"ה שלו. ואמר לבנו שיקנה אותם, כיון דאשתך מדלקת עליך ואתה מדליק בב"ה, מעתה אתה יוצא ממ"נ1 כפל דבריו והנם כתובים לעיל בסמוך, והעתקתים שנית כי לא מצאתי און לי לשלוח ידי בכת"י. ואמר מי שהדליק בב"ה צריך לומר הנרות הללו, אבל המשתתף אין צ"ל הנרות הללו. והוא מדליק בתחלת הלילה משום דכמה בני אדם היו מצויין בביתו בתחלת הלילה. אבל הבחורים ושאר בני ביתו היו מדליקין כשרוצים לאכול, ולפעמים כשהיו הרבה נרות היו מדליקין קודם אכילה. ולא הניח אחד הבחורים להדליק קודם שהנר שלו הדליק כמעט שעור. וזכורני שאמר לבחורים למה אתם כלם ממתינין עם ההדלקה עד שעת אכילה? הדליקו מקצתכם קודם, כדי שיהא הנס נראה כל הלילה! וגם נ"ל שהיה דוחק להם לדבק הנרות כלם בשעת אכילה סמוך לפתח בליל ג' או ד'. +בזמן הזה אין שעור לנ"ח. לכך אסור בהנאה כל הנר אפילו שהיה הנר גדול, אבל יכול לכבות הנר כשהדליק השעור, ויכול להדליק בו אחר או הוא עצמו בליל אחרת. ואע"ג שהדין כבתה אין צריך לחזור ולהדליק מ"מ המנהג להדליק כיון שהוא אסור בהנאה, ומותר לראות ראשי פרקים בספר גבי נר חנכה. וזכורני שהיה מדליק על שמן זית כשאפשר לו בנר של מתכת העשוי קנים קנים. והיה מדליק בכל לילה בתחלה על קנה אחד שלא הדליק עליו בזה החנכה משום שהיה נקי מאחרות. ואמר שאין נפקותא בכך שאם הנר דולק במקום זה ואחז הנר בידו והניחה במקום אחר סמוך לזה המקום, כדי לפנות מקום לחבירו, או בעניין אחר. לשנה אחרת אמר דכת' הגה' במיימוני בהלכות חנכה ואין מגביהין אותה ממקומה, ואמר [אם] מגביה אחר ממקומה מ"מ ��מדליק היה יוצא. ולאחר שאמר הברכה בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר שלחנכה היה מדליק מיד. ושאר ברכות אמר בשעת הדלקתן ואע"ג דבסמ"ג כתב במצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת לחם כו', עד ונר חנכה לא יענה אמן מפני שהוא חשוב הפסק ע"ש. ויש בברכה זו י"ג תיבות וגם בדייקות אמר שלחנכה בתיבה אחת1 ועי' בתה"ד סי' ק"א ובמטה משה סי' תתקפ"ג. ואמר בברכה בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בוא"ו. + +Daf 152 + +הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים ועל הישועות ועל הנפלאות שעשית לאבתינו ע"י כהנך הקדושים וכל מצות שמנת ימי חנכה הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש לאורן אלא לראותן בלבד, כדי להודות לשמך על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתיך. ברוך שהחיינו, ואשר עשה ניסים. וזה הנוסח כתבתי מכ"י וכן מהר"י מינץ יצ"ו, וראיה שהקדים שהחיינו לאשר עשה נסים, ולפי שמצאתי במסכת סופרים1 כמו שכ' במטה משה סי' תתק"פ בשם הרש"ל. ורציתי לדקדק ברוך שהחיינו ואשר עשה ניסים אין מנוסח הנרות הללו, אלא סדר ברכות הוא מונה. ולא הודה לי מה"ר יעקב מיישטרי יצ"ו אלא הנוסח כן הוא. +והבחורים מדליקים נ"ח, וכן ראה ממה"ר שלום זצ"ל. ואמר השר זצ"ל, שפ"א היה סומך על אשתו ולא הדליק וגם אשתו אינה מדלקת, [כתב בספרו1 פרק כ' ה"ו.]. ופעמים שאיש ואשתו חייבים בנ"ח, כגון שאין להם בית מיוחד, ואין שניהם יחד. ואמר מי שרוצה לאכול סעודתו בבית אחר ידליק בביתו ולא במקום סעודה, כיון שאכל שם באקראי. ושורף בליל האחרון השמן והפתילות שנשארו. וזכורני שלקח בכל לילה פתילות חדשות. והוא מדליק קודם הבדלה כדי לאחר השבת, ואע"ג שהמעשה מהדלקה מוכח שאינו שבת2 תה"ד סי' ק"א. ושמעתי שכתב כן בס' אשירי בחידושי דר' מענדלין. ואם שכח על הנסים אם נזכר קודם שחותם הטוב יאמר על הניסים במקום שנזכר, ואח"כ ועל כלם. ואם חותם הטוב חוזר לרצה, ואם חותם עושה שלום אינו חוזר. +וזכורני שאמר בעל הניסים ואחר כן ולא אחר כך. וקורא [באושטריך] לכהן ויהי ביום כלות כלו, ללוי ביום הראשון עד [פר] אחד, וישראל עד ביום השני. וביום השני קורא לכהן ביום השני עד פר אחד וללוי עד ביום השלישי ולישראל ביום השלישי כלו. וליום ח' קורא ב' ליום ח' והשלישי קורא כל הסדרא וגם הפרשה מבהעלותך עד את המנורה, אע"פ שמיימוני וא"ח1 וכ"כ באגור בשם מהרי"ל סי' תתר"ם. אינם כתבו בזה הסדר. וכשחל יום ראשון מחנכה בשבת היה קורא למפטיר בס"ת ויהי ביום כלות עד וביום השני. ואם חל בו ב' שבתות, בשבת ראשונה מפטירים בנרות זכריהו דהיינו רני ושמחי הכתוב לפ' בהעלותך. בשבת שניה מפטירין ויעש חירם הכתוב לפ' פקודי אע"פ שהיתה חתונה באותו שבת. +מכאן בלא סדר. בבית הגוי מדליק רק נר אחד ושמש אחד אע"פ שאין הגוי מקפיד על ב' או ג' נרות, שמא אחת למאה פעמים שתבא סכנה ממנה, והיה גנאי למצוה. וראיה1 סי' תרפ"ד. מחסא בליל פסח שאוכלין עם חרוסת משום קפא, ובכל השנה אוכלין אותו בלא חרוסת אע"כ כמו שפי'. ומחרכין הפתילות של נ"ח במקומן וכן לשבת. ואמר שאין חובה לחריכ' בפתילות גבי נר חנכה. וגם לפעמים הוא עצמו אינו מחריך הפתילות של נ"ח כשמדליק על השמן. ולאחר שאמר הנרות [הללו] היה מנגנין מעוז צור ישועתי. לפעמים אמר אותו בדילוג. וזכורני כשהדליק בע"ש אמר הזמר מעוז צור ישועתי בליל שבת על השלחן עם שאר מזמורים. + +Daf 153 + +העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. אמר שאין להניח התינוקת לשחוק אצל נרות חנכה, ואמר ואף אם אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ ליכא פרסומא ניסא, כיון שדרך הילדים להדליק נרות לשחוק. וזכורני בחנכה לפעמים היה רואה הכתבים שנשלחו והכתבים שאינם בהם צורך היה שורף אותם, מ"מ אינו רוצה לשרוף את כלם ואמר די לי בזה. בכל חנכה עשה קטפות ומקצת בחורים מן הסוגיא שלמדו תו' על חנכה, ולפעמים על דברים אחרים ואכתוב מקצתם מה שנשאר בידי, ויש לי קבלה מן הגאון זצ"ל לכתוב [התיבה מן] קטפות בזה האותיות [לאפוקי מאותן הכותבין כתבות]. המוליך או המביא גט1 פסחים קט"ו ע"ב. ממדינת הים2 מן הים. צריך אחד לצרף אליו כדי שיהא מקויים. זה [דלעיל] עשה הגאון ז"ל שכחתי הפירושים מן הקטפות. אבל נ"ל שאתה [כשאתה] מוציא מניין (הגט) גט מן הים תמצא מנין נרות חנכה3 גיטין ד' ה' ע"ב. חסר אחד לכך אמר צריך אחד וכו'. +הפשט בגד ממני, אז תמצא מנייני, זה עשה הגאון עלי. וזה פי' כשתטול מניין בג"ד משמי יוזל תמצא מניין נרו"ת. שלשה גיטין1 עם השמשים וס"ה עולה למספר מ"ד. כדתנן, אסורים הם מדרבנן, זה עשה שאי' מה"ר אייזק ס"ל זצ"ל. אין לנו אלא תלמוד רבינא ורב אשי, מעיקרא מידק דייק ואתי לארויי נפשי', גם זה עשה שאי' מהר"א ז"ל. +עבד נופל להעלותו נזקקין למו. ואלו האדון כי יפול אין איש בא להקימו. זה עשה הגאון זצ"ל, ופי' עבד הוא השמש האדון הוא נר עצמו, אין איש בא להקימו פי' כבתה אין זקוק לה. נזקקין לעבד שהוא מכור לשרת, ובמיתת האדון יוצא לחירות, זה עשה שא' מהר"א ס"ל זצ"ל, פי' לחירות [יוצא] השמש, ושר שמריה יהי רם שורשו1 גיטין ד' פ"ו ע"א ור"ל כשתספור ותמנה ג"פ המנין ג"ט יעלה בידך מספר ל"ו, סך נרות חנוכה שאסור להשתמש לאורן. זה עשה שמעריל בן מהר"ר מיישטרלן ז"ל. אבל הבחורים [אמר'] שהוא זקן והקטפות שלו שנקרא לאחריו כמו לפניו, זך וחף ישראל חג נסה בטעם צדק, ושמר2 שרשו. קט פתחיה בן זך וגם לעד. אברהם צח3 שמר. גם עוד יתן לשקט, אתה שלום טב גד כפרץ חסן יעזק, אהרן גד מזל קח ועשית כס צף טב. זה דלעיל עשה הגאון זצ"ל עליו ועל בניו, והקוטפות4 כפז צח. שלו שיש בכל אחד רק פ"א האותיות מאל"ף בי"ת. שבט יצחק חדא5 והקטפות. נגדל מזרע וכסף, יאסף צור חמד קהל עזב שנת גונך6 תדא. זה דלעיל עשה שאי' מהר"א ס"ל זצ"ל, טבת יוסף לעד גם אץ זן הרש כחק, זה עשיתי יוסף בר' משה, אך צג חזק תנו7 גטך. לעדן, זה עשיתי. +וזכורני כשחל ט"ו בשבט [בא'] בשבת אין אומר' צדקתך צדק באושטריך, אבל במיישטרי אומר' צדקתך כי בחול אומר' תחינה בערב ט"ו בשבט. וכשחל פ' שקלים בויקהל מפטיר לפקודי במלכים ותשלם כל המלאכה, ואינו אומר שום דבר מויעש חירם. וכשחל פ' שקלים כ"ט שבט מפטיר מן הפ' ולא למחר חדש. וכן כשחל פ' שקלים בר"ח מפטיר מן הפרק. וכן מצאתי בא"ח בסי' תרפ"ה על ר"ח ניסן שחל בשבת וז"ל: ומפטיר בשל פרשה. ודרש כל אדם צריך ליזהר לבא למניין לפ' זכור יותר ממקרא מגילה1 תטא. כי מצות עשה הוא בסמ"ק לזכור עמלק, ומ"מ הזמן הוא מדרבנן. וגם החזן צריך לקרותו בקול רם, ולא במהירות כדי שישמעו כלם. וזכורני שא' שצריך ליקח ס"ת לפרשת זכור שהיא מוחזקת שהיא מדוייקת. + +Daf 154 + +העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. ואם אין יכולין לבא כלל למניין1 עי' תה"ד סי' ק"ח. נראה לו שיש להם לקרא הפ' זכור בנגון וטעמים. וראיה דכתבו גבי יוצר דקדושה לא נתקנו ליחיד אין לו ליחיד לאומרו אלא בנגון וטעמים. מותר להפטיר פ' זכור בקטן, כיון דהחזן קורא, אע"פ שהיא מצות עשה וחייב לקרות בעשרה. כדמוכח קצת באשי' במס' ברכות פ' ג' שאכלו2 עי' מטה משה סי' תתקצ"ט בשם מהרי"ש. גבי ר"א ששיחרר עבדו. ועוד שמעתי שאין כתוב בתורה שזה השבת דוקא מצותו ולא בשבת אחר, מ"מ שמעתי שמקצת גדולים נהגו להפטיר בגדולים. +וגם היה מעביר פ' זכור שנים מקרא ואחד תרגום. וגם פ' פרה משום דתו' משנץ או פסקי תו' כתבו דאף פ' פרה מן התורה1 ד' מ"ז ע"ב וברא"ש שם סי' ך. ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע. אבל שארי פ' של יו"ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל2 בעל תה"ד גריס הכי בתוס' ברכות ד' י"ג ע"א ד"ה בלשון הקדש וכן הי' לפני הב"י כדמוכח מסי' קמ"ו ותרפ"ה אמנם לפנינו ליתא ונמחק ע"פ הגהת מהרש"ל ובעל דקדוקי סופרים לא העיר ע"ז כלום. בהלכות שבת בכת' שא' מהר"ם ס"ל יצ"ו. + +Daf 155 + +וזה דרש לפורים, הי"ז יתן לנו רחמים.. ויקרא אל משה, תימא למה האל"ף קטנה? וי"ל ויקרא באל"ף קטנה הוא לשון ענוה ולא רצה לכתוב משה ויקרא באל"ף גדולה כיון שהוא לשון חיבה כמו שכתב והאיש משה עניו מאד. ד"א כמו שא' הקדמונים לכך כתב ויקר שהוא לשון גדולה כמו שכת' במגילה שמחה ויקר, כמו שצוה לו תורת כהנים, היה מצטער משה על שלא היה כהן כמו שפירש"י1 עמודה חמישים ושש שאלה אחת. על ואהרן אחיך הלוי שמשה רע"ה היה ראוי להיות כהן. אמר לו הקב"ה אתה תהיה כהן למעלה בבית המקדש ונעשה לך יקר, ואז היה קר דעתו של מרע"ה. ד"א לכך האל"ף קטנה שהיא רמז על פ' זכור ועל מקרא מגילה, וה"פ ויקרא אל משה עוד קריאה קטנה אל משה כגון פ' זכור. שלא מצינו בכל הפרשה שקורין רק ג' פסוקים בחד ס"ת לבד פ' זכור. וגם רמז מקרא מגילה, ויקרא אל משה כלומר על משה ומצינו בקרא שמתחלף אל במקום על, שלא מצינו בכל הנביאים שהוסיפו על משה לבד מקרא מגילה. ולכך האלף קטנה שהנס נעשה ע"י אשה, לכך כת' לשון ויקר. [ואני איני רוצה לפרש יותר והמשכיל יבין]. +ואתה תצוה פירש"י זך בלא שמרים כו', ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסו לרחיים וטוחנו. והשמן השני [פסול למנורה] וכשר למנחות שנא' כתית למאור ולא כתית למנחות. ותימא לפי מנהג העולם היה סברא להיפך, השמן הזך למנחות שהיה מאכל והשמרים להדלקה? וי"ל המנורה עומד[ת] בקדשי הקדשים, אבל המנחות לא הביאו לפני ולפנים, ולכן אין קפידא במנחות כמו בשמן למאור. ד"א השמן מן הדלקה היה עבודה תמה אבל שמן של מנחות היה עמו לבנה וקמח. ומצינו בתלמוד1 שמות ד', י"ד, וכעין זה פירש בביאוריו עה"ת לפ' ויקרא. שעבודה תמה שמקודשת יותר מעבודה שמצרפ' לדבר אחר. ד"א התורה רומזה שנעשה שתי נסים ע"י שני שמנים וע"י נשים. נר חנכה נעשה נס ע"י שמן כמו שעשה הפייט ביוצר מחנכה, ואותה אשה היה [היתה] זך [זכה] שבא הנס ולא נבעלה. ונס מפורים בא ע"י אסתר היה [היתה] נבעלה, ובא הנס ע"י שמן שאינו זך כדאמרי' בגמרא מגילה2 יומא ד' כ"ד ע"א. אמר להן ליתי קומצא קימחא דידכו ולידחי עסרי אלפא ככרי כספא דההוא גברא. מ"מ אין איסור בדבר, כיון שנרמז ע"י שמן, כי בסוטה אינו שמן. +מגילה [במגילה] הכתובה בין הכתובי' ועשוייה בגליונות, בעינן עבודה1 ד' ט"ז ע"א. לשמה2 עבוד. איש בריש ד��א ועשרת בסופה, ואריח ע"ג אריח וכן לבינה. כל היום מהנץ החמה ואילך כשר לקרות המגילה. יכול להפסיק בקריאה, עשרת בני המן בנשימה אחת, [האיך יאמר חמש מאות איש ואם חוזר מחמת הנשימה אינו אומר חמש מאות איש]. +נשים קוראין לנשים. קריאה משבשת יצא. קוראה מיושב, קרא מנמנם יצא. בשומע מנמנם לא יצא [אפשר בנשים אין קפידא], צריך לשמוע חתוך האותיות. חזנים ושמשים נוטלים פרהסיא, כי שכרם נוטלים. ב' מנות לאדם אחד, סעודת פורים בלילי שבת ויומו. ובלילה לחוד לא יצא. דין על הנסים. אסורים בהספד ותענית ודין אבלות ב"מ בפורים1 יש לה כל דין ס"ת. נוהגים בג' מחצין, אין מדקדקין במעות פורים. ורשאי העני לשנות. מתנות לב' אביונים, מצוה להרבות במתנות, אין שמחה אלא בבשר וביין. למצוה ישתכר מאן דבשם ליה ולא מי שמזיק לו. הכל חייבים בשלוח מנות, ובחזירה מבית לבית יוצאים, טוב לשלוח מיני מאכל קודם אכילה. מותרים במלאכה, ט"ו בשמחה ולא על הניסים, ע"כ סמני הדרשה. + +Daf 156 + +[א]1 י"ד וט"ו. אתחיל לסימני הדרשה. האידנא אין נקרא אלא בי"ד, וי"ט מר"ח2 בזה מורה באצבע שכאן התחלת הדרוש, ומה שכתוב לעיל צד קנ"ה משורה כ"ח ולהלן שייך לכאן; וזהו שציין גם שם באות [ב] להורות נתן שהקדים המאוחר, וכן תמצא בח"ב צד כ"א. ת"ת וכל המצות נדחות מפני מקרא מגילה, חוץ ממת מצוה, וכן הספד ת"ח. אנן נוהגין בארצותינו לומר זמן גם בשחרית. בזמנה ביחיד ומחזר אחר י' וצ"ע בשנים3 ויש מר"ח, בני היישוב שאין להם מגילה כשרה. פושט כאגרת וכורכה בסוף קודם ברכה של אחריה. קוראה ע"פ או למפרע לא יצא. בלה"ק כשר לכל. עשרה קורים בב"א, לסירוגים יצא4 בנשים. לסירוסים לא יצא. אינו כשרה אלא על הספר ובדיו. וי"ו של דויזתא בכתיבה וקריאה, אינה נפסל [נפסלת] בחסרות ויתרות. נשמטו או נטשטשו בהתיבות או פסוקים קורא ע"פ. רישומן ניכר אפילו רוב כך כשרים, ג' חוטי גידין כשרה וצריכים להיות משולשים כשני הפי'5 מגילה ד' י"ח ע"ב. +בני הישוב שאין להם מגילה, אינם יוצאים בחומשים שלנו אפילו בשעת הדחק. וטוב לבני הישוב שאין להם מגילה כשרה לקרות ביום י"ג או ביום י"א או בי"ב בעשרה בלא ברכה. כי האבי העזרי כתב, קורים מר"ח ואם רצה לקרות בי"ד מתוך החומש בלא ברכה הרשות בידו, לזכר בעלמא, מ"ש הם מיורדי הים, אבל מ"מ איני אוכל להזהיר על זה בתוקף. לשנה אחרת דרש מותר לקרות מר"ח לבני הישוב. מצאתי כתוב בגליון ז"ל ואם יודע שלא יהי' לו מגילה ביום י"ד חייב לקרותה קודם שיצא אפילו בתחלת החדש, א"ז עכ"ל. +בזמנה ביחיד לקרות המגילה, מ"מ צריך לחזור אחרי י'. אבל אם אינו מוצא י' גדולים יכול ליקח קטנים בני י' או י"א, כן כתוב בא"ז, כיון דפרסומי ניסא הוא. וי"ו דויזתא בקריאה ובכתיבה1 שם ד' י"ט ע"א תוס' ד"ה ובלבד. וגם בנגון הקריאה. האיך יאמר חמש מאות איש? וצריך לקרות חמש מאות איש ואת פרשנדתא וגו' בנשימה אחת, כדי שאינו מפסיק בין פסוק לפסוק. מ"מ צריך להפסיק בנגון בין איש לואת, כדי שיהא נראה שהחמש מאות איש אינם נתלים2 פי' צריך להאריך הוי"ו דויזתא בכתיבה וגם בנגון. [קריאה משבשת יצא כגון אמר וקרא אמר שהוא עניין אחד, ובנגינות נמי אין נפקותא. וכן מצאתי בא"ח בסי' קמ"ב קרא לאהרן הרן יצא]. צריך לשמוע חתוך האותיות מן הקריאה, האנשים. אבל הנשים שאין יכולות לשמוע חתוך האותיות בב"ה שלהן מ"מ יוצאות כיון ש��ינן בקריאה רק בשמיעה. קוראה מיושב, ויכול לקרות המגילה מיושב אפילו לכתחלה בצבור, כן כתב אז"ג, ודלא כמיימוני. וכן עשה מעשה וישב בב"ה שלו מחמת שאינו יכול לעמוד בטוב. +ודרש1 עי' הגהות מיימוניות פ"ב מה' מגילה סק"א. כשחל פורים ביום ו' צריך לאכול סעודת פורים ביום ומתפלל מנחה וערבית בעשרה. ואע"ג דהלכה כר' יוסי2 עי' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ו. בע"ש שמתיר לאכול סמוך לשבת, מ"מ אין נוהגין לקדש על השלחן, ולכך אין מברכין על הנסים בשבת. ובשבת זו אין ראוי להתקשט יותר משבת אחר, שמא יעשה קשר של קיימא, או שמא יתפור תפירה. ודרש גם צריך להרבות קצת בליל פורים אחר המגילה בסעודתו, וגם בשושן פורים. +ודרש1 פסחים ד' ק' ע"א. אם בא מילה בפורים אז היה נוהג התינוק לימול אחר המגילה2 עי' תה"ד סי' רס"ו. וראיה כל המצות בטילות ונדחים מפני מקרא מגילה, כמו שכתב המיימוני אע"פ שאפשר לקיים שניהם. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק יצ"ו, משום דהמגילה יותר תדיר, בשם השר זצ"ל. ודרש ואבל ב"מ בתוך ז' הולך לב"ה בלילה ובשחרית לשמוע המגילה, ומנעל את מנעליו ואח"כ חולץ את מנעליו ואוכל סעודתו על הארץ. וצריך לשלוח מנות לב' או לג' ב"א, וכן מצאתי באלפסי [בסוף מ"ק] ואדרבה חייב לשלוח לג' או לב' דאבל חייב בכל המצות [וכן מצאתי ביו"ד בסי' תי"ב3 וסיום התפילה. וז"ל: וחייב לשלוח מנות]. + +Daf 157 + +ושמע הגאון זצ"ל בשם דודו מהר"א זצק"ל שרוצה לדקדק מהאלפס1 לפנינו סימן ת"א וכ"ה בטאו"ח סי' תרצ"ו, ועי' במטה משה סי' תתרי"ז. שכתב בסוף מ"ק, מכאן משמע שאסור לשלוח מנות לאבל, שאין שאילת שלום גדול מזה עכ"ל. ש"מ שמותר לשלוח מנות לאבל בתוך ל' בפורים ע"ש. אבל זכורני כמדומה לי שאין הגאון הסכים לזה. +וז"ל תשוב' שא' מהרי"ל ז"ל1 עי' בד"מ יו"ד סי' ת"א סק"ד. אם יש למזוג לאורח תוך י"ב חדש. מהר"ש2 סי' ל"א, הובא בד"מ או"ח סי' תרצ"ו סק"ד. כתב, כתב האלפסי דשלוח מנות אין לך שאילת שלום גדול מזה, וא"כ תפשוט מינה דאסור למאי דנהגי' דאין שואלים בשלום אבלים אפילו בשבת. מצאתי. נוהגין בג' מחצין3 מהר"ז. טוב לתן מחציות כי כן כתוב בספרים מחציות. מ"מ מי שאין לו מחציות יתן פשיט' כי קלא הוא דלא פסיק, שזה הפשיט' בניאושטט היו מחציות מחמת שהקיסר יר"ה רוצה לפסול הפשי'. אנשים מיוחדים ברינוס נותנין בתענית אסתר מחצית השקל שהם ל"ד בינגר העלר. והסימן הד"ל לא (יומעיט) ימעיט שהם בפדואה, ובכל מדינת בניזיא, ט"ו סו' מעט יותר [שהם ל"א סו' רביעית מדוק'. נמצא חצי רביעית מדוק' הם מחצית השקל]. +בהלכות כבוד אב ואם כתבתי אם נותנים מתנות לאביונים מן המעשר1 מחציות. ע"ש. ורשאי העני לשנות המעות שנותנים בפורים לכל מה שירצה. מצוה להרבות במתנות2 שו"ת מהרי"ל תוך סי' נ"ו. כן זכורני וכן דרש מוה"ר יודא מינץ יצ"ו. אין שמחה אלא בבשר ויין, וצריך כל אחד לעשות תבשיל אחד או ב' מן הבשר, ובשר עוף אינו נקרא בשר. למצוה ישתכר מאן דבשם ליה ולא למי שמזיק לו, וז"ל תשו' שאי' מהרי"ל זצ"ל3 יותר מבמנות.: הא דאמ' רבנן4 שם. מחייב לבסומי כו' ודאי מצוה היא בעלמא. והכי משמע לישנא דמחייב אינש כו' ולא קאמר סעודת פורים כך דינא וכה"ג. וטעמא דימי משתה כתיב' ואיכא משתה בלא שכרות. תדע דרב יוסף יליף מיניה5 רבא במגילה ד' ז' ע"ב. שאסור בתענית מכלל דנפק בלא שכרות ובסומי כולי האי, מצאתי. +ואע"ג דכתב המרדכי בסוף תענית אלמא דאסור ברחיצה וספור, מ"מ היה נוהג לספר עצמו בתענית אסתר. [מצאתי בא"ח בהלכות ט' באב1 שם ד' ה' ע"ב. וז"ל: ומיהו כלם מותרים ברחיצה וכו', ומסתמא ה"ה בסיפור. וגם שמעתי אין תענית צבור בבבל לבד ט"ב]. ואמר כתב המיימוני2 סי' תק"ן. ואם אין בעיר עשרה בני אדם תקנתם קלקלתם וכו'. ה"פ תקנתם לגוף שאינם חייבים במצות [השייך למצות מניין] קלקלתם שהחמירו בהם חכמים שאינם יכולים לשאר בפורים בביתם כשאר בני הכפרים שיש עשרה ואינם יודעים לקרות המגילה בעירם קוראים ביום הכניסה, וישבו פורים בביתם. + +Daf 158 + +והוא נתן ג' מחציות העוברים ברוב העיר. וגם נשים ובתולות באושטריך נותנות כל אחת ג' מחציות, וגם המעוברת נותנה בשביל בנה העובר. משום דכתב המרדכי [קטן] כת' כל העובר י'1 הלכות מגילה פ"א ה"ח. ואם היה יולדת2 יתן, עי' בד"מ סי' תרצ"ד סק"א בשם מהר"י ברין. או חולה שאינה יכולה לבא לב"ה בי"ג באדר או איש (העתקתי) שקצת אנוס וק' לו להמתין ולישב בתענית, מותר להם לקרות מגילה קודם הלילה אחר י' שעות וג' רבעיות, דהיינו מפלג המנחה ולמעלה. דהיינו מעט קודם שהיכה ה' בניאושטט בשנת העבור ואפילו ביחיד, אבל צריך להחזיר אחר י' וצריך להתפלל ערבית קודם מקרא מגילה. מצאתי בקונט' אבל לאכול בנר ולקרות אח"כ אין צריך3 עי' בתה"ד סי' ק"ט. וזכורני שהיה פושט המגילה עמוד על עמוד או ב' עמודים על ב' עמודים כאגרת. ואח"כ עשה הברכות וקורא. וכורכה אחר הקריאה קודם הברכה שלאחריה. ואם אחד טעה בראש הפסוק אינו צריך לחזור לפסוק של לפניו, כי אם לראש הפסוק [שעתה קרא] אע"ג שהיה ההפסק בין פסוק לפסוק. ואין מברכין רק על המגילה לחוד ולא על שאר מגילות כגון שיר השירים כיון שכתב המגילה [בגיליו']. ואמרתי לו מ"ש ממפטיר? ואמר לי שנא ושנא הוא. +[כתב מוהר"ר יודא מורקלן זצ"ל]. על המגילות אינו מברך משום דאין כתובים בגליון, ומאן מסהיד לן דלמהר"ם (לא) היו כתובים לו בגליון, דרשות1 דבריו תמוהים ואין להם שחר, ונראה שצ"ל אבל לאכול קודם ולקרות אח"כ אין להתיר. ג"כ ידעתי, והעיקר משום דלא אשכח ברכה זו בתלמודא דידן. נאם הקטן והצעיר שבישראל. +והקטן ההגיע לחינוך היינו בן ט' כדאמ' במס' יומא1 מהרי"ל סדר התפלה בה' ת"ב שכ' שם ומברך על מקרא מגילה טרם מתחיל איכה וכן במרדכי מאביה. חייב במגילה. מ"מ המנהג להביא קטני קטנים משום שמחה לשמוע המגילה. וזכורני שא' הגאון ז"ל שהיה רב אחד שקורא בקול רם ומשלוח מנות איש לרעהו וקורא ומתנות לאביונים כשאר המגילה. והיה עני אחד אמר, את שלו קורא בקול רם, כי היה מנהג באותה העיר שהב"ב שלחו להרב מנות יפות ונכבדות בפורים, כגון פשתן לעשות סדינין, ואת שלנו קורא בקול נמוך! וכמדומה לי הגאון זצ"ל קורא גם ומתנות לאביונים בקול רם. אחד שאל שיש לו [בעלי] חיים, אם יוכל לשלוח אותם למנות פורים ב' ימים קודם פורים, כי אינם יכולים להחיות עד פורים, כגון אשן ובורן. והשיב שאין לשלוח שום מנה קודם פורים, כי שמא יאכל המנה קודם פורים, ואין לו שום דבר חדוש לאכול בפורים. +וצריך לשלוח מנות לחבירו וכ"ש לרבו. ואמר שיוצא אדם אם שלח אדם לחבירו בפורים תאינה אחת ותמרה אחת, אע"פ ששניהם אינם שוים פרוטה אחת. ועיין בריש הזהב במרדכי1 ד' פ"ב ע"א. [אושטריך גבי קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ. וכן מצאתי בתו' בפ"ב דגיטין2 סי' ש'. בדבור דלמא נתינת גט הוא ע"ש, ואין מגלין אלא לצנועים. ומחצה ווינר שוה יותר מפרוטה. כתב בספרו הפרוטה אינה מגעת לחצי מחצה ווינר]. +וזכורני כשאחד הביא לו מנות בפורים.1 ד' כ' ע"א. א"ל תאמר לשולחך איני צריך [להשיב] לו שלו' בשביל מנות פורים, בל"א מן דאנקט ניט אם פורים. וזכורני שהיה מחנך בניו לשלוח מנות לרעיהם בפורים, ולא ידוע לי בודאי ימי שנותם. כמדומה לי שהיו לכל היותר בני ט"ו שני'. ואפילו נשים שלחו לרבנית, וכן היא להם. ואם אין לנשים שלוחים בפורים [לישא המנות שלחו] אפילו בשושן פורים, והיה הדבר ידוע להגאון זצ"ל ולא אמר להם דבר. וזכורני דיש מנהג באושטריך שכל אחד שולח לכל הקהל חתיכת דג ויין בכלי. [ולפעמים היה אחד משנה ושלח יין וצוקר או בשמים או דגים [קטנים] חיים בזכוכית מלא מים]. ולסוף באו רוב הדגים לבית החזן והשמש ובביתם של העניים, כי הם לא שלחו לכל הקהל, וכל הקהל שלחו להם חתיכת דג ויין בכלי. ומעות לפי השגת ידם. + +Daf 159 + +ואכל סעודת פורים ביום ומברך ברכת המזון ומתפלל מנחה [בעשרה]. אבל אין מנהג [באושטריך] להתפלל ערבית בעשרה בפורים. ויושב ביום לסעודה אחרת, והיה הולך לקרוביו בתוך הסעודה וחוזר לשלחנו ומברך ברכת המזון ב' או ג' שעות בלילה, והיה מברך על הנסים. ופ"א אינו יכול לישב לסעודתו האחרת ביום ואינו מברך על הנסים. +וז"ל תשובת1 וכשהשליח הלך לדרכו. שאי' מהרי"ל זצ"ל ואם משכה סעודתו עד הלילה במיימוני כתב דמברך בברכת המזון על הנסים. וקשיא לך דמי שלא התפלל בשבת מנחה דמתפלל במוצאי שבת שתים של חול? ולא דמי כלל דהתם שעת המנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דהזמן עבר ולא התפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין, ושתי התפלות הן תפלות ערבית, האיך יתפלל של שבת? ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דזמן שעת מנחה ליתא, שכבר עבר', וערבית אינה במו"ש אלא של חול. אבל בהמ"ז [אתי'] על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול, צריך להזכיר מעין המאורע. וכן מנהג פשוט במדינות בני בית2 תוך סי' נ"ו. להתפלל על הנסים כה"ג. וכן במו"ש כשנמשכין סעודה עד הלילה. אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כוותך שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום. +נראה1 צ"ל בני חי"ת וכוונתו על אושטריך, עי' גידעמאנן שם צד ע"ה. לע"ד דאע"ג דכתב הרמב"ם דאין ראוי לעשות מלאכה בפורים, ובסמ"ק כתב דיש מקומות דנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים, מ"מ כל המלאכות שעושין כדי לשמח כגון שתופרין ומציירין ומתקנין כמה כלים ועניינים לשמח, אע"פ שעושין מלאכות גמורות, כלהון שרי. והכי איתא בפ"ק2 עי' תה"ד סי' קי"ב. דמשני לעולם נוהג איסורא אפילו באתרא דר', אלא ר' נטיעה של שמחה נטע, ואין לך מלאכה גמורה יותר מנטיע' ואפ"ה שרי בכה"ג. זה מצאתי מתשובת הגאון ז"ל [כתב בספרו]. +בליל שו"פ היה מדליק הפמוט שקו' לופא והיה השלחן מכוסה כל הלילה. ואין מנהג באושטריך להדליק הפמוט בחול רק בשבת ויו"ט. וכל הלשונות נקראות לע"ז לבד לשון הקדש. מצאתי בקובץ, י"ד של אדר הראשון אסור בהספד ותענית דוקא אם קראו המגילה ואח"כ הוי מעובר השנה בו ביום הוי אסור, אבל בשאר שנים מעוברת מותר בהספד ותענית, סימני אשירי1 דמגילה ד' ה' ע"ב. מ"מ. וכן אמר הגאון זצ"ל. +וי"ד של אדר הראשון אין אומרים למנצח. ונהג לעשות בו תבשיל יתירה וגם אכל תאנים. וזכורני שא' מה שנוהגים לעשות משתה בי"ד של אדר הראשון כן כתב הסמ"ק במצוה לקרות המגילה. ונוהג למלאות החביות של יין ושל חומץ בליל אחר שושן פורים, וצוה שלא למלאות בכלי חמץ קודם פסח. +סיימתי זה [סדר מן] אורח חיים שנת ר"ל לפרט כ"ו אב ביום ג', בעיר מיישטרי בבית מוהר"ר חיים י"ץ. בריך רחמנא דסייעני. + +חלק ב (יורה דעה) + + + +Daf 1 + +[כתב מהר' אברהם מענדל יצ"ו], תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר אברהם י"ץ. לקמן1 צד כ"ו [כ"ד] ועי' פסקים וכתבים סי' ל"ה. בהלכות שבועות אכתוב הכת' כולו בע"ה י"ז. במרדכי פ' אלו טריפות2 סי' תרמ"ד. כתב דנהגי' מין במינו לא בטיל כפרש"י3 חולין ק"ט ע"א ד"ה ותו לא מידי. ואנן לא נהגי' הכי אלא כדכתב בסמ"ג4 לאוין קמ"ח. דנהגו כר"ת5 חולין צ"ז ע"א ד"ה אמר. +וז"ל תשוב' שאירי מהרי"ל1 סי' ר"א על שאילת מהר"ר איסרלן. ואשר כתב' אי איכא למיזל בתר רוב דעות, מילת' דא לית ליה פתר, דאי' להודיע כלל על זה. דזימנין אזלינן בתר רוב דעות וזימנין אזלינן בתר סוגיא דעלמא. וזמנין בתר בתרא וזמנין בתר חזקת מריה2 וזימנין לחומרא, כ"ה בנדפס. וזימנין דוקא לקולא וזימנין בתר מנהגא. וכל כה"ג צריכ' רבה3 ובנדפס רב, וחדא הוא כמו שפירש"י בב"מ ק"א ע"א ד"ה צריכא. וקבלה, אכן ברוב מקומות נוהגין כשיטת התוס' וראבי"ה ומהר"ם. ושלום הקטן הלוי. +[כתב מהר"ר בנימין מראגשפורק שאילת ד']1 פסקים וכתבים סי' ק"ג, ועי' ביש"ש חולין פ' גיד הנשה סי' ל"ז ובדברי חמודות פ' כל הבשר ס"ק קי"ב. מחבת של חלב תחת קדירה של בשר שכת' הרא"ש2 בתשובה כלל כ' דין כ"ה. הזיעה עולה ואוסר, כמה שעור הרחקה. וכן מה שכת' המרדכי פ' גיד הנשה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה אי איירי דוקא ע"י נצוק ומשום חבור או בכל עניין וכמה שעור הרחקה? +ההיא דכת' הרא"ש במחבת של חלב נראה השעור שאם אין היד סולדת בקדירה של בשר מחמת חום הזיעה אפי' אם היתה הזיעה עולה שעה אחת או שתים אין איסור בדבר אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה3 עי' כנה"ג סי' צ"ב בהג' ב"י ס"ק ע"ד שפי' דבריו. ותדע שכן מנהג פשוט שתולין בשר ליבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב אל הבשר הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אות' זיעה אינה אוסרת הבשר4 עכ"פ יש ליזהר שירחצו הבשר היטב ואם נתבשל בלא הדחה עי' בפמ"ג או"ח בהנהגת הנשאל עם השואל סדר שני אות ל"ו שחוכך לאסור מחמת שא"א לשער בששים. הא ודאי נראה שאם היד סולדת היית' הזיעה אוסרת5 הא ודאי נראה שאם היד סולדת היתה הזיעה אוסרת; כ"ז חסר בנדפס. כמו שראיתי בהג' ביש איסור והיתר שהזיעה אוסרת, ומייתי ראייה ממסכת מכשירים6 סוף פ"ה. ותשובה זו מהרא"ש איננה באשי' ולא ביו"ד7 ולפנינו איתא בטור סוף סי' צ"ב. וההיא דמרדכי דכתבת דאסור לשפוך לנר של חלב, במרדכי שלנו ליתא. ומצאנו בתשובת הגאון מוהרר"י מולין ז"ל8 עי' מש"כ בסי' רי"ח ובסי' ע"ב. שהשיב למהרא"י עזר9 למה"ר אליעזר. בן מוה"ר ר' נתן ז"ל, שביש מרדכי נמצא פסק זה בפ' כל הבשר100 סי' תשט"ו הביאו ביש"ש פ' גיד הנשה סי' ל"ז ובד"מ סי' ק"ה סק"ה. וכת' הגאון הנ"ל באות' תשובה, דנראה לו דאין שייך נצוק בשאר איסורים אלא לגבי יין נסך והאריך בראיות וטעמים. גם נראה לומר דלא שייך ניצוק אלא גבי יין נסך ולענין טומאה וטהרה, משום דהנ"מ תולין בנגיע' ולא בנתינת טעם. יין נסך אסור במגע, טומאה (בטמא) ג"כ [במגע], טהרה אשכחן נמי ע"י מגע כגון בהשקה וע"י ערוב מקואות בקליפת השום אבל שאר איסורים דלא תלו אלא בנתינת טעם אינו נצוק אוסר בהן. וגדולה מזו אמרי' גבי כלי מתכות111 ר' פרץ בהגה לתשב"ץ סי' שמ"ט סק"י ועי' בטור סי' צ"ד. דחם מקצתו חם כולו, ואעפ"כ פסקו רבוותא122 שערי דורא סי' פ"ה ובהגהת מהרא"י שם סק"א. דלא אמרי' מוליך (בליעותו) בליעתו בכולו. וקבלתי ממורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל דהכי נהג'. והשתא ק"ו אפי' מתכות דחבור גמור הוא יותר מן הקילוח דמשקין אפ"ה אינו מוליך בליעה מצד זה לצד זה וכ"ש הא. ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו אבל הטעם אינו משום נצוק כלל. כך כתב הגאון בתשובותיו ג"כ. + +Daf 2 + +[כתב מה"ר יודא מורקלן זצ"ל], תכתב לשנה טובה אתה וכל דילך שא' עמית' הרב ר' יודא יצ"ו1 פסקים וכתבים סי' צ"ז ועי' ביש"ש פ' כל הבשר סי' ס"ד ובטו"ז סי' צ"ה סק"ח. תמיהני אשר תטרחני בשאילותי' לעת הטרדות. אמנם בקצרה אשיבך על דבר הירקות מבושלות [המבושלות] בקדירה חולבת בת יומא, והגיסו בה בכף של בשר בת יומא, ושתיהם מקונחות יפה, מספקא לך אי אסירנ' לך כדברי השערים, אי שרינ' כדברי האשי'. דע שאני מורה ובא לאיסור להחמיר כשערים וכן כת' בספ' התרומה2 ה' או"ה סי' מ"ט. וכן כתבו התוס' פ' כל הבשר והחמירו אדרבא יותר מבשערי' ואין צורך (לי) [להאריך] בזה. +[כתב מה"ר אליעזר קלוזנר זצ"ל הי"ד], מה שמצאת בהג' בסי' אשי' דיורה העומדת באויר והיא של בשר אין להעמיד אצל האש קדירה חולבת, בשלי לא כת' הכי, אלא כך אין להעמיד על האש תחת היורה וכה"ג ודאי איכא למיחש לזיעה העולה אבל מן הצד לא. ואפשר אפי' אי מקצת הקדירה תחת היורה לא חיישי' הואיל ואפשר לזיע' להתפשט לצד אחר דלא נוח לעלות ליורה כדאיתא שם בהג'. +העתקתי ממה"ר יודא אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון ז"ל1 תה"ד סי' קפ"ג. אם תחבו הכף ב"פ בקדירה בשוגג אין צריך ס' רק פ"א ומעולם לא שאל מהר"א אחר זה [כתב בספרו [איתא] בסמ"ק בהג' דצריך ב"פ ס']. +[כתב מוה"ר יודא מורקלן ז"ל], עוד הודיעני אדוני האיך נוהגים על כף של בשר בן יומו ותחבו בקדירה של חולבת בת יומא ויש ס' ולא [נודע] בנתיים ותחבו עוד פעם שנית. אי מצריכינן ב' פעמים ס' דכן כת' ביו"ד1 סי' צ"ד ועי' בפרישה שם סק"ג. וכן נמצא ביש סמ"ק2 סי' רי"ג הובא בב"י שם. שכתב בהן הכי בעניין. תו3 בעניותי. לא יכולתי להבין הטעם למה מצריכינן ב"פ ס' אפי' לא נודע בנתיים. דלא דמי לחתיכה של איסור שנפלה לתוך ס' חתיכות של היתר ואח"כ נפלה עוד חתיכה של איסור דכת' אז"ק פ' בתרא דע"ז4 סי' רע"ח. ואשי' פ' ג"ה5 סי' ל"ז ועי' במרדכי ב"ק פ' הגוזל סי' ק"ך ובשלטי הגבורים ע"ז דף ע"ג ע"א. ואם לא נודע בנתיים הכל אסור. דשאני התם דסוף סוף ליכא השתא ס' נגד השתי חתיכות של איסור וקודם שנפלה השנייה לא נתבטלה הראשונה כיון דלא נודע שנפלה ולא אמרי' דליבטל בלא ידיעת חכם, אבל בכף אותו הכף עצמו נתחב ב' פעמים והרי ס' לפנינו לבטל טעם הבלוע בכף וא"כ אמאי מצריכינן ב"פ ס'. וקצת יש לדקדק מדלא הביאו הא"ז6 האז"ק. ואשירי ההיא דכף דהוה חידוש טפי מההיא דב' חתיכות כדפ"ל ש"מ דאסרי דוקא ההיא דב' חתיכות ולא בכף. וכן7 מוהרמ"ק. מוה"רקוק ז"ל8 אולי צ"ל מהרא"ק מהר' אברהם קלויזנער. ומורי זקני הג' זצק"ל9 הוא הקדוש ר' אהרן, דודו ורבו של בעל תה"ד. לא הביאו בהגהות שלהם אלא ההיא דחתיכות וההיא דכף לא הביאו כלל. + +Daf 3 + +[תשובה] ואשר שאלת על כף של בשר בן יומו שנתחב ב' פעמים בקדירה ולא נודע בנתיים אי צריכינן ב' פעמים ס' או לא ובעיניך בקל להתיר. אל יקל בעיניך להתיר כי כתב' תשובה ארוכה מזה1 תה"ד סי' קפ"ג. והארכתי בדקדוקים יפה על זה. גם ראיתי תשובת הגאון מהרי"ל ז"ל2 תוך סי' קפ"א, ובד"ו סי' ק"ן. שדקדק מן התוס' פרק כל הבשר3 חולין ק"ח ע"ב ד"ה אמאי. דקדוקים (יפיהם) יפים לאסור, מטעם דאיכא למימר בתחיבה ראשונה של הכף בלע הכף מן החלב ונאסר מה שבתוכו בשר בחלב וכשתוחבו פעם שנייה צריך עוד ס' כנגד אותו איסור חדש שנפלט ממנו לקדירה, ומתוך חולשי קצרתי בזה כי היה צריך אריכות לבאר יפה לכן תדקדק בעצמך. אמנם נשארתי במסקנא להתיר מתוך סברות וטעמים נכונים. +הג' באשי' בפ' גיד הנשה1 סוף סי' כ"ד ועי' במרדכי שם סי' תרע"ד ובהגהת שע"ד סוף סי' ל"ח [דף כ"א ע"ד] ובאגור סי' אלף קע"ו ובשו"ת מהרי"ל סי' פ"ט. וז"ל אבל ראבי"ה פסק אם נמלח חלב ובשר יחד וידוע מקום שנגע בו צריך קליפה כו', וא' הגאון זצ"ל כן נוהגין ברינוס. מיהו רבי' יצחק הלבן וכל רבותיו פסקו דמליחה נמי בסמך כו' כן נוהגין באושטריך ע"ש. +מלקוטי מה"ר יודא אוברניק ז"ל. הגאון זצ"ל משער בשאר ימות השנה במליחה בששים ומצרף יחד כל הנמלח עמו ובפסח אם נמצאת חטה במליחה אוסר ג"כ כל הנמלח עמו. +צנון שנחתך בסכין של גוי בעשב מותר אבל אם נחתך במקום שיש לעשב שרש אחד סמוך לראש אסור ועיין בסי' אשיר' במסכת חולין1 פ' כל הבשר סי' ל"א ועי' בד"מ סי' צ"ו סק"ד. +בצלים שנחתכ' בסכין של גוי למעלה בעשב מותרין שאין העשב חריף. כמהין שקו' פיפרלינג שנחתך בסכין של גוי אסורים מפני שהוא מר. +[כתב מוה"ר לייזר1 ליזר. קלוזנר ז"ל הי"ד] צנון שחתכו בסכין של גוים באשי' פ' אין מעמידין כתב דמהר"ם היה מורה כספר התרומה2 לאסור. ואעפ"כ לא הי' מוחה ביד הנוהגים היתר, וכן ראוי לנהוג ואפי' לאסור כלו דאשי' לטעמי' אפשר משום דסבר מליחה נמי כדי קליפה ולא נהגי' הכי. אמנם על דברי השר ז"ל איני חולק [השר פי' מהר' שלום, דרשות, איני חולק]. +על קלח של צנון שנחתך בסכין של גוים לפי מאי דנהיגי' כספר התרומה מהו, מי אמרי' דמהר"ח לא התיר אלא עליו אבל קלח אינו בכלל עליו1 עלין. מדאיצטריך למיתני גבי מרור יוצאים בקלח שלהן2 פסחים ל"ט ע"א. ש"מ דקלחים אינם בכלל עלין. או דילמא דוק לאידך גיסא מדנקט צנון ש"מ דוקא השורש ולא הקלח ואת"ל הקלח מותר, ראשו של הצנון ששם מתחיל השרש וירק הוא מבחוץ וכן רובו מבפנים ואינו לבן מבפנים כמו גופו של צנון מהו? אי חשוב כמו גופו של צנון או לא? +האמת דעתי היה נוטה בפשיטות לאסור זה אלא בהיות בנך פה שא' עמי' מהר"ק יצ"ו רצה להתיר, אף זה אמרתי לשאול לכבוד מורי אלו שאילות נא אדו' השיבני עי"מ עליהם ואל יהא לאדוני למשא ובכ' יגדל נא כח אדנ' כנ' תת"ת עבד מכוד'1 אולי צ"ל: מדוכא, ועי' בשו"ת מהר"ח או"ז תוך סי' י"ד. שאי' יודא. + +Daf 4 + +[כתב מהר' יודא מורקלין ז"ל]. ועל קלח של צנון שנחתך בסכין של גוים שכת' הר"ח וז"ל בחתיכת ירק מן הצנון אין הצנון נאסר. לשון ירק כולל עליו וקלחיו כדמוכח במתני' פ' כ"ש אלו ירקות כו' עד יוצאין בעלין ובקלחין1 אין זה לשון המשנה אלא מדיוקא מוכח הכי שם בגמ' ע"ב והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא עלין, א"כ חזינן דלשון ירק כולל שניהם. ותו למה נחמיר כ"כ אפי' גובהה שעל ראש צנון דמהר"ם חולק על ספר התרומה וכת' דלא אמרי' חורפא משוי לשבח אלא בחילתית שהוא חריף ביותר והוא בלזור ולא שום דבר אחר כדאיתא פ' אין עומדין2 צ"ל אין מעמידין. בע"ז באשי'3 סי' ל"ח. ע"ש נאום הקטן והצעיר שבישראל. +[כתב מה"ר פנחס יצ"ו], עוד ילמדנו מורי איך שייך ג"כ גבי דם ריחא מילתא, ונ"מ אם לצלות לכתחילה כבד גבי תבשיל בתנור אחד, כי ר"ת1 ע"ז ס"ו ע"ב ד"ה רבא אמר,. כת' היתר על ריח פת של איסור מטעם דכמה ריחו' מצינו אבל ריח פת לא מצינו. א"כ בנדון זה נמי ריח דם לא מצינו, כי ר"ת הביא כמה ריחו' במרדכי2 פסחים פ"ב סי' תק"ע וז"ל: וכן השיב ר"ת לבני מינטפש על חמץ ומצה שנאפו יחד בתנור אחד והשיב כמה ריחות מצינו בתלמוד ריח נבילה ריח כמון של תרומה וריח יין בפת אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו. ובהגה' במיימוני3 פט"ו מה' מאכלות אסורות סי' ע' ושם בתשובות דשייכי לה' חמץ סי' ו'. וריח דם לא הביא כלל. וגם כן יש להוכיח קצת דריח דם לאו ריחא הוא מכבדא תותא בישרא4 חולין קי"א ע"א. דמותר לכתחילה אע"ג דריח הדם יוצא מן הכבד ועולה למעלה בבשר וההיא דכבדא תותי בשרא איירי בתנור וראייה דבמרדכי ובהגה' במיימוני5 פ"ו מה' מאכלות אסורות סי' ד'. פסק דשפודים דידן לעולם אסור. דדוקא לדידהו שהיו צולין בתנור כו' א"כ ש"מ אע"ג שהיו צולין בתנור לא הוו חשו אריח דם ואפי' אי שייך לומר אריחא כבולע כך פולט מ"מ מסתמא לא היו מתירים לכתחלה. ול"ל דדוקא בתנור שלהם לא הוי ריחא דלא נפיש פיטומא אחרי שהיו פתוחים למעלה דהא ר"ת כתב במרדכי ובהג' במיימוני דתנור שלהם נפיש פיטומא טפי מתנורים שלנו אחרי שהיו קטנים ואפ"ה לא הוו חשו מריח דם. א"כ מכ"ש תנורים שלנו לא הוי ריח דם כלו'. מ"ת הא כחל תותי בישרא שרי ג"כ לכתחילה וגבי חלב שייך ודאי ריחא כדא' גבי פלדאן כו'. י"ל דחלב שחוטה דרבנן והוה קיל טפי. וע"כ צ"ל דזהו הוה חילוק דחלב כחל הוא קיל טפי מדם הכבד. וראיי' דבמרדכי6 חולין פ' כל הבשר סי' תש"א. פי' הטעם דכחל עלוי בישרא דיעבד מותר מכח דחלב שחוטה דרבנן, וגבי כבד פי' טעם אחר מכח מישרק שריק, לכן הוריני מר דרך ישרה. +ואשר שאלת1 פסקים וכתבים סי' ע"ו, הובא בב"י סוף סי' צ"ז ובד"מ סי' ק"ח סק"ג ועי' בב"ח שם. אי שרי לכתחלה לצלות כבד עם התבשיל2 ואפי' כשהוא שמן כמו שכ' בב"י שם ועי' בכנה"ג בהג' ב"י ס"ק ל"א. בתנור למאן דאמר דריחא מילתא היא נר' דאין כאן בית מיחוש דכל דם כחוש הוא כדמוכח בההיא דבי דוגי דאין שמנונית בהם3 צ"ל בדם, ובנדפס: דבי דוגי שמטגנין בדם שצף למעלה ואומר כל דבר וכו'. שצף למעלה, וא"כ כל דבר כחוש [לאו] מילתא בריח' דיליה. כדאיתא בהדי�� פ' כיצד צולין4 פסחים ע"ו ע"ב. דאפי' לוי5 צ"ל רב, דאיהו הוא דסבר ריחא מילתא ובהיתר שמן ואיסור כחוש אפי' בדיעבד אסור. דאוסר בשר כשירה שמינה עם בשר נבילה כחושה היינו משום דאזיל האי ומפטם האי והדר אתי האי ומפטם לאידך. והאי חששא ליתא גבי דם הנבלע בכבד6 עי' בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט"ו. והוא דבר קלוש לא שייך לומר בו שהתבשיל יפטם אותו. ותו דהצלייה דרכה להוציא הדם ולירד למטה מיד ואיך יתכן דניחוש לריח' בשעה שנוטף על הגחלים והריח העולה [מן הגחלים] עשן מקרי ולא ריח ובעוד שנבלע אינו מוציא ריח, אין להאריך יותר דיפה הבאת ראייה מכבד' תותי בשרא. + +Daf 5 + +ולא אכל פת שנאפה בתנור עם פשטידא לדגים1 עי' מש"כ מהרא"י בהגהת שערי דורא סי' ל"ה ובטו"ז סי' קט"ז סק"ב. כגון חלות דקות שעושין לשבת שקו' קוכן ונראה לי שדעתו חמירא סכנתא מאיסורא וד"ל. +[תשובה] ואמ'1 עי' תה"ד סי' ע"ט. גוי המסיח לפי תומו נאמן על איסור דרבנן כדאמרי' באשי' בהגוזל בתרא2 סי' ט"ז. ובריש מסכת ביצה במרדכי3 סי' תרמ"א ועי' בב"י או"ח סי' תקי"ג. אבל על איסור דאורייתא אינו נאמן אע"ג דאמרי'4 חולין צ"ז ע"א. טועם קפילה ארמאי אפי' איסור דאורייתא וסמכינן עליו. וי"ל משום דכת' האשי'5 עי' בטיו"ד סי' צ"ח. משום דאינו מרעא אומנתו. +וכתב באו"ה שלו1 עי' תה"ד סי' נ"ד. הכי נהגי' כמו שכת' הרא"ש2 פ"ק דביצה סי' ב' ועי' בטיו"ד סי' צ"ט. דלא מבטלינן איסור דרבנן לכתחילה אלא היכא דמקלי קלי איסורא כגון עצים שנשרו לתוך התנור. +[כתב בספרו]1 תה"ד סוף סימן ק"ע. ומבטלינן חתיכה הראוייה להתכבד היכא שעיקר איסור אינו בה מדידה כגון דם שנפל על חתיכה אבל טיפת חלב שנפלה על בשר היינו איסורא או נבילה לא מבטלינן אבל חתיכת היתר שקיבל טעמו מן האיסור אף לדברי המפרשים דחתיכה נעשית נבילה א"ה בטלה בס'. +פ"א היה הריאה ולב וכבד גבי (הדודי) הדדי והיה טריפה ונתערבה בט' ריאות כשירות ואמר להשליך אחד מהם והשאר היו כשר משום דבני מעיים לא חשיבי ראויים להתכבד1 ודלא כפרמ"ג שכתב בש"ד סי' ק"י ס"ק י"ג וה"ה לריאה אפשר דראויה להתכבד כדאמרי' למה נקראת שמה ריאה וכו' ומיהו הכל לפי הזמן. וזכורני אחד מן התלמידים שאל למה צריך להשליך אחד, ואמר משום שלא תהא תימה בעיני הבעה"ב וכן מצאתי בטור יו"ד בסי' קי הר' יודא הורה על קרקבן וכו'. +הג' באשירי בפ' גיד הנשה1 סי' כ"ח. הילכך אפי' חצי זית חלב או נבילה או פחות בעינ' ס' ולא מזלזלינן בשיעורין דרבנן. ודוקא דומיא דחלב ונבילה אבל כל דבר שעיקר איסורא דידיה דרבנן ולית ביה איסורא דאורייתא אפי' כזית וטפי מכזית בטל ברוב בעלמא (דלכתחלה) [ולכתחלה] נמי מבטלינן ליה כדפרי' בפ' בתרא דע"ז. מא"ז. עכ"ל. ולא קי"ל הכי דלכתחלה מבטלינן בס' או בדיעבד ברוב. +עכבר שנפל לשמן צונן ואין בו ס' אסור1 עי' בב"י סי' ק"ד בשם שו"ת הרא"ש. משום כבוש וכבוש שלנו מעת לעת. מעשה שנמצא חצי שרץ במאכל ואמר שצריך לחפש אחר אידך חציו ואם אינו נמצא מותר. +[כתב הר"ר יהושע דורק זצ"ל]1 עי' פסקים וכתבים סוף סי' מ"ז. אשר כתב' אי סמכינין אספ"ספ אפי' היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה נראה דודאי סמכינן כדמוכח בהא דהתיר ר"ת2 תוס' סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, זבחים ע' ע', ד"ה אפילו וחולין צ"ה ע"א ד"ה הכא, ועי' שע"ד סי' מ"ה. בזאב שנכנס לעדר מכח ס"ס. ור"י3 ביצה ג' ע"ב תוס' ד"ה ואחרות ובהגהת אשירי פ"ז דחולין סי' ל"ג. נמי היה מתיר מכח ס"ס אלא דסבר כיון דספק הראשון הוא דאורייתא וגם הוא דבר שבמניין לא [בטל] (יהא) הא לאו הכי משום [הא] דאפשר לבדוק לא הוי אוסר. והתוס'4 חולין נ"ג ע"ב ד"ה דרוסה. פסקו דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה. + +Daf 6 + +שמעתי משא' האלוף המופלג מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל, ששמע מהרב הגדול רבא דעמא הגאון מוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל, מה שנוהגין לאכול חמאת גוים או ששותים משקה דבש בפסח אע"פ שאין אוכלים ושותים בעירם. משום דמשמע כן בפ' בכל מערבין1 עירובין כ"ח ע"א. בדיבור: ובבל הוי רובא דעלמ' והתני' כו' אם יש להם בעירם אותו היתר שיש להן היו אוכלים2 ועי' בשע"ד סי' ע"ח ובשו"ת מהרי"ל סי' ל"ה ובטיו"ד סי' קט"ו. והזקן ר"ג הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל אמר, שכת' האשי' ג"כ באלו טריפות3 סי' ס'. על העוף שאינו מכיר. +פ"א נמצא חתיכת דג בתבשיל של בשר והיה יותר מס' כנגד הדג ולא רצה להתיר1 עי' נקודות הכסף סי' קט"ז שהשיג על הטו"ז סק"ב וכתב דלא מסתבר כלל לחלק בין איסורא לסכנתא. ואמר חמירא סכנתא מאיסורא. וכבר הורה לי כן לאיסור שאי' האלוף מהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו, שמצאתי שמן2 ש' בחולם חסר ומ' בסגול. במים ששורין בו דגים שקורין הערינג והיו המים יותר מס' [או יותר]. +ואכל פירות מן האגודה שקורין ערפיר, [כגון שלקח מן האגודה3 אחד או שנים בידו ואכל.] אע"פ שאסור לאכול ירק מהאגודה כדא' בפ' כל הבשר4 חולין ק"ה ע"ב. (מכישרא) מכישא דאסר גינאה. +וזכורני כשאכל בצלים מאגודה, ואינו מתיר האגודה חותך אחד אחד מאגודה ואוכל. +והיה אוכל [בתבשיל] מן שמן הלב של שור5 עי' הוריות י"ג ע"ב דחמשה דברים משכחים את הלמוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול והאוכל לב של בהמה. שקו' בל"א הערץ שמאלץ. +בשר שאכל ממנו חתול שקו' קץ, לא רצה לאכול מאותו החתיכה, וכן ככר ופשטידא. וחתיכת בשר יבש שאכל ממנו עכבר אינו מאכיל לבניו אפי' היה הככר גדול. אבל דגים הנקרשים שקו' זולץ בי"ש, אם אכל עכבר מחתיכה זו אפ"ה אכל מחתיכה אחרת. +ואכל חצי בצל שעבר עליו הלילה רק שיש קליפה על החציה כדא' בסמ"ק במצוה שלא להניח מכשולות1 סי' קע"א. ועיין בפ' ב' דנידה2 דף י"ז ע"א ומס' דרך ארץ רבה פי"א. +פ"א כופה תרנגול עליו כלי ונשאל לו אם צריך לשחוט התרנגול1 בצואת ר"י החסיד סי' מ"ד כ': אווז או תרנגול או כל דבר חי הכופה או כלי אחר יש לשחוט אותה מיד,. ואמר לא לימדתי מזה כמדומה לי מסתמא לא ס"ל. +ופ"א קרא תרנגולת כמו תרנגול בביתו ואמ' שלא רצה לשחוט אותה מטעם זה, אלא משום דרוצה לשחוט בלא"ה תרנגולת2 עי' שו"ת מהרי"ל סי' קי"ח. [ושמעתי שנמצא בצוואת ר"י חסיד שחייב לשחוט תרנגולת שקרא כמו תרנגול וכמדומה לי ששמעתי הטעם מאבי הג"ר משה ז"ל, משום דכתיב כי השחית כל בשר דרכו ואינו דרך לקרות תרנגולת] מצאתי מזה בי"ד בסי' קע"ט המתחיל קוסם. +מה שאמרו רז"ל1 עירובין ס"ד ע"ב וב"מ כ"ג ע"א. המוציא אוכלין בדרך חייש' משום כישוף היינו דוקא אוכלין שאין רגילין למצוא בדרך אבל פירות לא. +ואינו מקפיד אם אכל קטנית שקו' ערביש עם שמן של אווז ואמר מאי נפקא מינה אבל2 אם. אכל דבש עם שמן אווזא3 במרדכי פסחים פ"ב סי' תקס"ב כתב דשמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם. ועי' בד"מ סי' ק"ג סק"א בשם מהרי"ל דשם מיירי במשקה הנעשה מדבש אבל בדבש עצמו יכול להיות דהוי לשבח. וראייה מא"ז4 ח"ב סי' רנ"ז,. שכת' בר"ה טובל ראש של איל בדבש. + +Daf 7 + +פ"א שולח שמן של נרות [שקורין בל"א קוליכט שמלץ] לעיר אחרת ביד גוי ואני רוצה לכתוב עליו כשר ואמר כיון שהוא צרור ומונח בשמלה אינך צריך יותר וכן מצאתי ביו"ד בסי' קי"ח, חמפ"ג, פי' חלב מוריס פת גבינה שרי בחותם אחד ע"ש. +מעט הלכות איסור והיתר בלא סדר. +[כתב מהר' משה מהלא יצ"ו], הא דכתב בשערים1 שערי דורא (ד"ו שכ"ד) דף ל"א ע"א ועי' בהגהת מהרא"י שם סק"ב שכתב כן. אקערות או מחבת שאין מקונחות דהכל אסור. כבר גמגמו בה קמאי ונראה דיש לדחוק ולומר דלצדדין קא' אם אותה שאינה בת יומא אינה מקונחת הכל אסור אבל אם אינה בת יומא מקונחת אין טעם כלל לאסור הבת יומא. +[כת' הר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורק יצ"ו שאילת י']1 פסקים וכתבים סי' קי"א. אשירי פ' גיד הנשה2 סי' י"א. אומצא ביעא ומזרקי פליגי בהו רב אחא ורבינא בכל התורה כולה ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבי' לקולא, בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. ל"ל אמר בקיצור הלכה כדברי המקיל וכן אמר הסמ"ג בהלכות שבת בלאוין בכ"מ שנחלקו ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל3 וכן אמר הסמ"ג בהלכות שבת בלאוין בכ"מ שנחלקו ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל ליתא בדפוס. לא ידענא מאי קשיא לך דאשי' לישנא דתלמודא נקט כדאיתא להדיא התם בגמ'4 דף צ"ג ע"ב. ותלמודא גופיה לא קשיא כלל אמאי לא נקט בקיצור [דיש לומר] משום הכי מפרש דכל דוכתא ר"א לחומרא ורבינא לקולא, נ"מ למירמי דידיה אדידיה, כההיא דשילהי מסכת שבת5 דף קנ"ז ע"ב. דפליגי במוקצה מחמת מיאוס דר"א אוסר ורבינא שרי אי אשכחן שום דוכתא דסברא לחד מינייהו איפכא כדאשכחן כמה אמורא' דאיירי בעניין דמוקצה הוה קשיא דידיה אדידיה. +[כתב מהר' יעקב מיישטרי יצ"ו], ההיא דכלי עצם דכת' א"ז1 פסקי ע"ז פ"ה סי' רצ"ז ועי' במרדכי פ' כל שעה סי' תקפ"ב. דלא בלעי ולא פלטי, אמת כי כת' כן. אמנם המדקדק באשי' בפ' ג"ה2 סי' ל' ועי' בב"ח ריש סי' צ"ט. בההיא דעצמות של איסור אין מעלין את ההיתר משמע טובא דעצם בולע ופולט, מ"מ נר' דבהא ליכא מאן דפליג דעצם הבא מדבר טמא אין בו שום איסור להשתמש בו דאפי' בגידין אין בהן נ"ט כ"ש בעצם, והיתר פשוט להשתמש בסכין דקתייהו מעצמות של חיות טמאות. אין צורך להאריך בזה דלא דמי כלל לההיא דא"ז דכלי אבנים וכלי חרס אע"ג דאין בעצמם שום טעם מ"מ בלעי ופלטי. +פסק רש"י פ"ק דחולין1 דף ח' ע"ב ד"ה דוחקא דסכינא. דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר כו' וקשה לעולם והא אינו רק טעם מסכין של גוים ופסק רש"י במקום אחר2 חולין צ"ח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר. טעם הוי דרבנן ותי' הגאון זצ"ל נעלם ממני. +סכין חולבת בן יומו שחותך בו בשר מלוח הבשר צריך קליפה והסכין צריך לנעוץ בקרקע. +סכין חולבת בן יומו שחתך בו בשר שהוא קצת חם צריך לנעוץ הסכין בקרקע קשה י' פעמים בי' מקומות וצריך ליתן במקום גומות הסכין שק��' שלג גחלת לוחשת. + +Daf 8 + +פ"א נחתם הדגים בסכין של בשר ורוצים הבחורים לטגן הדגים בשמן של חלב ועדיין לא נמלחו הדגים וצוה (לכבסם) לכבס הדגים במעט מים ופעם [אחרת] רוצה הוא עצמו לטגן מדג בשמן של חלב ואמר מקנח הסכין של בשר בבגד. +והיה מתיר סכין שנמצא באשפה של יהודי ולא אמרי' משום טרפות השליך לאשפה, משום דאמרי' באלו מציאות1 ב"מ כ"ה ע"ב. לרב זביד שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים. +כלים שעושין בהן מים לרחיצת הראש שקו' לאג טריפה הם, משום דאין נזהרין בו אינשי וכל מילתא דלא רמיא [עליה דאינש] לאו אדעתיה1 שבועות ל"ד ע"ב. ופעם אחת היה מטריף כלי שנתבשל בה לאג, וגם שמעתי בשם מהר"י מולין זצ"ל משום דקיטמא היא טריפה שנשפך בו בשר וגם חלב. +ואמר להטביל כלים במקוה או בנהר ולא בבאר1 ובתשב"ץ סי' שס"א איתא בשם הר"ם דמותר להטביל כלים בתוך כלי בתוך הבאר, אמנם מצאתי במהרי"ל ה' טבילה אמר הר"י סג"ל שראה מרבותיו למחות וכן הוא היה אוסר להטביל כלים בבאר דכמה פעמים מטהרין אותו ושואבין מימיו דלא ישארו בהן מ' סאה דהוא שיעור מקוה וחוזרין השאובין ונשפכו לתוכן והוו כולן שאובין. ועיין ביו"ד בסי' ק"כ אם יש ראיה לכאן. +ואמר כשרוצה אחד לטבול סכין וה"ה לשאר כלי מתכות יאמר על טבילת כלי מתכות ולא סכין. וכשרוצה לטבול זכוכית יאמר על כלי זכוכית אבל כשטבל שני כלים אפי' אם האחד של מתכות והשני של זכוכית יאמר על טבילת כלי מתכות לשון רבים כלי בצרי. וכן נמצא בא"ז בסוף מסכת ע"ז1 סי' ר"צ. וז"ל: וקודם הטבילה (מפרש) [מברך] על טבילת כלי מתכות ולא יאמר כלים סתם. +מאני דקוניא נוהג להטביל עם שאר כלים2 עי' במרדכי סוף מס' ע"ז סי' תתנ"ט מש"כ בשם תשובת רש"י לגבי משכנתא. אבל אם אין לו שאר כלים היה טובל בלא ברכה. +[כתב] שלומך יסגא אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל י"ץ, אשר שאלתני על מה שטובלים מאני דקוניא המחופים מבפנים בלא ברכה מאין הרגלם? וכתבת דמה שכת' בהג' בסמ"ק1 סי' קצ"ט וז"ל: מ"מ אותם כלים המחושקים בברזל מבחוץ אע"ג דמעמידין א"צ טבילה לפי שאין משתמשים בהם דרך הברזל וכן מהאי טעמא אותן קדירות של חרס שהן מחופין באבר פלומ' בלעז מבחוץ אין צרי' טבילה אבל אותן שהן פלומי"ץ מבפנים צריכין טבילה אך בלא ברכה לפי שאינם עשוי' כ"א לנוי. שטובלים אותו בלא ברכה, יש ליישב דאדלעיל קאי אמחופים מבחוץ. הרבה יש לתמוה עליך! אמאי תיזיל בתר איפכא ואי' תוכל לפרשו דאדלעיל קאי? דהא כת' לעיל על הדליי' שאין צריכי' טבילה, לפי שאין משתמשין בהן דרך הברזל כו', ומהאי טעמא אותן קדירות של חרס שקור' פלומי"ר בלע"ז מבחוץ אין צריכין טבילה כו', עד אך בלא ברכה לפי שאין עשויין אלא לנוי וא"כ איך תיסוק אדעתין דאדלעיל קאי? מה היה צריך לתת טעם לפי שעשויין לנוי הא פי' כבר טעם יפה, לפי שאין משתמשין בהן דרך הברזל או הזכוכית? ותו דמאי אך בלא ברכה דקא'? לדידך הו' צריכינ' למימר דבא לרבות ועד כאן לא שנית אכין ורקין מיעוטין הן. ותו איך יכתוב כ"כ לשון מגומגם שבא לומר דצריכי' טבילה וזהו עקר חידושו ומניחו וכות' לא בעי ברכה דפשיטא הוא לפי מה שכת' לעיל. וא"ת אי קאי אדלמטה א"כ הוי נגד פיסקא דתלמודא?2 עי' ע"ז דף ע"ה ע"ב קוניא פליגי בה ר"א ורבינא ח"א כתחלתו וח"א כסופו והילכתא כסופו. ופירש"י בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכות, וכלי מתכות הוא ובעי טבילה. לא קשה כלל דאיהו סבר דמאני דקוני' דהוו בימי התלמוד היו עשויין בסופן לחזק ולא לנוי. ותו נר' דנהגו עלמא וסמכו ארש"י3 שם בע"ז ובפסחים ל' ע"ב ד"ה קוניא. דפי' דקוניא היינו היתוך עופרת ולא זכוכית ולא כר"ת4 ע"ז ל"ג ע"ב ד"ה קוניא וכתובות ק"ז ע"ב ד"ה הני. ונוכל לומר דדוקא היתוך עופרת מסקינא דהילכתא כסופן5 כ"ה לשון הרא"ש שם בע"ז פ"ה סי' ל"ה. וצריך טבילה, אבל זכוכית דאיהו גופייהו אין צריך טבילה אלא משום הואיל, כדאיתא בתלמודא6 שם ד' ע"ה ע"ב הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמי. לא מצריכי' טבילה משום סופן, דתרי חומרא לא עבדינן בהן. וכל מאני דקוניא שלנו עיקר הן מזכוכית אלא שמתיכין לתוכן מעט אבר כדאיתא במרדכי פ' אין מעמידין7 סוף סי' תתכ"ב. ולכך איכא למימר דכ"ע מודו דלא בעי טבילה, ומ"מ טובלים בלא ברכה. וקצת משמע בא"ז כדברי דכת' וז"ל: כלי זכוכית ודקוניא פי' כלי חרס, תחילתן של חרס וחופין אותן בחופי' שלאבר צריכ' טבילה עכ"ל. ונראה מדשביק לזכוכית דאתחיל ביה ולא הזכיר אח"כ מידי דחופי' דזכוכית ר"ל דוקא חופי' דאבר צריך טבילה כמו שחלקתי. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 9 + +סכין של שחיטה אין צריך טבילה כן כת' המרדכי פ"ק דע"ז1 במרדכי שלפנינו ליתא שם ואולי צ"ל דחולין ועיי"ש בסי' תקע"ז והביאו בב"י סי' ק"ך, ובד"מ סק"ד הביא דמהר"ש נהג לטבול וכ"ה בתשב"ץ וטוב לאכול בו מתחילה. +וישראל שעשה כלי חדש לעצמו או לישראל אחר אין צריך טבילה. +מעט דין הגעלה בהלכות פסח כתבתי. +פ"א לקחתי קנקן ישן של בדיל מן הגוי, וצוה לי למלאות מים בקנקן ג' ימים רצופים מעת לעת. וכל מע"ל מכוון1 כמו שכתב הב"י בסי' קל"ה בשם תשובת הרא"ש. שפך המים הראשונים ואח"כ טבל אותו, וכן מצאתי סמך בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה. מצאתי במסכת תענית בפ"ק2 דף י"א ע"ב. בפרש"י וז"ל קנקנים של חרס אסורין כו' לאחר י"ב חדש הלך טעם הנסך ומותרין בלא עירוי מים אבל תוך י"ב חדש צריך [עירוי] ג' ימים מע"ל, וכן מצאתי ביו"ד בסי' קל"ז. +ואין להכשיר לכתחילה כלים של חלב ושל בשר ביחד בכלי אחד אע"פ שהאחד אינו בני יומו וכן מצאתי בסמ"ק בלהגעיל כלים1 סי' קצ"ח בהגה סק"ג ועי' בב"ח סי' קכ"א. וז"ל: אך לכתחילה אסור להגעיל שום כלי בן יומו אפי' מבשר לחלב וכו'. +[כת' מוהר"ר יצחק ביהם זצ"ל], שלומך יגדל ויפשה, תגדל ותקדש בדת משה, אהו' היקר הר"ר יצחק. אשר שאלתני על הכשר סכינ' הנקחים מן הגוים, מדבריך מוכח דבסכינים קטנים שאלת', ובהא פליגא ריב"ם ור"ת אחיו בתוס' פ"ק דחולין1 דף ח' ע"א ד"ה שלבנה. דריב"ם מצריך להו ליבון, ור"ת סבר דסגי להו בהגעלה. ולא חייש' דילמא נשתמש בו בפי הנר של חלב, כיון דאין דרכו בכך, וכת' שם בהג' באשי'2 סי' ט' ועי' ברא"ש סוף ע"ז סי' ל"ך. דאין נראה לר"י דברי ר"ת הללו. וכן היא לפי מסקנת הי"ד3 בטור סוף סי' קכ"א ועי' בב"י שם. בשם הרא"ש, דבסכי' קטנים יש לחוש להא ואינו ר"ל לאפוקי [סכינים גדולים מאד שצולין בהן בשר, דהנהו כ"ש אסירי דהוו כמו שפודין, אלא ר"ל לאפוקי] סכינים בינונים שחותכים בהם לחם ובשר לבני הסעודה, ואין רגילין להשתמש בהן על השולחן לתקן בהן הנר. ובמרד' פ"ק4 פ' בתרא, עיי"ש סי' תת"ס. דע"ז5 גם זה ליתא במרדכי שלפנינו. ובפ"ק דחולין סי' תקפ"ג איתא כתב המיימ' בפ"ב [וצ"ל: בפי"ז, ה"ה] בה' מאכלות אסורות: הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה. וכן בהג' במיימ'6 שם בפי"ז מהמ"א ס"ט בשם הריצב"א ולא הזכיר כלום שצריך עוד הגעלה אח"כ, אמנם בשלטי הגבורים הנדפס בשולי היריעה למרדכי סוף מס' ע"ז ס"ק צ' כ': ומ"מ הסכינים דבעו ליבון סגי להו בהשחזת הריחים אם אין בו גומות דליבון משיר קליפתו כדאמרי' במס' ע"ז והשחזת הריחים משיר ג"כ קליפתו, ומ"מ בעי הגעלה דהליבון משיר הקליפה ומה שנבלע בפנים, והשחזה אינה מסירה אלא הקליפה ולהכי בעי הגעלה. כתבו בשם ריב"א דהשחזת הרחים והגעלה אח"כ הוי כמו לבון, וכן כת' בסמ"ג, ואין להסתפק אלא מחמת הרושם דשמא חשיב כמו גומא, אין לבי נוטה דלעניין זה חשיב כמו גומא דאי אפשר לנקות, דעינינו רואות דמתנקה יפה. אלא דבנידון דידן יש להסתפק לפי שאבן הרחים אינו נוגע בתוך הרושם להעביר שם הקליפה, אנן העברת הקליפה בעינן, כדאי' בדברי הגאונים דלעיל בשם ריב"א מ"מ נוכל לומר דרוב כח בדחיפת גלגול האבן שולט אפי' בתוך הרושם אם אינו עמוק כ"כ. + +Daf 10 + +וכת' אז"ג יין כשהתחיל להרתיח נקרא1 נראה שצ"ל אינו נקרא יין מבושל ועי' באו"ז ע"ז סי' קנ"ה. יין מבושל, וכן מצאתי ביו"ד בהלכות יין נסך בסי' קכ"ג וז"ל: על גבי האש אבל לא כת' כשהתחיל. +וא' שאין לשתות יין עם הקראים כי כן מצא בתשובה, וז"ל: התשובה ויין של מינים וקראים שאינן מאמינים בדברי חכמים, אע"פ שאינם משומדים לע"ז יינם יין נסך, לפי שאינן מקפיד' על מגע גוי, כדאשכחן פ' בתרא דע"ז1 דף ס"ט ע"א. דאפי' המטהר חמריו ופועליו, ואם אמר להם כו'. מצאתי בא"ח בסי' קצ"ט וז"ל וכת' רב אלפס ז"ל והאידנא הם גוים גמורין ואין מזמנין עליהן. מצאתי בפרש"י בסוף דם הנדה2 נדה נ"ז ע"א, ועי' בנקודות הכסף סי' קכ"ד ס"ק כ"א, ובשיורי ברכה שם דין ב', ובכנה"ג הגהת ב"י אות כ"א, ובשו"ת בנין ציון החדשות סוף סי' כ"ג. וז"ל: ויין נסך דאין כותי מקפיד על מגע גוי [ושמעתי שיש חילוק בין הקראים לכותים]. +[כתב] למי כל חמדת ישראל ה"ה לאדוני' ר"ג ה"ה מוהר"ר ישראל יצ"ו, נא מ' באיריני ההיא תשובת ראבי"ה בסוף תשוב' מיימוני' הם השייכות לספר קדושה1 סוף המ"א סי' כ', ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קנ"ג וסי' קצ"ו. על חביות דאשתקל ברזה, ביען כי הלשון מגומגם, גם כי ראיתי בס' אבי"ה כי כמדומני שמתיר לשתות במסקנא גם למעלה מן הברזה, גם איני מחלק בין ידו לשל גוי לברזא ובכן יגדל שלומ' מר וכס ישי' יפש' למעלה למעלה ויאריך ימי' כח' ונ' אהו' ת'ת' ת'ת' יצחק לגי'. +[כתב שאירי זצ"ל] שלומך יסגא לחד' אהו' עמ' מהר' אייזיק ס"ל יצ"ו, מאי דק"ל אדרבי ראבי"ה כפי מה שמצאת דבריו בתשובה המיימ' וכן בספרו שמתי' בשתי' אפי' מה שלמע' מן הברזא כן הוא, וכן איתא בהג' באשי'1 במס' ע"ז פ"ד סי' י"ב. מא"ז שכת' בשם ראבי"ה שאם הברזא קצרה ואינה נכנסת בחלל החביות שיוכל כלום לשכשך בין הוציא בין החזיר מותר היין שבחביות וכת' שם שכך מצא בתשובות ורשב"ט נחלק. וכת' דאין לסמוך על הוראה זו והן הן הדברים שנמצאו בת' המיימו' כדמ' התם, ודק' לך פסק בלישנא דעד ברזא אסור והיינו מטעמא דההוא חמרא בתר ברזא גרירא. י"ל דלעניין זה יש לחלק בין אנח ידיה על הנקב ובין החזיר ברזא או הוציא, משום דע"י דבר אחר ואינו יכול כלל לשכשך כמו באנח ידיה עלויה פשיטא דע"י ד"א שרינן טפי, דהא דכת' אשי'2 בשם הרשב"ם שכתב. בש' רש"י שאם נטלה הברזא גרע מאנח ידיה עלויה היינו בברזא ארוכה ומטעם שכשוך כמפורש הת' ולא הוצרך ראבי"ה לפרש כל הני חלוקים. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 11 + +וזכורני שהגאון מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל התיר באוגשפורק יין [שקורין טראמינער]1 יין משובח ונקרא ע"ש מקומו טירול. להביא ביד גוי בחותם אחד כגון ששופך זפת ע"פ חביות שלנו שקו' שפונט וכת' עליו כשר. וגם זפת על החשקים שקו' רייפא, וכתב עליהם כשר, כדי שלא ינתק הגוי החשקים ויעשה נקב בחבית ויחזיר החשקים על הנקב שלא יראה הישראל, ובתחלה צריך לתן החביות בשק וקושר השק בחבל ונתן שעוה על הקשר וכתב עליו כשר. ובקשו בני אוגשפורק מהגאון מהר"י וויילא זצ"ל להתיר להם חמא' גוים שקורין פוטר ואמר מסתפינא מחברי דקרו ליה יעקב שרי איסור, וכן אמר ר"ת על חמץ בפסח בפ' בתרא דע"ז2 דף ס"ו ע"א ד"ה מכלל ופסחים דף ל' ע"א ד"ה אמר רבא, ועי' בספר הישר לר"ת סי' מ"ז סוף סק"ז וסי' מ"ח סק"ט, ובאו"ז ע"ז סי' קנ"ג. בדבור חמרא חדתא בעינבי אביי אמ' במשהו כו'. +כשקנה לביתו כלי חרס חדשים שרוצים לשתות בו יין, צוה לשפשף ג' פעמים קודם שיתנו בו יין, משום דאם נגע אח"כ בו גוי שלא הוה אסורים לעולם. מצאתי מזה בפ' אין מעמידין1 ע"ז ל"ג ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה כסי. רב אמי אסר ורב אסי שרי. +פ"א הביא גוי כלי חרס שקורין טיגל עם יין נסך לבית היהודי, והגוי היה שיכור והניח שם הכלי, ואמר שמותר לשתות ממנו כל המשקים חוץ מיין, וכן מצאתי ביו"ד בסי' קל"ז וז"ל: אע"פ שאסור לתן יין בכלי שנשתמש בהו הגוי וכו'. +וזכורני כשהיה הולך מביתו לעיר אחרת לקח עמו כלי זכוכית וב' או ג' כלי חרס, וכמדומה לי שלא רצה לשתות מכלי גוים. +מותר לכתוב ביין כשר שהוא נסך, וראייה ממסכת יבמות מפ' האשה שהלך1 יבמות קט"ו ע"ב כדמסיק שם א"נ לפנחיא שבקיה, וכאן נמי מיירי כשמתכוין שיבדלו ממנו ישראל, עי' תה"ד סי' קצ"ז. אם כתב תי"ו תרומה אם כת' מ"ם מעשר כדי להציל הפירות, ועיין בדבור בפ' ב' דכתובות2 דף כ"ב ע"ב. וא"ה לא עבד שמואל עובדא הכי. מי ששתה יין נסך מותר לאכול ולשתות עמו, אבל אינו נאמן על יין נסך אבל על שאר איסורין לא שמעתי אם נאמן אם לאו3 עי' סי' קכ"ד ובשיורי ברכה סי' קי"ט. +תמד [כגון ששופכין מים על חרצנים וזגין] שקו' בל"א לוייער1 עי' גידעמאנן צד קל שצ"ל לוייטער. נוהגים לכתחלה איסור משום יין נסך ועיין באשי' בהמוכר פירות2 ב"ב פ"ו סי' ט' ועי' בטיו"ד סי' קכ"ג. +ואמ' קטן שיש לו דעת כגון בן י' או בן י"א שנים, יכול לשמור בדבר שהוא מדרבנן כגון יין נסך1 ועי' בב"י סוף סי' קכ"ז ובסי' ק"ל בשם תשובות הרשב"א. והביא ראיה מריש מסכת תמיד2 פ"א מ"א ודלא כפי' הרמב"ם, ועי' בשושנים לדוד לר' דוד פארדו. והרובין שומרין שם (בית המוקד). +מה שכתב המרדכי בסוף פ"ק דחולין1 סי' תקצ"ח. וז"ל: יין במים לא בעי ס' אלא אפי' חדא בשיתא בטיל, דלא [הוי] אלא קיוהא בעלמא. פר"י ותימא והא אמר בע"ז בהשוכר את הפועל2 דף ע"ג ע"א. יין במים ומים ביין בנ"ט דהיינו ס'. וי"ל מה שכתב המרדכי חד בשיתא בטיל היינו יין הבא מן התמד3 וזהו נגד משמעות כל הפוסקים דסברי הכי, עי' סי' קל"ד. דבלאה"כ לא הוי יין גמור. + +Daf 12 + +מלקוטי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל. אמר אם נגע גוי1 במים הנשפכין ליין שאין לו דין ניצוק, ואפי' נגע גוי. בקנקן שלח סביביו טופח ע"מ להטפיח, אפ"ה מותר משום דגרע זה מקטפרס שאינו חיבור2 ועי' סי' קכ"ו ובשו"ת מהרי"ו סי' י"ח. גבי ניצוק אמרי' הפסד מרובה מותר3 הרא"ש בפ"ה דע"ז סוף סי' כ"ו ובטור סי' קכ"ו. אמר מ"ו כתב מהרי"ל בשם השר [השר פי' ר' שלום, מ"ו הוא ר' איסרלן זצ"ל] דכל שבחביות קרי הפסד מרובה4 לאפוקי מה שהוא בכד או בקנקן. ומ"ו יצ"ו הוכיח5 עי' תה"ד סי' ר"ד. מפ"ק דנדה6 דף ט' ע"ב. דשני בצורת חשיב ג"כ הפסד מרובה, מדפירש"י שעת הדחק היינו אפושי טומאה בטהרות7 המעתיק שגה ברואה וטעות דמוכח הוא, וז"ל התה"ד שם: וא"ת בנד"ד הואיל ואיכא דוחקא דצבור לשתות יש להתיר כמו בהפסד מרובה. נראה להביא ראיה דלא אמרי' הכי, דבפ"ק דנדה איתא דר' אליעזר השיב לחכמים מריבה אחת בהיתלו שעברו עליה ג' עונות, ואמרו דיה שעתה, ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראיה, מאי שעת הדחק, א"ד שני בצורות הוו, א"ד אפיש טהרות הוו, ופרש"י שני בצורת והוה הפסד מרובה, כלומר ולכך אפי' מעט טהורות הוה הפסד מרובה, אבל לא רצה רש"י לפרש שני בצורת הוו והוי דוחקא לאוכלי טהורות, אע"כ לא שרינן משו"ה אלא משום הפסד הקילו, דהתורה חסה על ממונם של ישראל. וז"ל תשוב' מהרי"ל ז"ל, הא קי"ל בה"מ כר"ת, וחביות הוי הפ"מ, ל"ש הוי חבית קטן או גדול, כך קבלנו בשם מ"ו השר ז"ל מצאתי. +פ' מקום שנהגו1 פסחים נ"ה ע"ב. להפסד מרובה חששו כמו אחר ג' ימים דפסדי ביעי לגמרי אבל תוך ג' שראויים לנפש יפה חשיב הפסד מועט, זה דלעיל [פ' מקום שנהגו וכו'] כת' מוה"ר יודא אוברניק זצ"ל מעצמו. +וזכורני שהיו ענבים שלמים על הגת והגת אינו כשר, ואמר היה שופך מים תחת [כל] הענבים [ועל כל הגת] בעניין שהמים יורדים לארץ. והיין הדורך יהודי [אח"כ] מן הענבים הוא כשר. וכתבתי זה הדין בשנת כ"ד לאחר שהלכתי מן הגאון זצ"ל, כי ראיתי מעשה וזכורני הדין דלעיל ולכן לא ידעתי אם יש לסמוך עלי1 ועי' ביו"ד סי' קל"ח. +והורה דאסור להדליק בב"ה השעוה של ע"ז1 עי' במרדכי פ"ד דע"ז סי' תתמ"ג הביאו בב"י סוף סי' קל"ט. אך מ"מ אינו אסור בהנאה. +וזכורני שהיה חותמו של הגאון זצ"ל חקוק בו ראש של אריה שוקע בחותם, ועל השעוה היה בליט'1 עי' בטור סוף סי' קמ"א. ואין נראה כ"כ, שפיחת צורתו בענין2 בעין. כזה3 והמעתיק דלג הצורה ולא תקן צלם דמות תבניתה.. +פ"א היה בחור אחד מחתך צורת צבי בנייר ודבק אותה בחלון של זכוכית בבית החרף וצוה להסיר הצורה מן החלון. מצאתי במסכת שבת פ' השואל1 דף קמ"ט ע"א ע"א ותוס' ד"ה ודיוקני. שהצורה עצמה אסור להסתכל בה כו', אבל התו' שם וסמ"ג פי' בצורת ע"ז אסור להסתכל. + +Daf 13 + +מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אשר דרשתני על דבר בית הכנסת שבאולם1 שבאולסן. שלקחו המושל שם בשכבר בזרוע ועשאו לבית תרפות ע"ז, ועכשיו בנו המושל תחתיו הוערה רוחו להחזיר הבית ליהודים ולעשותו ב"ה. הואיל וכבר היה ע"ז, נר' לכאור' דשרי. וראייה גדולה יש לי להביא מן המקראות מפורשת דמנשה מלך יהודה שם פסל בבית הי"ז2 מלכים ב', כ"א, ז' ובילקוט שם איתא מנשה הכניסו בהיכל וכו' אמון הכניסו לבית קדש הקדשים. והעמיד שם אשירות ובודאי עבדו שם ע"ז לרוב, וכשבא יאשיהו בן בנו3 שם כ"ג. ובערום ושרף האשירות וכל הכלים שעבדו בהם לע"ז, וטהר את הבית והחזירו לקדושתו ועבדו בו עבודת הי"ז כבתחלה. אלמא דהבית שמכניסין לתוכו ע"ז ועובדים שם לע"ז לא יתחלל בזה חלול עולם שלא יוכל להתקדש עוד לעבוד הי"ז אפי' כשמוציאים ע"ז וכליה מתוכה. ובתלמודא נמי אשכחן בפ' כל הצלמים4 ע"ז מ"ג ע"ב. בבי כנשתא דשף (ויתשיב) ויתיב בנהרדעא דאותיבו ביה אנדריטא פי' רש"י צלם והוו אבוה דשמואל ולוי מצלי ביה, הא קמן דהבית עצמו לא נתחלל. ואע"ג דכת' בהג' במיימ' בהלכות ע"ז5 פ"ז סי' ב' הביאו בב"י סוף סי' קל"ט. דמהר"ם אסר לתקן אפי' טליתות מן המעילים של ע"ז משום דמאיס לדבר מצוה, שאני התם דנאסרו כבר אלא שנתבטלו עתה. אבל קרקע ובית זה לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקרקע אינה נגזלת ואפי' יאוש אין כאן, הואיל וביהכ"נ של גבוה הוא ורחמנא לא הוה מייאש מיניה. אך לבי נוקפי מהא דמייתי פ' ר' ישמעאל במסכת' ע"ז6 דף נ"ב ע"ב, ועי' בתפארת ישראל למס' מדות פ"א ס"ק מ"ט. דבית חשמונאים גנזו אבני המזבח (ושקצום) [ששקצום] מלכי יון לע"ז ולא רצו לבנות מהם המזבח להי"ז, ופרש"י שם אע"ג דלא נאסרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ מדרבנן פסלו אותם לגבוה לעבודת הי"ז. וכ"ת עבודת המזבח חמיר טפי מתפלת בית [הכנסת] וגזרו בו טפי? הא בעי תלמודא, פ' כל הצלמים7 דף מ"ז ע"א. המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, ופרש"י שם אע"ג דהדקל אינו נאסר דמחובר הוא, מ"מ בעי תלמודא את"ל דכה"ג פסיל למכשירי קרבן למצוה נמי יהא פסול. אלמא רוצה הספר לדמות מצוה למכשירי קרבן. וכ"ש ב"ה לתפלה דהכתוב קראו מקדש מעט8 יחזקאל י"א, ט"ז. ויש לנהוג בו מעין קדושת היכל ועזרה. ותו כיון9 כמו. שכתב הרי"ח בהג' דלעיל100 שם בהגהמיי"מ. אין קטיגור עושה111 נעשה. סניגור. ואע"פ שיש לי לדחות כל אלו הראיות, ונימא דשאני התם גבי אבני מזבח ומעילים וספרים פסולים דשלטו וחלו בהם ידים של עובדי ע"ז בגופן, מה שאין כן בבית דלא שלחו ידים בגוף הבית אלא שהכניסו ע"ז בחללו. לא מלאני לבי לחלק בהוראה גדולה כזאת מדעתי. ואומר אני אליך אם כבר שאלת הדבר מהרי"ו בארפורט יצ"ו והשיב לך את אשר הורה לך תעשה, כי עמו עצה ותושיה. ואם לא דרשתו עדיין, דרוש נא עוד את פיהו. ואם תרצה להעתיק לו את דברי אלו, טוב הדבר. ואשר יורה אתכם תעשו, כי גמר' וסברא בידו הן. נאם הקטן והצעיר שבישראל. +[כת' הרב ר' יודא מורקלן זצ"ל], ועל דבר השמן למכור לגלח כשהגלח מפר' שהוא קונהו להדליק בבית תרפותם, דבר פשוט הוא לאיסור. כדאיתא במרדכי1 פ"א דע"ז סי' תת"א. בשם ספ' התם2 התר', ונראה שכוונתו על ספר התרומה שהביא דין זה בה' ע"ז סי' קל"ח. שאסור למכור לגוי שעוה ביום קלנדא משום דהוה כמפרש ותנן3 ע"ז י"ג ע"ב. פירשו אסור אלמא דפירשו אסור, ואין להאריך, נאום הקטן והצעיר שבישראל. וכן מצאתי ביו"ד בסי' קנ"א וז"ל: ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אות' סתם ואם פירש הגוי שהן לע"ז אסור למוכרן לו וכו'. +עוד תמהתי על מה סמכו למכור הספרי פסולים לגלחים? כל הדעות אוסרים, לא יכלתי להאריך יותר רק בדבר הצריך ושכיח וכ"כ שלו' רב למו' ולתו' כת'1 כנ'. עבד' זעי' ב'ת'ח'ת שאי' יודא. +[כתב מהר' יודא מורקלן]1 פסקים וכתבים סי' כ"ז. ועל מכירת ספרי פסולים לגלחים איני יודע היתר אם ידוע הוא שאותן ספרים ספרי יראתם שמהן מזמרים לעובדי' לע"ז כדאיתא להדיא במרדכי פ"ק דע"ז. אמנם אם אין ידוע מהו הספר פסול יש להתיר דתלינן ברוב דרוב ספריהם מספרי משפטים וספרי רפואות וספרי חכמות תכונות ותשבורת ומוזיקא. ואפי' אם ידוע שהוא ספר יראתם אם אינו מוכרו לגלח אלא לגוי אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא קפדי' גבי גוי כדאיתא בע"ז בפ"ק2 דף י"ד ע"א. וכמדומה לי שכך השבתי דבר על שאלה זו להר"ר פנחס לפוזנא, נאם הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 14 + +מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, אמר מ"ו בא"ז1 עי' באו"ז ע"ז סי' קמ"ו וברא"ש פ"ב דע"ז סי' ו' בהגה. כת' שצריך למחות ביד המניק' גויי' שלא להאכיל הקטן איסורים. ובא"ז גדול מפרש הטעם כי בעת זקנתו מפעפע ממנו האיסור ומוציאו לתרבות רעה. כי ההיא דירושלמי דחגיגה2 פ"ב ה"א. דמסיק גבי אחר כל הדא ממאן3 מן הן אתת ליה. ליה, פי' מה גורם לו, י"א אמו כשהיתה מעוברת היית עוברת לפני ע"ז והריחה בו מאותו המין ונתנו לה ואכלה4 בירושלמי שלפנינו ליתא הכי אלא שהריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה. אמנם במ"ר לרות פ"ו, י"ג ולקהלת פ"ז, ח' איתא בפירוש והריחה ונתנו לה מאותו המין ואכלה והיה מפעפע בכריסה וכו'. וההוא הוה מפעפע ביה הלכך צריכים להזהיר המניקו' כו'. +בס' א"ז פ' אין מעמידין אין איסור לברוח לינצל בבית ע"ז לפי שמוקפת חומה. דאם נוהגין קלון בבית תרפותם לינצל הבורח לתוכו בזה לא אתי למימשך1 עי' ע"ז כ"ז ע"ב שאני מינות דמשכא ובב"י סוף סי' קנ"ה. ולא דמי (למתרפה) [למתרפא] בעצי אשירה2 פסחים כ"ה ע"א בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה,. הרא"ש. הג'. עיין ביו"ד בסי' קנ"ט3 לפנינו סי' קנ"ז ועי' בפרישה סק"ו ובב"ח שם. +ומותר לנהוג כבוד (בצלמים) [בגלחים], אע"פ שנושאים צלמים בבגדיהם, במקום שיש קצת סכנה משום דלסימן עבידי, כן דרש מהר"י וויילא זצ"ל.1 בדינין והלכות שלאחר ה' בדיקות כתב בסי' כ"ח וז"ל: נראה דמותר להסיר המטרון מעל ראשו נגד הגלחים שקו' בל"א טוייטש הארין אע"פ שיש להם שתי וערב בסרבליהן, כיון שהגוים עצמן אין נוהגין להסיר המטרון נגד השתי וערב א"כ כשהיודי מסיר המטרון גם [כן] אין נראה כאלו הסיר נגד השתי וערב. וכן שמעתי שהורה מהר"י ז"ל מאופנהיים. וכן אמר מהר"י איסרלן זצ"ל. [כתב בספרו]2 תה"ד סי' קצ"ו. דבור תו' בע"ז3 דף י"ח ע"א. ואל יחבל בעצמו ולא דמי לילדים שנשבו לקלון דגיטין4 דף נ"ז ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה קפצו. כי היו יראים שלא יעשו להם יסורים שלא יוכלו לעמוד בהן ולכך מצוה להמית את עצמו במקום שיש לירא פן ייסרוהו בייסורים שלא יכול לעמוד בהן, [לא ידעתי אם כתבתי זה לפסק הלכה]. ואמר שכתב הג' במיימוני5 ה' עכו"ם פ"ז סוף סי' ב' ועי' ב"י סוף סי' קל"ט. ספרי פסולים הקדשים שנמחקו אסור לכתוב עליהם דברים של קדושה. אבל ספרים של רפואות של גוים שנמחקו מותר לכתוב עליו דבר של קדושה. מותר ליתן דיו לסופרי או"ה שכותבים כתבים של חובות לשלוחים. +[שאילת י"ג]1 פסקים וכתבים סי' קי"ב. מה שכת' הא"ז2 מס' ע"ז סי' ק"ל. שר' אליעזר מפיהם אסר למכור לגלחים קלפים ודיו3 עי' הגהת אשירי פ"ק דע"ז סי' ט"ו. מהו לתן היעים הנקרא וולעדיר וויש לשקצי' הנקראי' שולער הלומדים כתי' שלהם? שמא עדיף הנוצה מקלף ודיו דלא (נשתיים) [נשתייר] שום דבר מהקולמוס על הקלף כמו שכת' האלפס וגם המרדכי פ' גט פשוט4 סי' תרמ"ה. גבי גט שמכח זה כשר הקולמוס משל אחרים או מ"מ הוי מסייע? +לא יכול [יכולני] לבאר לך שאלה זו יפה כי אין א"ז גדול לפני פה בניאושטט ע"ז. אמנם מקרוב בהיותי במרפורק שם יש א"ז גדול מכל סדר נזיקים ויתר מסכתות, וראיתי בו אותו פסק להר' אליעזר מפיהם בפ"ק דע"ז. וכמדומה לי שיש לדקדק משם שריות' לשאילתך, דא"ז עצמו רצה לחלוק על פסק ר"א1 בפ"ק דע"ז וכמדומה לי שיש לדקדק משם שריותא לשאילתך דא"ז עצמו רצה לחלוק על פסק ר"א כ"ז חסר בנדפס. אלא שלבסוף הסכים לו משום חומרא בעלמא, כך נראה למדקדק שם, והנה ידעתי שיש בעירך א"ז גדול מן החבור כולו ע"ש [כת' הרר' בנימין כץ מרעגנשפורק]. + +Daf 15 + +וזכורני כשאכל סעודה גדולה ושותה יין הרבה, אמר לי הבא מים לשתות משום דאמ' בג'1 ברכות מ ע"א ועי' או"ח סי' ק"ע. אחר כל שתיה שתה מים! ועוד שהוא רפואה לחולי שלו ואמ' שהוא מרגיש מיד בחולי שלו הנקרא פודיגרא או גייכט ל"ע, כששתה יין חזק בלא מים. ואמר שהיה אחד ששתה לעולם מים מחמת חולי זה ל"ע, ואמ' עליו אשתו שהוא מת בלא עתו כי אינו מחזיק גופו. ולעולם שופך מעט מים מן הכלי קודם ששתה. +[וזכורני שלא עשה שום רפואה לחולי שלו שקורי' פודיגרא ל"ע, רק לפעמים כשהיה משתין לקח אותו השתנה כשהיו עדיין חם ושפשף אותם במקום הכאב. ואמרתי הרפואה דלעיל לאנשים ושאלו לי איך עשה עם ק"ש ותפלה והשבתי לא ידעתי טעמו, אך מצאתי טעם בא"ח בסי' ע"ח וז"ל: מי רגלים שותתין על ברכיו וכו' וכן מצאתי בסי' פ"ב ע"ש, וגם לפי דעתי שהספרים כתבו מי רגלים שאין רשומן ניכר מותר להתפלל שם. הרפואה דלעיל נכת' שנת רחם לפרט]. ואמר שאין המרחץ יפה לכאב שניים אבל לרחוץ ראשו אין קפידא. +וזכורני שא' שאין לשתות מן הכלים שפיהם קצרים [בל"א גוטרולף]1 ע' גידמאנן צד קכב הערה ז. כי קשה לראייה ולשמיעה. +וזכורני שפ"א שאמר לגוי ליטול אחד משיניו מתוך פיו, ואמרתי לו הא אמרי' שאין לעשות רפואה לשניים, והשיב לי שבלאה"כ היה נופל בתוך יום או ימים. וז"ל: ערבי פסחים1 דף קי"ג ע"א. ולא תעקר ככא ופרשב"ם שן ומשום חולי שסופו להתרפאות. ואמר כשאחד יושב במים סכנה לו להטיל מים במים, אבל לגדולים לא. +[כתב הח"ר מושמן מיודנבורק י"צ] ואשר שאלת מושמן על הרבית שלקחת מן המשומד. דע אם המשומד יצא מן הכלל וכפר בכל התורה ואין נראה בו שדעתו לחזור אין חשש כ"כ להלוותו ברבית קצוצה, כי רוב הדעות מתירים להדיא1 עי' בב"י סי' קנ"ט ובש"ך שם סק"ד בשם תשובת הגאונים. וכ"ש אחרי שקבלת כבר הריבית2 וכן העלה בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ג אות ה' דאף להפוסקים המחמירים במומר דאסור להלוות לו בריבית דהוי אחיך מ"מ אם לקח ממנו רבית לא יחזיר, ועי' בפתחי תשובה שם בסי' קנ"ט סק"ג ובפסקי הלכות ריקאנטי סי' שמ"א. מקצת הדעות אוסרים להלוות ולכך המדקדקים נזהרים לכתחלה. ולרעהו כנ' וכנ' אהו' הקטן והצעיר שבישראל. +העתקתי מלקוטי מורי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל. אמר מו' מה"ר איסרלן יצ"ו שהמשומדים בזמן הזה שבקו התיר' ואכלו איסורא1 עי' תוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני. מותר להלוותן בריבית ואסור להשיב אבידתם. +ולא רצה להתיר להלוותן מעות של צדקה ברבית כגון צדקות הצריכים ליתנם לעניים מהם בכל שעה. אבל אינו מוחה לקהל להלוות צדקות ברבית כגון צדקה שנותנין להם בע"מ שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים. עיין במרדכי בפ' המפקיד1 סי' רפ"ז, ועי' ביו"ד סוף סי' ק"ס. +יודי אחד היה חייב לצדקה של בחורים ג' ליטרא [בשביל שקנה מצות בב"ה של בחורים], ואמר שאין לו מעות לפרוע ונתן לי ספר למשכן ליודי אחר ברבית. והלכתי עם הספר לבית יודי ודברתי עמו להלוות לו ליטרא בעד ג' מחציות לשבוע, והיה שם גוי בביתו ונתתי הספר אל הגוי. ואמרתי אל הגוי קח זה הספר ותאמר ליודי זה שילוה לך ג' ליטרים על הספר וכן עשה הגוי. והגוי נתן לי המעות בצרור חתום, ואח"כ נמצא המעות חסרים י' פשיטים ונתן לי היודי י' פשיטים מידו לידי. ולאחר זמן נתן לי הלוה הקרן והרבית ואתניהם למלוה מידי לידו והוא נתן לי הספר. וכל זה עשיתי על פי מוהר"ר איסרלן זצ"ל בק"ק דניאושטט. + +Daf 16 + +[כתב מה"ר משה מהל יצ"ו]1 פסקים וכתבים סי' נ"ד הובא בב"י סי' קס"ב ובד"מ שם סק"ג. ואשר שאלת על מה שרגילים העולם ללות זהב בזהב אע"ג דהגאונים פסקו דפירי הוא הזהב וא"כ הוי כמו סאה בסאה. כבר לפני זמן רב נדרשתי ג"כ על ככה והשבתי דחדא דהתוס'2 ב"מ דף מ"ה ע"א ד"ה ושאני. לא סברי הכי. עוד יש לחלק כיון דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלים ברשותם שוים זהו' אם היו רוצים למוכרם בזלזול אי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי. וא"כ הוי כמו מי שלוה סאה בסאה ויש לו מעות מזומנים דשרי משום דמה לי הן מה לי דמיהן כדאיתא בתוס'3 דף ע"ב ע"ב ד"ה אין. והג' באשי' פ' איזהו נשך4 סי' ז'. משום דיוכל ליקח מיד חטין עבור הדמים, ה"נ יוכל למכור מיד המטלטלים עבור הזהו', ואם יש לו רק זהו' אחד יכול ללות עליו כמה זהובים, כמו סאה בסאה כדאיתא נמי התם ע"ש. אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלים רק מזומנים, דאין דרך ליקח פירות רק עבור מזומני', אבל דרך הוא למכור מטלטלים עבור זהו'. עוד טעם אחר יפה לחלק דאשי' פרק הזהב5 סי' א'. כתב דהא דכספא טיבעא הוי לגבי דהבא משום דאיהו חריף וגם חשוב, אבל נחושת אע"ג דחריף הוא מ"מ הואיל ולא חשיב דהבא הוי טבעא לגביה. וא"כ עכשיו בזמנינו שכל מטבעות כסף שהמה ברוב ארץ אשכנז פיהם ופולן רובה דרובה נחושת הן ומעט כסף בהן ולא חשיבי כלל לגבי דהבא דליהוו אינון טיבעא ודהבא פירי. אבל בימי הגאונים ואפי' בימי התוס' ואפי' רק קודם מאה שנים, הוי המטבעות כסף טובות מאד ורובן מכסף ומעט תערובות נחשת ואפשר בזמנים ההם נהגו איסור בדבר. +[בכאן שייך תשוב' מהרי"ל1 שאי' מהרי"ל. ז"ל הכתוב' בסוף הספר בטור חושן שלי בדף ס"ט המתחיל המטבע]2 כוונתו על שו"ת מהרי"ל סי' קי"ב ועי' בטיו"ד סי' קס"ה. מעשה שהזהב בניאושטט היה שוה ז' דינרים וחצי או ליטרא שהיא ח' דינרים ואח"כ נפסל המטבע והזהב היה שוה ג' ליטר' או ג' ליטרא וחצי. מי שחייב לחברו ליטרא מעות טובים משלם לו ליטרא מעות רעים, כן פסק הגאון זצ"ל כי דינא דמלכותא דינא כי אפי' יודי שחייב לגוי ליטרא מעות טובים משלם לו מן המעות הרעים ליטרא. +כתב מוה"ר יודא אוברניק זצ"ל, ועל דבר המשכון שפדה ישראל מחבירו והמלוה הראשון רוצה במשכון כדי להחזירו לגוי. מן הדין נראה דאין לו לראשון על השני כלום שהרי נסתלק ממנו כדמוכח בפסק ר"ת ור"י, כשפדה ר"י מר"ת המשכון1 עי' במרדכי ב"מ פ"ה סי' של"ח. כדאי' ברוב החבורים, ע"ש דמוכח דלא שרי אלא בעניין זה שיסתלק הראשון מן המשכון לגמרי. מ"מ נראה דיכול הראשון לומר לגוי בכאן תמצא חשבונך2 משכונך. כי הוא פדאו ממני, ואם יחזור הגוי על השני בשביל זה אין הראשון חייב לו כלום. ואם ירצה הראשון מתרצה לתת ריבית משלם לשני כדי שלא יבא לידי היזק צריך השני לקבל, ולא מצי למימר לא אתן לך המשכון אלא בשויו, דלא גרע הראשון מן הגוי עצמו, שהיה צריך להחזיר לו עבור קרן ורבית. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +והיה מתיר לכלתו להלות הזונות ברבית, וראיה מחסידי ירושלים שעושים מנעלים לזונות1 עי' פסחים קי"ג ע"ב. מי שיש לו חוב בעד י' זהובים ואמר לחבירו תן לי ה' זהובים והחוב יהא חצי שלך ואני ערב לך בעד הקרן ולא ברבית. וחצי הרבית טול מן הגוי! אסור משום רבית דקרוב לשכר ורחוק להפסד ואין יד גוי באמצע [תשובה]2 עי' תה"ד סי' ש"א. + +Daf 17 + +[שאילת הר"ר בנימן כ"ץ1 זצ"ל. מרעגענשפורג]2 פסקים וכתבים סי' ק"ד. ראובן נעשה ערב לשמעון מחמת גוי בקרן ורבית שבכל עת שיתבע אותו שמעון, יאכל עם סוס שקורין ליישטין3 ליישטונג. ועתה או' ראובן הקרן אפרעך והרבית לא אתן לך, ושמעון משיב איני תובע ממך שום דבר רק אכילת הסוס כמו שנתקשרת נגדי תחת חותם גוי, אי הוי נקטין בכובסי' כו'4 עי' ב"מ דף ק"א ע"ב ושבועות מ"א ע"א. אין מעשה לפנינו רק הדין חפץ אני לדעת. לא ידענא מאי קמבעי לך בהא, דכיון דאסור ליקח ממנו רבית גם הליישטונג אסור לו לקבל ממנו, ממה נפשך5 ובנדפס הלשון מגומגם ויש לתקן ע"פ הנוסח שלפנינו. אם ההטלה מאכילת הסוס והריוח לעצמו היינו נשך ותרבית ואפי' אם ההנאה והריוח לגוי אחר, מ"מ אסור. כההיא שפסקו התו'6 ב"מ נ"ז ע"ב ד"ה לספק ועי' ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ד. ויתר חבורים, דאסור לומר לחברו אלוה לך מנה כדי שתתן ד' דנרים לצדקה. +וזכורני שיש לו זקן מרובע באמצע סנטר כנגד מ' שערות ואינם ארוכים, וגם למעלה מפיו יש לו זקן קצר. וא"ל משום לא תשחית פאת זקניך, וגם למ"ד שיש פאת למעלה מפיו1 עי' סי' קפ"א. אבל אינו אמר לי שהוא אסור לגלח. ובע"ש נחמו קודם פטירתו הוי מגלח כל הזקן ולא ידוע לי כ"כ טעמו, ואמר משום דהוה רפואה לעיניו. +וזכורני שאמר לבני מוה"ר מיישטרלן ז"ל למה אתם מגדלים שער ארוך כ"כ? מצאתי בי"ד בסי' קע"ח אסור ללכת בחוקות הגוים עד ולא בשער וכו'. +[כתב מה"ר יעקב בן מה"ר שמואל מיישטרלן1 מה"ר מיישטרלן. זצ"ל]2 פסקים וכתבים סי' צ"ו. ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקוסמים. דע כי לא (מוציא) [מצינו] איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפין בכלל' לחומרא. והכי מוכח משמעתא קמייתא דיבמות3 דף ד' ע"א וסנהדרין ס"ז ע"ב. דבעינן ילפות לחייבי מכשף סקילה ולא ילפינן לה מכלל דאוב וידעוני. ולא אשכחת' דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם באוב וידעוני. וא"ת הרי עובר בלפני עור אפי' השואל עליו לגוי לדברי ר' ישמעאל4 וכ"ה בנדפס ולפנינו הגירסא רבי שמעון, ועי' ג"כ בתוספתא ע"ז פ"ט ה"ד, ובב"ר פל"ד ס"ח איתא רבי שמע��ן בן יוחאי. פ' ד' מיתות5 סנהדרין נ"ו ע"ב. דבני נח מוזהרים על הכישוף נראה דלא קי"ל כר' ישמעאל דבכוליה תלמודא אמרינן דז' מצות נצטוו בני נח וטפי לא. עיין בפ' ד' מיתות, וריצב"א ואשי'6 פ"ז דב"מ סוף סי' ו'. נמי פסקו דלא כר' חידקא דסבר דבני נח מצווין על הסירוס. וא"כ אין כאן רק איסור [עשה] דתמים תהיה עם וגו' כדכ' רמב"ם7 פי"א מה' ע"ז הט"ז. ע"ש נראה מדבריו דלא איסור ממש קא (סליק) [אמר]. +וזכורני1 עי' גידעמאנן צד קכח. שפ"א עמד כוכב בקיץ בתחלת הלילה ויש לו זנב כמראה אש ונמשך זנבו כנגד ב' אמות, ועמד כמה ימים שלא רוצה [הגאון ז"ל] לראות אותו. לסוף הולך הגאון ז"ל על המגדל העומד ברחוב יהודים בניאושטט לראות הככב, כי הככב עמד בצד צפון בשפולי רקיע. אע"ג דכת' סמ"ק2 סי' י'. במצוה להיות תמים שלא ישאל בכלדיים וכו' ואמר הגאון הזנב פנה לוינא ובאותו שנה ניתן סם המות למלך מוינא3 ביום עשרים ושלש נובמבר אלף ארבע מאות חמישים ושבע למספרם מת בפראג המלך פתע פתאום בשנת השמנה עשרה לימי חייו, בשנת רל"ד [רי"ד] נתן למשיסה יעקב והיהודים אשר בברונא, אלמיץ, צניים ונייאשטאדט אשר במעהרין נתגרשו ממקומות מושבותיהן. בק"ק [דפראג], והוא בן הצורר אלברכט השני.4 בימיו היתה גזירת אושטריך ביום י' סיון ק"פ שתים עשרה מרס אלף ארבע מאות ועשרים ואחד. שעשה גזירה מוינא וגם המלך מהגרי היה נהרג בעירו5 לאדיסלויס בנו של השר צבא הנודע יוהאן הוניאד ומטעם המלך הנ"ל (בהערה קצ"ח) נהרג באובן בשנת רל"ז [רי"ז]. ואח"כ ט"ז שנים עמד ג"כ ככב עם זנב שנת רל"ב, והחבר נחמיה סופר י"צ רוצה לברך על אותו ככב ברוך שכחו וגבורתו כמו שכתב הערוך בסי' ז"ק6 עי' בהפלאה שבעירכין אות זק א' ובברכי יוסף או"ח סי' רכ"ז סק"ב. ואני לא רוצה לברך כי כן משמע רש"י פרק הרואה7 ברכות נ"ח ע"ב. והר"ר נחמיה שאל פי מה"ר יודא מינץ יצ"ו, וא"ל הר"ר נחמיה שהשיב שהערוך משמע כמו שהוא אמר, אבל רש"י משמע כמו שאני אמר. ועוד כמדומה לי שהגאון זצ"ל אינו מברך על אותו ככב העומד כמעט כמו זה. + +Daf 18 + +מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, הא"ז כתב1 ח"א סוף סי' שנ"ח. דמצוה לפרוש מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות. ודרש מורי שיחי' (הוא מו' הגאון מהר"ר איסרלן זצ"ל) כדי הא"ז לסמוך עליו להחמיר אע"פ שבג'2 נדה ס"ג ע"ב, ועי' ריש סי' קפ"ד. איתא רק עונה אחת. +מלקוטי' דלעיל: כת' בתשובה בשם מה"ר שמשון ז"ל, דאשה שיש לה וסת לל' יום ולפעמים משנה וסתה ליום ל"א או ל"ב או ל"ג אבל קודם ל' אינה משנה כלל, מצוה לפרוש הימנה כל אותן ימים מיום ל' ואילך1 דחוששת משום וסת הפלגות ומשום וסת הדילוג, ועי' ש"ך סי' קפ"ט ס"ק י"ט. וכן דרש מורי שראוי לנהוג כן, אמנם אם מורגלת לפעמים בח' ימים או יותר, אז אמר שאין להחמיר כ"כ ויש לדמות לאשה שאין לה וסת. +ואשה1 עי' שו"ת מהרי"ו סי' קפ"ד. שרגילה לראות למחרת טבילתה. אם ברור לה שאינה רואה עד למחר2 אחר זמן. אז היא מונה ז' נקיים כשאר נשים ומותרת לבעלה אפי' ראתה בכך כמה פעמים. וכן כת' המרדכי, אבל אם יש3 יש כאן. נדנוד ספיקא אז יש לה לבדוק מיד אחר תשמיש תוך אחר זמן4 עי' נדה י"ד ע"ב איזהו אחר זמן ובב"ח ריש סי' קפ"ז. ול�� יכניסו עצמם היא והוא בספק איסור כרת, מלקוטים דלעיל. +[כתב הר"ר יהושע טורק זצ"ל]1 פסקים וכתבים סי' מ"ז הביאו בב"י סוס"י קפ"ז. תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר יהושע י"ץ, דע לך על דבר טהרת אשתך (ונתתי) נתתי לבי וקראתי אלי עמיתי ר' יוזמן כהן, ור' אייזיק לוי י"ץ, ושקלנו וטרינו בדבר ומה שעלתה בידינו אכתוב לך. אשר כתבת שיש הוכחה שיש לה מכה2 ובנדפס איתא טהרה וט"ס הוא. אך שאין ידוע אם מוציאה דם ודאי [חד] צד לחוד לא מהניא. דבהדיא כת' במרדכי3 ריש מס' שבועות בה' נדה סי' תשל"ה, ועי' בהגמיי"מ פי"א מהא"ב סי' ח' בשם ס' התרומה. דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה. אבל אי לא יודעת לא אע"פ שהיא אומרת שבודאי יש לה מכה. אמנם בעובדא דידך מצאנו שני צדדים לטהר ולהתיר, חדא כמו שכתבת שבכל זמן שהיא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוציאה אותן כתמים ושערות רק בזה המקום, נראה דר"ל במקום אחד [מצאה] לעולם. א"כ אם אותו מקום בצדדים קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדים מן המכה בא, דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא, ובבדיקת שפופרת קאמר תנא דברייתא4 נדה ס"ו ע"א. אם נמצא דם בראשו של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא בא מן הצדדין, משמע אם לאו כלומר שנמצא בצדדים טהורה. וא"כ בנדון דידך שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום אחד מן הצד, דיש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא ממכה שבצדדים. וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בעד במקום ההוא שהוא כואב לה קצת, ובשאר חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל, שיש הוכחה שמן המכה בא. עוד כתב במרדכי5 שם סי' תשל"ה. אההיא ברייתא דהרואה דם מחמת תשמיש דתנא בה אם יש לה ווסת תולה בווסת, פי' ואם יש לה ווסת זמן קבוע שהיא רואה [דם] תולה בווסתה, שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור הוא, דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו'. אלמא דסברא דאין אורח בא אלא בזמנו מהני' דתולי' במכה מה שאין תולין בלא זה. והנה אתה כתבת שלאשתך יש לה ווסת כהוגן וכדרך הנשים, א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר, אע"ג דרש"י פי'6 שם בנדה ס"ו ע"א פירש"י ואם יש לה וסת לקלקול הזה וכו'. הברייתא בע"א. מ"מ נוכל לצרף דעת המרדכי לשאר צדדים, לכן נראה אי איתניהו לכל הצדדים אשר הזכרתי לעיל תוכל לסמוך עלייהו להחזיק' לך טהורה. ועל המיעוך קשה לסמוך, חדא כי מה תעשה במה שבא שלא כדרך שערות, ועוד לא נהירא כלל תועיל [דתועיל] אם לא נמוח כולו7 עי' סי' קפ"ח. גם אשר כתבת דנראה לך ספיקא [דספיקא] דרבנן היא, הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה, אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא, אין נראה, דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה. אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב לה התם ספיקא דאורייתא. + +Daf 19 + +שלום רב לאהו' הר"ר יהושע יצ"ו אשר כתבת לי עתה וקאתית לסתור ראייתי מפ' הרואה כת'1 נדה נ"ז ע"ב. לא העלית בידך כלום, דלא הבאת ראייה אלא משום דחזינא התם דספיקא דהרגש' עד מפיק מדאורייתא ודאי לספק דאורייתא, דקא' לעולם דארגשה. ואפ"ה לאחר זמן ספק דתלינן בהרגש' שמש וכן בעגול טהור לגמרי דתלינן בהרגשת עד. א"כ אפי' לא ארגש' מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט2 מהא"ב ה"א. בתחילתו דאם ��דקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא. ואתה שגגת מאד וערבבת הבבות במיימוני שם וקרית מד"ס מדלעינ'3 הלשון מגומגם וכצ"ל וקרית ומד"ס אדלעיל וטעות הוא דבבא אחרת היא ורוצה לפרש וכו'. וטעות הוא, דבבא אחרת ורוצים לפרש דין כתמים. ואי סמוכים קדרשת אין דורשין סמוכין בפסקי הגאונים. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +[כתב הנעלם כי הגוי אין רוצה להגיד לנו מאיזו מקום הוא] גר וויל גוטר יור, די מושן דיר ווערדן וואר, ווי דו גנט בישט, אז דו מיר האשט לאשן שרייבן, איך זול מיין מן ר' איסרלן שיח' [ברוגן] בון איינש ברוך וויעגן, דען דו' אן דיר האשט. [דאש האן איך גיטון אונד האון אים גזייט, אלש דש דו מיר גשריבין האשט]. אונד מיין מן שיח' שפריכט, וואז דו בור וליקן גבונדן האשט אוף דעם ליילך, דש הט דיר ניכציט גשט. אונד אז דו מיר גישריבן האשט וויא דו דיך בורבש האלטן זולט, וויש, מיין מן שפריכט, דו זולט דען ברוך קריפטליכן רייבן צו גוייטר מוש אונד אוך ניט צו בשט. גיט דען בלוט אוש דעם ברוך, זושט1 זו שט. דיר ניכשיט אונד גפינשט2 אנפינשט. דו האלט אן דיר זעלבר בלוט אודר דיין מן וינדט אן אים בלוט וויען ער בייא דיר לייט, דש שט דיר אלש ניט וויען דש איינר איקליכרן ברוויאן שט אל חדש וויען איר צייט אישט. גיט אבער קיין בלוט אוש דעם ברוך וויען דו אין רייבישט אז איך גשריבן האן, אונד וויען דיין מן דער נוך בייא דיר לייט אונד דו אנפינדשט דש בלוט אן דיר זעלבער אז בלד אז דער מאן בייא דיר גלעגן אישט אודר וויען ער נוך בייא דיר לייט, דש שט. אבער דו בדרפשט דיך גיט בזוכן אז זיך דיא ברוויאן בזוכן וויען איך צייט איזט וויען דוא ניכשיט אנפינדשט וויען דיין מן בייא דיר ליגט. אנדרש וויען אנדרן ברוויאן טונד די קיין ברוך האבן. אונד בינט דיין מן אן אים זעלבר בלוט וויען [ער] בייא דיר לייט דש שט אויך. אבער וואז דו וינדשט וליקן אן דעם ליילך דש שט דיר ניט, ווייא3 וויא. וואל דש קיין בלוט אוש דעם ברוך גיט. וויען דו אין רייבשט אז איך גשריבן האן אונד דו בדרפשט דעם ברוך ניט מיא וויען איין מול רייבן. אונד וואס דו מי בדרפשט צו ליב, דש שרייב מיר איך ווייש ניט מיא צו שרייבן. גוט לוש דיך גזונד בלייבן, דש ביט איך שונדליין אשת מהר"י יצ"ו. + +Daf 20 + +[כתב מה"ר משה מענדלן יצ"ו], יחי אדנ' המלך לעולם אדון גאון רבינו אשר בצלו נחיה בגוים, ה"ה מופת דורנו מה"ר ישראל יצ"ו אמ"ץ, תאיר עינינו, אודות אשה אחת שאינה יכולה לטהר את עצמה זה זמן ארוך. אמנם היא רואה ראייה דקה וקלושה טיפה קטנה ואינה גדולה כחודה של מחט עד שאין הרואה יכול לראות בטוב. ומי שאין לו ראייה זכה וצלולה ביותר אינו יכול לראות, וגם אני כשאין לי פריל [משקפיים] צלולה ביותר איני יכול לראות, לא דקדקתי אחר ספיקא זו לכל הצורך. כי נשאלתי בעד זו ביום ב' אחר החג, וביום ג' נסעתי למרפורק וחזרתי ביום ה' לביתי, ולא היה לי פנאי לדקדק אחר זאת. לע"ד רק לפום ריהטא ראיתי בסמני אשירי1 נדה פ"ח סוף סי' ח'. משוך כל דהוא טמא אפי' בבדיקת עד, ובנדון זה לא שייך כלל משוך כי הוא דקדק2 דק. ביותר. וכאשר כתבתי למו' כתב מחמת האשה דע אמ"ץ כאשר חזרתי לביתי בא אלי בעלה, והגיד לי שכל הטיפים הללו באים מנקב של מי רגלים, ולא ממקום תשמיש. ואמ' שהיא חולה במקצת בחולי החול, ואמר שהיא בדקה במי רגלים ומצאה כמה וכמה טיפות בהשתן, וגם נתן טעם ואמתלא לדבריה. ואמר שכמה וכמה היא בדקה את עצמה קודם הטלת מים מי רגלים ולא מצאה מאומה, ולאחר הטלת מי רגלים היא מצאה הטיפים הדקים שכתבתי כמה וכמה פעמים. גם היא הראה בדיקתה לנשים זקינות וחכמות והסכימו כלם שהוא חול. ובימי מניקתה נמי מצאת' הגרעינים הללו בשעת הבדיקה ואין דרכה כלל ועיקר לראות בימי מניקת'. כל הדברים הללו הציע בעלה לפני וצויתי לו שיניחנה להטיל מים3 מיושב. בכלי זכוכית, ושיביא לי השתן וכן עשה. וראיתי למטה בכלי יותר מאלף גרעינים, והראיתי אותן להח"ר דוד שיח', וגם [הוא] הסכים בפשיטות שהוא חול. אפס לא רציתי לומר לא טמא ולא טהור משום דכת' הר"ח4 בשו"ת מהר"ח או"ז סוף סי' ח'. מן הנקבים שכת' לא שמעתי כו', ודחיתי בעלה כי זה זמן ארוך שבטל פריה ורביה. וכ' תשכו' בנו' השלום כנ' משרת' עבד' תתת משה. +[תשובה] בקצרה אשיבך, ע"ד האשה שיוצאים ממנה טפות דקות כמין חול. ומה שכת' בכת' הראשון מההיא דמשוך כ"ש טמא אין עניינו לכאן, דהתם מיירי כשנמצא על העד ואין ידוע אם בא מן האשה אם לא1 עי' בדברי חמודות שם ס"ק ל"ט ובהגהות הב"ח על הרא"ש פ"ב סק"א. אבל כשידוע שבא מן האשה אין חילוק כלל בין עגול למשוך אפי' כעין חרדל או אפי' פחות מכעין חרדל כתבו התוס' דטמא. וזאת האשה אם דרכה שאין יוצא ממנה אותו חול קודם הטלת מים כמו שכת' וגם כשתבדוק את עצמה כמו רביעית שעה או פחות אחר הטלת המים ולא יצא ממנה אותו חול אלא רק סמוך אחר הטלת המים כמו שמינית השעה או כה"ג, מוכחה מילתא היא דאינה אלא חול אחרי שיש לאשה הזאת חולי החול. אם תתירנה כה"ג לפי ראות עיניך שפיר דמי. דכל מה שהחמיר מהר"ם2 עי' הגמיי"מ פ"ה מהא"ב סי' ב' ובשע"ד ה' נדה (דף נ"ג ע"ב). בריש פ' האשה אינו אלא משום הדם שמצאת' האשה לאחר הטלת מי רגלים, ולא משום הקרטין והחול שמצאת' על מי רגלים ע"ש. