diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7c10df636d9dfac383d3e5192ac738d5dd004442
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וספק יש בדבר אם הן חייבות מן התורה וכו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לא גילה לנו צד הפיטור מן התורה אם הוא מטעם רש\"י ז\"ל דלא נחלקה ארץ ישראל לנשים או מטעם התוס' ז\"ל שאינן יכולות לומר ברית ותורה דלא שייכי בהן דאי משום דנשים לא נטלו חלק בארץ תיבעי כהנים ולויים דלא נטלו חלק בארץ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב באו\"ח סי' קפ\"ו שפי' דברי התוס' הללו וז\"ל ויראה לי פי' דבריהם דכהנים ולויים נמי תיבעי לר' מאיר דאמר בתוספתא דבכורים פ\"ק כהנים מביאים ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ דלר' יהודה שסובר דכהנים מביאים וקורין דכשם שנטלו לויים חלק בשדה מגרש כך נטלו כהנים וה\"ה שחייבים בברכת המזון שהרי נטלו חלק בשדה מגרש וכו' ומהתימה מהשלטי גיבורים שכתב בפ' מי שמתו דכהנים ולויים לפירש\"י ז\"ל אין חייבים בברכת המזון ולפי' התוס' והמרדכי חייבים ע\"כ דכבר נתבאר דאף לפירושם חייבים. איברא שאף למה שפירשתי דברי התוספות מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולויים נמי שהרי לא נטלו חלק בארץ דלויים מאן דכר שמייהו דנהי דכהנים פליג ר\"מ בלויים מודה דמביאין וקורין שהרי נטלו שדה מגרש ואולי אגב שיטפיה דכהנים נקטי לויים ושוב נדפסו תשובות הרב מהר\"ש יונה ז\"ל וראיתי שם בסי' נ\"ד כתב ככל מ\"ש יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דמה לו לילך להתוס' דבכורים כדי לומר דכונת התוס' הוא לדעת ר' מאיר דלר' יהודה כיון דנטלו ערי מגרש שפיר חזי לברוכי מן התורה והוקשה לו מילת לויים דנקטו התוס' והוצרך לומר דאגב נקטיה והלא משנה שלמה שנינו בסוף מס' מעשר שני ושם נאמר מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ור\"מ אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר\"י אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ. הרי להדיא דלר\"מ כהנים כי הדדי נינהו ושניהם אינם מתודים משום דלא נטלו חלק בארץ ור\"י פליג עליה בשניהם וכיון שכן הוה מצי לומר דכונת התוס' הוא לר\"מ דהכא ובדקדוק נקטו כהנים ולויים שהיו פטורים כהנים ולויים מברכת המזון והובאה משנה זו בתשובת מהרש\"י ז\"ל שם ואיך נעלם מיניה וכמו כן קשה קצת להרמב\"ן ז\"ל בשיטתו לבתרא דף פ\"א מהש\"ס ד\"ה והכתיב שכתב בתוך הלשון וז\"ל ויש שואלים היאך מוציאים שאר הגרים ידי חובתן בברכת המזון שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברהמ\"ז דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת ירושה היא וא\"ת וכו' א\"כ כהנים ג\"כ לא יוציאו דתניא בתוספתא כהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ור\"י אמר כשם שנטלו הלויים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפי' משום דקי\"ל כר\"י ולא כר\"מ ואפי' דס\"ל שאין ברהמ\"ז תלויה בחלק הארץ וברייתא בפ' מי שמתו אליבא דר\"י יעו\"ש וקשה דלמה תלה הקושיא מהתוספתא דבכורים ולהקשות מכהנים ולא ממתני' דלעיל דבין כהנים ובין לויים ס\"ל לר\"מ שאין מתודים משום שלא נטלו חלק בארץ וא\"כ לא יוציאו אחרים יד\"ח בברהמ\"ז ועל זה יבא תירוצו.<br><b> ודע</b> שבעיקר דברי השלטי הגיבורים שהביא הרב כנה\"ג דכהנים ולויים פטורים מברהמ\"ז לדעת רש\"י ז\"ל קשיא לי ממ\"ש ריש פ\"ק דערכין דף ד' דאמרינן התם הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני ל\"צ דקאכלי בקדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ\"ל ואכלת ושבעת והא איתנהו ואם כדברי הרב ז\"ל בדעת רש\"י איך אמרו בש\"ס והא איתנהו כיון דשם נאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך וכהנים ולויים לא נטלו חלק בארץ לדעת הרב ז\"ל וצריך ישוב.<br><b> ואמת</b> אגיד דבעינא דאימא מילתא ומסתפינא והוא דקרא כתיב ביהושע ולבני אהרן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה וגו' כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ומגרשיהם ואח\"כ מונה אותם ללויים ואומר כל ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהם והם אותם שנתן לכהנים עם אותם שנתן ללויים וא\"כ מאי האי דמחלק בתוספתא בין כהנים ללויים לר' מאיר וצריך ישוב ושוב ראיתי בס' חסדי דוד שנרגש מזה ותירץ ולא נתקררה דעתי בתירוצו וצריך אני מרבותי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שיצאו יד\"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ\"ע שהזמן גרמא וז\"ל וכ\"ת מ\"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי\"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ\"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי הר\"ן ז\"ל לא זכיתי להבינם דא\"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו\"ל למימר אלא מאי קושיא הב\"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו\"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר\"ן ז\"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ\"מ מחלוקה דבן ומשו\"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ\"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז\"ל אלא דאפ\"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מצוה ולא בירך אם עדיין המצוה קיימת וכו' ואם דבר שעבר הוא אינו מברך וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תל\"ב וז\"ל אבל בהגהות אשירי פ\"ק דברכות בשם אור זרוע כתב דדוקא בסעודה שאסור ליהנות בעוה\"ז בלא ברכה וכו' אבל שאר המצות כל שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח\"כ וכתב הב\"ח ז\"ל ומיהו למעשה כיון דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דאין לברך אחר שנעשה המצוה וספק ברכות להקל כיון שסיים בדיקתו הפסיד ע\"כ. ואי לאו דמסתפינא הו\"א דא\"צ להסתייע משום דספק ברכות להקל דלענ\"ד נראה דאין מי שסובר שיברך אחר שסיים המצוה מכל וכל דמ\"ש בהגהות אשירי בשם אור זרוע כל היכא שלא בירך קמי המצוה מברך אח\"כ לאו דוקא אלא הכונה אחר שהתחיל המצוה אבל אם סיים מכל וכל אינו מברך עכ\"ל.<br><b> וקשה</b> לי טובא דמה יענה הרב ז\"ל לההיא שכתב הגהות אשירי בפ\"ק דחולין וז\"ל ומיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו שכל מצוה שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפרישית בברכות ע\"כ. הרי לך להדיא דכונתו לומר דאף שנגמרה המצוה לגמרי כשחיטה וכיוצא מצי לברך אח\"כ שלא כדברי הרב ז\"ל וצ\"ע. וכמו כן קשה להפר\"ח שהיה ר\"ל כן ולא זכר שר הך דחולין (א\"ה ס\"ט עיין להפר\"ח ביו\"ד סי' י\"ט סק\"ג שהביא דברי הגהות אשירי בפ\"ק דחולין דפליג על הרמב\"ם וא\"כ קשה יותר איך עלה על דעתו לומר כן בכונת הגהות אשירי דפ\"ק דברכות וק\"ל)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ea1c415b2397e50c4888658274706bc50911645
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וספק יש בדבר אם הן חייבות מן התורה וכו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לא גילה לנו צד הפיטור מן התורה אם הוא מטעם רש\"י ז\"ל דלא נחלקה ארץ ישראל לנשים או מטעם התוס' ז\"ל שאינן יכולות לומר ברית ותורה דלא שייכי בהן דאי משום דנשים לא נטלו חלק בארץ תיבעי כהנים ולויים דלא נטלו חלק בארץ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב באו\"ח סי' קפ\"ו שפי' דברי התוס' הללו וז\"ל ויראה לי פי' דבריהם דכהנים ולויים נמי תיבעי לר' מאיר דאמר בתוספתא דבכורים פ\"ק כהנים מביאים ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ דלר' יהודה שסובר דכהנים מביאים וקורין דכשם שנטלו לויים חלק בשדה מגרש כך נטלו כהנים וה\"ה שחייבים בברכת המזון שהרי נטלו חלק בשדה מגרש וכו' ומהתימה מהשלטי גיבורים שכתב בפ' מי שמתו דכהנים ולויים לפירש\"י ז\"ל אין חייבים בברכת המזון ולפי' התוס' והמרדכי חייבים ע\"כ דכבר נתבאר דאף לפירושם חייבים. איברא שאף למה שפירשתי דברי התוספות מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולויים נמי שהרי לא נטלו חלק בארץ דלויים מאן דכר שמייהו דנהי דכהנים פליג ר\"מ בלויים מודה דמביאין וקורין שהרי נטלו שדה מגרש ואולי אגב שיטפיה דכהנים נקטי לויים ושוב נדפסו תשובות הרב מהר\"ש יונה ז\"ל וראיתי שם בסי' נ\"ד כתב ככל מ\"ש יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דמה לו לילך להתוס' דבכורים כדי לומר דכונת התוס' הוא לדעת ר' מאיר דלר' יהודה כיון דנטלו ערי מגרש שפיר חזי לברוכי מן התורה והוקשה לו מילת לויים דנקטו התוס' והוצרך לומר דאגב נקטיה והלא משנה שלמה שנינו בסוף מס' מעשר שני ושם נאמר מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ור\"מ אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר\"י אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ. הרי להדיא דלר\"מ כהנים כי הדדי נינהו ושניהם אינם מתודים משום דלא נטלו חלק בארץ ור\"י פליג עליה בשניהם וכיון שכן הוה מצי לומר דכונת התוס' הוא לר\"מ דהכא ובדקדוק נקטו כהנים ולויים שהיו פטורים כהנים ולויים מברכת המזון והובאה משנה זו בתשובת מהרש\"י ז\"ל שם ואיך נעלם מיניה וכמו כן קשה קצת להרמב\"ן ז\"ל בשיטתו לבתרא דף פ\"א מהש\"ס ד\"ה והכתיב שכתב בתוך הלשון וז\"ל ויש שואלים היאך מוציאים שאר הגרים ידי חובתן בברכת המזון שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברהמ\"ז דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת ירושה היא וא\"ת וכו' א\"כ כהנים ג\"כ לא יוציאו דתניא בתוספתא כהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ור\"י אמר כשם שנטלו הלויים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפי' משום דקי\"ל כר\"י ולא כר\"מ ואפי' דס\"ל שאין ברהמ\"ז תלויה בחלק הארץ וברייתא בפ' מי שמתו אליבא דר\"י יעו\"ש וקשה דלמה תלה הקושיא מהתוספתא דבכורים ולהקשות מכהנים ולא ממתני' דלעיל דבין כהנים ובין לויים ס\"ל לר\"מ שאין מתודים משום שלא נטלו חלק בארץ וא\"כ לא יוציאו אחרים יד\"ח בברהמ\"ז ועל זה יבא תירוצו.<br><b> ודע</b> שבעיקר דברי השלטי הגיבורים שהביא הרב כנה\"ג דכהנים ולויים פטורים מברהמ\"ז לדעת רש\"י ז\"ל קשיא לי ממ\"ש ריש פ\"ק דערכין דף ד' דאמרינן התם הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני ל\"צ דקאכלי בקדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ\"ל ואכלת ושבעת והא איתנהו ואם כדברי הרב ז\"ל בדעת רש\"י איך אמרו בש\"ס והא איתנהו כיון דשם נאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך וכהנים ולויים לא נטלו חלק בארץ לדעת הרב ז\"ל וצריך ישוב.<br><b> ואמת</b> אגיד דבעינא דאימא מילתא ומסתפינא והוא דקרא כתיב ביהושע ולבני אהרן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה וגו' כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ומגרשיהם ואח\"כ מונה אותם ללויים ואומר כל ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהם והם אותם שנתן לכהנים עם אותם שנתן ללויים וא\"כ מאי האי דמחלק בתוספתא בין כהנים ללויים לר' מאיר וצריך ישוב ושוב ראיתי בס' חסדי דוד שנרגש מזה ותירץ ולא נתקררה דעתי בתירוצו וצריך אני מרבותי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שיצאו יד\"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ\"ע שהזמן גרמא וז\"ל וכ\"ת מ\"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי\"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ\"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי הר\"ן ז\"ל לא זכיתי להבינם דא\"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו\"ל למימר אלא מאי קושיא הב\"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו\"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר\"ן ז\"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ\"מ מחלוקה דבן ומשו\"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ\"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז\"ל אלא דאפ\"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מצוה ולא בירך אם עדיין המצוה קיימת וכו' ואם דבר שעבר הוא אינו מברך וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תל\"ב וז\"ל אבל בהגהות אשירי פ\"ק דברכות בשם אור זרוע כתב דדוקא בסעודה שאסור ליהנות בעוה\"ז בלא ברכה וכו' אבל שאר המצות כל שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח\"כ וכתב הב\"ח ז\"ל ומיהו למעשה כיון דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דאין לברך אחר שנעשה המצוה וספק ברכות להקל כיון שסיים בדיקתו הפסיד ע\"כ. ואי לאו דמסתפינא הו\"א דא\"צ להסתייע משום דספק ברכות להקל דלענ\"ד נראה דאין מי שסובר שיברך אחר שסיים המצוה מכל וכל דמ\"ש בהגהות אשירי בשם אור זרוע כל היכא שלא בירך קמי המצוה מברך אח\"כ לאו דוקא אלא הכונה אחר שהתחיל המצוה אבל אם סיים מכל וכל אינו מברך עכ\"ל.<br><b> וקשה</b> לי טובא דמה יענה הרב ז\"ל לההיא שכתב הגהות אשירי בפ\"ק דחולין וז\"ל ומיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו שכל מצוה שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפרישית בברכות ע\"כ. הרי לך להדיא דכונתו לומר דאף שנגמרה המצוה לגמרי כשחיטה וכיוצא מצי לברך אח\"כ שלא כדברי הרב ז\"ל וצ\"ע. וכמו כן קשה להפר\"ח שהיה ר\"ל כן ולא זכר שר הך דחולין (א\"ה ס\"ט עיין להפר\"ח ביו\"ד סי' י\"ט סק\"ג שהביא דברי הגהות אשירי בפ\"ק דחולין דפליג על הרמב\"ם וא\"כ קשה יותר איך עלה על דעתו לומר כן בכונת הגהות אשירי דפ\"ק דברכות וק\"ל)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e0982e7fd8f04a37a47557cc75cd9b9a94946d76
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע להתפלל בכל יום וכו'.</b> הנה הרמב\"ן ז\"ל הקשה לרבינו ז\"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק\"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל\"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו\"\"ש. ומרן ז\"ל בכ\"מ תירץ לזה ומ\"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ\"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו\"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי\"ז</b> נראה לענ\"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א\"ה ס\"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע\"ב ז\"ל דבפ' מי שמתו במ\"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז\"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע\"כ. משמע דכהרמב\"ן וסיעתיה ס\"ל ואילו בפ\"ק דשבת פי' וז\"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו\"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י\"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ\"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ\"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ\"ש א\"כ שפיר פי' הרב ז\"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו\"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ\"ש מרן ז\"ל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין בס' לב מבין בפירקין)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bbed2e2b0b5ab3b2672ddd8631929928599d8115
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,32 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע להתפלל בכל יום וכו'.</b> הנה הרמב\"ן ז\"ל הקשה לרבינו ז\"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק\"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל\"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו\"\"ש. ומרן ז\"ל בכ\"מ תירץ לזה ומ\"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ\"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו\"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי\"ז</b> נראה לענ\"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א\"ה ס\"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע\"ב ז\"ל דבפ' מי שמתו במ\"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז\"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע\"כ. משמע דכהרמב\"ן וסיעתיה ס\"ל ואילו בפ\"ק דשבת פי' וז\"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו\"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י\"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ\"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ\"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ\"ש א\"כ שפיר פי' הרב ז\"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו\"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ\"ש מרן ז\"ל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין בס' לב מבין בפירקין)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..574838d99da574c98f03e943de835b3d156a3c05
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'.</b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש ס\"ט וז\"ל ופשיטא שאין להכשירו ע\"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי\"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי\"ו או אם כשיעור יו\"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי\"ו יש לה מדלא קראה יו\"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע\"כ יעו\"ש. ומכאן הקשה הרב ט\"ז באו\"ח סי' ל\"ב סק\"ט למור\"ם ז\"ל שתלה קריאת התינוק באות אל\"ף שלא נגע היו\"ד שלה לגגה עיי\"ש שכתב וז\"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח\"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי\"ק ז\"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ\"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי\"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח\"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי\"ש באורך.<br><b> ולדידי</b> אין זה הכרח דמהרי\"ק ז\"ל ס\"ל כפשט דברי רש\"י ז\"ל שפי' וי\"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו\"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב\"י ז\"ל סי' ל\"ב וז\"ל וגבי הפסיק וי\"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי\"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ\"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו\"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב\"י לא סלקא הכי מ\"מ מהרי\"ק הכי ס\"ל בפי' הש\"ס כדברי רש\"י ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..96b6fcf6a6f2d1a15da8a08cecb893fd9050d42f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'.</b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש ס\"ט וז\"ל ופשיטא שאין להכשירו ע\"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי\"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי\"ו או אם כשיעור יו\"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי\"ו יש לה מדלא קראה יו\"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע\"כ יעו\"ש. ומכאן הקשה הרב ט\"ז באו\"ח סי' ל\"ב סק\"ט למור\"ם ז\"ל שתלה קריאת התינוק באות אל\"ף שלא נגע היו\"ד שלה לגגה עיי\"ש שכתב וז\"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח\"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי\"ק ז\"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ\"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי\"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח\"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי\"ש באורך.<br><b> ולדידי</b> אין זה הכרח דמהרי\"ק ז\"ל ס\"ל כפשט דברי רש\"י ז\"ל שפי' וי\"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו\"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב\"י ז\"ל סי' ל\"ב וז\"ל וגבי הפסיק וי\"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי\"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ\"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו\"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב\"י לא סלקא הכי מ\"מ מהרי\"ק הכי ס\"ל בפי' הש\"ס כדברי רש\"י ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bf051a89ecb19619656043679a79ade1821bd933
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מבשרם בכעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכו'.</b> עיין להרב המגיד ז\"ל ומכאן קשה לנו בני הישיבה הי\"ו למ\"ש הריטב\"א בחידושיו למס' ע\"ז בפ' השוכר דף ס\"ט מהש\"ס בד\"ה ההוא כו' וז\"ל ההוא אמרטוטי אמרטוט פרש\"י ז\"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ע\"כ לשון רש\"י. וכתב הריטב\"א וז\"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשום מקום דמדמי איסור טומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית וכו' ע\"כ. והדברים תמוהים הרבה איך נעלם ממנו תלמוד ערוך במס' מעילה דף ט\"ז ע\"ב ופסקו רבינו בדין שלפנינו והדבר צ\"ע (א\"ה עיין ברש\"י במס' חולין דף ק\"כ ע\"ב ד\"ה שרצים שכתב ג\"כ איסור אכילה בכעדשה כטומאתן דתני רבי יוסי בר חנינא וכו' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'.</b> כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ\"א ע\"ב ובדף כ\"ג ע\"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא.<br><b> וראיתי</b> להרב שמחת יו\"ט בסי' פ\"ה שכתב וז\"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש\"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס\"ל דלדעת ר\"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ\"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע\"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע\"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ\"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב\"א סי' תר\"ב יעו\"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה\"ג. ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ\"ש המל\"מ והפר\"ח בסי' קי\"ז וכ\"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג.) אבל הרשב\"א הביא דבריו מרן ב\"י ביו\"ד סי' קי\"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו\"ש. ותמה עליו הט\"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו\"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז\"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא\"כ הא דכתב הרשב\"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה נראה לענ\"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב\"א דהא הרשב\"א כתב בלשון שהביא מרן ב\"י וז\"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו\"ש. הרי בפי' דעת הרשב\"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א\"ה ותשובה זו היא נדפסה בח\"ג סי' רכ\"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי\"ד מצוין להפרישו וכו' אבל להאכילו בידים אסור אפי' דברים האסורים מדברי סופרים וכו'.</b> הנה לענין איסורים של דבריהם אי ספינן להו בידים או לא ראיתי למרן ב\"י או\"ח סי' רס\"ט שכתב וז\"ל וכתבו ההגהות [מיימוני] בפ' כ\"ט [מהל' שבת] שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובכה\"ג דנפקא לן מלא תאכלו[ם] אבל קידוש היום מצות עשה הוא וכו'. [עכ\"ל] ולדברי האומרים דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים [וכו'] אפשר דכיון דיש מתירין לשתות אפי' לגדולים בבית הכנסת אע\"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרים מ\"מ לא חשיב איסור כולי האי שנאסר להשקותו לקטנים. אי נמי כיון דאי לא שתו הקטנים הוא ברכה לבטלה (דאין) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ\"ל.<br><b> איברא</b> דמ\"ש בתחילת דבריו דכיון שיש מתירין לגדולים לא חשיב כולי האי כדי שיאסר להשקותו לכאורה נראה לדקדק כן מהא דפ' תולין (שבת דף קל\"ט) סוף ע\"א דאיתא התם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה ופרכינן וליתן לתינוק ישראל ומשנינן אתי למסרך ופי' רש\"י ז\"ל יהיב פרוטה לתינוק גוי קסבר בחו\"ל מותר ומיהו כל מה דאפשר משני שלא ילמדו ע\"כ. הרי להדיא דבדבר שמותר לגדולים דהא קי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל ושרי אף לגדולים. ולזה פריך וליתן לתינוק ישראל דהא ליכא איסורא אף לגדולים אלא משום חומרא בעלמא ומשני אתי למסרך. אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מצי למיתב לתינוק ישראל ולא הוה קספי לתינוק דבר איסור אלא דהא קשיא אמאי לא חיישינן נמי דילמא אתי למיסרך כדמשני התם. ולזה י\"ל בפשיטות דשאני התם דאפשר ע\"י תינוק גוי ומשו\"ה לא יהיב לתינוק ישראל דילמא אתי למסרך משא\"כ הכא.<br><b> אלא</b> מאי דקשיא לי הוא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבאיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכמו שכתב בחידושיו ליבמות וחיליה מהך סוגייא וז\"ל שם ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' ואקשינן וליתן לתינוק ישראל [וכו] ומאי קושיא [וכו'] כיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק אסור לומר לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם אלא אצל הגדולים ולא אצל קטנים כן נ\"ל עכ\"ל. והרואה יראה דאין מכאן ראיה דהא דפריך הש\"ס וליתן לתינוק ישראל הוא משום דאפי' לישראל גדול נמי ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכדמשמע מדפריך הש\"ס לר' מנשיא ולישלח להו כר' טרפון דתניא כישות ר\"ט אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל. ור' משרשיא משמע דהכי ס\"ל וכדמשמע מרש\"י והתוס'. ומשו\"ה דוקא הוא דפריך וליתן לתינוק ישראל. אבל במידי דאסור מדבריהם לגדולים ליכא למילף מהכא דשרי למיהב לקטנים בידים. ואפשר לומר דס\"ל דר' משרשיא כשותא בכרמא הוי כלאים כרבנן דרבים נינהו וכן רב עמרם דמנגיד עלה משום שאינם בני תורה די שיאסר לכתחילה ולא מפני כך ינגיד. אלא ודאי דסבר דהוי כלאים ומשו\"ה הוא דמנגיד. ואמטו להכי שפיר מצי למילף הרשב\"א דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים.<br><b> אמנם</b> מאי דקשיא לי הוא לרבינו דס\"ל דאפי' באיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים מדפסק בסוף פ\"ח דכלאים וז\"ל אם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל והיינו מדאמרינן בפ' תולין גבי כשותא רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגוי גדול אתי לחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע ב' מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא הוי צריך לזרוע ע\"י גוי ע\"כ. והשתא לפי סברת רבינו דס\"ל דבאיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים. א\"כ מאי פריך וליתן לתינוק ישראל הא כיון דלגדול ישראל אסור מדרבנן כיון דהוי ב' מיני זרעים וחרצן וכדכתב מרן כ\"מ איך ספינן להו לתינוק בידים דליזרע דבר האסור. ואנן בדידן לולי דברי מרן כ\"מ היינו אומרים דלדעת רבינו דס\"ל כשאר המפרשים דהך דרב משרשיא היינו כשותא בכרמא וס\"ל כר' טרפון דמתיר. והיינו טעמא דעביד ע\"י גוי משום דכל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדפי' רש\"י והתוס' והר\"ן יעו\"ש. אך לדעת מרן כ\"מ ומהר\"י קורקוס בפ\"א שם הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין להרב פר\"ח או\"ח סי' תרי\"א שכתב לדעת רבינו דבאיסורין של דבריהם כשאין האיסור מצד עצמו ספינן להו בידים. ועיין בס' קהלת יעקב הנדפס מקרוב פי\"ב מהל' שבת שכן כתב אף אם הוא באיסור תורה יעו\"ש.<br><b> עוד</b> כתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל [טבול] דרבנן ואם איתא בטבל דרבנן אמאי לא אע\"ג דלא חזי לגדולים קא חזי לקטנים דהא מאכילין אותם בידים. וא\"ת דחזי לגדולים בעינן. לא היא וכו'. אלא משמע דאפי' בטבל דרבנן אין מאכילין אותם בידים והיינו דאין מערבין דהואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי לקטנים קרינן ביה. לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן וכו' הלכך אע\"ג דחזי לקטנים אין בו [מערבין] לגדול עכ\"ל. ואנא תינוק דלא חכים לא אדע שכול דאם איתא דטעמא דהתם הוא משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולעולם בטבל טבול דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ תיקשיה ליה הא דתנן בפ' מפנין אבל לא את הטבל ואוקימנא בש\"ס בטבל טבול דרבנן שזרען בעציץ שאינו נקוב וכו'. והשתא אם איתא דחזי לקטנים וספינן להו בידים כדברי הרשב\"א ז\"ל אמאי אין מפנים והכא ליכא לשנויי כדמשני לההיא דמערבין דמידי דחזי לגדולים בעינן ומשו\"ה בטבל דרבנן דלא חזי לגדולים אין מפנים דהא ליתא דהא אפי' במאכל בהמה מפנים ואפי' בתרומת התבן ביד ישראל כדקתני במתני' ומוקי בש\"ס כיון דחזי לבהמת כהן וכל שכן במידי דחזי לקטנים. אלא ודאי היינו טעמא דאין מפנים משום דלא חזי אפי' לקטנים כיון דלא ספינן להו בידים לא חזי קרינן ליה שלא כדברי הרשב\"א ז\"ל.<br><b> וכשאני</b> לעצמי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים והתם דאין מאכילין להו היינו משום לתא דהנאה של כילויי אתינן עלה. דהא אמרינן בפ\"ב דשבת דף כ\"ו ע\"א ת\"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ\"ל בשבת ופי' רש\"י ז\"ל אין מדליקין בטבל טמא וכ\"ש בטהור והכי ס\"ל להתוס' אלא דלאו כל שכן הוא יעו\"ש. ולא משום דשייך איסור משום דקמאכיל מידי דאיסורא לקטן ולהאכילו בידים אסור אלא משום איסורא דגדול הוא משום הנאה של כילוי. אבל אין ה\"נ דבשאר איסורים דרבנן דלא שייך איסור לגדול אפשר דשרי ואין כאן קושיא כלל. אמנם לפי דברי הרשב\"א ז\"ל שהקשה מההיא דעירובין משמע דלא נחית להאי חלוקא ולא שנא ליה בין איסור זה לשאר איסורין של דבריהם וס\"ל דאפי' באיסור כזה ספינן להו בידים והיינו טעמא דאין מערבין משום דבעינן מידי דחזי לגדולים א\"כ תיקשי ליה משנה זאת וצ\"ע. והרב מרכבת המשנה אשכנזי בח\"א בהל' שבת פכ\"ד הקשה להרשב\"א וז\"ל ותמהני עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפי' להאכילו לבהמתו אסור ולאו משום לתא דקטן ואכתי מצינן למימר דבאיסור דרבנן דשרי בהנאה לא ספינן לקטן בידים עכ\"ל. ושו\"ר להרב שער המלך בח\"א בהל' שביתת עשור שהקשה קושיא זאת וצידד צדדים לתרצה ולבסוף הצריך ישוב.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שם שהקשה לדעת הר\"ן במ\"ש בההיא ברייתא דפ' בתרא דיוה\"כ התנוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהתם דמותרין לכתחילה קאמר שאם בא לימלך אמרינן ליה האכילהו רחוץ אותו וכו' ואי מדאורייתא היכי שרינן הכתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח מדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. והקשה הרב דלפי דעתו ז\"ל תיקשיה ליה ממ\"ש בפ' כל כתבי במתני' (דקטן) [דנכרי] שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו ומשו\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנם לר' יוחנן דספוקי מספקא ליה התם אי בי\"ד מצווין להפרישו אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין בי\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגייא דפ' חרש דבעי למיפשט התם דקטן אוכל נבילות וכו' וא\"כ תיקשיה ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולם דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת עכ\"ל. ולענ\"ד נ\"ל דעד כאן לא מספקא ליה לר\"י באיסור תורה אי בי\"ד מצווין להפרישו או לא דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו כגון נבלה וכיוצא שהאיסור מצד עצמו אבל בדבר שמצד עצמו מותר אלא שדבר אחר גרם לו איסור כגון הכא דאיסור דיומא הוא דגרים ליה האיסור בהא לא מספקא ליה דודאי אין בי\"ד מצווין להפרישו. ואמטו להכי באיסור של דבריהם שפיר ספינן להו בידים וכן תירץ הרב פר\"ח באו\"ח שם. ועיין להתוס' בפ\"ק דערכין ד\"ה אין מעכבין את התינוק מלתקוע וכו' שכתבו דבקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין פשיטא למ\"ד קטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' דקשה הא תקיעה לאו מלאכה היא ואם כן באיסורין דרבנן ליכא מאן דפליג דאין בי\"ד מצווין להפרישו ולמה אמרו למ\"ד ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fc13861dd52eadb3d64b720f686b7f5deefec8e5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מבשרם בכעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכו'.</b> עיין להרב המגיד ז\"ל ומכאן קשה לנו בני הישיבה הי\"ו למ\"ש הריטב\"א בחידושיו למס' ע\"ז בפ' השוכר דף ס\"ט מהש\"ס בד\"ה ההוא כו' וז\"ל ההוא אמרטוטי אמרטוט פרש\"י ז\"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ע\"כ לשון רש\"י. וכתב הריטב\"א וז\"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשום מקום דמדמי איסור טומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית וכו' ע\"כ. והדברים תמוהים הרבה איך נעלם ממנו תלמוד ערוך במס' מעילה דף ט\"ז ע\"ב ופסקו רבינו בדין שלפנינו והדבר צ\"ע (א\"ה עיין ברש\"י במס' חולין דף ק\"כ ע\"ב ד\"ה שרצים שכתב ג\"כ איסור אכילה בכעדשה כטומאתן דתני רבי יוסי בר חנינא וכו' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'.</b> כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ\"א ע\"ב ובדף כ\"ג ע\"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא.<br><b> וראיתי</b> להרב שמחת יו\"ט בסי' פ\"ה שכתב וז\"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש\"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס\"ל דלדעת ר\"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ\"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע\"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע\"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ\"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב\"א סי' תר\"ב יעו\"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה\"ג. ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ\"ש המל\"מ והפר\"ח בסי' קי\"ז וכ\"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג.) אבל הרשב\"א הביא דבריו מרן ב\"י ביו\"ד סי' קי\"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו\"ש. ותמה עליו הט\"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו\"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז\"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא\"כ הא דכתב הרשב\"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה נראה לענ\"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב\"א דהא הרשב\"א כתב בלשון שהביא מרן ב\"י וז\"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו\"ש. הרי בפי' דעת הרשב\"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א\"ה ותשובה זו היא נדפסה בח\"ג סי' רכ\"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי\"ד מצוין להפרישו וכו' אבל להאכילו בידים אסור אפי' דברים האסורים מדברי סופרים וכו'.</b> הנה לענין איסורים של דבריהם אי ספינן להו בידים או לא ראיתי למרן ב\"י או\"ח סי' רס\"ט שכתב וז\"ל וכתבו ההגהות [מיימוני] בפ' כ\"ט [מהל' שבת] שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובכה\"ג דנפקא לן מלא תאכלו[ם] אבל קידוש היום מצות עשה הוא וכו'. [עכ\"ל] ולדברי האומרים דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים [וכו'] אפשר דכיון דיש מתירין לשתות אפי' לגדולים בבית הכנסת אע\"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרים מ\"מ לא חשיב איסור כולי האי שנאסר להשקותו לקטנים. אי נמי כיון דאי לא שתו הקטנים הוא ברכה לבטלה (דאין) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ\"ל.<br><b> איברא</b> דמ\"ש בתחילת דבריו דכיון שיש מתירין לגדולים לא חשיב כולי האי כדי שיאסר להשקותו לכאורה נראה לדקדק כן מהא דפ' תולין (שבת דף קל\"ט) סוף ע\"א דאיתא התם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה ופרכינן וליתן לתינוק ישראל ומשנינן אתי למסרך ופי' רש\"י ז\"ל יהיב פרוטה לתינוק גוי קסבר בחו\"ל מותר ומיהו כל מה דאפשר משני שלא ילמדו ע\"כ. הרי להדיא דבדבר שמותר לגדולים דהא קי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל ושרי אף לגדולים. ולזה פריך וליתן לתינוק ישראל דהא ליכא איסורא אף לגדולים אלא משום חומרא בעלמא ומשני אתי למסרך. אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מצי למיתב לתינוק ישראל ולא הוה קספי לתינוק דבר איסור אלא דהא קשיא אמאי לא חיישינן נמי דילמא אתי למיסרך כדמשני התם. ולזה י\"ל בפשיטות דשאני התם דאפשר ע\"י תינוק גוי ומשו\"ה לא יהיב לתינוק ישראל דילמא אתי למסרך משא\"כ הכא.<br><b> אלא</b> מאי דקשיא לי הוא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבאיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכמו שכתב בחידושיו ליבמות וחיליה מהך סוגייא וז\"ל שם ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' ואקשינן וליתן לתינוק ישראל [וכו] ומאי קושיא [וכו'] כיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק אסור לומר לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם אלא אצל הגדולים ולא אצל קטנים כן נ\"ל עכ\"ל. והרואה יראה דאין מכאן ראיה דהא דפריך הש\"ס וליתן לתינוק ישראל הוא משום דאפי' לישראל גדול נמי ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכדמשמע מדפריך הש\"ס לר' מנשיא ולישלח להו כר' טרפון דתניא כישות ר\"ט אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל. ור' משרשיא משמע דהכי ס\"ל וכדמשמע מרש\"י והתוס'. ומשו\"ה דוקא הוא דפריך וליתן לתינוק ישראל. אבל במידי דאסור מדבריהם לגדולים ליכא למילף מהכא דשרי למיהב לקטנים בידים. ואפשר לומר דס\"ל דר' משרשיא כשותא בכרמא הוי כלאים כרבנן דרבים נינהו וכן רב עמרם דמנגיד עלה משום שאינם בני תורה די שיאסר לכתחילה ולא מפני כך ינגיד. אלא ודאי דסבר דהוי כלאים ומשו\"ה הוא דמנגיד. ואמטו להכי שפיר מצי למילף הרשב\"א דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים.<br><b> אמנם</b> מאי דקשיא לי הוא לרבינו דס\"ל דאפי' באיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים מדפסק בסוף פ\"ח דכלאים וז\"ל אם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל והיינו מדאמרינן בפ' תולין גבי כשותא רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגוי גדול אתי לחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע ב' מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא הוי צריך לזרוע ע\"י גוי ע\"כ. והשתא לפי סברת רבינו דס\"ל דבאיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים. א\"כ מאי פריך וליתן לתינוק ישראל הא כיון דלגדול ישראל אסור מדרבנן כיון דהוי ב' מיני זרעים וחרצן וכדכתב מרן כ\"מ איך ספינן להו לתינוק בידים דליזרע דבר האסור. ואנן בדידן לולי דברי מרן כ\"מ היינו אומרים דלדעת רבינו דס\"ל כשאר המפרשים דהך דרב משרשיא היינו כשותא בכרמא וס\"ל כר' טרפון דמתיר. והיינו טעמא דעביד ע\"י גוי משום דכל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדפי' רש\"י והתוס' והר\"ן יעו\"ש. אך לדעת מרן כ\"מ ומהר\"י קורקוס בפ\"א שם הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין להרב פר\"ח או\"ח סי' תרי\"א שכתב לדעת רבינו דבאיסורין של דבריהם כשאין האיסור מצד עצמו ספינן להו בידים. ועיין בס' קהלת יעקב הנדפס מקרוב פי\"ב מהל' שבת שכן כתב אף אם הוא באיסור תורה יעו\"ש.<br><b> עוד</b> כתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל [טבול] דרבנן ואם איתא בטבל דרבנן אמאי לא אע\"ג דלא חזי לגדולים קא חזי לקטנים דהא מאכילין אותם בידים. וא\"ת דחזי לגדולים בעינן. לא היא וכו'. אלא משמע דאפי' בטבל דרבנן אין מאכילין אותם בידים והיינו דאין מערבין דהואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי לקטנים קרינן ביה. לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן וכו' הלכך אע\"ג דחזי לקטנים אין בו [מערבין] לגדול עכ\"ל. ואנא תינוק דלא חכים לא אדע שכול דאם איתא דטעמא דהתם הוא משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולעולם בטבל טבול דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ תיקשיה ליה הא דתנן בפ' מפנין אבל לא את הטבל ואוקימנא בש\"ס בטבל טבול דרבנן שזרען בעציץ שאינו נקוב וכו'. והשתא אם איתא דחזי לקטנים וספינן להו בידים כדברי הרשב\"א ז\"ל אמאי אין מפנים והכא ליכא לשנויי כדמשני לההיא דמערבין דמידי דחזי לגדולים בעינן ומשו\"ה בטבל דרבנן דלא חזי לגדולים אין מפנים דהא ליתא דהא אפי' במאכל בהמה מפנים ואפי' בתרומת התבן ביד ישראל כדקתני במתני' ומוקי בש\"ס כיון דחזי לבהמת כהן וכל שכן במידי דחזי לקטנים. אלא ודאי היינו טעמא דאין מפנים משום דלא חזי אפי' לקטנים כיון דלא ספינן להו בידים לא חזי קרינן ליה שלא כדברי הרשב\"א ז\"ל.<br><b> וכשאני</b> לעצמי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים והתם דאין מאכילין להו היינו משום לתא דהנאה של כילויי אתינן עלה. דהא אמרינן בפ\"ב דשבת דף כ\"ו ע\"א ת\"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ\"ל בשבת ופי' רש\"י ז\"ל אין מדליקין בטבל טמא וכ\"ש בטהור והכי ס\"ל להתוס' אלא דלאו כל שכן הוא יעו\"ש. ולא משום דשייך איסור משום דקמאכיל מידי דאיסורא לקטן ולהאכילו בידים אסור אלא משום איסורא דגדול הוא משום הנאה של כילוי. אבל אין ה\"נ דבשאר איסורים דרבנן דלא שייך איסור לגדול אפשר דשרי ואין כאן קושיא כלל. אמנם לפי דברי הרשב\"א ז\"ל שהקשה מההיא דעירובין משמע דלא נחית להאי חלוקא ולא שנא ליה בין איסור זה לשאר איסורין של דבריהם וס\"ל דאפי' באיסור כזה ספינן להו בידים והיינו טעמא דאין מערבין משום דבעינן מידי דחזי לגדולים א\"כ תיקשי ליה משנה זאת וצ\"ע. והרב מרכבת המשנה אשכנזי בח\"א בהל' שבת פכ\"ד הקשה להרשב\"א וז\"ל ותמהני עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפי' להאכילו לבהמתו אסור ולאו משום לתא דקטן ואכתי מצינן למימר דבאיסור דרבנן דשרי בהנאה לא ספינן לקטן בידים עכ\"ל. ושו\"ר להרב שער המלך בח\"א בהל' שביתת עשור שהקשה קושיא זאת וצידד צדדים לתרצה ולבסוף הצריך ישוב.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שם שהקשה לדעת הר\"ן במ\"ש בההיא ברייתא דפ' בתרא דיוה\"כ התנוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהתם דמותרין לכתחילה קאמר שאם בא לימלך אמרינן ליה האכילהו רחוץ אותו וכו' ואי מדאורייתא היכי שרינן הכתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח מדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. והקשה הרב דלפי דעתו ז\"ל תיקשיה ליה ממ\"ש בפ' כל כתבי במתני' (דקטן) [דנכרי] שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו ומשו\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנם לר' יוחנן דספוקי מספקא ליה התם אי בי\"ד מצווין להפרישו אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין בי\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגייא דפ' חרש דבעי למיפשט התם דקטן אוכל נבילות וכו' וא\"כ תיקשיה ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולם דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת עכ\"ל. ולענ\"ד נ\"ל דעד כאן לא מספקא ליה לר\"י באיסור תורה אי בי\"ד מצווין להפרישו או לא דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו כגון נבלה וכיוצא שהאיסור מצד עצמו אבל בדבר שמצד עצמו מותר אלא שדבר אחר גרם לו איסור כגון הכא דאיסור דיומא הוא דגרים ליה האיסור בהא לא מספקא ליה דודאי אין בי\"ד מצווין להפרישו. ואמטו להכי באיסור של דבריהם שפיר ספינן להו בידים וכן תירץ הרב פר\"ח באו\"ח שם. ועיין להתוס' בפ\"ק דערכין ד\"ה אין מעכבין את התינוק מלתקוע וכו' שכתבו דבקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין פשיטא למ\"ד קטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' דקשה הא תקיעה לאו מלאכה היא ואם כן באיסורין דרבנן ליכא מאן דפליג דאין בי\"ד מצווין להפרישו ולמה אמרו למ\"ד ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..13405c0aeb2c4b91547d5c8b26ff90f48bcaa154
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר וכו' ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ונראה דרבינו פוסק כר' אליעזר משום דשקלו וטרו בגמ' אליביה וכו'. והרב יד אליהו דף מ\"ח ע\"א הקשה לסברה זו וז\"ל אלא דהאי דסליק אדעתיה דהרה\"מ דפסק כר\"א קשיא טובא. חדא דאישתמיט מיניה פירוש המשנה זו דסיים בה ואין הלכה כר\"א יעו\"ש. וכבר קדמו הרב תוס' יו\"ט בסוף מס' קדושין בד\"ה ר\"א אומר יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דמפי' המשנה הלזו קשיא טובא למ\"ש מרן החבי\"ב [כנסת הגדולה] באה\"ע סי' כ\"ב הגהת ב\"י אות ח' שכתב וז\"ל אמר המאסף אני בעניי רוח אחרת איתי בדברי הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור ז\"ל. דדוחק לומר דרבינו פליג על אביו במקום שאינו מגלה סברתו שחולק על אביו ז\"ל. ולכך אני אומר דס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל דמדשקלי וטרי תלמודא אליבא דר' אליעזר ודאי דהלכתא כוותיה וזה דוחק שיהיה הלכה כיחיד לגבי ת\"ק דסתם תנא כוותיה ולכך הם סוברים דר\"א לאו לאפלוגי את\"ק אתא אלא לפרש דברי ת\"ק ומפני שדברי ת\"ק היה מקום לומר דדוקא רווק אבל לא למי שהיה לו אשה ומתה בא ר\"א לפרש דברי ת\"ק דאף מי שאין לו אשה ושקיל וטרי הגמ' אליביה דר\"א מפני דמפאת פי' דברי ר\"א נשמע לת\"ק. ונמצא דר\"א מפרש דברי ת\"ק דכל שאינה שרויה אצלו אע\"פ שיש לו במקום אחר אסור מעתה הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל אמרו דבר אחד שהרמב\"ם ורבינו בעל הטורים כתבו שאינה צריכה שתהיה שרויה אצלו בבית הספר ומינה דבעינן שתהיה שרויה אצלו באותה העיר. גם הרי\"ף והרא\"ש הוסיפו מילת עמו להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר יעו\"ש באורך.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא יכולתי להלום פי' זה מדברי הרמב\"ם מפי' המשנה שכתב דאין הלכה כר' אליעזר ולהורות נתן דפליג ר\"א את\"ק. עוד איכא לאתמוהי במ\"ש דהרא\"ש הוסיף מילת עמו בדברי ר\"א להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר וכו' דהרי ברמזים סי' כ\"ו כתב וז\"ל מי שהוא פנוי בלא אשה לא ילמד תנוקות וכן אשה פנויה מאיש ע\"כ. הרי דדעת הרא\"ש ז\"ל במ\"ש בדברי ר\"א מילת עמו אינה בדקדוק ולאו להכי נתכוון לפסוק כר\"א. ומעתה הדרא הקושיא לדוכתא להטור דפסק באה\"ע בסי' כ\"ב כדברי רבינו שאין המלמד צריך שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ואילו ברמזים נראה שאפילו בעיר אחרת שרי להיות מלמד. וצריך ישוב (א\"ה עיין להרב לחם רב באו\"ח סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b60e84af710e47750252f953c607e89ee0ccf80b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר וכו' ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ונראה דרבינו פוסק כר' אליעזר משום דשקלו וטרו בגמ' אליביה וכו'. והרב יד אליהו דף מ\"ח ע\"א הקשה לסברה זו וז\"ל אלא דהאי דסליק אדעתיה דהרה\"מ דפסק כר\"א קשיא טובא. חדא דאישתמיט מיניה פירוש המשנה זו דסיים בה ואין הלכה כר\"א יעו\"ש. וכבר קדמו הרב תוס' יו\"ט בסוף מס' קדושין בד\"ה ר\"א אומר יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דמפי' המשנה הלזו קשיא טובא למ\"ש מרן החבי\"ב [כנסת הגדולה] באה\"ע סי' כ\"ב הגהת ב\"י אות ח' שכתב וז\"ל אמר המאסף אני בעניי רוח אחרת איתי בדברי הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור ז\"ל. דדוחק לומר דרבינו פליג על אביו במקום שאינו מגלה סברתו שחולק על אביו ז\"ל. ולכך אני אומר דס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל דמדשקלי וטרי תלמודא אליבא דר' אליעזר ודאי דהלכתא כוותיה וזה דוחק שיהיה הלכה כיחיד לגבי ת\"ק דסתם תנא כוותיה ולכך הם סוברים דר\"א לאו לאפלוגי את\"ק אתא אלא לפרש דברי ת\"ק ומפני שדברי ת\"ק היה מקום לומר דדוקא רווק אבל לא למי שהיה לו אשה ומתה בא ר\"א לפרש דברי ת\"ק דאף מי שאין לו אשה ושקיל וטרי הגמ' אליביה דר\"א מפני דמפאת פי' דברי ר\"א נשמע לת\"ק. ונמצא דר\"א מפרש דברי ת\"ק דכל שאינה שרויה אצלו אע\"פ שיש לו במקום אחר אסור מעתה הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל אמרו דבר אחד שהרמב\"ם ורבינו בעל הטורים כתבו שאינה צריכה שתהיה שרויה אצלו בבית הספר ומינה דבעינן שתהיה שרויה אצלו באותה העיר. גם הרי\"ף והרא\"ש הוסיפו מילת עמו להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר יעו\"ש באורך.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא יכולתי להלום פי' זה מדברי הרמב\"ם מפי' המשנה שכתב דאין הלכה כר' אליעזר ולהורות נתן דפליג ר\"א את\"ק. עוד איכא לאתמוהי במ\"ש דהרא\"ש הוסיף מילת עמו בדברי ר\"א להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר וכו' דהרי ברמזים סי' כ\"ו כתב וז\"ל מי שהוא פנוי בלא אשה לא ילמד תנוקות וכן אשה פנויה מאיש ע\"כ. הרי דדעת הרא\"ש ז\"ל במ\"ש בדברי ר\"א מילת עמו אינה בדקדוק ולאו להכי נתכוון לפסוק כר\"א. ומעתה הדרא הקושיא לדוכתא להטור דפסק באה\"ע בסי' כ\"ב כדברי רבינו שאין המלמד צריך שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ואילו ברמזים נראה שאפילו בעיר אחרת שרי להיות מלמד. וצריך ישוב (א\"ה עיין להרב לחם רב באו\"ח סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..82ffd745041431f920c09198acd2a37073577d97
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני כיסים יש בקורקבן וכו' ואם נקבו [שניהן] זה שלא כנגד זה מותר.</b> הנה רבינו ז\"ל לא פי' נקב זה מהיכן בא אם מחמת חולי או מחמת מחט. ומרן כ\"מ ז\"ל כתב משם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהא דאם ניקב החיצון דמותר היינו דווקא שניקב ע\"י חולי דאם מחמת מחט וכיוצא טריפה היא דהאי קוץ מהיכן אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וכו' יעו\"ש. וכ\"כ הגהות אשירי בפ' אלו טרפות וז\"ל אבל קורקבן שניקב אם ניקבו שניהן וכו' ודוקא שניקב ע\"י חולי דלא נמצא שם מחט דאי ע\"י מחט ודאי הוי טריפה ואפי' נמצא בחלל הגוף דיש לחוש דרך הושט נכנס ונקב וכו' יעו\"ש. וכן הביא עוד מרן בב\"י ביו\"ד סי' מ\"ט משם הסמ\"ק וס' התרומה יעו\"ש וכן הביא מרן החבי\"ב [בעל כנסת הגדולה] משם ס' צדה לדרך יעו\"ש. ומהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד הל' טריפות סי' מ\"ט ורש\"ל ופרישה ודמשק אליעזר כולם כאחד הסכימו בחילוק זה דהרשב\"א והר\"ן.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המרא'ה הזה להרדב\"ז ז\"ל בחדשות [חלק ב'] סי' תש\"ל שנשאל על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשובה על מחט שנמצא בקורקבן מבחוץ טריפה אע\"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו וכו' והשיב וז\"ל יחיד הוא בסברא זאת ולא ראיתי באחד מן המפרשים שכתבו כן והדבר תמיה מאד דאיפכא מסתברא דניקב ע\"י חולי הוה לן למיחש דעתידה חולי להתפשט וינקב בפילוש אבל מחט או קוץ אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה [וכו'] והא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא ראינו מי שיערר בדבר וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש דהרשב\"א יחיד הוא בדבר כבר נתבאר לעיל דרבים ונכבדים הם דקיימי בשיטתו כמבואר. גם מ\"ש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט לא זכיתי להבינו דהא במחט שנמצא תחוב דמטריף אינו אלא בנמצא תחוב מבחוץ כמבואר שם בדברי השואל לא כשנמצא תחוב מבפנים שאז הוא מותר לדברי הרשב\"א והר\"ן וסיעתו והטעם בזה הוא מבואר בדבריהם ז\"ל שכן כתב הר\"ן בפ' אלו טרפות בסוגיין וז\"ל קורקבן שניקב וכו' ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא ודאי טריפה הוייא דהאי קוץ מהיכן אתא דאי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים שניקבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואי דרך ושט וכו'. וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל כמבואר בח\"א סי' שע\"ד יעו\"ש. נמצא שמה שמטריף הרשב\"א אינו מצד נקב הקורקבן עצמו דבזה אין חילוק בין נמצא מצד החוץ לצד פנים דבכל הוא מותר אלא דבנמצא בחוץ איכא חשש מצד אברים אחרים שמא דרך העברתו פגע בדקים וכיוצא ולא מצינן למיקם בהו. וא\"כ מה יושיענו זה שכתב אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו אותו ואין הנקב מפולש כשרה דהא תינח לאותו האבר שנמצא בו המחט אבל לחששת הרבנים הנ\"ל דשמא ניקב באברים אחרים דרך העברה מאי מהני. באופן שדברי הרדב\"ז ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0d257761fbef422ae8025c42e35ced1c5aca184d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני כיסים יש בקורקבן וכו' ואם נקבו [שניהן] זה שלא כנגד זה מותר.</b> הנה רבינו ז\"ל לא פי' נקב זה מהיכן בא אם מחמת חולי או מחמת מחט. ומרן כ\"מ ז\"ל כתב משם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהא דאם ניקב החיצון דמותר היינו דווקא שניקב ע\"י חולי דאם מחמת מחט וכיוצא טריפה היא דהאי קוץ מהיכן אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וכו' יעו\"ש. וכ\"כ הגהות אשירי בפ' אלו טרפות וז\"ל אבל קורקבן שניקב אם ניקבו שניהן וכו' ודוקא שניקב ע\"י חולי דלא נמצא שם מחט דאי ע\"י מחט ודאי הוי טריפה ואפי' נמצא בחלל הגוף דיש לחוש דרך הושט נכנס ונקב וכו' יעו\"ש. וכן הביא עוד מרן בב\"י ביו\"ד סי' מ\"ט משם הסמ\"ק וס' התרומה יעו\"ש וכן הביא מרן החבי\"ב [בעל כנסת הגדולה] משם ס' צדה לדרך יעו\"ש. ומהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד הל' טריפות סי' מ\"ט ורש\"ל ופרישה ודמשק אליעזר כולם כאחד הסכימו בחילוק זה דהרשב\"א והר\"ן.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המרא'ה הזה להרדב\"ז ז\"ל בחדשות [חלק ב'] סי' תש\"ל שנשאל על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשובה על מחט שנמצא בקורקבן מבחוץ טריפה אע\"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו וכו' והשיב וז\"ל יחיד הוא בסברא זאת ולא ראיתי באחד מן המפרשים שכתבו כן והדבר תמיה מאד דאיפכא מסתברא דניקב ע\"י חולי הוה לן למיחש דעתידה חולי להתפשט וינקב בפילוש אבל מחט או קוץ אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה [וכו'] והא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא ראינו מי שיערר בדבר וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש דהרשב\"א יחיד הוא בדבר כבר נתבאר לעיל דרבים ונכבדים הם דקיימי בשיטתו כמבואר. גם מ\"ש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט לא זכיתי להבינו דהא במחט שנמצא תחוב דמטריף אינו אלא בנמצא תחוב מבחוץ כמבואר שם בדברי השואל לא כשנמצא תחוב מבפנים שאז הוא מותר לדברי הרשב\"א והר\"ן וסיעתו והטעם בזה הוא מבואר בדבריהם ז\"ל שכן כתב הר\"ן בפ' אלו טרפות בסוגיין וז\"ל קורקבן שניקב וכו' ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא ודאי טריפה הוייא דהאי קוץ מהיכן אתא דאי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים שניקבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואי דרך ושט וכו'. וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל כמבואר בח\"א סי' שע\"ד יעו\"ש. נמצא שמה שמטריף הרשב\"א אינו מצד נקב הקורקבן עצמו דבזה אין חילוק בין נמצא מצד החוץ לצד פנים דבכל הוא מותר אלא דבנמצא בחוץ איכא חשש מצד אברים אחרים שמא דרך העברתו פגע בדקים וכיוצא ולא מצינן למיקם בהו. וא\"כ מה יושיענו זה שכתב אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו אותו ואין הנקב מפולש כשרה דהא תינח לאותו האבר שנמצא בו המחט אבל לחששת הרבנים הנ\"ל דשמא ניקב באברים אחרים דרך העברה מאי מהני. באופן שדברי הרדב\"ז ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8c68b32643dc60a0f205ef8a487c333359ea69c8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,153 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי.<br><b> והנה</b> בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש\"י והתוס' והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש והטור ז\"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר\"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב\"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ\"ק הוא בהיפך זה וס\"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו\"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב\"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ\"ז הקשו למרן ז\"ל דבאה\"ע סי' ק\"ג פסק כוותיה ואילו בחו\"מ סי' קפ\"ה פסק כהרשב\"א וסיעתיה יעו\"ש ועיין מ\"ש מוהר\"י כולי ז\"ל בפ\"א מהל' שלוחין בדעת הרמב\"ם ז\"ל ובמ\"ש ישב ג\"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מחנה אפרים וז\"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר\"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע\"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה\"ג כתב מרן ז\"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע\"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח\"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ולענ\"ד היה נראה דאין ראיה מפרש\"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר\"ן ז\"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע\"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א\"כ ה\"ה כאן וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע\"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל\"כ תיקשה להר\"ן ז\"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס\"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא\"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ\"ש הרב והר\"ן כתב כיון להרב נמוק\"י ז\"ל מ\"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר\"ן ז\"ל ג\"כ ס\"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק שם דף פ\"ח יעו\"ש אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש. ומה שהקשה להרא\"ש ז\"ל מ\"ש בפ' אלו מציאות למ\"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ\"ט ז\"ל חלק א' סי' צ\"ג מה שתירץ לזה.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל אמנם נראה לענ\"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע\"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה\"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה\"ג ע\"כ. ולענ\"ד קשה לי מ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שכ\"ה וז\"ל דה\"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קכ\"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ\"מ דעתו ז\"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בחלק א' סי' צ\"ג וקכ\"ז יעו\"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס\"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ\"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ\"ד דקנה יעו\"ש ומ\"מ נראה לענ\"ד דבנדון דידן לכו\"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ\"ל ז\"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ\"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש\"ך ח\"ב סי' ק\"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל סרסור וכו'.</b> עיין במל\"מ ז\"ל שהקשה על מ\"ש הראב\"ד ז\"ל וז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א\"ל מכור לי זה סתם וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לישב לדעת הראב\"ד ז\"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ\"ה ומרן בס\"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> עיין בהרב מל\"מ ז\"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ\"ש בפ\"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ\"ע יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרמ\"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ\"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז\"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע\"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ\"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה\"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו\"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו\"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קפ\"ו הגהת ב\"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה לו קרקע וכו'.</b> עיין בטור סי' קכ\"ג סי\"ב שהביא תשובת הרמב\"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בסוף התשובה וז\"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג\"כ דא\"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ\"ג תשובת הרמב\"ן ז\"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו\"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ\"ג הגהת הטור אות כ\"ג וכתב וכל שכן הוא כמ\"ש הסמ\"ע יעו\"ש והרב בני חיי כתב עליו וז\"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב\"ן ז\"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד מהרשד\"ם ז\"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז\"ל א\"כ היא גופא תקשי להרמב\"ן ז\"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב\"ן ז\"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ\"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח\"ב סי' נ\"ו אלא על כרחך לומר דבכה\"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והדברים אלו וכו'.</b> עיין במהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בדעת רבינו דמ\"ש <b> שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר </b> לא קאי אלא אמאי דתקון <b> שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל</b> אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ שלא כדברי מהרשד\"ם ז\"ל ומהר\"י אדרבי ז\"ל וכתב עוד וז\"ל וגם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא דף מ\"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז\"ל וש\"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא\"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע\"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא\"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב\"ן ז\"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש\"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז) שכתב וז\"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס\"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע\"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ\"ל וכ\"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"ג) יעו\"ש וא\"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו\"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ\"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס\"ל כמפורש בדברי הריטב\"א ז\"ל בפ' שבועת העדות וז\"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע\"פ דלא כפריה וכו' יעו\"ש וכמ\"ש הרב בעצמו לקמן וא\"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.<br><b> עוד</b> כתב וז\"ל ושוב כתב הרמב\"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס\"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז\"ל ותדע שהטור בסי' קכ\"ג בהעתיקו דברי הרמב\"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ\"ל והנה מ\"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא\"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו\"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ\"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא\"י] וכמ\"ש בכ\"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ\"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ\"ב שהבין שמ\"ש הרב ז\"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב\"ם ז\"ל וליכא למילף מיניה יעו\"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז\"ל [כמ\"ש] יעו\"ש.<br><b> איברא</b> שמ\"ש ומרן ז\"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא\"י ולא עייל נפשיה במ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע\"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז\"ל דאילו בכ\"מ כתב דמ\"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא\"י דמשמע דס\"ל בדעת רבינו כמ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל ואילו בסי' קכ\"ב ס\"ז כתב בהיפך וז\"ל ובפ\"ג מהל' שלוחין כתב הרמב\"ם ז\"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו\"ש ולפי דברי הרב ז\"ל דברי מרן נכונים דס\"ל למרן כמ\"ש בב\"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.</b> וכן פסק הטור בסי' קכ\"ג סי\"א וכ\"כ עוד ויש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי\"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי\"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.<br><b> וראיתי</b> למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ס\"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע\"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע\"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ\"ש ג\"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ\"ש רבינו שיניח המעות ביד בי\"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י\"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי\"א צריכים בי\"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי\"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמ\"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם ללכת אחר י\"א וכו' דמי יימר דהי\"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האומנים שנשתתפו וכו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל א\"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי\"ק ז\"ל בשורש קפ\"ג שכתב דמה שהצריך הראב\"ד ז\"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו\"ש ונראה דהרשב\"א ז\"ל חולק ע\"ז וס\"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח\"ב סי' פ\"ז וז\"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ\"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב\"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב\"א ז\"ל כדעת הראב\"ד והצריך עיון יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ד' על מ\"ש מרן ז\"ל ודעת הרשב\"א ז\"ל בתשובה כדעת הראב\"ד ז\"ל וז\"ל בח\"ב סי' כ\"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב\"ד כפי מה שפי' מהרי\"ק בשורש קפ\"ב יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב\"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב\"ד ז\"ל וכדכתיבנא. גם מ\"ש עוד וז\"ל וכן ראיתי למהר\"א ששון סי' קי\"ג שכתב בפשיטות דהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב\"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'.</b> עי' בכ\"מ שהביא משם הר\"ן ז\"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו\"ש ומיהו הרא\"ש ז\"ל הביא משם יש מפרשים דר\"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר\"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו\"ש. ולענ\"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר\"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד\"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח\"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ\"ש הרב ז\"ל לר\"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח.<br><b> והרב</b> לח\"מ ז\"ל כתב ז\"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר\"ן והרא\"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א\"א דכיון דהרי\"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א\"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי\"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע\"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א\"כ איך פי' בדברי הרי\"ף כן יעו\"ש. והנה מה שהבין הרא\"ש ז\"ל בדברי הרי\"ף לפי דברי הלח\"מ כבר נפתח דברי הרמב\"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ\"ק וז\"ל אבל מ\"ש בפי' דשמעתתא דר\"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש\"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל\"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו\"ש הרי שהבין בדברי הרי\"ף כמ\"ש הרא\"ש.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות נ\"ח הקשה להרב לח\"מ ז\"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא\"ש שסובר דהרי\"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז\"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה\"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע\"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא\"ש שהוא כמ\"ש מרן ז\"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב\"ן ז\"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי\"ף ז\"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא\"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב.<br><b> אמנם</b> מה שהקשה עוד וז\"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי\"ף כן שהרי\"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא\"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי\"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי\"ף הוא שכתב וז\"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו\"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ\"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב\"י עלה ונסתפק בדעת הרי\"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז\"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו\"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי\"ף ז\"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי\"ב סי' קע\"ו אות נ\"ח יעו\"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי\"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס\"ל להי\"מ שהביא הרא\"ש בסוגיין.<br><b> והרי</b> \"ף בשערים כתב וז\"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו\"ש ומרן ב\"י בסי' קע\"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו\"ש ומרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ג כתב וז\"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ\"ב פי' לא נ\"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר\"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי\"ז יש לי [לומר] דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר\"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס\"ל דכן הלכה אלא ה\"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ז\"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ\"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ\"ש ולפי\"ז י\"ל דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר\"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח\"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ\"ש שם באות נ\"ה וז\"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור\"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג\"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ\"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז\"ל בח\"ב סי' קט\"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז\"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז\"ל ולכאורה יראה דלהרי\"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא\"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז\"ל ומ\"מ לענ\"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי\"ף דלהרי\"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי\"ף כתב בסברת רבה וז\"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו\"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע\"ז דהרי\"ף ז\"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ\"כ הטור בהדיא בסי' קע\"ו על דעת הרי\"ף וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ\"ל יעו\"ש באורך.<br><b> והנה </b> ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ט שכתב וז\"ל וכדברי הר\"ן נראה מדברי הרי\"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר\"כ שכתב וצריך שתדע שמ\"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח\"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע\"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו\"ש.<br><b> ואמת</b> אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ\"מ ממ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל נראה שלא כמ\"ש הרב פני משה אלא כמ\"ש הרמ\"ך ז\"ל וגם דלא כמ\"ש הטור ז\"ל בעד הרי\"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי\"ף ממ\"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שותפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי\"ף וז\"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי\"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו\"ש והוא כמ\"ש הרי\"ף הובא בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז\"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב פני משה שכתב וז\"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב\"ם ז\"ל הייתי אומר שאין מדברי הר\"ן שום הכרח דאם הר\"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ\"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב\"י בכונת הרי\"ף א\"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי\"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע\"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו\"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי\"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס ז\"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי\"ק שורש ק\"ד והביאו מרן בסי' קע\"ו מחודש ג' ובמור\"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע\"ו (הגה\"ט) [הגהת ב\"י] אות פ\"ז שכתב בתוך הלשון וז\"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד\"ם ז\"ל ס\"ל דמ\"ש המרדכי בשם מהר\"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה\"ה בגניבה ואבידה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס\"ו שם כתב מהרשד\"ם ז\"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'.</b> כתב מהר\"א ששון ז\"ל בסי' ק\"צ וז\"ל ואע\"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל עכ\"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס\"ל להרא\"ש דבסתמא ר\"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש\"י ז\"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא\"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא\"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרא\"ש ז\"ל בתשובה הביאה הטור ז\"ל בסי' קע\"ו סי\"ז שכתב וז\"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו\"ש הרי להדיא דעת הרא\"ש ז\"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר\"א ששון ז\"ל וצריך לי עיון.<br><b> ועל </b> מ\"ש רבינו <b> לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' </b> עיין למרן כ\"מ. ודע דכתב הרא\"ש ז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע\"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע\"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע\"י אחר וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ש\"ך בסי' קפ\"ג סק\"ב שהקשה לדברי הרא\"ש וז\"ל אך קשה על הרא\"ש גופיה דא\"כ היכי קאמר הש\"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא\"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ\"ע עכ\"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ\"ק שהביא משם הרא\"ש בתוספותיו וז\"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ\"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס\"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא\"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס\"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע\"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו\"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס\"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'.</b><br><b> שאלה</b> ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי\"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי\"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג\"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי\"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד\"ם ז\"ל חו\"מ סי' י\"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז\"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז\"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא\"ש ובנו הטור בסי' קע\"ח וז\"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ\"ל וכ\"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי\"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה.<br><b> אמנם </b> כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז\"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא\"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א\"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז\"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו\"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד\"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי\"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז\"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק\"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי\"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי\"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי\"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי\"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ\"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז\"ל סי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ק\"ב מ\"ש בזה וק\"ל.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'.</b> עיין בפי\"ב מהל' גזילה ה\"ח שהביא הרב מל\"מ ז\"ל תשובת הרשב\"א ז\"ל שבסי' תתקל\"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו\"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע\"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש\"ך ז\"ל בח\"א סי' ק\"ל וקמ\"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי\"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי\"ז יש לתמוה על מור\"ם במפה שבסי' קפ\"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ\"ב ס\"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל\"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס\"ל למור\"ם ז\"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב\"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו\"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב\"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שאם אמר בפני עדים הו\"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי\"ה והרשב\"א ז\"ל וס\"ל דהרשב\"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע\"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ\"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע\"ו היא בח\"א סי' אלף ס\"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי\"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע\"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' קע\"ו סכ\"ח וז\"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי\"ז שדין זה הוא מהרשב\"א ז\"ל ואיהו ס\"ל בהיפך. אלא נראה לענ\"ד דלעולם הרשב\"א וראבי\"ה פליגי ומור\"ם ס\"ל כהרשב\"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו\"ה פסק בסי' רצ\"ב ההיא דהרשב\"א ובסי' קפ\"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי\"ה ובסי' קע\"ו הביא ההיא דהרשב\"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' מ\"ב על דברי רש\"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז\"ל אין ספק דרש\"י ז\"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע\"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי האדמה בדף י\"ד ע\"ד שכתב דלדעתו ז\"ל רש\"י ז\"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש\"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע\"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ\"ש הסמ\"ע בסי' קפ\"א ס\"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ\"ה ז\"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין וז\"ל והרמ\"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע\"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז\"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע\"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו\"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר\"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש\"י ז\"ל והטור לא הביא הך דרש\"י כי אם לאוקמתא דר\"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'.<br><b> והרב </b> דרכי נועם בחו\"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר\"נ (א\"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק\"נ (א\"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז\"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז\"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע\"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א\"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי\"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז\"ל ביכולים להציל ע\"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש\"י ז\"ל וז\"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו\"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי\"ף והרא\"ש ורבינו ז\"ל כמבואר א\"כ בנדון הרב ז\"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע\"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז\"ל צ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המעות כחלוקים הם וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' קס\"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו\"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז\"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות קע\"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו\"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ\"ד צריכא רבה לדעתו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשתתף עם הגוי וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב\"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו\"ש וזה הוא סברת ר\"ת אבל סברת רשב\"ם הוא שאסור לקבל כמ\"ש התוס' והרא\"ש ושאר פוסקים וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שמת וכו'.</b> עי' בכנסת הגדולה בסי' קע\"ו הגהת הטור אות קע\"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו\"ש ועיין בתשובת הרשב\"ש בסי' ר\"ב דנראה דלא ס\"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח\"ב סי' כ\"א כתב וז\"ל ואע\"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי\"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש בסי' כ\"ג שכתב וז\"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו\"ע ס\"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו\"ש ולפי מ\"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה לו עסק אחר וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ על דברי רבינו ועיין בס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' קט\"ו בסוף התשובה מה שהקשה עליו ומסיים לכך נראה דפירושא דהא תירוצא לדעת הרמב\"ם כך היא מעיקרא פריך היכי קאמר רב דמותר שליש סגי והא איכא צד אחד בריבית ורב אמר ריש עגלא לפטומי ובודאי דלא קאמר רב ריש עגלא לחוד מהני שהוא דבר מועט ובודאי דקאמר שצריך שיקצץ עמו דאי לא הוי מותר שליש דיתן לו דבר קצוב דהיינו ריש עגלא והו\"ל כקוצץ דינר דקאמר שמואל וכו' ואיבעית אימא דכי אמר רב מותר שליש וכו' פי' בין בההיא דמותר שליש בין בההיא דריש עגלא דמיירי דאית ליה הבהמה לדידיה ומשום הכי מהני או במותר שליש או בריש עגלא לאפוקי דבעלמא (דא\"ל) [דלית ליה] בהמה אחריתי בעינן שכרו כפועל וכו' או כההיא דרבא בפלגא באגר תרי תילתי וכו' ומעתה אנו מוכרחים לומר דההיא דרבא דקאמר בחדא במותר שליש וכו' ואידך ריש עגלא כולהו מיירו בדאית ליה בהמה היינו שהתנה מתחילה על כך והכל לפי תנאו וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דאם רבינו סובר דתרתי מימרי דרבא מיירו בדאית ליה בהמה למקבל א\"כ למה פסק לקמן בריש פ\"ח וז\"ל וכן השם בהמה וכו' ואם א\"ל הרי הראש והאלייה שלך בעמלך יתר על המחצית שכר מותר היו לפני מפטם בהמות אחרות וכו' אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וכו' עד כאן הרי דהא דריש עגלא ס\"ל דמיירי בדלית ליה בהמה אחרת ומותר שליש בדאית ליה בהמה אחרת ועוד יש לעמוד עליו במ\"ש בתירוץ קמא בגמ' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב אע\"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור\"ל דס\"ל לר\"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו\"ד סי' קע\"ז וכן פסק הטור שם.<br><b> וראיתי</b> (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא\"ש ז\"ל בסי' מ\"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ\"ש בטור דסגי בל' יום וכת\"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר\"י בדברי הרא\"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי\"ף ז\"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא\"ש ז\"ל מאי דאמרינן בש\"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר\"י ומ\"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס\"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז\"ל לא כתב כן אלא כתב וז\"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו\"ש והוא כדברי הרא\"ש ז\"ל ואילו מרן ז\"ל לא נתעורר בזה ובשו\"ע פסק כהרא\"ש והטור וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז\"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד\"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ\"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו\"ש.<br><b> ואפשר</b> דמשום הא כתב הטור בסי' קע\"ז ס\"ב משם ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע\"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר\"י הלוי ז\"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור\"ם במפה ז\"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו\"ש מה שתירץ ולפי מ\"ש ניחא שהביאו משם הר\"י הלוי ז\"ל דלא נימא בכונת הש\"ס כמ\"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר\"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בתשובה חו\"מ ח\"ב סי' מ' שכתב וז\"ל וראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע\"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנא לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט\"ס הוא ובמקום או צ\"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק\"י ז\"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד\"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ\"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר\"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ\"ל ולענ\"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ\"ל והילך לשון (הר\"ן) [הנמוק\"י] ז\"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו\"ש ומ\"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ\"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז\"ל או לעשות ט\"ס. ומ\"ש רבינו עוד <b> חלה אחד מהן ונתרפא וכו' </b> כתבו התוס' וז\"ל תני בתוספתא בד\"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'.</b> הכי איתא בהנשבעין דף מ\"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר\"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע\"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' ע\"ג שהקשה וז\"ל ויש לדקדק עליו שא\"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א\"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי\"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תם אני על הרב ז\"ל איך לא הביט בשורש דברי ר\"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר\"ת וז\"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו\"ש באורך הרי להדיא דדעת ר\"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע\"ז הוא דמורו היתרא דאין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז\"ל וא\"כ מה מקשה הרב ז\"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו וכו' ולפי דדברי ר\"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד.<br><b> איברא</b> דלא על הרב משפט צדק ז\"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב\"ז ז\"ל בח\"צ סי' ר\"ב ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת ב\"י אות ג' שכתב וז\"ל אפי' לדעת ר\"ת ז\"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע\"פ שהרדב\"ז ז\"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ\"ש ההגהות מרדכי דברי ר\"ת א\"א לומר כן דהא כתב ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס\"ל לר\"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ\"ג בהגהת ב\"י אות י' שכתב כסברת הרדב\"ז בדעת ר\"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ\"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ\"ג ס\"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור\"ם ז\"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע\"ו ס\"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו\"ע אפי' לר\"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק\"ש ז\"ל אי ס\"ל הכי בדעת ר\"ת או לא יעו\"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס\"ל למרן ומור\"ם ז\"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב\"ז ולמרן החבי\"ב ז\"ל שכתבו כן בדעת ר\"ת סוף דבר צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'.</b> עיין בכ\"מ שהביא דעת רש\"י ז\"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר\"י בן מיגאש רבו ז\"ל והטור בסי' צ\"ג מסכים לדעת רש\"י ז\"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ\"ש בזה. וראיתי להרדב\"ז בח\"ד סי' ר\"ב שפסק ג\"כ כרש\"י וסיעתו אלא שכתב אח\"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע\"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ\"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להביא ראיה לדברי הרב ז\"ל מדברי רש\"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש\"י ברישא דנפל מב' וז\"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז\"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו\"ש והשתא קשיא עליה דרש\"י ז\"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו\"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר\"נ אף ע\"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שאמר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'.</b> עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' פרח מטה אהרן ח\"ב סי' ל\"ז שכתב וז\"ל מהר\"א ששון ומהרד\"ב ז\"ל הקשו על דברי הרב כ\"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו\"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ\"ג הגהת הטור י\"א דתריץ יתיב כונת מרן כ\"מ ותמה על מהר\"א ששון ז\"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו\"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ\"ו) כתב הרשב\"א הביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק וז\"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע\"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב\"ם והריב\"ש ז\"ל ועיין בהר\"ן שם שהביא תשובת הרי\"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו\"ש ות\"ם אני על מרן החבי\"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר\"ן וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה\"ז נשבע וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל וראיתי להרמב\"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר\"י הלוי ז\"ל וכתב ע\"ז וז\"ל ובהא מודינא ליה להרב ז\"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' צ\"ג הגהת הטור אות י\"ב וז\"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ\"ב וכ\"כ בסי' רצ\"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב\"י מחודש וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ\"ה נשבע עד כאן ולפי מ\"ש משם הרמב\"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ\"ה בדין זה מודה להר\"י בן מיגאש ולרבינו א\"כ ה\"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז\"ל דדעתו הוא לומר דבכה\"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר\"י בן מיגאש ז\"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ\"ב בכללי מיגו אות קס\"ה יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'.</b> עיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא\"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס\"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא\"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז\"ל ס\"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה\"ע סי' צ\"ח בחלקת מחוקק ס\"ק י\"ג ובית שמואל ס\"ק י\"א משם הרמב\"ן והריטב\"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע\"י גלגול וא\"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ\"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע\"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב\"י בחו\"מ סי' צ\"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ\"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב\"א ז\"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז\"ל הוא כדעת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה\"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ\"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו\"מ סי' צ\"ג סי\"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו\"ש.<br><b> אי </b> נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' הכותב יעו\"ש ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות י\"ז שכתב וז\"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו\"ש ולפי מ\"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב\"א והרמב\"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה\"ע משם הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל דס\"ל דע\"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק\"י ז\"ל לא ראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב משם הריטב\"א כלום מזה כי אם משם הרמב\"ן ז\"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב\"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב\"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב\"א ז\"ל וז\"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע\"י גלגול עד כאן יעו\"ש ועיין למרן בסי' ע\"א מחודש י\"ז שלא כתב משם הנמוק\"י כי אם להרמב\"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב\"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב\"א ממה שהקשנו לעיל ממ\"ש בהנשבעין וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'.</b> ראיתי בתשובת הר\"י בן מיגאש ז\"ל סי' ע\"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז\"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז\"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י\"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ\"ג יעו\"ש ומ\"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא\"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע\"א וז\"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי\"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי\"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ\"ש מרן. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת הטור אות ל\"ה שכתב וז\"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב\"י הא ודאי פליגי תשובת הרא\"ש אהרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..94a471203ca98589cf1c68cd41399f5130a32a12
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,150 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי.<br><b> והנה</b> בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש\"י והתוס' והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש והטור ז\"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר\"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב\"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ\"ק הוא בהיפך זה וס\"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו\"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב\"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ\"ז הקשו למרן ז\"ל דבאה\"ע סי' ק\"ג פסק כוותיה ואילו בחו\"מ סי' קפ\"ה פסק כהרשב\"א וסיעתיה יעו\"ש ועיין מ\"ש מוהר\"י כולי ז\"ל בפ\"א מהל' שלוחין בדעת הרמב\"ם ז\"ל ובמ\"ש ישב ג\"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מחנה אפרים וז\"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר\"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע\"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה\"ג כתב מרן ז\"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע\"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח\"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ולענ\"ד היה נראה דאין ראיה מפרש\"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר\"ן ז\"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע\"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א\"כ ה\"ה כאן וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע\"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל\"כ תיקשה להר\"ן ז\"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס\"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא\"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ\"ש הרב והר\"ן כתב כיון להרב נמוק\"י ז\"ל מ\"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר\"ן ז\"ל ג\"כ ס\"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק שם דף פ\"ח יעו\"ש אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש. ומה שהקשה להרא\"ש ז\"ל מ\"ש בפ' אלו מציאות למ\"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ\"ט ז\"ל חלק א' סי' צ\"ג מה שתירץ לזה.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל אמנם נראה לענ\"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע\"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה\"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה\"ג ע\"כ. ולענ\"ד קשה לי מ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שכ\"ה וז\"ל דה\"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קכ\"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ\"מ דעתו ז\"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בחלק א' סי' צ\"ג וקכ\"ז יעו\"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס\"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ\"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ\"ד דקנה יעו\"ש ומ\"מ נראה לענ\"ד דבנדון דידן לכו\"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ\"ל ז\"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ\"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש\"ך ח\"ב סי' ק\"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל סרסור וכו'.</b> עיין במל\"מ ז\"ל שהקשה על מ\"ש הראב\"ד ז\"ל וז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א\"ל מכור לי זה סתם וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לישב לדעת הראב\"ד ז\"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ\"ה ומרן בס\"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> עיין בהרב מל\"מ ז\"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ\"ש בפ\"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ\"ע יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרמ\"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ\"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז\"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע\"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ\"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה\"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו\"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו\"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קפ\"ו הגהת ב\"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה לו קרקע וכו'.</b> עיין בטור סי' קכ\"ג סי\"ב שהביא תשובת הרמב\"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בסוף התשובה וז\"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג\"כ דא\"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ\"ג תשובת הרמב\"ן ז\"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו\"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ\"ג הגהת הטור אות כ\"ג וכתב וכל שכן הוא כמ\"ש הסמ\"ע יעו\"ש והרב בני חיי כתב עליו וז\"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב\"ן ז\"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד מהרשד\"ם ז\"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז\"ל א\"כ היא גופא תקשי להרמב\"ן ז\"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב\"ן ז\"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ\"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח\"ב סי' נ\"ו אלא על כרחך לומר דבכה\"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והדברים אלו וכו'.</b> עיין במהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בדעת רבינו דמ\"ש <b> שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר </b> לא קאי אלא אמאי דתקון <b> שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל</b> אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ שלא כדברי מהרשד\"ם ז\"ל ומהר\"י אדרבי ז\"ל וכתב עוד וז\"ל וגם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא דף מ\"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז\"ל וש\"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא\"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע\"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא\"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב\"ן ז\"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש\"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז) שכתב וז\"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס\"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע\"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ\"ל וכ\"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"ג) יעו\"ש וא\"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו\"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ\"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס\"ל כמפורש בדברי הריטב\"א ז\"ל בפ' שבועת העדות וז\"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע\"פ דלא כפריה וכו' יעו\"ש וכמ\"ש הרב בעצמו לקמן וא\"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.<br><b> עוד</b> כתב וז\"ל ושוב כתב הרמב\"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס\"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז\"ל ותדע שהטור בסי' קכ\"ג בהעתיקו דברי הרמב\"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ\"ל והנה מ\"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא\"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו\"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ\"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא\"י] וכמ\"ש בכ\"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ\"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ\"ב שהבין שמ\"ש הרב ז\"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב\"ם ז\"ל וליכא למילף מיניה יעו\"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז\"ל [כמ\"ש] יעו\"ש.<br><b> איברא</b> שמ\"ש ומרן ז\"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא\"י ולא עייל נפשיה במ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע\"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז\"ל דאילו בכ\"מ כתב דמ\"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא\"י דמשמע דס\"ל בדעת רבינו כמ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל ואילו בסי' קכ\"ב ס\"ז כתב בהיפך וז\"ל ובפ\"ג מהל' שלוחין כתב הרמב\"ם ז\"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו\"ש ולפי דברי הרב ז\"ל דברי מרן נכונים דס\"ל למרן כמ\"ש בב\"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.</b> וכן פסק הטור בסי' קכ\"ג סי\"א וכ\"כ עוד ויש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי\"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי\"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.<br><b> וראיתי</b> למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ס\"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע\"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע\"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ\"ש ג\"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ\"ש רבינו שיניח המעות ביד בי\"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י\"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי\"א צריכים בי\"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי\"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמ\"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם ללכת אחר י\"א וכו' דמי יימר דהי\"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האומנים שנשתתפו וכו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל א\"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי\"ק ז\"ל בשורש קפ\"ג שכתב דמה שהצריך הראב\"ד ז\"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו\"ש ונראה דהרשב\"א ז\"ל חולק ע\"ז וס\"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח\"ב סי' פ\"ז וז\"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ\"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב\"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב\"א ז\"ל כדעת הראב\"ד והצריך עיון יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ד' על מ\"ש מרן ז\"ל ודעת הרשב\"א ז\"ל בתשובה כדעת הראב\"ד ז\"ל וז\"ל בח\"ב סי' כ\"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב\"ד כפי מה שפי' מהרי\"ק בשורש קפ\"ב יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב\"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב\"ד ז\"ל וכדכתיבנא. גם מ\"ש עוד וז\"ל וכן ראיתי למהר\"א ששון סי' קי\"ג שכתב בפשיטות דהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב\"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'.</b> עי' בכ\"מ שהביא משם הר\"ן ז\"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו\"ש ומיהו הרא\"ש ז\"ל הביא משם יש מפרשים דר\"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר\"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו\"ש. ולענ\"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר\"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד\"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח\"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ\"ש הרב ז\"ל לר\"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח.<br><b> והרב</b> לח\"מ ז\"ל כתב ז\"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר\"ן והרא\"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א\"א דכיון דהרי\"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א\"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי\"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע\"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א\"כ איך פי' בדברי הרי\"ף כן יעו\"ש. והנה מה שהבין הרא\"ש ז\"ל בדברי הרי\"ף לפי דברי הלח\"מ כבר נפתח דברי הרמב\"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ\"ק וז\"ל אבל מ\"ש בפי' דשמעתתא דר\"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש\"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל\"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו\"ש הרי שהבין בדברי הרי\"ף כמ\"ש הרא\"ש.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות נ\"ח הקשה להרב לח\"מ ז\"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא\"ש שסובר דהרי\"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז\"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה\"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע\"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא\"ש שהוא כמ\"ש מרן ז\"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב\"ן ז\"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי\"ף ז\"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא\"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב.<br><b> אמנם</b> מה שהקשה עוד וז\"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי\"ף כן שהרי\"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא\"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי\"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי\"ף הוא שכתב וז\"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו\"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ\"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב\"י עלה ונסתפק בדעת הרי\"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז\"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו\"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי\"ף ז\"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי\"ב סי' קע\"ו אות נ\"ח יעו\"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי\"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס\"ל להי\"מ שהביא הרא\"ש בסוגיין.<br><b> והרי</b> \"ף בשערים כתב וז\"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו\"ש ומרן ב\"י בסי' קע\"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו\"ש ומרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ג כתב וז\"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ\"ב פי' לא נ\"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר\"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי\"ז יש לי [לומר] דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר\"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס\"ל דכן הלכה אלא ה\"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ז\"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ\"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ\"ש ולפי\"ז י\"ל דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר\"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח\"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ\"ש שם באות נ\"ה וז\"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור\"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג\"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ\"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז\"ל בח\"ב סי' קט\"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז\"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז\"ל ולכאורה יראה דלהרי\"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא\"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז\"ל ומ\"מ לענ\"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי\"ף דלהרי\"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי\"ף כתב בסברת רבה וז\"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו\"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע\"ז דהרי\"ף ז\"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ\"כ הטור בהדיא בסי' קע\"ו על דעת הרי\"ף וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ\"ל יעו\"ש באורך.<br><b> והנה </b> ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ט שכתב וז\"ל וכדברי הר\"ן נראה מדברי הרי\"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר\"כ שכתב וצריך שתדע שמ\"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח\"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע\"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו\"ש.<br><b> ואמת</b> אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ\"מ ממ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל נראה שלא כמ\"ש הרב פני משה אלא כמ\"ש הרמ\"ך ז\"ל וגם דלא כמ\"ש הטור ז\"ל בעד הרי\"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי\"ף ממ\"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שותפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי\"ף וז\"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי\"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו\"ש והוא כמ\"ש הרי\"ף הובא בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז\"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב פני משה שכתב וז\"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב\"ם ז\"ל הייתי אומר שאין מדברי הר\"ן שום הכרח דאם הר\"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ\"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב\"י בכונת הרי\"ף א\"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי\"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע\"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו\"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי\"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס ז\"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי\"ק שורש ק\"ד והביאו מרן בסי' קע\"ו מחודש ג' ובמור\"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע\"ו (הגה\"ט) [הגהת ב\"י] אות פ\"ז שכתב בתוך הלשון וז\"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד\"ם ז\"ל ס\"ל דמ\"ש המרדכי בשם מהר\"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה\"ה בגניבה ואבידה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס\"ו שם כתב מהרשד\"ם ז\"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'.</b> כתב מהר\"א ששון ז\"ל בסי' ק\"צ וז\"ל ואע\"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל עכ\"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס\"ל להרא\"ש דבסתמא ר\"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש\"י ז\"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא\"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא\"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרא\"ש ז\"ל בתשובה הביאה הטור ז\"ל בסי' קע\"ו סי\"ז שכתב וז\"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו\"ש הרי להדיא דעת הרא\"ש ז\"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר\"א ששון ז\"ל וצריך לי עיון.<br><b> ועל </b> מ\"ש רבינו <b> לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' </b> עיין למרן כ\"מ. ודע דכתב הרא\"ש ז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע\"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע\"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע\"י אחר וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ש\"ך בסי' קפ\"ג סק\"ב שהקשה לדברי הרא\"ש וז\"ל אך קשה על הרא\"ש גופיה דא\"כ היכי קאמר הש\"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא\"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ\"ע עכ\"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ\"ק שהביא משם הרא\"ש בתוספותיו וז\"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ\"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס\"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא\"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס\"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע\"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו\"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס\"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'.</b><br><b> שאלה</b> ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי\"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי\"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג\"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי\"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד\"ם ז\"ל חו\"מ סי' י\"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז\"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז\"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא\"ש ובנו הטור בסי' קע\"ח וז\"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ\"ל וכ\"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי\"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה.<br><b> אמנם </b> כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז\"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא\"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א\"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז\"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו\"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד\"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי\"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז\"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק\"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי\"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי\"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי\"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי\"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ\"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז\"ל סי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ק\"ב מ\"ש בזה וק\"ל.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'.</b> עיין בפי\"ב מהל' גזילה ה\"ח שהביא הרב מל\"מ ז\"ל תשובת הרשב\"א ז\"ל שבסי' תתקל\"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו\"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע\"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש\"ך ז\"ל בח\"א סי' ק\"ל וקמ\"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי\"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי\"ז יש לתמוה על מור\"ם במפה שבסי' קפ\"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ\"ב ס\"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל\"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס\"ל למור\"ם ז\"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב\"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו\"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב\"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שאם אמר בפני עדים הו\"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי\"ה והרשב\"א ז\"ל וס\"ל דהרשב\"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע\"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ\"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע\"ו היא בח\"א סי' אלף ס\"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי\"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע\"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' קע\"ו סכ\"ח וז\"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי\"ז שדין זה הוא מהרשב\"א ז\"ל ואיהו ס\"ל בהיפך. אלא נראה לענ\"ד דלעולם הרשב\"א וראבי\"ה פליגי ומור\"ם ס\"ל כהרשב\"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו\"ה פסק בסי' רצ\"ב ההיא דהרשב\"א ובסי' קפ\"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי\"ה ובסי' קע\"ו הביא ההיא דהרשב\"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' מ\"ב על דברי רש\"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז\"ל אין ספק דרש\"י ז\"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע\"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי האדמה בדף י\"ד ע\"ד שכתב דלדעתו ז\"ל רש\"י ז\"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש\"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע\"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ\"ש הסמ\"ע בסי' קפ\"א ס\"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ\"ה ז\"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין וז\"ל והרמ\"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע\"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז\"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע\"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו\"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר\"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש\"י ז\"ל והטור לא הביא הך דרש\"י כי אם לאוקמתא דר\"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'.<br><b> והרב </b> דרכי נועם בחו\"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר\"נ (א\"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק\"נ (א\"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז\"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז\"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע\"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א\"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי\"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז\"ל ביכולים להציל ע\"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש\"י ז\"ל וז\"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו\"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי\"ף והרא\"ש ורבינו ז\"ל כמבואר א\"כ בנדון הרב ז\"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע\"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז\"ל צ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המעות כחלוקים הם וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' קס\"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו\"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז\"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות קע\"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו\"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ\"ד צריכא רבה לדעתו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשתתף עם הגוי וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב\"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו\"ש וזה הוא סברת ר\"ת אבל סברת רשב\"ם הוא שאסור לקבל כמ\"ש התוס' והרא\"ש ושאר פוסקים וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שמת וכו'.</b> עי' בכנסת הגדולה בסי' קע\"ו הגהת הטור אות קע\"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו\"ש ועיין בתשובת הרשב\"ש בסי' ר\"ב דנראה דלא ס\"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח\"ב סי' כ\"א כתב וז\"ל ואע\"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי\"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש בסי' כ\"ג שכתב וז\"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו\"ע ס\"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו\"ש ולפי מ\"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה לו עסק אחר וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ על דברי רבינו ועיין בס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' קט\"ו בסוף התשובה מה שהקשה עליו ומסיים לכך נראה דפירושא דהא תירוצא לדעת הרמב\"ם כך היא מעיקרא פריך היכי קאמר רב דמותר שליש סגי והא איכא צד אחד בריבית ורב אמר ריש עגלא לפטומי ובודאי דלא קאמר רב ריש עגלא לחוד מהני שהוא דבר מועט ובודאי דקאמר שצריך שיקצץ עמו דאי לא הוי מותר שליש דיתן לו דבר קצוב דהיינו ריש עגלא והו\"ל כקוצץ דינר דקאמר שמואל וכו' ואיבעית אימא דכי אמר רב מותר שליש וכו' פי' בין בההיא דמותר שליש בין בההיא דריש עגלא דמיירי דאית ליה הבהמה לדידיה ומשום הכי מהני או במותר שליש או בריש עגלא לאפוקי דבעלמא (דא\"ל) [דלית ליה] בהמה אחריתי בעינן שכרו כפועל וכו' או כההיא דרבא בפלגא באגר תרי תילתי וכו' ומעתה אנו מוכרחים לומר דההיא דרבא דקאמר בחדא במותר שליש וכו' ואידך ריש עגלא כולהו מיירו בדאית ליה בהמה היינו שהתנה מתחילה על כך והכל לפי תנאו וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דאם רבינו סובר דתרתי מימרי דרבא מיירו בדאית ליה בהמה למקבל א\"כ למה פסק לקמן בריש פ\"ח וז\"ל וכן השם בהמה וכו' ואם א\"ל הרי הראש והאלייה שלך בעמלך יתר על המחצית שכר מותר היו לפני מפטם בהמות אחרות וכו' אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וכו' עד כאן הרי דהא דריש עגלא ס\"ל דמיירי בדלית ליה בהמה אחרת ומותר שליש בדאית ליה בהמה אחרת ועוד יש לעמוד עליו במ\"ש בתירוץ קמא בגמ' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב אע\"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור\"ל דס\"ל לר\"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו\"ד סי' קע\"ז וכן פסק הטור שם.<br><b> וראיתי</b> (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא\"ש ז\"ל בסי' מ\"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ\"ש בטור דסגי בל' יום וכת\"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר\"י בדברי הרא\"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי\"ף ז\"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא\"ש ז\"ל מאי דאמרינן בש\"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר\"י ומ\"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס\"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז\"ל לא כתב כן אלא כתב וז\"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו\"ש והוא כדברי הרא\"ש ז\"ל ואילו מרן ז\"ל לא נתעורר בזה ובשו\"ע פסק כהרא\"ש והטור וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז\"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד\"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ\"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו\"ש.<br><b> ואפשר</b> דמשום הא כתב הטור בסי' קע\"ז ס\"ב משם ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע\"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר\"י הלוי ז\"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור\"ם במפה ז\"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו\"ש מה שתירץ ולפי מ\"ש ניחא שהביאו משם הר\"י הלוי ז\"ל דלא נימא בכונת הש\"ס כמ\"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר\"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בתשובה חו\"מ ח\"ב סי' מ' שכתב וז\"ל וראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע\"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנא לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט\"ס הוא ובמקום או צ\"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק\"י ז\"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד\"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ\"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר\"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ\"ל ולענ\"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ\"ל והילך לשון (הר\"ן) [הנמוק\"י] ז\"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו\"ש ומ\"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ\"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז\"ל או לעשות ט\"ס. ומ\"ש רבינו עוד <b> חלה אחד מהן ונתרפא וכו' </b> כתבו התוס' וז\"ל תני בתוספתא בד\"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'.</b> הכי איתא בהנשבעין דף מ\"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר\"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע\"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' ע\"ג שהקשה וז\"ל ויש לדקדק עליו שא\"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א\"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי\"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תם אני על הרב ז\"ל איך לא הביט בשורש דברי ר\"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר\"ת וז\"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו\"ש באורך הרי להדיא דדעת ר\"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע\"ז הוא דמורו היתרא דאין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז\"ל וא\"כ מה מקשה הרב ז\"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו וכו' ולפי דדברי ר\"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד.<br><b> איברא</b> דלא על הרב משפט צדק ז\"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב\"ז ז\"ל בח\"צ סי' ר\"ב ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת ב\"י אות ג' שכתב וז\"ל אפי' לדעת ר\"ת ז\"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע\"פ שהרדב\"ז ז\"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ\"ש ההגהות מרדכי דברי ר\"ת א\"א לומר כן דהא כתב ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס\"ל לר\"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ\"ג בהגהת ב\"י אות י' שכתב כסברת הרדב\"ז בדעת ר\"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ\"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ\"ג ס\"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור\"ם ז\"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע\"ו ס\"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו\"ע אפי' לר\"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק\"ש ז\"ל אי ס\"ל הכי בדעת ר\"ת או לא יעו\"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס\"ל למרן ומור\"ם ז\"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב\"ז ולמרן החבי\"ב ז\"ל שכתבו כן בדעת ר\"ת סוף דבר צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'.</b> עיין בכ\"מ שהביא דעת רש\"י ז\"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר\"י בן מיגאש רבו ז\"ל והטור בסי' צ\"ג מסכים לדעת רש\"י ז\"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ\"ש בזה. וראיתי להרדב\"ז בח\"ד סי' ר\"ב שפסק ג\"כ כרש\"י וסיעתו אלא שכתב אח\"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע\"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ\"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להביא ראיה לדברי הרב ז\"ל מדברי רש\"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש\"י ברישא דנפל מב' וז\"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז\"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו\"ש והשתא קשיא עליה דרש\"י ז\"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו\"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר\"נ אף ע\"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שאמר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'.</b> עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' פרח מטה אהרן ח\"ב סי' ל\"ז שכתב וז\"ל מהר\"א ששון ומהרד\"ב ז\"ל הקשו על דברי הרב כ\"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו\"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ\"ג הגהת הטור י\"א דתריץ יתיב כונת מרן כ\"מ ותמה על מהר\"א ששון ז\"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו\"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ\"ו) כתב הרשב\"א הביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק וז\"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע\"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב\"ם והריב\"ש ז\"ל ועיין בהר\"ן שם שהביא תשובת הרי\"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו\"ש ות\"ם אני על מרן החבי\"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר\"ן וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה\"ז נשבע וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל וראיתי להרמב\"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר\"י הלוי ז\"ל וכתב ע\"ז וז\"ל ובהא מודינא ליה להרב ז\"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' צ\"ג הגהת הטור אות י\"ב וז\"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ\"ב וכ\"כ בסי' רצ\"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב\"י מחודש וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ\"ה נשבע עד כאן ולפי מ\"ש משם הרמב\"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ\"ה בדין זה מודה להר\"י בן מיגאש ולרבינו א\"כ ה\"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז\"ל דדעתו הוא לומר דבכה\"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר\"י בן מיגאש ז\"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ\"ב בכללי מיגו אות קס\"ה יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'.</b> עיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא\"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס\"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא\"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז\"ל ס\"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה\"ע סי' צ\"ח בחלקת מחוקק ס\"ק י\"ג ובית שמואל ס\"ק י\"א משם הרמב\"ן והריטב\"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע\"י גלגול וא\"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ\"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע\"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב\"י בחו\"מ סי' צ\"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ\"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב\"א ז\"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז\"ל הוא כדעת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה\"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ\"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו\"מ סי' צ\"ג סי\"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו\"ש.<br><b> אי </b> נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' הכותב יעו\"ש ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות י\"ז שכתב וז\"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו\"ש ולפי מ\"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב\"א והרמב\"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה\"ע משם הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל דס\"ל דע\"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק\"י ז\"ל לא ראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב משם הריטב\"א כלום מזה כי אם משם הרמב\"ן ז\"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב\"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב\"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב\"א ז\"ל וז\"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע\"י גלגול עד כאן יעו\"ש ועיין למרן בסי' ע\"א מחודש י\"ז שלא כתב משם הנמוק\"י כי אם להרמב\"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב\"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב\"א ממה שהקשנו לעיל ממ\"ש בהנשבעין וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'.</b> ראיתי בתשובת הר\"י בן מיגאש ז\"ל סי' ע\"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז\"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז\"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י\"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ\"ג יעו\"ש ומ\"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא\"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע\"א וז\"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי\"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי\"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ\"ש מרן. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת הטור אות ל\"ה שכתב וז\"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב\"י הא ודאי פליגי תשובת הרא\"ש אהרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e4c48f1b315e41e761919972cabd4e14432d17ff
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חנות שבחצר וכו'.</b><b> שאלה</b> בית הכנסת שלא היה מקדם מקום לנשים ועתה אחר השרפה לא תקום פעמיים צרה נבנו מחדש ורוצים מקצת היחידים לצאת לישע נשים ויחדו שמאחורי ביהכ\"נ שיש שם בנין יראו מחלון אחד ופשטו רגליהם לילך לראות מחלון האחרת כיוצא בה ויש שם מי שמוחה על ידן באומרם שמעולם לא היה שם מקום לנשים ולשמע שמענו הסיבה ומה גם שחלון זה היא בצד מזרח וכשמתפלל עיניו תראנה להן פנים בפנים ואף אם שבביהכ\"נ אחרים יש ג\"כ ביהכ\"נ לנשים אינם כל כך אלא הם למעלה ובדרך צנוע ועל הכל שמבטלות את הכונה דמכי מתחילין לבא לשם מתחילה ההקפדה ומבלבל את הדעת ומפסיד את הכונה. והנה בעתה טוען המערער ע\"ז טענת נזיקין שאין לעשות כן יען כי כולם שותפין בבנין ביהכ\"נ יחד עשיר ואביון ואף המערערים הללו נתנו חלקם לאו כל כמנייהו לשנות ממה שהיה כבר להושיב בצדו נזק כזה ואף שהקהל אומרים שרוצין ליתן לו מקום אחר לבטל נזק זה אפ\"ה משיב המערער להם אפ\"ה איננו שוה לי יען שלרצון נשים רוצים להוציאני ממקום שנתתם לי ולא לכבדני ע\"ז נאמר גברא דנשי וכו' וכל שכן אם הוא ת\"ח דלהוציאו ממקומו אין לך בזיון גדול מזה וכל שכן מפני נשים ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> מאי דטוען המערער משום נזיקין נראה שהדין עמו ועיקרא דהאי מילתא איתא בפ' לא יחפור דשנו חכמים בלשון המשנה חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התנוקות ופרש\"י ז\"ל ולא מקול התנוקות קס\"ד תנוקות הבאים לקנות שמן וכל דבר הנמכר בשוק ופריך בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי וכו' רבא אמר סיפא אתאן לתנוקות של בית רבן ומתקנת ר' יהושע בן גמלא וכו' ותו פריך מיתבי אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תנוקות בני חצר מעכבין עליו ופריק הכא במאי עסקינן בתנוקות דנכרים וכו' יעו\"ש והרא\"ש ז\"ל הביא שנוייא דרבא וכתוב בהגהות אשר\"י שם וז\"ל נראה דכל אלו שאמרו יכול לעכב עליו אם עתה רוצה להחזיק באותה אומנות מחדש דהא דאמר רבא לקמן אין חזקה לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל לשאר הנזיקין יש חזקה ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> קשה דא\"כ מאי פריך לרבא מברייתא אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תנוקות לימא ההיא בשלא החזיק עדיין. אלא דזה יתישב במ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל לדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' שכנים הי\"ב וז\"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכו' וכתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל ומתוך מ\"ש רבינו שהרי החזיק לעשות כן נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה חנות בחצר יאמרו מי שביקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכ\"כ בפי\"א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ\"ל מדבריו וכו' יעו\"ש והרב לח\"מ הקשה עליה דהרמב\"ם ז\"ל דא\"כ מאי מקשה בגמ' מברייתא וכמו שהקשינו לעיל להגהות אשר\"י ז\"ל ותירץ וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה להגמ' מתני' דקאמר ולא מקול התנוקות אליבא דרבא בלא החזיק איירי חדא דזיל בתר טעמא כיון דהוי תקנת ר' יהושע בן גמלא ודאי אפי' לא החזיק נמי ואע\"פ שאפשר לדחות זה איכא טעמא אחרינא דאי בלא החזיק לא מהני ודאי דבחזקה לא מהני וכו' יעו\"ש ומרן בב\"י סימן קנ\"ו ס\"ז הביא משם רבינו ירוחם נתיב ל\"א חלק ו' שכתב דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש דוקא כשהחזיק לעשות כן כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקין לנזיקין אז דוקא אינו יכול למחות אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו וכ\"כ הסמ\"ג וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שכנים.<br><b> וא\"כ</b> בנדון דידן נמי שבאים לעשות מחדש מקום לנשים שישבו בפני החלונות להיות שם בעת התפילה מה שלא היה מקדם ומה גם שהן סמוך למקום שיושבים שם ועינא דבעי למחזי בבישותא שלטא בהן וכל שכן שהן מצד מזרח ובעומדם לעמידה שהיא עיקר התפילה הן פנים בפנים דהא ודאי אין לך נזק גדול מזה ואף אם נאמר שישימו מסך בחלון כדי שלא יראו פניהם בפרהסיא אפ\"ה נ\"ל דלא פלט תדע מדאמרינן בפ' החליל (סוכה דף נ\"א) דאמרינן התם מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפום גזוזטרא התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה וכו' ת\"ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו'. דקרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדו הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד והדברים ק\"ו ומה לעתיד לבוא שעוסקים [בהספד] ואין יצה\"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה\"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה עד כאן הרי דלא סגי להו לתקן מקום מיוחד לנשים אלא שיהיו גם כן למעלה והרמב\"ם בפירוש המשניות פי' וז\"ל תיקון גדול ר\"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לנשים ולאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכתב הרב תוס' יו\"ט ז\"ל דהדין עמו כי האנשים מלמטה היו הרואים בשמחה ולא השמחים עצמן כי [השמחים] היו חסידים וא\"כ הוצרך לטעם הסתכלות ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשול בך כתיב ועוד משום קישוי ושמא יראה קרי [כ\"ש] בחצרות בית אלהינו ע\"כ. הרי לך להדיא דכל כי האי דבר הראוי להקפיד עליו הוא ונזק מקרי ובודאי דמצי מחי בהו.<br><b> וכשאני </b> לעצמי אפי' לדעת הרשב\"א והרמב\"ן והתוס' שהביא מרן ז\"ל דפליגי על הרמב\"ם וסיעתיה ז\"ל בנדון דידן מודו דמצי לעכובי דכל עיקר בנין בית הכנסת ושותפותם הוא לבוא להתפלל וכשיתבלבל בהיותם פנים בפנים מאי מהני ליה ועוד דאפשר ח\"ו שלא יהא חוטא לאלהים ועוד דאיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד דכתב הסמ\"ע בסי' קנ\"ו ס\"ק י' וז\"ל בפרישה כתבתי הטעם שמכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין למחות בו על מה שאדם עושה בביתו משא\"כ בדינים הראשונים שהנכנסין ויוצאין והקול מהם הוא בחצר המשותף לכולם ומשו\"ה יכולין למחות בו מלעשות להם נזק בחצרם וכו' יעו\"ש וא\"כ דון מינה לנדון דידן דמקום המזרח ג\"כ הוא מנכסי השותף הו\"ל כדינים הראשונים שהקול בא להם מחצר המשותף ומצי מחי בהו וכמ\"ש המרדכי ומביאו מרן ז\"ל וז\"ל נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בעל כרחו אבל בחצר אמרינן בפ' חזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה עד כאן הרי דכשהמקום משותף ורוצה להניח שם דבר המזיק לשותפו יכול לעכב עליו ונדון דידן לא שנא.<br><b> ואף </b> אם ירצה החולק לחלוק ולומר דלדעת הרשב\"א וסייעתיה הכא ג\"כ לא מצי מחי דומיא דקול הפטיש ורחיים מה שאינו לענ\"ד ויאמר דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא על הניזק להביא ראיה וכמ\"ש הרב תרומת הדשן סי' קל\"ז מ\"מ נראה דלא מהני דכבר כתב הש\"ך בסי' קנ\"ה ס\"ק י\"ט וז\"ל ולא נהירא לי דהיינו דוקא בשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המחזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שלא הביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא עד כאן ועיין בס' מחנה יהודה מה שהקשה ע\"ז וגם אין לומר נמי דהמזיק הוא מוחזק מהא דכתב מהריב\"ל בחלק א' סי' פ\"ד דכל דאיכא פלוגתא דרבוותא בין נזק גדול בין נזק קטן בנזק מבורר הניזק מיקרי מוחזק ובנזק שאינו מבורר המזיק מקרי מוחזק והביא ראיה לדבריו יעו\"ש להא נמי אמינא דכל כי האי נזק מבורר מיקרי כנזכר בשאלה דכי מתחילין לבא מתחיל ההקפדה ומתבלבל הדעת ומפסיד הכונה ונראה להביא כדמות ראיה לזה ממ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' קצ\"ו וז\"ל וכן הטענה הג' שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה היא וכו' כיון שאשה זאת מוחזקת בחולי אין לך גירי גדול מזה והו\"ל כקוטרא וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוה ליה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שהזיקו בגופו. וכתב הרשב\"א בההיא דר' יוסף וז\"ל מהא שמעינן דכל שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזיקין שנפש קצה בהם אין לו חזקה כהא דרב יוסף אע\"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין בכך וכו' יעו\"ש הרי דלא בעינן שיהא נזק גדול שיזיק לכל כי היכי דלא תהוי עליו חזקה אלא כיון דלגבי מערער הוי נזק אין מחזיקין וכל שכן מי שבא להחזיק ולהושיב בסמוך לו דבר המונע לו התפלה וכי לאחרני לא מזיק דלא קפדי אפ\"ה מצי זה המערער לעכובי להם.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפי' אם נאמר דזה לא מקרי נזק מבורר והמזיק הוא המוחזק וכדעת הרב תרומת הדשן ז\"ל ושלא כדברי הש\"ך ומהר\"ש הלוי הזקן שהביא הרב בית דוד בחלק חו\"מ סי' צ\"ו דקאי כוותיה דהרב ש\"ך ודחה הראיה שהביא הרב מחנה יהודה מבר מבואה אבר מבואה אחריתי אי מצי מעכב דסלקא בתיקו ואפ\"ה לא מצי מעכב יעו\"ש מ\"מ בנדון דידן מצי לעכב מטעמא אחרינא והוא דכיון דשותפין נינהו לא מצי חד לשנות אי חבירו מעכב עליו ואפי' בעילא כל דהו ואין בו אפי' משום זה נהנה וזה אינו חסר וממ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' תס\"ב ותס\"ד שנשאל על חצר השותפין שהיה בנוי ונפל ואח\"כ כשחזרו לבנותו רוצה אחד מהם לשנות מקום הפתח לעשותה במקום אחר ושאר השותפין מוחין שכולם החזיקו במקום ההוא ואינם רוצים לשנותו וגם טוענים שנמשך להם נזק וכו' והשיב וז\"ל זכינו לדין א\"כ דבנדון דידן ששותפין אלו יש להם זכות וקנין בפתח החצר בדרך ההוא ואינם באים לחלוק פתחא היכא דקאי קאי ואין בזה משום מידת סדום וכו' ובסי' תס\"ד כתב וז\"ל חוזרני עתה לכתוב כל מה שראיתי להורות שדין עם השותפין שרוצים שתעמוד הפתח במקומם ולא לשנות כלל ולא מיבעי אם יש להם טעם כל שהוא דבהא אין צריך לומר דבעילא כל דהוא מתבטל ואין כופין על מדת סדום וכדמוכח זה מדין חלון דבטענת כל שהוא יאמר הנתבע איני רוצה וזה ברור אלא אפי' ליכא טענה כלל כגון בנדון דידן ואפ\"ה לא זה נהנה וזה אינו חסר כופין מטעמא דכתב הנמוק\"י בפ' כיצד הרגל שכתב דאע\"ג דקי\"ל בעלמא זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה\"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל וכו' אבל להשתמש בשלו לא קאמר וכו' ובסוף התשובה כתב וז\"ל ועתה חוזרני לומר דלא מיבעי לדעתו והנמשכים אחריו שהדין עם השותפין אלא שאפי' לדעת הרמב\"ם ז\"ל בנדון דידן הדין עם השותפין דעד כאן לא קאמר הרמב\"ם אלא בסולם קטן שהוא קל להוציאה שאינו יכול בעל הסולם לטעון חזקה אבל בסולם גדול דקביע ומצי לטעון חזקה בהא ודאי דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא שיכולין למחות שיאמרו השותפין אין לנו ליתן לך זכותינו אפי' שאין אתה מזיק אותנו יעו\"ש. ורואה אני שהדברים ק\"ו בנדון דידן שעתה מזיק לזה המערער ושפיר מצי מעכב וברור ועוד אני אומר שבזה שכתב הרב ז\"ל נמצינו למידים דלא מצו לומר להמערער כלך מדרך זו בשעת העמידה או סגור דלת החלון בעת העמידה ועיין בס' חיים שאל ח\"א דף צ\"ב סי' כ\"ח סיוע לדברינו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c07c3c83d08e770dbd99d0939a11702affaf2063
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Neighbors",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חנות שבחצר וכו'.</b><b> שאלה</b> בית הכנסת שלא היה מקדם מקום לנשים ועתה אחר השרפה לא תקום פעמיים צרה נבנו מחדש ורוצים מקצת היחידים לצאת לישע נשים ויחדו שמאחורי ביהכ\"נ שיש שם בנין יראו מחלון אחד ופשטו רגליהם לילך לראות מחלון האחרת כיוצא בה ויש שם מי שמוחה על ידן באומרם שמעולם לא היה שם מקום לנשים ולשמע שמענו הסיבה ומה גם שחלון זה היא בצד מזרח וכשמתפלל עיניו תראנה להן פנים בפנים ואף אם שבביהכ\"נ אחרים יש ג\"כ ביהכ\"נ לנשים אינם כל כך אלא הם למעלה ובדרך צנוע ועל הכל שמבטלות את הכונה דמכי מתחילין לבא לשם מתחילה ההקפדה ומבלבל את הדעת ומפסיד את הכונה. והנה בעתה טוען המערער ע\"ז טענת נזיקין שאין לעשות כן יען כי כולם שותפין בבנין ביהכ\"נ יחד עשיר ואביון ואף המערערים הללו נתנו חלקם לאו כל כמנייהו לשנות ממה שהיה כבר להושיב בצדו נזק כזה ואף שהקהל אומרים שרוצין ליתן לו מקום אחר לבטל נזק זה אפ\"ה משיב המערער להם אפ\"ה איננו שוה לי יען שלרצון נשים רוצים להוציאני ממקום שנתתם לי ולא לכבדני ע\"ז נאמר גברא דנשי וכו' וכל שכן אם הוא ת\"ח דלהוציאו ממקומו אין לך בזיון גדול מזה וכל שכן מפני נשים ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> מאי דטוען המערער משום נזיקין נראה שהדין עמו ועיקרא דהאי מילתא איתא בפ' לא יחפור דשנו חכמים בלשון המשנה חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התנוקות ופרש\"י ז\"ל ולא מקול התנוקות קס\"ד תנוקות הבאים לקנות שמן וכל דבר הנמכר בשוק ופריך בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי וכו' רבא אמר סיפא אתאן לתנוקות של בית רבן ומתקנת ר' יהושע בן גמלא וכו' ותו פריך מיתבי אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תנוקות בני חצר מעכבין עליו ופריק הכא במאי עסקינן בתנוקות דנכרים וכו' יעו\"ש והרא\"ש ז\"ל הביא שנוייא דרבא וכתוב בהגהות אשר\"י שם וז\"ל נראה דכל אלו שאמרו יכול לעכב עליו אם עתה רוצה להחזיק באותה אומנות מחדש דהא דאמר רבא לקמן אין חזקה לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל לשאר הנזיקין יש חזקה ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> קשה דא\"כ מאי פריך לרבא מברייתא אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תנוקות לימא ההיא בשלא החזיק עדיין. אלא דזה יתישב במ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל לדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' שכנים הי\"ב וז\"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכו' וכתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל ומתוך מ\"ש רבינו שהרי החזיק לעשות כן נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה חנות בחצר יאמרו מי שביקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכ\"כ בפי\"א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ\"ל מדבריו וכו' יעו\"ש והרב לח\"מ הקשה עליה דהרמב\"ם ז\"ל דא\"כ מאי מקשה בגמ' מברייתא וכמו שהקשינו לעיל להגהות אשר\"י ז\"ל ותירץ וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה להגמ' מתני' דקאמר ולא מקול התנוקות אליבא דרבא בלא החזיק איירי חדא דזיל בתר טעמא כיון דהוי תקנת ר' יהושע בן גמלא ודאי אפי' לא החזיק נמי ואע\"פ שאפשר לדחות זה איכא טעמא אחרינא דאי בלא החזיק לא מהני ודאי דבחזקה לא מהני וכו' יעו\"ש ומרן בב\"י סימן קנ\"ו ס\"ז הביא משם רבינו ירוחם נתיב ל\"א חלק ו' שכתב דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש דוקא כשהחזיק לעשות כן כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקין לנזיקין אז דוקא אינו יכול למחות אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו וכ\"כ הסמ\"ג וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שכנים.<br><b> וא\"כ</b> בנדון דידן נמי שבאים לעשות מחדש מקום לנשים שישבו בפני החלונות להיות שם בעת התפילה מה שלא היה מקדם ומה גם שהן סמוך למקום שיושבים שם ועינא דבעי למחזי בבישותא שלטא בהן וכל שכן שהן מצד מזרח ובעומדם לעמידה שהיא עיקר התפילה הן פנים בפנים דהא ודאי אין לך נזק גדול מזה ואף אם נאמר שישימו מסך בחלון כדי שלא יראו פניהם בפרהסיא אפ\"ה נ\"ל דלא פלט תדע מדאמרינן בפ' החליל (סוכה דף נ\"א) דאמרינן התם מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפום גזוזטרא התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה וכו' ת\"ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו'. דקרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדו הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד והדברים ק\"ו ומה לעתיד לבוא שעוסקים [בהספד] ואין יצה\"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה\"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה עד כאן הרי דלא סגי להו לתקן מקום מיוחד לנשים אלא שיהיו גם כן למעלה והרמב\"ם בפירוש המשניות פי' וז\"ל תיקון גדול ר\"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לנשים ולאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכתב הרב תוס' יו\"ט ז\"ל דהדין עמו כי האנשים מלמטה היו הרואים בשמחה ולא השמחים עצמן כי [השמחים] היו חסידים וא\"כ הוצרך לטעם הסתכלות ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשול בך כתיב ועוד משום קישוי ושמא יראה קרי [כ\"ש] בחצרות בית אלהינו ע\"כ. הרי לך להדיא דכל כי האי דבר הראוי להקפיד עליו הוא ונזק מקרי ובודאי דמצי מחי בהו.<br><b> וכשאני </b> לעצמי אפי' לדעת הרשב\"א והרמב\"ן והתוס' שהביא מרן ז\"ל דפליגי על הרמב\"ם וסיעתיה ז\"ל בנדון דידן מודו דמצי לעכובי דכל עיקר בנין בית הכנסת ושותפותם הוא לבוא להתפלל וכשיתבלבל בהיותם פנים בפנים מאי מהני ליה ועוד דאפשר ח\"ו שלא יהא חוטא לאלהים ועוד דאיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד דכתב הסמ\"ע בסי' קנ\"ו ס\"ק י' וז\"ל בפרישה כתבתי הטעם שמכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין למחות בו על מה שאדם עושה בביתו משא\"כ בדינים הראשונים שהנכנסין ויוצאין והקול מהם הוא בחצר המשותף לכולם ומשו\"ה יכולין למחות בו מלעשות להם נזק בחצרם וכו' יעו\"ש וא\"כ דון מינה לנדון דידן דמקום המזרח ג\"כ הוא מנכסי השותף הו\"ל כדינים הראשונים שהקול בא להם מחצר המשותף ומצי מחי בהו וכמ\"ש המרדכי ומביאו מרן ז\"ל וז\"ל נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בעל כרחו אבל בחצר אמרינן בפ' חזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה עד כאן הרי דכשהמקום משותף ורוצה להניח שם דבר המזיק לשותפו יכול לעכב עליו ונדון דידן לא שנא.<br><b> ואף </b> אם ירצה החולק לחלוק ולומר דלדעת הרשב\"א וסייעתיה הכא ג\"כ לא מצי מחי דומיא דקול הפטיש ורחיים מה שאינו לענ\"ד ויאמר דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא על הניזק להביא ראיה וכמ\"ש הרב תרומת הדשן סי' קל\"ז מ\"מ נראה דלא מהני דכבר כתב הש\"ך בסי' קנ\"ה ס\"ק י\"ט וז\"ל ולא נהירא לי דהיינו דוקא בשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המחזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שלא הביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא עד כאן ועיין בס' מחנה יהודה מה שהקשה ע\"ז וגם אין לומר נמי דהמזיק הוא מוחזק מהא דכתב מהריב\"ל בחלק א' סי' פ\"ד דכל דאיכא פלוגתא דרבוותא בין נזק גדול בין נזק קטן בנזק מבורר הניזק מיקרי מוחזק ובנזק שאינו מבורר המזיק מקרי מוחזק והביא ראיה לדבריו יעו\"ש להא נמי אמינא דכל כי האי נזק מבורר מיקרי כנזכר בשאלה דכי מתחילין לבא מתחיל ההקפדה ומתבלבל הדעת ומפסיד הכונה ונראה להביא כדמות ראיה לזה ממ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' קצ\"ו וז\"ל וכן הטענה הג' שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה היא וכו' כיון שאשה זאת מוחזקת בחולי אין לך גירי גדול מזה והו\"ל כקוטרא וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוה ליה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שהזיקו בגופו. וכתב הרשב\"א בההיא דר' יוסף וז\"ל מהא שמעינן דכל שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזיקין שנפש קצה בהם אין לו חזקה כהא דרב יוסף אע\"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין בכך וכו' יעו\"ש הרי דלא בעינן שיהא נזק גדול שיזיק לכל כי היכי דלא תהוי עליו חזקה אלא כיון דלגבי מערער הוי נזק אין מחזיקין וכל שכן מי שבא להחזיק ולהושיב בסמוך לו דבר המונע לו התפלה וכי לאחרני לא מזיק דלא קפדי אפ\"ה מצי זה המערער לעכובי להם.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפי' אם נאמר דזה לא מקרי נזק מבורר והמזיק הוא המוחזק וכדעת הרב תרומת הדשן ז\"ל ושלא כדברי הש\"ך ומהר\"ש הלוי הזקן שהביא הרב בית דוד בחלק חו\"מ סי' צ\"ו דקאי כוותיה דהרב ש\"ך ודחה הראיה שהביא הרב מחנה יהודה מבר מבואה אבר מבואה אחריתי אי מצי מעכב דסלקא בתיקו ואפ\"ה לא מצי מעכב יעו\"ש מ\"מ בנדון דידן מצי לעכב מטעמא אחרינא והוא דכיון דשותפין נינהו לא מצי חד לשנות אי חבירו מעכב עליו ואפי' בעילא כל דהו ואין בו אפי' משום זה נהנה וזה אינו חסר וממ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' תס\"ב ותס\"ד שנשאל על חצר השותפין שהיה בנוי ונפל ואח\"כ כשחזרו לבנותו רוצה אחד מהם לשנות מקום הפתח לעשותה במקום אחר ושאר השותפין מוחין שכולם החזיקו במקום ההוא ואינם רוצים לשנותו וגם טוענים שנמשך להם נזק וכו' והשיב וז\"ל זכינו לדין א\"כ דבנדון דידן ששותפין אלו יש להם זכות וקנין בפתח החצר בדרך ההוא ואינם באים לחלוק פתחא היכא דקאי קאי ואין בזה משום מידת סדום וכו' ובסי' תס\"ד כתב וז\"ל חוזרני עתה לכתוב כל מה שראיתי להורות שדין עם השותפין שרוצים שתעמוד הפתח במקומם ולא לשנות כלל ולא מיבעי אם יש להם טעם כל שהוא דבהא אין צריך לומר דבעילא כל דהוא מתבטל ואין כופין על מדת סדום וכדמוכח זה מדין חלון דבטענת כל שהוא יאמר הנתבע איני רוצה וזה ברור אלא אפי' ליכא טענה כלל כגון בנדון דידן ואפ\"ה לא זה נהנה וזה אינו חסר כופין מטעמא דכתב הנמוק\"י בפ' כיצד הרגל שכתב דאע\"ג דקי\"ל בעלמא זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה\"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל וכו' אבל להשתמש בשלו לא קאמר וכו' ובסוף התשובה כתב וז\"ל ועתה חוזרני לומר דלא מיבעי לדעתו והנמשכים אחריו שהדין עם השותפין אלא שאפי' לדעת הרמב\"ם ז\"ל בנדון דידן הדין עם השותפין דעד כאן לא קאמר הרמב\"ם אלא בסולם קטן שהוא קל להוציאה שאינו יכול בעל הסולם לטעון חזקה אבל בסולם גדול דקביע ומצי לטעון חזקה בהא ודאי דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא שיכולין למחות שיאמרו השותפין אין לנו ליתן לך זכותינו אפי' שאין אתה מזיק אותנו יעו\"ש. ורואה אני שהדברים ק\"ו בנדון דידן שעתה מזיק לזה המערער ושפיר מצי מעכב וברור ועוד אני אומר שבזה שכתב הרב ז\"ל נמצינו למידים דלא מצו לומר להמערער כלך מדרך זו בשעת העמידה או סגור דלת החלון בעת העמידה ועיין בס' חיים שאל ח\"א דף צ\"ב סי' כ\"ח סיוע לדברינו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8e6936a6fb36386a9ca9301ff1197821d9147d32
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,311 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הקודם בו זכה וכו'.</b> עיין להרב בצלאל בפ\"ב דמציעא דף ל' מהש\"ס בד\"ה לדידך לא הוי הפקר שכתב וז\"ל ואע\"ג שיכול לחזור בו המפקיר עד ג' ימים שאני הכא שכבר זכה בו תוס' משנץ עכ\"ל וצ\"ע דאי מיירי שכבר זכה בו היכי מצי למיהדר ביה ר' ישמעאל ועוד דמלישנא דהש\"ס משמע דעדיין לא זכה בו דקאמר הש\"ס חזייה דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בהו (א\"ה ס\"ט ויותר קשה דהרב בצלאל גופיה שם קודם לכן כתב כן להדיא בשם התוס' וז\"ל לכו\"ע מפקר ואע\"פ שלא התנה בשעת הפקר יכול הוא להתנות כל זמן שלא זכה בו דהא עד ג' ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא בנדרים כן פירשו בתוס' עד כאן הרי דמוקי התוס' עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דעדין לא זכה בו ומשו\"ה יכול לחזור בו והוא מוכרח מן הגמ' ואיך כתב תוך כדי דיבור להיפך משם התוס' שאנץ ולא נרגש כלום אם לא שנאמר דלהכי נתכוון הרב בצלאל ז\"ל שהביאם ב' הלשונות סמוכים זה לזה וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמת וכו' ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים וכו'.</b> נראה דדעת רבינו ז\"ל הוא דהזוכה מן ההפקר אין בעל המצר מסלקו אפי' נותן דמי שיווי של הקרקע ומכאן קשה להסמ\"ע בסי' קע\"ה ס\"ק ק\"ז שכתב דהזוכה מן ההפקר שאין המצרן יכול לסלקו שהוא בלא דמים אבל בנתינת דמי שיווי של קרקע דיכול דלא יהא אלא לוקח דאמר ליה קבל דמך ולך קח במקום אחר ודוקא בנותן מתנה לית ליה דינא דבר מצרא מטעם שנתבאר לעיל ואותו הטעם לא שייך הכא ומיהו אינו מוכרח כל כך די\"ל וכו' יעו\"ש שהניחו בספק ואילו מדברי רבינו נראה דלא מצי לסלקו אפי' בזוזי דמה לי זוכה מן ההפקר ומה לי מחזיק בנכסי הגר אידי ואידי הפקר נינהו וכן ראיתי להרב בצלאל במציעא דף ק\"ח מהש\"ס שהביא משם הרמ\"ך בההיא דמאן דזכי ביני אחי שכתב וז\"ל והאי פירוש דחיק הוא דאפי' בדמי שוויה לית לן לסלוקי דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן מתנה ומה לי זיכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזאת ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל וכו' יעו\"ש כנראה שהוא כדעת רבינו כמ\"ש ואפשר דמשו\"ה לא פסק רבינו בהל' שכנים דהזוכה מן ההפקר אין בעל החצר יכול לסלקו ושו\"ר להרב מל\"מ בפי\"ב מהל' שכנים שהקשה להסמ\"ע מהא דפסק רבינו וכמ\"ש ועיין עוד בהרב בצלאל שם שהביא תשובת הרי\"ף דסובר דהזוכה מן ההפקר מסלקו המצרן בלא דמים וזה שלא כדברי רבינו ושלא כדברי הסמ\"ע יעו\"ש והטור בסי' רע\"ה ס\"ב כתב וז\"ל ואין בעל המצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרן עכ\"ל והוא כלשון רבינו כמ\"ש הרב ב\"י ומכאן קשה ג\"כ להסמ\"ע ז\"ל.<br><b> (א\"ה </b> ס\"ט עיין בפרישה סי' רע\"ה דנראה דלא הוה גריס בדברי רבינו תיבת בדמים מדהוצרך ללמוד מדברי רבינו שסיים שזו כמתנה היא וכתב ונראה פשוט דאף אם בעל המצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר אפ\"ה אין בידו כח לסלקו וכו' מכל מקום מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו יעו\"ש. וא\"כ ממילא נחה שקטה קושית עטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר זיע\"א והיא קושיית הרב מל\"מ וכנ\"ל אלא אי קשיא הא קשיא ממ\"ש בפרישה סי' קע\"ה וז\"ל אינו יכול לסלקו פי' מסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שיוויו של קרקע לכן אמר שאינו יכול לסלקו אבל בדמי שווייה יכול לסלקו שהרי יכול לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא וכו' יעו\"ש הרי דפשיטא ליה להרב ז\"ל דבדמים מיהא יכול לסלקו היפך ממ\"ש בסי' ער\"ה ויש ליישב ועיין להרב בצלאל למציעא דף ק\"ח מהש\"ס ד\"ה האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי שכתב או מנכסי הגר וכו' יעו\"ש ודוק)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך ישראל שלקח שדה וכו'.</b> הנה לענין שכירות כתב מרן בב\"י בסוף סי' קס\"ב וז\"ל וא\"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קנה בכסף לחודיה וכו' יעו\"ש ופסקו מור\"ם בסי' קצ\"ד ס\"א וכתב הסמ\"ע סק\"ה וז\"ל ומיהו שכירות מן הכותי קונה בכסף לחוד וכ\"כ בב\"י בסוף סי' קצ\"ב והביאו בדרכי משה בסי' זה לדעת רשב\"ם דס\"ל דישראל מגוי לא קנה אלא בשטר ודייק מינה הא שכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר וס\"ל למור\"ם דגם לאינך המפרשים דס\"ל דאפי' במקום דישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה מ\"מ בשכירות שהוא לזמן סמכא דעתיה מאחר שקבל הגוי דמי השכירות עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה בסי' קצ\"ד ס\"א שכתב דלהנך רבוותא דס\"ל דאף במקום שאין כותבים לא קנה ה\"ה בשכירות ולפי הסכמת הב\"ח והסמ\"ע דלא שנא לן בין מקום שכותבים למקום שאין כותבים ה\"ה נמי בשכירות ויש מן הדקדוק על הרב ש\"ך בסי' זה סק\"ב דאם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד שכתב מור\"ם דקנה כתב דהרב ב\"ח חולק עליו דאף אם פירש לא מהני ומשמע דבמה שכתב ברישא דבשכירות מן הגוי קונה מודה והא ליתא דכיון דפירש לא מהני ה\"ה נמי אף במקום שאין כותבים לא קנה דהא במקום שכותבים היכא דפריש פריש ואפ\"ה בגוי לא מהני וא\"כ ה\"ה נמי במקום שאין כותבים וא\"כ שכירות נמי לא מהני כיון דהך דינא ליתא אלא למ\"ד דגוי קונה במקום שאין כותבים וגם לדברי הב\"ח יש גמגום זה עד כאן ולפי מ\"ש הסמ\"ע בדין השכירות דכו\"ע מודים בה א\"כ ליכא לאותביה לא להרב ב\"ח ולא להש\"ך וגם הסמ\"ע והב\"ח שהסכימו דהך דינא הוא בין במקום שכותבים בין במקום שאינן כותבים לענין מכר ומ\"מ לענין שכירות שנייא ושפיר סמכא דעתיה דשוכר כמ\"ש הסמ\"ע.<br><b> והנה</b> הרב ב\"ח הוכיח מדברי הרא\"ש דלא מהני תנאי הלוקח מדכתב אם פיקח הוא יחזיק בתורת הפקר וכו' למה צריך זה באמירה בעלמא שיאמר הלוקח אי בעינא בכספא איקני סגי לפי מה שפירש הב\"י יעו\"ש ולענ\"ד אחר המחילה רבה הוכחה זו איכא למיפרך דהרא\"ש ז\"ל לא איירי כי אם בדין האמור בנתן מעות ולא נכתב עדיין השטר דאם פקח הוא יחזיק בתורת הפקר וזוכה אבל בתקנה שקודם נתינת הדמים לא איירי הרא\"ש וזה ברור."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכסי הגר וכו' חוץ מאכילת הפירות וכו'.</b> וכתב הטור ז\"ל בסי' ער\"ה וז\"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינו חזקה בנכסי הגר כגון אכילת הפירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' והקשו עליו ממ\"ש בסי' קצ\"ב שהביא דברי רבינו שבפ\"א מהלכות מכירה דפסק דאכילת פירות הוי חזקה ודברי הראב\"ד דפליג על דברי רבינו וס\"ל דבאכילת פירות לא קנה והסכים לדעת הראב\"ד יעו\"ש והסמ\"ע בס\"ק י\"ח תירץ וז\"ל וצ\"ל דהטור מיירי כאן בסי' ער\"ה בטוען הלוקח שקנה השדה בשטר או בחזקה ואכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה יעו\"ש וכן נמי תירץ הרב מל\"מ בפ\"א מהל' מכירה דדברי הטור דבסי' ער\"ה לישנא דגמ' נקט דאמרינן והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה ובנכסי הגר לא קנה והתם מיירי לענין חזקה ג' שנים וכדאוקמא הראב\"ד יעו\"ש ומן התימה על הרב ז\"ל שלא זכר ש'ר דברי הסמ\"ע.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קצ\"ב הגהות ב\"י אות ט\"ו שהביא דברי הסמ\"ע והקשה עליו וז\"ל ולא הבינותי זה דא\"כ אין מובן לדברי הטור שכתב ויש שהוא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר דמה דמות יש זה לזה בלוקח אכילת פירות היא הוראה על הקניה או על החזקה שקדמו ובנכסי הגר האכילה היא החזקה עצמה ואדרבא יותר צודק לומר דאכילת פירות אינו חזקה בנכסי הגר עד כאן עיין להרב הפרישה בסי' זה שביאר כונתו ולפי\"ז לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין בס' בני משה שלטון בליקוטיו דף ו' ע\"ג דהבין דמ\"ש הרב עצמות יוסף בדף נ\"ג בסוף דבריו אבל קשה שהטור בסי' קצ\"ב הביא דברי הר\"א דס\"ל דאכילת פירות לא הוי אכילה וכתב דהכי מסתברא עד כאן דכונתו על הרא\"ש ומכח זה תמה עליו דהטור לא כתב זה משם הרא\"ש אלא מדברי הראב\"ד ז\"ל וכו' יעו\"ש והביא דבריו הרב מטה שמעון בהגהות הטור אות י\"ב ואחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו דברי הרב עצמות יוסף מבוארים היטב דמ\"ש הביא הר\"א דס\"ל וכו' היינו הראב\"ד שכן בלשון זה מביאים הראשונים ז\"ל וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפיץ הזרע וכו'.</b> עי' בהרב המגיד ז\"ל וכתב הגהות מיימוני באות ח' וז\"ל דהשלכת הזרע לא הוי חזקה אלא א\"כ מכסהו אח\"כ רשב\"ם ז\"ל עד כאן והטור ז\"ל בסי' ער\"ה כתב וז\"ל ולפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזרעה וצמחו ואכלה לא הוי חזקה ועיין בב\"י ובסמ\"ע ס\"ק ל' ומהתימה למרן החבי\"ב ז\"ל שכתב בהגהת הטור אות כ\"ג וז\"ל וה\"ה במפיץ זרע לתוך התלמים לא קנה שבשעה שהשביח שבח הבא מאיליו הוא כדאיתא בגמ' ומשו\"ה לא כתבו רבינו בעל הטורים דדבר הלמד הוא עד כאן והוא תימה שבפירוש כתבו הטור כדכתיבנא אלא שיש שינוי קצת בלשון וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מחיצה בנכסי הגר וכו'.</b> בפרק עושין פסין (עירובין דף כ\"ה) וראיתי להרב זקן שמואל בסי' ער\"ה סט\"ז שהקשה וז\"ל קשה לי על דברי הרב יעקב בעל הטורים למה השמיט ההיא דאמרו בגמ' עשה מחיצה על התל דהוי חזקה בנכסי הגר ושמא דסמך על מ\"ש בהל' שבת ואע\"ג דיש דברים דהתם מועיל והכא אינו מועיל עכ\"ז לזה אין חילוק עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ראיתי שם בגמ' שאמרו דאם עשה מחיצה על התל שקנה בנכסי הגר ולא הוזכר שם כי אם דוקא לענין שבת ולא לענין נכסי הגר וכמו שכן פסקו הפוסקים רבינו ז\"ל בהל' שבת פט\"ז והטור ומרן ז\"ל באו\"ח סי' שנ\"ח יעו\"ש ועיין לרש\"י בסוגיין וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמת ובזבזו וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ב) מייתי רב ששת הך ברייתא דגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו להוכיח דהמזכה לעובר קנה ודחי אביי דירושה הבאה מאליה שאני ורבא משני שאני התם דמרפיין בידייהו מעיקרא ופריך מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו ששמעו שמת ולא מת ואח\"כ מת עד כאן ופי' רשב\"ם וז\"ל צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי ורבא בכה\"ג גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והחזיקו ואח\"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח\"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין [אי נמי שהחזיקו] אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח\"כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוייא ירושה הבאה מאליה המחזיקין בראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיק אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפוי המחזיקין ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה אע\"פ שנודע לבסוף דעדין לא מת מ\"מ לא מרפיין בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשנייה לא קנה וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש בתחילת דבריו גר שמת והחזיק ואח\"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח\"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין וכו' לא זכיתי להבינו דא\"כ מאי בינייהו בין אביי ורבא דבין לאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני ויש לעובר זכיה ומעכב למחזיק ראשון ולא קנה ובין לרבא כל דלא שמעו שמת העובר עדיין רפוי מרפין בידייהו כיון דבתחילת החזקה עדיין לא שמעו שמת אבל מ\"ש אח\"כ אי נמי וכו' אתי שפיר כיון שהחזיקו אחר ששמעו שמת ויש ליישב ועיין לרשב\"ם גופיה בד\"ה לשון קצרה ודוק (א\"ה ס\"ט עיין להרב תורת חיים בסוגיין מה שהקשה לדברי רשב\"ם ולא זכר ש\"ר לדברי הרב המגיד בפירקין ועיין להרב לח\"מ מה שהקשה על מה שתירץ רבא שאני התם דרפוי מרפיין וכו' דאכתי קשה כיון דהמזכה לעובר לא קנה אמאי חייבים להחזיר וכן הקשה לרבינו ז\"ל ותירץ יעו\"ש עיין להרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין בד\"ה ההוא וכו' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מחל לחברו חוב וכו'.</b> עיין במהרי\"ק שורש צ\"ד שדקדק מדברי רבינו דדוקא בדבר דאיתיה בעין שייך נתינה אבל בחוב דליתי אלא שעבוד לא שייך אלא מחילה וכן הוא דעת הרא\"ש בתשובה הביאה הטור סוף סי' ע\"ג ועיין במל\"מ בדין שלפנינו מה שהקשה מדברי רבינו שבפ\"א מהל' טוען והרב לח\"מ הקשה מפ\"ה מהל' מכירה ומה שתירצו האחרונים על זה יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"י חאנדלי סי' כ\"ב דף קי\"ט שהקשה לדין זה של הרא\"ש ומהרי\"ק מההיא דריש פ' הזהב הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר הלוקח קנה המוכר ופסקה הטור בסי' ר\"ז ואם איתא דבמטלטלי בעין לא שייך לשון מחילה אמאי קנה כיון שהלוקח לא אמר אלא לשון מחילה ומחילה לא שייך במטלטל ומאי שנא מההיא דכתב הרא\"ש גבי משכון יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלק\"מ דגבי זוזי כיון דלהוצאה ניתנו דין מלוה יהבינן להו דהא אפי' פקדון אם תובע אותם המפקיד קודם שהוציא א\"צ להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים כמ\"ש בסי' רצ\"ב וכמ\"ש הש\"ך סי' ע\"ג ס\"ק נ\"ה יעו\"ש ובכן שייך שפיר לומר ערבוני מחול כיון שהן בידו ויכול להוציאם לכל מה שירצה וק\"ל.<br><b> ולענין</b> מחילה היכא שיש קנין אי מהני לדבר שהוא בעין עיין למהרשד\"ם בחו\"מ סי' רע\"ח שהביא תשובת הרשב\"א והיא בח\"ג סי' ה' הביאה מרן ז\"ל בסי' י\"ב וסי' רמ\"א מחודש ג' דמהני קנין והביא ראיה מפ' הכותב וכתב וז\"ל ולענ\"ד נראה שהרא\"ש חולק ודעתו שאפי' קנין אינו מועיל שאם היה מועיל איך השיב מחילה א\"צ קנין הא בענין כזה צריכה קנין ומועיל אלא נראה (דס\"ל) דסבר הרא\"ש שאין הקנין מועיל וההיא דכתובות אפשר דשאני התם שאין לאשה אלא שעבוד לבד יעו\"ש והרב פרח מטה אהרן בח\"ב סי' צ\"א כתב על דברי מהרשד\"ם וז\"ל ואחרי המחילה רבה הראויה נראה שאין כאן נגוד וסתירה מדברי הרא\"ש עם דברי הרשב\"א דהרא\"ש השיב לשואלו דבר ע\"פ מדותיו דהשואל אמר דלא היה שם קנין וע\"ז השיב לשואל דמחילה א\"צ קנין ומיהו במשכון לא שייך מחילה דצריך שיהיה בלשון מתנה ולא היה צ\"ל מה שלא נשאל עליו היכא דהוי קנין והרשב\"א לפי ששאל השואל ואמר שעשה לו שטר והיה שם קנין להכי קאמר דהדין עם ראובן כל שקנו מידו נמצאו דברי הרא\"ש והרשב\"א שוין ולא פליגי והם דברים פשוטים ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי דעת השואל להרא\"ש היה דמשום חסרון קנין שלא היה שם קנין הוה ס\"ל דמשום הא לא קנה והוא ס\"ל דמחילה צריכה קנין והשתא שפיר מוכיח מהרשד\"ם דאם איתא דבכה\"ג מהני קנין הו\"ל להשיב הדין עם ראובן דאע\"ג דמחילה א\"צ קנין מ\"מ הכא צריכה קנין דמחילה לא שייך במשכון שהוא בעין וכו' והוי ממש תשובה לדברי השואל דרצה לפטור את עצמו מחמת חסרון הקנין ומשיב לא שכן הדין בכאן אע\"ג דבעלמא אין צריכה קנין ומה לו לומר מחילה לא צריכה קנין וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שכל תנאין וכו'.</b> הרב משפט צדק ח\"א סי' נ\"ח הקשה להטור ז\"ל דלפי דעתו דס\"ל דבעינן תנאי כפול בין בממון בין באיסורא היאך כתב בסי' ר\"ז ס\"ב וצריך לחלק בין התנה הלוקח להתנה המוכר אפי' אי התנה הלוקח לא הוי תנאי מאחר שלא כפל וכה\"ג תמה על הרא\"ש והוסיף לתמוה עליו דאיך הביא בהלכותיו עובדא דההוא שכיב מרע דאינגיד ואתנח בפ' הרבית דף ס\"ו כיון שהוא פוסק כר' מאיר אפי' בגיטין וקדושין דבעי תנאי כפול וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להכנסת הגדולה בסי' ר\"ז הגהת הטור אות כ\"ח שכתב על דברי הרב משפט צדק וז\"ל ונ\"ל דאין כאן קושיא לא על הרא\"ש ולא על הטור דהרא\"ש סובר דהלכה כר' מאיר ובכל מקום בעינן תנאי כפול וה\"מ היכא דליכא אומדנא וגילוי דעת אבל היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת לא בעינן תנאי כפול וכדמוכח בעובדא דההוא דהוה בעי למיסק לארעא דישראל וס\"ל להרא\"ש דגילוי דעת או אומדנא מהני אפי' בגיטין ולפיכך הביא בהלכותיו הנהו ב' עובדי אחד בענין ממון ואחד בענין איסורא וכו' אבל אם בעובדא דממון אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי מטרפי לך מגבינא ובעובדא דגיטין אמר קודם שנתרצה אע\"פ שלא כפל תנאו תנאי גמור הוי משום דאיכא גילוי דעת יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש שדעת הרא\"ש הוא משום דלא הוה שם גילוי דעת דמשמע דאי הוה גילוי דעת מהני ואנכי הרואה להרא\"ש בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ה) דבכה\"ג אף גילוי דעת מקודם לא מהני שכתב במימרא דשמואל דהתקין בגיטא דשכיב מרע וז\"ל לפיכך צריך ליזהר בכל התנאין שיהא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד והא דקאמר בפ' הריבית ההיא דאמרה אי קיימת דידיך אנא ואמרינן פטומי מילי נינהו לר' מאיר לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דלרבנן לא מהני ומיהו יש דברים דלא בעינן אלא גילוי דעת כי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' יעו\"ש. הרי דדעת הרא\"ש הוא דהך טעמא לא אצטריך אלא לרבנן דלר\"מ לא מהני אלא בתנאי כפול דוקא ולא בגילוי דעת שלא כדברי הרב ז\"ל שכתב דאי הוה מגלי דעתיה לא הוה צריך תנאי כפול לר\"מ ואי מהני אינו אלא בההוא עובדא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל והיותר קשה הוא דעיקר קושית המשפט צדק הוא מההיא דהרא\"ש בפ' מי שאחזו שכן כתב שם וקשה על הרא\"ש איך הרחיב הדיבור בפסקיו בהנהו עובדי ויראה בהדיא דאם היא אמרה קודם שנתרצה ושגמר בפיו ובשפתיו לתת דהוי תנאי טוב והרי מאחר שלא היה בו כפילת התנאי לא יועיל לדעתו שהרי בפ' מי שאחזו בפסקיו כתב וז\"ל אתקין וכו' והא דאמרינן בפ' איזהו נשך וכו' לר\"מ לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דאפי' לרבנן לא מהני יעו\"ש (א\"ה עיין להרב שער המלך בהל' אישות דף ל\"ג ע\"ב ועיין בס' פלפולא חריפא פ' איזהו נשך יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקבל את המתנה וזכה בה וכו' או הרי היא בטלה לא אמר כלום.</b> עי' בהראב\"ד שחילק בין הרי היא בטלה לבין בטלה היא ומה שהקשה הרב המגיד והר\"ן ז\"ל ומהרש\"ך ז\"ל בח\"ב סי' קכ\"ב כתב שדעת רבינו ז\"ל הוא כמ\"ש התוס' בריש פ' השולח משם ר\"י דגריס בהשולח כגירסא דכריתות בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ומשו\"ה כתב רבינו הרי היא בטלה לא אמר כלום יעו\"ש וכתב בפרישה סי' רמ\"ה שדבריו צריכים נגר אלא שבמה שכתב מבואר יעו\"ש ומעתה קשה לי על הרב שער המלך בפ\"ו מהל' גרושין שלא זכר ש'ר לב' נביאים מהרש\"ך והפרישה ז\"ל.<br><b> ובעיקר</b> חילוקו של הראב\"ד דמחלק בין הרי הוא בטלה לבטלה היא שתמהו עליו הר\"ן והרב המגיד ראיתי להרב לח\"מ ז\"ל דאתא ואייתי בידיה הא דאיבעיא לן שם בהשולח הרי הוא חרס מהו ומסיק ומאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר וכו' אלא הרי הוא לישנא דלהבא משמע וא\"כ במתני' דלהבא לא מהני לבטלה ומשו\"ה לא מהני לדעת רבינו והראב\"ד יעו\"ש והרב מה\"ר אליהו קובו ז\"ל בס' פני יהושע סי' י' דף ס\"ט ע\"ג יצא לישע הרה\"מ והר\"ן וז\"ל אך הרה\"מ והר\"ן נטו מני דרך זה המובא להראב\"ד ז\"ל דשמיע ליה דלשון הרי היא אינו במשמע אלא להבא ואי גבי מתני' פטרינן ליה בהכי אלא שמעי אינהו ז\"ל דזה וזה במשמע ואי מסקי ביה בני תלמודא דתיהני היינו גבי גיטא דוקא מידי דהוי אלשון בטל הוא ומטו בה דלישנא דמהני ביה קאמר ולבטולי איכוון והיינו עדיפותא מלשון הרי אלשון הוא דאי לשון חרס מתקן ליה דלבטולי איכוון דניהוי כחרס ואילו במתני' פתרינן ליה לשעבר ולהוראה שבטלא עד שלא הגיע לידו וכו' יעו\"ש באורך ועיין בשער המלך שם שתירץ בהכי יעו\"ש. עוד כתב הרה\"מ בדעת רבינו שלא הכניס עצמו בחילוק הגירסאות לבאר דין בטלה היא לגבי המחזיק בה מהו והקשה הרב מל\"מ דיש לדקדק טובא בדברי הרה\"מ דכיון דלדעתו הרי היא דכתב רבינו היינו כבטלה היא עד שתמה על הראב\"ד שחילק ביניהם על כרחך רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגייאות ותפס כגירסא דכריתות דהא מייתי הש\"ס להקשות דבטל הוא לישנא דליבטיל משמע ואמר רב ששת וכו' ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א\"כ על כרחך רבינו דכתב [הרי] היא בטלה דלא אמר כלום אם כסוגייא דהשולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגייא דכריתות תפס וכו' יעו\"ש ועי' במהרש\"ך ז\"ל שם שהקשה כן להרה\"מ ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר לו הולך ק' זוז וכו'.</b> דעת רבינו כשיטת רוב הפוסקים דהולך במתנה לאו כזכי דמי ורש\"י ז\"ל בפ\"ק דגיטין דף י\"ד בד\"ה לא דכו\"ע הולך כזכי דמי פירש היכא דליכא אחריות כגון מתנה וכו' כבר הקשו עליו התוס' והרשב\"א יעו\"ש. והריטב\"א שם כתב וז\"ל והכי איתא בירושלמי האומר לחבירו תן ק' לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה לחזור לא יחזור א\"ר אלעא (המעשה) [המעשר] כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור אלמא הולך במתנה לאו כזכי ש\"מ תן במתנה לאו כזכי דמי וכו' יעו\"ש.<br><b> אלא</b> דצריך להבין מ\"ש הריטב\"א בתשובה הביאה מרן ז\"ל בסי' קכ\"ה ס\"ט וז\"ל רחל לא זכתה בגוף השטר ואע\"ג שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכיה ולא אמר לשליש אלא החזיר שאינו זיכוי כלל וכו' וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע\"כ, למדנו מהירושלמי דמנה ושטר אחד עכ\"ל. והדבר קשה שהביא מהירושלמי דתן שטר מתנה או הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו והלא הוא דחה דברי רש\"י ז\"ל דבמתנה הולך לאו כזכי מהירושלמי דאמר תן מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ובירושלמי עצמו איכא למידק דפתח בחוב וסיים במתנה אלא על כרחך לומר שיש חיסור לשון בדברי הריטב\"א ז\"ל שאחר מילת הולך שטר מתנה זו לפלוני צ\"ל וכו' שהירושלמי אומר ע\"ז אם רצה לחזור יחזור ומ\"ש הולך ומצאו שמת יתן ליורשיו קאי למ\"ש שם בירושלמי האומר זכי במנה זה לפלוני זכי בשטר מתנה זו לפלוני ע\"ז אמרו הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו כמבואר שם בירושלמי.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב ש\"ך בס\"ק ט' שיצא לדון בדבר חדש אחר שהביא תשובת הריטב\"א וז\"ל והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך בשטר מתנה לפלוני יתן ליורשיו כמו חוב וכו' נראה ודאי דשטר הוי כחוב כיון שכתוב המתנה בשטר המתנה או אפשר קמיירי שהיה חייב ליתן השטר זה וכו' יעו\"ש דמשמע דס\"ל לתירוץ ראשון שדעת הריטב\"א דשטר מתנה הוי כחוב ואילו בחידושיו לא משמע כן וצ\"ל כמ\"ש ועי' בס' שמחת יום טוב דף קמ\"ח ע\"ג והטור בסימן קכ\"ה ס\"ט כתב וז\"ל אבל אם אמר ליה זכי לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אף אע\"פ שלא בא מתחילתו לידו לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שא\"ל זכי אלא שהגביהו אח\"כ כדי לזכות לו זכה לו וכו' ואם אמר לו זכי מחד אנפי אפי' איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה עד כאן והסמ\"ע בס\"ק כ\"ו וכ\"ז כתב דכשהוא ברשות השליח א\"צ הגבהה אלא זכה המקבל או אם אינו ברשותו כשיבא לרשותו זכה המקבל והרב ש\"ך ס\"ק ל\"ב פליג עליה וכתב וז\"ל אבל נראה דה\"פ וכו' אבל לא אמר ליה זכי מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח\"כ אפילו איתיה לפקדון בחצרו של שליח בשעה שאמר ליה זכי לא זכה למקבל מתנה דנהי דנעשה שלוחו במה יזכה לו הרי לו הגביהו לשם המקבל רק שהיה בחצרו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב בתשובה ח\"א סי' קפ\"ו בד\"ה איברא שכתב וז\"ל דלא אמרה הרמ\"ה אלא כשהמתנה בעין ולא זכה בו מתחילה לשם המקבל אלא עתה זוכה לצורך המקבל או אפילו אינו זוכה עתה לשם המקבל מגביהו אח\"כ כדי לזכות בו שנותנו מיד הנותן ומגביהו לשם המקבל יעו\"ש דמן הנראה מדברי הטור משם הרמ\"ה הוא שאין צריך נתינה מיד הנותן שכן כתב אלא שמגביהו אח\"כ כדי לזכות לו זכה ואפי' שלא בפני הנותן ולא בפני המקבל דכיון דא\"ל זכי שליחותיה קא עביד עד כאן והגבהה שלא בפניו הוא שנוטל מן הקרקע או מיד אחר ולדעת הסמ\"ע כשהוא ברשות השליח א\"צ הגבהה באומר לו זכה ולהרב ש\"ך דצריך הגבהה אף שהוא ברשות השליח מ\"מ מיד המקבל א\"צ ליטלו כדי להגביה. וכתב הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רפ\"ו וז\"ל ועוד אני אומר כי אפי' היו שני עדים גמורים שבפניהם קבל הקריזאס היה נאמן לטעון מה שהוא טוען עתה שהם לקחו ג' או ד' במיגו דנאנסו דהסרסור הוי שליח וכו' וא\"כ היה זה נאמן לומר נאנסו וכו' וכן היה יכול לטעון שהחזירם לה כולם או מקצתם ברשות האשה המלוה שנתרצה להאריך לה זמן הפרעון דאע\"ג דשליח אינו נאמן כנגד המשלח לומר החזרתי לך כיון דהולך כזכי דמי כמ\"ש בחו\"מ סי' קכ\"ה אם טוען השליח שהמלוה הרשה אותו שיחזיר ללוה יהיה נאמן דהא לא רצה המלוה שיזכה לו וכו' יעו\"ש.<br><b> וקשה </b> לי טובא דנדון הרב ז\"ל היה שהנותן נתן הקריזאס שימכור אותם ויפרע מדמיהם למקבל וכל כה\"ג לא אמרינן הולך כזכי וכמ\"ש המרדכי בריש פ\"ב דקדושין גבי הן הן שלוחיו וז\"ל האומר לב' צאו וקדשו וכו' וכן לדיני ממונות בס' ראבי\"ה סי' ס\"ט האלפס פי' כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו אבל ראב\"ן פי' דוקא שאמר בשעה שמסר להן החוב צאו ופרעו לפלוני דומיא דגבי קדושין דאמר צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר הוליכו מנה לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו לא שייך למימר מגו דאי בעי אמר אהדריני ללוה כדאיתא בסוף פ\"ק דגיטין דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח לו דהולך כזכי דמי ונוגעין בעדותם וכו' עד כאן הרי לך להדיא (דכאומ') [דבאומר] פרעו לא הוי כזכי וא\"כ בנדון המבי\"ט היה שאמר שיפרע למקבל לא שייך האי דינא וכן נמי יש להקשות על מהרשד\"ם בחו\"מ סי' ק\"ח שנדון שלו היה שהשליח ימכור הסחורה ויפרע לבע\"ח לא אמרינן הולך כזכי כמ\"ש המרדכי ז\"ל וצריך ישוב.<br><b> ובעיקר </b> דינו של הרב המבי\"ט לבי מהסס דאם באומר שנתן רשות שיחזיר לנותן יכול להחזירם אף באומר הולך לפלוני א\"כ מאי מקשה להרי\"ף שכתב כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו דהולך או תן כזכי דמי ולא שייך למימר אהדריניה ללוה דאפשר דדעת הרי\"ף דכשאמרו בש\"ס מיגו דיכלין למימר אהדרינא ללוה הוא באומר נמי שהמלוה צוה להחזיר דכיון שנתן רשות שיחזירם תו לא מהני מה דהולך כזכי לשלא יוכל לומר החזרתי ללוה וכדברי הרב ז\"ל ובחי' קידושין הנקרא לא נודע למי הקשה וז\"ל וא\"ת אכתי נוגעים בעדותם הן דאי אמרי אהדריניה א\"ל מלוה אתון חייבים למפרע דקי\"ל הולך כזכי י\"ל דמיירי כגון דא\"ל בפירוש בתורת שליחות יוליכו לו מנה עד כאן ומדהקשה דאכתי נוגעים בעדותן וכו' משמע דלא מצי לומר שהחזירם במצות הנותן דאי לא מאי מקשה לימא דכונת הש\"ס הוא לומר אהדריניהו ללוה במצות המקבל דאז מצי למהדר ופטור ועיין למהר\"א אלגאזי ז\"ל הביא דבריו מרן החבי\"ב בח\"ב סי' ס\"א דכי אמר המרדכי שאם החזיר השליח מה שלקח דפשע היינו דווקא אם לקח כל החוב דאז אמרינן מה שזכה זכה אבל בנדון דידן שלא עשה השליחות לגמרי אלא במקצת נראה דליכא טעמא שעשה שליחותו וכו' יעו\"ש עיין למרן בסי' ס\"א שממאן בחילוק זה ולי נראה שהרי\"ף חולק ע\"ז בתשובה סי' רע\"ט דנדון שלו היה שקבל מקצת הדמים ואח\"כ החזירם ללוה ואפ\"ה חייבו הרב ז\"ל.<br><b> ולדעת</b> הרא\"ש בתן במתנה נראה בפ\"ק דגיטין דס\"ל כסברת ר\"ת דתן לאו כזכי וכן פסק ברמזים להדיא (א\"ה כי מן הבאר אתה תחזה מה שיש לתמוה להרב גנת ורדים סי' י\"א והביא דבריו הרב מטה שמעון הגהות הטור אות ל\"ט שכתב שדעת רבינו הטור לפסוק כסברת הרמב\"ם והרמ\"ה דתן הוי כזכי במתנה מדהביא סברת הרמב\"ם באחרונה יעו\"ש וזה הוא שקשה מדברי הרא\"ש בפ\"ק דגיטין והטור שם ברמזים וכנ\"ל) ועי' בטור אה\"ע סי' קי\"ח שכתב תשובת הרא\"ש שבכלל ל\"ט ס\"ו וז\"ל אם היו מטלטלין ונתנו ביד העדים וא\"ל תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי וכו' אם הדברים כפשטן נראה שהם שלא כמ\"ש בגיטין וכעת אני נבוך בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו'.</b> כתב הריטב\"א בחידושיו דף כ\"ה מהש\"ס וז\"ל והרב בהלכות תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ה\"מ שנפלה מציאה לחצרו כגון אם על בנים דאמרינן בפ' השואל אי נמי בבא לו לחצרו כגון ההיא דתנן גבי צבי שבור אבל הכא בחורין שלו [לא] כמו החפצים מאליהם לא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכה\"ג לא אמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהם אחר יאוש בעלים זכה דייקא נמי דבדרך לאו מציאה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד קשה לי מהא דאמרינן בפרק הפרה דף מ\"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את אשר השאיר ופריך ואמאי ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי וכו' ומאי פריך הא כיון שהגר נתן המשכון למלוה להיות אצלו לבטחון מדעתו הו\"ל כהניחו שם לשומרו ואח\"כ מת הגר הו\"ל כמו נתיאשו הבעלים וכל הקודם בהם זכה ולא חצרו וכדברי הריטב\"א ז\"ל ועיין בפ\"ק דמציעא דמייתי מעשה דרבן גמליאל ור' יהושע שאמר עישור דאני עתיד למוד וכו' ומוקי רב פפא דמדין חצר הקנה והתם הפירות היו בדרך הנוח מתחילה.<br><b> וראיתי</b> להר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקידושין בשמעתתא דקנין אגב אי בעי צבורין שכתב וז\"ל והר\"מ במז\"ל כתב בפ\"ג מהל' מכירה כל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעי אגב דהו\"ל קרקע זה כחצרו וחצירו קונה שלא מדעתו ואין דבריו מחוורין שא\"כ היה לו לפרש דוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינו משתמרת אינו קונה אלא בעומד בצידו כדמוכח בפ\"ק דמציעא ואף הוא כתב כן בפ\"ד מהל' זכיה וכבר השיג [עליו] הראב\"ד ע\"כ. והנה מ\"ש כדמוכח בפ\"ק דמציעא לא זכיתי להבינו דהא הוא בעצמו שם כתב דבמתנה ומכר (דליכא) [דאיכא] דעת אחרת שפיר זכה לו חצרו אף בחצר שאינו משתמרת ובמציאה והפקר דליכא דעת אחרת הוא דאיכא חילוק בין משתמרת לאינו משתמרת והביא דבריו הרב בצלאל בשטמ\"ק שם וא\"כ היכי קאמר כדמוכח בפ\"ק דמציעא דהתם איירי רבינו במכר או במתנה ולא הו\"ל להקשות כי אם מדידיה אדידיה אם לא שנאמר שסמך על מ\"ש כאן ובהל' גזלה וכמ\"ש מרן בכ\"מ יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא בחצר דגדול אבל בחצר דקטן כיון דחצרו משום שליחות אתרבאי אין שליחות לקטן וחצרו נמי לא קונה וכמ\"ש רבינו לקמן בפירקין ובהל' גזלה פט\"ז וכן פסק הרי\"ף בפ\"ק דמציעא וכתב הרא\"ש ז\"ל שם והרי\"ף פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן עכ\"ל. וכונתו מבוארת דבגמ' הקשו לריש לקיש דאמר קטנה אין לה חצר דמשום שליחות אתרבאי ולא משום ידה מהא דתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה מנין ת\"ל ונתן מ\"מ ומשני לענין גט כו\"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ופרש\"י ז\"ל כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא כו\"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן פליגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע\"כ. נמצא דאי פסקינן כלישנא בתרא דמר אמר חדא ור' יוחנן מדבר בקטנה דוקא ורב מדבר בקטן דחצרו אתרבאי משליחות א\"כ הרי\"ף פסק ככו\"ע ואי פסקינן כאיבעית אימא מציעתא לר\"י קטן וקטנה שוים הם ולשניהם יש להם חצר משום דחצר משום יד אתרבאי ואי כר\"ל לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר דמשום שליחות אתרבאי ואי פסקינן כלישנא קמא לדעת ר\"י בקטנה גופה ילפינן גט ממציאה וכי היכי דגבי גט אית לה חצר ה\"נ גבי מציאה ואילו לר\"ל אפי' קטנה גופה אין לה חצר כי אם לענין גט דוקא ולא במציאה והרי\"ף דפסק דקטנה יש לה חצר לענין מציאה ודאי דפסק כר\"י וזה שכתב הרא\"ש דאי פסק כלישנא קמא פסק כר' יוחנן וברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב קהלת יעקב סי' ק\"מ דף מ\"ה ע\"ג שכתב על דברי הרא\"ש הללו וז\"ל ודבריו אינם מובנים כלל דאי פסק כלישנא קמא דפליגי בקטן א\"כ פסק כריש לקיש ולא כר' יוחנן דהא ר\"י הוא דאמר קטנה יש לה חצר וכן הביא הוא ז\"ל הגירסא דר\"י הוא דאמר דיש לה חצר ואין לומר דט\"ס נפל וצ\"ל (דהרי) [דהרי\"ף] פסק כר\"ל דהא ליתא דהא קי\"ל כר\"י לגבי ר\"ל וא\"כ איך אפשר לומר דפסק כל\"ק עכ\"ל ולפי מ\"ש לעיל אחרי המחילה רבה לק\"מ דכונתו הוא דפסק כתירוץ דמשני לענין גט כו\"ע לא פליגי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומשו\"ה יש לה חצר וז\"ש הרי\"ף ילפינן מציאה מגט ומ\"ש ולא ילפינן קטן מקטנה דהכי הוא קושטא דמילתא דלתירוצא קמא לכו\"ע קטן אין לו חצר בין לר\"י בין לר\"ל (א\"ה עיין בס' מרכבת המשנה בפירקין) ומ\"ש הרא\"ש כי האי לישנא והרי\"ף פסק וכו' עי' להרב הלכה למשה בפי\"ז מהל' גזילה ה\"י יעו\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>וכן ד' אמות של אדם וכו'.</b> כתב הרב ש\"ך סי' ר' סק\"ה וז\"ל ונ\"ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר\"ן ותלמידי רשב\"א בכך אבל בעלמא במציאה אין חילוק כדמוכח בש\"ס פ\"ק דמציעא דף י' סוף ע\"א עד כאן ונראה דהוכיח כן מדפריך מפאה ומשני וגם מראה את המציאה ומשני משמע דמציאה והפקר אפי' באו אצל המציאה קנה בד' אמות ולא בעינן שקדם הוא לד' אמות ואח\"כ יבא המציאה לתוך ד' אמות כמו במכר ומתנה וכן ראיתי להרב בצלאל בשטמ\"ק שהביא לשון זה של הר\"ן וסיים וז\"ל והא דפאה ומציאה דכבר קדמו המציאה ופאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו קנוי להם הלכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת עד כאן ולזה נראה שכיון הש\"ך ז\"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי בס' מחנה יאודה שם בס\"ה שהקשה להש\"ך שלא ידע כונתו דאי משום דתנן פירש טליתו עליו מעבירין אותו ממנה היינו טעמא דאמרינן התם בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ותלמודא דפי' טעמא משום דבתחילה ניחא דליקני ה\"נ איכא למימר דבפרישת טלית ניחא דליקני ולא בד' אמות מדהוצרך לפרישת טלית עכ\"ל. ואחר המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו דאיך יצוייר מפירש טליתו עליה דמעבירין אותו שלא קנה לדין הרב ש\"ך שקנה בד' אמות אף היכא שקדם המציאה ואח\"כ בא הזוכה לתוך ד\"א באופן שדברי הרב לא זכיתי להבינם ודברי הרב ש\"ך הוא כמ\"ש לעיל והר\"ן עצמו פירשו בסיום דבריו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל והקשה הלח\"מ ז\"ל דמדכתב רבינו <b> אמר לעדים כתבו בסתר וכו' </b> משמע דפסק כלישנא קמא דרב יוסף דאמר בפ' חזקת הבתים דמתנה טמירתא הוי היכא דאמר לסהדי זילו אטמרו וממ\"ש אח\"כ <b> לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשוקים וברחובות וכו' חוששין לה שמא מסותרת היא וכו' </b> משמע שפסק כלישנא בתרא דאפי' בסתם הוי מתנה טמירתא וא\"כ הו\"ל לכתוב בתחילה ולא אמר לעדים שיכתבו בגלוי לא אמר כלום ועם זה היה נמשך המשך יפה מ\"ש לפיכך וכו' אבל השתא קשה עליו תרתי חדא דלא הו\"ל לכתוב אמר לעדים וכו' דהיינו כלישנא [קמא] דר\"י ועוד שכתב לפיכך ואינו נמשך כלל יעו\"ש שלשונו מגומגם קצת.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב דברי רבינו ז\"ל במ\"ש הרב דרישה בסי' רמ\"ב ס\"ו לדעת רבינו והוא דבנותן מטלטלין אפי' שכתב לו שטר לא הוי מתנה טמירתא ודייק לה מדכתב לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין שמא מסותרת היא וכו' הרי שדקדק לכתוב כל שטר מתנת קרקע ואף שהרב המגיד ז\"ל כתב וז\"ל מ\"ש המחבר קרקע לאו למימרא מתנת מטלטלין שהיא מסותרת שתועיל דהא אמרינן סתמא האי מתנתא טמירתא וכו' מ\"מ הרי דקדק הרב בלשונו דבמטלטלין אינו פסול אלא במתנה טמירתא ממש ולא כשהיא סתמא בקנין וכמו שסיים וכתב ומ\"ש המחבר קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה\"ה לקנין במטלטלין שצוה (לסותרו) [להסתירו] עד כאן יעו\"ש ומעתה באו דברי רבינו על נכון והוא דבתחילת דבריו דמיירי בנותן בין קרקע בין מטלטלין כנראה מפשט דבריו שכתב הנותן מתנה וכו' ולא כתב מתנת קרקע כמ\"ש אח\"כ משו\"ה הוצרך לומר אמר לעדים כתבו בסתם דהיינו דוקא בכה\"ג הוא דלא מהני במתנת מטלטלין ואין חילוק בין קרקע למטלטלין כיון שצוה (לסותרו) [להסתירו] לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין והכונה דכיון דמטלטלין שאין נקנין בשטר דוקא הוא בשצוה להסתירו אינו כלום אבל בסתם מהני והוי מתנה לפיכך כל שטר מתנת קרקע שהקרקע נקנית בשטר אפילו בסתם לא זכה המקבל ודוק.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל שם שהביא דברי רבינו (אה\"ה) [והרה\"מ] ז\"ל הללו וכתב וז\"ל וסברא זו היא סברת ר\"ח ז\"ל וכמה גדולים ולי במחילה מכבודו נראה דהרמב\"ם חולק ע\"ז וסובר כסברת רבו הר\"י בן מיגאש ז\"ל הביאה הטור וז\"ל אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא לא אכפת לן ובודאי שהר\"ר יוסף מיירי שהקנין אינו מפורסם וזו היא סברת הרמב\"ם ז\"ל ולכך כתב קרקע ואתי שפיר נמי דנקט הרמב\"ם כל שטר מתנת קרקע לאפוקי שאם קנה בחזקה שאין לו דין מתנה טמירתא וכמ\"ש רבו עד כאן יעו\"ש. והנה מ\"ש שדעת הרב אבן מיגאש ז\"ל הוא דבמתנה בקנין לא הוי מתנה טמירתא וכו' קשה טובא דהא הרואה דבריו שהביא הטור ז\"ל יראה דהרב ז\"ל ספוקי מספקא ליה ולא החליט המאמר דלא הוי מתנה טמירתא וכן הרמב\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל שם עיניו יחזו דדעת הרב אבן מיגאש ז\"ל אדרבא לאידך גיסא שכתב ודברי הר\"י מטין כן וכן הביא לשונו בשטמ\"ק להרב בצלאל ז\"ל פ' חזקת הבתים וז\"ל אמר רבא האי מתנה טמירתא וכו' איכא למימר דלא הויא אלא במתנה דלית בה קנין וכו' ואיכא למימר דאפי' היכא דקנו מיניה וכו' ה\"ה נמי לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם וכו' והאי טעמא בתרא עדיף טפי ומסתבר ועבדינן כוותיה עד כאן הרי דלא כמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> וכזאת </b> וכזאת קשה לי על הרב משאת משה חלק חו\"מ סי' ה' דף כ\"ד שהביא דעת הרב אבן מיגאש דעד כאן לא אמרינן דחיישינן למתנה טמירתא אלא בדלא מקני ליה אלא בהאי שטרא אבל בדאקני ליה ע\"י קנין אי נמי בחזקה אע\"ג דלא אמר כתבוה בשוקא מקנא קני וכו' וסיים וז\"ל איברא דהר\"י בעל הטורים דידיה כתב דבכה\"ג נמי חוששין למתנה טמירתא דסתם קנין לכתיבה עומד וכו' ושכן דעת אביו הרא\"ש ז\"ל ע\"כ. והנה לעת כזאת לא ידענא מאי אידון בדברים הללו דהא הרואה דברי הטור ז\"ל במקומם מוכח להדיא דהטור ז\"ל דידיה לא הזכיר מזה כלום אלא אורייתא דיליה דהרב אבן מיגאש ז\"ל היא דספוקי מספקא ליה כי מקני בקנין סודר או בחזקה אי צ\"ל כתבוה בשוקא או דילמא כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הדר דינא דשטר זה כשאר שטרי שמקנה בו מראה פנים לכאן ולכאן וכתב שהסכמת הרא\"ש דלא שנא וכן היא הסכמת מהר\"י אבן מיגאש ז\"ל ולזה כיון הרמב\"ן ז\"ל שכתב ודברי הרב יוסף מטין כן עיין בב\"ח ובדרישה באופן שהטור ז\"ל דידיה לא כתב דלא שנא אלא הוא הצד הב' של מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל ולא ידענא מאי קאמר הרב ז\"ל ודבריו צריכין אצלי תלמוד (א\"ה ס\"ט וכ\"כ הרב משאת משה חלק אה\"ע דף קצ\"ד סוף ע\"ב).<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' נ\"ג שכתב וז\"ל והיכא דקנו מיניה ולא צוה בפירוש שיכתבו שטר מהלשון שכתב הרא\"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לענין כתבוה בשוקא דכשמצוה לכתוב שטר מתנה דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים משמע דוקא במצוה לכתוב שטר ממש אבל לא בקנין גרידא אע\"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ובתשובה שהביא הטור בסי' ס\"א כתב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וכו' יעו\"ש דאין ולאו רפיא בידיה ואין ספק דמ\"ש בתחילת דבריו דמלשון הרא\"ש שכתב באותה תשובה שהביא למעלה הוא ט\"ס דהרב ז\"ל לא הביא תשובת הרא\"ש שכתב כן כלל אלא הוא לשון הרא\"ש בפסקיו פ' חזקת הבתים שהביא הוא ז\"ל בתחילת התשובה ושקיל וטרי עליה ושם נאמר כשמצוה לכתוב וכו' יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב דרכי נועם חו\"מ סי' י\"ב שהכריח דלא שנא שצוה לכתוב שטר ולא שנא נטל קנין דסתמו דעתו הוא שיכתבו כמנהג הסופרים וכתב וז\"ל ואע\"פ שמהרימ\"ט ז\"ל נסתפק וכו' מחמת שתי תשובות דמשמע דסתרי אהדדי בכלל ע\"ח ובכלל ס\"ח ולכן נסתפק וכו' וכשתעיין בשתי תשובות שהביא הטור יכולין להתישב ולא סתרי אע\"ג שכתב בא' כשמצוה לכתוב לאו למעוטי קנין אתא אלא דבנדון דידיה היה בשטר שלא היה כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא וכו' והביא לשון התוס' וכו' יעו\"ש ואח\"כ הקשה עוד למהרימ\"ט שכתב דהרא\"ש מודה דהיכא דלא נכתב בשטר וכו' דכגון דא נאמנות ופרהסיא צריך לפרש שהרי התשובה דכלל ע\"א היתה השאלה שנשאל על יורשי הנותן שרצו לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא והשיב דע כי אין המתנה בטלה בשביל זה וכו' וא\"א לי להליץ בעדו אלא שלא ראה התשובה עצמה במקומה יעו\"ש ולי אנא מצא בדברי מהרימ\"ט שהביא הוא ז\"ל התשובה דכלל ס\"ח דמ\"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לא קאי אלא על מ\"ש בפסקיו וכמ\"ש ואה\"נ דקשה על מהרימ\"ט ז\"ל מהתשובה דכלל ע\"ח וכמו שהקשה הוא ז\"ל ובתשובות מהר\"י קצבי סי' כ\"ג והרב לשון לימודים בהל' זכיה אבל מה שהבין הוא ז\"ל דמהרימ\"ט קאי על התשובה דכלל ע\"ח וכתב דברים היפך תשובת הרא\"ש ז\"ל גופא ליתא דהוא ז\"ל לא קאי אלא על מ\"ש בפסקיו וכנ\"ל.<br><b> והטור</b> ז\"ל בסי' רמ\"ב כתב וז\"ל והאידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה וכו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים וכו' וכתב מרן ב\"י ז\"ל הדברים אלו לא העתיקם כהלכתן וכו' אבל ללשון הרא\"ש לק\"מ שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב וכו' וה\"ק והאידנא כי נפיק שטר מתנה קמן כתוב סתם וכו' ועוד י\"ל דה\"ק והאידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששין אם הנותן אומר סתם כתבו ואין אנו מצריכים שיאמר כתבוה בשוקא וכו' ופירוש זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' וכו' ומיהו רבינו שכתב בשם הרא\"ש והאידנא דלא כתבינן אין לפרש כפירוש שני אלא כפירוש ראשון יעו\"ש. וראיתי למר\"ן החבי\"ב שם בהגהת ב\"י אות יג שכתב וז\"ל אין לפרש אלא כפירוש ראשון נ\"ב גם מדברי ריא\"ז הובאו דבריו בשלטי הגיבורים מוכיח כפירוש ב' אמנם סיים שם וכתב ולי נראה שאם אמר להם סתם אין להם לכתוב אלא סתם וה\"ז בחזקת מסותרת ובטלה וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא דברי ריא\"ז אינן אמורים אלא לדינא דגמ' ומשו\"ה ס\"ל דבשטר דלא כתיב ביה כתבוה בשוקא לא הוי מתנה ברם לדינא דהאידנא אפשר דס\"ל דאפי' היכא דהשטר סתם לא הוי מתנה טמירתא ולא שייך לומר גם מדברי ריא\"ז וכו' כאילו לדינא מיירי וזה אינו אחר המחילה רבה כמבואר בתשובות פני משה ח\"א סי' ס\"ד וכמו כן יש לתמוה על הרב משאת משה ז\"ל בחלק חו\"מ סי' ה' דף כ\"ד שהביא דברי מרן הללו דמיירי לדינא דהאידנא והסכמת מהרימ\"ט בסי' הנ\"ל שהסכים לפירוש ב' שפירש מרן והלוה להם סברת ריא\"ז כאילו כולם מיירי לדינא דהאידנא והיותר תימה שכתב שם וז\"ל ומן הצד הזה מקום יש להעמיס סברת התוס' ורשב\"ם דעת זה דאאמירה דנותן הוא דס\"ל הכי ומ\"מ בדברי העדים צריך הדבר לאומרו וכו' ואע\"ג דהרב פני משה בח\"א סי' ס\"ד קרא תגר על דברי מהרימ\"ט וכו' אכתי אין זה מספיק לזכות למקבלים בנדון דידן ומה גם לפי מ\"ש דדברי רשב\"ם לא מתפרשין אלא בדרך זו שהרי כתב והלכתא חוששין וכו' והילכך צריך לכתוב בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא ובברא ואע\"ג דלא א\"ל אלא כתבוה סתמא גם דברי היש אומרים שהביא ריא\"ז מורים כן בפירוש דשמעינן להו מיהת דכל כמה דלא בא בזכרון בשטר המתנה כלל חוששין לדעתן והיא גופה תברא עד כאן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דברים אלה נפלאו ממני דהרואה שם דברי התוס' עיניו יחזו כי פשט דברי התוס' ה\"ן ה\"ן כדברי מהרימ\"ט ז\"ל והרב הדרישה דרצה להשוות דעת התוס' לפירוש ראשון שפירש מרן ז\"ל בהרא\"ש כמה נדחק כמו שיראה הרואה שם וכן ראיתי בפסקי תוס' שם שכתב וז\"ל שטר שכתוב בו כתבוה בשוקא כשר אפי' לא צוה כן עד כאן הרי דפי' דברי התוס' שצריך מיהא לכתוב וכך אמר לנו ואיך כתב מקום יש להעמיס כאילו צריך לדחוק ומ\"ש עוד ומה גם לפי מ\"ש דדברי רשב\"ם ז\"ל מתפרשין וכו' אחרי המחילה רבה מדברי רשב\"ם ליכא ראיה לנדון דידיה לפענ\"ד דרשב\"ם לא איירי אלא לפי דינא דגמ' והיא היא סברת ריא\"ז דלדינא דגמ' אף כי לא אמר אלא כתבו שטר יכולים העדים לכתוב וכך אמר לנו עיי\"ש בהרב פני משה שכתב כן בדעת ריא\"ז וכן נ\"ל שהוא דעת רשב\"ם ושוב מצאתי שכן הבין ג\"כ הרב בעל לשון למודים עיי\"ש שלא כדברי מהרש\"ח בסי' מ' יעו\"ש. ומעתה מ\"ש עוד גם דברי היש אומרים שהביא ריא\"ז מורים כן וכו' אין לו עיקר לנדון שלו וכמבואר ועיין בס' רב יוסף בסי' כ\"ג דף ע\"ב סוף ע\"א. ומן הבא\"ר ההי\"א ממנו נקח שמ\"ש הרב מל\"מ בדין שלפנינו עליה דריא\"ז דסברא יחידית היא וכו' נ\"ל דרשב\"ם קאי כוותיה ולאו יחידית היא ודוק.<br><b> ודע</b> שכתב הרב הנמוק\"י בפ' חזקת הבתים בסוגיין וז\"ל וכתבו המפרשים ז\"ל מהא שמעינן דאע\"ג דמחמת טענה אמר להו דליטמרן כלומר כדי שלא תשמע אשתו מ\"מ דין מתנה טמירתא יהב ליה רבה ומיהו אפשר דדוקא הכא דלא יהיב מנפשיה ורצונו היה יותר שלא ליתן לא לזה ולא לזה אבל מי שאמר מחמת טענה היטמרו כדי שלא ישמע פלוני בני או קרובי בכי הא מסתברא דלא טמירתא היא עד כאן וכ\"כ הר\"ן ז\"ל והביאו מרן ב\"י ז\"ל בסי' רמ\"ב. וראיתי להרב מהריב\"ל בח\"א סי' נ\"ט שכתב וז\"ל ועוד אני אומר שאם בא מעשה לידי כדאמר להו לסהדי זילו איטמירו מחמת טענה לא הייתי יודע מה אידון ביה שאין לנו בזה הדין אלא דברי הר\"ן והוא מספקא ליה שכ\"כ ומיהו אפשר וכו' וכיון דלא מילתא פסיקתא היא העמד נכסים בחזקת היורשים או בחזקת הנותן וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה דאפי' לדעתו ז\"ל אילו היה רואה דברי הגאונים שהביא בס' צרור הכסף הביאו הרב בצלאל בסוגיין וז\"ל מצאתי כתוב כתב ה\"ר יצחק בעל צרור הכסף בשם הגאונים שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתירא מקרובו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת עד כאן הרי הדין בפירוש בלי צד ספק כלל בשם הגאונים ועיין בהרמב\"ן ז\"ל בחי' במה שהביא התוספתא לדין מהר\"י בן מיגאש ז\"ל שנראה משם ג\"כ הכי ומהתימה מהרב מוהריב\"ל שכתב שלא היה פוסק הדין וכו' דמדברי הרמב\"ן נראה לכאורה דשפיר זכה המקבל ודוק ועי' בס' קרית מלך רב בח\"א בתשובה ד\"י ע\"א מ\"ש יעו\"ש ועיין בפוסקים שדברו בדין זה וז\"ל הרמ\"ה ז\"ל בפ' חזקת הבתים סי' קי\"ב והא דלא פסיק ואמר פסולה נפק\"מ דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא או מפומא דסהדי אחריני דכי איכוון למיכתב טמירתא לאו לאכרוחינהו איכוון ולא לדחויי איכוון אלא מחמת אונסא אחרינא דמפרשי ליה קמן וחזינן דלית ביה ריעותא בהאי מתנתא מגבינן בה ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא עיי\"ש באורך.<br><b> כתב </b> הרב משפטים ישרים סי' ס\"ט דף ע\"ב ע\"ב וז\"ל א\"כ זכינו לדין שבצוואות אין צ\"ל כתבוה בשוקא אפי' אם לא היינו רגילין לכתוב כתבוה בשוקא כזמן התלמוד ותמהני מהרב הזקן מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ש\"ד שכתב לפסול לצוואת הכתובים ע\"י גוים מטעם שלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא כמו שהאריך שם ואשתמיטיתיה מ\"ש הר\"ם בפ\"ט מהל' זכיה דעיקר דבריו שם הם לדעת הר\"ם והרב המגיד בפ\"ה גם מה שהביא הטור לשון הר\"ם כמו שהארכנו לעיל עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דשפיר צדקו דברי הרב מהרשד\"ם ז\"ל דנדון הרב ז\"ל היה צוואת בריא שאין בה דין מתנת שכיב מרע כנראה שם להדיא וכן הוכיח מהריב\"ל בח\"א סי' ס\"ב וא\"כ לא נגע בהך דרבינו האי והרי\"ף ורבינו. וכמו כן הרדב\"ז בתשובות החדשות סי' תק\"מ נשאל גם כן ע\"ז ולא חשש משום מתנת שכיב מרע כלל יעו\"ש שכתב וז\"ל ובתשובה לגאון בקנין לחודיה מהני אי אמר בשעת קנין דהך מתנה פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ור\"ח סמיך עלה ודברי הר\"י הלוי מטין כן ע\"כ. הרי אתה רואה דאפי' כתב בשטר כתבוה בשוקא ובשעת הקנין היה סתמא חיישינן לה ופסולה כל שכן בנדון דידן שהיא סתמא מתחילה ועד סוף ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> לא ראיתי בדבריהם שאם כתבו בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא או מתנה דא נעשית בפרהסיא דלא מהני דהם ז\"ל לא דברו אלא היכא דליכא שטרא כי אם קנין לחוד וגם מדברי הר\"י בן מיגאש ז\"ל שהביא הטור לא משמע שאם בשטר כתוב כך א\"ל כתבוה בשוקא שאם בשעת הקנין היה בסתם דלא מהני כיון שכתוב בשטר ומסתמא כך אמר להם וצ\"ל שהבין בדברי הר\"י הלוי ז\"ל דצריך שיאמר כך בשעת הקנין ולא בשעת הכתיבה וכך נראה דאם בשעת הקנין היה סתם דאז לא מהני זה הקנין מאי מהני מה שיאמר אח\"כ שטר מתנה זו כתבוה כיון דליכא מתנה שהקנין אין מועיל כלום למאי דמסיק הר\"י הלוי ומרן החבי\"ב בתשובה בח\"ב סי' נ\"ז כתב בדין טמירתא וז\"ל הדעת הד' הוא דעת הר\"י בן מיגאש דלא אמרינן דמתנה טמירתא דלא קנה אלא דוקא דלית בה קנין וכו' אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא קנה כמ\"ש הטור בסי' רמ\"ב וסיים ואיכא למימר נמי דאפי' אם קנו נמי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דא\"ל כתבוה וכו' ולזה הסכים הרא\"ש ע\"כ.<br><b> והנה</b> מ\"ש וסיים ואיכא למימר נמי וכו' מילת וסיים שכתב הרב ז\"ל הוא שהטור סיים וכתב היפך סברת הר\"י בן מיגאש ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל היפך הרב וכן נראה ממ\"ש אח\"כ וז\"ל ומיהו לענין מחלוקת הר\"י הלוי [ד]במתנה בקנין לא דיינינן דין מתנה טמירתא א\"צ לזכות ליורש מטעם קים לי דאפי' מקבל מתנה מוחזק מפקינן מיניה דיחיד הוא (אבל) [אצל] תשובת הגאון ור\"ח והר\"ן והרב המגיד והרמב\"ם ורבינו ירוחם והרא\"ש והטור וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש לעיל אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו זה אינו (א\"ה ס\"ט וכן נראה להדיא מדבריו בכנסת הגדולה סי' רמ\"ב הגהת הטור אות י\"ז שהבין בפשיטות בכונת מהר\"י בן מיגאש דהיכא דהיא בקנין קנה יעו\"ש). עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב בתשובה ח\"א סי' ע\"ו דף פ\"ח על דברי הרה\"מ שבפ\"ט מהל' זכיה וז\"ל מבואר בהלכות בפ' חזקת הבתים בשם רבינו האי גאון ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזה שכתב המחבר בריש פ\"ה הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע ע\"כ. ודקדק עליו וז\"ל ומתחילה שכתב ודוקא שצוה לגלותה משמע שאם לא צוה לגלותה אע\"פ שלא צוה להסתירה לא (קש') [קנה] ומסוף דבריו שכתב אם צוה להסתירה לא קנה נראה שאם לא צוה להסתירה אע\"פ שלא צוה לגלותה קנה ואין זה כלום שהרי כתב מהריב\"ל דגם בפוסקים אמרינן נעשה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונת הרב המגיד ז\"ל הוא פשוט כמ\"ש בתחילה ודוקא שצוה לגלותה הוא בכה\"ג שאמר לא תגלה מתנה זו אלא לאחר מיתה ומ\"ש אם צוה להסתירה בסתם הוא שאמר לא תגלה מתנה זו ולא סיים אלא לאחר מיתה שזהו מ\"ש בריש פ\"ה דלא קנה ובהכי אתי שפיר דברי הרה\"מ ז\"ל ועיין בס' אדמת קדש ח\"ב סוף סי' י'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שטרות שזמנן ביום אחד וכו' ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לבי\"ד.</b> עיין מ\"ש הרב המגיד ויש להסתפק אם כתבו שעות במקום שאין כותבין שעות אי זכה הראשון והוי ממש כמקום שכותבין שעות או דילמא לא נאמר דין זה כי אם במקום שכולם כותבין שעות. ולכאורה נראה כן ממ\"ש הרה\"מ ז\"ל וז\"ל אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות וכו' וע\"ז כתב ואם אין דרך המקום לכתוב שעות משמע אף כי נכתבו שעות ולכאורה הכי משמע מעובדא דאמיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבינהו לרמי בר חמא לאורתא כתבינהו למר עוקבא בר חמא ופסק רב נחמן שודא וכן נראה להדיא מדברי רבינו שכתב אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות. אמנם ראיתי להרב בצלאל ז\"ל בכתובות דף צ\"ד שהביא משם תלמידי ר\"י וז\"ל בצפרא כתבינהו לרמי בר חמא וכו' א\"ל רב נחמן אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה\"ק וכו' יעו\"ש. הרי דאף במקום שאין כותבין שעות אי קפדין לכתוב זכה ותלינן דאותו שקדם נמסר תחילה כמו במקום שכותבין וכן מתבאר מפירוש רשב\"ם ז\"ל בחזקת הבתים דף ל\"ה ועיין בהגהות מיימוני בפירקין אות ג'."
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון וכו'.</b> הקשה הרב לח\"מ ז\"ל ולפי' רבינו דמפרש דטעם שמואל הוא דס\"ל כר' אלעזר ואילו באו עדים ואמרו לזה נמסר בבקר ולזה בערב לזה שנמסר ראשון קנה דעד מסירה כרתי א\"כ קשה טובא הא איכא למיקם עליה דמילתא דילמא אתו סהדי ומסהדי שלזה נמסר תחילה בשלמא לרשב\"ם ז\"ל ניחא דסובר דאפי' לזה נמסר בבקר ולזה בערב לא איכפת לן כיון דאין כותבין שעות אבל לרבינו קשה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דרבינו יפרש כפירוש הרב נמוק\"י ז\"ל פ' חזקת הבתים שפירש וז\"ל התם ליכא למיקם וכו' דכיון שהן יודעין מי הם העדים ולא יכול לעמוד על נכון הדבר מפני ששכחו העדים או שמתו העדים תו ליכא למיקם הכא איכא למיקם שיבואו העדים שראו שאבותיו של זה היו מחזיקים בו יעו\"ש ובמה שכתב בשלמא לרשב\"ם ניחא דסובר וכו' לא ידעתי איך ניחא דהא לר\"א דאמר עדי מסירה כרתי על כרחך כל הקודם במסירה אפי' בו ביום זכה כמ\"ש הראשונים ז\"ל וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל הביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק פ' חזקת הבתים שהקשה כן ודחה דבריו ופי' בענין אחר יעו\"ש וכן דעת הריטב\"א ז\"ל בפ' מי שהיה נשוי ואפי' לר' מאיר כל שנמסר ביום שנכתב זכה זה שנמסר תחילה שהקשה וז\"ל ואיכא למידק דהא לר\"מ אפשר שיזכה בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידיה עדי חתימה כרתי בלחוד אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר וראיה מגט וכו' יעו\"ש הרי דלא כרשב\"ם.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי בדברי הריטב\"א ז\"ל דכאן בפ' מי שהיה נשוי ס\"ל דכל שמסר לו בו ביום קנה זה שנמסר לו תחילה לגמרי ואילו בפ' המגרש (גיטין דף פ\"ו) על מתני' דג' גטין פסולין כתב בסוף הלשון וז\"ל לא קשיא דבשלמא לרב דסבר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי דינא הוא דחולקין משום דטפי מצוי שיהיה משניהם משל אחד מהם משום דסבר כר\"מ דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן לא משכחת שיהיה של אחד מהם אלא בנכתב ונמסר לזה קודם שנכתב וקודם שנמסר לזה אבל אם נכתבו ונחתמו שניהם אע\"פ שנמסר לאחד מהם תחילה לא זכה דכשמסר לחבירו זכה אף הוא משעת החתימה והיינו מסוף היום ונמצא ששניהם זכו כאחד לא שנא מזכה ליה בו ביום ולזה למחר לא שנא לשניהם בו ביום אלא שמסר לאחד מהם תחילה דכיון שנכתבו שניהם קודם שמסר לאחד מהם שניהם זכו למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום שמוכיח מתוך השטר וכו' יעו\"ש. הרי שכתב דכשנמסר לשניהם בו ביום או שנמסר לזה בו ביום ולזה למחר דזכו שניהם למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום היפך מ\"ש בפ' מי שהיה נשוי ואין לומר דמ\"ש בכתובות מיירי דוקא כשמסר לאחד קודם שיכתוב לשני דבזה שפיר קנה הראשון דהא הלשון לא משמע הכי שכתב שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב אבל כשמסר בו ביום זכה לאלתר דמשמע כל שנמסר בו ביום זכה לגמרי אף שנמסר אחר שנכתב השטר השני. וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והביאו הר\"ן בפ' המגרש וכ\"כ הרא\"ה שם פ' מי שהיה נשוי ודוק.<br><b> וראיתי</b> שם להר\"ן שתירץ להיש מוכיחין שהביא ראיה דהלכה כר' אלעזר אף בשטרות מההיא דגט פשוט דף קע\"ו גבי הא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ\"ח דפריך מהא דג' גטין פסולין וכו' ור' אלעזר אומר אע\"פ שנתנו לה בפני עדים כשר וגובין מנכסים משועבדים וכו' וז\"ל ולי נראה לומר דהתם אה\"נ דהוה מצי לדחויי דר' יוחנן לית ליה דר' אלעזר בשטרות אלא כיון דלא שמעינן ליה לר\"י הכי דחי בקושטא דאפי' תמצי לומר דר\"י כר\"א ס\"ל לא דמי דשאני התם דמשעת כתיבה שעבדו נפשיה וכו' יעו\"ש. אשר בזה מתרצתא שפיר מה שהקשה הרב גדולי תרומה שער י\"ג ח\"ג וז\"ל ויש לתמוה לשיטת כל הסוברין דאין הלכה כר\"א בשטרות מה ליה לגמ' לתרץ שאני התם כאילו רצה לחלק בין הא דכתב ידו לההיא דקאמר ר\"א התם וגובה מנכסים משועבדים הא לא הו\"ל למימר אלא לית הלכתא כר\"א בההיא דקאמר וגובה מנכסים משועבדים יעו\"ש ולפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל ליכא קושיא כלל וכמבואר ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שני שטרות וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ויש מי שכתב אע\"פ שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר כיון שכתב לו שטר מתנה אין בה דינא דבר מצרא וכתב הרשב\"א ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי שהשטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלטת לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מכח מתנה זו וצ\"ע עכ\"ל. עיין בהריב\"ש ז\"ל סי' שס\"ט מ\"ש בדברי הגאון הלזו והרב מהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ס\"ז הקשה על הריב\"ש וז\"ל ותקשה ליה להרב ז\"ל מה מועיל בתקנה על כרחך ביטל שני את הראשון דכדי שיבטל לגמרי זכות המצרן צריך לבטל המכר ואחולי אחליה לשעבוד קמא דע\"כ א\"א להערים ועוד מההיא שעתא שנכתב השטר הראשון זכה המצרן בה דלוקח שליחות דמצרן עביד כדאיתא בהמקבל וא\"כ מאי מהני ליה שטר מתנה דעבד באחרונה אלא על כרחך לומר דהכי תתפרש דעת הגאון דמעיקרא הכי התנו שאם לא יערער שום בן המצר עליה הרי היא לו בדמים ויזכה לו בתורת מכר ואם ירצה שום מצרן לסלקו הרי היא לו לעתיד בתורת מתנה ואין כאן מכר ולא יטול ממנו דמים כלל ואין כאן הערמה דבלב שלם הוא נותן לו וכו' יעו\"ש באורך ועיין להרב מל\"מ בפירקין שכתב וז\"ל ולא ידעתי מה ביד המוכר לעשות אחר דמכר שלא יהא המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחילה לשם מכר בדרכי ההקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר לקנות מעתה מה שירצה ואפי' רצו וכו' וצ\"ע ומן התימה שלא זכר ש'ר לדברי מהרימ\"ט ז\"ל הללו."
+            ],
+            [
+                "<b>היו שני שטרות וכו' ואם לא הוסיף ביטל השטר שני את הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שפסק כרפרם וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ' נערה ושהרמב\"ן פסק כרב אחא וכתב קודם לכן וז\"ל ומיהו רב אחא ודאי לא פליג אטעמא דרפרם דהא בשניהם במתנה דאמרינן ביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשיעבודא דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי\"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט הלכך התם על כרחך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דר\"א סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחוליה אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן אודויי אודי ליה וכו' עיי\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"א ששון ז\"ל סי' ק\"ה שהביא הך דהר\"ן ועלה ונסתפק לדעת הרמב\"ן ז\"ל אי ס\"ל כהר\"ן במ\"ש אח\"כ דאיכא בינייהו ג\"כ כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה דלמ\"ד אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון יעו\"ש. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין כאן ספק כלל דהא לפי מ\"ש הוא ז\"ל שדין זה שכתב הר\"ן ז\"ל נמשך ומתחייב מתוך פירוש שפירש בדברי רב אחא דודאי לא פליג אטעמא דרפרם וכו' ומתוך פירוש זה נתחייב להר\"ן דלמ\"ד אחולי אם כתב בשטר השני חצי שדה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון לפי דס\"ל דבגוף הקרקע לא שייכא מחילה יעו\"ש א\"כ גם הרמב\"ן הכי ס\"ל שהרי כתב הריב\"ש סי' תע\"ח משם הרמב\"ן שכתב ג\"כ דלא פליג ר\"א בטעם רפרם וכדברי הר\"ן ז\"ל וכן ראיתי להדיא בשטמ\"ק לכתובות דף מ\"ד שכתב כן משם הרמב\"ן ז\"ל ככל דברי הר\"ן ז\"ל ומיהו קצת קשה עליה דהריב\"ש ז\"ל למה לא הביא ג\"כ להר\"ן ז\"ל מאחר דכל יומא שמעתתיה בפומיה. ומרן החבי\"ב ז\"ל סי' ר\"מ הגהת ב\"י אות ט' כתב וז\"ל אמר המאסף מכל זה נראה דס\"ל להרמב\"ם והרמ\"ה והרא\"ש והר\"ן דרפרם ורב אחא פליגי והריב\"ש ז\"ל בסי' תע\"ח כתב דהא ר\"א לא פליג עליה דרפרם אלא לומר [דהיכא] דאיכא למימר אחוליה אחליה וכו' יעו\"ש ולפי מה שנתבאר לעיל דהר\"ן והריב\"ש ז\"ל כחדא אזלין הדבר תמוה איך כתב דלהר\"ן ג\"כ רפרם ור\"א פליגי שלא כדעת הריב\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל ומה גם דאיהו ז\"ל הביא תשובת מהר\"א ששון ז\"ל ושם הובאו ג\"כ דברי הר\"ן ז\"ל ועוד דהוא ז\"ל כתב לעיל אות א' וז\"ל אבל בפירוש ראשון מפרשים התוס' כפירוש הר\"ן והריב\"ש ז\"ל וכו' אם לא שנאמר דט\"ס הוא וצ\"ל והר\"ן והריב\"ש כתבו וכו' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע\"פ האומד וכו'.</b> הנה התוס' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"י) הקשו עלה דפריך הש\"ס שם מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' וז\"ל וא\"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי\"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל בקידושין בדיד(י)ה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי עד כאן וכ\"כ ג\"כ בפ' הנערה דף מ\"ז ד\"ה שלא כתבו וכו' וז\"ל וא\"ת כל הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע\"מ כן לקחה וכו' ואומר ר\"י דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר וכו' ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש יעו\"ש באורך.<br><b> וראיתי</b> להרב מל\"מ ז\"ל שכתב דהרא\"ש ז\"ל נראה דפליג עלייהו מדכתב בתשובה כלל ח' סי' ד' במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר עד כאן והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר שלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יתקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את בית דירתו ואת כלי תשמישו וכו' אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא\"ש ז\"ל ראיה שחולק על התוס' דשאני נדון הרא\"ש דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכח שבועה וכיון שכן הן בדברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייק דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה וכו' אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו יודה הרא\"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי שוב ראיתי להרב פני משה שכתב חילוק זה לישב דברי הרא\"ש עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי אמינא דאף כי הרב ז\"ל לא הכריח בדעת הרא\"ש ז\"ל כי אם שאין להוכיח דפליג על התוס' אבל דס\"ל הכי לא מ\"מ ראיתי להרב בצלאל בשיטתו לכתובות הביא משם הרא\"ש וז\"ל שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים הכי א\"כ בלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע\"מ כן לא קנה וי\"ל וכו' עוד כתב הרא\"ש דהא דפריך תלמודא בהגוזל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכי לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לדעתו וכו' יעו\"ש הרי לך בפירוש דהרא\"ש גופיה בשיטת התוס' קאי והתם בתשובה הרואה יראה שדברי הרב מל\"מ ז\"ל נכונים בטעמם דלא קאי אלא לדברי השואל ששאל אם עובר על שבועתו וחייב מלקות או הוי אונס וע\"ז השיב וכדברי הרב ופשוט."
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הכותב כל נכסיו וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ונתן כל נכסיו לבנו הקטן ופרש לו בשטר המתנה שהקנה לו כל זה בקנין מטלטלי ואגב מקרקעי ועבד הכי יען היותו זה הבן ת\"ח ואין לו במה להתפרנס ואחיו אינם אתו כשמעון אחי עזריה וכ\"ז כתב לו במייפה את כחו כי היכי דליהוי דבריו קיימים ומת מאותו חולי וחיים לכל ישראל שבק והנה בעת\"ה בא האיש הזה לזכות בנכסים מכח שטר מתנה שבידו ואחיו ממאנין בשטר צואה זאת באומרם דבמתנה זאת לא חלו בה ידים ולא עבד הכי כי אם למנותו שר וגדול עליהם ולא שיאכל הוא לבדו והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו יורנו אם יש ממש במתנה הזאת אם לאו ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא איתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי (א\"ר יאודה) [בר אידי] אמר שמואל אפי' קטן המוטל בעריסה וכו' והנה בשמועה זאת מקהו בה רבוותא מהא דשנו חכמים בלשון המשנה בו בפ' האומר פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום וכו' ר' יוחנן בן ברוקא אומר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקו בגמ' הלכה כר\"י ב\"ב יעו\"ש אלמא דלא אמרינן לא עשאו [אלא] אפוטרופוס כדשמואל ונאמרו בזה כמה חלוקים ורשב\"ם ז\"ל תירץ וז\"ל הלכה כר\"י ב\"ב וכו' והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואמרינן וה\"ה לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ה\"מ כותב לשון מתנה דלכבודו איכוון להקנות לו כל נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה עיי\"ש באורך. וכ\"כ הרא\"ש והטור בסי' רמ\"ו וז\"ל וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה אפי' קטן המוטל בעריסה בד\"א שכתבו לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה עד כאן והא דכתב הטור בסי' רנ\"ג סי\"א וז\"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה וכו' בד\"א בבת או אח או שאר יורשים אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא וכו' כבר הקשה עליו מוהרי\"ל ז\"ל והביאו מרן ב\"י שם וז\"ל ותמהני עליו מנא ליה הא דהא איהו גופיה לא הביא [אלא] דרשב\"ם דמחלק בין ירושה ומתנה בההיא דלא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריט\"ץ בסי' קפ\"ב שהקשה עליה דמהרי\"ל ז\"ל דאיך תלה תמיהתו בפי' רשב\"ם דאפי' אם הוה ס\"ל כדעת הרי\"ף ז\"ל דמחלק בין כותב לאומר אכתי הוה קשה דהא הרי\"ף דמחלק בין שאר יורשים לבן היינו בכותב אבל באומר לא שאני בן לשאר יורשים והכא באומר קיימינן יעו\"ש. ומפי החכם השלם הדיין המצויין יו\"ט ראשון דאורייתא יש\"ל בשנותינו עמו פתח לה פתחא דהכונה לומר דאם הוה ס\"ל כדעת הרב אבן מגש ז\"ל דמחלק בין ברר ללא ברר ניחא דכל זה הוא בבן בין הבנים אבל בשאר יורשים אפי' לא ברר קנה וכמו שאבאר בס\"ד ומשו\"ה מחלק הכא בין שאר יורשים לבן אבל עכשיו דמחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה א\"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן אלא הכל תלוי בלשון הנותן אם אמר בלשון מתנה או בלשון ירושה וה\"ה נמי דאי הוה ס\"ל כדעת הרי\"ף וסיעתו דהוה קשה ליה הכי כיון דבאומר מיירי אלו תוכן דבריו נר\"ו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר נמי כעין זה והוא דהרא\"ש ז\"ל מייתי משם ר\"ח וז\"ל ור\"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים והתם בר' יוחנן בן ברוקא מיירי כשריבה לאחד ומעט לאחד וקשה מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי וכו' ומצינן למימר דר\"ה מיירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בבן בין הבנים עשאו אפוטרופוס יעו\"ש נמצא דלתירוץ ב' של ר\"ח דמחלק בין כל נכסיו למקצת היינו בבן אמנם בשאר יורשים לא שנא כל נכסיו ולא שנא מקצת נכסיו בכולהו קנה והיינו ההיא דר\"ה ולזה תלה הקושיא בפירוש רשב\"ם לאפוקי אי הוה מחלק כתירוץ ב' של ר\"ח דכיון דהכא מיירי בכל הנכסים כמבואר מפשט הלשון א\"כ שפיר חזי לחלק בין שאר יורשים לבן דבבן לא קנה וכדשמואל ובשאר יורשים קנה וכדרב הונא ומעתה אין חילוק בין כותב לאומר ברם כיון שהוא מחלק כרשב\"ם א\"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן זה נראה לי להליץ בעד מהרי\"ל ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרי\"ל שם וז\"ל ומותבינן אשמעתתא א\"כ יפרש התם האי נפקותא בהא דאם ראוי ליורשו דנפק\"מ דלא הוי אפוטרופוס ונראה דניחא ליה לפרושי אליבא דכו\"ע וכו' ע\"כ. וכתב עליו מרן החבי\"ב וז\"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום דלהרי\"ף אין חילוק בין מתנה ללשון ירושה לרשב\"ם בתלמוד ליכא פלוגתא בזה וא\"כ לימא בגמ' האי נפקותא מורה צדק בשם הרש\"ף עד כאן ולפי קוצר עניות דעתי נראה לומר דכונת מהרי\"ל ז\"ל לומר דהא דקאמר הש\"ס דנפק\"מ לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' הוא משום דהך דינא דירושה אין לה הפסק לא לר' יוחנן בן ברוקא לחוד איתיה אלא אף לרבנן וכגון שאין שם אלא בן אחד וכתב לו כל נכסיו ואחריו לפלוני אם הראשון הוא בנו אין לאותו פלוני כלום דירושה אין לה הפסק והא דקאמר לדברי ר\"י ב\"ב אינו אלא בדאית ליה בנים רבים דמצי להוציא מזה ולהנחיל לזה ונמצא דאפי' דרב הונא מיירי בדאית ליה בנים אחרים מ\"מ הנפקותא דאם אמר ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לב' כלום משום דירושה אין לה הפסק והוא אליבא דכו\"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אי הוה מוקי הנפק\"מ דלא עשאו אפוטרופוס לא הוה אתי אלא לר\"י ב\"ב וכל מה דמצי לאוקומי אליבא דכו\"ע מוקי ומ\"ש עוד וז\"ל ואי נמי ניחא ליה לפרש דאין שם אלא חד ברא וכו' הכונה לומר דבאין שם אלא חד ליכא למימר אפוטרופוס שוייה ומשו\"ה קאמר דנפק\"מ לאחריך ומאי דקאמר לדברי ר\"י ב\"ב ר\"ל דרב אחא קאמר לר\"י ב\"ב היכא דאית ליה בנים אחרים ועיין בס' זקן שמואל מה שתירץ עוד.<br><b> ובעיקר</b> דברי רשב\"ם דכתיבנא דמחלק בין לשון מתנה ללשון ירושה ראיתי להרבינו יונה בעליותיו והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק לבתרא שהקשו ופירשו הגאונים וז\"ל וכו' וי\"ל עוד טעם אחר במשנתינו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאו אפוטרופוס וכפירוש רשב\"ם וסברא מעליא היא וקשה לן מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ולא [אמרינן לא] עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ולפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטר נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס ונראה בעיני כיון דאמר ואחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס אע\"פ שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנם אח\"כ לאחר עד כאן ולי נראה לומר דאין מכל זה טענה עליה דרשב\"ם דהא הוא ז\"ל פירש במימרא דר\"ה וז\"ל שכתב כל נכסיו סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה רואין אם אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן כר' יוחנן וכו' יעו\"ש וכ\"כ עוד אין ה\"נ קאמינא על הכותב כל נכסיו סתם באתי להורות דזימנין הוי ירושה וזימנין הוי מתנה עד כאן הרי דדעת רשב\"ם ז\"ל דר\"ה בסתם מיירי ומשו\"ה הוא דאמרינן אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ונפק\"מ דאם אמר ולאחריך אבל בנותן בלשון מתנה בפירוש וכתב לו שטר אי נמי אפי' בלא שטר אפשר דלא קנה אפי' אם אמר ואחריך וכדעת מאן דס\"ל הכי ועיין במרדכי פ\"ח והכא לא איירי כי אם בשטר שכתוב נכסי לך ולא עוד וכדאמרן.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא לדעת רשב\"ם והרא\"ש והטור דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה כי אם שעשאו אפוטרופוס ולא זכה יותר מזה ויחדיו יחלקו וא\"כ בנדון דידן שכתב כל נכסיו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה ואין לזכות מהא דכתב הרז\"ה והביאו מרן בב\"י סי' רמ\"ו וז\"ל והר\"ן ז\"ל כתב אהא דמסקינן דבנו וכו' כתב הרז\"ה דדוקא בשצריכין אפוטרופוס כגון קטן בין הבנים או דליתנהו הכא הא גדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב\"א ז\"ל מסופק בדבר ע\"כ. וא\"כ בנדון דידן דהבנים הם גדולים ואיתנהו הכא שפיר קנה. אמינא דהא ודאי ליתא דכל הפוסקים דחו הך סברא מהלכה והרשב\"א דמסופק בדבר בתשובה ח\"ב סי' רס\"ה דכתב דאין דברי הרז\"ה מחוורין והביא ראיה לסתור דבריו יעו\"ש ועיין בשטמ\"ק בסוגיין שהביא כן משם הרשב\"א ומרן החבי\"ב כתב דאין המוחזק יכול לומר קים לי כהרז\"ה יעו\"ש. וכן נמי להרי\"ף ולהרמב\"ם נראה דמגן שוייא מתנה זאת דהא הרי\"ף דמחלק בין כותב לאומר וז\"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב וכו' ומפרשי דוקא כותב אבל אמר ירשני בני שפיר דמי וירית ליה דקי\"ל כר' יוחנן בן ברוקא וקשיא לן מההיא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ההיא בשאר יורשים כגון בת בין הבנות וכו' עד כאן וכן הוא דעת הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות זכיה יעו\"ש בכ\"מ.<br><b> ומהריט\"ץ </b> ז\"ל בסי' הנ\"ל דקדק מדברי הרי\"ף וכן מדברי הרמב\"ם דהא דאמרינן דבאומר זכה המקבל מתנה היינו דוקא באומר בלשון ירושה דהכי דייק לומר אבל אמר ירשני בני שפיר דמי עד כאן אבל בלשון מתנה אפי' באומר לא קנה וכן דקדק מדברי הרמב\"ם שבפ\"ו מהל' נחלות. ואחר המחילה רבה נראה דזה אינו דהא בפי\"ב מהל' זכיה פסק וז\"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה והירושה אין לה הפסק וכו' עד כאן הרי דאף באומר בלשון מתנה הדברים אמורים דקנה ולא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וכן נראה דיש לומר לדעת הרי\"ף ז\"ל ולא עוד אלא שנראה לענ\"ד לדקדק בהיפך מהא דכתב הרמב\"ן ז\"ל בחי' בסוגיין וז\"ל ורשב\"ם מתרץ דהא דשמואל באומר בלשון מתנה אבל בלשון ירושה יורש הוא וקנה וכו' ותירוץ זה מספיק ומה שהוצרך הרי\"ף לחלק בין כותב לאומר לא משום [לשון] ירושה אלא משמע ליה משנתינו בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה אפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימים עכ\"ל הרי דאפי' לרבנן דס\"ל דבלשון ירושה לא קנה בלשון מתנה קנה וכל שכן לדעת ר' יוחנן בן ברוקא בלשון מתנה דקנה משו\"ה הוצרך הרי\"ף לחלק בין כותב לאומר ובאומר לא שנא בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה בכולהו קנה וצריך ישוב ועוד יש לעמוד עליו ואין הספר מצוי אצלי. ונמצא לפי\"ז בנדון דידן דאף לדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל לא זכה הבן במתנה זאת יען היותו כותב.<br><b> וכן</b> אין לומר בנדון דידן דקנה מפאת שנתנו בקנין וכתב הרב יונה משם איכא מ\"ד והביאו הטור והרב נמוק\"י ז\"ל דדוקא כתב לו שלא בקנין אבל אם כתב לו בקנין קנה כיון שייפה את כחו בקנין וכו' יעו\"ש בב\"י וב\"ח וש\"ך דהא נמי רבים לוחמים עלה וס\"ל דאפי' בקנין לא קנה וכמבואר אלא דבנדון דידן איכא למימר דקנה לפי מה שבא בשאלה שההקנאה היתה בקנין אגב וכתב מרן החבי\"ב אות כ\"ה וז\"ל בשכתוב בשטר שהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי ויראה אפילו מי שחולק בקנין דלא קנה בשכותב לו מטלטלי אגב מקרקעי מהני וקנתה אבל מהר\"ש יונה בסי' מ\"ו כתב דהחולקים בקנין חולקים ג\"כ בקנין אגב וליתא דאי הא בהא תליא וכו' איך כתב הרשב\"א בתשובה שהעתיק רבינו המחבר לתרי טעמי וגם מדברי רבינו המחבר כך מתבאר שאחר שהביא מחלוקת של הרי\"ף והראב\"ד בקנין כתב וכתב עוד הרשב\"א ואם כתב מטלטלי אגב מקרקעי הוי כאילו ברר גם מדבריו בס' הקצר מוכח כן וכו' יעו\"ש ועיין בהרשב\"א שהביא מרן בסי' ר\"נ מחודש ח' שכתב שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ושטרות וכו' ואפי' אמר במתנת המטלטלין הרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי [אינו אלא כמיפה] (במיפה) כחו אלא א\"כ יאמר והרי אני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע וכו' יעו\"ש. וא\"כ על כרחך צ\"ל דהכא מיירי במיפה את כחו במתנת אגב וכמבואר.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן בכותב כל נכסיו לאחד דעשאו אפוטרופוס היינו דוקא שכתב לו במיפה את כחו דאי לא אפי' אפוטרופוס לא הוי משום דאין שטר לאחר מיתה וכמ\"ש רבינו יונה והביאו הטור ז\"ל וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות כ\"ה שהקשה להרשב\"א ז\"ל מדידיה אדידיה דבתשובות המכונות להרמב\"ן סימן ע\"ב כתב כדברי הר' יונה דצריך יפוי כח השטר דאם לא אפי' אפוטרופוס לא הוי ואילו בתשובה שהביא מרן בסי' ר\"נ מחודש ח' נראה בהיפך שכתב וז\"ל דלא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא לענין מתנות אבל לענין אפוטרופוס אינו כך דמה הוא נותן להם דנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שממנה אותו אפוטרופוס והיא בח\"ב סי' קכ\"ז ויש לתמוה שסותר את עצמו מתשובה לתשובה יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לחלק ולומר דלא דמי דהכא מקנה לו הנכסים להיותם ברשותו וזה הוא מתנה שנותן לו וכמו שפירש רשב\"ם ז\"ל בדף ק\"ל שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופוס וה\"מ דלישתמעון מיליה ומשו\"ה כתב לו הנכסים בדרך הקנאה ועל כן אמרינן שצריך ליפות את כחו דאם לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אבל התם מיירי בסתם אפוטרופוס שממנה לאפוטרופוס ואינו מקנה לו הנכסים להיותן ברשותו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומשו\"ה לא בעי יפוי כח וברור.<br><b> האמנם</b> נראה דזכה המקבל מתנה מטעם אחר והוא שכתוב בשאלה דעבד הכי יען היותו אותו הבן ת\"ח ואין לו מי שיזון וכו' דמורה בפירוש דלמתנה גמורה איכוון לתת דאי לאפוטרופוס מה יתן ומה יוסיף היותו אפוטרופוס ובמה יתפרנס וזה ודאי הוי דינו של הרא\"ם שהביא הרב המגיד בפ\"ו מהלכות זכיה וז\"ל והרב אבן מגש נחלק עליהן ואמר לא שנא כותב ולא שנא אומר אלא ההיא דר' יוחנן בן ברוקא בשברר דבריו דלהקנאה גמורה איכוון דשמואל בדלא בירר וכו' ראיתי להחכם השלם מהרימ\"ט בחלק חו\"מ סי' נ\"ג שכתב וז\"ל יראה לי דלא חיישינן בהכי דלא משכחת תנא דמחמיר בה ב' חומרי דבבת בין הבנות ובאמירה לכו\"ע זכתה כי הרב אבן מגש שנחלק על הרי\"ף ואמר דלא שנא כותב ולא שנא אומר לא קנה לא נחלק בחילוק האחר של הרי\"ף ז\"ל דדוקא בבן ולא בשאר יורשים מטעם שכתב הרי\"ף דכיון דהלכתא בלא טעמא היא אין לנו בה אלא חידושו עכ\"ל וכ\"כ הרב אבן מגש בפירו' והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין בד\"ה נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו וכו' יעו\"ש. איברא דבדברי הרב כתב הרב המגיד בפ\"ט מהלכות זכיה על מ\"ש הרמב\"ם בד\"א כשהיה היורש זה וכו' וז\"ל זה פשוט וכ\"כ הרב אבן מגש ז\"ל וכבר נתבאר פ\"ו והוא כדברי הרב ז\"ל ומהתימה שלא זכר ש\"ר ויושב ודורש כמשה מפי הגבורה ומ\"מ לדינא מסכים עם מ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לכתוב כאן מה שהקשה הרב פני משה בח\"א סי' ל\"ה עליה דהרשב\"א שהביא מרן בסי' רמ\"ו במחודש ד' וז\"ל הרב פני משה לא ידעתי להלום במ\"ש וסיים בלשונו וז\"ל מ\"מ כל שבנו מוציא אינו כמחולק מהו כונת דברים הללו חשבתי דרכי לומר שהכונה היא דמ\"מ לא לגמרי הוא אלא שהחולק יסתפק בדבר ולספק אמרה דזה מקרי כותב כל נכסיו וכו' ויש עוד צד אחר כיון דשייר קצת וכו' מ\"מ כיון דהכל בשעה אחת היא כנותן לאשתו ומשייר דמי וכיון שכן הו\"ל ספקא ואפשר דהאשה תקרא מוחזקת וכו' ובטעם ג' פירש שאפשר דנכסי השכיב מרע בנדון הרשב\"א ז\"ל היה בשכבר היו ביד האשה וצוה בצואתו שנתן לבנו כך וכך מהם והשאר לאשתו שתחזיק בהם ע\"כ כשכתב דיש לבעל דין לחלוק דזה לא מקרי שיור כיון שלא שייר כלום אחר מתנת אשתו ניחא ליה כיון שמתנת בנו בנכסים ההם צריך הוא להוציא חלקו מיד האשה שהם בידה כיון שחלק שנתן לבנו אינו מחולק אלא מעורב בתוך הנכסים שנתן לאשה צריך ליטול חלק ממנה וא\"כ אין לך שיור גדול מזה יעו\"ש באורך ומרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ' כתב דבטעם א' מטעם הוכחא אתי עלה וכו' ומשום דקשיא ליה בטעם זה דאינו הוכחא גמורה דאין טעם ברצון ועוד דאפי' בהוכחא גמורה במחלוקת היא שנויה דלהרי\"ף או להיש מרבותינו שכתב הרמב\"ן ז\"ל לא מהני אפי' ברר אתי עלה בטעם שיור ומשום דקשיא ליה דה\"מ בנותן בבת אחת אבל בזה אחר זה לא כתב דה\"נ בבת אחת נתן לבן והשאר לאשתו ומ\"ש כל שבנו מוציא אינו כמחולק הכונה לומר דאע\"ג דיש לבעל דין לומר דשיור ליורשיו לא מקרי שיור מ\"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק שכתב לו שאר נכסיו כל שבנו לוקח ממנו מה שנתן לו הרי הוא כמחולק ושיור מקרי יעו\"ש באורך. ומור\"ם ז\"ל באה\"ע סי' ק\"ז הביא הך דרשב\"א ז\"ל ועיין בחלקת מחוקק מה שהקשה עליו ובמה שהקשה שהרשב\"א נתקשה בזה יעו\"ש באורך ועיין בפרח מטה אהרן ח\"א סימן ל\"ט בכונת הרשב\"א ז\"ל..<br><b> ואנא</b> לא בחכמתא דאית בי אמינא אחר בקשת מחילה מכבוד רבנותם דאין אנו צריכים לכל הני דברים שכתבו הם ז\"ל דהא הך תשובת הרשב\"א היא בח\"ג סי' ק\"כ שכתב וז\"ל שאלת ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מקצת נכסיו לבנו והשאר כל לאשתו וכך כתוב וכו' אני נותן לאשתי מתנה גמורה שרירה כחומר כל שטרי צואות ולא שיירתי בה לפלוני בני שום שיור ולא יהיה רשאי פלוני בני לטעון ולומר שלא עשיתיה אלא אפוטרופיא לפי שבלב שלם נתתי לה וכו'. תשובה מדעתי כי כבר עמדתם על כל מה שאמרו הראשונים ולפיכך ראיתי שלא לכתוב וכו' אלא מה שאני מסכים עליו והוא שאני סבור שלא עשאוה כהלכתא בלא טעמא לחלוטין ושלא יועיל שום גילוי דעת וכיון שכן מתני' בשברר דבריו ודשמואל בשלא ברר ודרב הונא מסייעני דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה דאלמא אפי' כתב כל נכסיו למי שראוי ליורשו מתנתו מתנה גמורה וסתמא קאמר אם ראוי ליורשו ולא חלק יעו\"ש הרי דאחר דאתי עלה מטעם ברר שכן מסכים עליו וכמ\"ש בסוף דבריו וז\"ל וכל שכן כאן שנתן לבנו חנוך קצת מנכסיו ושאין לו אלא אותו הבן וכו' ועוד שכבר אמרו ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וכו'. ואע\"פ שיש לבעל דין לחלוק בזה ולומר דמה שנתן לבן הרי הוא כמחולק מנכסיו והשאר היינו כל נכסיו תחילה חוץ מאותו חלק שנתן לאחר מכאן לבנו שבשעת מתנת האשה שייר אותו כל שהוא משא\"כ בנותן מקצת תחילה וכל שאר לאשה מ\"מ כל שבנו מוציא מידי זה ועוד כיון דבשעת אחת וכו' ועוד מ\"ש למעלה עכ\"ל.<br><b> הרי </b> דמילת אינו כמחולק דקשיא להו להני רבוותא ליכא בדברי הרשב\"א וא\"כ לפי האמת אין צ\"ל דמיירי הרשב\"א דהבעל דין יחלוק עליו בספק דמ\"מ האשה היא המוחזקת או שהנכסים היו ביד האשה וכמ\"ש הרב כ\"מ ז\"ל וגם לא בא לומר דשיור דשייר ליורש לא הוי שיור וכדברי מרן החבי\"ב ולא כדברי הרב חלקת מחוקק שהביא אינו כמחוזק שלא ידעתי היכן מצא גירסא זאת וגם מ\"ש שהרשב\"א נתקשה בזה וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק וכו' הרואה תשובת הרשב\"א במקומה יראה דאין מכל זה טענה עליו אלא הדברים כפשטן דמה שיש לבעל דין לחלוק הוא כמבואר בדבריו ז\"ל משום שהקדים לבנו ומה שנתן לאשתו אח\"כ הוי כל נכסיו ומ\"ש כל שבנו מוציא מידי זה נ\"ל דהכונה לומר כמ\"ש רב האי גאון ז\"ל והביאו מרן במחודש ד' על שכיב מרע שאמר תיטול בתי נ' זהובים ובתי פלונית נ' והיו לו ג' בנות ואשה אחת וא\"ל אחיו ואשתך מה תתן לה א\"ל השאר שלה והשיב דבריו קיימים ולא אמרינן דעשאה אפוטרופוס כיון שחלק נכסיו שהן יורשות וכו' וא\"ת שהרי יש גדולה שלא נתן לה כלום כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' באחד מבניו הרי קמה וכו' יעו\"ש וזה הוא מ\"ש הרשב\"א ז\"ל ומ\"מ כל שבנו ר\"ל שמה שכתב הוא נכסיו לבנו ואינו אחר הרי העמיד ירושת התורה ומוציא מידי זה וא\"צ להקדים וכו' ועוד נ\"ל דכל זה שכתב הרשב\"א ז\"ל אינו אלא לרווחא דמילתא דהא כבר כתבתי לעיל דעיקר טעמו דהרשב\"א ז\"ל אינו אלא משום דברר וכמ\"ש והוא העיקר וכו' ובשנות את טעמו כתב וכל שכן שנתן וכו' ועוד שכתב בסוף דבריו ועוד כמ\"ש למעלה עד כאן ואיך שיהיה לא כתבתי זה אלא להעיר אוזן המעיין ושיתן את לבו לראות דברי הרשב\"א במקומם ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרב פני משה במקום אחר כתבתי.<br><b> עוד</b> כתב מהרימ\"ט וזה ומה שהוצרך הרב אבן מגש ז\"ל להעמיד מילתא דר' יוחנן בן ברוקא כשברר דבריו ולא העמידה בבת בין הבנות משום דמשמע ליה דההיא דר\"י ב\"ב אף בבן בין הבנים איתא דאמילתא דתנא קמא קאי וכו' ולענ\"ד נראה דאין אנו צריכים לסתמא ודאמילתא דת\"ק קאי דהא בפירוש אמרינן התם בגמ' והתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י ב\"ב אומר לא נחלקו אבא וחכמים וכו' על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר וכו'. ומיהו אע\"ג דכתיבנא לעיל דאפי' ברר לא מהני לדעת הרי\"ף כיון דכל הפוסקים חולקים עליו ולא נמצא לו חבר בזה הכי נקטינן ולא מצי המוחזק לומר קים לי כוותיה כי יש מרבותינו שכתב הרמב\"ן ז\"ל [הוא] הרי\"ף ומבואר מתשובת הרשב\"א בסי' רס\"ג וכ\"כ מהר\"ש יונה ז\"ל סי' מ\"ו דלא מצי המוחזק לומר קי\"ל וגדולה מזו כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רמ\"ו דאפי' תימא דיש מרבותינו שכתוב בתשובת הרמב\"ן ז\"ל אינו הרי\"ף אלא רב אחר אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרי\"ף ויש מרבותי דבשלמא אם דעת הרי\"ף היה מבורר דס\"ל דאפי' בירר בפירוש לאפוטרופוס איכוון ניחא אבל כיון דדעת הרי\"ף אינו מבורר אלא שהרשב\"א כתב ונראה שהרי\"ף אינו נראה סובר כן אין לצרפו עם יש מרבותינו שכתב הרמב\"ן כיון שאין דעתו מבורר שלא מצינו פוסק שיאמר בדעת הרי\"ף בהחלט דאפי' ברר לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא עוד אלא שאפי' הרשב\"א גופיה בתשובה זאת כתב ומ\"מ לא נתברר לנו דעת הרי\"ף יעו\"ש. וא\"כ בנדון דידן שבירר דבריו דלמתנה איכוון יען שפירש דעבד הכי משום היותו הבן ת\"ח ואין לו במה להתפרנס וכו' ומה גם שהקנה לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי וכ\"כ מרן החבי\"ב דאפשר אפי' מאן דפליג בבירר מודו בדהקנה לו באגב ואף שכתב דזה דוחק מ\"מ אפשר דבכה\"ג אפי' הרי\"ף מודה בזה ולכו\"ע זכה המקבל מתנה הנראה לענ\"ד כתבתי כה דברי הצעיר שלמה בכר שמואל חכים ס\"ט"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הכותב נכסיו לבניו וכו' וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל אבל בעל המאור ובעל העטור ור\"ח פרשוה שהיתה שם וקבלה בתורת שותפות שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם וזה הוא שעשאה שותף וכ\"כ הר\"ן בחי' והביאו מרן ומהריב\"ל בח\"ב סי' פ\"ב הביא ג\"כ דברי הרא\"ש שכתב משם ר\"ח דעשאה שותף הכונה שחלק לה חלק כאחד מהבנים ואז לא בעי קבלה וכתב וז\"ל ונפק\"מ בין ב' הפרושים דלהרא\"ש אם נתן לה חלק כאחד מבניו בכתיבה לחוד סגי לדעת ר\"ח ולהר\"ן לדעת ר\"ח לעולם בעי תרתי כתיבה וקבלה ואפשר שנוסחאות מתחלפות היו להם או שמא ר\"ח סתם דבריו וקאמר דרב נחמן תרתי בעי כתיבה וקבלה והרא\"ש והר\"ן באו לפרש דבריו עכ\"ל ועיין בס' בית דוד חלק אה\"ע סי' ס\"ט שהקשה להרה\"מ ז\"ל מהרא\"ש ומה שתירץ שם ולא זכר ש\"ר דברי מהריב\"ל הללו ועי' בשטמ\"ק בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ב) שהביא ר' יונה בעליותיו משם ר\"ח כמ\"ש הרה\"מ והר\"ן ומשם יש מפרשים מה שהביא הרא\"ש משם ר\"ח יעו\"ש דמשמע דפליגי ר\"ח עם יש מפרשים יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל באה\"ע סי' ק\"ו בהגהת ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל ודברי הרב נמוק\"י ז\"ל צריכין ביאור שכתב וז\"ל והיינו במחלק בפניה והיא שותקת וכל שכן במזכה להם על ידה וכן [אם] אמר לה אחר שחלק בפניה ושתקה טלי קרקע זו בכתובתיך אי נמי אפי' לא חלק בפניה אלא שידעה שחלק כן ושתקה וקבלה מה שכתב לה קרקע כל שהוא ע\"כ. ושמא תאמר דמ\"ש וכן נמי אם אמר לה אחר שחלק בפניה וכו' מיירי כשחלק נכסיו וא\"ל בעל פה טלי קרקע זו בכתובתיך ובא להשמיענו דאפי' לא כתב לה אלא באמירה מהני צריכין אנו לידע אם אמירה מהני דלשון המשנה לא משמע אלא דווקא כתיבה דהכי תנן וכתב לה קרקע כל שהוא עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ידעתי מה יושיענו זה דלשון המשנה משמע דוקא כתיבה דהא מהנהו תרי עובדי דמייתי הש\"ס שם נראה דאפי' באמירה מהני כל שנתן לה קרקע וכן נראה להדיא מתשובת מהרשד\"ם ז\"ל סי' קל\"ו ומהרי\"א [סי' ק\"ו] סי' קל\"ב ועיין בבית שמואל חלקת מחוקק [סי' ק\"ו] סק\"א שכתבו כן ושרבינו שכתב בכותב לא דווקא ולישנא דגמ' נקט וכו' ודלא כהב\"ח ז\"ל ועיין בס' בית דוד שם ומהתימה שהרב ז\"ל הראה לנו הני תשובות מהרשד\"ם ומהרי\"א דמשמע דאפי' באמירה אבדה כתובתה ועוד דהרב ב\"ח קאי כמר ולא הזכירו וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב כל נכסיו לבניו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל וכתב רשב\"ם וכו' אבל בע\"ח ודאי לא אבד זכותו בשותק וכ\"כ ז\"ל עד כאן וכ\"כ הר\"ן והביאו מרן ב\"י בסוף סי' ק\"ו וז\"ל וכ\"כ הר\"ן וז\"ל מראין הדברים דדווקא בכתובת אשה ומקולי כתובה אבל בבע\"ח אי נמי בנדוניא שהיא כבע\"ח לא עד כאן (א\"ה ס\"ט עיין להרב בית דוד באה\"ע סי' פ\"ט דף ס\"ב ע\"ג שכתב וז\"ל אמנם איכא לספוקי וכו' וכמ\"ש הרב ב\"י אה\"ע סי' ק\"ו וז\"ל וכתב הרה\"מ פ\"ו מהל' זכיה בשם רבינו שמואל ובשם המפרשים ומדבריהם ז\"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתובה ואפשר דאף תוספת דינו כן אבל נדוניא ודאי לא וכ\"כ הר\"ן ז\"ל מראים הדברים דדוקא כתובה וכו' עכ\"ל הרב ב\"י ולא מצאתי בסגנון זה לא בהרה\"מ ולא בהר\"ן עכ\"ל ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו כונת מרן מבוארת כמ\"ש וכתב הרה\"מ ז\"ל דקאי על מ\"ש קודם לכן כתב בעל התרומות בשער נ\"ט שאין דבריו אלו אמורי' וכו' אבל בע\"ח לא ע\"ז כתב שכן כתב הרה\"מ פ\"ו מהל' זכיה הי\"א בשם רשב\"ם ושאר מפרשים ואח\"כ כתב מדנפשיה ומדבריהם ז\"ל נלמד וכו' והביא שכן כתב הר\"ן בחי' וכן הבין מהרימ\"ט בפשיטות כמ\"ש בשם הר\"ן היינו בחי' הנ\"ל כן השיב כמהר\"ר דש\"ן נר\"ו) והרב בצלאל בשטמ\"ק בפ' יש נוחלין הביא משם הר\"ן וז\"ל וכ\"כ הר\"ן נראה מדבריו דהאי קבלה לאו קבלה גמורה היא לומר שהיא מוחלת זכותה מאותם הנכסים דאי הכי מחילה אלא הך קבלה היינו שנתרצית בחילוק אותם הנכסים והך קבלה דוקא בכתובה מהנייא אבל בבע\"ח מצי למימר לפיכך נתרציתי לפי שהשני נוח לי וכו' יעו\"ש.<br><b> אשר</b> בזה נראה לומר שזה הוא דעת הרב בעל התרומות בשער נ\"ט ח\"א שכתב וז\"ל אבל בבע\"ח בכה\"ג לא מחל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה ותמה עליו הגידולי תרומה וז\"ל ודברי רבינו מתמיהים במ\"ש דבבע\"ח לא מחיל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה דנראה דאפי' קבל הבע\"ח בפירוש שמוחל השעבוד ע\"י קרקע לאו כלום הוא וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש משם הר\"ן דהך קבלה לאו קבלה גמורה היא אלא שניתרצית ומשו\"ה בע\"ח בכה\"ג לא מחיל וכו' ואפשר לומר שזה הוא דעת הרב בעה\"ת והנה מהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ט כתב להחכם שכנגדו וז\"ל ומיהו מה שהביא מדברי הר\"ן שכתב אבל בבע\"ח ואי נמי בנדוניא שהיא כבע\"ח לא אף שפשטן נראין מ\"מ לא ידענא מה אידון בהו ואפשר דה\"ק אבל בנדוניא לא שהיא כחוב אלא בנדוניא שהיא כבע\"ח כאותו נדון של הרא\"ש שהיו כותבין הנדוניא בשטר לעצמו והיא נגבית מחיים וכמלוה זקופה ומה שאני מפקפק בדבריו הוא לפי שמצאתי לו ז\"ל דלא פסיקא ליה מילתא דבסוף פ' הנושא כתב בלשון הזה ואפשר דדוקא בתוספת אבל נדוניא כחוב משמע דהרב ז\"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעו\"ש ואני בעוניי לא ידעתי מה לו להרב ז\"ל להביא ראיה דבפ' הנושא בספק אמרה ולמה לא הביא מריש פ' אע\"פ שכתב וז\"ל ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזבורית נדוניא הרי הוא כחוב הרי דאין ולאו ורפיא בידיה ובודאי דגם למ\"ש שם בגמ' ולכותב כל נכסיו לבניו דינא הכי ואף שלא הזכירו הר\"ן דאי לא תימא הכי אלא דמדמה ליה הר\"ן ז\"ל הך דכותב כל נכסיו למורדת ולמוכרת ומוחלת כל שכן דאבדה ג\"כ הנדוניא דהא התם לכו\"ע נדוניא כעיקר כתובה וא\"כ הוי היפך הרב שכנגדו לגמרי.<br>01עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל אלא הא מילתא תליא באשילי רברבי אי בכל מקום שאמרו חכמים כתובה סתם אם הנדוניא בכלל או לא שדעת הרמב\"ם בפט\"ז מהל' אישות וכו' והרב המגיד ז\"ל הרחיב לבאר דבר זה וכו' וכתב שהרמב\"ן חלק בזה וכו' ואף רש\"י ז\"ל ס\"ל שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה הם ממ\"ש בפ' הכותב דאמרינן האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע\"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבע\"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש\"י זו סמכה על הקרקע והיא לא נתנה כלום ואי בשביל נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה הרי גבה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד על (לקרקע) [הקרקע] וכן הביא הטור בסי' ק\"ב שמדברי רש\"י משמע שדין נכסי צאן ברזל כדין כתובה ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דאי מדברי רש\"י הללו איכא למישמע דקאי בשיטת הרמב\"ן ז\"ל דבכל דוכתא שהזכירו חכמים כתובה הנדוניא בכלל א\"כ מן הבאר ההיא ממנו ניקח להר\"ן ז\"ל כן דהא (בדברי) [כדברי] רש\"י כתב ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם במקומם ובצביונם שם בפי' ההלכות וקשה עליה דמר תרתי חדא דלמה לא הוכיח מדברי הר\"ן הלזו בפשוט שמה שהביא מרן משם הר\"ן לא מיירי אלא בשטר נדוניא שכתב בפני עצמו ועוד דבריש פ' אע\"פ מוכח היפך מ\"ש בהכותב ואף דהתם בלשון אפשר כתב וכ\"כ בפ' הנושא מ\"מ בריש פ' הניזקין הסכים דעתו דנדוניא כבע\"ח לגבות מבנונית היפך דעת הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דבכל דוכתא נדוניא היא כעיקר כתובה ושם כתב וז\"ל וכתובת אשה בזבורית ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית דהא קי\"ל דבר תורה בע\"ח בזבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת וכו' ויש דוחין זה דודאי במה שמביאה מבית האב אם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה וכו' הרי דנטה דעתו לדעת רבינו דנדוניא היא כחוב ויותר קשה לי על הרב ז\"ל דבחלק חו\"מ סי' ח' הביא הך פלוגתא דרבינו והרמב\"ן ז\"ל ושרש\"י ז\"ל קאי בשיטת הרמב\"ן ז\"ל וכתב וז\"ל וכלשון הזה כתב הר\"ן וכו' ולא זכר ש\"ר להני תרי לישני דהר\"ן דכתיבנא.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז\"ל לעיל מזה וז\"ל ומתשובת הרא\"ש איפכא איכא למידק מדבריו שכך היא נוסח השאלה מי שמחלק נכסיו לאשתו ולבניו שאבדה כתובתה אם אבדה נמי שטר נדונייתא מאחר שנדוניא יכולה לגבות מחיים תשובה נ\"ל כיון דקי\"ל מקולי כתובה דדוקא בכתובתה קאמר ולא בשטר שיש לה עליו משמע שלא היתה השאלה אלא בשטר הנדוניא שכתב בפני עצמו כדין חוב שגובה אותו כל זמן שתרצה בחיי בעלה וכו' משמע שהיה מקום לחלק בשטר חוב זה כיון שהוא מנדוניא שאילו היה כלול בכתובה היה דינו ככתובת וכו' יעו\"ש.<br><b> ואני</b> הדל באלפי לא ידענא מאי קאמר דהא אחד הרואה בר\"פ אע\"פ עלה דקאמר בגמ' תנאי כתובתה ככתובה כתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל תוספת שהוא נותן לה וכן מזונות וכו' הילכך אין להזכיר כאן אלא תוספת ונדונייא נמי דמקריא כתובה כדאמרינן לעיל קבורתה תחת כתובתה אין דינא ככתובה לכל מילי ואמרינן לקמן אם היא זנתה כליה מי זנו ועוברת על דת נמי יש לה נדונייא ואין לה כתובה וכו' וכ\"כ בתוספותיו ועיי\"ש וכ\"כ בפ' הנושא דף פ\"ו וז\"ל ודוקא תוספת אבל נדונייא מסתבר שהוא כחוב עכ\"ל הרי דנראה דאף שהנדוניא בכלל הכתובה קאמר שאין דינא ככתובה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי ששלח כלים ממדינת הים וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה לו ב' בנים אחד ת\"ח ואחד שלם במדות וב' בנות אחת נשואה ואחת פנויה והלך למדינת הים ושלח משם תיבה אחת מלאה ספרים ובתוכם נזמים וטבעות וכתב לשמעון שיתנם לבניו עוד שלח מטלטלי הבית וכתב שיתנם לבניו ולבנותיו ומת ראובן וחיים לכל ישראל שבק ועתה קמה האלמנה ורוצה ליקח הכל באומרה שכל מה ששלח בעלה לא היה אלא לה לבדה והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו ושכל מה ששלח שיתנם לבניו הוא שיתנם לה הבנים ולא שלהם שלח זולת מה ששלח להם פעם ב' שפרט לבניו ולבנותיו ובא הבן ת\"ח בנועם דבריו ההוא אמר רבותי אודיע דברי אתכם כי הספרים ששלח אבי אומדן דעת הוא כי לא שלחם אלא לי לשמי כי הם כלי ביתי ומה לה בהם כי נכריה עבודתה ולי נאה ואחריו קם הבן השלם במדות ואמר כי הטבעות ששלח בתוך הם לו ואחריהם קמה בתה באמה אף תשיב אמריה שהנזמים הם לה ולמה תיגרע מכל הבתולות מאשר כביר מצאה יד אביה לעשות לה כזאת ויותר מהמה והאלמנה העניה צעקה לאמר היאמן כי יסופר כי בעלה בגד באשת נעוריו ואותי שכחה ולא זכר ש\"ר לתת לו מכל המתנות הללו ונפשם לשאו\"ל הגיעו מה יהיה משפט המתנות האלו ומה יגיעו לכל אחד ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> גרסינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר ר' אמי הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה עד כאן ופרשב\"ם וז\"ל פיסקי דשיראי חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו לכלתיה שדר ולא לבנתיה ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת [עליו] ירושלמי פ' שני דייני גזרות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין בנותיו בכלל עכ\"ל ופסקו להך מימרא דרב אמי הרי\"ף והרא\"ש והטור והרמב\"ם וכמו שאבאר והנה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' זכיה פסק וז\"ל <b> מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוין לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים הראוין לבנות כגון כלי משי וכלי זהב יטלום הבנות היו ראוין לבנים ולבנות יטלום אותן הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראוין לבנות יטלו הבנות אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותן נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח </b> עכ\"ל.<br><b> ולכאורה</b> נראה דכי היכי דברישא כתב דאם היו כלים הראוין לבנים ולבנות שיטלו הבנים הכי נמי במשלח לביתו סתם דאם היו כלים הראוין לשניהם שיטלו הבנים וכמו שכן הבין מרן ב\"י בבדק הבית בסי' רמ\"ז ופליג על סברת הרמ\"ה שהביא הטור שם וז\"ל וכתב הרמ\"ה ז\"ל ואם יש בו דברים הראוין לבנים ולבנות יתנו לשניהם והיינו משום דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא לאיתתיה שדר דכגופו דמיא עד כאן וכתב מרן וז\"ל ומ\"ש רבינו בשם הרמ\"ה לא הוצרך לאשמועינן דפשוט הוא בדברי רב אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב וה\"מ דאית ליה איתתא וכו' ובס' בדק הבית כתב ע\"ז ומ\"מ הרמב\"ן חולק עליו כדבסמוך יעו\"ש אמנם הסכמת הפוסקים ז\"ל הוא דהרמב\"ם לא פליג על הרמ\"ה דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוא דהרמ\"ה מיירי בשולח לביתו סתם ובכלל בני ביתו נכנסין ג\"כ הבנות אפי' יש לו בנים ומשו\"ה כתב חולקים והיינו דהטור הביאו ברישא בדין שולח כלים לביתו סתם והרמב\"ם במפרש ינתנו אלו לבני ומשום הכי בכלים הראוין לבנות דוקא הוא דיטלו הבנות ובזה הוא דהן בכלל בניו אבל בראוין ג\"כ לבנים אז מפרשינן מילת בני דוקא ולא הבנות ויטלו הבנים והרב לח\"מ ז\"ל שדחה תירוץ זה כמדומה שלא ראה תשובת הרא\"ש שהביא הטור בסמוך וכמו שהקשה הרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' מ\"ג יעו\"ש ועוד תירץ שהרמ\"ה מיירי כשיש שם ב' כלים והרמב\"ם מיירי בכלי אחד יעו\"ש וכמדומה שדקדק כן ממה שהביא הטור להרמב\"ם בלשון יחיד ולהרמ\"ה בלשון רבים ואילו דבריו נמי הם בלשון רבים וכמבואר ויותר היה נראה לומר דהרמב\"ם מיירי בשולח כלים הראוין לבנים לחוד וכלים הראוין לבנות וכלים הראוין לבנים ולבנות דבזה הוא דקאמר הרמב\"ם שיטלום אותן הבנים דהא שדר נמי לבנות וי\"ל.<br><b> ודע </b> דהא דכתב מרן ז\"ל עליה דהרמ\"ה פשוט הוא בדברי רב אמי וכו' הפשיטות הוא מדקאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות וכו' ולא אמר הראוין לבנים ולבנות לבנים משמע דבראוין לשניהם חולקים כהרמ\"ה וכמ\"ש הרב זקן שמואל יעו\"ש ומה שהקשה דמה פשיטות הוא דהא הרמב\"ם חולק ע\"ז וכמ\"ש בבדק הבית לא קשיא כלל דבב\"י לא מיירי שחולקים הרמב\"ם והרמ\"ה ז\"ל ואפשר דס\"ל שיש חילוק בין שולח לביתו סתם לשולח לבניו וכהסכמת הפוסקים ומ\"ש וכן המשלח לאו בכלים הראוין לשניהם מיירי מדלא פירש כן הכא וכמ\"ש לדעת הטור ז\"ל וכמ\"ש מרן החבי\"ב שם בהגהת ב\"י אות א' וכתב עוד שאפשר להבין בדברי מרן בס' בדק הבית דלא פליגי הרמ\"ה ז\"ל והרמב\"ם אלא במ\"ש אבל אית ליה איתתא דבהא פליג הרמב\"ם מדלא ביאר דדין זה הוא בדלית ליה איתתא יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> בנדון דידן ששלח בתוך התיבה נזמים וטבעות בהא ודאי דבנזמים אין לבנים חלק בהן כיון שאין ראוין אלא לבנות ואין לומר כיון דהבת נשואה לכלתיה שדר דהא איכא בת פנויה ולא שביק בנתיה ושדר לכלתיה וה\"ה לבת פנויה וכן לספרים אין לבנות חלק בהם ובטבעות שהן ראוין לשניהם באנו להסכמת הפוסקים דלא פליגי הרמ\"ה והרמב\"ם ויטלו הבנים וכדלקמן. איברא דהא דאיכא אשה איכא לעיוני בה טובא ולומר דלאשתו שדר וכדעת הרמ\"ה ז\"ל והנמוק\"י ז\"ל שכתב דכל זה הוא בדלית ליה איתתא וכתב הריב\"ש בתשובה סי' קכ\"ט וז\"ל ובעובדא דפ' מי שמת וכו' ההיא כבר פי' רשב\"ם ז\"ל כששלחם שיתנום לאנשי ביתו ולא הו\"ל אשה ובחו\"מ הביא דעת הרמ\"ה בלי חולק וכו' ונראה שאין זה אלא כשמפרש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו עכ\"ל ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל וא\"כ בנדון דידן דאית ליה איתתא בין הנזמים בין הטבעות הרי הם לאשתו לדעתם ז\"ל ויותר מזה כתב הרב ב\"ח וז\"ל ומ\"ש הרמ\"ה וה\"מ דלית ליה איתתא וכו' אדין חלוקא דרב אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם איכא דין חלוקא ה\"מ נמי שאין לו אשה וכו' אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקא הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות וכו' אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לאדם שולח ליד אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ער כאן ואם כן גם בספרים זוכה האשה אף כי אינה ראויה אלא לבנים אבל כתוב בדרישה דדוקא הראוין לנקבות וכ\"כ הרב מל\"מ ושלא ידע מנא ליה להב\"ח הא יעו\"ש ומ\"מ נקוט מיהא דבנזמים וטבעות זוכה לדברי הכל.<br><b> ונראה </b> דבנדון דידן אפי' לסברת הב\"ח ז\"ל אין לאשה כלום והוא דעד כאן לא קאמר הרמ\"ה דכי אית ליה איתתא לדידה שדר היינו דוקא היכא דשדר סתם לאנשי ביתו ובכלל אנשי ביתו נכנסת אשתו ברם בשולח לבניו אין בכלל בניו אשתו וכמ\"ש הב\"ח גופיה שם וז\"ל ונראה ודאי דבמפרש אפי' אית ליה אשה נמי איכא דין חלוקא דליכא למימר לדידה שדר אלא בשולח סתם אבל במפרש ינתנו לבני הרי הוא מפרש שיתנו לבניו ואית בהו דין חלוקא וכו' יעו\"ש וא\"כ הכא לפי מה שבא בשאלה שכתב המשלח לשמעון שיתנום לבניו אין בכלל בניו אשתו וחולקות הבנים והבנות כל אחד הראוי להם ובדברים הראוים לשניהם חולקים הבנים לחוד.<br><b> אלא</b> דבהא איכא לאסתפוקי דהספרים לא יטלם אלא הבן ת\"ח ולא הבן האחר דכמו שאין ראוין לגבי בנות גם אין ראוין לגבי בן האחר ואל תשיבני ממ\"ש הרמב\"ם דברים הראוין לבנים כגון ספרים וכו' דאיכא למימר דמיירי בסידורים וכיוצא וכלי מלחמה כה\"ג והרמב\"ם לא בא לתת הפרש אלא דברים הראוין לבנים ולא לבנות וכן לבנות ולא לבנים אבל בהפרש בין בנים לבנים לא השמיענו ואה\"נ דיש הפרש היכא דראוין לזה ולא לזה ושלח סתם לבניו אמרינן למי שראוי שלח ולא לאחר זה הוא מאי דאיכא לאיסתפוקי בנדון דידן ומאי דלא צדד רב אמי לומר אם ראוי לזה ולא לזה היינו משום דפיסקי שיראי ראוי לבנים כולם ואם אינו ראוי לבן אחד אינו ראוי לשום אחד מהבנים וא\"ת דא\"כ אם יש לו בנים גדולים וקטנים ושלח ספרים כי הא דפסק הרמב\"ם הנאמר בזה שלגדולים לחוד שלח ולא לקטנים נמי הא ודאי ליתא דמשמעות דבריו נראה דלכולם שלח וא\"כ ה\"נ בנדון דידן. אמינא דמ\"מ לא דמי דהתם שאני שאף שאינו ראוי עכשיו מ\"מ דרך העולם הוא בהכי לשלוח אף לקטנים (לפי) [לכי] גדלי ובס' זקן שמואל נסתפק ביש לו בני בנים ושלח ממדינת הים דבר הראוי להם כגון לבוש קטן מצבוע אדום או ירוק שהדעת נוטה שלהם שלח אי אמרינן שיתנו אותם להם או לא ולא הכריח יעו\"ש ולענ\"ד כיון דמכח אומדנא הוא דאמרינן הראוין לבנים לבנים וכו' ה\"נ שיש הפרש בבנים גופייהו כנ\"ד ושוב באו לידי תשובות מהראנ\"ח ז\"ל ח\"ב סי' ל\"ה שכתב דבבן ת\"ח שרוצה לזכות במעות משום היותו ת\"ח שלא נראה לו דבריו שאין אומדנא אלא ידים שאינם מוכיחות יעו\"ש ולא נמצא השאלה ללמוד משם לנדון דידן ומה שנראה (לו) [לי] הוא דמשום היותם מעות הוי ידים שאינן מוכיחות אבל בנדון דידן משמע דהוי ידים מוכיחות ושפיר זכי בספרים.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה ראיתי למרן ז\"ל בתשובה בדיני כתובה סימן א' שנשאל בכתובה שכתוב שאם יגרש אותה תקח כתובתה משלם ואם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח ר' פרחים לבד ונתאלמנה אח\"כ והיה לה בת מהו אם בת בכלל בנים או לא וכו' והשיב ועל הטענה הב' וכו' ואין לומר היינו דוקא כשהיה לה בן זכר אבל בת לא מקרי בנים וכו' ואיכא למימר דהתם שאני שהיו בן ובת ובת במקום בן לא הויא בכלל בנים אבל אי לא הו\"ל אלא ברתא אי הוה אמר לבני היתה זוכה הבת במתנה תדע דבת בכלל בנים דבפ' השולח תנן המוציא את אשתו משום אילונית וכו' נשאת לאחר והיו לה בנים ממנו וכו' והתם בת נמי מוציאה מידי אילונית והרי הוא בכלל היו לה בנים וכו' וכן בפ' יש בכור תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה והתם ודאי בת יחידה בכלל בנים והא דתנן בפ\"ב דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר התם שאני דמן הסתם אינו נודר אלא על בן זכר ולא על הנקבה דהכל עצבים בה והמרדכי פ' המפקיד כתב דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו וכו' יעו\"ש והמבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' ק\"ב הביאה ג\"כ.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה ראיה היא מהא דפ' השולח מנשאת לאחר והיו לה בנים וכן מההיא דפ' יש בכור דהא כל הישר הולך יורה דכונת הרב ז\"ל אינו אלא אי בת בכלל ברם טומטום אינו בכלל בנים ואילו ההיא דפ' השולח ופ' יש בכור טומטום נמי הוי בכלל בנים דהא מוציאה מידי אילונית ועי' בפירוש המשניות להרמב\"ם ז\"ל בפ' השולח שנראה כן וכן גבי נחלות נמי מוציא מידי נחלות נמצא דהאי היו לה בנים לאו דוקא אלא הכונה ולד וא\"כ מאי ראיה היא דבת בכלל היו לה בנים וצ\"ע ומה שהביא מהמרדכי דחתניו בכלל בניו הכי איתא במרדכי בסי' רפ\"ב שאלו לר\"מ על ראובן שטען על שמעון השאלתיך ס' קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי וכו' ואין לומר לבנו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתניו דהא לאו מילתא היא דבלשון בני אדם חתניו בכלל דבעל כאשתו וכל הסומכין עליו בכלל דגדולה מזאת אמרו וכו' יעו\"ש הרי דבת בכלל בן ובעל כאשתו וחתניו בכלל וכדברי הרב ז\"ל. ומ\"מ על הר\"מ ז\"ל קשה דבפ' מי שמת סי' תר\"ג הביא המרדכי משמו וז\"ל ונשאל הרבינו מאיר על עסק אדם שיש לו עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו הב' שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד כי אם בת אחת אם זה נקרא אומד הדעת שתקח הבת בשוה והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן הריני נזיר לכשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא ועוד וכו' יעו\"ש באורך הרי דס\"ל דבת אינה בכלל בנים היפך מה שפסק בפ' המפקיד דאפי' חתניו בכלל בנים בלשון בני אדם.<br><b> והנה</b> לפום ריהטא י\"ל דבפ' מי שמת דמיירי שכל הבנים שיולדו ממנה ירשו חלקם בשוה וכו' שהוא לשון ירושה בהא הוא דקאמר מהר\"מ ז\"ל דאין הבנות בכלל והיינו טעמא משום דאמרינן דאינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא אבל בלשון מתנה מהני וכמ\"ש הסמ\"ע ומרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רפ\"א הגהת ב\"י אות י\"ב יעו\"ש ומ\"מ לא תעזוב נפשי לשאול דהן אמת דמה ששאלו למהר\"ם אינו אלא במי שאמר ירשו הבנים מ\"מ מהראיה שהביא מההיא דנזיר נראה שאינו תלוי משום שאמר בלשון ירושה או לשון מתנה דאף אם השאלה היתה למי שהתנה בלשון מתנה דינא הכי דבת אינו בכלל בן ואין בין לשון ירושה ללשון מתנה להך ראיה כלום כי אם לו ועוד שכתב אח\"כ וא\"ת דאם כדברנו תקשיה ליה הך מימרא דרב אמי דאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ואע\"ג דזה לא אמר אלא לבני וי\"ל דהא לאו מילתא היא דהתם שיש לו בנים ובנות ואמר לבני אמרינן דודאי לבנות נמי שדר והוי בכלל בניו אבל במתנה ע\"מ אינו בכלל בנים ומפרשינן מילת בנים כפשטיה זה הוא מה שנ\"ל אם כונת מהר\"מ כמ\"ש דלהך טעמא לא שנא בין לשון ירושה ללשון מתנה ואיך שיהיה לא נאריך כי זו אינה משלנו.<br><b> ולענין</b> מה ששלח עוד מטלטלי הבית שיתנם לבניו ולבנותיו בהא ודאי שזכו כל אחד הראוי להם ולא עוד אלא שאפילו שלא היו דברים הראוין לבנות נוטלת דעד כאן לא אמרינן הראוין לבנים לבנים ואין לבנות חלק בהם אלא כשאמר לבני ולא הזכיר הבנות אבל היכא דהזכיר ג\"כ לבנות כנדון דידן נוטלות וראיה מהא דכתב המרדכי ז\"ל והביאו מור\"ם ז\"ל בסי' הנ\"ל וז\"ל הראוין לבנים לבנים מכאן פסק ר\"י אדם שאמר כתבו נכסי לבני ולבנותי מהיום ולאחר מיתה אם שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה ויש שם נחלות קרקע ותכשיטי נשים הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות עד כאן ואע\"ג דבשכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל כדאיתא בירושלמי פ' ב' דייני גזרות ופסקוה הפוסקים וכתב עליו הרב ט\"ז הנ\"מ דאפי' שאין שם דברים הראוין לבנות חולקות יעו\"ש וא\"כ בנדון דידן אין ספק דדברים הראוין לבנות נוטלות אלא דהא מספקא לי בראוין לשניהם מאי נידון ביה דאפשר דכיון שנטלו הדברים הראוין להן תו פקע מינייהו זכות שהיה להן והדר דינא למי שאמר נכסי לבני דאם היו דברים הראוין לשניהם דיטלו הבנים לכו\"ע בין להרמב\"ם בין להרמ\"ה ז\"ל או דילמא כיון דאחשבינהו לבנותיו כמו לבניו הוא לאלומי כחן אפי' לדברים הראוין לשניהם ולא גרע מאומר נכסי לבני ביתי דבדברים הראוין לשניהם חולקים ולזה הדעת נוטה ועיין להרב מחנה אפרים בסי' הנ\"ל על מה שהקשה על המרדכי זה וע\"ע הנראה לענ\"ד כתבתי<br>הצעיר <b> שלמה </b> בכר <b> שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודברים אלו לא נתנו ליכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן.</b> כתב הרב המגיד דרבינו מפרש לה לא נתנו ליכתב האמור בפ' הנושא אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדין וכו' והילכך אפי' נכתב מהן שטר אינו גובה וכן נראית דעת הרי\"ף ז\"ל בפ\"ק דקידושין וכן דעת הרשב\"א ז\"ל יעו\"ש ועיין להרמב\"ן במלחמות בפ\"ק דקידושין שהשוה דעת הרי\"ף ורש\"י כאחד דאפי' נכתב אין כתיבתן עושה אותו מלוה בשטר לגבות מן המשועבדין יעו\"ש ועיין להרב גידו\"ת שער ס\"א ח\"א סי' ב' מה שתמה עליו ועי' בהריטב\"א בפ' הנושא מה שהביא מרש\"י ז\"ל עוד הקשה בס' גידו\"ת שם וז\"ל ותו דכי פרכינן מההיא שהיא כבעלת חוב כתב ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי דמה לו להכריח דאיכא שטרא דהקושיא היכי טרפא וכו' עיין להרב בצלאל בשטמ\"ק שהקשה כן אף לפי הפי' שהובא בש\"ס ועיין בס' נתיבות משפט דף צ\"ה.<br><b> עוד</b> הביא הריטב\"א ז\"ל משם הראב\"ד וז\"ל והראב\"ד פי' נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב וכו' א\"ל לא נתנו וכו' והדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קידושין והקשה הריטב\"א עליו וז\"ל ואין פירוש זה נכון וכו' ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ואיהו מוקי למתני' בשטר קידושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר\"פ והיכי מוקי למתני' כבר פלוגתיה יעו\"ש והקשה עליו הרב נתיבות משפט דמשמע דלדידיה ניחא אף דנימא דרבינא הוא דמקשי מאי לאו בשטרי פסיקתא ומהדר לא בשטר אירוסין ממש אכתי קשה דמאי קא מבעייא ליה אי נתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' וכדהקשו בתוס' יעו\"ש. ונראה לומר דהריטב\"א ז\"ל יתרץ להך דהקשו התוס' כמו שתירץ הרב בצלאל ז\"ל והוא דאף דרבינא ס\"ל בנכתבו שלא מדעתה מקודשת מודה מיהא שצריך לכתוב לשמה ומדעת לכתחילה ובהכי מצי לאוקמיה מתני' בשטרי אירוסין שהוא לכתחילה שצריך דעת שניהם יעו\"ש. והרב בעל פני יהושע ז\"ל בשיטתו כתב בפשיטות שכונת רבינא הוא דאי דמי האי שטרי פסיקתא לחוב ושפיר טריף ממשעבדי או דילמא דאין גובין ממשעבדי דדמי למתנה בעלמא וא\"כ לא נתנו ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לבי\"ד טועין שיכתבו בלשון שטר ממש או שיכתבו אחריות בפירוש כמו בשאר שטרי חוב דעלמא וכו' ולדעתי כך הדעת נוטה דאחריות טעות סופר הוא דאמרינן בעלמא ה\"מ דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן וכו' יעו\"ש ועיין להרב בצלאל שהביא משם תלמידי רבינו יונה שכתבו וז\"ל והיכא דכתבו ולא כתבו אחריות נראה למורי הרב ז\"ל דאע\"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא הכא לא אמרינן הכי אלא אמרינן ט\"ס הוא וגובה ממשועבדין דמאחר דהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן אבי הכלה וכו' יעו\"ש.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה שאלה נזרקה באב שפסק לתת לבנו קרקע פלונית אם בן המצר יכול לסלק לבן בדמים באמור לו מאחר שהיו מתנה באחריות ה\"ה במכר ואית בה דינא דבר מצרא והשבתי דבאב המוכר לבנו אין בו דינא דבר מצרא וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל בחו\"מ סי' קע\"ה ס\"ק ל' וז\"ל וה\"ה אם מכר לבן וכו' צ\"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו ובא בן המצר לסלקו אם יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזה הוא יותר טוב וישר שאני מחזיק נחלת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ\"ע עכ\"ל ואני אומר דאף שהרב ז\"ל הניחו בצ\"ע מ\"מ הדין דין אמת ורואה אני שדעת הרי\"ף מסכים בהכי ממ\"ש בתשובה הביאה הרב בצלאל בשטמ\"ק בפ' המקבל דף ק\"א ע\"ב וז\"ל וששאלת יעקב היו לו ג' בנים וכו' טענה זאת שטען חנוך בטלה וגרוע וזה שהעיקר הדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הישרה והנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר קרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהם או להוציאם ממנו וכו' יעו\"ש באורך שהוא כמ\"ש ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש את האשה וכו' אין הקדושין חוזרין לעולם אלא הרי הם מתנה גמורה שאין להם חזרה.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ה) אמרינן א\"ר פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (או) [אי] הדר הוא מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר אפי' הדרא בה איהי קדושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ורב אשי אמר גיטה מוכיח עלה והא דר\"א בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא וכו' ופסק רבינו כאמימר וכמ\"ש הרב המגיד עיין בהגהות מיימוני ועיין בס' תורת חסד.<br><b> ודע</b> דנסתפקתי היכא דהדרא איהי והלך הבעל ותפס הקדושין אי מפקינן מיניה מי אמרינן כיון דמשום גזרה אינה חייבת להחזיר נמצא דשלא כדין תפס דהא חכמים אפקיעו ממון זה מהבעל וזכו אותה לאשה והוי כעין גזל או דילמא כיון דתפס לא מפקינן מיניה והיה טעמו דטעמא מאי דאמור רבנן שלא יחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וזה לא שייך אלא קודם חזרה אבל זה שתפס ממה נפשך לא יחזיר דאם שמעה מהתפיסה הרי הוברר דשלא ברצונה תפס ומדידה תפס ואם יתלו הדבר דקדושין תופסין א\"כ מאי מהני החזרה דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא דומה לגט דאמרינן בש\"ס וא\"כ מידי חשש לא נפיק דומה למ\"ש האחרונים לענין מ\"ש דאם חזר מוכר אחר קבלת הדמים קודם משיכה ומכרה לאחר ומשך דלא ליטינן ליה דמ\"ש היא לשלא יחזור עיין בס' בית דוד חלק חו\"מ סי' קי\"ב וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל באה\"ע סי' צ\"ו שנשאל על מי שהחזירו המתנות ובתוכם טבעות הקדושין וגרשה ושאלו שיחזירו לו הטבעות וכו' ופסק דאין מוציאין ממנו אלא מודיעין לו שהוא גזל בידו וכו' יעו\"ש ועדיין יש לגמגם דהתם שאני דבהיתרא אתא לידיה משא\"כ הכא והדבר צריך הכרעה ומריהטא דלשון רבינו שכתב הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה משמע דלכולן דין אחד להם."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את אחותו המעות מתנה וכו'.</b> עיין להרב מל\"מ שכתב על דברי הריב\"ש בתשובה סי' תע\"ח שכתב וז\"ל דהא קי\"ל בפ\"ק דמציעא כרב דאמר בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אדם יודע שקרקע אין [לו] וגמר ויהיב לשם פקדון וכן נמי במקדש את אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם פקדון יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל דהוא דלא כהלכתא דהא קי\"ל דמעות מתנה ע\"כ. ולענ\"ד נראה להליץ בעד הריב\"ש ז\"ל דס\"ל כראב\"ן שהביא הש\"ך סי' שנ\"ו ס\"ק ז' דפסק כרב דהמעות חוזרין וכתב הש\"ך שכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל בשום מקום ודאי דס\"ל דקי\"ל כרב והלכך כיון שהביא פלוגתא דרב ושמואל גבי הכיר בה שאינו שלו ה\"ה גבי מקדש אחותו יעו\"ש שכן הסכים דעתו להלכה וא\"כ אנן נמי נימא שכך הוא דעת הרב ז\"ל ועפ\"ז כתב דהא קי\"ל וכו' ועי' בשער המלך בדין שלפנינו שהביא משם הריטב\"א שכתב וז\"ל ותי' דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל דלית הלכתא כוותיה דכרב קי\"ל וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזירו הסבלונות כולן וכו'.</b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כדעת רבו הרב אבן מיגאש ז\"ל וכו'. אמנם דעת שאר המפרשים אינו כן והטור ז\"ל באה\"ע סי' נ' כתב וז\"ל והדורונות ששלח פעמים חוזרים ופעמים אינם חוזרים כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהן בבית אביה ואפשר (שנשתמש) [שתשמש] בהן עד שיבלו ושמשה בהן וכן אם שלח מיני מאכל או משתה אם אכל וכו' אז אינה צריכה להחזיר אפי' הן עדיין בעין הרי דחילק בין אכל ללא אכל דאם אכל אפי' דלא בלו אינם חוזרים ואם לא אכל אפי' מאכל ומשתה חוזרים יעו\"ש שלא כדברי רבינו דלא מחלק בין אכל ללא אכל.<br><b> אמנם</b> ראיתי להרב ז\"ל (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא\"ש ז\"ל בפ\"ט דבתרא סי' ט\"ו שכתב וז\"ל השולח סבלונות לבית חמיו ומת הוא או היא או הדר בו בענין שלא נשאה היו הסבלונות דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ושמשה בהם ובלו אפי' היו שוים ק' מנה אם אכל או שתה שם שוה דינר אינם חוזרים לא אכל שם שוה דינר חוזרים ומאכל ומשתה אינם חוזרים אפי' לא אכל שם וכו' יעו\"ש הרי דגבי דברים דאינם של מאכל בעינן דוקא בלו אפי' דאכל והם דברים עשויין ליבלות ולא סגי ליה בשמשה בבית אביה אפי' הם עדיין בעין כמ\"ש בטור והן אמת שדברי [קיצור] פסקי הרא\"ש לא זכיתי להבינם דנראה שהם דלא כמאן דהא לדעת רבינו דלא שאני ליה בין אכל ללא אכל היינו דגבי דברים שאינם של מאכל צריך להחזירם אפי' אם אכל וגבי מאכל א\"צ להחזירם אפי' לא אכל והרב ז\"ל דמפליג לדברים שאינם של מאכל בין אכל ללא אכל ולדברים שמאכל לא מפליג כמאן אמרה לשמעתיה לא רבינו ולא כמ\"ש איהו גופיה בטור וצריך לי יישוב.<br><b> ומ\"ש </b> בטור ושמשה בהן בבית אביה כתב מרן וז\"ל דמשמע דאם לא שמשה בהן בבית אביה אע\"פ שהן עשויין ליבלות הדרי כיוצא בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל עד כאן וכונתו מבוארת שכיון למ\"ש רבינו אבל אם היו קיימין חוזר הכל וכו' והטור ז\"ל כתב דצריך להשתמש ומשו\"ה כתב כיוצא בזה ולא כתב וכ\"כ הרמב\"ם שאין דעתם שוה לגמרי דלדעת הטור סגי בשמשה בהן בבית אביה לחוד ולדעת רבינו בעי בלו זה נראה פשוט שהוא כונת מרן והוצרכתי לפרשו לפי שראיתי למהריט\"ץ ז\"ל בסי' רס\"ב שכתב על דברי מרן הללו וז\"ל משמע מדבריו שהטור סובר דעשויין ליבלות ובלו בעינן וכמ\"ש הרב עצמו על הרמב\"ם וקשה דהוא עצמו כתב לקמן על מ\"ש הטור אינה צריכה להחזיר אפי' הם בעין היינו מדאיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא אפשיטא וכיון דספקא הוא א\"צ להחזיר והמוציא מחבירו עליו הראיה עד כאן וקשה משמע דסבר דלא בעינן בלו אלא אפי' לא בלו וא\"כ היכי כתב לעיל דסבר הטור כהרמב\"ם ז\"ל דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע\"פ שהן עשויין ליבלות הדרי הרי כתב הכא איפכא וקשה דידיה אדידיה עד כאן ולפי מ\"ש בעניותינו אין כאן קושיא.<br><b> ודע</b> דמהר\"י אדרבי בסי' צ\"ח כתב דהא דאמרינן דאם אכל שם שוה דינר מחל היינו דווקא בחתן האוכל בבית חמיו אבל חמיו שאכל בבית החתן לא מחל מה ששלח יעו\"ש ומרן החבי\"ב באה\"ע סי' נ' בהגהת ב\"י אות ט\"ו כתב וז\"ל אמר המאסף מבואר הוא דהרשב\"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ושאינם עשויין ליבלות ודברים שאינם עשויין ליבלות כללן במילת תכשיטין והעשויין ליבלות כללן במילת בגדים וזהו שכתב כאן ומיהו מה שבלה בבגדים ומדלא חילק במה שבלה בין אכל ללא אכל שם משום דס\"ל דמה ששולח אבי הכלה אין לחלק בין אכל ללא אכל וכמ\"ש מהר\"י אדרבי בסי' צ\"ח איברא דלכאורה נראה דאם דעת הרשב\"א לחלק בין דברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת שהביא הרב המחבר סמוך לזה וז\"ל והא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן לה בשולח אבי הכלה לחתן אורח מילתא נקט וכו' ותמהני ממורי הרב בתשובה ח\"ב סי' כ\"ב ומהחכמים השלמים הובאו דבריהם מה שתמהו על מהר\"י אדרבי מאין מוכיח מדברי הרשב\"א החילוק הזה לענ\"ד הדברים ברורים כמ\"ש וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש דהרשב\"א מיירי בדברים העשויין ליבלות נמי וכללן במילת בגדים דהא הרשב\"א ז\"ל ס\"ל דבגדים הם דברים שאינן עשויין ליבלות וכמ\"ש מרן לעיל וז\"ל וכ\"כ הרשב\"א וכו' לא מחל אלא על הסבלונות מועטין העשויין ליבלות דהיינו מאכל ומשתה וכלים קטנים וכיבא וסבכתא שהן דבר מועט אבל כל שאינו עשוי ליבלות כגון בגדים ותכשיטין חשובים אפי' אכל שם אלו ניגבים וכו' וכ\"כ עוד שם אבל כל השאר כגון בגדים ותכשיטין וכלי כסף וזהב הכל חוזר יעו\"ש. הרי להדיא דבגדים דין דברים שאינם עשויין ליבלות יהיב להו הרשב\"א ז\"ל ואיך אפשר לומר דהרשב\"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ג\"כ ושכללן במילת בגדים ומה יש לתמוה על מהרימ\"ט ולהרבנים הנזכרים שם דהם ז\"ל שפיר חזו בדעת הרשב\"א דבגדים דברים שאינם עשויין ליבלות הם וכנ\"ל וא\"כ הרשב\"א לא מיירי הכא בדברים העשויין ליבלות כדי שיחלק בין אכל ללא אכל ועל כן שפיר תמהו על מהר\"י אדרבי ז\"ל דמהיכן מוכח מהרשב\"א זה.<br><b> גם </b> מ\"ש עוד איברא שלכאורה נראה שאם דעת הרשב\"א לחלק בין אכל ללא אכל לדברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת וכו' אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב\"א לא איירי אלא בדברים שאינם עשויין ליבלות ששלח אבי הכלה לחתן ולזה קאמר הרשב\"א שלא שלח אלא ע\"מ שתנשא לו בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכנוס בתו וכו' ולזה קאמר ומתני' דהשולח סבלונות בנתארסה היא כלומר ואפ\"ה לא מחל בדברים שאינם עשויין ליבלות והא דתנן לה בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה וכו' ר\"ל דלישמועינן הך מתני' בשולח אבי הכלה לחתן נמי דלא שלח אלא ע\"מ שתנשא לו בתו וכנדון דידן אבל בדברים העשויין ליבלות לא מיירי שם הרשב\"א כלל והייתי עד ממהר ע\"ז שהרי כל דברי הרשב\"א שמביא מרן בענין זה היא תשובה אחת והיא נדפסה בחלק ג' סי' צ\"ה ושם נתבאר כמ\"ש ואילו היה רואה הרב ז\"ל זאת התשובה נראה לענ\"ד שלא היה כותב כן ודוק.<br><b> וממוצא</b> דבר אתה תחזה לדעת הרשב\"א דהא דאמרינן בגמ' ושמין לה דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש הוא אפי' אם שלח בגדים שכך כתב ומיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש וכו' ודלא כהרא\"ש ז\"ל דנראה דס\"ל דאינו מנכה לו כלום כמ\"ש בתשובה שהביא הטור בסי' זה וז\"ל הלכך כיון דחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון יעו\"ש ועיין במהר\"ש גאון סי' ג' שעשה שלום ביניהם וכו\"ע ס\"ל דדינם שוה למאכל ושהרא\"ש מיירי בדתפס והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרדב\"ז החד' סי' תקע\"ט שנסתפק בזה וכתב שלא ראה שום אחד מרבוותא קמאי ובתראי דלישמועינן דבר זה וכולם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה ושכן נראה מתשובת הרא\"ש ז\"ל הנ\"ל שהסכים בזה. ולפי דעת הרשב\"א ז\"ל נראה בפירוש שאינו כן אלא דא ודא כחדא אזלן וכחדא שרין וכנראה שלא ראה תשובה זאת.<br><b> עוד </b> נראה להכריח מתשובת הרשב\"א זאת והוא מה שנסתפק הרב נתיבות משפט דף ק\"ט ע\"ד דהא דאמרינן דשמין להם פחות שליש אם הוא דוקא בדאכל שם החתן והיה טעמו דכיון דאכל יודעת היא שניתן למחילה ומשו\"ה כי הדר מנכה לה שליש. ברם בלא אכל והדר אפשר דכשמשלמת משלמת כשהיה שוה מתחילה כיון דלא אכל מנין ידע שניתן למחילה יעו\"ש ואילו מדברי הרשב\"א הנתנים למעלה נראה דלא שנא דהא הרשב\"א מיירי בלא אכל וכמבואר ואפ\"ה כתב ומיהו מסתברא דמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפ' מי שמת הדרא בה איהי אפי' וכו' ושמין להם דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה איהי דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר עד כאן ומהתימה על הרב נתיבות משפט שלא הביא דברי הרשב\"א הלזו.<br><b> ודע </b> דיש מחלוקת בין הפוסקים ז\"ל בהאי דינא אם הוא דוקא בקדושין שמוחל או אפי' בשדוכין לבד דהרב נמוק\"י הביא משם הריטב\"א ז\"ל דדוקא בקדושין וכמו שהביא מרן ז\"ל ושהרשב\"א נראה דחולק ע\"ז והיא תשובה הנ\"ל וכן נראה מפשט דברי תשובת הרא\"ש שהביא הטור. וראיתי להריב\"ש ז\"ל בסי' ש\"א שכתב וז\"ל וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם אירוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם אירוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא ואפי' אכל שם יעו\"ש. כנראה שלא ראה הריב\"ש תשובת הרשב\"א גם לא תשובת הרא\"ש כמ\"ש הפוסקים דא\"כ לא הו\"ל להריב\"ש לומר כן בפשיטות מאחר דכל כי האי במחלוקת הוא שנוי. ומן האמור בזה אסורה נא ואראה הא דכתב הרדב\"ז בישנות סי' רל\"ד על דברי הריטב\"א הנ\"ל וז\"ל וחזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החדושין וגם הרשב\"א רבו לא מצאתי לו חבר ולא לישתמיט חד מינייהו לומר דמתני' וסוגייא דאית אמרא עלה איירי באירוסין דוקא דאי משום לישנא דמתני' דתנן לבית חמיו לא מוכח כלל דאורחא בעלמא לקרא בית חמיו אפי' בלא קדושין אלא ע\"י שידוכין וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אמת דהרשב\"א לא קאי כוותיה וגם פשט דברי הרא\"ש לא נראה כן מ\"מ מ\"ש חזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החידושים ולא מצאתי לו חבר ולא אשתמיט חד מינייהו וכו' אחרי המחילה רבה קשה דלא זכר ש\"ר לדברי הריב\"ש דקאי בשיטה זאת וגם על מרן ז\"ל קצת קשה שלא הביאו דקאי בשיטת הריטב\"א.<br><b> ואני</b> מסתפק בענין זה דהא דאמרינן דאם אכל שם שיעור דינר מחל אם אכל דבר איסור והוא לא ידע בשעת אכילה ואח\"כ נודע שמה שאכל היה איסור מי אמרינן כיון דבשעת אכילה לא ידע הרי מלא כרסו ואכלו ושתו וחדו שפיר חזי ומחילה או דילמא כיון שעכ\"פ האכילה שאכל היה איסור מגן שויא והו\"ל כאילו לא אכל ומה שאני מסתפק הוא כלפי הא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ\"ו דתרומות דתנן התם המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי הסעודה ופריך עלה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה בהן וכתב הרב תוס' יו\"ט וז\"ל וה\"ה לכל דבר האסור ומילת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו וכו' וכתב עוד וז\"ל והפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע\"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינו נחשבת לו אכילה עכ\"ל דלפי\"ז נראה לענ\"ד דלא מחל ועדין צריך הכרעה (א\"ה ס\"ט עיין בסמ\"ע סי' רל\"ד וש\"ך יו\"ד סי' קי\"ט ועיין בס' אמר יוסף הנדפס מחדש פט\"ז הי\"ד ודוק)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה וכו'.</b> כתב מהרי\"ק ז\"ל שורש קל\"ג וז\"ל אע\"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה וכו' וכתב עליו הרב מל\"מ וז\"ל דהאי מילתא אי חייב ראובן אם לאו תליא בפלוגתא דרבינו והראב\"ד ז\"ל דהכא בפירקין דלדעת רבינו שכתב דאם היה מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל ה\"נ חייב בנדון דידן ולדעת הראב\"ד ה\"נ דפטור דבעל הממון הוציא ההוצאות עכ\"ל ועיין בשורש י' והביאו מרן ז\"ל באה\"ע סי' נ' וז\"ל ראובן טען על שמעון ארסתי את בתך בחזקת שלא היו בו מומין וכו' ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי סעודה ששלח ע\"י גיסו שיזמין ויקנה צורכי סעודה וישלם לו מה שבירר בעדים שהפסידו עד כאן וכתב מרן שדבריו צ\"ע ולענ\"ד נראה ג\"כ שהוא היפך מ\"ש בשורש קל\"ג לפי מ\"ש המל\"מ דתליא הא בהך דרבינו והראב\"ד ז\"ל ואין הספר מצוי בידי כעת ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן.</b> כתב הריב\"ש בסי' קמ\"ה וז\"ל אמנם אם יש עדים שבשעת (פטירתן) [פטירתה] קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' יעו\"ש והקשה הרב מל\"מ ז\"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ\"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך תלמוד.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדבר זה מתורתו של הרשב\"א נלמד שכתב בתשובה ח\"ב סי' רכ\"ג והביאו מרן בחו\"מ סי' ר\"נ סי\"ז שנשאל על יעקב שנתן קרקע אחד לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבנו והניח אותו קרקע לשמעון בנו וכו' וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר לא יטול כלום מנכסיו וכו' וכתב בתוך התשובה וז\"ל אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסין לנחלתו ונכנסין לקרקע זה ג\"כ ומי מעכב והלא קרקע של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סרב ולא עירער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו וכו' יעו\"ש הרי שכל דבר של תנאי אם מי שמוטל עליו לעשותו מת לא חל השעבוד על יורשיו וזוכין בחפץ ופטורים מחיוב התנאי ודכוותא נמי הכא זה שהתנה עם הסוחר שכשאמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בקנין גמור וכו' ומת מי שמוטל לעשותו דודאי לא חל חיוב התנאי על יורשיו מפומיה דידיה הוא דכאיב ולא ליורשיו. ומיהו לא דמי דנדון הרשב\"א הקרקע היה דראובן ולא זכה שמעון בו וראובן שפיר זכה בנחלה ועדיין לא יצא הקרקע מרשותו ובא היורש וזוכה בנחלת אביו אבל בנדון הריב\"ש שמכר והקנה בקנין גמור בכל התנאים הצריכים לזה אפשר דמהני ג\"כ ליורש שלא יוכל למכור ומשו\"ה כתב המל\"מ ז\"ל זה לא שמעתי ולא הביא תשובה הרשב\"א הלזו לסיוע. ומ\"מ דברי הרב מל\"מ ז\"ל צריכים לי ישוב דהא כתב מהרשד\"ם בחו\"מ סי' רע\"ד בתוך התשובה וז\"ל ובח\"מ עלה רי\"ד כתב שכתב מהר\"ם דנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא ואפי' במקום שאין קנין מועיל חייב מכח השבועה ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמת הקנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכי אין ליורשיו אלא מה שזכה להם מורישם אבל מחמת שבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחויבין מחמת שבועה עד כאן הרי דחיוב הבא מחמת קנין חייל נמי אף ליורשים וכן מתבאר מתשובת הריב\"ש סי' של\"ו וסי' ע\"א שלא כדברי הרב מל\"מ ז\"ל שכתב שלו יהי שלאה התנית שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס בקנין גמור ובכל התנאים מ\"מ לא מהני אלא כשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי וכו' דמדברי מהרשד\"ם נראה דשפיר איכא למשמע הכי.<br><b> עוד</b> כתב המל\"מ ז\"ל וז\"ל גם מ\"ש שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב דאם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית לאחר ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו\"ל להרב לבאר כל זה ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתו צ\"ע גדול עכ\"ל ולענ\"ד קשה דאף אם לא היה חייב לה דמי חצי הבית כיון דשייר עיקר הבית ליורש אין לך שיור גדול מזה ומה לי אם חייב לה דאף אם לא היה חייב לה שכבר פרע לה עדיין הוה קשה ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אם אמר קנו וכו' שזה הקנין אינו צריך וכו'.</b> דעת רבינו ז\"ל דכל שהקנין מועיל אסור לקנות בשבת וכתב הרא\"ש בפ' מי שמת וז\"ל ולא כדברי המפרשים דבמקום שמועיל אסור לקנות בשבת אפי' משכיב מרע שלא התירו אלא במקום שהקנין לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא מה שקונים אליבא דר' אליעזר מאליבא דחכמים מדקאמר ולא ניחוש לר\"א משמע דלר\"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפי' לחכמים דא\"צ קנין סד\"א נימא ליה אינך צריך קמ\"ל דאפ\"ה כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת עד כאן וכ\"כ הרשב\"א בגיטין דף ע\"ז גבי ההוא עובדא דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח וז\"ל וכדאמרינן בפ' מי שמת קונים משכיב מרע אפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר\"א דלר\"א ודאי קונים כיון דאין דיבורו מועיל בלא קנין וא\"א לו בלא קנין אלא אפי' לרבנן וכו'.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו\"מ סי' רנ\"ד שהקשה לדעת הרא\"ש ז\"ל דהא ר' אליעזר סובר בסמוך במתני' שאין קונים בשבת וכו' יעו\"ש ולדידי אפשר לומר דהרא\"ש ס\"ל כהתוס' דכתבו דמתני' דלעיל גרסינן ר' אלעזר והוא ר\"א בן שמוע והך ר\"א דקאמר ר' לוי הוא ר\"א בן שמוע יעו\"ש וא\"כ אין כאן קושיא כלל (א\"ה ס\"ט עיין בשטמ\"ק לבתרא והיא לו נדפסה בח\"ב מהרמ\"ה ז\"ל ד\"ה ר\"א שהביא כן להדיא משם הרא\"ש ז\"ל יעו\"ש) והרב זקן שמואל תירץ שם וז\"ל וי\"ל דה\"ק לא ליחוש לר' אליעזר שאין אני סובר כר\"א דאמר דצריך קנין ואין קונים בשבת אלא אני סובר כחכמים בתרתי עכ\"ל וקשה לי דהא מדקאמר משמע דלר\"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין וכו' לא משמע הכי באופן שלא זכיתי להבין דבריו וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.</b> כתב הרמב\"ן ז\"ל והביאו הרא\"ש בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ז) וז\"ל ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתתא וא\"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמי לירושה אלא אין דיננו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו חכמים בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל הא ליתא דחכמים לא יפו כח השכיב מרע בדיבור אלא בזה שאמרו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר' נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה וידור בו תנו דקל זה ויאכל פרותיו משום דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו\"מ סי' ר\"י שתירץ בעד הרמב\"ן וז\"ל ולי נראה דאפשר דלא אמרו כלל זה אלא לגבי אחרים שכן אמרו שכיב מרע שאמר ידור פלוני אבל גבי בנו חשו חכמים ואמרו דקנה אע\"ג דליתא בבריא לפי שיש טירוף דעתו יותר ועדיין דחוק הוא ואע\"ג שאין ראיה משם משום דנקט ידור פלוני דלקנות דבר שלא בא לעולם אין חילוק בין בנו לאחר מ\"מ החילוק אפשר שהוא אמיתי עכ\"ל. אשר בזה נראה לענ\"ד לישב מה שהקשה הרב בני יעקב בדף ס\"ט ע\"ג שהקשה למרן מדידיה אדידיה ממ\"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) על דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכו' כתב הרמב\"ן בחי' משם הרב אבן מיגאש ז\"ל דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואע\"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכו' וכתב הוא וז\"ל ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך או שקנו מידם לחלוק אבל באומר יטול ויזכה במתנה זה משמע או במשיכה זו וכו' ואילו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע דאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא וכו' אלא מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע כלל והשתא לפי\"ז מאי קאמר התם בפ' אלמנה לכהן גדול דהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו בשכיב מרע דוקא אמרו ולא בבריא ומה יענה למ\"ש הוא ז\"ל כאן אלו תוכן דבריו יעו\"ש ולפי מ\"ש הרב זקן שמואל לק\"מ דהרמב\"ן ס\"ל דגבי האב המזכה לבנו לא אמרו האי כלל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע ובפ' מי שמת דקאי לאחר שפיר מקשה דמילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע.<br><b> ומרן</b> ב\"י בסי' ר\"י כתב וז\"ל ואיכא לעיוני דכי אסיקנא והלכתא המזכה לעובר לא קנה אם הוא מטעם ר' יוחנן דס\"ל הכי או מטעם רב נחמן דאם הוא מטעם ר\"נ א\"כ אית לן למימר דכשתלד קנה וזה הוא דעת הרא\"ש ז\"ל שכתב אמר ר' יצחק המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדר\"נ דהלכתא כוותיה בדיניה וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה רבה לי ההדיוט יותר הוה מצי להוכיח ממ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ב סי' ה' שכתב וז\"ל ואע\"ג דקאמר ר\"נ המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ופסק תלמודא כוותיה וכו' יעו\"ש הרי להדיא דס\"ל דהא דקאמר תלמודא והלכתא המזכה לעובר קאי לר\"נ וברור. ודרך אגב ראיתי להרב פני יהושע בשיטה לגיטין דף י\"ד שהקשה עליה דהרא\"ש ז\"ל מהא דפסק כרב נחמן דאם אמר לכשתלד קנה והיינו איפכא דרב הונא דס\"ל דאפי' אם אמר לכשתלד לא קנה וא\"כ קשה דלמה פסק בדין מעמד ג' דהיינו דקנה דהוי כהלכתא בלא טעמא תיפו\"ל דהוי טעמא משום דנעשה כמי שאומר לו משתעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך ואפי' לנולדין מהני אף לרבנן דר' מאיר דלדבר שלא בא לעולם דקנה דומה דלכשתלד וצ\"ע עד כאן ולענ\"ד נ\"ל דהא דמהני לר\"נ לכשתלד היינו דווקא במעוברת אבל באינה מעוברת לא מהני כמבואר בדברי הפוסקים ומשו\"ה הוצרך הרא\"ש לומר דהוי כהלכתא בלא טעמא להיכא דהקנה המלוה עתה למי שלא היה בשעת הלואה אפי' עובר דמעתה אפילו לר\"נ לא קנה ואפי' אמר לכשתלד ומה שאמר אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים ה\"נ דלא קנה דאפי' לר\"מ וכו' ה\"מ [ל]דבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא קאמר וכו' הוא לר\"ה דס\"ל דהמזכה לעובר לא קנה וחמיר מדבר שלא בא לעולם וכל שכן לרבנן ומשו\"ה קאמר אפי' לר\"מ אבל לר\"נ דס\"ל דלכשתלד קנה הקנה לנולדין קנה וכמ\"ש התוס' יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דאני מסתפק בדין זה מי שבא על שניות מדברי סופרים ונתעברה והקנה לו אי אמרינן בזה דעתו של אדם קרובה אצל בנו או לא. והנה מי שבא על עריות של תורה בהא לא מספקא לי לפי מ\"ש בחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על כל עריות שבתורה והוליד ממנה בן וכו' דבהא כיון דמעוות קרינן לאב ודאי שאין דעתו קרובה לו אבל גבי שניות מד\"ס אפשר דכי יהיב ליה מידי איכא אקרוביה דעתא וגמר ומקני לעובר זה או דילמא האי נמי דמי לאיסורא של תורה ולאו דעתו קרובה אצלו והדבר צ\"ע ועיין בהראב\"ד בפ\"ח מהל' תרומות. וראיתי להרב ב\"ח שהקשה דמאי נפק\"מ אם יש לעובר זכיה בירושתו הא ודאי לדברי הכל כשנולד יש לו חלק בירושה ודוחק לומר דנפק\"מ לענין שאם הוא כהן שפוסל לעבדים מלאכול בתרומה כדאיתא בפ' אלמנה לכהן גדול ומביאו בב\"י ונ\"ל דנפק\"מ בפירות שגדלו בקרקע מקמי שנולד דאם אין לעובר זכיה אין לו בפירות כלום ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שם בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ז) בד\"ה אוכלין כתבו וז\"ל וקצת תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה וכו' הרי דאפי' לחכמים דר' יוסי דס\"ל דאין לעובר זכיה מ\"מ הפירות הם לעובר כשנולד וכ\"כ בפסקי תוס' שם ואיך כתב למאן דס\"ל זכיה לקטן דהפירות אין לו עד שיולד וצריך ישוב. והמבי\"ט בח\"ב סי' קל\"ז כתב דכשם שמזכה לבנו כשהוא עובר משום דדעתו של אדם קרובה אצל (אדם) [בנו] כך מקנה לבנו דבר שלא בא לעולם.<br><b> והרב</b> שער המלך בפכ\"ב מהל' מכירה הקשה עליו ממ\"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז) יכיר יכירנו לאחרים וכו' ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי ומשני לא צריכא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס פי' רשב\"ם דכיון דההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויי מקמי דאתו לידיה והשתא לדעת הרב המבי\"ט ז\"ל דס\"ל דבבנו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכו\"ע א\"כ מאי האי דפריך ולר\"מ אפי' לרבנן דר\"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו וכו' ותירץ וז\"ל ואפשר לישב ולומר דמשו\"ה לא פריך לרבנן דר\"מ משום דטעמיה דהמבי\"ט ז\"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר' יוחנן דאע\"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וא\"כ כיון דלדבר שלא בא לעולם אדם מקנה לבנו ה\"ה דבר שלא בא לעולם דאדם מקנה לבנו וכמבואר בדבריו א\"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלרב הונא דס\"ל התם בפ' מי שמת המזכה לעובר לא קנה ואפי' בנו וכו' ה\"נ ס\"ל לר\"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' בנו דתרויהו כי הדדי וא\"כ משו\"ה לא פריך בגמ' לרבנן דר\"מ משום דבפלוגתא איתמר ואפשר דהמקשן ס\"ל כר\"ה אלו תוכן דבריו וכן תירץ מו\"ה בס' שמחת יאודה יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאמרינן בפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים והביאו רשב\"ם (בפי\"נ) [בפ' מי שמת] בד\"ה ולימא דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור\"י כר' חייא ור\"ח כרבי ורבי כר' מאיר ור\"מ כר' אליעזר בן יעקב וראב\"י כר' עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיך אפשר לומר דהמקשה סבר כרב הונא דכיון דהמזכה לעובר ס\"ל לר\"ה דלא קנה ה\"ה דסבר ר\"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' לבנו מאחר שבש\"ס אמרו דר\"ה סבר אדם מקנה דשלב\"ל אפי' לאחר וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות וכו'.</b> וכתב הנמוק\"י בפ' מי שמת וז\"ל ודעת ר\"י דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע\"ח דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים בלבד וזה נראה לו דעת מורי הרשב\"א והריטב\"א עד כאן ומרן החבי\"ב בסי' רנ\"ב תמה על דברי הרשב\"א הלזו ממ\"ש בתשובה שהביא מרן ז\"ל שם וכתב וז\"ל ולענין סתירת דברי הרשב\"א נ\"ל דמ\"ש כאן בתשובה זו מיירי במטלטלין שלא באו עדיין ליד המקבל מתנה ומ\"ש הנמוק\"י בשמו דאין מוציאין מן המטלטלין המשועבדין הוא במטלטלין שבאו ליד המקבל מתנה דכיון שבאו לידו אין מוציאין ממנו יעו\"ש וקצת קשה דהרואה שם יראה דנדון הרשב\"א ז\"ל היה שהמקבל הוציא רוב המטלטלין לרשותו וע\"ז שקיל וטרי הרשב\"א ואין הספר מצוי אצלי עתה לראות הדבר היטב.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב הנ\"ל בסי' קי\"ג הגהת הטור אות ג' דרמי דברי הנמוק\"י אהדדי וז\"ל אמנם דברי הנמוק\"י בפ' יש נוחלין יש מקום עיון שמ\"ש גבי מה שאמרו השתא ירושה דאורייתא נראה שסובר כסברת ר\"י והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שסוברים דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע\"ח אפי' אחר התקנה ואילו גבי ברייתא דשכיב מרע שאמר תנו (מנה) [מאתים] לפלוני סתם היפך ויש לתמוה על מהר\"מ מטרני ז\"ל בח\"א סי' רס\"ה שראה דברי הרב נמוק\"י גבי ברייתא דשכיב מרע ולא נרגש מסתירתם וכו' יעו\"ש. ונראה לענ\"ד לומר דדעת הנמוק\"י ז\"ל בברייתא דתנו מאתים לפלוני וכו' שכתב דאפי' תפס כל אחד מטלטלין מוציאין מידם שלא אמרו אין דין קדימה במטלטלין אלא בבע\"ח ודלא שעבדינהו באגב ע\"כ דהכונה לאפוקי הך בע\"ח דשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ומשו\"ה הוא דאמר דאפילו תפס כל אחד מוציאין מידו אמנם מ\"ש משם ר\"י והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דמיירי דלא שעבד באגב כמבואר שם משו\"ה אין מוציאין וזה ברור. ומרן בסי' רנ\"ב כתב משם רבינו ירוחם וז\"ל כתב במשרים בנתיב כ\"ג חלק י' שכתובה ומזונות אינם נגבין ממתנת בריא הן שנתן האב הן שנתנו היתומים אחר מיתת אביהם ותמה עליו וז\"ל וזה דבר תימה דכיון שמת נפלו הנכסים לפני אלמנה מתקנת הגאונים ומה תועיל מתנת היתומים אח\"כ מצאתי בתוס' בפ' נערה כדברי רבינו ירוחם וכו' עכ\"ל ומרן החבי\"ב בהגהת הטור אות י' הקשה עליו וז\"ל ועוד יש לתמוה שכתב שמצא בתוס' פ' נערה כדברי רבינו ירוחם ז\"ל וכי סברת התוס' בלבד היא זו והלא סברת הרא\"ש היא בפ' האומר וגם סברת רבינו בעל הטורים באה\"ע סי' ק' וסברת הנמוק\"י כמ\"ש ואין חולק ע\"ז יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתוממתי על המראה דמדברי הטור באה\"ע אדרבא נראה היפך סברת רבינו ירוחם דשם כתב הטור וז\"ל מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה\"ה בכל תנאיה וכו' ודוקא ממטלטלי בני חרי אבל מכרן הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרו היורשים [אחרי מותו גובה מהם] עד כאן וכתב מרן ב\"י וז\"ל ונראה שדבר פשוט הוא שהרי משעה שמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע להדייא שחולקים ע\"ז וכן פסק במשרים נתיב כ\"ג חלק י' עד כאן הרי לך להדיא ביתומים שמכרו אחר מיתת אביהם שהאלמנה מוציאה שלא כדברי מרן החבי\"ב וצ\"ע.<br><b> גם </b> מ\"ש והלא סברת הרא\"ש היא בפ' האומר אמת אגיד שכן משמע לכאורה ממ\"ש שם וז\"ל אבל אי כח המתנה אלים כדמוכח מההיא דשנים אוחזין מצינן למימר דנהי דתקנו הגאונים שיגבו ממטלטלי דיורשים מ\"מ ממטלטלי דמתנה לא יגבו לא מבעיא אם נתן האב דלא יגבו אלא אפי' נתנו היתומים נמי לא יגבו אע\"פ שהיו משועבדין להם בשעת מיתה קודם המתנה כדאשכחן בפ' מציאת האשה גבי האחים ששעבדו דאין מוציאין למזונות אע\"ג דאם לא שעבדו היתה נזונת מהם וכו' יעו\"ש הרי דדעתו ז\"ל דאף ממשנתינו היתומים אינו גובה אשר מכח זה הקשה הרב ז\"ל בס' דינא דחיי בעשין מ\"ח דף ל\"ה ע\"ג על הטור באה\"ע סי' ק' שסתם היפך הרא\"ש. עוד כתב הרב שם וז\"ל והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא על הרב בעל הטורים סי' קי\"ב כתב כלשון הזה מדינא דגמ' אין הבנות נזונות אלא ממקרקעי אבל מתקנת הגאונים נזונות אף ממטלטלי ואינם נזונות אלא מבני חרי אבל מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחרי מותו אם מכרו או נתנו או משכנו אין נזונות ממנו וכו' הרי שדעתו לומר שאפי' מכרו או נתנו האחין מהני לשלא נזונות הבנות כמו דמהני במכר או נתן האב וכו' יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> אחר ההתבוננות נראה אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים דאין מכל זה טענה כלל והוא דהרא\"ש ז\"ל כשכתב דאפי' שנתנו היתומים נמי דלא גבי הביא ההיא דאחין שמכרו דאין מוציאין למזונות וס\"ל להטור ז\"ל דדוקא למזונות הוא דאין מוציאין וכן ראיתי שכתב ברמזיו סי' י\"ד אבל אם נתן מתנת בריא אין מוציאין ממנו ולכתובה ולמזונות ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ואין מוציאין למזונות יעו\"ש ומעתה ההיא דסי' ק' שכתב דאם מכרו היורשים אחרי מותו מיירי בכתובה וכמ\"ש מרן שם בבדק הבית וז\"ל זה פשוט אע\"ג דאמרינן בפ' אלו מציאות האחין שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא עד כאן וא\"כ אין ענין למ\"ש הרא\"ש דהרא\"ש מיירי למזונות והוא מ\"ש בסי' קי\"ב וא\"כ אין דעת הרא\"ש בכתובה שאם מכרו היתומים שאינו גובה כדעת רבינו ירוחם ז\"ל אלא אדרבא נראה שהם חולקים עליו ועיין בב\"ח שם ובחלקת מחוקק.<br><b> וכשאני </b> לעצמי הייתי סבור לומר שט\"ס נפל בדפוס וכונת הרב לא היתה אלא להקשות מדברי הטור שבסי' ק\"ז בחו\"מ ס\"ח שכתב וז\"ל ואם מכרו מטלטלין אין חייבים לשלם וכו' ואע\"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דווקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמינן אדאורייתא ואין חייבין לשלם וכו' הרי להדיא דס\"ל כסברת רבינו ירוחם ז\"ל אמנם עדיין לא יתכן זה למ\"ש והלא סברת הרא\"ש היא בפ' האומר וכו' דהרא\"ש לא כתב אלא דכי נתנו היתומים אין מוציאין אלא למזונות ולא לכתובה וכן יש לתמוה על הרב נתיבות משפט ז\"ל דף רמ\"ז שהקשה דברי הטור שבאה\"ע עם דברי הרא\"ש אביו וכן ממ\"ש בחו\"מ סי' ק\"ז ולפי מ\"ש אין מדברי הרא\"ש קושיא כלל ועי' בש\"ך בחו\"מ סי' רנ\"ב סק\"ו שכתב שכל מעיין ישפוט בצדק דליתנהו לדברים אלו אלא הרא\"ש מיירי בכתובה יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב באה\"ע סי' ק' שכתב וז\"ל אמר המאסף גם בזה קשה למה לא ביאר רבינו דמפני תקנת השוק אין מוציאין מיד הקונה וראיתי למהר\"מ מטרני שכתב דגובה מהדמים ולפי\"ז אפשר דלא כתב הטור דגובה מהם מהמטלטלים אלא מהדמים ולפי מ\"ש כאן ניחא דהוה קשיא ליה דממ\"ש כאן דאם מכרו מוציאין כל שכן נתנו וזה היפך מדברי הרא\"ש בפ' האומר ודברי התוס' פ' נערה והריטב\"א והרשב\"א בפ' מי שמת והיפך מ\"ש בסי' קי\"ב וממ\"ש בחו\"מ סי' ק\"ז והשתא ניחא דלא כתב הטור מכרו אלא לומר שטורפת מהדמים אבל בנתנו שאין שם דמים אינה טורפת ממטלטלין מפני תקנת השוק וכו' יעו\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא בפירוש כתב הטור בסי' ק\"ז וז\"ל אבל אם מכרו נוקמי אדאורייתא ואין חייבין לשלם ונראה פשוט דאין גובה לא מן הלוקחים ולא מן היתומים וכמבואר וא\"כ איך מיתבא דעתיה ז\"ל בהכי להך בסי' ק\"ז וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו'.</b> כתב המרדכי ז\"ל בפ' מי שמת וז\"ל שכתובה בה קנין דכיון שכתוב בה קנין (ש\"מ) [שמא] לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיהו בקנין בלא שטר קנה ומה שפרשב\"ם ז\"ל דגם בקנין בלא שטר אין קנין לאחר מיתה אין נראה לר\"י דא\"כ מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והיינו בקנין ואיך יועיל והלא שמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה לכך נראה כדפירשתי וכן פירש רבינו שמחה ועיין בתוס' פ' אע\"פ עכ\"ל. ודע דלפי\"ז מ\"ש המרדכי לעיל מזה וז\"ל והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעייא קנין וכו' ומתנת שכיב מרע בכולהו נכסי כי ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר ואי איכא קנין אפי' אם עמד חוזר דידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה אפי' אם מת לא קנה דשמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה וכו' היינו כמ\"ש כאן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכמו שסיים שם וכן פסק האלפסי ז\"ל יעו\"ש אבל בקנין בלא שטר קנה כמ\"ש כאן ועיין בס' בית דוד חו\"מ סי' קכ\"ט ועיין במהר\"י אדרבי ז\"ל סי' שס\"ז שנשאל על ראובן שצוה מחמת מיתה ואמר לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו לשמעון מחמת שברצון נפשי אני נותן מתנה גמורה וכו' שכתב הרב ז\"ל שאין זה יפוי כח ומרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה הרבה להשיב עליו וכן בתשובות הנדפסות מחדש בחלק חו\"מ סי' נ\"ו יעו\"ש והמתבונן היטב שם במהר\"י אדרבי יראה דיש להליץ בעדו ומ\"מ כבר עמדו בזה מהר\"א ברודו ז\"ל והרב פני משה בחלק א' סי' פ\"א ופ\"ב וחילק בין כשהרעותא הוא מצד הקנין ובין כשהרעותא הוא מצד השטר יעו\"ש. ומהתימה מהרב ז\"ל שלא זכר ש'ר מזה ועיין למרן החבי\"ב שכתב שמה שהביא מרן ובתשובה אחרת כתב וכו' אינו מהריב\"ש אלא מהרשב\"א ז\"ל ועיין בס' זקן שמואל שכתב ששמע שהרשב\"א והרמב\"ן חולקים ע\"ז יעו\"ש וצריך ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין וכו'.</b> דעת רבינו כדעת הרי\"ף דליתא לדר' יהודה אמר רב דאמר קרקע כדי פרנסתו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) אלא כרב נחמן דאמר חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' אבל דעת הרא\"ש הוא דכדי פרנסתו מיהא בעינן אלא דחילק דאם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או בריבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן (א\"ה ס\"ט עיין להפרישה בסי' ר\"נ ס\"ו שהקשה להטור באה\"ע סי' צ' בדין מברחת למה לא פסק שם כמה הוא שיעור כדי פרנסתו ותירץ דאפשר דאשה אין דרכה לצאת בעינן טפי וכו' יעו\"ש ועיין להרא\"ש בפ\"ח דכתובות דף ע\"ח מהש\"ס שכתב וז\"ל ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור השכיב מרע בפ' מי שמת עד כאן ודוק).<br><b> ויש</b> להסתפק לדעת הרא\"ש ז\"ל אם זה המצוה הוא שכיר וכיוצא שא\"צ קרן להתפרנס ממנו איזה שיעור צריך שישייר בין קרקע בין מטלטלין ולכאורה נראה לענ\"ד שצריך שישייר שיעור שאם יעמוד מהחולי שיתפרנס מאותו שיור עד שיבריא והוא ממ\"ש הנמוק\"י שם במתני' דשייר קרקע כל שהוא וז\"ל ושייר קרקע כל שהוא וה\"ה שאר נכסים וכו' וכיון דמשייר כל שהוא שיחיה בו עד שירויח הוא דשייר וכו' וכ\"כ עוד לקמן גבי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' וז\"ל ודאמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים וכו' אלא שיסמוך עליהם כשיעמוד מחוליו ועד שירויח וכו' יעו\"ש נמצא דכדי פרנסתו האמור בגמ' במילת כל שהוא היינו עד שירויח ומינה לדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דשיעור כדי פרנסתו הוי קרן כדי שירויח בו כדי פרנסתו בכה\"ג נראה לענ\"ד דסגי ליה בשיעור שכתב הנמוק\"י ז\"ל ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהנמוק\"י מודה היכא שהוא עובד אדמה או מלוה בריבית מודה למ\"ש הרא\"ש ועדיין צריכים לי ישוב.<br><b> ומ\"מ </b> תמיהא לי עליה דמרן ז\"ל דלמה השמיט דברי הנמוק\"י הלזו ולא הזכירם כלל וגם מרן החבי\"ב לא הביאם ומרן בסי' ר\"נ פסק כדעת רבינו וכתב עליו מור\"ם וז\"ל וי\"א דבעינן שיור כדי פרנסתו עד כאן וכתב הסמ\"ע ז\"ל דהיינו טעמא דס\"ל למור\"ם ז\"ל דגם הרא\"ש לא כתב פרנסת בני ביתו כי אם במשייר קרקע וכו' משא\"כ במתעסק ברוחים ובהם מיירי מור\"ם וכו' וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל וז\"ל ולי נראה דכיון דהרי\"ף והרמב\"ם סוברים דאפי' שיור כל שהוא הוי שיור ראה הרב לתפוס מסברא ממוצעת דהיינו שיור כדי פרנסתו ולא לקצה האחר יעו\"ש ולענ\"ד אחרי המחילה רבה קשה דהא לשון מור\"ם דקאמר וי\"א הוא דוחק דהא בעל הסברא הזאת הוא הרא\"ש ואם הוא רצה לתפוס ולהשוות משייר קרקע למשייר מטלטלין הו\"ל לתלות הסברא במשייר קרקע בעצמו ולא לומר וי\"א ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ט סי' ה' שכתב דשיור כדי פרנסתו בעינן שלא כדברי הרי\"ף דס\"ל דבשייר כל שהוא סגי ושם לא חילק בין משייר קרקע למשייר מטלטלין וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נתן לו המקצת בפירוש וכו' לא קנה אלא א\"כ היה מיפה כחו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל בגמ' הלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אע\"ג דמית מצוה מחמת מיתה א\"צ קנין והוא דמית עמד חוזר ואע\"ג דקנו מיניה פי' קנו מיניה כדי ליפות כחו עד כאן וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בחי' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א) בד\"ה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו' וז\"ל והראב\"ד ז\"ל אמר דה\"ה במתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה הואיל וא\"צ קנין אם קנו מידו חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וכ\"כ נמי הרב משה הספרדי ז\"ל ומשמע דאפי' רב מודה בזה והא דאמרינן עמד חוזר אע\"ג דקנו מיניה במיפה את כחו היא עד כאן הרי להדיא להרמב\"ן והרה\"מ דס\"ל דבמצוה מחמת מיתה אפי' במקצת אם היה בה קנין מגרעות נתן וצריך יפוי כח וכ\"כ ג\"כ הנמוק\"י בפ' מי שמת בהך הלכתא דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין וז\"ל וכללא דמילתא מצוה מחמת מיתה אפי' במקצת ושכיב מרע בכולי נכסיו ומסוכן שוים הם דמקבל מתנה זוכה בה לאחר מיתתם ובלא קנין ואם יש בה קנין צריך ליפות את כחו וכדפרישנא ואי לא לא קנה וכו'.<br><b> ומעתה</b> זו הייתה כונת הסמ\"ע שכתב בסי' רנ\"א סק\"א וז\"ל בין בכל בין במקצת פי' ואפי' קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ\"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה וכו' והטור כתבו ללמדנו דלא תימא דיש לו דין מתנת בריא בקנין ואף אם לא ימות לא יכול לחזור בו קמ\"ל ומיירי דיש להקנין יפוי כח עד כאן והיינו משום מאי דכתבנו לעיל. והנה בעת'ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מאי דעומד ומתמיה מרן החבי\"ב עליה (דהסמ\"ג) [דהסמ\"ע] שם וז\"ל וזה שכתב ומיירי דיש להקנין יפוי כח לא זכיתי להבינו דכיון דדין מצוה מחמת מיתה יש לה מה צורך ליפוי כח דלא בעינן יפוי כח אלא לנותן מתנה בכולי ולא שייר דאז בעינן שהקנין יהיה ליפוי כח וכמ\"ש רבינו בעל הטור ז\"ל אבל במתנה במקצת אמרינן בגמ' דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה כשהוא מצוה מחמת מיתה ואולי סובר הרב דכי אמרינן בגמ' אע\"ג דקנו מיניה פירושו הוא וביפוי כח וכו' יעו\"ש ואנכי לא אדע שכול איך לא הביט הרב ז\"ל בדברי הרמב\"ן והרב המגיד והנמוק\"י ז\"ל שכתבו בפירוש דאפי' במקצת אם הוא מצוה מחמת מיתה הקנין בעינן שיהיה ביפוי כח וסוגייא דגמ' פירשו הרמב\"ן והרה\"מ שהיא ביפוי כח ומאי ושמא דכתב מרן החבי\"ב ולא זכר ש\"ר להרבנים הללו וצ\"ע.<br><b> ועיין </b> במהרימ\"ט בחלק חו\"מ סי' נ' שכתב וז\"ל ומיהו נראה דכל מצוה מחמת מיתה כמו בנדון דידן אפי' אין כתוב בשטר מעכשיו דבריו קיימים ויש לו דין מתנת בריא אם מת ואם עמד חוזר כדאמרינן בגמ' גבי אחתיה דר' דימי דשיירה וקנו מינה ולפי שהזכירה בדבריה ווי לה לההיא איתתא דקא מייתא אמרי בגמ' מצוה מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר משמע הא לא עמד קנה כמתנת בריא ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא ודאי אחתיה דר' דימי לא כתבא יפוי כח דהא להקנות במתנת בריא נתכונה ואם לא עמדה מתנתה קיימת יעו\"ש וצריך לישב דלכאורה נראה דדמי להך שכתבנו לעיל עיין בס' קרית מלך רב בח\"א בתשובה סי' ב' דף ה' ע\"ב גם מ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל שם משם הנמוק\"י דהיכא דאמר השכיב מרע מהיום צריך קנין ואם עמד חוזר וכו' והקשה מ\"ט אם עמד חוזר ותירץ דדעתו ז\"ל דכיון דנתן כל נכסיו איכא אומדן דעתא דחזקה לא שביק איניש לנפשיה וכו' ועיין בהריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דגיטין דף ט' ע\"א במימרא דרב נחמן דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים וכו' שכתב אבל הכא לאו בהכי עסקינן אלא שכתב כל נכסיו במתנת בריא בקנין ומעכשיו ואפ\"ה אם עמד חוזר דאומדן דעת הוא וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בו בחיים וכו'.</b> כתב מהריב\"ל בח\"א סי' ס\"ג על שכיב מרע שנתן מחמת מיתה כך וכך מעתה ומעכשיו יהיו נתונים לו וכו' והשיב יראה כי זאת הצואה היא קיימת וכו' דאמרינן בפ' מי שמת כתב מחיים ובמות מסקנא דשמעתתא דהוא מצוה מחמת מיתה וא\"צ קנין וכו' ואפי' את\"ל דלא דמי זאת המתנה להאי סוגייא וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' דלא שייך סימנא לדחיים אלא במחיים ובמות ע\"כ. והרב מהר\"א ששון בסי' מ\"ב עלה ונסתפק עליה דמהו כונתו אם הוא לומר דבעינן דוקא מחיים תחילה אבל איפכא לא הוי מתנת שכיב מרע או דילמא דלא שנא אלא שצריך שיזכיר אותם תיבות דבחיים ובמות ושאני נדון מהריב\"ל ז\"ל שלא הזכיר תיבת דחיים יעו\"ש והנמוק\"י שם בסוגייא הביא משם הריטב\"א וז\"ל וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב\"א דאם כתב בו מעתה ועד עולם וכיוצא בו דמשמע מתנה גמורה אפי' מחיים זכה ושוב אינו יכול לחזור בו ע\"כ. ולענ\"ד נראה דלזה הוא שכתב מהריב\"ל ז\"ל וכמ\"ש הריטב\"א ועיין בס' קרית מלך רב בח\"א בתשובה סי' ד' דף י' ע\"ד ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>חוששין שמא נשארו נכסין וכו'.</b> כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' אלף נ\"ח וז\"ל שאלת הא דאמרינן בפ' מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא נשארו נכסים במקום אחר פי' הראב\"ד ז\"ל דוקא במחלק וכו' ועוד י\"ל דכיון דהכא בשקנו מידו היא וכו' הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת דאי בכולם למה לי קנין אלא מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עד כאן ונראה דכונת השואל הוא להקשות דאמאי חיישינן להכי הא נכסים בחזקת נותן קיימי ואדרבא הו\"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי שנא מההיא דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית וכו' וחכמים אומרים המע\"ה וע\"ז הביא דברי הראב\"ד ז\"ל וסברת עצמו וכן ראיתי בח\"ב סי' קל\"ג שנשאל כן ומביא פי' הראב\"ד ז\"ל וסברא שכתב בח\"א במעט שינוי וז\"ל ועוד י\"ל אלא על כרחך בשקנו מידו היא ובמיפה את כחו וכיון שמיפה כחו הרי נהג בו מנהג מתנת שכיב מרע במקצת ואילו בכולם למה לו קנין אלא ודאי מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסין במדינת הים עד כאן הרי להדיא שדעת השואל היתה לשום שכל ולהבין מה בין זה לזה דשנו חכמים בלשון המשנה הוא אומר בריא היתה וכו'.<br><b> ועי' </b> בהרב מל\"מ בפירקין [דלקמן] הכ\"ב שהקשה מהך מתני' להרשב\"א דאמאי לא אמרינן דהקנין יוכיח שהיה בריא יעו\"ש. כנראה שלא ראה הך תשובה דחלק ב'. כי מן הבא\"ר ממנו נקח כמ\"ש בחלק א' היא היא ומ\"ש בחלק ב' במיפה את כחו אחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא במתנה במקצת לא בעי יפוי כח ואפשר דהיפוי כח מכריע שהיא מתנה בכולא דאי במקצת ל\"ל יפוי כח ועיין במרן בס' הקצר בסי' רנ\"ג סי\"ח וכ' ועיין בסמ\"ע וש\"ך ועיין בס' אדמת קודש חלק ב' בחו\"מ ס\"א. ודרך אגב אודיע למעיין שמ\"ש המל\"מ בדין שלפנינו עליה דהראב\"ד ז\"ל דא\"כ כי מקשי בגמ' ממתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אמאי לא משני שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ופלוני דהשתא לא שייך למימר שהו\"ל למימר לאחרון כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו וכו' דצ\"ל ג\"כ ושטר חוב פלוני לפלוני הוא וכל שעבודיה אי ידעינן דאית ליה שטרות דהא אף דשטרות איקרו נכסי מ\"מ אם פרט קרקעות ומטלטלין צריך לפרט ג\"כ שטרות וכמ\"ש הנמוק\"י בפ' הספינה והביאו מרן בסי' ס\"ו מחודש ט' יעו\"ש ודוק (א\"ה ס\"ט עיין להרב המגיד ז\"ל בפ' י' מהל' זכיה ה\"ב ובמל\"מ שם ודוק)."
+            ],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'.</b> כתב הטור בסי' ר\"נ סי\"ז וז\"ל אם הפסיק בין אחד לחבירו וכו' והאחרון הוי מתנת שכיב מרע בכוליה אם מת קנה אפי' בלא קנין יעו\"ש והקשה עליו בס' זקן שמואל וז\"ל ויש להקשות שא\"כ אף האחרון לא יקנה דכיון דהראשונים לא קנו הו\"ל האי אחרון מתנת שכיב מרע במקצת ובעי קנין ושמא רצה לשחוק וכמ\"ש הרבינו יעקב בעל הטורים באה\"ע סי' קמ\"א שאם היה שכיב מרע ואמר שיכתבו גט לאשתו אין כותבין ונותנין ושמא י\"ל כמ\"ש הנמוק\"י וז\"ל ואע\"ג דהשתא יעו\"ש אף אנן נמי בתר דעתו אזלינן עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהראיה שהביא מהר\"י בעל הטורים ז\"ל שבסי' קמ\"א אדרבא משם נראה להיפך שכתב שם וז\"ל בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי וכו' בד\"א בבריא אבל בחולה וכו' אע\"פ שלא אמר אלא כתבו כותבין ונותנין שדעתו לומר תנו אלא שהוא בהול מחמת חולי יעו\"ש וצ\"ע. גם הראיה שהביא מהנמוק\"י ז\"ל לא דמי דהתם הוא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתם ופירש שאינו חוזר אלא במקצתם ונמצא שמה שהקנה הא' הוא מחמת אותה מתנה שהיה בכל משא\"כ הכא במתנה האחרון כיון שלא קנה הראשון נמצא שמה שנתן לזה האחרון חשיב כאילו לא נתן ומ\"מ החלוק נראה שהוא אמת ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמפרש בים וכו'.</b> עיין להרב המגיד שכתב שדעת הרשב\"א כר' יונה שחולק עם הרי\"ף ורבינו דס\"ל דמפרש בים ויוצא בשיירא דינם לענין מתנה כבריא וכן הוא דעת הרא\"ש. ואנכי הרואה להרשב\"א בחי' לגיטין בסוגיין דס\"ל בפירוש כדעת הרי\"ף יעו\"ש באורך וכן דעת הריטב\"א בדף מ\"ג מהש\"ס יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמד בין החולי שצוה בו וכו'.</b> כתב הטור באה\"ע סי' קמ\"ה וז\"ל ולא הלך בשוק אפי' ניתק מחולי לחולי והלך בנתיים בביתו בלא משענת ה\"ז גט עד כאן וכתב הרב מכתב מאליהו בדף ר\"ד שדעת הטור סברא חדתא היא אלא שמצא במרדכי בפ' מי שמת תשובת ראב\"ן ז\"ל שקאי כוותיה יעו\"ש שכן הסכים דעת הטור לדעת ראב\"ן וקשה לי שראב\"ן ז\"ל מיירי בהלך במשענת ומשו\"ה כתב דהליכה בבית לאו כלום היא ברם בלא משענת לא דבר הרב ז\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה וכו'.</b> כתב הטור בסי' רנ\"א וז\"ל והרי\"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל עי' מ\"ש לקמן בפ\"ט הכ\"ג וראיתי בשטמ\"ק שנדפס בח\"ב מהרמ\"ה בסוגיין שהביא משם הרא\"ש וז\"ל אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקי\"ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ\"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' יעו\"ש הרי דלא כמ\"ש הטור וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי וכו' כולן לשון מתנה היא וכו'.</b> מימרא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח א)\"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן יעו\"ש בפרשב\"ם וראיתי בתשובת הרשב\"ש ז\"ל בסי' קס\"ו שכתב וז\"ל ומ\"ש והשאר הריני מניח לאשתי לשון מתנה היא דאמאי דאמרינן בפ' מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון ירושה הן ופירשו המפרשים אף לשון ירושה וכתב הרמב\"ם ז\"ל שהן לשונות מתנה עד כאן לא ידעתי מאי האי דקאמר דהא בגמ' אמרינן שהן לשון מתנה ולא לשון ירושה כי אם ביחסין וירת לחוד ולא ביחזיק וכעת לא ראיתי להמפרשים שיפרשו כן שהן לשון ירושה ונפק\"מ טובא אי הוי לשון מתנה או לשון ירושה אם נתן לב' בניו ואחד מהם בכור אינו מפסיד חלק בכורה אי הוי לשון מתנה ולא אמר כלום כמבואר ולפי גירסא דידן שהוא לשון מתנה אין מכל זה כלום יעו\"ש ועיין בסי' תרכ\"א שכתב שם כולן לשון מתנה וצריך ישוב וכתב הנמוק\"י וז\"ל ואיצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפי' בשכיב מרע כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד [יהנה] ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכיה הם שקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין זה דכל כה\"ג לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן בהכותב דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו דמגופא של קרקע קנו מידו וכו'. וכתב הרב מל\"מ בדין שלפנינו וז\"ל דיש להסתפק שהוא מביא אח\"כ דברי הראב\"ד ז\"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שלשון זה סותר מ\"ש בתחילה שנכסיו לך משמע לגמרי וכשאמר שיהנה או שיעמוד משמע דוקא עמידה ומשענת וכו' הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי\"ז כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר בדעת הנמוק\"י דלהכי דייק בלשונו לומר כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין דכל כה\"ג לאו קנין דברים הוא וכו' דהכונה דאפי' לא אמר נכסי לפלוני שיהנה בהן והוא דכבר ידוע מ\"ש הרשב\"א ז\"ל במכונות סי' ס\"ז והביאה מרן בסוף סי' קצ\"ה וז\"ל אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או נתתי לו להיות משתמש בעלייותי וקנינו ממנו הרי זה קנה העליה לדירה שהקנין [ענין] חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכההיא דהכותב וכו' יעו\"ש. הרי דכשהקנין בא אחר מה שנתן מחזיק למתנה לומר שלא הדירה לבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמבואר שם וא\"כ אף אם נאמר שהנמוק\"י ז\"ל מסכים והולך לסברת הראב\"ד ז\"ל דכי איבעיא לן יראה בהן ישען בהן וכו' היינו כשאמר תחילה נכסי לך וכו' דאילו בישען בהן לחוד הוי כידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום וכי קנו מידו הוי קנין דברים עכ\"ז להכי דייק לומר ישען בהן בקנין שהקנין בא לאחרונה לאו קנין דברים הוא ושפיר מהני קנין. וראיתי להרב זקן שמואל בסי' רנ\"ג שכתב על דברי הנמוק\"י הללו שהיא סברא יחידית ושלא מצא לו חבר שבבריא (שיהנה) [שיהנו] הני לישני שעלו בש\"ס בתיקו כיון שיש בו קנין יעו\"ש. ולעת כזאת ראיתי לר' יונה בעליותיו שהביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין שכתב וז\"ל ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לישני בשכיב מרע דהו\"א דלא מהני עד דאמר תנו ק' לפלוני וכו' והא דאיבעיא לן ישען בהן יעמוד בהן מהו בבריא לשון זכיה הוא לפי שהקנין מוכיח עליה כיון שהוא אומר ישען בהן בקנין זה ובכה\"ג לאו קנין דברים הוי כדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו עד כאן הרי דר\"י קאי כוותיה דהנמוק\"י ולאו סברא יחידה היא.<br><b> ודע</b> שמדברי הראב\"ד שהביא הנמוק\"י ז\"ל אני תמיה עליה דמהרד\"ך ז\"ל בבית א' שכתב וז\"ל וכן נמי בהני לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילין או לא וכו' והתם פשיטא לענ\"ד דמבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהן משום דלישנא שיהנה משמע לגרוע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחילת דבריו קאמר ליה וקאמר דוקא ליהנות בהן קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותם הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא וכו' יעו\"ש וקשה לי דהרב ז\"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר דכל הני מילי כבר אמרן הראב\"ד ז\"ל והביאן הנמוק\"י ז\"ל. והטור ז\"ל בסי' רנ\"ג פסק וז\"ל ושכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה דהוי לשון מתנה עד כאן ותשובה זאת היא בכלל פ\"ג וז\"ל שם ובשכיב מרע א\"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה היא וכו' יעו\"ש ועיין במהרח\"ש בח\"ב סי' י\"ד מה דשקיל וטרי בתשובה זו.<br><b> וראיתי</b> למהר\"א קוב\"ו ז\"ל בס' פני יאושע בסי' כ\"א דף מ' ע\"ב שכתב וז\"ל ואיכא לעיוני בה טובא דהיא סותרת למ\"ש בפסקיו דבכאן בתשובה מסיק דהני לישני דא\"ר ששת דמהנו יטול ויזכה ויחזיק דאינן אלא בשכיב מרע וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל ומזה יצא לנו דלשון מניח מהני מטעם דהנטילה חילוף ההנחה והיינו דוקא בשכיב מרע ואילו בפסקיו הביאו הטור ז\"ל שם העלה להיפך שכן כתב וכל שכן בבריא דמהני כל הני לישני עד שמתוך הדוחק אם לאו דמסתפינא וכו'. אמינא דלאו מר חתים עלה אבל מה אעשה כי הטור ז\"ל הביאו משמו יעו\"ש. ואני בעוניי עוד קשה לי לפי מה שהניח שם במונח שדברי רב ששת הן בשכיב מרע דוקא מהא דכתב בסוף כלל פ\"ד על מה שנשאל באיש שעשה לאשתו אם ימות הוא בחייה וכו' ומהיום תלך ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ונטל קנין ע\"ז והשיב וז\"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בו ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ומילת ותחזיק הוא לשון מתנה כדאמרינן בפ' מי שמת א\"ר ששת יטול ויחזיק ויזכה ויקנה כולן לשון מתנה הן וכו' יעו\"ש והביאו הטור בסי' רפ\"א בקצור הרי דבמתנת בריא מיירי שהוא בקנין ובמעכשיו ומפני מילת ותחזיק קא מקיים למתנה מהא דא\"ר ששת כנראה דס\"ל דמילתא דא\"ר ששת לבריא נמי אמרו והוא היפך מ\"ש בכלל פ\"ג וצריך לי ישוב.<br><b> ושוב </b> אחר ימים אנה ה' לידי ס' מגיד מראשית וראיתי שם בסי' ו' דף מ\"א שכתב שם הך קושיא עליה דהרא\"ש ז\"ל שכתב ובשכיב מרע א\"ר ששת וכו' דהא ר\"ש הוא אפי' בבריא וכתב וז\"ל אבל לפי האמת אין בו סתירה ופי' לשונו הוא בדרך אחר למי שיעמיק בו העיון וכו' וה\"ק ובשכיב מרע אר\"ש יטול ואין כאן שום קושיא כלל דמשום סיומא דמלתא דקאמר וכשהשכיב מרע אמר אני מניח וכו' נקט נמי ובשכיב מרע ולאו לאפוקי בריא מהך רישא אלא מסיפא כלומר כיון דמהני יטול בשכיב מרע ה\"נ מהני ביה אני מניח משום דלגבי דידיה הוא כמו פלוני יטול וכו' יעו\"ש. ובהכי מתרצא נמי קושיא דידן ומהרד\"ך ז\"ל בבית ל' החזיק בסברא זאת דהרא\"ש דלשון מניח הוי מתנה והביא ראיה מר\"פ הגוזל דתני רב אושעיה הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין אין הגזלה קיימת פטורים הניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם עד כאן ודקדק מהרד\"ך ז\"ל דמדנקט בגזלה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזלה שאינה שלו להורישה ולהניחה לבניו נקט לפניהם אבל גבי אחריות נכסין שהן שלו נקט להם עד כאן והקשה מהרח\"ש בח\"ב סי' י\"ד וז\"ל (ודעתו) עשה הרב ז\"ל דברי הברייתא כאילו הם דברי המצוה וקשה לי דהתם במתני' במה דתנן והניח לפניהם פטורים ומוקי לה רב חסדא לאחר יאוש וא\"כ בידו לתנה דקנה לה ביאוש ושנוי רשות ורמי בר חמא דייק מינה דרשות יורש כרשות לוקח נמצא דבידו להורישה וההיא ברייתא נמי מוקי לה ר\"ח לאחר יאוש וא\"כ בידו לתנה או להורישה באופן דעל כרחך לפניהם דנקט לאו דוקא מהאי טעמא הוא עד כאן.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לומר בעד מהרד\"ך ז\"ל דהכונה לומר דלהכי דייק רב אושעיא בגזלה והניח לפניהם משום דאז בשעת ההנחה בעודו עדיין ברשותו ליכא אלא יאוש לחוד ובעת כזאת אם היה רוצה ליתנו או להורישו לאו ממונו לגמרי היא דעדיין לא נתרוקן רשות בעלים מהגזלה לגמרי דליכא אלא יאוש כדי אלא דכשיבא לרשות לוקח או לרשות יורש אז נתרוקן רשות בעלים לגמרי אבל בעת תת הגזלה קודם באו לרשות יורש אם בא נגזל אין ספק דמצי להוציאו מיד הנותן כל כמה שלא מת הנותן דעדיין לא באו ליד היורשים ואמטו להכי דייק בלישניה לומר בגזלה והניח לפניהם ברם באחריות נכסין שהן שלו ובידו ליתנה לכל מה שירצה ולית דימחי בידיה להוציאם מידם תני והניח להם דאם הניח להם בלשון זה לשון מתנה היא זה נראה לי להליץ בעד מהרד\"ך ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרד\"ך שם וז\"ל ובר מן דין אמינא דבנדון דידן אפי' (ר' לוי) [ר\"י הלוי] ז\"ל מודה וכו' עד דכי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאפי' [דהיכא שאמר לשון ירושה לבד] לא קנה היכא דאמר בתחילה או בסוף לשון מתנה מהני ה\"נ לא שנא עד כאן והקשה עליו מהר\"י הלוי ז\"ל בתשובה סי' ע' דלא דמי כלל דבשלמא התם משום ירש פלוני משמע שפיר לשון זכיה וקניה אלא משום דאינו ראוי ליורשו לא קנה משום שעבר על מה שכתוב בתורה ולהכי אם כתב בתוך כדי דיבור לשון מתנה מהני דמסתמא אף ירש דקאמר לאידך למתנה איכוון אבל בלשון מניח דלסברת ר\"י לא משמע לשון זכיה כלל אפי' אם נתן במתנה לאחר מה בכך וכו'. ומרן החבי\"ב בסי' רנ\"ג הגהת ב\"י אות ה' הקשו עליו מתשובת הרשב\"א שבח\"ב סי' שצ\"ב שכתב דאפי' שאמר בתחילה לשון שאינו מספיק ואמר בסוף דבריו לשון מתנה שמועיל אף ללשון שאינו מספיק וכו' ותירץ דשאני ההיא דהרשב\"א דאפשר דמיירי לאדם אחד והטעם דדל מהכא לשון שאינו מספיק הא איכא לשון מספיק ומשום הכי מהני אף לשאינו מספיק ומהר\"י הלוי ז\"ל מיירי בנותן לב' בני אדם שתי מתנות דלא מהני לשון מתנה דזה לשון הנחה דאידך וכו' וכתוב אבל מדברי מהר\"י הלוי שם מוכח בבירור דסבירא ליה דאפילו בשדה אחד ואדם אחד אם אמר לשון הנחה ואחר כך לשון מתנה לא מהני וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה דשפיר מצינן לתרץ כדברי הרב ז\"ל ומאי דקשיא לן למרן החבי\"ב מסוף דבריו דאפילו באדם אחד ושדה אחד דלא מהני אין זה קושיא כלל דאחד הרואה שם יראה דלא כתב כן אלא משום תשובת ר\"י הלוי ז\"ל שהביא אח\"כ וז\"ל שם והסכמנו ונתיישבנו שאין לשון הנחה לשון מתנה שאילו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו ואמר אני מניח נכסי לפלוני אין כאן לשון מתנה עד כאן הרי להדיא דאפילו אם כתב לו ממש בלשון מתנה דהיינו אני מניח נכסי לפלוני לחוד משמע ליה דהוי לשון מתנה אפילו הכי לא מהני (מיד) [מידי] ללשון הנחה אע\"ג דהוי שדה אחד ואדם אחד כל שכן גבי נדון מהרד\"ך ז\"ל דהוי שתי שדות ושני בני אדם ע\"כ. הרי בהדיא דאי אומר דלא מהני אפילו בשדה אחד ואדם אחד היינו משום ההיא תשובה דמהר\"י הלוי ז\"ל ולא משום דלא מהני לשון מתנה ללשון הנחה בשדה אחד ואדם אחד וכמבואר שם.<br><b> והרב</b> פני משה בח\"א סי' ל\"ד כתב וז\"ל איך כל היד המרבה לבדוק בעיניו יראה דבנדון דידן אין מועיל לשון מתנת אחיותיו ושנייו ללשון הנחה שכתב לאשתו מתרי טעמי לענ\"ד יודם כל הישר הולך חדא וכו' ועוד אחרת לענ\"ד טעמא אחרינא דעד כאן לא אמרינן דמתנה דחד מועיל לירושה דאידך ע\"כ לא אמרי הכי אלא לירושה דאידך הסמוך לו שלפניו או שלאחריו אבל לא אלפני פניו או לאחר אחריו המשל בזה אם כתב לראובן מתנה שכתב תנתן שדה פלונית לראובן וירש שמעון שדה פלונית וירש לוי שדה פלונית אפשר דלא מהני תנתן דראובן אלא אירש דשמעון שהיא הסמוך לו אבל לא לירש דלוי שהוא מופלג דבכה\"ג לא אשכחן בגמ' דמהני וה\"ה אם אמר ירש ראובן שדה פלונית וכו' יעו\"ש. ואנכי בער לא אדע שכו\"ל בזה החילוק שחילק הרב ז\"ל חילוקא דרבנן דהא מאי דילפינן בגמ' דב' שדות וב' בני אדם דמהני (ו)מתנה דהאי לירושה דאידך הוא מהא דתניא בברייתא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה ג' ואי ב' מת בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון יעו\"ש בפי' רשב\"ם ז\"ל הרי דמהני נכסי לך דהראשון לירש אחריך ואחרי אחריך ולפי דברי הרב ז\"ל היכי משכחת לה שאם מת ב' דקנה ג' משום נכסי לך דקאמר לראשון דהא ג' ירש קאמר ליה.<br><b> ואין </b> לומר דהברייתא לא נחית להכי אלא לומר דמהני לישנא דמתנה דחד ללישנא דירושה דהאיך וכשמהני לאחרי אחריך היינו כשמזכיר לשון מתנה באמצע ולהכי דייק רבינו ז\"ל בפ\"ו מהל' נחלות ה\"ו וז\"ל וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר ירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית וירש פלוני שדה פלונית וכו' דאלמא אי מהני חד לשון דמתנה לשתי לשונות דירושה היינו היכא דכתיב לשון מתנה באמצע לאפוקי היכא דכתיב בתחילה לא מהני אלא לדסמיך ליה ובהא הוא דכתב הרב פני משה ז\"ל דלא מהני הא ליתא וכמבואר בדברי הרב המגיד ז\"ל שם שכתב דנקט הכי לרבותא יעו\"ש וא\"כ מ\"ש הרב ז\"ל דלא מצינו בגמ' שיהני לשון מתנה דחד ללשון ירושה דאידך שלפני פניו או שלאחר אחריו כי עפ\"ז הוליד והצמיח דלא מהני לשון מתנה אחיותיו ושניו אלא ללשון הנחה שאצל פרט הסמוך למתנת אחיותיו אבל לא ללשון הנחה שכתב לאשתו שהוא מופלג והוא אלפני דלפני וכו' יעו\"ש דלפי לשון הברייתא נראה בבירור דלא שנא וכמבואר בדברי הרה\"מ ז\"ל וצ\"ע ועיין לרבינו בפי\"ב מהל' אלו ה\"ז שכתב וז\"ל נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו' וכתב הרה\"מ וז\"ל ברייתא בפ' יש נוחלין והיא שנויה בשלשה מקבלין וכו' ודין ג' עם ב' כדין ב' עם הא' ורבינו כתב הדין בב' שדי ביאור בכך עכ\"ל ועי' במרן החבי\"ב בסי' רמ\"ח הגהת הטור אות ה' יעו\"ש.<br><b> וכבר </b> עלה על דעתי לומר בדעת הרב ז\"ל שהוא יתרץ לברייתא זו דואחרי אחריך דקנה הוא משום דמיירי למי שראוי ליורשו ומשו\"ה מהני ביה לשון ירושה ולא משום דנכסי לך דקאמר בתחילת דבריו הוא. אמנם אחר ההתבוננות הא ליתא כמבואר מדברי הר\"ן שהביא דבריו מרן בסי' רמ\"ח ס\"א וז\"ל הר\"ן ז\"ל (וכת') [וכי תימא] בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא מהא שמעינן דרב אחא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו ראוי ליורשו אלא אפי' באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני וכו' דהא כי בעינן לאוקומי ברייתא בראוי ליורשו בין ב' בין ג' בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמי בראוי ליורשו אלא ב' בלבד אכתי תקשי ליה ג' אמאי קנה וכו' אלא ודאי תרוייהו בעינן לאוקומי בראויין לירש וכו' יעו\"ש ולפי דברי הרב ז\"ל מאי קאמר כי בעינן לאוקומי בראוי לירש בין ב' בין ג' בעינן כנראה דאילו לפום קושטא לא בהכי מוקמינן דוק ותשכח מהכא דאין לומר כן.<br><b> והרב </b> משאת משה בחלק חו\"מ סי' ו' נשאל על נערה שהיתה שכיב מרע ואמר לעדים הוו עלי עדים וכו' שכל אשר לי אנכי מנחת לזקנתי לאה [אם אמי] כדי שתלך לעיה\"ק ירושלים ת\"ו ואמרו לה העדים ולזקנתך אם אביך אין את מנחת כלום ותען ותאמר אני מנחת לה י' גרושי'ש עד כאן והשיב הרב ז\"ל דאפי' להחולקים על הרא\"ש הכא בנדון זה אזלי ומודו דקנה דטעמייהו דהני דס\"ל דלא מהני היינו משום דאיכא למימר דלשון מניח יש במשמע לומר דלאפוטרופא בעלמא אמר ולפום הך טעמא הכא דאמרה שמניחה כדי שתלך לארץ ישראל מוכחא מילתא דלשם מתנה נתכוונה ולא לאפוטרופא ומצינו קרוב לזה למהרד\"ב שכתב בסי' ר\"ג וז\"ל ועוד יש טעם אחר שהרי כתב מהרד\"ך ז\"ל דאפי' מהרי\"ק לא אמר בשם הרבנים אלא כשנוכל לפרש דשמא לאפוטרופא קאמר וכו' ואף אנו נאמר דכוותיה בנדון דידן כיון דלא שייך לומר לאפוטרופא קאמר כדהוכחתי והנחה זו לשם מתנה היא עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא הרואה שם למהרד\"ב ז\"ל יראה דהן אמת דכתב כן לפום ריהטא ברם תוך כדי דיבור תבר לגזיזיה וכתב שמ\"מ אינו תוקע עצמו בזה כמבואר שם והא ראיה שלא זכה למקבל מטעם זה ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות ח' והיינו טעמא דנראה מדברי הרבנים שהביא מהרי\"ק ז\"ל בריש שורש צ\"ד דלשון מניח לית ביה ממשא ולא משום דאיכא להסתפק כמו שיראה הרואה. עוד כתב הרב ז\"ל שם וז\"ל ועוד נראה טעם אחר לזכות כח המקבל מגמר דבריה אף היא אמרה שהניחה לזקנתה השנית עשרה (א\"ת) [גרושי'ש] בלשון הניח כבראשונה דהוי גלוי מילתא קצת דכולא למתנה איתכוונא ואינה אלא כמחלקת נכסיה דהרי לגבי זקנתה השנית אין לומר דלשם אפוטרופא קאמרה וכו' עכ\"ל ורואה אני דיותר ויותר הוכחא איכא בנדון הרב פני משה ז\"ל בתשובה הנ\"ל ואפ\"ה לא כתב להחשיבה מתנה וכל שכן כה\"ג וצריך ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה וכו'. לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל כן אמר הגאון ואין דעתי נוחה הימנו ויש לנו דעת אחרת טובה מזו עד כאן וכתב הרב המגיד שדעתו כדעת האחרונים שהקשו ואמרו דאם איתא דמתנת שכיב מרע גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי ליורשו כנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה וכו' עיין בתשובה להראב\"ד בס' תומת ישרים סי' רל\"ה שהקשה כן וכתב וז\"ל ומה יקשה עלינו אם נאמר שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה מורישו ואפי' הוא נכרי אבל גר שאינו כן לא תקנו לו ודברי רבא כפשוטן עד כאן ובפשטן של דברים אלו נסתפקתי בדעת הראב\"ד ז\"ל אם מאי דקפיד הוא משום דהמקבל ליתיה בתורת ירושה ונפק\"מ שאם נתן לישראל מודה דקנה המקבל ואתי שפיר השתא מאי דכתב בתשובה שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי רב מרי שאינו כן או דילמא מאי דקפיד הוא בנותן ואפי' שנתן לישראל לא קנה דלא תקנו שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי איסור שאינו בתורת ירושה מורישו דהא גר אינו יורש את אביו דבר תורה ולעת כזאת אין הספר מצוי בידי לראות מאי דעתיה ז\"ל ברם ראיתי להרשב\"א בחלק ג' סי' קכ\"ב הביא משם הראב\"ד וז\"ל אלא אף הראב\"ד מודה בזה וביותר מזה שהוא כתב שם הטעם משום דרב מרי לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע עד כאן הרי נראה מכאן דמאי דקפיד הוא משום דהמקבל לאו בר ירושה הוא שהרי תלה הטעם דלרב מרי לא היה לו יורש דאם מאי דקפיד הוא בנותן מה יושיענו זה שלא היה לרב מרי בן דאף אם היה לו בן מ\"מ איסור לאו בר ירושה הוא אלא ודאי כדקאמרן.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי מ\"ש הרשב\"א שם על דבריו וז\"ל ופשטא של שמועה הכי פירושה גר שכיב מרע שאינו בירושה כשאין לו בנים שנולדו בהורה ולידה בקדושה אינו במתנת שכיב מרע (הוא) [הא] ישנו בירושה לבניו או לקרוביו נותן לכל מי שירצה במתנת שכיב מרע אפי' לישראל גמור עד כאן וקשה דהלא הראב\"ד לא קאי כי אם היכא דהמקבל בר ירושה דאף אם הנותן גר דקנה אבל היכא דהמקבל לאו בר ירושה מה יועיל מה שהנותן בר ירושה ולא הו\"ל למימר אלא שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא מי שיורשו תקנו שיקנה כגון רב מרי אם היה שהיה הורתו ולידתו בקדושה אם לא שנאמר שדעתו ז\"ל בדעת הראב\"ד דכיון דקנה המקבל היכא שהוא בר ירושה ה\"ה נמי היכא שהנותן הוא בר ירושה אף דהמקבל ליתי בירושה ומשו\"ה פי' הסוגיא כן והוא דוחק. ויותר נראה לענ\"ד לומר בדברי הראב\"ד היה כתוב משום דאיסור לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב וכו' דעל הנותן קא קפיד וכדכתבו התוס' בסוגיין יעו\"ש ואע\"ג דגר אינו יורש את אביו דבר תורה מ\"מ כיון דחכמים תקנו לו ירושה שמא יחזור לסורו איתיה בירושה מקרי וכן נראה בהדיא ממ\"ש לקמן וז\"ל ואני אומר שלא בירר וכו' וכמ\"ש לעיל דדעת להקת בני הנביאים הרי\"ף והתוס' ורב האי ז\"ל והראב\"ד דעת כולם מסכמת שמי שראוי ליורשו ישנו במתנת שכיב מרע לכל מי שירצה עד כאן ועיי\"ש טעם שכתב להרי\"ף ז\"ל וכ\"כ הרב תרומת הדשן סי' שנ\"ב ודלא כמ\"ש הרמב\"ן במלחמות ובחי' בעובדא דאיסור או שנאמר שהרשב\"א לדידיה מפרש פשטא דשמעתתא דקפיד הנותן וכונתו לאפוקי לחכם שכנגדו דגר לית ליה דין מתנת שכיב מרע ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שהודה וכו'.</b> כתב הרב המגיד משם הרב אבן מיגאש ז\"ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואין צ\"ל אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה וכו' וכ\"כ הרב בצלאל בשטמ\"ק הנדפס בח\"ב מהרמ\"ה ז\"ל וזה סיוע למ\"ש מרן ב\"י בסי' ל\"ב מחודש ב' וז\"ל ונ\"ל עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם לו דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם היה הוא יכול לטעון כן היינו אנו טוענים ליורשין עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' פ\"א סק\"ז שכתב על דברי מרן וז\"ל ולפענ\"ד זה אינו ופשיטא דיכול דהא דקא מבעיא בש\"ס היינו בסתמא ומספקא ליה לש\"ס ולהא מסיק דאין אדם משטה בשעת מיתה ומסתמא לא השטה אבל אם אמר משטה הייתי נפקא מידי ספיקא ונאמן וכו' יעו\"ש ולפי דברי הרב אבן מיגאש ז\"ל אינו כן אלא קושטא דמילתא היא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי טעין בתר דקם משטה הייתי לא משגחינן ביה. ולענ\"ד נראה דלפי דעת מרן והרב אבן מיגש ז\"ל אף אם בימי חוליו רצה לחזור ולומר משטה הייתי לא משגחינן ביה כיון דאמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה וקושטא קאמר תו לא מצי הדר וזה לשון הרב שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) שכיב מרע שהודה מהו פי' קי\"ל דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקי\"ל דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קא מבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו כבריא ולאו מתנה הוא וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפק\"מ דאם עמד חוזר וכו' יעו\"ש הרי דמשום הודאת בעל דין הוא וכיון שכן אפי' עודו בחוליו לא מצי טעין משטה כן נראה לענ\"ד ומהתימה ממרן ז\"ל שלא נסתייע מדברי הרב אלו.<br><b> ודע</b> שאני מסתפק בדעת רבינו שכתב אפי' הודה השכיב מרע לגוי נותנין לו אם הוא דוקא באומר תנוהו לו או דילמא אפי' לא אמר תנוהו לו והוא דמספקא לי דהא דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו היינו דוקא במודה לישראל אבל במודה לגוי לא דמשום שלא להשביע לא עביד דמודה שמא יתבענו ולא יקבל טענתו ועי' במהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' ק\"א דסמיך אטענה דנאנסו או החזרתי וגוי לא יקבל טענה זו ומשו\"ה מרתת ולא מודה אם לא דקושטא קאמר או דילמא לא שנא ועי' במהרשד\"ם חלק יו\"ד סי' קע\"ב ושוב ראיתי בתשובת הרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' ס\"ה דף קכ\"ח ע\"א שכתב וז\"ל ושלא להשביע את עצמו לא שייכא לדעת הרמב\"ם ז\"ל כי הנה הוא הולך למות ובמודה נמי לגוי לדעתו ליכא חששא השבעה כי בודאי לא היה מודה לגוי כי הגוי בשמעו יתבע את בניו ע\"פ הודאת אביהם עד כאן ואפשר דגם הרב פרח מטה אהרן ז\"ל מודה בזה להרב ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שחזר במקצת וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ושלח אחרי שמעון ולוי לקרות אותם ובאו לביתו ומצאוהו אותו מיושב בדעתו ומשיב להם על הן הן ועל לאו לאו ושאלו לו מה לך כי דלקת אחרינו ואמר להם רצוני הוא לעשות בפניכם צואת שכיב מרע בראותי לעת כזאת מיושב בדעתי כדרך הבריאים והוא זה כי הנער שמואל משרת שלי עבד לי כעשר שנים והטיב לי על שכירו' ככל אשר עם לבבי ועתה הוו עלי עדים איך אני נותן לו במתנה חצי מכל נכסי אשר לי והשאר ליורשי ושתק ולא דיבר עוד ואחר עבור יום אחד צוה עוד בפני עדים שאם המשרת אברהם יתנהג עם בניו כדין וכשורה יתנו מחלק היורשים כך וכך ושיפרעו לבע\"ח כך וכך מחלק היורשים ומת אח\"כ מאותו חולי וחיים לכל ישראל שביק. והנה בעתה קמו משרתי ראובן הנזכרות על היורשים לזכות במתנתם והיורשים מעכבים על ידם באומרם שאביהם חזר בו ממה שצוה ונתן לבע\"ח אשר בזה גילה דעתו שחזר בכל מה שנתן ואף גם מה שנתן למשרת אברהם לא קנה כיון שהיה במקצת שלא נתן כי אם כך וכך יורינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא היא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) ואמרינן התם איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא תא שמע כולן לראשון ומקצתם לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משו\"ה שני לא קנה אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקני א\"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא היינו דשני קנה אלא אי אמרת לא הוי חזרה ליהוי כמחלק ולחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא עד כאן וז\"ל הרא\"ש איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא ת\"ש כולן לראשון ומקצתם לב' ב' קנה ראשון לא קנה מקצתם לראשון וכולן לב' ראשון קנה וב' לא קנה פי' וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין שמת בין בשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא ושני קנה אפי' עמד דהוי מתנת שכיב מרע במקצת ובעייא קנין וסיפא לא משכחת אלא בשעמד דאי בשמת שני נמי קנה עכ\"ל וכן פסק הרי\"ף ז\"ל בהלכות במעט שנ'ות ונראה לעין כל שהוא ט\"ס וקשה לי עליה דהרא\"ש שכתב בכאן דפירוש וכולן לשני מה ששייר ולא נתן לראשון ואילו בפ' אין בין המודר הנאה דף מ\"ג הביא הש\"ס הך סיפא דברייתא להקשות מיניה וכתב שם וז\"ל מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה וב' לא קנה שכיב מרע שמחלק את נכסיו ונתן מקצתם לראשון ואח\"כ אמר וכולן לב' ראשון קנה ואם עמד אינו חוזר (במתנת) [דמתנת] שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא וכו' ומדקנה ראשון אלמא חשבינן ליה כנמלך דמעיקרא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לשני דאי חשבינן ליה כמחלק שמעיקרא היה דעתו ליתן לשניהם אף ראשון נמי לא קנה דהא אמרינן וכו' ומחשבינן ליה כנמלך א\"כ בכולן לב' דקאמר גם המקצת שנתן לראשון כי היה בדעתו לחזור בו ממתנת הראשון אם היה אפשר ומעיקרא כשאמר מקצתם לראשון לא היה בדעתו ליתן לשני ושוב נמלך לחזור בו מן הראשון וליתן הכל לשני דאי וכולן לשני דקאמר היינו מה ששייר מנכסיו שלא נתנם לראשון אמאי קנה אם עמד הרי חלק כל נכסיו והוי מתנת שכיב מרע בכולא אלא ודאי כשנתן לב' דעתו על מה שנתן לראשון ה\"נ דעתו על מה שהפקיר עכ\"ל.<br><b> ויש</b> להתבונן בדברי הרא\"ש אלו טובא חדא במאי שמוכיח דהאי וכולן לב' דקתני בברייתא היינו גם אמקצת שנתן לראשון דאי אשאר קאי אמאי קנה שני הרי חלק כל נכסיו וההיא מתנת שכיב מרע בכולא וכו' כנראה דס\"ל דפירוש מחלק נכסיו דאמרינן בפ' מי שמת היינו שנותן לזה כך ולזה כך עד שחילק כל נכסיו ובהא בכל גוונא אם עמד חוזר ונמלך הוא שנותן לזה ושוב נמלך מזה ונותן הכל לאחר וזה הוא נמלך שנמלך מראשון ומשו\"ה פי' דוכולן לב' היינו שחזר מהראשון אבל אם אינו חוזר מהראשון אלא נתן מהשאר דין מחלק יהבינן ליה ואם עמד חוזר. וזה אינו אחר המחילה רבה דהא פי' שם רשב\"ם בפ' מי שמת וז\"ל אם במחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כולן כדין מתנת שכיב מרע שאין צריך קנין אם מת. אם כנמלך שלא היה בדעתו ליתן כל נכסיו אחר שחלק שתק ולא רצה לחלק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר עד כאן וכן מבואר מדברי הרמב\"ם פ\"ח מהל' זכיה והטור ז\"ל בסי' ר\"נ סט\"ז יעו\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דוכולן לב' דקתני בברייתא היינו מה שנשאר שלא נתן לראשון והיינו טעמא דראשון קנה משום דהוי נמלך שהפסיק בין ראשון לב' שלא היה הכל במתנה אחת והוי מתנת ראשון במקצת ובעיא קנין וב' לא קנה כיון שעמד והיה בכולא דלא בעי קנין ואם עמד חוזר וקושית רבא אינו אלא לר' יוחנן דקאמר דטעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה מה מתנה עד דמטא לידי דמקבל וכו' ופריך מהכא דאף שלא בא לרשות מקבל קנה בקנין וכמו שפרש\"י ז\"ל. אלא שלזה י\"ל דמאי דמוכיח הרא\"ש דוכולן לב' דקתני בברייתא דמיירי בדחזר מהראשון הוא מדקא פסיק ותני ראשון קנה ואמאי קנה שמא מתחילתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן גם השאר לב' ומנא לן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך אם כמחלק ונימא אם עמד חוזר אלא על כרחך הברייתא מיירי בחוזר מהראשון וכן הוכיחו התוס' שם בביאור אלא שדברי הרא\"ש צריכים אנו לדחוק קצת. ומ\"מ נקוט מיהא דפי' וכולן לב' היינו גם מה שנתן לראשון ואילו הכא בשמעתין פי' וכולן לב' היינו מה ששייר מהראשון וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא וא\"כ בנדון דידן שחזר ממה שנתן ליורשיו הוי חזרה גם במה שנתן למשרת שמואל אלא דעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דעד כאן לא אמרינן דהוי חזרה בכולא אלא אם היה חוזר ממה שנתן לשמואל ונתן מקצת ממה שנתן לו לאחר אז הוא דאמרי' דחזר מהכל ברם היכא שנתן לב' בני אדם וחזר מאחד מהם אז אמרינן ממה שחזר חזר וממה שלא חזר לא חזר. להא אמינא דהא כתב הנמוק\"י בשמעתין וז\"ל אמר המחבר אפי' נתן נכסיו לב' בני אדם וחזר מאחד מהם הויא חזרה לאידך כיון שהוא בדייתיקי אחד עד כאן וכן פסק מור\"ם ז\"ל בסי' ר\"נ יעו\"ש ואף למאי דכתב הריטב\"א בחי' לבתרא וז\"ל והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכל יש אומרים כשהראשונה כולה [ל]אדם אחד אבל אם נתן נכסיו כולן לב' בני אדם וחזר בו מאחד מהם לא הויא חזרה באידך ואחרים פי' דסתמא קאמר אפי' לב' בני אדם כיון שהוא בדייתיקי אחד וכו' והביאו מהר\"ש גאון בסי' ל\"ד דף ס\"ט ע\"ג יעו\"ש. הרי דכל שמה שחזר הוא מאחד לא הוי חזרה לאידך מ\"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונכסי ביד יורשי קיימי והמתנה בטלה ואף שמהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' י\"ט כתב דכל דאיכא מתנה ודאית והחזרה בספק מספיקא לא מבטלינן המתנה כמו שהאריך שם והכא בנדון דידן המתנה היא ודאית והחזרה היא בספק יען הוא מחלוקת ולא מבטלינן המתנה מספק מ\"מ הרואה שם יראה דלא כתב כן כי אם להלכה ולא למעשה ועיין בס' משפט צדק ח\"א סי' ט\"ו וי\"ט ומהר\"ש גאון ז\"ל בסי' הנ\"ל.<br><b> אלא</b> שיש מקום לקיים המתנה ואף שחזר במקצת והיה טעמו דבנדון דידן נתן לאחר וליורשים וכל שמה שחזר הוא מהיורשים לא הוי חזרה בכל וכמ\"ש הנמוק\"י ז\"ל וז\"ל והיכא שנתן מקצת נכסים לאחרים והשאר ליורשים וחזר בו מיורשיו דעת רבינו הרמב\"ן ז\"ל דלא הוי חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כעין ירושה בעלמא וכן נראה עיקר הריטב\"א ז\"ל עד כאן ומביאו ג\"כ מהר\"ש גאון ז\"ל שם בדברי הריטב\"א יעו\"ש הרי לך להדיא דכשחזר מיורשיו לא הוי חזרה באידך וא\"כ בנדון דידן מה שחזר מיורשיו לא הוי חזרה למה שנתן למשרת ושפיר זכה במתנה. ועל מה שטענו היורשים כיון שנתן למשרת השני וחזר ממקצת נמצא דהוי מתנה במקצת ולא היה בה קנין וה\"ז כנמלך דצריך קנין להא נמי אמינא דכיון דבשעתא קמייתא כשחילק היה מתנה בכולא עדיין מתנה בכל היא וכמ\"ש הנמוק\"י ז\"ל וז\"ל ומיהו הא דפסק תלמודא דהוי חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ואע\"ג דהשתא הוי מתנה במקצת ובעי קנין אנן בתר שעתא קמייתא דיהיב להו כולהו נכסי אזלינן וההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולן כך מצאתי כתוב לאחד מהאחרונים עד כאן וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ר\"נ הגהת ב\"י שהוא הרשב\"א בחי' בתרא יעו\"ש וא\"כ בנדון דידן שנתן מקצת נכסיו לזה והשאר ליורשים ודאי דדין מתנה בכולהו יהבינן ליה כיון דבההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז\"ל בח\"א סי' ל\"ד שנשאל על צואת הרב שוהרי\"ש כאשר היא כתובה שם ובסוף הצואה כתוב כך וכל שארית מנכסי מניח לבני אחי עמנואל חמיץ ומניח למרים נערה עבריה משרתת אותי נ' ריאלי\"ש לעניים יהודים פורטוגיזין כמו כן נ' ריאלי\"ש ומשום שכל האמור בזה הצואה רצוני שיתקיים ויועיל ויקיימו עשיתיה מכתיבתי וחתמתי ומחלה לעדים חתומים מטה יחתמו עמי היותו אמת עשוי באזמיר וכו' עיי\"ש שהיא כתובה בלשון לעז ועל פרט זה השיב הרב שיש לבטלה מטעם חזרה במקצת שחזר ממה שנתן לבני אחיו שאר נכסי ואח\"כ חזר בו ונתן לנערה משרתת ולעניים ק' ריאלי\"ש והוי חזרה בכל וכתב בסוף דבריו וז\"ל ולא עוד אלא בכגון דא אף משום מצוה לקיים דברי המת לית לן למימר וכו' כיון דמטעם חזרה אתינן עלה דמלתא ודעת מהר\"ם דיינינן ליה כמתנת שכיב מרע שחזר במקצתה וחזר בכולה א\"כ תו ליכא למימר מצוה לקיים דברי המת כיון דאיהו גופיה חזר בו יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד </b> אחרי המחילה רבה צ\"ע איך החליט המאמר לומר דכגון דא הוי חזר בכל מאחר שכתוב בצואה שכל האמור בזה הצואה שרצונו שיתקיים ויועיל ויקיימו הצואה עשיתיה מכתב ידי ומחלה לעדים שיחתמו וכו' הרי דגילה דעתו שאינו חוזר ממה שנתן ולפי דברי הנמוק\"י ז\"ל הניתנים למעלה שכתב משם אחד מהאחרונים דהיכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם לא הוי חזרה בכולא וכו' וא\"כ בנדון הרב ז\"ל הרי חזר וגילה שרצונו שיקיימו ויועיל צואתו ולא הוי חזרה בכל כי אם ממה שחזר. ולא (תימה) [תימא] דדברי הנמוק\"י ז\"ל אינן אמורים אלא היכא שאמר בפירוש שאינו חוזר אלא ממקצתם אבל בכה\"ג לא זה אינו דצא ולמד ממ\"ש הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"ב סי' ו' על שכיב מרע שעשה צואה ובכלל צואתו צוה ושאר הבתים יהיו במתנה גמורה לבן אחי אמו ואם יפטר בלא זרע יהיה לבן האחר וכן לג' וצוה עוד שיזכה בכל הבתים הנזכרים כל ימי חייו דודו וכו' והשיב הרב ז\"ל דאין כאן חזרה בכל מה שנתן הדירה לדודו וז\"ל טעם ב' שכתוב בצואה אחר כל מה שצוה בצואתו זו שהוא מצוה מחמת מיתה שתהיה שרירה וקיימת אחר פטירתו לעולם הרי שצוה שהמתנה של הבתים הנכללות בכלל הצואה שתהיה קיימת וגם הדירה שצוה לדודו וכו' וכמ\"ש דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ה\"נ הרי קיים כל הצואה הכתובה למעלה עד כאן הרי לך להדיא כנדון הרב פני משה דפסיק ותני דבכה\"ג לא הוי חזרה בכולה וכן מתבאר משאר הפוסקים ומצאת כי תדרשנו באופן שדברי הרב ז\"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו וצ\"ע. ומה שיש לעמוד על דברי הרב ז\"ל במ\"ש בדין ירושה אין לה הפסק כבר כתבתי בפי\"ב בהל' זכיה בחי' על הרמב\"ם.<br><b> עוד</b> כתב הרב המבי\"ט ז\"ל שם לבטל דין חזרה בכולא וז\"ל ועוד אפשר לומר כי צואה זכות הדירה לדודם אינה חזרה במקצת כיון שגוף הבתים הם לעולם ליתומים והם מתנה גמורה להם עד כאן עיין למהר\"ש גאון ז\"ל בסי' הנ\"ל שכתב על כיוצא בזה דהוי חזרה בכל ומטעם אחר קיים המתנה דלא הוי חזרה בכל ולא זכר ש\"ר להרב המבי\"ט ז\"ל בזה דבכי האי גוונא דמה שנתן אינו אלא הדירה לא הוי חזרה ואף שהמבי\"ט ז\"ל בדרך אפשר אמרו מ\"מ הוה ליה להזכירו והיותר תימה דבנדון הרב ז\"ל היה על שכיב מרע שנתן כל נכסיו לחתנה וכו' ובשטר צואה ב' כתוב בה שהיו כל הבתים שלה לדירה לשתי בנותיה וכו' והכניס עצמו בדין הדירה אין בה ממש ולבסוף הסכים דבנדון זה שאמר שיהיו כל הבתים לדירה אמרינן שכונתה היא שיהיו גוף הבתים לדירה וכו' יעו\"ש ולא הביא להרב המבי\"ט ז\"ל שהוא תנא דמסייע ליה.<br><b> ובסיום </b> דברי הריטב\"א כתב הנמוק\"י שם וז\"ל ונ\"ל דהיינו כשנותן זה הנשאר שחזר בו ממנו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ובלא קנין אי אפשר עכ\"ל. ודע דהאי דכתב הרב ז\"ל דאם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וצריך קנין קאי למ\"ש בתחילת דבריו שכתב דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז לא חזר בכל ולא צריך קנין ואף כי השתא הוי מתנה במקצת כיון דמעיקרא הויא בכולה וכו' לזה בא השתא לומר דאם משיירו לעצמו גילה דעתו דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וכו' וכן הביא מור\"ם ז\"ל שפסק בספר המפה תחילה הא דאם פירש שאינו חוזר מן הראשון אין צריך קנין כיון דבשעתא קמייתא היה מתנה בכולה ואחר כך הביא משם יש אומרים הך דאם משיירו לעצמו דצריך קנין דלא מתנת שכיב מרע קא יהיב ואחר כך פסק הך דינא דהרמב\"ן ז\"ל דאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל יעו\"ש ועיין בסמ\"ע דעלה ונסתפק אי בכי האי גוונא שנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים ומשייר לעצמו אי צריך קנין או דילמא א\"צ והצריך עיון יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מל\"מ שהביא בפ\"ט מהל' זכיה משם הרמב\"ן שכתב הנמוק\"י שאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל והביא עליו מ\"ש הנמוק\"י דבמשייר לעצמו דצריך קנין דבלא קנין אי אפשר וכו' וכתב עליה דלכאורה נראה דזה היפך ממ\"ש בשם אחד מהאחרונים יעו\"ש שהצריך עיון ולפי מ\"ש בעניותינו עיקר דברי הנמוק\"י ז\"ל הוא למ\"ש בשם אחד מהאחרונים ולזה הוא דשם הראה ההפרש בין משיירו לעצמו לנותנו לאחר אלא דיש להסתפק אי כשנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל אי בעינן שיתן לאחרים אותו מקצת דלא שנא או דילמא שניא היא כמ\"ש הסמ\"ע ועיין בס' משפט צדק חלק א' סי' י\"ט. נמצא לענין דינא בנדון דידן דאף אם תמצי לומר דבחזר מהיורשים נמי בעינן שלא יעכב לעצמו כדי שלא יהא חזרה בכל הכא נמי מה שחזר מהיורשים נתנו לבע\"ח ולמשרת אברהם ולא עכבו לעצמו וא\"כ שפיר זכה במתנה המשרת שמואל בחלקו.<br><b> ומ\"מ </b> יכול הייתי לקיים המתנה מצד אחר ואף אם היה שמה שחזר לא היה מהיורשים והוא דכבר ידוע שבע\"ח מוציא ממקבל מתנת שכיב מרע כמבואר בדברי הפוסקים א\"כ מה שחזר וצוה שיפרעו לבע\"ח נראה לענ\"ד דלא הוי חזרה ומה שצוה שיתנו למשרת אברהם אם יתנהג עם היורשים כדין וכשורה אין זה חזרה והייתי עד ממהר ממ\"ש מהר\"ש גאון בתשובה הנ\"ל וז\"ל ועוד יש גריעות אחרת בחזרה זו שהיא לא חזרה בה ונתן הבתים מעכשיו ולאחר מיתה לב' בנותיה דהא לא צותה ואמרה שיתנו הבתים לב' בנותיה על תנאי שיהיו באהבה ואחוה ואם לאו שיהיו של דוד חתנה אלא שכל זמן ששתי בנותיה יהיו באהבה ואחוה שיהיו הבתים לב' בנותיה אמנם לא חזרה בה מעכשיו שיתנו הבתים לב' בנותיה ואפשר דאין בה חזרה יעו\"ש וה\"ה בנדון דידן שצוה שאם יתנהג עם בניו כדין וכשורה שיתנו לו כך וכך ומעתה לא נתן לו כלום לא הוי חזרה ומ\"מ אין אנו צריכים לטעם זה אלא (דכ\"פ) [דכן פשוט] דהדין עם המקבל. ומ\"מ לא תעזוב נפשי לשאו\"ל בהך דינא דבחזר במקצת דחזר בכל אם נתן לב' בני אדם ופירש דבריו שמה שנתן לזה יותר מזה הוא משום היותו ממנו גמול חסד עד מאד עד שכמעט שהיה בושש ממנו אם היה מניחו ריקם משא\"כ לאחר שלא היה לו כי אם קירוב דעת לחוד ואמטו להכי לא דקדק עליו ושוב חזר בו ממה שנתן שלא דקדק עליו אם נאמר בזה דחזר בכל או דילמא שניא היא שמה שנתן לזה כמוכרו לו ולא אמרינן מסתמא חזר בכל והדבר צריך הכרעה הנראה לענ\"ד כתבתי אם יסכימו עמי בעלי ההוראה הלא כה דברי יניק וחכים<br>הצעיר <b> שלמה בכר שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מתנה שהיא סתם וכו'.</b> עיין להרב מל\"מ שהקשה להרשב\"א בתשובה סי' אלף נ\"ח דלפי דבריו קשה דהכא שהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה על כרחך בשקנו מידו הוא דאי לא היכי קנה באומרו בריא היתה בלא קנין א\"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו לא נהג כשאר שכיב מרע שמקנים באמירה ומעשיו מוכיחים שהיה בריא וכו' יעו\"ש. ונראה לענ\"ד שלדעתם צ\"ל כמ\"ש ר' יונה בעליות בשיטה מקובצת והיא לו נדפסה בהרמ\"ה ח\"ב וז\"ל ונ\"ל לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ולפלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי (כמתנת) [דמתנת] שכיב מרע בדיבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צ\"ל להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנה להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו וכו' יעו\"ש וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ודין המטלטלין פשוט הוא ונראה דאפי' ליכא למימר מיגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר להיות מוציא מחבירו ועליו הראיה אחר שהמטלטלין ביד המקבל וזה החלוק צ\"ע עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' רנ\"א סק\"ו שהקשה עליו וז\"ל ולענ\"ד אין כאן צ\"ע וכ\"כ בכ\"מ שם שהדבר פשוט כהרמב\"ם וכן דעת הטור והר\"ב כאן דהא כי היכי דבעלמא אם יש עדים וראה אין יכול לומר נתתו לי במתנה ה\"ה הכא כיון דאין העדים יודעים אם קנה במתנה וקי\"ל דמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה א\"כ אם היה שכיב מרע מתנת שכיב מרע הרי היא מעולם לא יצאת מרשותו דנותן וא\"כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל\"כ בעלמא נימא נמי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה אלא ודאי כיון (דליכא) [דאיכא] עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה\"ה הכא וזה ברור יעו\"ש ולענ\"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו דמיון זה שדימה הרב לבעלמא דכי היכי דאיכא עדים וראה לא מצי למימר במתנה נתנו לי לא זכיתי להבינו דמשמע דאי איכא עדים וראה ולא ידעו העדים אי במתנה יהבא או בפקדון דלא מצי נפקד לומר במתנה נתנו לי ומשו\"ה קא מקשי הרב ז\"ל דה\"ה הכא דלא ידעי אי במתנת שכיב מרע או במתנת בריא לא מצי לומר בריא היתה (ואל\"כ) [דאל\"כ] בעלמא נמי נימא הכי וכו' וזה אחר המחילה ליתא דהא הטור בסי' קל\"ג ס\"ו פסק ז\"ל אבל אם מסרו לו בעדים וגם (ראה) [ראו] אותו עתה בידו אז אינו נאמן ודוקא שהעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון אבל אם מסרו לו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי עד כאן הרי להדיא דאם לא ידעי העדים איך מסרו אף דאיכא עדים וראה מצי לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי שלא כדברי הרב ז\"ל. ומה מאד תמיהא לי בסיום דבריו שכתב דאל\"כ בעלמא נמי נימא הכי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה וכו' שמחלק לנו את השוין דהלא באמת כך הדין וכדאמרן משם הטור ופסקו מרן בשו\"ע אשר מכח זה הקשה בס' זקן שמואל בסי' רנ\"א (להר') [להרה\"מ] ז\"ל דלמה הצריך עיון דמשם בארה הדין כך.<br><b> וברצותי</b> הדברים לפני אחי ורעי הי\"ו הם אמרו שכונת הרב ז\"ל הוא להקשות דאיכא עדים וראה דבתורת פקדון באו לידו והכונה דה\"נ כיון שאין העדים יודעים אם קנה במתנת בריא [או] כמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא עד אחר מיתה ואם כדברי הנותן הרי מעולם לא יצאת מרשותו נמצא שהעדים מעידים שהם של נותן דומיא דהתם שמעידים שבאו לידו בתורת פקדון וכי היכי דהתם לא מצי למימר נתנו לי במתנה ה\"ה הכא זה הוא כונת הרב ז\"ל. ואומר דאף בזה לא נתקררה דעתי חדא דאחר המחילה אין הדמיון עולה יפה דהתם שאני דבעדותן דקא מעידין קא מוקמו נכסי בחזקת המפקיד ואמטו להכי לא מצי נפקד לומר בתורת מכר או מתנה יהבא לי משא\"כ הכא דהעדים לא מעידים שבמתנת שכיב מרע באו לידו וא\"כ לא דמי להתם (דאפי') [דאפשר] שהוא כדבר המקבל ועוד דאם כדבריו ז\"ל דדא ודא חדא היא א\"כ מה הפליג התם הטור ז\"ל בין ידעי העדים דבתורת פקדון באו לידו ללא ידעי באופן שדברי הרב נפלאו ממני וצ\"ע.<br><b> ומעתה </b> אמת אגיד שעיקר דברי הרב המגיד ז\"ל לא ידענא מה אידון בהו לענין דינא דלפי מ\"ש לעיל מן הבא\"ר ההיא ממנו נקח דקם דינא כדברי (הר') [הרה\"מ] ז\"ל ואילו הרב מקור ברוך ז\"ל בסי' מ\"ח הוכיח מדברי רש\"י ז\"ל דקדושין דף ע\"ט היפך הרה\"מ דפי' עלה ברייתא דקתני מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה וכו' וז\"ל הוא מוציא מידיהם אם עמדו והחזיקו בנכסים וא\"צ להביא ראיה שהיה שכיב מרע וכו' יעו\"ש הרי דאף אם החזיקו מוציאין מידם בלא ראיה ולא אמרינן דנשבע המחזיק שחזר להיות מרי קמא היפך מ\"ש הרה\"מ ז\"ל וגם על מרן כ\"מ הקשה דלא הקשה מהכא אלו תוכן דבריו יעו\"ש. וכן נראה שהוא דעת התוס' בפ' מי שמת בסוגיין דף קנ\"ג ד\"ה והן אין מוציאין וכו' שהקשה וז\"ל וא\"ת פשיטא כיון שהוא מוציא מידיהם בלא ראיה שהן אין מוציאין מידו בלא ראיה וכו' יעו\"ש וכן הביא מהרש\"א בקדושין דף ע\"ט משם התוס' יעו\"ש ועיין ברשב\"ם ז\"ל שפי' וז\"ל הוא מוציא מידיהם ונותן עומד בנכסיו וזוכה בהם וכו' באופן דלענין מעשה לא ידענא היכי ליעביד וצריך לי ישוב. והטור בסי' רנ\"א כתב משם רשב\"ם ז\"ל שפסק כרבה דשמעתיה כר' נתן אזלא והרי\"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש וכתב בבדק הבית וז\"ל ומ\"ש לזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אינו מוכרח אדרבא משמע מדבריו שפסק כרבה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד לא זכיתי להבין איך משמע דפסק כרבה שהרי שם כתב הרא\"ש וז\"ל ופסק רשב\"ם כרבה והרי\"ף פסק דלא כרבה כמו שאפרש וכו' (וא\"ת) בסוף דבריו הילכך ליתא לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הלכתא וכו' הילכך נראה דרבה חזר בו מההיא דלעיל דסבר כר' נתן וכו' יעו\"ש הרי נראה להדיא כדברי הטור וכעת לא זכיתי להבינו וצ\"ע כיון שכתב הרא\"ש שרבה חזר ממאי דסבר כר\"נ ועתה ס\"ל כחכמים דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה נמצא שפסק כהרי\"ף ז\"ל ולא מטעמיה וכן כתב הטור שם ברמזים ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדון וכו'.</b> כתב הרב מהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סי' צ\"ה דהא דפליגי רב פפא אמר משום דיורש יורשה ורב אחא אמר משום (דליתא) [דאיתא] בבריא במעמד שלשתם דהכונה היא דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוכיח מדהרי\"ף ז\"ל השמיט כולא מילתא דאם איתא דנפק\"מ לענין דינא הו\"ל להביא דברי מי שהוא עיקר לענין דינא וכו' יעו\"ש שהרבה בראיות. ולענ\"ד נראה שהרא\"ש ז\"ל הכי ס\"ל דהרי בפ' מי שמת בסוגיין נראה דס\"ל כר\"א שכתב משום דאיתא במעמד שלשתן ואילו בתשובה כלל פ\"ז סי' ז' כתב וז\"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אע\"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בשכיב מרע הואיל ויורש יורשה עד כאן ומה לו להביא טעמא דר\"פ מה דלא הביא בפסקיו אם לא שנאמר כדברי הרב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וקצת קשה על הרב ז\"ל למה לא נסתייע מדברי הרא\"ש ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו וכו'.</b> הרב המגיד ז\"ל הביא משם הרשב\"א שאם נתן מתנה והניח ליורשיו ודאי יצא עליו שטר חוב גובה כולו מן היורשים ואם אין להם גובה ממקבלי מתנה וכו' וראיתי להרב מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ר\"ג שכתב וז\"ל כתב הטור ז\"ל בסי' רנ\"ג וז\"ל שהדין הוא שכשיוצא שטר חוב על הנפטר שעל היורש לפרוע החוב וכתב ר' יונה שזה דוקא כשלא פירש חלק היורש אבל אם פירש חלק היורש שיתנו לו כך וכך ליורש וכך למקבל מתנה הדבר להיפך שעל המקבל מתנה לפרוע החוב שהוא נכרי ולא על היורש כלל וכו' ואח\"כ הביא דברי הרשב\"א ודקדק מדקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשים ולא קאמר אבל אם היה אחד ממקבלי מתנה יורש משמע ודאי כסברת רבינו יונה ז\"ל דדוקא כשהניח ליורשים שאר נכסיו סתם אז אית לן למימר שהיורשים כרעא דמורישן אבל כשגם ליורשים נתן מתנה אית לן למימר שדעתו קרובה אצל היורש ממקבל במתנת נכרי אע\"ג שהיה אפשר לומר דכשהניח ליורש סתם חייב לפרוע אבל כשפירש המתנה גם ליורש נשוה אותם כשאר מקבלי מתנות ויפרעו כדין מקבלי מתנות וכו' אבל נראה שיש ב' טעמים שלא נוכל לומר כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא\"כ למה אפרש אני דברי הרשב\"א ז\"ל חולק על דברי רבינו יונה ז\"ל עכ\"ל.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה מכת\"ר לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש בדברי ר' יונה ז\"ל שדעתו הוא שאם פירש חלק היורש וחלק המקבל מתנה שאז הדין בהיפך שזה הוא דוקא כשהחלקים שוין וגם הקדים חלק היורש לא בכל ענין שהרי הנמוק\"י ז\"ל הביא לשון רבינו יונה ז\"ל בסוגייא דואחריך. וכתב רבינו יונה דהיינו כשפירש חלק המתנה ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו ר' לפלוני בני ור' זוז למי שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ואם יצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי דהא הוה מצי למימר ת' זוז לבני ולפלוני אבל אם אין המספר שוה כגון ק' לאחד ור' לאחר דינו שוה וגובה מכולן כאחד עד כאן וכן פסק מהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' ל\"א והרב משפט צדק ח\"א סי' נ\"ו והסמ\"ע בסי' רנ\"ג וכן פי' הוא ז\"ל בסי' שכ\"ו יעו\"ש והאיר ה' את עיני וראיתי בשטמ\"ק דף קל\"ג מהש\"ס בד\"ה סבר(א) שהביא משם ר' יונה בעליות וז\"ל ברם כך נראין הדברים שאם אמר תנו ק' לפלוני ולפלוני ודאי בע\"ח גובה תחילה מן היורשין לפי שדעת של נותן שינתן אותו ק' לאותם בני אדם והשאר יהיה לבניו כענין שאמרו אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ויצא שטר חוב בע\"ח גובה מן האחרון ומפרשין רבוותא הא דנקט ואחריו דוקא היכא שהנותן לזה ר' ולזה ש' (וא\"כ) [אבל] לזה ר' ולזה ר' כיון דהוה מצי לומר ת' לפלוני ולפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הלכך אם אמר תנו ק' לפלוני [בני] ור' למי שאינו ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו ר' לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע\"פ שהוא יורש יעו\"ש נמצא שמה שהביא הטור משם ר' יונה ז\"ל שבנו קודם משום שהקדימו ה\"מ שהיו המתנות שוות ואמר תנו ק\"ק לבני וק\"ק לפלוני דהוי כמו ואחריו אבל אם היה אומר ת' מאות לבני ולפלוני היה הדין שיפרעו שניהם היפך מה שהבין הרב ז\"ל. אמת אגיד כי בנדון הרב ז\"ל קושטא קאי דהוה מצי לומר יחלקו המאה סולטאנים בין בנו לנכדו ואמר מחצה לבנו ומחצה לנכדו שהוא לבנו תחילה והוי כמו ואחריו שגובה מנכדו שהוא נכרי ואמרינן ודאי דעתו היה לחלקן ולכך הדין נותן שבע\"ח גובה מן הנכרי אלא דמשטח לשונו אין נראה כן ולא נכנס בסוג זה כלל כנראה דלא ס\"ל הכי בדעת רבינו יונה ז\"ל וממ\"ש נתבאר בדעתו.<br><b> ועוד</b> אני רואה שינוי בדברי מהרשד\"ם ז\"ל דבסי' ר\"ג כתב שהטור לא הביא מחלוקת בדין ר' יונה ז\"ל ואילו בסי' שכ\"ו כתב שדין הר' יונה ז\"ל פליג עליה הרא\"ש ז\"ל והביאו הטור שם סמוך ונראה על מי שנתן שני שלישי לבת והשאר לבנו ויצא עליו שטר חוב שגובה מן הבן ואפי' שפירש המתנה שמתנה ליורש ירושה היא הרי שבכל גוונא בע\"ח גובה מן הבן היפך דעת ר' יונה ז\"ל. אשר בזה נפל פיתא בבירא במה שלא רצה לעשות מחלוקת בסברת ר' יונה והרשב\"א דלדעת הרשב\"א ז\"ל היה הבע\"ח גובה משניהם ולפי דעת הרא\"ש בע\"ח גובה כולו מן היורשים ולא מהני ליה ליורש לא בסתם ולא מפרש כיון דכתב דלשון מתנה ליורש ירושה היא לא בתחילה ולא בסוף. כיון שכתב בסי' שכ\"ו שהרא\"ש פליג על ר' יונה ז\"ל באופן שלעת כזאת אני נבוך בזה ולא ידענא מה אידון בהו.<br><b> וחזי </b> הוית להרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א בסי' קס\"ה שהביא דברי ר' יונה ז\"ל וכתב וז\"ל ולאו דוקא נקט המתנות שוות ואפשר דלדידיה לא שנא המתנות שוות או לא אלא בכולהו בעינן שיאמר ואחריו ולא ס\"ל כהנהו רבוותא ואע\"ג שהביא סברתם וכן נראה מפרושו שם שכתב הא דמפרשי רבוותא והאריך בפרושם ואח\"כ כתב ומ\"מ נקטינן מההיא ברייתא וכו' מדקאמר נקטינן משמע מכל מ\"ש לא עלה להלכה אלא ענין זה ולא לענין המתנות וכן משמע וכו' שהכריח מדברי הטור שלא הביא כי אם כשהחלקים שוים יעו\"ש. והדבר קשה כיון שראה דברי הרב ז\"ל שכתב הילכך אם אמר תנו ק' לפלוני בני ור' לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא שטר חוב גובה מכולם כאחד ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו [ר'] לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע\"פ שהוא יורש והאחר מקבל מתנה כיון שהקדים בנו למקבל מתנה ע\"כ. הרי בבירור שאם אין המתנות שוות הרי הוא כאחד וגובה משניהם ומכל שכן שהנמוק\"י ז\"ל מביאו משמו כמ\"ש לעיל. ונראה לענ\"ד שלכונת זאת כתב הרב מורה צדק והביאו מרן החבי\"ב בסי' רנ\"ג הגהת הטור אות ע' וז\"ל אם אמר תנו ר' לפלוני בני וק' לפלוני שאינו ראוי ליורשו ויצא שטר חוב גובה משניהם כדין שטר חוב שיצא למקבלי מתנה ונראה שט\"ס נפל בדפוס וצ\"ל ור' לפלוני בני וש' לפלוני שאינו ראוי ליורשו דבזה קושטא דמילתא היא לדעת רבינו דגובה משניהם ונסתלקה מעליו קושית מרן החבי\"ב ומה שלא רצה הרב להגיה כן הוא משום שהבין מדברי ר' יונה כן ומהתימה עליו שלא השגיח בדברי הנמוק\"י הנתנים למעלה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הבריא אין דבריו קיימין וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב משם רבינו האי והרי\"ף (והרא\"ש) [והרא\"ם] ז\"ל דלא עבדינן עובדא ומפני כך כתב רבינו אין דבריו קיימין עד כאן ודע דדעת רשב\"ם ז\"ל בסוגיין הוא דבעיין אפשיטא שכן כתב בד\"ה לעולם וכו' וז\"ל ומיהו בעייא דהכא אפשיטא ממילתיה דר' נתן כדפרישית ואע\"ג דר' יוחנן בן ברוקא ס\"ל וכו' ולעיל בע\"א בד\"ה א\"ל רב פפא פי' וז\"ל רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי דהא אפשיטא אלא וכו'.<br><b> ומעתה</b> קשיא לי טובא מ\"ש הגהות מיימוני בפ\"ו מהל' נחלות משם (או\"ב) [אביאסף] וז\"ל וכתב רבינו שמואל השתא דלא אפשיטא לן אי אמר ר' יוחנן בבריא או לא הלכך מספקא לן ואי תפס [תפס] וכ\"כ ראבי\"ה עד כאן ואם כונתו על רשב\"ם ז\"ל לפי מ\"ש נראה בהיפך (א\"ה ס\"ט עיין בס' פני משה ח\"ג סי' ס\"ב דף קט\"ז ע\"ב יעו\"ש) וכמו כן יש לתמוה על הרב מהר\"מ מפדווה ז\"ל בסי' נ\"ב שכתב בסוף התשובה וז\"ל וכתב הרי\"ף דבעיא לא אפשיטא וכן רב האיי גאון והרמב\"ם ורשב\"ם ורוב הגאונים ז\"ל. השוו מידתם בזה וכו' ור\"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים ואומר שאין חלוק בין שכיב מרע לבריא וכו' עד כאן ולפי מ\"ש רשב\"ם ז\"ל אינו בשיטת הרי\"ף ז\"ל ודעימיה כי אם בשיטת ר\"ח. ומ\"ש דר\"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים הרב המאור קאי כוותיה וכמה פוסקים (א\"ה ס\"ט עיין בס' פני משה על הירושלמי בפ' יש נוחלין במראה הפנים בד\"ה מ\"ט שכתב וז\"ל ומכאן הביא הרמב\"ן ראיה לדעת הרי\"ף ור\"ח ז\"ל וכן הרבה מהגאונים דס\"ל דבעיא דרבא שם בבריא היאך אמר ר' יוחנן בן ברוקא לא אפשיטא וכו' יעו\"ש ולפי האמור ט\"ס הוא וצ\"ל לדעת הרי\"ף ורב האיי דר\"ח ס\"ל דאפשיטא בעיית כמ\"ש וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שכתב רבינו כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו רבים מהברייתא וכו' ותירץ שאע\"פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא במתנה בפירוש ודאי יש לה הפסק וה\"ז כמתנת בריא ועל זה הצד היא הברייתא ותירוצים אחרים נאמרו בזה עד כאן וכן הוא ג\"כ דעת הרי\"ף ז\"ל והרא\"ש ז\"ל דאפי' שהזכיר מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה כנראה בעובדא דאיסור וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמות וכ\"כ בהדיא (ברי') [בחידושיו] שם בעובדא דאיסור וז\"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיבנא בפ' יש נוחלין יעו\"ש וכ\"כ להדיא הרי\"ף בתשובה סי' כ\"ו וז\"ל תשובה צואת שכיב מרע א\"צ מעכשיו (אע\"פ) [על פי] שאמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואין הפרש בין לשון מתנה ליורש ללשון ירושה אלא לאותו ענין שהזכירה המשנה כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין אבל בזולת זה כבר אמרנו שאין לשון מתנה ליורש אלא לשון ירושה עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל (פ' סי' י\"ד) [ע\"ט סי' ט'] הביאה הטור בסי' רנ\"ג וז\"ל ואפי' אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי לירש וכדאמרינן בפ' יש נוחלין יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כן לפי שראיתי למור\"ם בתשובה סי' צ\"ב שכתב וז\"ל ולא מבעיא לדברי האחרונים שכתב המגיד משנה ז\"ל דס\"ל דלשון מתנה הוי לה הפסק וכן נראה דעת מהר\"מ בתשובה שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין וכו' אלא אפי' לדברי הגאונים והרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דאף בלשון מתנה אין לה הפסק וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש דלא חילקו מ\"מ הרי וכו' יעו\"ש דלפי מ\"ש אין אנו צריכים להוכיח מדלא חילקו אלא הדבר בא מפורש בדבריהם דהרמב\"ן מדברי הרי\"ף ז\"ל קא יליף לה וכדכתיבנא. וכתב הריב\"ש ז\"ל בתשובה סי' קס\"ח לרבי עמרם ז\"ל וז\"ל ואח\"כ באת לעיקר הדין והבאת מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל שכיב מרע שאמר וכו' והבנת מדבריו דאף אם לא יבאר המצוה בלשונו ענין (והפסק') [ההפסק] אלא שיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה שבזה די וזה אינו שלמי שראוי ליורשו כשאומר לא ירש לשון גרוע הוא וכו' והרמב\"ם ז\"ל השוה דין זה שאם אמר בפירוש לא משום ירושה אלא במתנה והרי הפסקתיה הב' קנה וכו' ואף לפי הרמב\"ם צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפירוש שעל ההפסק הוא מכוין עד כאן ומכאן תראה שמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה בסי' רמ\"ח הגהת ב\"י אות כ\"א וז\"ל וכתב רבינו עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב\"ש סי' קס\"ח הסכים שצריך שיאמר והרי הפסקתיה וכו' יעו\"ש שנראה בפירוש שחיסור לשון הוא וצ\"ל וכתב ר' עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב\"ש סי' קס\"ח שאין צריך שיאמר והרי הפסקתיה והריב\"ש הסכים שצריך שיאמר.<br><b> והרב </b> מהר\"ש הלוי ז\"ל בחו\"מ סי' כ\"ט כתב וז\"ל ולענ\"ד אפשר דבדעת זה דהרמב\"ם ז\"ל יסכימו כל הפוסקים אפי' מאן דס\"ל דאפי' לשון מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה זה יהיה כשלא פירש דעתו וכו' ואומר דבנדון דידן כיון שכתוב בשאלה שראובן אמר בצוואתו שאם יגזור הבורא וירפאהו לבני יעקב מחוליו יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי וכו' וכבר כתבתי דמילת זאת של דוקא קאי למה שאמר יתנו במתנה וה\"ק שיתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וא\"כ נראה לענ\"ד דהוי כאילו פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן אלא משום מתנה דלדעת הרמב\"ם אפי' למי שראוי ליורשו הוי מתנה וכבר כתבתי דאפשר דכו\"ע יודו בזה דהוי מתנה דאם לא היה כונת ראובן לזה למה דקדק לומר במתנה דוקא הו\"ל למימר יתנו במתנה שליש מנכסי וכו' עד כאן ומכאן נראה בהדיא שמ\"ש מרן החבי\"ב שם באות כ' וז\"ל שטר מתנה שכתוב בו יתנו במתנה השליש מנכסי יש לפרשו שרוצה היה במתנה ולא בירושה והוי כאילו פירש ולא בירושה אני נותן אלא במתנה מהר\"ש הלוי סי' כ\"ט עכ\"ל דנראה ג\"כ בפירוש דחיסור לשון יש ג\"כ כאן וצ\"ל במתנה דוקא כאמור.<br><b> עוד</b> כתב הריב\"ש ז\"ל שם על דברי רבינו אלו וז\"ל ואין הדמיון נכון וכבר אתה רואה שהרב המגיד ז\"ל לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בשם רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא וכו' ותירוצים אחרים נאמרו בזה וכו' עד כאן והנה למ\"ש שלא הזכירו בשם רבינו אין זה מן הקושי דבכמה דוכתי מזכירו בהכי המור\"ם מהם לעיל בריש פ\"ה בהל' א' וב' וכתב שם ודברי המחבר עיקר יעו\"ש. ועוד בה דהרואה בדברי הרה\"מ בגירסא שלפנינו עיניו יחזו דלא הזכירו כי אם בשם רבינו כמבואר עיין במהר\"א ששון סי' קפ\"ה. והרב מהר\"י בן מיגאש ז\"ל תירץ לעיקר הקושיא ומביאו הרמב\"ן ז\"ל בסוגיין וז\"ל וניחא ליה דכיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי בירושה כגון נכסי לבני ותנו להם מהם שקל ואם מתו ירשו אחרים דקא מורית להו נכסיה אבל הכא לא מוריש להו אלא שקל בשבת עד כאן ועיין בשטמ\"ק להרב בצלאל בכתובות סוף פ' מציאת האשה שמביאו שם באורך ובתשובת הרב בצלאל סי' ל\"ג.<br><b> ומכאן </b> תשובה למ\"ש מור\"ם בתשובה הנ\"ל וז\"ל ועוד מאחר שלא באו המעות ליד היורש מעולם רק היו ביד השליש פשיטא דאית למתנה זאת הפסק וכ\"כ הר\"ן בהדיא ומביאו הרב ב\"י ז\"ל בסי' רמ\"ח ונראה דמוכרח חילוק זה לדעת הגאונים והרמב\"ם ז\"ל כמ\"ש הרה\"מ והר\"ן ז\"ל דקשה לדעת הגאונים והרמב\"ם דסבירא להם דלשון מתנה ליורש אין לה הפסק מההיא דתנו שקל לבני וכו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם ואין נותנים להם אלא שקל וא\"כ לדעת הגאונים ורמב\"ם אמאי לא יתנו להם אלא שקל והלא ירושה אין לה הפסק אלא על כרחך יש לחלק בין היה ביד שליש לאילו בא ליד היורש וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת הרמב\"ם והגאונים ז\"ל וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' תש\"ד וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דהן אמת דהכי תי' לדעת הגאונים ז\"ל מ\"מ נראה דאינו מוכרח שכן יסברו בדוקא דהא הר\"י בן מיגאש ז\"ל תירץ באופן אחד כדכתיבנא ואפשר שזה הוא דעת הגאונים. ומה שאני תמיהא עליה דמור\"ם הוא שהוא ז\"ל מביא מ\"ש הר\"ן ז\"ל וכו' והלא הר\"ן ז\"ל מביא תירוץ הרב אבן מיגאש ז\"ל ואמאי כתב שהוא מוכרח כיון שהרב אבן מיגש ז\"ל תירץ באופן אחר. ועוד יש תירוץ אחר לקושיא זאת מהרב דוד בן לב הובאו דבריו בתשובת מהריב\"ל בח\"א דף מ\"ט וז\"ל ועוד מטעמא אחרינא יש להקשות דאין ראיה לדברי הרמב\"ם ז\"ל מברייתא וכו' וכיון שכן אנא אמינא דההיא ברייתא דתנו שקל לבני בשבת מיירי בבריא ומשו\"ה יש לה הפסק והכי מפרש לה רשב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש ועי' בס' זקן שמואל בסי' רנ\"ח שתירץ כן לדעת הגאונים ולא זכר ש\"ר שכבר קדמו הרב ז\"ל ואיך שיהיה מ\"מ אמינא דזה שכתב שהוא מוכרח בדעת הגאונים לא ידענא מאי קאמר וצריך לי ישוב.<br><b> ובתירוץ </b> זה של הרב אבן מיגאש ז\"ל הקשה הרמב\"ן ז\"ל בחי' וז\"ל ואכתי קשה לי דכיון דאמרינן לאחר ירושה אין לה הפסק אלמא אין המקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושה תורה של יורש וכו' והשתא ודאי קשיא ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע\"ג דלא אקני להו אלא שקל מ\"מ לא אמר אלא אם מתו ירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר מיתה בניו כדאמרינן דאם לא קנה עד דמקיים תנאו וכו'. ובר מן דין לדברי רב אחא אין לך אדם שכיב מרע שנותן מתנה בתנאים וקשה ההיא דאמרינן הבו ת' זוז לפלוני וינסוב ברתי ותניא בפ' האומר בקידושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו וכו' ואפשר דלא דייקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסק מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דהתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו ירשו פלוני זכה בהם וצ\"ע עכ\"ל וכתב הריב\"ש ז\"ל בסי' הנ\"ל וז\"ל וגם הרמב\"ן ז\"ל לא הזכיר בתירוץ הקושיא ההיא זולתי תירוץ הרב אבן מיגאש ז\"ל בו נסתפק קצת ותירץ ביד שליש ובו בחר ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למהר\"ש בן חסון בסי' ס\"ג שהביא דברי הריב\"ש הללו והקשה וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו ז\"ל בדבריו אלה במ\"ש שהרמב\"ן נסתפק בדברי הרב אבן מיגש ז\"ל משום דאף אם לא זכו הבנים בשאר נכסים מכח צואתו מ\"מ כבר זכו בהם מכח ירושה דממילא וכיון דזכו מן התורה ירושה אין לה הפסק וקשה כל זה שכתב הרמב\"ן ז\"ל בחי' לא על הרב בן מיגאש ז\"ל קשיא ליה אלא על כל מתנה שכיב מרע שנותן על תנאי ולא נאמר דמאחר שחלה ירושת התורה שעה אחת שוב אין לה הפסק וכמו שהאריך הרב שם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דהרואה יראה שם בפירוש דתרתי קא קשיא ליה להרב שם הן על מ\"ש הרב בן מיגש ז\"ל ממ\"ש והשתא קשה ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע\"ג דלא הקנה להם שקל וכו' הן על כל מתנת שכיב מרע שנותן על תנאי ועל כולן היתה התשובה דאפשר דלא דיקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל ובכלל זה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת ממנו דהכונה דכיון דהרב בן מיגש ז\"ל ס\"ל דהברייתא דתנו שקל לבני מיירי בנותן למקצת בניו והאי אחרים דקתני הם ראוים לירש כדמוקי רב ששת דקיימא הכי לפום קושטא כמבואר בהרב בצלאל בשטמ\"ק לכתובות בסוף פ' מציאת האשה ובתשובת הרב בצלאל ז\"ל סי' ל\"ג יעו\"ש וכן לההיא ברייתא דקידושין וכן לההיא דכשתלד וע\"ז הוא דקא מתרץ דהתורה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וזה הוא אמת לענ\"ד. וכן תראה בספרי הפוסקים ז\"ל דהך קשיא ליה להרמב\"ן ז\"ל עליה דהרב בן מיגש ז\"ל.<br><b> אשר</b> ע\"פ זה נראה לענ\"ד לתרץ מה שהקשה הרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סימן ע\"ד על דברי הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל ותמהני דהא דנתנה התורה רשות היינו להנחיל לבן בין הבנים אבל לאחרים בירושה אין לו רשות אלא במתנת שכיב מרע הוא נותנה ואם נאמר דהרמב\"ן ז\"ל קאי לאוקמתא דרב ששת דאוקמא בראוי ליורשו וכו' אכתי קשיא לאוקמתא דריש לקיש ותוך כדי דיבור וכו' ועוד דכל מתנת שכיב מרע באחרים דמייתי הרמב\"ן ז\"ל הבו ת' זוזי ולינסוב ברתי ופירש יתן ר' זוז וירש שדה פלוני וכו' היאך מתקיימים המתנות דהוא דרבנן אחר שחלה ירושה דהיורשים עכ\"ל. ולפי מ\"ש ניחא דהרמב\"ן ז\"ל קאי עליה דהרב בן מיגש ז\"ל דעיקר תירוצו אינו אלא לאוקמתא דר\"ש דוקא ובודאי דס\"ל להרב בן מיגש ז\"ל דתירוץ זה קאי לפום קושטא דמילתא ומה שהקשה עוד מההיא דפ' האומר דקידושין הא ודאי דלא קשיא מידי אחר המחילה רבה דהתם מיירי לבן בין הבנים שהוא ראוי לירש אלא שהנחילו בתנאי גם לההיא דהבו ת' זוזי ולינסוב ברתי י\"ל דכיון דאשכחן דמצי האב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת תקנו נמי דמצי יהיב מתנת שכיב מרע אף לאחר מיתה במתנת שכיב מרע ועיקר תירוצו דהתורה נתנה רשות אינו אלא לההיא ברייתא דתנו שקל וכן לההיא דפירש בני יתן ר' זוז וכן להא דפריך הש\"ס ולוקמא דכשתלד וכו' ומן האמור בזה אתה תחזה שמ\"ש עוד מהרימ\"ט ז\"ל דאפשר דהרב בן מיגאש ז\"ל לא מוקי לברייתא (בעיקר) [בעוקר] ואומר לא משום ירושה וכו' הוא משום דס\"ל דהברייתא מיירי בנותן לכל בניו וכו' ולא שייך בזה עוקר וכו' דלפי מה שהביא הרב בצלאל בשטמ\"ק לכתובות ובתשובה סימן ל\"ג לשון הרב בן מיגאש ז\"ל נראה ברור דס\"ל דהברייתא מיירי במקצת בניו וכו' ולפי דעתו א\"כ שפיר יש להוכיח דלא ס\"ל כסברת רבינו מדלא חילק בהכי.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי למהרשד\"ם באה\"ע סי' ר' שכתב וז\"ל וא\"ת הא תינח אילו היה כאן אחריך לפלוני מי שאינו ראוי ליורשו. אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דכה\"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו ז\"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו ג\"כ אינו כלום ולא זכה הב' ומוכרח הוא בסוגייא וכ\"כ הר\"ן ז\"ל ואפי' שכתב שהרמב\"ן נסתפק בזה מ\"מ אין ספקו של הרמב\"ן מוציא מידי ודאי שאר הפוסקים וכן נראה שהוא דעת הטור אלו תוכן דבריו יעו\"ש. ולענ\"ד אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דברי קדשו דמ\"ש הרה\"מ דהרמב\"ן ז\"ל נסתפק לא קאי למ\"ש בתחילת דבריו כתבו ז\"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו אינו כלום ולא זכה הב' וכו' דבהא לא נסתפק הרמב\"ן אלא אדרבא הוא מחזיק בהאי סברא שפיר וכנראה בחי' בסוגיין וז\"ל שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע\"פ ששני נמי ראוי ליורשו אין לב' במקום ראשון כלום וכו' והוצרכתי לכתוב זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולים בשמועה ולא נכונים בטעמם וכ\"כ הרב הלוי כדברינו עכ\"ל. הרי לך להדיא דהרב אבן מיגש והרמב\"ן ז\"ל שפה אחת ודברים אחדים בשני ראוי ליורשיו נמי ירושה אין לה הפסק אלא מ\"ש הרה\"מ ז\"ל שהרמב\"ן ז\"ל נסתפק אינו אלא למ\"ש עוד וז\"ל וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל שאפי' לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא אמר ואחריך ירש פלוני בני נכסי וכו' והיינו אותו לשון של הרמב\"ן שכתבנו לעיל ועיין בנמוק\"י בסוגיין באופן שדברי הרב ז\"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון והדבר צריך לי עיון.<br><b> ודע </b> שכתב הרשב\"א במיוחסות סי' מ\"ה דהא דאמרינן ירושה אין לה הפסק אם כתב השיור מעכשיו אין זו ירושה מופסקת אלא מעכשיו נתנם הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי נכסי לסבתא דבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי עד כאן וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בסי' מ' בהל' זכיה שהקשה עליה מהא דאמרינן לקמן בפירקין אמר ר\"ה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לא נותנה משום מתנה ואמרו שם דנפק\"מ שאם אמר ואחריך לפלוני שאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ולפי סברת הרשב\"א ז\"ל קשה כיון דר\"ה סבר דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אין ירושה זו מפסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים לב' וא\"כ שפיר קנה הב' אפי' שהיה הראשון ראוי ליורשו ותירץ הרב ז\"ל דכל היכא דהראשון ראוי ליורשו בסתמא גוף נמי מניח לו בירושה דעד כאן לא אמר ר\"ה דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אינו ראוי ליורשו דלא הקנה כי אם לפירות בלבד ע\"כ.<br><b> והנה</b> הרואה יראה דתירוץ זה שתירץ הרב ז\"ל לא שייך אלא למה שהקשה מפשטא דסוגיין דמצי למימר דלמי שראוי ליורשו גוף נמי הקנה לו ומשו\"ה אף דבאומר אחריך שהוא כמעכשיו מ\"מ כיון דראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ברם אכתי קשה מדידיה אדידיה ממ\"ש הר\"ן משם הרשב\"א וכמו שהקשה מרן בב\"י סי' רמ\"ח יעו\"ש. ולפי קוצר עניות דעת אפשר לומר לדעת הרשב\"א כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל במלחמות בעובדא דסבתא וז\"ל ועוד הא דשלח רב אחא נכסי לך וכו' שירושה אין לה הפסק והרי כאן ירושה שהב' קונה מעכשיו ואין כאן הפסק שלא חל עליה שם ירושה וכו' ואע\"ג דאליבא דידיה איתמר לעיל אלא אמר רבא כדשלח רב אחא וכו' לאו למימרא דהוא סבר בלשון אחריך אין לב' במקום ראשון כלום אלא לומר שהדין דין אמת כשאין בו לשון מעכשיו עכ\"ל. וא\"כ נוכל לומר שזה הוא דעת הרשב\"א ז\"ל ותו לק\"מ אלא דכל זה אינו לדעת הרשב\"א ז\"ל לא מ\"ש הרב ז\"ל ולא מ\"ש אנו בעניותינו והוא ממה שראיתי להרשב\"א ז\"ל עצמו בח\"ג הנדפס מחדש בסי' קכ\"ב שכתב וז\"ל וכל שכן בראשון ראוי ליורשו דאפי' אמר בהדיא נכסי לפלוני בני ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כמ\"ש ותדע לך עוד דהא ההיא דרב אחא הלכה פסוקה היא וכו' ועוד דרב הונא גופיה אשכחן ליה דאית ליה האי דר\"א דגרסינן בפ' יש נוחלין אמר ר\"ה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ופרשה רבא להא דר\"ה שאם אמר ואחריך אין לה הפסק אלא ודאי מהא שמעינן דלגבי יורש דאורייתא לא אמרינן הכי משום דכל שנתן למי שראוי ליורשו ירושה דאורייתא וא\"א לו לאחר מכאן להפסיקה עד כאן הרי שאפי' אמר בפירוש מעכשיו לפלוני אין לה הפסק ומייתי ראיה מהא דר\"ה ומסכים הכי היפך מה שכתב במיוחסות ואפי' למי שמסתפק שתשובות המיוחסות הם מהרמב\"ן ז\"ל מ\"מ הוא היפך ממ\"ש הרמב\"ן במלחמות וצריך לי ישוב.<br><b> וכתב </b> הראב\"ד ז\"ל והביאו מרן החבי\"ב בחו\"מ סי' הנ\"ל בהגהת הטור אות ט' וז\"ל ונשאל הראב\"ד ז\"ל על מי שאמר בשעת צואתו אם תפטר בתי הפנויה קודם שתנשא לבעל תזכה אחותה הפנויה בחלקה אי מהני והשיב זו השאלה אין לה מקום בכאן ואפי' אמר בלשון ירושה (נ)מי יבטל את דבריו אם יכול לעקור ירושת התורה מכל בניו וליתן אותה לאחד מהם הואיל ויש (לה) [לו] בה חלק ירושה ג\"כ יכול לעקור אותה בכאן משאר הבנות הנשואות ויתן אותה לאחת מן הבנות הפנויות הואיל וראויה ליורשה ולא תהא סופה חמור מתחילתה ואם יש מי שיחלוק בדבר וכו' אך הדרך הראשון עיקר כי מאחר שעקר הנחלה משאר היורשים (מתחי') [בתחילה] כך יכול לעקור בסופה ואין סופה חמור מתחילתה עד כאן והקשה הרב ז\"ל וז\"ל אך צריך להבין לפי דעתו של הראב\"ד ז\"ל שאינו מחלק בין סופה לתחילתה היכי משכחת לה דין רב אחא דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ונ\"ל וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אפשר להליץ בעד הראב\"ד ז\"ל דהא הראב\"ד לא קאמר אלא היכא דקא עקר משאר אחים ונתן לאחד מהם דעכ\"פ קא מקיים עיקר הנחלה באחד מהם דבכה\"ג שהתורה נתנה רשות להעביר הנחלה כה\"ג מצי מפסיק דאם ימות זה המקבל שירש אחיו אם ימות קודם הנשואין אבל אם ירצה לתתה לאחד מן השוק דאם היה רוצה עתה להורישו לא הוה מצי אם אמר שאחר שתמות בתו שיהיו לו הנכסים בהא לא קאמר ובכה\"ג מיירי רב אחא לדעתו. וכן נמי אפשר לומר אם אמר שאחר שימות בנו שירשנו נכדו מכלל נכדיו דאם היה רוצה להורישו לא היה יכול דהא אינו יורש בנכסיו בחיי אביו שאביו קודם בהא הוא דלא מצי עביד ובהכי הוא דר\"א ועיין בס' פני יהושע למהר\"א קוב\"ו ז\"ל בסי' כ\"א דף ל\"ט ע\"ד שכתב דהא דר\"א אינו אלא בנותן לבן בין הבנים אבל אם לא היה אלא בן אחד לא יעו\"ש וכתב שמדברי מהרי\"ל שהביא מרן בסי' רנ\"ג והרשב\"א בסי' תש\"ד לא משמע כן וכו' יעו\"ש. ואני אומר שמדברי מהרימ\"ט בחו\"מ סי' ו' וע\"ד נראה להדיא בהיפך וגם מדברי מהר\"ם שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין והרשב\"א בח\"א סי' אלף קמ\"ז וק\"ל.<br><b> ולענין</b> אם כתב למי שראוי ליורשו נכסי לך מהיום ולאחר מיתה ואחריך לפלוני אם דיינינן ליה כמתנת בריא ויש לה הפסק או לא כתב מהריב\"ל ז\"ל בחלק ב' סי' ל\"ה דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב מרן החבי\"ב בסי' רמ\"ח בהגהת ב\"י אות כ\"ג שלפי מ\"ש באה\"ע בסי' קי\"ח שהמרדכי והחכמים שחלקו על הר\"י בן הרא\"ש ז\"ל והרב ב\"י ומהר\"מ מטראני ז\"ל כולהו ס\"ל שדינא כמתנת בריא ודאי שיש לה הפסק לדעת רבינו ז\"ל אבל לדעת ר\"י בן הרא\"ש ז\"ל דינא כמתנת שכיב מרע וכבר כתב בס' משפט צדק סי' י\"א שהר\"י בן הרא\"ש ז\"ל יחיד בדבר זה ואין לומר קים לי וכו' יעו\"ש. ואני ראיתי להרשב\"ש ז\"ל בסי' ק\"צ שכתב וז\"ל ואע\"פ שכתב הרמב\"ם ז\"ל בבריא שכתב נכסי לך ואחריך לפלוני אין לב' אלא מה ששייר הראשון זה הוא במתנת מעכשיו אבל במתנה כזו שהיא מהיום ולאחר מיתה לא ומייתי לה בפ' יש נוחלין וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב מהל' זכיה וז\"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכו' וממ\"ש ואינו זוכה בו ואוכל הפירות ולא כתב ולא זכה בפירות עד לאחר מיתה או ולא זכה לאכול בפירות שהיה משמע מלשונות אלו שקנה הגוף מעכשיו קנין גמור וכו' משמע שהגוף לא זכה עד לאחר מיתה וכו' ואפי' אם היה בדבר זה שום ספק או שום סברא נגד זו אין להוציא הנכסים מחזקת היורשים עד כאן הרי כאן דר\"י בן הרא\"ש ז\"ל והרשב\"ש ז\"ל בחדא אזלין דמתנה מהיום ולאחר מיתה דין מתנת שכיב מרע יהבינן לה ומעתה מצי המוחזק לומר קים לי ואין לב' במקום יורשי ראשון כלום.<br><b> איברא</b> דאמת אגיד דזה שלמד הרב ז\"ל דין זה מדברי רבינו לא זכיתי להבינו והוא דהרב המגיד ז\"ל כתב בהיפך מזה וז\"ל ברייתא בפ' יש נוחלין ובפ\"ק דמציעא ופרשוה רש\"י ור\"ש והרמב\"ן ז\"ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדומה לה שאינו זוכה בפירות מעתה ויש מי שפירשה שהיא כמתנת שכיב מרע ממש שיכול לחזור בו עד שעת מיתה ומ\"מ ודאי אין בכלל לשון מהיום ולאחר מיתה שיכול לחזור בו אלא כשביאר כן בפירוש וכו' ולענין הדין אין בין ב' הפירושים הללו כלום ודעת רבינו כפירוש רש\"י ז\"ל עכ\"ל הרי בפירוש דלענין הגוף דין מתנת בריא אית ליה ולא מצי לחזור לדעת רבינו היפך מ\"ש הרב ז\"ל. ועוד קשה דלפי דבריו נמצא דהטור ז\"ל לא כיון להלכה ח\"ו בדברי רבינו שהרי בסי' רנ\"ז הביא דברי רבינו אלו וכתב אח\"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה ע\"כ. ועוד דלפי דבריו אם כתב רבינו ולא זכה לאכול פירות משמע שקנה הגוף לגמרי והרי הטור ז\"ל כתב מילת לאכול בדברי רבינו. ועוד קשה מדידיה אדידיה שהוא ז\"ל כתב בסי' קל\"ג וז\"ל וענין מהיום ולאחר מיתה ר\"ל גופא מהיום ופירי לאחר מיתה כדאיתא ביש נוחלין לפיכך גוף המעות קנוי לו מהיום וכיון שקנוי לו מעכשיו אלא שאין לו פירות וכו' עד כאן הרי דאף הוא ז\"ל מודה שהוא מהיום וכיון שכן הרי הוא מתנת בריא ויש לה הפסק ולא ידענא מה אידון ביה והדבר צ\"ע ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשמכר הראשון או נתן לאחרים וכו'.</b> כתב הרב המגיד דרבינו הוציא דין זה מעובדא דרב ביבי דף קל\"ז ומפרש לא קאמר ר' שמעון בן גמליאל דאין לב' אלא מה ששייר הראשון אלא לשנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה וכו' ופי' אחר יש באותו מעשה וכו' ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ע\"כ.<br><b> ודע</b> שמכאן קשה לי לדעת מהרשד\"ם ז\"ל בחלק אה\"ע סוף סי' קפ\"ה ולפי שיש לי לפרש דבריו צריך אני להביא כל הלשון וז\"ל מה שנראה שהרמב\"ם ז\"ל לא מפליג בין כשאמר ואחריך לפלוני בין שהיה המקבל איש זר או שהיה בנו של נותן או שאמר אחריך לעצמי לעולם המקבל הראשון אין יכול למכור ואם מכר או נתן המוכר הראשון יכול לטרוף מיד הלוקח או המקבל הב' אני אומר כי זה אפשר אבל אינו מוכרח דאפשר דגם (הרמב\"ן) [הרמב\"ם] יודה בדין זה וא\"ת מנין יהיה לו זה כיון שהוא מפרש פי' אחר שאינו כפי' המפרשים שהוא פי' הני מילי דאמר רשב\"ג אין לב' אלא מה ששייר הראשון כשמכר הראשון לאיש זר אז אין לב' אלא מה ששייר הראשון וא\"כ דין המפרשים מנין לו ואפשר לומר דסתם אחריך משמע לאיש זר וא\"כ ממילא משמע דוקא לאיש זר אבל לא לעצמו או ליורשיו ויש לנו לומר כן כדי למעט המחלוקת וכו' ע\"כ. והנה מ\"ש בתחילת דבריו מ\"ש שנראה שהרמב\"ם לא מפליג כשאמר אחריך לפלוני וכו' מילת לא נראה לענ\"ד שט\"ס הוא וצ\"ל שהרמב\"ם מפליג בין אחריך לפלוני לאחריך לבני או לעצמי דבהא לעולם המקבל הראשון אינו יכול למכור ואם מכר או נתן הנותן יכול לטרוף או המקבל הב' ומ\"ש המוכר הראשון נראה פשוט שהוא ט\"ס ובזה ישר הולך כל הלשון של הרב ז\"ל והוצרכתי ליכנס בדוחק זה לפי שראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רמ\"ח שהקשה עליו ולבסוף לא יצא ידי חובתו כי אם בעשות ט\"ס ולפי מ\"ש בעניותינו נראה דאתי שפיר הכל. אפס כי ע\"ז דברי הרב המגיד עומדים נגד זה שכתב ואין דינם עולה לדעת רבינו וכו' ואם כמ\"ש לדעת הרב ז\"ל תימה הוא שלא זכר להרה\"מ שהוא היפך דעתו וצריך לי עיון."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9d41a05dd72938ddbfa0b94509b06e88c7b36c3f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,308 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הקודם בו זכה וכו'.</b> עיין להרב בצלאל בפ\"ב דמציעא דף ל' מהש\"ס בד\"ה לדידך לא הוי הפקר שכתב וז\"ל ואע\"ג שיכול לחזור בו המפקיר עד ג' ימים שאני הכא שכבר זכה בו תוס' משנץ עכ\"ל וצ\"ע דאי מיירי שכבר זכה בו היכי מצי למיהדר ביה ר' ישמעאל ועוד דמלישנא דהש\"ס משמע דעדיין לא זכה בו דקאמר הש\"ס חזייה דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בהו (א\"ה ס\"ט ויותר קשה דהרב בצלאל גופיה שם קודם לכן כתב כן להדיא בשם התוס' וז\"ל לכו\"ע מפקר ואע\"פ שלא התנה בשעת הפקר יכול הוא להתנות כל זמן שלא זכה בו דהא עד ג' ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא בנדרים כן פירשו בתוס' עד כאן הרי דמוקי התוס' עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דעדין לא זכה בו ומשו\"ה יכול לחזור בו והוא מוכרח מן הגמ' ואיך כתב תוך כדי דיבור להיפך משם התוס' שאנץ ולא נרגש כלום אם לא שנאמר דלהכי נתכוון הרב בצלאל ז\"ל שהביאם ב' הלשונות סמוכים זה לזה וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמת וכו' ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים וכו'.</b> נראה דדעת רבינו ז\"ל הוא דהזוכה מן ההפקר אין בעל המצר מסלקו אפי' נותן דמי שיווי של הקרקע ומכאן קשה להסמ\"ע בסי' קע\"ה ס\"ק ק\"ז שכתב דהזוכה מן ההפקר שאין המצרן יכול לסלקו שהוא בלא דמים אבל בנתינת דמי שיווי של קרקע דיכול דלא יהא אלא לוקח דאמר ליה קבל דמך ולך קח במקום אחר ודוקא בנותן מתנה לית ליה דינא דבר מצרא מטעם שנתבאר לעיל ואותו הטעם לא שייך הכא ומיהו אינו מוכרח כל כך די\"ל וכו' יעו\"ש שהניחו בספק ואילו מדברי רבינו נראה דלא מצי לסלקו אפי' בזוזי דמה לי זוכה מן ההפקר ומה לי מחזיק בנכסי הגר אידי ואידי הפקר נינהו וכן ראיתי להרב בצלאל במציעא דף ק\"ח מהש\"ס שהביא משם הרמ\"ך בההיא דמאן דזכי ביני אחי שכתב וז\"ל והאי פירוש דחיק הוא דאפי' בדמי שוויה לית לן לסלוקי דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן מתנה ומה לי זיכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזאת ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל וכו' יעו\"ש כנראה שהוא כדעת רבינו כמ\"ש ואפשר דמשו\"ה לא פסק רבינו בהל' שכנים דהזוכה מן ההפקר אין בעל החצר יכול לסלקו ושו\"ר להרב מל\"מ בפי\"ב מהל' שכנים שהקשה להסמ\"ע מהא דפסק רבינו וכמ\"ש ועיין עוד בהרב בצלאל שם שהביא תשובת הרי\"ף דסובר דהזוכה מן ההפקר מסלקו המצרן בלא דמים וזה שלא כדברי רבינו ושלא כדברי הסמ\"ע יעו\"ש והטור בסי' רע\"ה ס\"ב כתב וז\"ל ואין בעל המצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרן עכ\"ל והוא כלשון רבינו כמ\"ש הרב ב\"י ומכאן קשה ג\"כ להסמ\"ע ז\"ל.<br><b> (א\"ה </b> ס\"ט עיין בפרישה סי' רע\"ה דנראה דלא הוה גריס בדברי רבינו תיבת בדמים מדהוצרך ללמוד מדברי רבינו שסיים שזו כמתנה היא וכתב ונראה פשוט דאף אם בעל המצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר אפ\"ה אין בידו כח לסלקו וכו' מכל מקום מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו יעו\"ש. וא\"כ ממילא נחה שקטה קושית עטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר זיע\"א והיא קושיית הרב מל\"מ וכנ\"ל אלא אי קשיא הא קשיא ממ\"ש בפרישה סי' קע\"ה וז\"ל אינו יכול לסלקו פי' מסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שיוויו של קרקע לכן אמר שאינו יכול לסלקו אבל בדמי שווייה יכול לסלקו שהרי יכול לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא וכו' יעו\"ש הרי דפשיטא ליה להרב ז\"ל דבדמים מיהא יכול לסלקו היפך ממ\"ש בסי' ער\"ה ויש ליישב ועיין להרב בצלאל למציעא דף ק\"ח מהש\"ס ד\"ה האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי שכתב או מנכסי הגר וכו' יעו\"ש ודוק)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך ישראל שלקח שדה וכו'.</b> הנה לענין שכירות כתב מרן בב\"י בסוף סי' קס\"ב וז\"ל וא\"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קנה בכסף לחודיה וכו' יעו\"ש ופסקו מור\"ם בסי' קצ\"ד ס\"א וכתב הסמ\"ע סק\"ה וז\"ל ומיהו שכירות מן הכותי קונה בכסף לחוד וכ\"כ בב\"י בסוף סי' קצ\"ב והביאו בדרכי משה בסי' זה לדעת רשב\"ם דס\"ל דישראל מגוי לא קנה אלא בשטר ודייק מינה הא שכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר וס\"ל למור\"ם דגם לאינך המפרשים דס\"ל דאפי' במקום דישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה מ\"מ בשכירות שהוא לזמן סמכא דעתיה מאחר שקבל הגוי דמי השכירות עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה בסי' קצ\"ד ס\"א שכתב דלהנך רבוותא דס\"ל דאף במקום שאין כותבים לא קנה ה\"ה בשכירות ולפי הסכמת הב\"ח והסמ\"ע דלא שנא לן בין מקום שכותבים למקום שאין כותבים ה\"ה נמי בשכירות ויש מן הדקדוק על הרב ש\"ך בסי' זה סק\"ב דאם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד שכתב מור\"ם דקנה כתב דהרב ב\"ח חולק עליו דאף אם פירש לא מהני ומשמע דבמה שכתב ברישא דבשכירות מן הגוי קונה מודה והא ליתא דכיון דפירש לא מהני ה\"ה נמי אף במקום שאין כותבים לא קנה דהא במקום שכותבים היכא דפריש פריש ואפ\"ה בגוי לא מהני וא\"כ ה\"ה נמי במקום שאין כותבים וא\"כ שכירות נמי לא מהני כיון דהך דינא ליתא אלא למ\"ד דגוי קונה במקום שאין כותבים וגם לדברי הב\"ח יש גמגום זה עד כאן ולפי מ\"ש הסמ\"ע בדין השכירות דכו\"ע מודים בה א\"כ ליכא לאותביה לא להרב ב\"ח ולא להש\"ך וגם הסמ\"ע והב\"ח שהסכימו דהך דינא הוא בין במקום שכותבים בין במקום שאינן כותבים לענין מכר ומ\"מ לענין שכירות שנייא ושפיר סמכא דעתיה דשוכר כמ\"ש הסמ\"ע.<br><b> והנה</b> הרב ב\"ח הוכיח מדברי הרא\"ש דלא מהני תנאי הלוקח מדכתב אם פיקח הוא יחזיק בתורת הפקר וכו' למה צריך זה באמירה בעלמא שיאמר הלוקח אי בעינא בכספא איקני סגי לפי מה שפירש הב\"י יעו\"ש ולענ\"ד אחר המחילה רבה הוכחה זו איכא למיפרך דהרא\"ש ז\"ל לא איירי כי אם בדין האמור בנתן מעות ולא נכתב עדיין השטר דאם פקח הוא יחזיק בתורת הפקר וזוכה אבל בתקנה שקודם נתינת הדמים לא איירי הרא\"ש וזה ברור."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכסי הגר וכו' חוץ מאכילת הפירות וכו'.</b> וכתב הטור ז\"ל בסי' ער\"ה וז\"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינו חזקה בנכסי הגר כגון אכילת הפירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' והקשו עליו ממ\"ש בסי' קצ\"ב שהביא דברי רבינו שבפ\"א מהלכות מכירה דפסק דאכילת פירות הוי חזקה ודברי הראב\"ד דפליג על דברי רבינו וס\"ל דבאכילת פירות לא קנה והסכים לדעת הראב\"ד יעו\"ש והסמ\"ע בס\"ק י\"ח תירץ וז\"ל וצ\"ל דהטור מיירי כאן בסי' ער\"ה בטוען הלוקח שקנה השדה בשטר או בחזקה ואכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה יעו\"ש וכן נמי תירץ הרב מל\"מ בפ\"א מהל' מכירה דדברי הטור דבסי' ער\"ה לישנא דגמ' נקט דאמרינן והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה ובנכסי הגר לא קנה והתם מיירי לענין חזקה ג' שנים וכדאוקמא הראב\"ד יעו\"ש ומן התימה על הרב ז\"ל שלא זכר ש'ר דברי הסמ\"ע.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קצ\"ב הגהות ב\"י אות ט\"ו שהביא דברי הסמ\"ע והקשה עליו וז\"ל ולא הבינותי זה דא\"כ אין מובן לדברי הטור שכתב ויש שהוא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר דמה דמות יש זה לזה בלוקח אכילת פירות היא הוראה על הקניה או על החזקה שקדמו ובנכסי הגר האכילה היא החזקה עצמה ואדרבא יותר צודק לומר דאכילת פירות אינו חזקה בנכסי הגר עד כאן עיין להרב הפרישה בסי' זה שביאר כונתו ולפי\"ז לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין בס' בני משה שלטון בליקוטיו דף ו' ע\"ג דהבין דמ\"ש הרב עצמות יוסף בדף נ\"ג בסוף דבריו אבל קשה שהטור בסי' קצ\"ב הביא דברי הר\"א דס\"ל דאכילת פירות לא הוי אכילה וכתב דהכי מסתברא עד כאן דכונתו על הרא\"ש ומכח זה תמה עליו דהטור לא כתב זה משם הרא\"ש אלא מדברי הראב\"ד ז\"ל וכו' יעו\"ש והביא דבריו הרב מטה שמעון בהגהות הטור אות י\"ב ואחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו דברי הרב עצמות יוסף מבוארים היטב דמ\"ש הביא הר\"א דס\"ל וכו' היינו הראב\"ד שכן בלשון זה מביאים הראשונים ז\"ל וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפיץ הזרע וכו'.</b> עי' בהרב המגיד ז\"ל וכתב הגהות מיימוני באות ח' וז\"ל דהשלכת הזרע לא הוי חזקה אלא א\"כ מכסהו אח\"כ רשב\"ם ז\"ל עד כאן והטור ז\"ל בסי' ער\"ה כתב וז\"ל ולפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזרעה וצמחו ואכלה לא הוי חזקה ועיין בב\"י ובסמ\"ע ס\"ק ל' ומהתימה למרן החבי\"ב ז\"ל שכתב בהגהת הטור אות כ\"ג וז\"ל וה\"ה במפיץ זרע לתוך התלמים לא קנה שבשעה שהשביח שבח הבא מאיליו הוא כדאיתא בגמ' ומשו\"ה לא כתבו רבינו בעל הטורים דדבר הלמד הוא עד כאן והוא תימה שבפירוש כתבו הטור כדכתיבנא אלא שיש שינוי קצת בלשון וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מחיצה בנכסי הגר וכו'.</b> בפרק עושין פסין (עירובין דף כ\"ה) וראיתי להרב זקן שמואל בסי' ער\"ה סט\"ז שהקשה וז\"ל קשה לי על דברי הרב יעקב בעל הטורים למה השמיט ההיא דאמרו בגמ' עשה מחיצה על התל דהוי חזקה בנכסי הגר ושמא דסמך על מ\"ש בהל' שבת ואע\"ג דיש דברים דהתם מועיל והכא אינו מועיל עכ\"ז לזה אין חילוק עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ראיתי שם בגמ' שאמרו דאם עשה מחיצה על התל שקנה בנכסי הגר ולא הוזכר שם כי אם דוקא לענין שבת ולא לענין נכסי הגר וכמו שכן פסקו הפוסקים רבינו ז\"ל בהל' שבת פט\"ז והטור ומרן ז\"ל באו\"ח סי' שנ\"ח יעו\"ש ועיין לרש\"י בסוגיין וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שמת ובזבזו וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ב) מייתי רב ששת הך ברייתא דגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו להוכיח דהמזכה לעובר קנה ודחי אביי דירושה הבאה מאליה שאני ורבא משני שאני התם דמרפיין בידייהו מעיקרא ופריך מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו ששמעו שמת ולא מת ואח\"כ מת עד כאן ופי' רשב\"ם וז\"ל צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי ורבא בכה\"ג גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והחזיקו ואח\"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח\"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין [אי נמי שהחזיקו] אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח\"כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוייא ירושה הבאה מאליה המחזיקין בראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיק אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפוי המחזיקין ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה אע\"פ שנודע לבסוף דעדין לא מת מ\"מ לא מרפיין בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשנייה לא קנה וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש בתחילת דבריו גר שמת והחזיק ואח\"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח\"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין וכו' לא זכיתי להבינו דא\"כ מאי בינייהו בין אביי ורבא דבין לאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני ויש לעובר זכיה ומעכב למחזיק ראשון ולא קנה ובין לרבא כל דלא שמעו שמת העובר עדיין רפוי מרפין בידייהו כיון דבתחילת החזקה עדיין לא שמעו שמת אבל מ\"ש אח\"כ אי נמי וכו' אתי שפיר כיון שהחזיקו אחר ששמעו שמת ויש ליישב ועיין לרשב\"ם גופיה בד\"ה לשון קצרה ודוק (א\"ה ס\"ט עיין להרב תורת חיים בסוגיין מה שהקשה לדברי רשב\"ם ולא זכר ש\"ר לדברי הרב המגיד בפירקין ועיין להרב לח\"מ מה שהקשה על מה שתירץ רבא שאני התם דרפוי מרפיין וכו' דאכתי קשה כיון דהמזכה לעובר לא קנה אמאי חייבים להחזיר וכן הקשה לרבינו ז\"ל ותירץ יעו\"ש עיין להרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין בד\"ה ההוא וכו' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מחל לחברו חוב וכו'.</b> עיין במהרי\"ק שורש צ\"ד שדקדק מדברי רבינו דדוקא בדבר דאיתיה בעין שייך נתינה אבל בחוב דליתי אלא שעבוד לא שייך אלא מחילה וכן הוא דעת הרא\"ש בתשובה הביאה הטור סוף סי' ע\"ג ועיין במל\"מ בדין שלפנינו מה שהקשה מדברי רבינו שבפ\"א מהל' טוען והרב לח\"מ הקשה מפ\"ה מהל' מכירה ומה שתירצו האחרונים על זה יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"י חאנדלי סי' כ\"ב דף קי\"ט שהקשה לדין זה של הרא\"ש ומהרי\"ק מההיא דריש פ' הזהב הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר הלוקח קנה המוכר ופסקה הטור בסי' ר\"ז ואם איתא דבמטלטלי בעין לא שייך לשון מחילה אמאי קנה כיון שהלוקח לא אמר אלא לשון מחילה ומחילה לא שייך במטלטל ומאי שנא מההיא דכתב הרא\"ש גבי משכון יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלק\"מ דגבי זוזי כיון דלהוצאה ניתנו דין מלוה יהבינן להו דהא אפי' פקדון אם תובע אותם המפקיד קודם שהוציא א\"צ להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים כמ\"ש בסי' רצ\"ב וכמ\"ש הש\"ך סי' ע\"ג ס\"ק נ\"ה יעו\"ש ובכן שייך שפיר לומר ערבוני מחול כיון שהן בידו ויכול להוציאם לכל מה שירצה וק\"ל.<br><b> ולענין</b> מחילה היכא שיש קנין אי מהני לדבר שהוא בעין עיין למהרשד\"ם בחו\"מ סי' רע\"ח שהביא תשובת הרשב\"א והיא בח\"ג סי' ה' הביאה מרן ז\"ל בסי' י\"ב וסי' רמ\"א מחודש ג' דמהני קנין והביא ראיה מפ' הכותב וכתב וז\"ל ולענ\"ד נראה שהרא\"ש חולק ודעתו שאפי' קנין אינו מועיל שאם היה מועיל איך השיב מחילה א\"צ קנין הא בענין כזה צריכה קנין ומועיל אלא נראה (דס\"ל) דסבר הרא\"ש שאין הקנין מועיל וההיא דכתובות אפשר דשאני התם שאין לאשה אלא שעבוד לבד יעו\"ש והרב פרח מטה אהרן בח\"ב סי' צ\"א כתב על דברי מהרשד\"ם וז\"ל ואחרי המחילה רבה הראויה נראה שאין כאן נגוד וסתירה מדברי הרא\"ש עם דברי הרשב\"א דהרא\"ש השיב לשואלו דבר ע\"פ מדותיו דהשואל אמר דלא היה שם קנין וע\"ז השיב לשואל דמחילה א\"צ קנין ומיהו במשכון לא שייך מחילה דצריך שיהיה בלשון מתנה ולא היה צ\"ל מה שלא נשאל עליו היכא דהוי קנין והרשב\"א לפי ששאל השואל ואמר שעשה לו שטר והיה שם קנין להכי קאמר דהדין עם ראובן כל שקנו מידו נמצאו דברי הרא\"ש והרשב\"א שוין ולא פליגי והם דברים פשוטים ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי דעת השואל להרא\"ש היה דמשום חסרון קנין שלא היה שם קנין הוה ס\"ל דמשום הא לא קנה והוא ס\"ל דמחילה צריכה קנין והשתא שפיר מוכיח מהרשד\"ם דאם איתא דבכה\"ג מהני קנין הו\"ל להשיב הדין עם ראובן דאע\"ג דמחילה א\"צ קנין מ\"מ הכא צריכה קנין דמחילה לא שייך במשכון שהוא בעין וכו' והוי ממש תשובה לדברי השואל דרצה לפטור את עצמו מחמת חסרון הקנין ומשיב לא שכן הדין בכאן אע\"ג דבעלמא אין צריכה קנין ומה לו לומר מחילה לא צריכה קנין וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שכל תנאין וכו'.</b> הרב משפט צדק ח\"א סי' נ\"ח הקשה להטור ז\"ל דלפי דעתו דס\"ל דבעינן תנאי כפול בין בממון בין באיסורא היאך כתב בסי' ר\"ז ס\"ב וצריך לחלק בין התנה הלוקח להתנה המוכר אפי' אי התנה הלוקח לא הוי תנאי מאחר שלא כפל וכה\"ג תמה על הרא\"ש והוסיף לתמוה עליו דאיך הביא בהלכותיו עובדא דההוא שכיב מרע דאינגיד ואתנח בפ' הרבית דף ס\"ו כיון שהוא פוסק כר' מאיר אפי' בגיטין וקדושין דבעי תנאי כפול וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להכנסת הגדולה בסי' ר\"ז הגהת הטור אות כ\"ח שכתב על דברי הרב משפט צדק וז\"ל ונ\"ל דאין כאן קושיא לא על הרא\"ש ולא על הטור דהרא\"ש סובר דהלכה כר' מאיר ובכל מקום בעינן תנאי כפול וה\"מ היכא דליכא אומדנא וגילוי דעת אבל היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת לא בעינן תנאי כפול וכדמוכח בעובדא דההוא דהוה בעי למיסק לארעא דישראל וס\"ל להרא\"ש דגילוי דעת או אומדנא מהני אפי' בגיטין ולפיכך הביא בהלכותיו הנהו ב' עובדי אחד בענין ממון ואחד בענין איסורא וכו' אבל אם בעובדא דממון אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי מטרפי לך מגבינא ובעובדא דגיטין אמר קודם שנתרצה אע\"פ שלא כפל תנאו תנאי גמור הוי משום דאיכא גילוי דעת יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש שדעת הרא\"ש הוא משום דלא הוה שם גילוי דעת דמשמע דאי הוה גילוי דעת מהני ואנכי הרואה להרא\"ש בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ה) דבכה\"ג אף גילוי דעת מקודם לא מהני שכתב במימרא דשמואל דהתקין בגיטא דשכיב מרע וז\"ל לפיכך צריך ליזהר בכל התנאין שיהא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד והא דקאמר בפ' הריבית ההיא דאמרה אי קיימת דידיך אנא ואמרינן פטומי מילי נינהו לר' מאיר לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דלרבנן לא מהני ומיהו יש דברים דלא בעינן אלא גילוי דעת כי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' יעו\"ש. הרי דדעת הרא\"ש הוא דהך טעמא לא אצטריך אלא לרבנן דלר\"מ לא מהני אלא בתנאי כפול דוקא ולא בגילוי דעת שלא כדברי הרב ז\"ל שכתב דאי הוה מגלי דעתיה לא הוה צריך תנאי כפול לר\"מ ואי מהני אינו אלא בההוא עובדא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל והיותר קשה הוא דעיקר קושית המשפט צדק הוא מההיא דהרא\"ש בפ' מי שאחזו שכן כתב שם וקשה על הרא\"ש איך הרחיב הדיבור בפסקיו בהנהו עובדי ויראה בהדיא דאם היא אמרה קודם שנתרצה ושגמר בפיו ובשפתיו לתת דהוי תנאי טוב והרי מאחר שלא היה בו כפילת התנאי לא יועיל לדעתו שהרי בפ' מי שאחזו בפסקיו כתב וז\"ל אתקין וכו' והא דאמרינן בפ' איזהו נשך וכו' לר\"מ לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דאפי' לרבנן לא מהני יעו\"ש (א\"ה עיין להרב שער המלך בהל' אישות דף ל\"ג ע\"ב ועיין בס' פלפולא חריפא פ' איזהו נשך יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקבל את המתנה וזכה בה וכו' או הרי היא בטלה לא אמר כלום.</b> עי' בהראב\"ד שחילק בין הרי היא בטלה לבין בטלה היא ומה שהקשה הרב המגיד והר\"ן ז\"ל ומהרש\"ך ז\"ל בח\"ב סי' קכ\"ב כתב שדעת רבינו ז\"ל הוא כמ\"ש התוס' בריש פ' השולח משם ר\"י דגריס בהשולח כגירסא דכריתות בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ומשו\"ה כתב רבינו הרי היא בטלה לא אמר כלום יעו\"ש וכתב בפרישה סי' רמ\"ה שדבריו צריכים נגר אלא שבמה שכתב מבואר יעו\"ש ומעתה קשה לי על הרב שער המלך בפ\"ו מהל' גרושין שלא זכר ש'ר לב' נביאים מהרש\"ך והפרישה ז\"ל.<br><b> ובעיקר</b> חילוקו של הראב\"ד דמחלק בין הרי הוא בטלה לבטלה היא שתמהו עליו הר\"ן והרב המגיד ראיתי להרב לח\"מ ז\"ל דאתא ואייתי בידיה הא דאיבעיא לן שם בהשולח הרי הוא חרס מהו ומסיק ומאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר וכו' אלא הרי הוא לישנא דלהבא משמע וא\"כ במתני' דלהבא לא מהני לבטלה ומשו\"ה לא מהני לדעת רבינו והראב\"ד יעו\"ש והרב מה\"ר אליהו קובו ז\"ל בס' פני יהושע סי' י' דף ס\"ט ע\"ג יצא לישע הרה\"מ והר\"ן וז\"ל אך הרה\"מ והר\"ן נטו מני דרך זה המובא להראב\"ד ז\"ל דשמיע ליה דלשון הרי היא אינו במשמע אלא להבא ואי גבי מתני' פטרינן ליה בהכי אלא שמעי אינהו ז\"ל דזה וזה במשמע ואי מסקי ביה בני תלמודא דתיהני היינו גבי גיטא דוקא מידי דהוי אלשון בטל הוא ומטו בה דלישנא דמהני ביה קאמר ולבטולי איכוון והיינו עדיפותא מלשון הרי אלשון הוא דאי לשון חרס מתקן ליה דלבטולי איכוון דניהוי כחרס ואילו במתני' פתרינן ליה לשעבר ולהוראה שבטלא עד שלא הגיע לידו וכו' יעו\"ש באורך ועיין בשער המלך שם שתירץ בהכי יעו\"ש. עוד כתב הרה\"מ בדעת רבינו שלא הכניס עצמו בחילוק הגירסאות לבאר דין בטלה היא לגבי המחזיק בה מהו והקשה הרב מל\"מ דיש לדקדק טובא בדברי הרה\"מ דכיון דלדעתו הרי היא דכתב רבינו היינו כבטלה היא עד שתמה על הראב\"ד שחילק ביניהם על כרחך רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגייאות ותפס כגירסא דכריתות דהא מייתי הש\"ס להקשות דבטל הוא לישנא דליבטיל משמע ואמר רב ששת וכו' ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א\"כ על כרחך רבינו דכתב [הרי] היא בטלה דלא אמר כלום אם כסוגייא דהשולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגייא דכריתות תפס וכו' יעו\"ש ועי' במהרש\"ך ז\"ל שם שהקשה כן להרה\"מ ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר לו הולך ק' זוז וכו'.</b> דעת רבינו כשיטת רוב הפוסקים דהולך במתנה לאו כזכי דמי ורש\"י ז\"ל בפ\"ק דגיטין דף י\"ד בד\"ה לא דכו\"ע הולך כזכי דמי פירש היכא דליכא אחריות כגון מתנה וכו' כבר הקשו עליו התוס' והרשב\"א יעו\"ש. והריטב\"א שם כתב וז\"ל והכי איתא בירושלמי האומר לחבירו תן ק' לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה לחזור לא יחזור א\"ר אלעא (המעשה) [המעשר] כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור אלמא הולך במתנה לאו כזכי ש\"מ תן במתנה לאו כזכי דמי וכו' יעו\"ש.<br><b> אלא</b> דצריך להבין מ\"ש הריטב\"א בתשובה הביאה מרן ז\"ל בסי' קכ\"ה ס\"ט וז\"ל רחל לא זכתה בגוף השטר ואע\"ג שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכיה ולא אמר לשליש אלא החזיר שאינו זיכוי כלל וכו' וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע\"כ, למדנו מהירושלמי דמנה ושטר אחד עכ\"ל. והדבר קשה שהביא מהירושלמי דתן שטר מתנה או הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו והלא הוא דחה דברי רש\"י ז\"ל דבמתנה הולך לאו כזכי מהירושלמי דאמר תן מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ובירושלמי עצמו איכא למידק דפתח בחוב וסיים במתנה אלא על כרחך לומר שיש חיסור לשון בדברי הריטב\"א ז\"ל שאחר מילת הולך שטר מתנה זו לפלוני צ\"ל וכו' שהירושלמי אומר ע\"ז אם רצה לחזור יחזור ומ\"ש הולך ומצאו שמת יתן ליורשיו קאי למ\"ש שם בירושלמי האומר זכי במנה זה לפלוני זכי בשטר מתנה זו לפלוני ע\"ז אמרו הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו כמבואר שם בירושלמי.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב ש\"ך בס\"ק ט' שיצא לדון בדבר חדש אחר שהביא תשובת הריטב\"א וז\"ל והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך בשטר מתנה לפלוני יתן ליורשיו כמו חוב וכו' נראה ודאי דשטר הוי כחוב כיון שכתוב המתנה בשטר המתנה או אפשר קמיירי שהיה חייב ליתן השטר זה וכו' יעו\"ש דמשמע דס\"ל לתירוץ ראשון שדעת הריטב\"א דשטר מתנה הוי כחוב ואילו בחידושיו לא משמע כן וצ\"ל כמ\"ש ועי' בס' שמחת יום טוב דף קמ\"ח ע\"ג והטור בסימן קכ\"ה ס\"ט כתב וז\"ל אבל אם אמר ליה זכי לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אף אע\"פ שלא בא מתחילתו לידו לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שא\"ל זכי אלא שהגביהו אח\"כ כדי לזכות לו זכה לו וכו' ואם אמר לו זכי מחד אנפי אפי' איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה עד כאן והסמ\"ע בס\"ק כ\"ו וכ\"ז כתב דכשהוא ברשות השליח א\"צ הגבהה אלא זכה המקבל או אם אינו ברשותו כשיבא לרשותו זכה המקבל והרב ש\"ך ס\"ק ל\"ב פליג עליה וכתב וז\"ל אבל נראה דה\"פ וכו' אבל לא אמר ליה זכי מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח\"כ אפילו איתיה לפקדון בחצרו של שליח בשעה שאמר ליה זכי לא זכה למקבל מתנה דנהי דנעשה שלוחו במה יזכה לו הרי לו הגביהו לשם המקבל רק שהיה בחצרו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב בתשובה ח\"א סי' קפ\"ו בד\"ה איברא שכתב וז\"ל דלא אמרה הרמ\"ה אלא כשהמתנה בעין ולא זכה בו מתחילה לשם המקבל אלא עתה זוכה לצורך המקבל או אפילו אינו זוכה עתה לשם המקבל מגביהו אח\"כ כדי לזכות בו שנותנו מיד הנותן ומגביהו לשם המקבל יעו\"ש דמן הנראה מדברי הטור משם הרמ\"ה הוא שאין צריך נתינה מיד הנותן שכן כתב אלא שמגביהו אח\"כ כדי לזכות לו זכה ואפי' שלא בפני הנותן ולא בפני המקבל דכיון דא\"ל זכי שליחותיה קא עביד עד כאן והגבהה שלא בפניו הוא שנוטל מן הקרקע או מיד אחר ולדעת הסמ\"ע כשהוא ברשות השליח א\"צ הגבהה באומר לו זכה ולהרב ש\"ך דצריך הגבהה אף שהוא ברשות השליח מ\"מ מיד המקבל א\"צ ליטלו כדי להגביה. וכתב הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רפ\"ו וז\"ל ועוד אני אומר כי אפי' היו שני עדים גמורים שבפניהם קבל הקריזאס היה נאמן לטעון מה שהוא טוען עתה שהם לקחו ג' או ד' במיגו דנאנסו דהסרסור הוי שליח וכו' וא\"כ היה זה נאמן לומר נאנסו וכו' וכן היה יכול לטעון שהחזירם לה כולם או מקצתם ברשות האשה המלוה שנתרצה להאריך לה זמן הפרעון דאע\"ג דשליח אינו נאמן כנגד המשלח לומר החזרתי לך כיון דהולך כזכי דמי כמ\"ש בחו\"מ סי' קכ\"ה אם טוען השליח שהמלוה הרשה אותו שיחזיר ללוה יהיה נאמן דהא לא רצה המלוה שיזכה לו וכו' יעו\"ש.<br><b> וקשה </b> לי טובא דנדון הרב ז\"ל היה שהנותן נתן הקריזאס שימכור אותם ויפרע מדמיהם למקבל וכל כה\"ג לא אמרינן הולך כזכי וכמ\"ש המרדכי בריש פ\"ב דקדושין גבי הן הן שלוחיו וז\"ל האומר לב' צאו וקדשו וכו' וכן לדיני ממונות בס' ראבי\"ה סי' ס\"ט האלפס פי' כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו אבל ראב\"ן פי' דוקא שאמר בשעה שמסר להן החוב צאו ופרעו לפלוני דומיא דגבי קדושין דאמר צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר הוליכו מנה לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו לא שייך למימר מגו דאי בעי אמר אהדריני ללוה כדאיתא בסוף פ\"ק דגיטין דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח לו דהולך כזכי דמי ונוגעין בעדותם וכו' עד כאן הרי לך להדיא (דכאומ') [דבאומר] פרעו לא הוי כזכי וא\"כ בנדון המבי\"ט היה שאמר שיפרע למקבל לא שייך האי דינא וכן נמי יש להקשות על מהרשד\"ם בחו\"מ סי' ק\"ח שנדון שלו היה שהשליח ימכור הסחורה ויפרע לבע\"ח לא אמרינן הולך כזכי כמ\"ש המרדכי ז\"ל וצריך ישוב.<br><b> ובעיקר </b> דינו של הרב המבי\"ט לבי מהסס דאם באומר שנתן רשות שיחזיר לנותן יכול להחזירם אף באומר הולך לפלוני א\"כ מאי מקשה להרי\"ף שכתב כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו דהולך או תן כזכי דמי ולא שייך למימר אהדריניה ללוה דאפשר דדעת הרי\"ף דכשאמרו בש\"ס מיגו דיכלין למימר אהדרינא ללוה הוא באומר נמי שהמלוה צוה להחזיר דכיון שנתן רשות שיחזירם תו לא מהני מה דהולך כזכי לשלא יוכל לומר החזרתי ללוה וכדברי הרב ז\"ל ובחי' קידושין הנקרא לא נודע למי הקשה וז\"ל וא\"ת אכתי נוגעים בעדותם הן דאי אמרי אהדריניה א\"ל מלוה אתון חייבים למפרע דקי\"ל הולך כזכי י\"ל דמיירי כגון דא\"ל בפירוש בתורת שליחות יוליכו לו מנה עד כאן ומדהקשה דאכתי נוגעים בעדותן וכו' משמע דלא מצי לומר שהחזירם במצות הנותן דאי לא מאי מקשה לימא דכונת הש\"ס הוא לומר אהדריניהו ללוה במצות המקבל דאז מצי למהדר ופטור ועיין למהר\"א אלגאזי ז\"ל הביא דבריו מרן החבי\"ב בח\"ב סי' ס\"א דכי אמר המרדכי שאם החזיר השליח מה שלקח דפשע היינו דווקא אם לקח כל החוב דאז אמרינן מה שזכה זכה אבל בנדון דידן שלא עשה השליחות לגמרי אלא במקצת נראה דליכא טעמא שעשה שליחותו וכו' יעו\"ש עיין למרן בסי' ס\"א שממאן בחילוק זה ולי נראה שהרי\"ף חולק ע\"ז בתשובה סי' רע\"ט דנדון שלו היה שקבל מקצת הדמים ואח\"כ החזירם ללוה ואפ\"ה חייבו הרב ז\"ל.<br><b> ולדעת</b> הרא\"ש בתן במתנה נראה בפ\"ק דגיטין דס\"ל כסברת ר\"ת דתן לאו כזכי וכן פסק ברמזים להדיא (א\"ה כי מן הבאר אתה תחזה מה שיש לתמוה להרב גנת ורדים סי' י\"א והביא דבריו הרב מטה שמעון הגהות הטור אות ל\"ט שכתב שדעת רבינו הטור לפסוק כסברת הרמב\"ם והרמ\"ה דתן הוי כזכי במתנה מדהביא סברת הרמב\"ם באחרונה יעו\"ש וזה הוא שקשה מדברי הרא\"ש בפ\"ק דגיטין והטור שם ברמזים וכנ\"ל) ועי' בטור אה\"ע סי' קי\"ח שכתב תשובת הרא\"ש שבכלל ל\"ט ס\"ו וז\"ל אם היו מטלטלין ונתנו ביד העדים וא\"ל תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי וכו' אם הדברים כפשטן נראה שהם שלא כמ\"ש בגיטין וכעת אני נבוך בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו'.</b> כתב הריטב\"א בחידושיו דף כ\"ה מהש\"ס וז\"ל והרב בהלכות תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ה\"מ שנפלה מציאה לחצרו כגון אם על בנים דאמרינן בפ' השואל אי נמי בבא לו לחצרו כגון ההיא דתנן גבי צבי שבור אבל הכא בחורין שלו [לא] כמו החפצים מאליהם לא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכה\"ג לא אמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהם אחר יאוש בעלים זכה דייקא נמי דבדרך לאו מציאה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד קשה לי מהא דאמרינן בפרק הפרה דף מ\"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את אשר השאיר ופריך ואמאי ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי וכו' ומאי פריך הא כיון שהגר נתן המשכון למלוה להיות אצלו לבטחון מדעתו הו\"ל כהניחו שם לשומרו ואח\"כ מת הגר הו\"ל כמו נתיאשו הבעלים וכל הקודם בהם זכה ולא חצרו וכדברי הריטב\"א ז\"ל ועיין בפ\"ק דמציעא דמייתי מעשה דרבן גמליאל ור' יהושע שאמר עישור דאני עתיד למוד וכו' ומוקי רב פפא דמדין חצר הקנה והתם הפירות היו בדרך הנוח מתחילה.<br><b> וראיתי</b> להר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקידושין בשמעתתא דקנין אגב אי בעי צבורין שכתב וז\"ל והר\"מ במז\"ל כתב בפ\"ג מהל' מכירה כל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעי אגב דהו\"ל קרקע זה כחצרו וחצירו קונה שלא מדעתו ואין דבריו מחוורין שא\"כ היה לו לפרש דוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינו משתמרת אינו קונה אלא בעומד בצידו כדמוכח בפ\"ק דמציעא ואף הוא כתב כן בפ\"ד מהל' זכיה וכבר השיג [עליו] הראב\"ד ע\"כ. והנה מ\"ש כדמוכח בפ\"ק דמציעא לא זכיתי להבינו דהא הוא בעצמו שם כתב דבמתנה ומכר (דליכא) [דאיכא] דעת אחרת שפיר זכה לו חצרו אף בחצר שאינו משתמרת ובמציאה והפקר דליכא דעת אחרת הוא דאיכא חילוק בין משתמרת לאינו משתמרת והביא דבריו הרב בצלאל בשטמ\"ק שם וא\"כ היכי קאמר כדמוכח בפ\"ק דמציעא דהתם איירי רבינו במכר או במתנה ולא הו\"ל להקשות כי אם מדידיה אדידיה אם לא שנאמר שסמך על מ\"ש כאן ובהל' גזלה וכמ\"ש מרן בכ\"מ יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא בחצר דגדול אבל בחצר דקטן כיון דחצרו משום שליחות אתרבאי אין שליחות לקטן וחצרו נמי לא קונה וכמ\"ש רבינו לקמן בפירקין ובהל' גזלה פט\"ז וכן פסק הרי\"ף בפ\"ק דמציעא וכתב הרא\"ש ז\"ל שם והרי\"ף פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן עכ\"ל. וכונתו מבוארת דבגמ' הקשו לריש לקיש דאמר קטנה אין לה חצר דמשום שליחות אתרבאי ולא משום ידה מהא דתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה מנין ת\"ל ונתן מ\"מ ומשני לענין גט כו\"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ופרש\"י ז\"ל כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא כו\"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן פליגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע\"כ. נמצא דאי פסקינן כלישנא בתרא דמר אמר חדא ור' יוחנן מדבר בקטנה דוקא ורב מדבר בקטן דחצרו אתרבאי משליחות א\"כ הרי\"ף פסק ככו\"ע ואי פסקינן כאיבעית אימא מציעתא לר\"י קטן וקטנה שוים הם ולשניהם יש להם חצר משום דחצר משום יד אתרבאי ואי כר\"ל לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר דמשום שליחות אתרבאי ואי פסקינן כלישנא קמא לדעת ר\"י בקטנה גופה ילפינן גט ממציאה וכי היכי דגבי גט אית לה חצר ה\"נ גבי מציאה ואילו לר\"ל אפי' קטנה גופה אין לה חצר כי אם לענין גט דוקא ולא במציאה והרי\"ף דפסק דקטנה יש לה חצר לענין מציאה ודאי דפסק כר\"י וזה שכתב הרא\"ש דאי פסק כלישנא קמא פסק כר' יוחנן וברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב קהלת יעקב סי' ק\"מ דף מ\"ה ע\"ג שכתב על דברי הרא\"ש הללו וז\"ל ודבריו אינם מובנים כלל דאי פסק כלישנא קמא דפליגי בקטן א\"כ פסק כריש לקיש ולא כר' יוחנן דהא ר\"י הוא דאמר קטנה יש לה חצר וכן הביא הוא ז\"ל הגירסא דר\"י הוא דאמר דיש לה חצר ואין לומר דט\"ס נפל וצ\"ל (דהרי) [דהרי\"ף] פסק כר\"ל דהא ליתא דהא קי\"ל כר\"י לגבי ר\"ל וא\"כ איך אפשר לומר דפסק כל\"ק עכ\"ל ולפי מ\"ש לעיל אחרי המחילה רבה לק\"מ דכונתו הוא דפסק כתירוץ דמשני לענין גט כו\"ע לא פליגי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומשו\"ה יש לה חצר וז\"ש הרי\"ף ילפינן מציאה מגט ומ\"ש ולא ילפינן קטן מקטנה דהכי הוא קושטא דמילתא דלתירוצא קמא לכו\"ע קטן אין לו חצר בין לר\"י בין לר\"ל (א\"ה עיין בס' מרכבת המשנה בפירקין) ומ\"ש הרא\"ש כי האי לישנא והרי\"ף פסק וכו' עי' להרב הלכה למשה בפי\"ז מהל' גזילה ה\"י יעו\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>וכן ד' אמות של אדם וכו'.</b> כתב הרב ש\"ך סי' ר' סק\"ה וז\"ל ונ\"ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר\"ן ותלמידי רשב\"א בכך אבל בעלמא במציאה אין חילוק כדמוכח בש\"ס פ\"ק דמציעא דף י' סוף ע\"א עד כאן ונראה דהוכיח כן מדפריך מפאה ומשני וגם מראה את המציאה ומשני משמע דמציאה והפקר אפי' באו אצל המציאה קנה בד' אמות ולא בעינן שקדם הוא לד' אמות ואח\"כ יבא המציאה לתוך ד' אמות כמו במכר ומתנה וכן ראיתי להרב בצלאל בשטמ\"ק שהביא לשון זה של הר\"ן וסיים וז\"ל והא דפאה ומציאה דכבר קדמו המציאה ופאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו קנוי להם הלכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת עד כאן ולזה נראה שכיון הש\"ך ז\"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי בס' מחנה יאודה שם בס\"ה שהקשה להש\"ך שלא ידע כונתו דאי משום דתנן פירש טליתו עליו מעבירין אותו ממנה היינו טעמא דאמרינן התם בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ותלמודא דפי' טעמא משום דבתחילה ניחא דליקני ה\"נ איכא למימר דבפרישת טלית ניחא דליקני ולא בד' אמות מדהוצרך לפרישת טלית עכ\"ל. ואחר המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו דאיך יצוייר מפירש טליתו עליה דמעבירין אותו שלא קנה לדין הרב ש\"ך שקנה בד' אמות אף היכא שקדם המציאה ואח\"כ בא הזוכה לתוך ד\"א באופן שדברי הרב לא זכיתי להבינם ודברי הרב ש\"ך הוא כמ\"ש לעיל והר\"ן עצמו פירשו בסיום דבריו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל והקשה הלח\"מ ז\"ל דמדכתב רבינו <b> אמר לעדים כתבו בסתר וכו' </b> משמע דפסק כלישנא קמא דרב יוסף דאמר בפ' חזקת הבתים דמתנה טמירתא הוי היכא דאמר לסהדי זילו אטמרו וממ\"ש אח\"כ <b> לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשוקים וברחובות וכו' חוששין לה שמא מסותרת היא וכו' </b> משמע שפסק כלישנא בתרא דאפי' בסתם הוי מתנה טמירתא וא\"כ הו\"ל לכתוב בתחילה ולא אמר לעדים שיכתבו בגלוי לא אמר כלום ועם זה היה נמשך המשך יפה מ\"ש לפיכך וכו' אבל השתא קשה עליו תרתי חדא דלא הו\"ל לכתוב אמר לעדים וכו' דהיינו כלישנא [קמא] דר\"י ועוד שכתב לפיכך ואינו נמשך כלל יעו\"ש שלשונו מגומגם קצת.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב דברי רבינו ז\"ל במ\"ש הרב דרישה בסי' רמ\"ב ס\"ו לדעת רבינו והוא דבנותן מטלטלין אפי' שכתב לו שטר לא הוי מתנה טמירתא ודייק לה מדכתב לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין שמא מסותרת היא וכו' הרי שדקדק לכתוב כל שטר מתנת קרקע ואף שהרב המגיד ז\"ל כתב וז\"ל מ\"ש המחבר קרקע לאו למימרא מתנת מטלטלין שהיא מסותרת שתועיל דהא אמרינן סתמא האי מתנתא טמירתא וכו' מ\"מ הרי דקדק הרב בלשונו דבמטלטלין אינו פסול אלא במתנה טמירתא ממש ולא כשהיא סתמא בקנין וכמו שסיים וכתב ומ\"ש המחבר קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה\"ה לקנין במטלטלין שצוה (לסותרו) [להסתירו] עד כאן יעו\"ש ומעתה באו דברי רבינו על נכון והוא דבתחילת דבריו דמיירי בנותן בין קרקע בין מטלטלין כנראה מפשט דבריו שכתב הנותן מתנה וכו' ולא כתב מתנת קרקע כמ\"ש אח\"כ משו\"ה הוצרך לומר אמר לעדים כתבו בסתם דהיינו דוקא בכה\"ג הוא דלא מהני במתנת מטלטלין ואין חילוק בין קרקע למטלטלין כיון שצוה (לסותרו) [להסתירו] לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין והכונה דכיון דמטלטלין שאין נקנין בשטר דוקא הוא בשצוה להסתירו אינו כלום אבל בסתם מהני והוי מתנה לפיכך כל שטר מתנת קרקע שהקרקע נקנית בשטר אפילו בסתם לא זכה המקבל ודוק.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל שם שהביא דברי רבינו (אה\"ה) [והרה\"מ] ז\"ל הללו וכתב וז\"ל וסברא זו היא סברת ר\"ח ז\"ל וכמה גדולים ולי במחילה מכבודו נראה דהרמב\"ם חולק ע\"ז וסובר כסברת רבו הר\"י בן מיגאש ז\"ל הביאה הטור וז\"ל אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא לא אכפת לן ובודאי שהר\"ר יוסף מיירי שהקנין אינו מפורסם וזו היא סברת הרמב\"ם ז\"ל ולכך כתב קרקע ואתי שפיר נמי דנקט הרמב\"ם כל שטר מתנת קרקע לאפוקי שאם קנה בחזקה שאין לו דין מתנה טמירתא וכמ\"ש רבו עד כאן יעו\"ש. והנה מ\"ש שדעת הרב אבן מיגאש ז\"ל הוא דבמתנה בקנין לא הוי מתנה טמירתא וכו' קשה טובא דהא הרואה דבריו שהביא הטור ז\"ל יראה דהרב ז\"ל ספוקי מספקא ליה ולא החליט המאמר דלא הוי מתנה טמירתא וכן הרמב\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל שם עיניו יחזו דדעת הרב אבן מיגאש ז\"ל אדרבא לאידך גיסא שכתב ודברי הר\"י מטין כן וכן הביא לשונו בשטמ\"ק להרב בצלאל ז\"ל פ' חזקת הבתים וז\"ל אמר רבא האי מתנה טמירתא וכו' איכא למימר דלא הויא אלא במתנה דלית בה קנין וכו' ואיכא למימר דאפי' היכא דקנו מיניה וכו' ה\"ה נמי לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם וכו' והאי טעמא בתרא עדיף טפי ומסתבר ועבדינן כוותיה עד כאן הרי דלא כמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> וכזאת </b> וכזאת קשה לי על הרב משאת משה חלק חו\"מ סי' ה' דף כ\"ד שהביא דעת הרב אבן מיגאש דעד כאן לא אמרינן דחיישינן למתנה טמירתא אלא בדלא מקני ליה אלא בהאי שטרא אבל בדאקני ליה ע\"י קנין אי נמי בחזקה אע\"ג דלא אמר כתבוה בשוקא מקנא קני וכו' וסיים וז\"ל איברא דהר\"י בעל הטורים דידיה כתב דבכה\"ג נמי חוששין למתנה טמירתא דסתם קנין לכתיבה עומד וכו' ושכן דעת אביו הרא\"ש ז\"ל ע\"כ. והנה לעת כזאת לא ידענא מאי אידון בדברים הללו דהא הרואה דברי הטור ז\"ל במקומם מוכח להדיא דהטור ז\"ל דידיה לא הזכיר מזה כלום אלא אורייתא דיליה דהרב אבן מיגאש ז\"ל היא דספוקי מספקא ליה כי מקני בקנין סודר או בחזקה אי צ\"ל כתבוה בשוקא או דילמא כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הדר דינא דשטר זה כשאר שטרי שמקנה בו מראה פנים לכאן ולכאן וכתב שהסכמת הרא\"ש דלא שנא וכן היא הסכמת מהר\"י אבן מיגאש ז\"ל ולזה כיון הרמב\"ן ז\"ל שכתב ודברי הרב יוסף מטין כן עיין בב\"ח ובדרישה באופן שהטור ז\"ל דידיה לא כתב דלא שנא אלא הוא הצד הב' של מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל ולא ידענא מאי קאמר הרב ז\"ל ודבריו צריכין אצלי תלמוד (א\"ה ס\"ט וכ\"כ הרב משאת משה חלק אה\"ע דף קצ\"ד סוף ע\"ב).<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' נ\"ג שכתב וז\"ל והיכא דקנו מיניה ולא צוה בפירוש שיכתבו שטר מהלשון שכתב הרא\"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לענין כתבוה בשוקא דכשמצוה לכתוב שטר מתנה דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים משמע דוקא במצוה לכתוב שטר ממש אבל לא בקנין גרידא אע\"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ובתשובה שהביא הטור בסי' ס\"א כתב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וכו' יעו\"ש דאין ולאו רפיא בידיה ואין ספק דמ\"ש בתחילת דבריו דמלשון הרא\"ש שכתב באותה תשובה שהביא למעלה הוא ט\"ס דהרב ז\"ל לא הביא תשובת הרא\"ש שכתב כן כלל אלא הוא לשון הרא\"ש בפסקיו פ' חזקת הבתים שהביא הוא ז\"ל בתחילת התשובה ושקיל וטרי עליה ושם נאמר כשמצוה לכתוב וכו' יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב דרכי נועם חו\"מ סי' י\"ב שהכריח דלא שנא שצוה לכתוב שטר ולא שנא נטל קנין דסתמו דעתו הוא שיכתבו כמנהג הסופרים וכתב וז\"ל ואע\"פ שמהרימ\"ט ז\"ל נסתפק וכו' מחמת שתי תשובות דמשמע דסתרי אהדדי בכלל ע\"ח ובכלל ס\"ח ולכן נסתפק וכו' וכשתעיין בשתי תשובות שהביא הטור יכולין להתישב ולא סתרי אע\"ג שכתב בא' כשמצוה לכתוב לאו למעוטי קנין אתא אלא דבנדון דידיה היה בשטר שלא היה כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא וכו' והביא לשון התוס' וכו' יעו\"ש ואח\"כ הקשה עוד למהרימ\"ט שכתב דהרא\"ש מודה דהיכא דלא נכתב בשטר וכו' דכגון דא נאמנות ופרהסיא צריך לפרש שהרי התשובה דכלל ע\"א היתה השאלה שנשאל על יורשי הנותן שרצו לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא והשיב דע כי אין המתנה בטלה בשביל זה וכו' וא\"א לי להליץ בעדו אלא שלא ראה התשובה עצמה במקומה יעו\"ש ולי אנא מצא בדברי מהרימ\"ט שהביא הוא ז\"ל התשובה דכלל ס\"ח דמ\"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לא קאי אלא על מ\"ש בפסקיו וכמ\"ש ואה\"נ דקשה על מהרימ\"ט ז\"ל מהתשובה דכלל ע\"ח וכמו שהקשה הוא ז\"ל ובתשובות מהר\"י קצבי סי' כ\"ג והרב לשון לימודים בהל' זכיה אבל מה שהבין הוא ז\"ל דמהרימ\"ט קאי על התשובה דכלל ע\"ח וכתב דברים היפך תשובת הרא\"ש ז\"ל גופא ליתא דהוא ז\"ל לא קאי אלא על מ\"ש בפסקיו וכנ\"ל.<br><b> והטור</b> ז\"ל בסי' רמ\"ב כתב וז\"ל והאידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה וכו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים וכו' וכתב מרן ב\"י ז\"ל הדברים אלו לא העתיקם כהלכתן וכו' אבל ללשון הרא\"ש לק\"מ שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב וכו' וה\"ק והאידנא כי נפיק שטר מתנה קמן כתוב סתם וכו' ועוד י\"ל דה\"ק והאידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששין אם הנותן אומר סתם כתבו ואין אנו מצריכים שיאמר כתבוה בשוקא וכו' ופירוש זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' וכו' ומיהו רבינו שכתב בשם הרא\"ש והאידנא דלא כתבינן אין לפרש כפירוש שני אלא כפירוש ראשון יעו\"ש. וראיתי למר\"ן החבי\"ב שם בהגהת ב\"י אות יג שכתב וז\"ל אין לפרש אלא כפירוש ראשון נ\"ב גם מדברי ריא\"ז הובאו דבריו בשלטי הגיבורים מוכיח כפירוש ב' אמנם סיים שם וכתב ולי נראה שאם אמר להם סתם אין להם לכתוב אלא סתם וה\"ז בחזקת מסותרת ובטלה וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא דברי ריא\"ז אינן אמורים אלא לדינא דגמ' ומשו\"ה ס\"ל דבשטר דלא כתיב ביה כתבוה בשוקא לא הוי מתנה ברם לדינא דהאידנא אפשר דס\"ל דאפי' היכא דהשטר סתם לא הוי מתנה טמירתא ולא שייך לומר גם מדברי ריא\"ז וכו' כאילו לדינא מיירי וזה אינו אחר המחילה רבה כמבואר בתשובות פני משה ח\"א סי' ס\"ד וכמו כן יש לתמוה על הרב משאת משה ז\"ל בחלק חו\"מ סי' ה' דף כ\"ד שהביא דברי מרן הללו דמיירי לדינא דהאידנא והסכמת מהרימ\"ט בסי' הנ\"ל שהסכים לפירוש ב' שפירש מרן והלוה להם סברת ריא\"ז כאילו כולם מיירי לדינא דהאידנא והיותר תימה שכתב שם וז\"ל ומן הצד הזה מקום יש להעמיס סברת התוס' ורשב\"ם דעת זה דאאמירה דנותן הוא דס\"ל הכי ומ\"מ בדברי העדים צריך הדבר לאומרו וכו' ואע\"ג דהרב פני משה בח\"א סי' ס\"ד קרא תגר על דברי מהרימ\"ט וכו' אכתי אין זה מספיק לזכות למקבלים בנדון דידן ומה גם לפי מ\"ש דדברי רשב\"ם לא מתפרשין אלא בדרך זו שהרי כתב והלכתא חוששין וכו' והילכך צריך לכתוב בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא ובברא ואע\"ג דלא א\"ל אלא כתבוה סתמא גם דברי היש אומרים שהביא ריא\"ז מורים כן בפירוש דשמעינן להו מיהת דכל כמה דלא בא בזכרון בשטר המתנה כלל חוששין לדעתן והיא גופה תברא עד כאן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דברים אלה נפלאו ממני דהרואה שם דברי התוס' עיניו יחזו כי פשט דברי התוס' ה\"ן ה\"ן כדברי מהרימ\"ט ז\"ל והרב הדרישה דרצה להשוות דעת התוס' לפירוש ראשון שפירש מרן ז\"ל בהרא\"ש כמה נדחק כמו שיראה הרואה שם וכן ראיתי בפסקי תוס' שם שכתב וז\"ל שטר שכתוב בו כתבוה בשוקא כשר אפי' לא צוה כן עד כאן הרי דפי' דברי התוס' שצריך מיהא לכתוב וכך אמר לנו ואיך כתב מקום יש להעמיס כאילו צריך לדחוק ומ\"ש עוד ומה גם לפי מ\"ש דדברי רשב\"ם ז\"ל מתפרשין וכו' אחרי המחילה רבה מדברי רשב\"ם ליכא ראיה לנדון דידיה לפענ\"ד דרשב\"ם לא איירי אלא לפי דינא דגמ' והיא היא סברת ריא\"ז דלדינא דגמ' אף כי לא אמר אלא כתבו שטר יכולים העדים לכתוב וכך אמר לנו עיי\"ש בהרב פני משה שכתב כן בדעת ריא\"ז וכן נ\"ל שהוא דעת רשב\"ם ושוב מצאתי שכן הבין ג\"כ הרב בעל לשון למודים עיי\"ש שלא כדברי מהרש\"ח בסי' מ' יעו\"ש. ומעתה מ\"ש עוד גם דברי היש אומרים שהביא ריא\"ז מורים כן וכו' אין לו עיקר לנדון שלו וכמבואר ועיין בס' רב יוסף בסי' כ\"ג דף ע\"ב סוף ע\"א. ומן הבא\"ר ההי\"א ממנו נקח שמ\"ש הרב מל\"מ בדין שלפנינו עליה דריא\"ז דסברא יחידית היא וכו' נ\"ל דרשב\"ם קאי כוותיה ולאו יחידית היא ודוק.<br><b> ודע</b> שכתב הרב הנמוק\"י בפ' חזקת הבתים בסוגיין וז\"ל וכתבו המפרשים ז\"ל מהא שמעינן דאע\"ג דמחמת טענה אמר להו דליטמרן כלומר כדי שלא תשמע אשתו מ\"מ דין מתנה טמירתא יהב ליה רבה ומיהו אפשר דדוקא הכא דלא יהיב מנפשיה ורצונו היה יותר שלא ליתן לא לזה ולא לזה אבל מי שאמר מחמת טענה היטמרו כדי שלא ישמע פלוני בני או קרובי בכי הא מסתברא דלא טמירתא היא עד כאן וכ\"כ הר\"ן ז\"ל והביאו מרן ב\"י ז\"ל בסי' רמ\"ב. וראיתי להרב מהריב\"ל בח\"א סי' נ\"ט שכתב וז\"ל ועוד אני אומר שאם בא מעשה לידי כדאמר להו לסהדי זילו איטמירו מחמת טענה לא הייתי יודע מה אידון ביה שאין לנו בזה הדין אלא דברי הר\"ן והוא מספקא ליה שכ\"כ ומיהו אפשר וכו' וכיון דלא מילתא פסיקתא היא העמד נכסים בחזקת היורשים או בחזקת הנותן וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה דאפי' לדעתו ז\"ל אילו היה רואה דברי הגאונים שהביא בס' צרור הכסף הביאו הרב בצלאל בסוגיין וז\"ל מצאתי כתוב כתב ה\"ר יצחק בעל צרור הכסף בשם הגאונים שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתירא מקרובו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת עד כאן הרי הדין בפירוש בלי צד ספק כלל בשם הגאונים ועיין בהרמב\"ן ז\"ל בחי' במה שהביא התוספתא לדין מהר\"י בן מיגאש ז\"ל שנראה משם ג\"כ הכי ומהתימה מהרב מוהריב\"ל שכתב שלא היה פוסק הדין וכו' דמדברי הרמב\"ן נראה לכאורה דשפיר זכה המקבל ודוק ועי' בס' קרית מלך רב בח\"א בתשובה ד\"י ע\"א מ\"ש יעו\"ש ועיין בפוסקים שדברו בדין זה וז\"ל הרמ\"ה ז\"ל בפ' חזקת הבתים סי' קי\"ב והא דלא פסיק ואמר פסולה נפק\"מ דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא או מפומא דסהדי אחריני דכי איכוון למיכתב טמירתא לאו לאכרוחינהו איכוון ולא לדחויי איכוון אלא מחמת אונסא אחרינא דמפרשי ליה קמן וחזינן דלית ביה ריעותא בהאי מתנתא מגבינן בה ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא עיי\"ש באורך.<br><b> כתב </b> הרב משפטים ישרים סי' ס\"ט דף ע\"ב ע\"ב וז\"ל א\"כ זכינו לדין שבצוואות אין צ\"ל כתבוה בשוקא אפי' אם לא היינו רגילין לכתוב כתבוה בשוקא כזמן התלמוד ותמהני מהרב הזקן מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ש\"ד שכתב לפסול לצוואת הכתובים ע\"י גוים מטעם שלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא כמו שהאריך שם ואשתמיטיתיה מ\"ש הר\"ם בפ\"ט מהל' זכיה דעיקר דבריו שם הם לדעת הר\"ם והרב המגיד בפ\"ה גם מה שהביא הטור לשון הר\"ם כמו שהארכנו לעיל עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דשפיר צדקו דברי הרב מהרשד\"ם ז\"ל דנדון הרב ז\"ל היה צוואת בריא שאין בה דין מתנת שכיב מרע כנראה שם להדיא וכן הוכיח מהריב\"ל בח\"א סי' ס\"ב וא\"כ לא נגע בהך דרבינו האי והרי\"ף ורבינו. וכמו כן הרדב\"ז בתשובות החדשות סי' תק\"מ נשאל גם כן ע\"ז ולא חשש משום מתנת שכיב מרע כלל יעו\"ש שכתב וז\"ל ובתשובה לגאון בקנין לחודיה מהני אי אמר בשעת קנין דהך מתנה פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ור\"ח סמיך עלה ודברי הר\"י הלוי מטין כן ע\"כ. הרי אתה רואה דאפי' כתב בשטר כתבוה בשוקא ובשעת הקנין היה סתמא חיישינן לה ופסולה כל שכן בנדון דידן שהיא סתמא מתחילה ועד סוף ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> לא ראיתי בדבריהם שאם כתבו בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא או מתנה דא נעשית בפרהסיא דלא מהני דהם ז\"ל לא דברו אלא היכא דליכא שטרא כי אם קנין לחוד וגם מדברי הר\"י בן מיגאש ז\"ל שהביא הטור לא משמע שאם בשטר כתוב כך א\"ל כתבוה בשוקא שאם בשעת הקנין היה בסתם דלא מהני כיון שכתוב בשטר ומסתמא כך אמר להם וצ\"ל שהבין בדברי הר\"י הלוי ז\"ל דצריך שיאמר כך בשעת הקנין ולא בשעת הכתיבה וכך נראה דאם בשעת הקנין היה סתם דאז לא מהני זה הקנין מאי מהני מה שיאמר אח\"כ שטר מתנה זו כתבוה כיון דליכא מתנה שהקנין אין מועיל כלום למאי דמסיק הר\"י הלוי ומרן החבי\"ב בתשובה בח\"ב סי' נ\"ז כתב בדין טמירתא וז\"ל הדעת הד' הוא דעת הר\"י בן מיגאש דלא אמרינן דמתנה טמירתא דלא קנה אלא דוקא דלית בה קנין וכו' אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא קנה כמ\"ש הטור בסי' רמ\"ב וסיים ואיכא למימר נמי דאפי' אם קנו נמי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דא\"ל כתבוה וכו' ולזה הסכים הרא\"ש ע\"כ.<br><b> והנה</b> מ\"ש וסיים ואיכא למימר נמי וכו' מילת וסיים שכתב הרב ז\"ל הוא שהטור סיים וכתב היפך סברת הר\"י בן מיגאש ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל היפך הרב וכן נראה ממ\"ש אח\"כ וז\"ל ומיהו לענין מחלוקת הר\"י הלוי [ד]במתנה בקנין לא דיינינן דין מתנה טמירתא א\"צ לזכות ליורש מטעם קים לי דאפי' מקבל מתנה מוחזק מפקינן מיניה דיחיד הוא (אבל) [אצל] תשובת הגאון ור\"ח והר\"ן והרב המגיד והרמב\"ם ורבינו ירוחם והרא\"ש והטור וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש לעיל אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו זה אינו (א\"ה ס\"ט וכן נראה להדיא מדבריו בכנסת הגדולה סי' רמ\"ב הגהת הטור אות י\"ז שהבין בפשיטות בכונת מהר\"י בן מיגאש דהיכא דהיא בקנין קנה יעו\"ש). עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב בתשובה ח\"א סי' ע\"ו דף פ\"ח על דברי הרה\"מ שבפ\"ט מהל' זכיה וז\"ל מבואר בהלכות בפ' חזקת הבתים בשם רבינו האי גאון ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזה שכתב המחבר בריש פ\"ה הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע ע\"כ. ודקדק עליו וז\"ל ומתחילה שכתב ודוקא שצוה לגלותה משמע שאם לא צוה לגלותה אע\"פ שלא צוה להסתירה לא (קש') [קנה] ומסוף דבריו שכתב אם צוה להסתירה לא קנה נראה שאם לא צוה להסתירה אע\"פ שלא צוה לגלותה קנה ואין זה כלום שהרי כתב מהריב\"ל דגם בפוסקים אמרינן נעשה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונת הרב המגיד ז\"ל הוא פשוט כמ\"ש בתחילה ודוקא שצוה לגלותה הוא בכה\"ג שאמר לא תגלה מתנה זו אלא לאחר מיתה ומ\"ש אם צוה להסתירה בסתם הוא שאמר לא תגלה מתנה זו ולא סיים אלא לאחר מיתה שזהו מ\"ש בריש פ\"ה דלא קנה ובהכי אתי שפיר דברי הרה\"מ ז\"ל ועיין בס' אדמת קדש ח\"ב סוף סי' י'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שטרות שזמנן ביום אחד וכו' ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לבי\"ד.</b> עיין מ\"ש הרב המגיד ויש להסתפק אם כתבו שעות במקום שאין כותבין שעות אי זכה הראשון והוי ממש כמקום שכותבין שעות או דילמא לא נאמר דין זה כי אם במקום שכולם כותבין שעות. ולכאורה נראה כן ממ\"ש הרה\"מ ז\"ל וז\"ל אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות וכו' וע\"ז כתב ואם אין דרך המקום לכתוב שעות משמע אף כי נכתבו שעות ולכאורה הכי משמע מעובדא דאמיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבינהו לרמי בר חמא לאורתא כתבינהו למר עוקבא בר חמא ופסק רב נחמן שודא וכן נראה להדיא מדברי רבינו שכתב אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות. אמנם ראיתי להרב בצלאל ז\"ל בכתובות דף צ\"ד שהביא משם תלמידי ר\"י וז\"ל בצפרא כתבינהו לרמי בר חמא וכו' א\"ל רב נחמן אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה\"ק וכו' יעו\"ש. הרי דאף במקום שאין כותבין שעות אי קפדין לכתוב זכה ותלינן דאותו שקדם נמסר תחילה כמו במקום שכותבין וכן מתבאר מפירוש רשב\"ם ז\"ל בחזקת הבתים דף ל\"ה ועיין בהגהות מיימוני בפירקין אות ג'."