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אמר מו' כל דם הנוטה לצד אדמומית יש לטמא האידנא. אודם הירוק טהור וכמראה הזהב כת' האשי'1 פ"ב דנדה סי' ד'. דיש לטהר אע"ג דנוטה לצד אדמומית, וכן מצאתי בי"ד ואין טהור אלא שני מראות2 שהן:. הלבן והירוק וכו' בסי' קפ"ח. [תשובה]3 תה"ד סי' רמ"ו. ואשה שהרגישה שנפתח מקור שלה ומצאה על העד ליחלוחית דק כמעט לבן טהורה ואע"ג שכת' בסמ"ק כל המראה טמא. כתב בספרו4 שם. כך נראה לפרש אמנם ירא אנכי להקל ע"ש [בספרו] המסקנא איך יכול לטהר. + +Daf 21 + +העתקתי ממה"ר יודא אוברניק ז"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו, ששמע מן הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל. בספר התרומה [כתב] דאין תולין הכתם בג' ימים הראשונים ואמר מורי1 תה"ד סי' רמ"ט. דוקא כגריס אבל פחות תולין. דאמר בגמ'2 נדה נ"ח ע"ב. דא"כ לא טהרתם בנות ישראל שאין לך סדין שאין עליו כמה טפים דמים [כתב בספרו]. מלקוטי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל, כת' במרדכי3 ה' נדה סי' תשל"ו ועי' בהגה שם והיינו הך דסליק מיניה וכ' לעיל בשם ס' התרומה. כשתספור ז' נקיים בג' ימים הראשונים צריכים להיות נקיים אפי' מכתמים, ואמר מו' יצ"ו היינו דוקא כתמים כגריס שאינה תולה באילו ג' ימים אבל פחות מכגריס ודאי אין קפידא דאל"כ לא תמצא סדין טהור כו'. ושעור גריס בסמ"ג4 ט'. עדשי' ג' על ג' ובמרדכי5 שם ועי' בחידושי אנשי ��ם סק"ג ובשו"ת מהרי"ו סי' ס"ב. ג' שערות לעדשים, ואמר יצ"ו דכך הוא קבלה כמו הילבליק וינער. וכן מצאתי בי"ד בסי' ק"צ וז"ל: וגריס הוא ט' עדשות וכו'. וכל אשה צריכה ז' נקיים סמוך לחופה או בודקת בכל יום פעמים6 עי' בהגמיי"מ פי"א מהא"ב סי' ה'. היכא שטבלה קודם לחופה. אבל לאחר החופה אינה צריכה בדיקה אע"פ שלא בעל. כתב הג' בהלכות נדה7 בסוף ס' שערי דורא מדף נ"ב ולהלן. [שהיה לרבו מהר"א זקצ"ל וז"ל], פרשב"ם8 וכ"ה בכל הפוסקים שהביאו דין זה בשם הרשב"ם אמנם בהגהות שע"ד הביאו בשם הרשב"א. דבעינן ז' נקיים סמוך לבעילת מצוה וכו'. כשלמדו לפניו תלמידים חשובים הלכות נדה9 בשערי דורא שם, וכל האמור מכאן ולהלן הוא מדבריו. ואני חברתי עמהם ואמר לנו הרבה קבלות ואמ' סמוך לבעילת מצוה פי' סמוך לחופה. בהלכות נדה אלא א"כ יש בחור אחד עמהם כו' כן נוהגינ'. בהלכות נדה החתן צריך לשאל לכלה אם [שמרה] ז' נקיים וכו' וכן המנהג. ואלמנה שרוצה להינשא אין להקפיד אם היא טהורה. ושמעתי ממהר"י אוברניק זצ"ל ששמע מן הגאון זצ"ל דאין נוהגין כמיימוני וסמ"ק שאין מקדשים נדות100 עי' אהע"ז סי' ס"א. ושמעתי שהאלמנות אינם הולכין לחופה כשהם טהורות משום שאם תתעבר מיד ויולדת למקוטעים שמא העולם מוציא לעז על הולד. מה שכת' בהלכות נדה דרך בנות ישראל להמתין ג' ימים לבד יום שרואה בו ויום שפוסקת בו להלביש חלוק לבן וזהו ה' ימים111 שם בשע"ד הגה על הגליון. ואמר הגאון זצ"ל לאו דוקא ה' ימים כי אינה צריכה רק ד' יום. ומותר לשתות ממשקה ששתה ממנו אשתו נדה כגון אם הורק המשקה מכלי זה אל כלי אחר, או שאינו יודע הבעל ששתה ממנו אשתו מן המשקין122 עי' הגמיי"מ פי"א מהא"ב סי' ל'. [כת' בספרו]133 תה"ד רנ"ב. בחדושי מהר"ם קלוזנר כתב, ואם אשתו נדה חולה אין להתיר בדבר קל לבעלה ליגע בה. וכן אירע מעשה דבעלה היה רופא ונשאל לחכם אם מותר לאחוז לה הדפק ואוסר החכם, וכן דרש מורי יצ"ו. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל [כתב בספרו] וזכורני שפ"א היתה אשתו כמו אנושה שקורין בל"א אונמעכטיג, ואמר לי אין לי רשות ליגע בה מחמת שאינה טהורה, שים ידך על פדחתה ותנסה אם יש לה חמימות או קרירות ועשיתי כן. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, אמר מורי ואסור לשכב על המטה שאשתו נדה שוכבת עליו אפי' שלא בפניה, אבל מה שנהגו דלא ליגע במיטתה לא מצא סמך לזה144 עי' בדרישה סוף סי' קצ"ג ובטו"ז סי' קצ"ה סק"ו. מי שאשתו ילדה נקבה אינו מפסיד אם הוא פורש מאשתו ליל יום שמונים ואחד155 וכ"ה במהרי"ל ה' טבילה, ועי' ב"י ריש סי' קצ"ד. + +Daf 22 + +[כתב הר"ר פנחס יצ"ו], עוד ילמדני מורי בנדה1 דף מ"א ע"ב ועי' שם ברא"ש פ"י סוף סי' ה'. איתא דאשה צריכה לבדוק את עצמה בז' נקיים שלה עד מקום שהשמש דש דהיינו עד בין השינים, וזהו סמוך לחדר שהולד נוצר בו כדאיתא במיימוני פ"ה דאיסורי ביאה2 ועי' שם בהגמיי"מ פ"ו סי' ד'. ועתה חקרתי ודרשתי שאין שום אשה בודקת כ"כ בעומק, ואמ' שקרוב הדבר לאי אפשר לבדוק כ"כ בעומק כי אין שום אצבעות היד מגיע עד מקום זה. לכן יורני נא מו' מאין לנו ההיתר לדבריהן.3 פסקים וכתבים סי' ע"ח. ההיא דבדיקת האשה בז' נקיים עד שהשמש דש, כבר שמעתי ג"כ מדקדקים בזה. [אך] בשאר חיבורים לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין ולסדקין, וכיון דא"א [לנשים] כולי האי אין להחמיר עליהן (בישראל) [ביותר] והנח להן לישראל כו'4 עי' בב"י סי' קצ"ו שפי' דבריו ובמעדני יו"ט פ"י דנדה סק"ח השיג על הב"י. המנהג באושטריך להלביש לבנים ביום ז' אבל הוא לא אוסר והתיר אם הלביש ביום ו'. רק בשעת הדחק התיר ביום ו' כגון שבעלה רוצה לילך לדרך, אבל ביום ה' הדין אינו כן. [כתב בספרו]5 עי' תה"ד סי' רמ"ה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל כתוב ר' חיי' א"ז דמנהג נשי אושטרייך להמתין ז' ימים קודם שמתחילי' לספור נקיים. ודרש מורי דאין למחות בידם מאחר שיצא הדבר מפי הגאונים, אע"פ שכתב במיימוני6 פי"א מהא"ב הי"ד, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קנ"א ובחדושי אנשי שם על המרדכי ה' נדה סק"ה. דדרך מינות הוא. אבל אותם דממתינים לטבול פ' ימים אחר נקיבה יש למחות בידם, כי המיימוני כתב7 שם הלכה ט"ו. גם על הא דדרך מינות הוא, והחמיר המיימוני יותר על זה מהא דלעיל. וכן שמע דחכם אחד עבד עובדא בנפשיה באיגר כדי לפרסם הדבר. ואין להקל ולספור ז' נקיים קודם ו' ימים כלל, וכן הלכה רווחת בישראל. [כתב בספרו שני פעמים תשובה זו8 תה"ד סי' רנ"ה ורנ"ו, ובסוף הסי' כתוב לאמר: תשובה זו נ"ל כפולה. וידוע לו ולא מחק האחת]. טבילה שלא בזמנה אסור לטבול בשבת כגון יולדת או שאין בעלה בעיר, אבל על דם בתולים מותר משום פרצה דחוקה מותר ליכנס בשבת. וכן מותר לכלה בתולה לטבול בליל שבת ואע"פ שאסור לטבול בשבת מ"מ קירוב בשר מותר9 עי' ש"ך סי' קצ"ז סק"ג בשם שו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ג. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, דרש מו' אשה שטבלה בזמנה דהיינו ביום ז' צריכה לטבול בלילה. ואם טבלה ביום צריכה לחזור ולטבול, ואם משכה טבילתה עד יום ח' אפ"ה טוב לטבול בלילה. אבל במקום סכנה תטבול ביום ח' מצאתי בי"ד בסי' קצ"ז ע"ש. וכל אשה צריכה להסיר כל השחץ שאין לה צער קודם שטבלה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש מורי ריבדא דכוסילתא100 נדה ס"ז ע"א. עד ג' ימים אינו חוצץ אבל ליפלוף וגלד לעולם צריכה להסיר ואפי' אם הוא מצער לה בהסירתו, וכן המנהג. וכן שמע בשם ר' חיים א"ז דבעצמו בדק אשתו שלא רצה להאמין לה על ככה.111 עי' בב"ח סי' קצ"ח שהביא הג"ה וז"ל: וגרב לגבי טבילה צריך להסיר אע"פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה דהר"ח וכן עשה השר מקוצי לפי שאשתו היתה ילדה והיה חושש שלא תסיר גלדי השחין עכ"ה. וכן המנהג, ואמר לי מהר"י דלעיל שיש חילוק בין שחין לליפלוף. מלקוטי מהר"י דלעיל, הר"ר אברהם מענדל, ובהלכות נדה כתב ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי חייץ ולבתר תלתא יומי לא חייץ. ובגמ' איתא ממש איפכא, נאום הקטן והצעיר שבישראל. השיב דלעיל בכתב. פ"א אשה הית' מתקנת נרות של שעוה והיתה עסוקה בבצק. ולא זכרה שהיה ערב טבילתה והתיר לה לטבול, כיון שעשתה לה בדיעבד אבל לכתחילה לא תעסוק באחד מהם. צפין שקו' בל"א זייפא אינם חופין את ראשם בצפין בשעת טבילתן. ואם י"ט אחר שבת וחל ליל טבילתה במוצאי שבת או ליל יו"ט שני רוחצת וחופפת ותטול צפרניה בע"ש. ולמ"ש מחממת קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים, מצאתי בליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, בידו ולא בבגד משום סחיטה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש מו' כשסופרים ז' נקיים צריכים לבדוק שחרית וערבית, ג�� הסדינים צריכה לבדוק. והכי מצוה מן המובחר שתרחוץ ותחוף ביום ותטבול בלילה ותהא עסוקה בסריק' עד שעת טבילה, אבל במ"ש תרחוץ בלילה. ובחש"מ תטול צפרניה ע"י גוים או בעצמה ע"י שנוי, בבערטל בל"א [או האק מעשר] אם אפשר לה, ואם לאו תנקר הטיט שתחת הציפורן היטיב ודיו. והוא מצוה לנשים לברך אחר הטבילה כשתלביש החלוק בעוד שרגליה במים וכן מצאתי בי"ד בסי' ר'. + +Daf 23 + +[מעט הלכות נדה בלא סדר] והיה מתיר לנדה לילך לביהכ"נ בשעת התפלה בר"ה ויה"כ כדי ליישב דעתן, והביא ראייה מנשים סומכות על הקרבן1 עי' פסקים וכתבים סי' קל"ב ובאו"ח סי' פ"ח. ואמר שמותר לישב על העגלה עם אשתו נדה, וכן אמר לי תלמיד אחד משמיה שאמר הגאון מהרר"י מולין זצ"ל, וכ"ש עמה בספינה רק שלא יגעו זה בזה. ומותר לישב זה עם זה על ספסל ארוך המחובר לקרקע או לבית אבל אם אינו מחובר לא. כתב בספרו2 תה"ד סי' רנ"א. [ודוקא בעגלה ההולכת מעיר לעיר אבל על העגלה דרך חיבה כגון להוליך אותם אל הגן לטייל לא הג']. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. מה"ר אהרן ז"ל התיר לישב האיש עם אשתו בעגלה אע"פ שא"ר שאסור לישב ע"ג ספסל שאשתו [נדה] יושב עליו. מ"מ הביא מורי ראייה מהא דאמרי' בעיברתא3 צ"ל בעבידתיה ועי' ב"מ צ"א ע"א. טרידי גבי כלאים ה"נ ל"ש. ואם רוצה להלביש לבנים בי"ט מדיח ביד במקום הסתרים או בגופה במקום שיש שם דם ולא בבגד. ולובשת חלוק נקי ואינה צריכה מרחץ אפי' ביומי דחול, מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש דלפעמים הנשים מתביישות לחזור מבית הטבילה כשהבחורים הולכים ברחוב לפני בית הטבילה ושבוש הוא בידם. דאדרבה טוב כדי דלא ליפגע בהו גוי או דבר אחר דאז צריכין לחזור ולטבול וראייה מר' יוחנן וכו'4 ברכות כ' ע"א. ומה שחברתה פוגעת בה אין נראה לו פגיעה חשובה דאל"כ מאי מהני פגיעותא דר' יוחנן וטעמא הוא לפי שהיא הולכת עמה לכך אינו חשוב כ"כ פגיע'. וזכורני שישנתי כמה לילות בחדר שהגאון ז"ל ואשתו ישנים שם כשהוא חלש ל"ע ואין סכנה בו. א"ל שאי' מהר"א ס"ל זצ"ל מי התיר לך לישן בחדר (אם) [עם] איש ואשתו אפי' בעת נדתה? כדאמרי' בגמ' [בפ' הדר]5 עירובין ס"ג ע"ב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. מבית תענוגיה ואמרתי כדלעיל להגאון זצ"ל. א"ה לא מנע אותי מלישן בחדרו. [כתב הה"ר ויפש פרטנא ז"ל], שלומך יסגא אהובי מחותני הח"ר ויפש יצ"ו, אשר דרשתני על הנשים הטובלות לבעליהן בוניזיא, דרגילות היא שם שהמים לא יחזרו לעומקו כדי סיפק לטבול בהו כמו עד חצות לילה. אם מותרות בשביל כך לחוף בלילה סמוך לטבילתה ג' או ד' שעות בלילה וכה"ג? נראה אם זה העניין כך הוא שפיר דמי שתתחיל לחוף כשיעור זמן חפיפה בנחת ולא בחפזון קודם זמן שרגילים המים לבא. דכהא"ג ליכא למיחש שתהא מהומה ולא חייפא שפיר, שלמה תמהר אחרי שאינה יכולה לטבולי שהרי כשהיא חופפת ביום אינה מהומה הואיל ואסורה לטבול ביום אע"פ שיכולה, כ"ש היכא דאינה יכולה כלל לטבול דאינה מהומה. וא"ת דנאסרה משום דלא מחלקינן בין אתו מיא ללא אתו מיא חומרא דאית בה קולא הוא דא"כ מרחיקינן חפיפה מטבילה! נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 24 + +ושמעתי שעשה מעשה לפנות המקוה בכלים מנוקבים מחמת שהיה בו טיט הרבה והוי חששא שמא יהיה חסר, ולא בכלים שאינם מנוקבים. וכן מצאתי בי"ד בסי' ר"א הלכך הרוצה להוציא מים מהמקוה לנקותו וכו' [כתב בספרו]1 תה"ד סי' רנ"ח. ופעם אחת היה המקור מן המקוה חזק ולא יוכלו לנגב בסדינים, וצוה לטול קרקע ולזרוק הקרקע לתוך המקור וכן עשו, והיה עומד המקור כנגד רגע אחד וסגר הדלת מן המקוה. ולאחר יום או יומים היה המקוה מלא מים והיה כשר [כתב בספרו]2 שם. +התחלתי הלכות נדרים בטוב גדא. ח' תמוז רל"ב ל'.. שאילת שאירי מה"ר אייזיק לוי ס"ל זצ"ל, עוד יבאר לי מר מי שנדר בעת צרה לעשות מצוה כגון ללמוד ועתה הדבר קשה עליו אם יש להתיר לו עכ"ל. ואשר שאלת על אחד שנדר בעת צרה כו' נראה שהדבר הזה צריך חקירה. אם אינו קשה עליו מאד אין לו לשאל עליו, דהכי כתב סמ"ג1 עשין רמ"ב. בסוף מצות נדרים שאם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליו אלא מדוחק שנא' [נדרי] לה' אשלם, וסתמא כתיב אפי' שלא בעת צרה כ"ש בעת צרה2 עי' תוס' חולין ב' ע"ב סוף ד"ה אבל. אבל אם קשה עליו מאד בענין זה דמקרי דוחק וצער נראה דשרי אפי' נדר בעת צרה. דה"נ כתיב קרא3 תהלים ס"ו, י"ג וי"ד, ועי' ב"ר פרשה ע'. אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי. וכיון דדעת סמ"ג דההוא קרא ר"ל אשלם אם לא מדוחק, ה"נ מסתמא מפרשינא להך קרא, אע"ג דאית ביה תרתי מצוה ובעת צרה. ועובדא ידענא דהוה בדידי שנדרתי בימי חליי ליסע לריגנשפורק על קברי אבות. וכשחזרתי לבריאותי כמו אחר ג' תקופות חליתי שנית וצוה דודי מו' הקדוש ז"ל להתיר לי הנדר, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה. וכן התירו לי מוה"ר יעקל, ועמו הקדוש מה"ר משה חנוכה ז"ל, למדנו מדבריהם שמתירים נדר שבעת צרה מדוחק. אבל היכא דאיכא תרתי מצוה ובעת צרה איפשר אין ללמוד מהאי עובדא. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +ואמר הגאון בדידי הוה עובדא דלעיל שנדרתי ליסע על קברי אבות לריגנשפורק מעיר ווינא או מעיר קרעמז, ואח"כ היה חולה. והתירו לו גדולי עולם, בע"מ שיתן כ"ף ליטרא ווינר [וליטרא [שוה] יותר מדוק'] ליד נאמן שיתן לעניים אם לא מקיים הנדר. [מי שנדר לעלות לא"י מתירין לו את נדרו], עיין בהג' מיימוני בהלכות שבועות בפ' ו'1 סי' ז' ועי' פסקים וכתבים סי' פ"ח. ותמצא מאחד שנודר לילך לא"י וסימני אשירי כותב אותו הג' בריש נדרים. + +Daf 25 + +שלמ' רבא לגברא רבה אהו' עמיתי האלוף מה"ר יודא יצ"ו. הנ' אהובי הח"ר אהרן כ"ץ בקשני לשאול פי מורנו הגאון יצ"ו, על דבר ההיא איתתא אשר נדרה לילך לעיר הקודש שב"ב, ועתה היא נגזלת ונאנסה ואין ידה משגת עוד לילך שם, ובאת לשאול על נדרה. וכן עשיתי שאלתי את מורי יצ"ו והשיבני דדבר פשוט הוא שיש לה להתיר, ואין הפרש בין נדר זה לשאר נדרים ואפי' נדר שהודר בעת צרה הוא נוהג להתיר. וכן ראיתי הלכה למעשה פעמים ושלש ובפרט באופן זה שאירע אונס לההיא אתתא שיש להתיר. ושאלתיו אם אכתוב לכבודך כן ואמר הן ומה ששמעתי כתבתי, נאם יוזמן כהן [מוהר"ר יוזמן מניאושטט]. [כתב לי שאי' מוה"ר אברהם כ"ץ1 ק"ץ. יצ"ו] שלום לך אהו' שארי ידידי הח"ר יוזלן יצ"ו, דע בודאי אי לאו כבוד אדו' מו' הגאון יצ"ו נאמנ' לא השבתיך כלום על דבר האשה שנדרה לילך לעיר הקדש שב"ב. ראה אהו' העתק' מכתבו של מהר"י כ"ץ יצ"ו דלעיל, וקצת לא מתישבים לי רישיה וסיפיה אהדדי, מ"מ מבואר היטיב בו שבלא אונס אין להתיר לה. והנה קרוב הוא לשנתים שלא חזרה עלי אשה זו להתיר לה נדרה, וקודם לזמן הזה צותה לי ע"י חותני2 חתני. ר' שלמה יצ"ו שרצונה לתת להבחורים ג' זהובים שאתיר לה נדרה. וסח לי חתני שבשעת הזעם כשנפטרה בתה נדרה נדר זה, ונדר זה היה קרוב בעיני מכל צד להיות נדור בעת צרה. וגם כי ראיתי רבנן מתירין לנודר בעת צרה ולומר לו הוי יודע שהנודר בעת צרה, ונשאל צריך לדאג שתבא עליו צרה אחרת כזו. וכן קבלתי ממורי מהר"ר יונה יצ"ו בשם מהר"ן זלה"ה מאיגר. מ"מ יש בידי ספר ישן וכתוב בו הורה ר' שמואל חסיד הנודר בשעת צרה אין לו הפרה עולמית3 עי' שו"ת מהרי"ל סי' רי"ג ושו"ת מהר"ם מינץ סי' ע"ט וביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ה בהגה. ואשה זו לא נשתנה עניינה במידי לגריעותא לא בגופה ולא בממונה ולא בשבוש או בסכנת הדרכים ולא בשום דבר שבעולם בעת ששלחה אלי להתיר לה נדרה ממה שהיה בשעה שנדרה. אדרבה היתה עשירה יותר ממה שהיתה בשעת הנדר, וסך יפה הוסיף הנ"ר קלמן כ"ץ לתת לה יותר ממה שהיה מחויב לה בשביל שנדרה לילך לא"י. וטרם ששלחה לי להתיר לה נדרה עמדה כנגד ב' שנים בבל תאחר ולא נדמת כאלו מבקשת לילך לא"י. רק [תמיד] כשצערה גובה המס צעקה לילך ודיה לצרה בשעתה, כי מאז לא נשמע על פיה יותר זכרון עלייתה עד כי חזר עליה גובה המס. וכן נהגה תמיד עד שהיו הכל מרננים עליה. ואמרתי להמרננים במעמדי אמת הוא שכתב הרא"ש בתשובה4 כלל י"ב, ועי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י. מי שנדר ללכת לא"י דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים וכו' אבל נאמנ' אינו יודע שום פתח לחרטה לה כי עניינה לא נשתנה לגריעותא כלל מאז אשר נדרה כ"א לעילוייא. אמנם מאחר שעומדת בבל תאחר ואינה מגלה דעתה בשום הוכחה לקיים נדרה טוב יותר להתיר לה נדרה ממה שתחל דבריה, כי הרא"ש והמרדכי כתבו דכה"ג טוב יותר להתיר משיבואו לידי איסור דאורייתא. ומסתמא הגיעו הדברים לאזניה, ותיכף צותה לי ע"י חתני כמבואר לעיל. וזכורני שפרנס אחד באוגשפורק נדר לילך על נוחי נפש שבקהלות שו"ם5 שפיירא, ווירמייזא מגנצא. ושמו ר' לעמלינן6 לעמליין. ז"ל, ומרוב חולי עין שלו נתחרט ודאג שגם ע"י7 תיור, ועי' שו"ת מהרי"ו סי' ק"ו. תייר8 מנהיג שמורה לו הדרך, עי' ב"ק קט"ז ע"ב. לא יוכל לילך שמה. ובקש מאדו' מו' ורבי הגאון מוההר"י וויילא ז"ל להתיר לו נדרו. והזקיקו לשער טורח טלטולו על הדרך וכל פזורין ושיערהו כנגד חמשים זהובים, ולא התיר לו נדרו עד שישיא באותן נ' זהובים בתולה ענייה, והיה שמה יוטלן והשיאה לר' שמואל שוחט ז"ל. ומסופקני אם השיאה בכלם או במקצתם והמותר נתן לעניים אחרים. ומהגאון ז"ל לא שמעתי טעמו, אמנם דברים של טעם הם, כי די לו שיועיל לו אונסו שלא יכנס לסכנה אבל למה יחזיק במה שנדר להוציא לכבוד מצות הי"ש, או למה לא ישלם טרחו?9 עי' שו"ת מהרי"ל סי' קכ"ו ובשו"ת מהר"ם מינץ שם. ודי לו שישתכר בהתרתו לסכן סכנתו. ויצאתי בעקבי דמורי הגאון ז"ל ואמרתי ללבי דאתתא דידן מחוייבת אשם על איחור נדרה יותר על פזורה ושכר טרחה על הדרך. ומ"מ הקלתי עליה למאד שתתן רק זקוק כסף במזומן לבחורים מידה לידם. והמותר תפרע תוך ד' שנים או ה', ותתן אותה בפרוטרוט לאיזה עניים שתרצה, ועל זה תהא היא נאמנת ובפרט אחרי שר' קלמן כ"ץ י"צ נתן לה רוב המעות ע"מ שתלך לא"י. ומאז עד היום הזה לא דברה בי ולא שלחה לי יותר בעניין התרתה. ורגילים הם פה בנדרים ושבועות ורובם אינם באים לשאל טרם שיעברו ויתגלה בהתייהו100 בושתן עי' תהלים ע' ד' על עקב בשתם ותרגומו יתפרעון היך בהיתהון. ומטעמא דלעיל אני מזקיקם לתת דבר מועט לפחו'111 ל' פ' או. ס' פשיטים מידם ליד העניים, וחלילה לי ליגע במתנתם אפי' באצבע קטנה. לדעתי בזמן היותי פה התרתי יותר נדרים ממה שהתיר אדוני מו' הגאון יצ"ו כל ימיו. ובודאי היה אדונ' מורי הגאון י"צ מומחה ומוחזק לרבים בטרם התחלתי ללמוד תלמוד. ירא שמים שהוא אצלי ורואה ושומע כל דבר כמוני בלי ספק אינו מפקפק במעשי כלל כי כלם מוכרחים וצורך גדול, רק המקנאים בי והמתכבד בקלון אחרים חורשים עלי כאלה ונאמנ'. אם היה לי לכתוב משפטם על פנקסי, והיה היכולת בידי לעשות בהם משפט כתוב, לא בקשתי כ"א שיהיה נפשם פה תחת נפשי, ואני במקום וארץ מולדתי באחת הקהילות. והריני מתיר לאדו' מורי הגאון י"צ לכתוב תוך המדינה ולגזור חרם להגיד עלי את מי עשקתי ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב. ש"ל יש בידי לשלם כל מה דמתעני עלי מדינא הי"ש, וית' זכרו ברכני ברחמיו אשר איני צריך ועוסק בכל אלה ולא זו אלא אברר אשר הוצאתי לבחורים בעז"ה י"ש כפלים מאשר נפל לי מהרבנות מכל צד. ואיזה בחור אשר לא שלמתי לו מה שנדרתי לתת לו להספקה יתבענו לפני כבוד אדוני מורי הגאון יצ"ו וכל אשר יחייבנו הגאון יצ"ו אפרע תחת פרוטה זהב. כבר בקשתי לכבוד מורי אדו' הגאון יצ"ו לשלוח לי בחורים ותיקין ועלי לתת להם כל מה שיפסוק ויקצוב עלי וכן אעשה עוד היום. עתה מקרוב כתב לי אהובי הח"ר יעקב ריינר יצ"ו המשודך לבת ר' הושמן פה האם רצוני לתן ח' זהובים להר"ר תעביל122 חעביל. יצ"ו וגם לבחור חשוב עוד ד' זהובים ונעתרתי לו. הש"י יודע אם יבואו החורף אם לא גרוע אחד היה בביתי אינו ראוי לו ב' פשיטים להספקה, נתתי לו בערך ב' זהובים. וחצי זמן שתה בגניבה תמיד מאחד מחביותי של יין ובכן נתקלקל. באישון לילה לאחר חצות פתח כיפה שלי וגנב ממנ' לחם ובשר ויתר עניינים שאבדתי. מבעין133 וביען. כי הרגשתי בדבר מוציא לעז על ישיבתי מה אעשה שימצא שומעין לו? כבר גליתי לך שמו וזולתו ורכיל הראשון ואיש בריתו המצורף לו שלום ברונער איני סבור, ואיני מאמין שיהיה שום אדם שידבר בי שלא יספיק לו נהוגי עמו בתכלית הסיפוק. עוד יש לי מקנא אחד אם היית חכם היית מבין בכמה ענינים ודברים [ומה אעשה שאין לבך עלך] בבלום שפתי אנצח כולם אי"ה! ולא לחנם כתבתי לך עתה מעסק ההספק כי גם נגלה לאזני שנדבר בפני כבוד אדו' מו' הגאון יצ"ו בכהא"ג, והי"ש יודע שאיני מתנגד לכל הבחורים הלומדים אצלי בכלום אלא שלפעמים קשה עלי הרבות עסקיהם במשתאות ובהתערבותם בדברים שהם להמראת הבעלי בתים וכה"ג. וד"ל כי באלה ימעט כבוד הי"ש והישיבה בכל צד ומה אעשה שאיני נוחי מדעתי זאת? תוך זמן קצר הכו כנגד י' זוגים זה את זה, ושלום ברונער גס אחד מהם הכה גיסו זוסמן, כך קבל וצעק זוסמן עליו בפני ובפני רבים וכל המוכים צועקים ואין נענין לית דין ולית דיין! נאמנ' בשביל המלשינים אמשוך ידי מלדונם ולית דין ולית דיין כי מרוב רגילותם באלה לדעתי היה לי לפי המעשה והעניין כאשר אראנו ואשמענו לדונם מבטלים התמיד עד אשר לסוף ילאו מעצמם. וכן ביתר עניינים לא לחנם אמרו חכמים144 יבמות צ' ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א. מכין ועונשין שלא מן הדין (אדע) [אקרע] סגור לבם ובמה יוסרו? ולא אוכל לתת יד לפושעים טרם שאעסוק בם לרצונם אמשוך ידי מהם לגמרי. ועוד אעתיק לך מתשו' א"מ הגאון מוהרי"ן155 מוהרי"ו. ז"ל אשר השיב למהר"ש שפירא ז"ל. וז"ל: וזה האיש חייב מכ�� מרדות אכן אי בעי לתת כופר נפשו ממון במקום המלקות יתן. ולפום גמלא שיחנא לפי עושרו יתן על פיך לגבאי הצדקה והם יתנו לעניים ולת"ת עכ"ל. ומה להקל עליו פטרו בממון מכ"ש במקום שממון חמור עליהם יותר ולא יוסרו כלל כ"א בממון שיש לקחנו מהם ולחלקם לעניים ולת"ת. יודיל מוויינשבורק166 מוויישנבורג. נשבע בפני שנגזל ונלקחו כל כתבים ממנו, עם מי שתוכל לעשות חלוף בעד זהב זה תעשה ואפרענו לו. כבר כתבתי לך כתב אות באות כזה, איני יודע אם הגיע לידך אם לא. דע ששאירי מו' מוהר"ט מנורבערק כתב לי177 עיין פסקים וכתבים סי' קפ"ד. וז"ל: ועתה אודיעך על הודאי ששם אבי אותו עיליש היה שמו נתנאל וכנויו היה דעלין לכן תסמוך על כתב הלז ולא היה שמו לא דן ולא נתן רק ששם אביו היה נתנאל וכנויו דעלין, עכ"ל. וכל המחודש אתך הודיע', ואדו' מורינו הגאון יצ"ו פקו' א"א פעמים לשלום בשמי, וכתבי זה קרא באזניו ואשר יורני תמיד אשמור לעשות. ובשבחו כנ' וכנ' אהוב' בכל לב שארך ומשרתך אברהם מקצנאילנבוגן. + +Daf 26 + + + +Daf 27 + +[פ"א נודר אחד נדר בעת צרה לעשות פעם אחת ב' ימים יוה"כ1 עי' שו"ת מהרי"ל סי' רי"ג. ולאחר כן עשה ג"כ ב' שנים או ג' מחמת שהורה לו למדן אחד, כיון שעשה פ"א צריך לעשות כל ימיו. והוא [הגאון זצ"ל] מתיר לו שאינו צריך לעשות עוד ב' ימים יוה"כ]2 ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ג. מעשה שאמרתי להתענות למחר ונודע לי שטעיתי, וא"ל כיון שקבלת עליך בטעות אינך צריך להתענות כי הקדש טעות אינו הקדש. וכן מצאתי בי"ד בסי' רי"ד אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות, שסבורין שהן אסורין לא הוי כאלו קבלום בנדר. ומצאתי אח"כ בסוף הלכות צדקה3 סי' רנ"ח. דהוי כמו הקדש טעות דקי"ל שאינו הקדש. [כתב שאירי מה"ר אברהם כ"ץ4 ק"ץ. יצ"ו]5 פסקים וכתבים סי' קצ"ב. ועל דבר אותו שאמר זו זול איך זיך טוייפען אוב זיין שביגר אין זיין העוס זול גין. דע לך דפסק זה שכתב דמי שאמר אם ישאל על נדרו אינו יהודי אין מתירין לו אינו במרדכי שלנו כל עיקר.6 ולפנינו איתא במס' ב"מ פ"ו סי' שנ"ד וז"ל ואותו שקבל נדר ואמר אם ישאל על נדר זה אינו יהודי אסור לשאול פן יכפור ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וסליחה ולקבל דברי חברות. ומרדכי דבני רינוס אין לנו פה אך מרדכי קצר, ושם מצאתי פסק זה7 ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' כ"ד. ולא כתב כלום מדברי חבירות. והנ' נראה דבטוי כה"ג שאמר אפי' בפירוש אם יעשה דבר פלוני יכפור בהי"ז אין זו לא שבועה ולא בטוי8 ובנדפס כנוי. ולא יד, הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר או איסור מפיו. ולא דמי אפי' למי שאמר אם יעשה דבר פלוני תבוא עליו קללה זו. דהתם נמי אשכחן בתלמודא9 שבועות ל"ו ע"א. דארור בו נדוי בו קללה בו שבועה, אבל שבוע' [כזו] לא מצינו, והרי הוא כמי שאמר אם יעשה דבר פלוני ירצח הנפש או יבא על א"א דאינו כלום.100 והרי הוא כמי שאמר אם יעשה דבר פלוני ירצח הנפש או יבא על א"א דאינו כלום, כ"ז חסר בנדפס. וא"כ נוכל לומר דלא צריך התרה לגמרי. וא"ת מ"מ יאסור לעשות המעשה שקבל עליו משום טעמא דלעיל פן יכפור?111 כמו שכתב במרדכי שהביא לעיל. י"ל דלא חיישי' להכי אלא דוקא היכא דקא' הכי שלא ישאל על נדרו, דחכמים גזרו שלא להתיר שום נדר שיוכל לבא שום מכשול ותקלה מן ההתרה. ודמי להא דכתבו החבורים122 עי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י. מן הירושלמי133 נדרים פ"ה ה"ד ועי' בתשב"ץ סי' ת"ד ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"ב. דאין מתירין נדר של שחוק. אע"פ שאין ב"ד מוחין ומזהירין כלום על השחוק, וכמה אנשים ותיקין רגילין בשחוק, אלא ע"כ אין מתירין הנדר שיוכל לבא שום נדנוד תקלה. ומן הדברים שבלב שכתב פשיטא דאינם דברים אלא גבי אונס, כדאיתא בהדיא באשירי144 פ"ג דנדרים סי' י"א. בההיא דנודרים להרגים ולחרמים ולאנסים כו'. איפשר הטוב [היתה] שהייתה חמותו נכנסת לבית בלי רשותו ואפי' ימחה בה בדברים155 דלגבי דידה ליכא איסורא כ"ה בנדפס, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' ק"ו. נאום הקטן והצעיר שבישראל. והווינן מתיר לשנים נדר אחד בפעם אחד166 עי' בדרישה סי' רכ"ח סק"ג. ואמרנו מותר לכם ג' פעמים (ולא שיאמר)177 ולאשה אמר. מותר ליך. פ"א היינו מתירים לו שלא להתענות בה"ב, והשניים אמרו ג"פ מותר לך והשלישי אמר ב' פעמים מותר לך. ולפעם שלישי אמר שרוי לך, ואמר אין נפקותא אם אמר שרוי כיון שאינו אמר בלשון הפרה188 ועי' בב"ח שם ריש סי' רכ"ח. מתירין הנדר בשבת לצורך השבת199 שבת קנ"ז ע"א. וקי"ל כמ"ד פותחין בחרטה200 נדרים דף ע"ז ע"ב. וצריך לישב211 עי' ברא"ש שם סי' ח' ודלא כרשב"א. הג' הדיוטות במקצת נדרים. ועיין ביו"ד בסי' רכ"ח המתחיל מי שנדר, ואע"ג דכתב המיימוני בפ' ב' בנדרים בהג' בנדרים צריך לעמוד222 ועי' הגמיי"מ פ"ו מה' שבועות סי' ד'. וכן ראיתי מעשה שמתירין בשבת לאשה ת"ח וכן מצאתי בא"ח בסי' שמ"א ע"ש. + +Daf 28 + +[כתב מהור"ר דוד איינשטיט יצ"ו], ההיא שאלה דמי שקבל עליו1 חרם. שלא לגלות ושמע קול אלה. לפום ריהטא נראה דאין צריך להגיד דאין דעת המקום ב"ה שיעבור זה על שבועתו, וכה"ג קצת כתב בא"ז בריש שבועות דדיינינן לפי דעת המקום ב"ה נאום הקטן והצעיר שבישראל. ואחד שנדר צדקה לעני זה והלך העני לדרכו יתן לעני אחר. ואשה שנדרה נדרי ענוי נפש או דברים שבינו לבינה ובעלה מקיים לה ואח"כ מתחרטת על הנדר מעיקרא. אם ביום השמועה אומרה כן: החכם מתיר לבעל והבעל מפר לאשתו. ואם לאחר יום השמועה אמרה כן: א"ה מתיר החכם כמו שכ' המרדכי בכתובות בפ' המדיר,2 סי' קצ"ז ועי' בהג"ה שם בשם תשובת מהרי"ו סי' ט"ו. ועיין בתו' מכתובות3 דף ע"א ע"ב ד"ה אבל שכתבו ואפי' את"ל שיכול לשאול וכו'. ואע"ג דכתב המרדכי בגיטין בפ' השולח4 גיטין סי' שע"ו. להיפך, מ"מ נוהגין כמו שכ' בכתובות ועיין ביו"ד5 עי' סי' רל"ד סעיף כ"ג ומ"ט. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל.6 עי' תה"ד סי' רע"ט הובא בב"י סי' רל"ד ובד"מ שם סק"ה, ועי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ח וקי"א ובשו"ת מהרי"ק שרש נ'. אשה שנדרה נדרי ענוי נפש וקיים לה בעלה אי מצי החכם להתיר פלוגתא מפורש: במרדכי פ' השולח [כתב] דלא מצי החכם להתיר, פ' המדיר כתב איפכא דמצי מפיר, מ"מ מפרש"י7 כתובות דף ע"א ע"א ד"ה שנדרה היא. ותו' פרק המדיר וכן בפ"ב דיבמות8 דף כ"ה ע"ב. תנן חכם שאסר האשה בנדר ופרש"י שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה והלכה אצל חכם להתיר, סמי חדא דפ' השולח מהנך כולהו. ודכתב ר"י9 בתוס' כתוב��ת ד' ע"א ע"ב ד"ה אבל. דאין נשאלים על ההיקם אלא ביום שמעו. הכי קי"ל דסברא אמיתי היא100 ועי' בטו"ז סי' רל"ד ס"ק מ"ב ובש"ך שם ס"ק ס"ג ובשו"ת מהר"י מברונא סי' ר"ז, רמ"ג ורמ"ד ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' ק"ב. דהשאילה אינה אלא עוקרת הקיום והרי הוא כאלו שתק והחריש. דאין נשאלין על השתיקה וכיון דעבר יום שומעו הרי החריש לה. ע"כ קצרתי קצת ראיותיו ודבריו, מהקטן והצעיר שבישראל. בכאן שייך תשוב' שאי' מהרי"ל ז"ל הכתוב בסוף הספר [בטור חשן שלי] בדף ס"ט המתחיל נדרי ענוי. והנודר שלא להלביש בגדים צבועים מותר בצבע שקו' גמענקט גר"א בל"א. ושמעתי מהגאון מהר"ר יעקב וויילא זצ"ל שהיה מתיר לאחד שעשה נדר שלא לגלח זקנו עד שפרע הצדקה, והיה מתיר לקצר זקנו במספרים והביא ראייה מנזירים [שמותרים לקצר זקנם מסתמא וה"ה לנודר]. ול"נ שמצאתי כן בתו' בריש שבועות111 דף ב' ע"ב תוס' ד"ה חייב. כדאשכחן בפ"ב דנזיר122 דף נ"ח ע"ב. דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש התם כעין תער. + +Daf 29 + +[כתב מהר"י אוברניק זצ"ל], על דבר נדר מהר"ם לצדקה בחתונת בנו. דע שנראה לי שכך המנהג שכל אב המשיא את בנו ואע"פ שאינו נותן לו שום נדן רק שנותן לו הוצאות עבור מלבושים ושאר צרכי החתונה. הוא פורע ג"כ מה שצריך ליתן בשבילו לצדקה או לחזנים ושמשים. אבל אם יש קצבה לחתן מה שיתן עבור המצות של קריאות ס"ת בשחרית בשבת, אפשר זה מוטל על החתן עצמו. וכן עשיתי כשהשאני את בני קעחל שי' במרפורק, לא נתתי לו אפי' פרוטה לנדן רק מלבושים ושאר הוצאות, גם פרעתי לחזנים ושמשים. והמצות קצובים שם עבור זהו' פרע הוא וכן שלום, נאום הקטן והצעיר שבישראל. +חיים ושלום לידי' המשכיל הח"ר עקיבא יצ"ו [הוא עקיבא חתנו של מה"ר אברהם ק"ץ יצ"ו], דע לך כי רובא דהני בריוני ידעי דאיסור1 דאסור. להזכיר ש"ש לבטלה ק"ו לשוא ושקר. והני ודאי דידעי' בהו דלא ידעי כגון ע"ה גמורים דלא ידעי שיש איסור בדבר אין לנדותם כמו שכתב במיימוני ובסמ"ג. אבל רובא דידעי יש לנדותם בצנעא ולהתיר להם מיד. ולדעתי רובם ידעי, ואי מספקא לך במקצתם מספיקא אין לנדותם. והא פשיטא דהנהו דשנו ופירשו וכ"ש בחורים קלים ידעי ועברי, ובפרט כשהם שוחקים בקוביא מזכירים אלף פעמים ש"ש לבטלה וחייבים נידוי. ומה שכתב שאין זה קרוי בהדיא מדאורייתא אין לך בהדיא יותר מלא תשא לשוא, ותרגומו למגנא דהיינו לבטלה. ושלום לך ולכ' א"ל2 ולכל אשר לך. נאום אוה' ליווא לנדוא הוא מהר' ליווא טרויזי, כך כותבין בגט טרויזי. + +Daf 30 + +תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר אברהם מענדל י"ץ1 פסקים וכתבים סי' ל"ו. בשבוע' דאורייתא אנו נוהגין בגבולנו לישבע על ההודאות למסים שהיא כעין דאורייתא שבועת השותפים הנשבע משים ידו על הס"ת כשהיא מונחת לפניו אבל אינו נוטלה בזרועו. כמו שכתב ופסק מהרי"ו ז"ל פעם אח' לאתרין בשבוע' כנגד העד שיטול הנשבע ס"ת בזרועו אין אנו נוהגין אלא כדלעיל אפי' בשבועה דאורייתא. ובשאר שבועות כגון אשה שנשבעה אינה משימה ידה על הס"ת רק על ספר אחר, נאום הקטן והצעיר שבישראל. [כתב שלי] שלום רב אליך יקרב אהו' עמי' הח"ר יוזיל יצ"ו, אשר דרשתני אודות אשה אחת שנשבעת על כתובתה בהנחת ידיה על ס"ת ולא נטלה הס"ת בידה, ויש מי שרוצה להצריכה שבועה שנית בנטילת חפץ בידה, וחלקת על זה שאינה צרי' כי די בכך ויש בידך תשובה מאדו' אבי הגאון זצ"ל שהשיב כך להר"ר אברהם מענדל. אהו' יפה דנת ויפה כונת, כך מקובלני מאדו' אבי הגאון זצ"ל שהמנהג בכל מדינת אשכנז שנשבעת אשה על כתובתה פותחים לה הס"ת ומנח' ידה עליה ודי בכך. והנני מודיעך הטעם, כי יסוד החולק עליך בנוי אהא דכתב הרמב"ם פ' י"א2 מה' שבועות הלכה ח'. ושבועות הדיינים כו' עד ואוחז ס"ת בזרועו כו', וכן כתב אשירי רי' פרק שבועות הדיינים לכן נותנין לו ס"ת או חפץ של מצוה בזרועו. מכאן משמע דאינקוטא חפצא משמע נטילת החפץ בידו. אהו' כשתדקדק באשי' פ' שבועות הדיינים בתחלתו תמצא דזהו דוקא לחד שינויי דמשני אהא דמק' אמאי לא צריכא גב' שבועות העדות והפקדון נמי אנקוטי' חפצא, משום דקרא דאליעזר עבד אברהם אסמכתא ואינקוטי' חפצא הוא תקנת חכמים להטיל אימה, מש"ה בעי ליטול החפץ בידו כדי להרבות אימה על הנשבע. אבל לשנויי' דסבר דהא דבעינ' אנקוטי חפצא היינו מטעם דכתיב וישם העבד את ידו וגו', אינו צריך ליטול החפץ בידו רק להשים ידו על החפץ כמו נדון דידן. דהא שבועת העבד היה ממש בסגנון זה ששם ידו על המילה דכתיב וישם. וראיה לדברי דכן הוא דאשי' בשנוייא קמא דסבר דלאו אסמכתא לא מפרש ה"ד אנקוטי חפצא, ובשנויי בתראי דסבר דאסמכתא כתב ומפרש לכן נותנין לו ס"ת בזרועו, ומשמעות דלכן הוא משמע לפי האי שנוי' יצטרך להיות החפץ בזרועו ולא לפי שנוייא קמא. וכשנוייא קמא קיי"ל דהתוס' פ' שבועות הדיינין3 דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפושי. מוכחים דס"ל שנוייא קמא, דהם הקשו ג"כ אותו קושיא, מ"מ שבועת העדות והפקדון דלא בעי אנקוטי חפצא ועומדים בקשיא. ואלו ס"ל שנוייא בתרא דאנקוטי חפצא הוא כדי להטיל אימה לא היה ק' מידי כדאיתא באשירי פ' שבועות הדיינים. והרמב"ם דכתב ג"כ דאוחז ס"ת בזרועו יכול להיות דסבר כשנוי' בתרא דסבר דאסמכתא היא. ועוד טעם אחר שדי בכך בהנחת ידה על ס"ת, דתני פ"ב דנדרים4 דף י"ד ע"ב, ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ו ומ"ז. הנודר בס"ת לא אמר כלום במה שכתו' בה דבריו קיימין. ומפרש בגמ' לשנוייא קמא הא דאמרי' במה שכתוב בה דבריו קיימין אפי' בדמחתא אורייתא על ארעא, וכשנוייא (דלא) [לא] קי"ל דאשי' מייתי אותו ואידך שנוייא אינו מזכיר5 ועי' ברא"ש פ"ג דנדרים סוף סי' ב' וביו"ד סי' רי"ב. אלמא כי מחתא אארעא ואמר' במה שכתוב בה יש בה לשון שבועה ונדון דידן נמי הכי הוא דמזכירין לאשה בהדיא את הכתוב בס"ת וק"ל. גם אהובי עוד טעם אחר דדי בשבוע' זאת בנדון דידן והותר, דתנן פ' השולח6 גיטין ל"ד ע"ב. נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת כו'. ואמרי' עלה בגמ'7 שם ד' ל"ה ע"א. משום דמורי' היתרא נמנעו מלהשביע' ועונש השבוע' גדול. וכתבו שם התוס'8 שם ד"ה דמוריא. והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כ"כ, אלמא דס"ל לתוס' דאפי' בנדון דידן לא משבעינן לה. ובאשי' כתב ג"כ בשם ר"י פ' השולח אהא דקא' אמר שמואל לא שנו שמדירים אלא אלמנה כו', וז"ל ור"י כתב והאידנא נהגו להשביע את האלמנות אפי' ב"ד [בב"ד] באותו עניין שאנו רגילים להשביע' שגוזרים עליה בחרם ובשבועה שתודה מה שקבלה בכתובתה. הא קמן דר"י סבר נמי דלא משבעינן במנקוט חפצא9 וכ"ה דעת הטו"ז והב"ש באהע"ז סוף סי' צ"ז שא"צ נק"ח בשבועה זו, אמנם בתפארת שמואל ובקרבן נתנאל שם בהגהות על הרא"ש כתבו שצריכה נק"ח והזכרת השם. ועוד טעם אחר דדי בשבועה דידן דמשבעינן לה דרש"י פי' פרק הכותב100 כתובות פ"ח ע"א. אהא דקאמר אי פיקח בעל מייתי לה לידי שבועה דאורייתא, ונ"מ דבעי אנקוטא חפצא. אלמא לדידיה שבועת אשה לא בעי אנקוטת חפצא, ושבועת אשה על כתובה, דרבנן היא. אע"ג דהתוס' פ' הכותב111 שם ד"ה מייתי. ופרק השולח122 גיטין ל"ה ע"א ד"ה לא שנו. סתרו אותו מיניה וביה, דפי' הוא בעצמו אהא (דאדרבה) דאדרה בב"ד ומשבע' חוץ לב"ד דשבועת אשה בעי אנקוטא חפצא, הא איתא בהג' מיימון פ' י"א דשבועות133 סי' ה'. בשם מהר"ם דהוא בתראה שכתב דרש"י יפה פי' פ' הכותב ודבריו הוציא במשקל מאזני צדק דגבי עד אחד מעיד שהוא פרוע (שאינו) אינו אלא להפיס דעתו של בעל (הבית), משא"כ בפוגמת כתובתה ובשאר שבועות דרבנן. ובכולהו מפרש טעמא, מאי טעמא תקינו לה רבנן חוץ מזו דעד אחד מעיד שהוא פרוע, כיון דשטר כתובתה יוצא מת"י144 [נ"ב נ"ל אממנו], ומלשון הגמיי"מ שם מוכח שצ"ל או מטעם. עם תנאי ב"ד דכל מעשה155 צ"ל תנאי. ב"ד כמאן דנקט שטר בידיה דמי. והוה לן למימר שתיטול בלא שבועה אע"ג דעד אחד מעיד שהוא פרוע לאו כלום הוא. וכיון דאין (נשבעין) [נשבעות] אלא להפיס דעתו של בעל לא בעי אשתבועי במנקוטי חפצא וכו' עד וא"ל מניין לרש"י זאת כי נמצא בתשובת הגאונים כן כו' ע"ש. הא קמן דמסיק מהר"ם דשבועה כדי להפיס לא בעי אנקוטי חפצא. א"כ בשבועת גרושה על כתובתה לא בעינן נקיטת חפץ דהא אפי' בעד אחד מעיד כנגדה שהוא פרוע חשבינ' להפיס, כ"ש כשאין שום אדם לכנגדה. והא דפרש"י בהשולח גבי שבועת אשה דבעי אנקוטת חפצא זהו באלמנה ששבועתה אינה להפיס דעתו כי היא צריכה לישבע ליתומים כדין כל הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואותו שבועה אינו להפיס ככל בע"ח שיש לו שטר ובא ליפרע מנכסי יתומים. א"כ הוכחתי דבגרושה לא בעינן נקיטת חפץ ובאלמנה לא רצו להחמיר מבגרושה מתקנת ר"ג שהתקין שתהא נודרת כו'. וע"כ נוהגים שלא להשביע שום אשה באנקוטי חפצא ותו לא מידי. אהו' ראה אשר כת' לך ודע כל מה שראית ושמעת מאדו' אבי הגאון יצ"ו והוא כתוב בחדושיך אל תנח מזה כי לא רחוק אנכי ממך הודיעני תמיד זאת יש בידי שב' להצי' להחזיקך ושלום מאת אהו' בכל לב פתחי' בן הגדול שבישראל מ"ו זצ"ל. + +Daf 31 + +[כתב בספרו]1 פסקים וכתבים סי' ל"א ול"ה. בדאורייתא לא מהפכין שבוע' אבל בשבועה דרבנן מהפכינן. ויש לו קבלה מרבו מהר"ר אהרן זצק"ל מי שהוא בשב ולא תעשה יכול להפך שבועה. כגון ראובן חייב לשמעון ושמעון תפס משכון בעדים מראובן יכול שמעון להפך שבועה. + +Daf 32 + +המלך בהוד ובהדורים ימליך כס תורת' לדור דורים בוצינא דנהורא שר התורה אב הרועים וכל מעשיו נעים ר"ג אשר עיני כל ישראל עליו הלא הוא אדוננו התייר הגדול הגאון מוהר"ר ישראל יצ"ו. נא א"מ אל יחשבני מכ"ת כיהיר באריכת לשוני כי כל כוונתי רק ללמדני, ועל כל דבר ישיב לי כ"ת כפלים כי צמא אני למים, ונסתמו מי בארות אשר חפרו הראשונים, לכן יורני נא מכ"ת חדשים עם ישנים. הורני מורי איך המנהג אי מהפכינא שבועה דאורייתא או לא? אחרי שרוב הגאונים1 עי' טחו"מ סי' פ"ז סעיף י"ז. פסקו דלא מהפכינן. רק ר"ג מאור הגולה כתב בתשובת' דמהפכינן, וגם רב האיי גאון כתב כן,2 עי' תוס' שבועות מ"א ע"א ד"ה ולמר. וכן הוכיח ר' אליעזר בר' שמעון [במרדכי] פ' שבועות הדיינים דמהפכי' מדפריך בגמ' לר' יוסי דאמר (כרבנן) [בדרבנן] [נמי] נחתינין לנכסי מאי איכא בין דאורייתא לרב��ן, ומאי דוחקיה לשנוייה ליה שכנגדו חשוד על השבועה לסמוך על שנויא דמעיקרא דמדאוריית' כו' עכ"ל3 וכן כתב בספר החכמה דעמא דבר כרגמ"ה (וכן ר"ב דעמא דבר כרגמ"ה). וכן כתב בא"ז4 הביאו בהגהת אשרי שם סי' ט'. והאידנא סמכינן עלייהו ומהפכינן אפי' במדאורייתא. ואם ישיב לי מר דהמנהג דמהפכינן אפי' במדאורייתא, עדיין מיבעי לי אם התובע יכול לומר לנתבע אי אפשי בשבועה דאורייתא אלא רק שבועת היסת דרבנן כדי להקל עליו השבועה. אם הנתבע רוצה להפך עליו השבועה דשבועה דאורייתא בעי נקיטת חפץ ולא שבועת היסת, דבזה כל אפין שוין בשבועת היסת דלא בעי נקיטת חפץ. כמו שכ' המרדכי פ' שבועות הדיינים בשם האלפס והמיי', וגם כתב רב סעדיה גאון כן בהג' במיימוני פי"א דהלכות שבועה, וגם כתב האשירי כן בג' מקומות פ' שבועות הדיינין. ואע"ג דמהר"ם סבר דהגמ' פריך פ' שבועות הדיינים מאי איכא בינייהו ג"כ אשבועת היסת5 וכ"כ שם הר"ן ועי' בחו"מ סי' פ"ז בב"י ס"ק ט"ז. דכת' במרדכי ריש ב"מ6 סי' רכ"ט. אהא דהאומר לחבירו גנבת לי דמשבעינין ליה שבועת היסת. וז"ל: ועוד כי קאמר פרק שבועות הדיינים מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן [לימא] איכא בינייהו לאשבועי אגניבה ואגזילה, דבדאורייתא היכא דאיכא עד אחד או הודאה במקצת משביעי' ואם כופר הכל אין משביעין עכ"ל. מ"מ איכא למימר דמהר"ם מודה דגבי שבועת היסת לא בעי נקיטת חפץ. ולא ק' לימא איכא בינייהו נקיטת חפץ7 כמו שהקשו התוס' והרא"ש שם. אשבועת היסת אע"ג דלדידיה פריך ג"כ אשבועת היסת כדפר', אחרי שבזה החילוק הו' ג"כ חילוק משאר שבועות דרבנן בעי ג"כ נקיטת חפץ, לכן לא שייך למימר בזה החילוק א"ב. אבל אי לא הוה משביע' אגני' שבועת היסת אז שייך שפיר לומר זה החילוק א"ב אחרי שבשאר שבועות דרבנן לא שייך אות' חילוק. וכעין זה חילוק רב סעדיה בהג' במיימוני פי"א דהלכות שבועות, ואפי' לרש"י שפירש8 שבועות ל"ח ע"ב ד"ה בספר תורה. ובדורות אחרונים בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונש' גדול ותקנו לגזור עליו בארור כו', מ"מ הוי היסת קיל טפי דלא מצינו ארור בי' גבי שבועת היסת. וג"כ יש נפקותא בזה לעניין שבועה דרבנן כגון פוגמת כתובתה או כה"ג דרוב שבועות דרבנן צריכ' נקיטת חפץ, ולרש"י ארור בי' לכך משביע היסת כדפי'. וקצת יש להביא ראייה דשפיר מצי למימר אי אפשי בשבועה חמורה אלא רק בקלה. וראייה מהא דכתיב במרדכי פ' כל הנשבעין9 סי' תשע"ח ע"פ נוסחא אחרת של אותו הפרק שם. וז"ל: הורו רב יוסף אבן מגש ורבותיו אם אומר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו שתיקנו חכמים לישבע וליטול כו' ה"ד ישבע ויטול או ילך לו עכ"ל. א"כ משמע דיכול התובע לומר אי אפשי בשבועה חמורה כדי להקל עליו שבועה קלה ה"נ ל"ש בנדון דידן. ואין לחלק בין שבועה דאורייתא לדרבנן, דדוקא בדרבנן אמ' אי אפשי ולא בדאורייתא כמו שמחלקי' פ' חזקת הבתים100 ב"ב מ"ט ע"ב. ופ' אלמנה נזונות111 צ"ל פ' הכותב, בכתובות פ"ג ע"א. גבי מזון האשה וירושת הבעל דא' דיכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים כו'. ופרש"י ורשב"ם דדוקא ירושה דרבנן ולא ירושה דאורייתא, דשאני התם דהסילוק לא מהני בהאי לישנא גבי ירושה דאורייתא122 אבל אם היה מסלק לגמרי כגון שנותן במתנה מהני ג"כ גבי ירושה דאורייתא. כמו שפי' רשב"ם, ה"נ גבי שבועה דאורייתא היכא שמסלק לגמרי להני. וקצת יש לדחות ראייה זו דשאני הכא כיון דשבוע' זו ניתקנה לטובת התובע, כמו שכת' איהו עצמו לעיל אהיפוך שבוע', לכך יכול לומר אי אפשי בשבוע' חמורה כדי להקל עליו שבוע' קלה. אבל נדון דידן כשהנת' מהפך שבוע' על התובע זה לא היה לטובת התובע, איכא למימר דאין יכול לומר אי אפשי כו'. אבל הדעת נוטה גבי מודה מקצת היכא שהנתבע מהפך שבוע' אתובע דיכול לומר אי אפשי כו', דאל"כ לא שבקת חיי, דכל אדם החייב לחבירו דבר מועט ויודע בו שלא ישבע לו שבוע' [דאורייתא] דרוב העולם לא ישבעו שבוע' דאורייתא על דבר מועט ואפי' בקושטא. א"כ אז הנתבע יודה לו שוה פרוטה ויהפך על התובע שבוע' דאורייתא, והוא יודע שלא ישבע לו שבוע' דאורייתא. אע"ג דהרמב"ם133 ועי' בטחו"מ סי' פ"ז סעיף ל"ו. כת' גבי שבוע' היסת היכא שהנתבע מהפך על התובע והתובע ג"כ לא רצה לישבע דמחרמי' ביניהם, מ"מ לא חש העולם כ"כ החרם סתם. אבל כשהתובע יכול לומר אי אפשי כדי להקל עליו השבוע' אז מצי לדחות מעליו שבוע' חמורה כדפיר'. + +Daf 33 + +[כתב]1 פסקים וכתבים סי' ל"א ול"ב. ירחיב הי"ז לך מכל דוחקך ויטריפך לחם חוקיך אהו' עמי' הר"ר פנחס יצ"ו, אשר דרשתני אי נהגי' להפך שבוע' דאורייתא. דע לך כי שמעתי מפי מה"ר אנשיל מרפוריק ז"ל שקבל ממוה"ר שלום2 ובנדפס שלומה וט"ס הוא כדמוכח מריש סי' ל"ה שם. ז"ל, דלא נהגי' להפך שבועה דאורייתא. ונראה דקבלה זו ישרה ודסמכא היא, שהרי התוס' פרק שבועת הדיינים3 שבועות מ"א ע"א ד"ה ולמר. ופ' זה בורר4 סנהדרין כ"ט ע"ב ד"ה מר. משמע מדבריהם דס"ל דלית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, ומייתו נמי דה"ג ס"ל הכי וכל דבריהם דברי קבלה הן. וכן ר"ח פסק דלא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, וחיוורי5 ובנדפס יש כאן טעות דמוכח ויש לתקן כפי סגנון לשונו הכתוב פה. ומתנח ביה סימנא כולו הפך לבן, אלמא דווקנא הוא בהא. וכן בהג' במיימוני פ"א דטוען ונטען6 סי' ט'. מייתי כמה גאונים דפסקו דלא כמר בר"א במיפך שבועה, ומסיק דכן נהג מהר"ם דלא מהפכינן בדאורייתא. ואכתי [יש] לך להסתפק בשבועה דרבנן חוץ משבועת היסת דבעי אנקוטי חפצא ומהפכינן לה לכ"ע, אי מצי התובע לומר לא בעינא מינך שבועה באנקוטי חפצא כדי שלא יהפכו עליו שבועה חמורה. אמנם [נראה] דודאי מצי למימר הכי ומ"ט לא יהא רשאי למחול על דינו? הא איתא בפרק זה בורר7 סנהדרין כ"ד ע"א ועי' במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ב. היה חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך ר"מ או' יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו, אלמא רשאי להקל משבועתו. ונ"ל דאפילו לאחר שהפכו עליו מצי למימר השבע את שבועה קלה או אני אשבע אותה שבועה קלה, דמ"ט לא הא אכתי הברירה ביד הנתבע ולא יפסיד כלום מבראשונה. ולא דמי להא דמייתי אשי' בסוף שבועות8 פ"ז סי' י"ט. דאם נתחייב שבועה ראה שמגלגלים עליו וחזר ואמר הריני משלם דחייב לשלם כל מה שרוצה לגלגל עליו או ישבע ויגלגלו עליו. דהתם [היה] התובע נפסד בשאר התביעות אם ישלם תביעה ראשונה ולא ישבע, ונראים הדברים שבשביל כך רוצה לשלם כדי שלא יהא צריך לישבע על שאר התביעות. אבל בנדון דידן דהנתבע לא מפסיד וגרע במידי דעדיין הברירה בידו דודאי מצי לחזור בהפוכו לכ"ע, דאדעתא דשבועה חמורה אפיך ולא אדעתא דשבועה קלה, א"כ מה טעם היה שלא יהא רשאי? ואשר כת' מרבו��יו של רמב"ם דסברי דנשבע ונוטל מצי למימר השבע את' ותפטר, אשי' פרק הכותב9 כתובות פ"ט סי' כ"ה. גבי הא דקאמר אי פיקח הוא מייתי [לה] לידי שבועה דאורייתא לא כת' וסבר הכי. ומוכח התם דאפי' אי טעון הריני כשאר תובע שמשביע היסת אפ"ה אינו יכול להפוך על חבירו. דאל"כ אכתי הוא נפקותא לעיניין זה בין שבועה דאורייתא, דהתם דלא מצי לאפוקי דמידי שכל100 וצ"ל לאפוכי שבועה במידי אבל דרבנן וכו'. דרבנן מהפכינן בכהא"ג. והתוס' פ' שבועות הדיינין נמי נחלקו בשו' הגאונים בכהא"ג ע"ש. ולאו [ובלאו] הכי אין הנדון דומה לראיה למדקדק, דהכא איכא למימר דלא מצי משום דמיסתפי משבועה חמורה שנתהפך עליו ולכך חוזר ורוצה בשבועה קלה. אבל התם למה לא יהא רשאי להאמין לחבירו יותר ממנו. לא הבנתי אריכותך בפסק מהר"ם על שבועת היסת בטענת גנוב, דמהר"ם ודאי מצי סבר דלא בעינן נקיטת חפץ בשבועת היסת. והא דלא קאמר א"ב הא י"ל כדכת' אשי' פ' שבועת הדיינין דלא ר"ל א"ב בגוף השבועה אלא בדינין היוצאים ממנה ע"ש. עוד הארכת דאינקוטי חפץ שייך ג"כ בשאר שבועות דרבנן, אבל טענת גניבה לא שייכה בשאר שבוע' דרבנן לא ידענא מאי קאמר', דאשכחן נמי שבועות דרבנן כגון פוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע ע"י גניבה וגזילה. + +Daf 34 + +תכתב1 פסקים וכתבים סי' ל"ה. ותחתם לשנה טובה אהו' הנ"ר אברהם מענדל י"ץ. אשר דקדקת לסתור קבלת השר ז"ל במיפך שבועה דאורייתא (כר"ג) לפי שכתב במר'2 במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ט בשם ס' החכמה. דעמא דבר [כרבנו גרשם] אל תתמה על זה. כמה פעמים אשכחן דכתבו החבורים דנהגי' הכי והכי ואנן לא נהגינן כן. במרדכי פ' אלו טריפות כת' דנהגינן מין במינו לא בטיל כפרש"י ואנן לא נהגי' הכי אלא כדכת' בסמ"ג דנהגו כר"ת. ובא"ח3 סי' תקפ"א ובנדפס בא"ז ושם ליתא. כתב דנהגו באשכנז יום הראשון של סליחות להתפלל תפלת תענית ורוב הצבור מתענין, ואין נוהגין הכי. ואני הבאתי ממנהג מהר"ם וחלקת בקש דהוא עצמו נהג כן אבל לא כתב המנהג [דהמנהג] כן, (וגם) [גם] אנכי לא קבלתי שא' השר דהמנהג בכ"מ כן, אלא שהוא נוהג כן מפי רבותיו. ועל דא יש לסמוך דכל דבריו היו מדוקדקים בקבלה מרובתיו, ואתה תביא לי ראייה מסוגי' הנהו דהוו תלמידי' אצלו. אין להאריך יותר מזה, נאום הקטן והצעיר שבישראל. +שלומך יסגא לחד', ה"ה תנין הגדול מוהר"ר יודא שי' [הוא מהר"ר יודא מינץ יצ"ו], ע"ש כל אשר למר בכלל ובפרט. הנ' אבא מורי צוה לי לכתוב למר על שאילתי', על אחד שנשבע שבועה חמורה שלא לשחק בקוביא ועבר על נדרו כמה שנים, אם נזקקין לו להתיר הואיל ואין מעצור ברוחו לקיים שבועתו. או' א"מ הגאון יצ"ו שראה בתשובה נוכרית דמתירים כה"ג בשאינו יכול לעמוד בשבועתו, אע"ג שאין מתירין נדר של שחוק1 עי' בד"מ סי' רכ"ח סק"י ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ה ומ"ו. אמנם קשה בנדון דידן דאיכא תרתי, חדא הא, ואידך שאין מתירין שום נדר למי שעבר על נדרו אלא א"כ ינהוג איסור כימים שנהג היתר2 נדרים כ' ע"א וביו"ד סי' ר"ח ועי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ע"ג. כדאי' להדיא במרדכי בשם ר"ת גבי הא דלעיל דאין מתירין נדר של שחוק. אמנם כתב התם אם אינו יכול לעמוד בדבר מוטב שיתירו לו. והכא דאיכא תרתי או3 או'. א"א דאם האיש הזה הגון בשאר מילי אלא דבהא יצריה מאנס ליה, מה לי חדא מה לי תרתי דזיל בתר טעמא דכת' התם. והתשו' היא לפי ראות עיניך, נאום הקטן ��הצעיר שבישראל. גם אמ"ץ תכתוב לי מה משפט ראובן שלוה לשמעון ממעות צדקה שבידו, ושמעון כופר לו. וראובן טוען שהקדיש המעות ע"מ שאם יצטרך הוא בעצמו שיוכל לחזור וליקח לצורך עצמו. אם חייב שמעון שבועת היסת או לאו? כי לפי מה שפסק מהר"ם4 במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ז. דטובת הנאה אינו ממון ואינו חייב שבועת היסת דלא נתקנה על כך, אבל הכא הוי חייב לפי שיוכל ליקח לצורכו אח"ו שהעני או שמא השתא מיהא לא עני הוא ופטור הוי דלית ליה ביה רק טובת הנאה. [כת' מה"ר משה מענדל יצ"ו], אשר שאלת אם נשבעים לצדקה של יחיד שהקצ' בענין זה שאם יעני יוכל לחזור וליקח לצורכו, ונסתפקת שבשביל כך יחשבו אלו המעות כממון הדיוט. נראה להביא ראיה קצת דלא דיינינ' משום כך שיהא כממונו. דכה"ג איתא פ' חזקת הבתים בתו'5 ב"ב מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מינה. ובהג' באשי' בשם א"ז6 סי' מ"ב. דלא פסלינא לעדים להעיד ולומר דנוגעים בעדות הן בשביל שאם יתעשרו היה להם הנאה וטובה בעדותן שהן מעידין עכשיו, כיון שעתה אין להם שום הנאה וטובה בעדות. אלמא דלא חשבינן אפי' להנאה וטובה על העתיד בספיקא אם יתעשר. כ"ש דלא חשבינן לממון בשביל לעתיד לבא בספיקא, דמה לי אם יעני מה לי אם יעשיר. אמנם נראה דאיפשר שבועת היסת אעפ"כ משבעינן אצדקה, אע"ג דלא קיץ. דהא דפסק מהר"ם במרדכי ס"פ הזהב7 סי' ש"ט. דאין נשבעין על הצדקה דלא קיץ, היינו שבועה שהיא תקנת חכמים מקדם בימי התנאים כההיא דפ' הזהב8 ב"מ נ"ח ע"א. שלא יזלזלו בהקדשות, דתנן במתני' דשקלים9 פ"ב מ"א. דנשבעים להקדש. אבל שבועת היסת דפסק מהר"ם במרדכי פ"ק דב"מ100 סי' רכ"ט. דניתקנה אפי' אמילת' דאיסורא, איכא למימר דגם ניתקנה על הצדקות אע"ג דלא קיץ. + +Daf 35 + +שלומך יסג' לחד' אהו' האלוף מהר"ר ארון לוריא י"ץ, אשר דרשתני על דבר היתומים שהסכימו אחיהם הגדול ואם היתומים ע"פ עד אחד1 ע"פ אחד. מן החברים ועשו סדר לנכסי היתומים. והיתומים המה זכר ושתי נקבות, והזכר ישתדך לבת אחיו הגדול הנ"ל. וכתבת שבדקת אחר הסדר שסדרו האח והאם הנ' ולא מצאת אותו על נכון, ודאית בי' תיוה' ליתמי. והקרובים מרננים על הדבר הזה וצועקים אליך לפקח בסדר יפה לטובת היתומים, ונסתפקת אם יש לך להרוס בניין האח והאם אם לאו. בקצרה אשיבך, ונראה שאם אין החובה והקלקול לנכסי היתומים מבורר וידוע יפה לרוב אנשי הגבול בסדר הזה אז אין להרוס2 בניינם. שהרי אם היו בידך בתורת ב"ד כל נכסי היתומים היית מחוייב לעמוד להם אפוטרופא אחיהם הגדול הזה, וכאשר הוא אינש דשפיה נכסיה וכ"ש שהוא בהסכמת האם, כדכת' המרדכי פ' המפקיד3 בהגהות מרדכי סי' תל"א. אמטלטלי דיתמי עדיף טפי [לאוקומי] קרוב הראוי לירש אפטרופא אי שפי נכסיה, וכן כת' רב צמח גאון4 במרדכי שם סי' רפ"ט. ור"י הזקן, וא"כ מי מחייבך להרוס בניינם שנבנה ע"פ חבר? דחזקת גדול הוא שהאח והאם לא ישגיחו שירדו נכסי אחיהם וילדיהם לטמיון. אמנם מ"מ אם נראה לעינים לאנשי הגבול שמסדרם יצא הפסד וקלקול לנכסי היתומים ודאי מחייבים ב"ד להרוס בניינם ולעשות גדר ותקון לנכסי היתומים. דהא קי"ל בפ' הניזקין5 גיטין נ"ב ע"ב ועי' חו"מ סי' ר"ץ. ומסקינא הילכתא דאפי' אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, אי חזינן דמפסיד מסלקי' ליה כדמוכח התם באשי'6 סי' ז'. ע"ש. אמנם אין עצתי עליך כלל שעל פיך יתברר זה הדבר אם ההפסד נראה לעינים, אך על פי אנשי הגבול נבונים וחכמים מפני החשד דאשר כת' בעצמך. (הא דלעיל אין כאן מקומו). כת' מהר"ר ארון לוריא ז"ל. על שאילתך מהשני שותפים והשלישי שאין משותף להם. ונשבע השותף שנשאר בישוב לשותפו שעקר משם, שבכל פעם שיקבל מאה זהו' מן השותפות ימסרם ליד השלישי, והשלישי נשבע ג"כ להשותף שעקר לכשיגיעו לידו מאה זהובים ישלחם לו תיכף אבל לא נשבע לקבלם. ופ"א הביא לו השותף המיושב מאה זהובים ולא רצה לקבל רק תשעים, בשביל שלא יתחייב לשלוח להשותף שעקר, כי לא נשבע רק על מאה, ואומר שלטובתו נתכוין בזה. ונסתפקת אם שמא7 צ"ל יצא. בזה השלישי י"ח שבועתו ע"כ דבריך. דע כי שבועת השלישי תמוה בעיני מי ועל מה הוזקק לכך? והנני מבאר ג"כ על שני דרכים: אם הייתה טיב השבועה בתחילה שהיה השותף שעקר השביעו לשלוח לו תיכף הק' זהובים, לפי שהיה דואג על השלישי שאם ישהם בידו ישתמש בהן ויאחר משלחתם לידו, א"כ ודאי אם היה השלישי רוצה שלא לקבל אפי' זהו' אחד באיזה זמן שהוא היה רשאי, כי לא נשבע לקבלם רק שלא ישהם בידו. אבל אם הייתה טיב השבועה בתחלה לשלישי שהשביעו השותף שעקר שישלחם תיכף כדי שלא יחזור השותף המיושב ויבקש איזה תחבולות להוציאם מידו וכה"ג. א"כ השבועה לא הייתה רק להוציא מיד השותף המיושב, ועל דעת זה נשבע השלישי להשלים חפץ זה. וא"כ אם היה השלישי ממאן לקבל המאה זהו' כולם או מקצתם ואפי' מיעוט מינהו עבר על שבועתו, אע"פ שלא פירש בשבועתו לקבלם. דבכהא"ג אזלינן בתר כוונת העניין בנדרים ובשבועות, אע"פ ששפתיו והלשון אינם תופשים כך. כדאיתא פ' קונם יין במסכת נדרים8 דף ס"ג ע"ב. היו מסרבין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, הרי זה מותר ליהנות לה, שלא נתכוין אלא לישאנה. ואע"פ שאומר השלישי שכוונתו לטובת השותף שעקר אין נראה שבשביל כך יצא י"ח, כי מי יתיר לו להקפיד בדבר שלא היה מקפיד המשביעו שהשביעו? והקפיד למהר להוציא הזהו' מיד חבירו השותף והמיושב, ולא הקפיד להשהות ביד השלישי עד כי יתרבו עליה ולא יצטרך להוסיף שכר שליחות ותו לא מידי. [כתב] ועל דבר השבועה שמחתי בו כוונתי דעת הגדולים. וכן פסקתי כי ידוע לכל ומפורסם כי (השבוע') שבוע' השלישי לא הייתה רק שלא ישלח בהם ידו לעכבם שנה או יותר. ואשר הוקשה למר למה נכנס השלישי בזה כו', יודע למר כי הוא קרוב לאחד מהם ומפני השלום עשה, דאל"כ היה האחד נמנע מלפשר בזה הדרך. נאום הצעיר שבתלמידך אהרן לוריא. + +Daf 36 + +[כת' הר"ר מנליפא יצ"ו], ועל קושייתך במרדכי פרק שבועות הדיינים1 סי' תשע"ה. אין לי פנאי כ"כ להשיב ולתרץ קושיות במרדכי, כי כמה גמגומים כאלו נמצאים בו. מ"מ אשיבך בקצר וברמז, דדקדוק המרדכי בהא דתנא התנא2 שבועות מ"ג ע"ב. מי נשבע תחלה, לפי תירוץ דרב אשי ומאי קאמר פשיטא דהמלוה ישבע תחלה, בלא טעם דשמא יוציא הלה את הפקדון, שהרי הוא הבא להוציא. והואיל ונתחייב שבועה פשיטא שצריך לישבע תחלה, והמוחזק ישבע אח"כ לאחר שעשה זה המוטל עליו. אלא ודאי סבר התנא דשבועה כמה הוא שוה אינה ראוייה למלוה אפי' בלא טעם דילמא יוציא, משום דלא קים ליה בגווה, ולכך היה מן הסברא שישבע הלוה תחילה שאותה שבועה היא עיקר והיא מן התורה ואינה ראוייה רק ללוה, אלא מטעם שמא יוציא נשבע המלוה תחילה, ודוחק. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +וזכורני כשצריך אחד באושטריך לישבע הולך אל החזן ואל השמש ונתן להם השכר כמו שקצוב שם בשביל איש שישמעו ממנו השבועה. אבל הגאון זצ"ל אינו רוצה לשמוע שום שבועה משום דאמרי' במסכת שבועות1 ד' ל"ט ע"א. השבועות מכלה אפי' העצים והאבנים. אני יעקב ב"ר שמשון ז"ל עם התשעה העומדים פה הנקראים קהל ועדה המשביעין אותך פלוני הבא למעט ערכו אשר הסכימו עליך המעריכים שמקרוב וזה אתה רוצה לקבל עליך בשבועתך העונש מוטל עליך ולא עלינו. ועתה אנחנו עומדים לפני המקום ב"ה ואתה תקבל עליך באלה ובשבועות התורה שבועה חמורה שבועה דאורייתא אשר נזדעזע בה כל העולם כלו2 שם. בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. וכן אנחנו העשרה משביעין אותך בשבועה ובאלה בנקיטת חפץ בעשרת הדברות והחומש אשר בידך אדעתא דכת' ולא אדעתא דגויל3 עי' נדרים י"ד ע"ב. שתגיד לי ולפלוני כל מה שיש לך בידך או ביד אחרים מתהום ארעא עד רום רקיע, הן מעות מזומנים העומדים להרויח הן משכונות הן תגרות או שיעבודים הן בתוך חנויות יהודים הן ביד גוים כל דבר הן כסף הן שוה כסף מלבד הריוח העומד ומלבד מה שיש לך חוץ למדינה בדרך שותפות, ומלבד מעות מעשר או צדקה ומלבד מטלטלין וכלי בית ותכשיטין וספרי הקדש שאינם עומדים למכור. אבל כל שאר דברים כסף או שוה כסף כל דבר שבעולם העומד למכור יש לך לצרף הכל סכום אחד, ולגלות לי ולפלוני מה שעולה ס"ה. וכן אתה מקבל עליך בשבועה חמורה הנ"ל שלא עשית שום הברחה ולא נתת שום מתנה לשום אדם על מנת להבריח משבועה זו. אך תגלה לנו כל מה שיש לך ולא תעלים מאתנו דבר משוה זוז ולמעלה. וכן אתה פלוני מקבל עליך בשבועה חמורה הנ"ל על דעת המקום ב"ה ועל דעתינו העשרה על דעת רבים בכל אופן שאין לך היתר על שבועה חמורה הנ"ל מבלתי נכל ומרמה ובכל אופן שלא תוכל לפטור עצמך משבועה חמורה הנ"ל, ואם תאמר לנו האמת תהיה מבורך מאת השם ית' ויתע'. ואם ח"ו לא תאמר לנו האמת אשמך בראשך ואנחנו וכל ישראל נקיים ואמר האיש אמן, זה השבועה נוהג במדינת בניזיא. ר' יעקב דלעיל הוא מוהר"ר יעקב ממיישטרי יצ"ו. וכמדומה לי לסוף גם אינו רוצה לשמוע השבועה. והוא נקבר בא"י זצ"ל. + +Daf 37 + +ואמר שאין לעבור אפי' על איסור קל שהוא מדרבנן משום כיבוד אב או מוראו. כגון הבן רוצה לילך אל הרב ללמוד שלבו חפץ בו ואביו צוה בתוקף שילך אל רב אחר, הבן אין צריך לשמוע לו1 עי' תה"ד סי' מ'. וכן מצאתי בי"ד בסי' ר"מ וז"ל: אפי' מצוה של דבריהם לא ישמע לו ע"ש. וצריך איש לנהוג כבוד בחמיו ובחמותו2 עי' בטו"ז שם ס"ק י"ט. וה"ה אשה3 עיי"ש סעיף י"ז. אבל באשת חמיו שאינה אמה של אשתו אינו צריך לנהוג בה כבוד. +ואמר שאין בני רשאי לגלח זקני אע"פ שאני מוחל על כבודי משום שמא יעשה בי חבורה1 עי' סנהדרין פ"ד ע"א ובטיו"ד סי' רמ"א. ואמר שכת' בס' חסידים2 סי' רל"ד. אם אמר לבנו תן לי דבר זה לאכול או כה"ג, ובנו יודע שהוא רע לו אינו צריך ליתן לו. וזכורני שאמר זה דלעיל כשאמר בגזירה מווינא הי"ד היו מענים את רבו בע"ה מוהר"ר אהרן זקצ"ל, וכשבא מהענוי שואל כמה פעמים לשתות מים לסוף נתנו לו ומיד אחר השתיה נתבקש בישיבה של מעלה הי"ד. ואמר להח"ר טרשטיל שיושב עם בנו הגדול באמבטי שקו' וואשר באד בערב ר"ה. ואמר זה הרבה לך שעשית כן בער"ה, כמדומה לי שהיה טעמו משום הרהור3 ועי' אהע"ז סי' כ"ג סעיף ו' בהגה. מצאתי מזה בפ' מקום שנהגו4 פסחים נ"א ע"א. גבי כדתניא עם הכל אדם רוחץ וכו' ע"ש. מותר לפרנס אביו מן מעשר שלו, כן כתב בסי' אשי' במסכת קדושין5 עי' בהגהת הרא"ש פ"ק סי' נ' ובשו"ת מהרי"ל סוף סי' נ"ד. בשם ר' יצחק מאופנהיים. וז"ל תשוב' מהרי"ל זצ"ל6 תוך סי' נ"ו. מתנות לאביונים עניות דעתי נוטה דלא נפיק במעות מעשר, דכיון דתקנה דרבנן הוא הוי דבר שבחובה ונמצא פורע חובו ממעשרו, ואין לו בו אלא טובת הנאה. ויש מרבו'7 עי' במרדכי פ"ו דשבועות סי' תשס"ז ובשל"ה דף רס"ב. דפסקו דאינו ממון. ואפי' למ"ד ממון, מ"מ הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ואע"ג דרבנן בתראי שרו להאכילו לאביו בזמן הזה, הר"י אופנהיים כמו שכתבתי לך כבר, התם ה"ט דלא קפדינן אלטותא דתבא מאירה למי שמאכיל את אביו כו', וטעמא משום דגנאי הוא לאב, וכה"ג דהוי דרבנן ליכא גנאי ואין כאן חובה אלא שיהא לאביו מזונו והרי יהיה ליה. אבל הכא דעיקר תקנה וחיובא עליה רמיא לא נפיק אלא מדידיה. והמדקדק וחס על שלו יכול ליתן משלו שני פרוטות או לסמוך על מעות פורים ולאפושי [להו] מן המעשר, מצאתי. ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחרי אשה8 עי' אהע"ז סי' כ"א. וזכורני שכלתו רעדיל ז"ל, לומדה לפני זקן אחד ששמו ר' יודיל סופר ז"ל בבית הגאון זצ"ל, במקום שרוב בני הבית הולכים שם9 ועי' שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ו. ואותו זקן הוה נשוי. + +Daf 38 + +שלומך יגדל ויפשה, תגדל ותקדש בדת משה, אהו' בן דודתי מה"ר משה ס"ל יצ"ו, אודיעך שבקשתי מן הגאון ר"ג מוהר"ר איסרליין יצ"ו הרבה מאד עד גמירא שיכתוב לך שיהא לך כל תורת מנהיג ודיין ומורה הוראה בישראל. והשיב לי מה צריך כי יש לו בלא"ה חזקת דיין ומורה הוראה בישראל. וגם איני רגיל ליתן סמיכות, וכ"ש במקום שאינו צריך ואין להאריך, רש"י לך נאום שאי' משרתך תלמידך יוזלן. [כתב מהר"ר משה מינץ יצ"ו], שלמה רבה לגבר' אהו' מהר"ר משה ס"ל י"ץ, כאשר כות' לך הח"ר יוזל מאשר דבר לי והשבתיהו על דברך כן הוא, ואהו' צלח ורכב בהודך והדר' כנ' וכנ' נאום אהו' הקטן והצעיר שבישראל. [כת' שאירי ר' אייזק זצ"ל], מודעת זאת לכל שזה עמיתי ר' יצחק בר' יואל הלוי, שמש אצלי הרבה ימים ושנים עסק בתורה בכוונה ודקדק בגמ' וסברא עד שנתגדל להיותו ראוי וכדאי לישב בראש ולדון ולהורות. והנה בשכבר לפני כמה שנים נסמך ברצוני לקרותו בשם החבר, ועתה הנני מוסיף לו אומץ ויקר ויהיה לו כח ורשות להיות יושב ראש ישיבה בכ"מ אשר ימצא לו נכון, ויקראוהו לעלות לקרות בתורה בשם מורנו הרב, וכן בכ"מ ששייך להזכירו ולקרותו בשם הזה ויורה וידין ויתעסק בטיב גיטין וקדושין וחליצות והתיר נשים משום עיגונא, כלל מוסיף על הפרט שיהא לו כל תורת מנהיג ודיין ומורה הוראה בישראל, וחפץ הי"ז בידו יצליח. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +[כת'] שלומך יסג' לחד' אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל י"ץ, הנה אנחנו עתה פחודים ומבוהלים מגור מסביב כאשר יגיד לכם צירכם. לכן אקצר לכם בפרט על דברי הפרשות שביניכם ובין מהר"ם, הלא לא בדיח דעתאי עתה כלל לכתוב עליהם. וכ"ש כאשר כתב שהסכימו על ידיכם עמי' מוהר"ר ישראל ומהר"ר אלי' יצ"ו, כדי הם לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק ויש ארבע נמצאים ��אינם שקולים נגד אלו השנים. מרן דבשמיא יהא בסעדכון ויהב ארכא ליומיכון [ולשניכון] אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל והר"ר יהושע יצ"ו. כתביכ' קבלתי וראיתי המבוקש מכם על דבר ב"ד שלכם. והנה אינני נמצא לגמרי לכם כאשר חפצתם כי גם לשכשנגדכם לא נמצאתי כאשר היה המבוקש מאתו כאשר תראו בהעתק' בשולי האגרת את אשר השבתי על העניין הזה. ובהא עדיין אנא סליקנא ונחיתנא שאע"פ שנסתלקו מכם הנהו תרי גברי דסמיכי, האחד לחיים בי"ל ושני לחלוף ב"מ, ומבעי מ"מ ממני ומידי לא תתרע חזקתכם כב"ד שלם כלל. גם לא אוסיף אומץ אם בידכם להתחזק בכח אחרים אין לי קפידא במידי כל עיקר, אינני בא לא להחליש ולא להחזיק כלל. אדון השלום ישכין בפורכם שלום הלא תראו שאף לשב ואל תעשה לא נתרצתי למה' משה שי'. אלא בדרך שלא יושיט שבטו עליכם ועל כל קהלכם ועל שאר אנשי הגבול, נתן טעמים רבים לבקשתו בעבור כי מטה ידו מהספיק בחורים כאשר הורגל כמה ימים ושנים1 ועי' פסקים וכתבים סי' ע"ג ושו"ת מהר"י מברונא סי' רנ"ג ורס"ח. לבזבז ממון בהחזקת ישיבתו. ואעפ"כ לא נתרציתי לו זולתי להסתלק מהפרט וחלוק זה שביניכם. פ"א בשבועות קרא לתלתא גברי בלשון מה"ר לס"ת שהיו קודם רק החבר, וגם לבנו קרא בלשון הרב לרביעי ולא מה"ר, אע"ג שלא היה בתחלה הח"ר והוא לא רצה לעלות לחמישי אחר בנו משום עינא בישא. וקרא לג' זקנים מזקני הקהל לב"ה שלו, ולאחר התפלה אמר לג' הזקנים לכן קראתי רק לכם משום שגם אתם ראוי לעמוד בפניכם וכל זה עשה בב"ה שלו משום עינא בישא2 אבל למפטיר עלה וגם אם אחד עלה לס"ת בין שני אחים לא חיישינן משום עינא בישא. עי' ארחות חיים ה' שני וחמישי ס"ק כ"ו הובא בב"י או"ח סוף סי' קמ"א. וזכורני שלא נעלתי לו מנעליו ולא חלצתי כשיש שם בניו או אשתו שיכול לחלוץ בעצמו, אע"פ שכת' הי"ד בסי' רמ"ב כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. בריש פ' אלמנה נזונית3 כתובות צ"ו ע"א. מצאתי מדלעיל. ת"ח חייבים במסים במדינת רינוס ובאושטריך וסביבותיה. ראש הישיבה פטור ממסים, כי מסתמא כל שהוא פנוי מעסקיו חוזר ולומד. אבל שאר ת"ח אינו מצוי בזמנינו שתורתן אומנתן. מצאתי מזה בי"ד בסי' רמ"ג וז"ל: ומיהו אם יש לו אומנות.4 ועי' תרומת הדשן סי' שמ"ב. + +Daf 39 + +בשנת ריזל"פ בא ר' עזריאל מצוויקא לביתו, ואמר שלום עליך ר' עזריאל ועמד מפניו, ואמר לכן עמדתי מפני שהוא זקן ואיני רוצה לכתוב כל הטעם. בפ"ב דכתובות1 דף י"ז ע"א. אגריפס המלך שעבר לפני הכלה וכו', ואמר מכאן משמע אם הלך תלמיד לפני רבו או בן לפני אביו ויכול ליישב נגד העולם שעשה לפי תומו אע"פ שהוא מזיד, וה"ה דבר אחר שהיא נגד הכבוד מ"מ אינו נקרא עבריינא. אם עוסק בתורה צריך לעמוד לפני ת"ח משום שהוא מצות עשה, וצריך להפסיק בתורתו וכן מצאתי בי"ד בסי' רמ"ד ואפי' אם הוא עוסק בתורה צריך לעמוד. וזכורני כשרוצה לקבוע השיטה על התוס' זמן, זה אמר בזה השיטה אני חפץ וזה אמר בזה השיטה אני חפץ! אמר לבניו איני רוצה שאתם מקפידים על השיטות. +וזכורני שאמר בחורים זקנים שלומדים כל ימיהם צריך לנהוג כבוד בהם והיה משמע אפי' לקרות להם לס"ת בלשון החבר. וכן כבר שמעתי מהזקן מהר"ר שלמה שפירא זצ"ל. ולאחר פטירת הגאון זצ"ל אמר לי אדם נאמן משמיה דהגאון זצ"ל, כשיש בחור שהוא נאה במעשיו וחסיד ואין לו מעלה בלימודו, לפי דעתו ראוי ליתן לו החבר יותר מאחר שאין הגון במעשיו ואע"פ שיש לו מעלה גדולה בלי��ודו, מצאתי מזה דלעיל בי"ד בסי' רמ"ד, ומי' כיון שהוא חכם קצת ע"ש. וזכורני שבקשתי ממנו ללמוד את בנו שעות בשכר מחמת טעמים שהיו לי. והשיב לי ע"י שליח אין חכמה ותבונה נגד השם, פי' לעולם ישכור אדם הטוב שבמלמדים לבנו ואל ילך אחר קורבה או אחר מיעוט שכר. וכן מצאתי בי"ד בסי' רמ"ה, ואם יש כאן מלמד שלומד לתינוקת ובא אחר טוב ממנו וכו'. ושאלתי לו קטן שהולך בדרך לא טובה כגון משכב זכר ועובר על לאו לא תגנוב אם מותר ללמדו תורה ואמר הן.1 ועי' חולין קל"ג ע"א כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם וכו', כזורק אבן למרקוליס וכו', וביומא דף ע"ב ע"ב למה זה מחיר ביד כסיל וכו'. ואפשר דקטן שאני א"נ אליבא דב"ה במס' אדר"נ פ"ב ה"ט דסברי לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת"ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים. וזכורני שא' אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאי זה צד שירצו ועליו הרבה ספרים לא טוב הם עושים. אדרבה כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. כמדומה לי שמצאתי לו סמך בי"ד בסי' רמ"ו ולא כאלו שלומדין מתוך עידון וכו'. כשמגיד לבחורים ההלכות לא היה מסיים בסוף הפרק, אלא הניח קודם הפרק מעט או אמר בפרק שני המשנה ומעט גמרא וגם אינו מניח בתיקו. +ר' אליעזר מטוך הוא בן אחותו של מהרי"ח, רמ"ם הוא ר' מנחם ממירשפורק באושטריך,1 עי' שו"ת מהרי"ו סי' קל"ג ומהר"י מינץ סי' י"ג. וראה מש"כ בשה"ג הנדפס בקונטרס דברים עתיקים, לייפציג תר"ו. והוא תלמידו של ר' יצחק אופנהיים זצ"ל. לפי דעתי מקצת שמות שמעתי משאירי מהר"ר אייזיק הלוי זצ"ל, [רא"ם הוא ר"א ממעץ כן אמר לי מהר"י ס"ל מינץ יצ"ו וכן אמר לי מהרי"ח הוא ר' יחזקי'], כל היכא דכתב הכי נהיגי במתיבתא פי' הקדמונים הגאונים. יונה א"ר זירא בפ' אלו טריפות2 חולין מ"ג ע"ב. יונה פי' שם חכם.3 לפי פירש"י ודלא כב"י ביו"ד סי' כ'. וזכורני שאמר הגאון זצ"ל שלומד בחד מקום השם מיונה, וכן מצאתי במסכת נדרים בפ"ק4 דף ט' ע"ב. א"ל רב יונה ה"ט. וכן מצאתי בפ' הזהב5 ב"מ נ"ז ע"א. גבי אונאה ר' יונה אמר אין להן, וכן בפרק נערה שנתפ'6 כתובות מ"ו ע"א. דתני יונה את בתי נתתי. בפ"ק דכתובות7 דף י' ע"א. אסבוה כופריה אסבוה בבי"ת גריס, כן שמע משמיה דמוהרר"י מולן. טווסא פאון בלע"ז, כן פרש"י בפ' כל הבשר.8 חולין קט"ז ע"א. נמר ליוופרט [ראב"ן ר' אליעזר בר' נתן]. כל היכא דכתי' בתלמוד9 ברכות מ"ה ע"א, עירובין י"ד ע"ב, פסחים נ"ד ע"א. מאי עמא דבר הוי דן לקולא כמו שמוכח בתו' בהקומץ100 מנחות ל"ה ע"ב ד"ה פוק. ואמר לי מהר"י אוברניק זצ"ל רמ"ה הוא ר"מ הלוי והוא היה בזמן האשי'. הר"מ מור"ם מהר"ם ג' שמות הכל חדא. בסוף פ' יש נוחלין111 ב"ב קל"ח ע"א ד"ה יורשין ועי' במרדכי פ"ק דר"ה סי' תש"ד. (פירש [רשב"ם]) פי' ר' שמואל בר מאיר דהא דק"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו היינו משנה אבל ברייתא לא [וכו']. אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא כדאמרי' בעלמא122 גיטין ס"ז ע"א. משנת ראב"י קב ונקי, ומשום הכי קי"ל כותיה בין במשנה בין בברייתא. זה חפצתי לכתוב אע"פ שכת' אות באות בב"ב ולא שמעתי מן הגאון זצ"ל שיש בו חדוש יותר משאר גמ'. + +Daf 40 + +פ"ג דסנהדרין1 דף כ"ו ע"ב. [או' אני אבי העזרי שהוא בפרק זה בורר שהוא פ' שלישי לפי גרסת רש"י, אכן בספרים שלנו פרק זה בורר כתו' לפרק שני2 עיי"ש בתוס' דף י"ח ע"א ד"ה והא דתנן. במסכת].3 כל המוסגר הוא מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל. אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לד"ת שנא' מיפר מחשבות ערו' וגו', ופרש"י שם דאגת הלב על מזונותיו של אדם מועלת מהניא לשכח ממנו תלמודו וכו'. ל"א מחשבה שאדם מחשב כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת, ואפי' לד"ת כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא וכו' וזה עיקר, וגם זה חפצתי לכתוב כמו שפי' לעיל. ביום שסיים הגאון זצ"ל ספרו עשה סיום.4 עי' בש"ך יו"ד סי' רמ"ו ס"ק כ"ז. וזימן אליו ב' זקנים כדי לפטרו גם מסעודת ששים.5 ועי' מו"ק כ"ח ע"א רב יוסף כי הוה בר שתין עבד להו יומא טבא לרבנן אמר נפקי לי מכרת, ועי' ירושלמי בכורים פ"ב ה"א. וזכורני ששאלתי לו באגדות [התלמוד] מזה לזה, ואמר אל תשאלוני ממדרש על מדרש. וזכורני שהוא מאריך ביום ה' על הישיבה יותר משאר ימים וא' לי מהר"א ס"ל זצ"ל כן המנהג בניאושטט. וזכורני נר של שמן דולק תדיר בבית החורף עד שהלכו הבחורים לישן, אע"ג שהוא לומד בבית החורף עם נר של שומן, ומסתמא אינו רוצה שיעשו תשמישי של חול אצל נר שלו. וא"ל אינך צריך לדבר חי"ת אע"פ שיש מנהג במקומנו.6 עי' גידעמאנן צד עו ועי' ח"א צד קנט. השותה יין בסעודתו אל יורה כן משמע באחד מן התשובה, אבל מ"מ ראיתי שהורה לאחר הסעודה. דבר פשוט כשלא שותה הרבה ומסתמא סבר שיש חילוק בין יינות שלנו ליינות שלהם7 עי' תה"ד סי' מ"ב ובד"מ סי' רמ"ב סק"ו. ואמר בתוס' שנץ בפרק בודקין8 סנהדרין מ"ב ע"א ד"ה העוסקים, ועי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"מ בשם בעל העיטור. שתוי מותר לדון דיני ממונות. וזכורני שא' הגאון ז"ל דרך שמועה אחר המעשה שהיה פרנס אחד בניאושטט ושמו יוסף קנובלוך ז"ל, שעשה כמה טובות עם הקהילה והיה בצער גדול כגון שמתו בניו ב"מ, ואמר הפרנס אל הגאון ז"ל תן לי עצה מה לי לעשות עוד יותר? ואמר הגאון ז"ל איננו אוכל ליתן עצה לזה, מ"מ אם אתה מלביש עניים זהו טוב, וכן עשה. ולי נתן בגד לסרבל שראוי לעני, [וגם לשאר עניים נתן] ולא היה עוד בצער. ואמר הגאון ז"ל בסוף השמועה, אין ידוע לי מאיזה עניין היה, שלא היה הפרנס עוד בצער. וזכורני שלא אכל בחול בשחרית [אחר יו"ט], עד ששלח הזכרות נשמות9 עי' סוף סי' רמ"ט בהגה. לגבאים,. אבל מה שקנה שאר מצות בביה"כ אינו פרע עד אחר זמן רב. ואמר שכתב בא"ז100 ח"א ה' צדקה סי' ג' וראייה מירושלמי דפאה פ"ח ה"ו ועי' בד"מ סי' רנ"ו סק"ב. שטוב לגבאי של צדקה מה שמקללין העניים הגבאים. מצאתי בליקוטי הח"ר ר' משה ס"ל מינץ זצ"ל:111 עי' מ"ר ויקרא פרשה ל"ד וילקוט בהר רמז תרס"ה ומ"ר רות פ"ה ובילקוט שם. גדולה טובת העני המקבל צדקה מטובת הנותן. דאלו ברות כתיב ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, וכי מה עשתה לו והלא הוא נותן לה? אלא עשייתה הייתה גדולה מעשייתו, דהוא נתן לה דבר מועט ומתברך בגללה הרבה דכתי'122 עיי"ש במ"ר רות ותבין שכוונתו על הכתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, דברים ט"ו, י'. וברכך ה' אלהיך בכל משלח וגו'. במסכת ב"ב בפ"ק133 דף ט' ע"ב. וריב"ל אמר כל הרגיל בצדקה הויין לו בנים בעלי תורה144 עי' בדקדוקי סופרים שם ובדפוסים שלפנינו איתא בעלי חכמה. בעלי עושר בעלי אגדה, [חפצתי לכתוב155 זה מעצמי. ואע"פ שאין בו חדוש יותר מבגמ']. + +Daf 41 + +[מהר"ר משה מה"ל זצ"ל (האריך בספרו)]1 פסקים וכתבים סי' נ"ג ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' רי"א. שלומך יסג' לחד' אהו' מהר' משה יצ"ו. אשר שאלתני על מי שנודר לצדקה באסמכת', כגון שאו' אם לא אעשה או אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה. ושאלת' אם אזלינן בתר דעת מהר"ם שפסק בתשובותיו2 עי' שו"ת מהר"ם ב"ב סי' תצ"ג. פ' שור שנגח ד' וה'3 ב"ק פ"ד סי' מ"ד. ופ' בני העיר4 סי' תתכ"ה. במרדכי, דמהני אסמכת' לצדקה, או אי אזלינן בתר דעת מהרי"ח דפסק בהג' באשי' בפ' זה בורר5 פ"ג דסנהדרין סי' ז'. דלא מהני אסמכת' לצדקה. דע לך כי גם התו' פ' זה בורר6 שם ד' כ"ד ע"ב. פסקו דלא מהני7 דלא מהני אסמכתא לצדקה דע לך כי גם התוס' פ' זה בורר כ"ז חסר בנדפס. והן הן דברי התוס' הן הן דברי מהרי"ח. מ"מ נראה דסוגיא דעלמא בתר מהר"ם אזלא בהאי מילתא ובפשיטות, דרך המנהג הוא שהגבאים תובעים על מי שמעמיד על עצמו בכה"ג קנסות לצדקה. וכן יש בידי תשו' ה"ר יעקב כ"ץ מנורטהויזען על אחד שהוא ואשתו העמידו על עצמן קנסות לצדקה אם לא יעשו גירושים. ונתחרטו ונתפייסו וכתב עלה ופטר אותו מתביעות הגבאים מטעם אחר. משמע בפשיטות דאי לא הוי ההוא טעמ' היה מחייב' ואף כי הרמב"ם וכן תשוב' גאון8 רב נטרונאי ב"ר מר הילאי. סברו כמהר"ם כדאי' במרדכי פדו"ה דלעיל. אבל מטעם זה אין לחייב משום דניזיל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי דצדקה, דבפרק מי שמת9 ב"ב קמ"ח ע"ב. בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו, ופסק א"ז100 סי' קפ"ד דמספיקא לא מפקינן מיניה. התם דאוקי ממונא בחזקת מאריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלק' בתיקו. וכ"ש בפלוגתא דרבוותא ואשי' דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר כדמבואר התם.111 ועי' בד"מ חו"מ סי' ר"נ סק"ה. [כת' מה"ר משה מה"ל יצ"ו] אשר בקשתני לכתוב לאשכרסליב מחמת הצדקה, לא ידעתי באיזה פניה אכתוב. דמסתמא אית להו דברים ותשובה ולאיזה ב"ד אראה לכם שיקבלו דבריכם, כי אינני יודע יפה ישוב אותו הגבול. לכן כתוב לי סדר הראוי לכתוב אכתוב לך לפי שורת הדין כאשר יתראה לי. + +Daf 42 + +שלומך יסגא לחדא אהו' היקר מהר' יודא מינץ יצ"ו, השאלה והנדון מכלוני' וכל אשר כתבו והשיבו עלה האלוף המופלג מה"ר יוסף קולון1 עי' שו"ת מהרי"ק שרש ז' ותבין את כל אשר לפניך. והיקר הה"ר שמואל מודון יצ"ו. גם את אשר הוספת על דבריהם הכל מחובר בקונטרס בא לידי. קריתי ושניתי ושלשתי בהם בדקדוק יפה וכאשר הפצרתני להאריך בראיות והוכחות על כל דברי', אע"פ שאינני רגיל בכך, ונתת טעם לדבריך הנני מתרצה לך. אכן לא מטעמך אלא משום דפטיטי' דאורייתא טביין2 ירושלמי ברכות פ"ט סוף ה"ה. והנה לפי הדקדוק מקצת דבריכם נכוחים, אמנם ברוב הדברים חזינן בהן פירכות ופגימות קצתן אוגרות קצתן מסוכסכות. ואחר ראשון ראשון אני בא כאשר הן מסודרות לפני בקונטרוס. ראשית דברי הר"ר שמואל אשר כת' וז"ל: דניזל בהאי נדון אחר לשון בני אדם משום דצדקה תורת נדר יש בה3 ערכין ו' ע"א. נראה דשגגה היא זאת. דנדון דהאי מילתא4 דצדקה לית ביה תורת נדר כלל דאין אנן דנין בהאי מילתא. אלא בין הדיוט להדיוט דהצדקה ודאי תינתן ותעשה מידי כולם ומביניהם גם אינ' חלוקים בזה. ומה שיחסר באחד מן הדין חבירו חייב למלאות. אלא שההדיוטים חלוקים זה עם זה מי ירבה או מי ימעיט, כה"ג ודאי אין כאן תורת נדר ולא תורת איסור לשמים כלל. וכה"ג אמרינן פ' מרובה5 ב"ק ע"ו ע"א. ר"ש אמילתא אחריתי קאי הגונב מבית ההקדש אינו משלם כפל ר"ש אמר קדשים שחייב באחריותן משלם כו'. אלמא אע"ג דהגניבה הקדש היא הואיל וההדיוט חייב לשלם תורת הדיוט (אין) [אית] בה. וה"נ א"ר יוחנן פרק הזהב6 ב"מ נ"ח ע"א. הא מני ר"ש היא לעניין שבועה בבני העיר ששלחו שיקליהם. ואפי' לרבנן דפליגי עליה היינו משום דע"כ הקדיש גנב ועל הקדיש נשבע, ולא ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי,7 ב"ק דף ע"א ע"ב. וה"ט ליתא בנדון דידן. והא דכת' ומייתי ראייה מפ' גט פשוט8 ב"ב קס"ו ע"א וקס"ז ע"א דאמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. דהולכים בשטרות אחר לשון הנהוג, טפי ה"ל לאתויי ראייה בשטרות הולכים אחר לשון בני אדם כמו בנדרים. כדמוכח פ' קונם9 נדרים ס"ג ע"א. בעניין אדר הראשון דמייתי בשטרות אנדרי', לא ידענא מאי מייתי ראייה מרב יוסף100 ב"ב ח' ע"א יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. דלא חלקינהו (לעניינן) לעניין. א"ה כדפרש"י111 שם י"א ע"א ד"ה דלא סיימוה קמיה,. משום דאסור לגנוב דעת הגוי, ודקדק משם דמעות פדיון שבוים אין לחלקם לעניים לא ידענא כלל מהיכא משמע ליה? הא פרש"י להדיא דמשום גניבת דעת [לא] בעי למיעבד! ואין ר"ל דאי שרי לן לשנות מפדיון שבוים לצדקה, א"כ לא הוי גניבת דעת, האי בדותא היא, דהא ע"כ לדידן מטעם דרשאי לשנות' שרי, וא"כ פשיטא דחשיב גניבת דעת לגוי וק"ל. ותו פשיטא דאין צדקה בכלל פ"ש אבל פ"ש בכלל צדקה, מכ"ש שהפרט נתפרט בלשון הכלל, אבל אין הכלל נתפשט בלשון הפרט. מאי דמייתי ראייה מההוא ארנקי דפדיון שבוים דפ' הגוזל בתרא122 ב"ק קי"ז ע"ב. וההיא ארנקי דצדקה פ' החובל,133 שם צ"ג ע"א. יפה השבת לו. דההיא דפ' החובל ע"י פשיעת הנפקד אתי גנובי וגנבוה. והכי איתא התם להדיא פשע (בהם) [בה] ואת' גנובי גנבוה ולא הציל את עצמו בה במידי, דאפשר לא הוי התם כלל בההיא שעתא ולכך חייב לשלם. אבל ההיא דפרק הגוזל בתרא ע"י אונס ומפחד מיתה הוצרך לתת להם, דהא אמרה תורה דכל בא במחתרת רודף הוא. והכי מוכח לישנא דתלמודא התם סלקו גנבי עלויה משמע שחתרו לתוך ביתו. וכל בא במחתרת מתחייב בנפשו כדמוכח פ' אלו נערות144 כתובות ל"ד ע"ב. מהא דהיה גדי גנוב וטבחו במחתרת, ולכך פטרו משום דאין לך פדיון שבוים כו' ואי הוה מעות צדקה כ"ש דהוה פטור. הא דמייתי ראייה מהא דכת' ש"מ אזלינן לעניין אסורו ה"ה לענין ממונא. אלא ע"כ אית לן למימר דהכי הוה דעת ר' ינאי155 ערכין ו' ע"ב. דאי הוה חזי ר' ינאי דאיכא תקלה בהתמהמ' הוה פרע את נשיו מיד. + +Daf 43 + +מה שכתב ורוצה להוכיח דאמרי' יד ב"ה ע"ה, אפי' היכא דמשמעות השטר נוטה לבעל השטר. והביא ראייה מפ' גט פשוט1 ב"ב קס"ו ע"א. דפריך התם ואימא דהכי פרי' בתרי דנרי זהב אמר אביי יד ב"ה ע"ה. וקשה ליה על המקשן דלא ידע דיד ב"ה ע"ה, אמאי לא פריך אמתני'2 שם קס"�� ע"ב. מנה (דהימן) [דאינון] עשרים סלעים אמאי אמרי' התם יד ב"ה ע"ה? אלא ע"כ התם פשיטא ליה דיד ב"ה ע"ה משום דלית ביה משמעות לבעל השטר. אבל הכא איכא משמעות דדינרי זהב קא', הואיל דכתב זהב בדינרי מסתמא תרוויהו דזהב קאמר, ודקדק מפרשב"ם דהכי ס"ד דמק' מדפר' ותרווייהו של זהב, אלא שזה מטבע משמע לי דדעת רשב"ם דניחא טפי לומר דתרוייהו של זהב קאמר ממה שנא' דזהב שוה שני דנרים דכסף, ואפ"ה מסיק אביי דיד ב"ה ע"ה ע"כ דבריו. וקשה לו עלה אמאי ק' ליה דליפרוך אמתני' דאיכא לשנויי כדשני'. תק' ליה אמאי לא פריך ארישא דכסף (בתרי) [בדנרי] דאמרי' שתי דינרי זהב קא', ואמאי הא איכא משמעות דתרווייהו כסף קאמר כמו בההיא דזהב, א"ה ידו ע"ה. ואע"ג דבת' הכי פריך ליה מ"מ הא קאמר אי הכי ומאי אי הכי, אפי' לא תירץ אביי יד ב"ה על העליונה! הא ידענא ליה ממתני' לכל הפחות היכא דליכא משמעות לא להכא ולא להכא, כ"ש היכא דאיכא משמעות נגד ב"ה. אלא ע"כ צריכא למימר דהאי לאו משמעות הוא משום דתרווייהו של זהב. ולשון א"ה מתישב כמו שמצאתי בתו' שם3 דף קס"ו ע"א ד"ה אי הכי. דמשום דסתמא דינרים של זהב הן, ולהכי פריך הכא ואי' דהבא פריכא בתרי דינרים של זהב דהא סתם דינרים דזהב הן. ומשני דא"ה יד ב"ה ע"ה, ומעתה פריך א"ה ברישא נמי דיד ב"ה ע"ה נגד הסתם. והא דפרב"ם [דפרשב"ם] דתרווייהו של זהב הן אלא שזה מטבע ע"כ הכי ר"ל. וק"ל האיך נוכל לומר דבשני דנרים זהב קאמר וכי אורחא דמילתא הוא ליתלות מין במינו? ולכך פי' דתרווייהו של זהב כלומר אע"פ ששניהם מין אחד שייך לתלות זה בזה משום דזה מטבע וזה אינו מטבע. ולשון הגמ' משמע נמי הכי מדפריך ואימא דהבי פריכ' בתרי דינרים דזהב, מה לו להזכיר דהבא פריכא? אנן נמי ידעינן דזהב סתם לאו מטביע הוא כדמוכח מדלעיל מיניה התם. אלא ע"כ גם הגמ' רוצה ליישב האיך שייך לתלות מין במינו. וקאמר דשייך שפיר לתלות דהבא פריכא בדהבא מטבע. וא"ת אכתי אית ליה ראייה דאמרי' יד ב"ה ע"ה אע"ג דמסייע ליה סתמא דמילתא כי הכא, דסתם דינרים של זהב הן. להאי מילתא אין לו ראייה אחריתי מפורשת להדיא, דנראין הדברים דהאי סתמא דינרים של זהב לא עדיף ממה שאם היו רובא דעלמא קורין לדינרים של זהב דינרים סתם, דאין נראה לחלק בין כתיבה לאמירה. ובריש המניח4 ב"ק כ"ז ע"א. איתא להדיא דהיכא דרוב קרו לחביתא חביתא ולכדא כדא ולא חביתא ומיעוט קרו לכדא נמי חביתא, יכול המוחזק נמי לומר מן המעוט אני. ואפי' לרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב מודה הכא כדאיתא התם בתוס'5 שם ד"ה המניח. אבל לעולם אימא לך דהיכא דאיכא משמעות בלשון השטר דמסייע לב"ה בנדון דידן מדכ' במצות הצדקה ולא כתב בסתם הצדקה כדפרי' לעיל, לא אמרי' יד ב"ה ע"ה כה"ג. + +Daf 44 + +אמנם מה שכת' הרי"ק דהך צדקה דפ"ש מילתא דלא שכיחי היא ולא אסיק אדעתיה לקבול עילוי. והביא ראייה מפ' מי שאחזו1 גיטין ע"ג ע"א. דההוא גברא דקביל עליה כל אונס דמתיליד וכו', חסתין מילין ופתגמין תרצין אינון, אלא דצריך למיחת בהן טפי פורתא. כי אמרו לי מקצת חבירי דפ"ש מילתא דשכיחי באותן ארצות2 הסמוכין אל הים. והשבתי להם אה"נ, מ"מ פדיון כה"ג שנתחייב הריגה למלכות ונדון לשריפה ודאי לא שכיח בכל הארצות שיתנוהו לפדיון. וא"ת אכתי נימא דהואיל דפדיון שבוים סתם שכיחי לא מחלקין פדיון זה מינייהו אע"ג דאיהו לא שכיח. האי ליתא כדמוכח שפיר בתו' בשמעתתא קמייתא דכתובות3 דף ב' ע"ב ד"ה דלמא. דמחלקי' בין מיתה למיתה דאכלו ארי או נשכו נחש, אע"ג דתרווייהו מיתה אינון. והנני משיב על דבר' ג"כ בקצרה ולא בארוכה. אשר כתבת בראשית שנתת טעם לדברי היחיד, משום דקא' להו כיון דחזינ' שהיו מתרצין לותר על הדין משום חבוב מצות צדקה, כ"ש למצות פ"ש דמצוה (הרבה) רבה היא4 ב"ב ח' ע"ב. וסתרת טעם זה משום דאדרבה נימא איפכא, דאינהו לימרו ליה לא קבלת הרצוי אלא למצוה זוטא אבל למצוה רבה רצונך לפרוע כדינך. נר' דבהאי אדרבה לא ציהרת' יפה דודאי בדידהו נוכל לומר מדבעו למיעבד חסידות במצוה זוטא כ"ש למצוה רבה. דהא חזינן מינייהו דמידת חסידות עשו כאן, אבל בדידי' לא חזינן במידי דמדת חסידות עשה אמאי נידייני' לטיבותא כולי האי, ונימא לא רצה לקבל ויתור למצוה? דילמא אחיסרון כיס קפיד טפי ממאי דניחא ליה חיבוב מצוה אף כי רבה היא? והא דכת' והבאת ראייה מפ"ק דר"ה5 דף ד' ע"א. דע"כ פ"ש בכלל צדקה מדשיירה בברייתא, דמפרש התם כל מילי דעובר עלייהו בבל תאחר ופ"ש לא חשיב, אין נראה ראייה כלל. משום דאיכא למימר דלא חשיב אלא הנהו דאין באיחורן ועיכובן אלא לאו דבל תאחר. אבל פ"ש דבלא בל תאחר יש לאוין באיחורן ועיכובן כדכתבו רמב"ם6 פ"ח מה' מתנות עניים ה"י. וסמ"ג, לא תעמוד על דם רעיך ולא ירדנו בפרך לעיניך. מה שכ' בצדקה דאינו עובר על לא תקפוץ ולא תאמץ אא"כ אינו רוצה לתת, אבל אם הוא רוצה לתת בודאי רק שהוא מאחר ומתרשל לא קעבר בהו כלל. ואשר כתבת' מבנדרים7 דף ז' ע"א. מהא דבעי יש יד לצדקה ואי יש יד להפקר ונשאר בתיקו8 כמו שפירשו בתוס' שם ד"ה תיבעי ועי' בר"ן שם. ותיקו דאורייתא לחומרא, מאוד סתמת' הדברים וק' ליישבן. איבעי' למימר דכיון דבעי באת"ל דיש יד לצדקה אי יש יד להפקר, ומפרש דמשו"ה מספקא ליה דלא ליהוי יד להפקר משום דלעשירים נמי הוא, הא לאו הכי פשיטא בכללן דצדקה. א"כ פ"ש דודאי דוקא לעניים הוא דאין לך עני גדול מן השבוי כדכת' המיימוני9 שם בפ"ח מהמ"ע ה"י. שהרי הוא עומד בחוסר כל, מעתה פשיטא דבכלל צדקה הוא. וא"כ ק' לן עליה מאי האי דתיקו דאורייתא לחומרא, בלאו הכי אית לן הוכחה מתלמודא כדפרישנא? ותו תוכל לומר דלעולם לא מקרי צדקה אלא מה שנתן לפרנסת עניים ולא מה שנתן לפדיום נפשם. והפקר ה"ט דסתם הפקר לפרנסת עניים הוא. ואפי' לב"ה דסברי100 פאה פ"ו מ"א. דאין הפקר אלא מה שמפקיר לעניים ולעשירים כשביעית, נראה בשביעית גופיה גלי לן קרא דעיקר לעניים, דכתיב תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך. אלא דמ"מ גם לעשירים מופקר, ולכך בעי אי הפקר בכלל צדקה לידות או לאו. ואשר כתב' אחרי שהם עומדים בפנינו ואומרי' שאין בלשונ' משמעות פ"ש, ולא אדעתא דהכי נדרו מי הוא אשר יבא כו', והבא' ראייה111 שבועות כ"ו ע"ב. מגמ' בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתמא כו', ואפי' אם הוו הנודרים מסופקים והיו טוענים שמ' בלשון122 צדקה פדיון שבוים. והתובע טוען ברי כו' דברים תמוהים חזינן הכא, לא ידענא מאי סלקא אדעתי' בהא. אטו בדידהו תליא מילתא להוכיח ולברר, אי פ"ש בכלל צדקה אפי' בלשון בני אדם, וכי אינהו מהימנו לומר כך הוא לשון [בנ"א]? קשה לי עליו לפי דבריו דשני שמות הן ופשיטא ליה דאין פדיון שבוים בכלל צדקה. א"כ מה צריך ראייה דאביי נמי דלא אזיל בתר שמא133 ע"ז ס"ו ע"א. מודי דאי מכר לך חמרא חדתא אינו יכול לומר לך הא לך ענבים. וראיה מריש המניח144 ב"ק כ"ז ע"א. גבי כד וחבית תרווייהו נמי עניין אחד הם, דשניהם של חרס ועשויין למלאות בהן יין ומים ושאר משקים, אלא שהן משונין מעט בצורתן. ואפ"ה כ"ע קרו לחביתא חביתא ולכד כדא, מכר לו חבית אין יכול לתת לו כד, ובפ' המוכר את הספינה155 ב"ב פ"ד ע"ב. מסיק דה"מ לעניין תרומה מין אחד הוא אבל לענין מקח וממכר איכא דניחא ליה (בחלה) [בחלא]. + +Daf 45 + +וצ"ע בפרשב"ם לשם מה שכת' דאפי' אם יהא משמעות השטר דפדיון שבוים נמי בכלל צדקה, אפ"ה אמרי' דיד ב"ה ע"ה? אמת כדבריו דבכמה וכמה דוכת'1 כתובות פ"ג ע"ב, שבועות מ"ז ע"ב, ב"ב קס"ו וקס"ז ע"א, מנחות ק"ט ע"א. מצינו דיד בע"ה ע"ה. אמנם בנדון דידן אי הוה אמרי' דפ"ש בכלל, א"כ אין לומר כאן דיד ב"ה על (העליונה) [התחתונה], הואיל וקבלו עלייהו לפרוע בשוה צדקה. א"כ כל מילי דמיקרי צדקה מחייבו בהו, ולא מצו לברור ולומר דוקא הך צדקה קבלנו עלן ולא אידך. וראיי' מפ' מי שמת2 ב"ב ק"ג ע"ב. אמרי' התם אמר נכסי לפלוני קנה כל מאי דמקרי נכסי. ולא אמרי' דילמא דוקא הני נכסי הוה בדעת' ולא אחרי', דהא מצינא שפיר לפלוגי נמי דדוקא מטלטלי נתן ולא מקרקעי, דאין דרך למכור קרקעות או ליתנם במתנת ש"מ. אלא ש"מ ע"כ ה"ט דכיון דלא פירש אמרי' אכלהו מילי דהלשון כולל הוה בדעתיה. וכ"ש בנדון דידן דאיכא קצת הוכחה מלשון השטר דכל מידי דאיתא בכלל עשה דצדקה קבלו עלייהו. מדכתבו [מלבד] מה שנצטרך לפרוע בעד מצות צדקה ולא כתבו שהוא לצדקה, מוכח דכל מה שהוא במצות עשה דצדקה קאמר. ופ"ש כתבו רמב"ם סמ"ג וסמ"ק שכל הלאוין ועשה דצדקה אי' בה, ועוד לאוין יתירה, ולהכי אין לומר הכא יד ב"ה ע"ה. ואפי' בלא דיוק זה לא דמי לכל הנהו דיד ב"ה על (העליונה) [התחתונה], דהתם [אין] הלשון תופס שניהם אלא או זה או זה. כה"ג אמרי' יד בע"ה ע"ה3 ועי' פסקים וכתבים סי' ר"ו ובחו"מ סי' מ"ב ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ח סי' א' וט' ובשו"ת מהרשד"ם סי' נ"ו. וההוא דפ' הכותב4 כתובות פ"ג ע"ב. דין ודברים אין לי בנכס' התם נמי אין הלשון כולל סילוק כל הדברים. דנכסי' ודאי כולל כל נכסיה האיך שהן, אבל לשון דין ודברים אינו כולל דאינו שם הכלל כמו צדקה ונכסים שהם כוללים כמה גוונים. אלא דאיכא למימר משום דלא פירש איזה דין ודברים י"ל דמכולי מילי סליק נפשיה, ואהא תירץ דיד ב"ה על התחתונה הואיל ואין בלשון כולל. וק"ל מאי דכתב מההיא דתוספתא5 פ"ד דפאה הט"ז ושם הגירסא מעשר עני ועי' ברמב"ם פ"ו מה' מתנות עניים הי"ז ובכ"מ שם. דמ"ש אין פודין ממנו את השבוים, ור"ל משום הכי אין פודין נמי בצדקה כמו שאין פודין במע"ע6 בתוספתא פ"ז דשביעית ה"ו איתא: אחד שביעית ואחד מעשר שני וכו' ואין פודין בהם שבוין. וכמו שדקדק מהתם דדין צדקה ומעשר עני חדא, הא ליתא דבסמ"ג איתא נמי להאי תוספתא, וכן הרמב"ם כתב על דבריהם ומסיים בה דאין נותנין הימנו דבר לצדקה. הא קמן דין צדקה ומעשר עני תרי מילי נינהו, והטעם משום דבמעשר עני כתיב7 דברים כ"ו, י"ב. ואכלו בשעריך ושבעו לא ניתן אלא לשביעה, הכי מפורש בא"ז הגדול בהלכות צדקה8 סי' י"א. ומה שכת' הוא מן המרדכי בשם ר"י א"ז אינו שם דמדמה צדקה למעשר עני ולקט ושכחה ופאה, ואדרבה התם משמע איפכא. ובמרדכי שלנו ליתא כלל האי פיסקא בפ"ק דב"ב9 עיי"ש בסי' תצ"ז. אמנם מה שכתב דיש בהא פדיון תועלת וכבוד, הדין עמו ויפה דקדק בהאי מילתא לזכות הרבים. וכן הוא בודאי במדינתינו ג"כ, וליכא למימר דראובן יטעון לא קבלתי עלי אלא על דבר שכולו תועלת או כבוד, ולא שיש בו ג"כ מקצת צדקה. דאדרבה הם יטענו אנחנו לא קבלנו עלינו רק דבר שכולו מצוה ולא שיש בה ג"כ תועלת וכבוד, וכיון דאיכא למידק הכי והכי פשיטא דיד ב"ה על (העליונה) [התחתונה]. מאי דכת' דאיכא אומדנא דלא כיונו לפ"ש, דבר זה תלוי בשקול הדעת, ובמי שמכיר אות' ואת ערך ממונם ותרבותם וקמצנותם למאן דלא ידע כל הא אי' לו אומדנא דמוכח כלל. + +Daf 46 + +אשר כת' הרב המופלג מהרר"י קלון1 שם בשו"ת מהרי"ק שרש ז'. דרוצה להוכיח מפ"ק דב"ב2 דף ח' ע"א. דצדקה ופדיון שבוים חדא הוא, מדתני אין פוסקין צדקה על (העניים) [היתומים] אפי' לפדיון שבויים ולא קתני אין פוסקין לפ"ש ואצ"ל צדקה. לא מחוור לי האי ריוח כלל, דפשיטא דניחא ליה לתנא למיתנ' בלשון זו ואף זו מלמיתני בלשון ואצ"ל זו. ותו אשכחן בלשון פוסקים גבי צדקה בכמה דוכתא בפ' בני העיר3 מגילה כ"ז ע"א. (ת"ר) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה. ופ"ק דכתובות4 דף ה' ע"א, ועי' ג"כ יבמות ע"ח ע"ב שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם, וסוכה כ"ט ע"ב ע"ש שפוסקים צדקה וכו'. פוסקים צדקה לעניים בשבת, ותו דניח ליה לאשמועינין ברישא דמילתא מידי דשכיח. ולא ידענא נמי מאי הוא מרווח במידי אי תני איפכא. וכיון דליכא כלל רווחא בטעם מועט דחינא לה. ואי איכא למידק מהאי מילתא דפ"ש בכלל צדקה, הכי אית לן למידק מדתניא אפי' לפ"ש ולא תני ואפי' לפדיון שבוים, ש"מ דחדא מילתא אינון. והכי דקדק ר"ת פ' התכלת5 מנחות מ' ע"ב ד"ה תכלת. אהא דקא' תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה בו', ולא קאמר בלא ו' ש"מ דתרי מילי אתא לאשמועינן. כההיא דפ' טרף בקלפי6 יומא מ"ו ע"א. כו' כדאיתא בתו' ואשי' פ' התכלת, ובדקתי ברוב ספרים שלנו וכן באשי' שלי פ"ק דב"ב ולא כת' אלא אפי' לפרש בלא ו'. אמנם גם על זו יש לי הרהור דלא דמי האי ואפי' הנהו [להנהו] ואפי' דאתי לאשמועי' מילתא אחריתא ממאי דאשמועי' ברישא. אבל כאן אפי' אי לא הוה פדיון שבויים בכלל צדקה, מ"מ תרווייהו אין פוסקין על היתומים אתא לאשמועי' וק"ל. אמנם אין נראה לי כלל לפשפש ולדקדק אי פדיון שבוים נתפש בלשון צדקה, נראים הדברים דכל מי שהוא עושה חפצי שמים קריא צדקה כדכתיב והאמין בה' ויחשביה לו צדקה. גם השבת העבוט כדי שישכב בשמלתו קרי ליה קרא צדקה, ולך תהיה צדקה. ק"ו למוציאין מבית האסורים שהוא שוכב ועומד ויושב שם במצור ובמצוק צדקה תחשב לו, אין להאריך מזה יותר. מה שכת' עוד הרב מפ"ק דערכין7 דף ו' ע"א. ור"ל דהאומר סלע זו לצדקה ומשבאת' ליד גבאי אין הגבאי רשאי לשנותה לפ"ש וכ"ש מצוה אחרת. והביא ראייה מההיא דר' ינאי דהוה יזיף ופרע ומשום דאיכא רווחא לעניים דבר עשויי הוא. ומהתם איתא להוכיח להכא דאינו רשאי. דאי רשאי להוציא לפ"ש אמאי לא הוה חייש ר' ינאי דילמא אתרמי פ"ש, ולדידהו ליכא רווחא וגם לא ניחא להו משום דילמא יתמהמהו העשוי ויסתכנו. עכ"ד הוכח'8 וראיה זו היא נגד רוב הפוסקים דבאשירי פרק קמא דב"ב [סי' כ"ט] כתב להדיא דרשאים הגבאים לשנות' לדבר מצוה. וכן מוכח מן התוס' בההוא פירקא [דף ח' ע"ב ד"ה ולשנותה] דכתבו. אהא דהנותן סלע לצדקה דאין רשאי לשנותו לדבר הרשות משבא ליד גבאי, משמע להדיא דלדבר מצוה מותר. וה"נ איתא בתוס' פ' האומנים9 ב"מ ע"ח ע"ב. דדוקא מגבת פורים אין רשאי לשנות למצוה אחרת, אבל הנותן סלע לצדקה רשאי. ואגבאי קאי כדאיתא התם להדיא, וכן מצאתי כתוב פ"ק דעירובין להדיא כמו באשי'. אכן בא"ז גדול100 ח"א ה' צדקה סי' ו'. מצאתי דכת' בש' ר"י דאין הגבאי רשאי לשנות' לדבר מצוה, ותמהתי מאד דכת' בשם ר"י ודלא כת' כתלת דוכתי'. ומה שהוכיח מדלא הוה חייש ר' ינאי דילמא אתי פ"ש נראה דלאו הוכחה. דא"ל משום רווחא דעניים דשכיחא שבקינן חששא דלא שכיח? ולא דמי לסתירת ביהכנ"ס דחיישי' דילמא אתי פ"ש111 ב"ב ג' ע"ב. דהתם ליכא רווחא במהירות הסתירות. ותו דהכא דכיון דר' ינאי בר עשוי' הוה ליכא למיחש למידי דאי אתי פ"ש הוה מעשינהו, וע"כ ליכא למיחש להתמהמ'. דא"כ בלא פדיון שבוים נמי ניחוש דילמא יצטרכו עניים מזונות הרבה וע"י עשוי יתמהמה ויערכו ויצטערו. ומה"ט נמי אמרי' פ"ק דב"ב122 דף ט' ע"א. דרב יהודה אמר בודקים לכסות ואין בודקין למזונות, ותניא כוותיה. וליכא למימר דבדיקה דהתם מילתא יתירה הוא, ולכך בכל דהוא דחינא לה דהא רמאי שכיחי כדאיתא פ' מציאת האשה133 כתובות ס"ח ע"א. בואו ונחזיק טובה לרמאים ואי לא שכיחי לא הוינא מפטרי' מחטא. + +Daf 47 + +בני אדם במדינתינו הא אית להו מורים ודיינים על פיהם יתברר ויוכיח הדבר. הא אשכחן כמה פלוגתא דתנאי במס' נדרים1 דף ל' ע"ב, מ"ט ע"א, נ"א ע"ב. דפליגי מאי נקרא לשון בני אדם וכה"ג ולא אזלינן בתר דברי שאר אינשי דעלמא. וכ"ש בנדון זה דאיכא לשון השטר לקמן דצריך להתברר ע"פ חכמים. ולא אשגחי' במאי דקאמרו בעלי הדין לפרשו, דאי משמע לך לשון השטר דפ"ש בכלל צדקה, אע"ג דאינהו קאמרו לאו אדעתא דהכי נתרצי' הוה דברים שבלב אינן דברים. ולא דמי לההיא דפת חיטין2 שבועות כ"ו ע"ב. דהא לעניין איסור הוא נאמן על עצמו למ"ד פ' אמרו3 כריתות י"ב ע"א. יותר ממאה איש. אבל לגבי ממון דחבריה בנדון דידן שהתובע בא לזכות מכח השטר שיתחייבו לתת עמו שוה בשוה, פשיטא דלא מהימנא ואף כי ברירנא לע"ש דהאי נדון דידן לאו נדר וצדקה הוא, אלא דין ודברים שבין איש לחברו. וא"כ הא דאמרי' פ' גט פשוט4 ב"ב קס"ה ע"ב. כסף בדינרי' אין פחות משני דינרים זהב, אי אמר הלוה אני קורא לדינרים דווקא של כסף וכן לא היה בדעתי רק של כסף וכי ס"ד דמשגחי' ביה? עוד הארכת ופגעת' ונגעת' בכמה חילוקים ובכמה מקומות, ויען כי סתמ' דברים מאד גם לא סדרת' אות' דבר דבור על אופניו כמו שהם כתבו וסדרו דבריהם, היה עלי לטורח להאריך ולדקדק בהן אי איתא בהו פירכא. מסקנת דסלקא מינאי לא לפסוק הלכה כ"א בדרך שקלא וטרי' לזכות הרבים. חדא מטעם דכת' הרב המופלג משום דמילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתייהו כדפרישית לעיל. וחדא מטעם דכת' הר"ר שמואל י"ץ משום דבהאי פ"ש הוי נמי לכבו' ולתועלת וכמו שבארתי למעלה. תו דבעינן נמי לחדש זכות מועט לרבים מסמים דקה וקלושה כי דקדקתי במה שכתב בשטר שתקנו ביניהם. וז"ל שאני ראובן אתחייב לפרוע מכל כ' גסים על הוצאת ו' גסים5 ובשו"ת מהרי"ק נדפס בטעות ב' גסין. ואנחנו שמעון לוי ויהודה ישכר נתחייב לפרוע מכל כ' גסים [ג' גסין] וחצי ובהוצאה בעד מצות הצדקה נתחייב לפרוע כל אחד בשוה עכ"ל. והשתא יש לתמוה אמאי נחיתו לפלוגי בחצאים ה"ל למכתב מכל מ' גסים ראובן י"ב וד' האחרים ז' לכל מ' גסים. והכי מוכח פ' שור שנגח ד' וה'6 ב"ק ל"ו ע"ב. דלאו אורח ארעא דתנא לפלוגי בחצאים דפריך התם אי ס"ד סלע (מריש) [מדינה] תנן ליפלוג וליתני שנים (האחרונים) [הראשונים] י"ב וסלע. ופרש"י התם אבל אי לא תני תנא סלע מדינה לא ק' דליתני י"ב וחצי דבחצאים לא מיירי. א"כ אמאי קא מיירי אינהו בחצאים? ולשון שטרות בתך לשון תנאים דיינינין ליה כדמוכח פ' גט פשוט7 ב"ב קס"ו ע"א. דרב אשי דייק מלישנא דמתני' דהאשה שיש עליה ה' זיבות דשני לו בשטר בין (דינרים) דינרי לדינרים אלא ע"כ משום הכי נקטו סך הפחות שהוא מניין הכלל חוץ מעשרה. דבדידיה ליכא לפלוגי אלא בפחות רביעיות והא לגמרי לאו אורחיה. וגלו אדעתייהו משום סיפא דמילתייהו שלא נתרצו לתת בשוה במצות הצדקה רק סכום מועט כפי מה שרגילים לתת לפרנסת עניים. כגון פעמים או שלש כ' גסים אבל פדיון שבוים סתמא דמילתא לא יתפייס אלא במניין זהו' לזה לא נתרצה. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 48 + +וזכורני שהיה דורש דוקא אדם גדול נאה לו לכוף אחרים לעשות צדקה ולא כל אדם. וזכורני שאמר דרך שמועה בשעת הגדה או על הישיבה, מה שנותנין כאן מן הצדקה כמה צרכי ציבור וראיה מעגל דשמעון התימני בפ' ב' דביצה1 דף כ"א ע"א. אמר רב יוסף עגל של צדקה2 וכ"ה בכת"י מינכען, עי' בדקדוקי סופרים שם, ולפנינו ליתא. היה. מצאתי מזה בי"ד בסי' רנ"ו ור"ת פי' וכו'. מאתים זוז [שיעורם] כמעט כף זהובים רינוס. וזכורני שאמר שטוב יותר כשרוצה ליתן צדקה זהוב שיתן בכמה פעמים משיתן בפ"א זהב. וזהו ש"ח ז"ל לקנות דבר ממה שהביא אשתו וכן ראיתי במיישטרי החתן שהוא עשיר קנה מפה לס"ת או כה"ג. [כתב שלי] אתה שלום וכל אשר לך שלום אהו' ועמי' הח"ר יוזלן יצ"ו, אשר שאלת אם עניי העיר קודמים לקרובך שבא"י, הנה אכתוב דעתי כפי מיעוט שכלי אגב ריהטא ולא לפסק הלכה כי ת"ל ישנם בעירך לומדי תורה יודעי דת ודין. והנני מעתי' לך תשובת ריב"א אשר ממנה יש להשיב תשו' לדבריך. וז"ל: השיב ריצב"א נרא' בעיני המפריש ממונו לצדקה ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי ליתנו לקרובו לבדו, אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכל אחד ואחד. דאפי' בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה אין מביאים אותו עמהם אם יש שם חבר עיר, אלא תנתן לחבר עיר כדא' פ' בני העיר3 מגילה כ"ז ע"א. וכ"ש זה שאינו רשאי לפרד מעיקר העיר ופרנסיה. ואמ' נמי בתוס' דמגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים אין רשאי לשנותו לד"א אלא מדעתן. משמע דלדעת פרנסים צריך לחלק, וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר שאין רשאי ליתנה לו כדא' התם, יחיד שפסק צדקה לעיר אחרת נותנה לעניי עירו, והיינו שפסק עם בני העיר שאין יכול לשנות' מדעת בני העיר, אבל יחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו ליתנה לכל מי שיחפוץ ריב"א. מדקאמר לכל מי שיחפוץ ולא קאמר למי שיחפוץ, משמע אפי' חוץ לעירו ולא אמרי' עניי עירך קודמין כיון שהתנדב צדקה לעצמו. ועוד מדקא' בסיפא דרישא וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר כו', ומה צריך לזה פשיטא כיון דא' ברישא ויש לו קרוב בעיר כו' מה חשש יותר כיון דפשט דאינו רשאי ליתן לו ממילא חוץ לעיר. אלא ודאי דנקט הכא הכ"ש משום סיפא, דסיפא דאם התנדב צדקה לעצמו דיכול לתנ' אפי' חוץ לעיר. וכן סברא לומר דסומך הכ"ש לסיפא כדי לאשמועינן דאם התנדב אפי' חוץ לעיר מותר, דאל"כ ה"ל למימר הכ"ש ברישא דמילתא, והכי ה"ל למימר ברישא: ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי לתנו לקרובו לבדו וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר, והיה מקצר. אלא ודאי נקיט ליה בסיפא ולא ברישא לאשמועי' דיחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו לתנו אפי' חוץ לעיר, וכ"ש מעניי ח"ל לקרובים שבא"י. דתניא בספרי4 דברים ט"ו, ז'. אחיך זה אחיך מאביך כו' עד בארצך יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל, יושבי ח"ל מניין דכתיב אשר ד' אלהיך נותן לך לרבות כל מקום. אלמא אי לאו הרבוי ה"א דאין ליתן לגמרי לעניי ח"ל. וא"כ כשריבתה התורה די לנו לרבות עניי ח"ל, אבל לעולם עניי א"י קודמים, וכה"ג מדקדק ר"ת ברישא אילו עוברים5 פסחים מ"ב ע"א ד"ה ואלו. דומה לדבר אמר בריש כל שעה6 שם כ"א ע"ב ד"ה בשלמא. סבר' הוא להקדים נתינה להגר למכירה דגוי והדר בא"י כאלו יש לו אלוה7 כתובות ק"י ע"ב. ואין לומר דברייתא דספרי מדברת בנותני הצדקה דה"א יושבי א"י חייבים ליתן ולא יושבי ח"ל. חדא דכשתעיין באותה ברייתא כמו שהיא שנוייה אינה משמעות כן כלל. ועוד וכי חובת קרקע היא שיתחייב בה הדר בא"י ולא הדר בח"ל? אבל כשמדברת ומשמעי' דין שאלו המקבלים קודמים לאלו ה"א לעניי ח"ל אין נותנין וק"ל. וכ"ת הא דאמ' בספרי דעניי א"י קודמין לעניי ח"ל, היינו כשהנותן דר בא"י, זה אי' ס"ל דכה"ג שמעי' מעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ועוד דה"ל לאשמועי' דהדר בח"ל עניי ח"ל קודמין לעניי א"י, וכ"ש דהדר בא"י עניי א"י קודמין לעניי ח"ל. אלא מיירי דאפי' כשהנותן דר בח"ל עניי א"י קודמין, ולית דין צריך בשש, וזה הנ"ל בדבר הזה. ומ"מ אתה אהובי ת"ח שבעירך קודמין במעלה לפשוט השאלה ודרוש מהם וקבל שכר, ושא ברכה ושלום כח' וכת' אוה' ועמית' יודא מינץ. + +Daf 49 + +פ"א שכחה אשה בינונית כיס שלה בחגורה בערב ר"ה והיה בו ס' פשיטים, ונתן לה תשובה שתתנה י' פשיטים לנרות וי' פשיטים לצדקה. פ"א שכח בנו כיס שלו בחגורו עד שיצא מב"ה בליל שבת, ואמר תן השליש לצדקה ממה שיש בכיס. מי ששתה יין נסך בשוגג נתן לו תשובה להתענות ה' ימים, משום דכתיב1 אולי כוונתו שה' פעמים בתורה נאמר יין סמוך למלת נסך לגבי מזבח ואלו הן: שמות כ"ט, מ'; ויקרא כ"ג, י"ג; במדבר ט"ו, ה', ז', י', [ועתה נ"ל שצ"ל ה' פעמים גפן בתורה, חוץ מספר דברים. ועי' בי"ד סוף סי' קכ"ג בהגה בשם שו"ת הרא"ש]. ה' פעמים יין בתורה. משומד כשטבל לשם תשובה מותר לאכול ולשתות עמו מיד. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אמר מו' היה משמש עם הטהורה שלא בשעת ווסתה ואמרה טמאה אני, או אשה שאין לה ווסת לגמרי אפי' אם היה מבקש תשובה אסור ליתן לו. תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל.2 סי' תע"ה. וזכורני מעשה באחד שעשה הערה באחותו בנשיקת עטרה ולא הכניס העטרה והיה ממרק הגיד. ונתן מה"ר יעקב ווילא זצ"ל תשובה להתענות מ' יום רצופים ולא יאכל בשר ולא ישתה יין לבד שבתות ויו"ט יאכל וישתה מה שירצה. או אם ירצה להתענות ג' ימים רצופים יום ולילה אז אינו צריך להתענות מ' יום כמו שפי' לעיל. וזכורני שהיה מתענה בכל שנה קודם חנוכה ב' ימים אבל לא רצופים. מסתמא בשביל תשובה. +העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר יוזמן כ"ץ שכתב בגליון ספרו בשם הגאון זצ"ל1 עי' רוקח ה' תשובה סי' כ"ד ובארחות חיים ה' ר"ה דף ק"א ע"ג ובתה"ד סי' קצ"ח. הכופר בעיקר יגלח שערו ויטבול במעמד ב' או ג' אנשים, וצריך להתוודות ג"פ אשמנו וכו' בעוד שהוא עומד במים עד לבו. וצריך להתענות ג' ימים רצופים יום ולילה ועוד מ' יום יתענה רצופים קודם כלות שנה. וזול��י אלו תעניות יתענה ב' וה' כל השנה ואל יאכל בשר ולא ישתה יין שנה ראשונה לבד שבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים. ואל יעשה לו תוך שנה בגדים חדשים אם לא לצורך גדול. ולא ילך לדבר שמחה לבד לברכת נישואים יעמוד מרחוק. ואל ישכב על נוצה לבד כר יכול לעשות תחת ראשו. ואל ישחוק שום שחוק. וכ"ז יעשה עד כלות לו שנה ראשונה. בשנה שנייה יתענה כל השנה בה"ב, ויכול לאכול בשר ולשתות יין, ובשנה שלישית יום אחד בשבוע. ואחר [שנה] שלישי' [יתענה] כל ימיו יום אחד בחדש, וירחיק עצמו מכומרים ואל ישמע שום דבר תפלות מהם, ואל יתווכח בשום גוי ויתחרט בלבו בכל עת ובכל רגע על שכפר וחילל שבת, ואכל כל דבר איסור ובעל נוכרית. ואם ישמע שמחרפין אותו לקרא כופר אל ישיב. +זה העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. גילוח, ט' טבילות, ודוי בכל פעם יתענה ג' ימים ולילות ב"פ או מ' יום רצופים, חצי שנה בה"ב, יום אחד בחדש כל ימיו, יום המעשה כל ימיו. +וזכורני מעשה בתפיסה בבייארן שאמר דרך פסק דין מיד כשהצבור מקבלים עליהם תשובה מיד היא מקובלת לפני הקב"ה רק שיעשו אח"כ תשובה. וכן מצאתי במסכת תענית בפ"ק1 דף ח' ע"ב. אפילו יחיד שמקבל עליו תענית מהני וז"ל: בימי רבי זירא הוה שמדא2 עי' בדקדוקי סופרים, ולפנינו הגירסא גזור גזרה. וכו' עד דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום וגו'. +וזכורני שפ"א אכלו הבחורים מן הכשב ואח"כ נמצא בראש של כשב תולע, ואמר הגאון זצ"ל טרפה הוא. ולאחר פטירת הגאון זצ"ל הרהרתי בלבי למה לא נתן הגאון זצ"ל תשובה לבחורים על מה שאכלו טריפה? ושאלתי למה"ר יוסף דקלון ולמהר"י אוברניק זצ"ל מה הטעם, ואמרו לי שהבחורים היו אנוסים, ומהר' יוסף דלעיל אמר שהי' חומרא יתירא שיהא טריפה בשביל התולע.1 עי' תה"ד סי' קס"ו וביו"ד סי' ל"א. בפ"ג דסנהדרין,2 דף כ"ה ע"ב. [טעה זה החסיד ז"ל כי הוא בפ' שני של סנהדרין בפ' זה בורר, ועל זה הסדר נכתב בספרים, אכן לפי גרסת רש"י פ' זה בורר הוא פ' השלישי, אבל לא נמצא כן כתוב אצלנו בספרים שלנו].3 כל המוסגר הוא ג"כ מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל. המשחק בקובי' אימתי חזרתן בתשובה משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם נמי לא עבדי, זה הדין כתבתי כמו שכת' בג' בשביל שחדוש בעיני. + +Daf 50 + +וזכורני שאינו מקצר שער ראשו והפיאות, אבל היה מגלח העורף בתער עד למעלה מן האזנים, וכן היה מגלח הגאון מהר"י וויילא זצ"ל העורף שלו. +וזכורני כשהיה תלוש ל"ע, כשהיה מיטתו בזה המקום נתן אמתלא וא"ל עשה מיטתי במקום אחר. וכן לפעמים נסע מניאושטט למרפורק שאינו ידוע לעולם למה. וכן לפעמים היה קובע דירתו לבית אחר שנה אחת או יותר, ואח"כ היה קובע דירתו לבית ראשון ועדיין אינו ידוע לי טעמו. רק מה"ר קלמן יצ"ו א"ל פ"א כמדומה לי שכל כוונותיו לצער את עצמו בשביל תשובה. +וזכורני שפ"א בא כומר אחד לעירו והיה דורש לגוים, ואמר בדרשה שלו שרוצה לעשות דברים תמוהים. והגיעו הדברים אל הגאון מהר"י זצ"ל, ואמר הגאון זצ"ל אם הולך הכומר בתוך האש בלא ערמה ומרמה וניצל הוא רוצה לילך אחריו, בע"מ שיבטיחו הקיסר יר"ה שלא יעשו הגוים שום כח ושקר, אבל היה בטל הדבר ש"ל והכומר הלך לדרכו. +ועשה מעשה כמו שכת' הסמ"ק1 סי' קנ"ז. נהגו העולם הקומפירא מברך להכניסו כשאין האב בעירו. וכן מצאתי בי"ד בסי' רס"ה וז"ל: ונוהגין בכל המקומות שיברך אותה מי שתופש הנער וכו'. מעשה בא��ה שילדה זכר אחר שהלכו העם מבהכ"נ בע"ש ועדיין זרחה השמש, וצוה לימול ביום ו' אח"כ, ואין חילוק אם האשה קבלה עליה שבת אם לא. ואמר מה"ר אהרן זצק"ל [נתן] טעם לדבר זה, הספק בא מן השמים ואינו תולה בבני אדם.2 עי' הגמיי"מ פ"א מה' מילה סי' ח' וביו"ד סי' רס"ב. [כאן התחלתי באדר השני י"ח בו רל"ג]. שלומך יסג' לחד' אהו' שא' החבר כ' יעקב יצ"ו, [ר' יעקב בן מה"ר מיישטרלן זצ"ל]. אשר שאלתני על שני מוהלים בתינוק, אחד מל ואחד עושה פריעה, מי יברך [ברכת] אשר קדש ידיד כו'. נראה דאין קפידא ושפיר דמי שהמוהל יברך על המילה והעושה פריעה יברך אשר קדש ידיד כו', ברוב עם הדרת מלך3 עי' טו"ז סי' רס"ה סק"ו ובשו"ת בשמים ראש סי' ל"ח. כדאיתא במרדכי,4 סוף מגילה סי' תתל"ג. לעניין מצות הוצאה והכנסה והושט' המעילים לס"ת. גדול מזו כת' א"ז פ"ב5 ה' מגילה סי' שע"ט. דראובן יברך לפני ולאחרי המגילה ושמעון יקרא אותה. וא"כ כ"ש העושה פריעה דקעביד פלגיה דמצוה דראוי לברך. וקצת משמע מלשון התלמוד דאין קפידא מאן דהוא יברך אשר קדש, דקאמר6 שבת קל"ז ע"ב. המברך אומר אשר קדש ידיד כו' ולא פי' מי הוא המברך, אלא רוצה לאמר מאן דהוא המברך אומר זה הנוסח, לא ידענא אי דעת' נמי לדקדק הכי כי לא פרשת' דבריך. ואשר חלקת לאיסור ולהת' בשני מוהלים בשבת הצד להתיר משום דהוי כשני' שעשאוה7 וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' ע"ו. טעות הוא זה. וכי בשביל שעשה חבורה גם לצורך חבירו לא ליהוי כיחיד העושה, דא"כ המוציא או המכניס אוכלים לו ולחבירו לאכול הוי נמי כשנים שעשאוה. והצד לאיסור משום דהעושה החבורה אינו מקיים המצוה דמל ולא פרע כאלו לא מל, והבאת' ראיה מההיא8 שבת קל"ג ע"ב. דמהלקטים את המילה כו' דשרי. נרא' דאין להביא ראייה מהתם אלא דאינו חייב כרת אומן דעבד פלגא כדפרש"י התם משום דהתחיל ברשות, אבל מ"מ איכא למימר איסור' מיהא איכא,9 וכן העלה בב"י סוף סי' רס"ו. אמנם נראה דלא דמי נידון דידן לההיא דמהלקטים, דרש"י [פירש] דהיינו ציצין המעכבים את המילה וא"כ אפילו מילה גופה לא עביד כהלכתה, אבל המל כהלכתה אע"ג דלא פרע מ"מ מצוה אחת שלימה קא עביד כדאמרי' בפ' הערל100 יבמות ע"א ע"ב. דא"ר לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ש"מ דמצוה שלימה מקרי. ונהי דאחר דנתנה תורה בעינ' נמי פריעה מ"מ דמיא ממש לעושה קרבן פסח בי"ד שחל להיות בשבת דילפינ' מבמועדו דעשייתו דוחה שבת כמו מצות מילה. והפסח נשחט ע"י הבעלים ישראל אפי' בשבת כדמוכח בפ' אלו דברים111 פסחים ס"ו ע"א. ואע"ג דכל זמן שלא קבלו הכהנים את דמו וזרקו לא נעשה ולא כלום, אלא משום דהשוחט קעביד מצוה שלימה בפני עצמו שפיר דמי.122 ועי' בפתחי תשובה שם סי' רס"ו ס"ק י"ג ובשו"ת ח"ס ח"ו סי' צ"ט ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' ז' ובשו"ת מחנה חיים ח"ג סי' כ"ז. + +Daf 51 + +[כתב] ולאהו' עמי' מהר"י אוברניק שי', תאמ' מצדי שז"ל האגודה בפ' ר"א דמילה:1 סי' קס"ח. מל ולא פרע כאלו לא מל כל [וכל] כה"ג או האיך שהוא שצריך למול פעם אחרת צריך לברך פעם אחרת לפניה ולאחריה אשר קדש ידיד2 ושם הגירסא אשר קדשנו ולא יאמר וכו'. ולא יאמר קיים את הילד עכ"ל. וידקדק על לשון כל כה"ג וג"כ יעיין שמתחיל הגמ' מל ולא פרע כאלו לא מל, ותו אין להאריך רק ש"י כח' וכח' אוה' ועמי' יודא מ��נץ. +ואודיעך מר שאשה אחת בכאן הניחה סם לילד על העטרה ואכל עור הפריעה ואי' צריך הילד שום תיקון עוד. אבל מה שכת' מר מהאגודה פ' ר"א דמילה אינו מספיק כ"כ למהר"ר יודא אוברניק יצ"ו, כי אומר שמשמע דוקא היכא שצריך למול פעם אחרת פי' לחתוך בשר כגון קטן המסורבל ואינו נראה מהול כשהוא מתקשה. ולכך אמ' האגודה כל כה"ג שצריך לימול פעם שנית ואמר שמשמע הלשון כאלו לא מל אבל פרע, נאום תלמידך יוזלן. +אשאל בקצרה ממו' אדנ' כמדומה שמקובלני מכ"ת שהמל בנו הראשון אע"פ שאינו בכור מברך שהחיינו כר' אבי"ה1 בהגמיי"מ ה' מילה פ"ג סי' ד'. כי יש שאמרו פה שאין המנהג כך, וגם אמר מה"ר אהרן שי' [הוא מה"ר אהרן פפנהיים יצ"ו], שלא נהגו כך בריגנשפורק. ותמיהני כי ראבי"ה דן לפני אביו ולפני כל הישיבה והודו לו ועשו כך ומעשה רב. והדעת נוטה שמברך אותה אחר להכניסו, אך בפני' במיימוני משמע קצת שמברך אות' אחר אשר קדש ידיד מבטן כו'. +[כת' מה"ר יודא מורקיל זצ"ל] שלומך יסג' לחד' אהו' שא' עמי' מה"ר יודא ע"ש אחיך שאי' יצ"ו. אשר שאלתני אם יש לברך שהחיינו על מילת בנו הראשון, לא ביארת דבריך יפה על מה שאלת, אם כשאב מל בעצמו או כשאחרים מלים לו, דבזה תולה החילוק. דכן כת' בא"ז בהלכות מילה1 סי' ק"ז סק"י. כשאחר (מברך) [מל] שאין האב מברך שהחיינו אפי' על בנו בכור. ונראה טעמו משום דעל המצות מברך שהחיינו כמו על נר חנוכה ומגילה ופדיון הבן תדיר' ומצוי' ומילה על בנו הראשון חשיב לה נמי כמו מצוה הבאה מזמן לזמן דאינה כמו פדיון הבן שאינה תדי' ומצוייה, דבהא תליא מילתא כדאיתא בסמ"ג בהלכות ברכו'2 עשין סוף סי' כ"ז. ומ"מ נרא' לא"ז דאין ראוי לברך שהחיינו אלא מי שעושה המצוה בעצמו ולא ע"י שלוחו. וכן משמע לשון ראבי"ה דכת' כשהאב מל בעצמו מברך שהחיינו משמע אבל כשאחר מל לא, ונראה דכן ראוי לנהוג. אבל כשהאב בעצמו מל בנו ראשון נראה דיש לנהוג לברך שהחיינו כדברי ראבי"ה ועשה מעשה כך, וכן משמע מלשון א"ז. וטעמי' דרבי' שמחה והרוקח שכת' בהג' במיימוני שאין לברך שהחיינו כלל על המילה קצת רחוקים לסתור דברי ומעשה דר' אבי"ה בשבילם, דכיון דמברך על קיום המצוה כדבארתי לעיל אזלו להו הנך טעמי' ודוק ותשכח. אמנם על בנו שני וכ"ש ג' וד' וה' אין נראה לנהוג ולברך, אבל כשהאב מל בעצמו דבכה"ג לא חשיב אינה תדי' ואינה מצוייה, וכמצוה הבאה מזמן לזמן כדאיתא בסמ"ג. והא דכת' דהמיימוני משמע דיש לברך [שהחיינו] אחר אשר קדש ידיד ר"ל משום דכת' כסדר הזה, נראה די"ל משום דלא פסיק' כתבה לבסוף, והכי תירץ בהג' שם3 בהגמיי"מ שם סי' ג'. תנא דברייתא ע"ש. ואע"ג דכת' המיימוני ברכ' להכניסו קודם אע"ג דלפי מסקנתו נמי לא פסיק', מ"מ יש דיעות דלדידהו פסיק' כדאיתא התם, ובשביל אות' דיעות הקדימה לאותה ברכה. ונראה לברך שהחיינו מיד לאחר שברך אשר קדש ידיד כו', שכבר נגמרה המצוה מכל וכל אין נראה כלל, דלא אשכחן ברכת זמן כה"ג כלל נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 52 + +וכשהיה מילה בסליחות לא נוהג לומר בב"ה שלו זכור ברית השייך למילה, אע"פ שהולך לברוך שאמר לב"ה של קהל למילה. פ"א לא רצה לילך לב"ה של קהל למילה מאיזו טעם שהוא, וא"ל תאמר בב"ה שלי תחנון כי עבר זמן המילה, אבל יחיד שמתפלל באותו ב"ה שהיה המילה אחר המילה אינו אומר תחנון1 עי' פסקים וכתבים סי' פ"א ובס' בית לחם יהודא ושער אפרים יו"ד סי' רס"ה ס"ק י"ב. +והיה מתיר לאבי הבן לימול את בנו בשבת, אע"פ שיו"ד כת' איסור בסי' רס"ו המתחיל מילה בין בזמנה [עיין בספרו]1 תה"ד סי' רס"ה, ויעב"ץ בספרו מגדל עוז ה' מילה נ"ז סק"ס התיר אף בשלא מל מעולם ואיכא אחר ועי' בשו"ת גדולת מרדכי סי' כ"ד. זימנא חדא היה מילה והנשים היו מתעכבות לבא לב"ה, ועשיר שבעיר היה בעל ברית שקו' קומפראי ובארצי קבאטר, ואמר לעשיר שב אצלי. וכשבאו הנשים עם הילד לב"ה שלח השמש לנשים עמדו שם וממתינין לנו כזמן שאני ממתין לכם, ועמדו שם הנשים בנזיפה עד שידעו כל העם סרחונם, והודו לו כל העם, לבד תלמיד אחד אמר שהוא גנאי לילד וראוי לעשות להם קנס אחרת. +וזכורני שבקשו ממנו להיות בעל ברית, ויגד לו המגיד שאב הילד היה שתוקי, ולא רצה להיות בעל ברית. +מי שיש לו בן למול ואינו רוצה להיות בעל ברית, ורוצה לכבד אחרים משום הבאת שלום ומשום דיש בו כבוד הבריות, חייב ליתן לאביו1 עי' ב"ר פרשה צ"ד סי' ה' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק וכו' רבי יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, ועי' ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד בהגה, ומהרי"ק שרש מ"ד. קודם אביו זקנו להיות בעל ברית. אבל אם הוא ברצון אביו יוכל לתן לזקנו, והמנהג ליתן לזקנו משום שהעולם אומרים מי שהוא בעל ברית לבן נינו אינו רואה פני גהינם. ואמר המנהג כשתלד אשתו בן הראשון הרשות בידו לקרות לו שם2 עי' רמב"ן בראשית ל"ח ה'. ולאשתו הרשות בידה ליתן הקבעטריט למי שהיא רוצה. אבל אם אביו הוא עצמו רוצה להיות קבאטר פי' שתופש הנער בשעת המילה מי יוכל למחות. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. שלו' בן מה"ר מורקל זצ"ל היה לו מילה בראש השנה, ושאל אם לקרא הבן אחר אביו או אחר יצחק אבי', השיב מו' שהוא ואביו חייבי' בכבוד יצחק אבינו. ואמר שיש לדקדק שאסור לטלטל סכין בשבת אחר שמל בו, וכן סכין ששחט בו ביו"ט משום מוקצה מחמת חיסרון כיס3 עי' טו"ז סי' רס"ו סק"א ובמג"א סי' של"א סק"ה ובשו"ת רע"א סי' כ"ב. וטוב להניח הסכין אחר שמל בו בשמן ומטלטלו אגב שמן. ועיין במסכת' ביצה בפ' אין צדין4 דף כ"ו ע"ב. גבי בעי מיניה הלל יש מוקצה לחצי שבת כו', ואח"כ5 שם דף כ"ח ע"ב. גבי שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט. מ"מ מזה אין ראיה אבל מ"מ הוא לא סבר איסור, אבל לא רצה להורות להיתר. + +Daf 53 + +ושמעתי מהח"ר שמעון פולר יצ"ו כשהיה הגאון בעל ברית אינו שותה מכוס של ברכה אע"ג שהיא רפואה לתינוק, משום שהוא מסופק אם חצי שעור צריכ' ברכה מעין ג'1 ועי' בטו"ז סי' רס"ה סק"י וברא"ש ברכות פ"ז סי' כ"ד ובאו"ח סי' ר"י. ושיעור שלם אינו יכול לשתות בשחר. וכן אני ראיתי שלא שותה. +לעיל בהלכות תפילין כתבתי שצריך לומר לקדושת ס"ת וכן מצאתי בי"ד בסי' רע"א, וכת' א"א הרא"ש הלכך טוב שיוציא בשפתיו ויאמר וכו'. ולא רצה להתיר לכתוב לכתחלה מזוזה על קלף שאינו כשר, אע"פ שכת' המיימוני1 פ"א מה' תפילין הי"א ובשו"ת הרמב"ם סי' כ"ה. היתר, כי הסמ"ג2 עשין כ"ה. והאש'3 ה' מזוזה סי' ו'. כתבו איסור. ואמר שהוא התיר דוקא עד שיוכל למצוא קלף כשר.4 ועי' בב"ח סי' רפ"ח ובש"ך שם סק"ד. [כתב שאי' מה"ר אייזק לוי זצ"ל], ועל דיו של ס"ת אם יש ביד מר שום היתר לתת בתוכה אותה אדמה שלועזין ויטריאו"ל, וכמדומני בלשון אשכנז קופ"ר ווש"ר דהיינו קנקנתום לפי' התוס'5 עירובין י"ג ע"א, מגילה י"ח ע"ב. גם הא"ז פוסל אותה במרדכי בגיטי��6 פ"ב סי' של"ט, ועי' באו"ז ה' תפילין סי' תקמ"ב וה' גיטין סי' תשי"ד. משום דאינה אלא צבע והסופרים אומרים, טעמא מאי דפסול הוא משום דאינו נמחק כפי' התו', יודעים אנו לצמצם במידתו אשר יפה הוא נמחק, ותולים עצמם בהתרת הרבנים ז"ל. ועדיין יש מי שאומר שהמנהג הוא כן. גם אומרים שאי אפשר בע"א ביען כי הוא נמחה ואינו נדבק. וזכורני כשהיה מר מתעסק בס"ת שלו היו מביאים לו מיני קוצים, גם ראיתי שמאד קשה היה ביד הסופר לגרר. לכן יבאר לי מר דעתו ומנהגו ואם יש למחות ביד הסופרים כל דבר בביאור. ואשר שאלתני על הקרקע ירוקה שקו' ויטריאל בלע"ז ובלשון מדינתינו קורין גליצנשטיין, והיא קנקנתום לפי' התו' אם מותר לתת לתוך הדיו שכות' בו ס"ת תפילין ומזוזות. וכת' דיש מן הסופרים אומרים שהוא מנהג להתיר. מנהג זה לא שמיע לי ולא ס"ל. אדרבה ידענא בודאי שהיו סופרים באושטריך נזהרים אפילו באדרמינטא. אע"פ שהוכיח ר"ת שאינו קנקנתום ותו' והחבורים הביאו דבריו, משמע לכאורה לפסק הלכה אפ"ה חשו לפרש"י דסבר קנקנתום הוא אדרמינטא.7 ועי' רש"י סוטה י"ז ע"ב קנקנתום. וויטריאול"ו או אורדימנ"ט קורין אותו. ועל אשר אומרים שיודעים לצמצם במדידה שיהא נמחק לא משגיחינן בהו. דמלשון התלמוד דקא'8 עירובין י"ג ע"א. דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו משמע אפי' דבר מועט גורם שאינו נמחק. מן הא"ז אין ראייה כ"כ, דלפי הנראה איירי בדיו שעושין מן ויטריאול לחוד, דכה"ג אינו אלא צבע, אבל בתערובת עפצים שפיר דמי, ותדע דאינו פוסלו אלא משום שהוא כמו צבע. וכן הוא האמת שבלא עפצים אינו משחיר אלא כהה כמו צבע הוא אבל מטעם שאינו נמחק לא כת', לפי שלא היה פסול בדיעבד כדכת' הרמב"ם9 פ"א מה' תפילין ה"ד. להדיא. ולרעה' כנ' וכנ' עמי' הקטן והצעיר שבישראל. וז"ל שאי' הגאון מהרי"ל זצ"ל100 סי' קכ"ז עיי"ש. וכן דיו דידן פלוגתא דרבוותא שפוסלין עפצים ויש אדרמינט ויש גליצשטיין דהיינו וידריאולום. ע"כ ירא שמים יצא את כולם לעשות דיו כשר או דר"ת או דמיימו', ושלו' מאת הק' יעקב הלוי, מצאתי. + +Daf 54 + +[כתב] וכן הורני מ"ץ1 ככתבו וכלשונו בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב סק"ה. על מגילה שמקצת פרשיותיה פתוחות, ואיתא במיימוני בהלכות מגילה בתשו' מהר"ם2 סי' שנ"א והובאה בהגמיי"מ פ"ב סי' נ'. דכל פרשיותיה סתומות [עכ"ל], אם יש לפוסלה בשביל כך? והדין נותן דפסול, כי דבר זה פסול בס"ת אם יעשה סתומה פתוחה או איפכא, ומגילה אית לה כל דין ס"ת רק בדבר אחד דנקראת איגרת שלא צריך לתפור הכל בגידים, אכן שמא מה שכתב שפרשיותיה סתומות שמא דעת מהר"ם דלכתחילה טוב לעשות סתומות אבל אין פסול בשביל זה. כי הטעם נ"ל דצריך לעשות סתומות משום דדמי' לאגרת, וא"כ אפשר דפירושו לכתחילה כי גם בהרבה איגרות איכא הפסק גדול דדמיא לפתוחה, לכך סבר' דפי' לכתחילה. וגם הורני מר אשר בא לפני ס"ת שהיו [בה] הרבה יריעות שאין בה כ"א עמוד אחד ביריעה אחת, אבל העמודים היו רחבים כתקונם כשאר העמודים. ודקדקתי בכמה פסקים וכלם כתבו לשון הברייתא3 מנחות ל' ע"א. שלא יעשה יריעה פחות משלש דפין ולא יותר על שמונה, ולא מבואר בשום מקום אם כשר בדיעבד אם לאו. והנה נ"ל דכשר בדיעבד כי המיימוני פ"י4 מה' ס"ת. מונה עשרים דברים שאחד מהן פוסל וזה אינו מן המניין, וכת' אח"כ ושאר כל הדברים למצוה ולא לעכ��. ועוד יש להוכיח מן ההוא ברייתא דקתני בד"א בתחלת הספר אבל בסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף אחד, ומסתמא האי בד"א קאי אסיפא דעלה קאי נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין כו', לא יחלק ג' לכאן כו' ועל זה קאי בד"א כו'. לאורויי לן דבסוף הספר יכול לעשות יריעה אחת מדף אחד והאי פי' לכתחלה, ומעתה אין סברא דבסוף הספר כשר לכתחלה ובתחילת או באמצעית הספר פסול גם בדיעבד. וליכא למימר דהאי בד"א וכו' קאי אמיצעתא דקתני לא ירבה בדפין מפני שנראה כאגרת כו', ועל זה קאי בד"א כו' לאורויי לן דיכול לקצר השיטין לעשות פסוק אחד בדף אחד. ולשון דף דקתני בברייתא פי' עמוד ללמדך דיכול לעשות העמוד קצר כאיגרת. ומ"מ צריך להיות בכל יריעה ג' עמודים אפי' בסוף הספר, הא ליתא דמוכח מן המיימוני דקאי על הסיפא דקתני נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין כו'. דבפ"ט דהלכות ס"ת5 הלכה י"ב. הביא וסידר הדין של הברייתא הרישא והסיפא ועלה סידר האי בד"א כו'. ודילג שם הדין ולא ירבה בדפין כו' דהוא אמיצעת' של ברייתא, ואותו דין סידר בפ"ז6 ה"ד. דלא ירבה בדפין כו' אלא ג' למשפחותיכם. ש"מ דסבר המיימוני דהאי בד"א כו' לא קאי אמיצעתא. וגם לשון המיימוני משמע מיניה וביה דדף פי' יריעה ומותר בסוף הספר בדף אחד ביריעה אחת. דקא' וז"ל: ועושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות עכ"ל. ומדקאמר ותופרים כו' ש"מ דפי' הכי. ועוד קצת מוכח מן הברייתא דהאי בד"א כו' קאי על הסיפא נזדמנה לו כו' דעלה קאי בלי הפסק. דאי קאי דוקא על האמצעיתא לא ירבה בדפי' כו' אז הוי קשה למה הפסיק בברייתא, כי בהפסק זה איכא תרתי לריעותא, חדא דהוה ליה למיתני לא ירבה בדפי' כו' בסוף גבי בד"א כיון דעלה קאי. ועוד איכא עתה ריעותא דהרי [דהרישא] (וכו') והסיפא הוא חד דין, זה הופסק עתה במיצעת'. אלא ע"כ צ"ל דאי [דהאי] בד"א קאי על הסיפא נזדמנה לו כו' ועתה מתורץ הכל. דלא קשה תוקי המיצעת' בסוף אחר בד"א, די"ל דהאי בד"א כו' הוי כמו פי' דמחלק בין תחלת הספר לסופה [לכך] סברא הוא לעמוד בסוף הברייתא. וגם לא קשי' תתחיל הברייתא במיצעתא ולא ירבה בדפי' כו', דזה לא שייך כלל להתחיל כיון דעדיין לא קתני כמה דפין יהיה ליריעה. ולכך צריך להתחיל הברייתא בהא עשה היריעה בת ג' דפין כו', וכן צריך להפסיק במיצעתא ולא ירבה בדפין כו'. ולמתני בסוף נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין משום דבד"א קאי עלה7 ובשו"ת מהר"ם מינץ שם הוסיף: או י"ל דהבד"א כו' קאי נמי אמיצעתא כאשר אבאר לקמן מרש"י, לכך לא מוקי המיצעתא אחר בד"א כו'. מ"מ מסתמא דסבר נמי האי ברייתא דצריך לקצר השיטין בסוף הספר אם נזדמנה לו פסוק אחד, דהאי ברייתא מסתמא לא פליג אאידך ברייתא. דקתני8 מנחות ל' ע"א. דלא יגמור הס"ת באמצע הדף, א"כ אם נזדמנה לו פסוק אחד בסוף צריך לקצר. וכן פרש"י בהדיא בפ' הקומץ וז"ל: מקצר השיטין והולך עד שיגמור לעיני כל ישראל בסוף הדף. ואע"ג דלשון רש"י משמע בהדיא דהאי בד"א קאי על המיצעתא וז"ל: בד"א דלא ירבה בדפין ולא ימעט בדפין בתחילת הספר. אבל בסופו [אפילו] אין לו לכתוב אלא פסוק אחד יכתבנו בכל היריעה ואפי' דף אחד יעשה מכל היריעה כו' עכ"ל. מ"מ צ"ל דסבר רש"י דקאי נמי על הסיפא. דהא פי' וז"ל: אלא פסוק אחד יכתוב בכל היריעה אפי' דף אחד יעשה מכל היריעה [עכ"ל]. מנליה לרש"י הא דיכול לעשות דף אחד מכל היריעה, תאמר לעולם צריך להיות ג' עמודים ביריעה, ולא אתי הבד"א כו' אלא ללמדך דיכול לקצר השיטין. אלא ע"כ צ"ל דסבר רש"י דקאי נמי ��ל הסיפא דעלה קאי נזדמנה לו כו' דאל"כ למה הפסיק? ומ"מ פרש"י דקאי נמי אמיצעת' דאל"כ ה"ל לאוקמי האמציעתא אחר בד"א כו', ואפשר המיימ' מחולק בסברא זו עם רש"י וסבר דקאי הבד"א כו' דוקא אסיפא. ולכך חילק הדינים של ההוא ברייתא בתרי פרקי כדפרישית לעיל. הנה אמ"ץ הדריכני נתיב יושר והאר עיני מתורתך כי ללמוד אני צריך ואל תשיב פני ריקם כי לא באתי רק ללמוד ולא בעניין אחר כלל וכן יגדל כס ישיבת' לעד כנ' וכנ' ת'ת'ת' השפל משה לוי מינץ. + +Daf 55 + +1 עי' פסקים וכתבים סי' כ"ג. ואשר כתבת ממגילה שיש בה פרשיות פתוחות אם כשירה היא לדעת מהר"ם בשם ר"ת דכת' דיש למגילה כל דין ס"ת ובס"ת פסול אם עשה הסתומות פתוחות. ורצית לחלק דשמא מהר"ם ור"ת לא רצו לומר רק דלכתחילה יעשה כל פרשיות סתומות משום דנקראת אגרת. תמיהני עליך מניין לך לבדות טעמי הלכות מלבך? ולפרש דברי הגאונים [חוץ] ממשמעות דאינהו כיילי שיש לה כל דין ס"ת חוץ מדבר אחד וכיילי נמי הך דפרשיותיה סתומות בהדייהו? משמע בפשיטות דבהך מילתא נמי אית לה דין ס"ת [אפילו בדיעבד]. ואתה תפרש דלאו דוקא הוא ולא קאמר אלא לכתחילה משום דנקראת אגרת. והך סברא לא מתרצתא היא כלל, דסתומה נמי פרש' נקראת בכולי תלמודא ולטעמיך היה לעשות המגילה לכתחילה בלי שום פרשה והפסק כדי שתהא כמו אגרת, והכי איתא בהג' במיימו'2 פ"ב מה' מגילה סי' א'. דיש נוהגי' שלא להפסיק בקריאתה בין פסוק לפסוק משום דנקראת איגרת. ותו דאיך תיסוק אדעתין שאם יש קבלה שפרשיותיה מקצת פתוחות הם שהיה ר"ת ומהר"ם עושים מסבר' לבם לשנות הפרשיות לכתחילה? אמנם אם ראית דלא זהירי עלמא בכך3 ותו דאיך תיסוק אדעתין שאם יש קבלה שפרשיותיה מקצת פתוחות הם שהיה ר"ת ומהר"ם עושים מסברת לבם לשנות הפרשיות לכתחילה ואמנם אם ראית דלא זהירי עלמא בכך י"ל כ"ז ליתא בנדפס. י"ל דסמכי אמאי דכת' במיימו' בהג'4 שם סי' ט'. שהוכיח מההיא דאותיות מטושטשות ומקורעות דאין כל דין ס"ת למגילה ע"ש. אכן נראה הנזהרים והמדקדקים במצות צריכים לקיים דברי ר"ת ומהר"ם. ואשר שאלת5 מכאן עד סוף התשובה ליתא בנדפס. על ס"ת שיש בה יריעות שאין בהן רק דף אחד אם יש לפוסלה בדיעבד. יפה הבאת ראייה מן המיימוני שכת' דדוקא כ' דברים פוסלים בדיעבד והך מילתא לאו מכ' דברים היא. אמנם מה שפלפלת מתוך הברייתא נלאיתי להשיב דאין צורך. דודאי כך הוא פי' הברייתא, דדף ודפין דנקט ר"ל עמוד ולא יריעה ובזה אין ספק, ובד"א דברייתא ודאי קאי אמיצעתא כדפרש"י להדיא בד"א דלא ירבה ולא ימעט בדפין. וכן מוכח מדקאמר אפי' פסוק אחד בדף אחד ולא קא' נמי אפי' דף אחד ביריעה אחת. ותלמודא נמי דפריך פסוק אחד ס"ד, ופרש"י6 בדפוסים שלפנינו ליתא ובשיטה מקובצת השלים החסר. דאיך יוכל למלאות פסוק אחד כל היריעה שהרי צריך לגמור בסוף הדף? ומשני פסוק אחד [בדף אחד], פי' שיש ביריעה שאר דפין אבל בדף האחרון יכול לכתוב אפי' פסוק אחד והכי פרש"י. הא קמן דלאו איריעה קאי רק אדף, ואפי' אי הוה קאי איריעה ושרי בסוף הספר לכתחילה דף אחד ביריעה אחת כדמשמע לשון הרמב"ם, מ"מ שגגה היא לך לעשות שקול מזה מדשרי בסוף הספר לכתחילה מסתמא באמצע הספר כשר בדיעבד. בכמה וכמה דוכתי אשכחן בתלמודא דבמצוה אחת במקום אחד כשר לכתחילה ובמקום שני פסול אפי' בדיעבד, אין צורך להאריך בזה, נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 56 + +[כת' שאי' מה"ר שמעון כ"ץ יצ"ו מק"ק דמעגנץ]1 פסקים וכתבים סי' צ"ג, ועי' מהרי"ק שרש ק"ל. ואשר שאלת על הס"ת שנמצא בה בכמה מקומות שכתובין חוץ לדף שלש אותיות מתיבה גדולה בת שבעה או בת שמונה, וגם לפעמים מתיבה בת חמשה. אי שרי לקרות בה בציבור אפי' במקום שיש ס"ת אחר' כשירה לגמרי2 בציבור אפי' במקום שיש ס"ת אחרת כשירה לגמרי כל זה חסר בנדפס. ונראה דאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתב' הס"ת ואפי' בתיבה בת חמש' דלכ"ע לא יכתוב, דהגמ'3 מנחות ל' ע"א. וכן כל החבורים4 הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת ה"ה ובטור יו"ד סי' רע"ג. כתבו בלשון זה: לא יכתוב ולא קאמר לא יהו כתובים. משמע דדוקא אסופר קאי שלכתחילה לא יכתוב כך. וכן כת' באשי'5 בה' ס"ת סי' ט'. להדיא לא יכתוב לכתחילה. ואם היינו נמנעים לקרות בה אפי' כשיש אחרת כשירה היינו פוגמים את זאת והוי כמו דיעבד, כדאיתא ביומא בפ' בא לו6 דף ע' ע"א. דפריך ונייתי ס"ת אחריני א"ר הונא משום פגמו של ראשון. וה"נ אם לא יקראו בה כלל הוי פגם. ואע"ג דכת' אשי'7 שם סוף סי' ט'. בשם ר"ת דאותיות הש"ם צריכין שיהיו כלם בתוך השיטין, מדנקט צריכין משמע אפי' בדיעבד, לא קמירי8 צ"ל לא קשה מידי, ומכאן ועד סוף התשובה חסר בנדפס. דבאותיות הש"ם מחמרינין טפי. והכי אפי' גבי גט נהגו להקפיד אפי' באות אחת חוץ לשיטה כדאיתא בסמ"ק9 סי' קפ"ד. ותו דנוכל לומר דצריכין נמי דוקא לכתחילה קא'. כדאשכחן נמי כה"ג בתו' פ"ק דגיטין100 דף ד' ע"ב ד"ה אי מההיא. ופ"ק דחולין111 דף ג' ע"א ד"ה אין השומר. דצריך לומר בפני נכתב י"ל דר"ל צריך לכתחילה לראות כתיבת הגט וחתימתו, ואי לא ראה יכול לתנו לכתחילה ע"ש. ואל תשיבני מהא דכת' א"ז פ' לולב הגזול122 ה' סוכה סי' ש"ט. באתרוג שניקב נקב מפולש ואינו חסר אלא כ"ש דכשר, דוקא אם לא מצא אחר אבל אם מצא אחר וסמך על זה אסור לכתחילה. הא קמן דצריך לחזור אחר הטוב והיפה יותר אע"ג דאינך נמי כשר, לא דמי כלל, דהתם לא שייך פגם דאין שום קדושה באתרוג, ותו דמשמע התם דאינו כשר אלא משום דבשעת הדחק שרינ'. +[כת' הר"ר יושע דורק ז"ל]1 פסקים וכתבים סי' ע"א וע"ב, ועי' בב"י סי' רע"ו ובשו"ת מהרי"ק סי' ע"א וצ"ח ושו"ת מהר"ם מפדוואה סי' פ' ורמ"ע מפאנו סי' ל"ו. ועל ס"ת דכרעי' דה"א וקו"ף נוגעים, פסולה היא אפי' בדיעבד עד שיתקן. כי כן כת' אשי' בהדיא בהלכות ס"ת2 סי' י"ב. על כרעיה דה"א וכת' עלה ג"כ דין כרעיה דקו"ף ע"ש. והמתקן צריך למחוק כל הרגל ולכתוב אחר במקומו דבגריר' הדביקים לחוד הוי חק תוכות3 והמתקן צריך למחוק כל הרגל ולכתוב אחר במקומו דבגרירת הדביקים לחוד הוי חק תוכות כ"ז חסר בנדפס, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ט. ואם מותר לתקן הההי"ן שבשמות הקדש, כבר נדרשתי ג"כ על ככה מאחרים. אמנם השבתי בספיקא דנ' דשרי מההיא דכת' בהג' קטנה במיימוני בספ' המדע פ' ששי4 הגמי"מ פ"ו מה' יסודי התורה סי' ב' ע"פ מס' סופרים ה"ז. דאם נפל דיו על השם מותר למוחקו דאינו מתכוין רק לתקן, ורציתי לדמות לזה ג"כ נדון דידן. אך לא ברירא לי לגמרי דאפשר דהתם איירי שנתטשטש האות לגמרי אבל כאן אינו מחוסר רק דיקדוק אחד, או נימא איפכא דהכא אין צריך למחוק רק הרגל שהוא נכתב בטעות ובגוף האות שנכתב כדין אין צריך ליגע. ואם בהרבה הההי"ן ב��מו' הן נדבקין אי' נר' טוב לתקו. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 57 + +מצאתי ממה שכת' לעיל, אי' נר' טוב לתקן במסכת גיטין בפ' הניזקין1 דף נ"ד ע"ב. ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' ס"ת שכת' לפלוני אזכרות כו' ע"ש. ומצאתי תשו' שאי' מהרי"ל זצ"ל.2 סי' ר"ך. נקודות השם י"ז שאלת על הטעיות וכן נגינותיו בטעות ובעניותי אפי' ניקוד וטעמין כהוגן מותר למחוק, דהוי כמו פי' וניתן למרע"ה בע"פ, אע"ג דילפינן מינייהו טובא הוי כמו פי' בעלמא, ולשון חכמים3 ספרי דברים י"ב, ד'. מניין למוחק אות מן ה' כו'. ומה שכת' שהם כמו נשמה לאותיות אי בתר קבלה אזלינן א"כ כל התורה כלה אסורה למחוק, דכל תיבה ואות ותג ונקוד ונגינה [רומז למה] ששמות קדש רומזין. וכל התורה יוצא משם המיוחד י"ז ל"ו והוא כמקור לכלן. וכן י"ב הויות היה הוה יהיה הויו והיה הויה אסור למוחקן, כ"ש הכנויין שהתיר' [רבותינו ז"ל] אלא שאין להוסיף על מה שאמרו חכמים אותיות השם. וטעמא דהוי דבר נגלה ומפורסם וקרינ' ביה לא תעשון וגו' ותניא במסכת סופרים4 פ"ד ה"ב. ש"ד צ"ב [א"ה] נמחקין, הרי א"ה ידעת פנימיותו ולא חייש עליה. ועיקר שאלתך כשננקד בטעות נראה דכל כה"ג אפי' אות דאחריו בטעות נמחק. דהכי תניא במס' סופרים5 פ"ה ה"ב, הכותב את השם כו' עושה מדלת הי. בהכותב את השם וכת' יהודה עושה ד"ה ומוחק ה' האחרון. משמע לכאורה כסדר קתני [דאחר התיקון מוחק הה'], ותו תניא התם6 שם ה"ג. היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה7 ולא כתב בו ד' מוחקו וכותב את השם כו' עכ"ל, הרי שהתיר בו למחוק כל השם כשנכתב בכוונת יהודה, כ"ז חסר פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. ומי' שמא יש לחלק דבמילתא דידך נכתב השם בקדושה אלא שהנקוד והנגינה בטעות. מ"מ נראה דאפילו באות אינו מקדש אלא שלא בטעות כדמשמע רישא דעושה ד"ה ומוחק הה', זכר לדבר8 זבחים פ"ו ע"א. אין המזבח וכלי שרת מקדשים אלא הראוי להו, וכל כה"ג נימא דמודו אחרים לת"ק9 דהקדש טעות אינו הקדש. ושלום מאת הקטן הלוי. +והוי"ו1 והוא חד מאלפ"א בית"א דאותיות קטנות ועיי"ש במנחת שי. מאת בריתי שלום אינה כתו' גדולה בס"ת יותר משאר ווין ולא רצה לתקנו כיון שהוא בדיעבד כשר. גם הורני מר2 עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ד סק"ג. אם מותר למחוק אות' שמות הנכתבים בסידורים ובתפלות והם נרשמין כעין שני יודי"ן ווי"ו על גביהן, כי הטעם דכותבים הכי משום דעלה מניינו כ"ו כמו שם של ד' אותיות וגם ב' יודי"ן ווי"ו הוא שם. לכך י"ל אמרי' דיש בו קדושה ואסור למחוק, או דילמא י"ל דמש"ה כתבי' הוי"ו עקומה ושבורה [והפוכה] וגם למעלה מן היודין כדי דלא ליהוי כתי' גמורה, לכן י"ל מותר למחוק. וכן יש כותבים ב' ווי"ן כזה אחד למעלה ואחד למטה ואז הוא עולה ל"ב כנגד ל"ב נתיבות [החכמה] אז נר' דאין בו כ"כ קדושה. שאילה ממהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו. + +Daf 58 + +תשובת הגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל.1 פסקים וכתבים סי' קע"א ועי' בד"מ סי' רע"ו סק"ה. ואשר שאלת אם השם שנכת' בתפלות ובמחזורים אם נמחק הוא? נר' דמטעם הגימטרי' אין לאסור, דא"כ הודא"י נמי לא יהא נמחק שהוא בגי' שם המיוחד. ומטעם שהוא רומז לשם ונכתב כדי להורות על השם אין נראה לאסור ג"כ. שהרי אמרי' בפ' שבועות העדות2 דף ל"ה ע"ב. דכל שלמה דשיר השירים קדש, ונכת' ג"כ להורות על השם, וא"ה כתבו התו' שם דנמחק הוא. אך בהא מסתפינא דכיון דזה השם כת' יו"ד בתחילה דהיינו התחלת שם המיוחד ככתיבתו והוי כמו ראש התיבה, ובתו' פ' שבועות העדות כתבו בשם פר"ח3 שם ע"א. דא"ד מן השם כקריאתו אינו נמחק. ואע"ג דש"ד משד"י וצ"ב מצבאות נמחק הכא בא"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר, כל זה איתא בתו'. ואע"ג דא"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כת' אחריהם מידי, משא"כ בנדון דידן דאין כאן אלא התחלת אות אחת, ותו דכת' אחריו אותיות וסימנים שאינ' מן השם. מ"מ אולי י"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד ככתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו. היה כתוב בס"ת חרבה4 ויקרא כ"ו, ל"א ול"ג. בה' וא' לסופר אינך צריך למוחקו כל הה"א רק הנקודה מן ההא ועשה חית.5 ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' פ"ב כתב סופר שטעה וכתב ה' במקום ח' בדיעבד אם גירר רגל שמאלי וגגה של ה' עד שנשאר ממנה כמו ז' אחרת כנגדה ודבקם מלמעלה בחטוטרות הנהוגה כשר ולכתחילה היה צריך לגרור כל הה"א כי זה כלל גדול דכל מה שנכתב בפסול צריך המתקן לגרור. אבל לעשות חית בלא מחק אינו רוצה להתיר. +ואמר שצריך לנגוע תוכו הקוף מן לשמצה בקמיהם בגוף האות1 ועי' בביאורי מהר"א שטיין על מצות עשה מהסמ"ג בה' ס"ת שכתב: לשמצה בקמיהם, העמדים על הפקדים פ' נשא הסופרים מגיעים הרגל בב' הקופי"ן הללו קבלה איש מפי איש, ועי' במנחת שי שמות ל"ב, כ"ה. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל שכת' מדרשות מהרי"ל, גידין לס"ת אין לקנות מגוי דשמא של סוסין וחמורין הן והוי ספיקא דאורייתא וכן מצאתי בתשו' שאי' מהרי"ל ס"ל זצ"ל. וזכורני שנקרע ס"ת בשיפוע מראש התפירה עד ראש העמוד עד ג' שיטין ובתוך הכת'. ואמר הגאון זצ"ל לסופר לגרור התיבות הנקרעים ולתפור ולכתוב התיבות קטנות לפני הקריעה או לאחר הקריעה.2 בס' בית לחם יהודה ושער אפרים סי' ר"פ הביא ס"ת שנקרעה עד תוך שיטה שלישית ונחלק אות א' לשנים. אם יכולים לתקן האות הנחלק עם עוד איזה אותיות מלפניו ומלאחריו ויחזור ויכתבם בכתב ישר על האופן שהאות הנחלק יהיה כולה נכתב על הקלף שלם בחלק א' משני חלקי הקריעה והקרע יעבור בין האותיות וודאי דכשר הוא, ועי' בעקרי הד"ט ה' ס"ת סק"ג ובשו"ת ח"ס ח"ו סי' ס' וס"ח. ואם אינו יכול יגרור גם שאר תיבות שאינם נקרעים ובכ"ז התיבות אינם מן השם. וזכורני שאינו רוצה שיניחו הבחורים הספרים על הספסלים בבית החורף שישבו שם בני אדם.3 ועי' בס' באר שבע דף ק"ג סי' ל"ח שכ' טוב להזהר בכל הספרים כמו בחומשים שלא לישב עמהם בשוה וכל המחמיר עד טפח ה"ז מכבד את התורה. ועשיתי לו ספסל שגובה טפח או מעט יותר ועמד על אחד מן הספסלים ושם מניחים הספרים. וזכורני כשהבחורים על הישיבה זורקים התוס' איש לחבירו לפעמים היה מקפיד ואמר אין זורקין כתבי קדש!4 עי' סי' רפ"ב סעיף ה'. וכן מצאתי במס' סופרים בפ"ג5 הי"ב. אין זורקין ספרים ממקום למקום ואין נוהגין בהן דרך בזיון, וכן מצאתי במסכ' עירובין בפ' המוצא תפילין6 דף צ"ח ע"א. + +Daf 59 + +העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, בפ' מי שמת1 צ"ל מי שמתו, ברכות כ"ג ע"א כל נטורינהו טפי עדיף. כל כמה דמינטר עדיף טפי. מכאן אמר מה שנהגו כשיושבים בעגלה שאין מקפידים אם יושבין על שק של ספרים מהאי טעמא דנטירותא עדיף מבזיון. כן הוא גבי תפילין ע"ש, וכן מצאתי בי"ד בסי' רפ"ב. ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר אפי' לרכוב עליו. וזכורני שהיה מניח הג' לבד, והפי' לבד, והתו' לבד, והפוסקים לבד וכן מצאתי בי"ד בסי' רפ"ב. אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשים. וזכורני שהיה אחד שלא היה רוצה להלות לבחורים גמ' ופרושי', וא' אם ירצה להלות טוב ואם לאו אל ילך אל הישיבה. וזכורני בשעת הישיבה הבחורים מניחים הפירושים והתו' על הג' בשביל לימודם2 עי' טו"ז סי' רפ"ב ס"ק י"ג ובמג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד. ומתוך כך היו מקלקלים הג' או הפוסקים. והיה נדבר איך שייך לקלקל הספרים והשיב הגאון זצ"ל לכך נכתבו בתחלה. וזכורני (כשמגיע) [כשמגיה] בספר ורוצה לעשות סימן להיכן שייך האות או תיבה, עשה סגול על התיבה ועל המקום ששייך שם. וגם זכורני ששמעתי ממנו או משאי' מהרר"א ס"ל זצ"ל שהיה מדקדק ממנו, כשיש שני תיבות והאחד מיותר יש למחוק השני, כי הראשון נכתב כדין. וכן מצאתי במס' סופרים פ"ה3 ה"א. וז"ל הכות' שם של שני שמות קודש מקיים הראשון (ומעקב) [ומעכב] את האחרון. ר' יודא אומר אם היה האחרון4 וכ"ה נוסחת כ"י שם בדפוס ווילנא, ולפנינו הגירסא אם הראשון בסוף הדף וכו'. בסוף הדף מעכב את הראשון ומקיים את האחרון וכן פליגי בשמות של חול. וזכורני שא' שטוב לקנות סיום הספר דמדבר משאר סיום הספר משום דמ"ד סבר שיש כאן סיום התורה. ולפי דעתי זכורני שא' פ"א הייתי דורש דשביעי חביב מגלילה5 עי' ב"י או"ח סי' קל"ו דגדול שבצבור עולה בסוף. והיו קוני' כולם שביעי. וכשראיתי זה הייתי דורש דגלילה חביב'6 כדריב"ל במגילה ל"ב ע"א הגולל ס"ת קיבל שכר כולן ועי' או"ח סי' קמ"ז. +וזכורני הס"ת שלו שהוא מסדר אותו לכתוב לא הוי כתוב בראשי העמודים ו"ו1 עי' הגמיי"מ פ"ז מה' ס"ת סי' ז' ובב"י יו"ד סוף סי' רע"ג. וכשהתחיל לכתוב היה שם מניין. וזכורני כשכותבין ס"ת חדשה בניאושטט כשנושא אותה בתחלה לב"ה באו כל הקהל אנשים ונשים והלכו עמה מבית הסופר שכות' בו עד ב"ה. ולפעמים אומר שירות ובאותו ס"ת קורין בו בכל שבת שנה תמימה. ואח"כ קורין בו כסדר שאר ס"ת, וכל ס"ת שבא לארון הגדול אין רשות לבעל ליקח משם. לפעמים הם מלוים ס"ת אחד או ב' בשאר ב"ה. +וגם מנהגם בניאושטט כשרוצים לקרות בשבת בס"ת, היה אחד קורא באותו ס"ת ואחד שמע לו בתיקון ס"ת בשעת המזמורים. ולא רצה לדבק בחלון אפי' אגרת של שלומים רק נייר חדש1 עי' בס' יוסף אומץ דף קנ"ה ע"ב. ואמר אם מתנ' בתחלה בשמוכר ספרים או תפילין מתי שירצה למכור מותר למוכרם אפי' לדבר חול. ותלמיד אחד שמע ולא הודה לו, ונ"ל טעם הגאון זצ"ל משום דכת' יו"ד בסי' רפ"ה2 לפנינו רפ"ב ועי' או"ח סי' קנ"ג. בהלכות ס"ת: וכת' א"א ז"ל, הילכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר. מה שאנו כותבין יותר מג' תיבות בלא שירטוט, משום דא' בתו'3 גיטין ו' ע"ב ד"ה א"ר יצחק, סוטה י"ז ע"ב ד"ה כתבה, מנחות ל"ב ע"ב ד"ה הא, ועי' הגמיי"מ פ"ז מה' ס"ת סי' מ' ונ' ובאו"ז ח"א ה' גיטין סי' תשט"ו בשם רבינו שמחה ובתשב"ץ ח"א סי' ח' ובעקרי הד"ט ה' ס"ת סק"ו. דזה הכתיבה של מעשיט שכותבים לכתבים אינו כתיבה. א"נ השיטה העליונה היא כמו שרטוט. א"נ כיון דמהפכין הפסוק שרי ועיין ביו"ד בסי' רפ"ד. ע"כ כתבתי שנת רל"ד ג' אייר כי הלכתי חצי שנה נע ונד וגם כבר הייתי חלש בקדחת ל"ע, ו��תה התחלתי לכתוב בבית ה"ה האלוף מהר"ר יעקב ממישטרי יצ"ו הדר בקרימונא במז"ט. + +Daf 60 + +בטוב גדא אתחיל הלכות מזוזה הי"ז יביאנו אל [נחלת] הבית אחוזה: ולא היה מזוזה בשער הפתוח למבוי של יודים.1 בס' אגודה פ"ק דיומא כתב: והנה בעת שנעשו השערים לרחוב קלוני"א שאלתי את רבותי בגליל העליון אם יש לעשות מזוזה ולא השיבוני. והיה בדעתי להוציא על זה כי בסיעתא דשמיא נבנו על פי ובינותי כי שערי קהלת וורמש"א לא היה בהן מזוזה, ונתתי אל לבי דגם תלמיד אחד הזכיר לי מהני אבולי דמחוזא דפטירי משום סכנה ה"נ אחרי שהגוים דרים בתוכה ובית העצה תוך הרחוב פטור. [כת' מהר"ר דוד איישטט יצ"ו] וההיא דפר' והיה אם שמוע בראש העמוד בס"ת וכות' פרשת שמע בגליו' שלמעלה למזוזה, כדכתבו התו' במסכת' שבת2 דף ע"ט ע"ב ד"ה הא מורידין. וכן במס' מנחות3 דף ל"ב ע"א ד"ה דילמא להשלים. וק' אמאי לא פסול מפני שהוא שלא כסדרן? ודאי קושיא היא4 עי' בפרישה סי' ר"ץ ובטו"ז שם. וקרוב לדעתי דאף לדידן הו' ק' כבר כשלמדנו שבת או במנחות. ויש ליישב דסברו התו' דהא דשלא כסידרן פסול, היינו משום דלעולם המוקדם בתורה חשוב טפי מן המאוחר. ולכך אין להקדים את שאינו חשוב לחשוב ממנו. ולכך בנדון דידן שכבר נכת' פר' והיה לקדוש' ס"ת, שהיא חמורה וחשובה ממזוזה ותפילין אין קפידא אם תקדום לפ' שמע שהיא נכת' לשם מזוזה, דהמאוחר בקדושת ס"ת עדיף כמוקדם בקדו' מזוזה. וצוה לבעה"ב אחד כשקובע מזוזה בביתו שיברך בא"י אמ"ה אקו"צ לקבוע מזוזה. והיה מניח ראש האלכסון מן המזוזה שהיא השיטה שבה שמע כנגד הבית, מטעם כשילך לביתו אם פותח המזוזה אז יכול לקרות בה כמו שהיא מונחת, ואז הוי מקויים ביתך ביאתך5 מנחות ל"ד ע"א. וכהאי גוונא אמ' במנחות בתו'6 שם דף ל"ג ע"א ד"ה הא דעבידא. [כתב בספרו].7 תה"ד סי' נ"ב ועי' בב"י סי' רפ"ט ובפרישה שם ס"ק י"ב. וז"ל תשו' שא' מהרי"ל זצ"ל8 סי' צ"ט. (וכאשר) ואשר כתבת להניח האלכסון כלפי פנים האמת אתך, שורה העליונה לצד הבית ותחתונה [והתחתונה] לצד ר"ה. ולאו מטעמך שיקרא הקורא והאותיות כלפי גברא, דמאן לימא לן שהקורא והגברא קאי בר"ה, דילמא עומד בתוך הבית? אלא היינו טעמא משום דאיתא בירושלמי9 פ"ד דמגילה הי"ב. צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח. וכת' הרא"ש100 ה' מזוזה סי' ט'. וז"ל: ולפר"ת הופך שיטה אחרונה לצידי ר"ה וראשונה לצד פנים כדי שיהא שיטת שמע לצד הפתח או לפנים111 צ"ל לצד אויר הפתח לפנים. עכ"ל, וכיון דאוקמינן לה באלכסון לקיים גם דברי ר"ת צריך לנטות האלכסון כדעבד ר"ת בשכיבה. וכל זה אמרתי והראיתי לשאי' ז"ל ביו"ט אחרון של פסח בהיותו עמי ומסתמא לאו אדעתי'. מצאתי122 עי' בד"מ סי' רפ"ט. וזכורני כשהלך מביתו לא נגע למזוזה133 עי' בד"מ סי' רפ"ה ובשו"ת רע"א סי' נ"ח. אך מסתכל בה אבל כשהלך מביתו לדרך נגע למזוזה. +אין לי חידושים ממצות שילוח הקן. אבל זכורני שא' פ"א א"ל בעה"ב אחד במרפורק שיש לו קן בכרם שלו, ושאל לבעה"ב כל הדינים משילוח הקן ואמר כן הוא. והולך הגאון זצ"ל אל הכרם ולא מצא כמו שאמר הבעה"ב. כמדומה לי שאמר שלא בא לידו זה המצוה. לעיל בהלכות ספירת העומר כתבתי דין חדש. + +Daf 61 + +[תשובה]1 תה"ד סי' קצ"ב ועי' בד"מ סי' רצ"ד סק"ב. נטע רבעי וכר�� רבעי פודה כשהוא תלוש שהוא שוה מנה על מחצה ווינר שקו' העלר שהוא יותר מפרוטה, כשהזהב [הגרי] שוה ז' דינרים וחצי שקורין דינר שילינג [ודינר שוה ס' מחצות ווינער], ואמר הברכה בא"י אמ"ה אקבו"צ על פדיון רבעי, ואח"כ אמר הקדושה שעל זה הרבעי יהא על זה המחצה ושחק המחצה וזרקו בנהר. העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל תשובת מוהר"ר שלום זצ"ל, ועל אודות נטע רבעי דע שכת' האשי' שיש לפדותו אחר הלקיטה, ומ"ש על התערובת יש לו לעשות כמו עם מעשר שני המעורב. והיה משיב לגוי הנוהג בכלאים משום דסבר כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר,2 ועי' בתוס' שבת ק"י ע"ב ד"ה ת"ל. אבל אסור לילך עמהם משום דהוה כפסיק רישא, משום שא"א שלא מסייע להם או שלא יתן להם עצה כך וכך תעשה. ואע"ג דכת' הסמ"ק במצוה שלא לעשות מלאכה בשני מינין בהג'3 סי' ק"ע. מכאן [נכון ליזהר] שלא לפרוס שלום לגוי המנהיג כלאים, שפעמים שהבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול עכ"ג. אותו הג' סברא (כשלתות) [כשאלתות]4 פ' אמור סי' ק"ה. דהלכה כר"ש רק בשבת. וגם באותו הג' כת' שפעמים כו' משמע שלא הלכה בכל פעם מחמת הקול5 ולא הוי פסיק רישיה, ועי' בתד"ה סי' רצ"ח. העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל, אמ' שאיתא בבכורות6 דף י"ז ע"א. עז שילדה שה צמרו אסור משום כלאים7 ואין לוקין עליו. אפי' אותו שה ילדה שה אחר עד סוף העולם כלם אסורים. והיה זהיר לתן חוטין של קנבוס לתפור המנעלין של לבד שקו' ויל"ץ שו"ך. ועל בגדי קנבוס שקונין בחזקת קנבוס כבר הגידו לו שמהר"ף ז"ל התיר, וכשנא' (ליה) לי הדברים הייתי חושש להחמיר. אעפ"כ משום דראיתי שאלת מו' דו' הקדוש ז"ל מרבו הש"ר ז"ל בכה"ג אם להתיר משום רובא, ותשובתו לא מצאתי. אמנם י"ל דשרי כה"ג, אע"פ שמביאים ג"כ לשוק מגבולים אחרים פשתן שהוא בשוק מחצה על מחצה, מ"מ מה שאורגים הכפריים הוי הרוב ממה שגדל בגבולם, וכה"ג אפשר לסמוך אדברי הגוי. מתשו' הגאון זצ"ל שהשיב למהר"י אוברניק זצ"ל העתקתי. וזכורני שפ"א עשה לו בנו בגד של משי ולא מיחה בו. ואותן סדינין של פשתן שקו' בל"א גולט"ר שיש בתוכו גיזי צמר מותרים לקנות מן הגוים8 עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' נ"ד ובעקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ב ס"ק י"א. רק שאין בו כלאי בגדים של [צמר] עיין בסמ"ק במצוה שלא ללבוש כלאים9 סי' ל"ב. וכן מצאתי ביו"ד בסי' ש' מכסה של פשתן ובו צמר וכו'. + +Daf 62 + +אינו מוחה לאותן שאינם מדקדקים במעשיהם מלעשות בגדים של צמר בצד אחד ובצד השני פשתן, כשמפסיק ביניהם עור כאצבע רוחב והבגד של צמר תפור בצד אחד מן העור, והבגד של פשתן תפור בצד שני מן העור. אבל לבני ביתו וכל השייכים לו מוחה לעשות הכי, וכן מצאתי בי"ד בסי' ש', והיה חוכך להחמיר בדבר. והיה מחמיר על עצמו שלא להלביש בגד של צמר שהיה תחתיו בגד של עור שקו' רוא"ך בוט"ר1 עי' בראב"ן סי' קט"ז תשב"ץ סי' שע"ב ותה"ד סי' רצ"ז ושו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ח. משום שהבגד של עור היה תפור בחוטין של פשתן, אבל בניו אינם חשו על זה. מצאתי דין זה בסמ"ק במצוה שלא ללבוש כלאים וכן מצאתי בי"ד בסי' ש'. במסכת' תמיד בפ"ק2 דף כ"ז ע"ב ד"ה שמא תיכרך. גבי אבנט של כהן, פי' רשב"ם בגד שארוג בו כלאים מצד שני אפי' מצד האחר אסור ליהנות ממנו, וכן כת' באיסור והיתר שלו וכן מצאתי בי"ד בסי' ש"א וז"ל: בגד גדול ובו כלאים וכו'. פ"א מצאתי בבית יודי קיבורא דחוטין שקו' בל"א קנול"ן באד"ן שצבוע תכלת, ולא ידעתי אם הוא של פשתן או של קנבוס שקו' הנפי"ן, והתיר לי לתפור בו בגד של צמר. וזכורני כשעשה לג' בניו בגדים שהלכו בהם לחופה עשו בביתו, ולא רצה ליתן לגוי לתפור בביתו, אבל שאר בגדים נתן לבית הגוי לעשות. בתחלה היה קבלה באושטריך בגד שקו' בל"א בורשט היה נוצה של עזים, ואח"כ שמע מאנשים הבאים מגליל העליון שהיה מעורב בצמר אבל פשתן לית בו. וזכורני כמדומה לי שא' הגאון זצ"ל בימי הקדמונים היה שיעור פדיון הבן ה' מנקו' וי' פשיטים, משום שהיו המטבעות כסף טובו' ורובן מכסף ומעט תערובות נחוש'. אבל עתה המטביעות רובה דרובה נחושת הן ומעט כסף בהן, ולכן כת' בכתבו דלעיל3 עי' לקמן מש"כ לאודנפורק. ויתנם עם הכלי אל הכהן משום אם אין שיעור במעות שיהא עם הכלי שיעור. אבל לא שמעתי שלקח הכהן הכלי כי אם המעות. [כת' הר"ר יהושע י"ץ]4 פסקים וכתבים סי' מ"ח. ושיעור פדיון הבן שמעתי שמהר"י מולין ז"ל שיער בערך ב' זהובי' ריינש, נאום הקטן והצעיר שבישראל. ה' סלעים [בניאושטט] שהם5 עי' מהרי"ל ה' פדיון הבן שכ' דסלע הוא ארבע גדולים ממטבע ורנקבורט וכו' ועולין עשרין מהן לב' זהובים רינוס, ובשו"ת מהרי"ו סי' קפ"ט כתב, ה' סלעים הוא ה' ליטרות והוא נגד ב' אונקיא וחצי כסף צרוף מעט פחות, ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א הביא בשם הר"ר חיים מרזבורק דה' סלעים הוא חמש לו"ט כסף ולו"ט כסף ז' גדולים נמצא ה' לו"ט ל"ה גדולים עיי"ש. מ' גדולים שהם כמעט ב' זהובים ריינש, כן שמע משמי' שא' מהר"י מולין זצ"ל וזהו שיעור פדיון הבן. +מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל. נסתפק מהר"י ווייל ז"ל הא דכת' מהר"ם שפרוטה היא משקל חצי שעורה כסף נקי1 עי' ברע"ב פ"א דקידושין מ"א ובתיו"ט פ"ו דפאה מ"ו ובאהע"ז סוף סי' כ"ז, ובש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ט"ו וט"ז וריש סי' ש"ה. אם פי' בקליפתה או בלא קליפה? וכעין זה בעי הספר בג' דיומא2 דף ע"ט ע"א. ואמר מורי יצ"ו [הוא הגאון זצ"ל] דיש לעמוד על הבירור מהא דאמר רבא בהשוכר האומנים3 ב"מ פ' ע"א. תקלא כתקלא כו', ומפרש בגמ' דמשקל לתך חיטין עולה לשש עשרה שעורים. נמצא דמשקל י"ו גרעיני שעורים עולה לט"ו גרעיני חטין. ומעתה יש לברר אם הקליפה בכלל או לאו. כך הוא הסדר מפדיון הבן. ביום ל"א מיום שנולד הילד ומיד שישבו לאכול ויברכו ברכת המוציא, יביא אבי הבן את הילד לכהן על השלחן ויאמר לו זה בני בכור פטר רחם ויתן הילד אל ידי הכהן. ואז יאמר הכהן לאבי הבן מה אתה חפץ יותר בנך בכורך או חמש סלעים שאתה חייב בפדיונו. ויאמר אב בבני בכורי אני חפץ והילך חמש סלעים לפדיונו, ויתן לו המעות עם הכלי, ובשעה שהוא נותן לו המעות יברך אבי הבן בא"י אמ"ה אקבו"צ על פדיון בן בכור4 עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א. ואח"כ יברך שהחיינו, וימזגו כוס ויברך הכהן בורא פ"ה, המעות יהיו ה' מנקו' וי' פשיטים, ויניחם בכלי כסף ויתנם עם הכלי אל הכהן. ע"כ כת' הגאון ז"ל לאודנפורק [הקרובה לניאושטט], ואמר שראה פדיון הבן אצל שתייה לבד בלא אכילה. וגם ראה שאבי הבן פדה את בנו ואע"פ שאין הילד בעיר5 ובמהרי"ל ה' פדיון הבן הביא מעשה במגנצ"א בבית מהרי"ל שהיה שם בחור מעיר ארפור"ט שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בפני הרב כו'. מנהג ברינוס לברך שהשמחה במעונו על סעודת פדיון הבן, אבל באושטריך אין המנהג כן6 עי' תה"ד סי' רס"ח. מעשה בבכור שהיה נינו של מה"ר טעביל ז"ל, וחל ל"א ביום ראשון של פסח7 עי' בס' פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"א ודלא כשו"ת הב"ח סי' קכ"ב. ואמר שאין לפדותו עד חוה"מ8 ודלא כשיטת הסמ"ק מצור"ך הביאו בשו"ת מהרי"ו סי' קפ"ט ועי' בד"מ סי' ש"ה סק"י. אפי' ליתן משכון לכהן אינו מועיל. וכן נמצא בתשו' המרדכי הארוך בסי' תקמ"ז9 הובא ג"כ בשו"ת מהר"י מברונא שם סי' קכ"א. שאין לפדותו בשבת, וכת' בספרו100 תה"ד סי' רס"ח ורס"ט. מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצוה, וכן מוכח מן התלמוד לעשות סעודה לפדיון הבן בפ' מרובה111 ב"ק פ' ע"א. גבי שבוע הבן ע"ש בפרש"י ובתו'. + +Daf 63 + +[כתב מה"ר דוד וראנק ז"ל], ואשר שאלת עליו1 צ"ל על יום. ל"א של פ"ה שחל להיות בשבת או ביו"ט אם פודין אותו בו ביום, ודעתך להתיר אפי' בדרך שהוא שבות גמור, מטעם דאין מחמיצים המצוה כדילפינ' מושמרתם את המצות2 מכילתא שמות י"ב, י"ז, ועי' רש"י יומא ל"ג ע"א ומגילה ו' ע"ב ד"ה אין מעבירין. ור"ל שלא העמידו דבריהם במקום מצוה, והבאת ראייה מפ' שואל3 שבת קמ"ח ע"ב. דקא' ר' יוחנן דבחובות הקבוע לה' זמן שרי להקדישן בשבת ויו"ט. וגם בפ' אלו דברים4 פסחים ס"ו ע"ב. אית' דשרינ' שבות דמחמר לצורך שחיטת הפסח. תמיהני טובא שלמדת הג' ולא ראית בפרש"י, דרש"י פי' להדיא פ' שואל וכן משמע טובא בפ' ואלו דברים, דה"ט דשרי דמשום דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה. והיינו נמי טעמא דשבות דמחמר דהואיל ושחיטתן דוחה ה"נ סכין דוחה, אבל לא בשביל שקבוע לו זמן שרינן כולהו שבות דרבנן אפי' למכשירין כההיא דמחמר. דא"כ תקשה לך5 שם ס"ה ע"ב. הזאה דאינה דוחה שבת ונדח' מפסח על ידה, וכן מילה בשמיני שאין לך מצוה קבוע יותר ממנה העמידו חכמים דבריהם ואסרו להביא איזמל אפי' דרך חצירות וקרפיפות6 שם צ"ב ע"א ושבת ק"ל ע"ב. ותבטל המילה בשמיני. ואפי' שבות דלית ביה מעשה כמו אמירה לגוי באיסור דאורייתא, כתבו מקצת הגאונים דלא שרו למצות מילה כדאיתא פ' הדר7 עירובין ס"ח ע"א. וכ"ש שבות דאית ביה מעשה דלא שרו לכ"ע כדמוכח התם, וכ"ש למצוה אחריתי דלא דחי שבת לגמרי כגון פדיון הבן או ס"ת לקרות בה חובת היום לא שרינ' אפי' ע"י גוי' אפי' באיסור דרבנן כמו שכת' התוס'8 גיטין ח' ע"ב ד"ה אע"ג. ורוב הגאונים. ותו נרא' דמן ושמרתם את המצות לא ילפי' אלא דלא משהינ' המצות לזמן מרובה, ועל הספק כההיא דפ' החולץ9 יבמות ל"ט ע"א. בתולה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים, וכן בגר100 שם מ"ז ע"ב. דמלין אותו מיד שמא יחזור בו. אבל כל היכא דמשהה המצוה כדי לעשות כתקנה ובהכשרה ובלי שום נדנוד איסור אהא לא קאי ושמרתם את המצות. בשלהי פ"ק דבכורות111 י"ב ע"ב. משמע דאין להשהות מצות פדיון הבן לאחר ל', אמנם מה שכת' לצד איסור משום דלגבי כהן ליכא מצו', שגגת טובא, דאין קפידא בהכי כלל, הואיל ואי אפשר לקיום המצוה אלא בו, ומצות פדיון כך היא, דמיא ממש לעשה דיבום דליתא לגבי היבמה. ואפ"ה בעי למימר בשמעת' קמייתא דיבמות122 דף ג' ע"ב. דלידחי ל"ת שיש בו כרת, ואע"ג דאיהי נמי באיסור כרת כדילפי' מונכרתו הנפשות העושות133 עי' ב"ק ל"ב ע"א ובר��"י ויקרא י"ח, ו'. וכן לאו דולו תהיה לאשה דליתא אלא במאנס ולא בנאנסת, ואפ"ה אי לאו האי טעמא144 כתובות מ' ע"א. דכי אמרה לא בעינ' דליתא לעשה כלל הו' דוחה לאו דממזרת, ואע"ג דאיהי נמי באיסור לאו קאי, וה"ט דכולהו משו' דא"א בקיום העשה אלא בעניין זה. ותו דבפ"ק דשבת155 דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים. בשמעת' דרדיית הפת איתא בתו' דכל היכא דלא פשע אמרי' לחבירו חטא כדי שיזכה הוא166 אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו. ומייתי ראי' מפ' תמיד נשחט177 פסחים כ"ט ע"א. דקעביד' כהנים בעשה דאורייתא השלמה188 דקא עברי כהני בעשה דהשלמה. כדי שיוכל מחוסר כפורים לעשות הפסח. וכן בפ' בתרא דעירובין199 דף ק"ג ע"ב. כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה בשיניו וקעביד שבות דרבנן כדי שיעבוד חבירו עבודה. לא ירדת למצוא תקנה לפדיון הבן בשבת או ביו"ט, כגון שיתן המעות לכהן מבערב בחול, כדי שיהא פדוי למחר דבכה"ג פדוי לכ"ע אם לא נתאכלו המעות, כדאיתא פ' יש בכור200 בכורות מ"ט ע"א. אמנם גם בדרך זה יש גמגום האיך יעשה עם הברכות והסעודה שעושים לפ"ה, והארכתי בזה באחת מתשוב' שלי211 תה"ד סי' רס"ט ופסקים וכתבים סי' רל"ג. ומסקנתי שיש להמתין עד לאחר שבת או יו"ט. וכן הורתי דבר הלכה למעשה וכן הגיד לי מה"ר שמשון מפראג ז"ל בעוד היותו אצלינו במרפורק שמצא בספר אחד שיש להמתין עד למחר, נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 64 + +בהמפלת1 נדה כ"ו ע"א בתוס'. בדבור סנדל דלית ליה חיותא דמשמע2 בירושלמי. דוולד שעם הסנדל אינו מתקיים כו'. תימא לעולם איך אמרי' בבכורות3 דף מ"ו ע"א. הבא אחריו בכור לנחלה והא אינו מתקיים? פ' יש נוחלין כת' האשי'4 סי' י"א ועי' בפלפולא חריפתא סק"מ. רבא אמר אפי' בין ייבום לחלוק' לא שקיל מ"ט כבכור, מה בכור אין לו קודם לחלוקה אף ליבם אין לו קודם לחלוקה, וליתא לדרבא דהא איפסיק הלכתא בהדיא דיש לבכור קודם חלוקה? ותימ' למה"ר זלמן כ"ץ מנורבערק זצ"ל, האשי' כתב בבכורות5 פ"ח סי' י"א וכ"כ בד"ח שם סק"מ. כמו רבא, ואמר הגאון יצ"ו שהשיב לו באריכות וסוף דבריו, אולי האשי' כת' ביש נוחלין כמו האלפסי אבל בבכורות ליכ' אלפס כת' לפי דעתו, וכן מצאתי בהקדמה6 לטור. דחושן המשפט וז"ל: לחבר ספר במשפטי הדינין על דרך ספקי א"א הרא"ש ז"ל, אשר הם בנויים על יסוד הרב הגדול ר"י אלפסי ז"ל וכו'7 ועי' בכנה"ג חו"מ סי' ק"ה בהגה לטור ס"ק י"ט אודות דברי הרא"ש דסתרי אהדדי והעלה דראה רבינו בעל הטורים ז"ל לעשות עיקר מדבריו שבפ"ק דגיטין מפני שכיון שאין הוכחה בדבריו בבירור להיכן דעתו נוטה ואיזו היה באחרונה ראוי לנו לתפוס כסברא שמסכמת עם הרי"ף ז"ל, ועי' בס' יד מלאכי כללי הרא"ש סי' כ"ח עד ל"א. +לעד יכון שלום אהו' הרב רבי יהוד' יצ"ו. אשר שאלתני על מי שמסר פרה שהיא מבכרת גמורה לגוי לזונה ולפרנסה כל ימי החורף וע"מ שיהא העגל לגוי, אי חשיב כה"ג כמו פרה לעובר. נראה דודאי חשיב הכי1 עי' נו"ב מה"ת סי' קצ"א. כיון שהתנה הגוי הכי בפירוש שהוא לוקח לרשותו על תנאי זה, דהא אפי' היכא דלא פירש בהדיא אלא דאיכא אומדנא דדעתא כההיא דריש פ' המפקיד2 ב"מ ל"ד ע"ב. נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמיני כו' הרי היא קנוייה לך מעכשיו, ולא חשיב משו"ה דבר שלא בא לעולם. ואיתא התם בתו' בהדיא דסבר תלמודא דהוי כמו דקל לפירותיו ובהמ' לעוברה, ותלמודא פריך התם א"ה גיזותיה וולדותיה נמי? ע"ש ויתבאר לך, והרמב"ם כתב נמי בהלכות בכורות3 פ"ד ה"ג. דגוי המקבל בהמה מישראל כדי לטפל בה ויחלוק עמו בוולדות פטור מן הבכורה, כ"ש כל הולד. ובלא קבלת צאן ברזל איירי כדמוכח התם, דבתר הכי4 ה"ד. מפרש דין קבלת צאן ברזל ע"ש, ביו"ד5 סי' ש"ך. תמצא ג"כ מזה. מה שחלקת בין מעוברת לשאינו מעוברת עיין בהג' באשי' פ' הזהב6 סי' ח'. דמשמע התם דמעוברת לא מקרי דבר שב"ל ויכול להקנות לגוי. ובהג' באשי' פ' מי שמת7 סי' ה'. כת' איפכא בשם ר"י ורשב"ם נמי לא כת' דמהני א"ל כשאומר לכשתלד ע"ש. ופשיטא דאזלינא בתר רוב בהמות דאינן יולדות רק לתשעה8 בכורות ח' ע"א. כמו הנשים דעיבור אחד לבהמה גסה כגון פרה ולאשה9 נדה כ"ד ע"ב. מה ששמעת' שהייתי מחלק בין פרה לשאר בהמות כשהן חולבות, אמת שמעת שאני מחלק בין פרה לעז100 עי' תה"ד סי' רע"א ופסקים וכתבים סי' קכ"ט, ק"ל וקס"ז. אם שתיהן חולבות. אע"ג דאנו נוהגין כאותן גאונים דסברו חלב אינו פוטר111 ר"ת ומהר"ם, עי' סי' שט"ז. שאלתי ודרשתי בכל היודעים מנהג הפרות, יהודי' וגוים שנתעסקו כל ימיהם בהם, וענו אותן שמעולם לא ראו פרות חולבות קודם לידתן, אך בעזים מצוי כך לפעמים מועטים. ולכך אמרתי דמה שכת' התלמוד122 בכורות כ' ע"ב. אפי' לגבי פרה דמיעוט חולבות קודם לידה, ואמרי' סמוך מיעוט' לחזקה אפשר בהמות שלהן היו משונות משלנו133 וכ"כ בתה"ד סי' רע"א. והכי קאמרי התו' בפ' א"ט144 חולין מ"ז ע"א ד"ה כל הני. דבהמות שלנו משונות משלהם, והביאו ראייה מבכורות155 דף י"ט ע"ב. על תרי (אינוניתא) [עינוניתא] דוורדא ע"ש. וכיון דליכא אפי' מיעוט א"כ ליכא למימר סמוך ושרי, ומ"מ לא רציתי לסמוך על זה כלל אלא שהייתי עושה סעד וסמך לשריות' אחרת166 עי' תה"ד סי' ר"ע. נאום הקטן והצעיר שבישראל [מלקוטי מהר"י אוברניק]. + +Daf 65 + +[שאילת שא' מהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו]1 בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ד. שלומי' רבי כטל ורביבים לר"ג נשיא ישראל הגאון מ"ה מה"ר ישראל וכל שואבי מים חיים מבי' מור', הנה אמ"ץ האי מעשה דבכור דלמטה בא לידינו לכן הדריכנו נתיב אמת ומעגל צדק. הנה אמ"ץ הורני על עובד' דאיתרמי באתרא דידן בעניין בכור בהמה טהורה, באחד שהיה לו פרה והיתה חולבת קודם עיבור, ואח"כ נתעברה אצלו ואזל ומכר הולד לגוי במעות בלא משיכה וילדה הפרה זכר. ונודע לנו הדבר ונתננו ונשאנו בדבר, מקצת בני הישיבה דעת' נוטה להתיר, וחשבי' כמו דיעבד דמיימוני2 פ"ד מה' בכורות ה"ח. פסק דחלב פוטר, ואת"ל אינו פוטר מ"מ מעות קונות בגוי לר"ל3 בכורות י"ג ע"א. ויש פוסקים כמותו4 רש"י, ועי' בתוס' ב"מ מ"ח ע"א ד"ה נתנה. ועוד אפי' לר"י מועיל מעות לא"ז5 עיי"ש בח"א סי' ת"פ ובשו"ת סי' תשנ"ב סק"ו ובפסקיו לב"מ פ"ד סי' קמ"ז. בולד דאין בו מה למשור, כדאיתא במרדכי בפ' הזהב6 סי' ש"ב. ויתר צדדים דלא צריכנא לבאר. ואין דעתי נוטה להתיר כלל, דמהר"ם7 עי' תשב"ץ סי' שפ"ו. פסק כר"ת דחלב אינו פוטר, וכן איתא בתו'8 יבמות קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא. ובמרדכי פ' בת' דיבמות9 סי' קכ"ו. וכן במרדכי פ' השוכר100 ע"ז פ"ה סי' תת"נ. ובפ"ק דחולין111 סי' תקצ"ב. ובהזהב122 סי' ש"ב. ואיתא במרדכי קטן בפ"ק דחולין בכל אשכנז נוהגים כמהר"ם דחלב אינו פוטר. ומה שמכרו במעות נמי נראה דאינו מועיל, דהא מהר"ם133 עיי"ש במרדכי. מצריך משיכה ומעות וכן הסמ"ק144 סי' רמ"א. אבל בסמ"ג155 עשין רי"א. ויתר פוסקים פסקו משיכה לחודיה, ש"מ דא"ז יחיד הוא לגבי הני. אע"ג דר' חיים כת' בהתו' דהזהב166 ב"מ מ"ח ע"א ד"ה נתנה ושם בע"ב. דאפשר דלר"י מהני נמי מעות בגוי ומוקי עמיתך ומהר"ם גופיה דמחמיר ומצריך משיכה וכסף, אפשר דס"ל כר"י דגוי במשיכה רק שמחמיר כרש"י לכתחילה. וכן משמע הלשון במרדכי בהזהב דקא' ומהר"ם מחמיר ומצריך מעות כו', כי רש"י פסק כו', משמע דמחמיר כרש"י אבל משיכה עיקר, וגם נ"ל דזה לא מקרי דיעבד לעשות מעשה להכניס בספק איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ, וגם הגאון מהר"י מולין ס"ל ז"ל כת' בתשובה אשר אעתיק בשולי איגרת הזה דחלב אינו פוטר. וגם הורני מר אם צריך הכהן לקבלו מן הישראל, כיון דלאו ודאי בכור הוא, וכעין זה מבואר בתשובה מהר"י מולין ס"ל ז"ל, וכן אם יכול להשכיר בכור לגוי אם לאו, הנה אמ"ץ האיר עינינו בכל הא דלעיל כדת מה לעשות. + +Daf 66 + +אלף1 שו"ת מהרי"ל סי' ר"ד והובא בפסקים וכתבים סי' קס"ו. שלומ' לאהו' הנעי' גברא רבה הר"ר חיים שי', איני כדי ששלחת לי וגם קשה עלי להשיב על ענין זה, כי כבר כתבו רבותי' חיים ומתי' ז"ל דעת' על נדון (זה) כזה באודות מחלוקת הבכור אשר דנו עליו, וכמה דיואות משתפכות וקולמוסים משתברים והקיפוה הלכות כתנור של עכנאי. גם אני זנב שועלים כתב' אז ענייותי על אותו בכור. ועוד חששני שלא יתקיימו דברי כי כן נעשה לי בשכבר ג"כ בעניין בכור אחד במדינה ההיא שכתבתי לאחד מן המורים מה יעשו וא"ה לא נעשו דאתרוות' דע"ה וקלי הדעת נינהו כמו שכתבת בעצמך ולאהבתך לא אשיב צירך ריקם אך בקוצר. עגל הראשון אינו פוטר אף כי כרוך אחריה, דכל הני כרוך דפ"ג דבכורות פרש"י מניקתו2 דף כ"ד ע"א ד"ה שכרוך אחריה. וקי"ל דחלב אינו פוטר כר"ת לחומרא אף כי יש חולקים עליו וע"כ עגל השני [הוי] ספק בכור הואיל ומניקתו והא ודאי ישראל [שישראל] יכול לקיים ספק בכור לעצמו דקי"ל תקפו כהן מוציאים מידו כדמסקינא בריש ב"מ3 דף ו' ע"ב. גבי מסותא. אכן הכהן כששולחים לו הבכור אינו רשאי להחזירו. דנראה כמבזה מתנות כהונה, כן כת' הרא"ש4 סוף בכורות ה' פדיון בכור סי' ב' ועי' בטור סי' ש"ו. ואפי' בספק בכור החמיר מהר"ם על הכהן בזה שרוצה לזלזל, וא"ז כת' [דכת']5 ח"א סי' תצ"ז. דלא כפינ' ליה אפשר דלא פליג עלייהו [אלא] סבר דלא כפינ' לקבלו מיהו איסורא עביד, ואת"ל פליג, הני בתראי נינהו. ומה שכת' א"ז במסכת י"ט6 סוף סי' שנ"ה ובהגהת אשירי פ"ג דביצה סי' ו', ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' קס"ב. דשמעי' מפרש"י דכפי', ישבתי' כבר דלא קשיא דידיה אדידיה דההיא דביצה איירי כשרוצה לקבלו לאחר זמן כדמוכח לשונו, וכי היכי דהקפיד מהר"ם על כהן שאינו מקבלו ה"נ הקפיד טוב' על המכוין להקניט ולקנאות הכהן ושולחו לו כדי לנקום ממנו וכת' דכמה עבירות עושה כמבואר בתשובתו להר' מאיר כהן7 סי' ע"ח. ונדון דידן בספק בכור הוי כדלעיל, והגוי אינו נאמן במסיח לפי תומו שכבר ילדה, ואסימנא דקרנים לא סמכינ'. אע"ג דמהר"ם החמיר שלא לזלזל בו הכהן מ"מ הואיל [וכתבת וז"ל] וגם הבעל הבית אלו ידע שיכול לעכבו לעצמו לא שלחו לשום כהן [עכ"ל] א"כ בטעות שלחו, כיון דלא ידע דמדינא לא ישלח, דקי"ל תקפו כהן מוציאים מידו כדלעיל, וכה"ג בנדרים8 כתובות ע"ט ע"א, נדרים פ"ז ע"א, ועי' בטור סי' רל"ד. לא חשיב קיום ביום שומעו, כי לא ידע הבעל שיכול להפר, וגם הכהן לא קבלו עד יחקור כמו שכת'. נראה לע"ד כל היכא דאיתא בי גזא דישראל בעל הפרה קאי, וכן פסק מהר"ם9 סי' שכ"ו. על השולח מעות לחבירו ליתנם לגוי ושכח' הגוי דהדרי זוזי למרייהו דאדעתא דהכי לא שלח. וראייתו מרב ספרא אדעתא דארי' אפקריה פ' הגוזל בתרא100 ב"ק קט"ז ע"א, ובשו"ת מהרי"ל וכן בפסקים וכתבים נדפס בטעות אדעתא דמרא. ומייתי לה במרדכי פ' אלמנה נזונית111 סי' רנ"ח. וכן כל קניין בטעות ומחילה בטעות חוזר ה"נ ל"ש. כ"ש להני רבוותא דפסקי' דחלב פוטר קמאי ובתראי, אע"ג דלענין איסור מחמירי' כר"ת אבל כה"ג כדאי הם לסמוך עלייהו וישאר בחזק' בעלים הראשונים.122 מכאן ועד סוף התשובה חסר בפסקים וכתבים סי' קס"ו. ומה שתמהת'133 בספק בכור. מ"ט לא יחזור הכהן וימכרנו לישראל בדבר מועט א"נ יחזור ויתננו לישראל [במתנה מידי דהוי אפדיון הבן]? לא כי בפדיון הבן נמי אסור. אע"ג דקי"ל144 עי' יו"ד סי' ש"ה סעיף ח'. מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובנו פדוי מ"מ אסור לכהן לקבלו ע"מ להחזיר דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות כדאיתא בפ' עד כמה155 בכורות כ"ו ע"ב. וכדפי' שם ר"י ובפ"ק דתמורה166 דף ח' ע"ב. אסור לכהן להחזיר הבכור ואסור לישראל לקבלו ע"ש באגודה177 פ"ג דבכורות סי' י"ב. ולא מטעם אשר כתבת' דאין רואים כו'188 בכורות ל"ו ע"ב. דהא כהן עמו. וצ"י יפרוס שלום עליכם כנ' משר' הקטן הלוי. + +Daf 67 + +וגם אשתקד בא לידי מעשה מעניין בכור בגוי שנתן כבשים ליודי אחד בחובו ולא נעשה לא משיכה ולא הגבהה, ושאלתי הדבר ה"ה מהר"י ברונא שי'1 עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ה' ובשו"ת מהר"י מברונא סי' רמ"ד (ד' ק' ע"ב) ובסי' רע"ז. והארכתי לו קצת לפי מיעוט שכלי. והוא2 שאל. הדבר מכ"ת מר ותשו' דמר שלח לי מהר"י הועתק אות באות והיא קצרה מאד, מ"מ למדתי ממנו הרבה דברים. ותשו' מתחלת וז"ל: ואשר נשאלתם מרינוס על ספק בכור, שלא קנה הישראל הכבשים לא במשיכה ולא בהגבהה כו' עכ"ל ואח"כ כתבת' וז"ל: אמנם כאשר כתבת' שהגוי השני גמר קניינו בסודר אם היה הענין כן שתפס בסודרו של ישראל המקנ' נר' דמהני דקניין חליפים מהני בגוי. כמו שפסק ר"ת כדאיתא במרדכי בסוף פ' מרובה3 סי' ע"א. ובתו' בריש קידושין4 דף ג' ע"א ד"ה ואשה. ולא אשכחן דרש"י פליג על זה, והארכתי בזה באחת מתשובותי5 עי' תה"ד סי' ר"ע. כו' עכ"ל. והנה מר נכספה וגם כלתה נפשי לראות אותה תשובה, לכן אם לא היה נגד מר תן אותו תשובה לשאי' הר"ר יוזל הושטי"ט להעתיק לי. והנה תשובת מהר"י מולין ז"ל בשולי האגרת הזאת לא שלחתי למר ללמוד ממנו, כי כל רז לא אניס לך, רק לבי אומר דחביב למר דברי ההוא גברא רבה. ו��אחר דהוא מעין המאורע שלחתי אות' למר, ונאמנ' הדבר נחוץ ולא היה לי פנאי כ"כ לדקדק במילתא, כי לא היה לי פנאי אפי' לסדר כראוי וכדחזי, לכן אם שגיתי וטעיתי נחיני במעגל צדק ובפרט בענין הבכור. ובכן יגד' ויפש כס' מלכו' לעד כנ' ת'ת'ת' משה לוי מינץ. +שואל1 פסקים וכתבים סי' קס"ז, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רנ"ז. ומשיב כענין, כמשפט עושה סתירה ובניין, אהו' מהר"ם ס"ל מינץ שיחי', ל"ע חולה אני עתה את ידי בפודיגרא אשר לא אוכל לכתוב בעצמי ואצטרך לכתוב ע"י אחרים מפי ע"כ אבא בקצרה. אשר דרשתני על אחד שנולד לו ולד זכר מפרה שהיתה חולבת כבר, אבל אין ידוע אם בכרה אם לאו. ומכר הולד לגוי בעודו במעי אמו בכסף ולא במשיכה, אם יש לחשבו ספק בכור אם לאו. דע לך כי לא ימלאני לבי להתיר מטעם חולבת. אע"ג דרמב"ם2 פ"ד מה' בכורות ה"ח. ואשי' פ' בתרא דיבמות3 סי' א'. פסקו דקי"ל חלב פוטר, מ"מ הואיל ומהר"ם פסק וכת' דנהגו כר"ת דחלב אינו פוטר, וכן פסק בא"ז4 עי' לעיל עמודה ס"ה שורה תשע שתים. אין לנו להקל. ואע"ג שכתבתי כבר באחת מתשובותי5 תה"ד סי' רע"א. צדדים להקל עתה בזמנינו ובארצותינו, לפי שדרשתי וחקרתי מיהודאים וארמאים נשים ואנשים רבים אם ראו מימיהם פרה חולבת שלא ילדה כבר, ולא שמעתי אחד מהם שראה דבר זה מעולם. אך בעזים שמעתי ממקצתן שלפעמים הן חולבות ה' או ד' שבועות לפני הלידה, וא"כ אפי' אי אשכחן פרה אחת מני אלף הוה מיעוטא דלא שכיח ומיעוט כה"ג לא אמרי' ביה סמוך לחזקה אפי' לפר"ת כדאיתא בתו' ואשירי ומרדכי פ' בתרא דיבמות6 סי' קכ"ו ועיין תוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא. ואע"ג דתלמודא פ"ג דבכורות7 דף י"ט ע"ב ועי' שם בתוס' דף כ' ע"א ד"ה מחוורתא. לא חשיב הך מיעוט דחולבות אלא לחד מיעוטא ולא למיעוט דמיעוטא, וי"ל דבהמות שלנו משונות הן משהיו בהמות שלהם. וכה"ג איתא בהדיא בתו' ואשי' פ' א"ט8 חולין מ"ז ע"א ד"ה כל הני וברא"ש שם סי' ט"ז. לענין פרה בת שלש ודאי לכהן ולענין עינוני' דורדא, דאמרי' דעינינו רואות דבהמות שלנו הוו משונות מבהמות שלהן. כל זה צידדתי להקל, אך מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על חקירתי ודרישתי נגד מה שפסק מהר"ם מסתמא לארצותיו ולדורותיו, אא"כ היו לי אומדנות והוכחות אחרות מלבד החליבה שביכרה כבר הייתי מצרפם לטעמי דלעיל להתיר. + +Daf 68 + +אבל בנדון דידך אין נ"ל לצרף קניין הכסף לטעם דחולבת ולהתיר מביניהו דשניהם דלא שייכי אהדדי כלל. דטעם דחולבת מתיר דמוכח מילתא דכבר ביכרה, וקניין הכסף אדרבה הוא מתיר מטעם שלא ביכרה אלא משום שותף הגוי.1 ועי' בשו"ת צמח צדק סי' ס"ד ורע"א סי' ל"ז ובמשנה למלך פ"ד דבכורות ה"א ובמהרי"ט חיו"ד סי' ט' ובהגהות יד שאול ליו"ד סי' שט"ז. ותו נרא' דכמה [נרגא] איכא למשדי בקניין כסף דנדון דידן: חדא מה דרוב הגאונים פסקו דקניין כסף לא מהני אלא דוקא במשיכה כדמסיק באשי' פ"ג דבכורות2 צ"ל פ"א ועיי"ש סי' ב'. ומה שכתבת לפי דברי א"ז מהני קניין כסף כשמקנה העובר אפי' לפיר"ת, כבר כתבתי בתשובתי3 תה"ד סי' ר"ע. דהא דלא חש מהר"ם לדברי א"ז ומצריך משיכה וכסף, נ"ל טעמו משום דכל עצמו של א"ז אינו מתיר אלא משום דא"א למשוך הולד. ומשיכ' האם לא מהני לולד, משום דר"ת פסק דעובר לאו ירך אמו הוא כדאיתא במרדכי פ' הזהב4 סי' ש"ב. והנה התו' פ' שור שנגח את הפרה5 ב"ק מ"ז ע"א ד"ה מ"ט. מסקי דקי"ל בכל דוכתי עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה, וכיון דעובר ירך אמו הוא יש כאן מה למשוך. ותו אין כסף קונה לר' יוחנן. ועוד נראה דבנדון דיד' לפי דעתי כמה שכתבת שהקנה הולד משמע דלא הקנה הבהמה לעוברה, וא"כ אין הקניין כלום ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כה"ג לפר"י כדאיתא בהג' באשי' פ' מי שמת6 ב"ב פ"ט סי' ה'. אע"ג דלפרשב"ם מהני מ"מ מי יכניס ראשו בפלוגתא דרבוואתא כ"ש דרבו האוסרים. ומה שכתבת7 פסקים וכתבים סי' קס"ח, ועי' בשו"ת מהרי"ו סי' קכ"ז ומהר"י מברונא סי' קס"א. אי כייפינן לכהן כה"ג לקבלו הואיל ואית ביה כמה ספיקות. דע לך כי כבר נדרשתי על כה"ג ולא ידעתי בפעם ההיא מתשוב' אשי' שכת' שמהר"ם8 בשו"ת סי' ע"ח. הקפיד על הכהן שלא רצה לקבל אפי' ספק בכור וחשיב ליה מזלזל במתנות כהונה. והייתי אומ' דנרא' דלא חשיב כלל מזלזל במתנות כהונה9 והייתי אומר דנראה דלא חשיב כלל מזלזל במתנות כהונה כ"ז חסר בנדפס. לפי שאם היה הישראל רוצה שלא לתתו (הכהן) [לכהן] הרשות בידו, הואיל וספק בכור הוא כדקי"ל דאפי' תקפו כהן מוציאין אותו מידו. ואיך יתכן שיהא כח ביד הישראל לכוף הכהן ליקח מתנתו מתי שהוא אינו רוצה בה?100 ובנדפס איתא בזה"ל: מתי שירצה אם רוצה לקיימו מקיימו אם רוצה שיקבלו יכוף אותו לקבלו אדרבה וכו'. אדרבה כה"ג איכא זלזול כהונה! אלא שלא באתי לחלוק על דברי מהר"ם מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, ונימא דמהר"ם לא מיירי (אלא) בספק דלא תליא בפלוגתא דרבוותא, אלא בספק שנולד מעצמו כדאשכחן כמה ספיקות במסכת בכורות, אבל כה"ג דאיכא כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא אם אנו הולכים להחמיר משום איסור כרת כדי לצאת ידי כלן לא ניזל כו' האי להחמיר בשביל זלזול מתנות כהונה וק"ל. ואשר דרשתני אי שרי להשכיר בכור לגוי כדי לגדלו, נראה דמשמע בפשיטות בא"ז בתשובות111 ח"א סי' תשנ"ב סק"ה. דשרי שכת' וז"ל: בכור שמסרו ישראל לשומר גוי כו' וכתב עלה פסק שאם הטיל בו השומר מום דשרי כדמבואר התם ע"ש. משמע בפשיטות דשרי למוסרו לשומר גוי, דמסתמא לאו בעבריינא כת' דבריו. ותו דאי הוה אסור למוסרו לשומר גוי וזה הישראל עובר ומסרו לו לא הוה שרינ' ליה במומו שהטיל בו הגוי, כמו שיש לדקדק קצת מדברי הא"ז גדול בההוא עובדא. וגם נר' כן קצת לדקדק מדברי א"ז קטן ע"ש. בתשו' הגאון מהר"י ס"ל ז"ל דקדקתי וצ"ע היטב בהא דכת' בסתימו' דגוי מסיח לפי תומו אינו כשר לעדות בכור. משמע קצת מדבריו דאפי' אי לא מצינו למימר דלהשביח מקחו קאתי לא מהימן, וצ"ע על זה באשי' פ"ג דבכורות122 סי' ג'. גם מה שכת' דעגל הראשון אינו פוטר משום דכרוך היינו מניקתו וקי"ל דחלב אינו פוטר. לפי קוצר לשונו משמע דכרוך ומניקתו היינו מטעם דחלב פוטר, והא ליתא כדאיתא בהדיא בפרש"י בגמ' פ"ג דבכורות133 דף כ"ד ע"א. דטעמא הוא משום דאין מרחמה אא"כ ילדה, וצריך לומר דתרי מילי קאמר וקיצר מאד בלשונו. במטותא מינך תדרוש ותבקש לדרוש בכל גבולך מיהודאים וארמאים אם ימצא שום איש או אשה שראו מימיהם שום פרה שהיתה חולבת קודם שילדה מעולם ומה שתעלה בידך הודיעני עי"מ. + +Daf 69 + +[מה"ר קלמן קיצינגן יצ"ו] שלום רב לאהו' עמי' הרב ר' קלמן יצ"ו, על דבר ספק בכור אשר דרשתני אמת כי כבר התרתי בכה"ג מטעם דתלינן שמא הגוי החליף הולד נקיבה בזכר. ואע"ג דאין רא��י להסתפק הכי כולי האי, מ"מ סמכתי על דברי הגאונים דסברי חלב פוטר, וכ"ש בזמנינו ובארצותינו דאפי' מיעוטא דמיעוטא ליכא כמו ששמעת ממני כבר. אמנם דרשתי ג"כ נראית הפרה כזקינה קצת וכמי שילדה כמה ולדות, כי הנשים יש להן סימנים בקרניה בפגימה, ואע"ג דליכא למיסמך עלה מ"מ סעד לדבר יש. ואם בעובדא דידך איכא בכה"ג אין נראה לחלק משום דאין לגוי פרה ראוייה לילד, דאכתי איכא למימר שמא החליף עם גוי חבירו ושקיל מיניה העדפה, אך צריך לדקדק אם עדיין הולך יונק מן הפרה וא"כ איכא הוכחה דדידיה הוא כרשב"ג1 שם ע"א. דקא' לא מרחמה אא"כ ילדה, ומסתפק תלמודא אם רוצה לומר רשב"ג דלא מרחמה אא"כ ולד דידה הוא, ומ"מ אם נראה לך לפי אומד הדעת שהפרה זקינה קצת ומסתמא ילדה כבר אין להחמיר כ"כ. בא"ז בתשובתו תמצא מוכח יפה דשרי למסור הבכור לגוי שירעה אותו ויהי' אצלו תמיד. +בכל עת בגדיך לבינים, שלחייך פרדס רמונים, מה"ר שמעון כ"ץ הכהנים, ואת חבירך היושבים בגנים, מסיבת' יקרה מפז ומפנינים, אחר השלום באשר דשאיל' קדמנא! מחמת הפרה שהיתה חולבת ומכרה שמעון לגוי' והקנה לה בכסף ולא משכה לה את הפרה. וכת' אלי שדעת' נוטה הואיל ושבדיעבד הוא שאין בו דין בכורה, הנה יפה כוונת ואנהיר לעיניך ודאי במחלוקת שנינו. ואי ניזל הכא לחומרא בדיעבד מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ואין לדבר סוף, ולמה זה לנו הבכורה הואיל ודשו ביה ונהגו רבים? ופוק חזי מאי עמא דבר שמקנים לגוי את העובר בכסף בלא משיכה! דסוגיא דעלמא נהגו כרש"י וכרשב"ם דפסקו הילכתא כר"ל בזה שא' משמיה דר' אושעיא,1 בכורות י"ג ע"א. ועוד דמשמע קרא ומתני' מסייע ליה לר"ל דגוי קונה בכסף כדאיתא בפ' הזהב,2 ב"מ מ"ח ע"א. וכן פי' רבינו חיי' בתו'3 שם ד"ה נתנה. דאפי' ר"י מודה דכסף קונה בגוי. וכן פרשב"ם בפ' ח"ה4 ב"ב נ"ד ע"ב. אהא דאמר רב יהודה נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל הקודם בהן זוכה כו', ופרשב"ם דגוי כל קנייתו בכסף. וכן בהמוכר את הבית5 שם ס"ט ע"ב. גבי מנהם דחרוב ושקמה אינם בכלל שדה שנא' ויקם השדה וכל העץ וגו', וכן פירש"י. וראיי' מפ"ק דקידושין6 דף י"ד ע"ב. וכן פ"ק דבכורות7 דף ג' ע"ב. אההיא עובדא דרב מרי בר רחל דהוי' [ליה] חיותא ומקני ליה לאודנייהו לגוים, כי היכא דלא יבא לידי תקלה. ויהיב הבכור לכהן ואסור בגיזה ועבודה. וכלן8 צ"ל וכלאי. חיוותייהו דרב מרי בר רחל כו' עד ואי [בעית] אי' דרב מרי הוה ידע לאקנויי לגוי קניין גמור, ופרש"י ליטול מעות מן הגוי דסברי' גוי קונה נמי במשיכה. והא ליתא דמאחר דלא הקנה הגוי בדמים לא יצא מקדושתו! וראייתו מפ"ק דקידושין9 דף י"ד ע"ב. גבי עבד נמכר לגוי הואיל וכל קנייתו בכסף. ומאחר דאחזיקו ביה רבים למיעבד כרש"י וכרשב"ם אין מוחין בידם. ואע"ג דר"ת פי' פירש אחר על הא משום דרב מרי ידע להקנות אוזן הפרה דאיתא בעולם ומקנה ליה העובר ע"ג אמו, כמו המקנה דקל לפירות' דמהני, הואיל והדקל איתא בעולם. וטעו ביה אינשי וסברו דאזן העור100 צ"ל העובר. מקני לגוי, וזה לא הוי (הקניין) קניין דדמי לפירות דקל דאין אדם יכול להקנות דשב"ל ואתי לידי תקלה וכו'. ור"ת הולך לפי שיטתו דמפ' בפרק הזהב111 ב"מ מ"ח ע"א תוס' ד"ה נתנה. דהלכתא כר"י לגבי ר"ל, וקאי ר"נ כוותיה בפ' הזהב דא' ד"ת מעות קונות, והביא ראייתו מדכתיב או קנה מיד עמיתיך בכסף מיד עמיתיך מכלל דגוי במשיכה כו', וכן כתב הרמב"ם בהלכות זכייה122 פ"א הי"ד ועי' במגיד משנה שם. + +Daf 70 + +אמנם ר"י אור זרוע1 פסקי ב"מ פ"ד סי' קמ"ו וקמ"ז. כת' כל היכא דלית ליה למשוך מודה ר"י דמעות קונות. והילכך ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל (לקנות) [לקבל] המעות מן הגוי ולמכור לו העובר וכו', וחוזר וקונה מן הגוי לאחר שיולד. ואפי' לר"ת דפסק דמשיכה בגוי קונה ולא מעות, דאין כאן מה למשוך דמשיכת האם אינו מועלת לעובר, דהא ר"ת גופיה פסק דעובר לאו ירך אמו הוא, וכמו דפסיק ומונח בדיקולא דמיא. וכן אית' בתשובה במיימוני בסימן ה' מהלכות זכייה, וזה נמי ראייה למנהג' שמקנה לגוי בכסף בלא משיכה. ואם ספק אם בא לכתחילה לשאול בפנינו האיך יקנה לגוי היינו מורים כמהר"ם2 במרדכי ב"מ פ"ד סי' ש"ב. שהיה מחמיר ומצריך מעות ומשיכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא. אבל היכא דאי עבד כרש"י וכרשב"ם לא מחמירים עלי' הואיל וסוגייא דעלמא כוותייהו. וכן משמע מלשון מהר"ם היה מחמיר ומצריך מעות ומשיכה כו', דמשמע חומרא בעלמא הוא והיינו לכתחילה, ודכוות' איתא ביו"ד3 סי' ש"כ. והמחוור שבכולן שיקבל מן הגוי פרוטה כו' ויקנה לו אוזן האם דאז נקנה אוזן האם עם המקום. דנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף וכו'. וכל זה אין אנו רגילים, אע"ג דר"ת גופיה פירש שצריך להקנות אזן האם שהיא בעולם כדפי' לעיל מהא דרב מרי בר רחל שנענש ע"ז. ועוד יש ליתן טעם לזה למנהג שמקנה לגוי בכסף בלא משיכה, משום דמשיכה אינו קונה אלא עד שימשך הגוי לרשותו או לסימטא, ועוד4 קידושין כ"ה ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה בהמה גסה. דבהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה במשיכה, ואיכא פלוגתא דרשב"ם ור"ת. דלרשב"ם5 ב"ב ע"ו ע"ב. משיכה עדיף (ממכירה) [ממסירה], והא דבהמה גסה נקני' במסירה אף במסירה קאמר וכ"ש במשיכה. אבל ר"ת פי' (דמכירה) [דמסירה] חשובה ממשיכה ובהמה דווק' במסירה קאמר. ואפי' משיכה נמי איכא פלוגתא6 שם דף ע"ה ע"ב וקידושין כ"ב ע"ב. אם צריך לעקור יד ורגל או סגי בעקירת יד לחודיה. ופעמים שבהמה עומדת ביד גוי ולא עקר יד ורגל למשוך, וגם באותו קניינים צריך למימר7 ב"ב ע"ו ע"ב. לך וחזק וקני! וכ"ע אין בקיאין בדבר זה ויוכל לבא לידי תקלה. והיינו טעמא דרב מרי בר רחל שהיה נותנה לכהן והיה אסור בגיזה ועבודה, משום דכ"ע לא ידעו לאקנויי כמו רב מרי. וכן תצטרך לומר לחד תי' מן הגמ' דנענש משום שהוא מפקיע מקדושתו לגמרי, אפי' מקדושת כהן שהיה מוכר האוזן לגוי כדמפרש בג' בפ"ק דבכורות8 דף ג' ע"ב. וא"כ אמאי אנו מפקיעין מקדושת כהן ולמכור לגוי, ולא עוד אלא בזמן הזה מצוה להפקיע הבכור מקדושתו לגמרי אפי' מקדושת כהן ולמכור לגוי במעי אמו, לפי שאין אנו בקיאין באיסור גיזה ועבודה ויכול לבא לידי תקלה כמו שכת' ביו"ד9 סי' ש"כ. + +Daf 71 + +וא"ת עדיין היה לנו לעשות שני קניינים משיכה וכסף ואי לא משך כראוי עדיין הא איכא שם קניין וכסף ולא גרע מכסף לחודיה? י"ל דגרע טפי דדילמא דדעת הגוי לקנות במשיכה ולא בכסף, וכי לא קני במשיכה או (במכירה) [במסירה] אף בכסף לא קנה. ודמי להו1 ב"ב קנ"ב ע"א, כתובות נ"ה ע"ב. מתנות ש"מ שכתובים קניין מרכב אתרי רכשי, ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון ביה דשמא לא גמר אלא להקנות בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואיתא נמי בקדושין2 דף מ"ו ע"א ומ"ח ע"ב. ומייתי במסכת סנהדרין פ' כ"ג3 דף י"ט ע"ב. המקדש במלוה ובפרוטה דעת' אמלוה ואינו מקודשת, ואע"ג דהמקדש בפרוטה לחודיה מקודשת. וכן בפ"ק דקדושין4 דף כ"ז ע"ב, ועי' ב"ב נ"ג ע"ב ברשב"ם ד"ה אותה קנה ובתוס' שם. ומייתי לה בג' פ' ח"ה ובהמוכר את הספינה5 צ"ל המוכר את הבית, ועיי"ש דף ס"ז ע"א. אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מקומות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם, וכדמפרש בפ"ק דקדושין שנותן לו דמי כלן. ואע"ג דקרקע נקנית בכסף הואיל ובמקום שכותבים שטר לא קנה, אא"כ מסר לו השטר וכן א"ר בפ"ק דקדושין6 דף כ"ו ע"א. וה"ט נמי דלא סמך דעתיה למקנוייה בכסף לחודיה ואין אדם קונה שלא מדעתו ושלא מרצונו. וכ"ש הכא שהפרה היתה חולבת ורוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות, ואזלינן בתר רובא בכל התורה וכן ס"ל ר' יושוע במסכת בכורות7 דף כ' ע"ב ובתוס' ד"ה חלב. ור"ע פליג עליה. ואע"ג דפסק ר"ת כר"ע דאין חולבות פוטרות בבכורה, וכן משמע הת' סתמא דתלמודא8 שם כ"ד ע"א. דפסק הילכתא כרשב"ג דאין חולבות פוטרת מן הבכורה אא"כ מניקה, דלא מרחמה עליה אא"כ ילדה, אבל משום חולבות לחודיה לא מפטרי דחיישי למיעוטא, או מטעם דאין זה רוב גמור כדפי' ר"ת. מיהו הרמב"ם9 פ"ד מה' בכורות ה"ח וכר' יהושע. כת' בהדיא הלוקח בהמה חולבת מן הגוי פטורה מן הבכורה, כן פסק ר"י והא דמשמע הת' ר' יוחנן סבירא ליה כרשב"ג דאינה פטורה מן הבכורה אא"כ מניקה, אבל חולבת אינה פטור' מן הבכורה. איירי שראינו כבר שהיית' חולבת ולא ילדה א"כ בודאי היא מן המיעוט דחולבי' אע"פ שאין יולדת. ותדע דהא דרשב"ג לא חייש למיעוט' כדא' בריש כל הצלמים100 ע"ז מ' ע"ב. ואין צריך להאריך, ואינו פליג בזה דודאי אנן נוהגין הכי בבהמה חולבת לחודיה שאינ' פטורה מן הבכורה. מ"מ עושין סעד לזה111 עי' יש"ש פ' בתרא דיבמות סוף סי' ג'. בנדון דידן דאיכא פסידא ואיכא דיעבד, וסוגיא דעלמא מקני לגוי בכסף לחודיה כרש"י והרשב"ם כו'. ומכל הני טעמי לעיל מסכים אני עמך בזה שאין כאן דמ' דאיסורא ובי' מיחוש ושלא להוציא לעז על ותיקים הראשונים שהנהיגו להקנות בכסף לחודיה, ול"א משפט הבכורה המבעיר"ה את הבער"ה, ובעל כן השור נקי ככסף מקנתו הפקיעו וחיללו בכור שורו הדור לו, וליכול האי תורא לישלמי חיה בכלל בהמה הבכור כבכירתו והצעיר כצעירתו ולא יוכל לבכר אותו, ושלום מא' הט' הקטן הלוי ציון. הועתק אות באות כן כתוב לפני ואת' אהו' מהר"ר יוזמן יצ"ו, ראה אשר הארי' שלא צריך והביא כל מקומות פלוגתא דרש"י ודר"ת, וכן הפלוגתא דחלב פוטרה פלוגתא דר"ע ור' יושוע ורשב"ג, אך דבר זה מחודש שרוצה להוכיח דכסף לחודיה עדיף מליעשות כסף ומשיכה, וזה נגד מהר"ם דמחמיר לעשות שניהם ועיין בו, משה לוי מינצא. + +Daf 72 + +שלומך1 פסקים וכתבים סי' קס"ט. יסג' לחדא אהו' מהר"ר משה ס"ל יצ"ו, אשר דרשתני ע"ד הבכור שכתבתי לך עלה כבר דעתי כאשר הוא מבואר בידך. והנה עתה נתחדש שנצרם אזנו דההוא בכור כדבעי' לפרושי ההיא מילתא לקמן, אמנם שלחת' עתה הנה העתקת' מפסק מהרר"ז ס"ל בינג יצ"ו. קא חזינא ביה דברים תמוהים, חדא מה שכתוב דמנהג' וסוגיא דעלמא הוא להקנות העובר רק בכסף כדברי רש"י ורשב"ם דלא מצריכים רק קניין כסף משום דגוי כל קניינו בכסף. מנהג ודרך כבושה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל, אדרבה ראיתי כל רבותי הגדולים שהיו מורי הלכה למעשים להצריך קניין כסף ומשיכה לרשות הגוי או בסימטא. וכה"ג מהני משיכה אפי' בבהמה גסה לכ"ע, או ע"י שכירת המקום כדכת' האשי'2 פ"ק דבכורות סוף סי' ב'. שזהו המחוור שבכלן. וכן כתב היו"ד3 סי' ש"ך. משום דלית ביה חלוקים כמו בקניין כסף ומשיכה. ופליאה גדולה לעשות מנהג מסוגיא דעלמא נגד דעת רבוותא קשישי ורבוותא בתראי. בעל הלכות ורב האי גאון מסקי דמשיכה בגוי קונה ולא מעות כדאי' באשי' פ"ג דבכורות4 צ"ל פ"ב ועיי"ש סי' א' ובתוס' דף י"ג ע"ב ד"ה רב אשי. וכן היא מסקנ' דתו' שם פ' ג' דבכורות. וכן מהר"ם דבתראה הוה כת' במרדכי שהיה מחמיר ומצריך משיכה וכסף כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ולא ידענא מה דקדוק מדברי מהר"ם דלא רצה לומר כי אם חומרא בעלמא לכתחילה, דבכמה וכמה דוכתי בתלמוד אשכחן דכתבו רבוותא לשון להחמיר ולשון לחומרא, ור"ל אפי' בדיעבד כדמוכח התם, וכן אשי' דבתראה הוה מסיק בבכו'5 שם. ובב"מ6 פ"ד סי' ח'. ובע"ז7 פ"ה סי' א', ועי' בפלפולא חריפתא שם סק"ד. דהלכה כר"י דמעות בגוי אינם קונים, ואיך יתכן לעשות מנהג להקל נגד כל הגאונים הללו באיסור דאורייתא שיש בו כרת? ומה שכת' בצדי צדדים נגד דעת מהר"ם דעדיף טפי קניין כסף לבד מקניין כסף ומשיכה, משום דאיכא למיחש שמא דעת הגוי אמשיכה ולא אקנויי כסף, ובנה לו בניין זה וגזירה זו מדעתו והביא כמה ראיות לדבריו ולגזירתו, דברים תמוהים הן דכמה וכמה פירכי איתנהו על ראיותיו ועל דבריו. קצת פרכי לא ראי זה כראי זה וחד פירכא בצד השוה אכולהו, אין לי פנאי לבארם אפשר מובנים הם למדקדק בראיותיו ובדבריו. והיא [וההיא] דא"ז דכת' להתיר בקניין כסף לחוד אפי' לר"ת ולחביריו דפסקו כר"י משום דאין כאן מה למשוך. וסברת עובר לאו ירך אמו הוא, כבר כתבתי לך נרגא רבה אההוא שריותא מן התו' פ' הפרה8 ב"ק מ"ז ע"א ד"ה מ"ט. דפסקו להדיא דקי"ל בכל התלמוד עובר ירך אמו הוא לבד מטריפה, מזה אין להאריך יותר. ומעתה נעשה מזה פרישה ונחזור על הדרישה עתה על צירום אוזן הבכור הלזה. שכת' שהגויה הייתה מסיח' לפי תומה, שיהודי אחד ציוה לאמה שתעשה צרימ' באזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט. ובכן אותה גויה ציותה לבתה לעשות צרימ' וכן עשתה בתה, א"כ9 הוא לית דין ולית דיין להתיר אפילו בבכור שיש בו ספיקות דבעשיית מום כה"ג כ"ז חסר פה ויש להשלים ע"פ הנדפס. אין שום צד וספ' להתיר לשחוט עליו דהוי כלדעתו ממש, דמשנה שלימה היא בפ' כל הפסולים:100 צ"ל כל פסולי המוקדשין בבכורות ל"ה ע"א. זה הכלל כל שדעתו [שלדעתו] אסור שלא לדעתו מותר. ופרש"י שלדעתו (לדעת) המטיל [שהמטיל] בו מום מתכוין להתירו אסור. ובג' מפרש דזה הכלל שלא לדעתו מותר מרבה מסיח לפי תומו להגוי משמע להדיא מפרש"י שם שאם מצווין לגוי להדיא דאסור. וכן מוכח שם בגמ' להדיא ואין חילוק אם הבעלים מצווים או ישראלים אחרים ואין זו צריך לפנים. ודאי אם היה נראה לך ספק בדבר הואיל ואין איסור זה אלא קנס דרבנן, אפשר בבכור בנדון דידן דאית ביה בלא"ה ספיקות אם הוא קדוש בבכורה כל עיקר, (אין) [אם] מחמרי' באיסור דאורייתא שיש בו כרת מכח כמה ספיקות לא נחמיר באיסור קנס דרבנן כולי האי. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 73 + +[כתב מהר"ר יודא א��ברניק ז"ל שהעתקתי מליקוטיו], שלום רב לאהו' עמי' מה"ר יודא י"ץ. על שאלתך אשר שאלתני בישראל אחד שקנה פרה ועז מן הגוי ולא משך רק שנתן פשוט אחד במקח ולמחר ילדה העז זכר, אם יש בולד קדושת בכורה? דע דלא ידענא שריותא בפשיטות כל העיקר, דהיינו ממש פלוגתא דרש"י ור"ת כדאיתא פ"ב דבכורות1 דף י"ג ע"א. בהדיא, אמר ר"ל אמר ר' אושעיא: ישראל שלקח בהמה מן הגוי אע"פ שלא משך כיון שנתן מעות קנה וחייבת בבכורה. ומי' נראה לחלק לגבי גוי דבעינן שיתן מעות כנגד כל המקח, דהא קי"ל כר"י2 ב"מ מ"ח ע"ב. דעירבון כנגד כולו הוא קונה בקרקע קניין גמור, ובמטלטלי לעניין מי שפרע, ולגבי גוי3 עי' קידושין י"ד ע"ב. דכל (עניינו) [קניינו] בכסף הוי מטלטלי לגבי דידיה כקרקע לגבי ישראל. וכן המנהג פשוט להקנות לגוי עבור פשוט כדי לקיים גם דברי רש"י דסבר דקניינו של גוי אינו אלא בכסף. ומעתה ק"ו ומה אפי' להקל ושיקנה הגוי מישראל סגי בפשוט, להחמיר ושיקנה הישראל מן הגוי לא כ"ש? ומהא מוכח נמי דלא מהני טעמך דכת' דלא חשיב קניין משום דביד הלוקח לחזור אם ירצה להפסיד הפשוט שנתן, דא"כ גוי שנתן פשוט לישראל ג"כ לא יקנה מה"ט. וא"ת דהתם פשיטא דאין הגוי חוזר משא"כ הכא דצריך לשלם כל דמי המקח, אין חלוק בזה אם קנה מקח רב בפשוט או אם קונה בדמים מרובים ונתן מקצת דמים, כגון פשוט בתורת קיום המקח והמותר ישלם אח"כ. דבתר דין תורה אזלי' בהא מילתא ולא בתר דין ערכאות שלהם, כדקא' תלמודא בפ"ב דבכורות4 שם י"ג ע"א. מאי בדיניהם כדין שפסק' להם תורה דקניינ' בכסף. ואע"ג דרוב הגאונים פסקו דלא כר"ל אלא כר"י דסבר איפכא, דדוקא משיכה בגוי קני, מ"מ הואיל ומהר"ם היה מחמיר להצריך כסף ומשיכה כדי לאפוקיה נפשיה מפלוג' דרש"י, מי יבא אחריו להקל נגד חומרתו? אין פנאי להאריך יותר. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +מרן דבשמיא יפיש לך חייא בחגא דפטיריא אהו' עמי' מהר"ר יודא יצ"ו. על דבר ספק בכור כמו שכת' שיש להסתפק שמא קודם שנתנה הפשוט ילדה העז. איכא למישדי ביה נרגא דנימא אוקי העז בחזקת שלא ילדה אמש. איכא למימר אדרבה אוקי הולד בחזקת חולין כמו שהיה במעי אמו. ומ"מ הואיל ואיכא כל הני ספיקות ותו דאין החומרא אלא אליבא דרש"י דסבר דמעות קונות ודברי התו' דפליגי עליה ראיותיהם נכוחות קצת, אם תתיר בצרוף כל הני ספיקות לא תפסיד כלל. [מה"ר משה מענדל מרעגענשפורק יצ"ו] שלומך יגדל ויפש אהו' עמי' הר"ר משה י"ץ. על דבר הבכור שנצרם אזנו פגימה שיש בו חסרון כמעט ברוחב איסר. לא פירשת דבריך אם החסרון מן הסחוס שהוא הקשה שבאזן1 עי' שו"ת מהרי"ל סי' מ"ב וק"ח ופסקים וכתבים סי' רמ"ד. ורש"י פירש שקורין אותו טנרוס. דהכי תנן בפ' על אלו מומין2 בכורות ל"ז ע"א. נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור, ופרש"י דהעור היינו אליה רכה שבאוזן והפגימה שם לא הוי מום דהדר' ברי. ונראה דהסחוס קרוי כל מה שהוא חרוץ ופגום ולא אותו מקום שהוא פשוט ושוה, כי כל אותו מקום רך הוא ואם נפגמה אזנו מן הסחוס אפילו כחצי איסר נראה דשוחטין עליו במדינה. ואפי' בחגירת צפורן, כדאמ' פ"ק דחולין3 דף י"ז ע"ב. שלש פגימות הן: מום בקדשים ועצם בפסח ואזן בבכור וכלן בחגירת צפורן, ופרש"י דלהכי נקט אוזן בבכור אע"ג דבכלל קדשים הוא לאשמועינן דנשחט עליו במדינה. וכן כת' ר"י בתשובה4 עי' או"ז ח"א ה' בכורות סי' תק"ו ובשו"ת מהר"ם ב"�� סי' ט"ו. להדיא במר' סוף פ' מקום שנהגו דנשחט במדינה על פגי' אזן בבכור שהוא כחגירת ציפורן ע"ש. ואפשר דא"ז נמי ר"ל שנראה יפה כחגירת ציפורן. ועל אשר כתבת שדעתך להשהותו עד ביאתי נראה דלאו שפיר דמי. דכמדומה לי דמה שהצריכו חכמים5 עי' טו"ז סי' ש"ו סק"ו ובט"א לר"ה דף ז' ע"א. לשחוט בכור בעל מום בלי שהייה, מטעם דחששו דלא ליתו ביה לידי תקלה בגיזה ועבודה. וא"כ אין להשהותו6 עי' ברא"ש פ"ה דבכורות סי' י"א ובטיו"ד סי' ש"ט. דהאידנא ליכא מומחה להתיר בכורות ובני הכנס' כלהו מקרי. ונראה דאדם יכול לראות מום הבכור של בנו ואפי' אם הוא אחד מבני הכנס', דדוקא נדרים ונגעים של עצמו ושל אשתו אינו מתיר ורואה7 נגעים פ"ב מ"ה ועי' בטור סי' שי"ב. אבל איסור אחרינא לא, הכי דייק בתו' סוף פ' כל היד.8 נדה כ' ע"ב ד"ה כל יומא, ועי' שו"ת חות יאיר סי' קכ"א לגבי בכור של אחיו. אם נמצא הבכור כשר הבשר מותר אפי' לישראל ואפי' לגוי ובלבד שלא ימכרנו באטליז ובליטרא9 עי' סי' ש"ו. אבל חלב גידים ועצמות נמכרים באיטליז ובליטרא ואם נמצא טריפה טעון קבורה בשרו ועורו ודמו100 עי' סי' ש"ז ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' י"ח. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 74 + +ואע"ג שכתבתי כבר דיני בכור בהמה מתשובת הגאון זצ"ל, מ"מ אכתוב בע"ה מה ששמעתי ממנו פה אל פה. כי אמר לי מה ששמעת ממני כתוב הכל, אפי' אם אני אומר היום כזה המ"ד ולמחר כאידך מ"ד. ונ"ל מסתמא סבר בדעתו המשכיל יבין למה עשה כן. נאום יוזלן. שלום רב לאהו' עמי' ר' יוסמן כ"ץ, אשר דרשתני על פרה חולבת שילדה ברשותו של ישראל ואין ידוע לו אם כבר בכרה. הגידו לך משמי שהתרתי (הדבר) [העובר] ההוא שילדה לשוחטו בתורת חולין. דע כי לא סיימוהו קמך התרתי. והנה אבאר לך דעתי: אמת כי ר"ת וא"ז פסקו דחלב אינו פוטר, אפס סת' תו' פרק בתרא דיבמות מסקי דאזלי' בתר רובא דאין חולבות אא"כ ילדה והולד אינו קדוש. וכן אשי' במסכת בכורות ובפ' בתרא דיבמות, וכן הרמב"ם וסמ"ג משמו, כלהו ס"ל דאזלי' בתר רובא בהך מילתא ע"ש. אמנם לא מלאני לבי לסמוך על דברי המתירים במילתא דאורייתא וגם כי נראה שהמנהג הוא לאסור. אמנם היכא דהוי הוכחה שילדה כבר כגון ע"פ הגוי וניכר מדבריו שהאמת אתו דלא כיון להשביח מקחו וכה"ג, דהא דכת' אשירי פ"ג דבכורות דגוי מסיח לפי תומו אינו נאמן שביכרה, היינו משום דתלינן דלהשביח מקחו מכוין אבל אי הוה לן הוכחה אע"פ שאינו ברורה, דדברי הגוי כנים, כה"ג התרתי וסמכתי על דברי המתירים. ותו העיקר משום דדרשתי ושאלתי בכמה וכמה אנשים ונשים הבקיאים בדבר וגם הנחתי לשאול לכמה ארמאיות ואמרו כלם, שמעולם לא ראו או שמעו שום פרה שחלבה חלב הרבה כמו בעד ב' או ג' פשיטים בפעם אחת אא"כ ילדה. רק סמוך ללידתה רגילות לחלוב מעט או לפעמים הרבה אבל זמן ארוך קודם כלל וכלל לא. אמרתי דהא דא' תלמודא בבכורות דמיעוט חולבות קודם שיולדות, היינו הבהמות שהיו בימיהם דבהמות שלנו חלוקות משלהם. וכה"ג איתא בתו' ובאשי' פ' אלו טריפות דבהמות שלנו חלוקות משלהם, דבהמות שלהם פרה בת שלש ודאי לכהן והני דידן יולדת בשנה שנייה ע"ש. ואפי' אם תמצא אחד מאלף בדידן הוי מיעוטא דמיעוטא, ואפי' לר"מ לא חיישי' לזה כדאי' באשיר' פ"ב דיבמות אהא סמכתי כדהוה לי צד הוכחה שביכרה כבר אע"ג דההיא צד לחוד לא היה מספיק לגמרי. נאום הקטן והצעיר שבישראל. [מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל]. וצריך להקנות לגוי1 עי' סי' ש"ך. הדיר והבהמה והולד היכא דחיישי' אפי' לספק בכור. כי משיכה אינו מועיל ברשות מוכר ופלוגתא דרש"י ור"ת אם צריך משיכה או קניין בכסף. ובכור שנשחט על מומו אם הוה הבכור טריפה צריך לקבור אותו ואת דמו2 עי' שו"ת מהרי"ל סי' מ"ב וק"ח. ואם הוא כשר אינו צריך לקבור דמו. וצריך הכהן לאכול כל הבשר שיכול לאכול, וגם הישראל מותר לאכול ממנו, ואמר הגידין ושמנו של גידין3 עי' שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שכ"ג. ממ"נ אם קובר אותם וחלבו מותר למכור. + +Daf 75 + +[כתב בספרו הרבה תקנות] אם לקח שאור מן הגוי אחר פסח צריך ליקח חלה גדולה מאותה עיסה שהיא גדולה מן השאור שלקח מן הגוי1 עי' תה"ד סי' ק"צ ובתשב"ץ סי' שצ"א ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' תכ"ג. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שכ"ד וכת' ה"ר פרץ דהה"נ וכו'. הוי עובדא ושכחה אשה ליקח חלה עד שאפה הלחם, וצוה לצרף הלחם בסל והלחם לא יהא גבוה מדפנות הסל2 ובשיטת הב"ח בסי' שכ"ה. ואח"כ לקחה חלה מאחד הככרות על כלן. אשה ובתה וכן שתי נשים שאינם מקפידות זו על זו אם אוכלים יחד, ולכל אחת יש לה עיסה שאין בה שעור חלה יכולים לצרף יחד כדי לחייבם בחלה. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שכ"ו וז"ל: וסתם שנים מקפידין זע"ז ואינו מצטרף עד שיודע שאינן מקפידי'. ואינו רוצה לצרף שתי עיסות לחלה אחת ואע"פ ששניהם שיעור חלה אם האחד לבן בלא סמנים ושני יש בו סמנים וכרכום3 עי' תה"ד סי' קפ"ט ובנקה"כ לסי' שכ"ו סק"א. וכן מצאתי ביו"ד בסי' של"ג4 ועי' בד"מ סי' שכ"ו סק"ב. וז"ל: ואם אחת פת קיבר ואחת פת נאה אפי' של אדם אחד מסתמא מקפיד ע"ש. וכן שני עיסות שהאחד רך והשני עב לא ברירה לו לצרף, אבל בתשו' ר' חיים5 עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' קצ"ג ורי"ח. או בחידושי דר' מענדל כת' אין לצרף. ובשעה שיפריש החלה יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה. ובא"ז6 ח"א סי' רכ"ה (ב). כת' [להפריש חלה] מעיסה. וזכורני כמדומה לי שנוהג כמו הא"ז. פ"א היתה עיסה לאשה והלכה לשוק והשמשת [ובאושטריך קורין אותה יודין השמשת] שאלה אם יכולה ליקח חלה כי העיסה הולך לאבוד, ואמר הן7 עי' תה"ד סי' קפ"ח, ועי' בטו"ז סי' שכ"ח שהאריך בזה ומסיק דידוע הוא שבעל תה"ד הוא עצמו סידר השאלות, ומכאן מוכח דליתא, ועי' מ"ש במבוא. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שכ"ח8 ועי' בד"מ סק"ג ובב"ח שם ובטו"ז סק"ב. וז"ל: וכתב בס' המצות שאם הגבל הפריש בלא רשות דהוי חלה, [כתב בספרו9 שם סי' קפ"ח. בזמן הזה דהכל שוין בו ליטול בכזית]. ומותר לכתחילה לעשות סופגנין שקו' כרומזי"ל מן הבצק שבלילתו עבה שהוא רק שעור חלה. וצריך לעשות ברכה בע"מ שיעשה גם לחם מן העיסה, כן כת' במרדכי100 פסחים פ"ב סי' תקצ"ב. או באשי'111 שם סוף סי' ט"ז. בפ' כל שעה מהר"ם לימד לבני ביתו לעשות לעולם לחם קטן מן הבצק שמא נמלכה אח"כ ועשה חררה קטנה לבנה. וכן מצאתי ביו"ד בסי' של"ט וז"ל: וכן היה מנהג הר"ר מאיר מרוטנבורק בביתו וכ'. וצריך ליקח השאור מן הבצק קודם שלקח החלה,122 עי' מהרי"ל דיני חלה שכ' וכשנוטלין לעולם מן העיסה שאור להחמיץ עיסה אחרת אז יהו נוטלין קודם שיפרישו החלה כדי שלא יהא נפטר במה שהפרישו ונמצא בתר הכי כשפורשים חלב בעיסה האחרת זה היה מן הפטור על החיוב. ואותו שאור אסור לתן אל עשב או אל לפת כדי להחמיץ התבשיל, משום דאינו בכלל חלה אבל לבצק אחרת מותר. ואשה יש לה כח לעשות שליח ליקח חלה במקומה יותר מהאיש, וכן כתוב בג' ביבמות133 דף פ"ו ע"א. אפי' תרומה משום דכתיב אתם וביתכם. וכן מצאתי בא"ז144 ח"א ה' חלה סוף סי' רכ"ה, ועי' בתה"ד סי' קפ"ח. וז"ל: והאשה משוי שליח להפריש חלה ולכתחילה לא משוי הבעל שליח. + +Daf 76 + +מי שמקבץ אינו צריך לפרוע חובו מן הקיבוץ וכן כת' אז"ג1 שם ה' צדקה סי' י"א, בהגמיי"מ פ"ב מה' מלוה ולוה אות א', ועי' במרדכי בהגהות לפ"ק דב"ב סי' תרנ"ט. אבל מי שלוה על הקיבוץ או בשעת הקיבוץ צריך לפרוע חובו. מצאתי בטור (חושן) בהלכות תרומות ומעשרות2 סי' של"א ועי' סי' רנ"ג סעיף י"ב ובהגהות יד שאול שם. וז"ל: מעשר [עני] אין פורעין בו מלוה ולא משלמין בו את התגמולין ע"ש אם יש ראייה לכאן. לעיל בהלכות כבוד אב דף ס"ט3 עמודה שלושים ושבע שאלה שתים. כתבתי אם יכול לפרנס אביו ממעשרו. מותר ללמוד בנו ממעשרו תלמוד, כי אדם חייב ללמוד מקרא ולא תלמוד4 עי' סי' רמ"ה סעיף ו'. כן כת' בגמ' בקידושין.5 דף כ"ט ע"ב. ואמר שאין מנהג באושטריך ליתן מעשר מן הרבית או מן שאר דברים רק אנשים מיוחדים שהם חסידים יתנו מעשר מיד כשקבלו ריוח מכל דבר.6 עי' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ד ובפתחי תשובה סי' של"א ס"ק י"א. מצאתי בתו' במסכת תענית בפ"ק7 דף ט' ע"א. בדבור עשר תעשר, הכי איתא בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא מניין ת"ל את כל דהוי מצי למימר את תבואת8 כצ"ל ולא כמו שכ' בתוס' שלפנינו תבואתך, ועי' בהגהות רש"ש בש"ס דפוס ווילנא דזרעך איצטריך למעוטי לוקח. מאי כל? לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. וכן מצאתי בחיי עולם9 הובא בס' יוסף אומץ דף קע"ו. ובתשב"ץ בסי' רנ"ט100 ובנדפס סי' תצ"ז. וז"ל: במדרש יש עשר תעשר לרבות מעשר כספים. ואין צריך ליתן מעשר מכל מין ומין, כגון אם קנה נרד וכרכום או זהובים ופשי' ובחד יש לו ריוח ובחד יש111 אולי צ"ל אין לו, ועי' בפ"ת סי' רמ"ט סק"א. לו ריוח יתן מעשר מן הריוח בין הכל. ובתחילה כשהתחיל ליתן מעשר צריך להתנות שיתן המעשר לכל דבר מצוה122 עי' שו"ת מהרי"ל סי' נ"ו וחות יאיר סי' רכ"ד ושער אפרים סי' פ"ד ופנ"י סי' ב'. אבל מ"מ אינו רשאי לקנות ממנו לא טלית ולא תפילין ולא אתרוג, אע"פ דאם ירצה הוא יוצא באתרוג של קהל. משום שהם דברים של ירושה, אבל יכול לקנות ממנו הידור אתרוג ונרות לביהכ"נ אפי' נר של יוה"כ133 ובמהרי"ל ה' ר"ה כ' והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים. ועי' שו"ת מהר"ם ב"ב סי' תרצ"ב. +אחי ורבותי יושבי על מדין בעלי קרנים אשר מקל ורצועה בידם. בשלומכם אנכי שואל באשר יבא אליכם דבר המשפט ועניין הריב אשר בין הח"ר אשר מטערויז ובין הח"ר ברוך פייש"ל דור"ף. נזקקתי ליכנס בעובי הקורה באותו עניין למען הצדק והמשפט כאשר תראו באשר יושם לפניכם, והגיעו הדברי' עד שפסקתי ביניהם פסק מבואר כאשר תראו. והנה ר' ברוך הנ"ל נותן כתף סוררת לבלתי קיים דברי הפסק ונתן טעם לפגם לדבריו. מי יתן והיה לבבכם לשלוח בו יד לכל תוקף להכריחו לקיים כל דברי הפסק עד גמירא, לא ��שום ליקרא דידי אך בשביל כבוד שמים. וכדי שידעו הכל שיש שופטים בישראל ולא ימלט רשע את בעליו. ואני לא יתכן לי כלל לשלוח ידי בו לקיים את דברי, כאשר קבלתי משם הגדולים הראשונים, שלא אבו כלל לגזור ולהכריח לקיים דבריהם והפסקים שיצאו מת"י1 עי' פסקים וכתבים סוף סי' ס"ד. נאום הקטן והצעיר שבישראל. כשכתב סרבנות על אחד אינו כת' עליו חרם2 עי' שו"ת מהרי"ו סי' קכ"ט. כי כן מקובל. + +Daf 77 + +מאלה1 פסקים וכתבים סי' רנ"ג. רבא שלמא רבא לאמרכלא רבא דליואי שר התורה מה"ר זעליקמן ס"ל יצ"ו, מהודענ' לך אשר האלוף מה"ר נתן ומה"ר משה מינץ סגני לוי' יצ"ו שלחו אלינו, וכתבו על אודות התקנות גדולות וקבועות אשר נקבעו נסדרו עתה מקרוב אפומי' דמר ואפומיה דהאלוף מהר"ר מאן ויתר לומדים יצ"ו. גזרתם גזירות ועונשים לקבלן ולקיימן, וכתבו שכל אותן תקנות גזירות ועונשים נעשו ונסדרו שלא מדעת' ובלתי רצונם וגם רוב אנשי גבולכם אצילי ותקיפי הארץ בוורמ"ש אופנהיי"ם מגענ"ץ וראנקנור"ט לא רצו ליכנס בהן כל עיקר. דלא ניח להו בהון, וכן ראיתי בכת' מה"ר ארון לוריא שכת' תרי זמנין דרובא אצילי הארץ לא ניחא להו כלל ליכנס בתקנותיכם. גם מה"ר ויפש יצ"ו כתב שכל אנשי גבול ג' ארצות מאנו מלקבלם. וא"כ פליאה נשגבה איך יעלה על דעת להתנות ולתקן עליהם בע"כ ושלא מדעת', הלא ידעת אשר כת' במרדכי פ"ק דב"ב2 סי' ת"פ. בשם ר"ת להסיע על קיצתן אכבר התנו מדע' כולן קאי. ואף אם נפשך לומר דגדול את' מהן ומשום הכי יתחייבו למיצת לך, מ"מ הא מסיק הת' במרדכי דדוקא בגדול שאין בדורו כמותו אלים כוחו, ולא קאמר גדול שאין בעירו או בגבולו כמותו אלא בעינן שאין בכל הדור כמותו. ונהי דראבי"ה פליג התם3 סי' תפ"ב. בההוא עניינא במר' אר"ת ומסיק דהרוב יכולים לכוף המיעוט לקבל גזירות בע"כ, י"ל דוקא רוב לגבי מיעוט משום דקי"ל בכל התורה מיעוט לגבי רוב כמאן דליתא כדיליף בפ"ק דהוריות4 דף ב' ע"ב מעם הארץ אפי' רובו. מקרא דרובו ככולו, או כגון בי נשיאה דהוה ממונה לראשי הדור אבל בגדול בעירו או בגבולו לא אשכחן מאן דפליג וסבר דאלים כחו להתנות ולתקן שלא מדעת. וכ"ש דהני שכנגדכם נמי לאו קטלי קני באגמא אינון ויצא להם שם בגדולת'. לכן אמר לי לבי להשיאכם עצה ותושיה לבלתי תתנו דעתכם לגזור ולענוש בנדוי וחרמות על כל אותן שכנגדכם הן גדול הן קטן רבים או יחידים. פן יקומו כלם או מקצתם או אפי' יחיד מהן ויכריז אדרבה מההיא דר"ל5 מ"ק י"ז ע"א. ונמצאו דברי האוסרין מותרין ודברי המותרין אסורין ויתחלל ש"ש. ויאמרו ההמון ראו6 שבת ל"ד ע"א. זונות (מפרקסות) [מפרכסות] כו', ועל כל הנעשה עד היום לא חלו גזירות ועונשין בכלום כדמבואר לעיל! ומה טוב ומה נעים היה שמן הסמוכים אליכם אנשי' חכמים יודעים פשר דבר לעשות הרכסים לבקעה ימציאו את עצמם ליכנס בדברים הללו לעשות שלום ביניכם. ולמה תריבו הלא נכתב לי מקרוב ממעגנצא שהאבן פינה מן החומה המקפת את כל בני ברית אשר בגבולכם משלטוני האומות הגמון מעגנצא, פרץ פרץ בד' מקומות ונזדעז' כל החומה וחלילה לעמוד בלב חלוק! נאום הקטן והצעיר שבישראל. +שלומכם יסג' לחד' מורים ולובשי מדא סגנים לוים אהו' עמי' המסולאי' מהר"ר נתן ומהר"ר משה מינץ יצ"ו, בשלומכם ובשלום תו' אנכי דורש. ראו הנכתב למעלה, מלאתי בקשתכם כי ראיתי שורת הדין עמכם, בפרט בעבור אשר כת' כי רב את אשר עמכם מאשר עמם, ומ"מ כתבתי בדרך הטעם ובנחת למען שסע את לבב שכנגדכם. גם אתם אם יפגעו בכם אנשי אמצעי לפשר, אל נא תעמדו על מדותיכם והיה זה שלום כנ' וכנ' אהו' שבישראל. + +Daf 78 + +מרן1 פסקים וכתבים סי' רנ"ב, עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ס"ג. ובין תבין מש"כ בפסקים וכתבים סי' ס"ג. דבשמיא יפיש חייכון ויסגא יומיכון ויאריך שלותכם אהו' היקרים קהילות הקדש וחבורות הקדושי' שבמדינות קלוני' געלרן וגייולך ובראשיכם האלוף מהר"ר ויפש והחונים עליו הגביר הר"ר ליפמאן והיקר הר"ר קושמן יצ"ו. צירכם הגיע הנה ניאושטט ביום ראשון דר"ה כי נתאחר יומין סגיאין בריגנשפורק כאשר יגיד לכם. והנה קבלתי מכתב' וראיתים בדקדוק לפי הצורך ואם באתי לכתוב על פרטי הדברים אפי' בדרך קצרה, תרבה עלי המלאכה ותעלה ליגיעה גדולה וטורח זה למה כי אין צריך. אמנם את אשר נר' הדברים2 מן צירכם וכו' עד כאן חסר בנדפס. אבאר. תורף ועיקר דבריכם הלא הוא אשר לא תתרצו כל עיקר לקבל עליכם התקנות והגזירות שתקנו וגזרו עתה מקרוב מהר"ר זעליקמן ומהר"ר מן ומסכימיהם שנאספו אליהם בבינגא. ותתנו טעמים ונמוקים לדבריכם בעבור כי שלא מדעתכם נתקן ונעשה, וגם כי מקצת דברים אשר בתקנות אין רוב צבוריכם יכולים לעמוד בהם. ופרטתם אחת מהן אשר נתקן ונגזר שאם תוולד ספיקא בלשון כת' התקנות בשאר מדינות דהיינו בכלל זה געלרן וגייולך יפרש להם מהר"ז בינגא. ותקנה זו היא לשיכים ולצנינים לבני שתי המדינות האלו מתרי טעמי, חדא מפני ריחוק וסכנות הדרכים, ואידך שיסתלקו מבית דינם מהר"ו אשר להם למנהיג ודבר בכל צרכיהם. גם מהר"ו הנ' כתב איך הודיע כבר למהר"ז ומהר"ם שרצונו וחפצו לידע בתחילה בביאור ולא ברמיזה בפרטות ולא בכללות: מה ירצו לתקן ועל איזה עניין ובדק המה יוצאים ובאים ובעניין אחר לא יתרצה. עוד הודיע להם דחיות ותנאים אשר מובן מלשונו שאין בדעתו ליכנס אא"כ יראה תחלה מהות ואיכות התקנות. ומהר"ז לא רצה להודיע בבאור ובבארכת'3 וצ"ל ובבירור וכתב. לו כי עוד לעצמו לא נודע מה יהיה ומה יעשה. ומהר"ם השיב לו בלשון המספיק ודי למבין שגם לבו אין שיהא ממש ביום הועד ההוא לגמור התקנות. וגם שאין בדעתו למהר לחתום אף אם יוסכם על איזה דבר אלא לאחר התמהמהות המלכה. ואשר שלח מהר"ו את בנו שמה ליום הועד ע"ז כתב שלא עשה רק לכבודו של מהר"ז למלאות בקשתו. גם צוה לו בביאור לבלתי יחתום ומה שחתם בכח אביו כותב שמחמת יראתו ואיום וגזום דמהר"ז נזקק לכך. והר"ר ליפמן הנ"ל כותב איך הודיע כבר למהר"ם4 ובנדפס למהר"ם רבו. גם להר"ר (זונוויל) [זעליקמן] שאין רצונו כלל ועיקר לקבל עליו שום תקנות בגזירת עונשים וחרמות זולתי בקנסות. ונתן טעמים נכונים לדבריו מיראתו סכנה לו בדבר, וגם הסביר להם דלא בדיח דעתיה כלל בתקנות הללו. גם מקצתם אשר הם מתלמידי מהר"ז יראים פן יאמר להכריחם בגזירתו לקבל עליהם בעל כורחם. ומכל הני טעמא הסכמתם כלכם לעמוד על משמר' הזאת בכל כחכם לבלתי ליכנס בתקנות וגזירות הללו כהוויית' לקבלם עליכם כלל ועיקר. ובקשתם מאתי ומחבריי שא' מהרר"ם ועמי' מהרר"י ברונא יצ"ו להסכים עמכם ולהורות לכם את אשר תצאו בו ידי חובתכם. והנני משיב על ראשון [ראשון] כאשר הורוני מן השמים. ונראה דכלכם ג' המדינות הנ' אשר על החתום והנלוים אליכם אין עליכם חיוב והכרח כלום ליכנס בתקנות וגזירות הללו ולקבלם עליכם. ואין זה צריך ��איה כ"כ כי איך יתכן להסיע על קיצת' שלא מדעתכם, וכ"ש כאשר כת' שאין רובי ציבוריכם יכולים לעמוד בים התקנות. וכן כתבתי כבר למהר"ר זעליקמן י"ץ הנז' שאין נר' כלל שיש לו יד וכח להכריח אפי' הסמוכים אליו בגליל דברינוס, הואיל ומה"ר נתן ומה"ר משה מינץ וית' לומדים ובעלי בתים ממאנים לקבל עליהם התקנות ואשר נעשו שלא מדעת'. כתב' לו ראיות מספיקות לדעתי סבור הייתי שהיית' ידו סולדת בפושרין, כי כת' לו בדרך נועם ומכוסה קצת וגליתי לו ברמיזה מוכח' ודיוקים גמורים, שאם יעמדו כנגדו לומר אדרבה על גזירותיו ועונשיו, שלהם יועיל ויאסור ושלו יותר ויבטל. ועתה על דילכון הנני מבאר דעתי ואומר אני, שאם כדבריכם אשר כתבת' אלי כן הוא, לא חלו מעולם התקנות והגזירות עליכם בכלום. ואם ח"ו יבא מהרר"ז ומהרר"ם ומסכימיהם כלם או מקצתם להחזיקם עוד עליכם ולהטיל עליכם עונשים וחרמות בשביל ככה על כלכם או על מקצתכם גם על אחד מכם, יש כח ואומץ בידכם לעמוד כנגדם ולומר אדרבה בפה מלא. ויחול ויתקיים את שלכם ואת שלהם הרוס ובטל גם כח זה יהיה גם ליחיד מכם. ועל חתימת בנו של מהר"ו הנני דן, שאם יתבררו הדברים כאשר הזכרתי לעיל, שמהרר"ז היה מאיים ומגזם על בנו דמהר"ו הנ"ל עד שחתם, או' אני דבכה"ג לא חיילא קבלתו דחשיבא קבלה באונס. ואע"ג דאין האונס מזומן לפניו אלא יראת דבר ודאגתו חשוב אונס. וכה"ג איתא במרדכי פ"ג דשבועות5 סי' תשנ"ז. בשם ר"י דהשבועות והברית שקבלו אבותינו בערבות מואב היה להן מודעא רבה עלה כעל ההיא דהר סיני שכפה עליהם ההר כגיגית. משום דבערבות מואב נמי היו יראים פן יניעם במדבר עוד ולא יכניסם לארץ, ויליף מינה התם מהר"ם דכ"ש יראת ואיום בשר ודם. ואפי' אם ברצון גמור חתם בנו דמהר"ו, מ"מ הואיל ומהר"ו כותב שמיחה בו וציוהו שלא לחתום כלום במקומו, אא"כ ידוע לו כבר מה טיבו של התקנות6 מן ומהר"ו ע"כ חסר בנדפס. וכדמוכח הכי בקצת מתוך הכתבי' ששלח מהר"ו כבר למהר"ז ולמהר"ם, ובכת' שהשיב לו מהר"ם דלא אסיק מהר"ו אדעתיה שיחתום כ"כ מהר. לפי זה נר' דלא מהימן בנו כנגדו לומר מדעתו וברצונו ובשליחותו חתמתי7 אפילו אם יאמר בנו שאביו צוהו לחתום, כ"ה בנדפס. אא"כ היה בידו כת' ממנו שיהא פיהו כפיו וידו כידו בעניין אלו התקנות. ולא אמרי' מסתמא לא חציף אינש למיחתם מכח אבוה אא"כ צוהו, כדא' פרק המגרש8 גיטין פ"ז ע"ב. ופ' גט פשוט9 ב"ב קס"א ע"ב. דלא חציף אינש לשוייה שמא דאבוה סימנא בחתימתו, דאדרבה יש לחלק דודאי מצוי שאדם עובר [על] מצות אביו אבל אינו רגיל שהוא מקיל ומזלזל באביו. דוגמא לדבר רוב העולם עוברים על מצות המקום ב"ה אבינו שבשמים בכל יום, אבל אין הווה ורגיל שמקילים ומזלזלים כלפי מעלה. וכיון דאיהו לא חתם אלא מכח אביו ולא מכח עצמו, ולגבי דאביו בטיל חתימתו בטלה נמי אפי' לגביה דידיה וק"ל. ועל התלמידים אני דן דכיון דכתבו דהני תקנות וגזירות אינם יכולים לעמוד בהו, בכה"ג אין מחוייב' לקבל גזירות הרב. והכי מוכח מההיא דכת' הר"ר ליפמן דגזרו הראשונים ולא קבלו מינייהו וכו' אלא שלא ביאר כל הצורך ואני אבאר. בפ"ק דשבת100 דף י"ד ע"ב. אמרי' שמאי והלל גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזרו וקבלו מינייהו. ואין ר"ל דהא דלא קבלו מינייהו דשמאי והלל, דשלא כדין עשו שלא קבלו, דהא כה"ג אמרי' בפ"ק דחולין111 דף ו' ע"א. דר"מ ור"ג וב"ד גזרו על הכותים ולא קבלו מינייהו, ור' אמי ור' אסי גזרו וקבלו מינייהו. ופרש"י התם דלא מפני שהיו ר' אמי ור' אסי גדולים מר"מ ור"ג וב"ד, אלא שבימי הראשונים לא היו יכולים לפרוש מן הכותים, לכך לא קבלו מפני שלא היו יכולים לעמוד בה, ובימי האחרונים היו יכולים לעמוד בה. ובכה"ג איירי ההיא דשמאי והלל ותלמידיהם. והשתא הלל הוה נשיא ושמאי אב"ד כדאיתא בחגיגה122 דף ט"ז ע"ב. ואפ"ה לא קבלו מינייהו משום דלא הוו יכולים לעמוד בה בימיהם. כ"ש גזירת הרב לתלמיד בכה"ג דאין צריך לקבל, דעדיף ואלים כח הנשיא על כל ישראל ליזהר בכבודו ומוראו מכח הרב על התלמיד. כדמוכח בחלוקי מצות דקימה והדור133 עי' קידושין ל"ג ע"ב ובטיו"ד סי' רמ"ד. מכל הני נראה כמו שבארתי למעלה ותו לא מידי. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 79 + + + +Daf 80 + +שלום לכם ר' מאיר מיישטרס ור' לאזרוש, קול ענות אנכי שומע, ראיתי דמעת העשוק ר' יוסף וויילא זועק מר עליכם. וביותר הרבה על האיש סרנזין בעבור אשר מידו בראש גם מידכם נמסר ביד השלטון למסגר כלוא ולא יצא, יושב חושך חדש ושבת ומועדים וימי הנוראים לכל ישראל. וכל זה אינו רק עבור תביעות שטרי חובותיכם עליו. ואף כי הוא ויתר לכם לשנות ההלכה, עמד הוא בחוץ ואתם באתם לביתו ולחנותו לעבוט עבוטו כל אשר לו. ונתרצה לכם בפני רבים אנשי השם שאם לא יספיק לכם את אשר תמצאו בביתו ותאמרו שהבריח הרבה מפניכם, שיעשה לכם דין ישראל באיזה ב"ד שתבחרו בלי דחי. ואתם חלקתם לו מחמאות פיכם1 תהילים נ"ה, כ"ב. ויעקבתם אותו בהזמנתכם לד"י לטערוייז להביאו למצודתכם, למען פרוש רשת לרגליו לשומו במאסר לייסרו ולענותו חוץ מן התורה ודת אלהינו ב"ה. שהרי הקפידה תורה שלא יבא המלוה על ממון הלוה בשוטר ונוגש אך בחוץ יעמוד2 דברים כ"ד, י"א. כ"ש וק"ו על גופו ונפשו אפי' אם היה ידוע שיש לו ממון, ואצ"ל אם אין ידוע לו ממון. ואף להשביעו בכה"ג כת' הרמב"ם3 פ"ב מה' מלוה ולוה ה"ב וג'. דתקנו' חכמים קלה ולא הלכו בה להחמיר כלל, אף בדייני ישראל, כ"ש ע"י גוים לעשות אויבינו פלילים מוסף על זה עשיתם אויבינו פלילים. לכן תדעו א"כ הוא ככתוב למעלה מה מאוד הרעותם וקלקלתם השורה לגמרי. גם כי צועק עוד על אשר שמתם לבבכם להחמיר תפישתו, ואתם ידעתם אותו רך ומעונג וקצת זקן היה לו סכנת נפש ותמהון רב, א"כ הוא ומעשי' ומחשבות הללו לא יהיו נשמעים מצדיקי ישראל זולתי מרשעיה'! ודעו שא' ח"ו לא תוציאו אותו מן המאסר מיד תוך ג' ימים אחרי ראותכם כתב זה, ותפטרהו מידי השלטון מכל וכל ותקבלו ממנו ד"י כדמבואר למעלה, בודאי תביאו עליכם אשם וחטאה גדולה ומי מרה תשתו מרבו' מנהיגי הדור יושבי על מדין ואנכי בכללם וידי תהא בראשונה. ואותו האיש סרגזין אשר נכתב לי עליו שהוא הנפש אשר תעשה ביד רמה לגדף את תורת הי"ז ודתותיה פורק עול בפרהסיא לאמור מי אדון לו, יראה וידע אם יתבררו לי הדברים יפה אודיעו את ידי ואת גבורתי מחסד המקום ב"ה, ואשבור את שיניו ואתן בפיהו רסן וחכה לבלתי יפער פיהו! ואף כי אמרי' עליו שאיננו שומע לגערת חכמים ולגזירתם, מ"מ אחרים ישמעו ויראו והוא בדד ישב מחוץ למחנה. לכן בין תבינו את אשר לפניכם. גם חתני ר' יוסף הנ' ר' אייזק ור' דוד צועקים במר נפש על אשר גם המה נרדפים מפניכם: האחד תפשתם ג"כ והוצרך להעמיד ערבות, והשני חזרתם אחריו לתופשו והוצרך לברוח. א"כ הוא איזה פתחון פה יש לכם ע"ז אם נתפתתם ליצרכם ל��לוח יד בר' יוסף הנ', בעבור שהוא לכם עבד לוה4 משלי כ"ב, ז', ועי' ב"ב נ"א ע"א וסנהדרין ל"א ע"ב. ויש לכם שטרי חובות עליו מה לכם על אלו? וכי תאמרו שהאכילם את כספכם והמה נטלו והבריחו את שלכם, כל הנ"מ על פה נינהו ולא דמו לשטרא! לכן אזהירכם מעתה בכל תוקף גזירה לבלתי תרדפום בכלום בעש"ג ובשלטוני האומות, הלא הם כתבו לי שברצונכם בלי דחי יהיו מזומנים לכם לד"י ולדון עמכם בטערויז ולשלוח הדברים לב"ד הממוצע לשניכם רק שיהיו בטוחים שלא יעשה כח ותוקף חוץ מן הדין. +שלומכם יסג' לחד' אהו' הרב רי"ף יצ"ו ומחו' הר' ויפש והח"ר משלם יצ"ו, ראו אשר כת' לתועלת המוסגר ר' יוסף וחתניו לא השבתי ימיני אחור ונאמנ'. לולי דחשבתי טורחי זה כמתעסק לפדיון שבוים מצוה רבה, לא הגדשתי סאה כ"כ. ואתם אנשי אמת רודפי צדק דת ודין עשיתי את שלי, עשו גם אתם מה שראוי לכם לעשות, להקים את דברי תורתינו הקדושה משפטי אמת וחוקי צדק! נאום הקטן והצעיר שבישראל. +פ"א בא לו חלום על אחד ונידוהו בחלומו והיה מתיר בעשרה בסוד. וכן מצאתי בפ"ק דנדרים ע"ש.1 דף ח' ע"א ועי' בשו"ת רדב"ז ח"א סי' ק' ובתשב"ץ סי' קכ"ט דה"ה אם חלמו לו אחרים, ובכת"י היה כתוב: ואני אחד מהם, ואח"כ העביר עליהם קולמוס ומחקם. +מצאתי בי"ד כתוב על הגליון1 ועי' בב"י של"ד ובטו"ז ס"ק י"ג ובשיורי ברכה אות ו'. וז"ל מי שנדוהו בחלום ובאין להתיר לו יאמרו מחמת דאשתמיד2 צ"ל דאישתמית. פלוני בחלמיה מותר יהא לו. לא יסורין ולא קללה יבואו עליו יחי פלוני3 ע"פ גמ' דסוטה ז' ע"ב, ב"ק צ"ב ע"א ומכות י"א ע"ב. ואל ימות ויהי מתיו מספר. ד' שמעתי שמעך יראתי ד' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור. ויעבור ד' וכו' ויאמרו כן ג' פעמים עכ"ל. כמדומה לי ששמעתי מן הגאון זצ"ל מקצת הלשונות דלעיל. + +Daf 81 + +השומע הזכרת השם מחבירו, לעיל בהלכות שבועות כתבתי מזה בדף נ"ו.1 עמודה עשרים ותשע שאלה שתים. עי' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל ונ"ו ומהרי"ק שרש קכ"ח. שלומך יסג' לחדא אהו' עמי' מה"ר ישראל יצ"ו. קבלתי מן הציר כל כתביכם מדברי ריבות דמהר"י איילבורג ראיתי אותם ודקדקתי בהם ללא צורך, כי לא היה בדעתי כל עיקר ליכנס בעסק הזה כמו שאינני מכניס בשאר עסקי ריבות דאית בהו צורך טפי וטפי. אמנם דע כי מקרוב היה למהר"י2 נ"ב נ"ל למה"ר משה. מהל"א ציר אצלי מחמת דברים אחרים וכת' לי ג"כ מעסק זה. ואנשי מצות דמהר"י איילבורג צעקו אלי עד למרום לא השבתים דבר, אך למהר"ם השבתי על אודות' כאשר תראה הועתק אות באות בשולי האגרת הזאת. וכתבתי לפי מה שהעתיק לי מהר"ם הנ"ל מקויים בחתימתו כתבתי דמהר"ר מרדכי ודמהר"ר אלי'. אמנם עתה ראיתי דמה"ר אלי' החליף שיטתו. אינני בא לישאל מאי טעמי', משום דידי מסולקות מעסק זה ואף בתחילה לא נחיתנ' כל עיקר למידן ביה. ואף כי ראיתי עתה בכתבכם מאי דלא אתא לקדמנא מקמי הכי מזה אין להאריך יותר. אמנם כתבך האחרון לקחתי לי להחזיקו ודקדקתי בו קצת בעניני' של תורת נידוי. ההיא עובדא דר"ל3 מו"ק י"ז ע"א. כתבת מחדושי של הרשב"א והראב"ד פ"ק דמ"ק4 הביאו בר"ן בסוגיין. ומתשובת ה"ר אליעזר חיי'5 הביאו בדרישה סי' של"ד ס"ק ט"ו וז"ל בהגמיי"מ דוקא שידע שאינו חייב נידוי כי האי דר"ל דמו"ק אבל מורה שנידה משום שהוא סבר שהוא ראוי לנדותו אע"פ שטעה אין לנדות המורה וכן השב��י לגדולי אושטרייך ושלום אליעזר חיים העלוב ב"ר אליעזר. דסברי דאין נדוי חל אלא מת"ח או צורבא מדרבנן. דברי הגדולים הללו אין בידי ולא שמיען לי ולא ידענא אתריהון היכן משתכחין כתיבתן. וקש' עלי מאד לכסות פני סוגיית התלמוד ערוך שלפנינו וספרי הגאונים הידועים ופשוטים לנו מדברי' ותשובות נוכריות. דהרמב"ם6 פ"ו מה' ת"ת סוף הי"ד. כתב בדבר כ"ד שמנדין בשבילו דהיינו מי שמנדה את שאינו צריך נידוי, קפסיק וכת' סתמא מי שהוא מנדה ל"ש צורבא מדרבנן ל"ש שאר כל אדם. וכן כת' בא"ז סתמא המנדה את מי שאינו צריך נדוי. וכן בסי' אשי' וביו"ד לא חילקו במידי. וכן נראה להוכיח קצת מסוגיית התלמוד בעובד' דר"ל, דאמרו ליה זיל לגבי' דשרי לך אמר לא ידענא ליה, א"ל זיל לגבי נשיאה כו', והשתא אי לא חל אדרבה אלא מצורבא מדרבנן כיון דלא הוה ידע ליה אמאי ליזל לגבי נשיאה? נימא דילמא לאו צורבא מדרבנן הוא7 עי' בר"ן שם ובט"ז סי' של"ד ס"ק כ"א. וניזול בתר רובא דעלמא דלאו ת"ח אינון. ואין נראה כלל למחשבי' לת"ח בשביל שאמר אם ממון נתחייבתי לך כו' דאטו אם אחד יודע סברא אחת בתלמוד מדעתו דבשביל כך יש לחושבו לת"ח? א"כ נתמלאו כל עד' שבישראל ת"ח! ול"ד לההיא דפ"ב דקידושין8 דף מ"ט ע"ב. ע"מ שאני תלמיד אינו או' כבן עזאי כו', אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו והוא יודע ואפי' במסכת כלה, דהתם איירי דלפי האמת תלמיד הוא ולמד ד"ת אלא דלא מיקרי תלמיד אם אינו יודע מה שלמד. ולכך כשיודע רק דבר אחד חשוב תלמיד. אבל ע"ה דמסבר אדעת' סברא אחת בדברי' ודינין שבין אדם לחבירו פשיטא דליכא למיחשב' בשביל [זה] צורבא מדרבנן. ועוד נר' להביא ראייה קצת מא"ז9 בהגהת אשירי פ"ג דמו"ק סי' י'. ועי' סי' של"ד סעי' מ"ו. דלא בעינ' צורבא מדרבנן לאדרבה, דכת' אם ראובן חייב לשמעון ומסרב לפרוע לו ונידהו שמעון נדוייו נדוי, אפי' אם שמעון אינו ת"ח אלא כשאר כל אדם. ונראה דכ"ש בנדון דידן דהא קמן אפי' בהוציא ממון לצורכו יש לו כח לנדות, הואיל וחבירו עושה כנגדו שלא כדין שמסרב לפרוע לו. כ"ש אם עשה כנגדו בגופו שביישו וניד' אותו שלא כדת וכדין. וא"ז גדול אין בידי לדקדק בו מאין לו פסק זה, דדבר תימא הוא קצת שינדה אדם דלאו צורבא מדרבנן לצורך עצמו אע"פ שהדין עמו. ואי הוה אמרי' דדייק מהא דר"ל דנתנו חכמים כח לנידוי של אדרבה, אפי' לשאר כל אדם הואיל וחבירו פגע בו שלא כדין סבר א"ז דה"ה לכל דבר ואפי' לעניין ממון אם פוגע בו שלא כדין, הלא הוא בידך ראה מהיכא דדייק. והירושלמי100 שם פ"ג ה"א. (שהוכיח) [שהביא] א"ז גדול כאשר כת' והארכת' הרבה ליישבו נגד גמ' דידן, נראה דאי אמרי' תרתי עובדי הוה כדמשמע מלשונם בפשיטות לא סתרי מידי אהדדי. דעובדא דגמ' דידן קמן וידע וגמיר י"ל111 אולי צ"ל ר"ל. דאם היה מנדה מי שאינו חייב נידוי יכול לומר אדרבה, ואי הוה ידע ליה הוה צריך למיזל לגבי' להתיר לו. ולכך בעובדא בתרא דהירושלמי בתחילה נידה אותם לפי שבאו דרך לסטים ובלילה כדרך גנבים סבר שבודאי אין בדעת' לפרוע כלל ולכך נידה אותם. לבסוף חש לנפשיה אולי בדעתם לפרוע ואזל לגבייהו דהא ידע להו ושרו ליה. ותו לא הוה צריך למיזל לגבי נשיאה כדאי' בג' דידן. ולא ק' מידי אפי' תרתי עובדי איירי דלא הוה ת"ח, ובעובדנא דג' דידן עשה בפשיטות שלא כדין122 עי' בס' משפטי החרם להרמב"ן (קראקא תרנ"ד) דף כ"א ע"ב וכו'. ולכך אידך לא הוה ��ריך התרה. אבל בעובדא דהירושלמי עשה, ר"ל בתחלה כדין לפי סתמא דמילתא ולכך היו צריכין התרה. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 82 + +וזכורני שאמר הבע"ב סבורים כשכותב רב סרבנות על אחד הוי יותר כח בו ממה שא' הרב לאחד בפה שאתה סרבן אבל אינו כן. וכן מצאתי במסכת' סנהדרין1 דף מ"ט ע"א. בסוף נגמר הדין וז"ל: צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באיגרת ועשו. ואמר2 עי' פסקים וכתבים סי' קל"ח ועי' ח"ס חיו"ד סי' שכ"ב. שראה בקובץ אחד שמותר להחרים אחד אע"פ שיש לדאוג שהוא פורק עול. וראייה מקידושין3 דף ע"ב ע"א. ומכתובות4 עי' ט"ז סי' של"ד סק"א. שמחרים אחד ומשתמד, ומה צריך הגמ' לאמר שמשתמד? אע"כ כמו שכתבתי לעיל. תו' פ"ק דסנהדרין5 דף ח' ע"א. מפיקנא רב מאוניך דמשמתינא לך, והא דא' במ"ק6 דף ט"ז ע"א. מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ה"מ כשמנדה אותו לכבוד עצמו אבל לש"ש לא. +ואין מכריז חרם בשבת1 ס' חסידים סי' ת"ח ואו"ח סי' של"ט סעי' ד'. אבל אם היה כבר בחרם מכריז אפי' בשבת כדי להפריש העם מן האיסור.2 עי' שו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ח' וטו"ז יו"ד סי' רכ"ח סק"ו. אבל אין המוחרם בעיר אין סברה להכריז בשבת. +ואין לקראות חרם מחמת הגניבה בר"ח או בחוה"מ. פ"א מקלל המסורים בר"ה, ובין ר"ה ליוה"כ בא נחש לביתו ואמר ש"מ אין לאדכורי ריתחא בר"ה כדא' במסכת ר"ה פרק יו"ט1 דף ל"ב ע"א. מצאתי בסידור [ובארצי קורין תפלה לסידור] זקן מאד, מי שיש לו חולה ורוצה לבקש רחמים בקוצר לשון יאמר בשהייה שעושה אחר ג' פסיעות ויכוון לבו בכוונה שלימה ולא במרוצה. ויאמר ג"פ אל נא רפא נא לו! ואם החולה אשה יאמר לה כמו שהוא בפסוק, כך קבל הר"ר נתן מגדול אחד מספרד. ושמעתי ממהר"ר עזכין יצ"ו פ"א כשבירך חולה בביהכ"נ בס"ת או ליולדות (אמר) לאחר שעונה הקהל אמן בסוף מי שברך אמר פ"א אל נא וגו' ותו לא ועשה הס"ת למקומה ויצא. מי שבירך אמותינו שרה רבקה, ולאה, וחנה, הוא יברך פלוניתא בת פלוני בעבור שפלוני בר' פלוני יתן צדקה בעדה וכמו שריפא חזקיהו מלך יהודה2 שחלה למות וד' שמע תפלתו והוסיף על ימיו חמש עשרה שנה כדמפורש במלכים ב', כ', ה' ו' וישעיה ל"ח, ה'. (ומנימין) [ובנימין] הצדיק3 ב"ב י"א ע"א שנגזר עליו שימות קודם זמנו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו. ומרים הנביאה4 שנתרפאה מחליה וחזרה בתואר פנים כנערה כדאמרי' בסוטה י"ב ע"א, ובזה יבא על נכון מדוע הקדים המאוחר ומנאן שלא כסדרן. כן ישלח לה רפואה שלימה מהרה. [ולפעמים אמר ויתיר לה חבליה מציריה לטב] בתוך כל חולי עמו ישראל ונאמר אמן. כזה דלעיל אמר ליולדת המקשה5 ולכן לא הזכיר רחל שמתה בהקשותה בלדתה, בראשית ל"ה, י"ז. והיה מפסיק בין לאה לחנה אבל לחולה הוה מפיק חנה ומעייל רחל ואומר רחל ולאה, כן שמע ממוהר"ר אהרן זקצ"ל. אבל לאיש חולי ל"ע אמר מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב וכו'. וזכורני שפ"א מברך ליולדות כמנהג באושטריך לברך ג"פ בשביל בעלה או אביה הנודר. ואח"כ מי שנותן פשוט היה מברך בשבילו פ"א. ואח"כ מתגבר חוליה ל"ע ובא בעלה וחמיה לברך אותה שנית, ולא רצה הגאון זצ"ל כי אמר כל ימיו לא בירך אשה שתי פעמים והיולדות הניחה חיים לכל ישראל. וזכורני המעות שנודרים בשביל החולה כשברך אותם נתן מיד לחולי אחר באותו מקום או לזקנים החולים כדרכם, דסתם זקינים חולים הם.6 עי' שבת קנ"א ע"ב. + +Daf 83 + +וזכורני שלא רצה לבקר החולי כשהחולי אינו מיושב בדעתו. וכן מצאתי בי"ד בסי' של"ה וז"ל: הילכך כל חולי דתקיף ליה עלמא וק' ליה דיבורא אין מבקרין אותו בפניו ע"ש. פ"א רוצים לקרא לאשה שם אחר מחמת שהיא חולה, ואמר שיביאו ס"ת לחדרה. ואמר לא תקרא שמה הדסה כי אם רחל! ואמר שטוב שיקרא לה שם שיש לו אותיות שאינם מאותיות שם הראשון וגם שם האחרון יהיה הרבה במניין משם הראשון. ואח"כ מברך אותה בשם האחרון ג' פעמים בעשרה כמו שמתברך בב"ה. אבל זכורני שקרא לבנו שלו' בחוליו שמת בו בע"ה מנחם, אע"פ שאינו הרבה במספר ולא ידוע לי טעמו. למי שיתן שם אחר ומת אינו נקרא באותו שם, כיון שאינו מתקיים בו אלא בשם הראשון. +וזכורני שבנו מחתך צפורניו של אביו מן הרגלים ובשביל זה עשה לו חבורה. וכן מצאתי ביו"ד בסי' של"ו וז"ל: ודעת הרמב"ן להתיר ע"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל בדף ס"ט1 עמודה שלושים ושבע שאלה שתים. בהלכות כבוד אב שאין בני רשאי לגלח זקני. וזכורני כשלמדנו סנהדרין וכת' בה2 דף מ"ח ע"ב. החולי בודיגרא קשה לחי כמחט לבשר (המת) [החי] וכו', ואותו החולי קורין בל"א גייכט ל"ע, ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שאין כ"כ קשה. וקודם שגמרנו אותו מסכת' היה צועק בכל כחו מחמת צער אותו חולי ממה שצעק בו כל ימיו מקדם. וגם לאחריו לא שמעתי ולא ראיתי ממנו שהיה בצער באותו חולי כמו באותו פעם. וא' הגאון זצ"ל לפעם אחרת אשמרה לפי מחסום. וזכורני שבני זעלקמן ז"ל היה חולי ל"ע שמת בו, ובסוף אמרתי להגאון זצ"ל שאיני אוכל עוד לשמש אותו. והשיב הגאון זצ"ל כתיב3 שמות כ"ג ה'. עזוב תעזוב עמו ואם אינך רוצה לשמש אותו ומעתה אנו פטורים4 עי' ב"מ ל"ב ע"א. לסוף שכר אחד ממעות הצדקה לשמש אותו. + +Daf 84 + +כן כת' האשי' במ"ק1 סי' ע"ו. כמעט בסוף אלו מגלחין וז"ל: תניא נטה למות א"ל התודה הרבה שהתודו ולא מתו והרבה שלא נתודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו רק שתהא דעתו מיושבת עליו. כל הדברים האלו אין אומרין לו בפני ע"ה ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו. וכן בספרי2 במדבר ה', ו'. ר"נ אומר ואשמה (את) הנפש ההיא והתודה.3 וכ"ה ברא"ש שם אמנם צ"ל והתודו. זה בניין אב על כל המתים שיטענו וידוי. ואמרו גבי עכן בפ' נגמר הדין4 סנהדרין מ"ג ע"ב. מניין שכפר לו וידויו? שנא'5 יהושע ז', כ"ה. יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. ואם אינו יודע להתוודות אומרי' לו אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. כתב הרמב"ן ז"ל6 בס' תורת האדם שער הסוף. סדר וידוי של ש"מ כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יר"מ שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה לכל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בג"ע וזכינו לעוה"ב צפון לצדיקים7 עכ"ל הרא"ש שם. וזכורני שאחר שקרא ק"ש שלפני מטתו בכל לילה, עמד אם אפשר לעמוד בשום צד, ואמר תפלה קצרה בלחש שאין שום אדם יכול לשמוע. ופ"א היה חלש מאד ל"ע שאינו יכול לעמוד וא"ל להגביה אותו לעמוד מעט. ושמעתי כ��דומה לי מרוב חלשותיו שא' חלקי בג"ע, ומעתה מסתמא זה הוידוי דלעיל אמר. ואמר לי מהר"י עזכין יצ"ו סתם בני אדם חולים בלילה מחמת השינה8 עי' ברכות נ"ז ע"ב שינה א' מששים למיתה ובב"ר פי"ז סי' ה' נובלות מיתה שינה. וראיה למחר מברך לפגרים מתים.9 וכ"ה באבודרהם. ונוהגין באשכנז לקרוע על אביו בחוה"מ כרש"י, אבל על שאר מתים קורע אחר חה"מ בשעה שהתחיל האבילות כשאר הגאונים100 עי' תה"ד סי' רפ"ח ושו"ת מהר"י מברונא סי' קי"ז וקפ"א. +ואמר העומד על כל אדם בשעת יציאת נשמה לאחר שנותנין נוצה על פיו ולפני חוטם קורע למטה כן כתוב בהג' במיימוני1 פ"ח מה' אבל אות ב'. אע"ג דבסמ"ק2 סי' צ"ז, ועי' בדינים והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ז'. לא כת' הכי. ותופר הקריעה מיד לאחר הקבורה3 עי' כסף משנה פ"ט מה' אבל הי"ב. אפי' בר"ח. מצאתי בי"ד בסי' ש"מ וז"ל: כיצד כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע ע"ש. וקורע על אביו ועל אמו באיזה צד שירצה הסרבל שקו' בל"א מנטיל והקוט שהוא בגד של צמר שקו' רוק או בגד של עור שקו' פליצא. רק לעניין נשיא או אב ב"ד יש חילוק לקרוע באיזה צד.4 עי' מו"ק כ"ב ע"ב. מעשה באשה אחת [וזה האשה הוה אשת איש ולא אלמנה] שהיא קורעת על בנה בסרבל בניאושטט, ואח"כ באו אחרים ואמרו שהמנהג שהנשים קורעות בקוט [שקו' רוק] שלהם וקורע' האשה גם בקוט שלה. ואמר הגאון זצ"ל שהמנהג [כן] בניאושטט שהנשים קורעין בגד התחתון אבל הוא אינו מורה כן. וצוה הגאון זצ"ל לחבר הקריעה העליונה בראשה וזה עשה איש כי היה בר"ח. ואח"כ היה מתחרט שלא אמר לחבר התחתונה. ואמר ששמע מרבו מוהר"ר אהרן זצק"ל שאין לנוול אשה באבילות שלה.5 עי' סוף סי' שפ"א. ואם אין לו סרבל של חול בשעה שחייב לקרוע על אביו וקורע בסרבל שלבש על הדרך ובתוך ל' בא לו סרבל של חול קורע שנית, א"ז בהלכות שמחות ע"ש6 ח"ב סי' תי"ח. + +Daf 85 + +[מהר"י אוברניק זצ"ל] בעל הנחמות הוא ינחמך בתוך אבילי עמו ישראל אהו' עמי' מה"ר יודא י"צ, אשר שאלתני על שלילת הקריע' שעל אביו ואמו אי שרי תוך ל', כי כן מצאת ביו"ד וכן הגידו לך שכך הוא המנהג. דע לך דבגמ'1 מו"ק כ"ב ע"ב. בהדיא איתא דעל אביו ואמו שולל לאחר ל'. וכן הוא באשי'2 שם סי' מ"ג. ובא"ז3 סי' תי"ח. וכפי דעתי בכל הפוסקים. וכן ראיתי מורים הלכה למעשה שלא לחבר הקריעה כלל עד לאחר ל' על אביו ואמו. אמנם נראה דשולל דקא' תלמודא אינו ר"ל חיבור הקריעה בראשה בתכיפה אחת או בשתים, אלא ר"ל כל הקריעה כולו בתפירות רחבות ואלוקטות כדמוכח בההיא4 מו"ק כ"ו ע"ב. דקורע מתוך השלל ומתוך הלקיטה. אלמ' דשלילה תפירה היא בכל הקריעה, דאל"כ איך יקרע מתוכ'. לכן נראה דהמנהג הוא לחבר ראשי הקריע' אפי' תוך ל' בקרסים של ברזל קטנים, ולהרחיקן קצת כדי שתהא הקריעה נר' עדיין פתוח קצת למעלה. ובדרך זה לא מקרי שלילה כל עיקר. ואם ירצה לחבר בדרך זה בחוט או משיח' קטנה שפיר דמי נמי, או אפי' לתפור הראשים למעלה בתכיפה אחת או שתים אין נראה קפידא כדפי', אך ע"י קרסים שפיר טפי.5 ועי' שו"ת מהרי"ו סי' ו'. [וזה אמר לי, ומה שאין שוללים אפי' אחר ל' חומרא הוא]. +מצאתי בשני יו"ד1 סי' ש"מ. ועל אביו ועל אמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם. כשנפטר מה"ר פרץ זצ"ל הלך אל בית הישיבה שהוא ב"ה או אל ב"ה שקו' בל"א בו"ר שו"ל, וכל הבחורים עמו ורוב הב"ב. וחלץ מנעליו וכל העם וישב מעט ועמד וקרע למטה הסרבל וישב מעט, ואמר ת"ח הוא וראוי להספיד וזקן ועשה הרבה טובות! וכשבאו לביתם אז תפרו הקריעה וזה היה שמועה רחוקה כך אמרו לי הבחורים. וכשבאתי שאלתי לו אם אני צריך לעשות הספד, כיון שאני תלמידו, וא"ל לא רק ביום הקבורה צריך התלמיד להתענות או שלא לאכול בשר. כששמעתי שהניח אבי ז"ל חיים לכל ישראל בדרך שהלך לא"י, ולא ידוע לי אם הוא לאחר י"ב חדש או לא. ואמר לי אמור קדיש חדש אחד עד שיוודע לך יום מיתתו, ואעפ"י שהיו אבלים בב"ה. ואיני צריך לעשות קריעה, והיה מתיר לחוף את ראשי אפי' באותו שבת2 עי' שו"ת מהרי"ל סי' כ"ב ושו"ת מהר"ם מינץ סי' צ"ה ועקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ו אות ב'. וגם בני אינו צריך לשנות מקומו. וזכורני כשקראתי זה הדין לפני הגאון זצ"ל, א"ל כתוב בדרך שהלך לא"י ולא ידעתי טעמו. ואח"כ כשלמדתי מסכת שבת פ' כל כתבי3 דף קי"ח ע"ב. ואמר ר' יוסי יהא חלקי עם מיתי בדרך מצוה, ואמרתי בלבי מסתמא זה טעמו של הגאון זצ"ל שהוא כבוד אבי ז"ל להודיע לעולם שמת בדרך מצוה. [כת' מוה"ר יודא מורכי"ל זצ"ל] על קרע שנקרע על אביו ואמו ורוצה להפוך מלבושיו לאחר י"ב חדש. ביו"ד4 סי' ש"מ. משמע בהדיא דאסור להפוך ולאחות הקריעה לעולם, ובסמ"ק5 סי' צ"ז. מתיר להפוך ולאחות אפי' תוך י"ב חדש. הודיעני אדוני האיך יש לנהוג. תמהתי על הסמ"ק דמתיר אפי' תוך י"ב חדש, דהאלפס והאשי' פסקו כרשב"א6 במו"ק כ"ו ע"ב. דפליג את"ק ואסור לאחות אף בהפיכה, ולכל הפחות איירי פלוגתייהו בתוך י"ב חדש. ופסקו האלפס והאשי' כרשב"א שאסר. וא"כ ע"כ פליג הסמ"ק אאלפס ודרך הסמ"ק בכ"מ שחולק על האלפס הוא כות' וצ"ע באלפס, וכאן לא רמז כלום7 ועי' בסמ"ק בהגה בסוף הספר. ועל דבר הקריעה כשרוצה להפוך הבגד כבר נדרשתי על ככה כמה פעמים. והשבתי בכל פעם פלוגתא דרבוותא היא יש נמנעו ויש הקילו. אין להזכיר כאן הלכה כדברי המיקל באבל8 שם י"ח ע"ב. אפי' אי הוה פלוגתא דתנאי, דאבילות לחוד וקריעה לחוד כדאיתא פ' אלו מגלחין9 שם כ"ו ע"ב. ואונן אינו אוכל אפי' רוטב מן הבשר100 עי' בברכי יוסף סי' שמ"א אות ב' ובנו"ב מה"ת חיו"ד סי' רי"ב ובתשובה מאהבה חיו"ד בהגהותיו לסי' שמ"א. או עשב שנתבשל עם הבשר. + +Daf 86 + +וזכורני שאמר לי אונן פטור מכל מצות. וכן מצאתי בי"ד בסי' שמ"א. ואונן צריך להבדיל ביום א' אחר קבורת המת כמהר"ם ולא כאשי'1 פ"ג דברכות סי' ב'. כן ראה בתשו' דמהר"י מולן זצ"ל. וזכורני שאחד היה נסמך ונהרג בע"ה הי"ד ב' פרסאות או ג' לעיר ניאושטט והיו מתאוננים עליו עד שבא לקבורה. וכן מצאתי בי"ד בסי' שמ"ח2 ג"ז שם בסי' שמ"א. וז"ל: אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים מתאוננים וכל הקרובים מוטלין עליו לקוברו, ואפי' בעיר אחרת דלא בעי' מוטל לפניו ע"ש. והא דלעיל כן הורה הגאון זצ"ל כמדומה לי. ואח"כ כשבאתי לעיר מיישטרי והיה אחד ששטפו נהר ולא נתיאשו מלקוברו. והורה מה"ר יעקב יצ"ו שאין על הקרובים דין אנינות, וכן מצאתי בי"ד בסי' דלעיל. [כתב מהר"ר אהרן פפנהיים יצ"ו]3 פסקים וכתבים סי' כ"ה ועי' בב"י סוף סי' שמ"ג ובדרישה שם. אשר כתב' משאילת שלום בביה"ק, בספר חסידים4 סי' תשמ"א. נמצא דאין שואלים בשלום כשיש מת בעיר עד לאחר קבורה. ובתו' דאלפס פ' אלו מגלחין קרוב לסופו כת' דאין שואלין בשלום בביה"ק כשיש מת, וכשאין מת שואלין ברחוק ד"א מן הקברות. ולא ידעתי מה רצונך לומר בהא דנדון זה בכפר קטן מה עניין כפר קטן לכאן. מצאתי בי"ד בסי' שמ"א [ובסי' שמ"ג] וז"ל: ובשאלת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, מצאתי בתשב"ץ5 סי' תל"ט. משום לועג לרש. ואונן אפי' אם יש לו אחר שמוכר יינו במידות קודם אנינותו אין האחר רשאי למכור יינו של אונן בשעת אנינותו או בשעת אבילתו. אבל אם אשתו אבילה הוא מוכר יין שלו, וכן מצאתי בי"ד בסי' שמ"א וז"ל: במלאכת עצמן אף אחרים אסורים. ואבלים כשהם עדיין אוננים על מתם ורוצים לבכות עליו מנהג לישב על הארץ לגבי המת אפי' בביתם כשהם אצל המת בחדר. אבל אינם חולצים מנעליהם עד שיסתם הגולל. והוא אינו הולך מן הקבר עד שיסתם הגולל, ויושב חוץ לקברים על הקרקע עד שיקבור מתו. ואין הולכים מן הקברות בלא מנעליהם רק על אביו ואמו6 עי' מהרי"ל ה' שמחות כשנפטרה אשת מהר"י סג"ל. אבל במקצת ארצות הולכים במנעליהם מן הקברות אפי' על אביו ואמו. +כת' בסימני א"ז1 ח"ב סי' תכ"ח, ועי' בשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"ד ובד"מ סי' ש"מ סק"ב. ישראל שמימיר ונהרג מתוך רשעו בדיני גוים יש לו כפרה. וכן מצאתי במסכת סנהדרין בסוף נגמר הדין2 דף מ"ז ע"א. וז"ל: א"ל אביי מי קמדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד, הרוגי מלכות כיון דשלא כדין מיקטלי הויא להו כפרה. [כת' הר"ר בנימין יצ"ו מרגנשפורק]3 פסקים וכתבים סי' קכ"ב, ועי' בטור סי' שע"ה ובשו"ת מהרי"ו סי' קי"ד [שנדפסה ככתבה וכלשונה בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ו] ובד"מ סי' שמ"ה סק"ג ובב"ח שם. באלפס סוף הלכות שמחות4 סוף מס' מועד קטן. הרוגי מלכות אין מונעים מהם כל דבר. מאימתי מתחיל להן למנות משנתייאשו לשאול, אבל לא מגנב שכל הגונב כאלו שופך [דמים] ועובד ע"ז ומגלה עריות, וכן הוא במרדכי5 שם סי' תתק"י. איך הפשט? נראה לפרש מלבי דהכי פירושו, מאימתי מונין להם שבע ושלשים? משנתייאשו מלשאול כלומר לאחר שנתייאשו מלבקש (למנות) [למלכות] שיתנוהו לקבורה מונין. אבל לא מלגנוב, כך כת' הלשון באשי' גדול ובאשי' קטן מלגנוב6 וכ"ה ברי"ף שלפנינו ע"פ הלשון שבמס' שמחות פ"ב הי"א. ולא כת' מגנב. ור"ל שאם נתייאשו מלשאול אבל רצונם עדיין לחזר ולצדד אם יוכלו לגנוב אותו ולקוברו אין ממתינין למנות ע"ז7 וכן פירש הנמ"י שם. כדמסיים באלפס8 כ"ה במרדכי שם שהביא אף סוף הברייתא, אמנם ברי"ף שלפנינו ליתא. כל הגונב כאלו שופך דמים ר"ל שהרי גנב הבא במחתרת חשבה ליה תורה כאלו שופך דמים9 סנהדרין דף ע"ב ע"א. ובע"ז כתיב100 דברים כ"ז, ט"ו. ארור האיש אשר יעשה פסל כו' ושם בסתר שגונב ומחביא פעלו. וג"ע הכל דרך גניבה הוא ובמסתרים וכדכתיב111 משלי ט', י"ז. מים גנובים ימתקו ודרשי' ליה אא"כ122 צ"ל אאשת איש, עי' סוף נדרים. פירוש' דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן תמצא בפי' באלפסי, קצת סותרים שם הדברים זה את זה. מנהג בניאושטט כשלוקחים בגד לתכריכין למת ומה שמשייר מאותו בגד נותנים בתיבה שבבית הכנסת,133 עי' מהרי"ל סי' נ"ה. וזכורני שלא היה באושטריך תכריכין מזומנים למת.144 ועי' של"ה דף קמ"ה ע"א בהגה. פ"א מת' אשה חשובה ואח"כ אמרי' מקצת בני ביתה ששומעים קולה בחדר שלה. ואמרי' שמא מחמת זה שצותה לקבור עמה שער שלה שגנזה כל ימיה מה שבאה מגופה. וא' הגאון ז"ל קברו שער שלה שגנזה בתוך קבר שלה למטה מן הקרקע טפח155 עי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ה סק"ה. וזה המעשה היה לאחר ל' יום לקבורתה. + +Daf 87 + +כשנפטר תינוקת של שחטן שהיא בת י"א שנים, והיה כלי חרס בבית החורף שמתה בה שקו' בל"א היבן, והיה מתיר הכלי חרס. ואע"פ שכת' בפ' המוכר את הספינה1 ב"ב דף ע"ד ע"א. בדבור פסקי חדא קרנא דתכלתא כו', וכן נוהגין בארץ אשכנז להשים ציצית בטלית של מת שיהא ניכר שקיים מצות ציצית ומיד מסירין. וא' הגאון זצ"ל שכת' באז"ג2 סי' תכ"א. שאבי העזרי עשה מעשה לאדם גדול שמת והניח ציצית בטליתו3 עי' בתשב"ץ סי' תמ"א. וכן עשה מהרר"א זקצ"ל להגאון מוהר"ר שלום זצ"ל וכמדומה לי שעשו ג"כ להגאון מוהר"ר איסרלן זצ"ל. מצאתי ביו"ד בסי' שנ"א והרמב"ן כת' אין בזה שום ספק וכו' ע"ש. +מעשה בזקן אחד שנקבר בלא טלית וצוה לפתוח הקבר ולהלביש לו טלית, והביא ראי' מאשי' מהלכות טומאת כהנים1 בה' קטנות סוף מס' מנחות סי' ז'. ממעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד2 עי' פ"ד מה' שמחות הי"א. ובא יוחנן אחיו כו' ועוד אמר שלא יהא כאבל בין החתני'3 שבת קי"ד ע"א, נדה כ' ע"א. ואמר כת' בא"ז4 עי' בהג"א פ"ג דמ"ק סי' ל"ט ובנו"ב מה"ת חיו"ד סוף סוף סי' קס"ד. שטוב לפתוח בתוך ג' ימים ראשונים לקבורתו. ואמר כשפתחו הקבר אל תניחו היום לראות המת אלא הניחו סרבל או סדין על הקבר והלבישו לו טלית מתחת הסדין. ולא הלבישו לו טלית כמו שצוה מאיזה טעם שהוא. תינוק שמת אין צריך להמתין כ"כ אחר מניין5 עי' סי' שמ"ד סעיף ד' וסי' שנ"ג סעיף ה' וסוף סי' שע"ד. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, פ"א אירע ט"ב בשבת ונדחה, ובאותו שבת נפטרה בת מה"ר אהרן זקצ"ל, וצוה מו' שי' לבניה לקרוע מיד במ"ש. וכן מנהג באושטריך, ולא כמו שעושין בגליל העליון שממתינין עד הקבורה. ולמחרת אחר התפלה צוה להוציא המת וכל הקהל עשו לוייה, ואח"כ חזרו לב"ה לומר קינות עד שהזמינו הקבר. ואז הלכו לקבור המת רק כנגד ד' או ה' כהנים נשארו בב"ה לומר קינות. וכן צוה מו' שיח' וצוה לומר צידוק הדין6 עי' טו"ז או"ח סי' תקנ"ט סק"ו. בהליכה7 עי' הג"א פ"ג דמ"ק סי' פ"ז ובדרישה סי' ת"א סק"ב. ולומר קדיש. +פ"א מת' אשה בחורף והיה עליו לטורח ללוותה. ואמרתי לו מנ"מ באשה והא לא קרא ושנה1 כתובות י"ז ע"א, ועי' סי' שס"א. וא"ל אין הכי נמי מ"מ היה לה בחור לאיש והם נמנים בכלל קרא ושנה משום דמשמשת אותו. וכן מצאתי באשי' בפ"ב דכתובות2 סי' ו', וכ"ה במהרי"ל ה' שמחות. וז"ל: ואשה שנזהרת במה שנצטוות ומשגחת על לימוד בעלה דינה כמאן דקרי. + +Daf 88 + +פ"א לקחו הגוים המצבות שרגילין להעמיד על קברו של מת לסימן, והורה כשבא האבן מן הקבר מותר לכהן ליגע בו1 עי' סי' שס"ט ובשו"ת הרשב"א סי' תע"ו ובקונטרס מצבת משה שבסוף ס' חכ"א ס"ק י"א. אפי' לר"ת2 כתובות דף ד' ע"ב ד"ה עד שיסתם. שפי' אותו אבן נקרא דופק ועיין בסמ"ג3 עשין רל"א. במצוה שיהא המת מטמא בכל האמור בפרשת חוקת כו'. וכת' באותו מצוה הנוגע בה טמא טומ��ת שבעה בעודה שם. משמע דוקא בעודה שם מטמא, ואותו אבן מותר בהנאה4 כשיטת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ו, ועי' בד"מ סי' שס"ד סק"ב ובפרישה שם סק"ו ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' מ"ד ונ"ו. ועיין במסכת אהילות בפ"ב5 מ"ד. ונוהגין לעשות ארון שלם בניאושטט לכהן וליולדות6 עי' בש"ך סי' שס"ב סק"א. אבל לשאר מתים אין לארון דף התחתון, [ועושים הארון בקרקע ואח"כ נותנים בו המת ואח"כ דף העליון]. וגולגולת שלימה שאמרי' שמטמא באהל פ' ששלימה כל הראש עם עצמותיו ולא עצם המוח לחוד.7 עי' בר"ש פ"ב דאהלות ובתוס' בכורות ל"ז ע"ב ד"ה כדי ובדרישה סי' שס"ד סק"ה. מה שכתוב בא"ז8 סוף סי' תכ"ג. שאסור לילך על קברו של מת פי' לעשות לו דרך שהוא הולך תדיר בו. אבל אם הולך על הקברים לפרקים מותר, או שעשהו הדרך גוים בבית החיים מותר לילך בו תדיר. בהלכות ציצית כתבתי שלא ילך בביה"ק בטלית קטן ע"ש. וכן כתבתי שם שאין צריך להסיר טלית קטן כשהולך עם מטה של אשה. ופ"א אין לו פנאי להסיר ארבע כנפות שלו וא"ה נשא במטה של איש זקן. וזכורני כשהלך לבית החיים [כגון בערב ר"ה או כה"ג] חולץ הארבע כנפות שלו בפתח, וכשחוזר לפתח מבית החיים לובש ומברך עליו. +וזכורני כשעשה לויה למת עמד עד שאינו יכול לראות המטה של מת. [תשובה]1 עי' תה"ד סי' רפ"ה וד"מ סי' שע"א סק"ב ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"ז ובשו"ת הר המור סי' כ"ז וכ"ח. כשיש מת בבית צריך הישראל לומר לכהן בלשון שהכהן סבר שעדיין הוא קיים. כגון יאמר לו שהוא גוסס כדי שילביש כהן מלבושיו וילך בנחת חוץ לבית כי גדול כבוד הבריות. אבל אם אמר הישראל בפירוש שהוא מת צריך הכהן לילך מיד חוץ לבית כשילביש רק כתנת. וזכורני שאמרתי לו שהנער גוסס ל"ע וצוה לכהנים שילכו חוץ לביתו.2 ודלא כשיטת הרי"ף ובה"ג, עי' ב"י סי' ש"ע ובדרישה שם, ובש"ך סק"ד כתב שקרוב הדבר לומר שא"צ לצאת כלל מן הבית וכו' אלא שנכון להחמיר, השוה לזה ירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה. [כת' הר"ר העבל י"צ] ואשר שאלת אם המת מונח בחדר בתוך הבית ופתח החדר סגור יפה ואין שום חלון או חור יוצאים מן החדר לתוך הבית, אי שרי לכהן ליכנס בתוך הבית. דע שלפי משמעות התלמוד מתוך ההלכה אין לאסור, אך שלא ראיתי נוהגים כך כלל. ואין נ"ל טעם המנהג לאסור משום דחיישי' שמא יש איזה חור בכותל שאין אנו יודעים. הא ודאי לא חיישי' משום דהתנא3 צ"ל דהתוס'. פ' לא יחפור4 ב"ב י"ט ע"ב ד"ה רקיק. וכן במרדכי5 סי' תקי"ב. ובהג' באשי' שם6 סי' י"ד. כתבו דחור שאינו עשוי בידי אדם אלא ע"י שרצים או מים שיעורו לר' יוסי כמלא ראשו של אדם ולרבא7 אולי צ"ל ולת"ק. כמלא אגרוף גדול אא"כ חישב עליו לתשמיש או למאור. וכה"ג פשיטא דהוה ידעי' אם יש שם חור כזה. אלא נר' טעם להמנהג משום דמסתמא לא יניחו המת בחדר אלא יוציאוהו לקבורה דרך פתח החדר לבית ומן הבית לקבר. וכה"ג הפתח טמא כדתנן בפ"ז דאהלות8 מ"ג. המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים משום דסוף טומאה לצאת. ובמסכת עירובין פ' הדר9 דף ס"ח ע"א. ובפ"ק דביצה100 דף י' ע"א. מייתי לה להא מתניתי'. וראיתי בפי' משניות בסדר טהרות שבידי על סיפא דהא מתניתי' דמשמ' להדיא כיון שהפתח טמא אע"פ דהוא סתום, מכח דסוף טומאה לצאת כל הבית שהוא תחת האוהל עם הפ��ח הכל טמא111 כי"מ שהביא הר"ש בפ"ז דאהלות מ"ג. ואפשר משום הכי נוהגי' לאסור. + +Daf 89 + +[כת' מהר"ר אהרן פפנהיים י"ץ]1 פסקים וכתבים סי' כ"ד ועי' בב"י ריש סי' שע"א, וברדב"ז ח"א סי' תע"ו (ד"ו) וח"צ סי' ק"ג ובדג"מ לש"ך סי' שס"ג סק"ט. שלומך יסג' לחד' אהו' מהר"ר אהרן י"ץ. אשר דרשתני על אשר מחמירים הכהנים שלא לצאת בשערי החצירות והעיר ושע' בית הקברות עד לאחר שעבר המת חוצה לאותן שערים ופתחים, משום שסוף טומאה לצאת כדתנן בפ"ז2 מ"ג ובנדפס וכן בב"י איתא בפ"ק וט"ס הוא. דמסכת אהלות המת בבית כו', ובפ"ק ובפ' בת' דביצה3 דף י' ע"א ודף ל"ז ע"ב. ובפ' הדר4 עירובין ס"ח ע"א. מייתי לה, אהא דיש ברירה לב"ה ולב"ש אין ברירה. וכתבת דמקרוב בא המנהג הזה. דע כי לא מקרוב בא כי זה הוא קרוב למ' שנה שהיה יום הנועד בארפור"ט, והיו שם חמשה זקנים מוהר"ר מיכל5 מוהר"ר מיכל חסר בנדפס. בדפוס פיורד"א ובד"ו ש"ו איתא מוה"ר איכל. מהר"ר ליפמן מהר"ר נתן מהר"ר יחזקי' מהר"ר אברהם כ"ץ ז"ל, ושם נתחדשו אלו הדברים כך הוגד [לי] באיגרא. וגם נמצא פה אצלינו בנימוקי' שנתחדשו לפני שאירי מהר"ר שלום ז"ל, שכת' שמהר"ר מאיר ס"ל ז"ל אסר לכהנים בוינ"א שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה, אבל כת' ג"כ שמהר"ר שלום ז"ל לא חשש לאיסור זה. וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה. ונר' הטעם דכיון דרש"י פי' פ' הדר דמה שטמא הפתח שסוף טומאה לצאת שם, אע"פ שאינו תחת האוהל של מת הלכה למשה מסיני הוא ואין טעם בדבר, נוכל לומר דכיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. ונימא דכך היא הלכה דווקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מן האוהל אל תוך האויר, הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך. ואין לתמוה על חילוק זה דכעין זה תנא בתוספת'6 פ"ח ה"ד. על אותו משנה פתח גדול ופתח קטן, חשב להוציאו בפתח קטן טהר את הגדול. ויש לי פירוש על המשניות דסדר טהרות ופי' (בכאן) [בבא] זו כגון שיש שער גדול ובו פתח קטן7 כפי' הר"ש שם ודלא בהראב"ד בהשגותיו בפ"ז מה' טומאת מת ה"ב, ועי' בכ"מ שם. והשער אין פותחין רק לסוסים וגמלים, אבל בני אדם הנכנסים ויוצאין אין פותחין להן אלא פתח קטן. ואם חשב להוציא באותו פתח קטן טהר השער, הא קמן8 נ"ב פי' ראינו עתה. דאע"ג דע"כ המת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור והיינו כעין שחילקתי. מוהר"ר שלום (י"צ) [ז"ל] חלק בעניין אחר אין פנאי להאריך. ותו דמאן לימא לן דהך טומאה דסופה לצאת [הוי טומאה] שהנזיר מגלח עליה? ובסמ"ק9 סי' צ'. מסיק דההיא תוספתא100 פ"ד מה' שמחות הלכה כ"א. מתרצתא היא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. ולא כמו שכתבו התוס' פ"ק דכתובות111 דף ד' ע"ב ד"ה עד שיסתם, ועי' שו"ת מהרי"ל תוך סי' ק"ס ד"ה קברי צדיקים. בשם ר"ת דמשבשתא היא. אמנם עיין באשי' בהלכות טומאה122 סי' ט'. משמע דכהן מוזהר על כה"ג [ע"ש] דאפשר יש לחלק. מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם. והמחמירים כמותם אך לשנות מנהג, המיקל [נמי] לאו שפיר דמי. אמנם להחמיר בבי' של צידוק הדין נר' שיפה כתבת, דאינו בכלל הלכה133 ובנדפס דאין להחמיר בו כלל. דאדרבה אותו פתח בא לטמאות את האוהל, ואמרי'144 שבת קל"ב ע"א, פסחים פ"א ע"ב נזיר נ"ז ע"א. דאין דנין ק"ו מהלכה. ואע"ג דרש"י פ"ק דביצה155 דף י' ע"א ד"ה כולם טמאים. פי' דגזירה דרבנן היא על הפתחי', פ' בתרא166 דף ל"ח ע"א ד"ה בדאורייתא. פי' להדיא דהלכה מסיני היא, וכן מוכח שב בג' להדיא, וההיא דפ"ק צריך לישב177 עי' בש"מ ובפנ"י שם. ובפי' משניות פ"ג דאוהלות כת' נמי דגזירה דרבנן היא188 עי' בר"ש שם מ"ו ובתיו"ט פ"ז מ"ג. ומ"מ נראה דמכ"ש יש לחלק דלא גזרו חכמים אלא בפתח הראשון שבו מוציאין המת לאויר העולם, ועיין במיימוני199 פ"ז ה"ב, ובנדפס איתא באשירי. בהלכות טומאה תמצא קצת מפורש מדין זה ע"ש. + +Daf 90 + +העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממהר"ר פנחס י"ץ ששמע מן הגאון זצ"ל. כהן יכול לטמאות לבתו או לאמו אפי' נשוא'1 עי' בש"ך סי' שע"ג סק"ו. אע"ג דלא כתיב בהדיא מ"מ מילתא דפשיטא היא. מת שיש על עגלה אסור לכהן להוליך העגלה ע"י סוס, משום דצריך לילך בד' אמות של מת. וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"א וז"ל: אסור לכהן לקרב תוך ד' אמות של מת. בריש חזקת הבתים כת' האשי' שמתאבלים על הקרובים הרחוקים2 עי' תה"ד סי' רצ"א ובמרדכי פ"ג דמ"ק סי' תתפ"ז. וכת' תשוב' מהר"ם זצ"ל3 סי' שמ"ה. במקצת מרדכי במגילה פר"י ב"ר יהודא מה שנהגו כהנים כשיארע דבר בקרובים ושינו מקומ' שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבין במקומן כו'4 פר"י ב"ר יודא שלא מצא סמך בזה אלא נהוג שכל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב וכו' והטעם הזה י"ל גם על פנוי שאין עולה לדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, ומצוה להנהיג מידת הראשונים שכן מצינו בתלמוד ירושלמי מנהג עוקר הלכה, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ו. ולדודו של מת היה ברית מילה והיה מלביש בגדיו של שבת, ואח"כ יושב למקום אחר בבית הכנסת. ונוהגים באושטריך מי שמת לו דודו וה"ה שאר קרובים המרוחקים, ושמע לאחר ל' אין צריך לשנות מקומו ולובש בגדי שבת. ואמר כהן אין מטמא לנפלים אפי' לבנו נפל, כן כתוב בתו' בנידה בפ"ב5 דף ט"ו ע"ב ד"ה ובא כהן, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ט. ובתו' בפסחים בפ"ק6 דף ט' ע"א ד"ה בשפחתו. אע"פ שכת' המיימוני7 לא מצאתי שום הוכחה לזה מדברי הרמב"ם, ועי' במנחת חינוך מצוה רס"ד. להיפך, וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ג וז"ל: ודוקא שהם מל' יום וכו' ע"ש. [כתב, מהר"ר ר' כעחיל בן הגאון זצ"ל כתב לי] תכתב לשנה טובה עמי' הח"ר יוזל. כאשר דרשתני אודות כהן שמת בנו בשבת אם יכול לטמא לו. אהו' מאד טרו' אנכי ולבי חלל בקרבי מרוב צרות שעברו עלי, כי נפלה עטרת ראשי בגויע' א"א הגאון הכ"מ. ואף כי אחי זעלדמן יצ"ו נפל למשכב בחולי כבד על ערס דוי אשר אין יכול לשלוט בשתי ידיו וזרועיו כמו תינוק בן יומו, וביד הי"ז הוא שוכב לרפאותו. מ"מ לאהבתך אשיבך ובקצרה, אדו' אבי הגאון הכ"מ כת' בספרו8 תה"ד סי' רפ"ג הובא ביתה יוסף בסי' שע"ג. וז"ל: ונכון להחמיר שלא יטמא כהן לבנו שמת בשבת כלל. וראייתו מתו' טו"ך בפ"ק דפסחים9 דף ט' ע"א ד"ה בשפחתו. דכתבו דשלא לצורך המת אסור לכהן לטמא. והתוס' שאנ"ץ פ"ק דפסחים בארו [התוספות] יותר, דדווקא לצורך קבור' או להביא לו ארון ותכריכין זהו מקרי צורך המת. ומה שהיה דעת מה"ר יודא דמתו' טו"ך אין ראייה [דהטילוהו] לשם כדי שתהא שם קבורתו. אבל בשבת שהוא צורך לשומרו מן העכברים מותר לטמאות, התו' שנ"ץ יוכיח כי אין כוונתם כך דהא לדידהו לא מקרי צורך המת רק לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין ולא שום דבר אחר. ועוד אפי' התם גבי הטילה נפל לבור מוכח בהדיא דלא הטילוהו להיות שם קבורתו100 ועי' הגמיי"מ פ"א מה' מילה אות י' ובמג"א סי' תקכ"ו סק"כ ובשו"ת בנין ציון סי' קי"ג. דא"כ נחשב לההוא כמו קבר, וקבר ריקם אפי' אין בו מת מטמא את המאהיל עליו. כדאיתא פ' נגמר הדין111 סנהדרין מ"ז ע"ב. קבר הידוע [אסור לפנותו] פינהו מקומו טמא. אע"ג דפרש"י שם דהוא מדרבנן, מ"מ טמא הוא דרבנן לכל הפחות. א"כ אמאי קאמרי' התו' פ"ק דפסחים122 שם בע"ב ד"ה ספק. דאי איכא פותח טפח מאי מועלת גרירא, והא כי איכא פותח טפח מביא טומאה לחוץ, והא בלא פותח טפח יהא טמא מטעם דהאהיל על הבור שהוא קבר אפי' אין שם מת מטמא את המאהיל על הקבר כמו שהוכחתי לעיל. ומה שהביא מהר"י אוברניק מן היו"ד133 בסי' שע"ג. דכת' הכהן מטמא למתו בין לצורך בין שלא לצורך, תמיהני דאשתמיטתיה דהא דכת' היו"ד הוא האשי' גופיה שכתבו בהלכות טומאות כהנים144 סוף סי' ז'. בשם הרמב"ן. ופשיטא דאנן בת' התו' גרירינא דמימיהם אנו שותין כדכת' מהר"ם בהג' מיימון, על כן תוכל לסמוך על זה ולהורות בשם א"א הגאון הכ"מ דכהן אסור לטמאות לבנו בשבת כי כן כת' בספרו. ולרעהו כנ' וכנ' אהו' פתחי' בן הגדול בישראל מ"ו הכ"מ. + +Daf 91 + +שני אחים1 עי' בדרישה סי' שע"ד סק"ד ובש"ך סק"ו ובאר הגולה אות י"ד ובס' לחם הפנים סי' שע"ד. נקראו ראשונים ושני בני אחים נקראים שניים, ראשון ושלישי מתאבלים זה על זה אבל נשותיהם מפני כבוד בעליהם אינם מתאבלין וכן להיפך. אבל שני עם שלישי אין מתאבלין זה על זה כן נוהגין בניאושטט. ואחד מתאבל על כלתו2 עי' כרם שלמה חיו"ד סי' שע"ד שהביא בשם באה"ט ד"א דכשמת בעל בתו א"צ להראות אבלות. או על אשת אחיו ולא נשותיהם או להיפך. זה הכלל שני אנשים הפסולים לעדות מתאבלין זה על זה ואשתו עמו. וה"ה אם שתי נשים קרובות זו לזו כמו שני אנשים הפסולים לעדות האיש מתאבל עם אשתו. מעשה באחד שהיה נסמך ונהרג בע"ה [הי"ד] סמוך לגבול ניאושטט וכשהביאו לשם מניחו בקבר כמו שמצאו עם בגדיו, ולא היו מטהרין אותו3 עי' שו"ת מהרי"ל סוף סי' ס"ט. ובנו הקטן אמר עליו צידוק הדין. ואח"כ עשה קריעה בסרבל לחוד, וכשעמד ההרוג על הקבר לקח אחד סכין וחתך מנעליו מרגליו ומניח על הארון ולא הלבישו לו שום תכריכין כי אם סדין אחד שקו' בל"א סוב"ן או בולד"ר4 עי' אלי"ם צד קל"ב. וטליתו. והגאון אינו אומר זמירות באותו שבת, והיה מזכיר בעצמו נשמתו כל ל' יום בשבת5 עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' י"ד ושו"ת מהרי"ל סי' ק"ד.. מעשה שבא' אבילה מפרעספורק לניאושטט שהוא רחוק י' פרסאות בתוך ז', ואמר אפי' אם באה ביום ז' מונה עמהם ודוקא כשמצאם אבלים. וכן מצאתי ביו"ד בסי' שע"ה [מהרר"י מינץ יצ"ו אמר אבל שבא צ' מיל בתוך ג' לגדולים שבבית ימנה לעצמו]. האבל צריך להתחיל לדבר עם המנחמים ואח"כ אינו מדבר עד שיתן רשות למנחמים, וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ו. והיה מדקדק מתוך הספר אם המנחמים רוצים לישב ישבו על הקרקע6 שם פ"ב אות ב' ובמרדכי פ"ג דמ"ק סי' תתפ"ז. עם האבל. אבל אם רוצים לעמוד יעמדו אע"פ שהאבל יושב. וכן הוא עמד לעולם גבי האבל כשהיה בא לנחם. ובכל פעם היה עומד כשבאו מנחמים אצלו, אע"פ שישב כבר עד שאמר לכו לשלום, אע"פ שכת' מהר"ם שאבל שמחל על כבודו כבודו מחול. וכן מצאתי בי"ד בסי' שע"ד וכת' א"א הרא"ש ז"ל והאידנא נהגו להקל באבילות וכו', מעתה היה מותר למנחמים לישב על גבי ספסלים, מ"מ היה עומד עם המנחמים כי כן ראה מרבו זקצ"ל, וכן עשה מהר"ש זצ"ל. לסוף הוי חוזר והוי יושב כשבאו מנחמים אצלו כמו שהיה מדקדק מתוך הספר והמנחמים עמדו אצלו. פ"א מת' אשה זקנה בל"ג בעומר, ושאלו העם אם צריך לאמר צידוק הדין. ואמר הן ולאו ורפיא בידיה, ואמר כיון שאשה חשובה היא ל"ל אמ' [בהילוך] צידוק הדין ואמר העם יודעים מה לעשות. והעם לא רצו לאמר צידוק הדין כיון שאין אומרים בניאושטט תחינה אפי' בלילה7 עי' בסוף ס' מנהגי מהר"א טירנא ודלא כמהרי"ל. וכן באסרו חג אין אומרים צידוק הדין בניאושטט. פ"א הוי אשה חשובה שהניחה חיים לכל ישראל בט"ו באדר הראשון ולא אמר לה צידוק הדין. מ"מ העם יושבים ג' ישיבות אצל בית החיים וג' ישיבות בחצר ביהכנ"ס ואחת בביהכנ"ס החיצונה. וזכורני שאמר אחד מן הגדולים הוי מסופק אם צריך לישב בחוה"מ. ואמר אותו גדול נחזי האיך נהוג הנשים והנשים ישבו ואח"כ ישבו אנשים. ואמר סמך מן הגמ' שיש לסמוך על הנשים בכה"ג. כמדומה לי אם אינן נביאים מ"מ בני נביאים8 פסחים ס"ו ע"א. מצאתי בסמ"ק9 סי' צ"ז ריש דין שלשים. במצוה להתאבל על הקרובים אם ההלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג.100 עי' שו"ת הרא"ש כלל נ"ה סי' י' ובשל"ה דף תט"ו ע"א. בלע המות לנצח ומחה אדני י"י דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר, זה הפסוק דלעיל כתוב בישעיה111 כ"ה, ח', ועי' תשב"ץ סי' תמ"ז. ואמר אותו כשעוקרים עשב אחר שנקבר המת. + +Daf 92 + +כשישב בחצר ב"ה כשבא מן הלויית המת אמר המזמור יושב בסתר עליון עד לא יגש1 תהלים צ"א, א' ז'. ואמר רבון העולמים הכתוב בכתובות2 דף ח' ע"ב. וז"ל: רבון העולמים פדה והצל [מלט] והושע את שארית עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן השבי ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם טרם נקרא ואתה תענה ברוך העוצר המגפה. ואם יש לאבל תענית ביום ראשון הורה בלילה סועד משלו3 כרי"ט מיוני בשם ר"ת. לפעם אחרת יושב האבל בתענית מחמת שנדר להתענות ב' וה'4 עי' או"ז ח"ב סי' ת"ל שאין מניחין האבל להתענות ביום קבורה בתעניות שלפני ר"ה דכיון שאינם חובה תעניות הללו מוכלינן ומשקינן ליה לפכוחי צערא, והובא בהג"א פ"ג דמ"ק סי' פ"ט. וצוה לו לסעוד בלילה סעודה ראשונה משל אחרים5 כשיטת הנמ"י סוף פ' המוכר פירות בשם הריטב"א. ומברך בהמ"ז, ואח"כ מיד אכל משלו כל צרכו כי יש דיעות.6 עי' ד"מ סי' שע"ח סק"ג ושו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ע"ה ורמ"ע מפאנו סי' מ' ונו"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ח. אבלים מן המניין אפי' ביום ראשון7 ודלא כשיטת הר"ר יקותיאל באו"ז ח"ב סי' תכ"ט ובמהרי"ל ה' ט"ב שאין מונין את האבל למנין עשרה ביום ראשון. אבל לברכת אבלים אינם מן המניין.8 עי' סי' שע"ט. העתקתי מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, שאילת הר"ר אנשיל מרפורק ז"ל למה"ר שלום זצ"ל, מה שכת' תוך ג' ימים הראשונים של אבל אם אין לו אחרים שיעשו מלאכתו. דע שראיתי מרבותי ע"ה שהתירו ל��שות מלאכה בג' ימים הראשונים, מתי שאין יכול למצוא אחרים שיעשו מלאכתו בדבר האבוד9 עי' סי' ש"פ. ונא אל תצטער על שנגע בך יד הי"ש וית', כי יסורים של אהבה הם כמו ר' יוחנן ור"ל,100 ברכות ה' ע"א. ועליך ועל כל דילך הח"ו111 החיים והשלום. ושלום לתור' ולישיב' מעתה ועד עולם ולרעהו שלום אהובך. והורה לשחטן ואשתו שהם אבלים לעשות כל מלאכה לצורך האכילה, כגון לחלוב ולעשות גבינות לאכול באבלו, אבל לעשות גבינות למכור אינו מתיר. ואמר122 עי' תה"ד סי' רפ"ט. שמותר לאבלה לאפות ולכבד הבית לאותו שהיא עמדה עמו בבית בחינם וכ"ש בשכר. והביא ראיי' מהג' מיימוני133 פ"ה מה' אבל אות ה' ועי' מהרי"ק סי' ל"ה. שמותר לאבל לאפות פת מק"ו מיו"ט ש"מ ליו"ט מדמינן. והיה מתיר לחוף ראשו בתוך ל' אם מקפיד עליו אבל לא לסרוק. כן כת' האשי' בברכות144 פ"ב סוף סי' ט"ו, ועי' בתוס' שם דף ט"ז ע"ב ד"ה אסטניס. בסוף היה קורא וז"ל: מותר לחוף ראשו אי קשי' לי' עירבוביתא דרישא. מצאתי בי"ד בסי' שפ"א וז"ל: מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף וכו'. ויכולה אשה אבילה להלביש טבעת של חול, מצאתי בי"ד שפ"א וז"ל: וכל זה כדי שלא תתגנה על בעלה. כשיושב על הארץ היה יושב על מצע שקו' בל"א פי"ט, ותחת לרגליו כר שקו' בל"א קו"ש, וכשהולך היה נוהג בנעילת אנפילאות שקו' בילץ מחמת שהיה חלש ברגליו ל"ע. וכן מצאתי בי"ד בסי' שפ"ב וז"ל: ואבל אסור בנעילת הסנדל ודוקא בשל עור ע"ש. ואמר חוקו תהלים אפי' בימי אבלו, והיה לומד איוב והלכות שמחות. והיה מעביר הסדרא בשבת בתרגום ולא בפרש"י155 ודלא כמו שכתב בלחם הפנים סי' ת', ועי' בברכי יוסף שם אות ד' ובשיורי ברכה אות ב'. ואבל בתוך ז' מעביר הסדרא בשבת משום חובת היום כן כת' האשי'166 פ"ג דמ"ק סי' כ"ח, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ז ושו"ת חכם צבי סי' ק'. וכן מצאתי בי"ד בסי' ת' וז"ל: אבל לחזור הפרשה כיון שחייב כו'. ואבל בתוך ז' אינו אומר פרקי אבות בשבת.177 ודלא כלהפ"נ סי' ת', ובשו"ת ארבעה ט"א סי' י"א העלה דאסור ללמוד משניות מס' שבת כמנהגו בכל שבת. ואבל מותר להרהר בד"ת רק שלא יוציא בשפתיו! מצאתי בי"ד בסי' שפ"ד וז"ל: י"ל דבינו לבין [עצמו מותר לשנות]. + +Daf 93 + +[מה"ר משה מהאל ז"ל]1 פסקים וכתבים סי' א'. שלומך יסג' לחד' אהו' האלוף מה"ר משה יצ"ו. אשר דרשתני איך יש לנהוג במי שמת' אשתו, אי שרי לישא אחרת לאחר ב' רגלים כר"י או כרבנן לאחר ג'2 מ"ק כ"ג ע"א. כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא כמאן קי"ל?3 עי' סי' שצ"ב. דע לך [שנרא' דקי"ל] כרבנן. כדפסק הרמב"ם4 פ"ו מה' אבל ה"ה. וסמ"ק5 סי' צ"ז, ובנדפס איתא וסמ"ג. וכן בתשובת ריצב"א ממש בסוף תשוב' המיימוני6 השייכות לספר שופטים סי' כ'. שהשיב לרבינו שמשון אחיו באריכו' מאד בדבר זה. ומתשו' שניהם מוכח להדיא דאי ס"ל דטעמא הוה כדי שישכח האהבה הראשונה כדכת' האשי',7 פ"ג דמ"ק סי' מ"ח. א"כ אינו מטעם אבילות וליכא למימר הכא8 עירובין מ"ו ע"א, מ"ק י"ח ע"א וכו'. הלכה כדברי המיקל באבל. ולפי זה ודאי הלכה כרבי', וכתב שם הריצב"א דטעם זה פר"ת ועיקר הוא. וכת' נמי דכן פסק ר"ח ורב אלפס דהלכה כרבנן, ורב אלפס9 כאן בסוגיין. מייתי הירושלמי דפ' החולץ100 סוף הלכה י"א. דקא' כרבנן. וא"כ לא שבקינ' כל הני ואזלי' בתר סת' תו' ואשי'. ותו דאיכא למימר דהנהו סת' תו' לאו תו' דר"י אינון דנהיגינ' בתרייהו. ודברי אשי' סתורים מיניה וביה דאיהו סבר הטעם כפר"ת דלעיל, ואפ"ה פסק כר' יודא. וסברא רחב' היא כדמוכח בתשו' דלעיל, דכיון דאין הטעם משום אבילות ליכא למימר סתם הלכה כדברי המיקל111 פסקים וכתבים סי' ב'. ולפי זה נראה נמי דלא אמרי' דר"ה ויוה"כ כרגלים122 מ"ק י"ט ע"א. הואיל ואין הטעם משום אבילות אלא משום שכחה, אין סברא כלל לאחשובי ר"ה ויהכ"פ כרגלים דזמנן קרוב133 ודלא כפסקי תוס' מ"ק אות קכ"ד. ותו דימים הנוראים הן ולא נתנו לשמחה כמו רגלים144 כמו שכתב הרא"ש שם סי' מ"ח, ועי' שו"ת מהר"י מברונא סי' רכ"ט. ואיכא למימר דהא דפסקו התו' שבידך שעולים ברגלים היינו משום דע"כ ס"ל דהטעם משום אבילות מדפסקו כר"י, וכבר כתיבנא דאין נראה דקי"ל הכי. וסמ"ק155 שם סי' צ"ז. דמספקא אם עולים או לאו נראה דמספקא ליה טעמא מאי היא.166 פסקים וכתבים סי' ג', ועי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' צ"ה ורכ"ח ובדרישה סי' שצ"ב סוף סק"ג. ובהאי דאין לו מי שישמשנו כתבו תשובות דלעיל להדיא דאפי' אם הוא עשיר ויש לו משרתים די, מ"מ אם אין בתו או כלתו בבית שישמשנו בחפיפ' הראש ובכבוס בגדיו, שאין ראוי לו להשתמש באחרת כה"ג אז שרי. והרבה חילוקים כתבו באותה תשובה ע"ש, אם בידך מיימון עם כל התשובות. [כת' מהר"ר דוד ורנק יצ"ו]177 פסקים וכתבים סי' נ"א בכמה שינויים, ועי' ח"ס חיו"ד סי' שמ"ט וש"נ. וההיא דנהגו העולם היתר לישא אשה תוך ג' רגלים אחר שמת' אשתו, כבר דרשני מהר"ר משה מהאל שיחי' בההיא עניינא. והשבתי לו שיש בתשוב' המיימון ממש תשוב' אחרונה תשוב' ריצב"א לרשב"א אחיו תשובה ארוכה מהני מילי. וכתוב שם דהא דקא' תלמודא אם אין לו מי שישמשנו מותר ר"ל אפי' עשיר גדול ויש לו משרתים הרבה גם בנים ובנות. אך שאינן עמו בבית אפ"ה קרי אין לו שישמשנו בחפיפת הראש ובכבוס בגדיו חלוק ומכנסים, שהוא בוש למסור ביד נשים אחרות רק לאשתו או לבתו או לכלתו. וכה"ג מצדד שם טובא להתיר, ונרא' דאהא סמכו עלמא. ומה שכתבת בפשיטות הלכה כר"י דסגי בב' רגלים והאי לא סבירא לן, דרמב"ם וסמ"ק וכן בתשוב' ריצב"א דלעיל [מייתי] דר"ח ורב אלפס פסקו כרבנן. נאום הקטן והצעיר שבישראל. מצאתי מזה ביו"ד בסי' שצ"ב. + +Daf 94 + +והיה מתיר לאבל לקצר זקנו בשנה מחמת שצריך לילך לקיסר מחמת צרכי רבים1 עי' או"ז ח"ב סי' תמ"ו. והיה בערב שבועות. +מנהג באושטריך שכל השנה1 עי' שו"ת מהרי"ל סי' כ"ב וד"מ סי' ש"צ סק"ג. מאבלו לא היה מגלח זקנו וראשו. אבל אם כלה השנה בתוך המועד או בחולו של מועד היה מספר בערב המועד, משום דאין לספר בתוך המועד. אבל מ"מ אינו יושב במקומו או מחליף כסותו עד סוף השנה. כשחל י"ד בניסן בשבת ואבל בתוך ל' מספר ומרחץ בע"ש אחר חצות2 עי' שו"ת מהר"י מינץ סי' ד'. ואינו מלביש בגדים של שבת ואינו יושב במקומו עד סמוך לרגל. [מהר"י אוברניק זצ"ל] הנני מקצר ועולה, לאיש אשר מבארות עמוקים דולה, אהו' עמי' מהר"י יצ"ו. אשר דרשתני אי שרי לאשה לעשות נישואים תוך ל' לאבלה בזמן שהיא נישאת למי שיש לו בנים קטנים. בתו' פ"ק דכתובות3 דף ד' ע"א ד"ה אבל איפכא. וכן אשי' פ' ואלו מגלחין4 פ"ג דמ"ק סי' מ"ח. בשם ר"ת כתבו להדיא להתיר. והביאו ראייה מעובדא דיוסף הכהן5 שם דף כ"ג ע"א. ואע"פ דדחו הראיי' מ"מ משמע התם דמסקנתם להתיר ע"ש בתו'. כ"ש בנדון דידך שהיתה משודכת כבר ובודאי לא ישא אחרת. ואף כי כתב' שיש צורך ושעת הדחק בדבר לכך אם תתיר לא תפסיד. אך צריכים לפרוש שלא יבעלו עד כלות ל', וגם טוב שלא תטבול קודם. אך יש לחוש מהני המתמיהים שיעשו שמחה בזמן שמדת הדין מתוחה בעיר והטוב בעיניכם תעשו. נאום הקטן והצעיר שבישראל. +ואשר שאלת אי שרי לך בתוך י"ב חדש לברך בחופה ברכת אירוסין? נרא' לדמות להא דכת' האשי'1 שם סי' מ"ב, ועי' תשב"ץ סי' תכ"ג. בשם הראב"ד דמי שמשיא יתומה או יתום ואי אפשר לסעודת הנישואין בלעדו שרי ליכנס לסעודת הנישואין. ונדון דידך נמי אם אין גדול כמותך היודע בטיב קידושין הרי אי אפשר זולתך ושרי לך. ושלום בשו"ב2 בשמחה ובששון. אהו' הקטן והצעיר שבישראל3 עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' פ"ו. [כת' מהר"י אוברניק]. ולא רצה הגאון לברך לתלמידו מהר"ק יצ"ו בחופת בנו כיון שהוא בתוך ל' שלו, ולא הלך לב"ה של קהל בשבת. ומותר לאחד לאכול לסעודה בלילה אע"פ שלמחר הוא יום שמת בו אביו. ובהלכות ל"ג בעומר כתבתי תשובה המתחיל על מאן ע"ש. והעתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, אמר4 עי' מטה משה סי' תשס"ח שהביא דין זה ככתבו וכלשונו בשם קובץ ישן. שדעתו מסכמת עם מהרי"ו שאמר בשם מהרי"ל היכא שחל יום שמת בו אביו ואמו בשבת או בר"ח שאסור לאכול על סעוד' של שמחה כגון על החתונה או כה"ג.5 עי' ש"ך סי' שצ"ה סק"ג. ומותר לאבל לעמוד אצל החופה מרחוק לשמוע הברכות.6 עי' ד"מ סי' שצ"א סק"ב. אבל מותר להתפלל ר"ה ויהכ"פ הואיל וימים נוראים ולא של שמחה7 עי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ו ודינים והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' מ"ז ובשו"ת נו"ב מה"ק חאו"ח סי' ל"ב. כן ראיתי כתוב שהתיר מוהר"ר שלום זצ"ל למוהר"ר געדל מווינא ז"ל, להתפלל הגשם אין להתיר. והעתקתי מדלעיל, אמ' שאין לאבל להתפלל ימים נוראים בתוך ל' שלו, אבל בתוך שנתו יכול, וכמדומה לי שמה"ר אנשיל היה מתפלל ימים נוראים אפילו תוך ל'.8 עי' בדרישה סוף סי' שפ"ד. + +Daf 95 + +המתפלל בבית האבל אינו מגביה קולו, כן כת' סימני א"ז.1 ח"ב ס' תכ"ט. והיה בחור אחד שקולו נעים וחל יום שמת בו אביו בשבת והיה מפציר בו קצת שיורד לפני התיבה להתפלל בשבת. אבל אחד שצריך לשנות את מקומו מחמת קרובים אין מתפלל בשבת. מותר לאבל להתפלל ערבית בר"ח משום שאין בו ניגון ולא מנחה, וגם אין להתפלל ערבית בחוה"מ משום שהוא יום שמחה.2 עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ג. וזכורני שאינו רוצה שמתפלל אבל ערבית אפי' בר"ח משום דאין רוצה לשמוע אבל, כי רוצה לשמוע חזן שמנגן בשמחה או חזן שמדקדק בלשונו. וחתן אינו צריך לנהוג אבילות מליל שאחר יום ה' עד יום ב' שחרית. ומותר לחתן לספר אם יהיה החתונה אחר ל' שלו כיון שהוא רגל שלו. ובנו היה אבל, ובתוך ז' הולך לב"ה שהיה בביתו ועמד בביהכנ"ס. וכן הגאון בעצמו כשהיה אבל הולך לב"ה שלו בביתו וישב בב"ה על הארץ על הכר. ואבל שמגיע ז' שלו בשבת אינו צריך לישב בשבת לפני ב"ה כמנהג האבלים בתוך ז'. ביום ז' כשעלה החמה יושב על הקרקע כנגד רביעית שעה ושלח אחר שני בחורים לנחמו. ותופר הקריעה השני ראשין והולך לב"ה של ��הל ואינו מועיל מה שישן במטה ביום ז'. פ"א נודע לאחד שמועה רחוקה בלילה והיה יושב בלילה כנגד שעה ודי לו בזה ואינו קורע. וכן מצאתי בי"ד בסי' שצ"ה וז"ל: אם שמע בלילה חשוב ככל היום. מי שחל יום ל' מאבלו בשבת מותר לרחוץ בע"ש, כן כתוב המיימוני3 פ"י מה' אבל אות ו'. [אבל בליל ו' אחר יום ה'] אסור. בתוך ל' שלו לא רצה לומר בקול רם שבע ברכות בניגונם בשבת וגם לא רצה להתחיל המזמור אלהים יחננו. וזכורני שהיו שני קרובים שהיו שונאים זה עם זה והאחד מת והשני אינו רוצה להתאבל עליו. וצוה מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל להתאבל עליו בעל כרחו.4 עי' זבחים ק' ע"א וברמב"ם פ"ב מה' אבל ה"ו, ובס' המצות להרמב"ם עשין ל"ז. מנהג לקרוע מיד אחר מיתתו כי כן דרך כבוד שנשאו אותו בבגדים קרועים, אבל ראיתי בפאדא שהיו עושים קריעה על בית החיים. מעשה בנער שמת' אחותו מאמו והגדיל קודם שיעברו עליו ל' יום. ואינו צריך לנהוג אבילות אפי' עם שאר קרובים אפי' בגדים של שבת לובש, וכן מצאתי בי"ד בסי' שצ"ו וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל [כתב] כיון שהיה קטן וכו' ע"ש. ואע"פ שיש קרוב לודאי שצריך לנהוג אבילות, מ"מ אין צריך להדר ולשאול אחריו אם הוא אמת אם לאו, כי יש סכנה לאבל. וכמה דברים מיקילין באבל מחמת הסכנה, כגון לנעול הסנדל מחמת הגוים ואין בו משום לא תוכל להתעלם.5 עי' ב"מ כ"ו ע"ב. +העתקתי מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, שאילת מהרי"ל למהר"ש, וגם כן מנהגינו מי שמת לו מת ביו"ט שני של גליות ונקבר באותו יום אע"פ שאינו נוהג אבילות באותו יום אפ"ה עולה למניין ז'. כדאי' בהג' במיימוני בהלכות אבילות1 פ"י אות ט' ועי' בדרישה סי' שצ"ט סק"ז. מכמה גדולים שנהגו כן. וכ"ש בנדון זה מי ששמע שמוע' קרובה שעולה למניין ז'. וכבר ידעת כולה ועליך ועל תור' וישיבתך ועל דילך הח"ו2 החיים והשלום. מעתה ועד עולם ולרעהו שלום אהובך. ואבילות בפורים המנהג הוא שאבילות נוהג בפורים3 עי' סי' ת"א ובאו"ח סי' תרצ"ו ובברכי יוסף שם אות י' ובקונטרס מצבת משה שבסוף ס' חכ"א סק"ב ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' מ"ח. ובתו' דאלפס פ' אלו מגלחין נמצא כל הדברים. וכן במנהגים דמוהר"ר אברהם קלוזנער ז"ל4 דף כ"ז ע"א בהג"ה. תמצא מבואר יפה ע"כ כתב [כתב הר"ר נתן מאובן זצ"ל], [מה שאנו מתאבלים על שאר קרובים אם בא פורים בטל אבילתו]. + +Daf 96 + +העתקתי ממהר"י אוברניק ז"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל. לפי הא"ז1 ח"ב סי' תי"ח אות י"ב. דאמר שצריך לקרוע על אביו ואמו בשמוע' רחוקה היינו משום כבוד אביו, א"כ לפ"ז א"צ לקרוע אלא בגד עליון. אבל לפי האשי'2 פ"ג דמ"ק סי' נ"ו. דכת' חובה צריך לקרוע כל הבגדים, ופוק חזי מע"ד. מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל אמר מו' הוא הגאון זצ"ל על אביו ואמו הורה לעשות קריעה אפי' אחר ל'. אם יש ערב יוהכ"פ יום ראשון לאבילות נוהג מקצת היום, ואח"כ הולך לבית המרחץ כן מקובל ממה"ר שלום זצ"ל. +ואמר שאין לטלטל המת ולא עצם מן המת בשבת לא מפני כבוד החיים ולא מפני טומאת כהנים.1 וכ"כ בהגמיי"מ פרק כ"ו מה' שבת אות כ' בשם מהר"ם, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' ס"ט ובאו"ח סי' שי"א וביו"ד סי' שע"א סעיף ד' בהגה. [מעט בלא סדר] וזכורני שאמר להם כשתראו שאחד גוסס בשבת תניחו אצלו ככר לחם קודם שמת כדי להתפשט בו אבריו. מי שמת לו מת בשבת או קודם שבת ואין נקבר קודם שבת מלביש בגדיו של שבת ויוש�� בב"ה במקומו. וזכורני כשמת אחד מבניו היה מכה כף אל כף קודם סתי' הגולל וגם מכה הכף אל הירך.2 עי' מ"ק כ"ז ע"ב וביצה ל"ו ע"ב. מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, אמר מורי יצ"ו דנפל היינו שמת תוך ל' יום אין מחללים עליו יו"ט, אפי' אשתהי, ואפי' יו"ט שני, ואפי' ע"י עממים, דלא אמרי' כחול שויוה (רחמנא) [רבנן] אלא בבן קיימא, וכן אית' בהג' במיימוני בשם מהר"ם בהלכות מילה3 פ"א אות י', ועי' או"ח סוף סי' תקכ"ו. בעה"ב אחד שהיה קצת עשיר ושאל להגאון ז"ל אם יכול למכור טליתו למת, ואמר למה לא. כשיש מת סמוך לבית אין צריך לשפוך המים שרוצים לכבס בהם בגדים.4 ודלא כשו"ת אדני פז סי' כ"ו ועי' בפתחי תשובה סי' של"ט סק"ג. פ"א היה מת בשבת ואמר שאין לשפוך המים כדרך שעושין בחול5 עי' בספר תוס' שבת סי' רצ"א סק"ח בשם שו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"ו ובברכי יוסף סי' של"ט אות ט'. אלא יאמר הביאו לי מים אחרים שהם קרים או חמים מאלו. פ"א בהילוך6 בשעת הדבר עי' מהרי"ו סי' קפ"ג. ב"מ עשה לויה לאיש שמת, ואחר לויה הלך מיד לב"ה להתפלל מנחה וערבית. ואח"כ לובש טלית קטן שלו בברכה כי עדיין יום. והתחילו לתפור התכריכים ולקבור הקבר ואמרי' לו שאינם יכולים לגמור ביום. ואמר קוברים אותו בלילה בנרות, כי כן ראה מעשה לקבור המת בשעת ההילוך בנרות.7 עי' שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו דבמקום צורך מותר לקבור בלילה וראיה מרבקה שהוציאו מטתה בלילה כדאיתא במדרש. מעשה באחד שנקבר מתו לאחר שמתפללים הקהל ערבית ועדיין היום גדול. א"ה אינו עולה לו אותו היום, כיון שהקהל מתפללים כבר ערבית ועיין בשמחות מהר"ם.8 הביאו בתה"ד סי' רמ"ח ויליף מינה לענין נדה, ועי' במרדכי סוף מ"ק סי' תתקכ"ג ובסי' ת"ב סעיף י"א ובדג"מ סוף סי' שע"ה. פ"ב דסנהדרין9 דף י"ט ע"א. אבל משיח שעבר לא קאתי100 עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י קארלסרוהע. ופרש"י חלשא דעתיה דכ"ג חדי לי111 עי' בדקדוקי סופרים שכ"ה בכת"י קאלסרוהע. שמח באבלי ע"כ. ואמר הגאון משמע קצת מכאן מה שנוהגי'122 אולי צ"ל שנזהרים. הבע"ב מלילך לקבורת המת שהוא אינו אוהב לו.133 עי' ס' חסידים סי' תקל"ז ובב"ח סוף סי' שע"ה, ובדבר בק"ח דשונא עי' שו"ת מהרי"ל סי' רכ"ד. ואמר המנהג לעמוד כל שבעה לילות לאחר שהלכו בני הבית לישון נר קוצר של שעוה ומים ומלח [בכלי קטן] במקום שהניח ראשו של מת בשעת יציאת נפשו, ובליל שבת עושין כן קודם שהולך לב"ה. וזכורני כשקראתי זה המנהג לפניו היה מנענע הכתף144 ועי' בלהפ"נ סי' שע"ו בשם בעל מענה לשון שקורא תגר על זה. אבל מ"מ לא אמר לי למחוק אותו. והיה יושב בסרבל שקו' בל"א מנטי"ל ובמתרון שקו' בל"א קפ"א כל שבע' ימי אבלו, ובשבת חולץ הסרבל וישב במתרון. ובשאר ימות השנה יושב תמיד בבית במצנפת, רק כשהלך חוץ לבית או לישיבה אפי' בבית החורף שלו לובש הסרבל והמתרון. וזכורני ששכיבא ליה ברתא קטנה שמה מושקט ז"ל לעת זקנתו ואין לו עוד בת, ואין אנו יכולים לאמר לו דברי תנחומים. והיה מנחם את עצמו, כמו שארז"ל בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה155 ב"ק ל"ח ע"ב. בתו של ר' אם כשירה היא ופרש"י שם בתו של ר' אם ראויה לזרע כשר, על אחת כמה וכמה שתחי' ע"ש. וזכורני כשמתפללים באושטריך אצל האבלים מתפללים שלם בלא דילוג, והאבל המתין עם תפלתו עד שיצא העם מביהכ"נ. העתקתי מלקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, ואשר כתבת האיך המנהג שמי שיש לו יום שמת בו הוריו כמה קדיש יטול מיד היתום תוך שנתו. דע כי המקומות מאד חלוקות במנהג זה. אמנם ברוב מדינות אושטריך היו נוהגין שבתוך ז' של היתום לא יטול כלום מידו, ותוך ל' היה מטיל גורלות עם היתום עבור קדיש אחד כמדומה לי ולא עבור שנים. ותוך השנה היה נוטל ב' קדיש ערבית ושחרית בלתי גורל, וכפי דעתי מנהג יפה הוא כך.166 עי' מהרי"ל סוף ה' תפלה ושו"ת מהר"ם מינץ סי' פ' [ואותה תשובה נדפסה ג"כ בקיצור בסוף ס' מנהגי ר"א טירנא] ובס' בל"י ושער אפרים סי' שע"ו ובס' להפ"נ שם. נאום הקטן והצעיר שבישראל. + +Daf 97 + +ואבל יכול לומר קדיש החדש שנים עשר משנתו אם אין אחר בב"ה שיאמר קדיש יתום.1 עי' שבות יעקב ח"ב סי' צ"ה ושו"ת בנימין זאב סי' רצ"ו ומטה משה סי' רי"ג. פ"א ביום שמת בו אמו זצק"ל של הגאון זצ"ל, והיו כמה שרוצים לומר קדיש והטילו גורלות ונפל הגורל על הגאון ז"ל לאמר קדיש בשחרית, וכשרצה לומר קדיש בא נכרי מעיר אחרת שיש לו מן הדין לומר קדיש כגון אבל בתוך ז'. ולא רצה הגאון ז"ל לעכב אותו מלאמר קדיש, ואע"פ שאם היה יודע הגאון היה שולח אחר מניין לב"ה שלו. לאחד יש לו ל' ואחד יש לו יום שמת בו אביו יטילו גורל בעד הקדיש, כן המנהג בוינא, בקרימז, במרפורק. וזכורני כשהניחה אמי מ' ויגא ז"ל חיים לכל ישראל, ועדיין לא הייתי בר מצוה ונקברת בבית החיים התחתון בעיר אוגשפורק. כי אבי ז"ל ישב בישוב אחד כנגד כ"ח שנים ושמו הושטיט בנהר דונאי [ופתחו פתוח להכנסת אורחים והיה לו אחד בביתו ממלמדי תינוקת, גם היה שחטן שלו כי אינו שוחט ברצון] ושם נולדתי. והוא נתן מס לדוכס מפייארן ונוהג לשם כל מנהגי אוגשפורק כגון שלא לאכול פוטר חמאה של גוים2 שו"ת מהרי"ל סי' ל"ה. אפי' בלוגינגו אסור לאכול, ול' יום לאחר פטירת אמי ז"ל שלח אבי ז"ל אותי לק"ק דאוגשפורק ללמוד תורה ולומר קדיש. והיה שם אבל אחד שהוא בר מצוה והיה בחור והיה משודך לבת של בעה"ב היושב לשם, ולא רצה אותו אבל שא' אני קדיש משום שאני נוכרי וגם איני בר מצוה. ופסק ה"ה מוהרר"י וויילא זצ"ל שיתן לי רשות לומר קדיש ב"פ בשבוע. מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, אמר מורי ששאל את פי מהר"י מולין על שנהגו ברוב הקהלות שאבל נוכרי אומר קדיש יתום כמו אבל תושב הנותן מסים ועולי'3 עי' שו"ת מהרי"ל סי' ל"ו ועבודת הגרשוני סי' ס"ג. והשיב דאבלים גופייהו ניחא להו כי היכא דכי באין הם ג"כ למקום אחר שאין מוחין להם לומר קדיש, והביא ראיי' מפ"ב דב"מ4 דף י"ב ע"ב. עניים גופייהו כו'. וזכורני שאמר לעניין קדיש בתוך ל' דיניהם מעל"ע5 דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, ועי' מג"א סי' קל"ב סק"ב ובקרבן העדה פ"ג דנזיר ה"א. אע"ג דהוי רגל בתוך ל', משום דאם הל' של חי בטלים מ"מ הל' של מת קיימים.6 עי' ש"ך סי' שע"ו סק"ח. כ"ע ל"פ לעניין אבילות [חדש] העיבור הוי בכלל מניין י"ב חדשים7 מהרי"ל ריש ה' שמחות. ואין צריך לאבל י"ג חדשים, אבל מ"מ צוה לעשות שינוי כגון שלא לישב במקומו עד יום שמת בו אביו8 עי' להפ"נ סי' ת' סעיף ב'. כן שמע מפי אחרים. לפעם אחרת אמר כשמסיים י"ב חדשים אין צריך לאבל עוד כלל לא9 ועי' בב"ח סי' שצ"ה ובט"ז שם סק"ג. ואין צריך להתענות באותו יום רק ביום שמת בו הוריו בסוף י"ג חדש100 עי' שו"ת מהרי"ו סי' ס"ח. וזה אמר על הישיבה ששמעו מקצת התלמידים. + +Daf 98 + +ואמר שהמנהג במקומו להזכיר נשמות אפי' בשבת חתונה. ואבל בתוך י"ב חדשים כותב בכתבו האבל על אביו או על אמו הריני כפרת משכבו. הכ"מ כזה.1 עי' ט"ז סי' ר"מ ס"ק י"ב. וכשאבל פורס על שמע אז יכול לומר פסוקי דזמרה ויוצר אח"כ, משום מה שאמר כבר אינו אמר אלא בשביל רבים. מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל, מורי התיר לאבל לרחוץ ביום ו' כשחל ל' שלו בשבת, אבל לא להסתפר. כי רחיצה אינו מגזירת ל' רק חומרא בעלמא, לכן יש להקל2 עי' בד"מ סי' ת' סק"ה ובדרישה סוף סי' שפ"א. וכן אית' בהג' במיימוני,3 פ"ז מה' יו"ט אות ג' ופ"י מה' אבל אות ו'. ואם היה רגל אחר השבת מותר אפי' להסתפר בע"ש, וראייתו מהא דאמרי'4 מ"ק י"ט ע"ב, ועי' בירושלמי שם פ"ג ה"ה ובירושלמי נזיר פ"ג ה"א. חל שמיני שלו בשבת דהוא ערב הרגל אז מותר לספר ע"ש. וזכורני שהיה אבל שאי' מוהר"ר אייזיק לוי זצ"ל והולך מביתו לבית הגאון זצ"ל, ואינו צריך לילך למבוי ואכל לסעודת סיום המסכת5 עי' שו"ת מהרי"ל סי' קע"ב [ד' נ"ג ע"א וד' נ"ד ע"ד] ושו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ט ובש"ך סי' רמ"ו ס"ק כ"ז. בבית הגאון ז"ל ושאי' דלעיל יושב בשלחן, ואכל מעט לחם קודם שבאו בני הסעודה לשלחן. זכורני שאמר דרך שמועה לכך מתענין ביום שמת בו אביו משום דאיתרע לו מזלו. וגם אמר שדנין המת בכל שנה דבר מועט.6 עי' ס' חסידים סי' רל"א וסוף סי' מ"ו ושיורי ברכה סי' שע"ו אות ו' ובס' לשון חכמים ח"א סי' ט"ז. +[כת' החבר ר' חעבל י"ץ], ואשר דרשתני בההיא די"ב חדש על אביו ועל אמו. דע כי העולם נוהגים שביום התענית והקדיש אין מחליפין בגדיהם ונוהגים עדיין תורת י"ב חדש1 עי' תה"ד סי' רצ"ב ובט"ז סי' ת"ב סק"ט ובש"ך שם סק"י ובהגהות יד אפרים לט"ז או"ח סי' תקס"ח סק"ד. אע"פ שכלו אתמול כדי להצטער ביום שמת בו אביו כמו שהוא מתענה באותו יום. אמנם אם חל בשבת או במועד מחליפים בגדיהם לפי שאין מתענין ג"כ. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל ז"ל2 סי' ל"א.: ויום שמת בו אב או אם יש להתענות באדר הראשון או השני? על דבר זה שאלו את רבותי באושטריך ולא הושוה דעתם. יש שהורה בראשון ויש בשני ואני איני כדאי להכריע. אלא דיש קצת להביא ראייה מפטירת משה רבינו דמתענין בראשון, כי אותן הימים כתובים בה"ג. ושמא תאמר הכי הוי עובדא דשנה מעוברת היית' ונפטר בראשון, איברא לאו הכי הוה דבאדר הסמוך לניסן נפטר, דילפי' פטירתו ז' אדר מן3 יהושע ד', י"ט. והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש פ"ק דקדושין4 דף ל"ח ע"א. וכן לידתו בז' באדר הסמוך לניסן פ"ק דסוטה5 דף י"ב ע"ב. דמנה ג' חדשים מיום לידתו עד ו' בסיון יום מתן תורה אליבא דר' אחא בר חנינא. ולר' חנינא6 ובנדפס איתא ר' יוחנן. בר פפי היה באדר הראשון יום לידתו. מ"מ פטירתו באדר הסמוך לניסן כדלעיל. ועוד דאמרי'7 נדרים ל' ע"ב. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והא כנדר דמיא דסתמא אדר הראשון אליבא דר"י סוף פרק קונם יין8 שם דף ס"ג ע"א. דבשטרות כותב אדר סתם וק"ל כותיה לגבי ר"מ. וכן לר"מ משמע הכי אלא דמחלק בין ידע שתתעבר ללא ידע, להכי אין ראיה לר"מ ואנן ידעינן בקביעות עיבור גו"ח.9 גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט בשנות המחזור המה מעוברות, ועי' בטוא"ח סי' ��כ"ח. ובפ"ק דמגילה100 דף ו' ע"ב. אי לאו משום מסמך גאולה לגאולה ושאר דרשות אשר שם היו מקדימין לעשות פורים בראשון, מיהו התם איכא טעמא אין מעבירין על המצות כדאיתא התם. ועוד כי היכי דבשבט לא מספקינ' כלל111 ובנדפס איתא דבשש לא מספדינא וט"ס הוא. אע"ג דשנה מעוברת ה"נ נימא באדר הראשון כיון דאדר סתמא אקרי אליבא דר"י כדלעיל. ועם כל זה ראיתי בשכבר בספר חסידים122 סי' תשי"ב, ועי' מג"א סי' תקס"ח סוף סק"כ. שאחד מת אביו באדר ראשון בשנה מעוברת והיה מחמיר בשנה פשוטה לומר קדיש גם בשבט או להיפך שכחתי, נאום הקטן הלוי. + +Daf 99 + +1 שו"ת מהרי"ל סי' קי"ב. ויום שמת בו אביו2 בנדפס ובמהרי"ל ריש ה' שמחות איתא אבא. מנהג דילי להתענות באדר הראשון. וראיי' מפטירת משה רבינו דאותו יום נהוג עלמא באדר הראשון ופטירתו סמוך לניסן הוה כדמוכח מל' ימי אבל משה סוף פ"ק דקדושין3 דף ל"ח ע"א. וכן לעניין שטרות4 נדרים ס"ג ע"א. וקריאת מגילה היית' [בראשונה] אי לאו משום מסמך גאולה עדיף פ"ק דמגילה5 דף ו' ע"ב. ולא דמי לשאר שני דאורייתא דכולהו הוו שני המחזור כמו שקבעו חכמים, וכן שנת [הבכור] כדאיתא בערכין,6 דף ל"א ע"ב. וכ"כ הרמב"ם7 פ"א מה' בכורות הי"ב. (דהיינו) [דהני] כולהו תליא בשני', אבל הך מילתא זכרון צערא בעלמא ולהכי לא שייך אקדומי פורענותא8 מגילה ה' ע"א. מידי דהוה אתענית אסתר ותענית בכורות ערב פסח. ושלום מאת הקטן הלוי. מצאתי.9 ועי' בדינים והלכות שבסוף שו"ת מהרי"ו סי' ה' ובשו"ת מהר"י מינץ סי' ט' ובד"מ סי' ת"ב סק"ה ובב"ח שם ובמטה משה סי' תשס"ו. מי שמת אביו בשנה פשוטה [באדר] לשנה מעוברת מתענה גם באדר הראשון. וראייה מפטירת משה רבינו ע"ה שמתענה לעולם באדר הראשון, אבל אם מת באדר השני מתענה לעולם באדר השני.100 עי' ח"ס חאו"ח סי' קס"ג. אני רגיל להורות111 עי' תה"ד סי' רצ"ד. למי שנפטרו הוריו באדר של שנה פשוטה שיאמרו קדיש באדר הראשון. ונקיטינן סברא דא משום דבלשון בני אדם נקרא אדר הראשון אדר סתם, ואדר שני לא נקרא סתם. ופלוגתא דר"מ ור"י היא בנדרים122 דף ס"ג ע"א. בפ' קונם יין דר"מ אית ליה דכותבים בשטרות אדר הראשון והשני כותבים אדר סתם, ור"י סבר איפכא דראשון כותבין סתם והשני אדר שני, ופסק הרא"ש כר"י. ועוד ראייה מפ"ק דמגילה133 דף ו' ע"ב. בההיא שמעת' דאין בין דפליג רשב"ג ור' אליעזר. מה"ר יעקיל מווינא זצ"ל היה מורה להתענות מיום הקבורה, מה"ר שלום זצ"ל ותלמידיו מורין להתענות מיום המיתה, אפי' אם היה עם הקבורה ולא במיתתו. והוא עצמו מורה מיום המיתה.144 עי' תה"ד סי' רצ"ג. + +Daf 100 + +וזכורני שאמר שטוב לקנות ביום שמת בו אביו שביעי או שלישי משום דא' גם ברכו על הס"ת. ואמר אין צריך להתענות על אביו ועל אמו בין יהכ"פ לסוכות כי כן המנהג1 עי' באה"ט או"ח סי' תרכ"ד סק"ו. אבל אם רצה מתענה. גם אין מתענין כל ימי ניסן על אביו ואמו כמו שכת' א"ח2 סי' תכ"ט. אין מתענין רק הבכורות. וא' שמנהג באושטריך אם חל יום שמת בו הוריו בין ר"ח סיון לשבועות שאין מתענין. והלכתי על הקברות לאחר שנקבר המת בו באותו יום. מי שהלך בעיר זה על בית החיים ואמר ברכה מאשר יצר אתכם בדין ובתוך ל' בא לעיר אחרת צריך לברך פעם שנייה3 עי' ברכי יוסף או"ח סי' רכ"ד שנסתפק בזה השוה לכל זה מש"כ ברוקח ה' אבילות סי' שי"ג עד שט"ז. וזכורני שאמרתי להגאון ר"ג מוהר"ר איסרלן [הנקרא לס"ת] ישראל ב"ר פתחי' זצ"ל, וכל היכא שכתבתי סתם הגאון הוא הגאון דלעיל, זקן כמותך מה הנאה יש לך במשיח? והשיב לי מי יתן שאראה משיח רק חצי שעה ואח"כ אמות ברצון!4 עי' סנהדרין צ"ח ע"ב. ולא היה בי זריזות לשאול לו הטעם. הג' בסימני אשי' במ"ק וז"ל: כשיש אבל וחתן בביהכ"נ החתן עם שושבינין ילך קודם ואח"כ האבל עם המנחמים. וכן כשמוליכין הכלה לבית החתן תקדום הכלה או יקברו המת קודם הכנסת כלה הג' במיימוני ע"כ5 פי"ד מה' אבל אות ב' בשם אביאסף, ועי' במהרי"ל ה' שמחות. ואמר השושבינין ישבו עם האבל דרך ההליכה. לפעם אחרת הולך מיד כשמסיים החזן קדיש והוי יושב עם האבל והאבל הולך עם המנחמין לדרכו. והוא הולך לביהכ"נ מיד אחר קדיש יתום והולך עם החתן לביתו, אע"פ שמיימוני לא כת' הכי אולי יש מנהג כן בניאושטט.6 עי' בדרישה סי' ש"ס סק"א. כשיש חתונה בשבת נחמו לא רצה להתיר להלביש לכלה בגדי שבת בשבת חזון ישעי' וכ"ש שלא לעשות בו"ר שפי"ל ובארצי קורין שפינהול"ץ. וכלה שמת אביה באותו שנה מותר להלביש לה כל תכשיטיה7 עי' סוף סי' שפ"א. ז' ימים קודם החופה ול' יום אחר החופה. וכן שמע שעושים שפינולש ברינס בשבת שלפני ט"ב.8 עי' במהרי"ל ה' ט"ב שמהר"י סג"ל עשה שפינהול"ץ לבנו הר"ר שמעון בעודנו נער בשבת ו' אב והיה האב לבש קטא של שבת לבד לכבוד בנו והחתן היה לבוש כל בגדי שבת וכל הקהל הלכו אצלו ושמחו עמו אחר הסעודה ביין ובפירות כמנהג בכל ליל שבת דקודם הנישואין. אחד בתמוז רל"ה סיימתי הלכות שמחות, וקראתי רובם לפני הגאון ז"ל פתוחות, (והגיע) [והגיה] מקצת לשון בדרך ישר אורחות, ולא אמר לי אחד מהם למחות, ובריך רחמנא שהיו בעיניו נכחות, ולכך יש לסמוך עליהם בבטוחות, הי"ו יזכה כל ישראל ללמוד בלי תוכחות. \ No newline at end of file