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון וכו'.</b> הקשה הרב לח\"מ ז\"ל ולפי' רבינו דמפרש דטעם שמואל הוא דס\"ל כר' אלעזר ואילו באו עדים ואמרו לזה נמסר בבקר ולזה בערב לזה שנמסר ראשון קנה דעד מסירה כרתי א\"כ קשה טובא הא איכא למיקם עליה דמילתא דילמא אתו סהדי ומסהדי שלזה נמסר תחילה בשלמא לרשב\"ם ז\"ל ניחא דסובר דאפי' לזה נמסר בבקר ולזה בערב לא איכפת לן כיון דאין כותבין שעות אבל לרבינו קשה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דרבינו יפרש כפירוש הרב נמוק\"י ז\"ל פ' חזקת הבתים שפירש וז\"ל התם ליכא למיקם וכו' דכיון שהן יודעין מי הם העדים ולא יכול לעמוד על נכון הדבר מפני ששכחו העדים או שמתו העדים תו ליכא למיקם הכא איכא למיקם שיבואו העדים שראו שאבותיו של זה היו מחזיקים בו יעו\"ש ובמה שכתב בשלמא לרשב\"ם ניחא דסובר וכו' לא ידעתי איך ניחא דהא לר\"א דאמר עדי מסירה כרתי על כרחך כל הקודם במסירה אפי' בו ביום זכה כמ\"ש הראשונים ז\"ל וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל הביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק פ' חזקת הבתים שהקשה כן ודחה דבריו ופי' בענין אחר יעו\"ש וכן דעת הריטב\"א ז\"ל בפ' מי שהיה נשוי ואפי' לר' מאיר כל שנמסר ביום שנכתב זכה זה שנמסר תחילה שהקשה וז\"ל ואיכא למידק דהא לר\"מ אפשר שיזכה בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידיה עדי חתימה כרתי בלחוד אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר וראיה מגט וכו' יעו\"ש הרי דלא כרשב\"ם.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי בדברי הריטב\"א ז\"ל דכאן בפ' מי שהיה נשוי ס\"ל דכל שמסר לו בו ביום קנה זה שנמסר לו תחילה לגמרי ואילו בפ' המגרש (גיטין דף פ\"ו) על מתני' דג' גטין פסולין כתב בסוף הלשון וז\"ל לא קשיא דבשלמא לרב דסבר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי דינא הוא דחולקין משום דטפי מצוי שיהיה משניהם משל אחד מהם משום דסבר כר\"מ דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן לא משכחת שיהיה של אחד מהם אלא בנכתב ונמסר לזה קודם שנכתב וקודם שנמסר לזה אבל אם נכתבו ונחתמו שניהם אע\"פ שנמסר לאחד מהם תחילה לא זכה דכשמסר לחבירו זכה אף הוא משעת החתימה והיינו מסוף היום ונמצא ששניהם זכו כאחד לא שנא מזכה ליה בו ביום ולזה למחר לא שנא לשניהם בו ביום אלא שמסר לאחד מהם תחילה דכיון שנכתבו שניהם קודם שמסר לאחד מהם שניהם זכו למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום שמוכיח מתוך השטר וכו' יעו\"ש. הרי שכתב דכשנמסר לשניהם בו ביום או שנמסר לזה בו ביום ולזה למחר דזכו שניהם למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום היפך מ\"ש בפ' מי שהיה נשוי ואין לומר דמ\"ש בכתובות מיירי דוקא כשמסר לאחד קודם שיכתוב לשני דבזה שפיר קנה הראשון דהא הלשון לא משמע הכי שכתב שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב אבל כשמסר בו ביום זכה לאלתר דמשמע כל שנמסר בו ביום זכה לגמרי אף שנמסר אחר שנכתב השטר השני. וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והביאו הר\"ן בפ' המגרש וכ\"כ הרא\"ה שם פ' מי שהיה נשוי ודוק.<br><b> וראיתי</b> שם להר\"ן שתירץ להיש מוכיחין שהביא ראיה דהלכה כר' אלעזר אף בשטרות מההיא דגט פשוט דף קע\"ו גבי הא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ\"ח דפריך מהא דג' גטין פסולין וכו' ור' אלעזר אומר אע\"פ שנתנו לה בפני עדים כשר וגובין מנכסים משועבדים וכו' וז\"ל ולי נראה לומר דהתם אה\"נ דהוה מצי לדחויי דר' יוחנן לית ליה דר' אלעזר בשטרות אלא כיון דלא שמעינן ליה לר\"י הכי דחי בקושטא דאפי' תמצי לומר דר\"י כר\"א ס\"ל לא דמי דשאני התם דמשעת כתיבה שעבדו נפשיה וכו' יעו\"ש. אשר בזה מתרצתא שפיר מה שהקשה הרב גדולי תרומה שער י\"ג ח\"ג וז\"ל ויש לתמוה לשיטת כל הסוברין דאין הלכה כר\"א בשטרות מה ליה לגמ' לתרץ שאני התם כאילו רצה לחלק בין הא דכתב ידו לההיא דקאמר ר\"א התם וגובה מנכסים משועבדים הא לא הו\"ל למימר אלא לית הלכתא כר\"א בההיא דקאמר וגובה מנכסים משועבדים יעו\"ש ולפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל ליכא קושיא כלל וכמבואר ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שני שטרות וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ויש מי שכתב אע\"פ שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר כיון שכתב לו שטר מתנה אין בה דינא דבר מצרא וכתב הרשב\"א ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי שהשטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלטת לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מכח מתנה זו וצ\"ע עכ\"ל. עיין בהריב\"ש ז\"ל סי' שס\"ט מ\"ש בדברי הגאון הלזו והרב מהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ס\"ז הקשה על הריב\"ש וז\"ל ותקשה ליה להרב ז\"ל מה מועיל בתקנה על כרחך ביטל שני את הראשון דכדי שיבטל לגמרי זכות המצרן צריך לבטל המכר ואחולי אחליה לשעבוד קמא דע\"כ א\"א להערים ועוד מההיא שעתא שנכתב השטר הראשון זכה המצרן בה דלוקח שליחות דמצרן עביד כדאיתא בהמקבל וא\"כ מאי מהני ליה שטר מתנה דעבד באחרונה אלא על כרחך לומר דהכי תתפרש דעת הגאון דמעיקרא הכי התנו שאם לא יערער שום בן המצר עליה הרי היא לו בדמים ויזכה לו בתורת מכר ואם ירצה שום מצרן לסלקו הרי היא לו לעתיד בתורת מתנה ואין כאן מכר ולא יטול ממנו דמים כלל ואין כאן הערמה דבלב שלם הוא נותן לו וכו' יעו\"ש באורך ועיין להרב מל\"מ בפירקין שכתב וז\"ל ולא ידעתי מה ביד המוכר לעשות אחר דמכר שלא יהא המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחילה לשם מכר בדרכי ההקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר לקנות מעתה מה שירצה ואפי' רצו וכו' וצ\"ע ומן התימה שלא זכר ש'ר לדברי מהרימ\"ט ז\"ל הללו."
+            ],
+            [
+                "<b>היו שני שטרות וכו' ואם לא הוסיף ביטל השטר שני את הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שפסק כרפרם וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ' נערה ושהרמב\"ן פסק כרב אחא וכתב קודם לכן וז\"ל ומיהו רב אחא ודאי לא פליג אטעמא דרפרם דהא בשניהם במתנה דאמרינן ביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשיעבודא דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי\"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט הלכך התם על כרחך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דר\"א סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחוליה אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן אודויי אודי ליה וכו' עיי\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"א ששון ז\"ל סי' ק\"ה שהביא הך דהר\"ן ועלה ונסתפק לדעת הרמב\"ן ז\"ל אי ס\"ל כהר\"ן במ\"ש אח\"כ דאיכא בינייהו ג\"כ כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה דלמ\"ד אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון יעו\"ש. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין כאן ספק כלל דהא לפי מ\"ש הוא ז\"ל שדין זה שכתב הר\"ן ז\"ל נמשך ומתחייב מתוך פירוש שפירש בדברי רב אחא דודאי לא פליג אטעמא דרפרם וכו' ומתוך פירוש זה נתחייב להר\"ן דלמ\"ד אחולי אם כתב בשטר השני חצי שדה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון לפי דס\"ל דבגוף הקרקע לא שייכא מחילה יעו\"ש א\"כ גם הרמב\"ן הכי ס\"ל שהרי כתב הריב\"ש סי' תע\"ח משם הרמב\"ן שכתב ג\"כ דלא פליג ר\"א בטעם רפרם וכדברי הר\"ן ז\"ל וכן ראיתי להדיא בשטמ\"ק לכתובות דף מ\"ד שכתב כן משם הרמב\"ן ז\"ל ככל דברי הר\"ן ז\"ל ומיהו קצת קשה עליה דהריב\"ש ז\"ל למה לא הביא ג\"כ להר\"ן ז\"ל מאחר דכל יומא שמעתתיה בפומיה. ומרן החבי\"ב ז\"ל סי' ר\"מ הגהת ב\"י אות ט' כתב וז\"ל אמר המאסף מכל זה נראה דס\"ל להרמב\"ם והרמ\"ה והרא\"ש והר\"ן דרפרם ורב אחא פליגי והריב\"ש ז\"ל בסי' תע\"ח כתב דהא ר\"א לא פליג עליה דרפרם אלא לומר [דהיכא] דאיכא למימר אחוליה אחליה וכו' יעו\"ש ולפי מה שנתבאר לעיל דהר\"ן והריב\"ש ז\"ל כחדא אזלין הדבר תמוה איך כתב דלהר\"ן ג\"כ רפרם ור\"א פליגי שלא כדעת הריב\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל ומה גם דאיהו ז\"ל הביא תשובת מהר\"א ששון ז\"ל ושם הובאו ג\"כ דברי הר\"ן ז\"ל ועוד דהוא ז\"ל כתב לעיל אות א' וז\"ל אבל בפירוש ראשון מפרשים התוס' כפירוש הר\"ן והריב\"ש ז\"ל וכו' אם לא שנאמר דט\"ס הוא וצ\"ל והר\"ן והריב\"ש כתבו וכו' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע\"פ האומד וכו'.</b> הנה התוס' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"י) הקשו עלה דפריך הש\"ס שם מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' וז\"ל וא\"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי\"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל בקידושין בדיד(י)ה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי עד כאן וכ\"כ ג\"כ בפ' הנערה דף מ\"ז ד\"ה שלא כתבו וכו' וז\"ל וא\"ת כל הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע\"מ כן לקחה וכו' ואומר ר\"י דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר וכו' ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש יעו\"ש באורך.<br><b> וראיתי</b> להרב מל\"מ ז\"ל שכתב דהרא\"ש ז\"ל נראה דפליג עלייהו מדכתב בתשובה כלל ח' סי' ד' במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר עד כאן והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר שלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יתקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את בית דירתו ואת כלי תשמישו וכו' אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא\"ש ז\"ל ראיה שחולק על התוס' דשאני נדון הרא\"ש דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכח שבועה וכיון שכן הן בדברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייק דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה וכו' אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו יודה הרא\"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי שוב ראיתי להרב פני משה שכתב חילוק זה לישב דברי הרא\"ש עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי אמינא דאף כי הרב ז\"ל לא הכריח בדעת הרא\"ש ז\"ל כי אם שאין להוכיח דפליג על התוס' אבל דס\"ל הכי לא מ\"מ ראיתי להרב בצלאל בשיטתו לכתובות הביא משם הרא\"ש וז\"ל שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים הכי א\"כ בלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע\"מ כן לא קנה וי\"ל וכו' עוד כתב הרא\"ש דהא דפריך תלמודא בהגוזל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכי לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לדעתו וכו' יעו\"ש הרי לך בפירוש דהרא\"ש גופיה בשיטת התוס' קאי והתם בתשובה הרואה יראה שדברי הרב מל\"מ ז\"ל נכונים בטעמם דלא קאי אלא לדברי השואל ששאל אם עובר על שבועתו וחייב מלקות או הוי אונס וע\"ז השיב וכדברי הרב ופשוט."
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הכותב כל נכסיו וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ונתן כל נכסיו לבנו הקטן ופרש לו בשטר המתנה שהקנה לו כל זה בקנין מטלטלי ואגב מקרקעי ועבד הכי יען היותו זה הבן ת\"ח ואין לו במה להתפרנס ואחיו אינם אתו כשמעון אחי עזריה וכ\"ז כתב לו במייפה את כחו כי היכי דליהוי דבריו קיימים ומת מאותו חולי וחיים לכל ישראל שבק והנה בעת\"ה בא האיש הזה לזכות בנכסים מכח שטר מתנה שבידו ואחיו ממאנין בשטר צואה זאת באומרם דבמתנה זאת לא חלו בה ידים ולא עבד הכי כי אם למנותו שר וגדול עליהם ולא שיאכל הוא לבדו והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו יורנו אם יש ממש במתנה הזאת אם לאו ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא איתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי (א\"ר יאודה) [בר אידי] אמר שמואל אפי' קטן המוטל בעריסה וכו' והנה בשמועה זאת מקהו בה רבוותא מהא דשנו חכמים בלשון המשנה בו בפ' האומר פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום וכו' ר' יוחנן בן ברוקא אומר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקו בגמ' הלכה כר\"י ב\"ב יעו\"ש אלמא דלא אמרינן לא עשאו [אלא] אפוטרופוס כדשמואל ונאמרו בזה כמה חלוקים ורשב\"ם ז\"ל תירץ וז\"ל הלכה כר\"י ב\"ב וכו' והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואמרינן וה\"ה לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ה\"מ כותב לשון מתנה דלכבודו איכוון להקנות לו כל נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה עיי\"ש באורך. וכ\"כ הרא\"ש והטור בסי' רמ\"ו וז\"ל וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה אפי' קטן המוטל בעריסה בד\"א שכתבו לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה עד כאן והא דכתב הטור בסי' רנ\"ג סי\"א וז\"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה וכו' בד\"א בבת או אח או שאר יורשים אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא וכו' כבר הקשה עליו מוהרי\"ל ז\"ל והביאו מרן ב\"י שם וז\"ל ותמהני עליו מנא ליה הא דהא איהו גופיה לא הביא [אלא] דרשב\"ם דמחלק בין ירושה ומתנה בההיא דלא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריט\"ץ בסי' קפ\"ב שהקשה עליה דמהרי\"ל ז\"ל דאיך תלה תמיהתו בפי' רשב\"ם דאפי' אם הוה ס\"ל כדעת הרי\"ף ז\"ל דמחלק בין כותב לאומר אכתי הוה קשה דהא הרי\"ף דמחלק בין שאר יורשים לבן היינו בכותב אבל באומר לא שאני בן לשאר יורשים והכא באומר קיימינן יעו\"ש. ומפי החכם השלם הדיין המצויין יו\"ט ראשון דאורייתא יש\"ל בשנותינו עמו פתח לה פתחא דהכונה לומר דאם הוה ס\"ל כדעת הרב אבן מגש ז\"ל דמחלק בין ברר ללא ברר ניחא דכל זה הוא בבן בין הבנים אבל בשאר יורשים אפי' לא ברר קנה וכמו שאבאר בס\"ד ומשו\"ה מחלק הכא בין שאר יורשים לבן אבל עכשיו דמחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה א\"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן אלא הכל תלוי בלשון הנותן אם אמר בלשון מתנה או בלשון ירושה וה\"ה נמי דאי הוה ס\"ל כדעת הרי\"ף וסיעתו דהוה קשה ליה הכי כיון דבאומר מיירי אלו תוכן דבריו נר\"ו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר נמי כעין זה והוא דהרא\"ש ז\"ל מייתי משם ר\"ח וז\"ל ור\"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים והתם בר' יוחנן בן ברוקא מיירי כשריבה לאחד ומעט לאחד וקשה מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי וכו' ומצינן למימר דר\"ה מיירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בבן בין הבנים עשאו אפוטרופוס יעו\"ש נמצא דלתירוץ ב' של ר\"ח דמחלק בין כל נכסיו למקצת היינו בבן אמנם בשאר יורשים לא שנא כל נכסיו ולא שנא מקצת נכסיו בכולהו קנה והיינו ההיא דר\"ה ולזה תלה הקושיא בפירוש רשב\"ם לאפוקי אי הוה מחלק כתירוץ ב' של ר\"ח דכיון דהכא מיירי בכל הנכסים כמבואר מפשט הלשון א\"כ שפיר חזי לחלק בין שאר יורשים לבן דבבן לא קנה וכדשמואל ובשאר יורשים קנה וכדרב הונא ומעתה אין חילוק בין כותב לאומר ברם כיון שהוא מחלק כרשב\"ם א\"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן זה נראה לי להליץ בעד מהרי\"ל ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרי\"ל שם וז\"ל ומותבינן אשמעתתא א\"כ יפרש התם האי נפקותא בהא דאם ראוי ליורשו דנפק\"מ דלא הוי אפוטרופוס ונראה דניחא ליה לפרושי אליבא דכו\"ע וכו' ע\"כ. וכתב עליו מרן החבי\"ב וז\"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום דלהרי\"ף אין חילוק בין מתנה ללשון ירושה לרשב\"ם בתלמוד ליכא פלוגתא בזה וא\"כ לימא בגמ' האי נפקותא מורה צדק בשם הרש\"ף עד כאן ולפי קוצר עניות דעתי נראה לומר דכונת מהרי\"ל ז\"ל לומר דהא דקאמר הש\"ס דנפק\"מ לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' הוא משום דהך דינא דירושה אין לה הפסק לא לר' יוחנן בן ברוקא לחוד איתיה אלא אף לרבנן וכגון שאין שם אלא בן אחד וכתב לו כל נכסיו ואחריו לפלוני אם הראשון הוא בנו אין לאותו פלוני כלום דירושה אין לה הפסק והא דקאמר לדברי ר\"י ב\"ב אינו אלא בדאית ליה בנים רבים דמצי להוציא מזה ולהנחיל לזה ונמצא דאפי' דרב הונא מיירי בדאית ליה בנים אחרים מ\"מ הנפקותא דאם אמר ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לב' כלום משום דירושה אין לה הפסק והוא אליבא דכו\"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אי הוה מוקי הנפק\"מ דלא עשאו אפוטרופוס לא הוה אתי אלא לר\"י ב\"ב וכל מה דמצי לאוקומי אליבא דכו\"ע מוקי ומ\"ש עוד וז\"ל ואי נמי ניחא ליה לפרש דאין שם אלא חד ברא וכו' הכונה לומר דבאין שם אלא חד ליכא למימר אפוטרופוס שוייה ומשו\"ה קאמר דנפק\"מ לאחריך ומאי דקאמר לדברי ר\"י ב\"ב ר\"ל דרב אחא קאמר לר\"י ב\"ב היכא דאית ליה בנים אחרים ועיין בס' זקן שמואל מה שתירץ עוד.<br><b> ובעיקר</b> דברי רשב\"ם דכתיבנא דמחלק בין לשון מתנה ללשון ירושה ראיתי להרבינו יונה בעליותיו והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק לבתרא שהקשו ופירשו הגאונים וז\"ל וכו' וי\"ל עוד טעם אחר במשנתינו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאו אפוטרופוס וכפירוש רשב\"ם וסברא מעליא היא וקשה לן מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ולא [אמרינן לא] עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ולפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטר נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס ונראה בעיני כיון דאמר ואחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס אע\"פ שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנם אח\"כ לאחר עד כאן ולי נראה לומר דאין מכל זה טענה עליה דרשב\"ם דהא הוא ז\"ל פירש במימרא דר\"ה וז\"ל שכתב כל נכסיו סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה רואין אם אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן כר' יוחנן וכו' יעו\"ש וכ\"כ עוד אין ה\"נ קאמינא על הכותב כל נכסיו סתם באתי להורות דזימנין הוי ירושה וזימנין הוי מתנה עד כאן הרי דדעת רשב\"ם ז\"ל דר\"ה בסתם מיירי ומשו\"ה הוא דאמרינן אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ונפק\"מ דאם אמר ולאחריך אבל בנותן בלשון מתנה בפירוש וכתב לו שטר אי נמי אפי' בלא שטר אפשר דלא קנה אפי' אם אמר ואחריך וכדעת מאן דס\"ל הכי ועיין במרדכי פ\"ח והכא לא איירי כי אם בשטר שכתוב נכסי לך ולא עוד וכדאמרן.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא לדעת רשב\"ם והרא\"ש והטור דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה כי אם שעשאו אפוטרופוס ולא זכה יותר מזה ויחדיו יחלקו וא\"כ בנדון דידן שכתב כל נכסיו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה ואין לזכות מהא דכתב הרז\"ה והביאו מרן בב\"י סי' רמ\"ו וז\"ל והר\"ן ז\"ל כתב אהא דמסקינן דבנו וכו' כתב הרז\"ה דדוקא בשצריכין אפוטרופוס כגון קטן בין הבנים או דליתנהו הכא הא גדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב\"א ז\"ל מסופק בדבר ע\"כ. וא\"כ בנדון דידן דהבנים הם גדולים ואיתנהו הכא שפיר קנה. אמינא דהא ודאי ליתא דכל הפוסקים דחו הך סברא מהלכה והרשב\"א דמסופק בדבר בתשובה ח\"ב סי' רס\"ה דכתב דאין דברי הרז\"ה מחוורין והביא ראיה לסתור דבריו יעו\"ש ועיין בשטמ\"ק בסוגיין שהביא כן משם הרשב\"א ומרן החבי\"ב כתב דאין המוחזק יכול לומר קים לי כהרז\"ה יעו\"ש. וכן נמי להרי\"ף ולהרמב\"ם נראה דמגן שוייא מתנה זאת דהא הרי\"ף דמחלק בין כותב לאומר וז\"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב וכו' ומפרשי דוקא כותב אבל אמר ירשני בני שפיר דמי וירית ליה דקי\"ל כר' יוחנן בן ברוקא וקשיא לן מההיא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ההיא בשאר יורשים כגון בת בין הבנות וכו' עד כאן וכן הוא דעת הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות זכיה יעו\"ש בכ\"מ.<br><b> ומהריט\"ץ </b> ז\"ל בסי' הנ\"ל דקדק מדברי הרי\"ף וכן מדברי הרמב\"ם דהא דאמרינן דבאומר זכה המקבל מתנה היינו דוקא באומר בלשון ירושה דהכי דייק לומר אבל אמר ירשני בני שפיר דמי עד כאן אבל בלשון מתנה אפי' באומר לא קנה וכן דקדק מדברי הרמב\"ם שבפ\"ו מהל' נחלות. ואחר המחילה רבה נראה דזה אינו דהא בפי\"ב מהל' זכיה פסק וז\"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה והירושה אין לה הפסק וכו' עד כאן הרי דאף באומר בלשון מתנה הדברים אמורים דקנה ולא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וכן נראה דיש לומר לדעת הרי\"ף ז\"ל ולא עוד אלא שנראה לענ\"ד לדקדק בהיפך מהא דכתב הרמב\"ן ז\"ל בחי' בסוגיין וז\"ל ורשב\"ם מתרץ דהא דשמואל באומר בלשון מתנה אבל בלשון ירושה יורש הוא וקנה וכו' ותירוץ זה מספיק ומה שהוצרך הרי\"ף לחלק בין כותב לאומר לא משום [לשון] ירושה אלא משמע ליה משנתינו בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה אפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימים עכ\"ל הרי דאפי' לרבנן דס\"ל דבלשון ירושה לא קנה בלשון מתנה קנה וכל שכן לדעת ר' יוחנן בן ברוקא בלשון מתנה דקנה משו\"ה הוצרך הרי\"ף לחלק בין כותב לאומר ובאומר לא שנא בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה בכולהו קנה וצריך ישוב ועוד יש לעמוד עליו ואין הספר מצוי אצלי. ונמצא לפי\"ז בנדון דידן דאף לדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל לא זכה הבן במתנה זאת יען היותו כותב.<br><b> וכן</b> אין לומר בנדון דידן דקנה מפאת שנתנו בקנין וכתב הרב יונה משם איכא מ\"ד והביאו הטור והרב נמוק\"י ז\"ל דדוקא כתב לו שלא בקנין אבל אם כתב לו בקנין קנה כיון שייפה את כחו בקנין וכו' יעו\"ש בב\"י וב\"ח וש\"ך דהא נמי רבים לוחמים עלה וס\"ל דאפי' בקנין לא קנה וכמבואר אלא דבנדון דידן איכא למימר דקנה לפי מה שבא בשאלה שההקנאה היתה בקנין אגב וכתב מרן החבי\"ב אות כ\"ה וז\"ל בשכתוב בשטר שהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי ויראה אפילו מי שחולק בקנין דלא קנה בשכותב לו מטלטלי אגב מקרקעי מהני וקנתה אבל מהר\"ש יונה בסי' מ\"ו כתב דהחולקים בקנין חולקים ג\"כ בקנין אגב וליתא דאי הא בהא תליא וכו' איך כתב הרשב\"א בתשובה שהעתיק רבינו המחבר לתרי טעמי וגם מדברי רבינו המחבר כך מתבאר שאחר שהביא מחלוקת של הרי\"ף והראב\"ד בקנין כתב וכתב עוד הרשב\"א ואם כתב מטלטלי אגב מקרקעי הוי כאילו ברר גם מדבריו בס' הקצר מוכח כן וכו' יעו\"ש ועיין בהרשב\"א שהביא מרן בסי' ר\"נ מחודש ח' שכתב שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ושטרות וכו' ואפי' אמר במתנת המטלטלין הרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי [אינו אלא כמיפה] (במיפה) כחו אלא א\"כ יאמר והרי אני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע וכו' יעו\"ש. וא\"כ על כרחך צ\"ל דהכא מיירי במיפה את כחו במתנת אגב וכמבואר.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן בכותב כל נכסיו לאחד דעשאו אפוטרופוס היינו דוקא שכתב לו במיפה את כחו דאי לא אפי' אפוטרופוס לא הוי משום דאין שטר לאחר מיתה וכמ\"ש רבינו יונה והביאו הטור ז\"ל וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות כ\"ה שהקשה להרשב\"א ז\"ל מדידיה אדידיה דבתשובות המכונות להרמב\"ן סימן ע\"ב כתב כדברי הר' יונה דצריך יפוי כח השטר דאם לא אפי' אפוטרופוס לא הוי ואילו בתשובה שהביא מרן בסי' ר\"נ מחודש ח' נראה בהיפך שכתב וז\"ל דלא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא לענין מתנות אבל לענין אפוטרופוס אינו כך דמה הוא נותן להם דנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שממנה אותו אפוטרופוס והיא בח\"ב סי' קכ\"ז ויש לתמוה שסותר את עצמו מתשובה לתשובה יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לחלק ולומר דלא דמי דהכא מקנה לו הנכסים להיותם ברשותו וזה הוא מתנה שנותן לו וכמו שפירש רשב\"ם ז\"ל בדף ק\"ל שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופוס וה\"מ דלישתמעון מיליה ומשו\"ה כתב לו הנכסים בדרך הקנאה ועל כן אמרינן שצריך ליפות את כחו דאם לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אבל התם מיירי בסתם אפוטרופוס שממנה לאפוטרופוס ואינו מקנה לו הנכסים להיותן ברשותו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומשו\"ה לא בעי יפוי כח וברור.<br><b> האמנם</b> נראה דזכה המקבל מתנה מטעם אחר והוא שכתוב בשאלה דעבד הכי יען היותו אותו הבן ת\"ח ואין לו מי שיזון וכו' דמורה בפירוש דלמתנה גמורה איכוון לתת דאי לאפוטרופוס מה יתן ומה יוסיף היותו אפוטרופוס ובמה יתפרנס וזה ודאי הוי דינו של הרא\"ם שהביא הרב המגיד בפ\"ו מהלכות זכיה וז\"ל והרב אבן מגש נחלק עליהן ואמר לא שנא כותב ולא שנא אומר אלא ההיא דר' יוחנן בן ברוקא בשברר דבריו דלהקנאה גמורה איכוון דשמואל בדלא בירר וכו' ראיתי להחכם השלם מהרימ\"ט בחלק חו\"מ סי' נ\"ג שכתב וז\"ל יראה לי דלא חיישינן בהכי דלא משכחת תנא דמחמיר בה ב' חומרי דבבת בין הבנות ובאמירה לכו\"ע זכתה כי הרב אבן מגש שנחלק על הרי\"ף ואמר דלא שנא כותב ולא שנא אומר לא קנה לא נחלק בחילוק האחר של הרי\"ף ז\"ל דדוקא בבן ולא בשאר יורשים מטעם שכתב הרי\"ף דכיון דהלכתא בלא טעמא היא אין לנו בה אלא חידושו עכ\"ל וכ\"כ הרב אבן מגש בפירו' והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין בד\"ה נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו וכו' יעו\"ש. איברא דבדברי הרב כתב הרב המגיד בפ\"ט מהלכות זכיה על מ\"ש הרמב\"ם בד\"א כשהיה היורש זה וכו' וז\"ל זה פשוט וכ\"כ הרב אבן מגש ז\"ל וכבר נתבאר פ\"ו והוא כדברי הרב ז\"ל ומהתימה שלא זכר ש\"ר ויושב ודורש כמשה מפי הגבורה ומ\"מ לדינא מסכים עם מ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לכתוב כאן מה שהקשה הרב פני משה בח\"א סי' ל\"ה עליה דהרשב\"א שהביא מרן בסי' רמ\"ו במחודש ד' וז\"ל הרב פני משה לא ידעתי להלום במ\"ש וסיים בלשונו וז\"ל מ\"מ כל שבנו מוציא אינו כמחולק מהו כונת דברים הללו חשבתי דרכי לומר שהכונה היא דמ\"מ לא לגמרי הוא אלא שהחולק יסתפק בדבר ולספק אמרה דזה מקרי כותב כל נכסיו וכו' ויש עוד צד אחר כיון דשייר קצת וכו' מ\"מ כיון דהכל בשעה אחת היא כנותן לאשתו ומשייר דמי וכיון שכן הו\"ל ספקא ואפשר דהאשה תקרא מוחזקת וכו' ובטעם ג' פירש שאפשר דנכסי השכיב מרע בנדון הרשב\"א ז\"ל היה בשכבר היו ביד האשה וצוה בצואתו שנתן לבנו כך וכך מהם והשאר לאשתו שתחזיק בהם ע\"כ כשכתב דיש לבעל דין לחלוק דזה לא מקרי שיור כיון שלא שייר כלום אחר מתנת אשתו ניחא ליה כיון שמתנת בנו בנכסים ההם צריך הוא להוציא חלקו מיד האשה שהם בידה כיון שחלק שנתן לבנו אינו מחולק אלא מעורב בתוך הנכסים שנתן לאשה צריך ליטול חלק ממנה וא\"כ אין לך שיור גדול מזה יעו\"ש באורך ומרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ' כתב דבטעם א' מטעם הוכחא אתי עלה וכו' ומשום דקשיא ליה בטעם זה דאינו הוכחא גמורה דאין טעם ברצון ועוד דאפי' בהוכחא גמורה במחלוקת היא שנויה דלהרי\"ף או להיש מרבותינו שכתב הרמב\"ן ז\"ל לא מהני אפי' ברר אתי עלה בטעם שיור ומשום דקשיא ליה דה\"מ בנותן בבת אחת אבל בזה אחר זה לא כתב דה\"נ בבת אחת נתן לבן והשאר לאשתו ומ\"ש כל שבנו מוציא אינו כמחולק הכונה לומר דאע\"ג דיש לבעל דין לומר דשיור ליורשיו לא מקרי שיור מ\"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק שכתב לו שאר נכסיו כל שבנו לוקח ממנו מה שנתן לו הרי הוא כמחולק ושיור מקרי יעו\"ש באורך. ומור\"ם ז\"ל באה\"ע סי' ק\"ז הביא הך דרשב\"א ז\"ל ועיין בחלקת מחוקק מה שהקשה עליו ובמה שהקשה שהרשב\"א נתקשה בזה יעו\"ש באורך ועיין בפרח מטה אהרן ח\"א סימן ל\"ט בכונת הרשב\"א ז\"ל..<br><b> ואנא</b> לא בחכמתא דאית בי אמינא אחר בקשת מחילה מכבוד רבנותם דאין אנו צריכים לכל הני דברים שכתבו הם ז\"ל דהא הך תשובת הרשב\"א היא בח\"ג סי' ק\"כ שכתב וז\"ל שאלת ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מקצת נכסיו לבנו והשאר כל לאשתו וכך כתוב וכו' אני נותן לאשתי מתנה גמורה שרירה כחומר כל שטרי צואות ולא שיירתי בה לפלוני בני שום שיור ולא יהיה רשאי פלוני בני לטעון ולומר שלא עשיתיה אלא אפוטרופיא לפי שבלב שלם נתתי לה וכו'. תשובה מדעתי כי כבר עמדתם על כל מה שאמרו הראשונים ולפיכך ראיתי שלא לכתוב וכו' אלא מה שאני מסכים עליו והוא שאני סבור שלא עשאוה כהלכתא בלא טעמא לחלוטין ושלא יועיל שום גילוי דעת וכיון שכן מתני' בשברר דבריו ודשמואל בשלא ברר ודרב הונא מסייעני דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה דאלמא אפי' כתב כל נכסיו למי שראוי ליורשו מתנתו מתנה גמורה וסתמא קאמר אם ראוי ליורשו ולא חלק יעו\"ש הרי דאחר דאתי עלה מטעם ברר שכן מסכים עליו וכמ\"ש בסוף דבריו וז\"ל וכל שכן כאן שנתן לבנו חנוך קצת מנכסיו ושאין לו אלא אותו הבן וכו' ועוד שכבר אמרו ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וכו'. ואע\"פ שיש לבעל דין לחלוק בזה ולומר דמה שנתן לבן הרי הוא כמחולק מנכסיו והשאר היינו כל נכסיו תחילה חוץ מאותו חלק שנתן לאחר מכאן לבנו שבשעת מתנת האשה שייר אותו כל שהוא משא\"כ בנותן מקצת תחילה וכל שאר לאשה מ\"מ כל שבנו מוציא מידי זה ועוד כיון דבשעת אחת וכו' ועוד מ\"ש למעלה עכ\"ל.<br><b> הרי </b> דמילת אינו כמחולק דקשיא להו להני רבוותא ליכא בדברי הרשב\"א וא\"כ לפי האמת אין צ\"ל דמיירי הרשב\"א דהבעל דין יחלוק עליו בספק דמ\"מ האשה היא המוחזקת או שהנכסים היו ביד האשה וכמ\"ש הרב כ\"מ ז\"ל וגם לא בא לומר דשיור דשייר ליורש לא הוי שיור וכדברי מרן החבי\"ב ולא כדברי הרב חלקת מחוקק שהביא אינו כמחוזק שלא ידעתי היכן מצא גירסא זאת וגם מ\"ש שהרשב\"א נתקשה בזה וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק וכו' הרואה תשובת הרשב\"א במקומה יראה דאין מכל זה טענה עליו אלא הדברים כפשטן דמה שיש לבעל דין לחלוק הוא כמבואר בדבריו ז\"ל משום שהקדים לבנו ומה שנתן לאשתו אח\"כ הוי כל נכסיו ומ\"ש כל שבנו מוציא מידי זה נ\"ל דהכונה לומר כמ\"ש רב האי גאון ז\"ל והביאו מרן במחודש ד' על שכיב מרע שאמר תיטול בתי נ' זהובים ובתי פלונית נ' והיו לו ג' בנות ואשה אחת וא\"ל אחיו ואשתך מה תתן לה א\"ל השאר שלה והשיב דבריו קיימים ולא אמרינן דעשאה אפוטרופוס כיון שחלק נכסיו שהן יורשות וכו' וא\"ת שהרי יש גדולה שלא נתן לה כלום כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' באחד מבניו הרי קמה וכו' יעו\"ש וזה הוא מ\"ש הרשב\"א ז\"ל ומ\"מ כל שבנו ר\"ל שמה שכתב הוא נכסיו לבנו ואינו אחר הרי העמיד ירושת התורה ומוציא מידי זה וא\"צ להקדים וכו' ועוד נ\"ל דכל זה שכתב הרשב\"א ז\"ל אינו אלא לרווחא דמילתא דהא כבר כתבתי לעיל דעיקר טעמו דהרשב\"א ז\"ל אינו אלא משום דברר וכמ\"ש והוא העיקר וכו' ובשנות את טעמו כתב וכל שכן שנתן וכו' ועוד שכתב בסוף דבריו ועוד כמ\"ש למעלה עד כאן ואיך שיהיה לא כתבתי זה אלא להעיר אוזן המעיין ושיתן את לבו לראות דברי הרשב\"א במקומם ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרב פני משה במקום אחר כתבתי.<br><b> עוד</b> כתב מהרימ\"ט וזה ומה שהוצרך הרב אבן מגש ז\"ל להעמיד מילתא דר' יוחנן בן ברוקא כשברר דבריו ולא העמידה בבת בין הבנות משום דמשמע ליה דההיא דר\"י ב\"ב אף בבן בין הבנים איתא דאמילתא דתנא קמא קאי וכו' ולענ\"ד נראה דאין אנו צריכים לסתמא ודאמילתא דת\"ק קאי דהא בפירוש אמרינן התם בגמ' והתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י ב\"ב אומר לא נחלקו אבא וחכמים וכו' על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר וכו'. ומיהו אע\"ג דכתיבנא לעיל דאפי' ברר לא מהני לדעת הרי\"ף כיון דכל הפוסקים חולקים עליו ולא נמצא לו חבר בזה הכי נקטינן ולא מצי המוחזק לומר קים לי כוותיה כי יש מרבותינו שכתב הרמב\"ן ז\"ל [הוא] הרי\"ף ומבואר מתשובת הרשב\"א בסי' רס\"ג וכ\"כ מהר\"ש יונה ז\"ל סי' מ\"ו דלא מצי המוחזק לומר קי\"ל וגדולה מזו כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רמ\"ו דאפי' תימא דיש מרבותינו שכתוב בתשובת הרמב\"ן ז\"ל אינו הרי\"ף אלא רב אחר אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרי\"ף ויש מרבותי דבשלמא אם דעת הרי\"ף היה מבורר דס\"ל דאפי' בירר בפירוש לאפוטרופוס איכוון ניחא אבל כיון דדעת הרי\"ף אינו מבורר אלא שהרשב\"א כתב ונראה שהרי\"ף אינו נראה סובר כן אין לצרפו עם יש מרבותינו שכתב הרמב\"ן כיון שאין דעתו מבורר שלא מצינו פוסק שיאמר בדעת הרי\"ף בהחלט דאפי' ברר לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא עוד אלא שאפי' הרשב\"א גופיה בתשובה זאת כתב ומ\"מ לא נתברר לנו דעת הרי\"ף יעו\"ש. וא\"כ בנדון דידן שבירר דבריו דלמתנה איכוון יען שפירש דעבד הכי משום היותו הבן ת\"ח ואין לו במה להתפרנס וכו' ומה גם שהקנה לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי וכ\"כ מרן החבי\"ב דאפשר אפי' מאן דפליג בבירר מודו בדהקנה לו באגב ואף שכתב דזה דוחק מ\"מ אפשר דבכה\"ג אפי' הרי\"ף מודה בזה ולכו\"ע זכה המקבל מתנה הנראה לענ\"ד כתבתי כה דברי הצעיר שלמה בכר שמואל חכים ס\"ט"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הכותב נכסיו לבניו וכו' וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל אבל בעל המאור ובעל העטור ור\"ח פרשוה שהיתה שם וקבלה בתורת שותפות שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם וזה הוא שעשאה שותף וכ\"כ הר\"ן בחי' והביאו מרן ומהריב\"ל בח\"ב סי' פ\"ב הביא ג\"כ דברי הרא\"ש שכתב משם ר\"ח דעשאה שותף הכונה שחלק לה חלק כאחד מהבנים ואז לא בעי קבלה וכתב וז\"ל ונפק\"מ בין ב' הפרושים דלהרא\"ש אם נתן לה חלק כאחד מבניו בכתיבה לחוד סגי לדעת ר\"ח ולהר\"ן לדעת ר\"ח לעולם בעי תרתי כתיבה וקבלה ואפשר שנוסחאות מתחלפות היו להם או שמא ר\"ח סתם דבריו וקאמר דרב נחמן תרתי בעי כתיבה וקבלה והרא\"ש והר\"ן באו לפרש דבריו עכ\"ל ועיין בס' בית דוד חלק אה\"ע סי' ס\"ט שהקשה להרה\"מ ז\"ל מהרא\"ש ומה שתירץ שם ולא זכר ש\"ר דברי מהריב\"ל הללו ועי' בשטמ\"ק בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ב) שהביא ר' יונה בעליותיו משם ר\"ח כמ\"ש הרה\"מ והר\"ן ומשם יש מפרשים מה שהביא הרא\"ש משם ר\"ח יעו\"ש דמשמע דפליגי ר\"ח עם יש מפרשים יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל באה\"ע סי' ק\"ו בהגהת ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל ודברי הרב נמוק\"י ז\"ל צריכין ביאור שכתב וז\"ל והיינו במחלק בפניה והיא שותקת וכל שכן במזכה להם על ידה וכן [אם] אמר לה אחר שחלק בפניה ושתקה טלי קרקע זו בכתובתיך אי נמי אפי' לא חלק בפניה אלא שידעה שחלק כן ושתקה וקבלה מה שכתב לה קרקע כל שהוא ע\"כ. ושמא תאמר דמ\"ש וכן נמי אם אמר לה אחר שחלק בפניה וכו' מיירי כשחלק נכסיו וא\"ל בעל פה טלי קרקע זו בכתובתיך ובא להשמיענו דאפי' לא כתב לה אלא באמירה מהני צריכין אנו לידע אם אמירה מהני דלשון המשנה לא משמע אלא דווקא כתיבה דהכי תנן וכתב לה קרקע כל שהוא עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ידעתי מה יושיענו זה דלשון המשנה משמע דוקא כתיבה דהא מהנהו תרי עובדי דמייתי הש\"ס שם נראה דאפי' באמירה מהני כל שנתן לה קרקע וכן נראה להדיא מתשובת מהרשד\"ם ז\"ל סי' קל\"ו ומהרי\"א [סי' ק\"ו] סי' קל\"ב ועיין בבית שמואל חלקת מחוקק [סי' ק\"ו] סק\"א שכתבו כן ושרבינו שכתב בכותב לא דווקא ולישנא דגמ' נקט וכו' ודלא כהב\"ח ז\"ל ועיין בס' בית דוד שם ומהתימה שהרב ז\"ל הראה לנו הני תשובות מהרשד\"ם ומהרי\"א דמשמע דאפי' באמירה אבדה כתובתה ועוד דהרב ב\"ח קאי כמר ולא הזכירו וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב כל נכסיו לבניו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל וכתב רשב\"ם וכו' אבל בע\"ח ודאי לא אבד זכותו בשותק וכ\"כ ז\"ל עד כאן וכ\"כ הר\"ן והביאו מרן ב\"י בסוף סי' ק\"ו וז\"ל וכ\"כ הר\"ן וז\"ל מראין הדברים דדווקא בכתובת אשה ומקולי כתובה אבל בבע\"ח אי נמי בנדוניא שהיא כבע\"ח לא עד כאן (א\"ה ס\"ט עיין להרב בית דוד באה\"ע סי' פ\"ט דף ס\"ב ע\"ג שכתב וז\"ל אמנם איכא לספוקי וכו' וכמ\"ש הרב ב\"י אה\"ע סי' ק\"ו וז\"ל וכתב הרה\"מ פ\"ו מהל' זכיה בשם רבינו שמואל ובשם המפרשים ומדבריהם ז\"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתובה ואפשר דאף תוספת דינו כן אבל נדוניא ודאי לא וכ\"כ הר\"ן ז\"ל מראים הדברים דדוקא כתובה וכו' עכ\"ל הרב ב\"י ולא מצאתי בסגנון זה לא בהרה\"מ ולא בהר\"ן עכ\"ל ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו כונת מרן מבוארת כמ\"ש וכתב הרה\"מ ז\"ל דקאי על מ\"ש קודם לכן כתב בעל התרומות בשער נ\"ט שאין דבריו אלו אמורי' וכו' אבל בע\"ח לא ע\"ז כתב שכן כתב הרה\"מ פ\"ו מהל' זכיה הי\"א בשם רשב\"ם ושאר מפרשים ואח\"כ כתב מדנפשיה ומדבריהם ז\"ל נלמד וכו' והביא שכן כתב הר\"ן בחי' וכן הבין מהרימ\"ט בפשיטות כמ\"ש בשם הר\"ן היינו בחי' הנ\"ל כן השיב כמהר\"ר דש\"ן נר\"ו) והרב בצלאל בשטמ\"ק בפ' יש נוחלין הביא משם הר\"ן וז\"ל וכ\"כ הר\"ן נראה מדבריו דהאי קבלה לאו קבלה גמורה היא לומר שהיא מוחלת זכותה מאותם הנכסים דאי הכי מחילה אלא הך קבלה היינו שנתרצית בחילוק אותם הנכסים והך קבלה דוקא בכתובה מהנייא אבל בבע\"ח מצי למימר לפיכך נתרציתי לפי שהשני נוח לי וכו' יעו\"ש.<br><b> אשר</b> בזה נראה לומר שזה הוא דעת הרב בעל התרומות בשער נ\"ט ח\"א שכתב וז\"ל אבל בבע\"ח בכה\"ג לא מחל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה ותמה עליו הגידולי תרומה וז\"ל ודברי רבינו מתמיהים במ\"ש דבבע\"ח לא מחיל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה דנראה דאפי' קבל הבע\"ח בפירוש שמוחל השעבוד ע\"י קרקע לאו כלום הוא וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש משם הר\"ן דהך קבלה לאו קבלה גמורה היא אלא שניתרצית ומשו\"ה בע\"ח בכה\"ג לא מחיל וכו' ואפשר לומר שזה הוא דעת הרב בעה\"ת והנה מהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ט כתב להחכם שכנגדו וז\"ל ומיהו מה שהביא מדברי הר\"ן שכתב אבל בבע\"ח ואי נמי בנדוניא שהיא כבע\"ח לא אף שפשטן נראין מ\"מ לא ידענא מה אידון בהו ואפשר דה\"ק אבל בנדוניא לא שהיא כחוב אלא בנדוניא שהיא כבע\"ח כאותו נדון של הרא\"ש שהיו כותבין הנדוניא בשטר לעצמו והיא נגבית מחיים וכמלוה זקופה ומה שאני מפקפק בדבריו הוא לפי שמצאתי לו ז\"ל דלא פסיקא ליה מילתא דבסוף פ' הנושא כתב בלשון הזה ואפשר דדוקא בתוספת אבל נדוניא כחוב משמע דהרב ז\"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעו\"ש ואני בעוניי לא ידעתי מה לו להרב ז\"ל להביא ראיה דבפ' הנושא בספק אמרה ולמה לא הביא מריש פ' אע\"פ שכתב וז\"ל ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזבורית נדוניא הרי הוא כחוב הרי דאין ולאו ורפיא בידיה ובודאי דגם למ\"ש שם בגמ' ולכותב כל נכסיו לבניו דינא הכי ואף שלא הזכירו הר\"ן דאי לא תימא הכי אלא דמדמה ליה הר\"ן ז\"ל הך דכותב כל נכסיו למורדת ולמוכרת ומוחלת כל שכן דאבדה ג\"כ הנדוניא דהא התם לכו\"ע נדוניא כעיקר כתובה וא\"כ הוי היפך הרב שכנגדו לגמרי.<br>01עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל אלא הא מילתא תליא באשילי רברבי אי בכל מקום שאמרו חכמים כתובה סתם אם הנדוניא בכלל או לא שדעת הרמב\"ם בפט\"ז מהל' אישות וכו' והרב המגיד ז\"ל הרחיב לבאר דבר זה וכו' וכתב שהרמב\"ן חלק בזה וכו' ואף רש\"י ז\"ל ס\"ל שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה הם ממ\"ש בפ' הכותב דאמרינן האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע\"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבע\"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש\"י זו סמכה על הקרקע והיא לא נתנה כלום ואי בשביל נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה הרי גבה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד על (לקרקע) [הקרקע] וכן הביא הטור בסי' ק\"ב שמדברי רש\"י משמע שדין נכסי צאן ברזל כדין כתובה ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דאי מדברי רש\"י הללו איכא למישמע דקאי בשיטת הרמב\"ן ז\"ל דבכל דוכתא שהזכירו חכמים כתובה הנדוניא בכלל א\"כ מן הבאר ההיא ממנו ניקח להר\"ן ז\"ל כן דהא (בדברי) [כדברי] רש\"י כתב ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם במקומם ובצביונם שם בפי' ההלכות וקשה עליה דמר תרתי חדא דלמה לא הוכיח מדברי הר\"ן הלזו בפשוט שמה שהביא מרן משם הר\"ן לא מיירי אלא בשטר נדוניא שכתב בפני עצמו ועוד דבריש פ' אע\"פ מוכח היפך מ\"ש בהכותב ואף דהתם בלשון אפשר כתב וכ\"כ בפ' הנושא מ\"מ בריש פ' הניזקין הסכים דעתו דנדוניא כבע\"ח לגבות מבנונית היפך דעת הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דבכל דוכתא נדוניא היא כעיקר כתובה ושם כתב וז\"ל וכתובת אשה בזבורית ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית דהא קי\"ל דבר תורה בע\"ח בזבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת וכו' ויש דוחין זה דודאי במה שמביאה מבית האב אם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה וכו' הרי דנטה דעתו לדעת רבינו דנדוניא היא כחוב ויותר קשה לי על הרב ז\"ל דבחלק חו\"מ סי' ח' הביא הך פלוגתא דרבינו והרמב\"ן ז\"ל ושרש\"י ז\"ל קאי בשיטת הרמב\"ן ז\"ל וכתב וז\"ל וכלשון הזה כתב הר\"ן וכו' ולא זכר ש\"ר להני תרי לישני דהר\"ן דכתיבנא.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז\"ל לעיל מזה וז\"ל ומתשובת הרא\"ש איפכא איכא למידק מדבריו שכך היא נוסח השאלה מי שמחלק נכסיו לאשתו ולבניו שאבדה כתובתה אם אבדה נמי שטר נדונייתא מאחר שנדוניא יכולה לגבות מחיים תשובה נ\"ל כיון דקי\"ל מקולי כתובה דדוקא בכתובתה קאמר ולא בשטר שיש לה עליו משמע שלא היתה השאלה אלא בשטר הנדוניא שכתב בפני עצמו כדין חוב שגובה אותו כל זמן שתרצה בחיי בעלה וכו' משמע שהיה מקום לחלק בשטר חוב זה כיון שהוא מנדוניא שאילו היה כלול בכתובה היה דינו ככתובת וכו' יעו\"ש.<br><b> ואני</b> הדל באלפי לא ידענא מאי קאמר דהא אחד הרואה בר\"פ אע\"פ עלה דקאמר בגמ' תנאי כתובתה ככתובה כתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל תוספת שהוא נותן לה וכן מזונות וכו' הילכך אין להזכיר כאן אלא תוספת ונדונייא נמי דמקריא כתובה כדאמרינן לעיל קבורתה תחת כתובתה אין דינא ככתובה לכל מילי ואמרינן לקמן אם היא זנתה כליה מי זנו ועוברת על דת נמי יש לה נדונייא ואין לה כתובה וכו' וכ\"כ בתוספותיו ועיי\"ש וכ\"כ בפ' הנושא דף פ\"ו וז\"ל ודוקא תוספת אבל נדונייא מסתבר שהוא כחוב עכ\"ל הרי דנראה דאף שהנדוניא בכלל הכתובה קאמר שאין דינא ככתובה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי ששלח כלים ממדינת הים וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה לו ב' בנים אחד ת\"ח ואחד שלם במדות וב' בנות אחת נשואה ואחת פנויה והלך למדינת הים ושלח משם תיבה אחת מלאה ספרים ובתוכם נזמים וטבעות וכתב לשמעון שיתנם לבניו עוד שלח מטלטלי הבית וכתב שיתנם לבניו ולבנותיו ומת ראובן וחיים לכל ישראל שבק ועתה קמה האלמנה ורוצה ליקח הכל באומרה שכל מה ששלח בעלה לא היה אלא לה לבדה והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו ושכל מה ששלח שיתנם לבניו הוא שיתנם לה הבנים ולא שלהם שלח זולת מה ששלח להם פעם ב' שפרט לבניו ולבנותיו ובא הבן ת\"ח בנועם דבריו ההוא אמר רבותי אודיע דברי אתכם כי הספרים ששלח אבי אומדן דעת הוא כי לא שלחם אלא לי לשמי כי הם כלי ביתי ומה לה בהם כי נכריה עבודתה ולי נאה ואחריו קם הבן השלם במדות ואמר כי הטבעות ששלח בתוך הם לו ואחריהם קמה בתה באמה אף תשיב אמריה שהנזמים הם לה ולמה תיגרע מכל הבתולות מאשר כביר מצאה יד אביה לעשות לה כזאת ויותר מהמה והאלמנה העניה צעקה לאמר היאמן כי יסופר כי בעלה בגד באשת נעוריו ואותי שכחה ולא זכר ש\"ר לתת לו מכל המתנות הללו ונפשם לשאו\"ל הגיעו מה יהיה משפט המתנות האלו ומה יגיעו לכל אחד ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> גרסינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר ר' אמי הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה עד כאן ופרשב\"ם וז\"ל פיסקי דשיראי חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו לכלתיה שדר ולא לבנתיה ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת [עליו] ירושלמי פ' שני דייני גזרות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין בנותיו בכלל עכ\"ל ופסקו להך מימרא דרב אמי הרי\"ף והרא\"ש והטור והרמב\"ם וכמו שאבאר והנה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' זכיה פסק וז\"ל <b> מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוין לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים הראוין לבנות כגון כלי משי וכלי זהב יטלום הבנות היו ראוין לבנים ולבנות יטלום אותן הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראוין לבנות יטלו הבנות אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותן נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח </b> עכ\"ל.<br><b> ולכאורה</b> נראה דכי היכי דברישא כתב דאם היו כלים הראוין לבנים ולבנות שיטלו הבנים הכי נמי במשלח לביתו סתם דאם היו כלים הראוין לשניהם שיטלו הבנים וכמו שכן הבין מרן ב\"י בבדק הבית בסי' רמ\"ז ופליג על סברת הרמ\"ה שהביא הטור שם וז\"ל וכתב הרמ\"ה ז\"ל ואם יש בו דברים הראוין לבנים ולבנות יתנו לשניהם והיינו משום דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא לאיתתיה שדר דכגופו דמיא עד כאן וכתב מרן וז\"ל ומ\"ש רבינו בשם הרמ\"ה לא הוצרך לאשמועינן דפשוט הוא בדברי רב אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב וה\"מ דאית ליה איתתא וכו' ובס' בדק הבית כתב ע\"ז ומ\"מ הרמב\"ן חולק עליו כדבסמוך יעו\"ש אמנם הסכמת הפוסקים ז\"ל הוא דהרמב\"ם לא פליג על הרמ\"ה דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוא דהרמ\"ה מיירי בשולח לביתו סתם ובכלל בני ביתו נכנסין ג\"כ הבנות אפי' יש לו בנים ומשו\"ה כתב חולקים והיינו דהטור הביאו ברישא בדין שולח כלים לביתו סתם והרמב\"ם במפרש ינתנו אלו לבני ומשום הכי בכלים הראוין לבנות דוקא הוא דיטלו הבנות ובזה הוא דהן בכלל בניו אבל בראוין ג\"כ לבנים אז מפרשינן מילת בני דוקא ולא הבנות ויטלו הבנים והרב לח\"מ ז\"ל שדחה תירוץ זה כמדומה שלא ראה תשובת הרא\"ש שהביא הטור בסמוך וכמו שהקשה הרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' מ\"ג יעו\"ש ועוד תירץ שהרמ\"ה מיירי כשיש שם ב' כלים והרמב\"ם מיירי בכלי אחד יעו\"ש וכמדומה שדקדק כן ממה שהביא הטור להרמב\"ם בלשון יחיד ולהרמ\"ה בלשון רבים ואילו דבריו נמי הם בלשון רבים וכמבואר ויותר היה נראה לומר דהרמב\"ם מיירי בשולח כלים הראוין לבנים לחוד וכלים הראוין לבנות וכלים הראוין לבנים ולבנות דבזה הוא דקאמר הרמב\"ם שיטלום אותן הבנים דהא שדר נמי לבנות וי\"ל.<br><b> ודע </b> דהא דכתב מרן ז\"ל עליה דהרמ\"ה פשוט הוא בדברי רב אמי וכו' הפשיטות הוא מדקאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות וכו' ולא אמר הראוין לבנים ולבנות לבנים משמע דבראוין לשניהם חולקים כהרמ\"ה וכמ\"ש הרב זקן שמואל יעו\"ש ומה שהקשה דמה פשיטות הוא דהא הרמב\"ם חולק ע\"ז וכמ\"ש בבדק הבית לא קשיא כלל דבב\"י לא מיירי שחולקים הרמב\"ם והרמ\"ה ז\"ל ואפשר דס\"ל שיש חילוק בין שולח לביתו סתם לשולח לבניו וכהסכמת הפוסקים ומ\"ש וכן המשלח לאו בכלים הראוין לשניהם מיירי מדלא פירש כן הכא וכמ\"ש לדעת הטור ז\"ל וכמ\"ש מרן החבי\"ב שם בהגהת ב\"י אות א' וכתב עוד שאפשר להבין בדברי מרן בס' בדק הבית דלא פליגי הרמ\"ה ז\"ל והרמב\"ם אלא במ\"ש אבל אית ליה איתתא דבהא פליג הרמב\"ם מדלא ביאר דדין זה הוא בדלית ליה איתתא יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> בנדון דידן ששלח בתוך התיבה נזמים וטבעות בהא ודאי דבנזמים אין לבנים חלק בהן כיון שאין ראוין אלא לבנות ואין לומר כיון דהבת נשואה לכלתיה שדר דהא איכא בת פנויה ולא שביק בנתיה ושדר לכלתיה וה\"ה לבת פנויה וכן לספרים אין לבנות חלק בהם ובטבעות שהן ראוין לשניהם באנו להסכמת הפוסקים דלא פליגי הרמ\"ה והרמב\"ם ויטלו הבנים וכדלקמן. איברא דהא דאיכא אשה איכא לעיוני בה טובא ולומר דלאשתו שדר וכדעת הרמ\"ה ז\"ל והנמוק\"י ז\"ל שכתב דכל זה הוא בדלית ליה איתתא וכתב הריב\"ש בתשובה סי' קכ\"ט וז\"ל ובעובדא דפ' מי שמת וכו' ההיא כבר פי' רשב\"ם ז\"ל כששלחם שיתנום לאנשי ביתו ולא הו\"ל אשה ובחו\"מ הביא דעת הרמ\"ה בלי חולק וכו' ונראה שאין זה אלא כשמפרש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו עכ\"ל ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל וא\"כ בנדון דידן דאית ליה איתתא בין הנזמים בין הטבעות הרי הם לאשתו לדעתם ז\"ל ויותר מזה כתב הרב ב\"ח וז\"ל ומ\"ש הרמ\"ה וה\"מ דלית ליה איתתא וכו' אדין חלוקא דרב אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם איכא דין חלוקא ה\"מ נמי שאין לו אשה וכו' אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקא הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות וכו' אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לאדם שולח ליד אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ער כאן ואם כן גם בספרים זוכה האשה אף כי אינה ראויה אלא לבנים אבל כתוב בדרישה דדוקא הראוין לנקבות וכ\"כ הרב מל\"מ ושלא ידע מנא ליה להב\"ח הא יעו\"ש ומ\"מ נקוט מיהא דבנזמים וטבעות זוכה לדברי הכל.<br><b> ונראה </b> דבנדון דידן אפי' לסברת הב\"ח ז\"ל אין לאשה כלום והוא דעד כאן לא קאמר הרמ\"ה דכי אית ליה איתתא לדידה שדר היינו דוקא היכא דשדר סתם לאנשי ביתו ובכלל אנשי ביתו נכנסת אשתו ברם בשולח לבניו אין בכלל בניו אשתו וכמ\"ש הב\"ח גופיה שם וז\"ל ונראה ודאי דבמפרש אפי' אית ליה אשה נמי איכא דין חלוקא דליכא למימר לדידה שדר אלא בשולח סתם אבל במפרש ינתנו לבני הרי הוא מפרש שיתנו לבניו ואית בהו דין חלוקא וכו' יעו\"ש וא\"כ הכא לפי מה שבא בשאלה שכתב המשלח לשמעון שיתנום לבניו אין בכלל בניו אשתו וחולקות הבנים והבנות כל אחד הראוי להם ובדברים הראוים לשניהם חולקים הבנים לחוד.<br><b> אלא</b> דבהא איכא לאסתפוקי דהספרים לא יטלם אלא הבן ת\"ח ולא הבן האחר דכמו שאין ראוין לגבי בנות גם אין ראוין לגבי בן האחר ואל תשיבני ממ\"ש הרמב\"ם דברים הראוין לבנים כגון ספרים וכו' דאיכא למימר דמיירי בסידורים וכיוצא וכלי מלחמה כה\"ג והרמב\"ם לא בא לתת הפרש אלא דברים הראוין לבנים ולא לבנות וכן לבנות ולא לבנים אבל בהפרש בין בנים לבנים לא השמיענו ואה\"נ דיש הפרש היכא דראוין לזה ולא לזה ושלח סתם לבניו אמרינן למי שראוי שלח ולא לאחר זה הוא מאי דאיכא לאיסתפוקי בנדון דידן ומאי דלא צדד רב אמי לומר אם ראוי לזה ולא לזה היינו משום דפיסקי שיראי ראוי לבנים כולם ואם אינו ראוי לבן אחד אינו ראוי לשום אחד מהבנים וא\"ת דא\"כ אם יש לו בנים גדולים וקטנים ושלח ספרים כי הא דפסק הרמב\"ם הנאמר בזה שלגדולים לחוד שלח ולא לקטנים נמי הא ודאי ליתא דמשמעות דבריו נראה דלכולם שלח וא\"כ ה\"נ בנדון דידן. אמינא דמ\"מ לא דמי דהתם שאני שאף שאינו ראוי עכשיו מ\"מ דרך העולם הוא בהכי לשלוח אף לקטנים (לפי) [לכי] גדלי ובס' זקן שמואל נסתפק ביש לו בני בנים ושלח ממדינת הים דבר הראוי להם כגון לבוש קטן מצבוע אדום או ירוק שהדעת נוטה שלהם שלח אי אמרינן שיתנו אותם להם או לא ולא הכריח יעו\"ש ולענ\"ד כיון דמכח אומדנא הוא דאמרינן הראוין לבנים לבנים וכו' ה\"נ שיש הפרש בבנים גופייהו כנ\"ד ושוב באו לידי תשובות מהראנ\"ח ז\"ל ח\"ב סי' ל\"ה שכתב דבבן ת\"ח שרוצה לזכות במעות משום היותו ת\"ח שלא נראה לו דבריו שאין אומדנא אלא ידים שאינם מוכיחות יעו\"ש ולא נמצא השאלה ללמוד משם לנדון דידן ומה שנראה (לו) [לי] הוא דמשום היותם מעות הוי ידים שאינן מוכיחות אבל בנדון דידן משמע דהוי ידים מוכיחות ושפיר זכי בספרים.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה ראיתי למרן ז\"ל בתשובה בדיני כתובה סימן א' שנשאל בכתובה שכתוב שאם יגרש אותה תקח כתובתה משלם ואם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח ר' פרחים לבד ונתאלמנה אח\"כ והיה לה בת מהו אם בת בכלל בנים או לא וכו' והשיב ועל הטענה הב' וכו' ואין לומר היינו דוקא כשהיה לה בן זכר אבל בת לא מקרי בנים וכו' ואיכא למימר דהתם שאני שהיו בן ובת ובת במקום בן לא הויא בכלל בנים אבל אי לא הו\"ל אלא ברתא אי הוה אמר לבני היתה זוכה הבת במתנה תדע דבת בכלל בנים דבפ' השולח תנן המוציא את אשתו משום אילונית וכו' נשאת לאחר והיו לה בנים ממנו וכו' והתם בת נמי מוציאה מידי אילונית והרי הוא בכלל היו לה בנים וכו' וכן בפ' יש בכור תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה והתם ודאי בת יחידה בכלל בנים והא דתנן בפ\"ב דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר התם שאני דמן הסתם אינו נודר אלא על בן זכר ולא על הנקבה דהכל עצבים בה והמרדכי פ' המפקיד כתב דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו וכו' יעו\"ש והמבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' ק\"ב הביאה ג\"כ.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה ראיה היא מהא דפ' השולח מנשאת לאחר והיו לה בנים וכן מההיא דפ' יש בכור דהא כל הישר הולך יורה דכונת הרב ז\"ל אינו אלא אי בת בכלל ברם טומטום אינו בכלל בנים ואילו ההיא דפ' השולח ופ' יש בכור טומטום נמי הוי בכלל בנים דהא מוציאה מידי אילונית ועי' בפירוש המשניות להרמב\"ם ז\"ל בפ' השולח שנראה כן וכן גבי נחלות נמי מוציא מידי נחלות נמצא דהאי היו לה בנים לאו דוקא אלא הכונה ולד וא\"כ מאי ראיה היא דבת בכלל היו לה בנים וצ\"ע ומה שהביא מהמרדכי דחתניו בכלל בניו הכי איתא במרדכי בסי' רפ\"ב שאלו לר\"מ על ראובן שטען על שמעון השאלתיך ס' קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי וכו' ואין לומר לבנו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתניו דהא לאו מילתא היא דבלשון בני אדם חתניו בכלל דבעל כאשתו וכל הסומכין עליו בכלל דגדולה מזאת אמרו וכו' יעו\"ש הרי דבת בכלל בן ובעל כאשתו וחתניו בכלל וכדברי הרב ז\"ל. ומ\"מ על הר\"מ ז\"ל קשה דבפ' מי שמת סי' תר\"ג הביא המרדכי משמו וז\"ל ונשאל הרבינו מאיר על עסק אדם שיש לו עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו הב' שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד כי אם בת אחת אם זה נקרא אומד הדעת שתקח הבת בשוה והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן הריני נזיר לכשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא ועוד וכו' יעו\"ש באורך הרי דס\"ל דבת אינה בכלל בנים היפך מה שפסק בפ' המפקיד דאפי' חתניו בכלל בנים בלשון בני אדם.<br><b> והנה</b> לפום ריהטא י\"ל דבפ' מי שמת דמיירי שכל הבנים שיולדו ממנה ירשו חלקם בשוה וכו' שהוא לשון ירושה בהא הוא דקאמר מהר\"מ ז\"ל דאין הבנות בכלל והיינו טעמא משום דאמרינן דאינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא אבל בלשון מתנה מהני וכמ\"ש הסמ\"ע ומרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רפ\"א הגהת ב\"י אות י\"ב יעו\"ש ומ\"מ לא תעזוב נפשי לשאול דהן אמת דמה ששאלו למהר\"ם אינו אלא במי שאמר ירשו הבנים מ\"מ מהראיה שהביא מההיא דנזיר נראה שאינו תלוי משום שאמר בלשון ירושה או לשון מתנה דאף אם השאלה היתה למי שהתנה בלשון מתנה דינא הכי דבת אינו בכלל בן ואין בין לשון ירושה ללשון מתנה להך ראיה כלום כי אם לו ועוד שכתב אח\"כ וא\"ת דאם כדברנו תקשיה ליה הך מימרא דרב אמי דאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ואע\"ג דזה לא אמר אלא לבני וי\"ל דהא לאו מילתא היא דהתם שיש לו בנים ובנות ואמר לבני אמרינן דודאי לבנות נמי שדר והוי בכלל בניו אבל במתנה ע\"מ אינו בכלל בנים ומפרשינן מילת בנים כפשטיה זה הוא מה שנ\"ל אם כונת מהר\"מ כמ\"ש דלהך טעמא לא שנא בין לשון ירושה ללשון מתנה ואיך שיהיה לא נאריך כי זו אינה משלנו.<br><b> ולענין</b> מה ששלח עוד מטלטלי הבית שיתנם לבניו ולבנותיו בהא ודאי שזכו כל אחד הראוי להם ולא עוד אלא שאפילו שלא היו דברים הראוין לבנות נוטלת דעד כאן לא אמרינן הראוין לבנים לבנים ואין לבנות חלק בהם אלא כשאמר לבני ולא הזכיר הבנות אבל היכא דהזכיר ג\"כ לבנות כנדון דידן נוטלות וראיה מהא דכתב המרדכי ז\"ל והביאו מור\"ם ז\"ל בסי' הנ\"ל וז\"ל הראוין לבנים לבנים מכאן פסק ר\"י אדם שאמר כתבו נכסי לבני ולבנותי מהיום ולאחר מיתה אם שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה ויש שם נחלות קרקע ותכשיטי נשים הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות עד כאן ואע\"ג דבשכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל כדאיתא בירושלמי פ' ב' דייני גזרות ופסקוה הפוסקים וכתב עליו הרב ט\"ז הנ\"מ דאפי' שאין שם דברים הראוין לבנות חולקות יעו\"ש וא\"כ בנדון דידן אין ספק דדברים הראוין לבנות נוטלות אלא דהא מספקא לי בראוין לשניהם מאי נידון ביה דאפשר דכיון שנטלו הדברים הראוין להן תו פקע מינייהו זכות שהיה להן והדר דינא למי שאמר נכסי לבני דאם היו דברים הראוין לשניהם דיטלו הבנים לכו\"ע בין להרמב\"ם בין להרמ\"ה ז\"ל או דילמא כיון דאחשבינהו לבנותיו כמו לבניו הוא לאלומי כחן אפי' לדברים הראוין לשניהם ולא גרע מאומר נכסי לבני ביתי דבדברים הראוין לשניהם חולקים ולזה הדעת נוטה ועיין להרב מחנה אפרים בסי' הנ\"ל על מה שהקשה על המרדכי זה וע\"ע הנראה לענ\"ד כתבתי<br>הצעיר <b> שלמה </b> בכר <b> שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודברים אלו לא נתנו ליכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן.</b> כתב הרב המגיד דרבינו מפרש לה לא נתנו ליכתב האמור בפ' הנושא אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדין וכו' והילכך אפי' נכתב מהן שטר אינו גובה וכן נראית דעת הרי\"ף ז\"ל בפ\"ק דקידושין וכן דעת הרשב\"א ז\"ל יעו\"ש ועיין להרמב\"ן במלחמות בפ\"ק דקידושין שהשוה דעת הרי\"ף ורש\"י כאחד דאפי' נכתב אין כתיבתן עושה אותו מלוה בשטר לגבות מן המשועבדין יעו\"ש ועיין להרב גידו\"ת שער ס\"א ח\"א סי' ב' מה שתמה עליו ועי' בהריטב\"א בפ' הנושא מה שהביא מרש\"י ז\"ל עוד הקשה בס' גידו\"ת שם וז\"ל ותו דכי פרכינן מההיא שהיא כבעלת חוב כתב ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי דמה לו להכריח דאיכא שטרא דהקושיא היכי טרפא וכו' עיין להרב בצלאל בשטמ\"ק שהקשה כן אף לפי הפי' שהובא בש\"ס ועיין בס' נתיבות משפט דף צ\"ה.<br><b> עוד</b> הביא הריטב\"א ז\"ל משם הראב\"ד וז\"ל והראב\"ד פי' נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב וכו' א\"ל לא נתנו וכו' והדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קידושין והקשה הריטב\"א עליו וז\"ל ואין פירוש זה נכון וכו' ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ואיהו מוקי למתני' בשטר קידושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר\"פ והיכי מוקי למתני' כבר פלוגתיה יעו\"ש והקשה עליו הרב נתיבות משפט דמשמע דלדידיה ניחא אף דנימא דרבינא הוא דמקשי מאי לאו בשטרי פסיקתא ומהדר לא בשטר אירוסין ממש אכתי קשה דמאי קא מבעייא ליה אי נתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' וכדהקשו בתוס' יעו\"ש. ונראה לומר דהריטב\"א ז\"ל יתרץ להך דהקשו התוס' כמו שתירץ הרב בצלאל ז\"ל והוא דאף דרבינא ס\"ל בנכתבו שלא מדעתה מקודשת מודה מיהא שצריך לכתוב לשמה ומדעת לכתחילה ובהכי מצי לאוקמיה מתני' בשטרי אירוסין שהוא לכתחילה שצריך דעת שניהם יעו\"ש. והרב בעל פני יהושע ז\"ל בשיטתו כתב בפשיטות שכונת רבינא הוא דאי דמי האי שטרי פסיקתא לחוב ושפיר טריף ממשעבדי או דילמא דאין גובין ממשעבדי דדמי למתנה בעלמא וא\"כ לא נתנו ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לבי\"ד טועין שיכתבו בלשון שטר ממש או שיכתבו אחריות בפירוש כמו בשאר שטרי חוב דעלמא וכו' ולדעתי כך הדעת נוטה דאחריות טעות סופר הוא דאמרינן בעלמא ה\"מ דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן וכו' יעו\"ש ועיין להרב בצלאל שהביא משם תלמידי רבינו יונה שכתבו וז\"ל והיכא דכתבו ולא כתבו אחריות נראה למורי הרב ז\"ל דאע\"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא הכא לא אמרינן הכי אלא אמרינן ט\"ס הוא וגובה ממשועבדין דמאחר דהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן אבי הכלה וכו' יעו\"ש.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה שאלה נזרקה באב שפסק לתת לבנו קרקע פלונית אם בן המצר יכול לסלק לבן בדמים באמור לו מאחר שהיו מתנה באחריות ה\"ה במכר ואית בה דינא דבר מצרא והשבתי דבאב המוכר לבנו אין בו דינא דבר מצרא וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל בחו\"מ סי' קע\"ה ס\"ק ל' וז\"ל וה\"ה אם מכר לבן וכו' צ\"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו ובא בן המצר לסלקו אם יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזה הוא יותר טוב וישר שאני מחזיק נחלת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ\"ע עכ\"ל ואני אומר דאף שהרב ז\"ל הניחו בצ\"ע מ\"מ הדין דין אמת ורואה אני שדעת הרי\"ף מסכים בהכי ממ\"ש בתשובה הביאה הרב בצלאל בשטמ\"ק בפ' המקבל דף ק\"א ע\"ב וז\"ל וששאלת יעקב היו לו ג' בנים וכו' טענה זאת שטען חנוך בטלה וגרוע וזה שהעיקר הדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הישרה והנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר קרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהם או להוציאם ממנו וכו' יעו\"ש באורך שהוא כמ\"ש ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש את האשה וכו' אין הקדושין חוזרין לעולם אלא הרי הם מתנה גמורה שאין להם חזרה.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ה) אמרינן א\"ר פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (או) [אי] הדר הוא מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר אפי' הדרא בה איהי קדושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ורב אשי אמר גיטה מוכיח עלה והא דר\"א בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא וכו' ופסק רבינו כאמימר וכמ\"ש הרב המגיד עיין בהגהות מיימוני ועיין בס' תורת חסד.<br><b> ודע</b> דנסתפקתי היכא דהדרא איהי והלך הבעל ותפס הקדושין אי מפקינן מיניה מי אמרינן כיון דמשום גזרה אינה חייבת להחזיר נמצא דשלא כדין תפס דהא חכמים אפקיעו ממון זה מהבעל וזכו אותה לאשה והוי כעין גזל או דילמא כיון דתפס לא מפקינן מיניה והיה טעמו דטעמא מאי דאמור רבנן שלא יחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וזה לא שייך אלא קודם חזרה אבל זה שתפס ממה נפשך לא יחזיר דאם שמעה מהתפיסה הרי הוברר דשלא ברצונה תפס ומדידה תפס ואם יתלו הדבר דקדושין תופסין א\"כ מאי מהני החזרה דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא דומה לגט דאמרינן בש\"ס וא\"כ מידי חשש לא נפיק דומה למ\"ש האחרונים לענין מ\"ש דאם חזר מוכר אחר קבלת הדמים קודם משיכה ומכרה לאחר ומשך דלא ליטינן ליה דמ\"ש היא לשלא יחזור עיין בס' בית דוד חלק חו\"מ סי' קי\"ב וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל באה\"ע סי' צ\"ו שנשאל על מי שהחזירו המתנות ובתוכם טבעות הקדושין וגרשה ושאלו שיחזירו לו הטבעות וכו' ופסק דאין מוציאין ממנו אלא מודיעין לו שהוא גזל בידו וכו' יעו\"ש ועדיין יש לגמגם דהתם שאני דבהיתרא אתא לידיה משא\"כ הכא והדבר צריך הכרעה ומריהטא דלשון רבינו שכתב הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה משמע דלכולן דין אחד להם."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את אחותו המעות מתנה וכו'.</b> עיין להרב מל\"מ שכתב על דברי הריב\"ש בתשובה סי' תע\"ח שכתב וז\"ל דהא קי\"ל בפ\"ק דמציעא כרב דאמר בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אדם יודע שקרקע אין [לו] וגמר ויהיב לשם פקדון וכן נמי במקדש את אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם פקדון יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל דהוא דלא כהלכתא דהא קי\"ל דמעות מתנה ע\"כ. ולענ\"ד נראה להליץ בעד הריב\"ש ז\"ל דס\"ל כראב\"ן שהביא הש\"ך סי' שנ\"ו ס\"ק ז' דפסק כרב דהמעות חוזרין וכתב הש\"ך שכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל בשום מקום ודאי דס\"ל דקי\"ל כרב והלכך כיון שהביא פלוגתא דרב ושמואל גבי הכיר בה שאינו שלו ה\"ה גבי מקדש אחותו יעו\"ש שכן הסכים דעתו להלכה וא\"כ אנן נמי נימא שכך הוא דעת הרב ז\"ל ועפ\"ז כתב דהא קי\"ל וכו' ועי' בשער המלך בדין שלפנינו שהביא משם הריטב\"א שכתב וז\"ל ותי' דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל דלית הלכתא כוותיה דכרב קי\"ל וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזירו הסבלונות כולן וכו'.</b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כדעת רבו הרב אבן מיגאש ז\"ל וכו'. אמנם דעת שאר המפרשים אינו כן והטור ז\"ל באה\"ע סי' נ' כתב וז\"ל והדורונות ששלח פעמים חוזרים ופעמים אינם חוזרים כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהן בבית אביה ואפשר (שנשתמש) [שתשמש] בהן עד שיבלו ושמשה בהן וכן אם שלח מיני מאכל או משתה אם אכל וכו' אז אינה צריכה להחזיר אפי' הן עדיין בעין הרי דחילק בין אכל ללא אכל דאם אכל אפי' דלא בלו אינם חוזרים ואם לא אכל אפי' מאכל ומשתה חוזרים יעו\"ש שלא כדברי רבינו דלא מחלק בין אכל ללא אכל.<br><b> אמנם</b> ראיתי להרב ז\"ל (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא\"ש ז\"ל בפ\"ט דבתרא סי' ט\"ו שכתב וז\"ל השולח סבלונות לבית חמיו ומת הוא או היא או הדר בו בענין שלא נשאה היו הסבלונות דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ושמשה בהם ובלו אפי' היו שוים ק' מנה אם אכל או שתה שם שוה דינר אינם חוזרים לא אכל שם שוה דינר חוזרים ומאכל ומשתה אינם חוזרים אפי' לא אכל שם וכו' יעו\"ש הרי דגבי דברים דאינם של מאכל בעינן דוקא בלו אפי' דאכל והם דברים עשויין ליבלות ולא סגי ליה בשמשה בבית אביה אפי' הם עדיין בעין כמ\"ש בטור והן אמת שדברי [קיצור] פסקי הרא\"ש לא זכיתי להבינם דנראה שהם דלא כמאן דהא לדעת רבינו דלא שאני ליה בין אכל ללא אכל היינו דגבי דברים שאינם של מאכל צריך להחזירם אפי' אם אכל וגבי מאכל א\"צ להחזירם אפי' לא אכל והרב ז\"ל דמפליג לדברים שאינם של מאכל בין אכל ללא אכל ולדברים שמאכל לא מפליג כמאן אמרה לשמעתיה לא רבינו ולא כמ\"ש איהו גופיה בטור וצריך לי יישוב.<br><b> ומ\"ש </b> בטור ושמשה בהן בבית אביה כתב מרן וז\"ל דמשמע דאם לא שמשה בהן בבית אביה אע\"פ שהן עשויין ליבלות הדרי כיוצא בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל עד כאן וכונתו מבוארת שכיון למ\"ש רבינו אבל אם היו קיימין חוזר הכל וכו' והטור ז\"ל כתב דצריך להשתמש ומשו\"ה כתב כיוצא בזה ולא כתב וכ\"כ הרמב\"ם שאין דעתם שוה לגמרי דלדעת הטור סגי בשמשה בהן בבית אביה לחוד ולדעת רבינו בעי בלו זה נראה פשוט שהוא כונת מרן והוצרכתי לפרשו לפי שראיתי למהריט\"ץ ז\"ל בסי' רס\"ב שכתב על דברי מרן הללו וז\"ל משמע מדבריו שהטור סובר דעשויין ליבלות ובלו בעינן וכמ\"ש הרב עצמו על הרמב\"ם וקשה דהוא עצמו כתב לקמן על מ\"ש הטור אינה צריכה להחזיר אפי' הם בעין היינו מדאיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא אפשיטא וכיון דספקא הוא א\"צ להחזיר והמוציא מחבירו עליו הראיה עד כאן וקשה משמע דסבר דלא בעינן בלו אלא אפי' לא בלו וא\"כ היכי כתב לעיל דסבר הטור כהרמב\"ם ז\"ל דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע\"פ שהן עשויין ליבלות הדרי הרי כתב הכא איפכא וקשה דידיה אדידיה עד כאן ולפי מ\"ש בעניותינו אין כאן קושיא.<br><b> ודע</b> דמהר\"י אדרבי בסי' צ\"ח כתב דהא דאמרינן דאם אכל שם שוה דינר מחל היינו דווקא בחתן האוכל בבית חמיו אבל חמיו שאכל בבית החתן לא מחל מה ששלח יעו\"ש ומרן החבי\"ב באה\"ע סי' נ' בהגהת ב\"י אות ט\"ו כתב וז\"ל אמר המאסף מבואר הוא דהרשב\"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ושאינם עשויין ליבלות ודברים שאינם עשויין ליבלות כללן במילת תכשיטין והעשויין ליבלות כללן במילת בגדים וזהו שכתב כאן ומיהו מה שבלה בבגדים ומדלא חילק במה שבלה בין אכל ללא אכל שם משום דס\"ל דמה ששולח אבי הכלה אין לחלק בין אכל ללא אכל וכמ\"ש מהר\"י אדרבי בסי' צ\"ח איברא דלכאורה נראה דאם דעת הרשב\"א לחלק בין דברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת שהביא הרב המחבר סמוך לזה וז\"ל והא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן לה בשולח אבי הכלה לחתן אורח מילתא נקט וכו' ותמהני ממורי הרב בתשובה ח\"ב סי' כ\"ב ומהחכמים השלמים הובאו דבריהם מה שתמהו על מהר\"י אדרבי מאין מוכיח מדברי הרשב\"א החילוק הזה לענ\"ד הדברים ברורים כמ\"ש וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש דהרשב\"א מיירי בדברים העשויין ליבלות נמי וכללן במילת בגדים דהא הרשב\"א ז\"ל ס\"ל דבגדים הם דברים שאינן עשויין ליבלות וכמ\"ש מרן לעיל וז\"ל וכ\"כ הרשב\"א וכו' לא מחל אלא על הסבלונות מועטין העשויין ליבלות דהיינו מאכל ומשתה וכלים קטנים וכיבא וסבכתא שהן דבר מועט אבל כל שאינו עשוי ליבלות כגון בגדים ותכשיטין חשובים אפי' אכל שם אלו ניגבים וכו' וכ\"כ עוד שם אבל כל השאר כגון בגדים ותכשיטין וכלי כסף וזהב הכל חוזר יעו\"ש. הרי להדיא דבגדים דין דברים שאינם עשויין ליבלות יהיב להו הרשב\"א ז\"ל ואיך אפשר לומר דהרשב\"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ג\"כ ושכללן במילת בגדים ומה יש לתמוה על מהרימ\"ט ולהרבנים הנזכרים שם דהם ז\"ל שפיר חזו בדעת הרשב\"א דבגדים דברים שאינם עשויין ליבלות הם וכנ\"ל וא\"כ הרשב\"א לא מיירי הכא בדברים העשויין ליבלות כדי שיחלק בין אכל ללא אכל ועל כן שפיר תמהו על מהר\"י אדרבי ז\"ל דמהיכן מוכח מהרשב\"א זה.<br><b> גם </b> מ\"ש עוד איברא שלכאורה נראה שאם דעת הרשב\"א לחלק בין אכל ללא אכל לדברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת וכו' אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב\"א לא איירי אלא בדברים שאינם עשויין ליבלות ששלח אבי הכלה לחתן ולזה קאמר הרשב\"א שלא שלח אלא ע\"מ שתנשא לו בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכנוס בתו וכו' ולזה קאמר ומתני' דהשולח סבלונות בנתארסה היא כלומר ואפ\"ה לא מחל בדברים שאינם עשויין ליבלות והא דתנן לה בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה וכו' ר\"ל דלישמועינן הך מתני' בשולח אבי הכלה לחתן נמי דלא שלח אלא ע\"מ שתנשא לו בתו וכנדון דידן אבל בדברים העשויין ליבלות לא מיירי שם הרשב\"א כלל והייתי עד ממהר ע\"ז שהרי כל דברי הרשב\"א שמביא מרן בענין זה היא תשובה אחת והיא נדפסה בחלק ג' סי' צ\"ה ושם נתבאר כמ\"ש ואילו היה רואה הרב ז\"ל זאת התשובה נראה לענ\"ד שלא היה כותב כן ודוק.<br><b> וממוצא</b> דבר אתה תחזה לדעת הרשב\"א דהא דאמרינן בגמ' ושמין לה דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש הוא אפי' אם שלח בגדים שכך כתב ומיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש וכו' ודלא כהרא\"ש ז\"ל דנראה דס\"ל דאינו מנכה לו כלום כמ\"ש בתשובה שהביא הטור בסי' זה וז\"ל הלכך כיון דחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון יעו\"ש ועיין במהר\"ש גאון סי' ג' שעשה שלום ביניהם וכו\"ע ס\"ל דדינם שוה למאכל ושהרא\"ש מיירי בדתפס והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרדב\"ז החד' סי' תקע\"ט שנסתפק בזה וכתב שלא ראה שום אחד מרבוותא קמאי ובתראי דלישמועינן דבר זה וכולם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה ושכן נראה מתשובת הרא\"ש ז\"ל הנ\"ל שהסכים בזה. ולפי דעת הרשב\"א ז\"ל נראה בפירוש שאינו כן אלא דא ודא כחדא אזלן וכחדא שרין וכנראה שלא ראה תשובה זאת.<br><b> עוד </b> נראה להכריח מתשובת הרשב\"א זאת והוא מה שנסתפק הרב נתיבות משפט דף ק\"ט ע\"ד דהא דאמרינן דשמין להם פחות שליש אם הוא דוקא בדאכל שם החתן והיה טעמו דכיון דאכל יודעת היא שניתן למחילה ומשו\"ה כי הדר מנכה לה שליש. ברם בלא אכל והדר אפשר דכשמשלמת משלמת כשהיה שוה מתחילה כיון דלא אכל מנין ידע שניתן למחילה יעו\"ש ואילו מדברי הרשב\"א הנתנים למעלה נראה דלא שנא דהא הרשב\"א מיירי בלא אכל וכמבואר ואפ\"ה כתב ומיהו מסתברא דמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפ' מי שמת הדרא בה איהי אפי' וכו' ושמין להם דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה איהי דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר עד כאן ומהתימה על הרב נתיבות משפט שלא הביא דברי הרשב\"א הלזו.<br><b> ודע </b> דיש מחלוקת בין הפוסקים ז\"ל בהאי דינא אם הוא דוקא בקדושין שמוחל או אפי' בשדוכין לבד דהרב נמוק\"י הביא משם הריטב\"א ז\"ל דדוקא בקדושין וכמו שהביא מרן ז\"ל ושהרשב\"א נראה דחולק ע\"ז והיא תשובה הנ\"ל וכן נראה מפשט דברי תשובת הרא\"ש שהביא הטור. וראיתי להריב\"ש ז\"ל בסי' ש\"א שכתב וז\"ל וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם אירוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם אירוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא ואפי' אכל שם יעו\"ש. כנראה שלא ראה הריב\"ש תשובת הרשב\"א גם לא תשובת הרא\"ש כמ\"ש הפוסקים דא\"כ לא הו\"ל להריב\"ש לומר כן בפשיטות מאחר דכל כי האי במחלוקת הוא שנוי. ומן האמור בזה אסורה נא ואראה הא דכתב הרדב\"ז בישנות סי' רל\"ד על דברי הריטב\"א הנ\"ל וז\"ל וחזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החדושין וגם הרשב\"א רבו לא מצאתי לו חבר ולא לישתמיט חד מינייהו לומר דמתני' וסוגייא דאית אמרא עלה איירי באירוסין דוקא דאי משום לישנא דמתני' דתנן לבית חמיו לא מוכח כלל דאורחא בעלמא לקרא בית חמיו אפי' בלא קדושין אלא ע\"י שידוכין וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אמת דהרשב\"א לא קאי כוותיה וגם פשט דברי הרא\"ש לא נראה כן מ\"מ מ\"ש חזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החידושים ולא מצאתי לו חבר ולא אשתמיט חד מינייהו וכו' אחרי המחילה רבה קשה דלא זכר ש\"ר לדברי הריב\"ש דקאי בשיטה זאת וגם על מרן ז\"ל קצת קשה שלא הביאו דקאי בשיטת הריטב\"א.<br><b> ואני</b> מסתפק בענין זה דהא דאמרינן דאם אכל שם שיעור דינר מחל אם אכל דבר איסור והוא לא ידע בשעת אכילה ואח\"כ נודע שמה שאכל היה איסור מי אמרינן כיון דבשעת אכילה לא ידע הרי מלא כרסו ואכלו ושתו וחדו שפיר חזי ומחילה או דילמא כיון שעכ\"פ האכילה שאכל היה איסור מגן שויא והו\"ל כאילו לא אכל ומה שאני מסתפק הוא כלפי הא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ\"ו דתרומות דתנן התם המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי הסעודה ופריך עלה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה בהן וכתב הרב תוס' יו\"ט וז\"ל וה\"ה לכל דבר האסור ומילת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו וכו' וכתב עוד וז\"ל והפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע\"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינו נחשבת לו אכילה עכ\"ל דלפי\"ז נראה לענ\"ד דלא מחל ועדין צריך הכרעה (א\"ה ס\"ט עיין בסמ\"ע סי' רל\"ד וש\"ך יו\"ד סי' קי\"ט ועיין בס' אמר יוסף הנדפס מחדש פט\"ז הי\"ד ודוק)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה וכו'.</b> כתב מהרי\"ק ז\"ל שורש קל\"ג וז\"ל אע\"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה וכו' וכתב עליו הרב מל\"מ וז\"ל דהאי מילתא אי חייב ראובן אם לאו תליא בפלוגתא דרבינו והראב\"ד ז\"ל דהכא בפירקין דלדעת רבינו שכתב דאם היה מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל ה\"נ חייב בנדון דידן ולדעת הראב\"ד ה\"נ דפטור דבעל הממון הוציא ההוצאות עכ\"ל ועיין בשורש י' והביאו מרן ז\"ל באה\"ע סי' נ' וז\"ל ראובן טען על שמעון ארסתי את בתך בחזקת שלא היו בו מומין וכו' ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי סעודה ששלח ע\"י גיסו שיזמין ויקנה צורכי סעודה וישלם לו מה שבירר בעדים שהפסידו עד כאן וכתב מרן שדבריו צ\"ע ולענ\"ד נראה ג\"כ שהוא היפך מ\"ש בשורש קל\"ג לפי מ\"ש המל\"מ דתליא הא בהך דרבינו והראב\"ד ז\"ל ואין הספר מצוי בידי כעת ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן.</b> כתב הריב\"ש בסי' קמ\"ה וז\"ל אמנם אם יש עדים שבשעת (פטירתן) [פטירתה] קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' יעו\"ש והקשה הרב מל\"מ ז\"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ\"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך תלמוד.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדבר זה מתורתו של הרשב\"א נלמד שכתב בתשובה ח\"ב סי' רכ\"ג והביאו מרן בחו\"מ סי' ר\"נ סי\"ז שנשאל על יעקב שנתן קרקע אחד לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבנו והניח אותו קרקע לשמעון בנו וכו' וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר לא יטול כלום מנכסיו וכו' וכתב בתוך התשובה וז\"ל אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסין לנחלתו ונכנסין לקרקע זה ג\"כ ומי מעכב והלא קרקע של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סרב ולא עירער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו וכו' יעו\"ש הרי שכל דבר של תנאי אם מי שמוטל עליו לעשותו מת לא חל השעבוד על יורשיו וזוכין בחפץ ופטורים מחיוב התנאי ודכוותא נמי הכא זה שהתנה עם הסוחר שכשאמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בקנין גמור וכו' ומת מי שמוטל לעשותו דודאי לא חל חיוב התנאי על יורשיו מפומיה דידיה הוא דכאיב ולא ליורשיו. ומיהו לא דמי דנדון הרשב\"א הקרקע היה דראובן ולא זכה שמעון בו וראובן שפיר זכה בנחלה ועדיין לא יצא הקרקע מרשותו ובא היורש וזוכה בנחלת אביו אבל בנדון הריב\"ש שמכר והקנה בקנין גמור בכל התנאים הצריכים לזה אפשר דמהני ג\"כ ליורש שלא יוכל למכור ומשו\"ה כתב המל\"מ ז\"ל זה לא שמעתי ולא הביא תשובה הרשב\"א הלזו לסיוע. ומ\"מ דברי הרב מל\"מ ז\"ל צריכים לי ישוב דהא כתב מהרשד\"ם בחו\"מ סי' רע\"ד בתוך התשובה וז\"ל ובח\"מ עלה רי\"ד כתב שכתב מהר\"ם דנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא ואפי' במקום שאין קנין מועיל חייב מכח השבועה ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמת הקנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכי אין ליורשיו אלא מה שזכה להם מורישם אבל מחמת שבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחויבין מחמת שבועה עד כאן הרי דחיוב הבא מחמת קנין חייל נמי אף ליורשים וכן מתבאר מתשובת הריב\"ש סי' של\"ו וסי' ע\"א שלא כדברי הרב מל\"מ ז\"ל שכתב שלו יהי שלאה התנית שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס בקנין גמור ובכל התנאים מ\"מ לא מהני אלא כשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי וכו' דמדברי מהרשד\"ם נראה דשפיר איכא למשמע הכי.<br><b> עוד</b> כתב המל\"מ ז\"ל וז\"ל גם מ\"ש שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב דאם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית לאחר ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו\"ל להרב לבאר כל זה ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתו צ\"ע גדול עכ\"ל ולענ\"ד קשה דאף אם לא היה חייב לה דמי חצי הבית כיון דשייר עיקר הבית ליורש אין לך שיור גדול מזה ומה לי אם חייב לה דאף אם לא היה חייב לה שכבר פרע לה עדיין הוה קשה ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אם אמר קנו וכו' שזה הקנין אינו צריך וכו'.</b> דעת רבינו ז\"ל דכל שהקנין מועיל אסור לקנות בשבת וכתב הרא\"ש בפ' מי שמת וז\"ל ולא כדברי המפרשים דבמקום שמועיל אסור לקנות בשבת אפי' משכיב מרע שלא התירו אלא במקום שהקנין לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא מה שקונים אליבא דר' אליעזר מאליבא דחכמים מדקאמר ולא ניחוש לר\"א משמע דלר\"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפי' לחכמים דא\"צ קנין סד\"א נימא ליה אינך צריך קמ\"ל דאפ\"ה כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת עד כאן וכ\"כ הרשב\"א בגיטין דף ע\"ז גבי ההוא עובדא דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח וז\"ל וכדאמרינן בפ' מי שמת קונים משכיב מרע אפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר\"א דלר\"א ודאי קונים כיון דאין דיבורו מועיל בלא קנין וא\"א לו בלא קנין אלא אפי' לרבנן וכו'.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו\"מ סי' רנ\"ד שהקשה לדעת הרא\"ש ז\"ל דהא ר' אליעזר סובר בסמוך במתני' שאין קונים בשבת וכו' יעו\"ש ולדידי אפשר לומר דהרא\"ש ס\"ל כהתוס' דכתבו דמתני' דלעיל גרסינן ר' אלעזר והוא ר\"א בן שמוע והך ר\"א דקאמר ר' לוי הוא ר\"א בן שמוע יעו\"ש וא\"כ אין כאן קושיא כלל (א\"ה ס\"ט עיין בשטמ\"ק לבתרא והיא לו נדפסה בח\"ב מהרמ\"ה ז\"ל ד\"ה ר\"א שהביא כן להדיא משם הרא\"ש ז\"ל יעו\"ש) והרב זקן שמואל תירץ שם וז\"ל וי\"ל דה\"ק לא ליחוש לר' אליעזר שאין אני סובר כר\"א דאמר דצריך קנין ואין קונים בשבת אלא אני סובר כחכמים בתרתי עכ\"ל וקשה לי דהא מדקאמר משמע דלר\"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין וכו' לא משמע הכי באופן שלא זכיתי להבין דבריו וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.</b> כתב הרמב\"ן ז\"ל והביאו הרא\"ש בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ז) וז\"ל ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתתא וא\"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמי לירושה אלא אין דיננו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו חכמים בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל הא ליתא דחכמים לא יפו כח השכיב מרע בדיבור אלא בזה שאמרו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר' נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה וידור בו תנו דקל זה ויאכל פרותיו משום דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו\"מ סי' ר\"י שתירץ בעד הרמב\"ן וז\"ל ולי נראה דאפשר דלא אמרו כלל זה אלא לגבי אחרים שכן אמרו שכיב מרע שאמר ידור פלוני אבל גבי בנו חשו חכמים ואמרו דקנה אע\"ג דליתא בבריא לפי שיש טירוף דעתו יותר ועדיין דחוק הוא ואע\"ג שאין ראיה משם משום דנקט ידור פלוני דלקנות דבר שלא בא לעולם אין חילוק בין בנו לאחר מ\"מ החילוק אפשר שהוא אמיתי עכ\"ל. אשר בזה נראה לענ\"ד לישב מה שהקשה הרב בני יעקב בדף ס\"ט ע\"ג שהקשה למרן מדידיה אדידיה ממ\"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) על דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכו' כתב הרמב\"ן בחי' משם הרב אבן מיגאש ז\"ל דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואע\"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכו' וכתב הוא וז\"ל ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך או שקנו מידם לחלוק אבל באומר יטול ויזכה במתנה זה משמע או במשיכה זו וכו' ואילו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע דאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא וכו' אלא מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע כלל והשתא לפי\"ז מאי קאמר התם בפ' אלמנה לכהן גדול דהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו בשכיב מרע דוקא אמרו ולא בבריא ומה יענה למ\"ש הוא ז\"ל כאן אלו תוכן דבריו יעו\"ש ולפי מ\"ש הרב זקן שמואל לק\"מ דהרמב\"ן ס\"ל דגבי האב המזכה לבנו לא אמרו האי כלל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע ובפ' מי שמת דקאי לאחר שפיר מקשה דמילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע.<br><b> ומרן</b> ב\"י בסי' ר\"י כתב וז\"ל ואיכא לעיוני דכי אסיקנא והלכתא המזכה לעובר לא קנה אם הוא מטעם ר' יוחנן דס\"ל הכי או מטעם רב נחמן דאם הוא מטעם ר\"נ א\"כ אית לן למימר דכשתלד קנה וזה הוא דעת הרא\"ש ז\"ל שכתב אמר ר' יצחק המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדר\"נ דהלכתא כוותיה בדיניה וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה רבה לי ההדיוט יותר הוה מצי להוכיח ממ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ב סי' ה' שכתב וז\"ל ואע\"ג דקאמר ר\"נ המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ופסק תלמודא כוותיה וכו' יעו\"ש הרי להדיא דס\"ל דהא דקאמר תלמודא והלכתא המזכה לעובר קאי לר\"נ וברור. ודרך אגב ראיתי להרב פני יהושע בשיטה לגיטין דף י\"ד שהקשה עליה דהרא\"ש ז\"ל מהא דפסק כרב נחמן דאם אמר לכשתלד קנה והיינו איפכא דרב הונא דס\"ל דאפי' אם אמר לכשתלד לא קנה וא\"כ קשה דלמה פסק בדין מעמד ג' דהיינו דקנה דהוי כהלכתא בלא טעמא תיפו\"ל דהוי טעמא משום דנעשה כמי שאומר לו משתעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך ואפי' לנולדין מהני אף לרבנן דר' מאיר דלדבר שלא בא לעולם דקנה דומה דלכשתלד וצ\"ע עד כאן ולענ\"ד נ\"ל דהא דמהני לר\"נ לכשתלד היינו דווקא במעוברת אבל באינה מעוברת לא מהני כמבואר בדברי הפוסקים ומשו\"ה הוצרך הרא\"ש לומר דהוי כהלכתא בלא טעמא להיכא דהקנה המלוה עתה למי שלא היה בשעת הלואה אפי' עובר דמעתה אפילו לר\"נ לא קנה ואפי' אמר לכשתלד ומה שאמר אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים ה\"נ דלא קנה דאפי' לר\"מ וכו' ה\"מ [ל]דבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא קאמר וכו' הוא לר\"ה דס\"ל דהמזכה לעובר לא קנה וחמיר מדבר שלא בא לעולם וכל שכן לרבנן ומשו\"ה קאמר אפי' לר\"מ אבל לר\"נ דס\"ל דלכשתלד קנה הקנה לנולדין קנה וכמ\"ש התוס' יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דאני מסתפק בדין זה מי שבא על שניות מדברי סופרים ונתעברה והקנה לו אי אמרינן בזה דעתו של אדם קרובה אצל בנו או לא. והנה מי שבא על עריות של תורה בהא לא מספקא לי לפי מ\"ש בחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על כל עריות שבתורה והוליד ממנה בן וכו' דבהא כיון דמעוות קרינן לאב ודאי שאין דעתו קרובה לו אבל גבי שניות מד\"ס אפשר דכי יהיב ליה מידי איכא אקרוביה דעתא וגמר ומקני לעובר זה או דילמא האי נמי דמי לאיסורא של תורה ולאו דעתו קרובה אצלו והדבר צ\"ע ועיין בהראב\"ד בפ\"ח מהל' תרומות. וראיתי להרב ב\"ח שהקשה דמאי נפק\"מ אם יש לעובר זכיה בירושתו הא ודאי לדברי הכל כשנולד יש לו חלק בירושה ודוחק לומר דנפק\"מ לענין שאם הוא כהן שפוסל לעבדים מלאכול בתרומה כדאיתא בפ' אלמנה לכהן גדול ומביאו בב\"י ונ\"ל דנפק\"מ בפירות שגדלו בקרקע מקמי שנולד דאם אין לעובר זכיה אין לו בפירות כלום ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שם בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ז) בד\"ה אוכלין כתבו וז\"ל וקצת תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה וכו' הרי דאפי' לחכמים דר' יוסי דס\"ל דאין לעובר זכיה מ\"מ הפירות הם לעובר כשנולד וכ\"כ בפסקי תוס' שם ואיך כתב למאן דס\"ל זכיה לקטן דהפירות אין לו עד שיולד וצריך ישוב. והמבי\"ט בח\"ב סי' קל\"ז כתב דכשם שמזכה לבנו כשהוא עובר משום דדעתו של אדם קרובה אצל (אדם) [בנו] כך מקנה לבנו דבר שלא בא לעולם.<br><b> והרב</b> שער המלך בפכ\"ב מהל' מכירה הקשה עליו ממ\"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז) יכיר יכירנו לאחרים וכו' ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי ומשני לא צריכא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס פי' רשב\"ם דכיון דההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויי מקמי דאתו לידיה והשתא לדעת הרב המבי\"ט ז\"ל דס\"ל דבבנו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכו\"ע א\"כ מאי האי דפריך ולר\"מ אפי' לרבנן דר\"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו וכו' ותירץ וז\"ל ואפשר לישב ולומר דמשו\"ה לא פריך לרבנן דר\"מ משום דטעמיה דהמבי\"ט ז\"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר' יוחנן דאע\"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וא\"כ כיון דלדבר שלא בא לעולם אדם מקנה לבנו ה\"ה דבר שלא בא לעולם דאדם מקנה לבנו וכמבואר בדבריו א\"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלרב הונא דס\"ל התם בפ' מי שמת המזכה לעובר לא קנה ואפי' בנו וכו' ה\"נ ס\"ל לר\"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' בנו דתרויהו כי הדדי וא\"כ משו\"ה לא פריך בגמ' לרבנן דר\"מ משום דבפלוגתא איתמר ואפשר דהמקשן ס\"ל כר\"ה אלו תוכן דבריו וכן תירץ מו\"ה בס' שמחת יאודה יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאמרינן בפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים והביאו רשב\"ם (בפי\"נ) [בפ' מי שמת] בד\"ה ולימא דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור\"י כר' חייא ור\"ח כרבי ורבי כר' מאיר ור\"מ כר' אליעזר בן יעקב וראב\"י כר' עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיך אפשר לומר דהמקשה סבר כרב הונא דכיון דהמזכה לעובר ס\"ל לר\"ה דלא קנה ה\"ה דסבר ר\"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' לבנו מאחר שבש\"ס אמרו דר\"ה סבר אדם מקנה דשלב\"ל אפי' לאחר וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות וכו'.</b> וכתב הנמוק\"י בפ' מי שמת וז\"ל ודעת ר\"י דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע\"ח דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים בלבד וזה נראה לו דעת מורי הרשב\"א והריטב\"א עד כאן ומרן החבי\"ב בסי' רנ\"ב תמה על דברי הרשב\"א הלזו ממ\"ש בתשובה שהביא מרן ז\"ל שם וכתב וז\"ל ולענין סתירת דברי הרשב\"א נ\"ל דמ\"ש כאן בתשובה זו מיירי במטלטלין שלא באו עדיין ליד המקבל מתנה ומ\"ש הנמוק\"י בשמו דאין מוציאין מן המטלטלין המשועבדין הוא במטלטלין שבאו ליד המקבל מתנה דכיון שבאו לידו אין מוציאין ממנו יעו\"ש וקצת קשה דהרואה שם יראה דנדון הרשב\"א ז\"ל היה שהמקבל הוציא רוב המטלטלין לרשותו וע\"ז שקיל וטרי הרשב\"א ואין הספר מצוי אצלי עתה לראות הדבר היטב.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב הנ\"ל בסי' קי\"ג הגהת הטור אות ג' דרמי דברי הנמוק\"י אהדדי וז\"ל אמנם דברי הנמוק\"י בפ' יש נוחלין יש מקום עיון שמ\"ש גבי מה שאמרו השתא ירושה דאורייתא נראה שסובר כסברת ר\"י והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שסוברים דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע\"ח אפי' אחר התקנה ואילו גבי ברייתא דשכיב מרע שאמר תנו (מנה) [מאתים] לפלוני סתם היפך ויש לתמוה על מהר\"מ מטרני ז\"ל בח\"א סי' רס\"ה שראה דברי הרב נמוק\"י גבי ברייתא דשכיב מרע ולא נרגש מסתירתם וכו' יעו\"ש. ונראה לענ\"ד לומר דדעת הנמוק\"י ז\"ל בברייתא דתנו מאתים לפלוני וכו' שכתב דאפי' תפס כל אחד מטלטלין מוציאין מידם שלא אמרו אין דין קדימה במטלטלין אלא בבע\"ח ודלא שעבדינהו באגב ע\"כ דהכונה לאפוקי הך בע\"ח דשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ומשו\"ה הוא דאמר דאפילו תפס כל אחד מוציאין מידו אמנם מ\"ש משם ר\"י והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דמיירי דלא שעבד באגב כמבואר שם משו\"ה אין מוציאין וזה ברור. ומרן בסי' רנ\"ב כתב משם רבינו ירוחם וז\"ל כתב במשרים בנתיב כ\"ג חלק י' שכתובה ומזונות אינם נגבין ממתנת בריא הן שנתן האב הן שנתנו היתומים אחר מיתת אביהם ותמה עליו וז\"ל וזה דבר תימה דכיון שמת נפלו הנכסים לפני אלמנה מתקנת הגאונים ומה תועיל מתנת היתומים אח\"כ מצאתי בתוס' בפ' נערה כדברי רבינו ירוחם וכו' עכ\"ל ומרן החבי\"ב בהגהת הטור אות י' הקשה עליו וז\"ל ועוד יש לתמוה שכתב שמצא בתוס' פ' נערה כדברי רבינו ירוחם ז\"ל וכי סברת התוס' בלבד היא זו והלא סברת הרא\"ש היא בפ' האומר וגם סברת רבינו בעל הטורים באה\"ע סי' ק' וסברת הנמוק\"י כמ\"ש ואין חולק ע\"ז יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתוממתי על המראה דמדברי הטור באה\"ע אדרבא נראה היפך סברת רבינו ירוחם דשם כתב הטור וז\"ל מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה\"ה בכל תנאיה וכו' ודוקא ממטלטלי בני חרי אבל מכרן הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרו היורשים [אחרי מותו גובה מהם] עד כאן וכתב מרן ב\"י וז\"ל ונראה שדבר פשוט הוא שהרי משעה שמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע להדייא שחולקים ע\"ז וכן פסק במשרים נתיב כ\"ג חלק י' עד כאן הרי לך להדיא ביתומים שמכרו אחר מיתת אביהם שהאלמנה מוציאה שלא כדברי מרן החבי\"ב וצ\"ע.<br><b> גם </b> מ\"ש והלא סברת הרא\"ש היא בפ' האומר אמת אגיד שכן משמע לכאורה ממ\"ש שם וז\"ל אבל אי כח המתנה אלים כדמוכח מההיא דשנים אוחזין מצינן למימר דנהי דתקנו הגאונים שיגבו ממטלטלי דיורשים מ\"מ ממטלטלי דמתנה לא יגבו לא מבעיא אם נתן האב דלא יגבו אלא אפי' נתנו היתומים נמי לא יגבו אע\"פ שהיו משועבדין להם בשעת מיתה קודם המתנה כדאשכחן בפ' מציאת האשה גבי האחים ששעבדו דאין מוציאין למזונות אע\"ג דאם לא שעבדו היתה נזונת מהם וכו' יעו\"ש הרי דדעתו ז\"ל דאף ממשנתינו היתומים אינו גובה אשר מכח זה הקשה הרב ז\"ל בס' דינא דחיי בעשין מ\"ח דף ל\"ה ע\"ג על הטור באה\"ע סי' ק' שסתם היפך הרא\"ש. עוד כתב הרב שם וז\"ל והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא על הרב בעל הטורים סי' קי\"ב כתב כלשון הזה מדינא דגמ' אין הבנות נזונות אלא ממקרקעי אבל מתקנת הגאונים נזונות אף ממטלטלי ואינם נזונות אלא מבני חרי אבל מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחרי מותו אם מכרו או נתנו או משכנו אין נזונות ממנו וכו' הרי שדעתו לומר שאפי' מכרו או נתנו האחין מהני לשלא נזונות הבנות כמו דמהני במכר או נתן האב וכו' יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> אחר ההתבוננות נראה אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים דאין מכל זה טענה כלל והוא דהרא\"ש ז\"ל כשכתב דאפי' שנתנו היתומים נמי דלא גבי הביא ההיא דאחין שמכרו דאין מוציאין למזונות וס\"ל להטור ז\"ל דדוקא למזונות הוא דאין מוציאין וכן ראיתי שכתב ברמזיו סי' י\"ד אבל אם נתן מתנת בריא אין מוציאין ממנו ולכתובה ולמזונות ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ואין מוציאין למזונות יעו\"ש ומעתה ההיא דסי' ק' שכתב דאם מכרו היורשים אחרי מותו מיירי בכתובה וכמ\"ש מרן שם בבדק הבית וז\"ל זה פשוט אע\"ג דאמרינן בפ' אלו מציאות האחין שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא עד כאן וא\"כ אין ענין למ\"ש הרא\"ש דהרא\"ש מיירי למזונות והוא מ\"ש בסי' קי\"ב וא\"כ אין דעת הרא\"ש בכתובה שאם מכרו היתומים שאינו גובה כדעת רבינו ירוחם ז\"ל אלא אדרבא נראה שהם חולקים עליו ועיין בב\"ח שם ובחלקת מחוקק.<br><b> וכשאני </b> לעצמי הייתי סבור לומר שט\"ס נפל בדפוס וכונת הרב לא היתה אלא להקשות מדברי הטור שבסי' ק\"ז בחו\"מ ס\"ח שכתב וז\"ל ואם מכרו מטלטלין אין חייבים לשלם וכו' ואע\"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דווקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמינן אדאורייתא ואין חייבין לשלם וכו' הרי להדיא דס\"ל כסברת רבינו ירוחם ז\"ל אמנם עדיין לא יתכן זה למ\"ש והלא סברת הרא\"ש היא בפ' האומר וכו' דהרא\"ש לא כתב אלא דכי נתנו היתומים אין מוציאין אלא למזונות ולא לכתובה וכן יש לתמוה על הרב נתיבות משפט ז\"ל דף רמ\"ז שהקשה דברי הטור שבאה\"ע עם דברי הרא\"ש אביו וכן ממ\"ש בחו\"מ סי' ק\"ז ולפי מ\"ש אין מדברי הרא\"ש קושיא כלל ועי' בש\"ך בחו\"מ סי' רנ\"ב סק\"ו שכתב שכל מעיין ישפוט בצדק דליתנהו לדברים אלו אלא הרא\"ש מיירי בכתובה יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב באה\"ע סי' ק' שכתב וז\"ל אמר המאסף גם בזה קשה למה לא ביאר רבינו דמפני תקנת השוק אין מוציאין מיד הקונה וראיתי למהר\"מ מטרני שכתב דגובה מהדמים ולפי\"ז אפשר דלא כתב הטור דגובה מהם מהמטלטלים אלא מהדמים ולפי מ\"ש כאן ניחא דהוה קשיא ליה דממ\"ש כאן דאם מכרו מוציאין כל שכן נתנו וזה היפך מדברי הרא\"ש בפ' האומר ודברי התוס' פ' נערה והריטב\"א והרשב\"א בפ' מי שמת והיפך מ\"ש בסי' קי\"ב וממ\"ש בחו\"מ סי' ק\"ז והשתא ניחא דלא כתב הטור מכרו אלא לומר שטורפת מהדמים אבל בנתנו שאין שם דמים אינה טורפת ממטלטלין מפני תקנת השוק וכו' יעו\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא בפירוש כתב הטור בסי' ק\"ז וז\"ל אבל אם מכרו נוקמי אדאורייתא ואין חייבין לשלם ונראה פשוט דאין גובה לא מן הלוקחים ולא מן היתומים וכמבואר וא\"כ איך מיתבא דעתיה ז\"ל בהכי להך בסי' ק\"ז וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו'.</b> כתב המרדכי ז\"ל בפ' מי שמת וז\"ל שכתובה בה קנין דכיון שכתוב בה קנין (ש\"מ) [שמא] לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיהו בקנין בלא שטר קנה ומה שפרשב\"ם ז\"ל דגם בקנין בלא שטר אין קנין לאחר מיתה אין נראה לר\"י דא\"כ מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והיינו בקנין ואיך יועיל והלא שמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה לכך נראה כדפירשתי וכן פירש רבינו שמחה ועיין בתוס' פ' אע\"פ עכ\"ל. ודע דלפי\"ז מ\"ש המרדכי לעיל מזה וז\"ל והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעייא קנין וכו' ומתנת שכיב מרע בכולהו נכסי כי ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר ואי איכא קנין אפי' אם עמד חוזר דידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה אפי' אם מת לא קנה דשמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה וכו' היינו כמ\"ש כאן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכמו שסיים שם וכן פסק האלפסי ז\"ל יעו\"ש אבל בקנין בלא שטר קנה כמ\"ש כאן ועיין בס' בית דוד חו\"מ סי' קכ\"ט ועיין במהר\"י אדרבי ז\"ל סי' שס\"ז שנשאל על ראובן שצוה מחמת מיתה ואמר לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו לשמעון מחמת שברצון נפשי אני נותן מתנה גמורה וכו' שכתב הרב ז\"ל שאין זה יפוי כח ומרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה הרבה להשיב עליו וכן בתשובות הנדפסות מחדש בחלק חו\"מ סי' נ\"ו יעו\"ש והמתבונן היטב שם במהר\"י אדרבי יראה דיש להליץ בעדו ומ\"מ כבר עמדו בזה מהר\"א ברודו ז\"ל והרב פני משה בחלק א' סי' פ\"א ופ\"ב וחילק בין כשהרעותא הוא מצד הקנין ובין כשהרעותא הוא מצד השטר יעו\"ש. ומהתימה מהרב ז\"ל שלא זכר ש'ר מזה ועיין למרן החבי\"ב שכתב שמה שהביא מרן ובתשובה אחרת כתב וכו' אינו מהריב\"ש אלא מהרשב\"א ז\"ל ועיין בס' זקן שמואל שכתב ששמע שהרשב\"א והרמב\"ן חולקים ע\"ז יעו\"ש וצריך ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין וכו'.</b> דעת רבינו כדעת הרי\"ף דליתא לדר' יהודה אמר רב דאמר קרקע כדי פרנסתו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) אלא כרב נחמן דאמר חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' אבל דעת הרא\"ש הוא דכדי פרנסתו מיהא בעינן אלא דחילק דאם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או בריבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן (א\"ה ס\"ט עיין להפרישה בסי' ר\"נ ס\"ו שהקשה להטור באה\"ע סי' צ' בדין מברחת למה לא פסק שם כמה הוא שיעור כדי פרנסתו ותירץ דאפשר דאשה אין דרכה לצאת בעינן טפי וכו' יעו\"ש ועיין להרא\"ש בפ\"ח דכתובות דף ע\"ח מהש\"ס שכתב וז\"ל ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור השכיב מרע בפ' מי שמת עד כאן ודוק).<br><b> ויש</b> להסתפק לדעת הרא\"ש ז\"ל אם זה המצוה הוא שכיר וכיוצא שא\"צ קרן להתפרנס ממנו איזה שיעור צריך שישייר בין קרקע בין מטלטלין ולכאורה נראה לענ\"ד שצריך שישייר שיעור שאם יעמוד מהחולי שיתפרנס מאותו שיור עד שיבריא והוא ממ\"ש הנמוק\"י שם במתני' דשייר קרקע כל שהוא וז\"ל ושייר קרקע כל שהוא וה\"ה שאר נכסים וכו' וכיון דמשייר כל שהוא שיחיה בו עד שירויח הוא דשייר וכו' וכ\"כ עוד לקמן גבי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' וז\"ל ודאמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים וכו' אלא שיסמוך עליהם כשיעמוד מחוליו ועד שירויח וכו' יעו\"ש נמצא דכדי פרנסתו האמור בגמ' במילת כל שהוא היינו עד שירויח ומינה לדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דשיעור כדי פרנסתו הוי קרן כדי שירויח בו כדי פרנסתו בכה\"ג נראה לענ\"ד דסגי ליה בשיעור שכתב הנמוק\"י ז\"ל ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהנמוק\"י מודה היכא שהוא עובד אדמה או מלוה בריבית מודה למ\"ש הרא\"ש ועדיין צריכים לי ישוב.<br><b> ומ\"מ </b> תמיהא לי עליה דמרן ז\"ל דלמה השמיט דברי הנמוק\"י הלזו ולא הזכירם כלל וגם מרן החבי\"ב לא הביאם ומרן בסי' ר\"נ פסק כדעת רבינו וכתב עליו מור\"ם וז\"ל וי\"א דבעינן שיור כדי פרנסתו עד כאן וכתב הסמ\"ע ז\"ל דהיינו טעמא דס\"ל למור\"ם ז\"ל דגם הרא\"ש לא כתב פרנסת בני ביתו כי אם במשייר קרקע וכו' משא\"כ במתעסק ברוחים ובהם מיירי מור\"ם וכו' וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל וז\"ל ולי נראה דכיון דהרי\"ף והרמב\"ם סוברים דאפי' שיור כל שהוא הוי שיור ראה הרב לתפוס מסברא ממוצעת דהיינו שיור כדי פרנסתו ולא לקצה האחר יעו\"ש ולענ\"ד אחרי המחילה רבה קשה דהא לשון מור\"ם דקאמר וי\"א הוא דוחק דהא בעל הסברא הזאת הוא הרא\"ש ואם הוא רצה לתפוס ולהשוות משייר קרקע למשייר מטלטלין הו\"ל לתלות הסברא במשייר קרקע בעצמו ולא לומר וי\"א ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ט סי' ה' שכתב דשיור כדי פרנסתו בעינן שלא כדברי הרי\"ף דס\"ל דבשייר כל שהוא סגי ושם לא חילק בין משייר קרקע למשייר מטלטלין וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נתן לו המקצת בפירוש וכו' לא קנה אלא א\"כ היה מיפה כחו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל בגמ' הלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אע\"ג דמית מצוה מחמת מיתה א\"צ קנין והוא דמית עמד חוזר ואע\"ג דקנו מיניה פי' קנו מיניה כדי ליפות כחו עד כאן וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בחי' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א) בד\"ה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו' וז\"ל והראב\"ד ז\"ל אמר דה\"ה במתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה הואיל וא\"צ קנין אם קנו מידו חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וכ\"כ נמי הרב משה הספרדי ז\"ל ומשמע דאפי' רב מודה בזה והא דאמרינן עמד חוזר אע\"ג דקנו מיניה במיפה את כחו היא עד כאן הרי להדיא להרמב\"ן והרה\"מ דס\"ל דבמצוה מחמת מיתה אפי' במקצת אם היה בה קנין מגרעות נתן וצריך יפוי כח וכ\"כ ג\"כ הנמוק\"י בפ' מי שמת בהך הלכתא דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין וז\"ל וכללא דמילתא מצוה מחמת מיתה אפי' במקצת ושכיב מרע בכולי נכסיו ומסוכן שוים הם דמקבל מתנה זוכה בה לאחר מיתתם ובלא קנין ואם יש בה קנין צריך ליפות את כחו וכדפרישנא ואי לא לא קנה וכו'.<br><b> ומעתה</b> זו הייתה כונת הסמ\"ע שכתב בסי' רנ\"א סק\"א וז\"ל בין בכל בין במקצת פי' ואפי' קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ\"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה וכו' והטור כתבו ללמדנו דלא תימא דיש לו דין מתנת בריא בקנין ואף אם לא ימות לא יכול לחזור בו קמ\"ל ומיירי דיש להקנין יפוי כח עד כאן והיינו משום מאי דכתבנו לעיל. והנה בעת'ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מאי דעומד ומתמיה מרן החבי\"ב עליה (דהסמ\"ג) [דהסמ\"ע] שם וז\"ל וזה שכתב ומיירי דיש להקנין יפוי כח לא זכיתי להבינו דכיון דדין מצוה מחמת מיתה יש לה מה צורך ליפוי כח דלא בעינן יפוי כח אלא לנותן מתנה בכולי ולא שייר דאז בעינן שהקנין יהיה ליפוי כח וכמ\"ש רבינו בעל הטור ז\"ל אבל במתנה במקצת אמרינן בגמ' דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה כשהוא מצוה מחמת מיתה ואולי סובר הרב דכי אמרינן בגמ' אע\"ג דקנו מיניה פירושו הוא וביפוי כח וכו' יעו\"ש ואנכי לא אדע שכול איך לא הביט הרב ז\"ל בדברי הרמב\"ן והרב המגיד והנמוק\"י ז\"ל שכתבו בפירוש דאפי' במקצת אם הוא מצוה מחמת מיתה הקנין בעינן שיהיה ביפוי כח וסוגייא דגמ' פירשו הרמב\"ן והרה\"מ שהיא ביפוי כח ומאי ושמא דכתב מרן החבי\"ב ולא זכר ש\"ר להרבנים הללו וצ\"ע.<br><b> ועיין </b> במהרימ\"ט בחלק חו\"מ סי' נ' שכתב וז\"ל ומיהו נראה דכל מצוה מחמת מיתה כמו בנדון דידן אפי' אין כתוב בשטר מעכשיו דבריו קיימים ויש לו דין מתנת בריא אם מת ואם עמד חוזר כדאמרינן בגמ' גבי אחתיה דר' דימי דשיירה וקנו מינה ולפי שהזכירה בדבריה ווי לה לההיא איתתא דקא מייתא אמרי בגמ' מצוה מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר משמע הא לא עמד קנה כמתנת בריא ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא ודאי אחתיה דר' דימי לא כתבא יפוי כח דהא להקנות במתנת בריא נתכונה ואם לא עמדה מתנתה קיימת יעו\"ש וצריך לישב דלכאורה נראה דדמי להך שכתבנו לעיל עיין בס' קרית מלך רב בח\"א בתשובה סי' ב' דף ה' ע\"ב גם מ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל שם משם הנמוק\"י דהיכא דאמר השכיב מרע מהיום צריך קנין ואם עמד חוזר וכו' והקשה מ\"ט אם עמד חוזר ותירץ דדעתו ז\"ל דכיון דנתן כל נכסיו איכא אומדן דעתא דחזקה לא שביק איניש לנפשיה וכו' ועיין בהריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דגיטין דף ט' ע\"א במימרא דרב נחמן דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים וכו' שכתב אבל הכא לאו בהכי עסקינן אלא שכתב כל נכסיו במתנת בריא בקנין ומעכשיו ואפ\"ה אם עמד חוזר דאומדן דעת הוא וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בו בחיים וכו'.</b> כתב מהריב\"ל בח\"א סי' ס\"ג על שכיב מרע שנתן מחמת מיתה כך וכך מעתה ומעכשיו יהיו נתונים לו וכו' והשיב יראה כי זאת הצואה היא קיימת וכו' דאמרינן בפ' מי שמת כתב מחיים ובמות מסקנא דשמעתתא דהוא מצוה מחמת מיתה וא\"צ קנין וכו' ואפי' את\"ל דלא דמי זאת המתנה להאי סוגייא וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' דלא שייך סימנא לדחיים אלא במחיים ובמות ע\"כ. והרב מהר\"א ששון בסי' מ\"ב עלה ונסתפק עליה דמהו כונתו אם הוא לומר דבעינן דוקא מחיים תחילה אבל איפכא לא הוי מתנת שכיב מרע או דילמא דלא שנא אלא שצריך שיזכיר אותם תיבות דבחיים ובמות ושאני נדון מהריב\"ל ז\"ל שלא הזכיר תיבת דחיים יעו\"ש והנמוק\"י שם בסוגייא הביא משם הריטב\"א וז\"ל וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב\"א דאם כתב בו מעתה ועד עולם וכיוצא בו דמשמע מתנה גמורה אפי' מחיים זכה ושוב אינו יכול לחזור בו ע\"כ. ולענ\"ד נראה דלזה הוא שכתב מהריב\"ל ז\"ל וכמ\"ש הריטב\"א ועיין בס' קרית מלך רב בח\"א בתשובה סי' ד' דף י' ע\"ד ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>חוששין שמא נשארו נכסין וכו'.</b> כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' אלף נ\"ח וז\"ל שאלת הא דאמרינן בפ' מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא נשארו נכסים במקום אחר פי' הראב\"ד ז\"ל דוקא במחלק וכו' ועוד י\"ל דכיון דהכא בשקנו מידו היא וכו' הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת דאי בכולם למה לי קנין אלא מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עד כאן ונראה דכונת השואל הוא להקשות דאמאי חיישינן להכי הא נכסים בחזקת נותן קיימי ואדרבא הו\"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי שנא מההיא דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית וכו' וחכמים אומרים המע\"ה וע\"ז הביא דברי הראב\"ד ז\"ל וסברת עצמו וכן ראיתי בח\"ב סי' קל\"ג שנשאל כן ומביא פי' הראב\"ד ז\"ל וסברא שכתב בח\"א במעט שינוי וז\"ל ועוד י\"ל אלא על כרחך בשקנו מידו היא ובמיפה את כחו וכיון שמיפה כחו הרי נהג בו מנהג מתנת שכיב מרע במקצת ואילו בכולם למה לו קנין אלא ודאי מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסין במדינת הים עד כאן הרי להדיא שדעת השואל היתה לשום שכל ולהבין מה בין זה לזה דשנו חכמים בלשון המשנה הוא אומר בריא היתה וכו'.<br><b> ועי' </b> בהרב מל\"מ בפירקין [דלקמן] הכ\"ב שהקשה מהך מתני' להרשב\"א דאמאי לא אמרינן דהקנין יוכיח שהיה בריא יעו\"ש. כנראה שלא ראה הך תשובה דחלק ב'. כי מן הבא\"ר ממנו נקח כמ\"ש בחלק א' היא היא ומ\"ש בחלק ב' במיפה את כחו אחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא במתנה במקצת לא בעי יפוי כח ואפשר דהיפוי כח מכריע שהיא מתנה בכולא דאי במקצת ל\"ל יפוי כח ועיין במרן בס' הקצר בסי' רנ\"ג סי\"ח וכ' ועיין בסמ\"ע וש\"ך ועיין בס' אדמת קודש חלק ב' בחו\"מ ס\"א. ודרך אגב אודיע למעיין שמ\"ש המל\"מ בדין שלפנינו עליה דהראב\"ד ז\"ל דא\"כ כי מקשי בגמ' ממתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אמאי לא משני שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ופלוני דהשתא לא שייך למימר שהו\"ל למימר לאחרון כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו וכו' דצ\"ל ג\"כ ושטר חוב פלוני לפלוני הוא וכל שעבודיה אי ידעינן דאית ליה שטרות דהא אף דשטרות איקרו נכסי מ\"מ אם פרט קרקעות ומטלטלין צריך לפרט ג\"כ שטרות וכמ\"ש הנמוק\"י בפ' הספינה והביאו מרן בסי' ס\"ו מחודש ט' יעו\"ש ודוק (א\"ה ס\"ט עיין להרב המגיד ז\"ל בפ' י' מהל' זכיה ה\"ב ובמל\"מ שם ודוק)."
+            ],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'.</b> כתב הטור בסי' ר\"נ סי\"ז וז\"ל אם הפסיק בין אחד לחבירו וכו' והאחרון הוי מתנת שכיב מרע בכוליה אם מת קנה אפי' בלא קנין יעו\"ש והקשה עליו בס' זקן שמואל וז\"ל ויש להקשות שא\"כ אף האחרון לא יקנה דכיון דהראשונים לא קנו הו\"ל האי אחרון מתנת שכיב מרע במקצת ובעי קנין ושמא רצה לשחוק וכמ\"ש הרבינו יעקב בעל הטורים באה\"ע סי' קמ\"א שאם היה שכיב מרע ואמר שיכתבו גט לאשתו אין כותבין ונותנין ושמא י\"ל כמ\"ש הנמוק\"י וז\"ל ואע\"ג דהשתא יעו\"ש אף אנן נמי בתר דעתו אזלינן עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהראיה שהביא מהר\"י בעל הטורים ז\"ל שבסי' קמ\"א אדרבא משם נראה להיפך שכתב שם וז\"ל בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי וכו' בד\"א בבריא אבל בחולה וכו' אע\"פ שלא אמר אלא כתבו כותבין ונותנין שדעתו לומר תנו אלא שהוא בהול מחמת חולי יעו\"ש וצ\"ע. גם הראיה שהביא מהנמוק\"י ז\"ל לא דמי דהתם הוא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתם ופירש שאינו חוזר אלא במקצתם ונמצא שמה שהקנה הא' הוא מחמת אותה מתנה שהיה בכל משא\"כ הכא במתנה האחרון כיון שלא קנה הראשון נמצא שמה שנתן לזה האחרון חשיב כאילו לא נתן ומ\"מ החלוק נראה שהוא אמת ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמפרש בים וכו'.</b> עיין להרב המגיד שכתב שדעת הרשב\"א כר' יונה שחולק עם הרי\"ף ורבינו דס\"ל דמפרש בים ויוצא בשיירא דינם לענין מתנה כבריא וכן הוא דעת הרא\"ש. ואנכי הרואה להרשב\"א בחי' לגיטין בסוגיין דס\"ל בפירוש כדעת הרי\"ף יעו\"ש באורך וכן דעת הריטב\"א בדף מ\"ג מהש\"ס יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמד בין החולי שצוה בו וכו'.</b> כתב הטור באה\"ע סי' קמ\"ה וז\"ל ולא הלך בשוק אפי' ניתק מחולי לחולי והלך בנתיים בביתו בלא משענת ה\"ז גט עד כאן וכתב הרב מכתב מאליהו בדף ר\"ד שדעת הטור סברא חדתא היא אלא שמצא במרדכי בפ' מי שמת תשובת ראב\"ן ז\"ל שקאי כוותיה יעו\"ש שכן הסכים דעת הטור לדעת ראב\"ן וקשה לי שראב\"ן ז\"ל מיירי בהלך במשענת ומשו\"ה כתב דהליכה בבית לאו כלום היא ברם בלא משענת לא דבר הרב ז\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה וכו'.</b> כתב הטור בסי' רנ\"א וז\"ל והרי\"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל עי' מ\"ש לקמן בפ\"ט הכ\"ג וראיתי בשטמ\"ק שנדפס בח\"ב מהרמ\"ה בסוגיין שהביא משם הרא\"ש וז\"ל אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקי\"ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ\"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' יעו\"ש הרי דלא כמ\"ש הטור וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי וכו' כולן לשון מתנה היא וכו'.</b> מימרא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח א)\"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן יעו\"ש בפרשב\"ם וראיתי בתשובת הרשב\"ש ז\"ל בסי' קס\"ו שכתב וז\"ל ומ\"ש והשאר הריני מניח לאשתי לשון מתנה היא דאמאי דאמרינן בפ' מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון ירושה הן ופירשו המפרשים אף לשון ירושה וכתב הרמב\"ם ז\"ל שהן לשונות מתנה עד כאן לא ידעתי מאי האי דקאמר דהא בגמ' אמרינן שהן לשון מתנה ולא לשון ירושה כי אם ביחסין וירת לחוד ולא ביחזיק וכעת לא ראיתי להמפרשים שיפרשו כן שהן לשון ירושה ונפק\"מ טובא אי הוי לשון מתנה או לשון ירושה אם נתן לב' בניו ואחד מהם בכור אינו מפסיד חלק בכורה אי הוי לשון מתנה ולא אמר כלום כמבואר ולפי גירסא דידן שהוא לשון מתנה אין מכל זה כלום יעו\"ש ועיין בסי' תרכ\"א שכתב שם כולן לשון מתנה וצריך ישוב וכתב הנמוק\"י וז\"ל ואיצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפי' בשכיב מרע כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד [יהנה] ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכיה הם שקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין זה דכל כה\"ג לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן בהכותב דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו דמגופא של קרקע קנו מידו וכו'. וכתב הרב מל\"מ בדין שלפנינו וז\"ל דיש להסתפק שהוא מביא אח\"כ דברי הראב\"ד ז\"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שלשון זה סותר מ\"ש בתחילה שנכסיו לך משמע לגמרי וכשאמר שיהנה או שיעמוד משמע דוקא עמידה ומשענת וכו' הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי\"ז כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר בדעת הנמוק\"י דלהכי דייק בלשונו לומר כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין דכל כה\"ג לאו קנין דברים הוא וכו' דהכונה דאפי' לא אמר נכסי לפלוני שיהנה בהן והוא דכבר ידוע מ\"ש הרשב\"א ז\"ל במכונות סי' ס\"ז והביאה מרן בסוף סי' קצ\"ה וז\"ל אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או נתתי לו להיות משתמש בעלייותי וקנינו ממנו הרי זה קנה העליה לדירה שהקנין [ענין] חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכההיא דהכותב וכו' יעו\"ש. הרי דכשהקנין בא אחר מה שנתן מחזיק למתנה לומר שלא הדירה לבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמבואר שם וא\"כ אף אם נאמר שהנמוק\"י ז\"ל מסכים והולך לסברת הראב\"ד ז\"ל דכי איבעיא לן יראה בהן ישען בהן וכו' היינו כשאמר תחילה נכסי לך וכו' דאילו בישען בהן לחוד הוי כידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום וכי קנו מידו הוי קנין דברים עכ\"ז להכי דייק לומר ישען בהן בקנין שהקנין בא לאחרונה לאו קנין דברים הוא ושפיר מהני קנין. וראיתי להרב זקן שמואל בסי' רנ\"ג שכתב על דברי הנמוק\"י הללו שהיא סברא יחידית ושלא מצא לו חבר שבבריא (שיהנה) [שיהנו] הני לישני שעלו בש\"ס בתיקו כיון שיש בו קנין יעו\"ש. ולעת כזאת ראיתי לר' יונה בעליותיו שהביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין שכתב וז\"ל ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לישני בשכיב מרע דהו\"א דלא מהני עד דאמר תנו ק' לפלוני וכו' והא דאיבעיא לן ישען בהן יעמוד בהן מהו בבריא לשון זכיה הוא לפי שהקנין מוכיח עליה כיון שהוא אומר ישען בהן בקנין זה ובכה\"ג לאו קנין דברים הוי כדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו עד כאן הרי דר\"י קאי כוותיה דהנמוק\"י ולאו סברא יחידה היא.<br><b> ודע</b> שמדברי הראב\"ד שהביא הנמוק\"י ז\"ל אני תמיה עליה דמהרד\"ך ז\"ל בבית א' שכתב וז\"ל וכן נמי בהני לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילין או לא וכו' והתם פשיטא לענ\"ד דמבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהן משום דלישנא שיהנה משמע לגרוע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחילת דבריו קאמר ליה וקאמר דוקא ליהנות בהן קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותם הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא וכו' יעו\"ש וקשה לי דהרב ז\"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר דכל הני מילי כבר אמרן הראב\"ד ז\"ל והביאן הנמוק\"י ז\"ל. והטור ז\"ל בסי' רנ\"ג פסק וז\"ל ושכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה דהוי לשון מתנה עד כאן ותשובה זאת היא בכלל פ\"ג וז\"ל שם ובשכיב מרע א\"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה היא וכו' יעו\"ש ועיין במהרח\"ש בח\"ב סי' י\"ד מה דשקיל וטרי בתשובה זו.<br><b> וראיתי</b> למהר\"א קוב\"ו ז\"ל בס' פני יאושע בסי' כ\"א דף מ' ע\"ב שכתב וז\"ל ואיכא לעיוני בה טובא דהיא סותרת למ\"ש בפסקיו דבכאן בתשובה מסיק דהני לישני דא\"ר ששת דמהנו יטול ויזכה ויחזיק דאינן אלא בשכיב מרע וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל ומזה יצא לנו דלשון מניח מהני מטעם דהנטילה חילוף ההנחה והיינו דוקא בשכיב מרע ואילו בפסקיו הביאו הטור ז\"ל שם העלה להיפך שכן כתב וכל שכן בבריא דמהני כל הני לישני עד שמתוך הדוחק אם לאו דמסתפינא וכו'. אמינא דלאו מר חתים עלה אבל מה אעשה כי הטור ז\"ל הביאו משמו יעו\"ש. ואני בעוניי עוד קשה לי לפי מה שהניח שם במונח שדברי רב ששת הן בשכיב מרע דוקא מהא דכתב בסוף כלל פ\"ד על מה שנשאל באיש שעשה לאשתו אם ימות הוא בחייה וכו' ומהיום תלך ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ונטל קנין ע\"ז והשיב וז\"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בו ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ומילת ותחזיק הוא לשון מתנה כדאמרינן בפ' מי שמת א\"ר ששת יטול ויחזיק ויזכה ויקנה כולן לשון מתנה הן וכו' יעו\"ש והביאו הטור בסי' רפ\"א בקצור הרי דבמתנת בריא מיירי שהוא בקנין ובמעכשיו ומפני מילת ותחזיק קא מקיים למתנה מהא דא\"ר ששת כנראה דס\"ל דמילתא דא\"ר ששת לבריא נמי אמרו והוא היפך מ\"ש בכלל פ\"ג וצריך לי ישוב.<br><b> ושוב </b> אחר ימים אנה ה' לידי ס' מגיד מראשית וראיתי שם בסי' ו' דף מ\"א שכתב שם הך קושיא עליה דהרא\"ש ז\"ל שכתב ובשכיב מרע א\"ר ששת וכו' דהא ר\"ש הוא אפי' בבריא וכתב וז\"ל אבל לפי האמת אין בו סתירה ופי' לשונו הוא בדרך אחר למי שיעמיק בו העיון וכו' וה\"ק ובשכיב מרע אר\"ש יטול ואין כאן שום קושיא כלל דמשום סיומא דמלתא דקאמר וכשהשכיב מרע אמר אני מניח וכו' נקט נמי ובשכיב מרע ולאו לאפוקי בריא מהך רישא אלא מסיפא כלומר כיון דמהני יטול בשכיב מרע ה\"נ מהני ביה אני מניח משום דלגבי דידיה הוא כמו פלוני יטול וכו' יעו\"ש. ובהכי מתרצא נמי קושיא דידן ומהרד\"ך ז\"ל בבית ל' החזיק בסברא זאת דהרא\"ש דלשון מניח הוי מתנה והביא ראיה מר\"פ הגוזל דתני רב אושעיה הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין אין הגזלה קיימת פטורים הניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם עד כאן ודקדק מהרד\"ך ז\"ל דמדנקט בגזלה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזלה שאינה שלו להורישה ולהניחה לבניו נקט לפניהם אבל גבי אחריות נכסין שהן שלו נקט להם עד כאן והקשה מהרח\"ש בח\"ב סי' י\"ד וז\"ל (ודעתו) עשה הרב ז\"ל דברי הברייתא כאילו הם דברי המצוה וקשה לי דהתם במתני' במה דתנן והניח לפניהם פטורים ומוקי לה רב חסדא לאחר יאוש וא\"כ בידו לתנה דקנה לה ביאוש ושנוי רשות ורמי בר חמא דייק מינה דרשות יורש כרשות לוקח נמצא דבידו להורישה וההיא ברייתא נמי מוקי לה ר\"ח לאחר יאוש וא\"כ בידו לתנה או להורישה באופן דעל כרחך לפניהם דנקט לאו דוקא מהאי טעמא הוא עד כאן.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לומר בעד מהרד\"ך ז\"ל דהכונה לומר דלהכי דייק רב אושעיא בגזלה והניח לפניהם משום דאז בשעת ההנחה בעודו עדיין ברשותו ליכא אלא יאוש לחוד ובעת כזאת אם היה רוצה ליתנו או להורישו לאו ממונו לגמרי היא דעדיין לא נתרוקן רשות בעלים מהגזלה לגמרי דליכא אלא יאוש כדי אלא דכשיבא לרשות לוקח או לרשות יורש אז נתרוקן רשות בעלים לגמרי אבל בעת תת הגזלה קודם באו לרשות יורש אם בא נגזל אין ספק דמצי להוציאו מיד הנותן כל כמה שלא מת הנותן דעדיין לא באו ליד היורשים ואמטו להכי דייק בלישניה לומר בגזלה והניח לפניהם ברם באחריות נכסין שהן שלו ובידו ליתנה לכל מה שירצה ולית דימחי בידיה להוציאם מידם תני והניח להם דאם הניח להם בלשון זה לשון מתנה היא זה נראה לי להליץ בעד מהרד\"ך ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרד\"ך שם וז\"ל ובר מן דין אמינא דבנדון דידן אפי' (ר' לוי) [ר\"י הלוי] ז\"ל מודה וכו' עד דכי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאפי' [דהיכא שאמר לשון ירושה לבד] לא קנה היכא דאמר בתחילה או בסוף לשון מתנה מהני ה\"נ לא שנא עד כאן והקשה עליו מהר\"י הלוי ז\"ל בתשובה סי' ע' דלא דמי כלל דבשלמא התם משום ירש פלוני משמע שפיר לשון זכיה וקניה אלא משום דאינו ראוי ליורשו לא קנה משום שעבר על מה שכתוב בתורה ולהכי אם כתב בתוך כדי דיבור לשון מתנה מהני דמסתמא אף ירש דקאמר לאידך למתנה איכוון אבל בלשון מניח דלסברת ר\"י לא משמע לשון זכיה כלל אפי' אם נתן במתנה לאחר מה בכך וכו'. ומרן החבי\"ב בסי' רנ\"ג הגהת ב\"י אות ה' הקשו עליו מתשובת הרשב\"א שבח\"ב סי' שצ\"ב שכתב דאפי' שאמר בתחילה לשון שאינו מספיק ואמר בסוף דבריו לשון מתנה שמועיל אף ללשון שאינו מספיק וכו' ותירץ דשאני ההיא דהרשב\"א דאפשר דמיירי לאדם אחד והטעם דדל מהכא לשון שאינו מספיק הא איכא לשון מספיק ומשום הכי מהני אף לשאינו מספיק ומהר\"י הלוי ז\"ל מיירי בנותן לב' בני אדם שתי מתנות דלא מהני לשון מתנה דזה לשון הנחה דאידך וכו' וכתוב אבל מדברי מהר\"י הלוי שם מוכח בבירור דסבירא ליה דאפילו בשדה אחד ואדם אחד אם אמר לשון הנחה ואחר כך לשון מתנה לא מהני וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה דשפיר מצינן לתרץ כדברי הרב ז\"ל ומאי דקשיא לן למרן החבי\"ב מסוף דבריו דאפילו באדם אחד ושדה אחד דלא מהני אין זה קושיא כלל דאחד הרואה שם יראה דלא כתב כן אלא משום תשובת ר\"י הלוי ז\"ל שהביא אח\"כ וז\"ל שם והסכמנו ונתיישבנו שאין לשון הנחה לשון מתנה שאילו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו ואמר אני מניח נכסי לפלוני אין כאן לשון מתנה עד כאן הרי להדיא דאפילו אם כתב לו ממש בלשון מתנה דהיינו אני מניח נכסי לפלוני לחוד משמע ליה דהוי לשון מתנה אפילו הכי לא מהני (מיד) [מידי] ללשון הנחה אע\"ג דהוי שדה אחד ואדם אחד כל שכן גבי נדון מהרד\"ך ז\"ל דהוי שתי שדות ושני בני אדם ע\"כ. הרי בהדיא דאי אומר דלא מהני אפילו בשדה אחד ואדם אחד היינו משום ההיא תשובה דמהר\"י הלוי ז\"ל ולא משום דלא מהני לשון מתנה ללשון הנחה בשדה אחד ואדם אחד וכמבואר שם.<br><b> והרב</b> פני משה בח\"א סי' ל\"ד כתב וז\"ל איך כל היד המרבה לבדוק בעיניו יראה דבנדון דידן אין מועיל לשון מתנת אחיותיו ושנייו ללשון הנחה שכתב לאשתו מתרי טעמי לענ\"ד יודם כל הישר הולך חדא וכו' ועוד אחרת לענ\"ד טעמא אחרינא דעד כאן לא אמרינן דמתנה דחד מועיל לירושה דאידך ע\"כ לא אמרי הכי אלא לירושה דאידך הסמוך לו שלפניו או שלאחריו אבל לא אלפני פניו או לאחר אחריו המשל בזה אם כתב לראובן מתנה שכתב תנתן שדה פלונית לראובן וירש שמעון שדה פלונית וירש לוי שדה פלונית אפשר דלא מהני תנתן דראובן אלא אירש דשמעון שהיא הסמוך לו אבל לא לירש דלוי שהוא מופלג דבכה\"ג לא אשכחן בגמ' דמהני וה\"ה אם אמר ירש ראובן שדה פלונית וכו' יעו\"ש. ואנכי בער לא אדע שכו\"ל בזה החילוק שחילק הרב ז\"ל חילוקא דרבנן דהא מאי דילפינן בגמ' דב' שדות וב' בני אדם דמהני (ו)מתנה דהאי לירושה דאידך הוא מהא דתניא בברייתא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה ג' ואי ב' מת בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון יעו\"ש בפי' רשב\"ם ז\"ל הרי דמהני נכסי לך דהראשון לירש אחריך ואחרי אחריך ולפי דברי הרב ז\"ל היכי משכחת לה שאם מת ב' דקנה ג' משום נכסי לך דקאמר לראשון דהא ג' ירש קאמר ליה.<br><b> ואין </b> לומר דהברייתא לא נחית להכי אלא לומר דמהני לישנא דמתנה דחד ללישנא דירושה דהאיך וכשמהני לאחרי אחריך היינו כשמזכיר לשון מתנה באמצע ולהכי דייק רבינו ז\"ל בפ\"ו מהל' נחלות ה\"ו וז\"ל וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר ירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית וירש פלוני שדה פלונית וכו' דאלמא אי מהני חד לשון דמתנה לשתי לשונות דירושה היינו היכא דכתיב לשון מתנה באמצע לאפוקי היכא דכתיב בתחילה לא מהני אלא לדסמיך ליה ובהא הוא דכתב הרב פני משה ז\"ל דלא מהני הא ליתא וכמבואר בדברי הרב המגיד ז\"ל שם שכתב דנקט הכי לרבותא יעו\"ש וא\"כ מ\"ש הרב ז\"ל דלא מצינו בגמ' שיהני לשון מתנה דחד ללשון ירושה דאידך שלפני פניו או שלאחר אחריו כי עפ\"ז הוליד והצמיח דלא מהני לשון מתנה אחיותיו ושניו אלא ללשון הנחה שאצל פרט הסמוך למתנת אחיותיו אבל לא ללשון הנחה שכתב לאשתו שהוא מופלג והוא אלפני דלפני וכו' יעו\"ש דלפי לשון הברייתא נראה בבירור דלא שנא וכמבואר בדברי הרה\"מ ז\"ל וצ\"ע ועיין לרבינו בפי\"ב מהל' אלו ה\"ז שכתב וז\"ל נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו' וכתב הרה\"מ וז\"ל ברייתא בפ' יש נוחלין והיא שנויה בשלשה מקבלין וכו' ודין ג' עם ב' כדין ב' עם הא' ורבינו כתב הדין בב' שדי ביאור בכך עכ\"ל ועי' במרן החבי\"ב בסי' רמ\"ח הגהת הטור אות ה' יעו\"ש.<br><b> וכבר </b> עלה על דעתי לומר בדעת הרב ז\"ל שהוא יתרץ לברייתא זו דואחרי אחריך דקנה הוא משום דמיירי למי שראוי ליורשו ומשו\"ה מהני ביה לשון ירושה ולא משום דנכסי לך דקאמר בתחילת דבריו הוא. אמנם אחר ההתבוננות הא ליתא כמבואר מדברי הר\"ן שהביא דבריו מרן בסי' רמ\"ח ס\"א וז\"ל הר\"ן ז\"ל (וכת') [וכי תימא] בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא מהא שמעינן דרב אחא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו ראוי ליורשו אלא אפי' באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני וכו' דהא כי בעינן לאוקומי ברייתא בראוי ליורשו בין ב' בין ג' בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמי בראוי ליורשו אלא ב' בלבד אכתי תקשי ליה ג' אמאי קנה וכו' אלא ודאי תרוייהו בעינן לאוקומי בראויין לירש וכו' יעו\"ש ולפי דברי הרב ז\"ל מאי קאמר כי בעינן לאוקומי בראוי לירש בין ב' בין ג' בעינן כנראה דאילו לפום קושטא לא בהכי מוקמינן דוק ותשכח מהכא דאין לומר כן.<br><b> והרב </b> משאת משה בחלק חו\"מ סי' ו' נשאל על נערה שהיתה שכיב מרע ואמר לעדים הוו עלי עדים וכו' שכל אשר לי אנכי מנחת לזקנתי לאה [אם אמי] כדי שתלך לעיה\"ק ירושלים ת\"ו ואמרו לה העדים ולזקנתך אם אביך אין את מנחת כלום ותען ותאמר אני מנחת לה י' גרושי'ש עד כאן והשיב הרב ז\"ל דאפי' להחולקים על הרא\"ש הכא בנדון זה אזלי ומודו דקנה דטעמייהו דהני דס\"ל דלא מהני היינו משום דאיכא למימר דלשון מניח יש במשמע לומר דלאפוטרופא בעלמא אמר ולפום הך טעמא הכא דאמרה שמניחה כדי שתלך לארץ ישראל מוכחא מילתא דלשם מתנה נתכוונה ולא לאפוטרופא ומצינו קרוב לזה למהרד\"ב שכתב בסי' ר\"ג וז\"ל ועוד יש טעם אחר שהרי כתב מהרד\"ך ז\"ל דאפי' מהרי\"ק לא אמר בשם הרבנים אלא כשנוכל לפרש דשמא לאפוטרופא קאמר וכו' ואף אנו נאמר דכוותיה בנדון דידן כיון דלא שייך לומר לאפוטרופא קאמר כדהוכחתי והנחה זו לשם מתנה היא עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא הרואה שם למהרד\"ב ז\"ל יראה דהן אמת דכתב כן לפום ריהטא ברם תוך כדי דיבור תבר לגזיזיה וכתב שמ\"מ אינו תוקע עצמו בזה כמבואר שם והא ראיה שלא זכה למקבל מטעם זה ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות ח' והיינו טעמא דנראה מדברי הרבנים שהביא מהרי\"ק ז\"ל בריש שורש צ\"ד דלשון מניח לית ביה ממשא ולא משום דאיכא להסתפק כמו שיראה הרואה. עוד כתב הרב ז\"ל שם וז\"ל ועוד נראה טעם אחר לזכות כח המקבל מגמר דבריה אף היא אמרה שהניחה לזקנתה השנית עשרה (א\"ת) [גרושי'ש] בלשון הניח כבראשונה דהוי גלוי מילתא קצת דכולא למתנה איתכוונא ואינה אלא כמחלקת נכסיה דהרי לגבי זקנתה השנית אין לומר דלשם אפוטרופא קאמרה וכו' עכ\"ל ורואה אני דיותר ויותר הוכחא איכא בנדון הרב פני משה ז\"ל בתשובה הנ\"ל ואפ\"ה לא כתב להחשיבה מתנה וכל שכן כה\"ג וצריך ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה וכו'. לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל כן אמר הגאון ואין דעתי נוחה הימנו ויש לנו דעת אחרת טובה מזו עד כאן וכתב הרב המגיד שדעתו כדעת האחרונים שהקשו ואמרו דאם איתא דמתנת שכיב מרע גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי ליורשו כנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה וכו' עיין בתשובה להראב\"ד בס' תומת ישרים סי' רל\"ה שהקשה כן וכתב וז\"ל ומה יקשה עלינו אם נאמר שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה מורישו ואפי' הוא נכרי אבל גר שאינו כן לא תקנו לו ודברי רבא כפשוטן עד כאן ובפשטן של דברים אלו נסתפקתי בדעת הראב\"ד ז\"ל אם מאי דקפיד הוא משום דהמקבל ליתיה בתורת ירושה ונפק\"מ שאם נתן לישראל מודה דקנה המקבל ואתי שפיר השתא מאי דכתב בתשובה שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי רב מרי שאינו כן או דילמא מאי דקפיד הוא בנותן ואפי' שנתן לישראל לא קנה דלא תקנו שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי איסור שאינו בתורת ירושה מורישו דהא גר אינו יורש את אביו דבר תורה ולעת כזאת אין הספר מצוי בידי לראות מאי דעתיה ז\"ל ברם ראיתי להרשב\"א בחלק ג' סי' קכ\"ב הביא משם הראב\"ד וז\"ל אלא אף הראב\"ד מודה בזה וביותר מזה שהוא כתב שם הטעם משום דרב מרי לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע עד כאן הרי נראה מכאן דמאי דקפיד הוא משום דהמקבל לאו בר ירושה הוא שהרי תלה הטעם דלרב מרי לא היה לו יורש דאם מאי דקפיד הוא בנותן מה יושיענו זה שלא היה לרב מרי בן דאף אם היה לו בן מ\"מ איסור לאו בר ירושה הוא אלא ודאי כדקאמרן.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי מ\"ש הרשב\"א שם על דבריו וז\"ל ופשטא של שמועה הכי פירושה גר שכיב מרע שאינו בירושה כשאין לו בנים שנולדו בהורה ולידה בקדושה אינו במתנת שכיב מרע (הוא) [הא] ישנו בירושה לבניו או לקרוביו נותן לכל מי שירצה במתנת שכיב מרע אפי' לישראל גמור עד כאן וקשה דהלא הראב\"ד לא קאי כי אם היכא דהמקבל בר ירושה דאף אם הנותן גר דקנה אבל היכא דהמקבל לאו בר ירושה מה יועיל מה שהנותן בר ירושה ולא הו\"ל למימר אלא שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא מי שיורשו תקנו שיקנה כגון רב מרי אם היה שהיה הורתו ולידתו בקדושה אם לא שנאמר שדעתו ז\"ל בדעת הראב\"ד דכיון דקנה המקבל היכא שהוא בר ירושה ה\"ה נמי היכא שהנותן הוא בר ירושה אף דהמקבל ליתי בירושה ומשו\"ה פי' הסוגיא כן והוא דוחק. ויותר נראה לענ\"ד לומר בדברי הראב\"ד היה כתוב משום דאיסור לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב וכו' דעל הנותן קא קפיד וכדכתבו התוס' בסוגיין יעו\"ש ואע\"ג דגר אינו יורש את אביו דבר תורה מ\"מ כיון דחכמים תקנו לו ירושה שמא יחזור לסורו איתיה בירושה מקרי וכן נראה בהדיא ממ\"ש לקמן וז\"ל ואני אומר שלא בירר וכו' וכמ\"ש לעיל דדעת להקת בני הנביאים הרי\"ף והתוס' ורב האי ז\"ל והראב\"ד דעת כולם מסכמת שמי שראוי ליורשו ישנו במתנת שכיב מרע לכל מי שירצה עד כאן ועיי\"ש טעם שכתב להרי\"ף ז\"ל וכ\"כ הרב תרומת הדשן סי' שנ\"ב ודלא כמ\"ש הרמב\"ן במלחמות ובחי' בעובדא דאיסור או שנאמר שהרשב\"א לדידיה מפרש פשטא דשמעתתא דקפיד הנותן וכונתו לאפוקי לחכם שכנגדו דגר לית ליה דין מתנת שכיב מרע ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שהודה וכו'.</b> כתב הרב המגיד משם הרב אבן מיגאש ז\"ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואין צ\"ל אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה וכו' וכ\"כ הרב בצלאל בשטמ\"ק הנדפס בח\"ב מהרמ\"ה ז\"ל וזה סיוע למ\"ש מרן ב\"י בסי' ל\"ב מחודש ב' וז\"ל ונ\"ל עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם לו דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם היה הוא יכול לטעון כן היינו אנו טוענים ליורשין עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' פ\"א סק\"ז שכתב על דברי מרן וז\"ל ולפענ\"ד זה אינו ופשיטא דיכול דהא דקא מבעיא בש\"ס היינו בסתמא ומספקא ליה לש\"ס ולהא מסיק דאין אדם משטה בשעת מיתה ומסתמא לא השטה אבל אם אמר משטה הייתי נפקא מידי ספיקא ונאמן וכו' יעו\"ש ולפי דברי הרב אבן מיגאש ז\"ל אינו כן אלא קושטא דמילתא היא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי טעין בתר דקם משטה הייתי לא משגחינן ביה. ולענ\"ד נראה דלפי דעת מרן והרב אבן מיגש ז\"ל אף אם בימי חוליו רצה לחזור ולומר משטה הייתי לא משגחינן ביה כיון דאמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה וקושטא קאמר תו לא מצי הדר וזה לשון הרב שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) שכיב מרע שהודה מהו פי' קי\"ל דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקי\"ל דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קא מבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו כבריא ולאו מתנה הוא וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפק\"מ דאם עמד חוזר וכו' יעו\"ש הרי דמשום הודאת בעל דין הוא וכיון שכן אפי' עודו בחוליו לא מצי טעין משטה כן נראה לענ\"ד ומהתימה ממרן ז\"ל שלא נסתייע מדברי הרב אלו.<br><b> ודע</b> שאני מסתפק בדעת רבינו שכתב אפי' הודה השכיב מרע לגוי נותנין לו אם הוא דוקא באומר תנוהו לו או דילמא אפי' לא אמר תנוהו לו והוא דמספקא לי דהא דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו היינו דוקא במודה לישראל אבל במודה לגוי לא דמשום שלא להשביע לא עביד דמודה שמא יתבענו ולא יקבל טענתו ועי' במהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' ק\"א דסמיך אטענה דנאנסו או החזרתי וגוי לא יקבל טענה זו ומשו\"ה מרתת ולא מודה אם לא דקושטא קאמר או דילמא לא שנא ועי' במהרשד\"ם חלק יו\"ד סי' קע\"ב ושוב ראיתי בתשובת הרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' ס\"ה דף קכ\"ח ע\"א שכתב וז\"ל ושלא להשביע את עצמו לא שייכא לדעת הרמב\"ם ז\"ל כי הנה הוא הולך למות ובמודה נמי לגוי לדעתו ליכא חששא השבעה כי בודאי לא היה מודה לגוי כי הגוי בשמעו יתבע את בניו ע\"פ הודאת אביהם עד כאן ואפשר דגם הרב פרח מטה אהרן ז\"ל מודה בזה להרב ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שחזר במקצת וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ושלח אחרי שמעון ולוי לקרות אותם ובאו לביתו ומצאוהו אותו מיושב בדעתו ומשיב להם על הן הן ועל לאו לאו ושאלו לו מה לך כי דלקת אחרינו ואמר להם רצוני הוא לעשות בפניכם צואת שכיב מרע בראותי לעת כזאת מיושב בדעתי כדרך הבריאים והוא זה כי הנער שמואל משרת שלי עבד לי כעשר שנים והטיב לי על שכירו' ככל אשר עם לבבי ועתה הוו עלי עדים איך אני נותן לו במתנה חצי מכל נכסי אשר לי והשאר ליורשי ושתק ולא דיבר עוד ואחר עבור יום אחד צוה עוד בפני עדים שאם המשרת אברהם יתנהג עם בניו כדין וכשורה יתנו מחלק היורשים כך וכך ושיפרעו לבע\"ח כך וכך מחלק היורשים ומת אח\"כ מאותו חולי וחיים לכל ישראל שביק. והנה בעתה קמו משרתי ראובן הנזכרות על היורשים לזכות במתנתם והיורשים מעכבים על ידם באומרם שאביהם חזר בו ממה שצוה ונתן לבע\"ח אשר בזה גילה דעתו שחזר בכל מה שנתן ואף גם מה שנתן למשרת אברהם לא קנה כיון שהיה במקצת שלא נתן כי אם כך וכך יורינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא היא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) ואמרינן התם איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא תא שמע כולן לראשון ומקצתם לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משו\"ה שני לא קנה אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקני א\"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא היינו דשני קנה אלא אי אמרת לא הוי חזרה ליהוי כמחלק ולחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא עד כאן וז\"ל הרא\"ש איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא ת\"ש כולן לראשון ומקצתם לב' ב' קנה ראשון לא קנה מקצתם לראשון וכולן לב' ראשון קנה וב' לא קנה פי' וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין שמת בין בשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא ושני קנה אפי' עמד דהוי מתנת שכיב מרע במקצת ובעייא קנין וסיפא לא משכחת אלא בשעמד דאי בשמת שני נמי קנה עכ\"ל וכן פסק הרי\"ף ז\"ל בהלכות במעט שנ'ות ונראה לעין כל שהוא ט\"ס וקשה לי עליה דהרא\"ש שכתב בכאן דפירוש וכולן לשני מה ששייר ולא נתן לראשון ואילו בפ' אין בין המודר הנאה דף מ\"ג הביא הש\"ס הך סיפא דברייתא להקשות מיניה וכתב שם וז\"ל מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה וב' לא קנה שכיב מרע שמחלק את נכסיו ונתן מקצתם לראשון ואח\"כ אמר וכולן לב' ראשון קנה ואם עמד אינו חוזר (במתנת) [דמתנת] שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא וכו' ומדקנה ראשון אלמא חשבינן ליה כנמלך דמעיקרא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לשני דאי חשבינן ליה כמחלק שמעיקרא היה דעתו ליתן לשניהם אף ראשון נמי לא קנה דהא אמרינן וכו' ומחשבינן ליה כנמלך א\"כ בכולן לב' דקאמר גם המקצת שנתן לראשון כי היה בדעתו לחזור בו ממתנת הראשון אם היה אפשר ומעיקרא כשאמר מקצתם לראשון לא היה בדעתו ליתן לשני ושוב נמלך לחזור בו מן הראשון וליתן הכל לשני דאי וכולן לשני דקאמר היינו מה ששייר מנכסיו שלא נתנם לראשון אמאי קנה אם עמד הרי חלק כל נכסיו והוי מתנת שכיב מרע בכולא אלא ודאי כשנתן לב' דעתו על מה שנתן לראשון ה\"נ דעתו על מה שהפקיר עכ\"ל.<br><b> ויש</b> להתבונן בדברי הרא\"ש אלו טובא חדא במאי שמוכיח דהאי וכולן לב' דקתני בברייתא היינו גם אמקצת שנתן לראשון דאי אשאר קאי אמאי קנה שני הרי חלק כל נכסיו וההיא מתנת שכיב מרע בכולא וכו' כנראה דס\"ל דפירוש מחלק נכסיו דאמרינן בפ' מי שמת היינו שנותן לזה כך ולזה כך עד שחילק כל נכסיו ובהא בכל גוונא אם עמד חוזר ונמלך הוא שנותן לזה ושוב נמלך מזה ונותן הכל לאחר וזה הוא נמלך שנמלך מראשון ומשו\"ה פי' דוכולן לב' היינו שחזר מהראשון אבל אם אינו חוזר מהראשון אלא נתן מהשאר דין מחלק יהבינן ליה ואם עמד חוזר. וזה אינו אחר המחילה רבה דהא פי' שם רשב\"ם בפ' מי שמת וז\"ל אם במחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כולן כדין מתנת שכיב מרע שאין צריך קנין אם מת. אם כנמלך שלא היה בדעתו ליתן כל נכסיו אחר שחלק שתק ולא רצה לחלק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר עד כאן וכן מבואר מדברי הרמב\"ם פ\"ח מהל' זכיה והטור ז\"ל בסי' ר\"נ סט\"ז יעו\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דוכולן לב' דקתני בברייתא היינו מה שנשאר שלא נתן לראשון והיינו טעמא דראשון קנה משום דהוי נמלך שהפסיק בין ראשון לב' שלא היה הכל במתנה אחת והוי מתנת ראשון במקצת ובעיא קנין וב' לא קנה כיון שעמד והיה בכולא דלא בעי קנין ואם עמד חוזר וקושית רבא אינו אלא לר' יוחנן דקאמר דטעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה מה מתנה עד דמטא לידי דמקבל וכו' ופריך מהכא דאף שלא בא לרשות מקבל קנה בקנין וכמו שפרש\"י ז\"ל. אלא שלזה י\"ל דמאי דמוכיח הרא\"ש דוכולן לב' דקתני בברייתא דמיירי בדחזר מהראשון הוא מדקא פסיק ותני ראשון קנה ואמאי קנה שמא מתחילתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן גם השאר לב' ומנא לן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך אם כמחלק ונימא אם עמד חוזר אלא על כרחך הברייתא מיירי בחוזר מהראשון וכן הוכיחו התוס' שם בביאור אלא שדברי הרא\"ש צריכים אנו לדחוק קצת. ומ\"מ נקוט מיהא דפי' וכולן לב' היינו גם מה שנתן לראשון ואילו הכא בשמעתין פי' וכולן לב' היינו מה ששייר מהראשון וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא וא\"כ בנדון דידן שחזר ממה שנתן ליורשיו הוי חזרה גם במה שנתן למשרת שמואל אלא דעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דעד כאן לא אמרינן דהוי חזרה בכולא אלא אם היה חוזר ממה שנתן לשמואל ונתן מקצת ממה שנתן לו לאחר אז הוא דאמרי' דחזר מהכל ברם היכא שנתן לב' בני אדם וחזר מאחד מהם אז אמרינן ממה שחזר חזר וממה שלא חזר לא חזר. להא אמינא דהא כתב הנמוק\"י בשמעתין וז\"ל אמר המחבר אפי' נתן נכסיו לב' בני אדם וחזר מאחד מהם הויא חזרה לאידך כיון שהוא בדייתיקי אחד עד כאן וכן פסק מור\"ם ז\"ל בסי' ר\"נ יעו\"ש ואף למאי דכתב הריטב\"א בחי' לבתרא וז\"ל והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכל יש אומרים כשהראשונה כולה [ל]אדם אחד אבל אם נתן נכסיו כולן לב' בני אדם וחזר בו מאחד מהם לא הויא חזרה באידך ואחרים פי' דסתמא קאמר אפי' לב' בני אדם כיון שהוא בדייתיקי אחד וכו' והביאו מהר\"ש גאון בסי' ל\"ד דף ס\"ט ע\"ג יעו\"ש. הרי דכל שמה שחזר הוא מאחד לא הוי חזרה לאידך מ\"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונכסי ביד יורשי קיימי והמתנה בטלה ואף שמהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' י\"ט כתב דכל דאיכא מתנה ודאית והחזרה בספק מספיקא לא מבטלינן המתנה כמו שהאריך שם והכא בנדון דידן המתנה היא ודאית והחזרה היא בספק יען הוא מחלוקת ולא מבטלינן המתנה מספק מ\"מ הרואה שם יראה דלא כתב כן כי אם להלכה ולא למעשה ועיין בס' משפט צדק ח\"א סי' ט\"ו וי\"ט ומהר\"ש גאון ז\"ל בסי' הנ\"ל.<br><b> אלא</b> שיש מקום לקיים המתנה ואף שחזר במקצת והיה טעמו דבנדון דידן נתן לאחר וליורשים וכל שמה שחזר הוא מהיורשים לא הוי חזרה בכל וכמ\"ש הנמוק\"י ז\"ל וז\"ל והיכא שנתן מקצת נכסים לאחרים והשאר ליורשים וחזר בו מיורשיו דעת רבינו הרמב\"ן ז\"ל דלא הוי חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כעין ירושה בעלמא וכן נראה עיקר הריטב\"א ז\"ל עד כאן ומביאו ג\"כ מהר\"ש גאון ז\"ל שם בדברי הריטב\"א יעו\"ש הרי לך להדיא דכשחזר מיורשיו לא הוי חזרה באידך וא\"כ בנדון דידן מה שחזר מיורשיו לא הוי חזרה למה שנתן למשרת ושפיר זכה במתנה. ועל מה שטענו היורשים כיון שנתן למשרת השני וחזר ממקצת נמצא דהוי מתנה במקצת ולא היה בה קנין וה\"ז כנמלך דצריך קנין להא נמי אמינא דכיון דבשעתא קמייתא כשחילק היה מתנה בכולא עדיין מתנה בכל היא וכמ\"ש הנמוק\"י ז\"ל וז\"ל ומיהו הא דפסק תלמודא דהוי חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ואע\"ג דהשתא הוי מתנה במקצת ובעי קנין אנן בתר שעתא קמייתא דיהיב להו כולהו נכסי אזלינן וההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולן כך מצאתי כתוב לאחד מהאחרונים עד כאן וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ר\"נ הגהת ב\"י שהוא הרשב\"א בחי' בתרא יעו\"ש וא\"כ בנדון דידן שנתן מקצת נכסיו לזה והשאר ליורשים ודאי דדין מתנה בכולהו יהבינן ליה כיון דבההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז\"ל בח\"א סי' ל\"ד שנשאל על צואת הרב שוהרי\"ש כאשר היא כתובה שם ובסוף הצואה כתוב כך וכל שארית מנכסי מניח לבני אחי עמנואל חמיץ ומניח למרים נערה עבריה משרתת אותי נ' ריאלי\"ש לעניים יהודים פורטוגיזין כמו כן נ' ריאלי\"ש ומשום שכל האמור בזה הצואה רצוני שיתקיים ויועיל ויקיימו עשיתיה מכתיבתי וחתמתי ומחלה לעדים חתומים מטה יחתמו עמי היותו אמת עשוי באזמיר וכו' עיי\"ש שהיא כתובה בלשון לעז ועל פרט זה השיב הרב שיש לבטלה מטעם חזרה במקצת שחזר ממה שנתן לבני אחיו שאר נכסי ואח\"כ חזר בו ונתן לנערה משרתת ולעניים ק' ריאלי\"ש והוי חזרה בכל וכתב בסוף דבריו וז\"ל ולא עוד אלא בכגון דא אף משום מצוה לקיים דברי המת לית לן למימר וכו' כיון דמטעם חזרה אתינן עלה דמלתא ודעת מהר\"ם דיינינן ליה כמתנת שכיב מרע שחזר במקצתה וחזר בכולה א\"כ תו ליכא למימר מצוה לקיים דברי המת כיון דאיהו גופיה חזר בו יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד </b> אחרי המחילה רבה צ\"ע איך החליט המאמר לומר דכגון דא הוי חזר בכל מאחר שכתוב בצואה שכל האמור בזה הצואה שרצונו שיתקיים ויועיל ויקיימו הצואה עשיתיה מכתב ידי ומחלה לעדים שיחתמו וכו' הרי דגילה דעתו שאינו חוזר ממה שנתן ולפי דברי הנמוק\"י ז\"ל הניתנים למעלה שכתב משם אחד מהאחרונים דהיכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם לא הוי חזרה בכולא וכו' וא\"כ בנדון הרב ז\"ל הרי חזר וגילה שרצונו שיקיימו ויועיל צואתו ולא הוי חזרה בכל כי אם ממה שחזר. ולא (תימה) [תימא] דדברי הנמוק\"י ז\"ל אינן אמורים אלא היכא שאמר בפירוש שאינו חוזר אלא ממקצתם אבל בכה\"ג לא זה אינו דצא ולמד ממ\"ש הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"ב סי' ו' על שכיב מרע שעשה צואה ובכלל צואתו צוה ושאר הבתים יהיו במתנה גמורה לבן אחי אמו ואם יפטר בלא זרע יהיה לבן האחר וכן לג' וצוה עוד שיזכה בכל הבתים הנזכרים כל ימי חייו דודו וכו' והשיב הרב ז\"ל דאין כאן חזרה בכל מה שנתן הדירה לדודו וז\"ל טעם ב' שכתוב בצואה אחר כל מה שצוה בצואתו זו שהוא מצוה מחמת מיתה שתהיה שרירה וקיימת אחר פטירתו לעולם הרי שצוה שהמתנה של הבתים הנכללות בכלל הצואה שתהיה קיימת וגם הדירה שצוה לדודו וכו' וכמ\"ש דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ה\"נ הרי קיים כל הצואה הכתובה למעלה עד כאן הרי לך להדיא כנדון הרב פני משה דפסיק ותני דבכה\"ג לא הוי חזרה בכולה וכן מתבאר משאר הפוסקים ומצאת כי תדרשנו באופן שדברי הרב ז\"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו וצ\"ע. ומה שיש לעמוד על דברי הרב ז\"ל במ\"ש בדין ירושה אין לה הפסק כבר כתבתי בפי\"ב בהל' זכיה בחי' על הרמב\"ם.<br><b> עוד</b> כתב הרב המבי\"ט ז\"ל שם לבטל דין חזרה בכולא וז\"ל ועוד אפשר לומר כי צואה זכות הדירה לדודם אינה חזרה במקצת כיון שגוף הבתים הם לעולם ליתומים והם מתנה גמורה להם עד כאן עיין למהר\"ש גאון ז\"ל בסי' הנ\"ל שכתב על כיוצא בזה דהוי חזרה בכל ומטעם אחר קיים המתנה דלא הוי חזרה בכל ולא זכר ש\"ר להרב המבי\"ט ז\"ל בזה דבכי האי גוונא דמה שנתן אינו אלא הדירה לא הוי חזרה ואף שהמבי\"ט ז\"ל בדרך אפשר אמרו מ\"מ הוה ליה להזכירו והיותר תימה דבנדון הרב ז\"ל היה על שכיב מרע שנתן כל נכסיו לחתנה וכו' ובשטר צואה ב' כתוב בה שהיו כל הבתים שלה לדירה לשתי בנותיה וכו' והכניס עצמו בדין הדירה אין בה ממש ולבסוף הסכים דבנדון זה שאמר שיהיו כל הבתים לדירה אמרינן שכונתה היא שיהיו גוף הבתים לדירה וכו' יעו\"ש ולא הביא להרב המבי\"ט ז\"ל שהוא תנא דמסייע ליה.<br><b> ובסיום </b> דברי הריטב\"א כתב הנמוק\"י שם וז\"ל ונ\"ל דהיינו כשנותן זה הנשאר שחזר בו ממנו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ובלא קנין אי אפשר עכ\"ל. ודע דהאי דכתב הרב ז\"ל דאם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וצריך קנין קאי למ\"ש בתחילת דבריו שכתב דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז לא חזר בכל ולא צריך קנין ואף כי השתא הוי מתנה במקצת כיון דמעיקרא הויא בכולה וכו' לזה בא השתא לומר דאם משיירו לעצמו גילה דעתו דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וכו' וכן הביא מור\"ם ז\"ל שפסק בספר המפה תחילה הא דאם פירש שאינו חוזר מן הראשון אין צריך קנין כיון דבשעתא קמייתא היה מתנה בכולה ואחר כך הביא משם יש אומרים הך דאם משיירו לעצמו דצריך קנין דלא מתנת שכיב מרע קא יהיב ואחר כך פסק הך דינא דהרמב\"ן ז\"ל דאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל יעו\"ש ועיין בסמ\"ע דעלה ונסתפק אי בכי האי גוונא שנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים ומשייר לעצמו אי צריך קנין או דילמא א\"צ והצריך עיון יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מל\"מ שהביא בפ\"ט מהל' זכיה משם הרמב\"ן שכתב הנמוק\"י שאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל והביא עליו מ\"ש הנמוק\"י דבמשייר לעצמו דצריך קנין דבלא קנין אי אפשר וכו' וכתב עליה דלכאורה נראה דזה היפך ממ\"ש בשם אחד מהאחרונים יעו\"ש שהצריך עיון ולפי מ\"ש בעניותינו עיקר דברי הנמוק\"י ז\"ל הוא למ\"ש בשם אחד מהאחרונים ולזה הוא דשם הראה ההפרש בין משיירו לעצמו לנותנו לאחר אלא דיש להסתפק אי כשנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל אי בעינן שיתן לאחרים אותו מקצת דלא שנא או דילמא שניא היא כמ\"ש הסמ\"ע ועיין בס' משפט צדק חלק א' סי' י\"ט. נמצא לענין דינא בנדון דידן דאף אם תמצי לומר דבחזר מהיורשים נמי בעינן שלא יעכב לעצמו כדי שלא יהא חזרה בכל הכא נמי מה שחזר מהיורשים נתנו לבע\"ח ולמשרת אברהם ולא עכבו לעצמו וא\"כ שפיר זכה במתנה המשרת שמואל בחלקו.<br><b> ומ\"מ </b> יכול הייתי לקיים המתנה מצד אחר ואף אם היה שמה שחזר לא היה מהיורשים והוא דכבר ידוע שבע\"ח מוציא ממקבל מתנת שכיב מרע כמבואר בדברי הפוסקים א\"כ מה שחזר וצוה שיפרעו לבע\"ח נראה לענ\"ד דלא הוי חזרה ומה שצוה שיתנו למשרת אברהם אם יתנהג עם היורשים כדין וכשורה אין זה חזרה והייתי עד ממהר ממ\"ש מהר\"ש גאון בתשובה הנ\"ל וז\"ל ועוד יש גריעות אחרת בחזרה זו שהיא לא חזרה בה ונתן הבתים מעכשיו ולאחר מיתה לב' בנותיה דהא לא צותה ואמרה שיתנו הבתים לב' בנותיה על תנאי שיהיו באהבה ואחוה ואם לאו שיהיו של דוד חתנה אלא שכל זמן ששתי בנותיה יהיו באהבה ואחוה שיהיו הבתים לב' בנותיה אמנם לא חזרה בה מעכשיו שיתנו הבתים לב' בנותיה ואפשר דאין בה חזרה יעו\"ש וה\"ה בנדון דידן שצוה שאם יתנהג עם בניו כדין וכשורה שיתנו לו כך וכך ומעתה לא נתן לו כלום לא הוי חזרה ומ\"מ אין אנו צריכים לטעם זה אלא (דכ\"פ) [דכן פשוט] דהדין עם המקבל. ומ\"מ לא תעזוב נפשי לשאו\"ל בהך דינא דבחזר במקצת דחזר בכל אם נתן לב' בני אדם ופירש דבריו שמה שנתן לזה יותר מזה הוא משום היותו ממנו גמול חסד עד מאד עד שכמעט שהיה בושש ממנו אם היה מניחו ריקם משא\"כ לאחר שלא היה לו כי אם קירוב דעת לחוד ואמטו להכי לא דקדק עליו ושוב חזר בו ממה שנתן שלא דקדק עליו אם נאמר בזה דחזר בכל או דילמא שניא היא שמה שנתן לזה כמוכרו לו ולא אמרינן מסתמא חזר בכל והדבר צריך הכרעה הנראה לענ\"ד כתבתי אם יסכימו עמי בעלי ההוראה הלא כה דברי יניק וחכים<br>הצעיר <b> שלמה בכר שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מתנה שהיא סתם וכו'.</b> עיין להרב מל\"מ שהקשה להרשב\"א בתשובה סי' אלף נ\"ח דלפי דבריו קשה דהכא שהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה על כרחך בשקנו מידו הוא דאי לא היכי קנה באומרו בריא היתה בלא קנין א\"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו לא נהג כשאר שכיב מרע שמקנים באמירה ומעשיו מוכיחים שהיה בריא וכו' יעו\"ש. ונראה לענ\"ד שלדעתם צ\"ל כמ\"ש ר' יונה בעליות בשיטה מקובצת והיא לו נדפסה בהרמ\"ה ח\"ב וז\"ל ונ\"ל לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ולפלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי (כמתנת) [דמתנת] שכיב מרע בדיבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צ\"ל להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנה להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו וכו' יעו\"ש וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ודין המטלטלין פשוט הוא ונראה דאפי' ליכא למימר מיגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר להיות מוציא מחבירו ועליו הראיה אחר שהמטלטלין ביד המקבל וזה החלוק צ\"ע עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' רנ\"א סק\"ו שהקשה עליו וז\"ל ולענ\"ד אין כאן צ\"ע וכ\"כ בכ\"מ שם שהדבר פשוט כהרמב\"ם וכן דעת הטור והר\"ב כאן דהא כי היכי דבעלמא אם יש עדים וראה אין יכול לומר נתתו לי במתנה ה\"ה הכא כיון דאין העדים יודעים אם קנה במתנה וקי\"ל דמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה א\"כ אם היה שכיב מרע מתנת שכיב מרע הרי היא מעולם לא יצאת מרשותו דנותן וא\"כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל\"כ בעלמא נימא נמי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה אלא ודאי כיון (דליכא) [דאיכא] עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה\"ה הכא וזה ברור יעו\"ש ולענ\"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו דמיון זה שדימה הרב לבעלמא דכי היכי דאיכא עדים וראה לא מצי למימר במתנה נתנו לי לא זכיתי להבינו דמשמע דאי איכא עדים וראה ולא ידעו העדים אי במתנה יהבא או בפקדון דלא מצי נפקד לומר במתנה נתנו לי ומשו\"ה קא מקשי הרב ז\"ל דה\"ה הכא דלא ידעי אי במתנת שכיב מרע או במתנת בריא לא מצי לומר בריא היתה (ואל\"כ) [דאל\"כ] בעלמא נמי נימא הכי וכו' וזה אחר המחילה ליתא דהא הטור בסי' קל\"ג ס\"ו פסק ז\"ל אבל אם מסרו לו בעדים וגם (ראה) [ראו] אותו עתה בידו אז אינו נאמן ודוקא שהעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון אבל אם מסרו לו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי עד כאן הרי להדיא דאם לא ידעי העדים איך מסרו אף דאיכא עדים וראה מצי לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי שלא כדברי הרב ז\"ל. ומה מאד תמיהא לי בסיום דבריו שכתב דאל\"כ בעלמא נמי נימא הכי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה וכו' שמחלק לנו את השוין דהלא באמת כך הדין וכדאמרן משם הטור ופסקו מרן בשו\"ע אשר מכח זה הקשה בס' זקן שמואל בסי' רנ\"א (להר') [להרה\"מ] ז\"ל דלמה הצריך עיון דמשם בארה הדין כך.<br><b> וברצותי</b> הדברים לפני אחי ורעי הי\"ו הם אמרו שכונת הרב ז\"ל הוא להקשות דאיכא עדים וראה דבתורת פקדון באו לידו והכונה דה\"נ כיון שאין העדים יודעים אם קנה במתנת בריא [או] כמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא עד אחר מיתה ואם כדברי הנותן הרי מעולם לא יצאת מרשותו נמצא שהעדים מעידים שהם של נותן דומיא דהתם שמעידים שבאו לידו בתורת פקדון וכי היכי דהתם לא מצי למימר נתנו לי במתנה ה\"ה הכא זה הוא כונת הרב ז\"ל. ואומר דאף בזה לא נתקררה דעתי חדא דאחר המחילה אין הדמיון עולה יפה דהתם שאני דבעדותן דקא מעידין קא מוקמו נכסי בחזקת המפקיד ואמטו להכי לא מצי נפקד לומר בתורת מכר או מתנה יהבא לי משא\"כ הכא דהעדים לא מעידים שבמתנת שכיב מרע באו לידו וא\"כ לא דמי להתם (דאפי') [דאפשר] שהוא כדבר המקבל ועוד דאם כדבריו ז\"ל דדא ודא חדא היא א\"כ מה הפליג התם הטור ז\"ל בין ידעי העדים דבתורת פקדון באו לידו ללא ידעי באופן שדברי הרב נפלאו ממני וצ\"ע.<br><b> ומעתה </b> אמת אגיד שעיקר דברי הרב המגיד ז\"ל לא ידענא מה אידון בהו לענין דינא דלפי מ\"ש לעיל מן הבא\"ר ההיא ממנו נקח דקם דינא כדברי (הר') [הרה\"מ] ז\"ל ואילו הרב מקור ברוך ז\"ל בסי' מ\"ח הוכיח מדברי רש\"י ז\"ל דקדושין דף ע\"ט היפך הרה\"מ דפי' עלה ברייתא דקתני מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה וכו' וז\"ל הוא מוציא מידיהם אם עמדו והחזיקו בנכסים וא\"צ להביא ראיה שהיה שכיב מרע וכו' יעו\"ש הרי דאף אם החזיקו מוציאין מידם בלא ראיה ולא אמרינן דנשבע המחזיק שחזר להיות מרי קמא היפך מ\"ש הרה\"מ ז\"ל וגם על מרן כ\"מ הקשה דלא הקשה מהכא אלו תוכן דבריו יעו\"ש. וכן נראה שהוא דעת התוס' בפ' מי שמת בסוגיין דף קנ\"ג ד\"ה והן אין מוציאין וכו' שהקשה וז\"ל וא\"ת פשיטא כיון שהוא מוציא מידיהם בלא ראיה שהן אין מוציאין מידו בלא ראיה וכו' יעו\"ש וכן הביא מהרש\"א בקדושין דף ע\"ט משם התוס' יעו\"ש ועיין ברשב\"ם ז\"ל שפי' וז\"ל הוא מוציא מידיהם ונותן עומד בנכסיו וזוכה בהם וכו' באופן דלענין מעשה לא ידענא היכי ליעביד וצריך לי ישוב. והטור בסי' רנ\"א כתב משם רשב\"ם ז\"ל שפסק כרבה דשמעתיה כר' נתן אזלא והרי\"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש וכתב בבדק הבית וז\"ל ומ\"ש לזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אינו מוכרח אדרבא משמע מדבריו שפסק כרבה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד לא זכיתי להבין איך משמע דפסק כרבה שהרי שם כתב הרא\"ש וז\"ל ופסק רשב\"ם כרבה והרי\"ף פסק דלא כרבה כמו שאפרש וכו' (וא\"ת) בסוף דבריו הילכך ליתא לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הלכתא וכו' הילכך נראה דרבה חזר בו מההיא דלעיל דסבר כר' נתן וכו' יעו\"ש הרי נראה להדיא כדברי הטור וכעת לא זכיתי להבינו וצ\"ע כיון שכתב הרא\"ש שרבה חזר ממאי דסבר כר\"נ ועתה ס\"ל כחכמים דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה נמצא שפסק כהרי\"ף ז\"ל ולא מטעמיה וכן כתב הטור שם ברמזים ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדון וכו'.</b> כתב הרב מהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סי' צ\"ה דהא דפליגי רב פפא אמר משום דיורש יורשה ורב אחא אמר משום (דליתא) [דאיתא] בבריא במעמד שלשתם דהכונה היא דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוכיח מדהרי\"ף ז\"ל השמיט כולא מילתא דאם איתא דנפק\"מ לענין דינא הו\"ל להביא דברי מי שהוא עיקר לענין דינא וכו' יעו\"ש שהרבה בראיות. ולענ\"ד נראה שהרא\"ש ז\"ל הכי ס\"ל דהרי בפ' מי שמת בסוגיין נראה דס\"ל כר\"א שכתב משום דאיתא במעמד שלשתן ואילו בתשובה כלל פ\"ז סי' ז' כתב וז\"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אע\"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בשכיב מרע הואיל ויורש יורשה עד כאן ומה לו להביא טעמא דר\"פ מה דלא הביא בפסקיו אם לא שנאמר כדברי הרב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וקצת קשה על הרב ז\"ל למה לא נסתייע מדברי הרא\"ש ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו וכו'.</b> הרב המגיד ז\"ל הביא משם הרשב\"א שאם נתן מתנה והניח ליורשיו ודאי יצא עליו שטר חוב גובה כולו מן היורשים ואם אין להם גובה ממקבלי מתנה וכו' וראיתי להרב מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ר\"ג שכתב וז\"ל כתב הטור ז\"ל בסי' רנ\"ג וז\"ל שהדין הוא שכשיוצא שטר חוב על הנפטר שעל היורש לפרוע החוב וכתב ר' יונה שזה דוקא כשלא פירש חלק היורש אבל אם פירש חלק היורש שיתנו לו כך וכך ליורש וכך למקבל מתנה הדבר להיפך שעל המקבל מתנה לפרוע החוב שהוא נכרי ולא על היורש כלל וכו' ואח\"כ הביא דברי הרשב\"א ודקדק מדקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשים ולא קאמר אבל אם היה אחד ממקבלי מתנה יורש משמע ודאי כסברת רבינו יונה ז\"ל דדוקא כשהניח ליורשים שאר נכסיו סתם אז אית לן למימר שהיורשים כרעא דמורישן אבל כשגם ליורשים נתן מתנה אית לן למימר שדעתו קרובה אצל היורש ממקבל במתנת נכרי אע\"ג שהיה אפשר לומר דכשהניח ליורש סתם חייב לפרוע אבל כשפירש המתנה גם ליורש נשוה אותם כשאר מקבלי מתנות ויפרעו כדין מקבלי מתנות וכו' אבל נראה שיש ב' טעמים שלא נוכל לומר כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא\"כ למה אפרש אני דברי הרשב\"א ז\"ל חולק על דברי רבינו יונה ז\"ל עכ\"ל.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה מכת\"ר לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש בדברי ר' יונה ז\"ל שדעתו הוא שאם פירש חלק היורש וחלק המקבל מתנה שאז הדין בהיפך שזה הוא דוקא כשהחלקים שוין וגם הקדים חלק היורש לא בכל ענין שהרי הנמוק\"י ז\"ל הביא לשון רבינו יונה ז\"ל בסוגייא דואחריך. וכתב רבינו יונה דהיינו כשפירש חלק המתנה ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו ר' לפלוני בני ור' זוז למי שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ואם יצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי דהא הוה מצי למימר ת' זוז לבני ולפלוני אבל אם אין המספר שוה כגון ק' לאחד ור' לאחר דינו שוה וגובה מכולן כאחד עד כאן וכן פסק מהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' ל\"א והרב משפט צדק ח\"א סי' נ\"ו והסמ\"ע בסי' רנ\"ג וכן פי' הוא ז\"ל בסי' שכ\"ו יעו\"ש והאיר ה' את עיני וראיתי בשטמ\"ק דף קל\"ג מהש\"ס בד\"ה סבר(א) שהביא משם ר' יונה בעליות וז\"ל ברם כך נראין הדברים שאם אמר תנו ק' לפלוני ולפלוני ודאי בע\"ח גובה תחילה מן היורשין לפי שדעת של נותן שינתן אותו ק' לאותם בני אדם והשאר יהיה לבניו כענין שאמרו אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ויצא שטר חוב בע\"ח גובה מן האחרון ומפרשין רבוותא הא דנקט ואחריו דוקא היכא שהנותן לזה ר' ולזה ש' (וא\"כ) [אבל] לזה ר' ולזה ר' כיון דהוה מצי לומר ת' לפלוני ולפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הלכך אם אמר תנו ק' לפלוני [בני] ור' למי שאינו ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו ר' לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע\"פ שהוא יורש יעו\"ש נמצא שמה שהביא הטור משם ר' יונה ז\"ל שבנו קודם משום שהקדימו ה\"מ שהיו המתנות שוות ואמר תנו ק\"ק לבני וק\"ק לפלוני דהוי כמו ואחריו אבל אם היה אומר ת' מאות לבני ולפלוני היה הדין שיפרעו שניהם היפך מה שהבין הרב ז\"ל. אמת אגיד כי בנדון הרב ז\"ל קושטא קאי דהוה מצי לומר יחלקו המאה סולטאנים בין בנו לנכדו ואמר מחצה לבנו ומחצה לנכדו שהוא לבנו תחילה והוי כמו ואחריו שגובה מנכדו שהוא נכרי ואמרינן ודאי דעתו היה לחלקן ולכך הדין נותן שבע\"ח גובה מן הנכרי אלא דמשטח לשונו אין נראה כן ולא נכנס בסוג זה כלל כנראה דלא ס\"ל הכי בדעת רבינו יונה ז\"ל וממ\"ש נתבאר בדעתו.<br><b> ועוד</b> אני רואה שינוי בדברי מהרשד\"ם ז\"ל דבסי' ר\"ג כתב שהטור לא הביא מחלוקת בדין ר' יונה ז\"ל ואילו בסי' שכ\"ו כתב שדין הר' יונה ז\"ל פליג עליה הרא\"ש ז\"ל והביאו הטור שם סמוך ונראה על מי שנתן שני שלישי לבת והשאר לבנו ויצא עליו שטר חוב שגובה מן הבן ואפי' שפירש המתנה שמתנה ליורש ירושה היא הרי שבכל גוונא בע\"ח גובה מן הבן היפך דעת ר' יונה ז\"ל. אשר בזה נפל פיתא בבירא במה שלא רצה לעשות מחלוקת בסברת ר' יונה והרשב\"א דלדעת הרשב\"א ז\"ל היה הבע\"ח גובה משניהם ולפי דעת הרא\"ש בע\"ח גובה כולו מן היורשים ולא מהני ליה ליורש לא בסתם ולא מפרש כיון דכתב דלשון מתנה ליורש ירושה היא לא בתחילה ולא בסוף. כיון שכתב בסי' שכ\"ו שהרא\"ש פליג על ר' יונה ז\"ל באופן שלעת כזאת אני נבוך בזה ולא ידענא מה אידון בהו.<br><b> וחזי </b> הוית להרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א בסי' קס\"ה שהביא דברי ר' יונה ז\"ל וכתב וז\"ל ולאו דוקא נקט המתנות שוות ואפשר דלדידיה לא שנא המתנות שוות או לא אלא בכולהו בעינן שיאמר ואחריו ולא ס\"ל כהנהו רבוותא ואע\"ג שהביא סברתם וכן נראה מפרושו שם שכתב הא דמפרשי רבוותא והאריך בפרושם ואח\"כ כתב ומ\"מ נקטינן מההיא ברייתא וכו' מדקאמר נקטינן משמע מכל מ\"ש לא עלה להלכה אלא ענין זה ולא לענין המתנות וכן משמע וכו' שהכריח מדברי הטור שלא הביא כי אם כשהחלקים שוים יעו\"ש. והדבר קשה כיון שראה דברי הרב ז\"ל שכתב הילכך אם אמר תנו ק' לפלוני בני ור' לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא שטר חוב גובה מכולם כאחד ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו [ר'] לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע\"פ שהוא יורש והאחר מקבל מתנה כיון שהקדים בנו למקבל מתנה ע\"כ. הרי בבירור שאם אין המתנות שוות הרי הוא כאחד וגובה משניהם ומכל שכן שהנמוק\"י ז\"ל מביאו משמו כמ\"ש לעיל. ונראה לענ\"ד שלכונת זאת כתב הרב מורה צדק והביאו מרן החבי\"ב בסי' רנ\"ג הגהת הטור אות ע' וז\"ל אם אמר תנו ר' לפלוני בני וק' לפלוני שאינו ראוי ליורשו ויצא שטר חוב גובה משניהם כדין שטר חוב שיצא למקבלי מתנה ונראה שט\"ס נפל בדפוס וצ\"ל ור' לפלוני בני וש' לפלוני שאינו ראוי ליורשו דבזה קושטא דמילתא היא לדעת רבינו דגובה משניהם ונסתלקה מעליו קושית מרן החבי\"ב ומה שלא רצה הרב להגיה כן הוא משום שהבין מדברי ר' יונה כן ומהתימה עליו שלא השגיח בדברי הנמוק\"י הנתנים למעלה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הבריא אין דבריו קיימין וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב משם רבינו האי והרי\"ף (והרא\"ש) [והרא\"ם] ז\"ל דלא עבדינן עובדא ומפני כך כתב רבינו אין דבריו קיימין עד כאן ודע דדעת רשב\"ם ז\"ל בסוגיין הוא דבעיין אפשיטא שכן כתב בד\"ה לעולם וכו' וז\"ל ומיהו בעייא דהכא אפשיטא ממילתיה דר' נתן כדפרישית ואע\"ג דר' יוחנן בן ברוקא ס\"ל וכו' ולעיל בע\"א בד\"ה א\"ל רב פפא פי' וז\"ל רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי דהא אפשיטא אלא וכו'.<br><b> ומעתה</b> קשיא לי טובא מ\"ש הגהות מיימוני בפ\"ו מהל' נחלות משם (או\"ב) [אביאסף] וז\"ל וכתב רבינו שמואל השתא דלא אפשיטא לן אי אמר ר' יוחנן בבריא או לא הלכך מספקא לן ואי תפס [תפס] וכ\"כ ראבי\"ה עד כאן ואם כונתו על רשב\"ם ז\"ל לפי מ\"ש נראה בהיפך (א\"ה ס\"ט עיין בס' פני משה ח\"ג סי' ס\"ב דף קט\"ז ע\"ב יעו\"ש) וכמו כן יש לתמוה על הרב מהר\"מ מפדווה ז\"ל בסי' נ\"ב שכתב בסוף התשובה וז\"ל וכתב הרי\"ף דבעיא לא אפשיטא וכן רב האיי גאון והרמב\"ם ורשב\"ם ורוב הגאונים ז\"ל. השוו מידתם בזה וכו' ור\"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים ואומר שאין חלוק בין שכיב מרע לבריא וכו' עד כאן ולפי מ\"ש רשב\"ם ז\"ל אינו בשיטת הרי\"ף ז\"ל ודעימיה כי אם בשיטת ר\"ח. ומ\"ש דר\"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים הרב המאור קאי כוותיה וכמה פוסקים (א\"ה ס\"ט עיין בס' פני משה על הירושלמי בפ' יש נוחלין במראה הפנים בד\"ה מ\"ט שכתב וז\"ל ומכאן הביא הרמב\"ן ראיה לדעת הרי\"ף ור\"ח ז\"ל וכן הרבה מהגאונים דס\"ל דבעיא דרבא שם בבריא היאך אמר ר' יוחנן בן ברוקא לא אפשיטא וכו' יעו\"ש ולפי האמור ט\"ס הוא וצ\"ל לדעת הרי\"ף ורב האיי דר\"ח ס\"ל דאפשיטא בעיית כמ\"ש וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכיב מרע וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שכתב רבינו כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו רבים מהברייתא וכו' ותירץ שאע\"פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא במתנה בפירוש ודאי יש לה הפסק וה\"ז כמתנת בריא ועל זה הצד היא הברייתא ותירוצים אחרים נאמרו בזה עד כאן וכן הוא ג\"כ דעת הרי\"ף ז\"ל והרא\"ש ז\"ל דאפי' שהזכיר מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה כנראה בעובדא דאיסור וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמות וכ\"כ בהדיא (ברי') [בחידושיו] שם בעובדא דאיסור וז\"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיבנא בפ' יש נוחלין יעו\"ש וכ\"כ להדיא הרי\"ף בתשובה סי' כ\"ו וז\"ל תשובה צואת שכיב מרע א\"צ מעכשיו (אע\"פ) [על פי] שאמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואין הפרש בין לשון מתנה ליורש ללשון ירושה אלא לאותו ענין שהזכירה המשנה כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין אבל בזולת זה כבר אמרנו שאין לשון מתנה ליורש אלא לשון ירושה עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל (פ' סי' י\"ד) [ע\"ט סי' ט'] הביאה הטור בסי' רנ\"ג וז\"ל ואפי' אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי לירש וכדאמרינן בפ' יש נוחלין יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כן לפי שראיתי למור\"ם בתשובה סי' צ\"ב שכתב וז\"ל ולא מבעיא לדברי האחרונים שכתב המגיד משנה ז\"ל דס\"ל דלשון מתנה הוי לה הפסק וכן נראה דעת מהר\"מ בתשובה שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין וכו' אלא אפי' לדברי הגאונים והרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דאף בלשון מתנה אין לה הפסק וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש דלא חילקו מ\"מ הרי וכו' יעו\"ש דלפי מ\"ש אין אנו צריכים להוכיח מדלא חילקו אלא הדבר בא מפורש בדבריהם דהרמב\"ן מדברי הרי\"ף ז\"ל קא יליף לה וכדכתיבנא. וכתב הריב\"ש ז\"ל בתשובה סי' קס\"ח לרבי עמרם ז\"ל וז\"ל ואח\"כ באת לעיקר הדין והבאת מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל שכיב מרע שאמר וכו' והבנת מדבריו דאף אם לא יבאר המצוה בלשונו ענין (והפסק') [ההפסק] אלא שיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה שבזה די וזה אינו שלמי שראוי ליורשו כשאומר לא ירש לשון גרוע הוא וכו' והרמב\"ם ז\"ל השוה דין זה שאם אמר בפירוש לא משום ירושה אלא במתנה והרי הפסקתיה הב' קנה וכו' ואף לפי הרמב\"ם צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפירוש שעל ההפסק הוא מכוין עד כאן ומכאן תראה שמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה בסי' רמ\"ח הגהת ב\"י אות כ\"א וז\"ל וכתב רבינו עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב\"ש סי' קס\"ח הסכים שצריך שיאמר והרי הפסקתיה וכו' יעו\"ש שנראה בפירוש שחיסור לשון הוא וצ\"ל וכתב ר' עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב\"ש סי' קס\"ח שאין צריך שיאמר והרי הפסקתיה והריב\"ש הסכים שצריך שיאמר.<br><b> והרב </b> מהר\"ש הלוי ז\"ל בחו\"מ סי' כ\"ט כתב וז\"ל ולענ\"ד אפשר דבדעת זה דהרמב\"ם ז\"ל יסכימו כל הפוסקים אפי' מאן דס\"ל דאפי' לשון מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה זה יהיה כשלא פירש דעתו וכו' ואומר דבנדון דידן כיון שכתוב בשאלה שראובן אמר בצוואתו שאם יגזור הבורא וירפאהו לבני יעקב מחוליו יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי וכו' וכבר כתבתי דמילת זאת של דוקא קאי למה שאמר יתנו במתנה וה\"ק שיתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וא\"כ נראה לענ\"ד דהוי כאילו פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן אלא משום מתנה דלדעת הרמב\"ם אפי' למי שראוי ליורשו הוי מתנה וכבר כתבתי דאפשר דכו\"ע יודו בזה דהוי מתנה דאם לא היה כונת ראובן לזה למה דקדק לומר במתנה דוקא הו\"ל למימר יתנו במתנה שליש מנכסי וכו' עד כאן ומכאן נראה בהדיא שמ\"ש מרן החבי\"ב שם באות כ' וז\"ל שטר מתנה שכתוב בו יתנו במתנה השליש מנכסי יש לפרשו שרוצה היה במתנה ולא בירושה והוי כאילו פירש ולא בירושה אני נותן אלא במתנה מהר\"ש הלוי סי' כ\"ט עכ\"ל דנראה ג\"כ בפירוש דחיסור לשון יש ג\"כ כאן וצ\"ל במתנה דוקא כאמור.<br><b> עוד</b> כתב הריב\"ש ז\"ל שם על דברי רבינו אלו וז\"ל ואין הדמיון נכון וכבר אתה רואה שהרב המגיד ז\"ל לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בשם רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא וכו' ותירוצים אחרים נאמרו בזה וכו' עד כאן והנה למ\"ש שלא הזכירו בשם רבינו אין זה מן הקושי דבכמה דוכתי מזכירו בהכי המור\"ם מהם לעיל בריש פ\"ה בהל' א' וב' וכתב שם ודברי המחבר עיקר יעו\"ש. ועוד בה דהרואה בדברי הרה\"מ בגירסא שלפנינו עיניו יחזו דלא הזכירו כי אם בשם רבינו כמבואר עיין במהר\"א ששון סי' קפ\"ה. והרב מהר\"י בן מיגאש ז\"ל תירץ לעיקר הקושיא ומביאו הרמב\"ן ז\"ל בסוגיין וז\"ל וניחא ליה דכיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי בירושה כגון נכסי לבני ותנו להם מהם שקל ואם מתו ירשו אחרים דקא מורית להו נכסיה אבל הכא לא מוריש להו אלא שקל בשבת עד כאן ועיין בשטמ\"ק להרב בצלאל בכתובות סוף פ' מציאת האשה שמביאו שם באורך ובתשובת הרב בצלאל סי' ל\"ג.<br><b> ומכאן </b> תשובה למ\"ש מור\"ם בתשובה הנ\"ל וז\"ל ועוד מאחר שלא באו המעות ליד היורש מעולם רק היו ביד השליש פשיטא דאית למתנה זאת הפסק וכ\"כ הר\"ן בהדיא ומביאו הרב ב\"י ז\"ל בסי' רמ\"ח ונראה דמוכרח חילוק זה לדעת הגאונים והרמב\"ם ז\"ל כמ\"ש הרה\"מ והר\"ן ז\"ל דקשה לדעת הגאונים והרמב\"ם דסבירא להם דלשון מתנה ליורש אין לה הפסק מההיא דתנו שקל לבני וכו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם ואין נותנים להם אלא שקל וא\"כ לדעת הגאונים ורמב\"ם אמאי לא יתנו להם אלא שקל והלא ירושה אין לה הפסק אלא על כרחך יש לחלק בין היה ביד שליש לאילו בא ליד היורש וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת הרמב\"ם והגאונים ז\"ל וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' תש\"ד וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דהן אמת דהכי תי' לדעת הגאונים ז\"ל מ\"מ נראה דאינו מוכרח שכן יסברו בדוקא דהא הר\"י בן מיגאש ז\"ל תירץ באופן אחד כדכתיבנא ואפשר שזה הוא דעת הגאונים. ומה שאני תמיהא עליה דמור\"ם הוא שהוא ז\"ל מביא מ\"ש הר\"ן ז\"ל וכו' והלא הר\"ן ז\"ל מביא תירוץ הרב אבן מיגאש ז\"ל ואמאי כתב שהוא מוכרח כיון שהרב אבן מיגש ז\"ל תירץ באופן אחר. ועוד יש תירוץ אחר לקושיא זאת מהרב דוד בן לב הובאו דבריו בתשובת מהריב\"ל בח\"א דף מ\"ט וז\"ל ועוד מטעמא אחרינא יש להקשות דאין ראיה לדברי הרמב\"ם ז\"ל מברייתא וכו' וכיון שכן אנא אמינא דההיא ברייתא דתנו שקל לבני בשבת מיירי בבריא ומשו\"ה יש לה הפסק והכי מפרש לה רשב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש ועי' בס' זקן שמואל בסי' רנ\"ח שתירץ כן לדעת הגאונים ולא זכר ש\"ר שכבר קדמו הרב ז\"ל ואיך שיהיה מ\"מ אמינא דזה שכתב שהוא מוכרח בדעת הגאונים לא ידענא מאי קאמר וצריך לי ישוב.<br><b> ובתירוץ </b> זה של הרב אבן מיגאש ז\"ל הקשה הרמב\"ן ז\"ל בחי' וז\"ל ואכתי קשה לי דכיון דאמרינן לאחר ירושה אין לה הפסק אלמא אין המקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושה תורה של יורש וכו' והשתא ודאי קשיא ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע\"ג דלא אקני להו אלא שקל מ\"מ לא אמר אלא אם מתו ירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר מיתה בניו כדאמרינן דאם לא קנה עד דמקיים תנאו וכו'. ובר מן דין לדברי רב אחא אין לך אדם שכיב מרע שנותן מתנה בתנאים וקשה ההיא דאמרינן הבו ת' זוז לפלוני וינסוב ברתי ותניא בפ' האומר בקידושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו וכו' ואפשר דלא דייקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסק מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דהתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו ירשו פלוני זכה בהם וצ\"ע עכ\"ל וכתב הריב\"ש ז\"ל בסי' הנ\"ל וז\"ל וגם הרמב\"ן ז\"ל לא הזכיר בתירוץ הקושיא ההיא זולתי תירוץ הרב אבן מיגאש ז\"ל בו נסתפק קצת ותירץ ביד שליש ובו בחר ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למהר\"ש בן חסון בסי' ס\"ג שהביא דברי הריב\"ש הללו והקשה וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו ז\"ל בדבריו אלה במ\"ש שהרמב\"ן נסתפק בדברי הרב אבן מיגש ז\"ל משום דאף אם לא זכו הבנים בשאר נכסים מכח צואתו מ\"מ כבר זכו בהם מכח ירושה דממילא וכיון דזכו מן התורה ירושה אין לה הפסק וקשה כל זה שכתב הרמב\"ן ז\"ל בחי' לא על הרב בן מיגאש ז\"ל קשיא ליה אלא על כל מתנה שכיב מרע שנותן על תנאי ולא נאמר דמאחר שחלה ירושת התורה שעה אחת שוב אין לה הפסק וכמו שהאריך הרב שם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דהרואה יראה שם בפירוש דתרתי קא קשיא ליה להרב שם הן על מ\"ש הרב בן מיגש ז\"ל ממ\"ש והשתא קשה ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע\"ג דלא הקנה להם שקל וכו' הן על כל מתנת שכיב מרע שנותן על תנאי ועל כולן היתה התשובה דאפשר דלא דיקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל ובכלל זה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת ממנו דהכונה דכיון דהרב בן מיגש ז\"ל ס\"ל דהברייתא דתנו שקל לבני מיירי בנותן למקצת בניו והאי אחרים דקתני הם ראוים לירש כדמוקי רב ששת דקיימא הכי לפום קושטא כמבואר בהרב בצלאל בשטמ\"ק לכתובות בסוף פ' מציאת האשה ובתשובת הרב בצלאל ז\"ל סי' ל\"ג יעו\"ש וכן לההיא ברייתא דקידושין וכן לההיא דכשתלד וע\"ז הוא דקא מתרץ דהתורה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וזה הוא אמת לענ\"ד. וכן תראה בספרי הפוסקים ז\"ל דהך קשיא ליה להרמב\"ן ז\"ל עליה דהרב בן מיגש ז\"ל.<br><b> אשר</b> ע\"פ זה נראה לענ\"ד לתרץ מה שהקשה הרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סימן ע\"ד על דברי הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל ותמהני דהא דנתנה התורה רשות היינו להנחיל לבן בין הבנים אבל לאחרים בירושה אין לו רשות אלא במתנת שכיב מרע הוא נותנה ואם נאמר דהרמב\"ן ז\"ל קאי לאוקמתא דרב ששת דאוקמא בראוי ליורשו וכו' אכתי קשיא לאוקמתא דריש לקיש ותוך כדי דיבור וכו' ועוד דכל מתנת שכיב מרע באחרים דמייתי הרמב\"ן ז\"ל הבו ת' זוזי ולינסוב ברתי ופירש יתן ר' זוז וירש שדה פלוני וכו' היאך מתקיימים המתנות דהוא דרבנן אחר שחלה ירושה דהיורשים עכ\"ל. ולפי מ\"ש ניחא דהרמב\"ן ז\"ל קאי עליה דהרב בן מיגש ז\"ל דעיקר תירוצו אינו אלא לאוקמתא דר\"ש דוקא ובודאי דס\"ל להרב בן מיגש ז\"ל דתירוץ זה קאי לפום קושטא דמילתא ומה שהקשה עוד מההיא דפ' האומר דקידושין הא ודאי דלא קשיא מידי אחר המחילה רבה דהתם מיירי לבן בין הבנים שהוא ראוי לירש אלא שהנחילו בתנאי גם לההיא דהבו ת' זוזי ולינסוב ברתי י\"ל דכיון דאשכחן דמצי האב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת תקנו נמי דמצי יהיב מתנת שכיב מרע אף לאחר מיתה במתנת שכיב מרע ועיקר תירוצו דהתורה נתנה רשות אינו אלא לההיא ברייתא דתנו שקל וכן לההיא דפירש בני יתן ר' זוז וכן להא דפריך הש\"ס ולוקמא דכשתלד וכו' ומן האמור בזה אתה תחזה שמ\"ש עוד מהרימ\"ט ז\"ל דאפשר דהרב בן מיגאש ז\"ל לא מוקי לברייתא (בעיקר) [בעוקר] ואומר לא משום ירושה וכו' הוא משום דס\"ל דהברייתא מיירי בנותן לכל בניו וכו' ולא שייך בזה עוקר וכו' דלפי מה שהביא הרב בצלאל בשטמ\"ק לכתובות ובתשובה סימן ל\"ג לשון הרב בן מיגאש ז\"ל נראה ברור דס\"ל דהברייתא מיירי במקצת בניו וכו' ולפי דעתו א\"כ שפיר יש להוכיח דלא ס\"ל כסברת רבינו מדלא חילק בהכי.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי למהרשד\"ם באה\"ע סי' ר' שכתב וז\"ל וא\"ת הא תינח אילו היה כאן אחריך לפלוני מי שאינו ראוי ליורשו. אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דכה\"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו ז\"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו ג\"כ אינו כלום ולא זכה הב' ומוכרח הוא בסוגייא וכ\"כ הר\"ן ז\"ל ואפי' שכתב שהרמב\"ן נסתפק בזה מ\"מ אין ספקו של הרמב\"ן מוציא מידי ודאי שאר הפוסקים וכן נראה שהוא דעת הטור אלו תוכן דבריו יעו\"ש. ולענ\"ד אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דברי קדשו דמ\"ש הרה\"מ דהרמב\"ן ז\"ל נסתפק לא קאי למ\"ש בתחילת דבריו כתבו ז\"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו אינו כלום ולא זכה הב' וכו' דבהא לא נסתפק הרמב\"ן אלא אדרבא הוא מחזיק בהאי סברא שפיר וכנראה בחי' בסוגיין וז\"ל שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע\"פ ששני נמי ראוי ליורשו אין לב' במקום ראשון כלום וכו' והוצרכתי לכתוב זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולים בשמועה ולא נכונים בטעמם וכ\"כ הרב הלוי כדברינו עכ\"ל. הרי לך להדיא דהרב אבן מיגש והרמב\"ן ז\"ל שפה אחת ודברים אחדים בשני ראוי ליורשיו נמי ירושה אין לה הפסק אלא מ\"ש הרה\"מ ז\"ל שהרמב\"ן ז\"ל נסתפק אינו אלא למ\"ש עוד וז\"ל וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל שאפי' לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא אמר ואחריך ירש פלוני בני נכסי וכו' והיינו אותו לשון של הרמב\"ן שכתבנו לעיל ועיין בנמוק\"י בסוגיין באופן שדברי הרב ז\"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון והדבר צריך לי עיון.<br><b> ודע </b> שכתב הרשב\"א במיוחסות סי' מ\"ה דהא דאמרינן ירושה אין לה הפסק אם כתב השיור מעכשיו אין זו ירושה מופסקת אלא מעכשיו נתנם הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי נכסי לסבתא דבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי עד כאן וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בסי' מ' בהל' זכיה שהקשה עליה מהא דאמרינן לקמן בפירקין אמר ר\"ה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לא נותנה משום מתנה ואמרו שם דנפק\"מ שאם אמר ואחריך לפלוני שאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ולפי סברת הרשב\"א ז\"ל קשה כיון דר\"ה סבר דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אין ירושה זו מפסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים לב' וא\"כ שפיר קנה הב' אפי' שהיה הראשון ראוי ליורשו ותירץ הרב ז\"ל דכל היכא דהראשון ראוי ליורשו בסתמא גוף נמי מניח לו בירושה דעד כאן לא אמר ר\"ה דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אינו ראוי ליורשו דלא הקנה כי אם לפירות בלבד ע\"כ.<br><b> והנה</b> הרואה יראה דתירוץ זה שתירץ הרב ז\"ל לא שייך אלא למה שהקשה מפשטא דסוגיין דמצי למימר דלמי שראוי ליורשו גוף נמי הקנה לו ומשו\"ה אף דבאומר אחריך שהוא כמעכשיו מ\"מ כיון דראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ברם אכתי קשה מדידיה אדידיה ממ\"ש הר\"ן משם הרשב\"א וכמו שהקשה מרן בב\"י סי' רמ\"ח יעו\"ש. ולפי קוצר עניות דעת אפשר לומר לדעת הרשב\"א כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל במלחמות בעובדא דסבתא וז\"ל ועוד הא דשלח רב אחא נכסי לך וכו' שירושה אין לה הפסק והרי כאן ירושה שהב' קונה מעכשיו ואין כאן הפסק שלא חל עליה שם ירושה וכו' ואע\"ג דאליבא דידיה איתמר לעיל אלא אמר רבא כדשלח רב אחא וכו' לאו למימרא דהוא סבר בלשון אחריך אין לב' במקום ראשון כלום אלא לומר שהדין דין אמת כשאין בו לשון מעכשיו עכ\"ל. וא\"כ נוכל לומר שזה הוא דעת הרשב\"א ז\"ל ותו לק\"מ אלא דכל זה אינו לדעת הרשב\"א ז\"ל לא מ\"ש הרב ז\"ל ולא מ\"ש אנו בעניותינו והוא ממה שראיתי להרשב\"א ז\"ל עצמו בח\"ג הנדפס מחדש בסי' קכ\"ב שכתב וז\"ל וכל שכן בראשון ראוי ליורשו דאפי' אמר בהדיא נכסי לפלוני בני ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כמ\"ש ותדע לך עוד דהא ההיא דרב אחא הלכה פסוקה היא וכו' ועוד דרב הונא גופיה אשכחן ליה דאית ליה האי דר\"א דגרסינן בפ' יש נוחלין אמר ר\"ה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ופרשה רבא להא דר\"ה שאם אמר ואחריך אין לה הפסק אלא ודאי מהא שמעינן דלגבי יורש דאורייתא לא אמרינן הכי משום דכל שנתן למי שראוי ליורשו ירושה דאורייתא וא\"א לו לאחר מכאן להפסיקה עד כאן הרי שאפי' אמר בפירוש מעכשיו לפלוני אין לה הפסק ומייתי ראיה מהא דר\"ה ומסכים הכי היפך מה שכתב במיוחסות ואפי' למי שמסתפק שתשובות המיוחסות הם מהרמב\"ן ז\"ל מ\"מ הוא היפך ממ\"ש הרמב\"ן במלחמות וצריך לי ישוב.<br><b> וכתב </b> הראב\"ד ז\"ל והביאו מרן החבי\"ב בחו\"מ סי' הנ\"ל בהגהת הטור אות ט' וז\"ל ונשאל הראב\"ד ז\"ל על מי שאמר בשעת צואתו אם תפטר בתי הפנויה קודם שתנשא לבעל תזכה אחותה הפנויה בחלקה אי מהני והשיב זו השאלה אין לה מקום בכאן ואפי' אמר בלשון ירושה (נ)מי יבטל את דבריו אם יכול לעקור ירושת התורה מכל בניו וליתן אותה לאחד מהם הואיל ויש (לה) [לו] בה חלק ירושה ג\"כ יכול לעקור אותה בכאן משאר הבנות הנשואות ויתן אותה לאחת מן הבנות הפנויות הואיל וראויה ליורשה ולא תהא סופה חמור מתחילתה ואם יש מי שיחלוק בדבר וכו' אך הדרך הראשון עיקר כי מאחר שעקר הנחלה משאר היורשים (מתחי') [בתחילה] כך יכול לעקור בסופה ואין סופה חמור מתחילתה עד כאן והקשה הרב ז\"ל וז\"ל אך צריך להבין לפי דעתו של הראב\"ד ז\"ל שאינו מחלק בין סופה לתחילתה היכי משכחת לה דין רב אחא דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ונ\"ל וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אפשר להליץ בעד הראב\"ד ז\"ל דהא הראב\"ד לא קאמר אלא היכא דקא עקר משאר אחים ונתן לאחד מהם דעכ\"פ קא מקיים עיקר הנחלה באחד מהם דבכה\"ג שהתורה נתנה רשות להעביר הנחלה כה\"ג מצי מפסיק דאם ימות זה המקבל שירש אחיו אם ימות קודם הנשואין אבל אם ירצה לתתה לאחד מן השוק דאם היה רוצה עתה להורישו לא הוה מצי אם אמר שאחר שתמות בתו שיהיו לו הנכסים בהא לא קאמר ובכה\"ג מיירי רב אחא לדעתו. וכן נמי אפשר לומר אם אמר שאחר שימות בנו שירשנו נכדו מכלל נכדיו דאם היה רוצה להורישו לא היה יכול דהא אינו יורש בנכסיו בחיי אביו שאביו קודם בהא הוא דלא מצי עביד ובהכי הוא דר\"א ועיין בס' פני יהושע למהר\"א קוב\"ו ז\"ל בסי' כ\"א דף ל\"ט ע\"ד שכתב דהא דר\"א אינו אלא בנותן לבן בין הבנים אבל אם לא היה אלא בן אחד לא יעו\"ש וכתב שמדברי מהרי\"ל שהביא מרן בסי' רנ\"ג והרשב\"א בסי' תש\"ד לא משמע כן וכו' יעו\"ש. ואני אומר שמדברי מהרימ\"ט בחו\"מ סי' ו' וע\"ד נראה להדיא בהיפך וגם מדברי מהר\"ם שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין והרשב\"א בח\"א סי' אלף קמ\"ז וק\"ל.<br><b> ולענין</b> אם כתב למי שראוי ליורשו נכסי לך מהיום ולאחר מיתה ואחריך לפלוני אם דיינינן ליה כמתנת בריא ויש לה הפסק או לא כתב מהריב\"ל ז\"ל בחלק ב' סי' ל\"ה דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב מרן החבי\"ב בסי' רמ\"ח בהגהת ב\"י אות כ\"ג שלפי מ\"ש באה\"ע בסי' קי\"ח שהמרדכי והחכמים שחלקו על הר\"י בן הרא\"ש ז\"ל והרב ב\"י ומהר\"מ מטראני ז\"ל כולהו ס\"ל שדינא כמתנת בריא ודאי שיש לה הפסק לדעת רבינו ז\"ל אבל לדעת ר\"י בן הרא\"ש ז\"ל דינא כמתנת שכיב מרע וכבר כתב בס' משפט צדק סי' י\"א שהר\"י בן הרא\"ש ז\"ל יחיד בדבר זה ואין לומר קים לי וכו' יעו\"ש. ואני ראיתי להרשב\"ש ז\"ל בסי' ק\"צ שכתב וז\"ל ואע\"פ שכתב הרמב\"ם ז\"ל בבריא שכתב נכסי לך ואחריך לפלוני אין לב' אלא מה ששייר הראשון זה הוא במתנת מעכשיו אבל במתנה כזו שהיא מהיום ולאחר מיתה לא ומייתי לה בפ' יש נוחלין וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב מהל' זכיה וז\"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכו' וממ\"ש ואינו זוכה בו ואוכל הפירות ולא כתב ולא זכה בפירות עד לאחר מיתה או ולא זכה לאכול בפירות שהיה משמע מלשונות אלו שקנה הגוף מעכשיו קנין גמור וכו' משמע שהגוף לא זכה עד לאחר מיתה וכו' ואפי' אם היה בדבר זה שום ספק או שום סברא נגד זו אין להוציא הנכסים מחזקת היורשים עד כאן הרי כאן דר\"י בן הרא\"ש ז\"ל והרשב\"ש ז\"ל בחדא אזלין דמתנה מהיום ולאחר מיתה דין מתנת שכיב מרע יהבינן לה ומעתה מצי המוחזק לומר קים לי ואין לב' במקום יורשי ראשון כלום.<br><b> איברא</b> דאמת אגיד דזה שלמד הרב ז\"ל דין זה מדברי רבינו לא זכיתי להבינו והוא דהרב המגיד ז\"ל כתב בהיפך מזה וז\"ל ברייתא בפ' יש נוחלין ובפ\"ק דמציעא ופרשוה רש\"י ור\"ש והרמב\"ן ז\"ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדומה לה שאינו זוכה בפירות מעתה ויש מי שפירשה שהיא כמתנת שכיב מרע ממש שיכול לחזור בו עד שעת מיתה ומ\"מ ודאי אין בכלל לשון מהיום ולאחר מיתה שיכול לחזור בו אלא כשביאר כן בפירוש וכו' ולענין הדין אין בין ב' הפירושים הללו כלום ודעת רבינו כפירוש רש\"י ז\"ל עכ\"ל הרי בפירוש דלענין הגוף דין מתנת בריא אית ליה ולא מצי לחזור לדעת רבינו היפך מ\"ש הרב ז\"ל. ועוד קשה דלפי דבריו נמצא דהטור ז\"ל לא כיון להלכה ח\"ו בדברי רבינו שהרי בסי' רנ\"ז הביא דברי רבינו אלו וכתב אח\"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה ע\"כ. ועוד דלפי דבריו אם כתב רבינו ולא זכה לאכול פירות משמע שקנה הגוף לגמרי והרי הטור ז\"ל כתב מילת לאכול בדברי רבינו. ועוד קשה מדידיה אדידיה שהוא ז\"ל כתב בסי' קל\"ג וז\"ל וענין מהיום ולאחר מיתה ר\"ל גופא מהיום ופירי לאחר מיתה כדאיתא ביש נוחלין לפיכך גוף המעות קנוי לו מהיום וכיון שקנוי לו מעכשיו אלא שאין לו פירות וכו' עד כאן הרי דאף הוא ז\"ל מודה שהוא מהיום וכיון שכן הרי הוא מתנת בריא ויש לה הפסק ולא ידענא מה אידון ביה והדבר צ\"ע ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשמכר הראשון או נתן לאחרים וכו'.</b> כתב הרב המגיד דרבינו הוציא דין זה מעובדא דרב ביבי דף קל\"ז ומפרש לא קאמר ר' שמעון בן גמליאל דאין לב' אלא מה ששייר הראשון אלא לשנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה וכו' ופי' אחר יש באותו מעשה וכו' ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ע\"כ.<br><b> ודע</b> שמכאן קשה לי לדעת מהרשד\"ם ז\"ל בחלק אה\"ע סוף סי' קפ\"ה ולפי שיש לי לפרש דבריו צריך אני להביא כל הלשון וז\"ל מה שנראה שהרמב\"ם ז\"ל לא מפליג בין כשאמר ואחריך לפלוני בין שהיה המקבל איש זר או שהיה בנו של נותן או שאמר אחריך לעצמי לעולם המקבל הראשון אין יכול למכור ואם מכר או נתן המוכר הראשון יכול לטרוף מיד הלוקח או המקבל הב' אני אומר כי זה אפשר אבל אינו מוכרח דאפשר דגם (הרמב\"ן) [הרמב\"ם] יודה בדין זה וא\"ת מנין יהיה לו זה כיון שהוא מפרש פי' אחר שאינו כפי' המפרשים שהוא פי' הני מילי דאמר רשב\"ג אין לב' אלא מה ששייר הראשון כשמכר הראשון לאיש זר אז אין לב' אלא מה ששייר הראשון וא\"כ דין המפרשים מנין לו ואפשר לומר דסתם אחריך משמע לאיש זר וא\"כ ממילא משמע דוקא לאיש זר אבל לא לעצמו או ליורשיו ויש לנו לומר כן כדי למעט המחלוקת וכו' ע\"כ. והנה מ\"ש בתחילת דבריו מ\"ש שנראה שהרמב\"ם לא מפליג כשאמר אחריך לפלוני וכו' מילת לא נראה לענ\"ד שט\"ס הוא וצ\"ל שהרמב\"ם מפליג בין אחריך לפלוני לאחריך לבני או לעצמי דבהא לעולם המקבל הראשון אינו יכול למכור ואם מכר או נתן הנותן יכול לטרוף או המקבל הב' ומ\"ש המוכר הראשון נראה פשוט שהוא ט\"ס ובזה ישר הולך כל הלשון של הרב ז\"ל והוצרכתי ליכנס בדוחק זה לפי שראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רמ\"ח שהקשה עליו ולבסוף לא יצא ידי חובתו כי אם בעשות ט\"ס ולפי מ\"ש בעניותינו נראה דאתי שפיר הכל. אפס כי ע\"ז דברי הרב המגיד עומדים נגד זה שכתב ואין דינם עולה לדעת רבינו וכו' ואם כמ\"ש לדעת הרב ז\"ל תימה הוא שלא זכר להרה\"מ שהוא היפך דעתו וצריך לי עיון."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af7d5c5e13380dcda116f94c5e271745a25f8409
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,185 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'.</b> כתב מרן כ\"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בפ\"ק דקידושין וז\"ל ונ\"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב\"ם בפ\"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמחת יו\"ט סי' נ\"א שתמה על דברי הר\"ן ז\"ל ממ\"ש הר\"ן גופיה בפ\"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע\"ז כתב וז\"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה\"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו\"ש ולפי שיטתיה דס\"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה\"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד הר\"ן ז\"ל ולומר דהא דכתב בפ\"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו\"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה\"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר שם וז\"ל אמנם מדברי הריטב\"א מבואר דס\"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ\"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב\"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק\"מ טובא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר\"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע\"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה\"נ דנפק\"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע\"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א\"ה ס\"ט ומ\"ש רבינו <b> דאין קרקע נקנה בפחות משו\"פ </b> כתב הרב המגיד מימרא פ\"ק דקידושין ומרן ב\"י סי' ק\"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ\"ק דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ\"ש התוס' יעו\"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י\"ג ע\"א א\"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו\"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו\"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו\"ט סי' נ\"ג שהקשו כן על דברי מרן ב\"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו\"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז\"ל כתב הרה\"מ מימרא פ\"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י\"א ח\"א כתב דהכי איתא פ\"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע\"ז זולת מ\"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר\"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו\"פ לא מיקרי כסף וכמ\"ש הרב ב\"י ריש סי' ק\"צ וכו' יעו\"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י\"ג וכנ\"ל וצ\"ע) ועי' להרב כבוד יו\"ט בפירקין."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'.</b> שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח\"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א\"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז ע\"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר\"י ס\"ל מעות קונות ד\"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור\"ל ס\"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר\"י דס\"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר\"ל דס\"ל משיכה קונה ד\"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ\"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר\"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם והטור ור\"ת וסיעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ\"ש הרב המגיד שם שהרמב\"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז\"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי\"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ\"כ הרמב\"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע\"כ וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן לעבודה זרה דף ס\"ג שכתב וז\"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש\"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר\"ל דלר\"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ\"ש הרה\"מ.<br><b> והשתא</b> קשיא לי מה שהביא מרן ביו\"ד סי' קל\"ב וז\"ל ועוד כתב הרשב\"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את\"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ\"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב\"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ\"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב\"ן עיקר וכן נראה ממ\"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע\"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ\"ל יעו\"ש הרי בפירוש היפך מ\"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב\"ם וכבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן להרה\"מ ותירץ וז\"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב\"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ\"ש הרה\"מ או שנפרש שמ\"ש הרב המגיד וכ\"כ הרמב\"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב\"ם שהוא ג\"כ כתבו עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ\"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב\"ם וכמ\"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב\"א הרמב\"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ\"ד שהרי הריטב\"א בחי' לע\"ז דף ע\"א כתב וז\"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש\"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב\"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז\"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס\"ל הכי וכדעת רבינו הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש הרשב\"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב\"ן היפך מ\"ש הרה\"מ משמו והיפך מ\"ש בחי' לע\"ז דף ס\"ג והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> שדברי הרשב\"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס\"ל כהרמב\"ם וכמ\"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז\"ל כתב בפ\"ב דחולין דף ל\"ט ע\"ב וז\"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש\"י ז\"ל ואע\"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב\"ן ז\"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי\"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא\"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו\"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי\"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע\"ז דמעות בגוי קונות ולא קי\"ל כוותיה ואין צורך עכ\"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע\"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי\"ל כוותיה וכן מ\"ש אח\"כ והא קי\"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ\"ש לעיל ומ\"ש והרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ט\"ס הוא וצ\"ל והרמב\"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב\"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו\"ש.<br><b> ומרן</b> החבי\"ב בחו\"מ סי' קצ\"ד הגהות הטור אות י\"ג כתב וז\"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש\"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר\"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה והרשב\"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב\"ן סי' רכ\"ה וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה\"מ שהביא משם הרשב\"א. והטור ז\"ל פסק בסי' קצ\"ח כר' יוחנן ובסי' קצ\"ד פסק דמעות בגוי קונות וז\"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו\"ד סי' קל\"ב פסק וז\"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ\"ש בחו\"מ סי' קצ\"ד כבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן ומהרד\"ב סי' קנ\"א רצה להליץ בעד הטור ז\"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו\"ד סי' ש\"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג\"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס\"ל כהרמב\"ם וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז\"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו\"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ\"ש הרב ז\"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ\"ט ע\"ב יעו\"ש) והש\"ך בסוף סי' קצ\"ד ס\"ק ד' כתב וז\"ל גם א\"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא\"ש פסק בריש פ\"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע\"ג דבפ\"ק דבכורות כתב הרא\"ש דטוב לחוש ג\"כ לסברת רש\"י מ\"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ\"כ הטור והרב גופייהו ביו\"ד סי' ש\"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ\"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר\"ל לאפוקי מ\"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ\"ל דבמטלטלין א\"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע\"פ הדין ואה\"נ דלמ\"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ\"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא\"ש מדידיה אדידיה דבפ\"ק חשש לסברת רש\"י ואילו בפ\"ב כתב בפשיטות כר\"ת והניחו בצ\"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה.<br><b> איך</b> שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב\"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז\"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע\"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו\"ש נראה דקאי בשיטת ר\"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז\"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע\"פ שלא משך קנה מא\"ז יעו\"ש הרי לך בפירוש היפך מ\"ש בפ' הזהב ועיין למהרש\"ך ח\"ב סי' קט\"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק\"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו\"ר להרב פנים מאירות בח\"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו\"ש.<br><b> והנה </b> לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא\"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס\"ל להרא\"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע\"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ\"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע\"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה\"ג ראו לחוש לסברת רש\"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו\"ש באורך.<br><b> ומעתה</b> אשכחנא פתרי למ\"ש הטור בסי' ש\"כ ביו\"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל\"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ\"ש לעיל ובישראל פסק בחו\"מ סי' קצ\"ח כר' יוחנן אפ\"ה לגבי בכור בכה\"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ\"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש\"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו\"ד דסי' קל\"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא\"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח\"כ ילדה ה\"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא\"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא\"ש בפ\"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר\"מ מלובלין בסי' ל\"א שכתב וז\"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא\"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה\"ג והטעם דקי\"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי\"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ\"ל. ומעתה אף שהרא\"ש פסק כר\"י מ\"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ\"ש בפ\"ק בעובדא דמרי בר רחל וא\"כ מה מקום לחלק בין הרא\"ש להטור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו.<br><b> ודע</b> דבהך סברא דהרא\"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז\"ל והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור\"ם בתשובה סי' פ\"ז שכתב וז\"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר\"ת וכתבו אח\"כ והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי\"ל כר\"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ\"מ מאחר שנגנבה אח\"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א\"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא\"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו\"ש ועיין להש\"ך ביו\"ד סי' ש\"כ ס\"ק ח' שהביא דברי מור\"ם הללו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז\"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז\"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע\"ז עלה ונסתפק וא\"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח\"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע\"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח\"כ הש\"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו\"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז\"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק\"ל יעו\"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא\"ש והטור ור\"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש\"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב\"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ\"ש הרב מהרד\"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו\"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס\"א וס\"ב וס\"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש\"י יעו\"ש ועיי\"ש בחי' הרשב\"א דנראה דאף באלם לא קנה וא\"ת הא כבר כתב הרב מהר\"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ\"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ\"א שחלק על הרב צ\"צ יעו\"ש וא\"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש\"ך בסי' ש\"כ ס\"ק ח' וז\"ל ומשמע דה\"ה אם קנה פרה מהגוי דלר\"ת משיכה קונה דוקא ולרש\"י מעות וא\"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר\"ם מינץ וכו' יעו\"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור\"ם בתשובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב\"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר<br><b> שלמה </b> בכ\"ר <b> שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו.</b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו\"ש והבית דוד חו\"מ סי' ק\"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ\"ש הרי\"ף והרא\"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ\"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא\"כ אין כונת הרמב\"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי\"ף והרא\"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי\"ף והרא\"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב\"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ\"ש בלי ספק יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי\"ף שבפ' הספינה שכתב וה\"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד\"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'.</b> הרי\"ף ז\"ל הביא מ\"ש בירושלמי וז\"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב\"י בסי' ר\"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו\"ש וכתב מרן החבי\"ב בהגהות ב\"י אות י' וז\"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב\"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש שנראה מדברי מרן ב\"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ\"ג ס\"ב וז\"ל בד\"א וכו' אבל אם א\"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ\"ש הרב ז\"ל איברא דמור\"ם ז\"ל שם הגיה בדברי מרן וז\"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ\"ע וז\"ל וכונתו ללמדנו שט\"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ\"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ\"כ בב\"י ס\"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו\"ה צריכין לומר שט\"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו\"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ\"ש הטור והמחבר בסי' ר\"ד יעו\"ש ובש\"ך והרב גופיה בהגהות ב\"י אות ה' כתב וז\"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ\"ע עכ\"ל ובסי' קכ\"ה ס\"ו כתב הטור וז\"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב\"י ז\"ל ירושלמי כתבו הרי\"ף בפ' הזהב עד כאן.<br><b> הרי </b> להדיא שהטור ומרן ז\"ל תרוייהו ס\"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ\"ק דגיטין דף י\"ד ע\"א א\"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה\"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו\"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ\"ל ופי' רש\"י ז\"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא\"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ\"ש הרב גופיה בסי' רמ\"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב\"י ז\"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז\"ל וזה לשונו וצ\"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ\"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א\"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ\"ק דבתרא סי' תצ\"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי\"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח.</b> וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס\"ל היפך דעת הרשב\"א ז\"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א\"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו\"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב\"א.<br><b> ומ\"ש </b> וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי\"ף ז\"ל בפ' המקבל וז\"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי\"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא\"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי\"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א\"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ\"ל וכנראה להדיא דס\"ל להרי\"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב\"א דלהרשב\"א ס\"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי\"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי\"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי\"ף דא\"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב\"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז\"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו\"ש ומשו\"ה כתב הרה\"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ\"ג הגהות ב\"י אות י\"ג) אלא דא\"כ קשה על הרב מהר\"י בן עזרא הביא דבריו מהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם בתשובה וז\"ל ויש להסתפק לדעת הרשב\"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב\"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת\"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ב\"י בסי' קמ\"ו מחודש ל\"ו וז\"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו\"ש ש\"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג\"כ הרב [בצלאל] בשטמ\"ק משמו וז\"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז\"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב\"א מבואר ספיקו וכמ\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ומה שהכריח מהריב\"ל ז\"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב\"ם אין זה הכרח שהרי הרשב\"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר\"ן ז\"ל כמ\"ש הרב המגיד בפ\"ז דמכירה ואפ\"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב\"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ\"ד נ\"ל דהא ודאי לק\"מ לפי מ\"ש הרשב\"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ\"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ\"ע איכא למימר דמשו\"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס\"ל הכי הו\"ל לחלק כן אלא דלפי\"ז קשה לי מ\"ש הרב פני משה בח\"א סי' ע\"ח שכתב וז\"ל ואף הרמב\"ם ז\"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה\"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא.<br><b> עוד </b> כתב הרב וז\"ל ולכאורה כן נראה ג\"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז\"ל הביאו הטור ז\"ל סי' קע\"ו ס' ל\"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז\"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי\"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב\"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו\"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב\"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב\"ם להא דרב ישעיה וכמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז\"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי\"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ\"ש שם מרן ב\"י סי' קפ\"ג ס\"ז והרא\"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא\"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס\"ל כסברת הרא\"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע\"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא\"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא\"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס\"ל כהרא\"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א\"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו\"ל להרב לפרש דברי המורים דס\"ל כסברת הרא\"ש ועוד מדכתב הרב ז\"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא\"ש ז\"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא\"ש וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב בני אברהם בחו\"מ סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו'.</b> הנה הטור ז\"ל סי' ר\"ז סט\"ו הביא דין זה וז\"ל לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"י חאנדאלי ז\"ל בתשובה סי' כ\"ב שהקשה להטור ז\"ל ממ\"ש בסוף סי' ע\"ג תשובת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון וא\"ל שמעון כבר מחלת לי תשובה מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל לו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא\"ל אני מוחל החפץ לאו כלום הוא אא\"כ שיאמר הריני נותנו לך עד כאן. והשתא אם איתא דבמטלטל לא שייך לשון מחילה כשהוא בעין הכא למה קנה המוכר כיון שהלוקח א\"ל לשם מחילה לא שייך במטלטלין ומאי שנא מההיא דכתב הרא\"ש גבי משכון והצריך עיון. ולענ\"ד אפ\"ל דערבון זה שנותן הלוקח הוא מעות ואם יחזור בו הלוקח ימחול לו ערבונו ואפי' לפי מ\"ש הסמ\"ע דהא דלא מהני לשון מחילה לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות מ\"מ במעות שאינם צרורים וחתומים כבר כתב הש\"ך ז\"ל ס\"ק נ\"ה דמהני בהו לשון מחילה וז\"ל וכתב הסמ\"ע לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך שפיר לשון מחילה וכן מבואר לקמן וכ\"כ הב\"ח ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון שהן צרורים וחתומים דאל\"כ כיון שיכול להשתמש בהן אפי' תובע אותם המפקיד א\"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים א\"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה כך נראה לענ\"ד עכ\"ל. וא\"כ השתא דערבון זה לא ניתן להשבון דאם חזר בו הלוקח נשאר ביד המוכר וא\"כ אם חזר המוכר קנה מיהא כנגדו וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל משם רבינו והטור ומרן ז\"ל וא\"כ פשיטא שיכול להשתמש ודמי שפיר להלואה דלהוצאה ניתנה ושייך שפיר לשון מחילה וזה פשוט ועיין בית שמואל סי' נ' ס\"ק ס\"א (א\"ה ס\"ט עי' בס' מטה שמעון סי' ר\"ז ס\"ק ס\"ג ובמהרשד\"ם ז\"ל סי' קצ\"ו)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה וכו'.</b> הנה דייק רבינו וכתב ופירש בשעת המכירה לומר דלא מהני מאי דמגלי מקודם מכירה כי אם צריך לפרש בשעת המכירה דוקא וכן הוא דעת הרא\"ש והתוס' בפ' אלמנה ניזונת והטור חו\"מ סימן ר\"ז יעו\"ש וכ\"כ בס' התשב\"ץ בחוט המשולש בטור ד' סימן ג' וז\"ל וצריך שתדע דבהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שהוא רוצה וכו' ואע\"פ דבההיא עובדא בנהרדעא לא הוזכר שם שפירשו בשעת המכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שייך שרוב בני אדם ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסיבה כוללת ונוגעת לכולם לכן דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואין צריך אפי' גילוי דעת וכו' יעו\"ש באורך וע\"פ דברי הרב ז\"ל אפשר לישב מה שהקשה מרן ב\"י ז\"ל שם ס\"ז עליה דהרא\"ש ז\"ל דהוא ס\"ל דצריך לפרש בשעת המכר כמ\"ש בפ' אלמנה ואילו בתשובה כלל פ\"ה כתב וז\"ל ויש מקומות דאפי' גילוי לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כגון שטר מברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכיוצא וכו' ואלו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ס\"ל דצריך שיפרש בשעת המכר יעו\"ש שהצריך עיון ולפי דברי הרב ז\"ל אפשר דהרא\"ש נתכוון לעובדא דרב נחמן דאין צריך שיפרש דהדבר מעיד על עצמו ובהך זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא דכתב הרא\"ש דא\"צ גילוי דעת וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב.</b> כתב הטור בסי' ס' ס\"י וז\"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב וכו' אבל הנותן מתנה בדבר שאינו מצוי אצלו או בדבר שלא בא לעולם אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב (גדו\"ת) [בעל התרומות] שער מ\"ג ח\"ד סי' ו' שכתב וז\"ל וזה אשר כתב לי בזה הרמב\"ן ז\"ל שנראה לו שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין ערב והוא שכתב דאקנה באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב שמשתעבד הוא וכו' יעו\"ש מה שהקשה הגדולי תרומה על זה והש\"ך תירץ בס\"ק כ\"א וז\"ל ולא נראה דהרמב\"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו הילכך נהי דהקנין אינו כלום מ\"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמידה בידו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לדקדק כן מדברי הרמב\"ן עצמו שכתב שם וז\"ל וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכו'. ומהתימה על הרב פני משה בח\"א סי' ס\"ו שעשה מחלוקת הך דהרמב\"ן ז\"ל עם הטור ולא דקדק במילת שיכול אדם שיחייב עצמו וכו' שכתב הרב ז\"ל וכמו כן קצת קשה על הרב לחם רב סי' קנ\"ח וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות וכו'.</b> עי' למרן כ\"מ שהקשה דכיון דקנין מעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך וכו' ועיין מ\"ש מוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו במל\"מ בדין זה וז\"ל דלכך הוזקק לזה דאם בדרך חיוב אם תעשה כך אם היה נאנס המתחייב ולא יכול לעשות פטור מן החיוב וכו' אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונין מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלא חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע\"מ שיתקיים וכו' יעו\"ש ועי' במהר\"מ אלשיך ז\"ל סי' ל' שכתב חילוק זה עליה דרבינו והקשה כקושית מרן ז\"ל וחילק כן יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו במדה וכו'.</b> כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר\"י בן מיגאש ז\"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב\"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב\"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע\"כ.<br><b> והנה</b> לכאורה נראה שדעתו ז\"ל להשוות להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ז\"ל ודעת הרמב\"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר\"י בן מיגאש והרשב\"א אבל בדבר שא\"א להשלים פליג עלייהו וס\"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב\"ן ז\"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד\"ה מתני' כתב וז\"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתות שוין בדבר וכן דעת הר\"י בן מיגאש ז\"ל עכ\"ל הרי דהר\"י בן מיגאש ס\"ל כהרמב\"ן דהיכא דא\"א להשלים בטל מקח וא\"כ על כרחין לומר דהרשב\"א פליג על הר\"י בן מיגא\"ש שהרי כתב הר\"ן בפ' האומר והביאו מרן ב\"י סי' רל\"ב וז\"ל אבל הרשב\"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא\"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי\"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ\"ל הרי דהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש ז\"ל חולקים עם הרשב\"א ואיך השוה להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ולהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ\"ע.<br><b> שו\"ר </b> להרב במתני' שהביא משם הרשב\"א שהר\"י בן מיגאש ז\"ל כהרשב\"א היפך מ\"ש הרמב\"ן וכ\"כ בהספינה וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש הרמב\"ן וכן דעת הר\"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס\"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ\"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב\"י בסי' רנ\"ב כתב עליה דרבינו וז\"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב\"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח וכמ\"ש בסמוך משם הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב\"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ\"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב\"א אם כונתו להקשות למרן ז\"ל אחרי המחילה רבה לק\"מ לא לדעת הרה\"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה\"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ\"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה\"מ והקשה כן ולענ\"ד אין נראה כן ועי' בכ\"מ בדין שלפנינו וק\"ל (א\"ה עיין בס' מחנה יאודה שם)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ.</b><br><b> הנה</b> דעת רבינו נראה לכאורה דס\"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב\"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז\"ל. אבל נראה לענ\"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג\"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג\"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ\"ל כנראה שכיון למ\"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע\"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ\"מ דאל\"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא\"ה נשבע שבועת המשנה יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דלק\"מ וכן ג\"כ י\"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ\"מ ז\"ל.<br><b> איברא</b> דליכא להקשות להרב המגיד דס\"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט\"ז מהלכות טוען ה\"ה וז\"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ\"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה\"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ\"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ\"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו\"ש והרא\"ש בפ\"ק דמציעא כתב שמדברי ר\"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א\"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע\"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע\"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע\"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי\"ד דמי וכדאמרינן בפ\"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור.<br><b> עוד</b> כתב הרא\"ש שם וז\"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו\"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ\"ב דקידושין דף מ\"ג ע\"ב ד\"ה לעולם וז\"ל וי\"ל דמ\"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו\"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא\"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א\"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה\"ג אין ממש בעדותו וכמ\"ש התוס' והצריך עיון. ולענ\"ד נראה לי דלק\"מ דאפשר דס\"ל להרא\"ש כדפי' הנמוק\"י במתני' וז\"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר\"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה\"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס\"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו\"ה ישבע שמתה כדרכה וא\"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא\"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא\"ש ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח או טעם הדבש הזה [וכו'] לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. ודין ההקדש והעניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו וכו' אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.</b><br><b> הנה</b> כונת רבינו ברור מללו דמ\"ש בתחילה <b> אין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון ריח התפוח או אכילת פירות דקל או דירת הבית וכיוצא </b> הוא משום שלא הקנה לו גוף החפץ כי אם הריח או אכילת הפירות שלא הקנה לו פירות גופייהו בלשון הקנאה אלא אכילת פירות דהוי דבר שאין בו ממש כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' זכיה וז\"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם אלא דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהם כדיבור וכשינה שאין נקנית וכו' יעו\"ש ומ\"ש רבינו עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו וכו' ולא סגי ליה בהקנאת גוף הפירות לבד היינו משום דנהי דהוי דבר שיש בו ממש מ\"מ לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך פסק דצריך להקנות לו גוף האילן וכמ\"ש בריש פרקין וז\"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה כיצד מה שתוציא שדה זה מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה עד כאן הרי דבמקנה גוף העובר הוי דבר שיש בו ממש אפ\"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם וא\"כ מ\"ש אח\"כ <b> ודין ההקדש וכו' אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו וכו' </b> ואתי עלה מטעם דבר שלא בא לעולם היינו משום דהקנה לו גוף העובר והוי דבר שיש בו ממש אלא שעדיין אינו בעולם והיינו דחייל הנדר דהוי כאומר הרי עלי להקדשו וכמ\"ש מרן החבי\"ב בסי' רי\"ב ועיין בס' בני יעקב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למהריב\"ל בח\"א סי' נ\"ט שהקשה לרבינו וז\"ל וראוי לדקדק בדברי הרב קצת דברים ראשונה שבתחילת דבריו כתב שטעם שאין אדם מקנה אכילת פירות הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן פסק בפ\"י מהל' זכיה וכו' ומי שיתבונן בדברי הרב במ\"ש אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו ויראה לכאורה מדברים הללו שסבור שהטעם הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כפי' רשב\"ם יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו אחרי המחילה רבה לק\"מ ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו [וכו'] לגבי עצמו בעין יפה משייר.</b> כתב מרן כ\"מ דמדסתם ולא פירש משמע שיורשים בניו וקשה דבפ\"ו מהל' מעשר פסק גבי לוי שמכר שדה לישראל ע\"מ שהמעשר שלו אמרינן דוקא לו ולא ליורשיו וכו' יעו\"ש והרב מהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה תירץ דשאני הכא דמיירי בלשון תנאי ואמר לי הוא דצריך לפרש דאל\"כ לי ולא ליורשי משמע ועוד תירץ דשאני מעשר וכו' יעו\"ש ועי' להרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' כ\"ג שלא זכר ש'ר לדברי מהר\"ש יונה ז\"ל והרב המגיה שם כתב וז\"ל וכן נראה מתוך דברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שהביא דבריהם הרב ב\"י בסי' ר\"ט עד כאן. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהא דברי הרמב\"ן אלו שהביא בב\"י הם בפ' המוכר דף ס\"ג ומדבריו שם נראה להיפך שכתב וז\"ל ולי נראה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא בשל אחרים אע\"פ ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא וכיון שכן הו\"ל כתנאי ולי ולא ליורשי משמע אבל בע\"מ שדיוטה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוים שייר הרי יורשיו כמוהו אע\"ג דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר אף היורש יורשים עד כאן הרי דס\"ל דגם במשייר לעצמו פירות דוקא לו ולא ליורשיו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה\"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'.</b> והקשה מרן בכ\"מ ז\"ל וא\"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו\"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ\"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע\"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו\"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס\"ו ע\"ג וע\"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו\"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב\"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו\"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ז והנראה לענ\"ד כתבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'.</b> בפ' המוכר דף ס\"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע\"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את\"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט\"ז בחו\"מ סי' רי\"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק\"י שם וז\"ל בית לאחד ע\"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע\"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ\"ל. ואחר המחילה רבה צ\"ע במ\"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע\"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע\"מ לא מהני וכמ\"ש הוא ז\"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט\"ס נפל בדפוס ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cf061f59d86f9cce162149edc909618bb0c6afc4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,182 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sales",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'.</b> כתב מרן כ\"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בפ\"ק דקידושין וז\"ל ונ\"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב\"ם בפ\"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמחת יו\"ט סי' נ\"א שתמה על דברי הר\"ן ז\"ל ממ\"ש הר\"ן גופיה בפ\"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע\"ז כתב וז\"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה\"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו\"ש ולפי שיטתיה דס\"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה\"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד הר\"ן ז\"ל ולומר דהא דכתב בפ\"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו\"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה\"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר שם וז\"ל אמנם מדברי הריטב\"א מבואר דס\"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ\"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב\"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק\"מ טובא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר\"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע\"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה\"נ דנפק\"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע\"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א\"ה ס\"ט ומ\"ש רבינו <b> דאין קרקע נקנה בפחות משו\"פ </b> כתב הרב המגיד מימרא פ\"ק דקידושין ומרן ב\"י סי' ק\"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ\"ק דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ\"ש התוס' יעו\"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י\"ג ע\"א א\"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו\"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו\"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו\"ט סי' נ\"ג שהקשו כן על דברי מרן ב\"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו\"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז\"ל כתב הרה\"מ מימרא פ\"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י\"א ח\"א כתב דהכי איתא פ\"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע\"ז זולת מ\"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר\"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו\"פ לא מיקרי כסף וכמ\"ש הרב ב\"י ריש סי' ק\"צ וכו' יעו\"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י\"ג וכנ\"ל וצ\"ע) ועי' להרב כבוד יו\"ט בפירקין."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'.</b> שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח\"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א\"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז ע\"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר\"י ס\"ל מעות קונות ד\"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור\"ל ס\"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר\"י דס\"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר\"ל דס\"ל משיכה קונה ד\"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ\"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר\"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם והטור ור\"ת וסיעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ\"ש הרב המגיד שם שהרמב\"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז\"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי\"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ\"כ הרמב\"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע\"כ וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן לעבודה זרה דף ס\"ג שכתב וז\"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש\"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר\"ל דלר\"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ\"ש הרה\"מ.<br><b> והשתא</b> קשיא לי מה שהביא מרן ביו\"ד סי' קל\"ב וז\"ל ועוד כתב הרשב\"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את\"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ\"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב\"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ\"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב\"ן עיקר וכן נראה ממ\"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע\"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ\"ל יעו\"ש הרי בפירוש היפך מ\"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב\"ם וכבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן להרה\"מ ותירץ וז\"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב\"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ\"ש הרה\"מ או שנפרש שמ\"ש הרב המגיד וכ\"כ הרמב\"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב\"ם שהוא ג\"כ כתבו עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ\"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב\"ם וכמ\"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב\"א הרמב\"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ\"ד שהרי הריטב\"א בחי' לע\"ז דף ע\"א כתב וז\"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש\"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב\"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז\"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס\"ל הכי וכדעת רבינו הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש הרשב\"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב\"ן היפך מ\"ש הרה\"מ משמו והיפך מ\"ש בחי' לע\"ז דף ס\"ג והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> שדברי הרשב\"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס\"ל כהרמב\"ם וכמ\"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז\"ל כתב בפ\"ב דחולין דף ל\"ט ע\"ב וז\"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש\"י ז\"ל ואע\"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב\"ן ז\"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי\"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא\"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו\"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי\"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע\"ז דמעות בגוי קונות ולא קי\"ל כוותיה ואין צורך עכ\"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע\"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי\"ל כוותיה וכן מ\"ש אח\"כ והא קי\"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ\"ש לעיל ומ\"ש והרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ט\"ס הוא וצ\"ל והרמב\"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב\"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו\"ש.<br><b> ומרן</b> החבי\"ב בחו\"מ סי' קצ\"ד הגהות הטור אות י\"ג כתב וז\"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש\"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר\"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה והרשב\"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב\"ן סי' רכ\"ה וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה\"מ שהביא משם הרשב\"א. והטור ז\"ל פסק בסי' קצ\"ח כר' יוחנן ובסי' קצ\"ד פסק דמעות בגוי קונות וז\"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו\"ד סי' קל\"ב פסק וז\"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ\"ש בחו\"מ סי' קצ\"ד כבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן ומהרד\"ב סי' קנ\"א רצה להליץ בעד הטור ז\"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו\"ד סי' ש\"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג\"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס\"ל כהרמב\"ם וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז\"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו\"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ\"ש הרב ז\"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ\"ט ע\"ב יעו\"ש) והש\"ך בסוף סי' קצ\"ד ס\"ק ד' כתב וז\"ל גם א\"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא\"ש פסק בריש פ\"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע\"ג דבפ\"ק דבכורות כתב הרא\"ש דטוב לחוש ג\"כ לסברת רש\"י מ\"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ\"כ הטור והרב גופייהו ביו\"ד סי' ש\"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ\"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר\"ל לאפוקי מ\"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ\"ל דבמטלטלין א\"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע\"פ הדין ואה\"נ דלמ\"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ\"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא\"ש מדידיה אדידיה דבפ\"ק חשש לסברת רש\"י ואילו בפ\"ב כתב בפשיטות כר\"ת והניחו בצ\"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה.<br><b> איך</b> שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב\"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז\"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע\"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו\"ש נראה דקאי בשיטת ר\"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז\"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע\"פ שלא משך קנה מא\"ז יעו\"ש הרי לך בפירוש היפך מ\"ש בפ' הזהב ועיין למהרש\"ך ח\"ב סי' קט\"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק\"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו\"ר להרב פנים מאירות בח\"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו\"ש.<br><b> והנה </b> לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא\"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס\"ל להרא\"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע\"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ\"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע\"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה\"ג ראו לחוש לסברת רש\"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו\"ש באורך.<br><b> ומעתה</b> אשכחנא פתרי למ\"ש הטור בסי' ש\"כ ביו\"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל\"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ\"ש לעיל ובישראל פסק בחו\"מ סי' קצ\"ח כר' יוחנן אפ\"ה לגבי בכור בכה\"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ\"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש\"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו\"ד דסי' קל\"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא\"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח\"כ ילדה ה\"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא\"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא\"ש בפ\"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר\"מ מלובלין בסי' ל\"א שכתב וז\"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא\"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה\"ג והטעם דקי\"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי\"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ\"ל. ומעתה אף שהרא\"ש פסק כר\"י מ\"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ\"ש בפ\"ק בעובדא דמרי בר רחל וא\"כ מה מקום לחלק בין הרא\"ש להטור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו.<br><b> ודע</b> דבהך סברא דהרא\"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז\"ל והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור\"ם בתשובה סי' פ\"ז שכתב וז\"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר\"ת וכתבו אח\"כ והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי\"ל כר\"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ\"מ מאחר שנגנבה אח\"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א\"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא\"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו\"ש ועיין להש\"ך ביו\"ד סי' ש\"כ ס\"ק ח' שהביא דברי מור\"ם הללו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז\"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז\"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע\"ז עלה ונסתפק וא\"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח\"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע\"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח\"כ הש\"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו\"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז\"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק\"ל יעו\"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא\"ש והטור ור\"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש\"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב\"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ\"ש הרב מהרד\"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו\"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס\"א וס\"ב וס\"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש\"י יעו\"ש ועיי\"ש בחי' הרשב\"א דנראה דאף באלם לא קנה וא\"ת הא כבר כתב הרב מהר\"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ\"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ\"א שחלק על הרב צ\"צ יעו\"ש וא\"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש\"ך בסי' ש\"כ ס\"ק ח' וז\"ל ומשמע דה\"ה אם קנה פרה מהגוי דלר\"ת משיכה קונה דוקא ולרש\"י מעות וא\"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר\"ם מינץ וכו' יעו\"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור\"ם בתשובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב\"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר<br><b> שלמה </b> בכ\"ר <b> שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו.</b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו\"ש והבית דוד חו\"מ סי' ק\"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ\"ש הרי\"ף והרא\"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ\"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא\"כ אין כונת הרמב\"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי\"ף והרא\"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי\"ף והרא\"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב\"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ\"ש בלי ספק יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי\"ף שבפ' הספינה שכתב וה\"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד\"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'.</b> הרי\"ף ז\"ל הביא מ\"ש בירושלמי וז\"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב\"י בסי' ר\"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו\"ש וכתב מרן החבי\"ב בהגהות ב\"י אות י' וז\"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב\"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש שנראה מדברי מרן ב\"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ\"ג ס\"ב וז\"ל בד\"א וכו' אבל אם א\"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ\"ש הרב ז\"ל איברא דמור\"ם ז\"ל שם הגיה בדברי מרן וז\"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ\"ע וז\"ל וכונתו ללמדנו שט\"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ\"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ\"כ בב\"י ס\"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו\"ה צריכין לומר שט\"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו\"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ\"ש הטור והמחבר בסי' ר\"ד יעו\"ש ובש\"ך והרב גופיה בהגהות ב\"י אות ה' כתב וז\"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ\"ע עכ\"ל ובסי' קכ\"ה ס\"ו כתב הטור וז\"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב\"י ז\"ל ירושלמי כתבו הרי\"ף בפ' הזהב עד כאן.<br><b> הרי </b> להדיא שהטור ומרן ז\"ל תרוייהו ס\"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ\"ק דגיטין דף י\"ד ע\"א א\"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה\"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו\"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ\"ל ופי' רש\"י ז\"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא\"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ\"ש הרב גופיה בסי' רמ\"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב\"י ז\"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז\"ל וזה לשונו וצ\"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ\"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א\"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ\"ק דבתרא סי' תצ\"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי\"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח.</b> וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס\"ל היפך דעת הרשב\"א ז\"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א\"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו\"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב\"א.<br><b> ומ\"ש </b> וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי\"ף ז\"ל בפ' המקבל וז\"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי\"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא\"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי\"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א\"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ\"ל וכנראה להדיא דס\"ל להרי\"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב\"א דלהרשב\"א ס\"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי\"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי\"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי\"ף דא\"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב\"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז\"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו\"ש ומשו\"ה כתב הרה\"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ\"ג הגהות ב\"י אות י\"ג) אלא דא\"כ קשה על הרב מהר\"י בן עזרא הביא דבריו מהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם בתשובה וז\"ל ויש להסתפק לדעת הרשב\"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב\"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת\"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ב\"י בסי' קמ\"ו מחודש ל\"ו וז\"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו\"ש ש\"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג\"כ הרב [בצלאל] בשטמ\"ק משמו וז\"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז\"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב\"א מבואר ספיקו וכמ\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ומה שהכריח מהריב\"ל ז\"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב\"ם אין זה הכרח שהרי הרשב\"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר\"ן ז\"ל כמ\"ש הרב המגיד בפ\"ז דמכירה ואפ\"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב\"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ\"ד נ\"ל דהא ודאי לק\"מ לפי מ\"ש הרשב\"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ\"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ\"ע איכא למימר דמשו\"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס\"ל הכי הו\"ל לחלק כן אלא דלפי\"ז קשה לי מ\"ש הרב פני משה בח\"א סי' ע\"ח שכתב וז\"ל ואף הרמב\"ם ז\"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה\"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא.<br><b> עוד </b> כתב הרב וז\"ל ולכאורה כן נראה ג\"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז\"ל הביאו הטור ז\"ל סי' קע\"ו ס' ל\"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז\"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי\"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב\"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו\"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב\"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב\"ם להא דרב ישעיה וכמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז\"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי\"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ\"ש שם מרן ב\"י סי' קפ\"ג ס\"ז והרא\"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא\"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס\"ל כסברת הרא\"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע\"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא\"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא\"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס\"ל כהרא\"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א\"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו\"ל להרב לפרש דברי המורים דס\"ל כסברת הרא\"ש ועוד מדכתב הרב ז\"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא\"ש ז\"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא\"ש וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב בני אברהם בחו\"מ סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו'.</b> הנה הטור ז\"ל סי' ר\"ז סט\"ו הביא דין זה וז\"ל לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"י חאנדאלי ז\"ל בתשובה סי' כ\"ב שהקשה להטור ז\"ל ממ\"ש בסוף סי' ע\"ג תשובת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון וא\"ל שמעון כבר מחלת לי תשובה מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל לו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא\"ל אני מוחל החפץ לאו כלום הוא אא\"כ שיאמר הריני נותנו לך עד כאן. והשתא אם איתא דבמטלטל לא שייך לשון מחילה כשהוא בעין הכא למה קנה המוכר כיון שהלוקח א\"ל לשם מחילה לא שייך במטלטלין ומאי שנא מההיא דכתב הרא\"ש גבי משכון והצריך עיון. ולענ\"ד אפ\"ל דערבון זה שנותן הלוקח הוא מעות ואם יחזור בו הלוקח ימחול לו ערבונו ואפי' לפי מ\"ש הסמ\"ע דהא דלא מהני לשון מחילה לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות מ\"מ במעות שאינם צרורים וחתומים כבר כתב הש\"ך ז\"ל ס\"ק נ\"ה דמהני בהו לשון מחילה וז\"ל וכתב הסמ\"ע לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך שפיר לשון מחילה וכן מבואר לקמן וכ\"כ הב\"ח ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון שהן צרורים וחתומים דאל\"כ כיון שיכול להשתמש בהן אפי' תובע אותם המפקיד א\"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים א\"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה כך נראה לענ\"ד עכ\"ל. וא\"כ השתא דערבון זה לא ניתן להשבון דאם חזר בו הלוקח נשאר ביד המוכר וא\"כ אם חזר המוכר קנה מיהא כנגדו וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל משם רבינו והטור ומרן ז\"ל וא\"כ פשיטא שיכול להשתמש ודמי שפיר להלואה דלהוצאה ניתנה ושייך שפיר לשון מחילה וזה פשוט ועיין בית שמואל סי' נ' ס\"ק ס\"א (א\"ה ס\"ט עי' בס' מטה שמעון סי' ר\"ז ס\"ק ס\"ג ובמהרשד\"ם ז\"ל סי' קצ\"ו)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה וכו'.</b> הנה דייק רבינו וכתב ופירש בשעת המכירה לומר דלא מהני מאי דמגלי מקודם מכירה כי אם צריך לפרש בשעת המכירה דוקא וכן הוא דעת הרא\"ש והתוס' בפ' אלמנה ניזונת והטור חו\"מ סימן ר\"ז יעו\"ש וכ\"כ בס' התשב\"ץ בחוט המשולש בטור ד' סימן ג' וז\"ל וצריך שתדע דבהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שהוא רוצה וכו' ואע\"פ דבההיא עובדא בנהרדעא לא הוזכר שם שפירשו בשעת המכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שייך שרוב בני אדם ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסיבה כוללת ונוגעת לכולם לכן דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואין צריך אפי' גילוי דעת וכו' יעו\"ש באורך וע\"פ דברי הרב ז\"ל אפשר לישב מה שהקשה מרן ב\"י ז\"ל שם ס\"ז עליה דהרא\"ש ז\"ל דהוא ס\"ל דצריך לפרש בשעת המכר כמ\"ש בפ' אלמנה ואילו בתשובה כלל פ\"ה כתב וז\"ל ויש מקומות דאפי' גילוי לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כגון שטר מברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכיוצא וכו' ואלו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ס\"ל דצריך שיפרש בשעת המכר יעו\"ש שהצריך עיון ולפי דברי הרב ז\"ל אפשר דהרא\"ש נתכוון לעובדא דרב נחמן דאין צריך שיפרש דהדבר מעיד על עצמו ובהך זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא דכתב הרא\"ש דא\"צ גילוי דעת וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב.</b> כתב הטור בסי' ס' ס\"י וז\"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב וכו' אבל הנותן מתנה בדבר שאינו מצוי אצלו או בדבר שלא בא לעולם אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב (גדו\"ת) [בעל התרומות] שער מ\"ג ח\"ד סי' ו' שכתב וז\"ל וזה אשר כתב לי בזה הרמב\"ן ז\"ל שנראה לו שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין ערב והוא שכתב דאקנה באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב שמשתעבד הוא וכו' יעו\"ש מה שהקשה הגדולי תרומה על זה והש\"ך תירץ בס\"ק כ\"א וז\"ל ולא נראה דהרמב\"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו הילכך נהי דהקנין אינו כלום מ\"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמידה בידו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לדקדק כן מדברי הרמב\"ן עצמו שכתב שם וז\"ל וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכו'. ומהתימה על הרב פני משה בח\"א סי' ס\"ו שעשה מחלוקת הך דהרמב\"ן ז\"ל עם הטור ולא דקדק במילת שיכול אדם שיחייב עצמו וכו' שכתב הרב ז\"ל וכמו כן קצת קשה על הרב לחם רב סי' קנ\"ח וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות וכו'.</b> עי' למרן כ\"מ שהקשה דכיון דקנין מעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך וכו' ועיין מ\"ש מוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו במל\"מ בדין זה וז\"ל דלכך הוזקק לזה דאם בדרך חיוב אם תעשה כך אם היה נאנס המתחייב ולא יכול לעשות פטור מן החיוב וכו' אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונין מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלא חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע\"מ שיתקיים וכו' יעו\"ש ועי' במהר\"מ אלשיך ז\"ל סי' ל' שכתב חילוק זה עליה דרבינו והקשה כקושית מרן ז\"ל וחילק כן יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו במדה וכו'.</b> כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר\"י בן מיגאש ז\"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב\"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב\"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע\"כ.<br><b> והנה</b> לכאורה נראה שדעתו ז\"ל להשוות להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ז\"ל ודעת הרמב\"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר\"י בן מיגאש והרשב\"א אבל בדבר שא\"א להשלים פליג עלייהו וס\"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב\"ן ז\"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד\"ה מתני' כתב וז\"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתות שוין בדבר וכן דעת הר\"י בן מיגאש ז\"ל עכ\"ל הרי דהר\"י בן מיגאש ס\"ל כהרמב\"ן דהיכא דא\"א להשלים בטל מקח וא\"כ על כרחין לומר דהרשב\"א פליג על הר\"י בן מיגא\"ש שהרי כתב הר\"ן בפ' האומר והביאו מרן ב\"י סי' רל\"ב וז\"ל אבל הרשב\"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא\"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי\"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ\"ל הרי דהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש ז\"ל חולקים עם הרשב\"א ואיך השוה להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ולהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ\"ע.<br><b> שו\"ר </b> להרב במתני' שהביא משם הרשב\"א שהר\"י בן מיגאש ז\"ל כהרשב\"א היפך מ\"ש הרמב\"ן וכ\"כ בהספינה וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש הרמב\"ן וכן דעת הר\"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס\"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ\"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב\"י בסי' רנ\"ב כתב עליה דרבינו וז\"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב\"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח וכמ\"ש בסמוך משם הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב\"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ\"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב\"א אם כונתו להקשות למרן ז\"ל אחרי המחילה רבה לק\"מ לא לדעת הרה\"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה\"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ\"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה\"מ והקשה כן ולענ\"ד אין נראה כן ועי' בכ\"מ בדין שלפנינו וק\"ל (א\"ה עיין בס' מחנה יאודה שם)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ.</b><br><b> הנה</b> דעת רבינו נראה לכאורה דס\"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב\"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז\"ל. אבל נראה לענ\"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג\"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג\"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ\"ל כנראה שכיון למ\"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע\"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ\"מ דאל\"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא\"ה נשבע שבועת המשנה יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דלק\"מ וכן ג\"כ י\"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ\"מ ז\"ל.<br><b> איברא</b> דליכא להקשות להרב המגיד דס\"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט\"ז מהלכות טוען ה\"ה וז\"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ\"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה\"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ\"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ\"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו\"ש והרא\"ש בפ\"ק דמציעא כתב שמדברי ר\"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א\"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע\"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע\"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע\"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי\"ד דמי וכדאמרינן בפ\"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור.<br><b> עוד</b> כתב הרא\"ש שם וז\"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו\"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ\"ב דקידושין דף מ\"ג ע\"ב ד\"ה לעולם וז\"ל וי\"ל דמ\"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו\"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא\"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א\"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה\"ג אין ממש בעדותו וכמ\"ש התוס' והצריך עיון. ולענ\"ד נראה לי דלק\"מ דאפשר דס\"ל להרא\"ש כדפי' הנמוק\"י במתני' וז\"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר\"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה\"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס\"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו\"ה ישבע שמתה כדרכה וא\"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא\"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא\"ש ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח או טעם הדבש הזה [וכו'] לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. ודין ההקדש והעניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו וכו' אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.</b><br><b> הנה</b> כונת רבינו ברור מללו דמ\"ש בתחילה <b> אין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון ריח התפוח או אכילת פירות דקל או דירת הבית וכיוצא </b> הוא משום שלא הקנה לו גוף החפץ כי אם הריח או אכילת הפירות שלא הקנה לו פירות גופייהו בלשון הקנאה אלא אכילת פירות דהוי דבר שאין בו ממש כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' זכיה וז\"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם אלא דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהם כדיבור וכשינה שאין נקנית וכו' יעו\"ש ומ\"ש רבינו עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו וכו' ולא סגי ליה בהקנאת גוף הפירות לבד היינו משום דנהי דהוי דבר שיש בו ממש מ\"מ לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך פסק דצריך להקנות לו גוף האילן וכמ\"ש בריש פרקין וז\"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה כיצד מה שתוציא שדה זה מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה עד כאן הרי דבמקנה גוף העובר הוי דבר שיש בו ממש אפ\"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם וא\"כ מ\"ש אח\"כ <b> ודין ההקדש וכו' אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו וכו' </b> ואתי עלה מטעם דבר שלא בא לעולם היינו משום דהקנה לו גוף העובר והוי דבר שיש בו ממש אלא שעדיין אינו בעולם והיינו דחייל הנדר דהוי כאומר הרי עלי להקדשו וכמ\"ש מרן החבי\"ב בסי' רי\"ב ועיין בס' בני יעקב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למהריב\"ל בח\"א סי' נ\"ט שהקשה לרבינו וז\"ל וראוי לדקדק בדברי הרב קצת דברים ראשונה שבתחילת דבריו כתב שטעם שאין אדם מקנה אכילת פירות הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן פסק בפ\"י מהל' זכיה וכו' ומי שיתבונן בדברי הרב במ\"ש אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו ויראה לכאורה מדברים הללו שסבור שהטעם הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כפי' רשב\"ם יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו אחרי המחילה רבה לק\"מ ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו [וכו'] לגבי עצמו בעין יפה משייר.</b> כתב מרן כ\"מ דמדסתם ולא פירש משמע שיורשים בניו וקשה דבפ\"ו מהל' מעשר פסק גבי לוי שמכר שדה לישראל ע\"מ שהמעשר שלו אמרינן דוקא לו ולא ליורשיו וכו' יעו\"ש והרב מהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה תירץ דשאני הכא דמיירי בלשון תנאי ואמר לי הוא דצריך לפרש דאל\"כ לי ולא ליורשי משמע ועוד תירץ דשאני מעשר וכו' יעו\"ש ועי' להרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' כ\"ג שלא זכר ש'ר לדברי מהר\"ש יונה ז\"ל והרב המגיה שם כתב וז\"ל וכן נראה מתוך דברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שהביא דבריהם הרב ב\"י בסי' ר\"ט עד כאן. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהא דברי הרמב\"ן אלו שהביא בב\"י הם בפ' המוכר דף ס\"ג ומדבריו שם נראה להיפך שכתב וז\"ל ולי נראה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא בשל אחרים אע\"פ ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא וכיון שכן הו\"ל כתנאי ולי ולא ליורשי משמע אבל בע\"מ שדיוטה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוים שייר הרי יורשיו כמוהו אע\"ג דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר אף היורש יורשים עד כאן הרי דס\"ל דגם במשייר לעצמו פירות דוקא לו ולא ליורשיו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה\"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'.</b> והקשה מרן בכ\"מ ז\"ל וא\"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו\"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ\"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע\"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו\"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס\"ו ע\"ג וע\"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו\"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב\"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו\"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ז והנראה לענ\"ד כתבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'.</b> בפ' המוכר דף ס\"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע\"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את\"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט\"ז בחו\"מ סי' רי\"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק\"י שם וז\"ל בית לאחד ע\"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע\"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ\"ל. ואחר המחילה רבה צ\"ע במ\"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע\"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע\"מ לא מהני וכמ\"ש הוא ז\"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט\"ס נפל בדפוס ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4d6f84eff56ee2af5addefe475b2444dee7c9767
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,81 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקדושין דף י\"ד ע\"ב דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בי\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' ופרש\"י ז\"ל ויותר על שש אם התנה למכור לעשר שנים עד כאן ומדכתב אם בחלוקת יותר על שש ולא בחלוקת דנמכר על שש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומשו\"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקת דיותר על שש וכן הוכיחו הריטב\"א ומהרימ\"ט ז\"ל וכמ\"ש המל\"מ וכ\"כ הרב בעל החידושים [שיטה לא נודע למי] וז\"ל מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש אם נמכר בסתם יוצא בשש אלא אם נמכר בפירוש יותר על שש וצ\"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה הא דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש דהא לא כתיב ביה שש וי\"ל דשכיר קרייא רחמנא ואי אמרת שאינו אלא ביובל אין זה שכיר אלא תושב וכו' יעו\"ש.<br><b> וחזי</b> הוית למהרימ\"ט ז\"ל בחי' דף ט\"ו ד\"ה מאי קאמר וכו' שכתב וז\"ל היכי (מסיק) [מסקי] אדעתין דהמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנא לן שנגאל בשש כיון דלא יליף שכיר שכיר דהא לא כתיב ביה שש שנים וי\"ל דאפי' מאן דלא יליף שכיר שכיר מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמע לישנא דלעיל נמכר בשש ויותר משש והכי משתמעין קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכו' דבסתמא במוכר עצמו מיירי וכו' יעו\"ש ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין ראיה זו דמייתי מקראי דירמיה דהא בערכין דף ל\"ג פריך ולא מנו שמיטין והכתיב מקץ ז' שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בה מקץ ז' שנים והכתיב ועבדך שש שנים ופריק אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר וז' לנרצע ופרש\"י ז\"ל והכתיב וכו' והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר ז' שנים שאף שנה הז' והכתיב ועבדך שש שנים. שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וכו' עד כאן והשתא לר' אלעזר דס\"ל בין מוכר עצמו בין מכרוהו בי\"ד נרצע שפיר מוקמינן לקראי במוכר עצמו ומקץ ז' שנים לרציעה דלא יוצא בשש ונרצע ופגע אח\"כ יובל וכדפי' רש\"י ז\"ל אלא לתנא קמא דס\"ל מוכר עצמו אינו נרצע וכמו שפי' רבינו לקמן בפ\"ג הי\"ב א\"כ על כרחך קראי מיירי במכרוהו בי\"ד דוקא ולא במוכר עצמו וא\"כ קשה איך כתב דמסתמא במוכר עצמו מיירי וא\"כ אמאי נרצע. דאין לומר דהרב דייק בקרא דלשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו' ובודאי במוכר עצמו מיירי דהא אין האשה נמכרת בגנבתה וכדתנן בסוף פ' היה נוטל ופסקו רבינו בפ\"ג מהל' גנבה וז\"ל האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה וכו' וא\"כ שפיר מיירי קרא במוכר עצמו דהא ליתא דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובמכרוהו בי\"ד מיירי וכמבואר דכי ימכר ע\"י [אחרים] משמע ואמה עבריה ע\"י אביה נמכרת דמ[ה]אי טעמא כתבו התוס' בסוף פ' היה נוטל דף [כג:] קס\"ד אמינא דתיהוי מכירת האב במקום מכירת בי\"ד ותרצע שאף שאין אמה עבריה נמכרת ע\"י בי\"ד ומשו\"ה אצטריך העבד לומר ולא אמה עבריה וא\"כ (הכ') [האיך כתב] בסתמא במוכר עצמו מיירי קרא וכעת דברי מהרימ\"ט צריכים לי עיון."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חלה בין שחלה שנה וכו' עולין למנין שש.</b> נשאל הרדב\"ז בחדשות סי' ר\"ז על שכיר שנה שנתנו שכר השנה מוקדם וחלה חצי השנה אי דמייא לעבד דקי\"ל חלה ג' ועבד ג' דאינו חייב להשלים או לא והשיב דלא דמייא לעבד עברי כלל שבשעה שקנאו נתן לו כל שבח עבודתו מתחילה ואין שום חיוב ממון עליו דעבד עברי גופו קנוי אך גזרת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל שכיר אע\"ג דהקדים לו כל שכרו אין גופו קנוי לו וחיוב ממון יש לו עליו הלכך אם חלה חצי השנה אם ירצה יחזיר חצי מה שלקח או יעבוד חצי שנה כללא דמילתא אין לשום שכיר לא מלמד ולא זולתו שכר אלא מה שעשה אע\"פ שהיה אנוס ואפי' מה שלקח [שכירותו] מקודם עכ\"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה דבענין זה איכא ד' סברות מחולקות זו מזו דהנה התוס' בפ' קמא דקדושין דף י\"ז בד\"ה חלה ג' כתבו וז\"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא היו משלימים זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל שכרם כיון שהיו אנוסים וקשה דבפ' האומנים וכו' וא\"כ מלמדי תנוקות נמי אם חלו לא יטלו אלא מה שהרויחו דאין לדמותה כלל לעבד עברי דע\"ע גופו קנוי לאדונו הילכך חלה ג' אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד [ה]זמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח(ו) ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי וכו' יעו\"ש ועיין למהרימ\"ט ז\"ל חלק יו\"ד סוף סי' נ\"א יעו\"ש הרי דמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל הם דברי התוס' והיש שהיו רוצים לומר כתבו בהיפך דלא שנא עבד עברי ולא שנא שכיר אינם משלימים וכ\"כ (רשב\"ם) [ה\"ר שמשון ב\"ר אברהם] בתשובה השייכי להל' קנין סי' ל' יעו\"ש גם הרא\"ש בפ' האומנים הקשה כמו שהקשו בתוס' דמאי שנא מפועל דאמרינן דאינו נותן לו [אלא] שכרו שלפני האונס ואילו גבי עבד עברי אמרינן חלה ג' אין צריך להשלים ותי' משם רבינו מאיר ז\"ל דהתם גבי עבד עברי מיירי שקבל העבד כבר כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן לא יתן והוא ז\"ל תירץ דהתם גבי עבד עברי מיירי כשחלה ג' ועבד ג' דכיון שאחר חוליו קבלו בעה\"ב למלאכתו ולא א\"ל לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל גבי פועל שהחולי היה בסוף הזמן אין הוכחה שמחל יעו\"ש הרי לך להדיא דלדעת היש שהיו רוצים לומר ור\"מ והרא\"ש ז\"ל כחדא אזלן דאחד העבד ואחד פועל דא ודא אחת היא זולת דעת התוס' דמפליג בין עבד עברי לפועל וכן היא הסכמת הרב ש\"ך בסי' של\"ג ס\"ק כ\"ה וא\"כ בנדון הרדב\"ז ז\"ל דכבר קבל השכיר השכירות נראה ודאי דיכול לומר קים לי כהיש שהיו רוצים לומר והרב ר\"מ ועיין בתשובת מרן החבי\"ב חו\"מ ח\"א סי' רי\"ט יעו\"ש ומלבד דמחייב לשכיר עוד זאת שלא זכר לאחד מגדולים הנ\"ל אלא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה לעבד שפחה כנענית וכו' ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך.</b> עיין להרב מל\"מ שהקשה דלמה לא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך. ונראה לומר דמה שלא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו הוא משום דאם הצריך הכתוב שיאהב את רבו הוא משום שרבו ג\"כ יאהב את העבד כדכתיב כי טוב לו עמך אבל שיאהב (את) אשת רבו לעבד לא הצריך ומינה ג\"כ א\"צ שיאהב העבד לאשת רבו וק\"ל.<br><b> דברי המגיה א\"ה</b> אג\"ן הי\"ו כדי שלא להניח הנייר חלק אמרתי אני להביא מ\"ש הרמב\"ם מהלכות עבדים דשייך על דף צ\"ה ע\"א וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות עבדים דין י\"א היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וכו' עד כאן והרב משנה למלך שם הקשה וז\"ל וא\"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים שאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' נשים דהא גבי כהן גדול דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביום הכפורים משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאיתא בפ\"ק דיומא דף י\"ג הכא נמי נימא הכי. וי\"ל דשאני התם גבי כהן גדול דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה וכמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ז מהל' איסורי ביאה ומשו\"ה אמרינן דקרא נקט לביתו למעוטי ב' נשים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתו אתא למעוטי ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית עכ\"ל. והנה ראיתי להרב מלך שלם בלקוטיו על הרמב\"ם דף צ\"ב ע\"א דהקשה על הרב מל\"מ וז\"ל וקשה דהלא בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ג ע\"ב) אמרינן מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ושם בדף מ\"ד מקשה בגמ' ונייבם לכולהו א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד (אתה) [הוא] בונה ואינו בונה שתי בתים ופסקו הרמב\"ם בפ\"ו מהל' יבום הי\"ד יעו\"ש והרי התם דליכא טעמא ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכעת צריך לי עיון עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדברי הרב משנה למלך הם מיוסדים על אדני פז שהרי אשת אחיו הוא איסור מן התורה והתורה התירה משום ולא ימחה שמו מישראל ומשום האי טעמא התיר לו מן התורה ליבום או לחליצה ואם כן כשמקיים המצוה ולא ימחה שמו מישראל די לנו באחד מהן או ליבום או לחליצה והאחרת קאי באיסור אשת אחיו שכבר קיימו המצוה ומשום האי טעמא דרשו בגמ' בית אחד הוא בונה ואין (אתה) בונה שתי בתים שאפשר לקיים ולא ימחה שמו בישראל באחד מהן לא כן גבי עבד דלא דרשינן דאם יהיה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דליכא איסורא לרבו שישא שתי נשים ועיקר הדרשה הוא שיהיה לו אשה שמקיים לשון הכתוב כי אהבך ואת ביתך ודוק כי נכון הוא. [עד כאן]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה ומשתביא שתי שערות אחר י\"ב שנה ותעשה נערה אינו יכול למוכרה וכו'.</b> כתב בכ\"מ בפ' אלו נערות ובערכין מייתי לה מק\"ו וכו' והנה שם בערכין פריך לרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ולא אמרינן ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מהא דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריק התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא עד כאן ופרש\"י התם בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בסימני נערות לא הדרא ומזבנא לעולם כדאמרינן בקידושין אין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למכרה הילכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק\"ו אי מזבנא בימי נערות דאינו מכורה יעו\"ש והתוס' הקשה עליה בד\"ה התם וז\"ל ולא נראה דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פי' ר\"י דאפי' למ\"ד בעלמא אדם מוכר לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה מיהא איכא ק\"ו דלא מזבנא וכו' יעו\"ש ובפ\"ק דקידושין דף י\"ח איתא דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה וכו' ופרש\"י ז\"ל לשפחות ושונה מכרה ויצאתה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומכרה אבל מכרה ויצאתה בסימנים לא דאפי' לא מכרה מעולם והביאה סימנים אינו מוכרה כדתניא במס' ערכין יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר עד כאן נראה מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד יש שפחות אחר שפחות היינו דוקא בעודה קטנה אבל אם הביאה סימני נערות שוב אינו יכול למכרה לכו\"ע והם הם דברי התוס' בערכין וזה תימה דרש\"י ז\"ל פי' שם למ\"ד אין שפחות אחר שפחות דאם יצאתה בסימני נערות שוב אינו יכול למכרה ודחו דבריו התוס' ופי' בפרושו דהתם ונמצא לפי\"ז לדעת רש\"י דפליג מדידיה אדידיה. איברא שראיתי להרב פנ\"י בשיטתו לקדושין שהקשה עליה דרש\"י דלכאורה אין זה מוכרח דהא הך ק\"ו לא הויא אלא למ\"ד אין אדם מוכר לבתו לשפחות אחר שפחות אבל למ\"ד (אין) [יש] שפחות אחר שפחות לא שייך הך ק\"ו ולבסוף העלה בצ\"ע יעו\"ש ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דאיך לא שת לבו לדברי רש\"י אשר שם שכתב היפך מ\"ש כאן וכדאמרן וכעת הדבר צריך לי עיון.",
+                "<b> אף הקטנה שהיא אילונית וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין דף ד' אמרינן גופא ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ופריך ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות וכו' אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לבגרות דאיילונית סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ\"ל וכו' והקשה הראב\"ד והביאו הרמב\"ן וז\"ל וקשיא ליה להראב\"ד ז\"ל דזבין אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעייא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת ט\"ו וט\"ז שנה שהיתה קטנה לפי שלא הביאה ב' שערות ויוצאה בבגרות של שנת עשרים לרב דאמר בפ' הערל גבי סריס שלא הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע היכי סלקא דעתך דלא תיפוק והא עיקר זביניה בטעות וכו' יעו\"ש ובהריטב\"א ובחי' לא נודע למי.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא לכל הני רבוותא דעל מה האריכו בקושיא זאת דלענ\"ד אפשר לאקומי להך ברייתא דמיירי בחלתה ד' שנים או ה' דבכה\"ג חייבת להשלים כדאמרינן בפ\"ק דקידושין דף י\"ז ריש ע\"א ופסקו רבינו בפ\"ב יעו\"ש וא\"כ משכחת שנמכרה בת י' שנים וחלתה ה' שנים דצריך להשלים עד אחר כ' והביאה סימני איילונית וע\"ז מיירי הברייתא דיוצאה בבגרות דאיילונית דומה למ\"ש רבינו שם דאם פגע יובל שיוצא וכן נמי קשה עליה דהמל\"מ ז\"ל במ\"ש בתוך דבריו בדין שלפנינו כמו שיראה הרואה וצריך לי ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבד זה שברח לארץ ישראל ה\"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו [וכו'] נמצאת למד שהמאנה את הגר הרי זה עובר בשלשה לאוין וכו'.</b> והקשה הלח\"מ וז\"ל יש לתמוה על רבינו אם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר הו\"ל לומר עובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ\"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו [קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו] כדכתב בהל' מכירה ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא הונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו ומיהו לזה י\"ל דסמך על מ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לו לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו דקאי אכולהו בין אדברים בין אממון וכו' ונמצא לפי\"ז לדברי רבינו גבי ממון עובר בד' לאוין אבל מ\"מ קשה דא\"כ גבי דברים נמי הו\"ל לעבור בד' עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו כלל דהא כיון דבגר דעלמא עובר בג' לאוין הלא המה אל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה זה הוא בהונאת דברים ובהונאת ממון עובר באל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ובלא תלחצנו כמו שפסק בפי\"ד מהל' מכירה וכמו שביאר הוא ז\"ל כאן וא\"כ מה לשון אומרת ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא בהונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו וכו' דהא על כרחך בין בהונאת ממון בין בהונאת דברים עובר על שניהם כיון שאפי' בשאר גרים עובר עליהם ובהכי שייך להקשות דהו\"ל למימר לרבינו דעובר בד' לאוין ואם כונתו לומר לפום פסק רבינו דאינו עובר כי אם בג' וע\"ז קא מקשה דאינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו כיון שהוא הונאת ממון וא\"כ מה מקום למה שתירץ ז\"ל ומיהו לזה י\"ל דסמך למ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו וכו' וזה אינו דבהונאת ממון אינו עובר בלאו דגר לא תונה כי אם וגר לא תלחצנו ועוד יש לעמוד עוד בדבריו ועיין בס' עץ החיים (ס') [פרשת] בהר דף נ\"ח ע\"ג שהקשה לרבינו דכיון דלא תוננו נוסף עליו א\"כ הו\"ל לרבינו לומר דעובר בד' לאוין וכו' והניחו בצ\"ע ולא הזכיר מדברי הלח\"מ כלום.<br><b> וראיתי</b> להרדב\"ז בחדשות בתשובות השייכי לרבינו סי' כ\"ז שנשאל ע\"ז דאיך פסק דעובר בג' כיון דהוא פסק בפי\"ד מהל' מכירה דהמאנה לסתם גר עובר בג' וא\"כ זה שיש לו לאו מיוחד הו\"ל ד' לאוין וכו' והשיב וז\"ל עבד אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל הילכך אפיק ליה אל תונו איש את אחיו ועייל ליה לא תונו איש את עמיתו ומ\"ש הרב שהוא גר צדק לאפוקי גר תושב אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור כיון שעדיין לא נתן לו גט שחרור אע\"פ שמפקיר שעבודו ממנו וכו' יעו\"ש באורך וקשה לי עליו מיהא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת ובגמ' אמרינן מ\"ט דר\"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות ופי' רש\"י ז\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה עד כאן ורבינו בפ\"ד מהל' חובל פסק כתנא קמא יעו\"ש ועל כרחך הוא משום דאחיו הוא במצות וכדאמרינן בגמ' הרי דאף בעבד המשועבד לרבו אפ\"ה קרינן ליה אחיו כל שכן גר זה שברח לארץ ישראל דיצא לחרות בעל כרחו של אדון דאחיו קרינן ליה וכן ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו על רבינו בדין שלפנינו שכתב וז\"ל ונראה דאפי' תימא דהרב מיירי בעבד שעדיין לא קבל גט שחרור וכמו שנראה ממ\"ש שהוא שפל רוח יותר מן הגרים שייך שפיר למימר דהמאנה עובר אלא תונו איש את אחיו דאחיו הוא במצות כדאיתא בפ' החובל יעו\"ש וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0534bafcd4022563a42198e56d4ef3862f2d3e74
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,78 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Slaves",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקדושין דף י\"ד ע\"ב דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בי\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' ופרש\"י ז\"ל ויותר על שש אם התנה למכור לעשר שנים עד כאן ומדכתב אם בחלוקת יותר על שש ולא בחלוקת דנמכר על שש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומשו\"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקת דיותר על שש וכן הוכיחו הריטב\"א ומהרימ\"ט ז\"ל וכמ\"ש המל\"מ וכ\"כ הרב בעל החידושים [שיטה לא נודע למי] וז\"ל מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש אם נמכר בסתם יוצא בשש אלא אם נמכר בפירוש יותר על שש וצ\"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה הא דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש דהא לא כתיב ביה שש וי\"ל דשכיר קרייא רחמנא ואי אמרת שאינו אלא ביובל אין זה שכיר אלא תושב וכו' יעו\"ש.<br><b> וחזי</b> הוית למהרימ\"ט ז\"ל בחי' דף ט\"ו ד\"ה מאי קאמר וכו' שכתב וז\"ל היכי (מסיק) [מסקי] אדעתין דהמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנא לן שנגאל בשש כיון דלא יליף שכיר שכיר דהא לא כתיב ביה שש שנים וי\"ל דאפי' מאן דלא יליף שכיר שכיר מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמע לישנא דלעיל נמכר בשש ויותר משש והכי משתמעין קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכו' דבסתמא במוכר עצמו מיירי וכו' יעו\"ש ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין ראיה זו דמייתי מקראי דירמיה דהא בערכין דף ל\"ג פריך ולא מנו שמיטין והכתיב מקץ ז' שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בה מקץ ז' שנים והכתיב ועבדך שש שנים ופריק אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר וז' לנרצע ופרש\"י ז\"ל והכתיב וכו' והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר ז' שנים שאף שנה הז' והכתיב ועבדך שש שנים. שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וכו' עד כאן והשתא לר' אלעזר דס\"ל בין מוכר עצמו בין מכרוהו בי\"ד נרצע שפיר מוקמינן לקראי במוכר עצמו ומקץ ז' שנים לרציעה דלא יוצא בשש ונרצע ופגע אח\"כ יובל וכדפי' רש\"י ז\"ל אלא לתנא קמא דס\"ל מוכר עצמו אינו נרצע וכמו שפי' רבינו לקמן בפ\"ג הי\"ב א\"כ על כרחך קראי מיירי במכרוהו בי\"ד דוקא ולא במוכר עצמו וא\"כ קשה איך כתב דמסתמא במוכר עצמו מיירי וא\"כ אמאי נרצע. דאין לומר דהרב דייק בקרא דלשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו' ובודאי במוכר עצמו מיירי דהא אין האשה נמכרת בגנבתה וכדתנן בסוף פ' היה נוטל ופסקו רבינו בפ\"ג מהל' גנבה וז\"ל האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה וכו' וא\"כ שפיר מיירי קרא במוכר עצמו דהא ליתא דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובמכרוהו בי\"ד מיירי וכמבואר דכי ימכר ע\"י [אחרים] משמע ואמה עבריה ע\"י אביה נמכרת דמ[ה]אי טעמא כתבו התוס' בסוף פ' היה נוטל דף [כג:] קס\"ד אמינא דתיהוי מכירת האב במקום מכירת בי\"ד ותרצע שאף שאין אמה עבריה נמכרת ע\"י בי\"ד ומשו\"ה אצטריך העבד לומר ולא אמה עבריה וא\"כ (הכ') [האיך כתב] בסתמא במוכר עצמו מיירי קרא וכעת דברי מהרימ\"ט צריכים לי עיון."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חלה בין שחלה שנה וכו' עולין למנין שש.</b> נשאל הרדב\"ז בחדשות סי' ר\"ז על שכיר שנה שנתנו שכר השנה מוקדם וחלה חצי השנה אי דמייא לעבד דקי\"ל חלה ג' ועבד ג' דאינו חייב להשלים או לא והשיב דלא דמייא לעבד עברי כלל שבשעה שקנאו נתן לו כל שבח עבודתו מתחילה ואין שום חיוב ממון עליו דעבד עברי גופו קנוי אך גזרת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל שכיר אע\"ג דהקדים לו כל שכרו אין גופו קנוי לו וחיוב ממון יש לו עליו הלכך אם חלה חצי השנה אם ירצה יחזיר חצי מה שלקח או יעבוד חצי שנה כללא דמילתא אין לשום שכיר לא מלמד ולא זולתו שכר אלא מה שעשה אע\"פ שהיה אנוס ואפי' מה שלקח [שכירותו] מקודם עכ\"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה דבענין זה איכא ד' סברות מחולקות זו מזו דהנה התוס' בפ' קמא דקדושין דף י\"ז בד\"ה חלה ג' כתבו וז\"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא היו משלימים זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל שכרם כיון שהיו אנוסים וקשה דבפ' האומנים וכו' וא\"כ מלמדי תנוקות נמי אם חלו לא יטלו אלא מה שהרויחו דאין לדמותה כלל לעבד עברי דע\"ע גופו קנוי לאדונו הילכך חלה ג' אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד [ה]זמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח(ו) ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי וכו' יעו\"ש ועיין למהרימ\"ט ז\"ל חלק יו\"ד סוף סי' נ\"א יעו\"ש הרי דמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל הם דברי התוס' והיש שהיו רוצים לומר כתבו בהיפך דלא שנא עבד עברי ולא שנא שכיר אינם משלימים וכ\"כ (רשב\"ם) [ה\"ר שמשון ב\"ר אברהם] בתשובה השייכי להל' קנין סי' ל' יעו\"ש גם הרא\"ש בפ' האומנים הקשה כמו שהקשו בתוס' דמאי שנא מפועל דאמרינן דאינו נותן לו [אלא] שכרו שלפני האונס ואילו גבי עבד עברי אמרינן חלה ג' אין צריך להשלים ותי' משם רבינו מאיר ז\"ל דהתם גבי עבד עברי מיירי שקבל העבד כבר כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן לא יתן והוא ז\"ל תירץ דהתם גבי עבד עברי מיירי כשחלה ג' ועבד ג' דכיון שאחר חוליו קבלו בעה\"ב למלאכתו ולא א\"ל לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל גבי פועל שהחולי היה בסוף הזמן אין הוכחה שמחל יעו\"ש הרי לך להדיא דלדעת היש שהיו רוצים לומר ור\"מ והרא\"ש ז\"ל כחדא אזלן דאחד העבד ואחד פועל דא ודא אחת היא זולת דעת התוס' דמפליג בין עבד עברי לפועל וכן היא הסכמת הרב ש\"ך בסי' של\"ג ס\"ק כ\"ה וא\"כ בנדון הרדב\"ז ז\"ל דכבר קבל השכיר השכירות נראה ודאי דיכול לומר קים לי כהיש שהיו רוצים לומר והרב ר\"מ ועיין בתשובת מרן החבי\"ב חו\"מ ח\"א סי' רי\"ט יעו\"ש ומלבד דמחייב לשכיר עוד זאת שלא זכר לאחד מגדולים הנ\"ל אלא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה לעבד שפחה כנענית וכו' ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך.</b> עיין להרב מל\"מ שהקשה דלמה לא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך. ונראה לומר דמה שלא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו הוא משום דאם הצריך הכתוב שיאהב את רבו הוא משום שרבו ג\"כ יאהב את העבד כדכתיב כי טוב לו עמך אבל שיאהב (את) אשת רבו לעבד לא הצריך ומינה ג\"כ א\"צ שיאהב העבד לאשת רבו וק\"ל.<br><b> דברי המגיה א\"ה</b> אג\"ן הי\"ו כדי שלא להניח הנייר חלק אמרתי אני להביא מ\"ש הרמב\"ם מהלכות עבדים דשייך על דף צ\"ה ע\"א וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות עבדים דין י\"א היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וכו' עד כאן והרב משנה למלך שם הקשה וז\"ל וא\"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים שאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' נשים דהא גבי כהן גדול דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביום הכפורים משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאיתא בפ\"ק דיומא דף י\"ג הכא נמי נימא הכי. וי\"ל דשאני התם גבי כהן גדול דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה וכמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ז מהל' איסורי ביאה ומשו\"ה אמרינן דקרא נקט לביתו למעוטי ב' נשים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתו אתא למעוטי ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית עכ\"ל. והנה ראיתי להרב מלך שלם בלקוטיו על הרמב\"ם דף צ\"ב ע\"א דהקשה על הרב מל\"מ וז\"ל וקשה דהלא בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ג ע\"ב) אמרינן מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ושם בדף מ\"ד מקשה בגמ' ונייבם לכולהו א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד (אתה) [הוא] בונה ואינו בונה שתי בתים ופסקו הרמב\"ם בפ\"ו מהל' יבום הי\"ד יעו\"ש והרי התם דליכא טעמא ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכעת צריך לי עיון עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדברי הרב משנה למלך הם מיוסדים על אדני פז שהרי אשת אחיו הוא איסור מן התורה והתורה התירה משום ולא ימחה שמו מישראל ומשום האי טעמא התיר לו מן התורה ליבום או לחליצה ואם כן כשמקיים המצוה ולא ימחה שמו מישראל די לנו באחד מהן או ליבום או לחליצה והאחרת קאי באיסור אשת אחיו שכבר קיימו המצוה ומשום האי טעמא דרשו בגמ' בית אחד הוא בונה ואין (אתה) בונה שתי בתים שאפשר לקיים ולא ימחה שמו בישראל באחד מהן לא כן גבי עבד דלא דרשינן דאם יהיה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דליכא איסורא לרבו שישא שתי נשים ועיקר הדרשה הוא שיהיה לו אשה שמקיים לשון הכתוב כי אהבך ואת ביתך ודוק כי נכון הוא. [עד כאן]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה ומשתביא שתי שערות אחר י\"ב שנה ותעשה נערה אינו יכול למוכרה וכו'.</b> כתב בכ\"מ בפ' אלו נערות ובערכין מייתי לה מק\"ו וכו' והנה שם בערכין פריך לרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ולא אמרינן ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מהא דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריק התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא עד כאן ופרש\"י התם בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בסימני נערות לא הדרא ומזבנא לעולם כדאמרינן בקידושין אין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למכרה הילכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק\"ו אי מזבנא בימי נערות דאינו מכורה יעו\"ש והתוס' הקשה עליה בד\"ה התם וז\"ל ולא נראה דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פי' ר\"י דאפי' למ\"ד בעלמא אדם מוכר לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה מיהא איכא ק\"ו דלא מזבנא וכו' יעו\"ש ובפ\"ק דקידושין דף י\"ח איתא דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה וכו' ופרש\"י ז\"ל לשפחות ושונה מכרה ויצאתה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומכרה אבל מכרה ויצאתה בסימנים לא דאפי' לא מכרה מעולם והביאה סימנים אינו מוכרה כדתניא במס' ערכין יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר עד כאן נראה מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד יש שפחות אחר שפחות היינו דוקא בעודה קטנה אבל אם הביאה סימני נערות שוב אינו יכול למכרה לכו\"ע והם הם דברי התוס' בערכין וזה תימה דרש\"י ז\"ל פי' שם למ\"ד אין שפחות אחר שפחות דאם יצאתה בסימני נערות שוב אינו יכול למכרה ודחו דבריו התוס' ופי' בפרושו דהתם ונמצא לפי\"ז לדעת רש\"י דפליג מדידיה אדידיה. איברא שראיתי להרב פנ\"י בשיטתו לקדושין שהקשה עליה דרש\"י דלכאורה אין זה מוכרח דהא הך ק\"ו לא הויא אלא למ\"ד אין אדם מוכר לבתו לשפחות אחר שפחות אבל למ\"ד (אין) [יש] שפחות אחר שפחות לא שייך הך ק\"ו ולבסוף העלה בצ\"ע יעו\"ש ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דאיך לא שת לבו לדברי רש\"י אשר שם שכתב היפך מ\"ש כאן וכדאמרן וכעת הדבר צריך לי עיון.",
+                "<b> אף הקטנה שהיא אילונית וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין דף ד' אמרינן גופא ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ופריך ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות וכו' אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לבגרות דאיילונית סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ\"ל וכו' והקשה הראב\"ד והביאו הרמב\"ן וז\"ל וקשיא ליה להראב\"ד ז\"ל דזבין אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעייא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת ט\"ו וט\"ז שנה שהיתה קטנה לפי שלא הביאה ב' שערות ויוצאה בבגרות של שנת עשרים לרב דאמר בפ' הערל גבי סריס שלא הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע היכי סלקא דעתך דלא תיפוק והא עיקר זביניה בטעות וכו' יעו\"ש ובהריטב\"א ובחי' לא נודע למי.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא לכל הני רבוותא דעל מה האריכו בקושיא זאת דלענ\"ד אפשר לאקומי להך ברייתא דמיירי בחלתה ד' שנים או ה' דבכה\"ג חייבת להשלים כדאמרינן בפ\"ק דקידושין דף י\"ז ריש ע\"א ופסקו רבינו בפ\"ב יעו\"ש וא\"כ משכחת שנמכרה בת י' שנים וחלתה ה' שנים דצריך להשלים עד אחר כ' והביאה סימני איילונית וע\"ז מיירי הברייתא דיוצאה בבגרות דאיילונית דומה למ\"ש רבינו שם דאם פגע יובל שיוצא וכן נמי קשה עליה דהמל\"מ ז\"ל במ\"ש בתוך דבריו בדין שלפנינו כמו שיראה הרואה וצריך לי ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבד זה שברח לארץ ישראל ה\"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו [וכו'] נמצאת למד שהמאנה את הגר הרי זה עובר בשלשה לאוין וכו'.</b> והקשה הלח\"מ וז\"ל יש לתמוה על רבינו אם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר הו\"ל לומר עובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ\"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו [קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו] כדכתב בהל' מכירה ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא הונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו ומיהו לזה י\"ל דסמך על מ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לו לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו דקאי אכולהו בין אדברים בין אממון וכו' ונמצא לפי\"ז לדברי רבינו גבי ממון עובר בד' לאוין אבל מ\"מ קשה דא\"כ גבי דברים נמי הו\"ל לעבור בד' עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו כלל דהא כיון דבגר דעלמא עובר בג' לאוין הלא המה אל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה זה הוא בהונאת דברים ובהונאת ממון עובר באל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ובלא תלחצנו כמו שפסק בפי\"ד מהל' מכירה וכמו שביאר הוא ז\"ל כאן וא\"כ מה לשון אומרת ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא בהונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו וכו' דהא על כרחך בין בהונאת ממון בין בהונאת דברים עובר על שניהם כיון שאפי' בשאר גרים עובר עליהם ובהכי שייך להקשות דהו\"ל למימר לרבינו דעובר בד' לאוין ואם כונתו לומר לפום פסק רבינו דאינו עובר כי אם בג' וע\"ז קא מקשה דאינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו כיון שהוא הונאת ממון וא\"כ מה מקום למה שתירץ ז\"ל ומיהו לזה י\"ל דסמך למ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו וכו' וזה אינו דבהונאת ממון אינו עובר בלאו דגר לא תונה כי אם וגר לא תלחצנו ועוד יש לעמוד עוד בדבריו ועיין בס' עץ החיים (ס') [פרשת] בהר דף נ\"ח ע\"ג שהקשה לרבינו דכיון דלא תוננו נוסף עליו א\"כ הו\"ל לרבינו לומר דעובר בד' לאוין וכו' והניחו בצ\"ע ולא הזכיר מדברי הלח\"מ כלום.<br><b> וראיתי</b> להרדב\"ז בחדשות בתשובות השייכי לרבינו סי' כ\"ז שנשאל ע\"ז דאיך פסק דעובר בג' כיון דהוא פסק בפי\"ד מהל' מכירה דהמאנה לסתם גר עובר בג' וא\"כ זה שיש לו לאו מיוחד הו\"ל ד' לאוין וכו' והשיב וז\"ל עבד אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל הילכך אפיק ליה אל תונו איש את אחיו ועייל ליה לא תונו איש את עמיתו ומ\"ש הרב שהוא גר צדק לאפוקי גר תושב אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור כיון שעדיין לא נתן לו גט שחרור אע\"פ שמפקיר שעבודו ממנו וכו' יעו\"ש באורך וקשה לי עליו מיהא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת ובגמ' אמרינן מ\"ט דר\"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות ופי' רש\"י ז\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה עד כאן ורבינו בפ\"ד מהל' חובל פסק כתנא קמא יעו\"ש ועל כרחך הוא משום דאחיו הוא במצות וכדאמרינן בגמ' הרי דאף בעבד המשועבד לרבו אפ\"ה קרינן ליה אחיו כל שכן גר זה שברח לארץ ישראל דיצא לחרות בעל כרחו של אדון דאחיו קרינן ליה וכן ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו על רבינו בדין שלפנינו שכתב וז\"ל ונראה דאפי' תימא דהרב מיירי בעבד שעדיין לא קבל גט שחרור וכמו שנראה ממ\"ש שהוא שפל רוח יותר מן הגרים שייך שפיר למימר דהמאנה עובר אלא תונו איש את אחיו דאחיו הוא במצות כדאיתא בפ' החובל יעו\"ש וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..31446da5fe2bf510fcb8341bff874a0f746a3571
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחברו וכו'. </b> כתב המל\"מ משם הר\"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ\"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו\"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע\"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'.<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב וז\"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר\"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ\"כ משם הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב\"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב\"א שם הביא משם הראב\"ד ז\"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע\"ז הקשה הרשב\"א טובא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז\"ל והר\"ן כתב בשם הראב\"ד וז\"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו\"ש. והנה בדברי הר\"ן ז\"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק\"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ\"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז\"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה\"מ נראה בהיפך. ומרן החבי\"ב בסי' שמ\"א הגהת ב\"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא\"ש ע\"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה\"מ ז\"ל ואמאי לא הקשה ג\"כ מדברי הרה\"מ ולדרכו קשה מדברי הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א והריטב\"א והרב המאירי ז\"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. </b> עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב\"א ז\"ל אבל אם א\"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ\"כ הרשב\"א ע\"כ. וקשה לי דהרי הר\"ב בסוגין מביא משם הרשב\"א ז\"ל בהיפך וז\"ל ה\"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא\"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ\"ש הרה\"מ בשמו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד אצל חבירו וכו'. </b> כתב הרב תרומת הדשן בסי' של\"ג על מי שהפקיד ביד חבירו ר' זהובים בכד קטן סתום והניחו הנפקד תחת המטה והניח לאחד ליכנס שם דהוי פשיעה וחייב אע\"פ שיטעון הנפקד מאן לימא לן דבההיא שעתא דחפש אותו שנכנס שם היו שם הדינרין שמא כבר נגנבו ע\"י אחר לאו טענה היא אלא כיון שצריך לישבע שלא פשע והאיך יכול לישבע דילמא פשע שהיה הפיקדון תחת המטה עדיין בשעה שחפש ומשו\"ה חייב והביא ראיה לדבר ממ\"ש הרא\"ש בפ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה דמשום דספק הוא משלם יעו\"ש באורך שכן העלה להלכה.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא בדבר זה שכתב הרא\"ש ממ\"ש איהו גופיה בר\"פ הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה וכו' וז\"ל הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדרב פפא וכו' יעו\"ש. וא\"כ כיון דהוא סובר כר\"פ דמשעת שאלה אינו משתעבד כי אם משעת אונסין דוקא הוא דמחייב א\"כ בשואל בהמה מחברו ומתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות ולא ידע אם מתה מחמת מלאכה ופטור או מחמת דבר אחר והוי אונס וחייב והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחיבתי לך דפטור כמבואר בטור חו\"מ סי' ע\"ה תדע שכן הוא שהרי הרמב\"ן בפ' השואל במתני' דהשואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' פריך בגמ' ש\"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' וכתב הרב ז\"ל וא\"ת ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכו\"ע וכו' והרמב\"ן ז\"ל כתב דאפי' כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר\"ן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת ר\"פ דאמר דאינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה יעו\"ש באורך. וא\"כ בנדון הרא\"ש נמי הוי דוכותיה דכיון דבשעת מיתה אתה מחייבו ולא ידע אם מחמת אונס וחייב או מחמת מלאכה ופטור והוי כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דפטור וכמו\"כ אני תמיה עליה דהרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א דהם פסקו כר\"פ דמשעת מיתה הוא דמחייב עיין בהר\"ב בס' אסיפת זקנים בפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ד) מהש\"ס ואילו מרן ב\"י בסי' רצ\"א ס\"ה כתב וז\"ל כתבו תלמידי הרשב\"א ש\"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב\"ן שאילו נשבע השני שהוא ש\"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב וכו' ולא מצית למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או שמא בפשיעה וחייב השני וכ\"כ מהר\"ש ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מאי דס\"ל להרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כרב פפא דאין השואל מתחייב כי אם בשעת האונס ומשו\"ה אף שנעשה שואל כל שלא ידע אם בעידן שאלה או בעידן שכירות ובאותה שעה אתה בא לחייב הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור וא\"כ ה\"נ בשומר שמסר לשומר כיון שלא פשע במה שמסר א\"כ אתה בא לחייבו בשעת מיתה הוי ממש כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור לשיטתם והבאתיו את הנ' למרן הקדוש ז\"ל דגם הוא פסק כר\"פ בסי' שמ\"א ס\"ד כהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ואפשר דמשום הא הקשה בבדק הבית בסי' ש\"מ למ\"ש הרא\"ש בהשואל בהמה דחייב וז\"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי לה אדרבא ראוי דכיון דמתה בדרך סתמא מחמת מלאכה מתה וא\"צ לישבע אלא שמתה בדרך ופטור ע\"כ. ואילו בסי' ש\"ג ס\"ב כתב וז\"ל ונ\"ל שאם נפלה דלקה בעיר ונשרפו החפצים שהוא ש\"ש עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור וכו' אבל אם אינו יודע שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו על ידי המחזירין לגנוב כלים שבבתים קודם שישרפו וחייב לשלם וכו' יעו\"ש ואמאי חייב כיון שעל אותה שעה אתה בא לחייבו והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמו שפי' הוא ז\"ל בסי' ע\"ה.<br><b> עוד </b> כתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל אבל דעת רבינו ששומר שכר שמסר לש\"ח ואין השני רוצה לישבע שהלך למדינת הים שהראשון פטור ואפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מפני שזה טוען שאיני יודע שנגנב והוא חייב או אם נאנס ופטור או מתה כדרכה והוא פטור הו\"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ\"ל הרי לך להדיא מאי דס\"ל הרמב\"ן והרשב\"א בפ' השואל באותה סברא עצמה פליג עלייהו בכאן. ומהר\"ש הלוי בתשו' חו\"מ סי' כ' בחושבו שמה שכתבו תלמידי הרשב\"א אבל דעת רבינו שהוא על הרשב\"א תמה על מרן ז\"ל ממ\"ש בסי' ש\"ג בדין דלקמן דמחייב באיני יודע אם נשרפו או אם נגנבו ושהוא נגד דעת הרשב\"א היעלה על הדעת דהב\"י כתב דברי הרשב\"א בסי' רצ\"א ובסי' ש\"ג חולק עליו בפי' ועוד דגם הרמב\"ן ורבו אפשר שחולקים עליו משום דאפ\"ל דמאי דקאמר הרמב\"ן דלא מפטר בטענת שמא נאנסו הוי משום דהשומר השני טוען ודאי שנגנבו ומ\"ש או שהלך למדינת הים קאי למ\"ש דאינו רוצה לישבע אבל כשטענת נגנבו הוי ספק דילמא יודה שהוא פטור דשמא נאנסו וחילק דבנדון הרשב\"א ז\"ל לא הו\"ל לידע דמיירי דמסרו לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד ולא עשה שום פשיעה ונסתלק מעליו חיוב ידיעה מהפקדון ולכן אע\"פ שטוען בריא שנגנב כיון שהוא טוען שאינו יודע פטור שאין בידו לידע אבל בדין דליקה שהיה הפקדון בביתו ובחומותיו הו\"ל לידע דהיה מוטל עליו לשומרו וכל לא ידענא פשיעותא היא יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב בסי' רצ\"א הגב\"י אות פ' דכתב דליתא דהוא הרא\"ה ור\"ש דכתב הוא הרשב\"א דס\"ל כהרמב\"ן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדברי הרשב\"א שכתבו תלמידי הרשב\"א דפטור דהרי זה הוי איני יודע אם החזרתי שהרי מודה שקבל החפץ והוא מסרו לאשתו ובניו והוי הלויתני ואיני יודע אם החזרתי דחייב והצ\"ע ושוב כתב דבמה שחילק לדעת מרן נסתלקה קושיא זו. ולענ\"ד נראה דאפי' דבמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ן והרשב\"א דסבירא ליה דהחיוב לא בא לזה השומר כי אם בשעת האונס ובאותה שעה הא קאמר איני יודע אם נגנבה וחייב או נאנסה ופטור והוי ממש איני יודע אם הלויתני ופטור.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' רצ\"א סקמ\"ד שהקשה לסברת רבינו שכתבו תלמידי הרשב\"א ומסיק וז\"ל ולענין דינא כיון שאי\"ל לברור חייב ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דכיון דנעשה שומר דמי לאיני יודע אם החזרתי אע\"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסין ולא משעת שאלה היינו לענין דאין היורשין חייבין לשלם מטעם דלא נשתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ\"ל הטעם דלא דמי להלואה דלהוצאה ניתנה וא\"כ חיובא רמי אנכסין אבל שאלה כיון דהדרא בעינא לא רמי חיובא אנכסי דשואל וכ\"ז שהוא בעין חייב להחזיר וא\"כ כשאינו יודע אם מתה כדרכה הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נכון וברור וכו' וכן מוכח בתוס' בפ' השואל בד\"ה והלה אומר וז\"ל ומ\"מ פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין ואע\"ג דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם השאלתני ע\"כ משמע דוקא כשמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע [אם השאלתני] אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך עכ\"ל. והנה אמת דבחילוק הרב ז\"ל אשכחנא פטרי לדברי מרן והרא\"ש דאף דהם פסקו כרב פפא דמשעת מיתה הוא מחייב ולא משעת שאלה היינו לגבי יורשים דלא אשתעבד נכסיו דשואל וכדברי הרב ז\"ל. ברם לענין שואל וש\"ש דהדרא בעיניה ואומר דאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה והוי חזרה או נאנסה ולא הוי חזרה ומשו\"ה חייב וכן נראה דעת מרן בדין דליקה אמנם לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דעלה מתני' דהשואל קיימי ואייתיה בידיה ההיא דר\"פ דשואל לא מחייב כי אם באונסין בשעת אונסין ומשו\"ה משוה לדינא דמתני' לר\"נ איני יודע אם נתחייבתי ופריך מינה לר\"נ ומר הוא דקאמר הכא בדין שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו דכל שאינו יודע בברור מחייב והא ודאי קשה ומה שרצה הרב ז\"ל להוכיח מדברי התוס' דדוקא במחזיר לו חדא אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו כלום הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי ע\"כ לא זכיתי להבינו דהא התוס' סיימו שם וז\"ל וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה ע\"כ הרי דאף דאינו מחזיר לו כלום משוה ליה כאיני יודע אם הלויתני שלא כדברי הרב ז\"ל. ומה שאני מבין בדברי התוס' הוא שכונתם כדעת הרמב\"ן דלהרשב\"א ז\"ל לא פריך כי אם מסיפא דמתני' שהיא שאלה אחת ושכר אחת ואז הוי כאיני יודע ולהרמב\"ן פריך מרישא דמתני' דכל שהוא מסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הלויתני וחיליה ממימרא דר\"פ כמבואר שם בהר\"ב ז\"ל וא\"כ הוא כונתם מלבד דאין כאן הוכחה עוד בה דהוי להיפך כמבואר למעיין שם.<br><b> ובעיקר</b> החילוק שחילק הרב אנכי הרואה להריטב\"א ז\"ל הביאו הר\"ב ז\"ל שם חולק ע\"ז וז\"ל ולא מבעיא לההיא לישנא דאמרינן בהגוזל דחיוב השואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת שאלה ולא מצית למימר כיון שיודע ששאלה ממנו ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפי' למ\"ד התם דשואל מחייב משעת שאלה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא לחיובא עליה משעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה או לענין הניח להם אביהם פרה שאולה מ\"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי ונשתעבדו נכסי וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז\"ל נשתבשו בה קצת עכ\"ל הרי דהריטב\"א ז\"ל ניחא ליה בהכי ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א באורך ובס' כהונת עולם סי' כ\"ג דף כ\"ח ע\"ג ומשפט צדק ח\"ג סי' כ\"ג ולאפס הפנאי איני מפלפל בהם.<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב מרן בסי' ש\"ג שאם נפלה דליקה בעיר וכו' פסק מור\"ם ז\"ל וכתב הש\"ך וז\"ל ואם לא היה יכול להציל וכו' ואף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף החפץ שלו כ\"כ הרב [בתשובות] בסי' ק\"ו ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה יעו\"ש ומ\"מ צ\"ע לדינא ודוק עכ\"ל ודע דמ\"ש הרב ז\"ל לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס וכו' דמשמע דכונת הרב לומר דהוי אונס כיון דהיה טרוד בשלו זה אינו דהרואה דברי הרב בתשובה יראה דכונתו הוא דלא הוי אונס ומילת ל\"א דכתוב בדברי הש\"ך ט\"ס הוא וניכר לעין כל ואמטו להכי אתי שפיר מה שהוליד והצמיח דה\"ה בש\"ח כמבואר.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב כהונת עולם בתשובה סי' כ\"ד דף כ\"ח ע\"ד שכתב וז\"ל וכתב הש\"ך ז\"ל בחלוקת הפיטור דאף שהיה מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו שפטור וכי\"כ הרב בתשובה סי' ק\"ו ואף שהרב כתב אח\"כ די\"ל מדבריו שאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה הלא הנך רואה שדבריו אין להם שחר ומי הוא זה ואיזה הוא שיחייב ש\"ח ויפטר ש\"ש ואי מחשבינן ליה כפשיעה וע\"כ חייב בש\"ח אטו ש\"ש פטור מפשיעה ולא זכינו לאותה תשו' לראותה והרב גופיה כתב וצ\"ע לדינא ע\"כ יעו\"ש ולפי מ\"ש דברי הש\"ך ז\"ל אינו כמו שהבין הרב אלא דט\"ס נפל בדפוס ואחד ש\"ש וש\"ח כחדא אזלין וכחדא שריין ולכולן לא הוי אונס ועיין במרן החבי\"ב בהגה\"ט אות מ\"ט שמביאו לחיוב ש\"ש משם הרב בתשובה סי' ק\"ו וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים ועירבם עם פירותיו ולא מדדם ה\"ז פושע [וכו'] וישלם בלא שבועה וכו' ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ורבותי אין מודים כן לפי שאינו דומה לנ' ידענא ונ' לא ידענא דהתם הו\"ל למידע והתובע טוען מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא ע\"כ נראה בהדיא דכהאי גוונא לא ס\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ומשו\"ה השיג עליו וכתב דאינו חייב לשלם אמנם רבינו ס\"ל דאפי' בכהאי גוונא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוי מדאורייתא וכן נראה ברור מדכתב אח\"כ ומנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' נמצא זה כתובע וכו' והלה מודה לו במקצת ואומר על השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע\"כ הרי ברור דשבועה דאורייתא איירי וכ\"כ הסמ\"ג דרבינו ס\"ל דכהאי גוונא שבועה דאורייתא היא וכ\"כ ההגהות מיימוני וכ\"כ מרן ב\"י. וליכא לאקשויי מההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהל' טוען שנראה שהוא היפך זה שכבר תירץ הרמב\"ן בחי' לשבועו' וכמ\"ש הרב המגיד ז\"ל נמצא דבשבועה דאורייתא הוא דאמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל בשבועת היסת לא אמרינן הכי.<br><b> ולפי\"ז</b> קשה לי טובא למ\"ש למוה\"ר יצחק דאלב\"ה ז\"ל הביא דבריו הרב לשון למודים ז\"ל בחו\"מ דף ל' ע\"ד וז\"ל כתב הרמ\"ה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון וכו' וכתב הב\"י דברים של טעם הם וראוים למי שאמרן נראה מדברי הב\"י דסברת הרמ\"ה היא מוסכמת ולא מצאו מי שחולק עליו אמנם לענ\"ד נראה דהרמב\"ם בפ\"ה מהל' שאלה חולק עליו שכתב וז\"ל הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים וערבם עם פירותיו וכו' נמצא מחויב שבועה דאינו יכול לישבע משלם ובודאי דהאי שבועה דנתחייב הנתבע שבועה דרבנן היא כיון שאינו מודה בדבר שבמנין וכמ\"ש בפ\"ד מהל' טוען וכו' ועם כל זה כתב דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היפך דעת הרמ\"ה אלו דבריו ז\"ל יעו\"ש. ולפי מ\"ש יראה ברור אחרי המחילה רבה דזה אי אפשר דמ\"ש רבינו מחויב שבועה היינו שבועת התורה וכמו שהוכחנו לעיל אבל שבועה דרבנן אפשר לומר דרבינו סובר דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' כסברת הרמ\"ה. ועוד דאם כדבריו ז\"ל דברי הטור סתרי אהדדי דבסי' ע\"ה כתב סברת הרמ\"ה הלזו והסכים עמו ובסי' רצ\"ב הביא דברי רבינו ומשמע דפסק כדברי רבינו ולפי דבריו דברי הטור סתרי אהדדי דבכאן פסק כהרמ\"ה וכאן פסק כרבינו אלא דצ\"ל כדכתיבנא וכמבואר וכעת מילתא כדנא צריך לי עיון. עלה בידינו עכ\"פ דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.<br><b> אמנם </b> ראיתי למהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' פ\"ו וז\"ל אע\"ג דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה והאי שבועה דנדון דידן שבועה דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועה דרבנן וכו' וכיון שכן אפשר לומר דאפי' דכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן ליתא שהרי כתב הרי\"ף ז\"ל בהלכות איכא מ\"ד דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מ\"ד כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר\"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר הרי\"ף דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפי' תפס המלוה מפקינן מיניה עכ\"ל ודבריו תמוהים חדא שהביא דין זה מדרבנן לא אמרינן מתוך משם הרשב\"א כאילו דין זה אינו מפורש אלא דוקא בהרשב\"א והלא כבר כתבתי שכן כתבו התוס' בדוכתי טובא וכ\"כ הטור בסי' ע\"ה משם הרמ\"ה והסמ\"ג עשין מ' יעו\"ש. ועוד תמיהא לי טובא למאי דמסכים הרב דבשבועת המשנה הואיל וכעין דאורייתא משביעין ליה סתמא לכל מילי הוא ושפיר אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וקשה טובא ממ\"ש התוס' בדוכתי טובא דבשבועת המשנה נמי וכגון פוגם שטרו וכיוצא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד דלגבי הא מילתא שפיר מדמינן לשבועת היסת ולא לשבועת התורה וכ\"כ התוס' בהדיא בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ח) ד\"ה מייתי ליה וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש שם. הן אמת שראיתי להרשב\"א בח\"א סי' תתקע\"ז הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ד מחודש ה' בקיצור שכתב וז\"ל ועוד כיון שכבר קבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ע\"כ הרי שכתב בהדיא דבפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכדברי מהר\"י אדרבי וכבר ראיתי להר' מל\"מ ז\"ל בפ\"ב מהל' טוען שכתב כן יעו\"ש ומ\"מ לדעת התוס' והרא\"ש אינו כן.<br><b> ועוד</b> שהרי אשכחן להרשב\"א גופיה סי תתק\"כ הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ג מחודש ח' וז\"ל במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית המתעסק תמיד בבית כגדול האחים והכי מסתברא וכו' ובסוף דבריו סיים ואמר שאם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למקומה דלאו דאורייתא היא כדי שנאמר חזרה השבועה למחויב לה ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאפי' בשבועה דאורייתא דייני גולה אמרי חזרה השבועה לסיני ואע\"ג דקי\"ל כדייני א\"י היינו במה שזה חייב מן הדין באחד משני תשלומין או ממון או שבועה וחשוד כיון שאינו בתשלומי שבועה חייב בתשלומין אבל בן הבית ואריס אינו בתשלומי ממון וכו' יעו\"ש הרי דנראה היפך מ\"ש הרב ז\"ל וכ\"כ התוס' בפ' השואל ובפ' כל הנשבעין ובפ' שנים אוחזים דף ג' ד\"ה ובכולי יעו\"ש והוכיחו כן מהא דאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי דההוא רעייא דפרכינן התם השתא נמי מחייבי מדרבנן דאמרינן התם ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דרשב\"ג תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע\"כ ואם איתא הכי דבשבועה דרבנן נמי אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א\"כ אמאי לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי ותמיה לי טובא בדבריהם דהכא לפום מאי דמוכח מדבריהם דלאו דוקא בשבועת היסת אלא דה\"ה נמי בשבועת המשנה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דומיא דפוגמת כתובתה ופוגם שטרו וכמבואר ולפי\"ז מאי קא מייתו מהתם נימא דדוקא התם דאינו אלא שבועת היסת אמנם בשבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא לכמה אנפי הכי נמי לענין דין זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם באופן שדבריהם דהכא ודהתם לא יכולתי להולמם וצ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח\"מ בפ\"ג מהל' אלו הל' ד' על מ\"ש שם השאילו שתי פרות וכו' כתב וז\"ל ויותר קשה בענין זו בדברי הנמוק\"י דמוקי מתניתין במאמינו ואח\"כ כתב דמסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דכשהגלגול הוא טענת שמא דאין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאם לאו כן אמאי יחלוקו מיגו דמשתבע דמתה כדרכה לשתבע נמי על גלגול ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ומאי קשה דהא איהו גופיה מוקי מתני' לעיל במאמינו וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לומר והוא דהא דהוצרך הנמוק\"י לאוקמי הא סיפא דבטענת שמא אין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא סיפא מוקי הגמ' ע\"י גלגול דישבע השוכר דמתה כדרכה ומגלגלים עליו דשכורה מתה וא\"כ סיפא נמי דומיא דמציעתא היא דע\"י גלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואמאי יחלוקו אלא ודאי דהכא שאני משום דהוי טענת שמא ובטענת שמא לא מגלגלים ומשו\"ה הוצרך לישב הנמוק\"י דהכא הוי בטענת שמא ואין מגלגלים זה עלה לפי קוצר ענ\"ד לישב דברי הנמוק\"י ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..587316a0a815bf6859cf0b3c869ae782da1add2e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחברו וכו'. </b> כתב המל\"מ משם הר\"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ\"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו\"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע\"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'.<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב וז\"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר\"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ\"כ משם הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב\"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב\"א שם הביא משם הראב\"ד ז\"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע\"ז הקשה הרשב\"א טובא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז\"ל והר\"ן כתב בשם הראב\"ד וז\"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו\"ש. והנה בדברי הר\"ן ז\"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק\"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ\"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז\"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה\"מ נראה בהיפך. ומרן החבי\"ב בסי' שמ\"א הגהת ב\"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא\"ש ע\"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה\"מ ז\"ל ואמאי לא הקשה ג\"כ מדברי הרה\"מ ולדרכו קשה מדברי הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א והריטב\"א והרב המאירי ז\"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. </b> עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב\"א ז\"ל אבל אם א\"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ\"כ הרשב\"א ע\"כ. וקשה לי דהרי הר\"ב בסוגין מביא משם הרשב\"א ז\"ל בהיפך וז\"ל ה\"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא\"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ\"ש הרה\"מ בשמו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד אצל חבירו וכו'. </b> כתב הרב תרומת הדשן בסי' של\"ג על מי שהפקיד ביד חבירו ר' זהובים בכד קטן סתום והניחו הנפקד תחת המטה והניח לאחד ליכנס שם דהוי פשיעה וחייב אע\"פ שיטעון הנפקד מאן לימא לן דבההיא שעתא דחפש אותו שנכנס שם היו שם הדינרין שמא כבר נגנבו ע\"י אחר לאו טענה היא אלא כיון שצריך לישבע שלא פשע והאיך יכול לישבע דילמא פשע שהיה הפיקדון תחת המטה עדיין בשעה שחפש ומשו\"ה חייב והביא ראיה לדבר ממ\"ש הרא\"ש בפ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה דמשום דספק הוא משלם יעו\"ש באורך שכן העלה להלכה.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא בדבר זה שכתב הרא\"ש ממ\"ש איהו גופיה בר\"פ הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה וכו' וז\"ל הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדרב פפא וכו' יעו\"ש. וא\"כ כיון דהוא סובר כר\"פ דמשעת שאלה אינו משתעבד כי אם משעת אונסין דוקא הוא דמחייב א\"כ בשואל בהמה מחברו ומתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות ולא ידע אם מתה מחמת מלאכה ופטור או מחמת דבר אחר והוי אונס וחייב והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחיבתי לך דפטור כמבואר בטור חו\"מ סי' ע\"ה תדע שכן הוא שהרי הרמב\"ן בפ' השואל במתני' דהשואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' פריך בגמ' ש\"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' וכתב הרב ז\"ל וא\"ת ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכו\"ע וכו' והרמב\"ן ז\"ל כתב דאפי' כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר\"ן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת ר\"פ דאמר דאינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה יעו\"ש באורך. וא\"כ בנדון הרא\"ש נמי הוי דוכותיה דכיון דבשעת מיתה אתה מחייבו ולא ידע אם מחמת אונס וחייב או מחמת מלאכה ופטור והוי כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דפטור וכמו\"כ אני תמיה עליה דהרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א דהם פסקו כר\"פ דמשעת מיתה הוא דמחייב עיין בהר\"ב בס' אסיפת זקנים בפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ד) מהש\"ס ואילו מרן ב\"י בסי' רצ\"א ס\"ה כתב וז\"ל כתבו תלמידי הרשב\"א ש\"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב\"ן שאילו נשבע השני שהוא ש\"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב וכו' ולא מצית למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או שמא בפשיעה וחייב השני וכ\"כ מהר\"ש ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מאי דס\"ל להרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כרב פפא דאין השואל מתחייב כי אם בשעת האונס ומשו\"ה אף שנעשה שואל כל שלא ידע אם בעידן שאלה או בעידן שכירות ובאותה שעה אתה בא לחייב הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור וא\"כ ה\"נ בשומר שמסר לשומר כיון שלא פשע במה שמסר א\"כ אתה בא לחייבו בשעת מיתה הוי ממש כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור לשיטתם והבאתיו את הנ' למרן הקדוש ז\"ל דגם הוא פסק כר\"פ בסי' שמ\"א ס\"ד כהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ואפשר דמשום הא הקשה בבדק הבית בסי' ש\"מ למ\"ש הרא\"ש בהשואל בהמה דחייב וז\"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי לה אדרבא ראוי דכיון דמתה בדרך סתמא מחמת מלאכה מתה וא\"צ לישבע אלא שמתה בדרך ופטור ע\"כ. ואילו בסי' ש\"ג ס\"ב כתב וז\"ל ונ\"ל שאם נפלה דלקה בעיר ונשרפו החפצים שהוא ש\"ש עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור וכו' אבל אם אינו יודע שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו על ידי המחזירין לגנוב כלים שבבתים קודם שישרפו וחייב לשלם וכו' יעו\"ש ואמאי חייב כיון שעל אותה שעה אתה בא לחייבו והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמו שפי' הוא ז\"ל בסי' ע\"ה.<br><b> עוד </b> כתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל אבל דעת רבינו ששומר שכר שמסר לש\"ח ואין השני רוצה לישבע שהלך למדינת הים שהראשון פטור ואפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מפני שזה טוען שאיני יודע שנגנב והוא חייב או אם נאנס ופטור או מתה כדרכה והוא פטור הו\"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ\"ל הרי לך להדיא מאי דס\"ל הרמב\"ן והרשב\"א בפ' השואל באותה סברא עצמה פליג עלייהו בכאן. ומהר\"ש הלוי בתשו' חו\"מ סי' כ' בחושבו שמה שכתבו תלמידי הרשב\"א אבל דעת רבינו שהוא על הרשב\"א תמה על מרן ז\"ל ממ\"ש בסי' ש\"ג בדין דלקמן דמחייב באיני יודע אם נשרפו או אם נגנבו ושהוא נגד דעת הרשב\"א היעלה על הדעת דהב\"י כתב דברי הרשב\"א בסי' רצ\"א ובסי' ש\"ג חולק עליו בפי' ועוד דגם הרמב\"ן ורבו אפשר שחולקים עליו משום דאפ\"ל דמאי דקאמר הרמב\"ן דלא מפטר בטענת שמא נאנסו הוי משום דהשומר השני טוען ודאי שנגנבו ומ\"ש או שהלך למדינת הים קאי למ\"ש דאינו רוצה לישבע אבל כשטענת נגנבו הוי ספק דילמא יודה שהוא פטור דשמא נאנסו וחילק דבנדון הרשב\"א ז\"ל לא הו\"ל לידע דמיירי דמסרו לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד ולא עשה שום פשיעה ונסתלק מעליו חיוב ידיעה מהפקדון ולכן אע\"פ שטוען בריא שנגנב כיון שהוא טוען שאינו יודע פטור שאין בידו לידע אבל בדין דליקה שהיה הפקדון בביתו ובחומותיו הו\"ל לידע דהיה מוטל עליו לשומרו וכל לא ידענא פשיעותא היא יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב בסי' רצ\"א הגב\"י אות פ' דכתב דליתא דהוא הרא\"ה ור\"ש דכתב הוא הרשב\"א דס\"ל כהרמב\"ן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדברי הרשב\"א שכתבו תלמידי הרשב\"א דפטור דהרי זה הוי איני יודע אם החזרתי שהרי מודה שקבל החפץ והוא מסרו לאשתו ובניו והוי הלויתני ואיני יודע אם החזרתי דחייב והצ\"ע ושוב כתב דבמה שחילק לדעת מרן נסתלקה קושיא זו. ולענ\"ד נראה דאפי' דבמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ן והרשב\"א דסבירא ליה דהחיוב לא בא לזה השומר כי אם בשעת האונס ובאותה שעה הא קאמר איני יודע אם נגנבה וחייב או נאנסה ופטור והוי ממש איני יודע אם הלויתני ופטור.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' רצ\"א סקמ\"ד שהקשה לסברת רבינו שכתבו תלמידי הרשב\"א ומסיק וז\"ל ולענין דינא כיון שאי\"ל לברור חייב ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דכיון דנעשה שומר דמי לאיני יודע אם החזרתי אע\"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסין ולא משעת שאלה היינו לענין דאין היורשין חייבין לשלם מטעם דלא נשתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ\"ל הטעם דלא דמי להלואה דלהוצאה ניתנה וא\"כ חיובא רמי אנכסין אבל שאלה כיון דהדרא בעינא לא רמי חיובא אנכסי דשואל וכ\"ז שהוא בעין חייב להחזיר וא\"כ כשאינו יודע אם מתה כדרכה הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נכון וברור וכו' וכן מוכח בתוס' בפ' השואל בד\"ה והלה אומר וז\"ל ומ\"מ פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין ואע\"ג דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם השאלתני ע\"כ משמע דוקא כשמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע [אם השאלתני] אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך עכ\"ל. והנה אמת דבחילוק הרב ז\"ל אשכחנא פטרי לדברי מרן והרא\"ש דאף דהם פסקו כרב פפא דמשעת מיתה הוא מחייב ולא משעת שאלה היינו לגבי יורשים דלא אשתעבד נכסיו דשואל וכדברי הרב ז\"ל. ברם לענין שואל וש\"ש דהדרא בעיניה ואומר דאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה והוי חזרה או נאנסה ולא הוי חזרה ומשו\"ה חייב וכן נראה דעת מרן בדין דליקה אמנם לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דעלה מתני' דהשואל קיימי ואייתיה בידיה ההיא דר\"פ דשואל לא מחייב כי אם באונסין בשעת אונסין ומשו\"ה משוה לדינא דמתני' לר\"נ איני יודע אם נתחייבתי ופריך מינה לר\"נ ומר הוא דקאמר הכא בדין שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו דכל שאינו יודע בברור מחייב והא ודאי קשה ומה שרצה הרב ז\"ל להוכיח מדברי התוס' דדוקא במחזיר לו חדא אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו כלום הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי ע\"כ לא זכיתי להבינו דהא התוס' סיימו שם וז\"ל וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה ע\"כ הרי דאף דאינו מחזיר לו כלום משוה ליה כאיני יודע אם הלויתני שלא כדברי הרב ז\"ל. ומה שאני מבין בדברי התוס' הוא שכונתם כדעת הרמב\"ן דלהרשב\"א ז\"ל לא פריך כי אם מסיפא דמתני' שהיא שאלה אחת ושכר אחת ואז הוי כאיני יודע ולהרמב\"ן פריך מרישא דמתני' דכל שהוא מסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הלויתני וחיליה ממימרא דר\"פ כמבואר שם בהר\"ב ז\"ל וא\"כ הוא כונתם מלבד דאין כאן הוכחה עוד בה דהוי להיפך כמבואר למעיין שם.<br><b> ובעיקר</b> החילוק שחילק הרב אנכי הרואה להריטב\"א ז\"ל הביאו הר\"ב ז\"ל שם חולק ע\"ז וז\"ל ולא מבעיא לההיא לישנא דאמרינן בהגוזל דחיוב השואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת שאלה ולא מצית למימר כיון שיודע ששאלה ממנו ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפי' למ\"ד התם דשואל מחייב משעת שאלה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא לחיובא עליה משעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה או לענין הניח להם אביהם פרה שאולה מ\"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי ונשתעבדו נכסי וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז\"ל נשתבשו בה קצת עכ\"ל הרי דהריטב\"א ז\"ל ניחא ליה בהכי ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א באורך ובס' כהונת עולם סי' כ\"ג דף כ\"ח ע\"ג ומשפט צדק ח\"ג סי' כ\"ג ולאפס הפנאי איני מפלפל בהם.<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב מרן בסי' ש\"ג שאם נפלה דליקה בעיר וכו' פסק מור\"ם ז\"ל וכתב הש\"ך וז\"ל ואם לא היה יכול להציל וכו' ואף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף החפץ שלו כ\"כ הרב [בתשובות] בסי' ק\"ו ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה יעו\"ש ומ\"מ צ\"ע לדינא ודוק עכ\"ל ודע דמ\"ש הרב ז\"ל לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס וכו' דמשמע דכונת הרב לומר דהוי אונס כיון דהיה טרוד בשלו זה אינו דהרואה דברי הרב בתשובה יראה דכונתו הוא דלא הוי אונס ומילת ל\"א דכתוב בדברי הש\"ך ט\"ס הוא וניכר לעין כל ואמטו להכי אתי שפיר מה שהוליד והצמיח דה\"ה בש\"ח כמבואר.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב כהונת עולם בתשובה סי' כ\"ד דף כ\"ח ע\"ד שכתב וז\"ל וכתב הש\"ך ז\"ל בחלוקת הפיטור דאף שהיה מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו שפטור וכי\"כ הרב בתשובה סי' ק\"ו ואף שהרב כתב אח\"כ די\"ל מדבריו שאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה הלא הנך רואה שדבריו אין להם שחר ומי הוא זה ואיזה הוא שיחייב ש\"ח ויפטר ש\"ש ואי מחשבינן ליה כפשיעה וע\"כ חייב בש\"ח אטו ש\"ש פטור מפשיעה ולא זכינו לאותה תשו' לראותה והרב גופיה כתב וצ\"ע לדינא ע\"כ יעו\"ש ולפי מ\"ש דברי הש\"ך ז\"ל אינו כמו שהבין הרב אלא דט\"ס נפל בדפוס ואחד ש\"ש וש\"ח כחדא אזלין וכחדא שריין ולכולן לא הוי אונס ועיין במרן החבי\"ב בהגה\"ט אות מ\"ט שמביאו לחיוב ש\"ש משם הרב בתשובה סי' ק\"ו וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים ועירבם עם פירותיו ולא מדדם ה\"ז פושע [וכו'] וישלם בלא שבועה וכו' ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ורבותי אין מודים כן לפי שאינו דומה לנ' ידענא ונ' לא ידענא דהתם הו\"ל למידע והתובע טוען מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא ע\"כ נראה בהדיא דכהאי גוונא לא ס\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ומשו\"ה השיג עליו וכתב דאינו חייב לשלם אמנם רבינו ס\"ל דאפי' בכהאי גוונא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוי מדאורייתא וכן נראה ברור מדכתב אח\"כ ומנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' נמצא זה כתובע וכו' והלה מודה לו במקצת ואומר על השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע\"כ הרי ברור דשבועה דאורייתא איירי וכ\"כ הסמ\"ג דרבינו ס\"ל דכהאי גוונא שבועה דאורייתא היא וכ\"כ ההגהות מיימוני וכ\"כ מרן ב\"י. וליכא לאקשויי מההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהל' טוען שנראה שהוא היפך זה שכבר תירץ הרמב\"ן בחי' לשבועו' וכמ\"ש הרב המגיד ז\"ל נמצא דבשבועה דאורייתא הוא דאמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל בשבועת היסת לא אמרינן הכי.<br><b> ולפי\"ז</b> קשה לי טובא למ\"ש למוה\"ר יצחק דאלב\"ה ז\"ל הביא דבריו הרב לשון למודים ז\"ל בחו\"מ דף ל' ע\"ד וז\"ל כתב הרמ\"ה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון וכו' וכתב הב\"י דברים של טעם הם וראוים למי שאמרן נראה מדברי הב\"י דסברת הרמ\"ה היא מוסכמת ולא מצאו מי שחולק עליו אמנם לענ\"ד נראה דהרמב\"ם בפ\"ה מהל' שאלה חולק עליו שכתב וז\"ל הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים וערבם עם פירותיו וכו' נמצא מחויב שבועה דאינו יכול לישבע משלם ובודאי דהאי שבועה דנתחייב הנתבע שבועה דרבנן היא כיון שאינו מודה בדבר שבמנין וכמ\"ש בפ\"ד מהל' טוען וכו' ועם כל זה כתב דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היפך דעת הרמ\"ה אלו דבריו ז\"ל יעו\"ש. ולפי מ\"ש יראה ברור אחרי המחילה רבה דזה אי אפשר דמ\"ש רבינו מחויב שבועה היינו שבועת התורה וכמו שהוכחנו לעיל אבל שבועה דרבנן אפשר לומר דרבינו סובר דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' כסברת הרמ\"ה. ועוד דאם כדבריו ז\"ל דברי הטור סתרי אהדדי דבסי' ע\"ה כתב סברת הרמ\"ה הלזו והסכים עמו ובסי' רצ\"ב הביא דברי רבינו ומשמע דפסק כדברי רבינו ולפי דבריו דברי הטור סתרי אהדדי דבכאן פסק כהרמ\"ה וכאן פסק כרבינו אלא דצ\"ל כדכתיבנא וכמבואר וכעת מילתא כדנא צריך לי עיון. עלה בידינו עכ\"פ דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.<br><b> אמנם </b> ראיתי למהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' פ\"ו וז\"ל אע\"ג דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה והאי שבועה דנדון דידן שבועה דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועה דרבנן וכו' וכיון שכן אפשר לומר דאפי' דכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן ליתא שהרי כתב הרי\"ף ז\"ל בהלכות איכא מ\"ד דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מ\"ד כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר\"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר הרי\"ף דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפי' תפס המלוה מפקינן מיניה עכ\"ל ודבריו תמוהים חדא שהביא דין זה מדרבנן לא אמרינן מתוך משם הרשב\"א כאילו דין זה אינו מפורש אלא דוקא בהרשב\"א והלא כבר כתבתי שכן כתבו התוס' בדוכתי טובא וכ\"כ הטור בסי' ע\"ה משם הרמ\"ה והסמ\"ג עשין מ' יעו\"ש. ועוד תמיהא לי טובא למאי דמסכים הרב דבשבועת המשנה הואיל וכעין דאורייתא משביעין ליה סתמא לכל מילי הוא ושפיר אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וקשה טובא ממ\"ש התוס' בדוכתי טובא דבשבועת המשנה נמי וכגון פוגם שטרו וכיוצא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד דלגבי הא מילתא שפיר מדמינן לשבועת היסת ולא לשבועת התורה וכ\"כ התוס' בהדיא בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ח) ד\"ה מייתי ליה וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש שם. הן אמת שראיתי להרשב\"א בח\"א סי' תתקע\"ז הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ד מחודש ה' בקיצור שכתב וז\"ל ועוד כיון שכבר קבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ע\"כ הרי שכתב בהדיא דבפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכדברי מהר\"י אדרבי וכבר ראיתי להר' מל\"מ ז\"ל בפ\"ב מהל' טוען שכתב כן יעו\"ש ומ\"מ לדעת התוס' והרא\"ש אינו כן.<br><b> ועוד</b> שהרי אשכחן להרשב\"א גופיה סי תתק\"כ הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ג מחודש ח' וז\"ל במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית המתעסק תמיד בבית כגדול האחים והכי מסתברא וכו' ובסוף דבריו סיים ואמר שאם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למקומה דלאו דאורייתא היא כדי שנאמר חזרה השבועה למחויב לה ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאפי' בשבועה דאורייתא דייני גולה אמרי חזרה השבועה לסיני ואע\"ג דקי\"ל כדייני א\"י היינו במה שזה חייב מן הדין באחד משני תשלומין או ממון או שבועה וחשוד כיון שאינו בתשלומי שבועה חייב בתשלומין אבל בן הבית ואריס אינו בתשלומי ממון וכו' יעו\"ש הרי דנראה היפך מ\"ש הרב ז\"ל וכ\"כ התוס' בפ' השואל ובפ' כל הנשבעין ובפ' שנים אוחזים דף ג' ד\"ה ובכולי יעו\"ש והוכיחו כן מהא דאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי דההוא רעייא דפרכינן התם השתא נמי מחייבי מדרבנן דאמרינן התם ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דרשב\"ג תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע\"כ ואם איתא הכי דבשבועה דרבנן נמי אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א\"כ אמאי לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי ותמיה לי טובא בדבריהם דהכא לפום מאי דמוכח מדבריהם דלאו דוקא בשבועת היסת אלא דה\"ה נמי בשבועת המשנה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דומיא דפוגמת כתובתה ופוגם שטרו וכמבואר ולפי\"ז מאי קא מייתו מהתם נימא דדוקא התם דאינו אלא שבועת היסת אמנם בשבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא לכמה אנפי הכי נמי לענין דין זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם באופן שדבריהם דהכא ודהתם לא יכולתי להולמם וצ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח\"מ בפ\"ג מהל' אלו הל' ד' על מ\"ש שם השאילו שתי פרות וכו' כתב וז\"ל ויותר קשה בענין זו בדברי הנמוק\"י דמוקי מתניתין במאמינו ואח\"כ כתב דמסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דכשהגלגול הוא טענת שמא דאין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאם לאו כן אמאי יחלוקו מיגו דמשתבע דמתה כדרכה לשתבע נמי על גלגול ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ומאי קשה דהא איהו גופיה מוקי מתני' לעיל במאמינו וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לומר והוא דהא דהוצרך הנמוק\"י לאוקמי הא סיפא דבטענת שמא אין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא סיפא מוקי הגמ' ע\"י גלגול דישבע השוכר דמתה כדרכה ומגלגלים עליו דשכורה מתה וא\"כ סיפא נמי דומיא דמציעתא היא דע\"י גלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואמאי יחלוקו אלא ודאי דהכא שאני משום דהוי טענת שמא ובטענת שמא לא מגלגלים ומשו\"ה הוצרך לישב הנמוק\"י דהכא הוי בטענת שמא ואין מגלגלים זה עלה לפי קוצר ענ\"ד לישב דברי הנמוק\"י ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5db2fcc6713846da7c590a63cb7e9333d3f96fa
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,210 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בכלי חול [וכו'] וא\"צ לומר אם היו בהן טבעות וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל זה פשוט ומוסכם וכ\"כ הרי\"ף בתשובה ובודאי אם היה דינם כדין מלבושין המשנה היתה מזכרת כן ע\"כ. ואחשוב דלתשובה זו כיון הריב\"ש ז\"ל בסי' קכ\"ח שכתב שאף החולקים על רבינו בבגדי שבת לא חלקו בכלי כסף וזהב שהרי מתני' דאמר המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כתב הרי\"ף בתשובה ומביאו בב\"י סי' צ\"ז.<br><b> וראיתי</b> להרדב\"ז החדשות ח\"א סי' רפ\"א דמכח תשובה זו דהרי\"ף שהביא הרב המגיד ז\"ל דחה מ\"ש הנמוק\"י בסוף המקבל דאם היו מיוחסות אין בע\"ח גובה אפי' מכלי כסף ותכשיטין דעולה עמו ואינה יורדת דחילוק זה הוא מתשו' הגאונים ולא מהרי\"ף דא\"כ פליג הרי\"ף מדידיה אדידיה והטור כתבו בשם י\"א ואם איתא שהרי\"ף אמרה היה כותב אותה בשמו וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי ראיתי בתוך תשובת הרי\"ף ז\"ל בסי' רנ\"ח ומר חתים עלה וכתב וז\"ל הלכך כל מה שהיה מן הבגדי' המעולים וכ\"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה מבני טובים וממשפחות מיוחסות יש לה לעכב עליו כמ\"ש עולה עמו וכו' יצחק ב\"י אלפסי ע\"כ. ומאי דקשיא לי הוא דמרן ז\"ל בסי' צ\"ח הביא הך תשובה שכתב הנמוק\"י וכתב שמ\"ש בעל התרומות בשער א' וכן מצינו בתשו' הרי\"ף היא תשו' זו שכתב הנמוק\"י ואח\"כ הביא תשובת הריב\"ש ז\"ל שכתב משם הרי\"ף בהיפך ולא נתעורר והרב פרח מטה אהרן בח\"א ס\"ס ק\"ג הקשה להרי\"ף לפי מה שדקדק מהר\"י קולון דכלים העשויין לבלות אדם מקני אותם לאשתו אבל כלי כסף אין מקנה מפני שעשויין להתקשט בהן דא\"כ למה תלה הדין באידך תשו' משום דהיא מיוחסת לבגדי שבת והלא עשויין לבלות יעו\"ש ועוד הקשה להב\"ח ולדידי קשה נמי מהך תשו' הרי\"ף דא\"א לומר לדעת הרי\"ף כמ\"ש הב\"ח ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן [מאה] מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו'. </b> הנה עיקר דין זה בפ\"ב דכתובות דף י\"ט א\"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן דתניא ר\"נ אומר מנין לנושה לחבירו מנה וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ע\"כ הגמ' והקשה ע\"ז מהא דאמר שמואל המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא\"כ הכא נמי ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ולזה נאמרו תירוצים הרבה וחדא מינייהו הוא דמכירת שט\"ח הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא עדין נשאר שעבוד גביה דמלוה משום הכי מצי מחיל אבל בנושה בחבירו מדאורייתא לא מצי מחיל וכן כתבו התוס' בתירוץ בתרא וכ\"כ הראב\"ד והביא דבריו הר\"ב בכתובות.<br><b> ואתה</b> תחזה שם בתחילה שהביא משם הראב\"ד ז\"ל וז\"ל ותירוץ הראב\"ד דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתמי אעולה ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן וכו' יעו\"ש וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דכתובות ומעתה מה שפי' רבינו כאן דלא מהימן במקום שחב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל הני מילי דלא מצי מחיל במידי דחב לאחרים כיון דנושה בחבירו הוי שעבודא דאורייתא שכן פסק בפי' מהל' זכיה וז\"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר ואע\"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנה שכיב מרע ומפני זה המוכר שט\"ח לחברו וחזר מחלו היורש מחול שכיב מרע שנתן שט\"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדין שטר זה שלו הוא מן התורה ומוחלו ושכיב מרע אע\"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון בשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מחול עכ\"ל הרי לך להדיא דמשום דעשו אותה כשל תורה משו\"ה לא מצי מחיל היורש ומוכר יכול למחול משום דקנין הראיה בשטר מדבריהם ואין קנין נתפס בו וא\"כ צ\"ע מ\"ש הרב המגיד כאן וז\"ל וכבר הזכיר בפ\"א בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן ניהמניה מתוך שיכול למחול ובפ\"א כתב וז\"ל והרמב\"ן ז\"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים חזקה כל מה שביד אדם שלו ומיגו במקום חזקה כזאת לא אמרינן וכו' יעו\"ש ומ\"מ משמע מדבריו דמשו\"ה בטענת אמנה אינו נאמן אבל אי בעי מצי מחיל ואני שמעתי ולא אבין דלפי מ\"ש לעיל מלבד דלא צרכינן להאי טעמא עוד בה דזה א\"א לומר לדעת רבינו וכדאמרן.<br><b> עוד</b> נאמרו בזה תירוצים אחרים והרא\"ש תירץ וז\"ל וי\"ל דהאי מיגו לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר אמנה לא יפסיד חובו וכו' יעו\"ש ובפ\"ק דגטין דף י\"ג מהש\"ס כתב עוד וז\"ל אבל המוכר שט\"ח לחבירו שלא בפני הלוה השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שעבוד ללוקח הילכך נשאר זכות למלוה ומחילתו מחילה יעו\"ש. ומעתה מן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דהיינו טעמא דמוכר שט\"ח מצי מחיל משום דנשאר זכות למלוה אמנם בנושה בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה לא צרכינן להאי טעמא אלא דהכא נסתלק הלוה לגמרי ומשו\"ה לא מצי מחיל וכ\"כ הר\"ן בפ\"ב דכתובות וז\"ל אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר לגבי מלוה כפי סברת ר\"ת אבל היכא שחב לאחרים כיון שמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן אפי' מחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא יעו\"ש. ואולי ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהכא אפשר דכי אהדדיה נינהו מלוה ראשון ומלוה שני ומשום הכי מצי מחיל ודוק. נמצא מהאי דכתיבנא לדעת רבינו דבמקום שחב לאחרים לא מצי מחיל וכן פסק מרן בספרו הקצר בסי' פ\"ו והש\"ך ז\"ל רצה להוכיח מהרב נמוק\"י שכתב גבי ערב קבלן וז\"ל ומיהו אומר ר\"ת ז\"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דר' נתן אא\"כ מחל הערב ללוה דאין המלוה יכול לחזור עליו דאפי' מוכר שט\"ח אמרו לעיל שאם חזר ומחלו מחול יעו\"ש ומכאן הבין הש\"ך שלא כדברי מרן ז\"ל. והדבר הקשה הוא דאם כדברי הרב ז\"ל הוא א\"כ מאי אפי' דקאמר דהא אף ר\"ת ס\"ל דמכירת שטרות מדאורייתא אפי\"ה מצי מחיל מ\"מ גבי ערב נמי דוכותא ומאי אפי' דקאמר ואדרבא מצינן למימר דגרע טפי ממוכר דהתם שאני משום שעדין נשאר שעבוד למלוה אבל הכא דכי אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה כיון דזה לוה שני יש לו שעבוד הגוף על הלוה מדר\"נ לא מצי מחיל כלל וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ב דכתובות ובפ' האשה יעו\"ש.<br><b> אשר</b> מכח זה נ\"ל דהא דכתב הנמוק\"י משם ר\"ת היינו קודם שיבואו לב\"ד ומשו\"ה מצי מחיל הערב ללוה והיינו משום דלא נתחייב מדר' נתן וא\"כ מצי למחול אבל לאחר שבאו לבי\"ד ונתחייב מדר\"נ בהא ודאי לא מצי מחיל וכדכתב הר\"ן וכן כתב הסמ\"ע בסי' קכ\"ט סקמ\"ב וז\"ל אא\"כ מחל קבלן ללוה דכל היכא דלא נודע כ\"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר\"נ למי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו ע\"כ הרי שהבין הסמ\"ע ז\"ל דלא מצי מחיל היינו דוקא קודם שנתחייב מדר\"נ ומעתה אתי שפיר מ\"ש אפי' מוכר שט\"ח והיינו לומר דאפי' מוכר דסוף סוף שעבוד נכסים מיהא מכר אפ\"ה מוחל כ\"ש הכא דלא חל עליה שום שעבוד דמצי למחול ואמטו להכי מה שרצה הש\"ך לומר דר\"ת ס\"ל דיכול למחול בהא דר\"נ הרואה יראה דלפי\"ז אין כ\"כ ראיה. ועוד נראה ראיה כמ\"ש דאם כדברי הרב ז\"ל קשה למרן אהדדי דבסי' פ\"ו פסק דאין יכול למחול וכאן פסק דיכול למחול ואף שהרב ז\"ל דחה דבריו מ\"מ למרן ז\"ל קשה אם לא דנאמר כדכתיבנא ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב יש לברר בהא דקי\"ל כשמואל דאמר המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' והיא הלכה אם המוכר נשבע שלא ימחול ושוב חזר ומחלו אי מהני מחילה זו או לא. וראיתי להתוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ט) ד\"ה כל לגבי וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל וא\"ת כיון דכל לגבי בעל ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי\"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אינה משועבדת לניזק לעשות קיומים וצ\"ע עד כאן וכ\"כ מהרי\"ח הביאו הגהות אשר\"י שם וכ\"כ הנמוק\"י ז\"ל שם ועיין ברש\"ל שם הרי להדיא דאם נשבע שלא למחול סגי להו בהכי ותו לא מצי מחיל ואם מחל אין במחילתו כלום דומה למאן דכתב שטרא על שמיה ואף שהתוס' הצריכו עיון מ\"מ לא שבקינן פשיטותו של מהרי\"ח והנמוק\"י מפני ספקו של התוס' כמבואר ואתיא הא כהא דכתב הר\"י בן פרץ ז\"ל הביאו בהגמ\"י בסוף פ\"ק דשבועות וז\"ל פ' הר\"י בן פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לזביני זביניה ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא\"כ אין מעשיו כלום דע\"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ\"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ\"מ הלכה כאביי בר מיע\"ל קג\"ם עכ\"ל ופסקו מור\"ם ביו\"ד סי' ר\"ל והוא כסברת מהרי\"ח והנמוק\"י.<br><b> איברא</b> שראיתי להתוס' שם בתמורה בד\"ה השתא וכו' דפליגי עליה דמהר\"י בן פרץ שכתבו וז\"ל וא\"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח\"כ גירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגרושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא וי\"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכהאי גוונא לא אמר דלא מהני וכו' הרי דאף שעבר על שבועתו מהני הגרושין היפך מ\"ש לעיל וכן ג\"כ הרא\"ש בכלל ל\"ז סי' ד' פליג על הר\"י בן פרץ ז\"ל וכתב הב\"ח בחו\"מ סי' ר\"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומרן ז\"ל שם דממה שנתבאר בסמוך נדחו דברי הר\"פ ועי' במרן החבי\"ב הגב\"י אות ט' שאסף וקבץ סברות הפוסקים דפליגי עליה דמהר\"י בן פרץ ז\"ל. והסמ\"ע שם קיים סברתו וא\"כ מידי פלוגתא לא נפקא ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהתוס' והרא\"ש ודעימייהו דאי מחיל מהני המחילה כיון דהוא בדה האיסור ועיין בס' דרכי נועם באה\"ע סי' נ\"ג שהטיל שלום בין מהר\"י בן פרץ ובין התוס' ועיין בהרדב\"ז החדשות סי' שכ\"ה שנשאל על מי שיש לו שט\"ח על חברו ורוצה למוכרו וחושש הלוקח שמא ימחול וכו' וגם להשביעו שלא ימחול אינו סומך על שבועתו כי שמא ירצה למחול אפילו שיהיה עבריין מה תקנה יעשה הורה לו שיודה המוכר שהחוב אינו שלו אלא של זה הלוקח יעו\"ש ולא הורה שכיון שנשבע שוב אינו יכול למחול ש\"מ דלא מהני השבועה כשמחל שלא יהא מחול וכדעת התוס' דתמורה ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בתשו' חו\"מ סי' קנ\"ו לבן שמכר בנכסי אביו כשהוא פחות מבן כ' שישבע שלא ימחה כשהוא גדול ובזה המקח קיים יעו\"ש (א\"ה ס\"ט עיין בס' עצי הלבונה הנקרא מעין גנים חו\"מ סי' ר\"ח יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>נשך ומרבית אחד הוא שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וכו'. </b> משנה בפ' איזהו נשך ופריך בגמ' מדשביק לריבית דאורייתא וקא מפרש דרבנן מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מילתא היא והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל ומשני ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וכו' אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> בס' גדולי תרומה בריש שער מ\"ח שהקשה וז\"ל ואיכא למידק דהא מסקנת הפוסקים היא שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני אסור כדכתב הטור בסי' ק\"ס ואיסור זה הוא דאורייתא כדכתב בהדיא בסי' קס\"ט ואם כן היכי קאמר דליכא נשך בלא תרבית ומאי קא מתמה וכו' וליכא למימר דההיא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה רבית וכו' ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נראה דלא קשיא מידי כלפי מ\"ש להרב מחנה אפרים הל' ריבית סי' י\"א שכתב וז\"ל והגם שראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' לפ' הריבית שכתב וז\"ל והיכא דא\"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך ה\"ז ריבית קצוצה ואע\"ג דלא אתי ליה זוזי ליד המלוה מ\"מ מה שנתן על פיו נתן דאפי' אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך ה\"ה כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק כפירוש ר\"י בשם הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. הרי להדיא דאף שלא בא הדינר ליד המלוה מ\"מ כיון שעל פיו נתן או דא\"ל זרוק דינר לים כיון שע\"פ זרק חשיב שפיר כאילו הגיע לידו דמלוה וא\"כ שפיר מתרבה ממון המלוה ואיכא תרבית ומתחסר ממון הלוה ואיכא נשך ואמטול להכי פריך הש\"ס ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ופשוט.<br><b> וכתב </b> הטור בסי' קס\"א וז\"ל כל דבר אסור ללות בתוספת וכו' ופי' ר\"י ז\"ל חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים בו' וחוץ משוה פרוטה ע\"כ והנה מדבריו משמע דהרמ\"ה ז\"ל לא פליג עליה דר\"י כי אם לפחות משוה פרוטה וס\"ל דמדאורייתא אסור אמנם בקרקע נראה דמודה דמותר וכן ראיתי להר\"ב ריש פרק איזהו נשך שהביא משם הרמ\"ה בד\"ה וז\"ל מ\"ה נר\"ו וז\"ל וא\"ת למאן דלא דריש בכלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו דמשמע דאין רבית בקרקע וכמ\"ש התוס' הא תריצו ליה דהתם לאו משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך אי אמר הא לך ד' אמות ע\"מ שתתן לי ה' אין זו ריבית אלא חליפין ומותר כיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מבעיא ליה לר\"י דבעי עד שישכור שכרן בקרקע מהו כיון דלגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע\"י קרקע ה\"נ דפטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ\"ה ז\"ל עכ\"ל הרי להדיא דדעת הרמ\"ה דבקרקע לא שייכא ריבית וא\"כ כי כתב הטור ז\"ל והרמ\"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה היינו לומר דלא מיבעיא בשוה פרוטה שהוא ממון לענין קדושין וגזל ושבועה וכיוצא דאסור מן התורה כיון שהוא ממון מעלייא אלא אפי' פחות משוה פרוטה שאינו ממון התם הכא הוי ממון ואסור מן התורה.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כ\"ז לפי שראיתי להרב גידולי תרומה שם דף רי\"א שכתב וז\"ל גם לענין פחות משו\"פ דממעטי ליה התוס' מכסף ואוכל לא הסכימו כל המפרשים דהטור כתב בסי' הנזכר והרמ\"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה ומדמייתי הטור מחלוקת דהרמ\"ה אפחות משוה פרוטה ולא אקרקע משמע דאקרקע לא פליגי והוא תימה דאי ס\"ל להרמ\"ה למדרש פרטא דכסף ואוכל א\"כ כך נתמעט פחות משו\"פ כמו קרקעות ואי לא דריש ליה א\"כ קרקע נתרבה מכל דבר גם מראיה שמביאין דפ' נערה דקרקע שוו לפחות משוה פרוטה אם לא שנאמר דהרמ\"ה אכוליה מילתא פליג ע\"כ ולפי מ\"ש לעיל אחר המחילה רבה זה אינו דבקרקע לא פליג דהא לא שייך בה הלואה כי אם חליפין ולא משום דנתמעט. והר' מל\"מ ז\"ל בדין שלפנינו כתב וז\"ל ולי נראה דהרמ\"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש בכלל ופרט וממעט קרקע ופחות משו\"פ אלא דס\"ל דפחות משו\"פ הוי כדין חצי שעור דאסורין מן התורה וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה בפי' דלא דריש בכלל ובפרט וזה ברור. ומרן בב\"י כתב וז\"ל וכתב הר\"ן דבקרקע אין בו משום ריבית ומיהו הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור וכן הוא דעת התוס' וכ\"כ רבינו ירוחם בח\"א וכתב עוד שהרשב\"א חולק ע\"ד התוס' והרא\"ש וסובר דאף בקרקע יש רבית עכ\"ל וכתב הב\"ח ז\"ל שהרשב\"א לא פליג אלא במציאות רבינו ירוחם משום דס\"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא בהלואת קרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי\"א נשך מקרי ע\"כ וכתב עליו הר' מל\"מ וז\"ל ודבריו אינם מובנים אלא שהרשב\"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט כיון שלא הוזכר בגמ' ע\"כ.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא ברירא לי דעת הרשב\"א מאי היא כלפי מ\"ש להר\"ב בשיטה מקובצת בפ' איזהו נשך שהביא משם הרשב\"א בד\"ה מנין לרבות וז\"ל ואע\"ג דמרבה כל דבר קרקע לא מחייב משום ריבית אם היה מלוה קרקע כגון שהלוהו י' גפנים בי\"א מדאמרינן בפ' נערה וכו' ותימה כיון דכתיב כל דבר מהיכא תתי לן למעוטי קרקע וי\"ל דדרשינן לקרא בכלל ופרט וכו' ומיהו אפ\"ל דאין ראיה מההיא דפ' נערה דהתם לאו מריבית ממש קא ילפי לה אלא מההוא קרא דכתיב בה שימה גבי ריבית ובההוא קרא כסף כתיב ביה ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין וכו' אלא שא\"כ קשה דהו\"ל בפ' נערה למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו ומאי שנא קרקע דנקט והראשון נראה לי עיקר וכמ\"ש התוס' והרשב\"א עכ\"ל הרי בפי' דהרשב\"א קאי בשיטת התוס' שלא כדברי רי\"ו ז\"ל שכתב משמו בהיפך והב\"ח והרב מל\"מ ז\"ל.<br><b> ומן</b> הבא'ר ההיא ממנו ניקח דמאי דנייד הרשב\"א מהך סברא ואזיל ומודה לדברי התוס' הוא משום לישנא דש\"ס. דא\"כ הו\"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו וכו' ומכאן תשובה למ\"ש הר' מל\"מ שהקשה להרשב\"א מההיא דפ' נערה ותירץ וז\"ל ויש לומר דלעולם דמדרבויא דכל דבר מרבה אפי' קרקעות ואפי' מלוה עובר מגז\"ש דנשך נשך ומאי דקא מבעיא לן בגמ' הוא דכיון דהאי גז\"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפי' אלא נשך כסף נשך אוכל כי עבדינן גז\"ש ממוציא שם רע למלוה בריבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיב גבי מלוה וצריך שילמוד בגז\"ש מלוה לא ילפי אלו דבריו וכו' דא\"כ איך לא הרגיש דא\"כ הו\"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף ואוכל מהו כיון דלגבי מלוה לא כתיב כי אם כסף ואוכל לחוד ומ\"ש דנקט קרקע ושוב ראיתי להרב לשון למודים שהקשה כן ובכלל ופרט זה שכתבו התוס' עיין להרב גדולי תרומה שם שהקשה דאיך אפשר לכתוב קרא ג' נשך גרידא בלי אצטריכות הנושא ועוד הקשה דאפי' נסבול דוחק זה דלימא קרא נשך נשך נשך אכתי לדידהו אייתר אוכל דמפרטא דכסף לחודיה הוה שמעינן קרקעות שאינן מטלטלין וממעטינן נמי פחות משוה פרוטה שאינן ממון ככסף וכו' עיין בס' עין יהוסף שם ובס' פני יהושע יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מי שהיה סרסור בין שניהם וכו'. </b> עיין במ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל דאינם עוברים אלא באופן שאם לא היה הוא לא היה מלוה לו וכו' ומרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סי' ק\"ס הגהת הטור אות י\"א כתב וז\"ל ולבי אומר לי דלא הוצרכו התוס' לחלק כן אלא בערב ועדים דבין הכי ובין הכי עוברים בלאו דלא תשימון עליו נשך וכדי שיהיה להם לאו נוסף צריך שיהיה באופן שבלאו אינהו לא היה מלוה לו אבל סרסור וכל המתעסקים בריבית דלאו עוברים אלא משום ולפני עור וכו' בכל גוונא עוברים עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דא\"כ מה בין זה למושיט כוס לנזיר דאי לא קאי בתרי עברי נהרא דלא עבר המושיט דהתם לא עבר המושיט כ\"א בלאו זה לחוד כי משם הכריחו התוס' דערב ועדים אין עוברים היכא דהיה מלוה בלא הם וכ\"כ דעת רבינו בסרסור דאין עוברים כ\"א בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אפי\"ה אם היה מלוה בלא הם הסברא נותנת דלא עובר. ואולי שדעת הרב לומר דשאני ההיא דנזיר דלאו דולפני עור לא תתן מכשול היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא אינו נעשה כלל לא במושיט ולא בנזיר כ\"א האיסור שעשה הנזיר משא\"כ הכא שעל כרחך המלוה והלוה עוברים אלאו דולפני עור והלאו איתיה בענין וזה בא וסייע בהדייהו אף הוא נלכד עמהם אלא דא\"כ לפי דברי הרב ז\"ל יצא לנו דאם הסרסור שם הפסיקא של ריבית דאז עובר הלאו דלא תשימון ובלאו הכי היה המלוה מלוה ללוה אז אינו עובר משום ולפני עור ונמצא חוטא נשכר דבשביל שעבר אלא תשימון נקל איסור לפני עור וזה מן התימה וצריך לי ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר שכתוב בו ריבית וכו'. </b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש י\"ז דמאחר שיש עדים על סך הקרן או שחייב מודה פשיטא דלא שייך למגזר בהא שמא יגבה גם הריבית שהרי מבררים את דבריהם מהו קרן ומה הוא ריבית וחשיב סהדותייהו לענין מלוה ע\"פ כמו שטר לענין מלוה בשטר היכא שמבורר מתוכו מהו קרן ומהו ריבית וא\"כ למה לא יגבה את הקרן דהא רבנן לא קנסו אלא משום דגזרו שמא יגבה והכא לא שייך למגזר וכ\"ת דרבנן לא קנסו היינו שמבורר מתוך השטר דליכא למיחש דליתי לידי תקלה כלל שהרי ניכר הוא מתוך השטר מהו ריבית ולא אתי לידי גיבוי אבל הכא שאין ניכר מתוך השטר אע\"ג דמתוך העדות המעידים ליכא למיחש מ\"מ קנסינן ליה מאחר שנעשה מעשה אשר מתוכו יוכל לבא לידי גיבוי הריבית א\"א לומר כן דאי אמרת דרבנן מודו דקנסינן היכא דאיכא למיתי לידי תקלה א\"כ יקשה בפ' המניח גבי המוציא את תבנו וכו' דפליגי רב וזעירי רב אומר קנסוהו אפי' בגופו וזעירי בשבחן ולא בגופן ועלה מייתי פלוגתא דשטר שיש בו ריבית ובעי למימר דרב כר' מאיר וזעירי כחכמים ואם איתא דמודו רבנן היכא דאיכא למיחש לתקלה רבנן אתי שפיר כרב דילמא [שביק להו ברה\"ר] ומזקי בהו רבים אלא ש\"מ דרבנן לא קנסי כלל עכ\"ל וכתב א\"כ כי ליכא העדת העדים או הודאה דלא גבי הרי קנסו רבנן ואכתי אמאי מוקי לרב כר\"מ לא קשיא דלא משום קנסא הוא אלא שמא יגבה גם את הריבית.<br><b> וראיתי</b> למהר\"י בן לב ח\"ג סי' כ\"א שכתב בסוף תשובתו ואחר שכתבתי עיינתי במ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ק\"ח סי' כ\"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליתנהו להני מילי שכתבתי משם מהריק\"ו יעו\"ש והנה דברי הרא\"ש ז\"ל בתשובות הם כך תשובה כאשר כתבת כן הוא אם יתברר הדבר בעדים שאלו המעות הכתובים בשטר הלוה בריבית אף לרבנן קונסין אותו ואינו גובה אף הקרן מדמוקי ר' יוחנן ההיא דשטרי חוב המוקדמים כרבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון א\"כ בשט\"ח נמי אם הקרן והריבית כלול ביחד ואין ניכר מתוך השטר שהוא ריבית קנסי רבנן ולא יגבה כלום וכו' ועי' להש\"ך בחו\"מ סי' נ\"ב שכתב דלישנא דקנסי שכתב הרא\"ש לאו דוקא יעו\"ש באורך והרב פרח מטה אהרן בח\"א סי' כ\"א כתב דאפשר שדוקא בהאי שטרא קאמר שאם אין עדים יודעים או אין חייב מודה אינו גובה וכן דקדק הרא\"ש בסוף התשובה שכתב ואם עדים מעידים שכלל זה הריבית עם הקרן אז אינו גובה בשטר זה ואפי' לרבנן כדפרשינן הרי כתב בשטר זה דמשמע דוקא בזה השטר אינו גובה אבל גובה בעדים אחרים והוא הדבר אשר דקדק מהריק\"ו מדברי המרדכי לחדש דין זה ואע\"פ שהרא\"ש לא כ\"כ בתחילת התשו' למידין משיטה אחרונה ואח\"כ כתב דיש הכרח גדול מתשו' הרא\"ש דלא כמהריק\"ו דקאמר אף לרבנן קונסין אותו ולא יגבה כלום וכו' מ\"מ קשה דודאי שהלוה שהוא טוען שהיא הלואה בריבית יודע סך הקרן וכיון שחייב מודה למה לא יגבה כלום אלא ודאי דס\"ל דקנסו קרן משום וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> הכרח גדול זה לא זכיתי להבינו דהא שטר שכלל בו ריבית שאינו גובה למהריק\"ו אפי' לרבנן היכי משכחת שלא יהא חייב מודה זולת שבא מלוה לגבות מיתמי לוה דוקא דאם מלוה עצמו הרי ידע כמה קרן וכמה ריבית אלא שהלוה עצמו מסתפק בשיעור הקרן שלא ידע כמה הקרן ואפשר דמרוב הימים שכח או מדעתיה אומר כן לשלם אף הקרן וע\"ז הוא דס\"ל לחכמים דשטר שכלול בו ריבית אינו גובה כלל אתי למגבי אף ריבית וכהאי גוונא הוא בנדון הרא\"ש ומשו\"ה פסק דאינו גובה כלום ומרן החבי\"ב ביו\"ד ס\"ס ק\"ס בהגב\"י אות ל\"ה כתב דראיית מהריב\"ל שלא כדברי מהריק\"ו ממ\"ש בסוף התשו' ומה שהוגד לך אם עדים מעידים שנכלל זה הריבית עם הקרן אם אין גובה כלל בשטר זה ואפילו לרבנן כדפי' ע\"כ ולמה לא יגבה דהא העדים מעידים שחייב לו הקרן והוי כחייב מודה כמ\"ש מהריק\"ו ע\"כ ולפי מ\"ש הרב פרח מטה אהרן אדרבא מצינן למימר משם דבשטר זה אינו גובה אבל מלוה ע\"פ מיהא הוי ועיין בס' עין יהוסף בפ' הריבית שהקשה למהריק\"ו מדברי רש\"י ותוס' שם ולא ידעתי מה סימנים מצא בדבריהם דרבנן קנסינן ולא לומר דמה שאינו גובה הוא משום גזרה כדאמרן ועיין בס' חסדי דוד שכתב לדעת התוס' שהוא משום גזרה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל בריבית שלקח או שעתיד ליקח וכו' אינו מועיל וכו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל הורו מקצת הגאונים וכו' הוראת הגאונים ז\"ל מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין המחילה מועלת לעבור בשל תורה וכו'. הנה דברי הרה\"מ ז\"ל שכתב לעבור בשל תורה אם הדברים כפשטן דדוקא בריבית של תורה לא מהני מחילה אבל בריבית של דבריהם מהני עיין במל\"מ וקשה לי למ\"ש מרן החבי\"ב ביו\"ד סי' ק\"ס הגה\"ט אות י\"ח וז\"ל וכ\"כ הש\"ך דכשאסור לקבלו אסור אפי' בריבית דרבנן וכשהמחילה מועלת מועלת אפי' בריבית דאורייתא וכו' יעו\"ש ואלו לסברת הרה\"מ לפי פשוטו בדעת רבינו לא כן הדבר אלא בריבית של דבריהם אפי' במאי דעתיד ליקח מהני מחילה ואם הש\"ך קאי לדעת מרן שכן תפס מרן בס' הקצר ועלה קאי הש\"ך אמנם לדעת רבינו ז\"ל שפיר מהני המחילה בריבית של דבריהם אפי' למאן דס\"ל דבריבית העתיד ליקח מודה רבינו להגאונים אלא דהרא\"ש פליג עליה לא ידענא מנא להו הא ועיין בס' שולחן גבוה מה שהקשה על הטור ולא זכר לתשו' מהרלנ\"ח והמבי\"ט וכמה דיות משתפכות בזה ומ\"ש הרה\"מ ז\"ל זה הלשון מורה שלא חלק רבינו על הגאונים אלא בריבית שכבר עמד המלוה וגבהו שכבר עברו על הלאוין וכו' הכונה ע\"ד שפי' רבינו לעיל בפירקין ה\"ב וז\"ל הא למדת שהמלוה שהלוה בריבית עובר על ו' לאוין וכו' יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להמחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב וז\"ל וצ\"ע דלמ\"ד בטלו ולא בטלו ועדיין לא נגמר הלאו דאל תקח נשך ואפי' לשיטת רבינו דפסק כמ\"ד קיימו ולא קיימו מ\"מ ס\"ל שעדיין לא עבר הלאו כמבואר בהל' שחיטה וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אין כאן קושיא דהכונה היא דכבר עברו על הלאוין שכבר לקח בלא מחילה והתחיל לעבור דומה למ\"ש רבינו לעיל דהתם נמי לא עברו לגמרי דהא ניתק לתשלומין הוא ועם כל זה קרו ליה עבר ה\"נ הכא. ובעיקר הדין דפליג הגאונים עם רבינו ראיתי להרב בני יעקב בדף מ\"ח ע\"ג שהקשה וז\"ל ותו איכא למידק דמ\"ש דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מלוה שהורו הגאונים שאם מחל אדם לחבירו רבית שלקח או שעתיד ליקח לא מהני מחילה בריבית והוא ז\"ל חלק עליהם דמהני ויש מהפוסקים שסוברים דאפי' במה שעתיד ליקח מהני וקשה דהיכי מהני והגאונים אמאי הוצרכו מטעם ריבית תיפו\"ל משום דהוי מוחל דבר שלא בא לעולם כיון שלא בא הריבית עדיין ושמא ההיא מיירי בלשון חיוב וצ\"ע עכ\"ל. ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי קשיא ליה דהא הא דאמרינן אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם היינו לומר דאם אח\"כ בא לחזור בו או ליתנו לאחר או לתבוע ממנו דבר שכבר מחל ליתא לאותה מחילה ומגן שוייא מידי דלית בה ממשא והיינו טעמא דבאותה שעה לא היה בעולם ומה מחל ברם הכא דאף דמחל הריבית העתיד ליקח ובאותה שעה לא היה בעולם מ\"מ עתה בשעת נתינת הריבית שהוא בעולם אדעתא דמחילה קא יהיב לה ומשוייא לה מחילה בדבר שבא לעולם כל זמן שלא חזר בו בפי' ומכ\"ש דאיכא נמי איסור ריבית גם ללוה וה\"ז דומה למ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ב\"י בחו\"מ סי' רמ\"א וז\"ל כתב הרשב\"א בתשו' מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל וכו' יעו\"ש וכן פ' מרן בס' הקצר.<br><b> וראיתי</b> להמבי\"ט ז\"ל ח\"א סי' קל\"ב שכתב וז\"ל ואף לדברי הגאונים שהביא הרמב\"ם בפ\"ד דאין מחילה מועלת בריבית היינו בריבית דאורייתא לא בריבית דרבנן כי הכא וכו' יעו\"ש והוא סותר מ\"ש הוא ז\"ל ואותו חילוק בסי' נ\"א וז\"ל ולפיכך אין המחילה מועלת במה שהיה ריבית קודם ואפי' במה שהיה ריבית דדבריהם וכו' הרי שלדעת הגאונים אפי' ריבית דדבריהם לא מהני מחילה היפך ממ\"ש בסי' קל\"ב ומרן החבי\"ב ביו\"ד סי' ק\"ס הגהת הטור אות י\"ח הקשה להרב מבי\"ט ז\"ל דמדברי רבינו שהביא דברי הגאונים נראה בפי' דאף בריבית דדבריהם לא מהני מחילה וקצת קשה שיותר הו\"ל להקשות מהא דסי' נ\"א וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגוי שהלוה את ישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית והערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה ה\"ז מותר. </b> וכתב הרב המגיד וז\"ל שם בגמ' דכיון דגוי דיניה דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופרש\"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע את הערב אסור עד שיקבל עליו שלא לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה תחילה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב\"א כתב שהערב שלהן היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע וכו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה [דינו] כערב קבלן שלנו ה\"ז מותר וכן נהגו במקומות אלו ומלשון רבינו אין להכריח עכ\"ל וכתב הלח\"מ שנראה להכריח קצת ממ\"ש רבינו ואם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דאפי' אם יתבע למי שירצה שרי משמע שלא כדברי רש\"י יעו\"ש ולענ\"ד נראה להוכיח בהיפך והוא כדבריו לא שייך לומר ואם קבל עליו דמשמע דגרועי גרע לכחו שהיה לו מאז ומקדם אלא אדרבא הוסיף תת כח לגבות מאיזה מהם שירצה ועוד דמילת ואם קבל אינו כמ\"ש מהראנ\"ח בח\"ב סי' ו' לדעת רש\"י וז\"ל ולפ\"ז בכהאי גוונא דוקא הוא דפריך כן ומשו\"ה פי' גבי מי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע לערב תחילה היינו משום דלישנא דקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו שהיה לו ואם היה תנאי שיהיה ערב קבלן אדרבא הרבה הרבה בזכותו שהיה לו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע למי שירצה ועדין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה במקומו הוא ע\"כ יעו\"ש אלא ודאי שר\"ל שלא יגבה מן הערב כ\"ז שיש ללוה לפרוע הוא כסברת רש\"י לפי מ\"ש הפוסקים וכן נראה לדעת הטו' בסי' ק\"ע שכתב ואם כתב לו לדון בדינינו שלא יתבע לערב תחילה שרי יעו\"ש ומרן ז\"ל כתב וז\"ל ודברי הרא\"ש ורבינו סתומים אלא שכתבו דברי הראב\"ד דבסמוך שהוא סובר כדעת הרשב\"א שכתב אא\"כ התנה עם הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב וכו' יעו\"ש והרב דרכי משה הקשה דמתחילת לשון הטור נראה דס\"ל כדעת רש\"י והניחו בצ\"ע יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ט\"ז שרצה להליץ בעד מרן ז\"ל וז\"ל וי\"ל דגם ברישא ס\"ל כהרשב\"א וה\"ק שקבל שלא לעשות כדיני הגוים שידחהו אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה ע\"כ. ודבריו צריכים ביאור דהא להכי דייק הרב ז\"ל לומר שכתב לדון כדיננו וכו' וכונתו רצויה שלא יתבע אלא ללוה כדיננו ולא שלא יתבע להערב תחילה וזה מוכרח בדברי הטור ז\"ל יותר מלשון רבינו וכמבואר וזה שלא כדברי הרב כהונת עולם שכתב וז\"ל ומעתה גם מ\"ש הטור דברי הראב\"ד וכו' ונהי דמ\"ש הדרישה והט\"ז שמלשון הטור בתחילה הסי' נראה כרש\"י והלח\"מ כתב דאדרבא נוטה כהרשב\"א יעו\"ש אחד הרואה ואחד השומע בלבבו יבין דלא על הלח\"מ לבדו תלונותי אלא גם על הרב המגיד קשה לי ממ\"ש רבינו ואם קבל עליו וכו' וכדאמרן. ועוד בה מלשון הטור בשנות'ו את טעמו לומר לדון כדיננו ה\"ז מורה באצבע כמ\"ש וחזיתיה להנמוק\"י שכתב וז\"ל בתר ערבא אזיל שאינו יכול לתבוע וכו' מאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על לוה ושרי שכבר נתחייב בכל ומה שהוא פורע בשבילו אפי' קבל וכו' תוספתא גוי שהלוה מעות מישראל וישראל שהלוה מעות מגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש לו משום ריבית וטעמא שאף הגוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מה שהוצרך הנמוק\"י ז\"ל להך טעמא דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וכו' ולא סגי ליה בטעמא דכשהערב פורע למלוה ישראל באותה שעה הוא שחל שעבודיה על הערב ודומיא דמלוה גוי וכו' הוא משום דאף שקבל הלוה גוי שלא לדחותו אצל הערב מ\"מ כיון שממונו נתרבה אצל שניהם וישראל הוא דקא יהיב ריביתא וישראל הוא דקא שקיל הו\"ל ריבית הבא מישראל לישראל והיינו טעמא שכתב אח\"כ ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור ע\"כ. וכתב מרן בסי' ק\"ע וז\"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל כיון שממונו מתרבה אצל שניהם אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל ישראל הלוה מן הגוי אפילו שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא גוי מישראל קא שקיל רביתא ושרי למשקל מחבריה מאי דפרע לגוי דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחותו למלוה אצל הקבלן ע\"כ. אבל אין לומר לדעת הנמוק\"י היכא דהמלוה ישראל א\"צ הלוה גוי שיקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב יען כי עיקר תביעתו על הלוה גוי ואף כי ידחה אצל הערב והיינו משום דעיקר על הלוה גוי דאל\"כ למה הוצרך הנמוק\"י לטעם זה תיפו\"ל דכיון שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב סגי בהכי דהא לא חמיר ממלוה גוי ולוה ישראל דסגי כשקבל עליו וכו' דלפי מ\"ש חמיר וחמיר וכדאמרן ועוד דא\"כ לא אדע שכו'ל במ\"ש לקמן ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור וכו' דאיך אפשר להיות ערב גרידא אם לא שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב ועוד אם במלוה גוי דשרי להיות ערב קבלן צריך שיקבל עליו וכו' במלוה ישראל דלא שרי להיות ערב קבלן כ\"א ערב גרידא לא כ\"ש דצריך שיקבל זה נראה לענ\"ד פשוט.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפי' על הירושלמי מתני' דאין מקבלין נכסי צאן ברזל וכו' שהביא דברי הנמוק\"י וכתב וז\"ל ולכאורה נלמד מדבריו דגוי שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע\"פ שלא התנה המלוה עם הגוי שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה וא\"כ סיפא דתוספתא כפשטא מתפרשת עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כאן הוכחה. ומעתה חזי הוית למאי דהקשה לי החכם המרומם כה\"ר יצחק רוסו הי\"ו ע\"ד הנמוק\"י הלזו מהא דאמרינן בפ' שום היתומים דמקשה הש\"ס לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא\"כ ריבית אוכלת בהן ממתני' דשום היתומי' ל' יום ופריך במאי עסקינן אילימא בבע\"ח גוי מי ציית אלא פשיטא בבע\"ח ישראל אי דקא אכיל רביתא מי שבקינן ליה ואלא דלא קא אכל ריבית וקתני נזקקין בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לר\"א קשיא ופריק לעולם בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי ריבית נמי לא לשקול שקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה וקשה דלמה הוצרך הש\"ס לב' אוקמתות הללו דמיירי שהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזה ולא זה לוקמא בבע\"ח ישראל שנעשה לישראל ערב עבור גוי בשביל הקרן והריבית ומת והגוי העני והריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע וחוזר המלוה אצל הערב ונמצא שריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ככתוב בדברי קדשו ולפי מ\"ש אין לדברי הנמוק\"י קושיא כלל כמו שאין לדברי הראב\"ד ז\"ל ודעימיה דהרב נמי אזיל ומודה דאף שיהיה מלוה ישראל עדיין צריך שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב ועדיין צריכין אנו לב' אוקמתות וכמבואר.<br><b> אלא</b> דעדיין הקושיא במקומה עומדת לדעת הרב מראה הפנים שהבין בהנמוק\"י דהיכא דמלוה ישראל א\"צ שיקבל עליו וגם לדעת ראבי\"ה והביאו המרדכי וז\"ל וזקיני ראב\"ן פטרו מטעם דהוי לגביה ריבית שלא הלוהו כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם התנה לו לשלם הריבית חייב לפרוע לו וליתא דפטור וכמ\"ש ע\"כ הרי להדיא לדעת ראב\"ן דאפי' שיכול לדחותו אצל הערב כל שהמלוה ישראל שרי לישראל להיות לו ערב דלא פטרו אלא מטעם דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי ריבית וכמ\"ש ראבי\"ה ז\"ל וכן ראיתי למהראנ\"ח בח\"ב סי' ז' שכתב וז\"ל ומ\"מ אף לדעה זו נראה דבלוה גוי וישראל מלוה שרי לישראל אחר להיות ערב סתם ולא דמי למלוה גוי וישראל לוה דהתם התובע הוא גוי ויש בידו לתבוע לערב תחילה אבל הכא כיון דמלוה ישראל אם יתבע את הערב תחילה יכול לדחותו אצל הגוי אע\"פ שיש בידו לפרוע כדין ישראל שכיון שאף בדיני הגוי יכול לתבוע ממנו אף שיש ביד ישראל לפרוע ואין הגוי יכול לומר לו לך אצל הערב ה\"ז מותר דאין החיוב חל אלא על הגוי הלוה כדין ישראל כיון שבידו לתבוע ואף שבדיניהם יכול לתבוע לערב תחילה מה לנו ולדינם כיון שהתובע והנתבע דהיינו המלוה והלוה ישראל יש לו לדחותו אצל הלוה כדין ישראל וכו' יעו\"ש ויש לעיין עליו במ\"ש לקמן לדעת הנמוק\"י שלא הבנתי כונתו אם לא שט\"ס נפל.<br><b> ואיך </b> שיהיה נמצא לדעת ראב\"ן והנמוק\"י לפי דעת הרב מראה הפנים ולדעת מהראנ\"ח כולהון סבירא להו דבמלוה ישראל א\"צ שיתנה עם הגוי ומה שהקשה לעיל מהא דפ' שום היתומים נראה לענ\"ד דלק\"מ והוא דאף כי מוקמינן למתני' במלוה ישראל דלא בעינן שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב עדיין צריכים אנו לפרש האוקמתות והוא דשם נאמר אמר לך רב אסי ולר' יוחנן מי ניחא מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסידא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא ומשני הא לא קשיא בתובעת כתובתה בבי\"ד דלית לה מזוני כדרב יהודה דאמר ר\"י התובעת כתובתה בבי\"ד לית לה מזוני מ\"מ לרב אסי קשה אמר לך ר\"א שקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו ע\"כ והר\"ן ז\"ל בפ' אלמנה ניזונת בהא מתני' דשום היתומים שפחתו שתות וכו' הביא הך סוגיא וכתב וז\"ל שקבל עליו להמתין ימי הכרזה ובלא ריבית ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית ע\"כ והשתא כי מוקמינן למתני' בבע\"ח גוי ויצא לו ערב ומת והגוי העני וכל זמן שעובר הריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע חוזר על הערב ונמצא ריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ומשו\"ה נזקקין אהני לן לקושיא דהיכי משכחת לה לר\"א אבל עדיין תיקשי לר\"א ומי שבקינן לריבית דל' יום דודאי קא מפסדא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחא אי לא דומיא מאי דקשה לן לדעת ר\"י דהא חובו הוא על הגוי וישראל לא מחיל לגוי ריבית ומתרבה בהני ל' יום דהא עד שעת הפרעון ברשותו מתרבה וערב חובו של גוי קא פרע והיכי קתני במתני' ל' יום ומאי אית לך למימר שקבל עליו שלא יפרע מן הלוה אותן ל' יום ולא קבל שאם לא יגבהו בי\"ד שלא יעלה עליו ריבית וכדעת הר\"ן א\"כ עדיין צריכים אנו לב' אוקמתות זה נראה לענ\"ד ברור לפום קושטא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור להקדים הריבית וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז\"ל ובהגהות אשר\"י בשם מהרי\"ח כתב וז\"ל ודוקא כשלא פירש לשם ריבית ע\"כ ועיין למרן ב\"י מה שנסתפק עליו וראיתי להרב זקן שמואל ז\"ל שכתב וז\"ל ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל ודוקא כשפירש לו לשם רבית כדמשמע לישנא דמתני' ומוכרח הוא להגיה כן דאל\"כ קשה מדידיה אדידיה וכו' ולעיל גבי ההיא דרבינא כתב וז\"ל וא\"ת מ\"ש מהלוה ודר בחצרו וי\"ל לפי שבשעת דירתו חייב לו המעות אבל הכא כבר פרעו לו המלוה כשמוסיפין לו ע\"כ ומה תירץ בזה הא כתב כאן דאף לאחר פירעון ולא פירש אסור וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דא\"צ להגיה ולאו מוכרח הוא דמ\"ש כאן ודוקא כשלא פי' לשם ריבית הכונה היא שא\"ל מעותך כך וכבר פרעתיך ועוד קח לך זה ואף שלא פירש מ\"מ ריבית מאוחרת היא ברם ההיא דרבינא כשלא דיבר עמו דבר אלא שהיה לו לתן כך ועוד הוסיף לו וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל סק\"ד שם לקושיא אחרת יעו\"ש עוד י\"ל דמהרי\"ח יחלק כמו שחילקו רבני פרובינציי\"א דבשעת פרעון אין אסור ריבית בסתם ולאחר פרעון אסור והביא דבריהם מהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' ס\"ה יעו\"ש מלתא בטעמא.<br><b> אמנם</b> דברי הש\"ך צריכים לי ביאור במ\"ש שתירוץ הפרישה דההיא דפסק הטור בחו\"מ סי' רל\"ב מיירי שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון משא\"כ כאן שאומר תתקבל ממני יתר על חובי אלא דאינו מזכיר דבתורת ריבית או מתנה נותנם וס\"ל להרמב\"ם דמותר דאמרינן במתנה נותנם לו והטור והרא\"ש סבירא להו כיון דמזכיר לו היתרון אסור זהו תורף דבריו וע\"ז הקשה דמלשון הטור לא משמע הכי ועוד הקשה וז\"ל והא הרמב\"ם על כרחך בלא א\"ל כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כתב הטור דהרא\"ש חולק ואוסר ובזה נדחה מ\"ש הב\"ח דהכא מיירי בשעת הפירעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא דנ\"ל וכו' יעו\"ש. ולא ידענא מאי מקשה הש\"ך ז\"ל דהא מ\"ש הטור דרבינו ז\"ל כתב להתירא ציין מרן ז\"ל שהוא מ\"ש בפ\"ח ההיא עובדא דרבינא והתם לא כתב רבינו בכדי שהדעת טועה כדי שיקשה דלא משכחת לה שלא יהיה טעות כיון שפי' וכן נמי לא נדחה מ\"ש הב\"ח ואי רוצה להקשות דהתם בפ\"ח מהענין מוכח דמיירי בסתם זה לא תליא במה שפסק בדין טופיינא בכדי שהדעת טועה וכ\"ז כתבתי בלא ראות דברי הרב פרישה ודרישה במקומם אבל עתה שבא לידי ס' פרישה ודרישה ראיתי דשפיר מקשה הרב ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לאדם ליתן לחברו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב משם הרמב\"ן שאפי' פייס אותו הלוה מותר כ\"ז שאינו משלם משלו יעו\"ש והר' מל\"מ ז\"ל נסתפק דאם אמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי מה יסברו הרמב\"ן והרשב\"א בזה ומסיק דנראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן משלו כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן בשבילי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום שרי וכתב שגדולה מזאת מצא בתשובת הרשב\"א ח\"ב סי' רי\"ג יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דמרן ז\"ל לא ס\"ל הכי שפסק בסי' נ\"ח סי\"ד דמותר לומר הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי\"א שצריך ג\"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו ע\"כ ומדמצריך שלא יאמר פלוני יתן בשבילי משמע דאף לדעת הרמב\"ן שהוא מ\"ש בסתם מודו מיהא בהא והוא מבואר ועיין להר\"ב בשיטה מקובצת בהך מימרא משם הריטב\"א ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי שמשכן חצרו לישראל וכו'. </b> יש לברר במי שקנה חצר הגוי שדרים בו ישראלים ובא בעל המצר בטענה דבר מצרא והקונה משיב דבקונה מן הגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בש\"ס ובפוסקים והיא הלכה פסוקה והטעם משום דאריה אברחי מינך ובעל המצר טוען דבמבוי הישראלים ליתא להאי טעמא והנה בפ' הריבית דף ע\"ג ע\"ב בעובדא דמרי בר רחל דמשכן ליה ההוא כותי ביתא וכו' הקשו התוס' בד\"ה נטר וכו' וז\"ל וא\"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן דזבן מן נכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי א\"ל אריה אברחי ממצריך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבא הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל ריבית וי\"ל דרב מרי לא היה חפץ לקנותו ע\"כ.<br><b> והרב</b> כנסת הגדולה בסי' קע\"ה הגהת הטור אות ע\"ג כתב וז\"ל והא דקונה מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא היינו דוקא בקונה בית הגוי הסמוך לביתו אבל בית הגוי שישראל דר בתוכו יכול הדר בתוכו להוציא ללוקח מדינא דבר מצרא מהרש\"ך ז\"ל ח\"ב סי' קמ\"ט וכו' יעו\"ש ולכאורה יש להקשות עליו איך לא הביא סיעתא לדברי התוס' הנ\"ל שחילקו כמו שחילק הוא ז\"ל וכן הוא דעת מהר\"מ ומביאו המרדכי בפ' המקבל. עוד כתב וז\"ל א\"ה כיון שטעם הרב ז\"ל הוא משום דלא אמרינן אריה אברחי ממצריך אלא היכא שיש לגוי בית או שדה סמוך למצרן אבל לא בבית גוי שהישראל דר בתוכו ומחזיק בו ה\"ה שהמצרן בבית זו אע\"פ שאינו שוכר לבית יכול לסלקו מיד הלוקח וכן מתבאר מדברי הרב ז\"ל שזיכה לשוכר מדין מצרן כפי ההסכמות ומהר\"א גאליקו ז\"ל בתשו' כ\"י סי' ק\"ב כתב דבע\"ח ומצרן מוציא מיד הקונה לו ועיי\"ש בסי' ק\"ו ע\"כ נראה דעת הרב ז\"ל דלא אמרינן בכי האי זבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא אלא מצי המצרן לסלק ללוקח כדין הלוקח מישראל אמנם לבי מהסס בזה לפי מ\"ש להר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין בעובדא דרב מרי משם תלמידי הרי\"ף וז\"ל והקשו התוס' מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' וי\"ל דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן זבינא מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפי' דלא שייך הכא טעמא דלקמן מ\"מ לא פלוג רבנן אי נמי לפי' ר\"ת אתי שפיר וכו' יעו\"ש. וכן הביא עוד משם הריטב\"א שתירץ התוס' לחד תירוצא ואע\"ג דהריטב\"א ז\"ל דחה דבריהם מ\"מ מידי פלוגתא לא נפיק דדעת תלמידי הרי\"ף שפיר קנה הלוקח אע\"ג דלא שייך טעמא דאריה וכן מוכרח בדעת הר\"ב דהכי ס\"ל מדלא פליג כמו שפליג הריטב\"א ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> למהר\"א אלשקר ז\"ל הובא בס' אבקת רוכל בסי' קי\"ח שפקפק בדעת רבינו דס\"ל דהך דינא דזבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא הוא אפי' דלא שייך טעמא דאריה אברחי ומרן שם בסי' קי\"ט דחה דבריו וכתב וז\"ל ועוד יש לדון בזה אפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב\"ם סבר דאפי' היכא דליכא למימר אריה אברחי ליכא דינא דבר מצרא בזבן מגוי הכא אפי' אין לו לראובן אלא אותו מאגאזי'ן ששכר מהגוי שייך למימר אריה אברחי שהרי הגוי היה שכן למאגאזי'ן ששכר ראובן והיה יכול הגוי להזיקו ועוד שבמאגאזי'ן השכיר בידו מהגוי היה יכול להעליל עליו בשכירותו ועתה שקנה שמעון מהגוי הבית שבכללות המאגאזי'ן אברח אריה מעלוי ולא דמי דלר' מרי וכו' יעו\"ש באורך וקשה לי במ\"ש דאפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב\"ם סבר וכו' דמשמע דחילוקו שייך לדעת הרמב\"ם ואינו דאם נשים שהרמב\"ם סבר כן דבכל גוונא זבן מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא א\"כ שפיר קנה שמעון וצריך לחלק בין נדון דידן לההיא דרב מרי ולומר דהכא שייך אריה אברחי דהגוי היה שכן וגם שמעליל עליו בשכירות וגם מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל אבל בנדון דידן כשם שפורע השכירות לישראל היה פורע לגוי ושפיר א\"ל אריה אברחי ממצרך ע\"כ קשה דבשאלה לא נזכר מענין השכירות כ\"א שרצה להוציאו מהמאגאזי'ן וזה משיבו שהוא קודם משום דינא דבר מצרא באופן שדברי הרב ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע. ולענין דינא עדין צריך ישוב שנראה שהלוקח יכול לומר קים לי כהתוס' שהביא הר\"ב והריטב\"א דבכל גוונא לוקח מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא. ובר מן דין כבר ידוע מ\"ש מרן המחלוקת דהיכא דהלוקח יש לו בית לדור והמצרן יש לו ומה שרוצה ליקח הוא להשכירו לאחר אם שייך ביה דינא דבר מצרא או לא ובנדון דידן שכבר קנה שמעון שפיר מצי לומר קי\"ל וזכה בבית ועיין בס' בית דוד חו\"מ סי' ס\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני בק' וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כהרי\"ף שלא הביא הך דרב נחמן דאמר טרשא שרי וכו' אבל הרשב\"א התיר בדברים שאין להם שער קצוב עכשיו וגם לא אמר אם מעכשיו וזו היא דר\"נ יעו\"ש ועיין בס' מחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב שרבינו ס\"ל כהרשב\"א והיינו דבהרי\"ף נקט אם מעכשיו לאיסורא וכאן כתב בשומתו ידועה יעו\"ש וכן נ\"ל שהבין ההגהות מיימוני בדעת רבינו שכתב בסי' תל\"ג והאלפסי לא הזכיר טרשא דר\"נ משום דס\"ל דלית הלכתא כוותיה וכן פסק ראב\"ן אבל ר\"ת ור\"י ור\"ח והמיימוני פסקו כר\"נ וכפרש\"י וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סי' קע\"ג בהגהת הטור אות ב' שהביא מתשובה מהר\"א מונסון משם הרדב\"ז ז\"ל דמותר לתת דינר לערך ס' עוטמאנס לחדש אחד או לשני חדשים ובלבד שלא יאמר כי אם בלשון מכר ולא בלשון הלואה ולא יאמר אם אתה נותן לי מיד לערך נ\"ט ואם לאחר זמן לערך ס' יעו\"ש וקשה ממ\"ש הרדב\"ז גופיה בחדשות בח\"א סי' תמ\"ט במה ששאלוהו בראובן שאמר לשמעון מכור לי דינר זה ואתן לך בו מ\"ה מיידי וראובן יש לו דינרין ומידיא\"ש אם יש איסור ריבית כיון שהדינר אינו שוה אלא מ' מיידי או פחות והשיב דבר זה מחלוקת בין המפרשים אבל יש לאסור אפי' לדעת המתירין כיון שיש לראובן מיידי שהוא יכול לקנות הדינר מיד במ' וירויח השאר ודאי משום אגר נטר הוא וכדגרסי' בפ' הזהב היו חמרין וכו' הרי לך לפי שיטה זו דמותר כיון דאית ליה ג' לטיבותא חדא שהוא דרך מקח וממכר ואין כאן ריבית דאורייתא וכו' אבל הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש כתבו משמע דס\"ל דאינו מותר אלא בזמן שבעה\"ב נותן לו פרוטות דהיינו כשאר פירות או מטלטלין דהוי כחנוני הפוסק על הפירות ובעה\"ב מוזיל גביה וכו' הלכך כיון דאיכא פלוגתא ראוי להחמיר וכ\"ש שאני אומר שאפי' לדעת המתירים יש לאסור משום הערמת ריבית עכ\"ל הרי כאן הסכים לדעת האוסרין ועוד דאפי' לדעת המתירין אסור משום הערמת ריבית היפך מ\"ש מהר\"א מונסון משמו וצריך לי ישוב.<br><b> ועוד</b> הוקשה לי דרך אגב במ\"ש הרב עוד שם באותה תשובה וז\"ל ולכל הפירושים מותר לומר לחבירו מכור לי דינר זהב בכך וכך דרה'ם כסף והוא שיש לו כסף ואפי' שאין לו בכל הדינר כסף כדאמרינן גבי סאה אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין יעו\"ש ואילו בסי' תקכ\"ז באותו חלק כתב וז\"ל והוי יודע דאע\"ג דאמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ה\"מ לענין מלוה אבל לענין מכר לא עד שיהא בידו כשיעור כל המקח וכ\"כ הרמב\"ם וכן הסכים הרשב\"א ונתן טעם לדבר ואע\"ג דיש לדחות הטעם מ\"מ יש לנו לבטל דעתינו מפני דעתם הרחבה ע\"כ הרי כאן בחלקו'ת תשי'ת בין הלואה למכר וצריך שיהא כל שיעור המקח משא\"כ בהלואה ואילו בסי' תמ\"ט השוה אותם לכל הפירושים ואפי' לדעת הרשב\"א היפך מ\"ש שם משם הרשב\"א וצ\"ע. הן אמת שקושיא זאת לא על הרדב\"ז לחוד קשה כי אם גם על הרא\"ש קשה שהרי הטור בסי' קע\"ג פסק הך ברייתא שהביא הרדב\"ז וז\"ל שולחני שמכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו וכתב א\"א הרא\"ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר ואילו בסי' קס\"ג הביא מרן ב\"י משם רבינו ירוחם וז\"ל הא דאמרינן אם יש לו מותר י\"מ דהוי כמו סאה דלוה עליה כמה סאין וכן נראה עיקר וכ\"כ הרא\"ש יעו\"ש ואולי נחלק ונאמר דנוטל מוכר הדינר ונתנו דהא יש לו הוא שדבר הנמכר הוא הדינר והפרוטות הם כמו הדמים ועדין לא נתקרר דעתי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב דבקביעות זמן אסור ולשאר המפרשים מותר ולדברי הכל אם יש לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע\"כ והרב מל\"מ תמה בדברי הרה\"מ וכתב דאפשר לפרש דאע\"ג דרבינו אוסר ביש לו בקובע זמן מיהו ביצא השער דמותר אע\"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע לו זמן. ולענ\"ד קשה לי ממ\"ש הרה\"מ גופיה בה\"ב ד\"ה אע\"פ וז\"ל ודעת הרב דרישא דאוסרה בקובעו זמן לגורן אפי' ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא ביש לו ואם היה כדבר המפרשים דכל שיש לו מותר אף בקביעות זמן והכל תלוי ביש לו הו\"ל לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין אא\"כ יש לו וכו' יעו\"ש באורך וא\"כ אף אנן נמי נימא דאם איתא דלדעת רבינו היכא דאיכא תרתי דיש לו וגם יצא השער דאף בקביעות זמן מותר א\"כ לימא מתני אא\"כ יצא השער ויש לו ומדלא אשכח התר בקובע זמן לפרעון ש\"מ דלית שום היתר ומה שהביא מדברי הרשב\"א עיין בכנסת הגדולה ומ\"ש משם התוס' בסיפא דתוספתא שטר של ריבית יקרענו ויגבה ממשעבדי לא מצאתי שכ\"כ ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים. </b> כתב הגדולי תרומה בשער מ\"ז ח\"א דמדסתם רבינו וכתב גובה מנכסין משועבדים ולא חילק בין קבל עליו אחריות ללא קבל משמע דס\"ל דלא שנא בין מכר בשטר למכר בעדים יעו\"ש וכן הוא דעת הרשב\"א והר\"ן שהביא הנמוק\"י בפ\"ק דמציעא ומביאו מרן ב\"י בסי' רכ\"ה וז\"ל אבל הנמוק\"י כתב אחריות ט\"ס הוא לאו דוקא בשטר הוא דקאמר אלא אפי' מכר שדהו בעדים קי\"ל דגובה מנכסין משועבדין אע\"פ שלא פרשו אחריות כלל גובה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן ע\"כ וכ\"כ הטור בסי' קט\"ז וז\"ל ואפי' לא מכר בשטר אלא בעדים בעלמא ואפי' לא פרש לו אחריות וכ\"כ רבינו ירוחם ורבינו יונה והביאם מרן ב\"י בס\"ס קט\"ו וכ\"כ הר\"ב בשיטה מקובצת בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"א) וז\"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין וכו' ונ\"ל דכי אמרינן גובה מנכסין משועבדין דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב השטר וכו' ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן אחריות ט\"ס וכי היכי דאמרינן אחריות ט\"ס בשטר ה\"נ אמרינן במכר בפני עדים בלא שטר דעל דעת כן שיהא לו עליו אחריות זבין ליה דהא קי\"ל דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה וכו' וכ\"כ ג\"כ בפ' הספינה דף ע\"ז משם ר\"י יעו\"ש וכ\"כ הרמב\"ן שם. ומ\"מ לא ברירא לי דעת הנמוק\"י דלפי מ\"ש בפ\"ק דמציעא נראה להדיא דבמוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין ואע\"פ שלא פרשו אחריות כלל ואילו בפ' הספינה דף ע\"ז כתב וז\"ל זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר ואע\"ג דלכאורה משמע דלא נפקא לן מידי אם יכתוב לו השטר דמה נפשך וכו' ואי מכר הוא אפי' לא כתב לו נמי גובה מנכסין משועבדין מ\"מ אינו כן וכו' ועוד דבשטר משתעבד בלא העדת עדות ואם אין שם שטר צריכים לעמוד בפני בי\"ד ובפני המוכר כשיבא לגבות הלכך אין להם להעיד על שעבודו אלא במצותו וכו' יעו\"ש הרי דמשמע לכאורה שצריכים העדים להעיד בקבלת האחריות והוא היפך מ\"ש בפ\"ק דמציעא ועיין במרן החבי\"ב בסי' ט\"ל הגב\"י אות ט' ואפשר לומר דמ\"ש ואם אין שם שטר צריכים להעיד בפני בי\"ד לאו על האחריות קאמר דבהא אפי' שלא פרשו אחריות שפיר גובה וכמ\"ש במציעא אלא צריכים להעיד שלא היה שם שטר או עדים אחרים דילמא טריף והדר טריף וכמ\"ש ר\"י ופסקו מרן בספרו הקצר בסי' קט\"ז יעו\"ש וכן כתב הרדב\"ז החדשות סי' תקמ\"ט יעו\"ש שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר לכל הני רבוותא דכתיבנא.<br><b> האמנם</b> הבעל התרומות בשער מ\"ז ח\"א כתב דאם מכר בלא שטר אלא בעדים לא גבי משעבדי כיון דזביני לא הוי דלא כתב בהו שטרא ה\"נ אמרינן אחריות לא קביל עליה אבל אם קבל בפניהם אע\"פ שלא נכתב ה\"ז גובה בעידי המכירה יעו\"ש והביאו מרן ב\"י בסי' רכ\"ה וכתב עליו הגידולי תרומה וז\"ל ולא נמצא לרבינו חבר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע\"כ והרב ש\"ך בסי' רכ\"ה וקט\"ז כתב שמצא לו חבר לרשב\"ם ז\"ל בפ' חזקת הבתים דקאי בשיטת הבעה\"ת ושפיר חזי לומר קים לי והרב שער המלך הקשה ע\"ד הגידו\"ת דלענין קים לי אפי' בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר קים לי כסברת רבינו ברוך ורשב\"ם דסבירא להו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא ומכ\"ש במוכר שדהו בעדים בלא שטר יעו\"ש ולענ\"ד נראה לי דלק\"מ דאפ\"ל בדעת ר\"ב ורשב\"ם דמייתי הגהות אשר\"י דסבירא להו דדוקא היכא שהוזקקו לכתוב שטרא ולא נכתב בו אחריות אמרינן אחריות ט\"ס הוא אבל בעדים ולא בשטר אפשר דסבירא להו דאחריות ט\"ס הוא וכמו שכן כתב ר\"י והביאו הרא\"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ב) יעו\"ש. וגם מרן החבי\"ב בסי' רכ\"ה הגב\"י אות ד' כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כיון דמדברי הנמוק\"י בב\"ב מוכח שאם לא פירש לו אחריות אינו גובה מנכסין משועבדים וכו'. ואני בעוניי מצאתי לו חבר תרי אשלי רברבי הלא המה הרב בעל החידושים בפ\"ק דקידושין דף כ\"ז עלה דב' שטרות הן וז\"ל וקשיא לי למאי הלכתא חוזר בשטר אי שטר מכר הוא כי ליכא שטר נמי גובה ממשעבדי דהא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים וכו' וי\"ל אי בעית אימא בשטר מכר ובדלא פריש ליה אחריות דבשטר קי\"ל אחריות ט\"ס הוא וכי ליכא שטרא אי פריש ליה באחריות באפי סהדי גבי ממשעבדי ואי לא פריש לא עכ\"ל ואידך הראב\"ד ז\"ל בפ' הספינה והביאו הר\"ב בשיטה מקובצת וז\"ל ולעיקר הקושיא תירץ הראב\"ד דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים דוקא בדקביל עליה אחריות בפי' דהא ט\"ס אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתבו ע\"כ והרמב\"ן דחה תירוץ זה בחי' עכ\"ל הרי לך בפי' דקיימי בשיטת הבעה\"ת ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה המלוה רבית וכו'. </b> נשאל הרשב\"א בסי' אלף ט\"ז על אפוטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חוב אביהם לפי שנתפשר עם בע\"ח ונתפייסו בפחות וכשהגדילו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא א\"כ היתה ריבית אוכלת בהן והשיב דהדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוטרופא בשטר שיש בו ריבית והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ב' שכתב וז\"ל ואיברא דאם לא אמרה הרב ז\"ל היה נראה דלא דמי ריבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנאה בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו לתת כיסו לגוי ולא התירו במוצא מציאה אע\"פ שכבר בא לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומים יש לנו להזקק שלא יפסידו אבל אין לנו ליזקק שישתכרו וכו' ועוד דכולה שמעתתא דערכין לא אזלא הכי דפרכינן ממתני' דשום היתומים היכי משכחת לה אי בבע\"ח גוי מי ציית וכן פרכינן ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ודחקינן לאוקומי בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ואדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיח כלל אמאי לא מוקי בבע\"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כריבית אוכלת בהן דבין לר' אסי בין לר' יוחנן וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> והנה </b> בעת'ה חדשים מקרוב באו ח\"ג מתשובות הרשב\"א ז\"ל וראיתי שם בסי' ר\"א שהביא הך שאלה שם והביא הך דערכין כמ\"ש בחלק א' וכתב עוד וז\"ל ועוד דהא משמע דאפי' שלא במקום הפסד אלא במה שיש ריוח ליתומים בנכסיהם ממקום אחר רשאי דהא רשאי האפוטרופא למכור שדות כדי לקנות שוורין לחרוש ולפרנס שאר השדות וכו' וא\"ת א\"כ בשום היתומים שהקשה כמה והעמידו כולן או בריבית אוכלת בהן או בכתובת אשה אי נמי בשמתוהו ומת בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכהאי גוונא זה אינה תורה שאין מניחין את הדברים המצויין ותופסין את שאינם מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתות בנפרעין את שלהם לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם ואע\"פ שיש לבעל דין לחלוק ע\"ז קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע א\"נ לא זבין תורי שיפסידו הנכסין ממה שהניח האב אבל להניח בחיוב שחייבן האב אין להם למכור כדי לסלק מעליהם מה שחייב בו האב ומ\"מ הראשון נראה לי עיקר וכו' ולא עוד אלא שמעמידין אפוטרו' לחוב ע\"מ לזכות וכו' יעו\"ש הרי לך להדיא דכל מה שהקשה עליו כבר נרגש מזה ותריץ יתיב ועיין בס' תומת ישרים דנראה שראה הרב תשובה זו ולא נתקררה דעתו בתירוצו יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב מחלוקת אמוראים בפ' הכותב אם נפרעין מן האדם שלא בפניו ופסק כרב נחמן ומבואר בהלכות ע\"כ והנה הרי\"ף הביא ראיה דהלכה כר\"נ מדמקשה בפ' שום היתומים ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר\"נ ליחוש ופרקינן התם כדקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוים דאלמא הא דרבא אר\"נ הלכה היא וטעמא דיליה מעלייא היא יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין ראיה זו דהתם הכי איתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא\"כ היתה ריבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזונות וכו' אר\"נ מרישא לא הוה מזדקקנא לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקקנא ושיילינן מעיקרא מ\"ט לא ומשני א\"ר פפא פריעת בע\"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה וכו' ובתר הכי אמרינן רבא אמר משום שובר א\"ל ר\"ה בריה דר\"י לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' ורבא אמר ר\"נ אפי' בבע\"ח נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א\"ל התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ע\"כ. נמצא דרבא אמר ר\"נ דס\"ל דנפרעין שלא בפניו הוא ניהו ס\"ל טעמא דאין נזקקין משום שובר ואף כי מדברי רש\"י שפי' בדברי רבא הא דאין נזקקין משום שובר דשמא שובר היה לאביהם וכו' דמשמע דרבא עליה דר\"י ור\"א קאי וטעמא דידהו קאמר מ\"מ (ר\"ה) [ר\"נ] נמי הכי הוה ס\"ל אי לאו משום רב הונא (אר\"י) [אמר רב] ועל דברי כולן בא רבא למיהב טעמא משום שובר וע\"ז בא ר\"ה בריה דר\"י להקשות מיניה וביה דמתני' דנפרעת שלא בפניו א\"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ורבא אר\"נ אפי' בבע\"ח נמי אי חיישת לשובר התם נמי ליחוש והכונה דימצאו דבריך סותרין זה את זה וע\"ז משני שפיר התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו דמעיקרא הקשה לו דאיך יהיב הך טעמא דלר\"נ ולדידיה סתראי נינהו כלפי מאי דס\"ל במתני' דהנפרעת שלא בפניו דלא חיישינן לשובר ושני ליה דהתם ליכא טעמא דלא ניחוש לשובר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואיכא נעילת דלת וא\"כ מאי ראיה לענין דינא דהלכה כר\"נ מדמשני וכו' דטעמא דיליה מעלייא היא והלכה דהא כל קושייתו אינו אלא לרבא ור\"נ דטעמא טעים משום שובר דאילו לא הוה רבא ור\"נ אה\"נ דמצו למימר אנא כר\"י נפחא ס\"ל דדוקא כתובת אשה ולא בע\"ח משום שובר באופן שלעת כזאת לא זכיתי להבין כונתו וכעת צריך אני מרבותי (א\"ה ס\"ט עיין תשו' בעי חיי חו\"מ ח\"א דף מ\"ח ע\"ד ד\"ה ומה שהקשה יעו\"ש).<br><b> עוד</b> כתב הרי\"ף ז\"ל שם וז\"ל אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חיישי להא דרבא אמר רב נחמן וסמכי להוא בהא מילתא אגמ' דבני מערבא דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו ומשני כשריבית אוכלת בהם ופריך ובי\"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי אלמא מילתא פסיקא היא לגבייהו דאין נפרעין שלא בפניו. וראיתי להמבי\"ט בח\"א סי' רכ\"ט שנשאל בראובן שלוה מן הגוי ולו שט\"ח ומכר הגוי השט\"ח הנזכר לשמעון ולא מצא שמעון נכסין לראובן במקום ההלואה והלך לעיר אחרת שהיו שם נכסין לראובן ותבע מבי\"ד שיגבוהו שלא בפני לוה וכו' וכתב הרב בתוך התשובה וז\"ל ונ\"ל בנדון דידן דאף במקום דירתו לא היו נפרעין ממנו שלא בפניו דהאי תקנתא לא הוייא אלא בישראל כדמשמע מדקאמר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו אבל בגוי לא עבדינן תקנתא לפרעון דידהו וכן משמע בירושלמי פ' הכותב דמתמהי ונפרעין מן האדם שלא בפניו א\"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ובי\"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי וכתבו הרי\"ף בהלכות ור\"ח ז\"ל הביא ראיה מהירושלמי זה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו דהכא אוקמוה בירושלמי דמיירי בגוי ומשום ריבית ונ\"ל דלא פליג הירושלמי אדר\"נ דהא דמשמע בירושלמי דאי לאו ריבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי שלא עשו תקנה והא דר\"נ איירי בישראל שעשו לו תקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים וכו' יעו\"ש שיש שם ט\"ס.<br><b> ולענ\"ד </b> קשה לי טובא דהא כל ראייתו של ר\"ח ז\"ל מדקמתמה ונפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דפשיט להו דאין נפרעין וס\"ד דמיירי במלוה ישראל והיינו כסברת רב אחא שר הבירה דדוקא בכתובת אשה ולא בע\"ח ממתני' משמע דבכל ענין מיירי וע\"ז הוצרכו לאוקומי בשרבית אוכלת בהן והשתא דהירושלמי ס\"ל כר\"נ מאי מתמה ונפרעין וכו' הו\"ל לתרץ כן שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חברו והולך למדינת הים ולעולם דמיירי בבע\"ח ישראל אפי' שאין בו ריבית ומדהוצרך לאוקומי בריבית ש\"מ דבשאין ריבית אוכלת אין נפרעין ומשום לתא דריבית הוא דהוצרך לאוקמי בבע\"ח גוי ומלבד דכן הוא פשט הירושלמי עוד הביא ראיה ממה שאמרו עוד שם ע\"ז וז\"ל כהדא אלכסא אמר לר' מנא אנן עבדין טבות סגיין מנכון אנן כתבין דין מוגמרין אין אתא טבית ואין לא אתא אנן מחלטין נכסייא א\"ל אף אנן עבדינן כן משלחין בתריה תלת אגרין וכו' א\"ר מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין לית כאן מחלטין אלא מכריזין ע\"כ הרי דכשלא עמד בדין אין מחליטין כלל וזה ודאי בישראל מיירי וקאמר כהדא ש\"מ דהכל הוא בישראל שלא כדברי הרב המבי\"ט ז\"ל וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומפני מה אינו נשבע היסת. </b> עיין בהרב מל\"מ שהקשה במ\"ש רבינו שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי וכו' ונראה דרבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ\"ש בפ\"ו מהל' שאלה וכבר באר דבריו הרב בכ\"מ בפ\"ב מהל' שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דהרב המגיד פליג אהא וס\"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר וכו' אלא אליבא דידיה דאיהו פליג על רבינו וס\"ל כהראב\"ד שהשיג עליו וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי כתב רבינו בפ\"ב מהלכות שכירות וז\"ל זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר להד\"מ או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר ע\"כ הרי דבטענת החזרתי נפטר בשבועת היסת אשר מכח זה הקשה הרב גופיה למ\"ש מרן בכ\"מ שדעת רבינו דבטענת החזרתי נשבע בנקיטת חפץ וכמ\"ש הרב ז\"ל מדברי רבינו הלזו וההיא דפ\"ו כבר הליץ הרה\"מ שם או אפשר דהתם שאני שהוא בעדים וכמ\"ש בס' מרכבת המשנה אבל לדעתו ז\"ל דלא נחית להכי כמבואר מדבריו שכתב ואף דהרה\"מ פליג אהא וכו' וצריך ליישב. (א\"ה ס\"ט עיין להרב שער המלך בהל' גזלה ואבדה דף י\"ז סע\"ד שדחה דברי הרב מל\"מ כמ\"ש מו\"ז ז\"ל ועיין בס' קרית מלך רב ח\"ב בפרקין שתמה כן יעו\"ש)."
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה וכו'. </b> הרב המגיד ז\"ל כתב שדעת רבינו כסברת הר\"י בן מיגש דצריך שיאמר המלוה ששוה המשכון יתר על דמי החוב כדי שיהיה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתב הטור ומרן בספרו הקצר. והריב\"ש ז\"ל בסי' שפ\"א השיב להדיין שרצה לחייב למלוה שאמר איני יודע כמה היה שוה והביא הירושלמי דפ' שבועת הדיינים דאמרו שם על מתני' דסלע הלויתני וכו' והלה אומר איני יודע מהו ומשני את לא ידע אהין ידע דנראה דאפי' שאינו אומר יודע אני שהיה שוה יותר על החוב איני יודע כמה אמר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והשיב הריב\"ש ז\"ל דהירושלמי יש לפרשו בשאמר איני יודע כמה היה שוה יותר מן החוב וכו' יעו\"ש וכעת לא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שאמרו באומר איני יודע כמה היה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת את זה ראיתי להריטב\"א בחי' לשבועות הנדפסות מקרוב שכתב שם במתני' דסלע הלויתני וז\"ל אבל היכא דהלוה אומר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים שהרא\"ם כתב גם בזה דסוף סוף הוי כחמשים ידענא ונ' לא ידענא דהא מודה ליה המלוה דחייב אלא דאינו יודע כמה ואף הרמב\"ם כתב בהל' שאלה המפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' וגם הרמב\"ם ז\"ל שכתב בשמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא\"ם דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שאינן מדודין ולא סגייא שלא יהא בהן שו\"פ והוי כנ' ידענא ונ' לא ידענא שמשלם בלא שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם והלה אומר איני יודע אמר את לא ידע אהין ידע וכו' אלא א\"כ נדחוק לומר דהירושלמי מיירי באומר שהיה שוה ממון יותר ואינו יודע כמה יעו\"ש באורך.<br><b> נמצא</b> לפי\"ז דסברת הדיינים שחייבו למלוה שאמר שאינו יודע כמה היה שוה [היה] להם על מה שיסמוכו וגם הדחיה שדחה הריב\"ש ז\"ל דחוקה היא להריטב\"א ונפק\"מ לדינא דאם תפס התובע מצי למימר קים לי כיון שהרא\"ם ג\"כ הכי ס\"ל ומ\"מ דעת רבינו נראה ברור דלא ס\"ל הכי ומהתימה מהריטב\"א ז\"ל שלא הוכיח מכאן דנראה ברור דצריך שיודה ששוה המשכון יותר מדמי החוב שהוא נדון הרא\"ם בעצמו.<br><b> (א\"ה</b> ס\"ט עיין למה\"ר רבי'ן חסידא בס' לב מבין דף קצ\"ח ע\"ב וכה הראני ידי\"נ כמוה\"ר דש\"נ הי\"ו מה שכתוב אצלו בזה והילך לשונו והנה מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר\"י בן מיגש ז\"ל מבואר להדיא דס\"ל במלוה על המשכון באומר לא ידענא כמה היה שוה דנשבע היסת ונפטר ודוקא היכא דאמר יודע אני שהיה שוה יותר ואיני יודע כמה הוא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דדוקא בשומר שאבד הפקדון ואמר לא ידענא כמה היה שוה דבהודאה זו הא קא מודה ליה הנתבע דמחייב ליה מידי ולא ידע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אבל במלוה על המשכון שאומר לא ידענא כלל לא מחייב מידי דאפשר דהמשכון לא היה שוה אפי' כנגד הלואתו כמ\"ש הריב\"ש ז\"ל סי' שפ\"א והכריח כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל דבפ\"ה מהל' שאלה כתב הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכזה הורו רבותי הר\"י הלוי בן מיגאש ורבו ז\"ל עכ\"ל והם דברי הר\"י הלוי פ' שבועת הדיינים כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל ואילו בפי\"ג מהל' מלוה ה\"ד כתב דכשאומר המלוה איני יודע דמיו דישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע וכו' ויפטר אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה ה\"ז משלם וכו' יעו\"ש וכן נראה להדיא מדברי הרה\"מ ז\"ל דעל חלוקה ראשונה כתב וז\"ל סלע הלויתני עליו וכו' דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו\"ל וכו' שפטור אבל מדין גלגול וכו' ועל החלוקה האחרת כשאומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב וכו' כתב זו סברת הר\"י בן מיגאש ז\"ל פ' שום הדיינים ובהשגות א\"א וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתם פ\"ה מהל' פקדון ודעת הרמב\"ן ז\"ל נוטה לדברי רבינו עכ\"ל. נראה מדבריו שבדין הראשון כשאומר המלוה איני יודע דמיו גם הר\"י בן מיגאש ז\"ל מודה דנשבעין היסת ונפטר וכן נראה להדיא מדברי הרב בעל התרומות שמ\"ט שכתב וז\"ל ה\"ד אם טען וכו' והמלוה אומר איני יודע דמיו וכו' ויפטר אבל אם אמר הלוה וכו' והמלוה משיב אני יודע שהיה שוה יתר וכו' אבל איני יודע כמה הרי זה משלם וכן פסק הר\"י בן מיגאש ז\"ל בחי' שבועות וכו' יעו\"ש והגם דמ\"ש הרביעי וכו' הם דברי הרב בעל העיטור ז\"ל דף מ\"ז וכמ\"ש שם קודם לכן נקוט מיהא דגם הר\"י בן מיגאש ז\"ל מודה בזה וכ\"כ אח\"כ ומסתברא דוקא דאמר איני יודע וכו' אבל מודה כי לפחות יש לו ידיעה מפרוטה שהוא שיעור מודה מקצת וכו' יעו\"ש וכן כתב הרא\"ש ז\"ל פ' שבועת הדיינים וכ\"כ להדיא בתשו' הר\"י בן מיגש הנדפסים מחדש בלקוטות הרמב\"ן סי' קצ\"ז.<br><b> והוצרכתי</b> להאריך בזה ולפי שראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' פ' שבועת הדיינים לדף מ\"ג שכתב וז\"ל סלע הלויתני עליו וכו' פי' האי סיפא וכו' עד גם דברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא\"ם ז\"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות וכו' יעו\"ש. ואין ספק דמ\"ש משם הרא\"ם ז\"ל כונתו על הרב אב\"ן מיגאש ז\"ל וכמ\"ש שם להדיא ומיהו אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבינו אבן מיגאש ז\"ל וכן נראה ממ\"ש והרא\"ם ז\"ל הביא ראיה לדינו מן הירושלמי שהביא רבו רבינו אלפסי ז\"ל בב\"ק וכו' וכן נראה ממ\"ש גם דברי הרמב\"ם שכתב משמו ושם רבו כלומר משם רבינו אבן מיגאש ז\"ל ורבו הרי\"ף ז\"ל וכן מזכירו תמיד הריטב\"א שם בשבועות להר\"י בן מיגאש כמו שיראה הרואה וכן כתב הרב מופת הדור בס' שם הגדולים מערכת י' אות ד' דזימנין הפוסקים קרו ליה הרא\"ם פי' הר\"י אבן מיגאש ז\"ל יעו\"ש וא\"כ הוא ליה היכן ראה למהר\"י בן מיגאש ז\"ל שכתב במלוה על המשכון דהיכא דאומר איני יודע כמה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שלא כ\"כ בחי' אלא גבי שומר שאבד הפקדון היינו משום דמודה מיהא דמתחייב ליה מידי וכמ\"ש מהר\"י בן מיגאש ז\"ל בהדיא וממילא דגבי מלוה על המשכון דוקא באומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב ואינו יודע כמה בכהאי גוונא הוא דמתחייב אבל באומר איני יודע סתם אין כאן הודאה של כלום דאולי לא היה שוה יותר מסלע שהלוה לו וזה מבואר מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי הר\"י בן מיגאש ז\"ל ואף דהרא\"ם ז\"ל קאי שם אמתני' דהמלוה על המשכון מ\"מ ביאר דבריו שכתב ושמעינן מינה דשומר שאבד הפקדון וכו' וכ\"כ הריב\"ש ז\"ל להדיא והיינו ממש כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב אח\"כ ומהו וכו' ולא ידעתי אמאי לא נסתייע מדברי הרמב\"ם ז\"ל פי\"ג מהל' מלוה דמוכח כן להדיא וכמו שהכריח הריב\"ש ז\"ל.<br><b> ושוב </b> אחר זמן ראיתי למה\"ר הגדול בס' לב מבין דף קצ\"ח שכתב ע\"ד הריטב\"א ז\"ל וז\"ל ותם אני לא אדע אמאי לא החזיקו ממ\"ש הרמב\"ם ז\"ל להדיא פי\"ג מהל' מלוה להיפך ממ\"ש הרא\"ם שכתב בה\"ד וז\"ל סלע הלויתני עליו וכו' עד שהרי לא חייב עצמו בכלום הרי להדיא דבהאי דינא גופיה כתב הרמב\"ם ז\"ל להיפך ואיך כתב דהרמב\"ם ס\"ל הכי ממ\"ש בהל' שאלה מאחר דבדין עצמו כתב להיפך ויגדל התימה על הריטב\"א ז\"ל דלחלק יצא ולא שלטה עינו הטובה בזה הלשון דהוי להדיא להיפך איך שיהיה סברא זו של הרא\"ם יחידאה היא ואין לומר קים לי כידוע ועיין להריב\"ש סי' שפ\"א שהביא דעת השואל כוותיה דהרא\"ם ז\"ל וגם הריב\"ש דחה דברי השואל עיי\"ש. נראה שהבין הוא ז\"ל דהרא\"ם דמייתי הריטב\"א לאו היינו מהר\"י בן מיגאש שהביאו כל הפוסקים אלא הוא פוסק אחר ומשו\"ה כתב דאין לומר קים לי כוותיה דהרא\"ם ז\"ל וכנראה דזה גרם לו להבין דהרא\"ם גופיה הוא מ\"ש וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו נראה דהריטב\"א לא נתכוון אלא על מהר\"י בן מיגאש ז\"ל וכנ\"ל ומ\"ש וגם הרמב\"ם ז\"ל וכו' הם דברי הריטב\"א ז\"ל ואדרבא להריטב\"א צריך להבין איך כתב כן בשם מהר\"י בן מיגאש ז\"ל שהוא ז\"ל לא דיבר במלוה על המשכון אלא בשומר שאבד הפקדון והן הן דברי הריב\"ש ז\"ל שכתב על השואל דהר\"י בן מיגאש לא קאמר אלא בשומר שאבד הפקדון דמודה מיהא דמיחייב ליה מידי וצריך תלמוד אלו תוכן דבריו נר\"ו).<br><b> ודע </b> דיש מקשים עליה דהר\"י אבן מיגאש ז\"ל דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ובמשקל ומניין והו\"ל כההיא דתנן אלא מה שהנחת אתה נוטל ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר איני יודע כמה היה שוה והרא\"ש ז\"ל תירץ וז\"ל ונ\"ל דלא קשיא דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משו\"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הלכך זה שאמר שהיה שוה יותר מסלע על כרחך הודה בשו\"פ הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם ואין בכלל הודאה זאת אלא פחות שבמנין ואין יכולין להוציא מידו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפי' שו\"פ יותר הלכך על כרחך על השאר יאמר איני יודע וכיון שאמר איני יודע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת בית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה מלא ממש וגם הטענה אינה כ\"כ בריאה וכו' אבל זה אני יודע שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאת כלום כיון שלא טען ולא משיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו וזה אומר שלא חסרו אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת לי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שיעור שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוין פרוטה ואיני יודע כמה היו שוין יותר יש כאן שבועה אבל אם אמר פירות סתם לא הודה בשו\"פ אין בהודאתו משמעות של שו\"פ שאף בפחות משוה פרוטה קרוין פירות עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך ז\"ל בסי' ע\"ב סק\"נ שהקשה ע\"ד הרא\"ש הללו וז\"ל ואני אומר במחילה מכבוד הרא\"ש ז\"ל אדרבא דבריו אינם מובנים שנראה מדברי הרא\"ש שמתרץ על מה שהקשה מהא דתנן מה שהנחת אתה נוטל וכו' דדוקא גבי מלוה ודאי הודה בפרוטה אבל בהך דתנן מה שהנחת אתה נוטל אינו מודה אף בפרוטה לפי שאף בפחות משו\"פ קרויין פירות ועל מה שהקשה דהא אינו כופר בשתי כסף מתרץ כיון דעל השאר אומר איני יודע יש כאן כפירה בב' כסף ולא דמי לבית מלא מסרתי דהתם אין הנתבע משיב שמא וכו' ודברים אלו לא אוכל להולמן מהו זה שאמר ואין הנתבע משיב שמא וגם מה זה שאמר וגם הטענה אינה בריאה דהא קי\"ל כרבא דאפי' אמר בריא בית זה מלא מסרתי לך או עד הזיז מסרתי לך והוא אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור כיון שאינו מודה לו דבר שבמדה ומנין וגם פשטא דמתני' מי לא עסקינן נמי בפירות חשובים כאתרוגין וכיוצא שאפי' פרי אחד שוה פרוטה דכשמשיבו היו בו פירות ואיני יודע כמה הם ודאי הודה בשו\"פ ועוד דהא קתני במתני' כיס מלא זהובים מסרתי לך וכו' ועוד קשה לדעת הרא\"ש ז\"ל דמחלק דבאומר פירות סתם אין בהודאתו משמעות שו\"פ והרי הרמב\"ם בפ\"ה מהל' שאלה שהביא כתב הפקיד פירות וכו' והשומר אומר איני יודע וכו' ובאמת משמע מדברי הרא\"ש דהרמב\"ם מיירי שאומר יודע אני שהיו שוין יותר משו\"פ ואיני יודע כמה אבל לא נהירא כלל לפרש כן דבריו שהרי כתב והשומר אומר איני יודע משמע שאינו אומר רק איני יודע ולא יותר וכו' עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו נראה דכונת הרא\"ש ברור מללו דבאומר יודע אני שהיה שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה כיון שפחות משו\"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הרי יש כאן הודאה בפרוטה ועל השאר שאומר איני יודע כיון שאין יכולין להוציאו עפ\"י הודאתו אלא פרוטה דהא אין לחייבו בשביל שהודה יותר משו\"פ הרי כאן דבר שבמנין והוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כנ' ידענא ונ' לא ידענא דבאידך נ' ספוקי מספקא ליה בחיוב משא\"כ בשזה תובעו בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דמילת איני יודע אין כונתו לומר דאפשר שהוא מלא ומתחייב בחסרון הפירות אלא לא נתתי לבי לידע אם היה מלא או לא ולא לומר דאם היה מלא דצריך עכשיו לאשלומי דהא אומר מה שהנחת אתה נוטל וכן נמי בהא דיודע אני שהיה שוה יותר מסלע דבהא מתחייב בפרוטה ובאומר איני יודע כמה כיון שאין יכולין להוציא הרי בשאר משיב שמא משא\"כ באומר מה שהנחת אתה נוטל שאינו משיב שמא כלומר באומרו איני יודע וכדאמרן הילכך אין בהודאתו כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמנין ומדה שהרי לא טען אלא חסרון פירותיו וזה משיבו שלא חסרו וזה הוא עיקר החילוק ששם הרא\"ש ועתה בא הרא\"ש לומר דאם טען כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה משיב איני יודע וכו' דאם הנפקד מודה בשו\"פ ועל השאר אומר איני יודע הוי ממש כדין הר\"י בן מיגש ז\"ל אבל באומר פירות הפקדתי ולא הודה בשו\"פ אז אין מחייבין אותו כיון דאין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה מפני שאף בפחות משו\"פ קרויין פירות ואין לזה עסק בדין המשנה וטעמא דמתני' דקא פטר לחוד וטעמא דמודה בפירות סתם לחוד דהכא אפי' דמודה בפי' כיון שאין בהודאתו ברור שהודה בשו\"פ איך נחייבו במתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה שהקשה מההיא דפסק רבינו בפ\"ה מהל' שאלה נראה לענ\"ד דלא קשיא דהתם הדבר [מוכח] מצד עצמו דבמודה שהיה שו\"פ מיירי רבינו ובזה אין מכחישין כמבואר מפשט הלשון אלא דאין להוכיח אי ס\"ל הכי או לא כמ\"ש בפ\"ה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז\"ל שהביא להר\"י אבן מיגאש ז\"ל שפי' כן בגמ' ושהרמב\"ן חלוק בזה והילך לשון הר\"י אבן מיגאש ז\"ל בשי' לשבועות ומסתברא דדוקא היכא דמסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה וכו' אבל היכא דמסהדי דיהבו זוזי ולא ידעי אי בתורת פקדון או פרעון או מתנה יהבינהו ניהליה ומאי דדמי ליה אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן כי אמר סטראי נינהו מהימן וכו' וממעשה דרב המנונא בפ' שבועת העדות ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי בתורת מתנה יהבינהו אי בתורת פרעון וקא טעין נתבע בתורת מתנה יהבינהו ניהליה דמהימן וא\"ת מי דמי התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה ומהימנינן לנתבע משום דהממע\"ה אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה וכיון שכן היכי מייתינן ראיה להימוניה לתובע לאפוקי מנתבע כד מעיינת למילתא ודייקת לה שפיר אשתכח דדא ודא אחת היא דכיון דהני סהדי לאו אגופא דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותייהו לא שייכא בשטרא אלא סהדותא באפי נפשא דקא מסהדי דבאנפייהו יהב נתבע לתובע זוזי מיהו היכא דלית ליה לדחויי אמרי איתרע שטרא ואיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופא דשטרא הוא והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא דאיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופא דשטרא הוא אלא סהדותא באנפי נפשא היא ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטעון להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא בשטרא הוא דקא מפיק ליה והך טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי הוא דמהניא כיון דהך סהדותא לאו אגופא דשטרא אלא סהדותא באנפי נפשא היא וכו' אשתכח כדקאי קאי וכו' יעו\"ש ועיין בהרא\"ש ז\"ל מה שהקשה ע\"ז משם הרמב\"ן ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> עוד להרמב\"ן בחי' הנדפסים מחדש שהקשה עוד וז\"ל ועוד מי דמי התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן דכל דלא ידעינן במאי קבלנהו איתרע שטרא ומאי דאמר הכא אטו אנן בהאי טענה מפקינן בשטרא מפקינן איברא משום ההוא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכלל גדול בדין זוזי היכא דקיימי לוקמי אלא ודאי אפי' יהבינהו בסתם ואמר מתנה נתנם לי או פרעון זוזי סטראי דאית לי גביה איתרע שטרא וכו' עכ\"ל ועיין במהר\"י קצבי ז\"ל סי' י\"ז שכתב על מ\"ש מור\"ם ז\"ל עליה דמרן שפסק כמהר\"י אבן מיגש ז\"ל וסיעתו וכתב מור\"ם דנראה לו עיקר כסברת ר\"ת והר\"ש דסברי דאיתרע שטרא בדאית נתינת המעות והממע\"ה ע\"כ וכתב ע\"ז וז\"ל איברא שיכול הרב ב\"י לאשתמוטי דהכא נמי לא בא להוציא אלא להחזיק השטר וכמ\"ש הר\"י הלוי ז\"ל וכו' ואפי' לר\"ת והרא\"ש ז\"ל החולקים בעיקר הדין דאינו נאמן לומר במתנה נתנם לי נימא דלא פליגי בהא אם יקרא מוציא כיון דהני סהדותא לא אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא וכמ\"ש הר\"י אבן מיגש ולא חלקו עליו אלא במאי דקאמר במתנה נתנם לי דלא שכיח שיתן מתנה לאשר נושה בו דהטוב לו שיפרע חובו וכיון שכן אף כי הב\"י תקע עצמו לכך לדעתו הבאים אחריו דסוברים דבכל פלוגתא דרבוותא יכול לומר קים לי כפלוני וכו' והוצרכתי לומר דלא יקרא בעל השטר זה מוציא מחבירו כי השטר במקומו עומד כדאמרן עכ\"ל ולפי מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל בעל השטר זה מוציא מחבירו מקרי ולא מצי לומר קים לי.<br><b> אלא</b> דקשה לי דהדברים תמוהים לענ\"ד דלפי מ\"ש הרמב\"ן בשבועות דבריו ברור מללו דס\"ל דכי איכא עדים דיהיב ליה לוה למלוה ולא ידעי לשם מה ואח\"כ טעין סטראי נינהו לא מהימן במיגו דבמתנה נתנם לי משום דבההיא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוי מיגו להוציא ולא אמרינן ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ב) עלה דאמר רב יוסף לרבא אמאי קא סמכת אהאי שטרא וכו' וכתב וז\"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וכתב ע\"ז וז\"ל ואי קשיא לך דאמרינן במס' שבועות מיגו דיכיל למימר להד\"מ יכיל למימר סטראי נינהו ולא איתרע שטרא וגבי ליה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לאו קושיא היא דאיהו נאמן על מה שהוא תפוס סטראי נינהו אע\"פ דממילא מהני ליה מיגו לגבות בו מנה שבשטר ע\"כ הרי לך להדיא דדעת הרב ז\"ל דכיון דמאי דטעין סטראי נינהו הוא על מה שקבל והיה יכול לומר להד\"מ מהני ליה מיגו דידיה אע\"ג דממילא נשאר השטר בכחו וכדעת הר\"י אבן מיגאש ז\"ל וא\"כ מאי קשיא ליה עליה דהר\"י בן מיגש ז\"ל דכי איכא עדים שקבל מעות בסתם ואמר סטראי נינהו ואית ליה מיגו דמתנה נתנם לי והיכי נעשה המיגו להוציא כיון דבההיא מיגו מפקינן ממונא וכו' ואחר בקשת מחילה לעת כזאת נראין דברי הרב סתראי וצריך לי ישוב."
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שט\"ח בעד אחד ולוה טוען פרעתי ה\"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל ואף כן נראה מדברי קצת המפרשים ז\"ל שכל מי שבא לפטור עצמו מדברי עד אחד בטענה אחרת שאינו מכחיש בה העד קרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' ומהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' ט' כתב בתוך התשו' וז\"ל ואני בעניי לא מצאתי מי שיפרש כך בברור אלא רשב\"ם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לעת כזאת מצאתי שכן כתב הרמ\"ה בשי' שם בפ' חזקת הבתים סי' נ\"ח וז\"ל שמעינן מהא דרבי אבא דכל היכא דשנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה להכחיש את העד אי אודי במאי דמסהיד סהדא אע\"ג דטען טענתא אחריתי לאפטורי בגווה הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' יעו\"ש וכן פסק רש\"י בפ' שבועת הפקדון דף ל\"ב וז\"ל לישתבע שבועה שהעד מחייבו והו\"ל כגזלן והמתחייב שבועה ע\"פ עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה הוא לדברי העד וכו' ובד\"ה הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם יע\"ש וכ\"כ לקמן דף מ\"ז כלשון רשב\"ם ז\"ל שהביא הרב ז\"ל וז\"ל לישתבע את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול וכו' והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ע\"כ הרי להדיא כדברי רשב\"ם ולא ידעתי למה לא הביא רש\"י שכ\"כ בב' מקומות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שהביא תשו' הרי\"ף ז\"ל שאם העני הלוה השליח חייב וסיים הרה\"מ וכן עיקר ששניהם חייבין באחריות כדברי רבינו עכ\"ל. ומכאן קשה לי למה שראיתי להש\"ך סי' קכ\"ה סק\"ז שכתב וז\"ל ועוד קשה דא\"כ קשה מנ\"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב\"ם ז\"ל והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכו' יעו\"ש שהרי הרה\"מ כתב משם הרי\"ף שאם העני אז חייב השליח כנראה דאם לא העני דינו עם המשלח הן אמת שבתשו' הרי\"ף הנמצאת בידינו בסי' רע\"ט הזכיר העני כנראה דדעתו לחייב לשליח משום שהעני ואפשר דדעתו נמי לחייבו אף אם לא היה שהעני וכדברי רבינו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מת הלוה תחילה וכו' אין אדם מוריש וכו'. </b> מימרא בפ' כל הנשבעין וכתב הר\"ן ז\"ל משם הרב משה בר יוסף וז\"ל ומיהו גבי לוקח לא אמרינן הכי דלוקח אדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה הלכך לא אזיל בתר יתמי כיון דלית להו נכסי ליכא מצוה למפרעיה וכו' וכן כתב עוד אח\"כ משם הרמב\"ן וז\"ל וכתב עוד אפי' לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה\"מ יתומים מן היתומים אבל מלקוחות גבי בשבועת היורשים משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין עכ\"ל. וראיתי להר\"ן ז\"ל בתשו' סי' ל\"א שכתב וז\"ל ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנה שעשה האב לבנו מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זאת קודם שנתנה האשה ההרשאה מכתובתה ואולי יבא בזה בי\"ד ויחוש דבכהאי גוונא נתחייבה האשה שבועה לפי שבא ליפרע מנכסין משועבדים לא יפרע אלא בשבועה וזו שלא נשבעה הפסידה מפני שאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא למוכרה לאחר אני רוצה לבאר דליתיה כלל ולא קרינן דנתחייב שבועה בבא ליפרע מן הלקוחות דדוקא ביתומים הוא דאמרינן הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסים לאחרים לא קרינן ביה נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. והשתא לפי מ\"ש הוא בהלכות משם הר' משה ז\"ל דגבי לוקח לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דאדעתא דארעא נחית וכו' ולא דמי לערב דיתומים כיון דערב בתר יתמי אזיל נמצא שמוציא מיתומים עצמן משא\"כ גבי לוקח א\"כ הכא שהמקבל מתנה שהוא הלוקח הוי בנו הו\"ל מוציא מיד היתומים עצמן ולמאי דחייש לשמא נתן המתנה לבנו קודם שעשתה ההרשאה לגבות כתובתה דהו\"ל מת לוה בחיי מלוה כמפורש בדבריו שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> והרא\"ש</b> בתשובה כלל פ\"ו סי' י\"ב נשאל על יתומים שהוציאו שטר חוב על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו אלא נכסין שמכר בחיי אביהן לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה וכו' או נאמר דוקא לגבי יתומים מן היתומים מידי דהוה אפוגם שטרו ומת דיורשים נשבעין שבועת היורשים ונוטלין והשיב תשו' וכו' אלא ודאי לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ממון דלא אפשר לגבות כלל אלא בשבועה וכו' אבל בנדון זה נהי דמכר ראובן לשמעון בחיי המלוה עדין ממון זה עומד לגבות מראובן בלא שבועה עכ\"ל. והנה גדולי האחרונים ז\"ל תפסו עליו מהא דכתב שם באותו כלל סי' ג' וז\"ל דברי יאודה כנים אע\"פ שנשבע שמא פרעו אח\"כ וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע\"כ הרי דאף גבי לקוחות ס\"ל דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היפך מ\"ש בסי' י\"ב וממ\"ש בפסקיו. ומהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סי' י' תירץ וז\"ל אלא נראה שמ\"ש הרא\"ש אע\"פ שנשבע שמא פרעו שמא פרעו לוה קאמר ומיירי דמת ראובן הלוה אחר שנשבע המלוה ואח\"כ מת המלוה והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע\"ג דלא בא לגבות מן היתומים סוף סוף לוקח בתר יתמי אזיל אפשר שימצא ליה נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב מעין זה והוא במ\"ש להריטב\"א ז\"ל הנדפסים מחדש בפ' כל הנשבעין שהביא משם הרמב\"ן ז\"ל עלה דבא ליפרע מן הלקוחות וז\"ל אבל אין לנו לומר כן אפי' לרב ושמואל אלא כשעמד אביהן בחייו בדין עם הלוה שלו ולא מצא לו נכסים בנ\"ח והוצרך לתובעו ע\"פ בי\"ד מנכסים משועבדים אחר שעשה לו הלוה דין דהשתא ודאי נתחייב מלוה שבועה בנכסים משועבדים ואם מת אינו מורישם לבניו אבל כל שלא עמד בדין עם הלקוחות לא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' אבל לקוחות אינן כן שאין שם גוביינא עליהם עד שיעמוד בדין עם הלוה בנכסי בנ\"ח ויתנו לו בי\"ד רשות לתבוע נכסים משועבדים עכ\"ל. מבואר מדבריו דכל שהמלוה לא עמד בדין עם הלוה ולא תבע בחייו דמעתה לא נתחייב שום שבועה אדם מוריש שבועה לבניו בכהאי גוונא ומה שנראה לפי קוצר ענ\"ד הוא דאף אם מת המלוה בחיי לוה הדברים אמורים דהא אינו בברור שיתחייב שבועה שאפשר שיפרע מנכסין בנ\"ח ואף שעתה בעת בואם לבי\"ד לא נמצאו אפשר שבשעת שמת הלוה היו ואיכא מ\"ד דאף בכהאי גוונא גבי מנכסים משועבדים ומעתה ההיא דבסי' ג' דמיירי בעמד בדין ותבע הלוקח אף שנשבע מ\"מ כיון דעבר זמן מה ואיכא לספוקי דפרע עדיין זיקת השבועה במקומה עומדת וזה הוא אף במת מלוה בחיי לוה שלא כדברי מהרימ\"ט ז\"ל דהך דהכא מיירי במת לוה בחיי מלוה וכמו שנדחק הרב ז\"ל בזה אבל לפי\"ז ניחא דבהא אפי' מת מלוה תחילה הדברים אמורים וההיא דסי' י\"ב מיירי דהמלוה לא תבע מלוה כלום ולא נתחייב שום שבועה אלא דאם היה תובע הן בעודו חי היה חייב שבועה ומשו\"ה פטרו מטעם מת מלוה בחיי לוה דהיה אפשר לגבות ממון זה בלא שבועה.<br><b> אלא</b> שזה קשה לי לכל הפירושים ממ\"ש בכלל ע\"א סי' ו' וז\"ל אבל אם מכר שמעון שדהו ואח\"כ מת ראובן כבר נתחייב ללקוחות שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע\"כ. ומרן החבי\"ב בסי' ק\"ח הגהת הטור אות צ' אוקמא לדעת מהרימ\"ט במת לוה בחיי מלוה יעו\"ש ולפי\"ז לדידן נמי מצינן לאוקמי בתבע המלוה ללוקח בדין בחייו ועיין עוד למרן החבי\"ב ומ\"מ לדידי צ\"ע בכל התירוצים הנאמרים בהם. ודע דבהך תשו' הרא\"ש ז\"ל שבסי' י\"ב ראיתי להרב מל\"מ ז\"ל שהקשה על מ\"ש בתחילת התשו' וז\"ל תשובה לא צריכה הכא להבו דלא להוסיף עלה דאי צריכה לא שייך הכא הבו דלא להוסיף עלה דדמי לההוא דאתמר בפ' כל הנשבעין ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו' והקשה המל\"מ וז\"ל וקשה טובא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסין ללוה א\"כ איך חזר וכתב ודמי לערבא דהא כיון דלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח על היתומים ואי בדירשו איך מצי בע\"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום בני חורין וגם במת מלוה בחיי לוה לא מתוקמא נדון זה וצ\"ע עכ\"ל. ולפי קוצר ענ\"ד נראה לומר דהכא במת מלוה בתחילה מיירי וכמו שהבינו כל הפוסקים ז\"ל וכונתו לומר דאי מחוייב שבועה קרית ליה משום דבא לפרע מן הלקוחות וכאילו תבע ללוה בדין דמי אלא דלא קי\"ל בהא כרב ושמואל מידי דהוה אפוגם שטרו וכו' לא איריא דהא כיון דגבי ערב במת לוה בחיי מלוה משום דערב בתר יתמי אזיל השבועה דבא ליפרע מן היתומים רמייא עליה ואינה מורישה לבניו ולא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה אלא דהכא לאו מחוייב שבועה הוא אפי' לרב ושמואל כמ\"ש הרמב\"ן כיון דאפשר לגבות בלא שבועה. ומ\"ש הרב עוד דאי בדירשו איך מצי בע\"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ\"ח וכו' הא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי דאית ליה בעיר אחרת ובהכי מצי לטרוף מן הלקוחות וכמ\"ש מרן בשו\"ע סי' קי\"א סי\"א ועי' למהרימ\"ט ז\"ל בתשו' הנ\"ל שכתב ז\"ל והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע\"ג דלא בא לגבות מן היתומים אלא מן הלקוחות סוף סוף לוקח בתר ערבא אזיל שאפשר שימצא להם נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שזו תקנה היא ללוקח וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וראיתי להגדולי תרומה בדף ל\"ג שהקשה על הטור ז\"ל בסי' קי\"ט שכתב דאם קנאם כאחד או שלקח עידית באחרונה אם המוכר עדיין חי כולן צריכים ליקח מהזיבורית שאנו רואין כאילו החזיר למוכר שטר של זבורית ונמצא בידו בני חורין ע\"כ וכתב ע\"ז וז\"ל נראה מדבריו דס\"ל דגם בלקחם בבת אחת מצי לדחות את כולן אצל זבורית מטעם מהדרנא שטרא למאריה ולא מצאתי ידי ורגלי לפי הסוגיא דהמקשן פריך אילימא בבת אחת פשיטא מכ\"ש ותרצן אינו דוחה לו כלום ולפי האמת הוא להיפך דאי קנה כולהו בבת אחת לא נכנסו תחת הבעלים אלא גבו כולהו מזבורית וזה אצלי תימה עכ\"ל ולענ\"ד נראה להליץ בעד הטור דכי מקשה הש\"ס אילימא בבת אחת פשיטא עדיין לא אסיק אדעתיה טעמא דמהדרנא שטרא ומשו\"ה ניחא ליה עיקר דינא דברייתא אלא דקשה ליה דרך פשיטא וכן כתבו התוס' בד\"ה מכרן וז\"ל השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפי' כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש את השטר ולהחזיר זבורית לבעלים כאילו לא קנאו מעולם ע\"כ ולדעת הטור נאמר דאי אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת הוה מקשה בהיפך דאמאי קתני מכרן בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים והלא מצי לדחות את כולם אצל זבורית באמור להם אי שתקת וכו' כן נראה לענ\"ד להליץ בעד הטור ז\"ל ועיין בשיטה מקובצת בסוגיין ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בע\"ח גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן וכו'. </b> כתב המל\"מ בד\"ה אבא היום וז\"ל ואני תמיה ע\"ז דמעולם לא שמענו דמיגו דהעזה לא אמרינן להחזיק מה שבידו וכו' ועיין בסמ\"ע סי' ס\"ד סק\"ו שכתב בתוך דבריו דאפי' להחזיק במה שבידו אין לומר מיגו דהחזרתי לך דהוי העזה וק\"ל.<br><b> עוד </b><br>כתב ומה יענה הרב ז\"ל בהנהו עיזי וכו' וכ\"ת דהתם מיירי דמרי עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו ומשו\"ה מהני לי מיגו דהוי ממעיז למעיז זה לא שמענו ולא ראינו לשום אחד מגדולי המורים שיחלוק בכך והתוס' בפ' חזקת הבתים וכו' יעו\"ש. וצ\"ע דהרואה דברי התוס' שם באותו דבור יראה דכתבו דהנהו עיזי ליכא ראיה די\"ל דמרי עיזי מעיז ואומר דלא אכלו כ\"כ יעו\"ש וכ\"כ הגהות מרדכי בפ\"ק דמציעא וז\"ל ואין להקשות מהנהו עיזי דפ' חזקת הבתים דהתם בעל העיזי הוה מודה ליה דאכל קצת והלה טוען טובא וכיון דבעל העזים מודה יכול לטעון עד כדי דמיהם יעו\"ש. ומהרש\"ך בח\"ב סי' ס\"ד כתב וז\"ל ולא מבעייא עתה שמת הבן היורש של שמעון וכו' אלא אפי' אם היה בן שמעון היורש שנתן בידו הנכסים והסחורות קיים היה נאמן לעכבם ולטעון עליהם שכך וכך היה חייב לו אביו כל דליכא עדים שנתן לו הנכסים ואע\"פ שאין להאמינו כאן במיגו משום דהו\"ל מיגו דמעיז לשאינו מעיז אפי\"ה בשבועה היה נאמן לעכבם ולומר כך וכך היה לי ביד אביך וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הפורע שט\"ח של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם והרי איבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' בתרא דכתובות במתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנן איבד את מעותיו ולרבנן ישבע כמה הוציא ויטול מעותיו ובגמ' תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא פורע את חובו הא קא משרשי ליה ופירש\"י מצוה קא עביד כלומר מצוה בעלמא קעביד שאינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות ועל העתיד לגבות אפי' לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומות ובקרבנות אלא שחסר מצוה ונמצא שכר מצוה על הנותן ע\"כ ומשני א\"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר אבד מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב\"ע שלוה ע\"מ שלא לפרוע ע\"כ. והנה לכאורה נראה מדברי רש\"י ז\"ל דס\"ל דהא דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות היינו אפי' שלא נגבה כלל ואתיא ככו\"ע וא\"כ מתני' דקתני שוקל את שקלו מיירי אפי' שלא שקל הנידר מצי המדיר לשקול עליו דאינו מהנהו כלום וזה תימה דבפ' אין בין המודר הנאה דף ל\"ג פי' שם וז\"ל דיהיב ליה ע\"מ שלא לפורעו ושוקל את שקלו נמי מוקמינא ליה כדברי הכל כהאי גוונא שאינו מהני לו כלום כגון שנמצאו שהוא עצמו שקל את שקלו ושיגרא לירושלם ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומת הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו וכו' לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר לא מהנהו כלל יעו\"ש הרי להדיא דהיינו טעמא דאתיא ככו\"ע משום דמצינן לאוקמי מתני' דשוקל בששלח ונגנב או נאבד דפטור ולאו מהנהו כלל הא לאו הכי לרבנן אסור היפך ממה שפי' כאן דהשתא ליכא למימר שיפרש במתני' דבני העיר ששקלו את שקליהם וכו' פי' אחר אלא כפשטיה אם לא דנדחוק ונאמר בפי' דהכא הכי דבתחילה בא לפרש מלת עתיד לגבות דהיינו שלא נגבה ולא שלא נגבה כלל אלא שלא נגבה עדיין כי אם לאחר מכאן יש לו חלק בקרבנות ר\"ל כשיביא שקלו יש לו חלק בקרבנות למפרע אף שממעותיו לא ניקח לקרבנות אלא נשאר לחומת העיר ומגדלותיה דתנן מותר קרבנות וכו' אלא שמ\"מ חיסר מצוה שלא הובאו מדמיו אבל אה\"נ שאם לא שקל כלל לא מצי שקיל המודר אמנם כ\"ז אף כי דחוק בדברי רש\"י מ\"מ אינו מעלה ארוכה לגירסת התוס' דגרסי אפי' לא נגבה לבסוף עדין קושיא במקומה עומדת. ואולי דברי רש\"י דנדרים הן אמורים במהדורא קמא כי כן הביא הר\"ב בכתובות משם רש\"י בשיטה מקובצת כפי' דנדרים.<br><b> וכן </b> נמי ס\"ל להרשב\"א בחי' לנדרים וז\"ל ודוקא בששלח שקל ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה וכו'. אלא שראיתי עוד שם שכתב דהא דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל את שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי היינו בסלקא דעתין אבל לאחר דמוקי רב אושעיא מתני' כחנן לא אצטריך לההוא טעמא דגבוי ואבוד אלא היינו טעמא משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא דמהירושלמי משמע דשוקל שקלו לכו\"ע משום האי טעמא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הוא דגרסינן בירושלמי ומייתי לה הרי\"ף ז\"ל בהלכות בכתובות ר' בא בר ממל בעי הפורע שט\"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א\"ר יוסי טעמא דבני כהנים התם לית עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ואע\"ג דאית ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונא ע\"כ והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו ע\"כ יעו\"ש והנה דברי הרב הלזו נפלאו ממנו תחילה דמאי קושיא דאף דבשוקל את שקלו לא שייך טעמא מפייס הוינא ליה מ\"מ שפיר שייך טעם מעין זה דמפייס הוינא ליה והוא דמצי לומר הייתי מוצא בני אדם שהיו פורעים בעבורי כי דרך אהובים שמרחמים מן הצער והוא מעין טעם זה וא\"כ נמצא דטעם דשוקל את שקלו לאו משום מתני' דתורמין על האבוד הוא וכ\"כ התוס' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ\"ח) ד\"ה א\"נ יעו\"ש. ועוד דמדקדוק הלשון דקאמר האי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל את שקלו להורות נתן דאילו הוה סליק האי טעמא לשוקל את שקלו הוה אתי שפיר לדידיה וזה אינו דטעמא דמפייס הוינא לחוד וטעמא דמבריח ארי לחוד וכמבואר אם לא דנאמר דכונתו הוא להוכיח דטעמא דהירושלמי בשוקל את שקלו היינו משום מתני' דתורמין על האבוד ומ\"מ הלשון הוא ביותר דהו\"ל לומר וטעמא דשוקל את שקלו לא סליק אלא משום מבריח ארי.<br><b> אלא </b> הא קשה לי טובא דאם כדבריו דטעמא דשוקל את שקלו לפי' הירושלמי הוא משום דתורמין על האבוד א\"כ נמצא דכי לא שקל הנידר לא מצי לשקול עליה המודר וא\"כ סיפא דהירושלמי היכי אתייא דקאמר התם על כדון בבע\"ח שאינו דוחק ואפי' בבע\"ח דוחק ומשני נשמועינא מן ושוקל את שקלו ואם לא שקל לא ממשכנין ליה הדא אמרה ואפי' בבע\"ח דוחק יעו\"ש והשתא אם איתא דהירושלמי ס\"ל דטעמא דשוקל את שקלו משום מבריח ארי הוא דתורמין על האבוד וכמו שהבין הוא ז\"ל מאי ראיה היא מהתם שאני התם דכיון דפרע הוא מקודם ונאבד תו לא ממשכינין ליה ולא הוי בבע\"ח דוחק אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דשוקל את שקלו היינו משום מבריח ארי וכמו שכן פי' המפרש שם.<br><b> ושוב </b> דחה הרב בתירוץ בתרא וז\"ל א\"נ דבין לרבא דהכא בין לר' יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כו\"ע אמרי דמשום מבריח ארי הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי אפי' בבע\"ח דוחק אף לזאת יחרד לבי דנראה מדבריו דהא דקאמר הירושלמי אפי' בבע\"ח דוחק לא הוי אלא לחנן דאילו לרבנן חייב בבע\"ח דוחק דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומחלי לי דאילו מפשט הירושלמי נראה להדיא דהוי לכו\"ע דאחר דקאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני אמר עד כדון בבע\"ח שאינו דוחק ואפי' בבע\"ח דוחק שמעינן מן הדא ושוקל את שקלו ואי לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בבע\"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנן ומקריב עליו קני זבים וזבות וכו' יעו\"ש ומפשטות דברים הללו משמע דמיירי כמאן דקאי עד השתא וא\"כ נראה להדייא דאף לרבנן ס\"ל דבבע\"ח דוחק נמי פטור ואפשר לומר דס\"ל להרב ז\"ל דלא גרסי' בירושלמי הך דשוקל את שקלו אלא הך דמקריב עליו קני זבים וקיני זבות וכו' ועיין להש\"ך סי' קכ\"ח סק\"ז שכתב דאין לגרוס הך דשוקל את שקלו ומעתה אפשר דמתני' דשוקל את שקלו היינו טעמא כמ\"ש הרב דמיירי באבוד וגבוי דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומ\"מ עדיין לא נתקררה דעתי ודברי הרב ז\"ל צריכים לי עיון.<br><b> והטור</b> בסי' קכ\"ח פסק וז\"ל הפורע שטר חוב של חבירו אין חברו צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופרש\"י ז\"ל דבכל חוב מיירי וכ\"כ הרמב\"ם אבל דעת ר\"ת הוא דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות שאין חיובו כ\"כ ברור וכו' וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל והקשה עליו מרן ב\"י מהא דכתב הרא\"ש בכתובות ובנדרים דף ט' דס\"ל כרש\"י ז\"ל והב\"ח תירץ לזה וז\"ל ונראה דלא אמר ר\"ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט\"ח שהחוב הוא ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ\"כ התוס' אבל בשאר חובות שאינן בשטר ואין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה ר\"ת דאיבד מעותיו וכהאי גוונא קאמר הרא\"ש כיוצא בו דחנן יעו\"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה דאיך אפ\"ל כן בדעת הרא\"ש דכיוצא בו דחנן היינו מזונות אשתו אבל בחוב גמור ס\"ל כר\"ת וחייב לשלם ולא מצי למימר מפייס הוינא ליה ומחיל לי אלא חייב לשלם דהא הרא\"ש ז\"ל כתב בפ' הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו וז\"ל ופורע חובו של חבירו אין מצילו מן ההפסד אע\"פ שהיה צריך לפרוע אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לשלם לו אי נמי כדמפרש בירושלמי דהכותב מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ\"ל והשתא אי אמרת דהרא\"ש ז\"ל דהא דפורע חובו של חבירו הוי בחוב גמור א\"כ מאי קשיא ליה הכא הא משו\"ה בפורע חוב של חבירו משום דלא הוי חוב גמור ולא מבריח ארי גמור והוי ג\"כ מדעתו דנותן משו\"ה פטור אבל בחוב שבשטר אה\"נ מאחר דהוי ודאי היזק דחייב וכן נראה ממ\"ש הירושלמי דהוי בחוב וכן ג\"כ קשה לי במ\"ש הרב לח\"מ בפ\"ו מהל' נדרים וז\"ל לכך נ\"ל דהרא\"ש ז\"ל אית ליה כפי' שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע את חובו אלא אוקמתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות דוקא וכר\"ת וכמו שהבין הטור ז\"ל בו ולא כמו שהבין מרן ב\"י ז\"ל ע\"כ ואילו לפי מ\"ש משם הרא\"ש ז\"ל בפ' הכונס נראה כפי' מרן ב\"י שהבין מההיא דכתובות אלא דחזות קשה הוגד לי מאת החכם המרומם כמוהר\"ר יצחק גאטינייו נר\"ו א\"ה ס\"ט הוא ניהו מר ניהו רבה הרב בית ישחק ז\"ל בלומדנו יחד בדברי מרן הלזו שכתב וז\"ל לכך נ\"ל שסובר הרא\"ש דנהי דהלכה דפורע חובו של חבירו איבד את מעותיו מ\"מ גבי מודר הנאה מודה רבא דחשיב כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמא מתני' כחנן אע\"ג דהלכה כוותיה ואוקמא בדיהיב ליה ע\"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא וכו' ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע\"מ שלא לפרוע יעו\"ש. והנה לזה הקשה דאיך כת' הרב ז\"ל הכי לדעת הרא\"ש דהא הרא\"ש ז\"ל כתב גבי דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו וז\"ל וכיוצא בו דחנן דאמר לעיל א\"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכו' יעו\"ש הרי לך להדייא דהלכה כחנן כיוצא בו היינו הך מתני' דמודר הנאה ואפי' שמהנהו לא חשיב ליה להרא\"ש הנאה ואם כדברי מרן ז\"ל כיוצא בו לאו היינו ההיא דנדרים דהא רבא ס\"ל דאפי' חנן מודה דאסור והלכה כרבא לדברי מרן ז\"ל והדבר צריך לי ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מדברי הטור הלזו דאפילו בבע\"ח דוחק אפי\"ה פורע חוב של חבירו שלא מדעתו פטור וכן פסק מרן בס' הקצר וכתב עליו הרב ש\"ך בסק\"ג וז\"ל דין זה אע\"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב\"י שום מחלוקת בדבר לענ\"ד הוי ספקא דדינא וכמו שאבאר שהרי\"ף והרמב\"ם והסמ\"ג והגהות אשר\"י שהביאו הירושלמי השמיטו בע\"ח דוחק ואע\"ג שאפשר לומר שסמכו עצמן על מ\"ש סתמא מ\"מ וכו' אלא נראה דסבירא להו דבבע\"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהוציאו ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין ליה אלמא דלא ס\"ל דאפשר לאוקמי באבוד וגבוי וא\"כ כיון דבש\"ס דילן בכתובות אוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא וממילא לא קי\"ל הכי עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר לומר לדעת רבינו דמדלא הזכיר בע\"ח דוחק בפירקין דס\"ל דחייב לשלם דהא בפ\"ו מהל' נדרים נראה להדיא דהך דירושלמי וז\"ל ראובן שנאסרה הניית שמעון מותר שיתן לו שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה וכן פורע חובו שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ע\"כ הרי לך להדיא דאף בבע\"ח דוחק ס\"ל לרבינו דמצי לפרוע עליו מדיר למודר ואף שאיבד מעותיו זה המדיר דאין לומר דמיירי באבוד וגבוי דלישנא דקא פסיק ותני שראובן חייב בה הרי זה מורה באצבע דמיירי בעדיין לא שקל וכן נראה דקא טעים טעמא משום דמניעת התביעה אינו בכלל הנייה נראה להדיא כמ\"ש. ואף אם יש לבע\"ד לדחות מ\"מ כל ישר הולך אזיל ומודה דפשט דברי רבינו הוא כמ\"ש. ומ\"ש עוד משם הסמ\"ג דס\"ל הכי מדלא פסק בבע\"ח דוחק להא נמי אמינא דבלאוין רמ\"ב הביא הך דפורע חובו ויהיב טעמא משום דלא מטא הנאה לידיה כנראה דאף בבע\"ח דוחק אפי\"ה איבד את מעותיו וא\"כ מה שלא הזכיר רבינו והסמ\"ג עשין צ\"ד בבע\"ח דוחק היינו משום שסמכו על מ\"ש בהל' נדרים.<br><b> עוד</b> הוכיח הרב ז\"ל מהרי\"ף שלא הביא הך דבע\"ח דוחק ונראה דאין כ\"כ ראיה דאיכא למימר כיון דפסק כחנן א\"כ מתני' דשוקל את שקלו אתיא כפשטיה ומשם הוא למד לבע\"ח דוחק ומאי דנחית למימר אע\"ג דהוי גביה משכון דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל דאף לגבי מודר הנאה נמי צריך להחזיר לו המשכון ולא הוי האי בכלל הנאה. א\"כ נמצא דמדברי רבינו והסמ\"ג והרי\"ף אין כאן הוכחה דס\"ל בבע\"ח דחייב לשלם מדלא פי' להדיא בבע\"ח דוחק אלא דהא קי\"ל לדעת הרב ז\"ל דקאמר והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקל ממשכנין ליה אלמא דלא ס\"ל להירושלמי דאפשר לאוקומי באבוד וגבוי וא\"כ כיון דבש\"ס דילן מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתוס' בשם ר\"ח יעו\"ש. ואף לזאת תמיהא לי טובא דהא האי דצריכא לאוקומי באבוד וגבוי ה\"מ למאי דלא אשכח לאוקומי מתני' כמאן אבל למאי דקי\"ל כחנן הא ודאי כולה מתני' משום מבריח ארי הוא וכדכתב הרשב\"א בנדרים. ועוד דאם כדבריו ז\"ל הא דפסק רבינו היכי אזלא דהא כל ישר הולך אזיל ומודה בדלא שקל מיירי דאי בשקל אפי' תביעה ליכא וכדכתיבנא ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..528f5ddc9f64c11a6dc27dec14f1795392e0e268
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,207 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בכלי חול [וכו'] וא\"צ לומר אם היו בהן טבעות וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל זה פשוט ומוסכם וכ\"כ הרי\"ף בתשובה ובודאי אם היה דינם כדין מלבושין המשנה היתה מזכרת כן ע\"כ. ואחשוב דלתשובה זו כיון הריב\"ש ז\"ל בסי' קכ\"ח שכתב שאף החולקים על רבינו בבגדי שבת לא חלקו בכלי כסף וזהב שהרי מתני' דאמר המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כתב הרי\"ף בתשובה ומביאו בב\"י סי' צ\"ז.<br><b> וראיתי</b> להרדב\"ז החדשות ח\"א סי' רפ\"א דמכח תשובה זו דהרי\"ף שהביא הרב המגיד ז\"ל דחה מ\"ש הנמוק\"י בסוף המקבל דאם היו מיוחסות אין בע\"ח גובה אפי' מכלי כסף ותכשיטין דעולה עמו ואינה יורדת דחילוק זה הוא מתשו' הגאונים ולא מהרי\"ף דא\"כ פליג הרי\"ף מדידיה אדידיה והטור כתבו בשם י\"א ואם איתא שהרי\"ף אמרה היה כותב אותה בשמו וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי ראיתי בתוך תשובת הרי\"ף ז\"ל בסי' רנ\"ח ומר חתים עלה וכתב וז\"ל הלכך כל מה שהיה מן הבגדי' המעולים וכ\"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה מבני טובים וממשפחות מיוחסות יש לה לעכב עליו כמ\"ש עולה עמו וכו' יצחק ב\"י אלפסי ע\"כ. ומאי דקשיא לי הוא דמרן ז\"ל בסי' צ\"ח הביא הך תשובה שכתב הנמוק\"י וכתב שמ\"ש בעל התרומות בשער א' וכן מצינו בתשו' הרי\"ף היא תשו' זו שכתב הנמוק\"י ואח\"כ הביא תשובת הריב\"ש ז\"ל שכתב משם הרי\"ף בהיפך ולא נתעורר והרב פרח מטה אהרן בח\"א ס\"ס ק\"ג הקשה להרי\"ף לפי מה שדקדק מהר\"י קולון דכלים העשויין לבלות אדם מקני אותם לאשתו אבל כלי כסף אין מקנה מפני שעשויין להתקשט בהן דא\"כ למה תלה הדין באידך תשו' משום דהיא מיוחסת לבגדי שבת והלא עשויין לבלות יעו\"ש ועוד הקשה להב\"ח ולדידי קשה נמי מהך תשו' הרי\"ף דא\"א לומר לדעת הרי\"ף כמ\"ש הב\"ח ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן [מאה] מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו'. </b> הנה עיקר דין זה בפ\"ב דכתובות דף י\"ט א\"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן דתניא ר\"נ אומר מנין לנושה לחבירו מנה וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ע\"כ הגמ' והקשה ע\"ז מהא דאמר שמואל המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא\"כ הכא נמי ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ולזה נאמרו תירוצים הרבה וחדא מינייהו הוא דמכירת שט\"ח הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא עדין נשאר שעבוד גביה דמלוה משום הכי מצי מחיל אבל בנושה בחבירו מדאורייתא לא מצי מחיל וכן כתבו התוס' בתירוץ בתרא וכ\"כ הראב\"ד והביא דבריו הר\"ב בכתובות.<br><b> ואתה</b> תחזה שם בתחילה שהביא משם הראב\"ד ז\"ל וז\"ל ותירוץ הראב\"ד דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתמי אעולה ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן וכו' יעו\"ש וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דכתובות ומעתה מה שפי' רבינו כאן דלא מהימן במקום שחב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל הני מילי דלא מצי מחיל במידי דחב לאחרים כיון דנושה בחבירו הוי שעבודא דאורייתא שכן פסק בפי' מהל' זכיה וז\"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר ואע\"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנה שכיב מרע ומפני זה המוכר שט\"ח לחברו וחזר מחלו היורש מחול שכיב מרע שנתן שט\"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדין שטר זה שלו הוא מן התורה ומוחלו ושכיב מרע אע\"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון בשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מחול עכ\"ל הרי לך להדיא דמשום דעשו אותה כשל תורה משו\"ה לא מצי מחיל היורש ומוכר יכול למחול משום דקנין הראיה בשטר מדבריהם ואין קנין נתפס בו וא\"כ צ\"ע מ\"ש הרב המגיד כאן וז\"ל וכבר הזכיר בפ\"א בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן ניהמניה מתוך שיכול למחול ובפ\"א כתב וז\"ל והרמב\"ן ז\"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים חזקה כל מה שביד אדם שלו ומיגו במקום חזקה כזאת לא אמרינן וכו' יעו\"ש ומ\"מ משמע מדבריו דמשו\"ה בטענת אמנה אינו נאמן אבל אי בעי מצי מחיל ואני שמעתי ולא אבין דלפי מ\"ש לעיל מלבד דלא צרכינן להאי טעמא עוד בה דזה א\"א לומר לדעת רבינו וכדאמרן.<br><b> עוד</b> נאמרו בזה תירוצים אחרים והרא\"ש תירץ וז\"ל וי\"ל דהאי מיגו לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר אמנה לא יפסיד חובו וכו' יעו\"ש ובפ\"ק דגטין דף י\"ג מהש\"ס כתב עוד וז\"ל אבל המוכר שט\"ח לחבירו שלא בפני הלוה השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שעבוד ללוקח הילכך נשאר זכות למלוה ומחילתו מחילה יעו\"ש. ומעתה מן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דהיינו טעמא דמוכר שט\"ח מצי מחיל משום דנשאר זכות למלוה אמנם בנושה בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה לא צרכינן להאי טעמא אלא דהכא נסתלק הלוה לגמרי ומשו\"ה לא מצי מחיל וכ\"כ הר\"ן בפ\"ב דכתובות וז\"ל אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר לגבי מלוה כפי סברת ר\"ת אבל היכא שחב לאחרים כיון שמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן אפי' מחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא יעו\"ש. ואולי ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהכא אפשר דכי אהדדיה נינהו מלוה ראשון ומלוה שני ומשום הכי מצי מחיל ודוק. נמצא מהאי דכתיבנא לדעת רבינו דבמקום שחב לאחרים לא מצי מחיל וכן פסק מרן בספרו הקצר בסי' פ\"ו והש\"ך ז\"ל רצה להוכיח מהרב נמוק\"י שכתב גבי ערב קבלן וז\"ל ומיהו אומר ר\"ת ז\"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דר' נתן אא\"כ מחל הערב ללוה דאין המלוה יכול לחזור עליו דאפי' מוכר שט\"ח אמרו לעיל שאם חזר ומחלו מחול יעו\"ש ומכאן הבין הש\"ך שלא כדברי מרן ז\"ל. והדבר הקשה הוא דאם כדברי הרב ז\"ל הוא א\"כ מאי אפי' דקאמר דהא אף ר\"ת ס\"ל דמכירת שטרות מדאורייתא אפי\"ה מצי מחיל מ\"מ גבי ערב נמי דוכותא ומאי אפי' דקאמר ואדרבא מצינן למימר דגרע טפי ממוכר דהתם שאני משום שעדין נשאר שעבוד למלוה אבל הכא דכי אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה כיון דזה לוה שני יש לו שעבוד הגוף על הלוה מדר\"נ לא מצי מחיל כלל וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ב דכתובות ובפ' האשה יעו\"ש.<br><b> אשר</b> מכח זה נ\"ל דהא דכתב הנמוק\"י משם ר\"ת היינו קודם שיבואו לב\"ד ומשו\"ה מצי מחיל הערב ללוה והיינו משום דלא נתחייב מדר' נתן וא\"כ מצי למחול אבל לאחר שבאו לבי\"ד ונתחייב מדר\"נ בהא ודאי לא מצי מחיל וכדכתב הר\"ן וכן כתב הסמ\"ע בסי' קכ\"ט סקמ\"ב וז\"ל אא\"כ מחל קבלן ללוה דכל היכא דלא נודע כ\"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר\"נ למי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו ע\"כ הרי שהבין הסמ\"ע ז\"ל דלא מצי מחיל היינו דוקא קודם שנתחייב מדר\"נ ומעתה אתי שפיר מ\"ש אפי' מוכר שט\"ח והיינו לומר דאפי' מוכר דסוף סוף שעבוד נכסים מיהא מכר אפ\"ה מוחל כ\"ש הכא דלא חל עליה שום שעבוד דמצי למחול ואמטו להכי מה שרצה הש\"ך לומר דר\"ת ס\"ל דיכול למחול בהא דר\"נ הרואה יראה דלפי\"ז אין כ\"כ ראיה. ועוד נראה ראיה כמ\"ש דאם כדברי הרב ז\"ל קשה למרן אהדדי דבסי' פ\"ו פסק דאין יכול למחול וכאן פסק דיכול למחול ואף שהרב ז\"ל דחה דבריו מ\"מ למרן ז\"ל קשה אם לא דנאמר כדכתיבנא ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב יש לברר בהא דקי\"ל כשמואל דאמר המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' והיא הלכה אם המוכר נשבע שלא ימחול ושוב חזר ומחלו אי מהני מחילה זו או לא. וראיתי להתוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ט) ד\"ה כל לגבי וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל וא\"ת כיון דכל לגבי בעל ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי\"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אינה משועבדת לניזק לעשות קיומים וצ\"ע עד כאן וכ\"כ מהרי\"ח הביאו הגהות אשר\"י שם וכ\"כ הנמוק\"י ז\"ל שם ועיין ברש\"ל שם הרי להדיא דאם נשבע שלא למחול סגי להו בהכי ותו לא מצי מחיל ואם מחל אין במחילתו כלום דומה למאן דכתב שטרא על שמיה ואף שהתוס' הצריכו עיון מ\"מ לא שבקינן פשיטותו של מהרי\"ח והנמוק\"י מפני ספקו של התוס' כמבואר ואתיא הא כהא דכתב הר\"י בן פרץ ז\"ל הביאו בהגמ\"י בסוף פ\"ק דשבועות וז\"ל פ' הר\"י בן פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לזביני זביניה ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא\"כ אין מעשיו כלום דע\"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ\"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ\"מ הלכה כאביי בר מיע\"ל קג\"ם עכ\"ל ופסקו מור\"ם ביו\"ד סי' ר\"ל והוא כסברת מהרי\"ח והנמוק\"י.<br><b> איברא</b> שראיתי להתוס' שם בתמורה בד\"ה השתא וכו' דפליגי עליה דמהר\"י בן פרץ שכתבו וז\"ל וא\"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח\"כ גירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגרושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא וי\"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכהאי גוונא לא אמר דלא מהני וכו' הרי דאף שעבר על שבועתו מהני הגרושין היפך מ\"ש לעיל וכן ג\"כ הרא\"ש בכלל ל\"ז סי' ד' פליג על הר\"י בן פרץ ז\"ל וכתב הב\"ח בחו\"מ סי' ר\"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומרן ז\"ל שם דממה שנתבאר בסמוך נדחו דברי הר\"פ ועי' במרן החבי\"ב הגב\"י אות ט' שאסף וקבץ סברות הפוסקים דפליגי עליה דמהר\"י בן פרץ ז\"ל. והסמ\"ע שם קיים סברתו וא\"כ מידי פלוגתא לא נפקא ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהתוס' והרא\"ש ודעימייהו דאי מחיל מהני המחילה כיון דהוא בדה האיסור ועיין בס' דרכי נועם באה\"ע סי' נ\"ג שהטיל שלום בין מהר\"י בן פרץ ובין התוס' ועיין בהרדב\"ז החדשות סי' שכ\"ה שנשאל על מי שיש לו שט\"ח על חברו ורוצה למוכרו וחושש הלוקח שמא ימחול וכו' וגם להשביעו שלא ימחול אינו סומך על שבועתו כי שמא ירצה למחול אפילו שיהיה עבריין מה תקנה יעשה הורה לו שיודה המוכר שהחוב אינו שלו אלא של זה הלוקח יעו\"ש ולא הורה שכיון שנשבע שוב אינו יכול למחול ש\"מ דלא מהני השבועה כשמחל שלא יהא מחול וכדעת התוס' דתמורה ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בתשו' חו\"מ סי' קנ\"ו לבן שמכר בנכסי אביו כשהוא פחות מבן כ' שישבע שלא ימחה כשהוא גדול ובזה המקח קיים יעו\"ש (א\"ה ס\"ט עיין בס' עצי הלבונה הנקרא מעין גנים חו\"מ סי' ר\"ח יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>נשך ומרבית אחד הוא שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וכו'. </b> משנה בפ' איזהו נשך ופריך בגמ' מדשביק לריבית דאורייתא וקא מפרש דרבנן מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מילתא היא והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל ומשני ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וכו' אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> בס' גדולי תרומה בריש שער מ\"ח שהקשה וז\"ל ואיכא למידק דהא מסקנת הפוסקים היא שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני אסור כדכתב הטור בסי' ק\"ס ואיסור זה הוא דאורייתא כדכתב בהדיא בסי' קס\"ט ואם כן היכי קאמר דליכא נשך בלא תרבית ומאי קא מתמה וכו' וליכא למימר דההיא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה רבית וכו' ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נראה דלא קשיא מידי כלפי מ\"ש להרב מחנה אפרים הל' ריבית סי' י\"א שכתב וז\"ל והגם שראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' לפ' הריבית שכתב וז\"ל והיכא דא\"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך ה\"ז ריבית קצוצה ואע\"ג דלא אתי ליה זוזי ליד המלוה מ\"מ מה שנתן על פיו נתן דאפי' אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך ה\"ה כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק כפירוש ר\"י בשם הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. הרי להדיא דאף שלא בא הדינר ליד המלוה מ\"מ כיון שעל פיו נתן או דא\"ל זרוק דינר לים כיון שע\"פ זרק חשיב שפיר כאילו הגיע לידו דמלוה וא\"כ שפיר מתרבה ממון המלוה ואיכא תרבית ומתחסר ממון הלוה ואיכא נשך ואמטול להכי פריך הש\"ס ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ופשוט.<br><b> וכתב </b> הטור בסי' קס\"א וז\"ל כל דבר אסור ללות בתוספת וכו' ופי' ר\"י ז\"ל חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים בו' וחוץ משוה פרוטה ע\"כ והנה מדבריו משמע דהרמ\"ה ז\"ל לא פליג עליה דר\"י כי אם לפחות משוה פרוטה וס\"ל דמדאורייתא אסור אמנם בקרקע נראה דמודה דמותר וכן ראיתי להר\"ב ריש פרק איזהו נשך שהביא משם הרמ\"ה בד\"ה וז\"ל מ\"ה נר\"ו וז\"ל וא\"ת למאן דלא דריש בכלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו דמשמע דאין רבית בקרקע וכמ\"ש התוס' הא תריצו ליה דהתם לאו משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך אי אמר הא לך ד' אמות ע\"מ שתתן לי ה' אין זו ריבית אלא חליפין ומותר כיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מבעיא ליה לר\"י דבעי עד שישכור שכרן בקרקע מהו כיון דלגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע\"י קרקע ה\"נ דפטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ\"ה ז\"ל עכ\"ל הרי להדיא דדעת הרמ\"ה דבקרקע לא שייכא ריבית וא\"כ כי כתב הטור ז\"ל והרמ\"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה היינו לומר דלא מיבעיא בשוה פרוטה שהוא ממון לענין קדושין וגזל ושבועה וכיוצא דאסור מן התורה כיון שהוא ממון מעלייא אלא אפי' פחות משוה פרוטה שאינו ממון התם הכא הוי ממון ואסור מן התורה.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כ\"ז לפי שראיתי להרב גידולי תרומה שם דף רי\"א שכתב וז\"ל גם לענין פחות משו\"פ דממעטי ליה התוס' מכסף ואוכל לא הסכימו כל המפרשים דהטור כתב בסי' הנזכר והרמ\"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה ומדמייתי הטור מחלוקת דהרמ\"ה אפחות משוה פרוטה ולא אקרקע משמע דאקרקע לא פליגי והוא תימה דאי ס\"ל להרמ\"ה למדרש פרטא דכסף ואוכל א\"כ כך נתמעט פחות משו\"פ כמו קרקעות ואי לא דריש ליה א\"כ קרקע נתרבה מכל דבר גם מראיה שמביאין דפ' נערה דקרקע שוו לפחות משוה פרוטה אם לא שנאמר דהרמ\"ה אכוליה מילתא פליג ע\"כ ולפי מ\"ש לעיל אחר המחילה רבה זה אינו דבקרקע לא פליג דהא לא שייך בה הלואה כי אם חליפין ולא משום דנתמעט. והר' מל\"מ ז\"ל בדין שלפנינו כתב וז\"ל ולי נראה דהרמ\"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש בכלל ופרט וממעט קרקע ופחות משו\"פ אלא דס\"ל דפחות משו\"פ הוי כדין חצי שעור דאסורין מן התורה וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה בפי' דלא דריש בכלל ובפרט וזה ברור. ומרן בב\"י כתב וז\"ל וכתב הר\"ן דבקרקע אין בו משום ריבית ומיהו הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור וכן הוא דעת התוס' וכ\"כ רבינו ירוחם בח\"א וכתב עוד שהרשב\"א חולק ע\"ד התוס' והרא\"ש וסובר דאף בקרקע יש רבית עכ\"ל וכתב הב\"ח ז\"ל שהרשב\"א לא פליג אלא במציאות רבינו ירוחם משום דס\"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא בהלואת קרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי\"א נשך מקרי ע\"כ וכתב עליו הר' מל\"מ וז\"ל ודבריו אינם מובנים אלא שהרשב\"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט כיון שלא הוזכר בגמ' ע\"כ.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא ברירא לי דעת הרשב\"א מאי היא כלפי מ\"ש להר\"ב בשיטה מקובצת בפ' איזהו נשך שהביא משם הרשב\"א בד\"ה מנין לרבות וז\"ל ואע\"ג דמרבה כל דבר קרקע לא מחייב משום ריבית אם היה מלוה קרקע כגון שהלוהו י' גפנים בי\"א מדאמרינן בפ' נערה וכו' ותימה כיון דכתיב כל דבר מהיכא תתי לן למעוטי קרקע וי\"ל דדרשינן לקרא בכלל ופרט וכו' ומיהו אפ\"ל דאין ראיה מההיא דפ' נערה דהתם לאו מריבית ממש קא ילפי לה אלא מההוא קרא דכתיב בה שימה גבי ריבית ובההוא קרא כסף כתיב ביה ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין וכו' אלא שא\"כ קשה דהו\"ל בפ' נערה למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו ומאי שנא קרקע דנקט והראשון נראה לי עיקר וכמ\"ש התוס' והרשב\"א עכ\"ל הרי בפי' דהרשב\"א קאי בשיטת התוס' שלא כדברי רי\"ו ז\"ל שכתב משמו בהיפך והב\"ח והרב מל\"מ ז\"ל.<br><b> ומן</b> הבא'ר ההיא ממנו ניקח דמאי דנייד הרשב\"א מהך סברא ואזיל ומודה לדברי התוס' הוא משום לישנא דש\"ס. דא\"כ הו\"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו וכו' ומכאן תשובה למ\"ש הר' מל\"מ שהקשה להרשב\"א מההיא דפ' נערה ותירץ וז\"ל ויש לומר דלעולם דמדרבויא דכל דבר מרבה אפי' קרקעות ואפי' מלוה עובר מגז\"ש דנשך נשך ומאי דקא מבעיא לן בגמ' הוא דכיון דהאי גז\"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפי' אלא נשך כסף נשך אוכל כי עבדינן גז\"ש ממוציא שם רע למלוה בריבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיב גבי מלוה וצריך שילמוד בגז\"ש מלוה לא ילפי אלו דבריו וכו' דא\"כ איך לא הרגיש דא\"כ הו\"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף ואוכל מהו כיון דלגבי מלוה לא כתיב כי אם כסף ואוכל לחוד ומ\"ש דנקט קרקע ושוב ראיתי להרב לשון למודים שהקשה כן ובכלל ופרט זה שכתבו התוס' עיין להרב גדולי תרומה שם שהקשה דאיך אפשר לכתוב קרא ג' נשך גרידא בלי אצטריכות הנושא ועוד הקשה דאפי' נסבול דוחק זה דלימא קרא נשך נשך נשך אכתי לדידהו אייתר אוכל דמפרטא דכסף לחודיה הוה שמעינן קרקעות שאינן מטלטלין וממעטינן נמי פחות משוה פרוטה שאינן ממון ככסף וכו' עיין בס' עין יהוסף שם ובס' פני יהושע יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מי שהיה סרסור בין שניהם וכו'. </b> עיין במ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל דאינם עוברים אלא באופן שאם לא היה הוא לא היה מלוה לו וכו' ומרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סי' ק\"ס הגהת הטור אות י\"א כתב וז\"ל ולבי אומר לי דלא הוצרכו התוס' לחלק כן אלא בערב ועדים דבין הכי ובין הכי עוברים בלאו דלא תשימון עליו נשך וכדי שיהיה להם לאו נוסף צריך שיהיה באופן שבלאו אינהו לא היה מלוה לו אבל סרסור וכל המתעסקים בריבית דלאו עוברים אלא משום ולפני עור וכו' בכל גוונא עוברים עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דא\"כ מה בין זה למושיט כוס לנזיר דאי לא קאי בתרי עברי נהרא דלא עבר המושיט דהתם לא עבר המושיט כ\"א בלאו זה לחוד כי משם הכריחו התוס' דערב ועדים אין עוברים היכא דהיה מלוה בלא הם וכ\"כ דעת רבינו בסרסור דאין עוברים כ\"א בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אפי\"ה אם היה מלוה בלא הם הסברא נותנת דלא עובר. ואולי שדעת הרב לומר דשאני ההיא דנזיר דלאו דולפני עור לא תתן מכשול היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא אינו נעשה כלל לא במושיט ולא בנזיר כ\"א האיסור שעשה הנזיר משא\"כ הכא שעל כרחך המלוה והלוה עוברים אלאו דולפני עור והלאו איתיה בענין וזה בא וסייע בהדייהו אף הוא נלכד עמהם אלא דא\"כ לפי דברי הרב ז\"ל יצא לנו דאם הסרסור שם הפסיקא של ריבית דאז עובר הלאו דלא תשימון ובלאו הכי היה המלוה מלוה ללוה אז אינו עובר משום ולפני עור ונמצא חוטא נשכר דבשביל שעבר אלא תשימון נקל איסור לפני עור וזה מן התימה וצריך לי ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר שכתוב בו ריבית וכו'. </b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש י\"ז דמאחר שיש עדים על סך הקרן או שחייב מודה פשיטא דלא שייך למגזר בהא שמא יגבה גם הריבית שהרי מבררים את דבריהם מהו קרן ומה הוא ריבית וחשיב סהדותייהו לענין מלוה ע\"פ כמו שטר לענין מלוה בשטר היכא שמבורר מתוכו מהו קרן ומהו ריבית וא\"כ למה לא יגבה את הקרן דהא רבנן לא קנסו אלא משום דגזרו שמא יגבה והכא לא שייך למגזר וכ\"ת דרבנן לא קנסו היינו שמבורר מתוך השטר דליכא למיחש דליתי לידי תקלה כלל שהרי ניכר הוא מתוך השטר מהו ריבית ולא אתי לידי גיבוי אבל הכא שאין ניכר מתוך השטר אע\"ג דמתוך העדות המעידים ליכא למיחש מ\"מ קנסינן ליה מאחר שנעשה מעשה אשר מתוכו יוכל לבא לידי גיבוי הריבית א\"א לומר כן דאי אמרת דרבנן מודו דקנסינן היכא דאיכא למיתי לידי תקלה א\"כ יקשה בפ' המניח גבי המוציא את תבנו וכו' דפליגי רב וזעירי רב אומר קנסוהו אפי' בגופו וזעירי בשבחן ולא בגופן ועלה מייתי פלוגתא דשטר שיש בו ריבית ובעי למימר דרב כר' מאיר וזעירי כחכמים ואם איתא דמודו רבנן היכא דאיכא למיחש לתקלה רבנן אתי שפיר כרב דילמא [שביק להו ברה\"ר] ומזקי בהו רבים אלא ש\"מ דרבנן לא קנסי כלל עכ\"ל וכתב א\"כ כי ליכא העדת העדים או הודאה דלא גבי הרי קנסו רבנן ואכתי אמאי מוקי לרב כר\"מ לא קשיא דלא משום קנסא הוא אלא שמא יגבה גם את הריבית.<br><b> וראיתי</b> למהר\"י בן לב ח\"ג סי' כ\"א שכתב בסוף תשובתו ואחר שכתבתי עיינתי במ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ק\"ח סי' כ\"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליתנהו להני מילי שכתבתי משם מהריק\"ו יעו\"ש והנה דברי הרא\"ש ז\"ל בתשובות הם כך תשובה כאשר כתבת כן הוא אם יתברר הדבר בעדים שאלו המעות הכתובים בשטר הלוה בריבית אף לרבנן קונסין אותו ואינו גובה אף הקרן מדמוקי ר' יוחנן ההיא דשטרי חוב המוקדמים כרבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון א\"כ בשט\"ח נמי אם הקרן והריבית כלול ביחד ואין ניכר מתוך השטר שהוא ריבית קנסי רבנן ולא יגבה כלום וכו' ועי' להש\"ך בחו\"מ סי' נ\"ב שכתב דלישנא דקנסי שכתב הרא\"ש לאו דוקא יעו\"ש באורך והרב פרח מטה אהרן בח\"א סי' כ\"א כתב דאפשר שדוקא בהאי שטרא קאמר שאם אין עדים יודעים או אין חייב מודה אינו גובה וכן דקדק הרא\"ש בסוף התשובה שכתב ואם עדים מעידים שכלל זה הריבית עם הקרן אז אינו גובה בשטר זה ואפי' לרבנן כדפרשינן הרי כתב בשטר זה דמשמע דוקא בזה השטר אינו גובה אבל גובה בעדים אחרים והוא הדבר אשר דקדק מהריק\"ו מדברי המרדכי לחדש דין זה ואע\"פ שהרא\"ש לא כ\"כ בתחילת התשו' למידין משיטה אחרונה ואח\"כ כתב דיש הכרח גדול מתשו' הרא\"ש דלא כמהריק\"ו דקאמר אף לרבנן קונסין אותו ולא יגבה כלום וכו' מ\"מ קשה דודאי שהלוה שהוא טוען שהיא הלואה בריבית יודע סך הקרן וכיון שחייב מודה למה לא יגבה כלום אלא ודאי דס\"ל דקנסו קרן משום וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> הכרח גדול זה לא זכיתי להבינו דהא שטר שכלל בו ריבית שאינו גובה למהריק\"ו אפי' לרבנן היכי משכחת שלא יהא חייב מודה זולת שבא מלוה לגבות מיתמי לוה דוקא דאם מלוה עצמו הרי ידע כמה קרן וכמה ריבית אלא שהלוה עצמו מסתפק בשיעור הקרן שלא ידע כמה הקרן ואפשר דמרוב הימים שכח או מדעתיה אומר כן לשלם אף הקרן וע\"ז הוא דס\"ל לחכמים דשטר שכלול בו ריבית אינו גובה כלל אתי למגבי אף ריבית וכהאי גוונא הוא בנדון הרא\"ש ומשו\"ה פסק דאינו גובה כלום ומרן החבי\"ב ביו\"ד ס\"ס ק\"ס בהגב\"י אות ל\"ה כתב דראיית מהריב\"ל שלא כדברי מהריק\"ו ממ\"ש בסוף התשו' ומה שהוגד לך אם עדים מעידים שנכלל זה הריבית עם הקרן אם אין גובה כלל בשטר זה ואפילו לרבנן כדפי' ע\"כ ולמה לא יגבה דהא העדים מעידים שחייב לו הקרן והוי כחייב מודה כמ\"ש מהריק\"ו ע\"כ ולפי מ\"ש הרב פרח מטה אהרן אדרבא מצינן למימר משם דבשטר זה אינו גובה אבל מלוה ע\"פ מיהא הוי ועיין בס' עין יהוסף בפ' הריבית שהקשה למהריק\"ו מדברי רש\"י ותוס' שם ולא ידעתי מה סימנים מצא בדבריהם דרבנן קנסינן ולא לומר דמה שאינו גובה הוא משום גזרה כדאמרן ועיין בס' חסדי דוד שכתב לדעת התוס' שהוא משום גזרה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל בריבית שלקח או שעתיד ליקח וכו' אינו מועיל וכו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל הורו מקצת הגאונים וכו' הוראת הגאונים ז\"ל מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין המחילה מועלת לעבור בשל תורה וכו'. הנה דברי הרה\"מ ז\"ל שכתב לעבור בשל תורה אם הדברים כפשטן דדוקא בריבית של תורה לא מהני מחילה אבל בריבית של דבריהם מהני עיין במל\"מ וקשה לי למ\"ש מרן החבי\"ב ביו\"ד סי' ק\"ס הגה\"ט אות י\"ח וז\"ל וכ\"כ הש\"ך דכשאסור לקבלו אסור אפי' בריבית דרבנן וכשהמחילה מועלת מועלת אפי' בריבית דאורייתא וכו' יעו\"ש ואלו לסברת הרה\"מ לפי פשוטו בדעת רבינו לא כן הדבר אלא בריבית של דבריהם אפי' במאי דעתיד ליקח מהני מחילה ואם הש\"ך קאי לדעת מרן שכן תפס מרן בס' הקצר ועלה קאי הש\"ך אמנם לדעת רבינו ז\"ל שפיר מהני המחילה בריבית של דבריהם אפי' למאן דס\"ל דבריבית העתיד ליקח מודה רבינו להגאונים אלא דהרא\"ש פליג עליה לא ידענא מנא להו הא ועיין בס' שולחן גבוה מה שהקשה על הטור ולא זכר לתשו' מהרלנ\"ח והמבי\"ט וכמה דיות משתפכות בזה ומ\"ש הרה\"מ ז\"ל זה הלשון מורה שלא חלק רבינו על הגאונים אלא בריבית שכבר עמד המלוה וגבהו שכבר עברו על הלאוין וכו' הכונה ע\"ד שפי' רבינו לעיל בפירקין ה\"ב וז\"ל הא למדת שהמלוה שהלוה בריבית עובר על ו' לאוין וכו' יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להמחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב וז\"ל וצ\"ע דלמ\"ד בטלו ולא בטלו ועדיין לא נגמר הלאו דאל תקח נשך ואפי' לשיטת רבינו דפסק כמ\"ד קיימו ולא קיימו מ\"מ ס\"ל שעדיין לא עבר הלאו כמבואר בהל' שחיטה וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אין כאן קושיא דהכונה היא דכבר עברו על הלאוין שכבר לקח בלא מחילה והתחיל לעבור דומה למ\"ש רבינו לעיל דהתם נמי לא עברו לגמרי דהא ניתק לתשלומין הוא ועם כל זה קרו ליה עבר ה\"נ הכא. ובעיקר הדין דפליג הגאונים עם רבינו ראיתי להרב בני יעקב בדף מ\"ח ע\"ג שהקשה וז\"ל ותו איכא למידק דמ\"ש דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מלוה שהורו הגאונים שאם מחל אדם לחבירו רבית שלקח או שעתיד ליקח לא מהני מחילה בריבית והוא ז\"ל חלק עליהם דמהני ויש מהפוסקים שסוברים דאפי' במה שעתיד ליקח מהני וקשה דהיכי מהני והגאונים אמאי הוצרכו מטעם ריבית תיפו\"ל משום דהוי מוחל דבר שלא בא לעולם כיון שלא בא הריבית עדיין ושמא ההיא מיירי בלשון חיוב וצ\"ע עכ\"ל. ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי קשיא ליה דהא הא דאמרינן אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם היינו לומר דאם אח\"כ בא לחזור בו או ליתנו לאחר או לתבוע ממנו דבר שכבר מחל ליתא לאותה מחילה ומגן שוייא מידי דלית בה ממשא והיינו טעמא דבאותה שעה לא היה בעולם ומה מחל ברם הכא דאף דמחל הריבית העתיד ליקח ובאותה שעה לא היה בעולם מ\"מ עתה בשעת נתינת הריבית שהוא בעולם אדעתא דמחילה קא יהיב לה ומשוייא לה מחילה בדבר שבא לעולם כל זמן שלא חזר בו בפי' ומכ\"ש דאיכא נמי איסור ריבית גם ללוה וה\"ז דומה למ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ב\"י בחו\"מ סי' רמ\"א וז\"ל כתב הרשב\"א בתשו' מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל וכו' יעו\"ש וכן פ' מרן בס' הקצר.<br><b> וראיתי</b> להמבי\"ט ז\"ל ח\"א סי' קל\"ב שכתב וז\"ל ואף לדברי הגאונים שהביא הרמב\"ם בפ\"ד דאין מחילה מועלת בריבית היינו בריבית דאורייתא לא בריבית דרבנן כי הכא וכו' יעו\"ש והוא סותר מ\"ש הוא ז\"ל ואותו חילוק בסי' נ\"א וז\"ל ולפיכך אין המחילה מועלת במה שהיה ריבית קודם ואפי' במה שהיה ריבית דדבריהם וכו' הרי שלדעת הגאונים אפי' ריבית דדבריהם לא מהני מחילה היפך ממ\"ש בסי' קל\"ב ומרן החבי\"ב ביו\"ד סי' ק\"ס הגהת הטור אות י\"ח הקשה להרב מבי\"ט ז\"ל דמדברי רבינו שהביא דברי הגאונים נראה בפי' דאף בריבית דדבריהם לא מהני מחילה וקצת קשה שיותר הו\"ל להקשות מהא דסי' נ\"א וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגוי שהלוה את ישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית והערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה ה\"ז מותר. </b> וכתב הרב המגיד וז\"ל שם בגמ' דכיון דגוי דיניה דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופרש\"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע את הערב אסור עד שיקבל עליו שלא לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה תחילה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב\"א כתב שהערב שלהן היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע וכו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה [דינו] כערב קבלן שלנו ה\"ז מותר וכן נהגו במקומות אלו ומלשון רבינו אין להכריח עכ\"ל וכתב הלח\"מ שנראה להכריח קצת ממ\"ש רבינו ואם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דאפי' אם יתבע למי שירצה שרי משמע שלא כדברי רש\"י יעו\"ש ולענ\"ד נראה להוכיח בהיפך והוא כדבריו לא שייך לומר ואם קבל עליו דמשמע דגרועי גרע לכחו שהיה לו מאז ומקדם אלא אדרבא הוסיף תת כח לגבות מאיזה מהם שירצה ועוד דמילת ואם קבל אינו כמ\"ש מהראנ\"ח בח\"ב סי' ו' לדעת רש\"י וז\"ל ולפ\"ז בכהאי גוונא דוקא הוא דפריך כן ומשו\"ה פי' גבי מי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע לערב תחילה היינו משום דלישנא דקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו שהיה לו ואם היה תנאי שיהיה ערב קבלן אדרבא הרבה הרבה בזכותו שהיה לו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע למי שירצה ועדין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה במקומו הוא ע\"כ יעו\"ש אלא ודאי שר\"ל שלא יגבה מן הערב כ\"ז שיש ללוה לפרוע הוא כסברת רש\"י לפי מ\"ש הפוסקים וכן נראה לדעת הטו' בסי' ק\"ע שכתב ואם כתב לו לדון בדינינו שלא יתבע לערב תחילה שרי יעו\"ש ומרן ז\"ל כתב וז\"ל ודברי הרא\"ש ורבינו סתומים אלא שכתבו דברי הראב\"ד דבסמוך שהוא סובר כדעת הרשב\"א שכתב אא\"כ התנה עם הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב וכו' יעו\"ש והרב דרכי משה הקשה דמתחילת לשון הטור נראה דס\"ל כדעת רש\"י והניחו בצ\"ע יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ט\"ז שרצה להליץ בעד מרן ז\"ל וז\"ל וי\"ל דגם ברישא ס\"ל כהרשב\"א וה\"ק שקבל שלא לעשות כדיני הגוים שידחהו אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה ע\"כ. ודבריו צריכים ביאור דהא להכי דייק הרב ז\"ל לומר שכתב לדון כדיננו וכו' וכונתו רצויה שלא יתבע אלא ללוה כדיננו ולא שלא יתבע להערב תחילה וזה מוכרח בדברי הטור ז\"ל יותר מלשון רבינו וכמבואר וזה שלא כדברי הרב כהונת עולם שכתב וז\"ל ומעתה גם מ\"ש הטור דברי הראב\"ד וכו' ונהי דמ\"ש הדרישה והט\"ז שמלשון הטור בתחילה הסי' נראה כרש\"י והלח\"מ כתב דאדרבא נוטה כהרשב\"א יעו\"ש אחד הרואה ואחד השומע בלבבו יבין דלא על הלח\"מ לבדו תלונותי אלא גם על הרב המגיד קשה לי ממ\"ש רבינו ואם קבל עליו וכו' וכדאמרן. ועוד בה מלשון הטור בשנות'ו את טעמו לומר לדון כדיננו ה\"ז מורה באצבע כמ\"ש וחזיתיה להנמוק\"י שכתב וז\"ל בתר ערבא אזיל שאינו יכול לתבוע וכו' מאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על לוה ושרי שכבר נתחייב בכל ומה שהוא פורע בשבילו אפי' קבל וכו' תוספתא גוי שהלוה מעות מישראל וישראל שהלוה מעות מגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש לו משום ריבית וטעמא שאף הגוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מה שהוצרך הנמוק\"י ז\"ל להך טעמא דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וכו' ולא סגי ליה בטעמא דכשהערב פורע למלוה ישראל באותה שעה הוא שחל שעבודיה על הערב ודומיא דמלוה גוי וכו' הוא משום דאף שקבל הלוה גוי שלא לדחותו אצל הערב מ\"מ כיון שממונו נתרבה אצל שניהם וישראל הוא דקא יהיב ריביתא וישראל הוא דקא שקיל הו\"ל ריבית הבא מישראל לישראל והיינו טעמא שכתב אח\"כ ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור ע\"כ. וכתב מרן בסי' ק\"ע וז\"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל כיון שממונו מתרבה אצל שניהם אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל ישראל הלוה מן הגוי אפילו שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא גוי מישראל קא שקיל רביתא ושרי למשקל מחבריה מאי דפרע לגוי דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחותו למלוה אצל הקבלן ע\"כ. אבל אין לומר לדעת הנמוק\"י היכא דהמלוה ישראל א\"צ הלוה גוי שיקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב יען כי עיקר תביעתו על הלוה גוי ואף כי ידחה אצל הערב והיינו משום דעיקר על הלוה גוי דאל\"כ למה הוצרך הנמוק\"י לטעם זה תיפו\"ל דכיון שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב סגי בהכי דהא לא חמיר ממלוה גוי ולוה ישראל דסגי כשקבל עליו וכו' דלפי מ\"ש חמיר וחמיר וכדאמרן ועוד דא\"כ לא אדע שכו'ל במ\"ש לקמן ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור וכו' דאיך אפשר להיות ערב גרידא אם לא שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב ועוד אם במלוה גוי דשרי להיות ערב קבלן צריך שיקבל עליו וכו' במלוה ישראל דלא שרי להיות ערב קבלן כ\"א ערב גרידא לא כ\"ש דצריך שיקבל זה נראה לענ\"ד פשוט.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפי' על הירושלמי מתני' דאין מקבלין נכסי צאן ברזל וכו' שהביא דברי הנמוק\"י וכתב וז\"ל ולכאורה נלמד מדבריו דגוי שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע\"פ שלא התנה המלוה עם הגוי שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה וא\"כ סיפא דתוספתא כפשטא מתפרשת עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כאן הוכחה. ומעתה חזי הוית למאי דהקשה לי החכם המרומם כה\"ר יצחק רוסו הי\"ו ע\"ד הנמוק\"י הלזו מהא דאמרינן בפ' שום היתומים דמקשה הש\"ס לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא\"כ ריבית אוכלת בהן ממתני' דשום היתומי' ל' יום ופריך במאי עסקינן אילימא בבע\"ח גוי מי ציית אלא פשיטא בבע\"ח ישראל אי דקא אכיל רביתא מי שבקינן ליה ואלא דלא קא אכל ריבית וקתני נזקקין בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לר\"א קשיא ופריק לעולם בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי ריבית נמי לא לשקול שקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה וקשה דלמה הוצרך הש\"ס לב' אוקמתות הללו דמיירי שהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזה ולא זה לוקמא בבע\"ח ישראל שנעשה לישראל ערב עבור גוי בשביל הקרן והריבית ומת והגוי העני והריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע וחוזר המלוה אצל הערב ונמצא שריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ככתוב בדברי קדשו ולפי מ\"ש אין לדברי הנמוק\"י קושיא כלל כמו שאין לדברי הראב\"ד ז\"ל ודעימיה דהרב נמי אזיל ומודה דאף שיהיה מלוה ישראל עדיין צריך שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב ועדיין צריכין אנו לב' אוקמתות וכמבואר.<br><b> אלא</b> דעדיין הקושיא במקומה עומדת לדעת הרב מראה הפנים שהבין בהנמוק\"י דהיכא דמלוה ישראל א\"צ שיקבל עליו וגם לדעת ראבי\"ה והביאו המרדכי וז\"ל וזקיני ראב\"ן פטרו מטעם דהוי לגביה ריבית שלא הלוהו כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם התנה לו לשלם הריבית חייב לפרוע לו וליתא דפטור וכמ\"ש ע\"כ הרי להדיא לדעת ראב\"ן דאפי' שיכול לדחותו אצל הערב כל שהמלוה ישראל שרי לישראל להיות לו ערב דלא פטרו אלא מטעם דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי ריבית וכמ\"ש ראבי\"ה ז\"ל וכן ראיתי למהראנ\"ח בח\"ב סי' ז' שכתב וז\"ל ומ\"מ אף לדעה זו נראה דבלוה גוי וישראל מלוה שרי לישראל אחר להיות ערב סתם ולא דמי למלוה גוי וישראל לוה דהתם התובע הוא גוי ויש בידו לתבוע לערב תחילה אבל הכא כיון דמלוה ישראל אם יתבע את הערב תחילה יכול לדחותו אצל הגוי אע\"פ שיש בידו לפרוע כדין ישראל שכיון שאף בדיני הגוי יכול לתבוע ממנו אף שיש ביד ישראל לפרוע ואין הגוי יכול לומר לו לך אצל הערב ה\"ז מותר דאין החיוב חל אלא על הגוי הלוה כדין ישראל כיון שבידו לתבוע ואף שבדיניהם יכול לתבוע לערב תחילה מה לנו ולדינם כיון שהתובע והנתבע דהיינו המלוה והלוה ישראל יש לו לדחותו אצל הלוה כדין ישראל וכו' יעו\"ש ויש לעיין עליו במ\"ש לקמן לדעת הנמוק\"י שלא הבנתי כונתו אם לא שט\"ס נפל.<br><b> ואיך </b> שיהיה נמצא לדעת ראב\"ן והנמוק\"י לפי דעת הרב מראה הפנים ולדעת מהראנ\"ח כולהון סבירא להו דבמלוה ישראל א\"צ שיתנה עם הגוי ומה שהקשה לעיל מהא דפ' שום היתומים נראה לענ\"ד דלק\"מ והוא דאף כי מוקמינן למתני' במלוה ישראל דלא בעינן שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב עדיין צריכים אנו לפרש האוקמתות והוא דשם נאמר אמר לך רב אסי ולר' יוחנן מי ניחא מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסידא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא ומשני הא לא קשיא בתובעת כתובתה בבי\"ד דלית לה מזוני כדרב יהודה דאמר ר\"י התובעת כתובתה בבי\"ד לית לה מזוני מ\"מ לרב אסי קשה אמר לך ר\"א שקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו ע\"כ והר\"ן ז\"ל בפ' אלמנה ניזונת בהא מתני' דשום היתומים שפחתו שתות וכו' הביא הך סוגיא וכתב וז\"ל שקבל עליו להמתין ימי הכרזה ובלא ריבית ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית ע\"כ והשתא כי מוקמינן למתני' בבע\"ח גוי ויצא לו ערב ומת והגוי העני וכל זמן שעובר הריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע חוזר על הערב ונמצא ריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ומשו\"ה נזקקין אהני לן לקושיא דהיכי משכחת לה לר\"א אבל עדיין תיקשי לר\"א ומי שבקינן לריבית דל' יום דודאי קא מפסדא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחא אי לא דומיא מאי דקשה לן לדעת ר\"י דהא חובו הוא על הגוי וישראל לא מחיל לגוי ריבית ומתרבה בהני ל' יום דהא עד שעת הפרעון ברשותו מתרבה וערב חובו של גוי קא פרע והיכי קתני במתני' ל' יום ומאי אית לך למימר שקבל עליו שלא יפרע מן הלוה אותן ל' יום ולא קבל שאם לא יגבהו בי\"ד שלא יעלה עליו ריבית וכדעת הר\"ן א\"כ עדיין צריכים אנו לב' אוקמתות זה נראה לענ\"ד ברור לפום קושטא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור להקדים הריבית וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז\"ל ובהגהות אשר\"י בשם מהרי\"ח כתב וז\"ל ודוקא כשלא פירש לשם ריבית ע\"כ ועיין למרן ב\"י מה שנסתפק עליו וראיתי להרב זקן שמואל ז\"ל שכתב וז\"ל ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל ודוקא כשפירש לו לשם רבית כדמשמע לישנא דמתני' ומוכרח הוא להגיה כן דאל\"כ קשה מדידיה אדידיה וכו' ולעיל גבי ההיא דרבינא כתב וז\"ל וא\"ת מ\"ש מהלוה ודר בחצרו וי\"ל לפי שבשעת דירתו חייב לו המעות אבל הכא כבר פרעו לו המלוה כשמוסיפין לו ע\"כ ומה תירץ בזה הא כתב כאן דאף לאחר פירעון ולא פירש אסור וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דא\"צ להגיה ולאו מוכרח הוא דמ\"ש כאן ודוקא כשלא פי' לשם ריבית הכונה היא שא\"ל מעותך כך וכבר פרעתיך ועוד קח לך זה ואף שלא פירש מ\"מ ריבית מאוחרת היא ברם ההיא דרבינא כשלא דיבר עמו דבר אלא שהיה לו לתן כך ועוד הוסיף לו וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל סק\"ד שם לקושיא אחרת יעו\"ש עוד י\"ל דמהרי\"ח יחלק כמו שחילקו רבני פרובינציי\"א דבשעת פרעון אין אסור ריבית בסתם ולאחר פרעון אסור והביא דבריהם מהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' ס\"ה יעו\"ש מלתא בטעמא.<br><b> אמנם</b> דברי הש\"ך צריכים לי ביאור במ\"ש שתירוץ הפרישה דההיא דפסק הטור בחו\"מ סי' רל\"ב מיירי שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון משא\"כ כאן שאומר תתקבל ממני יתר על חובי אלא דאינו מזכיר דבתורת ריבית או מתנה נותנם וס\"ל להרמב\"ם דמותר דאמרינן במתנה נותנם לו והטור והרא\"ש סבירא להו כיון דמזכיר לו היתרון אסור זהו תורף דבריו וע\"ז הקשה דמלשון הטור לא משמע הכי ועוד הקשה וז\"ל והא הרמב\"ם על כרחך בלא א\"ל כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כתב הטור דהרא\"ש חולק ואוסר ובזה נדחה מ\"ש הב\"ח דהכא מיירי בשעת הפירעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא דנ\"ל וכו' יעו\"ש. ולא ידענא מאי מקשה הש\"ך ז\"ל דהא מ\"ש הטור דרבינו ז\"ל כתב להתירא ציין מרן ז\"ל שהוא מ\"ש בפ\"ח ההיא עובדא דרבינא והתם לא כתב רבינו בכדי שהדעת טועה כדי שיקשה דלא משכחת לה שלא יהיה טעות כיון שפי' וכן נמי לא נדחה מ\"ש הב\"ח ואי רוצה להקשות דהתם בפ\"ח מהענין מוכח דמיירי בסתם זה לא תליא במה שפסק בדין טופיינא בכדי שהדעת טועה וכ\"ז כתבתי בלא ראות דברי הרב פרישה ודרישה במקומם אבל עתה שבא לידי ס' פרישה ודרישה ראיתי דשפיר מקשה הרב ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לאדם ליתן לחברו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב משם הרמב\"ן שאפי' פייס אותו הלוה מותר כ\"ז שאינו משלם משלו יעו\"ש והר' מל\"מ ז\"ל נסתפק דאם אמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי מה יסברו הרמב\"ן והרשב\"א בזה ומסיק דנראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן משלו כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן בשבילי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום שרי וכתב שגדולה מזאת מצא בתשובת הרשב\"א ח\"ב סי' רי\"ג יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דמרן ז\"ל לא ס\"ל הכי שפסק בסי' נ\"ח סי\"ד דמותר לומר הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי\"א שצריך ג\"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו ע\"כ ומדמצריך שלא יאמר פלוני יתן בשבילי משמע דאף לדעת הרמב\"ן שהוא מ\"ש בסתם מודו מיהא בהא והוא מבואר ועיין להר\"ב בשיטה מקובצת בהך מימרא משם הריטב\"א ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי שמשכן חצרו לישראל וכו'. </b> יש לברר במי שקנה חצר הגוי שדרים בו ישראלים ובא בעל המצר בטענה דבר מצרא והקונה משיב דבקונה מן הגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בש\"ס ובפוסקים והיא הלכה פסוקה והטעם משום דאריה אברחי מינך ובעל המצר טוען דבמבוי הישראלים ליתא להאי טעמא והנה בפ' הריבית דף ע\"ג ע\"ב בעובדא דמרי בר רחל דמשכן ליה ההוא כותי ביתא וכו' הקשו התוס' בד\"ה נטר וכו' וז\"ל וא\"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן דזבן מן נכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי א\"ל אריה אברחי ממצריך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבא הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל ריבית וי\"ל דרב מרי לא היה חפץ לקנותו ע\"כ.<br><b> והרב</b> כנסת הגדולה בסי' קע\"ה הגהת הטור אות ע\"ג כתב וז\"ל והא דקונה מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא היינו דוקא בקונה בית הגוי הסמוך לביתו אבל בית הגוי שישראל דר בתוכו יכול הדר בתוכו להוציא ללוקח מדינא דבר מצרא מהרש\"ך ז\"ל ח\"ב סי' קמ\"ט וכו' יעו\"ש ולכאורה יש להקשות עליו איך לא הביא סיעתא לדברי התוס' הנ\"ל שחילקו כמו שחילק הוא ז\"ל וכן הוא דעת מהר\"מ ומביאו המרדכי בפ' המקבל. עוד כתב וז\"ל א\"ה כיון שטעם הרב ז\"ל הוא משום דלא אמרינן אריה אברחי ממצריך אלא היכא שיש לגוי בית או שדה סמוך למצרן אבל לא בבית גוי שהישראל דר בתוכו ומחזיק בו ה\"ה שהמצרן בבית זו אע\"פ שאינו שוכר לבית יכול לסלקו מיד הלוקח וכן מתבאר מדברי הרב ז\"ל שזיכה לשוכר מדין מצרן כפי ההסכמות ומהר\"א גאליקו ז\"ל בתשו' כ\"י סי' ק\"ב כתב דבע\"ח ומצרן מוציא מיד הקונה לו ועיי\"ש בסי' ק\"ו ע\"כ נראה דעת הרב ז\"ל דלא אמרינן בכי האי זבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא אלא מצי המצרן לסלק ללוקח כדין הלוקח מישראל אמנם לבי מהסס בזה לפי מ\"ש להר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין בעובדא דרב מרי משם תלמידי הרי\"ף וז\"ל והקשו התוס' מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' וי\"ל דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן זבינא מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפי' דלא שייך הכא טעמא דלקמן מ\"מ לא פלוג רבנן אי נמי לפי' ר\"ת אתי שפיר וכו' יעו\"ש. וכן הביא עוד משם הריטב\"א שתירץ התוס' לחד תירוצא ואע\"ג דהריטב\"א ז\"ל דחה דבריהם מ\"מ מידי פלוגתא לא נפיק דדעת תלמידי הרי\"ף שפיר קנה הלוקח אע\"ג דלא שייך טעמא דאריה וכן מוכרח בדעת הר\"ב דהכי ס\"ל מדלא פליג כמו שפליג הריטב\"א ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> למהר\"א אלשקר ז\"ל הובא בס' אבקת רוכל בסי' קי\"ח שפקפק בדעת רבינו דס\"ל דהך דינא דזבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא הוא אפי' דלא שייך טעמא דאריה אברחי ומרן שם בסי' קי\"ט דחה דבריו וכתב וז\"ל ועוד יש לדון בזה אפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב\"ם סבר דאפי' היכא דליכא למימר אריה אברחי ליכא דינא דבר מצרא בזבן מגוי הכא אפי' אין לו לראובן אלא אותו מאגאזי'ן ששכר מהגוי שייך למימר אריה אברחי שהרי הגוי היה שכן למאגאזי'ן ששכר ראובן והיה יכול הגוי להזיקו ועוד שבמאגאזי'ן השכיר בידו מהגוי היה יכול להעליל עליו בשכירותו ועתה שקנה שמעון מהגוי הבית שבכללות המאגאזי'ן אברח אריה מעלוי ולא דמי דלר' מרי וכו' יעו\"ש באורך וקשה לי במ\"ש דאפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב\"ם סבר וכו' דמשמע דחילוקו שייך לדעת הרמב\"ם ואינו דאם נשים שהרמב\"ם סבר כן דבכל גוונא זבן מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא א\"כ שפיר קנה שמעון וצריך לחלק בין נדון דידן לההיא דרב מרי ולומר דהכא שייך אריה אברחי דהגוי היה שכן וגם שמעליל עליו בשכירות וגם מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל אבל בנדון דידן כשם שפורע השכירות לישראל היה פורע לגוי ושפיר א\"ל אריה אברחי ממצרך ע\"כ קשה דבשאלה לא נזכר מענין השכירות כ\"א שרצה להוציאו מהמאגאזי'ן וזה משיבו שהוא קודם משום דינא דבר מצרא באופן שדברי הרב ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע. ולענין דינא עדין צריך ישוב שנראה שהלוקח יכול לומר קים לי כהתוס' שהביא הר\"ב והריטב\"א דבכל גוונא לוקח מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא. ובר מן דין כבר ידוע מ\"ש מרן המחלוקת דהיכא דהלוקח יש לו בית לדור והמצרן יש לו ומה שרוצה ליקח הוא להשכירו לאחר אם שייך ביה דינא דבר מצרא או לא ובנדון דידן שכבר קנה שמעון שפיר מצי לומר קי\"ל וזכה בבית ועיין בס' בית דוד חו\"מ סי' ס\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני בק' וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כהרי\"ף שלא הביא הך דרב נחמן דאמר טרשא שרי וכו' אבל הרשב\"א התיר בדברים שאין להם שער קצוב עכשיו וגם לא אמר אם מעכשיו וזו היא דר\"נ יעו\"ש ועיין בס' מחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב שרבינו ס\"ל כהרשב\"א והיינו דבהרי\"ף נקט אם מעכשיו לאיסורא וכאן כתב בשומתו ידועה יעו\"ש וכן נ\"ל שהבין ההגהות מיימוני בדעת רבינו שכתב בסי' תל\"ג והאלפסי לא הזכיר טרשא דר\"נ משום דס\"ל דלית הלכתא כוותיה וכן פסק ראב\"ן אבל ר\"ת ור\"י ור\"ח והמיימוני פסקו כר\"נ וכפרש\"י וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סי' קע\"ג בהגהת הטור אות ב' שהביא מתשובה מהר\"א מונסון משם הרדב\"ז ז\"ל דמותר לתת דינר לערך ס' עוטמאנס לחדש אחד או לשני חדשים ובלבד שלא יאמר כי אם בלשון מכר ולא בלשון הלואה ולא יאמר אם אתה נותן לי מיד לערך נ\"ט ואם לאחר זמן לערך ס' יעו\"ש וקשה ממ\"ש הרדב\"ז גופיה בחדשות בח\"א סי' תמ\"ט במה ששאלוהו בראובן שאמר לשמעון מכור לי דינר זה ואתן לך בו מ\"ה מיידי וראובן יש לו דינרין ומידיא\"ש אם יש איסור ריבית כיון שהדינר אינו שוה אלא מ' מיידי או פחות והשיב דבר זה מחלוקת בין המפרשים אבל יש לאסור אפי' לדעת המתירין כיון שיש לראובן מיידי שהוא יכול לקנות הדינר מיד במ' וירויח השאר ודאי משום אגר נטר הוא וכדגרסי' בפ' הזהב היו חמרין וכו' הרי לך לפי שיטה זו דמותר כיון דאית ליה ג' לטיבותא חדא שהוא דרך מקח וממכר ואין כאן ריבית דאורייתא וכו' אבל הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש כתבו משמע דס\"ל דאינו מותר אלא בזמן שבעה\"ב נותן לו פרוטות דהיינו כשאר פירות או מטלטלין דהוי כחנוני הפוסק על הפירות ובעה\"ב מוזיל גביה וכו' הלכך כיון דאיכא פלוגתא ראוי להחמיר וכ\"ש שאני אומר שאפי' לדעת המתירים יש לאסור משום הערמת ריבית עכ\"ל הרי כאן הסכים לדעת האוסרין ועוד דאפי' לדעת המתירין אסור משום הערמת ריבית היפך מ\"ש מהר\"א מונסון משמו וצריך לי ישוב.<br><b> ועוד</b> הוקשה לי דרך אגב במ\"ש הרב עוד שם באותה תשובה וז\"ל ולכל הפירושים מותר לומר לחבירו מכור לי דינר זהב בכך וכך דרה'ם כסף והוא שיש לו כסף ואפי' שאין לו בכל הדינר כסף כדאמרינן גבי סאה אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין יעו\"ש ואילו בסי' תקכ\"ז באותו חלק כתב וז\"ל והוי יודע דאע\"ג דאמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ה\"מ לענין מלוה אבל לענין מכר לא עד שיהא בידו כשיעור כל המקח וכ\"כ הרמב\"ם וכן הסכים הרשב\"א ונתן טעם לדבר ואע\"ג דיש לדחות הטעם מ\"מ יש לנו לבטל דעתינו מפני דעתם הרחבה ע\"כ הרי כאן בחלקו'ת תשי'ת בין הלואה למכר וצריך שיהא כל שיעור המקח משא\"כ בהלואה ואילו בסי' תמ\"ט השוה אותם לכל הפירושים ואפי' לדעת הרשב\"א היפך מ\"ש שם משם הרשב\"א וצ\"ע. הן אמת שקושיא זאת לא על הרדב\"ז לחוד קשה כי אם גם על הרא\"ש קשה שהרי הטור בסי' קע\"ג פסק הך ברייתא שהביא הרדב\"ז וז\"ל שולחני שמכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו וכתב א\"א הרא\"ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר ואילו בסי' קס\"ג הביא מרן ב\"י משם רבינו ירוחם וז\"ל הא דאמרינן אם יש לו מותר י\"מ דהוי כמו סאה דלוה עליה כמה סאין וכן נראה עיקר וכ\"כ הרא\"ש יעו\"ש ואולי נחלק ונאמר דנוטל מוכר הדינר ונתנו דהא יש לו הוא שדבר הנמכר הוא הדינר והפרוטות הם כמו הדמים ועדין לא נתקרר דעתי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב דבקביעות זמן אסור ולשאר המפרשים מותר ולדברי הכל אם יש לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע\"כ והרב מל\"מ תמה בדברי הרה\"מ וכתב דאפשר לפרש דאע\"ג דרבינו אוסר ביש לו בקובע זמן מיהו ביצא השער דמותר אע\"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע לו זמן. ולענ\"ד קשה לי ממ\"ש הרה\"מ גופיה בה\"ב ד\"ה אע\"פ וז\"ל ודעת הרב דרישא דאוסרה בקובעו זמן לגורן אפי' ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא ביש לו ואם היה כדבר המפרשים דכל שיש לו מותר אף בקביעות זמן והכל תלוי ביש לו הו\"ל לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין אא\"כ יש לו וכו' יעו\"ש באורך וא\"כ אף אנן נמי נימא דאם איתא דלדעת רבינו היכא דאיכא תרתי דיש לו וגם יצא השער דאף בקביעות זמן מותר א\"כ לימא מתני אא\"כ יצא השער ויש לו ומדלא אשכח התר בקובע זמן לפרעון ש\"מ דלית שום היתר ומה שהביא מדברי הרשב\"א עיין בכנסת הגדולה ומ\"ש משם התוס' בסיפא דתוספתא שטר של ריבית יקרענו ויגבה ממשעבדי לא מצאתי שכ\"כ ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים. </b> כתב הגדולי תרומה בשער מ\"ז ח\"א דמדסתם רבינו וכתב גובה מנכסין משועבדים ולא חילק בין קבל עליו אחריות ללא קבל משמע דס\"ל דלא שנא בין מכר בשטר למכר בעדים יעו\"ש וכן הוא דעת הרשב\"א והר\"ן שהביא הנמוק\"י בפ\"ק דמציעא ומביאו מרן ב\"י בסי' רכ\"ה וז\"ל אבל הנמוק\"י כתב אחריות ט\"ס הוא לאו דוקא בשטר הוא דקאמר אלא אפי' מכר שדהו בעדים קי\"ל דגובה מנכסין משועבדין אע\"פ שלא פרשו אחריות כלל גובה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן ע\"כ וכ\"כ הטור בסי' קט\"ז וז\"ל ואפי' לא מכר בשטר אלא בעדים בעלמא ואפי' לא פרש לו אחריות וכ\"כ רבינו ירוחם ורבינו יונה והביאם מרן ב\"י בס\"ס קט\"ו וכ\"כ הר\"ב בשיטה מקובצת בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"א) וז\"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין וכו' ונ\"ל דכי אמרינן גובה מנכסין משועבדין דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב השטר וכו' ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן אחריות ט\"ס וכי היכי דאמרינן אחריות ט\"ס בשטר ה\"נ אמרינן במכר בפני עדים בלא שטר דעל דעת כן שיהא לו עליו אחריות זבין ליה דהא קי\"ל דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה וכו' וכ\"כ ג\"כ בפ' הספינה דף ע\"ז משם ר\"י יעו\"ש וכ\"כ הרמב\"ן שם. ומ\"מ לא ברירא לי דעת הנמוק\"י דלפי מ\"ש בפ\"ק דמציעא נראה להדיא דבמוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין ואע\"פ שלא פרשו אחריות כלל ואילו בפ' הספינה דף ע\"ז כתב וז\"ל זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר ואע\"ג דלכאורה משמע דלא נפקא לן מידי אם יכתוב לו השטר דמה נפשך וכו' ואי מכר הוא אפי' לא כתב לו נמי גובה מנכסין משועבדין מ\"מ אינו כן וכו' ועוד דבשטר משתעבד בלא העדת עדות ואם אין שם שטר צריכים לעמוד בפני בי\"ד ובפני המוכר כשיבא לגבות הלכך אין להם להעיד על שעבודו אלא במצותו וכו' יעו\"ש הרי דמשמע לכאורה שצריכים העדים להעיד בקבלת האחריות והוא היפך מ\"ש בפ\"ק דמציעא ועיין במרן החבי\"ב בסי' ט\"ל הגב\"י אות ט' ואפשר לומר דמ\"ש ואם אין שם שטר צריכים להעיד בפני בי\"ד לאו על האחריות קאמר דבהא אפי' שלא פרשו אחריות שפיר גובה וכמ\"ש במציעא אלא צריכים להעיד שלא היה שם שטר או עדים אחרים דילמא טריף והדר טריף וכמ\"ש ר\"י ופסקו מרן בספרו הקצר בסי' קט\"ז יעו\"ש וכן כתב הרדב\"ז החדשות סי' תקמ\"ט יעו\"ש שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר לכל הני רבוותא דכתיבנא.<br><b> האמנם</b> הבעל התרומות בשער מ\"ז ח\"א כתב דאם מכר בלא שטר אלא בעדים לא גבי משעבדי כיון דזביני לא הוי דלא כתב בהו שטרא ה\"נ אמרינן אחריות לא קביל עליה אבל אם קבל בפניהם אע\"פ שלא נכתב ה\"ז גובה בעידי המכירה יעו\"ש והביאו מרן ב\"י בסי' רכ\"ה וכתב עליו הגידולי תרומה וז\"ל ולא נמצא לרבינו חבר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע\"כ והרב ש\"ך בסי' רכ\"ה וקט\"ז כתב שמצא לו חבר לרשב\"ם ז\"ל בפ' חזקת הבתים דקאי בשיטת הבעה\"ת ושפיר חזי לומר קים לי והרב שער המלך הקשה ע\"ד הגידו\"ת דלענין קים לי אפי' בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר קים לי כסברת רבינו ברוך ורשב\"ם דסבירא להו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא ומכ\"ש במוכר שדהו בעדים בלא שטר יעו\"ש ולענ\"ד נראה לי דלק\"מ דאפ\"ל בדעת ר\"ב ורשב\"ם דמייתי הגהות אשר\"י דסבירא להו דדוקא היכא שהוזקקו לכתוב שטרא ולא נכתב בו אחריות אמרינן אחריות ט\"ס הוא אבל בעדים ולא בשטר אפשר דסבירא להו דאחריות ט\"ס הוא וכמו שכן כתב ר\"י והביאו הרא\"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ב) יעו\"ש. וגם מרן החבי\"ב בסי' רכ\"ה הגב\"י אות ד' כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כיון דמדברי הנמוק\"י בב\"ב מוכח שאם לא פירש לו אחריות אינו גובה מנכסין משועבדים וכו'. ואני בעוניי מצאתי לו חבר תרי אשלי רברבי הלא המה הרב בעל החידושים בפ\"ק דקידושין דף כ\"ז עלה דב' שטרות הן וז\"ל וקשיא לי למאי הלכתא חוזר בשטר אי שטר מכר הוא כי ליכא שטר נמי גובה ממשעבדי דהא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים וכו' וי\"ל אי בעית אימא בשטר מכר ובדלא פריש ליה אחריות דבשטר קי\"ל אחריות ט\"ס הוא וכי ליכא שטרא אי פריש ליה באחריות באפי סהדי גבי ממשעבדי ואי לא פריש לא עכ\"ל ואידך הראב\"ד ז\"ל בפ' הספינה והביאו הר\"ב בשיטה מקובצת וז\"ל ולעיקר הקושיא תירץ הראב\"ד דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים דוקא בדקביל עליה אחריות בפי' דהא ט\"ס אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתבו ע\"כ והרמב\"ן דחה תירוץ זה בחי' עכ\"ל הרי לך בפי' דקיימי בשיטת הבעה\"ת ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה המלוה רבית וכו'. </b> נשאל הרשב\"א בסי' אלף ט\"ז על אפוטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חוב אביהם לפי שנתפשר עם בע\"ח ונתפייסו בפחות וכשהגדילו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא א\"כ היתה ריבית אוכלת בהן והשיב דהדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוטרופא בשטר שיש בו ריבית והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ב' שכתב וז\"ל ואיברא דאם לא אמרה הרב ז\"ל היה נראה דלא דמי ריבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנאה בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו לתת כיסו לגוי ולא התירו במוצא מציאה אע\"פ שכבר בא לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומים יש לנו להזקק שלא יפסידו אבל אין לנו ליזקק שישתכרו וכו' ועוד דכולה שמעתתא דערכין לא אזלא הכי דפרכינן ממתני' דשום היתומים היכי משכחת לה אי בבע\"ח גוי מי ציית וכן פרכינן ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ודחקינן לאוקומי בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ואדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיח כלל אמאי לא מוקי בבע\"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כריבית אוכלת בהן דבין לר' אסי בין לר' יוחנן וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> והנה </b> בעת'ה חדשים מקרוב באו ח\"ג מתשובות הרשב\"א ז\"ל וראיתי שם בסי' ר\"א שהביא הך שאלה שם והביא הך דערכין כמ\"ש בחלק א' וכתב עוד וז\"ל ועוד דהא משמע דאפי' שלא במקום הפסד אלא במה שיש ריוח ליתומים בנכסיהם ממקום אחר רשאי דהא רשאי האפוטרופא למכור שדות כדי לקנות שוורין לחרוש ולפרנס שאר השדות וכו' וא\"ת א\"כ בשום היתומים שהקשה כמה והעמידו כולן או בריבית אוכלת בהן או בכתובת אשה אי נמי בשמתוהו ומת בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכהאי גוונא זה אינה תורה שאין מניחין את הדברים המצויין ותופסין את שאינם מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתות בנפרעין את שלהם לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם ואע\"פ שיש לבעל דין לחלוק ע\"ז קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע א\"נ לא זבין תורי שיפסידו הנכסין ממה שהניח האב אבל להניח בחיוב שחייבן האב אין להם למכור כדי לסלק מעליהם מה שחייב בו האב ומ\"מ הראשון נראה לי עיקר וכו' ולא עוד אלא שמעמידין אפוטרו' לחוב ע\"מ לזכות וכו' יעו\"ש הרי לך להדיא דכל מה שהקשה עליו כבר נרגש מזה ותריץ יתיב ועיין בס' תומת ישרים דנראה שראה הרב תשובה זו ולא נתקררה דעתו בתירוצו יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב מחלוקת אמוראים בפ' הכותב אם נפרעין מן האדם שלא בפניו ופסק כרב נחמן ומבואר בהלכות ע\"כ והנה הרי\"ף הביא ראיה דהלכה כר\"נ מדמקשה בפ' שום היתומים ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר\"נ ליחוש ופרקינן התם כדקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוים דאלמא הא דרבא אר\"נ הלכה היא וטעמא דיליה מעלייא היא יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין ראיה זו דהתם הכי איתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא\"כ היתה ריבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזונות וכו' אר\"נ מרישא לא הוה מזדקקנא לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקקנא ושיילינן מעיקרא מ\"ט לא ומשני א\"ר פפא פריעת בע\"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה וכו' ובתר הכי אמרינן רבא אמר משום שובר א\"ל ר\"ה בריה דר\"י לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' ורבא אמר ר\"נ אפי' בבע\"ח נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א\"ל התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ע\"כ. נמצא דרבא אמר ר\"נ דס\"ל דנפרעין שלא בפניו הוא ניהו ס\"ל טעמא דאין נזקקין משום שובר ואף כי מדברי רש\"י שפי' בדברי רבא הא דאין נזקקין משום שובר דשמא שובר היה לאביהם וכו' דמשמע דרבא עליה דר\"י ור\"א קאי וטעמא דידהו קאמר מ\"מ (ר\"ה) [ר\"נ] נמי הכי הוה ס\"ל אי לאו משום רב הונא (אר\"י) [אמר רב] ועל דברי כולן בא רבא למיהב טעמא משום שובר וע\"ז בא ר\"ה בריה דר\"י להקשות מיניה וביה דמתני' דנפרעת שלא בפניו א\"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ורבא אר\"נ אפי' בבע\"ח נמי אי חיישת לשובר התם נמי ליחוש והכונה דימצאו דבריך סותרין זה את זה וע\"ז משני שפיר התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו דמעיקרא הקשה לו דאיך יהיב הך טעמא דלר\"נ ולדידיה סתראי נינהו כלפי מאי דס\"ל במתני' דהנפרעת שלא בפניו דלא חיישינן לשובר ושני ליה דהתם ליכא טעמא דלא ניחוש לשובר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואיכא נעילת דלת וא\"כ מאי ראיה לענין דינא דהלכה כר\"נ מדמשני וכו' דטעמא דיליה מעלייא היא והלכה דהא כל קושייתו אינו אלא לרבא ור\"נ דטעמא טעים משום שובר דאילו לא הוה רבא ור\"נ אה\"נ דמצו למימר אנא כר\"י נפחא ס\"ל דדוקא כתובת אשה ולא בע\"ח משום שובר באופן שלעת כזאת לא זכיתי להבין כונתו וכעת צריך אני מרבותי (א\"ה ס\"ט עיין תשו' בעי חיי חו\"מ ח\"א דף מ\"ח ע\"ד ד\"ה ומה שהקשה יעו\"ש).<br><b> עוד</b> כתב הרי\"ף ז\"ל שם וז\"ל אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חיישי להא דרבא אמר רב נחמן וסמכי להוא בהא מילתא אגמ' דבני מערבא דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו ומשני כשריבית אוכלת בהם ופריך ובי\"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי אלמא מילתא פסיקא היא לגבייהו דאין נפרעין שלא בפניו. וראיתי להמבי\"ט בח\"א סי' רכ\"ט שנשאל בראובן שלוה מן הגוי ולו שט\"ח ומכר הגוי השט\"ח הנזכר לשמעון ולא מצא שמעון נכסין לראובן במקום ההלואה והלך לעיר אחרת שהיו שם נכסין לראובן ותבע מבי\"ד שיגבוהו שלא בפני לוה וכו' וכתב הרב בתוך התשובה וז\"ל ונ\"ל בנדון דידן דאף במקום דירתו לא היו נפרעין ממנו שלא בפניו דהאי תקנתא לא הוייא אלא בישראל כדמשמע מדקאמר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו אבל בגוי לא עבדינן תקנתא לפרעון דידהו וכן משמע בירושלמי פ' הכותב דמתמהי ונפרעין מן האדם שלא בפניו א\"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ובי\"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי וכתבו הרי\"ף בהלכות ור\"ח ז\"ל הביא ראיה מהירושלמי זה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו דהכא אוקמוה בירושלמי דמיירי בגוי ומשום ריבית ונ\"ל דלא פליג הירושלמי אדר\"נ דהא דמשמע בירושלמי דאי לאו ריבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי שלא עשו תקנה והא דר\"נ איירי בישראל שעשו לו תקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים וכו' יעו\"ש שיש שם ט\"ס.<br><b> ולענ\"ד </b> קשה לי טובא דהא כל ראייתו של ר\"ח ז\"ל מדקמתמה ונפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דפשיט להו דאין נפרעין וס\"ד דמיירי במלוה ישראל והיינו כסברת רב אחא שר הבירה דדוקא בכתובת אשה ולא בע\"ח ממתני' משמע דבכל ענין מיירי וע\"ז הוצרכו לאוקומי בשרבית אוכלת בהן והשתא דהירושלמי ס\"ל כר\"נ מאי מתמה ונפרעין וכו' הו\"ל לתרץ כן שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חברו והולך למדינת הים ולעולם דמיירי בבע\"ח ישראל אפי' שאין בו ריבית ומדהוצרך לאוקומי בריבית ש\"מ דבשאין ריבית אוכלת אין נפרעין ומשום לתא דריבית הוא דהוצרך לאוקמי בבע\"ח גוי ומלבד דכן הוא פשט הירושלמי עוד הביא ראיה ממה שאמרו עוד שם ע\"ז וז\"ל כהדא אלכסא אמר לר' מנא אנן עבדין טבות סגיין מנכון אנן כתבין דין מוגמרין אין אתא טבית ואין לא אתא אנן מחלטין נכסייא א\"ל אף אנן עבדינן כן משלחין בתריה תלת אגרין וכו' א\"ר מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין לית כאן מחלטין אלא מכריזין ע\"כ הרי דכשלא עמד בדין אין מחליטין כלל וזה ודאי בישראל מיירי וקאמר כהדא ש\"מ דהכל הוא בישראל שלא כדברי הרב המבי\"ט ז\"ל וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומפני מה אינו נשבע היסת. </b> עיין בהרב מל\"מ שהקשה במ\"ש רבינו שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי וכו' ונראה דרבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ\"ש בפ\"ו מהל' שאלה וכבר באר דבריו הרב בכ\"מ בפ\"ב מהל' שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דהרב המגיד פליג אהא וס\"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר וכו' אלא אליבא דידיה דאיהו פליג על רבינו וס\"ל כהראב\"ד שהשיג עליו וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי כתב רבינו בפ\"ב מהלכות שכירות וז\"ל זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר להד\"מ או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר ע\"כ הרי דבטענת החזרתי נפטר בשבועת היסת אשר מכח זה הקשה הרב גופיה למ\"ש מרן בכ\"מ שדעת רבינו דבטענת החזרתי נשבע בנקיטת חפץ וכמ\"ש הרב ז\"ל מדברי רבינו הלזו וההיא דפ\"ו כבר הליץ הרה\"מ שם או אפשר דהתם שאני שהוא בעדים וכמ\"ש בס' מרכבת המשנה אבל לדעתו ז\"ל דלא נחית להכי כמבואר מדבריו שכתב ואף דהרה\"מ פליג אהא וכו' וצריך ליישב. (א\"ה ס\"ט עיין להרב שער המלך בהל' גזלה ואבדה דף י\"ז סע\"ד שדחה דברי הרב מל\"מ כמ\"ש מו\"ז ז\"ל ועיין בס' קרית מלך רב ח\"ב בפרקין שתמה כן יעו\"ש)."
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה וכו'. </b> הרב המגיד ז\"ל כתב שדעת רבינו כסברת הר\"י בן מיגש דצריך שיאמר המלוה ששוה המשכון יתר על דמי החוב כדי שיהיה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתב הטור ומרן בספרו הקצר. והריב\"ש ז\"ל בסי' שפ\"א השיב להדיין שרצה לחייב למלוה שאמר איני יודע כמה היה שוה והביא הירושלמי דפ' שבועת הדיינים דאמרו שם על מתני' דסלע הלויתני וכו' והלה אומר איני יודע מהו ומשני את לא ידע אהין ידע דנראה דאפי' שאינו אומר יודע אני שהיה שוה יותר על החוב איני יודע כמה אמר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והשיב הריב\"ש ז\"ל דהירושלמי יש לפרשו בשאמר איני יודע כמה היה שוה יותר מן החוב וכו' יעו\"ש וכעת לא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שאמרו באומר איני יודע כמה היה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת את זה ראיתי להריטב\"א בחי' לשבועות הנדפסות מקרוב שכתב שם במתני' דסלע הלויתני וז\"ל אבל היכא דהלוה אומר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים שהרא\"ם כתב גם בזה דסוף סוף הוי כחמשים ידענא ונ' לא ידענא דהא מודה ליה המלוה דחייב אלא דאינו יודע כמה ואף הרמב\"ם כתב בהל' שאלה המפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' וגם הרמב\"ם ז\"ל שכתב בשמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא\"ם דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שאינן מדודין ולא סגייא שלא יהא בהן שו\"פ והוי כנ' ידענא ונ' לא ידענא שמשלם בלא שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם והלה אומר איני יודע אמר את לא ידע אהין ידע וכו' אלא א\"כ נדחוק לומר דהירושלמי מיירי באומר שהיה שוה ממון יותר ואינו יודע כמה יעו\"ש באורך.<br><b> נמצא</b> לפי\"ז דסברת הדיינים שחייבו למלוה שאמר שאינו יודע כמה היה שוה [היה] להם על מה שיסמוכו וגם הדחיה שדחה הריב\"ש ז\"ל דחוקה היא להריטב\"א ונפק\"מ לדינא דאם תפס התובע מצי למימר קים לי כיון שהרא\"ם ג\"כ הכי ס\"ל ומ\"מ דעת רבינו נראה ברור דלא ס\"ל הכי ומהתימה מהריטב\"א ז\"ל שלא הוכיח מכאן דנראה ברור דצריך שיודה ששוה המשכון יותר מדמי החוב שהוא נדון הרא\"ם בעצמו.<br><b> (א\"ה</b> ס\"ט עיין למה\"ר רבי'ן חסידא בס' לב מבין דף קצ\"ח ע\"ב וכה הראני ידי\"נ כמוה\"ר דש\"נ הי\"ו מה שכתוב אצלו בזה והילך לשונו והנה מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר\"י בן מיגש ז\"ל מבואר להדיא דס\"ל במלוה על המשכון באומר לא ידענא כמה היה שוה דנשבע היסת ונפטר ודוקא היכא דאמר יודע אני שהיה שוה יותר ואיני יודע כמה הוא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דדוקא בשומר שאבד הפקדון ואמר לא ידענא כמה היה שוה דבהודאה זו הא קא מודה ליה הנתבע דמחייב ליה מידי ולא ידע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אבל במלוה על המשכון שאומר לא ידענא כלל לא מחייב מידי דאפשר דהמשכון לא היה שוה אפי' כנגד הלואתו כמ\"ש הריב\"ש ז\"ל סי' שפ\"א והכריח כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל דבפ\"ה מהל' שאלה כתב הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכזה הורו רבותי הר\"י הלוי בן מיגאש ורבו ז\"ל עכ\"ל והם דברי הר\"י הלוי פ' שבועת הדיינים כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל ואילו בפי\"ג מהל' מלוה ה\"ד כתב דכשאומר המלוה איני יודע דמיו דישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע וכו' ויפטר אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה ה\"ז משלם וכו' יעו\"ש וכן נראה להדיא מדברי הרה\"מ ז\"ל דעל חלוקה ראשונה כתב וז\"ל סלע הלויתני עליו וכו' דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו\"ל וכו' שפטור אבל מדין גלגול וכו' ועל החלוקה האחרת כשאומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב וכו' כתב זו סברת הר\"י בן מיגאש ז\"ל פ' שום הדיינים ובהשגות א\"א וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתם פ\"ה מהל' פקדון ודעת הרמב\"ן ז\"ל נוטה לדברי רבינו עכ\"ל. נראה מדבריו שבדין הראשון כשאומר המלוה איני יודע דמיו גם הר\"י בן מיגאש ז\"ל מודה דנשבעין היסת ונפטר וכן נראה להדיא מדברי הרב בעל התרומות שמ\"ט שכתב וז\"ל ה\"ד אם טען וכו' והמלוה אומר איני יודע דמיו וכו' ויפטר אבל אם אמר הלוה וכו' והמלוה משיב אני יודע שהיה שוה יתר וכו' אבל איני יודע כמה הרי זה משלם וכן פסק הר\"י בן מיגאש ז\"ל בחי' שבועות וכו' יעו\"ש והגם דמ\"ש הרביעי וכו' הם דברי הרב בעל העיטור ז\"ל דף מ\"ז וכמ\"ש שם קודם לכן נקוט מיהא דגם הר\"י בן מיגאש ז\"ל מודה בזה וכ\"כ אח\"כ ומסתברא דוקא דאמר איני יודע וכו' אבל מודה כי לפחות יש לו ידיעה מפרוטה שהוא שיעור מודה מקצת וכו' יעו\"ש וכן כתב הרא\"ש ז\"ל פ' שבועת הדיינים וכ\"כ להדיא בתשו' הר\"י בן מיגש הנדפסים מחדש בלקוטות הרמב\"ן סי' קצ\"ז.<br><b> והוצרכתי</b> להאריך בזה ולפי שראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' פ' שבועת הדיינים לדף מ\"ג שכתב וז\"ל סלע הלויתני עליו וכו' פי' האי סיפא וכו' עד גם דברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא\"ם ז\"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות וכו' יעו\"ש. ואין ספק דמ\"ש משם הרא\"ם ז\"ל כונתו על הרב אב\"ן מיגאש ז\"ל וכמ\"ש שם להדיא ומיהו אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבינו אבן מיגאש ז\"ל וכן נראה ממ\"ש והרא\"ם ז\"ל הביא ראיה לדינו מן הירושלמי שהביא רבו רבינו אלפסי ז\"ל בב\"ק וכו' וכן נראה ממ\"ש גם דברי הרמב\"ם שכתב משמו ושם רבו כלומר משם רבינו אבן מיגאש ז\"ל ורבו הרי\"ף ז\"ל וכן מזכירו תמיד הריטב\"א שם בשבועות להר\"י בן מיגאש כמו שיראה הרואה וכן כתב הרב מופת הדור בס' שם הגדולים מערכת י' אות ד' דזימנין הפוסקים קרו ליה הרא\"ם פי' הר\"י אבן מיגאש ז\"ל יעו\"ש וא\"כ הוא ליה היכן ראה למהר\"י בן מיגאש ז\"ל שכתב במלוה על המשכון דהיכא דאומר איני יודע כמה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שלא כ\"כ בחי' אלא גבי שומר שאבד הפקדון היינו משום דמודה מיהא דמתחייב ליה מידי וכמ\"ש מהר\"י בן מיגאש ז\"ל בהדיא וממילא דגבי מלוה על המשכון דוקא באומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב ואינו יודע כמה בכהאי גוונא הוא דמתחייב אבל באומר איני יודע סתם אין כאן הודאה של כלום דאולי לא היה שוה יותר מסלע שהלוה לו וזה מבואר מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי הר\"י בן מיגאש ז\"ל ואף דהרא\"ם ז\"ל קאי שם אמתני' דהמלוה על המשכון מ\"מ ביאר דבריו שכתב ושמעינן מינה דשומר שאבד הפקדון וכו' וכ\"כ הריב\"ש ז\"ל להדיא והיינו ממש כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב אח\"כ ומהו וכו' ולא ידעתי אמאי לא נסתייע מדברי הרמב\"ם ז\"ל פי\"ג מהל' מלוה דמוכח כן להדיא וכמו שהכריח הריב\"ש ז\"ל.<br><b> ושוב </b> אחר זמן ראיתי למה\"ר הגדול בס' לב מבין דף קצ\"ח שכתב ע\"ד הריטב\"א ז\"ל וז\"ל ותם אני לא אדע אמאי לא החזיקו ממ\"ש הרמב\"ם ז\"ל להדיא פי\"ג מהל' מלוה להיפך ממ\"ש הרא\"ם שכתב בה\"ד וז\"ל סלע הלויתני עליו וכו' עד שהרי לא חייב עצמו בכלום הרי להדיא דבהאי דינא גופיה כתב הרמב\"ם ז\"ל להיפך ואיך כתב דהרמב\"ם ס\"ל הכי ממ\"ש בהל' שאלה מאחר דבדין עצמו כתב להיפך ויגדל התימה על הריטב\"א ז\"ל דלחלק יצא ולא שלטה עינו הטובה בזה הלשון דהוי להדיא להיפך איך שיהיה סברא זו של הרא\"ם יחידאה היא ואין לומר קים לי כידוע ועיין להריב\"ש סי' שפ\"א שהביא דעת השואל כוותיה דהרא\"ם ז\"ל וגם הריב\"ש דחה דברי השואל עיי\"ש. נראה שהבין הוא ז\"ל דהרא\"ם דמייתי הריטב\"א לאו היינו מהר\"י בן מיגאש שהביאו כל הפוסקים אלא הוא פוסק אחר ומשו\"ה כתב דאין לומר קים לי כוותיה דהרא\"ם ז\"ל וכנראה דזה גרם לו להבין דהרא\"ם גופיה הוא מ\"ש וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו נראה דהריטב\"א לא נתכוון אלא על מהר\"י בן מיגאש ז\"ל וכנ\"ל ומ\"ש וגם הרמב\"ם ז\"ל וכו' הם דברי הריטב\"א ז\"ל ואדרבא להריטב\"א צריך להבין איך כתב כן בשם מהר\"י בן מיגאש ז\"ל שהוא ז\"ל לא דיבר במלוה על המשכון אלא בשומר שאבד הפקדון והן הן דברי הריב\"ש ז\"ל שכתב על השואל דהר\"י בן מיגאש לא קאמר אלא בשומר שאבד הפקדון דמודה מיהא דמיחייב ליה מידי וצריך תלמוד אלו תוכן דבריו נר\"ו).<br><b> ודע </b> דיש מקשים עליה דהר\"י אבן מיגאש ז\"ל דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ובמשקל ומניין והו\"ל כההיא דתנן אלא מה שהנחת אתה נוטל ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר איני יודע כמה היה שוה והרא\"ש ז\"ל תירץ וז\"ל ונ\"ל דלא קשיא דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משו\"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הלכך זה שאמר שהיה שוה יותר מסלע על כרחך הודה בשו\"פ הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם ואין בכלל הודאה זאת אלא פחות שבמנין ואין יכולין להוציא מידו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפי' שו\"פ יותר הלכך על כרחך על השאר יאמר איני יודע וכיון שאמר איני יודע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת בית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה מלא ממש וגם הטענה אינה כ\"כ בריאה וכו' אבל זה אני יודע שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאת כלום כיון שלא טען ולא משיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו וזה אומר שלא חסרו אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת לי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שיעור שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוין פרוטה ואיני יודע כמה היו שוין יותר יש כאן שבועה אבל אם אמר פירות סתם לא הודה בשו\"פ אין בהודאתו משמעות של שו\"פ שאף בפחות משוה פרוטה קרוין פירות עכ\"ל.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך ז\"ל בסי' ע\"ב סק\"נ שהקשה ע\"ד הרא\"ש הללו וז\"ל ואני אומר במחילה מכבוד הרא\"ש ז\"ל אדרבא דבריו אינם מובנים שנראה מדברי הרא\"ש שמתרץ על מה שהקשה מהא דתנן מה שהנחת אתה נוטל וכו' דדוקא גבי מלוה ודאי הודה בפרוטה אבל בהך דתנן מה שהנחת אתה נוטל אינו מודה אף בפרוטה לפי שאף בפחות משו\"פ קרויין פירות ועל מה שהקשה דהא אינו כופר בשתי כסף מתרץ כיון דעל השאר אומר איני יודע יש כאן כפירה בב' כסף ולא דמי לבית מלא מסרתי דהתם אין הנתבע משיב שמא וכו' ודברים אלו לא אוכל להולמן מהו זה שאמר ואין הנתבע משיב שמא וגם מה זה שאמר וגם הטענה אינה בריאה דהא קי\"ל כרבא דאפי' אמר בריא בית זה מלא מסרתי לך או עד הזיז מסרתי לך והוא אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור כיון שאינו מודה לו דבר שבמדה ומנין וגם פשטא דמתני' מי לא עסקינן נמי בפירות חשובים כאתרוגין וכיוצא שאפי' פרי אחד שוה פרוטה דכשמשיבו היו בו פירות ואיני יודע כמה הם ודאי הודה בשו\"פ ועוד דהא קתני במתני' כיס מלא זהובים מסרתי לך וכו' ועוד קשה לדעת הרא\"ש ז\"ל דמחלק דבאומר פירות סתם אין בהודאתו משמעות שו\"פ והרי הרמב\"ם בפ\"ה מהל' שאלה שהביא כתב הפקיד פירות וכו' והשומר אומר איני יודע וכו' ובאמת משמע מדברי הרא\"ש דהרמב\"ם מיירי שאומר יודע אני שהיו שוין יותר משו\"פ ואיני יודע כמה אבל לא נהירא כלל לפרש כן דבריו שהרי כתב והשומר אומר איני יודע משמע שאינו אומר רק איני יודע ולא יותר וכו' עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו נראה דכונת הרא\"ש ברור מללו דבאומר יודע אני שהיה שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה כיון שפחות משו\"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הרי יש כאן הודאה בפרוטה ועל השאר שאומר איני יודע כיון שאין יכולין להוציאו עפ\"י הודאתו אלא פרוטה דהא אין לחייבו בשביל שהודה יותר משו\"פ הרי כאן דבר שבמנין והוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כנ' ידענא ונ' לא ידענא דבאידך נ' ספוקי מספקא ליה בחיוב משא\"כ בשזה תובעו בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דמילת איני יודע אין כונתו לומר דאפשר שהוא מלא ומתחייב בחסרון הפירות אלא לא נתתי לבי לידע אם היה מלא או לא ולא לומר דאם היה מלא דצריך עכשיו לאשלומי דהא אומר מה שהנחת אתה נוטל וכן נמי בהא דיודע אני שהיה שוה יותר מסלע דבהא מתחייב בפרוטה ובאומר איני יודע כמה כיון שאין יכולין להוציא הרי בשאר משיב שמא משא\"כ באומר מה שהנחת אתה נוטל שאינו משיב שמא כלומר באומרו איני יודע וכדאמרן הילכך אין בהודאתו כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמנין ומדה שהרי לא טען אלא חסרון פירותיו וזה משיבו שלא חסרו וזה הוא עיקר החילוק ששם הרא\"ש ועתה בא הרא\"ש לומר דאם טען כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה משיב איני יודע וכו' דאם הנפקד מודה בשו\"פ ועל השאר אומר איני יודע הוי ממש כדין הר\"י בן מיגש ז\"ל אבל באומר פירות הפקדתי ולא הודה בשו\"פ אז אין מחייבין אותו כיון דאין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה מפני שאף בפחות משו\"פ קרויין פירות ואין לזה עסק בדין המשנה וטעמא דמתני' דקא פטר לחוד וטעמא דמודה בפירות סתם לחוד דהכא אפי' דמודה בפי' כיון שאין בהודאתו ברור שהודה בשו\"פ איך נחייבו במתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה שהקשה מההיא דפסק רבינו בפ\"ה מהל' שאלה נראה לענ\"ד דלא קשיא דהתם הדבר [מוכח] מצד עצמו דבמודה שהיה שו\"פ מיירי רבינו ובזה אין מכחישין כמבואר מפשט הלשון אלא דאין להוכיח אי ס\"ל הכי או לא כמ\"ש בפ\"ה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז\"ל שהביא להר\"י אבן מיגאש ז\"ל שפי' כן בגמ' ושהרמב\"ן חלוק בזה והילך לשון הר\"י אבן מיגאש ז\"ל בשי' לשבועות ומסתברא דדוקא היכא דמסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה וכו' אבל היכא דמסהדי דיהבו זוזי ולא ידעי אי בתורת פקדון או פרעון או מתנה יהבינהו ניהליה ומאי דדמי ליה אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן כי אמר סטראי נינהו מהימן וכו' וממעשה דרב המנונא בפ' שבועת העדות ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי בתורת מתנה יהבינהו אי בתורת פרעון וקא טעין נתבע בתורת מתנה יהבינהו ניהליה דמהימן וא\"ת מי דמי התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה ומהימנינן לנתבע משום דהממע\"ה אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה וכיון שכן היכי מייתינן ראיה להימוניה לתובע לאפוקי מנתבע כד מעיינת למילתא ודייקת לה שפיר אשתכח דדא ודא אחת היא דכיון דהני סהדי לאו אגופא דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותייהו לא שייכא בשטרא אלא סהדותא באפי נפשא דקא מסהדי דבאנפייהו יהב נתבע לתובע זוזי מיהו היכא דלית ליה לדחויי אמרי איתרע שטרא ואיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופא דשטרא הוא והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא דאיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופא דשטרא הוא אלא סהדותא באנפי נפשא היא ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטעון להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא בשטרא הוא דקא מפיק ליה והך טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי הוא דמהניא כיון דהך סהדותא לאו אגופא דשטרא אלא סהדותא באנפי נפשא היא וכו' אשתכח כדקאי קאי וכו' יעו\"ש ועיין בהרא\"ש ז\"ל מה שהקשה ע\"ז משם הרמב\"ן ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> עוד להרמב\"ן בחי' הנדפסים מחדש שהקשה עוד וז\"ל ועוד מי דמי התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן דכל דלא ידעינן במאי קבלנהו איתרע שטרא ומאי דאמר הכא אטו אנן בהאי טענה מפקינן בשטרא מפקינן איברא משום ההוא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכלל גדול בדין זוזי היכא דקיימי לוקמי אלא ודאי אפי' יהבינהו בסתם ואמר מתנה נתנם לי או פרעון זוזי סטראי דאית לי גביה איתרע שטרא וכו' עכ\"ל ועיין במהר\"י קצבי ז\"ל סי' י\"ז שכתב על מ\"ש מור\"ם ז\"ל עליה דמרן שפסק כמהר\"י אבן מיגש ז\"ל וסיעתו וכתב מור\"ם דנראה לו עיקר כסברת ר\"ת והר\"ש דסברי דאיתרע שטרא בדאית נתינת המעות והממע\"ה ע\"כ וכתב ע\"ז וז\"ל איברא שיכול הרב ב\"י לאשתמוטי דהכא נמי לא בא להוציא אלא להחזיק השטר וכמ\"ש הר\"י הלוי ז\"ל וכו' ואפי' לר\"ת והרא\"ש ז\"ל החולקים בעיקר הדין דאינו נאמן לומר במתנה נתנם לי נימא דלא פליגי בהא אם יקרא מוציא כיון דהני סהדותא לא אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא וכמ\"ש הר\"י אבן מיגש ולא חלקו עליו אלא במאי דקאמר במתנה נתנם לי דלא שכיח שיתן מתנה לאשר נושה בו דהטוב לו שיפרע חובו וכיון שכן אף כי הב\"י תקע עצמו לכך לדעתו הבאים אחריו דסוברים דבכל פלוגתא דרבוותא יכול לומר קים לי כפלוני וכו' והוצרכתי לומר דלא יקרא בעל השטר זה מוציא מחבירו כי השטר במקומו עומד כדאמרן עכ\"ל ולפי מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל בעל השטר זה מוציא מחבירו מקרי ולא מצי לומר קים לי.<br><b> אלא</b> דקשה לי דהדברים תמוהים לענ\"ד דלפי מ\"ש הרמב\"ן בשבועות דבריו ברור מללו דס\"ל דכי איכא עדים דיהיב ליה לוה למלוה ולא ידעי לשם מה ואח\"כ טעין סטראי נינהו לא מהימן במיגו דבמתנה נתנם לי משום דבההיא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוי מיגו להוציא ולא אמרינן ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ב) עלה דאמר רב יוסף לרבא אמאי קא סמכת אהאי שטרא וכו' וכתב וז\"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וכתב ע\"ז וז\"ל ואי קשיא לך דאמרינן במס' שבועות מיגו דיכיל למימר להד\"מ יכיל למימר סטראי נינהו ולא איתרע שטרא וגבי ליה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לאו קושיא היא דאיהו נאמן על מה שהוא תפוס סטראי נינהו אע\"פ דממילא מהני ליה מיגו לגבות בו מנה שבשטר ע\"כ הרי לך להדיא דדעת הרב ז\"ל דכיון דמאי דטעין סטראי נינהו הוא על מה שקבל והיה יכול לומר להד\"מ מהני ליה מיגו דידיה אע\"ג דממילא נשאר השטר בכחו וכדעת הר\"י אבן מיגאש ז\"ל וא\"כ מאי קשיא ליה עליה דהר\"י בן מיגש ז\"ל דכי איכא עדים שקבל מעות בסתם ואמר סטראי נינהו ואית ליה מיגו דמתנה נתנם לי והיכי נעשה המיגו להוציא כיון דבההיא מיגו מפקינן ממונא וכו' ואחר בקשת מחילה לעת כזאת נראין דברי הרב סתראי וצריך לי ישוב."
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שט\"ח בעד אחד ולוה טוען פרעתי ה\"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל ואף כן נראה מדברי קצת המפרשים ז\"ל שכל מי שבא לפטור עצמו מדברי עד אחד בטענה אחרת שאינו מכחיש בה העד קרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' ומהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' ט' כתב בתוך התשו' וז\"ל ואני בעניי לא מצאתי מי שיפרש כך בברור אלא רשב\"ם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לעת כזאת מצאתי שכן כתב הרמ\"ה בשי' שם בפ' חזקת הבתים סי' נ\"ח וז\"ל שמעינן מהא דרבי אבא דכל היכא דשנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה להכחיש את העד אי אודי במאי דמסהיד סהדא אע\"ג דטען טענתא אחריתי לאפטורי בגווה הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' יעו\"ש וכן פסק רש\"י בפ' שבועת הפקדון דף ל\"ב וז\"ל לישתבע שבועה שהעד מחייבו והו\"ל כגזלן והמתחייב שבועה ע\"פ עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה הוא לדברי העד וכו' ובד\"ה הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם יע\"ש וכ\"כ לקמן דף מ\"ז כלשון רשב\"ם ז\"ל שהביא הרב ז\"ל וז\"ל לישתבע את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול וכו' והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ע\"כ הרי להדיא כדברי רשב\"ם ולא ידעתי למה לא הביא רש\"י שכ\"כ בב' מקומות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שהביא תשו' הרי\"ף ז\"ל שאם העני הלוה השליח חייב וסיים הרה\"מ וכן עיקר ששניהם חייבין באחריות כדברי רבינו עכ\"ל. ומכאן קשה לי למה שראיתי להש\"ך סי' קכ\"ה סק\"ז שכתב וז\"ל ועוד קשה דא\"כ קשה מנ\"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב\"ם ז\"ל והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכו' יעו\"ש שהרי הרה\"מ כתב משם הרי\"ף שאם העני אז חייב השליח כנראה דאם לא העני דינו עם המשלח הן אמת שבתשו' הרי\"ף הנמצאת בידינו בסי' רע\"ט הזכיר העני כנראה דדעתו לחייב לשליח משום שהעני ואפשר דדעתו נמי לחייבו אף אם לא היה שהעני וכדברי רבינו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מת הלוה תחילה וכו' אין אדם מוריש וכו'. </b> מימרא בפ' כל הנשבעין וכתב הר\"ן ז\"ל משם הרב משה בר יוסף וז\"ל ומיהו גבי לוקח לא אמרינן הכי דלוקח אדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה הלכך לא אזיל בתר יתמי כיון דלית להו נכסי ליכא מצוה למפרעיה וכו' וכן כתב עוד אח\"כ משם הרמב\"ן וז\"ל וכתב עוד אפי' לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה\"מ יתומים מן היתומים אבל מלקוחות גבי בשבועת היורשים משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין עכ\"ל. וראיתי להר\"ן ז\"ל בתשו' סי' ל\"א שכתב וז\"ל ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנה שעשה האב לבנו מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זאת קודם שנתנה האשה ההרשאה מכתובתה ואולי יבא בזה בי\"ד ויחוש דבכהאי גוונא נתחייבה האשה שבועה לפי שבא ליפרע מנכסין משועבדים לא יפרע אלא בשבועה וזו שלא נשבעה הפסידה מפני שאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא למוכרה לאחר אני רוצה לבאר דליתיה כלל ולא קרינן דנתחייב שבועה בבא ליפרע מן הלקוחות דדוקא ביתומים הוא דאמרינן הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסים לאחרים לא קרינן ביה נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. והשתא לפי מ\"ש הוא בהלכות משם הר' משה ז\"ל דגבי לוקח לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דאדעתא דארעא נחית וכו' ולא דמי לערב דיתומים כיון דערב בתר יתמי אזיל נמצא שמוציא מיתומים עצמן משא\"כ גבי לוקח א\"כ הכא שהמקבל מתנה שהוא הלוקח הוי בנו הו\"ל מוציא מיד היתומים עצמן ולמאי דחייש לשמא נתן המתנה לבנו קודם שעשתה ההרשאה לגבות כתובתה דהו\"ל מת לוה בחיי מלוה כמפורש בדבריו שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> והרא\"ש</b> בתשובה כלל פ\"ו סי' י\"ב נשאל על יתומים שהוציאו שטר חוב על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו אלא נכסין שמכר בחיי אביהן לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה וכו' או נאמר דוקא לגבי יתומים מן היתומים מידי דהוה אפוגם שטרו ומת דיורשים נשבעין שבועת היורשים ונוטלין והשיב תשו' וכו' אלא ודאי לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ממון דלא אפשר לגבות כלל אלא בשבועה וכו' אבל בנדון זה נהי דמכר ראובן לשמעון בחיי המלוה עדין ממון זה עומד לגבות מראובן בלא שבועה עכ\"ל. והנה גדולי האחרונים ז\"ל תפסו עליו מהא דכתב שם באותו כלל סי' ג' וז\"ל דברי יאודה כנים אע\"פ שנשבע שמא פרעו אח\"כ וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע\"כ הרי דאף גבי לקוחות ס\"ל דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היפך מ\"ש בסי' י\"ב וממ\"ש בפסקיו. ומהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סי' י' תירץ וז\"ל אלא נראה שמ\"ש הרא\"ש אע\"פ שנשבע שמא פרעו שמא פרעו לוה קאמר ומיירי דמת ראובן הלוה אחר שנשבע המלוה ואח\"כ מת המלוה והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע\"ג דלא בא לגבות מן היתומים סוף סוף לוקח בתר יתמי אזיל אפשר שימצא ליה נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב מעין זה והוא במ\"ש להריטב\"א ז\"ל הנדפסים מחדש בפ' כל הנשבעין שהביא משם הרמב\"ן ז\"ל עלה דבא ליפרע מן הלקוחות וז\"ל אבל אין לנו לומר כן אפי' לרב ושמואל אלא כשעמד אביהן בחייו בדין עם הלוה שלו ולא מצא לו נכסים בנ\"ח והוצרך לתובעו ע\"פ בי\"ד מנכסים משועבדים אחר שעשה לו הלוה דין דהשתא ודאי נתחייב מלוה שבועה בנכסים משועבדים ואם מת אינו מורישם לבניו אבל כל שלא עמד בדין עם הלקוחות לא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' אבל לקוחות אינן כן שאין שם גוביינא עליהם עד שיעמוד בדין עם הלוה בנכסי בנ\"ח ויתנו לו בי\"ד רשות לתבוע נכסים משועבדים עכ\"ל. מבואר מדבריו דכל שהמלוה לא עמד בדין עם הלוה ולא תבע בחייו דמעתה לא נתחייב שום שבועה אדם מוריש שבועה לבניו בכהאי גוונא ומה שנראה לפי קוצר ענ\"ד הוא דאף אם מת המלוה בחיי לוה הדברים אמורים דהא אינו בברור שיתחייב שבועה שאפשר שיפרע מנכסין בנ\"ח ואף שעתה בעת בואם לבי\"ד לא נמצאו אפשר שבשעת שמת הלוה היו ואיכא מ\"ד דאף בכהאי גוונא גבי מנכסים משועבדים ומעתה ההיא דבסי' ג' דמיירי בעמד בדין ותבע הלוקח אף שנשבע מ\"מ כיון דעבר זמן מה ואיכא לספוקי דפרע עדיין זיקת השבועה במקומה עומדת וזה הוא אף במת מלוה בחיי לוה שלא כדברי מהרימ\"ט ז\"ל דהך דהכא מיירי במת לוה בחיי מלוה וכמו שנדחק הרב ז\"ל בזה אבל לפי\"ז ניחא דבהא אפי' מת מלוה תחילה הדברים אמורים וההיא דסי' י\"ב מיירי דהמלוה לא תבע מלוה כלום ולא נתחייב שום שבועה אלא דאם היה תובע הן בעודו חי היה חייב שבועה ומשו\"ה פטרו מטעם מת מלוה בחיי לוה דהיה אפשר לגבות ממון זה בלא שבועה.<br><b> אלא</b> שזה קשה לי לכל הפירושים ממ\"ש בכלל ע\"א סי' ו' וז\"ל אבל אם מכר שמעון שדהו ואח\"כ מת ראובן כבר נתחייב ללקוחות שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע\"כ. ומרן החבי\"ב בסי' ק\"ח הגהת הטור אות צ' אוקמא לדעת מהרימ\"ט במת לוה בחיי מלוה יעו\"ש ולפי\"ז לדידן נמי מצינן לאוקמי בתבע המלוה ללוקח בדין בחייו ועיין עוד למרן החבי\"ב ומ\"מ לדידי צ\"ע בכל התירוצים הנאמרים בהם. ודע דבהך תשו' הרא\"ש ז\"ל שבסי' י\"ב ראיתי להרב מל\"מ ז\"ל שהקשה על מ\"ש בתחילת התשו' וז\"ל תשובה לא צריכה הכא להבו דלא להוסיף עלה דאי צריכה לא שייך הכא הבו דלא להוסיף עלה דדמי לההוא דאתמר בפ' כל הנשבעין ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו' והקשה המל\"מ וז\"ל וקשה טובא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסין ללוה א\"כ איך חזר וכתב ודמי לערבא דהא כיון דלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח על היתומים ואי בדירשו איך מצי בע\"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום בני חורין וגם במת מלוה בחיי לוה לא מתוקמא נדון זה וצ\"ע עכ\"ל. ולפי קוצר ענ\"ד נראה לומר דהכא במת מלוה בתחילה מיירי וכמו שהבינו כל הפוסקים ז\"ל וכונתו לומר דאי מחוייב שבועה קרית ליה משום דבא לפרע מן הלקוחות וכאילו תבע ללוה בדין דמי אלא דלא קי\"ל בהא כרב ושמואל מידי דהוה אפוגם שטרו וכו' לא איריא דהא כיון דגבי ערב במת לוה בחיי מלוה משום דערב בתר יתמי אזיל השבועה דבא ליפרע מן היתומים רמייא עליה ואינה מורישה לבניו ולא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה אלא דהכא לאו מחוייב שבועה הוא אפי' לרב ושמואל כמ\"ש הרמב\"ן כיון דאפשר לגבות בלא שבועה. ומ\"ש הרב עוד דאי בדירשו איך מצי בע\"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ\"ח וכו' הא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי דאית ליה בעיר אחרת ובהכי מצי לטרוף מן הלקוחות וכמ\"ש מרן בשו\"ע סי' קי\"א סי\"א ועי' למהרימ\"ט ז\"ל בתשו' הנ\"ל שכתב ז\"ל והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע\"ג דלא בא לגבות מן היתומים אלא מן הלקוחות סוף סוף לוקח בתר ערבא אזיל שאפשר שימצא להם נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שזו תקנה היא ללוקח וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וראיתי להגדולי תרומה בדף ל\"ג שהקשה על הטור ז\"ל בסי' קי\"ט שכתב דאם קנאם כאחד או שלקח עידית באחרונה אם המוכר עדיין חי כולן צריכים ליקח מהזיבורית שאנו רואין כאילו החזיר למוכר שטר של זבורית ונמצא בידו בני חורין ע\"כ וכתב ע\"ז וז\"ל נראה מדבריו דס\"ל דגם בלקחם בבת אחת מצי לדחות את כולן אצל זבורית מטעם מהדרנא שטרא למאריה ולא מצאתי ידי ורגלי לפי הסוגיא דהמקשן פריך אילימא בבת אחת פשיטא מכ\"ש ותרצן אינו דוחה לו כלום ולפי האמת הוא להיפך דאי קנה כולהו בבת אחת לא נכנסו תחת הבעלים אלא גבו כולהו מזבורית וזה אצלי תימה עכ\"ל ולענ\"ד נראה להליץ בעד הטור דכי מקשה הש\"ס אילימא בבת אחת פשיטא עדיין לא אסיק אדעתיה טעמא דמהדרנא שטרא ומשו\"ה ניחא ליה עיקר דינא דברייתא אלא דקשה ליה דרך פשיטא וכן כתבו התוס' בד\"ה מכרן וז\"ל השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפי' כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש את השטר ולהחזיר זבורית לבעלים כאילו לא קנאו מעולם ע\"כ ולדעת הטור נאמר דאי אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת הוה מקשה בהיפך דאמאי קתני מכרן בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים והלא מצי לדחות את כולם אצל זבורית באמור להם אי שתקת וכו' כן נראה לענ\"ד להליץ בעד הטור ז\"ל ועיין בשיטה מקובצת בסוגיין ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בע\"ח גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן וכו'. </b> כתב המל\"מ בד\"ה אבא היום וז\"ל ואני תמיה ע\"ז דמעולם לא שמענו דמיגו דהעזה לא אמרינן להחזיק מה שבידו וכו' ועיין בסמ\"ע סי' ס\"ד סק\"ו שכתב בתוך דבריו דאפי' להחזיק במה שבידו אין לומר מיגו דהחזרתי לך דהוי העזה וק\"ל.<br><b> עוד </b><br>כתב ומה יענה הרב ז\"ל בהנהו עיזי וכו' וכ\"ת דהתם מיירי דמרי עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו ומשו\"ה מהני לי מיגו דהוי ממעיז למעיז זה לא שמענו ולא ראינו לשום אחד מגדולי המורים שיחלוק בכך והתוס' בפ' חזקת הבתים וכו' יעו\"ש. וצ\"ע דהרואה דברי התוס' שם באותו דבור יראה דכתבו דהנהו עיזי ליכא ראיה די\"ל דמרי עיזי מעיז ואומר דלא אכלו כ\"כ יעו\"ש וכ\"כ הגהות מרדכי בפ\"ק דמציעא וז\"ל ואין להקשות מהנהו עיזי דפ' חזקת הבתים דהתם בעל העיזי הוה מודה ליה דאכל קצת והלה טוען טובא וכיון דבעל העזים מודה יכול לטעון עד כדי דמיהם יעו\"ש. ומהרש\"ך בח\"ב סי' ס\"ד כתב וז\"ל ולא מבעייא עתה שמת הבן היורש של שמעון וכו' אלא אפי' אם היה בן שמעון היורש שנתן בידו הנכסים והסחורות קיים היה נאמן לעכבם ולטעון עליהם שכך וכך היה חייב לו אביו כל דליכא עדים שנתן לו הנכסים ואע\"פ שאין להאמינו כאן במיגו משום דהו\"ל מיגו דמעיז לשאינו מעיז אפי\"ה בשבועה היה נאמן לעכבם ולומר כך וכך היה לי ביד אביך וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הפורע שט\"ח של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם והרי איבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' בתרא דכתובות במתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנן איבד את מעותיו ולרבנן ישבע כמה הוציא ויטול מעותיו ובגמ' תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא פורע את חובו הא קא משרשי ליה ופירש\"י מצוה קא עביד כלומר מצוה בעלמא קעביד שאינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות ועל העתיד לגבות אפי' לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומות ובקרבנות אלא שחסר מצוה ונמצא שכר מצוה על הנותן ע\"כ ומשני א\"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר אבד מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב\"ע שלוה ע\"מ שלא לפרוע ע\"כ. והנה לכאורה נראה מדברי רש\"י ז\"ל דס\"ל דהא דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות היינו אפי' שלא נגבה כלל ואתיא ככו\"ע וא\"כ מתני' דקתני שוקל את שקלו מיירי אפי' שלא שקל הנידר מצי המדיר לשקול עליו דאינו מהנהו כלום וזה תימה דבפ' אין בין המודר הנאה דף ל\"ג פי' שם וז\"ל דיהיב ליה ע\"מ שלא לפורעו ושוקל את שקלו נמי מוקמינא ליה כדברי הכל כהאי גוונא שאינו מהני לו כלום כגון שנמצאו שהוא עצמו שקל את שקלו ושיגרא לירושלם ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומת הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו וכו' לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר לא מהנהו כלל יעו\"ש הרי להדיא דהיינו טעמא דאתיא ככו\"ע משום דמצינן לאוקמי מתני' דשוקל בששלח ונגנב או נאבד דפטור ולאו מהנהו כלל הא לאו הכי לרבנן אסור היפך ממה שפי' כאן דהשתא ליכא למימר שיפרש במתני' דבני העיר ששקלו את שקליהם וכו' פי' אחר אלא כפשטיה אם לא דנדחוק ונאמר בפי' דהכא הכי דבתחילה בא לפרש מלת עתיד לגבות דהיינו שלא נגבה ולא שלא נגבה כלל אלא שלא נגבה עדיין כי אם לאחר מכאן יש לו חלק בקרבנות ר\"ל כשיביא שקלו יש לו חלק בקרבנות למפרע אף שממעותיו לא ניקח לקרבנות אלא נשאר לחומת העיר ומגדלותיה דתנן מותר קרבנות וכו' אלא שמ\"מ חיסר מצוה שלא הובאו מדמיו אבל אה\"נ שאם לא שקל כלל לא מצי שקיל המודר אמנם כ\"ז אף כי דחוק בדברי רש\"י מ\"מ אינו מעלה ארוכה לגירסת התוס' דגרסי אפי' לא נגבה לבסוף עדין קושיא במקומה עומדת. ואולי דברי רש\"י דנדרים הן אמורים במהדורא קמא כי כן הביא הר\"ב בכתובות משם רש\"י בשיטה מקובצת כפי' דנדרים.<br><b> וכן </b> נמי ס\"ל להרשב\"א בחי' לנדרים וז\"ל ודוקא בששלח שקל ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה וכו'. אלא שראיתי עוד שם שכתב דהא דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל את שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי היינו בסלקא דעתין אבל לאחר דמוקי רב אושעיא מתני' כחנן לא אצטריך לההוא טעמא דגבוי ואבוד אלא היינו טעמא משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא דמהירושלמי משמע דשוקל שקלו לכו\"ע משום האי טעמא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הוא דגרסינן בירושלמי ומייתי לה הרי\"ף ז\"ל בהלכות בכתובות ר' בא בר ממל בעי הפורע שט\"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א\"ר יוסי טעמא דבני כהנים התם לית עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ואע\"ג דאית ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונא ע\"כ והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו ע\"כ יעו\"ש והנה דברי הרב הלזו נפלאו ממנו תחילה דמאי קושיא דאף דבשוקל את שקלו לא שייך טעמא מפייס הוינא ליה מ\"מ שפיר שייך טעם מעין זה דמפייס הוינא ליה והוא דמצי לומר הייתי מוצא בני אדם שהיו פורעים בעבורי כי דרך אהובים שמרחמים מן הצער והוא מעין טעם זה וא\"כ נמצא דטעם דשוקל את שקלו לאו משום מתני' דתורמין על האבוד הוא וכ\"כ התוס' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ\"ח) ד\"ה א\"נ יעו\"ש. ועוד דמדקדוק הלשון דקאמר האי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל את שקלו להורות נתן דאילו הוה סליק האי טעמא לשוקל את שקלו הוה אתי שפיר לדידיה וזה אינו דטעמא דמפייס הוינא לחוד וטעמא דמבריח ארי לחוד וכמבואר אם לא דנאמר דכונתו הוא להוכיח דטעמא דהירושלמי בשוקל את שקלו היינו משום מתני' דתורמין על האבוד ומ\"מ הלשון הוא ביותר דהו\"ל לומר וטעמא דשוקל את שקלו לא סליק אלא משום מבריח ארי.<br><b> אלא </b> הא קשה לי טובא דאם כדבריו דטעמא דשוקל את שקלו לפי' הירושלמי הוא משום דתורמין על האבוד א\"כ נמצא דכי לא שקל הנידר לא מצי לשקול עליה המודר וא\"כ סיפא דהירושלמי היכי אתייא דקאמר התם על כדון בבע\"ח שאינו דוחק ואפי' בבע\"ח דוחק ומשני נשמועינא מן ושוקל את שקלו ואם לא שקל לא ממשכנין ליה הדא אמרה ואפי' בבע\"ח דוחק יעו\"ש והשתא אם איתא דהירושלמי ס\"ל דטעמא דשוקל את שקלו משום מבריח ארי הוא דתורמין על האבוד וכמו שהבין הוא ז\"ל מאי ראיה היא מהתם שאני התם דכיון דפרע הוא מקודם ונאבד תו לא ממשכינין ליה ולא הוי בבע\"ח דוחק אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דשוקל את שקלו היינו משום מבריח ארי וכמו שכן פי' המפרש שם.<br><b> ושוב </b> דחה הרב בתירוץ בתרא וז\"ל א\"נ דבין לרבא דהכא בין לר' יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כו\"ע אמרי דמשום מבריח ארי הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי אפי' בבע\"ח דוחק אף לזאת יחרד לבי דנראה מדבריו דהא דקאמר הירושלמי אפי' בבע\"ח דוחק לא הוי אלא לחנן דאילו לרבנן חייב בבע\"ח דוחק דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומחלי לי דאילו מפשט הירושלמי נראה להדיא דהוי לכו\"ע דאחר דקאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני אמר עד כדון בבע\"ח שאינו דוחק ואפי' בבע\"ח דוחק שמעינן מן הדא ושוקל את שקלו ואי לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בבע\"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנן ומקריב עליו קני זבים וזבות וכו' יעו\"ש ומפשטות דברים הללו משמע דמיירי כמאן דקאי עד השתא וא\"כ נראה להדייא דאף לרבנן ס\"ל דבבע\"ח דוחק נמי פטור ואפשר לומר דס\"ל להרב ז\"ל דלא גרסי' בירושלמי הך דשוקל את שקלו אלא הך דמקריב עליו קני זבים וקיני זבות וכו' ועיין להש\"ך סי' קכ\"ח סק\"ז שכתב דאין לגרוס הך דשוקל את שקלו ומעתה אפשר דמתני' דשוקל את שקלו היינו טעמא כמ\"ש הרב דמיירי באבוד וגבוי דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומ\"מ עדיין לא נתקררה דעתי ודברי הרב ז\"ל צריכים לי עיון.<br><b> והטור</b> בסי' קכ\"ח פסק וז\"ל הפורע שטר חוב של חבירו אין חברו צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופרש\"י ז\"ל דבכל חוב מיירי וכ\"כ הרמב\"ם אבל דעת ר\"ת הוא דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות שאין חיובו כ\"כ ברור וכו' וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל והקשה עליו מרן ב\"י מהא דכתב הרא\"ש בכתובות ובנדרים דף ט' דס\"ל כרש\"י ז\"ל והב\"ח תירץ לזה וז\"ל ונראה דלא אמר ר\"ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט\"ח שהחוב הוא ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ\"כ התוס' אבל בשאר חובות שאינן בשטר ואין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה ר\"ת דאיבד מעותיו וכהאי גוונא קאמר הרא\"ש כיוצא בו דחנן יעו\"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה דאיך אפ\"ל כן בדעת הרא\"ש דכיוצא בו דחנן היינו מזונות אשתו אבל בחוב גמור ס\"ל כר\"ת וחייב לשלם ולא מצי למימר מפייס הוינא ליה ומחיל לי אלא חייב לשלם דהא הרא\"ש ז\"ל כתב בפ' הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו וז\"ל ופורע חובו של חבירו אין מצילו מן ההפסד אע\"פ שהיה צריך לפרוע אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לשלם לו אי נמי כדמפרש בירושלמי דהכותב מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ\"ל והשתא אי אמרת דהרא\"ש ז\"ל דהא דפורע חובו של חבירו הוי בחוב גמור א\"כ מאי קשיא ליה הכא הא משו\"ה בפורע חוב של חבירו משום דלא הוי חוב גמור ולא מבריח ארי גמור והוי ג\"כ מדעתו דנותן משו\"ה פטור אבל בחוב שבשטר אה\"נ מאחר דהוי ודאי היזק דחייב וכן נראה ממ\"ש הירושלמי דהוי בחוב וכן ג\"כ קשה לי במ\"ש הרב לח\"מ בפ\"ו מהל' נדרים וז\"ל לכך נ\"ל דהרא\"ש ז\"ל אית ליה כפי' שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע את חובו אלא אוקמתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות דוקא וכר\"ת וכמו שהבין הטור ז\"ל בו ולא כמו שהבין מרן ב\"י ז\"ל ע\"כ ואילו לפי מ\"ש משם הרא\"ש ז\"ל בפ' הכונס נראה כפי' מרן ב\"י שהבין מההיא דכתובות אלא דחזות קשה הוגד לי מאת החכם המרומם כמוהר\"ר יצחק גאטינייו נר\"ו א\"ה ס\"ט הוא ניהו מר ניהו רבה הרב בית ישחק ז\"ל בלומדנו יחד בדברי מרן הלזו שכתב וז\"ל לכך נ\"ל שסובר הרא\"ש דנהי דהלכה דפורע חובו של חבירו איבד את מעותיו מ\"מ גבי מודר הנאה מודה רבא דחשיב כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמא מתני' כחנן אע\"ג דהלכה כוותיה ואוקמא בדיהיב ליה ע\"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא וכו' ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע\"מ שלא לפרוע יעו\"ש. והנה לזה הקשה דאיך כת' הרב ז\"ל הכי לדעת הרא\"ש דהא הרא\"ש ז\"ל כתב גבי דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו וז\"ל וכיוצא בו דחנן דאמר לעיל א\"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכו' יעו\"ש הרי לך להדייא דהלכה כחנן כיוצא בו היינו הך מתני' דמודר הנאה ואפי' שמהנהו לא חשיב ליה להרא\"ש הנאה ואם כדברי מרן ז\"ל כיוצא בו לאו היינו ההיא דנדרים דהא רבא ס\"ל דאפי' חנן מודה דאסור והלכה כרבא לדברי מרן ז\"ל והדבר צריך לי ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מדברי הטור הלזו דאפילו בבע\"ח דוחק אפי\"ה פורע חוב של חבירו שלא מדעתו פטור וכן פסק מרן בס' הקצר וכתב עליו הרב ש\"ך בסק\"ג וז\"ל דין זה אע\"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב\"י שום מחלוקת בדבר לענ\"ד הוי ספקא דדינא וכמו שאבאר שהרי\"ף והרמב\"ם והסמ\"ג והגהות אשר\"י שהביאו הירושלמי השמיטו בע\"ח דוחק ואע\"ג שאפשר לומר שסמכו עצמן על מ\"ש סתמא מ\"מ וכו' אלא נראה דסבירא להו דבבע\"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהוציאו ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין ליה אלמא דלא ס\"ל דאפשר לאוקמי באבוד וגבוי וא\"כ כיון דבש\"ס דילן בכתובות אוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא וממילא לא קי\"ל הכי עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר לומר לדעת רבינו דמדלא הזכיר בע\"ח דוחק בפירקין דס\"ל דחייב לשלם דהא בפ\"ו מהל' נדרים נראה להדיא דהך דירושלמי וז\"ל ראובן שנאסרה הניית שמעון מותר שיתן לו שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה וכן פורע חובו שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ע\"כ הרי לך להדיא דאף בבע\"ח דוחק ס\"ל לרבינו דמצי לפרוע עליו מדיר למודר ואף שאיבד מעותיו זה המדיר דאין לומר דמיירי באבוד וגבוי דלישנא דקא פסיק ותני שראובן חייב בה הרי זה מורה באצבע דמיירי בעדיין לא שקל וכן נראה דקא טעים טעמא משום דמניעת התביעה אינו בכלל הנייה נראה להדיא כמ\"ש. ואף אם יש לבע\"ד לדחות מ\"מ כל ישר הולך אזיל ומודה דפשט דברי רבינו הוא כמ\"ש. ומ\"ש עוד משם הסמ\"ג דס\"ל הכי מדלא פסק בבע\"ח דוחק להא נמי אמינא דבלאוין רמ\"ב הביא הך דפורע חובו ויהיב טעמא משום דלא מטא הנאה לידיה כנראה דאף בבע\"ח דוחק אפי\"ה איבד את מעותיו וא\"כ מה שלא הזכיר רבינו והסמ\"ג עשין צ\"ד בבע\"ח דוחק היינו משום שסמכו על מ\"ש בהל' נדרים.<br><b> עוד</b> הוכיח הרב ז\"ל מהרי\"ף שלא הביא הך דבע\"ח דוחק ונראה דאין כ\"כ ראיה דאיכא למימר כיון דפסק כחנן א\"כ מתני' דשוקל את שקלו אתיא כפשטיה ומשם הוא למד לבע\"ח דוחק ומאי דנחית למימר אע\"ג דהוי גביה משכון דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל דאף לגבי מודר הנאה נמי צריך להחזיר לו המשכון ולא הוי האי בכלל הנאה. א\"כ נמצא דמדברי רבינו והסמ\"ג והרי\"ף אין כאן הוכחה דס\"ל בבע\"ח דחייב לשלם מדלא פי' להדיא בבע\"ח דוחק אלא דהא קי\"ל לדעת הרב ז\"ל דקאמר והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקל ממשכנין ליה אלמא דלא ס\"ל להירושלמי דאפשר לאוקומי באבוד וגבוי וא\"כ כיון דבש\"ס דילן מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתוס' בשם ר\"ח יעו\"ש. ואף לזאת תמיהא לי טובא דהא האי דצריכא לאוקומי באבוד וגבוי ה\"מ למאי דלא אשכח לאוקומי מתני' כמאן אבל למאי דקי\"ל כחנן הא ודאי כולה מתני' משום מבריח ארי הוא וכדכתב הרשב\"א בנדרים. ועוד דאם כדבריו ז\"ל הא דפסק רבינו היכי אזלא דהא כל ישר הולך אזיל ומודה בדלא שקל מיירי דאי בשקל אפי' תביעה ליכא וכדכתיבנא ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6e87fafbe1d47355860e5d8e1ad8c2dcb44dbe08
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,183 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו וכו' יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להישבע וכו'. </b> כתוב בהגהות מיימוני וז\"ל וכן פר\"י כרבא דמפרש טעמא דמחייב הכי ולא כפי' ר\"ח כאביי דמפרש טעמא דר' יוחנן דא\"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולפי טעם זה כתבו התוס' בפ\"ק דקמא דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור ע\"כ. והנה מ\"ש ולפי טעם זה אם השני נאמן מהראשון נראה דפטור על כרחך צ\"ל דלא קאי למאי דסליק מיניה לטעם אין רצוני כי אם לטעם רבא דאמר אנת מהימן לי לזה הוא דקאמר התוס' כמו שנראה בהדיא שם בדף י\"א בד\"ה את וז\"ל את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה אם השני נאמן יותר מן הראשון נראה דפטור אבל בהמפקיד איכא טעמא אחרינא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואין ב' הטעמים הללו שוין כדמוכח התם יעו\"ש הרי דכי מהימן השני דפטור הראשון אינו אלא לטעמא דרבא דאמר אנת מהימן לי וכן נראה ברור מדברי מהרשד\"ם ז\"ל בחלק חו\"מ ס\"ס מ\"ח שכתב וז\"ל אלא אפי' הוי הלכה כאביי דטעמא דר\"י משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא\"כ אפי' היה איש נאמן אצלו ורגיל אצלו חייב כמ\"ש במרדכי משם מהר\"מ וכו' יעו\"ש. כי מן הבאר תמהני טובא למ\"ש להרב גופיה בסי' קמ\"ד שכתב וז\"ל עוד נ\"ל שהיה אפשר לפטור לרבי מאיר מטעמא אחרינא והוא זה דקי\"ל שומר שמסר לשומר חייב כתוב בהגהות מיימוני פ\"ק דהל' שכירות וז\"ל דלטעם שומר שמסר חייב מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור וכו' יעו\"ש כנראה שהבין דמ\"ש ההגהות מיימוני ולפי טעם זה אם השני היה נאמן וכו' קאי לטעם אין רצוני וזה אינו אחרי המחילה רבה דלא קאי כי אם לטעם רבא כמ\"ש איהו גופיה בס\"ס מ\"ח אם לא שנאמר דט\"ס נפל בדפוס דהא כל שקלא וטרייא של הרב ז\"ל היא למאי דקי\"ל כרבא ולא לסברת אביי דלא פסקו כוותיה כי אם ר\"ח והמרדכי דחייש לה ומ\"ש הרב ז\"ל ע\"ז ואע\"פ שיש חולקים הוא כלפי הרא\"ש ודעמיה שלא חלקו בהכי לדעת רבא כמבואר ועדין צריך ישוב.<br><b> והרב</b> מהר\"מ אלשקר ז\"ל בסי' ל\"ט כתב בתוך התשובה וז\"ל אבל אי לא ידעינן דרגיל להאמינו אפי' אי ידעי כו\"ע דהוא אדם כשר וטוב מן הראשון יראה דמצי למימר אנת מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן וכו' יעו\"ש והשתא קשה לפי מ\"ש התוס' והגהות מיימוני דבשהשני יותר כשר מן הראשון אז פטור שומר הראשון א\"כ אמאי חייבו הרב ז\"ל והרי מצי שפיר למימר קי\"ל כהתוס' והגהות מיימוני דבאדם כשר פטור הראשון וכמו שכן ראיתי להרשד\"ם ז\"ל בסי' הנ\"ל ואף דנדון הרב היה גוי ובהא אפשר דאף להתוס' לא מהני כשרותו מ\"מ נראה דהרב לשומר דעלמא קאי וצריך ישוב."
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר וכו'. </b> כתב רבינו ירוחם בנתיב ל' ח\"ב וז\"ל ותמהו עליו רוב הפוסקים ז\"ל דמאחר שרגילים הבעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפי' שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם ע\"כ והביא דבריו מרן ב\"י סי' רצ\"א. והנה כונת התמיהא היא דמדכתב רבינו בדין הקודם הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם משמע שאף אם השומר השני נשבע לפטור ג\"כ לשומר הראשון מדכתב פושע הוא וכן הבין הרב ש\"ך בסי' רצ\"א סקמ\"ח בכונת ר' ירוחם ז\"ל וכן הבין מרן בסי' ש\"ה ס\"ס ה' יעו\"ש והרב מל\"מ ז\"ל תמה על דברי ר' ירוחם וז\"ל ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו שפטור בש\"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמ' ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה אצטריך שיביא עדים השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו יעו\"ש ולפי מ\"ש היא היא קושית הפוסקים על רבינו דלמה אינו נאמן השני בשבועתו ולא כמו שהבין הוא ז\"ל ועיין בש\"ך בס\"ק מ\"ו מ\"ש בדעת רבינו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר וכו' הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל ומ\"ש הואיל והשומר הראשון כבר נזכר טעם זה בגמ' ונפק\"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הראשון יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו וכו' עיין בכנסת הגדולה סי' קכ\"ה הגב\"י אות ד' מ\"ש בזה ועיין במל\"מ מה שהקשה ולענ\"ד לא זכיתי להבין דאמאי לא נקט רבינו טעם המוזכר בגמ' משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אי משום מ\"ש הרה\"מ ז\"ל אכתי אם היה רגיל לא היה מצי להוציא מיד השליח כיון שהוא רגיל ומה לי משום שנפטר הנפקד מאחריותו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ג' דינין האמורים. אם קנו מידו חייב באחריותן וכו'. </b> עיין במרן ב\"י סי' ש\"א שתמה על הטור למה השמיט דין זה וכתב מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ה' דליכא למימר שדעתם דהך ברייתא מיירי בהקדש וכמו שפי' רש\"י ז\"ל ולכן לא הביאוהו הטור והרי\"ו ז\"ל שהרי הרא\"ש ז\"ל הביא בפסקיו דשומר שכר אינו משלם ואם קנו מידו משלם ועל כרחך מפרש הברייתא בהדיוט כדמפרשי לה הרי\"ף והרמב\"ם דאי בהקדש אין דרכו להביא דבר שאינו נהוג וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו אי אפשר לומר כן דהרא\"ש לא מפרש כפי' רש\"י דהא ברייתא זו הובאה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ז ע\"א) ופירשה לה הרא\"ש ז\"ל שם כפי' רש\"י כולה לענין הקדש לך נא ראה וכן פי' רש\"י והר\"ן וכי תימא א\"כ מנ\"ל להרא\"ש ז\"ל דבהדיוט מהני קנין הא לא אירייא דאיכא למימר דכיון דמהני קנין לגבי הקדש לשעבודי נפשיה הכי נמי גבי הדיוט נמי אם קנו מיניה מהני ומעתה אפשר לומר ג\"כ דזה הוא דעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל שהביא הברייתא לענין שבת לחלק בין שכיר יום לשכיר חדש וכן הביא הרא\"ש בפ' השואל יעו\"ש ומה שתירץ מרן החבי\"ב לדעת הטור ז\"ל שהשמיט דין אם קנו מידו וכו' הוא מפני שסובר כדעת הריטב\"א ז\"ל דכי משני הש\"ס בשקנו מידו לאו דוקא דה\"ה באמירה בעלמא מתחייב וזה כבר כתב רבינו בסי' רצ\"א ועיין בס' בית ישחק בדין שלפננו שתירץ כן כמשה שיושב ודורש מפי הגבורה ולא זכ'ר למרן החבי\"ב ועוד קשה דמ\"ש שם וז\"ל ואף דהרא\"ש בפ' הזהב הביא הך דואם קנו מידו צ\"ל דלישנא דש\"ס נקט ולאו דוקא כמו שצ\"ל לר' יוחנן גופיה דס\"ל דבדברים לחוד סגי ע\"כ ולענ\"ד ליתא דמלבד דלשון הרא\"ש אינו לשון הש\"ס שכך כתב ואם קנו מידו עוד בה דבפסקי הרא\"ש כתוב ג\"כ ואם קנו מידו דזה גם על מרן החבי\"ב ג\"כ קשה שפסקי הרא\"ש הם מהטור ז\"ל ואיך שיהיה לא תעזוב נפשי לשאו'ל להרא\"ש דכתיבנא דמפסק הברייתא דמיירי בהקדש כמפורש בנדרים דהא חזינן להרא\"ש גופיה שהקשה למאי דמוקי ר\"י לברייתא כשקנו מידו מההיא דס\"פ הפועלים וכדהקשו התוס' ותירץ דשאני הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא דכיון שמאמינו מכבדו אבל הקדש כך יש להאמינו לזה כמו זה שאינו לא של זה ולא של זה יעו\"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל ז\"ל בפ' הזהב וא\"כ נמצא דדוקא בהקדש הוא דבעי קנין אבל בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ולמה מצריך הרא\"ש ז\"ל קנין בהדיוט. ובהכי מתרצתא להטור מעין מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל דהטור ז\"ל גברא דשפיר חזי הך לשון הרא\"ש ז\"ל דברייתא מיירי בהקדש והתם הוא דמצריך ר\"י קנין ברם בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ומשו\"ה דחה הך דכתב הרא\"ש בפ' הזהב דואם קנו מידו ומ\"מ עדין לא פלטינן מהדוחק למה כתב בפסקי הרא\"ש הך דואם קנו מידו וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם וכו'. </b> נשאל הרדב\"ז בחדשות ח\"א סי' תע\"ה בראובן שהפקיד אצלו ס\"ת ופשע בו אם חייב לשלם והשיב זו מחלוקת בין הראשונים וכו' והביא הך מחלוקת דרבינו ורש\"י ז\"ל עם הרי\"ף ז\"ל ודעימיה וכתב והדבר ידוע כי דין ההקדשות והקרקעות שוה דמחד קרא נפקא כדאיתא בברייתא וכו' הילכך בנדון דידן אע\"ג דהרמב\"ם ז\"ל מחייב ואתריה דמר הוא מ\"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה ממונא כנגד כל הני רבוותא וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתומם אל המראה שהשוה הרב ז\"ל דין ס\"ת להקדשות ופטרו מן התשלומים והיה טעמו דהקדש פטור מפשיעה לכת הפוסקים ולרבינו ז\"ל חייב משום פושע ולא זכר ש'ר שדין ס\"ת הוא כדין הדיוט ואין לו עסק בדין ההקדשות וכמ\"ש הטור ז\"ל בחו\"מ ס\"ס צ\"ז וז\"ל ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס\"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה להקהל עם אחד וכו' דין הוא להשביעו בין הסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע\"כ יעו\"ש וכ\"כ בשלטי הגבורים משם ריא\"ז בפ' שבועת הדיינים עלה מתני' דאין נשבעים על העבדים ושטרות והקדשות וז\"ל בס\"ת של ציבור או שאר תשמישי קדושה או תשמישי בית הכנסת ומה שמקדישים בזמן הזה מעות או ס\"ת או יריעה וכו' הרי הם כשאר ממון הדיוט ונשבעין עליהן כמו שביאר מז\"ה עכ\"ל הרי לך להדיא שדין ס\"ת חלוק מדין הקדשות ואם יש תביעה לאדם בחבירו נשבעים עליהן שלא כדברי הרדב\"ז ז\"ל דס\"ל שהוא כדין הקדש ופטור מפשיעה להרי\"ף ז\"ל וסיעתו אלא לכו\"ע חייב כדין שאר מטלטלין ומהתימה עליו וצ\"ע.<br><b> ועל</b> מ\"ש רבינו יראה לי שאם פשע וכו' התוס' ז\"ל בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ז) ד\"ה שומר חנם כתבו וז\"ל ונראה דה\"ה דאינו משלם דאף ש\"ש אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל וכו' ולא משני כשפשע וכו' יעו\"ש והרב לח\"מ תירץ ונראה לומר שרבינו יתרץ דהתם אע\"ג דאין נותנים לו שכר שבת מ\"מ ש\"ח מיהא הוי כיון שלא נסתלק שמירתו בשבת וכיון שכן לפחות ש\"ח הוי ואם פשע ש\"ח משלם ולהכי לא מצי איירי היכא דפשע ע\"כ יעו\"ש והרב ש\"ך בסי' ס\"ו ס\"ק קכ\"ו כתב ע\"ד התוס' הלזו וז\"ל ועוד דליכא למימר דמיירי בשפשע דא\"כ רישא דקתני אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ומה בכך שאין נותנין לו שכר שבת הא שומר חינם מיהא הוי לחייב בפשיעה ואף שיש לדחוק ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת הו\"ל כאילו לא קבל עליו שמירת שבת ובשבת הו\"ל כאיניש דעלמא מ\"מ י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון דקבלו סתם ועדין הוא ברשותו יום שבת הו\"ל מיהא ש\"ח עליו יעו\"ש וקשה לי ע\"ד הרבנים הללו שלא הזכירו להר\"ן ז\"ל שאף הוא היה מתכוין לפרש פי' זה בפירוש הברייתא בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ז) וז\"ל ואם נאבדו בשבת דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא הו\"ל ש\"ח ע\"כ ולא לומר בסתם כאלו הם פרשו פי' זה ועיין בס' מחנה אפרים הל' שומרים סי' י\"ט שרצה ללמוד מדברי התוס' הלזו לשומר שכר לזמן וכשכלה הזמן דלא הוי אפי' ש\"ח וכו' אך לא הבנתי מ\"ש שם ויותר מזה נראה לי להוכיח וכו' הוא הדבר אשר דברו.<br><b> ודע</b> שכתב הטור בסי' ס\"ו סמ\"א וז\"ל ומיהו אם פשע הש\"ש ונגנבו או נאבדו מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי ע\"כ ומרן החבי\"ב בסי' ש\"ג הגב\"י אות כ\"ח כתב וז\"ל א\"ה לא ראיתי להפוסקים שכתבו אם משלם הבע\"ה שכרו או אינו משלם ועתה מקרוב נדפסה תשובת מהר\"ש הלוי ז\"ל וראיתי שנפל מחלוקת בזה בינו ובין חכם אחר וכו' והוא ז\"ל כתב שאם הבעלים מודים שעשה לו מלאכה או שיש עדים שעשאה חייב ליתן לו שכרו וכו' אבל מהר\"א ששון ז\"ל בסימן ע\"ג כתב דלא מבעייא שומר שפטור מלשלם בלתי תנאי אלא מדינא שיפסיד שכרו אלא אפילו שומר שהתנה להפטר מחבירו כגון שומר חינם שהתנה להפטר משבועה והשואל מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור משבועה וגם מלשלם אם נאבד או נגנב או נאנס מפסיד שכרו והביא ראיה מפרק הזהב יעו\"ש ויש לתמוה שמהר\"ש הלוי ז\"ל מביא בסימן הנ\"ל ראיה מסוגייא זו שאינו מפסיד שכרו והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל בסימן ס\"ו וש\"א והרב המגיד בפ\"ב מהלכות שכירות ורי\"ו בנ\"ל ח\"ב והגהות מרדכי בסוף מציעא והריטב\"א ז\"ל בחי' לקידושין סוברים דאינו מפסיד שכרו ואיך נעלם מעיני מהר\"א ששון ז\"ל כ\"ז בסי' ע\"ג עכ\"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה חכי\"ם ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דהלא דברי מהר\"א ששון ז\"ל שבסי' הנ\"ל אינם אלא בש\"ש שהתנה להיות פטור מגנבה ואבידה כדין שומר חינם ונגנבה או נאבדה דאז נהי דפטור מלשלם מ\"מ אינו נוטל שכרו ומייתי מההיא דהזהב דפריך בפשיטות אגרייהו מיהא ליפסיד ומה שפי' רש\"י ז\"ל אבל בש\"ח ולשואל וכו' בזה לא הזכיר כלום ולא כתב היפך הרבנים הנ\"ל דוק ותשכח.<br><b> וכתב </b> הרב המגיד [ח\"ב] וז\"ל וכתבו ז\"ל שבאלו אפילו שבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר ע\"כ. והר\"ן ז\"ל בפרק שבועת הדיינים כתב משם הרשב\"א ז\"ל וכתב הרשב\"א משם מקצת רבותינו הצרפתים דשומר חינם פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל שבועות פטרו הכתוב ואיני מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה ע\"כ ועיין להרב מל\"מ פרק ה' מהלכות טוען הל' ו' שהביא משם הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשובה סימן תתק\"פ בפשיטות כסברת הראב\"ד ז\"ל דמשבעינן אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח בה יד ואחר כך נאבד יעו\"ש. והנה אמת שתשובה זאת לא ידעתי איה מקומה ולכאורה נראה דסותרת מה שהביא הר\"ן ז\"ל בשמו דבכל שבועות פטרו הכתוב והכא מחייב בשתים ואם נאמר דהתם דקא מחייב דמדרבנן מיהא מחייב ומה שהביא הר\"ן ז\"ל הוא בשבועה דאורייתא אתי שפיר אבל להר\"ן ז\"ל קשה דמאי מקשה ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה וכו' שהרי הרשב\"א ז\"ל מיירי בשבועה שאינה ברשותו אותה שהיא מדאורייתא וכבר ראיתי להרב ש\"ך ז\"ל בסי' ס\"ו שהבין בדעת הרשב\"א דשבועה שאינה ברשותו דקאמר הרשב\"א היא שבועה דאורייתא שכן דייק בלישניה לומר מכל שבועות פטרו הכתוב ודלא כמו שהבין הר\"ן ז\"ל יעו\"ש מ\"מ לא הונח לי דהא ניחא לשבועה שאינה ברשותו דאיכא תרתי גווני דאורייתא ודרבנן ברם לשבועה שלא שלח בו יד מאי איכא למימר דהתם חייבו וממה שהביא הר\"ן נראה שפטור ודוחק לומר דהכא או התם ליה לא ס\"ל וצריך ליישב לראות הדברים במקומם."
+            ],
+            [
+                "<b>המוסר לחבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובפ\"א מהל' מכירה בכ\"מ שכ\"כ לדעת רבינו כדעת הר\"י הלוי ז\"ל דבשומרים מחובר לקרקע ה\"ה כקרקע וכן הסכים הש\"ך בסי' צ\"ה סק\"ט בדעת רבינו וכתב דמה שהביאו לחלק בהכי הוא ההיא דפ' נערה דפריך סוף סוף כל העומד לגזז כגזוז דמי וכו' וכתב דאין נראה לחלק וההיא דפ' נערה ה\"ק והרי הוא כגדור דהא אי בעי גדר להו והיאך סמיך בע\"ח ואשה לגבות מינייהו ושכן מוכח דעת המאור בפ\"ק דמציעא שפסק דבע\"ח אינו גובה פירות כלל אפי' במחוברים שצריכים לקרקע ומביאה הרה\"מ וכתב שלדבריו הסכים הרשב\"א ונראה שהם מפרשים ההיא דנערה לענין שומא אגב ארעא או בתלושין וא\"כ הרז\"ה והרשב\"א אי אפשר דסבירא להו כר\"ח ולא כהר\"י הלוי דהא בצריכים לקרקע אפי' ר' מאיר אמר דהם כקרקע בכל דוכתי וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש לענין שומא עיין בשיטה מקובצת להרב בצלאל שכתב כן אמנם מ\"ש או בתלושין לא זכיתי להבינו דבתלושין אפי' להרי\"ף לא גבי בע\"ח כמבואר בהלכות ואי לא דמסתפינא אומר דט\"ס הוא דבהא ליכא מ\"ד דגבי וכן נראה ממ\"ש הרב גופיה בסי' קט\"ו סקי\"ח יעו\"ש וגם מ\"ש לא כמהר\"י הלוי וכו' אנכי הרואה להרשב\"א הביא דבריו הרב בצלאל בשיטה מקובצת בפ' נערה דהרשב\"א קאי כמהר\"י הלוי ז\"ל וז\"ל שם סוף סוף כל העומד וכו' והא דתנן בפ' הדיינין י' גפנים מסרתי לך והלה אומר אינם אלא ה' ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה בענבים העומדים ליבצר איכא בינייהו דר\"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהליה והילכך כל שהן מחוברים לקרקע באותה שעה כקרקע דמו וכו' והא דבע\"ח גובה את השבח התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הם של בע\"ח וכו' והרב בעל המאור חולק עליו דאין בע\"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו דהוא הפי' הנכון וכו' יעו\"ש הרי דהרשב\"א ס\"ל כהר\"י הלוי ז\"ל. ובהכי ניחא מ\"ש בפכ\"א מהלכות מלוה דבפירות המחוברין לקרקע אפי' עומדין ליבצר בע\"ח גובה עם הקרקע וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל דבאין צריך לקרקע דין מטלטלין אית להו כמבואר בפ\"ה דטוען וכו' יעו\"ש שהניחו בקושיא ולפי דברי הרשב\"א בע\"ח שאני דקרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ולא תלשן הן בחזקת של בע\"ח וא\"כ דעת רבינו הכי הוא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שהפקיד ביד גדול הרי זה הגדול נשבע וכו'. </b> ועיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב אבל הרמב\"ן והרשב\"א והרבה מן המפרשים חולקים עליו וכו'. והנה ראיתי להרמב\"ן בחי' לשבועות שהקשה עליו דמדפרכינן בגמ' אמתני' דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין ואי כדברי הרב מאי קושיא לימא רישא מיירי בשבועת מודה במקצת וסיפא בשבועה השומרין וכמו שהביא הרא\"ש ז\"ל משמו יעו\"ש וקצת קשה על הרב לח\"מ שהקשה כן ולא זכר ש'ר שכן הקשה הרמב\"ן ומביאו הרא\"ש עוד הקשה הרמב\"ן וז\"ל ותו דגרסי' בהגוזל דף ק\"ו א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ\"ט דאמר קרא על כל אבדה ישלם שנים לרעהו ואותביה ר' אבא בר ממל כי יתן איש ואין נתינת הקטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת\"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה אייתא מכח בן דעת האי לא אייתא מכח בן דעת שמעינן השתא דמדין שומרים מעטיה רחמנא לקטן הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בדלא מחייבינן ליה כפל עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד רבינו ורבו ז\"ל ולומר דהא דמק' מכי יתן דאין נתינת הקטן כלום ואפי' בתבעו בגדלות היינו לענין כפל לחודא ואם תבעו כשהוא קטן או אפי' כשהוא גדול בנתינת הקטן דאף דמחייב שבועת השומרים משום דהאי איש קאי אכי הוא זה מ\"מ כפל לא מחייב משום דמעטיה קרא מתיבת שניהם עד שיהיה שבועה לנתבע ועלה קאמר ישלם שנים וע\"ז פריך ואם איתא תיהוי האי נתינת הקטן כאבדה דאף דליכא נתינה מחייב בכפל ומשני רב אשי האי אתי מכח בן דעת והאי לא אתי מכח בן דעת ולעולם דנתינת הקטן גריע מאבדה ולא כמ\"ש בקושית ר\"א בר ממל דהקושיא הוא משבועה ג\"כ ולא כמ\"ש הרמב\"ן עוד דאי ס\"ד דמחייב בשבועת השומרין מחייב נמי בכפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינים מחייב כפל וכו' אלו הם ז\"ל מפרשים הסוגיא כדאמרן ואתי שפיר עפי\"ז מ\"ש בפ\"ד מהל' גנבה ה\"ט דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע\"פ שנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע וכו' ה\"ז פטור מן הכפל וצריך שתהיה הנתינה ותביעה שוין בגדול יעו\"ש דאף לדעתו ז\"ל דמחייב לשומר של קטן אפי\"ה פטר ליה מדין כפל ובודאי דדעתו ז\"ל כדכתיבנא. ועיין להגהות מיימוני שהקשה עליה דרבינו מהירושלמי דאמרינן כי יתן איש עד שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול ע\"כ ודוק היטב שיש להשיב כמ\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו וכו'. </b> כתב הרב המגיד גם זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר אלא בטוען נאנסו אבל וכו' נראה דכונתו להקשות למה לא ישבע שבועת השומרים ותירץ וכו' ועיין במה שהקשה מרן ז\"ל וקשה דהתם נמי שבועה דרבנן היא וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויין וכו'. </b> בס\"פ האומנין תניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר או ישלם ופי' ר\"ח דחדושא דאיסי בן יהודה הוא דכי יש רואה ליכא שבועה והכריע הרי\"ף ז\"ל כדבריו יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> ראיתי בה' שיטות להריטב\"א ז\"ל בסוגין שכתב וז\"ל אך הרב משה הכהן ז\"ל פי' דלעולם אפי' בשבועה פטור וכ\"ת מאי אשמועינן איסי הא קמ\"ל דאפי' בעא למכפיה תובע לנתבע לגלגל עליו טובא לא מצי כייף דבעדים מצי מיפטר וכו' יעו\"ש. וק\"ל דהר\"ב בשיטה מקובצת הביא משם הרמ\"ך ז\"ל בעובדא דת' דני דחמרא וז\"ל ואי לא מייתי ראיה שלים דבמקום שיש רואים הוא ולא מהימן בשבועה וכו' וכ\"כ בעובדא דהנהו שקולאי וז\"ל ומיהו שבועה לא רמייא עלייהו מן דינא ומצינן למימר דמצי אמר מרי דחביתא נהי נמי דלית לי לאמינך בשבועה אי לא בעינא אבל השתא כיון דאנא בעינא למיעבד טיבותא בהדך לאמינך משתבע ותיפטר כנ\"ל ע\"כ הרי לך להדיא שדעת הרמ\"ך הוא כדעת הרי\"ף וסיעתיה ואיך מביא הריטב\"א משם הרמ\"ך דפליג על הרי\"ף ז\"ל.<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ ז\"ל שכתב דממאי שכתב רבינו בפ\"ב מהל' שלוחין משמע דהא דאיסי הוי בכל מילי וכן משמע ממ\"ש הטור בסי' קפ\"ז וקשה טובא דא\"כ אדם התובע מנה וא\"ל פרעתיך בשוקא אם לא יביא עדים לא יהיה נאמן לדעת רבינו כיון דאית ליה דהא דאיסי הוי בכל מילי אפי' במילי דפרעון וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דהא לא קשיא כלפי מ\"ש להרב מהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סי' פ\"ח שכתב וז\"ל הא ליתא דדרך ים אע\"ג דשכיחי ספינתא לא דמי לריסתקא דמחוזא דשכיחי רבים וכשיש שום אונס והיה כל הבא ועמד לראות אבל בני אדם העוברים בציות הואיל והמקום רחב אין פוגעים זה בזה וכו' יעו\"ש הרי דהא דאיסי היינו שיש רואה שהענין הוא דכי שכיחי רבים עומדים לראות וא\"כ כשאומר פרעתיך בשוקא ושכיחי רבים אין דרך בני אדם לעמוד ולידע מה טיבן של מעות וגם לא יהבי דעתייהו להעיד ואף דשכיחי אנשי מ\"מ אין רואה הוי וכן נ\"ל לדקדק מדברי רבינו שכתב אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם וכו' ומה לו לתלות במקום שהעדים מצויין והו\"ל לומר במקום דשכיחי אנשי כלישנא דש\"ס וכמ\"ש לקמן אלא ודאי דדעת רבינו הוא דלא מהני מאי דשכיחי אנשי לחוד אלא צריך שיהיה האונס גדול שאם נאנס יהיו עדים מצויין וכדכתב מהרימ\"ט ז\"ל לאפוקי פרעתיך בשוקא ודאי דלא שלטא ביה עיני הרואין דאז אף דאיכא עדים אין רואה הוי וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו וכו'. </b> כתב מהרימ\"ט בחלק חו\"מ סי' קי\"ט שאפי' לדעת רבינו לא אמרה אלא במשכיר בית לחבירו וא\"צ להשתמש בהם אבל כגון זה שבכלל השכירות תשמישי החצר המשותף ויד שניהם שוה בתשמישו מצי למימר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו להשתמש וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתשו' והביאה הטור בס\"ס שט\"ז ואין טעם לחלק בין בשוכרים ששכרו ביחד למי שהשכיר לדור ביחד או להשתמש בחצר כאחד כיון דודאי איכא קפידא בהם יעו\"ש.<br><b> אשר</b> בזה אפשר לישב דעת רבינו ממה שהקשה מרן בכ\"מ בפ' כ\"ג מהל' מכירה ה\"ח שכתב שם רבינו וז\"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה לפירותיו ובין השוכר שדה מחבירו וכו' ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה ע\"כ והקשה מרן בכ\"מ וז\"ל תימה שהרי בפ\"ה מהל' שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין ולא בקרקע וכו' וצ\"ע ע\"כ ועיין במל\"מ ז\"ל. אמנם כפי דברי מהרימ\"ט ז\"ל ניחא דבשכירות נמי אם הוא בענין יד שניהם שוה בתשמיש אינו רשאי להשכיר וקפידא גדולה איכא וכדעת הרא\"ש ובכה\"ג דמיירי רבינו בהל' מכירה וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבל שבחצר וכו' אעפ\"י שהיא שכורה ביד אחרים. </b> עיין לח\"מ שהקשה לדעת רבינו מהא דאמרינן התם זאת אומרת המשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה ומשו\"ה נמי הזבל שברפת לבעה\"ב אבל שבחצר הוי של שוכר ואמאי הוי של שוכר לדעת רבינו אף שהיא מושכרת לו ותירץ דלרבינו לרב אשי ברייתא מיירי בתורי דשוכר ומשו\"ה בחצר מפקר ברפת לא יעו\"ש. וכ\"כ בס' חסדי דוד בפי' התוספתא בפירקין. אלא שראיתי שם דברים שלא יכולתי להבינם שכתב וז\"ל וכ\"ת סוף סוף הו\"ל לאשמועינן היא גופא דהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת ותירץ הא נמי לא נצרכה מאחר דכבר פסק בהל' מכירה דהמוכר את החצר לא מכר את המרחץ וכו' וממילא דה\"ה נמי לרפת וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי מקשה והלא בפי' פסק להא דר\"א בפירקין בה\"ב וז\"ל המשכיר את החצר לא השכיר לא את הרפת שבה יעו\"ש ומה לנו מה שפסק בהל' מכירה ושוב התבוננתי בתורתן של ראשונים וראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין שכתב משם הרבינו יהונתן ז\"ל וז\"ל זאת אומרת כתב רב סעדיא גאון כל זאת אומרת הלכה היא וכו' ומהתימה אהרמב\"ם ז\"ל שלא הביאה בחיבורו ובפי' כיון שהרי\"ף הביאה עכ\"ל והוא פלא שכבר הביאה וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>שכר לו בית סתם ללינה אין פחות מיום אחד.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל ובהלכות וראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת שהביא זאת התוספתא ופי' משם הרבינו יהונתן וז\"ל כלומר מי ששוכר בית מחבירו סתם אלא זה הלשון א\"ל ללינה אין פחות מיום אחד אע\"פ שי\"ל זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפי\"ה אמרינן לילה ויום ר\"ל כיון ששכר לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשביתה להוסיף יום אחד על לינה בא שהיה יכול לומר ללינה וזהו ענינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת וכו' עכ\"ל. והנה ההפרש שיש בין לינה לשביתה לדעת הרב ז\"ל נראה בפשיטות דללינה כיון דלצורך לינה שכר היינו דאפי' שכרו מבעוד יום מ\"מ לזמן לינה דהיינו לעת ערב מושכר לו עד למחר לעת ערב ומ\"מ תשמיש של אותו היום עד הערב נשאר למשכיר אבל אם שכרו לשביתה כיון שעניינו הוא לתקן סעודה ליום שבת וא\"א לתקן כי אם קודם שבת שכר נמי אותו היום ומאותה שעה אם שכר ביום שישי הרי מושכרת לו זה נראה לענ\"ד פי' דברי הרב ז\"ל ועיין בס' חסדי דוד שפי' דברי הרב ז\"ל באופן אחר יעו\"ש.<br><b> ומ\"ש</b> עוד <b> לנשואין ל' יום. </b> כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל והטור ז\"ל כתב לנשואין אין פחות מז' ימים ותפס עליו בבדק הבית דרבינו כתב ל' יום ומרן החבי\"ב בהגהות ב\"י הביא הך דבדק הבית וכתב וז\"ל א\"ה גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט\"ס בגרסא שלפנינו וצ\"ל אין פחות מל' יום וכן היא הגירסא בהרי\"ף והרא\"ש וכן כתב הסמ\"ע והב\"ח ע\"כ לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא מ\"ש בבדק הבית אלא שכתב לנשואין אין פחות מל' יום הכונה היא לומר שרבינו בעל הטורים כתב אין פחות מז' ימים ורבינו כתב אין פחות מל' יום ומה שייך לומר גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט\"ס דהא עליה דידיה קאי מרן ז\"ל ומ\"ש אלא שכתב וכו' הכונה היא על הרי\"ף ורבינו והרא\"ש שכתבו אין פחות מל' יום וחסר דיו מדברי מרן שבבדק הבית ומכולהו קא פריך. ולענ\"ד נראה לישב דעת הטור אם אינו ט\"ס במ\"ש בס' חסדי דוד בפי' דהך תוספתא ומאי דמסיים לנשואין אין פחות מל' יום היינו כי ההיא דאיתא בריש כתובות דמתחילת החופה עד ל' יום מברכין שהשמחה במעונו וכ\"כ בשיטה מקובצת שם ולפי זה איכא למימר דהאידנא מאחר דכתבו הפוסקים דערבה כל שמחה אין מברכין שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה כמ\"ש באה\"ע סי' ס\"ב אפשר דאף השוכר או השואל בסתם בית לנשואין אינו אלא לז' ימים בלבד ע\"כ וא\"כ אמור מעתה דזה הוא דעת הטור ז\"ל. ומ\"מ לא אכחד ממה שראיתי בסימן שמ\"א לענין שאלה שכתב ולנשואין אין פחות מל' יום יעו\"ש ולפי\"ז אי אמרת כן דברי הטור סתראי נינהו ועל כרחך ט\"ס נפל בדפוס או הכא או התם ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למרן ב\"י בסי' שי\"ב סי\"ב שכתב וז\"ל מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריה ארבא ע\"כ כל אלה התואנות והקטטות שנעשה ביניהם אין אדם דר עם הנחש בכפיפה ע\"כ. והרב ב\"ח בסי' שי\"ט הביא לשון הנמוק\"י שבפ' השואל וז\"ל אטו המשכיר בית לחבירו או המשאיל לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח\"כ היתה מריבה ביניהם היכול להוציאו מן הבית שהשאיל ודאי ליכא למימר הכי וכן כתבו הרשב\"א והרב המפה פסק כמותו בסי' שי\"ב עכ\"ל. כנראה דפליגי המצאתי כתוב עם הנמוק\"י וכ\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' שי\"ב הגב\"י אות ל' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דאינו מוכרח והכל לפי הענין דחילוק יש בין מי שהיה אוהבו ונעשה שונאו למי שהיה רוצה להחזיק בשלו ולא עלה בידו דמלבד השנאה הנכנס בלבו עוד בה שתמיד מתפחד שלא יעשה עוד וכ\"כ מ\"ש כל אלה התואנות והקטטות שנעשו ביניהם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ע\"ז הוא דאמר המצאתי כתוב דיכול להוציאו אמנם בנדון הרב שלא היה שם כי אם שנאה לחוד מודה המצאתי כתוב דאינו יכול להוציאו ואפשר דלזה כיון הרב פרי האדמה ח\"ד דף כ\"ד ע\"ב וז\"ל בעל קטטה ומריבה דיכול להוציאו דאין אדם דר עם נחש ב\"י בשם מצאתי כתוב ועיין ס' הנמוק\"י הביאה מור\"ם בסי' שי\"ב היכא שהיה אוהבו וכו' שאינו יכול להוציאו וכ\"כ הב\"ח בהדיא עכ\"ל.<br><b> והנה</b> מ\"ש בעל מריבה וקטטה דיכול להוציאו וייחס סברא זאת למצאתי כתוב רב המרחב ביניהם ומי שהוא בעל קטטה ומריבה גרע טפי ממי שהיה אוהבו ונעשה שונא דסברת הנמוק\"י דמי שהיה אוהב מודה דבעל קטטה ומריבה יכול להוציאו ואפי' בתוך זמנו ובפרט שהמצאתי כתוב נראה שמדבר בדרים בחצר אחד ודייק אומרו אין אדם דר עם נחש משא\"כ בההיא דהנמוק\"י שיכולין אנו לומר דמיירי שהשכיר לו חצר ואין המשכיר דר שם ומאיזה סיבה נעשה שונא ובהא הוא דאמר הנמוק\"י דאינו יכול להוציאו משום שנעשה שונא באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועפי\"ז עשיתי מעשה בשוכר שעשה מריבה וקטטה עם המשכיר על שתמה עליו שלא ראה שהתפלל תפילת שחרית ונתקוטט עם המשכיר ורץ אחריו וסכין בידו ושוב נתקוטטו שניהם פעם אחרת אחר שנים ופגע בכבוד שוכני עפר ובאו לדין ותבע המשכיר הבית בתוך הזמן באמרו דאין אדם דר עם נחש ופסקתי שחייב ליתן את הבית אחר חדש ימים ואפי' שהיה תוך הזמן מחשש שמא ביני ביני יתרבה המחלוקת עד פעם אחר ועוד מטעם אחר שהלך בן השוכר והלשין לאומות העולם על דבר תנור אחד ומ\"מ נתפשרו ביניהם ע\"י אנשי צורה והניחו עוד חדש ימים אחר להשקיט המריבה (א\"ה ס\"ט זה מצאתי כתוב לעט\"ר מר אבא מר שמואל זצוק\"ל וז\"ל אמר הבן עיין להרב שמן רוקח ח\"ב סי' ע\"ז שגם הוא נשאל כעין זה שהתחיל בקטטה ומלשינות על המשכיר והביא דברי הנמוק\"י וחילק וז\"ל אך באמת מדברי הנמוק\"י אין הכרעה כ\"כ דהתם אם לא שהיתה משכרת לו רק בשביל וכו' לא היה מקום שעשה לו שלא כהוגן ומקרא מלא דבר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו אבל אם נראה לעין שהשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן ומקפח פרנסתו ומגלה מסתריו במלשינות ושקרים ואין יכול לדור עמו במדור אחד נראה לענ\"ד דאף דלא פירש כמאן דפירש דמי ויכול לדחותו תוך זמנו דיכול לומר לא עדיפת מנאי כמבואר בב\"מ דף ק\"א ע\"ב ואף דהפוסקים כתבו דשם איירי דוקא בכלות זמן השכירות אלא שלא הודיעו אבל בתוך זמנו אפי' דנפיל ביתו אין יכול לדחותו שאני התם דהשוכר לא עשה שום מעשה ומה שנפל ביתו דמשכיר מזלו דמשכיר גרם וכו' אבל בנדון דידן אם תאמר שהמשכיר יעקור סוכו ומשכנו לקתה מדת הדין ואף דקי\"ל שכירות ליומיה ממכר הוא כבר כתב הנמוק\"י דהיינו לענין תשמיש אבל בגוף הדבר אינו קנוי כלל יעו\"ש בהנמוק\"י עכ\"ל)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החוכר או המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד וכתב בס' זקן שמואל דמה יתרץ הלח\"מ בעד הטור ז\"ל שכתב בהדיא דבקבלנות אי מכת מדינה היא מנכה לו וכו' ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל ואפשר לומר דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע דאז יאמר לו בעל השדה מזלך גרם לכשאינה בגופו של קרקע יבש הנהר הגדול שביבשות הנהר נפסד השדה אז מנכה לו ועוד אפשר דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא שמן הנהר ישקה את השדה עכשיו שיבש הנהר הגדול וכל הטורח על אריס אין סברא שלא ינכה לו לפיכך כתב בין כך ובין וכו' יעו\"ש. ולא הבנתי כונתו אי במה שתירץ דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע וכו' דא\"כ בנקצץ האילן הוי כאכלה חגב ומ\"ש בתירוץ ב' דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא וכו' לא ידעתי מי הגיד לו שהיה שם תנאי ומי הזכיר אפי' בשמו דהכא ברישא דמתני' קיימינן דלא אמר בית השלחין כמבואר ועיין בפסקי הרא\"ש ז\"ל בפ' המקבל סי' ב' שכתב וז\"ל והני מילי דצריך ליטע ולחפור אחרים דא\"ל בית השלחין או בית האילן זו אבל היה עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם אין ליטע ולחפור אחרים אבל מנכה לו מחכירו ובכ\"ז אין חילוק וכו'. והרואה בדברי הרא\"ש והטור ז\"ל בעצמו בסי' שכ\"א יראה דבאומר בית השלחין זו אין מנכה לו מחכירו אבל באומר בית השלחין סתם אז צריך להעמיד בית השלחין אחר ליטע ולחפור אחר כמבואר שם היפך מ\"ש בפסקי הרא\"ש וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר והמקבל וכו' לחרוש אחריו. </b> הטור ז\"ל כתב משם הרמ\"ה ז\"ל שאם פי' בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה וכו' ותמה מרן ז\"ל דמאי אתא הרמ\"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ\"ל דאי בעי לפרושי משמע בהדיא דכל היכא דפריש א\"צ לחרוש יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דהא אתא הרמ\"ה לאשמועינן ולאפוקי מסברת הריטב\"א ומביא דבריו בשיטה מקובצת שפי' באופן אחר בגמ' וז\"ל אדעתא דלא כריבנא לה פי' לא אדעתא דלא כריבנא כלל דהאי היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש אלא ה\"פ אדעתא דלא כריבנא לה אנא בלחודוי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמ\"ל דכיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשותה אי בעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמייא לפרושי ולא על בעל הקרקע הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל. וא\"כ מצינן למימר דהא דמהני היכא דפי' היינו דוקא לענין דצריך לסיועי בהדי חרישה אבל ליפטור לאריס אף דגילה דעתיה האריס לא מהני עד שיקבל בעל הקרקע בפי' וזה הוא דקמ\"ל הרמ\"ה דאפי' לפטור מן החרישה מהני היכא דגילה דעתיה האריס ושתיק בעל השדה ועיין מ\"ש משם התוס' שאנ\"ץ ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכך כותב לו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל אע\"פ שלא כתב לו ממש זה הלשון דיינו כמי שכתב וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א וכ\"כ הר' יצחק אלברצלוני ז\"ל תשו' לרבינו האי גאון וכו' יעו\"ש וכי\"כ הרא\"ש והר\"ן והטור ז\"ל בס\"ס מ\"ב והרב נמוק\"י ז\"ל הביא משם הרמב\"ן שכתב משם הרב יאודה אלברצלוני ז\"ל דהא קמ\"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב אע\"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו ממשמעות ענין באם אינו ענין וכו' ועי' בהר\"ב בשיטה מקובצת שמביאו באורך.<br><b> וראיתי</b> להר' משפטי צדק ח\"ב סי' ל\"א שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כוותיה דיחיד הוא בדבר זה יעו\"ש ומהר' חיים שבתי [בתורת חיים] בח\"ב סי' י\"ט כתב על דברי מרן במ\"ש בס\"ס מ\"ב דמדקדוק דברי רש\"י נראה דס\"ל כהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל וכתב עוד וז\"ל אני הדיוט הבנתי מדברי רש\"י להיפך שכתב לשון הדיוט לשון שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו ומפשט דברים אלה לא משמע אלא שהלשון הכתוב היה דורשו וכפי משמעות הלשון הכתוב בו היה פוסק הדין וכדברי הר\"י אלברצלוני ז\"ל וכו' יעו\"ש ועיין בס' חשק שלמה בסי' מ\"ב הגב\"י אות ל\"ז שמסתפק אם יכול לומר המוחזק קי\"ל כמהרח\"ש שכתב דסברת רש\"י כמהר\"י אלברצלוני ז\"ל או שמא גם מהרח\"ש אינו מחליט המאמר הלכה למעשה לומר דרש\"י כמהר\"י אלברצלוני ז\"ל וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל יעו\"ש.<br><b> ואנכי </b> הרואה להריטב\"א בסוגיין בהמקבל שכתב וז\"ל ור\"ש והראב\"ד ז\"ל פי' לשון הדיוט שהורגלו לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורשו לפסוק הדין אחריו ודוקא כי כתב ליה אבל אי לא כתב ליה לאו כמאן דכתב ליה דמי וכן נראה ההיא לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו דודאי זה אינו עשוי כתקון חכמים שהרי דינו הוא להיות מקודשת תכף שנתן הקידושין ואפי\"ה כיון שמנהגם לקדש על מנת כן חשיב תנאה מעליא ולרבינו נראה לפרש לשון הדיוט כאומר כל אלו הלשונות הם עשוים לדבר אחד או לשופרא דשטרא והיו דורשין עליהם כאילו הוא לשון מתוקן מפי חכמים או היה פסוק של תורה שניתן לדרוש היו דורשין אותו ומדקדקים בו וכו' ואי מערבי לפירושא דרבינו האי בהדי האי פירושא קאי הלשון שפיר דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן לא כתב כמי שכתב דמי ולמה שדורשין מאותו לשון צריך שיהא נכתב כמה דאמרינן לקמן טעמא דכתב ליה עכ\"ל. הנך רואה שכתב שדעת ר\"ש והראב\"ד ז\"ל כדעת הרב יצחק אלברצלוני ז\"ל וגם לפי המסקנא דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי ולבי אומר דהר\"ש שכתב הרב הוא על רש\"י ז\"ל שכתב לשונו וכמו שהבין מהרח\"ש ז\"ל ואם כן שפיר מצי המוחזק לומר קי\"ל. אלא דלא אכחד דמה שכתב משם הראב\"ד ז\"ל קשה לי טובא דהרי הר\"ב בעל השיטה מקובצת הביא משמו וזה לשונו לשון הדיוט שאינו מתקנת חכמים אבל אם מתנין מעצמם ואם לא כתב אינו חייב בהם ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא נכתב הראב\"ד עכ\"ל הרי דבמקום מנהג אף על פי שלא כתב סבירא ליה כמאן דכתב דמי.<br><b> עוד</b> הביא הר\"ב וז\"ל ובשטר כתוב וזה לשונו ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוטות ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא דטופיינא היא ובלא כונה והיינו לישנא דדורש וכאינך דלקמן דכולהו מודו דמדקדקין בלישנא דידהו כאילו היה לישנא דרז\"ל על כן משמע דכתיבה מיהא בעי וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב\"ם והרשב\"א ז\"ל דכן הדין בכיוצא בזה ושנו בתוספתא הנותן מעות לחברו ליתן לו פירות לגורן חייב להעמיד לו כשער בנוני וכו'. והנה מתוספתא זו הקשה מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סימן של\"ה למ\"ש הריטב\"א ז\"ל בריש פ' האומנים גבי מאי דפריך בגמ' וליחזי בעלים היכי מיגרי וז\"ל דא\"ל שכרכם על בעה\"ב לא צריכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' פי' וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא וה\"ה היכא דמיתגרי בתלתא ומד' ומה' ואע\"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וב' מבני העיר שמשמנים בניהם התם משום דאמר כאחד וב' אבל השוכר סתם או שעושה מלאכה של בעל הבית בקציצה אין עליו אלא כפחות שבפועלים ע\"כ ועיין בשיטה מקובצת שמביאו והוא שלא כדברי מהרשד\"ם דמ\"ש הרב שם וע\"ז הקשה שצ\"ע בלי ספק מ\"ש מהנותן מעות לפירות לגורן דמשמנים יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף קמ\"ב שנשאל על בן שהיה מתעסק בנכסי אביו בחיי אביו ואחר מיתת אביו תבע שכר הפאטורי\"ה ומסיק הרב דהוא קודם לבע\"ח מכח הקי\"ל אלא דלא יקח כדרך הפאטורי\"ה שלוקחים הרבה בשכרם ולא כדרך שלוקחים מעט אלא כדרך הבנונים כדאמרינן בהשוכר את הפועל וא\"ל כאחד וב' מבני העיר דמשמנים בניהם והביא מ\"ש הרב המגיד מהתוספתא הנ\"ל דתני משמנים ביניהם והא נמי דוכותא ושוב כתב דכבר יש מקום לחלק ולומר דדוקא כא' וב' הוא דאמרי' דמשמנים ואם הגדול שבהם הוא בד' והמועט הוא בשנים נותן לו ג' אבל בנדון דידן דלא א\"ל שום דבר יכול האב לומר שלא יתן לו אלא כדרך המועט שבשכירות וכיון שכן הוא יטול זה הבן כפי המועט שבפאטורי\"ה עכ\"ל. והנך רואה דמה שחילק מהריב\"ל ז\"ל דדוקא כשאמר כאחד וכשנים הוא דמשמנים הן הן הדברים הניתנים למעלה משם הריטב\"א וע\"ז הקשה מהרשד\"ם מהתוספתא והצריך עיון וא\"כ מהריב\"ל ז\"ל דבתחילה הביא הך תוספתא וזיכה לבן כבנוני וכשחזר לחלוק ולומר דהך דינא אינו אלא משום דאמר כאחד וכשנים ומשו\"ה משמנים וכדברי הריטב\"א ז\"ל איך מיתבא דעתיה מהתוספתא דהתם לא תני כאחד ושנים ואפי\"ה קתני דמשמנים היפך מ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחזר בו בחצי היום חוזר. </b> עיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' ה' שכתב שמדברי התוס' בפ\"ק דמציע' דף י' ד\"ה יכול שכתבו דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור דהא בהדיא קתני לה ורב אתא לאשמועינן דידו על העליונה אך אמנם בפ' הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא דיכול לחזור ואי לאו דרב הוה אמינא כיון דיד פועל כיד בעה\"ב אין יכול לחזור בו דברייתא קתני שם שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמא תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל וכו' וכל כמה דלא הדר ביה ברשותיה דבעה\"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל והשתא אמאי אצטריך שם לאתויי הא דרב דלא נפק\"מ שם מידי אי יד פועל על העליונה או לא ע\"כ. ולענ\"ד נ\"ל לומר במ\"ש שם הרא\"ש ז\"ל ומביאו הר\"ב בשיטה מקובצת שם דכונת הש\"ס הוא אפי' לרב דס\"ל ידו על העליונה וכ\"ש לר' דוסא דאית ליה ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעה\"ב דכי יד בעה\"ב דמי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב יעו\"ש וק\"ל.<br><b> וכתב</b> מהרימ\"ט ז\"ל ביו\"ד סי' נ' על מלמד אי דמי לפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום או לא דאיכא פלוגתא ומסיק כיון דמשועבד גופו לשוכר הוי כדין עבד דאמרינן העמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בבריא שנפטר משעבודו וכל שלא נודע בברור על העבד להביא ראיה וכו' וכדי שלא נקשה מדברי התוס' בפ\"ב דף י\"ז ד\"ה מפני וכו' שכתבו דטעמא שתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר את עבדו ואח\"כ כותב גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא השעבוד ע\"כ דבעלמא העבד נקרא מוחזק לעצמו שלא כדברי מהרימ\"ט לזה כתב הרב בני יעקב בדף פ\"ח ע\"ג דיש לחלק דכל מילתא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם הוא עבד או לא בכהאי גוונא אמרינן דעבד מוחזק בעצמו ועל רבו להביא ראיה והן הן דברי התוס' שם דהספק נפל אם נשתעבד לרבו שני או נשתחרר קודם המכירה ולא חלה השעבוד כלל אבל היכא שכבר חל השעבוד והוא עבד ודאי אלא דהשתא מספקא לן אי אכתי שעבודו עליו והוא עבד ודאי בכהאי גוונא הבא להוציא השעבוד שיש לו עליו הראיה יעו\"ש.<br><b> והרב</b> מהרי\"ט אלגאזי נר\"ו בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש בסי' ט\"ל כתב דחילוק זה נראה ברור דכשהוא ודאי עבדו מספקא לן אי נשתחרר או לא הרי זה דומה לדין בריא בחיובא וספק בחזרה דקי\"ל דאע\"ג דהלוה מוחזק בממונו חייב כיון דהחיוב ברור ואי ספק בחיובא הוא פטור וה\"ה גבי עבד שהוא מוחזק דאי מספקא לן אי חל השעבוד או לא הוי כספק בחיובא ואי ודאי לן שהוא עבד ומספקא לן אם נשתחרר הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דאין לומר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן לא מספקא לן משא\"כ גבי עבד דאנן נמי מספקא לן לענין דינא אם נשתחרר או לא וכל כי האי אפשר דלא חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה דהא ליתא שהרי כתב בכנסת הגדולה בכה\"ג בסי' ס' הגב\"י אות מ\"א משם הר' אברהם די בוטון בסי' קט\"ו דאם החוב ברור אלא שבא לפטור עצמו בדבר דאיכא פלוגתא אי חשיב פרעון מה שפרע או לא לדעת מהר\"י קולון שסובר דטענת קים לי הוי טענת בריא הו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דפטור ולדעת מ\"ד דהוי טענת שמא הו\"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב ולא מצי למפטר בטענת הקי\"ל וכ\"כ משם מהראנ\"ח בח\"ב סי' א' וי\"ט יעו\"ש הרי דאע\"ג דטענת הקי\"ל הוי דמספקא לן לענין דינא ועם כל זה חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין אעיקרא דברי מרן החבי\"ב ז\"ל במה שהשוה לדעת מהראנ\"ח ז\"ל איני יודע אם פרעתיך לספק דפלוגתא דרבוותא דאיברא דמהראנ\"ח כ\"כ בתחילת דבריו להשוות ספק איני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא ברם לקושטא דמילתא מסיק וז\"ל אבל כד מעיינת שפיר כל זה אינו דהא טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי למטען אבוהון וטענינן להו פרעתי ולא אמרינן דכיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק הו\"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל עיקרן של דברים כפי מה שחלקו התוס' בכתובות ובכמה מקומות שיש חילוק בין שמא טוב לשמא גרוע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' בבריא ושמא אלא דוקא בשמא גרוע הוא דאמרינן הכי אבל בשמא טוב אפי' כשהחיוב והספק הוא בפטור או בפרעון מהני וכו' עכ\"ל. הרי להדיא דשניא ההיא דאיני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דהתם השמא הוא גרוע משא\"כ בשמא דפלוגתא דרבוותא. והנה על מרן החבי\"ב כבר ראיתי שתפסו עליו בזה דלמה השוה למהראד\"ב עם מהראנ\"ח אלא דהא קשה לי יותר על מרן החבי\"ב שבתשו' חו\"מ ח\"א סי' נ\"א נראה בהדיא דלא אזיל בהך כלל דכייל לן כאן יעו\"ש.<br><b> ומן</b> האמור אתה תחזה שיפה כתב הרב מל\"מ בפי\"א מהל' מכירה הי\"ז במה שהקשה עליה דמהראד\"ב וז\"ל ועוד שאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהו\"ל לידע ומשו\"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפי\"ז מצי לומר קים לי כמ\"ד פרעתיך וזה ברור עכ\"ל ולפי קוצר ענ\"ד אמינא דיש לו על מה לסמוך ודבר זה נפתח בגדולים ומהתימה שלא הזכיר לדברי מהראנ\"ח שהוא כדבריו וק\"ל (א\"ה ס\"ט עיין פני משה ח\"ג סי' ל\"ד יעו\"ש)."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל להשקות וכו'. </b> כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' תתע\"ג והביאה מרן בסי' של\"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא\"ל בעה\"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה\"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו\"ש. וראיתי להרדב\"ז החדשות בסי' פ\"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע\"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א\"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי\"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא\"כ אפי' דלא א\"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע\"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא\"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא\"ת הרי כתב ר\"מ ז\"ל במי ששכר מלמד וא\"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה\"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו\"ש ותו דאיהו ז\"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א\"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא\"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ\"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א\"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ\"ל ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בסי' של\"ד הגהת ב\"י אות ט' שהביא משם הרדב\"ז ז\"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו\"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז\"ל אינו אלא דהר\"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו\"ש הרי דאף דס\"ל דהוי דבר האבד אפי\"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו וכו'. </b> הכי איתא בפ' האומנים על מתני' דהמלוה את חברו שומר שכר ופריך בגמ' לימא מתני' דלא כר' אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד ר\"א אומר ישבע ויטול מעותיו ר' עקיבא אומר אבד המשכון אבד מעותיו ומשני לא וכו' וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר\"י מנין לבע\"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין לו ע\"כ ופרש\"י ז\"ל להתחייב באונסים ורבינו ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא דלא הוי כי אם ש\"ש וכמבואר ומ\"ש רבינו בין משכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלואתו הוא משום דס\"ל דהא דמקשי הש\"ס אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לא הוי אלא דרך דחייה בעלמא וכמ\"ש התוס' בפ' השולח (גיטין דף ל\"ז) וכ\"כ הפוסקים והכי ס\"ל דהאי דמקשי הש\"ס אינו אלא דחייה בעלמא והיינו שכתב הטור באה\"ע סי' כ\"ח וז\"ל ואם יש מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב\"ם שבכל ענין מקודשת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת ע\"כ והיינו לומר מדסתם רבינו בפ\"ה מהל' אישות ולא חלק משמע דלא שני ליה בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש\"ש לקדש בו את האשה א\"נ כמ\"ש התוס' דכיון דשלא בשעת הלואה קני ליה להיות עליו ש\"ש אלים שעבודיה בשעת הלואתו לקדש בו את האשה ולהורות נתן רבינו בעל הטורים ז\"ל באומרו גם בזה כתב הרמב\"ם שבכל ענין מקודשת לומר שמלבד מ\"ש לן בהל' שכירות אלא גם בזה כ\"כ לאפוקי מהרא\"ש ז\"ל דלא ס\"ל הכי וכמ\"ש וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וכו' ומהתימה על מרן ב\"י שתמה על הטור שם וז\"ל ומ\"מ לשון גם בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל שכתב רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שהדין הקודם לזה נחלקו ואינו כן שבדין קודם לזה לכו\"ע אית להו ולכן צריך לפרש דה\"ק כתב הרמב\"ם שגם בזה בכל ענין מקודשת עכ\"ל ולפי' מ\"ש אינו צריך לכ\"ז.<br><b> והרב</b> לח\"מ בפ\"ה מהל' אישות הקשה על הטור וז\"ל אבל על דברי הטור ז\"ל יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא\"ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת אבל משמע דאית ליה דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתו ובריש הל' מלוה על המשכון פי' עלה לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו משמע דס\"ל דלכו\"ע הא דר\"י בכל גוונא הוא וכן הזכיר שם בשם אביו דאין חילוק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וא\"כ קשה דברי הטור אהדדי וכבר הוזכר קצת מזה בדברי רבינו ב\"י וצ\"ע. ולענ\"ד נ\"ל לתרץ דס\"ל דהא דר\"י אינו אלא שלא בשעת הלואתו דהא קרא בהכי איירי אלא דמשום פרוטה דרב יוסף הוי עלה ש\"ש בשעת הלואתו דעיקר דינו הכי מיירי ואמטו להכי כתב הטור ז\"ל בהל' מלוה דבין משכנו שלא בשעת הלואתו ובין משכנו בשעת הלואתו הוי עליה ש\"ש והיינו מטעם דר\"י שלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו מטעם דרב יוסף משום פרוטה דעני וכדאמרן אבל לענין קדושין דוקא שלא בשעת הלואתו מקודשת מדר\"י והיינו משום דיש קנין בגוף המשכון ומשו\"ה מקודשת אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת מדרב יוסף דלא יש קנין בגוף המשכון ומשו\"ה קאמר דאינה מקודשת אלא דוקא שלא בשעת הלואתו וזה נראה לי ברור לומר בדעת הרא\"ש והטור ודוק.<br><b> וראיתי</b> להרב ש\"ך סי' ע\"ב סק\"ט שכתב וז\"ל בין משכנו בשעת הלואתו וכו' אזיל לטעמיה שכתב בב\"י דכל הפוסקים סוברים דאף שלא בשעת הלואתו לא הוי אלא ש\"ש לבד מרש\"י שסובר שחייב באונסים אבל לענ\"ד נראה עיקר בש\"ס כרש\"י וכו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש\"ס וכדר' יצחק דאמר ר\"י בעל חוב קונה משכון משמע שקונה המשכון ויש בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש\"ש לא שייך ביה לומר שקונה המשכון וכו' יעו\"ש ולענ\"ד קשה דאי משום הא לא אירייא דהא תנן בפ' הגוזל קמא נתן לאומנים לתקן וקלקלו וכו' וא\"ר אסי דטעמא משום דאומן קונה בשבח כלי ותנן כל האומנים ש\"ש הן ואע\"פ דלא קי\"ל הכי אלא אין אומן קונה בשבח כלי מ\"מ רבינו ירוחם ודעימיה ס\"ל דאומן קונה בשבח כלי כמ\"ש מרן בב\"י אה\"ע סי' כ\"ח ואפי\"ה קרו ליה אומן קונה ואינו אלא ש\"ש ואע\"ג דהרב בסוף ס\"ק זה כתב דודאי למ\"ד אומן קונה בשבח כלי קניה ליה לגמרי דהא מצי לקדש בו האשה וקשיא ליה ממתני' כל האומנים ש\"ש ומשני דמיירי בדליכא שבחא הרואה יראה דלא משמע כן מפשט המשנה.<br><b> עוד </b> כתב לקמן דאדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל\"כ מאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי או לא הא מ\"מ ש\"ש הוי וכדאמרן וכל שהוא ש\"ש יכול לקדש בו האשה. ולפי קוצר ענ\"ד נראה דפליגי אי אומן קונה או לא משום דאפי' דנימא דלא הוי אלא ש\"ש אפי\"ה צריך שיהיה קנין בגוף המשכון אבל לא להתחייב באונסים וכמ\"ש התוס' בפ' האומנים דף פ\"ב ע\"ב ד\"ה אימור שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל וי\"ל דמשום חיוב דש\"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר\"י עכ\"ל הרי להדיא דאפי' דנימא דהוי ש\"ש אפי\"ה אינו עובר עליו אם לא מטעם דקני ליה ואפי' דלא קני אלא לחייב עצמו כש\"ש וא\"כ הכא נמי פליגי אי קני או לא לומר דאם לא קני אפי' הוי ש\"ש אפי\"ה אינו יכול לקדש בו את האשה ואי קנה אפי' לא קני אלא כש\"ש יכול לקדש עוד הקשה הש\"ך שם דאם איתא דר\"י לא קאמר אלא לענין דהוי עליו ש\"ש ועדין יש ללוה זכיה בגוף המשכון א\"כ הדרא קושיא לדוכתא צדקה מנין לו שהרי הוא של לוה ואין למלוה אלא שומר עליו וכי שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש מעיקרא קושיא ליתא דהא מצינן למימר דהא דמלוה קנה משכון להיות עליו ש\"ש ומשו\"ה שפיר שייך צדקה כשיחזיר ליה ללוה המשכון ואינו דומה לשומר שמחזיר הפקדון לבעליו דהתם לא יש שום קנין בגוף המשכון אבל הכא שיש קנין בגוף המשכון אלא דאינו חייב אלא כש\"ש שפיר שייך צדקה וכמו\"כ קשה להר' ישעיה הזקן בס' המכריע סי' צ\"א וז\"ל אם נאנס המשכון חייב המלוה לשלם כקונה קנין גמור משמע לעמוד ברשותו לקדש בו את האשה ולחייב באונסים ואי אמרי' דלא קני ליה קנין גמור להתחייב באונסים אמאי יכול לקדש את האשה אילו הפקיד לו חברו חפץ ונתן לו שכר לשומרו וקדש בו את האשה מי הוייא מקודשת כיון שגוף המשכון אינו שלו אלא ודאי מדאמרינן מקודשת משמע שגוף המשכון קנוי לו קנין גמור להתחייב באונסים עכ\"ל ולפי מ\"ש אינו כ\"כ הכרח דמצינן למימר דהוי עליו ש\"ש מ\"מ קנה ליה קנין להיות עליו ש\"ש וכמ\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר וז\"ל ותו אי קנה ליה מדר' יצחק לעמוד עליו כש\"ש ותו לא אמאי אצטריך למלתיה מולך תהיה צדקה תיפו\"ל דלא גרע משומר אבדה לרב יוסף ותו אי לא קנה ליה קנין צדקה מנ\"ל בדבר שאינו שלו אלא ודאי קנין גמור קאמר יעו\"ש וממ\"ש אין הכרח וכעת צ\"ע.<br><b> איברא</b> שמ\"ש לפרש\"י ניחא דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור בשעת הלואתו נמי הוי כתפיס ועומד לענין דקרינן ביה לא יגוש והאי נגוש ועומד הוא נראה ודאי דהדין עמו דהא הוא ז\"ל בר\"פ האומנים ובפ' כל שעה פי' וז\"ל שקונה משכון להתחייב באונסים יעו\"ש ואילו בפ' השולח (גיטין דף ל\"ז) פי' וז\"ל דקנה ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי דמי עכ\"ל הרי דכאן כתב בהיפך שאם נאנס פטור והוא היפך מ\"ש בפ' האומנים ובפ' כל שעה אמנם לפי מ\"ש הרב ז\"ל הנה נכון דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור להתחייב באונסים בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש\"ש ומשו\"ה בפ' האומנים דמוקי הש\"ס הא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו משו\"ה פי' שקונה משכון לכל מילי להתחייב וכן נמי בפ' כל שכן אע\"ג דקאי הש\"ס כשהרהינו אצלו ולשון הרהינו משמע בשעת הלואתו וכדבעינן למימר לקמן בס\"ד מ\"מ רש\"י קאי אעיקר הדין דר\"י אבל בפ' השולח שהיא בשעת הלואתו אמטו להכי כתב רש\"י ואם אבד חייב באחריותו והוי ש\"ש והוי בהדרגה וכ\"כ הראב\"ד הביא דבריו הריטב\"א ז\"ל בחי' פ' האומנים והרז\"ה ובעה\"ט דף ס\"ו. ועוד י\"ל דר\"י סבר בע\"ח קונה משכון בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו אף לאונסים אלא דאנן נקטינן חדא ושבקינן חדא ובשעת הלואתו מיהא הוי עליה ש\"ש היפך סברת ר\"י בהא וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בפ' האומנים יעו\"ש ומשו\"ה בפ' האומנים ובפ' כל שעה קאי רש\"י עליה דר\"י משו\"ה פי' לפום סברת ר\"י אבל בפ' השולח דלא קאי עליה דר\"י משום הכי פי' אם אבד חייב באחריותו לומר דבשעת הלואתו לא קי\"ל הכי. אלא דלשנויא קמא קשה מ\"ש מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ט' וז\"ל הראב\"ד והרז\"ה ורבינו אפרים סוברים כרש\"י אפ' שרבינו המחבר סובר שרש\"י סובר דקונה אף לאונסים וכו'.<br><b> עוד</b> כתב הש\"ך וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יצחק משמע היינו בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת ומשני התם במשכון דאחרים וכדר\"י שפיר נוכל לומר לפרש הך לישנא דקידשה במשכון אחרים שלא בשעת הלואתו ע\"כ ואחרי המחילה רבה דברים אלו לא זכיתי להבינם ואם כדבריו דמשכון דאחרים שלא בשעת הלואתו א\"כ מאי מקשה רבא לר\"נ מההיא דקדשה במשכון מקודשת דהתם שאני דקידשה במשכון שלא בשעת הלואתו ומשו\"ה מקודשת אבל היכא דמקדש בדינר והניח עליו משכון ובשעת הלואתו זה לא שמענו ומשו\"ה אמר רב דאינה מקודשת.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל ושמעתין נמי דייקא דקס\"ד דר' עקיבא כר' יצחק וקתני אבד ואבד בשמירת שוכר במשמע ואע\"ג דאפשר לך לדחוי בטבעה ספינתו בים דחוי היא ואין שומעין לך עכ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בש\"ס בפ' אלו מציאות עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לומר דבכאן לא שייך לומר הכי דהא בתחילה בעי לאוקומי הש\"ס כשמואל דאבד אפי' באונס ובתר הכי מוקי לה כר\"י ואי אמרת דר\"י מיירי באבד באונס א\"כ הו\"ל למימר אלא לומר דלא מיירי כדהשתא דאבד שלא באונס אלא השתא מיירי שאבד באונס ומשו\"ה כתב הרמב\"ן דאבד בשמירת שומר במשמע.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ועוד נלענ\"ד דרך אחרת לדעת רש\"י דודאי ר' יצחק קאמר אלא שלא בשעת הלואתו ולא קשיא מהך דפ' כל שעה דהתם נמי י\"ל דמיירי שלא בשעת הלואתו והא דדייקינן בש\"ס בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים וכו' וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר התם בפ' כל שעה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו וכו' ומשני ותסברא וכו' אלא הב\"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י וכו' אלמא מעיקרא הוה ס\"ד דלא הכניסו אצלו בביתו וכו' וא\"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ\"מ שפיר נוכל לומר דמיירי כשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמץ שהיה לו בביתו וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים בעיני חדא דמעיקרא דאמרינן ישראל שהלוה לגוי אחר הפסח מותר בהנאה בשעת הלואה משמע ששעבד לו ולא שמשכנו וכדמשני כגון שהרהינו אצלו היינו לומר דעל חמצו דקאמר שהרהינו אצלו בשעת הלואה הוא וא\"כ איך נוכל לפרש שהרהינו דקאמר שלא בשעת הלואה הוא. ועוד שלשון הרהינו הוא בשעת הלואה וכמ\"ש התוס' יו\"ט בפ\"ח דעדיות מ\"ב וז\"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחיבורו של הרמב\"ם בהל' מעשר שני מן הירושלמי דמשכון אמרו וכו' והרהון אמרו ע\"ש שהלוה עכשיו עליו עכ\"ל הרי להדיא דלשון הרהון הוא דוקא בשעת הלואתו ולא לאחר הלואתו כמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל וא\"כ המשכון נקנה לו מיד שנכנס שביעית מדר\"י דהיכא דאין לו ממה לגבות חובו קונה המשכון וליכא למי' דהיאך יקנה המשכון כיון שאינו רשאי לגבות חובו דהא פשיטא דכיון שאם היה משלם לו מדעתו לא היה צ\"ל משמט אני א\"כ הוא גובה מעצמו מהמשכון והוה כאילו משלם לו עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דהא אמרינן בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח) המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע\"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב\"ג ור' יהודה הנשיא אומר אם היה המשכון כנגד החוב משמט ואם לאו אינו משמט ופריך בגמ' מאי אינו משמט דקאמר רשב\"ג אילימא כנגדו מכלל דר\"י דפליג סבר אפי' להך פלג נמי משמט אלא משכון דנקיט למה ליה ומשני לזכרון דברים בעלמא יעו\"ש והשתא אם איתא דמיד שנכנסה השמיטה נקנה לו המשכון מדר\"י אמאי קאמר ר\"י הנשיא היכא דאינו שוה אלא פלג דאינו משמט והא כיון דנכנסה השמיטה ולא היה יכול לגבות ע\"פ בי\"ד א\"כ המשכון נקנה לו מדר\"י דהא אפי' כתנאי לא מוקי הש\"ס הא דר\"י בפ' האומנים וא\"כ הכא דהלכתא כר\"י הנשיא כ\"ש דדוחק לו דלא ס\"ל הכי וכעת הדבר צ\"ע.<br><b> עוד</b> כתב הש\"ך וז\"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב\"ן בס' המלחמות בפ' שבועת הדיינים ראיה דר' יצחק לא קאמר דקני ליה לאונסיה וז\"ל ויש ראיה לדבריהם ממ\"ש בפ' ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש\"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר דש\"ש הוי ולא מחייב באונסים ולא תימא דהתם מילתא בעלמא קאמר משום דבהכי סגי ליה לחיובי ניזק בנזקין ומאי דצריך ליה קאמר דבשמירת ש\"ש מתחייב בנזקין דאי הכי לימא שומר א\"נ שומר סתם דכל ד' שומרין נכנסים תחת בעלים וכו' ולענ\"ד אין זה ראיה דכיון דמיירי התם בשור תם א\"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדה בדין דקי\"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין וא\"כ לא נתברר עדיין לבי\"ד שזה חייב לו והיאך נאמר שיהיה כאלו הגבהו בי\"ד המשכון וכו' יעו\"ש וי\"ל לדברי הרמב\"ן דהא הוא ז\"ל כתב בחי' לקידושין גבי עשה לי נזמים וטבעות ואקדש אני לך וכו' ומשני בגמ' הב\"ע כגון שהוסיף לו נופך משלו והקשה הוא ז\"ל תיפו\"ל דאפי' למ\"ד אין אומן קונה בשבח כלי הא מצי תפיס ליה אאגריה והו\"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון והחזיר לה המשכון דמקודשת ואיכא למימר דטעמא דמקודשת במלוה שיש עליה משכון משום דדעתא אמשכון ואיהו קני ליה מדר\"י וכי אמרינן במשכון דאתא לידיה במלוה ברשות לוה אי נמי דאתא לידיה ברשות בי\"ד דאתא שלא בשעת הלואה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא איהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה וכו' יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> מאי מקשה להרי\"ף ודעימיה דמהכא נראה דשלא בשעת הלואה הוי ש\"ש דשאני הכא שתפסו שלא ברשות לוה ומשו\"ה הוי ש\"ש ועוד דלדידיה מי ניחא והא איהו קאמר דכל שתפס שלא ברשות לוה לא קני וא\"כ אמאי הוי ש\"ש והא לא תפס ברשות לוה כדי שנאמר שחייב בגנבה ואבדה. ואפשר לומר דהכא מיירי שתפס ברשות בי\"ד וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחי' אלא דקשה דלמה לא הקשה הרב ז\"ל מדידיה אדידיה וכמ\"ש ולא מצי לתרץ כן דהא הוא ז\"ל ס\"ל שתפס שלא ברשות מזיק וכמבואר מתוך דבריו וצ\"ע<br><b> עוד </b> כתב הש\"ך וז\"ל ועוד נראה לענ\"ד וכו' א\"כ יותר נראה דגריס הרי\"ף כן וראיה לזה דאי לא ס\"ל הכי לאיזה צורך הביא בס\"פ שבועת הדיינים הך דר' יצחק וכל הך שקלא וטריא דשקלו וטרו בש\"ס עליה דר\"י ותיסברא אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואתו מי אמר וכו' כיון דאיהו פסק כרב יוסף דהוי ש\"ש משום פרוטה דעני א\"כ ניהי דליתיה לדר\"י סוף סוף הוי ש\"ש משום דר\"י וכו' עכ\"ל. ולפי קוצר ענ\"ד ולפקע\"ד אפ\"ל דמה שהביא הרי\"ף ז\"ל הא דר\"י הוא משום דאפי' דהוי ש\"ש סוף סוף לא קני קנין בגוף המשכון אלא מדר\"י ומשו\"ה אצטריך הך דשבועות תדע דהא בפ' כל שעה אמרינן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אפי' דהוי ש\"ש אפי\"ה לא מקרי חמצו אי לאו משום דקני ליה מדר\"י וכמ\"ש התוס' בפ' האומנים דף פ\"ב ד\"ה אימור וכו' ומעתה נפקא מינא לדינא דאי קני ליה מדר\"י קני ליה בגוף המשכון ואמטו להכי לא שייך ביה דין אסמכתא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' הזהב גבי אסמכתא וז\"ל כדאיתא בתוספתא המלוה את חברו על המשכון וא\"ל אם לא נתתי עד יום פלוני וכו' והרמב\"ן ז\"ל יהיב טעמא למילתא כיון דקי\"ל כר\"י בע\"ח קונה משכון לא שנא בין משכנו בשעת הלואה ובין משכנו שלא בשעת הלואה כמאן דא\"ל מעכשיו דמי ע\"כ הרי להדיא דמשום דר\"י דקני ליה בגוף המשכון משו\"ה לא שייך ביה דין אסמכתא ואי משום דרב יוסף אין לומר כן להר\"ן והרמב\"ן דהא לרב יוסף ש\"ש הוי ותו לא.<br><b> עוד</b> ראיתי להש\"ך שם שכתב עליה דהרמב\"ן ז\"ל במה שרצה להוכיח במלחמות דאין בע\"ח קונה משכון לאונסין דלא מצינו שואל אסור בשאלתו וזה לוה משתמש בו ומלוה שנשתמש בו מעלה שכר ללוה וכו' והקשה הש\"ך דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו בשעה שהוא בידו כשחוזר ולוקח מחרישה בלילה והכר ביום כיון שהוא שלו לפרעון חובו יעו\"ש ובס' בית ישחק הנדפס מקרוב ראיתי שהקשה עליה דהש\"ך שדבריו תמוהים דבהדיא משמע בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי\"ד) דאסור להשתמש בעבוט דהכי איתא התם ת\"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ומקשה הש\"ס מאי קאמר א\"ר ששת ה\"ק אם איש עני הוא לא תשכב עבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ופי' רש\"י מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו ואם איתא דהמלוה יכול להשתמש בשעה שהוא אצלו מאי פריך וכו' אלא ודאי נראה להדיא דאסור להשתמש וכדכתב הרמב\"ן וכ\"כ הש\"ך בסי' צ\"ז סק\"ט וצ\"ע יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ בעד הש\"ך והוא זה דדעת המקשה הוה ס\"ד דמאי דאתא תנא לאשמועינן הא עשיר שכב היינו לאשתמושי ביה ומשו\"ה מקשה בכח מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר מותר לשכב על טליתו דאי במשכון עני הזהיר הכתוב שלא לשכב מ\"ש משכון עשיר שמותר וכדאמרינן בספרי ואם איש עני הוא לא תשכב אין לי אלא עני עשיר מנין ת\"ל אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר וכו' ועיין להרב שמביאו והוה ס\"ד דהא נמי לאשתמושי ביה מיירי וע\"ז משני דאינו כן כמו שהבין דתנא דברייתא לא מיירי לענין שמוש דבזה אין חילוק בין עני לעשיר דכל כי האי אי אסיר בכולהו אסר ואי מותר בכולהו מותר אלא קרא ומתני' מיירי לענין להדורי דלעני צריך לאהדורי משא\"כ בעשיר וא\"כ לדעת רש\"י ודעימיה דקני אף לאונסים אפשר דמותר להשתמש וכדברי הש\"ך וזהו דבסי' צ\"ז סק\"ט הוצרך להביא מדברי הרמב\"ן ז\"ל והר\"ן ז\"ל דאסור להשתמש ולא הביא מהך סוגיא אלא דדעתו ז\"ל הוא דמשם אין ראיה כדאמרן ומאי דמסכים שם להרמב\"ן הוא משום אידך טעמא שכתב בסי' ע\"ב יעו\"ש ואל תשיבני ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף כ\"ט דמלוה על המשכון שנתן לוה רשות למלוה להשתמש בו ונאנס דאפי' בנתינת רשות לבד הוי שואל ופסקו מרן בספרו הקצר סי' ע\"ב ס\"ג דאזיל לטעמיה דאינו קונה אלא להתחייב בגנבה ואבדה ומפ' הסוגיא כפשטא ובלאו הכי לק\"מ.<br><b> עוד </b> כתב הש\"ך ס\"ק י' על מה שהק' מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' צ\"ח עליה דהרשב\"א ז\"ל שכתב דאף שפרע הלוה את החוב ונשאר המשכון ביד המלוה דהוי ש\"ש ממתני' דתנן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש\"ח הרי עינינו הרואות שאין לחייב משום ש\"ש אלא כשכונתו לתפוס המשכון הא לאו הכי לא הוי אלא ש\"ח וא\"כ ק\"ו כשפרעו עכ\"ל מהרשד\"ם ז\"ל וכתב עליו ולק\"מ דדוקא התם באומנים דלא הוי ש\"ש אלא מטעמא דתפיס ליה אאגריה א\"כ כשאין כונתו לתפוס המשכון לא הוי אלא ש\"ח אבל הכא דהוי ש\"ש מטעם דרב יוסף דהוי כאילו קבל פרוטה בתחילת השמירה פשיטא דהוי ש\"ש לעולם עכ\"ל וקשה לי טובא דבסי' ש\"ו סק\"א מסכימה דעתו דטעם האומנים דהוי ש\"ש הוא מטעם דמשתכר במה שנותן לו המלאכה ליטול שכרו היפך מ\"ש כאן וצריך ליישב.<br><b> והרב</b> מל\"מ ז\"ל הביא מ\"ש מהריט\"ץ סי' י\"ב וכתב עליו וז\"ל ואחרי המחילה רבה טעה בזה שהוא סובר דכל משכון שהוא אחר הלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואה להתחייב באונסים לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואה חייב באונסים וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י בי\"ד משום שהוזהר המלוה להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בע\"ח קונה משכון ולדעת רש\"י ודעימיה להתחייב באונסין אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה מרצונו כך הוא שעת הלואה או אחר הימים לכו\"ע וכו' יעו\"ש. ואנכי הרואה להר\"י בן מיגאש ז\"ל בחי' לשבועות פ' שבועת הדיינים במ\"ש בגמ' אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואה שכתב וז\"ל דעיקר קרא דר\"י שלא בשעת הלואה דהכי כתיב וכו' ועוד כיון דשלא בשעת הלואה משכנו הוי עליה ש\"ש דהא הלואה איתיה גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה הלכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה ש\"ש ומשו\"ה אמרינן וכו' אבל משכנו בשעת הלואה לא פי' דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה כי היכי דנימא בההיא הנאה וכו' יעו\"ש נראה לדעתו ז\"ל דטעם החילוק שנתן הרב בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה נראה דשייך נמי לדעת רש\"י ודעימיה לחיוביה באונסים ולפי טעם זה נראה אפי' בא המשכון מיד הלוה ליד המלוה מרצונו ובלא כפיית בי\"ד חייב באונסין ועי' במהרשד\"ם בחו\"מ סי' נ\"ד דנראה דס\"ל כדעת מהריט\"ץ שנדון הרב היה כעין נדון מהריט\"ץ וכתב ואע\"ג שהשיג הראב\"ד על הרמב\"ם כבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב\"ם כשיטת הגאונים ושכן עיקר יעו\"ש. איברא שראיתי בסוף הגהות מרדכי שהביא משם ר\"ב שכתב וז\"ל ואין בע\"ח קונה משכון אלא במשכנו ע\"י בי\"ד וגזרת הכתוב היא אבל משכנו סתמא בלא כפיה בין משכנו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה דוקא בגנבה ואבדה חייב בההיא הנאה דלא בעי למיעל ומפק אזוזי וכו' יעו\"ש נראה להדיא כדברי הרב מל\"מ ז\"ל ומ\"מ לא הו\"ל לומר טעה בזה יען סברתו היא סברת הגדולים.<br><b> ומה </b> שנסתפק הרב שער המלך ז\"ל בפ\"ה מהל' אישות וז\"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי\"ל בע\"ח קונה משכון לענין קדושין ולעבור עליו בבל יראה כשהתנה בפי' ע\"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיב כשאלו לדברים אמורים או נימא כל שהתנה הוי כש\"ח וגרעא מיניה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה להביא ראיה ממ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בשיירי או\"ח סי' תמ\"א הגהות הטור וז\"ל ומ\"מ אם אומר הישראל בפי' שאינו מקבל עליו אחריות מותר לדברי הכל מדינא אלא דלא נהגינא הכא הכי וכמו שאבאר לקמן בסי' תמ\"ח בחי' ע\"כ הרי להדיא שאם התנאי שאינו עליו כש\"ח ודאי מותר והדבר צריך הכרעה וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומר וכו' השאילני היום ואשאילך למחר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל דמדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקו' שהקשו בגמ' ואמאי שמירה בבעלים היא וכו' דקאי על כל הברייתא ולפיכך כתב השאילני ואשאילך למחר דוקא למחר אבל א\"ל אשאילך עתה ה\"ז שמירה בבעלים שלא כדברי רש\"י שפי' הקושיא דוקא ארישא דברייתא וכו' ועיין בכ\"מ. והרב מל\"מ כתב וז\"ל ודברי רבינו תמוהים עד מאד דאפי' נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה שאלה שמשאיל השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ\"ש רש\"י ז\"ל עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך וכו' יעו\"ש שהצריך עיון. והטור בסי' ש\"ה כתב משם הרמ\"ה ז\"ל כדעת רבינו ובחלוקת השאילני ואשאילך כתב כמ\"ש הרב מל\"מ אלא שלא כתב מה שאינו כן האמת ובאידך חלוקות הקשה כמ\"ש הרב מל\"מ והביא משם הרא\"ש בתשו' דקאי כהרמ\"ה ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דמה שהכריחו לרבינו לומר דכי מקשה בגמ' ואמאי שמירה בבעלים הוא דקאי על כל הברייתא וכי משני הש\"ס דאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר קאי נמי על כל החלוקות הוא מפני התוספתא שבפ' השוכר את הפועלים דתמן תנינן הרי הוא מושאלת לך היום שתשמור לי חברתה למחר מושאלת היא לך עד חצי היום שתשמרנה מחצות ולמעלה הרי חברתה מושאלת עד חצות שתשמרנה מחצות ולמעלה וכו' הרי הן כש\"ח ואינן אלא כש\"ש יעו\"ש באורך הרי להדיא דדוקא בכהאי גוונא הוא דהוי ש\"ש הא אילו א\"ל שמור לי ואשאילך עתה לא הוא ש\"ש דבעליו עמו היא ומשום הא הוכרח רבינו להבין בגמ' דקאי אכולהו בבי איברא דמרן בב\"י שם בסי' ש\"ה תירץ בדוחק לחלוקת שמור לי ואשאילך דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו ולקושיא ב' הצריך עיון ולפי\"ז אין ראיה מהתוספתא אלא לחלוקת שמור לי ואשאילך אם לא שנאמר דמשם בארה דכי משני הש\"ס שמור לי היום ואשמור לך למחר לאו ארישא לחוד קאי אלא גם אהשאילני ממ\"ש הטור וגם אשמור לי וא\"כ דלא ארישא לחוד קאי ה\"ה נמי לאידך.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות פ\"ז שכתב ודוחק לומר דנדון דידהו הוי בדא\"ל שמור לי וכו' ולענ\"ד א\"א לומר כן בדעת מהרשד\"ם ז\"ל בסי' קס\"ו דבסוף התשו' מוכח דמיירי בהתחילו שניהם ביחד ומשו\"ה פטור מגנבה ואבדה יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות וכו'. </b> עיין בהריב\"ש סי' תי\"ג שכתב וז\"ל אבל טעם הפיטור הוא שלא נאסרה בבריא אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כמ\"ש הרב המגיד בפ\"י מהל' שכירות דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק וכו' והקשה עליו הרב דלא ירד לסוף דעתו במ\"ש שלא נאסרה בבריא דאף שהיו אוסרין אותה בודאי כגון שהיו מעידין שהיו בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דאין כונת הרב כמו שהבין אלא כונתו היא דאם היו אוסרים אותה בודאי מחמת מעשיו אז היה הדין שהטבח חייב כדין אומן שקלקל וכמו שהביא אח\"כ משם הרב המגיד וקאי הרב למ\"ש לעיל ואם אסרתם אותה מחמת מעשיו כמבואר ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה וכו'. </b> עיין בשיטת הריטב\"א בפ' המקבל בסוגיין שתמה על רבינו שכתב דאינו עובר בל\"ת דזה תימה גדול דסוגיא דשמעתתא לא משמע הכי והצ\"ע יעו\"ש והטור בסי' של\"ט השמיט דין גר תושב ולא כתב כלום ובפסקי הרא\"ש סי' מ\"ה מביאו כלשון המשנה וכן מביא הרי\"ף והרא\"ש ולא ידעתי אמאי השמיטו הטור ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין השוכר עובר וכו'. </b> כתב בס' החסידים בסי' תתרע\"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה עמו בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן וכו' ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' של\"ט וכתב שלא הבין דכיון שהוא מיירי באין לו מה צורך אל התנאי באין לו אינו עובר בבל תלין פעולת שכיר וכו' ותירץ יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לתרץ בזה האופן והוא דאם היה לו מעות בשעת שהשכירו והוציאם ובשעה שתבעו אין לו ס\"ל להרב ז\"ל דהוא חייב דהוה ליה למיהב דעתיה לשכר השכיר שמתחייב בעשיית הפועל ואף שמדברי מהר\"מ גאלאנטי ז\"ל לא משמע הכי לכאורה מ\"מ דעת הרב רבינו יהודה ז\"ל דעובר ולזה צריך תנאי או אם היה שכיר לילה דזמנו הוא ביום ובלילה היה לו מעות וכשהאיר היום התחיל העשה דביומו תתן שכרו והוציא המעות בחושבו שיבואו ממקום אחר ונאנס ולא באו דבכי הא ס\"ל להרב ז\"ל דעובר בבל תלין כיון שהיה יכולת בידו לפרעו בעידן חיוביה ואתיא הא כהיש אומרים שהביא מור\"ם במפה ביו\"ד סי' רל\"ב על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום ואם לא עשהו מיד כי אמר עדין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח\"כ ולא עשהו י\"א דמקרי אונס וי\"א דלא מקרי אונס ע\"כ והרב ספר החסידים אפשר דס\"ל הכי ומשו\"ה כתב שיתנה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפי' היה השכיר קטן וכו'. </b> עי' במרן ז\"ל שכתב דגריס אפי' אם היה השוכר קטן ושהיא עיקר והקשה הרב מל\"מ ז\"ל דלשון אפי' לא ניחא דאדרבא אם כשהבעה\"ב גדול דטענתו בריא לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ\"ש כשהוא קטן דודאי שקיל פועל בשבועה וכו' ולענ\"ד פשט דברי רבינו מבוארים דלפי הגמ' דפריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה\"ב א\"כ הוה ס\"ד דבעה\"ב קטן לא שייך הפסת דעתו וליתיב בלא שבועה להכי קאמר אפי' היה השוכר קטן לא פליט שכיר משבועה חמורה והוא פשוט.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> או שבועת התורה אם הודה מקצת. </b> עיין לח\"מ שהקשה לדעת רבינו דאמרינן מיגו דהעזה וכמ\"ש הר\"ן בפ' כל הנשבעין א\"כ לא יפטר אותו כשישבע הסת כמו שטעין לא שכרתיך כיון דאמרי' מיגו דהעזה ואי איכא משום רעותא בהך מיגו אמאי נאמן במיגו דלא שכרתיך יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דעת רבינו הוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל במיגו דהעזה אף דאמרי' ליה לענין ממונא לאפטורי משבועה לא מהני ומשו\"ה הקשה הר\"ן ז\"ל עליה דרבא דמאי קא פריך א\"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת ליה יעו\"ש וזהו דעת רבינו ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומן נשבע בנקיטת חפץ וכו'. </b> עיין בטור בסי' פ\"ט ס\"ט והקשה מרן החבי\"ב בהגהת ב\"י אות ו' להטור דלמה לא יפטר בהיסת לדעתו דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ותירץ יעו\"ש ולענ\"ד י\"ל שדעתו כדעת רבינו והגאונים ז\"ל דכשהוא מוציא אף שהוא תפוס ואית ליה מיגו אינו מוציא כי אם בשבועה חמורה בנק\"ח כמ\"ש הטור בסי' ע\"ב סי\"א והביאו הרא\"ש והר\"ן בפ' כל הנשבעין ורבינו בכמה מקומות ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שכיר שבא להשבע וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ומרן כ\"מ ז\"ל ורש\"י ז\"ל פי' וז\"ל לפתוח לו אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו גלגול בי\"ד למ\"ד מגלגלין ולמ\"ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח ע\"כ והנה בדעת רש\"י ז\"ל יש להסתפק אם טען על השכיר גלגול לרב הונא מהו חייב לישבע גם על הגלגול כיון דר\"ה לא מיירי כ\"א שאין פותחין בי\"ד אבל בעה\"ב התובע לא מיירי וא\"כ כי אמר חוץ משכיר שאין מגלגלין היינו נמי שאין פותחין אבל אם גלגל חייב או דלמא להכי חזר ואמר חוץ משכיר שאין מגלגלין לומר אפי' אם בעה\"ב תובעו.<br><b> וראיתי</b> דזה במחלוקת שנוי דהריטב\"א ז\"ל בחי' לשבועות הביא פי' רש\"י וכתב חוץ משכיר שאין פותחין לו אבל אם תבע הגלגול מעצמו אפי' בשכיר נמי מגלגל וכו' והוא פי' ראשון שהביא מרן ז\"ל בסי' צ\"ד משם ר\"י בן מיניר יעו\"ש. אמנם הרדב\"ז החדשות ח\"א סי' ת\"כ כתב לדעת רש\"י וז\"ל וגם לשיטת רש\"י ז\"ל איכא לפרושי דשכיר לא פותחין ורב הונא ה\"ק לכל מגלגלין חוץ משכיר לכל פותחין בגלגול חוץ משכיר שאין מגלגלין כלל אפי' שטען בעה\"ב גלגול משום דחשו רבנן עליה דשכיר ואפשר דמשו\"ה לא אמר ר\"ה בהדיא לכל פותחין חוץ משכיר דהוה משמע חוץ משכיר דאין פותחין אבל אם טען מגלגלין עליו ע\"כ. ואפשר שכן הבין הסמ\"ע בדעת רש\"י ז\"ל ומשו\"ה כתב בדברי מרן בספרו הקצר בס\"ק ה' וז\"ל מלשון אפי' משמע דאיירי לפני זה בתבע התובע אפי\"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלין ועוד מקילין עמו דאפי' אם השכיר שותק בי\"ד מעצמו טוענין לו דאין מגלגלין וכו' וכן כתב הב\"ח ז\"ל יעו\"ש ועיין במרן החבי\"ב שם בסי' צ\"ד ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאמר תנו לאשתי וכו' שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וראיתי בס' ברכות המים בדף ק\"ד ע\"ד שכתב וז\"ל ובהיותי עסוק בענין זה נתקשיתי בהך בעיא דפ' הפועלים דמאי מיבעייא להו אי משלו אוכל או משל שמים דנפק\"מ היכא דאמר תנו לאשתי ולבני הלא ממתני' פ\"ז דדמאי מוכח דמשל שמים אוכל מדאמרינן חושך גרוגרת אחת וקאמר ר' שמעון בן גמליאל לא יחשוך מפני שממעט במלאכת בעה\"ב ולר' יוסי לא יחשוך מפני שהוא תנאי בי\"ד יתן מכיס בעה\"ב ואם שלו הוא אוכל הרי פירות הם שלו ולא של בעה\"ב אלא ודאי דמשל שמים הוא אוכל ומשו\"ה שייך הכא תנאי בי\"ד ואמאי לא מייתי מהך מתני' יעו\"ש מה שתירץ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאיבעיא לן אי משלו או משל שמים אינו אלא למי שאוכל מדין תורה אם הוא תוספת שהוסיף רחמנא על שכרו או אינו אלא גמילות חסדים שזיכה לו רחמנא כמו שזיכה לעניים בלקט שכחה וכמו שפי' רש\"י ז\"ל שם אבל מי שמתנה עם בעה\"ב שיאכל ואוכל משום תנאו בהא לא איבעיא דפשיטא דמשלו הוא אוכל וזה פשוט וא\"כ מה מקום למתני' דדמאי דהתם על כרחך מיירי דאוכל מכח תנאו דהא מדמעשר על כרחך הוא דבר שנגמרה מלאכתו ואז אינו אוכל מן התורה כי אם מכח תנאי ואז ודאי שהוא שלו וכן ראיתי בפי' להרב שושנים לדוד ז\"ל שכתב דמתני' היא שאוכל משום תנאי דהא מחייב במעשר דמן התורה אינו אוכל.<br><b> אשר</b> בזה נתיישב מה שהקשה עוד הרב ז\"ל לעיל מזה וז\"ל וזו הוא שקשה לענ\"ד על מה שנסתייע שם הרב ממתני' דפועל השנויה שם דבשלמא אורחים שהזמינם כל הנותן בעין יפה נותן כיון דמדעתו נותן משא\"כ בפועל דמשל שמים אוכל שלא ברצון בעה\"ב משו\"ה בכל דהוא דעביד הו\"ל גזל משא\"כ במזמין יעו\"ש בסוף הלשון שכתב א\"כ אין שום ראיה עדיין מדין הנזכר של פועל ולא ממתני' א' לפי' תירוץ הירושלמי ע\"כ ולפי מה שנתבאר דמתני' דפועל מיירי באוכל מכח תנאי א\"כ הו\"ל כמכר דבעין יפה מוכר ואפי\"ה חשו משום גזל ושפיר מוכיח הרב ז\"ל מהתם.<br><b> וראיתי </b> להרב שמחת יו\"ט בסי' מ\"ט דאף הוא רצה לחלק נדון הרב מהרימ\"ט ז\"ל דמזמין אורחין דבעין יפה הוא נותן ומינח ניחא ליה לעשות כרצון איש ואיש ואחד מהמסובין ורוצה לזכות לצורכו יזכה ובהא כו\"ע מודו דזכותא אית להו בגווייהו ושוב כתב וז\"ל ושוב ראיתי דאף לענין אורחים במחלוקת הוא שנויי דאמרינן בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ד) בעא מיניה ר' חייא בר אבא מרבא ככרי עליך ונתנו לו במתנה מהו ככרי עליך אמר ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך א\"ל שויתיה עליו הקדש א\"ל אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי וכו' לאפוקי דאי אזמניה עליה ע\"כ ופירש\"י לאפוקי דאי אזמניה עליה למאכל מההוא ככר מעיקרא והדר א\"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו במה שיוכל לאכול ואינו יכול לאוסרו עליו דלאו כולו דנותן הוא אלא גם דמזומן ע\"כ הרי דמבואר מדברי רש\"י כיון דאזמניה זכי בגוף הככר במה שהוא יכול לאכול אך קשה דלפי פשט דברי רש\"י נראה דכיון דאזמניה עליה והניח לפניו קנה בה חלקו אף שלא הגביה הככר והדבר קשה דבמאי זכה ביה כיון דלא מטיה לידיה וכו' יעו\"ש מה שתירץ.<br><b> ולענ\"ד </b> אפשר לפרש דברי רש\"י דמיירי באורח עני דבאזמניה שנדר לו שיאכל מהככר הוי כמי שבא לידו וכמ\"ש הר' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' משם מהר\"מ שהביא המרדכי בפרק הגוזל שאם תבע העני לבעה\"ב נדרת לי כך וכך הרי זה נשבע אם כופר משמע דחייב ליתן לאותו עני דוקא דאם לא כן היאך משביעין אותו כיון דאפי' אם יודה אינו יכול להוציאו מידו וכו' עיי\"ש הלשון. או אפשר דמיירי דהמקבל ת\"ח ועיין להמבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' קצ\"ה שכתב וז\"ל ואפי' לר\"ת דכתב דתן לאו כזכי דמי בת\"ח ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אינו יכול לחזור בו והולך נמי הוי כזכי לכו\"ע אם הוא עני כמ\"ש הטור בסי' קכ\"ה דאם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא\"י לחזור בו ואם מת המקבל יתנו לבניו וכו' יעו\"ש ועיין בס' בני יעקב מדף פ\"א ואילך שהביא משם מהראנ\"ח סי' ל' דכמה גדולי הפוסקים סבירא להו הכי וז\"ל על דברי מהראנ\"ח ז\"ל בח\"א אך לפי דבריו דבר גדול למדנו מתורתו של הרב ז\"ל האומר דבר זה לעניים חשיב את הדבר כאילו קנו כבר העניים קנין הגוף ולפי\"ד גם דעת הרא\"ש והתוס' כן (א\"ה ס\"ט עיין מ\"ש עט\"ר מו\"ז זלה\"ה הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה בדרוש להלבשה)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8143ba9a027a40240fd54d33652114e9ac320212
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,180 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Hiring",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו וכו' יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להישבע וכו'. </b> כתוב בהגהות מיימוני וז\"ל וכן פר\"י כרבא דמפרש טעמא דמחייב הכי ולא כפי' ר\"ח כאביי דמפרש טעמא דר' יוחנן דא\"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולפי טעם זה כתבו התוס' בפ\"ק דקמא דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור ע\"כ. והנה מ\"ש ולפי טעם זה אם השני נאמן מהראשון נראה דפטור על כרחך צ\"ל דלא קאי למאי דסליק מיניה לטעם אין רצוני כי אם לטעם רבא דאמר אנת מהימן לי לזה הוא דקאמר התוס' כמו שנראה בהדיא שם בדף י\"א בד\"ה את וז\"ל את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה אם השני נאמן יותר מן הראשון נראה דפטור אבל בהמפקיד איכא טעמא אחרינא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואין ב' הטעמים הללו שוין כדמוכח התם יעו\"ש הרי דכי מהימן השני דפטור הראשון אינו אלא לטעמא דרבא דאמר אנת מהימן לי וכן נראה ברור מדברי מהרשד\"ם ז\"ל בחלק חו\"מ ס\"ס מ\"ח שכתב וז\"ל אלא אפי' הוי הלכה כאביי דטעמא דר\"י משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא\"כ אפי' היה איש נאמן אצלו ורגיל אצלו חייב כמ\"ש במרדכי משם מהר\"מ וכו' יעו\"ש. כי מן הבאר תמהני טובא למ\"ש להרב גופיה בסי' קמ\"ד שכתב וז\"ל עוד נ\"ל שהיה אפשר לפטור לרבי מאיר מטעמא אחרינא והוא זה דקי\"ל שומר שמסר לשומר חייב כתוב בהגהות מיימוני פ\"ק דהל' שכירות וז\"ל דלטעם שומר שמסר חייב מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור וכו' יעו\"ש כנראה שהבין דמ\"ש ההגהות מיימוני ולפי טעם זה אם השני היה נאמן וכו' קאי לטעם אין רצוני וזה אינו אחרי המחילה רבה דלא קאי כי אם לטעם רבא כמ\"ש איהו גופיה בס\"ס מ\"ח אם לא שנאמר דט\"ס נפל בדפוס דהא כל שקלא וטרייא של הרב ז\"ל היא למאי דקי\"ל כרבא ולא לסברת אביי דלא פסקו כוותיה כי אם ר\"ח והמרדכי דחייש לה ומ\"ש הרב ז\"ל ע\"ז ואע\"פ שיש חולקים הוא כלפי הרא\"ש ודעמיה שלא חלקו בהכי לדעת רבא כמבואר ועדין צריך ישוב.<br><b> והרב</b> מהר\"מ אלשקר ז\"ל בסי' ל\"ט כתב בתוך התשובה וז\"ל אבל אי לא ידעינן דרגיל להאמינו אפי' אי ידעי כו\"ע דהוא אדם כשר וטוב מן הראשון יראה דמצי למימר אנת מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן וכו' יעו\"ש והשתא קשה לפי מ\"ש התוס' והגהות מיימוני דבשהשני יותר כשר מן הראשון אז פטור שומר הראשון א\"כ אמאי חייבו הרב ז\"ל והרי מצי שפיר למימר קי\"ל כהתוס' והגהות מיימוני דבאדם כשר פטור הראשון וכמו שכן ראיתי להרשד\"ם ז\"ל בסי' הנ\"ל ואף דנדון הרב היה גוי ובהא אפשר דאף להתוס' לא מהני כשרותו מ\"מ נראה דהרב לשומר דעלמא קאי וצריך ישוב."
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר וכו'. </b> כתב רבינו ירוחם בנתיב ל' ח\"ב וז\"ל ותמהו עליו רוב הפוסקים ז\"ל דמאחר שרגילים הבעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפי' שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם ע\"כ והביא דבריו מרן ב\"י סי' רצ\"א. והנה כונת התמיהא היא דמדכתב רבינו בדין הקודם הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם משמע שאף אם השומר השני נשבע לפטור ג\"כ לשומר הראשון מדכתב פושע הוא וכן הבין הרב ש\"ך בסי' רצ\"א סקמ\"ח בכונת ר' ירוחם ז\"ל וכן הבין מרן בסי' ש\"ה ס\"ס ה' יעו\"ש והרב מל\"מ ז\"ל תמה על דברי ר' ירוחם וז\"ל ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו שפטור בש\"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמ' ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה אצטריך שיביא עדים השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו יעו\"ש ולפי מ\"ש היא היא קושית הפוסקים על רבינו דלמה אינו נאמן השני בשבועתו ולא כמו שהבין הוא ז\"ל ועיין בש\"ך בס\"ק מ\"ו מ\"ש בדעת רבינו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר וכו' הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל ומ\"ש הואיל והשומר הראשון כבר נזכר טעם זה בגמ' ונפק\"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הראשון יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו וכו' עיין בכנסת הגדולה סי' קכ\"ה הגב\"י אות ד' מ\"ש בזה ועיין במל\"מ מה שהקשה ולענ\"ד לא זכיתי להבין דאמאי לא נקט רבינו טעם המוזכר בגמ' משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אי משום מ\"ש הרה\"מ ז\"ל אכתי אם היה רגיל לא היה מצי להוציא מיד השליח כיון שהוא רגיל ומה לי משום שנפטר הנפקד מאחריותו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ג' דינין האמורים. אם קנו מידו חייב באחריותן וכו'. </b> עיין במרן ב\"י סי' ש\"א שתמה על הטור למה השמיט דין זה וכתב מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ה' דליכא למימר שדעתם דהך ברייתא מיירי בהקדש וכמו שפי' רש\"י ז\"ל ולכן לא הביאוהו הטור והרי\"ו ז\"ל שהרי הרא\"ש ז\"ל הביא בפסקיו דשומר שכר אינו משלם ואם קנו מידו משלם ועל כרחך מפרש הברייתא בהדיוט כדמפרשי לה הרי\"ף והרמב\"ם דאי בהקדש אין דרכו להביא דבר שאינו נהוג וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו אי אפשר לומר כן דהרא\"ש לא מפרש כפי' רש\"י דהא ברייתא זו הובאה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ז ע\"א) ופירשה לה הרא\"ש ז\"ל שם כפי' רש\"י כולה לענין הקדש לך נא ראה וכן פי' רש\"י והר\"ן וכי תימא א\"כ מנ\"ל להרא\"ש ז\"ל דבהדיוט מהני קנין הא לא אירייא דאיכא למימר דכיון דמהני קנין לגבי הקדש לשעבודי נפשיה הכי נמי גבי הדיוט נמי אם קנו מיניה מהני ומעתה אפשר לומר ג\"כ דזה הוא דעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל שהביא הברייתא לענין שבת לחלק בין שכיר יום לשכיר חדש וכן הביא הרא\"ש בפ' השואל יעו\"ש ומה שתירץ מרן החבי\"ב לדעת הטור ז\"ל שהשמיט דין אם קנו מידו וכו' הוא מפני שסובר כדעת הריטב\"א ז\"ל דכי משני הש\"ס בשקנו מידו לאו דוקא דה\"ה באמירה בעלמא מתחייב וזה כבר כתב רבינו בסי' רצ\"א ועיין בס' בית ישחק בדין שלפננו שתירץ כן כמשה שיושב ודורש מפי הגבורה ולא זכ'ר למרן החבי\"ב ועוד קשה דמ\"ש שם וז\"ל ואף דהרא\"ש בפ' הזהב הביא הך דואם קנו מידו צ\"ל דלישנא דש\"ס נקט ולאו דוקא כמו שצ\"ל לר' יוחנן גופיה דס\"ל דבדברים לחוד סגי ע\"כ ולענ\"ד ליתא דמלבד דלשון הרא\"ש אינו לשון הש\"ס שכך כתב ואם קנו מידו עוד בה דבפסקי הרא\"ש כתוב ג\"כ ואם קנו מידו דזה גם על מרן החבי\"ב ג\"כ קשה שפסקי הרא\"ש הם מהטור ז\"ל ואיך שיהיה לא תעזוב נפשי לשאו'ל להרא\"ש דכתיבנא דמפסק הברייתא דמיירי בהקדש כמפורש בנדרים דהא חזינן להרא\"ש גופיה שהקשה למאי דמוקי ר\"י לברייתא כשקנו מידו מההיא דס\"פ הפועלים וכדהקשו התוס' ותירץ דשאני הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא דכיון שמאמינו מכבדו אבל הקדש כך יש להאמינו לזה כמו זה שאינו לא של זה ולא של זה יעו\"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל ז\"ל בפ' הזהב וא\"כ נמצא דדוקא בהקדש הוא דבעי קנין אבל בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ולמה מצריך הרא\"ש ז\"ל קנין בהדיוט. ובהכי מתרצתא להטור מעין מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל דהטור ז\"ל גברא דשפיר חזי הך לשון הרא\"ש ז\"ל דברייתא מיירי בהקדש והתם הוא דמצריך ר\"י קנין ברם בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ומשו\"ה דחה הך דכתב הרא\"ש בפ' הזהב דואם קנו מידו ומ\"מ עדין לא פלטינן מהדוחק למה כתב בפסקי הרא\"ש הך דואם קנו מידו וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם וכו'. </b> נשאל הרדב\"ז בחדשות ח\"א סי' תע\"ה בראובן שהפקיד אצלו ס\"ת ופשע בו אם חייב לשלם והשיב זו מחלוקת בין הראשונים וכו' והביא הך מחלוקת דרבינו ורש\"י ז\"ל עם הרי\"ף ז\"ל ודעימיה וכתב והדבר ידוע כי דין ההקדשות והקרקעות שוה דמחד קרא נפקא כדאיתא בברייתא וכו' הילכך בנדון דידן אע\"ג דהרמב\"ם ז\"ל מחייב ואתריה דמר הוא מ\"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה ממונא כנגד כל הני רבוותא וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתומם אל המראה שהשוה הרב ז\"ל דין ס\"ת להקדשות ופטרו מן התשלומים והיה טעמו דהקדש פטור מפשיעה לכת הפוסקים ולרבינו ז\"ל חייב משום פושע ולא זכר ש'ר שדין ס\"ת הוא כדין הדיוט ואין לו עסק בדין ההקדשות וכמ\"ש הטור ז\"ל בחו\"מ ס\"ס צ\"ז וז\"ל ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס\"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה להקהל עם אחד וכו' דין הוא להשביעו בין הסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע\"כ יעו\"ש וכ\"כ בשלטי הגבורים משם ריא\"ז בפ' שבועת הדיינים עלה מתני' דאין נשבעים על העבדים ושטרות והקדשות וז\"ל בס\"ת של ציבור או שאר תשמישי קדושה או תשמישי בית הכנסת ומה שמקדישים בזמן הזה מעות או ס\"ת או יריעה וכו' הרי הם כשאר ממון הדיוט ונשבעין עליהן כמו שביאר מז\"ה עכ\"ל הרי לך להדיא שדין ס\"ת חלוק מדין הקדשות ואם יש תביעה לאדם בחבירו נשבעים עליהן שלא כדברי הרדב\"ז ז\"ל דס\"ל שהוא כדין הקדש ופטור מפשיעה להרי\"ף ז\"ל וסיעתו אלא לכו\"ע חייב כדין שאר מטלטלין ומהתימה עליו וצ\"ע.<br><b> ועל</b> מ\"ש רבינו יראה לי שאם פשע וכו' התוס' ז\"ל בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ז) ד\"ה שומר חנם כתבו וז\"ל ונראה דה\"ה דאינו משלם דאף ש\"ש אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל וכו' ולא משני כשפשע וכו' יעו\"ש והרב לח\"מ תירץ ונראה לומר שרבינו יתרץ דהתם אע\"ג דאין נותנים לו שכר שבת מ\"מ ש\"ח מיהא הוי כיון שלא נסתלק שמירתו בשבת וכיון שכן לפחות ש\"ח הוי ואם פשע ש\"ח משלם ולהכי לא מצי איירי היכא דפשע ע\"כ יעו\"ש והרב ש\"ך בסי' ס\"ו ס\"ק קכ\"ו כתב ע\"ד התוס' הלזו וז\"ל ועוד דליכא למימר דמיירי בשפשע דא\"כ רישא דקתני אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ומה בכך שאין נותנין לו שכר שבת הא שומר חינם מיהא הוי לחייב בפשיעה ואף שיש לדחוק ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת הו\"ל כאילו לא קבל עליו שמירת שבת ובשבת הו\"ל כאיניש דעלמא מ\"מ י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון דקבלו סתם ועדין הוא ברשותו יום שבת הו\"ל מיהא ש\"ח עליו יעו\"ש וקשה לי ע\"ד הרבנים הללו שלא הזכירו להר\"ן ז\"ל שאף הוא היה מתכוין לפרש פי' זה בפירוש הברייתא בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ז) וז\"ל ואם נאבדו בשבת דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא הו\"ל ש\"ח ע\"כ ולא לומר בסתם כאלו הם פרשו פי' זה ועיין בס' מחנה אפרים הל' שומרים סי' י\"ט שרצה ללמוד מדברי התוס' הלזו לשומר שכר לזמן וכשכלה הזמן דלא הוי אפי' ש\"ח וכו' אך לא הבנתי מ\"ש שם ויותר מזה נראה לי להוכיח וכו' הוא הדבר אשר דברו.<br><b> ודע</b> שכתב הטור בסי' ס\"ו סמ\"א וז\"ל ומיהו אם פשע הש\"ש ונגנבו או נאבדו מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי ע\"כ ומרן החבי\"ב בסי' ש\"ג הגב\"י אות כ\"ח כתב וז\"ל א\"ה לא ראיתי להפוסקים שכתבו אם משלם הבע\"ה שכרו או אינו משלם ועתה מקרוב נדפסה תשובת מהר\"ש הלוי ז\"ל וראיתי שנפל מחלוקת בזה בינו ובין חכם אחר וכו' והוא ז\"ל כתב שאם הבעלים מודים שעשה לו מלאכה או שיש עדים שעשאה חייב ליתן לו שכרו וכו' אבל מהר\"א ששון ז\"ל בסימן ע\"ג כתב דלא מבעייא שומר שפטור מלשלם בלתי תנאי אלא מדינא שיפסיד שכרו אלא אפילו שומר שהתנה להפטר מחבירו כגון שומר חינם שהתנה להפטר משבועה והשואל מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור משבועה וגם מלשלם אם נאבד או נגנב או נאנס מפסיד שכרו והביא ראיה מפרק הזהב יעו\"ש ויש לתמוה שמהר\"ש הלוי ז\"ל מביא בסימן הנ\"ל ראיה מסוגייא זו שאינו מפסיד שכרו והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל בסימן ס\"ו וש\"א והרב המגיד בפ\"ב מהלכות שכירות ורי\"ו בנ\"ל ח\"ב והגהות מרדכי בסוף מציעא והריטב\"א ז\"ל בחי' לקידושין סוברים דאינו מפסיד שכרו ואיך נעלם מעיני מהר\"א ששון ז\"ל כ\"ז בסי' ע\"ג עכ\"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה חכי\"ם ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דהלא דברי מהר\"א ששון ז\"ל שבסי' הנ\"ל אינם אלא בש\"ש שהתנה להיות פטור מגנבה ואבידה כדין שומר חינם ונגנבה או נאבדה דאז נהי דפטור מלשלם מ\"מ אינו נוטל שכרו ומייתי מההיא דהזהב דפריך בפשיטות אגרייהו מיהא ליפסיד ומה שפי' רש\"י ז\"ל אבל בש\"ח ולשואל וכו' בזה לא הזכיר כלום ולא כתב היפך הרבנים הנ\"ל דוק ותשכח.<br><b> וכתב </b> הרב המגיד [ח\"ב] וז\"ל וכתבו ז\"ל שבאלו אפילו שבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר ע\"כ. והר\"ן ז\"ל בפרק שבועת הדיינים כתב משם הרשב\"א ז\"ל וכתב הרשב\"א משם מקצת רבותינו הצרפתים דשומר חינם פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל שבועות פטרו הכתוב ואיני מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה ע\"כ ועיין להרב מל\"מ פרק ה' מהלכות טוען הל' ו' שהביא משם הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשובה סימן תתק\"פ בפשיטות כסברת הראב\"ד ז\"ל דמשבעינן אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח בה יד ואחר כך נאבד יעו\"ש. והנה אמת שתשובה זאת לא ידעתי איה מקומה ולכאורה נראה דסותרת מה שהביא הר\"ן ז\"ל בשמו דבכל שבועות פטרו הכתוב והכא מחייב בשתים ואם נאמר דהתם דקא מחייב דמדרבנן מיהא מחייב ומה שהביא הר\"ן ז\"ל הוא בשבועה דאורייתא אתי שפיר אבל להר\"ן ז\"ל קשה דמאי מקשה ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה וכו' שהרי הרשב\"א ז\"ל מיירי בשבועה שאינה ברשותו אותה שהיא מדאורייתא וכבר ראיתי להרב ש\"ך ז\"ל בסי' ס\"ו שהבין בדעת הרשב\"א דשבועה שאינה ברשותו דקאמר הרשב\"א היא שבועה דאורייתא שכן דייק בלישניה לומר מכל שבועות פטרו הכתוב ודלא כמו שהבין הר\"ן ז\"ל יעו\"ש מ\"מ לא הונח לי דהא ניחא לשבועה שאינה ברשותו דאיכא תרתי גווני דאורייתא ודרבנן ברם לשבועה שלא שלח בו יד מאי איכא למימר דהתם חייבו וממה שהביא הר\"ן נראה שפטור ודוחק לומר דהכא או התם ליה לא ס\"ל וצריך ליישב לראות הדברים במקומם."
+            ],
+            [
+                "<b>המוסר לחבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובפ\"א מהל' מכירה בכ\"מ שכ\"כ לדעת רבינו כדעת הר\"י הלוי ז\"ל דבשומרים מחובר לקרקע ה\"ה כקרקע וכן הסכים הש\"ך בסי' צ\"ה סק\"ט בדעת רבינו וכתב דמה שהביאו לחלק בהכי הוא ההיא דפ' נערה דפריך סוף סוף כל העומד לגזז כגזוז דמי וכו' וכתב דאין נראה לחלק וההיא דפ' נערה ה\"ק והרי הוא כגדור דהא אי בעי גדר להו והיאך סמיך בע\"ח ואשה לגבות מינייהו ושכן מוכח דעת המאור בפ\"ק דמציעא שפסק דבע\"ח אינו גובה פירות כלל אפי' במחוברים שצריכים לקרקע ומביאה הרה\"מ וכתב שלדבריו הסכים הרשב\"א ונראה שהם מפרשים ההיא דנערה לענין שומא אגב ארעא או בתלושין וא\"כ הרז\"ה והרשב\"א אי אפשר דסבירא להו כר\"ח ולא כהר\"י הלוי דהא בצריכים לקרקע אפי' ר' מאיר אמר דהם כקרקע בכל דוכתי וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש לענין שומא עיין בשיטה מקובצת להרב בצלאל שכתב כן אמנם מ\"ש או בתלושין לא זכיתי להבינו דבתלושין אפי' להרי\"ף לא גבי בע\"ח כמבואר בהלכות ואי לא דמסתפינא אומר דט\"ס הוא דבהא ליכא מ\"ד דגבי וכן נראה ממ\"ש הרב גופיה בסי' קט\"ו סקי\"ח יעו\"ש וגם מ\"ש לא כמהר\"י הלוי וכו' אנכי הרואה להרשב\"א הביא דבריו הרב בצלאל בשיטה מקובצת בפ' נערה דהרשב\"א קאי כמהר\"י הלוי ז\"ל וז\"ל שם סוף סוף כל העומד וכו' והא דתנן בפ' הדיינין י' גפנים מסרתי לך והלה אומר אינם אלא ה' ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה בענבים העומדים ליבצר איכא בינייהו דר\"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהליה והילכך כל שהן מחוברים לקרקע באותה שעה כקרקע דמו וכו' והא דבע\"ח גובה את השבח התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הם של בע\"ח וכו' והרב בעל המאור חולק עליו דאין בע\"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו דהוא הפי' הנכון וכו' יעו\"ש הרי דהרשב\"א ס\"ל כהר\"י הלוי ז\"ל. ובהכי ניחא מ\"ש בפכ\"א מהלכות מלוה דבפירות המחוברין לקרקע אפי' עומדין ליבצר בע\"ח גובה עם הקרקע וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל דבאין צריך לקרקע דין מטלטלין אית להו כמבואר בפ\"ה דטוען וכו' יעו\"ש שהניחו בקושיא ולפי דברי הרשב\"א בע\"ח שאני דקרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ולא תלשן הן בחזקת של בע\"ח וא\"כ דעת רבינו הכי הוא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שהפקיד ביד גדול הרי זה הגדול נשבע וכו'. </b> ועיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב אבל הרמב\"ן והרשב\"א והרבה מן המפרשים חולקים עליו וכו'. והנה ראיתי להרמב\"ן בחי' לשבועות שהקשה עליו דמדפרכינן בגמ' אמתני' דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין ואי כדברי הרב מאי קושיא לימא רישא מיירי בשבועת מודה במקצת וסיפא בשבועה השומרין וכמו שהביא הרא\"ש ז\"ל משמו יעו\"ש וקצת קשה על הרב לח\"מ שהקשה כן ולא זכר ש'ר שכן הקשה הרמב\"ן ומביאו הרא\"ש עוד הקשה הרמב\"ן וז\"ל ותו דגרסי' בהגוזל דף ק\"ו א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ\"ט דאמר קרא על כל אבדה ישלם שנים לרעהו ואותביה ר' אבא בר ממל כי יתן איש ואין נתינת הקטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת\"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה אייתא מכח בן דעת האי לא אייתא מכח בן דעת שמעינן השתא דמדין שומרים מעטיה רחמנא לקטן הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בדלא מחייבינן ליה כפל עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד רבינו ורבו ז\"ל ולומר דהא דמק' מכי יתן דאין נתינת הקטן כלום ואפי' בתבעו בגדלות היינו לענין כפל לחודא ואם תבעו כשהוא קטן או אפי' כשהוא גדול בנתינת הקטן דאף דמחייב שבועת השומרים משום דהאי איש קאי אכי הוא זה מ\"מ כפל לא מחייב משום דמעטיה קרא מתיבת שניהם עד שיהיה שבועה לנתבע ועלה קאמר ישלם שנים וע\"ז פריך ואם איתא תיהוי האי נתינת הקטן כאבדה דאף דליכא נתינה מחייב בכפל ומשני רב אשי האי אתי מכח בן דעת והאי לא אתי מכח בן דעת ולעולם דנתינת הקטן גריע מאבדה ולא כמ\"ש בקושית ר\"א בר ממל דהקושיא הוא משבועה ג\"כ ולא כמ\"ש הרמב\"ן עוד דאי ס\"ד דמחייב בשבועת השומרין מחייב נמי בכפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינים מחייב כפל וכו' אלו הם ז\"ל מפרשים הסוגיא כדאמרן ואתי שפיר עפי\"ז מ\"ש בפ\"ד מהל' גנבה ה\"ט דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע\"פ שנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע וכו' ה\"ז פטור מן הכפל וצריך שתהיה הנתינה ותביעה שוין בגדול יעו\"ש דאף לדעתו ז\"ל דמחייב לשומר של קטן אפי\"ה פטר ליה מדין כפל ובודאי דדעתו ז\"ל כדכתיבנא. ועיין להגהות מיימוני שהקשה עליה דרבינו מהירושלמי דאמרינן כי יתן איש עד שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול ע\"כ ודוק היטב שיש להשיב כמ\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו וכו'. </b> כתב הרב המגיד גם זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר אלא בטוען נאנסו אבל וכו' נראה דכונתו להקשות למה לא ישבע שבועת השומרים ותירץ וכו' ועיין במה שהקשה מרן ז\"ל וקשה דהתם נמי שבועה דרבנן היא וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויין וכו'. </b> בס\"פ האומנין תניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר או ישלם ופי' ר\"ח דחדושא דאיסי בן יהודה הוא דכי יש רואה ליכא שבועה והכריע הרי\"ף ז\"ל כדבריו יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> ראיתי בה' שיטות להריטב\"א ז\"ל בסוגין שכתב וז\"ל אך הרב משה הכהן ז\"ל פי' דלעולם אפי' בשבועה פטור וכ\"ת מאי אשמועינן איסי הא קמ\"ל דאפי' בעא למכפיה תובע לנתבע לגלגל עליו טובא לא מצי כייף דבעדים מצי מיפטר וכו' יעו\"ש. וק\"ל דהר\"ב בשיטה מקובצת הביא משם הרמ\"ך ז\"ל בעובדא דת' דני דחמרא וז\"ל ואי לא מייתי ראיה שלים דבמקום שיש רואים הוא ולא מהימן בשבועה וכו' וכ\"כ בעובדא דהנהו שקולאי וז\"ל ומיהו שבועה לא רמייא עלייהו מן דינא ומצינן למימר דמצי אמר מרי דחביתא נהי נמי דלית לי לאמינך בשבועה אי לא בעינא אבל השתא כיון דאנא בעינא למיעבד טיבותא בהדך לאמינך משתבע ותיפטר כנ\"ל ע\"כ הרי לך להדיא שדעת הרמ\"ך הוא כדעת הרי\"ף וסיעתיה ואיך מביא הריטב\"א משם הרמ\"ך דפליג על הרי\"ף ז\"ל.<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ ז\"ל שכתב דממאי שכתב רבינו בפ\"ב מהל' שלוחין משמע דהא דאיסי הוי בכל מילי וכן משמע ממ\"ש הטור בסי' קפ\"ז וקשה טובא דא\"כ אדם התובע מנה וא\"ל פרעתיך בשוקא אם לא יביא עדים לא יהיה נאמן לדעת רבינו כיון דאית ליה דהא דאיסי הוי בכל מילי אפי' במילי דפרעון וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דהא לא קשיא כלפי מ\"ש להרב מהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סי' פ\"ח שכתב וז\"ל הא ליתא דדרך ים אע\"ג דשכיחי ספינתא לא דמי לריסתקא דמחוזא דשכיחי רבים וכשיש שום אונס והיה כל הבא ועמד לראות אבל בני אדם העוברים בציות הואיל והמקום רחב אין פוגעים זה בזה וכו' יעו\"ש הרי דהא דאיסי היינו שיש רואה שהענין הוא דכי שכיחי רבים עומדים לראות וא\"כ כשאומר פרעתיך בשוקא ושכיחי רבים אין דרך בני אדם לעמוד ולידע מה טיבן של מעות וגם לא יהבי דעתייהו להעיד ואף דשכיחי אנשי מ\"מ אין רואה הוי וכן נ\"ל לדקדק מדברי רבינו שכתב אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם וכו' ומה לו לתלות במקום שהעדים מצויין והו\"ל לומר במקום דשכיחי אנשי כלישנא דש\"ס וכמ\"ש לקמן אלא ודאי דדעת רבינו הוא דלא מהני מאי דשכיחי אנשי לחוד אלא צריך שיהיה האונס גדול שאם נאנס יהיו עדים מצויין וכדכתב מהרימ\"ט ז\"ל לאפוקי פרעתיך בשוקא ודאי דלא שלטא ביה עיני הרואין דאז אף דאיכא עדים אין רואה הוי וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו וכו'. </b> כתב מהרימ\"ט בחלק חו\"מ סי' קי\"ט שאפי' לדעת רבינו לא אמרה אלא במשכיר בית לחבירו וא\"צ להשתמש בהם אבל כגון זה שבכלל השכירות תשמישי החצר המשותף ויד שניהם שוה בתשמישו מצי למימר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו להשתמש וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתשו' והביאה הטור בס\"ס שט\"ז ואין טעם לחלק בין בשוכרים ששכרו ביחד למי שהשכיר לדור ביחד או להשתמש בחצר כאחד כיון דודאי איכא קפידא בהם יעו\"ש.<br><b> אשר</b> בזה אפשר לישב דעת רבינו ממה שהקשה מרן בכ\"מ בפ' כ\"ג מהל' מכירה ה\"ח שכתב שם רבינו וז\"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה לפירותיו ובין השוכר שדה מחבירו וכו' ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה ע\"כ והקשה מרן בכ\"מ וז\"ל תימה שהרי בפ\"ה מהל' שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין ולא בקרקע וכו' וצ\"ע ע\"כ ועיין במל\"מ ז\"ל. אמנם כפי דברי מהרימ\"ט ז\"ל ניחא דבשכירות נמי אם הוא בענין יד שניהם שוה בתשמיש אינו רשאי להשכיר וקפידא גדולה איכא וכדעת הרא\"ש ובכה\"ג דמיירי רבינו בהל' מכירה וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבל שבחצר וכו' אעפ\"י שהיא שכורה ביד אחרים. </b> עיין לח\"מ שהקשה לדעת רבינו מהא דאמרינן התם זאת אומרת המשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה ומשו\"ה נמי הזבל שברפת לבעה\"ב אבל שבחצר הוי של שוכר ואמאי הוי של שוכר לדעת רבינו אף שהיא מושכרת לו ותירץ דלרבינו לרב אשי ברייתא מיירי בתורי דשוכר ומשו\"ה בחצר מפקר ברפת לא יעו\"ש. וכ\"כ בס' חסדי דוד בפי' התוספתא בפירקין. אלא שראיתי שם דברים שלא יכולתי להבינם שכתב וז\"ל וכ\"ת סוף סוף הו\"ל לאשמועינן היא גופא דהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת ותירץ הא נמי לא נצרכה מאחר דכבר פסק בהל' מכירה דהמוכר את החצר לא מכר את המרחץ וכו' וממילא דה\"ה נמי לרפת וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי מקשה והלא בפי' פסק להא דר\"א בפירקין בה\"ב וז\"ל המשכיר את החצר לא השכיר לא את הרפת שבה יעו\"ש ומה לנו מה שפסק בהל' מכירה ושוב התבוננתי בתורתן של ראשונים וראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין שכתב משם הרבינו יהונתן ז\"ל וז\"ל זאת אומרת כתב רב סעדיא גאון כל זאת אומרת הלכה היא וכו' ומהתימה אהרמב\"ם ז\"ל שלא הביאה בחיבורו ובפי' כיון שהרי\"ף הביאה עכ\"ל והוא פלא שכבר הביאה וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>שכר לו בית סתם ללינה אין פחות מיום אחד.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל ובהלכות וראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת שהביא זאת התוספתא ופי' משם הרבינו יהונתן וז\"ל כלומר מי ששוכר בית מחבירו סתם אלא זה הלשון א\"ל ללינה אין פחות מיום אחד אע\"פ שי\"ל זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפי\"ה אמרינן לילה ויום ר\"ל כיון ששכר לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשביתה להוסיף יום אחד על לינה בא שהיה יכול לומר ללינה וזהו ענינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת וכו' עכ\"ל. והנה ההפרש שיש בין לינה לשביתה לדעת הרב ז\"ל נראה בפשיטות דללינה כיון דלצורך לינה שכר היינו דאפי' שכרו מבעוד יום מ\"מ לזמן לינה דהיינו לעת ערב מושכר לו עד למחר לעת ערב ומ\"מ תשמיש של אותו היום עד הערב נשאר למשכיר אבל אם שכרו לשביתה כיון שעניינו הוא לתקן סעודה ליום שבת וא\"א לתקן כי אם קודם שבת שכר נמי אותו היום ומאותה שעה אם שכר ביום שישי הרי מושכרת לו זה נראה לענ\"ד פי' דברי הרב ז\"ל ועיין בס' חסדי דוד שפי' דברי הרב ז\"ל באופן אחר יעו\"ש.<br><b> ומ\"ש</b> עוד <b> לנשואין ל' יום. </b> כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל והטור ז\"ל כתב לנשואין אין פחות מז' ימים ותפס עליו בבדק הבית דרבינו כתב ל' יום ומרן החבי\"ב בהגהות ב\"י הביא הך דבדק הבית וכתב וז\"ל א\"ה גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט\"ס בגרסא שלפנינו וצ\"ל אין פחות מל' יום וכן היא הגירסא בהרי\"ף והרא\"ש וכן כתב הסמ\"ע והב\"ח ע\"כ לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא מ\"ש בבדק הבית אלא שכתב לנשואין אין פחות מל' יום הכונה היא לומר שרבינו בעל הטורים כתב אין פחות מז' ימים ורבינו כתב אין פחות מל' יום ומה שייך לומר גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט\"ס דהא עליה דידיה קאי מרן ז\"ל ומ\"ש אלא שכתב וכו' הכונה היא על הרי\"ף ורבינו והרא\"ש שכתבו אין פחות מל' יום וחסר דיו מדברי מרן שבבדק הבית ומכולהו קא פריך. ולענ\"ד נראה לישב דעת הטור אם אינו ט\"ס במ\"ש בס' חסדי דוד בפי' דהך תוספתא ומאי דמסיים לנשואין אין פחות מל' יום היינו כי ההיא דאיתא בריש כתובות דמתחילת החופה עד ל' יום מברכין שהשמחה במעונו וכ\"כ בשיטה מקובצת שם ולפי זה איכא למימר דהאידנא מאחר דכתבו הפוסקים דערבה כל שמחה אין מברכין שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה כמ\"ש באה\"ע סי' ס\"ב אפשר דאף השוכר או השואל בסתם בית לנשואין אינו אלא לז' ימים בלבד ע\"כ וא\"כ אמור מעתה דזה הוא דעת הטור ז\"ל. ומ\"מ לא אכחד ממה שראיתי בסימן שמ\"א לענין שאלה שכתב ולנשואין אין פחות מל' יום יעו\"ש ולפי\"ז אי אמרת כן דברי הטור סתראי נינהו ועל כרחך ט\"ס נפל בדפוס או הכא או התם ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למרן ב\"י בסי' שי\"ב סי\"ב שכתב וז\"ל מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריה ארבא ע\"כ כל אלה התואנות והקטטות שנעשה ביניהם אין אדם דר עם הנחש בכפיפה ע\"כ. והרב ב\"ח בסי' שי\"ט הביא לשון הנמוק\"י שבפ' השואל וז\"ל אטו המשכיר בית לחבירו או המשאיל לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח\"כ היתה מריבה ביניהם היכול להוציאו מן הבית שהשאיל ודאי ליכא למימר הכי וכן כתבו הרשב\"א והרב המפה פסק כמותו בסי' שי\"ב עכ\"ל. כנראה דפליגי המצאתי כתוב עם הנמוק\"י וכ\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' שי\"ב הגב\"י אות ל' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דאינו מוכרח והכל לפי הענין דחילוק יש בין מי שהיה אוהבו ונעשה שונאו למי שהיה רוצה להחזיק בשלו ולא עלה בידו דמלבד השנאה הנכנס בלבו עוד בה שתמיד מתפחד שלא יעשה עוד וכ\"כ מ\"ש כל אלה התואנות והקטטות שנעשו ביניהם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ע\"ז הוא דאמר המצאתי כתוב דיכול להוציאו אמנם בנדון הרב שלא היה שם כי אם שנאה לחוד מודה המצאתי כתוב דאינו יכול להוציאו ואפשר דלזה כיון הרב פרי האדמה ח\"ד דף כ\"ד ע\"ב וז\"ל בעל קטטה ומריבה דיכול להוציאו דאין אדם דר עם נחש ב\"י בשם מצאתי כתוב ועיין ס' הנמוק\"י הביאה מור\"ם בסי' שי\"ב היכא שהיה אוהבו וכו' שאינו יכול להוציאו וכ\"כ הב\"ח בהדיא עכ\"ל.<br><b> והנה</b> מ\"ש בעל מריבה וקטטה דיכול להוציאו וייחס סברא זאת למצאתי כתוב רב המרחב ביניהם ומי שהוא בעל קטטה ומריבה גרע טפי ממי שהיה אוהבו ונעשה שונא דסברת הנמוק\"י דמי שהיה אוהב מודה דבעל קטטה ומריבה יכול להוציאו ואפי' בתוך זמנו ובפרט שהמצאתי כתוב נראה שמדבר בדרים בחצר אחד ודייק אומרו אין אדם דר עם נחש משא\"כ בההיא דהנמוק\"י שיכולין אנו לומר דמיירי שהשכיר לו חצר ואין המשכיר דר שם ומאיזה סיבה נעשה שונא ובהא הוא דאמר הנמוק\"י דאינו יכול להוציאו משום שנעשה שונא באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועפי\"ז עשיתי מעשה בשוכר שעשה מריבה וקטטה עם המשכיר על שתמה עליו שלא ראה שהתפלל תפילת שחרית ונתקוטט עם המשכיר ורץ אחריו וסכין בידו ושוב נתקוטטו שניהם פעם אחרת אחר שנים ופגע בכבוד שוכני עפר ובאו לדין ותבע המשכיר הבית בתוך הזמן באמרו דאין אדם דר עם נחש ופסקתי שחייב ליתן את הבית אחר חדש ימים ואפי' שהיה תוך הזמן מחשש שמא ביני ביני יתרבה המחלוקת עד פעם אחר ועוד מטעם אחר שהלך בן השוכר והלשין לאומות העולם על דבר תנור אחד ומ\"מ נתפשרו ביניהם ע\"י אנשי צורה והניחו עוד חדש ימים אחר להשקיט המריבה (א\"ה ס\"ט זה מצאתי כתוב לעט\"ר מר אבא מר שמואל זצוק\"ל וז\"ל אמר הבן עיין להרב שמן רוקח ח\"ב סי' ע\"ז שגם הוא נשאל כעין זה שהתחיל בקטטה ומלשינות על המשכיר והביא דברי הנמוק\"י וחילק וז\"ל אך באמת מדברי הנמוק\"י אין הכרעה כ\"כ דהתם אם לא שהיתה משכרת לו רק בשביל וכו' לא היה מקום שעשה לו שלא כהוגן ומקרא מלא דבר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו אבל אם נראה לעין שהשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן ומקפח פרנסתו ומגלה מסתריו במלשינות ושקרים ואין יכול לדור עמו במדור אחד נראה לענ\"ד דאף דלא פירש כמאן דפירש דמי ויכול לדחותו תוך זמנו דיכול לומר לא עדיפת מנאי כמבואר בב\"מ דף ק\"א ע\"ב ואף דהפוסקים כתבו דשם איירי דוקא בכלות זמן השכירות אלא שלא הודיעו אבל בתוך זמנו אפי' דנפיל ביתו אין יכול לדחותו שאני התם דהשוכר לא עשה שום מעשה ומה שנפל ביתו דמשכיר מזלו דמשכיר גרם וכו' אבל בנדון דידן אם תאמר שהמשכיר יעקור סוכו ומשכנו לקתה מדת הדין ואף דקי\"ל שכירות ליומיה ממכר הוא כבר כתב הנמוק\"י דהיינו לענין תשמיש אבל בגוף הדבר אינו קנוי כלל יעו\"ש בהנמוק\"י עכ\"ל)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החוכר או המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד וכתב בס' זקן שמואל דמה יתרץ הלח\"מ בעד הטור ז\"ל שכתב בהדיא דבקבלנות אי מכת מדינה היא מנכה לו וכו' ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל ואפשר לומר דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע דאז יאמר לו בעל השדה מזלך גרם לכשאינה בגופו של קרקע יבש הנהר הגדול שביבשות הנהר נפסד השדה אז מנכה לו ועוד אפשר דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא שמן הנהר ישקה את השדה עכשיו שיבש הנהר הגדול וכל הטורח על אריס אין סברא שלא ינכה לו לפיכך כתב בין כך ובין וכו' יעו\"ש. ולא הבנתי כונתו אי במה שתירץ דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע וכו' דא\"כ בנקצץ האילן הוי כאכלה חגב ומ\"ש בתירוץ ב' דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא וכו' לא ידעתי מי הגיד לו שהיה שם תנאי ומי הזכיר אפי' בשמו דהכא ברישא דמתני' קיימינן דלא אמר בית השלחין כמבואר ועיין בפסקי הרא\"ש ז\"ל בפ' המקבל סי' ב' שכתב וז\"ל והני מילי דצריך ליטע ולחפור אחרים דא\"ל בית השלחין או בית האילן זו אבל היה עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם אין ליטע ולחפור אחרים אבל מנכה לו מחכירו ובכ\"ז אין חילוק וכו'. והרואה בדברי הרא\"ש והטור ז\"ל בעצמו בסי' שכ\"א יראה דבאומר בית השלחין זו אין מנכה לו מחכירו אבל באומר בית השלחין סתם אז צריך להעמיד בית השלחין אחר ליטע ולחפור אחר כמבואר שם היפך מ\"ש בפסקי הרא\"ש וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר והמקבל וכו' לחרוש אחריו. </b> הטור ז\"ל כתב משם הרמ\"ה ז\"ל שאם פי' בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה וכו' ותמה מרן ז\"ל דמאי אתא הרמ\"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ\"ל דאי בעי לפרושי משמע בהדיא דכל היכא דפריש א\"צ לחרוש יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דהא אתא הרמ\"ה לאשמועינן ולאפוקי מסברת הריטב\"א ומביא דבריו בשיטה מקובצת שפי' באופן אחר בגמ' וז\"ל אדעתא דלא כריבנא לה פי' לא אדעתא דלא כריבנא כלל דהאי היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש אלא ה\"פ אדעתא דלא כריבנא לה אנא בלחודוי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמ\"ל דכיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשותה אי בעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמייא לפרושי ולא על בעל הקרקע הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל. וא\"כ מצינן למימר דהא דמהני היכא דפי' היינו דוקא לענין דצריך לסיועי בהדי חרישה אבל ליפטור לאריס אף דגילה דעתיה האריס לא מהני עד שיקבל בעל הקרקע בפי' וזה הוא דקמ\"ל הרמ\"ה דאפי' לפטור מן החרישה מהני היכא דגילה דעתיה האריס ושתיק בעל השדה ועיין מ\"ש משם התוס' שאנ\"ץ ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכך כותב לו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל אע\"פ שלא כתב לו ממש זה הלשון דיינו כמי שכתב וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א וכ\"כ הר' יצחק אלברצלוני ז\"ל תשו' לרבינו האי גאון וכו' יעו\"ש וכי\"כ הרא\"ש והר\"ן והטור ז\"ל בס\"ס מ\"ב והרב נמוק\"י ז\"ל הביא משם הרמב\"ן שכתב משם הרב יאודה אלברצלוני ז\"ל דהא קמ\"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב אע\"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו ממשמעות ענין באם אינו ענין וכו' ועי' בהר\"ב בשיטה מקובצת שמביאו באורך.<br><b> וראיתי</b> להר' משפטי צדק ח\"ב סי' ל\"א שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כוותיה דיחיד הוא בדבר זה יעו\"ש ומהר' חיים שבתי [בתורת חיים] בח\"ב סי' י\"ט כתב על דברי מרן במ\"ש בס\"ס מ\"ב דמדקדוק דברי רש\"י נראה דס\"ל כהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל וכתב עוד וז\"ל אני הדיוט הבנתי מדברי רש\"י להיפך שכתב לשון הדיוט לשון שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו ומפשט דברים אלה לא משמע אלא שהלשון הכתוב היה דורשו וכפי משמעות הלשון הכתוב בו היה פוסק הדין וכדברי הר\"י אלברצלוני ז\"ל וכו' יעו\"ש ועיין בס' חשק שלמה בסי' מ\"ב הגב\"י אות ל\"ז שמסתפק אם יכול לומר המוחזק קי\"ל כמהרח\"ש שכתב דסברת רש\"י כמהר\"י אלברצלוני ז\"ל או שמא גם מהרח\"ש אינו מחליט המאמר הלכה למעשה לומר דרש\"י כמהר\"י אלברצלוני ז\"ל וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל יעו\"ש.<br><b> ואנכי </b> הרואה להריטב\"א בסוגיין בהמקבל שכתב וז\"ל ור\"ש והראב\"ד ז\"ל פי' לשון הדיוט שהורגלו לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורשו לפסוק הדין אחריו ודוקא כי כתב ליה אבל אי לא כתב ליה לאו כמאן דכתב ליה דמי וכן נראה ההיא לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו דודאי זה אינו עשוי כתקון חכמים שהרי דינו הוא להיות מקודשת תכף שנתן הקידושין ואפי\"ה כיון שמנהגם לקדש על מנת כן חשיב תנאה מעליא ולרבינו נראה לפרש לשון הדיוט כאומר כל אלו הלשונות הם עשוים לדבר אחד או לשופרא דשטרא והיו דורשין עליהם כאילו הוא לשון מתוקן מפי חכמים או היה פסוק של תורה שניתן לדרוש היו דורשין אותו ומדקדקים בו וכו' ואי מערבי לפירושא דרבינו האי בהדי האי פירושא קאי הלשון שפיר דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן לא כתב כמי שכתב דמי ולמה שדורשין מאותו לשון צריך שיהא נכתב כמה דאמרינן לקמן טעמא דכתב ליה עכ\"ל. הנך רואה שכתב שדעת ר\"ש והראב\"ד ז\"ל כדעת הרב יצחק אלברצלוני ז\"ל וגם לפי המסקנא דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי ולבי אומר דהר\"ש שכתב הרב הוא על רש\"י ז\"ל שכתב לשונו וכמו שהבין מהרח\"ש ז\"ל ואם כן שפיר מצי המוחזק לומר קי\"ל. אלא דלא אכחד דמה שכתב משם הראב\"ד ז\"ל קשה לי טובא דהרי הר\"ב בעל השיטה מקובצת הביא משמו וזה לשונו לשון הדיוט שאינו מתקנת חכמים אבל אם מתנין מעצמם ואם לא כתב אינו חייב בהם ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא נכתב הראב\"ד עכ\"ל הרי דבמקום מנהג אף על פי שלא כתב סבירא ליה כמאן דכתב דמי.<br><b> עוד</b> הביא הר\"ב וז\"ל ובשטר כתוב וזה לשונו ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוטות ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא דטופיינא היא ובלא כונה והיינו לישנא דדורש וכאינך דלקמן דכולהו מודו דמדקדקין בלישנא דידהו כאילו היה לישנא דרז\"ל על כן משמע דכתיבה מיהא בעי וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב\"ם והרשב\"א ז\"ל דכן הדין בכיוצא בזה ושנו בתוספתא הנותן מעות לחברו ליתן לו פירות לגורן חייב להעמיד לו כשער בנוני וכו'. והנה מתוספתא זו הקשה מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סימן של\"ה למ\"ש הריטב\"א ז\"ל בריש פ' האומנים גבי מאי דפריך בגמ' וליחזי בעלים היכי מיגרי וז\"ל דא\"ל שכרכם על בעה\"ב לא צריכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' פי' וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא וה\"ה היכא דמיתגרי בתלתא ומד' ומה' ואע\"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וב' מבני העיר שמשמנים בניהם התם משום דאמר כאחד וב' אבל השוכר סתם או שעושה מלאכה של בעל הבית בקציצה אין עליו אלא כפחות שבפועלים ע\"כ ועיין בשיטה מקובצת שמביאו והוא שלא כדברי מהרשד\"ם דמ\"ש הרב שם וע\"ז הקשה שצ\"ע בלי ספק מ\"ש מהנותן מעות לפירות לגורן דמשמנים יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף קמ\"ב שנשאל על בן שהיה מתעסק בנכסי אביו בחיי אביו ואחר מיתת אביו תבע שכר הפאטורי\"ה ומסיק הרב דהוא קודם לבע\"ח מכח הקי\"ל אלא דלא יקח כדרך הפאטורי\"ה שלוקחים הרבה בשכרם ולא כדרך שלוקחים מעט אלא כדרך הבנונים כדאמרינן בהשוכר את הפועל וא\"ל כאחד וב' מבני העיר דמשמנים בניהם והביא מ\"ש הרב המגיד מהתוספתא הנ\"ל דתני משמנים ביניהם והא נמי דוכותא ושוב כתב דכבר יש מקום לחלק ולומר דדוקא כא' וב' הוא דאמרי' דמשמנים ואם הגדול שבהם הוא בד' והמועט הוא בשנים נותן לו ג' אבל בנדון דידן דלא א\"ל שום דבר יכול האב לומר שלא יתן לו אלא כדרך המועט שבשכירות וכיון שכן הוא יטול זה הבן כפי המועט שבפאטורי\"ה עכ\"ל. והנך רואה דמה שחילק מהריב\"ל ז\"ל דדוקא כשאמר כאחד וכשנים הוא דמשמנים הן הן הדברים הניתנים למעלה משם הריטב\"א וע\"ז הקשה מהרשד\"ם מהתוספתא והצריך עיון וא\"כ מהריב\"ל ז\"ל דבתחילה הביא הך תוספתא וזיכה לבן כבנוני וכשחזר לחלוק ולומר דהך דינא אינו אלא משום דאמר כאחד וכשנים ומשו\"ה משמנים וכדברי הריטב\"א ז\"ל איך מיתבא דעתיה מהתוספתא דהתם לא תני כאחד ושנים ואפי\"ה קתני דמשמנים היפך מ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחזר בו בחצי היום חוזר. </b> עיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' ה' שכתב שמדברי התוס' בפ\"ק דמציע' דף י' ד\"ה יכול שכתבו דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור דהא בהדיא קתני לה ורב אתא לאשמועינן דידו על העליונה אך אמנם בפ' הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא דיכול לחזור ואי לאו דרב הוה אמינא כיון דיד פועל כיד בעה\"ב אין יכול לחזור בו דברייתא קתני שם שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמא תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל וכו' וכל כמה דלא הדר ביה ברשותיה דבעה\"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל והשתא אמאי אצטריך שם לאתויי הא דרב דלא נפק\"מ שם מידי אי יד פועל על העליונה או לא ע\"כ. ולענ\"ד נ\"ל לומר במ\"ש שם הרא\"ש ז\"ל ומביאו הר\"ב בשיטה מקובצת שם דכונת הש\"ס הוא אפי' לרב דס\"ל ידו על העליונה וכ\"ש לר' דוסא דאית ליה ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעה\"ב דכי יד בעה\"ב דמי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב יעו\"ש וק\"ל.<br><b> וכתב</b> מהרימ\"ט ז\"ל ביו\"ד סי' נ' על מלמד אי דמי לפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום או לא דאיכא פלוגתא ומסיק כיון דמשועבד גופו לשוכר הוי כדין עבד דאמרינן העמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בבריא שנפטר משעבודו וכל שלא נודע בברור על העבד להביא ראיה וכו' וכדי שלא נקשה מדברי התוס' בפ\"ב דף י\"ז ד\"ה מפני וכו' שכתבו דטעמא שתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר את עבדו ואח\"כ כותב גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא השעבוד ע\"כ דבעלמא העבד נקרא מוחזק לעצמו שלא כדברי מהרימ\"ט לזה כתב הרב בני יעקב בדף פ\"ח ע\"ג דיש לחלק דכל מילתא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם הוא עבד או לא בכהאי גוונא אמרינן דעבד מוחזק בעצמו ועל רבו להביא ראיה והן הן דברי התוס' שם דהספק נפל אם נשתעבד לרבו שני או נשתחרר קודם המכירה ולא חלה השעבוד כלל אבל היכא שכבר חל השעבוד והוא עבד ודאי אלא דהשתא מספקא לן אי אכתי שעבודו עליו והוא עבד ודאי בכהאי גוונא הבא להוציא השעבוד שיש לו עליו הראיה יעו\"ש.<br><b> והרב</b> מהרי\"ט אלגאזי נר\"ו בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש בסי' ט\"ל כתב דחילוק זה נראה ברור דכשהוא ודאי עבדו מספקא לן אי נשתחרר או לא הרי זה דומה לדין בריא בחיובא וספק בחזרה דקי\"ל דאע\"ג דהלוה מוחזק בממונו חייב כיון דהחיוב ברור ואי ספק בחיובא הוא פטור וה\"ה גבי עבד שהוא מוחזק דאי מספקא לן אי חל השעבוד או לא הוי כספק בחיובא ואי ודאי לן שהוא עבד ומספקא לן אם נשתחרר הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דאין לומר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן לא מספקא לן משא\"כ גבי עבד דאנן נמי מספקא לן לענין דינא אם נשתחרר או לא וכל כי האי אפשר דלא חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה דהא ליתא שהרי כתב בכנסת הגדולה בכה\"ג בסי' ס' הגב\"י אות מ\"א משם הר' אברהם די בוטון בסי' קט\"ו דאם החוב ברור אלא שבא לפטור עצמו בדבר דאיכא פלוגתא אי חשיב פרעון מה שפרע או לא לדעת מהר\"י קולון שסובר דטענת קים לי הוי טענת בריא הו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דפטור ולדעת מ\"ד דהוי טענת שמא הו\"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב ולא מצי למפטר בטענת הקי\"ל וכ\"כ משם מהראנ\"ח בח\"ב סי' א' וי\"ט יעו\"ש הרי דאע\"ג דטענת הקי\"ל הוי דמספקא לן לענין דינא ועם כל זה חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין אעיקרא דברי מרן החבי\"ב ז\"ל במה שהשוה לדעת מהראנ\"ח ז\"ל איני יודע אם פרעתיך לספק דפלוגתא דרבוותא דאיברא דמהראנ\"ח כ\"כ בתחילת דבריו להשוות ספק איני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא ברם לקושטא דמילתא מסיק וז\"ל אבל כד מעיינת שפיר כל זה אינו דהא טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי למטען אבוהון וטענינן להו פרעתי ולא אמרינן דכיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק הו\"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל עיקרן של דברים כפי מה שחלקו התוס' בכתובות ובכמה מקומות שיש חילוק בין שמא טוב לשמא גרוע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' בבריא ושמא אלא דוקא בשמא גרוע הוא דאמרינן הכי אבל בשמא טוב אפי' כשהחיוב והספק הוא בפטור או בפרעון מהני וכו' עכ\"ל. הרי להדיא דשניא ההיא דאיני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דהתם השמא הוא גרוע משא\"כ בשמא דפלוגתא דרבוותא. והנה על מרן החבי\"ב כבר ראיתי שתפסו עליו בזה דלמה השוה למהראד\"ב עם מהראנ\"ח אלא דהא קשה לי יותר על מרן החבי\"ב שבתשו' חו\"מ ח\"א סי' נ\"א נראה בהדיא דלא אזיל בהך כלל דכייל לן כאן יעו\"ש.<br><b> ומן</b> האמור אתה תחזה שיפה כתב הרב מל\"מ בפי\"א מהל' מכירה הי\"ז במה שהקשה עליה דמהראד\"ב וז\"ל ועוד שאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהו\"ל לידע ומשו\"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפי\"ז מצי לומר קים לי כמ\"ד פרעתיך וזה ברור עכ\"ל ולפי קוצר ענ\"ד אמינא דיש לו על מה לסמוך ודבר זה נפתח בגדולים ומהתימה שלא הזכיר לדברי מהראנ\"ח שהוא כדבריו וק\"ל (א\"ה ס\"ט עיין פני משה ח\"ג סי' ל\"ד יעו\"ש)."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל להשקות וכו'. </b> כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' תתע\"ג והביאה מרן בסי' של\"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא\"ל בעה\"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה\"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו\"ש. וראיתי להרדב\"ז החדשות בסי' פ\"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע\"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א\"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי\"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא\"כ אפי' דלא א\"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע\"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא\"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא\"ת הרי כתב ר\"מ ז\"ל במי ששכר מלמד וא\"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה\"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו\"ש ותו דאיהו ז\"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א\"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא\"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ\"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א\"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ\"ל ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בסי' של\"ד הגהת ב\"י אות ט' שהביא משם הרדב\"ז ז\"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו\"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז\"ל אינו אלא דהר\"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו\"ש הרי דאף דס\"ל דהוי דבר האבד אפי\"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו וכו'. </b> הכי איתא בפ' האומנים על מתני' דהמלוה את חברו שומר שכר ופריך בגמ' לימא מתני' דלא כר' אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד ר\"א אומר ישבע ויטול מעותיו ר' עקיבא אומר אבד המשכון אבד מעותיו ומשני לא וכו' וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר\"י מנין לבע\"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין לו ע\"כ ופרש\"י ז\"ל להתחייב באונסים ורבינו ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא דלא הוי כי אם ש\"ש וכמבואר ומ\"ש רבינו בין משכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלואתו הוא משום דס\"ל דהא דמקשי הש\"ס אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לא הוי אלא דרך דחייה בעלמא וכמ\"ש התוס' בפ' השולח (גיטין דף ל\"ז) וכ\"כ הפוסקים והכי ס\"ל דהאי דמקשי הש\"ס אינו אלא דחייה בעלמא והיינו שכתב הטור באה\"ע סי' כ\"ח וז\"ל ואם יש מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב\"ם שבכל ענין מקודשת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת ע\"כ והיינו לומר מדסתם רבינו בפ\"ה מהל' אישות ולא חלק משמע דלא שני ליה בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש\"ש לקדש בו את האשה א\"נ כמ\"ש התוס' דכיון דשלא בשעת הלואה קני ליה להיות עליו ש\"ש אלים שעבודיה בשעת הלואתו לקדש בו את האשה ולהורות נתן רבינו בעל הטורים ז\"ל באומרו גם בזה כתב הרמב\"ם שבכל ענין מקודשת לומר שמלבד מ\"ש לן בהל' שכירות אלא גם בזה כ\"כ לאפוקי מהרא\"ש ז\"ל דלא ס\"ל הכי וכמ\"ש וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וכו' ומהתימה על מרן ב\"י שתמה על הטור שם וז\"ל ומ\"מ לשון גם בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל שכתב רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שהדין הקודם לזה נחלקו ואינו כן שבדין קודם לזה לכו\"ע אית להו ולכן צריך לפרש דה\"ק כתב הרמב\"ם שגם בזה בכל ענין מקודשת עכ\"ל ולפי' מ\"ש אינו צריך לכ\"ז.<br><b> והרב</b> לח\"מ בפ\"ה מהל' אישות הקשה על הטור וז\"ל אבל על דברי הטור ז\"ל יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא\"ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת אבל משמע דאית ליה דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתו ובריש הל' מלוה על המשכון פי' עלה לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו משמע דס\"ל דלכו\"ע הא דר\"י בכל גוונא הוא וכן הזכיר שם בשם אביו דאין חילוק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וא\"כ קשה דברי הטור אהדדי וכבר הוזכר קצת מזה בדברי רבינו ב\"י וצ\"ע. ולענ\"ד נ\"ל לתרץ דס\"ל דהא דר\"י אינו אלא שלא בשעת הלואתו דהא קרא בהכי איירי אלא דמשום פרוטה דרב יוסף הוי עלה ש\"ש בשעת הלואתו דעיקר דינו הכי מיירי ואמטו להכי כתב הטור ז\"ל בהל' מלוה דבין משכנו שלא בשעת הלואתו ובין משכנו בשעת הלואתו הוי עליה ש\"ש והיינו מטעם דר\"י שלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו מטעם דרב יוסף משום פרוטה דעני וכדאמרן אבל לענין קדושין דוקא שלא בשעת הלואתו מקודשת מדר\"י והיינו משום דיש קנין בגוף המשכון ומשו\"ה מקודשת אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת מדרב יוסף דלא יש קנין בגוף המשכון ומשו\"ה קאמר דאינה מקודשת אלא דוקא שלא בשעת הלואתו וזה נראה לי ברור לומר בדעת הרא\"ש והטור ודוק.<br><b> וראיתי</b> להרב ש\"ך סי' ע\"ב סק\"ט שכתב וז\"ל בין משכנו בשעת הלואתו וכו' אזיל לטעמיה שכתב בב\"י דכל הפוסקים סוברים דאף שלא בשעת הלואתו לא הוי אלא ש\"ש לבד מרש\"י שסובר שחייב באונסים אבל לענ\"ד נראה עיקר בש\"ס כרש\"י וכו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש\"ס וכדר' יצחק דאמר ר\"י בעל חוב קונה משכון משמע שקונה המשכון ויש בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש\"ש לא שייך ביה לומר שקונה המשכון וכו' יעו\"ש ולענ\"ד קשה דאי משום הא לא אירייא דהא תנן בפ' הגוזל קמא נתן לאומנים לתקן וקלקלו וכו' וא\"ר אסי דטעמא משום דאומן קונה בשבח כלי ותנן כל האומנים ש\"ש הן ואע\"פ דלא קי\"ל הכי אלא אין אומן קונה בשבח כלי מ\"מ רבינו ירוחם ודעימיה ס\"ל דאומן קונה בשבח כלי כמ\"ש מרן בב\"י אה\"ע סי' כ\"ח ואפי\"ה קרו ליה אומן קונה ואינו אלא ש\"ש ואע\"ג דהרב בסוף ס\"ק זה כתב דודאי למ\"ד אומן קונה בשבח כלי קניה ליה לגמרי דהא מצי לקדש בו האשה וקשיא ליה ממתני' כל האומנים ש\"ש ומשני דמיירי בדליכא שבחא הרואה יראה דלא משמע כן מפשט המשנה.<br><b> עוד </b> כתב לקמן דאדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל\"כ מאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי או לא הא מ\"מ ש\"ש הוי וכדאמרן וכל שהוא ש\"ש יכול לקדש בו האשה. ולפי קוצר ענ\"ד נראה דפליגי אי אומן קונה או לא משום דאפי' דנימא דלא הוי אלא ש\"ש אפי\"ה צריך שיהיה קנין בגוף המשכון אבל לא להתחייב באונסים וכמ\"ש התוס' בפ' האומנים דף פ\"ב ע\"ב ד\"ה אימור שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל וי\"ל דמשום חיוב דש\"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר\"י עכ\"ל הרי להדיא דאפי' דנימא דהוי ש\"ש אפי\"ה אינו עובר עליו אם לא מטעם דקני ליה ואפי' דלא קני אלא לחייב עצמו כש\"ש וא\"כ הכא נמי פליגי אי קני או לא לומר דאם לא קני אפי' הוי ש\"ש אפי\"ה אינו יכול לקדש בו את האשה ואי קנה אפי' לא קני אלא כש\"ש יכול לקדש עוד הקשה הש\"ך שם דאם איתא דר\"י לא קאמר אלא לענין דהוי עליו ש\"ש ועדין יש ללוה זכיה בגוף המשכון א\"כ הדרא קושיא לדוכתא צדקה מנין לו שהרי הוא של לוה ואין למלוה אלא שומר עליו וכי שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש מעיקרא קושיא ליתא דהא מצינן למימר דהא דמלוה קנה משכון להיות עליו ש\"ש ומשו\"ה שפיר שייך צדקה כשיחזיר ליה ללוה המשכון ואינו דומה לשומר שמחזיר הפקדון לבעליו דהתם לא יש שום קנין בגוף המשכון אבל הכא שיש קנין בגוף המשכון אלא דאינו חייב אלא כש\"ש שפיר שייך צדקה וכמו\"כ קשה להר' ישעיה הזקן בס' המכריע סי' צ\"א וז\"ל אם נאנס המשכון חייב המלוה לשלם כקונה קנין גמור משמע לעמוד ברשותו לקדש בו את האשה ולחייב באונסים ואי אמרי' דלא קני ליה קנין גמור להתחייב באונסים אמאי יכול לקדש את האשה אילו הפקיד לו חברו חפץ ונתן לו שכר לשומרו וקדש בו את האשה מי הוייא מקודשת כיון שגוף המשכון אינו שלו אלא ודאי מדאמרינן מקודשת משמע שגוף המשכון קנוי לו קנין גמור להתחייב באונסים עכ\"ל ולפי מ\"ש אינו כ\"כ הכרח דמצינן למימר דהוי עליו ש\"ש מ\"מ קנה ליה קנין להיות עליו ש\"ש וכמ\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר וז\"ל ותו אי קנה ליה מדר' יצחק לעמוד עליו כש\"ש ותו לא אמאי אצטריך למלתיה מולך תהיה צדקה תיפו\"ל דלא גרע משומר אבדה לרב יוסף ותו אי לא קנה ליה קנין צדקה מנ\"ל בדבר שאינו שלו אלא ודאי קנין גמור קאמר יעו\"ש וממ\"ש אין הכרח וכעת צ\"ע.<br><b> איברא</b> שמ\"ש לפרש\"י ניחא דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור בשעת הלואתו נמי הוי כתפיס ועומד לענין דקרינן ביה לא יגוש והאי נגוש ועומד הוא נראה ודאי דהדין עמו דהא הוא ז\"ל בר\"פ האומנים ובפ' כל שעה פי' וז\"ל שקונה משכון להתחייב באונסים יעו\"ש ואילו בפ' השולח (גיטין דף ל\"ז) פי' וז\"ל דקנה ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי דמי עכ\"ל הרי דכאן כתב בהיפך שאם נאנס פטור והוא היפך מ\"ש בפ' האומנים ובפ' כל שעה אמנם לפי מ\"ש הרב ז\"ל הנה נכון דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור להתחייב באונסים בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש\"ש ומשו\"ה בפ' האומנים דמוקי הש\"ס הא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו משו\"ה פי' שקונה משכון לכל מילי להתחייב וכן נמי בפ' כל שכן אע\"ג דקאי הש\"ס כשהרהינו אצלו ולשון הרהינו משמע בשעת הלואתו וכדבעינן למימר לקמן בס\"ד מ\"מ רש\"י קאי אעיקר הדין דר\"י אבל בפ' השולח שהיא בשעת הלואתו אמטו להכי כתב רש\"י ואם אבד חייב באחריותו והוי ש\"ש והוי בהדרגה וכ\"כ הראב\"ד הביא דבריו הריטב\"א ז\"ל בחי' פ' האומנים והרז\"ה ובעה\"ט דף ס\"ו. ועוד י\"ל דר\"י סבר בע\"ח קונה משכון בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו אף לאונסים אלא דאנן נקטינן חדא ושבקינן חדא ובשעת הלואתו מיהא הוי עליה ש\"ש היפך סברת ר\"י בהא וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בפ' האומנים יעו\"ש ומשו\"ה בפ' האומנים ובפ' כל שעה קאי רש\"י עליה דר\"י משו\"ה פי' לפום סברת ר\"י אבל בפ' השולח דלא קאי עליה דר\"י משום הכי פי' אם אבד חייב באחריותו לומר דבשעת הלואתו לא קי\"ל הכי. אלא דלשנויא קמא קשה מ\"ש מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ט' וז\"ל הראב\"ד והרז\"ה ורבינו אפרים סוברים כרש\"י אפ' שרבינו המחבר סובר שרש\"י סובר דקונה אף לאונסים וכו'.<br><b> עוד</b> כתב הש\"ך וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יצחק משמע היינו בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת ומשני התם במשכון דאחרים וכדר\"י שפיר נוכל לומר לפרש הך לישנא דקידשה במשכון אחרים שלא בשעת הלואתו ע\"כ ואחרי המחילה רבה דברים אלו לא זכיתי להבינם ואם כדבריו דמשכון דאחרים שלא בשעת הלואתו א\"כ מאי מקשה רבא לר\"נ מההיא דקדשה במשכון מקודשת דהתם שאני דקידשה במשכון שלא בשעת הלואתו ומשו\"ה מקודשת אבל היכא דמקדש בדינר והניח עליו משכון ובשעת הלואתו זה לא שמענו ומשו\"ה אמר רב דאינה מקודשת.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל ושמעתין נמי דייקא דקס\"ד דר' עקיבא כר' יצחק וקתני אבד ואבד בשמירת שוכר במשמע ואע\"ג דאפשר לך לדחוי בטבעה ספינתו בים דחוי היא ואין שומעין לך עכ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בש\"ס בפ' אלו מציאות עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לומר דבכאן לא שייך לומר הכי דהא בתחילה בעי לאוקומי הש\"ס כשמואל דאבד אפי' באונס ובתר הכי מוקי לה כר\"י ואי אמרת דר\"י מיירי באבד באונס א\"כ הו\"ל למימר אלא לומר דלא מיירי כדהשתא דאבד שלא באונס אלא השתא מיירי שאבד באונס ומשו\"ה כתב הרמב\"ן דאבד בשמירת שומר במשמע.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ועוד נלענ\"ד דרך אחרת לדעת רש\"י דודאי ר' יצחק קאמר אלא שלא בשעת הלואתו ולא קשיא מהך דפ' כל שעה דהתם נמי י\"ל דמיירי שלא בשעת הלואתו והא דדייקינן בש\"ס בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים וכו' וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר התם בפ' כל שעה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו וכו' ומשני ותסברא וכו' אלא הב\"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י וכו' אלמא מעיקרא הוה ס\"ד דלא הכניסו אצלו בביתו וכו' וא\"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ\"מ שפיר נוכל לומר דמיירי כשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמץ שהיה לו בביתו וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים בעיני חדא דמעיקרא דאמרינן ישראל שהלוה לגוי אחר הפסח מותר בהנאה בשעת הלואה משמע ששעבד לו ולא שמשכנו וכדמשני כגון שהרהינו אצלו היינו לומר דעל חמצו דקאמר שהרהינו אצלו בשעת הלואה הוא וא\"כ איך נוכל לפרש שהרהינו דקאמר שלא בשעת הלואה הוא. ועוד שלשון הרהינו הוא בשעת הלואה וכמ\"ש התוס' יו\"ט בפ\"ח דעדיות מ\"ב וז\"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחיבורו של הרמב\"ם בהל' מעשר שני מן הירושלמי דמשכון אמרו וכו' והרהון אמרו ע\"ש שהלוה עכשיו עליו עכ\"ל הרי להדיא דלשון הרהון הוא דוקא בשעת הלואתו ולא לאחר הלואתו כמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל וא\"כ המשכון נקנה לו מיד שנכנס שביעית מדר\"י דהיכא דאין לו ממה לגבות חובו קונה המשכון וליכא למי' דהיאך יקנה המשכון כיון שאינו רשאי לגבות חובו דהא פשיטא דכיון שאם היה משלם לו מדעתו לא היה צ\"ל משמט אני א\"כ הוא גובה מעצמו מהמשכון והוה כאילו משלם לו עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דהא אמרינן בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח) המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע\"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב\"ג ור' יהודה הנשיא אומר אם היה המשכון כנגד החוב משמט ואם לאו אינו משמט ופריך בגמ' מאי אינו משמט דקאמר רשב\"ג אילימא כנגדו מכלל דר\"י דפליג סבר אפי' להך פלג נמי משמט אלא משכון דנקיט למה ליה ומשני לזכרון דברים בעלמא יעו\"ש והשתא אם איתא דמיד שנכנסה השמיטה נקנה לו המשכון מדר\"י אמאי קאמר ר\"י הנשיא היכא דאינו שוה אלא פלג דאינו משמט והא כיון דנכנסה השמיטה ולא היה יכול לגבות ע\"פ בי\"ד א\"כ המשכון נקנה לו מדר\"י דהא אפי' כתנאי לא מוקי הש\"ס הא דר\"י בפ' האומנים וא\"כ הכא דהלכתא כר\"י הנשיא כ\"ש דדוחק לו דלא ס\"ל הכי וכעת הדבר צ\"ע.<br><b> עוד</b> כתב הש\"ך וז\"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב\"ן בס' המלחמות בפ' שבועת הדיינים ראיה דר' יצחק לא קאמר דקני ליה לאונסיה וז\"ל ויש ראיה לדבריהם ממ\"ש בפ' ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש\"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר דש\"ש הוי ולא מחייב באונסים ולא תימא דהתם מילתא בעלמא קאמר משום דבהכי סגי ליה לחיובי ניזק בנזקין ומאי דצריך ליה קאמר דבשמירת ש\"ש מתחייב בנזקין דאי הכי לימא שומר א\"נ שומר סתם דכל ד' שומרין נכנסים תחת בעלים וכו' ולענ\"ד אין זה ראיה דכיון דמיירי התם בשור תם א\"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדה בדין דקי\"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין וא\"כ לא נתברר עדיין לבי\"ד שזה חייב לו והיאך נאמר שיהיה כאלו הגבהו בי\"ד המשכון וכו' יעו\"ש וי\"ל לדברי הרמב\"ן דהא הוא ז\"ל כתב בחי' לקידושין גבי עשה לי נזמים וטבעות ואקדש אני לך וכו' ומשני בגמ' הב\"ע כגון שהוסיף לו נופך משלו והקשה הוא ז\"ל תיפו\"ל דאפי' למ\"ד אין אומן קונה בשבח כלי הא מצי תפיס ליה אאגריה והו\"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון והחזיר לה המשכון דמקודשת ואיכא למימר דטעמא דמקודשת במלוה שיש עליה משכון משום דדעתא אמשכון ואיהו קני ליה מדר\"י וכי אמרינן במשכון דאתא לידיה במלוה ברשות לוה אי נמי דאתא לידיה ברשות בי\"ד דאתא שלא בשעת הלואה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא איהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה וכו' יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> מאי מקשה להרי\"ף ודעימיה דמהכא נראה דשלא בשעת הלואה הוי ש\"ש דשאני הכא שתפסו שלא ברשות לוה ומשו\"ה הוי ש\"ש ועוד דלדידיה מי ניחא והא איהו קאמר דכל שתפס שלא ברשות לוה לא קני וא\"כ אמאי הוי ש\"ש והא לא תפס ברשות לוה כדי שנאמר שחייב בגנבה ואבדה. ואפשר לומר דהכא מיירי שתפס ברשות בי\"ד וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחי' אלא דקשה דלמה לא הקשה הרב ז\"ל מדידיה אדידיה וכמ\"ש ולא מצי לתרץ כן דהא הוא ז\"ל ס\"ל שתפס שלא ברשות מזיק וכמבואר מתוך דבריו וצ\"ע<br><b> עוד </b> כתב הש\"ך וז\"ל ועוד נראה לענ\"ד וכו' א\"כ יותר נראה דגריס הרי\"ף כן וראיה לזה דאי לא ס\"ל הכי לאיזה צורך הביא בס\"פ שבועת הדיינים הך דר' יצחק וכל הך שקלא וטריא דשקלו וטרו בש\"ס עליה דר\"י ותיסברא אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואתו מי אמר וכו' כיון דאיהו פסק כרב יוסף דהוי ש\"ש משום פרוטה דעני א\"כ ניהי דליתיה לדר\"י סוף סוף הוי ש\"ש משום דר\"י וכו' עכ\"ל. ולפי קוצר ענ\"ד ולפקע\"ד אפ\"ל דמה שהביא הרי\"ף ז\"ל הא דר\"י הוא משום דאפי' דהוי ש\"ש סוף סוף לא קני קנין בגוף המשכון אלא מדר\"י ומשו\"ה אצטריך הך דשבועות תדע דהא בפ' כל שעה אמרינן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אפי' דהוי ש\"ש אפי\"ה לא מקרי חמצו אי לאו משום דקני ליה מדר\"י וכמ\"ש התוס' בפ' האומנים דף פ\"ב ד\"ה אימור וכו' ומעתה נפקא מינא לדינא דאי קני ליה מדר\"י קני ליה בגוף המשכון ואמטו להכי לא שייך ביה דין אסמכתא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' הזהב גבי אסמכתא וז\"ל כדאיתא בתוספתא המלוה את חברו על המשכון וא\"ל אם לא נתתי עד יום פלוני וכו' והרמב\"ן ז\"ל יהיב טעמא למילתא כיון דקי\"ל כר\"י בע\"ח קונה משכון לא שנא בין משכנו בשעת הלואה ובין משכנו שלא בשעת הלואה כמאן דא\"ל מעכשיו דמי ע\"כ הרי להדיא דמשום דר\"י דקני ליה בגוף המשכון משו\"ה לא שייך ביה דין אסמכתא ואי משום דרב יוסף אין לומר כן להר\"ן והרמב\"ן דהא לרב יוסף ש\"ש הוי ותו לא.<br><b> עוד</b> ראיתי להש\"ך שם שכתב עליה דהרמב\"ן ז\"ל במה שרצה להוכיח במלחמות דאין בע\"ח קונה משכון לאונסין דלא מצינו שואל אסור בשאלתו וזה לוה משתמש בו ומלוה שנשתמש בו מעלה שכר ללוה וכו' והקשה הש\"ך דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו בשעה שהוא בידו כשחוזר ולוקח מחרישה בלילה והכר ביום כיון שהוא שלו לפרעון חובו יעו\"ש ובס' בית ישחק הנדפס מקרוב ראיתי שהקשה עליה דהש\"ך שדבריו תמוהים דבהדיא משמע בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי\"ד) דאסור להשתמש בעבוט דהכי איתא התם ת\"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ומקשה הש\"ס מאי קאמר א\"ר ששת ה\"ק אם איש עני הוא לא תשכב עבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ופי' רש\"י מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו ואם איתא דהמלוה יכול להשתמש בשעה שהוא אצלו מאי פריך וכו' אלא ודאי נראה להדיא דאסור להשתמש וכדכתב הרמב\"ן וכ\"כ הש\"ך בסי' צ\"ז סק\"ט וצ\"ע יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ בעד הש\"ך והוא זה דדעת המקשה הוה ס\"ד דמאי דאתא תנא לאשמועינן הא עשיר שכב היינו לאשתמושי ביה ומשו\"ה מקשה בכח מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר מותר לשכב על טליתו דאי במשכון עני הזהיר הכתוב שלא לשכב מ\"ש משכון עשיר שמותר וכדאמרינן בספרי ואם איש עני הוא לא תשכב אין לי אלא עני עשיר מנין ת\"ל אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר וכו' ועיין להרב שמביאו והוה ס\"ד דהא נמי לאשתמושי ביה מיירי וע\"ז משני דאינו כן כמו שהבין דתנא דברייתא לא מיירי לענין שמוש דבזה אין חילוק בין עני לעשיר דכל כי האי אי אסיר בכולהו אסר ואי מותר בכולהו מותר אלא קרא ומתני' מיירי לענין להדורי דלעני צריך לאהדורי משא\"כ בעשיר וא\"כ לדעת רש\"י ודעימיה דקני אף לאונסים אפשר דמותר להשתמש וכדברי הש\"ך וזהו דבסי' צ\"ז סק\"ט הוצרך להביא מדברי הרמב\"ן ז\"ל והר\"ן ז\"ל דאסור להשתמש ולא הביא מהך סוגיא אלא דדעתו ז\"ל הוא דמשם אין ראיה כדאמרן ומאי דמסכים שם להרמב\"ן הוא משום אידך טעמא שכתב בסי' ע\"ב יעו\"ש ואל תשיבני ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף כ\"ט דמלוה על המשכון שנתן לוה רשות למלוה להשתמש בו ונאנס דאפי' בנתינת רשות לבד הוי שואל ופסקו מרן בספרו הקצר סי' ע\"ב ס\"ג דאזיל לטעמיה דאינו קונה אלא להתחייב בגנבה ואבדה ומפ' הסוגיא כפשטא ובלאו הכי לק\"מ.<br><b> עוד </b> כתב הש\"ך ס\"ק י' על מה שהק' מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' צ\"ח עליה דהרשב\"א ז\"ל שכתב דאף שפרע הלוה את החוב ונשאר המשכון ביד המלוה דהוי ש\"ש ממתני' דתנן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש\"ח הרי עינינו הרואות שאין לחייב משום ש\"ש אלא כשכונתו לתפוס המשכון הא לאו הכי לא הוי אלא ש\"ח וא\"כ ק\"ו כשפרעו עכ\"ל מהרשד\"ם ז\"ל וכתב עליו ולק\"מ דדוקא התם באומנים דלא הוי ש\"ש אלא מטעמא דתפיס ליה אאגריה א\"כ כשאין כונתו לתפוס המשכון לא הוי אלא ש\"ח אבל הכא דהוי ש\"ש מטעם דרב יוסף דהוי כאילו קבל פרוטה בתחילת השמירה פשיטא דהוי ש\"ש לעולם עכ\"ל וקשה לי טובא דבסי' ש\"ו סק\"א מסכימה דעתו דטעם האומנים דהוי ש\"ש הוא מטעם דמשתכר במה שנותן לו המלאכה ליטול שכרו היפך מ\"ש כאן וצריך ליישב.<br><b> והרב</b> מל\"מ ז\"ל הביא מ\"ש מהריט\"ץ סי' י\"ב וכתב עליו וז\"ל ואחרי המחילה רבה טעה בזה שהוא סובר דכל משכון שהוא אחר הלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואה להתחייב באונסים לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואה חייב באונסים וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י בי\"ד משום שהוזהר המלוה להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בע\"ח קונה משכון ולדעת רש\"י ודעימיה להתחייב באונסין אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה מרצונו כך הוא שעת הלואה או אחר הימים לכו\"ע וכו' יעו\"ש. ואנכי הרואה להר\"י בן מיגאש ז\"ל בחי' לשבועות פ' שבועת הדיינים במ\"ש בגמ' אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואה שכתב וז\"ל דעיקר קרא דר\"י שלא בשעת הלואה דהכי כתיב וכו' ועוד כיון דשלא בשעת הלואה משכנו הוי עליה ש\"ש דהא הלואה איתיה גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה הלכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה ש\"ש ומשו\"ה אמרינן וכו' אבל משכנו בשעת הלואה לא פי' דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה כי היכי דנימא בההיא הנאה וכו' יעו\"ש נראה לדעתו ז\"ל דטעם החילוק שנתן הרב בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה נראה דשייך נמי לדעת רש\"י ודעימיה לחיוביה באונסים ולפי טעם זה נראה אפי' בא המשכון מיד הלוה ליד המלוה מרצונו ובלא כפיית בי\"ד חייב באונסין ועי' במהרשד\"ם בחו\"מ סי' נ\"ד דנראה דס\"ל כדעת מהריט\"ץ שנדון הרב היה כעין נדון מהריט\"ץ וכתב ואע\"ג שהשיג הראב\"ד על הרמב\"ם כבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב\"ם כשיטת הגאונים ושכן עיקר יעו\"ש. איברא שראיתי בסוף הגהות מרדכי שהביא משם ר\"ב שכתב וז\"ל ואין בע\"ח קונה משכון אלא במשכנו ע\"י בי\"ד וגזרת הכתוב היא אבל משכנו סתמא בלא כפיה בין משכנו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה דוקא בגנבה ואבדה חייב בההיא הנאה דלא בעי למיעל ומפק אזוזי וכו' יעו\"ש נראה להדיא כדברי הרב מל\"מ ז\"ל ומ\"מ לא הו\"ל לומר טעה בזה יען סברתו היא סברת הגדולים.<br><b> ומה </b> שנסתפק הרב שער המלך ז\"ל בפ\"ה מהל' אישות וז\"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי\"ל בע\"ח קונה משכון לענין קדושין ולעבור עליו בבל יראה כשהתנה בפי' ע\"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיב כשאלו לדברים אמורים או נימא כל שהתנה הוי כש\"ח וגרעא מיניה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה להביא ראיה ממ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בשיירי או\"ח סי' תמ\"א הגהות הטור וז\"ל ומ\"מ אם אומר הישראל בפי' שאינו מקבל עליו אחריות מותר לדברי הכל מדינא אלא דלא נהגינא הכא הכי וכמו שאבאר לקמן בסי' תמ\"ח בחי' ע\"כ הרי להדיא שאם התנאי שאינו עליו כש\"ח ודאי מותר והדבר צריך הכרעה וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומר וכו' השאילני היום ואשאילך למחר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל דמדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקו' שהקשו בגמ' ואמאי שמירה בבעלים היא וכו' דקאי על כל הברייתא ולפיכך כתב השאילני ואשאילך למחר דוקא למחר אבל א\"ל אשאילך עתה ה\"ז שמירה בבעלים שלא כדברי רש\"י שפי' הקושיא דוקא ארישא דברייתא וכו' ועיין בכ\"מ. והרב מל\"מ כתב וז\"ל ודברי רבינו תמוהים עד מאד דאפי' נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה שאלה שמשאיל השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ\"ש רש\"י ז\"ל עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך וכו' יעו\"ש שהצריך עיון. והטור בסי' ש\"ה כתב משם הרמ\"ה ז\"ל כדעת רבינו ובחלוקת השאילני ואשאילך כתב כמ\"ש הרב מל\"מ אלא שלא כתב מה שאינו כן האמת ובאידך חלוקות הקשה כמ\"ש הרב מל\"מ והביא משם הרא\"ש בתשו' דקאי כהרמ\"ה ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דמה שהכריחו לרבינו לומר דכי מקשה בגמ' ואמאי שמירה בבעלים הוא דקאי על כל הברייתא וכי משני הש\"ס דאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר קאי נמי על כל החלוקות הוא מפני התוספתא שבפ' השוכר את הפועלים דתמן תנינן הרי הוא מושאלת לך היום שתשמור לי חברתה למחר מושאלת היא לך עד חצי היום שתשמרנה מחצות ולמעלה הרי חברתה מושאלת עד חצות שתשמרנה מחצות ולמעלה וכו' הרי הן כש\"ח ואינן אלא כש\"ש יעו\"ש באורך הרי להדיא דדוקא בכהאי גוונא הוא דהוי ש\"ש הא אילו א\"ל שמור לי ואשאילך עתה לא הוא ש\"ש דבעליו עמו היא ומשום הא הוכרח רבינו להבין בגמ' דקאי אכולהו בבי איברא דמרן בב\"י שם בסי' ש\"ה תירץ בדוחק לחלוקת שמור לי ואשאילך דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו ולקושיא ב' הצריך עיון ולפי\"ז אין ראיה מהתוספתא אלא לחלוקת שמור לי ואשאילך אם לא שנאמר דמשם בארה דכי משני הש\"ס שמור לי היום ואשמור לך למחר לאו ארישא לחוד קאי אלא גם אהשאילני ממ\"ש הטור וגם אשמור לי וא\"כ דלא ארישא לחוד קאי ה\"ה נמי לאידך.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות פ\"ז שכתב ודוחק לומר דנדון דידהו הוי בדא\"ל שמור לי וכו' ולענ\"ד א\"א לומר כן בדעת מהרשד\"ם ז\"ל בסי' קס\"ו דבסוף התשו' מוכח דמיירי בהתחילו שניהם ביחד ומשו\"ה פטור מגנבה ואבדה יעו\"ש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות וכו'. </b> עיין בהריב\"ש סי' תי\"ג שכתב וז\"ל אבל טעם הפיטור הוא שלא נאסרה בבריא אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כמ\"ש הרב המגיד בפ\"י מהל' שכירות דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק וכו' והקשה עליו הרב דלא ירד לסוף דעתו במ\"ש שלא נאסרה בבריא דאף שהיו אוסרין אותה בודאי כגון שהיו מעידין שהיו בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דאין כונת הרב כמו שהבין אלא כונתו היא דאם היו אוסרים אותה בודאי מחמת מעשיו אז היה הדין שהטבח חייב כדין אומן שקלקל וכמו שהביא אח\"כ משם הרב המגיד וקאי הרב למ\"ש לעיל ואם אסרתם אותה מחמת מעשיו כמבואר ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה וכו'. </b> עיין בשיטת הריטב\"א בפ' המקבל בסוגיין שתמה על רבינו שכתב דאינו עובר בל\"ת דזה תימה גדול דסוגיא דשמעתתא לא משמע הכי והצ\"ע יעו\"ש והטור בסי' של\"ט השמיט דין גר תושב ולא כתב כלום ובפסקי הרא\"ש סי' מ\"ה מביאו כלשון המשנה וכן מביא הרי\"ף והרא\"ש ולא ידעתי אמאי השמיטו הטור ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין השוכר עובר וכו'. </b> כתב בס' החסידים בסי' תתרע\"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה עמו בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן וכו' ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' של\"ט וכתב שלא הבין דכיון שהוא מיירי באין לו מה צורך אל התנאי באין לו אינו עובר בבל תלין פעולת שכיר וכו' ותירץ יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לתרץ בזה האופן והוא דאם היה לו מעות בשעת שהשכירו והוציאם ובשעה שתבעו אין לו ס\"ל להרב ז\"ל דהוא חייב דהוה ליה למיהב דעתיה לשכר השכיר שמתחייב בעשיית הפועל ואף שמדברי מהר\"מ גאלאנטי ז\"ל לא משמע הכי לכאורה מ\"מ דעת הרב רבינו יהודה ז\"ל דעובר ולזה צריך תנאי או אם היה שכיר לילה דזמנו הוא ביום ובלילה היה לו מעות וכשהאיר היום התחיל העשה דביומו תתן שכרו והוציא המעות בחושבו שיבואו ממקום אחר ונאנס ולא באו דבכי הא ס\"ל להרב ז\"ל דעובר בבל תלין כיון שהיה יכולת בידו לפרעו בעידן חיוביה ואתיא הא כהיש אומרים שהביא מור\"ם במפה ביו\"ד סי' רל\"ב על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום ואם לא עשהו מיד כי אמר עדין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח\"כ ולא עשהו י\"א דמקרי אונס וי\"א דלא מקרי אונס ע\"כ והרב ספר החסידים אפשר דס\"ל הכי ומשו\"ה כתב שיתנה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפי' היה השכיר קטן וכו'. </b> עי' במרן ז\"ל שכתב דגריס אפי' אם היה השוכר קטן ושהיא עיקר והקשה הרב מל\"מ ז\"ל דלשון אפי' לא ניחא דאדרבא אם כשהבעה\"ב גדול דטענתו בריא לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ\"ש כשהוא קטן דודאי שקיל פועל בשבועה וכו' ולענ\"ד פשט דברי רבינו מבוארים דלפי הגמ' דפריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה\"ב א\"כ הוה ס\"ד דבעה\"ב קטן לא שייך הפסת דעתו וליתיב בלא שבועה להכי קאמר אפי' היה השוכר קטן לא פליט שכיר משבועה חמורה והוא פשוט.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> או שבועת התורה אם הודה מקצת. </b> עיין לח\"מ שהקשה לדעת רבינו דאמרינן מיגו דהעזה וכמ\"ש הר\"ן בפ' כל הנשבעין א\"כ לא יפטר אותו כשישבע הסת כמו שטעין לא שכרתיך כיון דאמרי' מיגו דהעזה ואי איכא משום רעותא בהך מיגו אמאי נאמן במיגו דלא שכרתיך יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דעת רבינו הוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל במיגו דהעזה אף דאמרי' ליה לענין ממונא לאפטורי משבועה לא מהני ומשו\"ה הקשה הר\"ן ז\"ל עליה דרבא דמאי קא פריך א\"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת ליה יעו\"ש וזהו דעת רבינו ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומן נשבע בנקיטת חפץ וכו'. </b> עיין בטור בסי' פ\"ט ס\"ט והקשה מרן החבי\"ב בהגהת ב\"י אות ו' להטור דלמה לא יפטר בהיסת לדעתו דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ותירץ יעו\"ש ולענ\"ד י\"ל שדעתו כדעת רבינו והגאונים ז\"ל דכשהוא מוציא אף שהוא תפוס ואית ליה מיגו אינו מוציא כי אם בשבועה חמורה בנק\"ח כמ\"ש הטור בסי' ע\"ב סי\"א והביאו הרא\"ש והר\"ן בפ' כל הנשבעין ורבינו בכמה מקומות ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שכיר שבא להשבע וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ומרן כ\"מ ז\"ל ורש\"י ז\"ל פי' וז\"ל לפתוח לו אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו גלגול בי\"ד למ\"ד מגלגלין ולמ\"ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח ע\"כ והנה בדעת רש\"י ז\"ל יש להסתפק אם טען על השכיר גלגול לרב הונא מהו חייב לישבע גם על הגלגול כיון דר\"ה לא מיירי כ\"א שאין פותחין בי\"ד אבל בעה\"ב התובע לא מיירי וא\"כ כי אמר חוץ משכיר שאין מגלגלין היינו נמי שאין פותחין אבל אם גלגל חייב או דלמא להכי חזר ואמר חוץ משכיר שאין מגלגלין לומר אפי' אם בעה\"ב תובעו.<br><b> וראיתי</b> דזה במחלוקת שנוי דהריטב\"א ז\"ל בחי' לשבועות הביא פי' רש\"י וכתב חוץ משכיר שאין פותחין לו אבל אם תבע הגלגול מעצמו אפי' בשכיר נמי מגלגל וכו' והוא פי' ראשון שהביא מרן ז\"ל בסי' צ\"ד משם ר\"י בן מיניר יעו\"ש. אמנם הרדב\"ז החדשות ח\"א סי' ת\"כ כתב לדעת רש\"י וז\"ל וגם לשיטת רש\"י ז\"ל איכא לפרושי דשכיר לא פותחין ורב הונא ה\"ק לכל מגלגלין חוץ משכיר לכל פותחין בגלגול חוץ משכיר שאין מגלגלין כלל אפי' שטען בעה\"ב גלגול משום דחשו רבנן עליה דשכיר ואפשר דמשו\"ה לא אמר ר\"ה בהדיא לכל פותחין חוץ משכיר דהוה משמע חוץ משכיר דאין פותחין אבל אם טען מגלגלין עליו ע\"כ. ואפשר שכן הבין הסמ\"ע בדעת רש\"י ז\"ל ומשו\"ה כתב בדברי מרן בספרו הקצר בס\"ק ה' וז\"ל מלשון אפי' משמע דאיירי לפני זה בתבע התובע אפי\"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלין ועוד מקילין עמו דאפי' אם השכיר שותק בי\"ד מעצמו טוענין לו דאין מגלגלין וכו' וכן כתב הב\"ח ז\"ל יעו\"ש ועיין במרן החבי\"ב שם בסי' צ\"ד ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאמר תנו לאשתי וכו' שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וראיתי בס' ברכות המים בדף ק\"ד ע\"ד שכתב וז\"ל ובהיותי עסוק בענין זה נתקשיתי בהך בעיא דפ' הפועלים דמאי מיבעייא להו אי משלו אוכל או משל שמים דנפק\"מ היכא דאמר תנו לאשתי ולבני הלא ממתני' פ\"ז דדמאי מוכח דמשל שמים אוכל מדאמרינן חושך גרוגרת אחת וקאמר ר' שמעון בן גמליאל לא יחשוך מפני שממעט במלאכת בעה\"ב ולר' יוסי לא יחשוך מפני שהוא תנאי בי\"ד יתן מכיס בעה\"ב ואם שלו הוא אוכל הרי פירות הם שלו ולא של בעה\"ב אלא ודאי דמשל שמים הוא אוכל ומשו\"ה שייך הכא תנאי בי\"ד ואמאי לא מייתי מהך מתני' יעו\"ש מה שתירץ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאיבעיא לן אי משלו או משל שמים אינו אלא למי שאוכל מדין תורה אם הוא תוספת שהוסיף רחמנא על שכרו או אינו אלא גמילות חסדים שזיכה לו רחמנא כמו שזיכה לעניים בלקט שכחה וכמו שפי' רש\"י ז\"ל שם אבל מי שמתנה עם בעה\"ב שיאכל ואוכל משום תנאו בהא לא איבעיא דפשיטא דמשלו הוא אוכל וזה פשוט וא\"כ מה מקום למתני' דדמאי דהתם על כרחך מיירי דאוכל מכח תנאו דהא מדמעשר על כרחך הוא דבר שנגמרה מלאכתו ואז אינו אוכל מן התורה כי אם מכח תנאי ואז ודאי שהוא שלו וכן ראיתי בפי' להרב שושנים לדוד ז\"ל שכתב דמתני' היא שאוכל משום תנאי דהא מחייב במעשר דמן התורה אינו אוכל.<br><b> אשר</b> בזה נתיישב מה שהקשה עוד הרב ז\"ל לעיל מזה וז\"ל וזו הוא שקשה לענ\"ד על מה שנסתייע שם הרב ממתני' דפועל השנויה שם דבשלמא אורחים שהזמינם כל הנותן בעין יפה נותן כיון דמדעתו נותן משא\"כ בפועל דמשל שמים אוכל שלא ברצון בעה\"ב משו\"ה בכל דהוא דעביד הו\"ל גזל משא\"כ במזמין יעו\"ש בסוף הלשון שכתב א\"כ אין שום ראיה עדיין מדין הנזכר של פועל ולא ממתני' א' לפי' תירוץ הירושלמי ע\"כ ולפי מה שנתבאר דמתני' דפועל מיירי באוכל מכח תנאי א\"כ הו\"ל כמכר דבעין יפה מוכר ואפי\"ה חשו משום גזל ושפיר מוכיח הרב ז\"ל מהתם.<br><b> וראיתי </b> להרב שמחת יו\"ט בסי' מ\"ט דאף הוא רצה לחלק נדון הרב מהרימ\"ט ז\"ל דמזמין אורחין דבעין יפה הוא נותן ומינח ניחא ליה לעשות כרצון איש ואיש ואחד מהמסובין ורוצה לזכות לצורכו יזכה ובהא כו\"ע מודו דזכותא אית להו בגווייהו ושוב כתב וז\"ל ושוב ראיתי דאף לענין אורחים במחלוקת הוא שנויי דאמרינן בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ד) בעא מיניה ר' חייא בר אבא מרבא ככרי עליך ונתנו לו במתנה מהו ככרי עליך אמר ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך א\"ל שויתיה עליו הקדש א\"ל אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי וכו' לאפוקי דאי אזמניה עליה ע\"כ ופירש\"י לאפוקי דאי אזמניה עליה למאכל מההוא ככר מעיקרא והדר א\"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו במה שיוכל לאכול ואינו יכול לאוסרו עליו דלאו כולו דנותן הוא אלא גם דמזומן ע\"כ הרי דמבואר מדברי רש\"י כיון דאזמניה זכי בגוף הככר במה שהוא יכול לאכול אך קשה דלפי פשט דברי רש\"י נראה דכיון דאזמניה עליה והניח לפניו קנה בה חלקו אף שלא הגביה הככר והדבר קשה דבמאי זכה ביה כיון דלא מטיה לידיה וכו' יעו\"ש מה שתירץ.<br><b> ולענ\"ד </b> אפשר לפרש דברי רש\"י דמיירי באורח עני דבאזמניה שנדר לו שיאכל מהככר הוי כמי שבא לידו וכמ\"ש הר' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' משם מהר\"מ שהביא המרדכי בפרק הגוזל שאם תבע העני לבעה\"ב נדרת לי כך וכך הרי זה נשבע אם כופר משמע דחייב ליתן לאותו עני דוקא דאם לא כן היאך משביעין אותו כיון דאפי' אם יודה אינו יכול להוציאו מידו וכו' עיי\"ש הלשון. או אפשר דמיירי דהמקבל ת\"ח ועיין להמבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' קצ\"ה שכתב וז\"ל ואפי' לר\"ת דכתב דתן לאו כזכי דמי בת\"ח ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אינו יכול לחזור בו והולך נמי הוי כזכי לכו\"ע אם הוא עני כמ\"ש הטור בסי' קכ\"ה דאם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא\"י לחזור בו ואם מת המקבל יתנו לבניו וכו' יעו\"ש ועיין בס' בני יעקב מדף פ\"א ואילך שהביא משם מהראנ\"ח סי' ל' דכמה גדולי הפוסקים סבירא להו הכי וז\"ל על דברי מהראנ\"ח ז\"ל בח\"א אך לפי דבריו דבר גדול למדנו מתורתו של הרב ז\"ל האומר דבר זה לעניים חשיב את הדבר כאילו קנו כבר העניים קנין הגוף ולפי\"ד גם דעת הרא\"ש והתוס' כן (א\"ה ס\"ט עיין מ\"ש עט\"ר מו\"ז זלה\"ה הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה בדרוש להלבשה)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4d5258ff2fc131188cd9707a50b66ca3dcfd40ee
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,77 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת וכו'. </b> כתב הרמב\"ן עה\"ת בפרשת פינחס וז\"ל ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רז\"ל כי האב יורש את בנו כאשר אין לו זרע וכו' ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדים א\"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים וכו' יעו\"ש ועיין בב\"י סי' רנ\"ג סל\"ג שכתב וז\"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן זה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וכו' יעו\"ש דמשמע דאח לאו מכח האב שיורש בקבר ומנחיל לבנו הוא דיורש האח אלא מאחיו יורש כנראה שהוא היפך מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל אשר מכח זה כתב מהרש\"ך ז\"ל בח\"ג סי' י\"ב דמילת אחים ט\"ס הוא וצריך למוחקה דהאחים הם יורשים מכח האב ויכול להתנות עליהם עיין במרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ג הגה\"ט אות ע\"ג.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רע\"ו הגה\"ט אות ט' שכתב וז\"ל מנהג רומאנייא שנוהגים שכשמתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע של קיימא שחולקים הזרע עם האב ויש להסתפק אם מתה לאה והניחה ב' בנים וחלקו עם האב ומת האב אח\"כ ואח\"כ מת אחד מן הבנים אם האח יורשו או אביו יורשו בקבר ונפק\"מ אם יש בע\"ח לאביו שגובה מאותה ירושה מהראנ\"ח ח\"א סי' ק' ועיין שם מה שהקשה מרן ז\"ל ודוק שלא זכיתי להבינם היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז\"ל וראיתי למהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' מ\"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי\"ף בפ\"ב דיבמות דה\"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע\"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ\"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ\"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ\"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז\"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל ע\"ד רבינו וז\"ל ויש להסתפק אי ס\"ל להרב ז\"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו\"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז\"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד\"ם חיו\"ד סי' קצ\"ו שכתב וז\"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב\"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז\"ל יעו\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ב סי' ל\"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג.<br><b> ודע </b> דהרא\"ש ז\"ל בפ\"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז\"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב\"ם ז\"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ\"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו\"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ\"א) כתב וז\"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי\"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע\"ד שכתב הרה\"מ ז\"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף מ' שהקשה במ\"ש הטור בשם הגאונים ז\"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ\"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא\"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י\"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז\"ל במ\"ש הרא\"ש שם וז\"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ\"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו\"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא\"ש מ\"מ דעת הגאונים בזה כהרא\"ש ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היו היורשים גדולים וקטנים וכו'. </b> כתב הרב משפט צדק בח\"ב סי' נ\"ט בתוך התשו' וז\"ל ומה שנשאלנו אם כפי הדין יוכל שמעון ליטול לו בריוח להיותו מתעסק בשותפות בנכסי אביהם וכו' יעו\"ש שהאריך ומסיק אם מה שהשביח מחמת שהוציא הוצאות יותר בזה נכנסו בפלוגתא דרבוותא אם יטול כל השבח שגרם מחמת היציאות עצמו או יטול שיעור ההוצאות וכן אם נזונים מתפיסת הבית הדין הוא כך דדעת הראב\"ד לא כן כשאין נזונים מתפיסת הבית שיהיה נידון כיורד שלא ברשות אכן ליטול הוצאת שיעור השבח וכמ\"ש לעיל ואם הוא מוחזק יכול לומר קים לי וא\"כ יכול ליקח כל הריוח ואפי' אינם זנים יחד יראה לומר דאחר שכל הפוסקים סתמו נראה דפליגי על הראב\"ד שאם לא כן הוו שתקי וזה אם יראה בעיני חכמי הדור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רפ\"ז הגה\"ט אות ה' ובתשו' חו\"מ ח\"ב סי' ע\"ט שהקשה בדברי הרב טובא וכתב בתוך דבריו וז\"ל והנני יוסיף להפליא על בעל משפט צדק ז\"ל שכתב בסי' הנזכר דמ\"מ יכול המוחזק לומר קי\"ל כהראב\"ד ואתמהא כיון שהוא סובר דמאחר דכל הפוסקים סתמו דבריהם לא ס\"ל כהראב\"ד כיון שהוא יחיד איך יכול המוחזק לומר קי\"ל כיון דהוא יחיד יעו\"ש שנדחק לתרץ. ולענ\"ד כשאני בעצמי איני מבין מדברי הרב משפט צדק שהוא מדבר שאם שמעון התובע מוחזק בשבח זוכה בכל דאומר קי\"ל כמ\"ד דאם השביח מחמת נכסים השבח לעצמו ר\"ל כל השבח ואפי' אינם זנים יחד נגד סברת הראב\"ד ומזה הטעם בעצמו מאחר שכל הפוסקים סתמו דבריהם נראה דפליגי דלא ידענא מאי סימנים מצא בדברי הרב משפט צדק להבין זה וצריך ליישב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסי' רפ\"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי\"ד אבל בגדי שבת ויו\"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי\"ד ומרן החבי\"ב ז\"ל שם בהגב\"י אות ח' כתב דלהרמ\"ה דס\"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו\"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו\"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ\"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו\"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו\"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז\"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז\"ל וכ\"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו\"כ יש להקשות שם ונ\"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ\"ה דס\"ל וכו' יעו\"ש והרואה דברי הש\"ג יראה דלדעת הרמ\"ה לא אמרו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. </b> כתב הסמ\"ע ז\"ל בסי' ר\"צ סק\"ב וז\"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו\"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז\"ל בסי\"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע\"פ בי\"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע\"כ וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות מ\"ט וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה\"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע\"פ בי\"ד ואולי ט\"ס הוא וצ\"ל בזה ס\"ל כמ\"ש אעשה וכו' ואפשר דס\"ל להסמ\"ע ז\"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו\"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ\"ד נראה דדעת הסמ\"ע ז\"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס\"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ\"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי\"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ\"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א\"צ לימלך וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב\"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי\"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ\"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז\"ל ולזה הסכים הרשב\"א וכו' יעו\"ש והנה מ\"ש בדעת הרשב\"א ז\"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ\"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי\"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב\"ן דס\"ל מינוהו בי\"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור\"י בעל התוס' ז\"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי\"ד חייב וכתב וז\"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע\"כ הרי דס\"ל כרבינו האיי ור\"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב\"ן ראיית רבינו האיי ז\"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי.<br><b> וראיתי</b> להרשב\"ש ז\"ל בתשו' סי' שע\"ג שכתב וז\"ל ואע\"ג שהרמב\"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב\"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי\"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו\"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ\"ש הרב המגיד דהרשב\"א ז\"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד\"ם בחו\"מ סי' שי\"ד דקדק מדברי הרה\"מ הללו וז\"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב\"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז\"ל מסכים עמו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' תתקצ\"ז וז\"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה\"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז\"ל אבל לדעת האחרונים ז\"ל פטור דדילמא ממנע אא\"כ מינהו בי\"ד ולהם שומעין ע\"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי\"ד וכדעת הרמב\"ן ומכאן הו\"ל להרב ז\"ל להוכיח דסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא. וממ\"ש הרשב\"א ולהם שומעין הקשה מרן ב\"י ז\"ל בסי' ר\"ז סכ\"ז למ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הרמב\"ן דס\"ל כסברת רבינו האי ז\"ל וכמו שציין מרן החבי\"ב ז\"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח\"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז\"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק\"ו כתב וז\"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר\"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו\"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז\"ל ולענ\"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב\"א אלא ממהר\"מ ז\"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ\"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז\"ל לא הביא הך שכתב מהר\"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ\"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים.<br><b> ודע </b> שראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד סי' קל\"ז שכתב וז\"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ\"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר\"י ז\"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב\"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי\"ד חייב וא\"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי\"ד וא\"כ נמצא שר\"י והרא\"ש והרמב\"ן ורבינו האיי ז\"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר\"ח ז\"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו\"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ\"ל בקיצור. והנה מ\"ש בסברת הר\"ח ז\"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר\"ח ז\"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא\"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי\"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר\"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי\"ד לפי מ\"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט\"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז\"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק\"ו ז\"ל דקאי בשיטת ר\"י ורבינו האיי ז\"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס\"ל כהרמב\"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי\"ד הוא דחייב ונדון מהריק\"ו ז\"ל מינהו בי\"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו\"מ סי' שמ\"ט שכתב וא\"כ כיון שרבינו האיי והרשב\"א ומהר\"מ והרא\"ש ז\"ל ומהריק\"ו ז\"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ\"ל משמע שהבין דדעת מהריק\"ו ז\"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז\"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק\"ו.<br><b> אלא</b> דהא קשה לי עליה דמהריק\"ו ז\"ל דא\"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר\"ח והרמב\"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח\"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק\"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי\"ד דבהא לא מצי לומר קי\"ל דליכא אלא ר\"ח לחוד ועוד י\"ל לדעת מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שמ\"ט שהביא למהריק\"ו דקאי בשיטת ר\"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ\"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז\"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו\"ע חייב והרב מהריק\"ו בשורש כ\"ג כתב וכו' וא\"כ כל שכן וק\"ו לאבד בידים ממש ע\"כ נראה דמה שחייבו מהריק\"ו הוא משום דאפי' להר\"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ\"ש בסי' שמ\"ט ועי' במהר\"י הלוי ז\"ל כלל ט' סי' ע\"ג שהקשה ממה שפסק בחו\"מ סי' שמ\"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי\"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב\"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי\"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו\"ש שהניחו בתימה.<br><b> עוד </b> כתב מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שי\"ד וז\"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב\"ן ור\"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו ח\"א וז\"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע\"כ הנה מכאן נראה שדעת רי\"ו הוא כדעת הרמב\"ן דמחלק בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש\"ב כתב וז\"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר\"ה ז\"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ\"ש הסכמת הרא\"ש והרשב\"א וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס\"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ\"מ בנדון דידן אפשר דכו\"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו\"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי\"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים היפך מ\"ש בסימן שי\"ד שצירף לדעת הרמב\"ן וכו' ועיין בש\"ך בסי' ר\"צ מ\"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ba6407c63c6e68fc3e5ee3b4d4c0407f5fa303d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת וכו'. </b> כתב הרמב\"ן עה\"ת בפרשת פינחס וז\"ל ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רז\"ל כי האב יורש את בנו כאשר אין לו זרע וכו' ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדים א\"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים וכו' יעו\"ש ועיין בב\"י סי' רנ\"ג סל\"ג שכתב וז\"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן זה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וכו' יעו\"ש דמשמע דאח לאו מכח האב שיורש בקבר ומנחיל לבנו הוא דיורש האח אלא מאחיו יורש כנראה שהוא היפך מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל אשר מכח זה כתב מהרש\"ך ז\"ל בח\"ג סי' י\"ב דמילת אחים ט\"ס הוא וצריך למוחקה דהאחים הם יורשים מכח האב ויכול להתנות עליהם עיין במרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ג הגה\"ט אות ע\"ג.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רע\"ו הגה\"ט אות ט' שכתב וז\"ל מנהג רומאנייא שנוהגים שכשמתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע של קיימא שחולקים הזרע עם האב ויש להסתפק אם מתה לאה והניחה ב' בנים וחלקו עם האב ומת האב אח\"כ ואח\"כ מת אחד מן הבנים אם האח יורשו או אביו יורשו בקבר ונפק\"מ אם יש בע\"ח לאביו שגובה מאותה ירושה מהראנ\"ח ח\"א סי' ק' ועיין שם מה שהקשה מרן ז\"ל ודוק שלא זכיתי להבינם היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז\"ל וראיתי למהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' מ\"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי\"ף בפ\"ב דיבמות דה\"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע\"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ\"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ\"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ\"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז\"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל ע\"ד רבינו וז\"ל ויש להסתפק אי ס\"ל להרב ז\"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו\"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז\"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד\"ם חיו\"ד סי' קצ\"ו שכתב וז\"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב\"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז\"ל יעו\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ב סי' ל\"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג.<br><b> ודע </b> דהרא\"ש ז\"ל בפ\"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז\"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב\"ם ז\"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ\"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו\"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ\"א) כתב וז\"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי\"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע\"ד שכתב הרה\"מ ז\"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף מ' שהקשה במ\"ש הטור בשם הגאונים ז\"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ\"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא\"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י\"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז\"ל במ\"ש הרא\"ש שם וז\"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ\"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו\"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא\"ש מ\"מ דעת הגאונים בזה כהרא\"ש ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היו היורשים גדולים וקטנים וכו'. </b> כתב הרב משפט צדק בח\"ב סי' נ\"ט בתוך התשו' וז\"ל ומה שנשאלנו אם כפי הדין יוכל שמעון ליטול לו בריוח להיותו מתעסק בשותפות בנכסי אביהם וכו' יעו\"ש שהאריך ומסיק אם מה שהשביח מחמת שהוציא הוצאות יותר בזה נכנסו בפלוגתא דרבוותא אם יטול כל השבח שגרם מחמת היציאות עצמו או יטול שיעור ההוצאות וכן אם נזונים מתפיסת הבית הדין הוא כך דדעת הראב\"ד לא כן כשאין נזונים מתפיסת הבית שיהיה נידון כיורד שלא ברשות אכן ליטול הוצאת שיעור השבח וכמ\"ש לעיל ואם הוא מוחזק יכול לומר קים לי וא\"כ יכול ליקח כל הריוח ואפי' אינם זנים יחד יראה לומר דאחר שכל הפוסקים סתמו נראה דפליגי על הראב\"ד שאם לא כן הוו שתקי וזה אם יראה בעיני חכמי הדור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רפ\"ז הגה\"ט אות ה' ובתשו' חו\"מ ח\"ב סי' ע\"ט שהקשה בדברי הרב טובא וכתב בתוך דבריו וז\"ל והנני יוסיף להפליא על בעל משפט צדק ז\"ל שכתב בסי' הנזכר דמ\"מ יכול המוחזק לומר קי\"ל כהראב\"ד ואתמהא כיון שהוא סובר דמאחר דכל הפוסקים סתמו דבריהם לא ס\"ל כהראב\"ד כיון שהוא יחיד איך יכול המוחזק לומר קי\"ל כיון דהוא יחיד יעו\"ש שנדחק לתרץ. ולענ\"ד כשאני בעצמי איני מבין מדברי הרב משפט צדק שהוא מדבר שאם שמעון התובע מוחזק בשבח זוכה בכל דאומר קי\"ל כמ\"ד דאם השביח מחמת נכסים השבח לעצמו ר\"ל כל השבח ואפי' אינם זנים יחד נגד סברת הראב\"ד ומזה הטעם בעצמו מאחר שכל הפוסקים סתמו דבריהם נראה דפליגי דלא ידענא מאי סימנים מצא בדברי הרב משפט צדק להבין זה וצריך ליישב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסי' רפ\"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי\"ד אבל בגדי שבת ויו\"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי\"ד ומרן החבי\"ב ז\"ל שם בהגב\"י אות ח' כתב דלהרמ\"ה דס\"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו\"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו\"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ\"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו\"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו\"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז\"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז\"ל וכ\"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו\"כ יש להקשות שם ונ\"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ\"ה דס\"ל וכו' יעו\"ש והרואה דברי הש\"ג יראה דלדעת הרמ\"ה לא אמרו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. </b> כתב הסמ\"ע ז\"ל בסי' ר\"צ סק\"ב וז\"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו\"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז\"ל בסי\"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע\"פ בי\"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע\"כ וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות מ\"ט וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה\"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע\"פ בי\"ד ואולי ט\"ס הוא וצ\"ל בזה ס\"ל כמ\"ש אעשה וכו' ואפשר דס\"ל להסמ\"ע ז\"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו\"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ\"ד נראה דדעת הסמ\"ע ז\"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס\"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ\"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי\"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ\"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א\"צ לימלך וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב\"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי\"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ\"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז\"ל ולזה הסכים הרשב\"א וכו' יעו\"ש והנה מ\"ש בדעת הרשב\"א ז\"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ\"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי\"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב\"ן דס\"ל מינוהו בי\"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור\"י בעל התוס' ז\"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי\"ד חייב וכתב וז\"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע\"כ הרי דס\"ל כרבינו האיי ור\"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב\"ן ראיית רבינו האיי ז\"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי.<br><b> וראיתי</b> להרשב\"ש ז\"ל בתשו' סי' שע\"ג שכתב וז\"ל ואע\"ג שהרמב\"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב\"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי\"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו\"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ\"ש הרב המגיד דהרשב\"א ז\"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד\"ם בחו\"מ סי' שי\"ד דקדק מדברי הרה\"מ הללו וז\"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב\"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז\"ל מסכים עמו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' תתקצ\"ז וז\"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה\"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז\"ל אבל לדעת האחרונים ז\"ל פטור דדילמא ממנע אא\"כ מינהו בי\"ד ולהם שומעין ע\"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי\"ד וכדעת הרמב\"ן ומכאן הו\"ל להרב ז\"ל להוכיח דסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא. וממ\"ש הרשב\"א ולהם שומעין הקשה מרן ב\"י ז\"ל בסי' ר\"ז סכ\"ז למ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הרמב\"ן דס\"ל כסברת רבינו האי ז\"ל וכמו שציין מרן החבי\"ב ז\"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח\"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז\"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק\"ו כתב וז\"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר\"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו\"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז\"ל ולענ\"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב\"א אלא ממהר\"מ ז\"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ\"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז\"ל לא הביא הך שכתב מהר\"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ\"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים.<br><b> ודע </b> שראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד סי' קל\"ז שכתב וז\"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ\"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר\"י ז\"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב\"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי\"ד חייב וא\"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי\"ד וא\"כ נמצא שר\"י והרא\"ש והרמב\"ן ורבינו האיי ז\"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר\"ח ז\"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו\"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ\"ל בקיצור. והנה מ\"ש בסברת הר\"ח ז\"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר\"ח ז\"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא\"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי\"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר\"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי\"ד לפי מ\"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט\"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז\"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק\"ו ז\"ל דקאי בשיטת ר\"י ורבינו האיי ז\"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס\"ל כהרמב\"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי\"ד הוא דחייב ונדון מהריק\"ו ז\"ל מינהו בי\"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו\"מ סי' שמ\"ט שכתב וא\"כ כיון שרבינו האיי והרשב\"א ומהר\"מ והרא\"ש ז\"ל ומהריק\"ו ז\"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ\"ל משמע שהבין דדעת מהריק\"ו ז\"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז\"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק\"ו.<br><b> אלא</b> דהא קשה לי עליה דמהריק\"ו ז\"ל דא\"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר\"ח והרמב\"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח\"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק\"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי\"ד דבהא לא מצי לומר קי\"ל דליכא אלא ר\"ח לחוד ועוד י\"ל לדעת מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שמ\"ט שהביא למהריק\"ו דקאי בשיטת ר\"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ\"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז\"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו\"ע חייב והרב מהריק\"ו בשורש כ\"ג כתב וכו' וא\"כ כל שכן וק\"ו לאבד בידים ממש ע\"כ נראה דמה שחייבו מהריק\"ו הוא משום דאפי' להר\"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ\"ש בסי' שמ\"ט ועי' במהר\"י הלוי ז\"ל כלל ט' סי' ע\"ג שהקשה ממה שפסק בחו\"מ סי' שמ\"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי\"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב\"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי\"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו\"ש שהניחו בתימה.<br><b> עוד </b> כתב מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שי\"ד וז\"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב\"ן ור\"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו ח\"א וז\"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע\"כ הנה מכאן נראה שדעת רי\"ו הוא כדעת הרמב\"ן דמחלק בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש\"ב כתב וז\"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר\"ה ז\"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ\"ש הסכמת הרא\"ש והרשב\"א וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס\"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ\"מ בנדון דידן אפשר דכו\"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו\"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי\"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים היפך מ\"ש בסימן שי\"ד שצירף לדעת הרמב\"ן וכו' ועיין בש\"ך בסי' ר\"צ מ\"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a1c2511be3a6c19d9ae6d2fdb10e48a3974c66f2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל וכו' או שהודה במקצת וא\"ל הילך פטור משבועת התורה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וכן פסק בעל התרומות בשער ז' ח\"ב סי' ב' וכתב הגדולי תרומה וז\"ל מוסכם מכל הפוסקים דהלכה כרב ששת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי שהרי התוס' בסוגיין בד\"ה ור\"ש וכו' כתבו משם ספר חפץ דפסק כר' חייא דהילך חייב וכן הביא הגהות מיימוני בפירקין באות ז' משם רב עמרם בס' המקצועות ורבינו האיי וכן פסק ר\"ת במהדורא בתרא וכ\"כ בפ\"ד וא\"כ לא שייך למימר מוסכם מכל הפוסקים וכן ראיתי בס' זקן שמואל בסי' פ\"ז ס\"ג שיחס סברא זאת לרש\"י לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל לדעת רש\"י דהילך לא משכחת אלא בפקדון ואילו רש\"י ז\"ל ס\"ל בפקדון אפי' בכופר בכל חייב שבועה דאורייתא וכמ\"ש הטור לקמן שם וכתב בשם יש מי שתירץ דהכא מיירי במחצה מלוה ומחצה פקדון והודה בפקדון וכפר במלוה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה שהוא כיון למרן החבי\"ב שהביא קושיא זאת ממהר\"מ די בוטון וכתב וז\"ל ואפשר לישב דבריו כשתבע נ' דשל מלוה והודה לו בנ' של פקדון וא\"ל הילך דאילו לא אמר ליה הילך היה חייב שבועת התורה שהודה במקצת וכו' ונראה דחסור לשון יש כאן וצ\"ל שתבע מנה נ' של מלוה ונ' של פקדון וכפר במלוה והודה בפקדון וא\"ל הילך עוד תירץ הר' זקן שמואל וז\"ל ולי נראה דאפשר דרש\"י יסבור לפסק הלכה דהכא קי\"ל כר\"ש ובכופר בכל בפקדון קי\"ל כרמי בר חמא דבעי בד' שומרים כפירה והודאה דלא כרב חייא בר יוסף דאפי' בכופר בכל חייב ודלא כרבינו שכתב משם רש\"י לקמן דס\"ל כר\"ח בר\"י.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ\"ד נראה דברי הטור ז\"ל הם שרירים וקיימים דרש\"י ז\"ל סובר כר' חייא בר יוסף בר\"י ולא כרמי בר חמא דהא בפ' השואל דף צ\"ח ע\"ב איפסיקא דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דתני במתני' ישבע השוכר ששכורה מתה והקשו בש\"ס ואמאי ישבע והא מה שטענו לא הודה לו ומשני דא\"ל אישתבע לי דמתה כדרכה וכו' וכתב רש\"י וז\"ל אישתבע לי וכו' ואפילו היא שכורה יש לי עליך שבועה שכן היא כדבריך דלית לן דרמי בר חמא דבעי כפירה והודאה בשומרים דס\"ל כמ\"ד עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב וכו' יעו\"ש הרי להדיא כדברי הטור היפך מ\"ש הרב ז\"ל וצ\"ע עוד תירץ שם דרש\"י אפשר דפסק דלא כר' ששת וכמ\"ש התוס' משם ס' חפץ יעו\"ש.<br><b> ולענין </b> משכון אם חשיב הילך הטור ז\"ל הביא מחלוקת דהר\"י בן מיגש ז\"ל ס\"ל דלא חשיב הילך והרב המגיד כתב בשמו בפ\"ד מהל' אלו שכן הוא דעת הרי\"ף ובעל התרומות כתב דחשיב הילך וכו' יעו\"ש בסמ\"ע וש\"ך ועיין בתשובת הרי\"ף סי' פ\"ח שכתב דחשיב הילך ואפי' שרוצה לפדותו אח\"כ יעו\"ש במפתחות ודוק.<br><b> ומ\"ש</b> עוד רבינו <b> אבל חכמי הגמ' תיקנו שישבע בכל אלו שבועת היסת וכו'. </b> דעת רבינו כהרי\"ף והוא כסתמא דש\"ס דמייתי הא דרב נחמן ארישא דמתני' בפ' שבועת הדיינים דקתני מנה לי בידך אין בידי פטור ועלה קאמר ר\"נ ומשביעין אותו שבועת היסת וכ\"ש באומר הן ולמחר א\"ל תניהו לי נתתי לך פטור דאיכא דררא דממונא כמבואר בהרב המגיד ז\"ל. וראיתי להתוס' בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי\"ח) בד\"ה ר\"נ ור' יוחנן שכתבו וז\"ל וכן נראה הלכה כלשון ראשון דלישנא קמא סתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה וכו' יעו\"ש וכן הוכיח הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דמציעא ד\"ה וז\"ל ומיהו נראה דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא ר\"ח מתני לה וכו' וכן הוכיחו הרמב\"ן בחי' לשבועות הנדפסים מחדש והריטב\"א והר\"ן בסוגיין.<br><b> והוצרכתי</b> לזה מפני שראיתי להרב גדולי תרומה בדף מ\"ו שכתב וז\"ל ועוד החזיקו האחרונים בסברא זו משום דלישנא קמא סתמא דש\"ס קאמר לה ולישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני להו אסיפא ע\"כ ולפי מ\"ש מפורש יוצא דמכת של קדמונים היא ואורייתא דילייהו היא ולא זכר ש\"ר להתוס' והרא\"ש והר\"ן ז\"ל ודעמייהו. נמצא ממ\"ש שר\"ת ורב האי ז\"ל פליגי בדין זה ופסקו כר\"ח דלא משבעינן ליה אלא בדאיכא דררא דממונא והרב בעל התרומות בשער ז' ח\"א הביא ראיה להא דר\"ת מההיא דפ\"ב דקידושין דף מ\"ג וז\"ל גם יש ראיה מהא דקידושין דקתני והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע שבועת היסת שליח והתם דררא דממונא איכא שהרי אומר לו קבלתיו ממך ונתתיו לו וכן אם טוען לויתי ופרעתי הו\"ל דררא דממונא שהרי הודה שקבל עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה ראיה זו איני מכירה דהא לשיטת רבינו ודעימיה דפסקו כלישנא קמא כ\"ש בדאיכא דררא דממונא דמתחייב היסת דכי תקנו רב נחמן ובית דינו שבועת היסת לגמרי תיקנו בין דאיכא דררא דממונא בין דליכא כמבואר שם בסוגיין וא\"כ מה יושיענו זה שאמרו בגמ' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ולא נזכר שם אם התקנה היה לגמרי או לא ואיך יתחייב ממה שהענין הוא בדררא דממונא דבכהאי גוונא היתה התקנה דוקא באופן שדברי הבעה\"ת לא זכיתי להבינם וצריך לי ישוב.<br><b> וראיתי</b> להמרדכי בפ\"ק דמציעא סי' ר\"ס שכתב וז\"ל נקטינא ליה ואמינא ליה את שקלתיה וכו' ופרש\"י ז\"ל ומשבעינן אותו שבועת היסת ול\"נ לר\"ב דא\"כ הו\"ל לומר נקטינא ליה לדינא ותו דהכא ליכא דררא דממונא וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מי הגיד לו דרש\"י ז\"ל ס\"ל דבעינן דררא דממונא דהא רב האיי ז\"ל לא ברירא לן מאי דעתיה בזה כמבואר בדברי התוס' וגם דעת ר\"ת הביא בהגהות מיימוני בדין שלפנינו שחזר בו בסוף ימיו וא\"כ רובא דרבוותא ס\"ל דלא בעינן דררא דממונא וא\"כ יהיה כן דעת רש\"י ז\"ל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין להרב ראש יוסף בסי' ע' סק\"ד שכתב דשבועת היסת אפשר דהיא קדומה ושכחוה וחזר רב נחמן ויסדה מכיון שראינו לרש\"י ז\"ל בפ' כל הנשבעין בפי' המשנה דכתב ישבע היסת יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה מכבוד תורתו נראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש רש\"י בשבועות דף מ\"ח ע\"ב ד\"ה הא שאר שבועות וזה לשונו וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה ע\"כ הרי דכתב רש\"י דבימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת היפך מ\"ש הרב ז\"ל אלא דקשה על רש\"י דנראה דסותר ממ\"ש בפ' כל הנשבעין עיין בב\"ח בסי' צ\"א ובאה\"ע בקונטרס אחרון סי' ע' שישב דברי רש\"י ז\"ל)."
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו'. </b> כתבו התוס' בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"א) בד\"ה ולמר בר רב אשי וכו' וז\"ל אך מ\"ש בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה מחוייב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אשכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפי' הקונטרס יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' גדולי תרומה בשער ז' דף מ\"ח ע\"ג שכתב וז\"ל ובעניותי דברים אלו מרפסן איגרי וכו' ונפלאתי הפלא ופלא איך אף וכו' ותו תמיה לי מילתא טובא היאך אפשר לפרש בשום אופן מאי דקאמר איכא בינייהו מיפך שבועה וכו' הוא בחשוד דהא לפי\"ז בין למר בר רב אשי בין לדידן דלית הלכתא כוותיה בדרבנן כשהמחוייב חשוד מפכינן אשכנגדו ואתמהא דאפי' דנימא דל\"ג מאי דקאמר לקמן איכא בנייהו שכנגדו חשוד וליכא טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אכתי איכא למימר יציבא בארעא וכו' דהיאך אפשר דמי שהוא חייב שבועה דאורייתא כשהוא חשוד לא ישבע אידך ויטול אלא מפסיד וכשחיוב השבועה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא פטור מכלום כשהוא חשוד יאמרו שישבע שכנגדו ויטול ודאי ענין זה אין השכל סובלו ונוסף ע\"ז מה יאמר בההיא דריש שנים אוחזין דפריך השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן ומשני תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובאמת יגעתי למצוא איזה ישוב לפי' סדר תנאים ואמוראים ולא יכולתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לישב קושיא זאת בדרך פשוט וזה הוא דבגמ' אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ומשני איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן ובעי עוד ולמר בר רב אשי דאמר באורייתא נמי מפכינן שבועה מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה וכו' וע\"ז באו דברי התנאים בהך דקאמר הש\"ס ולמר בר\"א דאמר בדאורייתא נמי מפכינן היינו בנתחייב חשוד שבועה דאורייתא דאז מדמי ליה לשבועה דרבנן לענין הפוך דכי היכי דבנתחייב שבועה דרבנן מפכינן ה\"נ בנתחייב שבועה דאורייתא והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל א\"כ מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כיון דמדאורייתא כשהוא חשוד נמי מפכינן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה אבל אין כונת סדר התנאים לומר דכי בעי הש\"ס מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הוא בנתחייב החשוד שבועה אלא על מר בר\"א קאי וכן ראיתי להמרדכי שכתב וז\"ל וכתב ר\"י ומה שפירש דמר בר\"א איירי בחשוד אינו אלא כדפי' רש\"י וכו' יעו\"ש וא\"כ נתיישבה קצת קושית הגדולי תרומה ז\"ל ועי' למהר\"י בן לב ז\"ל בח\"ב בחי' לשבועות. וכן נראה ממ\"ש המרדכי ז\"ל קודם לכן וכן כתוב בתשו' מהר\"ם בר ברוך ז\"ל סי' רס\"ג וז\"ל ובספר תנאים ואמוראים כתוב דהלכה כמר בר\"א בר ממיפך שבועה דאורייתא מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה אחד חשוד על השבועה וחייבוהו שבועה מר בר\"א אמר מפכינן שבועה מן החשוד על שאינו חשוד וכו' יעו\"ש הרי ג\"כ דכונת סדר התנאים אינו אלא בדעת מר בר\"א וכדכתיבנא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה יש לי בידך בודאי וכו'. </b> כתב הרב מהר\"מ מאטאלון ז\"ל הובאו דבריו בתשו' מהרשד\"ם חו\"מ סי' מ' וז\"ל וא\"כ בנידון דידן הוי כאילו אמר לויתי ממך מנה ואיני יודע אם פרעתיך והלה אומר איני יודע אם פרעתני דהואיל דטענו שניהם ספק אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב ואע\"פ שלא מצאתי זה בברור וכו' עם כל זה כד דייקינן בלשון הרא\"ש ז\"ל נראה שאין חילוק ביניהם שהרי גבי ההיא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי כתב דבהא מודה ר' יוחנן דחייב והשתא מודה למאן לאו לרב הונא ור' יהודה דאמרי בריא ושמא בריא עדיף הא אם היו שניהם טוענים בספק מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא ואפי' לצאת ידי שמים נראה נר' שאינו חייב שהרי כתב הטור שאינו חייב לצאת ידי שמים אלא בטענו בריא אבל בטוענו שמא לא מחייבינן ליה מפני שלא דקדק שיכול לומר דקדק ושכח שהרי אף התובע שכח וכו' יעו\"ש באורך ועי' מה שהקשה עליו מהרשד\"ם ממ\"ש הטור בסי' נ\"ט ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל שם בסי' נ\"ט. ולענ\"ד קשה לי ממ\"ש הטור ז\"ל שם בסי' ע\"ה ס\"ט וז\"ל לא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם וכו' והשתא אם בלא תבעו חייב לצאת ידי שמים ואפי' שלא נכנס לבית הספק בתבעו בספק מי גרע וצריך יישוב ועיין בתשובת מרן החבי\"ב ח\"א סי' מ\"ד וקל\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות וכו'. </b> עיין בהר\"ן שהקשה משם הרשב\"א ז\"ל דשבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד דילמא אשתלי וכו' יעו\"ש ומה שתירץ הר\"ן ז\"ל עיין בס' דברי אמת קונטרס ה' באורך ועיין בשיטה מקובצת בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק\"ה) מהש\"ס מה שתירץ המאירי ז\"ל. וכתב הריב\"ש בסי' שי\"א וז\"ל ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול ולא אכל כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי להבא בשלא אכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי להבא וכן נראה דעת הרמב\"ם וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' מל\"מ ז\"ל בפי\"ב מהל' עדות שכתב ע\"ד הריב\"ש ז\"ל אלו וז\"ל והכרעתו של הרב ז\"ל משמע שהיא אפי' אמאן דס\"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ\"כ בסי' רס\"ו וז\"ל ואפי' לרש\"י דפירש דכי משתבע בקושטא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ\"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו שלא לשחוק ושחק יעו\"ש שהקשה עליו מהרשב\"א ז\"ל דקאי בשיטת רש\"י ואפי\"ה כתב בסי' תתקס\"ד בהיפך יעו\"ש ולענ\"ד אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין כונתו במ\"ש וכ\"כ בסי' רס\"ו דהא משם נראה אדרבא היפך דבריו וז\"ל שם ואפי' לדעת רש\"י שפי' שם דאיכא למימר בקושטא משתבע שדעתו לקיימה אפי' עבר עליה אפ\"ל דדוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד דאע\"פ שעבר ועשה מה שנשבע עליו שלא לעשות אינו חשוד לישבע בשקר לשעבר ולהוציא מפיו שבועה לשקר בשעת שבועתו אבל מ\"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על דבר תורה וכו' יעו\"ש. הרי שכתב שאפי' לדעת רש\"י בנשבע שלא לאכול ואכל שאינו נפסל לשבועה ומה ראיה מייתי מהתם וכעת דברי הרב ז\"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו ועיקר קושית הרב ז\"ל הוא ממ\"ש הרשב\"א בסי' הנ\"ל על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב אחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפי' עבר על שבועתו אינו פסול לעדות וכו' יעו\"ש אלמא אפי' עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפי\"ה אינו נפסל בכך וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שדן הרב ז\"ל מה שטען קום עשה ואפי\"ה מכשירו משום דהוי שבועה להבא וכו' דזה נראה דלא הוי קום עשה דמאי מעשה שייך בטען שקר לפטור ומאי שנא מה דפסק רבינו בפ\"ב מהל' שבועות ה\"ח וז\"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו עליו וכפר בו ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה וכו' והיינו טעמא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ\"ש הכ\"מ ז\"ל שם וכעת לא מצאתי שום חילוק ביניהם דהתם מה שמכחיש לתובע ואומר לא גזלתי וכו' לא הוי מעשה וכאן נמי מה שטען ואומר אין לך בידי לא הוי מעשה וצל\"ע.<br><b> והרב </b> מהר\"ש חאסון ז\"ל בס' משפטים ישרים סי' ט' רמי ומקשה להריב\"ש ז\"ל מדידיה אדידיה והוא דבסי' רס\"ו כתב על מי שעבר על חרם הקהל שלדעת ר\"ת ז\"ל הוא פסול לעדות ושכן דעת בעה\"ט וגם הרמב\"ן ז\"ל כתב במשפטי החרם דהעובר על החרם כעובר על השבועה וכו' ושכן כתב הרשב\"א ז\"ל דהעובר על החרם איסור דבר תורה ואפי' לדברי רש\"י שפי' וכו' כנראה שרצה להסכים דברי הרמב\"ן והרשב\"א שכתבו דהעובר על החרם איסורו מן התורה לדברי ר\"ת ושחולקים על רש\"י כנראה מלשונו ואילו בסי' ש\"א כתב בפירוש שהרמב\"ן והרשב\"א סבירא להו ומפרשין ההיא דכל הנשבעין כפי' רש\"י יעו\"ש. ולענ\"ד איני רואה בזה שום סתירה בדבריו שהרי בסי' רס\"ו שכתב שהרמב\"ן כתב דהעובר על החרם כעובר על השבועה ושכ\"כ הרשב\"א אין הכונה לומר דסבירא להו דהעובר על החרם דלהבא נפסל כעובר על השבועה דלהבא ושנפסל אלא דא ודא אינו נפסל והכונה לומר שמשוין להו אהדדי דאית ביה איסור תורה ובהכי קיימי כולהו בחדא שיטה וכן יראה המעיין בדברי הריב\"ש שלא הזכיר בדבריהם שום פיסול כמו שהזכיר בדברי ר\"ת דעלה קאי זה נ\"ל ברור ואף כי לא נעלם מהדוחק מה שלא נשא את שמותם על שפתיו בסברת רש\"י ז\"ל מ\"מ לא מפני זה נאמר דסותר עצמו מסי' רס\"ו לסי' שי\"א וסי' ק\"ח ותקט\"ו שכתב שהרמב\"ן והרשב\"א כרש\"י.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז\"ל בהכרעתו זו שכתב וז\"ל והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי דלא אוכל ואכל משום דמילתא פסיקתא קתני וכו' והרי בגמ' אמרו טעם למה לא תני שבועת בטוי ומשני כי קתני מילתא שבועה דכי קא משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני ופריך תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר הרי בפי' דאוכל ולא אכל או לא אוכל ואכל כי אהדדי נינהו וניחא ליה להש\"ס דכי משתבע בקושטא משתבע היפך הכרעתו של הרב ז\"ל אולי דבריו ז\"ל נראה להליץ בעד הרב ז\"ל דהוא יתורץ בכונת הגמ' בהכי דמה שהקשה מעיקרא וליתני נמי שבועת בטוי היינו כל ד' חלוקות שהן אכלתי ולא אכלתי אוכל ולא אוכל ולזה משני כי קתני שבועת דכי משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דכי משתבע בקושטא משתבע לא קתני ולזה פריך תינח אוכל ולא אוכל והכונה דכיון דבשבועה דלעתיד אינו נעשה חשוד במה הצד דהיינו באוכל ולא אכל שהוא בשב ואל תעשה משו\"ה לא תני שבועת בטוי להבא אלא אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כיון דליכא צד שאינו נעשה חשוד ומשני וכו' נמצא מכל מ\"ש דדעת הרשב\"א ז\"ל דהוא ס\"ל כרש\"י בלי ספק.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ד הגב\"י אות כ\"ט כתב וז\"ל וה\"נ קשיא לי על תשובת הרשב\"א שהעתיק רבינו המחבר מחודש ל\"ג בסי' זה שכתב אם לפוסלו לעדות מה הנאה יש להם בפוסלו ואמאי לא קאמר אם לפוסלו לעדות אינו נפסל בשבועת בטוי להבא וקצת קשה דמאי דק\"ל מה הנאה יש להם הוא כלפי דברי הנתבע דטען שהוא האריך לו הזמן ועדין לא שמה מתיא ואינו נאמן התובע לומר שלא האריך לו זמן שהוא נוגע בדבר ע\"ז השיב שאינו רואה שום נגיעה דאם לענין פרעון הא קאי שטרא ואי התובע בא לפוסלו לעדות אחר מאי נגיעה שייך כאן כדי שלא נאמניהו במה שמעיד עתה ואח\"כ מברר דלא מפסיל מעיקר שבועה ומ\"ש מרן החבי\"ב שם עוד וצ\"ל שהרב במחודשים ל\"ב ול\"ג מחזיר שלא לעשותו חשוד על השבועה אפי' לדעת ר\"ת אבל אה\"נ לדעתו בלא זה לא הוי חשוד וכו' הנה תשובה זאת היא ל'ו נדפס'ה בח\"ג הנדפס מחדש סי' צ\"ד באורך ושם כתב וז\"ל אבל מ\"מ לעיקר פסולו של זה על שלא קיים שבועתו חלוקת המורים היא אם חשוד על שבועתו ע\"ז ושכנגדו נשבע ונוטל אם לאו וכו' יעו\"ש באורך הרי דלפוסלו משבועה קאתי וכמ\"ש בסי' תתקס\"ד.<br><b> והנה</b> במ\"ש הריב\"ש ז\"ל וכן נראה דעת הרמב\"ם ז\"ל ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ד הגהת ב\"י אות כ\"ו שהקשה עליו וז\"ל א\"ה לא נהירא לי וכו' שהרי כתב הרמב\"ם שאם גנב או גזל וכו' או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו הניתק לאזהרת מיתת בי\"ד שפסו' לעדות ובשלמא גנב וכו' אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ\"ת דמיירי דהיתרו בו למלקות ולא היתרו בו למיתה שלוקה כמ\"ש הרמב\"ם בפט\"ז מהל' סנהדרין זה דוחק גדול דבהיתרו בו למלקות יפסל ובהיתרו למיתה לא יפסל וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דכונת הרב במ\"ש כמ\"ש הרמב\"ם בפ' ט\"ז וכו' הוא מ\"ש שם בהרב המגיד וז\"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בי\"ד כאחד כגון ששחט אותו ואת בנו לע\"ז יעו\"ש. ודומה לזה ששחט בשבת אותו ואת בנו ולא התרו כי אם אלאו דאותו ואת בנו ולא משום שבת דאז חייב מלקות משום אותו ואת בנו ולא משום שבת זה הוא שכיון מרן ז\"ל לענ\"ד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיה בס' מגילת ספר סי' קצ\"ד שכתב וז\"ל א\"ה דע דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי\"ד אפי' היתרו בו למלקות אינו לוקה כמבואר בגמ' ופסק הרמב\"ם בפי\"ח מהל' סנהדרין וכמ\"ש הכ\"מ שם ותמהני בזה על הרב כנסת הגדולה בחו\"מ סי' ל\"ד בהגב\"י אות כ\"ו יעו\"ש עכ\"ל ולענ\"ד אין כאן תמיהא כמבואר דמרן ז\"ל לא קאי כ\"א ללאו דאיכא תרתי דהיינו מיתת בי\"ד ומלקות והעד ע\"ז ממה שציין בפ' ט\"ז ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם נעשה חשוד וכו' אבל המודה מפי עצמו וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסי' פ\"ז וז\"ל כתב הרי\"ף ז\"ל בתשובה נשבע היסת ואח\"כ הודה מעצמו במקצת הו\"ל חשוד ופרע מאי דאודי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל וכו' ומרן החבי\"ב בהגהות הטור אות ס\"ו הקשה עליו וז\"ל אך קשה היאך כתב שנעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל והרי כתב רבינו בעה\"ט בסי' צ\"ב ס\"י ולא אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועה דאורייתא ושהוא מדברי הגמ' בריש מציעא כמ\"ש רבינו ועיין בב\"ח וכו' יעו\"ש וק\"ל דמשמע מדבריו שכתב היאך נעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל כנראה דבנשבע היסת לשקר לא נעשה חשוד וע\"ז מביא מ\"ש הטור בסי' צ\"ב והא אחרי המחילה רבה אינו דהא התם מיירי דאין שכנגדו נשבע ונוטל אלא אוקמוהו אדין תורה שפטור הנתבע אבל לעולם לעשותו חשוד אין ספק דאפי' בשבועה דרבנן נעשה חשוד וכמ\"ש בריש סי' צ\"ב עיי\"ש ויותר קשה לי מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל וראיתי בספר התרומות שהעתיק תשו' הרי\"ף ז\"ל כלשון הזה ואח\"כ בא עד אחד ה\"ז נשבע שבועת התורה ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו הו\"ל חשוד ונפרע מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל ע\"כ וכפי זה ניחא ולא קשה מידי דבתר דמשתבע שבועת התורה הודה מעצמו ונעשה חשוד עכ\"ל כנראה דמשום דנשבע שבועת התורה נעשה חשוד וזה אינו דחשוד נעשה אפי' כי נשבע שבועה דרבנן אלא שאינו נוטל שכנגדו אם נתחייב שבועה דרבנן והוא חשוד דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והכא אף כי נשבע הסת בין שהודה במקצת הרי נתחייב שבועת התורה ושפיר נשבע התובע ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הפוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וכו'. </b> וראיתי להגדולי תרומה דף ק\"ד ע\"ד שהקשה לרבינו דכאן גרע כח החשוד דאף כשנתחייב שבועה מחמת הלוה בלבד כיון שהוא חשוד מפסיד כח שטרו ואילו לקמן בדין ח' פסק מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו השבועה שהרי אינו יכול לישבע אלא ישלם או ישבע והשתא מאי שנא הכא דיפה כח החשוד דכשהנתבע מטיל עליו השבועה אמרינן לאו כל כמינך ומעמידין הדבר על תקנת חכמים שיפרע או ישלם אע\"ג דמן התורה פטור בלא כלום ומאי שנא גבי שטר דאי אמר הנתבע אשתבע לי והתובע חשוד פטרינן ליה בשבועת היסת אע\"ג דמן התורה התובע מוחזק בכח שטרו בלא שום שבועה ואמאי לא אמרינן שאין שומעין לזה לתלות הדבר בדבר שאי אפשר וכו' יעו\"ש שהניחו בתימה.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהחילוק מבואר דהכא באומר אשתבע לי דלא פרעתיך דהשבועה היא גבי מלוה דהכא הוי דינא דאי אמר אשתבע לי לא שקיל תובע בלא שבועה ואי בעי לשבע נתבע וליפטר לא מצי אשתכח דהשבועה היא גבי תובע משו\"ה עכשיו שהוא חשוד מצי מטיל ליה אותה שבועה אף שהוא חשוד משא\"כ בהא דלקמן שהשבועה היא גביה והוא רוצה להקל מעליו ולהפכה אשכנגדו מפני שהוא חשוד נהי דאי הוה התובע חשוד מצי להפך מ\"מ עכשיו שהוא חשוד ומעיקר התקנה עליה רמיא לישבע וליפטר לא מצי להפך לתלות הדבר בדבר שא\"א ומשו\"ה פסק דלא מצי להפך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לעולם כזה דנין לחשוד וכו'. </b> עיין להרב לח\"מ שהקשה דלמה פסק רבינו דילקה ויעשה תשובה הא בפ\"א מהל' עדות פ' כיון שיש עדים שלקה או שעשה תשובה סגי משמע דבחדא מינייהו סגי וכו' יעו\"ש עיין למרן כ\"מ ז\"ל שם שכתב לדעת רבינו דביאור דבריו דאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצרף תשובה עם המלקות וכו' הרי דמאי דקשיא ליה להרב ז\"ל פריש יתיב מרן בכ\"מ ועיין בסמ\"ע ס\"ס צ\"ב ומ\"מ לא אכחד שמ\"ש אח\"כ מרן וז\"ל ולפי\"ז גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אבל עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות ע\"כ לא ידעתי מה בא הרב ז\"ל לתקן בזה ומה תיקן ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטען על חבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב דמבואר בהלכות בפ' כל הנשבעין שאין הלכה כרב וכו' אלא ודאי חייב ואין שבועה פוטרתו ע\"כ ועיין בהלכות פ' הגוזל דשם ג\"כ מבואר ביותר דאין הלכה כרב. והנה הגדולי תרומה ז\"ל בשער ז' הקשה וז\"ל ותימה דבפ' המפקיד גבי הא דאמר ר' אבא בר יעקב א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים כתב הרא\"ש ותמיה לי ע\"ד הרי\"ף ז\"ל דלא קי\"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ואי משום דהלכתא כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו וא\"כ הכא היכי פסק בהחלט כר\"נ נגד רב שהיה ר\"נ תלמיד תלמידו עכ\"ל ועיין בס' הקבלה להראב\"ד ז\"ל בסדר האמוראים ושם תראה דלא היה תלמיד תלמידו כי אם תלמידו וכן תראה בהקדמת רבינו מספר היד. עוד ראיתי שם להראב\"ד שכתב שרב המנונא היה תלמידו של ר\"י ומסוגיין דהגוזל נראה שהיה תלמידו של רב ולעיקר הקושיא דהגידו\"ת תירץ מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' פ\"ז הגב\"י אות נ\"ט דהיינו טעמא דהלכתא כר\"נ משום דרמי בר חמא ג\"כ דלא כרב והו\"ל רבים לגבי יחיד יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני מעין ופרוטה וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז\"ל שכתב הלכה כרב ועיין בתוס' יו\"ט ז\"ל בפ' שבועת הדיינין שהביא מ\"ש בפ' הזהב דמשמע דס\"ל כשמואל ומכאן קשה לי למ\"ש בדרישה בסי' צ\"ג ס\"ד שכתב וז\"ל ולכן נראה לענ\"ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין שבועה דאורייתא אלא שמחולקים בפירוש סוגיא דהכא וכו' יעו\"ש ולא הזכיר לרש\"י ז\"ל ולא ידעתי למה.<br><b> וכתב</b> הר\"ן בפ' שבועת הדיינין משם הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ויש להרשב\"א ז\"ל דרך אחרת דאע\"ג דקי\"ל הלכה כרב בכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועי לרב אבל לענין פלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא דאע\"ג דקי\"ל הלכתא כרב אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו וכ\"ת כיון דקי\"ל הלכה כרב אם איתא דדוקא קתני לא הו\"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא ליה טענה אלא הו\"ל למתני' לומר דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה\"נ אלא משום דבעי למתני סיפא שתי כסף ופרוטה ולאשמועינן דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב וכו' יעו\"ש וראיתי להרב גדולי תרומה שם שהקשה עליו וז\"ל ודבריו מוקשים בעיני מב' צדדים תחילה דאם איתא דאפי' בדיני דרב נמי מצינן לפרושי מתני' בדוקא ולא תיקשי אליביה א\"כ קשה מאי פריך אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' דמאי תיובתא איתא לרב הא אפי' נימא דרישא נמי דוקא אליביה איכא למימר דנקט רישא משום סיפא וכדברי הרשב\"א ז\"ל יעו\"ש ולענ\"ד נראה אחרי המחילה רבה דלא קשיא כלל והוא דכונת הרשב\"א ז\"ל הוא דאף דבדין הכפירה קי\"ל כרב בדין שוה ודוקא קי\"ל כשמואל ואף דרישא דמתני' דייק כרב דקתני שתי כסף יש לי בידך והלה מודה לו בפרוטה פטור דמשמע משום דמחסרה ליה טענה והיה לנו לפסוק בהא נמי כרב ואפי\"ה הלכתא בהא כשמואל דאפשר לפרושי למתני' אליביה דשמואל דמאי דפטר ליה הוא משום דמה שטענו לא הודה לו ולא משום דמחסרה ליה טענה ומן הדין הוא דליתני טענו דינר יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה דפטור אלא דנקט מנה משום סיפא כ\"ז הוא לשמואל ברם לרב אין ספק דמאי דפטור הוא משום דמחסרה ליה טענה וא\"כ כי פריך לרב מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב היכי מצי לתרץ לרב דנקט רישא מנה משום סיפא כיון דלרב בטוען מנה לי בידך הכונה היא שוה ק' ובדין הוא דאי לאו משום דמחסרה הוה חייב דלתני דרישא דוקא מנה תבע ולא שוה והיינו טעמא דפטור ונקט מנה משום סיפא וכו' דא\"כ כי תבע איניש מחבירו מנה הוא דוקא ולא שוה אם כן היינו תיובתיה דרב דהא במתני' לא מיירי כי אם בתבע סתם מנה ולא בתבע בפי' דוקא מנה ולא סתם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד עליו עד אחד. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל ועיין מ\"ש בהל' גזלה פ\"ד הי\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטוען את חבירו שני מינין והודה לו באחד מהם וכו'. </b> כ\"כ הבעל התרומות ושאר פוסקו כשמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') וכתב הגדולי תרומה בדף נ\"ח וז\"ל ומכאן קשה לי על מ\"ש רשב\"ם בפ' הספינה דף פ\"ד על הא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא וז\"ל מין אחד ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה וכן בענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהם חייב שבועה על השני דאיכא הודאה במקצת ממין הטענה ע\"כ דמשמע דמפני דהם מין אחד חייב שהודה באחד מהם הא אם היו ב' מינין היה פטור כשתבע שניהם וזה תימה שהרי בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם הוא פשוט דחייב אע\"ג דהוו שני מינין ולא הו\"ל לומר אלא כשתבע אחד מהם והודה לו באחר חייב והוי ממין הטענה כיון ששניהם מין אחד ואם אין כאן טעות [סופר] הדבר צ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לתרץ דהן אמת דכן פסקו הפוסקים ז\"ל כשמואל דאמר הכי ורב פפא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ') מ\"מ הא איכא ר' חייא בר אבא דפליג עליה דשמואל משם ר' יוחנן ואמר דפטור ואותיב עליה ר' אבא בר ממל מהא דתניא טענו שור ושה והודה לו באחד חייב ופריק הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא לימוד ערוך הוא בפיו של ר\"י הא מני אדמון היא עכ\"ל הש\"ס ובפ' שני דייני גזרות דף ק\"ח מוקי בין לאדמון בין לחכמים כוותיה דכולהו סבירא להו דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור ע\"כ וכתבו מקצת הראשונים דזאת אחד מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד יעו\"ש בהר\"ן ובהרב בצלאל וא\"כ נוכל לומר דרשב\"ם ז\"ל ס\"ל לדינא כר\"ח ב\"א דפטור ומשו\"ה כתב דיין וחומץ מין אחד הוא שאם טענו שניהם והודה לו באחד מהם חייב דאם הוא ב' מינין אף כי הודה באחד מהם פטור אלא א\"כ כפר באחד מהם ובאידך הודה במקצת וכפר במקצת דבהכי מחייב ר\"ח ב\"א מבואר בפ' שני דייני גזרות. ואל ישיאך לבך דהך דר' חייא לא קי\"ל לדינא לשום אחד מהפוסקים דהרי הרי\"ף ורבינו ובעל התרומות והרא\"ש ז\"ל ושאר רבוותא פסקו כשמואל דהא מצינו לו חבר לבעל ספר חפץ הביאו בהגהת מיימוני בדין שלפנינו פסק כר\"ח ב\"א וא\"כ אף אנן נמי מצינן למימר לדעת רשב\"ם דהכי ס\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא עשרה כדים שמן יש לי בידך וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וכתב הש\"ך בסי' פ\"ח סקל\"ז וז\"ל כן כתב הרמב\"ם אבל לענ\"ד לא נהירא דהא אמרי' בש\"ס עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך לכו\"ע שמן וקנקנים קא טען ליה וא\"כ לא מסתבר לחלק בין מלא י' כדין לעשרה כדין מלאים שמן אלא נראה דהא דקאמר רבא דכו\"ע היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן יש לי בבורך שמן קא טעין ליה היינו דווקא כיון דא\"ל יש לי בבורך דלא על חינם נקט רבא בבורך אלא ודאי ר\"ל דקא\"ל בבורך וכו' וא\"כ קשה לי על הרמב\"ם והנמשכים אחריו שלא כתבו כן עיי\"ש עד סוף הלשון.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו אין זה הוכחה לדחות דברי רבינו והנמשכים אחריו דשפיר מצינו למימר דגרסי' ליה בבורך והוא דבא רבא לאשמועינן דבאומר מילת בבורך אפי' לרבן גמליאל דס\"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב בכהאי גוונא דטעין מלא י' כדים שמן יש לי בבורך והודה לו בקנקנים פטור.<br><b> וכן </b> ראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת שם וז\"ל קנקנים לא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגרע האי מטענו חיטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי חיטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורין חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדים שמן וכו' הו\"ל כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכו\"ע פטור ואפשר אפי' לר\"ג דמחייב בטענו חיטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרינן לכו\"ע ורש\"י במהדורא קמא נדחק לפרש דכו\"ע אדמון ורבנן ובמהדורא בתרא לא כתב כן אבל כתב קנקנים לא טעין ליה וכו' וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע\"כ ודייק כדכתיבנא עכ\"ל. ולענ\"ד דייק שפיר לרש\"י ז\"ל הך פירושא מדפי' בד\"ה בטוענו מידה וז\"ל ולא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני במתני' מידה מלא י' כדי שמן דהו\"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים ע\"כ ומדלא פירש נמי בבורך כדמשני רבא ואז הוה שייך שפיר יותר קושית הש\"ס אי הכי מ\"ט דאדמון ש\"מ דהך דמשני רבא הוא אף לרשב\"ג.<br><b> והש\"ך </b> כתב וז\"ל אלא ודאי רבא מילתא דפשיטא קאמר והדר מהא דמשני הש\"ס מעיקרא בטוענו מידה שא\"ל מלא י' כדים שמן יש לי בבורך וכו' ולא ידעתי אנה מצא כן דבבורך קא טעין ליה ואילו רש\"י ז\"ל לא הזכיר בבורך וא\"כ אף אנן נמי מצינן למימר דדעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל למאי דקי\"ל דלא כרשב\"ג לא צרכינן שיטעון יש לי בבורך ובאומרו מלא י' כדין שמן יש לי בידך די לפוטרו בהודה בקנקנים וכל מה שהאריך רבא לומר שמן קא טעין ליה וקנקנים לא טעין ליה וכו' הוא לר\"ג יעו\"ש בהש\"ך שמתיישבים מקצת דבריו בזה גם מ\"ש מרב האיי ורבינו ירוחם הרואה יראה שאין בהם כדי להכריח.<br><b> ודע</b> שהטור ז\"ל שם כתב וז\"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך הודה בשמן וכפר בקנקנים פטור וכו' י' כדים שמן יש לי בידך יש במשמעות זה שמן וקנקנים וכתב בב\"י שהחילוק הוא דבאומרו כדי שמן הוא סמוך מילת כדי לשמן ולכך שמן לחוד קא טעין אבל כדים שמן מוכרת ואף קא טעין יעו\"ש ומור\"ם במפה כתב וז\"ל אבל אם א\"ל י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא כדים ואם הודה בשמן לא הוי ממין הטענה ע\"כ וכתב הסמ\"ע ז\"ל דברי הב\"י ז\"ל שיש חילוק בין כדי לכדים ואח\"כ כתב וז\"ל ובטור לא הוזכר ברישא תיבת מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדאמר כדי שמן שאינו מוכרת משמע דקא תבע ליה קנקנים ולא שמן וכמ\"ש הב\"י בפי' וכו' יעו\"ש.<br><b> והרואה</b> יראה דדברים אלו מרפסן איגרי דהא הוא הביא תחילה דברי מרן דבכדי שמן שמן קא תבע ליה ולא קנקנים ואילו הכא כתב בהיפך קנקנים קא תבע ליה ולא שמן וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל ולזה נראה שכיון הב\"ח ז\"ל שכתב שיש דברים סותרים זאת את זאת ואולי ט\"ס יש בדבריו יעו\"ש אמנם הדבר קשה הוא מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות י\"ז בסוף דבריו וז\"ל ואני רואה דברי הסמ\"ע נכונים וברורים ע\"כ וכשאני לעצמי לא ידעתי היכי ניחא ליה הא דכתב כמ\"ש הב\"י בפי' אם לא שנאמר ודלא כהב\"י בפי' והכונה דפליג עליה דעיקר התביעה אינו אלא בקנקנים או כיון לומר כמ\"ש הב\"י לעיקר החילוק שיש לחלק בין כדי לכדים אלא דפליגי דמאי קא תבע למר שמן ולמר כדים וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהשטר לא תועיל בו בכפירתו והרי כל נכסיו משועבדין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכן כתב הרי\"ף ז\"ל בהלכות בפ\"ק דמציעא מהכרח השמועה אשר שם וכתבו התוס' בד\"ה אין נשבעין וז\"ל אבל לר' יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון כופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום שכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב שעבוד קרקעות אע\"ג דסבר ר\"י שעבודא דאורייתא היינו משום דכיון שהפקיעו חז\"ל השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משועבדים ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בנ\"ח אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפילו משעבדי אפילו יש עליו שטר חייב ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדעת התוס' דלא כהריטב\"א ז\"ל שכתב שם בשי' בדף ג' עליה דר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שחייב לו נ' נשבע וכו' אע\"ג דקי\"ל שעבודא דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע\"פ גובה מנכסים משועבדים מ\"מ השתא דתקון רבנן מלוה ע\"פ אינו גובה מנכסים משועבדים דלית ליה קלא לאו כפירת שעבוד קרקעות הוא ומחייב שבועה וכו' וכ\"כ הר\"ן בר\"פ שבועת הדיינין וכו' יעו\"ש כנראה שאינו גובה מן הלקוחות לאו שעבוד קרקעות מקרי ואף דאית ליה מקרקעי בני חרי ואילו להתוס' ז\"ל משנו בדיבורייהו דמיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בנ\"ח אפי' שיש עליו עדים פטור וכו' ובודאי דהיינו טעמא דהוי שעבוד קרקעות כמבואר. אשר בזה אשכחנא פטרי למ\"ש הטור ז\"ל בסי' פ\"ח ס\"ל וז\"ל אבל התוס' כתבו דאפי' מלוה ע\"פ ליכא שום שבועה דאורייתא לא במודה מקצת ולא בהעדת עד אחד כיון דקי\"ל שעבודא דאורייתא א\"כ כל מלוה הוא שעבוד קרקעות לא משכחת שבועה דאורייתא אא\"כ אין לו קרקע או שמחל השעבוד וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל ולכאורה יש להקשות דכיון דהשתא דתקון רבנן מלוה ע\"פ אינו גובה מלקוחות וכדכתיבנא משם הר\"ן והריטב\"א ז\"ל א\"כ למה הצריך שלא יהא ללוה קרקע או ימחול לו השעבוד כיון דמלוה ע\"פ אינו גובה מלקוחות א\"כ ליכא שעבוד קרקעות ואף דאית ליה קרקע מבנ\"ח וכאמור וכמו שכן ראיתי להרב בית ישחק הנדפס מקרוב בפ\"ח מהל' שבועות הי\"ג ובפי\"א מהל' מלוה ה\"ד שהביא דברי הריטב\"א והר\"ן ז\"ל ודברי התוס' וכתב וז\"ל כנראה שהתוס' סברי כדעת כל הני רבוותא ומעתה תמיה לי טובא על מרן ז\"ל דקא מייתי דברי התוס' שהם מ\"ש בפ\"ק דמציעא והוא תימה שהרי לפום קושטא דמילתא לא נפק\"מ מידי שהרי בתר דתקנו רבנן דלא גבי ממשעבדי חשיב שפיר כאילו מחל השעבוד השתא אי נמי אית ליה קרקע ולא מחל בפי' השעבוד שפיר משבעינן ליה שבועת התורה וכו' יעו\"ש שהניחו בצ\"ע ואחרי המחילה ליתא להני מילי לדעת התוס' דפ\"ק דמציעא דאף לבתר התקנה דמלוה ע\"פ לא גבי מלקוחות מ\"מ שעבוד קרקעות מקרי אי אית ליה בנ\"ח היפך הני רבוותא ומשו\"ה הצריך הטור ז\"ל שלא יהא ללוה קרקע או שימחול השעבוד דהתקנה לא מהני אלא היכא דלית ליה קרקע בנ\"ח אז הוא דמהני למשועבדים דוקא ברם אי אית ליה בנ\"ח מה יושיענו תקנת חכמים לדעת התוס' ואפשר דלזה דקדק הטור ז\"ל בלשונו לומר דלית ליה קרקע ולא אמר משעבדי ורצונו לומר לקרקע בנ\"ח או שימחול השעבוד דאז לא איכפת לן אי אית ליה בנ\"ח זה נראה לענ\"ד בכונת הטור ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' ח\"ב סי' י\"ד שהקשה בדברי התוס' והרא\"ש אלו וז\"ל ועיקר דברי התוס' והרא\"ש ז\"ל יש לי מקום עיון דלדידהו למ\"ד שעבודא דאורייתא אי לאו דמחל או דלית ליה קרקע לא משכחת לה שבועה במודה מקצת וקשה טובא א\"כ מתני' דסלעין דינרין דאיפליגו ר' שמעון בן אלעזר ור' עקיבא היכי מיירי אי בדאית ליה קרקע ולא מחל השעבוד א\"כ מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' היכי מחייב רשב\"א שבועה הואיל והודה במקצת הא הנהו ב' דכפר שעבוד קרקעות ואי במחל השעבוד או לית ליה קרקע יקשה מאי משני אי נמי משום דהו\"ל שטר שעבוד קרקעות הא לית ליה קרקע יעו\"ש שנדחק דהך שינויא הוא למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא ועיין בס' בית ישחק מה שתירץ ולא ידעתי מה ביניהם דנראה דהיא היא תירוץ הגידו\"ת במעט שינויי תיבות. ולענ\"ד נראה לתרץ שהם ז\"ל מפרשים דהברייתא מיירי דאית ליה קרקע ברם לא שוה כ\"א ב' דנרין או ב' סלעין ואמטו להכי במלוה אומר ה' ולוה אומר ב' כיון דמשמעות השטר אינו אלא ב' הוי בהני תלת דכפר בטענתו כלים וקרקע וכפר בכלים והודה בקרקע שהוא פטור משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ברם בהודה בתלת כיון דהך ג' שהודה לית ליה קרקע כנגדו א\"כ הו\"ל כטענו כלים וקרקע והודה בקרקע וכפר במקצת הכלים דאז חייב משום דאיכא כפירה והודאה בכלים וה\"נ איכא כפירה והודאה במטלטלין ולהך הודאה וכפירה לית ליה קרקע וליכא למימר דמשוה הודאה דב' שהוא שעבוד קרקעות כיון דאית ליה קרקע שוה ב' סלעין שיפטור למה שהודה בסלע ג' דלית ליה שעבוד קרקעות ודו\"ק.<br><b> והרב </b> ט\"ז בסי' פ\"ח הקשה ע\"ד התוס' וז\"ל ויש לי תימה רבה בזה מההיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ח) דפסקינן שם שישבע הלוה שבועה דאורייתא כיון דמודה במקצת והקשה ע\"ז קושיית התוס' דקי\"ל שעבודא דאורייתא ואפי' במלוה ע\"פ וליכא לשנויי דלית ליה קרקע או שמחל כמ\"ש כאן הא אמרינן שם דגובה מבני חורין וכו' ומי שיוכל להתיישב זה אומן יתקרי ושכר הרבה יקח מן השמים עכ\"ל.<br><b> והרב </b> מראה הפנים בפי' הירושלמי בפ\"ק דמציעא ה\"א הביא ההיא דכתבו בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע\"ה) על קושית ר\"י מקורביל וז\"ל ואומר ר\"י כשמחל השעבוד או דליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו עפ\"י עדים אבל עפ\"י עצמו לא ע\"כ וכן הביא הרמב\"ן ז\"ל בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ז) משם אחרים וז\"ל ואחרים העמידו דין מודה במקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהם אומרים שמתו וכו' יעו\"ש שהרמב\"ן שמיאן בזה וכו' יעו\"ש ובזה רצה הרב ז\"ל לתרץ וז\"ל ולפי תירוץ התוס' מיושב בטוב טעם ודעת קושיא זו שהרי כתב בעה\"ת דטעם דמשלם מחצה לגבי דידיה מחשבין לעדות כמאן דליתא שהוא מכחיש את העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וכ\"כ התוס' שם וא\"כ הוי כמלוה ע\"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכו\"ע לא אמרינן במלוה ע\"פ בלא עדים שעבודא דאורייתא וה\"נ משלם ע\"פ עצמו ולא ע\"פ עדים וזה ברור ע\"כ.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ\"ד לא מיתבא דעתי בזה דהא המדקדק בדברי הרא\"ש שם בפ' שבועת הפקדון שם שכתב וז\"ל הקשו התוס' מאי שנא שטר מעדים דעדים שעבוד קרקעות הוא ועוד קשה למ\"ד מודה מקצת שיחייב רחמנא השבועה וכן ע\"י עד אחד היכי משכחת לה הא הו\"ל שעבוד קרקעות יעו\"ש והשתא אם איתא דיש חילוק בין מלוה על פה למלוה בעדים מאי ק\"ל לדין מודה מקצת נימא דמשכחת לה היכא דליכא עדים דבהכי מחייב רחמנא שבועה וכדתירץ ר\"י לקושיא זו בפ' גט פשוט ואחרים שהביא הרמב\"ן ועוד קשה לי טובא מסיום דברי הרא\"ש שכתב וז\"ל הילכך אין שעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אלא כל מלוה נשתעבדו נכסי הלוה ע\"כ ואם הדברים כפשטן דכל מלוה משמע אף דליכא עדים אלא בין לוה למלוה וכו' וכתב נשתעבדו נכסי הלוה דלא כמ\"ש הרב וכן נראה מלשון הטור ז\"ל דלא שנא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה לי בידך וכו' פסקו כל הגאונים שהלכה שישלם חמשים וישבע על השאר וכו'. </b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה דלמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח והרי כיון דקי\"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור על כרחך ליתא לדאבוה דרבי אפוטריקי כדאמרינן בפ\"ק דמציעא וכו' ולמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח אלא מפני שפסקו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ ולומר לדעת רבינו ז\"ל דדעתו כדעת הרב יוסף ב\"ב שהביאו התוס' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ו) ד\"ה בטוענו כלים וכו' וז\"ל ור\"י ב\"ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפי' מאן דפטר בטענת חיטים והודה בשעורים אפשר דפליגי אר' חייא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינה בתורת הזמה ור\"ח תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אר\"ח בירושלמי בפ\"ק דמציעא אע\"ג דפטר בטענו חטין והודה לו בשעורים לעיל ועל כרחך צ\"ל דפריך תורת הזמה ע\"כ וכלשון הזה הביא הר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין משם גליון תוס' יעו\"ש ועיין ג\"כ מ\"ש משם הרב פרץ ז\"ל ומעתה זה הוא דעת רבינו ז\"ל שתלה דין זה בפסק הגאונים כמבואר ועוד עלה על דעתי לומר למה תלה דין זה בפסק הגאונים והוא דרבינו כתב ועדים מעידים שעדין יש לו אצלו נ' וכבר ידוע כמה נתחבטו הפוסקים ז\"ל בהך דר\"ח דלמה נשבע למאי דקי\"ל שעבודא דאורייתא והריטב\"א והר\"ן ז\"ל ודעימייהו הם אמרו דר\"ח מיירי בעדים מעידים על ההלואה לחוד ומשום דטען תחילה לא לויתי הוא דמחייב לשלם החמשים ומ\"מ מלקוחות לא גבי יעו\"ש בהר\"ב והריטב\"א בסוגיין והר\"ן ז\"ל בפ' כל הנשבעין ונמצא לפי דבריהם דהם מעידים נמי על הפרעון דלא פרע הו\"ל שעבוד קרקעות ולא נשבע אמטול להכי תלה הפסק בהגאונים וכבר ראיתי להאחרונים שדרכו בדרך זה לך נא ראה.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' דף ס\"א ע\"א שהביא דברי הר\"ן שבפ' כל הנשבעין הנז' והביא מ\"ש רבינו ועדים מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים וכו' וכתב וז\"ל ובאמת רחוק הוא להאמין שיחלוק הר\"ן עם הרמב\"ן ז\"ל בזה ולפחות היה לו לפרש ע\"כ ולפום ריהטא עלה ע\"ד לומר דרבינו קאי לדינא דהשתא דמלוה ע\"פ לא גבי ממשעבדי וא\"כ שפיר חזי מ\"ש ועדים מעידים שעדין יש לו חמשים דכיון דליכא שטר לא הוי שעבוד קרקעות והיינו מ\"ש הר\"ן ז\"ל אח\"כ האמנם עם כל זה לא הונח לי לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפ\"ק דמציעא שכתב בדעת רבינו דפליג אהר\"ן ז\"ל ודעתו ז\"ל הוא דדוקא מלוה בשטר ס\"ל שעבודא דאורייתא לא במלוה ע\"פ עיי\"ש שיש להתבונן בדבריו ועוד נראה לענ\"ד דמוכרחים אנו לומר דרבינו פליג על הר\"ן ז\"ל דהא בפי\"ז מהל' אישות גבי היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה וכו' נשבע הבעל וגובה מחצה וכתב הרב המגיד דטעמו דמאחר דתקנו דהאשה גובה כתובתה מהמטלטלין לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות והקשה הרב לח\"מ מסוגייא דסלעין דנרין ותירץ דגבי מלוה ע\"פ לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות ורבינו מיירי במקום שאין כותבין כתובה יעו\"ש הרי דכתב ז\"ל בדעת רבינו במלוה ע\"פ כל שגובה בין ממטלטלין בין ממשעבדי אינו בסוג שעבוד קרקעות וא\"כ הרי ברור דלא כהר\"ן ומאי רחוק להאמין שיחלוק רבינו עם הר\"ן ז\"ל אם לא שנפרש פי' אחר בדברי רבינו שבהל' אישות שלא כדברי הרב לח\"מ ועיין בס' בית ישחק הנדפס מקרוב בפ\"ח מהל' שבועות מה שהקשה להרב לח\"מ.<br><b> עוד</b> כתב הרב וז\"ל והיכא דעדות זה של חמשים הוא בקנין אי מחוייב שבועה או לא הביא הרב\"י בסי' ע\"ה משם המרדכי דדוקא בהודאת ע\"פ אבל בשטר או בקנין לא והיינו הילך ע\"כ וכתב הב\"י ואינו נראה בעיני ולא ידעתי למה דחה סברא זה בב' ידים מבלי שום טענה יעו\"ש באורך וראיתי שסברא זו של מרן ז\"ל היא סברת ראב\"ן ז\"ל הובא במרדכי בפ\"ק דמציעא וז\"ל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים וכו' וכן פי' ראב\"ן וה\"ה אפי' יש לו שטר של נ' כדאמרינן וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו שאין נשבעין עליהם מן התורה העבדים והשטרות וכו'. </b> עיין מ\"ש בפ\"ב מהל' שכירות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר מסרתי לך וכו' להד\"מ ישבע היסת וכו'. </b> עיין במרן כ\"מ והרב לח\"מ ז\"ל ובספרו הקצר פסק דלא כרבינו ז\"ל ופטרו אפי' משבועת היסת היפך מ\"ש ברס\"י וסי' ס\"ו וכבר הוקשה להסמ\"ע ז\"ל בס\"ק י\"ח ותירץ וז\"ל ואומר אני שכאשר נתתי לבי על ישוב הקושיא האחרונה יתישב ג\"כ קושיא הראשונה והוא כשנאמר שהרמב\"ם שפסק שעל תשובת להד\"מ צריך לישבע היסת או להפך השבועה היינו דוקא לשיטתו דס\"ל דאף בשטרות ובאינך הנ\"ל דפטורים משבועת התורה מ\"מ אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם אם מודה שבפשיעתו נתקלקלו משו\"ה נמי חייב שבועה כדין כל טענת ודאי וכפירה משא\"כ המחבר דפסק כהרא\"ש ז\"ל וסיעתו פטור בהנך אם נאבדו בפשיעתו וכו' ומשו\"ה פטרו כאן גם אתשובה דלהד\"מ ואף דכתב שם דחייב לישבע היסת על טענת בריא וז\"ל שטוען להד\"מ ולא אמר נאבד מידו הו\"ל כמודה דלא נאבד מידו אלא טוען שלא מסרו לו מעולם וה\"ז טוענו בריא שמסרו לו יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבינו איך דחה מרן ז\"ל דינו של רבינו בזה דהא אף הרי\"ף ז\"ל דס\"ל כדעת הרא\"ש ז\"ל דפטור אף בפשיעה ואפי\"ה מחייב שבועה להד\"מ וכמ\"ש בתשו' סי' צ\"ז וז\"ל נתברר לנו ממנו שדין השמירה אינו בדברים אלו וכו' אבל אם כפר בעיקרו כדאמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן משביעין ליה והוא נכנס בדין זה שאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת זולתי הקדשות וכיון שכן הוא אם הפקיד ראובן אצל שמעון שטר ושמעון כופר וכו' ישבע יעו\"ש וא\"כ היינו טעמא רבינו נמי ולא כמ\"ש הרב ז\"ל אלא כמ\"ש הכ\"מ והלח\"מ ועיין במהר\"א דמדינא ז\"ל בס' כהונת עולם סי' ח' יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נשבעין על טענת קטן. </b> בין במודה מקצת בין בכופר בכל ועד אחד מחייבו וכו' כ\"כ הטור ז\"ל ג\"כ משמו בסי' צ\"ו וכתב עוד וז\"ל אבל למ\"ש למעלה דגדול התובע ע\"פ עד אחד חייב ה\"נ חייב שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא על העדאת העד ע\"כ ועיין במרן ב\"י.<br><b> וראיתי</b> בפרישה שם שכתב וז\"ל וכך הו\"ל לרבינו לכתוב ומ\"ש הר\"י בן מיגש והרמב\"ם שאין נשבעין על טענת קטן ע\"פ עד אחד לפי מ\"ש למעלה וכו' וי\"ל וכו' אבל הרמב\"ם דס\"ל ג\"כ דמשביעין אותו בטענתו ע\"פ עד א' כתב עליו דלפי סברתו נראה לרבינו דאין לחלק בין טענו גדול ע\"פ ע\"א לטוענו קטן ע\"פ ע\"א אע\"פ שהרמב\"ם מחלק ביניהם ולא כהב\"י שתמה אמ\"ש רבינו ולפי מ\"ש למעלה יעו\"ש דנראה דודאי גם רבינו ידע שהרמב\"ם מחייב בגדול התובע ע\"פ עד א' ולא כתב אבל לפי מ\"ש למעלה וכו' אלא שלרבינו נראה כן יעו\"ש. ולענ\"ד קשה לי טובא דלפי\"ז הרא\"ש ז\"ל למעלה בתובע ע\"פ ע\"א דחייב שבועה א\"כ ה\"נ דס\"ל בקטן התובע ע\"פ ע\"א דמחייב שבועה לנתבע ואילו בפסקי הרא\"ש ז\"ל בסי' כ\"א כתב וז\"ל אין נשבעין שבועה דאורייתא על טענת חש\"ו לא שנא מודה מקצת או שיש לו עד א' ולא שנא שבועת השומרים ע\"כ הרי להדיא דקטן התובע ויש לו ע\"א לא מחייב שבועה לנתבע.<br><b> איברא </b> דלא על הרב ז\"ל לחוד הוא דקשיא לי כי גם על מרן החבי\"ב נמי קשה שכתב בהגהת הטור אות ה' וז\"ל אמ\"ש הטור משם הרמב\"ן ז\"ל דאין נשבעין שבועת השומרים לקטן ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל א\"ה נראה לי פירושא דלאו דוקא במ\"ש הר\"י בן מיגש ז\"ל דנשבעין לקטן שבועת השומרים לא הסכימו הרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל אלא אפי' מ\"ש הר\"י בן מיגש דשבועה דעד א' המכחישו אין נשבעין לא הסכימו בזה הרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל שהרי הם מכת הסוברים דגדול התובע ע\"פ ע\"א מחייבין ליה שבועה ע\"פ טענתו וכמ\"ש רבינו בסי' נ\"ט וה\"ה לקטן התובע ע\"פ ע\"א דמאי שנא וכו' יעו\"ש ואילו בפסקי הרא\"ש נראה להדיא דלא שנא מודה מקצת מעד א' ושבועת השומרים דבכולהו אין נשבעין על טענתו וכ\"ת היא גופא תיקשי להטור ז\"ל דהא כתב בפסקי הרא\"ש דאין נשבעין לקטן שבועה דעד א' ואילו בסי' ע\"ה כתב משם הרא\"ש דגדול התובע ע\"פ ע\"א נשבעין וכ\"כ בפסקיו סי' ה' וא\"כ מאי האי דכתב בסי' צ\"ו ולפי מ\"ש למעלה וכו' י\"ל דהטור ז\"ל מחלק בין גדול התובע ע\"פ העד לקטן דבקטן התובע ויש לו עד אחד לא חשיבא תביעתו והתם בפסקי הרא\"ש בקטן התובע שהוא נתן לו ויש לו ע\"א המסייע לו ומ\"מ כיון דנתינת קטן לאו כלום הוא משו\"ה מגן שוייא תביעתו אמנם בסי' צ\"ו שכתב אבל למ\"ש למעלה גדול התובע ע\"פ ע\"א חייב ה\"נ שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא ע\"פ עדות העד על כרחך מיירי בדאיכא נתינה דגדלות שאביו הלוה לו והוא בא בטענת אביו ויש לו ע\"א ומשו\"ה מזקקו לשבועה ראיה לדבר דהרא\"ש כתב בההיא פלוגתא דה\"ר אפרים ור\"י בן מיגש עם הרי\"ף ז\"ל אם נשבעין ע\"פ ע\"א בטענת שמא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') כתב וז\"ל וקרא ומתניתא מסייע ליה קרא וכו' ומתניתא דתניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וב' מחייבין ממון אפי' בטוען שמא כגון גזלתני שלא בפני אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך הילכך ע\"א מחייבו שבועה ע\"כ הרי להדייא דקטן התובע ויש לו ע\"א מזקקו לשבועה דלא כמ\"ש בפסקי הרא\"ש אלא ודאי דהחילוק הוא ברור דהתם הוא שבא בטענה מכח נתינת איש ומשו\"ה מזקקו לשבועה משא\"כ מ\"ש בפסקי הרא\"ש ז\"ל שתובע בתביעת עצמו וא\"כ זהו היתה כונת הטור במ\"ש אבל למ\"ש למעלה ועיין בס' מחנה יאודה בסי' צ\"ו ס\"א שנראה שלא ראה פסקי הרא\"ש ז\"ל מדלא הזכירו.<br><b> וראיתי </b> בס' הנ\"ל שם שכתב וז\"ל והרב לח\"מ ז\"ל הקשה עליה דהר\"ן במ\"ש שהראב\"ד פוסק כחכמים שהרי מבואר שפוסק כר' אליעזר ע\"כ ולא ידעתי קושיא זו דאנן השתא בסייעתא תניינא דהרי\"ף ז\"ל קיימינן דמייתי ראיה למיקבע הלכתא כר\"א דסתמא דש\"ס בפ' כל הנשבעין קאי כוותיה ואהא אתא הראב\"ד לדחויי ולמימר דההיא סוגייא מצי אתייא כוותיה דרבנן וכיון שכן אין ראיה לפסוק כר\"א והשיב עליו הרמב\"ן מההיא דיש נוחלין דמוכח מהתם דטוען מפי אחר לאו בריא מקרי ואהא כתב הר\"ן דשפיר דחי הראב\"ד סיעתא תניינא דהרי\"ף דלעולם הלכתא כרבנן אך לפום קושטא דמילתא אזיל ומודה הראב\"ד להרי\"ף ז\"ל מטעמא דמשנת ראב\"י קב ונקי עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי הרואה להרב בעל התרומות שער ל\"ו ח\"ג סי' ב' בסוף דבריו יראה שהראב\"ד ז\"ל פוסק כרבנן והוא כי אחר שהביא דברי הראב\"ד כתב וז\"ל נמצאת למד שהוא מפרש לא בזה תקנו דקאמר בירושלמי כלומר אין כאן תקנה שזה בריא הוא אבל אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו בכהאי גוונא נתקנה התקנה שהוא משיב אבדה ואינו נשבע לרבנן אבל לר' אליעזר ה\"ז נשבע מ\"מ אין עלינו מדבריו שהוא פסק כרבנן דפטרי ליה משבועה וכו' יעו\"ש דנראה להדיא דס\"ל בדעת הראב\"ד דפליג עליה דהרי\"ף ז\"ל בדיניה ופוסק כרבנן ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ז\"ל לעיל בפ\"א שהביא מ\"ש הראב\"ד וממנו נקח כדכתיבנא ועוד ק\"ל שדברי הר\"ן נראין להדיא כמ\"ש ולי אין זה תשובה על הראב\"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אביו אין טענתו טענה בריא ומשו\"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכו' כונתו מבוארת דמה שרצה הרמב\"ן להוכיח מפ' יש נוחלין דבא בטענת אחרים לאו טענת בריא היא ועל כרחך לאו בהא פליגי ר\"א ורבנן כ\"א בבריא גמור ומעתה שפיר מייתי הרי\"ף ז\"ל סיעתא מפ' כל הנשבעין וכו' וע\"ז בא הר\"ן לומר דאי מהא דיש נוחלין ליכא תיובתא לדברי הראב\"ד דהראב\"ד פסק כחכמים ואתיא ההיא דיש נוחלין כחכמים דאכתי הלכתא דבא בטענת אחרים טענת שמא היא ופטור ומאי מייתי ראיה הרמב\"ן מהתם דבא בטענת אחרים טענת שמא חשבינן ליה לכו\"ע וע\"ז באו דברי הרב לח\"מ דהא הראב\"ד בהשגות פוסק כרבנן נראה שסובר בהיפך אלא דקשה לענ\"ד דמה לו עם הר\"ן דבבעה\"ת שם מביא שם להראב\"ד מ\"ש בפ\"א עליה דרבינו ואף גם מ\"ש לעיל ואיך שייכי אהדדי וכמ\"ש שהקשה הרב גדולי תרומה שם ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעלי דינין שבאו וכו'. </b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש קי\"ח קרוב לסופו וז\"ל שאלת אם שמעון חייב לברר במה הלוהו אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו הרמב\"ם ז\"ל ורבינו אשר הרמב\"ם פסק דצריך לברר במה הלוהו וכו' ורבינו אשר כתב שא\"צ ובנו בעל הטורים בחו\"מ כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לענ\"ד עכ\"ל.<br><b> והנה</b> דברי הרב אלו לענ\"ד צריכין ישוב והוא במ\"ש בדעת הטור שכתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' דמשמע דכונתו היא דהטור ז\"ל הכריע בין הרא\"ש והרמב\"ם ז\"ל [דלהרמב\"ם] בכל גוונא צריך לברר ולדעת (הטור) [הרא\"ש] א\"צ ובא הטור ז\"ל והטיל פשרה ביניהם דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו והוא דבסי' ע\"ה הביא הטור ז\"ל סברת רבינו שכתב דצריך לברר וכתב אח\"כ וא\"א הרא\"ש כתב בתשו' שאין אדם צריך לברר פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה והבין הרב ז\"ל דעד כאן הוא דברי הרא\"ש ומ\"ש עוד ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' הוא מדברי הטור וחיליה דמר הוא ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' הדיינין דף מ\"ב מהש\"ס גבי קצותא דתרעא וכו' וז\"ל מכאן משמע שהאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו ואיך פרעו וכו' ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מדכר דכיר אנשי אבל מעיקרא לא בעי לברור עכ\"ל משמע דבשום דוכתא א\"צ לברר וא\"כ מ\"ש הטור ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו הוא מדברי הטור ומשום הכי כתב שבנו הטור הכריע וכו' ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו זה אינו כמו שיראה בתשו' כלל ע' סי' ד' וה' וכמ\"ש מרן בב\"י שם וראיתי למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ב' שכתב וז\"ל ולענין הלכה נקטינן כהרמב\"ם וכו' נ\"ב וכן מתבאר מדברי מהריק\"ו שורש קי\"ח וכו' ולענ\"ד לא מתברר כ\"א מדברי הרא\"ש דהכל לפי הענין כמבואר שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> ומ\"ש הרי </b><b> שטען עליו שהלוהו וכו'. </b> כתב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' ט\"ז דבאומר להד\"מ ובאו עדים שהלוהו וחזר ואמר פרעתי קודם והביא עדים שפרע נאמן ודייק לה מדברי רבינו שכתב אין מקבלין ממנו אלמא דאם הביא עדים שפרע כבר נאמן וכתב עוד וז\"ל וזה החילוק שיש בין דין זה לדין שהביא הרב בסמוך בהל' ג' שאמר הנתבע להד\"מ ובאו עדים שלוה ופרע שחייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וכו' שבדין זה אע\"ג שהעדים אומרים שפרע כיון שהוא עומד בטענתו דלא לויתי חייב לשלם ובדין שלמעלה אע\"ג דאמר לא לויתי כיון שחזר אח\"כ ואמר פרעתי והביא עדים לטענתו זאת נאמן וכו' יעו\"ש וקשיא לי ממ\"ש הנמוק\"י ברפ\"ק דמציעא עליה דרבינו במ\"ש לקמן בפ\"ז במי שהודה בפני בי\"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח\"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חוב זה שהודתי לו והרי עדים ה\"ז עדות מועלת ועושין על פיהם ואינו כאומר לא לויתי מעולם וכתב הרב ז\"ל עליו וז\"ל ומיהו אפשר לומר דהכא כי אמרינן שאינו יכול לחזור בו היינו מפני שאינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהיה חייב סמכינן טפי אדבוריה ממאה עדים והכי משמע לישנא דהכא ובפ' שבועת הדיינין וכו' ואינו כאומר לא לויתי כלו' גם אינו כההיא דשבועת הדיינין שאע\"פ שאין שם הכחשה בעיקר כונת דבריו דהיינו שאינו חייב לו כלום וא\"כ בין שלא לוה כמו שאמר בין שלוה ופרע כן הוא שאינו חייב לו כלום מ\"מ כיון שאמר לא לויתי ועכשיו מפני העדים אומר לויתי ופרעתי הוי הכחשה ולא מהימנינן וכו' יעו\"ש באורך הרי להדייא דדעתו ז\"ל הוא דהא דעדים מעידים שלוה ופרע הוא דגם הנתבע ג\"כ אזיל ומודה לדברי עדים ומשום לא לויתי דטען מתחילה הוחזק כפרן היפך דעת המבי\"ט ז\"ל בדעת רבינו וצריך לי ישוב ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן ז\"ל בסי' פ' מחודש ו' שוב הראוני בספר בית אברהם שהקשה כן להמבי\"ט ז\"ל יעו\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>ראוהו עדים שמנה לו מעות וכו'. </b> כתב הב\"ח בסי' ע\"ט ס\"ג וז\"ל ולענ\"ד ודאי דבתבעו אתה חייב לי ק' שהלויתיך ביום פלוני וא\"ל להד\"מ וכו' מצי לתרץ דבוריה ולומר להד\"מ שהיה בהלואה אלא במתנה נתנם לי ולא קאמר תלמודא דהוחזק כפרן אלא בתבעו מנה מניתיך וא\"ל להד\"מ דמשמעו דלא מנה לו מעולם וכיון דעדים ראו אותו מבחוץ דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן וכך הוא משמעות כל הפוסקים דעל מה שתבעו מנה מניתיך השיב להד\"מ ואח\"כ באו עדים דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן אבל תבעו מנה הלויתיך לא הוחזק כפרן דמצי לתרץ דבוריה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שכן הוא דעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"ב) מהש\"ס בד\"ה הכי השתא וכו' וז\"ל וכשתמצא לומר דאיכא עד נתינה מעולם הא דקאמר להד\"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחברו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרע אע\"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד\"מ וזה נ\"ל ברור ע\"כ הרי להדיא דבאומר הלויתיך אי טעין אידך להד\"מ ואיכא עדים דנתן בפניהם לא הוחזק כפרן ועל כרחך דמפרש לההיא סוגיא כדמפרש הב\"ח ז\"ל ואע\"פ דבאותו דיבור כתב הריטב\"א ז\"ל וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראיה בלא ידיעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור וכו' אלמא גריס הלויתיך לא אירייא דהתם קאי לסיפא דבאומר במתנה ולא דקדק דאנן קיימינן במשיב להד\"מ ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תן לי מנה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שהביא מחלוקת דרבי ורשב\"ג וכתב ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה וכו' וראיתי להמהר\"ש יונה ז\"ל בחי' להל' הלואות שהקשה עליו דאיך אפשר דמ\"ש ר' יצחק נפחא אנא נמי לברר קא אמינא דהיינו להפטר משבועה והלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן ובימי רב לא היתה שבועת היסת ועוד דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מחד טעמא ההיא דרבי ור\"י נפחא יעו\"ש. ולענ\"ד נראה ליישב הך קושיא ב' דאף דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מ\"מ מדרבנן מיהא נשבעין קודם ר\"נ תקנו שבועה וכדדייק לה הרי\"ף והרא\"ש בהדיינין במתני' דאלו דברים שאין נשבעין עליהם יעו\"ש ודוק בדברי הר\"ן שם וכן פסק רבינו לעיל בפ\"ה וז\"ל ועל כולן נשבעין שבועת היסת וכתב הרה\"מ ז\"ל וז\"ל ודין היסת ידוע שהוא בכל דבר כפירה מאיזה דבר שיהיה וכ\"כ ז\"ל ויש לזה סמך בפ' הכותב יעו\"ש והיינו ממאי דדייק הרי\"ף ז\"ל ואל תתמה על מ\"ש רבינו שבועת היסת שהרי רש\"י בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ה) במתני' דקתני ישבע בעה\"ב וכו' ופרש\"י שבועת היסת יעו\"ש ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל וכ\"כ נקט רבינו שבועת היסת ועיין בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' ע' מ\"ש אדברי רבינו ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב המגיד וז\"ל או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ויש מפרשים שחלקו כן וכו' ודע שחילוק זה מביאו הטור בסי' ע' ס\"ג וז\"ל ואם באו עדים ואמרו להד\"מ כתב הרמ\"ה דהוחזק כפרן והא דאמר מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פ' ופ' אבל כשמחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פ' ופ' אז צריך לברר דבריו והרמ\"ה חילק כשאומר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו וכו'. והקשה מהר\"ש יונה ז\"ל שדברי הטור קשים להולמן שנראה שהרמ\"ה חילק בין ההיא דשבועות לההיא דגט פשוט בין אמר לשון תימה ללשון ודאי וא\"כ איך כתב בסוף דבריו והרמ\"ה חילק וכו' והרי ע\"ד הרמ\"ה קיימינן ודבריו נקיט ואזיל ותירץ דט\"ס הוא וצ\"ל והרז\"ה חילק אי נמי אפשר לדחוק ולומר שבתחילת דברי הטור לא כתב משם הרמ\"ה אלא אם באו עדים ואמרו להד\"מ הוחזק כפרן ודלא כדעת שאר המפרשים ומ\"ש אח\"כ והא דאמרינן בהדיינין הם דברי הטור עצמו לפי שיטת הרמ\"ה ואח\"כ כתב שהרמ\"ה חילק לפי שיטתו בין הזמינם לעדות ובין לא הזמינם.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה זה אינו לפי מ\"ש להרמ\"ה גופיה בשיטתו לבתרא הנדפס מקרוב בפ' גט פשוט דף פ' להא דר' יצחק נפחא והוקשה לו מההיא דשבועות וחילק בין לשון תימה ללשון ניחותא וכמ\"ש הטור ומשם באר'ה שמ\"ש הב\"ח שט\"ס נפל או מדברי הטור או מדברי הרב המגיד וכו' ליתא דדברי הטור הם מדוקדקים בזה וכמ\"ש משם הרמ\"ה והט\"ס הוא בדברי הרה\"מ אלא שמ\"ש והרמ\"ה חילק צ\"ל והרז\"ה.<br><b> וכתב </b> הרמב\"ן בחי' לשבועות וז\"ל ול\"נ שאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' ובאו ואמרו להד\"מ והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם ואינם זוכרים בדבר הוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ושמעתתא דהתם בהכי עסקינן אבל באומר באמת פרעתיך ואם לא בפניהם בפני אחרים או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ונאמן במיגו דהיה יכול לומר מתחילה פרעתיך שלא בעדים וכו' ועיין במהר\"ש יונה שם שמביאו ג\"כ ונראה שעל זה רמז הרשב\"א ז\"ל בתשו' ח\"א סי' תתקס\"א וז\"ל ולהקת הנביאים כר\"ת והרמב\"ן והרז\"ה לא חלקו בכ\"מ שצריך לברר בין דבר לדבר אלא בכל אם לא בירר לא הפסיד ואפי' באו עדים ואמרו להד\"מ כאותה דשבועות אא\"כ עומד בטענתו ומכחישן לדעת הרמב\"ן ז\"ל וכו' יעו\"ש וכונתו למ\"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' בית אברהם הנדפסים מקרוב שפקפק בדברי הרשב\"א אלו דמנ\"ל להרשב\"א זו בדעת הרמב\"ן דממ\"ש בפ' ג\"פ נראה דאם באו עדים ואמרו להד\"מ חייב יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו משם הרמב\"ן בחי' ומהר\"ש יונה ז\"ל ג\"כ שהביאו דברי הרשב\"א הם כראי מוצק ומהתימה שהוא הביא למהר\"ש יונה שם ולא הביט למ\"ש משם הרמב\"ן ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל בפני עדים מנה לי בידך א\"ל הן תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום פטור וכו' ואפי' אמר להד\"מ וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ט ע\"א) ואמרינן התם מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי א\"ל משטה אני בך וכו' אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך אבל להד\"מ הוחזק כפרן א\"ר פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ע\"כ ופרש\"י ז\"ל להד\"מ לא הודתי לך והרי עדים ששמעו הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חינם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח הוי שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע\"כ והנמוק\"י שם כתב וז\"ל אבל הרי\"ף ז\"ל והרמב\"ם פרשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפי' אמר להד\"מ פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואי לא טעין אין טוענין לו עכ\"ל ובודאי דמ\"ש בדעת רבינו דכל שטען להד\"מ שוב א\"צ לטעון עוד ופטור אין ספק שכונתו הוא ממ\"ש רבינו לקמן וז\"ל וכן המודה מעצמו ועדים שומעין לו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וא\"ל הן וכו' אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או להד\"מ או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור ונשבע היסת ע\"כ הרי להדיא דס\"ל דכשם שבטענת משטה אני בך פטור כך בטענת להד\"מ פטור משבועה וזה ברור ומ\"ש כאן ולפי' אם אמר להד\"מ ר\"ל לא הוחזק כפרן כדי שלא להאמינו בשבועת היסת יען כי הוא נגד העדים ולא שכונתו לומר שלא הוחזק כפרן לטענת משטה שאם טען אח\"כ משטה אני בך שהוא נאמן אבל אם לא טען משטה אני בך שהוא חייב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קט\"ו שכתב וז\"ל ולא אמר רבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי אלא כלפי מ\"ש אביי הוחזק כפרן בבי\"ד דלא מהני תו למיטען משטה אני בך או חזרתי ופרעתי אמר רבא דמשום ההוא הודאה לא הוחזק כפרן ויכול לטעון עכשיו טענה הפוטרתו וכך מטין דברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' טוען וז\"ל א\"ל בפני עדים מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל משטה אני בך פטור ואפי' אמר להד\"מ לא הוחזק כפרן ע\"כ ולשון הוחזק כפרן הנזכר בכל מקום הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד\"מ כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא לא הוכחש מפי העדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטאה היו עכ\"ל וכתב עוד וז\"ל וזה החילוק הוא שראה הנמוק\"י ז\"ל בין דברי רש\"י לדברי הרי\"ף ז\"ל ומ\"ש שם הרמב\"ם ט\"ס הוא ואינו אלא הרמב\"ן עכ\"ל ולפי מ\"ש בעניותינו בדעת רבינו הם הם ממ\"ש סברת הרי\"ף ואין ביניהם כמלא נימא ממ\"ש בסוף הפרק ואין צ\"ל שט\"ס נפל בדברי הנמוק\"י אלא דבריו באו בתכלית הדקדוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל בסוף התשו' וז\"ל אני חוזר על דברי הרב מהרי\"ק דלכו\"ע אם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו ואם אינו מודה שהודה גמ' ערוכה היא דפטור ומתוך דברי הגמ' אין לנו שיהא נאמן לומר להד\"מ כנגד העדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים הא תניא ואי לא טען אין טוענין לו וכו' ועדין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפי' שיועיל לו להכחיש את העדים ע\"כ. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה שלא זכר ש'ר להרב בעל העטור סוף דף ק\"ד בתחילת אות הודאה שכתב וז\"ל ולא שנא כי אמר משטה אני בך ולא שנא כי אמר להד\"מ פטור כדאמרינן כל מילי כדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דהודה הוה טעין מנפשיה משטה אני בך אבל אי לא טעין כלל לא טענינן ליה ע\"כ וכן להמבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רפ\"ו שכתב וז\"ל וכתב בס' חוקות הדיינים סי' ס\"ו דלעולם אינו חייב בהודאה עד שיאמר המלוה או הלוה אתם עדי או עד שיטול קנין על הודאתו או עד שיאמר כתבו עלי שטר שאני חייב לזה וכל זמן שלא אמר כן אע\"פ שלא אמר משטה אני בך אלא שכפר ואמר להד\"מ ה\"ז פטור וזה שלא טען וכו' ומפני שלא היה זכור כך פירשו מקצת המפרשים בפ' זה בורר וכן דעת רבינו משה אבל יש מי שאומר דדוקא כשחוזר לאחר שאמר להד\"מ ואמר משטה אני בך אבל אם לא טען כן ה\"ז הוחזק כפרן ומ\"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב\"ם ז\"ל וכו' עכ\"ל וכ\"כ הש\"ך בסי' פ\"א סק\"ג וז\"ל ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו עדים וכן משמע מדברי הרמב\"ם והטור והמחבר לקמן ונ\"ל שכל הפוסקים מודים לזה וגם כונת בעל התרומות כן ודלא כמ\"ש הגדולי תרומה דף קע\"ח שכתב לדעת הבעה\"ת ושאר הפוסקים שצריך שיטעון אח\"כ משטה אני בך דליתא אלא כמ\"ש ושוב מצאתי כדברי בבעה\"ת וכו' יעו\"ש הרי לך להדייא לבעל העיטור והמבי\"ט ז\"ל שהביא מס' חוקות הדיינים דאם טען להד\"מ שוב א\"צ לטעון משטה אני בך ושכך מפרש המבי\"ט ז\"ל דעת רבינו היפך הוא ז\"ל וכמ\"ש לעיל וא\"כ הדבר הקשה הוא איך כתב לא מצינו שום פוסק והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> דקצת קשה על הש\"ך ז\"ל שלא הביא תשו' זו של המבי\"ט ז\"ל והוא תנא דמסייע ליה ועוד קשה שכתב שכל הפוסקים מודים לזה ואילו היה רואה יש מי שאומר שהביא שם הרב ז\"ל וכן נראה ממ\"ש בס' מורה צדק [הביאו] מרן החבי\"ב בסי' זה הגב\"י אות א' וז\"ל ובס' מורה צדק כתוב בשם ר\"י בחי' לסנהדרין שיש אומרים דכי אמר להד\"מ דפטור היינו דוקא כשאומר שכוח הייתי בשעת ההודאה אבל עכשיו שבאו עדים נזכרתי אלא משטה הייתי אבל אם אפי' באו עדים עומד על טענתו ראשונה דלהד\"מ יפרע והוא ז\"ל דחה דבריהם אלא דלעולם פטור וכו' אין לך השטאה גדולה מזאת וכו' ע\"כ לא היה כותב שכל הפוסקים מודים לזה ואף כי לא היה מודה לדבריהם ועוד קשיא לי במ\"ש לדעת בעל התרומות דאם אמר להד\"מ שוב א\"צ לטעון משטה אני בך ודחה דברי הגדולי תרומה בלא ראיה ואמאי לא הביא מ\"ש בעה\"ת אח\"כ וז\"ל נמצא עכשיו שהטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו או שתבעו בפני עדים והודה לו ולא אמר אתם עדי בכל אלו אם טען משטה אני בך או שלא להשביע את עצמי נתכונתי או להד\"מ או פרעתי אח\"כ נאמן בשבועת היסת וכו' הרי שלא כדברי הגידו\"ת ואין לומר דר\"ל להד\"מ ואח\"כ יטעון משטה אני בך וכמבואר וכמו\"כ קשה למהרימ\"ט ז\"ל.<br><b> וכתב</b> מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ב הגה\"ט אות מ\"ג ע\"ד מהריב\"ל שבח\"ג סי' ל\"ח וז\"ל איברא שזה התירוץ נכון מצד עצמו מ\"מ ממה שהקשה רבינו בעל הטורים סובר דאפי' הודה שלא בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי שהרי בשכיב מרע שהודה מיירי אפי' שלא בפניו ומינה הדקדוק הוא הא בבריא במאי דמיירי השכיב מרע וכיון שכן הוא הא דמותיב להראב\"ד לותיב לנפשיה אלא ודאי שרבינו בעל הטורים אפילו בהודה שלא בפניו חולק על הראב\"ד היפך סברתו וכו' ע\"כ. ולענ\"ד לא זכיתי להבין את דבריו דנהי דממה שהקשה להראב\"ד ז\"ל נראה שהבין דהש\"ס מיירי בשכיב מרע שהודה מעצמו אבל שההודאה היתה שלא בפניו היכי משמע מדבריו דהא לפי דברי מהריב\"ל הוא דכונת הטור הוא להקשות היכא דהודה בפניו כיון דאמר אתם עידי אינו יכול לחזור אפי' דהודה מעצמו שכ\"כ ואפשר להליץ ולומר דהראב\"ד מיירי אפי' בפניו ומשום הכי פליג עליה דהטור ע\"כ ופשט דברים אלו הם דבהא הוא דפליג ולא אשלא בפניו דבשלא בפניו אזיל ומודה דלא מהני אתם עידי אפי' אמרו המודה מעצמו וע\"ז הוא דקא מותיב מהגמ' איברא דצריך לי תלמוד דלפי מאי דס\"ל להטור דטענת השטאה לא שייך כ\"א בתובעו תחילה וטענת השבעה לא שייך כי אם במודה מעצמו דוקא א\"כ כי בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ\"ל א\"ע או אין צ\"ל אתם עדי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעייא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה וכו' והשתא אם איתא כדס\"ל להטור דהגמ' הוא בשכיב מרע שהודה מעצמו מה שייך אדם משטה בשעת מיתה או לא כיון שהבעייא היא בשכיב מרע שהודה מעצמו ומרן החבי\"ב רצה לתרץ זה שהקשה לפי דרכו מדברי הטור וכתב וז\"ל הא לאו מלתא דהדין דין אמת מכח הסברא אבל לא דההיא בהכי איירי ע\"כ והדבר הקשה דאי בהכי לא איירי א\"כ אדם משטה או אין אדם משטה מאי בעי הכא כיון דהבעיא אינו אלא בשכיב מרע שהודה דלא שייך השטאה וצריך תלמוד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המודה בפני שנים וכו' ואמר להם בדרך הודאה לא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודתי נאמן וכו'. </b> כתב הרב המגיד וז\"ל ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה וכו' אבל החילוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דברים נראין כן אבל לא מצאתי להם סמך ברור בגמ' יעו\"ש אבל הכ\"מ הוכיח דברי רבינו מהירושלמי בדוחק וכמ\"ש שם וכן הש\"ך בסי' פ\"א ס\"ק ל\"ד האריך בזה והרואה יראה דדבריו דחוקים קצת אבל כיון דדבר זה יצא מפי גדול אין לחלוק עליו. אבל התוס' שם ד\"ה אי דלא כתבו וז\"ל הו\"ל למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע\"כ משמע מדבריהם דאפי' בפני התובע מצי טעין טענת שלא להשביע וכן נמי הביא הנמוק\"י ז\"ל בפ' זה בורר בשמעתין דדעת התוס' הוא דאפילו בפני התובע מצי טעין טענת השבעה דכתב וז\"ל אלא משמע דאפי' דהתובע מודה לבעל דבר עצמו אמרינן טענת שלא להשביע וכן כתבו התוס' יעו\"ש נראה דמדברי התוס' דכתבנו יצא לו זה וכן משמע נמי מהא דפ' זה בורר דכתבו שם בד\"ה כך וז\"ל והא דאמרינן בגט פשוט שכיב מרע שהודה א\"צ לומר אתם עדי ואמאי לא אמרינן שלא להשביע את עצמו כדאמרינן הכא ותירצו דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע וכו' עכ\"ל מדלא תירץ דהתם קאי שהודה בפני התובע ומשו\"ה לא מצי טעין טענת השבעה אלמא דס\"ל דאפי' שהודה בפני התובע מצי טעין טענת השבע' וכדכתינא.<br><b> וראיתי</b> למהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' נ\"א וז\"ל תשובה קודם שאגיד לשואל דעתי צריך אני לדקדק בההיא שמעתתא דפ' זה בורר דאמרינן התם ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלנייא ופלנייא אתו תבעוהו לדינא קמיה דרב אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא למידק בהא מימרא דמאי שייך למימר הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אדרבא דהוו קרו ליה קב רשו קב של שטרות והוא היה רוצה להשביע את עצמו דלא הוו מסקי ביה אלא פ' ופ' ואדרבא הו\"ל לומר כי רצה להודות במקצת כדי שנאמין דבריו וצ\"ע עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דנראה דקושיא זאת הרגיש בה הנמוק\"י בפ' זה בורר והשיב וז\"ל אדם עשוי וכו' ואפי' שזה היה מכוין להשביע עצמו דהא קאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ואפי\"ה אמרינן דמה שהודה כדי שלא להשביע את עצמו עתה שהוא רוצה שלא יחזיק אותו בעני וגם אינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר שיש דעות באדם עכ\"ל הרי להדיא שעמד בזה והשיב והוא ז\"ל לא זכר דברי הנמוק\"י ז\"ל.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז\"ל בסוף התשובה וז\"ל. ולכאורה יש לחלוק ולומר מההיא דפ' זה בורר ת\"ר אמר להם אני ראיתי שהטמין מעות וכו' ויש לתמוה אמאי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע קאמר והיה אפשר לתרץ וכו' ואף לזאת קשה לי דהרואה יראה דהם הם דברי הנמוק\"י.<br><b> אלא </b> דאעיקרא דמילתא דברי הרב לא זכיתי להבינם והוא דבנדון דידן מיירי בפקדון וכמ\"ש ז\"ל שאלה ראובן נתן ביד שמעון סך סולטאנים להיות בידו למשמרת וכו' ובהיות אלו הסולטאנים ביד שמעון שאל יאודה ממנו מעות בהלואה וא\"ל שלא היו בידו מעות כ\"א המעות של פקדון של ראובן ומאותם המעות הלוה לו ויהי היום נהרג שמעון ושאל יאודה למי יתן אלו המעות אם לראובן או ללוי או דלמא שלא יתנם לא לזה ולא לזה אלא לאפוטרופוס של ילד הקטן של שמעון דאמר דמאי דקאמר שמעון דאותם המעות היו של ראובן שלא להשביע את עצמו אמר כן יעו\"ש הרי בהדיא דבנדון דידן קאי בפקדון ולענין פקדון היא פלוגתא אי מצי טעין טענת השבעה או לא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) גרסי' התם איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ופי' רשב\"ם וז\"ל אמר בחוליו שדה ומעות הללו של פלוני הם מי אמרינן שהוא אמר כן שלא להשביע את עצמו א\"ל וכו' ואע\"ג דאמרינן בפ' זה בורר ההוא דקרו ליה עכברא דשכיב אדינרי ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה אבל כשהממון בעין י\"ל שהפקידו אצלו ע\"כ וכ\"כ הנמוק\"י והמרדכי יעו\"ש א\"כ בנדון דידן נראה דליכא ספק כלל כיון דהוי פקדון והו\"ל להביא ראיה לנדון דידן מסברת רשב\"ם ז\"ל וכ\"כ תמהני על מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' מ\"ד שנ\"ד הוא לענין פקדון ולא הזכיר לדברי רשב\"ם ונמוק\"י ומרדכי.<br><b> הדרן</b> למאי דאתינן עלה דכשתבעו והודה לא שייך טענת השבעה אלא טענת השטאה אשר לפ\"ז הקשה הב\"ח בסי' פ\"א ס\"ט וזה לשונו מ\"ש אבל שלא בפניו וכו' ולכאורה משמע דשלא בפניו אינו כלום וכו' אלא דקשה טובא דהלא שלא בפניו אין התובע תובעו וכשאינו תובעו אין מקום לטענת השטאה ואפי' וכו' ונדחק בזה יעו\"ש ולא הבנתי דבריו דמשכחת לה כגון דתבעוהו והודה ליה ושוב הודה הנתבע שלא בפני התובע וכגון זה ודאי מצי טעין טענת השטאה ועוד דאפי' דלא תבעו שום אדם מצי טעין טענת השטאה וכן נראה מדברי התוס' בפ' הנושא ד\"ה אי דלא וכו' וז\"ל הו\"ל למפטריה משום טענת משטה אני בך וכו' יעו\"ש והתם קאימנא בשלא תבעו ובשחייב מודה ואפי\"ה כתבו התוס' דיכול לטעון טענת השטאה וכ\"כ הש\"ך סי' פ\"א סקי\"ב יעו\"ש א\"כ נראה דליכא קושיא כלל וראיתי להרב בסי' ק\"ח ס\"א על ההיא שכתב הטור שם וז\"ל והוא שהודה אביהן לפני מותו כתב הוא ז\"ל פי' שצוה ואמר תנו לפלוני וכו' אי נמי שהודה בדרך שלא היה שם הערמה כהודאה דאיסור גיורא הא לאו הכי איכא למימר שלא להשביע אמר כן וכו' יעו\"ש ולפי דבריו קשה לי טובא על התוס' שכתבו בערכין דף כ\"ב ד\"ה אם אמר וז\"ל לכאורה פירש תנו החוב והיינו כדרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דחייב מודה נזקקין וצ\"ע אמאי שבק לישנא דחייב מודה ושמא וכו' יעו\"ש ולפי דברי הטור נראה לומר דנקט לישנא דתנו משום דבלא\"ה הוא מצי למפטריה בטענת שלא להשביע ומשו\"ה שבק לישנא דחייב מודה וא\"כ מאי מקשו התוס' אלא דצ\"ל דתוס' סוברים אפי' לא אמר תנו לא מצי טעין טענת שלא להשביע וא\"כ מאי מקשה להטור ותירץ דפי' שאמר תנו דאפי' לא אמר תנו שפיר מצינן למימר דאינו יכול לטעון טענת השבעה וכמ\"ש התוס'.<br><b> שוב</b> ראיתי להתוס' שם בד\"ה ואם אמר שכתבו וז\"ל והא דנקט לישנא דתנו משום דמסיים וכו' ועוד איכא הודאה דלא סגי דלא אמר בהו תנו או אתם עדי כגון שלא תבעו והודה מעצמו כדאמרינן בפ' גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני ואמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אדם עשוי שלא להשביע את בניו ע\"כ הרי בהדיא דכתבו דשלא אמר תנו אמרינן דמצי טעין טענת השבעה וצ\"ל דמ\"ש התוס' בדבור הראשון וצ\"ע סמכו להך תירוצא וכיון שכן יפה תירץ דמ\"ש הטור הוא משום דאמר תנו אלא דקצת קשה למה לא הביא דברי התוס' וכמו\"כ קצת קשה למרן החבי\"ב בסי' ק\"ח הגה\"ט אות ח' שכתב וז\"ל קשה למה יגבה מנכסי יתומים בהודאת המת נימא דשלא להשביע את בניו הודה משפטי שמואל יעו\"ש ולפי מ\"ש קשה דהיא היא קושית התוס' וחילקו בין אמר תנו דכשאמר תנו לא מצי טעין טענת השבעה והוא לא חש להזכירם אלא תירץ באופן אחר ועוד הקשה מרן החבי\"ב שם וז\"ל א\"ה קשה לי טובא דרבינו בעה\"ט כתב בסתם או שהודה לפני מותו ולא חילק בין הודאה דרך הודאה לדרך שיחה ועוד שרבינו בעה\"ט בסי' פ\"א וסי' ל\"ב כתב סברת הרמב\"ם ז\"ל וכתב עליה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ואיך נאמר דשביק סברת אביו ורבו ואזיל בתר סברת הרמב\"ם עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא בדבריו שמ\"ש הטור בסי' פ\"א וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא לענין דהיכא דאמר בפני התובע דהרמב\"ם סובר דאינו יכול לטעון טענת השבעה אבל הרא\"ש סובר דיכול לטעון טענת השבעה וכן מוכח לישניה דדייק וכתב וז\"ל לא תבעו שום אדם אלא הוא מעצמו הודה מנה לפלוני בין בפניו בין שלא בפניו שאומר ליה וכו' והרמב\"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכו' ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי וכו' ועל זה כתב וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא דכשהתובע עמו דלהרא\"ש ס\"ל דמצי טעין טענת השבעה דלא כהרמב\"ם וא\"כ מוכח דמהכא ליכא הוכחה דסבירא ליה להטור דבדרך הודאה יכול לטעון טענת השבעה והן אמת דאפ\"ל דסברת מרן סברא אמיתית היא מ\"מ מהכא ליכא הוכחה וכעת צ\"ע.<br><b> ומידי</b> עוברי ראיתי לעמוד על מ\"ש הטור בסי' פ\"א ס\"ח אמר בפני ב' וכו' ה\"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הסמ\"ע אמאי משלם על פיהם הו\"ל למפטריה משום טענת שלא להשביע דטענינן ליה יעו\"ש ולזה השיב הט\"ז וז\"ל ולענ\"ד נראה לישב דברי המחבר שמיירי שהמוחזק טוען בפי' משטה אני בך וא\"כ אזלא טענת שלא להשביע דהא מודה שלא נתכוון להשביעו רק להשטות עכ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמי הצריכו לדחוק ולומר סברא זו דכשטען משטה שוב לא מצי טעין שלא להשביע תיפו\"ל משום דכשטען טענת משטה א\"כ לא מצי טעין טענת השבעה משום דטענת השבעה אינו יכול לטעון כשתבעו והודה דהשבעה לא שייכא אלא כשמודה מעצמו וכ\"כ מרן סט\"ז יעו\"ש וא\"כ מי הצריכו להט\"ז לדחוק ולומר סברא זו אלא הנראה לפי קוצר ענ\"ד הוא כמ\"ש הסמ\"ע דמרן מיירי כשלא טעין דלא טענינן ליה טענת שלא להשביע אלא שכתב שהוא דוחק ולענ\"ד נראה שהוא נכון וברור והוא מדכתב מרן בסי' פ\"א אבל אם טען משטה הייתי בך וכו' או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור וי\"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע\"פ שלא טען כן עכ\"ל וקי\"ל דכשמרן מביא הדין בסתם ואח\"כ מביא י\"א ההלכה אינו אלא כסתם וכיון שכן מוכח בהדייא דמרן סובר דאם לא טען אין טוענין לו והיינו מ\"ש מרן כאן ומשלם על פיהם ומיירי כשלא טען דאין טוענין לו שלא להשביע כסברתו זה הוא הנראה לי בדעת מרן והוא כפתור ופרח.<br><b> וראיתי</b> להרא\"ש סוף כלל כ\"ד שכתב וז\"ל אשר נשאלתי על אברהם בר שמואל שתבע את רבי עזיה שאביו צוה לתת לו מאתיים זוז ושקבלם עזיה להשביחם לו ורבי עזיה כפר בכל והעיד רבי משה ששמע מפיו של ר' עזיה שאותם הנ' היו ממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו והשיב לדברי הכל חייב נ' זוז והקשה מרן בב\"י בסי' ע\"ה וז\"ל ויש לתמוה למה חייבו ע\"פ אותם העדים והא מצי לומר שלא להשביע את עצמי הודתי ותירץ שאפ\"ל כשתבעוהו והודה עכ\"ל ולענ\"ד נ\"ל דבכאן לא שייך לומר שלא להשביע דא\"כ היה לו לומר מעות אלו של ר' שמואל הן בקצור הלשון ומה לו לומר שרבי שמואל הניח לאברהם בנו או לא אלא ודאי דדייק בלישניה לומר שהניח ר' שמואל לאברהם בנו ש\"מ להודות נתכוון זה נ\"ל לומר בדעת הרא\"ש ז\"ל ובזה נ\"ל לתרץ מה שהקשה מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' קע\"ב דלמה לא יהיה נאמן לומר משטה הייתי בך ותירץ דמיירי בדאמר אתם עדי יעו\"ש והרואה יראה דכמה מן הדוחק הוא וע\"פ האמור הנה נכון דהכא מיירי שנראה מדבריו דאמת נכון הדבר שכן הוא שהמעות היו של התובע ומשו\"ה לא מצי טעין או טענת השבעה או השטאה וכן נראה מכל מקומות שבש\"ס דכשמצי טעין טענת השבעה או טענת השטאה לא נזכר דמה שהם בידו הוא מפני שום סיבה בההיא דקב רשו דאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ולא אמר מפני מה הם בידו וכן נמי בכתובות דף ק\"א דאמרינן התם האומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' וכתבו התוס' וז\"ל היה לו לפוסלו או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע עכ\"ל הרי מבואר שלא נזכר בכל המקומות שמה שהיה בידו הוא מפני שום סיבה ועיין להרב פני משה בח\"א סי' ט' שרצה ללמוד מכאן שאם הודה למי שאין חייב לו לא מצי טעין שום טענה יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שהודיה בבי\"ד או עדות בבי\"ד כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו בד\"א כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם וכו'. </b> ונראה מדברי רבינו ז\"ל דס\"ל דכל דאיכא פסק דין ביד המלוה אין ללוה לטעון פרעתי דאל\"כ ליכתוב הפס\"ד ואם בא מלוה לגבות לטעון שפרעו וכמ\"ש המפרשים ואף שיש לדוחה לדחות ולומר דמשו\"ה לא כתבינן משום דאטרוחי לבי\"ד בכדי לא מטרחינן מ\"מ כן כתבו הפוסקים ז\"ל ומכאן הקשה מרן ב\"י בסי' ל\"ט למ\"ש הטור ז\"ל שם וז\"ל אפי' אם כתבו הפסק דין ועודנו בידו וטוען שפרעו כתב אבי העזרי שנאמן וכ\"כ הרמב\"ם ע\"כ וז\"ל ומשמע מדבריהם שאם יש פס\"ד בידו אינו נאמן לומר פרעתי וכיון שכן לא ידענא למה כתב רבינו ואפי' אם יש פס\"ד וכו' וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל דהא הרמב\"ם ז\"ל אינו נאמן קאמר יעו\"ש ומור\"ם ז\"ל בתשו' סי' ל\"ח אות ו' רצה לתרץ וז\"ל ונ\"ל דס\"ל להטור דהא דאין כותבין ונותנין לאו מטעם דאינו נאמן אח\"כ לומר פרעתי רק מאחר שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו פס\"ד וכן אנו צריכים לפרש דעת המרדכי שהביא להסמ\"ג שהם כהרמב\"ם ז\"ל שם כדברי ראבי\"ה ז\"ל וכמ\"ש הטור מדברי הרמב\"ם אלא ודאי כמו שפרשתי עכ\"ל.<br><b> ואני</b> שמעתי ולא אבין דאיך אפ\"ל דדעת רבינו ז\"ל אף דאית ליה שטר למלוה אפי\"ה מצי לטעון פרעתי ומה שאין כותבין שטר למלוה בשולחו אחריו הוא משום שכיון שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו דהא בו בפרק בהל' ג' פסק רבינו וז\"ל בד\"א במטלטלין אבל אם הודה בקרקע אפילו בפני שנים וכו' הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם ב' ע\"כ הרי להדיא שדעת רבינו הוא משום שמא יפרע פעם ב' ומינה מ\"ש רבינו בתר הכי שמא פרעו ר\"ל ויבא לגבות פעם ב' וכמבואר וא\"כ תימה על הרב ז\"ל איך לא הביט בדברי רבינו איברא דגם על הש\"ך בסי' ל\"ט ס\"ק כ\"ג שכתב וז\"ל ומ\"מ קשה לי על הרב ז\"ל שלא תירץ עדין קושית מרן ב\"י וגם המרדכי לא נתיישב בתירוצו שבדרכי משה דנהי דאין מוכח מדברי הרמב\"ם בהיפך מ\"מ מנא להו להטור והמרדכי להוכיח מדבריהם דילמא כונתם כפשוטו דאין כותבין משום דשוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי וכן קשה על הרב שארית יוסף עכ\"ל ותימה דהא לפי מ\"ש יפה מוכח להיפך מדברי רבינו וכעת צריך ישוב.<br><b> ונמצינו </b> למדין לדעת רבינו דכל ששלחו אחריו עד שבא אינו יכול לטעון פרעתי וכותבין לו שטר ולדעת הרי\"ף כל שיצא מבי\"ד בסרבנות אין יכול לטעון פרעתי וכ\"כ הבעל התרומות שער י\"ב ח\"ב בשם הראב\"ד כל העמדה בדין לאלתר הוא דמלוה בשטר וכו' או שיצא מבי\"ד בסרבנות ושמתוהו בכל אלו כותבין למלוה בלא דעת הלוה ואם טען אח\"כ פרעתי אינו נאמן מפני שהוא כגוף השטר ועל דרך זה מתיישב מה שאמר רב זביד בתחילת דבריו שנאמן לטעון פרעתי ובסוף דבריו אמר כשאמרו צא תן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ\"ל והקשה עליו הרב גדולי תרומה דמה היה קשה לר\"ז דעל דרך זה יתיישב והניחו בצ\"ע ולענ\"ד נ\"ל דהיה קשה על ר\"ז דמנא ליה לומר כי אמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרע שאינו נאמן דילמא פרע ליה ללוה בתר הכי שלא בעדים וא\"כ כי אמר פרעתי ליהוי נאמן דומיא דרישא דכי אמר ליה צא תן לו ואמר פרעתי דנאמן דכוותא נמי הכא אלא דצ\"ל דלא דמי דכיון שזה העיז פניו נגד העדים כי פרע תו לא פרע אלא בעדים וכמ\"ש רש\"י ומעתה מאחר שזה הביא עדים שלא פרעו משעת העמדה בדין וכו' תו לא מצי לומר פרעתי לאפוקי לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דאף שלא הביא עדים שלא פרעו כל שהביא עדים שלא רצה לפרוע כבר אף שאפשר לומר דבתר הכי פרע ליה אפילו הכי אינו נאמן עד שיפרע לו בעדים ולאפוקי זה כתב דדוקא אית ליה עדים שלא פרע הוא דאינו נאמן אבל בלא\"ה נאמן ולזה אמר ובזה נתיישב הא דרב זביד.<br><b> וראיתי</b> להט\"ז בסי' ל\"ט שהקשה להטור וז\"ל הטור ז\"ל כתב בשם התוס' דאף במקום שנאמן לומר פרעתי טורף מן הלקוחות וכ\"כ הב\"י בסי' ע\"ט בשם הראב\"ד ז\"ל משעת העמדה בדין יש לו קול ואם חייב מודה מצי טריף מהלקוחות וקשה לי היאך טריף מהלקוחות יאמרו הם שמא פרע וקנונייא הם עושים עלינו כמ\"ש הטור בשם הרמב\"ם בסי' ע\"א סל\"ו בשטר שהאמינו מלוה ללוה לומר שנפרע ובאמת שמצינו עוד ראיה מדברי התוס' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ב ע\"א) ד\"ה אמר אביי וכו' דאע\"ג דלא הוי שטר אלא על פה טורף מהלקוחות ודוחק לומר דפליגי על הרמב\"ם ז\"ל ותו דכלל הוא בידינו אין אדם נאמן בהודאתו במקום שחב ונראה לפי קוצר ענ\"ד לומר דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בני חורין ואותה שעה א\"ל מלוה ללוה אל תפרעני אלא בפני עדים עכ\"ל וכדברים האלה כתב הש\"ך בסי' ע\"ט סק\"ל ונסתייע מההיא דפסק רבינו בפ' ט\"ו מהל' מלוה ומהטור בסי' ע\"א יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> לא זכיתי להבין דבריו והוא במה שהביא מדברי רבינו ומהטור דחיישינן לקנונייא דלא דמי דהתם שאני משום דכתב ליה נאמנות וכל כי האי דמי לנפל דאיתרע דכיון שהאמינו לגבי שיכול לומר פרעתי נמצא שאין כח ביד השטר כי אם על פה הלוה שאם לא ירצה הלוה לקיים את השטר אינו כלום ומשו\"ה לגבי לקוחות מוקמינן ליה בריעותיה ולא יגבה לקוחות וראיתי שכן כתב הש\"ך שם ס\"ק מ\"ז וז\"ל דשאני הכא כיון שנתן ללוה נאמנות איתרע ליה וכו' יעו\"ש הרי להדיא דהתם גבי נאמנות לא משוינן לשטרא לגבות מלקוחות ואפשר דמשו\"ה חיישינן לקנונייא וא\"כ מאי קשיא ליה להש\"ך מהתם ונראה דזה מוכרח לומר דאל\"כ תקשי דברי הטור אהדדי דבסי' ס\"ה סעיף ה' הביא משם אביו הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וראיתי מפרשים שאפילו שניהם מודים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנונייא ולא נתברר לי דלא חיישינן לקנונייא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דאית ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו ע\"כ ואילו בסי' ע\"א סל\"ה הביא סברת רבינו דנאמנות חיישינן לקנונייא היפך דעת אביו ז\"ל דלא חייש לקנונייא אלא היכא דנפל אלא ודאי כדאמרן דגבי נאמנות כנפל דמי וכולהו חד שעורא אית להו ומשו\"ה חיישינן לקנונייא אבל אה\"נ דבעלמא לא חיישינן לקנונייא.<br><b> ואל </b> תשיבני מההיא דכתובות דשטר אמנה דחיישינן לקנונייא אף דלא נפל דפרכינן התם בדף י\"ט דקאמר מאן ומשני דקאמרי עדים וכגון שחב לאחרים הרי דאף דלא נפל חיישינן לקנונייא הא לא קשיא לענ\"ד דהא הרא\"ש ז\"ל דלא חייש לקנונייא מה יענה לסוגיא זאת אלא ודאי דלא דמי די\"ל דהתם נמי דמי לנפל דאי אמרת כדקאמרי עדים א\"כ לא היה מעכב השטר בידו עד שעת העמדה בדין כיון ששטר אמנה הוא ולא חייב לו ומשו\"ה חיישינן לקנונייא וכמ\"ש הר\"ב שם בשם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל והרמב\"ן ז\"ל תירץ דשאני הכא דריע טענתיה וכו' ואינו נאמן לומר אמנה במקום שחב לאחרים אפי' במקום מיגו.<br><b> גם </b> מ\"ש דדוחק לומר דהטור ז\"ל פליג עליה דרבינו דאיך אפ\"ל כן דהא הטור ז\"ל בסי' ס\"ה הביא הך דרבינו דגבי נאמנות חיישינן לקנונייא ואילו בסי' ל\"ט פסק הטור ז\"ל משם אבי העזרי ורבינו ז\"ל דאפי' דאיכא פס\"ד ביד המלוה מצי לומר פרעתי ואי אמרת דהא דחיישינן לקנונייא הוא בכל גווני אם כן אמאי הביא הך דאבי העזרי ורבינו כאן ניחוש לקנונייא וגם רבינו ז\"ל דחייש לקנונייא גבי נאמנות אמאי פסק גבי פס\"ד דנאמן וליחוש לקנונייא אלא ודאי דלא פליג עליה אלא דמחלק בין נאמנות דדמי לנפל לפס\"ד וכדאמרן.<br><b> גם </b> מ\"ש עוד וז\"ל ולענ\"ד נראה דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בנ\"ח לשלם ובאותה שעה א\"ל ללוה אל תפרעני אלא בעדים ע\"כ וקשה לי דאם איתא דמיירי שא\"ל אל תפרעני אלא בעדים א\"כ איך כתב ע\"ז אבל אם טוען שפרעו נאמן הא כיון שא\"ל אל תפרעני אלא בעדים היכי מצי לומר שפרעו ונראה לומר דמ\"ש הטור אם טוען שפרעו ר\"ל קודם שהודה לו אם אמר שפרעו ואינו חייב לו עתה כלום נאמן וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש לטוען בבי\"ד לחזור ולטעון וכו'. </b> עי' במרן כ\"מ ז\"ל שהביא תשובת הרשב\"א שכתב ע\"ד רבינו וז\"ל ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה טוען לטעון ושמתחייב עצמו בבי\"ד באותה טענה שאי אפשר לטעון ולחזור בבי\"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו לטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפטור כגון שטענו מנה לי בידך וא\"ל הן ואח\"כ חזר ואמר להד\"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא מנה לי בידך בשטר זה וא\"ל מנה שבשטר זה עשרים דנרים יש בו ריבית וא\"ל הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפי' באו עדים וכו' אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים וכו' וזהו שאמר הרב ולא זולת יעו\"ש ומביאו ג\"כ בב\"י סי' פ' יעו\"ש.<br><b> ומכאן</b> קשה לי במ\"ש הרשב\"ש סי' תק\"ה וז\"ל וגדולה מזאת שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וחזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים דבריה האחרונים ובטלה דבריה הראשונים שהרי נפסקה הלכה בפ' חזקת הבתים דטוען וחוזר וטוען וכ\"כ הרמב\"ם בפ' ז' מטוען יש לטעון בבי\"ד ולחזור ולטעון וממ\"ש בסוף דבריו נראה שאפי' יש בין טענה הראשונה לטענה האחרונה זמן מרובה לפי שהוא כתב ואע\"פ שיצא מבי\"ד וחזר יש לו לטעון ולהפוך כל טענותיו שירצה עד שיבואו עדים וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וכו' הרי הודית שמשכונות אלו לא קבלתים לשאר תביעות כי אם על מה שבשטר ולשאר תביעות הוי הך טענה טענת חיוב וא\"כ לדעת הרשב\"א לדברי רבינו הוי כמי שהודה בשטר שעשרים דינרים שיש בו ריבית ואם חוזר בו לטעון לא היה בו ריבית אפי' מייתי עדים שלא היה בו לא מהימן וא\"כ איך כתב שאם חזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים את דבריה האחרונים והביא דברי רבינו לראיה ולפי מ\"ש הרשב\"א בדעת רבינו לא מיירי רבינו כמו שהוא הבין ולא עוד אלא שלדעת רבינו אפי' שתביא עדים לדבריה האחרונים לא מהני כמבואר.<br><b> וכי </b> תימא דלא דמי דהרשב\"א לא קאמר אלא היכא דהודה התובע בתחילה לנתבע שיש בשטר זה שתובע בו ריבית דאם אח\"כ חוזר וטוען שאין בו ריבית נמצא סותר בפי' מה שהודה בתחילה ובזה אפי' הביא עדים לא מהימן לדעת רבינו ברם בנדון הרב ז\"ל שמה שאמרה בתחילה שלא קבלם אלא על מה שבשטר אפשר שאפי' הרשב\"א מודה שיכול לחזור ולטעון כיון שלא סתר דבריו הראשונים בפי' להא אמינא דהא ודאי ליתא שהרי בפ' חזקת הבתים ד\"ל גבי ההיא דעביד איניש דקרי לשנים טובא שני חזקה כתבו רשב\"ם והתוס' ז\"ל דאי לאו דלא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה אף כי מייתי סהדי דאכלה ז' שנים לא מהימנינן ליה דהא איהו מכחיש להו ומודה שלא אכל אלא שני חזקה דהיינו ג' שנים יעו\"ש הרי דשני חזקה היא ג' שנים לא מצי טעין שוב ז' שנים אכלתי דהוי סותר דבריו הראשונים ה\"נ בנדון הרב ז\"ל במ\"ש שעל מה שבשטר תפסתים אם אח\"כ אמרה שתפסם על מה שכתוב בפנקס ועל הכל אין לך סותר דברי הראשונים במה שאמרה יותר מזה וכ\"ש שאמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד שזה ודאי סותר דבריו הראשונים הוי ועיין במהר\"י אדרבי בסי' קכ\"ה יעו\"ש.<br><b> ודע</b> שהטור ז\"ל בסי' פ' הביא מחלוקת היכא דטען וחזר וטען ואח\"כ באו עדים והכחישו לטענה קמייתא אי סומכים לטענה ב' או לא דלהרמ\"ה אין משגיחין יעו\"ש במרן ובמהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף מ\"ט ומהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ל\"ו וראיתי בס' פני משה ח\"א סי' ס\"ז שהביא תשו' מהר\"י קצבי ז\"ל ומקהי אקהיתא ופי' דברי רבינו בזה האופן דדוקא כשבאו עדים קודם שהוחזק כפרן ע\"פ עדים ומתוך כך חזר בו אז אינו יכול להשיאה לטענה אחרת ואפי' שיביא עדים לדבריו וכדברי רוב הפוסקים לאפוקי היכא דלא אתו סהדי עד לבתר דטען טענה בתרייתא דאז נהי דלא מהימן בדבוריה מ\"מ אם הביא עדים מהני וכדברי הרמ\"ה ז\"ל ובהכי ניחא לן דגם הרמ\"ה הוא מכלל הפוסקים דס\"ל דהיכא דהוי חוזר וטוען אפי' מייתי סהדי לא מהני ליה דעד כאן לא קאמר הרמ\"ה דמהני אלא היכא דלא אתו סהדי עד דטעין טענה בתרייתא אבל אי אתו סהדי והכחישוהו מעיקרא ומתוך כך חוזר וטוען טענה אחרת יודה הרמ\"ה דלא מהימן אף דמייתי סהדי לדבריו ואם לדברי הרבנים ה\"ה מרן ומהריב\"ל ז\"ל וזולתם דס\"ל דהרמ\"ה פליג אהרמב\"ם נמצא דלא מחלק הרמ\"ה בין הכחישוהו עדים קודם שחוזר בו להיכא דהכחישוהו לאחר שחזר בו ואם הביא עדים לדברים האחרונים דבריו קיימין וא\"כ הוא מלבד הדבר הקשה לענ\"ד לשווי להרמ\"ה חולק על דברי רוב הפוסקים עוד אחרת חזות קשה נראה לי בסדר לשון הטור שמביא דברי הרמ\"ה בתוך דברי עצמו כאילו הוא מוסכם עמו בדין זה דכתב דברי הרמ\"ה וחזר וכתב וז\"ל ודוקא דהדר ביה לבתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לאחר כדי דיבור ואילו הטור ז\"ל בסי' קמ\"ו האריך בההיא עובדא דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה כדברי הרא\"ש ורוב המפרשים וגם הביא דברי ר\"י לפסק הלכה עכת\"ד.<br><b> והנה</b> אודיע למעיין שמ\"ש הרב ז\"ל בדעת הרמ\"ה דהיכא שבאו עדים ואח\"כ חזר וטען דלא מהימן אף דמביא עדים לטענתו כדברי רוב הפוסקים וכו' הנה בעת'ה נדפס מקרוב הרמ\"ה ז\"ל למס' בתרא ושם ראיתי בסוגיין שכתב בתוך דבריו וז\"ל אבל היכא דאתו סהדי והכחישוהו בגווה כהודאה דמייא כמאן דטעין מעיקרא בטענתא דאיחייב בה ממונא והדר וטען מילה דאפשר דלא מקבלינן מיניה לאיפטוריה בגוה אלא בראיה דהא ליתיה למיגו כלל וכו' הרי דעת הרמ\"ה דהיכא דטעין מידי ואחייב ביה ממונא אי מייתי סהדי לטענתו שניה מהני וה\"ה אם הכחשוהו עדים לטענתו הראשונה דמהני אי מייתי עדים לטענתו השניה ולדעתו ז\"ל לא שנא שבאו עדים קודם שחזר מטענתו ולא שנא לאחר שחזר דא ודא חדא היא.<br><b> ומה </b> שהקשה עוד דא\"כ קשים דברי הטור שמביא דברי הרמ\"ה וחזר וכתב ודוקא דהדר בתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לבתר כדי דבור ואילו הטור כתב להא נמי אמינא דהך דינא דבתר כדי דבור הוא מדברי הרמ\"ה ז\"ל כמבואר שם וז\"ל וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא הדר מטענתיה קמייתא אלא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דבור אע\"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמייתא כלל חוזר וטוען ואף על גב דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוהו לטענתיה קמייתא לאו הכחשה היא כיון דהדר ביה בתוך כדי דבור כמאן דלא טעין מעיקרא דמי ע\"כ הרי דהך דינא דכתב דלאחר כדי דבור אורייתא דיליה דהרמ\"ה היא ולא הטור וא\"כ אין הוכחה מכאן דמסכים עם הרמ\"ה כדי שנקשה מההיא דסי' קמ\"ו כמבואר ומן הבא'ר ההיא ממנו ניקח לכל מ\"ש הרב פני משה עליה דהרמ\"ה ז\"ל דא\"א לומר כן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה בידו מדברים העשוים וכו'. </b> עיין במהרש\"ך ז\"ל ח\"ג ס\"י שהקשה על דברי התוס' דפ' הנשבעין דף מ\"ו ד\"ה וספרא וכו' שכתבו וז\"ל ותימה כיון דספרים עשויים להשאיל ולהשכיר הא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודילמא איהו אפקיה ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו וכו' והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי צריך כולי האי נהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו דאין האחר נאמן לומר לקוחים הם בידי כיון דעשויים להשאיל ע\"כ וז\"ל יראה מדבריהם דלא קשיא להו אגופא דמתני' דקתני דאם יצא לו שם גנבה בעיר אלא אמאי דשקיל וטרי תלמודא ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו קשיא להו דאמאי אצטריך לאוקמי בההיא אוקמתא אבל אמתני' דמצריך שיצא לו שם גנבה לק\"מ ויראה דאיכא למידק כיון דס\"ל להתוס' דמאי דאמרינן אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן היינו דוקא היכא דטעין על איש ידוע אבל כל שאומר שבאו גנבים בתוך ביתו וגנבו ממנו כהאי גוונא ל\"א אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בשוקא א\"כ אפי' אמתני' גופא הוה מצי לאקשויי דאמאי אצטריך לשם גנבה אע\"פ שלא יצא לו שם גנבה דין הוא שלא יהא נאמן לומר נגנבו ממני במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידי יעו\"ש.<br><b> איברא </b> דבסגנון זה כתב הרא\"ש ז\"ל שם יעו\"ש. ומ\"מ נראה לענ\"ד בכונת התוס' דעיקר הקושיא אגופא דמתני' היא שלא כדברי הרב ז\"ל ולא נקטו מאי דפריך הש\"ס ומשני כי אם לאלומי לקושייתא דבלא\"ה שפיר נאמן במיגו דהשאלתיה והראיה לזה דבס\"פ המקבל הקשה הך קושייא עצמה אגופא דמתני' ממה שלא הביאו רק המתני' וכתבו וז\"ל ואמאי יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכו' הרי דכאן לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ב) בא הדבר יותר מפורש שכתבו וז\"ל וא\"ת דתנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא לו שם גנבה בעיר יהא נאמן לומר שגנבוה במיגו דאי בעי אמר השאלתיו לך וכו' הרי דכאן נמי לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש בהנשבעין אינו אלא לאלומי לקושייתם דהשתא דתלי מילתא ביצא לא אירייא כלל דדילמא איהו אפקיה לקלא כמו שיראה המעיין.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז\"ל וז\"ל ותו איכא למידק במ\"ש התוס' עוד דנהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו וכתבו דליכא לבטל טעמא דהאי מיגו מטעם דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן מטעם שכתבו ואכתי איכא טעמא אחריתי שאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידך דהך טענה הוי טענה דהעזה ואין אומרים מיגו מטענה דהעזה לטענה שאין בה העזה וכו'. ולהא נמי אמינא דלא אירייא דהרואה להתוס' בפ' חזקת הבתים הנ\"ל עיניו יחזו דיהבו דעתייהו להכי שכתבו בתר הכי וז\"ל ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל וכו' יעו\"ש ועל כיוצא בזה נאמר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכנראה דבעת ההיא לא זכר ש'ר להך דברי התוס' שבפ' חזקת הבתים.<br><b> ועיין </b> להרב לח\"מ שהקשה להטור ז\"ל דאית ליה דטענת גנובים אפי' בדברים העשויין להשאיל אינו נאמן כמ\"ש בסי' צ' ואיך כתב בהל' חזקה ס\"ס קל\"ג דלא נראה לו דברי רבינו דודאי השתא הוי בטוען גנובים כמ\"ש שם הב\"י ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלא קשיא דהטור הבין בדעת רבינו דבהל' טוען שאולים הם לאותו פלוני שכ\"כ בסוף דבריו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאותו פלוני ע\"כ וא\"כ לא חשיב ליה להטור טענת גנובים עיין בש\"ך שם ויותר מזה היה לו להקשות לפי דעתו דשם סימן קל\"ג לעיל מזה כתב בהיפך וז\"ל ואם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא\"כ יצא לו שם ע\"כ ומה לו לילך לסימן צ' אלא הדבר ברור כמ\"ש וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני מה אין אומרים לראובן וכו'. </b> יש להבין במאי דקי\"ל במי שהחזיק שני חזקה וטוען אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה אי צריך ג\"כ שיאמר שטר היה לי ואבד או דלמא אפי' שיאמר לא היה לי שטר מעולם דחזקה במקום שטר קאי.<br><b> וראיתי</b> בתשו' הרשב\"ש ז\"ל סי' ד' שכתב בתוך התשובה וז\"ל וצריך טענה אתם מכרתם לי או אתם נתתם לי במתנה צריך בחזקה זו ג' שנים שכל חזקה שהיא בטענה צריך ג' שנים וצריך שיאמר שטר היה לי ונאבד דטעמא דחזקה הוא דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטר כדאיתא בפ' חזקת הבתים וכו' יעו\"ש הרי דכתב דצריך שיאמר שטר היה לי ואירכס וכן ראיתי בס' מחנה יאודה בסי' קמ\"ו סי\"ד דרצה לדקדק כן מדברי הטור ז\"ל שם וז\"ל ואפשר לדקדק מדבריו דדוקא בכהאי גוונא שטוען שטר הו\"ל ואירכס אבל אי טעין אתה מכרת לי בלא שטר אינו נאמן דלא עביד איניש דלוקח קרקע בלא שטר ואנן סהדי דשקרא קא טעין ואף דאית ליה מיגו דמצי אמר שטר הו\"ל ואירכס מ\"מ השתא דלא הו\"ל שטר מעולם הו\"ל מיגו במקום חזקה דאנן סהדי דלא שדי איניש זוזי בכדי ליקח קרקע בלא שטר וכו' ומיהו מסתמיות כל הפוסקים משמע דליתא להאי דינא ולשון רבינו י\"ל דאורחא דמילתא נקט והשתא ניחא הא דקתני במתני' אתה מכרת לי דפשיטא דבכהאי גוונא מהני דאל\"כ תו לא משכחת לה אלא דאתא לאשמועינן דאף דקא מודה דמעולם לא הו\"ל שטרא מהימן ויש עוד לישב עכ\"ל.<br><b> אמנם</b> אני בעניותי מצאתי הדבר מפורש בגדולי הפוסקים הלא הוא הרמ\"ה בשיטה למס' בתרא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ט) סי' צ\"ה וז\"ל ואפי\"ה שמעינן מינה אפי' למ\"ד אין אותיות נקנות במסירה דמאן דאכיל ליה לארעא שני חזקה וטעין דמזבנא זבנא אע\"ג דלא נקיט ליה שטרא בידיה ולא טעין נמי שטרא הו\"ל ואירכס לא אמרינן כי מהניא ליה חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הו\"ל ואירכס מטעמא דטפי דתלת שני לא מזדהרי איניש בשטרי אלא אע\"ג דלא זבין מיניה בשטרא כיון דטעין דזבנא מיניה בחד מאנפי הקנאה דמהנייא בזביני מהנייא ליה חזקה דהא הכא דלמ\"ד אין אותיות נקנות במסירה ואי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתי דמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבין מניה בשטרא אחרינא ואפי\"ה מהני ליה חזקה ע\"כ ובסברא זאת החזיק הרב ז\"ל עוד לקמן בסי' צ\"ז וז\"ל ומהא נמי שמעינן דמאן דקני ארעא בחד אנפי הקנאות אע\"ג דלא הו\"ל שטרא מעולם ולא טעין שטרא הו\"ל ואירכס מהנייא ליה חזקת ג' שנים לאוקמא בידיה דהא הכא אליבא דמ\"ד עדי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתי דמי ואפי\"ה מהני ליה חזקה ונידון בחזקה וכדאמרינן לעיל עכ\"ל יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל שדה הבעל ושדה האילן אינה מיום ליום אלא שכיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כג' שנים וכו'. </b> דעת רבינו כדעת ר\"ח דמחלק בין שדה בית השלחין לשדה הבעל וכמ\"ש הטור ז\"ל בסי' קמ\"א וז\"ל והרמב\"ם כתב ששדה הלבן ושדה האילן א\"צ מיום ליום אלא כיון שאכל שלשה תבואות הוי כג' שנים וכ\"כ ר\"ח והרמ\"ה וכו' והוא כפי מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחי' בדעת ר\"ח דבתחילה הביא פי' דקל דיופרין שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ודחה אותו מירושלמי דמוכח דשמואל בעי אכילה של ג' שנים וכו' ועוד מביא לשון אחר שפי' ר\"ח דקל שמשיר פירותיו ופי' וז\"ל ונראה שהם התמרים הנושרים שאינם מתבשלין באילן והן מתמתקים בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו בפסחים ולרב דאמר ג' שנים שלמות בעינן כיון שנשר קודם וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין והשיצין לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולו בשדה ולשמואל משיכנס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדירתן של אלו ע\"כ.<br><b> נמצא</b> דבין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל שמשיר פירותיו לר\"ח לא בעי לשמואל ג' שנים מיום ליום שלא כדעת רשב\"ם שפי' דלפי' דקל שמשיר פירותיו בעי שמואל ג' שנים מיום ליום שלדעתו ז\"ל אין הכרח בדברי ר\"ח כמאן מהפי' נקיט לדינא והטור נמשך למ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ונראה לענ\"ד שלזה כיון מרן שכתב ור\"ח פי' דקל שמשייר פירותיו והרמב\"ן בחי' ביאר דברי ר\"ח עיין עליו ע\"כ דהכונה דהטור שכתב שר\"ח סבר כרבינו שא\"צ מיום ליום הוא לפי מה שפי' הרמב\"ן. ומעתה קשיא לי טובא למ\"ש להרב ב\"ח ז\"ל אבל הרמב\"ם תופס עיקר פי' בתרא של ר\"ח ותימה מנ\"ל הא לרבינו דר\"ח ס\"ל פי' בתרא עיקר דמפי' רשב\"ם ז\"ל וכן מדברי הרמב\"ן בחי' שמביאו פי' ר\"ח נראה שלא הכריע כאחד מהפירושין ע\"כ ולא באתי אל כוונתו דאיך משוה פירוש רשב\"ם עם הרמב\"ן דהא להרמב\"ן בין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל דמשיר פירותיו לכולהו פרושי לא בעי מיום ליום וכמבואר ומאי הבין בדבריו ולומר דהבין שהכונה היא אחר ג' שנים זה אינו לפי מאי דס\"ל להרמב\"ן דאפי' לרב לא בעי מיום ליום ויפרש דברי ר\"ח בהיפך דאפי' לשמואל לא סגי בלא ג' שנים והכחידה תחת לשונו זה קשה מן הראשונה וכעת דבריו צריכין לי ישוב ומיהו בהא דהקשה הרמב\"ן לר\"ח למאי דמפ' דקל דיופרין ממאי דאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל אבל חכמים אומרים ג' שנים קציר ג' שנים בציר ג' שנים מסיק פי' ג' שנים יקצור את תבואתו וימסוק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא ג' שנים בעי ע\"כ. נראה דאפ\"ל בדעת ר\"ח דס\"ל כמ\"ש רבינו יונה בעליותיו הביאו הר\"ב ז\"ל וז\"ל אי ק\"ל הא דמשמע בגמ' דלרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומ\"ש מדקל נערה לא קשיא כיון דשאר דקלים אין עושין פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי היא עומדת במקום ב' שנים ע\"כ וא\"כ אמור מעתה שזה הוא היתה כוונתו.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל שם בהגה\"ט אות ג' שכתב וז\"ל אמנם יש לתמוה על מהרש\"ח ז\"ל היכן ראה בדברי רשב\"ם דהלכה כרב דבעי ג' שנים שלמות ומיום ליום שרשב\"ם לא כתב אלא ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי\"ל ע\"כ ולשון זה מתפרש והכי קי\"ל כשמואל וכו' יעו\"ש וקשה טובא דבאמת כן הוא ברשב\"ם בפי' דפסק כרב שכתב בדברי רב וז\"ל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא וכו' אבל חכמים אומרים חזקתן ג' שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בה פירקין דטעמא דג' שנים וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח בסוגיא דמכילתין וכו'. הרי דעת רשב\"ם בבירור דפסק כרב וצ\"ע. שוב ראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה כן. ועוד הקשה במ\"ש בדברי רשב\"ם והכי קי\"ל מתפרש והכי קיי\"ל כשמואל וכו' לא ידעתי מה הוא הכוונה דאף אם נאמר דקאי לשמואל היינו דוקא בסוג מעשה החזקה דמי שהחזיק בשדה של דקל נערה שמשיר פרותיו דלא החזיק אפי' בג' שנים אבל בזמן החזקה לא נחלקו דבעינן מיום ליום דלכו\"ע בעינן מיום ליום. ועוד כתב שאפי' זה אינו מדברי רשב\"ם אלא מלשון ר\"ח אבל רשב\"ם אפשר שסובר דהלכה כשמואל וכו' וקשה דא\"כ נמצא דר\"ח הכריע בין ב' הפירושין וסובר דלא פליגי בזמן החזקה דבעינן מיום ליום ואיך כתב הטור ז\"ל וכ\"כ ר\"ח בדעת רבינו ואינו כן לפי דברי רשב\"ם היפך מה שרצה לתרץ הוא בתחילת דבריו ועוד יש להקשות עליו כמו שיראה המעיין ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>טען בעל החצר וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסימן ק\"מ דאף בעדות השכנים אם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא בלילה אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה וכו' וראיתי להרב מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה להטור דא\"כ בעובדא דשכוני גוואי אמאי קאמר רבא דמוקמינן בידא דלוקח עד שיביא ראיה המערער דבשכוני גוואי הוה אמאי לא מהימן בטענתיה במיגו דאי בעי טעין אני ראיתיו יוצא בלילה דהא התם על כרחך לא מיירי אלא בעדות השכנים דאי בעדות השוכרים וכו' אלא ודאי דלא מיירי בעדות השוכרים אלא עדות דעלמא או בעדות השכנים א\"כ כי טעין בשכוני גוואי הוה להימניה במיגו דראיתיו יוצא בלילה דבכהאי גוונא לא מהני עדות השכנים וי\"ל וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב דמיגו כי האי הוי מיגו להוציא דרבא ס\"ל דכל שהחזיק ג' שנים ויש לו עדים הו\"ל מוחזק כנראה מפי' רשב\"ם ז\"ל יעו\"ש וא\"כ הוי מיגו להוציא דבהאי מיגו רוצים להוציא הבית מהמוחזק ולאוקמא ביד המערער והרא\"ש ז\"ל הוא מהסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בדברי מרן החבי\"ב בכללי מיגו יעו\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הטור לקמן משם ר\"י ז\"ל בס\"מ וז\"ל וכתב עוד שאם יטעון המחזיק בבי\"ד קודם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניכם לפי שאם יבא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכירות טענתו טענה ולא הוו נוגעין בעדות כיון דלא הוה מערער קמן וכו' יעו\"ש וראיתי להרב ט\"ז שם שהקשה וז\"ל אלא דקשיא לי במ\"ש הטור כיון שאין המערער לפנינו מ\"ש מסי' ל\"ו ס\"ו בטור בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכתב הב\"י בשם ר\"י ז\"ל הטעם דחייש לוקח ראשון שמא קרקע בגזלה היא והיום או למחר יבא הנגזל וכו' וכ\"ש כאן שהשוכרים רואין שזה המחזיק גובה מהם עדות על כרחן בודאי יודע הוא שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישין בזה ויעידו עדות שקר שלא יצטרכו לשלם השכירות וצ\"ע עכ\"ל. ולפום ריהטא יש להשיב דלא דמי דשאני התם דזה לוקח ראשון כיון שרואה שיצא המערער דגזלה לוקח שני מחמת מוכר שפיר איכא למיחש דלוקח יחוש אף על שלו שמא יצא מערער דגזלה ורוצה להעמידו בידו ומשו\"ה אינו מעיד אא\"כ אית ליה למוכר או ללוקח שני קרקע אחר דכולי האי לא חייש אבל כאן דאין מערער אלא שחושש המחזיק שמא יבא מערער ויערער והוא רוצה להיות בטוח בקרקע משום הא מי זה אמר דחיישי העדים להעיד על מה דלא חזו ומאי כל שכן איכא.<br><b> ברם</b> קושטא דמילתא הוא דר\"י ז\"ל עיקר ראייתו הוא מהתם וכמו שמביאו הר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין וז\"ל הרשב\"א ומו\"ה פי' לייתו וליסהדו לי דאתא לאוסופי וכו' ואע\"ג דלא נקטי אגרא בידייהו כיון דאין כאן מערער לא חשבינן נוגעין בעדותם דלא חיישינן במה דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפירקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אע\"פ שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ממערער שאינו ידוע וה\"נ לא שנא ע\"כ הרי להדיא דטעמא דמילתא דהתם לדעת ר\"י ז\"ל לאו משום דשמא יביא מערער שהמוכר גזלה כדי שנאמר ה\"נ ניחוש שמא מרגישין העדים שיש מערער ויעידו עדות שקר כדי שלא ישלמו שנית וכדברי הרב ז\"ל אלא היינו טעמא משום שמעמידה בפני בע\"ח וכדפי' רשב\"ם וסגי ליה בדאית ליה ארעא אחריתי אע\"ג דאינו ידוע כמה חייב המוכר מפני שאין אדם חושש ומתיירא ממערער שאינו ידוע והא דאצטריך שיהיה ללוקח שני או למוכר קרקע אחר מפני שידוע שיש לו בע\"ח שכן נראה מדבריו שכתב אע\"פ שאין ידוע כמה חייב המוכר וכו' כנראה דס\"ל דטעמא דצריך שיהיה קרקע אחר הוא שידוע שיש לו בע\"ח ובזה כיון לתרץ מה שהקשה ר\"י לרשב\"א ועיין להרמ\"ה שם ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ג\"ש שאמרו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובגמ' אמרו א\"ר חמא מודה רב הונא באתרא דמוכרי באגי והקשו פשיטא ומשני לא צריכא דאיכא דמוביר ואיכא דלא מוביר והאי גברא מוברא קמ\"ל דא\"ל חד ארעא בכוליה באגי לא מצינא לינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי ע\"כ וראיתי להרמ\"ה ז\"ל הנדפס מקרוב שכתב וז\"ל ונפק\"מ דאי ליכא ארעא דסמיכא ליה דמזדרעא בכל שתא אע\"ג דלא מהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי א\"ל חדא ארעא בכוליה באגי לא מצינא דמינטר ואי אית ארעא דסמיכי ליה ולא מוברי ומהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי אמר הכי ניחא לי דעבדא טפי עכ\"ל.<br><b> והנה</b> הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ז\"ל לא הביאו כי אם תירוץ ב' בהכי ניחא לי דעבדא טפי כנראה דבהך תירוצא שייך בכל גוונא ובכל מקום ומשו\"ה לא הזכירו תירוצא קמא דחד ארעא בכוליה באגי לא מצינא למינטר דשייך היכא דלא מהני בורות אלא ש\"מ דבכל מקום מהני טענת בהכי ניחא לי דעבדא טפי. אמנם מדברי הטור ז\"ל בסי' קמ\"א הוכיחו דס\"ל דאיכא מקום דלא מהני בורות והתם לא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכמ\"ש מרן בס\"ג וז\"ל וסובר רבינו דלתירוצא קמא כשעומדת בין שדות בורות הוא דאי לאו הכי א\"א למיטען חדא ארעא אפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר שייך האי טעמא אבל לתירוץ ב' אע\"ג דלא קיימא בין שדות בורות שייך וכיון דאיכא דמוביר טענתיה טענה עכ\"ל והרב ב\"ח ז\"ל שם פי' הדברים ביותר וכתב בסוף דבריו וז\"ל ומשמע להדיא דאם ידוע שהיא טובה וא\"צ להובירה ועומדת בין שדות שזרועות לא הוי חזקה אם הובירה ע\"כ יעו\"ש ועיין במהרש\"ח בביאורו והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות ה' וז\"ל ולפי\"ז יש לתמוה על הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש שלא הביאו תירוץ זה מהרש\"ח בביאורו ע\"כ אלא דקשיא לי תחילת דברי הב\"ח ז\"ל שכתב ולמד רבינו מפי' רשב\"ם דהני תרי טעמי לצדדים קאמר להו וכו' דמדברי רשב\"ם לא ראיתי שום הוכחה דלתירוץ בתרא היכא שהשדה טובה דלא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדי טפי.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שכתב דדברי הטור ז\"ל וז\"ל משמע דס\"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי דטעמא דהכי ניחא לי לא שייך אלא היכא שאיננה טובה וכו' ולא משמע כן מדברי הרא\"ש דלא מייתי אלא תירוץ בתרא וגם הרמב\"ם לא הזכיר טעמא קמא ונראה דס\"ל דטעמא דהכי ניחא לא שייך בכל השדה ולא נפק\"מ מטעמא קמא ודברי רבינו צ\"ע עכ\"ל. ות'ם אני איך לא הביט במרן החבי\"ב שהביא משם מהרש\"ך ז\"ל שהקשה כן ועוד ק\"ל במ\"ש משמע דס\"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי וכו' והוא מתורת מרן ז\"ל שכ\"כ בדברי הטור דאל\"כ מה הבין בדברי מרן וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל פי' דברי מרן והרב ז\"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה. ומ\"מ לענין דינא אשכחנא פתרי לדברי הטור דסברתו היא סברת הרמ\"ה ז\"ל דמחלק בין ארעא לארעא ואיכא דוכתי דלא מהני לומר בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכלה האב שנה והבן שתים וכו'. </b> עיין בטור ז\"ל שכ\"כ בסי' קמ\"ד וכתב ע\"ז מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהות הטור אות א' וז\"ל אמר המאסף בדין זה יש ג' סברות הסברה ראשונה היא סברת רשב\"ם שכתבו התוס' ברפ\"ב דכתובות ובפ' חזקת דצריך שיהיה הבן גדול בתחילת החזקה כשהתחיל אביו להחזיק הסברא הב' היא סברת רש\"י והתוס' שם דצריך שיהיה הבן גדול כשמת אביו אף אם כשהתחיל אביו להחזיק היה קטן הויא חזקת וכו' הסברה הג' היא סברת הרמב\"ם והרמב\"ן והרשב\"א דאפי' אם היה הבן קטן אחר שמת האב חזקתו חזקה ויראה שלזה הסכים הנמוק\"י בפ' חזקת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שהביאו לרשב\"ם בפ\"ב דכתובות אינו מענין זו כלל דהתם הוא היכא דאחר מחזיק בנכסי קטן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ומפרש רשב\"ם דאפילו התחיל להחזיק בפני אביו ומפרש ר\"ת לדעתו לברייתא דקתני אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה ה\"ז חזקה דמיירי כשהבן היה גדול כשהתחיל להחזיק זה ולרש\"י והתוס' כשהיה גדול בשעת מיתת אביו יעו\"ש אבל ברישא דברייתא דמיירי שהקטן מחזיק בנכסי אחרים והתחיל אביו להחזיק שנה בזה לא דבר רשב\"ם ואפשר דס\"ל כדעת רבינו דמחלק בין אחר המחזיק בנכסיו דלא מהני אפי' שהתחיל בחיי אביו ובין הוא המחזיק בנכסי אחר היכא שהתחיל אביו להחזיק וכמ\"ש הרב המגיד בדין שלפנינו. ולא עוד אלא דאפשר דס\"ל כסברת הרמב\"ן והרשב\"א דאפי' שלא התחיל אביו להחזיק שנה אלא מיניה וביה התחיל להחזיק מהני ליה חזקת ג' שנים וכמ\"ש הרה\"מ בפי\"ג ועיין בלח\"מ וכן נמי קשה במ\"ש עוד בסברא ב' בעד רש\"י ותוס' קשה בהכי שהתוס' לא דברו מזה כלום וכן נראה להוכיח מדברי הרה\"מ ז\"ל בפי\"ג שהביא סברא זאת בשם קצת המפרשים דלא מהני חזקת קטן אפי' בא מכח אביו וסברת הרמב\"ן והרשב\"א דסוברים דחזקת הקטן הוייא חזקה ושרבינו מחלק בין בא מכח אביו דמהני לבא מכחו יעו\"ש ואילו לסברת רשב\"ם לא הזכיר מוכרח דמהא ליכא למשמע מידי. וא\"ת היא גופא תיקשי למרן ז\"ל שבדין זה מביא להתוס' ורשב\"ם ומה ענין זה לזה אמינא דגם על מרן יש להקשות כן וכמו שכן ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל במהדורא בתרא שהקשה משם מוהר\"א מוטל ז\"ל בתשו' כת\"י והוא ז\"ל יצא לישע מרן ותירץ בתירוץ ב' דהנכון הוא דט\"ס הוא שהביאו בסעי' ג' ושייך לקמן בסעיף ד' והעד על זה שבס\"ד לא נזכר דברי התוס' כי שם ביתו אלא ודאי שמרן ז\"ל בס\"ד אמרן יעו\"ש והרואה יראה דתירוץ זה לא שייך למ\"ש הוא במקום אחר אם לא שנאמר שהרב ז\"ל בו בפרק היה סבור בדעת מרן ב\"י דלרשב\"ם ה\"ה בקטן המחזיק בנכסי אחר דכי אהדדי נינהו ולזה כת' ג' סברות ומ\"מ אם איתא להא איך לא הרגיש במ\"ב מזה ובפרט דמה שהליץ בעד מרן ז\"ל לא יגהה מזור למ\"ש הוא ז\"ל והדבר צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה בפני האב וכו'. </b> כתב הרב המגיד משם הרשב\"א ז\"ל שא\"צ מכירה בשטר וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב שנעלם מעיני הרה\"מ ז\"ל מ\"ש רבינו בפט\"ו מהל' אלו וכו' ועיין בהרב לח\"מ שם מה שהליץ בעד רבינו והרשב\"א יעו\"ש. והטור בסי' קמ\"ד הביא משם ר\"י דאם מכר המערער בלא שטר הוי מחאה כדעת רבינו והרשב\"א וכתבו הרב ב\"ח והפרישה דמהרש\"ל ז\"ל הגיה רבינו יונה והטעם משום דר\"י ס\"ל בהיפך כמ\"ש התוס' בד\"ה ואי ס\"ד וכו' יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בהגה\"ט אות ב'.<br><b> ואנכי</b> הרואה לרבינו יונה ז\"ל הביאו הר\"ב בעל השיטה מקובצת בסוגיין בדף ל\"א וז\"ל אכלה שבע אין לך מחאה וכו' עלה בידינו א\"ל ראובן לשמעון וכו' באיזה מכירה אמרו דהוי מחאה במכירה בשטר שהיא בפרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להיזהר בשטרו אבל במכירה בעדים אינה בפרהסיא כל כך כמו מחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראייתו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחילת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה ע\"כ. ונראה דמ\"ש עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה וכו' היינו לומר משהתחיל להחזיק באותה שדה הרי דלא מהני מכירה בעדים לדעת רבינו יונה ולא לומר מ\"ש הרב לח\"מ בדעת רבינו שהשטר הוא דלא מהני לחזקת דבתר לקיחת המערער כמבואר.<br><b> וראיתי </b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ\"ו סל\"ב שעלה ונסתפק בדעת רבינו יונה ז\"ל וז\"ל ויש להסתפק בדין זה דאפשר דעד כאן לא אמרו הר' יונה ז\"ל אלא דוקא במתרץ דיבוריה ואומר שני חזקה טובא קאמינא שזה סותר דבריו הראשונים לגמרי דקאמר ג' שנים אך אם מתרץ דבוריה ג' שנים דקא אמינא היינו לומר קנייתי קדמה לקנייתך ג' שנים דנמצא דזה שבע שנים שהקרקע בידי ואפשר דמהימן יעו\"ש שלא הכריע ועיין בשיטת הרמ\"ה שכתב בפשוט בסוגיין דמהני וז\"ל וכ\"ש היכא דא\"ל מי סברת שלשה שנים דבתר זביני דידך קא אמינא אנא ג' שנים דמקמי זביני דידך קאמינא דלא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא כלל וכו' יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן האוכל כל פירות האילן וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב וז\"ל ועיקר הפי' דנהרדעי הוו סברי שאע\"פ שהקונה ב' אילנות וא\"צ לומר אחד אין לו קרקע זהו תחתיהן וביניהן וחוצה להן אבל מקום האילן קנוי לו לשטוח בו פירות או לחפור בו וכו' ולזה הפי' הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל והוא דעת רבינו ורבו ז\"ל ע\"כ וכתב הרב לח\"מ ז\"ל דהרה\"מ ז\"ל בא לאפוקי מפי' רשב\"ם שפירש דנהרדעי סבירא להו דאם מתו יטע אחרים תחתיהם ומפי' התוס' שפי' דהיינו שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו לכך כתב שהעיקר כפי' ג' שיש לו כח לקונה לשטוח בו ולא כפי' רשב\"ם ותוס' ז\"ל אי נמי כונת הרה\"מ ז\"ל כדברי רשב\"ם ואתא לאפוקי מפי' התוס' ומ\"ש לשטוח בו פירות ה\"ה ליטע אחר תחתיו דמאי שנא הא מהא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה בכונת הרב המגיד דס\"ל לרבינו כפי' רשב\"ם ז\"ל דהא עלה מסיק ולזה הפי' הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א והרואה להרמב\"ן בחי' עיניו יחזו שפי' כמ\"ש הרה\"מ ובתר הכי הביא פי' ר\"ח ורשב\"ם ז\"ל וכתב וז\"ל ולא דייק לן כלל דא\"כ קשיא מתני' דקתני בה ואם מתו לא קנה קרקע ומתניתא תנא ואם מתו לא יטע אחר תחתיו כדאיתא בפ' הספינה ושויתינהו לנהרדעי טועין בדבר משנה ותו דרבא גופיה ליקשי עלייהו ממתני' הנ\"ל וכו' יעו\"ש וגם הרשב\"א ז\"ל הביא פי' ר\"ח ורשב\"ם והקשה עליהם ממתני' הנזכרת ופי' כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל והביאו הרב בשיטה מקובצת וא\"כ איך יתכן לומר דמ\"ש הרה\"מ ז\"ל לשטוח בו פירות דה\"ה ליטע אחר תחתיו ושלזה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל והם בעצמם דחו זה הפי' אלא ודאי הוא כמ\"ש מעיקרא. ומ\"ש הרה\"מ בסוף דבריו והוא דעת רבינו ורבו ז\"ל עיין בס' מחנה יאודה בסימן קמ\"א הנדפס מקרוב מה שהקשה ע\"ז.<br><b> ודע </b> דהרשב\"א כשהקשה עליה דרשב\"ם ממתני' דהקונה ב' אילנות לא קנה קרקע וכו' כתב וז\"ל ואפי' ר\"מ דפליג התם ואמר קנה קרקע מודה הוא דאם מתו אין לו קרקע דההיא דברי הכל היא וכו' יעו\"ש וקשיא לי טובא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ד וז\"ל הקונה אילן אחד בתוך של חבירו ה\"ז לא קנה קרקע וכו' קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן דברי ר\"מ וחכמים אומרים לא קנה לא קרקע ולא את האילן עד שיקנה ג' קנה ג' קנה קרקע נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן יעו\"ש הרי לר\"מ מפליג בין אחד לשנים דבאחד לא קנה קרקע ובשנים קנה ואם נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן ובודאי שהכונה הוא ליטע אחר תחתיו דומיא דקנה ג' לחכמים ואיך כתב הרשב\"א דבשנים אפי' לר\"מ לא יטע אחר דההיא דברי הכל היא ולא זכר מהך תוספתא אם לא שנאמר דקנה קרקע דר\"מ לאו כקנה קרקע דחכמים דלר\"מ הוא למשטח ביה פירי וכיוצא ולחכמים אפי' ליטע אחר במקומו והוא דוחק.<br><b> ומ\"מ </b> לא תעזוב נפשי לשאו'ל להי\"מ שהביא שם בתוך דבריו וז\"ל וי\"מ דנהרדעי כר\"מ ס\"ל דאמר הקונה ב' אילנות יש לו קרקע ולא ליטע אחר תחתיו קאמר אלא למשטח ביה פירי או לחפור בו בור ומערה אלא דאתו נהרדעי לאשמועינן דר\"מ לאו דוקא ב' קאמר אלא אפי' אחד ואמר להו רבא דלא דאפי' ר\"מ לא אמר אלא ב' אבל בא' לא וכו' יעו\"ש. ומהך תוספתא דכתיבנא נראה דלא כוותייהו דהא קתני אילן אחד בתוך של חבירו לא קנה קרקע כל שתחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וזה אינו רשאי לזורעה קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן דר\"מ וכו' הרי להדיא דקא מפליג ר\"מ גופיה בין אחד לשנים דאפי' אם נאמר דמ\"ש הקרקע של בעל האילן ר\"ל למשטח ביה פירי או לחפור בו בור שיח ומערה אבל ליטע אחר תחתיו מודה להו לרבנן דלא יטע וכדכתיבנא לדעת הרשב\"א מ\"מ תיקשי להו לנהרדעי איך מצו למימר דבקנה אילן אחד נמי קנה קרקע לר\"מ דהא מהך תוספתא נראה בהיפך דקתני לא קנה קרקע וגם לרבא קשה דמה להקשות מסברא בעלמא תיקשי ליה מהתוספתא וכמו שהקשו הרמב\"ן והרשב\"א עליה דר\"ח ורשב\"ם ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובן שפירש מאביו ואשה וכו' הרי הם כשאר כל אדם. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וראיתי להרמ\"ה ז\"ל בפ' חזקת הבתים סי' ר\"ח שכתב וז\"ל ואפי' לא פירשו זה מזה נמי דוקא גבי אב ובן אבל שאר אינשי אע\"פ שדרין כאחד ומשאן ומתנן כאחד ואוכלין על שלחן אחד קפדי אהדדי הלכך מחזיקי אהדדי דאי לא תימא הכי למה לי למינקט האב והבן לשמועינן בשאר אינשי וכ\"ש באב ובן אלא מדנקט אב ובנו ש\"מ הני דמערבי דעתייהו טפי ומחלי אהדדי טפי אבל שאר אינשי אפי' אחים נמי לא עכ\"ל ונראה לענ\"ד שזה הוא דעת ר\"י ברצלוני ז\"ל שהביא הטור בסי' קמ\"ט סל\"ז וז\"ל כתב ר\"י ברצלוני ז\"ל האחין שאוכלין על שלחן אחד וכיס אחד לכולם הא מילתא ליתא בגמ' ומדאמרינן באב ובן ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם משמע באחין בין חלקו ובין לא חלקו הרי הן כשאר כל אדם אבל משקול הדעת יש לנו וכו' יעו\"ש דכונתו ממש כמ\"ש הרמ\"ה ז\"ל דלא מיירי באחין שיירשו את אביהן אלא שמשאן ומתנן ביחד ואוכלין על שלחן אחד ואפילו בחיי אביהן והחזיק בנכסי חבירו בידוע שהיה שלו לבדו וטוען שמכרה לו אלא שכתב דמשקול הדעת יש לנו לדקדק שקרובים להיות כאב ובן. ואחשוב שדעת בעהע\"ט שהביא הטור שם בס\"ב וז\"ל וכתב בעל העיטור ז\"ל דאחין אינן כשותפין ומחזיקין זה על זה ע\"כ היינו ממש סברת הרמ\"ה ז\"ל ואין ביניהם כמלא נימא דמיירי שאוכלין על שלחן אחד ומשאן ומתנן כאחד ואפ\"ה מחזיקין זה על זה ומדיוקא דדייקי הרמ\"ה והר\"י ברצילוני ז\"ל הוציאו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וכו'. </b> יש לברר מי שלקח קרקע מן הגוי והחזיק ג' שנים ובא בע\"ח וטרפה בעד חובו ועתה בא מערער עליה והביא עדים שקרקע זה היתה שלו נחלת אבותיו וטוען שהגוי גזלה ממנו זה כמה שנים וישראל זה הבא מחמת גוי הרי הוא כמוהו ולא מהני חזקה לא מה שאכל הגוי ולא מה שאכל הישראל אי טענינן ליה למערער בשביל הבע\"ח שמא מכרת אתה לגוי כדינו או דלמא כיון דלגבי הלוקח מן הגוי לא מהני כ\"ש לגבי בע\"ח דידיה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה.<br><b> דע</b> דעיקר דין זה הוא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ה) דאמרינן התם אר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה נכרי מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א\"ל אנא זבנא מינך ע\"כ וכתב רשב\"ם ז\"ל בד\"ה ישראל הבא וז\"ל אבל אי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא נכרי שטר זביני דזבנה מינך וראיתי לו שלקחה ממך מהימן דדמי למ\"ד קמי דידי זבנה ההוא נכרי מינך דמסקינן לקמן דמהימנן מיגו דאי בעי א\"ל מינך זבינתא ואכלתי שני חזקה וכו' יעו\"ש ופסקו כל הפוסקים הלא בספרתם ועיין להסמ\"ע בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"ג ובמרן החבי\"ב ז\"ל בהגהות הטור אות ט\"ל יעו\"ש וראיתי להמרדכי בפ' חזקת הבתים בסוגיין שכתב וז\"ל ואי אמר ישראל קמי דידי זבנא הגוי מינך נאמן ונראה דאם ישראל אחד קנה מן הישראל אע\"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי\"ל טוענין ללוקח הכא נמי טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של גוי או הוה טעין קמאי דידי זבנא הגוי מינך הילכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ע\"כ ופסקו מור\"ם ז\"ל בסי' קמ\"ט יעו\"ש נמצא לפי\"ז דהך דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ליתא כי אם בלוקח מן הגוי גופיה ולא כשמכרו לאחר א\"כ אף אנן נמי בנדון דידן שבא בע\"ח וטרפה מלוקח מן הגוי בעד חוב נטעון שמא הלוקח ראה שטר שלקחו מישראל או קמי דידי זבנא הגוי מישראל זה המערער במיגו דזבנא מיניה לפי מה שלמדנו הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל צ\"ח בסופו דכשם שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע\"ח וז\"ל הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו נשתעבדו לו כל נכסיה טוענין לו כל מה שהיתה יכולה לטעון וגבי הזהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע\"ח שנשתעבדו לו נכסיה בחייה וכו' יעו\"ש הרי דיורש ולוקח ובע\"ח כחדא אזלן ופסקו מור\"ם בסי' קמ\"ו ס\"י וז\"ל ודין לוקח ובע\"ח שגבה קרקע כדין יורש יעו\"ש ובסמ\"ע. ועוד בה דאפי' אם יבא לוקח מן הגוי ויאמר דלא ידע אם לקחה הגוי מישראל או לא לא מהני הודאתו וכמ\"ש מור\"ם ז\"ל שם וז\"ל ואין המוכר והבע\"ח נאמנין לומר לא היתה שלהם ע\"כ וכתבתי דאי מיהא לא אירייא דהא הרא\"ש ז\"ל גופיה סותר בתשו' לקמן בכלל צ\"ט ס\"ז וז\"ל תשובה מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן כיון שהוא אינו טוען שלקח מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסין וטענינן ליה אבל בע\"ח קי\"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ולא טענינן ליה וכו' יעו\"ש הרי לך שכתב היפך מ\"ש בכלל הקודם ועיין במרן ב\"י בסי' קמ\"ו שהקשה כן להרא\"ש. ואם כן מדברי הרא\"ש אין ראיה לדברינו דטוענין לבע\"ח ודברי המרדכי אינם אלא בלוקח או ביורש אבל בבע\"ח הדר דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי.<br><b> מ\"מ </b> אמינא דדברי הרא\"ש ז\"ל יתד היא שלא תימוט כפי מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות ט\"ו משם הרב משאת בנימין ז\"ל וז\"ל משאת בנימין בחי' על שו\"ע בהגב\"י בחו\"מ ס\"ג כתב דתשו' דכלל צ\"ח מיירי דכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם ואח\"כ בא מערער אז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בכלל צ\"ט מיירי שהב\"ח והמערער שניהם באים בבת אחת וכהאי גוונא אין טוענין לבע\"ח שבא להוציא ועיין בתשו' רש\"ל סי' א' ע\"כ וא\"כ בנדון דידן שכבר בא בע\"ח והחזיק בקרקע כבר והמערער בא להוציא הקרקע מתחת ידו דינא דטוענין בשביל בע\"ח דשמא ראה הלוקח שטר מכירה ממערער וכמ\"ש גבי לוקח ב'.<br><b> אלא</b> שראיתי למהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' שכ\"א שכתב דברים המנגדים לזה וז\"ל ואע\"ג דהאי יאודה הקונה הוא מחמת גוי שקנה החצר מיד התוגר וקי\"ל ישראל הבא מחמת גוי ה\"ה כגוי י\"ל דה\"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנדון דידן איכא שטר כמו שבא בשאלה שהתוגר כתב הוג'יט שלקח חצר מראום אז ודאי מהני אכילה יעו\"ש משמע דמהאי טעמא הוא דמהני ואי ס\"ל דבכהאי גוונא טוענין ליורש וכמ\"ש המרדכי גבי לוקח שני אף דליכא הוג'יט נמי טוענין בשביל בני יאודה וכמו\"כ נמי בשביל בע\"ח דמאי שנא אם לא שנאמר דהרב ז\"ל קושטא דמילתא קאמר דבנדון דידיה היה שטר והוא דוחק. ואחשוב לענ\"ד שהרב חילק בין ההיא דכתב המרדכי לנדון דידיה והוא זה דלא כתב דטוענין אלא בלוקח מן הלוקח מן הגוי והיינו טעמא דעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא שהיא שלו שלוקחו כדינו דזבנא הגוי לישראל קמיה דידיה דחזקה דלא יהיב דמים בין לוקח ראשון ובין לוקח שני כולהו בלא ידיעה דזבנא הגוי מישראל ומשו\"ה טוענין בשבילו שלקחה הגוי מן המערער בפני הלוקח ראשון אבל ביורש דלא עביד שום מעשה אלא חזקה גרידא ועדיין צריך לטענה ומת בלא טענה אז אין טוענין בשבילו וכ\"כ נמי גבי בע\"ח בנדון דידן דלא טענינן דקמי דלוה זבנא הגוי לישראל מן המערער כיון דכל כחו של לוקח מן הגוי אינה אלא בטענה דקמי דידי זבנה מינך כדי לעשות נכסי דלוה והרי לא טען וכל שכן במודה דלא ידע אם קנה הגוי מן המערער דשפיר מהימן וכמ\"ש [מהרש\"ל] בתשו' סי' א' וז\"ל ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת ידו גובה בע\"ח ותו לא מהימן לומר אינם שלי כדי לחוב לבע\"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אי מהני חזקה בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב בשלו ואפשר דתו לא מהני לומר שאינו שלו כדי לחוב לאשתו אבל הכא דבעינן טענה כל זמן שלא טען אתה מכרתה הוי כלא החזיק בה והכא ה\"ה לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו שאינה שלו פשיטא ופשיטא שהמקום חוזר לאחיהן ע\"כ וכ\"כ מהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' ע\"ה וז\"ל איברא דמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה אם החזיק ראובן בקרקע אחד ג' שנים וכתב שטר שאותו קרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וזה אינו טוען שמכרו אדרבא מודה שאינה שלו וכו' יעו\"ש הרי להדיא דאף שהחזיק שני חזקה מ\"מ כל שלא טעין שמכרו ראשון לא גבי בע\"ח מיניה וכ\"ש אי טעין בהיפך.<br><b> ומעתה</b> נימא דזהו היתה דעת מהר\"י אדרבי ז\"ל שאצטריך לטעם שהיה לבני יאודה הוג'יט שלקח הגוי מן הישראל דהתם דא טעין יאודה שלקח הגוי מן הישראל ולא טענינן ליה ליורש וכל זה איננו שוה לענ\"ד דעד כאן לא שמענו מהרבנים הנ\"ל דאי לא טעין לא טענינן בשבילו וכן נמי אי מודים בהיפך דמהימן אף לחוב לאחריני אלא דוקא בע\"ח הבא לגבות מקרקע זו שהחזיק ולא טען על החזקה או שטען בהיפך שכן מיירו רש\"ל ומהריב\"ל ז\"ל אמנם בבע\"ח שכבר גבה ורוצה הלוה לומר שהחזקה היתה שלא בטענה בהא שפיר חיישינן לקנונייא או אפי' שאומר שאינו יודע כנדון דידן שפיר טענינן לבע\"ח דומיא דלוקח שכבר קנה דטענינן ליה וכמ\"ש המרדכי ז\"ל ונראה לענ\"ד שזה היתה דעת מהריב\"ל ז\"ל שם סימן ע' שכתב דלוקח מלוקח אינו נאמן לומר גזולה היא בידי יעו\"ש דהיינו טעמא משום דהלוקח שני מוחזק ומעתה בנדון מהר\"י אדרבי שהם יורשים ממילא הוו מוחזקים ואז שפיר טענינן דקמיה דמוריש זבנא המערער לגוי ולמה ליה למהדר בתר שטרא.<br><b> וראיתי</b> להר' פרח מטה אהרן בח\"א סי' ע\"ה שהביא הנך שתי תשובות הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש עלייהו מהר\"א די בוטון [בס' לחם רב] בסי' קכ\"ח דבכלל צ\"ח מיירי ששמעון הודה שהנכסים לא היו שלו וכו' והקשה עליו דא\"כ לא הוה צריך הרא\"ש לטעם דבע\"ח מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום שהודה וכו' ואע\"ג דהודאת בע\"ח במקום שחב לאחרים לא מהני נראה דאינו אלא בלוקח שעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא דמוכח שהיא שלו דחזקה אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל הכא דלא מהני חזקה כי אם ע\"פ הטענה מהימן אע\"פ שהוא חב לאחרים ודברים אלו יש להם על מה שיסמוכו בדברי הפוסקים האחרונים וכמו שיבא וכו' ואח\"כ הביא מ\"ש רש\"ל לתשו' הנ\"ל שהביאו מרן בכנסת הגדולה בסי' ק\"מ ותשו' מהריב\"ל ז\"ל בסי' ע\"ה ואין להקשות ממ\"ש הרב גופיה בסי' ע' והחילוק בעיני מבואר דדוקא בלוקח שמכר לשני ועשה מעשה איכא אומדנא רבה דבודאי דהקרקע היתה שלו ולא גזלה אבל המחזיק לגבי בע\"ח שלא עשה שום מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא אמר לו אדם מעולם אין כאן שום אומדנא ודאי דמהימן לחוב לבע\"ח ע\"כ. ולענ\"ד נראה דמ\"ש דטעם רש\"ל ומהריב\"ל בסי' ע\"ה הוא משום שעדיין לא באו ליד הבע\"ח דאם בא בעל חוב ותפס בעד חובו אף דאיהו לא עביד שום מעשה אם אמר אח\"כ שהיתה החזקה בלא טענה לא מהימן דדמי ללוקח והחילוק שביניהם כדאמרן.<br><b> וחזיתיה</b> להרדב\"ז ז\"ל בישנות סימן רל\"ה שכתב וז\"ל וחזקת הבית אם דר בה בעלה והיא ג' שנים בחיי הזקן הרי זו חזקה שיש עמה טענה שטענה שגירשה הזקנה ולקחה הזקנה חזקת הבית מכלל פרעון כתובתה וכו' וא\"ת אפי' בלא טענה נמי כיון שהחזיקה תהיה נאמנת דהא קי\"ל הבא מחמת ירושה אין צריך טענה וכו' הא לא קשיא כלל דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא בעל חוב והרי היא אומרת בית זה לקחתי מבעלי בתורת פרעון והוייא כלוקח דעלמא וצריכה טענה וכו' יעו\"ש וק\"ל עליה דהא כשם שטוענין ליורש כך טוענין ללוקח דעלמא ומשום דלא שדי איניש זוזי בכדי ואמאי פליג בהדייהו ואף אם תמצא לומר דשנייא דלא שדי היא וכו' שכבר מחוייב לה בעלה מ\"מ בבע\"ח גופיה כבר כתב הרא\"ש דטוענין כשם שטוענין ליורש כדבר האמור וצריך לי ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל. וראיתי בתשובת רש\"ל בסי' א' שכתב וז\"ל אכן במילתא אחריתי אבא לברר שאין ממש בדברי האשה דמאיזה טעם באת לזכות באותו מקום דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה הלא מסקנת רוב הצרפתים שאין מהני חזקה בלא טענה והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בע\"ח דתו לא מהימן לומר אינו שלי כדי לחוב לבע\"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אם החזקה מהני בלא טענה הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא מהימן לומר שאינו שלו אבל הכא דבעינן טענה וכל זה שלא טען מכרת לי או מחלת לי ולא נשמרתי בשטרי הוי כלא החזיק בה יעו\"ש.<br><b> וקשה </b> לי במ\"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים וכו' דהא דין זה שנו חכמים בלשון המשנה בפ' חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וכו' ה\"ז חזקה וכו' יעו\"ש וא\"כ מה מקום להביא לרוב הצרפתים ואם כונתו על חזקת בית הכנסת דעל זה נחלקו אם צריך טענה או לא גם זה לא נתברר לי מי הם החולקים בדבר זה והמחלוקת הוא אי שייך חזקה במקום ביהכ\"נ או לא וכמו שכתב הרשב\"א ז\"ל בח\"א סי' תתקע\"ג יעו\"ש שהסכים דשייך חזקה וז\"ל ומיהו דבר זה תלוי בחזקתו של ראובן כי אם החזיק במקום הנזכר ויש עדים שישב במקום ההוא ג' שנים כדרך שבנ\"א יושבים במקומותיהם כל זמן שהלך להתפלל בחיי אברהם עלתה לו חזקה ונאמן לומר מעות יש לי עליו מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ומהימן וכו' יעו\"ש והביא דבריו מרן ב\"י בסי' ק\"מ מחודש ג' הרי דס\"ל להרשב\"א דבעינן טענה מדאמר שנאמן במיגו דלקוח משמע דאי הוה רוצה לזכות במקום ההוא מדין חזקה היה צריך לטעון לקוח הוא בידי והחזקתי ג' שנים וכן מתבאר ממ\"ש בח\"ב סי' רכ\"ו ומתשובת הרא\"ש כלל ד' סי' ה'.<br><b> ומעתה</b> מה מאד נפלאתי על מרן החבי\"ב בהגהת ב\"י אות ה' שכתב עליה דהרשב\"א וז\"ל נ\"ב ודוקא בבא בטענה רש\"ל בתשובה סי' א' ע\"כ דקשה דמה לנו ולרש\"ל ז\"ל דהא עליה דהרשב\"א קאי וסמוך לזה מיד מביא מרן ז\"ל הך תשו' הרשב\"א ז\"ל דמוכח להדיא שצריך טענה לחזקת ביהכ\"נ וכן נמי מתשו' הרא\"ש ז\"ל. ומ\"מ נקוט מיהא שהרב ז\"ל הבין שכונת רש\"ל ז\"ל היא על חזקת ביהכ\"נ שמסקנת רוב הצרפתים היא שצריך טענה ולא נרגש מי הם החולקים בזה דלעת כזאת לענ\"ד לא מצאתי רמז מזה כ\"א בחזקת הנזיקי' דהוי לאלתר ולא בעו ג' שנים ועיין בתשו' הרשב\"ש סי' ד' שכתב וז\"ל דמקצת רבוותא סברי דלאו לכל מילי בעינן טענה אלא בדבר שיש בו היזק בגוף הקרקע וכו' ורבוותא אחריני סברי דבכל מילי בעינן טענה ואפי' במאי דליכא היזק בקרקע וזה היא דעת ר\"ת וזולתו מחכמי צרפת וכו' יעו\"ש.<br><b> עוד </b> יש להקשות על הרב ז\"ל במ\"ש אבל הכא דבעינן טענה וכו' או מחלת לי וכו' דלשון מחלת לא שייך בקרקע שהוא בעין כמ\"ש הטור בשם אביו ז\"ל בסי' ע\"ג יעו\"ש ומיהו לזה י\"ל דכיון דנדון הרב ז\"ל הוא מקום ביהכ\"נ שהיה בשותפות בין שניהם ואינו ראוי ליחלק אלא לימכר שייך שפיר לשון מחילה כמבואר בפוסקים מ\"מ קמייתא קשה וצריך ליישב ועיין להרב לחם שלמה בקונטרס חזקת הבתים ס\"ג דף קט\"ז ע\"א ד\"ה לסברת הג' דכתב משם התוס' דכל השעבודין צריך חזקת ג' שנים אלא דלא צריך טענה יעו\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה וכו'. </b> וכת' הרב המגיד וז\"ל ויש מי שפירש דבעינן ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק בה יום אחד הא לאו הכי אע\"פ שהחזיקו בה ג' שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמן אינה חזקה והרמב\"ן ז\"ל חלוק עליהם וכו' וכן עיקר ע\"כ וכתב הלח\"מ ז\"ל וז\"ל ואין לפרש ביורשים דקאמר דר\"ל שהוא בן המת או קרובו הראוי ליורשו אלא אע\"פ שידענו שזה יורשו מ\"מ צריך להביא ראיה איך בא לידו בתורת ירושה דאם לאו כן אפשר שאע\"פ שאביו אכל יום אחד הורידו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב\"ן סובר דאע\"פ דלא ידענו כן אלא שהוא אומר שאביו הניחה לו אנו טוענין שאביו לקחה ממנו וכ\"ז מתבאר מתשו' הרשב\"א הביאה בב\"י בסי' קמ\"ו ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה כן דהא הרמב\"ן ז\"ל בסוגיין כתב וז\"ל ואפ\"ל דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנה מיניה דקמא לא טענינן ליה וכו' וכן ליורש אם א\"ל מאי בעית בהאי ארעא וא\"ל יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעים בו שהוא קרובו של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אא\"כ הוא טוען וכו' כך מצאתיה להראב\"ד אבל אין דעתינו נוחה בזה יעו\"ש דעיקר מחלוקת בינו להראב\"ד ז\"ל אינו אלא אם ראוי להאמינו שהוא בן המת או לא ועיין בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל ומשם יתבאר כמ\"ש.<br><b> והמבי\"ט </b> ז\"ל כתב בח\"א סי' רל\"ו על בן ראובן שהחזיק בבתי ראובן אביו יותר מג' שנים ולא היה הבן סמוך על שולחן אביו ומת אביו והחזיק ג\"כ אח\"כ י' שנים ומת המחזיק והניח יתומים גדולים וקטנים וגם הם היו בבתים הנזכרים יותר מג' שנים וכו' והשיב וז\"ל בפ' חזקת הבתים תנן ולא הבן בנכסי האב ובגמ' והלכתא חלקו לא הבן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם ואפי\"ה לא מהני להו ליתומים אלא חזקת אביהם בן ראובן כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה אבל חזקה שהחזיקו הם אחר מיתת אביהם מהנייא להו וכדתנן התם הבא מחמת ירושה א\"צ טענה אלא דבעינן דר ביה אביו חד יומא וטענינן להו שמא קנאה אביהם מאביו וכו' יעו\"ש וקשה לענ\"ד במ\"ש ולא מהני ליתומים [אלא] חזקת אביהם שהיא מה שהחזיק בן ראובן יותר מעשרה שנים ולא היה סמוך על שלחן אביו ואלו היה קיים הוה מצי לטעון מנך זבינתא שהרי כתב הטור ז\"ל בסי' קמ\"ו סי\"ז וז\"ל ואם בא מחמת ירושה שטוען ירשתי ממורישי אין צריך טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפי' יום אחד והוא ג' שנים או שדר ביה המוריש ג' שנים והוא יום אחד ע\"כ הרי שגם המוריש המחזיק ג' שנים מהני ליה ואפי' אם לא דר ביה היורש יום אחד נמי מהני כמ\"ש שם מרן ז\"ל וכן דעת מהר\"א ששון בסי' מ\"א ועיין בתשו' הרשב\"א שהביא שם מרן מחודש ח' והוא בח\"ב סימן רע\"ג באורך באופן שזה דחדית לן הרב ז\"ל כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה וכו' לנדון שלו לענ\"ד צריך ליישב."
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו'. </b> כתב מהרימ\"ט ז\"ל בח' חו\"מ סי' כ\"ז וז\"ל ובר מדין דאיכא שטרא דזבינה לוי מיאודה סגי דמשום דבעי לאתויי ראיה דדר ביה חד יומא ההיא כי היכי דנידע שהאמת שהוא לוקח דטענינן ליה דלא כל כמיניה לשוייה נפשיה לוקח כי היכי דנטעון ליה אנן וכן מוכח וכו' וכתב בסוף דבריו ואפשר דלהראב\"ד ז\"ל דס\"ל דצריך להביא עדים שלקחה וכן להרמ\"ה דסבר הכי כמו שהביא בחו\"מ סי' קמ\"ו משמע דבעינן נמי ראיה דדר ביה חד יומא ואפשר נמי דאי מייתי עדים שנמצאו בשעת שמכרה לו אין לך רגלים לדבר גדול מזה ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה ומיהו נראה דלהודיע לנו שהוא לוקח אין אנו צריכים ראיה כיון דאית ליה מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דמיגו כעדים אבל עדיין אומר מאן לימא לן שאותו לקחה מזה לא טענינן ליה אנן ע\"כ ועיין בהרב מל\"מ מ\"ש בכונת הרב ז\"ל ומה שהקשה עליו ממ\"ש הרב המגיד ז\"ל ומסיק וז\"ל והנראה שנרגש מזה בסוף דבריו ורצה לישב זה ולא ידענו כונתו מרוב הטעיות שנפלו וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונת הרב ז\"ל הוא דלפי דעתו עדיף טפי עדים מעידים שמכרה המוכר בפניהם מעדים דדר ביה המוכר חד יומא וכמו שהוכיח מדברי רשב\"ם ואף לדעת הראב\"ד והרמ\"ה ז\"ל דלא סגי להו בעדים דדר ביה המוכר חד יומא ובעי נמי עדי לקיחה אפי\"ה אפשר דאי איכא עדים שמכרה בפניהם ונמצאו בשעה שמכרה אין רגלים לדבר גדול מזה והטעם דלא חציף איניש למכור דבר שאינו שלו פן ילך הדבר באזני הבעלים ויהיה רע בתוך קהל ועדה וכמ\"ש בסוף התשו' ומ\"ש ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה וכו' ומילת כיון ט\"ס הוא וצ\"ל כגון שהודה וכונתו דהראב\"ד והרמ\"ה ז\"ל מיירי שלא נמצאו עדים בשעה שמכרה מוכר למחזיק אלא המכירה היתה שלא בעדים ואח\"כ הודה המוכר לעדים שמכר הקרקע פלונית לפלוני דאז ליכא כ\"כ חוצפא כיון שלא היה בשעת המעשה ואז ודאי שצריך ג\"כ דדר ביה המוכר אבל אם נמצאו בשעת המכירה די בהכי והרב מל\"מ ז\"ל לא נחית לחילוק זה בדברי מהרימ\"ט וכתב וז\"ל ומיהו מה שנראה בכונת הרב הוא לומר דאפי' לא נודע בבירור שדר ביה המוכר יום אחד בחזקת שהוא שלו אלא נודע בעדים שמכרה לו לזה המחזיק סגי וכו' יעו\"ש. ולפי מ\"ש בעניותנו עיקר דינו של הרב הוא במוכר בפני עדים ולא בנודע בעדים שמכר. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ\"ו סכ\"ז שכתב וז\"ל כתב הרמ\"ה וכו' מכאן מוכח היפך מה שנראה מדברי מהרימ\"ט בחו\"מ סי' כ\"ז שאפי' לא נודע בבירור וכו' ועיין במל\"מ וכו' יעו\"ש וכנראה שלא ראה תשו' הרב במקומה ורצה להקשות מדברי הרמ\"ה ואחד הרואה שהרב ז\"ל כבר נרגש מזה ופריש יתיב וכדאמרן ועיין במרן החבי\"ב בהגה\"ט אות נ\"ה יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אומרים לו בתחילה קיים שטרך. </b> עיין במהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' כ\"ח שכתב דוקא כשהוא עצמו בעל השטר ונעשה ע\"י אבל לוקח שקנה מלוקח ויש לו שטר מהמוכר והלוקח ראשון נדון בחזקה וא\"צ לברר וכו' ועיין בס' דברי אמת בתשו' דף ד' ע\"ב שהקשה מתשו' הרשב\"א סי' תתקס\"א יעו\"ש ועיין בס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' ע\"ג שכתב כדברי מהרימ\"ט וכנראה שלא ראה הרב דברי אמת להרב פרח מטה אהרן מדלא הקשה גם כן עליה ומ\"מ נקוט מיהא דגם על הרב פרח מטה אהרן קשה מדברי הרשב\"א ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>העיד האחד שאכלה שנה ראשונה וכו'. </b> כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קמ\"ה בהגה\"ט אות ב' וז\"ל אם ששה מעידין אחד בכל שנה עלתה לו חזקה בעל הטורים ז\"ל בסי' ק\"מ בשם הרשב\"א והטעם דלא גרע ששה מאחד שמעיד אב\"ג ואחד מעיד שאכלה דה\"ו דהוי חזקה כמו שמבואר בדברי רבינו בעה\"ט שכתב כיון שאין שום אחד מעיד על החזקה ג' שנים רצופות דמשמע דאם אחד מעיד ג' שנים רצופות מצטרף עם אותו שאומר שאכלה ג' שנים רצופות אחרות וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי דמה לו להרב ז\"ל להוכיח באחד מעיד אב\"ג ואחד מעיד שאכלה דה\"ו מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת ג' שנים רצופות דמשמע וכו' הלא בפי' כתב הטור ז\"ל וז\"ל ואם אינן מכחישין זה את זה אלא אחד מעיד ראיתי שאכלה ראשונה ושניה ושלישית והשני מעיד על שנה רביעית וחמישית וששית הוי חזקה ע\"כ הרי בפי' כתבו הדין ומה לו להרב ז\"ל לדקדק מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת שלש שנים רצופות וכו' וצריך ליישב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען לקחתיה והרי שטרי וכו' וטוען המערער שהוא מזוייף והודה בעל השטר ואמר כן הוא וכו'. </b> הכי איתא בפ' חזקת הבתים ההוא גברא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מינך זבינתיה והא שטרא אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא ופסק רב אידי בר אבין כרבה היכא דקיימא ארעא תיקום וכר' יוסף בזוזי היכא דקיימא זוזי לוקמי.<br><b> והנה</b> הנמוק\"י כתב וז\"ל וחשיב ליה רבה כהוחזק באותו קרקע אע\"ג דלא דר ביה שני חזקה כיון דאית ליה שטר שראוי להאמינו ומיגו לאוקומי ממונא הוא ור' יוסף סבר כיון שהודה ששטר זייפא הוא חזקה שלא בממון זה ע\"כ ואיכא למידק דמשמע דס\"ל דמיגו להוציא ממון לא אמרינן ובפ' שנים אוחזים כתב וז\"ל לא אמרינן לשקול חציה בשבועה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ע\"כ והא התם הוי מיגו להוציא וא\"כ אמאי נאמן במיגו כיון שהוא ז\"ל ס\"ל בהיפך ואפשר לומר דס\"ל דכל כי האי לא הוי מיגו להוציא כיון שאינו מוציא יותר ממה שתפס וכמ\"ש הר\"ב בשיטה מקובצת משם הגליון וז\"ל ונ\"ל שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוס' קורין לו מיגו להוציא אם היינו מאמינים אותו על חצי דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפס כל חד דידיה הוא ר\"ל הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק עכ\"ל וא\"כ הנמוק\"י אפשר דהכי ס\"ל ומשו\"ה הוצרך לתירוצים אחרים.<br><b> עוד </b> כתב הנמוק\"י וז\"ל והר\"י הלוי ז\"ל כתב דכי אמרינן דמיגו חשוב הוא ככל מיגו דעלמא דלאפוקי ממונא לא אמרינן מיגו ע\"כ וקשה לי טובא דבפ' שבועת הדיינים הביא הר\"ן משם הר\"י הלוי ז\"ל דאמרינן מיגו אפי' לאפוקי ממונא וז\"ל והר\"י הלוי ז\"ל כתב דכי אמרינן איתרע שטרא ה\"מ דיהבינהו ניהליה לשם פרעון אבל אי לא אמר לשם פרעון אלא תא ושקול ושקל הני זוזי מהימן לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעי אמר במתנה יהביניהו ניהליה דמהימן ע\"כ הרי דמשמע דאמרינן מיגו להוציא וכמו שהקשה הר\"ן שם וא\"כ נמצא דברי הר\"י הלוי ז\"ל סתרי אהדדי. ואולי אפ\"ל דשאני ההיא דשבועות דאיכא שטרא ואמטול להכי מעתה עיקר תביעתו אינו אלא בשטר ולא בא לאפוקי ממונא במיגו אלא בשטר וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא בסוגיין שהקשה מהתם ותירץ כן יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> הרמב\"ן ז\"ל ס\"ל דמיגו להוציא אמרינן והוכיח כן מההיא דפ\"ב דכתובות וז\"ל דאמרינן התם נאמנת אשה לומר מוכת עץ אני משום מיגו ואע\"ג דר' יהושע פליג בהאי מיגו הא בעינן בגמ' מ\"ט דר\"י ומפרשינן משום טעמא אחרינא ומפקינן ביה ממונא עוד מצאתי מיגו להוציא בפ' המקבל מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' ואמר ר\"י מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וארעא אע\"ג דמעיקרא ודאי הות משכנתא בחזקת בעליה עומדת לכולהו ספיקי כדאמר התם בסמוך ואפי\"ה מהני מיגו לאוקמי ברשותיה דמלוה מספק ואפוקי מרשותיה דלוה דהוא מריה ודאי ואין מיגו להוציא יותר מזה ע\"כ הרי דס\"ל דאמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה דבפ' שנים אוחזין על ההיא מתני' דזה אומר כולה שלי וזה אומר וכו' הביא הר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת וז\"ל ומכאן יש להוכיח שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקמי ממונא ברשותיה דמאריה הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרי דכאן ס\"ל בהיפך ואין לומר דמה שהוכיח מהא דכתובות הוא משום דאיכא שטרא דכתובה ומשו\"ה כתב הרב המגיד ז\"ל דאמרינן מיגו אבל היכא דליכא שטרא מודה דלא אמרינן מיגו להוציא הא ודאי ליתא ודבר זה לא ניתן ליאמר הא מוכח מההיא דמלוה אומר ה' ולוה אומר ג' והתם ליכא שטרא ואפי\"ה מלוה נאמן ואי משום חזקה הא בחזקת לוה קאי לכל ספק וכמ\"ש הרב ז\"ל באופן שדברי הרמב\"ן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' פ\"ג סק\"ז שכתב וז\"ל אני אומר יפה כיון העיר שושן ודברי הסמ\"ע תמוהים הן ועד כאן לא כתבו התוס' בשם ר\"י הכא טעמא דלא הוי מיגו משום שהוכרח לשקר תחילה אלא לדעת רב יוסף אבל לפי מה שפסק רב אידי בר אבין הלכתא על כרחך לא קאי האי טעמא אלא טעמא הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא דאי לא הוי מיגו כיון שהוצרך לשקר תחילה א\"כ אמאי פסק הלכתא כרבה בארעא וכן פסקו כל הפוסקים ע\"כ ואיכא למידק דנהי דהתוס' לא כתבו כן אלא לדעת רב יוסף אבל לרבה לא הוי טעמא משום שמוכרח לשקר תחילה אך כיון שפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי א\"כ הכא גבי זוזי אפשר דטעמא הוי נמי משום שהוצרך לשקר תחילה ומשו\"ה כתב הסמ\"ע ז\"ל דהיכא שבא בטענת שטר פסול לא אמרינן מיגו וזה מוכרח דאי לא כן קשה דר\"י אדר\"י שהרי התוס' בד\"ה אמאי קא סמכת וכו' כתבו משם ר\"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרינן מיגו הוא משום שהוצרך לשקר תחילה ובד\"ה והלכתא וכו' כתבו משם ר\"י דטעמא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא וכו' יעו\"ש והשתא טעמא דרב יוסף לא הוי אלא משום שהוצרך לשקר תחילה ולא הוי משום מיגו לאוקמי ממונא אלא שר\"ל דמאי דפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי הוא משום מיגו לאוקמי ממונא אבל טעמא דרב יוסף הוי משום שהוצרך לשקר תחילה ואמטול להכי כתב הסמ\"ע דהיכא דבא לתבוע בפסול שהוצרך לשקר תחילה לא אמרינן מיגו וכטעמיה דרב יוסף ועיין במהר\"א ששון ז\"ל סי' ר\"ז מה שהקשה לדברי התוס' ועיין בתוס' בפ' שנים אוחזים ד\"ה וזה נוטל רביע וכו' ובהרא\"ש בסוגיין ונסתלקה הקושיא.<br><b> והרב</b> מל\"מ בהל' י\"א כתב וז\"ל אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחילת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב\"א ולומר דלא אמר הרב ז\"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המקח שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספק דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים מי מוציאו מידי ספק ואפ' דבספקא דדינא לעולם ארעא בחזקת מרי קמא עכ\"ל. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שרצה לחלק ולומר כשהספק הוא בדינא ולעולם אמרינן שהיא בחזקת מרי קמא והא לדעת הרשב\"א ז\"ל א\"א לומר כן דהא הרשב\"א גופיה כתב בהיפך והביאו מרן ב\"י בסי' קנ\"ה וז\"ל וכבר ידעת שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב וכו' ומ\"מ רוב חכמי ישראל גם רבותינו לא הסכימו לכך ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך וכו' ובית הכסא אין מחייבין אותו לסותמם ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח דומה למה שאמרו ארעא היכא דקיימי תיקום זוזי היכא דקיימי ליקום יעו\"ש הרי להדיא דאפי' בספקא דדינא כתב הרשב\"א דאמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק. וליכא למימר דעד כאן לא חלק הרב ז\"ל לומר דבספקא דדינא אוקמינן בחזקת מרי קמא אלא דוקא היכא שהספק הוא בתנאי אבל היכא שהספק הוא בעיקר המכר אפשר דס\"ל דבספקא דדינא מוקמינן בחזקת המחזיק הא ודאי לא נתקרר דעתי ואדרבא כל בתר איפכא היא וכמו שנבאר בס\"ד.<br><b> אלא</b> דזה קשה לי לדעת הרשב\"א ז\"ל דמאי שנא מההיא נכסי דבר שטיא דאמרינן בחזקת אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרינן בחזקת המחזיק וכמו שהקשו התוס' בסוגיין וליכא למימר כתירוץ התוס' דצריך לחלק בין ספק דתרי ותרי לספקא דדינא יעו\"ש דהא אפי' בספקא דדינא פסק הרב ז\"ל דמוקמינן בחזקת המחזיק וכמבואר אלא דצריך לחלק דשאני ההיא דבר שטיא שכיון שהמערער רוצה ליתן לו מעותיו ומעתה אין ללוקח שום הפסד מן הקרן אלא שאינו רוצה המחזיק ליתן להמערער באומרו שיש לו עדים שכשהוא חלים זבן וזה ג\"כ הביא עדים שכשהוא שוטה זבין אמרינן אוקי תרי בהדי תרי מאחר שלא הפסיד מדיליה כלום אבל בנדון של הרשב\"א ז\"ל מאחר שלא מקבל כלום וגם החזיק והאי ג\"כ דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן דקי\"ל כרבותינו ואוקמינן ארעא בחזקת המחזיק ועוד י\"ל והוא הנכון והוא דשאני התם שהעדים המעידים כשהוא שוטה זבין נמצא שבאים לעקור עיקר המכר ונמצא שלא היה שם מכר כלל ומשו\"ה אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ונמצא שאין כאן מכר כלל ומהדרינן ארעא למרי קמא אבל גבי ההיא דחזקת הבתים שלא הורע כחו של מכר אלא שאומר ששטר כשר הוה לי ואירכס ונקיט האי שטרא לראיה בעלמא בהא ודאי לא הורע כחו של מכר וכמ\"ש הרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ע\"ה יעו\"ש ודוכוותא נמי הכא.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ ז\"ל וז\"ל והשתא ניחזי אנן היאך נתפיס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה לדעת רשב\"ם ז\"ל בתרי ותרי מוקמינן ארעא ביד מרי קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ביד המחזיק ולדידיה איפכא וכו' וכד מעיינן שפיר לק\"מ וזה שהכל תלוי בעיקר מאיזה צד הוא דכשהספק הוא בעיקר המכר אם מכר או לא מכר בהא ודאי יש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מרי קמא אבל כשמכר ודאי ויש כאן מכר אלא דהספק הוא בתנאי בהא גבי תרי ותרי מוקמינן ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי אבל בספק דדינא אפשר דאמרינן בחזקת מרי קמא ע\"כ ואני שמעתי ולא אבין דאי בספק דדינא גבי ספק מכר אמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק א\"כ גם בספק בתנאי נמי נימא הכי ומנ\"ל לומר דמרי קמא עיקר ואי מרי קמא עיקר מי מוציאנו מידי ספק וכמבואר.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז\"ל בדברי התוס' דחזקת הבתים ד\"ה והלכתא וכו' דאמאי לא הקשו עליה דרשב\"ם ז\"ל ממתני' דמציאה גבי השוכר בית לחבירו דינר לחדש י\"ב דינרין לשנה ופסק כר\"ן דאפי' בא בסוף החדש כלו למשכיר דארעא בחזקת בעליה עומדת הרי דבספקא דדינא נמי אזלינן בתר מרי קמא ע\"כ יעו\"ש ולענ\"ד נראה לומר דלק\"מ דשאני התם דלא ידעינן המציאות היכי הוה אי מהדר קא מהדר ביה או אי אמרינן דבריו הראשונים הם טעות ומשום הכי אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום וכמ\"ש הוא ז\"ל בפ\"ז מהל' שכירות יעו\"ש ומשו\"ה לא הוי ספקא דדינא ומעתה לא קשה מהתם ודברי הרב ז\"ל צל\"ע.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> שהוא מזוייף וכו'.</b> ר\"ח והרי\"ף ז\"ל סבירא להו דדוקא בטוען אמנה הוא דקאמר רבה מה לי לשקר וע\"ז הוא דפ' רב אידי הלכה כוותיה דרבה בארעא אבל בטוען שטר מזוייף מודה רבה דחספא בעלמא הוא כמבואר בהלכות יעו\"ש וטעם לזה ראיתי לרבינו יונה בעליות הביאו הר\"ב כשיטה מקובצת בסוגיין וז\"ל ומסתבר לי דדוקא בשטר אמנה אבל שטר זייפא דציוריה צייריה אע\"פ שכיון החתימות עד שהיו מקיימות לא מחזיקנן ליה לארעא בידיה מחמת ההוא שטרא כיון שלא הגיע השטר לידו מיד בעל הקרקע דדוקא היכא דכתב בעל הקרקע להאי שטרא ויהביה בידיה להאי דהוא ניהו דאחזקיה בהאי ארעא אבל ע\"י ציור לא חשבינן ליה למוחזק תדע דמפלגינן בכי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא עכ\"ל ועיין להרמ\"ה בסוגיין שכתב ג\"כ דוקא שטר אמנה אבל זייפא דצייריה מריה אפילו היכא דיכיל לקיומיה בבי\"ד מחמת דטרח לזייופיה חתימת ידא דסהדי עד דהוה אפשר לקיומי מכת\"י יוצא ממקום אחר לא אמרינן מה לי לשקר דכי אמרינן מה לי לשקר היכא דאמר קושטא קא טעין וכו' יעו\"ש. וא\"כ שפיר אפ\"ל דדעת ר\"ח והרי\"ף ז\"ל הוא כן ועתה מתיישב שפיר מה שהקשה הב\"ח בסי' קמ\"ו סמ\"ד וז\"ל ויש להקשות לפי' ר\"ח והרי\"ף דמ\"ש שטר אמנה משטר מזוייף אידי ואידי חספא נינהו וכו' ויש לומר דבמזוייף לא הוי מיגו פן יבואו עדים ויאמרו לא חתמנו על שטר זה מעולם ואפי' אם הלכו למדינת הים או מתו שמא העדים שיבואו לקיים השטר יכירו בטביעות עין שאין זה חתימת העדים וכו' אבל שטר אמנה כיון דאמת הוא שזאת היא חתימת העדים אינו ירא לפי זה צ\"ל דר\"ח והרי\"ף ז\"ל מפרשים דלא מיירי בהוציא שטר מקויים כפי' הרמב\"ם אלא באינו מקויים ע\"כ ולפי מ\"ש רבינו יונה והרמ\"ה ז\"ל אינו מוכרח כמבואר."
+            ],
+            [
+                "<b>טען המערער ואמר היאך וכו'. </b> הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"ו סי\"ז וי\"ח הביא דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל דבטוען המערער שלא היה בזמן המכירה בעיר שצריך המחזיק להביא ראיה שהיה בעיר ודעת רבינו ז\"ל דדוקא שמזכיר יום המכירה וכתב עוד וז\"ל וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דא\"ל זבנתי מינך ביומא פלוני לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא הוה בהדיה במיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבנתי מינך מהימן וכו' יעו\"ש.<br><b> והרמ\"ה </b> ז\"ל הנדפסים מחדש בסוגיין כתב וז\"ל א\"ל תובע אנא בשכוני גוואי הואי ולא ידענא דאנת נחית בגו ביתאי דאימחי אתו לקמיה דרב נחמן א\"ל זיל בריר אכילתך למוכר זיל אייתי סהדי דהוה האי מוכר במתא בהדך חד יומא מהני תלת שני דחזקה כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקיימא לה חזקה דבשעת חירום קאי דקי\"ל דבשעת חירום צריך שיהיה עמו במדינה וכו' דאי לא הוי עמו במדינה מצי א\"ל לא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי וקי\"ל כר\"נ וה\"מ בשעת חירום ומאי דדמי ליה אבל שלא בשעת חירום אף על גב דלא הוה מרי דביתא בביתא נמי הוי חזקה וכו' וש\"מ דלא מצי אמר ליה אייתי ראיה דהוית בהדאי בחדא מתא כי היכי דלימא דההוא יומא זבינתא מינאי דמצי א\"ל הא כמה שני מיקמי הני שני חזקה זבינתא מינך ועוד אימא מילי מסר אי נמי זכי ליה על ידי אחר אי נמי שוי שליח לזבוני לארעא ואפילו היכא דטעין מינך זבינתא ביומא פ' לא מחייבינן ליה לאתויי ראיה דהוה בההוא יומא בהדיה דמיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך אי נמי מילי מסרת לי כי אמר דהאי יומא הוינא בהדך כיון דליכא סהדי דמכחשי ליה מהימן עכ\"ל יעו\"ש באורך. הרי להדיא דעל מה שכתבו הרי\"ף ורבינו ז\"ל שטענת התובע היא איך קאמר מינך זבינתא והרי לא היה שם באותו זמן במדינה דע\"ז דינא הוא שצריך להביא המחזיק ראיה שהיה שם כתב הרמ\"ה ז\"ל שטענת התובע היא שלא היה שם כדי שידע דנחית לביתו. וע\"ז דן ר\"נ זיל ברור אכילתך ומיירי בשעת חירום אבל אם טען אייתי עדים שהיינו בחדא מחתא כדי שתאמר שמכרתי לך שהוא דינא דרבינו דס\"ל שצריך המחזיק להביא עדים ס\"ל להרמ\"ה דלא מחייבינן ליה דמצי אמר כמה שני מקמי הני שני חזקה זבינתא מינך אי נמי מילי מסר וכו' ואפי' טעין ביום פלוני לא מחייב לאתויי ראיה דהוה בהדאי ההוא יומא משום מיגו וכו' נמצא דבאומר אייתי ראיה שהייתי עמך באותו זמן פליגי רבינו והרמ\"ה ז\"ל ואיך השוה הטור הרמ\"ה להרי\"ף ורבינו ועוד קשה מ\"ש הטור ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דא\"ל זבנתי מינך ביום פ' לא בעי לאתויי ראיה וכו' והרואה יראה דבאומר אייתי ראיה דהוית בהדאי ביום פ' אין עסק לענין חירום כמבואר בדברי הרמ\"ה ז\"ל וצריך ליישב."
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו וכו'. </b> כתב המל\"מ ז\"ל וז\"ל ונחזור לעניינינו למה שכתב הרב המובהק נר\"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב\"א ז\"ל מתשו' שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים וכו' למדנו דיד הלוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא וכיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב התרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוון וכו' ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סיעתא ומה שהרב זיכה מטעם תפיסה ה\"ה אפי' לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמילתא נקט ולאלומי כח המקבלת ע\"כ והנה הרב ז\"ל לא הראה לנו איה מקום תשו' אמנם ראיתי בסי' ש\"נ שהביא נדון זה אלא דמ\"ש הרב ז\"ל דאתי עלה מטעם שהוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה וכן מ\"ש שהרב זיכה מטעם תפיסה וכו' אין מכל זה כלל שם ואדרבא היפך מזה נראה שם למדקדק והדברים צל\"ע ועיין למור\"ם במפה בסי' רנ\"ג סי\"ב ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5b03bb1c381408e256311e6f584f85bf3b2de2e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,268 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל וכו' או שהודה במקצת וא\"ל הילך פטור משבועת התורה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וכן פסק בעל התרומות בשער ז' ח\"ב סי' ב' וכתב הגדולי תרומה וז\"ל מוסכם מכל הפוסקים דהלכה כרב ששת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי שהרי התוס' בסוגיין בד\"ה ור\"ש וכו' כתבו משם ספר חפץ דפסק כר' חייא דהילך חייב וכן הביא הגהות מיימוני בפירקין באות ז' משם רב עמרם בס' המקצועות ורבינו האיי וכן פסק ר\"ת במהדורא בתרא וכ\"כ בפ\"ד וא\"כ לא שייך למימר מוסכם מכל הפוסקים וכן ראיתי בס' זקן שמואל בסי' פ\"ז ס\"ג שיחס סברא זאת לרש\"י לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל לדעת רש\"י דהילך לא משכחת אלא בפקדון ואילו רש\"י ז\"ל ס\"ל בפקדון אפי' בכופר בכל חייב שבועה דאורייתא וכמ\"ש הטור לקמן שם וכתב בשם יש מי שתירץ דהכא מיירי במחצה מלוה ומחצה פקדון והודה בפקדון וכפר במלוה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה שהוא כיון למרן החבי\"ב שהביא קושיא זאת ממהר\"מ די בוטון וכתב וז\"ל ואפשר לישב דבריו כשתבע נ' דשל מלוה והודה לו בנ' של פקדון וא\"ל הילך דאילו לא אמר ליה הילך היה חייב שבועת התורה שהודה במקצת וכו' ונראה דחסור לשון יש כאן וצ\"ל שתבע מנה נ' של מלוה ונ' של פקדון וכפר במלוה והודה בפקדון וא\"ל הילך עוד תירץ הר' זקן שמואל וז\"ל ולי נראה דאפשר דרש\"י יסבור לפסק הלכה דהכא קי\"ל כר\"ש ובכופר בכל בפקדון קי\"ל כרמי בר חמא דבעי בד' שומרים כפירה והודאה דלא כרב חייא בר יוסף דאפי' בכופר בכל חייב ודלא כרבינו שכתב משם רש\"י לקמן דס\"ל כר\"ח בר\"י.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ\"ד נראה דברי הטור ז\"ל הם שרירים וקיימים דרש\"י ז\"ל סובר כר' חייא בר יוסף בר\"י ולא כרמי בר חמא דהא בפ' השואל דף צ\"ח ע\"ב איפסיקא דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דתני במתני' ישבע השוכר ששכורה מתה והקשו בש\"ס ואמאי ישבע והא מה שטענו לא הודה לו ומשני דא\"ל אישתבע לי דמתה כדרכה וכו' וכתב רש\"י וז\"ל אישתבע לי וכו' ואפילו היא שכורה יש לי עליך שבועה שכן היא כדבריך דלית לן דרמי בר חמא דבעי כפירה והודאה בשומרים דס\"ל כמ\"ד עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב וכו' יעו\"ש הרי להדיא כדברי הטור היפך מ\"ש הרב ז\"ל וצ\"ע עוד תירץ שם דרש\"י אפשר דפסק דלא כר' ששת וכמ\"ש התוס' משם ס' חפץ יעו\"ש.<br><b> ולענין </b> משכון אם חשיב הילך הטור ז\"ל הביא מחלוקת דהר\"י בן מיגש ז\"ל ס\"ל דלא חשיב הילך והרב המגיד כתב בשמו בפ\"ד מהל' אלו שכן הוא דעת הרי\"ף ובעל התרומות כתב דחשיב הילך וכו' יעו\"ש בסמ\"ע וש\"ך ועיין בתשובת הרי\"ף סי' פ\"ח שכתב דחשיב הילך ואפי' שרוצה לפדותו אח\"כ יעו\"ש במפתחות ודוק.<br><b> ומ\"ש</b> עוד רבינו <b> אבל חכמי הגמ' תיקנו שישבע בכל אלו שבועת היסת וכו'. </b> דעת רבינו כהרי\"ף והוא כסתמא דש\"ס דמייתי הא דרב נחמן ארישא דמתני' בפ' שבועת הדיינים דקתני מנה לי בידך אין בידי פטור ועלה קאמר ר\"נ ומשביעין אותו שבועת היסת וכ\"ש באומר הן ולמחר א\"ל תניהו לי נתתי לך פטור דאיכא דררא דממונא כמבואר בהרב המגיד ז\"ל. וראיתי להתוס' בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי\"ח) בד\"ה ר\"נ ור' יוחנן שכתבו וז\"ל וכן נראה הלכה כלשון ראשון דלישנא קמא סתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה וכו' יעו\"ש וכן הוכיח הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דמציעא ד\"ה וז\"ל ומיהו נראה דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא ר\"ח מתני לה וכו' וכן הוכיחו הרמב\"ן בחי' לשבועות הנדפסים מחדש והריטב\"א והר\"ן בסוגיין.<br><b> והוצרכתי</b> לזה מפני שראיתי להרב גדולי תרומה בדף מ\"ו שכתב וז\"ל ועוד החזיקו האחרונים בסברא זו משום דלישנא קמא סתמא דש\"ס קאמר לה ולישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני להו אסיפא ע\"כ ולפי מ\"ש מפורש יוצא דמכת של קדמונים היא ואורייתא דילייהו היא ולא זכר ש\"ר להתוס' והרא\"ש והר\"ן ז\"ל ודעמייהו. נמצא ממ\"ש שר\"ת ורב האי ז\"ל פליגי בדין זה ופסקו כר\"ח דלא משבעינן ליה אלא בדאיכא דררא דממונא והרב בעל התרומות בשער ז' ח\"א הביא ראיה להא דר\"ת מההיא דפ\"ב דקידושין דף מ\"ג וז\"ל גם יש ראיה מהא דקידושין דקתני והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע שבועת היסת שליח והתם דררא דממונא איכא שהרי אומר לו קבלתיו ממך ונתתיו לו וכן אם טוען לויתי ופרעתי הו\"ל דררא דממונא שהרי הודה שקבל עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה ראיה זו איני מכירה דהא לשיטת רבינו ודעימיה דפסקו כלישנא קמא כ\"ש בדאיכא דררא דממונא דמתחייב היסת דכי תקנו רב נחמן ובית דינו שבועת היסת לגמרי תיקנו בין דאיכא דררא דממונא בין דליכא כמבואר שם בסוגיין וא\"כ מה יושיענו זה שאמרו בגמ' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ולא נזכר שם אם התקנה היה לגמרי או לא ואיך יתחייב ממה שהענין הוא בדררא דממונא דבכהאי גוונא היתה התקנה דוקא באופן שדברי הבעה\"ת לא זכיתי להבינם וצריך לי ישוב.<br><b> וראיתי</b> להמרדכי בפ\"ק דמציעא סי' ר\"ס שכתב וז\"ל נקטינא ליה ואמינא ליה את שקלתיה וכו' ופרש\"י ז\"ל ומשבעינן אותו שבועת היסת ול\"נ לר\"ב דא\"כ הו\"ל לומר נקטינא ליה לדינא ותו דהכא ליכא דררא דממונא וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מי הגיד לו דרש\"י ז\"ל ס\"ל דבעינן דררא דממונא דהא רב האיי ז\"ל לא ברירא לן מאי דעתיה בזה כמבואר בדברי התוס' וגם דעת ר\"ת הביא בהגהות מיימוני בדין שלפנינו שחזר בו בסוף ימיו וא\"כ רובא דרבוותא ס\"ל דלא בעינן דררא דממונא וא\"כ יהיה כן דעת רש\"י ז\"ל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין להרב ראש יוסף בסי' ע' סק\"ד שכתב דשבועת היסת אפשר דהיא קדומה ושכחוה וחזר רב נחמן ויסדה מכיון שראינו לרש\"י ז\"ל בפ' כל הנשבעין בפי' המשנה דכתב ישבע היסת יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה מכבוד תורתו נראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש רש\"י בשבועות דף מ\"ח ע\"ב ד\"ה הא שאר שבועות וזה לשונו וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה ע\"כ הרי דכתב רש\"י דבימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת היפך מ\"ש הרב ז\"ל אלא דקשה על רש\"י דנראה דסותר ממ\"ש בפ' כל הנשבעין עיין בב\"ח בסי' צ\"א ובאה\"ע בקונטרס אחרון סי' ע' שישב דברי רש\"י ז\"ל)."
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו'. </b> כתבו התוס' בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"א) בד\"ה ולמר בר רב אשי וכו' וז\"ל אך מ\"ש בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה מחוייב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אשכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפי' הקונטרס יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' גדולי תרומה בשער ז' דף מ\"ח ע\"ג שכתב וז\"ל ובעניותי דברים אלו מרפסן איגרי וכו' ונפלאתי הפלא ופלא איך אף וכו' ותו תמיה לי מילתא טובא היאך אפשר לפרש בשום אופן מאי דקאמר איכא בינייהו מיפך שבועה וכו' הוא בחשוד דהא לפי\"ז בין למר בר רב אשי בין לדידן דלית הלכתא כוותיה בדרבנן כשהמחוייב חשוד מפכינן אשכנגדו ואתמהא דאפי' דנימא דל\"ג מאי דקאמר לקמן איכא בנייהו שכנגדו חשוד וליכא טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אכתי איכא למימר יציבא בארעא וכו' דהיאך אפשר דמי שהוא חייב שבועה דאורייתא כשהוא חשוד לא ישבע אידך ויטול אלא מפסיד וכשחיוב השבועה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא פטור מכלום כשהוא חשוד יאמרו שישבע שכנגדו ויטול ודאי ענין זה אין השכל סובלו ונוסף ע\"ז מה יאמר בההיא דריש שנים אוחזין דפריך השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן ומשני תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובאמת יגעתי למצוא איזה ישוב לפי' סדר תנאים ואמוראים ולא יכולתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לישב קושיא זאת בדרך פשוט וזה הוא דבגמ' אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ומשני איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן ובעי עוד ולמר בר רב אשי דאמר באורייתא נמי מפכינן שבועה מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה וכו' וע\"ז באו דברי התנאים בהך דקאמר הש\"ס ולמר בר\"א דאמר בדאורייתא נמי מפכינן היינו בנתחייב חשוד שבועה דאורייתא דאז מדמי ליה לשבועה דרבנן לענין הפוך דכי היכי דבנתחייב שבועה דרבנן מפכינן ה\"נ בנתחייב שבועה דאורייתא והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל א\"כ מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כיון דמדאורייתא כשהוא חשוד נמי מפכינן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה אבל אין כונת סדר התנאים לומר דכי בעי הש\"ס מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הוא בנתחייב החשוד שבועה אלא על מר בר\"א קאי וכן ראיתי להמרדכי שכתב וז\"ל וכתב ר\"י ומה שפירש דמר בר\"א איירי בחשוד אינו אלא כדפי' רש\"י וכו' יעו\"ש וא\"כ נתיישבה קצת קושית הגדולי תרומה ז\"ל ועי' למהר\"י בן לב ז\"ל בח\"ב בחי' לשבועות. וכן נראה ממ\"ש המרדכי ז\"ל קודם לכן וכן כתוב בתשו' מהר\"ם בר ברוך ז\"ל סי' רס\"ג וז\"ל ובספר תנאים ואמוראים כתוב דהלכה כמר בר\"א בר ממיפך שבועה דאורייתא מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה אחד חשוד על השבועה וחייבוהו שבועה מר בר\"א אמר מפכינן שבועה מן החשוד על שאינו חשוד וכו' יעו\"ש הרי ג\"כ דכונת סדר התנאים אינו אלא בדעת מר בר\"א וכדכתיבנא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה יש לי בידך בודאי וכו'. </b> כתב הרב מהר\"מ מאטאלון ז\"ל הובאו דבריו בתשו' מהרשד\"ם חו\"מ סי' מ' וז\"ל וא\"כ בנידון דידן הוי כאילו אמר לויתי ממך מנה ואיני יודע אם פרעתיך והלה אומר איני יודע אם פרעתני דהואיל דטענו שניהם ספק אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב ואע\"פ שלא מצאתי זה בברור וכו' עם כל זה כד דייקינן בלשון הרא\"ש ז\"ל נראה שאין חילוק ביניהם שהרי גבי ההיא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי כתב דבהא מודה ר' יוחנן דחייב והשתא מודה למאן לאו לרב הונא ור' יהודה דאמרי בריא ושמא בריא עדיף הא אם היו שניהם טוענים בספק מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא ואפי' לצאת ידי שמים נראה נר' שאינו חייב שהרי כתב הטור שאינו חייב לצאת ידי שמים אלא בטענו בריא אבל בטוענו שמא לא מחייבינן ליה מפני שלא דקדק שיכול לומר דקדק ושכח שהרי אף התובע שכח וכו' יעו\"ש באורך ועי' מה שהקשה עליו מהרשד\"ם ממ\"ש הטור בסי' נ\"ט ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל שם בסי' נ\"ט. ולענ\"ד קשה לי ממ\"ש הטור ז\"ל שם בסי' ע\"ה ס\"ט וז\"ל לא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם וכו' והשתא אם בלא תבעו חייב לצאת ידי שמים ואפי' שלא נכנס לבית הספק בתבעו בספק מי גרע וצריך יישוב ועיין בתשובת מרן החבי\"ב ח\"א סי' מ\"ד וקל\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות וכו'. </b> עיין בהר\"ן שהקשה משם הרשב\"א ז\"ל דשבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד דילמא אשתלי וכו' יעו\"ש ומה שתירץ הר\"ן ז\"ל עיין בס' דברי אמת קונטרס ה' באורך ועיין בשיטה מקובצת בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק\"ה) מהש\"ס מה שתירץ המאירי ז\"ל. וכתב הריב\"ש בסי' שי\"א וז\"ל ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול ולא אכל כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי להבא בשלא אכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי להבא וכן נראה דעת הרמב\"ם וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' מל\"מ ז\"ל בפי\"ב מהל' עדות שכתב ע\"ד הריב\"ש ז\"ל אלו וז\"ל והכרעתו של הרב ז\"ל משמע שהיא אפי' אמאן דס\"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ\"כ בסי' רס\"ו וז\"ל ואפי' לרש\"י דפירש דכי משתבע בקושטא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ\"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו שלא לשחוק ושחק יעו\"ש שהקשה עליו מהרשב\"א ז\"ל דקאי בשיטת רש\"י ואפי\"ה כתב בסי' תתקס\"ד בהיפך יעו\"ש ולענ\"ד אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין כונתו במ\"ש וכ\"כ בסי' רס\"ו דהא משם נראה אדרבא היפך דבריו וז\"ל שם ואפי' לדעת רש\"י שפי' שם דאיכא למימר בקושטא משתבע שדעתו לקיימה אפי' עבר עליה אפ\"ל דדוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד דאע\"פ שעבר ועשה מה שנשבע עליו שלא לעשות אינו חשוד לישבע בשקר לשעבר ולהוציא מפיו שבועה לשקר בשעת שבועתו אבל מ\"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על דבר תורה וכו' יעו\"ש. הרי שכתב שאפי' לדעת רש\"י בנשבע שלא לאכול ואכל שאינו נפסל לשבועה ומה ראיה מייתי מהתם וכעת דברי הרב ז\"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו ועיקר קושית הרב ז\"ל הוא ממ\"ש הרשב\"א בסי' הנ\"ל על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב אחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפי' עבר על שבועתו אינו פסול לעדות וכו' יעו\"ש אלמא אפי' עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפי\"ה אינו נפסל בכך וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שדן הרב ז\"ל מה שטען קום עשה ואפי\"ה מכשירו משום דהוי שבועה להבא וכו' דזה נראה דלא הוי קום עשה דמאי מעשה שייך בטען שקר לפטור ומאי שנא מה דפסק רבינו בפ\"ב מהל' שבועות ה\"ח וז\"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו עליו וכפר בו ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה וכו' והיינו טעמא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ\"ש הכ\"מ ז\"ל שם וכעת לא מצאתי שום חילוק ביניהם דהתם מה שמכחיש לתובע ואומר לא גזלתי וכו' לא הוי מעשה וכאן נמי מה שטען ואומר אין לך בידי לא הוי מעשה וצל\"ע.<br><b> והרב </b> מהר\"ש חאסון ז\"ל בס' משפטים ישרים סי' ט' רמי ומקשה להריב\"ש ז\"ל מדידיה אדידיה והוא דבסי' רס\"ו כתב על מי שעבר על חרם הקהל שלדעת ר\"ת ז\"ל הוא פסול לעדות ושכן דעת בעה\"ט וגם הרמב\"ן ז\"ל כתב במשפטי החרם דהעובר על החרם כעובר על השבועה וכו' ושכן כתב הרשב\"א ז\"ל דהעובר על החרם איסור דבר תורה ואפי' לדברי רש\"י שפי' וכו' כנראה שרצה להסכים דברי הרמב\"ן והרשב\"א שכתבו דהעובר על החרם איסורו מן התורה לדברי ר\"ת ושחולקים על רש\"י כנראה מלשונו ואילו בסי' ש\"א כתב בפירוש שהרמב\"ן והרשב\"א סבירא להו ומפרשין ההיא דכל הנשבעין כפי' רש\"י יעו\"ש. ולענ\"ד איני רואה בזה שום סתירה בדבריו שהרי בסי' רס\"ו שכתב שהרמב\"ן כתב דהעובר על החרם כעובר על השבועה ושכ\"כ הרשב\"א אין הכונה לומר דסבירא להו דהעובר על החרם דלהבא נפסל כעובר על השבועה דלהבא ושנפסל אלא דא ודא אינו נפסל והכונה לומר שמשוין להו אהדדי דאית ביה איסור תורה ובהכי קיימי כולהו בחדא שיטה וכן יראה המעיין בדברי הריב\"ש שלא הזכיר בדבריהם שום פיסול כמו שהזכיר בדברי ר\"ת דעלה קאי זה נ\"ל ברור ואף כי לא נעלם מהדוחק מה שלא נשא את שמותם על שפתיו בסברת רש\"י ז\"ל מ\"מ לא מפני זה נאמר דסותר עצמו מסי' רס\"ו לסי' שי\"א וסי' ק\"ח ותקט\"ו שכתב שהרמב\"ן והרשב\"א כרש\"י.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז\"ל בהכרעתו זו שכתב וז\"ל והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי דלא אוכל ואכל משום דמילתא פסיקתא קתני וכו' והרי בגמ' אמרו טעם למה לא תני שבועת בטוי ומשני כי קתני מילתא שבועה דכי קא משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני ופריך תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר הרי בפי' דאוכל ולא אכל או לא אוכל ואכל כי אהדדי נינהו וניחא ליה להש\"ס דכי משתבע בקושטא משתבע היפך הכרעתו של הרב ז\"ל אולי דבריו ז\"ל נראה להליץ בעד הרב ז\"ל דהוא יתורץ בכונת הגמ' בהכי דמה שהקשה מעיקרא וליתני נמי שבועת בטוי היינו כל ד' חלוקות שהן אכלתי ולא אכלתי אוכל ולא אוכל ולזה משני כי קתני שבועת דכי משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דכי משתבע בקושטא משתבע לא קתני ולזה פריך תינח אוכל ולא אוכל והכונה דכיון דבשבועה דלעתיד אינו נעשה חשוד במה הצד דהיינו באוכל ולא אכל שהוא בשב ואל תעשה משו\"ה לא תני שבועת בטוי להבא אלא אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כיון דליכא צד שאינו נעשה חשוד ומשני וכו' נמצא מכל מ\"ש דדעת הרשב\"א ז\"ל דהוא ס\"ל כרש\"י בלי ספק.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ד הגב\"י אות כ\"ט כתב וז\"ל וה\"נ קשיא לי על תשובת הרשב\"א שהעתיק רבינו המחבר מחודש ל\"ג בסי' זה שכתב אם לפוסלו לעדות מה הנאה יש להם בפוסלו ואמאי לא קאמר אם לפוסלו לעדות אינו נפסל בשבועת בטוי להבא וקצת קשה דמאי דק\"ל מה הנאה יש להם הוא כלפי דברי הנתבע דטען שהוא האריך לו הזמן ועדין לא שמה מתיא ואינו נאמן התובע לומר שלא האריך לו זמן שהוא נוגע בדבר ע\"ז השיב שאינו רואה שום נגיעה דאם לענין פרעון הא קאי שטרא ואי התובע בא לפוסלו לעדות אחר מאי נגיעה שייך כאן כדי שלא נאמניהו במה שמעיד עתה ואח\"כ מברר דלא מפסיל מעיקר שבועה ומ\"ש מרן החבי\"ב שם עוד וצ\"ל שהרב במחודשים ל\"ב ול\"ג מחזיר שלא לעשותו חשוד על השבועה אפי' לדעת ר\"ת אבל אה\"נ לדעתו בלא זה לא הוי חשוד וכו' הנה תשובה זאת היא ל'ו נדפס'ה בח\"ג הנדפס מחדש סי' צ\"ד באורך ושם כתב וז\"ל אבל מ\"מ לעיקר פסולו של זה על שלא קיים שבועתו חלוקת המורים היא אם חשוד על שבועתו ע\"ז ושכנגדו נשבע ונוטל אם לאו וכו' יעו\"ש באורך הרי דלפוסלו משבועה קאתי וכמ\"ש בסי' תתקס\"ד.<br><b> והנה</b> במ\"ש הריב\"ש ז\"ל וכן נראה דעת הרמב\"ם ז\"ל ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ד הגהת ב\"י אות כ\"ו שהקשה עליו וז\"ל א\"ה לא נהירא לי וכו' שהרי כתב הרמב\"ם שאם גנב או גזל וכו' או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו הניתק לאזהרת מיתת בי\"ד שפסו' לעדות ובשלמא גנב וכו' אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ\"ת דמיירי דהיתרו בו למלקות ולא היתרו בו למיתה שלוקה כמ\"ש הרמב\"ם בפט\"ז מהל' סנהדרין זה דוחק גדול דבהיתרו בו למלקות יפסל ובהיתרו למיתה לא יפסל וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דכונת הרב במ\"ש כמ\"ש הרמב\"ם בפ' ט\"ז וכו' הוא מ\"ש שם בהרב המגיד וז\"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בי\"ד כאחד כגון ששחט אותו ואת בנו לע\"ז יעו\"ש. ודומה לזה ששחט בשבת אותו ואת בנו ולא התרו כי אם אלאו דאותו ואת בנו ולא משום שבת דאז חייב מלקות משום אותו ואת בנו ולא משום שבת זה הוא שכיון מרן ז\"ל לענ\"ד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיה בס' מגילת ספר סי' קצ\"ד שכתב וז\"ל א\"ה דע דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי\"ד אפי' היתרו בו למלקות אינו לוקה כמבואר בגמ' ופסק הרמב\"ם בפי\"ח מהל' סנהדרין וכמ\"ש הכ\"מ שם ותמהני בזה על הרב כנסת הגדולה בחו\"מ סי' ל\"ד בהגב\"י אות כ\"ו יעו\"ש עכ\"ל ולענ\"ד אין כאן תמיהא כמבואר דמרן ז\"ל לא קאי כ\"א ללאו דאיכא תרתי דהיינו מיתת בי\"ד ומלקות והעד ע\"ז ממה שציין בפ' ט\"ז ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם נעשה חשוד וכו' אבל המודה מפי עצמו וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסי' פ\"ז וז\"ל כתב הרי\"ף ז\"ל בתשובה נשבע היסת ואח\"כ הודה מעצמו במקצת הו\"ל חשוד ופרע מאי דאודי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל וכו' ומרן החבי\"ב בהגהות הטור אות ס\"ו הקשה עליו וז\"ל אך קשה היאך כתב שנעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל והרי כתב רבינו בעה\"ט בסי' צ\"ב ס\"י ולא אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועה דאורייתא ושהוא מדברי הגמ' בריש מציעא כמ\"ש רבינו ועיין בב\"ח וכו' יעו\"ש וק\"ל דמשמע מדבריו שכתב היאך נעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל כנראה דבנשבע היסת לשקר לא נעשה חשוד וע\"ז מביא מ\"ש הטור בסי' צ\"ב והא אחרי המחילה רבה אינו דהא התם מיירי דאין שכנגדו נשבע ונוטל אלא אוקמוהו אדין תורה שפטור הנתבע אבל לעולם לעשותו חשוד אין ספק דאפי' בשבועה דרבנן נעשה חשוד וכמ\"ש בריש סי' צ\"ב עיי\"ש ויותר קשה לי מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל וראיתי בספר התרומות שהעתיק תשו' הרי\"ף ז\"ל כלשון הזה ואח\"כ בא עד אחד ה\"ז נשבע שבועת התורה ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו הו\"ל חשוד ונפרע מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל ע\"כ וכפי זה ניחא ולא קשה מידי דבתר דמשתבע שבועת התורה הודה מעצמו ונעשה חשוד עכ\"ל כנראה דמשום דנשבע שבועת התורה נעשה חשוד וזה אינו דחשוד נעשה אפי' כי נשבע שבועה דרבנן אלא שאינו נוטל שכנגדו אם נתחייב שבועה דרבנן והוא חשוד דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והכא אף כי נשבע הסת בין שהודה במקצת הרי נתחייב שבועת התורה ושפיר נשבע התובע ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הפוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וכו'. </b> וראיתי להגדולי תרומה דף ק\"ד ע\"ד שהקשה לרבינו דכאן גרע כח החשוד דאף כשנתחייב שבועה מחמת הלוה בלבד כיון שהוא חשוד מפסיד כח שטרו ואילו לקמן בדין ח' פסק מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו השבועה שהרי אינו יכול לישבע אלא ישלם או ישבע והשתא מאי שנא הכא דיפה כח החשוד דכשהנתבע מטיל עליו השבועה אמרינן לאו כל כמינך ומעמידין הדבר על תקנת חכמים שיפרע או ישלם אע\"ג דמן התורה פטור בלא כלום ומאי שנא גבי שטר דאי אמר הנתבע אשתבע לי והתובע חשוד פטרינן ליה בשבועת היסת אע\"ג דמן התורה התובע מוחזק בכח שטרו בלא שום שבועה ואמאי לא אמרינן שאין שומעין לזה לתלות הדבר בדבר שאי אפשר וכו' יעו\"ש שהניחו בתימה.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהחילוק מבואר דהכא באומר אשתבע לי דלא פרעתיך דהשבועה היא גבי מלוה דהכא הוי דינא דאי אמר אשתבע לי לא שקיל תובע בלא שבועה ואי בעי לשבע נתבע וליפטר לא מצי אשתכח דהשבועה היא גבי תובע משו\"ה עכשיו שהוא חשוד מצי מטיל ליה אותה שבועה אף שהוא חשוד משא\"כ בהא דלקמן שהשבועה היא גביה והוא רוצה להקל מעליו ולהפכה אשכנגדו מפני שהוא חשוד נהי דאי הוה התובע חשוד מצי להפך מ\"מ עכשיו שהוא חשוד ומעיקר התקנה עליה רמיא לישבע וליפטר לא מצי להפך לתלות הדבר בדבר שא\"א ומשו\"ה פסק דלא מצי להפך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לעולם כזה דנין לחשוד וכו'. </b> עיין להרב לח\"מ שהקשה דלמה פסק רבינו דילקה ויעשה תשובה הא בפ\"א מהל' עדות פ' כיון שיש עדים שלקה או שעשה תשובה סגי משמע דבחדא מינייהו סגי וכו' יעו\"ש עיין למרן כ\"מ ז\"ל שם שכתב לדעת רבינו דביאור דבריו דאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצרף תשובה עם המלקות וכו' הרי דמאי דקשיא ליה להרב ז\"ל פריש יתיב מרן בכ\"מ ועיין בסמ\"ע ס\"ס צ\"ב ומ\"מ לא אכחד שמ\"ש אח\"כ מרן וז\"ל ולפי\"ז גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אבל עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות ע\"כ לא ידעתי מה בא הרב ז\"ל לתקן בזה ומה תיקן ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטען על חבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב דמבואר בהלכות בפ' כל הנשבעין שאין הלכה כרב וכו' אלא ודאי חייב ואין שבועה פוטרתו ע\"כ ועיין בהלכות פ' הגוזל דשם ג\"כ מבואר ביותר דאין הלכה כרב. והנה הגדולי תרומה ז\"ל בשער ז' הקשה וז\"ל ותימה דבפ' המפקיד גבי הא דאמר ר' אבא בר יעקב א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים כתב הרא\"ש ותמיה לי ע\"ד הרי\"ף ז\"ל דלא קי\"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ואי משום דהלכתא כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו וא\"כ הכא היכי פסק בהחלט כר\"נ נגד רב שהיה ר\"נ תלמיד תלמידו עכ\"ל ועיין בס' הקבלה להראב\"ד ז\"ל בסדר האמוראים ושם תראה דלא היה תלמיד תלמידו כי אם תלמידו וכן תראה בהקדמת רבינו מספר היד. עוד ראיתי שם להראב\"ד שכתב שרב המנונא היה תלמידו של ר\"י ומסוגיין דהגוזל נראה שהיה תלמידו של רב ולעיקר הקושיא דהגידו\"ת תירץ מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' פ\"ז הגב\"י אות נ\"ט דהיינו טעמא דהלכתא כר\"נ משום דרמי בר חמא ג\"כ דלא כרב והו\"ל רבים לגבי יחיד יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני מעין ופרוטה וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז\"ל שכתב הלכה כרב ועיין בתוס' יו\"ט ז\"ל בפ' שבועת הדיינין שהביא מ\"ש בפ' הזהב דמשמע דס\"ל כשמואל ומכאן קשה לי למ\"ש בדרישה בסי' צ\"ג ס\"ד שכתב וז\"ל ולכן נראה לענ\"ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין שבועה דאורייתא אלא שמחולקים בפירוש סוגיא דהכא וכו' יעו\"ש ולא הזכיר לרש\"י ז\"ל ולא ידעתי למה.<br><b> וכתב</b> הר\"ן בפ' שבועת הדיינין משם הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ויש להרשב\"א ז\"ל דרך אחרת דאע\"ג דקי\"ל הלכה כרב בכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועי לרב אבל לענין פלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא דאע\"ג דקי\"ל הלכתא כרב אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו וכ\"ת כיון דקי\"ל הלכה כרב אם איתא דדוקא קתני לא הו\"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא ליה טענה אלא הו\"ל למתני' לומר דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה\"נ אלא משום דבעי למתני סיפא שתי כסף ופרוטה ולאשמועינן דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב וכו' יעו\"ש וראיתי להרב גדולי תרומה שם שהקשה עליו וז\"ל ודבריו מוקשים בעיני מב' צדדים תחילה דאם איתא דאפי' בדיני דרב נמי מצינן לפרושי מתני' בדוקא ולא תיקשי אליביה א\"כ קשה מאי פריך אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' דמאי תיובתא איתא לרב הא אפי' נימא דרישא נמי דוקא אליביה איכא למימר דנקט רישא משום סיפא וכדברי הרשב\"א ז\"ל יעו\"ש ולענ\"ד נראה אחרי המחילה רבה דלא קשיא כלל והוא דכונת הרשב\"א ז\"ל הוא דאף דבדין הכפירה קי\"ל כרב בדין שוה ודוקא קי\"ל כשמואל ואף דרישא דמתני' דייק כרב דקתני שתי כסף יש לי בידך והלה מודה לו בפרוטה פטור דמשמע משום דמחסרה ליה טענה והיה לנו לפסוק בהא נמי כרב ואפי\"ה הלכתא בהא כשמואל דאפשר לפרושי למתני' אליביה דשמואל דמאי דפטר ליה הוא משום דמה שטענו לא הודה לו ולא משום דמחסרה ליה טענה ומן הדין הוא דליתני טענו דינר יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה דפטור אלא דנקט מנה משום סיפא כ\"ז הוא לשמואל ברם לרב אין ספק דמאי דפטור הוא משום דמחסרה ליה טענה וא\"כ כי פריך לרב מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב היכי מצי לתרץ לרב דנקט רישא מנה משום סיפא כיון דלרב בטוען מנה לי בידך הכונה היא שוה ק' ובדין הוא דאי לאו משום דמחסרה הוה חייב דלתני דרישא דוקא מנה תבע ולא שוה והיינו טעמא דפטור ונקט מנה משום סיפא וכו' דא\"כ כי תבע איניש מחבירו מנה הוא דוקא ולא שוה אם כן היינו תיובתיה דרב דהא במתני' לא מיירי כי אם בתבע סתם מנה ולא בתבע בפי' דוקא מנה ולא סתם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד עליו עד אחד. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל ועיין מ\"ש בהל' גזלה פ\"ד הי\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטוען את חבירו שני מינין והודה לו באחד מהם וכו'. </b> כ\"כ הבעל התרומות ושאר פוסקו כשמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') וכתב הגדולי תרומה בדף נ\"ח וז\"ל ומכאן קשה לי על מ\"ש רשב\"ם בפ' הספינה דף פ\"ד על הא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא וז\"ל מין אחד ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה וכן בענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהם חייב שבועה על השני דאיכא הודאה במקצת ממין הטענה ע\"כ דמשמע דמפני דהם מין אחד חייב שהודה באחד מהם הא אם היו ב' מינין היה פטור כשתבע שניהם וזה תימה שהרי בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם הוא פשוט דחייב אע\"ג דהוו שני מינין ולא הו\"ל לומר אלא כשתבע אחד מהם והודה לו באחר חייב והוי ממין הטענה כיון ששניהם מין אחד ואם אין כאן טעות [סופר] הדבר צ\"ע עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לתרץ דהן אמת דכן פסקו הפוסקים ז\"ל כשמואל דאמר הכי ורב פפא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ') מ\"מ הא איכא ר' חייא בר אבא דפליג עליה דשמואל משם ר' יוחנן ואמר דפטור ואותיב עליה ר' אבא בר ממל מהא דתניא טענו שור ושה והודה לו באחד חייב ופריק הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא לימוד ערוך הוא בפיו של ר\"י הא מני אדמון היא עכ\"ל הש\"ס ובפ' שני דייני גזרות דף ק\"ח מוקי בין לאדמון בין לחכמים כוותיה דכולהו סבירא להו דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור ע\"כ וכתבו מקצת הראשונים דזאת אחד מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד יעו\"ש בהר\"ן ובהרב בצלאל וא\"כ נוכל לומר דרשב\"ם ז\"ל ס\"ל לדינא כר\"ח ב\"א דפטור ומשו\"ה כתב דיין וחומץ מין אחד הוא שאם טענו שניהם והודה לו באחד מהם חייב דאם הוא ב' מינין אף כי הודה באחד מהם פטור אלא א\"כ כפר באחד מהם ובאידך הודה במקצת וכפר במקצת דבהכי מחייב ר\"ח ב\"א מבואר בפ' שני דייני גזרות. ואל ישיאך לבך דהך דר' חייא לא קי\"ל לדינא לשום אחד מהפוסקים דהרי הרי\"ף ורבינו ובעל התרומות והרא\"ש ז\"ל ושאר רבוותא פסקו כשמואל דהא מצינו לו חבר לבעל ספר חפץ הביאו בהגהת מיימוני בדין שלפנינו פסק כר\"ח ב\"א וא\"כ אף אנן נמי מצינן למימר לדעת רשב\"ם דהכי ס\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא עשרה כדים שמן יש לי בידך וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וכתב הש\"ך בסי' פ\"ח סקל\"ז וז\"ל כן כתב הרמב\"ם אבל לענ\"ד לא נהירא דהא אמרי' בש\"ס עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך לכו\"ע שמן וקנקנים קא טען ליה וא\"כ לא מסתבר לחלק בין מלא י' כדין לעשרה כדין מלאים שמן אלא נראה דהא דקאמר רבא דכו\"ע היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן יש לי בבורך שמן קא טעין ליה היינו דווקא כיון דא\"ל יש לי בבורך דלא על חינם נקט רבא בבורך אלא ודאי ר\"ל דקא\"ל בבורך וכו' וא\"כ קשה לי על הרמב\"ם והנמשכים אחריו שלא כתבו כן עיי\"ש עד סוף הלשון.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו אין זה הוכחה לדחות דברי רבינו והנמשכים אחריו דשפיר מצינו למימר דגרסי' ליה בבורך והוא דבא רבא לאשמועינן דבאומר מילת בבורך אפי' לרבן גמליאל דס\"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב בכהאי גוונא דטעין מלא י' כדים שמן יש לי בבורך והודה לו בקנקנים פטור.<br><b> וכן </b> ראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת שם וז\"ל קנקנים לא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגרע האי מטענו חיטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי חיטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורין חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדים שמן וכו' הו\"ל כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכו\"ע פטור ואפשר אפי' לר\"ג דמחייב בטענו חיטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרינן לכו\"ע ורש\"י במהדורא קמא נדחק לפרש דכו\"ע אדמון ורבנן ובמהדורא בתרא לא כתב כן אבל כתב קנקנים לא טעין ליה וכו' וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע\"כ ודייק כדכתיבנא עכ\"ל. ולענ\"ד דייק שפיר לרש\"י ז\"ל הך פירושא מדפי' בד\"ה בטוענו מידה וז\"ל ולא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני במתני' מידה מלא י' כדי שמן דהו\"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים ע\"כ ומדלא פירש נמי בבורך כדמשני רבא ואז הוה שייך שפיר יותר קושית הש\"ס אי הכי מ\"ט דאדמון ש\"מ דהך דמשני רבא הוא אף לרשב\"ג.<br><b> והש\"ך </b> כתב וז\"ל אלא ודאי רבא מילתא דפשיטא קאמר והדר מהא דמשני הש\"ס מעיקרא בטוענו מידה שא\"ל מלא י' כדים שמן יש לי בבורך וכו' ולא ידעתי אנה מצא כן דבבורך קא טעין ליה ואילו רש\"י ז\"ל לא הזכיר בבורך וא\"כ אף אנן נמי מצינן למימר דדעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל למאי דקי\"ל דלא כרשב\"ג לא צרכינן שיטעון יש לי בבורך ובאומרו מלא י' כדין שמן יש לי בידך די לפוטרו בהודה בקנקנים וכל מה שהאריך רבא לומר שמן קא טעין ליה וקנקנים לא טעין ליה וכו' הוא לר\"ג יעו\"ש בהש\"ך שמתיישבים מקצת דבריו בזה גם מ\"ש מרב האיי ורבינו ירוחם הרואה יראה שאין בהם כדי להכריח.<br><b> ודע</b> שהטור ז\"ל שם כתב וז\"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך הודה בשמן וכפר בקנקנים פטור וכו' י' כדים שמן יש לי בידך יש במשמעות זה שמן וקנקנים וכתב בב\"י שהחילוק הוא דבאומרו כדי שמן הוא סמוך מילת כדי לשמן ולכך שמן לחוד קא טעין אבל כדים שמן מוכרת ואף קא טעין יעו\"ש ומור\"ם במפה כתב וז\"ל אבל אם א\"ל י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא כדים ואם הודה בשמן לא הוי ממין הטענה ע\"כ וכתב הסמ\"ע ז\"ל דברי הב\"י ז\"ל שיש חילוק בין כדי לכדים ואח\"כ כתב וז\"ל ובטור לא הוזכר ברישא תיבת מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדאמר כדי שמן שאינו מוכרת משמע דקא תבע ליה קנקנים ולא שמן וכמ\"ש הב\"י בפי' וכו' יעו\"ש.<br><b> והרואה</b> יראה דדברים אלו מרפסן איגרי דהא הוא הביא תחילה דברי מרן דבכדי שמן שמן קא תבע ליה ולא קנקנים ואילו הכא כתב בהיפך קנקנים קא תבע ליה ולא שמן וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל ולזה נראה שכיון הב\"ח ז\"ל שכתב שיש דברים סותרים זאת את זאת ואולי ט\"ס יש בדבריו יעו\"ש אמנם הדבר קשה הוא מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות י\"ז בסוף דבריו וז\"ל ואני רואה דברי הסמ\"ע נכונים וברורים ע\"כ וכשאני לעצמי לא ידעתי היכי ניחא ליה הא דכתב כמ\"ש הב\"י בפי' אם לא שנאמר ודלא כהב\"י בפי' והכונה דפליג עליה דעיקר התביעה אינו אלא בקנקנים או כיון לומר כמ\"ש הב\"י לעיקר החילוק שיש לחלק בין כדי לכדים אלא דפליגי דמאי קא תבע למר שמן ולמר כדים וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהשטר לא תועיל בו בכפירתו והרי כל נכסיו משועבדין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכן כתב הרי\"ף ז\"ל בהלכות בפ\"ק דמציעא מהכרח השמועה אשר שם וכתבו התוס' בד\"ה אין נשבעין וז\"ל אבל לר' יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון כופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום שכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב שעבוד קרקעות אע\"ג דסבר ר\"י שעבודא דאורייתא היינו משום דכיון שהפקיעו חז\"ל השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משועבדים ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בנ\"ח אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפילו משעבדי אפילו יש עליו שטר חייב ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדעת התוס' דלא כהריטב\"א ז\"ל שכתב שם בשי' בדף ג' עליה דר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שחייב לו נ' נשבע וכו' אע\"ג דקי\"ל שעבודא דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע\"פ גובה מנכסים משועבדים מ\"מ השתא דתקון רבנן מלוה ע\"פ אינו גובה מנכסים משועבדים דלית ליה קלא לאו כפירת שעבוד קרקעות הוא ומחייב שבועה וכו' וכ\"כ הר\"ן בר\"פ שבועת הדיינין וכו' יעו\"ש כנראה שאינו גובה מן הלקוחות לאו שעבוד קרקעות מקרי ואף דאית ליה מקרקעי בני חרי ואילו להתוס' ז\"ל משנו בדיבורייהו דמיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בנ\"ח אפי' שיש עליו עדים פטור וכו' ובודאי דהיינו טעמא דהוי שעבוד קרקעות כמבואר. אשר בזה אשכחנא פטרי למ\"ש הטור ז\"ל בסי' פ\"ח ס\"ל וז\"ל אבל התוס' כתבו דאפי' מלוה ע\"פ ליכא שום שבועה דאורייתא לא במודה מקצת ולא בהעדת עד אחד כיון דקי\"ל שעבודא דאורייתא א\"כ כל מלוה הוא שעבוד קרקעות לא משכחת שבועה דאורייתא אא\"כ אין לו קרקע או שמחל השעבוד וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל ולכאורה יש להקשות דכיון דהשתא דתקון רבנן מלוה ע\"פ אינו גובה מלקוחות וכדכתיבנא משם הר\"ן והריטב\"א ז\"ל א\"כ למה הצריך שלא יהא ללוה קרקע או ימחול לו השעבוד כיון דמלוה ע\"פ אינו גובה מלקוחות א\"כ ליכא שעבוד קרקעות ואף דאית ליה קרקע מבנ\"ח וכאמור וכמו שכן ראיתי להרב בית ישחק הנדפס מקרוב בפ\"ח מהל' שבועות הי\"ג ובפי\"א מהל' מלוה ה\"ד שהביא דברי הריטב\"א והר\"ן ז\"ל ודברי התוס' וכתב וז\"ל כנראה שהתוס' סברי כדעת כל הני רבוותא ומעתה תמיה לי טובא על מרן ז\"ל דקא מייתי דברי התוס' שהם מ\"ש בפ\"ק דמציעא והוא תימה שהרי לפום קושטא דמילתא לא נפק\"מ מידי שהרי בתר דתקנו רבנן דלא גבי ממשעבדי חשיב שפיר כאילו מחל השעבוד השתא אי נמי אית ליה קרקע ולא מחל בפי' השעבוד שפיר משבעינן ליה שבועת התורה וכו' יעו\"ש שהניחו בצ\"ע ואחרי המחילה ליתא להני מילי לדעת התוס' דפ\"ק דמציעא דאף לבתר התקנה דמלוה ע\"פ לא גבי מלקוחות מ\"מ שעבוד קרקעות מקרי אי אית ליה בנ\"ח היפך הני רבוותא ומשו\"ה הצריך הטור ז\"ל שלא יהא ללוה קרקע או שימחול השעבוד דהתקנה לא מהני אלא היכא דלית ליה קרקע בנ\"ח אז הוא דמהני למשועבדים דוקא ברם אי אית ליה בנ\"ח מה יושיענו תקנת חכמים לדעת התוס' ואפשר דלזה דקדק הטור ז\"ל בלשונו לומר דלית ליה קרקע ולא אמר משעבדי ורצונו לומר לקרקע בנ\"ח או שימחול השעבוד דאז לא איכפת לן אי אית ליה בנ\"ח זה נראה לענ\"ד בכונת הטור ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' ח\"ב סי' י\"ד שהקשה בדברי התוס' והרא\"ש אלו וז\"ל ועיקר דברי התוס' והרא\"ש ז\"ל יש לי מקום עיון דלדידהו למ\"ד שעבודא דאורייתא אי לאו דמחל או דלית ליה קרקע לא משכחת לה שבועה במודה מקצת וקשה טובא א\"כ מתני' דסלעין דינרין דאיפליגו ר' שמעון בן אלעזר ור' עקיבא היכי מיירי אי בדאית ליה קרקע ולא מחל השעבוד א\"כ מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' היכי מחייב רשב\"א שבועה הואיל והודה במקצת הא הנהו ב' דכפר שעבוד קרקעות ואי במחל השעבוד או לית ליה קרקע יקשה מאי משני אי נמי משום דהו\"ל שטר שעבוד קרקעות הא לית ליה קרקע יעו\"ש שנדחק דהך שינויא הוא למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא ועיין בס' בית ישחק מה שתירץ ולא ידעתי מה ביניהם דנראה דהיא היא תירוץ הגידו\"ת במעט שינויי תיבות. ולענ\"ד נראה לתרץ שהם ז\"ל מפרשים דהברייתא מיירי דאית ליה קרקע ברם לא שוה כ\"א ב' דנרין או ב' סלעין ואמטו להכי במלוה אומר ה' ולוה אומר ב' כיון דמשמעות השטר אינו אלא ב' הוי בהני תלת דכפר בטענתו כלים וקרקע וכפר בכלים והודה בקרקע שהוא פטור משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ברם בהודה בתלת כיון דהך ג' שהודה לית ליה קרקע כנגדו א\"כ הו\"ל כטענו כלים וקרקע והודה בקרקע וכפר במקצת הכלים דאז חייב משום דאיכא כפירה והודאה בכלים וה\"נ איכא כפירה והודאה במטלטלין ולהך הודאה וכפירה לית ליה קרקע וליכא למימר דמשוה הודאה דב' שהוא שעבוד קרקעות כיון דאית ליה קרקע שוה ב' סלעין שיפטור למה שהודה בסלע ג' דלית ליה שעבוד קרקעות ודו\"ק.<br><b> והרב </b> ט\"ז בסי' פ\"ח הקשה ע\"ד התוס' וז\"ל ויש לי תימה רבה בזה מההיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ח) דפסקינן שם שישבע הלוה שבועה דאורייתא כיון דמודה במקצת והקשה ע\"ז קושיית התוס' דקי\"ל שעבודא דאורייתא ואפי' במלוה ע\"פ וליכא לשנויי דלית ליה קרקע או שמחל כמ\"ש כאן הא אמרינן שם דגובה מבני חורין וכו' ומי שיוכל להתיישב זה אומן יתקרי ושכר הרבה יקח מן השמים עכ\"ל.<br><b> והרב </b> מראה הפנים בפי' הירושלמי בפ\"ק דמציעא ה\"א הביא ההיא דכתבו בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע\"ה) על קושית ר\"י מקורביל וז\"ל ואומר ר\"י כשמחל השעבוד או דליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו עפ\"י עדים אבל עפ\"י עצמו לא ע\"כ וכן הביא הרמב\"ן ז\"ל בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ז) משם אחרים וז\"ל ואחרים העמידו דין מודה במקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהם אומרים שמתו וכו' יעו\"ש שהרמב\"ן שמיאן בזה וכו' יעו\"ש ובזה רצה הרב ז\"ל לתרץ וז\"ל ולפי תירוץ התוס' מיושב בטוב טעם ודעת קושיא זו שהרי כתב בעה\"ת דטעם דמשלם מחצה לגבי דידיה מחשבין לעדות כמאן דליתא שהוא מכחיש את העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וכ\"כ התוס' שם וא\"כ הוי כמלוה ע\"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכו\"ע לא אמרינן במלוה ע\"פ בלא עדים שעבודא דאורייתא וה\"נ משלם ע\"פ עצמו ולא ע\"פ עדים וזה ברור ע\"כ.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ\"ד לא מיתבא דעתי בזה דהא המדקדק בדברי הרא\"ש שם בפ' שבועת הפקדון שם שכתב וז\"ל הקשו התוס' מאי שנא שטר מעדים דעדים שעבוד קרקעות הוא ועוד קשה למ\"ד מודה מקצת שיחייב רחמנא השבועה וכן ע\"י עד אחד היכי משכחת לה הא הו\"ל שעבוד קרקעות יעו\"ש והשתא אם איתא דיש חילוק בין מלוה על פה למלוה בעדים מאי ק\"ל לדין מודה מקצת נימא דמשכחת לה היכא דליכא עדים דבהכי מחייב רחמנא שבועה וכדתירץ ר\"י לקושיא זו בפ' גט פשוט ואחרים שהביא הרמב\"ן ועוד קשה לי טובא מסיום דברי הרא\"ש שכתב וז\"ל הילכך אין שעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אלא כל מלוה נשתעבדו נכסי הלוה ע\"כ ואם הדברים כפשטן דכל מלוה משמע אף דליכא עדים אלא בין לוה למלוה וכו' וכתב נשתעבדו נכסי הלוה דלא כמ\"ש הרב וכן נראה מלשון הטור ז\"ל דלא שנא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה לי בידך וכו' פסקו כל הגאונים שהלכה שישלם חמשים וישבע על השאר וכו'. </b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה דלמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח והרי כיון דקי\"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור על כרחך ליתא לדאבוה דרבי אפוטריקי כדאמרינן בפ\"ק דמציעא וכו' ולמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח אלא מפני שפסקו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ ולומר לדעת רבינו ז\"ל דדעתו כדעת הרב יוסף ב\"ב שהביאו התוס' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ו) ד\"ה בטוענו כלים וכו' וז\"ל ור\"י ב\"ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפי' מאן דפטר בטענת חיטים והודה בשעורים אפשר דפליגי אר' חייא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינה בתורת הזמה ור\"ח תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אר\"ח בירושלמי בפ\"ק דמציעא אע\"ג דפטר בטענו חטין והודה לו בשעורים לעיל ועל כרחך צ\"ל דפריך תורת הזמה ע\"כ וכלשון הזה הביא הר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין משם גליון תוס' יעו\"ש ועיין ג\"כ מ\"ש משם הרב פרץ ז\"ל ומעתה זה הוא דעת רבינו ז\"ל שתלה דין זה בפסק הגאונים כמבואר ועוד עלה על דעתי לומר למה תלה דין זה בפסק הגאונים והוא דרבינו כתב ועדים מעידים שעדין יש לו אצלו נ' וכבר ידוע כמה נתחבטו הפוסקים ז\"ל בהך דר\"ח דלמה נשבע למאי דקי\"ל שעבודא דאורייתא והריטב\"א והר\"ן ז\"ל ודעימייהו הם אמרו דר\"ח מיירי בעדים מעידים על ההלואה לחוד ומשום דטען תחילה לא לויתי הוא דמחייב לשלם החמשים ומ\"מ מלקוחות לא גבי יעו\"ש בהר\"ב והריטב\"א בסוגיין והר\"ן ז\"ל בפ' כל הנשבעין ונמצא לפי דבריהם דהם מעידים נמי על הפרעון דלא פרע הו\"ל שעבוד קרקעות ולא נשבע אמטול להכי תלה הפסק בהגאונים וכבר ראיתי להאחרונים שדרכו בדרך זה לך נא ראה.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' דף ס\"א ע\"א שהביא דברי הר\"ן שבפ' כל הנשבעין הנז' והביא מ\"ש רבינו ועדים מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים וכו' וכתב וז\"ל ובאמת רחוק הוא להאמין שיחלוק הר\"ן עם הרמב\"ן ז\"ל בזה ולפחות היה לו לפרש ע\"כ ולפום ריהטא עלה ע\"ד לומר דרבינו קאי לדינא דהשתא דמלוה ע\"פ לא גבי ממשעבדי וא\"כ שפיר חזי מ\"ש ועדים מעידים שעדין יש לו חמשים דכיון דליכא שטר לא הוי שעבוד קרקעות והיינו מ\"ש הר\"ן ז\"ל אח\"כ האמנם עם כל זה לא הונח לי לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפ\"ק דמציעא שכתב בדעת רבינו דפליג אהר\"ן ז\"ל ודעתו ז\"ל הוא דדוקא מלוה בשטר ס\"ל שעבודא דאורייתא לא במלוה ע\"פ עיי\"ש שיש להתבונן בדבריו ועוד נראה לענ\"ד דמוכרחים אנו לומר דרבינו פליג על הר\"ן ז\"ל דהא בפי\"ז מהל' אישות גבי היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה וכו' נשבע הבעל וגובה מחצה וכתב הרב המגיד דטעמו דמאחר דתקנו דהאשה גובה כתובתה מהמטלטלין לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות והקשה הרב לח\"מ מסוגייא דסלעין דנרין ותירץ דגבי מלוה ע\"פ לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות ורבינו מיירי במקום שאין כותבין כתובה יעו\"ש הרי דכתב ז\"ל בדעת רבינו במלוה ע\"פ כל שגובה בין ממטלטלין בין ממשעבדי אינו בסוג שעבוד קרקעות וא\"כ הרי ברור דלא כהר\"ן ומאי רחוק להאמין שיחלוק רבינו עם הר\"ן ז\"ל אם לא שנפרש פי' אחר בדברי רבינו שבהל' אישות שלא כדברי הרב לח\"מ ועיין בס' בית ישחק הנדפס מקרוב בפ\"ח מהל' שבועות מה שהקשה להרב לח\"מ.<br><b> עוד</b> כתב הרב וז\"ל והיכא דעדות זה של חמשים הוא בקנין אי מחוייב שבועה או לא הביא הרב\"י בסי' ע\"ה משם המרדכי דדוקא בהודאת ע\"פ אבל בשטר או בקנין לא והיינו הילך ע\"כ וכתב הב\"י ואינו נראה בעיני ולא ידעתי למה דחה סברא זה בב' ידים מבלי שום טענה יעו\"ש באורך וראיתי שסברא זו של מרן ז\"ל היא סברת ראב\"ן ז\"ל הובא במרדכי בפ\"ק דמציעא וז\"ל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים וכו' וכן פי' ראב\"ן וה\"ה אפי' יש לו שטר של נ' כדאמרינן וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו שאין נשבעין עליהם מן התורה העבדים והשטרות וכו'. </b> עיין מ\"ש בפ\"ב מהל' שכירות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר מסרתי לך וכו' להד\"מ ישבע היסת וכו'. </b> עיין במרן כ\"מ והרב לח\"מ ז\"ל ובספרו הקצר פסק דלא כרבינו ז\"ל ופטרו אפי' משבועת היסת היפך מ\"ש ברס\"י וסי' ס\"ו וכבר הוקשה להסמ\"ע ז\"ל בס\"ק י\"ח ותירץ וז\"ל ואומר אני שכאשר נתתי לבי על ישוב הקושיא האחרונה יתישב ג\"כ קושיא הראשונה והוא כשנאמר שהרמב\"ם שפסק שעל תשובת להד\"מ צריך לישבע היסת או להפך השבועה היינו דוקא לשיטתו דס\"ל דאף בשטרות ובאינך הנ\"ל דפטורים משבועת התורה מ\"מ אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם אם מודה שבפשיעתו נתקלקלו משו\"ה נמי חייב שבועה כדין כל טענת ודאי וכפירה משא\"כ המחבר דפסק כהרא\"ש ז\"ל וסיעתו פטור בהנך אם נאבדו בפשיעתו וכו' ומשו\"ה פטרו כאן גם אתשובה דלהד\"מ ואף דכתב שם דחייב לישבע היסת על טענת בריא וז\"ל שטוען להד\"מ ולא אמר נאבד מידו הו\"ל כמודה דלא נאבד מידו אלא טוען שלא מסרו לו מעולם וה\"ז טוענו בריא שמסרו לו יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבינו איך דחה מרן ז\"ל דינו של רבינו בזה דהא אף הרי\"ף ז\"ל דס\"ל כדעת הרא\"ש ז\"ל דפטור אף בפשיעה ואפי\"ה מחייב שבועה להד\"מ וכמ\"ש בתשו' סי' צ\"ז וז\"ל נתברר לנו ממנו שדין השמירה אינו בדברים אלו וכו' אבל אם כפר בעיקרו כדאמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן משביעין ליה והוא נכנס בדין זה שאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת זולתי הקדשות וכיון שכן הוא אם הפקיד ראובן אצל שמעון שטר ושמעון כופר וכו' ישבע יעו\"ש וא\"כ היינו טעמא רבינו נמי ולא כמ\"ש הרב ז\"ל אלא כמ\"ש הכ\"מ והלח\"מ ועיין במהר\"א דמדינא ז\"ל בס' כהונת עולם סי' ח' יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נשבעין על טענת קטן. </b> בין במודה מקצת בין בכופר בכל ועד אחד מחייבו וכו' כ\"כ הטור ז\"ל ג\"כ משמו בסי' צ\"ו וכתב עוד וז\"ל אבל למ\"ש למעלה דגדול התובע ע\"פ עד אחד חייב ה\"נ חייב שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא על העדאת העד ע\"כ ועיין במרן ב\"י.<br><b> וראיתי</b> בפרישה שם שכתב וז\"ל וכך הו\"ל לרבינו לכתוב ומ\"ש הר\"י בן מיגש והרמב\"ם שאין נשבעין על טענת קטן ע\"פ עד אחד לפי מ\"ש למעלה וכו' וי\"ל וכו' אבל הרמב\"ם דס\"ל ג\"כ דמשביעין אותו בטענתו ע\"פ עד א' כתב עליו דלפי סברתו נראה לרבינו דאין לחלק בין טענו גדול ע\"פ ע\"א לטוענו קטן ע\"פ ע\"א אע\"פ שהרמב\"ם מחלק ביניהם ולא כהב\"י שתמה אמ\"ש רבינו ולפי מ\"ש למעלה יעו\"ש דנראה דודאי גם רבינו ידע שהרמב\"ם מחייב בגדול התובע ע\"פ עד א' ולא כתב אבל לפי מ\"ש למעלה וכו' אלא שלרבינו נראה כן יעו\"ש. ולענ\"ד קשה לי טובא דלפי\"ז הרא\"ש ז\"ל למעלה בתובע ע\"פ ע\"א דחייב שבועה א\"כ ה\"נ דס\"ל בקטן התובע ע\"פ ע\"א דמחייב שבועה לנתבע ואילו בפסקי הרא\"ש ז\"ל בסי' כ\"א כתב וז\"ל אין נשבעין שבועה דאורייתא על טענת חש\"ו לא שנא מודה מקצת או שיש לו עד א' ולא שנא שבועת השומרים ע\"כ הרי להדיא דקטן התובע ויש לו ע\"א לא מחייב שבועה לנתבע.<br><b> איברא </b> דלא על הרב ז\"ל לחוד הוא דקשיא לי כי גם על מרן החבי\"ב נמי קשה שכתב בהגהת הטור אות ה' וז\"ל אמ\"ש הטור משם הרמב\"ן ז\"ל דאין נשבעין שבועת השומרים לקטן ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל א\"ה נראה לי פירושא דלאו דוקא במ\"ש הר\"י בן מיגש ז\"ל דנשבעין לקטן שבועת השומרים לא הסכימו הרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל אלא אפי' מ\"ש הר\"י בן מיגש דשבועה דעד א' המכחישו אין נשבעין לא הסכימו בזה הרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל שהרי הם מכת הסוברים דגדול התובע ע\"פ ע\"א מחייבין ליה שבועה ע\"פ טענתו וכמ\"ש רבינו בסי' נ\"ט וה\"ה לקטן התובע ע\"פ ע\"א דמאי שנא וכו' יעו\"ש ואילו בפסקי הרא\"ש נראה להדיא דלא שנא מודה מקצת מעד א' ושבועת השומרים דבכולהו אין נשבעין על טענתו וכ\"ת היא גופא תיקשי להטור ז\"ל דהא כתב בפסקי הרא\"ש דאין נשבעין לקטן שבועה דעד א' ואילו בסי' ע\"ה כתב משם הרא\"ש דגדול התובע ע\"פ ע\"א נשבעין וכ\"כ בפסקיו סי' ה' וא\"כ מאי האי דכתב בסי' צ\"ו ולפי מ\"ש למעלה וכו' י\"ל דהטור ז\"ל מחלק בין גדול התובע ע\"פ העד לקטן דבקטן התובע ויש לו עד אחד לא חשיבא תביעתו והתם בפסקי הרא\"ש בקטן התובע שהוא נתן לו ויש לו ע\"א המסייע לו ומ\"מ כיון דנתינת קטן לאו כלום הוא משו\"ה מגן שוייא תביעתו אמנם בסי' צ\"ו שכתב אבל למ\"ש למעלה גדול התובע ע\"פ ע\"א חייב ה\"נ שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא ע\"פ עדות העד על כרחך מיירי בדאיכא נתינה דגדלות שאביו הלוה לו והוא בא בטענת אביו ויש לו ע\"א ומשו\"ה מזקקו לשבועה ראיה לדבר דהרא\"ש כתב בההיא פלוגתא דה\"ר אפרים ור\"י בן מיגש עם הרי\"ף ז\"ל אם נשבעין ע\"פ ע\"א בטענת שמא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') כתב וז\"ל וקרא ומתניתא מסייע ליה קרא וכו' ומתניתא דתניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וב' מחייבין ממון אפי' בטוען שמא כגון גזלתני שלא בפני אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך הילכך ע\"א מחייבו שבועה ע\"כ הרי להדייא דקטן התובע ויש לו ע\"א מזקקו לשבועה דלא כמ\"ש בפסקי הרא\"ש אלא ודאי דהחילוק הוא ברור דהתם הוא שבא בטענה מכח נתינת איש ומשו\"ה מזקקו לשבועה משא\"כ מ\"ש בפסקי הרא\"ש ז\"ל שתובע בתביעת עצמו וא\"כ זהו היתה כונת הטור במ\"ש אבל למ\"ש למעלה ועיין בס' מחנה יאודה בסי' צ\"ו ס\"א שנראה שלא ראה פסקי הרא\"ש ז\"ל מדלא הזכירו.<br><b> וראיתי </b> בס' הנ\"ל שם שכתב וז\"ל והרב לח\"מ ז\"ל הקשה עליה דהר\"ן במ\"ש שהראב\"ד פוסק כחכמים שהרי מבואר שפוסק כר' אליעזר ע\"כ ולא ידעתי קושיא זו דאנן השתא בסייעתא תניינא דהרי\"ף ז\"ל קיימינן דמייתי ראיה למיקבע הלכתא כר\"א דסתמא דש\"ס בפ' כל הנשבעין קאי כוותיה ואהא אתא הראב\"ד לדחויי ולמימר דההיא סוגייא מצי אתייא כוותיה דרבנן וכיון שכן אין ראיה לפסוק כר\"א והשיב עליו הרמב\"ן מההיא דיש נוחלין דמוכח מהתם דטוען מפי אחר לאו בריא מקרי ואהא כתב הר\"ן דשפיר דחי הראב\"ד סיעתא תניינא דהרי\"ף דלעולם הלכתא כרבנן אך לפום קושטא דמילתא אזיל ומודה הראב\"ד להרי\"ף ז\"ל מטעמא דמשנת ראב\"י קב ונקי עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי הרואה להרב בעל התרומות שער ל\"ו ח\"ג סי' ב' בסוף דבריו יראה שהראב\"ד ז\"ל פוסק כרבנן והוא כי אחר שהביא דברי הראב\"ד כתב וז\"ל נמצאת למד שהוא מפרש לא בזה תקנו דקאמר בירושלמי כלומר אין כאן תקנה שזה בריא הוא אבל אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו בכהאי גוונא נתקנה התקנה שהוא משיב אבדה ואינו נשבע לרבנן אבל לר' אליעזר ה\"ז נשבע מ\"מ אין עלינו מדבריו שהוא פסק כרבנן דפטרי ליה משבועה וכו' יעו\"ש דנראה להדיא דס\"ל בדעת הראב\"ד דפליג עליה דהרי\"ף ז\"ל בדיניה ופוסק כרבנן ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ז\"ל לעיל בפ\"א שהביא מ\"ש הראב\"ד וממנו נקח כדכתיבנא ועוד ק\"ל שדברי הר\"ן נראין להדיא כמ\"ש ולי אין זה תשובה על הראב\"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אביו אין טענתו טענה בריא ומשו\"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכו' כונתו מבוארת דמה שרצה הרמב\"ן להוכיח מפ' יש נוחלין דבא בטענת אחרים לאו טענת בריא היא ועל כרחך לאו בהא פליגי ר\"א ורבנן כ\"א בבריא גמור ומעתה שפיר מייתי הרי\"ף ז\"ל סיעתא מפ' כל הנשבעין וכו' וע\"ז בא הר\"ן לומר דאי מהא דיש נוחלין ליכא תיובתא לדברי הראב\"ד דהראב\"ד פסק כחכמים ואתיא ההיא דיש נוחלין כחכמים דאכתי הלכתא דבא בטענת אחרים טענת שמא היא ופטור ומאי מייתי ראיה הרמב\"ן מהתם דבא בטענת אחרים טענת שמא חשבינן ליה לכו\"ע וע\"ז באו דברי הרב לח\"מ דהא הראב\"ד בהשגות פוסק כרבנן נראה שסובר בהיפך אלא דקשה לענ\"ד דמה לו עם הר\"ן דבבעה\"ת שם מביא שם להראב\"ד מ\"ש בפ\"א עליה דרבינו ואף גם מ\"ש לעיל ואיך שייכי אהדדי וכמ\"ש שהקשה הרב גדולי תרומה שם ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעלי דינין שבאו וכו'. </b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש קי\"ח קרוב לסופו וז\"ל שאלת אם שמעון חייב לברר במה הלוהו אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו הרמב\"ם ז\"ל ורבינו אשר הרמב\"ם פסק דצריך לברר במה הלוהו וכו' ורבינו אשר כתב שא\"צ ובנו בעל הטורים בחו\"מ כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לענ\"ד עכ\"ל.<br><b> והנה</b> דברי הרב אלו לענ\"ד צריכין ישוב והוא במ\"ש בדעת הטור שכתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' דמשמע דכונתו היא דהטור ז\"ל הכריע בין הרא\"ש והרמב\"ם ז\"ל [דלהרמב\"ם] בכל גוונא צריך לברר ולדעת (הטור) [הרא\"ש] א\"צ ובא הטור ז\"ל והטיל פשרה ביניהם דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו והוא דבסי' ע\"ה הביא הטור ז\"ל סברת רבינו שכתב דצריך לברר וכתב אח\"כ וא\"א הרא\"ש כתב בתשו' שאין אדם צריך לברר פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה והבין הרב ז\"ל דעד כאן הוא דברי הרא\"ש ומ\"ש עוד ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' הוא מדברי הטור וחיליה דמר הוא ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' הדיינין דף מ\"ב מהש\"ס גבי קצותא דתרעא וכו' וז\"ל מכאן משמע שהאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו ואיך פרעו וכו' ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מדכר דכיר אנשי אבל מעיקרא לא בעי לברור עכ\"ל משמע דבשום דוכתא א\"צ לברר וא\"כ מ\"ש הטור ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו הוא מדברי הטור ומשום הכי כתב שבנו הטור הכריע וכו' ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו זה אינו כמו שיראה בתשו' כלל ע' סי' ד' וה' וכמ\"ש מרן בב\"י שם וראיתי למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ב' שכתב וז\"ל ולענין הלכה נקטינן כהרמב\"ם וכו' נ\"ב וכן מתבאר מדברי מהריק\"ו שורש קי\"ח וכו' ולענ\"ד לא מתברר כ\"א מדברי הרא\"ש דהכל לפי הענין כמבואר שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> ומ\"ש הרי </b><b> שטען עליו שהלוהו וכו'. </b> כתב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' ט\"ז דבאומר להד\"מ ובאו עדים שהלוהו וחזר ואמר פרעתי קודם והביא עדים שפרע נאמן ודייק לה מדברי רבינו שכתב אין מקבלין ממנו אלמא דאם הביא עדים שפרע כבר נאמן וכתב עוד וז\"ל וזה החילוק שיש בין דין זה לדין שהביא הרב בסמוך בהל' ג' שאמר הנתבע להד\"מ ובאו עדים שלוה ופרע שחייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וכו' שבדין זה אע\"ג שהעדים אומרים שפרע כיון שהוא עומד בטענתו דלא לויתי חייב לשלם ובדין שלמעלה אע\"ג דאמר לא לויתי כיון שחזר אח\"כ ואמר פרעתי והביא עדים לטענתו זאת נאמן וכו' יעו\"ש וקשיא לי ממ\"ש הנמוק\"י ברפ\"ק דמציעא עליה דרבינו במ\"ש לקמן בפ\"ז במי שהודה בפני בי\"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח\"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חוב זה שהודתי לו והרי עדים ה\"ז עדות מועלת ועושין על פיהם ואינו כאומר לא לויתי מעולם וכתב הרב ז\"ל עליו וז\"ל ומיהו אפשר לומר דהכא כי אמרינן שאינו יכול לחזור בו היינו מפני שאינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהיה חייב סמכינן טפי אדבוריה ממאה עדים והכי משמע לישנא דהכא ובפ' שבועת הדיינין וכו' ואינו כאומר לא לויתי כלו' גם אינו כההיא דשבועת הדיינין שאע\"פ שאין שם הכחשה בעיקר כונת דבריו דהיינו שאינו חייב לו כלום וא\"כ בין שלא לוה כמו שאמר בין שלוה ופרע כן הוא שאינו חייב לו כלום מ\"מ כיון שאמר לא לויתי ועכשיו מפני העדים אומר לויתי ופרעתי הוי הכחשה ולא מהימנינן וכו' יעו\"ש באורך הרי להדייא דדעתו ז\"ל הוא דהא דעדים מעידים שלוה ופרע הוא דגם הנתבע ג\"כ אזיל ומודה לדברי עדים ומשום לא לויתי דטען מתחילה הוחזק כפרן היפך דעת המבי\"ט ז\"ל בדעת רבינו וצריך לי ישוב ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן ז\"ל בסי' פ' מחודש ו' שוב הראוני בספר בית אברהם שהקשה כן להמבי\"ט ז\"ל יעו\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>ראוהו עדים שמנה לו מעות וכו'. </b> כתב הב\"ח בסי' ע\"ט ס\"ג וז\"ל ולענ\"ד ודאי דבתבעו אתה חייב לי ק' שהלויתיך ביום פלוני וא\"ל להד\"מ וכו' מצי לתרץ דבוריה ולומר להד\"מ שהיה בהלואה אלא במתנה נתנם לי ולא קאמר תלמודא דהוחזק כפרן אלא בתבעו מנה מניתיך וא\"ל להד\"מ דמשמעו דלא מנה לו מעולם וכיון דעדים ראו אותו מבחוץ דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן וכך הוא משמעות כל הפוסקים דעל מה שתבעו מנה מניתיך השיב להד\"מ ואח\"כ באו עדים דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן אבל תבעו מנה הלויתיך לא הוחזק כפרן דמצי לתרץ דבוריה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שכן הוא דעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"ב) מהש\"ס בד\"ה הכי השתא וכו' וז\"ל וכשתמצא לומר דאיכא עד נתינה מעולם הא דקאמר להד\"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחברו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרע אע\"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד\"מ וזה נ\"ל ברור ע\"כ הרי להדיא דבאומר הלויתיך אי טעין אידך להד\"מ ואיכא עדים דנתן בפניהם לא הוחזק כפרן ועל כרחך דמפרש לההיא סוגיא כדמפרש הב\"ח ז\"ל ואע\"פ דבאותו דיבור כתב הריטב\"א ז\"ל וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראיה בלא ידיעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור וכו' אלמא גריס הלויתיך לא אירייא דהתם קאי לסיפא דבאומר במתנה ולא דקדק דאנן קיימינן במשיב להד\"מ ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תן לי מנה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שהביא מחלוקת דרבי ורשב\"ג וכתב ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה וכו' וראיתי להמהר\"ש יונה ז\"ל בחי' להל' הלואות שהקשה עליו דאיך אפשר דמ\"ש ר' יצחק נפחא אנא נמי לברר קא אמינא דהיינו להפטר משבועה והלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן ובימי רב לא היתה שבועת היסת ועוד דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מחד טעמא ההיא דרבי ור\"י נפחא יעו\"ש. ולענ\"ד נראה ליישב הך קושיא ב' דאף דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מ\"מ מדרבנן מיהא נשבעין קודם ר\"נ תקנו שבועה וכדדייק לה הרי\"ף והרא\"ש בהדיינין במתני' דאלו דברים שאין נשבעין עליהם יעו\"ש ודוק בדברי הר\"ן שם וכן פסק רבינו לעיל בפ\"ה וז\"ל ועל כולן נשבעין שבועת היסת וכתב הרה\"מ ז\"ל וז\"ל ודין היסת ידוע שהוא בכל דבר כפירה מאיזה דבר שיהיה וכ\"כ ז\"ל ויש לזה סמך בפ' הכותב יעו\"ש והיינו ממאי דדייק הרי\"ף ז\"ל ואל תתמה על מ\"ש רבינו שבועת היסת שהרי רש\"י בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ה) במתני' דקתני ישבע בעה\"ב וכו' ופרש\"י שבועת היסת יעו\"ש ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל וכ\"כ נקט רבינו שבועת היסת ועיין בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' ע' מ\"ש אדברי רבינו ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב המגיד וז\"ל או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ויש מפרשים שחלקו כן וכו' ודע שחילוק זה מביאו הטור בסי' ע' ס\"ג וז\"ל ואם באו עדים ואמרו להד\"מ כתב הרמ\"ה דהוחזק כפרן והא דאמר מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פ' ופ' אבל כשמחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פ' ופ' אז צריך לברר דבריו והרמ\"ה חילק כשאומר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו וכו'. והקשה מהר\"ש יונה ז\"ל שדברי הטור קשים להולמן שנראה שהרמ\"ה חילק בין ההיא דשבועות לההיא דגט פשוט בין אמר לשון תימה ללשון ודאי וא\"כ איך כתב בסוף דבריו והרמ\"ה חילק וכו' והרי ע\"ד הרמ\"ה קיימינן ודבריו נקיט ואזיל ותירץ דט\"ס הוא וצ\"ל והרז\"ה חילק אי נמי אפשר לדחוק ולומר שבתחילת דברי הטור לא כתב משם הרמ\"ה אלא אם באו עדים ואמרו להד\"מ הוחזק כפרן ודלא כדעת שאר המפרשים ומ\"ש אח\"כ והא דאמרינן בהדיינין הם דברי הטור עצמו לפי שיטת הרמ\"ה ואח\"כ כתב שהרמ\"ה חילק לפי שיטתו בין הזמינם לעדות ובין לא הזמינם.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה זה אינו לפי מ\"ש להרמ\"ה גופיה בשיטתו לבתרא הנדפס מקרוב בפ' גט פשוט דף פ' להא דר' יצחק נפחא והוקשה לו מההיא דשבועות וחילק בין לשון תימה ללשון ניחותא וכמ\"ש הטור ומשם באר'ה שמ\"ש הב\"ח שט\"ס נפל או מדברי הטור או מדברי הרב המגיד וכו' ליתא דדברי הטור הם מדוקדקים בזה וכמ\"ש משם הרמ\"ה והט\"ס הוא בדברי הרה\"מ אלא שמ\"ש והרמ\"ה חילק צ\"ל והרז\"ה.<br><b> וכתב </b> הרמב\"ן בחי' לשבועות וז\"ל ול\"נ שאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' ובאו ואמרו להד\"מ והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם ואינם זוכרים בדבר הוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ושמעתתא דהתם בהכי עסקינן אבל באומר באמת פרעתיך ואם לא בפניהם בפני אחרים או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ונאמן במיגו דהיה יכול לומר מתחילה פרעתיך שלא בעדים וכו' ועיין במהר\"ש יונה שם שמביאו ג\"כ ונראה שעל זה רמז הרשב\"א ז\"ל בתשו' ח\"א סי' תתקס\"א וז\"ל ולהקת הנביאים כר\"ת והרמב\"ן והרז\"ה לא חלקו בכ\"מ שצריך לברר בין דבר לדבר אלא בכל אם לא בירר לא הפסיד ואפי' באו עדים ואמרו להד\"מ כאותה דשבועות אא\"כ עומד בטענתו ומכחישן לדעת הרמב\"ן ז\"ל וכו' יעו\"ש וכונתו למ\"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' בית אברהם הנדפסים מקרוב שפקפק בדברי הרשב\"א אלו דמנ\"ל להרשב\"א זו בדעת הרמב\"ן דממ\"ש בפ' ג\"פ נראה דאם באו עדים ואמרו להד\"מ חייב יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו משם הרמב\"ן בחי' ומהר\"ש יונה ז\"ל ג\"כ שהביאו דברי הרשב\"א הם כראי מוצק ומהתימה שהוא הביא למהר\"ש יונה שם ולא הביט למ\"ש משם הרמב\"ן ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל בפני עדים מנה לי בידך א\"ל הן תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום פטור וכו' ואפי' אמר להד\"מ וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ט ע\"א) ואמרינן התם מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי א\"ל משטה אני בך וכו' אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך אבל להד\"מ הוחזק כפרן א\"ר פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ע\"כ ופרש\"י ז\"ל להד\"מ לא הודתי לך והרי עדים ששמעו הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חינם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח הוי שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע\"כ והנמוק\"י שם כתב וז\"ל אבל הרי\"ף ז\"ל והרמב\"ם פרשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפי' אמר להד\"מ פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואי לא טעין אין טוענין לו עכ\"ל ובודאי דמ\"ש בדעת רבינו דכל שטען להד\"מ שוב א\"צ לטעון עוד ופטור אין ספק שכונתו הוא ממ\"ש רבינו לקמן וז\"ל וכן המודה מעצמו ועדים שומעין לו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וא\"ל הן וכו' אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או להד\"מ או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור ונשבע היסת ע\"כ הרי להדיא דס\"ל דכשם שבטענת משטה אני בך פטור כך בטענת להד\"מ פטור משבועה וזה ברור ומ\"ש כאן ולפי' אם אמר להד\"מ ר\"ל לא הוחזק כפרן כדי שלא להאמינו בשבועת היסת יען כי הוא נגד העדים ולא שכונתו לומר שלא הוחזק כפרן לטענת משטה שאם טען אח\"כ משטה אני בך שהוא נאמן אבל אם לא טען משטה אני בך שהוא חייב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קט\"ו שכתב וז\"ל ולא אמר רבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי אלא כלפי מ\"ש אביי הוחזק כפרן בבי\"ד דלא מהני תו למיטען משטה אני בך או חזרתי ופרעתי אמר רבא דמשום ההוא הודאה לא הוחזק כפרן ויכול לטעון עכשיו טענה הפוטרתו וכך מטין דברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' טוען וז\"ל א\"ל בפני עדים מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל משטה אני בך פטור ואפי' אמר להד\"מ לא הוחזק כפרן ע\"כ ולשון הוחזק כפרן הנזכר בכל מקום הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד\"מ כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא לא הוכחש מפי העדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטאה היו עכ\"ל וכתב עוד וז\"ל וזה החילוק הוא שראה הנמוק\"י ז\"ל בין דברי רש\"י לדברי הרי\"ף ז\"ל ומ\"ש שם הרמב\"ם ט\"ס הוא ואינו אלא הרמב\"ן עכ\"ל ולפי מ\"ש בעניותינו בדעת רבינו הם הם ממ\"ש סברת הרי\"ף ואין ביניהם כמלא נימא ממ\"ש בסוף הפרק ואין צ\"ל שט\"ס נפל בדברי הנמוק\"י אלא דבריו באו בתכלית הדקדוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל בסוף התשו' וז\"ל אני חוזר על דברי הרב מהרי\"ק דלכו\"ע אם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו ואם אינו מודה שהודה גמ' ערוכה היא דפטור ומתוך דברי הגמ' אין לנו שיהא נאמן לומר להד\"מ כנגד העדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים הא תניא ואי לא טען אין טוענין לו וכו' ועדין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפי' שיועיל לו להכחיש את העדים ע\"כ. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה שלא זכר ש'ר להרב בעל העטור סוף דף ק\"ד בתחילת אות הודאה שכתב וז\"ל ולא שנא כי אמר משטה אני בך ולא שנא כי אמר להד\"מ פטור כדאמרינן כל מילי כדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דהודה הוה טעין מנפשיה משטה אני בך אבל אי לא טעין כלל לא טענינן ליה ע\"כ וכן להמבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רפ\"ו שכתב וז\"ל וכתב בס' חוקות הדיינים סי' ס\"ו דלעולם אינו חייב בהודאה עד שיאמר המלוה או הלוה אתם עדי או עד שיטול קנין על הודאתו או עד שיאמר כתבו עלי שטר שאני חייב לזה וכל זמן שלא אמר כן אע\"פ שלא אמר משטה אני בך אלא שכפר ואמר להד\"מ ה\"ז פטור וזה שלא טען וכו' ומפני שלא היה זכור כך פירשו מקצת המפרשים בפ' זה בורר וכן דעת רבינו משה אבל יש מי שאומר דדוקא כשחוזר לאחר שאמר להד\"מ ואמר משטה אני בך אבל אם לא טען כן ה\"ז הוחזק כפרן ומ\"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב\"ם ז\"ל וכו' עכ\"ל וכ\"כ הש\"ך בסי' פ\"א סק\"ג וז\"ל ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו עדים וכן משמע מדברי הרמב\"ם והטור והמחבר לקמן ונ\"ל שכל הפוסקים מודים לזה וגם כונת בעל התרומות כן ודלא כמ\"ש הגדולי תרומה דף קע\"ח שכתב לדעת הבעה\"ת ושאר הפוסקים שצריך שיטעון אח\"כ משטה אני בך דליתא אלא כמ\"ש ושוב מצאתי כדברי בבעה\"ת וכו' יעו\"ש הרי לך להדייא לבעל העיטור והמבי\"ט ז\"ל שהביא מס' חוקות הדיינים דאם טען להד\"מ שוב א\"צ לטעון משטה אני בך ושכך מפרש המבי\"ט ז\"ל דעת רבינו היפך הוא ז\"ל וכמ\"ש לעיל וא\"כ הדבר הקשה הוא איך כתב לא מצינו שום פוסק והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> דקצת קשה על הש\"ך ז\"ל שלא הביא תשו' זו של המבי\"ט ז\"ל והוא תנא דמסייע ליה ועוד קשה שכתב שכל הפוסקים מודים לזה ואילו היה רואה יש מי שאומר שהביא שם הרב ז\"ל וכן נראה ממ\"ש בס' מורה צדק [הביאו] מרן החבי\"ב בסי' זה הגב\"י אות א' וז\"ל ובס' מורה צדק כתוב בשם ר\"י בחי' לסנהדרין שיש אומרים דכי אמר להד\"מ דפטור היינו דוקא כשאומר שכוח הייתי בשעת ההודאה אבל עכשיו שבאו עדים נזכרתי אלא משטה הייתי אבל אם אפי' באו עדים עומד על טענתו ראשונה דלהד\"מ יפרע והוא ז\"ל דחה דבריהם אלא דלעולם פטור וכו' אין לך השטאה גדולה מזאת וכו' ע\"כ לא היה כותב שכל הפוסקים מודים לזה ואף כי לא היה מודה לדבריהם ועוד קשיא לי במ\"ש לדעת בעל התרומות דאם אמר להד\"מ שוב א\"צ לטעון משטה אני בך ודחה דברי הגדולי תרומה בלא ראיה ואמאי לא הביא מ\"ש בעה\"ת אח\"כ וז\"ל נמצא עכשיו שהטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו או שתבעו בפני עדים והודה לו ולא אמר אתם עדי בכל אלו אם טען משטה אני בך או שלא להשביע את עצמי נתכונתי או להד\"מ או פרעתי אח\"כ נאמן בשבועת היסת וכו' הרי שלא כדברי הגידו\"ת ואין לומר דר\"ל להד\"מ ואח\"כ יטעון משטה אני בך וכמבואר וכמו\"כ קשה למהרימ\"ט ז\"ל.<br><b> וכתב</b> מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ב הגה\"ט אות מ\"ג ע\"ד מהריב\"ל שבח\"ג סי' ל\"ח וז\"ל איברא שזה התירוץ נכון מצד עצמו מ\"מ ממה שהקשה רבינו בעל הטורים סובר דאפי' הודה שלא בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי שהרי בשכיב מרע שהודה מיירי אפי' שלא בפניו ומינה הדקדוק הוא הא בבריא במאי דמיירי השכיב מרע וכיון שכן הוא הא דמותיב להראב\"ד לותיב לנפשיה אלא ודאי שרבינו בעל הטורים אפילו בהודה שלא בפניו חולק על הראב\"ד היפך סברתו וכו' ע\"כ. ולענ\"ד לא זכיתי להבין את דבריו דנהי דממה שהקשה להראב\"ד ז\"ל נראה שהבין דהש\"ס מיירי בשכיב מרע שהודה מעצמו אבל שההודאה היתה שלא בפניו היכי משמע מדבריו דהא לפי דברי מהריב\"ל הוא דכונת הטור הוא להקשות היכא דהודה בפניו כיון דאמר אתם עידי אינו יכול לחזור אפי' דהודה מעצמו שכ\"כ ואפשר להליץ ולומר דהראב\"ד מיירי אפי' בפניו ומשום הכי פליג עליה דהטור ע\"כ ופשט דברים אלו הם דבהא הוא דפליג ולא אשלא בפניו דבשלא בפניו אזיל ומודה דלא מהני אתם עידי אפי' אמרו המודה מעצמו וע\"ז הוא דקא מותיב מהגמ' איברא דצריך לי תלמוד דלפי מאי דס\"ל להטור דטענת השטאה לא שייך כ\"א בתובעו תחילה וטענת השבעה לא שייך כי אם במודה מעצמו דוקא א\"כ כי בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ\"ל א\"ע או אין צ\"ל אתם עדי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעייא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה וכו' והשתא אם איתא כדס\"ל להטור דהגמ' הוא בשכיב מרע שהודה מעצמו מה שייך אדם משטה בשעת מיתה או לא כיון שהבעייא היא בשכיב מרע שהודה מעצמו ומרן החבי\"ב רצה לתרץ זה שהקשה לפי דרכו מדברי הטור וכתב וז\"ל הא לאו מלתא דהדין דין אמת מכח הסברא אבל לא דההיא בהכי איירי ע\"כ והדבר הקשה דאי בהכי לא איירי א\"כ אדם משטה או אין אדם משטה מאי בעי הכא כיון דהבעיא אינו אלא בשכיב מרע שהודה דלא שייך השטאה וצריך תלמוד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המודה בפני שנים וכו' ואמר להם בדרך הודאה לא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודתי נאמן וכו'. </b> כתב הרב המגיד וז\"ל ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה וכו' אבל החילוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דברים נראין כן אבל לא מצאתי להם סמך ברור בגמ' יעו\"ש אבל הכ\"מ הוכיח דברי רבינו מהירושלמי בדוחק וכמ\"ש שם וכן הש\"ך בסי' פ\"א ס\"ק ל\"ד האריך בזה והרואה יראה דדבריו דחוקים קצת אבל כיון דדבר זה יצא מפי גדול אין לחלוק עליו. אבל התוס' שם ד\"ה אי דלא כתבו וז\"ל הו\"ל למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע\"כ משמע מדבריהם דאפי' בפני התובע מצי טעין טענת שלא להשביע וכן נמי הביא הנמוק\"י ז\"ל בפ' זה בורר בשמעתין דדעת התוס' הוא דאפילו בפני התובע מצי טעין טענת השבעה דכתב וז\"ל אלא משמע דאפי' דהתובע מודה לבעל דבר עצמו אמרינן טענת שלא להשביע וכן כתבו התוס' יעו\"ש נראה דמדברי התוס' דכתבנו יצא לו זה וכן משמע נמי מהא דפ' זה בורר דכתבו שם בד\"ה כך וז\"ל והא דאמרינן בגט פשוט שכיב מרע שהודה א\"צ לומר אתם עדי ואמאי לא אמרינן שלא להשביע את עצמו כדאמרינן הכא ותירצו דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע וכו' עכ\"ל מדלא תירץ דהתם קאי שהודה בפני התובע ומשו\"ה לא מצי טעין טענת השבעה אלמא דס\"ל דאפי' שהודה בפני התובע מצי טעין טענת השבע' וכדכתינא.<br><b> וראיתי</b> למהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' נ\"א וז\"ל תשובה קודם שאגיד לשואל דעתי צריך אני לדקדק בההיא שמעתתא דפ' זה בורר דאמרינן התם ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלנייא ופלנייא אתו תבעוהו לדינא קמיה דרב אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא למידק בהא מימרא דמאי שייך למימר הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אדרבא דהוו קרו ליה קב רשו קב של שטרות והוא היה רוצה להשביע את עצמו דלא הוו מסקי ביה אלא פ' ופ' ואדרבא הו\"ל לומר כי רצה להודות במקצת כדי שנאמין דבריו וצ\"ע עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דנראה דקושיא זאת הרגיש בה הנמוק\"י בפ' זה בורר והשיב וז\"ל אדם עשוי וכו' ואפי' שזה היה מכוין להשביע עצמו דהא קאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ואפי\"ה אמרינן דמה שהודה כדי שלא להשביע את עצמו עתה שהוא רוצה שלא יחזיק אותו בעני וגם אינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר שיש דעות באדם עכ\"ל הרי להדיא שעמד בזה והשיב והוא ז\"ל לא זכר דברי הנמוק\"י ז\"ל.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז\"ל בסוף התשובה וז\"ל. ולכאורה יש לחלוק ולומר מההיא דפ' זה בורר ת\"ר אמר להם אני ראיתי שהטמין מעות וכו' ויש לתמוה אמאי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע קאמר והיה אפשר לתרץ וכו' ואף לזאת קשה לי דהרואה יראה דהם הם דברי הנמוק\"י.<br><b> אלא </b> דאעיקרא דמילתא דברי הרב לא זכיתי להבינם והוא דבנדון דידן מיירי בפקדון וכמ\"ש ז\"ל שאלה ראובן נתן ביד שמעון סך סולטאנים להיות בידו למשמרת וכו' ובהיות אלו הסולטאנים ביד שמעון שאל יאודה ממנו מעות בהלואה וא\"ל שלא היו בידו מעות כ\"א המעות של פקדון של ראובן ומאותם המעות הלוה לו ויהי היום נהרג שמעון ושאל יאודה למי יתן אלו המעות אם לראובן או ללוי או דלמא שלא יתנם לא לזה ולא לזה אלא לאפוטרופוס של ילד הקטן של שמעון דאמר דמאי דקאמר שמעון דאותם המעות היו של ראובן שלא להשביע את עצמו אמר כן יעו\"ש הרי בהדיא דבנדון דידן קאי בפקדון ולענין פקדון היא פלוגתא אי מצי טעין טענת השבעה או לא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) גרסי' התם איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ופי' רשב\"ם וז\"ל אמר בחוליו שדה ומעות הללו של פלוני הם מי אמרינן שהוא אמר כן שלא להשביע את עצמו א\"ל וכו' ואע\"ג דאמרינן בפ' זה בורר ההוא דקרו ליה עכברא דשכיב אדינרי ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה אבל כשהממון בעין י\"ל שהפקידו אצלו ע\"כ וכ\"כ הנמוק\"י והמרדכי יעו\"ש א\"כ בנדון דידן נראה דליכא ספק כלל כיון דהוי פקדון והו\"ל להביא ראיה לנדון דידן מסברת רשב\"ם ז\"ל וכ\"כ תמהני על מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' מ\"ד שנ\"ד הוא לענין פקדון ולא הזכיר לדברי רשב\"ם ונמוק\"י ומרדכי.<br><b> הדרן</b> למאי דאתינן עלה דכשתבעו והודה לא שייך טענת השבעה אלא טענת השטאה אשר לפ\"ז הקשה הב\"ח בסי' פ\"א ס\"ט וזה לשונו מ\"ש אבל שלא בפניו וכו' ולכאורה משמע דשלא בפניו אינו כלום וכו' אלא דקשה טובא דהלא שלא בפניו אין התובע תובעו וכשאינו תובעו אין מקום לטענת השטאה ואפי' וכו' ונדחק בזה יעו\"ש ולא הבנתי דבריו דמשכחת לה כגון דתבעוהו והודה ליה ושוב הודה הנתבע שלא בפני התובע וכגון זה ודאי מצי טעין טענת השטאה ועוד דאפי' דלא תבעו שום אדם מצי טעין טענת השטאה וכן נראה מדברי התוס' בפ' הנושא ד\"ה אי דלא וכו' וז\"ל הו\"ל למפטריה משום טענת משטה אני בך וכו' יעו\"ש והתם קאימנא בשלא תבעו ובשחייב מודה ואפי\"ה כתבו התוס' דיכול לטעון טענת השטאה וכ\"כ הש\"ך סי' פ\"א סקי\"ב יעו\"ש א\"כ נראה דליכא קושיא כלל וראיתי להרב בסי' ק\"ח ס\"א על ההיא שכתב הטור שם וז\"ל והוא שהודה אביהן לפני מותו כתב הוא ז\"ל פי' שצוה ואמר תנו לפלוני וכו' אי נמי שהודה בדרך שלא היה שם הערמה כהודאה דאיסור גיורא הא לאו הכי איכא למימר שלא להשביע אמר כן וכו' יעו\"ש ולפי דבריו קשה לי טובא על התוס' שכתבו בערכין דף כ\"ב ד\"ה אם אמר וז\"ל לכאורה פירש תנו החוב והיינו כדרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דחייב מודה נזקקין וצ\"ע אמאי שבק לישנא דחייב מודה ושמא וכו' יעו\"ש ולפי דברי הטור נראה לומר דנקט לישנא דתנו משום דבלא\"ה הוא מצי למפטריה בטענת שלא להשביע ומשו\"ה שבק לישנא דחייב מודה וא\"כ מאי מקשו התוס' אלא דצ\"ל דתוס' סוברים אפי' לא אמר תנו לא מצי טעין טענת שלא להשביע וא\"כ מאי מקשה להטור ותירץ דפי' שאמר תנו דאפי' לא אמר תנו שפיר מצינן למימר דאינו יכול לטעון טענת השבעה וכמ\"ש התוס'.<br><b> שוב</b> ראיתי להתוס' שם בד\"ה ואם אמר שכתבו וז\"ל והא דנקט לישנא דתנו משום דמסיים וכו' ועוד איכא הודאה דלא סגי דלא אמר בהו תנו או אתם עדי כגון שלא תבעו והודה מעצמו כדאמרינן בפ' גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני ואמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אדם עשוי שלא להשביע את בניו ע\"כ הרי בהדיא דכתבו דשלא אמר תנו אמרינן דמצי טעין טענת השבעה וצ\"ל דמ\"ש התוס' בדבור הראשון וצ\"ע סמכו להך תירוצא וכיון שכן יפה תירץ דמ\"ש הטור הוא משום דאמר תנו אלא דקצת קשה למה לא הביא דברי התוס' וכמו\"כ קצת קשה למרן החבי\"ב בסי' ק\"ח הגה\"ט אות ח' שכתב וז\"ל קשה למה יגבה מנכסי יתומים בהודאת המת נימא דשלא להשביע את בניו הודה משפטי שמואל יעו\"ש ולפי מ\"ש קשה דהיא היא קושית התוס' וחילקו בין אמר תנו דכשאמר תנו לא מצי טעין טענת השבעה והוא לא חש להזכירם אלא תירץ באופן אחר ועוד הקשה מרן החבי\"ב שם וז\"ל א\"ה קשה לי טובא דרבינו בעה\"ט כתב בסתם או שהודה לפני מותו ולא חילק בין הודאה דרך הודאה לדרך שיחה ועוד שרבינו בעה\"ט בסי' פ\"א וסי' ל\"ב כתב סברת הרמב\"ם ז\"ל וכתב עליה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ואיך נאמר דשביק סברת אביו ורבו ואזיל בתר סברת הרמב\"ם עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא בדבריו שמ\"ש הטור בסי' פ\"א וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא לענין דהיכא דאמר בפני התובע דהרמב\"ם סובר דאינו יכול לטעון טענת השבעה אבל הרא\"ש סובר דיכול לטעון טענת השבעה וכן מוכח לישניה דדייק וכתב וז\"ל לא תבעו שום אדם אלא הוא מעצמו הודה מנה לפלוני בין בפניו בין שלא בפניו שאומר ליה וכו' והרמב\"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכו' ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי וכו' ועל זה כתב וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא דכשהתובע עמו דלהרא\"ש ס\"ל דמצי טעין טענת השבעה דלא כהרמב\"ם וא\"כ מוכח דמהכא ליכא הוכחה דסבירא ליה להטור דבדרך הודאה יכול לטעון טענת השבעה והן אמת דאפ\"ל דסברת מרן סברא אמיתית היא מ\"מ מהכא ליכא הוכחה וכעת צ\"ע.<br><b> ומידי</b> עוברי ראיתי לעמוד על מ\"ש הטור בסי' פ\"א ס\"ח אמר בפני ב' וכו' ה\"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הסמ\"ע אמאי משלם על פיהם הו\"ל למפטריה משום טענת שלא להשביע דטענינן ליה יעו\"ש ולזה השיב הט\"ז וז\"ל ולענ\"ד נראה לישב דברי המחבר שמיירי שהמוחזק טוען בפי' משטה אני בך וא\"כ אזלא טענת שלא להשביע דהא מודה שלא נתכוון להשביעו רק להשטות עכ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמי הצריכו לדחוק ולומר סברא זו דכשטען משטה שוב לא מצי טעין שלא להשביע תיפו\"ל משום דכשטען טענת משטה א\"כ לא מצי טעין טענת השבעה משום דטענת השבעה אינו יכול לטעון כשתבעו והודה דהשבעה לא שייכא אלא כשמודה מעצמו וכ\"כ מרן סט\"ז יעו\"ש וא\"כ מי הצריכו להט\"ז לדחוק ולומר סברא זו אלא הנראה לפי קוצר ענ\"ד הוא כמ\"ש הסמ\"ע דמרן מיירי כשלא טעין דלא טענינן ליה טענת שלא להשביע אלא שכתב שהוא דוחק ולענ\"ד נראה שהוא נכון וברור והוא מדכתב מרן בסי' פ\"א אבל אם טען משטה הייתי בך וכו' או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור וי\"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע\"פ שלא טען כן עכ\"ל וקי\"ל דכשמרן מביא הדין בסתם ואח\"כ מביא י\"א ההלכה אינו אלא כסתם וכיון שכן מוכח בהדייא דמרן סובר דאם לא טען אין טוענין לו והיינו מ\"ש מרן כאן ומשלם על פיהם ומיירי כשלא טען דאין טוענין לו שלא להשביע כסברתו זה הוא הנראה לי בדעת מרן והוא כפתור ופרח.<br><b> וראיתי</b> להרא\"ש סוף כלל כ\"ד שכתב וז\"ל אשר נשאלתי על אברהם בר שמואל שתבע את רבי עזיה שאביו צוה לתת לו מאתיים זוז ושקבלם עזיה להשביחם לו ורבי עזיה כפר בכל והעיד רבי משה ששמע מפיו של ר' עזיה שאותם הנ' היו ממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו והשיב לדברי הכל חייב נ' זוז והקשה מרן בב\"י בסי' ע\"ה וז\"ל ויש לתמוה למה חייבו ע\"פ אותם העדים והא מצי לומר שלא להשביע את עצמי הודתי ותירץ שאפ\"ל כשתבעוהו והודה עכ\"ל ולענ\"ד נ\"ל דבכאן לא שייך לומר שלא להשביע דא\"כ היה לו לומר מעות אלו של ר' שמואל הן בקצור הלשון ומה לו לומר שרבי שמואל הניח לאברהם בנו או לא אלא ודאי דדייק בלישניה לומר שהניח ר' שמואל לאברהם בנו ש\"מ להודות נתכוון זה נ\"ל לומר בדעת הרא\"ש ז\"ל ובזה נ\"ל לתרץ מה שהקשה מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' קע\"ב דלמה לא יהיה נאמן לומר משטה הייתי בך ותירץ דמיירי בדאמר אתם עדי יעו\"ש והרואה יראה דכמה מן הדוחק הוא וע\"פ האמור הנה נכון דהכא מיירי שנראה מדבריו דאמת נכון הדבר שכן הוא שהמעות היו של התובע ומשו\"ה לא מצי טעין או טענת השבעה או השטאה וכן נראה מכל מקומות שבש\"ס דכשמצי טעין טענת השבעה או טענת השטאה לא נזכר דמה שהם בידו הוא מפני שום סיבה בההיא דקב רשו דאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ולא אמר מפני מה הם בידו וכן נמי בכתובות דף ק\"א דאמרינן התם האומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' וכתבו התוס' וז\"ל היה לו לפוסלו או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע עכ\"ל הרי מבואר שלא נזכר בכל המקומות שמה שהיה בידו הוא מפני שום סיבה ועיין להרב פני משה בח\"א סי' ט' שרצה ללמוד מכאן שאם הודה למי שאין חייב לו לא מצי טעין שום טענה יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שהודיה בבי\"ד או עדות בבי\"ד כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו בד\"א כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם וכו'. </b> ונראה מדברי רבינו ז\"ל דס\"ל דכל דאיכא פסק דין ביד המלוה אין ללוה לטעון פרעתי דאל\"כ ליכתוב הפס\"ד ואם בא מלוה לגבות לטעון שפרעו וכמ\"ש המפרשים ואף שיש לדוחה לדחות ולומר דמשו\"ה לא כתבינן משום דאטרוחי לבי\"ד בכדי לא מטרחינן מ\"מ כן כתבו הפוסקים ז\"ל ומכאן הקשה מרן ב\"י בסי' ל\"ט למ\"ש הטור ז\"ל שם וז\"ל אפי' אם כתבו הפסק דין ועודנו בידו וטוען שפרעו כתב אבי העזרי שנאמן וכ\"כ הרמב\"ם ע\"כ וז\"ל ומשמע מדבריהם שאם יש פס\"ד בידו אינו נאמן לומר פרעתי וכיון שכן לא ידענא למה כתב רבינו ואפי' אם יש פס\"ד וכו' וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל דהא הרמב\"ם ז\"ל אינו נאמן קאמר יעו\"ש ומור\"ם ז\"ל בתשו' סי' ל\"ח אות ו' רצה לתרץ וז\"ל ונ\"ל דס\"ל להטור דהא דאין כותבין ונותנין לאו מטעם דאינו נאמן אח\"כ לומר פרעתי רק מאחר שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו פס\"ד וכן אנו צריכים לפרש דעת המרדכי שהביא להסמ\"ג שהם כהרמב\"ם ז\"ל שם כדברי ראבי\"ה ז\"ל וכמ\"ש הטור מדברי הרמב\"ם אלא ודאי כמו שפרשתי עכ\"ל.<br><b> ואני</b> שמעתי ולא אבין דאיך אפ\"ל דדעת רבינו ז\"ל אף דאית ליה שטר למלוה אפי\"ה מצי לטעון פרעתי ומה שאין כותבין שטר למלוה בשולחו אחריו הוא משום שכיון שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו דהא בו בפרק בהל' ג' פסק רבינו וז\"ל בד\"א במטלטלין אבל אם הודה בקרקע אפילו בפני שנים וכו' הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם ב' ע\"כ הרי להדיא שדעת רבינו הוא משום שמא יפרע פעם ב' ומינה מ\"ש רבינו בתר הכי שמא פרעו ר\"ל ויבא לגבות פעם ב' וכמבואר וא\"כ תימה על הרב ז\"ל איך לא הביט בדברי רבינו איברא דגם על הש\"ך בסי' ל\"ט ס\"ק כ\"ג שכתב וז\"ל ומ\"מ קשה לי על הרב ז\"ל שלא תירץ עדין קושית מרן ב\"י וגם המרדכי לא נתיישב בתירוצו שבדרכי משה דנהי דאין מוכח מדברי הרמב\"ם בהיפך מ\"מ מנא להו להטור והמרדכי להוכיח מדבריהם דילמא כונתם כפשוטו דאין כותבין משום דשוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי וכן קשה על הרב שארית יוסף עכ\"ל ותימה דהא לפי מ\"ש יפה מוכח להיפך מדברי רבינו וכעת צריך ישוב.<br><b> ונמצינו </b> למדין לדעת רבינו דכל ששלחו אחריו עד שבא אינו יכול לטעון פרעתי וכותבין לו שטר ולדעת הרי\"ף כל שיצא מבי\"ד בסרבנות אין יכול לטעון פרעתי וכ\"כ הבעל התרומות שער י\"ב ח\"ב בשם הראב\"ד כל העמדה בדין לאלתר הוא דמלוה בשטר וכו' או שיצא מבי\"ד בסרבנות ושמתוהו בכל אלו כותבין למלוה בלא דעת הלוה ואם טען אח\"כ פרעתי אינו נאמן מפני שהוא כגוף השטר ועל דרך זה מתיישב מה שאמר רב זביד בתחילת דבריו שנאמן לטעון פרעתי ובסוף דבריו אמר כשאמרו צא תן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ\"ל והקשה עליו הרב גדולי תרומה דמה היה קשה לר\"ז דעל דרך זה יתיישב והניחו בצ\"ע ולענ\"ד נ\"ל דהיה קשה על ר\"ז דמנא ליה לומר כי אמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרע שאינו נאמן דילמא פרע ליה ללוה בתר הכי שלא בעדים וא\"כ כי אמר פרעתי ליהוי נאמן דומיא דרישא דכי אמר ליה צא תן לו ואמר פרעתי דנאמן דכוותא נמי הכא אלא דצ\"ל דלא דמי דכיון שזה העיז פניו נגד העדים כי פרע תו לא פרע אלא בעדים וכמ\"ש רש\"י ומעתה מאחר שזה הביא עדים שלא פרעו משעת העמדה בדין וכו' תו לא מצי לומר פרעתי לאפוקי לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דאף שלא הביא עדים שלא פרעו כל שהביא עדים שלא רצה לפרוע כבר אף שאפשר לומר דבתר הכי פרע ליה אפילו הכי אינו נאמן עד שיפרע לו בעדים ולאפוקי זה כתב דדוקא אית ליה עדים שלא פרע הוא דאינו נאמן אבל בלא\"ה נאמן ולזה אמר ובזה נתיישב הא דרב זביד.<br><b> וראיתי</b> להט\"ז בסי' ל\"ט שהקשה להטור וז\"ל הטור ז\"ל כתב בשם התוס' דאף במקום שנאמן לומר פרעתי טורף מן הלקוחות וכ\"כ הב\"י בסי' ע\"ט בשם הראב\"ד ז\"ל משעת העמדה בדין יש לו קול ואם חייב מודה מצי טריף מהלקוחות וקשה לי היאך טריף מהלקוחות יאמרו הם שמא פרע וקנונייא הם עושים עלינו כמ\"ש הטור בשם הרמב\"ם בסי' ע\"א סל\"ו בשטר שהאמינו מלוה ללוה לומר שנפרע ובאמת שמצינו עוד ראיה מדברי התוס' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ב ע\"א) ד\"ה אמר אביי וכו' דאע\"ג דלא הוי שטר אלא על פה טורף מהלקוחות ודוחק לומר דפליגי על הרמב\"ם ז\"ל ותו דכלל הוא בידינו אין אדם נאמן בהודאתו במקום שחב ונראה לפי קוצר ענ\"ד לומר דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בני חורין ואותה שעה א\"ל מלוה ללוה אל תפרעני אלא בפני עדים עכ\"ל וכדברים האלה כתב הש\"ך בסי' ע\"ט סק\"ל ונסתייע מההיא דפסק רבינו בפ' ט\"ו מהל' מלוה ומהטור בסי' ע\"א יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד </b> לא זכיתי להבין דבריו והוא במה שהביא מדברי רבינו ומהטור דחיישינן לקנונייא דלא דמי דהתם שאני משום דכתב ליה נאמנות וכל כי האי דמי לנפל דאיתרע דכיון שהאמינו לגבי שיכול לומר פרעתי נמצא שאין כח ביד השטר כי אם על פה הלוה שאם לא ירצה הלוה לקיים את השטר אינו כלום ומשו\"ה לגבי לקוחות מוקמינן ליה בריעותיה ולא יגבה לקוחות וראיתי שכן כתב הש\"ך שם ס\"ק מ\"ז וז\"ל דשאני הכא כיון שנתן ללוה נאמנות איתרע ליה וכו' יעו\"ש הרי להדיא דהתם גבי נאמנות לא משוינן לשטרא לגבות מלקוחות ואפשר דמשו\"ה חיישינן לקנונייא וא\"כ מאי קשיא ליה להש\"ך מהתם ונראה דזה מוכרח לומר דאל\"כ תקשי דברי הטור אהדדי דבסי' ס\"ה סעיף ה' הביא משם אביו הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וראיתי מפרשים שאפילו שניהם מודים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנונייא ולא נתברר לי דלא חיישינן לקנונייא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דאית ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו ע\"כ ואילו בסי' ע\"א סל\"ה הביא סברת רבינו דנאמנות חיישינן לקנונייא היפך דעת אביו ז\"ל דלא חייש לקנונייא אלא היכא דנפל אלא ודאי כדאמרן דגבי נאמנות כנפל דמי וכולהו חד שעורא אית להו ומשו\"ה חיישינן לקנונייא אבל אה\"נ דבעלמא לא חיישינן לקנונייא.<br><b> ואל </b> תשיבני מההיא דכתובות דשטר אמנה דחיישינן לקנונייא אף דלא נפל דפרכינן התם בדף י\"ט דקאמר מאן ומשני דקאמרי עדים וכגון שחב לאחרים הרי דאף דלא נפל חיישינן לקנונייא הא לא קשיא לענ\"ד דהא הרא\"ש ז\"ל דלא חייש לקנונייא מה יענה לסוגיא זאת אלא ודאי דלא דמי די\"ל דהתם נמי דמי לנפל דאי אמרת כדקאמרי עדים א\"כ לא היה מעכב השטר בידו עד שעת העמדה בדין כיון ששטר אמנה הוא ולא חייב לו ומשו\"ה חיישינן לקנונייא וכמ\"ש הר\"ב שם בשם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל והרמב\"ן ז\"ל תירץ דשאני הכא דריע טענתיה וכו' ואינו נאמן לומר אמנה במקום שחב לאחרים אפי' במקום מיגו.<br><b> גם </b> מ\"ש דדוחק לומר דהטור ז\"ל פליג עליה דרבינו דאיך אפ\"ל כן דהא הטור ז\"ל בסי' ס\"ה הביא הך דרבינו דגבי נאמנות חיישינן לקנונייא ואילו בסי' ל\"ט פסק הטור ז\"ל משם אבי העזרי ורבינו ז\"ל דאפי' דאיכא פס\"ד ביד המלוה מצי לומר פרעתי ואי אמרת דהא דחיישינן לקנונייא הוא בכל גווני אם כן אמאי הביא הך דאבי העזרי ורבינו כאן ניחוש לקנונייא וגם רבינו ז\"ל דחייש לקנונייא גבי נאמנות אמאי פסק גבי פס\"ד דנאמן וליחוש לקנונייא אלא ודאי דלא פליג עליה אלא דמחלק בין נאמנות דדמי לנפל לפס\"ד וכדאמרן.<br><b> גם </b> מ\"ש עוד וז\"ל ולענ\"ד נראה דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בנ\"ח לשלם ובאותה שעה א\"ל ללוה אל תפרעני אלא בעדים ע\"כ וקשה לי דאם איתא דמיירי שא\"ל אל תפרעני אלא בעדים א\"כ איך כתב ע\"ז אבל אם טוען שפרעו נאמן הא כיון שא\"ל אל תפרעני אלא בעדים היכי מצי לומר שפרעו ונראה לומר דמ\"ש הטור אם טוען שפרעו ר\"ל קודם שהודה לו אם אמר שפרעו ואינו חייב לו עתה כלום נאמן וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש לטוען בבי\"ד לחזור ולטעון וכו'. </b> עי' במרן כ\"מ ז\"ל שהביא תשובת הרשב\"א שכתב ע\"ד רבינו וז\"ל ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה טוען לטעון ושמתחייב עצמו בבי\"ד באותה טענה שאי אפשר לטעון ולחזור בבי\"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו לטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפטור כגון שטענו מנה לי בידך וא\"ל הן ואח\"כ חזר ואמר להד\"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא מנה לי בידך בשטר זה וא\"ל מנה שבשטר זה עשרים דנרים יש בו ריבית וא\"ל הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפי' באו עדים וכו' אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים וכו' וזהו שאמר הרב ולא זולת יעו\"ש ומביאו ג\"כ בב\"י סי' פ' יעו\"ש.<br><b> ומכאן</b> קשה לי במ\"ש הרשב\"ש סי' תק\"ה וז\"ל וגדולה מזאת שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וחזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים דבריה האחרונים ובטלה דבריה הראשונים שהרי נפסקה הלכה בפ' חזקת הבתים דטוען וחוזר וטוען וכ\"כ הרמב\"ם בפ' ז' מטוען יש לטעון בבי\"ד ולחזור ולטעון וממ\"ש בסוף דבריו נראה שאפי' יש בין טענה הראשונה לטענה האחרונה זמן מרובה לפי שהוא כתב ואע\"פ שיצא מבי\"ד וחזר יש לו לטעון ולהפוך כל טענותיו שירצה עד שיבואו עדים וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וכו' הרי הודית שמשכונות אלו לא קבלתים לשאר תביעות כי אם על מה שבשטר ולשאר תביעות הוי הך טענה טענת חיוב וא\"כ לדעת הרשב\"א לדברי רבינו הוי כמי שהודה בשטר שעשרים דינרים שיש בו ריבית ואם חוזר בו לטעון לא היה בו ריבית אפי' מייתי עדים שלא היה בו לא מהימן וא\"כ איך כתב שאם חזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים את דבריה האחרונים והביא דברי רבינו לראיה ולפי מ\"ש הרשב\"א בדעת רבינו לא מיירי רבינו כמו שהוא הבין ולא עוד אלא שלדעת רבינו אפי' שתביא עדים לדבריה האחרונים לא מהני כמבואר.<br><b> וכי </b> תימא דלא דמי דהרשב\"א לא קאמר אלא היכא דהודה התובע בתחילה לנתבע שיש בשטר זה שתובע בו ריבית דאם אח\"כ חוזר וטוען שאין בו ריבית נמצא סותר בפי' מה שהודה בתחילה ובזה אפי' הביא עדים לא מהימן לדעת רבינו ברם בנדון הרב ז\"ל שמה שאמרה בתחילה שלא קבלם אלא על מה שבשטר אפשר שאפי' הרשב\"א מודה שיכול לחזור ולטעון כיון שלא סתר דבריו הראשונים בפי' להא אמינא דהא ודאי ליתא שהרי בפ' חזקת הבתים ד\"ל גבי ההיא דעביד איניש דקרי לשנים טובא שני חזקה כתבו רשב\"ם והתוס' ז\"ל דאי לאו דלא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה אף כי מייתי סהדי דאכלה ז' שנים לא מהימנינן ליה דהא איהו מכחיש להו ומודה שלא אכל אלא שני חזקה דהיינו ג' שנים יעו\"ש הרי דשני חזקה היא ג' שנים לא מצי טעין שוב ז' שנים אכלתי דהוי סותר דבריו הראשונים ה\"נ בנדון הרב ז\"ל במ\"ש שעל מה שבשטר תפסתים אם אח\"כ אמרה שתפסם על מה שכתוב בפנקס ועל הכל אין לך סותר דברי הראשונים במה שאמרה יותר מזה וכ\"ש שאמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד שזה ודאי סותר דבריו הראשונים הוי ועיין במהר\"י אדרבי בסי' קכ\"ה יעו\"ש.<br><b> ודע</b> שהטור ז\"ל בסי' פ' הביא מחלוקת היכא דטען וחזר וטען ואח\"כ באו עדים והכחישו לטענה קמייתא אי סומכים לטענה ב' או לא דלהרמ\"ה אין משגיחין יעו\"ש במרן ובמהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף מ\"ט ומהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ל\"ו וראיתי בס' פני משה ח\"א סי' ס\"ז שהביא תשו' מהר\"י קצבי ז\"ל ומקהי אקהיתא ופי' דברי רבינו בזה האופן דדוקא כשבאו עדים קודם שהוחזק כפרן ע\"פ עדים ומתוך כך חזר בו אז אינו יכול להשיאה לטענה אחרת ואפי' שיביא עדים לדבריו וכדברי רוב הפוסקים לאפוקי היכא דלא אתו סהדי עד לבתר דטען טענה בתרייתא דאז נהי דלא מהימן בדבוריה מ\"מ אם הביא עדים מהני וכדברי הרמ\"ה ז\"ל ובהכי ניחא לן דגם הרמ\"ה הוא מכלל הפוסקים דס\"ל דהיכא דהוי חוזר וטוען אפי' מייתי סהדי לא מהני ליה דעד כאן לא קאמר הרמ\"ה דמהני אלא היכא דלא אתו סהדי עד דטעין טענה בתרייתא אבל אי אתו סהדי והכחישוהו מעיקרא ומתוך כך חוזר וטוען טענה אחרת יודה הרמ\"ה דלא מהימן אף דמייתי סהדי לדבריו ואם לדברי הרבנים ה\"ה מרן ומהריב\"ל ז\"ל וזולתם דס\"ל דהרמ\"ה פליג אהרמב\"ם נמצא דלא מחלק הרמ\"ה בין הכחישוהו עדים קודם שחוזר בו להיכא דהכחישוהו לאחר שחזר בו ואם הביא עדים לדברים האחרונים דבריו קיימין וא\"כ הוא מלבד הדבר הקשה לענ\"ד לשווי להרמ\"ה חולק על דברי רוב הפוסקים עוד אחרת חזות קשה נראה לי בסדר לשון הטור שמביא דברי הרמ\"ה בתוך דברי עצמו כאילו הוא מוסכם עמו בדין זה דכתב דברי הרמ\"ה וחזר וכתב וז\"ל ודוקא דהדר ביה לבתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לאחר כדי דיבור ואילו הטור ז\"ל בסי' קמ\"ו האריך בההיא עובדא דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה כדברי הרא\"ש ורוב המפרשים וגם הביא דברי ר\"י לפסק הלכה עכת\"ד.<br><b> והנה</b> אודיע למעיין שמ\"ש הרב ז\"ל בדעת הרמ\"ה דהיכא שבאו עדים ואח\"כ חזר וטען דלא מהימן אף דמביא עדים לטענתו כדברי רוב הפוסקים וכו' הנה בעת'ה נדפס מקרוב הרמ\"ה ז\"ל למס' בתרא ושם ראיתי בסוגיין שכתב בתוך דבריו וז\"ל אבל היכא דאתו סהדי והכחישוהו בגווה כהודאה דמייא כמאן דטעין מעיקרא בטענתא דאיחייב בה ממונא והדר וטען מילה דאפשר דלא מקבלינן מיניה לאיפטוריה בגוה אלא בראיה דהא ליתיה למיגו כלל וכו' הרי דעת הרמ\"ה דהיכא דטעין מידי ואחייב ביה ממונא אי מייתי סהדי לטענתו שניה מהני וה\"ה אם הכחשוהו עדים לטענתו הראשונה דמהני אי מייתי עדים לטענתו השניה ולדעתו ז\"ל לא שנא שבאו עדים קודם שחזר מטענתו ולא שנא לאחר שחזר דא ודא חדא היא.<br><b> ומה </b> שהקשה עוד דא\"כ קשים דברי הטור שמביא דברי הרמ\"ה וחזר וכתב ודוקא דהדר בתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לבתר כדי דבור ואילו הטור כתב להא נמי אמינא דהך דינא דבתר כדי דבור הוא מדברי הרמ\"ה ז\"ל כמבואר שם וז\"ל וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא הדר מטענתיה קמייתא אלא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דבור אע\"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמייתא כלל חוזר וטוען ואף על גב דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוהו לטענתיה קמייתא לאו הכחשה היא כיון דהדר ביה בתוך כדי דבור כמאן דלא טעין מעיקרא דמי ע\"כ הרי דהך דינא דכתב דלאחר כדי דבור אורייתא דיליה דהרמ\"ה היא ולא הטור וא\"כ אין הוכחה מכאן דמסכים עם הרמ\"ה כדי שנקשה מההיא דסי' קמ\"ו כמבואר ומן הבא'ר ההיא ממנו ניקח לכל מ\"ש הרב פני משה עליה דהרמ\"ה ז\"ל דא\"א לומר כן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה בידו מדברים העשוים וכו'. </b> עיין במהרש\"ך ז\"ל ח\"ג ס\"י שהקשה על דברי התוס' דפ' הנשבעין דף מ\"ו ד\"ה וספרא וכו' שכתבו וז\"ל ותימה כיון דספרים עשויים להשאיל ולהשכיר הא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודילמא איהו אפקיה ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו וכו' והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי צריך כולי האי נהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו דאין האחר נאמן לומר לקוחים הם בידי כיון דעשויים להשאיל ע\"כ וז\"ל יראה מדבריהם דלא קשיא להו אגופא דמתני' דקתני דאם יצא לו שם גנבה בעיר אלא אמאי דשקיל וטרי תלמודא ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו קשיא להו דאמאי אצטריך לאוקמי בההיא אוקמתא אבל אמתני' דמצריך שיצא לו שם גנבה לק\"מ ויראה דאיכא למידק כיון דס\"ל להתוס' דמאי דאמרינן אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן היינו דוקא היכא דטעין על איש ידוע אבל כל שאומר שבאו גנבים בתוך ביתו וגנבו ממנו כהאי גוונא ל\"א אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בשוקא א\"כ אפי' אמתני' גופא הוה מצי לאקשויי דאמאי אצטריך לשם גנבה אע\"פ שלא יצא לו שם גנבה דין הוא שלא יהא נאמן לומר נגנבו ממני במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידי יעו\"ש.<br><b> איברא </b> דבסגנון זה כתב הרא\"ש ז\"ל שם יעו\"ש. ומ\"מ נראה לענ\"ד בכונת התוס' דעיקר הקושיא אגופא דמתני' היא שלא כדברי הרב ז\"ל ולא נקטו מאי דפריך הש\"ס ומשני כי אם לאלומי לקושייתא דבלא\"ה שפיר נאמן במיגו דהשאלתיה והראיה לזה דבס\"פ המקבל הקשה הך קושייא עצמה אגופא דמתני' ממה שלא הביאו רק המתני' וכתבו וז\"ל ואמאי יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכו' הרי דכאן לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ב) בא הדבר יותר מפורש שכתבו וז\"ל וא\"ת דתנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא לו שם גנבה בעיר יהא נאמן לומר שגנבוה במיגו דאי בעי אמר השאלתיו לך וכו' הרי דכאן נמי לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש בהנשבעין אינו אלא לאלומי לקושייתם דהשתא דתלי מילתא ביצא לא אירייא כלל דדילמא איהו אפקיה לקלא כמו שיראה המעיין.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז\"ל וז\"ל ותו איכא למידק במ\"ש התוס' עוד דנהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו וכתבו דליכא לבטל טעמא דהאי מיגו מטעם דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן מטעם שכתבו ואכתי איכא טעמא אחריתי שאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידך דהך טענה הוי טענה דהעזה ואין אומרים מיגו מטענה דהעזה לטענה שאין בה העזה וכו'. ולהא נמי אמינא דלא אירייא דהרואה להתוס' בפ' חזקת הבתים הנ\"ל עיניו יחזו דיהבו דעתייהו להכי שכתבו בתר הכי וז\"ל ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל וכו' יעו\"ש ועל כיוצא בזה נאמר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכנראה דבעת ההיא לא זכר ש'ר להך דברי התוס' שבפ' חזקת הבתים.<br><b> ועיין </b> להרב לח\"מ שהקשה להטור ז\"ל דאית ליה דטענת גנובים אפי' בדברים העשויין להשאיל אינו נאמן כמ\"ש בסי' צ' ואיך כתב בהל' חזקה ס\"ס קל\"ג דלא נראה לו דברי רבינו דודאי השתא הוי בטוען גנובים כמ\"ש שם הב\"י ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלא קשיא דהטור הבין בדעת רבינו דבהל' טוען שאולים הם לאותו פלוני שכ\"כ בסוף דבריו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאותו פלוני ע\"כ וא\"כ לא חשיב ליה להטור טענת גנובים עיין בש\"ך שם ויותר מזה היה לו להקשות לפי דעתו דשם סימן קל\"ג לעיל מזה כתב בהיפך וז\"ל ואם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא\"כ יצא לו שם ע\"כ ומה לו לילך לסימן צ' אלא הדבר ברור כמ\"ש וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני מה אין אומרים לראובן וכו'. </b> יש להבין במאי דקי\"ל במי שהחזיק שני חזקה וטוען אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה אי צריך ג\"כ שיאמר שטר היה לי ואבד או דלמא אפי' שיאמר לא היה לי שטר מעולם דחזקה במקום שטר קאי.<br><b> וראיתי</b> בתשו' הרשב\"ש ז\"ל סי' ד' שכתב בתוך התשובה וז\"ל וצריך טענה אתם מכרתם לי או אתם נתתם לי במתנה צריך בחזקה זו ג' שנים שכל חזקה שהיא בטענה צריך ג' שנים וצריך שיאמר שטר היה לי ונאבד דטעמא דחזקה הוא דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטר כדאיתא בפ' חזקת הבתים וכו' יעו\"ש הרי דכתב דצריך שיאמר שטר היה לי ואירכס וכן ראיתי בס' מחנה יאודה בסי' קמ\"ו סי\"ד דרצה לדקדק כן מדברי הטור ז\"ל שם וז\"ל ואפשר לדקדק מדבריו דדוקא בכהאי גוונא שטוען שטר הו\"ל ואירכס אבל אי טעין אתה מכרת לי בלא שטר אינו נאמן דלא עביד איניש דלוקח קרקע בלא שטר ואנן סהדי דשקרא קא טעין ואף דאית ליה מיגו דמצי אמר שטר הו\"ל ואירכס מ\"מ השתא דלא הו\"ל שטר מעולם הו\"ל מיגו במקום חזקה דאנן סהדי דלא שדי איניש זוזי בכדי ליקח קרקע בלא שטר וכו' ומיהו מסתמיות כל הפוסקים משמע דליתא להאי דינא ולשון רבינו י\"ל דאורחא דמילתא נקט והשתא ניחא הא דקתני במתני' אתה מכרת לי דפשיטא דבכהאי גוונא מהני דאל\"כ תו לא משכחת לה אלא דאתא לאשמועינן דאף דקא מודה דמעולם לא הו\"ל שטרא מהימן ויש עוד לישב עכ\"ל.<br><b> אמנם</b> אני בעניותי מצאתי הדבר מפורש בגדולי הפוסקים הלא הוא הרמ\"ה בשיטה למס' בתרא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ט) סי' צ\"ה וז\"ל ואפי\"ה שמעינן מינה אפי' למ\"ד אין אותיות נקנות במסירה דמאן דאכיל ליה לארעא שני חזקה וטעין דמזבנא זבנא אע\"ג דלא נקיט ליה שטרא בידיה ולא טעין נמי שטרא הו\"ל ואירכס לא אמרינן כי מהניא ליה חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הו\"ל ואירכס מטעמא דטפי דתלת שני לא מזדהרי איניש בשטרי אלא אע\"ג דלא זבין מיניה בשטרא כיון דטעין דזבנא מיניה בחד מאנפי הקנאה דמהנייא בזביני מהנייא ליה חזקה דהא הכא דלמ\"ד אין אותיות נקנות במסירה ואי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתי דמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבין מניה בשטרא אחרינא ואפי\"ה מהני ליה חזקה ע\"כ ובסברא זאת החזיק הרב ז\"ל עוד לקמן בסי' צ\"ז וז\"ל ומהא נמי שמעינן דמאן דקני ארעא בחד אנפי הקנאות אע\"ג דלא הו\"ל שטרא מעולם ולא טעין שטרא הו\"ל ואירכס מהנייא ליה חזקת ג' שנים לאוקמא בידיה דהא הכא אליבא דמ\"ד עדי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתי דמי ואפי\"ה מהני ליה חזקה ונידון בחזקה וכדאמרינן לעיל עכ\"ל יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל שדה הבעל ושדה האילן אינה מיום ליום אלא שכיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כג' שנים וכו'. </b> דעת רבינו כדעת ר\"ח דמחלק בין שדה בית השלחין לשדה הבעל וכמ\"ש הטור ז\"ל בסי' קמ\"א וז\"ל והרמב\"ם כתב ששדה הלבן ושדה האילן א\"צ מיום ליום אלא כיון שאכל שלשה תבואות הוי כג' שנים וכ\"כ ר\"ח והרמ\"ה וכו' והוא כפי מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחי' בדעת ר\"ח דבתחילה הביא פי' דקל דיופרין שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ודחה אותו מירושלמי דמוכח דשמואל בעי אכילה של ג' שנים וכו' ועוד מביא לשון אחר שפי' ר\"ח דקל שמשיר פירותיו ופי' וז\"ל ונראה שהם התמרים הנושרים שאינם מתבשלין באילן והן מתמתקים בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו בפסחים ולרב דאמר ג' שנים שלמות בעינן כיון שנשר קודם וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין והשיצין לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולו בשדה ולשמואל משיכנס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדירתן של אלו ע\"כ.<br><b> נמצא</b> דבין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל שמשיר פירותיו לר\"ח לא בעי לשמואל ג' שנים מיום ליום שלא כדעת רשב\"ם שפי' דלפי' דקל שמשיר פירותיו בעי שמואל ג' שנים מיום ליום שלדעתו ז\"ל אין הכרח בדברי ר\"ח כמאן מהפי' נקיט לדינא והטור נמשך למ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ונראה לענ\"ד שלזה כיון מרן שכתב ור\"ח פי' דקל שמשייר פירותיו והרמב\"ן בחי' ביאר דברי ר\"ח עיין עליו ע\"כ דהכונה דהטור שכתב שר\"ח סבר כרבינו שא\"צ מיום ליום הוא לפי מה שפי' הרמב\"ן. ומעתה קשיא לי טובא למ\"ש להרב ב\"ח ז\"ל אבל הרמב\"ם תופס עיקר פי' בתרא של ר\"ח ותימה מנ\"ל הא לרבינו דר\"ח ס\"ל פי' בתרא עיקר דמפי' רשב\"ם ז\"ל וכן מדברי הרמב\"ן בחי' שמביאו פי' ר\"ח נראה שלא הכריע כאחד מהפירושין ע\"כ ולא באתי אל כוונתו דאיך משוה פירוש רשב\"ם עם הרמב\"ן דהא להרמב\"ן בין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל דמשיר פירותיו לכולהו פרושי לא בעי מיום ליום וכמבואר ומאי הבין בדבריו ולומר דהבין שהכונה היא אחר ג' שנים זה אינו לפי מאי דס\"ל להרמב\"ן דאפי' לרב לא בעי מיום ליום ויפרש דברי ר\"ח בהיפך דאפי' לשמואל לא סגי בלא ג' שנים והכחידה תחת לשונו זה קשה מן הראשונה וכעת דבריו צריכין לי ישוב ומיהו בהא דהקשה הרמב\"ן לר\"ח למאי דמפ' דקל דיופרין ממאי דאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל אבל חכמים אומרים ג' שנים קציר ג' שנים בציר ג' שנים מסיק פי' ג' שנים יקצור את תבואתו וימסוק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא ג' שנים בעי ע\"כ. נראה דאפ\"ל בדעת ר\"ח דס\"ל כמ\"ש רבינו יונה בעליותיו הביאו הר\"ב ז\"ל וז\"ל אי ק\"ל הא דמשמע בגמ' דלרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומ\"ש מדקל נערה לא קשיא כיון דשאר דקלים אין עושין פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי היא עומדת במקום ב' שנים ע\"כ וא\"כ אמור מעתה שזה הוא היתה כוונתו.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל שם בהגה\"ט אות ג' שכתב וז\"ל אמנם יש לתמוה על מהרש\"ח ז\"ל היכן ראה בדברי רשב\"ם דהלכה כרב דבעי ג' שנים שלמות ומיום ליום שרשב\"ם לא כתב אלא ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי\"ל ע\"כ ולשון זה מתפרש והכי קי\"ל כשמואל וכו' יעו\"ש וקשה טובא דבאמת כן הוא ברשב\"ם בפי' דפסק כרב שכתב בדברי רב וז\"ל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא וכו' אבל חכמים אומרים חזקתן ג' שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בה פירקין דטעמא דג' שנים וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח בסוגיא דמכילתין וכו'. הרי דעת רשב\"ם בבירור דפסק כרב וצ\"ע. שוב ראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה כן. ועוד הקשה במ\"ש בדברי רשב\"ם והכי קי\"ל מתפרש והכי קיי\"ל כשמואל וכו' לא ידעתי מה הוא הכוונה דאף אם נאמר דקאי לשמואל היינו דוקא בסוג מעשה החזקה דמי שהחזיק בשדה של דקל נערה שמשיר פרותיו דלא החזיק אפי' בג' שנים אבל בזמן החזקה לא נחלקו דבעינן מיום ליום דלכו\"ע בעינן מיום ליום. ועוד כתב שאפי' זה אינו מדברי רשב\"ם אלא מלשון ר\"ח אבל רשב\"ם אפשר שסובר דהלכה כשמואל וכו' וקשה דא\"כ נמצא דר\"ח הכריע בין ב' הפירושין וסובר דלא פליגי בזמן החזקה דבעינן מיום ליום ואיך כתב הטור ז\"ל וכ\"כ ר\"ח בדעת רבינו ואינו כן לפי דברי רשב\"ם היפך מה שרצה לתרץ הוא בתחילת דבריו ועוד יש להקשות עליו כמו שיראה המעיין ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>טען בעל החצר וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסימן ק\"מ דאף בעדות השכנים אם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא בלילה אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה וכו' וראיתי להרב מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה להטור דא\"כ בעובדא דשכוני גוואי אמאי קאמר רבא דמוקמינן בידא דלוקח עד שיביא ראיה המערער דבשכוני גוואי הוה אמאי לא מהימן בטענתיה במיגו דאי בעי טעין אני ראיתיו יוצא בלילה דהא התם על כרחך לא מיירי אלא בעדות השכנים דאי בעדות השוכרים וכו' אלא ודאי דלא מיירי בעדות השוכרים אלא עדות דעלמא או בעדות השכנים א\"כ כי טעין בשכוני גוואי הוה להימניה במיגו דראיתיו יוצא בלילה דבכהאי גוונא לא מהני עדות השכנים וי\"ל וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לישב דמיגו כי האי הוי מיגו להוציא דרבא ס\"ל דכל שהחזיק ג' שנים ויש לו עדים הו\"ל מוחזק כנראה מפי' רשב\"ם ז\"ל יעו\"ש וא\"כ הוי מיגו להוציא דבהאי מיגו רוצים להוציא הבית מהמוחזק ולאוקמא ביד המערער והרא\"ש ז\"ל הוא מהסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בדברי מרן החבי\"ב בכללי מיגו יעו\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הטור לקמן משם ר\"י ז\"ל בס\"מ וז\"ל וכתב עוד שאם יטעון המחזיק בבי\"ד קודם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניכם לפי שאם יבא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכירות טענתו טענה ולא הוו נוגעין בעדות כיון דלא הוה מערער קמן וכו' יעו\"ש וראיתי להרב ט\"ז שם שהקשה וז\"ל אלא דקשיא לי במ\"ש הטור כיון שאין המערער לפנינו מ\"ש מסי' ל\"ו ס\"ו בטור בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכתב הב\"י בשם ר\"י ז\"ל הטעם דחייש לוקח ראשון שמא קרקע בגזלה היא והיום או למחר יבא הנגזל וכו' וכ\"ש כאן שהשוכרים רואין שזה המחזיק גובה מהם עדות על כרחן בודאי יודע הוא שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישין בזה ויעידו עדות שקר שלא יצטרכו לשלם השכירות וצ\"ע עכ\"ל. ולפום ריהטא יש להשיב דלא דמי דשאני התם דזה לוקח ראשון כיון שרואה שיצא המערער דגזלה לוקח שני מחמת מוכר שפיר איכא למיחש דלוקח יחוש אף על שלו שמא יצא מערער דגזלה ורוצה להעמידו בידו ומשו\"ה אינו מעיד אא\"כ אית ליה למוכר או ללוקח שני קרקע אחר דכולי האי לא חייש אבל כאן דאין מערער אלא שחושש המחזיק שמא יבא מערער ויערער והוא רוצה להיות בטוח בקרקע משום הא מי זה אמר דחיישי העדים להעיד על מה דלא חזו ומאי כל שכן איכא.<br><b> ברם</b> קושטא דמילתא הוא דר\"י ז\"ל עיקר ראייתו הוא מהתם וכמו שמביאו הר\"ב בשיטה מקובצת בסוגיין וז\"ל הרשב\"א ומו\"ה פי' לייתו וליסהדו לי דאתא לאוסופי וכו' ואע\"ג דלא נקטי אגרא בידייהו כיון דאין כאן מערער לא חשבינן נוגעין בעדותם דלא חיישינן במה דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפירקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אע\"פ שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ממערער שאינו ידוע וה\"נ לא שנא ע\"כ הרי להדיא דטעמא דמילתא דהתם לדעת ר\"י ז\"ל לאו משום דשמא יביא מערער שהמוכר גזלה כדי שנאמר ה\"נ ניחוש שמא מרגישין העדים שיש מערער ויעידו עדות שקר כדי שלא ישלמו שנית וכדברי הרב ז\"ל אלא היינו טעמא משום שמעמידה בפני בע\"ח וכדפי' רשב\"ם וסגי ליה בדאית ליה ארעא אחריתי אע\"ג דאינו ידוע כמה חייב המוכר מפני שאין אדם חושש ומתיירא ממערער שאינו ידוע והא דאצטריך שיהיה ללוקח שני או למוכר קרקע אחר מפני שידוע שיש לו בע\"ח שכן נראה מדבריו שכתב אע\"פ שאין ידוע כמה חייב המוכר וכו' כנראה דס\"ל דטעמא דצריך שיהיה קרקע אחר הוא שידוע שיש לו בע\"ח ובזה כיון לתרץ מה שהקשה ר\"י לרשב\"א ועיין להרמ\"ה שם ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ג\"ש שאמרו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובגמ' אמרו א\"ר חמא מודה רב הונא באתרא דמוכרי באגי והקשו פשיטא ומשני לא צריכא דאיכא דמוביר ואיכא דלא מוביר והאי גברא מוברא קמ\"ל דא\"ל חד ארעא בכוליה באגי לא מצינא לינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי ע\"כ וראיתי להרמ\"ה ז\"ל הנדפס מקרוב שכתב וז\"ל ונפק\"מ דאי ליכא ארעא דסמיכא ליה דמזדרעא בכל שתא אע\"ג דלא מהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי א\"ל חדא ארעא בכוליה באגי לא מצינא דמינטר ואי אית ארעא דסמיכי ליה ולא מוברי ומהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי אמר הכי ניחא לי דעבדא טפי עכ\"ל.<br><b> והנה</b> הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ז\"ל לא הביאו כי אם תירוץ ב' בהכי ניחא לי דעבדא טפי כנראה דבהך תירוצא שייך בכל גוונא ובכל מקום ומשו\"ה לא הזכירו תירוצא קמא דחד ארעא בכוליה באגי לא מצינא למינטר דשייך היכא דלא מהני בורות אלא ש\"מ דבכל מקום מהני טענת בהכי ניחא לי דעבדא טפי. אמנם מדברי הטור ז\"ל בסי' קמ\"א הוכיחו דס\"ל דאיכא מקום דלא מהני בורות והתם לא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכמ\"ש מרן בס\"ג וז\"ל וסובר רבינו דלתירוצא קמא כשעומדת בין שדות בורות הוא דאי לאו הכי א\"א למיטען חדא ארעא אפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר שייך האי טעמא אבל לתירוץ ב' אע\"ג דלא קיימא בין שדות בורות שייך וכיון דאיכא דמוביר טענתיה טענה עכ\"ל והרב ב\"ח ז\"ל שם פי' הדברים ביותר וכתב בסוף דבריו וז\"ל ומשמע להדיא דאם ידוע שהיא טובה וא\"צ להובירה ועומדת בין שדות שזרועות לא הוי חזקה אם הובירה ע\"כ יעו\"ש ועיין במהרש\"ח בביאורו והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות ה' וז\"ל ולפי\"ז יש לתמוה על הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש שלא הביאו תירוץ זה מהרש\"ח בביאורו ע\"כ אלא דקשיא לי תחילת דברי הב\"ח ז\"ל שכתב ולמד רבינו מפי' רשב\"ם דהני תרי טעמי לצדדים קאמר להו וכו' דמדברי רשב\"ם לא ראיתי שום הוכחה דלתירוץ בתרא היכא שהשדה טובה דלא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדי טפי.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שכתב דדברי הטור ז\"ל וז\"ל משמע דס\"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי דטעמא דהכי ניחא לי לא שייך אלא היכא שאיננה טובה וכו' ולא משמע כן מדברי הרא\"ש דלא מייתי אלא תירוץ בתרא וגם הרמב\"ם לא הזכיר טעמא קמא ונראה דס\"ל דטעמא דהכי ניחא לא שייך בכל השדה ולא נפק\"מ מטעמא קמא ודברי רבינו צ\"ע עכ\"ל. ות'ם אני איך לא הביט במרן החבי\"ב שהביא משם מהרש\"ך ז\"ל שהקשה כן ועוד ק\"ל במ\"ש משמע דס\"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי וכו' והוא מתורת מרן ז\"ל שכ\"כ בדברי הטור דאל\"כ מה הבין בדברי מרן וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל פי' דברי מרן והרב ז\"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה. ומ\"מ לענין דינא אשכחנא פתרי לדברי הטור דסברתו היא סברת הרמ\"ה ז\"ל דמחלק בין ארעא לארעא ואיכא דוכתי דלא מהני לומר בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכלה האב שנה והבן שתים וכו'. </b> עיין בטור ז\"ל שכ\"כ בסי' קמ\"ד וכתב ע\"ז מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהות הטור אות א' וז\"ל אמר המאסף בדין זה יש ג' סברות הסברה ראשונה היא סברת רשב\"ם שכתבו התוס' ברפ\"ב דכתובות ובפ' חזקת דצריך שיהיה הבן גדול בתחילת החזקה כשהתחיל אביו להחזיק הסברא הב' היא סברת רש\"י והתוס' שם דצריך שיהיה הבן גדול כשמת אביו אף אם כשהתחיל אביו להחזיק היה קטן הויא חזקת וכו' הסברה הג' היא סברת הרמב\"ם והרמב\"ן והרשב\"א דאפי' אם היה הבן קטן אחר שמת האב חזקתו חזקה ויראה שלזה הסכים הנמוק\"י בפ' חזקת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שהביאו לרשב\"ם בפ\"ב דכתובות אינו מענין זו כלל דהתם הוא היכא דאחר מחזיק בנכסי קטן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ומפרש רשב\"ם דאפילו התחיל להחזיק בפני אביו ומפרש ר\"ת לדעתו לברייתא דקתני אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה ה\"ז חזקה דמיירי כשהבן היה גדול כשהתחיל להחזיק זה ולרש\"י והתוס' כשהיה גדול בשעת מיתת אביו יעו\"ש אבל ברישא דברייתא דמיירי שהקטן מחזיק בנכסי אחרים והתחיל אביו להחזיק שנה בזה לא דבר רשב\"ם ואפשר דס\"ל כדעת רבינו דמחלק בין אחר המחזיק בנכסיו דלא מהני אפי' שהתחיל בחיי אביו ובין הוא המחזיק בנכסי אחר היכא שהתחיל אביו להחזיק וכמ\"ש הרב המגיד בדין שלפנינו. ולא עוד אלא דאפשר דס\"ל כסברת הרמב\"ן והרשב\"א דאפי' שלא התחיל אביו להחזיק שנה אלא מיניה וביה התחיל להחזיק מהני ליה חזקת ג' שנים וכמ\"ש הרה\"מ בפי\"ג ועיין בלח\"מ וכן נמי קשה במ\"ש עוד בסברא ב' בעד רש\"י ותוס' קשה בהכי שהתוס' לא דברו מזה כלום וכן נראה להוכיח מדברי הרה\"מ ז\"ל בפי\"ג שהביא סברא זאת בשם קצת המפרשים דלא מהני חזקת קטן אפי' בא מכח אביו וסברת הרמב\"ן והרשב\"א דסוברים דחזקת הקטן הוייא חזקה ושרבינו מחלק בין בא מכח אביו דמהני לבא מכחו יעו\"ש ואילו לסברת רשב\"ם לא הזכיר מוכרח דמהא ליכא למשמע מידי. וא\"ת היא גופא תיקשי למרן ז\"ל שבדין זה מביא להתוס' ורשב\"ם ומה ענין זה לזה אמינא דגם על מרן יש להקשות כן וכמו שכן ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל במהדורא בתרא שהקשה משם מוהר\"א מוטל ז\"ל בתשו' כת\"י והוא ז\"ל יצא לישע מרן ותירץ בתירוץ ב' דהנכון הוא דט\"ס הוא שהביאו בסעי' ג' ושייך לקמן בסעיף ד' והעד על זה שבס\"ד לא נזכר דברי התוס' כי שם ביתו אלא ודאי שמרן ז\"ל בס\"ד אמרן יעו\"ש והרואה יראה דתירוץ זה לא שייך למ\"ש הוא במקום אחר אם לא שנאמר שהרב ז\"ל בו בפרק היה סבור בדעת מרן ב\"י דלרשב\"ם ה\"ה בקטן המחזיק בנכסי אחר דכי אהדדי נינהו ולזה כת' ג' סברות ומ\"מ אם איתא להא איך לא הרגיש במ\"ב מזה ובפרט דמה שהליץ בעד מרן ז\"ל לא יגהה מזור למ\"ש הוא ז\"ל והדבר צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה בפני האב וכו'. </b> כתב הרב המגיד משם הרשב\"א ז\"ל שא\"צ מכירה בשטר וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב שנעלם מעיני הרה\"מ ז\"ל מ\"ש רבינו בפט\"ו מהל' אלו וכו' ועיין בהרב לח\"מ שם מה שהליץ בעד רבינו והרשב\"א יעו\"ש. והטור בסי' קמ\"ד הביא משם ר\"י דאם מכר המערער בלא שטר הוי מחאה כדעת רבינו והרשב\"א וכתבו הרב ב\"ח והפרישה דמהרש\"ל ז\"ל הגיה רבינו יונה והטעם משום דר\"י ס\"ל בהיפך כמ\"ש התוס' בד\"ה ואי ס\"ד וכו' יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בהגה\"ט אות ב'.<br><b> ואנכי</b> הרואה לרבינו יונה ז\"ל הביאו הר\"ב בעל השיטה מקובצת בסוגיין בדף ל\"א וז\"ל אכלה שבע אין לך מחאה וכו' עלה בידינו א\"ל ראובן לשמעון וכו' באיזה מכירה אמרו דהוי מחאה במכירה בשטר שהיא בפרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להיזהר בשטרו אבל במכירה בעדים אינה בפרהסיא כל כך כמו מחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראייתו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחילת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה ע\"כ. ונראה דמ\"ש עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה וכו' היינו לומר משהתחיל להחזיק באותה שדה הרי דלא מהני מכירה בעדים לדעת רבינו יונה ולא לומר מ\"ש הרב לח\"מ בדעת רבינו שהשטר הוא דלא מהני לחזקת דבתר לקיחת המערער כמבואר.<br><b> וראיתי </b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ\"ו סל\"ב שעלה ונסתפק בדעת רבינו יונה ז\"ל וז\"ל ויש להסתפק בדין זה דאפשר דעד כאן לא אמרו הר' יונה ז\"ל אלא דוקא במתרץ דיבוריה ואומר שני חזקה טובא קאמינא שזה סותר דבריו הראשונים לגמרי דקאמר ג' שנים אך אם מתרץ דבוריה ג' שנים דקא אמינא היינו לומר קנייתי קדמה לקנייתך ג' שנים דנמצא דזה שבע שנים שהקרקע בידי ואפשר דמהימן יעו\"ש שלא הכריע ועיין בשיטת הרמ\"ה שכתב בפשוט בסוגיין דמהני וז\"ל וכ\"ש היכא דא\"ל מי סברת שלשה שנים דבתר זביני דידך קא אמינא אנא ג' שנים דמקמי זביני דידך קאמינא דלא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא כלל וכו' יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן האוכל כל פירות האילן וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב וז\"ל ועיקר הפי' דנהרדעי הוו סברי שאע\"פ שהקונה ב' אילנות וא\"צ לומר אחד אין לו קרקע זהו תחתיהן וביניהן וחוצה להן אבל מקום האילן קנוי לו לשטוח בו פירות או לחפור בו וכו' ולזה הפי' הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל והוא דעת רבינו ורבו ז\"ל ע\"כ וכתב הרב לח\"מ ז\"ל דהרה\"מ ז\"ל בא לאפוקי מפי' רשב\"ם שפירש דנהרדעי סבירא להו דאם מתו יטע אחרים תחתיהם ומפי' התוס' שפי' דהיינו שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו לכך כתב שהעיקר כפי' ג' שיש לו כח לקונה לשטוח בו ולא כפי' רשב\"ם ותוס' ז\"ל אי נמי כונת הרה\"מ ז\"ל כדברי רשב\"ם ואתא לאפוקי מפי' התוס' ומ\"ש לשטוח בו פירות ה\"ה ליטע אחר תחתיו דמאי שנא הא מהא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה בכונת הרב המגיד דס\"ל לרבינו כפי' רשב\"ם ז\"ל דהא עלה מסיק ולזה הפי' הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א והרואה להרמב\"ן בחי' עיניו יחזו שפי' כמ\"ש הרה\"מ ובתר הכי הביא פי' ר\"ח ורשב\"ם ז\"ל וכתב וז\"ל ולא דייק לן כלל דא\"כ קשיא מתני' דקתני בה ואם מתו לא קנה קרקע ומתניתא תנא ואם מתו לא יטע אחר תחתיו כדאיתא בפ' הספינה ושויתינהו לנהרדעי טועין בדבר משנה ותו דרבא גופיה ליקשי עלייהו ממתני' הנ\"ל וכו' יעו\"ש וגם הרשב\"א ז\"ל הביא פי' ר\"ח ורשב\"ם והקשה עליהם ממתני' הנזכרת ופי' כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל והביאו הרב בשיטה מקובצת וא\"כ איך יתכן לומר דמ\"ש הרה\"מ ז\"ל לשטוח בו פירות דה\"ה ליטע אחר תחתיו ושלזה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל והם בעצמם דחו זה הפי' אלא ודאי הוא כמ\"ש מעיקרא. ומ\"ש הרה\"מ בסוף דבריו והוא דעת רבינו ורבו ז\"ל עיין בס' מחנה יאודה בסימן קמ\"א הנדפס מקרוב מה שהקשה ע\"ז.<br><b> ודע </b> דהרשב\"א כשהקשה עליה דרשב\"ם ממתני' דהקונה ב' אילנות לא קנה קרקע וכו' כתב וז\"ל ואפי' ר\"מ דפליג התם ואמר קנה קרקע מודה הוא דאם מתו אין לו קרקע דההיא דברי הכל היא וכו' יעו\"ש וקשיא לי טובא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ד וז\"ל הקונה אילן אחד בתוך של חבירו ה\"ז לא קנה קרקע וכו' קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן דברי ר\"מ וחכמים אומרים לא קנה לא קרקע ולא את האילן עד שיקנה ג' קנה ג' קנה קרקע נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן יעו\"ש הרי לר\"מ מפליג בין אחד לשנים דבאחד לא קנה קרקע ובשנים קנה ואם נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן ובודאי שהכונה הוא ליטע אחר תחתיו דומיא דקנה ג' לחכמים ואיך כתב הרשב\"א דבשנים אפי' לר\"מ לא יטע אחר דההיא דברי הכל היא ולא זכר מהך תוספתא אם לא שנאמר דקנה קרקע דר\"מ לאו כקנה קרקע דחכמים דלר\"מ הוא למשטח ביה פירי וכיוצא ולחכמים אפי' ליטע אחר במקומו והוא דוחק.<br><b> ומ\"מ </b> לא תעזוב נפשי לשאו'ל להי\"מ שהביא שם בתוך דבריו וז\"ל וי\"מ דנהרדעי כר\"מ ס\"ל דאמר הקונה ב' אילנות יש לו קרקע ולא ליטע אחר תחתיו קאמר אלא למשטח ביה פירי או לחפור בו בור ומערה אלא דאתו נהרדעי לאשמועינן דר\"מ לאו דוקא ב' קאמר אלא אפי' אחד ואמר להו רבא דלא דאפי' ר\"מ לא אמר אלא ב' אבל בא' לא וכו' יעו\"ש. ומהך תוספתא דכתיבנא נראה דלא כוותייהו דהא קתני אילן אחד בתוך של חבירו לא קנה קרקע כל שתחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וזה אינו רשאי לזורעה קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן דר\"מ וכו' הרי להדיא דקא מפליג ר\"מ גופיה בין אחד לשנים דאפי' אם נאמר דמ\"ש הקרקע של בעל האילן ר\"ל למשטח ביה פירי או לחפור בו בור שיח ומערה אבל ליטע אחר תחתיו מודה להו לרבנן דלא יטע וכדכתיבנא לדעת הרשב\"א מ\"מ תיקשי להו לנהרדעי איך מצו למימר דבקנה אילן אחד נמי קנה קרקע לר\"מ דהא מהך תוספתא נראה בהיפך דקתני לא קנה קרקע וגם לרבא קשה דמה להקשות מסברא בעלמא תיקשי ליה מהתוספתא וכמו שהקשו הרמב\"ן והרשב\"א עליה דר\"ח ורשב\"ם ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובן שפירש מאביו ואשה וכו' הרי הם כשאר כל אדם. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל וראיתי להרמ\"ה ז\"ל בפ' חזקת הבתים סי' ר\"ח שכתב וז\"ל ואפי' לא פירשו זה מזה נמי דוקא גבי אב ובן אבל שאר אינשי אע\"פ שדרין כאחד ומשאן ומתנן כאחד ואוכלין על שלחן אחד קפדי אהדדי הלכך מחזיקי אהדדי דאי לא תימא הכי למה לי למינקט האב והבן לשמועינן בשאר אינשי וכ\"ש באב ובן אלא מדנקט אב ובנו ש\"מ הני דמערבי דעתייהו טפי ומחלי אהדדי טפי אבל שאר אינשי אפי' אחים נמי לא עכ\"ל ונראה לענ\"ד שזה הוא דעת ר\"י ברצלוני ז\"ל שהביא הטור בסי' קמ\"ט סל\"ז וז\"ל כתב ר\"י ברצלוני ז\"ל האחין שאוכלין על שלחן אחד וכיס אחד לכולם הא מילתא ליתא בגמ' ומדאמרינן באב ובן ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם משמע באחין בין חלקו ובין לא חלקו הרי הן כשאר כל אדם אבל משקול הדעת יש לנו וכו' יעו\"ש דכונתו ממש כמ\"ש הרמ\"ה ז\"ל דלא מיירי באחין שיירשו את אביהן אלא שמשאן ומתנן ביחד ואוכלין על שלחן אחד ואפילו בחיי אביהן והחזיק בנכסי חבירו בידוע שהיה שלו לבדו וטוען שמכרה לו אלא שכתב דמשקול הדעת יש לנו לדקדק שקרובים להיות כאב ובן. ואחשוב שדעת בעהע\"ט שהביא הטור שם בס\"ב וז\"ל וכתב בעל העיטור ז\"ל דאחין אינן כשותפין ומחזיקין זה על זה ע\"כ היינו ממש סברת הרמ\"ה ז\"ל ואין ביניהם כמלא נימא דמיירי שאוכלין על שלחן אחד ומשאן ומתנן כאחד ואפ\"ה מחזיקין זה על זה ומדיוקא דדייקי הרמ\"ה והר\"י ברצילוני ז\"ל הוציאו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וכו'. </b> יש לברר מי שלקח קרקע מן הגוי והחזיק ג' שנים ובא בע\"ח וטרפה בעד חובו ועתה בא מערער עליה והביא עדים שקרקע זה היתה שלו נחלת אבותיו וטוען שהגוי גזלה ממנו זה כמה שנים וישראל זה הבא מחמת גוי הרי הוא כמוהו ולא מהני חזקה לא מה שאכל הגוי ולא מה שאכל הישראל אי טענינן ליה למערער בשביל הבע\"ח שמא מכרת אתה לגוי כדינו או דלמא כיון דלגבי הלוקח מן הגוי לא מהני כ\"ש לגבי בע\"ח דידיה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה.<br><b> דע</b> דעיקר דין זה הוא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ה) דאמרינן התם אר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה נכרי מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א\"ל אנא זבנא מינך ע\"כ וכתב רשב\"ם ז\"ל בד\"ה ישראל הבא וז\"ל אבל אי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא נכרי שטר זביני דזבנה מינך וראיתי לו שלקחה ממך מהימן דדמי למ\"ד קמי דידי זבנה ההוא נכרי מינך דמסקינן לקמן דמהימנן מיגו דאי בעי א\"ל מינך זבינתא ואכלתי שני חזקה וכו' יעו\"ש ופסקו כל הפוסקים הלא בספרתם ועיין להסמ\"ע בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"ג ובמרן החבי\"ב ז\"ל בהגהות הטור אות ט\"ל יעו\"ש וראיתי להמרדכי בפ' חזקת הבתים בסוגיין שכתב וז\"ל ואי אמר ישראל קמי דידי זבנא הגוי מינך נאמן ונראה דאם ישראל אחד קנה מן הישראל אע\"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי\"ל טוענין ללוקח הכא נמי טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של גוי או הוה טעין קמאי דידי זבנא הגוי מינך הילכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ע\"כ ופסקו מור\"ם ז\"ל בסי' קמ\"ט יעו\"ש נמצא לפי\"ז דהך דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ליתא כי אם בלוקח מן הגוי גופיה ולא כשמכרו לאחר א\"כ אף אנן נמי בנדון דידן שבא בע\"ח וטרפה מלוקח מן הגוי בעד חוב נטעון שמא הלוקח ראה שטר שלקחו מישראל או קמי דידי זבנא הגוי מישראל זה המערער במיגו דזבנא מיניה לפי מה שלמדנו הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל צ\"ח בסופו דכשם שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע\"ח וז\"ל הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו נשתעבדו לו כל נכסיה טוענין לו כל מה שהיתה יכולה לטעון וגבי הזהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע\"ח שנשתעבדו לו נכסיה בחייה וכו' יעו\"ש הרי דיורש ולוקח ובע\"ח כחדא אזלן ופסקו מור\"ם בסי' קמ\"ו ס\"י וז\"ל ודין לוקח ובע\"ח שגבה קרקע כדין יורש יעו\"ש ובסמ\"ע. ועוד בה דאפי' אם יבא לוקח מן הגוי ויאמר דלא ידע אם לקחה הגוי מישראל או לא לא מהני הודאתו וכמ\"ש מור\"ם ז\"ל שם וז\"ל ואין המוכר והבע\"ח נאמנין לומר לא היתה שלהם ע\"כ וכתבתי דאי מיהא לא אירייא דהא הרא\"ש ז\"ל גופיה סותר בתשו' לקמן בכלל צ\"ט ס\"ז וז\"ל תשובה מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן כיון שהוא אינו טוען שלקח מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסין וטענינן ליה אבל בע\"ח קי\"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ולא טענינן ליה וכו' יעו\"ש הרי לך שכתב היפך מ\"ש בכלל הקודם ועיין במרן ב\"י בסי' קמ\"ו שהקשה כן להרא\"ש. ואם כן מדברי הרא\"ש אין ראיה לדברינו דטוענין לבע\"ח ודברי המרדכי אינם אלא בלוקח או ביורש אבל בבע\"ח הדר דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי.<br><b> מ\"מ </b> אמינא דדברי הרא\"ש ז\"ל יתד היא שלא תימוט כפי מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות ט\"ו משם הרב משאת בנימין ז\"ל וז\"ל משאת בנימין בחי' על שו\"ע בהגב\"י בחו\"מ ס\"ג כתב דתשו' דכלל צ\"ח מיירי דכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם ואח\"כ בא מערער אז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בכלל צ\"ט מיירי שהב\"ח והמערער שניהם באים בבת אחת וכהאי גוונא אין טוענין לבע\"ח שבא להוציא ועיין בתשו' רש\"ל סי' א' ע\"כ וא\"כ בנדון דידן שכבר בא בע\"ח והחזיק בקרקע כבר והמערער בא להוציא הקרקע מתחת ידו דינא דטוענין בשביל בע\"ח דשמא ראה הלוקח שטר מכירה ממערער וכמ\"ש גבי לוקח ב'.<br><b> אלא</b> שראיתי למהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' שכ\"א שכתב דברים המנגדים לזה וז\"ל ואע\"ג דהאי יאודה הקונה הוא מחמת גוי שקנה החצר מיד התוגר וקי\"ל ישראל הבא מחמת גוי ה\"ה כגוי י\"ל דה\"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנדון דידן איכא שטר כמו שבא בשאלה שהתוגר כתב הוג'יט שלקח חצר מראום אז ודאי מהני אכילה יעו\"ש משמע דמהאי טעמא הוא דמהני ואי ס\"ל דבכהאי גוונא טוענין ליורש וכמ\"ש המרדכי גבי לוקח שני אף דליכא הוג'יט נמי טוענין בשביל בני יאודה וכמו\"כ נמי בשביל בע\"ח דמאי שנא אם לא שנאמר דהרב ז\"ל קושטא דמילתא קאמר דבנדון דידיה היה שטר והוא דוחק. ואחשוב לענ\"ד שהרב חילק בין ההיא דכתב המרדכי לנדון דידיה והוא זה דלא כתב דטוענין אלא בלוקח מן הלוקח מן הגוי והיינו טעמא דעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא שהיא שלו שלוקחו כדינו דזבנא הגוי לישראל קמיה דידיה דחזקה דלא יהיב דמים בין לוקח ראשון ובין לוקח שני כולהו בלא ידיעה דזבנא הגוי מישראל ומשו\"ה טוענין בשבילו שלקחה הגוי מן המערער בפני הלוקח ראשון אבל ביורש דלא עביד שום מעשה אלא חזקה גרידא ועדיין צריך לטענה ומת בלא טענה אז אין טוענין בשבילו וכ\"כ נמי גבי בע\"ח בנדון דידן דלא טענינן דקמי דלוה זבנא הגוי לישראל מן המערער כיון דכל כחו של לוקח מן הגוי אינה אלא בטענה דקמי דידי זבנה מינך כדי לעשות נכסי דלוה והרי לא טען וכל שכן במודה דלא ידע אם קנה הגוי מן המערער דשפיר מהימן וכמ\"ש [מהרש\"ל] בתשו' סי' א' וז\"ל ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת ידו גובה בע\"ח ותו לא מהימן לומר אינם שלי כדי לחוב לבע\"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אי מהני חזקה בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב בשלו ואפשר דתו לא מהני לומר שאינו שלו כדי לחוב לאשתו אבל הכא דבעינן טענה כל זמן שלא טען אתה מכרתה הוי כלא החזיק בה והכא ה\"ה לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו שאינה שלו פשיטא ופשיטא שהמקום חוזר לאחיהן ע\"כ וכ\"כ מהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' ע\"ה וז\"ל איברא דמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה אם החזיק ראובן בקרקע אחד ג' שנים וכתב שטר שאותו קרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וזה אינו טוען שמכרו אדרבא מודה שאינה שלו וכו' יעו\"ש הרי להדיא דאף שהחזיק שני חזקה מ\"מ כל שלא טעין שמכרו ראשון לא גבי בע\"ח מיניה וכ\"ש אי טעין בהיפך.<br><b> ומעתה</b> נימא דזהו היתה דעת מהר\"י אדרבי ז\"ל שאצטריך לטעם שהיה לבני יאודה הוג'יט שלקח הגוי מן הישראל דהתם דא טעין יאודה שלקח הגוי מן הישראל ולא טענינן ליה ליורש וכל זה איננו שוה לענ\"ד דעד כאן לא שמענו מהרבנים הנ\"ל דאי לא טעין לא טענינן בשבילו וכן נמי אי מודים בהיפך דמהימן אף לחוב לאחריני אלא דוקא בע\"ח הבא לגבות מקרקע זו שהחזיק ולא טען על החזקה או שטען בהיפך שכן מיירו רש\"ל ומהריב\"ל ז\"ל אמנם בבע\"ח שכבר גבה ורוצה הלוה לומר שהחזקה היתה שלא בטענה בהא שפיר חיישינן לקנונייא או אפי' שאומר שאינו יודע כנדון דידן שפיר טענינן לבע\"ח דומיא דלוקח שכבר קנה דטענינן ליה וכמ\"ש המרדכי ז\"ל ונראה לענ\"ד שזה היתה דעת מהריב\"ל ז\"ל שם סימן ע' שכתב דלוקח מלוקח אינו נאמן לומר גזולה היא בידי יעו\"ש דהיינו טעמא משום דהלוקח שני מוחזק ומעתה בנדון מהר\"י אדרבי שהם יורשים ממילא הוו מוחזקים ואז שפיר טענינן דקמיה דמוריש זבנא המערער לגוי ולמה ליה למהדר בתר שטרא.<br><b> וראיתי</b> להר' פרח מטה אהרן בח\"א סי' ע\"ה שהביא הנך שתי תשובות הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש עלייהו מהר\"א די בוטון [בס' לחם רב] בסי' קכ\"ח דבכלל צ\"ח מיירי ששמעון הודה שהנכסים לא היו שלו וכו' והקשה עליו דא\"כ לא הוה צריך הרא\"ש לטעם דבע\"ח מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום שהודה וכו' ואע\"ג דהודאת בע\"ח במקום שחב לאחרים לא מהני נראה דאינו אלא בלוקח שעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא דמוכח שהיא שלו דחזקה אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל הכא דלא מהני חזקה כי אם ע\"פ הטענה מהימן אע\"פ שהוא חב לאחרים ודברים אלו יש להם על מה שיסמוכו בדברי הפוסקים האחרונים וכמו שיבא וכו' ואח\"כ הביא מ\"ש רש\"ל לתשו' הנ\"ל שהביאו מרן בכנסת הגדולה בסי' ק\"מ ותשו' מהריב\"ל ז\"ל בסי' ע\"ה ואין להקשות ממ\"ש הרב גופיה בסי' ע' והחילוק בעיני מבואר דדוקא בלוקח שמכר לשני ועשה מעשה איכא אומדנא רבה דבודאי דהקרקע היתה שלו ולא גזלה אבל המחזיק לגבי בע\"ח שלא עשה שום מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא אמר לו אדם מעולם אין כאן שום אומדנא ודאי דמהימן לחוב לבע\"ח ע\"כ. ולענ\"ד נראה דמ\"ש דטעם רש\"ל ומהריב\"ל בסי' ע\"ה הוא משום שעדיין לא באו ליד הבע\"ח דאם בא בעל חוב ותפס בעד חובו אף דאיהו לא עביד שום מעשה אם אמר אח\"כ שהיתה החזקה בלא טענה לא מהימן דדמי ללוקח והחילוק שביניהם כדאמרן.<br><b> וחזיתיה</b> להרדב\"ז ז\"ל בישנות סימן רל\"ה שכתב וז\"ל וחזקת הבית אם דר בה בעלה והיא ג' שנים בחיי הזקן הרי זו חזקה שיש עמה טענה שטענה שגירשה הזקנה ולקחה הזקנה חזקת הבית מכלל פרעון כתובתה וכו' וא\"ת אפי' בלא טענה נמי כיון שהחזיקה תהיה נאמנת דהא קי\"ל הבא מחמת ירושה אין צריך טענה וכו' הא לא קשיא כלל דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא בעל חוב והרי היא אומרת בית זה לקחתי מבעלי בתורת פרעון והוייא כלוקח דעלמא וצריכה טענה וכו' יעו\"ש וק\"ל עליה דהא כשם שטוענין ליורש כך טוענין ללוקח דעלמא ומשום דלא שדי איניש זוזי בכדי ואמאי פליג בהדייהו ואף אם תמצא לומר דשנייא דלא שדי היא וכו' שכבר מחוייב לה בעלה מ\"מ בבע\"ח גופיה כבר כתב הרא\"ש דטוענין כשם שטוענין ליורש כדבר האמור וצריך לי ישוב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל. וראיתי בתשובת רש\"ל בסי' א' שכתב וז\"ל אכן במילתא אחריתי אבא לברר שאין ממש בדברי האשה דמאיזה טעם באת לזכות באותו מקום דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה הלא מסקנת רוב הצרפתים שאין מהני חזקה בלא טענה והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בע\"ח דתו לא מהימן לומר אינו שלי כדי לחוב לבע\"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אם החזקה מהני בלא טענה הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא מהימן לומר שאינו שלו אבל הכא דבעינן טענה וכל זה שלא טען מכרת לי או מחלת לי ולא נשמרתי בשטרי הוי כלא החזיק בה יעו\"ש.<br><b> וקשה </b> לי במ\"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים וכו' דהא דין זה שנו חכמים בלשון המשנה בפ' חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וכו' ה\"ז חזקה וכו' יעו\"ש וא\"כ מה מקום להביא לרוב הצרפתים ואם כונתו על חזקת בית הכנסת דעל זה נחלקו אם צריך טענה או לא גם זה לא נתברר לי מי הם החולקים בדבר זה והמחלוקת הוא אי שייך חזקה במקום ביהכ\"נ או לא וכמו שכתב הרשב\"א ז\"ל בח\"א סי' תתקע\"ג יעו\"ש שהסכים דשייך חזקה וז\"ל ומיהו דבר זה תלוי בחזקתו של ראובן כי אם החזיק במקום הנזכר ויש עדים שישב במקום ההוא ג' שנים כדרך שבנ\"א יושבים במקומותיהם כל זמן שהלך להתפלל בחיי אברהם עלתה לו חזקה ונאמן לומר מעות יש לי עליו מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ומהימן וכו' יעו\"ש והביא דבריו מרן ב\"י בסי' ק\"מ מחודש ג' הרי דס\"ל להרשב\"א דבעינן טענה מדאמר שנאמן במיגו דלקוח משמע דאי הוה רוצה לזכות במקום ההוא מדין חזקה היה צריך לטעון לקוח הוא בידי והחזקתי ג' שנים וכן מתבאר ממ\"ש בח\"ב סי' רכ\"ו ומתשובת הרא\"ש כלל ד' סי' ה'.<br><b> ומעתה</b> מה מאד נפלאתי על מרן החבי\"ב בהגהת ב\"י אות ה' שכתב עליה דהרשב\"א וז\"ל נ\"ב ודוקא בבא בטענה רש\"ל בתשובה סי' א' ע\"כ דקשה דמה לנו ולרש\"ל ז\"ל דהא עליה דהרשב\"א קאי וסמוך לזה מיד מביא מרן ז\"ל הך תשו' הרשב\"א ז\"ל דמוכח להדיא שצריך טענה לחזקת ביהכ\"נ וכן נמי מתשו' הרא\"ש ז\"ל. ומ\"מ נקוט מיהא שהרב ז\"ל הבין שכונת רש\"ל ז\"ל היא על חזקת ביהכ\"נ שמסקנת רוב הצרפתים היא שצריך טענה ולא נרגש מי הם החולקים בזה דלעת כזאת לענ\"ד לא מצאתי רמז מזה כ\"א בחזקת הנזיקי' דהוי לאלתר ולא בעו ג' שנים ועיין בתשו' הרשב\"ש סי' ד' שכתב וז\"ל דמקצת רבוותא סברי דלאו לכל מילי בעינן טענה אלא בדבר שיש בו היזק בגוף הקרקע וכו' ורבוותא אחריני סברי דבכל מילי בעינן טענה ואפי' במאי דליכא היזק בקרקע וזה היא דעת ר\"ת וזולתו מחכמי צרפת וכו' יעו\"ש.<br><b> עוד </b> יש להקשות על הרב ז\"ל במ\"ש אבל הכא דבעינן טענה וכו' או מחלת לי וכו' דלשון מחלת לא שייך בקרקע שהוא בעין כמ\"ש הטור בשם אביו ז\"ל בסי' ע\"ג יעו\"ש ומיהו לזה י\"ל דכיון דנדון הרב ז\"ל הוא מקום ביהכ\"נ שהיה בשותפות בין שניהם ואינו ראוי ליחלק אלא לימכר שייך שפיר לשון מחילה כמבואר בפוסקים מ\"מ קמייתא קשה וצריך ליישב ועיין להרב לחם שלמה בקונטרס חזקת הבתים ס\"ג דף קט\"ז ע\"א ד\"ה לסברת הג' דכתב משם התוס' דכל השעבודין צריך חזקת ג' שנים אלא דלא צריך טענה יעו\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה וכו'. </b> וכת' הרב המגיד וז\"ל ויש מי שפירש דבעינן ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק בה יום אחד הא לאו הכי אע\"פ שהחזיקו בה ג' שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמן אינה חזקה והרמב\"ן ז\"ל חלוק עליהם וכו' וכן עיקר ע\"כ וכתב הלח\"מ ז\"ל וז\"ל ואין לפרש ביורשים דקאמר דר\"ל שהוא בן המת או קרובו הראוי ליורשו אלא אע\"פ שידענו שזה יורשו מ\"מ צריך להביא ראיה איך בא לידו בתורת ירושה דאם לאו כן אפשר שאע\"פ שאביו אכל יום אחד הורידו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב\"ן סובר דאע\"פ דלא ידענו כן אלא שהוא אומר שאביו הניחה לו אנו טוענין שאביו לקחה ממנו וכ\"ז מתבאר מתשו' הרשב\"א הביאה בב\"י בסי' קמ\"ו ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה כן דהא הרמב\"ן ז\"ל בסוגיין כתב וז\"ל ואפ\"ל דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנה מיניה דקמא לא טענינן ליה וכו' וכן ליורש אם א\"ל מאי בעית בהאי ארעא וא\"ל יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעים בו שהוא קרובו של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אא\"כ הוא טוען וכו' כך מצאתיה להראב\"ד אבל אין דעתינו נוחה בזה יעו\"ש דעיקר מחלוקת בינו להראב\"ד ז\"ל אינו אלא אם ראוי להאמינו שהוא בן המת או לא ועיין בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל ומשם יתבאר כמ\"ש.<br><b> והמבי\"ט </b> ז\"ל כתב בח\"א סי' רל\"ו על בן ראובן שהחזיק בבתי ראובן אביו יותר מג' שנים ולא היה הבן סמוך על שולחן אביו ומת אביו והחזיק ג\"כ אח\"כ י' שנים ומת המחזיק והניח יתומים גדולים וקטנים וגם הם היו בבתים הנזכרים יותר מג' שנים וכו' והשיב וז\"ל בפ' חזקת הבתים תנן ולא הבן בנכסי האב ובגמ' והלכתא חלקו לא הבן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם ואפי\"ה לא מהני להו ליתומים אלא חזקת אביהם בן ראובן כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה אבל חזקה שהחזיקו הם אחר מיתת אביהם מהנייא להו וכדתנן התם הבא מחמת ירושה א\"צ טענה אלא דבעינן דר ביה אביו חד יומא וטענינן להו שמא קנאה אביהם מאביו וכו' יעו\"ש וקשה לענ\"ד במ\"ש ולא מהני ליתומים [אלא] חזקת אביהם שהיא מה שהחזיק בן ראובן יותר מעשרה שנים ולא היה סמוך על שלחן אביו ואלו היה קיים הוה מצי לטעון מנך זבינתא שהרי כתב הטור ז\"ל בסי' קמ\"ו סי\"ז וז\"ל ואם בא מחמת ירושה שטוען ירשתי ממורישי אין צריך טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפי' יום אחד והוא ג' שנים או שדר ביה המוריש ג' שנים והוא יום אחד ע\"כ הרי שגם המוריש המחזיק ג' שנים מהני ליה ואפי' אם לא דר ביה היורש יום אחד נמי מהני כמ\"ש שם מרן ז\"ל וכן דעת מהר\"א ששון בסי' מ\"א ועיין בתשו' הרשב\"א שהביא שם מרן מחודש ח' והוא בח\"ב סימן רע\"ג באורך באופן שזה דחדית לן הרב ז\"ל כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה וכו' לנדון שלו לענ\"ד צריך ליישב."
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו'. </b> כתב מהרימ\"ט ז\"ל בח' חו\"מ סי' כ\"ז וז\"ל ובר מדין דאיכא שטרא דזבינה לוי מיאודה סגי דמשום דבעי לאתויי ראיה דדר ביה חד יומא ההיא כי היכי דנידע שהאמת שהוא לוקח דטענינן ליה דלא כל כמיניה לשוייה נפשיה לוקח כי היכי דנטעון ליה אנן וכן מוכח וכו' וכתב בסוף דבריו ואפשר דלהראב\"ד ז\"ל דס\"ל דצריך להביא עדים שלקחה וכן להרמ\"ה דסבר הכי כמו שהביא בחו\"מ סי' קמ\"ו משמע דבעינן נמי ראיה דדר ביה חד יומא ואפשר נמי דאי מייתי עדים שנמצאו בשעת שמכרה לו אין לך רגלים לדבר גדול מזה ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה ומיהו נראה דלהודיע לנו שהוא לוקח אין אנו צריכים ראיה כיון דאית ליה מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דמיגו כעדים אבל עדיין אומר מאן לימא לן שאותו לקחה מזה לא טענינן ליה אנן ע\"כ ועיין בהרב מל\"מ מ\"ש בכונת הרב ז\"ל ומה שהקשה עליו ממ\"ש הרב המגיד ז\"ל ומסיק וז\"ל והנראה שנרגש מזה בסוף דבריו ורצה לישב זה ולא ידענו כונתו מרוב הטעיות שנפלו וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונת הרב ז\"ל הוא דלפי דעתו עדיף טפי עדים מעידים שמכרה המוכר בפניהם מעדים דדר ביה המוכר חד יומא וכמו שהוכיח מדברי רשב\"ם ואף לדעת הראב\"ד והרמ\"ה ז\"ל דלא סגי להו בעדים דדר ביה המוכר חד יומא ובעי נמי עדי לקיחה אפי\"ה אפשר דאי איכא עדים שמכרה בפניהם ונמצאו בשעה שמכרה אין רגלים לדבר גדול מזה והטעם דלא חציף איניש למכור דבר שאינו שלו פן ילך הדבר באזני הבעלים ויהיה רע בתוך קהל ועדה וכמ\"ש בסוף התשו' ומ\"ש ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה וכו' ומילת כיון ט\"ס הוא וצ\"ל כגון שהודה וכונתו דהראב\"ד והרמ\"ה ז\"ל מיירי שלא נמצאו עדים בשעה שמכרה מוכר למחזיק אלא המכירה היתה שלא בעדים ואח\"כ הודה המוכר לעדים שמכר הקרקע פלונית לפלוני דאז ליכא כ\"כ חוצפא כיון שלא היה בשעת המעשה ואז ודאי שצריך ג\"כ דדר ביה המוכר אבל אם נמצאו בשעת המכירה די בהכי והרב מל\"מ ז\"ל לא נחית לחילוק זה בדברי מהרימ\"ט וכתב וז\"ל ומיהו מה שנראה בכונת הרב הוא לומר דאפי' לא נודע בבירור שדר ביה המוכר יום אחד בחזקת שהוא שלו אלא נודע בעדים שמכרה לו לזה המחזיק סגי וכו' יעו\"ש. ולפי מ\"ש בעניותנו עיקר דינו של הרב הוא במוכר בפני עדים ולא בנודע בעדים שמכר. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ\"ו סכ\"ז שכתב וז\"ל כתב הרמ\"ה וכו' מכאן מוכח היפך מה שנראה מדברי מהרימ\"ט בחו\"מ סי' כ\"ז שאפי' לא נודע בבירור וכו' ועיין במל\"מ וכו' יעו\"ש וכנראה שלא ראה תשו' הרב במקומה ורצה להקשות מדברי הרמ\"ה ואחד הרואה שהרב ז\"ל כבר נרגש מזה ופריש יתיב וכדאמרן ועיין במרן החבי\"ב בהגה\"ט אות נ\"ה יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אומרים לו בתחילה קיים שטרך. </b> עיין במהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' כ\"ח שכתב דוקא כשהוא עצמו בעל השטר ונעשה ע\"י אבל לוקח שקנה מלוקח ויש לו שטר מהמוכר והלוקח ראשון נדון בחזקה וא\"צ לברר וכו' ועיין בס' דברי אמת בתשו' דף ד' ע\"ב שהקשה מתשו' הרשב\"א סי' תתקס\"א יעו\"ש ועיין בס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' ע\"ג שכתב כדברי מהרימ\"ט וכנראה שלא ראה הרב דברי אמת להרב פרח מטה אהרן מדלא הקשה גם כן עליה ומ\"מ נקוט מיהא דגם על הרב פרח מטה אהרן קשה מדברי הרשב\"א ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>העיד האחד שאכלה שנה ראשונה וכו'. </b> כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קמ\"ה בהגה\"ט אות ב' וז\"ל אם ששה מעידין אחד בכל שנה עלתה לו חזקה בעל הטורים ז\"ל בסי' ק\"מ בשם הרשב\"א והטעם דלא גרע ששה מאחד שמעיד אב\"ג ואחד מעיד שאכלה דה\"ו דהוי חזקה כמו שמבואר בדברי רבינו בעה\"ט שכתב כיון שאין שום אחד מעיד על החזקה ג' שנים רצופות דמשמע דאם אחד מעיד ג' שנים רצופות מצטרף עם אותו שאומר שאכלה ג' שנים רצופות אחרות וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי דמה לו להרב ז\"ל להוכיח באחד מעיד אב\"ג ואחד מעיד שאכלה דה\"ו מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת ג' שנים רצופות דמשמע וכו' הלא בפי' כתב הטור ז\"ל וז\"ל ואם אינן מכחישין זה את זה אלא אחד מעיד ראיתי שאכלה ראשונה ושניה ושלישית והשני מעיד על שנה רביעית וחמישית וששית הוי חזקה ע\"כ הרי בפי' כתבו הדין ומה לו להרב ז\"ל לדקדק מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת שלש שנים רצופות וכו' וצריך ליישב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען לקחתיה והרי שטרי וכו' וטוען המערער שהוא מזוייף והודה בעל השטר ואמר כן הוא וכו'. </b> הכי איתא בפ' חזקת הבתים ההוא גברא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מינך זבינתיה והא שטרא אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא ופסק רב אידי בר אבין כרבה היכא דקיימא ארעא תיקום וכר' יוסף בזוזי היכא דקיימא זוזי לוקמי.<br><b> והנה</b> הנמוק\"י כתב וז\"ל וחשיב ליה רבה כהוחזק באותו קרקע אע\"ג דלא דר ביה שני חזקה כיון דאית ליה שטר שראוי להאמינו ומיגו לאוקומי ממונא הוא ור' יוסף סבר כיון שהודה ששטר זייפא הוא חזקה שלא בממון זה ע\"כ ואיכא למידק דמשמע דס\"ל דמיגו להוציא ממון לא אמרינן ובפ' שנים אוחזים כתב וז\"ל לא אמרינן לשקול חציה בשבועה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ע\"כ והא התם הוי מיגו להוציא וא\"כ אמאי נאמן במיגו כיון שהוא ז\"ל ס\"ל בהיפך ואפשר לומר דס\"ל דכל כי האי לא הוי מיגו להוציא כיון שאינו מוציא יותר ממה שתפס וכמ\"ש הר\"ב בשיטה מקובצת משם הגליון וז\"ל ונ\"ל שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוס' קורין לו מיגו להוציא אם היינו מאמינים אותו על חצי דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפס כל חד דידיה הוא ר\"ל הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק עכ\"ל וא\"כ הנמוק\"י אפשר דהכי ס\"ל ומשו\"ה הוצרך לתירוצים אחרים.<br><b> עוד </b> כתב הנמוק\"י וז\"ל והר\"י הלוי ז\"ל כתב דכי אמרינן דמיגו חשוב הוא ככל מיגו דעלמא דלאפוקי ממונא לא אמרינן מיגו ע\"כ וקשה לי טובא דבפ' שבועת הדיינים הביא הר\"ן משם הר\"י הלוי ז\"ל דאמרינן מיגו אפי' לאפוקי ממונא וז\"ל והר\"י הלוי ז\"ל כתב דכי אמרינן איתרע שטרא ה\"מ דיהבינהו ניהליה לשם פרעון אבל אי לא אמר לשם פרעון אלא תא ושקול ושקל הני זוזי מהימן לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעי אמר במתנה יהביניהו ניהליה דמהימן ע\"כ הרי דמשמע דאמרינן מיגו להוציא וכמו שהקשה הר\"ן שם וא\"כ נמצא דברי הר\"י הלוי ז\"ל סתרי אהדדי. ואולי אפ\"ל דשאני ההיא דשבועות דאיכא שטרא ואמטול להכי מעתה עיקר תביעתו אינו אלא בשטר ולא בא לאפוקי ממונא במיגו אלא בשטר וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא בסוגיין שהקשה מהתם ותירץ כן יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> הרמב\"ן ז\"ל ס\"ל דמיגו להוציא אמרינן והוכיח כן מההיא דפ\"ב דכתובות וז\"ל דאמרינן התם נאמנת אשה לומר מוכת עץ אני משום מיגו ואע\"ג דר' יהושע פליג בהאי מיגו הא בעינן בגמ' מ\"ט דר\"י ומפרשינן משום טעמא אחרינא ומפקינן ביה ממונא עוד מצאתי מיגו להוציא בפ' המקבל מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' ואמר ר\"י מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וארעא אע\"ג דמעיקרא ודאי הות משכנתא בחזקת בעליה עומדת לכולהו ספיקי כדאמר התם בסמוך ואפי\"ה מהני מיגו לאוקמי ברשותיה דמלוה מספק ואפוקי מרשותיה דלוה דהוא מריה ודאי ואין מיגו להוציא יותר מזה ע\"כ הרי דס\"ל דאמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה דבפ' שנים אוחזין על ההיא מתני' דזה אומר כולה שלי וזה אומר וכו' הביא הר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת וז\"ל ומכאן יש להוכיח שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקמי ממונא ברשותיה דמאריה הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרי דכאן ס\"ל בהיפך ואין לומר דמה שהוכיח מהא דכתובות הוא משום דאיכא שטרא דכתובה ומשו\"ה כתב הרב המגיד ז\"ל דאמרינן מיגו אבל היכא דליכא שטרא מודה דלא אמרינן מיגו להוציא הא ודאי ליתא ודבר זה לא ניתן ליאמר הא מוכח מההיא דמלוה אומר ה' ולוה אומר ג' והתם ליכא שטרא ואפי\"ה מלוה נאמן ואי משום חזקה הא בחזקת לוה קאי לכל ספק וכמ\"ש הרב ז\"ל באופן שדברי הרמב\"ן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' פ\"ג סק\"ז שכתב וז\"ל אני אומר יפה כיון העיר שושן ודברי הסמ\"ע תמוהים הן ועד כאן לא כתבו התוס' בשם ר\"י הכא טעמא דלא הוי מיגו משום שהוכרח לשקר תחילה אלא לדעת רב יוסף אבל לפי מה שפסק רב אידי בר אבין הלכתא על כרחך לא קאי האי טעמא אלא טעמא הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא דאי לא הוי מיגו כיון שהוצרך לשקר תחילה א\"כ אמאי פסק הלכתא כרבה בארעא וכן פסקו כל הפוסקים ע\"כ ואיכא למידק דנהי דהתוס' לא כתבו כן אלא לדעת רב יוסף אבל לרבה לא הוי טעמא משום שמוכרח לשקר תחילה אך כיון שפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי א\"כ הכא גבי זוזי אפשר דטעמא הוי נמי משום שהוצרך לשקר תחילה ומשו\"ה כתב הסמ\"ע ז\"ל דהיכא שבא בטענת שטר פסול לא אמרינן מיגו וזה מוכרח דאי לא כן קשה דר\"י אדר\"י שהרי התוס' בד\"ה אמאי קא סמכת וכו' כתבו משם ר\"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרינן מיגו הוא משום שהוצרך לשקר תחילה ובד\"ה והלכתא וכו' כתבו משם ר\"י דטעמא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא וכו' יעו\"ש והשתא טעמא דרב יוסף לא הוי אלא משום שהוצרך לשקר תחילה ולא הוי משום מיגו לאוקמי ממונא אלא שר\"ל דמאי דפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי הוא משום מיגו לאוקמי ממונא אבל טעמא דרב יוסף הוי משום שהוצרך לשקר תחילה ואמטול להכי כתב הסמ\"ע דהיכא דבא לתבוע בפסול שהוצרך לשקר תחילה לא אמרינן מיגו וכטעמיה דרב יוסף ועיין במהר\"א ששון ז\"ל סי' ר\"ז מה שהקשה לדברי התוס' ועיין בתוס' בפ' שנים אוחזים ד\"ה וזה נוטל רביע וכו' ובהרא\"ש בסוגיין ונסתלקה הקושיא.<br><b> והרב</b> מל\"מ בהל' י\"א כתב וז\"ל אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחילת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב\"א ולומר דלא אמר הרב ז\"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המקח שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספק דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים מי מוציאו מידי ספק ואפ' דבספקא דדינא לעולם ארעא בחזקת מרי קמא עכ\"ל. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שרצה לחלק ולומר כשהספק הוא בדינא ולעולם אמרינן שהיא בחזקת מרי קמא והא לדעת הרשב\"א ז\"ל א\"א לומר כן דהא הרשב\"א גופיה כתב בהיפך והביאו מרן ב\"י בסי' קנ\"ה וז\"ל וכבר ידעת שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב וכו' ומ\"מ רוב חכמי ישראל גם רבותינו לא הסכימו לכך ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך וכו' ובית הכסא אין מחייבין אותו לסותמם ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח דומה למה שאמרו ארעא היכא דקיימי תיקום זוזי היכא דקיימי ליקום יעו\"ש הרי להדיא דאפי' בספקא דדינא כתב הרשב\"א דאמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק. וליכא למימר דעד כאן לא חלק הרב ז\"ל לומר דבספקא דדינא אוקמינן בחזקת מרי קמא אלא דוקא היכא שהספק הוא בתנאי אבל היכא שהספק הוא בעיקר המכר אפשר דס\"ל דבספקא דדינא מוקמינן בחזקת המחזיק הא ודאי לא נתקרר דעתי ואדרבא כל בתר איפכא היא וכמו שנבאר בס\"ד.<br><b> אלא</b> דזה קשה לי לדעת הרשב\"א ז\"ל דמאי שנא מההיא נכסי דבר שטיא דאמרינן בחזקת אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרינן בחזקת המחזיק וכמו שהקשו התוס' בסוגיין וליכא למימר כתירוץ התוס' דצריך לחלק בין ספק דתרי ותרי לספקא דדינא יעו\"ש דהא אפי' בספקא דדינא פסק הרב ז\"ל דמוקמינן בחזקת המחזיק וכמבואר אלא דצריך לחלק דשאני ההיא דבר שטיא שכיון שהמערער רוצה ליתן לו מעותיו ומעתה אין ללוקח שום הפסד מן הקרן אלא שאינו רוצה המחזיק ליתן להמערער באומרו שיש לו עדים שכשהוא חלים זבן וזה ג\"כ הביא עדים שכשהוא שוטה זבין אמרינן אוקי תרי בהדי תרי מאחר שלא הפסיד מדיליה כלום אבל בנדון של הרשב\"א ז\"ל מאחר שלא מקבל כלום וגם החזיק והאי ג\"כ דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן דקי\"ל כרבותינו ואוקמינן ארעא בחזקת המחזיק ועוד י\"ל והוא הנכון והוא דשאני התם שהעדים המעידים כשהוא שוטה זבין נמצא שבאים לעקור עיקר המכר ונמצא שלא היה שם מכר כלל ומשו\"ה אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ונמצא שאין כאן מכר כלל ומהדרינן ארעא למרי קמא אבל גבי ההיא דחזקת הבתים שלא הורע כחו של מכר אלא שאומר ששטר כשר הוה לי ואירכס ונקיט האי שטרא לראיה בעלמא בהא ודאי לא הורע כחו של מכר וכמ\"ש הרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' ע\"ה יעו\"ש ודוכוותא נמי הכא.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ ז\"ל וז\"ל והשתא ניחזי אנן היאך נתפיס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה לדעת רשב\"ם ז\"ל בתרי ותרי מוקמינן ארעא ביד מרי קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ביד המחזיק ולדידיה איפכא וכו' וכד מעיינן שפיר לק\"מ וזה שהכל תלוי בעיקר מאיזה צד הוא דכשהספק הוא בעיקר המכר אם מכר או לא מכר בהא ודאי יש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מרי קמא אבל כשמכר ודאי ויש כאן מכר אלא דהספק הוא בתנאי בהא גבי תרי ותרי מוקמינן ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי אבל בספק דדינא אפשר דאמרינן בחזקת מרי קמא ע\"כ ואני שמעתי ולא אבין דאי בספק דדינא גבי ספק מכר אמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק א\"כ גם בספק בתנאי נמי נימא הכי ומנ\"ל לומר דמרי קמא עיקר ואי מרי קמא עיקר מי מוציאנו מידי ספק וכמבואר.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז\"ל בדברי התוס' דחזקת הבתים ד\"ה והלכתא וכו' דאמאי לא הקשו עליה דרשב\"ם ז\"ל ממתני' דמציאה גבי השוכר בית לחבירו דינר לחדש י\"ב דינרין לשנה ופסק כר\"ן דאפי' בא בסוף החדש כלו למשכיר דארעא בחזקת בעליה עומדת הרי דבספקא דדינא נמי אזלינן בתר מרי קמא ע\"כ יעו\"ש ולענ\"ד נראה לומר דלק\"מ דשאני התם דלא ידעינן המציאות היכי הוה אי מהדר קא מהדר ביה או אי אמרינן דבריו הראשונים הם טעות ומשום הכי אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום וכמ\"ש הוא ז\"ל בפ\"ז מהל' שכירות יעו\"ש ומשו\"ה לא הוי ספקא דדינא ומעתה לא קשה מהתם ודברי הרב ז\"ל צל\"ע.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> שהוא מזוייף וכו'.</b> ר\"ח והרי\"ף ז\"ל סבירא להו דדוקא בטוען אמנה הוא דקאמר רבה מה לי לשקר וע\"ז הוא דפ' רב אידי הלכה כוותיה דרבה בארעא אבל בטוען שטר מזוייף מודה רבה דחספא בעלמא הוא כמבואר בהלכות יעו\"ש וטעם לזה ראיתי לרבינו יונה בעליות הביאו הר\"ב כשיטה מקובצת בסוגיין וז\"ל ומסתבר לי דדוקא בשטר אמנה אבל שטר זייפא דציוריה צייריה אע\"פ שכיון החתימות עד שהיו מקיימות לא מחזיקנן ליה לארעא בידיה מחמת ההוא שטרא כיון שלא הגיע השטר לידו מיד בעל הקרקע דדוקא היכא דכתב בעל הקרקע להאי שטרא ויהביה בידיה להאי דהוא ניהו דאחזקיה בהאי ארעא אבל ע\"י ציור לא חשבינן ליה למוחזק תדע דמפלגינן בכי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא עכ\"ל ועיין להרמ\"ה בסוגיין שכתב ג\"כ דוקא שטר אמנה אבל זייפא דצייריה מריה אפילו היכא דיכיל לקיומיה בבי\"ד מחמת דטרח לזייופיה חתימת ידא דסהדי עד דהוה אפשר לקיומי מכת\"י יוצא ממקום אחר לא אמרינן מה לי לשקר דכי אמרינן מה לי לשקר היכא דאמר קושטא קא טעין וכו' יעו\"ש. וא\"כ שפיר אפ\"ל דדעת ר\"ח והרי\"ף ז\"ל הוא כן ועתה מתיישב שפיר מה שהקשה הב\"ח בסי' קמ\"ו סמ\"ד וז\"ל ויש להקשות לפי' ר\"ח והרי\"ף דמ\"ש שטר אמנה משטר מזוייף אידי ואידי חספא נינהו וכו' ויש לומר דבמזוייף לא הוי מיגו פן יבואו עדים ויאמרו לא חתמנו על שטר זה מעולם ואפי' אם הלכו למדינת הים או מתו שמא העדים שיבואו לקיים השטר יכירו בטביעות עין שאין זה חתימת העדים וכו' אבל שטר אמנה כיון דאמת הוא שזאת היא חתימת העדים אינו ירא לפי זה צ\"ל דר\"ח והרי\"ף ז\"ל מפרשים דלא מיירי בהוציא שטר מקויים כפי' הרמב\"ם אלא באינו מקויים ע\"כ ולפי מ\"ש רבינו יונה והרמ\"ה ז\"ל אינו מוכרח כמבואר."
+            ],
+            [
+                "<b>טען המערער ואמר היאך וכו'. </b> הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"ו סי\"ז וי\"ח הביא דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל דבטוען המערער שלא היה בזמן המכירה בעיר שצריך המחזיק להביא ראיה שהיה בעיר ודעת רבינו ז\"ל דדוקא שמזכיר יום המכירה וכתב עוד וז\"ל וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דא\"ל זבנתי מינך ביומא פלוני לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא הוה בהדיה במיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבנתי מינך מהימן וכו' יעו\"ש.<br><b> והרמ\"ה </b> ז\"ל הנדפסים מחדש בסוגיין כתב וז\"ל א\"ל תובע אנא בשכוני גוואי הואי ולא ידענא דאנת נחית בגו ביתאי דאימחי אתו לקמיה דרב נחמן א\"ל זיל בריר אכילתך למוכר זיל אייתי סהדי דהוה האי מוכר במתא בהדך חד יומא מהני תלת שני דחזקה כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקיימא לה חזקה דבשעת חירום קאי דקי\"ל דבשעת חירום צריך שיהיה עמו במדינה וכו' דאי לא הוי עמו במדינה מצי א\"ל לא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי וקי\"ל כר\"נ וה\"מ בשעת חירום ומאי דדמי ליה אבל שלא בשעת חירום אף על גב דלא הוה מרי דביתא בביתא נמי הוי חזקה וכו' וש\"מ דלא מצי אמר ליה אייתי ראיה דהוית בהדאי בחדא מתא כי היכי דלימא דההוא יומא זבינתא מינאי דמצי א\"ל הא כמה שני מיקמי הני שני חזקה זבינתא מינך ועוד אימא מילי מסר אי נמי זכי ליה על ידי אחר אי נמי שוי שליח לזבוני לארעא ואפילו היכא דטעין מינך זבינתא ביומא פ' לא מחייבינן ליה לאתויי ראיה דהוה בההוא יומא בהדיה דמיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך אי נמי מילי מסרת לי כי אמר דהאי יומא הוינא בהדך כיון דליכא סהדי דמכחשי ליה מהימן עכ\"ל יעו\"ש באורך. הרי להדיא דעל מה שכתבו הרי\"ף ורבינו ז\"ל שטענת התובע היא איך קאמר מינך זבינתא והרי לא היה שם באותו זמן במדינה דע\"ז דינא הוא שצריך להביא המחזיק ראיה שהיה שם כתב הרמ\"ה ז\"ל שטענת התובע היא שלא היה שם כדי שידע דנחית לביתו. וע\"ז דן ר\"נ זיל ברור אכילתך ומיירי בשעת חירום אבל אם טען אייתי עדים שהיינו בחדא מחתא כדי שתאמר שמכרתי לך שהוא דינא דרבינו דס\"ל שצריך המחזיק להביא עדים ס\"ל להרמ\"ה דלא מחייבינן ליה דמצי אמר כמה שני מקמי הני שני חזקה זבינתא מינך אי נמי מילי מסר וכו' ואפי' טעין ביום פלוני לא מחייב לאתויי ראיה דהוה בהדאי ההוא יומא משום מיגו וכו' נמצא דבאומר אייתי ראיה שהייתי עמך באותו זמן פליגי רבינו והרמ\"ה ז\"ל ואיך השוה הטור הרמ\"ה להרי\"ף ורבינו ועוד קשה מ\"ש הטור ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דא\"ל זבנתי מינך ביום פ' לא בעי לאתויי ראיה וכו' והרואה יראה דבאומר אייתי ראיה דהוית בהדאי ביום פ' אין עסק לענין חירום כמבואר בדברי הרמ\"ה ז\"ל וצריך ליישב."
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו וכו'. </b> כתב המל\"מ ז\"ל וז\"ל ונחזור לעניינינו למה שכתב הרב המובהק נר\"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב\"א ז\"ל מתשו' שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים וכו' למדנו דיד הלוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא וכיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב התרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוון וכו' ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סיעתא ומה שהרב זיכה מטעם תפיסה ה\"ה אפי' לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמילתא נקט ולאלומי כח המקבלת ע\"כ והנה הרב ז\"ל לא הראה לנו איה מקום תשו' אמנם ראיתי בסי' ש\"נ שהביא נדון זה אלא דמ\"ש הרב ז\"ל דאתי עלה מטעם שהוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה וכן מ\"ש שהרב זיכה מטעם תפיסה וכו' אין מכל זה כלל שם ואדרבא היפך מזה נראה שם למדקדק והדברים צל\"ע ועיין למור\"ם במפה בסי' רנ\"ג סי\"ב ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc3de45156d3f2af69c26ec79b1980e2b48d77de
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפי' שמשום או חרדל מטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל וכו' ואין אוכל מטמא אוכל אחר או משקין וכו'.</b> כתב הכ\"מ דנפקא ליה לרבינו מהתורת כהנים וז\"ל מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה יעו\"ש. והנה פשט התו\"כ הוא דלטמא את האחרים לא סגי כי אם כביצה והוא מדאורייתא מדקאמר ת\"ל אשר יאכל והוי כביצה וקשה מהא דפסק רבינו בפ\"ז מהל' אבות הטומאה ה\"א וז\"ל ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו [מטמאין] דבר אחר מן התורה אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגעו באוכל אחר טמאהו ע\"כ, ונפקא ליה מההיא דפסחים דף י\"ד והתם ליכא למימר דפחות מכביצה הוא דמטמא לאחרים מדרבנן אבל כביצה הוי מדאורייתא כמבואר אלא דצ\"ל כמ\"ש רבינו כאן הוי מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' כביצה אינו מטמא לאחרים ומ\"ש בתו\"כ הוי אסמכתא וזהו שכתב רבינו לטומאת עצמן כל שהן שנאמר כל האוכל אשר יאכל ובמטמא לאחרים לא הביא קרא כמ\"ש בתו\"כ אלא ודאי דס\"ל כמ\"ש דלטמא אחרים לא אמרו בתו\"כ אלא דרך אסמכתא.<br><b> אלא</b> דא\"כ קשה להתוס' דפסחים דף ל\"ג ד\"ה אימת מתכשרי שכתבו וז\"ל וההוא דתורת כהנים שהביא רש\"י ז\"ל שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בתו\"כ ואינו אלא אסמכתא ע\"כ. וקשה דאמאי לא הכריחו כן מדאוכל כביצה אינו (מקבל טומאה) [מטמא אוכל] אלא מדרבנן כמ\"ש בפסחים דף י\"ד הכי נמי פחות מכביצה לטומאת עצמן אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן והשתא הוי התו\"כ אסמכתא לגמרי ומכאן הקשה הרב תוס' יו\"ט בפי\"ג דאהלות משנה ה' לרבינו דס\"ל דכל שהן מקבל טומאה וז\"ל והרמב\"ם אע\"פ שכתב לא יטמא טומאת אוכלין בחיבורו פסק פחות מכביצה שאינם מוכשרין אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה מדאורייתא וכן מוכיח הכ\"מ מהל' טומאת אוכלין ע\"כ, וכונתו רצויה להקשות מדכתב בפי' המשנה לא יטמא טומאת אוכלין משמע דלא מקבל טומאה ממ\"ש בס' היד פרק ט\"ו מהלכות טומאת מת שפי' בהיפך דטעמא שאינם מוכשרין הא אם היו מוכשרין מקבל טומאה.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה דכונת רבינו בפי' המשנה שכתב לא יטמא טומאת אוכלין הוא לא יטמא לאחרים קאמר ולא לטמא עצמן שכן דייק בלישניה וז\"ל ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין ולזה חשבנוהו כדבר טהור ע\"כ, משמע שהן טמאין וחשבנוהו כדבר טהור כיון שאינו מטמא לאחרים וכן נמי מדכתב לא יטמא אוכלין משמע דלטמא אחרים קאמר. ועוד דזה מוכח דאל\"כ תיקשי ליה ג\"כ לרבינו ממה שפי' במתני' דפסחים פ\"ג על מתני' דההולך לשחוט את פסחו וכן מי שיצא מירושלים שפי' רבינו וז\"ל ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר\"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפי' רחב בראש מסכת טהרות ע\"כ, הרי דכאן נמי פי' דפחות מכביצה מקבל טומאה אלא דלא מטמא לאחרים קאמר וא\"כ קשה לרבינו גם מהכא אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש הרב המגיה בס' מל\"מ הקשה לרבינו דס\"ל דכל שהוא מקבל טומאה מדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ\"ט) דר\"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה וכו' הרי דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה והניחו בתימה יעו\"ש ולפי מ\"ש רבינו בפי' המשניות לא קשיא מידי דחזרתו כטומאתו דקאמר היינו ליטמא אחרים אבל לטומאת עצמו אפי' כל שהוא מקבל טומאה. ושוב ראיתי להרב קהלת יעקב הנדפס מחדש בפי\"ח מהל' שבת הכ\"ז שתירץ כן יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמות בארץ בח' יוה\"כ בדף ע\"ט מהש\"ס שכתב וז\"ל ולכן יותר נכון הוא לומר דהסברא של הרוקח טעמו משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ולא יברך ואע\"ג דכו\"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה יעו\"ש. ודברים אלו קשים לענ\"ד לומר דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לכו\"ע דהא הרז\"ה בר\"פ המצניע כתב וז\"ל ושמעינן מהכא דפחות מכביצה אוכלין לא מקבלין טומאה וההיא דתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יש מפרשים בצירוף כלי וכו' ויש אומרים שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו\"ש, וכ\"כ הרשב\"א שם והשתא מדאוקמו ההיא דתורת כהנים בצירוף ולא מוקמו ליה באסמכתא כמ\"ש התוס' שם בשם ר\"ת ובפסחים והיש אומרים שהביא הרז\"ה אח\"כ, מוכח דס\"ל דאינו מטמא אפי' מדרבנן היפך דעת התוס' וכמו כן קשה על הרב המגיה בס' מל\"מ שכתב וז\"ל ודע דלכו\"ע פחות מכביצה וכו' ועיין בחי' הרשב\"א בפ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו וכו' יעו\"ש, ואישתמיט ליה דברי הרז\"ה ז\"ל הנ\"ל. ועיין בס' דברי אמת בקונטרס דף צ\"ו בס' מלך שלם הל' טומאת אוכלין דף כ\"ג ובס' יד משה דף קס\"א שכתבו דלכו\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן ולא זכרו שרים לדברי הרז\"ה ז\"ל ועיין להרא\"ם בפ' שמיני שכתב דזה שאמרו בתו\"כ שטומאת עצמן בכל שהן אינו אלא מדברי סופרים ומ\"ש בתו\"כ מלמד שמטמא בכל שהן אינו אלא דרך אסמכתא יעו\"ש והוא סברת התוס' כמ\"ש ועיין בס' יד משה דף קס\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..741d62c3e5020cc42b17624caae1674b0235c6b4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפי' שמשום או חרדל מטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל וכו' ואין אוכל מטמא אוכל אחר או משקין וכו'.</b> כתב הכ\"מ דנפקא ליה לרבינו מהתורת כהנים וז\"ל מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה יעו\"ש. והנה פשט התו\"כ הוא דלטמא את האחרים לא סגי כי אם כביצה והוא מדאורייתא מדקאמר ת\"ל אשר יאכל והוי כביצה וקשה מהא דפסק רבינו בפ\"ז מהל' אבות הטומאה ה\"א וז\"ל ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו [מטמאין] דבר אחר מן התורה אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגעו באוכל אחר טמאהו ע\"כ, ונפקא ליה מההיא דפסחים דף י\"ד והתם ליכא למימר דפחות מכביצה הוא דמטמא לאחרים מדרבנן אבל כביצה הוי מדאורייתא כמבואר אלא דצ\"ל כמ\"ש רבינו כאן הוי מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' כביצה אינו מטמא לאחרים ומ\"ש בתו\"כ הוי אסמכתא וזהו שכתב רבינו לטומאת עצמן כל שהן שנאמר כל האוכל אשר יאכל ובמטמא לאחרים לא הביא קרא כמ\"ש בתו\"כ אלא ודאי דס\"ל כמ\"ש דלטמא אחרים לא אמרו בתו\"כ אלא דרך אסמכתא.<br><b> אלא</b> דא\"כ קשה להתוס' דפסחים דף ל\"ג ד\"ה אימת מתכשרי שכתבו וז\"ל וההוא דתורת כהנים שהביא רש\"י ז\"ל שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בתו\"כ ואינו אלא אסמכתא ע\"כ. וקשה דאמאי לא הכריחו כן מדאוכל כביצה אינו (מקבל טומאה) [מטמא אוכל] אלא מדרבנן כמ\"ש בפסחים דף י\"ד הכי נמי פחות מכביצה לטומאת עצמן אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן והשתא הוי התו\"כ אסמכתא לגמרי ומכאן הקשה הרב תוס' יו\"ט בפי\"ג דאהלות משנה ה' לרבינו דס\"ל דכל שהן מקבל טומאה וז\"ל והרמב\"ם אע\"פ שכתב לא יטמא טומאת אוכלין בחיבורו פסק פחות מכביצה שאינם מוכשרין אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה מדאורייתא וכן מוכיח הכ\"מ מהל' טומאת אוכלין ע\"כ, וכונתו רצויה להקשות מדכתב בפי' המשנה לא יטמא טומאת אוכלין משמע דלא מקבל טומאה ממ\"ש בס' היד פרק ט\"ו מהלכות טומאת מת שפי' בהיפך דטעמא שאינם מוכשרין הא אם היו מוכשרין מקבל טומאה.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה דכונת רבינו בפי' המשנה שכתב לא יטמא טומאת אוכלין הוא לא יטמא לאחרים קאמר ולא לטמא עצמן שכן דייק בלישניה וז\"ל ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין ולזה חשבנוהו כדבר טהור ע\"כ, משמע שהן טמאין וחשבנוהו כדבר טהור כיון שאינו מטמא לאחרים וכן נמי מדכתב לא יטמא אוכלין משמע דלטמא אחרים קאמר. ועוד דזה מוכח דאל\"כ תיקשי ליה ג\"כ לרבינו ממה שפי' במתני' דפסחים פ\"ג על מתני' דההולך לשחוט את פסחו וכן מי שיצא מירושלים שפי' רבינו וז\"ל ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר\"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפי' רחב בראש מסכת טהרות ע\"כ, הרי דכאן נמי פי' דפחות מכביצה מקבל טומאה אלא דלא מטמא לאחרים קאמר וא\"כ קשה לרבינו גם מהכא אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש הרב המגיה בס' מל\"מ הקשה לרבינו דס\"ל דכל שהוא מקבל טומאה מדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ\"ט) דר\"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה וכו' הרי דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה והניחו בתימה יעו\"ש ולפי מ\"ש רבינו בפי' המשניות לא קשיא מידי דחזרתו כטומאתו דקאמר היינו ליטמא אחרים אבל לטומאת עצמו אפי' כל שהוא מקבל טומאה. ושוב ראיתי להרב קהלת יעקב הנדפס מחדש בפי\"ח מהל' שבת הכ\"ז שתירץ כן יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמות בארץ בח' יוה\"כ בדף ע\"ט מהש\"ס שכתב וז\"ל ולכן יותר נכון הוא לומר דהסברא של הרוקח טעמו משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ולא יברך ואע\"ג דכו\"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה יעו\"ש. ודברים אלו קשים לענ\"ד לומר דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לכו\"ע דהא הרז\"ה בר\"פ המצניע כתב וז\"ל ושמעינן מהכא דפחות מכביצה אוכלין לא מקבלין טומאה וההיא דתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יש מפרשים בצירוף כלי וכו' ויש אומרים שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו\"ש, וכ\"כ הרשב\"א שם והשתא מדאוקמו ההיא דתורת כהנים בצירוף ולא מוקמו ליה באסמכתא כמ\"ש התוס' שם בשם ר\"ת ובפסחים והיש אומרים שהביא הרז\"ה אח\"כ, מוכח דס\"ל דאינו מטמא אפי' מדרבנן היפך דעת התוס' וכמו כן קשה על הרב המגיה בס' מל\"מ שכתב וז\"ל ודע דלכו\"ע פחות מכביצה וכו' ועיין בחי' הרשב\"א בפ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו וכו' יעו\"ש, ואישתמיט ליה דברי הרז\"ה ז\"ל הנ\"ל. ועיין בס' דברי אמת בקונטרס דף צ\"ו בס' מלך שלם הל' טומאת אוכלין דף כ\"ג ובס' יד משה דף קס\"א שכתבו דלכו\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן ולא זכרו שרים לדברי הרז\"ה ז\"ל ועיין להרא\"ם בפ' שמיני שכתב דזה שאמרו בתו\"כ שטומאת עצמן בכל שהן אינו אלא מדברי סופרים ומ\"ש בתו\"כ מלמד שמטמא בכל שהן אינו אלא דרך אסמכתא יעו\"ש והוא סברת התוס' כמ\"ש ועיין בס' יד משה דף קס\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9d2aea1a903816d617d2b6492e0b1a9f79e6de1a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'.</b> מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ\"ד דפרה ומייתי לה בר\"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר\"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו\"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר\"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר\"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס\"ד דקתני סיפא וכן היה ר\"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס\"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע\"כ, וכתב הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל לא ס\"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר\"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ\"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר\"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר\"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע\"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור\"ש ורע\"ב דהוי מחלוקת ר\"א וחכמים וא\"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ\"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ\"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ\"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו\"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב\"א צל\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו [לשם] מי חטאת בכלי ונותן את האפר על פני המים וכו'.</b> בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז איתא התם תניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא אפר הוא וכו' והתם מנ\"ל תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן יעו\"ש והכי איתא נמי בתמורה דף י\"ב ע\"ב וכן פי' רש\"י בשבת דף קל\"ז בהא דאמרו דהכל כשרים לקדש וז\"ל לקדש מי חטאת לתת אפר על המים ע\"כ, אלא דביומא דף מ\"ג ע\"א פי' רש\"י על משנה זו וז\"ל לקדש לתת מים ע\"ג האפר בכלי חרש וכבר עמדו על דברי רש\"י התוס' שם וז\"ל ופי' רש\"י המים ע\"ג האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי [משמע] שהיו נותנין האפר ע\"ג המים וכו' יעו\"ש, אלא דק\"ק על דברי התוס' אמאי לא הקשו דברי רש\"י אהדדי שם בד\"ה ורבנן שכתב וז\"ל דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנו על המים וכתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי ע\"כ, נראה להדיא מדבריו אלה דהאפר נותן ע\"ג המים כי על כן נראה לענ\"ד ליישב דברי רש\"י ז\"ל ולומר דמ\"ש לתת מים ע\"ג האפר הכונה לומר אחר שנתן האפר על המים שצריך להפך המים עליו ולערבם וכמו שפי' בסוטה דף י\"ז ועלה קאי ועדין צריך יישוב.<br><b> עוד </b> יש לדקדק על דברי רש\"י ז\"ל במ\"ש דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתננו על המים כתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי נראה מדבריו ז\"ל דהס\"ד דלקח ונתן הוא דאותו שלקח יתן את האפר על המים ואילו ביבמות דף ע\"ב ע\"ב פי' דשקיל חד האפר ויהיב חד מים והכונה דיהיב אפר בתוך כלי והדר יהיב מים ועי' במהרש\"א שם ולא פי' שצריך שאותו שלקח שיתן כמו שפי' ביומא ועיין להרב שיח יצחק שם ביומא.<br>(אמר המגיה ס\"ט ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי כתוב לעט\"ר א\"א הרא\"ש מר שמואל זצוק\"ל בכתבי הקדש אשר לו וז\"ל איתא בסוטה דף ט\"ז ע\"ב ת\"ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ\"ט דר\"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא א\"ר [שמעון] וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג המים אף כאן עפר ע\"ג מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן וכו' ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ע\"כ ועיין בפי' רש\"י.<br><b> והנה</b> מפשטא דסוגיא היה נראה לכאורה דלר' שמעון באפר פרה גם לכתחילה יכול ליתן את האפר תחילה ועל גביו מים מדקאמר רצה זה נותן רצה זה נותן ומכח הגז\"ש גם בעפר סוטה כן הוא דיכול ליתן עפר תחילה ומאי דנקט ור\"ש מכשיר הוא משום דת\"ק נקט פסול דר\"ל גם בדיעבד קאמר הוא מכשיר. אך הא ודאי אחר ההתבוננות אינו דהא מדקאמר לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג מים וכו' ופי' רש\"י ז\"ל מה להלן בסוטה מצותו לכתחילה עפר על גבי מים כדכתיב בה אף כאן בפרה מצותו כך לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה ע\"כ, הרי דכשם דבסוטה אע\"ג דאם נתן עפר תחילה כשר מ\"מ למצוה צריך ליתן מים בתחילה כן בפרה למצוה צריך ליתן המים תחילה וכ\"כ התוס' בתמורה דף י\"ב ד\"ה הא כיצד שהקשו לר\"ש דס\"ל רצה עפר למעלה רצה עפר למטה וז\"ל ואם תאמר א\"כ גז\"ש למאי אתא וי\"ל דלמצוה בעיא מים תחילה ואח\"כ עפר כדכתיב בסוטה דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומשו\"ה אתיא גז\"ש עכ\"ל. ועיין בס' חזון נחום בפ\"ק דתמורה דף קנ\"ג ע\"ב מ\"ש על דברי התוס' הללו ויתר על כן מבואר מדברי הספרי פרשת נשא ופרשת חקת דדוקא בדיעבד אם הקדים עפר למים כשר אבל למצוה בעינן עפר ע\"ג מים וכ\"כ הרב ספרי דבי רב פרשת חקת יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכל זה לפי שראיתי להרב מהר\"מ ריקאנטי ז\"ל בפ' חקת שכתב בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק מטמא דהא בקדמיתא טמא והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר והשתא איהו טהור מטמא דנפק מטמא ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כולהו מסאבי דהא הכי הוא ודאי כיון דאתעביד אפר כדין עד דיתכניש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו כמה דאת אמרת וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא, אפר מ\"ט כמה דאת אמרת ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה מי חטאת מאי חטאת כמה דאת אמרת לפתח חטאת רובץ וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אני עני וכואב טח עיני מראות דגם דנימא דר' שמעון בר יוחאי אזיל בשיטתיה דסתם ר\"ש הוא רשב\"י הרי כבר ביארנו דגם לר\"ש למצוה בעי עפר ע\"ג [מים] והיכי קאמר וכיון דאיתיהב על האי אפר מים דמשמע דאפר בקדמיתא וצ\"ע. ואחר זמן מצאתי ראיתי שהוא בזוה\"ק פרשת פקודי דף רל\"ז והביאו ג\"כ הש\"ך בפרשת חקת ואינם דברי רשב\"י מ\"מ עדיין צ\"ע דלא מצינו מי שסובר כך דלכתחילה מים ואח\"כ אפר והכי הו\"ל למימר וכד אתיהיב במיא.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי להגאון ר' ישעיה ברלין ז\"ל בס' מיני תרגימא בפרשת חקת שהגדיל התימה על הרמב\"ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דוקא דהיינו שיהא חיותן בכלי וכתב שצע\"ג שהשמיט דבר זה יעו\"ש, ולענ\"ד מעומק המושג וקוצר המשיג דבריו נפלאו ממני דהרי אדרבה בפ\"י ה\"א פסק להיפך דלא בעי שתהא חיותם בכלי וז\"ל הממלא מים לקידוש א\"צ שיהיה הוא המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחר וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ וז\"ל הממלא מים לקידוש וכו' ורבנו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפי' לכתחילה מותר למלאות בכלי אחר ולערות לקדשן בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי עכ\"ל. וא\"כ מה כל החרדה על שהשמיט הרמב\"ם דין זה כיון שהרמב\"ם דעתו כדעת ר' שמשון כמ\"ש מרן באופן שדבריו נפלאו ממני וצריכים אצלי תלמוד.<br><b> ואפשר</b> שזה יהיה כונת המסורה והביאה הרב חיד\"א ז\"ל בס' פני דוד ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי ע\"כ. הכונה דבא לפרש דמהו הכונה מים חיים אל כלי דר\"ל שתהא חיותן בכלי לזה מפרש ולא הורק מכלי אל כלי כמו שפי' רש\"י ז\"ל כי אם מן המעיין בעצמו ודוק כי נכון עכ\"ל לשון הזהב)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..163481af2ac22500557ff9354cfc9e3511cfa644
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'.</b> מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ\"ד דפרה ומייתי לה בר\"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר\"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו\"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר\"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר\"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס\"ד דקתני סיפא וכן היה ר\"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס\"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע\"כ, וכתב הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל לא ס\"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר\"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ\"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר\"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר\"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע\"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור\"ש ורע\"ב דהוי מחלוקת ר\"א וחכמים וא\"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ\"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ\"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ\"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו\"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב\"א צל\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו [לשם] מי חטאת בכלי ונותן את האפר על פני המים וכו'.</b> בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז איתא התם תניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא אפר הוא וכו' והתם מנ\"ל תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן יעו\"ש והכי איתא נמי בתמורה דף י\"ב ע\"ב וכן פי' רש\"י בשבת דף קל\"ז בהא דאמרו דהכל כשרים לקדש וז\"ל לקדש מי חטאת לתת אפר על המים ע\"כ, אלא דביומא דף מ\"ג ע\"א פי' רש\"י על משנה זו וז\"ל לקדש לתת מים ע\"ג האפר בכלי חרש וכבר עמדו על דברי רש\"י התוס' שם וז\"ל ופי' רש\"י המים ע\"ג האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי [משמע] שהיו נותנין האפר ע\"ג המים וכו' יעו\"ש, אלא דק\"ק על דברי התוס' אמאי לא הקשו דברי רש\"י אהדדי שם בד\"ה ורבנן שכתב וז\"ל דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנו על המים וכתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי ע\"כ, נראה להדיא מדבריו אלה דהאפר נותן ע\"ג המים כי על כן נראה לענ\"ד ליישב דברי רש\"י ז\"ל ולומר דמ\"ש לתת מים ע\"ג האפר הכונה לומר אחר שנתן האפר על המים שצריך להפך המים עליו ולערבם וכמו שפי' בסוטה דף י\"ז ועלה קאי ועדין צריך יישוב.<br><b> עוד </b> יש לדקדק על דברי רש\"י ז\"ל במ\"ש דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתננו על המים כתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי נראה מדבריו ז\"ל דהס\"ד דלקח ונתן הוא דאותו שלקח יתן את האפר על המים ואילו ביבמות דף ע\"ב ע\"ב פי' דשקיל חד האפר ויהיב חד מים והכונה דיהיב אפר בתוך כלי והדר יהיב מים ועי' במהרש\"א שם ולא פי' שצריך שאותו שלקח שיתן כמו שפי' ביומא ועיין להרב שיח יצחק שם ביומא.<br>(אמר המגיה ס\"ט ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי כתוב לעט\"ר א\"א הרא\"ש מר שמואל זצוק\"ל בכתבי הקדש אשר לו וז\"ל איתא בסוטה דף ט\"ז ע\"ב ת\"ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ\"ט דר\"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא א\"ר [שמעון] וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג המים אף כאן עפר ע\"ג מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן וכו' ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ע\"כ ועיין בפי' רש\"י.<br><b> והנה</b> מפשטא דסוגיא היה נראה לכאורה דלר' שמעון באפר פרה גם לכתחילה יכול ליתן את האפר תחילה ועל גביו מים מדקאמר רצה זה נותן רצה זה נותן ומכח הגז\"ש גם בעפר סוטה כן הוא דיכול ליתן עפר תחילה ומאי דנקט ור\"ש מכשיר הוא משום דת\"ק נקט פסול דר\"ל גם בדיעבד קאמר הוא מכשיר. אך הא ודאי אחר ההתבוננות אינו דהא מדקאמר לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג מים וכו' ופי' רש\"י ז\"ל מה להלן בסוטה מצותו לכתחילה עפר על גבי מים כדכתיב בה אף כאן בפרה מצותו כך לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה ע\"כ, הרי דכשם דבסוטה אע\"ג דאם נתן עפר תחילה כשר מ\"מ למצוה צריך ליתן מים בתחילה כן בפרה למצוה צריך ליתן המים תחילה וכ\"כ התוס' בתמורה דף י\"ב ד\"ה הא כיצד שהקשו לר\"ש דס\"ל רצה עפר למעלה רצה עפר למטה וז\"ל ואם תאמר א\"כ גז\"ש למאי אתא וי\"ל דלמצוה בעיא מים תחילה ואח\"כ עפר כדכתיב בסוטה דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומשו\"ה אתיא גז\"ש עכ\"ל. ועיין בס' חזון נחום בפ\"ק דתמורה דף קנ\"ג ע\"ב מ\"ש על דברי התוס' הללו ויתר על כן מבואר מדברי הספרי פרשת נשא ופרשת חקת דדוקא בדיעבד אם הקדים עפר למים כשר אבל למצוה בעינן עפר ע\"ג מים וכ\"כ הרב ספרי דבי רב פרשת חקת יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכל זה לפי שראיתי להרב מהר\"מ ריקאנטי ז\"ל בפ' חקת שכתב בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק מטמא דהא בקדמיתא טמא והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר והשתא איהו טהור מטמא דנפק מטמא ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כולהו מסאבי דהא הכי הוא ודאי כיון דאתעביד אפר כדין עד דיתכניש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו כמה דאת אמרת וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא, אפר מ\"ט כמה דאת אמרת ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה מי חטאת מאי חטאת כמה דאת אמרת לפתח חטאת רובץ וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אני עני וכואב טח עיני מראות דגם דנימא דר' שמעון בר יוחאי אזיל בשיטתיה דסתם ר\"ש הוא רשב\"י הרי כבר ביארנו דגם לר\"ש למצוה בעי עפר ע\"ג [מים] והיכי קאמר וכיון דאיתיהב על האי אפר מים דמשמע דאפר בקדמיתא וצ\"ע. ואחר זמן מצאתי ראיתי שהוא בזוה\"ק פרשת פקודי דף רל\"ז והביאו ג\"כ הש\"ך בפרשת חקת ואינם דברי רשב\"י מ\"מ עדיין צ\"ע דלא מצינו מי שסובר כך דלכתחילה מים ואח\"כ אפר והכי הו\"ל למימר וכד אתיהיב במיא.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי להגאון ר' ישעיה ברלין ז\"ל בס' מיני תרגימא בפרשת חקת שהגדיל התימה על הרמב\"ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דוקא דהיינו שיהא חיותן בכלי וכתב שצע\"ג שהשמיט דבר זה יעו\"ש, ולענ\"ד מעומק המושג וקוצר המשיג דבריו נפלאו ממני דהרי אדרבה בפ\"י ה\"א פסק להיפך דלא בעי שתהא חיותם בכלי וז\"ל הממלא מים לקידוש א\"צ שיהיה הוא המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחר וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ וז\"ל הממלא מים לקידוש וכו' ורבנו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפי' לכתחילה מותר למלאות בכלי אחר ולערות לקדשן בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי עכ\"ל. וא\"כ מה כל החרדה על שהשמיט הרמב\"ם דין זה כיון שהרמב\"ם דעתו כדעת ר' שמשון כמ\"ש מרן באופן שדבריו נפלאו ממני וצריכים אצלי תלמוד.<br><b> ואפשר</b> שזה יהיה כונת המסורה והביאה הרב חיד\"א ז\"ל בס' פני דוד ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי ע\"כ. הכונה דבא לפרש דמהו הכונה מים חיים אל כלי דר\"ל שתהא חיותן בכלי לזה מפרש ולא הורק מכלי אל כלי כמו שפי' רש\"י ז\"ל כי אם מן המעיין בעצמו ודוק כי נכון עכ\"ל לשון הזהב)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e63dc02a1c70f2264c31391b198e0e3f20b51e38
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> נשאלתי בשני חצרות הסמוכים אהדדי וכל אחד יש לו פתח למבוי לכניסה ויציאה ועוד יש פתח בין ב' החצרות שמשתמשין לשאוב מים מן המעיין שבאחד מהם בין בחול בין בשבת ואין באחד מהם דיורים כי אם כל אחד מהחצר אב ובן נשוי ואין זר דר ביניהם לא שכן ולא שום אדם כדי להצריכם ערוב אם צריכים לערב שתיהם כאילו שניהם דרים בחצר אחד או דלמא די להם במה שנשתתפו בשתופי מבואות והשבתי לו שצריכים לערב ערובי חצרות כיון שמשתמשין דרך הפתחים הוי כאילו הכל חצר אחד ויען ששמעתי ששאלו לאחרים ואמרו להם שאינו צריך וטעם לדבר לא שמעתי לכן אען ואומר דגרסינן בפ' הדר (עירובין דף ע\"א ע\"ב) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת ערוב מן התנוקות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ופרש\"י ז\"ל מערבין בחצרות הפתוחין מזו לזו אע\"פ שערבו דרך פתחיהם צריכים להשתתף במבוי להתירן למבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום ערוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו עליו תורת ערוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמו ונשתתפו כולם במבוי אע\"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ\"ל וכך הם דברי התוס' בדף ע\"ג כמ\"ש מרן באו\"ח סי' שפ\"ז ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בסוגיין שהביא פי' רש\"י ז\"ל באורך. וכתב עוד מרן שם וז\"ל ולפי\"ז לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף אלא הכא במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה כו' ועיין בב\"ח ובט\"ז מ\"ש ע\"ד.<br><b> והנה</b> מה שכתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף וכו' נראה שכונתו לומר דדעת חכמים דתיקון דשיתוף ותיקון הערוב דרך הפתחין חד הוא וכולן באים לערב החצרות ולחברם יחד ומשו\"ה ס\"ל דבחד סגי אמנם תיקון החצרות הם לחברם לחצר לכל בני החצר לחוד ואין לזה עסק עם חצר אחר ומשו\"ה כתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ומיירי בחצר שאינה פתוחה לאחרת וס\"ל דבזה כו\"ע מודים דצריכה ערוב ועיין בס' בני חיי וא\"כ כיון דאנן נוהגין דאפי' דמשתתפין במבוי בשמן מערבין בחצרות משום שלא לשכח תורת ערוב מהתנוקות א\"כ בנ\"ד שאין שם כי אם כל אחד לבדו איתא לחששא דשמא תשכח תורת ערוב מן התנוקות כיון שאין שם דיורין אחרים כדי שיעשו ערובי חצרות ורואים התנוקות שמשתמשין דרך הפתחין ב' החצרות בלא ערוב זה היה נראה לי וכן נראה לכאורה ממ\"ש בס' לב שמח בסוף הספר בקונטרס רוח יעקב סי' א' שכתב וז\"ל אמור מעתה בנ\"ד לדעת רוב הפוסקים סמכינן לכתחילה אשיתוף אפי' שהוא בשמן במקום החצרות זה עם זה ומה גם דיש צדדים לומר דאפי' הר\"מ וסיעתיה מודים בנידון דידן דכבר ערבו כל החצר לעצמה ולא צריכנא אסמיכות דשיתוף אלא לערוב חצרות זו עם זו דיועיל אפי' שיתוף בלא פת כמו שנסתפק מרן בכ\"מ בעירבו חצרות זו עם זו דיועיל לשיתוף וכמ\"ש לעיל ע\"כ. הרי דכדי לצאת מספק הרמב\"ם ז\"ל מהני דיערב החצר לעצמן ובנ\"ד דליכא ערובי חצרות הסברא נותנת דצריכה לערב דרך הפתחין ובכן מה דמסיק הרב בסוף התשובה וז\"ל נמצא לדעת רוב הפוסקים סומכים על שתופי מבואות ביין ומטלטלין מחצרות לחצר לכתחילה ע\"כ. [א\"כ] היכא דלא עירב בחצר כנ\"ד עדיין לא יצאנו מידי התנוקות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'.</b> שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע\"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א\"צ לערב ופרש\"י ז\"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע\"כ. ובגמ' פריך ש\"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש\"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז\"ל במקבלי פרס שנו ואע\"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע\"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א\"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ\"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן כדברי התוס'. וא\"כ בנ\"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.<br><b> דע</b> שעיקר ד\"ח הוא מדברי התוס' והרא\"ש דף ע\"ב ע\"א בד\"ה ומודים כתב וז\"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע\"פ שחלוקים מבעה\"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה\"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה\"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו\"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל בקיצור והביאו הטור ז\"ל וכתב מרן ז\"ל וז\"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע\"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו\"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה\"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש מ\"ח וז\"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ\"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע\"כ.<br><b> והשתא</b> בנ\"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא\"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ\"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה\"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ\"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי\"ו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3e5881e7a4e99d2f9c71942f1d6e94f4633693b2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> נשאלתי בשני חצרות הסמוכים אהדדי וכל אחד יש לו פתח למבוי לכניסה ויציאה ועוד יש פתח בין ב' החצרות שמשתמשין לשאוב מים מן המעיין שבאחד מהם בין בחול בין בשבת ואין באחד מהם דיורים כי אם כל אחד מהחצר אב ובן נשוי ואין זר דר ביניהם לא שכן ולא שום אדם כדי להצריכם ערוב אם צריכים לערב שתיהם כאילו שניהם דרים בחצר אחד או דלמא די להם במה שנשתתפו בשתופי מבואות והשבתי לו שצריכים לערב ערובי חצרות כיון שמשתמשין דרך הפתחים הוי כאילו הכל חצר אחד ויען ששמעתי ששאלו לאחרים ואמרו להם שאינו צריך וטעם לדבר לא שמעתי לכן אען ואומר דגרסינן בפ' הדר (עירובין דף ע\"א ע\"ב) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת ערוב מן התנוקות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ופרש\"י ז\"ל מערבין בחצרות הפתוחין מזו לזו אע\"פ שערבו דרך פתחיהם צריכים להשתתף במבוי להתירן למבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום ערוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו עליו תורת ערוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמו ונשתתפו כולם במבוי אע\"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ\"ל וכך הם דברי התוס' בדף ע\"ג כמ\"ש מרן באו\"ח סי' שפ\"ז ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בסוגיין שהביא פי' רש\"י ז\"ל באורך. וכתב עוד מרן שם וז\"ל ולפי\"ז לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף אלא הכא במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה כו' ועיין בב\"ח ובט\"ז מ\"ש ע\"ד.<br><b> והנה</b> מה שכתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף וכו' נראה שכונתו לומר דדעת חכמים דתיקון דשיתוף ותיקון הערוב דרך הפתחין חד הוא וכולן באים לערב החצרות ולחברם יחד ומשו\"ה ס\"ל דבחד סגי אמנם תיקון החצרות הם לחברם לחצר לכל בני החצר לחוד ואין לזה עסק עם חצר אחר ומשו\"ה כתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ומיירי בחצר שאינה פתוחה לאחרת וס\"ל דבזה כו\"ע מודים דצריכה ערוב ועיין בס' בני חיי וא\"כ כיון דאנן נוהגין דאפי' דמשתתפין במבוי בשמן מערבין בחצרות משום שלא לשכח תורת ערוב מהתנוקות א\"כ בנ\"ד שאין שם כי אם כל אחד לבדו איתא לחששא דשמא תשכח תורת ערוב מן התנוקות כיון שאין שם דיורין אחרים כדי שיעשו ערובי חצרות ורואים התנוקות שמשתמשין דרך הפתחין ב' החצרות בלא ערוב זה היה נראה לי וכן נראה לכאורה ממ\"ש בס' לב שמח בסוף הספר בקונטרס רוח יעקב סי' א' שכתב וז\"ל אמור מעתה בנ\"ד לדעת רוב הפוסקים סמכינן לכתחילה אשיתוף אפי' שהוא בשמן במקום החצרות זה עם זה ומה גם דיש צדדים לומר דאפי' הר\"מ וסיעתיה מודים בנידון דידן דכבר ערבו כל החצר לעצמה ולא צריכנא אסמיכות דשיתוף אלא לערוב חצרות זו עם זו דיועיל אפי' שיתוף בלא פת כמו שנסתפק מרן בכ\"מ בעירבו חצרות זו עם זו דיועיל לשיתוף וכמ\"ש לעיל ע\"כ. הרי דכדי לצאת מספק הרמב\"ם ז\"ל מהני דיערב החצר לעצמן ובנ\"ד דליכא ערובי חצרות הסברא נותנת דצריכה לערב דרך הפתחין ובכן מה דמסיק הרב בסוף התשובה וז\"ל נמצא לדעת רוב הפוסקים סומכים על שתופי מבואות ביין ומטלטלין מחצרות לחצר לכתחילה ע\"כ. [א\"כ] היכא דלא עירב בחצר כנ\"ד עדיין לא יצאנו מידי התנוקות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'.</b> שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע\"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א\"צ לערב ופרש\"י ז\"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע\"כ. ובגמ' פריך ש\"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש\"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז\"ל במקבלי פרס שנו ואע\"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע\"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א\"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ\"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן כדברי התוס'. וא\"כ בנ\"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.<br><b> דע</b> שעיקר ד\"ח הוא מדברי התוס' והרא\"ש דף ע\"ב ע\"א בד\"ה ומודים כתב וז\"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע\"פ שחלוקים מבעה\"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה\"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה\"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו\"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל בקיצור והביאו הטור ז\"ל וכתב מרן ז\"ל וז\"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע\"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו\"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה\"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש מ\"ח וז\"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ\"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע\"כ.<br><b> והשתא</b> בנ\"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא\"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ\"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה\"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ\"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי\"ו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f4941d50e4cf28dfa48c563c3536a88ed94b1be0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו\"ח סי' שמ\"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ\"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא\"צ התרה אע\"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א\"צ כי לא נהגו בכה\"ג ע\"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה\"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר\"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע\"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז\"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז\"ל ולכך י\"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י\"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו\"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא\"צ התרה ונראה ג\"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ\"ש רמ\"א בסי' תרפ\"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה\"נ לומר בנ\"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו\"ט דיו\"ט מפקיע ממנו החיוב וא\"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש בתחילת דבריו בדעת מהר\"ם ז\"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה\"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו\"ה מצריך התרה בנ\"ד נראה דלקמן בסי' שמ\"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר\"מ ז\"ל וז\"ל שם דודאי אינו ר\"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא\"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה\"ג שלא להתענות בכה\"ג וה\"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו\"ש שכ\"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..80fd6aee9de95eafe9ea528821b619b8afbf4c00
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו\"ח סי' שמ\"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ\"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא\"צ התרה אע\"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א\"צ כי לא נהגו בכה\"ג ע\"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה\"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר\"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע\"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז\"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז\"ל ולכך י\"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י\"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו\"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא\"צ התרה ונראה ג\"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ\"ש רמ\"א בסי' תרפ\"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה\"נ לומר בנ\"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו\"ט דיו\"ט מפקיע ממנו החיוב וא\"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש בתחילת דבריו בדעת מהר\"ם ז\"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה\"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו\"ה מצריך התרה בנ\"ד נראה דלקמן בסי' שמ\"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר\"מ ז\"ל וז\"ל שם דודאי אינו ר\"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא\"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה\"ג שלא להתענות בכה\"ג וה\"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו\"ש שכ\"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..550c8ae30ff64c86995abc8a69032b310906fe78
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב' צבורין וכו' וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ וכו' בכל אלו א\"צ לבדוק וכו'.</b> והקשה הרב המגיד ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין בדיקה וכו' ומרן כ\"מ תירץ וז\"ל ולי נראה היינו טעמא דכיון דשני שבילין דבאו לשאול בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא ספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וי\"ל וכו' אי נמי משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. והנה אמת נכון הדבר דהאי א\"נ הוא לקושיא קמייתא וה\"ק א\"נ אע\"ג שנאמר שלא העמידו דבריהם על דין תורה אפ\"ה שנא ושנא דהכא בבדיקת חמץ הוי ס\"ס אבל בב' שבילין לא הוי ס\"ס ומשו\"ה אמרו דכשבאו לשאול בבת אחת טמאים וזה נ\"ל ברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי שהקשה עליו ממה שפסק רבינו ריש פי\"ח מהל' אבות הטומאה והצריכה עיון ולפי מה שכתבתי בכונת מרן לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין להרב ז\"ל בס' יד אהרן בסי' תל\"ד שהקשה ג\"כ קושיא זו ועיין למורה מורינו בס' שורשי הים ח\"א דף קט\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו וכו' הרי זה עובר עליו וכו'.</b> דעת רבינו ז\"ל נראה כרש\"י והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבדיקה לחוד סגי לחמץ שאינו ידוע ממ\"ש שהיה דעתו עליו וכו' לאפוקי חמש שאינו ידוע שאינו עובר כי אם משעת מציאה ואילך שלא כדעת הרא\"ש ז\"ל שכתב פ\"ק דפסחים דף ו' וז\"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' מאי טעמא אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהם בבל יראה אע\"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ הראוי לראיה אע\"פ שאינו יודע שהן בבית מ\"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ע\"כ. (ועיין בב\"י סי' תל\"א ס\"א במ\"ש ומדברי הרמב\"ם כו') הרי שכתב בפירוש שלא כדעת רבינו ועיין בפרי חדש סי' תל\"א סק\"א<br><b> אמנם</b> ראיתי להמג\"א סי' תל\"ד סק\"ה שהביא דברי רבינו וכתב וז\"ל משמע דאם לא ידע מתחילה אינו עובר עליו כלל וכן משמע מלשון הרא\"ש ז\"ל גבי גלוסקא ע\"כ. ולכאורה קשה דמלשון הרא\"ש ז\"ל נראה דפליג עליה דרבינו וכדכתיב וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל. ואמת דמלשון הרא\"ש ז\"ל שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה מדכתב דדעתיה עילויה ולא כתב ודעתיה עילויה משמע דס\"ל כסברת רבינו וכדדייק המג\"א ז\"ל וכ\"כ עוד לקמן וז\"ל שמא באחד מן הזויות היתה גלוסקא שדעתו עילויה וכו' וזה דקדוק אמיתי ולפי\"ז צריכים אנו לדחוק ולומר דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל מ\"מ בל יראה איכא וכו' דמינה דייקינן היינו שהרא\"ש ז\"ל בא לפרש דברי המקשן דכונת המקשן היא דאמאי צריך ביטול אי נימא משום פירורין דלא מצא וס\"ל דאף שבדק וביער כל החמץ הנמצא מ\"מ אם נשאר שום חמץ שלא מצא עובר עליו משום בל יראה וכו' וזהו דעת המקשן שהקשה לרב יהודה שאמר צריך שיבטל ולזה השיב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה וכו' כלומר דחיישינן לחמץ ידוע וכדעת רבינו ז\"ל ומן התימה על הרב פרי חדש שלא ראה דברי המג\"א ז\"ל [שוב ראיתי] בתשובת הרא\"ש ז\"ל כלל י\"ד סי' ג' שכתב וז\"ל ואחר שגמר יאמר כל חמירא וכו' ואז הוי הפקר ולאו דידיה הוי ולא עבר בבל יראה ובל ימצא וכו' ע\"כ הרי דהצריך הרא\"ש ביטול אחר הבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ולא פירש במאי קמיירי ופשט הלשון משמע דמיירי אף על חמץ שאינו ידוע וכדברי הטור ז\"ל ותמהני על המג\"א והרב פרי חדש שלא עלה זכרונה עליהם ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח וכו'.</b> מתני' בריש פ' כל שעה ובגמ' דף כ\"ז תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה וכו' חמץ וכו' א\"ל וכו' אינו דין, לא מצא עצים לשורפו [יהא] יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו ע\"כ. ומכאן הוכיח הגאון הביאו הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע דאל\"כ מאי פריך יהא יושב ובטל הא מודה ר\"י דביטול מהני ומבטל ליה ודיו אלא ודאי דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והפרי חדש ז\"ל סי' תל\"א דחה ראיה זו וז\"ל ולי נראה דכיון שהעלינו לעיל (ס\"א בד\"ה ואכתי) דהא דקאמר ר\"י אין ביעור חמץ אלא שריפה מיירי דוקא לאחר איסורו א\"כ קאמרי ליה רבנן שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא בתר איסורא לא מצי בטיל דלאו ברשותיה קיימא כדאיתא פ\"ק דפסחים וכו' יעו\"ש.<br><b> ולדידי</b> אין זו דחיה דאפי' דהגאון מפרש כפרש\"י ז\"ל פ\"ק דפסחים דף י\"ב ע\"ב דשלא בשעת איסורו הוי שעה ששית וכמ\"ש איהו גופיה לעיל וא\"כ כי פריך לרבי יהודה לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו לקודם זמן איסורו דמהני ביטול וכן פרש\"י ז\"ל שם וז\"ל ואע\"ג דאמרינן פ\"ק לר\"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שרוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכו' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..43f54f3a83e2f0f90afdac53549b85c8fc3371f4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב' צבורין וכו' וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ וכו' בכל אלו א\"צ לבדוק וכו'.</b> והקשה הרב המגיד ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין בדיקה וכו' ומרן כ\"מ תירץ וז\"ל ולי נראה היינו טעמא דכיון דשני שבילין דבאו לשאול בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא ספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וי\"ל וכו' אי נמי משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. והנה אמת נכון הדבר דהאי א\"נ הוא לקושיא קמייתא וה\"ק א\"נ אע\"ג שנאמר שלא העמידו דבריהם על דין תורה אפ\"ה שנא ושנא דהכא בבדיקת חמץ הוי ס\"ס אבל בב' שבילין לא הוי ס\"ס ומשו\"ה אמרו דכשבאו לשאול בבת אחת טמאים וזה נ\"ל ברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי שהקשה עליו ממה שפסק רבינו ריש פי\"ח מהל' אבות הטומאה והצריכה עיון ולפי מה שכתבתי בכונת מרן לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין להרב ז\"ל בס' יד אהרן בסי' תל\"ד שהקשה ג\"כ קושיא זו ועיין למורה מורינו בס' שורשי הים ח\"א דף קט\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו וכו' הרי זה עובר עליו וכו'.</b> דעת רבינו ז\"ל נראה כרש\"י והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבדיקה לחוד סגי לחמץ שאינו ידוע ממ\"ש שהיה דעתו עליו וכו' לאפוקי חמש שאינו ידוע שאינו עובר כי אם משעת מציאה ואילך שלא כדעת הרא\"ש ז\"ל שכתב פ\"ק דפסחים דף ו' וז\"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' מאי טעמא אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהם בבל יראה אע\"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ הראוי לראיה אע\"פ שאינו יודע שהן בבית מ\"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ע\"כ. (ועיין בב\"י סי' תל\"א ס\"א במ\"ש ומדברי הרמב\"ם כו') הרי שכתב בפירוש שלא כדעת רבינו ועיין בפרי חדש סי' תל\"א סק\"א<br><b> אמנם</b> ראיתי להמג\"א סי' תל\"ד סק\"ה שהביא דברי רבינו וכתב וז\"ל משמע דאם לא ידע מתחילה אינו עובר עליו כלל וכן משמע מלשון הרא\"ש ז\"ל גבי גלוסקא ע\"כ. ולכאורה קשה דמלשון הרא\"ש ז\"ל נראה דפליג עליה דרבינו וכדכתיב וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל. ואמת דמלשון הרא\"ש ז\"ל שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה מדכתב דדעתיה עילויה ולא כתב ודעתיה עילויה משמע דס\"ל כסברת רבינו וכדדייק המג\"א ז\"ל וכ\"כ עוד לקמן וז\"ל שמא באחד מן הזויות היתה גלוסקא שדעתו עילויה וכו' וזה דקדוק אמיתי ולפי\"ז צריכים אנו לדחוק ולומר דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל מ\"מ בל יראה איכא וכו' דמינה דייקינן היינו שהרא\"ש ז\"ל בא לפרש דברי המקשן דכונת המקשן היא דאמאי צריך ביטול אי נימא משום פירורין דלא מצא וס\"ל דאף שבדק וביער כל החמץ הנמצא מ\"מ אם נשאר שום חמץ שלא מצא עובר עליו משום בל יראה וכו' וזהו דעת המקשן שהקשה לרב יהודה שאמר צריך שיבטל ולזה השיב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה וכו' כלומר דחיישינן לחמץ ידוע וכדעת רבינו ז\"ל ומן התימה על הרב פרי חדש שלא ראה דברי המג\"א ז\"ל [שוב ראיתי] בתשובת הרא\"ש ז\"ל כלל י\"ד סי' ג' שכתב וז\"ל ואחר שגמר יאמר כל חמירא וכו' ואז הוי הפקר ולאו דידיה הוי ולא עבר בבל יראה ובל ימצא וכו' ע\"כ הרי דהצריך הרא\"ש ביטול אחר הבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ולא פירש במאי קמיירי ופשט הלשון משמע דמיירי אף על חמץ שאינו ידוע וכדברי הטור ז\"ל ותמהני על המג\"א והרב פרי חדש שלא עלה זכרונה עליהם ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח וכו'.</b> מתני' בריש פ' כל שעה ובגמ' דף כ\"ז תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה וכו' חמץ וכו' א\"ל וכו' אינו דין, לא מצא עצים לשורפו [יהא] יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו ע\"כ. ומכאן הוכיח הגאון הביאו הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע דאל\"כ מאי פריך יהא יושב ובטל הא מודה ר\"י דביטול מהני ומבטל ליה ודיו אלא ודאי דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והפרי חדש ז\"ל סי' תל\"א דחה ראיה זו וז\"ל ולי נראה דכיון שהעלינו לעיל (ס\"א בד\"ה ואכתי) דהא דקאמר ר\"י אין ביעור חמץ אלא שריפה מיירי דוקא לאחר איסורו א\"כ קאמרי ליה רבנן שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא בתר איסורא לא מצי בטיל דלאו ברשותיה קיימא כדאיתא פ\"ק דפסחים וכו' יעו\"ש.<br><b> ולדידי</b> אין זו דחיה דאפי' דהגאון מפרש כפרש\"י ז\"ל פ\"ק דפסחים דף י\"ב ע\"ב דשלא בשעת איסורו הוי שעה ששית וכמ\"ש איהו גופיה לעיל וא\"כ כי פריך לרבי יהודה לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו לקודם זמן איסורו דמהני ביטול וכן פרש\"י ז\"ל שם וז\"ל ואע\"ג דאמרינן פ\"ק לר\"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שרוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכו' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..41550ff8289eee6450a0d999270fedaf622a033a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי שהביא וכו' והבא בשביל ישראל זה [מחוץ לתחום] מותר לישראל אחר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל ופי' הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום דכשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכו' יעו\"ש וכן כתבו התוס' שם בד\"ה אדעתא כו' ומרן ב\"י ז\"ל בסי' תקט\"ו. וראיתי להרדב\"ז ז\"ל החדשות בסי' תקס\"ב שנשאל באורחים שהיו מסובין אצל בעה\"ב והביא הגוי דבר בשביל בעה\"ב אם הוא אסור גם לאורחים והשיב כיון שהם סמוכים עליו באותו שבת או באותו יו\"ט כל מה שאסור לבעה\"ב אסור לאורחים שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת וכשם שאסור לכל בני הבית אע\"פ שלא הובא אלא בשביל בעה\"ב אסור גם לאורחים וטעמא דמילתא נ\"ל שאמרו רז\"ל שלא יהנה ממה שנעשה בשבילו בשבת כדי שלא יבא לומר לגוי לעשות נמצא שאם יהנו בני ביתו או אורחיו כאילו נהנה הוא ולכן אסור ומיהו וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי אמרו בגמ' דטעמא דר' שמעון היינו משום דכל דאתי לבי רבן גמליאל אדעתא דכולהו רבנן קאתי והדברים ברורים דסתם דעת המביא הוא שיאכלו כולם ומשו\"ה אסור ודלא כמ\"ש הרב ז\"ל משום שנהנה הבעה\"ב והנאה כי האי נמי אסרו עליו הואיל ונעשה האיסור בשבילו ומה לו להרדב\"ז ז\"ל לבקש טעם שהוא אסור דכיון דבגמ' אמרו רבנן טעמא ונפק\"מ טובא כמ\"ש הרדב\"ז אח\"ז וצריך לי ישוב ועיין בכנסת הגדולה ז\"ל או\"ח סי' תקט\"ו בהגהות ב\"י שהביא תשובה זו של הרדב\"ז בקיצור יעו\"ש שם פ\"ז הט\"ז ואין נושאין נשים כו'. (עיין מ\"ש הרב המגיד ועיין מ\"ש בס\"ד בהל' אישות פ\"י הי\"ד)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bcc4a5c19fb285a1615e4f1e0dd7c2bf95a27e18
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי שהביא וכו' והבא בשביל ישראל זה [מחוץ לתחום] מותר לישראל אחר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל ופי' הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום דכשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכו' יעו\"ש וכן כתבו התוס' שם בד\"ה אדעתא כו' ומרן ב\"י ז\"ל בסי' תקט\"ו. וראיתי להרדב\"ז ז\"ל החדשות בסי' תקס\"ב שנשאל באורחים שהיו מסובין אצל בעה\"ב והביא הגוי דבר בשביל בעה\"ב אם הוא אסור גם לאורחים והשיב כיון שהם סמוכים עליו באותו שבת או באותו יו\"ט כל מה שאסור לבעה\"ב אסור לאורחים שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת וכשם שאסור לכל בני הבית אע\"פ שלא הובא אלא בשביל בעה\"ב אסור גם לאורחים וטעמא דמילתא נ\"ל שאמרו רז\"ל שלא יהנה ממה שנעשה בשבילו בשבת כדי שלא יבא לומר לגוי לעשות נמצא שאם יהנו בני ביתו או אורחיו כאילו נהנה הוא ולכן אסור ומיהו וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי אמרו בגמ' דטעמא דר' שמעון היינו משום דכל דאתי לבי רבן גמליאל אדעתא דכולהו רבנן קאתי והדברים ברורים דסתם דעת המביא הוא שיאכלו כולם ומשו\"ה אסור ודלא כמ\"ש הרב ז\"ל משום שנהנה הבעה\"ב והנאה כי האי נמי אסרו עליו הואיל ונעשה האיסור בשבילו ומה לו להרדב\"ז ז\"ל לבקש טעם שהוא אסור דכיון דבגמ' אמרו רבנן טעמא ונפק\"מ טובא כמ\"ש הרדב\"ז אח\"ז וצריך לי ישוב ועיין בכנסת הגדולה ז\"ל או\"ח סי' תקט\"ו בהגהות ב\"י שהביא תשובה זו של הרדב\"ז בקיצור יעו\"ש שם פ\"ז הט\"ז ואין נושאין נשים כו'. (עיין מ\"ש הרב המגיד ועיין מ\"ש בס\"ד בהל' אישות פ\"י הי\"ד)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a88b4a45c58d90b87be2f86331c17227d2125ac9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע\"י גוי וכו'.</b> הנה ראיתי למרן ב\"י ז\"ל באו\"ח סי' שכ\"ח שכתב ונסתפק שם הרא\"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע\"י ישראל דהוי שבות וכו' והרשב\"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשית אפי' ע\"י ישראל והר\"ן בפרק שמונה שרצים פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפי' שבות ע\"י ישראל ה\"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע\"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין אין מתירין לו ע\"י ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר עכ\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע\"י גדולי ישראל סכנת אבר מלאכות דאורייתא נעשין ע\"י גוי של דבריהם ע\"י ישראל חולי בעלמא נעשין ע\"י גוי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע\"י ישראל אפי' בשל דבריהם מיחוש בעלמא וכו' אין מתירין לו כלום יעו\"ש נמצא שלדעת הר\"ן ז\"ל ארבעה חילוקי חוליין יש ועל ג' נזקקים לו ולדעת הרשב\"א ז\"ל אינן אלא ג' דחולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר כי הדדי נינהו וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל בח\"ג הנדפס מחדש סי' ער\"ב שכתב וז\"ל ג' חילוקי חליין הם הא' סכנת נפשות ממש והב' סכנת אבר וחולה שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והג' חולי שכואב וכו' סכנת נפש וכו' סכנת אבר וכל חולי שנופל וכו' עושין מלאכה ע\"י גוי וכו' אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו ע\"י ישראל וכו' יעו\"ש הרי דד' חוליין שכתב הר\"ן ז\"ל עשאן הרשב\"א ג' ועשה חולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי וכדברי מרן ז\"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב שם בהגהות ב\"י אות ח\"י שכתב ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל אמנם מה שאני חושב ליושר האמת שמ\"ש הרשב\"א חולי שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר ט\"ס הוא וכך צ\"ל שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר ועכשיו לפי גירסא זו לא הותר לעשות ע\"י ישראל דברים שהן אסורים מדבריהם אלא דוקא כשיש סכנת אבר וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אין מקום להגהה זו דמבואר להדיא בתשובת הרשב\"א ז\"ל הנזכרת דחולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי נינהו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל. וכן נמי מ\"ש הט\"ז שם ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל וי\"ל דזה מיירי במידי דאין בו גזרה שחיקת סמנין כעין שפי' הב\"י ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה גם זה אינו למאי דעינינו הרואות מ\"ש בתשובה הנזכרת וז\"ל סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אע\"פ ששוכב במטה מתוך חוליו עושין מלאכה ע\"י גוי והוא שלא יהיה אותו גוי גר תושב ולא עבדו של ישראל וכו' ודוקא שלא לעשות ע\"י איסור תורה כגון בישול ואפיה וכיוצא אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין ע\"י ואפי' ע\"י ישראל ע\"כ. הרי דמה שהתיר ע\"י גוי שאינו גר תושב הוא לגמרי ולא חייש לשחיקת סמנין גם מה שרצה לתרץ הרב קרית מלך רב בפירקין וז\"ל ולענ\"ד דהתם לא היה אפי' חולי רק מיחוש בעלמא כמו שרצה הרב הנזכר לתרץ ומה שדחה הרב ז\"ל דבהדיא מדמה לזה בגמ' לחולה שאין בו סכנה לק\"מ דהגמ' סבר דמדקאמר כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דאיירי אפי' בדליכא אלא מיחוש בעלמא דאל\"כ אפי' ע\"י ישראל שרי ע\"כ. קשה לי ע\"ד תרתי חדא דהא דאמרינן אומר לגוי ועושה מיירי אפילו באיסורין דאורייתא כמבואר בפ' מפנין דמייתי גבי חיה כל ל' אומר לגוי וכו' יעו\"ש וא\"כ היכי מצי לומר אפילו ע\"י ישראל ועוד דהרואה דברי הרשב\"א שכתב וז\"ל וחולה שחושש וכו' חשש בעלמא הוא זה ואפי' לומר לגוי לעשות אסור ולא התירו שבות בחושש וכו' ואמרינן נמי חושש שאני והיינו נמי איסור חזרת רטיה ודכוותה טובא עכ\"ל וכ\"כ בפ' מפנין בשם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל אבל חושש והוא (מתעס') [מתחזק] כבריא אין מתירין אפילו שבות של דבריהם יעו\"ש.<br><b> ובענין</b> בישולי גוים בשבת לחולה ונותר למוצאי שבת אי שרי לישראל אחר א\"נ לחולה עצמו או לא ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרא\"ה ז\"ל בית ג' ש\"ז כתב וז\"ל ותירוצא דהני שמעתתא הוא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו וכו' נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהם אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בישולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ\"ש יעו\"ש באורך. נראה מדברי הרא\"ה ז\"ל דס\"ל דמה שמותר לחולה בישולי גוים לא שחכמים התירו לו בישולי גוים אלא שלא אסרו לו בישולי גוים בכה\"ג ואוקמוהו אדיניה דאורייתא דליכא איסורא כלל וכיון שאין בו חשש חתנות משו\"ה אתי שפיר דלא קשה ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דומיא דנבלה דכי שרי לדידיה דוקא שרי ולא לאחריני א\"נ כי שרו ליה רבנן בישולי גוים לדידיה שרו ולא לאחריני וכן נמי אם נזדמנה לו בשר שחוטה אסור בנבלה וה\"נ נימא הכי. וע\"פ האמור ניחא דהא דבישולי גוים [שרו לחולה] לא שחכמים שרו ליה אלא שמבשל לחולה לא אסרוהו הבישול וקיימא בדיניה דאורייתא ומשו\"ה שרי אף לאחר ולזה נתכון בשנותו את טעמו שלא אסרו משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא משום חתנות וכו' ולא כתב שהתירו לו בישולי גוים אלא ודאי כדאמרן<br><b> והרשב\"א</b> ז\"ל רוח אחרת אתו והשיג על כל דבריו דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום איסור חתנות אדרבא כל שהגוי עושה בו טובה כ\"ש דאיכא איקרובי דעתא טפי ואם בא לומר שבמקום חולה לא העמידו דבריהם וכו' לא הו\"ל למימר אלא לגבי חולה לא גזרו ועוד אם לגבי חולה התירו מה להם להתיר לגמרי אפי' לבריא ע\"י החולה די להם אם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהתורה התירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל החולה אף בחול יהא מותר ומי נימא בשבת לא העמידו ובחול העמידו א\"כ אף אנו נאמר בשבת עצמו התירו ולצורך החולה לא העמידו אבל במוצ\"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ\"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ\"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצרכו אם הבריא נאסרה עליו וכל מה שתקנו רבנן והתירו כדרך שנהגה התורה נהוג הם וכו' ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מ\"ש לעיל בדעת הרא\"ה ז\"ל דלגבי בישולי גוים אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו במבשל לחולה כלל ולא שהתירו לו אינו דומה לכאן למה שהותר אף לאחרים אלא הדר דינא דבישול זה לקודם שאסרו מעיקרא ולא דמי לנבלה דהתם שרי רחמנא לחולה למיכל איסור ולא שנהפך האיסור להיתר משא\"כ הכא שהבישול מצד עצמו [מותר] מדין תורה אלא שחכמים אסרוהו ובאמור להם דבהא לא גזרו כל שנעשה בשביל החולה נשאר בהתרו הראשון ושפיר חזיא למיכל מיניה ולא בא בפיו בשר פיגול וגם אינו ענין לכל דתקון רבנן וכו' וכמבואר. ולענין דינא רובא דרבוותא פסקו כהרשב\"א ז\"ל ודחו סברת הרא\"ה שהביא הרמ\"א ז\"ל ביו\"ד סוף סי' קי\"ג וכתב הש\"ך שאלו היו רואים הרב ב\"י והרמ\"א ז\"ל, משמרת הבית לא היו פוסקים כהרא\"ה בזה יעו\"ש ומרן החבי\"ב בשיירי כנסת הגדולה או\"ח סי' שי\"ח כתב שהסכים בתשובה הלכה למעשה שאין לסמוך על סברת הרא\"ה בזה כיון שהרשב\"א במשמרת הבית אסר וגם הר\"ן ז\"ל מפקפק בזה והרב בספרו הקצר השמיט סברת הרא\"ה ז\"ל מי בעל דברים יגש להתיר מה שאסרו עמודי עולם ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן בשולחנו הטהור ביו\"ד סי' קי\"ב שכתב וז\"ל מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירים ליקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פת של גוי להכשירו ע\"כ. והקשה עליו הש\"ך וז\"ל וצ\"ע דלא כתב הארחות חיים בשם הרא\"ה שהביא הב\"י ז\"ל אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת של פלטר גוי אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר ישראל בהתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכן משמע לכאורה מדברי הרא\"ה בבדק הבית שם ע\"כ. יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> תינוק דלא חכים אשתומם דלפי דברי הש\"ך שהבין בדעת מרן במ\"ש דהפת של גוי אסור עד שימכור פלטר ישראל פתו וכו' כונתו לומר אף כי לקח ישראל מאז ומקדם מפלטר גוי כל שבא פלטר ישראל נאסר עד שימכור הפלטר ישראל וע\"ז הקשה עליו דלא משמע כן וכו' קשה טובא דמאי שנא גבי בישולי גוים בשבת דאם הותר שרי אפי' לישראל אחר לדעת הרא\"ה ואפי' במוצאי שבת והכא גבי פת של פלטר שלקח בהיתר משום שבא פלטר ישראל יאסר מה שלקח מקודם ולא אמרינן כיון שלקח בהיתר מקודם שבא פלטר הותר לגמרי כדאמרינן גבי בישולי גוים כיון שהותר בשבת הותר נמי במוצ\"ש וכן נמי קשה לי לדעת הש\"ך שהשיג עליו דלא משמע כן ממה שהביא הרב ב\"י ז\"ל ובסוף כתב שכן משמע לכאורה ממ\"ש בבדק הבית שם ולא הוכיח במישור דהכי הויא קושטא דמילתא וכמו שכ\"כ גבי בישול ורואה אנכי שהדברים ק\"ו שהרי אף כי הרשב\"א פליג עליה דהרא\"ה ז\"ל גבי בישול אפ\"ה גבי פת של פלטר גוי אם היה לישראל מקודם שבא פלטר ישראל שרי כמבואר שם קודם לכן כ\"ש לדעת הרא\"ה שהתיר גבי בישול.<br><b> כי</b> ע\"פ הדברים האלה מצאה הקפידה מקום לנוח למ\"ש (הש\"ך) [הט\"ז] סי' קי\"ג ראיה להרשב\"א ז\"ל דאסור בישולי גוים במוצ\"ש ממ\"ש מרן סי' קי\"ב ס\"ח במקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעל הבית וכתב וז\"ל וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי חוזר פת של בעה\"ב לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי כו' ולפי מ\"ש בדעת הרא\"ה ז\"ל דמתיר אפי' כי בא פלטר ישראל אם לקח מקודם ה\"נ ס\"ל להרא\"ה הכא דאף כי בא למקום שיש שם פלטר הותר מה שבידו ויש לישב כל זה ועיין בס' נחפה בכסף או\"ח סי' ג' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..551ecaae92f5e81e25eae3c5dc664827f14b1ae4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע\"י גוי וכו'.</b> הנה ראיתי למרן ב\"י ז\"ל באו\"ח סי' שכ\"ח שכתב ונסתפק שם הרא\"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע\"י ישראל דהוי שבות וכו' והרשב\"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשית אפי' ע\"י ישראל והר\"ן בפרק שמונה שרצים פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפי' שבות ע\"י ישראל ה\"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע\"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין אין מתירין לו ע\"י ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר עכ\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע\"י גדולי ישראל סכנת אבר מלאכות דאורייתא נעשין ע\"י גוי של דבריהם ע\"י ישראל חולי בעלמא נעשין ע\"י גוי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע\"י ישראל אפי' בשל דבריהם מיחוש בעלמא וכו' אין מתירין לו כלום יעו\"ש נמצא שלדעת הר\"ן ז\"ל ארבעה חילוקי חוליין יש ועל ג' נזקקים לו ולדעת הרשב\"א ז\"ל אינן אלא ג' דחולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר כי הדדי נינהו וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל בח\"ג הנדפס מחדש סי' ער\"ב שכתב וז\"ל ג' חילוקי חליין הם הא' סכנת נפשות ממש והב' סכנת אבר וחולה שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והג' חולי שכואב וכו' סכנת נפש וכו' סכנת אבר וכל חולי שנופל וכו' עושין מלאכה ע\"י גוי וכו' אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו ע\"י ישראל וכו' יעו\"ש הרי דד' חוליין שכתב הר\"ן ז\"ל עשאן הרשב\"א ג' ועשה חולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי וכדברי מרן ז\"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב שם בהגהות ב\"י אות ח\"י שכתב ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל אמנם מה שאני חושב ליושר האמת שמ\"ש הרשב\"א חולי שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר ט\"ס הוא וכך צ\"ל שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר ועכשיו לפי גירסא זו לא הותר לעשות ע\"י ישראל דברים שהן אסורים מדבריהם אלא דוקא כשיש סכנת אבר וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אין מקום להגהה זו דמבואר להדיא בתשובת הרשב\"א ז\"ל הנזכרת דחולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי נינהו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל. וכן נמי מ\"ש הט\"ז שם ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל וי\"ל דזה מיירי במידי דאין בו גזרה שחיקת סמנין כעין שפי' הב\"י ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה גם זה אינו למאי דעינינו הרואות מ\"ש בתשובה הנזכרת וז\"ל סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אע\"פ ששוכב במטה מתוך חוליו עושין מלאכה ע\"י גוי והוא שלא יהיה אותו גוי גר תושב ולא עבדו של ישראל וכו' ודוקא שלא לעשות ע\"י איסור תורה כגון בישול ואפיה וכיוצא אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין ע\"י ואפי' ע\"י ישראל ע\"כ. הרי דמה שהתיר ע\"י גוי שאינו גר תושב הוא לגמרי ולא חייש לשחיקת סמנין גם מה שרצה לתרץ הרב קרית מלך רב בפירקין וז\"ל ולענ\"ד דהתם לא היה אפי' חולי רק מיחוש בעלמא כמו שרצה הרב הנזכר לתרץ ומה שדחה הרב ז\"ל דבהדיא מדמה לזה בגמ' לחולה שאין בו סכנה לק\"מ דהגמ' סבר דמדקאמר כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דאיירי אפי' בדליכא אלא מיחוש בעלמא דאל\"כ אפי' ע\"י ישראל שרי ע\"כ. קשה לי ע\"ד תרתי חדא דהא דאמרינן אומר לגוי ועושה מיירי אפילו באיסורין דאורייתא כמבואר בפ' מפנין דמייתי גבי חיה כל ל' אומר לגוי וכו' יעו\"ש וא\"כ היכי מצי לומר אפילו ע\"י ישראל ועוד דהרואה דברי הרשב\"א שכתב וז\"ל וחולה שחושש וכו' חשש בעלמא הוא זה ואפי' לומר לגוי לעשות אסור ולא התירו שבות בחושש וכו' ואמרינן נמי חושש שאני והיינו נמי איסור חזרת רטיה ודכוותה טובא עכ\"ל וכ\"כ בפ' מפנין בשם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל אבל חושש והוא (מתעס') [מתחזק] כבריא אין מתירין אפילו שבות של דבריהם יעו\"ש.<br><b> ובענין</b> בישולי גוים בשבת לחולה ונותר למוצאי שבת אי שרי לישראל אחר א\"נ לחולה עצמו או לא ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרא\"ה ז\"ל בית ג' ש\"ז כתב וז\"ל ותירוצא דהני שמעתתא הוא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו וכו' נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהם אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בישולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ\"ש יעו\"ש באורך. נראה מדברי הרא\"ה ז\"ל דס\"ל דמה שמותר לחולה בישולי גוים לא שחכמים התירו לו בישולי גוים אלא שלא אסרו לו בישולי גוים בכה\"ג ואוקמוהו אדיניה דאורייתא דליכא איסורא כלל וכיון שאין בו חשש חתנות משו\"ה אתי שפיר דלא קשה ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דומיא דנבלה דכי שרי לדידיה דוקא שרי ולא לאחריני א\"נ כי שרו ליה רבנן בישולי גוים לדידיה שרו ולא לאחריני וכן נמי אם נזדמנה לו בשר שחוטה אסור בנבלה וה\"נ נימא הכי. וע\"פ האמור ניחא דהא דבישולי גוים [שרו לחולה] לא שחכמים שרו ליה אלא שמבשל לחולה לא אסרוהו הבישול וקיימא בדיניה דאורייתא ומשו\"ה שרי אף לאחר ולזה נתכון בשנותו את טעמו שלא אסרו משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא משום חתנות וכו' ולא כתב שהתירו לו בישולי גוים אלא ודאי כדאמרן<br><b> והרשב\"א</b> ז\"ל רוח אחרת אתו והשיג על כל דבריו דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום איסור חתנות אדרבא כל שהגוי עושה בו טובה כ\"ש דאיכא איקרובי דעתא טפי ואם בא לומר שבמקום חולה לא העמידו דבריהם וכו' לא הו\"ל למימר אלא לגבי חולה לא גזרו ועוד אם לגבי חולה התירו מה להם להתיר לגמרי אפי' לבריא ע\"י החולה די להם אם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהתורה התירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל החולה אף בחול יהא מותר ומי נימא בשבת לא העמידו ובחול העמידו א\"כ אף אנו נאמר בשבת עצמו התירו ולצורך החולה לא העמידו אבל במוצ\"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ\"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ\"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצרכו אם הבריא נאסרה עליו וכל מה שתקנו רבנן והתירו כדרך שנהגה התורה נהוג הם וכו' ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מ\"ש לעיל בדעת הרא\"ה ז\"ל דלגבי בישולי גוים אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו במבשל לחולה כלל ולא שהתירו לו אינו דומה לכאן למה שהותר אף לאחרים אלא הדר דינא דבישול זה לקודם שאסרו מעיקרא ולא דמי לנבלה דהתם שרי רחמנא לחולה למיכל איסור ולא שנהפך האיסור להיתר משא\"כ הכא שהבישול מצד עצמו [מותר] מדין תורה אלא שחכמים אסרוהו ובאמור להם דבהא לא גזרו כל שנעשה בשביל החולה נשאר בהתרו הראשון ושפיר חזיא למיכל מיניה ולא בא בפיו בשר פיגול וגם אינו ענין לכל דתקון רבנן וכו' וכמבואר. ולענין דינא רובא דרבוותא פסקו כהרשב\"א ז\"ל ודחו סברת הרא\"ה שהביא הרמ\"א ז\"ל ביו\"ד סוף סי' קי\"ג וכתב הש\"ך שאלו היו רואים הרב ב\"י והרמ\"א ז\"ל, משמרת הבית לא היו פוסקים כהרא\"ה בזה יעו\"ש ומרן החבי\"ב בשיירי כנסת הגדולה או\"ח סי' שי\"ח כתב שהסכים בתשובה הלכה למעשה שאין לסמוך על סברת הרא\"ה בזה כיון שהרשב\"א במשמרת הבית אסר וגם הר\"ן ז\"ל מפקפק בזה והרב בספרו הקצר השמיט סברת הרא\"ה ז\"ל מי בעל דברים יגש להתיר מה שאסרו עמודי עולם ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן בשולחנו הטהור ביו\"ד סי' קי\"ב שכתב וז\"ל מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירים ליקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פת של גוי להכשירו ע\"כ. והקשה עליו הש\"ך וז\"ל וצ\"ע דלא כתב הארחות חיים בשם הרא\"ה שהביא הב\"י ז\"ל אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת של פלטר גוי אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר ישראל בהתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכן משמע לכאורה מדברי הרא\"ה בבדק הבית שם ע\"כ. יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> תינוק דלא חכים אשתומם דלפי דברי הש\"ך שהבין בדעת מרן במ\"ש דהפת של גוי אסור עד שימכור פלטר ישראל פתו וכו' כונתו לומר אף כי לקח ישראל מאז ומקדם מפלטר גוי כל שבא פלטר ישראל נאסר עד שימכור הפלטר ישראל וע\"ז הקשה עליו דלא משמע כן וכו' קשה טובא דמאי שנא גבי בישולי גוים בשבת דאם הותר שרי אפי' לישראל אחר לדעת הרא\"ה ואפי' במוצאי שבת והכא גבי פת של פלטר שלקח בהיתר משום שבא פלטר ישראל יאסר מה שלקח מקודם ולא אמרינן כיון שלקח בהיתר מקודם שבא פלטר הותר לגמרי כדאמרינן גבי בישולי גוים כיון שהותר בשבת הותר נמי במוצ\"ש וכן נמי קשה לי לדעת הש\"ך שהשיג עליו דלא משמע כן ממה שהביא הרב ב\"י ז\"ל ובסוף כתב שכן משמע לכאורה ממ\"ש בבדק הבית שם ולא הוכיח במישור דהכי הויא קושטא דמילתא וכמו שכ\"כ גבי בישול ורואה אנכי שהדברים ק\"ו שהרי אף כי הרשב\"א פליג עליה דהרא\"ה ז\"ל גבי בישול אפ\"ה גבי פת של פלטר גוי אם היה לישראל מקודם שבא פלטר ישראל שרי כמבואר שם קודם לכן כ\"ש לדעת הרא\"ה שהתיר גבי בישול.<br><b> כי</b> ע\"פ הדברים האלה מצאה הקפידה מקום לנוח למ\"ש (הש\"ך) [הט\"ז] סי' קי\"ג ראיה להרשב\"א ז\"ל דאסור בישולי גוים במוצ\"ש ממ\"ש מרן סי' קי\"ב ס\"ח במקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעל הבית וכתב וז\"ל וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי חוזר פת של בעה\"ב לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי כו' ולפי מ\"ש בדעת הרא\"ה ז\"ל דמתיר אפי' כי בא פלטר ישראל אם לקח מקודם ה\"נ ס\"ל להרא\"ה הכא דאף כי בא למקום שיש שם פלטר הותר מה שבידו ויש לישב כל זה ועיין בס' נחפה בכסף או\"ח סי' ג' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4139bf15aa69c41c3cf8503eae782235e80ab3c9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל.</b> בפ\"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע\"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו\"ט ז\"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו\"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו\"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע\"ב ז\"ל דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו\"ש שהצריך עיון. ולענ\"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ\"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ\"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע\"כ. והשתא דקדק רע\"ב ז\"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס\"ל דבקרא תניין קיימי ר\"י ור\"נ ועל זה כתב רע\"ב ז\"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב\"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא\"כ בהכרח דר\"י ור\"נ פליגי עליה דר' ברכיה.<br><b> עוד</b> כתב התוס' יו\"ט לעיל בד\"ה כל כהן וז\"ל פי' הר\"ב אע\"פ שאינו חייב וכו' וכ\"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ\"כ התוס' בפ\"ק דערכין דה\"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע\"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ\"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י ז\"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ\"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא\"כ למה כשמוחלים אין מקבלין.<br><b> אלא</b> נראה לענ\"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א\"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו\"ה ס\"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ\"ד לומר בדעת הרב ז\"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז\"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א\"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל\"מ שם שכתב ע\"ד הרב ז\"ל שלא ידע מהו החילוק יעו\"ש.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא נראה לענ\"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ\"ש בגמ' או דילמא דכו\"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ\"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ\"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש\"י בב\"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר\"ה דף ז' ד\"ה שמא יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..44ac58c5dfa4d2051987023b6c924a15c359f694
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל.</b> בפ\"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע\"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו\"ט ז\"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו\"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו\"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע\"ב ז\"ל דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו\"ש שהצריך עיון. ולענ\"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ\"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ\"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע\"כ. והשתא דקדק רע\"ב ז\"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס\"ל דבקרא תניין קיימי ר\"י ור\"נ ועל זה כתב רע\"ב ז\"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב\"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא\"כ בהכרח דר\"י ור\"נ פליגי עליה דר' ברכיה.<br><b> עוד</b> כתב התוס' יו\"ט לעיל בד\"ה כל כהן וז\"ל פי' הר\"ב אע\"פ שאינו חייב וכו' וכ\"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ\"כ התוס' בפ\"ק דערכין דה\"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע\"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ\"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י ז\"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ\"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא\"כ למה כשמוחלים אין מקבלין.<br><b> אלא</b> נראה לענ\"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א\"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו\"ה ס\"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ\"ד לומר בדעת הרב ז\"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז\"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א\"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל\"מ שם שכתב ע\"ד הרב ז\"ל שלא ידע מהו החילוק יעו\"ש.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא נראה לענ\"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ\"ש בגמ' או דילמא דכו\"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ\"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ\"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש\"י בב\"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר\"ה דף ז' ד\"ה שמא יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3b32557bd5e096147ed66b8fa86f7c245f8fa2e4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,73 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך המודר הנאה משופר וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הן אמת שלתירוץ הרשב\"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע\"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ\"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס\"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש רש\"י אלא דס\"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ\"ש התוס' ד\"ה המודר הנאה וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה דהרשב\"א גופיה בח\"ד הנדפס מחדש סי' פ\"ב דס\"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש\"י ז\"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב\"א חלק א' סי' תשמ\"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו\"ש הרי דקא סבר הרשב\"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר\"ן בפ' ראוהו בי\"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס\"ל דמכשר במינו ואילו ר\"י ס\"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר\"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי חדש בסי' תקפ\"ו סק\"ו שכתב ע\"ד הר\"ן וז\"ל ויש לתמוה על הר\"ן ז\"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר\"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע\"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח\"מ ז\"ל שהקשה מעין זה ע\"ד הר\"ן ז\"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע\"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע\"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התוקע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ\"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא\"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א\"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע\"ג ע\"א שכתב וז\"ל ומ\"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו\"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז\"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע\"ג וז\"ל גם קשה לפי מ\"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו\"ע בעי כונה היכי דייקו בפ\"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש\"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה\"מ לא קשה די\"ל דמ\"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח\"מ אבל לסברת תלמידי ר\"י ז\"ל קשה וצ\"ע ע\"כ. כנראה דהרה\"מ ז\"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז\"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז\"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ראוהו בי\"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ו) ד\"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר\"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז\"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל והביאו מרן ב\"י ז\"ל סי' ס\"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע\"כ. ולפי\"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו\"ה כתב ר\"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע\"כ. הרי דפירש לדעת ר\"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'.<br><b> עוד</b> הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו\"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ג דסוכה והניחו בצ\"ע וכבר ראיתי להרב ז\"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע\"ז ע\"א שהביא דברי הרב תוס' יו\"ט וז\"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו\"ט מאחר דפסק כמ\"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ\"ש בפירוש המשניות קשה וצ\"ע עד כאן וי\"ל במ\"ש תלמידי ר\"י פ\"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל בפ\"ב דשופר גבי מצה ה\"נ דיש מעשה דנענועין א\"צ כוונה עכ\"ל. אלא דהא קשה לי במ\"ש וכמו שכתב הרה\"מ ז\"ל וכו' דלפי מ\"ש בהל' שופר הנ\"ל דברי הרה\"מ ז\"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ\"ש ה\"נ במעשה דנענועין א\"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש\"ס בדף מ\"ב והא מדאגביה נפק.<br><b> עוד</b> הקשה שם בס' עץ החיים וז\"ל בש\"ס פ\"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א\"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו\"ע לא נפיק וכמ\"ש תלמידי ר\"י בסוף פ\"ק דברכות. והנה הרא\"ש ז\"ל שם כתב וז\"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א\"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א\"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע\"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה\"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע\"כ. הרי לך קושית הרב ז\"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש\"ר לדברי הרא\"ש הללו הנאמרים שם. והרשב\"א ז\"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז\"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר דאע\"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב\"ד ז\"ל ע\"כ. ואילו בתשובה סי' שמ\"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע\"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע\"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז ע\"א) ד\"ה כי היכי כתבו וז\"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א\"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע\"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו\"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה\"ג אינו חוצץ אליבא דכו\"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה\"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד\"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז\"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע\"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז\"ל א\"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו\"ש.<br><b> וקשה</b> לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו\"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק\"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו\"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א\"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי\"ל דהתוס' בבכורות ס\"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ\"ש התוס' בדבור הנזכר וז\"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע\"י שמתעסקין עכ\"ל הרי דס\"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו\"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו.<br><b> אשר</b> בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה\"ה מהרימ\"ט ז\"ל בחי' לקידושין דף ל\"ו על דבריהם שם שהקשו בד\"ה מכניס וז\"ל וא\"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה\"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה\"נ אשכחן גבי בכורים יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו\"ש. ולפי מ\"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס\"א.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שהקשה שם למ\"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז\"ל ולפי\"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ\"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ\"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע\"כ. וכבר עמד ע\"ז הרא\"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ\"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא\"ם ז\"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז\"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש\"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י\"ל דהתם דבשלמים מיירי צ\"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה\"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג\"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז\"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח\"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע\"כ. ומ\"ש הרא\"ם וה\"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ\"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה\"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שהיה מאשרה שנעבדה אע\"פ שביטלוה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל מ\"מ אף בעכו\"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו\"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע\"כ. וכ\"כ התוס' ז\"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"א) ד\"ה באשרה דמשה יעו\"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ\"ג לאוין מ\"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו\"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז\"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע\"ז] דף נ\"ג ע\"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ\"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש\"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו\"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו\"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע\"ה ולזרעו קנאום והו\"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו\"ה פריך שפיר יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר\"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע\"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ\"כ הרב בעל לחם סתרים וז\"ל וקצת קשה דתניא בפ\"ב ישראל שמצא ע\"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי\"ל בדוחק עם מ\"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע\"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא\"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב שם וז\"ל וא\"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי\"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע\"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע\"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב\"ן ז\"ל ע\"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל שם וז\"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס\"ל דע\"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל\"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע\"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס\"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ\"ש התוס' ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז\"ל ומשו\"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ\"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע\"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו\"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר\"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר\"מ ומשני ה\"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי\"ף ורבינו והרא\"ש כר\"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא\"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א\"כ כיון שחז\"ל אסרו לעלות לאילן ביו\"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז\"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע\"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע\"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו\"ה אזלינן בתר גזירת רז\"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז\"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a0e11d3863adb417463fa7190b0dff2ed80296d3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך המודר הנאה משופר וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הן אמת שלתירוץ הרשב\"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע\"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ\"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס\"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש רש\"י אלא דס\"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ\"ש התוס' ד\"ה המודר הנאה וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה דהרשב\"א גופיה בח\"ד הנדפס מחדש סי' פ\"ב דס\"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש\"י ז\"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב\"א חלק א' סי' תשמ\"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו\"ש הרי דקא סבר הרשב\"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר\"ן בפ' ראוהו בי\"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס\"ל דמכשר במינו ואילו ר\"י ס\"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר\"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי חדש בסי' תקפ\"ו סק\"ו שכתב ע\"ד הר\"ן וז\"ל ויש לתמוה על הר\"ן ז\"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר\"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע\"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח\"מ ז\"ל שהקשה מעין זה ע\"ד הר\"ן ז\"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע\"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע\"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התוקע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ\"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא\"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א\"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע\"ג ע\"א שכתב וז\"ל ומ\"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו\"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז\"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע\"ג וז\"ל גם קשה לפי מ\"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו\"ע בעי כונה היכי דייקו בפ\"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש\"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה\"מ לא קשה די\"ל דמ\"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח\"מ אבל לסברת תלמידי ר\"י ז\"ל קשה וצ\"ע ע\"כ. כנראה דהרה\"מ ז\"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז\"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז\"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ראוהו בי\"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ו) ד\"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר\"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז\"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל והביאו מרן ב\"י ז\"ל סי' ס\"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע\"כ. ולפי\"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו\"ה כתב ר\"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע\"כ. הרי דפירש לדעת ר\"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'.<br><b> עוד</b> הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו\"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ג דסוכה והניחו בצ\"ע וכבר ראיתי להרב ז\"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע\"ז ע\"א שהביא דברי הרב תוס' יו\"ט וז\"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו\"ט מאחר דפסק כמ\"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ\"ש בפירוש המשניות קשה וצ\"ע עד כאן וי\"ל במ\"ש תלמידי ר\"י פ\"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל בפ\"ב דשופר גבי מצה ה\"נ דיש מעשה דנענועין א\"צ כוונה עכ\"ל. אלא דהא קשה לי במ\"ש וכמו שכתב הרה\"מ ז\"ל וכו' דלפי מ\"ש בהל' שופר הנ\"ל דברי הרה\"מ ז\"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ\"ש ה\"נ במעשה דנענועין א\"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש\"ס בדף מ\"ב והא מדאגביה נפק.<br><b> עוד</b> הקשה שם בס' עץ החיים וז\"ל בש\"ס פ\"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א\"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו\"ע לא נפיק וכמ\"ש תלמידי ר\"י בסוף פ\"ק דברכות. והנה הרא\"ש ז\"ל שם כתב וז\"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א\"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א\"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע\"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה\"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע\"כ. הרי לך קושית הרב ז\"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש\"ר לדברי הרא\"ש הללו הנאמרים שם. והרשב\"א ז\"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז\"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר דאע\"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב\"ד ז\"ל ע\"כ. ואילו בתשובה סי' שמ\"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע\"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע\"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז ע\"א) ד\"ה כי היכי כתבו וז\"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א\"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע\"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו\"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה\"ג אינו חוצץ אליבא דכו\"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה\"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד\"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז\"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע\"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז\"ל א\"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו\"ש.<br><b> וקשה</b> לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו\"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק\"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו\"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א\"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי\"ל דהתוס' בבכורות ס\"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ\"ש התוס' בדבור הנזכר וז\"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע\"י שמתעסקין עכ\"ל הרי דס\"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו\"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו.<br><b> אשר</b> בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה\"ה מהרימ\"ט ז\"ל בחי' לקידושין דף ל\"ו על דבריהם שם שהקשו בד\"ה מכניס וז\"ל וא\"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה\"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה\"נ אשכחן גבי בכורים יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו\"ש. ולפי מ\"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס\"א.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שהקשה שם למ\"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז\"ל ולפי\"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ\"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ\"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע\"כ. וכבר עמד ע\"ז הרא\"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ\"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא\"ם ז\"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז\"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש\"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י\"ל דהתם דבשלמים מיירי צ\"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה\"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג\"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז\"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח\"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע\"כ. ומ\"ש הרא\"ם וה\"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ\"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה\"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שהיה מאשרה שנעבדה אע\"פ שביטלוה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל מ\"מ אף בעכו\"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו\"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע\"כ. וכ\"כ התוס' ז\"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"א) ד\"ה באשרה דמשה יעו\"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ\"ג לאוין מ\"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו\"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז\"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע\"ז] דף נ\"ג ע\"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ\"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש\"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו\"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו\"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע\"ה ולזרעו קנאום והו\"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו\"ה פריך שפיר יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר\"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע\"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ\"כ הרב בעל לחם סתרים וז\"ל וקצת קשה דתניא בפ\"ב ישראל שמצא ע\"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי\"ל בדוחק עם מ\"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע\"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא\"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב שם וז\"ל וא\"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי\"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע\"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע\"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב\"ן ז\"ל ע\"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל שם וז\"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס\"ל דע\"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל\"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע\"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס\"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ\"ש התוס' ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז\"ל ומשו\"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ\"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע\"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו\"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר\"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר\"מ ומשני ה\"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי\"ף ורבינו והרא\"ש כר\"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא\"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א\"כ כיון שחז\"ל אסרו לעלות לאילן ביו\"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז\"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע\"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע\"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו\"ה אזלינן בתר גזירת רז\"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז\"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file